File size: 198,276 Bytes

26efbe2

{
    "title": "Zikaron leYom Rishon",
    "language": "he",
    "versionTitle": "merged",
    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Zikaron_leYom_Rishon",
    "text": {
        "Foreword to 2nd Edition": [
            "הואיל והמהדורה הראשונה אזלה, אנו מוציאים מהדורה חדשה זו לקראת ימי התשובה והרחמים. בהוצאה זו הוספנו מראי מקומות שנשמטו במהדורה הראשונה, וכן ערכנו מעט תיקונים והגהות בכתיב, בפיסוק ובכותרות של הכתובים. עוד הכנסנו דרשה נוספת של הרב שג\"ר, 'קול מבשר, מבשר ואומר'.",
            "בין שתי המהדורות יצא גם הקובץ \"על כפות המנעול\", המהווה המשך לקובץ זה, ובו דרשות לימי התשובה וליום הכיפורים.",
            "ולוואי שדברי תורת-חיים אלו יתיישבו על לב האנשים הדורשים ומחפשים.",
            "בשנה שחלפה נסתלק מעמנו מורנו ורבנו הרב שג\"ר זצ\"ל. אנו תפילה שעיסוקנו בתורתו מסב לו נחת רוח במרומים, ויהיה נא הוא מליץ יושר בעדנו, דור עני ואביון, בפני אל מלא רחמים.",
            "ישי מבורך, אלול תשס\"ז."
        ],
        "Preface": [
            "",
            "",
            "",
            "",
            "",
            "<small>אין שלם יותר מלב שבור<br>(ר' מנדל מקוצק)</small>",
            "בחוברת זו מוגש בפני קהל הקוראים בפעם הראשונה קובץ מדרשותיו של הרב שג\"ר, ראש ישיבת שיח.",
            "שונה היא הדרשה משיעור או מאמר, בכך שמיועדת היא להיאמר בציבור, ומטרתה העיקרית היא לעורר אותו לחיים רוחניים ממשיים. לפיכך, יש בה ביטוי בולט יותר לרגשות הלב מאשר לתפיסתו הרחבה והמסודרת של הרב. כאן יורה הוא כחץ את אמירותיו, מלב אל לב, לעתים על חשבון הדיון המפורט.",
            "מיוחדות הן דרשות אלו בכך שפונות הן אל ציבור דתי מודרני. דומני שאחת הסיבות לירידת קרנה של הדרשה בדורות האחרונים היא, שהדרשנים פונים אל קהלם בדרך המסורתית הישנה, ללא הרגישות המספקת להווייתה, צרכיה ומחלותיה של העת המודרנית. לא כן בדרשותיו של הרב שג\"ר, שאיננו מתעלם מסגנון החשיבה והדיבור שאנו חיים בו, ומההשפעות התרבותיות שפועלות עלינו, ונותן לכך ביטוי בשימושו במקורות ובדרך שבה הוא ממחיש את דבריו.",
            "בדרשות אלו ישנו נסיון לחבר את מושגי התשובה, הסליחה, הוידוי והאשמה, קבלת עול מלכות שמים, ועוד, אל חוויותיו הקיומיות של האדם, וע\"י כך לתת להם ממשות וקונקרטיות. בדרך זו עשויים ימי התשובה להפוך לימים מלאים בעיסוק נפשי ורוחני אינטנסיבי, המכוון לחשבון נפש רציני ועמוק, ומביא למהפך ממשי בחייו של האדם.",
            "<b>העריכה</b>",
            "ישנן באמתחתנו עוד דרשות רבות לימים הנוראים שלא הספקנו עדיין לעורכן. למרות זאת, אספתי את כל המאמרים שהספקתי לערוך, על מנת להביאם לדפוס עוד השנה, בתור מהדורה מקדימה ונסיונית של דברים בעתם.",
            "החוברת נפתחת בדרשה לחודש אלול משנת תשד\"מ שנושאה הוא התשובה. זוהי דרשה מתקופה מוקדמת יחסית, והיא שונה בסגנונה מהאחרות. אחריה באות דרשות שנאמרו לפני הסליחות בשנים תשמ\"ט-תש\"ן, תשנ\"ו-תשנ\"ט, במקומות שונים (ההפניות למקורות התפילה והסליחות הן לפי נוסח האשכנזים). לאחר מכן באה דרשה לראש-השנה שמקורה בדברים שנאמרו בשנים תשנ\"ו ותשנ\"ט, וצורפו לדרשה אחת מחמת קירבת העניינים. בסוף החוברת צירפנו נספח ובו דיון על הזמן לסוגיו השונים. דיון זה אמנם איננו דרשה אבל יש לו שייכות לימים הנוראים, ועוזר הוא להבין לעמקו את העניין המרכזי של ראש-השנה – סוף הזמן, לידתו, ויצירת הזמן.",
            "דרך העריכה מנסה לשמר את הדברים כהווייתם עד כמה שניתן. הדרשות נלקחו מתוך כתבי-יד וטיוטות-מחשב, ועובדו מבחינה לשונית על מנת שירוץ הקורא בהן. כמו כן הוספתי הסברים קצרים במקומות שנראו לי נחוצים. הערות וביאורים ארוכים החורגים מרצף הדברים הובאו בסוף החוברת. אלו מהם שנכתבו על-ידי, צוינו בראשי-תיבות – א.צ. למרות זאת, מובן מאליו שההתערבות בתוך הכתיבה עצמה נותנת לדברים גוון מסוים שהעורך שותף לו, אולי בלא יודעין, ויתכן שאם הדברים היו נערכים ע\"י אדם אחר היה להם גוון שונה במקצת.",
            "מגמתנו באופן כללי היתה להציג את הדברים כסדרם הכרונולוגי על מנת לשמר את הטעם המקורי של דרשות שנישאו בפני ציבור, ולא להפכם למאמרים מלומדים. מאידך, לא התאפשרה מגמה זו במלואה עקב רצוננו למנוע חזרות מרובות על נושאים שכבר נידונו בהרחבה בשנים קודמות. לכן לעתים איחדתי חלקים של דרשות לדרשה אחת. למרות זאת, במקומות שבהם יש חזרה מסוימת אבל היה מן החידוש בהקשר שבו היא מצויה, או שהיה צורך בה להבנת שאר הדרשה, השארתי את הדברים כמות שהם.",
            "בפרוש עלינו ימי התשובה והכפרה, נסיים בתפילה שנזכה לעורר את ליבנו לתשובה שלימה מעומק הלב, תשובה עילאה, המביאה לידי גאולה ורפואה, בפרט בעצם הימים הקשים העוברים על עמנו בשעה זו. מי יתן ויהיו אלו חבלי משיח, ורוח אפינו יבוא ויגאלנו ויאמר לצרותנו די. וכבר הבטיחונו רבותינו שסוף סוף יעשו ישראל תשובה ומיד נגאלים.",
            "אודיה צוריאלי, אלול תשס\"א."
        ],
        "Part I; Teshuvah": {
            "The Matter Depends Upon Me Alone": [
                "<small>אלול תשד\"מ</small>",
                "<small>אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל-דבר הפיחה. אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.<br>הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו נד): \"כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה\". אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו נא): \"כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה\". אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו כד): \"וחפרה הלבנה ובושה החמה\". אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו לד): \"ונמקו כל צבא השמים\".<br>אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.<br>...בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">בבלי עבודה זרה, יז, א.</i> </small>",
                "על מה בכה ר' אלעזר בן דורדיא? האם בכה על חטאיו? הרי גם לפני כן הכיר בחטאיו ורצה לחזור בתשובה. אם כן מדוע לא בכה לפני כן?",
                "שתי סיבות היו לבכי דווקא באותה שעה, בזמן התגלית שאין הדבר תלוי אלא בו.",
                "האחת – על זה שעד עכשיו חשב שהדבר איננו תלוי בו, שבזבז את זמנו בחיפוש אחר עזרה, אחרי סיוע מבחוץ. גדול הבכי על בזבוז הזמן הזה מהבכי על העבירות עצמן. אדם חטא, נכשל, פספס, אבל הזמן שבו הוא מחפש כקבצן אחרי עזרה מבחוץ, אחרי סיבות, אנשים וספרים, על הזמן הזה חבל יותר. כמעט ואי אפשר לחטוא כל הזמן. אבל לשבת כל הזמן ולקטר ולחפש סיבות ומניעים, אפשר ואפשר, ועל זה חבל. זהו החטא הגדול יותר.",
                "ועוד סיבה לבכי הזה. על עצם הגילוי, שאין הדבר תלוי אלא בי. זאת התגלית הנפלאה ביותר והמזעזעת ביותר. אין הדבר תלוי אלא בך! אתה החוטא, ואתה הוא השב. אתה הוא זה שמבזבז את חייך. ואתה הוא זה שיכול לכוונם בדרך העולה מעלה מעלה.",
                "ועוד – לפני כן ידע רבי אלעזר שחטא, אבל לא היה מסוגל לבכות על החטא. כל זמן שלא הבין בתוך לבו שאין הדבר תלוי אלא בו, שהוא בן חורין לחלוטין ואיננו צריך לדבר מחוצה לו, לא לשיחות, לא להטפות מוסר, לא לאנשים ולא לספרים ולא לרעיונות, אלא רק את כנותו שלו, את רצונו העמוק, את עצמו. כל זמן שאדם תולה את עצמו במה שמחוצה לו, מחפש לו חברה, מוצא לו תירוצים, הוא איננו מסוגל באמת לבכות, לגעות בבכיה עד שתצא נשמתו.",
                "<b>חיים שאינם חוזרים</b>",
                "מדברים אלה אנו לומדים את סודה של התשובה.",
                "מקורה של התשובה ונקודתה הראשונית הם החירות, הבחירה, הידיעה ש\"אין הדבר תלוי אלא בי\".",
                "החוטא עז הפנים, חי באשליה הנובעת מהמחשבה שתמיד אפשר להסתדר, שאין מלכות, ואין דין, אין החלטיות במציאות, ואין בה כוח חד משמעי, מוחץ, שאי אפשר לשוב ולחזור ממנו.",
                "כשרבי אלעזר ניצב בפני המציאות המוחלטת, נופל הוא על ברכיו, הוא מתמלא פחד, אשליית חירותו נמוגה. הוא מתחיל לבקש רחמים, משום שמעולם לא היה לו עוז אמיתי, וחוצפתו נשענה על המחשבה שתמיד יוכל למצוא מפלט, שלעולם שמורה לו דרך נסיגה.",
                "החוטא אינו מוכן לקבל על עצמו עול מלכות. כל עניינו של החטא, כל חטא, הוא בפריקת עול, בחוסר רצינות, בקלות ראש, במחשבה שאין משהו החלטי, תהליך בלתי הפיך, שקיימת מציאות מוחלטת.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">\"ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות\" (בבלי סוטה, ג, א).</i> השלב הראשון בתשובה הוא ההתנגשות עם המוחלטות של המציאות: \"כשם שהפיחה אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה\". אין לך דרך נסיגה. זה אתה.",
                "לאחר מכן בא השלב של החיפוש ובקשת הרחמים. אין לו עדיין העוז להתייצב מול המציאות, לתת את הדין, להתחרט. הוא אפילו לא יכול באמת לבכות, עדיין אין הוא מצטער באמת. הוא מחפש מניעים שמחוצה לו: שמים, ארץ, אנשים, שיחות, הוכחות, שכנועים, התלהבות, רגשות, אידיאולוגיה. סיבות שיניעו אותו לעשות; אנשים שיגידו לו את האמת; מחשבות שימריצו אותו להשתנות; רגשות שיתנו לו את הכוח לשוב.",
                "הוא כבר איננו החוטא עז הפנים. הוא שייך לכת המחפשים, לאלו המבקשים לשוב, אבל לכודים בעולם של הבקשה, ולעולם לא יצאו ממנה. הם מגלים שאין דבר נצחי ומוחלט במציאות. שמים וארץ, ימים וארצות, הכל חולף, אין בו נצח. אין ביקום כולו נקודת אחיזה שאפשר להישען עליה על מנת להשתנות.",
                "בהתנגשות שלו עם הדין נמלא רבי אלעזר פחד, אבל הוא עדיין לא מוכן להתייצב לפניו. חי הוא עדיין באשליה – שהיא גם אשליית החטא עצמה! – שיש מי שירחם עליו, שאולי בכל זאת הפיחה חוזרת, שאף פעם הוא לא ייגמר, כולם ימותו – רק לא הוא. אם לא יוכל לעמוד בזכות עצמו, כפי שחשב פעם – אז יעמוד בזכות הדברים הגדולים, האנשים החכמים. בוודאי ישנו מישהו אחר, שבידו סוד הנצח, ובידיו לרחם על רבי אלעזר.",
                "ואז לפתע הבריק בו הברק, הוא גילה את העובדה הפשוטה, שאין מי שירחם עליו. בכל המקום כולו, בכל הבריאה כולה, אין, אין מי שירחם על רבי אלעזר בן דורדיא. ובעקבות זה באה ההכרה הנפלאה מכל – אין הדבר תלוי אלא בי. אני לא יכול, וקשה לי, ואני רוצה שמישהו יעזור לי, ואני מפחד, ואני ואני ואני, אבל מה זה אותו אני? מחשבה? רעיון? הפשטה? זה אתה, אתה כפי שאתה! ואין הדבר תלוי אלא בך. אם אתה באמת רוצה, אז אתה רוצה, ואם כן, שוב אינך זקוק לאחרים. הוא מגלה את סוד החירות. התשובה – כידוע בספרי ח\"ן – שייכת לעולם החירות. והוא בוכה אז בכי גדול.",
                "ישנם כאלו, והרבה כאלו, שמבלים את כל חייהם בשלב הזה. מכלל חוטא יצאו, ולכלל תשובה לא הגיעו. והם מחכים למישהו שירחם עליהם, שילמד אותם, ושיעשה להם משהו פנימי או חיצוני. שרויים הם בחיפוש מתמיד, במחשבות נבוכות, בעצבנות גדולה וברדיפה מתמדת אחרי האמת לכאורה. אבל עצם החיפוש הזה הוא השקר, הוא האשליה והחטא, משום שהכל חולף, ואין במציאות הגשמית והרוחנית דבר אחד שיכול באמת לעזור, כי רק אלוקים הוא נצחי, והוא קיים מעבר למציאות הגשמית, ואף מעבר למציאות הרוחנית.",
                "<b>הבכי</b>",
                "על מה בוכה רבי אלעזר? מדוע דווקא עכשיו?",
                "ראשית על שנות החיפושים הארוכות, שבוזבזו. חיפשת דבר במקום שאי אפשר שיימצא בו. אדם מצטער באמת רק ברגע שהוא מגיע להכרה המוחצת שהוא הוא האשם, והוא הוא השב. אתה עשית. כל זמן שחיפש אחרי אחר, אפילו אחר שיעזור לו, לא היה מסוגל להצטער באמת. רק מתוך נטילת האחריות על עצמו, מתוך גילוי הדבר שבסופו של חשבון זה הוא ורק הוא, רק אז הוא יכול גם לבכות ולהצטער.",
                "החוטא, שאיננו יודע את הדין ואת המלכות, חי ב<b>אשליית </b>חירות, בהרגשה מזויפת של בחירה. אבל כשהוא אכן נתקל ומתנגש התנגשות חזקה במציאות, זו שאיננה חוזרת, שהיא היא המלכות, נמוגה ממנו אשליית הבחירה, רואה הוא עד כמה מותנה הוא, ומשועבד, ועלוב.",
                "ואז רץ הוא אחוז תזזית לחפש מי שיעזור לו. אחרי שנים רבות מגלה הוא שאין, ובלתי אפשרי שיהיה, מי שיעזור לו. ואז, דווקא כשהוא מוכן סוף סוף לקבל עליו את עולה של המלכות, מלכות שמים, כשנמוגה ממנו האשליה שיש מי שיעזור לו, אז הוא מתייצב ומקבל את הדין וזוכה לתשובה ולחירות. אין הדבר תלוי אלא בי.",
                "ויש כאן בכי, וצער נוקב, וחרטה על מה שבוזבז, ויש בכי וחרטה עמוקה על זה שאני, <b>אני</b>, חטאתי. אבל יש גם אושר בבכי הזה, וזהו האושר הגדול, שסוף סוף אינני משועבד, ואין הדבר תלוי אלא בי.",
                "וגם רבי בוכה, משום ש\"יש קונה עולמו בשעה אחת\". ישנם אנשים העובדים שנים ארוכות, ומסגלים לעצמם תורה ומצוות. אבל לקנות עולמם לא זכו, משום שההגעה לנקודת האחדות הזו של \"אין הדבר תלוי אלא בי\", זכייה היא, חסד היא. אפשר לעבוד שנים ארוכות, ולא להגיע לכלל ההשתנות הזו, לכלל המהפך הזה, לתשובה הזו הנקראת בספרים 'תשובה עילאה'.",
                "*",
                "<b>שופר של מלכות, שופר של חירות</b>",
                "שופר של ראש השנה, של מלכות הוא.",
                "<small>ואִמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה – בשופר.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">בבלי ראש השנה, טז, א.</i> </small>",
                "על קבלת עול מלכות שמים שנצטווינו בה פעמיים ביום, והיא יסוד עבודת השי\"ת, אנו מצווים גם בראשית השנה, בתקיעת השופר.",
                "אבל שופר זה הוא גם שופר של חירות. \"תקע בשופר גדול לחירותנו\". שופר היובל, הוא שופר החירות. ויש ביניהם גזירה שווה.",
                "<small>מנין שבשופר? תלמוד לומר (ויקרא כה): \"והעברת שופר תרועה\". אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר בחודש השביעי, שאין תלמוד לומר בחודש השביעי. ומה תלמוד לומר בחודש השביעי? שיהיו כל תרועות החודש השביעי זה כזה.<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">שם לג, ב.</i></small>",
                "וכך לשון הרמב\"ם:",
                "<small>מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל... וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, שנאמר: \"תעבירו שופר\". ותוקעין בשופר תשע, כדרך שתוקעין בראש השנה... <br>שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר, ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות...<br>מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים, ועטרותיהם בראשיהם. כיון שהגיע יום הכפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן, וחזרו שדות לבעליהן.<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">משנה תורה לרמב\"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק י, הלכות י – יד.</i></small>",
                "אם כן, החירות והיציאה לחופשי שבשופר היובל מתחילות בקבלת עול מלכות השמים שבשופר המלכות של ראש השנה.",
                "וכן בדברי הגמרא המפורסמים: \"אמר הקדוש ברוך הוא: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה) 'כי לי בני ישראל עבדים', ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – יירצע\".<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">בבלי קידושין, כב, ב.</i> העבד הוא זה שלא קיבל עליו את עבדות השמים.",
                "במשנה<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">משנה ראש השנה, ג, ג.</i> מצאנו מחלוקת לגבי היחס בין שופר של ראש השנה לשופר של יובל:",
                "<small>שופר של ראש השנה של יעל פשוט... ובתעניות בשל זכרים כפופין... שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. רבי יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים.</small>",
                "טעם המחלוקת מובא בגמרא:<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">בבלי ראש השנה, כו, ב.</i>",
                "<small>במאי קמיפלגי? מר סבר, בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. ומר סבר, בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי.</small>",
                "לדעת ר' יהודה, שהלכה כמותו, מידת הכפיפות היא מידת ראש השנה. שופר של ראש השנה הוא שופר קבלת העול. 'כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי'. מידת הפשיטות היא מידת שופר יום הכיפורים. ביום הכיפורים חוזר העבד אל אחוזתו ואל משפחתו, וכפי שרש\"י מוסיף על פי חז\"ל – חוזר לכבודו הראשון, כבוד אבותיו.<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">פירוש רש\"י על ויקרא כה, מא.</i> שופר זה הוא שופר החרות, ובו שולטת מידת הפשיטות, שהיא – כפי שמסביר מהר\"ל במקומות רבים – מידת העצמיות, ההתנהגות הראשונית, העצמית, ולא זו הכפופה.",
                "הקשר בין קבלת העול לבין חרות מתבטא במשנה הידועה: \"כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול... דרך ארץ\".<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">משנה אבות, ג, ו.</i> וכן: \"עבדַי – ולא עבדים לעבדים\". לכאורה קבלת העול מגבילה את האדם, כובלת אותו, וכופפת אותו. ולא כן. \"כל תרועות החודש השביעי זה כזה\", משום שהמקבל עליו עול מלכות שמים, בכנות, בדבקות, מתוך הכרת האמת, משתחרר ראשית כל משעבודו לעצמו. רק מי שמעשיו מונחים ע\"י עיקרון עליון, שהוא העיקרון הגבוה האלוקי של המצוות, ופועל לשם שמים ולא מתוך רדיפת הרווחה הפרטית שלו, זוכה לחרות, וממילא למקוריות, שב הוא אל עצמו המקורי, כעבד הזה השב אל נחלת אבותיו ואל משפחתו.",
                "פורק העול חושב שזכה לחופש. אולם בשרירות לב זו, שהיא תפיסה שרירותית של העולם – המחשבה שאין בו מלכות – נמצאים דווקא השעבוד וחוסר החופש.",
                "ועוד עיון בדברי הרמב\"ם. באמצע הלכות תשובה<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">משנה תורה לרמב\"ם, הלכות תשובה, פרק ה.</i> קוטע הרמב\"ם את הטיפול בהלכות תשובה ופותח בנושא חדש – הבחירה. מה עניינה של הבחירה לתשובה? בהמשך הדיון של הרמב\"ם אנו מוצאים את ההסבר לכך:",
                "<small>הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה, ולהתוודות בפיו מחטאיו, ולנעור כפיו מחטאיו, כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא.<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">שם, פרק ז, הלכה א.</i></small>",
                "לפי הרמב\"ם הגדרת התשובה איננה תיקון העבר, חרטה על העבר, אלא שינוי הדרך לעתיד.<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">שם, פרק ב, הלכות א-ב.</i> עיקרה של התשובה הוא הבחירה, החירות. מתוך הכרת האמת משנה השב את דרכו. מתוך הכרת אחריות לדרכו ולמעשיו, יימנע מלשוב ולחטוא. המניע העמוק של השב איננו מוסר הכליות, החרטה, הפחד מהעונש על העבירות, אלא דווקא החירות, הכרת האחריות, וההבנה שאין הדבר תלוי אלא בי, שאני, אני, אחראי וחייב. נקודת התשובה היא עצמה ההכרה של האחריות והבחירה.",
                "אך כשם שקבלת עול מלכות שמים מביאה לבחירה, לחירות ולתשובה. כך גם ההפך: החירות מביאה לקבלת עול מלכות שמים שלמה:",
                "<small>אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח.<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">שם.</i> </small>",
                "אדם הפורש מעבירה לשם כל דבר שבעולם ולא מתוך בחירתו החופשית איננו בעל תשובה אמיתית. מלכות השי\"ת תלויה בחופש הבחירה.<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">שם, פרק ה, הלכה ד.</i>",
                "נסיים בדברי המלבי\"ם לתהלים. \"כי לה' המלוכה ומושל בגויים\".<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">תהלים כב, כט.</i> אומר המלבי\"ם: \"כי יש הבדל בין מלך למושל. שהמלך הוא בהסכמת העם ובבחירתם כי ראוי לכך, והמושל הוא ביד חזקה\". הבורא יתברך רוצה במלוכה, שנמליך אותו ברצון, שנקבל עלינו עול מלכותו. \"ומלכותו ברצון קיבלו עליהם\"."
            ]
        },
        "Part II; Selichot": {
            "Teshuvah; the Eternal Life": [
                "<small>אלול תשמ\"ט</small>",
                "בקבלה ובחסידות נקראת התשובה 'בינה': התשובה היא שיבה לספירת הבינה, שורש הנשמות, המזוהה כ\"אמא\" וכעולם-הבא.<sup class=\"footnote-marker\">א</sup><i class=\"footnote\">בספרו \"שערי אורה\" כותב ר' יוסף ג'יקטיליא:<br><small>והספירה הזו נקראת בלשון רז\"ל תשובה, והטעם לפי שהנשמות נאצלות ממקום זה, והרוחות ממקום התפארת, והנפשות מספירת המלכות, והן נקשרות אלו באלו עד שזוכות להתאחד בספירת הבינה... ואם ח\"ו חטאה הנפש ונתחייבה עונש כרת, הרי היא נכרתה מן הרוח שהיתה נאחזת בה, והפסידה הגמול הטוב, ואין לה דרך לעלות לעולם הבא... וזהו סוד כרת האמור בתורה... ואם אחר שסרחה חזרה והטיבה דרכיה ותקנה נתיבותיה, אזי היא חוזרת להתאחז במקום שנכרתה מתחילה, ואז היא זוכה לעלות לספירת בינה הנקראת עולם הבא, ואז היא שבה אל המקום שנאבדה ממנו. וזהו סוד תשוב\"ה...</small><br><small>אבל הנפשות שנכרתו ממקומן ולא שבו נידונות בכמה עונשים רעים אחר שנכרתו ונעקרו ממקום מטען, והרי הן מטולטלות ונעות מעונש לעונש ומנגע לנגע. וזהו שאמר הכתוב: \"ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע\". וענין כף הקלע, דמיון האבן שזורקים אותה בכף הקלע ממקום למקום, כך הנפש משנכרתה ממקומה הרי היא נזרקת ממקום למקום...</small><br><small>ולפי דרך זה יש לך להתבונן מהו סוד התשובה הנאמרת בתורה, שזהו סוד תשובת הנפש למקום שנעקרה ממנו וחוזרת למנוחתה, כאומרו (תהלים קטז): \"שובי נפשי למנוחיכי\".</small><br><small>...כי כל אחד מישראל שנמכר יש לו דרך לשוב, \"גאולה תהיה לו\" (ויקרא כה), \"וביובל יצא\", ואומר (שם) \"ובשנת היוב\"ל (\"יובל\" אף הוא קשור לסוד הבינה) הזאת תשובו איש אל אחוזתו\".</small><br><small>שער ח, דף פו, א</small><br>מעין זה כותב הזוהר בפר' ויקהל, טז ע\"א, ברע\"מ נשא, קכב ע\"א, ועוד.<br>מה ההבדל בין עולם-הזה לעולם-הבא, ומדוע קשור עולם הבא למושג התשובה?<br>מבאר ר\"י ג'יקטיליא, כי עולם הזה ועולם הבא הם דרגות רוחניות, ואינם מקומות ממשיים או זמנים ממשיים. אמנם, המדרגה שנקראת עולם הבא תהיה דומיננטית יותר בעתיד (\"לעתיד לבוא\"), ועל שם זה נקרא עולם זה \"עולם הבא\", כלומר – העתיד לבוא. אבל למעשה זהו עולם שקיים כבר עכשיו כעולם נסתר וסמוי מן העין. עולם הזה ועולם הבא הם שתי קונספציות, תפיסות, של המציאות. אמנם ישנה גם ממשות אובייקטיבית כללית – בכל זמן רווחת קונספציה מסוימת. ועתה אנחנו עדיין שבויים בקונספציית העולם הזה. אבל חז\"ל מציינים במקומות רבים כי היו יחידים שהצליחו לחרוג מהמעגל הכללי ולממש כבר בחייהם, בעולם הזה, את חיי עולם הבא. למשל, על האבות נאמר שהם זכו לאור עולם הבא. וכן רווח בפי חכמים המונח \"בן עולם הבא\", למשל במאמר:<br><small>איזהו בן העולם הבא? ענוותן, ושפל ברך, שייף עייל, שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה.</small><br><small>בבלי סנהדרין, פח, ב</small><br>נראה שאין משמעות הביטוי שאדם כזה רק ראוי לבוא לעולם הבא לכשימות, אלא שהוא טועם את העולם הבא כבר בחייו. כך פירשו זאת גם המקובלים, הרואים את העולם הבא כמידה שיש לאחוז בה ולהתקשר בה כבר בחיים עצמם (וכן ראה אורות הקודש ג, עמ' קעו-קעח: \"אור עולם הבא בעולם הזה\").<br><small>...הבינה הנקראת יוב\"ל, לפי שבה יצאו הכל לחירות. הטעם כי כל הזוכה להדבק בה לעולם לא יראה דאגה ולא שום חסרון, לפי שהיא דבקה בספירות העליונות בבתי גואי... והנדבק ביובל הרי הוא נגאל, לפי שאין סביב היובל שום דבר שיכול להזיק, לא שר ולא מלאך, ולא דבר בעולם, אלא עולם הרחמים לבדו.</small><br><small>שערי אורה, פרק ה, ב</small><br>(א.צ.)</i>",
                "העולם הזה, הוא העולם של ה–זה. מצביעים עליו באצבע, \"זה\". כלומר, ההסתכלות השמה דגש על הנוכחות הבולטת, על האובייקטיבי והקשיח. זהו זה. מה שיש הוא זה. לא כן העולם הבא: הוא עולם שבא, כך טיבו – שהוא הולך ובא.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">\"והטעם שנקראת עוה\"ב שהיא מושכת תמיד ברכותיה ובאה בכל יום ובכל עת ובכל שעה ומשפעת ברכות לעולם... ונקרא עוה\"ב שהוא הולך ובא תמיד\". \"שערי אורה\" לר\"י ג'יקטיליא, דף פז, ב.</i> הוא איננו זה, מה שנמצא, אלא מה שיכול להימצא.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">עיין עוד: ליקוטי מוהר\"ן, סו.</i> הרצוי ולא המצוי, יכולת ואפשרות של הממשות, ולא הממשות עצמה.",
                "מה זו תשובה? היתה לי הארה בעניין השבוע. נסענו לירושלים, ובדרך אספנו חייל. הוא נראה עייף ומטורטר. לפתע פלט אנחה, \"אוי, כמה טוב יהיה בבית\". עמדו לפניו עוד כמה שעות טובות של נסיעה, אך מה שחשוב – שהוא כבר בדרך הביתה. בבית מצפה לו אמא, ושם יוכל להיאסף, לנוח, לשוב לזמן מה לילדות. הוא שב הביתה.",
                "התשובה העליונה איננה תשובה על חטאים, אלא שיבה הביתה, לאמא, למקום שממנו הנשמה באה. לשוב לילדות, לשלמות שבטרם החטא, לאיפה שפעם היינו. הילד התבגר, הפך לחייל. ככזה הוא יעיל, מפוכח, חייב לדאוג לעצמו ולהלחם לבדו. אך טוב שבאיזה מקום עדיין ישנה אמא שמרחמת, שתמיד יכול הוא לבוא ולהיכנס תחת כנפיה.<sup class=\"footnote-marker\">ב</sup><i class=\"footnote\">ללא אפשרות זו, שקיימת תמיד בסתר בנפשנו, לחזור אל האמא, הממשית או הדמיונית (ייצוגים ארכיטיפליים של דמות-אם, כגון הישיבה, או בת-הזוג) – לא ייתכנו חיים, לא יהיה לנו מאין לשאוב כוחות להתמודדויות ולמאבקים הקשים לעתים בחיינו, ובוודאי לא להתמודד עם נפילות ומשברים מוסריים ואחרים. זהו המובן העמוק של \"תשובה קדמה לעולם\". האימהיות, ההכלה, הרחמים הבלתי-מותנים, היכולת לשוב ולראות את עצמי כילד, כתלוי, כבלתי-עצמאי, היא הבסיס לקיומי כאדם עצמאי, והיא הבסיס גם לקיומו של עם ושל האנושות (א.צ.).</i>",
                "<b>פיוס</b>",
                "הנה, עוד שנה עומדת לחלוף, והשאלה היא: האם נוכל לפתוח דף חדש? האם נוכל לחיות אחרת מאשר היום? האם במוצאי יום הכיפורים הבא עלינו לטובה נבחין שחיינו השתנו, שנולדה בקרבנו החלטה, ששוב איננו חוזרים ומפטירים כאשתקד? האם ייוולדו בנו שלמות הלב, ופיוס אמיתי?",
                "זו השאלה הקובעת: האם במציאות המסוכסכת, מלאת הקונפליקטים, נוכל למצוא סליחה, שלום ופיוס?",
                "שאלת הסליחה איננה האם אחרים יסלחו לי. הסליחה מתחילה בכך שאני מסוגל לסלוח לאחרים, והפיוס הראשון הינו הפיוס עם עצמי. העולם הזה מנוגד לסליחה. כי המציאות של ה\"זה\", היא מציאות נוקשה, בלתי מתפשרת, וחסרת שלום. בנויה היא על ריבוי הפכים והתנגשויות.",
                "יכול הטוען לטעון: האם מישהו מאתנו חושב שבאמת אפשרי שיהיה אחרת? האם נזכה לסליחה במישור האישי המסוכסך, ובמישור הלאומי הסבוך ומלא הקונפליקטים? אולי כל זה איננו אלא הונאה עצמית? האם מישהו מאתנו יזכה באמת למחילה, הרי ה\"זה\" הוא \"זה\", קשה ובלתי ניתן לשינוי?",
                "לדעתי התשובה היא כפולה. ראשית, ייתכן! היו דברים מעולם! ישנם אנשים ששינו את אורחות חייהם; שקיבלו על עצמם קבלות אמיתיות; שלבותיהם היו שלמים איש עם רעהו ואיש עם עצמו. ישנה מציאות כזו, ומי יודע? אולי גם אנו נזכה לה – בסופו של חשבון, אין הדבר תלוי אלא בנו.",
                "שנית, העולם הוא אמנם עולם הזה. אבל אפשר לחיות אותו לא כ\"זה\" אלא כ\"בא\" – לא להסתכל על מה שקיים אלא על מה שאפשר. והרי זוהי באמת מציאות לא פחות ממשית. וגם כמשהו שעדיין לא התממש, שעדיין איננו 'זה', ישנה חשיבות מכרעת שנתחבר אליו למצער כ\"בא\".",
                "לכך מתקשר עניין הזכרון, הקשור לימים אלו. ראש השנה נקרא בכתוב \"זכרון תרועה\".<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">ויקרא כג, כד.</i> הזכרון במקרא, אין משמעו זכירה במובן הטכני אלא פקידה. \"וה' פקד את שרה\"<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">בראשית כא, א.</i> – אנו קוראים בקריאת התורה בראש השנה. הזכירה האלוקית היא פקידה, היא איננה מחשבה אלא ביקור, הנכחה.",
                "<small>\"זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון\".<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">מתוך תפילת מוסף לראש השנה.</i> </small>",
                "משל לזוג הנשוי כבר שנים ארוכות. הם יושבים ערב אחד ומסתכלים על היום הראשון, על התמונות של חתונתם, כשהיו צעירים ואוהבים. והם נזכרים. \"זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו\".<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">ירמיהו לא, יט.</i> הזכרונות מעלים בהם געגועים וכיסופים לימים שחלפו ואינם, געגועים וכיסופים אחד לשני, לחסד הנעורים, \"זכרתי לך חסד נעוריך\".<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">ירמיהו ב, ב.</i> עם הזכרון חוזרים הרוך והעדנה שהיו חבויים בהם מאז, ושהתכסו במרוצת הזמן באפרוריות היום-יום. הזכרון, אם כן, איננו מחשבה על העבר, אלא החייאת העבר בהווה. הוא קיים כאן תמיד, ולו רק ככיסופים. הזכרון מעצם מהותו איננו ה\"זה\" היומיומי, אלא הוא היכולת, האפשרות, לחיות את ה\"זה\" במימד של \"הבא\", המצוי ברצוי. או אז מתאפשרים פיוס, וסליחה, והיטהרות. בני הזוג חוזרים ומתאהבים מחדש.",
                "אבל גם אם חלילה לא יתרחש הפלא, עדיין יש חשיבות מכרעת לעצם הנגיעה בפלא. בעצם התפילה, ובאמצעותה, אנחנו מצליחים, ואיכשהו מתנוצץ בנו עולם הסליחה, ואנו נוגעים בשלמות הלב. גם אם העולם הבא איננו היום-יום, לפחות נדע שהוא קיים. לידיעה הזאת חשיבות מכרעת. גם אם איננו שרויים באור, אנו יודעים שהוא קיים, שישנו אור בקצה הדרך, שיש עולם הבא, עולם אוטופי שהוא 'הלא-נמצא הקיים', שפעם היינו שרויים בו ואליו אנו חוזרים. גם אם הדרך ארוכה, הרי בכל זאת נזכרים אנחנו, פנימית וממשית, ויש בזכירה זו גאולה גדולה ופיוס עמוק.<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">\"בזכירה סוד הגאולה\", אמר הבעש\"ט.</i>",
                "<b>י\"ג המידות - ברית הרחמים</b>",
                "במרכז ימי התשובה עומדת ברית י\"ג מידות הרחמים. ישנן כל מיני בריתות, שנכרתות מכל מיני סיבות: מתוך אהבה, מתוך הערכה, מסיבות רוחניות יותר ורוחניות פחות.",
                "הברית העמוקה ביותר היא הברית שמתוך הרחמים, מתוכה צומח כל השאר – האהבה, החסד וההערכה.<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">ידוע פירושו של המגיד ממזריטש על הפסוק: \"יעקב אשר פדה את אברהם\" (ישעיה כט), לפיו מידת הרחמים של יעקב גואלת את האהבה של אברהם. הרחמים, שהם אינסופיים ובלתי תלויים בסיבה כלשהי, מחדשים את האהבה. עיין \"מגיד דבריו ליעקב\", סז.</i> הרחמים של י\"ג מידות, כך כתוב בספרים הקדושים, הם הרחמים הרבים העצמיים, הם רחמים שאינם נוגעים למשהו מסוים, אלא רחמים שבעצם הקיום האנושי ומציאות העולם.",
                "שורש הרחמים הוא הריחוק, המהותי לעולם, מאור פני מלך חיים. האדם הוא יצור סופי, קצר ימים ושבע רוגז, ימיו כצל עובר, \"והלוואי כצלו של כותל או כצלו של אילן, אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף\".<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">בראשית רבה, צו. וראה גם קהלת רבה, א.</i> על כן הרחמים מצויים בתשתית קיומו, ומבחינה זו אין הבדל בין אדם לאדם, כולנו זקוקים לרחמים הרבים.",
                "<small>...אך השם יתברך מלא רחמים, וכל העולם מלא רחמנות, והוא רוצה מאד בהעולם. על כן צריך לחזק עצמו מאד בעבודתו בכל מה שיוכל, אף אם הוא כמו שהוא. ויסמוך על רחמיו המרובים מאד בלי שיעור, כי בודאי לא יעזוב אותו, אף אם עבר מה שעבר.<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">ליקוטי מוהר\"ן תנינא, מט.</i> </small>",
                "הרחמים הללו נוגעים ללב החיים ולכן הם מוחלטים, בלתי מותנים ובלתי ניתנים לשינוי, משום שהם אינם תוצאה של משהו מסוים. משום כך הם הבסיס העמוק ביותר לברית.",
                "אם אמנם כך נסתכל על הווייתנו, נוכל למשוך על עצמנו את הסליחה ואת הפיוס, רוח חן ותחנונים. שהרי מתוך הביטול הזה שברחמים הרבים מתרחשים הטיהור והוויתור העמוק, הסליחה והמחילה.",
                "במוצאי יום מנוחה, אנו פותחים במסע השיבה הביתה. ויהי רצון שבסוף הדרך, בזמן נעילת שער, בתפילת נעילה של יום הכיפורים, נמצא את השער פתוח<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">\"פתח לנו שער בעת נעילת שער\" (מתוך תפילת נעילה ליום הכפורים).</i>, את הבית קיים, ואת הרחמים והסליחה עומדים ומצפים לנו."
            ],
            "Sin Guilt and Covenant": [
                "<small>אלול תש\"ן</small>",
                "<small>למנצח מזמור לדוד.<br>בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע. <br>חנני אלקים כחסדך כרב רחמיך מחה פשעי. <br>הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני. <br>כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. <br>לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, <br>למען תצדק בדברך תזכה בשפטך. <br>הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי...<br>תהלים, נא</small>",
                "עברה שנה, ושוב באים אנו לטהר את עצמנו בסליחה לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.",
                "אשתקד, בלילה הזה היתה בלבנו תקווה לשנה טובה יותר, והנה עומדת שנת תש\"ן לחלוף ואנחנו שואלים: האמנם עבר קציר, כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו?",
                "אמנם, אסור לכפור בטובה. אכן היתה זו, כפי שאומרים, שנת נסים. ללא ספק. עליית אחינו מרוסיה היא נס גדול. התפוררות ממלכת הרשע שהולכת וכלה כעשן אל מול עיננו המשתאות, גם היא נס. עלייתו של סדר עולם חדש מעוררת את ציפיותינו לאדם שהאנושות מייחלת לו, רוח אפינו משיח ה'.",
                "אך בכך לא מוצה החשבון. גדולי ישראל לימדונו שהגאולה איננה רק הגאולה הכללית, הלאומית, הפוליטית והכלכלית. הגאולה היא גם גאולה רוחנית, שהיא ראשית כל הישועה האישית והבין-אישית.",
                "שהרי גם אם יעלה סדר עולם חדש וצודק, אך הקנאה, הטינה וחוסר האהבה – או חוסר התקשורת, כפי שאומרים – שבין בני האדם יישארו כפי שהיו, הרי ששכינה עוד לא חזרה למקומה, ונועם ה' עדיין לא שורה עלינו.",
                "<b>חידוש הברית על-ידי האשמה</b>",
                "<small>\"כאשר בא אל בת שבע... לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי\". </small>",
                "האם זהו חטא רק כלפי האלוקים, בין אדם למקום? ומה עם הרש – אוריה החתי, ומה עם הכבשה הנחמסת – בת שבע?",
                "ההמשך תמוה פי כמה: \"למען תצדק בדברך תזכה בשפטך\". האמנם דוד חטא כדי שאלוקים יצדק בדברו, יזכה בשופטו?",
                "עלינו לבחון בזהירות וברצינות עניין זה של חטא ושל עונש כדי שלא נילכד שוב בתוכחת \"ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו\".<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">תהלים עח, לו.</i>",
                "אנחנו עושים חשבון נפש: בכך שגינו, בכך פשענו. מקבלים על עצמנו תיקון. האם בכך מתמצה החשבון, האם זהו החטא וזוהי התשובה? האם זהו בעל התשובה, שעליו כתב הרמב\"ם:",
                "<small>התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד... <br>אמש היה זה מובדל מה' אלוקי ישראל, שנאמר \"עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלוקיכם\", צועק ואינו נענה... ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו... והיום הוא מודבק בשכינה... ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה, שנאמר \"כי כבר רצה האלוקים את מעשיך\".<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">משנה תורה לרמב\"ם, הלכות תשובה, פרק ז, הלכות ו-ז.</i></small>",
                "האם נוכל לקרוא משפטים אלו על עצמנו?",
                "התחושה של חוסר הכנות וחוסר העומק שלנו בימי התשובה היא הבעיה הגדולה. האם אכן אנו מאמינים שנשתנה? האם אנו יודעים מה אנו מחפשים? זאת הבעיה הנוקבת. הסיבה שאיננו מרגישים שקורה לנו משהו משמעותי בימים הנוראים, נובעת מכך שאיננו חשים שאנו באמת חוטאים. יתרה מזאת: אנחנו אכן לא חוטאים! בשביל לחטוא צריך להיות במישור שיש בו חטא. וזהו חטאנו הגדול, שאיננו נמצאים כלל במישור כזה. הוא אשר אנו אומרים בווידוי: \"על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עול\". באיזשהו שלב, במודע ושלא במודע, פרקנו מעלינו את העול, את תודעת הקשר והברית עם השי\"ת, אשר רק היא יוצרת תחושת עוון והכרת חטא, בזמן הפרת הברית.",
                "אנחנו חיים סתם. ובסתם אין פשע ועוון – יש סתם. הדבר משול למה שכתב הרמב\"ם, שהשי\"ת מסתיר את פניו מהחוטא. הוא לא מעניש אותו. החוטא חי במקרה, בקרי ובטומאת קרי. דומה הוא לגיבור הקפקאי שגם למשפט איננו זוכה. כדי שהבורא יתברך יעניש את האדם, על האדם לחיות באמונה. האדם שחי בסתם, לא קיים באור פני מלך חיים, ולא להתקיים באור פני מלך חיים פירושו לא להיות קיים.",
                "הווידוי, מסביר הראי\"ה באורות התשובה<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">טז, ב.</i>, איננו לספר על חטא, אלא להודות שהחטא הוא חטא, שאני אשם – רק אז קיימת הודאה בחטא. הודאה בכך שיש דבר כזה 'חטא', ויש מישהו ('אני') החוטא. 'אני' זה, מתגלה ונחשף דווקא דרך קבלת האשמה ובאמצעותה – \"אני אשמתי\".",
                "אשמנו – זו הודאה באשמה. \"בגדנו\" – מהי הבגידה? בגידה היא הפרת ברית, מעל בנאמנות, שילום רעה תחת טובה, עיוות. להודות בבגידה, פירושו להודות במושג הבגידה, ובכך מתקיימת גם הודאה בקיום הברית והנאמנות.",
                "<b>\"לך לבדך חטאתי\"</b>. החטא, גם זה שבין אדם לחברו, הוא חטא כלפי האלוקים, משום שהחטא הוא המעל בברית, וגם הברית עם הריע הינה ברית, היינו מימוש האלוקי באנושי. לכן ההודאה באשמה הינה הודאה באשמתי כלפי הקדוש ברוך הוא. האדם מתוודה על חטא, מודה \"אשמתי, בגדתי\", ובעצם הכרה זו מתחיל התיקון. בכך האדם מוצא את מה שהוא, את עצמו.<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">על החטא כמכונן את היחיד, והתשובה כמעלה את היחיד לדרגת \"אני\", ראה הרמן כהן, דת התבונה ממקורות היהדות, שער 11, סעיפים 13, 17, 28-31; וכן נ. רוטנשטרייך, המחשבה היהודית בעת החדשה, ב, עמ' 24.</i> איך יכולתי לעשות זאת? איפה הייתי? להיכן הידרדרתי?",
                "חטא לא עושים; בחטא אשמים. מושג החטא איננו תלוי במעשה אלא באשמה התלויה בו. האשמה לעולם איננה מה שמוטל עלי מבחוץ, אלא מה שאני נוטל בעצמי על עצמי. \"אמנם אשמתי\". האשמה מעוררת בושה. אבל בבושה הזו אני נולד. אני קיים כחוטא, כמועל, ככלי מלא בושה וכלימה, אבל קיים, קיים לפני ה' יתברך! גם המעל בזולת איננו באדם סתם, אלא בריע, שעליו מצווים אנו: \"ואהבת לרעך כמוך, אני ה'\".<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">ויקרא יט, יח.</i> הרֵעוּת קיימת גם היא באור פני מלך חיים, בחללה של האמונה. בעולם חברתי שמנותק מהאלוקי, אין חטא ואין אשמה. הווי אומר: <b>\"לך לבדך חטאתי\".</b>",
                "<b>החטא והסליחה: גילוי המהות האנושית והאלוקית</b>",
                "<b>\"למען תצדק בדברך, תזכה בשפטך\".</b> לפי פשוטו, הפסוק נמשך לפסוק שלפניו, ולא לראשית הפסוק, \"לך לבדך חטאתי\". \"וחטאתי נגדי תמיד – למען תצדק בדברך\". כלומר, אני מודה ומפרסם את חטאי כדי להודיע את צדקתך בדונך אותי לייסורים.",
                "אך חז\"ל פירשו אחרת:",
                "<small>אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה אומרים \"אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב\" ואין אומרים \"אלוקי דוד\"? אמר: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, בחנני ונסני, שנאמר (תהלים כו) \"בחנני ה' ונסני\" וגו'. אמר מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך, דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה...<br>דרש רבא: מאי דכתיב (תהלים נא) \"לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, למען תצדק בדברך תזכה בשפטך\"? – אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: גליא וידיעא קמך דאי בעיא למכפייה ליצרי הווה כייפינא. אלא אמינא, דלא לימרו עבדא זכי למריה.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">בבלי סנהדרין, קז, א.</i></small>",
                "האבות נוסו ועמדו בנסיונות. גם דוד חפץ לעמוד בנסיונות קשים, כדי שייקרא שם אלוקי ישראל עליו גם כן. הנסיון הוא ההתגברות על האנושי. האם גם האנושיות עצמה תתעלה מעל אנושיותה? הקב\"ה אומר לו – זה בלתי אפשרי. דוד מתעקש, ולבסוף הוא אמנם נכשל למרות כל השתדלותו.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">עיין שם בגמרא.</i> דוקא בנסיון זה להתעלות מעל האנושי, חשף דוד את אנושיותו וחולשתו בצורתה המכוערת ביותר; אך חשיפה זו של חולשתו היא חשיפה של אנושיותו, ושל זקיקותו הנוגעת ללב לרחמים.",
                "רבא ממשיך את הדרשה של רב: טענתו של דוד אחרי כשלונו היא, שבאמת לא נכשל, אלא שעשה כן כדי להצדיק את ה', כלומר הוא בחר במכוון בעמדה האנושית והחסרה, כדי שלא יתגאה האדם על האלוקים, כדי שלא יהיה האדם אלוקי. החטא מדגיש את שפלותו של האדם אל מול ריבונו ולכן את תלותו המוחלטת בו. ובכך חלק מעצם חסידותו של דוד.<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"><b>הזוה\"ק </b>(ח\"ב, קז, א) אומר כי דוד לא באמת התכוון לכך שהיה יכול לכוף את יצרו. אלא, מכיוון שרגיל היה להתבדח תמיד, גם כאן התבדח לפני קונו, למרות מצוקתו הקשה. דוד הוא \"בדחן המלך\", \"ליצן החצר\", ואינו יכול להשתחרר מתפקידו זה. הבנת דברי חז\"ל כבדיחה של דוד, מחדדת אף יותר את העניין דלעיל: האדם הוא חוטא. לא נותר לו אלא להתבדח. הבדיחה חושפת את קיומו הקליל, היחסי והרופף אל מול האלוקים. ובכך גם תרומתו העיקרית של דוד לעם ישראל, עפ\"י חז\"ל: העמידה האנושית והמתבטלת מול האלוקים, היכולת לעמוד מול השי\"ת עם החולשות, עם החטאים, ולצפות לתיקון ולמחילה האלוקית.<br>עוד בעניין הבדיחה כביטול היש, עיין בספרו של הרב שג\"ר, פור הוא הגורל – דרשות לפורים (בהוצאת ישיבת שיח יצחק), בפרק העוסק ב\"סיפור הפלטין – הבדיחה כביטול היש\", ובדרשות נוספות שם.</i>",
                "בשינוי סגנון מביעים חז\"ל את אותו הרעיון במקום אחר:",
                "<small>דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה... אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד, אומרים לו: כלך אצל יחיד. ואם חטאו ציבור, אומרים להו לכו אצל ציבור... והיינו דרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (שמואל ב כג) \"נאום דוד בן ישי, ונאום הגבר הוקם על\"? נאום דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה. <sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">בבלי עבודה זרה, ד, ב.</i></small>",
                "המהר\"ל מסביר<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">תפארת ישראל, עמ' קמז-קמח.</i> שהבורא יתברך גזר שתהיה מדרגת התשובה בעולם. מצד עצמו החטא הוא מקרי, אין לו מציאות אמיתית; אך מבחינת חלקו בתשובה הוא הכרחי.",
                "תכלית החטא היא התשובה. \"למען תצדק בדברך, תזכה בשפטך\". \"והא-ל הקדוש נקדש בצדקה\".<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">ישעיה ה, טז – מפסוקי תפילת הימים הנוראים.</i> החטא הוא האפשרות לגילוי הרחמים האלוקיים, לגילוי עולם התשובה והסליחה. ואמנם פלא הוא, שהתגלות י\"ג מידות הרחמים, המידות הגבוהות ביותר של הבורא יתברך, באה רק אחרי חטא העגל. הבורא יתברך הוא אב הרחמים, וכשם שהאדם מגלה את אנושיותו בכך שהוא מכיר באשמתו, כך הבורא יתברך מתגלה ברחמים ובחמלה ובסליחה, באימוץ שהוא מאמץ אליו את האדם.",
                "<b>\"הן בעוון חוללתי\".</b> החטא הוא עצמי לאדם. במובן מסוים הוא מה שהופך אותו לאדם, כפי שכתוב בחובות הלבבות: \"אמר אחד מן הצדיקים לתלמידיו: אלו לא היה לכם עוון, הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העוון. אמרו לו: ומהו גדול מן העוון? אמר להם: הגאות והחונף\".<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">שער התשובה, פרק ח. וראה הרחבה בנושא בדרשה \"האשמה האינטימית\" בהמשך (ליד הערה 7).</i> בהכרה בחטא מגלה האדם את אנושיותו, ולעומת זאת בסליחה וברחמים מתגלה האלוקי.<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">על כך ראה עוד בדרשה הבאה.</i>",
                "סליחה היא התפייסות, הרמוניה, שלום, היא זו שבאה רק אחרי החטא. משל לבני זוג החיים זמן מה יחדיו. לפתע פרצה מריבה ביניהם. לכאורה – משבר ביחסים. אך למעשה, המריבה מביאה לחרטה, לכך שיגלו איש את רעהו ושיצטערו אחד בשביל השני. כל אחד מהם נעשה מודע לסבלו של בן-זוגו: \"הוא סובל, סובל בגללי, פגעתי בו\". רק התהליך הזה מביא לרוח טהרה, פיוס וסליחה, שמתחדשת ביניהם, כזו שלא היתה קיימת לפני המריבה.",
                "למה אנחנו מצפים, אם כן, בימים אלו? לשאר-רוח, להשראה, להתחדשות הרוח. מצפים אנחנו ללב חדש, לרוח חן ותחנונים, טהרה והתפייסות. עם עצמנו, עם רֵעינו, ועם קוננו. שלא יהיה לבנו חלוק עוד על המקום.",
                "<small>לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי.<br>אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. <br>השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני.<br>תהלים, נא</small>"
            ],
            "Forgiveness and Compassion": [
                "<small>אלול תשנ\"ו</small>",
                "אנו עומדים בתחילת השבוע האחרון של שנת תשנ\"ו. מטבע הדברים, כפי שקורה בכל סיום או פרידה, כך גם סוף השנה מעורר בנו מחשבות, נוסטלגיה, כיסופים וחשבון נפש. הנה עברה עוד שנה, מה עשינו? איפה היינו? האם אמנם חיינו כפי שאנו רוצים לחיות? עתה, כשספר הזכרונות נפתח והמון מעשים שמבראשית נסקרים, האם אנו מרוצים, שמחים ומלאי סיפוק מהשנה שעברה עלינו?",
                "בכל זכרון ישנו שיפוט, משום שהזכרון הוא מבט מתוך פרספקטיבה על הזמן שחלף, ומבט זה עצמו הוא הערכה וחשבון נפש. ואנו שואלים את עצמנו, האם היה בחיינו חסד? הארת פנים? חמלה? האם היתה סליחה? האם יכולים אנו לסגור את המאזן בשביעות רצון, ולומר לעצמנו ששנה זו אכן תחקק בנצח האלוקי כשנה ברוכה, כשנה שכדאי היה לחיות אותה? האם מתנת החיים, שהעניק לנו הבורא בחסדו, אמנם נחייתה כפי שראוי לו לאדם לחיות?",
                "<b>מיהו הסולח?</b>",
                "אנו רגילים לחשוב שהמאמץ העיקרי של ימי סליחות אלו סובב סביב בקשת הסליחה מהבורא יתברך ומאלו שחטאנו להם. אך בדברי חז\"ל למדנו את ההפך. השאלה המכריעה איננה אם יסלחו לך, אלא אם אתה מסוגל לסלוח. מאמרי חז\"ל רבים מלמדים זאת.",
                "<small>הווי דן את כל אדם לכף זכות.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">משנה אבות, א, ו.</i><br>כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על פשעיו, שנאמר: \"נושא עוון ועובר על פשע\", למי נושא עוון? למי שעובר על פשע.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">בבלי ראש השנה, יז, א.</i><br>רש\"י: המעביר על מידותיו. שאינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו, ומניח מידותיו והולך לו, אין מידת הדין מדקדקת אחריו אלא מנחתו והולכת.<br>\"ונתן לך רחמים ורחמך\" – כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, וכל מי שאינו מרחם על הבריות אין מרחמים עליו מן השמים.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">בבלי שבת, קנא, ב.</i></small>",
                "השאלה העמוקה היא, אם כן, האם אנו מסוגלים לסלוח, לפתוח פתח של רחמים וחמלה. משך כל השנה מצטברים בתוכנו ובינינו רעלים, טינות, רגשות שליליים, המעכירים ומרעילים את עולמנו הפנימי והחיצוני. האם נוכל לטהר אותם? לסלוח פירושו להתפייס, להשלים.",
                "<small>אמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: הכנסת אורחין... והדן את חברו לכף זכות. ...תנו רבנן: הדן את חבירו לכף זכות, דנים אותו לזכות.<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">שם קכז, ב.</i><br><b>רש\"י:</b><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">הגמרא מקשה על מימרת ר' יוחנן ממשנה בריש פאה, שאינה מונה את \"הדן את חברו לכף זכות\" בכלל הדברים שאדם אוכל פירותיהן וכו', ומתרצת שר' יוחנן מרחיב ומפרט את המידות הכלליות שבמשנה; \"הדן את חברו\" וכו' הוא בכלל \"הבאת שלום בין אדם לחברו\" המוזכר במשנה. רש\"י מסביר כיצד.</i> דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר \"לא חטא לי בזאת, אנוס היה\", או \"לטובה נתכוון\", יש שלום ביניהם. </small>",
                "אנו חשים שעשו לנו עוול, שלא נהגו עמנו כראוי, ותחושות אלו ממלאות אותנו אט אט בטינה עמוקה כלפי העולם, כלפי הסובבים אותנו ובסוף אף כלפי עצמנו, ומתוך כך אפילו (לרוב באופן לא מודע) כלפי הבורא יתברך.",
                "אך התמונה משתנה כשאנו מבינים שכל אדם הוא רק אדם, \"ומה אנו ומה חיינו\", ושלכל אחד יש \"ראש\" משלו, ומבטו האינטימי על עצמו. לו היינו מסוגלים להביט בפני הזולת כפי שאביו או אמו מביטים בו (והרי גם הוא היה פעם ילד והיו לו נעורים ותקוות וחסד משלו), במבט זה היינו חושפים את היסוד האנושי הקיים בכל אדם, שהוא הגרעין האמיתי, העמוק, הוא המקום המעניק משמעות לחייו. אילו כך היה, או אז היינו מוצאים חמלה ורחמים, סליחה והתפייסות. זהו למעשה הסוד של י\"ג מידות הרחמים, עליהן אנו נשענים בעומדנו בתפילה בימים אלו.",
                "רחמֵנו כרחם אב על בנים, אנו מתפללים. כיצד הם רחמי האב על הבן?",
                "<small>\"ויקרֵא אבשלום לפני עבדי דוד, ואבשלום רוכב על הפרד, ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה, ויאחז ראשו באלה ויותן בין השמים ובין הארץ, והפרד אשר תחתיו עבר\". תנא דבי רבי ישמעאל: באותה שעה נבקע שְאוֹל מתחתיו. <br>\"וירגז המלך ויעל על עליית השער ויבך, וכה אמר בלכתו: בני אבשלום, בני בני [אבשלום], מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני, בני. והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול: בני אבשלום, אבשלום בני בני (שמואל ב יט)\". הני תמניא \"בני\" למה? שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם (-שְאוֹל), ואידך, איכא דאמרי דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי דאייתיה לעלמא דאתי.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">בבלי סוטה, י, ב.</i> </small>",
                "הגמרא מטה את כיוון דבריו של דוד מִצער על מותו של אבשלום לצער על דינו בגיהנום (עקב חטאו כמורד במלכות, ועוד). דוד מעלהו משם ומכניסו לגן-עדן, וזוהי משמעות החזרה המרובה על המילה \"בני\". הוא קושר אותו אליו ובכך מעלהו בכוח זכויותיו שלו, תוך כדי סיכונו הרוחני האישי. לפי זה, גם המילים \"מי ייתן מותי תחתיך\" נקראות בהקשר אחר – מוות רוחני בעולם הבא, ולא מוות בעולם הזה בלבד. דוד מוכן למות גם בעולם הבא, תחת בנו אבשלום המורד בו. עד כאן רחמי האב על הבן.",
                "אנו פונים לאבהות האלוקית, שהיא החמלה של הא-ל על יצוריו, בבקשת הסליחה. אך כדי שנוכל לפנות אליו, עלינו לחשוף תחילה את האבהות והחמלה שבעצמנו פנימה. חמלה זו היא חמלתנו על ילדינו, שבאמצעותה אנו יכולים למצוא את החמלה לכל נברא, שהרי כל אחד ואחד הינו בן לאביו וילד לאמו.",
                "החמלה היא נקודת מבט, זו הרואה את הסבל ואת חוסר האונים המונחים בעצם הקיום. ראשית כל, מדובר בסבל הקונקרטי והמוחשי של בני אדם שסובלים; אך מדובר גם בסבל שבעצם המצב האנושי. אותו אדם צעיר, שאתה פוגש כשהוא חזק ומבטיח, בעוד שנים לא רבות תפגוש אותו כזקן חסר אונים הזקוק נואשות לתמיכה ולעזרה. הזמן מוחה ללא רחם את הנעורים, והופך את הנערה היפה לזקנה בלה ומקומטת. והנעורים עצמם, האם הם בהכרח אושר ויופי? לא פעם גם הם מלאים סבל וייאוש, פחד וחוסר ביטחון מול העתיד. החיים רצופים חוסר סיפוק, העדר משמעות, אי הבנות והסתבכויות ביחסים עם הזולת. עד כמה שלא נרצה להיפתח, להידבר, להאיר פנים, תמיד נמצא את עצמנו נכשלים ומגיעים שוב לאי-הבנות, למתחים, למפח-נפש ולייאוש.",
                "בעצם הבריאה, בעצם הגורל האנושי, מונחת איזו אומללות. לא תמיד היא עולה מעל פני השטח, ועתים שהאדם זוכה גם לרגע של קורת רוח; אך זהו תמיד רגע, משום שזמניותו של האדם היא מהותו.",
                "כדי לעורר עלינו רחמים עלינו להיזכר ברגע שבו מישהו באמת אהב אותנו. לא רבים האנשים האלה. כשהולך מישהו כזה לעולמו אתה נשאר בודד. לכמה אנשים באמת אכפת ממך? אמא, אבא, אח, אחות. \"כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני\".<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">תהלים כז, י.</i>",
                "קבלת עול מלכות שמים, המלכת ה', היא למעשה בריאת עולם, יצירה של מציאות וממשות, ולכן היא התנאי לרחמים.<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">מידת המלכות מזוהה בקבלה עם הממשות של העולם, שורש העולם הזה. יחד עם זה, מבאר האדמו\"ר הזקן (תניא, אגרת הקודש, כ), כי כוחה לברוא עולם גשמי הוא מכוח הארת העצמות האלוקית שיש דווקא בה. זהו סוד הקשר \"כתר-מלכות\" (ראה גם: דרך מצוותיך, שורש מצוות התפילה, כה-כו). קבלת המלכות, אם כן, יוצרת את הממשות של העולם, חושפת בו את העצמות האלוקית. וראה :אורות הקודש ג, קיז, \"העצמיות בכנסת ישראל\".</i> זהו הקשר בין ראש השנה, יום המלכת ה', ליום הכיפורים, שבו מתגלים הרחמים הרבים. אינך יכול לחמול בלי להודות – ולאחר מכן אף להיפגש – בממשותו של הזולת. רק בממשות זו נמצא הסבל. כל עוד אדם מתחמק מעצמו, כמו גם ממציאותו הנוכחת הממשית של חברו, לא יכול הוא להתוודע לסבל. הסבל מונח בקיום עצמו. רק ברגע שהאדם נכנס פנימה אל עצמו, או אל חברו, ופוגש אותו ממש כמות שהוא, ללא האיצטלה של המחשבות והדיבורים, העשייה, הפעילות, המעמד החברתי וכו', רק אז חש הוא את הסבל העמוק, ורק אז מתעוררת החמלה העמוקה, הרחמים הרבים המכפרים על הסבל וממתקים אותו.",
                "דומה הדבר לאדם שהולך לפסיכולוג. כשהוא שואל אותו: מה שלומך? הוא יענה אינסטינקטיבית: הכל בסדר. רק אחרי חפירה עמוקה אל תוך הווייתו, יגלה את סבלו, יגלה עד כמה חנוק הוא וחסר חופש. אך יחד עם תחושות קשות אלו ימצא את ישותו האמיתית והטהורה. למעשה, התגלותה של ישותו היא שחשפה את הכאב העצום, תחושת הכלימה והפספוס, אבל אותו גילוי עצמו הוא גם המרפא ריפוי עמוק והופך את חייו של האדם לעמוקים ומלאי משמעות.",
                "ר' נחמן מברסלב מלמד שאלוקים ברא את העולם בשביל הרחמים.<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">ליקוטי מוהר\"ן, סד, א.</i> זוהי הסיבה שבגללה הוא ברא עולם אבסורדי, שיש בו קושיות שאין עליהן תשובות.<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">שם, ב.</i> הקושיה הקשה ביותר הינה הקושיה של 'צדיק ורע לו'. הקושיה הזו היא גם המקור לחמלה האנושית.",
                "הרחמים הם יסוד האנושיות, ההומאניות. האנושיות שפירושה שהאדם הוא בן-חלוף, שיש לו כיסופים וזכות לאושר שאף פעם לא יוגשמו במלואם, ושתמיד הוא מסתבך עם עצמו. הבט באנשים הקרובים אליך, המוכרים לך: באיזשהו מקום הם נשארו בודדים. הם לא זכו לחסד, לכך שמישהו ידפוק על דלתם. דווקא גורל אנושי זה הוא הנותן לאדם את עומקו.",
                "כל הברואים בכל מקום סובלים. להתאמן בחמלה משמעו ללמוד, שכל הברואים שווים וסובלים באורח דומה; משמעו לכבד את הסובל ולדעת שהוא כמוני, הוא איננו שונה ממני, ועל-כן אינני מפחד מסבלו של הזולת.",
                "אין פירושו של דבר שהנערה היפה איננה צריכה לשמוח. ההפך – \"שמח בחור בילדותך\"<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">קהלת יא, ט.</i> – לימד החכם מכל אדם. אך שמחה זו לא תהיה גאוותנית ושחצנית, ואז היופי ופריחת הנעורים יהיו חינניים יותר, כשיתלוו אליהם החמלה והצניעות.",
                "<b>הרחמים על עצמי</b>",
                "ועוד למדנו בספרי חסידות, שרחמים אלו כוללים גם את הרחמים שהאדם מרחם על עצמו, וליתר דיוק – על נשמתו, על הניצוץ האלוקי הטמון בו ונמצא בגלות.<sup class=\"footnote-marker\">ג</sup><i class=\"footnote\">בכתבי ר' נחמן מופיע כמה פעמים עניין זה של רחמנות על עצמו, כיסוד בעבודתו הרוחנית. ראה למשל, חיי מוהר\"ן, כד:<br><small>ואמר (ר\"נ), שעכשיו הוא מתנהג בפשיטות; שעומד בבוקר ומתפלל תפילתו, ואחר כך הוא לומד קצת... \"ויש לי רחמנות עלי\"... ואלו הדיבורים, שיש לו רחמנות על עצמו, אמר בתמימות ובלב נשבר, עד שכל מי ששמע אלו הדבורים ראה והבין גודל הרחמנות העצום שיש לו על עצמו, כאילו היה רחוק בתכלית הריחוק מהשם יתברך חס ושלום וכו'.</small><br>וכן בשבחי הר\"ן, לג:<br><small>כי בכל פעם היה דרכו, שהיה מתגעגע להשם יתברך, והיה שפל בעיני עצמו באמת, והיה לו רחמנות גדול על עצמו, כאילו לא הריח עדין מעולם שום ריח של עבודת ה'... ובאמת אפילו מי שעבר על כל התורה כולה, חס ושלום, כמה וכמה פעמים, וכשזה האיש נתעורר בתשובה באמת, שאז בוודאי, כשמסתכל על עצמו היכן הוא בעולם, בוודאי יש לו לב נשבר מאוד ויש לו רחמנות גדול מאוד על עצמו בהכנעה גדולה... אעפ\"י כן... לא יגיע לחלק מאלף ורבבה של גודל הרחמנות... שהיה לרבנו ז\"ל.</small><br>(א.צ.)</i>",
                "עלינו להתפייס ולהשלים עם עצמנו. הביטוי \"מה אנו מה חיינו\" כולל את כל אחד מאתנו, כמו שתחילת התפילה \"אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך\",<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">מתוך תפילת נעילה ליום הכפורים.</i> גם היא אמורה על כל אחד ואחד. זהו הפרדוקס האנושי הנורא, פרדוקס של יצור שהוא לא-כלום, אך הוא עומד מוכר ואהוב לפני הקדוש ברוך הוא. האינטימיות העמוקה והאינסופית של הנשמה, והחידלון האנושי שימיו \"כצל עובר\".",
                "ראשית השנה ואחרית השנה אמורים להזכיר לנו את קטבי הלידה והמוות שביניהם אנו חיים. אנו משווים מול עינינו את היום הראשון שבו הגחנו לאוויר העולם, ולעומתו עומד היום האחרון אי שם ומצפה לכל אחד מאיתנו. זהו למעשה ראש השנה, יום הדין, שאליו מתלווה יום הכיפורים, יום הרחמים הרבים.",
                "אין לך מידה גדולה מהשלום העצמי, מהיכולת הנפלאה להכיר ולחוש שאני שלם עם חיי, עם מעשיי, עם נשמתי. הרמוניה זו משרה על האדם שלווה עמוקה, וסבלנות רבה. מידת \"ארך-אפים\", העומדת ביסודן של י\"ג המידות, היא השלום וההתפייסות. בהתפייסות ישנה מעין חדירה הדדית, התמזגות והמסת הגבולות, ביני לבין נשמתי (פיוס עצמי), וביני לבין חברי (פיוס עם הזולת).<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">ההרמוניה והרחמים מזוהים בקבלה עם מידת התפארת, שהיא מידת החיבור והזיווג בין היסודות המנוגדים והשונים, החסדים והגבורות. הפיוס הוא אם כן בחינת הזיווג וההתכללות זה עם זה.</i>",
                "האדמו\"ר הזקן כותב:",
                "<small>ואולם דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה... הנ\"ל הם ב' דברים דרך כלל:<br>הא' הוא לעורר רחמים העליונים ממקור הרחמים על נשמתו ונפשו האלוקית שנפלה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, הן היכלות הטומאה והסטרא אחרא. ועל מקורה במקור החיים... פירוש, לעורר רחמים על השפעת שם הוי'ה ב\"ה שנשתלשלה וירדה תוך היכלות הסטרא אחרא... היא בחינת גלות השכינה.<br>והב' לבטש ולהכניע הקליפה וסטרא אחרא והיינו ע\"י לב נשבר ונדכה ולהיות נבזה בעיניו נמאס...<br>אך עיקר הכנעת הלב... הוא להיות ממארי דחושבנא בעומק הדעת, להעמיק דעתו ובינתו שעה אחת בכל יום... להתבונן במה שפעל ועשה בחטאיו בחינת גלות השכינה כנ\"ל וגם גרם לעקור נשמתו ונפשו האלוקית מחי החיים ברוך הוא והורידה למקום הטומאה והמוות... וזהו שאמרו \"רשעים בחייהם קרויים מתים\"...<br>והנה אחרי העמקת הדעת בכל הנ\"ל יוכל לבקש באמת מעומקא דליבא \"כרוב רחמיך מחה פשעי\" וכו', כי אז תקבע בנפשו באמת גודל הרחמנות על בחי' אלוקות שבנפשו... ובזה יעורר רחמים העליונים מי\"ג מידות הרחמים הנמשכות מרצון העליון ברוך הוא...<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">תניא, אגרת התשובה, פרקים ז-ח.</i></small>",
                "מהם שני חלקיה של תשובה תתאה על-פי האדמו\"ר הזקן?",
                "הראשון – הרחמים על נשמתו האלוקית. חוויית חוסר היכולת לבטא את כמיהותיי העמוקות ביותר בחיי הממשיים היא ביטוי לגלוּת של הנשמה האלוקית בעולם הזה. העולם כאילו עומד כמסך בין רצונותיי העמוקים, כמיהותיי למרחבים ולעומק, לבין המציאות הרדודה והשטחית שאני סגור בתוכה. המודעות לכך מעוררת רחמים עצומים על נשמתי, שאינה יכולה להביא את עצמה כמות שהיא, שנתקלת תמיד בחוסר הבנה ואטימות אפילו מצד תודעתי עצמה, וכך נאלמת היא ונעשקת מכוחותיה.",
                "החלק השני קשור לתודעה הרגילה, החשה את הריחוק וההתנכרות שלה מהנשמה האלוקית. חוסר היכולת שלי להגיע לכלל קשר עם האינטימיות שלי, עם משאלותי האמיתיות. הלב הנשבר והנדכה, הוא תחושת ההחמצה. התחושה שלמעשה את הדברים החשובים והעקרוניים בחיי – פספסתי.",
                "שברון הלב מביא בסופו של דבר לתחושה של הודאה. האדם נוכח לדעת שמעבר לדברים ומעבר למה שקרה, הוא חי. וכל צורה של חיים איננה אלא חיים, והערך של החיים עולה על כל התגשמות שלהם, ומבחינה זו לא משנה איזו התגשמות יש להם.",
                "משמעות התשובה איננה בעולם החיצוני, אלא בעולם הנסתר. היא איננה משנה את העולם אלא את משמעותו. הלב השפל הופך לאַיִן. שברון הלב משנה את קיומו הפנימי של האדם. הוא משתחרר מנוקשותו, מאבד את האגו שלו, ובכך נעשה פתוח לחוש סוגים גבוהים יותר של קיום. הוא מאבד את ההתנגדות לדברים ואנשים השונים ממנו. נעשה הוא סבלן לכל, רך ורחום. רחמים אלו הם הבסיס להטהרותו העצמית, ו\"בדרך שבה מודד האדם כך מודדים לו מלמעלה\".<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">לפי בבלי סנהדרין, ק, א.</i> נמצא, שרחמים אלו של האדם על עצמו, על גלותו וניכורו, והלב השפל, הם המעוררים את הרחמים המטפיסיים, את גילוי י\"ג מידות הרחמים.<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">בשפת הסוד: האַיִן של מידת השפלות, שהיא מידת המלכות, המכונה \"אני\" ו\"אין\", עולה אל הכתר, עצם הקיום, המכונה \"האין העליון\", בחינת \"יחיד\" נושא ההפכים, וממנו נמשכת מידת \"נושא עוון\" ושאר המידות (י\"ג מידות הרחמים בסוד י\"ג תיקוני דיקנא הנמשכים מאריך-אנפין).</i>",
                "<b>הסליחה האלוקית ויראת ה'</b>",
                "כי עמך הסליחה למען תיוורא.<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">תהלים קל, ד.</i>",
                "<b>עמך הסליחה</b>, פירושו כי רק אלוקים מסוגל באמת לסלוח. התואר המהותי ביותר של האלוקים, אותו תואר המתגלה במידות האלוקיות הגבוהות ביותר, בי\"ג מידות הרחמים, הינו היותו מוחל וסולח.<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">הרמן כהן כתב בספרו \"דת התבונה ממקורות היהדות\" (עמ' 249-250):<br>...לעולם אהיה אדם, ולפיכך אהיה חוטא. לפיכך זקוק אני לעולם לאלוקים, בבחינת מוחל וסולח לחטאי.<br>כשם שההתקדשות העצמית של האדם היא מושגו של האדם, באשר ע\"י כך נעשה האדם יחיד-אני, כך בדין הוא שאלוקים יוציא אצל סליחת החטאים כל שיתוף של מישהו. ממהותו של אלוקים לסלוח לחטא האדם. הסליחה היא התוכן החשוב ביותר בהצטרפות של אדם ואלוקים.<br>הסליחה מקורה בטוב האלוקי, שורש המוסר, שהוא מהותי לאלוקים.<br>ההתקדשות העצמית מובטחת הצלחתה בטוב האלוקים.<br>ולפיכך אין סליחת החטאים זקוקה להתקנה מיוחדת בעצמות האלוקית. הבריאה וההתגלות הן תנאי-הֶקדם מספיקים... תריס לו [לאדם] שלא ייפול שוב בזרועות החטא הוא טובו של אלוקים, שתעודתו המיוחדת – הסליחה.</i>",
                "<b>למען תיוורא</b> – ה' סולח כדי שיתיירא. אך בפשטות הסליחה דווקא מונעת יראה: המחשבה שישנה דרך מילוט באפשרות הסליחה, עלולה להביא למיעוט יראה. גם אם אחטא, אומר החוטא, אוכל לתקן ולשוב. התהליך הוא הפיך – \"אחטא ואשוב\".",
                "כך שאל המלבי\"ם בפירושו לפסוק, וענה:",
                "<small>רוצה לומר, שיש הבדל בין בשר ודם הסולח ומוחל למי שחטא כנגדו, שיעשה זאת מצד איזה עניין שמצא בחוטא, ע\"י שהחוטא התחרט וביקש סליחה, או ע\"י שריחם עליו, או ע\"י שמצא חן בעיניו, ואם כן סיבת הסליחה לא נמצא עם הסולח, רק עם מי שסולחים לו. מה שאין כן אתה – סיבת הסליחה נמצאת בך, כי אי אפשר שיצויר א-ל בורא ומקיים ברואיו אם לא יהיה סולח לעולם, כמה שנאמר במדרש שאמר אברהם אבינו ע\"ה להקב\"ה: \"אם דין אתה מבקש אין עולם, ואם עולם אתה מבקש אין דין\". ואם כן סיבת הסליחה נמצאת בך. <br> וגם שגדר הסליחה היא שיעביר את העוון כאילו לא היה במציאות כלל, וזה לא יוכל האדם לעשות שיהיה מדבר שהיה במציאות כאילו לא היה. ועל כן לא נמצא בשום מקום בתנ\"ך סליחה מאדם לאדם רק מה', ועל זה אמר: כי <b>רק</b> עמך הסליחה למען תיוורא. רוצה לומר: בשר ודם, ע\"י שרוצה שייראו מפניו לא ימחול על העוון, שאם ימחול עוונות לא ייראו מפניו, באשר היראה מפניו הוא רק מפני עונשו, ואם לא יעניש אין מקום לירא. מה שאין כן אתה, סיבת היראה שמתייראים מפניך היא רק גדולתך ורוממותך, וזה מתגלה ע\"י הסליחה, שבזה יראו שאתה נעלית משיפגמו בכבודך, כמ\"ש \"אם חטאת מה תפעל בו\", ונעלית משיימצא איש צדיק לפניך, עד שהסליחה היא תסבב \"למען תיוורא\". </small>",
                "מסביר המלבי\"ם, שהיראה היא תוצאה של הסליחה דווקא, כמו שכתוב: \"והא-ל הקדוש נקדש בצדקה\".<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">ישעיה ה, טז – מפסוקי תפילת הימים הנוראים.</i> הקדושה, הטרנסצנדנטיות האלוקית, מופיעה דרך החסד דווקא. אלוקים, בתור נבדל ונעלה מן המציאות שלנו, מתייחס אלינו באופן עצמי רק דרך החסד, \"עולם חסד ייבנה\".<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">תהלים פט, ג.</i> החסד הוא לפיכך מקור היראה עצמה.<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">לפי הקבלה, מידת החסד מולידה את מידת הגבורה והיראה, בסוד הפסוק: \"אברהם הוליד את יצחק\".</i> ממשותה של היראה היא, אם כן, הפחד שמא לא נזכה לחסד, שמא לא נהיה ראויים לגילוי הרצון האלוקי, לסליחה ולפיוס. האדמו\"ר הזקן מסביר את מקורה של אימת ראש-השנה בחשש הזה עצמו: האם נצליח להמשיך מחדש את הרצון הנעלם האלוקי למלוכה ולקיום העולם? האם אלוקים יחפוץ לגאול אותנו? הפחד שלא נזכה לחסד האלוקי ולגאולה, זהו הפחד העמוק.",
                "<b>שתי הוויות</b>",
                "<small>\"ויעבור ה' על פניו ויקרא\". אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.<br>\"ה' ה'\" – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה.<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">בבלי ראש השנה, יז, ב.</i></small>",
                "שני שמות ההוי'ה מייצגים שני יחסים של האדם לאלוקים: זה של הצדיק הגמור, שלא טעם טעם חטא, וזה של בעל התשובה.",
                "<small>וגדרן של דברים הללו כך הוא, דהנה מהך מילתא דשם הוי'ה השני הוא משמש מקור לכחה של התשובה, חזינן דאין כוחה של תשובה בא לידי ביטוי במימרא או בצירוף מילין שיש להם תרגום ויש להם מובן גם בשטחי חיים אחרים... אלא שכוחה של התשובה בא לכלל ביטוי דווקא ע\"י \"שם\", שם הוי'ה שלא ניתן להיתרגם ואינו משותף לשום עניין אחר בעולם בלתי לה' לבדו. ולמדים אנו מכאן כי כוחה של התשובה אינו בין שאר הכוחות שהעולם מתנהג על ידיהן, אלא שהיא הוויה חדשה מעיקרה. דכוונתו הפשוטה של שם הוי'ה היא המחיה ומהווה וממציא את כל המציאות כולה ומחדשה בכל רגע ורגע מאין המוחלט אל היש הגמור. ומכיון שאין שום ביטוי למקורה של מידת התשובה מלבד שם הוי'ה הרי שהתשובה היא בריאת יש מאין במהדורא תנינא. <br>וכזה מהלך העניינים: המהדורה קמא אין כוחה מגיע אלא עד שעת החטא, ושעת החטא שעת הקץ הוא להוי'ה זו. והיינו שם הוי'ה הראשון אשר בי\"ג מידות. ...אלא שכאן נוצר עולם חדש של תשובה, אשר לזה בא שם הוי'ה השני. ומכיון שנמצאים אנו כבר בתחומו של עולם התשובה תו (-עוד) חלה כאן המידה של ארך אפים שעניינה הוא ציפייה לתשובתו של החוטא, מאחר שיש כאן למה לצפות. ...וע\"י מידה זו של ציפייה לתשובתו של החוטא מתחדש ונוצר עולם התשובה תיכף בשעת החטא, שהיא שעת חורבן העולם הקדום שלפני החטא. באופן שכוחה של התשובה אינו המשך הכוחות הפועלים בהתחלת הבריאה אלא שהוא נקודת בראשית חדשה.<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">פחד יצחק ליום הכיפורים, מאמר א, עמ' מ-מא.</i></small>",
                "סודה של התשובה הוא בשיבה להתחלה, לעמדות המוצא הבסיסיות, מתוך מטרה לשנותן ולתקנן. האדם בורא את עצמו מחדש, וכך גם המידה האלוקית המתגלה עליו היא עצמות הא-לוה הפשוטה, זו שבכוחה לברוא יש מאין. התשובה איננה סידור אחר של הנתונים הקיימים מתוך מטרה לשפרם, אלא בדיקה, ערעור והחלפה של \"אקסיומות\" הקיום עצמן. כבר בזה ניכר יתרונו של בעל התשובה, ברענון הקשר עם בורא העולם, בשיבה אל הרבדים הדתיים הראשוניים והאותנטיים ביותר, כאלו שנעלמים לרוב מעיניו של עובד ה' הרגיל, שאינו אחוז במידה הפשוטה אלא במידות הפרטיות והמורכבות יותר.",
                "התפיסה של הוויה חדשה הנוצרת ע\"י החטא והתשובה מקורה בכתבי האדמו\"ר הזקן:",
                "<small>והנה עוד זאת שע\"י זה (-תקיעת שופר, קול פשוט) הוא ממלא כל הפגמים שברמ\"ח מצוות עשה ושס\"ה לא תעשה... וע\"י השופר, שנמשך הארה מבחינת רצון העליון למעלה מהחכמה כנ\"ל לכן הוא ממלא כל הפגמים שנעשו בחכמה ומאיר אור חדש ביתר שאת ויתר עוז, כמשל הנהר שנחרב ויבש שחופרים בעומק יותר וממלא החסרון... אבל אם פגם ח\"ו באיזה מצווה הרי נחלש הקשר הלז דישראל מתקשרין באורייתא [ואורייתא בקודשא בריך הוא], ואזי אין עצה כי אם ע\"י התשובה מעומקא דליבא שע\"י זה מדלג שור וממשיך מבחינת קוב\"ה שהוא בחינת סובב כל עלמין שנקרא קדוש ומובדל...<br>וזהו 'ויעבור הוי'ה על פניו ויקרא הוי'ה הוי'ה', ופסיק טעמא בגוויהו, כי יש ב' בחינות שמות הוי'ה: אחד בהשתלשלות – יו\"ד חכמה, ה\"א בינה וכו', ושם הם הפגמים ע\"י תורה ומצוות... אבל שם הוי'ה דלעילא, עם היות שנקרא גם כן הוי'ה על שם התהוות שממנו יתברך, מ\"מ הוא בחינת גילוי אור עליון שלמעלה מהשתלשלות, והוא בחינת רצון העליון הנ\"ל שהוא למעלה מעלה מן החכמה, ולכן פסיק טעמא בגווייהו, אך עניין \"ויקרא הוי'ה הוי'ה\" היינו שהוא יתברך קורא וממשיך מבחינת שם הוי'ה הראשון שלמעלה מהשתלשלות כנ\"ל להיות מתגלה בהוי'ה שבבחינת השתלשלות למלאות כל הפגמים והחסרונות שנעשו בו ע\"י העוונות... וזהו עניין התשובה. ...<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\">ליקוטי תורה, ב, דרושים לראש השנה, דף נט, ע\"א-ע\"ב. לפי האדמו\"ר הזקן, שני שמות ההוי'ה מסמנים שני תהליכים ביציאת הבריאה מהבורא. הראשון בהשתלשלות – תהליך רציף, בו כל שלב הוא סיבה ליציאת השלב שמתחתיו, האחרון נגזר מהראשון. בשני, \"למעלה מסדר ההשתלשלות\" – אין רציפות, אלא זינוק וקפיצה. מעלתו של בעל התשובה היא יכולתו להשתחרר ממנגנוני החוקיות אליהם היה כבול, ולכונן, מכוח חירותו, עולם חדש.</i><br>וזהו \"סלח לנו אבינו כי חטאנו\". דלכאורה אינו מובן מהו \"כי חטאנו\"? וכי זהו נתינת טעם על הסליחה? והיה לו לומר \"סלח לנו אבינו על אשר חטאנו\". אך עפ\"י הנ\"ל יובן: שלפי שחטאנו וחיסרנו המשכת השתלשלות אור אינסוף ב\"ה במצוותיו ותורתו, לכך סלח לנו, לעורר מקור הרחמים והסליחות, דהיינו גילוי רצון העליון ברוך הוא למעלה מסדר ההשתלשלות... וזהו \"סלח לנו\", שהחזרת הרצון אינו אותו הרצון שהיה תחילה, שהרי אותו הרצון נסתלק ע\"י החטא ועוון ואיך יחזור ויומשך?... וזהו \"כי עמך הסליחה למען תיוורא\", כי הסליחה הוא גילוי רצון עליון שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שהוא בחינת \"עמך\" ממש, וכעין מה שכתוב \"כי עמך מקור חיים\" שמקור כל החיים וחיי החיים נמשכים ממקורא דכולא...\". <sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\">שם, נצבים, נד ע\"ב.</i></small>",
                "החטא מחייב את האדם להתעמק בתוך עצמו וממילא בתוך הגילוי האלוקי, לחשוף את המקום שלמעלה מסדר ההוויה הרגיל, התקין, אותו המקום שהחטא למעשה לא יכול לפגוע בו, מידת הרחמים העצמיים, ומשם לחזור ולבנות את כל המציאות מחדש. נמצא שדווקא החטא מעמיד את האדם מול הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, דווקא החטא והתשובה שבעקבותיו מביאים את האדם ליחס האינטימי ביותר עם ריבונו.",
                "זוהי עמדה חסידית מובהקת. איש ההלכה מעוניין להשתוות עם הסדר האלוקי; מבחינתו המצוות הן עצם הקשר עם אלוקים. לפיכך התשובה יכולה לכל היותר להחזיר אותו לקשר תקין זה. אבל החסיד מעוניין, כפי שנוהגים חסידים לומר, לא רק בשולחן-ערוך אלא בקדוש ברוך הוא עצמו. לכן החטא אינו מביא אותו לניתוק הקשר עם ה', להפך, הוא מביא לחשיפה של הקשר המהותי והאינטימי, של בן המתחטא על אביו. ע\"י החטא נשברים הצינורות המקשרים באופן רגיל ויומיומי את האדם עם ה', ואז הוא מתייחס לאלוקיו באופן ישיר שלא ע\"י תיווכים וצמצומים. זוהי העוצמה שבתשובה, ובדמותו של בעל התשובה, שאין הצדיקים הגמורים יכולים לעמוד במחיצתו.<sup class=\"footnote-marker\">26</sup><i class=\"footnote\">עוד ניתן לעיין על כך אצל ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, פסקאות ק-קב.</i>"
            ],
            "Radiant Countenance": [
                "<small>אלול תשנ\"ז</small>",
                "אנו פותחים את השבוע האחרון של השנה באמירת הסליחות. השנה נגמרת, הזמן עומד להסתיים וראש השנה ממשמש ובא. כפי שמוסבר בספרי חסידות, הוא נקרא כך משום שהוא הזמן התמציתי של כל השנה, כפי שעיקר המוחין והחיות של האדם מרוכזים בראש. זהו יום חזק, של זמן מרוכז וצפוף. ולכן זהו גם יום קשה, \"דינא קשיא\".",
                "<small>וכשם ששוקלין זכויות אדם ועוונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביום-טוב של ראש השנה.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">משנה תורה לרמב\"ם, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ב.</i></small>",
                "דווקא כאן, כשהוא מדבר על שקילת העוונות בראש השנה, טורח הרמב\"ם להזכיר את הגדרת ראש השנה כיום-טוב. יש בו, ביום הזה, חגיגיות, משום שהעמידה לדין איננה דבר של יום-יום. באמצעות העמידה לדין מקבל האדם את ערכו. תארו לכם חיים שאין בהם נתינת דין וחשבון, אלא סתמיים והולכים. זהו יום בו אנו עומדים מול חיינו. ספרי חיים ומתים נפתחים לפניו יתברך.",
                "כאמור, אנו פותחים את השבוע האחרון של השנה באמירת הסליחות. במרכזן אמירה חוזרת ונשנית של פסוקי י\"ג מידות הרחמים, אמירה של היטהרות לקראת יום הדין הממשמש ובא. י\"ג המידות, מסביר האדמו\"ר הזקן בתניא, \"מנקים כל הפגמים, וכמה שכתוב: 'נושא עוון ופשע ונקה'... מנקה הוא לשבים, לרחוץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים, הם החיצונים\".<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">האדמו\"ר הזקן, אגרת התשובה, פ\"ח.</i>",
                "<b>הסופיות והחמלה</b>",
                "סוף השנה הוא מעין קץ הימים בזעיר אנפין. \"ישתדל האדם לעשות תשובה... כדי שימות והוא בעל תשובה\", אומר הרמב\"ם.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">משנה תורה לרמב\"ם, הלכות תשובה, פרק ז.</i> מול הסוף אי אפשר לשקר. סופיותו של האדם היא זו המביאה אותו למגע עמוק עם עצמו, להתגלות עצמיותו שהיא האינטימיות שלו.",
                "נדמיין לעצמנו זוג, בעל ואשה. שנים רבות חיו יחדיו, והנה עתה הגיע זמנו של אחד מהם. הם לא חיו מתוך אהבה גדולה דווקא. להפך, בשלב מסוים בחייהם אפילו גילו שהם לא בדיוק מתאימים אחד לשני, אלא שמשיקולים כאלה ואחרים – הילדים ועוד – ואולי גם חוסר הנוחות שבשינויים מפליגים ביותר, החליטו להמשיך יחד. כמו במקרים רבים, היו אמנם רגעים של נחת, אך גם רבים אחרים של טינה, מתח וסכסוכים. בכל אופן הם המשיכו ביחד.",
                "והנה הסתיים הזמן, האיש הזקן שוכב על ערש דווי ועומד ללכת לעולמו. הזקנה עומדת לידו וסועדת אותו בחוליו. עתה הם עומדים להיפרד, היא וגם הוא מבקשים סליחה אחד מרעהו. האם ימחל? האם ילך לעולמו וטינתו כבושה בלבו?",
                "הוא מסיים את חייו מתוך תחושה עמוקה של החמצה. היה יכול להיות אחרת, בזבזתי את חיי. הוא עדיין זוכר את נעוריו, תקוותיו, יום חופתו, את האכזבה שבאה אחר כך, ואת ניסיונות ההתמודדות. מה יכול להביא אותו למחילה? האם יכול הוא לסלוח ואולי להודות?",
                "<small>...ובערב, כשהחשיך היום, קראה לפתע לזקן:<br>\"אתה זוכר, יעקב?\" שאלה והביטה בו בחדווה. \"אתה זוכר, לפני חמישים שנה נתן לנו בורא העולם תינוקת בהירת תלתלים? היינו שנינו יושבים תמיד על שפת הנהר ושרים שירים... מתחת לעץ הערבה\".<br> ... ולפתע פתאום החלו לעלות על לבו הרהורים והגיגים שונים. חזר וזכר, כי במשך כל ימי חייו לא ריחם על מארפה, לא ליבב אותה מעודו. חמישים ושתיים השנים שחיו בבית יחדיו, ארוכות ארוכות היו, והנה, איך קרה הדבר, שבמשך כל הזמן הזה לא חשב עליה אפילו מחשבה אחת, לא שם לב עליה, כאילו היא כלב, או חתול. והרי יום יום היתה היא מסיקה את התנור, מבשלת ואופה, שואבת מים, חוטבת עצים, ישנה במיטתו, וכל פעם, כשחזר שיכור מאחת החתונות, היתה תולה את כינורו על הכותל ביראת כבוד ובדרך ארץ, ומשכיבה אותו לישון, ואת כל הדברים האלה עשתה בשקט, בארשת רהויה ובחרדה לו.<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">אנטון צ'כוב, כינורו של רוטשילד.</i></small>",
                "מעיו נכמרים ורחמים ממלאים את ליבו. לומד הוא לדעת שלא רק הוא סבל אלא גם אשתו. לפתע נוכח הוא לדעת שאף פעם לא פגש אותה, אך בעצם אף פעם לא פגש את עצמו – הוא שכח את קיומו. אנו מצויים בגלות, הגלות היא גלות השכינה, גלות הניצוץ האלוקי שבאדם. החיים סוחפים אותנו לפעילות, לעשייה, למרוץ הבלתי נלאה אחרי הישגים, ובהבלי הזמן אנחנו שוכחים את העיקר.",
                "אנו שרויים בגלות משום שגורשנו מהעולם האמיתי, מהאינטימיות שלנו עם עצמנו. חיינו נעדרי אהבה, חמלה ועדינות. העומד בסוף ימיו לומד לדעת שיכול היה להיות אחרת; הוא מבין שלו היה יודע בעבר את מה שהוא יודע עכשיו, יכול היה – על אף הכל – לחיות חיים אחרים, חיים טובים, לחיות בנעימות של אהבה, חמלה ופיוס. הוא מבין, שעל אף ההבדלים, יכולים היו לחיות מתוך עדינות ורוך. חיים עם נשמה.",
                "מחשבות אלו מביאות אותו ללא ספק ליכולת לסלוח ולהתפייס. בסליחה הזאת הוא מטהר את חייו. \"סוף סוף, הרי חיינו יחד את כל השנים האלו\", אומר הוא לאשתו. \"הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?\"<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">עמוס ג, ג.</i> באיזה שהוא מקום נפגשנו, שאלמלא כן איך הלכנו יחדיו? משהו מהאינטימיות שנשכחה נדלק שוב ביניהם.",
                "זוהי משמעות המדרש, ש\"יעקב פדאו לאברהם\".<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">ראה בראשית רבה סג, ב; ויקרא רבה לו, ד. וראה גם פירושו של המגיד ממזריטש למדרש זה, מגיד דבריו ליעקב, סז. הובא גם בתניא חלק א, פרק מה.</i> הרחמים גואלים את האהבה. הטיהור שברחמים מעורר מחדש את אהבת הנעורים. נוצרת השראה חדשה ליחסים, דבקות חדשה. האש של הדבקות מבעירה באדם מחדש את האנרגיה שלו, מביאה אותו מחדש למצב של חשיקה.",
                "זאת ועוד: בכך שהאדם סולח לזולת הוא מקבל אותו כפי שהוא, ומבין שהוא לא יכול היה להיות אחרת. הופך הוא את חייו לגורל, לגזירה אלוקית בלתי ניתנת לשינוי, ובכך הוא משחרר אותו מאשמתו. הסליחה היא התרת הכבלים הקושרים בינינו. מבחינה זאת, הסולח משתחרר לא פחות מאשר הנסלח. כשהם נפרדים הם משתחררים איש מרעהו לחופשי. ובכך הם מעלים את פיסת החיים שחיו ביחד, ונותנים לה להתחיות. חייהם יצאו מן הגלות.",
                "<b>הפנים – גילוי העצמיות</b>",
                "אנו מסתכלים אחורה על השנה שעברה. לכאורה, כמו בכל שנה היו עליות, מורדות, הישגים וכשלונות. ובכל זאת עלולים אנו לחוש תחושת החמצה, העיקר חסר מן הספר: לא הארנו פנים איש לרעהו. הארת הפנים היא התגלות הרחמים שלנו לזולתנו ושל הקב\"ה אלינו. אלו הן י\"ג מידות הרחמים שאותן אנו מעוררים בסליחות, ושהופיעו מתוך בקשתו של משה: \"הראני נא את כבודך\".<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">שמות לג, יח.</i>",
                "<small>מהו זה שביקש משה רבינו להשיג, כשאמר \"הראני נא את כבודך\"? ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב\"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שיידע אמתת המצאו כאשר היא, והשיבו ברוך הוא שאין כוח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו, והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא יידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת המצאו דבר שנפרד הקב\"ה בדעתו משאר הנמצאים, כמו שייפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים, ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר \"וראית את אחורי ופני לא יראו\".<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">משנה תורה לרמב\"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכה י.</i></small>",
                "מהם הפנים? הפנים אינם קלסתר או ארשת מסוימים. כאשר רואים רק עיניים, אף, מצח, וכו', מתייחסים לאחר כאל חפץ. משמעות הפנים היא בכך שאינם ניתנים לתפיסה חזותית במובן הרגיל. \"כאשר אני רואה את ראשו של אדם אני רואה אותו עצמו, כאשר אני רואה את גופו אינני רואה אלא גוף\" – אמר מישהו. הפנים לא מופיעים לרואה, אלא מתגלים לו. הפנים, למרות הופעתם הפיזית, ממשותם איננה פיזית אלא רוחנית. הם התגלותו של האדם, צלמו האלוקי, הופעתו כממשות.",
                "מה מעורר בנו מבטו של הזולת? יש מי שאמר שמבט זה הופך אותי לאובייקט (סארטר). אך לפי גישה אחרת (לוינס<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי בן זמננו, נודע בעולם כולו בשל דבריו אודות משמעותם המוסרית והדתית של פני הזולת. לדיון במשמעותם של הפנים במשנת לוינס ראה זאב לוי, \"האחר והאחריות\", עמ' 87 ואילך.</i>), הוא מעורר בי תודעה מוסרית. מבטו פוקד עלי את הצו המוסרי. ההיתקלות בפניו מפגישה אותי אִתו, ושוב אינני יכול להישאר אדיש ביחס אליו.<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">מעין זה כותב הרמן כהן:<br>\"מפנה זה [שגורמת החמלה] חל בנקודת הגבול שבה כאילו עולה וצומחת הדת מן האתיקה... כשאני מתבונן בייסורים של הזולת, לא בחינת התבוננות בעובדה טבעית ונסיונית, אלא כשאני עושה אותם סימן שאלה, שכל מעמדי בעולם המוסר תלוי בו... אני מתבונן בייסורים, והנה פתאום אור רב נוגה עלי ועיני רואות את הכתמים אשר בשמש החיים...<br>אם נתחוור לנו עתה, שעניין זה בייסורים ובחמלה הוא עניין מוסרי בהבדל מהסבר-עולם עיוני... יוצא שכאן אנו מגיעים ובאים אל סופי התחומים שבהם לידתה של הדת, מקום זה שהדת מאירה יחד עם הייסורים את אופקו של האדם.<br>כשנתגלה לנו עתה ע\"י הייסורים והחמלה ה\"אתה\" שבאדם, שוב יכול לעלות גם האני כשנתנער מצללי האנוכיות\" (דת התבונה ממקורות היהדות, עמ' 54).</i>",
                "ראיית הזולת וסבלו כשאלה דחופה וממשית הינה הארה. לא מדובר כאן על תאוריות – זוהי ממשות. בראייה זו נמצאת גאולה.",
                "לדברי האריז\"ל, כאן טמון הסוד של ראש השנה. סוד הנסירה, הפרדת התלות של הנקבה, המסמלת את הנברא, בזכר – הבורא.<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">\"כי בתחילה הם אחור באחור, שהוא גרוע מאוד... אחר כך היא מדרגה עליונה מכולם, והיא פנים בפנים, כי הנקבה יכולה לקבל הארת הזכר מפנים שלו ממש, וגם בהיות פניה מביטים בפניו ממש\" (ר' חיים ויטאל, מבוא השערים, שער ב, חלק א, פרק ו).</i> הפרדה שמטרתה הענקת חרות לנקבה, כדי להביא את הזכר והנקבה למפגש של פנים בפנים.<sup class=\"footnote-marker\">ד</sup><i class=\"footnote\">דברי הירושלמי (ערלה, פרק א, הלכה ג), \"דאכל מן חבריה בהית מסתכלא ביה\" (מי שאוכל משל חברו, מתבייש להסתכל בפניו), שנאמרו על העני המבקש צדקה, התפרשו ע\"י הרמח\"ל על יחס הנשמה לבורא לפני רדתה לעולם. מצב זה מכונה \"נהמא דכיסופא\" – לחם בושה. האריז\"ל השתמש בדימוי של עמידה \"אחור באחור\" ואי-הסתכלות בפנים, לציין את מצבה של הבריאה הבלתי מתוקנת. מצב של אחור-באחור הינו מצב של הסתר פנים, של התנכרות בין הבורא לנברא. הרמח\"ל מסביר שניכור זה הינו תוצאה של התלות ה\"אינפנטילית\" של הנקבה בזכר. התנאי לעמידה של פנים בפנים הוא שותפות של הבורא והנברא. הפרדת התלות הראשונית היא התנאי ליחס של שותפות, כלומר יחס בוגר. ניתוק התלות, הנפרדות של הבריאה, היא פעולת הנסירה (ביטוי הלקוח מהמדרש על יצירתה של חוה – בראשית רבה, ח, א) בין הבריאה לבוראה, והיא בעצם לידת העולם, המתרחשת בראש השנה. וזהו גם הדין, השיפוט, ששורשו הנפרדוּת ויצירת מערכת יחסים לא-עצמית התלויה במעשים והשתדלות וכו'. נפרדות זו, למרות הקושי שבה, היא שמאפשרת בסופו של אדם לנבראים, ובעיקר לאדם, לעמוד מול יוצרו ולדעת אותו ללא בושה. על כך ראה בהרחבה: רמח\"ל, \"דעת תבונות\", ו\"קל\"ח פתחי חכמה\".</i>",
                "הראני נא את כבודך – משה מבקש להתגבר על הניכור, שהוא הסתר הפנים. בתחילת דרכו הוא אמנם ירא מהביט אל האלוקים. לפי אחת הדעות במדרש, לא יפה עשה שהסתיר את פניו.",
                "<small>\"ויסתר משה פניו\" (שמות ג). אמר משה: אלוקי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני? ר' יהושע בן קרחה ור' אושעיא. אחד מהם אומר: לא עשה משה יפה כשהסתיר פניו, שאילולי לא הסתיר פניו גילה הקב\"ה מה למעלה ומה למטה ומה היה ומה עתיד להיות, ולבסוף ביקש לראות, שנאמר: \"הראני נא את כבודך\" (שמות לג). אמר לו הקב\"ה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך: \"כי לא יראני האדם\" (שמות לג). כשביקשתי לא ביקשת. ואמר ר' יהושע דסכנין: אף על פי כן הראה לו הקב\"ה. בשכר \"ויסתר משה פניו\" – \"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים\" (שמות לג). <br>ור' הושעיא אמר: יפה עשה משה שהסתיר פניו. אמר לו הקב\"ה: אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך – חייך שאתה עתיד לעשות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה, לא לאכול ולא לשתות, ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה, שנאמר: \"כי קרן עור פני משה\" (שמות לד), אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהם וזנו ונתנו עיניהם בזיו השכינה, שנאמר: \"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו [ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו]\" (שמות כד), והם לא קבלו על מה שעשו?<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">שמות רבה ג, א.</i> </small>",
                "יפה עשה או לא יפה עשה? מנקודת המבט שלו כ\"טירון בנבואה\", לא יפה עשה. הסתרת הפנים היתה אז ביטוי לבושה ילדותית וחוסר קשר. אך ישנה גם הסתרת פנים אחרת, מבוגרת, הנובעת מההכרה שההתגלות העמוקה ביותר מופיעה דווקא דרך הלטת הפנים, וכתובנת רמ\"ק: \"סוד הגילוי הוא ההעלם\".<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">עיין פרדס רימונים, שער כ, פרק יא.</i> זאת היא ההכרה שאי אפשר לפגוש את הפנימיות באופן ישיר; העצם תמיד יצליח לחמוק מפני ההכרה הרגילה. לכן עלינו להערים עליה, לעקוף אותה, ולהיפגש עם הפנימיות בדרך השלילה, בדרך אי-הידיעה ואי-הרצייה. \"הדבר שהנך חפץ בו, אל תרדוף אחריו\", אמר ר' פנחס מקוריץ. כך למעשה בנויה תורת ידיעת האל של הרמב\"ם, תורת תארי השלילה. אם מסתכלים מנקודת מבט זו על הסתרת פניו של משה – יפה עשה.<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">דיון נרחב בנושא זה ראה במאמרו של הרב יאיר דרייפוס, \"הברית והיצר\" בתוך \"ויקרא את שמם אדם – זוגיות ומשפחה ממבט יהודי חדש\" (עמ' 124-143), בהוצאת ישיבת שיח יצחק, תשס\"ה. במאמר זה מביא הרב דרייפוס קטעים שנכתבו ע\"י הרב שג\"ר בנושא זה.</i>",
                "החמלה הינה אורח חיים, כינון יחסים של רוך ועדינות. למעשה זהו אופן שונה של ממשות. היא מנוגדת לתפיסת המציאות הרואה את החוץ כמשהו קשוח, העומד מולי בסרבנות, מאיים עלי ומעמיד אותי בעימות מתמיד מולו. המבט של החמלה קולט את המציאות כמציאות רכה. רק מבט זה מאפשר את המצב של פנים-בפנים, אותו מצב של עמידה ללא בושה זה מול זה. לכן רק אחרי חטא העגל, והופעת מידות הרחמים המכפרות עליו, מתאפשרת העמידה פנים מול פנים של משה רבנו. החטא הוא הנסירה, המנתקת את התלות וההכרח שבקשר עם הקב\"ה, זו של \"כפה עליהם הר כגיגית\".<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">ראה מהר\"ל, תפארת ישראל, לב.</i> חידוש הברית יכול להתרחש אחרי שכבר נבנה הקשר על יסוד של נפרדות, של העמידה זה מול זה. בסופו של דבר, דווקא נפרדות זו מבססת את היחס העמוק ביותר.",
                "אך גם עתה, משבשל משה יותר וכבר איננו מתבייש, עונה לו ה': \"כי לא יראני האדם וחי\". זהו גורל האדם, שאיננו יכול לראות ולהמשיך לחיות. ראייה היא התחברות, ואדם חי איננו יכול להתחבר לגמרי – נפרדותו היא גורלו. מה שמשה זוכה בכל זאת לראות בהתגלות זו, עפ\"י רז\"ל, הוא קשר התפילין של הקב\"ה.<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">בבלי ברכות, ז, א.</i> את התפילין עצמם לא ניתן לראות; אך ניתן לראות את הקשר העמוק שעליו עומדות התפילין. משה רואה את הקשר, החיבור לקב\"ה.",
                "הוא הדין גם בינינו לבין זולתנו. בני הזוג התפייסו לבסוף. דווקא בפיוס זה נחשפה העמידה העמוקה שלהם זה מול זו כבעלת עומק אינסופי וגורלי, על בסיס הכרת מוגבלותו של כל אחד מהם, והיכולת לקבלו כמות שהוא עם חסרונותיו. קבלה זו היא מידת הרחמים העליונים העצמיים – הרחמים הנתונים בעצם הקיום.",
                "וכך גם במערכת היחסים שבין האדם לבין עצמו. ביום מותו, עומד הוא מול עצמו, רואה הוא את כל מסכת חייו כמות שהיא: 'זה אני. זה מה שעשיתי'. חייו מתגלים במסוימותם, בסופיותם, ללא כחל ושרק, ללא תקוות. זהו הדין שבמוות, ומעין דין זה קיים גם בראש השנה, עפ\"י הרמב\"ם, עם מותה של השנה. סופיות חיי האדם היא אנושיותו, אבל באופן פרדוקסלי היא גם אינסופיותו. שכן הדין עצמו מעורר בעקבותיו את הרחמים הרבים. עמידה קשה זו מול הסופיות מעוררת באדם את עליבותו וגלמודיותו מול האינסוף האלוקי. ליבו נשבר – זה כל מה שיכולתי לעשות עם עצמי? לאן נעלמו השאיפות והחלומות שהיו לי בצעירותי? עומד הוא נכלם וערום כביום היוולדו. הבושה מערטלת אותו מכל לבושיו. כל הישגיו ועמדתו מתפוגגים מול הנצח האלוקי. אין לו במה להיאחז. אולם זהו הרגע שבו נחשפת, אולי לראשונה, נקודת חייו הפנימית. הוא נשאר רק עם עצם חייו, עצם קיומו. ובנקודה ערומה ותלושה זו מוצא הוא דווקא את הדבר העמוק ביותר – את התענוג הפשוט שבקיומו. אני קיים. יהיה מה שיהיה, סוף סוף חייתי כאן בעולם. והרי ממילא הכל מתאפס אל מול הא-לוה, \"ואם צדקת מה תיתן לו\".<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">איוב לה, ז.</i> תופס הוא כי אלוקים מרחם עליו, ואוהב אותו כיצורו, כמות שהוא, דווקא בפשטותו ובחוסר הצדקתו. וכך מגלה הוא את האינטימיות שלו עם עצמו ועם אלוקיו, וכל חייו חוזרים ונצבעים במשמעות ועומק."
            ],
            "The Intimate Accusation": [
                "<small>אלול תשנ\"ח</small>",
                "הנה שוב אנו עומדים באחרית השנה, ערב הסליחות. שנת תשנ\"ח עומדת לעבור, וכדרכו של כל סוף וקץ מתעורר הזכרון – \"מעשה איש ופקודותו ועלילות מצעדי גבר\",<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">מתוך תפילת 'זכרונות' של ראש השנה.</i> ואנו חוזרים שוב לשאלות התשתית, של החיים והמוות, הטוב והרע, העבר והעתיד, החטא והסליחה.",
                "המהלך הנפתח באמירת הסליחות איננו הכנה לראש השנה. בראש השנה, לא נאמר סליחות ואף לא נזכיר את ברית שלוש-עשרה מידות הרחמים, אלא נהיה עסוקים בטקסי ההמלכה ובעליית הזכרון. \"אִמרו לפני... מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה\".<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">בבלי ראש השנה, טז, א.</i> אמירת הסליחות, עם הווידוי ושלוש-עשרה המידות שבמרכזן, תגיע לשיאה בליל \"כל נדרי\" ובסיום היום הגדול שאנו הולכים לקראתו, בשעת נעילה. אז יבוא זמנה של הסליחה ושל חידוש הברית. הערב פותחים אנו את המהלך הזה.",
                "<b>הווידוי והאשמה</b>",
                "במרכז הסליחות עומד הווידוי. אנו רגילים לקשור את הווידוי לתשובה, ואכן הוא חלק ממצוות התשובה. לפי הרמב\"ם הווידוי הינו הביטוי המילולי של התשובה, שעיקרה בלב, \"...וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו\".<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">משנה תורה לרמב\"ם, הלכות תשובה, פרק ב.</i>",
                "הווידוי קשור בכפרה ואף מתנה אותה:",
                "<small>וכן בעלי חטאות ואשמות... אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים, שנאמר: \"והתוודה אשר חטא עליה\". וכן כל מחויבי מיתות בית דין ומחויבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתוודו.<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">שם פרק א, הלכה ב.</i></small>",
                "מדוע תלויה הכפרה בווידוי? הרי חוטאים אלו נענשו, וקיבלו את המגיע להם!",
                "התשובה ברורה: יש להבחין בין עונש לכפרה. השופט יכול לקבוע את העונש, אך לא את האשמה. את האשמה יכול רק האדם ליטול על עצמו. האשמה היא הנכונות לחיות את עצמי כאשם, ואת זה אף אחד אחר איננו יכול לעשות. האשמה נוגעת באינטימיות העמוקה של האדם, וכאן אין לאחר מגע. בספרים רבים, כמו למשל בכתבי המהר\"ל,<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">נתיב התשובה, פרק ה (נתיבות עולם, עמ' קס-קסא).</i> מתפרש הווידוי כהודאה, הודאה באשמה.",
                "אשמנו, בגדנו, \"אבל אשמים אנחנו\".<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">בראשית מב, כא.</i> באשמה נחשפת בחינת \"היחידה\" שבנפש. בכך שהאדם נוטל על עצמו אשמה – ובמיוחד את אשמת הבגידה – הוא מגלה את אנושיותו העמוקה ביותר. במה בגדתי? בהורים, בחברים, באנשים, באלוקים. הבוגד בוגד בנאמנות הבסיסית של חייו. הוא בוגד – אך, כאמור, רק הוא יכול לעשות את עצמו כבוגד. ואכן בגדתי, בדברים העמוקים והתשתיתיים ביותר של חיי: בחוסר הסבלנות והרוך לזולת, בחוסר תשומת הלב אליו, באי-אכפתיות, ועוד ועוד. הודאה זו באשמה, הבאה לביטוי בווידוי, היא התנאי לכפרה.",
                "העונש יכול לכפר רק למתוודה, למי שאומר \"אכן, מגיע לי\".",
                "בכך שאדם אומר: \"אשמתי\", ומודה באשמה, הוא נותן משמעות למה שעשה, הופך הוא את מעשיו לחומר האשמה, אך דווקא בכך הוא מעלה אותם. קורא הוא מחדש את סיפור חייו כאשמה. ההודאה במה שאני – \"זה אני, אני אשם\", היא התנאי לחסד האלוקי ולסליחה. הכאב לא נעלם, אלא להפך, הוא מופיע כגילוי עמוק של חיים – רק אז הוא חי, ובזה עצמו מעלה הוא את חייו וחטאיו.",
                "הווידוי הוא הודאה באשמה, אך הוא גם תודה. באופן פרדוקסלי חש האדם הכרת תודה על כך שהוא יכול לקחת על עצמו את האשמה ולהיטהר באמצעות נטילת האחריות.",
                "רבינו בחיי מסביר ב\"חובות הלבבות\", שהאשמה היא חלק מהתודעה האנושית. בלי אשמה עלול האדם לאבד את אנושיותו.",
                "<small>אמר אחד מן הצדיקים לתלמידיו: אלו לא היה לכם עוון הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העוון. אמרו לו: ומהו גדול מן העוון? אמר: הגאות והחונף.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">שער התשובה, פרק ח.</i></small>",
                "הגאווה היא ניכור הלב וקשיותו. מי שאמנם חש את עצמו אשם, לא יוכל להאשים אחרים. לבו נפתח, \"לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה\".<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">תהלים נא, יט.</i>",
                "ואמנם זוהי הדרך להתפייסות ולגילוי מידות הרחמים, הרחמים על הניצוץ האלוקי השרוי בגלות. הרוך והרחמים באים עם גילוי היחידה שבנפש, אשר גילויה הוא הרחמים. בין שניים נוצרת התפייסות רק בהקשר כזה.",
                "<b>הזכרון</b>",
                "עם סוף השנה מתעורר, כאמור, הזכרון. ראש השנה נקרא יום הזכרון ובו אנו אומרים בתפילת המוסף את תפילת הזכרונות.",
                "כלפי עצמנו, הזכרון הוא הבסיס לחיים בעלי משמעות. החטאים הבסיסיים שלנו, חטאיו של האדם המודרני, הם חוסר הריכוז והשִכחה – המתח, העצבנות, ההתרוצצות, חיי הסתם שהם למעשה חיים מתוך שכחה. הזכרון נותן המשכיות וכיוון למעשינו, הוא הופך אותם מקטעי אירועים מקריים לסיפור רווי ומכוון.",
                "כלפי החבר, כלפי בן או בת הזוג, ההורים, הילדים, השכחה היא שכחת קיומו של הזולת. היא מלווה בחוסר ריכוז וחוסר תשומת לב; אני מדבר עמו אבל רק מן השפה ולחוץ, בחוסר תשומת לב ואכפתיות כלפיו, וכלפי מה שבינינו.",
                "כלפי הקדוש ברוך הוא – שכחת אלוקים. למשל בתפילה: עומדים אנו לפניו, אך שוכחים את נוכחותו, שלא לדבר על כך שאיננו מרוכזים כל ועיקר בתפילתנו ובמה שאנו עושים. חיים מתוך שכחה הינם חיים של סתם. שוכחים אנו את הווייתנו, כמו במשל החסידי המפורסם על בן המלך השוכח את זהותו, כך אנו שוכחים את היותנו בנים, בני המלך.",
                "הנה עברה שנה ושוב חוזרות השאלות הישנות והכבדות, אלא שכבר אינני שואל אותן ברצינות. מעולם לא שאלתי אותן ברצינות, אלא שבעבר לא ידעתי את זה, העדפתי להשלות את עצמי, ועתה אני כבר יודע. חיינו יחד, כך בילינו את שנותינו, השנים עברו וכבר הופל הפור. את הנעשה אין להשיב.",
                "כשאני מביט אחורה, לא חלו שינוים מרחיקי לכת. אינני שם לב לזולת, הוא לא מעניין אותי. חוסר הריכוז הוא תוצאה של חוסר עניין פנימי עמוק. העניין הוא תענוג, חשיפת האינטימיות.<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">בספרי חסידות, בעיקר בכתבי המגיד ממזריטש ובספרות חב\"ד, התענוג נחשב ככוח העמוק והראשוני בנפש. הוא העניין של הישות בעצמותה. ביחס לקב\"ה היא מתוארת כ\"שעשועי המלך בעצמו\". אני מוצא אותה באינטימיות, שהיא ההכרה של האדם בקיומו.</i> איבדתי את האינטימיות שבזולת שהיא תענוגו. אינני מתעניין בו ולא בגורלו, לא בתקוותיו ולא באכזבותיו. הוא לא מעניין אותי ועולמו לא חשוב בעיני.",
                "כדי לחדש את העניין בינינו עלי להכירו באנושיותו; או אז אראה את עניינו שלו וממילא אגע בנקודת התענוג שלו. זוהי ההיזכרות, שהיא פקידה, פגישה מחדש."
            ],
            "The Judgment of Time": [
                "<small>אלול תשנ\"ט</small>",
                "כשהזמן מסתיים מתעורר הדין ועמו הזכרון. כל סיום ופרידה מעוררים את חשבון הנפש ואת הזכרון. הנה עברה שנה נוספת, שנה של חיים, מלכות ה' השולטת בגורלנו מתגבהת ועולה ואיתה החרדות ושאלות התשתית העתיקות של 'מה אנו ומה חיינו'?",
                "<small>עיקר התשובה הוא לתקן השליחות שנשתלח האדם לעולם הזה. וכתיב: \"כאשר ירד הגשם כו' ושמה לא ישוב כי אם הרוה כו' כן יהיה דברי כו'\". והקב\"ה נתן בכל איש ישראל דברים שצריך להוציאם בעולם מכוח אל הפועל לעשות בהם פירות, ואז ישוב בשליחותו לפניו יתברך. והוא נשמת אלוקי, כמו שאמרו רז\"ל: \"הנשמה בגוף כאזכרות בגוילין\", וכן כתוב: \"ואשים דברי בפיך\". והנשמה צריכה לתקן המעשים והגוף, כמ\"ש: \"כי אם הרוה כו' הארץ והולידה כו'\". ואז תשוב הרוח אליו יתברך. ולכן שבת מיוחד לתשובה, ע\"י שיש בשבת עליה מכל מעשה ימות החול שהוא מעין יום שכולו שבת, שאז ישובו כל הדברים אליו. וכשאדם חוטא אין הנשמה יכולה לעלות, כמ\"ש: \"לא ישוב כו' ריקם כו'\". ולבעל תשובה השי\"ת מסייע שהדברים יעשו פירות. וזהו שכתוב: \"אהיה כטל [לישראל] כו' ויך שרשיו כלבנון ילכו יונקותיו כו'\" כל פרשת ההפטורה. הכוונה שיוכל להוציא מכוח אל הפועל שיתקנו הדברים כל הגוף להפריח ולהצמיח לעשות פירות כנ\"ל. <sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">\"שפת אמת\" לספר דברים, שבת תשובה, תרנ\"א.</i></small>",
                "לכל אדם ישנה שליחות בעולם. השאלה הנוקבת היא, האם מילאנו שליחותנו? האם באותו יום, שבו ניקרא להיאסף אל עמנו, נוכל להביט אחורה בסיפוק ולומר שאמנם מילאנו את השליחות, שהיה כדאי? הסבל הגדול הוא סבל החטא, סבל חוסר המשמעות, הימים והשנים העוברות כך סתם.",
                "זאת היא אימת הדין: הפחד שנתעורר יום אחד ונראה שכבר מאוחר מדי, שזמננו עבר, שאותם אנשים שהיינו יכולים לגלות כלפיהם רוך וחמלה, שיכולנו להידבר אתם, כבר אינם.",
                "במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">מתוך הסליחות למוצאי השבת הראשונה.</i> עברה השבת ואיתה גם מנוחת השבת, אבל בנוסף להרגשה המדוכדכת קמעא של כל מוצאי השבת, הזמן של \"וַי נפש\",<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">ראה בבלי ביצה, טז, א; בבלי תענית, כז, ב.</i> שבו הנפש דואבת את הסתלקותה של הנשמה היתרה ואת הכניסה לימי החולין – נוספת במוצאי שבת זו, האחרונה של השנה, חרדה נוספת. הנה ראש השנה מתרגש ובא, <b>ראש השנה ממש – </b>כפי שאמר ר' נחמן באחת משיחותיו<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">חיי מוהר\"ן, פרק ד.</i> – ואיתו הציפייה והחרדה, מי יודע מה יהיה ואיך יהיה?",
                "הבעיה העיקרית שלנו היא חוסר התחושה של ממשות הזמן החולף ועובר. זמננו חולף ועובר, ואנה אנו באים? רק אתמול היינו צעירים, והנה כחלום יעוף... בשבת אחר הצהריים התעוררתי משנת שבת ולפתע תפסתי בן כמה אני, והתעוררה בי חרטה עצומה, נוקבת, שלא יכולתי לעמוד בה – וברחתי ממנה.",
                "וכל באי עולם יעברו לפניך כבני מרון.<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">מתוך תפילת \"נתנה תוקף\".</i> \"אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם\".<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">מתוך תפילת מוסף של ראש השנה.</i> עם הסיום עולים הזכרונות. ואני שואל את עצמי: מה ייחרט בזכרון משנה זו? מה יישאר בנצח? ספר הזכרונות הוא הלב של העולם, \"כתבם על לוח לבך\".<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">משלי ז, ג. עוד עיין על כך אצל ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר\"ן, קמב.</i> המקום שבו נכתבים הדברים הוא האתר של הרגישות העמוקה, האתר שבו הדברים אינם לשווא, המצפון של העולם שבו דבר לא נמחק. זהו מקום שאיננו עשוי מחומר, והגדרות המציאות הרגילה לא תופסות לגביו. החומר שלו הוא הרגש, העולם הנפשי, ושם עמוק בלבו נחרטים הזכרונות.",
                "ישנו עולם הדין, שהוא עולם המחשבה. \"בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין\".<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">מדרש אגדה (בובר) בראשית, פרק א.</i> הדין הוא הנצח, בנצח נחקקים כל הדברים כפי שהיו ואינם יכולים להשתנות. בלי יכולת תיקון. הדין הוא חוק הגורל שאי אפשר לחמוק ממנו.",
                "במחשבה האלוקית הכל קיים לנצח, שום דבר לא נמחק. אך יש משהו שלא היה קיים אף לא במחשבה האלוקית. הוא התחדש דווקא עם האדם, ולכן הוא שייך לרובד עמוק אף יותר מהנצח – החמלה, השייכת לאדם. הנצח משקף את ההכרחיות של ההוויה בהיותה בעצמה. היא כפי שהיא. אך החמלה האנושית משקפת את עולם החירות, המציאות כפי שיכולה היא להיות. והקב\"ה עובר מכסא דין לכסא רחמים בעקבות השופר, שהוא הגניחה האנושית והיללה."
            ]
        },
        "Part III; Rosh HaShanah": {
            "The Voice of the Herald Proclaims and Says": [
                "ראש השנה תשנ\"ד",
                "קולו של השופר מבשר ואומר. קולו של השופר הינו קולו של הזמן ההולך ובא, קולו של העתיד הממשמש ובא, ומעורר ציפייה, וחרדה מהולה בתקווה.",
                "מה בשורה מבשר הוא ואומר? האם את קולו של היום ההוא בו ייתקע בשופר גדול ובו יבואו האובדים והנידחים להשתחוות לה' בהר הקודש בירושלים? האם כבר נאוו על ההרים רגלי המבשר המשמיע שלום, המבשר טוב ומשמיע ישועה?",
                "או שמא \"קול חרדה שמענו, פחד ואין שלום... הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו, ועת צרה היא ליעקוב וממנה יוושע\"?<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ירמיה ל, ה-ז.</i>",
                "הקול עצמו הבוקע ועולה, הנשבר ומריע, מבשר הוא ואומר. דומה הוא לצפירת אזעקה, לילל הסירנה – מבשר ואומר. מתרחש כאן משהו עלום: הזמן עצמו הוא זה שנשבר, והוא מעורר ציפיות עלומות, אך גם חרדות ישנות בוקעות ועולות. קולה של התקווה, קולה של הבשורה, אנחת הדאגה, וקול של איום ותוכחה, מבשר ואומר.",
                "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">מתוך תפילת 'זכרונות' של ראש השנה.</i> בו נפקדים כל יצורי קדם, להיזכר כל רוח ונפש והמון נסתרות מבראשית. כי יש מקום בו נזכר הכל, בו אין שכחה. ובכתבי המקובלים למדנו שמקום זה \"לב\" שמו, ו\"אמא\" שמו, ובו נזכר ונאסף הכל, מה שהיה ומה שיהיה, מי שעדיין חי ומי שכבר הלך, כי בלב של העולם, שהוא המצפון והאמהות של העולם, אין דבר שנשכח.",
                "בין היום הראשון, בו ראה אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, לבין היום ההוא בו ייתקע בשופר גדול, עומדת תקיעת השופר של היום הזה, הממשות של עכשיו, של הרגע הזה, של המקום הזה, של האנשים האלו, ממשות הוֹוִית זו על זכרונותיה<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">ולא רק זכרונותינו הפרטיים: בכל אחד מאתנו טמון הזכרון של אבותינו, מקופלת בנו היסטוריה של חורבן ומלכות, של תפארת ושואה.</i>, חרדותיה ותקוותיה הנישאים ועולים ובוקעים בקול השופר ההולך הלוך וחזק מאוד. והתקווה עצמה היא התקיעה, והחרדה עצמה – השברים והתרועה, הם הציפייה עוצרת הנשימה העולה לפני כסא הכבוד שאין לפניו שכחה.",
                "*",
                "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. ובמה? בשופר.<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">בבלי ראש השנה, לג, ב.</i> מהי המלכה זו של ה' שאנו ממליכים עלינו ומה טיבה?",
                "אנו מצפים לעולם חדש, לאדם חדש, למזרח תיכון חדש. מלכות ה' אליה אנו מייחלים הינה מלכות המוסריות, מלכות קוסמו-פוליטית של הצדק והאנושיות, של \"כל יושבי תבל ושוכני ארץ\",<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">ישעיהו יח, ג.</i> ממלכת מבשר השלום, בה תתממש אהבת הריע ואהדת העמית. ממלכה בה \"כל הרשעה כולה כעשן תכלה\"<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">מתוך תפילת עמידה לראש השנה.</i> והעוולה תקפוץ פיה; בה האנושות כולה תתאחד, וייעשו כולם אגודה אחת; בה האדם יהיה שלם עם עצמו ולא יהיה לבו חלוק לא על המקום ולא עם עצמו. \"לעשות רצונך בלבב שלם\".<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">שם.</i>",
                "וזהו הדין וכאן המשפט, בין קול התקווה לקול החרדה, בין מבשר השלום לצפירת המלחמה, וקול האדם המשווע: \"קולי שמעת, אל תעלם אזניך לרווחתי, לשוועתי\"!<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">איכה ג, נו.</i>",
                "*",
                "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך (אומרים אנו בתפילה שהינה תפילת מלכויות לדעת ר' יוחנן בן נורי, הסובר שמלכות בקדושת השם נאמרת<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class='footnote\"'>9 משנה ראש השנה, ד, ה.</i>) ואימתך על כל מה שבראת\".<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">מתוך תפילת עמידה לראש השנה.</i> האם למלכות של הפחדה אנו מצפים? לממלכה אלימה? האם רק באמצעי אלימות תיכון הממלכה?",
                "האמנם אפשר להגיע ללב השלם עם עצמו ועם חברו, ולשלום המופלא, באמצעי אלימות והפחדה? ההפחדה יכולה לאלץ אך לא לשכנע, לכוף מבחוץ אך לא לשכנע מבפנים.",
                "הקדושה, המלכות והאימה כרוכות אחת בחברתה. אך אימה זו איננה אימה של כפייה, אלא היא אימה מטהרת, אימת הנברא העומד מול בוראו, \"פחדך על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת\". זוהי אימה משחררת ולא משעבדת, זהו פחד המשחרר את האיש ממועקת הנברא, והרי מועקה זו השוררת בחיינו היא היא הגורמת לשנאה ולטינה ולמחלוקת שבינינו. רק במקום כזה, שבו מתמוססת עמידתו הגאה והאוטונומית של האדם בעמדו נוכח בוראו, נפתח הלב, נוצרים הרחמים, מתכוננת האנושיות והולך ובא האדם החדש. רק אז, לכשתשליך האנושות את אלילי כספה וזהבה, תופיע הסולידריות, האגודה האחת של \"לעשות רצונך בלבב שלם\". השלום הינו תוצאה של פחד ה' והדר גאונו, ורק הוא יכול לשכנע את האדם לוותר ולהשליך את אליליו.",
                "*",
                "ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך, ותקווה טובה לדורשיך...<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">שם.</i> – התפילה איננה על הישועה אלא על הכבוד האבוד, לא על הנצחון אלא על התקווה הטובה. מדובר על הדורשים, על המייחלים, על אלו שהבעיה העיקרית שלהם איננה עצם הרע אלא העוול שברע וחוסר הצדק שבו.",
                "תקווה טובה לדורשיך: חייב הוא האדם לדרוש את ה' – אך הוא חסר תקווה. חייב הוא לדרוש את ה', בלי דרישה זו חייו אינם חיים – אבל המציאות טופחת על פניו.",
                "תקווה טובה לדורשיך, זו איננה תפילה על עצם הישועה והגאולה אלא על התקווה הטובה ופתחון הפה, הכבוד והתהילה. כל כך למה? משום שדורש ה' שבכאן לא נואש ממצבו הגרוע אלא מחוסר הכבוד ופתחון הפה שבמצבו. חוסר התקווה לצאת מהמצב הרע גורם לו לאדם לאבד את צלמו, את כבודו, גורם לו לאילמות. וזהו חוסר הצדק והעוול העמוק.",
                "אך \"ידענו ה' אלוקינו שהשלטן לפניך\"<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">שם.</i> – כבר עכשיו, בהווה, השלטון בידיך. זוהי ידיעה ודאית ולא רק אמונה. זוהי ידיעה של הרצוי, של מה שצריך להיות, של מה שנכספים אליו, ובידיעה זו נעשה הוא להווה. האמת היא כבודו של ירא ה'. האמת – בוודאותה, בנצחיותה ובנצחונה הוודאי על השקר – היא הכבוד האמיתי, והתקווה, ופתחון הפה של דורשי ה'."
            ],
            "The Divine Memory and the Kingship of Hashem": [
                "לקראת ראש השנה תשנ\"ו",
                "בימים אלו, ימי סוף השנה ותחילתה, שבים אנו אל הנקודות העמוקות והתשתיתיות של חיינו. הפחד והרחמים, הדין והסליחה, החיים והמוות, הטוב והרע.",
                "לעיסוק הקטן – הייתי אומר אפילו הקטנוני והעצבני – שכל כך התאזרח באווירת הימים האלו, אין זכר בתפילות ראש השנה. במקומו עולות השאלות הגדולות: העוול והצדק החברתי, מלכות ה', אחרית הימים, והציפייה לתיקון עולם במלכות ש-די; אך גם השאלות הקיומיות האישיות, החיים והמוות, משמעות ומטרה, ו\"מה אנו ומה חיינו\"?",
                "<b>עורו ישנים</b>",
                "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלוקיך'.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">גמרא יומא, פו, א.</i> המהר\"ל בנתיב התשובה מסביר, \"כי התשובה הוא שחוזר האדם אל התחלתו, והתחלת האדם מן תחת הכסא, כי משם הנשמה חצובה\".<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">נתיב התשובה, פרק ב (נתיבות עולם, עמ' קנב, ב).</i> לפי דברי חז\"ל במדרשים ובקבלה, מוצא הנשמה הינו עולם הכסא, כסא הכבוד. התשובה הינה שיבת האדם להתחלתו, למקום שממנו בא. שיבה זו עצמה – מלמד המהר\"ל – הינה השיבה אל השי\"ת. מחזיק אחריו הראי\"ה: \"והתשובה הראשית... היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים\".<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">אורות התשובה טו, י.</i>",
                "המשל שבאמצעותו נוהג אני להמחיש שיבה זו להתחלה, הוא של זוג שחי שנים רבות יחד, השנים חלפו חיש מהר, הילדים גדלו, והנה יושבים השניים באיזה אירוע, חתונת הזהב או הזדמנות אחרת, פותחים את אלבום התמונות, חייהם נפרשים לנגד עיניהם. כאן התמונות מיום חתונתם, \"הנה כך התחלנו, היינו צעירים, יפים, אוהבים ומלאי תקוות וציפיות\", וכאן הילד הראשון, וכו' וכו'. חוזרים הם להתחלה, לזכרון של הראשית, הזכרון צובט-הלב של \"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך\".<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">ירמיהו ב, ב.</i> נזכרים הם באנשים שצילומיהם מופיעים בתמונות. הורים, קרובים, חברים. חלקם כבר אינו בחיים, אך גם על השאר הותיר הזמן את רישומיו.",
                "ראש השנה הינו, ככינויו בתפילה, יום הזכרון – העבר העולה בזכרון האלוקי. \"אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית... כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר\"<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">מתוך תפילת 'זכרונות' של ראש השנה.</i> – אנו אומרים בתפילת הזכרונות.",
                "<small>וכתב הרמב\"ם (הלכות תשובה פ\"ג, הלכה ד): \"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב – רמז יש בו, כלומר עורו ישנים מתרדמתכם\", ורז\"ל אמרו: \"שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר\" – הכל אחד. כי \"ה' צילך\", כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בהשם יתברך אז השם יתברך זוכר אותו, כאותו עניין שהוא זוכר בהשם יתברך איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא, כל חד לפום אתערותא דיליה, כך השם יתברך כנגדו, כדרך שאמרו: \"אתם עשיתוני חטיבה [אחת בעולם] כו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם\". מה שאין כן כשחס ושלום שוכח. הגם כי אין שכחה לפני כסא כבודו, הזכרון שלו הוא מצד השכחה, שזוכר כביכול שבזה הוא שוכח חס ושלום, מדה כנגד מדה. ולכן יהיב עיטא [נתן עצה] בשופר לעוררנו.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">\"רסיסי לילה\" לר' צדוק הכהן מלובלין, אות ל\"ה, (עמ' 64, אות א', בהוצאת הר ברכה). ועיין שם בהמשך – שאלת התכלית היא עצמה הזרז של המודעות. ושם בעמ' 67 – תכלית האדם לעורר את עצמו שוב ושוב.</i> </small>",
                "תקיעת השופר לפי ר' צדוק היא ההיזכרות ההדדית של האדם והאלוקים. התעוררותו של האדם הופכת להיות הפקידה של אלוקים והשגחתו על האדם במשך השנה. רעיון זה ממשיך את תפיסת ההשגחה אצל הרמב\"ם. השגחת הא-ל תלויה בעירנותו הרוחנית של האדם, ובמובן מסוים – היא היא: המודעות האנושית היא הזכירה האלוקית.",
                "בחסידות מסבירים, שזכירה איננה מחשבה על העבר, אלא החייאתו מחדש, הבאתו לכלל מודעות ממשית. להיזכר במישהו, שונה מלחשוב על מישהו. אני נזכר עכשיו באדם שאני אוהב, אני זוכר אותו בממשותו, איפה הוא נמצא עכשיו, מה הוא עושה. לכן זכירה הינה סוג של התקשרות, ומשום כך היא מעוררת בנו ריגוש כה עמוק וכיסופים כה חזקים. \"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו\", אומר הנביא בשם ה'.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">ירמיהו לא, יט.</i>",
                "<b>אך זכירה היא גם שיפוט</b>. ההשוואה בין ההתחלה להווה, בין הציפיות למימושן, מתבקשת וכופה עצמה עלינו בתקיפות. הפער הגדול בין ההתחלה, שבה אהבנו אחד את השני כל כך, לבין מה שבא אחר כך. אי שם במרוצת הזמן, בדאגות היום-יום, שכחנו את ההתחלה, את מה ששאפנו אליו, את מה שאנו באמת. התשובה כאמור הינה שיבה להתחלה, וזהו התפקיד הראשון של הימים האלו. בדיוק כמו שהרמב\"ם כותב באופן כל כך נלבב:",
                "<small>אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם... אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל... הביטו לנפשותיכם.<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ד.</i> </small>",
                "זאת למעשה המשימה החשובה ביותר בחיי האדם: להתעורר בזמן, לא להיזכר כשכבר מאוחר מדי. בדרך כלל אנו חיים במצב של חוסר מודעות, של שינה. אנחנו עושים המון דברים, אבל שוכחים לשאול למה אנחנו בעצם עושים אותם, האם באמת אנחנו רוצים אותם והאמנם חיינו שלנו נראים כפי שאנו רוצים שייראו, כפי שהם צריכים להיראות. חוסר המודעות הזה מאופיין כשינה, והמשימה החשובה היא, כאמור, לא לגלוש לשינה זו – להתעורר בזמן, כשעוד אפשר לשנות משהו. לפי הרמב\"ם תקיעת שופר היא קריאה, אות אזהרה, תוכחה, שלט עצור. היא דומה לאזעקת צופר: הנה יום הדין הולך ובא, ואיפה היית בן אדם?",
                "אני נזכר בחוויה שעברה עלי לא מזמן. אדם שהכרתי הלך לעולמו. בימיו האחרונים הוא ידע שזהו סוף הזמן שלו, והיה נוהג לשבת מול החלון ולבהות למרחקים. מה היה עושה באותן שעות? הוא פשוט נזכר: איך היה כשהיה ילד; שנות נעוריו; האנשים שחיו סביבו, שכבר מזמן הלכו לעולמם. חייו הלכו ונפרשו לפניו, והוא היה יושב וסוגר חשבונות. היו זכרונות שעוררו בו שמחה, אך אחרים עוררו בו צער עמוק וחרטה נוקבת. לו יכול היה לחיות שוב, היה עושה את הדברים אחרת. עתה אין לו אלא צערו וחרטתו – ואין לזלזל בהם.",
                "בעקבות אחת התורות של ר' נחמן<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">ראה לקוטי מוהר\"ן ח, ג-ד; שם, קנה.</i> אני אומר, שכשמוטלת על האדם החלטה חשובה, ואולי גם לא חשובה, עליו להתאמץ ולדמיין לעצמו מה יחשוב עליה אחרי שנים רבות, כשכבר ייצא לפנסיה, כשהמעשים יהפכו לאפר זכרונות. ישנם מעשים שתמיד יחממו את לבנו, לעולם נאמר לעצמנו עליהם: \"היה כדאי\". מעשים אחרים, שהיום נראים כל כך חשובים והרי גורל, יתגמדו במרוצת השנים, וייראו טפלים ולא חשובים בכלל. זאת היכולת להסתכל על הזמן מפרספקטיבה של נצח, ור' נחמן מכנה אותה \"אריכות אפיים\", הבחינה של \"אריך-אנפין\" בקבלה.",
                "זכירה ומודעות מחייבים מאבק מתמיד. בלי מאבק זה נירדם ונשכח את עצמנו. ישנם אנשים שחיו עשרות שנים בלי לשים לב לכך שהם קיימים, שיש מישהו שמסתובב כאן בעולם. הרעיון הזה, שהינו פגישה חריפה עם עצמך, לא עלה כלל בדעתם. לפי החסידות, קול השופר שייך לעולם של הקול, הקודם לעולם הדיבור, עולמן של המילים.<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">ראה בעש\"ט על התורה, כי-תשא, יח; וכן \"מגיד דבריו ליעקב\", קצב.</i> הוא מגיח מתשתית ראשונית, עומד הוא על גבול האנושי. גניחה או יללה, \"גנוחי גניח או ילולי יליל\" כדברי הגמרא.<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">גמרא ראש השנה לד, א.</i> תשתית קמאית זו מעוררת חרדה ואימה, אלו הם אמצעים מובהקים להתעוררות המודעות.",
                "בספרי ח\"ן מבואר שהדין של ראש השנה הוא מבחינתו של יצחק, מסיטרא דיצחק – \"פחד יצחק\", ספירת הגבורה. \"וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור\".<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">ויקרא כו, מב.</i> \"למה נאמר ביעקב ובאברהם זכירה וביצחק לא נאמר? ...ורבנן אמרי: רואה אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח\".<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">ויקרא רבה, לו, ה.</i> הראייה מתרחשת בהווה, אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח, ולכן הוא נראה, \"בהר ה' ייראה\".<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">בראשית, כב, יד.</i> הוא איננו אירוע שאירע בעבר, אלא נחקק לעד בהווה האלוקי, וזאת הזכירה שהיא בבחינת ראייה. וכבר דרשו שראייה היא יראה.",
                "<b>מלכות ה' וזמניות האדם</b>",
                "<small>\"ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' ימלוך לעולם ועד\".<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">מתוך התפילה.</i> <br>והנה גדר ובחי' שם עולם נופל על בחי' מקום ובחי' זמן דווקא. בחי' מקום הוא מזרח ומערב, צפון דרום, מעלה ומטה. בחי' זמן: עבר הווה ועתיד. והנה כל בחי' אלו אין להן שייכות במדות הקדושות העליונות כי אם במדת מלכותו יתברך לבדה שייך לומר שהוא יתברך מלך למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וכן לד' סטרין. וכן בבחי' זמן: ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך. ונמצא שחיות המקום, וכן חיות הזמן, והתהוותם מאין ליש, וקיומם כל זמן קיומם, הוא ממדת מלכותו יתברך ושם אדנות ב\"ה.<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">תניא, שער היחוד והאמונה, פרק ז.</i></small>",
                "מלכות ה' מתגלית בבחינת הזמן יותר מאשר בבחינת המקום. סופיותו של אדם מתגלית בזמן הווה שהוא הזמן הממשי של האדם.<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">ההווה מכונה בקבלה \"עת\", כינוי המזוהה עם מידת המלכות, שורש האנושיות, \"ועל הכסא דמות כמראה אדם\". עיין פרדס רמונים להרמ\"ק, שער ערכי הכינויים, פרק טז, ערך \"עת\".</i> הכל זורם, וגם אנחנו. אך \"ההווה – כהרף עין\", אומר הפתגם. זרימתו משקפת את הארעיות של קיומינו. שום דבר בו איננו קבוע, הוא תמיד נע, חומק, אף פעם לא מושלם, תמיד נגמר, משתנה וסופי. איננו יכולים להגיע למצב של מְלֵאוּת שלמה וקבועה, והדבר הוא תוצאה של זמניותו של הזמן. אינך יכול לטבול באותו נהר פעמיים, אמרו הקדמונים. לכן אי אפשר לדבר על נהר – אך באותה מידה על עצמך – כמשהו קבוע.",
                "זהו פגם אונטולוגי המכונן את האדם כישות פגומה ובלתי מושלמת. בזמניותו מתגלית יותר מכל סופיותו ונבראותו – מצד אחד, אך מאידך חושפת הזמניות את הנצח האלוקי האינסופי. העמידה מול האלוקים היא עמידת היצור הרגעי מול הנצח. בעמידה זו עצמה משתקפים חדלונו מחד, והנשגבות האלוקית מאידך. הזכרון האנושי הינו החייאת העבר והנכחתו בהווה, ובכך מתעצמת חילופיותו כמה שהיה ושוב לא יהיה. הזכרון האלוקי הוא העבר כנצח, כקיים בנצח האלוקי לעד ולתמיד, כעבר נחרץ וגורלי, כהשלמה ושלווה, אך מכאן גם נוראותו.",
                "עמידה זו, כאמור לעיל, היא לכשעצמה שפיטה, \"המלך המשפט\". המשפט הוא השתקפות של הסופי באינסופי. מנקודת מבט כזו מקבל הסופי את משמעותו הנחרצת. זהו השיפוט.",
                "ניזכר שוב באותן תמונות ובזוג הצופה בהן. האופן שבו הם חווים את חתונתם עתה, אחרי שנים מרובות, שונה לחלוטין מהאופן שבו חוו את החתונה עצמה, כזמן הווה. החייאת העבר איננה חווייתו כפי שהיה, שהרי לזמן שעבר בינתיים יש משקל רב. החתונה כעת, בתמונות הזכרון של העבר, שונה מזו שהיתה בזמן הווה, הזורם והארעי. נצבעת היא בצבעים שונים לגמרי. זהו אופיו של זמן עבר ותכונתו של הזכרון. בגורליות זו של מעשינו יש דין חזק ואימה רבה, ובה מתגלית – כאמור – מלכות ה'.",
                "<b>ההמלכה כיצירת זמן<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">קטע זה לקוח מתוך דרשה לראש השנה תשנ\"ט.</i></b>",
                "פן אחר העולה מזיהוי המלכות עם הזמן, הוא שבהמלכת ה' אנו יוצרים את הזמן, \"ישראל מקדשינהו לזמנים\".<sup class=\"footnote-marker\">ה</sup><i class=\"footnote\">בכמה מקומות בחסידות מבואר כי תפקידם של ישראל הוא לקדש את המקום ואת הזמן ע\"י תורה ומצוות ולהמשיך עליהם את המציאות האלוקית העליונה, שלמעלה מגדר מקום וזמן (ראה מאמרי אדה\"ז, נביאים, עמ' קטו-קיט). זוהי הכוונה של \"ייחוד קוב\"ה (תפארת, עצם ההוויה) ושכינתיה (מלכות, עולם, זמן ומקום)\" שנאמרת לפני עשיית מצוות אצל חסידים. בעיקר בולט הדבר בראש השנה, שבו עיקר קידוש החודש כידוע, היום שבו החודש הוא גם ראשית שנה וגם חג. וכך מעשה קידוש החודש, כפי שמופיע במסכת ראש השנה, מבטא את כוחם של ישראל לקבוע את לוח השנה ואת הזמן, ואפילו את הזמן האלוקי עצמו: \"'אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם' - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו\" (משנה ראש השנה, ב, ט).<br>משמעות הדבר היא שהזמן האלוקי, שהוא מידת המלכות, נקבע ע\"י כנסת ישראל עצמה. הקב\"ה הטיל עלינו את התפקיד לקבוע ולקדש את הזמן, במובן של להמשיך את המציאות האלוקית הקדושה אל תוכו ולעשות אותו חגיגי ומשמעותי. קידושו של הזמן הוא פן חשוב של קידוש העולם בכלל. (א.צ.)<br>שפינוזה כפר באפשרות זו של איחוד הזמן עם 'העצם', המזוהה אצלו עם הנצח. לדידו, השגת העצם פירושה התובנה שהמציאות נמצאת; היא לא נמצאת מעבר לעצמה, ביחס למשהו אחר, אלא היא טאוטולוגית, מציאות הכרחית, אני יודע אותה מתוך אחדות שאני – היא. לא כן הזמן בתפיסתו של שפינוזה: הזמן הוא מציאות שלא נמצאת, הוא קיים ביחס לעברו או לעתידו אבל אין לו לכשעצמו מציאות. \"ההווה – אין\", כדברי המשורר.<br>כבר לימדו הראשונים, שכל דבר נברא הוא \"אפשרי המציאות\" בלבד. זאת הגדרה מושגית ואונטולוגית כאחד. הדבר נמצא, אך הוא יכול שלא להימצא, אלמלא כן לא היה נמצא. יכולתו שלא להימצא נעוצה בעובדה שהוא עלול להעלם, ואז הוא כבר לא כאן. לכן הוא נמצא – בלשון הקבלה – בחלל, בחינת מלכות דאינסוף, שהיא הנקודה, החלל הפנוי. החלל הוא המקום של הדבר, הוא קיומו כהעדר, ולכן הוא התנאי להופעתו, שהרי מציאות הדבר כרוכה באפשרות העדרו. פירושו של דבר, שאנו תמיד בתוך משהו. זהו מקור החלל והמקום, אך גם הזמן, משום שכדי שדבר 'לא יהיה' עלי לתאר לעצמי את אפשרות אי-הימצאו ממומשת בזמן העוקב, \"עכשיו הוא נמצא, ותכף הוא לא יהיה\". ופירושו של דבר שמציאותו של הדבר (הנברא) איננה בעצמו – הוא קיים במה שאינו. ההעדר, כפי שלימד אריסטו, הינו חלק מהגדרת החומר. ממהותו של החומר שהוא \"הווה ונפסד\" תמיד. מהלך ההוויה וההפסד, השינוי, ההימצאות ואי-ההימצאות, הם יוצרים את הזמן.<br>ספירת המלכות היא מקור השניות, והיא גורמת לכך שמציאות הדבר איננה בעצמו. לכן היא מקור הזמן והמקום, ואף הסיבתיות – שהרי כל המבנה הזה אפשרי רק אם ישנה זיקה בין קיומו של הדבר כאן לבין העדרו אח\"כ, היינו שישנה סיבה לכך שכרגע הוא ישנו ואח\"כ הוא איננו. אלמלא כן לא היתה מתממשת הפונקציה של קיום הדבר בהעדרו. מכאן שישנו ניגוד בין העצם – שהוא הנצח, לבין הזמן – שהוא העדרו של הנצח. בעליית המציאות לשורשה נעלם לפיכך הזמן, לדעה זו.<br>אך לדעת הגרי\"ד סולובייצ'יק (\"איש ההלכה\", בתוך: בסוד היחיד והיחד, עמ' 166-7), הנצח ממומש דווקא בזמן. הזמן הוא הנצח דווקא בזמניותו, זה איננו זמן שקיומו מחוץ לעצמו והוא מנסה להתגבר על עצמו, אלא זמן המקבל את עצמו כזמני וכסופי, ודווקא בהיותו סופי הוא מקבל את נצחיותו. זהו הזכרון המחזיר את מה שהיה להווה.<br>העבר – לפי הגרי\"ד – מקבל את משמעותו מהעתיד, ולא עוד אלא שהעתיד הוא זה שקובע את הזיקה שבין העבר לבין העתיד, הוא למעשה יוצר את החוקיות. הדבר אפשרי רק מתוך תודעת זמן של נצח שפירושה עבר שאיננו נעלם אלא קיים ומתגלגל לעתיד. עבר כזה, המתקיים בעתיד, עשוי גם להיות מעוצב באמצעות העתיד. זוהי למעשה התשובה (ראה \"על התשובה\", עמ' 164) – היכולת שלי לשנות את עברי. העתיד חופשי, וככזה הוא פתוח בחֵרותו לשנות אף את העבר.</i> ההמלכה \"מגביהה את השמים\" (כלשון הקוצקר), היא תוחבת את הרוממות האלוקית להוויה עצמה, נוסכת בה נופך של קדושה טרנסצנדנטית. בכך היא הופכת את המציאות למציאות חגיגית, בוהקת ורוויית קדושה. אך בכך היא יוצרת גם את הזמן. הזמן הרגיל הוא חסר משמעות לכשעצמו, הוא \"הווה – אַיִן\", כל עניינו בכך שהוא אמצעי למה שאחריו. זהו חטא הארץ שטעם העץ איננו כטעם הפרי.<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">ראה בנספח הרחבה בנושא.</i> בקבלת עול מלכות שמים, שפירושה נכונות לקבל את המציאות, את הבריאה, לקבל את עצמי ואת גורלי כגזירה אלוקית, ישנה חזרה לאחדות המביאה למנוחה, לזמן שתכליתו בעצמו. ההווה מקבל אז ממשות עצמית. הייחוד האלוקי מתגלה בעולם כגזירה, והגזירה מתהפכת עם חזרתה לאחדות, לתענוג.",
                "זמניותי איננה דבר שעלי להתגבר עליו, אלא לקבל אותו. בכך שאקבל את הזמניות שלי אתן לה ממשות, אתגבר על הזמניות הרעה הבורחת מעצמה, ואזכה בזמניות הטובה של המנוחה הטובה, \"על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו\".<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">תהלים כג, ב.</i> קבלת הזמניות הינה קבלת מלכות ה'."
            ]
        },
        "Appendix": [
            "ראש השנה, והימים הנוראים בכלל, מציינים לא רק את סופה של השנה ותחילתה של שנה חדשה, אלא משהו רדיקלי מזה – סופו של הזמן ותחילתו של זמן חדש. עפ\"י רז\"ל, הדין שבימים אלו נגזר מנקודה זו, של מותו ולידתו מחדש של הזמן, בדומה לדין שחל על האדם ביום מותו. זמן תוחם הוויה; סופו של זמן הוא סופה של הוויה ותחילתה של חדשה. סופה של ההוויה הוא סיכומה ולכן שפיטתה. מעין ספירת מלאי – \"מה היה לנו כאן\"?",
            "המובן המודרני של זמן מדעי וטהור לא מאפשר לנו לחוות כראוי את הזמן כיחסי וכבעל איכויות, צבעים וגוונים משתנים. המדעיות צמצמה מאוד את תפיסת הזמן והפכה אותה לחומרית מאוד, לכן קשה לנו לדבר על סוף הזמן ולידתו.",
            "אך האמת היא, שזמן איננו מושג חד משמעי. כשאנו מתבוננים על הזמן מנקודת המבט האנושית, הווה אומר – <b>חוויית </b>הזמן, אנו מגלים מושג גמיש וסובייקטיבי מאוד. הוא משתנה מאדם לאדם, מתקופה לתקופה, ומתרבות לתרבות. קאנט טען שזמן הוא בעצם מושג של התודעה האנושית, ועל כן לפני שנברא אדם לא היה זמן. נוצר כאן זיהוי: זמן-אדם, וזמן-תודעה. כך נוכל לדבר למשל על \"זמן מערבי\" מול \"זמן מזרחי\", \"זמן נשי\" ו\"זמן גברי\", \"זמן ילדותי\" ו\"זמן של מבוגר\", \"זמן זקן\", \"זמן קלאסי\" ו\"זמן מודרני\", וכן הלאה. בעצם, כפי שהתודעה האנושית היא בעלת פוטנציאל אינסופי, כך גם הזמן יש לו אינסוף מימדים, גוונים ואפשרויות.",
            "נעסוק כאן בניתוח קווי האופי של שלושה סוגי זמנים: הזמן היהודי, הזמן הישראלי, והזמן המודרני.",
            "<b>הזמן היהודי</b>",
            "זמן זה הוא זמן נצחי, מעגלי. זמן לא היסטורי; או ליתר דיוק: היסטוריה שהוקפאה לנצח. דוגמא לדבר: במילה \"שנה\" מקופלת גם משמעות של חזרה (לשנות, לחזור שנית), זמן שחוזר על עצמו – עבר שהוקפא, אך חוזר ונוכח כהווה. בחזרה נצחית זו נמצא המימד העמוק של ההויה. הרב צבי הירש ברודא זצ\"ל מקלם אמר, כי לא הזמן עובר על האדם, אלא האדם נוסע בתוך הזמן. למשל, בשבת הראשונה נקבעה \"תחנה\" – שבת – והאדם מגיע בכל שבוע ושבוע לאותה תחנה עצמה – ממש אותה השפעת קדושה עצמה של שבת בראשית. גם המועדים הם חזרה כזו, אפשר לראות אותם כתחנות קבועות שאליהן אנחנו חוזרים, אי יציב בתוך נהר הזמן החולף.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">מכתב מאליהו חלק ב, עמוד 21.</i> העבר קיים בזמן זה לא כהיסטוריה קווית, כגורם הסיבתי של ההווה, אלא כנוכח באופן מחזורי, מעגלי. הוא חי ומתגלה כרלוונטי, כל פעם באופן חדש, בחיי ההווה.",
            "יש בו, בזמן זה, אף עתיד, דריכות וציפייה למה שלא היה, או ליתר דיוק: למה שעדיין לא היה, אך הולך ובא, 'עולם הבא שהולך ובא'. אך גם הוא – זמן העתיד – משמעותו העיקרית איננה אלא בהשלכתו להווה. נוכל לכנות עבר ועתיד אלו כ'ברית אבות' (עבר), ו'הזמן המשיחי' (עתיד).",
            "שני זמנים אלו, העבר היהודי והעתיד היהודי, יכולים לסמן לנו את ההבדל שבין ראש השנה ויום הכיפורים. ראש השנה, עיקרו זמן אסכטולוגי, משיחי, כך לפחות מבחינת תכני התפילה. משמעותה העיקרית, והכמעט בלבדית, של הציפייה לתיקון עולם במלכות ש-די היא תיקון העוול החברתי, והסרת ממשלת הזדון. רעיונות התשובה הפרטית, התופסים אצלנו מקום רב כל כך בימים אלו, לא באים כלל לידי ביטוי בתפילת ראש השנה. למעשה, בנויה התפילה ברובה מרעיונות וביטויים הלקוחים מדברי הנביאים על עתיד העולם. אך גם מימד אוניברסלי זה תומך בזמן היהודי, \"ותמלוך בהר ציון משכן כבודך\".",
            "את הברית – זמן העבר – נמצא בעיקר ביום הכיפורים, אם כי הוא מצוי במידה כלשהי גם בראש השנה. הרחמים והאנושיות מעורבים לחלוטין בברית שבין היהודי לקונו. על אף העובדה שאחד משיאי התפילה הוא סדר העבודה, הרי הדגש בו מושם על הווידוי הפרטני של העדה העומדת ומתוודה לפני קונה, ובכך מטהרת עצמה מחטאיה.",
            "<b>הזמן הישראלי<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">עוד בנושא זה: הרב שג\"ר, \"יום העצמאות – הקדושה שבטבע\", כלים שבורים, עמ' 159 ואילך, ובדרשות נוספות שם.</i></b>",
            "זמן זה שונה מהזמן היהודי בשניים: ראשית – הוא זמן היסטורי אקטואלי. חגיה של הישראליות – יום העצמאות, יום ירושלים וכו' – קשורים להיסטוריה הקרובה. זו הסיבה להתנגדותם של פוסקים רבים לקביעת מועדים אלו כימי חג. החזון-אי\"ש, למשל, התנגד לקביעת יום זיכרון לשואה. הדבר יפגע – כך טען – בהילה, בקדושה, ובמוחלטות של שאר הזמנים שניתקנו ברוח הקודש של נביאים וחכמים קדמונים. למעשה ההתנגדות לזמן הישראלי היא מקיפה עוד יותר וניתן למצוא אותה גם באגף השני, הליברלי, אצל הוגים כמו פרנץ רוזנצוויג ורבו הרמן כהן, המתנגדים בכלל לחזרתו של עם ישראל להיסטוריה.",
            "השוני הנוסף הוא – זמן הטבע ועונות השנה. מועדי ישראל קשורים לטבע ולחילופי העונות בארץ ישראל. הרי ברור שהמשמעות של הישיבה בסוכה באירופה המושלגת, שהינה ישיבה בצילא דמהימנותא, בתוך האורות המקיפים השורים על הסוכה, שונה מהישיבה של האיכר הארץ-ישראלי בסוכת האסיף, עם תקופת השנה. אך כבר בתנ\"ך אנו מוצאים מיתון של הפן הזה, וזו מהסיבה הפשוטה – הזיקה של חגים אלו לפולחנים אליליים, לבכחנליות ופריצות מינית שעליה מוכיחים הנביאים. מכאן הבלטת הפן ההיסטורי של \"זכר ליציאת מצרים\" בחגי ישראל. אך מכאן קצרה הדרך לזמן היהודי.",
            "בכל אופן, הזמן הישראלי שואף להחזיר את היהודי לריתמוס חיי הטבע של ארץ ישראל. ברור, שבעולם המודרני, בו העיר מחליפה את הכפר והתעשייה מחליפה את החקלאות (זו האחרונה מופקרת לידי הערבים), הופכת הִתקשרות לזמן כזה לקשה יותר ויותר. אנחנו, החיים בין קירות ממוזגים בקיץ ומוסקים בחורף, שאת המים איננו שואבים מהבאר התלויה במטר השמים, ושלחמינו אפויים ברובם מחיטה מיובאת, קשורים פחות לטבע הארץ-ישראלי. הציונות, והציונות הדתית בעקבותיה, רצתה לחדש זמן זה, אך בעיני רבים נראה ניסיון זה כיום כניסיון אנכרוניסטי.<sup class=\"footnote-marker\">ו</sup><i class=\"footnote\">אפשר, אולי, לדבר היום על זמן פוסט-ציוני. את דברי חז\"ל, ש\"כל המועדים בטלים לעתיד לבא חוץ מפורים, ויש אומרים: אף יום הכיפורים\", מסביר המהר\"ל (בהקדמה ל\"אור חדש\") בכך שכל המועדים האחרים תלויים ביציאת מצרים, והזמן של יציאת מצרים (ההיסטוריה שלה) ייגמר לעתיד לבוא. אז יופיע זמן חדש, והמועד היחידי שישאר הוא פורים (ויש אומרים אף יום כיפורים).<br>מהו אם כן טיבו של הזמן הפוסט-ציוני, או הפוסט-ציוני-דתי? יהודי שנון אחד טען שזמן זה הוא הזמן החרדי.<br>בכל אופן, פורים הוא מועד הקשור בגלות (\"אכתי עבדי אחשוורוש אנן\"), ולא בארץ ישראל. אם כי חז\"ל השתדלו לתת לו צביון ארץ-ישראלי על ידי קישור קריאת המגילה לערים המוקפות חומה מימות יהושע. למרות זאת, מעשה המגילה הוא <b>טקסט, </b>סיפור לא-היסטורי במהותו, שאפשר להטילו למימדים ומציאויות שונות, כאילו היה משל. הזמן שלו הוא זמן אירוני, השתלשלות הארועים היא מקרית, כאילו עצמאית, וכך גם התשועה – היא קומית, סרקסטית, ואיננה צומחת מתוך ההגיון (הקווי) אלא מתוך הפרדוקס והניגוד דווקא. אלו, אולי, בקווים כלליים, תיאוריו של הזמן הפוסט-ציוני.<br>(א.צ.)</i>",
            "<b>הזמן המודרני</b>",
            "הזמן המודרני הינו זמן טכנולוגי, מכשירני, הוא אמצעי להגיע מהר יותר. כמוהו כזמן הטיסה מתל אביב ללוס אנג'לס. הוא שונה מהזמן המדעי, הזמן של השעון. האחרון הוא זמן טהור, מדויק, השואף להיות אמת-מידה אובייקטיבית, ושמץ מהאצילות של החכמה הקלאסית נותר בו. הזמן המכשירני לא שואף לאמת, התיאוריה לא מעניינת אותו, רק ההישג. הזמן הוא אמצעי בכדי להגיע למטרה, ותו לא. הוא תמיד זמן חסר, משום שהמטרה תימצא רק לכשיסתיים, והיא לפיכך מעבר לו. הרב קוק ראה בזה את חטא הארץ שקלקלה: טעם העץ – האמצעי, איננו כטעם הפרי – התכלית.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">ראה: אורות התשובה, ו, ז.</i> זהו זמן עצבני: אדם אומר \"אין לי זמן, אני עצבני\". פירושו של דבר: הזמן עצמו קיים כחוסר זמן, כניסיון לדלג על עצמו. הוא כולל בחובו את מה שהוא לא. נוצרת תנועה בלתי אפשרית, עווית, ולכן הוא מעצבן.",
            "הדת נדבקה אף היא במחלת הזמן המכשירני. ראיה לכך: ההוכחה הדתית הניצחת והפופולרית לתורה מן השמים. לא ייתכן, כך מורים דובריה של הדת, שלא תצורף לעולם חוברת הוראות הפעלה, בדומה לכל מכונת כביסה ולו גם הפשוטה ביותר. חוברת זו היא ללא ספק תורתנו הקדושה. ובכן, העולם מוצג כאן כמכונת כביסה, המצוות כלחצני מקלדת, והזמן הוא כמובן זמנה של המכשירנות. עליך לשמור על ההוראות בדיוק, אלמלא כן המכונה לא תפעל, או – מה שגרוע מכך – היא תתקלקל. וליהודי עצבני, שהטכנולוגיה היא בעיניו מעין שד מפחיד, והחי במתח מתמיד שמא תהיה נזילת שמן מהמנוע, סתימה בקרבורטור, קצר בפיוז – הדרך ליראת שמים סלולה ובטוחה. \"לצאת ידי חובה\" פירושו, להשתחרר מהפחד שמא מכונת העולם לא תפעל, שמא יהיו קצרים, נזילות וסתימות. האובססיה הדתית לשלמות מוחלטת ולבטחון אינסופי, מצעידה פחדים אלו ליראת שמים גמורה.",
            "אך אין לזלזל בכך. יש בכך גם אפשרות לתהליך עמוק של קתרזיס, השתלבות עם סדר העולם (כדברי המהר\"ל: \"התורה היא סדר העולם\"<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">ראה: נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק א; תפארת ישראל, פרק כד, ועוד.</i>), ושיבה להרמוניה האבודה.",
            "ומי אמר שהבורג במכונה מאושר פחות מהפרח בהרי יהודה?"
        ]
    },
    "versions": [
        [
            "Efrat, 2007",
            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002581978/NLI"
        ]
    ],
    "heTitle": "זכרון ליום ראשון",
    "categories": [
        "Jewish Thought"
    ],
    "schema": {
        "heTitle": "זכרון ליום ראשון",
        "enTitle": "Zikaron leYom Rishon",
        "key": "Zikaron leYom Rishon",
        "nodes": [
            {
                "heTitle": "הקדמה למהדורה השניה",
                "enTitle": "Foreword to 2nd Edition"
            },
            {
                "heTitle": "פתח דבר",
                "enTitle": "Preface"
            },
            {
                "heTitle": "חלק א; התשובה",
                "enTitle": "Part I; Teshuvah",
                "nodes": [
                    {
                        "heTitle": "אין הדבר תלוי אלא בי",
                        "enTitle": "The Matter Depends Upon Me Alone"
                    }
                ]
            },
            {
                "heTitle": "חלק ב; דרשות לסליחות",
                "enTitle": "Part II; Selichot",
                "nodes": [
                    {
                        "heTitle": "התשובה; עולם הבא",
                        "enTitle": "Teshuvah; the Eternal Life"
                    },
                    {
                        "heTitle": "החטא האשמה והברית",
                        "enTitle": "Sin Guilt and Covenant"
                    },
                    {
                        "heTitle": "הסליחה והחמלה",
                        "enTitle": "Forgiveness and Compassion"
                    },
                    {
                        "heTitle": "הארת הפנים והסליחה",
                        "enTitle": "Radiant Countenance"
                    },
                    {
                        "heTitle": "האשמה האינטימית",
                        "enTitle": "The Intimate Accusation"
                    },
                    {
                        "heTitle": "דין הזמן",
                        "enTitle": "The Judgment of Time"
                    }
                ]
            },
            {
                "heTitle": "חלק ג; ראש השנה",
                "enTitle": "Part III; Rosh HaShanah",
                "nodes": [
                    {
                        "heTitle": "קול מבשר מבשר ואומר",
                        "enTitle": "The Voice of the Herald Proclaims and Says"
                    },
                    {
                        "heTitle": "הזכרון האלוקי ומלכות ה'",
                        "enTitle": "The Divine Memory and the Kingship of Hashem"
                    }
                ]
            },
            {
                "heTitle": "נספח; זמן ותודעה",
                "enTitle": "Appendix"
            }
        ]
    }
}