json/Jewish Thought/Modern/Bein HaShitin on Halakhah and Aggadah/Hebrew/Masekhet Halacha veAggadah, Machon Shitim, 2010.json

{
    "language": "he",
    "title": "Bein HaShitin on Halakhah and Aggadah",
    "versionSource": "http://sefaria.org",
    "versionTitle": "Masekhet Halacha veAggadah, Machon Shitim, 2010",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "בין השיטין על הלכה ואגדה",
    "categories": [
        "Jewish Thought",
        "Modern"
    ],
    "text": [
        [
            "<b>הן ולאו ורפה בידה.</b> ביאליק משתמש במטבע לשון המופיע 4 פעמים בתלמוד הבבלי, מתוכן פעמיים במסכת שבת. המובאה שלעיל קושרת את הביטוי ישירות לסוגיה בגמרא (\"אין מצילין מן הדליקה\") אותה מפתח ביאליק בהמשך."
        ],
        [
            "<b>דבר והפוכו.</b> התלמוד הינו יצירה אחת בעלת שני פנים: ספרותית ומשפטית ולמרות זאת, היא איננה ניתנת לחלוקה. היא יצירה אחדותית ושלמה. שאלה רטורית זו מזמנת את השקפתו האורגנית בדבר ההלכה והאגדה. "
        ],
        [
            "<b>מקרה בעצם וצורה בחומר.</b> ביאליק אינו מחדש מבחינה הכרתית־פילוסופית, אלא מבטא מימד פרטיקולרי בדמות ביטויים ייחודיים לתרבות היהודית: \"אגדה\" ו\"הלכה\". בכך, מקבלת גישתו התרבותית עיגון ועומק אוניברסליים. "
        ],
        [
            "<b>ואולם גם בתוך הפרי כבר גנוז הגרעין, שממנו פרח חדש עתיד לצאת.</b> אריסטו מניח את התשתית האוניברסלית להשקפתו האורגנית של ביאליק, בעוד אחד העם מניח את האדנים היהודיים לגישה הרואה את היהדות במתח שבין מהות פנימית בלתי משתנה לביטויים קונקרטיים משתנים.",
            "<b>מפני שתורת הפה והלב.</b> אחד העם, מורהו הרוחני של ביאליק, מעמיד את דימוי \"תורת הלב\" המשמש את תלמידו לטעון כי עם ישראל השכיל מראשית ימיו, לשמור את המתח שבין החוק הכתוב לתביעות המוסר והמציאות הדינמיים. ללא מתח זה, אין קיום ויצירה.",
            "<b>משה כתב ויחזקאל בטל.</b> למרות היות משה המחוקק העליון של העם, מעזים ארבעה נביאים לחלוק על קביעותיו בענייננו, מאחר שהמוסר שהיה תקף בימי משה, אינו רלוונטי בימיהם. זו ההרשאה לשינוי המצווה.",
            "<b>דניאל חייטא.</b> בעבור הזמן, יש הרשאה אפילו לחכם הנזכר רק פעם אחת בתלמוד, לחלוק על דברי נביאים ואות לכך, הוא היותו חקוק בפנתיאון השמות הלאומי, התלמוד. הסמיכות שיוצר ביאליק בין דברי יחזקאל ודניאל חייטא מאפשרת לדרוש גם את תוכן דבריהם ולמצוא כי דניאל חייטא נאחז בעקרון המוסרי שיצר יחזקאל ומתאים אותו לימיו הוא, בטענה כי גם הממזרים נאשמים בעוון הוריהם. \"דמעת העשוקים\", חזקה עליה שתגבר על מחוללי העוול, מייצגי שימור החוק המקראי כלשונו – סנהדרין הגדולה. "
        ],
        [
            "<b>ההלכה היא אמנות-אומנת, אמנות-פדגוג של אומה שלמה.</b> ביאליק מרחיב את מושג \"ההלכה\" לכדי אב–טיפוס תרבותי וספרותי. בכך, הוא מאפשר את הוצאת המושג מגבולות הדת אל עבר החיים בכללם ומצד שני, הוא מאבד את הצורה היהודית–ייחודית המגולמת בהלכה, כשהוא מבקש להפכה לצורה אנושית–אוניברסלית. ",
            "<b>הצופה מראשית אחרית.</b> אצל הנביא מתוארת צפיית העתיד כסגולה ייחודית לאל. הדרשן מרחיק ומפרש כי ביכולתו של האל אף לצפות מהלכים שטרם החלו. ביאליק משבץ את הביטוי בהקשר ל\"חכמה העליונה\" שהיא נחלת האנושי ובכך, מאציל מסגולות האל על האדם ומציירו כבעל יכולת לעצב את חייו ועתידו.",
            "<b>מלאכת שמיים.</b> כפי שאבן עזרא והתלמוד השתמשו במושג \"מלאכת שמים\" בהקשר של מלאכת בניין המשכן, כך ביאליק מיישם את המושג בהקשר לבעלי מלאכה שבנו כנסיות מפוארות ומקדש אלוהים. בכך, הוא מרחיב את השפה היהודית אל עבר מחוזות תיאולוגיים ואנושיים שמחוצה לעולם היהודי. "
        ],
        [
            "<b>האבניים.</b> ביאליק מביא דימוי בעל כפל משמעות — יצירה בחומר ויצירת חיים — ומעתיקו אל עבר אותם אמני–חיים היוצרים יצירות־אמנות ויצירות–חיים. ",
            "<b>יום שכולו אגדה.</b> ביאליק מסכם את העבודה ההלכתית ה\"טרחנית\" בנושא השבת ביצירת מופת־יום שכולו אגדה, או \"יום שכולו שבת\": בטוי זה, יש והוא נקשר בבטוי \"יום שכולו שבת\" הנקשר מצידו לרעיון העולם הבא או לימי המשיח. "
        ],
        [
            "<b>לצרף את הבריות.</b> המדרש דורש את המילה 'צרוף' במובן של זיקוק וטוהר, שזו מטרת העל של המצוות ופחות חשובים דקדוקיה של כל הלכה והלכה. בנוסף, ניתן להבין את הדוגמא של השחיטה כפעולה שמטרתה לנתק את הראש מהגוף, בעוד שמגמת כלל המצוות פועלת דווקא לצרף את העם במובן של חיבורו ושלמותו הרוחנית והקיומית.  ",
            "<b>לצרף את הבריות.</b> ביאליק מבין את תפקידן של החובות הלאומיות, כחלופות של המצוות הדתיות, בשמירת אורח חייו של היהודי המודרני. בהקשר זה, ניתן להבין כי ביאליק מבין את הבטוי \"צירוף הבריות\" בהקשרו למצווה והלכה, כפועל לשימור שלימות חייו של היחיד והצבור. ",
            "<b>העולה מתוך כל חלקיהן.</b> הכתרת ברל את ביאליק כיודע \"סוד הפרספקטיבה\", מקבלת חיזוק מן ההקבלה בפסקה ובהספד בין אומנות הציור ויכולתו של הצייר להתרחק מן הפרטים ולראות את המכלול, בין אם זה אדריכל אמן ובין אם זה בעל המאמר עצמו. ",
            "<b>עלה להר.</b> העליה להר מובנת כאן בהקשר לנגיעה בפסגת החוֹק היהודי – מתן התורה בהר סיני.",
            "<b>עלה להר.</b> העליה להר מובנת כאן בהקשר ל'סוד הפרספקטיבה': אצל משה – המבט על הארץ המובטחת. אצל ביאליק – על תפקידו של בנין־העל של ההלכה בהתחדשות היהודית המודרנית. ",
            "<b>עלה להר.</b> ביאליק דורש את הביטוי המקראי 'עלייה' במשמעותה החלוצית של 'העפלה', כלומר, הידרשותו של אדם מישראל לעלייה והגשמה. ייתכן ובכך, מבקש ביאליק מציבור קוראיו החילוני להתעלות מעל מובניו המסורתיים של מושג 'ההלכה' אל עבר מחוזות של הגשמה בפועל של עולם הערכים הציוני. "
        ],
        [],
        [],
        [
            "<b>הוראה לאומה שלמה טרופה ודחופה בגולה.</b> ביאליק פרסם שיר זה יחד עם המאמר 'הלכה ואגדה' באותו קובץ ('כנסת') ב 1917- בו הוא מתאר את הלך רוחו מפני מוראותיה של מלחמת העולם הראשונה וטען את אי היתכנותו של הקיום היהודי בעת הזו. ב'הלכה ואגדה' ניתן לראות את הצד המתמודד והקונסטרוקטיבי שבביאליק, כנגד תופעות קשות אלה. ",
            "<b>אין לנו שיור רק התורה הזאת.</b> הציטוט מהתפילה מחזק את הרוח הכללית הנשקפת מדברי ביאליק כְּעת צרה ומצוקה. \"מפעל ההצלה\" הלשוני שביאליק חותר אליו, מניח כי הלשון הינה הבסיס לתרבות. בפסקאות הקרובות ישתמש ביאליק במונחים: \"יום צרה וסכנה\", \"כליון\", \"הצלה\", כשהמשותף לכולם – חרדתו של ביאליק מפני אי־אפשרות קיומו הפיסי של העם היהודי. מטפורת 'הדליקה' מהמשנה לוכדת את תחושת החרדה והאחריות העצומה שחש ביאליק לעת פורענות זו של סוף מלחמת העולם הראשונה. "
        ],
        [
            "<b>מחזה אחר מחזה.</b> ביאליק יוצר שלשלת חדשה בתוך הרציפות היהודית והיא 'שושלת ההצלה', הפועלת בתקופות של מצוקה בחיי העם, והיא בת שש תקופות בחיי העם (כפי שיוצג להלן): <b>א'.</b> גלות בבל <b>ב'.</b> חורבן בית שני <b>ג'.</b> תקופת התלמוד <b>ד'.</b> ספרד <b>ה'.</b> ימי הביניים <b>ו'.</b> פרעות – סוף המאה ה-19, ראשית המאה ה-20. "
        ],
        [],
        [],
        [],
        [
            "<b> יודעים הם ש\"מהפכה\" הם עושים במסורת ישראל.</b> ביאליק מעניק לגיטימציה למהפכה הציונית בהשתמשו במושג הטעון \"מהפכה\" בהקשר העתיק של עריכת המשנה. אליבא דביאליק, תנאי להצלחתה הוא שהמהפכה תיעשה בתוך מסגרת התפיסה של התרבות היהודית, כיצירה לאומית ולא כיצירה דתית. "
        ],
        [
            "<b>ארבעת השבויים.</b> הסיפור מתוארך לשנת 990, ומציג את סוף זמן הגאונים ומעבר המרכז הרוחני מבבל. ",
            "<b>הרמב\"ם.</b> קורות חייו משקפים את \"שלשלת–ההצלה–הביאליקאית\", כיון שנדודיו נבעו תמיד מתוך רדיפת היהודים במקומות בהם שהה. "
        ],
        [],
        [
            "<b>הצלת קניין לאומי חשוב ביותר.</b> תחושת הדחיפות לשימור הקניין היהודי הרוחני קיבלה את ביטויה במפעל הכינוס שביאליק היה אדריכלו הראשי. במובן זה, רואה עצמו ביאליק כממשיכה של 'שושלת ההצלה', אותם \"המצילים מן הדליקה\" את קניינו הרוחני של העם, הפועל בתקופה השביעית של אותה שושלת. ביאליק מבטא באופן מפורט את משנת מורהו, אחד העם, בדבר היות ארץ ישראל \"מרכז רוחני\". ברוח המאמר, ניתן לראות באחד העם יוצרה של אגדה, שביאליק מנסחה כהלכה. ",
            "<b>אף היא הלכה חדשה.</b> הדוגמא הביאליקאית למדרש על ההלכה \"אין מצילין מן הדליקה\" ממחישה את השקפתו התרבותית על הצלת הקניין רוחני: <b>א.</b> איסוף – הצלה מכליון <b>ב.</b> שימור דרך עיצוב ושינוי. "
        ],
        [],
        [
            "<b>לא יצא האיש (בשבת) לא בסיף ולא בקשת.</b> ניתן לחוש את הנאתו האסתטית של ביאליק בדגשיו על היות ההלכות היבשות ביותר (טלטול בשבת) במקורן יונקות מפסגות הנבואה והשירה העברית. ",
            "<b>כל דקדוקי מסכת ברכות אינם אלא כלים ולבושים.</b> ביאליק מזהה את המילה האנושית, ובכלל זה גם את הברכה היהודית, כביטוי ליכולתו האנושית-קמאית של האדם לבטא באופן בלתי אמצעי את התפעלותו מן העולם. ",
            "<b>הבוכה בשבת להקל צערו.</b> הדוגמאות המובאות בפיסקאות 271-284 ממחישות את \"מושגי יופי וכיעור במלבושים\" (269). לאחר שמקלפים את המלבושים החיצוניים מגלים את החלק האסתטי וההומאני אף בהלכות הנראות אכזריות במבט ראשון. נאמן לרוח זו, ביאליק אינו מביא הלכות ודינים משעממים ונטולי יסודות אגדתיים–נשגבים. "
        ],
        [
            "<b>האומר בתפלתו: על קן ציפור.</b> כל הדוגמאות משורה 175 ועד שורה זו, נועדו להמחיש את מידת הרחמים הגדולה השוררת בין דיני ההלכות. ניכר בביאליק כי הוא מתאמץ לחבב על הקוראים את ההלכה, ונדמה כי הוא חוטא באפולוגיטיקה ושיש לזכור כי ההלכה תמיד מגלמת את מידת הרחמים גם כאשר הם סמויים מן העין (\"רחמים שלמעלה מרחמים\"). ",
            "<b>אלא שבצאתה לנדודיה בחרה לקחת עמה לדרך משא כבד של חוקים והלכות.</b> ביאליק מעמיד 'סולם־יצירה': בשלב הגבוה ביותר – התנ\"ך. נמוך יותר – האגדה וההלכה. בכך, מתגלה ביאליק \"הציוני\" הרואה את החיבור החי וההכרחי שבין מעשה היצירה הרוחני לבין החיים הממשיים של עם ישראל בארצו. ",
            "<b>בעלי היופי שבנו כלו את כל חציהם במשנה עלובה זו.</b> ברדיצ'בסקי, כחלק מאותם \"משלחי החיצים\" מבטא בקורת קשה כלפי הסתגרותו של העם בין דפי הספר היהודי והפיכתו ל\"עם הספר\" ולא ל\"עם עולם\". ",
            "<b>ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו.</b>  אם נחבר את גישתו של ברדיצ'בסקי לגישת ביאליק נמצא כי המקום היחיד בו יכול העם היהודי להיות גם \"עם הספר\" וגם \"עם עולם\" הוא רק בארץ ישראל, כלומר בהיותו \"עם הארץ\". "
        ],
        [
            "<b>ומדובבים שפתיו.</b> ברוח זאת, מציע ביאליק לנסות לגעת ב\"מומיות החנוטות\" וב\"מאובנים\" שבהלכה, בנסיון להבין מה הם אומרים לנו, לדובב אותם, ובכך הם יחזרו להיות חיים. ",
            "<b>ומדובבים שפתיו.</b> הדוגמא על אגדת קין והבל ממחישה את ההשקפה הביאליקאית האורגנית: כשם שהיא ממחישה את שילוב האגדה וההלכה כך, היא ממחישה את תפיסתו ביחס לייחודו של עם ישראל המתגלם בהיותו עשוי משני סוגי השבטים הקדמונים. ",
            "<b>משנתלשה.</b> ביאליק שוזר את השקפתו כתיאורטיקן של השפה, עם גישתו המרחיבה למושג 'ההלכה' ובכך מעניק למבקשים ללכת בעקבותיו, חיבור אפשרי נוסף, למדרש שלו את מושג 'ההלכה' – 'ההלכה' על שתי פניה בתרבות: הן כמושג – ערך בשפה היהודית העתיקה והן כסמל בתרבות היהודית. ",
            "<b>הכל בא לה מן האדם ורוח האדם.</b> בסיומה הדרמטי, אנו חשים כי הפסקה האחרונה (344-357) מהווה את תמצות השקפתו התרבותית של ביאליק וכי זו נקודת מפתח בפיענוח המאמר. כבמצוות השבת, להשקפת ביאליק יש \"זכור\" ו\"שמור\": על היהודי להקיף בידיעותיו את כל היצירה היהודית לדורותיה (לזכור) ובה בעת הוא מחוייב לבחור ולעצב לעצמו, מתוך עמדה רבונית, את חייו (לשמור). זו גישה אליטיסטית במהותה כיון שהיא מצריכה זמן בלתי מוגבל הנדרש לאדם לשם תלמודו. לפיכך, יש להבין את השקפתו יותר כ\"עמדה נפשית\" של אדם מישראל כלפי מקורות תרבותו. משתינקט עמדה זו, ייהנו מכך השניים - היחיד והתרבות היהודית: התרבות היהודית – כיון שבכך תימשך שלשלת המסירה הבין־דורית, שהיא הכרחית ליצירת תרבות, (גם בעת מהפכה). היחיד – בבטאו יחס אקטיבי כלפי תרבותו הוא נכנס לדיאלוג יוצר עם מקורות יהדותו, לא מתוך התבטלות ולא מתוך כניעה. "
        ],
        [],
        [],
        [],
        [
            "<b>אבל ההלכה – כלום טעם וריח יש בה.</b> ניכרים מאמציו של ביאליק לחבב על החילוניים את ההלכה. העולה הדבר בידיו? העברת האחריות למציאת \"הלחלוחית\", יש בה כח שכנוע רב, אך יש בה גם מימד של יצירת רגשות אשם. "
        ],
        [],
        [],
        [],
        [
            "<b>עולם האצילות.</b> עולם האצילות, ממנו שואבת האגדה, הוא עולם הרוח הטהור, עולם הראוי והרצוי. ביאליק מבקש לדעת לקיים יחס גם להלכה, שמתקיימת בעולם העשייה, שבו אנו חיים, העולם המצוי. ההלכה מנסה להתאים את המצוי לרצוי. ביאליק מבקש שנעסוק גם אנו בניסיון להתאים את המצוי שלנו לרצוי שלנו. ",
            "<b>כשאתם נכנסים למשנה – אל נא תקמטו את מצחכם.</b> לפי ניטשה, העבר - כמו ההווה – מלא ומקיף הוויית חיים שלימה ומכאן, שיש להיזהר ממתן משמעות יתרה לשריד כזה או אחר מן העבר, כיון שהוא חלקי ביחס לשלם. כך, גם ההלכות שבמשנה, אין לראות בהן פרטים כשלעצמם, אלא לנסות ולרקום את הוויית החיים הנרמזת מהן. "
        ],
        [],
        [
            "<b>בקרוא איש מישראל בסדר זרעים.</b> לביאליק יחס מיוחד לסדר זרעים: זהו הסדר היחיד אותו הספיק להשלים במסגרת מפעלו 'משנה לעם', הוא חוזר ונדרש לו כדוגמא למלאות החיים היהודיים בארץ ישראל – הספר כנובע מן החיים, ולא כפי שחיו היהודים בגולה – מהספר אל החיים. "
        ],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [
            "<b>ולחקותם חקוי רעוע.</b> היצירה התרבותית הציונית צריכה להיבנות מתוך התרבות היהודית ומסורתה. לא ממקורות חיצוניים. ",
            "<b>מה שלא עלה גם בידי הפיטנים.</b> הודאתו של ביאליק כי עד כה, אפילו הפיטנים לא שלחו ידם בהלכה, ממחישה את גישתו כי ייתכן שדווקא בעת המהפכה הציונית, יש הזדמנות ליצירה פואטית חדשה, הניזונה גם מיסודות של הלכה. בספרה 'שירים ופזמונות גם לילדים' טוענת חוקרת יצירת ביאליק, זיוה שמיר, כי השיר 'בערוגת הגינה' מבוסס על התבנית הקיימת במסכת כלאיים, סדר זרעים שבמשנה, אשר ביאליק פירש וניקד. האם ביאליק פעל ברוח \"נאה דורש נאה מקיים\"? קשה לקבוע, כיוון שזהו המופע היחיד במכלול יצירתו, עד כמה שידוע לנו, בו המשורר מתבסס על ההלכה. ייתכן שדווקא היוצא מן הכלל מעיד שהמלצתו לראות בהלכה יסוד ליצירה ספרותית, היא קשה ואולי אף בלתי אפשרית. "
        ],
        [],
        [],
        [],
        [
            "<b>הלכה בתור כלל גדול.</b> ביאליק משתמש בלשון חז\"ל כדי לרמז על חובת העשייה ההומניסטית שהיא בסיס לקיום אנושי, כמו \"ואהבת לרעך כמוך\". "
        ],
        [
            "<b>גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה.</b> ביאליק מבקש לדרוש על אגדה זו כי העם חולה במעשיותו. יש לחזור ולעשות. דרך המדרש ביאליק מבקש לגזור את הלימוד לכדי אורח חיים. מעין הערה על עמדת ה\"תלמוד לשמו\". "
        ],
        [],
        [
            "<b>האגדה – חִציה מפקפקים ובאים באויר מתוך נדנוד.</b> נשאלת השאלה מדוע ביאליק נזקק להנמכת ערכה של האגדה, כדי לרומם את ההלכה? \n"
        ],
        [
            "<b>אלה המקדימים בסימני הלאומיות צורה לתוכן.</b> הקדמת הצורה לתוכן מובילה לסמלים תלושים. "
        ],
        [],
        [],
        [
            "<b>חן המקום על יוצריה.</b> המקום משפיע ומעצב את החיים בו. רוח התקופה מצמיחה יצירה אסתטית בלבד, ללא כל תביעה לעשיה. ",
            "<b>אלא זו היפה בלבד.</b> לביאליק, סיבה נוספת לביקורת על אגדות שאינן מביאות להלכה: בהשפעת מורו, אחד־העם, יש לו מלחמה ביוצרים ואמנים יהודים שאינם פועלים מתוך ולמען ההוויה היהודית והתרבות היהודית, אלא מחקים, מתוך התבטלות, את היצירות של העמים האחרים. "
        ],
        [],
        [],
        [],
        [
            "<b>תלויים בשערה.</b> כמו הלכות השבת שיסודן במיעוט מצוות במקרא, כך לציונות יש מיעוט של הלכות ועוד כאלה היושבות באויר. המסר הוא כפי שחז\"ל חזקו את השבת בהלכות רבות, כך הציונות צריכה לחזק עצמה בהלכות משלה. "
        ],
        [
            "<b>חבה? – אבל החובה היכן?</b> ביאליק מלגלג על ארגונים ציוניים כמו \"חובבי ציון\", שיסוד החיבה שבהם גדול מן החובה."
        ],
        [],
        [
            "<b>כרתו אמנה וכתבו ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו.</b> נחמיה פועל בזמן שיבת ציון ודורש הלכות. בכך, ביאליק יוצר שרשרת של מעמדי קבלת הלכה: הר סיני – נחמיה - והברית הבאה הנחוצה, הציונות. בכך, הוא מחזיר עטרה ליושנה, בהתייחסו לאמירה המפורסמת כי \"פסקה נבואה בישראל\" שנאמרה ע\"י חכמי בית שני שקידשו את ההלכה ע\"פ הנבואה. יודגש, כי בחלוקה המקראית, ספרי עזרא ונחמיה, לא נכללו בספרי הנבואה. אך להבדיל מנחמיה המפרט, ביאליק נמנע מלקבוע הלכה מסויימת. "
        ],
        [],
        [],
        [],
        [
            "<b>איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?</b> ביאליק מעלה את שאלת מקור התוקף: כיצד יוצרים הוויה יהודית–לאומית של חובות, ללא המערכת הדתית, היונקת מציווי אלוהי. ביאליק מותיר אותנו ללא תשובה. "
        ]
    ],
    "sectionNames": [
        "Paragraph",
        "Comment"
    ]
}