diff --git "a/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Moed/Meiri on Pesachim/Hebrew/Meiri on Shas.txt" "b/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Moed/Meiri on Pesachim/Hebrew/Meiri on Shas.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Moed/Meiri on Pesachim/Hebrew/Meiri on Shas.txt"
@@ -0,0 +1,2092 @@
+Meiri on Pesachim
+מאירי על פסחים
+Meiri on Shas
+http://www.sefaria.org
+
+מאירי על פסחים
+
+הקדמה
+
+מסכת פסח ראשון בע"ה:
+אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת פסח ראשון היא מסדר מועד והורגלנו בלמודה אחר מסכת סוכה לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור וכבר ביארנו שם שזאת המסכתא עם המסכתא הבאה אחריה ר"ל פסח שני היו מתחלה בסדור רבינו הקדוש מסכתא אחת נקראת פסחים ובימי הגאונים חלקוה לשתים וקראו הראשונה פסח ראשון והשניה פסח שני וגם העתיקו פרק ערבי פסחים ממקומו שהיה אחרון לכל הפרקים ושמוהו אחרון לזה החלק הראשון שאנו מבארים עכשו בע"ה ר"ל מסכת פסח ראשון ועל זה הסדר זאת המסכתא כוללת חמשה פרקים לפי שיטתנו א' אור לארבעה עשר ב' כל שעה ג' אלו עוברין ד' מקום שנהגו ה' ערבי פסחים וענין המסכתא כלו אמנם הוא בא לבאר עניני הפסח בכל ענינים הצריכים בביאורו הן בבדיקת החמץ וביעורו בזמן איסורו והפלטתו מן הכלים המובלעים ממנו וידיעת הדברים שהם צריכים לבער ושאין צריכים לבער הן בעניני איסור מלאכה בערב הפסח וביאור עניני סדר הפסח על השלמות ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לששה חלקים הראשון לבאר עניני בדיקת החמץ השני לבאר סדרי זמן איסורו וענין ביעורו ופליטת הכלים מבליעתם השלישי לבאר איזה מין מן התבואות תורת חמץ עליו עד שיהא ראוי למצה לצאת בו ידי חובת מצה וכן איזה מין מן הירקות יוצאין בו בפסח ידי חובת מרור הרביעי לבאר הדברים שצריך לבערם והדברים שהופקעה תורת חמץ מהם עד שאין צריך לבערם ויתבאר עם זה מה בין דין איסור חמץ בעינו לדין איסור תערובתו החמישי לבאר דין איסור מלאכה בארבעה עשר הששי לבאר סדר לילי הפסח כלו החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון והחלק השני יתבאר בפרק ראשון ושני השלישי יתבאר בפרק שני הרביעי יתבאר בפרק שלישי החמישי יתבאר בפרק רביעי הששי יתבאר בפרק אחרון אלא שיתבלבל הסדר בקצת מקומות ויכנס חלק אחד בגבול חברו בקצת דברים זהו שרש המסכתא דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה דברים מעניני טומאה וטהרה ושאר דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על דרך שהתבאר:
+והפרק הראשון ממנה יסוד ענינו בביאור החלק הראשון וקצת החלק השני ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר ענין בדיקת חמץ והשני יתחיל בו בסדרי זמן איסורו השלישי במה שבאו בזה הפרק דינין אריכי הדברים בענין טומאה וטהרה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
+
+
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון [והוא שאמר] אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה ובמה אמרו שתי שורות במרתף במקום שמכניסין בו חמץ בש"א שתי שורות על פני כל המרתף בה"א שתי שורות החיצונות שהן העליונות אמר הר"ם בדיקת החמץ צריך שיהיה בליל ארבעה עשר אע"פ שאין אסור באכילה עד חצות ליום ארבעה עשר כאשר יתבאר ותקנו לזה לפי שאור הנר בלילה יפה לבדיקה ובני אדם מצויין בבתיהם באותו העת נקרא ללילה אור כמו שקורין דברים הרבה בהפכן וכיוון בזה כדי לדבר בלישנא מעליא ולא תהיה פתיחת הספר בשם העדר מן העדרים ר"ל לילה מרתף שם אוצר היין ולזאת המשנה שיעור ושיעורה כך כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה ואוצרות יין ושמן אינן צריכין בדיקה ולמה אמרו שתי שורות במרתף וכו' ונאמר על דרך הדמיון כגון שיהיה בית מלא חביות יין באור�� עשר חביות ובגבהו עשר אחת בצד אחת עד שיהיה בבית אלף חביות בית שמאי אומרים בודק השורה כולה שהיא כנגד הפתח באורך וברוחב שהם מאה חביות והשורה כולה שהיא כנגד גג הבית באורך וברוחב והם גם כן מאה חביות וזהו ענין אמרם שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומר' שבודק מאה חביות בלבד והוא שתי שורות אחת בצד שנית כנגד פתח הבית ומן השורות העליונות כנגד הגג וזהו ענין אמרם שתי שורות החיצונות שהן העליונות:
+אמר המאירי. אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר וכו' פי' אור לארבעה עשר לילה שמחרתו ארבעה עשר ומתוך כך יש מדקדקים בלשון משנה זו שלא לגרוס לאור ארבעה עשר מפני שלשון זה לדעתם ביאורו לילה שעבר ארבעה עשר כמו שאמרו במסכת ראש השנה אימתי משיאין משואות לאור עבורו ופירושו לילה שעבר שלשים שהוא יום העבור ולא לילה שמחרתו שלשים שהרי אמרו אין משיאין אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו שאם לא נראה בזמנו לא היו משיאין והיו יודעין ממילא שהחדש נתעבר וחוזרין ומקדשין יום שלשים ואחד ומונין הימנו אבל כשהיו משיאין בלילה שעבר שלשים היו מכירין שנתקדש החודש ביום שלשים ושבדין נהגו בו קדש ומונין הימנו וא"כ היאך ישיאו לילה שמחרתו שלשים והרי כמה פעמים אין עדים שראו את הלבנה באים עד יום שלשים אלא ודאי פירושו יום שעבר שלשים ואע"פ שגדולי הרבנים כתבו שיום העבור הוא יום שלשים ואחד ונמצא ביאורו לילה שמחרתו יום שלשים ואחד דרך שיטפא כתבוה שהרי אמרו שם י"ט ב' העיד ר' יהושע בן לוי על שני אדרים שמקדשים אותם ביום עבוריהם והקשה לו למימרא דחסרים עבדינן להו מלאים לא עבדינן להו ומאחר שהקשו בה כן למדנו שיום שלשים הוא יום העבור וא"כ כל כיוצא בלשון זה פירושו על יום שעבר לפיכך אין גורסין כאן אלא או אור לי"ד או אור י"ד אבל לא לאור י"ד ולא עוד אלא שאף בגירסא זו ר"ל אור י"ד יש מפקפקים לומר שאין לשון זה מיוחד לא ליום שעבר ולא ליום הבא אבל אור לי"ד מיוחד ללילה שמחרתו י"ד ועל דרך האמת כל אלו דקדוקים של הבל ואין שם נוסח שלא יהא אפשר לפרשו הן על לילה של יום שעבר הן על לילה של יום הבא שהרי מצינו בגמ' יכול יהא נאכל לאור שלישי שפירושו לילה שמחרתו שלישי וכן המפלת לאור פ"א פירושו לילה שמחרתו פ"א ואע"פ שהם גורסין בכלן כפי שיטתם ר"ל אור לשלישי ואור לשמונים ואחד אין לשבש גירסאות הנמצאות ברוב הספרים ללא צורך ובודאי אין לנו הכרע באחד מן הלשונות אלא כל אחד לפי ענינו ובזו מיהא על איזה לשון שתרצה פירושו לילה שעבר שלשה עשר ומחרתו י"ד אלא שיש בזה דיוק אחר והוא שכל שהוא התחלת דבור אין למ"ד של שימוש נופלת בו יפה ואלו היה מתחיל בדבר אחר היה אומר לאור כגון המפלת לאור שמונים ואחד וכן יהא נאכל לאור שלישי וכן משיאין משואות לאור עבורו הן שיהא נאמר על יום שעבר הן שיהא נאמר על יום הבא או בלא למ"ד כלל כדרך שאמרו למטה בודקין אור י"ד אבל מאחר שהתחיל הדבור במלה זו אין הלשון נופל יפה לומר בתחלת דבור לאור י"ד אלא אור לי"ד או אור י"ד כמו שמצינו אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה ונניח דברים אלו למשא ומתן ונחל בביאור הענין:
+והוא שאמר שבזמן הזה בודקין את החמץ כלומר שמחפשין אותו בכל מקומות שבבית שיש להעלות על לב שיהא מצוי שם חמץ ופירשו גדולי הרבנים כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וחכמי התוספות צווחים עליהם והלא אמרו מדאורייתא בבטול בעלמא סגי ליה ר"ל אף בחמץ הידוע שמאחר שבטלו אינו שלו וא"כ האיך עובר בבל יראה ��בל ימצא וא"ת שלא יבטל הרי אין הבדיקה פוטרתו מלבטל שהרי אמרו הבודק צריך שיבטל ומתוך כך פירשו הם בודקין את החמץ שמא אע"פ שיבטל ימצא וישכח ויאכל ממנו ויבא לידי שגגת כרת שאין הביטול מועיל להפקיע את הכרת מן האוכלו במזיד שלא נאמר ענין ביטול אלא להפקעת בל יראה ובל ימצא ומצד שאינו שלו אבל לענין אכילה הרי שלו ושאינו שלו שניהם שוים לחיוב אכילה ואע"פ שפירושם נכון אין צורך לדחות פירוש ראשון שאע"פ שדיו בבטול אין זה אלא עצה בעלמא לבטלו ולהפקירו עד שלא יהא קרוי חמץ שלו אבל עיקר הענין הוא הבדיקה וההוצאה מן הבית לבערו מן העולם שהרי מצד שאדם רגיל בו החמירה תורה באיסור חמץ יותר משאר איסורין לבערו ואע"פ שהנזיר רגיל ביין ולא הצריכוהו בכך נזיר שאני שמצות יחיד היא ולבו עליה ועוד שאם הוא אסור האחרים מותרים והיאך מבערין אותו אבל חמץ שאסור לכל ושאין הזהירות מצוי בדבר שמצוי לרבים להיות לב הכל עליה החמירו בה והוא שאמרו חמץ לא בדילי אינשי מיניה ולמדת שעקר הענין הוא הבדיקה וההוצאה מן הבית ואף לשון השבתה האמורה בתורה אע"פ שתרגומה בבטול עקר הנחתה להוצאה מן הבית ולביעור מן העולם כמו שכתבנו ומטעם שהזכרנו ואף השבתה אע"פ שאנו מפרשים אותה לשון בטול מדלא כתב בהדיא תבערו מ"מ אף היא רומזת שעקר הענין הוא הביעור מן הבית או מן העולם שהרי אף היא לשון כליון הוא לפעמים כמו שאמר אשביתה מאנוש זכרם אלא שמ"מ אם בטלו אינו שלו והוא שאמרו חכמים לר' יהודא כשאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה השיבוהו לא מצא עצים יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וא"כ עקר הכונה הוא לבדוק אחריו ולבערו אלא שדרך עצה הצריכוהו בטול אחר בדיקה כדי שלא להכשל בבל יראה ונמצאת הבדיקה שקודם הבטול דין גמור וכונה ראשונה של תורה ואף חכמים שתקנו הביטול לא פטרוהו מבדיקה שמא יבא לאכול הא קודם שבטל עקר כונת התורה בבדיקה וביעור היא והיא צריכה אף שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא שמשבדק יפה אף לכשמוצאו אינו עובר בבל יראה אא"כ משהא אותו משמצאו ולא עוד אלא שי"א שלא נאמר בביטול בעלמא סגי ליה אלא בחמץ שאינו ידוע אבל בחמץ הידוע צריך לבערו מן התורה ומזו שכתבנו ר"ל לא מצא עצים יהא יושב ובטל וכו' ואם לא כן היה לו לומר יבטלנו וכן ממה שאמרו אך ביום הראשון מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו הרי למדנו בהבערה שהיא אב מלאכה ואי סגי ליה בבטול יבטלנו ואינו כלום שהרי בשעת איסורו אינו יכול לבטלו אלא שכל אלו בעקר דין תורה וכונתה נאמרו שהיא בביעור ועל הדרך שכתבנו ומ"מ אף חמץ הידוע דיו בבטול כמו שמבואר להדיא מענין שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ומענין תלמיד היושב לפני רבו וכן מן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו הא עקר כונת התורה בבדיקה וביעור היא והיא צריכה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וכ"ש שמא יבא לאכול:
+ואמר על בדיקה זו שהיא לאור הנר ופי' בגמ' מפני שאור הנר יפה לבדיקה והענין הוא מפני שלדקותו הוא יכול להכניסו בחורים וסדקים וא"ת ואף נר של חרס היאך מכניסה בחורים ובסדקים מפרשים בה שחוקקין בראש מקל ארוך ונותנין בחקק שמן ופתילה ומטלטלין אותו בחורים וסדקים ועוד פי' בה בגמ' שם שהנר אינו מתירא על ניצוצות שלו אבל האבוקה מתירא עליה שמא תהא שלהבת שלה נאחזת בקירות הבית ואין לבו על הבדיקה כראוי וכן פי' בה שהנר אורו נמשך אבל האבוקה פעמים מאירה ופעמים אינה מאירה כל כך מפני שפוסקת וקופצת ממקום למקום ואין בדיקה נעשית בה כראוי ולפי ענינים אלו יש לנו לומר שהבדיקה בנר של שעוה וכיוצא בה בדיקה ראויה היא וכל הדרכים האלו בה ואף גדולי המפרשים כתבו שהיא עקר שהשמן מ"מ אף בכלי זה שציירנו עליו מתירא הוא על שפיכת השמן ואינו בודק יפה:
+ואח"כ הוא מבאר שדין בדיקה הוא בכל מקומות שהחמץ מצוי בהם והרי הם אצל ענין זה כאיתיליד ריעותא אבל כל מקום שאין מכניסין בו חמץ כחורי הבית העליונים והתחתונים שאין תשמישם אלא בצער וכן רפת ולול ומתבן ואוצרות יין ושמן בשאין מסתפק אין צריכין בדיקה שמאחר שלא נולד בהם ריעותא אין מחזיקין בהם איסור ושואל לעצמו א"כ במה אמרו שתי שורות במרתף שכבר שמע וקבל ששתי שורות במרתף צריכים בדיקה על גב החביות וביניהן ופירשה בשמכניסין שם חמץ והוא במסתפק ממנו שהשמש נכנס לשם לפעמים ופתו בידו ושוכחו ונשאר שם וחוזר ודן בדין שתי שורות הללו על אלו שתים מהם הוא מצריך בדיקה ופירשו בית שמאי שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות:
+וענין זה הוא שהיה דרך מסדרי האוצרות שהיו מסדרים חביותיהם בשטח קרקע המרתף שורות שורות ומתחילין סמוך לכותל שכנגד הנכנס הגע עצמך שפתח המרתף במזרח היו מסדרים שורה אחת על פני כותל מערב מצפון המרתף לדרומו וסמוך לה שורה אחרת וכן הרבה באורך קרקע המרתף כפי מה שצריך לו ומסדרם חביות על גבי חביות מן הארץ עד שמי קורה ונמצא כל המרתף עשוי שורות שורות אם תרצה אמור שורה ראשונה אותה עליונה הרואה על פני כולה שמי קורה וצד חיצון שלה רואה אף פני הבית ושניה לה אותה שתחתיה שאינה רואה שמי קורה וצד חיצון שלה רואה את הפתח וכן כל השורות מן הגג עד תחתית הקרקע ואם תרצה אמור ששורה ראשונה אותה החיצונה שרואה על פני כולה את הפתח וצד עליון שלה רואה שמי קורה ושניה לה אותה שלפנים הימנה שאינה רואה את הפתח אבל צד עליון שלה רואה שמי קורה וכן כולם עד כותל אמצעי של בית המרתף וכשמתחיל להסתפק עולין לעליונות בסולמות ושותין משורה העליונה הרואה שמי קורה ופני הפתח עד שישתו את כולה ומסלקין אותן חביות ושותין שלמטה הימנה עד שתכלה כל השורה החיצונה הרואה פני הבית:
+ואמרו בית שמאי שתי שורות על פני כל המרתף ונחלקו בגמ' לדעתם והוא שרב יהודה פירש את דבריהם שתי שורות מן הארץ עד שמי קורה החיצונה שרואה כולה פני הפתח וצד עליון שלה רואה אף שמי קורה ושלפנים הימנה שאינה רואה את הפתח כלל אבל צד עליון שלה רואה שמי קורה ור' יוחנן פירש את דבריהם שתי שורות שהן שורה אחת כמין גאם אחת החיצונה שמן הארץ ועד שמי קורה שרואה על פני כולה פני הפתח והאחרת שמתחלת הסדר עד כותל אמצעי שרואה כולה שמי קורה וזו דוקא מיהא עד מקום שידו מגעת לא שיהא צריך על כל החביות ובית הלל סוברים שתי שורות החיצונות שהן העליונות והענין הוא שכל שאין אתה מזכיר על פני כל המרתף אתה קורא שורה כל שורת חביות בלא צירוף שלמטה הימנה עד הקרקע אלא צירוף כל שלפנים הימנה עד הכותל ונחלקו רב ושמואל בגמרא בפירוש דבריהם שלדעת רב העליונה ושלמטה הימנה ששתיהן רואות פני הפתח ועליונה פני התקרה מפני שהוא מדקדק בלשון חיצונות שהרי שתי אלו חיצונות ואע"פ שקוראן עליונות ואין כאן עליונה אלא אחת אף התחתונה עליונה בערך שלמטה הימנה ושמואל פירש את דבריהם עליונה ושלפנים הימנה ששתיהן עליונות שרואות פני התקרה והחיצונה שבהן רואה אף פני הפתח והוא מדקדק בלש��ן עליונות שהרי שתיהן עליונות ואע"פ שקוראן חיצונות ואין כאן חיצונה אלא אחת אף שלפנים הימנה חיצונה בערך לשלפנים הימנה ואין ספק שהלכה כבית הלל אלא שספק בידינו אם כרב אם כשמואל והוא שיש פוסקים כרב ומשום דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וכן כתבוה גדולי המחברים וגאוני הראשונים פוסקים כשמואל ממה שאמרו בגמ' תני ר' חייא כרב וכלהו תנאי כשמואל וכן שלדעתם לא נאמר הלכתא כרב באיסורי אלא במחלוקת שלהם אבל במה שהם מפרשים בו דברי אחרים לא ואין הכרע בדבר ומ"מ במרתף שלנו שאין שם שורות צריך לבדוק על גבי הקנקנים וביניהם:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+לעולם יזהר אדם מן הסכנות כמה שיוכל וכן מן החשד כל שהוא הולך לעיר אחרת כשנכנס בה יכנס בכי טוב וכשיצא ממנה יצא בכי טוב אבל בעירו אין צורך בכך שאם מפני החשד בני עירו מכירין אותו ודנין אותו לפי ענינו ואם מפני הסכנה הרי רגיל הוא בה ויודע מבוא העיר ומוצאה וזהו שהקדים לשון כניסה ללשון יציאה ואם לא כן היה לו לומר יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב ואע"פ שכתוב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר היכא דשכיח הזיקא שאני ומ"מ יש מפרשים אותה אף בעירו והקדמת כניסה ליציאה אין לדקדק בה שהרי מצינו כיוצא בו בבור מטפס ועולה מטפס ויורד אע"פ שהירידה קודמת:
+הנודר מן האור לא סוף דבר שהוא אסור באור חמה ולבנה אלא אף באור הכוכבים אסור שלשון בני אדם מתפשט לקרא אף לאור הכוכבים אורה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואצ"ל שלאור הנר אסור:
+
+Daf 2b
+
+כל שנמצא במחתרת ונתברר הדבר לבעל הבית שהוא אוהב גמור שאפי' יקום בעל הבית להתריס כנגדו אינו פוגע בו אין לו רשות להרגו ואפי' נכרי וכן אם נתברר לו שכל שהוא קם להתריס כנגדו פוגע בו אף הוא רשאי להרגו אפי' היה אביו אבל בסתם והוא שלא נתברר לו בענינו כלום רשאי הוא להרגו אלא אם הוא אב בביתו של בן שסתמו אין האב בא להרוג את הבן אפי' יקום הבן להתריס כנגדו ולפיכך הבן שהרגו חייב עליו אבל בן במחתרת האב סתמו כסתם בני אדם שאם יקום האב ויתריס פוגע בו ולפיכך רשאי האב להרגו וכבר ביארנו ענין זה כראוי בסנהדרין פרק סורר:
+מכיון שבדק אדם אור לי"ד כמו שכתבנו אינו צריך עוד לבדוק בשחרית ולא בשעת הביעור ומ"מ אם לא בדק אור י"ד יבדוק בי"ד שחרית או בשעת הביעור או אפי' לאחר איסורו כמו שיתבאר במשנה השנית:
+יום י"ד מחצות ולמעלה אסור בעשיית מלאכה בכל מקום הואיל והוא זמן שמתעסקים בו בדיני פסחים ומ"מ מהנץ החמה עד חצות תלוי במנהג נהגו לעשות עושין שלא לעשות אין עושין אלא שיש בדינין אלו קצת תנאים יתבארו בפרק רביעי הא כל הלילה עד הנץ החמה מותר בכל מקום וכל שנוהג בו איסור בטלה דעתו:
+כל תענית שאוכלין בו בלילה הן תענית יחיד הן תענית צבור אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר והוא שלא יישן וי"מ בה דוקא בשלא סלק את השלחן וכבר ביארנוה במסכת תענית:
+חמץ אסור אף ביום י"ד מן התורה מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ולמעלה ולוקה על אכילתו שנ' לא תאכל עליו חמץ ופירושו על שחיטת הפסח ומכיון שהגיעה שעה הראויה להתעסק בפסח לוקה על אכילתו מן התורה וחכמים הוסיפו עליו שעה ששית אף להנאה וחמשית לאכילה כמו שיתבאר למטה כך כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים חולקים לומר שאין בו מלקות אלא שהוא אסור מן התורה כמו שיתבאר:
+בזמן שהיו משיאין משואות להודיע יום שנתקדש בו החדש לא היו משיאין אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו כדי להודיע שבזמנו קדשוהו אבל כל שנתעבר אין כאן משואות שהרי קדשוהו שמים וא"כ כל שלא ראו משואות יודעים מאליהם שנתעבר ואימתי משיאין משואות לאור עיבורו והוא ליל שעבר יום שלשים כמו שביארתי למעלה וכבר ביארנוה במסכת ראש השנה:
+כבר ידעת שהכהן אינו רשאי לעבוד עד שיקדש ידיו ורגליו וכל שקדש ידיו ורגליו שחרית אינו טעון עוד קדוש בין עבודה לעבודה אלא עובד כל היום וכל הלילה בקדוש זה ובלבד שלא יצא מן המקדש ולא יישן ולא יטיל מים וכל שכן שלא יסך את רגליו וכן שלא יסיח דעתו מהן ומ"מ אף בכל אלו למחר בשחרית טעון קדוש שהלינה פוסלת בידים ואפי' היה עומד ומקריב כל הלילה כהקטר חלבים ואיברים לשחרית והוא הנקרא כאן לאורה טעון קדוש ידים ורגלים:
+
+Daf 3a
+
+היולדת יש לה ימי טומאה וימי טהרה שבעת ימי טומאה ושלשים ושלש ימי טהרה לזכר וכפלים לנקבה וכשמלאו ימי טוהר לבן או לבת מביאה קרבן כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ודבר זה אפי' בנפל כל שהפילה לאחר ארבעים שאלו בתוך ארבעים אינה טמאה לידה וכל שאין בה טומאת לידה אינה טעונה קרבן הא כל שאחר ארבעים טמאה וטעונה קרבן ואם לא הוכר הנפל אם זכר אם נקבה נותנין לה חומרי זכר וחומרי נקבה הואיל ומ"מ שלמו ארבעים יום לעיבורה שהוא זמן הראוי להכרה ואע"פ שלא הוכר לאיזו סבה ויושבת שבועים לטומאה ועשרים וששה ימים לטהרה ואינה מביאה קרבן עד מלאת שמונים וכל שילדה או הפילה וחזרה בימי טהרתה ונתעברה והפילה אם בתוך מלאת לולד הראשון הפילה אינה טעונה אלא קרבן אחד אלא מונה מעת שהפילה בשניה ואחר מלאת של שניה מביאה קרבן אחד לשתיהן וכן לכמה אבל אם הפילה לאחר מלאת כגון ביום פ"א אע"פ שלא הביאה עדיין קרבן ראשון טעונה שני קרבנות ולא עוד אלא אפי' הפילה בלילה שמחרתו שמונים ואחד אע"פ שאינה ראויה לקרבן ראשון עד למחר הואיל ומ"מ שלמו ימי טהרה והרי לילה זו שוה למחרתה לטומאה ר"ל שדמיה טמאים אף היא שוה לו לקרבן לטעינת קרבן שני ואי אתה מפרשה בליל מ"א ולזכר שאפי' הפילה ביום מ"א שכבר נתחייבה בקרבן ראשון אין בו חיוב קרבן שני שהרי כשתסיר מהם שבעת ימי טומאה נמצאת מפלת ביום שלשים וארבע לעיבורה והרי לא נגמרה צורת הולד עדין ואין טומאת לידה ולא חיוב קרבן לעולם עד שיוכר בין זכר לנקבה או עד שיגיע זמן הראוי לכך שזהו זמן השלמת ארבעים לעיבורה שנאמר ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת עד שיכיר בין בן לבת ודבר זה יתברר במסכת כריתות:
+השלמים נאכלים ביום זביחתם וכל הלילה ומחרתה עד שתשקע החמה ונמצאת אכילתם שני ימים ולילה אחד ומה שנותר מהם מכאן ולהלן טעון שריפה אלא שאין שריפתם תכף שעבר זמן אכילה אלא עד מחרתו והוא בקר יום שלישי שאין שורפין את הקדשים אלא ביום והתודה אע"פ שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה שנאמר ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ומ"מ נאכלת ליום ולילה והנותר מכאן ולהלן תשרף מיד הואיל ויום הוא וכל אלו שנאמ' בהם שיעור יום ולילה פירושו עד שיעלה עמוד השחר אלא שחכמים עשו בהם סייג עד חצות כמו שביארנו במסכת ברכות:
+יום הכפורים חמש תפלות יש בו ערבית של כניסתו ושחרית ומוסף ומנחה ונעילה ובכלן מתפלל שבע ומתודה לאחר תפלתו וערבית של יציאתו שהוא חול מתפלל שמונה עשרה ואינו פוטר עצמו במעין שמונה עשרה ר"ל הביננו שהרי צריך לומר הבדלה בחונן הדעת:
+לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמו��ה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ואע"פ שבתורה כתיב טמא בכמה מקומות אותם המקומות אין בהם לשון מגונה שטמא הכתוב בתורה אם במאכלות פירושו אסור ואם הוא במגע הטומאות אף זה אין בו גנאי אבל זו האמורה בנח פירוש טומאה שבו על אותן שנעברה בהן עברה וכמו שאמרו בפרק חלק ומי איכא טמאים וטהורים בההוא שעתא אלא מאותם שלא נעברה בהם עברה ומנא ידעי כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעברה בהם עבירה ויש לך לשאול ואם אין התיבה קולטתו היאך אמר ליכנס שם מהם וכדאמרת מן הבהמה אשר איננה טהורה תדע שכך הוא פי' המקרא מן הבהמה הטהורה במינה ר"ל שכל המין שבה נקי מזה ומאותה שמינה טמא בטומאה זו אלא שאותו הזוג מיהא יהא נקי ואע"פ שהיה יכול לומר אשר לא טהורה לא היה הלשון מתוקן כל כך ולימד שראוי לעקם עד שיחזיר את הלשון לנקיות בלשון צח ומתוקן אחר שהוא נאמר על ענין גנאי וכן בבעל קרי כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וכן בלתי טהור הוא כי לא טהור הא למדת שכל שיש בו לשון גנאי ראוי להאריך ולעקם שלא להוציאו בפה ואע"ג דכת' אשר תצא ממנו שכבת זרע כל שאינו על ידי הרהור חטא אלא על ידי תשמיש וכונת זרע אין כאן לשון גנאי שאין זה אלא לשון שכיבה לכונת העמדת המין הא קרי שעל ידי הרהורא דחטאה הוא לשון גנאי והוצרך לעקם בו אבל כל שאין בו לשון גנאי אינו צריך לעקם אע"פ שאין בו לשון כבוד כדי לספר בלשון כבוד אדרבה ישנה בלשון קצרה הא כל שהוא בשיעור אחד שאין צריך עקום ראוי לספר בלשון כבוד שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב:
+והענין הוא שהזב מטמא מדרס אף בלא מגע במשכב ובמושב והנוגע במשכב ובמושב שלו או הנושאו אע"פ שלא נגע בו הזב כגון מצעות זו על גב זו טעון כבוס בגדים ומקראות שבענין זה ואיש כי יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב והיושב על הכלי אשר ישב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב אבל מרכב הזב ר"ל תפוש שלו והוא אותו דף שלפניו והוא הקרוי בלע"ז ארצו"ן או אחד משאר כלים הנכללים בכלי מרכב כגון זרז אשקלוני והוא דבר שחובשין בו את החמור וקצת שאר כלים כיוצא באלו כמו שיתבאר בכ"ג של כלים אין מגעו טעון כבוס אלא טובל ומעריב שמשו וטהור שכל שהוא בכלל כלי מרכב אפי' שכב או ישב עליו אין מגעו טעון כבוס כמו שיתבאר בכ"ג של כלים אבל הנושאו טעון כבוס אבל את שכנגד התפוש מאחריו הואיל והצלעות נשענות בו הרי הוא בכלל מושב ומקראות שבענין המרכב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם יכבס בגדיו ואלו הן דינים האמורים בזב ואין ספק שכך הדין בזבה ונאמרו בה שלש מקראות הראשון במשכב והוא שאמר וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו והשני במושב והוא שנ' וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ואח"כ חור וכתב בה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב ופי' המקרא אם על המשכב הוא דינו כמו שאמרנו אבל על הכלי שהיא יושבת עליו בנגעו בו יטמא בלא כבוס בגדים ועל כרחך ישיבה זו פירושה במרכב שהרי מושב טעון הוא כבוס בגדים והוא שדרשו על מקרא זה בתורת כהנים בנגעו בו יטמא איזהו דבר שחלוק בין משאו למגעו הוי אומר זה מרכב הא למדת שהוציא מרכבה בלשון מושב מפני שאין פיסוק רגלים לשון כבוד אצלה אא"כ היא צריכה כן לאיזו יראה כגון ותרכבנה על הגמלים מיראת הגמל לרוב גבהו לרכב עליהם לבטח וכן והיא רוכבת על החמור משום ביעתותא דליליא:
+וממה שכתבנו למדת שמה שהקשו בגמרא ובדאורייתא מי לא כתיב טמא עד שתירץ כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד נפישי אהדדי משתעי בלשון קצרה לא נאמר אלא בין לשון כבוד ללשון שאינו של כבוד שטמא האמור בתורה אינו לשון גנאי אלא לשון שאינו של כבוד הן שתהא טומאה של איסורי מאכלות הן טומאה של מגע המת ושאר הטומאות ולא עוד אלא שבאיסורין ראוי להזכירו בלשון שאינו של כבוד להבאישם הא לענין לשון של גנאי ראוי לו אף להאריך כדי שלא לספר בלשון גנאי:
+בגמרא שאלו על משנתנו מפני מה תפש בה לשון אור שהוא לשון מסופק והיה לו לשנות לילה שהוא לשון מבואר שאין לטעות בו והשיב לו לישנא מעליא נקט וכדאמר ר' יהושע לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו ותנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד ודבר זה לא מפני שלילה דבר מגונה או אף לשון שאינה של כבוד עד שתהא זו של ר' יהושע או אף זו של ר' ישמעאל ראויה להביא עליו אלא שאחר שלמדנו מדבריהם שראוי לאדם להרחיק מלשון מגונה וכן לחזור בקצת דברים אחר לשון כבוד אף בזו אע"פ שאין כאן צורך שהרי אין כאן לשון שאינו של כבוד מ"מ מתוך שהוא פתח דבריו ראה לתפוש בו לשון מהודר שבמהודרים וכדכתי' פתח דבריך יאיר ואע"פ שתפש לשון זה בלאור שמונים ולאור עבורו ולאור שלישי אע"פ שאינו פתח דברים באלו אין חשש ספק שהוא לילה לפי ענינם אבל בזו שהיה בו לספק בשחרית היה לו להזכיר לילה אא"כ משום פתח דברים ומ"מ גדולי המפרשים חוככים לומר בה מה ראו להזכיר אור במקום לילה אף במקום שאין לספק בו וכן למה שנו את המדה להזכיר לילה בכמה מקומות אע"פ שהיה לספק בהם והוסיפו בענין זה שכל המקומות שהוא ראוי להתחיל בהם בתחילת הלילה כגון בדיקת חמץ ומשואות הוא שונה אור כלומר קודם שיחשך לגמרי ואור שמונים ואור שלישי אף הם לצורך נשנו שלא תאמר שכל שיש עדיין שם אור היום יהא נידון כיום שלפניו:
+
+Daf 3b
+
+אע"פ שביארנו שכל שאין בו לשון גנאי אין מעקמין את הלשון כדי לספר בלשון כבוד כל שלשון של כבוד נופל יפה יותר מן האחר מעקמי' אותו ועל דרך זה הוזכר כאן בשני תלמידים שאחד מהם שאל מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה וחברו שאל מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה ושניהם לדבר אחד נתכונו אלא שזה שעקם את לשונו כוון יותר בדקדוק הלשון אע"פ שלא היה בזה לשון מגונה שהרי כשאדם אומר ומוסקין בטומאה הלשון מוכיח שצריך להשתדל בכך ויותר ראוי לומר ואין מוסקין בטהרה כלומר שאין המנהג לטרוח ולחזר אחר כלים טהורים למסיקה ומתוך כך נשתבח זה המעקם אע"פ שלא היה כאן לשון גנאי ומ"מ לענין תשובת השאלה הדבר ידוע שאין המשקה מכשיר את הפירות לקבל טומאה אא"כ נוח לו באותו משקה וכמו שאמרו יותן דומיא דכי יתן וא"כ בבצירה ר"ל בענבים פעמים שאדם בוצר בקופות מזופפות שאין היין הולך מהם לאבוד וכשהבעלים יודעים בכך דורכים מעט את הענבים לשם כדי שיחזיק הכלי הרבה ומשקה יוצא ואף הוא נוח לו בכך אחר שהוא בוצר לגת שהבוצר לאכילה ודאי אינו כן אלא בבוצר לגת ונמצא המשקה מכשיר את הענבים ומתוך כך צריך לכלים טהורים ואף בהולך לאיבוד מגזרת שמא יבצרנו בקופות מזופפות כמו שביארנו במסכת שבת אבל במסיקה ר"ל בזיתים הרי המשקה היוצא מהם אינו שוה כלום ומיחל בעלמא הוא ואינו מכשיר כלל ומתוך כך אין צריך לטרוח בה אחר כלים טהורים:
+אע"פ שאין בודקין ביוחסין מן המזבח ולמעלה ר"ל שאם שמש אביו במזבח אין צריך לבדוק למעלה הימנו שאלמלא לא היה ראוי לכהונה לא היו מניחין אותו לשמש מ"מ כל שראינוהו בעל מדות מגונות ומנבל את פיו בלשון גנאי מהרהרין אחריו שמא לא נבדק יפה יפה וכל שכן כשמספר בלשון גנאי בדברים של קדש מעשה באחד שאמר בחלוק לחם הפנים הגיעני כזנב הלטאה ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול ר"ל פסול כהונה ויש אומרי' שחץ פסול ר"ל מחלל עצמו מתוך גבהות לב וגסות הרוח:
+ראוי לאדם גם כן להזהר שלא יהא מזומן לבשורה של פורענות כגון מיתת אדם גדול וכיוצא בזה ואם שואלין אותו בכך רשאי לגמגם בדברים עד שיבינו הענין מתוך דבריו ולא שיאמרהו הוא להדיא ומה שנתגלגל כאן בענין אבל שאסור בנעילת הסנדל ובשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד ובמקצת היום שהוא ככולו כבר ביארנוה במסכת מועד קטן:
+
+Daf 4a
+
+מצות מילה בשמיני שנ' וביום השמיני ימול בשר ערלתו וכל היום כשר בה שכל שמצותו ביום כשר בה כל היום אלא שזריזין מקדימין למצות וכמו שנ' בעקדה וישכם אברהם בבקר ואף בדיקת חמץ אע"פ שאין איסורו אלא משש שעות ולמעלה מקדימין לבדיקתו כמו שביארנו ושמא תאמר נבדוק בארבעה עשר שחרית ודי לנו הקדימה בכך אין בני אדם מצויים בבתיהם ונמצאו מתרשלים ואפי' היה אדם בטל מ"מ אור הנר יפה לבדיקה כדי להכניסו לחורים ולסדקים ואין אור שלה שולטת ביום הא אדם בטל ובית אפל יראה מסוגיא זו שאפשר לבדוק בו ביום אלא שבתלמוד המערב אמרו בהדיא שאף בזו אסור שאף בבית אפל אין אור שלה נוהר ביום כבלילה והוא שאמרו שם מבואות האפלים מהו לבדקם בתחלה ביום מליהון דרבנין אמרין לא כמה דמנהר ביממא מנהר בליליא דאמר רב הונא כד הוינן ערקין בהלין בוטיתא בסדרא רבה היו מדליקין עלינו נרות בשעה שהיו כהים היינו יודעים שהוא יום כלומר לזמן קריאת שמע של שחרית בשעה שהיו מבהיקים היינו יודעים שהוא לילה כלומר לזמן קריאת שמע של ערבית ואף סוגיא זו אפשר לדחוק ולפרשה בדרך זה ומתוך כך עקר הבדיקה בלילה שמחרתו י"ד ואם חל י"ד בשבת בודקין אור שלשה עשר:
+מעתה תלמיד הקובע עתים לתורתו והיה זמן קביעותו בכל לילה בתחלת הלילה והוא הקרוי כאן עידניה על דרך שאמרו במקום אחר והני מילי דלא קביע ליה עידניה בלילה זו מיהא ראוי לו לדחות את קביעותו ולא יתחיל בו שמא שמועה מושכתו ויבא לידי בטול מצוה ואצ"ל שכן בשאר מלאכות ויש מפרשים בפירוש לא ליפתח דוקא בתחלת מסכתא ומשום דכל התחלות קשות חשש שמא ימשך אחריה ואין זה כלום שכל שמועה ושמועה אדם נמשך אחריה וכל שכן התלמיד שהוא נהנה בה וכן פירשו בעדניה בדברים זרים ואל תחוש לדבריהם:
+שכירות של קרקע תולדת מכירה היא ואינו נקנה אלא באחת מן הדרכים שהוא נקנה במכירה והם כסף ושטר וחזקה אבל מסירת מפתח אינו קונה בו כלל לא לענין מכירה ולא לענין שכירות מעתה המשכיר בית לחברו קודם י"ד לצורך דירת י"ד אם לא קנאו באחד מדרכים אלו אע"פ שהמפתח ביד השוכר אינו כלום שאין זה רשותו של שוכר ואף לענין טהרות אמרו מסר מפתחו לעם הארץ הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת מפתח אבל אם כבר קנאו באחד מן הדרכים שהזכרנו הדבר תלוי לענין בדיקה במסירת מפתח שאם עד שלא חל י"ד מסר לו מפתח על השוכר לבדוק אע"פ שהחמץ של משכיר שהרי רשותו הוא הואיל וכבר קנאו ואין כאן שום עיכוב ליכנס שם שהרי מפתח מסר לו אבל אם לא מסר לו מפתח על המשכיר לבדוק הואיל והחמץ שלו שאע"פ שכבר קנאו השוכר הואיל וכניסתו מעוכבת ביד המשכיר מצות הבדיקה עליו:
+ולענין דין הקנייה מיהא שכתבנו שאין ��סירת מפתח כלום יש צדדים שמועלת והוא שאם בא לקנותו בחזקה והחזיק שלא בפני המוכר אינו כלום אא"כ אמר לו לך חזיק וקני ואם מסר לו מפתח הרי הוא כאומר לך חזיק וקני וחזקתו מועלת אף שלא בפניו כמו שביארנו בחמישי של קמא:
+וכל שהבדיקה על השוכר יראה שהשוכר מבטל ואע"פ שאינו שלו שסתם הדברים שהמשכיר הקנהו לו אגב ביתו וי"א שבזו על המשכיר לבטל שאין זה מבטל מה שאינו שלו ואין נראה לי כן שאם התרת לו את הביעור לא תתיר לו את הביטול וכל שלא בטלו לא זה ולא זה יראה לי שאין אחד מהם עובר בבל יראה ובל ימצא זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו שאלו היה אחד מהם עובר לא היה מקום לשאלה זו שבודאי על העובר היה לבדוק אלא שאין אחד מהם בלאו זה והוא שאמר במכילתא בפרשת החדש יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי אע"פ שיכול לבערו הואיל ואינו ברשותו וודאי הוא הדין אף ברשות ישראל שאין ההיתר משום דהוה ליה ברשות גוי אלא מפני שאינו ברשותו אלא דרבנן אחמור בהו ומכאן למדו גדולי הדור שישראל המפקיד חמצו לישראל הנפקד זקוק לבער וכן נראה ממעשה האמור בפרק זה באחד שהפקיד דיסיקיא מלאה חמץ אצל ר' יוחנן חקוקא וכן ראיתי שכתבו שאין אחד מהם חייב בביטול ואין נראה כן ולקצת גאונים ראיתי שדברים אלו כולם בסתם נאמרו אבל כל שהודיע המשכיר לשוכר שאינו בדוק ושתק לו וגמר את שכירותו על דעת כן על השוכר לבדוק ואף בלא מסירת מפתח שהרי קבל עליו בדיקתו ויחזר אחר המפתח או יבטל במקומו עד שיבא מפתח לידו ונראין הדברים:
+ולענין מזוזה מיהא על השוכר לעשותה שמזוזה חובת הדר היא שהרי כתוב ביתך דרך ביאתך ואע"פ שנאמרה לקבעה בצד ימין דכי עקר איניש רגליה רגלא דימינא עקר ברישא מ"מ נכלל בה שכל שאין לו שם ביאה אינו חייב במזוזה ואפי' לא השכירה לשום אדם כמו שיתבאר במקומו:
+המשכיר בית לחברו בי"ד ואין ידוע אם נבדק אם לאו אם המשכיר בכאן שואלו וסומך על דבריו ואם אינו בכאן הרי זה בחזקת בדוק בלא שום עדות שהכל חברים אצל בדיקה מפני שהכל זריזים בה והרי אמרו חכם שמת והניח מגורה מלאה פירות אפי' הם בני יומן ר"ל שנתמרחו היום הרי הם בחזקת מתוקנים אחר שהוציאם מן הכרי והכניסם באוצר שחזקה על חבר שלא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ובדיקה מיהא הכל חברים בה אפי' היה המשכיר עם הארץ ואין מטריחין את השוכר לחזור ולבדוק היה מוחזק לנו שאינו בדוק כגון שיצאו הבעלים בדרך קודם זמן בדיקה ובאו עכשו בי"ד והשכירוהו ואמרו אשה או קטן או עבד כנעני שהוא כאשה אנו בדקנוהו הואיל ובדיקת חמץ דרבנן סומכין עליהם:
+ולפי דרכך למדת שהעבדים והקטני' והנשים כשרים לבדוק את החמץ ובקטן מיהא דוקא בשיש לו דעת לבדוק שמא מתוך מה שכתבנו אתה גומר את הדין שכל שהיא מן התורה אין נאמנין עליו לא אשה ולא עבד ולא קטן שהרי לא אמרו כאן אלא הימנינהו רבנן בדרבנן ומ"מ צריך שתדע שאין הדבר מוחלט לומר כך אלא שיש מחלוקת בזה בין המפרשים ויש מהם נוטים לדעת זה עד שכתבו על ידי מעשה שאין סומכין על הנשים בדבר שהוחזק בו איסור תורה ומעתה אין נאמנות על ניקור בשר מן החלב ומן הגיד וכן בתקון הטבל וכמו שאמרו במסכת כתובות ע"ב ב' אלו יוצאות שלא בכתובה מאכילתו שאינו מעושר ושאינה קוצה לו חלה ומשמשתו נדה והקשו במעשר וחלה אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע ובמשמשתו נדה הוא מקשה אי דידע נפרוש אי דלא ידע נסמוך עלה דאמר רב יהודה מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה אלמא דוקא בנדה הוא שסומך עליה משום דכתיב וספרה לה הא בשאר איסורין לא ומה שסומכין עליהן בבדיקת תולעים שבירקות הוא מפני שלא הוחזק בו איסור:
+ויש נוטים לדעת אחרת לומר שבעבדים וקטנים הדין כן אבל נשים אף באיסור תורה נאמנות ולא הוצרכו לומר כאן הימנינהו רבנן בדרבנן אלא מפני עבדים וקטנים הא נשים נאמנות אף בשל תורה וממקום שבאו ר"ל אותה שבכתובות שהם מפרשים אף במעשר וחלה אי דלא ידע מנא ידע כלומר ויסמוך עליה ועוד שמאחר שהוא אומר מאכילתו שאינו מעושר אלמא שברשות היה סומך עליה ושראוי היה לו להאמין בה שאם לא כן מה טעם להפסד כתובתה והא איהו דאפסיד שלא היה לו לסמוך עליה ומה שהשיב שם מנא ידע עולה הוא לטעם אחד עם מה שאמר בנדה לסמוך עלה אלא שגלהו בהדיא בנדה מטעם וספרה לה והילכך נאמנת היא אף באיסור תורה בכל מקום שעד אחד נאמן בו וזהו באיסורין בכל מה שלא הוחזק בו איסור אבל כל שהוחזק בו איסור ואין בידו לתקנו אף עד אין נאמן בו כמו שיתבאר במס' יבמות פרק האשה רבה הא בכל שעד אחד נאמן בו אשה נאמנת בו ומה שאמרו במסכת נדה פרק סימן שכל לפני הפרק ולאחר הפרק נבדקות על פי נשים הא תוך הפרק אין נשים נאמנות בבדיקתן אלמא דוקא לאחר הפרק הוא שנאמנות מפני שיש שם חזקה דרבא הא תוך הפרק לא בזו כל שבענין שתי שערות דבר ערוה הוא ואין עד אחד נאמן וכל שעד אחד אין נאמן בו אף נשים אין נאמנות בו הא כל שעד אחד נאמן בו אשה נאמנת בו כגון עדות אשה שמת בעלה ושבויה שלא נטמאת ובשחיטה ואע"פ שהוחזק בה איסור הואיל ובידה לתקן ולא הוצרכו בנדה לטעם וספרה לה אלא מתוך שדמיה מצויים איתחזק איסורא הוא ואין בידה לתקן וראיה לדבר זה שהרי פסולי עדות דרבנן כנשים הם כמו שהתבאר בראשון של ראש השנה בענין סוחרי שביעית וכיוצא בהם כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים בו וא"ת שאין סומכין עליהם באיסור תורה היאך אמרו בבכורות החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות כלומר ונאמן עליהם בעדות וכן החשוד בדבר שפסקנו שם שאינו נאמן בשל עצמו אבל נאמן הוא על של חברו ומעיד בו עליו:
+ויש כאן דעת שלישית לצרף עמהם את העבדים ממה שראו בשחיטה שאף עבדים כנשים ואף הם פירשו שמה שהוצרכו לומר כאן הימנינהו רבנן בדרבנן אף מתורת נשים ועבדים כן ומפני שיש בבדיקת חמץ טורח יתר בבדיקת וחורים וסדקים ושהדבר קרוב לטעות ולומר חמץ בחורין וסדקין מהיכא ומתוך כך אלמלא שבדיקתו מדרבנן לא היינו סומכין עליהם וכן מה שאמרו בעירובין נ"ח ב' על עבד ושפחה שנאמנין לומר עד כאן תחום שבת מפני שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל אלמא דוקא בדרבנן אף בזו מפני שמדידת תחומין טורח יתר וצריכה בקיאות בקידור ובריבוע והבלעה כמו שביארנו במקומו והם מצויות לטעות ולהעיד על פי המצויים לטעות הא כל שאין שם טורח יתר או יש שם טורח יתר אלא שאין מצויות לטעות בו הרבה והאיסור נודע להם בודאי אף בשל תורה נשים ועבדים נאמנים ומ"מ קטנים מיהא באיסור תורה לדברי הכל אין סומכין עליו:
+ויש מכריעין לדעת אחרת לומר שכל שהוחזק בו איסור תורה אם אינו יכול להכחישה אינה נאמנת כגון בדיקת חמץ שאף אם מצא חמץ אין כאן הכחשה שאפשר שבדקה וחמץ לאחר כן בא או שלא בדקה יפה יפה ומתוך כך הוצרכנו בה לטעם הימנינהו רבנן בדרבנן אבל ניקור גיד וחלב הרי הכחשתה מצויה אם נשאר שם חלב וגיד וכן הפרשת חלה מתיראה שישאלנה היכן היא ולמי ניתנה ואם אמרה פלוני תקן לי אפשר להכחישה ואם שתאמר הלך למדינת הים אין הדבר מצוי:
+ויש מכריעים לדעת אחרת שהאשה נאמנת באיסורין הרגילים כגון נקור בשר והפרשת חלה ומעשר ונדה אבל מה שאינו תדיר כגון בדיקת חמץ אלמלא שהוא מדרבנן אין נאמנות בו ושמא תאמר לכלהו תנאי ולכלהו אמוראי קטן מיהא בדרבנן נאמן וא"כ מהו שאמרו בכתובות כ"ח א' אלו נאמנים בגדלן על מה שראו בקטנן שדה זו בית הפרס הוא עד כאן היינו באים בשבת והעמידוה בבית הפרס דרבנן ובתחומין דרבנן והרי אף בקטנן ראוי לומר שנאמנין יראה לי שלא האמינוהו כאן אלא בדבר שעדותן לשעתו אבל במה שהוא ברחוק זמן כגון עד כאן היינו באין בשבת עם הגדולים וכיוצא בזה אין נאמנין בקטנן כך נראה לי ברור ויש מחלקין בין הגיע לחנוך ללא הגיע ומעמידין זו של כתובות בלא הגיע ואין הדברים נראין:
+ובתלמוד המערב אמרו על סוגיא זו לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן ועקר הפירוש בו לית כאן נשים כלומר לא הוצרכנו להכשיר בדיקתן מטעם זה שמתוך שהם עצלניות בודקות כל שהן ר"ל עושות מלאכתן במתון ואינן טרודות בעסקים אחרים ובודקות כל שהן ר"ל בכל כחן יפה יפה על דרך מה שאמרו ג"כ למה לאור הנר מפני שהנר בודק כל שהוא וי"מ אותו בהפך ואין דבריהן כלום וכן יש גורסין כאן דאמרו בדיק ליה מאן דהו ואין גורסין בדיקיניה ומפרשין שכל לענין מעשה עצמן נאמנין אבל לענין עדות כל שהוחזק בו איסור תורה לא היו נאמנות ולענין בדיקה לא היינו מאמינים בהם אלמלא שהבדיקה מדרבנן ואע"פ שגדולי המפרשים כתבוה אין הדברים נראין ואף במסכת כתובות ע"ב א' אמרו באשה כגון דאמרה פלוני כהן תקן לי את הכרי ולמדת שהאשה נאמנת אף דרך עדות אא"כ שאלה ונמצאת שקרנית דאי לאו הכי אמאי תצא שלא בכתובה והרי לא היה לו להאמין בה ומה שכתבנו בשם תלמוד המערב סותר את הענין לגמרי ואף סוגיית הגמרא מעידה כדברינו ולענין בטול מיהא כתבו גדולי המפרשים שאע"פ שנאמנים בבדיקה בטול מיהא בעי ולי נראה שאף בבטול נאמנות הן שיעידו שהן בעצמן בטלו הן שיעידו שפלוני בטל בפניהם וכל שכן במקום שיכולות עכשו לבטל:
+
+Daf 4b
+
+המשכיר בית לחברו בחזקת שהוא בדוק כגון שהשכירו בי"ד שהוא בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק אין זה מקח טעות כלל ולא סוף דבר שאינו מקח טעות ממש אלא אף כעין מקח טעות לומר שאלו ידע שלא נבדק שמא לא היה שוכרו שהדבר ידוע שאין אדם נמנע מלשכור מפני טורח זה הואיל וקיום מצוה כזו עומד לו במקום הטורח ולא סוף דבר במקום שבודקים הם בעצמם אלא אף במקום שנותנין שכר ובודקין ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה ר"ל במקום שכר מועט כזה שאלו בשכר גדול הרי אמרו בככר בפי נחש שאין צריך חבר להוציאו ופירשו הטעם בממוניה לא אטרחוהו רבנן אבל במועט מיהא אנן סהדי דניחא ליה ואע"פ שמגלה בדעתו עכשו שאין נוח לו בכך אין זה אלא שבית אחר נזדמן לו או שמתחרט מן השכירות לאיזו סבה ומוציא עילה להפטר מזה בטענת מקח טעות או בדומה למקח טעות ואע"פ שבמציעא כ"ט ב' אמרו השואל ספר תורה לא ישאילנו לאחר והקשו בה פשיטא אין השואל רשאי להשאיל ותירץ מהו דתימא ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממונו אין נוח לו שיהא אחר עושה מצוה בשלו ועוד שהרי מ"מ מצוה מתקיימת בשואל ראשון ויש מתרצים שבזו מ"מ במקום שבודקין בשכר חייב הוא להחזיר לו דמי שכר הבדיקה הואיל ובחזקת בדוק הוא ועל זו אמרו ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה הואיל ועתיד להשתלם ממנו ואע"פ שעקר שמועה זו בהשכירו בי"ד קודם זמן חובת הביעור הדין מתפשט אף בהשכירו אחר זמן הביעור שמ"מ חובה עליו לבדוק אף לאחר זמן הביעור אחר שלא נבדק בזמן הביעור כמו שיתבאר ויש מפרשים בששכרה בי"ג וא"כ צריך לפרש שהוא אמר לו בהדיא שבדוק הוא אין ספק שחוזר בו אם ירצה אלא שהם מפרשים שלא התנה כן אלא שדרך השבחת שכירותו אמר לו כן שבדוק הוא ולא דרך תנאי:
+כבר ביארנו למעלה על החמץ שאיסור אכילתו אף בי"ד מתחלת שעה שביעית ולמעלה וממה שנאמר לא תאכל עליו חמץ וא"כ מה ששאלו כאן דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן והביאוה מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כלומר אפי' שעה אחת בתוך השבעה וכתי' אך ביום הראשון וכו' והרי שהה שעה אחת הא כיצד לרבות י"ד לביעור וראשון פירושו יום שלפני הפסח כמו הראשון אדם תולד ולא הביאוה מלא תאכל עליו חמץ ר"ל על שחיטתו כמו שביארנו למעלה על כל פנים צריך לומר שלא נשאלה כאן לאיסור אכילה אלא לאיסור שהייתו ר"ל חובת ביעורו ומתורת עשה שאיסור בל יראה אין בו בי"ד כמו שיתבאר:
+
+Daf 5a
+
+ולענין ביאור מה שאמרו דכולי עלמא אסור פירושו שאלו לא היתה חובת השבתה וביעור עד הלילה לא היו גוזרין בו כל כך לשרפו בתחלת שש שהרי בין יום ללילה אין לטעות וכן מה ששאלו ואימא מצפרא והשיבו אך חלק פירושו שאך הוא מיעוט מקצתו אסור ומקצתו מותר וא"ת ליתן שעה אחת לאיסור והשאר להיתר פירשו בו שאך באלפא ביתא של (אח"ץ) [אח"ס] בט"ע הוא חץ כלומר חציו להיתר וחציו לאיסור ורבותי פירשו שהיום כלו נחלק לארבעה חלקים שש שעות לכל אחד ותחלת המנין חלוק בין האומות והוא שאנו מתחילין מתחלת הלילה וקצת האומות מתחלת היום וקצת האומות מנקודת חצי הלילה מפני שמחלקין את הלילה חציו ליום שעבר וחציו ליום הבא וחכמי האצטגנינות מנקודת חצי היום שהשמש נגלה לכל העולם ואחר שכתב ביום וכתב אך הרי הוא ממעט להיתר חלק ראשון שביום ונמצא ביעורו בחצי היום שהוא תחלת יום חמשה עשר למצריים שהיו מתנהגים בכל עניניהם אחר חכמת האצטגנינות:
+
+Daf 5b
+
+הבערה בשבת הרי היא בכלל שאר המלאכות ולא יצאה מן הכלל כמו שאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת אלא לחלק ר"ל שאם עשה הרבה מלאכות בהעלמה אחת חייב קרבן על כל אחת ואחת אא"כ הם מעין מלאכה אחת כמו שביארנו במקומו ודין הבערה שלא לצורך ביום טוב יש צדדין שהותרה ויש צדדין שנאסרה וכבר ביארנוה יפה בראשון של יום טוב ודין ביעור חמץ אם דינו בשריפה אם במפרר וזורה לרוח וכיוצא בו יתבאר למטה:
+ממה שנאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ אתה למד להקל בחמץ של גוי ושל הקדש ברשותו שכך דורש שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה וממה שנאמר לא ימצא אתה דורש להחמיר בשלו לומר שאפי' הטמין את שלו עד שלא נראה אין זה כלום שהרי מצוי הוא וכל שלא יקבל פקדונות מן הגוים בקבלת אחריות שכל שאדם מקבל אחריות שמירתו עליו והרי הוא כשלו ולא התרנו בשל אחרים אלא בלא קבלת אחריות ודברים אלו הן להקל בשל אחרים הן להחמיר בשל עצמו כל רשותו של אדם שוה בו הן בתים הן בורות שיחין ומערות שדות וכרמים אפי' בגבולין ורשויות שבעיר אחרת וכן מה שהתרנו לראות בשל אחרים בשאין שם קבלת אחריות לא סוף דבר בגוי שלא כבשתו ר"ל שאינו שכירך ולקיטך אלא גוי דעלמא שאין שרוי עמך בחצר אלא אף בגוי שכבשתו ר"ל שהוא חנוק בידך לאיזו סבה כגון שהוא שכירך ולקיטך וכיוצא בו שאם תרצה ליטלו לעצמך אינו יכול למחות בידך והיה לנו לומר שהוא כשלך אע"פ כן מותר וכן מה שאסרנו בקבלת אחריות לא סוף דבר בכבשתו אלא אף בלא כבשתו:
+ולענין ביאור נאמר בגמ' לענין זה אין לי אלא גוי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר כבשתו ושרוי עמך בחצר מנין ת"ל לא ימצא והיינו סבורים שהוא מוסב על כל איסור קבלת פקדונות מן הגוים בקבלת אחריות ומתוך כך שאלו כלפי לייא כלומר שהרי הדבר בהפך שבגוי שכבשתו ראוי להחמיר יותר ותירצה אביי איפוך כלומר אין לי אלא בכבשתו שלא כבשתו מנין ת"ל לא ימצא ורבא תירצה שאין הענין מוסב אלא על היתר קבלת פקדונות שלא באחריות כלומר אין לי שמותר אלא בלא כבשתו אבל בכבשתו מנין ת"ל לא ימצא ושאלו בה בגמ' תנא מיהדר אהיתרא ונסיב לה קרא לאיסורא ותירץ משום לך לך תרי זימני והרבה מפרשים נתבלבלו בפירושו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בו שעקר שאלתו תנא מהדר אהיתרא כלומר שהתחיל לחזר אחר היתר של גוי שלא כבשתו והיה לו לגמור היתר זה אף בכבשתו ואח"כ לדרוש האיסור בשניהם בקבלת אחריות והניח ההיתר ותפש האיסור שבשניהם בקבלת אחריות ומדכתיב לא ימצא ותירץ לו שאף הוא כך היתה כונתו משום לך לך תרי זמני כלומר שמאחר שכתוב שני פעמים לך בשאור של ראיה ויש לך לדרוש בשתיהם שלך אי אתה רואה וכו' הדבר פשוט שאחד לכבשתו ואחד שלא כבשתו ואין צריך בזה תשובה ומאחר שכן אינך צריך אלא לאיסור שבשניהם בקבלת אחריות ואיסורו מלא ימצא שכשם שהותרו שניהם בלא קבל נאסרו שניהם בקבל והשמועה קצרה את לשונה והיה לה לומר שלך אי אתה רואה וכו' אין לי אלא שלא כבשתו כבשתו מנין ת"ל לך אחרינא יכול יקבל וכו' בקבלת אחריות ת"ל לא ימצא ומאחר ששניהם שוים להיתר כך שניהם שוים לאיסור:
+ויש מפרשים בו שלא ימצא להיתרא שאם לא נכתב הייתי דורש חד לך להתיר חמץ בפסח בהנאה ר"ל שלך יהא ולא נשאר אלא חד לך לשלך אי אתה רואה וא"כ אף אני אומר דוקא בשלא כבשתו ועכשו שנאמר לא ימצא וחדש לנו איסור הנאה בחמץ על כרחך נשאר לנו חד לך לדרוש בו שלך אי אתה רואה אף בכבשתו וגדולי הרבנים פירשו דמדכתיבי תרי לך בלא יראה של שאור אומרין באחד מהם שאם אינו ענין ללא יראה תנהו ללא ימצא כלומר אבל אתה רואה של אחרים אף באותו המצוי אצלך והוא הגוי שכבשתו וכבר פירשו בו דרכים אחרים ואין צורך להזכירם:
+קבלת אחריות שהזכרנו לאיסור פירושו בקבלת אחריות דוקא שנמצא אחריותו עליו מן הדין אבל כל שלא קבל אחריות אע"פ שהוא של אנס או של אלם המכריחו לשלם אין זה כלום שכל שמתורת אונס ושלא מן הדין אינו אחריות ומה שהביאוה מבני חילא ואמר כיון דאלו מיגניב או מיתביד ברשותיכו קאי פירושו שבדין היה עליהם ומחוקי המלוכה לפרנסם בזמנים ידועים ונמצא שהפת שהכינו להם אם נגנב או אבד אחריותו עליהם מן הדין ובחזקת הישראלים הוא ומ"מ גדולי המחברים פירשוה אף באנס ואין הדברים נראין ומ"מ אף בקבלת אחריותו אין צורך לבערו אלא שיוציאוהו מביתם ויחזירוהו להם לאחר הפסח וכמו שאמרו בפרק שני פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא:
+ויש מי שאומר שכל שיש לישראל תורת שומר על אותו חמץ אפי' שמירת חנם חייב לבער שהרי חייב הוא בפשיעה וכל שחייב בפשיעה אחריותו עליו ואין היתר בדבר זה אלא שיאמר לו הא ביתא קמך שאין עליו תורת שמירה כלל כמו שיתבאר במקומו ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו למטה גוי הנכנס בחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער כלומר שאינו צריך להשתדל ביציאתו אלמא דוקא בדרך זה שאין שום חיוב שמירה עליו הא כל שיש שום שמירה עליו אף שמירת חנם חייב ואף הם מפרשים שם הפקידו אצלו זקוק לבער שהפקידו ב��א אחריות ומתורת שומר חנם ומ"מ אנו מפרשים אותה דוקא בקבלת אחריות ורישא לא הוצרכה אלא דכלהו משום סיפא איתנו לה דהיינו ייחד לו בית הא בשמירת שכר מיהא ודאי חייב וי"מ שאף בשמירת שכר פטור וממה שהביאו בכאן בענין דבר הגורם לממון שמעות קדשים שחייב באחריותן שאם גנבם משלם תשלומי כפל שמאחר שהוא חייב באחריותן ממון דידיה הוא וודאי חיוב אחריותן אף באונסין הוא וכגון דאמר הרי עלי ואין בה הכרח דמ"מ זו של דבר הגורם לממון סתמא איתמרא אף בלא חיוב אונסין אלא שהם חוזרין ודנין שאין דין קבלת אחריות נאמר אלא בקבלה בפירוש הא מדין שום שמירה לא שאין הגוי בכלל דין ארבעה שומרין שהרי רעהו כתיב ועיקר הדברים שבשמירת חנם ודאי פטור שחיוב פשיעה כעין היזק היא ואין חיובו מתורת שמירה גמורה הא שומר שכר מיהא חייב לבערו והוא שאמר כיון דאלו מיגניב או מיתביד וכו' והרי אף שומר שכר חייב בגנבה ואבדה ומה שנתגלגל בכאן בדבר הגורם לממון שהוא כממון כבר ביארנוהו במסכת בבא קמא:
+
+Daf 6a
+
+בהמת ארנונא ר"ל משותפת בין גוי וישראל פטורה מן הבכורה אע"פ שאפשר לישראל לסלק את הגוי בדמים שכל שיש לגוי חלק בו פטור מן הבכורה כמו שהתברר בראשון של בכורות לדעת רבנן שהלכה כמותם ואם אתה בא לחייב מפני מראית העין ולחוש שמא יבא לידי תקלה לפטור מפני זה מה שאין לגוי חלק בו אין זה כלום שהרי בהמה קול יש לה והדבר ידוע לכל שיש לגוי חלק בה אבל עיסת ארנונא חייבת אע"פ שאין הישראל יכול לסלק את הגוי בדמים ושאין בחלקו של ישראל שיעור חלה ולא מן הדין שכל שאין בחלקו של ישראל שיעור חלה פטורה מן הדין אלא שמתוך שאין לה קול יבאו לטעות לפטור אף במקום שאין לגוי חלק בה או בשיש בחלקו של ישראל שיעור חלה ואע"פ שאמרו במסכת חולין בענין מתנות וראשית הגז סתם גוי מיפעא פעי לא אמרוה אלא לענין מכירה שמדקדק וצווח בחשבונו עם שותפו ומה שאמרו במסכת חלה עיסה של גוי ושל ישראל אם יש בחלקו של ישראל כשיעור חייבת ואם לאו פטורה וכן שאמרו בתלמוד המערב העושה עיסתו עם הנכרי פטור מן החלה ור"ל שעיסתו הראויה לחלה נעשית עם הנכרי ר"ל שאין בחלקו של ישראל שיעור חלה כל אלו פירושן מן הדין וי"א אף מתקנת חכמים אלא כגון שהגוי עומד שם וניכר לכל שיש לו חלק בה ובהמת ארנונא ועיסת ארנונא פירושו משותפת בין גוי וישראל על דרך כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי:
+ויש מפרשים שכיוצא בזו אף בעיסה פטורה הואיל ואין בחלקו של ישראל שיעור חלה ואין מחייבין אותה מפני מראית העין אלא שבשמועה זו הם מפרשים ארנונא מלשון סעודה שכשהיה המלך הולך ממקום למקום היו מפרנסים אותו בכל מקום וכן אתה מכריעה מתלמוד המערב וממה שאמרו בשלישי של חלה נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה נתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת משנתגלגלה פטורה והקשו בתלמוד המערב מה בינה לעיסת ארנונא שחייבת כלומר אע"פ שהיא של גוי שהרי לדעת חיל המלך לשין אותה ותירצו תמן ברשות ישראל היא שמא ימלך הגוי שלא ליטלה כלומר שפעמים שהם מתפשרים באותן הסעודות בדמים ברם הכא לדעתו של גוי היא תלויה ואלו היתה עיסת ארנונא משותפת בין גוי וישראל היאך חוששין שמא ימלך הגוי שלא ליטול חלקו ועוד היאך היה מקשה מעיסה משותפת שיש כשיעור בחלקו של ישראל לעיסה זו שכלה לנכרי ועוד היה לו להקשות מסוף אותה משנה עצמה שאמרו בה העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה הא יש בה כשיעור חייבת שהיא עיסת ארנונא לדעתם ועוד שלדעתם היה להם לתרץ בתלמוד המערב שניא היא שיש כשיעור בחלקו של ישראל אלא ודאי אין פירוש ארנונא אלא העשויה לחיל המלך ובתוספתא אמרו עיסת ארנונא חייבת בחלה מפני שחייב הוא באחריותה עד שימסור וכן הדברים נסעדים ממה שאמרו בבבא בתרא ח' א' הלך זו ארנונא ולשון הלך הוא כשהיה המלך הולך ממקום למקום והיו לוקחים מכל בהמה חלק ידוע וכן מכל עיסה ולפעמים היו מסלקין אותו במעות ובבהמה פטורה הואיל ויש לגוי חלק בה ושהדבר ידוע וברור לכל אבל עיסה חייבת שהרבה פעמים מעלימין אותה מצד שאין לה קול והרי היא כשלו לגמרי:
+ויש מפרשים ארנונא כענין זה אלא שמפרשים לשון ארנונא מס כענין מסים וארנוניות ויש גורסין בהפך ר"ל בהמת ארנונא חייבת דאית לה קלא ר"ל שהכל יודעים שיש לו בהמה ואין יודעים שיש לגוי חלק בה אבל עיסה לית לה קלא ואין הדברים נראין אלא כגירסא הראשונה ולמדת לדברי הכל שכל שיש בחלקו של ישראל שיעור חלה חייבת וא"כ מה שהקשו רבים היאך לא חייב בעיסה מטעם דהא אפשר למיפלגא בלישה מה שאין כן בבהמה וכענין מה שאמרו ביום טוב בבהמה חציה של גוי וחציה של ישראל שמותר לשחטה ביו"ט אינה קושיא שהרי בכאן לא הוצרכנו לחייב בעיסה אלא בשיש בה שיעור חלה בין הכל:
+גוי שנכנס לחצר של ישראל ובצקו או פתו בידו אין זקוק לבער או להשתדל ביציאתו כך פירשוה רוב מפרשים ואני תמה זו מה הוצרכה אלא שאפשר שמונה והולך הוא על הסדר באיזו זקוק לבער ובאיזו אינו זקוק לבער ומשום סיפא נקט לה וזו שאמר אחריה הפקידו אצלו זקוק לבער יש מפרשים בה אף בלא קבלת אחריות ומתורת שומר חנם שמאחר שחיוב שמירה עליו להתחייב מיהא בפשיעה אחריות הוא ומ"מ לדעתנו שכתבנו למעלה ששמירת חנם אינה קרויה אחריות פירושה הפקידו אצלו באחריות אלא שקשה לפרש כן שהרי מאחר שלמדנו תחלה פטור בגוי שנכנס בחצרו של ישראל שאין שום תורת שמירה על הישראל היה לו להביא אחריה שיש לו עליו מיהא שמירת חנם ולדון בה שאין זקוק לבער ואח"כ היה לו ללמדה בקבלת אחריות שזקוק לבער ומתוך כך אני מפרש את הראשונה בשמירת חנם ונכנס בחצרו של ישראל פירושו שנכנס שם כדרך אכסנאי וזה שאמר ובצקו בידו פירושו בידו של ישראל ולא ידו ממש אלא ברשותו ובשמירתו כדרך כל בעל הבית בכליהם של אכסנאין והרי זו שמירת חנם ואמר עליה שאין זקוק לבער ואם תפרשה על כל פנים בידו של גוי פירושו שנכנס ובצקו בידו ומניחו אצל בעל הבית עם שאר דברים שלו כדרך ראשון וזהו ענין אין זקוק לבער שאם הוא ביד הגוי ממש אין לשון זקיקת ביעור נופל בו יפה והפקידו אצלו פירושו בשמירת שכר או בקבלת אחריות בהדיא ואמר אח"כ שזה שאמרו בהפקידו אצלו שזקוק לבער דהיינו בקבלת אחריות אם בשמירת חנם אם בשכר אם בקבלת אחריות בהדיא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה כל שייחד לו בית בשאלה או בשכירות אין זקוק לבער שמאחר שהחמץ מן הגוי ובביתו של גוי אין אחריותו מזקיקו לבער שאין אחריותו מזקיקו לכך בחמץ של גוי אלא אם כן הוא ברשות ישראל ואין לפרש זו של ייחד לו בית בדלא קביל שאם כן ייחוד למה ואם תפרשה על שמירת חנם אין זה כלום שלדעת האומר כן אף שמירת חנם לדעתם אחריות הוא אלא כך פירושו ייחד לו בית בחצרו אע"פ שקבל עליו אחריות שמירה אין זקוק לבער שהרי מ"מ אין זה חמץ שלו וכן אין זה ביתו שהרי השאילו לו או השכירו ושאלה ושכירות אע"פ שאינם קונים באיסורים להפקיע את המשכיר ואת המשאיל מן האיסור כמו שביררנו בראשון של עבודה זרה קונים הם בעני�� זה שהרי איסור אחריות בחמץ של גוי מלא ימצא אנו למדין אותו שמאחר שקבל עליו אחריות כדידיה דמי ומצוי אצלו קרינא ביה והרי כתיב בו בבתיכם כלומר שאע"פ שחמץ שלו אסור אף בביתו של נכרי כשהוא של גוי מיהא אלא שהוא קבל עליו אחריות אין אחריות עושהו כשלו אלא ברשותו של ישראל וגדולי הרבנים מפרשים בייחד לו בית דוקא בלא קבלת אחריות ואף גדולי הפוסקים נראה שכך הוא דעתם שלא הביאו בהלכותיהם דין ייחד לו בית אלא שהכל תלוי בקביל או בלא קביל ועקר הדברים כדעת ראשון כמו שביארנו:
+והסכימו הגאונים שאם השאילו תיבה ומפתח בידו של גוי שמותר לו שיניח לגוי להניח חמצו לשם אף באחריותו והרי הוא כייחד לו בית ומ"מ לפי דרכך למדת שכל חמץ של גוי ובביתו של איזה שהוא וישראל מקבל עליו אחריות אין צריך לבער כלל שאף בייחד אי אתה בהיתירו אלא מפני שהוא בביתו של גוי הא חמץ של ישראל מיהא אף בביתו של גוי זקוק לבער ובמכילתא אמרו בפרשת החדש לפי שנאמר בכל גבוליך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שאע"פ שיכול לבערו אינו ברשותו יצא חמצו של גוי ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת שאע"פ שהוא שלו אינו יכול לבערו ולמדת שחמצו של ישראל ברשות נכרי מותר ונמצאת קשה לזו שפירשנו אלא שאפשר שזו דין תורה אבל מדברי סופרים זקוק לבער שהרי נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כל שלא הרהינו אצלו אסור וודאי בביתו של גוי הוא:
+ובתוספתא שנינו ישראל וגוי שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה ובלבד שלא יערים ומשם כתבו קצת גאונים בישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו במתנה שכל שמשכו הגוי ואין ישראל רגיל לעשות כן בשאר השנים אלא שאירע לו עכשו כן מותר לישראל ליקח ממנו אחר הפסח ואף באותה תוספתא אמרו שרשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח במנה בא וקח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח כמו שיתבאר והרי מכל אלו אתה למד שחמץ של ישראל ביד גוי אסור אא"כ קנאו הגוי קנין גמור ובלא הערמה וסוף התוספתא משכיר אדם בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ ממקום למקום גגו של ישראל סמוך לגגו של גוי דוחפו בקנה ואם היה שבת או יום טוב כופה עליו את הכלי אלמא שאף בחול המועד אין ראוי לו ליטלו בידיו ונראה הטעם שמא יכשל ויבא לידי אכילה ומה שהתירו בהשכרת בהמתו להוליך עליה חמץ וכיוצא בו ביין נסך אמרו שכרו אסור אפשר דההיא דוקא כשהישראל טורח אחר בהמתו שנמצא הוא עצמו טורח באיסור ויש חולקים עם התוספתא להחמיר מדמיון זו של יין נסך ומפרשים את שתיהן אף בשאין הישראל הולך אחריה אלא שקצת גאוני ספרד פסקו כדברי התוספתא לענין חמץ ובראשון של עבודה זרה במשנה התשיעית שבו יראה כדעת ראשון:
+ומה שנתגלגל כאן באיסור שכירות לדירה לעובדי האלילים ושאר האמונות הקדומות כבר ביארנוהו בראשון של עבודה זרה:
+זה שהקלנו שלא להצריך ביעור לחמצו של גוי בשלא קבל אחריות אף בלא ייחד לו בית מ"מ צריך הוא לעשות מערב יום טוב מחיצה עשרה שלא יבא להסתפק ממנו אבל של הקדש ר"ל של בדק הבית שהוא אסור לכל אדם אינו צריך שהכל בדלים ממנו ויש למדין מכאן שבמקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים (שנפל בו מים שהכל בכלל חמץ) דבדילי מיני' ואין הדברים נראין לי כלל שאף בהקדש פירשנוה בשל בדק הבית שאסור לכל אדם לגמרי הא חלה שמותרת לקצת בני אדם לא הותר להשהותה שהרי אמרו לא תקרא לה שם עד שתאפה כל שכן בפת של גוים שאין איסורו ברור כל כך שהרי יש צדדין שהוא מותר וכן לדעת קצת אין איסורו אלא מנהג כמו שיתבאר בשני של עבודה זרה:
+ויש מפרשים בשמועה זו שאף בשל גוי אין צריך מחיצה עשרה וזו לא נאמרה אלא בקבלת אחריות ובא ללמד שעשיית מחיצה כייחוד בית שכל שמיוחד לו בית או עושה מחיצה עשרה אין זה גבולך ועל דרך מה שכתבנו בשיטתנו שכל שייחד לו בית אף בקבל עליו אחריות מותר וכן עקר ומ"מ לשיטה זו צריך לפרשה בשהשאילה לו:
+מצא חמץ שלו ביום טוב כופה עליו את הכלי עד הערב שיבערנו שהרי טלטולו להוציאו בחוץ אסור וכן שריפתו במקומו אסורה ביום טוב שהבערה שלא לשום צורך אסורה ולהסיקו תחת תבשילו או לתתו לבהמתו אי אפשר שהרי אסור הוא בהנאה ודבר זה י"מ אותו בשכבר בטלו קודם איסורו שאין כאן לאו דלא יראה אלא מצות ביעור מדברי סופרים ואין דוחין טלטול מפניה הא כל שלא בטלו דוחין איסור טלטול להוציאו כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ומ"מ גדולי המחברים פרשוה אף בלא בטלו קודם איסורו והוא תמוה שהרי נשמר משני לאוין ומקיים עשה של השבתה בדחיית איסור טלטול ואע"פ שבשופר לא התירו קיום מצוה בדחיית טלטול כגון פקוח הגל הרי בשופר אין בו אלא עשה גרידא וסרך לאו גמור כעשה גמור בקצת מקומות ולא עוד אלא שבשעת הפקוח אינו מקיים את העשה:
+המפרש מן היבשה לים או יוצא במדברות בשיירא קודם הפסח לילך דרך רחוקה אם דעתו לחזור לביתו סמוך לפסח אף מתחלת השנה צריך לבער שמתוך שדעתו לחזור קודם הפסח אינו נותן לב לבטל במקומו שהרי דעתו לחזור ולבער ושמא ישתהא ולא יבא עד שיגיע זמן האיסור וישכח ויאכל או שמא אין בידו עוד לבטל ומניחו ולערב עובר עליו או שמא יבא סמוך לחשכה ועובר עליו מיד וא"ת שיבטל בדרך אחר שרואה שעת האיסור באה טרדת הדרך מצויה לשכחה ואינו מרגיש עד שבא ונמצא עובר ואם אין דעתו לחזור בזמן זה אם תוך שלשים יום הוא אפי' לא ידע שיש שם חמץ בודאי הואיל וכבר התחילו להתעסק בהלכות הפסח הרי חובת ביעור ממשמשת ובאה וחייב לבדוק ולבער אבל קודם שלשים יום אין זקוק לבער אפי' היה שם חמץ ודאי אלא לכשיגיע קרוב לפסח יבטלנו ממקומו שמאחר שאין דעתו לחזור אף הוא נותן לב לבטלו במקומו ומ"מ אם דעתו לחזור קודם הפסח הרבה עד שיוכל לבער קודם זמן האיסור אף תוך שלשים יום אין זקוק לבער:
+וכן הדין בעצמו בעושה את ביתו אוצר ומכניס שם תבואה וחמץ תחתיה והרי הוא כחמץ שנפלה עליו מפולת שאם דעתו לפנותו סמוך לפסח אף קודם שלשים יום זקוק לבער שאע"פ שאין כאן שייכות תורת ביעור יש לחוש שמא יתאחר עד שיגיע זמן האיסור או עד סמוך לחשיכה ואף הוא לא נתן לב לבטלו קודם הפסח אחר שדעתו היה לפנות ולבער ואף בשעת הפנוי טרדת הפנוי מצויה לשכחה ואם אין דעתו לפנותו סמוך לפסח קודם שלשים אין זקוק לבער שהרי שייכות חובת ביעור אין כאן וכן שאחר שאין דעתו לפנותו אף הוא נותן לב לבטלו קודם איסורו הא תוך שלשים זקוק לבער שכבר חלה עליו תורת ביעור ותבואה שעליו אינה קרויה ביעור שאף במפולת דוקא שנפלה הא לכתחלה אין זה ביעורו וכל שכן בתבואה שפנוייה מצוי:
+הא למדת ששואלין בהלכות הפסח שלשים יום קודם לפסח ושכל השואל בענין זה באותו זמן שואל כענין הוא ודוחין את השואל שלא כענין מפניו וזכר לדבר שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ואע"פ ששאלת הטמאים הביאתהו לכך מ"מ אלמלא שכן לא היה מאריך בדיני פרטיו כל כך עד שיגיע זמן הראוי לכך:
+ויש בתלמוד המערב שבשמועה זו דברים שנראים כסותרים מקצת דברינו ואל תחוש לדבריהם והוא שאמרו שם בספק אבל בודאי אפי' מראש השנה ומפרשים בו הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבעו' בספק אם יש שם חמץ אם לאו אבל בודאי שיש שם חמץ אפי' מראש השנה צריך לבער וי"מ בספק אם יחזור אם לאו:
+וכל אלו שבודקין קודם זמן יש אומרים שאין מברכין לפי שאין שעת המצוה אלא מאור ארבעה עשר ויש אומרים שמברכין ואין נראה כן וכל אותם שאין יכולים לבדוק בשעת הבעור וצריכים לבטל במקומם יש אומרים שמברכין על הבטול ואף גדולי המפרשים כתבוה בהדיא ואין הדברים נראין ומה שנתגלגל כאן במדת כלל ופרט כבר ביארנוהו יפה בששי של סנהדרין:
+
+Daf 6b
+
+כבר ביארנו שמן התורה עיקר הענין בחמץ הוא שיוציא חמץ הידוע לו מביתו ויבערנו ולשון תשביתו פירושו ביעור והשבתה מן העולם והוא שאמרו חכמים לר' יהודה שהיה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו אלמא השבתה ביעור הוא ומה שאמרו מדאוריתא בבטול בעלמא סגי ליה הוא שכל שבטלו הרי אינו שלו ואף בחמץ הידוע דיו בבטול שהרי הופקע בכך מתורת חמץ שלו הוא שאמרו בסוגיא זו וליבטלה כי משכח לה הא כל שהוא שלו כגון שלא ביטלו צריך ביעור מן התורה אלא שמן התורה אינו צריך לחזר אחר אותו שאינו ידוע כלל ומדברי סופרים לבער את הידוע ושלא לפטור את עצמו בבטול ולחפש אחר אותו שאינו ידוע כדי לבער את הכל ואעפ"כ הזקיקוהו חכמים לבטל אחר הבדיקה כל שלא מצא ויצניע את שמצא כדי לאכול ממנו הצריך לו ויבער את הנשאר למחר:
+ושאלו בה בגמ' מאיזה טעם הצריכוהו בבטול אחר שבדק יפה יפה שאם מפני הפירורין ר"ל שאין בהם כזית שאינן נמצאות בבדיקה כל כך פירורין לא חשיבי ומופקרים הם מן הסתם ואם מפני שהוא מחשיבם שהרי כשנועל ביתו דעתו בנעילה זו כדי לשמור כל מה שבתוך הבית שהפירורין בכלל ומאחר שנכללו בשמירתו אע"פ שאין עיקר שמירתו עליהן מ"מ שמירה שלא מדעת שמירה היא להחשיב את הדבר לדונו כממון שלו אין זה כלום שהרי סופי תאנים שנשארו בהם תאנים אחר זמן לקיטת התאנים שלא נתבשלו בשעת לקיטת התאנים ואינן חשובות בעיני הבעלים אע"פ שמ"מ משמר שדהו מפני הענבים שבו שעדיין לא הגיע עת הבציר הואיל ואין שמירתו בפרט מצד אותם התאנים אין שמירתו נקראת שמירה אצל התאנים והדבר תלוי בהם בקפידת בעל הבית שאם בעל הבית מקפיד עליהם מצד עצמם אסורות משום גזל וחייבות במעשר כמו שאמרו כל שהוא אוכל ונשמר חייב במעשר ואם אין בעל הבית מקפיד עליהם מצד עצמם אע"פ שנועל פרדסו ושומר כל מה שבתוכו מותרים משום גזל ופטורים מן המעשר וא"כ אף פירורין אלו אינן בכלל שמירה ומופקרים הם מאליהם:
+ותירץ בה גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילויה כך היא הגירסא בקצת הספרים ופירשו בה ודעתיה עילוה לכשימצאנה למחר לאחר זמן איסורה לאכלה מתוך יפיה שאם משום בל יראה אין בל יראה ביום ארבעה עשר אלא שמא יתן דעתו לאכלה ועכ"פ אתה צריך לפרשה במזיד שאם בשוגג הרי אף בביטול כן אלא במזיד וזה שתפש לשון יפיפיה שמא מתוך יפיה יבא לידי כך הא משבטל אין לחוש לכך ולא שהבטול יקל איסור אכילתו חלילה וחס אלא שמאחר שביטלו כבר שמהו עפר והמאיסו על עצמו ויש שואלין בה וכי ברשיעי עסקינן ואם תפרש ודעתיה עילוה להנאתה אף זה איסור גמור הוא ואף בארבעה עשר משש שעות ולמעלה ועוד לדעת זה היאך שאל בה וליבטלה כי משכח לה והרי אתה חושש עליו שיאכלנה או שיהנה בה ומתוך כך מפרשי�� בה לגירסא זו שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ביום טוב שיש בו איסור בל יראה ובשעת מציאה הוא חס על יפיה ונותן לב להשהותה מעט עד שיתישב דעתו עליה להכריח טבעו מצד המצוה ובאותו שהות עובר משום בל יראה ובל ימצא אבל כשאינה יפה ודאי יבערנה תכף לראייתה בלא שום שהות בעולם אבל מתוך יפיה תמה עליה ונותן לב אם יש צד היתר בשהייתה ולפיכך צריך בטול ומכיון שבטלה אינו עובר עוד בשהייתה ולא עוד אלא שמאחר שעשאה לעצמו כעפר כל חמץ מאוס אצלו ואין לחוש לנתינת לב עליה אף לשהייה מועטת ותקנתא לרשיעי אין כאן שהרי אין חושדין אותו אלא לנתינת לב עד שיתישב דעתו על המצוה ולא נשארה קושיא אלא שמן התימה היאך מוצא גלוסקא יפיפיה אחר שבדק יפה יפה וא"כ תקנתא לרשיעי הוא שכל הנותן לב לבדוק יפה אינו מניח גלוסקא יפיפיה ומ"מ אפשר שמצאה במקום שלא הוזקק לבדוק בו כגון במקום שאין מכניסין בו חמץ שמתוך יפיה הוצנעה במקום שאין הרגל מצוי לשם אלא שמ"מ קשה יפרש אף בזו ועוד היאך שאל וליבטלה כי משכח לה והרי אתה חושש שישהנה עד שיתישב דעתו והיאך יבטלנה:
+ומתוך כך נראה לי לפרש לגירסא זו ודעתיה עילוה בשמירתה כלומר שהיא חשובה ויוצאה מכלל פירורין ונעשה שימור שלה מצד עצמה ומתוך שכבר בדק ושאין לבו עליה כלל הוא מתרשל בביעורה ועד שהוא מתרשל בביעורה עומד בה באיסור חכמים ביום ארבעה עשר או בבל יראה ובל ימצא ביום טוב ועל זה שאל וניבטלה כי משכח לה ותירץ בה שמא לא ימצאנה עד לאחר האיסור ואח"כ שאל על כלל הביטול למה לא תקנוהו למחר בארבע שעות או בחמשה ותירץ מה שתירץ או שמא אמר ודעתיה עילוה לאחר הפסח ועד שהוא מהרהר בכך עומד באיסור חכמים בארבעה עשר או בבל יראה ביום טוב ומ"מ עקר הגירסא דדעתיה עילוה ופירוש הדברים שאין חוששין לשמא לא בדק יפה יפה אלא כך הוא ענין הדברים שמא ימצא אחר האיסור וביום טוב שיש בו דין בל יראה גלוסקא יפה שמתוך יפיה היה דעתו עליה מאתמול קודם בדיקת הלילה לאכלה בלילה או למחרתו בשעת סעודה אחרונה של חמץ והצניעה במקום שאין מכניסין בו חמץ כדי להיות שמורה לו שלא לערבה עם החמץ הנמצא בלילה ונמצא שבלילה לא מצא אותה ואף הוא שכחה ולא אכלה וכשימצאנה יתרשל בהוצאתה מביתו או שמא לא יהא סמוך לה אלא שנזכר עליו והזכירה הוא קודם מציאה ויתרשל מהוצאתה ובאותו שהות הוא עובר עליה ומתוך כך הצריכו בבטול אחר בדיקה ושמא תאמר יבטלנה לכשימצאנה או לכשיזכור שהרי אף ממקומו יכול לבטל ואין כאן התרשלות ותירץ לו שמכיון שהגיע זמן איסורו אין בידו לבטלו ששני דברים הם שאינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו בור ברשות הרבים שאע"פ שאינו ברשותו למכור את מימיו ולמחות ביד מי שירצה לשאוב מהם קראתו תורה בעל הבור כדי לחייבו על נזקיו וכן חמץ משש שעות ולמעלה שהוא אסור לו בהנאה והרי הוא כחמץ של אחרים ולא היה ראוי לחייבו אלא שהכתוב הטיל חיוב ביעורו עליו ומאחר שמ"מ אינו ברשותו אין בידו עוד לבטלו:
+
+Daf 7a
+
+ואח"כ שאל על כלל הביטול אחר שא"א לעשות לפי מה שאמרת משעבר זמן האיסור ובכלל זה אף מתחלת שבע ולמעלה יבטלנו בשעה ששית ולמה תקנוהו בלילה ותירץ לו שאף בשעה ששית הואיל וזמן איסור סופרים הוא אף בהנאה אין בידו לבטלו שהרי גדולה מזו אמרו שהמקדש בחמץ מתחלת שש שעות ולמעלה אפי' בחטים של הרים שהם יבשים ואין שריית מים שבהם מביאתם לידי חמוץ כל כך שיבאו בו לידי בקוע אלא כעין חמץ ומדברי סופרים ונמצא חמץ דרבנן בשעות דרבנן א��ן חוששין לקדושיו שהרי מ"מ באיסורי הנאה קדש והואיל והדבר אסור בהנאה אע"פ שאיסור הנאתו מדברי סופרים אין קדושיו כלום ואינה צריכה גט שכל שנאסר לה איזה דבר בהנאה אסרו מי שאסרו אינו ממון והרי אף אם היא עצמה אסרה על עצמה איזה דבר בהנאה וקדשוה בו אינה מקודשת כמו שביארנו בקצת מקומות על מעשה שאירע לפנינו:
+ויש מפרשים דברי רב גידל מסוף שש ולמעלה ומפרשים שבשעה ששית חוששין לקדושיו אף בחמץ של תורה משום לעז הואיל והכל עסוקין בביעורו ואינן בדלין מעסקיו עדיין והביאוה ממה שאמרו עליה בתחלת פרק שני לא צריכה לשעות דרבנן ולפירוש זה אינה אלא שעה אחת דהיינו שעה ששית אלא שעות דרבנן הם כל אותם שעד הלילה ולדעת ר' שמעון דקאמר דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו ולפיכך קורא אותם שעות דרבנן שאף לר' שמעון אסור בהנאה משש שעות ולמעלה מדברי סופרים כמו שיתבאר ומ"מ לשיטתנו אף שעה ששית בכלל זה ומה שאמר שעות דרבנן על שם כולן וכן הדברים נראין ומ"מ אין ללמוד הימנה שלא להצריך גט למקדש בעדים פסולים שפיסולם מדברי סופרים שכל שאנו אומרים כל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש היכא דאתמר אתמר והרי שניות מדברי סופרים צריכות גט וכן כמה כיוצא באלו כמו שמצינו בהלכות זקן ממרא אלא שבזו כל שאסור בהנאה אפי' מדברי סופרים הרי הוא כמי שאינו ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו בפסולים מדברי סופרים שאינה מקודשת ואין נראה כן:
+ונשוב לדברינו והוא ששאל ליבטלה בארבע כלומר שיתקנו את הביטול בארבע או בחמש ותירץ בה שמאחר שאינו לא זמן איסור ולא זמן ביעור שמא יפשע ולא יבטל:
+ומאחר שכתבנו שאחר זמן האיסור אין בידו לבטלה למדת במה שאמרו היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו שמבטלו בלבו אף ביום טוב ויום טוב ודאי הרי הגיע זמן איסורו פירושו בשיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ ומבטלה ממקומו קודם שתחמיץ הא לאחר שהחמיצה אינו יכול לבטלה:
+מה שכתבנו במקדש בחמץ משש שעות ולמעלה יש חולקין בדבר לומר שאין הלכה כן מפני שרב גידל אמרה בשם רב ורב סבר לה כר' יהודה דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלאו ומשנאסר באכילה מן התורה נאסר בהנאה מדברי סופרים והם פוסקים כר' שמעון שאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלא כלום אלא שיש עליו מצות עשה של השבתה שהוא צריך לבערו ואין זה איסור אכילה שאף האכילה השבתה היא ואין זה כלום שאף לדעת הפוסקים כר' שמעון מ"מ איסור אכילה עליו אע"פ שאינה בלאו ואכילה ודאי אינה בכלל השבתה והרי אף דרך שריפתו אינו רשאי ליהנות ממנו כל שכן באכילה אלא ודאי אף לר' שמעון אסור באכילה וכל שאסור באכילה מן התורה נאסר בהנאה מדברי סופרים ומ"מ גדולי המחברים פוסקים בלפני זמנו בלאו כמו שיתבאר:
+זה שביארנו בחטי קרדניאתא שאין חוששין לקדושיו פירושו שלא נתבקעו שאם נתבקעו מה בין חטי קורדניאתא לחטי אחריני אלא שלא נתבקעו וא"כ קשה לפרש שהרי בשעורים בענין לתיתה אמרו לא נתבקעו מותרות אלא שפירשו הגאונים שהשעורים רכים ואגב רכות שלהם הם מתבקעים במהרה וכל שלא נתבקעו אומרים שלא נכנסו המים בגופם כל כך מפני שהם עגולים ואין בהם אותו סדק הנמצא בחטים ולא נתחמצו אבל חטים חזקים הם ואינם מתבקעים בנקל ואע"פ שאין מתבקעים המים נכנסים דרך הסדק ומתחמצין בלא בקוע וכן כתבוה ראשוני הגאונים ומ"מ גדולי המחברים כתבו בפרק שני בענין לתיתה שהחטים והשעורים שוים הם וכל שנמצא בתבשיל אף בחטים אין אוסרים אלא בבקוע ונראה לדעתם שלא נאמר דין בקוע אלא בלתיתה ובתבשיל בלתיתה מתוך חוזק השטיפה ובתבשיל מתוך החמימות שהבקוע מצוי בכך וכל שלא נתבקעו אינו כלום אבל כל שנפלו עליהם מים ונשתהו שם הרבה החמוץ מצוי בהם אף בלא בקוע אף בחטים וי"מ שמועה זו בנתבקעו אלא שסבורים שהחטים החזקים אף הבקוע אינו עושהו חמץ גמור אלא נוקשה וראשון עקר:
+כבר ביארנו במשנה שזו שאמרו מדאורייתא בבטול בעלמא סגי ליה פירושו אף בחמץ הידוע ומ"מ טעם הדבר נחלקו בו המפרשים והוא שגדולי הרבנים פירשוה מדכתיב תשביתו ולא כתב תבערו והשבתה בלב היא ואף אונקלוס תרגם תבטלון ומקשים עליהם ממה שאמר ר' עקיבא אך ביום הראשון תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וא"כ על כל פנים ראשון דמעיקרא קאמר ולא ראשון דחג אלמא השבתה ביעור היא ומ"מ אנו כבר פירשנו שלשון השבתה משמשת לשניהם כמו שפירשנו במשנה שכונה ראשונה של תורה הוא בביעור אלא מאחר שהוציאה בלשון השבתה שהוא לשון משותף משמע דאחר בטול אינו עובר ומ"מ בספרי משמע שאין הבטול נדרש לנו מלשון תשביתו אלא מלשון לך והוא שאמרו שם לא יראה לך שאור בטל בלבך כלומר ושוב לא יהא שלך:
+בטול זה שכתבנו צריך שיאמר כל חמיר וכל חמיע שהרי חמץ ושאור שני דברים הם ואין האחד בטל בשמו של חברו וכן צריך שיאמר דברשותי שאלו יאמר בביתא הדין אין שאר הגבולים בכלל וכן צריך בביטול של לילה לומר דלא ידענא ביה שהרי אינו מבטל את כלו שצריך הוא לשייר למחר ונמצא נוסח של לילה כל חמיר וכל חמיע דברשותי דלא ידענא ביה לבטיל וליהוי כעפרא:
+וביטול זה מקצת חכמי צרפת מפרשים בו שהוא ענין הפקר שהרי כל עצמו אינו צריך אלא שלא להיות החמץ נידון כשלו וכ"ש אם מפקירו בהדיא שדיו בכך ואע"פ שבעלמא אין הפקר בלשון בטול ואין הביטול עושה את הדברים הפקר ר"ל שמי שאמר הרי אני מבטל דבר זה ועשהו כעפר אינו הפקר בחמץ מיהא מתוך שמן הדין אינו שלו אלא שהתורה קנסתו על שעבר ומחזיק בו כשלו כל שמגלה בדעתו שאינו מחזיק בו בתורת חזקה ושהוא עושהו כעפר שאינו נחשב לכלום הרי הוא כהפקר ואע"פ שאמרו אין הפקר בפחות משלשה בהפקר כזה שהוא נעשה שלא לעמוד באיסור דעת רבים חלה עליו ואינו צריך שלשה וכמו שאמרו בראשון של שבת בגגית נר וקדרה לבית שמאי שסוברים שאדם חייב בשביתת כלים דמפקר להו ור"ל בינו לבין עצמו ומה שהוציאוהו בלשון בטול ולא נשמט התנא להזכירו בשום מקום בלשון הפקר הוא לדעתי שאינו הפקר גמור שהרי דעתו שלא לזכות בו שום ישראל שאם כן אף הזוכה חייב בזכייתו ויש שואלין על זה א"כ היאך אמרו בתלמוד המערב המפקיר חמצו בשלשה עשר מהו לאחר הפסח והרי כל אדם מפקירו ומ"מ יש לפרשו שהיא שנויה מקודם דבריו של רב יהודה ומ"מ י"מ בבטול זה שאינו הפקר אלא כאדם שמבטלו ומוציאו מתורת אוכל דכיון שמן הדין אינו שלו שהרי איסור הנאה היא ואינו כלום אלא שהכתוב עשאו כשלו כל שהורה שהמאיסו לעצמו והוציאו מתורת אוכל אינו עובר עליו:
+תקנו הגאונים לחזור ולבטל למחר אחר סעודה ואומר בו כל חמירא דברשותי שהרי אין הדבר תלוי עוד בידיעה שאינו צריך לשייר כלום אלא שמבער את הידוע ומבטל את שאינו ידוע וכן הסכימו להקל לבטל על ידי שליח ששלוחו של אדם כמותו ולא עוד אלא שכל שהרשהו לבדוק הרי הוא מורשה מן הסתם לבטל שודאי על כל המצוה הרשהו ויש שכתבו כן אף מן הסתם שאין ספק שכל ישראל נוח לו בכך:
+לפי דרכך למדת מכל מה שכתבנו שיום י"ד אין בו דין בל יראה ו��ל ימצא אלא שהוא באיסור אכילה מן התורה ובאיסור הנאה מדברי סופרים ויש חולקים לומר שמזמן איסורו ואילך יש בו לאו בל יראה ובל ימצא וסוברים שכך הוא דעת גדולי המחברים ואינו כך שאף הם לא כונו בה אלא לעבור בה ביום טוב:
+מי שמצא בפסח פת מעופשת ולא הכיר בו אם חמץ אם מצה אם רבו ימי הפסח עד שאפשר לפת של מצה להתעפש עפוש זה מן הסתם מצה הוא ואע"פ שנשתמשו בתיבה זו כל השנה בחמץ יותר מבמצה מ"מ מן הסתם כבר נבדק החמץ ונתבער וזו מצה היא ואם לא רבו ימי מצה עד שא"א למצה של שנה זו להתעפש כל כך או שהיה עפושה מוכיח שהוא עפוש ישן ומקודם הפסח דנין אותו בחמץ אפי' היו משתמשים במקום זה במצה יותר הואיל ומ"מ משתמשין בו בחמץ שהרי רוב בני אדם כל השנה מן הסתם חמץ הם אוכלים ויש להחמיר ולדון בחמץ שמא ממקום אחר בא ומ"מ כל שרבו ימי מצה אלא שהעיפוש מוכיח שהוא עפוש ישן אם יש שם שום הוכחה שלסבה נתעפש כל כך כגון שהיו אופים בכל יום לחם חם ומניחין עליו תולין בכך וכן כל כיוצא בזה הא למדת שכל שיש לתלות תולין:
+מעות שנמצאו בתחום ירושלם במקום שסוחרי בהמה עומדים שם חוששין עליהם שהם מעשר שני ולא סוף דבר בשעת הרגל שהכל מביאין מעות מעשר שני לשם אלא אף בשאר ימות השנה שבשעת הרגל כשהיו הכל מביאין מעשרותיהם לשם ומוציאין אותו כל שבעת ימי החג לא היו מוציאין את כלו ולא היו רוצים לשהות לשם עד שישלימו להוציאם לשם אלא שהיו מפקידים אותם לאושפיזיהם שיקחו להם מהם בהמות כשיזדמן להם בחול לצורך רגל הבא ורוב לוקחים ממעות מעשר שני לוקחים ומתוך כך במעות שנמצאו חוששין שמא מיד הקונים נפלו ואע"פ שאפשר שמיד הסוחרים נפלו והרי כשלקחו כבר נתחללו המעות וחלה הקדושה על הבהמה או על הדברים הנקחים מ"מ ספק הוא ודנין בו להחמיר וחכמי התוספות שאלו בה והרי יש כאן מיהא מיעוט לוקחים במעות חולין ומחצה מוכרים שנתחללו המעות שבידם והיה לנו לומר סמוך מיעוט של לוקחים במעות חולין למחצה של מוכרים ונמצאו מעות מעשר מיעוט ומתוך כך העמידוה בנמצאו צרורים שמן הסתם מן הלוקחים שהן פקדון בידם נפלו וגדולי הדורות שלפנינו תירצו בה שלא אמרו סמוך מיעוטא אלא לר' מאיר שחושש למיעוט אבל לדעת רבנן הרי המיעוט כמי שאינו וכמו שאמרו ביבמות פרק האשה בתרא קי"ט א' רוב נשים יולדות ומיעוט מפילות וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות ונמצאו זכרים מיעוטא והעמידוה שם לדעת ר' מאיר ומ"מ ברביעי של חולין ע"ז ב' אמרו רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט דבר שאינו קדוש ומאי ניהו נדמה וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא וודאי אף לדעת חכמים נאמרה ואפשר שבזו מפני שמחצה נקבות ומיעוט של נדמה אחד הוא שהכל הוא דבר שאינו קדוש בבכורה ונמצא מיעוט בקדוש ורוב בשאינו קדוש:
+נמצאו מעות אלו בהר הבית סתמן חולין ואפי' בשעת הרגל שאין אדם נכנס שם במקלו ובאפונדתו ובמעותיו ורוב מעות הנמצאים שם של לשכה הם וכבר חללום הגזברים על הבהמות שלקחו מהם שחזקה עליהם שלא הוציאו המעות עד שלקחו הבהמה וחללו את המעות עליה ונמצא כשהוציאום חולין הם והוא שאמרו בתלמוד המערב של שקלים חזקה על כהן שאינו מוציא מעות מן הלשכה עד שיהיו מחוללים על הבהמה מפני חשש נפילה ואת"ל שמישראל המביאים שקליהם הם הרי אינם קדושים עד שיהיו בלשכה:
+נמצאו בירושלם במקום שאין סוחרי בהמה עומדים לשם בשעת הרגל הכל מעשר ואע"פ שמעות שמשתמשין בה בכל השנה של חולין אין הולכין אחר רוב של כל השנה ששווקי ירושלם עשויות הן להתכבד בכל יום ואם היו של שאר ימות השנה כבר נמצאו בשעת הכבוד אבל בשאר ימות השנה הכל חולין:
+נמצאו בתיבה שכבר נשתמש בה בחולין ובמעשר שני יראה מסוגיא זו שהולכין אחר אחרון ולא אחר הרוב ומ"מ אם נשתמשו בה ציבורין ציבורין כלומר ציבור בזוית זה וציבור בזוית זה כלומר בזמן אחד ואין באחד מהם רוב תשמיש הולכין אחר הרוב וכן אם נשתמש בה בזה אחר זה ואינו זכור איזה היה אחרון וכן אף בנשתמש בו זה אחר זה ושהוא זכור איזה אחרון כל שנמצאו בגומא ואין הכרח לומר כלך אצל אחרון שהרי אפשר שנשארו מן הראשונים באותה גומא בכל אלו הולכין אחר הרוב אם נשתמשו בה ברוב מעשר מעשר ואם ברוב חולין חולין וגדולי המחברים פסקו בו במחצה על מחצה שהוא חולין:
+הבודק צריך שיברך וכבר ביארנו שאע"פ שמן התורה אם בטלו אינו עובר עליו מ"מ עקר הכונה הוא בביעור החמץ והשבתתו מן העולם ומאחר שהבדיקה על דעת ביעור היא נעשית הרי היא תחלת מצות הביעור ומתוך כך מברכין על הביעור ולא על הבטול וכן לא על הבדיקה שהבדיקה עצמה צורך ביעור הוא ועל העיקר מברכין ואע"פ שאינו חייב לבערו עד למחר מ"מ מצות הביעור חלה כל היום ומאחר שחל זמן המצוה יכול לברך עליה הא אם בדק קודם י"ג אין כאן חיוב ברכה וכן בבודק לאחר י"ד ויש חולקין ומדמיון פדיון הבן שמברכין בו אף לאחר שלשים ואינו כלום שפדיון הבן לא פקע חיוב תורה ממנו אבל בדיקה אף בזמנה אינה אלא מדברי סופרים והלכך שלא בזמנה לא בעי ברכה ומנהג אבות שלא לשוח במה שאינו צורך בדיקה משהתחיל בבדיקה עד שיגמור ואם שח אינו חוזר ומברך שהרי כל עצמה של בדיקה לא נגמרה עד שיבער וברכה זו יש אומרין שאין לברך עד שימצא חמץ שמא לא ימצא ולא יבער ונוהגים מפני זה לשים חמץ בחורים ובסדקים ואין זה כלום שהביעור אף הוא משותף לבדיקה ולחפוש הנעשה לצורך ביעור ואם היו לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא אחת כדין שוחט כמה בהמות שאינו מברך אלא אחת:
+
+Daf 7b
+
+ולענין הברכה נחלקו בגמ' אם נברך לבער חמץ או על ביעור חמץ ונאמר שם בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע כי פליגי בעל ביעור דלמר מעיקרא משמע ואין ראוי לברך בלשון שמשמעו לשעבר ולמר אף על ביעור להבא משמע ובגמ' הקשו לדעת האומר לשעבר משמע ממה שמברכין על המילה אע"פ שהיא להבא שהרי מברך עובר לעשייתה ותירץ בה היכי לימא אי למול את הבן לא סגיא דלאו איהו מהיל כלומר וכי החובה על המוהל היא שכל שהוא מברך אשר קדשנו וכו' לעשות כך משמע שאותו מעשה בפרט יהא מוטל על המברך והרי זה אינו מוטל אלא על האב הא כל שמברך בעל אינו מורה אלא על כלל המצוה שהוא שייך באותה מצוה אע"פ שאינו מצווה על מעשה זה בפרט ושאל בה אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי דמברך למול הואיל וחיוב המצוה עליו ואח"כ הקשה לו מן השחיטה ותירץ בה כראשונה כלומר שאין חיובה על השוחט ולרוחא דמילתא הוא תופשה בלשון זה שהשחיטה אינה מצוה שתהא מוטלת אף על הבעלים ומתוך כך איני גורס בה לא סגיא דלאו איהו שחיט אלא לא סגיא דלא שחיט כלומר שאם אינו רוצה לאכול בשר אינו צריך לשחוט ושאל בה שחיטת פסחו וקדשיו מאי איכא למימר כלומר ובדשחיט להו איהו דאי על ידי אחר הכי נמי מצי אמר לא סגיא דלאו איהו שחיט אלא בדשחיט להו איהו וקאמר אין הכי נמי דמברך לשחוט ומקשי ליה מלולב דחיובא אדידיה רמיא ותירץ דהתם לשעבר הוא מברך דמדאגבי' נפק ביה ועובר לעשייתן מתקיים על ידי הנענוע:
+ואח"כ העלו בה בגמ' הלכתא על ביעור משום דעל ביעור להבא נמי משמע ופי' גדולי הרבנים שמאחר שהעלוה בעל ביעור קושיא דמילה ודשחיטה נדחו וכן התירוצים שבהם וא"כ אף אבי הבן מברך על המילה וכן שוחט פסחו וקדשיו על השחיטה ואף הלולב זה שמברכין בו בעל לאו משום דאגבהיה נפק ביה אלא שכך הוא הדין ואף אם בא לברך קודם שיגביהנו מברך בעל שלא הוצרכנו בתירוצין אלו אלא לדעת האומר דעל לשעבר משמע ומאחר שהעלו דלהבא נמי משמע כולהו בחדא מחתא נינהו לברך בעל וודאי ראוי לשאול היאך הניחו לבער שאין בו מחלוקת והעלוה בעל ביעור ואפשר לי לומר דאף על ביעור קאמר דמאן דמברך הכי לא משתבש ומאן דמברך הכי לא משתבש ושמא אף כל הברכות בדין זה והוא שנוסח קצתם בעל ונוסח קצתם בלמ"ד כפי מה שנזדמן ואין דקדוק בדבר ומגדולי זקנינו כתבו דעל ביעור דוקא ולא מן הדין אלא שמברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו וכמו שאמרו בברכות דברכת המוציא שאנו צריכין בה ללשון עבר במוציא כולי עלמא לא פליגי דלשעבר משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים וגו' כי פליגי בהמוציא והעלוה בהמוציא עד שלגלגו על אחד שבירך מוציא זהו שאומרין עליו אדם גדול הוא וכו' וק"ל לדבריהם אם כן אף כל הברכות יברכו בהם בעל ומה נשתנית זו מחברתה שזו בעל וזו בלמ"ד עד שאחרוני הרבנים נמשכו אחר גדוליהם לדחות הסוגיא וכל תירוצין שבה אלא טעם אחד יש בכלן לזו בעל כדינה ולזו בלמ"ד כדינה ואין הפרש בענין זה בין שהיא מצוה על כל פנים כגון סוכה ולולב בין שאינה מצוה על כל פנים כגון שחיטת חולין בין שהברכה נעשית על ידי מי שחיוב המצוה עליו כאב במילת בנו בין שנעשית על ידי מי שאין חיובה עליו כמילת בן חברו בין שתהא הברכה קודמת לעיקר המעשה כרוב הברכות בין שעיקר המעשה קודם לברכה כלולב ונטילת ידים אלא הכל תלוי בטעמים אחרים וכללו בענין זה שכל מצוה שתכף שנעשית נגמרה המצוה מברך בעל כגון מילה אף לאבי הבן ושחיטה אף בפסחו וקדשיו וכסוי הדם וטבילה והפרשת חלה תרומה ומעשר מזוזה ומעקה נטילת ידים נטילת לולב פדיון הבן ביעור חמץ ספירת העומר קריאת מגלה מצה ומרור אבל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה כגון ציצית ותפלין וסוכה ותלמוד תורה כלן בלעשות וקשה לדבריהם נר חנוכה אלא שמתרצים שמאחר שצריך ליתן שמן שיעור שתכלה רגל מן השוק הרי הוא כאין עשייתה גמר מלאכתה ואין זה מתישב שהרי ההדלקה הוא המצוה ואם כבתה אין זקוק לה ואף שופר היה ראוי לדבריהם לברך בעל ואם מפני שהיא נמשכת אחר סדר הברכות הרי אותן שעל סדר ברכות אינן טעונות ברכת שופר כלל ואותן שמיושב מיהא עשייתן גמר מלאכתן וכן קשה לדבריהם קריאת ההלל ואם קריאתו המשך אף מגילה כן וכן תרומות ומעשרות נאמר בתוספתא של ברכות שהם בלמ"ד ותפלה של ראש למי שסח נעשית בעל והיה ראוי לפי כלל זה בלמ"ד וכן של זבח ושל פסח מפורש בתוספתא שהם בלמ"ד וכן במילת גרים ועבדים מפורש במסכת שבת שהיא בלמ"ד:
+אלא עיקר הדברים נראה לי שהקושיא וכל התירוצין שבה הלכה פסוקה הם ולא נפסקה הלכה בעל ביעור לדחות מה שנאמר בסוגיא ובתירוצין שבה אלא מטעם אחר שאני מבאר עכשו והרי שלמדנו מן הסוגיא שלשה דברים אחד שאם אותו מעשה שהברכה באה עליו אינו מצוה על כל פנים אלא שהוא נפקע ממנה אם ירצה כגון שחיטת חולין שאם אינו רוצה לאכול אינו צריך לשחוט אינו מברך בלמ"ד והשנית שאף כשהוא מצווה על כל פנים אם אינה נעשית על ידי מי שאותו חיוב מוטל עליו בפרט אלא על ידי אחר הן בשליחותו הן מאליו אינו מברך בלמ"ד והשלישית שאף כשהיא מצוה שהיא מוטלת על המברך עצמו אם הותחלה המצוה קודם הברכה אינו מברך בלמ"ד ואתה משיב הרי ביעור כל הדרכים האלו בו וא"כ כל שעושה אותה לעצמו יברך בלמ"ד נראה לי לצרף בה טעם רביעי והוא שמאחר שהברכה היא על הביעור והביעור אינו נעשה עד למחר אין ראוי לברך בלמ"ד שכל שהוא מברך בלמ"ד משמעה שהמעשה תכוף לברכה וכדרך שפירשו הגאונים בעובר לעשייתן שזה שתפש לשון עובר ולא תפש לשון קודם מפני שלשון קודם משמע אף בריחוק זמן קצת ועובר משמע תכף למעשה ומאחר שמברך בעל משמעו על כלל המצוה ולא על המעשה הפרטי לגמרי ויש לו מקום אף בביעור של מחר הואיל ותחלת המעשה שזהו הבדיקה תכוף לברכה הא כל שיש בו ארבעה תנאים אלו ר"ל שהיא מצוה ולא רשות ולהוציא שחיטת חולין וכן שנעשית על ידי מי שאותו מעשה מוטל עליו ולאפוקי מילת בן חברו ושהברכה עובר לעשיית עקר המצוה ולאפוקי לולב ונטילת ידים ושהמעשה תכוף לברכה ולהוציא את הביעור מברך בלמ"ד וא"כ אב במילת בנו ושחיטת בעלים בפסחו וקדשיו ומילת גרים ועבדים לכל אדם מברכין בלמ"ד ואע"פ שאם בירך בעל לדעת גדולי הרבנים יצא ולדעתנו יש כאן שנוי מטבע:
+וכל הברכות מתישבות לדעתי על כלל זה לישב בסוכה לשמוע קול שופר להניח תפלין להתעטף בציצית ולדעת זה מברכין לאכול מצה ולאכול מרור ואף בספרים מדויקים מצינו בפרק ערבי פסחים פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעקרא בורא פרי האדמה ואכיל וכי מטי מרור מברך לאכול מרור היכא דליכא שאר ירקי מאי אמר רב הונא מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל ולבסוף מברך על אכילת מרור אמר ליה רב חסדא לאחר שמלא כרסו וכו' אלא מברך תחלה בורא פרי האדמה ולאכול מרור ואכיל ולבסוף אכיל בלא ברכה הרי שבלשון הראשון כי איכא שאר ירקי וכן בלשון של רב חסדא אמר לאכול מרור ובלישנא דרב הונא אמר לשון על הואיל וכבר הותחלה מצות אכילתה מקמי ברכה דהא מצות אין צריכות כונה אלא מ"מ הואיל והוא מכוין בה שלא לצאת בעי ברכה באכילה שניה וכן בתוספתא אמרו במסכת זו פרק אחרון איזו היא ברכת הפסח אשר קדשנו וכו' לאכול את הפסח ואיזו היא ברכת הזבח לאכול את הזבח וכן לקרוא את ההלל או לגמור וכן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואף בדברים שנעשים על ידי שליח הן בדבר שצריך שימנוהו הבעלים כגון תרומות ומעשרות הן במה שאפשר להתמנות על כך בלא דעת בעלים כגון מילה והדלקת נר חנוכה כל שעושה אותם לעצמו מברך בלמ"ד להדליק נר חנוכה ובמילת בנו למול את הבן ובשחיטת פסחו וקדשיו לשחוט ובמזוזה אם קובעה לעצמו מברך לקבוע מזוזה ובהגבהת תרומות ומעשרות להפריש וכמו שאמרו בתוספתא של ברכות היה הולך להפריש תרומות ומעשרות ר"ל שלו מברך להפריש תרומות ומעשרות וודאי הוא הדין לחלה ואף גדולי הפוסקים כותבים בסוף סוגיא זו דהא נדה קוצה לה חלה ומחייבא לברוכי להפריש חלה הא כל שנעשית בשביל אחר מברך בעל וכן נהגו אבותינו וקדמונינו שבמילת בנו מברכין למול ומנהג אבות תורה היא:
+ומעתה צריך לפי מה שכללנו ליתן טעם בכסוי הדם ובפדיון הבן ובטבילה ובספירת העומר ובעירוב ובמקרא מגלה ובתפלין של ראש אם סח בין של יד לשל ראש שכלן בעל והרי אני נותן טעם לכלם לדעתי שכסוי הדם נגרר הוא אחר השחיטה וכל שהשחיטה בעל אף היא כן ופדיון עיקר המעשה נעשה על ידי כהן ואע"פ שאבי הבן מברך הואיל ו��יקר המעשה על ידי מי שאין חיוב המעשה עליו הדין כן וטבילה אף היא ברכת הרשות היא שאם רצה עומד בטומאתו (וכל) [וכן] שיש טבילה שאין הברכה קודמת לה כטבילת הגר שהיא מן הגדולות שבהן וכמו שאמרו אכתי גברא לא חזי וספירת העומר אף היא בזמן המקדש היה עקר המעשה ר"ל הקצירה קודם לברכה ועירוב אף היא ברכת הרשות הוא שאם לא רצה לאפות ולבשל אינו צריך עירוב ומקרא מגילה נראה לי הטעם מפני שהכפרים מקדימין ליום הכניסה ואיזה בקי שבעיר קורא להם והרי שהברכה נעשית על ידי מי שאין חיוב קריאה עליו עכשו וכיון שהברכה נעשית קודם פורים בעל לא זזה ממקומה וכן שהדבר מצוי אף בזמנה לילך אחר בקי להוציאו אע"פ שיצא וכמו שאמרו הכל חייבים בקריאת מגלה ואין הכל בקיאים וכו' ותפלין של ראש הרי הותחלה המצוה בשל יד עד שאם לא סח לא היה צריך לברך בשל ראש כלל.
+זהו הכלל הנראה לי בדין זה ושנוסח כל הברכות מתישב עליו וכן שהסוגיא והתירוצין שבה מתישבים ועומדים במקומם ואין נדחין כלל שאין לדחות הסוגיא ותירוצין שבה אע"פ שהם על דעת האומר לבער שהרי דרך פשיטות הונחו כדבר הפשוט לכל כזו שאמרו לא סגיא דלאו איהו מהיל ולא סגיא דלאו איהו שחיט ולגירסתנו לא סגיא דלא שחיט וכן הא דמדאגבהיה נפק ביה נפסקה במקומה וכן שמאחר דבלבער כולי עלמא לא פליגי הדבר פשוט על כל פנים שמה שהעלו בעל ביעור טעם אחר הוא אם מצד מה שכתבנו אם מצד טעמים אחרים:
+ומ"מ הרבה מפרשים כתבו בה טעמים אחרים וכוללים את הענין בדרך אחרת אלא שמשתוים עמנו לקיים דברי כל הסוגיא והתירוצין שבה אלא שחלוקים עלינו בטעם מצד המצות היוצאות מן הכלל והוא שגדולי המחברים פסקו כדעתנו בסוגיא זו לקיימה היא וכל התירוצין שבה ואבי הבן מברך למול ושוחט פסחו וקדשיו מברך לשחוט ולולב שברכתו בעל משום דמדאגבהיה נפק ביה ואם בירך קודם שיגביהנו מברך ליטול אלא שלא תקנו לברך עד שיטלנו שמא לא תזדמן לו נטילתו וכללו בענין זה שכל שעושה אותה לעצמו ור"ל אע"פ שהיה אפשר לו לעשותה על ידי שליח מברך בלמ"ד כגון מילת בנו ושחיטת פסחו וקדשיו ומזוזה ומעקה שעשאן לעצמו ואין צריך לומר במה שאי אפשר על ידי שליח כגון ציצית ותפלין וסוכה ודומיהם וכל שעושה אותה לאחרים מברך בעל ואם עשאה לו ולאחרים אם מצות חובה כשופר מברך בלמ"ד ואם רשות כעירוב מברך בעל וביעור שמברך בעל אע"פ שהוא לעצמו הם נותנים טעם בדבר מפני שכשנתן דעתו לבדוק גמר בלבו לבטל והרי הותחלה המצוה והוה ליה כלולב ואין הטעם נכון לדעתי שהרי אין גמר דעת לבטל עד שיבדוק ויצניע את הצריך לו ועוד קשה לדבריהם מקרא מגילה ופדיון הבן וספירת העומר אלא שאפשר לישבן על הדרך שכתבנו בהם וכן ק"ל לדבריהם מצה ומרור שלפי כלל זה הם בלמ"ד וכדעת שכתבנו והם כתבוה בעל בהלכות חמץ:
+וגדולי הדורות פוסקים גם כן כסוגיא זו וכתירוצין שבה כדעתנו אלא שחלוקים עלינו גם כן בטעם המצות היוצאות מן הכלל והם כוללים בענין זה מה שנאמר בגמרא שכל מצוה שהוא עצמו חייב בה מברך בלמ"ד ואף באותם שאפשר לעשותם על ידי שליח כגון תקיעת שופר ונר חנוכה ואבי הבן במילת בנו ומילת גרים ועבדים שהרי חובה היא על כל העושה והכל חייבים בה ואצ"ל באותם שאי אפשר להם על ידי שליח כגון תפלין וציצית וסוכה ודומיהם ומתוך כך היו נוהגין לברך לאכול מצה ולאכול מרור וכדעת שכתבנו ולולב הואיל ומדאגבהיה נפק ביה אין ראוי לברך בלמ"ד וכן נטילת ידים וטבילה אבל מצות שאינם חובה עליו כגון עירוב ושחיטת חולין ומילת בן חברו ודומיהם מברך בעל ומצות ביעור שהיא בעל אע"פ שהיא מן המין הראשון מפרשים הטעם מפני שהיא כברכת הרשות שאם יודע שלא נשתמש בו חמץ אינו צריך בדיקה וכן מגילה אחר שאין חובה עליו לקרות אלא לשמוע ואנו מברכין על הקריאה הרי היא כברכת הרשות ומברך בעל אבל שופר שמברכין על השמיעה דוקא בלמ"ד ולא קבעו לברך על התקיעה מפני שיש תקיעה שאין אדם יוצא כגון תקיעה בבור וספירת העומר פרשו הם הואיל וזכר בעלמא הוא מברכים בעל שאינה אלא כברכת הרשות ואין זה נראה שהרי בזמן שבית המקדש קיים היה מן התורה ואף עכשו מצות עשה שלו נוהגת בכל מקום ובכל זמן לדעתנו אע"פ שיש חולקים בכך כמו שיתבאר בסוף המסכתא אלא שהטעם בה בודאי כמו שכתבנו שכבר הותחלה המצוה בקצירה ותפלין של ראש פירשו בו גם כן דהואיל ואם לא סח לא היה צריך לברך הרי היא כברכת הרשות ומ"מ קשה לי בה פדיון הבן וכן זו של ביעור אינו טעם נכון לדעתי שמ"מ במקום שצריך לבדוק חובה היא:
+וחכמי הדורות שלפנינו מוסיפין בה דברים כדי להשוות את הכל והם מקיימים את הסוגיא לענין לולב לומר שמאחר שהותחלה מצותו בשעת הברכה אינו מברך בלמ"ד אלא שדוחים את הסוגיא לענין מילה לומר שאף במילת בנו מברך על המילה וכוללים בענין זה שכל מצוה שהיא חובה עכ"פ לעשותה אם בגופו אם על ידי שלוחו הממונה מצדו ושהיא מצוה שברכתה עובר לעשייתה מברך בלמ"ד כגון ציצית ותפלין של יד וסוכה שצריך לקיימן בגופו וכגון תרומה וחלה שאי אפשר להן על ידי אחר אא"כ הוא שלוחו ממש ממונה מצדו אבל כל שאין חובה על עצמו כגון מילת בן חברו ושחיטת חולין או שהם חובה עליו אבל יכולות ליעשות על ידי אחרים אע"פ שאינו שלוחו כגון בדיקה ומקרא מגילה ושחיטת קדשים ומילת בנו כולם בעל וכן אפי' הם חובה עליו ואי אפשר לעשות אלא על ידו או על ידי שלוחו כל שאין הברכה עובר לעשייתה אף אלו בעל כגון נטילת ידים שאין ראוי לו לברך בידים מטונפות וכן טבילה הואיל ויש בה צד שאין ראוי לברך קודם טבילה כגון טבילת גר עשו נוסח אחד לכולם וכן שמשהגביהו יצא מן הדין ומברך אחר הגבהה מצד שירי המצוה וכן תפלין של ראש שברכתה אחר הנחת של יד ומצה ומרור אף הם לדעתם בלמ"ד וקשה לי בדבריהם נר חנוכה שאף היא נעשית על ידי שליח הבא מאליו אלא שהם דוחקים שמאחר שצריך שיהא השמן שלו הרי הוא כגופו וכמה חלוש טעם זה ומה ענין כשהשמן צריך שיהא שלו שיהא נידון כאלו צריך ליעשות בגופו והרי שחיטת פסחו וקדשיו הן על ידי עצמו הן על ידי שלוחו צריך שיהו שלו והם חזרו וכתבו בה מצד שהרואה מברך ואינה על ידי שליח וזו חלושה מן הראשונה שהראיה אינה מצוה מוטלת עליו ואף לכשתזדמן אין ברכתו ברכת מצוה אלא ברכת השבח ר"ל שעשה נסים וכל דברינו אינם אלא בברכת המצות כמו שיתבאר ואף החילוק שהם מחלקים בין מה שאפשר ליעשות על ידי שליחות הבא מאליו לאותו שאי אפשר ליעשות אלא בשליחותו ובמנויו ושהוצרכו לכך מצד שמצאו בהגבהת תרומות ומעשרות שהיא בלמ"ד אינו נכון אחר שהם תולין את הדבר בשאפשר ליעשות על ידי שליח ומפני שכל שאין הוא עצמו עושה את הדבר אין נופל בו לשון לעשות ומה לי במנוי מה לי בשאינו מנוי וכן קשה לדבריהם מילת עבדו שאפשר להתקיים על ידי שליח הבא מאליו ונאמר בה במסכת שבת קל"ז ב' למול את העבדים וכן שופר מתקיים על ידי שליח הבא מאליו ומברך בה לשמוע ואם מפני שהשמיעה היא המצוה אף המגילה כן ואם מפני שנוסח השופר בשמיעה ונוסח מגילה בקריאה זהו שנוי לשון אבל אינו שנוי ענין אלא שניהם ענין אחד זה לתקוע ולהשמיע וזה לקרות ולהשמיע וכן אף קביעות מזוזה ומעקה אפשר על ידי שליחות הבא מאליו ומברכין בלמ"ד וסוף דבר אין נוסח הברכות מתישב יפה אלא לפי מה שכתבנו ואעפ"כ מאחר שאין הדברים מתבררים כל כך להשוות את המדה ביניהם איני רואה לשנות במטבע הברכות וראוי להניחם על טופסיהם הישנים ואין אדם רשאי לחדש דבר מעתה:
+ודברים אלו כלם אינם אלא בברכת המצות אבל ברכת הנהנין כגון בורא פרי הגפן והמוציא שנתן ריח טוב בפירות בורא פרי העץ בורא פרי האדמה וכל הדומים להם וכן ברכות השבח הבאות על ראיית דברים מחודשים והם האמורות בפרק הרואה אינם לא בעל ולא בלמ"ד ואף ברכת המצות דוקא אותם הבאות במטבע קצר והם אותם שאומרים עליהם אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות כך או אשר קדשנו וכו' וצונו על כך אבל כל שבאות במטבע ארוך כגון קדוש היום וברכת גאלנו ודומיהם אינן באות לא בעל ולא בלמ"ד:
+שאלו הראשונים מפני מה אין מברכין זמן על הביעור הואיל ומזמן לזמן הוא בא ואם מפני שיכול לבדוק כל זמן שירצה הרי סוכה יכול לעשותה קודם החג וכשעשאה מברך זמן ותירצו בה שאין מברכין זמן אלא בדבר שיש בו קצת הנאה ונראה לי שמצוה שאין עיקרה לעצמה אלא להרחקת עבירה כגון בדיקה שהיא ליזהר ממציאת חמץ אין בה זמן ומ"מ אף הם שאלוה לענין ספירת העומר ואין זה מספיק בה אלא שאני אומר שספירת העומר נפטר הוא בזמן של יום טוב:
+כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה ומ"מ לקצת גאונים ראיתי שמוציאין מן הכלל קצת מצות אחרות כמו שנבאר וצריך שתדע שדבר זה חלוק לשלשה דרכים אחד ברכת הנהנין ומין זה כלו צריך שיברך קודם ההנאה ואין אחת מהן יוצאה מן הכלל שהרי אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה והשנית ברכות השבח כגון אלו הבאות על ראיית דברים מחודשים או שמיעתם כגון ברוך שכחו מלא עולם ברוך עושה בראשית ברוך משנה הבריות ודומיהם ואלו אין ברכתם אלא אחר השמיעה או הראייה אלא שבתלמוד המערב מזקיקים להיותה תיכף לראייה או שמיעה ולשונם בזה בענין ברקים היה יושב בבית הכסא ר"ל מקום שאין ראוי לברכה אם יכול לצאת ולברך בתוך כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא וכן באותן הברכות הנתקנות בכל שהם לשבח הבורא וכן נראה ממה שנאמר בהם כי שמע קל תרנגולא וכו' כי סיים מסאניה וכו' אלמא תיכף לענין הוא מברך אלא שבאלו סמכו הגאונים להמתין להם לשחרית ולסדרם ביחד ולא עוד אלא שקצת גאונים כתבו שעל סדרי המציאות נתקנו ואע"פ שלא הוזקק להם מצד עצמו חייב לברך כגון אפי' לא שמע קול תרנגול מברך אשר נתן לשכוי בינה וכו' כמו שכתבנו בברכות והשלישית היא שאנו עסוקים בה עכשו והיא ברכת המצות ואמר עליה שכלן ראוי לברך קודם למצוה ואמרו עליה בגמ' חוץ מטבילה ושופר ושאלו בה בשלמא טבילה אכתי גברא לא חזי אלא שופר מאי טעמא אילימא משום דילמא מיקלקלן תקיעתא כלומר ותהא ברכתו לבטלה א"כ אף שחיטה ומילה ניחוש שמא יתקלקלו בידו ותהא ברכה לבטלה אלא ודאי אין חוששין על מי שהדבר בידו שתתקלקל בידו אע"פ שחוששין למי שאינו בידו שמא לא תזדמן בידו וא"כ לית כאן שופר אלא חוץ מן הטבילה בלבד:
+ואע"פ שטבילה סתם נאמרה מדקאמר דאכתי גברא לא חזי פירשוה הגאונים דוקא באחת משתי טבילות או בטבילת הגר שאע"פ שכבר מל אינו ראוי לברך שהרי אמרו מל ולא טבל כאלו לא מל ואינו ראוי לברך אשר קדשנו במצותיו וכו' או בטבילת בעל קרי לזמן שתקנו טבילה לבעלי קריין שנמצ�� אסור להתפלל או לברך עד שיטבול הא טבילות של שאר טמאים מברך עובר לעשייתן שהרי אמרו נדה קוצה לה חלה ואין ספק שחייבת לברך וכן אמרו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה ר"ל לתפלה ולברכות ואחר טבילה לקירויין או לפליטתן מברכות ומתפללות ואע"פ שלא כלו עדיין ימי זיבה ונדות אלא שטבלו לקירויין ולפליטתן שאינה אלא טומאת ערב אלמא דזב ונדה כל דליכא קרי ופליטה מברכין ומתפללין ומאחר שמתפללין ומברכין לשאר מצות אף הם מברכים על הטבילה קודם טבילה ועכשו שבטלו לטבילת בעל קרי ופליטה אין מקום לשמועה זו אלא בטבילת גר וזהו שגדולי הפוסקים לא הביאו בה אלא טבילת גר ומ"מ גדולי הרבנים כתבו שמאחר שבטבילת בעל קרי הותקנה הברכה לאחר הטבילה אף בכל הברכות כן וכן דעת התוספות אחר שבטבילת גר גם כן הותקנה כן ואני אומר שמן הדין אין ראוי לברך אלא אחר הטבילה וכדתני סתמא חוץ מן הטבילה ולא אמר חוץ מטבילת גר או בעל קרי וכן קתני סתמא טבל ועלה בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו וכו' על הטבילה ואע"ג דנדה קוצה לה חלה ומברכת בזה לא הגיע זמן טבילתה ומאחר שהיא עושה את המצוה אין ראוי להפקיע את ברכתה מכל וכל אבל טבילה שהיא באה עכשו לטהר נוח לנו שתמתין עד שתטבול ותהא הברכה תכופה לטבילה קודם שתתנגב שכל שאפשר לה בנקיות יישר כחה והראיה שהרי נטילת ידים תקנו הגאונים שלא לברך עד שיטול ויברך אחר הנגוב ואע"פ שלדעת האוסר בנטילת ידים בתשעה באב וביום הכפורים אינו נמנע משאר ברכות מ"מ כל שהוא בא ליטול אינו מברך עד שיטול שכל שאפשר לו בנקיות כך הוא בראוי ואע"פ שאמר דאכתי גברא לא חזי לישנא רויחא כלומר שאינו נקי לגמרי ואינו ראוי לברך עד שיתנקה הואיל והוא סמוך לנקיותו וכן עיקר:
+ואע"פ שלא הוזכר כאן להוציא מן הכלל אלא טבילה בתלמוד המערב אמרו עליה חוץ מקדושין ובעילה ונראה לי לפרש בה בקדושין קדושי כסף ושטר ובעילה בקדושי ביאה ומה שחלקם לשנים מפני שלדעתי טעמים חלוקים הם שהקדושין בכסף ושטר אין לו לברך עד שיקדש שמא לא תסכים לכך או ירקד שטן בין ברכה לקדושין ותהא ברכה לבטלה שכל שאין הדבר בידו חוששין לו ובקדושי ביאה אע"פ שבתחילת ביאה מסורה היא בידו מ"מ אין ראוי לו לברך בשעתו משום לא יראה בך ערות דבר וצריך להמתין עד שיפרוש וירחיק ויטול ידיו וברכה זו יש שפירש אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה וי"מ בברכת אירוסין ואף שבע ברכות אין מברכין אותן עד שתכנס לחופה ואע"פ שחופה הראויה לביאה בעינן וכל שלא ברך אינה ראויה לחופה שכלה בלא ברכה אסורה לא נאמר כן אלא שתהא ראויה לביאה מצד עצמה ר"ל שתהא טהורה אבל זו הרי הברכה תכופה לחופה ועוד שהרי ברכות אלו ברכות שבח הם ויש להם מקום אף לאחר מעשה והראיה שהרי כל שבעת הימים מברכין כלם בפנים חדשות וקצתן אף בלא פנים חדשות וגדולי המחברים כתבו בהם שקודם נישואין הם ואין הדברים נראין:
+ונשוב לדברינו והוא שהגאונים הוציאו מכלל זה גם כן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שלא לברך עד שימול שמא תתקלקל המילה שאע"פ שאין חוששין למוהל עצמו כמו שכתבנו מ"מ אין לו לברך במה שביד אחר עד שידע במה לסמוך וכמו שביארנו בלולב שאין לו לברך עד שיטלנו בידו ומ"מ כל שאבי הבן מוהל ראוי לתכוף ברכת להכניסו לברכת המילה ואף כשאחר מוהל המנהג להיות אבי הבן מברך להכניסו תיכף למילה קודם פריעה:
+אין בודקין לאור החמה ר"ל אם לא בדק בלילה שצריך לבדוק ביום והוא שאמרו בתלמוד המערב וכי יש חמ�� בלילה תפתר בשלא בדק הדא אמרה אפי' ביום צריך נר ולא לאור הלבנה בלילה אלא לאור הנר ואפי' ביום שאור הנר יפה לבדיקה כמו שביארנו במשנה ואכסדרה שאורה גדול אם לא בדק בלילה נבדקת היא לאור של עצמה וכן הדין בכל מה שכנגד חלון או כנגד ארובה וחצר מ"מ אינה צריכה בדיקה מפני שהעופות מצויים בה:
+
+Daf 8a
+
+חורי הבית העליונים כל כך שאין יד אדם שולטת בהם אלא על ידי הדחק וכן חורי הבית התחתונים שנמוכים יותר מדאי ואין נוחים להשתמש בהם אין צריכין בדיקה שמן הסתם אין משתמשין בהם ולגרירת חולדה או עכבר אין חוששין כמו שיתבאר ומ"מ מקומות שהקטנים רגילים להשתמש שם בודק והדבר נאה ובתלמוד המערב אמרו תחתונים צריכין בדיקה מפני שיד התינוקות ממשמשת בהם היה באותם החורים עליונים ותחתונים חמץ הידוע יש אומרים שדיו בבטול ואין נראה כן:
+וכן גג היציע והוא כעין חדר עשוי לפני החצר מתוכו להצניע שם כלים הרגילים להשתמש בהם וגגו נמוך אלא שאין נוח להשתמש בו מפני שהוא משופע ומתוך כך אין צריך לבדוק וכן גג המגדל והוא כעין תיבה גבוהה ונעשה להצניע בו אוכלין ואע"פ שתוכו צריך בדיקה גגו אין צריך בדיקה שמתוך גבהו אין תשמישו נוח מגבו:
+ורפת בקר ולולין והוא מקום דירת התרנגולין שאין דרכן של אלו בתשמיש של חמץ ואפי' כן בהמות ותרנגולין אכלוהו וכן המתבן אין דרכו בתשמיש חמץ ולפיכך כל אלו אין צריכין בדיקה:
+אוצרות שמן אין צריכין בדיקה אף במסתפק מפני שיש קבע לסיפוקו ודרכו של אדם להזמין מה שצריך לו ממנו קודם אכילה אבל אוצרות יין במסתפק צריכים בדיקה שאין קבע לסיפוקו ופעמים שהשמש עומד מהשלחן ופתו בידו והולך לשם להביא עוד יין לסעודה ובשאינו מסתפק מיהא אין צריך בדיקה ואוצרות שכר במקום שרגילים בו דינם כאוצרות יין ובזמן הזה שדרכם להדליק בשמן יש מחמירים לומר שצריך לבדוק במסתפק ולא אמרו אין צריך אלא במקום שאין מסתפקין ממנו אלא לאכילה ועל זו סמכו גדולי הנשיאים שבנרבונא באזהרות שלהם להצריך בדיקה באוצרות שמן במסתפק ודברים אלו אין לו לבעל הבית אלא מה שעיניו רואות והוא שאמרו בתלמוד המערב מרתף יין צריך בדיקה ומרתף שמן אין צריך בדיקה אוצר בין של יין בין של שמן אינו צריך בדיקה איזהו מרתף כל שהוא נתון עם הלחם בחצר אוצר שאין נתון עם הלחם בחצר יש מרתף שהוא כאוצר ויש אוצר שהוא כמרתף מרתף שהוא בוש לאכול בתוכו הרי הוא כאוצר אוצר שאינו בוש לאכול בתוכו הרי הוא כמרתף:
+מטה החולקת בתוך הבית מכותל צפוני לכותל דרומי ונשאר אויר בבית משפת המטה פנימי ולהלן לצד מזרח והבית פתוח למערב ומשוך לשם עד שכל תשמישו של בית משפת המטה החיצון ולחוץ כשבא לבדוק את ביתו צריך לבדוק אף באותו אויר שמן המטה ולפנים מפני שאדם עובר לשם תחת המטה בד"א בשהמטה גבוהה עד שאדם עובר תחתיה בלא צער ושאין עצים ואבנים סדורים תחתיה שיעכבו את המהלך אבל אם המטה נמוכה עד שאין אדם עובר שם אלא בצער או שהיתה גבוהה אבל עצים ואבנים סדורים תחתיה אין צריך בדיקה משם ולהלן ויש בשמועה זו פירוש אחר וגירסא אחרת וזו עיקר וגירסא שלנו היא שבראשונה גורסין מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת אינה צריכה בדיקה ורמינהו מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורים תחתיה אינה צריכה בדיקה כלומר ומטעם דעצים ואבנים סדורים תחתיה הא לאו הכי צריך בדיקה ותירץ בה הא דמדליא הא דמתתיא שכשהיא גבוהה ואין עצים סדורים תחתיה צריכה בדיקה כמו שפירשנו:
+חור ��בין אדם לחבירו והכותל רחב הרבה זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלים בלבם אבל חור שבין יהודי לארמאי לא יבדוק כלל אלא יבטל בלבו שמא יאמר הגוי כשפים הוא עושה לי ואע"פ ששלוחי מצוה אין נזוקין היכא דשכיח היזקא שאני ואפי' רואהו משתמש בו תמיד ואינו חושש לכשפים כל שהוא משתמש בו בלילה ובהכנסת נר יש לחוש וכן חור שבין אדם לחבירו או אף בינו לבין עצמו אם יש שם צד סכנה כגון שנפל עליו עפר שלמעלה הימנו ונסתם ויש שם סכנת עקרב אע"פ שהכלב יכול לחפש אחריו שאין המפולת פוטרתו מלבדוק אין צריך בדיקה שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם ואע"פ ששלוחי מצוה הם אין ראוי לסמוך על הנס וכן כל כיוצא בזה:
+בית הדגים בקטנים צריך בדיקה שאין קבע לסיפוקם אבל גדולים אין צריך בדיקה ובית המלח ובית השעוה שמדליקים מהם לשלחן ובית התמרים ושאר הפירות ובית העצים צריכים בדיקה שרגילים היו להתחמם כנגדם בשעת סעודה ואף אלו אין קבע לספוקם:
+האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני או כדי שאזכה לחיי העולם הבא אינו מפקיע שכר צדקתו בלשון זה אע"פ שדומה כעובד על מנת לקבל פרס שאין זה אלא כמתעורר לידור מחמת יראת עונש ולא שאם יבואהו עונש אחר אח"כ שיהא קורא תגר אלא מצדיק את דינו ואינו מהרהר אחר מדותיו ית' וכבר ביארנוה בראשון של ראש השנה:
+
+Daf 8b
+
+אע"פ שאין סומכין על הנס במקום שההיזק מצוי מ"מ אף הוא אין ראוי להפקיע עצמו מן המצוה מתוך רכות הלב ומפחד הדברים שאין מצויים כל כך אלא יהא לבו בטוח בה' ית' אמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שאתה הולך ומוצא אהלך שלו ושקט ובמדרש שיר השירים אמרו מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב אינו מדבר אלא בפעמי רגלים מעשה באחד שעלה לרגל ושכח ולא נעל את ביתו ומצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו ושוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס את תרנגולתיו ובא ומצא החתולות מקורעות לפניהן ושוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים ובא ומצא אריות מקיפין את הכרי מעשה בשני אחים עשירים באשקלון שהיו להם שכנים רעים הוי אמרין אימת אלין יהודאי סלקין למצלייה בירושלם ונן מפקחין בתיהון מטא זימנא וסלקון זימן להם הקב"ה מלאכים כמותם נכנסים ויוצאים בבתיהם מן דאתא פלגון מה דאייתי עמהון למגוריהון אמרין לון אן הויתון אמרין לון בירושלם אימת סלקתון ביום פלן אימת אתיתון ביום פלן אמרין ברוך אלהיהון די יהודאי דלא שבק יתכון אינון סבירין אימת יסקון ואנן מפקחינן בתיהון וכל יומא כדמותכון נפקין ועלין בבתיכון הדא הוא דכתי' מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב:
+כל אדם חייב לעלות לרגל בין שיש לו קרקע בין שאין לו קרקע ומ"מ יש צדדים מצד גופו שהוא פטור כגון זקן וחולה ודומיהם על הדרך שפרשנום במסכת חגיגה:
+לעולם יכוין אדם במצות שיהא מקיים אותן לשמן ולא יכוין בהם בשום צד להנאת עצמו דרך הערה אמרו מפני מה אין פירות גינוסר בירושלם כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא בשביל פירות גינוסר דיינו ונמצאת עלייה שלא לשמה משתתפת עם עליה לשמה:
+בתי כנסיות ובתי מדרשות בתלמוד המערב פירשו שצריכות בדיקה שכן מכניסין בהם חמץ באבריות בראשי חדשים ופירושו באבריות בראשי חדשים ר"ל בסעודת ראש חדש שהיו עושין כשהיה החדש מעובר כדי לפרסם עבור החדש אחר שלא קדשוהו ולשון אבריאות מלשון הבראה או מלשון עבור וי"מ אבריאות עבור שנה ובראשי חדשים סעודת ראש חדש ואינו כן שבעבור שנה לא היה שם סעודה ובתי כנסיות שלנו הואיל והתינוקות מכניסים שם חמץ בכל השנה צריכים בדיקה:
+
+Daf 9a
+
+המשנה השנית והכונה בה בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום אם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר ואין לדבר סוף ר' יהודה אומר בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור וחכמים אומרים לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר אם לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ומה שהוא משייר יניחנו בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו אמר הר"ם פי' גררה ענינו ידוע כמו גורר אדם מטה מגזרת כמים הנגרים ארצה וחולדה גם כן ידוע פי' בתוך המועד ולאחר המועד ענינו בתוך ימי החג ולאחר ימי החג ותועלת הבדיקה לאחר המועד כדי שיאבדנו ולא יהנה בו כי העקר אצלנו חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואמרם ומה שהוא משייר חוזר על תחלת המאמר והוא אמרם אור לארבעה עשר בודקין את החמץ כי מה שמשייר יניחנו בצנעה עד שיחול שעת האיסור כי הוא אם הניחו בלי מוצנע ומצא שחסר ממה שהניח צריך בדיקה אחרת לפי שנאמר בידוע שגררה חולדה וטעם מחלוקת ר' יהודה וחכמים כי ר' יהודה אומר אם לא בדק בשעת שהיא שעת איסור חמץ אינו בודק כלל דילמא אכיל מיניה וחכמים אינם רואים בזאת הגזירה לפי שהם אומרים הוא עצמו שחזר עליו לשרפו מיכל אכיל מיניה ומפני זה אומרים יבדוק בתוך המועד ולאחר המועד ואין הלכה כר' יהודה:
+אמר המאירי אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק עד שיצטרך להניח שומרים במקומות הבדוקים עד שיבדוק כל הבית שאם כן מה הועיל בשומרים הללו ואף כשבדק כל הבית יש לחוש שמא תגרור מחצר לחצר או אף מעיר לעיר שאי אפשר לכל ישראל לבדוק חמצם כאחת ולא הוצרך ללמד כך אלא ממקום שמכניסין בו חמץ למקום שמכניסין גם כן אלא שבדקו שאם ממקום שמכניסין למקום שאין מכניסין כבר למדנוה ממה שאמרנו שמקום שאין מכניסין אין צריך בדיקה ולא חששנו לגרירת חולדה כמו שכתבנו למעלה שאף היא אינה מצויה אלא במקומות שהפת מצויה שם ומשנה זו פירושה מן הסתם הא אם ראינוה נכנסת וחמץ בפיה אין אומרין שכבר אכלתו אלא חוששין שמא לא אכלתו או שהותירה וצריך לבדוק פעם אחרת ואם לא מצא תולין בה שכבר אכלתו וחומרא זו מפני שאין כאן אלא ספק אחד והוא אם אכלתו אם לאו אבל מ"מ הרי הכניסה חמץ בודאי אבל אם היו שם שתי ספקות אינו צריך בדיקה ואף בזו יש אומרים דוקא בשאחת מן הספקות ספק ביאה אבל כל שודאי נכנסה אע"פ שיש שם שתי ספקות מצד אחר צריך בדיקה אא"כ במקום שיש בו כדי לתלות כמו שיתבאר ולדעת זו מיהא כל שראינוה וככר בפיה סמוך לבית זה ולא ידענו אם נכנסה אם לאו שהרי ספק נכנסה ספק לא נכנסה ואם נכנסה שמא אכלתו אין צריך בדיקה ואפי' בטול אינו צריך לדעת קצת אלא שיש מפקפקין בבטול ומ"מ אם היה לחם גדול שבודאי לא אכלתו בשעה זו אין כאן אלא ספק ביאה וצריך לבדוק וי"א שספק אכלתו אינו קרוי ספק הואיל ומ"מ תכף שנכנסה יצא הבית מחזקת בדוק:
+ר' יהודה אומר בודקין אור י"ד ובי"ד שחרית ר"ל אם לא בדק בלילה יבדוק בשחרית ואם לא בדק בשחרית יבדוק בשעת הביעור והיא תחלת שעה ששית הא מכיון שעבר זמן הביעור לא יבדוק שמא יבא לאכול ממנו אלא יבטל ולכשימצא יבער וחכמים אין חוששין לשמא יאכל והלכך אם לא בדק שחרית יבדוק בתוך המועד ר"ל בתחלת שעה ששית לא בדק בתחלת שעה ששית יבדוק לאחר המועד ר"ל כל יום י"ד ואין חוששין שמא יבא לאכול שהרי אף הוא מחזר אחריו לשרפו היאך הוא אוכל ממנו כך פירשוה גדולי הרבנים וכן עיקר ומ"מ גדולי הפוסקים פרשו תוך הפסח ולאחר הפסח ואתה צריך לפרש לדבריהם שאע"פ שהלכה כר' שמעון שאין חמץ שעבר עליו הפסח אסור אלא משום קנס והרי אין כאן קנס הואיל ולא היה ידוע לו שמא מתוך שלא בדק יש לחוש להערמה וכן אתה צריך לפרשה בשלא בטל וכן הדין שהרי ביטול לא נתקן בזמן חכמי המשנה ואף בתלמוד המערב מצינו שחוששין להערמה והוא שאמרו שם הפקיר חמצו בשלשה עשר מהו לאחר הפסח ר' יוחנן אמר אסור ור' שמעון בן לקיש אמר מותר התיב ר' יוחנן אי אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור כלומר ומן הסתם הפקירו ואעפ"כ לאחר הפסח אסור אמר ליה תמן איסורו גרמה לו כלומר שאע"פ שמפקירו בדעתו הרי אין ברשותו להפקירו והאיסור הוא שהפקירו והיאך הוא נפקע אבל זה שהפקירו בשלשה עשר מותר והוא הדין בכל שקודם זמן האיסור אמר ר' יוסה לר' פנחס נהיר את כד הוינא אמרין ר' יוחנן כר' יוסי ור' שמעון בן לקיש כר' מאיר פירוש שנחלקו במסכת נדרים בהיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל שנותן לאחר והלה מותר בו ושאלו שם אין עמו אחר מאי ולדעת ר' מאיר נותן על גבי הגדר או על גבי הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל אדם והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר ואמר ר' יוחנן מאי טעמא דר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות זוכה אף הפקר כן והלכך הפקיר חמצו אינו כלום הואיל ואין כאן זוכה שהרי השהה אותו אצלו ואינה כן כלומר לא נחלקו בזו שלענין הפקר אין אנו צריכים לזוכה כלל אלא ר' יוחנן חייש להערמה והואיל והפקיר קרוב לזמן הפסח ראוי לקנסו לאסרו אחר הפסח שלא כוון להפקר גמור אלא להתירו לעצמו לאחר הפסח ור' שמעון בן לקיש לא חייש מה נפיק מביניהון ר"ל אי משום ר' יוסי אי משום הערמה נפל עליו מפולת והפקירו לטעם הערמה אין כאן הערמה לטעם זוכה אין כאן זוכה והלכה כר' יוחנן ומעתה אתה רשאי לפרש תוך המועד ולאחר המועד תוך הפסח ולאחר הפסח והלכה כחכמים ומ"מ כל שבודק אחר הפסח אינו מברך:
+ואמר אח"כ שכשבדק והוא משייר בו כדי ליטול ממנו לצורך אכילת הלילה ומחרתה ולבער את הנשאר יניחנו בצנעה ר"ל במקום צנוע שלא יהא צריך בדיקה אחריו ופירשו בגמ' כגון שהוא יודע כמה פרוסות הניח וכמה מהם אכל ומצא לאחר חשבונו חסר כגון שהניח עשר ומצא תשע שהוא צריך בדיקה הא אם לא ידע כמה הניח אע"פ שלא הניחו במקום המוצנע אינו צריך בדיקה אא"כ ראה חולדה בפנינו ונטלה מהם שהרי אמרו אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וכו' כמו שהתבאר:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+אע"פ שהגוים אין להם טומאת אהל והנוגע בקבריהם טהור מ"מ מטמאים הם במגע ובמשא ומקום ששכנו בו מטמא עד שיבדק ולא סוף דבר בחוצה לארץ שהרי ארץ העמים טמאה היא מצד עצמה ואין כאן בדיקה אלא אף מקום ששכנו בו בארץ ישראל וטומאתו עד שיבדק שמא קברו שם נפלים והוא הנקרא מדור הגוים ותרומה שנטמאת במדור זה תולין לא אוכלין ולא שורפין וכמה ישהא הגוי במקום זה ויהא צריך בדיקה כשיצא וירצה הישראל לדור שם ארבעים יום כדי יצירת הולד בכדי שתתעבר אשתו ותפיל נפל הראוי לטמא ודבר זה אף במדור שאין בו אשה מגזרת מדור שיש בו אשה הא פחות מארבעים יום אין צריך בדיקה ואין חוששין שמא כשנכנסה לשם נתעברה והפילה שאין אומרין בספקות להחמיר וכל מקום שחזיר וחולדה וכיוצא בהם מצויים שם אין צריך בדיקה שאם היתה טומאה לכאן חולדה וחזיר גררוה:
+חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפי' הן בני יומן שהיה לנו לחוש שטבל הם הרי הם בחזקת מתוקנים מפני שחזקה עליו שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו וכבר הרחבנו בה יותר בשלישי של עבודה זרה:
+אין התבואה חייבת במעשר מן התורה עד שתתמרח ותראה פני הבית אבל אם מירחו והכניסו דרך גגים או שהכניסו דרך הפתח עד שלא נמרח אינו חייב במעשר מן התורה אלא שחכמים גזרו שלא לאכול ממנה אכילת קבע אלא אכילת עראי ואכילת בהמה כולה אכילת עראי היא הילכך מערים אדם ומכניס תבואתו במוץ שלה שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וכבר הרחבנו בה יותר בחמישי של ברכות:
+
+Daf 9b
+
+היולדת טמאה כנדה שבעה לזכר ושבועים לנקבה אפי' ולד מת אפי' נפל והוא שהפילה מארבעים יום ואילך ואף בנפל כל שהוא מרוקם וניכר בין זכר לנקבה טמאה שבעה לזכר ושבועים לנקבה ואם לא הוכר נותנין לה חומרי זכר וחומרי נקבה והנפל אע"פ שלא נתקשרו איבריו מטמא באהל ומתוך כך בור שידוע שמטילין בו נפלים המאהיל עליו טמא אפי' לא ראהו ואפי' היו חולדה וברדליס מצויים שם שאין ספק מוציא מידי ודאי ושמא בשעה שהאהיל היה שם ואח"כ גררוהו היו שם שתי ספקות כגון ספק נפל הפילה ספק שפיר מלא רוח הפילה שאינו מטמא וחולדה וברדליס מצויים שם הרי המאהיל טהור שמא אינו נפל ואת"ל נפל היה שמא חולדה וברדליס גררוהו עד שלא האהיל הוא עליו וכבר ביארנוה בשלישי של עבודה זרה:
+תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל פרוסה מאחד מן הציבורין ונכנס לבית ולא ידענו אם מצה הכניס או חמץ הכניס צריך בדיקה ואע"פ שרוב ציבורין מצה שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וי"א שאינו צריך בדיקה הואיל והבדיקה אינה אלא מדברי סופרים ספק סופרים להקל וכל שאמרו כאן בספקות לדעתם אינו אלא שהוא צריך ביטול הואיל והביטול מן התורה ר"ל שמפקיע ממנו איסור תורה:
+פירשה פרוסה אחת מזוית אחת ובא עכבר ונטלה והכניסה לבית אין צריך בדיקה ודאי מצה הוא שכל הפורש מן הרוב פורש ואין כאן ספק אלא שמבטלו בלבו ולדעת שניה אף בטול אינו צריך ושני דברים אלו אתה למד מתשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח שספקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב כמו שהתבאר במקומו:
+ויש מפרשים שמועה בלחם גדול שאין לספק באכילתו בשעה זו אבל בקטן אף בקבוע אין צריך שהרי אף אם חמץ היה שמא אכלתו והם שתי ספקות ומ"מ לשיטתנו אין שתי ספקות מפקיעות חיוב בדיקה אלא כשאחת מהן ספק ביאתה לבית זה אבל כל שודאי נכנסה עם הפת אע"פ שספק חמץ ספק מצה ואם חמץ ספק אכלתו צריך לבדוק או לבטל לדעת שניה הואיל וכל עצמה של בדיקה על הספק היא באה וגדולי המפרשים כתבו שספק אכלתו אינו ספק שמכיון שנכנסה חל עליו חיוב בדיקה ולא היה לו להשהות בכדי שיעור אכילה ונמצא שבעוד שלא היה שם אלא ספק אחד חל עליו חיוב בדיקה וא"כ אף בלחם קטן צריך בדיקה:
+היה הדבר בהפך ר"ל תשעה של חמץ ואחד של מצה כל שכן שצריך בדיקה או ביטול לדעת שניה פירש צריך בדיקה אף לדעת שניה שהרי זה ודאי:
+שני ציבורין אחד של מצה ואחד של חמץ ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ושני עכברים אחד נטל מצה ואחד נטל חמץ ונכנס אחד לבית זה ואחד לבית זה ואין ידוע באחד מהם באיזה בית נכנס אין צריך ��דיקה הואיל ויש במה לתלות והריני אומר של חמץ נכנס בשאינו בדוק ושל מצה נכנס בבדוק ומ"מ ביטול שהוא מן התורה צריך ודבר זה אתה למד ממה שאמרו בתרומות שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואע"פ שאין חולין רבין על התרומה ודוקא בתרומה דרבנן אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה ואף זו של חמץ י"מ אותה בלחם גדול אבל בלחם קטן אין צריך אפי' ביטול וי"א בהפך שבלחם גדול אין כאן אלא ספק אחד וצריך בדיקה ומ"מ נראה משיטת הגמרא לדעתנו שזה אינו בכלל ספק והרי הוא בודאי שזה נכנס לזה וזה לזה ותולין להקל וכל שאתה תולה להקל הרי הוא כודאי ואין צריך בדיקה אלא שמבטלו וגדולי המפרשים כתבו שאף בציבור אחד של חמץ ושני בתים בדוק ושאינו בדוק ובא עכבר ונטל מן החמץ ולא נודע לאיזה נכנס שתולין להקל אבל שני ציבורין אחד של מצה ואחד של חמץ ובית בדוק ולא נודע איזו נכנסה לבית זה בזו הואיל ואין כאן שאינו בדוק לתלות בו צריך בדיקה ויש מקילין אף בזו ואין נראה כן שכל שאין בה לתלות על דמיון קופות של תרומות אינו כודאי וכל שאתה דנו בספק ואין שם שתי ספקות ושתהא אחת מהן ספק ביאה צריך בדיקה לדעתנו או ביטול לדעת שניה:
+ולענין תרומות מצינו בדוגמת הראשונה והוא שאמרו במסכת תרומות פרק שביעי שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה תרומה לתוך אחת מהן אני אומר לתוך של תרומה נפלה אבל דוגמת השניה ר"ל בקופה אחת של חולין ושתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלה אחת מהן לתוך הקופה אם נאמר בה שזו של חולין היתה לא מצינו אלא שאפשר לדון בה כן ואף אנו כתבנו דוגמתה בענין איסור והיתר בפרק גיד הנשה אלא שמ"מ דעת גדולי המפרשים היתה שמאחר שמצאו דוגמת הראשונה בתרומות ולא מצאו שם דוגמת השניה הקלו בראשונה והחמירו בשניה:
+
+Daf 10a
+
+ציבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ובא עכבר ונטל ונכנס לאחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם נכנס אם באו שני הבעלי בתים לישאל כאחת כל אחד צריך בדיקה לדברי הכל שהרי זה כודאי ואם בזה אחר זה הרי זה ספק ויש בכל אחת מהם במה לתלות ואין אחד מהם צריך בדיקה אלא ביטול ואם בא אחד מהם לישאל עליו ועל חברו הרי זה כבאים זה אחר זה ואין צריכין בדיקה אלא ביטול ודבר זה אתה למד מדין שני שבילין שאם אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חברו והלך בשני ועשה טהרות באו לישאל בבת אחת טמאים בזה אחר זה טהורים בא אחד מהם לישאל עליו ועל חברו הרי הם כבאים בזה אחר זה וטהורים:
+ראה עכבר בחצר וככר בפיו והבית בדוק ואין ידוע אם נכנס אם לא הרי אין כאן אלא ספק אחד והוא ספק ביאה ולפיכך צריך בדיקה וי"א דוקא ביטול הא אם היו שתי ספיקות כגון שתי בתים לפניו אחד בדוק ואחד שאינו בדוק אין צריך בדיקה ולדעת שניה אפי' ביטול לא צריך וכיוצא בה לענין טומאה במה שכבר ידעת שספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמאה והבקעה והיא קבוצת שדות הרבה זו אצל זו בימות הגשמים שהיא מוכנת לזרוע אפי' לא היתה מוקפת גדר דינה כרשות היחיד לטומאה ואם היה בתוכה שדה אחד של טומאה ואמר נכנסתי לבקעה זו ואיני יודע אם נכנסתי לשדה זו אם לאו ספקו טמא שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא אף בספק ביאה ואע"פ שיש כאן שתי ספקות שהרי אפי' נכנס לאותו שדה שמא לא נגע בטומאה שלענין טומאה אף בספק ספיקא ברשות היחיד טמא ואצ"ל בספק מגע כ��ון שאמר נכנסתי באותה שדה אבל איני יודע אם נגעתי אם לאו שהוא טמא אבל לענין איסור כל ספק ספיקא מותר אף בדאוריתא והילכך בשני בתים מיהא אין צריך אפי' בטול ושמא תאמר אף בבית אחד שמא לא נכנס ואם נכנס שמא אכלתו אפשר בלחם גדול או שמא כדעת גדולי המפרשים שאלו נכנס חיוב בדיקה לשעתו הוא:
+נכנס עכבר לבית בדוק בפניו וככר בפיו והלך ובדק ולא מצא כלום אינו צריך לחזור ולבדוק עד שימצא ולדעת שניה אף ביטול אינו צריך וכן לענין טהרות דבר שהוא בחזקת טומאה בודק יפה ויוצא מחזקתו והוא שאמרו בגל של אבנים שיש תחתיו כזית מן המת ונתערב בשני גלים טהורים ר"ל שלא הוכר הטמא איזה הוא בדק אחד מהם ומצאו טהור הרי השנים טמאים בדק השני ומצאו טהור השלישי טמא בדק שלשתם ומצאם טהורים כולם בחזקת טומאה עד שיבדוק יפה ר"ל שיגיע לקרקע בתולה והכל טהור שעל כל פנים עורב או חולדה בא ונטלה בדק ומצא ולא ידע אם הוא ככר שנכנס בפי העכבר אם ככר אחר אין צריך בדיקה שאף לענין טומאה שדה שאבד בו קבר שהנכנס לתוכה טמא אם נמצא בה קבר מטהרין את הנכנס הואיל ולא במקום הקבר נכנס שאני אומר קבר שאבד הוא קבר הנמצא ויש פוסקין בזו כרשב"ג שאמר תבדק כל השדה ואף כאן צריך בדיקה ולדעת שניה אף למה שפוסקין כרשב"ג לענין בדיקה אינו צריך אלא ביטול שכל שאמרו צריך דוקא בבטול שהוא מן התורה:
+הניח תשע ומצא עשר צריך לבדוק שהרי היתרה על כל פנים ממקום אחר באה וחמץ היא וכן הדין בהניח עשר ומצא תשע שדנין שכולן ניטלו והתשע ממקום אחר באו וכן מצינו במעשר שני שאם הניח מנה של מעשר שני במקום פלוני ומצא מאתים או מאתים ומצא מנה הכל חולין וכן יש חולקים בזו לומר שלא אמרו צריך אלא בבטול:
+
+Daf 10b
+
+הניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת צריך בדיקה חוששין שמא אחרת היא וכיוצא בה לענין טומאה במה שידעת על עם הארץ שהוא בחזקת טמא וכל שמצא כליו שנגע אדם בהם חושש להם למגע עם הארץ ואמרו על זה בקרדום שאבד או שהניחו בזוית זה ומצאו בזוית אחרת כל כלי הבית טמאים שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו או פנהו מזוית לזוית והוא הדין שנשתמש בשאר הכלים ולדעת שניה לנדון שלפנינו דיו בבטול:
+תינוק נכנס וככר בפיו ובדק אחריו ומצא פירורין ר"ל בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה שבידו אין צריך בדיקה שדרכו של תינוק לפרר והוא שהכניס הוא שאכל ואף לדעת הפוסקים בבדק ומצא שצריך בדיקה בזו מיהא הפירורין מוכיחין ביותר ומ"מ אם לא מצא פירורין בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה צריך בדיקה לדעתנו ולדעת שניה ביטול וי"מ בה אף בשלא מצא בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה שמ"מ הפירורין מוכיחין שאכלו וכן נראה לי:
+עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אף בכדי כל אותה פרוסה צריך לבדוק שאין דרכו של עכבר לפרר ואף לדעת שניה צריך בדיקה שהרי זה ודאי ויראה לענין זה על החתול שהוא כתינוק שאף הוא דרכו לפרר כתינוק:
+עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו הוא שנכנס הוא שיצא ואין צריך בדיקה ולדעת שניה אפי' ביטול אינו צריך אבל אם היה הנכנס שחור והיוצא לבן צריך בדיקה אף לדעת שניה שזה ודאי אחריני הוא שאין דרך עכברים ליטול זו מפיה של זו:
+עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת וככר בפיה צריך בדיקה שאלו היה אותו חמץ בעצמו ושהחולדה השליכתהו מפיה אף העכבר בעצמו היתה מביאה אבל אם היתה מביאה העכבר והפרוסה בפי העכבר אין צריך בדיקה ודאי הוא שנכנס הוא שיצא אבל אם היתה החולדה מביאה העכבר והככר הרי זה ספק וצריך בדיקה מספק ויש פוסקין שדיו בבטול ואף בכל אלו יש פוסקים שדיו בבטול וכן יש חולקים בקצת דברים אלו לפסוק בדרך אחרת מתוך בלבולים שיש בהם בביאור הסוגיא ואנו כתבנו מה שנראה לנו:
+ככר בשמי קורה אם צריך סולם להורידו אם לאו וכן חמץ בבור אם צריך סולם להעלותו אם לאו וכן ככר בפי נחש אם צריך לטרוח בממונו להביא חבר להוציאו אם לאו כולם נשארו בגמרא בספק וגדולי הדורות פוסקים בכולם לחומרא מספק ויש מקילין מיהא בככר בפי נחש וכן יש מקילין בככר בבור ובכולם מיהא צריך שיבטלנו בלבו שאם לא כן הרי זה כמטמין בבורות:
+כל מה שביארנו בדברים אלו שצריך בדיקה הסכימו הגאונים שאין אומרין הואיל ומחשש עכבר אתה מצריכו לבדוק צריך הוא לבדוק אף בחורים העליונים שהרי עכבר משתמש בכולם אלא דוקא במקום שמכניסין בו חמץ לא יהא סופו חמור מתחלתו ואם לא כן הרי אף בין הקנים והרעפים אתה יכול לומר כן ונמצאת מקעקע כל הבירה אלא בודק כבתחלה בדיקה ודיו:
+
+Daf 11a
+
+אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת המינין שבתבואה קודם לקצירת העומר שהרי אמרה תורה על העומר ראשית קצירכם ולא סוף דבר קצירה גמורה אלא אפילו קטיפת מלילות מן הקרקע שלא מגזרת אכילה נאסר עד שנאמר ששינויו מזכירו ושיהא מותר בקטיפה וכן כשיטחננו וירקדנו שיעשה הכל בשינוי כגון טחינה ברחים של יד והרקדה על גבי נפה אלא גזרת התורה היא ואף בשנוי אסור ומ"מ לא נאסר אלא במקומות הראויים להביא עומר מהם אבל מקומות שאין ראוים להביא עומר מהם מתוך שאין תבואה שלהם יפה כגון בית השלחים ובית העמקים מותר לקצור לפני העומר אף בלא שינוי אחר שיש שם חשש פסידא אבל לא יגדוש שאין בזה שום פסידא:
+לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה טיפה בתוך הנר כדי שיתקיים הנר זמן כששמנה מתחסר והולך שמתוך שהוא כלי אחר מובדל מן הנר עצמו אינו נותן אל לבו ושמא ישתמש בו ומאחר שהקצהו לכך כבר בטלו לשם ונמצא עכשו גורם כבוי בתשמישו ואפי' היתה אותה שפופרת של חרס שהוא מאוס והיה לנו לומר שמיאוסו ירחיקהו מלהשתמש אעפ"כ אסור וכבר ביארנוה בשני של שבת במשנה השלישית:
+העניבה מותרת בשבת כמו שיתבאר במקומו ומתוך כך חבל דלי שנפסק עונבו וכל שכן שכורך עליו פונדא ר"ל חוט של משיחה או פסיקייא ר"ל חתיכת בגד ואין גוזרין מעניבה לקשירה שאין עניבה מתחלפת בקשירה ומ"מ קושרין דלי בפסיקייא שהרי אינה של קיימא שהרי יתירנו לאלתר אחר שידלה אבל לא בחבל שכך הוא דרכו ונמצא מבטלו אצל הדלי ונעשה קשר של קיימא ומ"מ בחבל של גרדי שהוא צריך לו ואין דרכו ליבטל שם וכן שאינו ראוי כל כך למלוי מותר שאין זה קשר של קיימא וכבר כתבנוה במסכת שבת פרק אלו קשרים:
+הבכור אסור להטיל בו מום כדי שיאכל במומו ולא סוף דבר להטיל אלא אפי' לגרום וכל שהטיל או שגרם קונסין אותו ואינו נשחט על אותו מום עד שיפול בו מום אחר בכור שאחזו דם ומתירא שמא ימות הרי זה מקיזו אף במקום שהקזתו עושה מום בודאי ובלבד שלא יהא מתכוון וכל שלא נתכון למום אע"פ שנעשה מום על ידה כגון פגימת שפה או אוזן או חתיכת עצם הרי זה נשחט עליו:
+
+Daf 11b
+
+מקרדין את הבהמה ביום טוב ואין צריך לומר שמקרצפין והקירוד הוא במגרפת ברזל ושיניה דקות ובאה לפעמים לידי חבורה שכל דבר שאינו מתכוין מותר ואצ"ל שהקרצוף מותר שהיא במגררת של עץ ושיניה רחבות וכבר ביארנוה בשני של יום טוב:
+המשנה השלישית והכונה בה לבאר עניני החלק השני והוא שאמר ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות של תודה פסולות ומונחות על גב האיצטבא כל זמן שהן מונחות כל העם אוכלין ניטלה אחת מהן תולין לא אוכלין ולא שורפין ניטלו שתיהן התחילו כל העם שורפין רבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש ושורפין בתחילת שש אמר הר"ם צוה השם ית' שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מכאן אנו למדין שצריך להיות ביעור החמץ קודם השבעה בהכרח כדי שיצא כל השבעה ימים מתחלתן עד סופן לא ימצא בהם שאור ומאמרו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם למדנו שהוא יום ארבעה עשר ויהיה ביעור חמץ בתחילת יום ארבעה עשר לולי אמרו אך ביום הראשון כי אך הוא מלת מיעוט וכאילו מיעט ואמר מה שאמרתי ביום הראשון אינו מתחילת היום אלא מקצתו מכלל הרמיזות לזה העיקר המקובל ר"ל כי ביעור חמץ במקצת ארבעה עשר אמרו ית' לא תשחט על חמץ דם זבחי והקבלה כי אותו המקצת מתחילת שעה שביעית והכל מודים כי מתחילת שעה שישית הוא אסור אבל הוא מדבריהם כדי להרחיק מאיסור תורה ומחלוקת ר' מאיר ור' יהודה כי ר' מאיר אומר אוכל כל זמן שמותר לו לאכול ור' יהודה אומר לא יאכל בחמש שעות גזירה משום יום המעונן שאפשר שיטעה בשעה אחת והלכה כר' יהודה עוד יתבאר לך כי קרבן תודה יש בו ארבעים חלה ולפי שהן רבות נפסלות בלינה והיו לוקחים שתים מאותן החלות והיו עושין בהם מה שאמר ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
+אמר המאירי ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש שאע"פ שאיסורו מן התורה אינו אלא בתחלת שביעית אנו מקדימין לבערו שעה קודם זמן איסורו מפני שהדבר קרוב לטעות על מקצת שביעית שהוא מן הששית ומ"מ אוכלין כל חמישית שאין לטעות מחמישית לשביעית שבחמישית חמה במזרח ובשביעית חמה במערב ואע"פ שבששית נמי חמה במזרח מ"מ בין מקצת ששית למקצת שביעית אינו ניכר כל כך אבל בין חמישית לששית אין לטעות כלל וליום המעונן אינו חושש שדבר שאינו מצוי הוא ור' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש שלא לאכול שמצד שהדבר מסור להמון ולעמי הארץ יש לחוש לטעות גדולה ואע"פ שבחמישית חמה במזרח ובשביעית חמה במערב גזרה משום יום המעונן ומ"מ שעה רביעית זמן סעודה לכל היא והכל בקיאין בה ואף ביום המעונן הא בחמישית אין אוכלין ולא שורפין תרומה ולחמי תודה ובחולין אם רצה לבער יבער ואם רצה ליהנות יהנה אלא שאינו אוכל מגזרת יום המעונן ושורפין בתחלת שש והלכה כר' יהודה:
+ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות פסולות של תודה היו מונחות על גב האיצטבא פי' בגמ' שנוהגים היו להביא תודותיהם בשלשה עשר מפני שבארבעים לחמי תודה היו בהם עשרה של חמץ ותודה ולחמה נאכלין ליום ולילה ואלו היו מביאים אותה בארבעה עשר לא היה חמץ שבה נאכל אלא עד שש שעות ואין מביאין קדשים לבית הפסול ר"ל שאין מקריבין אותם ביום שיתמעט זמן אכילתם שאם עושים כן נמצאנו גורמים להיות בא לידי נותר ומתוך כך כשהיו עולין לרגל כל שהיה לו להקריב תודה היה מקריבה בשלשה עשר ואעפ"כ מתוך שהיו מרובות ביום זה שהיו כל ישראל לשם והיו שם הרבה שכבר נדרו או נדבו שלמי תודה היו מרובות ולא היו הכהנים מספיקים לאכלן והיו קצתם באות לידי נותר וראויות לשריפה והיו לוקחין שתים מהן בארבעה עשר ומעמידין אותן בהר הבית על גב האיצטבא ושאלו בגמ' וכי להצניעם הוא צריך שהרי גב האיצטבא מקום נמוך היה ואינו נראה כל כך ופירשו בה על גג האיצטבא שאיצטבא כפולה היתה ר"ל עשויה מדרגות של אבנים זו למעלה מזו בכל סביבות הבית עד סמוך לשמי קורת העזרה והיו יושבים שם עולי רגלים והיה על כולם גג מכסה את הכל מפני הגשמים והיה הגג גבוה עד שהיה נראה לכל ושם היו מעמידין חלות אלו לסימן שכל זמן ששתיהן היו מונחות לשם כל העם אוכלין ניטלה אחת מהם תולין לא אוכלין ולא שורפין ניטלו שניהן התחילו הכל שורפין ובגמ' פי' בסימן זה שתי פרות היו חורשות בהר המשחה כל זמן ששתיהן חורשות כל העם אוכלין ניטלה אחת מהן תולין ניטלו שתיהן כל העם שורפין ושאלו עליה בתלמוד המערב חורשות סלקא דעתך כלומר שהרי אסור לעשות מלאכה בארבעה עשר אלא בצרכי יום טוב שכל שבמקדש ודאי מקום שנהגו שלא לעשות הוא אלא כעין חורשות כלומר שעומדות שם כמוכנות ומזדווגות לצורך חרישה:
+רשב"ג אומר חולין נאכלין כל ארבע שלא הוזהרנו בשמירתם כדי שלא לקצר זמן אכילתם אבל תרומה שהוזהרנו בשמירתה אין לנו למעט זמן אכילתה ואוכלין בה כל חמש ומ"מ בששית שורפין אפי' תרומה הואיל וחכמים אסרוה אף בהנאה ומ"מ הלכה כר' יהודה ותולין כל חמש בין בחולין בין בתרומה אע"פ שכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אין למדין מכלל זה כמו שיתבאר בסדר נזיקין ואף בספרים מדוייקים מצינו בכאן רבן גמליאל ולא רבן שמעון וכן אע"פ שנראה כמכריע וכבר אמרו הלכה כדברי המכריע אינו כן שאין הכרעת שלישי מכרעת ר"ל שאם היו ר' מאיר ור' יהודה עסוקים בחולין ותרומה ושיהא ר' מאיר אומר אחד תרומה ואחד חולין כל חמש ר' יהודה אומר אחד חולין ואחד תרומה כל ארבעה ור"ג אומר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש היינו אומרים שזו הכרעה אבל עכשו שר' מאיר ור' יהודה לא הזכירו בדבריהם חולין ותרומה יש לך לומר שמה שחלק רבן שמעון בן גמליאל לדבריו בין חולין לתרומה דעת עצמו הוא ולא מתורת הכרעה שזהו בכל מקום ענין הכרעת שלישי אע"פ שרבים פירשוה בענין אחר כמו שביארנו במסכת חולין פרק ראשית הגז:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+לענין חקירת עדים האמורה בדיני נפשות בחקירת איזה יום אחד אומר בשנים ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת הואיל ושניהם ביום אחד הסכימו ר"ל שזה אמר ביום רביעי שהוא שני לחדש וזה אומר גם כן ביום רביעי אלא שאמר שהוא שלישי לחדש שאין זה הטעות אלא שזה חושב שחדש שעבר נתעבר וזה סבור שלא נתעבר אבל אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטלה ולענין חקירת השעות אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש עדותן קיימת ואפי' בין חמישית לששית או בין ששית לשביעית שממזרח לאמצע רקיע או מאמצע רקיע למערב כדאי לטעות הוא אבל זה אומר בשלש שעות וזה אומר בחמש עדותן בטלה ואין צריך לומר בין חמישית לשביעית שבזו חמה במזרח ובזו חמה במערב הא למדת שאם דקדקנו בהם בשעה ואמר זה בתחלתה וזה בסופה אין כאן הכחשה שהרי אדם טועה בשעה מתחלתה לסופה ואף משניה לחברתה מתחלת ראשונה לסוף שניה ומ"מ אחד אמר קודם היום ואחד אמר אחר היום אין תולין בטעות בין יממא לליליא לא טעו אינשי וכן באחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה או בהנץ החמה עדותן בטלה שזה טעות הניכר הוא כטעות שבין יום ללילה:
+
+Daf 12a
+
+וחקירות אלו התבאר במקומו עליהן שהן שבע באיזה שבוע של יובל באיזו שנה של שבוע באיזה חודש של שנה בכמה בחודש באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום ואלו נקראים חק��רות שהזמה תלויה בהם וכל שאמר אחד מהם באחת מאלו איני יודע עדותן בטילה וצריך שתהא העדות עדות שאפשר להזימה מצד כל החקירות וא"ת בחקירת שעה מיהא היאך אפשר להזימה והלא כל שהם אומרים בשעה פלונית עמנו הייתם שמא בתחלת השעה היה המעשה וההזמה בסופה מ"מ אנו נותנין להם השעה וכל שאפשר לטעות עמה וצריך שיאמרו המזימים אותה שעה וכל שאפשר לטעות עמה עמנו הייתם ומ"מ כל שהשעות מתחלפות בין יום ללילה אין תולין בטעות שאין אדם טועה בין יום ללילה והוא הדין בין קודם הנץ החמה לאחר הנץ החמה כמו שביארנו ויש סוברים לומר שלא אמרו לתלות בטעות אלא בשיש הכחשה בין שניהם אבל כל ששניהם מכוונים לשעה אחת הזמתם אף משעה לחברתה ואין תולין בטעות ואין זה כלום שהרי בסנהדרין פרק בדיקה שאלו יחקרו בכמה בשעה והשיבו עליה בשלמא למאן דאמר אין אדם טועה כלום ניחא אלא למאן דאמר אדם טועה בשתי שעות הויא לה עדות שאין יכול להזימה אלמא שאף כשהם מכוונים עדותם לשעה אחת והוזמו משעה לחברתה תולין בטעות:
+וכן שואלין מכירין אתם אותו כלומר אם הוא בעל דת או מעובדי האלילים וכן התריתם בו וכן במה הרגו בסיף או בארירן ואלו הן נקראות דרישות ואע"פ שאין הזמה תלויה בהם כל שיאמר בהם אחד מהם אינו יודע עדותן בטלה ויש בהם מין שלישי שנקרא בדיקות כגון שבדקוהו במלבושי ההורג או הנהרג כליו שחורים או כליו לבנים יום המעונן היה או יום צח היה ובאלו וכיוצא בהם שאין בהם עיקר לעדות ולמעשה כל שאמר אחד מהם איני יודע עדותן קיימת ואפי' שניהם אומרים כן אלא שמ"מ אם הכחישו הם עצמם בהם עדותן בטלה וכבר ביארנו דינים אלו בכל תנאיהם במקומם בחמישי של סנהדרין:
+
+Daf 12b
+
+ביעור חמץ יש פוסקין שאין ביעורו אלא בשריפה כר' יהודה ומביאים ראיה ממה שאף במשנתינו הסכים ר' מאיר לדעתו שהוא בשריפה אלא שנחלקו בשיעור אכילה וכן שר' עקיבא סובר כן וכן שבאחרון של תמורה אמרו אלו הן הנשרפין ומונה עמהם חמץ בפסח ולדעת זה יש לך להזכיר מה שאמר עליה אימתי שלא בשעת ביעורו ר"ל מסוף שש שעות ולמעלה השבתתו בכל דבר ומ"מ ר' עקיבא אמרה אף לאחר ביעורו ויש מקשים לפירוש זה שהרי בפרק שני אמרו עבר זמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים והעמידוה בגמ' לדעת ר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אלמא אף בעבר זמנו אמרה ואינה קושיא שלא נאמר שם עבר זמנו אלא בשעות דרבנן וכן הקשו ממה שכתבנו ממסכת תמורה שמנה בכלל הנשרפין חמץ בפסח ולשון חמץ בפסח אחר זמן איסור הוא ואפשר שכל איסורו משום פסח הוא קוראו חמץ בפסח אף קודם זמן האיסור ומ"מ יש מפרשים שמה שאמר ר' יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר לדברי חכמים הוא משיב והוא שכשאמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה השיבוהו חכמים לא מצא עצים יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו ועל זה הוא משיב אימתי אני אומר שאין ביעורו אלא בשריפה קידם זמן איסורו [אבל לאחר זמן איסורו] ולא מצא עצים השבתתו בכל מה שיוכל נמצאת למד שאף לאחר זמן איסורו אם יש לו עצים ביעורו בשריפה וזו של תמורה וכן עבר זמנו שבפרק שני פירושו אחר איסורו וביש לו עצים וכן נראה במכילתא שאמרו שם ר' יוסה אומר תשביתו בשריפה אמר לו בן בתירא סבור אתה שאתה מחמיר ואי אתה אלא מיקל לא מצא עצים ישב ולא ישרוף הוי משהגיע שעת ביעורו השבתתו בכל דבר ומ"מ מקצת חכמי הצרפתים פי' בהפך שר' יהודה סובר אימתי אינו אלא בשריפה שלא בשעת ביעורו ר"ל שכבר עבר זמן ביעורו והוא מתחלת שש ולמעלה אבל בשעת ביעורו כגון שעה חמישית השבתתו בכל דבר ואע"פ שאמרו למעלה ששעה חמישית אינו זמן ביעור וכמו שאמרו כיון דלאו זמן איסורי' ולאו זמן ביעוריה הוא פשע ולא מבטיל ליה הם מפרשים בביעור זה ענין בדיקה שהבדיקה נקראת בלשון ביעור על שם סופה כמו שלמדנו מן הברכה עצמה שמברכים על הביעור בשעת הבדיקה אבל בשעת ביעורו ר"ל שעה חמישית השבתתו בכל דבר וכך היא שנויה בתלמוד המערב עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר אם הגיע זמן ביעורו אי אתה מבערו אלא בשריפה ואתיא כר' יהודה אית תנאי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן ר' אומר תשביתו בכל דבר שהוא בבל יראה ואיזו זו שריפה ולדעת זה אותה שהזכרנו במכילתא כרבנן היא וכן כתבוה גדולי הדורות וכן עיקר וא"כ לדעת ר' יהודה לשיטת הפוסקים כמותו בשעה חמישית ביעורו בכל דבר הא בששית ומשם ולמעלה אינו אלא בשריפה ולדעת ראשון למה שפירשנו בו שלדברי חכמים הוא משיב כל שקודם האיסור דוקא בשריפה ואם אין לו עצים יחזר אחריהם הא משהגיע איסור תורה ישבית בכל מה שיוכל ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים פסקו כחכמים שביעורו אף במפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו טעון שריפה אלא שאם רצה שורפו ותבוא עליו ברכה ובלבד שלא יהנה בהיסיקו אחר זמן איסור הנאתו וכבר כתבנו בענין זה דרכים אחרים בפירושנו:
+
+Daf 13a
+
+ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבעירין את הכל מלפני השבת ופירשו גדולי המפרשים את הכל בתרומות ומתוך שיש הרבה מיני תרומות הוא אומר את הכל ור"ל כל התרומות חוץ ממה שצריך לו והוא שמבאר אחר כן כיצד שורפין תרומות טמאות וטהורות שמכיון שאין אוכלי תרומות [מרובין] ודאי סופם להתבער ומאחר שסופם להתבער בודאי אף מעתה מותר ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות ר"ל לצרך לילה ושחרית של מחר שהתרומות כל שאתה רשאי לאכלן אי אתה מבערן הא כל שאי אתה משער שיצטרכו לאכילה מבערן ואינו מדקדק שמא ימצא להם אוכלים שהרי אוכליהם ידועים הם ואין חוששין שמא חוץ לחומה לנו ויבואו בשבת שאין נזקקין לחששות רחוקות ואלו הם דברי ר' אלעזר איש ברתותא והלכה כמותו וכמו שאמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו ואע"פ שאמרו אין למדין הלכה מפי תלמוד דוקא מה שנאמר ר' פלוני אומר כן והלכה כדבריו שאין חוששין לדברים אלו ואין זה אלא כחכם אחד המסייעו ונמשך אחר שיטתו אבל זו שאמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו ודאי במנין היה ואין מפקפקין בה ומ"מ ביעור של חולין לא הוזכר בדבריו כלל ובחולין מיהא דוקא בזמנם שמאחר שאוכליהם מרובים אין ממהרים בהפסדם והוא ששנינו בפרק שלישי מ"ט א' מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר ובשבת יאכל מצה אף בשחרית שלא אמרו כבא על ארוסתו בבית חמיו וכו' אלא אחר איסור חמץ או שמא במצה עשירה שאין בה תורת מצה וחכמים אומרים בזמנם ור"ל בין תרומה בין חולין וביעור תרומה בשבת הוא שיפרר בפחות מכזית ויזרה לרוח או שיבטלו בעליה ויכפו עליה את הכלי ולמוצאי יום טוב שורפין אותה אבל חולין יכול להאכילם לבהמה ולחיה ולגוים רבי אלעזר בר צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן ופירוש דבריו תרומה מלפני השבת חוץ משיור מה שצריך לו וחולין בזמנן אף מה שלא היה צריך לו שמא מתוך שאוכליו מרובים יהא הכל צריך לו ולשיטה זו כתבו גדולי הפוסקים וקיימא לן כר' אלעזר בר צדוק דקאי כר' אלעזר איש ברתותא דקיימא לן כותיה ואין צורך למ�� שהקשו עליהם מגיהי הלכותיהם שחלוקים הם בין בחולין בין בתרומה והוא שר' אלעזר איש ברתותא סובר אף בחולין מלפני השבת וכדקאמר מבערין את הכל ולר' אלעזר בר' צדוק חולין בזמנן וכן בתרומה ר' אלעזר איש ברתותא סובר ביעורן בשיור מזון שתי סעודות ור' אלעזר בר צדוק בלא שום שיור ואין זה כלום כמו שפרשנו שר' אלעזר איש ברתותא לא דבר בחולין כלל ור' אלעזר בר' צדוק מה שפירש בתרומה פירושו דוקא בשיור ומה שכתבו גדולי הפוסקים על ר' אלעזר בר צדוק דקאי כר' אלעזר איש ברתותא פירושו על התרומה ולענין חולין לא הוצרכו לראיה לפסוק שבזמנן שהרי אף חכמים אמרוה כן ואין ספק שהלכה כן וכן מה שכתבו מגיהי הלכותיהם שלא פסקו בכאן הלכה כר' אלעזר איש ברתותא אלא לאכול ר"ל במה שאמר לאכול עד ארבע שעות הא בשעה חמישית לא אבל בלבער לא נפסקה הלכה כמותו אי אפשר לומר כן שאף האומר בגמ' לאכול אפי' לאכול קאמר כלומר שפסקו כמותו אף לענין אכילה אבל בלבער לא חלק אדם לומר שלא פסקו כמותו שהרי ודאי בענין הביעור פסקו כמותו שהרי המשא ומתן כולו על הביעור היה:
+זהו עיקר פסק שמועה זו ומ"מ יש פוסקים שמבערין את הכל מלפני השבת בין חולין בין תרומה ובלא שום שיור ואוכל מצה בשבת ולא נאמר לדעתם בתלמוד המערב כל האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו אלא משהגיע איסור חמץ ר"ל משש שעות ולמעלה שמשם ואילך היא כעין ארוסה ונסעדים בכך במה שאמרו בתוספתא ואופה מצה בערב שבת והם מפרשים אופה לאכול ממנה לילה ושחרית של מחרתו ומ"מ אנו מפרשים בה כדי שלא יבא להקדים לאפותה במוצאי שבת בין השמשות וכדרך שאמרו בכתובות גזרה שמא ישחוט בן עוף אבל מ"מ לדעתנו אכילת מצה בכל היום מכוער הדבר שמשום תיאבון נאמרה וכל שמלא כרסו ממנה פרח תיאבונו ומנהגנו לבער את הכל מלפני השבת אף החולין אלא שמשיירין את הצריך לשתי סעודות בצמצום ואם הותיר מבערו אם שיאכיל לבהמה ולחיה קודם איסור הנאתו אם שיפרר וזורה לרוח:
+ולענין מה שצמצמו בשיעור זה לשתי סעודות ולא הוזכרה סעודה שלישית מפני שסעודה שלישית אינה אלא במנחה ודחויה היא ביום זה מתורת איסור מצה לדעתנו ואף לשיטת האחרים שמתירין במצה דחויה היא מכבוד יום טוב ומה שעושין הרבה בני אדם שאף בשחרית מפסיקין בברכה ועושין מאחת שתים אע"פ שמנהג חלוש הוא ואין השכל מורה עליו מ"מ אין סתירה מכאן עליו שאפשר שבהפסק זה אין צורך להרבות בשיור אלא שמצמצם סעודתו ומפסיק לשתים או שמא חששו שמא ימשך אחר שלחנו ויבוא לידי אסור תורה ומה שאנו צריכים לכך הוא לדעתנו שאין דנין סעודה שלישית אלא בדבר הטעון המוציא וברכת המזון ר"ל פת ומ"מ מקצת רבני צרפת כתבו שאפשר לעשותה בפירות ומיני תרגימא ונסעדים בה ממה שאמרו בשני של סוכה אם השלים במיני תרגימא יצא ואמרו עליה באחרון של יומא ואי ס"ד דפירי בעי סוכה ליתני פירות אלמא שאלו היו פירות צריכים סוכה היה רשאי להשלים ארבעה עשר סעודות בפירות ואף בשבת כן ואין הדברים נראין כמו שיתבאר שם:
+גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק ורצו לפרוט ר"ל להחליף פרוטותיהם בדינרין להצניעם עד שיבאו עניים מפני שהפרוטות מחלידות ומחליפין אותם לאחרים ואין נותנין את הריוח לעצמם שלא יבאו לידי חשד וכן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמם וכבר כתבנוה בראשון של בתרא:
+המפקיד פירות אצל חברו ומתחסרים כל שאין חסרונם אלא בכדי חסרון הרגיל בהם על הדרך שהתבאר במקומו הרי זה לא יגע בהם ר"ל שלא ימכרם שרוצה אדם בתבואה שלו ובחסרון הרגיל יותר משאר תבואות הנלקחות בשוק ובלא חסרון אבל אם הגיעו לכדי חסרונם ומתירא שיתחסרו ביותר מכדי חסרון הראוי ימכרם ברשות בית דין ותבא עליו ברכה ואם הוא רואה שמתוך אותו חסרון יהא צריך למכרם בזול ימכור לאחרים ולא יעכבם לעצמו מפני החשד ויש חולקים לפסוק שאף בכדי חסרונם מוכרם בבית דין וכבר כתבנוה במקומה בשלישי של מציעא:
+
+Daf 13b
+
+לחם תודה אינו קדוש קדושת הגוף ליפסל בלינה וטבול יום עד שישחט הזבח ואם אבד הזבח מביא זבח אחר ושוחט ומ"מ אם אמר זו תודה וזו לחמה ואבדה תודה אינו מביא תודה אחרת על אותו לחם אלא פודין את הלחם ויצא לחולין ולוקח בדמיהם תודה או לחמי תודה אבל אבד הלחם מביא לחם אחר מפני שהלחם בא בשביל התודה ולא התודה בשביל הלחם וכל שלא נשחט הזבח ונטמא הלחם הואיל ואינו קדוש קדושת הגוף אינו נשרף אלא פודהו ויוצא לחולין שמ"מ משהפרישם ואמר הרי אלו לתודתי קדושת דמים חלה עליו עד שישחט הזבח ויקדשם קדושת הגוף נשחט הזבח נקדשים קדושת הגוף אע"פ שלא נזרק הדם ואע"פ שמ"מ לא הותר עד שיזרק הדם כל שצריך שני דברים להיתירו ר"ל שחיטה וזריקה האחת לבד מעלה לקדושת הגוף להפסל בלינה וטבול יום ולמדת שאם נשפך הדם בין קודם שנתקבל בכוס בין אחר שנתקבל בכוס אין עוד פדיון ללחם אלא שיוצאין לבית השריפה ומ"מ אין נשרפין מיד אלא לכשיבאו לידי נותר ואין חלוק בזה בין נשפך קודם שנתקבל בכוס כדי לזרקו לנשפך אחר שנתקבל בכוס שאף האומר בנתקבל בכוס שהוא כזרוק לא אמרה אלא ליפסל אבל ליאכל ודאי עד שיזרק:
+אף שתי הלחם של עצרת לא הוקדשו אלא בשחיטת הכבשים ומשנשחטו הכבשים הוקדשו ליפסל ביוצא ושלא לפדות אבל אינו ניתר באכילה עד שיזרק הדם מעתה שחטן לשמן ונזרק הדם לשמן קדש הלחם בין ליפסל בין ליאכל שחטן לשמן וזרק הדם שלא לשמן לחם קדוש ליפסל ואינו קדוש ליאכל וכבשים עצמן אפי' נשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא יעלו לשם חובה ויזרק הדם ויאכל הבשר כמו שביארנו במסכת יום טוב:
+ולענין ביאור סוגיא מה שנאמר בה לעולם שנשחט הזבח אתה צריך לפרשה בדיעבד שהרי לכתחלה אין מביאין קדשים לבית הפסול והיאך נשחט בארבעה עשר או שמא לדעת האומר מביאין שהרי נחלקו בה וכמו שאמר בסוגיא זו למעלה וקסבר אין מביאין קדשים וכו' אלמא שיש סוברים שמביאין וכן מה שאמרו בה כמאן כר' כלומר ואינו יכול לפדותה ובמסכת מנחות פרק התכלת שנחלקו אביי ורבא לדעת רבי ואמרו שם מאי בינייהו למתפש פדיוניה לאביי אליבא דרבי לא תפיס פדיוניה כלומר לא נפיק לחולין ולרבא אליבא דר' תפיס ונפיק לחולין כבר פירשוה בתוספות לאביי לא תפיש שאם אמר זו תחת זו אין לה קדושה שאינה קדושה כל כך לתפס קדושה על הפדיון ולרבא תפיש והלכה כרבא כמו שיתבאר במקומו:
+
+Daf 14a
+
+המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר ר' חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו הוסיף ר' עקיבא מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת אע"פ שמוסיפין לו טומאה על טומאתו א"ר מאיר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אמר לו ר' יוסי אינה היא המדה מודה ר' אליעזר ור' יהושע ששורפים זו לעצמה וזו לעצמה על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה שר' אליעזר אומר תשרף זו לעצמה וזו לעצמה ור' ��הושע אומר שתיהן כאחת אמר הר"ם אבות הטומאות הם מנויות בתחלת סדר טהרות ומשם תדעם וכל הנוגע באב מאבות הטמאות יקרא ראשון והנוגע בראשון יקרא שני והנוגע בשני יקרא שלישי הנוגע בשלישי יקרא רביעי ועוד יקרא הראשון ולד הטומאה לפי שהוא מיוחס לאב הטומאה והשני ולד הטומאה ועל זה ההיקש חוזרי' ואומרים מלת ולד בשלישי ורביעי ויקרא גם כן הראשון והשני והשלישי והרביעי ולד הטומאה לפי שהם כולם תולדת אב הטומאה ואמרו בכאן ולד הטומאה רצה בו ולד ולד הטומאה וכבר ידעת כי בשר שיגע בולד ולד הטומאה שלישי לטומאה ובשר שיגע באב הטומאה ראשון וכשיגע שלישי לראשון חזר שני כמו שביארתי לך כי כל הנוגע בראשון יחזור שני והודיעך בזה כי שלישי מותר לעשותו שני וזהו ענין אמרו מוסיפין לו טומאה על טומאתו לפי שהיה שלישי וחזרו שני וזאת הטומאה שנתוספה לו הוא מדרבנן אבל מדאורייתא העיקר אצלנו אין אוכל מטמא אוכל לפי שנ' בטומאת אוכלין טומאתו ובא בקבלה הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו כלומר לא יטמא כיוצא בו מן המאכלות אבל מדרבנן אוכל מטמא אוכל ולפיכך חזר השלישי שני והוסיף ר' עקיבא על זה ואמר כי שלישי מותר לעשותו ראשון כאשר אגיד לך כי טמא מת מכלל אבות הטומאות והאדם הנוגע במת יהיה אב והנוגע באב יהיה ראשון וכן שני ושלישי ורביעי ואם היה הדבר הנוגע במת כלים לא יהיו אב הטומאה ונחשוב מהם ראשון ושני אבל אם יהיו הם והמת תורה אחת שהנוגע במותן בכלים טמא טומאת שבעה והוא יהיה אב הטומאה ונחשוב ממנו ראשון ושני וזה לדבר השי"ת בחלל חרב או במת ובאה הקבלה חרב הרי הוא כחלל וכמו כן שאר כלי מתכות וכלי שטף דינם ודין החרב שוה והכלים הם יותר חמורים מן האדם לעולם במדרגה אחת ואם נגע אדם במת יהיה אותו אדם אב הטומאה בלי ספק ואם נגע אדם שני בראשון יהיה השני ראשון כאשר ביארנו בתחלת דברינו ואם נגעו כלים באותו אדם שנטמא במת והוא אב הטומאה לא יהיו ראשון אבל יהיו אב הטומאה ומהם החשבון בראשון ושני ועוד יתבארו לך אלו המקרים וראיותיו בביאור בראש מסכת אהלות:
+ואמרו בכאן נר ר"ל נר של מתכת שנכללת בכל דיני הכלים שזכרנו אבל נר של חרס לא כי מעיקרנו שכלי חרס אינו אב הטומאה בשום פנים כאשר יתבאר במסכת כלים וכשתגע נר של מתכת בטמא מת שהוא אב הטומאה לא יהיה אותו הנר ראשון אבל יהיה אב הטומאה כאשר ביארנו ושמן שנפסל בטבול יום הוא שלישי כאשר יתבאר במסכת טבול יום וכשנתן בנר הנזכרת חזר ראשון כי הנר אב הטומאה כאשר ביארנו והתיר חזרת שלישי ראשון וכבר ביארנו שר' עקיבא צריך שיהא הנר אב כדי שיהיה השמן ראשון ויטמא זולתו מן התורה כי הוא סובר כי היות משקין טמאין מטמאין זולתם מן המאכלות מדאורייתא אבל אילו סבר שהיא מדרבנן כאשר היא באמת די לו בטומאה דרבנן שיתיר להיות הנר של חרס לפי שהמשקין בין שנטמאו באב או בראשון או בשני ראשון יחזרו וזה מדרבנן ועוד נבאר זה במקומו מטהרות ושני המאמרים אמתיים לפי שהם עדות שהעידו במה שראו ומה שנמשך זה הענין בכאן לפי שדברנו בשתי חלות פסולות מלחם תודה שהם קדשים ונשרפים ר' מאיר סובר אין משקין טמאין מטמאין זולתם מדאוריתא ועוד יתבארו עקרי מחלוקתם במסכת טהרות ושניהם [מודים] כי אמרו במה שקדם לא נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בולד הטומאה מפני שהוא בשר שנטמא במשקין טמאין וזה הבשר לדעת ר' מאיר ולד מדרבנן לפי שהוא כאשר בארתי לך סובר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן והוא לדעת ר' יוסי ולד מדאוריתא למה שביארנו מסברתו ולפי שסבר ר' מאיר כר' חנינא התיר שריפת ולד הטומאה מדרבנן עם ראשון מדאוריתא אמר מדברי ר' חנינא במחלקתו עם ר' עקיבא נדע שמותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה לפי שולד מדרבנן לגבי ראשון דאוריתא אין הפרש בינו ובין טהור ואמר לו ר' יוסי אינה היא המדה לפי שר' יוסי סבר כאשר אמרנו כי אותו הבשר טמא מדאוריתא ואמר לו אם התרנו טמא טומאה חמורה עם טמא טומאה קלה נתיר שריפת טהור עם טמא אם כן יהיה שריפת תרומה טהורה עם הטמאה על עיקר סברתו היא המדה ולר' יוסי אינה המדה ואח"כ אמר לו ר' יוסי אפי' ר' יהושע שהוא מיקל אינו מתיר שריפת [טהורה] עם הטמאה אבל הוא מתיר שריפת תלויה עם הטמאה ועוד יתבארו לך הדברים שעושי התרומה תלויה כשיגעו בהם במסכת טהרות ור' יוסי אומר כי ארבעה עשר שחל להיות בשבת שהחיוב לשרוף הכל קודם השבת ששורפין טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה:
+אמר המאירי ר' חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה ר"ל השני עם הראשון אע"פ שמוסיפין לו טומאה על טומאתו ושאלו בגמ' מאי תוספת טומאה איכא הכא שהרי הבשר שנטמא בולד הטומאה שני הוא והבשר שנטמא באב הטומאה ראשון והרי כששרפו עמו ונגע שני בראשון עדיין שני הוא שכל המיטמא מן הראשון נעשה שני ותירץ הכא בולד ולד עסקינן ר"ל בשר שנטמא בולד ולד הטומאה ר"ל בשני ונעשה הוא שלישי לא נמנעו מלשרפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא ראשון ונעשה בשר זה עכשיו שני שמאחר שיש שם טומאה ועומד הוא לישרף אין מקפידין על תוספת טומאתו משלישי לשני שלא הוזהרנו בשמירת קדשים אלא מן הטהור שלא יטמא או שלא יפסל אבל בטמא שלא יוסיף בטומאתו לא ואף תוספת טומאה זו אינה אלא מדברי סופרים שהרי מן התורה אין אוכל מטמא אוכל דכתיב בטומאת אוכלין וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא ודרשו בו הוא טמא ואינו מטמא כיוצא בו אלא שמדברי סופרים ליטמא אוכל באוכל בכל שבקדש ואעפ"כ כל שעומד לישרף לא חששו בו לתוספת טומאה ואע"פ שדברי ר' חנינא נראים בטמא בטומאה דאוריתא ששורפין אותו עם אותו שטמא טומאת סופרים יתבאר בסמוך שאף הדין כן בטמא טומאת סופרים ששורפין אותו עם הטמא טומאת התורה אע"פ שעכשיו מביא את הטומאה מדברי סופרים לשל תורה ואע"פ שמוסיף לו מדרגה משלישי לשני:
+והוסיף ר' עקיבא על דבריו אפי' משלישי לראשון והוא שלא נמנעו מלהדליק שמן של תרומה שנפסל בטבול יום שהוא שלישי שהרי הטבול יום שני אחר שלא העריב שמשו בנר שנטמא בטמא מת שהוא אב הטומאה והנר גם כן אב הטומאה שבנר של מתכת היא שנויה וכל מיני מתכות אנו אומרים עליהם חרב הרי הוא כחלל להיות כדין כל טומאה שנוגעת בו בטומאות של מת אם באבי אבות אם באב הטומאה ונמצא שהשמן שנגע בו הוא ראשון ושמא תאמר והלא אף שמן זה ראשון היה שהרי כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ואין הענין אלא שמראשון של סופרים חוזר לראשון של תורה אינו כן שהרי אמרו בה חוץ מטבול יום שמתוך שטומאתו קלושה עד שהוא מותר במעשר אין בו כח להחזיר משקין ראשונים ושמן זה דוקא של תרומה שאם בקדשים אין לך שמן בקדשים אלא של מנחות והיאך מדליקין אותו ואסור הוא בהנאה ואע"פ שנטמא אלא של תרומה הוא שמותרת בהנאה שנאמר משמרת תרומותי אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסיקה תחת תבשילך ופירשו בגמרא שר' עקיבא סובר טומאת משקין לטמא אוכלין מן התורה הוא שאם לא כן מה הו��רך לנר של מתכת שהוא אב הטומאה אף בשל חרס שאינו אלא ראשון הוה ליה שמן שני ומטמא אחרים מדברי סופרים אפי' לא היה השמן אלא שני שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין מדברי סופרים להיות תחלה אלא בטומאת התורה נאמרה:
+אמר ר' מאיר מדבריהם למדנו וכו' פירשו בגמ' שר' מאיר היה סובר כדברי ר' חנינא שלא סוף דבר שאמרה בשלישי של תורה שמותר להוסיף בו טומאה לעשותו שני של תורה אלא אף בשלישי של סופרים הוא אומר שמותר להחזירו שני של תורה כגון שרץ שנגע בכלי וכלי במשקין ומשקין בבשר וטומאת משקין לטמא אוכלין לדעתו אינו אלא מדרבנן ונמצא שהבשר הנוגע במשקין אינו אלא שלישי מדברי סופרים וכששורפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה נעשה שני של תורה שאוכל מטמא אוכל מן התורה לדעתו ועל דבר זה אומר ר' מאיר מדבריהם למדנו ר"ל מדברי ר' חנינא ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אע"פ שהטהורה בשעה ששית אין איסורה אלא מדברי סופרים ונעשית עכשיו שניה של תורה אם הטמאה ראשונה אלמא שממה שהוא טהור לגמרי מן התורה עושהו שני של תורה ואמר לו ר' יוסי אינה היא המדה שמא משנתינו בשלישי של תורה היא ואף כשתפרשה במשקין מפני שהוא סובר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ולא עוד אלא שאף אוכל אינו מטמא אוכל אלא מדברי סופרים אפי' בתרומה ואפי' בקדשים אבל זו שאין איסורה אלא מדברי סופרים שורפין זו בעצמה וזו בעצמה ולא נחלקו בזו ר' אליעזר ור' יהושע אע"פ שנחלקו בכיוצא בזו בחבית שנולד בה ספק טומאה כמו שיתבאר בגמ' הא בתלויה וטמאה נחלקו שלר' אליעזר שורפין זו בעצמה וזו בעצמה ולר' יהושע שתיהן כאחת והלכה כר' יהושע ואף הוא לא אמרה אלא בפסח שאלו בשאר ימות השנה אין שורפין אותה כלל שמא יתברר הדבר ויטהרוה ולדברי הכל בשעה שביעית מיהא פי' בגמ' ששורפין את הכל כאחד ומ"מ קודם איסורן כגון שחל ארבעה עשר להיות בשבת והוא צריך לבער בשלשה עשר לא יערב טהורה עם הטמאה ותלויה אלא טהורה לעצמה וטמאה לעצמה ותלויה לעצמה ולענין קדשים הלכה כר' חנינא וכר' עקיבא ר"ל אף משלישי לראשון ואף מטומאת סופרים לשל תורה:
+ולענין הפרטים הלכה שטומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן וכן אוכל אין מטמא אוכל אלא מדברי סופרים שגזרו עליהם שאם נגע אוכל באוכל שיטמאהו וכן אם נוגע אוכל במשקה שיטמאהו אבל אדם וכלים אינו מיטמא מאוכלין אף מדבריהם ומשקין מטמאין אפי' כלים שנגעו בהם מדבריהם ובלבד משקין הטמאים מחמת אב הטומאה אפי' באב הטומאה של סופרים ודבר זה מגזרת משקה זב וזבה שמטמא כלים מדין תורה כמו שיתבאר במקומו ולפי דרכך למדת שדברי ר' חנינא מפורשים בשרץ שנגע בכלי וכלי במשקין ומשקין בבשר אע"פ שאינה אלא טומאת סופרים והוא שיהא במשקה רביעית וי"מ אף בכל שהוא מפני שחשובים הם אגב בשר וכמו שאמרו שמא יטמאו משקין מאחורי הכוס מחמת הידים ויחזרו ויטמאו את הכוס וודאי משקין שאחרי הכוס אין בהם רביעית ואעפ"כ מטמאין מפני שחשובים הם אגב הכוס:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+
+Daf 14b
+
+כבר ביארנו שלא אמרו חרב הרי הוא כחלל לענין חרב לבד אלא אף בכל כלי מתכות הא בשאר כלים מיהא לא מעתה נר של חרס שנטמא בטמא מת הרי הוא ראשון ושמן שלישי מותר להדליקו בו שהרי רשות בידינו שנהא מוסיפין טומאה כמו שביארנו ואע"פ ששמן שלישי של תרומה הוא כמו שביארנו במשנה ולא היה מטמא שאין שלישי עושה רביעי בתרומה מותר לעשותו שני אע"פ שעכשיו נעשה סיבה לעשות שלישי ולענין חרב כחלל מיהא שביארנו שלא נאמרה אלא בכלי מתכות הא שאר כלים לא תדע שגדולי המחברים כתבוה אף בכלי שטף ובכל הכלים חוץ מכלי חרס שאין נעשין אב הטומאה לעולם וזה שאמרו כאן בנר של מתכת לא נאמרה אלא למעט של חרס ואף בספרי שנאוה כן:
+
+Daf 15a
+
+חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה כגון שנכנס אדם טמא לשם וספק נגע נחלקו בה ר' אליעזר ור' יהושע בסוגיא זו והוא שלדעת ר' אליעזר אם היתה במקום מפורסם יניחנה במקום המוצנע וכן אם היתה מגולה יכסנה שאף היא טעונה שמירה דכתיב משמרת תרומותי אחד טהורה ואחד תלויה הואיל ואינה ראויה לישרף עדיין ולר' יהושע היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה וכן אם היתה מכוסה יגלנה שמותר לגרום לה טומאה ותרומותי דקרא יש אם למסורת ותרומתי כתיב ואין הלכה כאחד מהם אלא כרבן גמליאל שאמר על זה במקומו אל יחדש בה דבר כלומר שאם היתה במקום המוצנע שלא יניחנה במקום התורפה כדי לגרום לה טומאה או אם היתה מכוסה לא יגלנה וכן בהפך אם היתה במקום התורפה או מגולה אינו צריך להניחה במקום המוצנע או לכסותה כדי לשמרה אלא יניחנה כמות שהיא עד שתטמא ודאי ותשרף:
+חבית של יין של תרומה שנשברה בגת העליונה ונשפכה לתחתונה שהוא הבור ויש בבור יין של חולין טמאים והרי שתטמא התרומה ולא תהא ראויה אפי' לכהן טמא ונמצא הכל אבד אם לישראל מצד הדמוע אם לכהן מצד טומאת התרומה אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה כלומר שבעוד שהיא נשפכת והולכת הוא יכול לילך לכלי טהור ועדיין יוכל לקלוט בו עד רביעית או יתר מרביעית יציל ולא יחוש לפסידת החולין ויתבאר בסוף הפרק אפי' היה הכלי טמא מגבו הואיל ומתוכו הוא טהור ואין חוששין שמא נגע היין מגבו וא"ת היאך אפשר שיטמא מקצתו ולא יטמא כולו פירושו בטומאת סופרים כדאמרינן כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאים תוכו ואגנו וידיו טהורים ואם רואה שאם יטרח להביא כלי טהור כבר ישפך הכל ולא יעלה בידו להציל אף רביעית מוטב שיציל את החולין ויהיה קופץ מיד להציל בידיו אע"פ שהידים טמאות או בכלים טמאים המצויים בידו עד שלא יפול מהם לתוך החולין ויפסדו החולין אחר שאף התרומה תטמא בנפילתה לבור ויתבאר למטה שדבר זה כשאין בבור אלא פחות ממאה שהכל מדומע אבל אם היה שם מאה כשל תרומה תרד ותטמא שהרי היא עולה באחד ומאה ונמצא שאין פסידא בחולין אע"פ שהתרומה נפסדה וכן אם היתה חבית של שמן תרד ותטמא שהרי הכל ראוי להדלקה ואין כאן פסידא כל כך שמא תאמר אף ביין ראוי לזילוף שהרי הזילוף דבר חשוב הוא כמו שאמרו שותין מלוג בסלע ומזלפין בשתים הרי חדש אין ראוי לזילוף וא"ת לישנן יבא לידי תקלה ר"ל לשתותו שאף בישן אין דרך לזלף את הכל בבת אחת ויבא לידי תקלה ובשמן אין לחוש לכך שמניחו בכלי מאוס ומתוך כך אין תקנה ביין של תרומה שנטמא ופסקו גדולי המחברים שקוברו וכן היא שנויה באחרון של תמורה שאוכלי תרומה טמאה בשרפה ומשקין בקבורה:
+
+Daf 15b
+
+הפגול והנותר כולם נשרפים שהרי בטמא נאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ובנותר נאמר והנותר מבשר זבח השלמים ביום השלישי באש ישרף והפגול בכלל נותר הוא ואין צריך לשרפם זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אלא מותר לשרוף את כולם כאחד ואע"פ שהפגול והנותר טהורים הם וכששורפין עם הטמאים הוא מטמאן מ"מ הואיל ולשרפה הם עומדים אין חוששין להם ולא עוד אלא שיש להם טומאת סופרים לטמא את הידים אבל לא אף הגוף שאין אוכל מטמא אדם:
+הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם וכן כל ��וכל שנפסד עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאת אוכלין אע"פ שהכלב יכול לאכלה הא אם נטמאה בעודה ראויה למאכל אדם ואח"כ נפסדה אינה עולה מטומאתה עד שתפסל מלאכול הכלב הא כל שהכלב יכול לאכלה מטמאה מדין טומאת אוכלין לטמא אוכלין בכביצה ואע"פ שאינה מקבלת טומאה ואם היתה תרומה יכול לשורפה עם הטמאה בפסח הואיל ולאו בת אכילה היא מאחר שביארנו שטומאת משקין לטמא אחרים מדברי סופרים ספק משקה כגון טמא שפשט רגליו לתוך המשקין הטהורים ספק נגע ספק לא נגע הן עצמן טמאים מספק שהרי לדברי הכל טומאת משקין להיות הן עצמם טמאים מן התורה היא אבל לטמא אחרים טהור שאין משקין מטמאין אוכלין אלא מדברי סופרים וספק סופרים להקל ומעתה אין צריך לומר אם היה ספק זה בכלים שהכלים טהורים שהרי אף לדעת האומר משקין מטמאין אוכלין מן התורה משקין אין מטמאין כלי אלא מדברי סופרים כמו שביארנו במשנה וספק סופרים להקל:
+
+Daf 16a
+
+כבר ידעת שהרבה מיני חגבים נמצאים בשדות ובכרמים והם מין עוף שיש בענינו הרבה מינים והרבה שמות חלוקים מהם בלשון תורה כגון ארבה סלעם חגב חרגול מהם טמאים ומהם טהורים והעידו בכאן על מין הקרוי איל קמצא שהוא כשר לאכילה ואנו אין סומכין על השם אלא על סימנים ידועים על הדרך שביארנו במסכת חולין ובמסכת עבודה זרה:
+משקה בית המטבחיים שבעזרה והוא הדם היוצא משחיטת הקדשים והמים שמשתמשין בהם בעזרה טהורים לגמרי שאף הם עצמם אין מקבלין טומאה ואין צורך להזכיר שאין מטמאין אחרים וכן אין מכשירין שום אוכל לקבל טומאה וכבר כתבנוה במסכת חולין ובמסכת עבודה זרה ומ"מ משקה המזבח כגון יין של נסכים ושמן של מנחות מקבל טומאה ומטמא:
+המים מכשירין בין בתלוש בין במחובר ר"ל שאם חישב ליתן פירות בתוך מים מחוברים לקרקע הוכשרו וכמו שאמרו פירות שנפלו לאמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלם אם בשביל שיודחו ידיו ידיו טהורות ופירות בכי יותן וא"כ מה שאמרו אין הכשר במחובר פירושו אם חישב ליתן המים על פירות מחוברים כך יראה מסוגיא זו וא"כ מה שאמרו בספרא יכול אפי' הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת"ל בכלי אין הלכה כן ומ"מ גדולי המפרשים פסקוה ולדעתם מה שאמרו כאן וחדא במחוברים פירושו שחישב על המים קודם שירדו לארץ להדיח בהם את התלוש אבל חשב עליהם אחר שירדו לקרקע אין מחשבה מועלת בהם עד שיתלשו ומה שאמרו בפשט ידיו מי שידיו טמאות וכו' לא מאותן של אמת המים הוכשרו אלא מאותם שעלו בידיו ולדברי הכל אין מקבלין טומאה:
+
+Daf 16b
+
+שבעה משקין הם שהם מכשירים ואחד מהם הדם ומ"מ דוקא דם שהנפש יוצאה בו אבל דם התמצית אינו מכשיר וכן יש הרבה מיני דמים שאין מכשירין כמו שיתבאר במקומו:
+מאחר שדם הקדשים אינו מקבל טומאה אין צריך להזכיר דין דם שנטמא וזרקו שהרי אין כאן דם שנטמא ומ"מ נטמא הבשר או האימורין בזבחים של יחיד זורק את הדם ואם נטמאו שניהם לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטמא אפי' במזיד ובקרבנות צבור אפי' נטמאו שניהם זורק את הדם והציץ מרצה והוא שאמרו על מה הציץ מרצה על הדם להתיר זריקתו אף בנטמא הבשר והחלב ועל הבשר והחלב שנטמאו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור וכן מרצה על טומאת קומץ המנחות מפני שהטומאה הותר מכללה בצבור ר"ל שהיא נדחית בקרבן צבור כדכתי' במועדו אפי' בשבת ואפי' בטומאה אבל אינו מרצה על עון פגול ונותר ר"ל מחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו:
+
+Daf 17a
+
+משקה בית מטבחייא שאמרו עליו שהוא טהור דוקא במקומו ר"ל שנטמאו בפנים ואפי' הוציאן בחוץ אבל אם נטמאו בחוץ קודם שיחול עליהם שם משקה בית מטבחייא הרי הם טמאים ואפי' הכניסם בפנים לא פקעה טומאתם ודבר זה אתה מפרשו במים שהדם היאך היה בחוץ אלא ודאי במים ולא סוף דבר כשהם בקרקע שהם טהורים אלא אפי' בכלי:
+
+Daf 17b
+
+מחטים וצנורות מן התורה היה להם טהרה ברביעית והוא שקראו לפעמים בתלמוד רביעית מים מקוה של תורה ולא הצריכה תורה ארבעים סאה אלא לאדם ולשיעור גופו אבל מחטין וצנורות הואיל וגופם עולה ברביעית טהרו ומ"מ חכמים בטלו מקוה זה מחשש שמא יטבילו כלים הגדולים בפחות מארבעים סאה ואין להם טבילה במקוה אלא בשיעור ארבעים סאה:
+כל כלי שיש לו אחורים ותוך כגון רגל של כוס ודומיהם אם נטמא תוכו בטומאת סופרים נטמא כולו אף לתרומה ואם נטמא גבו בטומאת סופרים לא נטמא תוכו לתרומה אלא לקדש ואם נטמאה בטומאת התורה אף תוכו טמא אף לתרומה כמו שביארנו באחרון של חגיגה:
+כל שנגעו בו מי חטאת שלא לצורך הזאה טמא בין אדם בין כלים כדין אב הטומאה ואין צריך לומר באוכלין שמקבלין טומאה מראשון לחולין ומשני לתרומה ומשלישי לקדש ומ"מ פרה ששתתה מי חטאת אע"פ ששחטוה בעוד שהמים במעיה אפי' לאלתר בשרה טהור מפני שבטלו במעיה מתורת מי חטאת והרי כשנשחטה אין מים אלו מי חטאת וכן הדין אם שתתה משקין טמאין שמשנכנסו במעיה משקה סרוח הוא ופקעה טומאתו ובתורת כהנים אמרו וכל משקה אשר ישתה פרט לסרוח:
+
+Daf 18a
+
+מדרגות הטומאה כבר ידעת שהראשון והוא המקבל טומאה מאב הטומאה עושה שני שנאמר וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא והרי השרץ אב הטומאה והכלי ראשון ומה שבתוכו שני וכתי' יטמא ומ"מ אין עושה שלישי שאין קורין יטמא מבנין הדגוש אלא יטמא הוא לבדו וכן השרץ שנפל לאויר התנור התנור ראשון והפת שניה ושני זה עושה שלישי לתרומה שהרי טבול יום פסול לתרומה אבל עושה הוא רביעי לקדש מקל וחומר ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול בקדש שלישי שפסול לתרומה אינו דין שיפסל רביעי לקדש אבל רביעי אינו עושה חמישי לעולם וכבר ביארנו שמשקין אין מטמאין אוכלין לעולם מן התורה וכן משקין כיוצא בהם וכן אין מטמאין כלים אלא מדבריהם ואוכל מטמא אוכלין ומשקין מדבריהם אבל כלים אפילו מדבריהם לא וכלי מטמא אוכלין ומשקין מן התורה בשאר הטומאות לפי מדרגותיהם וכן מטמא כלי אחר אם הוא אב הטומאה שאדם וכלים מקבלין טומאה מאב הטומאה הן אדם באדם וכלי בכלי הן אדם בכלי וכלי באדם ומשקין המטמאין כלים מדבריהם דוקא בשנטמאו באב הטומאה אף מדברי סופרים אבל משקין הבאים מחמת טומאה אחרת לא ושיעור אוכלין ומשקין לטמא אחרים בכביצה לאוכל וברביעית למשקה הא לטומאת עצמן בכל שהן וממה שכתבנו אתה למד שהרבה דברים נאמרו בסוגיא זו שלא כהלכה ואין צורך להזכירם ומ"מ גדולי המפרשים חולקין לומר שאף משקין הבאים מחמת הידים גזרו עליהם שיטמאו את הכלים ונסעדים בה מסוגיא שבמסכת ברכות פרק אלו דברים ואין הכרח בדבר:
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה מעתה הסלת והקטורת והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן וכבר ביארנוה באחרון של חגיגה:
+הידים שניות לעולם ומיטמאות בכל טומאה לעשות שניות ואפי' בסתם מפני שהן עסקניות ודבר זה גזרת חכמים ותקנת שלמה ובית דינו ולא גזרו בטומאה זו במקדש ואפי' נגעו בטומאה כל שאינה טומאה המטמאה את כל הגוף אינה מטמאה את הידים במקדש וכל שכן סתם ידים ואם נגעו בקדש לא פסלוהו וכן הדין בכלים שכל כלים שנמצאו אפי' ברה"ר טמאים מפני שהם בחזקת טומאה שמא נטמאו במת או בזב ואעפ"כ כלים הנמצאים בירושלים טהורים חוץ מן הסכינים מפני חומר הקדשים ומ"מ מחט שנמצאת בבשר קדש הואיל וכבר נשחטה והמחט ספק טמאה כגון שבאה מחוץ לירושלים חסומה שעל כל פנים מחוץ לירושלים באה הסכין והידים טהורים אע"פ שנגעו במחט והבשר מיהא פסול ואם נמצאת בפרש הכל טהור ואפי' היה הפרש לח והיית רוצה לדונו במשקין שיחזרו ויטמאו את הבשר אינו כן שהפרש סתמו עבה ואף בלח מ"מ משקה סרוח הוא וסכין מיהא בענין זה אף בשאר מקומות טהור שהרי אם נגע בבשר אין אוכל מטמא כלי אף מדברי סופרים ואם נגע במחט הרי אין כלי שאינו אב הטומאה מטמא כלי אף מדברי סופרים שלא גזרו טומאה על הכלים אלא במשקין מגזרת משקה זב וזבה ומ"מ אם אבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר והרי חרב כחלל הרי אף גוף האדם טמא ממנו:
+
+Daf 19b
+
+הספר והידים והאוכלין שנטמאו במשקין וכן הכלים שנטמאו במשקין כולן פוסלין את התרומה מגזרת שמנה עשר דבר וטבול יום מיהא אינו מהם אלא מן התורה וכבר ביארנו ענינים אלו בראשון של שבת:
+רוק הנמצא באיזה מקום טמא מספק רוקו של זב ואפי' ברה"ר שהרי בחזקת טומאה הוא והנמצאים בירושלים בשוק העליון ששם היו מתקבצים כל הטמאים טמא בשאר מקומות באמצע הדרך טמא ובצדדים טהור שהפרושים מהלכים בצדי דרכים שלא ליגע בהם עמי הארץ וההפך ברגל שבאמצע טהור שטומאת עם הארץ ברגל טהרה היא ואפי' ראינו טמא עובר לשם ובצדדים טמא שהטמאים מתוך מיעוטם הולכים בצדי דרכים שלא לטמא את האחרים:
+כלים הנמצאים בירושלים שביארנו שהם טהורים לא סוף דבר שנמצאו בדרך עלייה מן הטבילה אלא אף דרך ירידה והענין הוא שכל הטובלים היו יורדים בדרך אחד לבית הטבילה ועולים בדרך אחרת וכל שהם דרך ירידה היה לנו לומר שטמאים הם ורצה להטבילם ואעפ"כ טהורים ומ"מ אם מצאם מוקצים במבואות קטנים כמו שפנהו אדם לשם טמאים:
+ספק טומאה ברשות הרבים טהור וברשות היחיד טמא במי שיש לו דעת לישאל ובמי שאין לו דעת לישאל כגון חרש שוטה וקטן טהור אא"כ יש שם חזקת טומאה כגון תינוק טמא שנמצא בצד העיסה שמטמא אותה מפני שדרכו לטפח וכל שאין בו דעת לישאל אלא שספק טומאתו באה על ידי מי שיש לו דעת לישאל כגון מחט זה שהזכרנו שאע"פ שאין במחט דעת לישאל אם נגע הסכין אם לאו מ"מ הרי אם נגע בו על ידי אדם נגע בו הרי הוא כיש בו דעת לישאל וברשות היחיד ספקו טמא שכל שיש באחד מהם דעת לישאל או למטמא או למיטמא בו והעזרה כולה הרי היא כרשות הרבים לענין ספק טומאה ובראשון של חולין יראה הפך הדברים שאמר מביא סכין ארוכה וכו' ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשרה הא ספק לא ואפשר שלרוחא דמלתא אמרה לכתחילה כמו שביארנו שם:
+
+Daf 20a
+
+אחר שדם קדשים אינו מכשיר וכן משקה בית המטבחיים אין הכשר בבשר קדשים אא"כ נפלו עליה משקין ממקום אחר ומ"מ מדברי סופרים חבת הקדש מכשרתן וקובעתם אוכל ואם נגעה בהם טומאה נפסלו ומ"מ ספק הדבר באלו שלא הוכשרו אלא מחמת חבת הקדש כגון זה שהזכרנו וכגון צריד של מנחות ר"ל הקמח היבש שבמנחת הסלת שלא נגע בו השמן אם נאמר דוקא לפסול את עצמו לבד באכילה או אף לטמא אחרים למנות בו ראשון ושני:
+מי שהיתה לו פרת קדשים והעבירה בנהר להשקותה סמוך לשחיטתה כדי שיהא עורה נוח להתפשט ושחטה ועדיין משקה טופח עליה הוכשרה אפי' למנות בה ראשון ושני וכבר כתבנוה במסכת חולין:
+
+Daf 20b
+
+כלי חרס מיטמא מאוירו ומטמא אוכלין שבתוכו בטומאתו וכל אוכלין שבתוכו טמאים מצד טומאת אוירו אפילו מלא חרדל נטמאו הגרגירים האמצעיים טומאת הסמוכים לכלי אבל הכלים אין מקבלין טומאה מאויר כלי חרש שלא נאמרה בו טומאת אויר לטמא כל מה שבתוכו אלא באוכלין ומשקין ומשום מגעו לכלי ראשון אין כאן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכבר כתבנוה בראשון של חולין ושאר הדברים שבאו בסוגיא זו כבר ביארנום למעלה:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+כל שעה וכו' כבר ביארנו בתחילת על החלק השני שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר סדרי זמן איסור חמץ לאכילה ולהנאה וענין ביעורו ותכונת הפלטת הכלים מבליעתם וכן ביארנו על החלק השלישי שהוא בא לבאר איזה מין מהתבואות נכלל בדין איסור חמץ לצאת בו ידי מצה וכן איזה מין מהירקות נכנס בכלל מרור לצאת בו ידי חובת מרור וזה הפרק אמנם יסוד ענינו לבאר אלו החלקים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר זמן איסורו אם לאכילה אם להנאה השני לבאר ענין ביעורו ויתגלגל בתוכו ענין הגעלה השלישי לבאר ענין חמץ לאחר הפסח אם של ישראל אם של נכרי ודין נכרי שהלוה ישראל על חמצו או ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו ודין חמץ שנפלה עליו מפולת ונתגלגל מזה לבאר דין אוכל תרומת חמץ בפסח הרביעי לבאר בו איזה מין שבתבואות בדין חמץ ומצה ואיזה מין שבירקות בדין מרור ועל איזה צד יוצאין בהם והחמישי לאזהרה בקצת דברים שלא לעשותם מסרך איסור חמץ זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים הרבה על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והשני והוא שאמר כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ומכרו לנכרי ומותר בהנאתו עבר זמנו אסור בהנאתו לא יסיק בו תנור וכירים ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אמר הר"מ זאת המשנה לרבן גמליאל שקדם לך דעתו שאמר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש ואמר בכאן כי כל שעה שהכהן אוכל תרומה מותר לישראל להאכיל לבהמה וזה אמת ר"ל שמותר לו ליהנות מן החמץ בשעה חמישית אעפ"י שהוא עצמו אינו אוכל כאשר בארנו ואמרו לבהמה ולחיה ולעופות כדי שיכלול בכל מיני החיות כמו שהם חלוקים בענין אכילתם כי יש מהם מה שישאר להם ויש מהם שמפזרין אותו וכיוצא בזה ומה שפרט ואמר ומוכרו לנכרי כי בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לגוי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח והודיעך כי זה המאמר דחוי ורוצה במאמר ומותר בהנאתו לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח ואמרו עבר זמנו אסור בהנאתו אפי' בשעה ששית שהוא מדרבנן כי הוא אסור בהנאה כמו איסור הנאה דאוריתא כל כך כי אפי' קידש אשה בחמץ בשש שעות אין חוששין לקדושיו ואפי' היה אותו החמץ מדרבנן כמו החטים שנפל עליהם מים וכיוצא בו ואמרו לא יסיק בו תנור וכירים רוצה בו כי כששורפו בזמנו לא יסיק בו תנור וכירים בעת שריפתו כדי שלא יהנה באותו הביעור והוא אינו מותר בהנאה ופרורין ידוע ולשון העברי פתים וכמו כן מפרר כמו פתות אותה פתים ואין הלכה כר' יהודה וכשהחמץ הוא יבש אין מספיק לו להטילו בנהר אלא צריך שיפרר אותו היטב מפני שיבשו חזק ולכתת חלקיו כדי שיאבד מהר:
+
+Daf 21a
+
+אמר המאירי כל שעה שמותר לאכול ר"ל בארבעה עשר מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ר"ל אפי' הם שלו מפני שמותר הוא בהנאתו וזו אינה צריכה אלא שאתה מדקדק מדבריהם שכל שאינו אוכל אינו מאכיל ואין הלכה כן שהרי יש כאן שעה חמשית שאינו אוכל אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין ואותה שעה מיהא אע"פ שאינו אוכל מאכיל ובגמ' פירשוה לדעת רבן גמליאל שהיה אומר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש כדי שלא למעט בזמן אכילתה ולמדנו במשנה זו שכל שאוכלין בתרומה מאכילין בחולין ומ"מ אף זו אינה הלכה אלא אף בתרומה אין אוכלין אלא כל ארבע וא"כ משנתנו אינה הלכה אלא אוכלין כל ארבע ומאכילין כל חמש ושורפין בתחילת שש וזה שהזכיר בהנאה זו בהמה וחיה פי' בגמ' שאילו הוזכרה בהמה לבד הייתי אומר דוקא בהמה שמשיירת לפניה ויכול בעל הבית לראות מה ששיירה ומבער אבל חיה שדרכה להצניע ואין בעל הבית רואה את הנשאר כדי שיבערהו שמא הייתי אוסר קמ"ל חיה ואילו הוזכרה חיה הייתי אומר דוקא חיה שהיא מצנעת ונשאר במקום שלא נמצא עוד והרי הוא כמבוער הואיל ובטלו ואין בו חשש מכשול אבל בהמה שמשיירתו לפניו שמא יתרשל בביעורו ויבוא בו לידי מכשול קמ"ל ואחר שהוצרכו להזכיר בהמה וחיה הוזכרו עופות אגבן:
+ומוכרה לנכרי פי' שמאחר שמאכיל לבהמה למדנו שמותר בהנאה ומאחר שמותר בהנאה הרי הוא מוכרו לנכרי והוצרכו ללמדה שלא לחוש לדברי האומר לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח כדי להשביתו לגמרי שלא נצטוינו אלא להשביתו שלא יהא שלנו ומעתה מוכרין לנכרי ואפי' דבר הנאכל מעט מעט כגון כותח ומיני כותח וזה שהזכיר אח"כ ומותר בהנאתו לא הוצרך כלל ומתוך כך פירשוהו בגמ' אף לאחר זמן איסורו ובשחרכו קודם איסורו בכדי שיצא מתורת אוכל ר"ל שנתחרך אף מתוכו ומותר בהנאה כגון להיסק או לדבר אחר והוא הדין שבאכילה מותר שאף אכילתו אינה אכילה אחר שיצא מתורת אוכל שאין שום איסור חל עליו הואיל ועפרא בעלמא הוא הא כל שחרכו לאחר זמנו אסור בכל הנאה שמאחר שחל עליו איסור חמץ אין איסורו נפקע עד לאחר שריפה גמורה ר"ל שיעשה גחלים ובזו הותר לגמרי אף לאחר זמנו שכל הנשרפין אפרן מותר וגחלים דינם כאפר הא כל שלא הגיע לכך אע"פ שנתחרך לגמרי אסור שהרי כל איסור הנאה חל עליו ואינו נפקע ויש מפרשים בחרכו שלא נשרף מתוכו ואעפ"כ מותר בהנאה והוה ליה ככיפת שאור שייחדה לישיבה וטח פניה בטיט שאינו עובר עליה וזו מיהא באכילה אסור ויש מתירין אותו אף באכילה אלא שעיקר הדברים שזו אף בהנאה אסור שהרי הפת שעפשה כל שלא נפסלה מאכילת הכלב אסורה בהנאה:
+עבר זמנו אסור בהנאתו פי' בגמ' אף בשעה ששית ועל הדרך שביארנו במקדש בחמץ משש שעות ולמעלה ולא יסיק בו תנור וכירים ואף לדעת ר' יהודה שמצריך שריפה בביעורו וליכא חששא דלימרו להנאה מתכוין אסור ליהנות בו אף דרך ביעורו ואצ"ל לרבנן שאין מצריכין שריפה וכשזה מסיק בו נראה שלהנאה מתכוין וי"מ אף לר' יהודה דמשוי ליה מן הנשרפים וכל הנשרפים אפרן מותר והרי עיקר הנאתו משנעשה גחלים שדינן כאפר קמ"ל דמאחר שהנאתו מתחלת קודם שנעשה גחלים אסור וכן שיש שבח עצים בפת אבל לרבנן הרי אפרן אסור ואצ"ל שלא יסיק בו תנור וכירים וכל שאסור בהנאתו שאסור למכרו אם עבר ומכר קונסין אותו שלא ישתמש בדמים הא מן הדין הדמים מותרין שאין חמץ תופש את דמיו ולאחרים מיהא מותרין לכתחילה ואם מכרו קודם איסורו אע"פ שלא פרעו עד לאחר איסורו דמיו מותרין דדמי היתירא קא שקיל כמו שיתבאר בכיוצא בו באחרון של עבודה זרה:
+וקצת גאונים ראיתי שכתבו מותר לישראל להשכיר בהמתו להוליך חמץ בחולו של מועד דפסח דכי שקיל אגר בהמתו קא שקיל ואפי' בשביעית שתופסת דמיה אמרו האומר לפועל הילך דינר זה ללקט לי ירק היום שכרו מותר שכירותו הוא דקא שקיל ואינו חייב בביעורם ומ"מ לבי נוקפי שהרי ביין נסך החמירו אבל שכר חמץ מותר כערלה וכלאי הכרם ושביעית וכבר כתבנוה למעלה:
+ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים שדיו במפרר וזורה לרוח ר"ל פירורין של פחות מכזית או מטיל לים בלא פירור ודוקא בים והוא הדין לנהר גדול שאינו יכול ליטלו הא שאר נהרות שיכול ליטלו משם צריך לפרר וגדולי הדורות פסקו שאף לים צריך פירור ולא יראה כן והלכה כחכמים ויש פוסקים כר' יהודה וכבר כתבנוה בפרק ראשון:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:
+
+Daf 21b
+
+איסור הנאה האמור בחמץ לא סוף דבר מדברי סופרים אלא מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה והנאה היתר אכילה הוא שהרי אם הוא מוכרו לוקח בדמיו דבר הראוי לאכילה ולא סוף דבר במקום שנאמר לא יאכל שהוא בא לאיסור הנאה אלא אף כל שאמרה בו תורה איסור אכילה כגון לא תאכל לא תאכלו אף איסור הנאה במשמע עד שיפרט בו היתר הנאה כדרך שפרט בנבלה בנתינה לגר ומכירה לגוי ואע"פ שהרבה איסורין הותרו בהנאה כולם תשובתם בצדם כגון טרפה דכתיב בה לכלב תשליכון אותו וגיד הנשה וחלב שכשהותרה נבלה בהנאה הוא וגידה וחלבה הותרה ודם מפני שהוקש למים ואבר מן החי מפני שהוקש לדם ותרומה מדכתיב תרומתכם וחדש מדכתיב קצירכם ושרצים מדכתיב לכם כמו שיתבאר בפרטים שבסוגיא זו וילמד סתום מן המפורש ויש פוסקים שלא נאמר כן אלא בלא יאכל דוקא כחזקיה ומשום דחזקיה רבו של ר' יוחנן ור' יוחנן רבו של ר' אלעזר שאמרה ר' אבהו משמו וכן מביאים ראיה ממה שגדולי הפוסקים והמחברים הביאו זו של חזקי' ולא הביאו זו של ר' אבהו וזו אינה ראיה שלא הביאו אלא לענין חמץ בפסח ולרווחא דמילתא שחזקיה ור' אבהו כולם מודים באיסור הנאתו שמן התורה הוא מדכתיב לא יאכל הא מ"מ כל שנאמר בו איסור אכילה אף איסור הנאה במשמע כר' אבהו וכמו שיתבאר לך מסוגיית הגמ' עד שיפרט לך הכתוב היתר הנאתו אם להדיא כנבלה וטרפה ואם ברמז על הדרך שכתבנו בקצתם:
+כבר ביארנו במסכת עבודה זרה שהגוים ר"ל שהם מעובדי האלילים שאינם גדורים בגדר שום דת בעולם אין אנו מצווים להחיותם ומאחר שכן אף מה שאסור לנו אין נותנין להם בחנם שהרי אנו גוזלין בכך גר תושב שאנו מצווים להחיותו אחר שהוא מקיים שבע מצות של בני נח והוא שפירשנו בנבלה לגר בנתינה ולגוי במכירה ומ"מ פירשו בתוספתא שאם היה שכנו או חברו מותר מפני שהוא כמוכרו לו:
+
+Daf 22a
+
+חולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה ויש פוסקין בה שאיסורן מן התורה ואע"פ שנאמר בכאן לדעת ר' יהודה שהלכה כמותו חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דרך דחייה נאמרה שהרי בספרא אמרו בפרשת צו את אהרן ר' יהודה אומר יכול אף חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה יהו בשריפה ת"ל לא יאכל כי קדש הוא הוא בשריפה ואין חולין שנשחטו בעזרה בשריפה ומאחר שהוצרך למעט שאינו בשריפה אלמא שאסורין הם בהנאה ושאיסורן מן התורה ומ"מ י"א שאין איסור הנאתם מן התורה ואותה שבתורת כהנים אפשר שלא אמרה ר' יהודה אלא לדבריהם דרבנן או שמא קרא אסמכתא בעלמא או שמא מיעטן משריפה והוא הדין מאיסורי ��נאה ואע"פ שכללן עם חטאת העוף ועם אשם תלוי הא כדאיתא והא כדאיתא והרי בסוגיא זו נחלקו בה ר' מאיר ור' יהודה וכן שר' אבהו סובר כן כמו שנאמר בסוף הסוגיא וכן שלדעת ר' יוחנן נאמרה כן בשביעי של קמא אלא שברביעי של נזיר כ"ט א' נאמרה לדעת ריש לקיש והדברים רופפים אלא שראוי לסמוך שאיסור תורה הוא:
+שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה ואין חוששין שמא יחזור וימכרנה לישראל כגון בעיר שאין בה אלא טבחי ישראל שסומכין על בשר שבידי גוים שממקולין של ישראל ניטלה על הצדדים שביארנו במסכת חולין צ"ג א' שאף אם יקחנה ישראל מכיר הוא שלא ניטל גידה שגיד הנשה מקומו ניכר ולמדת לפי דרכך שגיד הנשה מותר בהנאה כמו שכתבנו שכשהותרה נבלה היא וגידה וחלבה הותרה ואע"פ שאין בגידין בנותן טעם והיה לנו לומר שאינה בכלל נבלה אלא עץ בעלמא מ"מ כל שבנבלה הותר ומאחר שפסקנו שאין בגידין בנותן טעם האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור לגמרי איסור טמאה אין כאן שהרי אין בו בנותן טעם ואיסור גיד הנשה אין כאן שהרי אינו נוהג בטמאה אע"פ שבסוגיא זו יראה שלדעת הסובר אין בגידין בנותן טעם גיד הנשה אסור בהנאה לרווחא דמילתא נאמרה כלומר שאף אם שיטה זו מפקיעו מתורת נבלה אין כאן קושיא שהרי לדעת ר' שמעון אסור בהנאה ומ"מ אין צורך בכך:
+דם שחיטת קדשים אין בו קרבן מעילה למי שנהנה ממנו שנאמר לכם נתתיו לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה ופירשוה במסכת חולין פרק כל הבשר בין קודם זריקה בין לאחר זריקה ומ"מ לאחר זריקה לא הוצרכה שאין מעילה בשירים ר"ל שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו שמכיון שנעשה ממנו צורך גבוה אין עוד עליו שם קדש אלא בקצת דברים שביארנו שם ודבר זה האמור בדם פירושו בין בדמים חיצוניים ר"ל דמי חטאות החצוניות שנשפכין על יסוד דרומי בין בדמים פנימים ר"ל דמי חטאות הפנימיות שנשפכין על יסוד מערבי ואלו ואלו שיריהם נשפכים על יסוד מזבח החיצון אם מערבי אם דרומי ויורדין מן היסוד לרצפה דרך נקב קטן ומשם לאמה והוא סילון מים שהיתה בעזרה וכל הדמים מתערבים לשם ויוצאים משם לנחל קדרון ואע"פ שיצאו מגבול המקדש ושאין בהם קרבן מעילה אסור ליהנות ממנו בלא דמים ומתוך כך היו רגילים למכרם לגננים לזבל ומקדישין הדמים וזה שאמרו בכאן ומועלין בהם לא אמרוה לקרבן מעילה אלא לאסור מדברי סופרים הנאתם בלא דמים ויש פוסקין מעילה דוקא ואין הדברים נראין וכבר כתבנוה בשלישי של עבודה זרה ולפי דרכך למדת שהדם מותר בהנאה וכבר כתבנו הטעם מפני שהוקשה למים שנאמר על הארץ תשפכנו כמים ואין אומרים כמים שנתנסכו על גבי המזבח או לפני עבודה זרה שהם אסורים בהנאה שהרי כמים הנשפכים ולא כמים המתנסכים:
+
+Daf 22b
+
+דם קדשים אינו מכשיר שנאמר תשפכנו כמים הנשפך כמים מכשיר שאינו נשפך כמים אינו מכשיר ודם קדשים אינו נשפך שהרי מתקבל הוא בכלי אבל דם חולין נשפך ואפי' אותן הטעונים כסוי מ"מ נשפך הוא שהרי אינו מתקבל בכלי כדם קדשים:
+כל שהוא מותר ואסור לאחר איסור הנכלל בתורה שלנו אסור לנו להזמין לו מאותו איסור אע"פ שהוא מותר לאותו הממציאו לו כגון יין לנזיר שאסור לנו להזמין לו כוס של יין שהרי אנו עוברים בזה משום לפני עור לא תתן מכשול ואין צריך לומר באיסור שהוא אסור לנו ג"כ ואף לבן נח אסור להושיט לו אבר מן החי הואיל ואף הוא אסור בו והוא איסור הנכלל באיסורין שלנו ודבר זה בשאי אפשר לו אלא בזה וכן יש בזה תנאים אחרים וכבר ביארנום בראשון של עבודה זרה:
+הרבה מיני דמים הם שאינם עיקר איסור הדם לענין כרת אלא בלאו גרידא ואיזהו בעיקר הדין לחיוב כרת דם שהנשמה יוצאה בו והוא בהקזה כל שהדם מקלח הא השותת קודם שיתחיל לקלח או לאחר שפסק הקלוח אין בו איסור כרת אלא הרי הוא כדם האיברים לאחר שפירש שהוא בלאו וכבר ביארנו ענינים אלו במסכת חולין פרק כל הבשר:
+שור הנסקל אסור בין באכילה בין בהנאה בין בשרו בין עורו ולא סוף דבר בשנסקל אלא אף משנגמר דינו ליסקל ושחטו כמו שהתבאר במקומו:
+שור התם אינו משלם כופר ושמא תאמר לא ישלם כופר שלם בשהמית את האדם שהרי אינו משלם נזק שלם כשהזיק מ"מ ישלם חצי כופר במיתה הואיל ומשלם חצי נזק בנזקין ת"ל ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ולא סוף דבר בשהשור נסקל שהרי אף הוא לא היה משתלם אלא מגופו אלא אף בשאינו נסקל כגון שהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים ואין צריך לומר אם נגף אשה ויצאו ילדיה שפטור מדמי ולדות שהרי אף המועד פטור בהם כמו שביארנו ברביעי של קמא:
+כל המיקל בכבודם של תלמידי חכמים ואינו ירא מעונש גחלתן הרי הוא בכלל פורקי עול יראת שמים דרך הערה אמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים:
+ערלה אסורה בהנאה והוא ששנינו ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה איסור הנאה מנין ר"ל שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת"ל ערלים לרבות את כולם ופי' דבר זה בצביעה כגון קליפי אגוזים שהם שומר לפרי וערלה נוהגת בו והדלקת הנר כגון שמן אבל עצים אין ערלה נוהגת בהם ואע"פ שאיסור הנאה בכל הנאה נאמר ומכיון שנאסר בהנאתו לא הוצרך להזכיר צביעה והדלקה בפי' שמא הייתי מיקל בצביעה מצד שאין בה הנאה לגוף אלא חזותא בעלמא ובהדלקת נר משום דמקלא קלי איסוריה ולימד שאף באלו הנאתם אסורה ואע"פ שבתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה אמרו בשלה על גבי גחלים שהפת מותרת ומשום דמיקלא קלי איסורה בזו בשעה שאופה את הפת אין האיסור בעין משא"כ הכא שהרי יכול ליטול מן השמן שבנר בעוד שהוא דולק וליתן במקום אחר ומתוך כך ראוי לאסרו:
+הנוטע לרבים בתוך שדהו כגון שנטעו על אם הדרך בשפת שדהו לצורך עוברי דרכים ועל דעת שיטלו ממנו חייב בערלה ויתבאר במקום אחר דדוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ פטור והנוטע ברשות הרבים חייב בערלה:
+
+Daf 23a
+
+התרומה אסורה לזרים הן באכילה בדבר שדרכו לאכול הן בשתיה בדבר שדרכו לשתות הן לסיכה בדבר שדרכו לסוך וכל ששגג באחת מאלו משלם קרן וחומש ושאר הנאות כל שיש בה הפסד לתרומה אסור וכל שאין בה הפסד מותר מעתה מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה הואיל וראויים לקצת בני אדם ואל הפרשה מטעם שיכול לישאל עליהם שהרי התרומה אם ישאל עליה טבל היא ואין מערבין בה וכבר ביארנוה בשלישי של עירובין:
+יש ספרים שכתוב בהם בסוגיא זו מה שאמרו במסכת נזיר האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת בנה בנזיר וביאור הענין הוא שהאיש מדיר את בנו קטן אע"פ שלא הגיע לעונת נדרים ודוקא בשתיקת הבן והוא שאם אמר לו האב הרי אתה נזיר או הרי פלוני בני נזיר או הרי זה נזיר ושתק הבן ולא מיחה וכן שלא מיחו קרוביו הרי הוא נזיר והאב חייב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות כמו שיתבאר במקומו:
+אע"פ שחדש אסור באכילה עד שיקרב העומר קוצר הוא לשחת ר"ל בעוד שהוא עשב ושלא הביאה שליש שכל שלא הביא שליש אינו בכלל חדש להיות קצירתו אסורה הא משהביאה שליש אסור לקצור ומ"מ מאכיל הוא לבהמתו שלא על ידי קצירה אלא על ידי קטוף שאע"פ שאסור באכילה מותר הוא בהנאה אלא שהקצירה עצמה אסורה:
+במסכת שביעית אמרו שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים כגון נבלות וטרפות שקצים ורמשים ומ"מ צדי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותרין למוכרם ואין מזקיקין אותם להפקירם ומכאן התירו קצת רבנים ליטול בהמה טמאה בחובו שזהו כנזדמנו לו ובתלמוד המערב שביעית פ"ח נראה שאף הסחורה לא נאסרה אלא בדברים שיש בהם חשש אכילה כגון איסורין שסתמן לאכילה אבל חמור וגמל וסוס וכיוצא באלו מותר אף לסחורה והוא שהקשו שם והרי חמור ותירצו חמור למלאכתו הוא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל:
+
+Daf 23b
+
+החלב אסור באכילה ומותר בהנאה בין להדיוט בין לגבוה ר"ל למלאכת בדק הבית ואין לו שום טומאה אף לגבוה ר"ל שמשתמשין בעור המשוח בחלב בין לטהרות של הדיוט בין לקדשים וכן גיד הנשה מותר בהנאה ולענין אכילה נוהג הוא בחיה מה שאין כן בחלב כמו שביארנו במקומו והאוכל חלב של נבלה וטרפה לוקה שתים שהרי מתוך שנוסף איסור על בשרה נוסף על חלבה:
+
+Daf 24a
+
+חטאת חיצונה שהביא מדמה לפנים ר"ל שהזה מדמה לפנים במקום הזאת חטאות פנימיות פסולה ונשרפת ושריפתה בעזרה וכן כל פיסולי קדשים כגון אשם ומנחה ועולה שנטמאו או אשם ועולה שנשפך דמם ומנחה שלא הוקטר קומצה ואמורי קדשים קלים שנטמאו הואיל וכל אלו מחיצתם בתוך חומת העזרה שריפתם בעזרה אבל פיסולי קדשים קלים הואיל ומחיצתם בתוך העיר אף שריפתם אם נפסלו חוץ לעזרה הוא וזהו שאמרו שורפין לפני הבירה ובירה חוץ לעזרה היא ובמקום שבית הדשן היה שם וכל שבקדש פסול כגון אלו שהזכרנו ופגול ונותר ויוצא לוקין על אכילתם שנאמר ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ואע"פ שלאו שבכללות הוא הרי נתיחדו לאוין לקצתם כגון נותר שהזכרנו ובחטאת חיצונה שנתנו דמה בפנים שנאמר לא תאכל באש תשרף וכן דרשו לא תאכל כל תועבה אזהרה על פסולי מוקדשין ויש לומר גם כן שכל שפיסולו בקדש שם פסול אחד הוא והרי הוא כלאו דלא תעשה כל מלאכה שאינו קרוי לאו שבכללות כמו שביארנו במציעא:
+בשר קדש שנטמא כהן האוכלו לוקה ואינו חייב כרת אבל אם הוא היה טמא ואכל בשר קדש הרי הוא חייב כרת ובמעשר שני בין שהמעשר טמא והאוכל טהור בין שהמעשר טהור והאוכל טמא לוקה והוא שיאכלנו בירושלים קודם פדיון:
+יש באיסור שרצים לאוין האמורים בשרץ סתם מלבד האמורים בפרטיהם ר"ל בשרץ המים ובשרץ העוף ובשרץ הארץ והאוכל לוקה על הכלל ולוקה על הפרט מעתה אכל פוטיתא שהוא שרץ המים לוקה ארבע נמלה שהוא שרץ הארץ לוקה חמש צרעה שהוא שרץ העוף ושרץ הארץ לוקה שש ודבר זה מבולבל הרבה ביד מפרשים וענין זה עם מה שיראה בסוגיא זו שלוקין בעבירה אחת שתים או שלש מלקיות לפי ענין הלאוין כל זמן שאין לנו במה נדרוש הלאוין הא כל שיש לנו מקום לדרשן דורשין ואין אומרין שהוא בא לעבור עליו בשני לאוין כבר ביארנו הכל בארוכה בשלישי של מכות וכן ענין לאו שבכללות ביארנו בכדי היכולת בתשיעי של מציעא:
+
+Daf 24b
+
+האימורין יש בהם משום טומאה והאוכלם בטומאת הגוף חייב כרת אבל עצים ולבונה וקטורת הואיל ואינם בני מאכל אין חייבים באכילתם משום טומאת הגוף:
+כל איסורין שבתורה אם איסורי אכילה הם אין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה דרך אכילתם ואם איסורי הנאה הם אין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה דרך הנאתם הא במקום סכנה מותר חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וא"כ כל שלא במקום סכנה אין מתרפאין באיסורין דרך אכילתם או דרך הנאתם ואם עשה כן לוקה אבל שלא כדרך אכילתם באיסורי אכילה כגון שאכל חלב חי או שלא כדרך הנאתם באיסורי הנאה כגון שהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו מותר אף שלא במקום סכנה הואיל ויש שם קצת חולי במקום צערא לא גזור רבנן והוא שנזכר לקמן כ"ה במר בר רב אשי דהוה שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה ר"ל במשקה היוצא מבוסר הזיתים וכשתמהו עליו לומר אימר דאמור רבנן בשעת הסכנה וכו' השיבם מידי דרך הנאתם קא עבידנא שאין דרך הנאת סיכת השמן עד שיתבשלו הזיתים ומ"מ כל שאין שם חולי כלל אסור אעפ"י שאין לוקין עליו שהרי אמרו בחמץ לא יסיק בו תנור וכירים והדבר ידוע שאין זה דרך הנאתו ומה שאמרו לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות אלמא שאע"פ שאינו כדרך הנאתם ויש שם צער אסור אין זה אלא מפני שיש שם איסור בל יראה ובל ימצא וא"ת שיבטלנו הרי מעכשיו אנו רואים שהוא מחשיבו ונמצא ביטולו הפך כונתו ומתוך כך אין ביטול מועיל בו וגדולי המחברים כתבו שכל שלא כדרך הנאתם כגון שעשו לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה מותר והוא תימה אלא שאפשר לפרשה בדרך שחימוצו מפקיע ומ"מ בשר בחלב וכלאי הכרם הואיל ולא הוזכר בהם שם אכילה לוקין עליהם אף שלא כדרך הנאתן ובכלאים מיהא דוקא במקום שאיסורן מן התורה כגון בארץ ישראל אבל בחו"ל אין כאן מלקות אלא שמ"מ אסור מדבריהם וכלאי זרעים הרי בחוצה לארץ מותרין לגמרי ואף בארץ בדיעבד מיהא מותרים באכילה וכמו ששנינו כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין באכילה אף לזורע וכן הרכבת אילן אע"פ שאיסור הרכבתו מן התורה מ"מ מותר הוא באכילה אף למרכיב כמו שהתבאר במקומו:
+ממה שכתבנו למדת שאין לוקין במשקה היוצא מן הערלה אלא בזיתים וענבים אבל היוצא מתותים ורמונים אין זה דרך הנאתו ואין לוקין עליו וכן אם אכל פירות של ערלה שלא כדרך הנאתם כגון שבשל אגוזים ואפרסקים וכיוצא בהם מפירות שאין דרכם להתבשל ואכלם פטור:
+בשר בחלב אסור באכילה ובהנאה ובבישול ואין בו כרת אלא מלקות וכלאי הכרם ג"כ אסורים בהנאה ולוקין עליהם מוסף עליהם חמץ בפסח שאסור בהנאה ויש בו כרת:
+
+Daf 25a
+
+כלאי הכרם אע"פ שמשעת זריעה עבר ולוקה עליהם הן עצמם אינן אסורים עד שיושרשו שכל שלא הושרשו הרי הם כמונחים בכד אבל כל שזרוע ומושרש והוא בעציץ נקוב והניחו אח"כ בכרם וגדל לשם איסורו בתוספת מאתים ר"ל שכל שגדל לשם חלק אחד על מאתים שבו נאסר פחות מכן מותר שעולה הוא באחד ומאתים בכפל תרומה הוכפל איסורו על התרומה מאכילה להנאה והוכפלה העלאתו ממאה למאתים וכן בערלה ואין אומרין בזו קמא קמא בטיל כדרך שאומרין בערלה שאם נפלה לאחד ומאתים של היתר ונפל אחר כן לשם עוד שאין הראשון חוזר וניעור שבזו הרי תוספתו עומד בעצמו ואינו מתערב אלא שהיניקה מתערבת וכשלא הוסיף במאתים מיהא בטל ואע"פ שגידולי קרקע אין להם בטילא דוקא בנטיעה העומדת בעצמה אבל תוספת אינו חשוב בפני עצמו:
+כיצד יודע תוספת זה שאם תאמר על ידי מדידה קשה הדבר למדוד ועוד שאין אדם מעמידו לשם אלא א"כ דעתו לפרוק עול מצוה מעליו עד שיתן לב בכך שאלו היה לבו נוקפו אף הוא היה מוזהר בכך ועוד שאף הוא גדל מלמטה במקום שאין העין שולטת בו וכן שהוא גדל ג"כ בעובי שמדידה אין העין שולטת בו ומתוך כך פירשו בתלמוד המערב בידיעת דבר זה עוקר אחד ומניח אחד כל מה שזה פוחת זה מוסיף כלומר עוקר אגודה של ירק בשיעור אותה שבעציץ או אותה שבעציץ ושוקלן בשעת עקירה ומניחם להתיבש כשיעור מה שעמד העציץ נקוב לשם ואם פיחתו ממשקל שבשעת עקירה ליטרא ידע שבשיעור זמן זה הוסיף במשקל ליטרא גם כן וכל שהוא במאתים ליטראות קדש ויתר מכאן לא קדש וגדולי המחברים כתבו שמניחם להתיבש מכל וכל ואם יבשו מכל וכל עד שלא נשאר בו שום לחות למאה שעות הרי יש שם מאתים חצאי שעות ובשיעור זה היה גידולם ואם עמד שם חצי שעה הרי הוסיף במאתים וקדש ועיקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה גדולי המפרשים:
+זה שאמרנו שאין מתרפאין בשל עבודה זרה אף במקום סכנה לא סוף דבר כגון עבודה זרה כגון לחישה בשם אדם או בשם מלאך או בשם כוכב או בשם כומרי עבודה זרה ושאר דרכים שבעבודת האלילים אלא איסור זה בעבודה זרה ובכל אבהא ואבזרהא והילכך אין מתרפאין בעצי אשרה אף בסתם וכן הדין בגילוי עריות שלא סוף דבר בערוה ממש אלא אף בחלקים ממנה ואשרה מיהא י"מ דוקא בשאומר לו הבא לי מאשרה פלונית אבל אמר לו סם זה סתם ולא מצאו ממנו אלא בבית עבודה זרה מותר ויש חולקין מכח תלמוד המערב שבשני של עבודה זרה וכבר כתבנוה שם וכן כל מה שצריך לבאר בשמועה זו דעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכן בשאר מצות על איזה צד יהרג ואל יעבור ועל איזה צד יעבור ואל יהרג ודין אם בצנעה אם בפרהסיא ואם בשעת השמד ואם שלא בשעת השמד ודין דחיית נפש מפני נפש על איזה מותר ועל איזה אסור ועבירה שניתן להצילו בנפשו ושלא ניתן להצילו בנפשו כבר ביארנו הכל בארוכה במסכת סנהדרין פרק סורר:
+
+Daf 25b
+
+הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו כגון שעובר בצד עבודה זרה ומריח ריח הקטורת שמקטירין לעבודה זרה בכונת עבודה שכך היה דרכם של עובדי עבודה זרה שמקטירין לפני האליל על שם הכוכב שהאליל נעשה על כונתו אם הוא צריך על כל פנים להלך למקום שרוצה לילך אלא באותו הדרך וכן שאינו מתכוין כלל להנאת הריח מותר לכתחילה ואם אפשר לו לילך למקום שהוא רוצה לילך בדרך אחרת אלא שהוא מתכוין לילך בדרך זו כדי ליהנות מן הריח אסור ובדיעבד הרי איסור העבירה בידו היה אפשר לו לילך אלא שעבירתו אינה לכונת הבאת הריח הזה אלא דרך עברה אף זו מותרת שכל שאין מתכוין מותר כמו שפסקנו לענין שבת שגורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ אע"פ שאפשר לו בלא אותה מטה או שאפשר לו ליטלה בלא גרירה היה צריך לילך על כל פנים וא"א לו בדרך אחרת ומ"מ אף הוא מתכוין בהלוכו לקבל הנאת הריח בזו נחלקו אביי ורבא שלדעת אביי מותר ולדעת רבא אסור ופירשו בגמ' שלא נחלקו בזו לדעת ר' שמעון שבודאי לדעת ר' שמעון אסור הואיל וכונה חשובה לו להקל בשאין שם כונה כל שכן שחשובה לו להחמיר במקום שיש שם כונה ומ"מ לדעת ר' יהודה נחלקו בה שלאביי מותר הואיל ואין כונה חשובה לו להקל במקום שאינה כן אינה חשובה לו להחמיר במקום שישנה ולרבא אין חשיבות כונה נפקעת לר' יהודה אלא להחמיר אף במקום שאינה אבל לא להקל במקום שישנה ומ"מ הלכה כר' שמעון ואין אנו צריכים לפסוק בו כרבא וכל שיש כונה לקבלת הנאה אסור בין אפשר בין לא אפשר ומן התימה על גדולי הפוסקים שהראו עצמם כצריכים לפסוק כרבא והלא אף אביי לא נחלק בה אלא לדעת ר' יהודה אלא שיש לומר שתפשו לשונם דרך קצרה ולא כיונו אלא להודיע לר' שמעון שאף בלא אפשר הואיל ומתכוין אסור שהכל תלוי בכונה והלכה כמותו:
+ויש מקשים בסוגיא זו דרבא אדרבא וממה שהתיר הוא בעצמו בת תיהא מטעם ריחא לאו מילתא היא כמו שבי��רנו במסכת עבודה זרה ואי אפשר לתרץ בה שהטעם מפני שאינו מתכוין לריח אלא לבדוק טעם היין שהרי הביאו עליה שמועת פת חמה וחבית פתוחה ר"ל פת חמה שנתנה על פי חבית פתוחה שהוא בודאי מכוין להנאת הריח ולא תירץ בה כן אלמא שאף במתכוין ליהנות בריח היה רבא מתיר מ"מ אינה קושיא שהיין אין עיקרו להריח אבל במה שעיקרו להריח ודאי אסור וכמו שביארנו במס' עבודה זרה בחניות של עבודה זרה המעוטרות בורד והדס ואע"פ שאף בדבר שעיקרו לאכילה אנו אוסרין בתורת ריח כדין האמור שם בפת חמה ובחבית פתוחה ובחתיכת נבלה שצלאה עם שחוטה בתנור אחד באלו לא משום הריח נאסרו אלא שההיתר קבל טעם האיסור מצד קליטת הריח שנקלט לשם לפי דרכך למדת שזה שאמרו קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה לענין הקדש נאמרה ומעילה הוא דלית בהו הא איסורא אית בהו:
+
+Daf 26a
+
+בית המקדש וההיכל כולו אסור ליהנות ממנו לדברי חול ומ"מ מותר לישב בצלן של כותלי' מפני החמה שאין עיקר קדושתו אלא לתוכו ונמצא שאין ישיבה בצל שחוצה לה דרך הנאתה והוא שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ברחוב שלפני הר הבית ודורש כל היום שמתוך שהיו אכלוסי ישיבתו מרובין לא היה בית המדרש מכילם ואע"פ ששאר איסורי הנאה אף שלא בדרך הנאתן נאסרו לכתחלה בזו הקלו אחר שאין איסור הנאתן מחמת איסור אלא מחמת קדושה או שמא דוקא התירו לצורך הדרשא שהיה בו מצוה לצורך רבים או שמא אין מפרשין שאין עיקר קדושתו אלא לתוכו אלא שלא הוקדש כלל אלא לתוכו ומ"מ בכותלי עבודה זרה אסור אע"פ שאף הם לתוכם הם עשויות החמירו בהם להרחקה יתירה כמו שביארנו במקומו:
+האומנים הנכנסים במקדש לתקן בדק שבו לא היו נכנסין להדיא כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים ויהנו בראייתם בכונת הנאה אלא ארובות היו פתוחות בעליות שבבית קדשי הקדשים שבהם היו משלשלים את האומנין בתיבות כדי שלא יוכלו להסתכל לכאן ולכאן ומ"מ אם לא היו שם תיבות או שא"א בכך יכנסו בהדיא שלא נאסר מן הדין שהרי ראייה אין בה ממש וכל דבר שאין בו ממש אין בו מעילה אלא שמעלה זו עשו בבית קדשי הקדשים והיכא דלא אפשר לא אפשר:
+לפי דרכך למדת שהקול של כלי שיר שבמקדש שהוא שומעם בכונת הנאה בשום הקול אין בהם מעילה שהרי אף הקול אין בו הנאה ממש כמו שביארנו במראה ואפי' היה אפשר להם בלא אותו הקול כגון העומדים בחוץ ומ"מ אסור ליהנות בהם לכתחלה בכונת הנאה ואפי' לא היה אפשר להם בלא אותו הקול כגון לאותם העומדים בפנים לשמש אחר שמ"מ מתכונים ליהנות אבל הריח יש בו ממש מצד הסמנים ואין דינו כדין קול ומראה לגמרי והילכך אסור להריח הקטורת אלא שאם הריח לא מעל ומ"מ דוקא לאחר שעלתה תמרתו ר"ל עמוד עשנו שכבר נעשה בו צורך גבוה ויצא מכלל קדשי שמים אבל אם הריח בשעה שתמרתו עולה מעל אחר שיש בו ממש:
+המפטם את הקטורת בחשבון סמנים הכתובים בתורה לפי משקל הכתוב בה הן בכל המשקל הן בחלק ממנו הואיל ולפי אותן המשקל עשאה במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת ואע"פ שלא הריח הואיל ומ"מ עשאה כדי להריח אבל אם עשאה להתלמד בה או למסרה לצבור אחר פיטומה פטור:
+מצות עשה להרים את הדשן מלא מחתה בכל יום שחותה בה מן הגחלים שנתאכלו וצוברה על הרצפה ודשן זה בין קודם הרמתו בין לאחר הרמתו במזבח החיצון מועלין בה אבל דשון מזבח הפנימי לא נהנין ולא מועלין כמו שיתבאר במקומו:
+בגדי לבן שכהן גדול נכנס בהם לפנים ביום הכפורים אינו עובד בהם פעם שניה אף ליום הכפורים ��חר וכל שכן שאין כהן הדיוט עובד בהם אע"פ שהם הם בגדים הראויים לכהן הדיוט אלא נגנזים במקום שפושטן ואסורים בהנאה וכן בגדי כהן גדול שבלו אסורים בהנאה ומועלין בהם אבל של כהן הדיוט כשבלו היו עושין בבלאי מכנסים ואבנט פתילות לשמחת בית השואבה ובבלאי כתונותיהם פתילות למנורה כמו שהתבאר במקומו:
+עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה ואיסור הנאתן משתרד לנחל איתן אע"פ שלא נערפה עדיין והנהנה בה עבר אבל קרבן מעילה אין כאן שמאחר שאינה ראויה לפדיון הרי היא כחטאות המתות אבל פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר:
+כל העבודות פוסלות בעגלה ערופה שנאמר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול ומ"מ חמורה משיכת העול ר"ל משאוי שעליה משאר עבודות שהעול כל שמשכה בו אע"פ שלא חרשה ולא עשתה בו שום מלאכה פסולה ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת מלאכה מעתה הכניסה לרבקה והוא קבוץ הפרות אלא שתינק מאמה ודשה עם האחרות כשרה מאחר שלא נתכון לדישה אין זו עבודה ואם נתכוין שתינק ותדוש פסולה שכל שנעשית בה מלאכה מאליה או עלה עליה עול מאליו אם לרצונו פסולה ואם שלא לרצונו כשרה כתיב עבד וקרינן עובד עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה ומ"מ עול או כל משאוי הפוסל בעגלה אינו פוסל עד שתמשוך בו טפח ר"ל שהלכה באותו משאוי טפח ממקום למקום ובפרה אדומה העול פוסל בה משעת עלייה ואע"פ שלא משכה בו שנאמר אשר לא עלה עליה עול:
+
+Daf 26b
+
+בא עליה זכר ממינה אף שלא כדרך עול כגון שבא עליה דרך ספסלים פסולה ואצ"ל אם בא עליה דרך עול שאע"פ שכל שהוא להנאתה אינו עול וכמו שאמרו פרש טליתו עליה לצרכו כגון להביא טליתו עליה פסולה לצרכה כגון מפני הזבובים כשרה בזו תחלת עלייתו הוא מיהא עול אצלה ולמדת ממילא שהמעוברת פסולה ואי אתה יכול לפרשה בזכר שלא ממינה שהרי פיסולה מצד אחר שהרי נרבעת היא ורביעה פוסלת בה כמו שהתבאר במקומו וי"מ עלה עליה זכר באדם ולרכיבה ואין הדברים נראין שאם כן לא היה מוציאו בלשון זכר ועוד שעליית אדם לרכוב עליה מן הסתם אין זה לרצונו אבל עליית זכר נוח לו כדי לחממה ולהביאה לידי עבור הא אם שכן עליה עוף כשירה שאין זה לרצון:
+המוצא אבדה אם היא של בגד צמר וצריך לשטחה לאויר כדי שלא תתקלקל שוטחה הן על גבי מטה הן על גבי מגוד ר"ל יתד וזהו לצרכה אבל לצרכו כגון להתחמם בה או אפי' להתכבד בה לפי שעה לביתו אסור ואפי' היה צריך בזה לצרכה כל שנצטרף בה לצרכו אסור ואם היו אורחים בביתו אסור לשטחה בפניהם אף לצרכה לבד שמא יהא אחד מהם נותן עיניו עליה ויגנבנה וכיוצא בזה וכבר ביארנוה במקומה בשלישי של מציעא:
+אע"פ שלבישת כלאים אסורה מוכרי כסות מוכרין כדרכם ולובשין אותם בשוק להראותם ללוקחים כשהם לבושים בהם כדי שיבואו גוים ויקחו שלא אסרו למכור כלאים לגוי אלא בבגד שאבד בו כלאים שאינו ניכר שם ויש לחוש שמא יחזור ישראל ויקחנו הא כלאים הניכרים מותר למכרם לגוי ומתוך כך מוכרן כדרכו ובלבד שלא יצטרף לאותה לבישה כונת הנאה בחמה מפני החמה להגן עליו ובגשמים מפני הגשמים לחממו או להגן עליו מן הגשמים ומ"מ הצנועים הרוצים להרחיק עצמם מכל לזות שפה ולקדש עצמם אף במותר להם מפשילים אותם במקל לאחוריהם הא מעיקר הדין מותר שכל שאינו מתכוון מותר ומה שיש לפקפק בה מענין פסיק רישיה ולא ימות כבר ביארנוה בשני של שבת:
+ערלה אינה נוהגת בעצים שהרי נאמר בה פרי ומ"מ נוהגת היא בקליפת הפרי כגון קליפי ��גוזים ורמונים שכל שהוא שומר לפרי הרי הוא כפרי אבל כלאים הואיל ולא נאמר בהם פרי נוהגים הם אף בקשין ותבן שבהם א"כ כל מקום שהוזכרו קליפי ערלה לענין איסור ערלה אינו נאמר אלא בקליפין של פרי ולא בקליפין של עצים וזהו שאמרו בשמועה זו תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם:
+כל שהוא נעזר בעשייתו או נשבח בדבר שהוא איסור הנאה ודבר היתר עוזר למציאות אותו דבר או להשבחתו הואיל ויש כאן גורם של היתר מותר אבל אם אין שם אלא גורם של איסור אסור מעתה תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם אם התנור חדש שלא הוסק בו עדיין והוא היסק ראשון העשוי לגמר מלאכתו עד שכח היסק זה מסייעו לכל היסק והיסק הבאים לאח"כ אין זה צריך נתיצה אלא יוצן ויסיקוהו בעצי היתר ונמצאת פת זו אפויה בהיסק של היתר עם סיוע היסק של איסור ונמצא זה וזה גורם ומותר ואפי' לכתחילה אינו צריך נתיצה שכל שמצננו נעשה כמבטל את האיסור ומקלישו ועושה עיקר מן הגורם של היתר ואף כשנצטנן במקרה מכל מקום נעשה האיסור כמבוטל מצד הצינון וכן שגורם ההיתר עיקר עד שהאיסור הוא כמעט כמי שאינו ואם אפה את הפת בהיסק זה הראשון שהוא של איסור הרי הפת אסורה ואפי' לא היה אבוקה כנגדו כגון תנור גרוף שהרי אין כאן אלא גורם אחד והוא של איסור היה התנור ישן ר"ל שכבר הוסק היסק ראשון בשל היתר ועכשיו הסיקו בעצי איסור ואפה בו את הפת הפת מותרת שהרי אף היסק ראשון של היתר עוזר באפייתו ובזה מיהא דוקא בדיעבד הא לכתחלה לא שהרי גורם האיסור גדול משל היתר ואף בשוין היה אסור לכתחלה הא בדיעבד מותר בשניהם ודוקא בשנאפה בו בלא אבוקה כנגדו אבל מכל מקום אם אפאו בהיסק זה של איסור ואבוקה כנגדו הפת אסורה מפני שבכל שעה שהיה הפת בתנור נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין והרי הוא כגורם של איסור בלא גורם של היתר ואין לפת זו תקנה בהולכת הנאת העצים לים המלח שכל שנתערב איסור ממש בגופו אין בו דין הולכת הנאה לים המלח וכן אין אומרין בו ימכר כלו לגוים חוץ מדמי איסור שבו מפני שהם דברים הניקחים מן הגוים בצדדים ידועים ויש לחוש שמא יחזור ויקח מהם ישראל וכן היא שנויה בתלמוד המערב בענין בגד שצבעו בקליפי ערלה כמו שכתבנוהו בשלישי של ע"ז וכן התנור עצמו אין בו תקנה בהולכת הנאת העצים לים המלח שכל שעמד גופו באיסור אין אומרין בו יוליך הנאה אא"כ נתערב באחרים וכן יש אומרים שאף לדעת האומר יש פדיון לעבודה זרה דוקא בעבודה זרה שתופסת דמיה אבל ערלה וכלאי הכרם שאין תופשין דמיהם אין להם פדיון וכבר ביארנו דברים אלו במס' עבודה זרה:
+בקצת חבורים ראיתי לקצת חכמי הדורות שלא נאמרו דינין אלו אלא בהסיקוהו בעצי אשרה אבל הסיקוהו בעצי ערלה דיו בהולכת הנאה לים המלח שהרי בסתם יינם אמרו באחרון של עבודה זרה שיש לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח אפי' יין ביין וכל האיסורין דינן כסתם יינם וא"כ כל שכן בזו שאין מכירה לגוי בהם מפני שהם דברים הנקחים מן הגוי מתירין אותם בהולכת הנאה לים המלח ולדעת זה הם גורסין בפרק השוכר ההוא דאיערבא ליה חביתא דחמרא בחמרא אלמא יין ביין היה מדקאמר בחמריה ולא קאמר ביני דני ואמרו עליה שקול דמי חביתא ושדי בנהרא ולדעת זה מה שאמרו למטה דכוסות וצלוחיות אסירי יש להם תיקון בהולכת הנאה לים המלח ומ"מ יש מפרשים שם דחבית בחבית הוה אבל יין ביין אינו כלום בהולכת הנאה אלא במכירה לגוי ובזו אין בו דין מכירה לגוי שדברים הנקחים מן הגוי הם וכוסות וצלוחיות אין להם תקנה שכל שיש בו גוף האיסור כיין ביין הוא ובמסכת עבודה זרה יתבארו דינין אלו יותר:
+אע"פ שביארנו שאם לא היה אבוקה כנגדו מותרת הפת שהרי יש כאן שני גורמים מ"מ לכתחלה יוצן ואע"פ שבחדש שצננו לא הוצרכנו נתיצה לכתחלה והיה לך לדון נתיצה בחדש כהצנה של ישן מ"מ בחדש כבר כתבנו שעכשיו הוא מקליש את האיסור ועושה גורם של היתר בידים אבל ישן אם אינו מצננו לכתחילה הרי עיקר תשמישו בשל איסור ונמצא גורם האיסור מפורסם ביותר בעשיית מלאכה זו יותר משל היתר והרי זה כעין מה שאמרו שאין נוטעין לכתחילה אגוז של ערלה ואם נטע מותר מצד גורם היתר של קרקע ויש מתרצים שהצנון הפסדו מועט והצריכו לכתחלה מה שאין כן בנתיצה שהפסדו מרובה:
+אפה את הפת על הגחלים אפי' בחדש שלא צננו הפת מותרת שהרי איסור תנור אין כאן שעל הגחלים אפאה ואיסור עצים אין כאן שהרי כלה כחם ולא סוף דבר בשהגחלים חוץ לתנור כגון שהוציאם מן התנור והניחם על הקרקע ואפאו שם כמו שפירשו רבים אלא אפילו בתוך התנור עצמו מפני שהגחלים נידונין כאפר וכבר אמרו כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מעבודה זרה והקדש שאם אפה פת באפר של איסורי הנאה שנשרפו מותרין הואיל והאפר מותר בהנאה וזהו שבעצי ערלה אמרו בשלה על גבי גחלים ולא אמרוה בתנור שהסיקוהו בעצי אשרה מפני שהאשרה אפרה אסור וכן כתבוה גדולי הדורות ומ"מ צריך שתדע שבגמ' נחלקו בגחלים אלו אם נאמר דוקא באוממות או אף בלוחשות:
+ומגדולי הראשונים פסקו שבלוחשות אסור והביאוה ממה ששאלו במסכת פסח שני פרק כיצד צולין ע"ה א' תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת מהו והם סוברים שהגריפה הוא פחות מגחלים ואם תמצא לומר שבגחלים לוחשות מותר מה הוצרכה לשאול בגריפה ומ"מ לשיטתם קשה לפרש שהרי באוממות מיהא כולם מודים בהיתרם ואם הגריפה פחות מגחלים אף באוממות כן ומה הוצרכו לשאול אלא שאפשר שגחלים אוממות הוא פחות מן הגריפה בודאי שהוא כאפר גמור ומרבים את החום וכן יש מקשים לשיטה זו ממה שהגירסא שם לדברי האוסר ואף כשנאמר שהגריפה פחות מן הגחלים לא שאלוה אלא לדברי האוסר ר"ל לדברי האומר זה וזה גורם אסור שלדעת זה ודאי בגחלים לוחשות אסור ושאל על הגריפה מהו הא לדעת האומר זה וזה גורם מותר ולא נאסר אלא משום שבח עצים בפת אין שבח עצים אלא באבוקה כנגדו אבל גחלים אף בלוחשות מותר ומ"מ אין נראה כן שהרי בתחלת סוגיא זו היינו סוברים לומר שיהא ר' סובר זה וזה גורם אסור ואעפ"כ היה אומר בשלה על גבי גחלים הפת מותרת ועוד שהרי אף בגורם אחד אנו אומרים כן אלא שהעיקר בזה שהגריפה הוא יותר מן הגחלים אפי' לוחשות שהגחלים הרי הם כאפר וכמו שכתבנו אבל תנור גרוף נאפה הוא בתנור שנולד שבחו מכח עצי איסור ואע"פ שבענין צלי אש של פסח התבאר שם שבגחלים נקרא צלי אש ובתנור גרוף לא נקרא צלי אש ממש בזו מפני שלענין פסח אש ממש בעינן וגרוף אינו אש ממש וגחלים לא הופקעו מכלל אש אחר שדרך צלי על הגחלים אבל לענין אפיית הפת בהיסק של איסור דרכו בתנור גרוף יותר מבגחלים ואפייתו מושבחת בו יותר מבגחלים ואותה שאלה היתה בישן שהוסק בעצי איסור שבגחלים מותר אף בלוחשות שאין זה אבוקה כנגדו ושאל בגריפה אם הוא כאבוקה כנגדו אם לאו והשיבו שאין זה אבוקה כנגדו ונמצא שבישן כל שאין אבוקה כנגדו מותר ובחדש אע"פ שאין אבוקה כנגדו כל שהוא גרוף אסור שהרי אע"פ שאין בו משום עצים יש בו משום תנור הא בגחלים מותר שאין כאן לא משום תנור ולא משום עצים כמו שביארנו ומה שאמרו לדברי האוסר פי' בישן בלא הצנה ולדעת האומר באפה בו את הפת שהפת אסורה ומשום שבח עצים ותירץ לו שאין שבח עצים אלא באבוקה כנגדו אבל כל שיש לאסרו משום גורם אחד כגון חדש שאין איסורו משום שבח עצים אלא מפני שאין שם אלא גורם של איסור בתנור גרוף אסור ובגחלים מותר ונמצא הפרש זה בין חדש לישן ולדבריהם שהגריפה פחותה מן הגחלים ואף בחדש בלא הצנה הפת מותרת בתנור גרוף ובגחלים על כרחך אתה צריך לומר שאין בין חדש לישן אלא שזה אינו צריך נתיצה לכתחלה וזה צריך צנון לכתחלה:
+ומ"מ יש גורסים שם לדברי האוסר בגחלת ומפרשים בו ממה שאמרו שם לענין פסח נתנו על גבי גחלים ר' אומר אומר אני שזה צלי אש והם מדקדקים שמאחר שר' אמרה בלשון זה נראה שקצת חבריו חולקין עליו לומר שאין זה צלי אש ואוסרין אותו לענין פסח וחלוף הדברים לענין עצי ערלה שמאחר שהגחלים הופקעו מכלל אש הפת מותרת ושאלו לדעתם על הגריפה כלומר לדברי האוסר בשל גחלים בפסח שהוא מתיר לענין ערלה בגריפה מהו והשיבוה להתיר וזה נמשך לשיטתנו שהגריפה יותר מן הגחלים והעלוה להיתר בישן בלא צינון ומטעם זה וזה גורם שאין איסורו אלא משום שבח עצים ואין שבח עצים אלא באבוקה כנגדו הא כל שהוא נאסר מצד שאין שם אלא גורם אחד כגון חדש שלא צננו נאסר בגירוף ומותר בגחלים ומעתה נראין הדברים שאף בגחלים לוחשות מותר וכן כתבוה גדולי המפרשים וגדולי הדורות מחמירים בה ומ"מ נראה לי לפי שטתנו להכריע שכל שאין אוסרין אותו אלא משום שבח עצים כגון חדש שלא צננו לוחשות מיהא אסור שאין זה אפר גמור:
+לפי דרכך למדת שהקערות של חרס וכן כוסות צלוחיות של חרס שנצרפו בעצי ערלה אסורין שהרי תשמישן אינו צריך היסק אחר עד שתאמר שיהא גורם של היתר מסייעו ואף הקדרה אע"פ שצריך לתשמישה היסק אחר לבישול התבשיל מ"מ כבר יש בעיקר תשמישה ענין שמשתמשין בה בלא סיוע גורם של היתר לפי שמכניסין שם המים והתבשיל קודם שיסיקו תחתיה עצים של היתר ונמצא בעיקר תשמישה תשמיש בגורם של איסור לבד וכן הדין בתבשיל שהתחילו לבשלו בעצי איסור ואחר כך הסיקו שם עצי היתר לגמור את הבישול שהוא אסור שהרי מ"מ קבל התבשיל קצת בישולו בגורם של איסור לבד וי"מ בענין זה קדרה האמורה כאן אלא שהדבר למד מענינו:
+קערות כוסות וצלוחיות שעבר ונשתמש בהם מותר כשיוציא את האוכל או את המשקה משם ויניחהו בכלי אחר שהרי פליטה אין כאן אף בחמין ובן יומו שלא נאסר מצד גיעולו אלא מצד שהכלי עצמו אסור בהנאה וכל שסלק הנאתו מותר והרי זה כנשתמש בהם להכניס בתוכם מעות או פירות שלא נאסרו בכך וכן כתבו גדולי המפרשים בסכין של עבודה זרה שחתך בו בשר שאע"פ שעבר אין הבשר נאסר אלא שאנו כתבנוה בהפך בראשון של חולין והוא שלדעתנו סכין של עבודה זרה הבשר נאסר הואיל והוכשרה אכילתו על ידי איסור הנאה והרי הוא כתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואפו בו את הפת אבל קערות וכוסות וצלוחיות לא הוכשר האוכל על ידיהם והילכך יוציאוהו משם ויניחהו בכלי אחר ודיו וכן הקדרה אם הניחו בה את התבשיל קודם שיניחוה על גבי הכירה אבל אם נתבשל בה התבשיל ודאי אסור אע"פ שאין כאן דין פליטה שהרי הוכשרה אכילתו על ידי הקדרה כך נראה לי ברור וכל שכן בתבשיל שבשלוהו קצת בעצי איסור שנאסר שהרי קבל בישול העושהו ראוי לאכילה באיסור לבד וזהו שבח עצים גמור וכן מה שביארו במקום אחר בערלה שלא ידליק בה את הנר אפשר שאם הדליק אסור להשתמש לאורה שאע"פ שיש שם גורם של היתר והוא הפתילה הרי יכול לסלק האיסור ר"ל השמן משם ולהניחו בנר אחר אבל אם נשתמש לאורה אין לאסור מה שנעשה לאורה על הדרך שביארנו בקערות ולתלמידי גדולי הדורות ראיתי שהתירו בקדרה אפי' בשל בה בדיעבד שמאחר שאתה מתירו בדיעבד בשנתנו בו צונן אין הבשול הבא אח"כ בעצי היתר מחדש בו איסור אדרבא מוסיף בהיתר מצד גורם היתר שבא עליו ואע"פ שהיה לנו לאסור ולומר מאחר שאסרת את הקדרה מצד שתשמישה בגורם של איסור לבד כל שהוכשר האוכל על ידי אותו תשמיש אסור מ"מ לא הוכשר האוכל על ידי מה שקבלה הקדרה את התבשיל אלא על ידי צירוף ההיסק הבא ונמצא זה וזה גורם והדברים נראין:
+הסכימו הגאונים שאין אומרין יש שבח עצים בפת אלא בעצים של איסורי הנאה אבל עצי מוקצה או שאר איסורין הדומים לו לא וראיה לדבר מתנור שהסיקוהו בכמון של תרומה שהפת מותרת:
+שאור של תרומה שנפל לתוך עיסה של חולין ויש בה כדי לחמץ הרי העיסה כלה מדמעת לא היה כדי לחמץ ונפל שם ג"כ שאור של חולין ואין בו כדי לחמץ אלא שבצירוף שניהם יש בהם כדי לחמץ בין שנפלו שניהם כאחד בין זה אחר זה בין שקדם וסלק את האיסור קודם שנגמר החמוץ שנמצא החמוץ נגמר בשל היתר בעזר מה שהועיל בו האיסור בין שקדם וסלק את ההיתר הכל מותר שכל זה וזה גורם מותר ואם היה בשניהם כדי לחמץ כבר ביארנו את דינו בשלישי של עבודה זרה:
+
+Daf 27a
+
+כבר ידעת שהאשרה אסורה בהנאה אף אם נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור בין חדש בין ישן יוצן כמו שפסקנו בקליפי ערלה אפה בו את הפת בחדש בהצנה הפת מותרת ובישן בלא הצנה אסור מצד שבח עצים ובשאבוקה כנגדו ואין הולכת הנאה לים המלח מועלת בו כמו שכתבנו נתערבה אותה הפת באחרות יוליך הנאה לים המלח ופירשו גדולי הרבנים הולכת הנאת העצים ואין צריך להוליך דמי הפת וגדולי הפוסקים מצריכים להוליך דמי הפת ואם נתערבה אחת מן הספקות באחרות כלן מותרין שספק ספיקא הוא ומותר אף בעבודה זרה ומ"מ אם נתערבו כלן באחרות כלן אסורות והוא ענין מה שגורסין במקצת ספרים ואחרות באחרות:
+אשרה זו רוב מפרשים ראיתי שפירשוה באשרה סתם ואף אשרה של גוי במשמע ואני תמה והרי נטילת עצים שבה הויא לה ביטול ואע"פ שאמרו דוקא בנוטל לצרכו אבל נוטל לצרכה ר"ל לתיקון האילן אינה בטלה הרי מ"מ שפאיה מותרין ומתוך כך אני מפרשה באשרה דישראל שאין לה בטילא עולמית והיא ושפאיה אסורין:
+
+Daf 27b
+
+עצי ערלה שעשה מהם כסא לישב עליו אין צריך לומר שהוא אסור לישב עליו שהרי עכשו הנאת האיסור בעין ואף לדעת המתיר באבוקה כנגדו בזו אין פקפוק באיסורו:
+תנור שהסיקוהו בעצי הקדש ואפה בו את הפת אסורה שאע"פ שזה וזה גורם מותר דוקא בערלה שיש לה ביטול במאתים אבל הקדש אפי' באלף לא בטיל וי"מ הטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין ואע"פ שבעצים שנשרו מן הדקל אמרו מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקם ואע"פ שכל שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל הואיל ומיקלא קלי איסוריהו אין חוששין בה והרי אלו היה לנו לומר גם כן מקלא קלי איסוריהו שמא לא אמרו כן אלא בדרבנן אבל הקדש שהוא מן התורה לא או שמא בעצים שנשרו מן הדקל יש בהם רוב עצים של היתר וכמו שאמרו מרבה עליהם וכו' אבל אלו שהם בעין לא ושמא תאמר והרי בתנור שהסיקוה בעצי אשרה התרנוה והעמדנוה לדעתם באשרה של ישראל שאין לה בטילא לא היא שאע"פ שאין ביטול לגוף האשרה אם נתערבו עצים בעצים אלו היה איזה דבר שבה מתערב בשאינו מינו ואינו ניכר בטל שהרי יין נסך בשאינו מינו בטל בשיעור שלא יהא נותן טעם מה שאין כן בהקדש שהוא ממון וממון אינו בטל וכן תערובתה כל שבספק ספיקא מותר:
+זה שביארנו שבעצי הקדש הפת אסורה פירושו בשאין בהסקתו קרבן מעילה כגון שהסיק במזיד שאין בה קרבן מעילה וכל שאין בה קרבן מעילה לא יצא לחולין או שהם עצי שלמים ר"ל שהתפיסם לדמי שלמים למכרם וליקח בדמיהם שלמים וקדשים קלים אין בהם מעילה אבל כל שיש בו קרבן מעילה כבר יצאו לחולין בהסקתו ומשיצאו לחולין נאפה בהם הפת ואין כאן איסור וכן זה שאמרו שכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ועצי הקדש שאפרן לעולם אסור פירושו בשלא היה בהיסק קרבן מעילה כגון שנפלה דליקה מאליה אבל אם הוסק על ידי אדם מעל המסיק ויצא לחולין ואפרו מותר אא"כ הסיק במזיד או שהיו עצי שלמים וזה שתפס באפר הקדש לעולם ולא באשרה פירשו בו מפני שהאשרה יש בה צדדים שיש לה ביטול כגון שהיא של נכרי ונתבטלה על ידו משא"כ בהקדש ואני תמה שהרי אף ההקדש יש לו פדיון וא"ת שכל שנפדה מיהא אינו קרוי הקדש אף האשרה משנתבטלה אינה קרויה אשרה ומ"מ גדולי המחברים פסקו שכל הנשרפים של הקדש אפרן מותר חוץ מדשן מזבח החצון ופנימי ודשון המנורה:
+זה ששאלו בסוגיא והלא מעל המסיק וכיון דמעל נפקי לחולין כתבו בה גדולי הרבנים בנוסח זה וכל שאין בה קדושת הגוף כבהמת קרבן וכלי שרת כיון שמעל בו יצא לחולין והוא שאמרו אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת הא כל שאין בו קדושת הגוף במעילה ראשונה יצאו לחולין שאין מעילה אלא שנוי קדושתו והפקעתה ולמדנו מדבריהם שכל שאין בו קדושת הגוף אין בו מועל אחר מועל וכן הסכימו בה גדולי המפרשים ומ"מ לגדולי המחברים ראינו שאף בקדשי בדק הבית כגון קרדום וחמור יש בהם מועל אחר מועל ולא אמרו אין מועל אחר מועל בקדשי בדק הבית אלא כגון שנטל האחד ונתן לאחר שהראשון מעל ולא השני אבל אם כל אחד ואחד נטל מעצמו ונהנה בלא נתינת אחר שניהם מעלו וכן שמעתיה בשם תוספתא של מסכתא מעילה בהדיא ומה שאמרו במסכת מעילה י"ט א' והביאוה בשני של קדושין נ"ה א' אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חברו ורכב היתה שותה בכוס של זהב ובא חברו ושתה כלן מעלו אלמא שבבדק בית מיהא אף בדרך זה לא מעל אלא הראשון וכדברי גדולי הרבנים והמפרשים אפשר לדחק ולפרשה במוציא כגון שהראשון נתן לשני הבהמה לרכוב או הכוס לשתות ולימד שאע"פ שנהנה והוציא יש בו מעילה אחר מעילה במוקדשין אבל לא בבדק הבית ובעצים הנזכרים כאן אע"פ שאם היו בעין היה בהם מועל אחר מועל ולא היה לו להקשות מכיון שמעל המסיק נפקי לחולין מ"מ לענין אותם שהוסקו הרי הוא כמוציא ומ"מ קשה לפרש לשיטה זו מה שאמרו במסכת ראש השנה כ"ח א' שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שמאחר שהיא בת מעילה כיון דמעל נפיק לחולין שהרי הקרן אין בו קדושת הגוף ואם כדבריהם היאך יצא לחולין והלא לדבריהם יש מועל אחר מועל בנהנה ואף במה שאין בו קדושת הגוף ואפשר לפרשה במוציא כגון שיצא בו אחד ונתנו לאחר לצאת בו והדברים זרים:
+הרמת הדשן בכל יום מצות עשה כמו שביארנו למעלה ואחר שתרמו את הדשן ר"ל שחתו במחתה והורידו לרצפה היו גורפין את הנשאר במגרפות ועושין אותו ערימה על גבי התפוח וגורפין מתחת אותה ערימה בפסכתר והוא כלי גדול המחזיק לתך ומורידין אותו למטה ואח"כ בא אחד מן הכהנים ומוציא חוץ לעיר וצריך להזהר שלא יניחנו במקום שהרוחות מנשבות או הזרמים ��וטפים כדי שלא יתפזר הנה והנה ונמצא שאין כלו לשם ומפני זה גם כן צריך שיוציאוה בנחת שלא תשפך בידיו והוא שדרשו ושמו ושמו בנחת ושמו כלו ושמו שלא יתפזר וכמו שביארנו שכל שבמזבח החיצון יש בו מעילה זו היא שיטת גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בפירושיהם ובהגהותיהם שלא נאמרה דרשת ושמו אלא בתרומת הדשן וכן שאין מעילה אלא בתרומת הדשן וכן מוכיח בסוגיאות שבתלמוד:
+נותר אסור באכילה וטעון שריפה והאוכלו ענוש כרת והנבלה אסורה באכילה ומותרת בהנאה ואיסור אכילתה בלאו שור הנסקל אסור באכילה ובהנאה ואין איסור אכילתו בכרת אלא בלאו וחלבו מיהא בכרת כשאר חלבים:
+אשם תלוי שנודע שלא חטא אחר שנזרק דמו או שאירע בו פסול או נותר וחטאת העוף הבאה על הספק כגון הפילה ספק ולד ספק אינו ולד שהיא קרבה ואינה נאכלת הרי הן נשרפין אבל עולת העוף קרבה בתנאי שאם הוא ולד יהא לחובתה ואם אינו ולד יהא לנדבתה:
+כל קל וחומר שאתה מכוין בו להחמיר ונמצא שנמשך ממנו קולא אינו קל וחומר הואיל והופקעה משם קצת כונת הקל וחומר וכן הדין בהפך:
+
+Daf 28a
+
+ומה שנתגלגל בכאן בענין ביטול עבודה זרה בשחיקה וזריה לרוח או הטלה לים כבר ביארנוהו במסכת עבודה זרה:
+המשנה השניה ויתחיל בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור שנאמר ולא יראה לך חמץ אמר הר"ם למדנו בקבלה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ולפי שאין אדם עובר על מצות לא יראה לך חמץ בחמץ של נכרי הוא מותר ואפי' באכילה ומה שאמר בהנאה משום שאמ' בסיפא של ישראל אסור בהנאה ואמרו בירושלמי כי אמרו מותר בהנאה שהוא מורה שהוא אסור באכילה זהו במקום שאוסרין שם אכילת פת הגוים ומזה הטעם אסר אכילתו לא מצד החמץ כאשר אמרו אבל באתרא דנהיגי לאכול פת גוים מותר באכילה וזה יורה כי הדבר בפת של גוים תלוי במנהג והמנהג אצלינו באי ספרד לאכלו ולפי שעבר הישראל על מצות השם ית' שאמר לא יראה כשהוא החמץ אצלו קנסינן ונאסור אותו בהנאה ואפי' לאחר הפסח:
+אמר המאירי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך חמץ צריך שתדע שר' יהודה ור' שמעון נחלקו בחמץ שלא בזמנו ר"ל שלא בתוך הפסח הן לפני זמנו ר"ל משעה ששית עד הלילה הן לאחר זמנו ר"ל חמץ שעבר עליו הפסח שלדעת ר' יהודה כל שלא בזמנו בלאו ואין בין שלא בזמנו לבתוך זמנו ר"ל תוך שבעת ימי הפסח אלא כרת בלבד ולר' שמעון בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו כלל ומשנה זו העסוקה בלאחר זמנו העמידה רבא בגמ' לדעת ר' שמעון ופסק הלכה כמותו וא"כ חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אפי' באכילה בצדדין שהפת של גוים מותרת ולא הזכירו היתר הנאה לבד אלא על הצדדין שאין פת שלהם מותרת או שמא מכיון שהיה דעתו לומר בשל ישראל אסור בהנאה הזכיר בשל גוי היתר הנאה ושל ישראל אף הוא מן הדין מותר היה אף באכילה אלא שמתוך שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא קנסוהו לאסרו לו אף בהנאה וזהו שאמר ושל ישראל אסור שנאמר לא יראה כלומר שלפי שעבר על לאו של לא יראה:
+ומכאן הסכימו חכמי לוניל שאם בטלו מתחלה הואיל ולא עבר עליו מותר מיהא בהנאה כל שאין שם הערמה וכתבוה על ידי מעשה באחד ששכח ככר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירוהו לו בהנאה אחר שנתברר להם שלא היה שם שום הערמה וכונה מועלת אלא שלדעתי ראוי לאסור הואיל ומ"מ יש בו מקום לאיסור בל יראה אלו לא בטל שהרי מ"מ יש צד פשיעה עליו בששכחו ולא ביערו ואפי' לא היה שם פשיעה כגון אונס מ"מ אין הכונה אלא כל חמץ שהוא ראוי לעבור עליו ולהוציא חמץ של נכרי הא כל שהוא ראוי לעבור עליו אע"פ שלא עבר עליו אסור כגון הפקיר את חמצו ולא זכה בו אחר שהוא אסור לאחר הפסח אלא אם כן נפל עליו מפולת והפקירו שאין פקפוק בהפקר זה שיהא בו שום הערמה וכן היא שנויה בתלמוד המערב כמו שביארנו למעלה בפרק ראשון במשנה השניה וכן יראה למטה בשמועת פועל ישראל ומלאי של גוים שכל שיש מקום להערמה אסור ואף גדולי המחברים כתבו בה שאפי' הניחו בשגגה או באונס אסור כדי שלא יניח אדם חמצו ברשותו ויהנה בו לאחר הפסח:
+ולישראל אחר מיהא מותר בהנאה שאין קנס אלא לעובר הא באכילה מיהא אף לישראל אחר שלא עבר עליו אסור וכמו שאמרו בראשון של חולין ד' א' חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהם מחליפים הא כל שנודע שלא החליפו אסור אף לאחרים באכילה והוא שאמרו שם לר' שמעון חמץ לאחר הפסח דרבנן כלומר אף לאחרים שאע"פ שעיקר איסורו לר' שמעון מתורת קנס מתוך חומרו של חמץ אסרוהו מיהא באכילה אף לאחר הפסח אע"פ שלא עבר עליו אלא שלאחרים מיהא מותר בהנאה כמו שביארנו שם או שמא הואיל ויש מקום להערמה אף לאחרים אסור בהנאה וכן נראה ממה שאמרו בתשיעי של קמא צ"ו ב' גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כלומר אע"פ שאינו שוה כלום וכן אמרו שם שאם בא אחר ושרפו לגזלן פטור שאע"פ שהפסידו שהיה יכול להחזירו ולומר לו הרי שלך לפניך ועכשיו גורם לשלם לו אחר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואלו היה מותר בהנאה לשום אדם ממון גמור הוא ומ"מ כל שהחליף מותר לאחרים שאין איסור הנאה תופס חליפיו לאחרים וכמו שאמרו קדושין נ"ו ב' מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ויש מתירין אף לעצמו אלא שעבר אלא שהעיקר כדעת ראשון וכבר כתבנוה בראשון של חולין וכן פירשו בגמ' שמאחר שלא נאסר חמץ לאחר הפסח אלא מתורת קנס לא נאסר אף לעצמו ואף באכילה אלא בעינו אבל על ידי תערובות מותר אף לעצמו ואף באכילה ולא סוף דבר שהיה מעורב קודם איסורו ונשתהא בתערובתו אלא אפי' היה בעין בשעת איסורא ונתערב לאחר הפסח הואיל ולא עירבו הוא בידים או שלא השתדל בעירובו וכן כתבו גדולי המפרשים שאם נתערב תוך הפסח מותר לשהותו עד לאחר הפסח אף בנותן טעם ואע"פ שכותח הבבלי וחבריו מתבערים אין זה אלא מפני שהחמץ עיקר גדול בהם ומכאן הקלו שלא לבער הטריאקא ושאר מרקחות שהחמץ מעורב בהם אלא שמכריעין בדבר שלא אמרוה אלא בשנתערב בדבר המתקיים שאין לחוש בו לבא בו לידי תקלה אבל בדבר שאינו מתקיים אסור לשהותו שמא יחוס עליו ויבא לידי תקלה ואף בזו תקנו בה מצד אחר והוא שכתבו שכל תבשיל שנתערב בו חמץ בפסח ואינו יכול לשהותו שמותר למכרו לגוים אף בנותן טעם אלא אם כן התערובות דבר חשוב כגון ככר בשאר ככרות והדברים מתמיהים אלא שבלא נתינת טעם מיהא מותר שאין דין חמץ במשהו לאיסור הנאה כמו שביארנו באחרון של עבודה זרה:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:
+מאחר שפסקנו בלאחר זמנו הלכה כר' שמעון יראה שאף בלפני זמנו כן וא"כ משעה ששית עד הערב אין בו איסור תורה ושאלו בה אם כן היאך החליטו בפרק ראשון ד' ב' לומר דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור וכן שטרחו בה לידע מהיכן עד שהביאוה מאך ביום הראשון ואמרו עליה לאסור בששית כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא ועוד שהרי רבא עצמו שפסק כר' שמעון הביא איסור חמץ לאחר שש מלא תשחט על חמץ וכו' וכן שפסקנו לעיל ז' ב' המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה שאין חוששין לקדושיו ואם מן התורה מותר אף באכילה היאך מפקיעין את קדושיו ומתוך דחקים אלו כתבו רבים שלא פסק רבא כר' שמעון אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו הלכה כר' יהודה ועל שיטה זו כתבו גדולי המחברים שהאוכל חמץ משש שעות ולמעלה לוקה ורוב גאוני ספרד נסכמים בכך אלא שמגדולי הראשונים מקשים עליהם שהרי טרחו בגמ' למשנתנו ואמרו מני מתניתין לא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' שמעון ודחקנו להעמידה כר' שמעון כדי שלא תהא משנתנו מחלקת רביעית ואם לא עלתה בידינו הלכה כר' שמעון אלא בלאחר זמנו הרי משנתנו מחלקת רביעית ולדעתי אין זו קושיא שמ"מ משנתנו כר' שמעון להתיר אף בלפני זמנו אלא שאנו רואים את דבריו בלאחר זמן ולא בלפני זמן ועיקר הדברים שאף ר' שמעון מודה באיסור חמץ משש שעות ולמעלה ולא נתמעט קודם זמן לר' שמעון אלא מלאו אבל עשה דהשבתה איכא ולא עוד אלא שהשבתה יש בכללה איסור הנאה ומתוך כך אין חוששין לקדושיו וגדולי המפרשים כתבו שהשבתה אין בכללה איסור הנאה ואין איסור הנאה לקודם זמן מן התורה אלא מדברי סופרים ואעפ"כ אין חוששין לקדושיו שכל שקדש באיסורי הנאה שמדברי סופרים אין קדושיו קדושין כלל שהרי מ"מ אסור הוא בהנאה אסרו מי שאסרו והרי על כרחך אתה מפרשה בשעות דרבנן כמו שהתבאר:
+ומ"מ רוב גאונים מסכימים שקודם זמנו מיהא לא יאסור את תערובתו במשהו והילכך כל שנתערב משהו חמץ בערב הפסח בתבשיל שלו מותר לאכלו בפסח שכיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניעור וכן ראוי להורות אף לדעת הפוסקים בלפני זמנו שהוא בלאו:
+
+Daf 28b
+
+איסור חמץ האמור בתורה בין לאכילה בין להנאה אין בו שום חלוק בין שנתחמץ מאליו לחמצו הוא בדבר אחר אלא שניהם שוים לשיעור אחד ולענין האיסור הן לאכילה הן להנאה הן לזמן האיסור ולכל הדברים ומה שיש לחלק ביניהם הוא שאם חמצו הוא בידים בדבר אחר או שקנאו לוקה וכל שלא חמצו אלא שנתחמץ מאליו ונשתהא ברשותו או שהניח חמץ ברשותו אינו לוקה הואיל ואין בו מעשה:
+פסח מצרים לא הושוה ענינו לפסח דורות בכל הדברים שפסח מצרים הוצרך להיות מקחו מבעשור והיה טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ואל שתי המזוזות והיה טעון ליאכל בחפזון ודברים אלו כולם לא נהגו לדורות וכן איסור חמץ לא נהג בפסח מצרים אלא יום אחד ולדורות שבעה ימים ויש חולקין בזו אלא שאין לנו בה דין ודברים ומאי דהוה הוה:
+טמא ומי שהיה בדרך רחוקה אע"פ שהם נדחים לפסח שני חייבים הם בראשון למצה ומרור וכן ישראל ערל אע"פ שאין שוחטין את הפסח עליו חייב הוא במצה ומרור ויש מי שפירש שאין חייבין אלא במצה ואע"פ שבסוגיא הזכיר מצה ומרור אשגר לישן הוא שהתלמוד רגיל להזכיר מרור אצל מצה ומ"מ מרור אין חיוב בו מן התורה אלא אצל הפסח וזהו שאמרו בערבי פסחים ק"כ א' מרור בזמן הזה דרבנן:
+אף בן נכר והוא המשומד לעבודה זרה נאמר עליו בכאן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור ויש לחקור בה אם בשלא עשה תשובה ומתורת רשות אפי' בגוי כן ואם בשעשה תשובה ובתורת חובה היאך אתה פוטרו מפסח ופי' גדולי הדורות בשעשה תשובה ואעפ"כ נדחה מפסח ואע"פ שהערל כל שמל חייב בפסח זהו מפני שלא נדחה אלא מצד ערלתו וכיון שמל הרי הוא כישראל גמור אבל בן נכר שנתנכרו מעשיו אע"פ שעשה תשובה מאוס הוא אצל הקדשים והרי הוא ככהנים ששמשו בבית חוניו שאסורין לעבוד לעולם ואני תמה ומה בין זה לגוי שנתגייר אלא שאני מפרשה במשומד שעשה תשובה לשעתו ר"ל בערב הפסח ואמר שאע"פ שלכל המצות שמצה ומרור בכללם הרי הוא כישראל גמור לענין פסח מיהא הרי הוא כגוי שנתגייר בארבעה עשר ומל וטבל שאין שוחטין עליו מפני שהוא כפורש מן הקבר וצריך שבעה וכמו שאמרו וכי יגור אתך גר ועשה פסח יכול מיד ת"ל כחקת הפסח וכו' וי"מ אותה בשלא עשה תשובה אלא שאינו רוצה להיות משומד לענין הפסח ורוצה לעשות פסח ולאכול מצה ומרור ואמר שמניחין אותו לאכול מצה ומרור ולא לאכול אז הפסח:
+
+Daf 29a
+
+מאחר שפסקנו בחמץ לאחר הפסח שלא נאסר אלא מתורת קנס וכל שאין שם קנס כגון חמץ של נכרי מותר לאחר הפסח אף באכילה אף חמץ של הקדש כן שהרי לא היה מי שיהא חייב לבערו שהרי הוא של אחרים ושל גבוה מעתה האוכל חמץ של הקדש במועד בשגגת הקדש מעל אע"פ שבאותה שעה אינו שוה כלום מ"מ מותר היה לאחר הפסח אפי' היה מזיד בחמץ שהרי אדם חייב כרת ומשלם ואין צריך לומר אם היה שוגג בין בהקדש בין בחמץ ומ"מ אם היה מזיד בהקדש אינו מביא קרבן מעילה שהרי אין מעילה במזיד אלא שלוקה ומשלם את הקרן ואע"פ שאין אדם לוקה ומשלם הקדש שאני או שמא בכדי מה שנהנה ויש פוסקין שמאחר שבשעה שאכלו אינו ממון שהרי אסור הוא בהנאה פטור אע"פ שסופו להיות ממון אין זה אלא דבר הגורם לממון ודבר הגורם לממון אינו ממון כמו שביארנו במקומו אלא שמ"מ אע"פ שהסוגיא מוכחת כן אפשר שאין זה דבר הגורם לממון לבד שהרי הוא בעצמו יותר לאחר הפסח:
+המדליק את הגדיש בשבת פטור מן התשלומין שאין אדם מת ומשלם ואפי' במקום שאין מיתה כגון שלא התרו בו שכל שאלו התרו בו פטור [אף] לא התרו בו פטור אבל ביום הכפורים חייב שהרי אדם חייב כרת ומשלם כמו שכתבנו:
+אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים כיצד בהמה של קדשים שנולד בה טרפות האוסרה באכילה והרי נמצא שאסורה למזבח אין פודין אותה שהרי אין פדיונה מתירה באכילה ואין אתה פודה אותה כדי להאכילה לכלבים לכשתמות אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים שנאמר בפסולי המוקדשין תזבח ואכלת ודרשו בו תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך:
+
+Daf 29b
+
+חמץ בפסח רוב מפרשים שבזמנו איסורו במשהו ומ"מ קצת חכמים חוככים להשוותו לשאר איסורין שבתורה בששים וכן חלקו באיסור משהו שהיה שם מן האיסור בכדי נתינת טעם אלא שהוא טעם לפגם אם הוא מותר אם לאו ודברים אלו תלוים בדיני הלכה זו של חמץ בזמנו עם דינים אחרים שבה וכדי לידע אמתתן של דברים אני רואה לבאר את השמועה דרך קצרה עד שיתברר לך מביאורה פסק שלה לפי שיטתנו:
+וקודם שנכנס בביאורה צריך שתדע שנחלקו הפוסקים בשיעור איסורן של תורה שיש מי שפסק שכל איסורין שבתורה במינן במשהו בשאינן מינן בנותן טעם כרב ושמואל ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן מתחלה אלא שחזרו לפסוק שכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם כר' יוחנן ומין במינו שאין הטעם ניכר בו הולכין בו לשיעור ששים שכך שיערו חכמים שהוא בכדי נתינת טעם אלא שיצאו מכלל זה טבל ויין נסך שבמינן במשהו ובשאין מינן בנותן טעם וכמו שזכרנוהו באחרון של עבודה זרה ושני אלו אין בהם חולק שכבר הוזכרו שם בגמ' בהדיא ורוב מפרשים הוציאו גם כן חמץ מכלל זה ולא עוד אלא שמחמירין בו להיותו בזמנו במשהו בין במינו בין שלא במינו ולבירור דברים אלו הוזקקנו להלכה זו ומצינו בה שלש מחלוקות אחת לדעת רב ואחת לדעת שמואל ואחת לדעת ר' יוחנן והוא שאמרו אמר רב חמץ בזמנו ר"ל תוך הפסח בין במינו כגון שנפל בתבשיל של מצה בין שלא במינו כגון שנפל בתבשיל אחר אסור שלא בזמנו הן משש שעות ולמעלה הן לאחר הפסח במינו אסור שלא במינו מותר והדבר ידוע שהיה רב סובר כר' יהודה להיות חמץ שעבר עליו הפסח נאסר מן הדין ומתוך כך שאלו אם בנותן טעם היאך התירוהו שלא בזמנו בשאין מינו הרי מ"מ יש שם איסור בנתינת טעם והעמידו את דבריו במשהו ואמר שבזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור ולא מפני שיהא חמץ חמור משאר איסורין אלא שדעתו אף בשאר איסורין שבמינן במשהו וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה ע"ג א' רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם ומתוך חומרו של חמץ שהוא בכרת וכן שאין אדם בדל ממנו כל השנה הוסיף באיסורו לגזור בתוך זמנו שלא במינו אטו מינו לאסרו במשהו אף שלא במינו ושלא בזמנו במינו אסור במשהו שהרי איסורו מן הדין כר' יהודה והרי הוא כשאר איסורין שבמינן במשהו שלא במינן מותר הואיל ואין כאן נתינת טעם שכל שלא בזמנו אין גוזרין בו שאין מינו אטו מינו הא בנתינת טעם מיהא אסור וזהו דעת ראשון:
+והדעת השני הוא לשמואל ואף הוא סובר בשאר איסורין כרב שבמינן במשהו שלא במינן מותר אלא שבחמץ סובר כר' שמעון שלאחר זמנו אין בו איסור מן הדין וכן אף בזמנו אינו גוזר שאין מינו אטו מינו ומתוך כך הוא אומר חמץ בזמנו במינו אסור במשהו ולא משום חומר חמץ אלא שהוא כשאר איסורין שלא במינו מותר הואיל ואין בו נתינת טעם כשאר איסורין גם כן שאין גוזרין שאין מינו אטו מינו שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ר"ל אף בנתינת טעם מפני שהוא סובר כר' שמעון שבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ואין איסורו אלא משום קנס ואין קנס במקום תערובת ומ"מ נראה שאף לשמואל קודם זמנו בנותן טעם אסור אף לר' שמעון הואיל ומ"מ יש שם עשה דהשבתה איסור תורה הוא וכן עיקר:
+והדעת השלישי הוא לר' יוחנן והוא סובר בשאר איסורין שאף במינן בנותן טעם ובחמץ שלא בזמנו סובר כר' שמעון ומתוך כך הוא אומר שבזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם כשאר איסורין שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר אף בנתינת טעם שאין כאן איסור נמצא שרב ור' יוחנן שוים בחמץ בזמנו להשוות בו מינו לשאין מינו זה למשהו לשיטתו וזה לנתינת טעם כשיטתו ונמצא שמואל שחולק עמהם יחיד אצל שניהם ובא רבא לברור פסק הדברים מתוך דברי כולם והוא שאמרו אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ויראה מסוגיא זו שלא היה דעתם להפריש בין חמץ לשאר איסורין אלא לענין השואת שאינו מינו למינו לדעת רב ומ"מ כל אחד מהם נוטה לאיסור חמץ לשיטתו כדין שאר איסורין לשיטתו ומאחר שברור לנו לענין שאר איסורין שהלכה כר' יוחנן שאף במינן בנותן טעם ושאף רבא בעצמו אמרה כן וכמו שאמרו אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בששים ופירשו בה מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים א"כ מה שאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור יראה לפרש אסור בנותן טעם כדין שאר איסורין ומכאן כתבו קצת רבני צרפת שהוא בששים ואף גדולי הדורות ריסי עיניהם מעידים שאף הם נוטים לומר כן אלא שמניחים מקום לאוסרים מפני שהם המרובים עד שבקצת ספרים גורסים אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור כרב ושלא בזמנו מותר כר' שמעון ועל דרך האמת אינה גירסא אלא שגדולי הפוסקים דקדקו בה בנוסח זה בין במינו בין שלא במינו אסור ומדלא קא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו כרב וכונת הדברים שאם תאמר שלא אמרה רבא אלא כדעת ר' יוחנן היה לו לומר סתמא הלכה כר' יוחנן אלא ודאי לא בא אלא לחדש דבר בחמץ על שאר איסורין ומאחר שאמר אסור סתמא אלמא במשהו וזהו מה שחדש ר' יוחנן ובא לפסוק כרב בזמנו וכר' שמעון בשלא בזמנו ועוד ראיה שהרי האחרים לא אמרו בלשונם אסור אלא או בנותן טעם או מותר וא"ת שרבא סובר אף בחמץ כר' יוחנן היה לו לומר בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ומאחר שאמר אסור אלמא אף במשהו ומשום חומרא דחמץ וכך היא שנויה בשאלתות:
+ויש באים בדינו באיסור משהו מטעם דבר שיש לו מתירין שאמרו עליו אפי' באלף לא בטיל שהרי לאחר הפסח יהא מותר הואיל ועל ידי תערובת הוא וכן כתבוה גדולי המחברים ואע"פ שעל ידי תערובת אמרו שמתבערין כגון כותח הבבלי וחבריו ונמצא שאין להם מתירין אלו דוקא שהחמץ עיקר גדול בהם ועל זו ודאי לא אמרו דלא קניס שהרי אף הוא עבר עליו בקיומו הואיל ויש בו כזית בכדי אכילת פרס אבל כל שאין החמץ בו עיקר דבר שיש לו מתירין הוא ואין הדברים נראין שהרי ר' יוחנן פירשנו שהוא סובר כר' שמעון בלאחר זמנו ונמצא שיש לו מתירין ואעפ"כ הוא אומר בנותן טעם ולא במשהו וא"ת שר' יוחנן לא היה סובר דין דבר שיש לו מתירין הרי הלכה מוחלטת היא בכל התלמוד אע"פ שר' שמעון חולק עליה במסכת (יום טוב) נדרים נ"ח א' אלא לא נאמר לדבר שיש לו מתירין שלא יבטל אלא במינו אבל שלא במינו בטל וכן פירשוה בתלמוד המערב כמו שכתבנו במקומו ואע"פ ששמועת האשה ששאלה מים ומלח האמורה באחרון של יום טוב ל"ח א' יראה כמתנגדת לזו כבר תירצנוה במקומה ועוד שהרי אף בפירורין שהן בעין אמרו שאין עובר עליהם אלא ודאי לא נאמרה אלא מחמת חומרו של חמץ שאלו מטעם יש לו מתירין היה לו לר' יוחנן לאסור במינו במשהו וא"ת ולעיקר הדברים מיהא מאי טעמא והרי כל עצמו דבר שיש לו מתירין הוא ובמינו מיהא ראוי לאסור יראה מפני שהחמץ במינו אין לו מתירין שהרי אף לאחר הפסח אסור אף לר' שמעון ואע"ג דלר' שמעון אינו אסור אלא מדרבנן ומטעם קנס והיה ראוי לומר שלא החמירו בו להקל לעשותו דבר שאין לו מתירין מ"מ עיקרו חומר היה ואם קצת קולא נמשכת הימנו אין קפידא שאף דבר שיש לו מתירין שלא יבטל דברי סופרים הוא והם אמרו והם אמרו ונמצא שאין באין בחמץ מצד דבר שיש לו מתירין אלא מצד חומר החמץ ומתוך כך דוקא בזמנו אבל שלא בזמנו מותר ומ"מ דוקא לאחר זמנו אבל קודם זמנו ר"ל משש שעות ולמעלה אסור אף לר' שמעון כמו שכתבנו אלא שמ"מ דוקא בפחות מששים או בנתינת טעם אבל במשהו לא ולא עוד אלא שכל משהו בקודם זמנו מותר בתוך הפסח שכל שנתבטל אינו חוזר וניעור וכן כתבוה גדולי המפרשים ומ"מ יש הולכים בקודם זמן במשהו מפני שפוסקים כר' יהודה בקודם זמן והרי הוא איסור גמור ואף לדעת הפוסקים כר' שמעון מ"מ הואיל ואיסור עשה דהשבתה איכא כמו שכתבנו הולכים בו במשהו וכל שכן לדעת הבאים בה מחמת דבר שיש לו מתירין שראוי לאסור קודם זמן מטעם דבר שיש לו מתירין אף במשהו אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:
+ומגדולי הרבנים יש להם בזה דעת אחרת לומר שרבא פסק בחמץ בזמנו במשהו כרב והוא הדין שדעתו בכל איסורין שבמינם במשהו ומכאן כתבו על חתיכת חלב שנפלה בקדרה של בשר שאוסרת במשהו ולמדת מדבריהם שבשר וחלב האסור מין אחד הוא ומ"מ אין זה כלום שהרי רבא בעצמו פסק בשאר איסורין שאף במינן בנותן טעם אלא ודאי דברים אלו אינם אלא חמץ מיהא במשהו לדעת רוב פוסקים ולדעת קצת בששים כמו שביארנו ושמא תאמר לדעת האומר בששים למה הוצרכנו להגעיל את הכלים יבשלו בהם יותר מששים וכן קדרות בפסח מה ענין שלא לבשל בהם ביתר מששים ואם מפני שאין מבטלין איסור לכתחלה או שהוא דבר שיש לו מתירין לא נאמר דין ביטול אסור ודין דבר שיש לו מתירין אלא בתערובת שיש בה ממש אבל לא בתערובת פליטה כמו שיתבאר לדעת קצת וכל שכן בפליטה שבשעת בליעתה היה היתר וכן כתבוה הגאונים ואפשר לדעת זה שאסרוה מחשש שמא יבשל מהם פחות מששים ואף לדעת האומר שסתם קדרות משהו הן פולטות כמו שיתבאר אפשר שהחמירו בו שלא לבטל איסורו לכתחלה כדי לגדור בה יותר משאר איסורין מצד שאין אדם בדל הימנו ומ"מ ראוי להחמיר באיסורו במשהו וכדעת רוב פוסקים:
+
+Daf 30a
+
+ומאחר שפסקנו שאחר זמנו מותר קדרות בפסח אל ישברו אלא משהא אותן לאחר זמנן ומבשל בהן בין מינן בין שאין מינן ומ"מ שמועת הקדרות אע"פ שזה הוא פסק שלה צריך שנעירך בביאורה מצד דברים שנתחדשו בה לקצת גאונים מתוך משא ומתן שעליה והוא שאמרו אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו אלא משהא להו לאחר זמנן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן ומ"מ שאלו לרב אמאי ישברו נשהינהו לאחר זמנן ולעביד בהו שלא במינן ותירץ גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן ולביאור הדברים רב נמשך לדעתו שהוא סובר כר' יהודה לאסור חמץ בלאחר זמן וכן סובר כמותו בענין איסורין שכל במינו במשהו כדעת ר' יהודה שאמר מין במינו לא בטיל ומתוך כך הוא אומר ישברו שאע"פ שאין עובר עליו בבל יראה ובל ימצא שאין חמץ הבלוע בדין זה ולא אף המעורב אא"כ יש בו כזית בכדי אכילת פרס מ"מ אסורה היא בהנאה אף לאחר הפסח והכשר אין כאן שהרי אינו יוצא מידי דפנו והקשו בה נשהינהו לאחר זמנן וניעביד בהו שלא במינן ושמא תאמר ואף שלא במינן מה הועלנו שמא יתן טעם בקדרה ואף לאחר זמנן נאסר לדעתו ואע"פ שהוא לפגם נותן טעם לפגם לכתחלה מיהא אסור לעשותו ותירצו משום דסתם קדרות משהו פלטי ומותר לבטל איסור משהו בלוע לכתחלה ואע"פ שמצינו בהם בנותן טעם וכמו שאמרו חולין צ"ז א' קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם מ"מ בקדרות של חמץ מיהא אין אדם רגיל בתבשיל חמץ כל כך ויש לך לדון אם סתמן משהו פולטות ושמותר לבטלו בתוך זמנן אמאי לא וא"ת שאף במשהו בלוע ופגום אין מבטלין איסור לכתחלה אם כן אף לאחר זמנו כן וא"ת שבתוך זמנו אין מבטלין מגזרת בן יומו אבל אתה מתיר לאחר זמנו לבטלו לכתחלה מפני שאין לגזור בו משום בת יומא שהרי על כרחו עברו עליה שבעה ימים א"כ נתיר לאחר זמן אף במינו ונראה לדעתו שכל שאיסורו במשהו אין מבטלין משהו שלו לכתחלה אפי' בלוע ופגום גזרה פגום אטו שאינו פגום והילכך לדעתו כל בזמנו בין במינו בין שלא במינו ושלא בזמנו במינו אין מבטלין אותו לכתחלה אבל כל שבנותן טעם מבטלין משהו פגום שלו לכתחלה ומתוך כך לאחר זמנו ושלא במינו הואיל ובנותן טעם הוא וקדרה זו סתמא אינה פולטת אלא משהו מבטלין אותו לכתחלה שאין גוזרין משהו פגום אטו נותן טעם פגום:
+ולפי דרכך למדת שהמשהו אף באיסורי משהו מן הדין היה לבטלו לכתחלה אחר שהוא פגום אלא שלא נאסר אלא מגזרת ביטול הפגום אטו שאינו פגום ולהוציא מדעת האומר שבאיסור משהו אין חלוק בין פגום לשאינו פגום הואיל ולאו בטעמא תליא מילתא ומתוך כך אוסרין בתוך זמנו בקדרה שבשל בה מטעם איסור משהו אפי' לא היה בן יומו שאין לדעתם חלוק באיסור משהו בין פגום לשאין פגום ואין זה כלום שאין משהו פגום ��איסור משהו חמור מטעם פגום לנותני טעמים ולא עוד שאף נתינת טעם באיסורי משהו בדיעבד מותר באכילה ואפי' באיסורי הנאה שכל טעם פגום אינו קרוי איסור אלא עפרא בעלמא וכמו שלמדוה מנבלה ואמרו כל נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה שכל שהוא פוגם יצא לו מתורת אוכל ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו מלוגמא שהחמיצה בפסח ולבסוף נסרחה צריך לבער אין זה אלא שעדיין ראויה לענינה והוא לחמץ בה עיסות אחרות ומאחר שחל עליה איסור חמץ בפסח זה ועדיין היא ראויה להשתמש בה בדרך הנאתה לא נפקע תורת חמץ ממנה אבל נסרחה קודם הפסח לא חל עליה איסור חמץ הואיל ויצתה מתורת אוכל ולמדת עכשיו שכל נותן טעם פגום מותר בדיעבד אף באיסור משהו וא"כ אם בשלו בפסח בקדרה של חמץ אע"פ שאין בה ששים הואיל ואינה בת יומה מותר וכן למדת שבכל איסורי נותני טעמים מבטלין משהו שבהם ובלבד בבלוע ופגום ונמצא בביטול איסור צורך ג' דברים והם שלא יהא שם בכדי נתנת טעם ושיהא אותו משהו פגום ר"ל שאלו היה בו בנותן טעם היה פוגם ושיהא בלוע וכך הוא דעת גדולי קדמונינו:
+ומ"מ קצת גדולי הדורות מוסיפין בה עוד רביעית והוא שיהא בשעת בליעתו היתר כגון חמץ וכגון קדרה שבשל בה בשר שאמרו לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם ומדקאמר בנותן טעם ודאי בבת יומא היא אלמא שאלו לא היתה בת יומא היה מותר לכתחלה מפני שכל שאינה בת יומה ודאי מדיחין אותה ואחר הדחה אין בו נתינת טעם והרי יש כאן בלוע ופגום והיתרא בלע ושאין בה נתינת טעם ומ"מ אני תמה לשיטתם מה ענין שההדחה ימעט שיעור של נתינת טעם באיסור בלוע אלא שלדעתי בזו אף בשאינה בת יומה לא יבשל בה לכתחלה שלא אמרוה אלא מפני שסתם קדרות משהו פולטות ואין זה אלא בחמץ כמו שכתבנו ובנמשכים לדבריהם ראיתי להם שכל קדרה שנפגמה בהיתר כגון קדרת בשר שעמדה יום אחד מותרת לכתחלה בהדחה לבשל בה חלב שהרי יש כאן משהו בלוע ופגום ובליעת היתר וכן הדחתה מונעת נתינת טעם ואף בחמץ בפסח היה ראוי לומר כן אלא משום חומרא דחמץ והם דברים זרים שאף אלו יש לחוש לנתינת טעם ומ"מ בהגעלה מיהא יראה לי להתיר אף בקדרה של חרס שזו ודאי עברה נתינת טעם ממנה ואף זו שכתבנו שאין מבטלין משהו פגום ובלוע לכתחלה אף בנותני טעמים אלא בשהבליעה מן ההיתר אינו כן לשיטתנו ואנו דנין כן אף בנבלעה באיסורין וכן הדברים נראין ואע"פ שהם מביאים ראיה ממה שאמרו בפרק כל הבשר קי"א ב' ההוא פינכא דהוה בי' ר' אמי דמלחו בה בשרא ותברה ולא התירו לבטל איסורו אע"פ שלדעתם למחרתה מיהא הוא משהו בלוע ופגום וא"כ אין הטעם אלא מפני שנבלעה באיסור אינו כן אלא מחשש נותן טעם שאין מבטלין אותו לכתחלה ונמצאנו מקילין במה שמחמירין ומחמירין במה שהקלו ויש מקשין לדבריהם מנותר למה צותה תורה בשבירה שהרי למחרתה יהא בלוע ופגום ובליעת היתר והדחתה מונעת נתינת טעם דלדידן מיהא איכא חשש נתינת טעם אלא לדבריהם הרי ההדחה מונעת ואינה קושיא דנותר צריך ביעור ומתוך כך צוה בשבירה שאין ביעורו אלא בכך ואם לא כן אף לדעתנו יש בו שאלה שהרי מה שאסרו בביטול איסור דברי סופרים הם אלא שאף לדבריהם אין בה קושיא:
+ועוד ראיתי להם בסוף מסכת ע"ז שקדרה שבשל בה בשר ובשל בה אחריה דבר אחר בשול זה עולה לה במקום הגעלה ומותר לבשל בה חלב אף באותו היום לכתחלה וכן בחמץ אם בשלו בה לפני הפסח שלא ממין חמץ והיא קולא יתרה וכבר כתבנו דעתנו בה בסוף מסכת ע"ז:
+ולענין ביאור השמועה נתיישבה קושייתנו וחזרנו לקושיית הגמרא ש��אחר שכן אמאי ישברו נשהינהו לאחר זמנן ונעביד בהו שלא במינן גזירה דלמא אתי למיעבד בהו במינו שנמצא איסורו במשהו ואין בו בטול לכתחלה ואע"ג דגזרה לגזרה הוא שאף בטול משהו פגום לכתחלה אינו אלא מגזרת שאינו פגום בזו הועילה חומרתו של חמץ וכן שהדבר מצוי ביותר לבשל בקדרה פעמים במינו פעמים שלא במינו ואין אדם מצוי להזהר בכך:
+ולענין פסק מיהא בקדרות הלכה כשמואל ואל ישברו אלא משהא אותן עד לאחר זמנן ומותרות בין במינן בין שלא במינן ולא הוצרכנו לביאור דבריו של רב אלא לדינין שנתחדשו לנו מהם על הדרך שביארנו:
+קדרות אלו הואיל וכלי חרס אינו יוצא מידי דפנו אין להם הכשר שהרי הכשרן בליבון וטעונות היסק מבפנים או היסק מרובה כל כך מבחוץ עד שיתלבנו מבפנים וישיר קליפותיו בפניו שאף זה לדעת רוב מפרשים הסק מבפנים הוא וחכמים לא רצו לסמוך להתירו בהכשר זה שמא יחוס עליהם והוא שאמר חייס עלייהו דילמא פקען אלא שבדיעבד מיהא יראה שהוכשרו ולדעתנו חזרה בכבשן מיהא הותרה בה שאין בזה שום חשש בקיעה והוא שאמרו בזבחים צ"ו א' קדרות במקדש אמאי ישברו נהדרינהו לכבשונות ותירץ בה שאין עושים כבשונות בירושלם ואע"פ שהיו להם תנורים אף בתנורים כל שהסקן בהיסק הרגיל חייס עלייהו אבל כבשונות שהקדרות נעשות לשם אין שם חשש בקיעה וי"מ שאף חזרה בכבשן לא הותרה ומקדש שאני שאין שם טעם חייס עלייהו דילמא פקען שהכהנים זריזים הם או שהן של צבור ואין חסות לצבור ואין נראה כן שאם כן היה להם להניחם בתנורים או להסיקם מבפנים אלא שבכל מקום חוששין למסיק שיחוס עליהן ולא שאל בה אלא על חזרת כבשן מצד שאין שם חשש בקיעה כמו שכתבנו שהרי ממלאין אותו קדרות וסותמין פי התנור וטחין אותו וודאי אינו מוציאן עד שישתהו שיעור הראוי ובפסח מיהא חזרת כבשן הותרה אלא שהוא טורח גדול ונוח להם לקנות חדשות:
+ויש לי בזו דרך אחרת לומר שהכל בדין חסות לכל יחיד ויחיד אפי' כבשונות והסק מבפנים וחזרת כבשן אחד הוא והוא הדין להנחה בתנור אלא שבמקדש אין טעם חסות וזה ששאל בה על חזרת כבשונות ולא על הסק מבפנים והנחה בתנור מפני שהיסק מבפנים טורח יתר ובהנחה בתנור מפני שאין דרך להחם תנור שלא לצורך וכשהוסק תנורו של כל אחד ואחד ממלאו מן הצריך לו ואינו חוזר ומסיקו להכשר קדרות ולפיכך שאל בה נהדרינהו לכבשונות ולא שאל בה היסק מבפנים שאין אדם רגיל לטרוח כל כך בשביל קדרה וכן הנחה בתנור אין אדם מסיק תנורו להכשר קדרה ושאל בה לחזרת כבשונות שהוא בא לפי תומו שהקדר הסיק כבשונו לצורך קדרות וזה יכול להבליעה עמהם ותירץ בה שאין עושין כבשונות בירושלם ותנור והיסק אין דרך בכך כמו שכתבנו הא אלו היו שם כבשונות או אם מ"מ הסיק להכשרם תנור או היסק מבפנים הוכשרו ואין טעם חסות מעכבם במקדש או שמא אף כל יחיד ויחיד בכל כיוצא באלו ר"ל בקדרת איסור אין בו טעם חסות הואיל וקודם הכשר לא היו ראויות לו כלל להשתמש בהן שאינם חשובות בעיניו לכלום אבל בפסח מכיון שראויות לו לאחר הפסח או אף בפסח בצונן חייס עלייהו מפני שחשובות הן בעיניו אחר שראויות לו בלא הכשר זה ומתוך כך יראה שקדרה של איסור דיה בהיסק מבפנים ואין לחוש לחייס עליהו דילמא פקען וכל שכן בזמנים הללו שהן מצויות ביותר ובדבר מועט שאין בהן חשש חסות:
+אין לשין את העיסה בחלב ואם לש קונסין אותו לאסור לו את כל הפת אף לאכלה בפני עצמה מפני הרגל עברה שמא יבא לאכלה בבשר וכן אין טשין את התנור בשומן ואם ט�� כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עברה שמא יבא לאכלו בגבינה וחלב ומ"מ אם הסיק את התנור אחר הטיחה אין בזה כלום שהרי ההסק העבירו אפי' בתנור של חרס שהתנור הסקו מבפנים הוא ואין חסות בקיעה במה שדרכו להסיק מבפנים הא אם לא הוסק הרי הטיחה בעין ונותנת טעם בפת עצמו ומ"מ היסק זה אין צורך בו להיסק גמור אלא להיסק מעט בכדי להבליע את הטיחה שמאחר שאין הטיחה בעין אין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם שהטיחה נותנת טעם בתנור והתנור בפת ואין זה נאסר עוד בחלב שנותן טעם בר נותן טעם מותר בבשר בחלב הואיל ושניהם היתר כמו שביארנו במקומו וי"מ שאפי' נתקנח ואין צריך היסק כלל ולא תפש בה לשון הסק אלא שאין דרך התנור בקנוח וכן ראיתיה לקצת חכמי הדור ומ"מ אנו אוסרין אף בנתקנח מפני שיש בתנור סדקים שאי אפשר להסיר השומן משם והפת מקבל טעם מהם ואם עשה סימן לעצמו בגריסין של פת זו עד שכשרואה את הפת הוא זכור שבחלב לשו או טש את התנור באליה הרי זה מותר והוא שכתבו גדולי הפוסקים בזו ואי שנינהו ועבדינהו כעין תורא שרי ר"ל קטנים כדמות עין השור והוא הדין לשינוי אחר כל שיש היכר בדבר:
+
+Daf 30b
+
+בוכיא והוא כלי רעפים שאופין בו עוגות של חמץ כל השנה אין אופין בה מצה בפסח שהרי היסקה מבחוץ ואין בה בכדי לבון הראוי ואם מלאה גחלים למעלה עד שנתלבנה כראוי הרי נעשה היסקה מבפנים כתנור ומותר לאפות בה מצה ואין לומר חייס עלה דילמא פקעה שמתוך עובי שבה אין בקיעתה מצויה:
+הסכינים התבאר בכאן שדיים בהגעלה אלא שמצריכים בהם כלי ראשון ואע"פ שאין שמושם בכלי ראשון תשמישן שבלחם חם או בבשר החם עם מה שהסכין נכנס בהם בדוחק עושה אותה כתשמישו בכלי ראשון ולא מפני שנחוש שלפעמים תוחבין אותו בקדרה שאם כן נחוש שמא תוחבין אותו באור כעין שפוד ונצריכהו לבון אלא דברים אלו אין מצוין ואין חוששין להם ולא הצרכנום בכלי ראשון אלא מצד מה שכתבנו ודבר זה לדעתנו בין בגדולים בין בקטנים בין בשל פסח בין בשל גיעולי גוים ויש מצריכין בהם לבון בגיעולי גוים וכבר ביארנו ענין זה באחרון של עבודה זרה וכן ביארנו שם ששפודין ואסכלאות אף לענין הפסח צריכים לבון ואע"פ שמן ההיתר בלעו ואע"פ שלענין קדשים אמרו שדים בהגעלה ומצד מה שאמרו שם היתרא בלע כבר ביארנו שם שהחמץ בפסח אינו קרוי היתר הואיל ואלו בולעים אותו היום איסור הוא ומ"מ יש דוחים סברא זו לומר שכל שבשעת בליעתו היה היתר היתרא בלע מיקרי ודיו בהגעלה אע"פ שתשמישן באור וכן כתבו קצת רבני צרפת אלא שמ"מ י"מ כטעם שטתנו שזה שאמור בנותר היתרא בלע מפני שבשעה שנבלע האיסור בדפני הקדרה לא היה נותר אבל אחר שנבלע היה נותר ומתוך כך דיו בהגעלה שאין שם נותר חל לגמרי על הבלוע אבל חמץ אף בשנבלע חמץ גמור הוא ואיסור של פסח בלע וכן שהנותר אחר שנבלע נתחדש בו שם נותר דמעיקרא קדש והשתא נותר ואין שם מתחדש יפה על הבלוע אבל חמץ מעיקרא חמץ והשתא חמץ אלא שנתחדש בו איסור ואף גדולי הפוסקים כתבוה כדברינו וכלל בזה שכל כלים של עץ או של מתכת או של אבן שנשתמש בהם חמץ כל השנה בכלי ראשון כגוף הכף וכיוצא בה צריך להגעילן בכלי ראשון ואפי' לא היה דרך תשמישו בראשון עד שסלקו את הכלי ראשון מן האור הואיל ורותח הוא כלי ראשון הוא כמו שביארנו באחרון של ע"ז שאין חלוק כלל בין אותו שעל האור לאותו שהעבירוהו מעל האור ועדיין הוא ברתיחתו ושניהם כלי ראשון הם ואותם שנשתמש בהם בכלי שני כגון קערות שופך עליהם רותחין בכלי שני ומשהה אותם שם עד שפולטות ודיו ועכשו שנהגו להגעילן בכלי ראשון חומרא בעלמא הוא וי"א מפני שלפעמים שואבים בהם בתוך הקדרה או שמערין מן הקדרה לקערה וערוי ככלי ראשון ואע"פ שהלכה עירוי אינו ככלי ראשון כמו שביארנו במסכת שבת הם אומרים דוקא לענין בישול אבל לענין בליעה ופליטה הרי היא ככלי ראשון ומ"מ דיים בכלי שני וכל שאתה מגעילו בענין חמץ או בענין פליטת אסור צריך שטיפה בצונן אבל לא טבילה בארבעים סאה אבל לוקח כלים מן הגוים צריכין טבילה בארבעים סאה וכבר ביארנו ענין הגעלה ועיקר טעם שלה ופרטים הצריכים לביאורה הן לחמץ בפסח הן לשאר איסורין ביאור מרווח באחרון של עבודה זרה:
+כל כלי שהכשרו בהגעלה צריך תחלה שפשוף להעביר את החלודה ואחר ההגעלה צריך שטיפה בצונן להעביר זוהמת הפליטה וכל כלי שצריך ליבון אינו צריך שפשוף והדחה כלל:
+כלי עצם כגון כפות של קרן או שאר כלים של עצם אחר דיו בהגעלה ויש אוסרין בכפות של קרן מפני שמתעקמין לחמימות המים שמא יחוס עליהם ואין הדברים כלום כשם שאינו חס בתשמישן כך אינו חס עליהם בהכשרן וכן כלים של שער כגון הנפה וכן הכלים הדומים לאלו דינן בהגעלה וי"א שהקרן אינו בולע ומתוך כך מתירים בכפות של קרן לאכול בהם פעם בשר פעם גבינה ולא יראה כן שהרי אמרו מעייל להו לקתייהו ברותחין וידות הסכין ברוב הם של קרן אלמא צריכות הן הכשר:
+בתלמוד המערב אמרו הורי ר' אמי בהילין גרביא דכותחא ממלאן שלשה ימים מים מעת לעת נראה מכאן שכל שבתערובות חמץ בכלי חרס דיו במלוי ועירוי הואיל ותערובות מעט הוא כחמץ שבכותח:
+גדולי המחברים כתבו בהלכות מעשה הקרבנות שכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה ואפי' בחטאת אלא הדחה בעלמא וכן היא בברייתא של זבחים ויש שואלין ממנה למה שכתבו כאן גדולי הפוסקים שאף כלי אבנים צריכים הגעלה והם בורמי דגללא ופירשו גדולי נארבונאה שלא נאמר כן אלא בשלא רצו לבשל בהם שבשאר כלים אפי' לא רצו לבשל בהם צריכים הכשר שלא תהא בליעתם נותר ובאלו לא הקפידו בבליעתם כל זמן שלא תהא נפלטת בדבר אחר הא כל שרצו לבשל בו ודאי ודאי צריך הכשר:
+אף הם כתבו בענין מריקה בחמין ושטיפה בצונן שהמריקה כמריקת הכוס והשטיפה כשטיפת הכוס כלומר שהמריקה אינה הגעלה לתוך כלי גדול אלא שממרקין אותו מן המים הרותחין וזהו כמריקת הכוס ובגמ' זבחים פרק דם חטאת צ"ו ב' נראה שלא נאמר מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס אלא לדעת האומר מריקה ושטיפה שתיהן בצונן והם באות אחר הגעלה כמו שהתבאר שם לדעת זה וענין מריקה ושטיפה לדעת זה י"מ כמריקת כוס של ברכה ר"ל אחת בפנים ואחת בחוץ ומ"מ רוב מפרשים פירשו בה ששתיהן בכל הכלי והמריקה הוא מירוק והשטיפה באה אחריה אבל לדעת האומר מריקה בחמין פירושו הגעלה גמורה בתוך כלי ומ"מ יש ספרים שגורסין בהם כדעת גדולי המחברים והוא שאמרו שם מריקה בחמין ושטיפה בצונן ותני מריקה כמריקת הכוס והם דברים מתמיהים שאם מריקה בחמין כמריקת הכוס ואין הגעלה קודמתה היאך די לה בזה ומריקה של כוס אדם נוגע בה בידו כשאדם ממרקו והרי צריך להיות היד סולדת ואם נפרשה אחר הגעלה הרי זו חומרא יתרה אלא שגדולי המפרשים נסכמים לפרשה כן:
+כלי חרס אין להם הכשר ואפי' מאני דקוניא שטחין אותן באבר אין דנין אותן ככלי מתכות אלא ככלי חרס ולא סוף דבר ירוקים שהם מקרקע שחופרים ממנה צריף הנקרא אלוס ובולע הרבה אלא אף בשחורים ולבנים כן ולא סוף דבר בשיש בה בקעים אלא אף כשהם שועים בלא שום בקע שאף אלו משחירים בתשמישם מצד בליעתם העוברת במעמקי עובי דפנותיהם עד שמשחירים מגבם והוא האמור עליהם דמדייתי ר"ל שמשחירים מלשון דיו ומאחר שכן בולעים הם ומאחר שהם בולעים התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם שנאמר וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר ולענין יין נסך ירוקים אע"פ שאין בהם בקעים או לבנים ושחורים ויש בהם בקעים הרי הם ככלי חרס ואם היה תחלת תשמישן ביד גוי צריכים הכשר גדול במלוי ועירוי הא לבנים ושחורים ובלא בקעים הרי הם ככלי מתכות לענין הכשר ואפי' הי' תחלת תשמישן ביד גוי דיין בשכשוך וכבר ביארנוה במסכת ע"ז בפרק שני:
+כל הכלים של חרס שנשתמש בהם בצונן חמץ משתמשים בהם מצה בצונן והוא הדין בחמין שהרי תשמיש של חמץ שנשתמש בו בצונן לא כלום הוא חוץ מבית שאור שחימוצו קשה וזה הוא כאלו נשתמש בו חמץ בחמין וכל שנשתמש בו חמץ בחמין אסור להשתמש בו מצה בצונן וזה שתפש בגמ' על היתרא מותר להשתמש בו מצה בצונן לא להפקיע תשמיש מצה בחמין אלא ללמד שאם נשתמש חמץ בחמין אסור להשתמש בו מצה אף בצונן ולקצת גדולי הדורות ראיתי הטעם מפני שכלי חרס הואיל ואין להם הכשר גזרו בו אף בצונן שמא ישתמש בו חמין אבל בשאר כלים הואיל ויש להם הכשר לכשירצה להשתמש בו בחמין אין גוזרין בו לתשמיש צונן והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו במסכת חולין קי"א ב' בההיא פינכא ר"ל של חרס דאמלח בה בשרא בי ר' אמי ותברה ולא שרייה אפי' לאשתמושי בה בצונן וא"ת בזו משום גזרה הוא שמא יבא להשתמש בה בחמין אין זה כלום שמאחר שאין איסורה אלא בנותן טעם הרי יכול לעמוד על בירור הטעם ולא הוצרך לשבירה ומ"מ גדולי הדורות סוברים הפך הדברים שאם נשתמש בהם חמץ בצונן אסור להשתמש בהם מצה בחמין מפני שכלי חרס בולעים מעט אף מן הצונן וכמו שאמרו לענין נסך פעם ראשון ושני אסור ואפי' נשתמש בהם חמץ בחמין מותר להשתמש בהם מצה בצונן ואין הדברים נראין:
+כלי שנותנין בו חרוסת ושאר מיני כותח כל ימות השנה ורגילים לתת חומץ בתוך הכותח הרי הוא כבית שאור שחמוצו קשה מתוך חדוד החומץ וחורפתו והרי הוא כנשתמש בהם חמץ בחמין וכן עריבות של חרס שלשין בהם כל ימות השנה ומשהין בהן עיסה המחמצת אע"פ שהם רחבות ואויר שולט בהם הרי הם ככלי חרס שנשתמש בהם חמץ בחמין הא של עץ ודאי דיין בהגעלה ולא נהגו לאסור בשלנו אלא מפני שצריכות הגעלה בכלי ראשון ומתוך גדלן אין הגעלה נעשית בהן יפה ועכשיו נהגו הכל שלא להשתמש בפסח בכלי חרס אלא בכלים חדשים וכן ראוי לכל בעל נפש:
+לקצת רבותי הצרפתים ראיתי שכל שאסרו להשתמש מצה בחמין במקום שנשתמש בו חמץ בחמין דוקא שהוא לח וכשהוא חם נבלע בדפני הכלי והוא חוזר ונפלט אבל לחם מצה שהוא יבש אע"פ שהוא חם אפי' הניחוהו בבית שאור מותר שאין דרכו להפליט הכלי ולבלוע פליטתו ואפי' הונח לחם מצה חם על לחם חמץ חם ואף בנרבונאה נעשה בה מעשה בלחם מצה חם שהונח בכלים הרגילים להשתמש בהם חמץ ולא הוגעלו:
+המשנה השלישית והכונה בה גם כן בביאור החלק השלישי והוא שאמר נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו לאחר הפסח אסור בהנאה אמר הר"ם התנאי בשניהם שיאמר לו אם לא הבאתי לך מעות ביום פלוני קנה מעכשיו אבל אם לא אמר לו זה הרי החמץ נחשב ברשות בעליו ולא ברשות אותו שהוא ממושכן אצלו:
+אמר המאירי נכרי שהלוה את ישראל על חמצו הרי הוא אחר הפסח מותר בהנאה שא��"פ שהישראל יכול לפדותו אינו של ישראל אלא של נכרי ופירשוה בגמ' בשהרהינו אצלו ר"ל שמשכנו לו לצמיתות כגון שההלואה היתה קודם הפסח והניח החמץ בבית הגוי והרהינו שאם לא יפדנו מכאן ועד יום פלוני שיהא החמץ קנוי לגוי מעכשיו וכל כיוצא בזו כשלא פדאו לאותו היום נעשה החמץ קנוי לגוי משעת ההלואה ואע"פ שהזמן אינו עד לאחר הפסח כל שלא פדאו מיהא קם ליה ברשות הגוי מעכשו ואם לא אמר לו מעכשו הדבר תלוי בזמן שאם הזמן קודם הפסח ודאי קנאו הגוי ואע"פ שכל דאי לא קני כשלא אמר לו מעכשו שכל שיש בו שיעבוד דרך גוזמא אסמכתא הוא אין זה כלום שכל שיש בו משכון אין בו דין אסמכתא והמלוה את חברו על המשכון ואמר לו אם לא פרעתיך עד יום פלוני יהא המשכון חלוט לך אפי' שוה כמה קנאו בלא מעכשיו וכן כתבנוה בשלישי של מציעא והילכך כל שאין בו מעכשיו אם היה הזמן קודם הפסח אף זה קנאו הגוי הא אם לא הגיע זמן עד לאחר הפסח אסור:
+וגדולי המחברים שכתבו שאף במעכשיו צריך שיהא הזמן קודם הפסח נראה שיש להם שיטה אחרת והוא שכל שאין שם מעכשו אסמכתא היא ואפי' במקום משכון ואפי' הגיע זמן קודם הפסח לא קנאו הגוי וא"כ אף בהגיע זמן קודם הפסח צריך מעכשו הא כל שלא הגיע זמן עד לאחר הפסח אין מעכשו מועיל בו הואיל ויכול לפדותו ואין הדברים נראים אלא כל שיש בו מעכשו אפי' לא הגיע הזמן עד לאחר הפסח מותר בו אחר הזמן ואע"פ שהיה בידו לפדותו ואמרו בחלה שמתוך שיכול לישאל עליה הרי הוא כשלו לעבור עליו בזו מפני שאינו חסר בשאלתו אלא דבור בעלמא אבל זה שהוא מחוסר ממון אין אומרין בו מתוך וסתמו קנוי הוא לגוי ואפי' פדאו לאחר הזמן פנים חדשות הן וישראל שהלוה את הנכרי בדרך זה הרי הוא בחזקת ישראל לעבור עליו אע"פ שאפשר לגוי לפדותו שמא לא יפדנו ונמצא הוא עובר עליו למפרע ומ"מ כל שפדאו בתוך הזמן פקע איסורו גם כן אבל אם פדאו משהגיע הזמן לא נפקע איסורו:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ר"ל שאם לוה ראובן משמעון מנה ושעבד לו שדה אחד אפותיקי אין המלוה יכול להקדישו עד שעה שיגבנו בחובו ואין אומרין בשעה שגבאו הוברר הדבר שמשעת ההלואה היה שלו ואם הקדישו קודם שגבאו לכשגבאו מיהא חל ההקדש שגבייתו למפרע היתה משעת הלואה אלא אין גוביינא אלא משעה שהוא יורד בה מתורת חובו ואין הקדשו שמקודם שעה זו כלום:
+ומ"מ סוגיית הלכה זו אע"פ שזהו פסק שלה מתוך שיש בביאורה בלבולים וקצת דינים מתחדשים ממנה אני רואה להעירך מעט בביאורה והוא שתדע שזה שנחלקו אביי ורבא בבעל חוב שלדעת אביי למפרע הוא גובה ולדעת רבא מכאן ולהבא הוא גובה פירושו כשעשה לו שדהו אפותיקי שאם בשיעבוד סתם היאך עולה על דעת אביי לומר למפרע הוא גובה והרי אין המלוה יורד לפירות עד לאחר שומא והכרזה ושטר חליטה מבית דין אלא ודאי באפותיקי ולדעת אביי הואיל ונעשית לו אפותיקי נמצא כשגובה אותה הוברר הדבר שמשעת הלואה היתה שלו ואפי' באפותיקי סתם ולדעת רבא אף במפורש ר"ל שאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה אינו גובה למפרע הואיל ומ"מ הלה יכול לסלקו בדמים וכן פרשוה במעכשו ר"ל אם לא אפרעך עד יום פלוני תהא שדה זו קנויה לך מעכשו שאם לא כן אסמכתא הוא ודין אסמכתא אף באפותיקי נאמר כמו שביארנו במציעא פרק נשך בסוגיית המשנה החמשית ומ"מ י"מ שאף בשיעבוד סתם נחלקו ומביאים ראיה ממה שהביאו עליה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם שנאמרה אף בסתם ואחר שכן אין ��אן מעכשו ולא דין אסמכתא כלל אלא שנראה כדעת ראשון:
+ונשוב לביאור הסוגיא והוא שאמרו היכא דאקדיש או דזבין לוה כולי עלמא לא פליגי שאין הקדשו ומכירתו כלום ובמכירה בא מלוה וטורף ובהקדש מוסיף על הלואתו עוד דינר שפודה את השדה בו וגובהו בחובו והזקיקו לפדיון זה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ופדיון זה יש אומרין שהוא אף על ידי עצמו וכן יראה מסוגיא זו אבל במסכת ערכין כ"ג ב' נראה דוקא על ידי אחר ולא על ידי מלוה עצמו ויש שואלין והלא אמרו שההקדש מוציא מידי שיעבוד ותירצו גדולי הרבנים שלא אמרו להיות הקדש מוציא מידי שיעבוד אלא דוקא בקדושת הגוף אבל בקדושת דמים לא וקרקע אין בו אלא קדושת דמים ומקשים עליהם ואם בקדושת הגוף מאי איריא הקדיש אפי' מכר נמי וכמו שאמרו ב"ק י"א ב' עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו ותרצוה בששעבד לו מטלטלין אגב קרקע שבמכירה חוזר וגובה מהם כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים מ"ד ב' ובהקדש לא וקצת רבני צרפת מפרשים שזה שאמרו שההקדש מוציא מידי שעבוד בכל מטלטלין הוא ואפי' אותם שאין ראוים לקדושת הגוף ומאחר שהם מחוסרים גובינא הקדש מפקיע שעבודם ולפיכך אמרו שמוסיף דינר ופודה וא"ת במטלטלין מיהא מאי איריא הקדיש אפי' מכר נמי נפקא מינה לעבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו ובהקדש לא:
+וקצת חכמי נארבונאה פירשו שזו שאמרו שההקדש מוציא מידי שעבוד אף בקרקעות נאמר ובשאינו מקדיש כל נכסיו ומאחר שיכול לחזור על שאר הנכסים דין הוא שיהא ההקדש מפקיע את זה וזה שאמרו שמוסיף דינר ופודה פירושו בשהקדיש כל נכסיו ואם תאמר אם בשלא הקדיש כל נכסיו מאי איריא הקדיש אפי' מכר נמי ומטעם הנחתי לך מקום לגבות הימנו נפקא מינה דאפותיקי מפורש שבמכרו חוזר וגובה ממנו אף במקום בני חרי ובמקדיש לא אלא גובה חובו משאר נכסים וכן יש אומרים שאם מכר קרקע והניח מטלטלין ואח"כ מכר המטלטלין בעל חוב חוזר וטורף את הקרקע ואין טענת הנחת מקום בשיור מטלטלין ובהקדיש הפסיד מכאן ומכאן וכן כתבו במכר קרקע ושייר קרקעות והכסיפו שבמכר חוזרין עליו ובהקדיש לא והדברים זרים ולא כתבנום אלא שלא לטעות בהם ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאף זו הפקיע את השעבוד והוא שהוצרך לפדיון וכל הקדש שבעולם מפקיע את השיעבוד והפקעת שיעבודו הוא שצריך פדיון ואין הדברים נראין שהרי לא הצריכו בפדיון זה אלא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון:
+
+Daf 31a
+
+ונשוב לבאר הסוגיא והוא שאמרו כי פליגי במקדיש מלוה וזבין מלוה ובא זמן הפרעון וגבה את קרקעו ומתחרט על הקדשו ועל מכירתו אביי אמר למפרע הוא גובה ואגלאי מילתא למפרע דכי אקדיש וזבין ברשותיה הוו קיימי ושפיר זבין שפיר אקדיש ואין יכול לחזור ולרבא מכאן ולהבא הוא גובה ואין הקדשו ומכירתו כלום ויכול לחזור והקשו לרבא ממה שאמרו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואף שמעון לא פרעו עדיין אלא שזקף דמי השדה על עצמו ומת ראובן ובא בעל חוב שלו לטרוף את הקרקע משמעון ובא שמעון ופרע לו אותן המעות שהי' חייב לראובן שהרי ראובן חייב באחריותו יכולין היתומים בני ראובן לומר אותה מלוה שזקפת על עצמך בדמי הקרקע מטלטלין הם שהניח לנו אבינו אצלך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי וחייב שמעון לפרעם וכן הלכה:
+וכתבו גדולי המפרשים דוקא בזקפן במלוה שהמכר אינו חוזר אבל אם לא זקפן עליו במלוה אלא שמכרו לו סתם והוא חייב לו המעות שהדין בו שאם המוכר עייל ונפיק ר"ל שנכנס ויוצא ותובע את דמיו לא קנה הלוקח אע"פ שהחזיק או שנכתב שטר הקרקע ושניהם יכולין לחזור אפי' פרע מקצתן הואיל וזה עייל ונפיק על הנשאר לא קנה אלא כנגד מה שפרע ושניהם יכולין לחזור על השאר אע"פ שאם לא היה עייל ונפיק אזוזי קנה ואין אחד מהם יכול לחזור והדמים עליו חוב כמו שיתבאר כל זה במקומו מכיון דבעייל ונפיק לא קנה אין יכולין לומר כן ואם פרע לוקח את הבעל חוב הרי הוא כלוקחה ממנו הא זקפן במלוה מיהא מטלטלי נינהו ואמר רבא גופיה עלה אי פקח שמעון מגבי להו ארעא ואע"ג דכי אית ליה זוזי לא מצי מדחי ליה אארעא מ"מ טוען שאין לו מעות או שמא הואיל ומארעא מיחייב להו בארעא פרע להו וכן כתבו גדולי המפרשים וכן יש אומרים דבמקום פסידא אף בדאית ליה זוזי יהיב ליה ארעא וכן יראה באחרון של כתובות ומ"מ מגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו שהרי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם דהוה ליה כאלו היה קרקע זה בידם משעת הלואת אביהם כמו שביארנו במקומו ואי מכאן ולהבא הוא גובה נכסי דקנו יתמי נינהו ומדידהו הוא ותירץ לו שאני התם דאמר להו שמעון כי היכי דמשתעבידנא לאבוכון משתעבידנא לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן כלומר דרך כלל הוא אומר שכל המשועבד ללוה משועבד למלוה שלו ואם כן כל מלוה יכול לומר מה שפרע לכם משועבד היה לי גם כן וכל שגביתם קרקע ממנו הריני קודם שאע"פ שאם פרע מטלטלין נפקע שיעבודו שאין דין קדימה במטלטלין בקרקע מיהא לא פקע ואף שמעון בעל חוב דראובן הוא מצד האחריות שיש לו עליו ונמצא משועבד לעצמו במה שהיה משועבד למוכר וכשהגבה להם קרקע נמצא הוא קודם ודבר זה אינו אלא לענין שיעבוד הא לענין קניית גוף הקרקע אין בעל חוב קונה בו כלום ויתומים יכולים לסלקו במעות והלכך לענין אקדיש מלוה וזבין אין מכירתו והקדשו כלום ודבריו של ר' נתן הוא מה שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנא' ונתן לאשר אשם לו וכן הלכה וכבר פירשנו צורך דבריו ברביעי של קמא:
+וחזר והקשה לרבא ממשנתינו בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו שאחר הפסח מותר בהנאה וקס"ד שאין החמץ מורהן בידו אלא שהוא אצלו משכון והלוה לו עליו עד זמן פלוני והרי הוא כאפותיקי של קרקע ותירצה בשהרהינו אצלו ובמעכשו וסתמו שלו ופי' הרהינה ר"ל לצמיתות כמו שפירשנו ואין צריך לפרש שהניחו ביד הגוי שאף בלא הרהינה ביד הגוי היה שסתם משכון ביד המלוה הוא ואעפ"כ כל שאין שם הרהנה כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה הואיל ויכול לפדותה בכל זמן וכן שאינו קונה משכון אם משום דגוי מישראל לא קני אם מפני שמשכנו בשעת הלואה הוא:
+ואמר אח"כ נימא כתנאי ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אינו עובר פי' שהלוהו קודם הפסח לפרוע לאחר הפסח וכשהגיע הזמן גבה החמץ בחובו וקאמר דאינו עובר עליו דלכי מטה זמניה וגבהו בחובו מכאן ולהבא הוא גובה והשתא הוא דקנייה ונמצא שבפסח חמץ של נכרי היה ולא של ישראל משום ר' מאיר אמרו עובר דלמפרע הוא גובה ויש שואלין מה טיבו של עובר זה והרי אין הלאו מתברר עד לאחר הפסח ופי' בה גדולי המפרשים עובר מתבער כענין אלו עוברין בפסח ולא עובר ממש שהרי אין הלאו מתברר עד לאחר הפסח ולי נראה עובר בספק לאו או שמא עובר עכשו אם נהנה ממנו מפני שהוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:
+מאי לאו בהא קא מיפלגי דמ"ס למפרע וכו' ותסברא והרי בסופה אמרו אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו דברי הכל עובר ואם כדבריך הי' להם להפך דבריהם ב��ו למאן דאמר התם עובר הכא אינו עובר וכו' אלא שהרהינו אצלו וקא מיפלגי בדר' יצחק אם בעל חוב קונה משכון אם לאו ומפני שר' יצחק לא אמרה אלא במשכנו שלא בשעת הלואה וזה משכנו בשעת הלואה היא וכמו שאמר שהלוה על חמצו מ"מ הרהנה שבשעת הלואה לא גרע ממשכון שלא בשעת הלואה ומתוך כך הוצרכנו בה להרהנה ודכולי עלמא גוי מישראל לא קני משכון שלא אמרה תורה אלא בישראל מישראל שנאמר ולך תהיה צדקה מעם ה' אלקיך ואין לשון צדקה אלא בישראל מישראל והילכך גוי מישראל מיהא לא קני והלכך עובר אבל ישראל מגוי נחלקו בו לתנא קמא לא קני ולר' מאיר קני מק"ו והלכה כתנא קמא ומשנתנו דוקא במעכשו שיצא מתורת משכון ונעשה כעין מכירה והוא שאמרו גוי שהרהין פת פורני לישראל אינו עובר אף בהרהינו ואם אמר לו הגעתיך והוא הרהנה במעכשו כלומר אם לא אפרעך עד יום פלוני יהא שלך מעכשו עובר והלכך לא הרהינו ולא אמר לו מעכשו לענין חמץ דישראל שהלוה את הנכרי אינו עובר ונכרי שהלוה את ישראל עובר ולענין דינא אקדיש ליה מלוה וזבין לא כלום הרהינו ובמעכשו הפך הדברים בשניהם הרהינו בלא מעכשו ישראל מישראל קנה משכון ובחמץ עובר המלוה ואקדיש מלוה וזבין שפיר אקדיש וזבין ויש חולקין בזו השניה הואיל ויכול הלה לפדותו בדמים עכשו הוא שחלה קנייתו וישראל מגוי וגוי מישראל לא קני אלא בהרהנה ומעכשו כמו שביארנו:
+זהו ביאור השמועה ופסק שלה ויש מתבלבלים בה בהרבה דברים שאין צורך להזכירם ומי שמפרש בדין בעל חוב שקונה משכון לא שנא שלא בשעת הלואה ולא שנא בשעת הלואה צריך לשיטה אחרת בשמועה זו ולפרש בה מהו צריך להרהנה והוא שהם מפרשים נכרי שהלוה את ישראל וכו' שלא מסרו לו אלא ששעבדו בפרט והרהנה שמסרו לו והגוי הביאו בביתו וכן פרשוה גדולי הרבנים:
+
+Daf 31b
+
+חנות של ישראל ומלאי שבו של ישראל ר"ל פת ויין שבו ופועלים גויים נכנסים שם ומורשים ליכנס שם לאיזו סבה או לאיזו מלאכה המותרת שיש שם אעפ"כ חמץ הנמצא בו בחזקת ישראל הוא שאין הולכין אחר הפועלים אלא אחר המלאי וחמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור אף בהנאה ואע"פ שמ"מ מן הסתם כבר בדק ישראל את חנותו וחמץ שבו כבר התבער והיה לנו לתלות שמיד הפועלים נפל שמא היה במקום שאין היד מצויה לשלוט בו ועכשו יצא משם ונמצא:
+חנות של גויים ומלאי של גויים ופועלים ישראל נכנסין לשם לאיזו סבה חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר אף באכילה ויש גורסים בהפך לילך אחר הפועלים ובחנות של ישראל מותר שמן הסתם כבר בדק ישראל את חנותו ותולין בפועלים ואם מפני שחצרו קונה לו הרי חובה היא לו שזכייתו גורם לו עבירה ואין חבין לאדם שלא מדעתו וכן החצר משום שליחות אתרבאי כמו שביארנו בראשון של מציעא ואין שליח לדבר עבירה ובסיפא בחנות של גויים צריך לפרש שמקודם הפסח נפל להם שאם בתוך המועד חמץ מהיכן וכי ברשיעי עסקינן וזכיית חצרו אין כאן שאין זכיית חצר לגוי ואם מתורת מציאה הרי אמרו בחנות הרי הן של מוצאו וכל שלא זכה בו הרי הוא ברשות הבעלים שהרי הבעלים לא הפקירוהו וראשון עיקר:
+לגדולי הרבנים שבאשכנז ראיתי שכל שישראל מלוה לנכרי ליטול בחובו ככר בכל יום אם מריבית אם מקרן או שקנה ממנו מס ככר בכל יום כשיגיע הפסח שאינו יכול ליטלו מניחו עד לאחר הפסח ואחר הפסח נוטל תשלומי כל אותו שבוע של פסח וכן אם יש לישראל עם גוי תנור בשותפות מתנה עמו קודם הפסח ליטול הוא בשבוע של פסח והוא אחריו כנגד אותו שבוע או שאפשר לו קודם הפסח למכור לו כל חלקו ��ראוי לו בפסח וליטול דמיו וכן מי שהלוה ככר של חמץ לחברו קודם הפסח מותר לקבל אחר בתשלומיו לאחר הפסח וכבר בארנו קצת דינין אלו במסכת ע"ז ולגרסתנו מיהא נראה שכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור אף בבטלו אע"פ שלא עבר עליו שהרי בזו מן הסתם בטל בעל החנות כל חמץ שברשותו ואעפ"כ אסור:
+המשנה הרביעית והיא מחלק השלישי גם כן והוא שאמר חמץ שנפלה עליו מפלת הרי הוא כמבוער רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו אמר הר"ם כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו הוא שיהיה עליו גובה שלשה טפחים וצריך שיבטל בלבו ורבן גמליאל לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא:
+אמר המאירי חמץ שנפל עליו מפולת ר"ל קודם הפסח הרי הוא כמבוער אחר שאין דעתו לפנותו ואין צריך לפקח עליו את הגל ובגמ' הצריכוהו לבטלו בלבו שאם לא יבטלנו נמצא עובר בבל יטמין או שמא יתפקח הגל במועד ויעבור בבל יראה וביטול בלבו יש מערערים עליו מצד דברים שבלב ומפרשים בו שיוציא בשפתיו ולא אמרו בלבו אלא ללמד שאינו צריך להשמיע לאזניו ואין צורך לפירוש זה שכל שבין אדם למקום רחמנא לבא בעי ובא רבן שמעון בן גמליאל לומר שלא אמרו הרי הוא כמבוער אלא כשאין הכלב יכול לחפש אחריו ושיערו בזה שיהא עובי הגל שעליו שלשה טפחים הא בפחות מכן צריך לבערו שמא יריח הכלב ריח הלחם ויגלנו ואע"פ שבטלו שמא יבא לידי מכשול ואע"פ שלענין פקדון של כספים שאין להם שמירה אלא בקרקע דיה בהעמקת טפח למלאות אותה חפירה בעפר כמו שביארנו בשלישי של מציעא תירצו בגמרא התם דמשום איכסויי מעינא הוא סגי ליה בטפ' הכא דמשום ריחא הוא בעינן שלשה טפחים:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר. המשנה החמישית ואינה מכוונת הפרק אלא שבא ענינה על ידי גלגול והוא שאמר האוכל תרומת חמץ בפסח שוגג משלם קרן וחומש מזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים אמר הר"ם עוד אבאר לך במסכת מכות כי אוכל בפסח לוקה והעיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם ולפיכך פטור מן התשלומין ומדמי העצים שיעורו אפי' דמי העצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאלו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אינו משלם אפי' דמי עצים:
+אמר המאירי האוכל תרומת חמץ בפסח ופירשוה בסמוך שהפרישה קודם שתחמיץ או הפרישה קודם הפסח שחל עליה שם תרומה שאם הפרישה בתוך הפסח והיתה חמץ קודם הפרשה לא היתה קדושה חלה עליה שנאמר תתן לו דבר הראוי לו וזו אינה ראויה לא לו ולא לאורו ר"ל להיסק שהרי חמץ בפסח אסור בהנאה ולא סוף דבר בשלא היתה לו שעת הכושר להיות ראויה לתרומה קודם חימוץ כגון שהחמיץ במחובר קודם הפסח כגון תבואה שהגיע זמנה ליקצר ואינה צריכה עוד לקרקע והשהה אותה בקרקע עד שבאו עליה גשמים מרובים עד שנתפחו גרעיני התבואה או נתבקעו והרי כל זמן חיבורו לא היה ראוי לחול עליו שם תרומה ובשעת תלישה הרי הגיע הפסח והיא חמץ אלא אף בשהיתה לו שעת הכושר להיות ראויה לתרומה קודם חימוץ הואיל וכבר נתחמצה בשעת הפרשה אין קדושה חלה עליה כלל ואם כן משנתנו דוקא בשכבר הופרשה קודם חמוץ והחמיצה והוא הדין אם הופרשה בחמץ קודם הפסח;
+ואמר שזר האוכלה בשוגג ר"ל בשגגת תרומה משלם קרן וחומש אפי' היה מזיד על החמץ שהרי הלכה פסוקה היא אדם חייב כרת ומשלם ואע"פ שחמץ בפסח אסור בהנאה ואין לו דמים מ"מ האוכל תרומה בשוגג אינו רשאי לשלם דמים אלא פירות מדה במדה חומש יתר שנאמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש ואותם התשלומי�� חל עליהם שם תרומה לכל דיני תרומה כל זמן שהוא בכלל תשלומי קרן וחומש אלא שאם נזרעו גדוליהם חולין הא כל שאינו משלם אלא קרן תשלומיו חולין כמו שיתבאר במקומו ונשוב לדברינו והוא שמאחר שפירות משלם הרי הכהן יכול ליהנות מהם אחר הפסח שאילו היתה משתלמת לפי דמים חמץ בפסח לאו בר דמים הוא:
+במזיד פטור מן התשלומין אפי' היה שוגג מחמץ מפני שהאוכלה במזיד גזלן הוא ואינו חייב אלא דמים והרי אין לו דמים ואפי' מדמי עצים פטור ר"ל אפי' כמה שהוא שוה להיסק שהרי אף להיסק אינו ראוי ואף אתה יכול לפרשה מפני שזר האוכל תרומה במזיד לוקה ואין אדם לוקה ומשלם אלא שאף שלא בהתראה אנו פוטרין אותו מטעם שכתבנו:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה לדעתנו שפסקנו בכל שהוקרה לפי מדה משלם כמו שיתבאר שגדולי המחברים פסקו שאף בשגגה פטור שאין לו דמים מפני שהם פסקו לפי דמים משלם והוא שכתבו שלעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה ואע"פ שלפי דמים אין פירושו דמים ממש אלא פירות בשיעור מה ששוה בשעת אכילה שהרי כל האוכל תרומה אינו משלם אלא פירות מחולין מתוקנים ממין אותם שאכל שנאמר ונתן לכהן את הקדש כקדש שאכל מ"מ מכיון שאתה צריך לשום כמה אכל ולשלם פירות באותו שווי לפי דמים הוא וחמץ אינו בר דמים ומ"מ נראה כדעה ראשון וכן כתבו גדולי המגיהים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הם:
+
+Daf 32a
+
+אוכל תרומה בשוגג שאמרנו שמשלם קרן וחומש אחד האוכל דבר הראוי לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך אחד שאכל תרומה טמאה ואחד שאכל תרומה טהורה ותרומה טמאה מיהא אינו משלם אלא דמי עצים כשיעורן שהרי אינה ראויה אלא להסקה לפיכך אם אכל תרומה טמאה של תותים ורמונים וכיוצא בהם פטור שהרי אף להסקה אינן ראויות ואם חזר ואכל את החומש בשגגה משלם חומש על החומש שהחומש חזר לו כקרן לכל דבר וכשהוא משלם יש פוסקים שמשלם לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה הן שהוזלה בשעת תשלומין הן שהוקרה וכן כתבוה גדולי המחברים והם פוסקים לפי דמים משלם אלא שנראה לפסוק שלפי מדה משלם וכשהוקרה גריוא אכל גריוא משלם הא אם הוזלה ודאי משלם כשווי שבשעת הגזלה ואע"פ שבתשלומי מדה נתכפר לו מ"מ לענין מה שהזיק ממון כהן משלם בשעת הגזלה:
+לעולם אין משלמין ממין על שאינו מינו אפי' ממשובח על הפחות מעתה אכל גרוגרת אין משלם תמרים אע"פ שהתמרים שוים יותר ושהלוקחים קופצים עליהם יותר ואם שלם יש אומרים שלא עשה כלום:
+
+Daf 32b
+
+האוכל כזית של תרומה במזיד לוקה אע"פ שאין בו שוה פרוטה ואינה משלם שאין אדם לוקה ומשלם ואם אכלה בשוגג משלם קרן וחומש וי"א בזו דוקא בשוה פרוטה שאין תשלומין לפחות משוה פרוטה הא פחות מכזית אפי' היה שם שוה פרוטה אינו משלם חומש איש כי יאכל כתיב ואין אכילה בפחות מכזית ומ"מ קרן מיהא משלם אבל בהקדשות ולענין קרבן מעילה כל שנהנה בשוה פרוטה אע"פ שאין שם כזית מעל שלא נאמר בו לשון אכילה אלא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה':
+כל שאכל תרומה בענין שהזיק בה את עצמו כגון שכסס שעורים או שאכלה אכילה גסה ר"ל אחר שהיה שבע וקץ במזונו אינו משלם חומש כי יאכל פרט למזיק ר"ל מזיק את עצמו וגדולי הרבנים פירשוהו במזיק תרומתו של כהן לומר שאינו קרוי אוכל תרומה אלא מזיקה ומפסידה ולמד בזו שאף בשוגג אינו משלם חומש אלא קרן כשאר מזיק של חולין:
+כל הנהנה מן ההקדש בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית בשגגה בשוה פרוטה משלם מה שנהנה ומוסיף חומש ומביא אשם איל בשני סלעים אבל במזיד אין שם קרבן ולא מיתה בידי שמים אלא שהוא באזהרה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ונדריך אשר תדור ופירשו בו אזהרה לאוכל בשר עולה הואיל וכולה לה' והוא הדין לשאר קדשים:
+כל עבירות שיש בזדונן כרת הן שיהא שם מיתת בית דין בהתראה כגון עובד עבודה זרה וקצת עריות הן שאין שם מיתת בית דין כגון חלב ודם ודומיהן יש בשגגתן חטאת כמו שביארנו במסכת הוריות ובלבד שיהיו עבירות שבלא תעשה ושיהא בהן מעשה ונמצא שפסח ומילה אע"פ שזדונן בכרת אין בשגגתן חטאת שהרי ממצות עשה הם וכן המגדף אע"פ שזדונו בכרת אין בו קרבן אלא כרת שהרי אין בו מעשה וכל שאין בזדונו כרת אפילו היה שם מיתת בית דין כגון מכה אביו ואמו ודומיהם אין בשגגתן קרבן:
+איסורי מאכלות הן שהן בכרת כגון חלב ודם ודומיהם הן שהן במיתה בידי שמים כגון תרומה הן מלקות כגון נבלה וטרפה ודומיהן שיעורן בכזית ובנהנה מן ההקדש שיעורו בשוה פרוטה כמו שביארנו:
+
+Daf 33a
+
+השבת הרי היא מאותן שזדונן בכרת בלא התראה ולפיכך יש בשגגתו חטאת ומ"מ לא נעשה בו שאין מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע"פ שמ"מ מתכוין היה לחתיכה אינו חייב חטאת מלאכת מחשבת אסרה תורה ואצ"ל שלא נעשה בו שאין מתעסק כמתעסק שאם נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר שהרי לא היה מתכוין לשום חתיכה פטור מחטאת אבל שאר עבירות כגון עריות או מאכלות אסורות חייב כיצד היה מתעסק עם אשה ונתקע בלא כונה והרי היא ערוה עליו או שהיה חלב בפיו וסבור שהוא רוק ובלעו חייב חטאת ובנהנה מן ההקדש אם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה או אפי' נתכוין להושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך שמן של קדש מעל:
+אין תורמין מן הטמא על הטהור שהרי תרומה טמאה אינה ראויה אף לכהן טמא ואינה ראויה לו אלא להסקה מפסיד ממון כהן ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד יתבאר במקומו שמה שהרים תרומה אלא שהוא צריך לחזור ולתרום וכן יתבאר במקומו ששגגה זו פירושה שלא ידע בטומאה אבל אם ידע בטומאה ושגג שהיה סבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד:
+
+Daf 33b
+
+כבר ביארנו כמה פעמים שהאוכל אינו מטמא אוכלין בפחות מכביצה אבל מקבל הוא טומאה בכל שהוא ושהמשקין מטמאין ומיטמאין בכל שהן מעתה טמא מת שסחט זיתים וענבים שכבר הוכשרו ואע"פ שנטמאו הענבים בנגיעתו לא נטמא המשקה שבתוכם בנגיעת הענבים שהמשקה המובלע בתוך האוכל כפקדון הוא אצל האוכל והוא כגוף אחר מובדל הימנו אם היה שם כביצה מכוונת בין המשקה והאוכל הרי המשקין היוצאים מהם טהורים אחר שלא נגע בהם שהרי משיצאה טיפה ראשונה נתמעטו הענבים מכביצה ולא טמאו הזיתים והענבים את המשקה ושמא תאמר היאך אפשר לסחוט בידו שלא יגע במשקה יראה שהיו מונחים על גבי טבלא ומניח ידו עליהם וסוחט ואם היה שם יותר מכביצה אפי' משהו טמאים שמשיצאה טיפה ראשונה נטמאת בכביצה ואותה טיפה מטמאה כל המשקים הבאים אחריה ושמא תאמר אחר שאתה פוסק כדעת האומר משקין מיפקד פקידי היה לך להצריך כביצה באוכלין לבד אפשר שלא אמרו מיפקד פקידי אלא מקודם שנסחטו הא משנסחטו נתערב הכל ונעשה אחד או שמא אע"פ שאין מקבל טומאה עמו משלים הוא את שיעורו לטמא אחרים ומ"מ יש מפרשים אותה באוכלין לבד שאף בכביצה מכוונת לכתחלה מיהא אסור לעשות כן שמא יבא לטעות ביתר מכביצה לכביצה אבל כל שהוא דורך בפחות פחות מכביצה מותר לכתחלה ויינם כשר אף לנסכים:
+שמא תאמר אחר שכן היאך אמרנו למעלה בתרומת זיתים ורמונים שאין להם לא היתר אכילה ולא היתר הסקה והלא אם רוצה דורכן בפחות פחות מכביצה ושותה מיץ שלהם פי' בגמ' הטעם שזה אסור שמא יבא בהם לידי תקלה כשהוא דורכן ויאכל מהם ותרומה טמאה אסור לאכלה ואלמלא שבגמ' פירשו כן היה נראה לפרש שבתותים ורמונים המשקה מעורב עם האוכל והוא כגוף אחד עמו ואינו דומה לענבים ומ"מ יש גורסים בה תרומת תותים וענבים:
+זה שביארנו שלא נאמר שיעור כביצה באוכלין אלא לטמא אחרים אבל לענין קבלת טומאה אף בכל שהוא מקבלין טומאה יראה בסוגיא זו ההפך שהרי לדעת האומר משקין מבלע בליעי כלומר שהם גוף אחד עם האוכל וכל שנטמא האוכל נטמא המשקה שבתוכו העמידו זו של טמא מת שסחט זיתים וענבים שבכביצה מכוונת טהור בענבים שלא הוכשרו ונמצא הכשרם בשעת סחיטתם ואותה שעה כבר נתמעטו מכשיעור אלמא שאף לקבלת טומאה צריך כביצה אלא שיש לומר שאע"פ שמקבל טומאה בכל שהוא מ"מ אינו מקבל הכשר טומאה אלא בכביצה שהרי במקרא של הכשר כתיב מכל האוכל אשר יאכל ואין אוכל בפחות מכביצה ומ"מ י"מ שיש צדדים שאף לקבלת טומאה צריך שיעור כביצה וכבר ביארנוה במסכת שבת פרק חבית וכן ביארנו שם בדבר זה שלא נאמר אלא בטמא מת שאינו מטמא במשא והוא הדין לטמא שרץ ולכל טמאי מגע אבל בזב אפי' גרגיר אחד שסחטו אפי' לא הוכשר ולא נגע במשקה ואפי' בפשוטי כלי עץ הכל טמא שהרי נטמאת טיפה ראשונה בהיסט שלו בנדנודו ונתן בתוכו נתערב טמא בטהור ונטמא הכל:
+מאחר שביארנו שחוששין לתקלה פת תרומה שנטמא אם רצה להסיקו מעט מעט משליכו בין העצים ושמן תרומה שנטמא ורצה להדליקו מעט מעט נותנו בכלי מאוס כדי שיתבונן בהם שאינם ראויים לאכילה ושאינו ראוי לא להסקה ולהדלקה כגון יין הרי זה יקבר:
+
+Daf 34a
+
+זה שהתרנו תרומה טמאה בהנאה דוקא לכהן אבל לישראל אסור וכמו שביארנו במקומו בכהן ששכר בהמתו של ישראל שלא יאכילנה תרומה וזה שהזכירו כאן על אבא שאול שהיה גבל של בית ר' והיו מחמין לו חמין בחיטי תרומה שנטמאו ללוש בהם עיסה בטהרה פי' גדולי הרבנים שלוקחין היו אותה מן הכהנים בזול או שמא לצורך כהנים שהיו שם היו עושין כן ואע"פ שאמרו מערבין לישראל בתרומה בזו אינה אלא מאחר שהתרומה חוזרת בעינה וכמו שאמרו בככר של תרומה שמותר לישב עליו אבל הנאה שגוף התרומה כלה בה אסור וכן כתבוה קצת רבני צרפת:
+שתילי ירקות כגון כרוב וכרישין שאדם תולשן אחר שצמחו וחוזר ונוטען ונטמאו כשנתלשו לכשחזר ושתלם ונשרשו טהרו שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל ופקעה טומאתן מאחר שהושרשו וכן הדין בזרעים כגון מיני התבואות שנטמאו וזרעם מכיון שנשרשו טהורים ואין צריך לומר שהצומח מהם טהור ואף בדבר שאין זרעו כלה כגון מין אחד של בצלים רקים כששותלין אחת כופלות ומתחברות שלשה או ארבעה ביחד והראשונה קיימת וכן קצת ממיני השומים הא קודם השרשה הרי הם בטומאתם אף בדבר שזרעו כלה וכל שהושרש ופרחה טומאתו אפי' עשאו תרומה אח"כ מותר שהרי טהרו בזריעה והשרשה:
+זרעים של תרומה טהורה שזרעם אם הם דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטניות מן הדין פרחה תורת תרומה מהם ומותרת אף לזרים וכן מן הדין מותר לכהן לאכלן בטומאה ומ"מ יראה מסופה של סוגיא זו שהם כתרומה עצמה ליאסר לזרים וכן ליאסר אכילתה בטומאה לכהן וזהו שאמרו בסוף סוגיא זו אין זריעה לתרומה ומעלה הוא שעשו בה ובראשו�� של שבת י"ז ב' פירשו הטעם מחמת תרומה טמאה ביד כהן שעומדת לשריפה ושמא יזרענה להפקיע טומאתה ולעשותה חולין שהרי בזריעתה יהא נפקע ממנה שם תרומה ושם טומאה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שלא גזרו עליה אלא ליאסר לזרים וכמו שאמרוה בתחלת סוגיא זו הא ליאכל לכהן בטומאה מותר שאין שם תרומה עליה אלא לזרים וא"כ גידולי תרומה פירושו לזרים הא לכהן הרי הן כחולין ליאכל בטומאה וגידולי גידולין בדבר שזרעו כלה כגון עלים חדשים הנעשין בקלח הכרוב מלבד מה שנתוספו הראשונות ונתרחבו שהן גדולין הרי הן חולין לכל דבר וגדולי המחברים מתירין בגידולי גידולין אף בדבר שאין זרעו כלה ואין נראה כן שהרי הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה ובדבר שאין זרעו כלה אף גידולי גידולין אסורין וכל שכן בתרומה וכן כתבוה גדולי המגיהים ומ"מ זרעים של תרומה טמאה שזרעם אע"פ שהגדולין טהורים כתבו גדולי המחברים שאסורין באכילה ונראה לומר אף לכהן הואיל והתרומה שנזרעה טמאה היתה כבר נדחית וזהו שאמרו שתילי תרומה שנטמאו ושתלם טהרו מלטמא ואסורין מלאכול כלומר שמעלה הוא שעשו בתרומה:
+היסח הדעת ר"ל שהסיח דעתו משמירת בשר הקדשים פוסל בקדשים מתורת ספק טומאה ומ"מ כל שפיסולו בהיסח הדעת אינו פסול הגוף לגמרי עד שאפי' יתברר שלא נטמא ישרף כדין קדשים שנטמאו אלא ספק טומאה הוא וכל שנתברר שלא נטמא טהור מעתה כל שנפסל בהיסח הדעת או באיזה ספק טומאה אין שורפין אותן מיד שמא טהורים הם ויש עבירה בשריפתם אלא ממתינין עד שתעובר צורתו ר"ל שישהנו עד שיעשה נותר וישתנה מראיתו שיהא טעון שריפה בודאי וגומא קטנה חלולה היתה בבנין הרצפה בין כבש למזבח במערבו של כבש ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף שפיסולן מספק עד שתעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מפני שבקרן מערבית דרומית היתה נעשית הא כל שפיסולו בודאי ישרף מיד בד"א בשפיסולו בגוף הבשר אבל אם היה הפסול בדם כגון שנטמא הדם או שמחמת הדם כגון שנשפך אין שורפין אותו עד שתעובר צורתו וכל שכן אם היה הפסול בבעלים כגון שנטמאו בעלים והפסח נשחט ואין מי שיאכלנו:
+
+Daf 34b
+
+בשר קדשים שנטמא קודם זריקת הדם אם של צבור הוא זורק את הדם ואם של יחיד הוא אם נטמא בשר ולא נטמא החלב או שנטמא החלב ולא נטמא הבשר זורק הא נטמאו שניהם לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה אע"פ שאינו מרצה על פסול הגוף נפסל בהיסח הדעת או באיזה ספק או יצא חוץ לעזרה לא יזרוק ואם זרק הורצה אבל אם נפסל במחשבת זמן ומקום וכיוצא בהם מפיסולי הגוף לא יזרוק ואם זרק לא הורצה:
+מי החג שנטמאו ר"ל כגון של שבת שבתוך החג שהיו ממלאין אותה מערב שבת וכשנטמאו אין יכולין לילך ולמלאות בשבת והלך וטהרן בהשקה באמת המים שבעזרה והשקה זו מטהרתן מתורת זריעה כמו שהתבאר במקומו אם טהרן ואח"כ הקדישן הרי אלו מתנסכים אבל אם הקדישן ואח"כ השיקן פסולות שאין זריעה להקדש ואין בזה הפרש בין הקדישן בפה ר"ל בקריאת שם במלואן לשם חג בין שהקדישן בכלי שרת:
+כבר ביארנו בזיתים וענבים שנטמאו שדורכן בפחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים ומ"מ דוקא שדרכן תחלה ואח"כ הקדישן אבל הקדישן תחלה הואיל ונדחו ידחו מעלה עשו בקדשים ותרומה ליטמא המשקה עם האוכל והרי אלו אין להם אלא קדושת הפה שקדושת כלי אין כאן שאפי' נתנן בכלי אין כלי מקדשם שאין כלי שרת מקדש אלא הראוי לו וענבים אינם ראויים למזבח:
+זה שהצרכנו בדריכה זו בפחות פחות מכביצה דוקא בשנטמאו הענבים בראשון לטומאה כגון שנגעו בטמא שרץ או טמא נבלה שנעשו הענבים שניים והרי הם עושים את המשקין ראשון שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין אף בחולין להיות תחלה אבל בנגעו בשני שנעשו הם שלישי וכגון חולין שנעשו על טהרת תרומה שאין חולין נעשין שלישי אלא בדרך זה אף ביתר מכביצה כן שהרי אין שלישי עושה רביעי ואינו מטמא משקה כלל אף לתרומה וכל שכן בחולין אע"פ שנעשו על טהרת תרומה ואין לפרשה בתרומה שהרי מעלה עשו בה ליטמא המשקה עם האוכל כקדשים אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה והוא הדין לנגעו בשני ולענין חולין שנעשו על טהרת הקדש שאף אלו לא עשו בהם מעלה:
+מי חטאת צריך למלאותן מן המעין באותו כלי עצמו שבו האפר ושהוא מקדש בו ולא שימלא בכלי אחר ויערה לזה ואע"פ שמן התורה אינו צריך שהרי כתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי ומדכתיב בהו נתינה אלמא בתלושין נאמרה מעלה הוא שעשו חכמים בפרה ויש חולקים בה:
+
+Daf 35a
+
+כבר התבאר בכמה מקומות על טמא שטבל שאוכל מיד במעשר וכשהעריב שמשו אוכל בתרומה ולמחר כשיביא כפרתו ויטבול פעם אחרת אוכל בקדשים:
+עצים ולבונה שאינן אוכלין הרי הן מיטמאין לענין הקרבנות כאוכלין ונפסלו בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותם:
+המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחיטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון ובדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן ולמכור בשוק יוצא בהן אמר הר"ם אכילת מצה בליל פסח מצות עשה והוא דבר השם ית' בערב תאכלו מצות ואמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות אם כן כל הזרעים שעיסתן מתחמצת אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה ואלו החמשת מינין בלבד הם באים לידי חמוץ וזולתם כמו אורז ודוחן ודומיהן מסריחין ואינה מתחמצת ואם אתה זוכר למה שפירשנו בפרק שלשה שאכלו בברכות ובפרק י"ח משבת תתבאר לך זאת ההלכה והתשובה בהן אחת ומה שפרט בחלה ותרומה שמא יאמר אדם מצה לכל אדם בעינן ר"ל שתהיה ראויה לכל ישראל ולזולתם הודיענו שאין הדבר כך והטעם שאין אדם יוצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר כשעשאן לעצמו להקריבם עם הקרבן שהוא חייב בו כמו שנצטוה אעפ"י שהיא מצה גמורה לפי שאמר ית' ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח:
+אמר המאירי אלו דברים שאדם יוצא חובתו בפסח באכילת מצה שהיא חובה מיהא עליו בלילה הראשון אע"פ שבשאר הימים אין שם חובת מצה אלא שיזהר מחמץ וכמו שדרשו שבעת ימים תאכל מצות וכתיב ששת ימים תאכל מצות מלמד ששביעי רשות ר"ל שאם רצה שלא לאכול מצה רשאי ובלבד שלא יאכל חמץ וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף כל רשות יכול אף לילה הראשון כן ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ירצה לבאר תחלה במשנה זו שאין שם מצה חל אלא על מין שעיסתו באה לידי חימוץ ונזהרין בה שלא להחמיץ ואופין אותה מצה והזכיר שהמינים שעיסתם באה לידי חימוץ הם חמשת המינין שהם חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל הנקראת בלשון לעז אבינ"א ושיפון הנקרא בלשון לעז שיגי"ל אבל ארז ודחן ופולין ועדשים ושאר מיני קטניות אין עיסתם באה לידי חמוץ אפי' ישהא אותם כמה עד שיגיעו לידי סרחון להיות אכילתם נפסלת ומתוך כך אין שם מצה חל על עיסתם ובתלמוד המערב שבמס' חלה פרשוה מן המקרא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חטים שורה זו שבולת שועל שהיא עשויה כשורה ושעורה אלו השעורים נסמן זה שיפון כוסמת זו כוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם:
+והזכיר אח"כ שכל שבמינין אלו יוצא בהם ידי מצה ואף במקום שיש קצת עבירה באכילתם הואיל ואין שם איסור גמור והוא שאמר יוצאין בדמאי והיא תבואה של עמי הארץ שאע"פ שקצתם חשודים על המעשרות חוץ מן התרומה גדולה עד שהלוקח מהם צריך לעשר מספק והרי זה לא הפריש ונמצא אוכל בעבירה מ"מ במקום הדחק סומכין על הכלל שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הם ואע"פ שמ"מ מדרבנן אסור כבר הקלו בו על נותני צדקה להאכילו לעניים ועל מכניסי אורחים להאכילו לאורחים הנכנסים בבתיהם שאף הם רובם עניים הם וכמו שאמרו מאכילים את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ומגו דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה:
+ובמעשר ראשון הניתן ללוים שנטלה תרומתו ר"ל תרומת מעשר שבו הנתנת לכהן שמאחר שנטלה תרומתו מותר הוא לזרים ופירשוה בגמ' אף במקום שיש שם קצת עבירה כגון שהקדימו לוי לישראל בשיבלין ר"ל קודם שנעשה דגן שעדיין לא חל עליו חיוב תרומה גדולה ולא הפריש תרומה גדולה והפריש למעשר ראשון חמשה עמרים לחמשים והיה זה מתחבולת הלוי מצד שמן התורה תרומה קודמת ליתן לכהן אחת מחמשים ומן הנותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי והערים הלוי וקדמו שלא יחסר הכהן את מעשרו מחלק תרומתו והרי נמצא שנטל חמשה עמרים ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה אלא שמ"מ פטור הוא ממנה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר וזהו מאחר שלא נמרח בשעה שעשרו הישראל שלא חלה עליו עדיין חובת תרומה אבל אם הקדימו בכרי אינו יוצא שטבל גמור הוא:
+ובמעשר שני והקדש שנפדו ואכלן חוץ לירושלם הואיל ומ"מ נפדו ונתחללה קדושתם ופרשוה בגמ' אף בקצת עבירה כגון שלא הוסיף חומש והדבר ידוע שאין חומש מעכב והכהנים בחלה ובתרומה כלומר אע"פ שאינה מצה הראויה לכל אדם הא ישראל אינו יוצא בה הואיל ואסורה היא לו דכתיב לא תאכל עליו חמץ מה שעיקר איסורו משום חמץ יצא זה שקדמו איסור אחר:
+אבל לא בטבל שהרי הוא איסור גמור אף לכהן ופירשוה בגמ' אף בטבל של איסורי סופרים כגון שצמח מעציץ שאינו נקוב וגדולי המפרשים הוסיפו בה שהיה טבול לחלה אף בזמן הזה כגון שלא נשאר לו מאותו פת להפריש ממנו אחר שאכל ממנו מצתו וי"א כן אף בשלש בפחות מכשיעור ואין נראה כן שמאחר שלא נתחייבה כלל אין בה דין טבל וטבל זה פירשוהו בגמ' כל שלא נתקן מכל וכל כגון שנטלה תרומה הימנו ולא ניטל עדיין מעשר שני או מעשר עני ולענין מה שפירשוהו בטבל של סופרים יש שואלין בה והלא מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין יוצא בו ואע"פ שיש שם איסור שהרי בתלמוד המערב אמרו בסדר זרעים מנין למעשר ראשון שהקדימו בשיבלין שהוא אסור שנאמר והרמותם ממנו וגו' ושאל שם מהו לוקין עליו ופשטו בה שלא ללקות עליו כלומר שאיסורו מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא וא"כ היאך יוצאין בו ונראה שהוא חולק עם תלמוד שלנו ואין סומכין עליו ולי נראה שאינו איסור קבוע מצד עצמו אלא מחמת גזל מועט של כהן:
+ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ופרשוה בגמ' אפי' ניטלה אלא שניטלה שלא כהלכתה כגון שהקדימו בכרי ונאסר מצד אותו חלק ��טן של תרומה גדולה הנשאר בו:
+ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ופי' בגמ' אף בנפדו אלא שנפדו שלא כהלכתן כגון מעשר שני שחללו על גב אסימון ר"ל כסף שאין בו צורה וכתיב וצרת הכסף בידך דבר שיש בו צורה ובהקדש כגון שחללו על גבי קרקע וכתי' ונתן הכסף וקם לו ושמא תאמר למה שאנו מפרשים אסימון כסף שאין בו צורה והרי בפרק הזהב נ"ד א' אמרו מאי אסימון פולסא ואמרו בפרק במה אשה ס"ה א' בענין יוצאין בסלע שעל הצינית אי משום צורתא ליעביד פולסא כלומר אם מפני הצורה שהוא צריך לה לאותה מכה ליעביד פולסא אלמא שהפולסא יש בה צורה ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שם ליעביד פולסא ויחוק עליה צורה אלא שעיקר הדברים באסימון ופולסא שהן מטבעות ישנות שיש בהן צורה אלא שאינן יוצאות כל כך מצד שכבר עבר מלכותם של בעלי אותו מטבע ואין שוים כלום מצד הצורה אלא כשיעור הכסף שבו ולענין מעשר צריך מטבע היוצא בחריפות והוא הנקרא בסתם כסף שיש בו צורה:
+חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהם מפני שלמצה המשתמרת לשם מצה אנו צריכים ולא לשם קרבן ופיסולן אפי' אם לא נשחט עליהם הזבח עדיין ויש שבאו עליה בגמרא מצד אחר והוא מצה הנאכלת לשבעה בעינן וזו אינה נאכלת אלא ליום ולילה ולדעת זה דוקא בשנשחט עליהם הזבח ומ"מ טעם שהזכרנו הלכה וכדעת רבה ואף בשלא נשחט עליהם הזבח כן ומשום שאין נאכלות באנינות ליכא שהרי אין דין אנינות מפקיעם מידי עוני כמו שביארנו וכן לא באו בה מטעם שאינה ראויה בכל מושבות שהרי היה שם זמן לדעת חכמים שהיו נאכלות בכל מושבות והוא בשעת היתר הבמות שלדעת חכמים היו מקריבים שם כל קרבנות אף אותם שאין קבוע להם זמן ודלא כר' שמעון שאמר שלא היו מקריבים שם אלא פסחים ודומיהן בחובות שקבוע להם זמן ומאחר שהיו מקריבים שם לדעת חכמים כל הזבחים אף הם היו נאכלים בכל מושבות שהרי אמרו על אותו זמן קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל ומתוך כך באו עליה מטעם שאינה משתמרת לשם מצה שהוא טעם מספיק לכל מקום ולכל זמן אבל אם עשאם למכור בשוק לצרכי תודה או נזירות יצא שאף הוא משמרם מתחלה על דעת מצה שמא לא יזדמנו צריכי תודה או נזירות ונותן לב עליהם למצה או לעצמו או לצריכים לה:
+וענין חלות תודה הוא שכל מי שהיה מביא שלמים להודאה על נס שאירע לו והוא הנקרא שלמי תודה היה מביא ארבעים חלות עשרה של חמץ ושלשים של מצה ואותם שלשים של מצה היו שלשה מינים עשרה בכל אחד ר"ל עשר חלות ועשרה רבוכין ועשרה רקיקין ומביא חצי לוג שמן ונותן חציו שהוא רביעית לוג לעשר חלות ולעשר רבוכין וחציו האחר שהוא רביעית גם כן לעשר רקיקין ולא הוצרך להזכיר כאן שלא יצא ברקיקין שהרי מצה עשירה היא אבל חלות שאין רביעית שמן הנכנס בעשר חלות ועשר רבוכין מוציאם מידי עניים שמא הייתי סבור להתיר אלמלא טעם שהזכרנו ואף הנזיר היה מביא חלות ורקיקין ולא חשש להזכיר אלא הרקיקין מפני שהזכיר חלות בתודה וכן לא חשש להזכיר הרבוכין בתודה כדי לקצר בלשונו ולמדה באחת והוא הדין בחברותיה:
+זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+לענין שלשה דברים אנו צריכים לידע בחמשת המינים אם הם קרויים מין אחד או כל אחד מהם מין חלוק בפני עצמו או שמא קצתם מין אחד וקצתם מין אחר אחת לענין אם הם כלאים זה עם זה בזריעתם השנית לענין אם תורמין ומעשרין מזה על זה אם לאו השלישית לענין איזה מהם מצטרף עם חברו לש��עור חיוב חלה שמין בשאינו מינו אינו מצטרף לכך וכבר התבאר במסכת תרומות שכל שהן כלאים זה עם זה אין תורמין מן האחד על חברו אפי' מן היפה על הרעה שהכלל הידוע אין תורמין ממין על שאינו מינו ואחר שכן שני אלו ר"ל להיות כלאים בזריעתם ולענין שלא לתרום מזה על זה שניהם בדין אחד את שנקרא מין במינו אצל זה כך הוא אצל זה ושנקרא שאינו מינו אצל זה כך הוא אצל זה אבל לענין צירופן לשיעור חלה אינו תלוי בחלוק המינים אלא לפי דמיון עיסותיהם זו לזו כמו שיראה לך מתלמוד המערב שבמסכת חלה שאמרו שם כוסמין וחטין שני מינין ועל ידי שהוא מתדמה את אמר מצטרף ר"ל לשיעור חלה:
+ואחר שכן מה שפירשו גדולי הרבנים כאן כוסמין מין חטין לתרום מזה על זה במחילה מהם אינו כן שהרי כלאים הם זה בזה דתנן בריש כלאים החטין והזונין אינן כלאים זה בזה השעורים ושבולת שועל הכוסמין והשיפון אינן כלאים זה בזה ופירשו בה בתלמוד המערב זוזי זוזי קתני כלומר שעורים ושבולת שועל אינן כלאים זה בזה הא עם האחרים כלאים הם וכן הכוסמין והשיפון הילכך אין ספק שהחטים וכוסמין אין תורמין מזה על זה ואף בתלמוד המערב שנויה כן בהדיא כמו שכתבנו בפירוש וכן י"מ אותה לענין יציאת ידי חובת מצה שאם לש חצי זית כוסמין וחצי זית חטים מצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה ודבר למד מענינו ואף זו אינה שאף בכל חמשת המינין כן ואף בנגעו זה בזה לבד שהרי במנחות פרק ר' ישמעאל ע' ב' אמרו שהקמח והחטים והבצק מחמשת המינין מצטרפין לחייב בעליה בחמץ וא"כ ודאי אף לענין מצה מצטרפין לצאת ידי חובה ואף שם בסוף פרק ואלו מנחות ע"ה ב' אמרו לקט מכלן כזית ואכלן בחמץ ענוש כרת ובמצה יוצא ידי חובתו ופירושה על חמשת המינין שאם על חמש מנחות כמו שפירשו רבים חמץ מאי בעי גבייהו והרי כל המנחות באות מצה ואם על עשר שבתודה הבאים חמץ הרי לחמי תודה אינם בכלל פתיתה ועוד היאך יוצא בהם ידי מצה והרי מצה המשתמרת לשם מצה בעינן ולא לשם קרבן אלא בחמשת המינין נאמרה ומעתה עיקר הפירוש כוסמין מין חטים להצטרף עמהם לשיעור חלה מדמיון עיסותיהם והוא שאמרו באחרון של חלה מין במינו חייב כלומר מצטרף מין בשאינו מינו פטור כלומר אינו מצטרף ואיזהו מין במינו החטים אין מצטרפות עם הכל חוץ מן הכוסמין השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים שאר המינים מצטרפים זה עם זה ועל זו אמרו כוסמין מין חטים כלומר להצטרף עמו להשלים שיעור חלה וא"ת והרי הכוסמין אף הם מין שעורים הם לדבר זה וכמו שאמרו השעורים מצטרפים עם כלם חוץ מן החטים י"מ בה חוץ מן החטים ומינו ר"ל כוסמין ואין הכוסמין מצטרפין עם השעורים אלא עם החטים ואע"פ שהכוסמין מצטרפין עם שבולת שועל ושיפון וכמו שאמרו שאר מינין מצטרפין זה עם זה אינו עסוק עכשיו אלא באותם שמצטרפים עם החטים ועם השעורים שהם רוב העיסות וזהו שאמרו כוסמין מין חטים שבולת שועל ושיפון מין שעורים כלומר שמצטרפין עמו:
+ומ"מ אחרוני הרבנים מפרשים כוסמין מין חטים אף מין חטים כלומר והוא הדין אף לשעורים אלא שלא הוצרך ללמדה אלא על החטים שאין מצטרפין עם השאר ומ"מ יש מקום עיון שהרי אמרו שם ר"ל במסכת חלה חמשת המינין חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה אלמא אף חטים ושעורים מצטרפים אלא שכבר הקשו ממנה בתלמוד המערב ותירצו בה כאן בנשוך כאן בבלול ר"ל שאם עירב קמח של שעורים בשל חטים ועשה עיסה אחת מצטרפין וכן בכל המינין אבל בנשוך שעשה עיסה מכל אחד ואחד בפני עצמו והגיעם זה בזה אין החטים מצטרפין אלא עם הכוסמין והשעורים מצטרפים עם הכל חוץ מן החטים ומ"מ שתי נשים שנחלקו בעיסתן ונגעו זו בשל זו אפי' ממין אחד אין מצטרפין:
+ושמא תאמר אם בבלול אף באורז ודוחן שאין בהם חיוב חלה נאמר כן כמו שאמרו העושה עיסה מן הדגן ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה יש מפרשים שזו אינה אלא בשיש שם שיעור חיוב חלה מן הדגן וכן היא שנויה בתלמוד המערב לדעת רשב"ג כמו שביארנו בשלישי של חלה וכל שהוא כן אע"פ שרובה מן האורז הואיל ויש טעם דגן חייב שהטעם אין לו ביטול וכן מה שאמרו הנוטל שאור מעיסה של דגן ונתנו לתוך עיסה של אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה אף זו פירושה בשיש בשאור של דגן שיעור חיוב חלה ואף באלו לענין מצה מיהא פסולים אע"פ שיש בה טעם דגן הואיל ורובה מן האורז שלא אמרוה אלא לחיוב חלה ולהחמיר אבל לא להקל להיות יוצא בהם ידי מצה וכן הוא דעת גדולי הדורות שלפנינו לפי מה שהעידו עליהם מוותיקי תלמידיהם אלא שלגדולי המחברים ראיתיה בהפך ר"ל אף בשאין שם כשיעור מן הדגן וכן אתה צריך לפרשה במקומה כמו שביארנוה בשלישי של חלה וא"כ חזרה קושייתנו למקומה אלא שמ"מ נראה לי בה שחיובה דוקא מדברי סופרים ומצד הטעם אבל צירוף של אלו שהוזכרו מן התורה ולפי מה שכתבנו בענין הצירוף קשה לפרש מה שאמרו בפרק מקום שנהגו נ' ב' בני מחוזא נהוג דהוו מפרשי חלה מארוזא אתו לקמי' דרב אשי אמר להו ליכלו זר באפייהו דלאו לחם הוא והקשה והתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם ותירץ דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב והיאך נחוש בכך והלא אף בחמשת המינין עצמם אין מפרישין בכולם מזה על זה שהרי כל שהם כלאים זה בזה אין תורמין מזה על זה כמו שכתבנו והיאך יטעו במה שאינו מין תבואה כלל ומ"מ אפשר לפרש שחמשת המינים הכל יודעים את שהם ממין אחד ואת שהם מינים חלוקים אבל אורז שמא יבאו לטעות שהוא מין חטים מפני שהוא דומה לו בקצת דברים וכל שכן כשהוא בקליפתו:
+מאחר שביארנו על אורז ודוחן שאינם באים לידי חימוץ מותר לאכול מהם תבשיל לכתחלה בפסח ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי שהיה אומר על האורז שהוא מין דגן אלא אינו מין דגן כלל וכן הקרמית והוא מין ממיני הקטניות אינו דגן ואינו חייב בחלה מ"מ באורז מיהא צריך לנקותו יפה יפה מצד שיש בהם גרעינים שלא הוסרה קליפתם וכשמתבשלים עם הקליפה נראית אותה גרעינה כגרעין של חטה ומביא עצמו לידי ספק או להיות לבו נוקפו בכך:
+עיסה שנילושה ביין או בשמן ודבש ושאר מי פירות אין חייבין על חמוצה כרת ולא שתאמר הטעם משום שכל שאינו יוצא בה ידי חובת מצה אין חייב על חמוצה כרת וזו אינו יוצא בה ידי חובת מצה שהרי עשירה היא ולחם עוני כתי' עד שתאמר מתוך כך אין חייבין בה כרת אף במקום שבאו לידי חמוץ כגון שהיו שם מים אינו כן שהרי חמץ שהמחהו וגמעו חייב כרת שהגמיעה כאכילה הוא לענין זה ואלו לחם שהמחהו וגמעו אינו יוצא ידי חובת מצה הואיל ולאו דרך אכילה אכלה אלא טעם הדבר מפני שאינה באה לידי חימוץ כלל שמי פירות אין מחמיצין והילכך דוקא נאמרה שלא על ידי מים ואף בזו גדולי הרבנים מפרשים שאע"פ שאין חייבין על חמוצה כרת נוקשה מיהא הוי ויש בה איסור תורה לדעתם והלשון מוכיח כן שלא הפקיעה אלא מחיוב כרת וכן הדברים מסתייעין ממה שאמרו במסכת מנחות פרק כל המנחות נ"ד א' שאמרו על אותם הצריכות להיות חמץ אין מחמיצין בתפוחים משום ר' חנינא בן גמליאל אמרו מחמיצין כמאן אזלא הא דתניא ת��וח שריסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה הרי זו אסורה ר"ל למנחות הבאות מצה נימא ר' חנינא היא ולא רבנן אפי' תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוה נוקשה בעלמא מיהא הוי וודאי שלא על ידי מים היא שאלו על ידי מים הרי כל מי פירות על ידי מים ממהרים הם להחמיץ ומפליגים בחימוץ ולא היה אומר עליהם נוקשה מיהא הוי אלא שלא על ידי מים ואומר עליה שהוא נוקשה:
+ולדעת זה הקשו רבים ממה שאמרו למטה מ' א' אמר אביי לא ליחרוך איניש תרתי שבלי בהדי הדדי דילמא נפקי מיא מהא ובלעה אידך ואתי לידי חמוץ ורבא אמר מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין אלמא אף לכתחילה הוא מתיר ואם נוקשה הוא האיך יתיר כן לכתחלה ולדעתי אינה קושיא שלדעת אביי שמי פירות מחמיצין נמצאת חמימות החריכה ממהרת בחימוץ ומתחמצת בשיעור החריכה ולדעת רבא אין מחמיצין לעולם ולפיכך אין באין אף לידי נוקשה בשיעור חריכה ויש מתרצים בה לשיטה זו שמאחר שאינה באה על ידי לישה אינו בא אף לידי נוקשה וכן מקשים עליהם ממה שאמרו ותיקא שרי והתניא ותיקא אסור לא קשיא הא במיא ומלחא הא במשחא ומלחא כלומר שבמשחא ומלחא מותר לכתחלה ואף זו נראה לי לתרצה שמאחר שכל שמתבשל בשמן ממהר בבישולו בשולו קודם לשיעור ביאתו לידי נוקשה ומשנתבשל אין שם חשש כלל ואף הם חוזרים ומקשים ממשנת אלו עוברין בפסח וכו' שפירשו בתלמוד המערב וכולהו על ידי מיא הא שלא על ידי מים אין עוברין ואף זו לדעתי אינה קושיא שעיקר דבר זה נאמר שם מפני שכר המדי וחומץ האדומי ומפני שהיו משליכים בהם שעורים שאותם שנכנס בהם חמץ מעט איסורם בעצמם ואין צריכין לעירוב מים אבל אלו ששעורים הוא שנכנסו שם אם אין שם מים הרי מי פירות אין מחמיצים ואף שעורים ממש במי פירות אין באין לידי נוקשה אבל כל שעל ידי עיסה אף הוא בא לידי נוקשה וכן אפשר לומר שמ"מ נוקשה בתערובת הוא ונוקשה בתערובת אינו כלום הא בעיניה מיהא אסור:
+אלא שרוב מפרשים דוחים את דבריהם לומר שכל שבמי פירות אין מחמיצין כלל אפי' לנוקשה ומותר לכתחילה ולא סוף דבר שאין חייבים על חמוצם אלא שאף לכתחילה מותר לעשות כן ולשהותם כמה שירצו וא"ת היאך נדחה זו של מנחות בלא ראיה תדע שהם מפרשים אותה על ידי מים וכן נראה לי עיקר שאין הדבר מצוי ללוש במי תפוח וכן נראה שלא אמרו לשין במי תפוח אלא מחמיצין בתפוח ודרך חימוץ כך הוא שנותנין הקמח תחלה ואח"כ המים ואח"כ ממחין השאור או מרסקין התפוח בתוך המים ולשין וכן שהביאו עליה זו שבתפוח שריסקו בתוך העיסה כלומר דהויא לה עיסה בשעת נתינת התפוח או כעין עיסה שכל שהמים מעורבים עם הקמח כעין עיסה הוא ואף הראשונה בדרך זה הא כל שאין שם מים מותר אף לכתחלה ותו לא מידי:
+
+Daf 35b
+
+ממה שכתבנו במשנתנו למדת שהטבל שלא נתקן כל צרכו כגון שניטלה ממנו תרומה גדולה ולא ניטלה ממנו תרומת מעשר או מעשר ראשון ולא שני או אפי' מעשר עני אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואע"פ שהעמידה רב ששת לדעת ר' שמעון שסובר שאין איסור חל על איסור בשום צד ומאחר שאיסור טבל קודמו אין איסור חמץ חל עליו ומתוך כך אין יוצאין בו ידי מצה הא לדעת רבנן הואיל ואיסור חמץ חל על טבל יוצא בטבל אי אפשר לומר כן שאם כן משנתנו שלא כדעת חכמים ועוד היאך אמרו למעלה אבל לא בטבל פשיטא והרי חכמים מתירין בו אלא ודאי אינו כן ואע"פ שאמרו אלא מחוורתא כרב ששת לישוב סוגיא לבד נשתבחו הדברים לא לענין פסק הא לענין פסק הלכה כרבינא מפני שפירש הטעם מפני שכל שאיסור אחר מעורב ב�� אין יוצאין משום מצה ויש טורחים להעמיד דברי רב ששת ושלא לאסרו מצד איסור מעורב אלא שאף הם פוסקים כמשנתנו מצד אחר והוא מטעם מצוה הבאה בעבירה ואע"פ שבלולב לא פסלנו את הגזול אלא בראשון ומתורת לכם הא בשני כשר אע"פ שבאה בעבירה במצה לילה הראשון החמירו מפני שהיא מן התורה או מפני שבשעה שעושה את המצוה עושה את העבירה ולולב כבר נעשית העבירה משעת גזלה או שמא מפני שיש לחוש שיאכל כמה זיתים ומשאכל כזית נתקיימה מצותו ונמצא אוכל שאר זיתים באיסור שלא בצד מצוה וכל אלו דברים זרים ועיקר הדברים כדעת ראשון:
+
+Daf 36a
+
+האוכל נבלה ביום הכיפורים בשוגג חייב חטאת ואין אומרין שלא חל איסור יום הכיפורים על הנבלה שקדמה לו אם מתורת נבלה בנתנבלה מאמש אם באיסור אבר מן החי אם נתנבלה היום וכן שאף בנתנבלה היום יש בה קדימת איסור נבלה משום דנבלה בכזית ויום הכיפורים בככותבת אלא אעפ"כ איסור יום הכיפורים חל על איסור נבלה שהאיסור חל על איסור אחר בשלשה דרכים כשהם באים בבת אחת ובאיסור מוסיף ובאיסור כולל כמו שביארנו במסכת חולין פרק גיד הנשה:
+מצה של מעשר שני בירושלם יוצאין בה ואע"פ שאנו צריכים למצה הראויה בכל מושבות הרי ראוי הוא ליפדות וליאכל בכל מושבות ואפי' היה בירושלם שאינו נפדה מ"מ אם נטמא פודין אותו אף בירושלם כמו שביארנו בכמה מקומות ומאחר שיש לו צד פדיה יוצאין בו אף בלא נפדה ואע"פ שאינו נאכל באנינות לא נכתב לחם עוני אלא למעט מצה עשירה כמו שיתבאר אבל אין יוצאין במצה של בכורים אף בירושלם שאינה ראויה בכל מושבות:
+לישת העיסה ביין ובשמן ודבש ר"ל על ידי מים יש אוסרין אותה לכתחילה מפני שמי פירות בעירוב מים ממהרין להחמיץ ואם לש תאפה מיד ויש מתירין אף לכתחלה כשאר לישות שבמים ודבר זה תלוי בביאור שמועה והוא שאמרו אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ר"ל על ידי מים ואם לש רבן גמליאל אומר תשרף מיד ר"ל שאף בדיעבד אסורה וחכמים אומרין תאפה מיד ובדיעבד מיהא מותר כשיזהר שלא ישהה ואמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר כלומר שאף לכתחילה מותר שאין מי פירות גורמין למהר את החימוץ והרי הוא כשאר לישות ואע"פ שאין לשין בו מקטפין בו ר"ל אע"פ שאין לשין בו לכתחילה מקטפין בו לכתחילה והוא טיחת פניה לאחר עריבתה אתאן לתנא קמא כלומר דבר זה נאמר לדעת תנא קמא של ר' עקיבא שאוסר בלישה לכתחלה וחכמים אומרין את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין כלומר ואף בקטוף אסור לכתחילה ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין זהו תורף השמועה:
+ובגמרא הקשו משמועה זו לר' עקיבא ממה שאמר הוא עצמו למעלה לחם עוני פרט שנילושה ביין ושמן ודבש ותירץ בה הא ביום ראשון ר"ל לילה הראשונה ליציאת ידי חובת מצה דיומא הא ביום שני ר"ל מלילה הראשון ואילך שבלילה הראשון נאסרה מתורת מצה עשירה בין במים בין שלא על ידי מים ומשם ואילך אחר שדין מצה עשירה פרח לו מותרת אף על ידי מים שעל כרחך ר' עקיבא במה שאסרו האחרים התיר והאחרים לא אסרוה אלא על ידי מים ונמצא לר' עקיבא שבלילה הראשון אסורה ר"ל שלא לצאת בה ומשם ואילך מותרת אף לכתחלה והוסיפו בגמ' כדאמר להו ר' יהושע לבניה יומא קמא לא תלושי לי בחלבא מכאן ואילך לושי לי ואע"פ שאסרנו למעלה לישת עיסה בחלב מפני הרגל עבירה הרי אמרו כעין תורא שרי ואף הוא בשיעשו אותם כעין תורא היה אומר להם כן ובלשון אחר הוזכרה כאן יומא קמא לא ��לושי לי בדובשא מכאן ואילך לושי לי ודברי ר' יהושע אפשר שלא הוזכרו לסיוע לר' עקיבא אלא לענין מצה עשירה ליאסר בלילה ראשונה אף בלא מים ויומא קמא לדעת זה פירושו סעודתא קמא וכן פירשוה בתוספות ומצאו לה חבר בענין שבע ברכות של חתן דביומא קמא מברכין בלא פנים חדשות ופירשוה בסעודה הנעשית ראשונה לכבוד חתן ואף באותה סעודה דוקא לצאת בה הא לכל סעודתו לא נאסרה או שמא נוהג היה להיות כל סעודתו ממנה ונאמרה כאן לסייע לר' עקיבא ליאסר בלילה ראשונה אף בלא מים מדין מצה עשירה ולהתירה אח"כ הואיל ופרחה תורת איסור מצה עשירה ממנה ר"ל בשאין שם מים הא להתירה לאחר כן אף במה שיש בו סרך חמץ כגון שיש בו מים לא שמא לא התיר ר' יהושע מיומא קמא ואילך אלא בלא מים או שמא ר' יהושע מסייע לר' עקיבא מכל וכל ליאסר בלילה הראשון מתורת עושר ולהתיר משם ואילך אף בסרך חימוץ כגון שיש בו מים:
+וגדולי המחברים פסקו כר"ע והביאו ראיה ממה שר' יהושע סובר ומפרשים דברי ר' יהושע להתיר מלילה הראשון ואילך אף על ידי מים ומראים עצמם מוכרחים שלא לפסוק כר"ע אלא מטעם שר' יהושע סובר כמותו שאלמלא כן הוה ליה ר"ע יחיד אצל רבים ומחברו אמרו ולא מחבריו אבל מאחר שר' יהושע סובר כמותו יצא לו מתורת יחיד אלא שהאריכו לומר על ר"ע שהתירו אף על ידי מים ממה שהוזכר בו ענין קטוף וקטוף שמן על ידי מים הוא שלשון מקטפין מורה בשהעיסה נילושה כדרכה ר"ל במים ומה שאסר תנא קמא בלישה התיר בקטוף וחכמים אסרוה אף בקטוף ור' עקיבא התיר אף בלישה ומאחר שר' יהושע סובר כמותו הלכה כמותו אלא שהרבה מפרשים ערערו עליהם אחר שלא פסקו כר"ע אלא מסיועו של ר' יהושע שמא ר' יהושע לא התיר אלא שלא במים ולא הוזכר אלא לסייעו בענין מצה עשירה הא כל שיש שם סרך חמוץ כגון על ידי מים לא עד שגדולי המפרשים גוערים בהם וכתבו בנוסח זה איקפול כולי עלמא לאיפלוגי על הרב אי משום מצה ליכא מצה עשירה מהיכא וי"מ בלשון זה כלומר שאם לא היו דברי ר' יהושע אלא בשאין שם מים הרי אינו בא לידי חמוץ וכל שאין בא לידי חמוץ אין יוצאין בה ידי מצה ואע"פ שאותו המין שבעיסה זו בא לידי חמוץ מ"מ אנו צריכים אף שתהא עיסה זו באה לידי חמוץ שכל שאין בו חשש חמוץ אין בו שימור לשם מצה והוא שאמרו בתלמוד המערב אין יוצאין ברבוכה ר"ל בחלוט מפני שאין בה שימור לשם מצה ואע"פ שזו אינה הלכה שהרי חלוט אין אנו באים באיסורו מתורת שאין בו שימור לשם מצה שלא נאמר כן אלא בשלא נראית מעולם לבא לידי חמוץ מתחלתה כגון נילושה במי פירות אבל כל שנילושה ונראית לחמוץ אע"פ שהחלוט אינו בא לידי חמוץ שימור לשם מצה הוא אלא אין טעם איסורה אלא או מתורת מצה עשירה או מתורת שאינו לחם כמו שיתבאר למטה מ"מ למדנו שכל שאין בו שימור לשם מצה אינו יוצא בו אלא ודאי אף זו של ר' יהושע על ידי מים היא שנויה:
+ויש מפרשים בלשון זה שמאחר שאין חיוב מצה אלא בלילה ראשונה מה היו צריכים להזכיר מכאן ואילך לושו לי לא היה לו לומר אלא יומא קמא לא תלושו לי כלומר משום מצה עשירה ומה היה צריך לומר מכאן ואילך לושו לי וכי מהיכן הצרכנו להיתר מצה עשירה במקום שאין שם חיוב מצה כלל אלא ודאי להתיר מה שיש בו מחשש חימוץ הוא בא להתיר ועל ידי מים היא שנויה ואף הם בעצמם רמזו שם ביאורים אלו על נוסח דבריהם וכן הדברים מתיישבים יותר שמאחר שבא לסייע לדבריו של ר' עקיבא לא באו לסייעו לחצאין וקצת מפרשים היו חוככים עליהם לומר בדברי ר' יהושע שלשון ראשון עיקר ר"ל בחלבא ו��חלב הוא שהתיר ולא ביין ושמן ודבש מפני שאין החלב מחממו כל כך ואינו כלום שלא מצינו חלוק במי פירות בין זו לזו ואף בתלמוד המערב אמרו אין לשין את העיסה במשקין כלומר שכל המשקין שוין בו ואין אחד מהם מחמיץ ואף חכמי הטבע מעידים לנו כן לפי שאין התבואה מקבלת תיקון וחימוץ אלא במים שמתגדלת בהם בעודה מחוברת בקרקע ואין שום משקה מגדל תבואה וצמחים אלא המים לבד:
+ומקצת גאונים פי' שדברי ר' יהושע דוקא שלא על ידי מים ונעשה ר' עקיבא יחיד ופוסקין כחכמים לאסור לכתחלה ואם לש שתאפה מיד וכן י"א שאף הברייתא שלא על ידי מים ואף גדולי הרבנים פירשוה כן מפני שהם סוברים במי פירות שאע"פ שאין מחמיצים מביאים הם לידי נוקשה כמו שכתבנו למעלה ושמא אף הם ממהרים לעשות נוקשה אף בלא מים ואין הדברים נראין ומ"מ יש אומרים שאף לדעת הפוסקים כר"ע כל שהוא לשו במי פירות ומתבלן בתבלין צריך להזהר שלא יתנו בה מים שהתבלין מחממין אותם וממהרים להחמיץ בשיש שם מים ואע"פ שבענין מנחות אמרו תבלה בקצח כשרה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת אם אמרו בזריזים לא אמרו באחרים שהרי אמרו בהם כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמוצו ובכאן אמרו אין לשין את העיסה בפושרין כמו שיתבאר ומ"מ גדולי המחברים התירו אף בתבלין מלילה הראשון ואילך הא לילה הראשון מיהא אסור מתורת מצה עשירה ומה שאמרו בתלמוד המערב יוצאין במצה מתובלת ומדקאמר יוצאין אלמא אף בלילה הראשון כן שלא כהלכה נאמר וי"מ בשתבלה אחר שנאפת כגון שצבעה בכרכום וכיוצא בזה וכל שבשעת אפייתה לא היתה עשירה ועשרה שמור לה לאחר שנאפית אין העושר שמור לרעתה אלא לטובתה ולהיתרה ואין הדברים נראין:
+כבר ביארנו שכל המנחות הנאפות נילושות בפושרין ומשמרין אותם שלא יחמיצו שהכהנים זריזין הם ואע"פ שהלישה כשרה בזר וכמו שאמרו מקמיצה ואילך מצות כהונה הא לישה ובלילה ויציקה כשרות בזר מ"מ לישתה בפנים היא ר"ל בעזרה ונמצאת לישתה במקום זריזים אבל לענין לתיתה חטים של מנחות אין לותתין אותם שהרי הלתיתה בחוץ היא נעשית ונמצאת שלא בזריזים ושלא במקום זריזים ומ"מ מנחת העומר הואיל והיא של צבור לותתין אותה שהצבור זריזים הם או מוסרים אותה לזריזים שביניהם:
+אין יוצאין במצת בכורים מפני שאין נאכלים בכל מושבות אלא בירושלם אבל יוצאין בשל מעשר שני וכבר ביארנוה למעלה:
+
+Daf 36b
+
+הבכורים אסורין לאונן כמעשר שנאמר לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ותרומת ידך ודרשו בו ותרומת ידך אלו הבכורים ונמצא שהוקשו למעשר מה מעשר אסור לאונן אף בכורים כן אבל התרומה מותרת לאונן שנאמר בה וכל זר לא יאכל קדש וגו' זרות אמרתי לך ולא אנינות ולענין בכורים אין מביאין אותם קודם עצרת ולא מחנוכה ואילך ואף זמנים אלו אינם שוים אלא כל שמעצרת עד החג מביא וקורא מן החג עד חנוכה מביא ואינו קורא כמו שיתבאר במקומו:
+עיסה שחלטה ברותחין אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ולא משום מצה עשירה אלא מפני שאינה בכלל לחם שאין לחם אלא האפוי בתנור ומה שאמרו ביבמות פרק החולץ מ' א' האי חלוט מצה הוא למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח פירשוה גדולי הפוסקים בשאפוה אחר חליטתה בתנור או באלפס ולדעת זה מה שאמרו לחם עוני פרט לחלוט ואשישה כך פירושו לחם פרט לחלוט עוני פרט לאשישה ואשישה היא עוגה גדולה ונכבדת ומ"מ יש מפרשים את שתיהן משום עוני והחלוט אצלם דבר חשוב ונעשה לעונג בתבלין ומיני מתיקה ואיסורו משום מצה עשירה וזה שאמרו ביבמות מצה היא פירושו בחלוט במים לבד:
+מאחר שכן שמא אתה אומר שלא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה ר"ל שניטלה הדראתו והוא קמח לבן היוצא ראשון בשעת הריקוד ונשאר הקמח השני הנקרא בלשון חכמים סובין ובלשון לועזות פלאיישו"ל ת"ל מצות מצות ריבה אפי' כמצתו של שלמה ר"ל כל אחד כפי מה שרגיל בו ולא נאמר עוני אלא למיעוט האשישה שהיא גדולה ונכבדת עשויה שלא כדרך הרגיל להתכבד בה לפני גדולים ולפי דרכך למדת שפת הדראה הוא פת סובין ואף גדולי הפוסקים כתבו פי' פת הדראה פת סובין ויש מתמיהים מפני שחושבים שהסובין הוא מורסן ומתוך כך כתבו על גדולי הפוסקים שאין דעתם לומר פת סובין לבד שהרי פת סובין אינו חייב בחלה אלא פירושו פת עם סובין כלומר שלא ניטל הסובין ממנו ושבוש הוא שהסובין ודאי חייב הוא בחלה שהרי במסכת חלה אמרו חמשת רבעים קמח חייבת בחלה הן ושאורן וסובנן ומורסנן כלומר השאור שנתחמצה בו העיסה והסובין והמורסן שבה כגון שלא נתרקד הכל מצטרף לחלה ופי' שם דוקא בשהכל שם שאף זו דרך לישה הוא כמו שאמרו שכן עני אוכל פת בלוסה אבל אם ניטל מורסנן והחזירו לתוכה אינו מצטרף ומאחר שלא אמר כן אלא במורסן אלמא שהסובין מיהא בר חלה הוא ואפי' החזירו מצטרף כל שאין מקפיד על תערובתו כמו שיתבאר שם והרי למדת שסובין ומורסן שני דברים הם ושהסובין בר חלה אבל לא המורסן וזהו שביארנו שהקמח השני הוא הנקרא סובין והשלישי שאדם נותנו לתרנגולין הוא נקרא מורסן והראשון הלבן נקרא פת נקיה ואותו שלא נתרקד כלל אלא שהכל בתוכו נקרא פת קיבר וכבר ביארנו דברים אלו בשני של חלה וי"מ בהדראה שנתלעו מצד שהתולעת שבחטים נקרא דירה:
+אין אופין בפסח פת עבה יותר מדאי לכתחילה מפני שרוב עביו מעמיד את לחלוחו ומעכבו והעיסה מתחממת בעצמה וקרובה לבוא לידי חמוץ ועובי זה שיעורו בטפח הא פחות מטפח מותר לעשותו לכתחלה ואע"פ שלחם הפנים היה צריך שיעור שלא יחמיץ והיה עביו טפח אם אמרו בפת עמלה לא נתיר בפת שאינה עמלה שהעמילה העיסה משתמרת בה הרבה מן החמוץ עד שלא היו צריכים ללישה מועטת ואע"פ שהיו לשים אותם אחת אחת ונמצאת לישתן בעיסה מועטת לא שהרי אמרו כל אחת היתה שני עשרונים ולא עוד אלא שאף לישתן אחת אחת לא מחשש חמוץ שהרי באפייה אין חשש חימוץ ולא היו נאפות אלא שתים שתים וכן שתי הלחם שהן חמץ ונילושות אחת אחת אלא שכך למדוה מן המקרא ומ"מ העמלה מעכבת החמוץ הרבה וכן אם אמרו בעצים יבשים ובזריזים ובתנור חם ר"ל שמתבער בכל יום ובתנור של מתכת אין ראוי לומר כן בשאין זריזים ובעצים לחים ובתנור צונן ובתנור של חרס הא בשאר ימים טובים אופין פת עבה וכמו שביארנו בשני של יום טוב שאופין פתין וגריצין אע"פ שיש טורח יתר:
+
+Daf 37a
+
+כשם שהתרנו פת עבה ביום טוב כך הדין בפת מרובה ר"ל פת הרבה ויש מפרשים בו אף ביתר ממה שצריך ועל דרך מה שאמרו ממלאה אשה את התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד שהפת נאפה יפה בשעה שהתנור מלא ואע"פ שהדין כך הוא לענין ביאור אין נראה כן שאם כן הרי מחלוקת זו היא מחלוקת ר' שמעון בן אלעזר וחכמים בשני של יום טוב י"ז א' שלדעת חכמים ממלאה אשה קדרה בשר וכו' אבל לאפות לא יאפה אלא מה שצריך לו ור' שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה את התנור פת וכו' וזו ודאי מחלוקת אחרת היא ועיקר הדברים שמחלוקת ר' שמעון ות"ק בשאין בו טורח יתר וכמו שידעת בתנורים שלהם שהיו קטנים הרבה ואמר שממלאת את התנור להשביח ��ת הפת אע"פ שאין צריך לו אחר שאין כאן טורח מרובה ובזו נחלקו בטורח מרובה אלא שצריך לו ומותר מצד הצורך אפי' בכמה תנורים הא טורח יתר בתנורים הרבה ושלא לצורך לא ומה שהתרנו בפת מרובה לא סוף דבר בשאר ימים טובים אלא אף בפסח כמו שיראה בשמועה זו להדיא ואע"פ שהלישה אסורה אלא בקפיזא מ"מ כל שלשו הרבה נשים כאחת כל אחת ואחת קפיזא קפיזא אופין אותו בבת אחת וגדולי הפוסקים פירשוה בלישה וכתבו שלא התירו בית הלל אלא בשאר ימים טובים אבל בפסח לא ואע"פ שהזכירו בה לשון אפיה פירושו לישה בשביל לאפות וכבר מצינו נהגו למיפא קפיזא קפיזא שענינה על הלישה לבד ואע"פ שהדין כך הוא לענין פירוש מיהא אין הסוגיא עולה להם יפה ושמא אף הם לא כיוונו אלא לאסור את הלישה אבל כל שהיו הרבה בלישה האפיה מותרת אף לדעתם ולישנא בעלמא הוא כדי להודיע איסור הלישה דרך פסק אבל לא שיהא דעתם בביאור הסוגיא כן:
+יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצוירין בפסח לכתחלה מיהא אין עושין סריקין המצויירין בפסח מפני שהאשה שוהא עליהן ומחמצתן ואפי' יש לו דפוס לקבעו ותעשה הצורה לשעתה שמא יטעו אותם שאין להם דפוס ויעשו שלא בדפוס ומ"מ של נחתומים הואיל ובקיאים בהם מותרים לעשותם מצויירין אף שלא בדפוס שהרי כל השנה מלאכתם בכך ואין שוהין בעשייתן [ואין לחוש] לטעות שאר בני אדם שיחשבו שאף שאר בני אדם עושים כן שפת של נחתומין ניכר הוא לכל אדם וצורות שעושים עכשיו מותרות שהרי הכל אצלם בבקיאות כנחתומין ועוד שהכל עושים אותם בדפוס ולא עוד אלא שלא אמרוה אלא בצורות בעלי חיים ששהייתם מרובה למי שאינו בקי בהם:
+המדומע והוא שנפלה עיסת תרומה בפחות ממאה של חולין פטור מן החלה שנאמר תרימו תרומה יצתה זו שכבר היא תרומה ומ"מ ספק מדומע חייב ומדומע זה יש בו מקום עיון שהרי כהן אינו חייב בחלה וא"ת על הישראל הרי כל עצמו אסור לו ולפיכך יש שפירשוה בשעבר ואכלו ומצד שהמדומע אין איסורו אלא מדברי סופרים ואומר עליה שאין עליו איסור חלה ועיקר הדברים לפרשו בשנפלה לאחד ומאה שמותרת לזרים אחר שהעלה שיעור הדמוע שהרי מ"מ התרומה נשארה שם והותרה בביטול אלא שצריך להרים מפני גזל כהן כמו שהתבאר ויש מתרצים בזו שלכהנים נאמרה שהכהן חייב גם כן להפריש את החלה אלא שאינו צריך ליתנה לכהן אחר וכן הדין בכל תרומות ומעשרות וכמו שאמרו לפי שהכהנים נוטלים מן הכל יכול יאכלו פירותיהם בטבלם ת"ל כן תרימו גם אתם אתם לרבות את הלוים גם אתם לרבות את הכהנים ולימד על זו שפטורה לגמרי:
+כל עיסה שאינה ממין חמשת המינים אינה קרויה לחם וכל שאינו קרוי לחם אינו חייב בחלה וכל שהוא מחמשת המינים אפי' נילושה ביין ושמן ודבש שלא על ידי מים חייבת בחלה וכדתנן כל עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ואע"פ שלמדו לחם לחם ממצה אין סוף הענין אלא למינין הראויים לבא לידי חמוץ וזו אף למצה כשרה אא"כ מדין מצה עשירה דלחם עוני כתיב ואע"פ שהוא לחם אינו לחם עוני ומ"מ אם נפקע שם לחם ממנה מצד תכונת לישתה או אפייתה אינו חייב בחלה אלא שנחלקו המפרשים איזו תכונה שבדברים אלו מפקעת מהם חיוב חלה ומחלקתם תלוי בביאור שמועה זו שאמרו הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת פטורין מן החלה ושאלו בחלת המשרת מאי חלת המשרת ופירשו בה חלוט של בעלי בתים ובחלוט אין בו ספק שהוא דרך בישול אבל האחרים אפשר שהם דרך טיגון ואפשר לפרשם בדרך בישול:
+ועל יסוד שמועה זו נחלקו המפרשים בענין זה והוא שגדולי הרבנים סוברים שכל אלו הנזכרים כאן ר"ל סופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המסרת עיסה גמורה הן מתחלתן ר"ל בלילה עבה אלא שהסופגנין והדובשנין והאסקריטין הם דקים או עבים וקצרים והחלה ר"ל חלת המסרת עבה ושטוחה הרבה ומ"מ כלן עשויות דרך לישה וגלגול ודבר למד מענינו ואחרונה שבהן מעידה על כלן ר"ל חלת המסרת שהיא קרויה בשם חלה ואף הסופגנין נגזר מתרגום רקיקין שהוא מתורגם ואספוגין והדבר ידוע בהם שבלישה וגלגול היו נעשים ואף איסקריטין הוא מתרגום צפיחית והקבלה בהם שהם הקרויים בלשון לעז צינואש ועשויות בלישה וגלגול וא"כ אף הדובשנין כן אלא שנילושין בדבש ונמצא שאין הפקע שלהם בא מצד הלישה אלא מצד האפייה שהרי ראויות היו להתחייב מצד הלישה ולא הוזכר במשנה זו כלל פטור הבא מצד הלישה אלא הבא מצד האפייה אע"פ שמצד הלישה נתחייב ורבותא אשמעינן ואמר עליהם שאפייתם מפקיעתם מדין לחם אע"פ שנתחייבו מצד הלישה ולא נתברר לנו אפייה זו על איזה צד היא מפקעת ונחלקו בה ריש לקיש ור' יוחנן שלדעת ר' שמעון בן לקיש הללו ר"ל אספגנין ואסקריטין ודובשנין מעשה אלפס הן שבסופגנין ודובשנין ואסקריטין נותנין שמן באלפס ומטגנין אותם לשם ובחלת המסרת מיהא לא נחלקו שהרי פי' בגמ' שהיא חלוט של בעלי בתים והוא שנותנין מים באלפס ונותנין העיסה לתוכו ומתבשלת שם וזו ודאי כלם מודים בה שפטורה שהרי דרך בישול היא ולא נחלקו אלא על האחרות והראיה שהרי בברייתא שבסוגיא זו שהקשו ממנה לריש לקיש לא הזכירו בה חלת המסרת אלא סופגנין ודובשנין ואסקריטין ותורת הפקעתם של אלו מפני שאין לחם אלא האפוי בתנור ואלפס אין בו דין תנור אפי' דרך טיגון ולר' יוחנן אף אלפס דינו בדרך טיגון כדין תנור ואלו היו באלפס ר"ל על ידי האור ובשמן מועט בכדי צורך טיגון ודאי אף אפייתם מחייבת בלישתם אלא שלא נפטרו אלו אחר שהם עיסה מתחלתם אלא שנעשו בחמין ר"ל באלפס שהורתח בחמה וה"ה שהיה יכול להעמידה בדרך בישול אלא שלא היה בזמנם דרכן של אלו אלא ביבש או בחמה או בטיגון ואף ר' שמעון בן לקיש הודה באלפס על ידי האור שאם הרתיח ולבסוף הדביק תנור הוא ולא אמרה אלא בהדביק ולבסוף הרתיח שאינו דרך תנור ור' יוחנן חולק עליו בהדביק ולבסוף הרתיח וכבר ידעתם במחלקתם שהלכה כר' יוחנן ברוב מקומות והילכך כל שבאלפס על ידי האור אפי' היה האור מהלך תחתיו ולא מן הצד וכן אפי' הדביק ולבסוף הרתיח תנור גמור הוא ונמצאו אלו חייבין מתורת לישתם ומתורת אפייתם וכל שכן בתנור כעין אלפס כגון שהדביק בתוך התנור תחלה והרתיח אח"כ מבחוץ וכן הדביק בתוך התנור ואח"כ נתן אבוקות כנגדו בפי התנור ונאפה הפת מכח האבוקות:
+ומ"מ י"מ במה שאמרו הללו מעשה אלפס הם שעל כלם הוא חוזר ואף בחלת המסרת כלומר שכל אלו דרך טיגון הם ואף חלת המסרת ואע"פ שפירשוה חלוט של בעלי בתים פירושה שבדמותה נעשית אותה העשויה חלוטה ברותחין ומ"מ אף הוא מודה שאין לחם אלא שאפייתו ביבש או בקרוב ליבש כגון במעט שמן דרך טיגון או במעט מים וכן עיקר והוא הנראה לפרש בפי ההמון בחלת המסרת שהיא העשויה במחבת דרך טיגון וכמו שמתרגמין מחבת מסריתא ומ"מ כל שהוא דרך בישול אף ר' יוחנן מודה שפטור ואף תלמוד המערב שבמסכת חלה מעיד כן שאמרו שם אמר ר' יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ר"ל אע"פ שאינו מהלך מן הצד ור' שמעון בן לקיש אמר אינו חייב בחלה ואין מברכין עליו אלא מיני מזונות אא"כ היה האור מהלך מן הצד אמר ליה ר' יוחנן ובלבד על ידי משקה כלומר מודה אני לך בשנעשו על ידי משקה ר"ל דרך בישול אלמא שאף ר' יוחנן לא הכניסם בכלל לחם אלא דרך טיגון שהוא כעין אפייה שהבישול ודאי אינו לחם וא"כ לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו כל שנתחייב מצד לישתו לא הופקעה תורת לחם ממנו אלא כשנתבשל או שנאפה בחמה הן על ידי טיגון באלפס הן בקרקע הא כל שעל ידי האור וביבש או קרוב ליבש הן באלפס הן בקרקע תורת לחם עליו ובבישול או בחמה מיהא אינו לחם אע"פ שחייבתו לישתו ואע"פ שנתברר בסדר זרעים שמשעה שנתגלגלה חייבת בחלה ואחר שנתחייבה היאך אתה מפקיעה לא נאמר אלא בגלגול שדעתו עליו לאפייה המחייבת אבל גלגול על דעת בישול או אפייה של חמה לא והוא שאמרו בפרק כיצד מברכין ל"ז ב' לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ופירשו שם גדולי הרבנים שלחם העשוי לכותח הוא לחם האפוי בחמה ואע"פ שאמרו שם דוקא בעשאן למודים ר"ל קטנים אבל עשאן כעבין חייבת בזו מפני שמן הסתם דעתו גומרת לעשותם לאכילה ועל דעת אפייה במקום חיוב ואע"פ שאפאה אח"כ במקום פטור חייבת וכמו שאמרו בתוספתא ובתלמוד המערב בעיסת הכלבים שאם עשאה כעבין חייבת כמו שביארנו במסכת חלה וכן אמרו חדא איתתא אתת שייליה לר' מונא כגון אנא דאנא בעיא מעבד עיסתי אטדי ר"ל שאני רוצה לעשות עיסתי כעין אסקריטין ולשה על דעת כך מהו דאסבינה ותהא פטורה מן החלה כלומר שאטול ממנה מעט לאפותה בתנור ותפטר מן החלה ואסרו לה שמא תמלך ותעשנה כלה בתנור ונמצאת חייבת למפרע וכדתנן תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת וא"כ מה שאמרו שם תחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת כך פירושה תחלתה סופגנין ר"ל שנילושה ונתגלגלה על דעת בישול או אפייה בחמה ואף סופה סופגנין ר"ל שאפייתה בבישול או בחמה פטורה תחלתה עיסה וסופה סופגנין ר"ל תחלתה עיסה שלשה וגלגלה על דעת לאפותה דרך חיוב אלא שנמלך ועשאה סופגנין באפייתה ר"ל שאפאה דרך פטור חייבת הואיל ודעתו מתחלה לעיסה וכן מה שאמרו בסוף המשנה תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת פירושה שלשה וגלגלה על דעת סופגנין ר"ל לאפותה בחמה או דרך בישול ונמלך ועשאה בתנור ולמדת שכלם בשנעשו על דרך לישה וגלגול נאמרו אבל כל שנעשו שלא כדרך לישה וגלגול אלא בבלילה רכה אין שום אפייה מחייבתם ואפי' אפייה בתנור וזו היא השיטה המבוררת אצלי בדברים אלו ואף דעת גדולי המחברים נראה כן:
+ונמצא שכל אותם מינין שרוב המון בני אדם מפרשין בסופגנין ואסקריטין ודובשנין פטורין מן החלה ואין מברכים עליהם המוציא שהסופגנין והדובשנין לפי מה שרוב בני אדם מפרשים בהם בלילתם רכה ושואבים מהם בכף ומבשלין אותם בשמן ומפרשים סופגנין מלשון ספוג והרי זו תחלתה וסופה סופגנין והאסקריטין אע"פ שבלילתן עבה הרי מתבשלת על ידי שמן ואינו לחם ופטורים מן החלה וכיוצא בהם בפסח אפי' עשאן כיוצא בזה על ידי מים שאין כאן משום מצה עשירה הרי מ"מ אין כאן לחם הא חלת המשרת בלילתו עבה ואפייתה דרך טיגון בקרוב ליבש שאין מעט שמן מוציא מידי אפייה וחייב בחלה והוא הדין לפסח שיוצא בו כל שאין בו משום עושר כגון על ידי מים מועט:
+וממה שהזכרנו אתה למד לכל המינין אלא שאתה צריך לדקדק במה שאמרו במס' ברכות טרוקנין חייבת בחלה ופירשו בה כוכא דארעא ר"ל שנאפית בקרקע והרי זו בלילתה רכה וכמו שאמרו שם גובלא בעלמא הוא ואעפ"כ חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח וכן מברך עליה המוציא ואף למי שאי�� רגיל לקבוע סעודתו עליה שאע"פ שאמרו שם מר זוטרא קבע סעודתיה עילוה ומברך עליה המוציא ושלש ברכות לא להפקיע שבלא קביעות לא יברך אלא שלהפליג בדבר הוא אומר שאף דרכו היה תמיד בכך ולא נאמר דין קביעות סעודה אלא לפת הבאה בכסנין שנשתנה מצד הקליות שנאפו בתוכו והרי מ"מ למדת שבלילה רכה באפייה ביבש לחם גמור הוא ויראה לי לתרצה שאע"פ שבלילתה רכה קמח הרבה היה שם והרי הוא כעין לישה ויש שם קצת גלגול ולא קראוה גובלא בעלמא אלא מצד שאינה מגולגלת בגלגול גמור אלא בגלגול רך וכשמניחין אותה בקרקע מתפשטת אילך ואילך והרי שמה מעיד עליה ר"ל גובלא כלומר גבול ואין גיבול אלא בעירוב ולישה וגלגול מועט אבל בלילה רכה לגמרי כעין מים עכורים אין אפייה ביבש מחייבתו וזהו לדעתי שגדולי הפוסקים כתבו כאן דקא אפי לה למצה על ארעא אימא שאף בעיסתה הוא קרויה מצה והחלוט שהזכרנו למעלה אתה מפרש לדעת זה שאינו בתורת לחם הואיל ומבושל הוא ומה שאמרו ביבמות פרק החולץ מ' א' מצה הוא פירושו שחזר ואפאו כמו שכתבנו למעלה והוא ממה שאתה צריך לידע לשיטה זו שכל שנתבשל אם חזר ואפאו חזר לחיובו ואין הלכה כדברי האומר אין לחם אלא האפוי בתנור אם שתפרשהו שיהא אפוי מעקרו וכמו שנזכר בסוגיא זו אם שתפרשהו בתנור דוקא ולמעט אלפס ודומה לו אלא כל שבאלפס וחבריו או מבושל שחזר ואפו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ויוצא בו ידי חובתו בפסח וכן הדין באפוי שבשלו וזהו שאמרו באפוי שבשלו שמברכין עליו המוציא:
+יש בזו שיטה אחרת לקצת אחרוני הרבנים והוא שלדעתם הגלגול מחייב אפי' נעשה על דעת בישול או אפייה בחמה ושנעשה כן וכן כל אפייה ביבש מחייבת אפי' היתה לישתה בלילה רכה ביותר שכל שנתחייב הן מצד הלישה הן מצד האפייה חייב עד שיפטר מצד שניהם וכסתם משנה שהזכרנו תחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה תחלתה סופגנין וסופה עיסה תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת והם מפרשים שמלת סופגנין כוללת פטור הבא מצד הלישה ר"ל בלילה רכה ופטור הבא מצד האפייה כגון בישול או אפייה בחמה ותחלתה סופגנין הוא הבא מצד הלישה כגון בלילה רכה וסופה סופגנין הוא הבא מצד האפייה כגון בישול או אפייה בחמה וכל שתחלתו עיסה אפי' בשלה או אפאה בחמה ואע"פ שגלגלה על דעת כך חייבת בחלה ומברכין עליה המוציא ויוצא בה ידי חובתו בפסח וכל שבלילתו רכה אפייתו ביבש מחייבתו הן בתנור הן באלפס דרך טיגון הן בקרקע על ידי האור לא הופקעה מתורת לחם אלא כשתחלתה סופגנין ר"ל בלילה רכה וכן שסופה סופגנין ר"ל בישול או אפייה בחמה וראיה לדבריהם שהרי מנחת מרחשת בלילתו עבה ומתבשלת היתה בשמן וכמו שפירשו עליה מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין והיו מברכין עליהן המוציא כמו שאמרו במנחות ע"ה ב' היה עומד ומקריב מנחות בירושלם אומר שהחיינו נטלן לאכול אומר עליהן המוציא לחם מן הארץ והרי זו בסתם מנחות נאמרה ואף מנחת מרחשת בכלל ואין הלכה כדברי האומר אין לחם אלא או האפוי בתנור או הראוי לאפותו בתנור ואם בלילתו רכה ואפייתו ביבש הרי זה מאפה תנור שכל שביבש תנור הוא ואם בלילתו עבה אע"פ שנתבשל הרי ראוי היה לאפותו בתנור וכן ראיה לדבריהם מטרוקנין האמור במס' ברכות כמו שכתבנו למעלה אלא שאנו כבר תירצנוה לשיטתנו ואף זו של מרחשת אנו מפרשים שאע"פ שמעשיה רוחשין לא היה שם שמן כל כך שיפקיע ממנו תורת אפייה ויכללהו בדין בשול שהרי כמה פעמים אתה רואה בטיגון שכשאדם מעדיף בשמן הוא מרחיש את המטוגן ואעפ"כ אינו יוצא מכלל טיגון:
+ונמצאו השמועות כלן מתיישבות לשיטתנו ולשיטה שניה מיהא קשה לפרש בסוגיא זו שהרי צריך לפרש לפי שיטתם על כל אלו שבלילה רכה הם ומתוך כך פטורים או בחמה או בבשול ובחלת המסרת מיהא היאך אפשר לפרש כן ואף שמה מעיד עליה שבלילתה עבה ר"ל חלה ושמא לדעתם בלילה רכה היא אלא שנתעבית בקמח ודנין אותה מכל מקום כבלילה רכה אחר שאינה עומדת בעצמה אלא שמתפזרת אילך ואילך כשמניחין אותה באלפס או בקרקע שהרי מ"מ אינה ראויה לתנור שהרי תנוריהם היו טחין את הלחם בדפנות וזו אינה יכולה לעמוד וסופגנין ואסקריטין לדעתם הן הנקראים בונייטא"ש וקרישפיל"ץ שבלילתן רכה ומתבשלים בשמן והרי שיישבנו גם כן השמועות לשיטה זו אלא שלדעתי צריך להוציא מן הכלל לשיטה זו כל אותה שנפסדה צורת לחם ממנה כגון אותן הנקראות ניבלא"ש שאע"פ שאפייתן ביבש אין להם תורת לחם כלל ואף קביעות סעודה אינו מועיל בהם לדעת התוספות וכן באלו הנקראים וירמישילא"ש או פיינול"ש והדומים להם אבל עיסה של כשולא"ש ופרטול"ש וצינוא"ש חייבות:
+ויש פוסקים בהדביק ולבסוף הרתיח שאינו אלא כמעשה חמה ואי אפשר לומר כן שאין הלכה כריש לקיש במקום ר' יוחנן וכן יש פוסקים שאין להם אלא תחלתו עיסה ומאפה תנור מעיקרו ואין זה כלום:
+ושלשה דינין אלו ר"ל חיוב חלה וברכת המוציא עם טעינת נטילת ידים וברכת המזון ויציאת חובה בפסח בכל שאין שם סרך מצה עשירה כלם דין אחד להם מה שנקרא לחם לזה נקרא לחם לחברתה וההפך להפך אלא שלקצת דברים צריך לענין המוציא קביעות סעודה כמו שביארנו במס' ברכות וכן שיהא הפת עיקר ולא שיבא בשביל דבר אחר כגון של פרטול"ש וראשולא"ש ולדברי הכל מיהא המעיסה והיא נתינת קמח על מגלושין ר"ל מים חמים לבללן בתוכן או נתינת מגלושין ר"ל מים רותחין על הקמח ולבללן אין זה לחם כלל לשום דבר אלא מיני מזונות אלא אם כן אפאן אח"כ בתנור או באלפס על ידי האור כמו שביארנו בראשון של חלה:
+יוצאין במצה נא ר"ל שאינה אפויה כל צרכה ומ"מ דוקא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה וכן בלחמי תודה כל שהן אפויים בכדי שיעור זה כשרים ואע"פ שארבע חלות הנתונות מהן לכהן אחת מכל מין צריך שיהיו שלימות ולא פרוסות וזו קרובה להפרס אחר שאינה אפויה כל צרכה מ"מ כל שלא נפרסה כשר:
+
+Daf 37b
+
+עיסה של מעשר שני בירושלם חייבת בחלה הואיל ואם נטמאת פודין אותה וכן יוצאין בה ידי חובת מצה בפסח הואיל ויש בהם צד פדייה ולא עוד אלא שהכהנים יוצאין בחלה שלה ואע"פ שאינה בת פדיון שהרי אם נטמאת דינה בשריפה הואיל וכל שלא קרא עליה שם יוצא בה אף משקרא עליה שם יוצא בה:
+פירות שנלקחו בכסף מעשר צריך לאכלן בטהרה בירושלם כמעשר עצמו ואם נטמאו בירושלם יפדו כדין מעשר ואין הלכה כדברי האומר כסף ראשון ולא כסף שני אלא שיש קצת הפרש בדין טומאה זו בין מעשר עצמו ללקוח ממנו כמו שיתבאר במקומו ומ"מ הואיל ויש בהם צד פדיה יוצאין בו על הדרך שביארנו במעשר:
+
+Daf 38a
+
+אתרוג של מעשר שני לא יטול אותו למצות החג לכתחלה ואם נטל כשר כמו שיתבאר במקומו:
+יש מקומות שמפריזין על מדותיהם לומר שאין יוצאין במצה האפויה קודם שש שעות דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ואיתקש מצה לפסח ויש לסתור דבריהם מסוגיא זו שהרי חלות מקודם ארבעה עשרה נעשו שהרי אמרו אין מביאין תודה בי"ד מפני החמץ שבה ואף לדעת האומר מביאין דוקא קודם שש ויש מכריעים שזו אינה אלא בדיעבד הא לכתחלה מיהא לא ואינו כן שהרי מ"מ יוצא בהם לכתחלה ואם מפני שעשאן למה יצא בהם לכתחלה אלמלא שמותר הוא:
+וכן יש ראיה מזו למי שאוסר ליתן מלח בעיסת הפסח שהרי בזו מלח יש שם ויצא בהם וכן יש ראיה מכל המנחות שבאות מצה ויש שם מלח ויוצא בהם אלא שמ"מ נהגו הראשונים בכך וסמך לדבר מה שאמרו בשמועת שלש עורות הן מצה כמשמעה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ וכן ממה שהזהירו בשני של בתרא להרחיק את המלח מכותל חברו מתורת הבלא וזו של חלות תודה ושל כל המנחות אינה ראי' שאם אמרו בזריזים ובמקום זריזים לא אמרו באחרים שהרי אף הן נילושות בפושרין מה שאין כן בשל פסח ועוד שהמלח שעל גבי מנחה לא היו משימין אותם שם אלא כשהיו מעלין על גבי האשים הקומץ והלבונה כמו שהתבאר במקומו ויש שבאין באיסור נתינת מלח בעיסת מצה מתורת מצה עשירה ואין הדברים כלום:
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+המשנה השביעית והיא מענין החלק הרביעי והוא שאמר אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין ובתמכה ובחרבינה ובמרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין מצטרפין בכזית ויוצאין בקלח שלהן ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו אמר הר"ם כמו שאכילת מצה בליל פסח מצות עשה כך אכילת מרור מצות עשה בזמן שכבש הפסח נאכל והוא מה שאמר ית' על מצות ומרורים יאכלוהו ואמרו מרורים נופל על אלו שמנה חזרת חסא עולשין ידוע תמכה מין ממיני העולשין אלא שהוא גדל בגנות חרבינא פי' רבי' יצחק אלקרצעינה מרור מן כוסברתא מר ביותר ואמרו בין לחין בין יבשין רוצה בו הקלח שלהן כאשר הודיעך ויוצאין בקלח שלהם אבל בעלין אינו יוצא בהן ידי חובתו אלא אם כן היו לחים:
+אמר המאירי אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחזרת והיא הנקראת חסא והוא אותו מרור שאנו נוהגים בו ושעליו אמרו מצוה בחזרת וכן אמרו עליה בגמ' והא אנן חזרת תנן ופירושו שנשנית תחלה במשנתנו וי"מ בה במשנת סדר הפסח הביאו לפניו מצה וחזרת ועליו אמרו למה נקראת חסא דחס רחמנא עלן ופרקינן ואף היא נקראת מרור וכמו שאמרו למה נמשלו מצרים למרור לומר לך מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה אף מצריים כן ורך וקשה פירושו על שאין בכל העשבים שיתקשה כל כך בסופו כחזרת שהקלח שלו מתקשה כעץ ובתלמוד המערב פירשו תחלתו מתוק וסופו מר והוא שאמרו והרי חזרת מתוק הוא והיאך הוא קרוי מרור [ואמר] ר' אושעיא אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחלתו מתוק וסופו מר אף כך עשו מצריים לאבותינו תחלה אמרו במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ולבסוף וימררו את חייהם בעבודה קשה וי"מ בתחלתו רך שבתחלה אמרו שיעבדום על ידי שכר:
+בעולשין והם הנקראים לייטיצונא"ס ותמכא זו שקורין לה קרישפילא"ה והחרבינא פירשו בגמ' אצווא דדיקלא ופירשו גדולי הרבנים סיב הגדל ונכרך סביבות הדקל ומקשים עליהם שהרי לפי הסוגיא מין של זרעים בעינן ומתוך כך פירשו בו שהם עשבים שקרויין כן ודומים להם:
+ובמרור ר"ל כלל כל העשבים המרים וגדולי המחברים פירשו בפירושי המשנה מין כוסברתא שהוא מר ביותר:
+ויוצאין בהם בין לחים בין יבשים ופי' בגמ' דוקא בקלח וכמו שאמרו בסמוך שיוצאין בקלח שלהם ולימד שהקלח יוצאין בו אף ביבש שאי אפשר שלא יהא שם לחות אבל עלין לחין אין יבשים לא ומ"מ בכמושים מיהא יצא אבל לא כבושין ר"ל בחומץ ולא שלוקים ר"ל מבושלים הרבה עד שימוחו ולא אף במבושלים ר"ל מבושלין כדרך בישולן ולא שנימוחו:
+ומצטרפין לכזית ר"ל שאם צירף כזית בין הרבה עשב��ם הואיל וכלם מרים הם הן מאותן שהוזכרו הן מכיוצא בהן אע"פ שאין שם כזית ממין אחד ואף טעם מרירותו של זה אינו דומה לשל זה וכן הדין למצה כזית שמחמשת המינין יצא:
+ויוצאין בהם בדמאי ובמעשר [ראשון] שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו אבל לא בשכנגדן על הדרך שביארנו במצה שאע"פ שמעשר ירק דרבנן מ"מ הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ובגמ' יתבאר שיוצאין במרור של מעשר שני בירושלם הואיל ויש בו צד פדיה כמו שביארנו למעלה במצה:
+זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:
+כסף מעשר שני אין לוקחין בו אלא מאכל אדם ושגידולו או גידולי גידוליו מן הארץ וירקות המרים עד שאינן ראויים לאכילה אינן ניקחות בכסף מעשר והחזרת הרי הוא ראוי לאכילה וניקחת בכסף מעשר וכן כל כיוצא בה משאר ירקות:
+יש דברים בירקות שהם מין אחד אלא שאותו המין נפרד לצורות הרבה עד שנראין כשני מינין והם לפי שנוי הארצות ושנוי עבודת האדמה ומ"מ נקראים הם בשם אחד אלא שיש לאחד שם לווי וכל שהוא כיוצא בזה אינם כלאים זה בזה כיצד חזרת סתם וחזרת גלים והוא מין חזרת שנקרא כן על שעלים שבה עשויין כגלים או שהיא ממקום ששמו גלים וי"מ בה חזרת מדברית וכן עולשין סתם שהן עולשין של גנה עם עולשי שדה וכן כרישין וכרישי שדה כוסבר וכוסבר שדה חרדל וחרדל שדה דלעת המצרית והיא הראויה לתבשיל עם דלעת רמיצה והוא שהיו טומנין אותה ברמץ לבשלה שם מעט בעצמה קודם שיעשו ממנה תבשיל וכן כל כיוצא בזה בדברים אלו אינן כלאים זה בזה כמו שיתבאר במקומו:
+
+Daf 39b
+
+כלאי זרעים אין נוהגין אלא בארץ ובארץ מיהא כל הזורעם לוקה ואין איסורם אלא בששני המינים יונקים זה מזה ושהדבר נראה כן לעין כמו שביארנו בתשיעי של שבת וכן ביארנו שם מה שהוזכר כאן שכל ערוגה מרובעת ששה טפחים על ששה טפחים יכול לזרוע בתוכה חמשה מיני זרעים ארבעה בארבע רוחות הערוגה בנקודות אמצעיות שבכל רוח ואחת באמצע כל הערוגה בנקודת מרכזה ותכונת הזריעה מבולבל ביד מפרשים ולשיטתנו יש בכל הזריעות שבארבעת הרוחות בכל אחת מהן גרעינין הרבה עד שאורך הזריעה בכל אחת מהן שלשה טפחים ורחבה טפח והזריעה שבנקודת האמצע ארכה טפח ורחבה טפח ונמצא שמשפת אורך כל אחת מהן עד הקרן טפח ומחצה מכל צד ומשפת רחבה עד שפת זריעת האמצע טפח ומחצה וכך היה ידוע להם שבשיעור הרחקה זו אין יונקים זה מזה אע"פ שנראים כמעורבים לכשיצמחו ודבר זה דוקא בזרעוני גנה כגון כרפס וכוסבר וחזרת וכרוב שהן נאכלין כירק והוא הנקרא בסוגיא זו מיני ירקות וטעם היתרם מפני שאין דרך לזרוע מהם אלא מעט אבל מיני זרעים והם אותם שאין אדם אוכל אלא הזרע כגון תבואות וקטניות ופשתן וחרדל אין נזרעין בערוגה אחת מפני שאדם זורע מהם הרבה ויבאו לידי מכשול וחזרת או כרוב שכללנו במיני ירקות אפי' הוקשה קלח שלהן וגדל אין צריך להרחיב לו מקום ר"ל להרחיק ממנו שלא יזרעו בסמוך לו מין אחר בשיעור זה אלא בהרחקה יתירה עד בית רובע ר"ל בכדי זריעת רובע קב אבל דלעת שבא לזרוע תבואה בצדה מרחיק בית רובע מפני שנמשכו עליה ואף היא החזיקה מקום גדול כמו שיתבאר במקומו:
+המשנה השמינית והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק החמישי והוא שאמר אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש לא ילעוס אדם חטים ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצות אמר הר"ם מורסן ידוע והוא קליפת החטים העבה ושורין הוא שישרו את המורסן במים וישימו אותו לפני התרנגולין שיאכלו אותו כדרכן בנחת וחולטין הוא שילושו הקמח במים חמים בחוזק הרתיחה ונהגו העם לאסור זה והתלמוד התיר אותו ושפה פירושו האשה מחככת בשרה במורסן וילעוס הלעיסה בשינים:
+אמר המאירי אין שורין את המורסן לתרנגולין מפני שהוא בא לידי חמוץ בין במים חמין בין בצוננין אבל חולטין ברותחין שמרוב החום מתבשל המורסן לשעתו מפני שהוא קל להתבשל ואינו בא עוד לידי חמוץ:
+האשה לא תשרה את המורסן במים ותוליך בידה למרחץ לשפשף בו להסיר את הזיעה אבל שפה על בשרה יבש אע"פ שבשרה טופח שבמעט לחות כזה אינו מתחמץ:
+ולא ילעוס אדם חטים כדי ליתן על גבי מכתו לרפואה מפני שמחמיצות בכסיסתו ברוק שבפיו שכל לחותו של אדם כגון רוקו וזיעתו ומי רגליו ושאר הליחות המימיים ולהוציא את הדם מים גמורים הם להחמיץ וכן בשאר בעלי חיים ואע"פ שהדבש והחלב נכללו במי פירות אין אלו מן הלחויות המימיים שהרי החלב דם הוא מעקרו והדבש מתילד מן המזון אלא שהטבע מכינו לשם ומכשירו למאכל:
+זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:
+אירע מעשה לפני רבותי' שבנרבונאה שהכניסה בהמה את פיה בשק של קמח וירד רירה עד שנמצא בשק כעיסה וכעין שאור והורו לרקדה יפה וכל שיעבור דרך הנפה מותר והשאר אסור ואף בשק של קמח שנפל בנהר הורו כן וכן אירע שם בשק מלא קמח שרקדוהו ואחר שנתרוקן השק מצאו בו גלדי עיסה בדפני השק והתירו כל המרוקד:
+לעיסת חטים זו שהזכרנו אם עבר ועשה עובר ואין בטול מועיל בה שהרי אף הוא רוצה בקיומו ושמא תאמר והרי שלא כדרך הנאתו הוא והרי אמרו שעושין רטיה מחמץ או מלוגמא מחמץ כמו שכתבנו בראש הפרק בשם גדולי המחברים יראה לי שזה דרך הנאתו הוא שדרך החטים אין עיקר הנאתם לאכילה אלא לכוס ועיקר הכסיסה לרפואה או שמא מכח איסור בל יראה ובל ימצא כמו שכתבנו שם:
+גדולי המחברים כתבו שמותר ללוש מורסן או קמח לתרנגולין ומאכילן מיד או נותן לפניהם והוא עומד על גבם עד שלא ישהא בפניהם כדי הלוך מיל וכל זמן שהם מנקרים בו או שהוא מהפך בו בידו אינו מחמיץ וכשיפסקו מלאכול ישטוף הכלי במים וישפוך במקום מדרון וכן הוא בתוספתא:
+אלו דברים שאין באים לידי חמוץ פת שנאפה מצה ואח"כ בשלו שמאחר שנאפה מתחלה אין בישול מחמיצו והחלוט שחלטו ברותחין ר"ל עיסת מצה שחלטה במים רותחין הרבה שרוב הרתיחה מבשלתו קודם שיחמיץ אבל אם אינם רותחין כל כך אלא כדרך שאדם מבשל שאדם מכניס את הדבר שרוצין לבשלו בתוכם קודם שירתיחו כל כך הרי הם מחמיצין קודם שיגמר בישולם והוא שאמרו אדמבשל אחמועי מחמע ומתוך כך נהגו הגאונים להחמיר ולאסור את החליטה מכל וכל מפני שאין אנו בקיאים בה וכן אסרו מטעם זה אותם הטפלות שקורין פאנאדא"ש שלחות הזב מן הבשר מעכב את אפייתם ובאות לידי חמוץ קודם גמר אפייה וכן באפוי שבשלו פרשו שהקמח שנאפה כגון קמח שנותנין בשולי הככר כדי שלא תהא העיסה מתדבקת בכלי שהוא עליו והיא נאפית עם הככר בתנור אם חזר וגררה ולשה באה היא לידי חמוץ וצריכה שימור ויש לפקפק באיסורן ולהתיר מצד שמועת קימחא דאבישנא שהרי זו ודאי אחר שנאפית כשיעור אפיית הלחם אפייה גמורה היא ואין לומר בה דילמא לא בשיל שפיר וכו' וכן נראה לי אלא שאין לפרוץ בדברי הראשונים:
+קמח שהיה נופל לתוכו דלף אפי' כל היום כלו אינו מחמיץ כל זמן שהדלף טורד עליו בפגע טפה אחר טפה והוא הקרוי טיף טיף כ��גד טיף טיף שכל שאין חמוצו בא אלא מצד הדלף כל שהדלף טורד אין כאן חשש הא אם היה הקמח שרוי במים מצד אחר אין דלף זה מעכבו מלהחמיץ:
+מאכל קמח יש ששמו ותיקא פעמים שעושין אותו בקמח ושמן לבד ופעמים בקמח ושמן מעט על ידי מים ובשניהם רגילין ליתן מלח מעט זה שבקמח ומים אסור לעשותו הא של קמח ושמן מותר לעשותו ואע"פ שהמלח ניתך וחוזר למים מ"מ מעט מלח בשיעור זה אינו מחמיץ במקום שאין מים:
+דרכן היה בקדרה שהיו בה נקבים דקים שהיו סותמין אותם בקמח שרוי במים וכשמבשלין בה אותו קמח מתבשל וכח החום מכניסו והנקבים מסתתמים ואמר שלא יעשו כן בפסח אפי' בקימחא דאבישנא והיא קמח של קליות שאדם עושה מן השבלים הלחות שאדם קולה אותם בתנור ומיבשם ולפעמים אוכלין אותם בעין ולפעמים עושין מהם קמח ופירשו הטעם שאע"פ שנקלו בתנור ואפוי שבשלו מותר שמא לא נקלו החטים בכל הצורך ובא לידי חימוץ ועל זה אמרו לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישנא וכו' ויש מפרשים בה שדרכם היה בקדרה ישנה לבשל בתוכה קמח במים לשאוב זוהמתה ואסור לעשות כן בפסח מטעם שהזכרנו ויש מפרשים בה שנוהגים היו לעבות את התבשיל בקמח כקצת תבשילין וזהו שפרשו בכאן קידרא בלשון תבשיל ולא לימחי וכו' כלומר לא יעבה ואמר שאסור לעשות כן בפסח:
+אע"פ שמדין התלמוד החליטה מותרת כמו שביארנו לא יחלוט שני דברים כאחד אפי' שני גרעיני חטים שמא יגע האחד בחברו ויכנס בבקע שלו עד שלא יפרד ממנו ואין רתיחת המים עולה ביניהם ויבא לידי חמוץ והוא הדין לשני ככרות שמא יהיו נוגעות זו בזו ואין רתיחת המים עולה במקום נשיכתם:
+ומכאן החמירו קצת רבנים להזהיר שלא יהיו הככרים נוגעים זה בזה בתנור ואיני רואה שרש בדבר שלא אמרוה אלא בחליטה שלא הותרה אלא מצד רתיחת המים וכל זמן שהרתיחה אינה מתגברת המים מחמיצין אבל התנור אינו כן שאף במקום נשיכתם והוא המקום הנקרא באיישול מ"מ אפייה גמורה היא ועוד שאף בחליטה אני אומר שלא נאמר אלא בחטים ומפני הבקיעה שבהם שאפשר להתעכב בתוך של חברו:
+
+Daf 40a
+
+מותר לחרוך שני שבלים זו אצל זו ולעשותם קליות ואע"פ שאפשר שיוצאים מים מן האחת וחברתה בולעתם מי פירות הן ומי פירות אין מחמיצין ומעתה חצבא דאבישונא והוא כד שמיבשין בו הקליות בתנור אין צריך לומר אם פי הכד למטה שנמצאו המים היוצאים מהם זבים למטה ואינם מתעכבים וכל שכיוצא בזה אינו מחמיץ אלא אף אם היה זקוף הכד כדרכו והמים מתקבצים בשוליו ומתעכבים שם הרבה מותר שמי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין:
+הלתיתה היא שהיו רוחצים החטים יפה יפה מפני העפר והאבק שעליהם ואח"כ היו מנגבין אותם בשמש וטוחנין אותם ולתיתה לכתחלה אסור לעשותה בפסח אפי' בחטים שהם שרירים וחזקים יותר מן השעורים שאף החטים הבקיעה שבהם מצויה הרבה להכנס המים בתוכם ולהתעכב שם ואם לתת נתבקעו אסורות ולא סוף דבר נתבקעו ממש אלא כל שנתפחו כל כך שאלו מניחן על פי הביב מתבקעות שכל כיוצא בזה חמץ הוא וביב זה י"מ החרס שאופין בה את החלות מלשון בוביא וי"מ פי חבית של יין חזק שחוזק היין מבקעם ויש פוסקים דוקא בנתבקעו ממש כשמואל ומפני שכבר עשה בה מעשה ומעשה רב וכן שמר עוקבא בר מחלקתו תלמידו היה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:
+וגדולי הפוסקים מכריעים בה להחמיר לענין אכילתם בעין מאחר שלא נתברר בגמ' אם הלכה כמר עוקבא שאמר לא נתבקעו ממש או כשמואל שאמר נתבקעו ממש שזהו ספק תורה וספק תורה להחמיר אבל אם נמצאו בתבשיל אין אוסרין את התבשיל אף בנתפח הרבה אלא בנתבקעו ממש שאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן הוא בין במינו בין שלא במינו והוה ליה ספיקא דרבנן וי"א שלא נאמר חלוק בין נתבקעו ללא נתבקעו אלא בשעורים אבל בחטים הרי הם כמבוקעים מצד הבקיעה שבהם וקצת ראיה לדבריהם מיין נסך שנפל על החטים כמו שהתבאר באחרון של ע"ז אלא שאינו דומה לזו לגמרי וגדולי המחברים כתבוה אף בחטים וכבר כתבנוה בפרק ראשון בשמועת חטי קרדניאתא ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שאם נמצאו שם הרבה גרגירים של חטים ושעורים כל שמארבעה ולמעלה איתחזק איסורא הוא ונוהגים לאסרו וכן בתולעים הנמצאים בתבשיל כמו שביארנו במקומו בשם הגאונים ואע"פ שסברא היא אין בזה כח לאסור מכח הלכה:
+וחטים שנמצאו בתרנגולת אחר מליחה או אחר בישול כתבו גדולי הרבנים בתשובת שאלה שאם נתברר ששהו בזפק התרנגולת בכדי שיפול לאור וישרף פרשא בעלמא הוא ואם לא שהו כל כך בבישול אסור ובמליחה דיו בקולף את מקומו שלא אמרו מליח כרותח אלא כרותח דצלי וכל שבצלי דיו בקליפה אף באיסורי משהו שאין איסור משהו במשהו אלא בתבשיל אבל בצלי דיו בקליפה שהרי ר' יהודה סובר מין במינו במשהו והוא בעצמו אמר שבצלי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואם נמצאו אחר בישול שהכל אסור ובנתבקעו מ"מ מותר לשהותו אחר הפסח בקדרה עצמה שאף זה משהו בלוע הוא וגדולי המפרשים חלקו עליהם לאסור אף בשהה בכדי שיפול לאור וישרף שלא אמרו בשיעור זה שיצא לו מתורת אוכל אלא לענין טומאה אבל איסורי מאכלות לא שהרי דג טהור שבלע דג טמא אסור כמו שהתבאר בבכורות וכן חולקים לומר שבמליח צריך העמקה ונטילת מקום שהוא יותר מקליפה ויראה שלא אמרוה אלא להחמיר הא מן הדין דיו בקליפה ויש נזהרים שלא להבהב התרנגולת מפני חטים ושעורים שבזפק ואין צורך בכך שההבהוב אינו צלי גמור ואף אם היה צלי הרי עור הזפק מגין בינו לשאר בשר והרי הוא כנקלף:
+ולענין הלתיתה יש חולקין להתירה ממה שאמרו בסוגיא זו יוצאין בפת נקיה ואין נקיות פת בלא לתיתה ואינו כן שהרי המנחות אין לותתין אותן ונקראות סולת ואף לדבריהם הגאונים הזהירו שלא ללתות ואף לאסרה בדיעבד מפני שאין אנו בקיאים בה:
+הקמחים והסלתות של בני כפרים אין מקבלים טומאה שסתמן לא הוכשרו שאינם חוששים לפת נקיה ושל כרכים מקבלים טומאה סתמן נלתתו והוכשרו:
+בצקות של גוים אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ובצקות של גוים צריך לפרש שנילושה שלא בשימור ישראל שהרי בפירוש אמרו מדנחית לשימור לא עבד ליה שימור כלומר משירדה לצורך שימור שזהו משעת נתינת מים לא עשו לה שימור ואע"פ ששמרוה לשם מצה משעת אפייה אינו כלום הואיל ואין בה שימור לישה עד שישמרוה משעת לישה ומתוך כך יש לפקפק האיך ממלא כריסו מהם שאם תפרש בציקות של גוים שלשום בבתיהם והביאום לפנינו ולא הכרנו בהם קרני חגבים והכסף פנים שהוא סימן לשיאור ולסידוק וכמו שפירשוה גדולי הרבנים הרי יש לחוש שמא נילושה במים שלא לנו ואמרו למטה עברה ולשה אסור ואפשר שלא אמרו עברה ולשה אסור אלא מתורת קנס ואין קנס אלא לישראל ויש אומרים שלא הצריכו מים שלנו אלא למצת מצוה עד שבלישת חול המועד אין מזקיקים עצמם למים שלנו וכל אלו דברים מתמיהים שכל שהוא מחמת חשש חמוץ אסור בכל הפסח ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו פירשוה בשלשוה גוים בבתינו ובמים שלנו אלא שנילושה שלא בפנינו אבל בצק שלהם לא וגדולי המפרשים פירשוה אף בפנינו וממה שאמרו חזקה אי�� אדם משמר מה שביד חברו ועוד שאין שימור גמור אלא בלישה לשמה וכל מצוה שצריכה לשמה פסולה בגוי עד שמתוך כך מזהירין שלא להניח נכרית בלישת מצה של מצוה:
+ולמדנו לדברי כלם שאם לקח ישראל חטים של גוים ולשוהו ואפוהו ישראלים אין לחוש בהם לאכילת מצה באחרונה שכל שנשמר משעת לישה על ידי ישראל דיו ואף הגאונים כתבו שבמקום הדחק מותר ליקח קמח בשוק ואין חוששין שנלתת או שנפל עליו מים כלל גדול אמרו אחזוקי איסורא לא מחזקינן:
+וכן כתבו בחטים שנפלו עליהם מים שכל שאינם לחים ולא נשתנה מראיתם ושלא נתרכך קשיים מותר אלא שבזו אני מפקפק מצד שאין בחינה בדבר יפה לכמה גרעינין ולמצוה מן המובחר ראוי לקנות חטים ולשמרם לצורך הפסח ואם עשה שימור משעת קצירה הרי הפליג בדבר וראוי לעשות כן מיהא לכזית מצה שבאחרונה הואיל ויצא הדבר מפי אחרוני התלמוד וכמו שנזכר בסוגיא זו אמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי ר"ל עמרים כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה אלא שמ"מ אין בזו סרך חובה:
+מצה ישנה ר"ל שנעשית שלשים יום קודם לפסח ובסתם ר"ל שלא הזכיר בה לשם פסח אמרו עליה בתלמוד המערב בראשון של סוכה אף במצה כן כשם שנחלקו בית שמאי ובית הלל בסוכה ישנה כך הם חולקים במצה כלומר ולבית הלל מיהא כשרה אמר ר' יוסה דברי הכל אסורה מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה ולא יצא ידי חובתו:
+
+Daf 40b
+
+חטים שטבעו בנהר הוזכר בסוגיא זו שאסורין בפסח ואפילו למכרן לגוים אסרוהו שמא יחזור וימכרם לישראל אלא שימכרם לישראל מעט לזה ומעט לזה עד שיכלו קודם הפסח ומכיון שהוא מוכרם מעט לזה ומעט לזה אינו צריך להודיע שמכירתו מעט לזה ומעט לזה מוכחת עליו וי"מ אותה בהודעה והכל לפי מה שריסי עיניו של לוקח מוכיחות אם רוצה אותם לאכילת עכשיו או בא ליקח אותם לפסח ולגוי מיהא יראה שאף מעט מעט אסור שמא יחזור וימכרם לישראל ומ"מ לגדולי המחברים ראיתי שמוכרם לישראל אף כלן כאחד ודוקא בהודעה ולגוים מעט מעט ונראה לי שהם מפרשים שרייה רבא לזבוניה לגוים פי' כלו כאחד והקשו לו מבגד שאבד בו כלאים עד שחזר בו והוא שאמרו הדר אמר רבא נזבנינהו קבא קבא לישראל כלומר אף לישראל שכל שהוא מוכרו מעט מעט בדרך שהוא ניכר שלשעתו הוא רוצה לאכלם מותר אף לישראל וכל שכן לגוי שכל לקיחה מעט מעט ניכר הוא שלאכילת עצמו הוא צריך לו ובהודעה לישראל אין בו חלוק בין רב למעט אחר שהוא מודיעו אלא שמן הסתם אין ישראל לוקחו אלא קבא קבא וקבא קבא מותר אף שלא בהודעה אלא שמתוך שלא הותר בישראל אף קבא קבא אלא בזמן שהדברים מוכיחים שלאכילה קודם הפסח הוא רוצה בה הם מזקיקים להודעה ומאחר שהצריכו בהודעה לא הוצרכו לקבא קבא והדברים ברורים:
+ושמא תאמר והרי תלית את הדבר בנתבקעו וא"כ אם לא נתבקעו יהו מותרין אף לישראל ואם נתבקעו ימכרם לגוי שהרי אם יחזור וימכרם לישראל ניכרים הם אין זה כלום שמא נתבקעו והגוי טוחנם ומוכר לישראל את הקמח או שמא יש ביניהם שנתבקעו ומובלעים בין האחרים ואינם ניכרים ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שלא תלו הדבר בבקוע אלא בלתיתה שמאחר שאין שם מים הרבה וכן שהוא עוסק בהם אינו בא לידי חמוץ עד שיתבקעו אבל חטים שטבעו הואיל ויש שם מים הרבה וכן שנחו לשם מתחמצים אף בלא ביקוע ולדבריהם חטה הנמצאת בתבשיל נאסרת בלא בקוע אלא שהם מצדדים להשוות לתיתה לתבשיל ששתיהם הביקוע מצוי בהם זו מחוזק השטיפה וזו מחוזק החום וי"מ שלא אמרו דין ביקוע אלא בשעורים אבל בחטים אף בלא ביקוע כן וכמבוקעים הם כמו שביארנו למעלה:
+זה שכתבנו לפי דרכנו בחטים שטבעו מפני שנחו לשם כך הדין בחטים שנפל עליהם גשם שהרי המים נחים לשם מאחר שנידושה התבואה וי"א אף משנקצרה ומ"מ שק של חטים שנפל בנהר ולשעת והוציאוהו ויבשוהו זה היה מעשה והתירוהו גדולי אשכנז וכן בגשם היורד שבתחלת ירידתו מזדרזין ומכניסין אותו ומיבשין אותו לשעתו:
+בגד שאבד בו כלאים כגון חוט של פשתן שנבלע בבגד צמר ולא נודע מקומו לא ימכרנו לגוי שמא יחזור וימכרנו לישראל ולא יעשנו מרדעת לחמור אף שלא במקום רכיבה שאע"פ שמרדעת החמור אין בו משום כלאים הואיל ובגד גמור הוא שמא יקרע בגדו ויטול ממנו טלאי לתקנו ולא עוד אלא שבמקום רכיבה אף בלא חשש נטילה אסור שלא הופקע מרדעת מדין כלאים אלא מצד שהוא קשה והקשה אין בו דין כלאים כמו שביארנו בראשון של ביצה אבל בגד רך במקום רכיבה אסור ואע"פ שמן התורה אף ברכים לא נאסר אלא דרך לבישה כל שברכים אסור מדברי סופרים אף בהצעה ורכיבה שמא תכרך נימא על בשרו כמו שהתבאר אבל עושה הוא תכריכין למת מצוה והוא הדין לשאר מתים אלא ששאר מתים אין צריכים לכך ואורחא דמילתא נקט ומפני שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ומ"מ כל שהוא ניכר אסור משום לועג לרש ובתוספות שאלו בדין זה למה אינו בטל ותירצו בה מפני שאין ביטול אלא באיסור המתערב בהיתר אבל מה שזה היתר בפני עצמו וזה היתר בפני עצמו ועיקר איסורן הוא בתערובתן אינו בטל ואע"פ שבשר בחלב כן ואע"פ כן יש לו ביטול איסורי מאכלות שאני שאין איסורן אלא מפני הטעם וכל שאין בו טעם ראוי ליבטל:
+מלילת הקדרות הוא מה שנזכר למעלה בענין לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא ונשנית בכאן בשביל דבר שנתחדש בה והוא שאם נתן חומץ על הקמח בלא מים ומלל יש בו צדדים שאף כשיחזרו המים ויבאו עליה אין מחמצת ונחלקו בה אם הוא בנתינת חומץ תחלה ואח"כ קמח או בנתינת קמח תחלה ואח"כ חומץ ובסוף הדברים אסרו את הכל משום לך לך לנזירא אמרין סחור סחור לכרמא לא תקרב ומ"מ בחסיסי מותר והם קמח של מצה אפויה וי"מ קמח של עדשים ואף בזו במקום פורצים אסור שמא יתפרצו להקל בכלן וגדולי הרבנים פירשו בחסיסי קמחא דאבישונא ואין הדברים נראין שהרי אמרו לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא:
+האלפס והקדרה שהעבירן בין השמשות או משחשיכה מרתחים מעל הכירה לא יתן לתוכה תבלין שכלי ראשון כל זמן שהוא רותח מבשל הוא ואפי' לא היה בתבשיל חומץ וכיוצא בו מדברים החריפים אבל אם נתן התבשיל לתוך קערה או תמחוי הואיל ובכלי שני הוא נותן לתוכו תבלין שכלי שני אינו מבשל וכבר ביארנוה בשלישי של שבת:
+המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת ולא תוך חרדל אם נתן יאכל מיד ר' מאיר אוסר אמר הר"ם מחלוקת תנא קמא ור' מאיר אינו אלא כשנתן לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד לפי שהוא ממהר להחמיץ ועוד יתבאר תערובת החרוסת מה הוא בפרק אחרון:
+אמר המאירי אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת פי' חרוסת הוא כמין כותח עשוי במיני פירות על ידי מים ומטבילין בו בשר ונותנין לתוכו חומץ ולפעמים נותנין בתוכו קמח להחליש כח החומץ והחדות שבו ומתוך שיש שם מים הקמח בא לידי חמוץ וממהר בכך על ידי החומץ שבו ואע"פ שאמרו למעלה חומץ מצמת צמית פירושו בתבשיל חם אבל בצונן כל שכן שממהר להחמיץ וכן אין נותנין אותו לתוך החרדל מטעם זה בעצמו ואם נתן יאכל מיד ור' מאיר אוסר אלא ��ישרף והלכה כחכמים ופי' בגמ' לדעת רב כהנא דוקא לתוך החרדל אבל בחרוסת מיהא הכל מודים שישרף לאלתר שאין בו חדות כל כך שיעכבהו מלהחמיץ ומ"מ לדעת רב הונא בשניהם נחלקו כסתם משנתנו ועל שניהם נאמר שהלכה כחכמים וכן נראה לי אלא שגדולי הפוסקים פסקו כרב כהנא:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה העשירית ובאה הנה אגב גררה ואמר אין מבשלין את הפסח במשקין ולא במי פירות אבל סכין ומטבלין אותו בהן ומי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצות אמר הר"ם אמר השם ית' בפסח ובשל מבושל במים ולפי ששנה הבשול בלשון מקור קבלנו שבא לרמוז לאסור בישולו במי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהם אחר שנצלה ומי הבצק וכל הבצק ישפכו כמו שזכרו ובמקום מדרון כדי שלא יתקבצו וישארו במקום נמוך ואין הלכה כר' מאיר:
+אמר המאירי אין מבשלין את הפסח במשקין ולא במי פירות ואע"פ שבאיסור בישול להדיא נזכר בו במים מ"מ כל בישול במשמע ושמא תאמר אף זו מה הוצרכה והלא בהדיא נאמר כי אם צלי אש מתוך כך יש מפרשים אותה בשצלאו מתחלה כהלכתו ואומר שאף בישול שאחר צלי אסרה תורה אע"פ שקדם צלי לבישול ואע"פ שכל שקדם צלי מ"מ צלי אש הוא הרי מ"מ חל עליו שם איסור בישול אח"כ והתורה אמרה ובשל מבושל מכל מקום כמו שיתבאר בגמ' וכל שכן שאסור במים אבל סכין אותו בשמן בשעת צלייה ובשאר מי פירות חוץ מן המים וכן מטבילין את הבשר בהם בשעת אכילתו כהטבלה בכותח שאין כאן הפגת טעם של צלי ומ"מ במים אסור:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 41a
+
+צלי קדר הוא שנותנין אותו בתוך הקדרה ואין נותנין שם שום משקה בעולם אלא שמתבשל בשומן היוצא ממנו ואף זה אע"פ שלא הופג ממנו טעמו של צלי מ"מ בכלל מבושל הוא ואם אכלו חייב משום מבושל:
+זקן או חולה שאין יכול לאכול מצה מרוב יבשותה שורין אותה במים עד שתתרכך ובלבד שלא תמוח והוא שאמרו יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח:
+קרבן הפסח שצלאו כל צרכו ר"ל לגמרי עד שנתחרך כל שהוא ראוי לאכילה על ידי הדחק מ"מ פטור וכן נראה שיוצא בו אכל ממנו חי אינו לוקה אלא שעבר עשה שנא' ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש הא שאינו צלי אש לא ולאו הבא מכלל עשה עשה ואין גורסין כאן כי אם צלי אש שממקרא זה אם אכלו חי לאו הוא כלומר לא תאכלו ממנו אלא בצלי אלא שהוא לאו שבכללות ואם אתה גורס כי אם צלי אש לא תפרשהו בעשה אלא בלאו ומה שאמר יכול יהא חייב פירושו למלקות ומפני שאין לאו זה לאו ללקות עליו שהרי לאו שבכללות הוא שמא [תאמר] והרי החי בכלל נא הוא אינו כן שהנא שהזהירה עליו תורה הוא שהתחיל לצלותו ונצלה מעט אלא שמ"מ אינו ראוי לאכילת אדם אבל חי הגמור אינו בכלל נא:
+פסח שבשלו בחמי טבריא אין זה מבושל כדי ללקות עליו מתורת לאו של מבושל ומ"מ אסור הוא ועובר עליו אם בלאו שבכללות אם בלאו הבא מכלל עשה מתורת שאינו צלי אש והמבשל בשבת בחמי טבריא או בחמה פטור אבל אסור מפני שאין בישול מחייב אלא בתולדת האור:
+
+Daf 41b
+
+אכל ממנו נא ומבושל מבעוד יום פטור שנאמר כי אם צלי אש בשעה שמצוה לאכול צלי חייב על נא ומבושל אפילו בשלו מבעוד יום ואכלו בלילה הא כל שאכלו מבעוד יום פטור אכל צלי מבעוד יום עבר על מצות עשה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש בלילה הזה ולא קודם לה:
+הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת ואין האוכל אוכל בשני מקומות אכל כזית צלי מבעוד יום בחבורה זו אין זו ��כילה המפקעת ומותר לאכול משתחשך עם בני חבורתו שנמנה עמהם אבל אם אכל כזית צלי משחשכה בחבורה אחת פסל עצמו מבני חבורתו:
+
+Daf 42a
+
+המקדיש בהמה טהורה ותמימה לבדק הבית עבר בעשה שנאמר ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה נדבה לבדק הבית ולקרבן לא ירצה ודרשו חכמים אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואי אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה עשה ומ"מ מה שעשה עשוי ומעריכה ונפדית תמימה והדמים יפלו לבדק הבית ומ"מ אין פודין אותה אלא על מנת להקריבה למזבח כמו שיתבאר במקומו:
+לאו שבכללות אין לוקין עליו ויש במין לאו שבכללות מינין הרבה ואחד מהם הוא שמזכיר בלאו אחד פרטים וחוזר וכולל בו כל הדברים כגון זה שהוזכר כאן בנא ומבושל שפרט בו נא ומבושל וכלל אח"כ כל שאינו צלי אש כדכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ושאר מינין שבו כבר הזכרנום בחבור זה בתשיעי של מציעא ובפירושנו במסכתא זו ובסוגיא זו ובמין זה שהזכרנו נתבלבלו בו המפרשים על איזה צד אמרו שאין לוקין עליו ומחלקתם תלוי בביאור שמועה זו ותחלת הדברים צריך שתדע שהגירסא משובשת ברוב ספרים ומוחלפת מאביי לרבא ומרבא לאביי ועיקר הגירסא כך היא אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדי מיהת לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה ופירשו גדולי המחברים בענין שאביי סובר שלוקין על לאו שבכללות והרי כשאמר כי אם צלי אש ופירשו לא תאכלו כי אם צלי אש הרי כל שאר האכילות בלאו הן אותם שנפרטו והם נא ומבושל הן אותם שלא נפרטו כגון מבושל בחמה או בחמי טבריא ומתוך כך אם אכל לוקה שתים אחד משום אל תאכלו ממנו נא ואחד משום לאו שבכללות ר"ל אל תאכלו כי אם צלי אש ור"ל אם התרו בו משום שניהם אף בדיבור אחד משום אכילת נא ומשום אכילה שלא בצלי וכן במבושל על דרך זה לוקה שתים אבל נא ומבושל והתרו בו משום שלש לוקה שלש שתים על אותן שנפרטו ואחד מן הכלל ודוקא בשאכלן כאחת שאם בזו אחר זו והתרו בו על הראשונה יכול לומר שכחתי ההתראה אחר שאכלתי את הראשונה ואם שהתרו בו על כל אחת אפי' בשתיהן נא או שתיהן מבושל כן וכמו שאמרו בנזיר ל"ח ב' אל תשתה אל תשתה והוא שותה אפי' כל היום כלו חייב על כל אחת ואחת אלא בבת אחת ובהתראה אחת ואינו לוקה ארבע שהרי לאו הכלל אחד הוא בשניהם ר"ל שכולל הוא הנא והמבושל ואין לאו היוצא ממנו מלקה אלא מלאו אחד אפי' אכל כמה אכילות שלא בצלי שכלן אכילה שלא בצלי היא ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות ופי' גדולי המחברים שלא סוף דבר שאין מלקות על לאו היוצא מן הכלל אלא על הנפרטים אמר שאין לוקין עליו וחלקו בגמ' על זה [איכא דאמרי] חדא מיהא לקי ר"ל על הנפרטים הן שאכל אחד מהם הן שאכל את כלם והילכך אם אכל נא לוקה אחת וכן במבושל ואף אם אכל נא ומבושל אע"פ שהותרה בשניהם בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת ואם לא אכל נא ומבושל אלא אפוי בחמה ומבושל בחמי טבריא אינו לוקה כלום שאין כאן מלקות אלא מן הכלל ואין לוקין עליו ואיכא דאמרי אפי' חדא לא לקי ר"ל אף הנפרטים שהכל לאו שבכללות הוא שהרי נא ומבושל ושאר האכילות כלם לאו שבכללות ואין לאו להלקות אלא על לאו המיוחד לדבר אחד:
+זו היא שיטת גדולי המחברים והם פוסקים כלשון ראשון ר"ל חדא מיהא לקי על הנפרטים הן על אחד מהם הן על כלם ועל דרך זה אמרו בענין נזיר אמר אביי אכל זג לוקה שתים וכן אכל חרצן לוקה שתים אחת מפרט הכתוב מחרצנים ועד זג ואחת הבא מכלל מכל אשר יעשה מגפן היין זג וחרצן לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי חדא מיהא לקי ואיכא דאמרי אפי' חדא לא לקי והלכה שלוקה אחת על הנפרטים ומן התימה על שיטה זו שהיה לנו לפסוק כלישנא בתרא ושלא ללקות כלל אף על הנפרטים אלא שיש בזה שיטה אחרת לומר שלא בא רבא לחלוק על הנפרטים שבודאי לוקה על כלם אכל נא לוקה אחת אכל נא ומבושל לוקה שתים ואין המחלוקת אלא שלדעת אביי לוקה אף על היוצא מן הכלל והילכך אכל נא לוקה אחת מבושל לוקה אחת נא ומבושל לוקה שתים אם הותרה משניהם אף בהתראה אחת ומה שאמר איכא דאמרי חדא מיהא לקי שעל כרחך אתה מפרשה מצד הכלל פירושו אם אכל נא והתרוהו מצד הכלל לוקה אחת ואם תמצא לומר בזו שילקה אתה מפרשה בשאכל אחת מן הנכללים בלאו היוצא מן הכלל כגון אפוי בחמה וכן בנזיר אם אכל ענבים לחים או יבשים או בוסר או צמוקים או ענבים שהחמיצו והם הנקראים במסכת נזיר ענבי דקריס וכן ענבים הדקים שבין הגסים והם שהוזכרו שם דביני ביני ואיכא דאמרי אפי' חדא לא לקי כל שלא הותרה אלא מצד הכלל ולדעת שניה כל שלא אכל אחד מן הנפרטים וכן הלכה לדעת שיטה זו וכל הסוגיות שבתלמוד מסכימות יותר לשיטה זו וכבר הרחבנו בדבר זה בתשיעי של מציעא:
+המשנה האחת עשרה והיא מענין החלק החמישי והוא שאמר מי תשמישו של נחתום ישפכו והענין הוא שהנחתום היה רגיל להיות אצלו כלי של מים ורוחץ בהם את ידיו אחר שלש וכן כשהוא מקטף הוא מניח ידיו תמיד לתוכו להיותן חלקות אצל הבצק ולפיכך ישפכו מפני שהן מחמיצות ופי' בגמ' ששופכן במקום מדרון שלא תהא העיסה שבהם מתקבצת במקום אחד ובאה לידי חימוץ אלא הולכת עם המים ונבלעת עמהם בקרקע אבל לא באשבורן שהמים עומדים שם נקוים והעיסה שבתוכם מתקבצת ואינה נבלעת ונעשית חמץ ברשותו ששפיכה זו בחצרו היא דאילו ברה"ר אין מקפידין בכך אלא בחצרו ומתוך כך הוא מזהיר בשפיכתו שתהא במקום מדרון וכן הלכה ואע"פ שבגמ' פרשוה דוקא במים מרובים מ"מ הואיל ולא נתנו בהם שיעור אנו אין לנו וראוי לעשות כן אף במועטים:
+זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
+אשה לא תלוש אלא במים שלנו ר"ל שנשאבו מאתמול או בתחלת הלילה ונצטננו כל הלילה או רובה ונהגו להעמידם במקום מגולה כל הלילה כדי לצננם הרבה אלא שאין עכוב בכך וכן לא תלוש בחמה ר"ל שלא תעמוד בחמה ותלוש שם ולא בחמין ולא בחמי חמה ר"ל מים שעמדו בחמה ונתחממו שם ולא במים הגרופים ופירשו בו גדולי הפוסקים שנשאבו בו ביום ודבר זה כבר נכלל במים שלנו ומתוך כך פירשו גדולי הרבנים שנלקחו מן המוליאר והוא דוד של נחשת גדול ועומד תמיד על האור עד שאף כשאינו עומד על האור המים שבו כעין פושרין ולשון גריפה הוא לשון שירים שמתמצין ונמשכין ממנו וי"מ שלקחם ממקום שטף מים גדול מלשון נחל קישון גרפם שכח המרוצה מחממתם מעט ואין נראה כן שאם נצטננו בלינה מה לנו במרוצתם ואם נשאבו בו ביום אף בכל המימות כן אלא שהעיקר כשאר הפירושין:
+ואמרו על כל אלו שאם עברה ולשה אסור ואיסור זה י"מ בו מתורת חמץ ונאסר כל הפסח וי"מ בו שלא אמר אסור אלא שלא לצאת בו ידי חובת מצת מצוה אבל לשאר אכילות מותר כדין בצקות של גוים ואף לדעת המפרש בבצקות של גוים שלא נילושה בבתינו מ"מ בישראל קנסו יותר כמו שביארנו למעלה ולדעת זה אם אינו אלא משום קנס לאחרים מותר ואם בשוגג אף לעצמו מותר אלא שנראין הדברים ��אסור לגמרי בין לו בין לאחרים בין למצת מצוה בין לשאר אכילות ובצקות של גוים דוקא בנילושו כהלכתן כמו שביארנו למעלה ומ"מ אם שכחו ולא שאבו עד שחשיכה זה היה מעשה והתירו כל שעבר עליהם רוב הלילה בלינה אחר שנשאבו שדי להם בשנחו רוב הלילה ממרוצתם ונתקררו ואם לא לנו כלל בלילה אלא שנשאבו בבוקר והניחם רוב היום ולש בהם לעת הערב מתירין אותם בדיעבד אלא שאין דעתי נוחה בכך שמא קרירות הלילה מסייעתם ואם נשאבו ביום ועמדו בבית שני ימים או יותר כל שכן שהן ראויות יותר שהרי הוסיפו בקרירות ומי גשמים הסכימו הרבה מחכמי הדורות שאינם צריכות לינה אחר שממקום קרירות הן יורדות ואלו שלשות בחולו של מועד אף אלו טעונות לינה ומה שיש מקילין בכך כל זמן שאינן לשות אלא מעט אינו יפה:
+האשה צריכה שני כלים אחת שתהא מקטפת בו ר"ל שתהא טחה בו בקיטופה פני החררה במים ואחת שתהא מצננת בו את ידיה בעודה מקטפת מפני שאותם שמקטפת בהם מתחממות בחום היד והעיסה וכן צריך שלא תגביה את ידיה מן התנור עד שתגמור את הפת ר"ל שלא תתעסק בדבר אחר ותניח את העיסה ובשני אלו אם עברה ולא עשתה כן בדיעבד לא נאסר לא אמרו אלו אלא לכתחלה:
+ומאחר שביארנו שלא תעמוד בחמה ותלוש שם ביום המעונן מיהא אסור לו לעמוד במקום המגולה וללוש שם אע"פ שאלו היה יום ברור לא היה השמש זורח שם מ"מ יומא דעיבא כלה שמשא:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+אלו עוברין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הרביעי ממנה שהוא בא לבאר הדברים שהופקעו מתורת חובת ביעור אע"פ שיש בהם קצת חמץ והדברים שעדיין תורת ביעור עליהם אע"פ שאינם חמץ גמור וכן בהודעת בין איסור חמץ בעין לאיסור חמץ על ידי תערובת וזה הפרק אמנם יסוד ענינו הוא בביאור זה החלק אלא שיתגלגלו בו דברים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון הדברים שצריך לבערם אע"פ שאינם חמץ גמור בעין והדברים שאין צריכים ביעור אפי' היה חמץ גמור מצד שהוא בטל במיעוטו השני לבאר איזו עיסה יש לפקפק בה מתורת חמץ אע"פ שאינה עדיין חמץ גמור ועל איזה צד הרבה נשים לשות כאחת שיהו יכולות להזהר מחימוץ בלישתם וכן חלה בטומאה כיצד מפרישין אותה אחר שאין יכולין לאפותה והרי היא באה לידי חמוץ והשלישי בערב הפסח שחל להיות בשבת מתי מבערים וכן מי שהולך בערב הפסח ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו על איזה צד יחזור ועל איזה צד הולך למקום שרוצה לילך בו ומבטל בלבו ממקומו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ר' אליעזר אומר אף טפולי נשים זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת אמר הר"ם ענין עוברין שעוברין על בל יראה ובל ימצא כותח הוא דבר שנופל בערובו קמח ונקרא בלשון ערבי אלמר"י שכר דבר משכר ועושין דברים משכרים ממינים הרבה מחטים שרויים ושעורים וזולתם והיה משקה אנשי מדי מזה הענין ר"ל ממשרת לחם כגון אותו שעושי' היום במצרים וקורין אלמרי בערבי וחומץ האדומי היו משימין בו שעורין ממש וזיתום שלוקחין מלח וקמח שעורים וקרטומי וקורין אותו בערבי קרטם והוא זרע כרכום מדברי בד בבד ולשין אותו במים והיו עושין אותו לרפואה וקומין של צבעים מיא דחזירי והוא מים ששורין בהן המורסן ��משתמשי' בו צובעי הלבא ועמילן של טבחים הוא שלוקחים חטין שלא בשלו כל צרכן ומיבשין אותן וטוחנין אותן ולשין אותן ועושין מהן חלות ומכסין בהן הקדרה כשיתקרב המאכל להתבשל בתוכה ותסיר ממנה זוהמת המאכל וריחו הרע וקולן של סופרים עיסה יעשו אותה מדבקי הספרים מעפר הרחים ידבקו בו מה שהן רוצין לדבק מניירותיהן וטיפולי נשים הוא קמחים יקחו אותן הנשים מן הדברים שיש להם כדי למרק ורוחצות בהן פניהם ובשרם ויש בכללן קמח שעורים ור' אליעזר אומר אע"פ שיהיה אבק ואין בו חמץ גזירה שמא ישרה אותו האבק בשעת הרחיצה ואין הלכה כר' אליעזר אלא כמו שאמר זה הכלל כל שהוא מין דגן ורוצה בו כל דבר שיהיה בו מין ממיני חמשת המינין עם המים עובר עליו בפסח אבל בלא מים או במי פירות אינו עובר ומותר לאכלו כי העיקר אצלנו מי פירות אין מחמיצין ואמרו הרי אלו באזהרה ר"ל מי שיאכל מאלו שיהיה בו תערובת דגן לפי שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל תערובתו בלאו וזה כשיהיה מן החמץ המעורב כזית בכדי אכילת פרס ואז יתחייב אוכל זה התערובת מלקות אבל אם יש שיעור הדגן המעורב פחות מכזית אינו חייב על אכילתו מלקות אבל הוא אסור ואין הלכה כר' אליעזר:
+אמר המאירי אלו עוברין בפסח וכו' צריך שתדע שאכילת חמץ אין בה כרת אלא כשהוא אוכל חמץ בעין אבל על ידי תערובת אין בו כרת אפי' היה בו כזית בכדי אכילת פרס ולענין מלקות אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס לוקה עליו מדין כל מחמצת לא תאכלו ושני אלו אין בהם חולק אבל לענין אם עובר בבל יראה בתערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס אם לאו רוב מפרשים מסכימים שהוא עובר שהרי זה טעמו וממשו הוא ואחר שיש כאן ממשו של איסור טעון הוא השבתה וכל שטעון השבתה עובר בבל יראה ואחר שכן אסור הוא לאחר הפסח ואע"פ שאמרו לא קניס ר' שמעון אלא בעיניה הא על ידי תערובת לא זו אינה אלא כשנתערב לאחר הפסח או שמא אחר שנקרא ממשו של איסור אין זה קרוי תערובת ויש חולקים לומר שאין כאן בל יראה שלא נאמר לא יראה אלא על חמץ גמור ולא עוד אלא שיש שמתירין אותו לאחר הפסח ועיקר הדברים כדעת ראשון שאם כדעת שני' היה לו לכללה עם אלו שבמשנתנו שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס אלא שנראה שכל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הואיל ולוקה עליו פשוט הוא שעובר עליו בבל יראה ושהוא אסור לאחר הפסח:
+ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אלא שמ"מ אסור הוא מן התורה וזה שאין לוקין עליו אלא מפני שאין כאן אכילה בשיעור אכילה והיא הנקראת בתלמוד טעמו ולא ממשו והוה ליה כדין חצי שיעור וכן הדין בנוקשה בעיניה ומ"מ יש חולקין לומר בטעמו ולא ממשו אם הוא מן התורה או מדברי סופרים כמו שביארנו מחלוקת זו במסכתא חולין ובמסכת עבודה זרה ר"ל בטעמו ולא ממשו אם הוא מן התורה או מדברי סופרים ולדברי הכל מיהא אסורים הם אם מן התורה אם מדברי סופרים והאוכל אכילה זו מכין אותו מכת מרדות ומ"מ לענין תערובות אלו ר"ל שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס וכן נוקשה בעיניה שהוא נכלל במשנתנו עמו צריך לברר אם יש בהם איסור לא יראה ולא ימצא אם הוא טעון ביעור מפני שאיסורו אף לאחר הפסח או שמא לאחר הפסח מותרים וכן אף אם תאמר שלא נאסרו אלא בפסח אם טעונים ביעור מדברי סופרים אם לאו:
+ומתוך כך אמרו במשנה זו אלו עוברין בפסח ודברים השנויים במשנתנו הם או תערובת חמץ גמור שאין בו כזית בכדי אכילת פרס או נוקשה בעיניה ופירשו בו גדולי הרבנים עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא מפני שהם מפרשים שאיסורם מן התורה ועם זה הם פוסקים שמשנתנו כולה הלכה היא חוץ ממה שנאמר בסופה הרי אלו באזהרה שפירושו אף למלקות כמו שפירשוה בגמ' לדעת ר' מאיר ונמצא שהם פוסקים שאין לוקין עליו ואע"פ שיש לתמוה לדבריהם אחר שאין לוקין על אכילתם היאך יעבור עליהם בלאו של לא יראה ולא ימצא יש לפרש שכך הדין שזה שאינו לוקה באכילתם הוא מפני שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ואינה אכילה גמורה אבל מ"מ הואיל ויש בכל התערובת כזית או כשני זיתים הואיל ואילו היה אוכלם בכדי אכילת פרס היה לוקה באכילתם אף הוא עובר עכשיו בשהייתם שהרי מ"מ יש כזית חמץ ברשותו ואף גדולי המחברים נראה שהולכים בשיטה זו אלא שפירשוה דוקא בתערובת הראוי לאכילה הא בתערובת שאין ראוי לאכילה מותר לקיימן אע"פ שאסור לאכלן וא"כ מה הועלנו ואף במשנתנו הוזכרו דברים שאין ראויים לאכילה והם הקרויים נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאין ראוי לאכילה ואפשר שגדולי הרבנים סוברים שאף נוקשה איסור אכילתה מן התורה ומאחר שעובר באכילתם עובר בקיומם ומפני שהוקשה השבתת שאור לאכילת חמץ וכדכתיב תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה לומר שכל שעובר באכילתו עובר בקיומו ודעת משנתנו לפירוש זה הוא שנוקשה בעיניה אסור מן התורה אלא שאין לוקין באכילתה מפני שאינה אכילה גמורה ולפירוש זה מה שבא בסוף המשנה כל שהוא מין דגן עובר פירושו בבל יראה כלומר כל תערובת שהוא ממין דגן עובר בבל יראה ומה שאמר אח"כ הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת פירשוה בגמ' בלאו גמור ללקות עליו שהרי לא בא אלא להפקיעו מן הכרת וזו ודאי אף לשיטה זו אינה הלכה שלא אמרו אף הם אלא שאיסורו מן התורה לא שיהא בלאו וי"מ משנתנו לדעת ר' מאיר שסובר שתערובת זה בלאו כמו שיתבאר ואינה הלכה:
+זו היא שיטת גדולי הרבנים ואף דעת גדולי המחברים יראה כן לפי מה שכתבו בחבוריהם ובפירושי המשנה ואע"פ שבאספלנית וקילור ורטיה אמרו בתוספתא שאין צריך לבער באלו אינן ראויות לאכילה ומ"מ יש מקשין לפירושין שאם כונת המשנה לעבור עליהם בבל יראה ובל ימצא היה לו לומר על אלו עוברין או אלו עוברין עליהם וכן בסוף המשנה הרי זה עובר עליו ולא עוד אלא שמה שאין מלקות באכילתו אין ראוי לעבור עליו בבל יראה אע"פ שאיסורו מן התורה ומתוך כך הם מפרשים עוברים מתבערים וכן הרי זה עובר מתבער ואיני יודע מה הועלנו שאם מותרים לאחר הפסח למה מתבערים ואם תודה שאסורים הם לאחר הפסח א"כ אין זה תערובת ולמה אינו עובר בבל יראה והרי דינו כחמץ גמור ומ"מ נראה שהם מפרשים אלו מתבערים מדברי סופרים אע"פ שלאחר הפסח מותר והענין הוא שכל תערובת שיש בו מן החמץ בכדי שיש באכילתו כזית בכדי אכילת פרס מתבער מן הדין שאף לאחר הפסח אסור אבל משנתנו כולה אין בה חמץ בכדי שיהיה באכילתה כזית בכדי אכילת פרס והרי זה תערובת גמור שאין שם אכילה על החמץ ואם עבר והשהו מותר אחר הפסח ומ"מ הואיל והדבר קרוב לטעות בו שמא יבא לאכלו בפסח מתבער מדברי סופרים על דרך מה שאמרו בשיאור שאע"פ שהאוכלו פטור אמרו עליו ישרף וכן מה שהוא נוקשה בעיניה הן לדעת שכתבנו שאיסורו מן התורה אע"פ שאין לוקין עליו הן לדעת הפוסקים שאין איסורה אלא מדברי סופרים וכן אע"פ שלאחר הפסח מותר מתבער הואיל והוא בעין ומה שאמרו הרי זה עובר פירושו גם כן מתבער:
+ויש מפרשים במשנתנו אלו עוברין מעל השולחן כלומר שאינם מתבערים אלא שאדם מוזהר על אכילתם והדברים נראין כן והרי כל משנתנו או נוקשה בעיניה או שאין בתערובתן שיהא באכילתן כזית בכדי אכילת פרס וכל זה לשיטה זו מותר לאחר הפסח ומ"מ לכל הפירושין זו שאמרו על כלם הרי אלו באזהרה ופירושו בלאו ומלקות אינה הלכה שהנוקשה בעין והתערובת שאין בו כזית בכדי אכילת פרס אינן בלאו ומלקות:
+והתחיל בפרטי הדברים והזכיר מהם ארבעה שהם דגן גמור אלא שהוא בתערובת והם כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי והם הנקראים ארבעה מיני מדינה על שם בבל ומדי ואדום ומצרים וענינם הוא שכותח הבבלי הוא אסור מפני פת שנותנין בתוכו ונקרא בלשון תלמוד קומנייתא דאומא והוא שלשין קמח שעורים ועושין ממנה עוגות ומיבשין אותן ומערבין אותן בכותח ואפשר שיש בתערובתו כזית ויותר אף בשיעור אכילת פרס של כותח אלא שמ"מ אינו נאכל בעין אלא מעט מעט באכילה אחרת על ידי טבול וכשיאכל אכילת פרס ממאכל המטובל בכותח זה לא יגיע לכזית חמץ ושכר המדי הוא שנותנין בו שעורים אלא שבזה אפשר שיש בתערובתו יותר מכזית בכדי אכילת פרס אלא שהנאתו על ידי טבול ולכשיאכל אכילת פרס מטובלת לשם אין האכילה מגעת לכזית חמץ ואף שכר המדי אפשר שאף הוא הנאתו על ידי טבול כחבריו אבל זיתום המצרי יש בתערובתו יותר מכזית בכדי אכילת פרס שהרי אמרו עליה תלתא שערי ותלתא קורטמי ותלתא מילחא אלא שאין באכילתו כזית בכדי אכילת פרס שאף הוא אין הנאתו אלא בטבול כחבריו ומתוך כך כל אלו מותרין לאחר הפסח ועל אלו השלשה ר"ל שכר וחומץ וזיתום אמרו בתלמוד המערב וכלהו על ידי מוי שאם לא כן מי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין ואי אתה אומר כן בכותח הבבלי שהרי חמץ גמור נכנס בו ולדעת גדולי הרבנים שפירשו במי פירות שאע"פ שאין עושין חמץ נוקשה הם עושין אף האחרות אין צריכות מים שהרי נוקשה לדבריהם איסור תורה הוא או שמא לא אמרו הם לעשות נוקשה אלא דרך עיסה כמו שכתבנו למעלה ובזיתום מיהא קשה לפרש שהרי יש בו תילתא מילחא ומלח ניתך וחוזר למים ומה צורך למים אחרים ושמא התכת מלח שלא בקמח ודרך לישה אינה מחמצת אף במלח מרובה שהרי אף בקמח אינו מחמיץ בשיעור מועט כמו שפירשנו בותיקא ומרובה בשעורים כמעט בקמח:
+ואח"כ הזכיר שלשה מיני אומנויות והם דגן גמור בעין אלא שחמוצו רע ונמאס מלאכול ונקראים נוקשה בעיניה והם זומא של צבעים ופי' בגמ' מיא דחיזרי והוא מי מורסן שמערבין בצבע ועמילן של טבחים והוא פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על פי הקדרה ושואבת הזוהמא וקולן של סופרים והוא קמח מעורב במים שהסופרים מדבקים בו ניירותיהם וכל אלו נוקשה בעיניה והוסיף ר' אלעזר ולימד עוד איסור בנוקשה על ידי תערובת והוא תכשיטי הנשים ר"ל טיפולי נשים שהוא עשוי בקמח של שעורים למרק ור' אלעזר גרסינן ולא ר' אליעזר שהרי ר' אליעזר אף נוקשה בעיניה לית ליה כמו שהתבאר בגמ' ואין צריך לומר על ידי תערובת אלא ר' אלעזר גרסינן:
+זה הכלל כל שהוא מין דגן עובר על הדרכים שביארנו ואמר הרי אלו באזהרה ר"ל בלאו על אכילתם ולוקה ואין בהם כרת וכבר ביארנו שזו אינה הלכה שאין באלו לאו כלל הואיל ואין בהם כזית בכדי אכילת פרס ממה שהוא אוכל אלא שלדעת קצת הוא אסור מן התורה כחצי שיעור וכן בנוקשה אף בעיניה ולא עוד אלא שבנוקשה יראה מן הגמרא שאין בה אלא איסור סופרים ובגמ' אמרו כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהא ענוש כרת תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום כלומר על עירוב זה שהזכרת בכותח הבבלי וחבריו הואיל ואין בהם כזית גמור בכדי אכילת פרס בלא כלום ר"ל שאין שם לאו אלא שיש בהם איסור תורה כחצי שיעור אע"פ שלא אכל כזית מן האיסור או מתורת טעם כעיקר אם אכל מן העירוב עד שיש בו כזית מן האיסור אע"פ שלא אכלו בכדי אכילת פרס ומ"מ אם לא אכל מן האיסור כזית אין כאן איסור מתורת טעם כעיקר שאין תורת טעם כעיקר נאמר אלא כשאוכל כזית מן האיסור והלכה כחכמים וכן כתבוה גדולי הפוסקים וכל שכן נוקשה בעיניה וכמו שיראה בגמרא בהדיא שתערובת חמץ חמור יותר מנוקשה בעיניה:
+ומ"מ הרבה מן המגיהים רואים לפסוק כר' מאיר ולהעמיד נוקשה בעיניה ותערובת שאין בו כזית בכדי אכילת פרס בלאו ומסתם משנתנו שאמרנו בה הרי אלו באזהרה ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו למטה שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב איזהו שיאור כקרני חגבים ואמרו עליו בגמ' שהוא נוקשה ואיזהו סידוק שנתערבו סדקיו זה עם זה וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב אלא איזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו ופסקו בה גדולי הפוסקים כחכמים אלמא שקרני חגבים שהוא נוקשה האוכלו חייב וכבר אמרו עליה היינו ר' מאיר ונזכרה בלשון חכמים כדי לפסוק כמותו בלא פקפוק ומ"מ נראה שגדולי הפוסקים פירשוה על דברי ר' יהודה כלומר זה שביארנו בשיאור שהוא כקרני חגבים דברי ר' יהודה וחכמים אומרים שכל כקרני חגבים אינו נוקשה אלא חמץ גמור והאוכלו חייב לדברי הכל ואיזהו שיאור שהוא נוקשה והוא פטור לדעתך וחייב לדעתי כל שהכסיפו פניו ומזו פסקו כר' מאיר ר"ל שכל שהכסיפו פניו הוא נוקשה אבל בדין האוכלו לא דברו בו שם כלל אלא שר' מאיר מחייב ואין הלכה כמותו:
+זהו ביאור המשנה וכבר הארכנו בה בכדי שלמדת פסק שלה מתוך דברינו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+בתלמוד המערב אמרו ר' שמואל בר רב יצחק הוה ליה יין קוסם יהב בגויה שערין בגין דיחמע יאות אתא שאיל לר' אמי אמר צריך אתה לבער מעשה [בא] לפני גדולי קדמונינו בנארבונאה באחד ששם מלא חפניו חטים ביין לתקנו וערב הפסח שאל עליו והורו לו לערות היין ולבער החטים והיין התירו בשתיה שמאחר שנתבטל קודם זמנו אינו חוזר וניעור ואע"פ שהיין מי פירות הם חקרו עליו ומצאו שהיה מים מעט שם וכן נתברר להם שהיה שם יין בכדי שאין בחטים בכדי נתינת טעם ואף הם פירשו בזו שכתבנו מתלמוד המערב שהוא צריך לבער דוקא מן השעורים שהרי היין כבר נתבטלה בו פליטת השעורים ואינו חוזר וניעור במשהו ומ"מ יש לפקפק שמאחר שהשעורים מחמיצין כבר החמיצו בסבתם ואותו חמוץ נקרא טעם אלא שאיני קורא דבר זה נתינת טעם אלא גורם לטעם:
+עוד אמרו שם חד מן אילין דבי ר' הוו ליה גרבין דמשחא בגו עצריא דחיטיא שאל לרבנין אמרו ליה זיל גרוף כל מאי דתחותיהון ואע"פ שהשמן מי פירות הוא מצד שהשמן נעשה עם מים כשהשמן מזדכך מים נשארים בשולי הכלי ומדייתי על החטים:
+ועוד אמרו שם ר' חנינא בר אמי הוה ליה דבש מזוייף בסולת שאל לר' מונא ואמר ליה צריך אתה לבער וכל זה מוכיח כדברי גדולי הרבנים ושמא לא הצריכוהו לבער מטעם בל יראה אלא שלא יבא לידי מכשול אכילה ושתיה:
+בנימוקים ישנים מצאתי שבנרבונאה אירע מעשה בטחונות שהיו מתקנין שק מלא חטים על דפני הבור להניחו על הבהמה ונתבקע השק בידם ונפלו הרבה מן החטים בבור עד שחששו בהם לנתינת טעם במים ובאו על זה למנין ��משה גדולי עולם הרב ר' יצחק בן מרן לוי והרב ר' אליעזר ב"ר זכריה והרב ר' דוד ב"ר נתן ושני זקנינו הגדולים הרב אב בית דין והרב גיסו ר' שלמה הישיש ונמנו והתירו לשתות מן המים בפסח וממה שראו בעשירי של תרומות שעורים ר"ל של תרומה שנפלו לבור אע"פ שהבאישו מימיו מותרין ומתוך דבריהם ראיתי שתחילה היו מפרשים אע"פ שהבאישו על השעורים כלומר אע"פ שנתחמצו כל כך שנתבקעו והבאישו ומשום דטעם פגום מותר אף באיסורי משהו ואח"כ הרגישו שלשון המשנה אע"פ שהבאישו מימיו מימיו מותרין דאלמא אהבאשה דמים קאי וראיתי להם שהיו מפרשים אע"פ שהשעורים הבאישו המים ר"ל שקלקלו את טעמם עד שהמאיסום לכל שותיהם מותרין מדין טעם לפגם ובאמת שלשון הבאשה אף על התעבת הדבר והמאסתו נאמר כמו להבאישני ביושב הארץ הבאש הבאיש בעמו ופירוש הדבר לדעתם אע"פ שנתנו טעם מרובה במים עד שנשתנה טעמם מצדם שכל שנוי טעם שבמים העומדים לשתיה קלקול הוא ופוגם בטעמם זהו ענין דבריהם ולפי דעתי במחילת כבודם לא כיונו בפירוש אותה השמועה יפה ואף גדולי המחברים ואחרוני הרבנים בפירושי המשנה לא פירשו בה כלום אבל לפי מה שראיתי עליה בתלמוד המערב פירושה שבעוד שהמים זכים ובלא שום קלקול השעורים פוגמין את טעמם אבל אם הם מים באושים אין השעורים פוגמין אותם אלא משביחים ואמרו במשנה זו ששעורים שנפלו לבור והרי בשעת נפילתם פגמו את טעמם אע"פ שהבאישו המים אח"כ לאיזו סבה עד שעכשיו נעשו משביחים המים מותרין הואיל ופגמו מתחילתם וזהו ששנינו שם כל נותני טעמים בין לשבח בין לפגם אסור דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר אמר ר' שמעון בן לקיש מה פליגין שהשביח ולבסוף פגם אבל פגם ולבסוף השביח אף ר' מאיר מודה ר' יוחנן אמר לא שניא הא ולא שניא הא מחלוקת תנינן שעורים שנפלו לבור אע"פ שהבאישו מימיו מימיו מותרים הא מתניתא מה היא כלומר דהא ודאי פגם ולבסוף השביח הוא ר' יוחנן אמר במחלוקת כלומר ור' שמעון היא ריש לקיש אמר דברי הכל ונמצא שמשנה זו בפגם ולבסוף השביח נאמרה ואנו כבר פסקנו הלכה רווחת באחרון של עבודה זרה שאין טעם לפגם מותר אלא בפוגם מתחילה ועד סוף הא כל שפגם ולבסוף השביח או השביח ולבסוף פגם אסור וא"כ אין מכח משנה זו היתר במעשה זה אלא אם כן הוכר במים שאינם נבאשות ועכורות כלל ושיהו שעורים פוגמים מתחילה ועד סוף ולענין ההוראה מיהא יפה התירו שלא נאמר לדעתי אע"פ שהבאישו אלא בבור של מים מכנסים שהמים מבאישות שם לפעמים ר"ל מתקלקלות מצד רפיונם ומגיעות לידי מיאוס עד שאין השעורים פוגמין אלא משביחין שחוזק לחות היוצא מהן משיבות אותן למעט חיות אבל באר של מים חיים ונובעים אין השעורים משביחים כלל אלא פוגמים אחר שהמים בחיותן ובחזקם וכן נראה לי ברור:
+
+Daf 42b
+
+חומץ הבא מן היין חייב במעשר כיין עצמו אבל התמד חיובו תלוי בחיוב התמד שכל שהוציא יותר מכדי מדתו ופירושו דרמא תלתא ואתא ארבעה שזהו שיעור מזיגה וכמו שהתבאר בב"ב פרק פירות חייב במעשר וכן בחומץ הבא ממנו ואם לא הוציא יתר מכדי מדתו בשיעור זה ר"ל ארבעה מתלת פטור וכן בחומץ הבא ממנו ותמדים אלו פרשוה בנותן מים על השמרים ומערבן והוא הדין בתמד הנעשה בחרצנים שלא הפליגו כאן ביניהן אלא לר' יהודה שהיה מחייב בשל שמרים אף בלא הוציא יתר מכדי מדתו וכל שהוא כן בחרצנים אינו כלום אבל בהוציא יתר מכדי מדה אף בשל חרצן כן וכבר הורו הגאונים באלו שאף בהוציא פחות מכדי מדה מברכין עליהן בורא פרי הגפ�� וכבר ביארנוה בראשון של חולין ותמדים אלו כל שחייב בהם במעשר חייב בהם בדמאי שכל שנחשדו בו ביין נחשדו בו בתמד ויש חולקין בזו לפסוק שלא נחשדו על התמד כדין הקלים שבדמאי הנזכרים במקומם במס' דמאי ולא יראה לי כן שהרי לא אמרו בקלין שבדמאי אלא מפני שחזקתם שאדם מפקירם ואינו נושא ונותן בהם:
+שמרים אלו שפטרנו מן המעשר יין היוצא מהן עד שיצאו ארבעה משלש יש מפרשים בשיצאו מחבית של טבל ומקשים לעצמם היאך פטרו חכמים בזו שהרי השמרים נתנו טעם והטבל בכלל שאר איסורין הוא לאסור בנותן טעם שהרי במינו חמור משאר איסורין לאסור במשהו הא בשאינו מינו בנותן טעם והרי יש כאן טעם ותירצו בה שאין זה קרוי טעם שאינו אלא קיוהא בעלמא וכן שהוא פסולת אוכלין וכבר אמרו באחרון של תרומות שמורסן של תרומה מותר לזרים ואין נראה לי כן שהרי בשמרים של תרומה שתמדן וחזר ותמדן אמרו ראשון ושני אסור שלישי מותר ואפילו לא הוציא כדי מדה כמו שבארנו בששי של בתרא אלא שנראה לי כאלו שמפרשים אותה כשיצאו מחבית מתוקנת ואעפ"כ צריכות לעשר שלא היה דעתו מתחילה להפריש אלא על היין הצלול ופנים חדשות באו לכאן ומ"מ דוקא במעשרות אבל בתרומה אינו צריך לחזור ולתרום שדעתו היה מתחילה על הכל וכן היא שנויה באחרון של מעשרות ואף בברייתא של תרומות התורם את הבור צריך שיכוין על מה שבחרצנים ושבזגים לא כיון תנאי בית דין הוא שתרם על הכל ואחר שכן אף שיטה ראשונה אפשר לקיימה שאפשר שבתרומה החמירו יותר בטעם זה יותר מבטבל הואיל ושם תרומה חל על הכל:
+
+Daf 43a
+
+יתבאר למטה שהשיאור הוא שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו וכשהגיעו לשיעור זה אינו חמץ גמור והרי הוא כנוקשה ואסור ומתוך כך ישרף ולא יהנה ממנו אף ליתנו לכלבים שלא יבא בו לידי מכשול ומ"מ אם אכלו פטור ומתוך כך לאחר הפסח מותר לדעת קצת כמו שביארנו אבל סידוק והוא שנסדק כקרני חגבים וכל שכן אם רבו סדקיו עד שנתערבו זה בזה האוכלו חייב כרת ואם התרו עליו למלקות לוקין עליו:
+איסור חמץ אין בו הפרש בין שחמצו על ידי דבר אחר בין שנתחמץ מאליו וכן אין באיסורו הפרש בין אשה לאיש שהרי כל מצות לא תעשה שבתורה נשים חייבות בהם חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות במצה מיהא לילה הראשון חייבות כך שנו רבותינו כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול:
+
+Daf 43b
+
+האוכל חלב במזיד חייב כרת ואע"פ שנאמר בתורה כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' לא סוף דבר חלב תמימים הראויים ליקרב לגבי המזבח אלא אף חלב של בעלי מומין או של בהמת חולין:
+שאור ודבש אסורין לגבי מזבח והמקטירם לוקה בין שהקטיר הן בעצמם בין שהקטיר תערובתן כגון שנתערב עם פתיתין של מצת מנחה שלא ניכר איזה הוא של חמץ ואיזהו של מצה ובלבד שיקטיר מן השאור כזית שאין הקטרה פחותה מכזית ומ"מ אם נפל כל שהוא מהן בקטורת נפסלה שאוסרין הן בכל שהן זה שאמרנו בסוגיא זו שאור בל תקטירו אין לי אלא כלו מקצתו מנין תלמוד לומר כל נחלקו בלשון זה אביי ורבא במסכת מנחות נ"ח א' שלדעת אביי יש הקטרה בפחות מכזית ללקות עליו משום הקטרת שאור וקומצו של מנחה דיו בכזית ופירוש הברייתא אין לי אלא כולו כלומר כשהקטיר כל זית של קמיצה חמץ מקצתו ר"ל חצי זית מנין שלוקין עליו תלמוד לומר כל ולדעת רבא אין הקטרה ללקות עליו בפחות מכזית וקומצו של מנחה אינו בפחות משני זיתים ופירוש הברייתא אין לי אלא כולו ר"ל כל הקומץ מקצתו ר"ל מקצת הקומץ אלא שמ"מ יש בו כזית מנין תלמוד לומר כל והלכה כרבא שאין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה למלקות בפחות מכזית כמו שביארנו:
+כבר ביארנו באיסורי מאכלות שאף אותן שיש בו כרת באכילתם כגון חלב ודם לא נאמר אלא על אכילת כזית בעין הא כל שהוא בתערובת אין בו כרת ומ"מ לענין מלקות פעמים לוקין ופעמים אין לוקין וכיצד הוא הדין טעמו וממשו והוא איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ונימוח ונתן טעם ויש בו מן האיסור כל כך שיש באכילתו כזית בכדי אכילת פרס כל שאכל מתבשיל זה אכילת פרס לוקה ובלבד שיאכלנו גם כן כשיעור אכילת פרס שהוא שיעור סעודה אחת שאם שהא יותר מזה הרי הן כשתי סעודות ואין מצטרפות הא בפחות מאכילת פרס מכין אותו מכת מרדות:
+טעמו ולא ממשו והוא איסור שנתערב בהיתר בשאינו מינו ונימוח ונתן טעם אלא שאבד ממשו של איסור ומראיתו וכן שאין בו מן האיסור כל כך שיהא באכילתו כזית בכדי אכילת פרס אף הוא אסור מן התורה לדעתנו כמו שנבאר אלא שאין לוקין עליו והוא הדין בשאין שם ממש האיסור כלל כגון נזיר ששרה ענבים במים ונתנו טעם במים והענבים בעינם שאין במים ממשו של יין ולא מראיתו וזהו טעם כעיקר האמור בתלמוד וראיה לדבר שהרי במסכתא חולין אמרו טעמו ולא ממשו דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא וכו' ובסוגיא זו אמרו ור' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה מבשר בחלב אלמא טעמו ולא ממשו וטעם כעיקר אחד הוא ואיסורו מן התורה אלא שאין לוקין עליו שמאחר שאין שם אכילה גמורה עליו הואיל ואין ממנו אכילת כזית בכדי אכילת פרס אין אזהרת לאו הבא על אותו איסור עליו אלא שהוא בדין חצי שיעור ואם מפני שלמדנוהו לר' עקיבא מבשר בחלב ולרבנן ממשרת האמור בנזיר שמשמע שאע"פ שאין כאן אכילה גמורה מ"מ התורה אסרתו מכח לאוין אלו מ"מ אין לוקין על בנין אב ויש חולקין בזו לומר שעיקר איסורו אינו אלא מדברי סופרים כמו שנבאר ועיקר הדברים כדעת ראשון:
+ולמדת שתערובות אלו במין בשאינו מינו נאמרו שאין טעם אלא במין בשאינו מינו הא במין במינו מן התורה בחד בתרי בטיל בין לח בלח בין יבש ביבש שהרי לא נתן האיסור טעם בהיתר ומדברי סופרים לאסרו אלא אם נתערב בשיעור שאילו היה בשאינו מינו היה מכלה את טעמו לגמרי ושיערו דבר זה בששים ולא החמירו חכמים בדבר זה אלא מגזרת שאינו מינו שאילו נתיר להם מין במינו בחד בתרי כדין תורה יבואו להתיר מין בשאינו מינו בשיעור זה ונמצאו מתירין טעם האיסור ובשיעור איסור ר"ל כזית איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ולפי דרכך למדת שאין חששה זו אלא מפני מין בשאינו מינו שהאיסור נימוח ונתערב לשם ולא הוכר אלא שנתן טעם שאילו מין בשאינו מינו היבש הרי האיסור ניכר ואין חשש להקל בו ומעתה מין במינו הנימוח ראוי לאסור בפחות מששים מגזירת מין בשאינו מינו הנימוח אבל מין במינו היבש ביבש כגון כבש טרפה בשני כבשים כשרים עמד על דין תורה ושלשתם מותרים שהרי אין לחוש למין בשאינו מינו ביבש שהרי האיסור ניכר ובטל חד בתרי אם לא בדבר שהוא דבר שבמנין ואם הוא דבר שאינו של מנין כגון קמח בקמח בטל ברוב שלא נאמר חד בתרי דרך דוקא אלא שיהא בו רוב ומ"מ באיסורי הנאה אינו כן אלא שבאיסורי הנאה כגון חבית של יין נסך בחביות של יין כשר או ערלה בהיתר אי אתה מתיר אלא בנפלה אחת מהם לים הגדול ובנפלה אחת מהן מיהא אתה מתיר את הנשארות בשתיה ובאכילה ובהיתר הנאה אי אתה צריך אלא להולכת הנאה לים המלח כמו שביארנו במקומו:
+נתערב פחות מכזית איסור בתבשיל של היתר בשאינו מינו ונימוח ונתן בו טעם כגון שנפל בפחות מששים שכמותו אין כאן איסור תורה כלל אלא שאסור מדברי סופרים אף במינו ודבר זה לא נחלקו עליו בתלמוד כלל ומ"מ נחלקו בכיוצא בזה בהיתר מצטרף לאיסור:
+וענין היתר מצטרף לאיסור הוא שחצי שיעור של איסור הוא בעין ולא נימוח כלל והשלימו לכזית בהיתר כגון שלקח חצי זית חלב והשלימו לכזית בחצי זית בשר או פת ואכלו או שהאיסור אינו בעין אלא שלא נבלע בו על ידי רוטב ר"ל בבישול שהרוטב מוליך האיסור ומפזרו אלא שנבלע בו על ידי מגע כגון שנגע חצי זית חלב או חצי זית בשר נבלה בבשר חם של היתר ונימוח החלב במקום מגעו והרי האיסור במקום המגע צרור ומונח כאילו הוא בעין ואכל כזית ממקום המגע וכן כגון שנצלה עמו ונגע בו שלא נתפזר האיסור הרבה והרי טעמו צרור ומונח כאילו הוא בעין או שנימוח מועט במועט כגון שנימוח חצי זית חלב במעט היתר ואכל כזית בין הכל או נזיר ששרה פתו ביין שמתוך שאף ההיתר מועט טעם האיסור יתר מאוד וצרור ומונח כאילו הוא בעין ולמדת בדין היתר מצטרף לאיסור כשהוא נתערב באיסור ואע"פ שאינו בעין קרוב הוא לענין טעם כעיקר אלא שטעם כעיקר הוא שיש שיעור איסור ונתפזר והיתר מצטרף לאיסור הוא שאין שם שיעור איסור אלא שלא נתפזר אלא מעט וטעמו צרור ומונח באותה לגימה והוא שבחטאת הזכירו בה לפעמים טעם כעיקר ופעמים הזכירו בה לשון היתר מצטרף לאיסור והיתר מצטרף לאיסור יש בו טעם איסור יותר מטעם כעיקר אלא שטעם כעיקר טעם שלו בא משיעור איסור והיתר מצטרף לאיסור אין טעמו בא משיעור איסור והיתר מצטרף לאיסור בקדשים אסור לדברי הכל ולוקין עליו לדעתנו כמו שיתבאר בששי של נזיר ובאיסורי נזיר לדעת ר' יוחנן לוקין עליו מדכתיב וכל משרת ענבים אבל לא בשאר איסורין ואע"פ שכשהוא בעין אסור משום חצי שיעור שהוא מן התורה מ"מ אין לוקין עליו ויש אומרין שאף איסור חצי שיעור אינו מן התורה אלא בשאוכלו לבדו בלא עירוב היתר ואין נראה כן הואיל והוא בעין ולדעת חכמים אף באיסורי נזיר אין מצטרף ואינו אסור אלא מדברי סופרים אף כשהוא בעין ואם תמצא לומר שכשהוא בעין מיהא אסור מן התורה מ"מ אין בו מלקות וכן הלכה ומעתה נזיר ששרה פתו ביין אינו לוקה אא"כ יש בו כזית מן היין הא כל שאין בו כזית מן היין אע"פ שיש כזית בין פת ויין וטעם יין בכולו אינו לוקה ולא עוד אלא שאינו אסור מן התורה הואיל ואינו בעין אלא מדברי סופרים ומ"מ לענין ביאור אף האומר שהיתר מצטרף לאיסור דוקא בשאין שם רוב היתר אלא חצי זית איסור וחצי זית היתר וכל שכן רוב זית איסור ומיעוטו היתר אבל כל שרובו היתר לא והוא שאמרו במסכת נזיר פרק שלשה מינין ל"ז א' בשמועת שתי קופות הנזכרת בסוגיא זו בשלמא לדידי משום היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין כלומר וכשאוכל כזית ממנה אין שם אף חצי זית מן האיסור אלא לדידך דאמרת עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי ואע"פ שיש גורסין שם בדרך אחרת אינו כלום אלא שלענין פסק אף ברוב זית איסור אין בו איסור תורה הואיל ואינו בעין וכשהוא בעין אין בו מלקות ובקדשים מיהא אף ברוב היתר מצטרף ויש חולקין בזו משמועת הפיגול והנותר שבללן האמורה בפרק כל הזבחים:
+זה שביארנו בטעם כעיקר שנחלקו בו קצת מפרשים לומר שאינו מן התורה כלל כך היא הצעתה של משנה וכן שגדולי הרבנים כתבו כן והביאוה ממה שאמרו בפרק גיד הנשה אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור אלמא שאין טעם כעיקר אסור בחולין אלא מדברי סופרים וכן ממה שאמרו במסכת עבודה זרה בפרק השוכר ס"ז ב' טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו והם מפרשים אסור מדרבנן ואין לוקין עליו שאילו היה מן התורה למה אין לוקין עליו וא"כ מה שלמדו בסוגיא זו טעם כעיקר ממשרת אסמכתא בעלמא הוא וכן ראיה שבפרק כל הבשר ק"ח א' אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא ומבשר בחלב ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה אלמא שהיה רבא סובר לאו דאורייתא:
+ושמא תאמר והלא גיעולי גוים טעמו ולא ממשו הוא ואסור מן התורה גיעולי גוים חדוש הוא ואין אומרין כן בשאר איסורין ושמא תאמר מ"מ גיעולי גוים מצד כל האיסורין הוא אלמא שבכל איסורין טעמו ולא ממשו אסור שאם לא כן היאך אפשר לאסרן בכלים ולהתירן בעלמא תירצו בה גדולי הדורות מעלה הוא שנתנה תורה בכלי הואיל ונבלע באיסור אע"פ שאין ממש איסור בפליטתו ומ"מ נותנת טעם לשבח ודומיא דטבילה שהוצרכה אף לכלים חדשים והם סוברים שהטבילה מן התורה ואע"פ שמחוסר טבילה אם עבר ובשל בו לא שמענו בו איסור אפשר בשהכלי ראוי לטבילה אבל כל שהכלי נבלע באיסור אינו ראוי לטבילה וטבילה מעכבת בו ואע"פ שיש כלים שאין צריכין טבילה מ"מ כל שכנגדו בכלי ראויים לטבילה כשר בדיעבד וכל שכנגדו בכלים בני טבילה אין ראויים לטבילה אף בדיעבד אסור ואף בכלים שלנו עשה בהם מעלה זו והדברים דחוקים הרבה:
+ומ"מ אף הם מביאים ראיה לומר שטעם כעיקר לאו דאורייתא משמועת שתי קופות הנזכרת בסוגיא זו שאמרו בה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ואם טעם כעיקר דאורייתא הרי על כרחך דאורייתא הוא שהרי יש כאן נתינת טעם ואף בתלמוד של ערלה אמרו כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם של נזיר ומה שאמרו הטמאים לאסור צירן ורוטבן לא שנבלע צירן ורוטבן בבשר אלא שהם בפני עצמן ואע"פ שהביאוה לענין תערובת וכמו שאמרו רב מרי בר רחל אימליחא ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה וודאי משום בליעה היה שואלה ואמר ליה הטמאים לרבות צירן ורוטבן לא בא לומר שהוא מן התורה אלא כך פירושו הואיל וצירן אף אותו שיוצא על ידי מליחה אסור מן התורה בפני עצמו ואין אומרין זיעה בעלמא הוא הוי ליה מליחתו כבישול ואסור מיהא מדרבנן וכן פירשוה גדולי הדור לדעת גדולי הרבנים:
+ומ"מ גדולי האחרונים מכריעים שטעם כעיקר מן התורה וממשרת או מגיעולי גוים כפשוטה של שמועה זו ואין אומרין גיעולי גוים חדוש שהרי לא אסרה תורה אלא בבת יומא ואין כאן חדוש הואיל ואין כאן פגם ואין אומרין שמשרת וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד שלא ללמוד מהם שהרי לחכמים שאמרו גיעולי גוים חדוש הוא אין כאן אלא משרת לטעם כעיקר שגיעולי גוים לחדושו בא ולר' עקיבא הרי צריך לו פסוק של משרת להיתר מצטרף לאיסור ואין לומר עליהם אסמכתא בעלמא הוא שהרי מחזרים היו להלקות עליה שלא אמרו אין היתר מצטרף אלא שלא ללקות וכן היתר מצטרף פירושו למלקות שאם לאסור לא הוצרך וכן הדין לטעם כעיקר אלא שר' יוחנן אמר במסכת עבודה זרה שאין לוקין מפני שמאחר שאי אתה למד כן אלא מגיעולי גוים או ממשרת או מבשר בחלב אין כאן אלא מה מצינו וכל שכן לרבנן שלמדוהו מקל וחומר של נזיר שאין מלקין מקו"ח ומה שהשיב רבא לאביי דרך בישול אסרה תורה דחייה בעלמא היא כלומר שאין ללמדה מבשר בחלב ומ"מ למדין אותה אם ממשרת אם מגיעולי גוים ומה שאמרו לטעם כעיקר דבקדשים אסור מתוך שהיה עסוק שם בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב לה בקדשים:
+ומה שאמרו בתלמוד המערב כל נותני טעמים אין לוקין עליהם פירושו במין במינו ואע"פ שאמרו חוץ מאיסורי נזיר ואיסורי נזיר מין בשאינו מינו הן פירושו חוץ מאיסורי נזיר ודומיהן ר"ל כל שהם מין בשאינו מינו או שמא בשאין שם כזית בכדי אכילת פרס והיה אוסרה בנזיר מטעם היתר מצטרף לאיסור וכן זו של שתי קופות פירשוה במין במינו וכמו שאמרו עליה בפרק הערל פ"ב א' אמר ר' שמעון בן לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו חולין על התרומה ואם מין בשאינו מינו הוא יסלק ושמא תאמר א"כ היאך הקשה עליה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והלא מין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא פירשוה חכמי האחרונים שבצרפת אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאין מינו דאורייתא אף במינו היה לנו להחמיר מדרבנן ומ"מ טעם כעיקר דאורייתא:
+וראיה ברורה ממה שאמרו בזבחים פרק התערובות אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא ומה שאמרו אמור רבנן פירושו מדאורייתא שהרי על כרחך מין במינו ברובא דאורייתא הוא דמדרבנן אף מין במינו בששים וא"כ אף מה שאמר אמור רבנן בטעמא במין בשאינו מינו דאורייתא הוא ומדקאמר בטעמא אלמא כל שיש שם בנותן טעם אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס איסורו מן התורה ומ"מ מגדולי הדורות פירשוה לדעת גדולי הרבנים בטעמו וממשו ואין נראה כן:
+וסוף הדברים שטעם כעיקר דאוריתא אלא שאין לוקין עליו ומטעם שכתבנו ובטעמו ובממשו לוקין עליו ומביאים ראיה שהרי אביי היה למד טעמו ולא ממשו דאורייתא מבשר בחלב במסכת חולין ק"ח א' ובסוגיא זו הוא מקשה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אלמא שהוא סובר שאינה מן התורה וא"כ למדנו שטעמו ולא ממשו אין זה כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס וכן טעמו וממשו אין זה כזית בכדי אכילת פרס ומ"מ פירשו גדולי הדור שמאחר שהעלו בסוגיא זו שכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא סברא דאף בטעמו ולא ממשו ולמדה מבשר בחלב:
+ומקצת חכמי האחרונים שבצרפת חולקים לדעת רביעית לומר שאף טעמו ולא ממשו מן התורה ולוקין עליו ואין אומרין שאין לוקין על בנין אב שכיון שאילו היה האיסור בעין היה אסור מן התורה טעם כעיקר גילוי מילתא בעלמא הוא ושמא תאמר א"כ היאך אמרו חכמים על עירובו בלא כלום מפני שטעם כעיקר אינו לוקה אא"כ אכל כל האיסור בכדי אכילת פרס אע"פ שאין דרך העירוב בכך וכותח הבבלי וחבריו אם עשה כן בטלה דעתו כמו שיתבאר למטה והדברים זרים ורחוקים:
+ומ"מ למדת בענין זה ר"ל טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו נחלקו לארבעה כתות מהם שאמרו בשניהם שלוקין עליהם ומהם שאמרו בשניהם שאין לוקין ומהם שאמרו בטעמו וממשו ללקות עליו ובטעמו ולא ממשו שאין בו איסור תורה כלל והרביעי והוא שהסכמנו עליו הוא שטעמו וממשו לוקין עליו וטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו אלא שהוא אסור מן התורה וזהו עיקר הדברים וכבר כתבנוהו במסכת חולין ובאחרון של עבודה זרה:
+אע"פ שכתבנו בטעמו ולא ממשו לדעתנו שאין לוקין עליו בשר בחלב אינו בכלל זה אלא אף החלב שאין בו ממשות של בשר לוקין עליו וכבר הקשו ממנה בתלמוד המערב שבמסכת נזיר פרק שלשה מינין ולא השיבו עליה וגדולי המפרשים כתבו הטעם מפני שאינו דומה לשאר איסורין ששאר איסורין זה אוסר לזה וזה אוסר לזה ומתוך כך כשאין בו כזית ��כדי אכילת פרס אין לוקין עליו אבל בשר בחלב כל אחד ואחד אוסר את חברו ומתוך כך כשנתבשלו יחד וקבלו טעם זה מזה נעשו איסור אחד ומצטרפין ללקות עליהם בכזית:
+אע"פ שכתבנו דרך פסק רוב דברים היוצאים מסוגיא זו צריך להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שאמרו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ר"ל להשלים שיעור האיסור ללקות עליו אלא באיסורי נזיר שאם שרה פתו ביין לוקה אע"פ שאין בו לצרף ממנו כזית יין קרוש שהוא רביעית שהפת משלימו מדקאמר רחמנא משרת לחייב על שריית פתו ביין ואילו היה שם כזית יין לא היה צריך לכתבו אלא ללמד עליו אף בשאין שם כזית יין ואין צורך לגרוס כאן משרת וכל משרת שלא מרבוי של וכל אמרוה אלא ממשמעות של משרת כמו שפירשנו וי"מ בו דמרבויא דוכל קאמר דאי לאו וכל הוה אמינא דוקא בשיש בו כזית יין והוצרך ללמדו מפני שאינו בעין אלא בלוע בפת וכבר ביארנו סתירת נוסחאות אלו בפירושנו אלא שעיקר הגירסא כמו שכתבנו:
+זעירי אמר אף שאור ר"ל אם הקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה וכבר ביארנו שאין הלכה כן לא בנזיר ולא בשאור כמאן כר' אליעזר דדריש כל וכמו שאמרו למעלה אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל אי הכי חמץ בפסח נמי שהרי אמר הוא למעלה על ערובו בלאו ופירשו בו מכל ועל הדרך שהוא דורש בו כל לכזית אע"פ שאינו בעין יש לך לדון שהוא דורשו גם כן לחצי זית שהוא בעין ואמר אין הכי נמי ולא תפשה בשאור אלא לאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית ר"ל אף בלא צירוף קמ"ל דלא ומ"מ על ידי צירוף יש הקטרה וחייב:
+ושמא תאמר לזעירי ולר' אליעזר הרי כל איסורין שבתורה נאמר בהם כל כגון כל שרץ כל דם כל נבלה כל שרץ העוף כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ודרך כלל לא תאכל כל תועבה תירצו שכולם צריכים לגוף הענין מפני שיש בו הרבה מינין אבל כל האמור בחמץ אינו צריך לכלול מינים אחרים חלוקים שחמץ לאכילה ושאור להקטרה אחד הוא ואם מפני שיש חמץ מחמשת המינין נראה לי באלו שאין אחד מהם ראוי לפקפק בחימוצו יותר מחברו אבל אלו יש ביניהם חלוק גדול שהרי שרץ העוף ושרץ המים חלוקין בלאוין וחלב מותר בחיה ודם מותר בדגים וחגבים והיה לנו לפקפק בקצת מן האחרים אלא שמלת כל מרבה להם:
+ולמדת מ"מ שלדעת ר' יוחנן לא אמרוה אלא בנזיר הא בחמץ לא אלמא סבירא להו כרבנן דאמרו על עירובו בלא כלום וכשם שלא העמידו דין תורה על שיעור חמץ שאינו בעין כך לא העמידוה על היתר מצטרף לאיסור וקצת מפרשים הביאו מזה ראיה למה שכתבו גדולי הפוסקים שהלכה כרבנן שעל עירובו בלא כלום וכל שכן נוקשה בעיניה ולאפוקי מדר' מאיר ואע"פ שהדברים אמתיים לדעתנו כמו שהתבאר מ"מ אין זו ראיה שמא ר' יוחנן אף לר' אליעזר אומר כן והוא סובר עליו שאינו מחייב אלא בעירובו מפני שמ"מ יש שם כזית איסור אבל היתר מצטרף לאיסור שאין בו שיעור איסור אע"פ שהוא בעין או בקרוב לכך כמו שביארנו לא אבל זעירי אלימא ליה היתר מצטרף לאיסור מתוך שהוא בעין או בקרוב לו ליתן לו דין שיעור איסור הנימוח ונתפזר טעמו:
+
+Daf 44a
+
+והקשה אביי וכל איסורין שבתורה אין בהם היתר מצטרף לאיסור והתניא המקפה של תרומה ר"ל תבשיל עבה והשום והשמן הנתונים בה לתבל הם של חולין ונגע טבול יום במקצתו והדבר ידוע שטבול יום פוסל את התרומה ולא את החולין ואמרו עליה שפסל את הכל שהמקפה עיקר והכל הולך אחריה אבל המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ומקום מגעו מיהא פסל וסתמא קאמר בין שנגע במקפה של חולין בין שנגע בשום ושמן של תרומה ובשלמא אם נגע בתרומה הואיל והשום והשמן ניכרים שם אינה בטלה אלא אם נגע בחולין מאי טעמא ואם מפני שנתן בו טעם אין לטעם טעם אלא באיסורין הא לטומאה לא ואע"פ שבמסכת נדה ז' א' אמרו חולין הטבולים לחלה הואיל ועריבא בהו תרומה כתרומה דמי ונפסלים בטבול יום בזו הואיל וחלה שבה בעמוד והפריש קאי אינה בטלה אבל זו שנפלה שם ממקום אחר אין הטעם מטמא ולא עוד אלא שאף בזו הלכה שאינן כתרומה אלא כחולין ופירשו בו הטעם הואיל וזר לוקה עליה בכזית ור"ל בכזית בין שניהם אלמא שהמקפה ראויה להשלים את התרומה וכן הדין לדעתו בכל שאכל ממקום שנתרבה שמנו שטעם השמן צרור ומונח שם כאילו הוא בעין אלמא אף בשאר איסורין היתר מצטרף לאיסור למלקות:
+ותירץ בה שלא אמרוה משום היתר מצטרף לאיסור אלא בשנתערב שם מן השמן והשום שיש בו כזית בכדי אכילת פרס ופירושה הואיל וזר לוקה עליו באכילת פרס שנמצא אוכל כזית איסור ואתה צריך לפרשה על השמן שהרי השום אין תרומתו מן התורה והיאך לוקה עליה אלא על השמן נאמרה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא שלא אמרו מדאורייתא חד בתרי בטיל אלא במין במינו שאין בו טעם כמו שביארנו ואע"פ שנחלקו חכמים בו על ר' אליעזר אינו אלא מפני שכותח הבבלי אין דרכו אלא בטבול והוא הקרוי כאן משטר קא שטר ואין שם כזית בכדי אכילת פרס ואם תמצא לאמר שאוכלו בעין מכל מקום בטלה דעתו ואין זו אכילה המחייבת וזו של מקפה הלכה היא ומטעם כזית בכדי אכילת פרס על הדרך שביארנו:
+והקשה לו על מה שאמר שכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ממה שאמרו שתי מדוכות ר"ל שדוכין בהם את התבלין ודכו בהם תבלין באחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו ולא נודע תבלין של איזו מדוכה באיזו קדרה מותרין וסתמא קאמר ר"ל אף תבלין הרבה בתבשיל מועט שיש בהם כזית בכדי אכילת פרס ואם כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא האיך הקלו בה כל כך וספיקא דאורייתא לחומרא ותירץ בה שבזו כל עצמה אינה אלא מדרבנן שתרומת תבלין דרבנן היא וכן הלכה הא בתרומה של תורה אין אומרין כן ואף בתערובת שאין בו כזית בכדי אכילת פרס לדעתנו שהרי אע"פ שאין בו מלקות מ"מ איסורו מן התורה לדעתנו הא לדעת האומר בו מדרבנן מותר שלא אמרו תרומה באחד ומאה אלא במינו ומדברי סופרים ואע"פ שהביאוה מן המקרא אסמכתא בעלמא הוא:
+וחזר והקשה ממה שאמרו שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו וודאי אף זו בכזית בכדי אכילת פרס והאיך הקלו בה אם הוא מן התורה והרי זה בתרומת התורה שסתם קופות וסאין ממיני התבואות הם ופירשוה בתרומה בזמן הזה שאינה במקומות הרחוקים אלא מדברי סופרים וכן הלכה והיתרה שלא רבו חולין על התרומה הואיל ותרומה בזמן הזה דרבנן הא בתרומה של תורה אסור עד שיהו שם חולין בכדי שלא יהא שם כזית בכדי אכילת פרס ואף בזו אסור לדעתנו שהרי מ"מ מן התורה היא וגדולי המחברים פסקו בתרומה דאורייתא עד שירבו חולין על התרומה והוא תימה ושמא הם פירשוה על מין במינו וכן עיקר כמו שביארנו למעלה ואע"פ שהביאו עליה דין כזית בכדי אכילת פרס ומין במינו אף בכזית בכדי אכילת פרס אינו אלא מדברי סופרים כבר פירשנוה למעלה כראוי ומ"מ גדולי המפרשים פירשוה במין בשאינו מינו כגון חטים ב��עורים ושמא תאמר הרי האיסור ניכר מתוך כך פירשוה גדולי המפרשים בקמחין שאין האחת נכרת בחברתה ועיקר הדברים כדעת ראשון:
+ולעיקר השמועה חזר והקשה היכי מוקמינן משרת להיתר מצטרף לאיסור והא מיבעי ליה לטעם כעיקר ושמא תאמר ומדהיתר מצטרף לאיסור בלא שיעור מאי אצטרכינן קרא לטעם כעיקר שיש בו שיעור איסור אין זה כלום שכך הוא אומר האי קרא דמשרת לאשמועינן טעם כעיקר אתא אבל היתר אמינא לך דאינו מצטרף לאיסור ולא בא אלא ללמד טעם כעיקר בנזיר כגון שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית מיין אלא שאינו בכדי אכילת פרס וממנו נלמד לכל איסורין שבתורה בקל וחומר ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא למה שפירש או שלשים יום בסתם נזירות ואין איסורו איסור הנאה שהרי מערבין לנזיר ביין ויש היתר לאיסורו אף בתוך ימי איסורו על ידי שאלה כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן לא כל שכן והוא הדין לערלה בשתים והם איסור הנאה ואין היתר לאיסורו בתוך שלש אבל מ"מ אין איסורו איסור עולם כך פירשו גדולי הרבנים ואיני מבין שהרי פירות של ערלה מיהא לעולם נאסרו אלא שי"מ אותה ברבעי ומ"מ מתוך כך יש מפרשים בנזיר יש היתר לאיסורו שאיסורו בא על ידי היתר שכשנדר בנזירות לא עשה שום איסור והוא הדין לערלה שבנטיעתה לא עשה שום איסור מה שאין כן בכלאים שבזריעתם עשה איסור:
+
+Daf 44b
+
+ותירץ לו דאיברא לרבנן כך הוא דלא סבירא להו היתר מצטרף לאיסור וכדקאמר בברייתא נזיר ששרה פתו ביין אם יש בו לצרף כזית מפת ויין חייב והקשה ור' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה ואע"ג דמדסבירא ליה היתר מצטרף לאיסור טעם כעיקר כל דכן הוא מ"מ אי לית ליה קרא אחרינא לטעם כעיקר אנא אמינא קרא דמשרת לטעם כעיקר הוא ותירץ דיליף ליה מבשר בחלב דחלב מיהא אין בו ממשות של בשר אלא טעם ואחר שכן הרי נשאר לו משרת להיתר מצטרף לאיסור ובא בשר בחלב ולימד על משרת כשכיר על תושב ורבנן בשר בחלב חדוש הוא ולא מפני ששניהם היתר שהרי אף כלאים כן אלא דאי תרי להו כולי יומי בחלבא שרי מדאורייתא אף בכדי בליעת זה מזה כגון שעירה חלב חם מכלי ראשון לכלי שני ונתן בשר בתוכו שלא אסרה תורה אלא דרך בישול וכלי שני אע"פ שהוא מפליט ומבליע אינו מבשל כמו שביררנו במס' חולין ושמא תאמר והרי אף בכלאים כן שאם העמידם בכלי אחד אין כאן כלאים וזריעתם אוסרתם אין זה כלום שאין שם כלאים עליהם עד שזרע אבל אם שרה בשר בחלב בשר בחלב הוא ולא נאסר מן התורה ואף ר' עקיבא חזר והודה דבשר בחלב חדוש הוא וליכא למגמר מיניה אלא טעם כעיקר מגיעולי גוים גמר ליה דאין כאן אלא פליטה וטעם בלא שום ממשות ולרבנן אף גיעולי גוים חדוש הוא דהא נותן טעם לפגם שרי כדגמרינן מנבלה דבעינן בה ראויה לגר ואע"ג דלא אסרה תורה אלא בת יומה אף היא אי אפשר דלא פגמה פורתא והתורה אסרתה ונמצא דקרא דמשרת אצטריך לן לטעם כעיקר:
+וחזר והקשה כי היכן דרבנן מוכחי טעם כעיקר ממשרת ודנין ממנה לכל איסורין נימא נמי לר' עקיבא דמוקים ליה להיתר מצטרף לאיסור שנדון ממנו לרוב איסורין ותירץ בה מפני שחטאת ונזיר בזה שני כתובין הבאין כאחד דכתיב כל הנוגע בבשרה יקדש ר"ל כל בשר הנוגע בה על ידי בליעה יקדש להיות כמוה אם פסולה תפסל אף הבלועה ואם כשרה יאכל כחמור שבה שאם נגעו שלמים בחטאת יאכלו בחומר חטאת ובסתמא קאמר לה אע"ג דמקום מגע מועט עד שאין לשער בו כזית אלא שטעמה נבלע שם שלא בפזור והוא כאילו הוא בעין ולאו מצרך צריכי ד��ע"ג דחולין מקדשים לא גמרינן קדשים מחולין גמרינן וליכתוב בנזיר ולא לכתוב בחטאת אלא משום שני כתובין ולרבנן בחטאת מודינא לך דהיתר מצטרף לאיסור הא בנזיר לא ומשרת לטעם כעיקר ומצרך צריכי דחד להיתר מצטרף לאיסור והוא בקדשים ומשרת לטעם כעיקר לדון בו לכל התורה:
+
+Daf 45a
+
+והקשה לר' עקיבא ממה שאמרו מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה כגון חצי זית חרצן וחצי זית זג וכיוצא באלו ואם היתר מצטרף לאיסור מה היה צריך ללמד כן באיסור ואיסור ושמא תאמר והיא הנותנת שאיסור ואיסור אי אתה יודע על איזה מהן אתה מתרה אותו והוה ליה התראת ספק שאינה יכולה לבא לידי ודאי וכן שאין אחד מתבטל אצל חברו שהרי כל אחד איסור ואין האיסורין מבטלין זה את זה שהרי אף כשתמצא לומר היתר מצטרף לאיסור בכל איסורין אתה מודה בחצי זית חלב וחצי זית דם שפטור וכן בכל האיסורין חוץ מן הקדשים תדע שלא שאלוה אלא באיסורי נזיר שכולם מין אחד הא בשאר איסורין פשיטא ליה דאיסור ואיסור אינו מצטרף ומ"מ השיבו שיש חילוק ביניהם שהיתר ואיסור אף לדעת הסובר בהם שמצטרפין אין מצטרפין אלא בבת אחת ואיסור ואיסור מצטרפין אף בזה אחר זה כל שהם בכדי אכילת פרס:
+ולענין פסק הלכה כל האיסורין אין מצטרפין זה עם זה בחולין אלא בנזיר מפני שאיסורין שבו אחד הם והרי הם כנבלה וטרפה שמצטרפות ובקדשים מצטרפין כמו שאמרו שהפיגול והנותר וכל שפסולו בקדש מצטרפין לכזית:
+זהו ביאור השמועה ויש לדון לדעת האומר שטעמו ולא ממשו לוקין עליו לר' עקיבא אע"ג דטעם כעיקר מגיעולי גוים נפקא ליה נוקים משרת ליחודי לאו לנזיר להלקותו שאם מגיעולי גוים איסור מלקות ליכא שאין מלקין במה מצינו ופירשו גדולי הדורות דכל כי הא לאו מילף הוא אלא גלויי מלתא בעלמא שאילו לא היית למד גוף האיסור והיית רוצה ללמוד מגיעולי גוים או ממשרת זהו בנין אב אבל אחר שנודעו לנו האיסורין וגלי רחמנא בחד דטעם כעיקר ממילא שמעינן דהכי נמי לשאר איסורין ולא הוצרך ליחד בו לאו ומ"מ לדידן לא קשיא דלא איצטריך לן ליחודי לאו שהרי טעמו ולא ממשו אין מלקין עליו:
+ומ"מ בין לר' עקיבא בין לרבנן יש לך לדון שבסוגיא זו העמידו מקרא של חטאת להיתר מצטרף לאיסור ובפרק גיד הנשה אמרו לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי ונגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת וכו' אלמא שזו של חטאת טעם כעיקר הוא ופירשו בה שקל וחומר הוא שאם למדנו ממנו היתר מצטרף לאיסור כל שכן טעם כעיקר וחכמי צרפת פירשו שאע"פ שהוציאוהו שם בלשון טעם כעיקר היתר מצטרף הוא אלא שמתוך שאין האיסור בעין לגמרי קורהו טעם כעיקר ושמא תאמר היכן מצינו בזרוע בשלה היתר מצטרף לאיסור הואיל ובישול הוא והלא האיסור נבלע בפזור על ידי הרוטב הם פירשוה במקום חתך שנבלע שם הרבה מן האיסור ועומד שם האיסור צרור כאילו הוא בעין:
+מכל מה שכתבנו למדת שטעם כעיקר אינו אמור אלא בשיעור איסור אבל בטעם לבד שלא הי' בו שיעור לא כמו שכתבנו בחצי זית של חלב שנימוח בפחות מששים כמותו וכגון הדברים שנותנים טעם מעט במרובה כגון תבלין או שומין של תרומה וכיוצא באלו כל שאין שם כזית אינו בדין טעם כעיקר אלא שמ"מ יש בו איסור סופרים כמו שביארנו במסכת חולין ולדעתי זו ראיה לומר שטעם כעיקר דאורייתא שאם מדרבנן אף בחצי שיעור שנתן טעם אתה אומר כן:
+המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק הראשון גם כן והוא שאמר בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער פחות מכן בטל במיעוטו וכן לענין הטומאה אם הקפיד עליו חוצץ אם רוצה הוא בקיומו הרי הוא כעריבה בצק החרש אם יש כיוצא שהחמיץ הרי הוא אסור אמר הר"ם אמרם בטל במיעוטו כשהוא במקום חזוק הכלי ודבוק שבריו אבל כשאינו לחזוק אפי' פחות מכזית חייב לבער ואמרו חוצץ מבואר וענינו כי אם הוא מקפיד עליו ודעתו ליטלו זהו חצץ וכשנטמאת העריבה והטבילה לא עלתה לו טבילה וזה המאמר בעריבה שיש לה טהרה במקוה אבל כלי חרס אין לו טהרה במקוה אלא שבירה כמו שיתבאר במקומות הרבה ובצק החרש הוא שמכה עליו ביד ולא ישמע לו קול ודומה כחרש לא ישיב כשקורין אותו וכאשר לא נדע אם נתחמץ אם לאו נשער אותו בזולתו או בזמן הידוע כי בזמן הזה תחמץ העיסה ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הליכה בינונית מיל אחד והוא שיעור מן הזמן שיעור שני חומשי שעה משעות ההשויה:
+אמר המאירי בצק שבסדיקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו ר"ל שאין כזית במקום אחד בטל במיעוטו ונאמרו בה בגמ' שתי לשונות שהאחד הפך לחברו והוא שהראשון מוסב על מה שאמרו בתחילת המשנה כזית חייב לבער ואמר על זה לא שנו אלא במקום שאין עשוי לחזק ומאחר שאין עשוי לחזק אין אדם מבטלו לשם ואינו בטל לגבי עריבה להיות נידון כעריבה והרי הוא כמי שיש לו כזית חמץ בתוך ביתו שצריך לבער אבל עשוי לחזק אינו חייב לבער אע"פ שיש בו כזית שמן הסתם מבטלו הוא לשם והרי הוא כעריבה עצמה מכלל דפחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער שכל שהוא פחות מכזית אינו כלום והשני מוסב על סוף המשנה ולחומרא כלומר הא דקאמר אם לאו בטל במיעוטו לא שנו אלא במקום העשוי לחזק דאיכא תרתי לטיבותא פחות מכזית ועשוי לחזק שאדם מבטלו שם מן הסתם אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער אע"פ שאין בו כזית דאע"פ דפחות מכזית לא חשיב עריבה שאני שמא יש שם הרבה חצאי זיתים בפזור והוא מכנסם מכלל דכזית אף במקום העשוי לחזק חייב לבער:
+ופסקו בהם גדולי הפוסקים וגדולי המחברים כלשון אחרון וממה שבגמ' הביאו שתי ברייתות זו כלשון ראשון וזו כלשון אחרון והקשו מזו לזו עד שאמר רב הונא סמי קילתא מקמי חמירתא כלומר הראשונה שהיא לקולא אינה משנה והלכך כל שיש שם כזית באיזה מקום שבה חייב לבער אפילו במקום העשוי לחזק וכל שאין בו כזית אם הוא במקום שאין עשוי לחזק צריך לבער:
+וענין עשוי לחזק פירשו בו גדולי הרבנים כגון בשולי עריבה שהונח הבצק לשם להכיל המים שלא יצאו דרך הסדקים ואע"פ שכגון זה ודאי אין לחוש שמא יטלנו משם והיה לנו לומר שבטל הוא אצל העריבה והרי הוא כעצי העריבה הואיל ומ"מ יש בו כזית חייב לבער ואם אין שם כזית הואיל והוא במקום העשוי לחזק בטל הוא ונידון כעץ העריבה אבל במקום שאין עשוי לחזק כגון דפני העריבה שאינן להצקת מים לשם אפילו פחות מכזית חייב לבער שמאחר שלא לצורך הוא עומד לשם אפשר שימלך ויטלנו משם שהרי יש כמה חצאי זיתים מפוזרים ורוצה לכנסם וכל שכן אם היה בשפת העריבה ומ"מ לענין פירוש הדברים זרים הן מצד הלשון הן מצד הענין מצד הלשון שלא היה להם לומר לחזק אלא להחזיק ואין לשון לחזק את המים הכתוב בפירושיהם נופל בזה כלל וכן מצד הענין שהרי אם הבצק הוא בתחתית הדופן סמוך לשולים אף הוא עשוי להחזיק את המים שכשמגלגלין ועורסין את הקמח בתוך המים הרי המים יוצאים מתוך עגול הקמח ובאים אצל הדופן כשיעור עובי אצבע או יתר לפי שיעור הקמח והמים וגאוני הראשונים פירשו מקום העשוי לחזק כל מקום שיש בו סדק אבל כל שהוא במקום שאין בו סדק הוא קרוי שאינו עשוי לחזק ואין בזה חלוק בין שולים לדפנות כלל אלא בין מקום שיש בו סדק לשאין בו סדק ואף זה אין נראה לי שאם כן היאך אמרו בלישנא קמא לא שנו אלא במקום שאינו עשוי לחזק והא בהדיא קאמר בסדקי עריבה וכל הסדקים לפי פירושם עשויים לחזק הם וכן מה הוצרכו לומר בלישנא בתרא לא שנו אלא במקום העשוי לחזק הא בהדיא נאמרה בסדקי עריבה שהם מקום העשוי לחזק אלא ודאי משמע שאף כשהוא במקום סדקים יש בו חילוק בין עשוי לחזק לשאינו עשוי לחזק ומתוך כך נראה לי לפרש שכל מקום שהסדק מתרחב עד שחלקיו מתפרדין או מתחילין להפרד זה מזה וניטוח שם בצק לדבקו הוא קרוי עשוי לחזק שדופן הכלי מתחזק בכך ונשמרים החלקים מלהתפרד עוד וכל שכן אם נקב סתם בה אבל כל שהסדק דק וכל שכן אם אינו עובר מצד לצד ואין בו שום חשש פירוד אע"פ שיש שם סדק הוא קרוי מקום שאין עשוי לחזק:
+ובגמ' נחלקו על רב הונא שהעמיד את הברייתא הראשונה בחזקת משובשת והעמידה לדעת ר' שמעון שאמר בכיפת שאור שייחדה לישיבה שאינה צריכה ביעור שמן הסתם מבטל לה אע"פ שיש בו יתר מכזית ואף כאן במקום לחזק הואיל ומבטל לה אף בכזית או יתר אין צריך ביעור ואף זו נדחית שם שמא דוקא רישא אתיא כר' שמעון בן אלעזר הא סיפא דפחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק אינו צריך ביעור דילמא לאו ר' שמעון בן אלעזר שמא אינו מקל בכך אחר שאינו מבטלה לשם הואיל ואין לה צורך לשם והעמיד אביי שתי הברייתות לדעת ר' שמעון בן אלעזר ומתרץ להו אהדדי דחדא במקום לישה וחדא שלא במקום לישה ופירש בה רב אשי שלא סוף דבר שגב העריבה קרוי שלא במקום לישה אלא אף שפת העריבה כן אע"פ שלפעמים לרוב מלוי העריבה העיסה צפה על שפת העריבה ונכנסת אף לשם ואם כן כל חלל העריבה נקרא מקום לישה:
+וגדולי הרבנים נמשכו לשיטת מה שפירשו בעשוי לחזק שהוא מקום העשוי להחזיק את המים ופירשו שמקום לישה ועשוי לחזק אחד הוא אלא שהם מחלקים את העריבה לשלשה דינים אחד במקום השולים ואחד בדפנות ואחד בשפה ובגב והשולים הם מקום לישה לגמרי או עשוי לחזק שהכל אחד לדעתם והשפה והגב הם שלא במקום לישה לגמרי או מקום שאין עשוי לחזק שהכל אחד לדעתם והדפנות הם ממוצעות בין זו לזו כשתעריכם אצל השפה והגב הם קרויות מקום לישה מצד שלפעמים בשעת גלגול המים מתגלגלים ובאים לדופן ונשפכים דרך נקב שבה וכשתעריכם אצל השולים הם קרויות שלא במקום לישה ובמצוע זה שתי הברייתות מסכימות זו לזו שהראשונה וכן לישנא קמא דרב יהודה הוא קורא השולים מקום העשוי לחזק שהוא מקום לישה והדפנות הוא קורא שלא במקום לישה ולא דברה מן השפה והגב כלל ופירושה במקום העשוי לחזק דהיינו שוליה אין צריך לבער בשאין עשוי לחזק דהיינו דפנה צריך לבער במה דברים אמורים בכזית אבל בפחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק דהיינו דפנה אינו צריך לבער הואיל ויש בו חיזוק קצת הא בשפתה אף בפחות מכזית עובר וברייתא אחרונה וכן לישנא בתרא דרב יהודה קורא מקום לישה או מקום העשוי לחזק הדפנות ומקום שאינו עשוי לחזק או שלא במקום לישה השפה והגב ולא דברה מן השולים כלל ופירושה במקום העשוי לחזק אינו עובר והיינו דפנה במקום שאין עשוי לחזק כגון השפה והגב ובמה דברים אמורים בפחות מכזית אבל בכזית במקום העשוי לחזק ר"ל דפנה עובר הא בשוליה אף בכזית אינו עובר ונמצאו שתיהן מסכימות לדעת אחת דבשוליה אף בכזית אינו עובר ובשפתה וגבה אף בפחו�� מכזית עובר ובדפניה בכזית עובר בפחות מכזית אינו עובר ותרוייהו כר' שמעון בן אלעזר דייחדה לישיבה במקום העשוי לחזק בשוליה הוא זו היא שיטת גדולי הרבנים:
+ולענין פירוש הדברים רחוקים הם הן לפי הלשון הן לפי הענין מצד הלשון שאין ראוי לומר שיהו מקום לישה ועשוי לחזק נאמרים על ענין אחד וכן שיהא מקום העשוי לחזק בברייתא אחת קרוי שאינו עשוי לחזק בברייתא האחרת ומצד הענין שהרי לפי פירוש זה שלשה דינים חלוקים הם והאיך נשמטו שתי הברייתות שלא הוזכרו בשום אחת מהם אלא שני דינין אלא ודאי נראה שעשוי לחזק הוא כמו שפירשנו שהוא כל שאיזה נקב נסתם בו או ששברים או סדקים מפורדים או שיש בהם חשש פירוד מתדבקים בו הן בשולים הן באיזה מקום שבעריבה אפילו בגבה ומקום לישה הוא כל פנימיות העריבה וחללה הן בשולים הן בדפנות שבשעת לישה ממשמשין בכולה ושלא במקום לישה הוא שפת העריבה וגבה וברייתא ראשונה שהיא נאמרת לקולא רישא וסיפא דידה שלא במקום לישה אלא בשפת העריבה או מגבה ומתוך שאין הידים ממשמשות שם אין הבצק עשוי לישמט משם ומתוך כך במקום העשוי לחזק שנוח לו שתעמוד לשם ומבטל לה לשם מן הסתם אף בכזית אינו עובר דהואיל ואינה במקום לישה לא משתלפא במקום שאינו עשוי לחזק עובר שמאחר שאין צריכה לשם חס עליה ושולפה בידים או שאינו מבטלה הא פחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק לא חשיבא ליה ומבטל לה וברייתא אחרונה רישא וסיפא במקום לישה ומתוך עסק הידים לשם עשויה להשמט ומתוך כך כל שיש שם כזית אפילו במקום העשוי לחזק עובר הא פחות מכזית למיעוטו הואיל ועשוי לחזק אינו נוח לישמט או שמא ביטלה הוא מן הסתם אבל כשאינו עשוי לחזק אינה מדבקת שם כל כך ועשויה לישמט ואף הוא אינו מבטלה בדעתו אדרבה דעתו עליה ועל שאר חצאי זיתים שבה:
+ולענין פסק כבר פסקנו כרב הונא ולדחות את הקלה לגמרי ואין לפסוק כאביי ולתלות את הדבר במקום לישה ושאין מקום לישה שהרי אין הלכה כמותו וייחדה לישיבה צריך עד שיטוח פניה בטיט והילכך כל שיש שם כזית אף במקום העשוי לחזק צריך לבער וכל שאין שם כזית במקום העשוי לחזק אין צריך לבער במקום שאין עשוי לחזק צריך לבער:
+ויש פוסקים כאביי וממה שטרח רב אשי לפרש מהו מקום לישה וכן שהברייתות מסכימות לדעתו לדבר אחד ואף שתי לשונות של רב יהודה מתישבים לדעת אחת ופוסקים דמאחר שאין הלכה כר' שמעון בן אלעזר כל שיש שם כזית צריך לבער אף במקום העשוי לחזק דהא ייחדה לישיבה כעשוי לחזק הוא דהא מנא שוויה ואפילו הכי דוקא בטח פניה בטיט וזו מסכמת לפסק שלנו הא פחות מכזית שלדעתנו במקום העשוי לחזק אינו צריך לבער ובמקום שאין עשוי לחזק צריך לבער אף שלא במקום לישה לשיטה זו אין צריך לבער וא"כ הוא במקום לישה וזה לדעתנו שמחלקין בין עשוי לחזק למקום לישה כמו שביארנו ולפירוש גדולי הרבנים אתה מחלק את הענין לשלשה דינין על הדרך שביארנו ולדברי כולם אתה למד שבזמן הזה אע"פ שאין נוהגין ללוש בעריבות של כל השנה מפני חשש הפירורין הנשארים בנקבים ובסדקים מ"מ אין להם לזלזל במירוק העריבות ושטיפתם כדי שלא ישאר שם בצק:
+וכן לענין הטומאה פירשוה בגמ' כשם שאמרו שבפסח תלוי בכזית כך לענין טומאה לעריבה אם נגע שרץ בבצק זה שבה שכל שהחמץ חשוב עד שצריך ביעור איסורו מחשבו להיות חוצץ וא"כ כל שיש שם כזית ונגעה בו טומאה חוצץ ולא נטמאת העריבה ומטומאת הבצק עצמה אין לה טומאה שאין אוכל נעשה אב הטומאה לטמא כלי וכן אם נטמאת העריבה וכזית בצק עליה חוצץ ואין טבילה עולה לה ואם אין שם כזית הואיל ואין טעון ביעור הרי הוא כנוגע בעריבה עצמה ונטמאת וכן לענין טבילה אינו חוצץ ונמצא שבימות הפסח טומאת העריבה תלויה בחיוב ביעור הא בשאר ימות השנה הכל תלוי בקפידא שלו אם מקפיד עליו ליטלו אף בפחות מכזית חוצץ ואם אינו מקפיד עליו ליטלו אף בשנים ושלשה זיתים אינו חוצץ והרי הם כעריבה עצמה וכן הלכה:
+בצק החרש ר"ל אטום ומשתנה מגוונו ואין חימוץ ניכר בו ר"ל שלא היה שם סדק וכן שלא הכסיפו פניו לגמרי אם יש כיוצא בו ר"ל שנילושה עמו ובא לידי חימוץ אסור ואם יש שם כיוצא בו ולא נשתנה אף זו מותרת ואם אין שם כיוצא בו שאלו בה בגמ' מהו שיעורה ונתנו בה שיעור לשהיית שיעור מהלך מיל משנסתלקו הידים להתעסק בה וכל שעמדה לה כשיעור זה בלא התעסקות אוסרין אותה אחר שראינו בה שנתחרשה הא כל שלא ראינוה שנתחרשה אין אוסרין אותה עד שיוכרו בה סימני חמוץ כגון סדק או הכספת פנים גמורה או תפיחה גמורה שאף התפיחה הגמורה חמוץ הוא ומה שאמרו תפח תלטוש בצונן שמשמעו שהתפיחה הוא סימן לחימוץ אבל לא חמוץ פירושו בהתחלת התפיחה וכן הלכה ומ"מ אלו שמרבין בלישת מדות הרבה ולצרפן בעריבה בכלי הנקרא עמילה ובלשון לעוזות בריגא צריך שכשתגיע העיסה לעשיית הככרים ממנה שיהיו שם מנין נשים כמנין המדות שאם לא כן שמא תהא שהייה מרובה בין הככר הראשון לאחרון קודם אפייה ואם אין שם מנין נשים כמנין המדות ראוי להן שיהו מעבירות את ידיהן תמיד על הככרים או ילטשו בצונן שלא יבאו לידי חשש חמוץ כלל וכן ראוי באותה עמילה שיהא אחד עומד על גב אותו שמנהיג את העמילה שיקבץ תמיד פירורי העיסה הנושרין בכח הנהגת שבט העמילה ויצרפו אותם תמיד בעיסה עד שיהו עוברים תחת שבט העמילה כשאר העיסה וכן שיהפך תמיד בעיסה מאורך לרוחב ומרוחב לאורך ויגרור תמיד שבט העמילה עד שלא תתדבק העיסה בשבט העמילה ועל דרכים אלו אנו נוהגים בה:
+בתלמוד המערב ראיתי ששאלו על משנה זו ר"ל משנת בצק החרש בלשון זה בצק שצנן ואין כיוצא בו שהחמיץ עד היכן ר' יעקב בר אחא ועולא דקיסרין בשם ר' אחא עד כדי הלוך ארבעה מילין ונראה שבצק שצנן הוא בצק החרש הנזכר במשנה ואף לרב ר' יצחק אבן גאית ז"ל ראיתי שכתב בנוסח זה בצק החרש וכו' פי' בצק שנצטנן ואינו מחמיץ ואמאי קרי לה חרש שדומה לחרש שאינו מרגיש כשמדברים אליו ואף חמץ זה כשטופחין לו על פניו אינו מרגיש ומתחרש אם יש כיוצא בו שנילוש עמו בבת אחת והחמיץ הרי זה אסור אין שם כיוצא בו ושהה כדי הלוך מיל משנגמרה לישתו אסור עד כאן נוסח דבריו נראה שבצק שצנן האמור בתלמוד המערב הוא הוא פירושו של בצק החרש אלא שהוא פוסק כתלמוד שלנו לשיעור מיל ונראה הענין שבצק החרש הוא שנצטנן הבצק מחמת קור חזק שנכנס בתוכה ואותו קור מעכבה שלא יוכרו בה סימני חמוץ כשיעור שיוכר בשאר עיסות שלא נכנס קור בתוכן אלא שמ"מ בא לידי חרשות ויש לחוש שמא מתחלת להחמיץ אלא שהקור מעכב שאין סימני החמוץ ניכרים ומתוך כך כל שיש כיוצא בה שהחמיץ דנין שאף זו החמיצה ואם אין כיוצא בה משערין בשהיית הלוך מיל אחר שנגמרה לישתה ונסתלקו הידים מלהתעסק בה אחר שהכרנו חרשות שבה על הדרך שכתבנו ובתלמוד המערב שנתנו בה שיעור ארבעת מילין קולא יתירה היא אלא שיש למדין ממנה לבצק שלא נתחרש ושלא נראו בה סימני חמוץ אלא שראוי לבעל נפש להזהיר בני ביתו למהר האפייה כמו שאפשר שלא כל העיסות שוות וכלל גדול בדבר כל זמן שאדם מתעסק בבצק אפילו במשמוש ידים אינו בא לידי חמוץ וכן כלל גדול תפח תלטוש בצונן:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הדרכים שפסקנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+
+Daf 45b
+
+מאחר שפסקנו שכל שיש בו כזית במקום אחד חייב לבער כיפת שאור שנתייבשה וייחדה לכסא לישב בה אינה בטלה מ"מ אם טח פניה בטיט קודם זמן איסורה הרי זו בטלה ואין צריך לבער ויש אומרים דוקא בזה שהוא שאור בפני עצמו אבל דבק סדקי תיבות או שאר כלים בבצק ודאי בטל הוא אף בכזית שלא החמירו בכזית אלא בעריבה שהוא מקום שמפשפשין בה החמץ תמיד אבל אלו ודאי בטל החמץ אצל הכלי:
+שני חצאי זיתים שבסדיקי העריבה וחוט של בצק ביניהם כל שאילו ינטל החוט ניטלין עמו הרי הוא ככזית במקום אחד וחייב לבער אפילו היו במקום העשוי לחזק ואם לאו אינו חייב לבער אחר שהם במקום העשוי לחזק ומ"מ דוקא בעריבה שהם קבועים בה אבל בבית חייב לבער אף בלא חוט בצק ביניהם שכבוד הבית מכנסם ואע"פ שבפירורין אמרו לא חשיבי פירורין אין מתחברות זו עם זו אבל עיסה מתדבקת ונעשית אחת ומ"מ בית ועליה או בית ואכסדרא או שני בתים זה לפנים מזה יראה שאינו חייב לבער שאין זה כבוד אחד שנחוש לצירוף ואע"פ שנשארה בתיקו וספיקא דאיסורא לחומרא הדברים נראין להקל וגדולי הדורות שלפנינו פסקו בה להחמיר:
+הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם אע"פ שלא נפסלה מלאכול לכלב אינו מטמא טומאת אוכלים שאינו קרוי אוכל ואע"פ שבברייתא שבסוגיא אמרו מטמאה כבר העירו עליה בבכורות שהיא שנויה לדעת האומר נותן טעם לפגם אסור וסובר שלא אמרו נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה אלא בסרוחה מעיקרא שלא חל עליה איסור נבלה הא כל שחל עליה איסור נבלה לא פקע ממנה עד שתעשה כעפר אבל לדעתנו שנותן טעם לפגם מותר אף בנפסלה מלאכול אדם לבד אינה יורדת לטומאה ומ"מ אם כבר ירדה לטומאה אין הטומאה נפקעת ממנה עד שתפסל מלאכול לכלב:
+ולענין ביעור בפסח אף לדעתנו כל שראויה לכלב טעונה ביעור שהרי כל שראויה לכלב ראויה לחמץ בה עיסות אחרות ונשרפת עם הטמאה בפסח אם היא תרומה טהורה ואף לדעת האוסר שלא לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה בזו מודה הואיל ונפסלה ממאכל אדם וכל שנפסלה אף לכלב קודם הפסח אינה טעונה ביעור כלל שכל שהוא פת עצמו ונפסל מלאכול הכלב אינו ראוי אף לחמץ בה עיסות אחרות:
+עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח תוך שלשה ימים לפסח חייב לבער שעדיין לא נתקלקל הקמח בשעת הביעור והרי שם חמץ עליה לאחר שלשה ימים אינו חייב לבער שהרי נפסלה מלאכול הכלב בשעת הביעור מריח הכלי ואם נתן לתוכה עורות אפילו שעה אחת אינו צריך לבער שתיכף שנתן הקמח עם העורות נפסלה אף לכלב:
+בתוספתא התבאר שהקילור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכה קמח אינו צריך לבער ופירוש הדברים שהעשבים והעקרים שבהם פוסלין את הקמח אף לכלב אבל מלוגמא אינה נפסלת לכלב עד שתסרח והוא שאמרו מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער ופי' בה בתלמוד המערב שנסרחה קודם זמן האיסור ואע"פ שזו אף בנפסלה לכלב ראויה לחמץ בה עיסות אחרות שהרי מלוגמא עיקרה עיסה של שאור וכל שהוא עיסה אף בנפסל לאכול הכלב ראוי לחמץ בו עיסות אחרות לפי מה שכתבו גדולי המפרשים מ"מ כל שנפסל לכלב נפק ליה מתורת אוכל לגמרי הא לא נסרחה קודם זמן איסורו לא פקע איסורא אף בפסול הכלב הואיל וראויה לחמץ בה:
+גדולי המחברים כתבו שהבגדים שכבסו אותם בחלב חטה והניירות שדבקן בחמץ וכן הטריאקה ושאר המרקחות שנ��נו בהם חמץ מותר לקיימם שהרי נפסדה צורת החמץ אלא שמ"מ אסור לאכלן ואפילו לא היה שם מן החמץ אלא משהו:
+כשם שביארנו בבצק שבסדקי עריבה שלהורדת טומאה לעריבה הדבר תלוי בפסח בשיעור ובשאר ימות השנה בהקפדה כך הדין לענין צירוף טומאה כגון פחות מכביצה אוכלין טמאים שנסמכו לבצק זה הדבוק שהיה טמא גם כן ונגעו טהרות בפחות מכביצה זה הסמוך לו שבשאר ימות השנה בצק שבעריבה משלים את הסמוך לו בכביצה לטמא טהרות אם מקפיד עליו ליטלו ואם אינו מקפיד עליו אינו משלימו ובפסח תלוי בשיעור על הדרך שביארנו:
+
+Daf 46a
+
+מי שצריך ליטול ידיו לתפלה ואין לו מים ראוי לו לחזר אחריהן עד פרסה ואם היה מהלך בדרך ימתין עד שילך לפניו פרסה אבל לאחריו אינו צריך לחזור אפילו מיל הא פחות ממיל חוזר כמו שביארנו בשני של ברכות ויש פוסקים כן אף לגבל ר"ל לעשות עיסתו בטהרה ולתפלה ר"ל לענין תפלה בעשרה וי"מ דברים אלו בדרכים אחרים וכבר ביארנו ענינם בפרק העור והרוטב:
+הרבה עורות נאמר עליהם שהם כבשרן ליתן לעור אף בפני עצמו טומאת הבשר אם עבדן או אפילו לא עבדן אלא שהלך עליהן ברגליו כשהונחו לפני הדורסן שזהו תחילת עבודן כל שהלך עליהן ברגליו כדי עבודה והוא שיעור ארבעת מילין הופקעו מדין בשר וטהורים חוץ מעור האדם שאפילו עבדו לגמרי העמידוהו על טומאתו כדי שלא יהא אדם רגיל בכך וכבר ביארנוה בפרק העור והרוטב:
+המשנה השלישית והכונה בה בקצת עניני החלק השני והוא שאמר כיצד מפרישין חלה טמאה ביום טוב ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל לצונן אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה אמר הר"ם כבר הודעתיך ששרפת קדשים ביום טוב אסור ובנטמאת העיסה חלה טמאה שיוציאו ממנה דינה שתשרף ואמר ר' אליעזר שיאפה הבצק כלו ולא יוציאו ממנה חלה עד תשלום אפייתה ואז תטול חלה מן החלות ותקרא לה שם וזה מותר כאשר ביארנו במסכת חלה ומניחין אותה עד מוצאי יום טוב ושורפין אותה ובן בתירא אומר מוציאין אותה עיסה ומטבילין אותה במים צונן ומניחים אותה שם עד שתשרף למוצאי יום טוב כי אסור לאפותה לפי שאין אופין ביום טוב אלא מה שראוי לאכילה והלכה כר' אליעזר:
+אמר המאירי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב פירוש ביום טוב של פסח שאילו היתה טהורה הואיל וראויה לכהן מפרישה ואופה לצורך כהן ונותנה לו אבל מאחר שהיא טמאה אינה ראויה לכהן אפילו לכהן טמא כמו שלמדוה ביבמות ע"ג ב' מבשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ואם יפרישנה ויאפה אותה נמצאת אפייתה שלא לצורך ולא אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלא בדבר שיש בו צורך מצוה או לאיזה צורך היום בדבר השוה לכל נפש כמו שביארנו בראשון של יום טוב וא"ת שיפרישנה וישרפנה הוא או הכהן תחת תבשילו לאלתר אין שורפין קדשים ביום טוב והוא הדין שאין מאכילין אותה לכלב של כהן שאף זו ביעור הוא ואין מבערין קדשים ביום טוב כמו שביארנו בשני של שבת ועוד שאוכלי אדם בתרומה אין מאכילין אותם לבהמה בעוד שהם ראויים לאדם וא"ת שיפרישנה ויניחנה עד מוצאי יום טוב וישרוף הרי באה לידי חמוץ ואע"פ שאינה שלו וכבר התרת בחמץ של אחרים אמרו עליה בגמ' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כדידיה דמיא ושמא תאמר א"כ חמץ של הקדש האיך הותר להעמידו בביתו והרי יש שאלה בהקדש ויש כאן הואיל פירשו בו שבהקדש שלו ודאי אסור ולא נאמר אלא בשל אחרים שאין לו בהם שאלה ��אע"פ שאפשר לו לפדותו אף כשתמצא לומר שיפדנו אינו שלו אלא של אחרים אבל בהקדש שלו הואיל ויכול לישאל עליו אסור שהנשאל עוקר את הדבר מעיקרו ונמצא שלו וא"ת שיפרישנה ויבטלנה קודם שתתחמץ כמו שאמרוה בפרק ראשון ז' א' בתלמיד היושב לפני רבו אין זה כלום שהרי משהפרישה אינה שלו כדי לבטלה ואם מפני שיכול לישאל עליה הרי אם נשאל אין כאן חלה וחזרה לטיבלה ועוד שאין הואיל זה נאמר להעמיד ברשותו מה שאינו שלו וא"ת שיתננה לכהן והכהן יבטלנה אפשר שאין כאן כהן מצוי ויש לחוש שעד שהוא מחזר אחריו תבא לידי חימוץ וי"מ שאין נתינה זו מוציאה מידי טבל הואיל ואף בלא טומאת התרומה יש בה צד אחר שאינה ראויה לכהן והוא מצד שעל כל פנים באה לידי חימוץ ונמצאת שאינה ראויה לא לו ולא לאורו ואין הדברים נראין הואיל ומ"מ בשעת הפרשה אין בו איסור חמץ וטומאת התרומה אינה מפסדת שהרי מ"מ טמאה על טמאה הפריש ומה שבידו לעשות כבר עשהו וא"ת שיפריש ויאפה הואיל ואי בעי מתשיל עלה וחזיא ליה אין זה כלום שהרי אילו ישאל עליה אין כאן חלה ולא הועיל כלום כמו שביארנו ועוד שאין הואיל זה נאמר לקולא ואע"פ שאומרין הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה וכו' שהוא קולא בזו לא אמרוה אלא מפני שאין שם חסרון מעשה אבל הואיל זה שצריך שאלה ועקירת הקדש מעיקרו מחוסר מעשה הוא ואין אומרין אותו לקולא כמו שביארנו בראשון של פסח שני:
+וא"ת שיביא עיסה טהורה ממקום אחר ויטול ממנה כשיעור הצריך לטמאה ולטהורה ואח"כ יצרפנה עם זו על ידי חוט של פחות מכביצה מן הטמאה שאינו מטמא אוכלין ותהא הטהורה נוגעת באותו פחות מכביצה מצד אחד והטמאה נוגעת בו מצד השני כדי שתהא נטילתה מן המוקף ועל ידי כך הוא יכול להפריש מן הטהורה על הטמאה כמו שביארנו בראשון של חלה במשנה שביעית שבו הרי פסקנו שם הלכה שאין מפרישין מן הטהור על הטמא אלא צריך להפריש מן הטהורה לעצמה ומן הטמאה לעצמה ואף לדעת ר' אליעזר שהיה מתיר בדרך זה כמו שביארנו שם שמא אין לו עיסה טהורה וא"ת שילוש ויביא שמא אין לו קמח ועוד שעד שילוש עיסה אחרת באה זו לידי חימוץ שהרי על כרחך עיסה זו כבר נתגלגלה בשעה זו ונתחייבה בחלה מצד גלגולה ונמצא שכבר נילושה הרבה קודם לזו שאתה אומר שילוש עכשיו ונמצאת באה לידי חימוץ ונטמאת אחר חיובה שאם נטמאת קודם גלגולה אף הוא עושה קבין קבין ר"ל שלא בשיעור חלה שכך אמרו בשני של חלה מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ר"ל שלא תתחייב בחלה ואע"פ שנחלק בה ר' עקיבא לומר יעשנה על ידי טומאה ולא יעשנה קבין שכשם שהוא קורא שם לטהורה כך קורא הוא שם לטמאה נראין הדברים שאף הוא לא אמרה אלא בחול אבל ביום טוב יעשנה קבין וא"כ משנתנו בשכבר נתחייבה בחלה ואינו יכול להפקיעה בעשייתה קבין והוא שאמרו בתלמוד המערב מתניתין בשנטמאת אחר גלגולה אבל נטמאת קודם גלגולה יעשנה קבין ואע"פ שקצת מפרשים מצאוהו בירושלמי בהיפוך אף הם קורין אותה בתמיהה כמו שיתבאר למטה וחזר הענין לדין זה בעצמו אחר שכן כיצד יעשה:
+ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה והוא שר' אליעזר סובר שכל שהוא מפרישה ממון שלו הוא ומוזהר עליה ולא משום טובת הנאה שיש לו בה ליתנה לכל כהן שירצה אלא מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלה ונמצא שהיא שלו למפרע והילכך לא יפריש אלא יעשה חלותיו ולא יקרא שם חלה לאחת מהן אלא אופה את כולן ונמצאת כל אחת ראויה לו ונמצאת אפיית כולן לצורך ואע"פ שמצינו לר' אליעזר במסכת ערכין פרק שום היתומים בסוגיית המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה שהוא סובר אין שאלה להקדש ואחר שכן אין כאן הואיל ואי בעי מתשיל עליה והיה לנו לומר שיפריש ויניח ואם החמיצה החמיצה שמא בהקדש הוא שאמרה כן משום פסידא דהקדש אבל בחלה הרי אם נשאל עליה חייב הוא להפריש על כל פנים ואין כאן פסידא והילכך אמרינן הואיל ואין לו תקנה אלא בשלא יקרא לה שם כלומר שאפשר להיות דעתו על אחת מהן לשם חלה אלא שלא יקרא לה שם או שמא לא תקרא לה פירושו לשום אחת מהן ופירושו לא יקרא לאותה עיסה שם חלה כלל עד שתאפה ואחר אפייה מפריש ונוטל פרוסה מכל אחת מהן או אחת על כולן מן המוקף ואין צריך צירוף סל שאין צירוף סל צריך אלא לעושה קבין קבין ולחייבה בחלה אבל זו שכבר נתחייבה דיו שיטלנה מן המוקף ומניחה עד מוצאי יום טוב ושורפה ולמדת שר' אליעזר סובר הואיל בין לקולא בין לחומרא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה לחומרא לעשותה ממונו לעבור עליה והואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה לקולא שלא להיותה אפייה שלא לצורך ומ"מ אינו סובר הואיל אי בעי מיתשיל עליה לקולא לומר שאע"פ שהפרישה יהא יכול לאפותה הואיל ואי בעי מיתשיל עליה שכל הואיל שהוא מחוסר מעשה אומרין אותו לחומרא אבל לא לקולא כמו שכתבנו:
+ולענין ביאור יש שאין גורסין במשנה זו שתאפה מלשון נפעל דמשמע דקאי אחלה שהרי אינו יודע איזו היא אלא שגורסין שתאפה מבנין הקל ואאשה קאי כלומר לא תקרא לה שם חלה לאחת מהן כלל עד שתאפה כל הככרות ואחר כך תקרא שם לאחת מהן:
+בן בתירא אומר תטיל לה צונן שהוא סובר הואיל ואי בעי מיתשיל לחומרא כר' אליעזר לעשותה ממון שלו אבל אינו סובר הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה לקולא ואף בלא קריאת שם אסור לו לאפות שעל כל פנים הוא אופה אחת שאינה ראויה לו ואף כשדעתו ליטול פרוסה מכל אחת שנמצאת רוב כל אחת לצורך מ"מ הואיל ואפשר לו למיפלגא בלישה הרי הוא עליהם בכלל אופה שלא לצורך ואע"פ שאמרו ממלאה אשה את התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד בזו טעם הדבר מפני שהלחם [נאפה] יפה בזמן שהתנור מלא וכאן אין חלה אחת בין כמה חלות ממלאה התנור כל כך או שמא לא נאמר כן אלא במה שהוא יכול לאכול כל זמן שירצה אע"פ שאין צורך לו עכשיו אבל חלה טמאה שאינה ראויה לו לא תדע שהרי עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה הואיל ואפשר למפלגה בלישה ולא הותרה אפייתה מטעם מלוי התנור שאחר שאינה שלו ואינו יכול לאפותה אינו רשאי לטרוח בשבילה כלל כל שכן במה שאינו ראוי כלל הילכך נוח לו שיקרא שם לאחת מהן ותיאסר היא לבדה באפייה וישמרנה מחימוץ והוא שיטילנה בצונן וקרירות המים מונעתה מחימוץ וי"מ שיטיל עליה כל היום מים צוננין טיף טיף כנגד טיף טיף על הדרך שאמרו למעלה בדלף שהיה טורד כל היום כולו:
+ור' יהושע אינו סובר הואיל אף לחומרא ואע"פ שיש שאלה להקדש כל שלא נשאל אין אומרין הואיל אלא שהוא סובר שיכול להפרישה ויניחנה ואם החמיצה החמיצה שאינה שלו ונמצא שאינו עובר כלל לא על הפקעת תרומה שהרי הפרישה ולא על החמץ שהרי אינה שלו ואע"פ שאין חיוב חלה עכשיו דבר תורה וא"כ היאך היא מפקעת מחמץ שהוא מן התורה מ"מ הואיל והפרישה הויא לה כהפקר ואם מפני טובת הנאה שיש לו בה שיכול ליתנה לכל כהן שירצה ואפשר שאוהבו של כהן עושה לו טובת הנאה כדי שיתננה לכהן קרובו כבר ביארנו בכמה מקומות שטובת הנאה אינה ממון והכהן אינו עובר שלא באה לידו והעיסה יצאה מידי טבל אע"פ שאינה ראויה לכהן שהרי טמאה על טמאה הפריש ואע"פ שאינ�� ראויה לכהן מ"מ מה שבידו לעשות כבר עשהו כמו שביארנו למעלה ואם מפני צד החמוץ הרי מ"מ בשעת הפרשה לא היה בה איסור חמץ כמו שביארנו למעלה שמאחר שחמץ לאחר הפסח אין איסורו אלא משום קנס מפני שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא אף זו מותרת לאחר הפסח מצד החימוץ אלמלא מצד הטומאה שהרי אחד מהם לא עבר בה בבל יראה ובל ימצא וזהו ביאורו של משנה:
+ולענין פסק אין הלכה כר' יהושע מ"מ הא בר' אליעזר ובן בתירא נחלקו בה בגמרא ר' אומר הלכה כר' אליעזר ור' יצחק אמר הלכה כבן בתירא וגדולי הפוסקים פסקו בה כר' אליעזר ומביאין ראיה ממה שרבי פסק כמותו ואע"פ שפסק של תנאים אין חוששין לו כמו שאמרו במס' ב"ב ק"ל ב' אין למדין הלכה מפי משנה ולא מפי תלמוד נראה דוקא כשהשמועה והפסק נאמרים כאחת כלומר ר' פלוני אומר כך והלכה כדבריו אבל כל שבא לפסוק הלכה לבד למדין ועוד שאף כשתאמר אין למדין מ"מ ר' סובר כמותו והלכה כר' מחברו ואע"פ שבזו חבריו איכא דהא בן בתירא ור' יצחק אף הם רבים הם ומחברו אמרו מחבריו לא אמרו מ"מ אוקי גברא להדי גברא ר"ל בן בתירא כר' אליעזר ונשאר ר' אצל ר' יצחק וחברו הוא:
+ואף הם הוסיפו עוד ראיה לפסוק כר' אליעזר בלשון זה והוא שאמרו ועוד דהא דר' אליעזר שייכא בהך אחריתי דר' אליעזר דאמר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה וכבר נפסקה בזו הלכה כר' אליעזר בהדיא נראה מדבריהם שהם סוברים שזו שבמשנתנו אחר שאפאן צריכין סל לצרפם שהרי דברי ר' אליעזר לענין צירוף הם אמורים והדברים מתמיהים שלא מצינו צורך צירוף סל לר' אליעזר אלא בלישה שלא נתחייבה העיסה בחלה מצד שאין בה שיעור כגון שעשאה קבין וכמו שאמרו שם בשני של חלה העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ולא סוף דבר ככרות הנושכות זו בזו כגון ככרות של בבל שהיו רחבות ועגולות כעין שלנו וכשמדביקין זו אצל זו בתנור נושכות זו מזו אלא אפילו כעכין והם ארוכים וקצרים שאין נושכין זה מזה בתנור הסל מצרפם ולמדנו שלא הצריך ר' אליעזר סל אלא שלא נתחייבה בחלה בעודה עיסה אבל משנתנו כבר פירשוה בנטמאת אחר גלגולה שכבר נתחייבה בחלה ומה צורך לסל ואם מפני שאין תורמין אלא מן המוקף הרי בתלמוד המערב אמרו בהדיא שלענין מוקף אויר הבית מצרפן ואע"פ שבענין תרומה טהורה כשהיא ניטלת על הטמאה צריך לחוט של בצק שיחברם כמו שכתבנו למעלה ואף כלי אינו מצרפם עד שיגעו זה בזה בזו אין הטעם אלא מפני שהוא מקפיד לערב טמאה עם הטהורה ואינה ראויה לבילה וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו והוא שאמרו בתלמוד המערב כל שאין מקפיד על תערובתו אויר הבית מצרפם וכל שמקפיד על תערובתו אין אויר הבית מצרפם ולתלמוד שלנו אף כלי בלא מגע אינו מצרפן הא טהורה על טהורה וטמאה על טמאה אויר הבית מצרפם וא"כ זו של משנתנו אין לה שייכות עם אותה של סל האמורה לענין צירוף כמו שביארנו אלא שאפשר שגדולי הפוסקים סוברים שאף לענין מוקף צריך סל וכן פסקוה רבים על סמך סברא זו והוא תימה ומ"מ מפרשים בדעת גדולי הפוסקים שהם סוברים בדברי בן בתירא במה שאמר תטיל לה צונן שהטעם מפני שהוא סובר שאין חלה אלא בעיסה אבל מכיון שאפאה ולא הפריש אין תורמין מן האפוי ועל דרך מה שאמרו בראשית הגז שאם לא הספיק ישראל ליתנו עד שצבעו פטור ואף בפאה היינו אומרים כן אלא משום דתעזוב יתירא כתיב כמו שביארנו בפרק הגוזל קמא ובזו פסקו כר' אליעזר לומר שיש תורת חלה אף בלחם ומענין זה הם אומרים שיש לה שייכות עם אותה של רדיית הפת ונתינתו לסל:
+וגדולי המפרשים מצדדים להעמיד דבריהם בדרך אחרת והוא שהם גורסים בירושלמי שכתבנו למעלה בנוסח זה מתניתין בשנטמאת ואח"כ נתגלגלה גלגלה ואח"כ נטמאת יעשנה קבין הפך מה שכתבנוהו ומפרשים אותו בתמיהא כלומר מתניתין אפשר לעשות כר' אליעזר ברדייה ונתינה לסל בשנטמאת קודם גלגול שמאחר שנטמאת קודם שבא עליה חיוב חלה יכול לעשותה קבין ויצרפם בסל ואף ר' אליעזר כך הוא אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה אלא תלוש מעט מעט ותאפה ויצרף בסל ובזו אין אנו צריכים להואיל וכל חדא חזיא ליה אבל גלגלה ואח"כ נטמאת מה יכול לעשות וכי יעשנה קבין והלא אין עשייתה קבין מפקיעתה מחיוב חלה שכבר נתחייבה אלא בזו ודאי יעשה כדרכו ויאפה ויפריש אחת ועל זו הוצרכנו להואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה ונמצא שדברי ר' אליעזר כוללים שני דברים נטמאת עד שלא גלגל ולעשייתה קבין ונטמאת אחר גלגול ובאפייה כדרכו ומשום הואיל ומה שנזכר בו הואיל הוא לנטמאת אחר גלגול אבל לנטמאת קודם גלגול אין צורך אלא לעשיית קבין ולנתינה לסל לצרפם ונמצא שמקצת דבריו צריכים למה שאמר במקום אחר שהסל מצרפם לחלה ור' יהושע חולק בשניהם בעשיית קבין מפני שמפקיעה מחלה מפני שהוא סובר שאין הסל מצרפם לחלה ובאפייה כדרכה מפני שאינו סובר הואיל ומאחר שמקצת דבריו של ר' אליעזר מצטרפות עם צירוף סל שאמרו במקום אחר ונפסקה הלכה כמותו אף במקצת האחר הלכה כמותו ומ"מ כל שאפשר לו בעשיית קבין עושה שכל שהוא יכול לחזר לעשות הדבר בהיתר עושה:
+זהו יסוד דבריהם של גדולי המפרשים בזו והדברים רחוקים ולא עוד אלא שאני תמה במה שכתבו שר' יהושע אינו סובר שהסל מצרפם לחלה והלא בגמ' אמרו ר' אליעזר אומר סל מצרפם ור' יהושע אומר התנור מצרפם ואם התנור מצרפם כל שכן סל ואם כן נמצא שר' יהושע לא חלק בצירוף סל ולא הוצרך בה להביא ראיה בזו על דברי ר' אליעזר ואף אם תפרש שהאומר תנור מצרפן פירושו ולא סל וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת חלה אית תניי תני סל מצרף ולא תנור ואית תניי תני תנור מצרף ולא סל מ"מ לר' יהושע יעשה קבין והתנור מצרף וא"ת שאין לו תנור אחד שיכללם ועל הדרך שאתה צריך לפרש תנור מצרף ולא סל אם לא נצטרפו בתנור אחד דבר רחוק הוא ומ"מ בזו נראה לי כמו שכתבנו למעלה שלא הוצרך להביא ראיה שלא לפסוק כר' יהושע שעל כל פנים הלכה או כר' אליעזר או כבן בתירא כמו שפירשו בגמרא ושמא בן בתירא חולק בצירוף סל ועליו הביא ראיה לפסוק כר' אליעזר ומ"מ הדברים יגעים ולא עוד אלא שקשה לפרש לדבריהם האיך הקשה לו ר' יהושע בגמ' הרי הוא אומר לא תעשה כל מלאכה ואם קבים קבים הוא עושה מאי מלאכה איכא ומ"מ אפשר להעמידה על החלק האחר והוא כשנטמאת אחר גלגולה ומ"מ ראיתי לקצת חכמי נרבונאה שפירשו בירושלמי שהזכרנו שהוא אמור לדעת ר' יהושע שמאחר שהוא אומר שמפריש ממילא מתיר הוא ללוש ולקטף כל העיסה והוא שאמר דוקא שנטמאת קודם גלגולה שמאחר שאין חלתה נאכלת לא תקנו הפרשתה אלא לבסוף ורשאי ללוש ולקטף אבל לאחר גלגולה שנמצא החיוב חל קודם הטומאה הרי חלה מעורבת בה שכיוצא בזה ודאי תקנו להפרישה מתחילה והאיך יקטף מה שחלה שאינה ראויה מעורבת בו וקטוף תולדת לש הוא אלא יעשנה קבין לא לפטר מחלה שהרי נתחייבה אלא יעשנה לחצאין עד שנתלה בכל חלק וחלק שאינו זה שהחלה מעורבת בו ויפריש אח"כ מכולה ויניחנה לשום חלה ולא יגע בה:
+ואחר שטרחנו להעמיד דברי גדולי הפוסקים ��דבר זה צריכים אנו לברר דבר אחר בפסק זה והוא שאף הם כתבו שמשנתנו בחלת הארץ שהיא מן התורה וכשהיא טמאה אינה ראויה לאכילה לא לגדול ולא לקטן אבל חלת חוצה לארץ שנטמאת או אף בלא נטמאת שהרי מ"מ טמאה היא הואיל ואינה אלא מדברי סופרים אינה צריכה כלום אלא קורא לה שם ואופה אותה לכתחילה ואוכל לה כהן קטן שאין חלת חוץ לארץ אסורה לכהן אלא למי שטומאה יוצאה מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה ומ"מ אם אין שם כהן קטן עושה כר' אליעזר כך כתבוה גדולי הפוסקים ומ"מ אחר שחלת חוצה לארץ טמאה היא הרי היא נטמאת קודם גלגולה ומוטב לעשותה קבין והסל מצרף וכן כתבוה גדולי הדורות ולדעת מה שפירשו גדולי המפרשים בדבריהם של גדולי הפוסקים אף אתה מפרש בדבריהם עביד כר' אליעזר בעשיית קבין שהרי כל עיסותינו טמאות הן ואף לעיקר הענין יש לתמוה על דבריהם שבמסכת בכורות כ"ז א' משמע שאף גדול אם טמא מת הוא אוכל בחלת חוצה לארץ אף בלא טבילה ואם הוא בעל קרי טובל ואוכל ולא אמרו שאסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו אלא עד שיטבול הא לאחר טבילה הכל מותרין בה:
+ומ"מ יש מפרשים שהגדול צריך הערב השמש ונמצא שאינה ראויה לו ביום טוב עצמו ומתוך כך צריך לעשות כר' אליעזר ואינו כלום שהרי באחרון של חלה אמרו וטבול יום אוכלה וודאי על חלות האור נאמרה שאם תפרשה במקום שעושין שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן ושתפרשה על אותה של כהן הרי ודאי אותה של כהן מותרת היא אף לגדול ואף בשלא טבל לקירויו שהרי כל עצמה אינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה ואותה של אור היא עיקר ונשרפת שלא יאמרו תרומה טמאה נאכלת ואעפ"כ לא נאסרה אלא לגדול ושלא טבל הא כל שטבל אע"פ שלא העריב שמשו אוכלה ואין צורך לכהן קטן ולא לחלה אחרת:
+ויש מפרשים שצריכין לכהן קטן מפני שהגדול חוששין לו לזיבה שטעונה שבעה נקיים וכדין האמור בצינורא של עם הארץ ואע"פ שבמסכת נדה י"ג ב' אמרו שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב ואין חוששין לזיבה שמא משום תקנת שוטה להאכילו בתרומה הקלו בה שאם תחוש לו לזיבה אין לו תקנה עולמית ואף גדולי המפרשים נוטים לדעת זה ונעזרים בה ממה שאמרו בבכורות כ"ו א' אמר רבינא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ר"ל רחת הנקרא בלשון לעז פאלא ושדי ליה בתנורא ר"ל שישרפנה אלמא שלא התירה לגדול אף בטבילה וא"כ מה שאמרו שם בגדול טמא מת שטובל ואוכל ואמרו שם לית הלכתא כותיה אין הענין לומר לית הלכתא כותיה שיהא צריך טבילה כמו שעלה על דעתנו תחלה אלא לית הלכתא כותיה שיהא אוכל בתרומה אף בטבילה ולא משום טומאת מת ושרץ אלא משום חשש זיבה וא"כ כל שאין שם כהן קטן אע"פ שיש שם גדול צריך לעשות כר' אליעזר ואין אומרים הואיל ואי מקלע ליה כהן קטן כמו שאמרו הואיל ואי מקלעי ליה אורחים שלא אמרוה אלא בדיעבד ושלא ללקות עליה ועוד שכהן קטן מיעוטא הוא ודבר שאינו מצוי:
+ומ"מ אף בשאין שם כהן קטן יש תקנה אחרת שלא הזכירוה גדולי הפוסקים והיא לאפותה על דעת שיבטלנה ברוב ויאכלנה הוא שהרי ביטול זה מותר לעשותו לכתחילה כמו שביארנו במסכת חולין והוא שאמרו במסכת בכורות שם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו וטעם הדבר פירשוהו קצת מפרשים מפני שאין איסורה שוה בכל המקומות אלא באותם הסמוכים לארץ ישראל ומתוך כך הקלו עליה אף במקומות שנוהגת בהם וזה שלא הזכירוה גדולי הפוסקים נראה הטעם מפני שהדברים מוכיחים שאין לו עיסה אחרת לבטלה בתוכה ואין בטול בדבר היבש אלא במין במינו ומ"מ י"מ שלא נאמר לבטלה ברוב אלא ביין ושמן וכמו שאמרו שם רב הונא בריה דרב יהושע כי מתרמי ליה חמרא דתרומה רמי תרי נטלי וכו' על דרך מה שאמרו בראש השנה י"ג ב' בענין צובר גרנו בתוכו לכל אין בילה אלא ליין ושמן ואין הדברים נראין וכן י"מ שלא התירו לבטלה אלא עם תרומה אחרת אבל עם חולין ולהאכילה לזר לא ואף זו אינה:
+ומ"מ למדת ממה שכתבנו שכל שיש שם כהן קטן או גדול שטבל לקירויו לדעת קצת עושין חלה אחת ונותנין לו ואין צריך לעשות אחרת לשריפה ואם אין שם כהן קטן או גדול הטובל לקירויו מפרישים שתים אחת לאור והיא עיקר חלה ונקראת חלת האור ואחת ליתנה לכהן אפילו לגדול שלא טבל לקירויו ואוכלה כדי שלא תשתכח תורת חלה ונקראת חלת כהן וא"כ משנתנו בחלת ארץ ישראל היא שנויה ואם תפרשה בשל חוצה לארץ תפרשה בשאין שם כהן כלל:
+ואם כן גדולי הרבנים שפירשוה בשל חוצה לארץ דוקא בשאין שם כהן ומ"מ הם סותמים את דבריהם עד שקצת חכמי הדורות מבינים מדבריהם שהם אמורים אף כשיש שם כהן קטן ולומדים מדבריהם שאף במקום שיש שם כהן קטן צריך לשתי חלות להיות האחת נשרפת ומביאין ראיה ממה שפירשו בתלמוד המערב טעם הנשרפת שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת וא"ת שאף אם יש שם כהן קטן או גדול הטובל לקירויו נאכלת הרי בארץ העמים היא ולא פקעה חששא זו כלל וא"ת א"כ האיך אמרו אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו שהרי חלת כהן אף בלא טבל מותרת לו הם גורסים תרומת חוצה לארץ ובפירות ובאים בה מטעם שמא לא הוכשרו ואע"פ שבמשניות אמרו על החלה וטבול יום אוכלה הם מפרשים אותה על חלת כהן ואף לשון המשנה נראה כן שכך היא ההצעה שלש ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר אמנוס שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן ופירשו בזה שמקומות אלו הם מאותם שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וגזרו עליהם טומאת ארץ העמים ולפיכך צריכה שתי חלות של אור יש לה שיעור של כהן אין לה שיעור מן הנהר ומאמנוס ולפנים ר"ל לפנים מן הים והוא חוץ לארץ עד שגדולי המחברים כתבו בה מאמנוס ולחוץ שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור של כהן יש לה שיעור וטעם הדברים בחלוף זה שמכזיב ועד אמנוס הואיל ונתקדשה בכבוש ראשון חלת ארץ ישראל היא ואעפ"כ הואיל ולא נתקדשה בימי עזרא ארץ העמים היא לענין טומאה ואם כן עושין שם חלה ראשונה בשיעורה והוא אחד מארבעים ושמונה ושורפין אותה ומפרישין שניה מדבריהם ונותנין אותה לכהן לאכלה ופירשו הטעם בתלמוד המערב שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת מצד הראשונה שנשרפת בלא טומאה ידועה ומאחר שזה מדבריהם אין לה שיעור אלא כמה שירצה ומאמנוס ולחוץ אף בסוריא אינה ארץ ישראל כלל ואין שם חלה אלא מדברי סופרים ואף זה הכל יודעין בטומאתה ומפרישין שתי חלות אחת נשרפת שלא יאמרו תרומה טמאה נאכלת ואחת לאכילה שלא תשתכח תורת חלה והואיל ושתיהן מדברי סופרים מוטב לרבות בנאכלת:
+ונחזור לענין המשנה והוא שסמכו לזה וטבול יום אוכלה ואסורה לזרים כו' אלמא על של כהן אמר כן ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאותה של כהן מותרת אף (לזרים) [לזבים] על הדרך שכתבנו למעלה ויש מפרשים שזו שמאמנוס ולחוץ מותרת (לזרים) [לזבים] אבל זו מכזיב ועד אמנוס דוקא לטבול יום וזו שאמרו וטבול יום אוכלה פירושו שמכזיב ועד אמנוס הא מאמנוס ולחוץ אף לזבים והוא שאמרו בבכורות ומפריש אחריתי ואכיל לה אפילו כהן גדול ויש יוצאין ידי שתי סברות אלו ומכריעים שאף בשיש כהן קטן עיקר המצוה בשתים שלא יאמרו טמאה נאכלת וכדי שלא תשתכח ומעתה גדולי הרבנים סוברים הואיל ושל אור עיקר אע"פ שמותרת לכהן קטן מ"מ מצותה בשריפה שלא יאמרו כו' והילכך אף במקום שיש כהן קטן עושה כר' אליעזר ולדעת גדולי הפוסקים הואיל ולקטן אין בו מיהא איסור אכילה מצד עצמה בפסח מיהא שאי אפשר בדרך אחרת אלא על ידי הדחק מותר להפרישה ולהאכילה לכהן קטן על הדרך שביארנו:
+ולענין מה שכתבנו יש שאלה בהקדש ממה שכתבנו אתה למד שאנו מפרשים אותה אף בלא טעות וכן כתבוה גדולי הרבנים והוא שאמרו שכל הקדוש בדבור ובאמירת פה כגון נדר והקדש ותרומה יכול לישאל לחכם ולעקור את דבריו ומ"מ מקצת גאוני ספרד ומתלמידיהם של גדולי הפוסקים ראיתי שכתבו שכל שידע בחלה זו שאסור לאפותה והפרישה וקרא עליה שם קודם אפייתה אסור לאפותה ולהשאל עליה אינו יכול שהרי לאו טועה הוא ולא אמרו יש שאלה בהקדש אלא בטועה וכמו שאמרו הקדש טעות אינו הקדש ולדעת זה צריך לעיין למה אמרו הואיל ואי בעי מיתשל עליה הוה ליה כדידיה אחר שאין שאלה אלא במקום טעות ואפשר לפרש לדבריהם הואיל ואילו היה בה טעות נשאל עליה ואע"פ שאם אין כאן טעות אין שאלה מ"מ שמא לפעמים יש שם טעות ויכול לישאל עליו ועוד שהרי אף זה בעצמו טעות שאפשר לישאל עליו שאלמלא ידע שלא יוכל לאפותה וישאר חמץ לא היה מפרישה ומ"מ נראין הדברים כדעת ראשון כמו שיתבאר במקומו:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+
+Daf 46b
+
+האופה מיום טוב לחול נחלקו בו בסוגיא זו רב חסדא ורבה רב חסדא אמר לוקה שאין לו טעם הואיל כמו שיתבאר ואע"פ שהתירו בית הלל קצת דברים מטעם מתוך כמו שביארנו במסכת יום טוב ואם אנו מתירים מטעם מתוך שהוא נאמר מענין לענין כגון מהוצאת דבר שבאוכל נפש להוצאת דבר אחר שאינו אוכל נפש כל שכן שהיה לנו להתיר מטעם הואיל שהוא נאמר על אותו דבר בעצמו ר"ל על הפת שאפאו שאפשר שהוא בעצמו ראוי לו מ"מ כשאנו מתירים במתוך אין אנו מתירין אלא לקצת צורך כמו שביארנו שם אבל כל שאינו מכוין לצורך אע"פ שאפשר שיבוא לידי צורך בכניסת אורחים אין מפקיעין ממלקות העושה דבר הנעשה שלא לשום צורך יום טוב משום הואיל והילכך לוקה ובהתראה ואע"פ שהתראת ספק היא שמא יכנסו לו אורחים הרי מ"מ התראת ספק שמה התראה וכשנתברר שלא באו לו אורחים ונעשית מלאכתו שלא לצורך יום טוב לוקה ואתה צריך לפרשה בזמן שמקדשין על פי הראיה שאין היום טוב ספק חול או שמא אף בזמן הזה שאין השני אלא מנהג ואופה בראשון לשני לו או לשלישי שהוא חול גמור ואחר שסעד שאין בו כונה לאכילת היום שאם כוון לאכילת היום אע"פ שמרבה ביתר מכדי צרכו לצורך מחר לדברי הכל אינו לוקה ואף כשנתברר שהוא מכוין בדבר זה בפרט למחרתו ושלא לצורך היום ושאף הוא אמרה כן בפירוש מ"מ כל שלא סעד ראוי הוא לו כך כתבוה רוב המפרשים אלא שלדעתי כל שאמרה הוא בפירוש יש לפקפק בה אף לקודם שסעד ורבה אמר אינו לוקה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה צורך היום הוא ואף לכשנתברר שאין לו אורחים ושהתראת ספק שמה התראה מ"מ צורך היום הוא:
+וגדולי הפוסקים פסקו בה כרבה ממה שאמרו בסוגיא זו שמחלוקתם תלויה במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע של משנתנו דרבה דאית ליה הואיל כר' אליעזר ופירשו בה בהואיל דר' אליעזר הואיל ואי בעי מיתשיל עליה והדברים מתמיהים שהרי בגמ' משמע דמהואיל וכל חדא וחדא חזיא קאמר וכמו שהקשה רב פפא עלה דההיא דילמא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא דבעידנא דקא אפי לה חזיא ליה וכן שכשהיו מקשים עליו לומר שטעמו של ר' אליעזר אינו מטעם הואיל וממה שאמרו בברייתא אמר לו ר' יהושע לדבריך הרי עובר הוא משום לא תעשה כל מלאכה ואם איתא לימא ליה טעמא דידי משום הואיל ואם מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עליה היאך הופקע איסור אכילתו מטעם זה אחר שבשעת האפייה לא נשאל עליה אלא ודאי מהואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה קאמר אלא שנראה שגדולי הפוסקים לא דקדקו בפרטיו של הואיל אלא מאחר שמצאו שר' אליעזר סובר הואיל הוא הדין בכולהו ומפני שזה צריך להזכיר בפירוש המשנה תחילה תפשוהו לפי דרכם וודאי לא נתלו דברי רבה בדברי ר' אליעזר אלא מטעם הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה ומ"מ מאחר שרבה כר' אליעזר ופסקנו כר' אליעזר הלכה כרבה:
+וגדולי תלמידיהם פסקו כרב חסדא או מפני שמפקפקין לפסוק כר' אליעזר או שלא לתלות דברי רבה בדברי ר' אליעזר וכמו שאמרו בגמ' עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא התם דבעידנא דקא אפי לה כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה אבל הכא דלאורחים חזי לדידיה לא חזי לא ואין הדברים נראין שאין דברים אלו אמורים אלא דרך דחייה ומשא ומתן:
+ומ"מ אם אמרה הוא בפירוש שלצורך חול הוא עושה וקבל התראתו על כך יראה לי לפסוק כרב חסדא הא כל שלא אמרה בפירוש אלא שכבר סעד והרואים מכירים שלצורך מחר הוא עושה והתרו בו הלכה כרבה וממה שאמרו בגמ' אמר ליה רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת כלומר שלדעתי אין כאן אלא איסור חכמים שטעם הואיל עושהו ספק ולא הזהירה תורה על הספקות ומאחר שאין כאן אלא איסור חכמים עירובי תבשילין מתירין אלא לדידך היאך עירוב מפקיע איסור תורה והוצרך רב חסדא לתרץ לו מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב ורבנן הוא דגזרי בהו שלא יאמרו אופין מיום טוב לחול ונמצא שאין העירוב מתיר אלא איסור חכמים והם דוחים את תירוצו מפני שהם סוברים שאף מן התורה צרכי שבת אין נעשין ביום טוב וכדקיימא לן בהכנה דרבה מדאורייתא ואם תמצא לומר שיש לחלוק בין הכנה הבאה מאליה להכנה שבידי אדם הם אומרים שאף בהכנה בידי אדם אסור מן התורה ממה שאמרו בשלישי של עירובין כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו נוטלו ובא לו בשני ומחשיך עליו אוכלו ובא לו והקשה לו והא קא מכין מיום טוב לשבת ותירץ מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה אלמא אף בדבר המוכן בידי אדם אין יום טוב מכין לשבת וא"ת מדברי סופרים הרי אמרו שם כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אלא אף מן התורה כן ואלמלא טעם הואיל לא היה עירוב מועיל בו:
+זו היא שיטתנו ומ"מ יש אומרים שמן התורה ודאי צרכי שבת נעשין ביום טוב וזו של עירובין אינה אלא מפני שהוא כעין הכנה דממילא או מפני שאף מן התורה אין צרכי שבת נעשין ביום טוב אלא בדבר הראוי ליום טוב עצמו והנחת עירוב מיום טוב לשבת אינה ראויה ליום טוב עצמו שכבר קנה שביתה מערב יום טוב הא כל שראוי ליום טוב עצמו צרכי שבת נעשים ביום טוב מן התורה ורבנן הוא דאסרו ועירוב מועיל בה אף בלא טעם הואיל הא מיום טוב לחול אמינא לך דלא אמרי' הואיל כלומר שאין ראיה מכאן ולא עוד אלא שקצת מפרשים ראיתי סוברים שזהו המחלוקת בעצמו שנחלקו רבה ורב אשי בשני של יום טוב בטעם עירוב שלדעת רב אשי לכבוד יום טוב הוא נעשה וכדי שיאמרו מיום טוב לשבת אין אופין קל וחומר מיום טוב לחול אלמא מיום טוב לחול מיהא איסור תורה איכא ואין אומרים הואיל ולרבה לכבוד שבת נעשה וכדי שיברור מנה יפה לשבת ולא יתרשלו בו מצד טרדת היום טוב ולא לכבוד יום טוב שהרי מיום טוב לחול אין בו איסור תורה ומטעם הואיל והם נעזרים מכאן לפסוק שלא כרבה ומ"מ לדעתנו אף רב אשי אינו חולק בטעם הואיל ואעפ"כ הרי אף לרבה מלקא הוא דלא לקי מטעם הואיל איסורא מיהא איכא ואנו צריכים להשתדל שלא לבא לידי איסור ולמדת מ"מ לדעתם שאין מכאן ראיה לפסוק לא כרבה ולא כרב חסדא ומ"מ אף הם מודים שהלכה כרבה ומטעם שכתבנו תחילה וכתבו בה גדולי הדורות שאם התחיל לבשל סמוך לחשיכה עד שאם יכנסו אורחים לא תהא ראויה להם עד מוצאי יום טוב שהוא חול לוקה אף לרבה:
+ושמא תאמר אחר שפסקנו כרבה האופה לצורך גוים האיך לוקה משום לכם ולא לגוים וא"ת בדברים האסורים שאין ראויים לאורח ישראל ומה תאמר באין מזמנין את הגוי ביום טוב מגזרה שמא ירבה בשבילו אלמא שהתוספת יש בו איסור תורה שאם לא כן הויא לה גזרה לגזרה ואם נפרש אף זו בדברים האסורים ודאי כך פירשוה רבים אבל אינו נראה לי כלל שמאחר שהוא אמרה בלשון הרבאה ותוספת ודאי בקדרתו הוא אומר ובדברים הכשרים אלא שאפשר לתרצה שלא נאמרה אלא לאיסור לבד לא למלקות או שמא אף למלקות ומפני שאין כאן הואיל שמאחר שהוא מזמן מכין הוא כמה שצריך לאותו שזימן ואף אם יכנסו לו אורחים אינו מניח אותם שזימן כדי ליתן לאורחים אחרים ולא עוד אלא שאין זה דומה להואיל הנזכר כאן בדברי ר' אליעזר שזו לעצמו הוא מתקן ובשעת עשייתו מוציא עצמו וכל אדם מן הכלל והרי זה כעין מה שאמרו בשני של יום טוב בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב מאי טעמא אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי קא שחיט אדעתא דישראל קא שחיט אבל נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב דכי קא שחיט אדעתא דגבוה קא שחיט וכבר כתבנו מענינים אלו במסכת יום טוב פרק יום טוב:
+מאחר שפסקנו כרבה מי שיש לו בהמה מסוכנת וכבר סעד ואין לו בה שום צורך ליום טוב כל שיש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי שהוא קל שבבישולים מבעוד יום שוחטה ואע"פ שאין גומר בלבו לאכול מאחר שטעם הואיל עקר משם איסור תורה ולא נשאר שם אלא איסור סופרים במקום פסידא לא גזרו אף לכתחילה הא בבהמה בריאה אסור שאין טעם הואיל נאמר אלא בדיעבד ושלא ללקות ואם גמר בלבו לאכילת כזית אף בבריאה מותר אף לכתחילה אע"פ שלא אכל הואיל ובשעת שחיטה מיהא דעתו לאכול או להאכיל וכבר ביארנוה במסכת יום טוב:
+כל שאנו פוסקים טעם הואיל לקולא דוקא בהואיל שאין בו חסרון מעשה כמו שכתבנו למעלה אבל הואיל שצריך למעשה אין אומרים בו הואיל לקולא אלא לחומרא ובענין הזה אין הלכה לא כרבה ולא כרב חסדא לרבה אומרין הואיל לקולא כל שאין בו חסרון מעשה כמו שכתבנו למעלה וכל שיש בו חסרון מעשה אין אומרים אותו אף לחומרא ולרב חסדא אמרינן הואיל לחומרא אף בחסרון מעשה ואין אומרים אותו לקולא אף במקום שאין בו חסרון מעשה כמו שיתבאר במסכת פסח שני פרק תמיד ס"ב א':
+
+Daf 47a
+
+אפיית לחם הפנים אינה דוחה לא שבת ולא יום טוב וכל שערב שבת חול אופין אותו מערב שבת ועורכין אותו בשבת ואוכלין לשבת הבאה שהוא תשיעי לאפייתו היה ערב שבת יום טוב נאפה בחמישי ועורכו בשבת הסמוכה ואוכלו בשבת הבאה שהוא עשירי לאפייתו היו חמישי וששי ראש השנה שאף באותו זמן היה אפשר כן וכגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה נאפה ברביעי ועורכין אותו בשבת הסמוכה לה ואוכלין אותו לשבת הבאה שהוא אחד עשר לאפייתו ואין אותו שבת יום צום שכל שיארע להם כן משני היו מונים והיו עושים אלול מעובר כמו שביארנו במסכת ראש השנה ואף לכשתאמר שיום צום היה וכגון שבאו עדים קודם המנחה היו אוכלין בליל מוצאי שבת שנאכל הוא ליום ולילה ואי אתה קוראו שנים עשר שכל שבקדשים לילה הולך אחר היום ושמא תאמר מאחר שמן התורה צרכי שבת נעשין ביום טוב האיך לא היה דוחה יום טוב והרי אין שבות במקדש לא התירו שבות אלא לשבת הקרובה לו אבל לשבת רחוקה לא התירו ואע"פ שתירוץ זה לא הוצרך לדעת רבה שהלכה כמותו מ"מ הדין כך הוא:
+שתי הלחם הבאים בעצרת אין לישתן ואפייתן דוחה אפילו יו"ט עצמו שהרי אמרו לכם ולא לגבוה לכם ולא לגוים כמו שביארנו במסכת יום טוב ומתוך כך עושין אותם מערב יום טוב ונאכלות ביום טוב שהוא שני לאפייתם ואם היה ערב יום טוב שבת היה נאפה בששי ונאכל ביום טוב שהוא שלישי לאפייתו ושיעור אכילתם ליום ולילה עד חצות כשאר קדשי קדשים:
+יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמונה מלקיות א' חורש בשור ובחמור ונאמר בו לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ב' שהם מוקדשין וכתיב לא תעבוד בבכור שורך ג' וד' שהם כלאים בכרם ויש בו שני לאוין אחד שדך לא תזרע ואחד לא תזרע כרמך והחרישה מחפה את הגרעינין ומחפה בכלאים דינו כזורע ה' שהיא בשביעית שעבודת קרקע אסורה בו ואע"פ שאין מלקות בשביעית אלא בארבע עבודות והם זריעה וקצירה וזמירה ובצירה אתה מפרשה בשדה שנפלו בה גרגירי תבואה והוא מחפה בזריעתו והמחפה כזורע ו' שהוא יום טוב שחרישה אסורה בו ואע"פ שהיה לנו לומר בה הואיל ר"ל הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור ושבסוגיא זו הקשו ממנה לרבה והוצרך להעמידה בעפר שאין ראוי לכסוי אין הדברים באים בה בדקדוק שהרי אפילו אם היה שוחט לא היינו מתירין לו לחפור כדי לכסות שהכסוי אינו צורך אכילה ורשאי הוא לכסות במוצאי יום טוב ומתוך כך חייב משום חורש ביום טוב ואפילו חפה בחרישתו אין מחייבין אותו בשתים ר"ל משום חורש ומשום זורע שחלוק מלאכות בשבת ואין חלוק מלאכות ביום טוב כמו שביארנו במקומו ז' וח' שהוא כהן ונזיר והשדה שחרש בה בית הטומאה שנמצא מטמא עצמו ואם הוסיף באיסורין הוסיף במלקיות כגון אם היה חורש בעצי אשרה ובשדה שנערפה בו עגלה ערופה ושנשבע שלא יחרוש כמו שיתבאר באחרון של מכות:
+
+Daf 47b
+
+המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב יש בו חמשה איסורין אכילת גיד הנשה ואכילת בשר בחלב ובשול בשר בחלב ובשול שלא לצורך ביום טוב והבערה שלא לצורך ביום טוב ומ"מ אין כאן אלא מלקות אחד והוא אכילת גיד הנשה שעל בישול והבערה שלא לצורך אינו לוקה הואיל ויש בהן סרך אוכל נפש אע"פ שהאוכל אסור לו כמו שביארנו בראשון של יום טוב ואילו היה בהם מלקות לא היינו דנין בו אלא מלקות אחד שאין חלוק מלאכות ביום טוב כמו שביארנו וכן על אכילתו ובישולו בחלב אינו לוקה שאין בגידין בנותן טעם ואם היה גיד הנשה של נבלה מתוך שנכלל שאר גופא באיסור זה חל אותו איסור אף על הגיד ולוקה שתים והמבשל בעצי אשרה לוקה שתים אחת משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך והמבשל בעצי הקדש לוקה משום לא תעשון כן לה' אלהיכם ומה שיש לפקפק במלקות לאו זה כבר ביארנוהו באחרון של מכות:
+מוקצה שנאסר ביום טוב יש פוסקים שמן התורה נאסר ומה ששאלו בסוגיא זו לרבה על מה שהעמיד את השמועה בעצי מוקצה וכי מוקצה דאורייתא הוא כבר השיב להם אין ואזהרתי' מהכא והיה ביום ה��שי והכינו את אשר יביאו ולא תעשה כל מלאכה כלומר כל שאינו במזומן מבערב נשאר כדינו באיסור עשיית מלאכה ואע"פ שהקשו לו ממה שאמר לו רב חסדא שמביאין קרבן מן המוקצה ביום טוב וחזר בו והעמיד את השמועה בעצי אשרה ולא בעצי מוקצה כך פירשו לדעת רב חסדא שסובר שמביאין קרבן מן המוקצה ביום טוב נעמידה בעצי אשרה וכן שלא היה יכול להעמידה בעצי מוקצה שהרי אין חלוק מלאכות ביום טוב וא"כ לא חזר בו אלא לענין ביאור השמועה ומ"מ נראין הדברים שאף מעיקר הסברא חזר בו הואיל ולא מצינו שחלק שם רב חסדא בקרבן המוקצה ביום טוב וא"כ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומתוך כך ספיקו מותר אלא שהחמירו בספק צידה לדון בהם כאילו ניצודו ביום טוב וכבר ביארנו דבר זה בראשון של יום טוב:
+התמידים היו באים מן הכבשים בני שנה והפלגס הוא שיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא וזהו חדש שלשה עשר ומכאן ואילך נקרא איל ונמצא שהפלגס אינו כשר לא לכבש ולא לאיל והוא שדרשו מקרא האמור ביחזקאל לענין קרבנות שה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל שה ולא הבכור שהרי קדוש הוא ואין מקדשין אותו לקרבן אחר אחד ולא מעשר שאינו בא מאחד אלא מעשרה ואף זה הטעם בו שקדוש הוא ואין מקדשין אותו לקרבן אחר מן הצאן להוציא את הפלגס מן המאתים פירושו על הנסכים וענינו שאפילו היה היין מדומע בערלה כל שישתיירו מאתים בבור מן הכשר כשר הוא לנסכים ומכאן לערלה שבטלה באחד ומאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו שאין מביאין מן הטבל:
+שה הבא מן האפר והוא מוקצה מפני שאינו נכנס לישוב מקריבין אותו לתמיד של שחר של צבור ביום טוב שהמוקצה אין איסורו מן התורה כמו שביארנו ומתוך כך אין איסורו איסור לענין קרבן וכן שאין איסור גופו גורם לו אלא איסור דבר אחר גורם לו:
+
+Daf 48a
+
+חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב וביאור דבר זה הוא שאם עשה מלאכות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת אבל יום טוב שאין חטאת בשגגתו אם עשה מלאכות הרבה במזיד בהתראה אחת ר"ל שזרע וחרש וארג בהתראת איסור מלאכה אינו חייב אלא אחת כמו שביארנו במקומו:
+
+Daf 48b
+
+שיעור חלה הוא ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה ר"ל שימלא כלי אחד מלא על כל גדותיו ויתן בתוכו הביצים זה אחר זה בנחת והמים הנשפכים נותן בכלי ואותו כלי המחזיקם הוא שיעור חלה וזהו חמשה לוגין זהו למדה ציפורית והענין הוא שבירושלם ביצה ומה שאמרו חמשת רבעים קמח ועוד חייבים בחלה וזהו חמשה לוגין זהו למדה ציפורית והענין הוא שבירושלים הוסיפו על של מדבר שתות מלבר ר"ל מכל מה שיש שם שהוא חומש מלגו ר"ל מן הנשאר ובציפורי חזרו והוסיפו על של ירושלם שתות מלבר גם כן ומעתה צא ולמד בעיסת מדבר שהוא עומר ועליה נאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וגו' והעומר עשיריתו של איפה הוא צא וחשוב איפה שלש סאין סאה ששת קבין קב ארבע לוגין נמצאו ע"ב לוגין לאיפה ועשיריתם לשבעים לוג שבעה ולשני לוגין הנשארים ביצה וחומש ביצה שהלוג ששה ביצים ובירושלם הוסיפו שתות מלבר וחזרו הששה לוגין לחמשה ונשאר לוג אחד שהוא ששה ביצים וביצה וחומש ביצה שהם ששה חומשי ביצה וחזרו לחשבון זה ללוג אחד והם בין הכל ששה לוגין ירושלמיים ובציפורי הוסיפו שתות מלבר גם כן ונמצא שהם חמשה ציפוריים ואין צורך לגרוס כאן ועוד ומ"מ ברוב ספרים גורסין כן ועיקר הפירוש בזה מפני שכשתנטל חלתו תשאר המדה שלימה ממה שאמרו בעירובין פ"ג ב' על מדה זו האוכל מדה זו ר"ל בשתי ��עודות ולא יהא נזוק ברוב אכילה הרי זה בריא ומבורך יתר מכן רעבתנות פחות מכן הרי זה מקולקל במעיו וכדי שלא להחזיק מעיו בחזקת קלקול הוא מצריך בה לו עוד ומצריכים באותו ועוד שיעור החלה עד שכשתנטל משם תהא המדה נשארת שלימה ולא תתמעט מדת אכילתו וי"מ בו כדי להיות הביצים שוחקות ופירשו בשיעור ועוד זה אחד מעשרים בביצה ונמצא לארבעים ביצים תוספת שני ביצים וי"מ בועוד זה תוספת ביצה לכל המדה ומפני שהם מפרשים שתות מלגו כל שיש בו שתות ממה שהוא לשם דהיינו כשמחזירין שש לחמש שהוא שתות ממה שיש בו עתה ושתות מלבר שתות הבא מן החוץ כשיעור השתות שיש בו עכשיו כגון שיחזרו השבע לשש והם סוברים שתוספת ירושלמית היתה שתות מלבר וחזרו השבעה לוגין לששה ונשארו ביצה וחומש ביצה שחזרו לביצה שוחקת ובציפורי הוסיפו שתות מלגו וחזרו הששה לחמשה ונשארה הביצה במקומה ועיקר הדברים כדעת ראשון ומ"מ בזמן הזה שאין לנו לא מדבר ולא ירושלם ולא ציפורי אנו חוזרים לראשונות ומודדין בביצים וצריך למדדה בריוח מפני שהביצים מהן גסות ומהן דקות ואין הדבר משוער בהם כל כך ועיקר השיעור בצמצום הוא בכלי הנעשה בתשבורת על דרך חשבון אצבעיים על אצבעיים כמו שיתבאר בע"ה וכבר כתבנו ענין זה בנוסח זה בעצמו במסכת עירובין פרק שתוף:
+מדה זו אין גודשין אותה שהרי במנחות פרק שתי מדות אמרו שהמדה של כהן גדול בעשירית האיפה היה גדשה בתוכה וכן במדת העומר וכן כתבו רבני אשכנז שאין צריך להדק את הקמח בידיו בתוך המדה אלא קמח כמו שהוא קבוץ מאליו ועוד ראיתי להם בקצת חבוריהם דבר חדוש לומר שהם לשים שתי מדות או שלש ביחד מפני שבזה מתעכב ומשתמר מחמוץ יותר ומה שאמרו קפיזא קפיזא מיירי בתנור קטן שיש עיכוב גדול ברדייתו אבל בפורני שלנו מותר:
+זה שביארנו על מי שלש פחות מכשיעור ואפאו שאם רדה ונתן לסל שהסל מצרפן לחלה ואפילו כעכין שאין נושכות זו בזו הדין כן בכל כלי שיש לו בית קבול שרדה ונתן לתוכו אפילו בית קבול מועט כגון טבלא שיש עליה לבזבזין אבל אם אין עליה לבזבזין הדבר בספק ומתוך כך מפריש בלא ברכה ודברים אלו בין בסל בין בשאר כלים יש מפרשים דוקא ברודה ונותן לאלתר בסל ואף הלשון מוכיח כן ר"ל הרודה ונותן לסל ונראה מדבריהם שאם לא נצטרפו תכף לרדיה כבר הופקעה תורת חלה מהם ואין עוד בהם צירוף ולא עוד אלא שהם גורסין כאן הסל מצרפן דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ ופי' הדברים כלומר שעיקר החיוב הוא משנעשה לחם והיא שעת הרדייה ולמדנו מ"מ שהתנור אינו מצרף ואפילו בככרות הנושכות זו את זו ומ"מ גדולי המחברים פסקו שהככרות הנושכות זו מזו בתנור כל שנתקבץ מהם שיעור חלה מצטרפין בלא סל וכן פירשו סל מצרפן שלש פחות מכשיעור ואפאו ונתן לסל וכן עד שנתקבץ בסל כשיעור חלה:
+המשנה הרביעית והכונה בה כענין החלק השני והוא שאמר רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו וחכמים אומרים שלש נשי' עוסקות בבצק אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה ר' עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין זה הכלל תפח תלטוש בצונן אמר הר"ם רבן גמליאל סובר כי שלש נשים מתעסקות בבצק כולן בזמן אחד ואופות זו אחר זו ואע"פ שישאר הבצק של השלישית עד שיסיקו את התנור פעמים ויאפו בו שתי אפיות ואחר כך תאפה השלישית שאינו בא לידי חמץ בזה השיעור מהזמן וחכמים אין סוברין כך אבל אומרין כי כשהתחיל הראשונה באפייה תשלים השניה בעריכה והשלישית בלישה והתחילה ��שנית לאפות והשלישית בעריכה ותלוש ראשונה פעם שניה וכך עושין ולא יתמהמה הבצק בשום פנים ולא תגביה ממנו היד ואמר ר' עקיבא לרבן גמליאל לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין כי יש תנור שמתחמם בשעה קלה ואחר בהפך וגם כן כשהם העצים יותר יבשים שולט בהן האש במהרה ומן הנשים יש מהן זריזות ויש מהן להפך ואמרו שאין מניחין העיסה כל זה הזמן אלא אם מטילין בהם מים צוננין ומצננין העיסה בהם ודע כי כל עת שהיד מתעסקת בבצק אינו בא לידי חמוץ ואפי' יום אחד שלם והלכה כחכמים:
+אמר המאירי רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת ר"ל לשות ומקטפות כל אחת בשלה ואופות בתנור אחד זו אחר זו ואין כאן חשש חימוץ אע"פ שהשלישית ממתנת בלא התעסקות בבצק משנגמרה לישתה וקטופה כשיעור שלש היסקות ושתי אפיות וכמו שאמרו בתלמוד המערב ראשונה כדי היסק והשניה כדי שני הסקים ואפייה אחת שלישית כדי שלשה הסקים ושתי אפיות ושנו עוד שם ואם עשתה ככר ראשון אחרון כדי שלש הסקות ושלש אפיות והענין הוא ששלשתן לשו וקטפו כאחת וכשנגמרה לישת כולן וקטופן הסיקה הראשונה את התנור שלא היה דרכן להסיק התנור עד לאחר לישה וקטוף והרי שהמתינה הראשונה כדי היסק של עצמה ועושה ככרותיה ונותנת לתנור ראשון ראשון שכך היה מנהגן וכשנגמרה אפייתה עושה היסק אחד ואפייה אחת והשניה מסקת ואח"כ אופה ר"ל שעורכת ונותנת ראשון ראשון לתנור והרי שנעשו שני הסקים ושתי אפיות והשלישית מסקת את התנור והרי נשלמו שלשה הסקים ושתי אפיות ומתחלת לערוך ככרותיה ונותנת ראשון ראשון לתנור והרי כל זמן שעורכת מתעסקת בבצק ומתוך כך אין אפיית עצמה מן המנין אף לככר אחרון וזהו שאמר ואם עשתה ככר ראשון אחרון כלומר שלא נתנתו לתנור ראשון אלא שהיא משהה את הראשון ומניחה אחרון לאפייה הרי נשאר ככר זה בלא התעסקות שלש הסקות ושלש אפיות שהרי אף אפיית עצמה מן המנין:
+וחכ"א שאין להקל כל כך שיתחילו כולן בבת אחת ותהא השלישית ממתנת שיעור מרובה כל כך בלא התעסקות בבצק אלא אחת לשה ואחת מקטפת ואחת אופה ופירוש הדברים אחת לשה תחילה וכשמתחלת לקטף מתחלת חברתה ללוש ושלישית אינה עושה כלום וכשגמרה ראשונה קיטופה ושניה לישתה מתחלת שניה לקטף ושלישית ללוש וראשונה מסקת והדבר ידוע שההיסק נעשה במהירות יותר מן הקטוף ויותר מן הלישה וא"כ כשגמרה זו היסקה והתחילה לאפות עדיין לא נגמרה לישת השלישית ולא קטוף של שניה ונמצאת זו בתחילת אפייתה וזו בסוף קיטופה וזו בסוף לישתה ונמצא אחת לשה ואחת מקטפת ואחת אופה וכשזו הראשונה אופה עורכת ככרותיה ונותנת ראשון ראשון לתנור והרי (שהראשונה) [שהשלישית] ממתנת לתחילת אפייתה היסק שניה ואפייתה והיסק עצמה והם שני הסקים ר"ל הסק שניה והסק עצמה ואפיית שניה ואם עשתה ככר ראשון אחרון נמצאת שלישית ממתנת שני הסקים ושתי אפיות בלא התעסקות וזהו שאמרו בתלמוד המערב על דברי חכמים גמרה זו לישתה וזו קיטופה וזו הסקה ראשונה שוהה כדי הסקה ושניה כדי הסקה ואפיית ראשונה ושלישית שני הסקים ואפייה אחת ואם עשתה ככר ראשון אחרון כדי שני הסקים ושתי אפיות והרי מכל מקום נמצאו בשעת התחלת אפיית הראשונה שלשתן עסוקות בבצק כל אחת בשלה אחת אופה ואחת מקטפת ואחת לשה וחוזרות חלילה ונמצאת שלישית ממתנת שתי אפיות והסק אחד ולפעמים שתי אפיות ושתי הסקות על הדרך שביארנו ואפשר שכל זה בעיסה מועטת כשיעור חלה וכן בתנור קטן כשיעור זה אבל בעיסה גדולה ותנור גדול צריך ל��זהר ביותר אלא שאין ראוי לאשה ללוש ביותר מכשיעור ומ"מ כלל גדול אמרו בגמ' על כל העיסות כל זמן שאדם עסוק בבצק אינו בא לידי חמוץ ופירשו בה גדולי המחברים בפירושי המשנה אפילו יום אחד שלם וכן ראיה ממה שאמרו ל"ט ב' בדלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ ופירשו בהלכות גדולות מפני שזה כעוסק בבצק ויש חולקים לומר שלא נאסר כן אלא בשיעור זמן סדר זה הנזכר כאן בשלש נשים אבל לכל היום לא וזו של דלף שאני שהוא צונן ומצנן ואין הדברים נראין שהרי סתם נאמרה:
+ר' עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוים פירוש על דברי רבן גמליאל הוא משיב שאין ראוי להקל להתחיל באחת ולהמתין השלישית עד שיאפו השתים שאע"פ שאפשר לשיעור זה בלא חימוץ מ"מ יש נשים עצלניות או עצים לחים או תנור שלא הוחם זה כמה ומתוך כך אע"פ שבדיעבד אפשר לסמוך על רבן גמליאל ובשעת הדחק אף לכתחילה הואיל ור' עקיבא מודה בנשים זריזות מ"מ ראוי לעשות כדברי חכמים להסדיר את הענין עד שתהא כל אחת מהן מתעסקת בשלה בלא שום הפסק ומתוך כך אינו בא לידי חמוץ אפילו לזמן מרובה ודוקא בעיסה בשיעור שכחה של אשה אחת שולט בה אבל אם לש עיסה מרובה אע"פ שאין ראוי לעשות כן לא דיה בכך ומ"מ יש מתירין על ידי כלי הנקרא עמלה שהכח שולט בו אף בעיסה מרובה כאשה אחת בעיסה מועטת ויש מפקפקים בה אא"כ בתנאים שהזכרנו עליה למעלה במשנת בצק החרש וחזר אח"כ וכלל שאם מכל מקום תכיר האשה שהעיסה קרובה להתחמץ כגון שראוה מתחלת לתפוח כמנהג העיסה המתחלת להחמיץ תלטוש בצונן ר"ל שתלטוש ידיה במים צוננים ותקטף ותצנן וכן הלכה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת אי זהו שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת אי זהו שאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו לו שערותיו אמר הר"ם פי' כקרני חגבים שתסדק העיסה סדקים דקים כשהתחיל החימוץ להכנס בה ואפי' הם כקרני חגבים והלכה כחכמים:
+אמר המאירי שיאור ישרף והאוכלו פטור כלומר מפני שלא החמיץ כל צרכו אבל סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת מפני שהוא חמץ גמור איזהו שיאור ואיזהו סדוק שיאור כקרני חגבים ר"ל שאין סדקיו רחבים אלא כקרני חגבים וכל שלא הגיעו לזה מצה הוא אע"פ שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מצד פחד שפניו מכסיפים וסידוק הוא שהתרבה בסדקים עד שנתערבו סדקיו זה בזה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים זה וזה חמץ גמור הוא והאוכלו חייב כרת שכל שיש בו סדק חמץ גמור הוא ואיזהו שיאור שהאוכלו פטור שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו והלכה כחכמים ואע"פ שהברייתא שנויה בשם ר' מאיר הואיל ובמשנתינו נשנית בשם חכמים הלכה היא ואף בגמרא אמרו אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקים מלמטה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 49a
+
+המשנה הששית ויתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בזמנן ר' אליעזר בר' צדוק אומר התרומה מלפני השבת וחולין בזמנן אמר הר"ם והלכה כר' אליעזר ב"ר צדוק:
+אמר המאירי ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בזמנם ר' אלעזר בר' צדוק אומר חולין בזמנן והלכה כר' א��עזר בר' צדוק וכבר ביארנוה בכדי צרכה בפרק ראשון ואף היא לא נתחדש עליה בגמרא דבר:
+המשנה השביעית והכונה בה גם כן בענין החלק השלישי והוא שאמר ההולך לשחוט את הפסח ולמול את בנו ולאכול סעודת ארוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו להציל מן הנהר מיד הדליקה מיד המפלת יבטל בלבו לשבות שביתת הרשות יחזור מיד וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה עד כמה הן חוזרין ר' מאיר אומר זה וזה בכביצה ור' יהודה אומ' זה וזה בכזית וחכמים אומרים בשר קדש בכזית וחמץ בכביצה אמר הר"ם ר' מאיר אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה ר"ל שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפירוש רחב בראש מסכת טהרות כך לא יחזור אלא על כביצה ור' יהודה כמו שהאוכל מבשר קדש ומן החמץ כזית לוקה כך יחזור אפי' על כזית ונתנו חכמים מדרגה בין בשר קדש ובין החמץ לפי שהוא חולין והלכה כחכמים:
+אמר המאירי ההולך בארבעה עשר לשחוט את פסחו ולמול את בנו יש מפרשים ולמול דוקא ר"ל שהולך לעשות מילה ופסח ואין יכול לאחר זמן המילה מפני שמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו מלאכול פסחו ולמדנו מדבריהם שאם היה הולך למול את בנו לבד אין הדין כן הואיל ואפשר לו לאחרה ומ"מ אנו מפרשים בה לשחוט את פסחו או למול את בנו שמ"מ הולך הוא לדבר מצוה וכל שהמצוה מוטלת עליו אין אומרין לו לאחרה שהרי אף סעודת אירוסין יכול היה לאחרה וכן עיקר ובשאלתות שאלו אי משום מילה לחוד תיפוק לי' משום פסח שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבתו ופירשוה בזמן הזה או אף בזמן הפסח וכגון שהיו עיניו של תינוק כואבות שלא היה ראוי למולו ושחט את פסחו ונתרפא והוא בא למולו כדי לקיים מצות מילה בזמנה וזה שתפשה בכאב העינים ולא בחולי אחר מפני שכאב העינים כל שעבר הכאב אין צריך עוד להשהותו:
+ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו שהיה מנהגם בשעה שהחתן הולך לקדש את הארוסה עושין לו סעודה בבית חמיו ואח"כ לזמן אחר חוזר לו שם עם סבלונות ועושין לו סעודה אחרת ופי' בגמ' שאף סעודה זו השניה בכלל אלו השנויות במשנתנו שכל שהוא נעשה לחיבת אירוסין מצוה היא והוא שאמרו בתלמוד המערב בא וראה כמה גדול כח השלום שהוקש לשני דברים שיש בהם כרת פסח ומילה:
+ואמר שאם היה עושה אחת מכל אלו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו יעשה שכל שיכול לקיים את שתיהן יש לו להשתדל בכך [ואם לאו] הואיל וביעור חמץ דרבנן אע"פ שקצת מצות אלו דרבנן יבטל בלבו וילך למצותו ואינו מעביר עליהם וקודם איסורו הוא שאם לאחר איסורו הרי אינו ברשותו לבטלו ואינו יכול לשחוט את הפסח וחמץ קיים ועל כל פנים צריך לחזור וממה שאמר ונזכר שיש לו חמץ ולא אמר ונזכר שלא בדק משמע שאין מחמירין עליו כל כך אלא כשיודע כן בודאי הא כל שבספק אף במקום שהות אין מחייבין אותו לחזור:
+היה הולך להציל מן הגויים שהיו רודפים אחר אחד או אחר רבים אם על עסקי ממון אם על עסקי נפשות או מן הנהר או מן הדליקה אפילו היה לו שהות לחזור לביתו ולילך שם לא יחזור אלא יבטל בלבו וילך להציל שאין משהין על הסכנות ואפילו עברה שעת ביטול יעבור בבל יראה ולא יחזור שכל אלו חשש נפשות יש ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש:
+לשבות שביתת הרשות ר"ל שהיה הולך לערב עירובי תחומין כדי לילך למחר ארבעת אלפים אמה לאותו צד ולא היה מכוין בהליכה זו לשום מצוה יחזור מיד ויבער הא אם כונתו למצוה כגון לילך לבית המדרש או לבית האבל או לבית חתנים או להקביל פני רבו או פני חכם הרי זה כדין שאר המצות הנזכרות למעלה ואם אין לו שהות יבטל בלבו וזו לא נשנית כהלכה שהרי לענין פסק לא הוצרכה שהרי אין מערבין עירובין תחומין אלא לדבר מצוה ואם עירב לדבר הרשות אינו עירוב ואע"פ שבקצת ספרי גדולי המחברים נמצא שאם עירב הוי עירוב כבר נתברר שטעות סופר היה ומ"מ בתוספות פירשוה בשיש שם סרך מצוה כגון לשמוח בפסח בבית אוהביו וקרוביו ודברים רחוקים הם:
+כך הוא ענין ביאור משנה זו וכולה הלכה היא:
+ונתגלגל מזה לדבר אחר הדומה במי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ר"ל מאותה שאוכלה בירושלים והם שלמים וכיוצא בהם ונפסלו ביוצא בחוץ למחיצת החומה שהרי נאכלים הם בכל העיר וכל שנפסל ביוצא טעון שריפה וכל שטעון שריפה בקדשים נשרף במקום קדוש דכתיב בקדש באש תשרף כל שנפסל תהא שריפתו בקדש וכן היו שורפין אותו בעצי המערכה ואפי' רצה אחד לשרוף בעצמו אין שומעין לו שלא לבייש את מי שאין לו ואמר שאם עבר צופים והוא כפר קטן שממנו רואין את ירושלים אין מטריחין אותו לחזור ולשרפו לפני הבירה ר"ל בעזרה מעצי המערכה ויתבאר במקום אחר שזה נאמר על אורח שאין לו שם בית אבל אם הוא בביתו בירושלים שורפו בביתו:
+ועד כמה הם חוזרים ר' מאיר אומר זה וזה ר"ל בין בחמץ בין בבשר קדש בכביצה חזרתו כטומאתו וטומאת אוכלין בכביצה ר' יהודה אומר בכזית חזרתו כאיסור אכילתו וחכמים מכריעים ואומרים בשר קדש בכזית משום מעלת קדשים אבל חמץ בכביצה וכן הלכה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה ויש סעודת אירוסין שאינה של מצוה כגון בת תלמיד חכם לעם הארץ או בת כהן אע"פ שאינו תלמיד חכם לישראל עם הארץ ודרך הערה נבאו בהם שאין זיווגם עולה יפה או קוברה או קוברתו קודם זמן או גרושה או זרע אין לה ומ"מ בת כהן לישראל תלמיד חכם הדבר נאה ומתקבל שהכהנים סתמם משתדלים בעסקי שמים ובעניני הוראה ובנותיהם יודעות בטיב תלמידי חכמים ועל זה אמרו הרוצה להתעשר ידבק בזרעו של אהרן שהרי נאמר עליהם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכבר אמר החכם היושר הכנת העושר:
+תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום לסוף מחריב את ביתו מפני שמרגיל עצמו באותם התענוגים ואין לו פנאי להתעסק ולהתעשר עד שיהא בידו להרגילם בביתו והולך לו לכאן ולכאן על משענת כבוד תורה וכדכתיב אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק וגו' לכן עתה יגלו בראש גולים ונמצא מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו בחייו ומייתם את גוזליו בחיי האב ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות עליו ודבריו אינם נשמעים ונמצא מחלל שם שמים ושם אביו שגדלו ושם רבו שלמדו תורה וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות שמתוך מעלתו רוע הנהגתו מפורסמת ביותר ואינה משתכחת ובפרק ארבע מיתות נ"ב ב' אמרו למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ בתחלה דומה לו לקיתון של זהב ספר עמו דומה לו לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לו לקיתון של חרס שכיון שנשבר שוב אין לו תקנה:
+לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם אפילו הוצרך למכור לדבר זה כל מה שיש לו יעשה שאם מת או גולה מובטח לו שבניו ת"ח ואל ישא בת ע"ה שאם מת או גולה בניו עמי הארץ וכן ישתדל כמה שיוכל וישיא בתו לתלמיד חכם משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל ואל ישיא בתו לעם הארץ ולא ישא בת עם הארץ משל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור ואין מתקבל ואם לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור המפורסמים במעלה ומוכתרים במדות לא מצא מהם או שאי אפשר לו ישא בת ראשי כנסיות שאף הם על כל פנים בעלי מדות הם ומוכתרים בקצת מעלות לא מצא מהם או שאי אפשר לו ישא בת גבאי צדקה לא מצא מהם ישא בת מלמדי תינוקות ובשום פנים לא ישא בת עם הארץ שהם שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהם הוא אומר ארור שוכב עם בהמה:
+
+Daf 49b
+
+עם הארץ במקום שאין גדול ממנו עמו אסור לאכול בשר שכמה ספקות מזדמנות בשחיטה ובטרפות ובמליחת בשר ובתערובות אוכלין והוא אינו יודע דרך צחות אמרו זאת תורת הבהמה כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר ושאינו עוסק בתורה אינו אוכל בשר:
+עם הארץ פעמים שמותר לנחרו אף ביום הכפורים שחל להיות בשבת שהרי אינו יודע טיבן של מצות ודרכי הדתות ונמשך אחר טבעו כבהמה ופעמים שימצאוהו רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורשה ויהא מותר להרגו אף בשבת כמו שהתבאר במקומו ואע"פ שאף בחכם שאירע לו כן עושין לו כן מ"מ אין ספק עליו בדברים אלו חס ושלום ומ"מ יש מפרשים מתוך כך עם הארץ אף כשנראהו בדרך עם איזו ערוה חושדין אותו שבדעתו לאנוס ודנין אותו במחשבתנו כאותם שמותר להרגם ולא נאמרה לעשות בו מעשה שאין הורגין על האומד אלא שמותר להחזיקו בכך וראוי ליתן לב על כך ודרך צחות והפלגת דברים אמרו בה רבי אמור לשחטו ואמר להם זה טעון ברכה וזה אין טעון ברכה וזה כולו דרך צחות שאף השוחטו אף לכוונת אכילה אין בו ברכה אין זה מברך אלא מנאץ ואע"פ שאין לאו באכילת בשר מהלכי שתים מ"מ איסור יש בו כמו שהתבאר במקומו וכן אמרו מותר לקרעו כדג כלומר אף במיתה מנוולת ומה שאמרו מגבו כלומר הכאה שלא תהא בה רפואה וכמו שאמרו קרעו כדג מגבו מטמא באהל אע"פ שמפרפר ואסור להתלוות עמו בדרך מחשד שפיכות דמים על חיי עצמו לא חס על חיי חברו לא כל שכן:
+כל המשיא בתו לעם הארץ כאלו כופתה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בשת אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בשת ומ"מ עם הארץ שאינו מלוכלך במדות צריכים אנו להזהר שלא לביישו דרך הפלגה אמרו כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו כלומר שאף היא היתה ראויה לו שנאמר מורשה קהלת יעקב ר"ל ההמון אל תקרי מורשה אלא מאורשה כלומר שהיא ארוסה של עם הארץ גם כן אלא שלא נכנסה עמו לחופה:
+מ"מ תלמיד חכם צריך לו להזהר ולהשמר ממנו ושלא לבטוח בו מפני שתכלית שנאה יש לו עליו מצד קנאתו כשרואה בפחיתותו ומכיר במעלת שכנגדו ונעשית בשרו חידודין חידודין בפירוש אמרו גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל ונשותיהם יותר מהם מפני שמדת הקנאה מתגברת בהם ושנה פירש ונעשה עם הארץ יותר מכלם מפני שיודע כמה נבזים עמי הארץ בעיניהם של תלמידי חכמים דרך צחות אמרו אמר ר' עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור שנושך נשיכה גדולה ושובר עצם עכשיו אני אומר מי יתן לי עם הארץ ואנשכנו ככלב ויש גורסין אף בזו כחמור ובמסכת שבת ס"ג א' אמרו אם תלמיד חכם נחש הוא חגרהו על מתניך אם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו:
+ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ר"ל שאין מזמנין אותו לעדות לשום דבר ואין מקבלין ממנו עדות ר"ל אם נזדמן לשם מאליו נראה מפני שמן הסתם חושדין אותו על השבועה ועל הגזל ודנין אותו פסול לעדות לגמרי וקשה לפרש אחר שאין מקבלין ממנו עדות כלל מה הוצרך לומר שאין מוסרין לו כלומר שאין מזמנין אותו להעיד ונראה לי שאין מוסרין לו עדות על קבלת עדות נאמר שאין מצרפין אותו להיותו נמנה עם שלשה לקבל עדות אחרים אע"פ שאין אחד מצוי לחטוא בפני שנים שמאחר שאין עדותו עדות אף קבלת עדותו אינה קבלה ואין מגלין לו את הסוד שמחזיקין אותו כהולך רכיל מגלה סוד ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים מפני שחשוד על הגזל ועל הגניבה ומטעם זה גם כן אין מוסרין לו קופה של צדקה והוא הדין שאין ממנין אותו פרנס על הצבור ובכלל זה היא ואין מתלוין עמו בדרך מפני שחשוד הוא על שפיכות דמים ועל העריות ומ"מ מכריזין על אבדתו זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל לה וכתיב יכין וצדיק ילבש ואין הלכה כדברי האומר אין מכריזין על אבדתו:
+ולענין ביאור מיהא לא הכרזה ממש היא שאם יודע של מי היא אין מקום להכרזה ושמא תאמר שאם הכרזנו ונודע שהיא של עם הארץ אין מחזירין אותה חס ושלום שזו ודאי לא חלקו בה אלא פירושו אין מחזרין על הצלת אבדתו שאם ראה חמורו תועה והוא מכיר שהוא של עם הארץ אינו חייב לחזר אחריה ולשון הכרזה בכאן הוא שאינו הומה עליה להשמיע קולו להשתדל בחזרתה ומ"מ הלכה שחייב הוא לחזר אחריה כמו שכתבנו:
+עם הארץ זה שהזכרנו ענינו שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא במצות ולא בדרך ארץ ומתוך כך חושדים אותו על כל הדברים על הדרך שהזכרנו ופסול לעדות לגמרי כמו שהתבאר בסוף ראשון של קדושין והוא שאמרו שם כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב ואמר ר' יוחנן ופסול לעדות ומ"מ יש כת אחרת של עמי הארץ שאינם לא במקרא ולא במשנה אלא שמ"מ עוסקים ביישובו של עולם וישנם במצות ובדרך ארץ וכת זו חומלין עליה ודנין אותה כישראל גמור לכל הדברים כשאר העם ואין חושדין אותם בשום דבר ומקבלין עדותן לכתחילה ומשום איבה וכן שאר הדברים ועל זו אמרו במסכת חגיגה כ"ב א' כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כר' יוסי שהוא חושש לאיבה כמו שהוזכר שם זהו דעת גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי הרבנים סוברים שזו של חגיגה חולקת עם זו של פסחים שר' יוסי חושש לאיבה ומתיר לכתחילה וכאן לא חששו לאיבה וזו שנאמרה כאן לכתחילה נאמרה ומ"מ שתיהן בישנן בדרך ארץ ובמצות הם שנויות ואע"פ כן לדעת סוגיא זו לכתחילה לא וכן אין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים ועל קופה של צדקה שמתוך טרחו ועמלו יורה היתר לעצמו ואין מתלוין עמו בדרך שאינו יודע חומר שפיכת דמים וסבור שאין העמידה על דם רעהו קרויה שפיכות דמים הואיל ואינו עושה וכן בעדות לכתחילה לא שאינו יודע בהלכות עדות ואף הם מודים שכל שאינו אף במצות ודרך ארץ פסול הוא לעדות אף בדיעבד וכמו שהוזכרה בראשון של קדושין בהדיא כמו שביארנו שם ועיקר הדברים כדעת ראשון ודבר למד מענינו שהרי זו שאמרו מותר לנחרו ומותר לקרעו בלי ספק בשאינו במצות ובדרך ארץ היא אמורה:
+שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן ואינם רשאין ליחלק ושיעור אכילה המחייבת לכך בכזית ואע"פ שכתוב ואכלת ושבעת וברכת לא נאמרה אלא על השתיה וכמו שאמרו ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילת כזית קרויה אכילה ואין אנו אחראין לאכילת שובע וכבר ביארנוה במקומה במסכת ברכות וכן ביארנו שעל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת ועל שמועות טובות מברך הטוב והמטיב:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+
+Daf 50a
+
+מקום שנהגו וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק החמישי שבזאת המסכתא שבא לבאר דין איסור מלאכה בארבעה עשר ושזה הפרק אמנם יסוד ענינו לבאר זה החלק לבד אלא שעל ידי שתלה מקצת דברים שבענין זה במנהג הזכיר בו הרבה דברים שלא מכוונת המסכתא שהן תלויות במנהג גם כן ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אחד במה שהוא עיקר הכונה לבאר דין מלאכה בי"ד והשני לבאר הדברים שנתגלגלו על ידי זה מן הדברים התלויים במנהג גם כן:
+ובמשנה הראשונה החל לבאר החלק הראשון והוא שאמר מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת אמר הר"ם לפי שאמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם שהוא מורה כי כשהלך ממקום שאין עושין למקום שעושין אינו עושה התנה ואמר כי זה הדין לא שייך והעיקר אל ישנה אדם מפני המחלוקת ומה שהכריחנו לחייבו שלא לעשות במקום שעושין כל זה אינו נראה שנוי שיבא ממנו מחלוקת אבל השנוי הוא אם יעשה במקום שאין עושין או יעשה דבר משונה ממעשיהם או ימחה בהם אבל הבטלה אין בה מחלוקת:
+אמר המאירי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין ר"ל עד חצות היום ומקום שנהגו שלא לעשות אף עד חצות כדי שלא ימשך אחר המלאכה ויבא לידי שכחת ביעור חמץ אין עושין הא מחצות ולמעלה אין הדבר תלוי במנהג אלא בכל מקום אין עושין ופירשו בתלמוד המערב הטעם אינו דין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא עוסק במלאכתו ואע"פ שתמיד נשחט כל השנה בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ובערבי פסחים נשחט (בשש) [בשבע] ומחצה וקרב (בשבע) [בשמונה] ומחצה והפסח אחריו כמו שיתבאר בפסח שני מ"מ כבר אמרו שם הדא דתימא למצוה אבל לעכב תנינן שחטו קודם חצות פסול לאחר חצות מיד וקודם תמיד כשר ומכיון שהוא כשר אף הוא קרוי זמן הפסח ואינו בדין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא עוסק במלאכתו:
+ומכאן דקדקו קצת מחברים שבזמן הזה שאין בו קרבן אף מחצות ולמעלה תלוי במנהג עד המנחה שמן המנחה ולמעלה מיהא אף שאר ערבי ימים טובים נאסרו הא עד המנחה מיהא תלוי במנהג ואין הדברים נראין שלא הזכירו טעם זה בתלמוד המערב אלא להפליג באיסור אבל מתחילה עיקר הכונה צריך הוא להשתדל שלא להתרשל בענין הגעלה וביעור והכנת מצה ומרור וחרוסת שאדם צריך לטרוח בהם מוסף על שאר צרכי ימים טובים ועוד שהרי בכמה דברים העמידו התקנות אף לאחר חורבן וכן כל דבר שבמנין אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה והרי מצינו בפרק זה שר' מאיר וחכמים נחלקו בגמר מלאכה והתחלתה ולא נחלקו על זמן בית המקדש שהרי בימיו של ר' מאיר לא היה בית המקדש קיים אלא ודאי אף בזמן הזה כן וכן ראיה ממה שאמרו בפרק אחרון ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך ונסתפק להם אם משום פסח אם משום מצה ואמר על זה רב ששת הוה יתיב בתעניתא כולי יומא ואמרו נימא ס"ל דמשום פסח הוא וס"ל כמ"ד מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית שהוא כשר ואע"פ שתירצה שלא מטעם זה היה אלא מפני שהוא אסטניס ואילו היה אוכל בשחרית לא היה אוכל בערב מ"מ משמע שאילו היה הטעם משום פסח לדעת האומר שזמנו כך היום ראוי היה לו להתענות כל היום אע"פ שבטל קרבן וכן הדין לדעת פסק שזמנו מחצות ולמעלה צריך להתענות מחצות ולמעלה אילו היה משום פסח אע"פ שאין כאן קרבן וכן הדין באיסור מלאכה שהיא לדעת תלמוד המערב משום פסח שאף בזמן שאין פסח אסור וכל שכן שיש בזו צירוף שאר דברים כגון צורך טורח הגעלה וביעור והכנת מצה ומרור וחרוסת על הדרך שביארנו:
+ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין לו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואין עושין אם במקום שעושין מצד חומרי מקום שיצא משם ואם במקום שאין עושין מצד חומרי מקום שהלך לשם ומה שאמר ואל ישנה אדם מפני המחלוקת א"א לפרשה בדרך אחר אלא על אחת מהן וכשתפרשנה על הראשונה ר"ל ממקום שעושין למקום שאין עושין פירושו אל ישנה אדם לעשות מלאכה בכאן מפני המחלוקת שכשיראוהו עושה מלאכה והם אינם עושים והם בטלים ועוסקים בצרכי יום טוב מבזים אותו ומעמעמים עליו וכשתפרשהו על האחרונה ר"ל ממקום שאין עושין למקום שעושין אף בזו אל יעשה וא"ת והרי נמצא משנה שהם עושים מלאכה והוא יושב ובטל ויש כאן מחלוקת וכבר אמרת אל ישנה אדם מפני המחלוקת כך פירושו זו שאמרנו להחזיק כמנהג מקומו ושלא לעשות אף במקום שעושין אל ישנה בו מצד יראת מחלוקת שאין בזו מחלוקת כלל שכל האחרים שרואים אותו בטל אין דנין אותו שמצד איסור הוא נמנע אלא אפשר שאין לו מה לעשות או שאינו בריא וכמה בטלני איכא בשוקא שאין אדם נותן לב עליהם למה הם מתבטלים:
+זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא אלא שבענין חומרי מקום שיצא ושהלך צריך לבאר קצת תנאים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת דינים אלו עם שאר דברים שנתגלגלו בהם אלו הם:
+
+Daf 50b
+
+ערבי שבתות וערבי ימים טובים אף הם אסורים בעשיית מלאכה אלא שלא נאסרו אלא מן המנחה ולמעלה ונמצא שערב הפסח חמור מהם שבערב הפסח איסורו מחצות ולמעלה ובשאר ערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה ויש בהם גם כן הפרש אחר שבשאר ערבי שבתות וימים טובים אם עבר ועשה אף מן המנחה ולמעלה אין מנדין אותו אלא שאמרו עליו שאינו רואה סימן ברכה לעולם וכן שגוערים בו ומבטלים אותו ובערב הפסח אם עשה מחצות ולמעלה מנדין אותו או מכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו הואיל ובזמן שבית המקדש קיים היתה בו חגיגה ושחיטת קרבן:
+ולענין ביאור מה ששאלו בגמ' מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי דהא תניא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם כך פירושו שכל מנהג אינו כלום אא"כ הוא נתלה בעיקר איסור או של תורה או של חכמים או שנעשה לגדר של איסור וא"כ בערב הפסח קודם חצות הוזכר בו איסור מתורת מנהג אחר שמחצות ולמעלה יש שם עיקר איסור לכל מדברי סופרים ומעתה אף בערבי שבתות וימים טובים יש בהם עיקר איסור מן המנחה ולמעלה לכל ולמה לא הוזכר בו איסור מחמת מנהג קודם המנחה ותירץ לו שבודאי הדין כך הוא שכל מקום שנהוג בו איסור בערבי שבתות וימים טובים קודם המנחה מתורת מנהג אסור בהם אלא שסתם המקומות אין להם מנהג קבוע בכך ומ"מ משנתנו לא היתה עיקר הכונה ללמדנו איסור שקודם חצות הבא מתורת מנהג אלא זמן עיקר האיסור שבשאר ערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובזה מחצות ולמעלה וכן שעיקר איסורו חמור מעיקר איסור שאר ערבי ימים טובים שבשאר ערבי ימים טובים אין שם נדוי ולא מכת מרדות ובזו יש שם נדוי או מכת מרדות במקומו:
+זה שהשוינו את המדה בין נדוי למכת מרדות לומר שכל שאמרו שהוא בר נדוי אם רצו שלא לנדותו אלא להכותו מכת מרדות עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו כך נראה דעת גדולי המחברים ועל זה כתבו שכל מצות שמדבריהם אם עבר עליהם מכין אותו מנת מרדות ומ"מ חכמי הדורות כתבו שכל שאסור מדבריהם במה שאין לו עיקר בתורה כגון מלאכה של ערבי פסחים ושל יום טוב שני מנדין אותו אבל כל שאסור מדבריהם במה שיש לו עיקר בתורה כגון מבשל בשבת בחמי טבריא שעיקר בשול אסור מן התורה אלא שבחמי טבריה אין איסורו אלא מדברי סופרים מכין אותו מכת מרדות הואיל ובעיקר בישול לוקה מן התורה בבשול שמדבריהם מכין אותו מכת מרדות ולמטה נ"ב א' בשמועת מימנו אניגודא וכו' נאריך בזה יותר:
+מנחה זו שממנה ולמעלה נאסרה מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים נסתפקו בה קצת מפרשים אם היא מנחה גדולה או קטנה ומכריעים בה שממנחה גדולה הוא נאסר ממה שאמרו בגמ' התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה שרי הכא מחצות אסור והם מפרשים סמוך למנחה מחצות ולמעלה שהוא שש ומחצה שהיה תמיד נשחט בערב הפסח [שחל בע"ש] וזהו סמוך לה ואין בין חצות למנחה אלא חצי שעה ולדעת זה אין צריך לטרוח ולפרש מה ששאלו בגמ' מאי איריא ערבי פסחים וכו' שלדעת המקשה חצות דוקא ושש ומחצה הרי הוא כשיעור אחד שאין לדקדק בחצי שעה וא"כ מאי איריא וכו' ותירץ לו שבא ללמד אותו זמן אע"פ שהוא מועט ר"ל חצי השעה או שבא ללמד חומר שבעיקר האיסור על הדרך שביארנו ומ"מ רוב מפרשים כתבוה במנחה קטנה שהיא מתשע שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה מתשע שעות ולמעלה שהיא תחילת שעה עשירית וכן פירשוה גדולי הפוסקים לענין אכילה בערבי פסחים כמו שיתבאר:
+תענית צבור אע"פ שאין לאיסור מלאכה שבו עיקר מן התורה אף לעצומו מ"מ יש איסור סופרים בו בתעניות אחרונות ומתוך כך ייעדו עליו כאן שאינו רואה סימן ברכה לעולם ואני תמה ומאחר שיש שם איסור סופרים היאך אינו בעונש בית דין כשאר איסורין אפשר שאינו איסור גמור אלא כעין מלאכה של ערבי שבתות וערבי ימים טובים או שמא לדעתי בשאר תעניות שאין בהם איסור מלאכה נאמרה ונדנוד עבירה שבו פירושו בשעת תפלה וכן נראה מלשון תלמוד המערב הכתוב למטה בסמוך לזה ושעת תפלה ודאי יש נדנוד עבירה בעשיית מלאכה שבו מפני שכל שלבו להוט למלאכה אין לבו לשמים כל כך ומתוך כך ייעדו עליו שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם:
+מוצאי שבתות ומוצאי ימים טובים אף הם יש להם איסור בעשיית מלאכה מתורת מנהג שכל שבעצומו של יום יש בו עיקר איסור יש צד איסור בתוספת חול שלו ואם נהגו להאריך בתוספת זה אסור להקל בכל מה שנהגו ואם עשה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה ובתלמוד המערב אמרו נשייא דנהיגן דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהג ודלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא ר"ל עד שיצאו מבית הכנסת וישלימו סדר כל מה שהורגלו לומר בו במוצאי שבת מנהג בשני ובחמישי עד דיתפני תעניתא ר"ל סדר מה שנוהגים להאריך בסליחות ובתחנות מנהג ואסור לבטלו ר"ל אפילו לא היה תענית צבור לגמרי הואיל ומ"מ צבור מתענין בו שאילו תענית צבור גמור על הדרך שביארנוהו במקומו אינו תלוי במנהג נשים שהרי ייעדנו עליו שאינו רואה סימן ברכה לעולם כמו שכתבנו ותענית צבור הוא מאותן שמתענין על הגשמים שלש אמצעיות ושבע אחרונות ובארץ ישראל הא בשאר הארצות כבר אמרו שאין חומר תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד:
+כל שנמנע מעשיית מלאכה בערבי שבתות וימים טובים לכבוד שבת ויום טוב כגון שהיה עושה מלאכה כל השבוע ואינו עושה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים הרי זה קרוי זריז ונשכר ואם היה נמנע ממלאכה כל השבוע מצד שהוא מפונק ובעל תענוג אע"פ שבערבי שבתות וימים טובים גם כן הוא נמנע מצד תענוג הרי זה מ"מ קיים מצוה שלא לשמה ונקרא שפל ונשכר והוא שאמרו הני נשי דמחוזא אע"ג דהאי דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא משום מפנקותא דהא כל יומא נמי לא עבדן אפילו הכי שפל ונשכר קרינא ביה ויש במדות אלו זריז ומפסיד שפל ומפסיד כיצד היה עושה כל השבוע ועושה אף בערב שבת ויום טוב הרי זה זריז ומפסיד לא היה עושה כל השבוע ועושה בערב שבת אוי לו ולמזלו והרי זה שפל ומפסיד:
+למדת מ"מ שאף העוסק בתורה ובמצות שלא לשמה יש לו שכר אלא שאין כל מדרגות שלא לשמה שוות יש שעושה מיראה ואחר שאינו עושה מאהבה קרוי שלא לשמה ומ"מ כל שמיראה מכוין הוא למצוה ועליו אמרו רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה ר"ל שהעושה מאהבה עליו נאמר גדול מעל שמים חסדך ופרשו בו מקצת גדולי הדור שהוא ראוי לנס והקב"ה משנה תפקידם של מערכות הכוכבים בשבילם והעושה מיראה עד שמים שאף זו מדה מעולה היא ועליה אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמן שבודאי יבא מתוכן לשמה ר"ל לעשות מאהבה ויש שלא לשמה שהוא להנאת עצמו כגון ביטול מלאכה של בני מחוזא שהזכרנו וזו אינו במדרגה האחרת אלא שמ"מ יש בה מדה והוא קרוי שפל ונשכר כמו שביארנו שאפשר שעל ידה יתעורר לעשותה לשמה אע"פ שאין זה ודאי הא מ"מ כל שעוסק בה להתגאות ולהתגדל על שכניו וחבריו הרי זו מדה רעה ועליה אמרו במקום אחר העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא:
+לעולם יהא אדם זריז ללמוד אומנות שאם חס ושלום יעני לא יהא צריך למלאכה נמבזה במעט ריוח ודרך הערה אמרו המצפה לשכר אשתו ורחים אינו רואה סימן ברכה לעולם ופירשו בו שכר אשתו מתקלתא כלומר שאינה בקיאה במלאכת יד בתוך ביתה וצריכה לילך מבית לבית עם המאזנים לכל הצריכים לשקול וכיוצא בזה שהוא בזוי גדול ושכר מועט ורחיים הוא שמשכירין הרחיים של יד והוא טורח גדול וריוח מועט הא כל שהוא נעשה דרך סחורה ומקח וממכר שבח הוא אף לנשים שנאמר סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני ואף בסחורה ראוי לו להזהר שלא להתעסק בסחורות שמראות המייה גדולה והם ענין מועט והוא שאמרו המשתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה הואיל ונפיש אפחזייהו וזוטר רווחייהו וכן אמרו תגרי סמטא ר"ל שמוכרים במבואות הסמוכים לרה"ר דרך המייה ופרסום אינם רואים סימן ברכה וכל שכן בדברים שיש בהם נדנוד עבירה והוא שאמרו מגדלי בהמה דקה ר"ל בישוב שנמצאו מזיקות בשדות אחרים וקוצצי אילנות טובות למכרם והנותנים עיניהם בחלק יפה ר"ל שמקפידים על חלק יפה כשחולקים עם אחרים אינם רואים סימן ברכה:
+ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה ואלו הן שכר מתורגמנין העומדים לפני החכם בשבתות ובימים טובים מפני שנראה כשכר שבת שכר מעות יתומים שקבלם למחצה שכר ומפני שאינם בני מחילה והם משתכרים בדמיהם יותר מדאי שכר מעות הבאים ממדינת הים מפני שמוסר עצמו לסכנות ולאו כל יומא ויומא מתרחיש ניסא שכר סופרים שלא לשם מצוה וכמו שאמרו כותבי ספרים תפלין ומזוזות הם ותגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת אין רואין סימן ברכה לעולם מפני שסתמן שלא לשמה ולכונת ריוח המעות לבד ואם עושין לשמה להזמין הדברים לצריכים להם וכיוצא בזו רואין:
+כבר ביארנו שכל שיש לאיסורו עיקר לתלות בו אפילו מדברי סופרים ונהגו בו בתוספת אסור להקל אף בתוספת ומתורת מנהג וכבר ידעת מה שאמרו בראשון של שבת י"ט א' אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת ומצור לצידן אף בערב שבת מותר שהיה יום השוק של צידן בערב שבת ולא היה מצור לצידן אלא שיעור מועט ומ"מ אם קבלו עליהם לאסור מתורת מנהג כדי שלא להתרשל בצרכי שבת אסור להם להקל ולא סוף דבר להם אלא אף לבניהם אחריהם שכל קבלה סתם דעת המקבלים עליהם על כך והוא שאמרו בני בישן נהוג דלא אזלי מצור לצידן במעלי שבתא אתו בניהו לקמיה דר' יוחנן אמרו ליה אבהתין הוה אפשר להו אנן לא אפשר לן ר"ל שהם היו עשירים אמר להו כבר קבלו עליכם אבותיכם וכתיב שמע בני מוסר אביך:
+
+Daf 51a
+
+בני אדם שהיו נוהגים במנהג שיש באותו מנהג חשש איסור אע"פ שמנהגם מ"מ חומרא הוא הואיל ואפשר לבא ממנו לידי מכשול אין חוששין לו ומבטלין אותו בפניהם מעתה כבר ידעת שעיסת האורז פטורה מן החלה מקום שאינן בני תורה שנהגו להפריש חלה מן האורז רואים אם רובם אוכלים אורז מניחים מנהגם במקומו שאם נזיזם ממנו תורת חלה משתכחת מהם ואם רובם אוכלים מחמשת המינים מסלקים אותם ממנהגם שמא יבאו מזה להפריש ממנה על התבואה ונמצא מן הפטור על החיוב ועיסתם טבל בידם או מן התבואה עליה ונמצא מן החיוב על הפטור וחלתם טבל ביד כהן ושמא תאמר אף בחמשת המינים נחוש עליהם שמא יפרישו ממין על שאינו מינו אפשר שמחמשת המינים הואיל וכתובים הם בהדיא הכל יודעים שקצתן מינים בפני עצמן אבל אורז ודוחן וקטניות סבורים הם שבטלים הם אצל איזה מחמשת המינים ליקרא מינו לתרום מזה על זה:
+היו נוהגים בדבר שאין בו חשש לבא ממנו לידי מכשול אם היה המנהג בטעות והוא שהיו סוברים בו שהוא אסור מתירין אותו בכל ענין ואין חוששין לו אבל אם היו יודעין בהיתרו ואעפ"כ נהגו בו איסור מנהג הוא ואסור לבטלו להם והוא שאמרו בתלמוד המערב כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל שיודע שהוא מותר ואעפ"כ נהגו בו איסור נשאל ואין מתירין לו וזה שאמרו נשאל ומתירין לו לא סוף דבר על ידי שהם שואלין בה אלא אף בלא שאלה כן ומתוך שבסופה אמרו נשאל ואין מתירין לו כלומר שאף על ידי שהוא שואל בכך אין מתירין נקט ליה רישא בנשאל:
+ודברים אלו ענינם להתירם או שלא להתירם לבעלי המנהג אבל להתיר לעצמנו אותו דבר שנהגו בו איסור במקומם ובפניהם אם אינם בני תורה אסור לזה שבא במקומם לאכלו בפניהם אחר שאינו מנהג טעות שחוששין להם [שיבואו] לדמות דבר לדבר ולהקל בדברים האסורים ושלא בפניהם מותר אע"פ שהוא במקומם ואם הם בני תורה אף בפניהם מותר ומ"מ דוקא בשזה שבא דעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור נוהג כמותם בין לאיסור בין להיתר ודבר זה בשדעתו לחזור אתה למד אותו ממה שאמרו למטה ברבה בר בר חנא דאכל דאייתרא והקשו עליו מחומרי מקום שהלך לשם ותירץ בה משום דדעתו לחזור הוה ובשאין דעתו לחזור אתה למד אותו ממה שאמרו בראשון של חולין י"ח ב' כי סליק ר' זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל וכשהקשו לו ממקום שיצא תירץ בה דלא היה דעתו לחזור א"כ במה אמרו במשנתנו נותנין לו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך הרי אם דעתו לחזור אין לו אצל חומרי מקום שהלך כלום אלא במקום עמי הארץ ובפניהם ומשנתנו סתם נאמרה ואף במקום תורה ואם שאין דעתו לחזור הרי אין לו אצל חומרי מקום שיצא כלום נראין הדברים בשדעתו לחזור ואינו מתכוון לקבוע דירה כאן אלא שמ"מ אין דעתו לחזור אלא לאחר שלשים שמאחר שדעתו להתעכב שם שלשים יום הרי הוא בדין בבי העיר בקצת ענינים וכן הוא ממקום שלו ��חר שיחזור לאחר שלשים וראוי לחומרי שני המקומות אבל אם אין דעתו לחזור אלא שרוצה להתעכב כאן לקביעות דירה פקע ממנו מנהג מקומו לגמרי כמו שביארנו ונמצא לדעת זה שכל שדעתו לחזור תוך שלשים אין לו חומרי מקום שהלך כלל אלא בשאינן בני תורה ובפניהם על הדרך שכתבנו ואם אין דעתו לחזור אלא שבא לקבוע דירתו כאן אין לו חומרי מקום שיצא כלל ואם דעתו לחזור ואינו בא בכאן להשתקע ולקביעות דירה אלא שדעתו להתעכב כאן שלשים יום או יותר בזו נותנין לו חומרי שניהם וזהו ענין משנתנו ואף הלשון מוכיח כן שכל שהלך למקום אחר למלאכה לא ליום אחד ולא לזמן קצר כל כך הוא הולך אלא כך דרכם שבני הכפרים אין ביניהם בעלי אומנות ובאים שם אומנים מן העיירות ועומדים שם עד שמשלימים מלאכת כל הכפר כל אחד באומנותו ואח"כ חוזרין להם כך נראה לי ואף קצת רבותי הורו בה וכן מצאנוה רמוזה אח"כ בשם גדולי המפרשים:
+שני אחים מותר להם לרחוץ כאחד ואין כאן משום פריצות וחשש הרהורי עבירה והוא שאמרו עם הכל אדם רוחץ חוץ מחמיו ובעל אחותו שמתוך ראייתם זוכר את אחותו ואת אשתו ומחשבות ממשמשות ובאות ועם אביו אסור מחשש פריקת עול יראה ומ"מ אם היה אביו צריך לו לשמשו מותר וכן הדין בתלמיד עם רבו והוזכר בכאן שבכבול והוא מקום שאינם בני תורה לא היו נוהגים לרחוץ שני אחים כאחד ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שרחצו שם שניהם כאחד ולעזה עליהם מדינה ואמרו מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר מותרין אתם אלא שמתורת מנהג אתם נוהגים באיסור ואנו אין לנו אחר שדעתנו לחזור מפני שלא היו בני תורה ולא היה להם להתיר מנהג איסורם בפניהם אחר שלא היה מנהג טעות ואף מדינות הגדולות אע"פ שא"א שאין בהם בני תורה כל שאין החכמים הגדולים מצויים לשם הרי הן כשאינן בני תורה שבני מדינה רבים הם ואין נשמעים אלא לחכמים והוא שאמרו שמותר לצאת בקורדקסין בשבת והוא מין של סנדלים ונקראין בלשון לועזית באטינש שאין לחוש להם שמא ישלפו ויבא להביאם ברה"ר ומ"מ לא היו נוהגים להביאם בעיר אחת ששמה יוכני ויש גורסין יבנה אלא שאין זו יבנה המיוחסת למושב הבתי דינין ויש גורסין בה בירי ומעשה ביהודה והלל שהיו יוצאין בקורדקסין ולעזה להם מדינה לומר לא ראינו כך מימינו ושמטום ונתנום לעבדיהם ולא רצו לומר מותרין אתם על הדרך שביארנו שבני מדינה הואיל ואין החכמים מצויים שם לקבוע פרקם הרי הם כשאינם בני תורה וכן אמרו שמותר לישב בשבת על ספסלי עכו"ם שמוכרים בהם סחורה ואין כאן משום חשד מקח וממכר ובעכו נוהגים בזה איסור ומעשה ברבן גמליאל שישב על גבי ספסלי עכו"ם בעכו ולעזה עליו מדינה ונשמט וישב על הקרקע ולא רצה לומר מותרין אתם על הדרך שביארנו:
+שני מקומות יש בקיבה שהאחד עשוי כקשת והאחד עשוי כיתר שעל הקשת ויש חלב בשני מקומות הללו ושעל הקשת אסור לגמרי ושעל היתר הוא תלוי במנהג יש מקומות שנהגו בו היתר ויש מקומות שנהגו בו איסור ובבבל נהגו בו איסור וכשירד רבה בר בר חנא מארץ ישראל לבבל היה אוכל ממנו כמנהג מקומו מפני שדעתו לחזור היה ואחר שהיה במקום בני תורה אף בפניהם היה יכול לאכלו וכשבאו לפניו רב אויא ורבא בר רב חנין כשראה אותם נכנסים כסה את החלב שלא יראוהו וכשספרו הדברים לאביי אמר להם שווינכו כותאי כלומר כאילו אינכם בני תורה שלא לאכלו בפניכם הא מ"מ אלמלא שדעתו לחזור איסור היה [נוהג] בו מתורת חומרי מקום שהלך על הדרך שכתבנו ואע"פ שהיה הוא מארץ ישראל ובני בבל כפופים להם מצד מעלתם שהם מומחים וסמוכים אע"פ שראש גולה שבבבל מופלג מנשיא שבארץ ישראל דהכא שבט והתם מחוקק סנהדרין ה' א' והיה לנו לומר שאף כשאין דעתו לחזור לא יהא כפוף למנהג מקום זה אין הלכה כן ואין חילוק בין בבל לארץ ישראל והכל תלוי בדעתו לחזור על הדרך שביארנו:
+ויש דברים שאף בדעתו לחזור צריך לחומרי מקום שהלך והוא בבא מארץ ישראל לבבל שאסור ביום טוב שני של גליות מפני שהוא מנהג כל הגולה ואין לפרוץ בו ומ"מ במדבר מותר אף באין דעתו לחזור שמאחר שעדיין לא הגיע לישוב עדיין לא הוקבע להיות כמותם והוא שאמרו למטה במדבר מותר בישוב אסור וכן התבאר במסכת חולין שכל שהוא חוץ לתחום העיר אינו בתורת חומרי אותה העיר והוא שאמרו שם בפרק כל הבשר בסורא לא אכלי כחלי רמי בר יחזקאל מפומבדיתא אקלע לסורא במעלי יומא דכפורי אפיקו כולי עלמא לכחלייהו ושדינהו אתא איהו לקטינהו ואכלינהו אתיוה לקמיה דרב חסדא אמר ליה ולית לך נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו ולשיטתנו זו נאמרה כשלא היה דעתו לחזור עד לאחר שלשים ואע"פ שאכילתו היתה בתוך שלשים שהרי כששאלו לו אמאי לא רמית חוטי דתכלתא אמר להו טלית שאולה היא וכל שלשים יום פטורה מ"מ היה דעתו להתעכב שם שלשים יום אלא שלאחר שלשים היה דעתו לחזור שאם לא היה דעתו לחזור אלא שתהא דעתו לקבוע דירה כאן הרי הוא כבני העיר לעולם ואף חוץ לתחום אסור לו וכן לענין יום טוב שני כל שהגיע לישוב ואין דעתו לחזור אף במדבר אסור מפני שהוקבע לו ביניהם לכל הדברים אף להפקיעו מחומרי מקומו וכמו שאמרו בראשון של חולין י"ח ב' כי סליק ר' זירא אכל מגרמתא דרב ושמואל והקשו ולית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ופירשוה שאין דעתו לחזור ונמצא שלשיטה זו שכתבנו שחומרי המקומות ניתנות למי שמתעכב לשם שלשים או יותר ושדעתו לחזור לאחר שלשים וכל שדעתו לחזור בתוך שלשים אין לו ולמקום שהלך כלום אא"כ במקום שאינן בני תורה ובפניהם ואם אין דעתו לחזור אין לו ולמקום שיצא כלום והשמועות מסכימות לשיטה זו יפה ואין אנו צריכים להרבה סברות שראיתי בשמועה זו לגדולי הדורות ולשאר מפרשים לחלק בין דברים שיש בהם נדנוד עברה לזולתם ולפרש נותנין עליו חומרי מקום שיצא ושהלך לצדדין ר"ל חומרי מקום שיצא בשדעתו לחזור אפילו לזמן מרובה ושהלך בשאין דעתו לחזור לעולם ואין שתי החומרות חלות על שום אדם לעולם ושאר סברות גם כן שאין הדעת סובלתם ומ"מ כל מה שכתבנו לא נאמר אלא במה שנאסר לאלו מתורת מנהג אבל כל שעושים מחמת הלכה ואחרים חולקים עליהם מכח הלכה גם כן יש צדדים שהללו עושים כדבריהם והללו עושין כדבריהם ואפילו אלו בפני אלו ואפילו בני העיר זה עם זה וכמו שאמרו ביבמות י"ד ב' על בית שמאי ובית הלל בית שמאי עושים כדבריהם ובית הלל כדבריהם ונוהגים אהבה וריעות ביניהם זה בזה כמו שיתבאר שם וכבר הארכנו בדינין אלו הרבה בפירושנו ובקצת שאר חבורינו:
+אף באלו אם ראה רוב בני העיר סוברים בו כדעת האוסר והוא נוהג היתר מצד מה שראה לחכם מופלג שהיה מתיר ואינו מתיר מצד עצמו אין ראוי להניח בני ביתו לנהוג היתר והוא שאמרו אמר ליה רבה בר בר חנא לבריה לא תיכול (ספיחי כרוב בשביעית) [דאייתרא] לא בפני ולא שלא בפני ואע"פ שאני אוכלם אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל מהם וכדאי הוא לסמוך עליו בין בפניו בין שלא בפניו אבל אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני ואם על כל פנים רוצ�� שינהגו בני ביתו או הנמשכים אחריו כמותו ראוי לו מ"מ שיזהירם שלא לנהוג היתר בה אחריו והוא שאמרו אמר רבה בר בר חנא סח לי יונתן בן אלעזר פעם אחת נכנסתי אחר ר' שמעון בר יוסי לגינה ונטל ספיח כרוב ואכל ונתן לי ואמר לי בפני אכול ר"ל בעודני חי שלא בפני לא תאכל אני שראיתי את ר' שמעון שאכל כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בין בפניו בין שלא בפניו אבל [אתה] בפני אכול שלא בפני לא תאכל:
+
+Daf 51b
+
+כל מה שהארץ מוציאה בשביעית הן מן הזרעים שנפלו בה קודם שביעית הן מן העקרים שנקצרו וחזרו וצמחו הכל נקרא ספיח ומותר לאכלו מן התורה מתורת הפקר עד הביעור כשאר הפירות שאין דנין אותן כמי שנזרעו אלא כפירות היוצאים מן האילן אבל חכמים גזרו עליהם שלא לאכלם כלל ר"ל אף קודם הביעור מפני החשודים שהיו זורעים קטניות ותבואות וזרעיני גינה בסתר וכשהיו צומחים היו אומרים ספיחים הם ולא השאירו היתר באכילה פירות שביעית עד זמן הביעור אלא בפירות האילן ובעשבים שאין דרך לזרעם לרוב בני אדם ואף בספיחים עצמם השאירו היתר באותם העולים בשדה בור שאין דרך לזרוע לשם מפני שאינו צומח וכן בשדה ניר שאף זו נזהר מלזרעה בדברים אלו שרוצה הוא בתקונה וכן שבשדה כרם שאין אדם אוסר כרמו וכן שבשדה זרע שהספיחים מפסידים אותם הא כל שאר הספיחים כגון שבגינה או שדה הדומה לה שעפרה מזדבל ומצמיח כל הספיחים אסורים בה ואפילו ספיחי כרוב אע"פ שהענין ניכר בהם בין ספיח לבין שנזרעה והוא ענין שאין כיוצא בו בירק השדה ר"ל שיהא ניכר בין ספיח לבא מדרך זריעה מפני שאילו נתיר בהם יבואו להתיר אחרים על ידם וקצת חכמים לא חששו לגזרה זו והיו אוכלים ספיחי כרוב אלא שאף הם היו מזהירים שלא לנהוג בהם היתר אחריהם כמו שכתבנו וי"מ בהיתר ספיחי כרוב מפני שהם דומים לאילנות שהם גדלים מן הגזע ר"ל שצומחים מן העיקרים אחר שנקצרו כדרך האילנות:
+אע"פ שדברים אלו לענין פסק כך הם מ"מ לענין ביאור הסוגיא זה שאמרו דר' שמעון דקאמר כל הספיחים אסורים ומפני החשודים כמו שביארנו חוץ מספיחי כרוב ורבנן דאסרי אף בספיחי כרוב תרוייהו פליגי אליבא דר' עקיבא פירושו [דהוא] אוסר מן התורה ספיחים באסיפה ודרך שמור אף קודם זמן הביעור ולא התיר אלא דרך הפקר ואף זו דוקא עד הביעור ומביא ראיה מדכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין אלא מכאן לספיחים שאסורים כלומר לא נזרע לכתחילה ולא נאסוף מן הספיחים אלא שנאכל מהם מן ההפקר כדין שאר פירות עד זמן הביעור ורבנן פליגי עליה בתורת כהנים לומר שאין ספיחים [מדברי] תורה שלא לאכלם מן השמור ודרך אסיפה קודם הביעור אלא [מדברי] סופרים הא לאחר הביעור אסורים וביאור הפסוק לדעתם הן לא נזרע ואף מה שנאסוף מן הספיחים אין אנו מכניסין אותו לקיום שהרי אתה אומר שנבערהו א"כ מה נאכל אחר הביעור ואומר עכשיו שזה שנחלקו ר' שמעון ורבנן וששניהם שוים לאסור אכילה לגמרי אף קודם הביעור מגזרת החשודים ושלא נחלקו אלא בספיחי כרוב לדעת ר' עקיבא אמרוה שנותן לספיחים דין שביעית לאסרם מן התורה באסיפה ובשימור אף לקודם הביעור ושלא לאכול אלא מתורת הפקר דאילו לרבנן שמתירין באסיפה ובשימור מן התורה סומכים הם על האסיפה ואין באין לזרוע דניחא להו לעבור על דברי סופרים באסיפה משיעברו על דברי תורה בזריעה אבל לר' עקיבא שאוסר באסיפה מן התורה מאחר שאין רשאין לאסוף ואם יבואו לעבור על האסיפה יהא הדבר ניכר ניחא להו לזרוע בחשאי ויאמרו ספיחים הם ומתוך כך גזרו בהם שלא לאכול כלל אף מן ההפקר ואף קודם זמן הביעור ולדעת ר' עקיבא זה שכתוב את ספיח קצירך לא (תלקט) [תקצור] פירושו שלא תלקטהו דרך קצירה ואסיפה ולדעת חכמים שמתירין באסיפה פירושו שלא תאספהו כדרך שאר השנים בהעמדת כרי ודישה בפרות אלא שישמר ויקצור ויאסוף בביתו על יד על יד:
+ושמא תאמר האיך אתה אומר שר' עקיבא מתיר מן התורה באכילת ספיחים מתורת הפקר והרי בראשון של מנחות ה' ב' אמרו מן הבקר להוציא את הטרפה והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסורה וכו' וקאמר עלה מנחת העומר יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה מה לעומר שכן מתיר חדש להדיוט עומר של שביעית יוכיח שאין בו חדש מה לעומר של שביעית שכן מתיר ספיחים כר' עקיבא דאסר ואם הוא מתירם קודם הביעור עדיין היה לו לומר שכן מתיר חדש קודם הביעור שהרי הפסח שהוא זמן הבאת העומר אינו זמן הביעור דאדרבה תחילת קציר הוא אין זו קושיא שהספיחים מגרעיני שנה ששית הם אלא שלא הביאו שליש עד תחילת שביעית ומ"מ לקיטתם קודם הפסח ואינם באיסור חדש כגון שהם מבית השלחין שבעמקים שאין ראויים לעומר ורשאי לקצור ובלבד שלא יגדוש ופירשו גדולי הרבנים הטעם מפני שהן רעות ואינן ראויות לקרבן ומ"מ נראה לי דכל ספיחים הנלקטים בחורף אינם בדין חדש ובית השלחין שבעמקים אין הטעם אלא שממהרים להתבשל וכמו שאמרו בתורת כהנים וקצרתם את קצירה שתהא תחילה לכל הנקצרים יכול אף של בית השלחים ובית העמקים תלמוד לומר קצירכם של כלכם יצא של בית השלחים ושל בית העמקים שאינו של כלכם כלומר שממהרים להתבשל וא"כ זה שאמרת במנחות שמתיר ספיחים פירושו על הנלקטים בסמוך לו ומאחר שכן אפשר שבהבאת העומר הוה ליה אחר הביעור שכבר כלה לחיה שבשדה:
+זו היא שיטתנו אע"פ שיצאנו מכלל כל שאר המפרשים אלא שמ"מ נשאר לנו מן הקושיא שבתשיעי של שביעית אמרוה לזו של ר' שמעון בהפך ר"ל ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב וחכמים אומרים כל הספיחים אסורים וכן בתלמוד המערב בראשון של ברכות ר' שמעון חמא בשמטתא חד דמלקט ספיחים אמר ליה ולית איסור אמר ולאו את הוא דשרית אמר ליה ואין חברי חלוקים עלי קרא עליה ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הות ליה ואנו מתרצים שזו שבכאן בספיחי שביעית שנכנסו לשמינית ומאחר שצמחו בשביעית אסורים חוץ משל כרוב שדרכם לגדל אימהות ר"ל הראשים שהזרע לשם והדבר ניכר שכל שלא גדלו אימהות של שמינית הם לפי הזמן שעבר מן השמינית וזו של שביעית בספיחי ששית שנכנסו לשביעית ומתוך כך מותרין שניכר הוא שהם של ששית חוץ מן הכרוב שדרכן לגדל אימהות ואגב אותם שגדלו אימהות שהם של ששית יש לחוש שמא יביא מן האיסור ר"ל מאותם שלא גדלו אימהות ויאמר מאימהות שבששית הבאתי וזהו מעשה של ר' שמעון בתלמוד המערב והוא שאמר ופורץ גדר ישכנו נחש כלומר שלא נאמרה אלא משום גדר ואף זו שאר מפרשים פרשוה בפנים אחרים ובאמת הדברים מבולבלים כמעט שאי אפשר לישבם כהוגן ואנו פרשנו מה שנראה לנו שהוא מתישב יותר לפי בלבול הסוגיות שבענין זה בבבלי ובירושלמי ובמשניות:
+
+Daf 52a
+
+הוזכר בסוגיא זו באחד שבא ביום טוב שני של גליות מבי רב לפומבדיתא והלקוהו אע"פ שאין בו אלא מנהג אבות ואע"פ שביארנו שאין חוץ לתחום בכלל מנהג דוקא בדבר שאפשר שלא יודע כגון מלאכה או כגון אותה שהזכרנו למעלה באכילת הכחל אבל זו כבר נתברר לכל שבא מחוץ לתחום ואע"פ שאמרו מנדין על שני ימים טובים של ��ליות והנדוי חמור מן המלקות שהרי אמרו במערבא מימנו אניגודא ולא מימנו אשמתא כלומר שכל מי שהיה חייב מלקות לא היו מלקין אותו עד שהיו מתקבצים אצל הרב ונסכמים כל בני הישיבה להלקותו אבל מי שהיה חייב נדוי הואיל ואין נדוי אלא לעבירה חמורה אין חולקין כבוד לרב ומשמתין אותו מיד וא"כ היה לו לנדותו לא נמנע מזה אלא מפני שהיה צורבא מרבנן ורצה להקל בו ולשון אחר הוזכר בו בגמ' לומר שנדוהו וכיונו להחמיר בו כדי למרק את עונו יפה וזה שאמרו שמנדין על דברי סופרים פירושו בדבר שעיקרו מדברי סופרים וכשהוא עוקרו עוקר לגמרי וכמו שאמרוה בנטילת ידים במסכת ברכות ובמסכת מועד קטן בעשיית [מלאכה] בעיר שיש בה מת אבל דבר שעיקר איסורו מן התורה ויש בו חלקים מדברי סופרים ומיקל בהם כגון מה שהוזכר בענין תולש מעציץ שאינו נקוב ובפרק שלוח הקן בענין תולש את גפה שלא תהא פורחת אלא מעט ושיוכל לתפשה אחר שישלחנה מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו או יקבל עליו שלא לעשות וכגון שהיה עומד במרדו וכן ראיתיה לקצת גדולי הדור אלא שאין הדברים מספיקים לכל המקומות שמצינו בהם נדוי:
+המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני והוא שאמר כיוצא בו המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה אמר הר"ם כבר נתבארו עקרי זה המאמר בפרק תשיעי ממסכת שביעית ואין הלכה כר' יהודה:
+אמר המאירי המוליך פירות וכו' והוא שכבר ידעת בדין פירות שביעית שאין אוכלים מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שהחיה אוכלת ממה שבשדה אתה אוכל ממה שבבית כלה לחיה שבשדה כלה מן הבית כלומר שתבערהו משם לאבדו באיזה דרך שתרצה ר"ל שאם רצה יחלקם לאכלם לאלתר ואם לא מצא אוכלים ישליך לים או ישרוף מפני שאסור לאכלם לאחר הביעור אף לעניים וכל הארצות שיעורם לפי מה שפירות שלהם נמצאות בשדות שלהם וכל שכלו ביהודה ולא כלו בגליל אוכלין בגליל ולא ביהודה שכל הארצות משוערות כל אחת בעצמה ואמרו במשנה זו שהמוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו אסורות לו מצד חומרי מקום שיצא והמוליכם ממקום שלא כלו למקום שכלו אף הם אסורים לו מתורת מקום שהלך לשם וכן הלכה ור' יהודה אומר יכול לומר צא והבא לי גם אתה כלומר ותמצא שלא כלו אם ממקום שלא כלו למקום שכלו הרי לא כלו ממקום שהבאתים ואם ממקום שכלו למקום שלא כלו הרי לא כלו בכאן ויראה במשנתנו שר' יהודה סובר שאין נותנין לו חומרי מקום שיצא ושהלך אלא שבגמ' פי' דבריו לענין אחר כמו שיתבאר שם ולענין זה מיהא הדבר ברור כדברי חכמים לאיסור:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+אף המוליך פירות שביעית ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע אח"כ שכלו במקומו חייב לבער וכן אם כלו כאן אע"פ שלא כלו במקומו אבל אם ממקום שלא כלו למקום שכלו והחזירם למקומם ועדיין לא כלו אינו חייב לבער שלא נקלטו בחומרי מקום שכלו בכניסתם עד שלא יהא יכול להחזירם:
+הכובש שלשה כבשים בחבית אחת ר"ל שלשה מיני ירק בחומץ וציר כדי להתקיים ואין הזמן שאותן הירקות כלות מן השדה שוה נחלקו בו במשנה בסדר זרעים שר' אליעזר מחמיר ואומר אוכלין עם הראשון ר"ל הממהר להיות כלה מן השדה ומשכלה אחד משלשתם כלם אסורים שכבישתם בכלי אחד עושתן אחד והוא שאמרו בתלמוד המערב הראשון נותן טעם באחרון ור' יהושע מיקל שאפי' כלו השנים מן השדה אוכל משלשתם על סמך אותו שלא כלה שהרי יש ממנו טעם אף בראשון והרי יש כאן טעם היתר ומכשירו והוא שאמרו בתלמוד המערב על דבריו האחרון נותן טעם בראשון ומ"מ אין הלכה כשניהם אלא כרבן גמליאל שאותה שבחבית שכלה מינה יבערנה מן החבית ויאכל האחרות ואין הטעם אוסר או מתיר בכאן ופי' עליה בתלמוד המערב שאם התחיל בה הרי הוא כמבוער כלומר ורשאי להשלים באכילתה:
+
+Daf 52b
+
+שלש ארצות נאמרו לענין ביעור שכל אחת משערין בעצמה הראשונה ארץ יהודה כלה והיא כוללת ההר והשפלה והעמק השנית עבר הירדן שפלה והרי לוד ומבית חורון עד הים השלישית ארץ הגליל והיא כוללת גליל העליון וגליל התחתון ותחום טבריא וכל אחת מן הארצות אוכלת בכלה עד שיכלה מן השדה באחרון שבה ואין מונעין בעיר אחת כשכלה ממנה שאף החיות הולכות בכל המחוז ואוכלות אבל אין אוכלין ביהודה על סמך גליל שאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכיוצא בזה ומ"מ כל הארצות שוות לקצת פירות והם בתמרים ושיעורם לכל הארצות עד שיכלה האחרון שבצער ואוכלין על סמך התמרים שבין הכיפין ר"ל אע"פ שנשרו מעוקציהן ונמצאים בין הענפים אבל כל שכלו אלו אע"פ שעדיין נמצאים מהם בין השיצין והוא בין עקרי הדקלים סמוך לקרקע שהם מקומות מלאים קוצים אין אוכלין על סמך של אלו מפני שהקוצים מונעים את החיה מליטול וכלה לחיה הוא קרוי מ"מ חכמים שיערו בתמרים שזמן כלויים בשדה עד פורים וכן אמרו בזיתים עד שיכלה האחרון שבתקוע ובגרוגרות עד שיכלו פגי בית ואני והוא מקום נודע ברוב תאנים אלא שהיו דקים הרבה ובענבים עד שיכלו דליות של אבל ר"ל אבל כרמים וחכמים שיערו בהם לזיתים עד עצרת ובענבים עד פסח של מוצאי שביעית ובגרוגרות עד חנוכה אלא שאם היו מאוחרים מהם במקומות שהזכרנו אוכלין על סמך שלהם:
+פירות שביעית אין מוציאין אותם מן הארץ לחוצה לארץ ואם יצאו והגיעה שעת הביעור אין מטריחין אותו להחזירם לבערם בארץ ישראל אלא הרי הם מתבערים בכל מקום שהם ומפקירם במקום דריסת בהמה וחיה או מבערם בכל צד שירצה:
+מותר לקוץ אילנות בשביעית קודם שיהא בהם פרי אבל משהתחילו בהוצאת פרי אסור שהרי מפסיד את הפירות וכבר דרשו לאכלה ולא להפסד ואם נתבשלו הפירות עד שהגיעו לעונת המעשרות מותר לקצצם שהרי מוציא פירותיו ומאימתי אתה קורהו הוצאת פרי שמשם ואילך תהא אוסרו בקציצת האילן כל האילנות משיוציאו העלין בימי ניסן וכבר קדמו הפירות להם וגדולי המחברים פירשו בה משיוציאו בוסר והחירובין משישרשרו ר"ל משיראו בהן אותן השרשרות המצויות בהם והגפנים משיגרעו ר"ל שיגדלו קצת עד שיהא קרוי גירוע על הדרך שיתבאר למטה והוא בוסר ושיעורו כפול הלבן והזיתים משינצו ר"ל שיצמחו בכדי שיהו נראות בתכלית צמיחתן עד שהנץ גדל סביבותם ונעשה להם כעין שומר ולמדת שהכפניות והם תמרים קטנים שלא נתבשלו אסור לקוץ דקלים שהם בו מפני הפסד הכפניות ואם הם כפניות שאין מטבעם להתבשל לעולם והן הקרויות נסחאני או ניסאני מצד שאדם רגיל לגדרם בניסן מותר שהרי אין כאן הפסד:
+שומר לפרי חייב בערלה ושומר הגדל סביבות התמרים בקטנן כעין פקס הגדל סביבות אגוזים של יער הדקות הואיל ושומר לפרי הם חייבים בערלה אבל הסמדר מותר מפני שאינו פרי והרי הוא כעלין ולולבין אבל הבוסר אסור בערלה ואין צריך לומר כפניות כמו שיתבאר במקומו:
+
+Daf 53a
+
+סמדר הוא כשנפל הפרח מעליהם והוכרו הענבים אבל עדיין אין לחות יוצא מהם והבוסר הוא כשנ��שו גסים מעט ומתחילים להזחיל מים והוא שאמרו הוא גירוע מלשון הגפנים משיגרעו שפירושו משיתחילו להזחיל מים מענין כי יגרע נטפי מים ושיעורם לענין גסות כפול הלבן והוא מין קטנית דק:
+פגים של בית ואני היו דקים הרבה וכן תמרים של טובניא והם הנקראים אהיני דטובניא ואעפ"כ הואיל ומגיעים הם לבישול חייבים הם במעשר וכן כל כיוצא בזה:
+אין מביאין בכורים אלא משבעת המינים ואם הביא לא נתקדשו ואין מביאים לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים שאין מביאים אלא ממקום משובח ותמרים שבהרים אינם מתבשלים יפה ופירות ותבואה שבעמקים המים לנים שם ומתרקבים אבל דקלים שבעמקים הם התמרים המשובחים והוא שאמרו סימן להרים מילין והם עפצים ר"ל שהעפצים נעשים יפים בהרים סימן לעמקים דקלים:
+נחל איתן האמור לענין עגלה ערופה פירושו לפי סוגיא זו נהר שמימיו נשטפים בחוזק ולפי מה שהתבאר במקומו שהוא מקום קשה נראה שהיו עורפין סמוך [לשפתו] שמן הסתם הוא מקום קשה ושאינו ראוי לזריעה כל כך ועליו אמרו סימן לנחלים קנים ר"ל שמן הסתם קנים גדלים על שפתו ומה שאמרו סימן לשפלה שקמה פירוש ענינו למקח וממכר שאם מכר לו שפלה ונחלקו בה אם [זו] שפלה אם לאו כל שיש בה שקמים קרויה שפלה ואף כלם נאמרו לענין מקח וממכר ר"ל שאם מכר לו הר בסתם ונחלקו בו אם זה הוא הר אם לאו כל שעפצים צומחים בו הר הוא וכן קנים בנחל ותמרים בעמקים ודברים אלו כלם אין להם מקום אלא באותן הארצות לפי מה שהיה ידוע מטבע הארץ ומרגילות ענינה:
+המשנה השלישית והכונה בה ג"כ כשלפניה והוא שאמר מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין ואל ישנה אדם מפני המחלוקת בכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורים ר' יהודה מתיר בשבורה ובן בתירא מתיר בסוס אמר הר"ם פי' אסור למכור בהמה גסה לגוי בין שיהי' עובד ע"ז או אינו עובד ע"ז וטעם זה האיסור שמא ישכירנה או ישאילנה ויעבוד בה בשבת ולשון התורה למען ינוח שורך וחמורך ושלישית שמא ימכרנה לו ערב שבת ולא תיטב בעיניו ומחמר אותה בעליה הישראלי כדי שתלך לפני הקונה והנה הבהמה תלך לפניו מחמת קולו של ישראל שהיא מכרת אותו נמצא הישראלי מחמר אחר בהמתו בשבת ולפיכך מותר לאדם שיתן בהמתו לסרסור וימכרנה לו לגוי והוא שלא יהיה שם מצוי כי אלו הטעמים כולם נסתלקו כשבעל הבהמה לא יהיה מצוי כי הסרסור לא ישאיל ולא ישכיר לפי שאינה שלו והבהמה לא תכיר קול הסרסור שתלך מחמתו כמו שזכרנו והתיר ר' יהודה למכור שבורת יד או רגל לפי שאינה ראויה למשוי וזה אינו אמת כי אפשר לקשרה ולמשוך כרחיים ובקרנות ולהניעם והתיר בן בתירא למכור הסוס הידוע לנשיאת הנץ והנשר ודומיהם מחיות הציד כי הוא סובר החי נושא את עצמו בין אדם בין בהמה וחיה ועוף ואלו העופות אינם משוי על הסוס וחכמים אומרים כי האדם החי בלבד הוא שאינו משאוי ונאמר בו החי נושא את עצמו ואין הלכה כבן בתירא:
+אמר המאירי מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים ושלא לחוש למכירת בהמה גסה האסורה בכך כמו שמבאר בסמוך מוכרין ואע"פ שיש לחוש להם לרביעה שהיא אחת משבע מצות שנצטוו בני נח ויש בה משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו שאמרו אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים באלו הואיל והבהמה שלהם אין לחוש לכך כמו שאמרו גוי חס על בהמתו שלא תעקר והיה ידוע להם שאח"כ אינה יולדת ואם זכר הוא הולך ומתנונה ומקום שנהגו שלא למכור מגזרת בהמה גסה אין מוכרין ו��המה גסה מיהא אינו תלוי במנהג אלא בכל מקום אסור מחמה מלאכת שבת ואע"פ שמאחר שקנאה אין לנו בה דין ודברים גזרו בה משום שאלה ושכירות שהשאלה אינם קונים לענין איסור כדי לדונה כבהמה של גוי לכל ימי השאלה או השכירות וכן גזרו בה משום נסיוני כמו שביארנו בראשון של עבודה זרה ופירוש נסיוני הוא שפעמים מוכרה לו ערב שבת סמוך לחשיכה ואומר לו הגוי שימסרנה לו לנסותה ונותן עליה משאוי וישראל גוערה והולכת מחמת קולו ונמצא מחמר ואף סייחים ועגלים אע"פ שאינם בני מלאכה עכשיו הואיל ולכשיגדלו ראוים בה ולא עוד אלא אפילו בשבורה שלא תהא ראייה למלאכה לעולם כגון שנשבר או נקטע אחד מאיבריה במקום שמלאכתה נמנעת בכך שמ"מ הרואה סבור ששלימה לקחה ור' יהודה מתיר בשבורה ואין הלכה כמותו בן בתירא מתיר בסוס שאינו עשוי אלא לרכיבת אדם ואין כאן מלאכה שחייבים עליה כרת אלא שבות שהרי חי נושא את עצמו ומתוך כך אין לגזור בה במכירה משום שאלה ושכירות וכן הלכה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נכנס תחת משנה זו בגמרא דבר אלא שכבר ביארנו הכל בארוכה במסכת עבודה זרה:
+המשנה הרביעית ואף היא באה על ידי גלגול המנהגים אלא שמ"מ יש בה הוראה לענין הפסק והוא שאמר מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים מקום שנהגו שלא לאכול אינן אוכלים אחד הר"ם פי' ואוסרין לאכול בשר צלי בלילי פסחים כדי שלא יחשוב הרואה שהוא כבש הפסח ויהי' כמו כל קדשים בחוץ:
+אמר המאירי מקום שנהגו לאכול צלי בלילי הפסח ר"ל אחר שאינו מקולס עושין ואין חוששין שמא הרואה סבור שמקולס עשאו ונמצאו אוכלים פסחים בחוצה לארץ ומקום שנהגו לחוש בכך אין אוכלין ומ"מ מקולס בכל מקום אסור ואינו תלוי במנהג וכן הלכה ומ"מ י"מ משנתנו במקולס ואינה הלכה והדברים נראין לפרש כדעת ראשון וכן הלכה:
+זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+אסור לאדם לפרש ולומר בשר זה לפסח מפני שנראה כמקדיש קדשים בחוצה לארץ ואפילו בחתיכת בשר שאינה ראויה לקרבן פסח מ"מ אילו היה מקדישה לפסח היה שם הקדש חל עליה למכרה וליקח בדמיה קרבן פסח ושמא השומע טועה בכך וגדי מקולס אף בסתם שלא פירש בו לפסח אסור מפני שהוא כעין קדשים והמנהיג את האחרים בכך חייב נדוי אלא שאם הוא אדם גדול אם מחמת חכמה אם מחמת חסידות מניחין לו אלא שגוערין בו דרך כבוד ואיזהו גדי מקולס כל שצלאו כלו כאחת ראשו על כרעיו ועל קרבו בלא שבירת עצם או חיסור אבר נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר אין זה מקולס ומותר במקום שנהגו ומיני התבואות הראויות למצה אף במפרש מותר כגון שיאמר חטים אלו לפסח ואין חוששין שמא השומע סבור שענינו הוא למכור וליקח בדמיו בקרבן פסח שכן דרך בני אדם לומר חטים אלו לפסח לצורך מצה וסעודות של כל הפסח כדי להפליג בשמירתם וכן כל כיוצא בזה ומעתה בזמנים הללו יראה שאף בכל דבר כן חוץ מן המקולס שאף בסתם אסור:
+
+Daf 53b
+
+כל המנחות באות מן החטים ומן הסולת חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר ואין במנחות פחותה מעשרון אלא יש בהם בעשרון לא פחות ולא יתר כגון מנחת חוטא ר"ל מנחת מי שחייב חטאת ואין ידו מגעת ומנחת סוטה ומנחת חנוך והוא מנחה שהכהן מביא כשנכנס לעבודה ומנחת חביתי כהן גדול שבכל יום ומנחת העומר ויש מהם שיכול להתנדב מהם כמה שירצה מעשרון ולמעלה אפי' כמה עשרונים ובלבד בעשרונים שלמים והם חמש מנחות הבאות בנדר ונדבה שמהם מנחת הסולת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור הבאה מן החלות או ��באה מן הרקיקין וכל המנחות טעונות שמן לוג לכל עשרון ולבונה חוץ ממנחת סוטה ומנחת חוטא מעתה מי שאמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מן הקמח ר"ל שלא מן הסולת או חצי עשרון או עשרון ומחצה או בלא שמן ולבונה פטור שלא התנדב כדרך המתנדבים ר"ל דבר שכמוהו מקריבין ומ"מ דוקא בשבדקנוהו ואמר שאילו היה יודע שדרך המתנדבים בחטים וסולת ועשרון ושמן ולבונה לא היה מתנדב אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המקריבים הרי זה חייב להקריב כדרך הראוי מן השעורים יביא חטים מן הקמח יביא סולת חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון וחצי יביא שנים ואין בזה חילוק בין שאמר מנחת שעורים לבין שאמר מנחה מן השעורים ואע"פ שגדולי המחברים מפרשים בה וכתבו שמנחת שעורים פטור לגמרי אבל מנחה מן השעורים הוא שתלוי בבדיקה ומפני שמכיון שאמר הרי עלי מנחה נתחייב בשל חטים ותפוס לשון ראשון ומפני שזעירי אמרה כן בפרק המנחות והנסכים ק"ג א' בשלא אמר מנחה כלל אלא שאמר הרי עלי להביא מן השעורים ולדעתם הוא הדין במנחת שעורים מ"מ נראין הדברים שלא נאמר כן אלא לדעת ר' מאיר או לדעת בית שמאי שסוברים תפוס לשון ראשון אבל לדעת רבנן הכל תלוי בבדיקה וכן נראה עיקר וכן מצאנוה לגדולי המפרשים:
+האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו קיימים ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים ואם אמר תמורת עולה ובתוך כדי דבור אמר תמורת שלמים אם לא נתכוין תחילה אלא לאחד מהם תופסין לשון ראשון והרי זו תמורת עולה ואם נתכוין מתחילה לשניהם אין אומרין בזו תפוס לשון ראשון ודבריו קיימים ותרעה עד שתסתאב ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים שאף בגמר דבריו אדם מתפיס ר"ל שדעתו מתחילה אף בדבור אחרון:
+מה ששאלו בסוגיא זו בחנניה מישאל ועזריה מה ראו להפיל עצמן לתוך כבשן האש ופרשו גדולי הרבנים שהיה להם להשתחוות מטעם וחי בהם וכבר התבאר שבעבודה זרה יהרג ואל יעבור כבר ביארנו כל הענין בארוכה במסכת סנהדרין פרק סורר:
+כל המטיל מלאי לכיסן של תלמידי חכמים ר"ל שמתעסק בסחורה על ידם להיות הם משתכרים בה וכן כל המהנה תלמיד חכם מנכסיו על איזה צד זוכה ויושב בישיבה של מעלה שהרי אף הוא מסייע בחכמתו וגורם להעמידה ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה:
+המשנה החמישית והכונה בה ככונת שלפניה והוא שאמר מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים אמר הר"ם פי' מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורי' עוד יתבאר במסכת כפורים כי יום הכפורים אסור בתשמיש המטה ויש אומרים שהדלקת הנר יביא אותו להסתכל באישתו ותשא חן בעיניו ויבא לידי תשמיש ויש אומרים כי האורה יפריש אותו מאשתו ואם לא תהיה שם אורה יבוא לידי הרהור ויבעול:
+אמר המאירי מקום שנהגו להדליק את הנר ביום הכיפורים מדליק מקום שנהגו שלא להדליק אינו מדליק ופי' בגמ' שכלם לדבר אחד מתכונים והוא למניעת תשמיש המטה שאסורה שהמדליקים מתכונים למניעת זה מצד מה שאמרו ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהם לאור הנר וכן את שאין מדליקין אף הם מתכונים שלא היו עניו רואות ויצרו מתגבר על ידם ובכל מקום מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי חולים ובכל מקום שאין דרך בעל הבית לשכב שם:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+יום הכפורים שחל להיות בשבת אין הדלקתו תלויה במנהג אלא בכל מקום מדליקין מפני כבוד השבת:
+
+Daf 54a
+
+מברכין על האור ר"ל בורא מאורי האש בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים ובשניהם אין מברכין אלא על אור ששבת מעבירה ומה שהופרש ביניהם הוא שבמוצאי שבת מברכין אף על האור הנברא עכשיו כגון אור היוצא מן העצים ומן האבנים וביום הכפורים דוקא על אור שדלק כל היום או שהודלק היום בהתר או שהודלק עכשיו מאור שדלק כל היום או הודלק בהיתר וכבר ביארנו ענין זה כלו במסכת ברכות פרק דברים:
+אע"פ שמן הדין היה ראוי לברך על האור תכף שהוא רואהו מ"מ סודרה על הכוס עם שאר ברכות של הבדלה ומגדולי החכמים היו מפזרים ר"ל שכשהיו רואין את האור מברכין עליו וכשמביאין לו בשמים מברך עליהם ומבדיל לכשירצה והוא שאמרו ר' מפזרן אלא שהיה חוזר וסודרן על הכוס להוציא בניו ובני ביתו:
+
+Daf 54b
+
+המשנה הששית והוא מענין משניות שלפניה והוא שאמר מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים רבן שמעון בן גמליאל אומר כל אדם יעשו עצמם כתלמידי חכמים אמר הר"ם ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
+אמר המאירי מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין פי' תשעה באב יום ענוי הוא ונאסרו בו רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ונעילת הסנדל שאף הם בכלל ענוי הם כמו שהתבאר בענין יום הכיפורים אבל מלאכה לא נאסרה בו ואע"פ שיום אבלות הוא ואבל אסור בעשיית מלאכה לא אסרוה אלא באבלות חדשה אבל באבלות ישנה לא אלא שבמקומות נהגו באסורה מתורת אבלות ומעתה מקום שנהגו לעשות עושין ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים אסורים בה שהם ראוים להכיר בחסרון המקדש יותר מן האחרים רבן שמעון בן גמליאל אומר יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים ר"ל שכל אדם רשאי ליטול את השם בדבר זה שלא לעשות מלאכה אף במקום שנהגו ואין כאן משום יוהרא וכן הלכה ולא עוד אלא שדרך כלל אמרו כל העושה [מלאכה בת"ב] אינו רואה סימן ברכה לעולם:
+זה ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+תענית ציבור הוא שמפסיקין אכילה ושתיה מבעוד יום ושאר דינים האמורים בו במסכת תענית ולא היו גוזרין אותם אלא בארץ ישראל ובשביל מטר בתעניות אמצעיות ואחרונות הא לשאר צרות אף בארץ ישראל לא ובבבל אף למטר לא מפני שטבענית היתה ואע"פ שדין זה בכל הגולה הוא ואין בכל הגולה טבעני מ"מ כל הגולה נגררת אחר בבל והוא שאמרו אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד שהוא יסוד נביאים ואין צריך לומר יום הכפורים שהוא תורה ומ"מ דוקא כשקבלו עליהם תענית סתם אבל אם קבלו עליהם בפירוש תענית צבור נוהגים בו כל דינין שבתענית צבור אפילו יחיד שקבלו עליו ויש חולקים לומר שאף בארץ ישראל גוזרין תענית צבור לשאר צרות וזו של בבל טעם אחר הוא וכבר ביארנו כל הדיעות והסברות שבו במקומה בראשון של תענית בסוגיית המשנה החמישית:
+לפי דרכך למדת שזה שאמרו כאן שתשעה באב ספקו מותר ויום הכפורים אסור לא על בין השמשות נאמר שאף תשעה באב בין השמשות שלו אסור וא"כ לא נאמר אלא על קבועא דירחא ופירשו בו גדולי הרבנים שהוא נאמר לזמן שמקדשין על פי הראיה שעושין שני ימים מיום הכפורים ולא מתשעה באב אלא יום אחד והקשו בתוספות שהרי במסכת ראש השנה אמרו שאין עושין שני ימים מיום הכפורים וכמו שאמרו שם לוי איקלע לבבל בחד סר בתשרי אמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא דכפורי דמערבא אלמא שמן הספק לא היו עושים אלא יום אחד ומ"מ גדולי הדורות פירשוה שאם מנה מיום שלשים על סמך שמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר והתענה בעשירי ונתברר לו בלילה שנתעבר אלול ושלמחר יהא עשירי צריך להתענות וכמו שאמרו שם ברב נחמן כל יומא יתיב בתעניתא ולאורתא אתא איניש אמר ליה למחר יומא רבה וכו' וכיוצא בזה בתשעה באב פטור וי"מ שזו שנראה במסכת ראש השנה שאין מתקינין שני הימים מספק פירושו כשיצאו שלוחים על אלול והיו מונים ליום שלשים ממנו על סמך שלא מצאו אלול מעובר אבל אם לא יצאו שלוחים מאלול עושין שני ימים מיום הכפורים ובתשעה באב אפילו לא יצאו עליו שלוחים אין מתענין אלא יום אחד ומונים מיום שלשים ודברים אלו כלם אין להם מקום אלא בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה אבל בזמן הזה הואיל ואין שני הימים בכל יום טוב אלא מנהג הקלו בו שלא להתענות שני ימים רצופים:
+עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים וכבר ביארנוה במקומה בראשון של תענית:
+אע"פ שתענית ציבור יש בו נעילה כמו שביארנו במקומו תשעה באב אין בו נעילה הואיל ואינו אלא לזכר אבלות ולא צורך שעה ומ"מ אם רצו להתפלל מתורת נדבה רשאים ויראה לי בכאן שאף הציבור מתפלל נדבה אע"פ שגדולי הפוסקים כתבוה בהפך כמו שפירשנו במסכת ברכות פרק מי שמתו אלא שלדבריהם אפשר לדחקה כאן בתפלת יחיד וכן תשעה באב ושאר צומות שבארבעת הצומות אין מוסיפין בתפלה שבהם אותן שש ברכות שהזכרנו וביארנו ענינם במסכת תענית:
+ואסור לאדם להושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור ביום הכיפורים ותענית צבור לא נאסר אלא בכל גופו ובחמין אבל פניו ידיו ורגליו אף בחמין או בצונן אף כל גופו מותר ולענין מלאכה תענית צבור אסור בעשיית מלאכה ונמצא תשעה באב קל הימנו שהמלאכה תלויה בו במנהג כמו שביארנו:
+
+Daf 55a
+
+אע"פ שהחתן פטור מקריאת שמע אם מכיר עצמו שיכול לכוין ורוצה לקרות קורא אף בלילה הראשון ואין כאן משום יוהרא שהדבר מסור לכל אדם לומר יכול אני לכוין דעתי ואין מונעין אותו בכך וכבר ביארנוה במקומה בשני של ברכות:
+המשנה השביעית חכמים אומרים ביהודה עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל אינן עושין ובלילה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין עד הנץ החמה אמר הר"ם פי' וחכמים אומרים ביהודה עושין לפי מה שקדם להם דבר כללי מקום שנהגו ומקום שלא נהגו הודיענו בשני מקומות ידועים באחד נהגו ובאחד לא נהגו:
+אמר המאירי המשנה השביעית והוא מענין החלק הראשון וחוזרת למה שאמר שמלאכה בערבי פסחים עד חצות תלויה במנהג ואמר בכאן שביהודה היו נוהגין בה עד חצות אבל בגליל לא היו עושין בה כל עיקר ופי' בגמ' שלא מתורת מנהג היו עושין כן אלא מתורת עיקר איסור ונפקא מינה שאם מתורת מנהג אם היו הולכים למקום שעושים ואין דעתם לחזור עושים ואם מתורת עיקר אסורין אחר שאף הוא מודה באיסור ונחלקו אח"כ באיסורם מה היה ענינם בלילה שמחרתה היה ארבעה עשר ואמר שבית שמאי אוסרין להם שכל יום שהמלאכה אסורה לילו עמו שהלילה הולך אחר היום ובית הלל מתירין להם עד הנץ החמה שהרי מצינו בתענית שהלילה חלוק בו מן היום ובמקום שאין עיקר גדול לאיסורו די להם קביעות איסור משעת הנץ החמה שהוא תחילת יום גמור וכן הדין במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים כלל שאין הלילה בכלל המנהג ואפילו נהגו בה מחזיקין אותו בטעות אא"כ מקבלים עליהם על זה מנהג בפירו�� שכל שדינו מחצות כשאדם נוהג בו כל היום הוא מתורת גדר וסייג ולהרחיק מן העבירה ולילה לענין זה הרי הוא כיום אחר:
+זהו ביאור המשנה ואין לה מקום לענין פסק כלל שהרי אף עד חצות תלוי במנהג כמו שבארנו ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
+כל תבואה שהשרישה קודם העומר העומר מתירה ושלא נשרשה קודם העומר אין העומר מתירה וצריכה להמתין עד עומר הבא מעתה היה מנכש קרוב לזמן העומר ונעקרו בידו שבלים ורוצה לשותלן יהא שותלן במקום הלח כדי שיהיו נקלטות מהר בכדי שיעבור עליהם העומר והם נקלטות שאם לא נקלטו בשעת הקרבת העומר צריכות להמתין עד שיעבור עליהם העומר הבא וכבר ביארנו במסכת ראש השנה ששיעור קליטה שתי שבתות ומעתה זו ששנו כאן במנכש בשלשה עשר בניסן לדעת ר' יהודה נאמרה שסובר שדיה לקליטה בשלשה ימים ואין הלכה כן:
+המשנה השמינית והיא חוזרת גם כן לענין החלק הראשון בדין מלאכת ארבעה עשר והוא שאמר ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר גומרה בארבעה עשר אבל לא יתחיל בה בתחלה בארבעה עשר אע"פ שיכול לגמרה וחכמים אומרים שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים החייטים והספרים והכובסין ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף הרצענים אמר הר"ם עוד יתבאר לך במסכת מועד קטן כי ההדיוט תופר וכמו כן היוצא מבית האסורין מספר וכובס ולפיכך התירו חכמים אלו השלש אומניות שיתחיל לעשותן בארבעה עשר אבל במקום שנהגו ור' מאיר אומר ואפי' במקום שנהגו אין עושין מלאכה לכתחלה בשום פנים ור' יוסי אומר אף הרצענין לפי שהוא אומר שכן עולי רגלים מתקנים מנעליהם וסנדליהם לעלות לרגל בחולו של מועד והלכה כחכמים:
+אמר המאירי ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד גומרה בי"ד וכו' לפי מה שהתבאר בסוגיית הגמ' משנתנו במקום שנהגו שלא לעשות אם התחיל במלאכה של צורך המועד גומרה אבל אינו מתחילה אע"פ שהיא מלאכה קלה שאפשר לגמרה קודם חצות אסור וחכמים באו להקל עוד ולומר ששלש אומניות מתחילין הואיל ויכול לגמרן קודם חצות ושהם לצורך המועד ופי' הטעם בגמ' מפני ששלש אלו מצינו להם היתר אף בחולו של מועד והם החייטים שהותרה מלאכתם במועד על ידי הדיוט ואם כן בארבעה עשר מותר להם אף על ידי אומן והספרים והכובסים הותרה מלאכתם במועד למי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורין והילכך בארבעה עשר מותר ור' יוסי בר' יהודה אומר אף הרצענים ר"ל אושכפים שבמועד מותר לעולי רגלים לתקן סנדליהם בחולו של מועד אם נקרעו או שנפרם התפר ומאחר שסוף מלאכה הותרה בהם במועד נתיר תחילת מלאכתם בארבעה עשר והוא עשיית מנעלים חדשים ומ"מ לרבנן אין למדין תחילת מלאכה מסוף מלאכה ואין הלכה כר' יוסי בר יהודה ונמצא דין רצענין כדין שאר אומניות ולפי דרכם למדו קצת מפרשים ממשנה זו ששאר בני אדם אסורים לתקן מנעליהם בחול המועד שלא הותרה אלא לעולי רגלים ואף גדולי המפרשים כתבוה כן אלא שנראה לי שבאותם הזמנים לא היו ההמון רגילים להביא בתי שוקים תחת מנעליהם אבל עכשיו שהכל רגילים בכך יש כאן אבד מצד הבתי שוקים ומותר:
+ונשוב לעניננו והוא שמשנה זו כלה הלכה היא בין של ר' מאיר בין של חכמים שלא באו חכמים לחלוק ולהחמיר אלא להוסיף ולהקל והילכך כל מחצות ולמעלה אסור בכל ענין אף לצורך המועד ואף לגמור ואף בשלש אומניות ועד חצות במקום שנהגו לעשות מותר בכל ענין אף להתחיל ואף שלא לצורך המועד ובכל אומניות אבל במקום שנהגו שלא לעשות כל שהותחלה והיא לצורך המועד גומרין וכל שאינו לצורך המועד אפילו הותחלה אין גומרין וכל שלא הותחלה אפילו לצורך המועד אין מתחילין אלא בשלש אומניות וגדולי המחברים נראה שפרשו משנתנו במקום שנהגו לעשות ולדעתם במקום שנהגו שלא לעשות אסור אף לגמור ולצורך המועד אבל במקום שנהגו [לעשות] מותר לגמור לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד אף לגמור אסור וכן להתחיל אף לצורך המועד חוץ משלש אומניות ואין סוגיית ההלכה מוכחת כן אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון וכבר הרגישו בה גדולי המגיהים:
+זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:
+
+Daf 55b
+
+המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר מושיבין שובכים לתרנגולי' בארבעה עשר תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה וגורפין מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר ובמועד מסלקין לצדדין מוליכין ומביאים כלים מבית האומן אע"פ שאינם לצרך המועד אמר הר"ם אמרו תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ר"ל בחולו של מועד אבל ביום ארבעה עשר אין צריך לדבר בו מאחר שאמר מושיבין כל שכן מחזירין וענין מושיבין הוא שתהיה תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים שכבר התחלו הביצים להפסד ואם מתה מביאים אחרת ומרביצין אותה על הביצים:
+אמר המאירי מושיבין שובכין לתרנגולין בארבעה עשר ר"ל הושבת התרנגולת על הביצים לחממם להוציא מהם אפרוחים ומוציאה בלשון שובכים מפני שהאדם צריך לסדר את הביצים על גבי תבן וקש כאדם המסדר קן לעופות וכן מוציאה בלשון תרנגולין על שם סופם ודבר זה יש מפרשים אף מחצות ולמעלה מפני שאינה מלאכה גמורה וי"מ בה דוקא עד חצות ומ"מ אף הם מפרשים אותה במקום שנהגו שלא לעשות:
+ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה וכו' שאלו בגמ' השתא אותובי לכתחילה מותבינן אהדורי מבעיא ותירץ סיפא אתאן לחולו של מועד שאין מושיבין לכתחילה אלא שאם הושיבוה מערב יום טוב וברחה במועד מחזירין אותה ונחלקו בה בגמ' שלדעת רב הונא דוקא תוך שלשה ימים למרידה ר"ל לזמן בריחתה שעדיין לא פרח חמימותה ותהא נוחה להחזיר וכן אחר שלשה לישיבתה שכבר ישבה עליהם שלשה ימים קודם שברחה ואין הביצים ראויים עוד לאכילה אבל אחר שלשה למרדה שכבר פרח חמימותה ונמצאת חזרתה בקושי ובטורח יתר אע"פ שהיא במקום פסידא כגון שהוא לאחר שלשה לישיבתה אסור במועד וכן כל שהוא במקום פסידה מועטת כגון תוך שלשה לישיבה שאע"פ שאין הביצים ראויים לרוב בני אדם מ"מ ראויים הם למי שדעתו יפה וכמו שאמרו ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם אע"פ שהיא תוך שלשה ימים למרדה שהיא נוחה להחזיר אסור במועד הואיל ואין כאן פסידא מרובה שהרי יכול למכרם בזול למי שדעתו יפה ולדעת ר' אמי אפילו תוך שלשה לישיבתה ואחר שלשה למרדה מחזירין במועד ונראה לפסוק כר' אמי ולהקל בשל סופרים וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שכתבו משנתנו בסתם ואף גדולי הדורות פסקוה כן להדיא אלא שקצת המחברים פסקוה דוקא באחר שלשה לישיבה ולא הזכירו בה ימי מרדה כלל ויש שפסקו כרב הונא לגמרי:
+ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה אף זו בחולו של מועד היא שאם בארבעה עשר מה הוצרכה השתא אותובי מותבינן וכו' אלא בחולו של מועד וברחה ומתה דינן אחד וכשאמרו בגמ' סיפא אתאן לחולו של מועד פירושו על ברחה ועל מתה ואף בזו נראה לנו לפסוק אף תוך שלשה לישיבתה:
+וגדולי המחברים פירשו מתה מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר וכן פירשו דין אחר שלשה לישיבה במתה ולא הזכירו דין תוך שלשה למרדה כלל ויש לתמוה בדבריהם אלא שראיתי לחכמי נרבונאה שפירשו בדבריהם שהושבת שובכים שבראש המשנה פירושו אחר לידת התרנגולים לתקן להם את הקן אבל הושבה לכתחילה אף בארבעה עשר לא ומה שאמר אחר כן ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה פירושו על הביצים וכן אם מתה מושיבין אחרת תחתיה פירושה על הביצים ומה שהקשו השתא אותובי מותבינן מסיפא דסיפא הקשה כלומר אם מתה מושיבין אחרת תחתיה שהוא כעין התחלה לא כל שכן שבברחה מחזירה ותירץ סיפא אתאן לחולו של מועד ר"ל סיפא דרישא והוא תרנגולת שברחה אבל סיפא דסיפא ר"ל אם מתה בארבעה עשר היא שנויה ונמצא לדעתם שהושבת תרנגולת על הביצים אף בארבעה עשר אסור וכל שכן במועד ואם הושיבוה קודם ארבעה עשר ומתה מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר ודוקא אחר שלשה לישיבה אבל לא במועד ואם ברחה מחזירין אותה אף במועד והדברים מבולבלים ויוצאים משיטת הסוגיא ועיקר הדברים כמו שכתבנו למעלה ולי נראה לפרש לדעתם הושבת שובכין כמו שפירשנו תחילה ומה שאמרו סיפא אתאן לחול המועד פירושו בברחה וקושית אותובי מותבינן וכו' מרישא קא מקשי אבל הא דמתה מושיבין אחרת דוקא בארבעה עשר ואחר שלשה לישיבתה ואין להקשות בה השתא אותובי מותבינן וכו' מפני שטורח הושבת תרנגולת על ביצים שכבר דגרה תרנגולת אחרת עליהם טורח יתר הוא מהושבה בתחילה ואף בארבעה עשר אין מושיבין תחתיה אלא במקום פסידא אבל הושבה בתחילה מותרת בארבעה עשר שאין זה טורח יתר אחר שלא דגרו הביצים באחרת אבל במועד לא מושיבין לכתחילה ולא מושיבין אחרת במתה אבל ברחה מחזירין במועד וכל שכן בארבעה עשר ומ"מ הדברים נראין כשיטתנו:
+וגורפין זבל מתחת רגלי הבהמה בארבעה עשר וכו' וזו ודאי פירושה אף לאחר חצות וכן כתבוה רוב מפרשים ופירושו אף להוציאה לאשפה אבל בחולו של מועד אין מוציאין אותו לאשפה אלא מסלקו לצדדין ר"ל בקרן זוית של בית הרפת ומ"מ פי' בגמ' בבית הרפת אבל של חצר אם אפשר לסלקו לצדדין ושתהא החצר נשארת בנקיות מסלקו לצדדין אבל אם נעשית חצר כרפת בקר אף במועד מוציאו לאשפה אחר שאין דרך בסלוק צדדין להיות מקום עיקר החצר פנוי:
+מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינן לצורך המועד ר"ל שבארבעה עשר אף לאחר חצות מוליכן לכתחילה מביתו לאומן לתקנם לו אף לאחר המועד וכל שכן בשחרית לתקנם לו קודם חצות ואע"פ שאינם לצורך המועד וכל שכן שאם היו שם בבית האומן עשויים ומתוקנים שמביאם משם לביתו אף לאחר חצות אע"פ שאין צריכים לו במועד ואין כאן שום חשד עשייה לאחר חצות ובמועד אינו כן אלא כל שהוא לצורך המועד כגון כד מבית הקדר וכוס מבית הזגג וכיוצא באלו מביאין אבל שלא לצורך המועד כגון צמר מבית הצבע ומחרישה מבית הלוטש אין מביאין ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניח הכלים אצלו [ואם אינו מאמינו] או שחושש להם שמא יגנבו בביתו של אומן מחמת שרואה ביתו פרוץ ואינו רוצה ליזקק לדין עליהם עם האומן אע"פ שהוא שומר שכר מפנם לחצר אחרת הסמוכה לאומן אבל לא יביאם לביתו אף בצנעה אם מפני הטורח אם מפני החשד שיאמרו שבמועד נתקנו ומ"מ אם אינו מוצא מקום בטוח מוליכן לביתן בצנעה והולכה אף לצורך המועד אסורה כמו שהתבאר במקומו:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה העשירית והיא באה ע"י גלגול משניות שלפניה שבענין מלאכת י"ד והוא שאמר ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם אלו שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום וכורכין את שמע וקוצרין וגודשין מלפני העומר ולא מיחו בידם ואלו שמיחו בידם מתירין בגמזיות של הקדש ואוכלים מתחת הנשרים ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים אמר הר"ם אלו הששה דברים כלם לא שבחו אותם חכמים אלא השלשה מהם והם הראשונות לא מיחו בידם והשלשה הנזכרים באחרונה מיחו בידם והראשונה הם שמרביעים האילנות יום ארבעה שטר והוא שתולין יחור של דקל זכר על דקל נקבה וזה מפורסם אצל בעלי העבודה וזהו ענין אמרם מרכיבין דקלים וכורכין את שמע הוא שהם לא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בשעת קריאת שמע וקוצרין וגודשין מלפני העומר ענינו שמותר לקצור ולגדוש ולא נחוש דילמא אתי למיכל מיניה והשלשה האחרונות שמיחו הן מתירין גמזיות של הקדש הוא שהם מתירין לאכול גדולי הקדש ואומרין כי לא נאסר אלא הפרי שנקדש בעצמו אבל מה שצומח לאח"כ בשדה הקדש שהוא מותר ואוכלין מתחת הנשרים שהיו אוכלין מה שהיה נופל מן הפירות תחת האילן בשבת וביום טוב אע"פ שהיה ספק אצלם ולא היו יודעים אם מערב נפלו והם מותרין או נפלו בשבת והם אסורין כאשר יתבאר במסכת יום טוב ונותנין פאה לירק כבר קדם לך במסכת פאה כי מתנאי הדברים שהם חייבים בפאה שיהיה מכניסו לקיום והירקות אינם כן ששה דברים עשה חזקיהו המלך על שלשה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו אלו שהודו לו גנז ספר רפואות והודו לו כתת נחש נחשת והודו לו גרר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו ואלו שלא הודו לו סתם מי גיחון ולא הודו לו קצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו עבר ניסן בניסן ולא הודו לו זאת ההלכה היא תוספתא אבל ראיתי לפרשה לפי שיש בה תועלת ספר רפואות היה ספר שהיה ענינו להתרפאות בדברים שאסרה תורה להתרפאות בהן כמו הדברים שחשבו בעלי הצורות והוא כי יש אנשים חכמים בחכמת הכוכבים ועל פיהם יעשו צורות לעתים ידועים ויועילו או יזיקו לדברים ידועים וזו הצורה נקראת בלשון יון טלס"ס ואומרי' כי הצורה הנעשית בזאת התכונה היא טובה לחולי פלוני וכיוצא בו מן הדברים המטעים ומחבר זה הספר לא חברו אלא על דרך החכמה בטבע המציאות לא על דרך שיעשה אדם פעולה ממה שנכתב באותו הספר וזה מותר ועוד יתבאר לך כי יש דברים שמנע השם לעשותם והם מותרים ללמדם ולהבינם כי השם ית' אמר לא תלמד לעשות ולמדנו בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו מתרפאים מהם באותם הדברים הסירם וגנזם ואולי שהיה ספר והיה שם רפואה לסם המות והיה אומר סם המות פלוני מרקחין אותו כך ומשקין אותו כך כי ארע ממנו מן המקרים כך וכך ורפואתו בדבר פלוני וכשיהיה רואה הרופא אותן המקרים היה יודע כי אותו הסם ישקוהו יהיה ניתן לו אותה הרפואה להיות כנגד הסם ולהציל ממות וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו ממיתים באותם הסמים הסיר הספרים וגנזן ואני הרביתי לך דברי בזה הענין לפי ששמעתי וכן פרשו לי הענין כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמ"ש בספר והיה מתרפא וכאשר ראה חזקיהו כי בני אדם לא היו סומכין על הש"י הסיר אותו וגנזו ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות ואיך יחסו לחזקיהו מן האולת מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון וכמו כן לסיעתו שהודו לו ולפי דעתם הקל והמשובש האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק והוא חולי הרעב א"כ כבר נואש ולא ישען באלהיו נאמר להם הוי השוטים כאשר נודה לאלוקים בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנה ולא הייתי צריך להקשות על זה הענין הידוע לולא שהיה מפורסם ועוד יתבאר כי מותר לעבר השנה בכל אדר ולעשות אותה השנה שני אדרים ומהעקרים אצלנו אדר הסמוך לניסן לעולם חסר כיון שנסמך על החשבון ואם הם שני אדרים יהיה הראשון שלשים יום ובא חזקיהו ביום שלשים ועבר את השנה ועשה את החודש הנכנס אדר השני ואילו לא היה מעבר אותה השנה היה יום שלשים של אדר יום ראשון של ניסן כאשר בארנו והוא עבר את השנה ביום שהיה ראוי להיות ראשון של ניסן וזה אינו מותר כי העקר אצלנו אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא לא ראה בזה הדיוק רצה לומר הואיל וראוי לקובעו בניסן:
+אמר המאירי ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם אלא שמ"מ לא היתה רוח חכמים נוחה מהם בעשייתם ואלו שלא מיחו בידם הראשונה שהיו מרכיבים דקלים כל היום ר"ל כל יום ארבעה עשר אף מחצות ולמעלה עד המנחה וענין המלאכה הוא שהיו מרכיבים ייחור של דקל זכר העושה פירות בדקל נקבה שאינו עושה פירות וכן הרבה עד שהיה כל האילן עושה פירות ובני יריחו נראה שהיו סוברים שעיקר דין מלאכת ארבעה עשר משום קרבן היא וכל שאינו בירושלים אין בו איסור מלאכה עד המנחה כשאר ערבי ימים טובים ואף חכמים לא מיחו בידם אלא שמ"מ מכוער היה הדבר אצלם אף שלא בירושלים הוא ואף בזמן [הזה] כמו שביארנו במשנה:
+השניה שהיו כורכין את שמע והוא שלא היו מפסיקים בין פסוק של שמע לפסוק של ואהבת בברוך שם כבוד מלכותו אלא שהיו מפסיקים ביניהם בשהייה מועטת שלא לכרוך קבלת עול מלכות שמים בקבלת עול מצות ולא מיחו חכמים בידם הואיל ולא אמרה משה רבינו אלא שמ"מ הדבר נאה לאמרו ובחשאי מצד מה שאמרו בגמ' שכשקבץ יעקב את בניו בקש לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו רוח הקודש אמר שמא חס ושלום יש פסול בזרעי כאבא שיצא ממנו עשו וכאבי אבא שיצא ממנו ישמעאל אמרו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אנו אין בלבנו אלא אחד פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והרגיש שלא בסבת פסול זרעו נסתלקה ממנו אלא שלא היה הקב"ה רוצה לגלות לו ונמנע מלגלותו וברכם אמרו רבנן היכא ניעביד נימריה לא אמריה משה לא נימריה הא אמריה יעקב התקינו שיהו אומרי' אותו בחשאי:
+השלישית שהיו קוצרין וגודשין לפני העומר והוא שהדבר ידוע שאסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת המינין של תבואה קודם לקצירת העומר שהרי נאמר בעומר ראשית קצירכם אל הכהן ומ"מ דוקא במקום שראוי לקצור ממנו להבאת עומר אבל מקום שאין ראוי לקצור ממנו להבאת עומר מותר שנאמר והבאתם וקצרתם ממקום שאתה מביא אתה אסור לקצור ממקום שאי אתה מביא אתה מותר לקצור ומ"מ לגדוש אף לאלו אסור שהרי נראה כמכוין לתקון אכילה ויריחו אינה ראויה לעומר מפני שכולה עמקים וכמו שאמרו עמקים שביריחו ולא היו מביאים ממנו למנחות והיו מותרין בקצירה אבל לא בגדישה והם היו גודשים ולא מיחו בידם אחר שאין איסור הגדישה אלא מחשש אכילה:
+ואלו שמיחו עליהם בידם הראשונה שהיו מתירין לאכול גמזיות של הקדש ר"ל ענפים רכים שגדלו בחירובין ושקמים שהקדישו אבותיהם מצד שהיו שם בעלי זרועות שהיו נוטלין אותם בזרוע ועמדו והקדישום כמו שהתבאר בגמ' והיו נהנין מאותן ענפים הרכים הגדלים לאחר ההקדש מפני שהיו סוברים שאין מעילה בגידולין ומיחו חכמים בידם אע"פ שאף הם היו סוברים כן מפני שמ"מ מעילה הוא דליכא איסורא מיהא איכא ומ"מ הלכה שיש מעילה בגידולין כמו שביארנו במסכת עבודה זרה אלא שגדולי הדורות פסקו שאין מעילה בגידולין וסוגיא זו מסייעת להם שאף חכמים הודו להם ואמרו מעילה הוא דלית בהו הא איסורא איכא:
+
+Daf 56a
+
+השניה הוא שהיו אוכלין מתחת הנשר בשבת ר"ל מפירות שהיו מוצאין בדקל שנשרו בשבת מאליהן ונחלקו בענין זה בגמ' עולא ורבין שלדעת עולא מחלוקת בשל מכבדות ופירשו גדולי הרבנים באותם הנמצאים בענפים הגבוהים העליונים וקורא להם מכבדות על שם שעושין מהם מכבדות והם עבות ותכופות זו לזו וכשהתמרים נושרין מתלקטות שם ביניהם וחכמים היו אוסרים שמתוך שהיו גבוהות וצריך לעלות על הדקל לנטלן שמא בעלייתו יתלוש מן התמרים המחוברים עדיין או מן הענפים המחוברות ותלישה אב מלאכה ולאנשי יריחו אין גוזרין אבל של בין הכיפין והם הנופין התחתונים שאדם יכול ליטלן בלא עלייה דברי הכל מותר שאין כאן חשש תלישה ומה שקורא להם כיפין מפני שהן נמוכות ומשתטחות על האבנים הגסות כעין סלע שהן סביבות האילן והקשה והא אף של כיפין מוקצין נינהו כלומר שהרי מחוברות היו בין השמשות ואע"פ שאפשר שהיה דעתו עליהם וכמו שאמרו בסוגיא זו שהיו פורצין פרצות בגנותיהם להאכיל לעניים מ"מ הרי הוקצו בין השמשות מחמת איסור תלישה ומוקצה לבין השמשות מוקצה לכל היום ואם מפני שאף במחובר היו ראויות לעורבים ולשאר עופות הגדלים בביתו שיכול להעמידם עליו במחובר ומאחר שכן כל שנשרו מאליהן אין מוקצה שמחמת החבור אוסרן והלא אף מוכן לאדם אינו מוכן לבהמה שהרי בחתוך נבלה לפני הכלבים אוסר ר' יהודה אא"כ היתה נבלה מבעוד יום וכל שכן שמוכן לבהמה לא הוי מוכן לאדם [ומשני מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה מדחזי לי' לא מקצה מדעתו] וכן הדין שאין אדם נותן לב במה שראוי לו ליתנו לבהמתו אבל מוכן לבהמה הוי מוכן לאדם שדעתו של אדם מתרחבת על מה שראוי לבהמתו להיות מוכן לו כך פירשו גדולי הרבנים וקשה מפירושם שהרי אין טעם מוכן לאדם ומוכן לבהמה נאמר אלא במה שאינו מוקצה אלא מחמת הכנה אבל אלו שהן מוקצות מחמת איסור תלישה לא אמרו שהרי מודה ר' שמעון בנר וקערה ועששית שבזו ודאי אין דעתו למה שהוא אסור ושמא הואיל ומ"מ אף מוקצה מחמת איסור עיקרו מחמת שאין דעתו עליו מצד האיסור נאמר עליו גם כן מוכן לבהמה מוכן לאדם לדברי הכל ולדעת רבין מחלוקת בשל כיפין שלדעת חכמים מוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם ולאנשי יריחו מוכן לבהמה מוכן לאדם אבל בשל מכבדות דברי הכל אסור מגזרה שמא יעלה ויתלוש:
+ולענין פסק יראה לפסוק כחכמים ולדעת רבין וא"כ גזרת תלישה במקומה עומדת וכל שיש לחוש שמא יעלה ויתלוש אסור ואף במקום שאין לחוש לתלישה אסור משום מוקצה שהמוכן לבהמה אינו מוכן לאדם ואע"פ שבעגל שנולד מן הטרפה פסקנו שמוכן לבהמה מוכן לאדם בזו בבהמה שאדם נותן לה לזונה ככלבו ושאר בהמותיו אבל עורבים וכיוצא בהם אף הגדלים בביתו אין אדם נותן לב לזונם עד שתהא דעתו מתרחבת מהם לעצמו או שמא במוקצה מחמת איסור כזה שבכאן אומרין כן וזו של עגל אין שם אלא מוקצה מחמת הכנה או שמא בכאן עורבים סתמא אמרו ולא בגדלים בביתו אלא שסתם עורבים מצויים בחצר וכך שכן במקום שאילנות לשם ונמצא שאף של הכיפין או אף שבקרקע אסורין הואיל ונתלשו בשבת ושמא תאמר והלא במסכת יום טוב אמרו באיסור ביצה גזרה משום פירות הנושרים והקשו פירות הנושרים מאי טעמא גזרה שמא יעלה ויתלוש היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה היה לו לתרץ שאין צורך לאיסורן משום שמא יעלה ויתלוש אלא שהם מוקצים מחמת איסור שהרי מוכן לבהמה אינו מוכן לאדם אפשר שמאחר שלדעת עולא אין איסורן משום מוקצה תפש בה איסור שהכל מודים בו והוא גזרת תלישה ובשל מכבדות שהרי בשל כיפין אין שם גזרת תלישה ולענין חתוך נבלה כל שלא נתנבלה מבעוד יום בשבת מותר לחתכה לפני הבהמה שאין מוקצה מחמת הכנה בשבת ומוקצה מחמת איסור שחיטה אין כאן שהרי אף כשהיא חיה ראויה לכלבים הא ביום טוב כל שלא נתנבלה מבערב אינה מן המוכן כמו שביארנו במקומו:
+ולענין ביאור מיהא יש מי שנמשך בשמועה זו לדעת מה שפרשנו שמחוברות היו בין השמשות אלא שפרשו השמועה שלדעת עולא מחלוקת בשל מכבדות והוא שהיה מנהגם לכבד תחת הדקלים מערב שבת שלא יטנפו התמרים הנושרים לשם או להטיל לשם משוכי הדקלים הנקראים מכבדות ומאחר שדעתם עליהם מאתמול הרי הם מוכנים אלא שחכמים גוזרים בהם שמא יעלה ויתלוש אבל בשל כיפים והם הנופלים בחול בשעת גרידה ונטמנים בין הסלעים הואיל ונפלו מערב יום טוב דברי הכל מותר ואע"פ שאין אדם נותן דעתו עליהם ונמצאו מוקצים מחמת הכנה הואיל ומוכנים הם לעורבים שלו הגדלים בביתו דעתו מתרחבת עליהם ומוכן הוא לאדם ולרבין בשל כיפין מחלוקת שלדעת חכמים מוכן לעורבים אינו מוכן לאדם אע"פ שבטלטול מטלטלין עצמות הראויים לכלבים ובשר תפוח הראוי לחיה אבל בשל מכבדות שנשרו בשבת דברי הכל אסור ולדעת זה ראוי לפסוק כעולא לאסור במכבדות שנתלשו בשבת ולהתיר בשל כיפין הואיל ואין שם מוקצה מחמת איסור ואף הם פסקוה כן אלא שאף בזו יש פוסקים שמוכן לעורבים אינו מוכן לאדם ומחלקים בין מוכן לעורבים למוכן לבהמה כמו שביארנו למעלה ובמסכת יום טוב:
+וגדולי המפרשים כתבו בשמועה זו שכולה בנתלשו מערב שבת היא שנויה אלא שנשארו בין המכבדות או בין הכיפין ונשרו בשבת מהם בקרקע ולעולא נשרו מבין המכבדות אסורות שמא יעלה ליטול מהם עוד ויתלוש נופים או עלים בעלייתו אבל מבין הכיפין שיכול ליטלם אף בלא עלייה מותר ושאל בה והלא מוקצים הם ר"ל אף של בין הכיפין שהרי מכיון שלא נשרו בארץ לא היה דעתו עליהם ותירץ בה שמ"מ ראויים הם לעורבים ואף בפי' זה ראוי לפסוק כעולא או שמא אף מוקצה שבהם מחמת שאע"פ שהם בין הכיפים אי אפשר ליטלם אלא אם משתמש באילן ואף שמועת פירות הנושרים שבמסכת יום טוב שנזכר בה איסור משום שמא יעלה ויתלוש הם פרשוה בנתלשו מערב יום טוב ונשארו בין הנופים ולפיכך לא הוזכר בה איסור מוקצה מחמת איסור אבל אם לא נתלשו מערב יום טוב אסורות משום מוקצה מחמת איסור ואף בשבת כן שהרי מוקצה של מחובר אף ר' שמעון מודה בו ושמא תאמר ומפני מה לא גזרו שם משום פירות הנושרים בשבת שאסורות משום מוקצה גמור פרשו גדולי הדורות מפני שהתלושים הטמונים בין הענפים דומים לביצה יותר מן המחוברים לגמרי:
+והשלישית היא שהיו מניחים פיאה מן הירק ומיחו בידם לפי שהירק פטור מן הפיאה וחייב במעשר וכשמניחין אותה פיאה נמצאו מפקיעין אותה מן המעשר וכן שהיא טבל ביד עניים שאע"פ שפאה הפקר היא והפקר פטור מן המעשר מ"מ הפקר בטעות הוא שמתוך שהם סבורים שהיא חייבת בפיאה הם מניחים אותה ובגמ' פי' שלא ירק ממש היה שאף הם לא היו טועים בכך שכלל ידוע בפיאה שאינו חייב בה אלא בחמשה דרכים והם שיהא אוכל ולמעוטי סטים וקוצה והם ממיני הצבעים ולא ממיני האוכלים ושיהא גדולו מן הארץ ולמעט כמהין ופטריות ושיהא נשמר ולמעוטי הפקר ושתהא לקיטתו כאחת ולמעט תאנים שקצתם נגמרות היום וקצתם למחר וקצתם לאחר כמה ימים ושיהיו מכניסין אותו לקיום לעשות ממנו אוצר ולמעט ירק אלא לא היה המחלוקת אלא בראשי לפתות ר"ל העלים שבראשיהם שמכניסין אותם לקיום אגב לפתות עצמן ואעפ"כ מיחו בידם שכל שמכניסו לקיום על ידי דבר אחר לא שמיה קיום וכן הלכה:
+ואחר ששה דברים אלו נתגלגלו לששה דברים שעשה חזקיהו מלך יהודה שעל שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו ואלו הם גירר עצמות אביו במטה של חבלים כלומר שהוליכו לקבור כאחד העם ולא רצה לקברו בכבוד כדרך שאר מלכים מפני קדוש השם שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעי' וכתת נחש הנחשת שעשה משה מפני שהיו כל ישראל טועים אחריו וגנז ספר רפואות והוא ספר חברוהו חכמי התכונה בעשיית צורות בשעות ידועות על פי מערכת הכוכבי' ומבטי המזלות וכל צורה מהם מועילה לחולי ידוע והוא דבר אסור מן התורה כמו שביארנו בשביעי של סנהדרין ולזה הודו לו בכך וי"מ בספר רפואות שחברו שלמה בטבעי כל הדברים סתם מי גיחון כדי שלא יהיו מים נמצאים למלך אשור ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בהקב"ה וכל שכן שהיה מזיק בכך לבני עמו וקצץ דלתות ההיכל ושלחם דורון למלך אשור ולא הודו לו בשני אלו שהיה לו לבטוח בהקב"ה וכן עיבר ניסן בניסן ר"ל כשהושלם אדר ונכנסה שעה הראויה לקדש בו ניסן והוא תחלת יום שלשים נמלך לעברו ועשאו אדר שני ואע"פ שבדיעבד הואיל ולא קדשוהו בית דין עדיין לשם ניסן כל שעושין אותו אדר שני מה שעשה עשוי מ"מ לכתחלה אין לעשות כן כמו שביארנו במסכת סנהדרין בפרק ראשון ולפיכך לא הודו לו חכמים באלו:
+זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שלה במה שיש בו מקום לענין פסק מתוך דברינו ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:
+
+Daf 56b
+
+הלפת כבר בארנו שהוא חייב בפאה ואף הקפליט ר"ל כרתי יראה שאף בכלל מכניסו לקיום הוא אבל הכרוב הרי הוא כשאר ירק ופטור:
+
+Daf 57a
+
+לעולם יהא אדם נזהר שלא לבייש את העניים ושלא להכאיבם בדברים קשים וכל שכן שלא להראות עצמו להם כמרמה וכדוחה אותם בדברים מעשה באחד שנתן פיאה לירק בא אביו ומצא את העניים טעונים ירק ועומדים על פתח הגנה אמר להם בני השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעושר ר"ל בחולין מתוקנין ומעושרי' ולא מפני שעיני צרה עד שתחשבו שאני אומר לכם כן דרך דחייה אלא שאמרו חכמים אין נותנין פאה לירק ראה כמה האריך בדבריו כדי שלא יחשבו עליו שהוא דוחה אותם בדברים ויהא לבם נשבר על פסידתם:
+עורות קדשים ר"ל של עולות ושל חטאות ואשמות וקרבנת צבור כלם לכהנים אבל של קדשים קלים לבעלים ואותם של כהנים כל שחולק בבשר חולק בעור ובראשונה היו מניחין אותם בלשכת בית הפרוה ובערב מחלקין אותו אנשי בית אב שעבדו אותו היום והיו בעלי זרועות שבכהונה נוטלי' אותם בזרוע התקינו שיהו מניחים עד ערב שבת שבסוף משמר ושיהו מחלקין אותו בתי משמרה מערב שבת לערב שבת ומתוך שהן מרובין אין מניחין בעלי זרוע ליטול ביתר מן הראוי ועדיין היו גדולי כהונה נוטלים אותן בזרוע שמתוך גדולתם לא היו רוצים האחרים לחלוק עליהם עמדו בעלים והקדישום ברשות הכהנים לבדק הבית לא היו ימים מועטים עד שחיפו מהם כל ההיכל בטבלאות של זהב שהיו אמה על אמה בעובי דינר זהב וברגלים היו מקפלים אותם ומניחים על גב מעלה מן המעלות שהיו בהר הבית ששם היו העם מתקבצים עד שיהו עולי רגלים רואים שמלאכתם נאה ואין בה דלים ר"ל שום דופי:
+החציצה פוסלת בעבודה שנאמר ולקח הכהן שיקח בעצמו ואם כרך שלא במקום בגדים כל שהוא שלש אצבעות על שלש אצבעות חוצץ פחות מכן אינו חוצץ ואם הוא בגד בפני עצמו אפי' צלצול קטן חוצץ וכבר ביארנוה בעירובין:
+
+Daf 57b
+
+כל קרבן שהוא בא מן הכבשים ומן העזים כגון שלמים אע"פ שהכתוב מקדים ברוב מקומות כבש לעז שוים הם ואין אחד מהם קודם לחברו אלא יביא איזה שירצה והרי כתוב בשלמים אם כשב אם עז ובחטאת של יחיד בפרשת ויקרא הקדים שעירה לכשבה דכתיב והביא קרבנו שעירת עזים ואח"כ ואם כבש יביא וכו':
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+מסכת פסח שני בעזר הצור ובישועתו:
+אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת פסח שני היא מסדר מועד וכבר ביארנו בפתיחת החבור שבסדור רבינו הקדוש ע"ה היו מסכת פסח ראשון וזאת המסכתא חוברות אשה אל אחותה נכללות במסכתא אחת נקראת פסחים ופרק ערבי פסחים היה אחרון לכל פרקיה ובימי הגאונים ז"ל חלקוה לשתים וקראו הראשונה פסח ראשון והעתיקו פרק ערבי פסחים ממקומו וסדרוהו בסוף פסח ראשון וקראו שם המסכתא הזאת פסח שני ועל זה הצד הורגלנו בלמודה אחר מסכת פסח ראשון על הדרך שסדרנו בפתיחת החבור והיא כוללת חמשה פרקים וסדרם לפי שיטתנו א' תמיד נשחט ב' אלו דברים ג' כיצד צולין ד' האשה ה' מי שהיה טמא וענין המסכתא אמנם הוא סובב בביאור הלכות קרבן הפסח על תכלית שלמות עניניו ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לששה חלקים הראשון בענין שחיטתו והקרבתו הן בזמן שחיטתו הן בענין השחיטה על איזה צד ראויה ועל איזה צד אינה ראויה וכיצד היו נוהגין בעזרה בשחיטת הפסחים ואם חל ארבעה עשר בשבת אלו דברים שבו דוחין את השבת וכן ענין החגיגה הבאה עם הפסח השני בענין צלייתו ואכילתו השלישי בענין טומאה שאירעה בקרבן הרביעי בביאור הנמנין עליו כלומר על מי שוחטין אותו ומי הם הראוים לימנות עליו החמישי בענין הנדחין לפסח שני ודברים שבין ראשון לשני הששי בענין אם אירעו בו סבות כגון שאבד או נתערב עם אחרים החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון ר"ל פרק תמיד נשחט ובפרק אלו דברים החלק השני יתבאר בפרק שלישי ר"ל כיצד צולין החלק השלישי יתבאר בפרק שלישי גם כן החלק הרביעי יתבאר בפרק רביעי ר"ל פרק האשה החמישי והששי יתבארו בפרק חמישי ר"ל פרק מי שהיה טמא זהו שורש המסכתא דרך כלל אלא שיבואו בה דברים הרבה על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
+והפרק הראשון ממנה אמנם יסוד ענינו לבאר החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון בהודעת זמן שחיטת תמיד הערב כדי לידע ממנו זמן שחיטת הפסח שהיתה אחריו השני בענין אם שחטו שלא כראוי כגון שלא לשמו או שלא לשם הנמנין עליו וכיוצא בזה או על החמץ כיצד הוא דינו השלישי כיצד היו נוהגים בעזרה בשחיטת הפסחים זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו דברים שלא מן הכונה על הדרך שיתבאר:
+
+Daf 58a
+
+והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר תמיד נשחט בשמנה ומחצה וקרב בתשע ומחצה בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמנה ומחצה בין בחול בין בשבת חל ערבי פסחי' להיות ערב שבת נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו אמר הר"ם העיקר אצלנו כי תמיד של שחר לא יקדים אותו שום קרבן ותמיד של בין הערבים לא תאחר אחריו קרבן בשום פנים אלא קרבן פסח ותחלת שעת הקרבת תמיד של בין הערבים מחצי השעה השביעית עד סוף היום והוא השעה שיתחיל הצל שיארך בו ויראה לכולם ארכו ובכל הימים שהיו שם קרבנות רבות יתאחרו שתי שעות אחר תחלת השעה לפי שלא נוכל להקריב אחריו דבר כאשר נתננו העיקר וערבי פסחים שמותר להקריב פסח אחר התמיד נשחט שעה אחת אחר העת בלבד וכשיחול ערב פסח יום ששי נישחט בו בתחלת שעתו כדי להרחיב העת לצלותו לפי שאי אפשר לצלותו בלילי שבת:
+אמר המאירי תמיד נשחט בשמונה ומחצה פי' כבר ידעת ששני תמידין היו קריבין עולה בכל יום אחד של שחר ואחד של בין הערבים ותמיד של שחר כבר ביארנו במסכת יומא פרק ממונה שזמן שחיטתו משהאיר פני מזרח אבל אם שחטו קודם לכן פסול אבל תמיד הערב מן התורה זמנו משהתחיל השמש לנטות למערב נטייה הניכרת והוא משנטה חצי שעה משעה שביעית וזהו שש ומחצה שחצי האחרון של שעה ששית וחצי ראשון של שעה שביעית צל כל דבר עומד תחתיו ואינו נוטה לכאן ולכאן אבל מחצי שעה שביעית ואילך נטייתו ניכרת עד שכל שאדם עומד בפני החמה צלו נוטה למזרח אבל מתקנת חכמים היו מאחרין אותו יותר והוא שכבר ביארנו בכמה מקומות שאין שום קרבן קרב קודם תמיד של שחר וכן אין שום קרבן מתאחר לתמיד של ערב אלא קרבן פסח בלבד ומתוך כך כל השנה היו מאחרין אותו שתי שעות כדי שיהיו בני אדם מקריבין באותם שתי שעות נדריהם ונדבותיהם והיו שוחטין אותו בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ששעה אחת היו שוהין בעשייתו ונשארו להם שתי שעות ומחצה כלומר שהקרבתו נגמרת בתשע ומחצה לקצת דברים שהיו עושין אחריו כגון קטורת ומנחת התמיד וחביתי כהן גדול ונסכים והדלקת נרות שהיתה עבודה אחרונה שבמקדש ובערבי פסחים היו מקדימין אותו שעה אחת כדי שיהא שהות יותר לעשיית הפסחים והיו שוחטין אותו בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה ר"ל שהקרבתו נגמרת בשמונה ומחצה בין בחול בין בשבת כלומר בין שהיה ארבעה עשר בחול בין שהיה בשבת והוא הדין שאף בכל השנה אף בשבת נעשה בזמן שהוא בחול לפי מה שיתבאר בגמ' שאע"פ שאין נדרים ונדבות בשבת מכל מקום מאחרין אותו משום נדרים ונדבות של חול ונמצא שאין הפרש בזמן שחיטת התמיד והקרבתו בין חול לשבת לא בכל השנה לשמונה ומחצה ולא בערב הפסח לשבע ומחצה אבל אם חל ארבעה עשר בערב שבת שנמצא שצריכים לצלות פסחיהם מבעוד יום שהרי צליית הפסח לא תדחה שבת הואיל ואינה אלא צורך הדיוט היו מקדימין עוד והיו מחזירין אותו לדין תורה לשחוט בשש ומחצה והיתה הקרבתו נגמרת בשבע ומחצה והפסח אחריו:
+זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+אע"פ ששחיטת התמיד בכל השנה כשהיא בשמונה ומחצה תקנת חכמים היא כמו שביארנו מ"מ יש בה סמך מן המקרא והוא שנאמר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים והיה לו לומר בערב על הדרך שאמר בבקר אלא בא ללמד שנחלק את הערב לשני ערבים ושש שעות אחרונות כלן בכלל ערב הן וחלקהו לשני חלקים שתי שעות ומחצה לכאן ושתי שעות ומחצה לכאן ושעה אחת אמצעית לעשייתו ומ"מ אינו אלא אסמכתא בעלמא שאלו היה מן התורה לגמרי לא היינו משנים את הזמן בערב הפסח מפני הפסחים אלא קרא אסמכתא בעלמא ומן הדין כל שמחצי שעה שביעית ולמעלה ערב הוא וחכמים תקנו באיחורו מן הטעם שהזכרנו וסמכוה מן המקרא ועל אותו סמך קבעו זמן תפלת מנחה קטנה לתשע שעות ומחצה:
+כבר ידעת ששני בזיכי לבונה היו ניתנים על מערכות לחם הפנים שבשלחן ובכל שבת ושבת היו מסלקין את הלחם הישן ומקטירין את הבזיכין ואותה הקטרה מכשרת את הלחם ליאכל והתבא�� ביומא שכבשי המוספין היו קודמין להקטרת בזיכין והמוסף היה קרב בשש ואע"פ שזמנו אחר תמיד ותמיד אין זמנו אלא עד סוף ארבע שעות מסתמא שוהין היו עד שעה ששית ונמצאו מוספין בשש ובזיכין בשבע ואע"פ שאמרו מוספין כל היום פירושו שאם לא נעשו בשש עושהו כל היום ובלבד קודם לתמיד הערב וי"א אף לאחר התמיד כדין מחוסר כפורים ששכח בערב הפסח ולא הביא כפרתו קודם התמיד על הדרך שיתבאר למטה אבל מן הסתם קרב הוא בשעה ששית:
+זה שנאמר בסוגיא זו לדעת רבא שר' ישמעאל ור' עקיבא נחלקו אם חוששין למכמר בשרא ר"ל חימומו והפסדו אם לאו עיקר הדברים בפירושו שמחלקתם סובבת במה שנחלקו במס' שבת פרק כתבי בהפשט קרבן הפסח כשחל יום שחיטתו בשבת שלדעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אינו מותר להפשיט אלא עד החזה כדי ליטול אימוריו בדרך שלא יתדבקו שערות הצמר באימורין שאלו לא יפשיט כלל אלא שיהא נוקב ונוטל שערות הצמר מתדבקים באימורין ומתוך כך מותר להפשיט עד החזה הא משם ואילך אסור שצורך הדיוט הוא ואף ר' ישמעאל בסוגיא זו לדעת רבה סובר כן ומתוך כך הוא חושש למכמר בשרא אחר שהוא עומד בעזרה ור' עקיבא סובר כחכמים שאמרו שם שמותר להפשיט את כולה ומתוך כך אין לחוש למכמר בשרא:
+ולענין פסק הלכה שמפשיט את כלו שאין בראוי להטיל קדשי שמים כנבלה כמו שביארנו שם:
+
+Daf 58b
+
+זה שביארנו במשנתנו בכמה מקומות שאין שום קרבן קודם לתמיד של שחר הביאוה מן המקרא בסוגיא זו מדכתיב בפרשת צו את אהרן והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים וממה שאמר וערך עליה העולה תכף לאמרו ובער עליה וכו' כלומר שקודם לכל דבר יקטירנה והיה יכול לומר וערך עליה עולה אלמא לא מכל עולות נאמר כן אלא מעולת התמיד וזהו שדרשו העולה עולה ראשונה כלומר העולה הנזכרת תחלה לכל העולות בפרשת צו:
+וכן מה שביארנו שאין שום דבר מתאחר לתמיד של בין הערבים הביאוה ממה שנאמר באותו פסוק באותה עולה שהזכרנו והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות אבל לא על חברתה ר"ל בתמיד של בין הערבים ומ"מ יצא מכלל זה קרבן הפסח שמתאחר לתמיד של בין הערבים כמו שביארנו במשנה והביאוה בסוגיא זו ממה שנאמר בפסח בערב ובין הערבים כדכתיב שם תזבח את הפסח בערב וכתיב ושחטו אותו וכו' בין הערבים ובתמיד לא נאמר אלא בין הערבים כדכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וכל שרבה בו הכתוב בלשון ערב הוא מתאחר יותר ואחר הפסח מקטירין קטורת של בין הערבים ואחר הקטורת מדליקין את הנרות והיא עבודה אחרונה שבמקדש ואע"פ שהקטורת לא נאמר בה אלא בין הערבים כדכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין [הערבים] יקטירנה והיה לנו לומר שיהא הפסח מתאחר להן ר"ל לקטורת ולנרות שאף הנרות הוקשו לקטורת מ"מ בנרות כתיב אותו כדכתיב להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר ודרשו בו מערב עד בקר שיהא נותן בו שמן במדה שיהא דולק מערב עד בקר וזהו חצי לוג ואין לך עבודה שכשרה מערב עד בוקר אלא זו בלבד כלומר שאין עבודה אחריה כדכתיב אותו הוא הוא שבא מן הערב לבקר ולא עבודה אחרת אחריה ולמדת שהקטורת קודם לנר ואע"פ שכתוב ובהעלות וכו' יקטירנה לא שאחר ההעלאה יקטיר אלא שבשעה שידליק תהא הקטורת מוקטרת ויש פוסקין שהפסח מתאחר לכלם ותמיד קודם לקטורת וקטורת קודם לנרות ונרות קודמות לפסח וכן כתבוה גדולי המחברים ולא יראה כן וקטורת של שחרית קודם לקצת עבודות שבתמיד השחר אבל לא לכולן והוא שאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו (מדליקין) [מטיבין] חמש נרות ומתעסקין בתמיד להפשיטו ולנתחו ולהעלות איבריו לכבש ואח"כ מקטירין את הקטורת קודם העלאת איברים מן הכבש למזבח כמו שביארנו בסדר יומא פרק ממונה:
+
+Daf 59a
+
+ארבעה הם שנקראים מחוסרי כפרה והם הזב והזבה והיולדת והמצורע שאף על פי שטבלו והעריבו שמשם בטהרה בשביעי שלהם אסורין לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן למחר ואף לאחר הכפרה צריכין טבילה אחרת לאחר הכפרה מדברי סופרים כמו שביארנו באחרון של חגיגה בדין האונן ומחוסר כפורים ואחר כן הוכשרו באכילת קדשים מיד ואין צריכין הערב שמש פעם אחרת וזה שנאמר בסוגיא טובל ואוכל בקדשים לערב לאו דוקא אלא מתוך שתפס במחוסר כפורים שבערב הפסח שטובל ואוכל פסחו לערב שהרי פסח אינו נאכל אלא בלילה הוא תופס אף באחרים לשון לערב ומ"מ אוכל הוא תכף לטבילה הבאה אחר הכפרה וקרבנות אלו לזב ולזבה הם שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה והיולדת אם עשירה היא קרבנה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ואם היא עניה קרבנה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ומצורע אם עשיר הוא מביא שני כבשים אחד לאשם ואחד לעולה וכבשה לחטאת ובעניות מביא קן אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש לאשם וכלם חטאות שבהם קודמות לעולות אפי' חטאת העוף לעולת בהמה כגון שליולדת עשירה חטאתה קודמת שכל חטאות קודמות לעולות שעמהם ואף של מצורע בדין זה ואין הלכה כדברי האומר והעלה את העולה שהעלה כבר:
+ואע"פ שביארנו שאין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא פסח וקטורת ונרות מ"מ מחוסר כפורים ששכח ולא הביא כפרתו קודם התמיד מביאה אחר התמיד וטובל מדברי סופרים ואוכל פסחו לערב שאין באיסור הקרבה אחר התמיד אלא לאו הבא מכלל עשה שנאמר בעולת תמיד של שחר והקטיר עליה חלבי השלמים ודרשו בו עליה השלם כל הקרבנות ולא על חברתה ולאו הבא מכלל עשה עשה ואין איסור עשה של השלמה דוחה עשה של פסח שיש במניעתו כרת אבל מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שהוצרך יאכול קדשים ביומו כגון שהביא שלמי נדבה קודם התמיד וצריך לאכול בשר הזבח ושכח ולא הביא כפרתו קודם התמיד אינו מביא אחר התמיד שאע"פ שאכילת הקדשים מצות עשה כדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם מ"מ אין עשה של אכילת קדש שהוא בשב ואל תעשה דוחה עשה של השלמה שהוא בקום עשה ומ"מ יראה לי שאם היה ביום שני לשלמיו שאין לו עוד זמן אלא היום מותר שלא להביאן לבית הפסול:
+ומ"מ דוקא במצורע שחטאתו בהמה אבל מחוסרי כפרה שחטאתן חטאת העוף וכבר ידעת בחטאת העוף שהיא נאכלת לכהנים ואין למזבח בה אלא דמה אין זריקת הדם בכלל הדברים שאין נעשין לאחר התמיד ומביא חטאתו ואוכל וממתין העולה עד למחר שאין הקרבת עולה ואשם מעכבין באכילת קדשים אלא החטאת ושמא תאמר אף במצורע יזרוק דם חטאתו שהרי זריקת דמו אין בה איסור עשה של השלמה ומכשרתו לאכול בקדשים ויעלה אימוריו למזבח וילינו שם עד למחר שהרי אין לינה פוסלת בראש המזבח ומקטירן למחר אחר שלא ירדו וא"ת שמא יטעו כהנים ויחשבו שהם מאימורים שהיו ראויים להקטירן היום כגון שנזרק דמן קודם התמיד ונשארו שם ומקטירין אותם בלילה וכשרואים אימורים אלו יטעו ויקטירום הרי אמרו הכהנים זריזין הם מ"מ זריקת הדם במקום הראוי להקטרת אימורין אינה מכשרת לקדשים שאין זוכין בחזה ושוק של קדשים קלים ולא בבשר חטאות אלא משהוקטרו האימורין ואע"פ שאין לוקין באכילה אא"כ אכל קודם זריקת הדם ומ"מ אינו זוכה באכילה עד לאחר הקטר אימורין ומן הסתם אינו אוכל עד שזכה וכל שאין הכהנים אוכלין אין בעלים מתכפרין ואע"פ שאם נטמאו אימורין או שאבדו כהנים זוכין בזריקת הדם אין מדמין את זו לנטמאו או אבדו ושלא כדברי האומר דכיון דלא אפשר לאקטורינהו השתא משום עשה דהשלמה הרי הם כנטמאו או אבדו:
+זהו הפסק הנראה לנו בשמועה זו אע"פ שיש חולקין בקצת דברים ולפי דרכך למדת שאף דברים שאין קרבין לאחר התמיד כל שנזרק דמו קודם התמיד מקטירין אותו כל היום ומקטירין איברי עולות ואמורי חטאות כל הלילה אלא שחכמים עשו בהם סייג עד חצות להרחיק מן העבירה כמו שביארנו בראשון של ברכות ואיברים ואימורין שלא נתאכלו בין של תמיד בין של שאר קרבנות מהפכין בהם כל הלילה עד הבקר ומ"מ דוקא של חול בשל חול וכל שכן של שבת ויום טוב בחול אבל חלבים של חול אינן קרבים לא בלילי שבת ולא בלילי יום טוב ומ"מ חלבי שבת קרבים בלילי יום טוב אם חל יום טוב במוצאי שבת אבל לא של שבת בלילי יום הכפורים ואי אתה צריך לפרש של יום [טוב] ביום טוב שבזמן המקדש אין שם שני ימים טובים רצופים וא"ת שני ימים טובים של ראש השנה בשבאו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין היו קדש אבל לא היה קדש אלא אחד מהם על הדרך שביארנו במסכת יום טוב ומעתה אימורי הפסח אינן קרבין בלילי הפסח אלא אם כן היה ארבעה עשר בשבת שהם כחלבי השבת:
+
+Daf 59b
+
+המשנה השניה הכוונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הפסח ששחטו שלא לשמו קבל והלך וזרק שלא לשמו או לשמו ושלא לשמו או שלא לשמו ולשמו פסול כיצד לשמו ושלא לשמו לשם פסח ולשם שלמים שלא לשמו ולשמו לשם שלמים ולשם פסח אמר הר"ם עוד יתבאר לך בתחלת זבחים כי המחשבה פוסלת בקדשים בארבע עבודות בשחיטה ובקבלת הדם ובהליכתו למזבח ובזריקתו על גבי המזבח ואימתי שיפסיד מחשבתו בשעה שמתעסק בעבודה מאלו העבודות שזכרנו נפסד הזבח כאשר יתבאר לשם ובפרט הפסח והחטאת כאשר יפרש בתחלת זבחים ואמרו בירושלמי מנין שאין שוחטין את הפסח אלא לשמו שנא' ואמרתם זבח פסח הוא לה' שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים ולטמאים פסול לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו למולים ולערלים לטמאים ולטהורים כשר שחטו קודם חצות פסול שנא' בין הערבים וקודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד ואם נזרק כשר שלא לאוכליו הם חולה זקן וקטן שאין יכולים לאכול כזית בשר מפורש הוא בתורה כי הפסח אינו נשחט אלא באנשים ידועים והוא אמרו תכסו על השה ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכול ממנו שנא' איש לפי אכלו ושאין אוכל ממנו ערל שנא' וכל ערל לא יאכל בו ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכלו ממנו שנ' איש לפי אכלו ואינו נשחט אלא לטהור שנא' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ומה שחייב להיותו פסול כששחטו לשמו ושלא לשמו וכשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כי לשמו ושלא לשמו היה הפסול בעצם הזבח לאוכליו ושלא לאוכליו ההפסד חוץ ממנו ושנית כי לאוכליו ושלא לאוכליו אתה יכול להפריש הפסולים מן הכשרים ושלישית כי לשמו ושלא לשמו נוהג בכל הקדשים וזאת היא מיוחדת בפסח ממרס בדמו פי' ממשמש בו ומניעו כדי שלא יקרוש:
+אמר המאירי הפסח ששחטו שלא לשמו פי' התבאר בזבחים שמחשבה שאינה ראויה פוסלת בקדשים כל שמחשב אותה מחשבה בזמן שהוא מתעסק בקרבן באחת מארבע עבודות שהן שעת שחיטה או שעת קבלת הדם או שעת הולכתו למזבח או שעת זריקה אבל אם היתה לו מחשבה זו כשהוא מתעסק בקרבן בדבר אחר שלא מארבע עבודות אלו כגון בשעת הולכת אמורין למזבח או בשעת הקטרתם אינו כלום:
+ומחשבה זו שפוסלת באחת מארבע עבודות חלוקה לשלשה פנים כל אחת חמורה מחברתה הראשונה נקראת מחשבת זמן והיא ששחט או קבל או הוליך או זרק על מנת לאכול מהן דבר הראוי לאכילה אחר זמן אכילתם או להקטיר מהן דבר הראוי להקטרה אחר זמן הקטרתם שאכילת מזבח אף היא אכילה היא וזו חמורה מכולן שפוסלת בכל הקדשים ומפגלתם ר"ל שזהו הנקרא פגול והאוכלו בכרת והשנית מחשבת מקום והוא ששחט או קבל או הוליך או זרק על מנת לאכול או להקטיר מהם חוץ למקום הראוי לאכילתם וזו פוסלת בכל הקדשים אבל אינה מפגלת ר"ל שאין זה פגול להתחייב האוכל בכרת אלא שהוא פסול וכן הדין בשתיהן אם חישב מאחת מעבודות אלו לחברתה כגון שחשב בשעת שחיטה יזרוק דמה חוץ לזמנה או חוץ למקומה שמחשבין מעבודה לעבודה השלישית מחשבת שינוי השם כגון עולה ששחטה או קבל דמה או הוליך או זרק לשם שלמים או שהיתה של ראובן ושחט או קבל או הוליך או זרק לשם שמעון וזו אינה פוסלת אלא בחטאת ובפסח שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים לזרוק דמן ולהקטיר אימוריהן ולאכול את בשרן אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כלומר שאם שחט עולה לשם שלמים לא עלתה לו לעולה ולא לשלמים וחייב להביא עולה אחרת ואם שחט עולת ראובן לשם שמעון לא עלתה לאחד מהם אבל הזבח כשר ובחטאת ופסח פסול ויוצא לבית השריפה ויש חלוק בזה בין חטאת לפסח שהחטאת אם שחטו לשם חולין מיהא כשר שכך למדו רבותינו מחשבת קדשים מחללת קדשים ואין מחשבת חולין מחללת קדשים אבל פסח אפילו לשם חולין פסול והביאוה בתלמוד המערב ממה שכתוב פסח הוא לה':
+ועל סמך הקדמה זו אתה מפרש את משנתנו לומר שהפסח ששחטו שלא לשמו כגון ששחטו לשם שלמים וכיוצא בזה והוא הדין שעשה אחת מארבע עבודות שלא לשמו כגון קבל או הוליך או זרק פסול ויוצא לבית השריפה ולא עוד אלא אפילו עירב בו מחשבות כגון ששחטו לשמו ושלא לשמו ר"ל לשם פסח ולשם שלמים או שלא לשמו ולשמו ר"ל לשם שלמים ולשם פסח ולפי מה שיתבאר בגמ' אין בזה הפרש בין עבודה אחת לשתי עבודות שאם בעבודה אחת היא ר"ל שבשחיטה חשב במקצתה לשמו ובמקצתה שלא לשמו אם הקדים שלא לשמו ללשמו פסול לדברי הכל ר"ל בין לר' מאיר בין לר' יוסי שנחלקו באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים שלדעת ר' מאיר תפוס לשון ראשון והרי היא תמורת עולה ור' יוסי אומר דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים שאף בגמר דבריו אדם מתפיס כלומר שאין אומרין לא תפוס לשון ראשון ולא לשון אחרון אלא מחמירין בשניהם ואם הקדים לשמו לשלא לשמו פסול לדעת ר' יוסי שהלכה כמותן על הדרך שיתבאר למטה ואם בשתי עבודות הוא כגון ששחט לשמו וקבל שלא לשמו או בהפך פסול לדברי הכל שהרי כל אחת מן העבודות חשובה בעצמה להיות המחשבה פוסלת בה ואין כאן לשון ראשון ולא לשון אחרון:
+שחטו שלא לאוכליו פירושו התבאר בגמ' שאין שוחטין את הפסח אלא על אותם שיכולין לאכלו אבל אותם שאין יכולים לאכול ממנו כזית אין שוחטים עליהם שנאמר איש לפי אכלו כלומר הראוי לאכילה וכן אין שוחטין אותו אלא למנוייו כלומר שמתקבצים הרבה על פסח אחד בעוד שהשה חי שנאמר תכוסו על השה ושוחטין אותו על שם כלם ואע"פ שהיחיד ששחט לעצמו כשר ובלבד שיהא ראוי לאכלו כלו מ"מ מחזרין ומשתדלים שלא לשחוט לכתחלה על היחיד שמא יבא לידי פסול וכן שצריכים היו לכך שהפסח לא היה בא אלא תמים זכר בן שנה אלא מתקבצין בו כמה שירצו ושוחטין על אותם הנמנין עליו ולא על מי שנמנה לו בחבורה אחרת אא"כ נמלך ונעתק מזו לזו והערל אע"פ שהוא ישראל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל בו ואין שוחטין עליו שנא' כל ערל לא יאכל בו וכן אינו נשחט על הטמא שהרי הם בכרת על אכילתו ונדחין לפסח שני ומתוך כך הוא אומר שאם שחטו שלא לאוכליו ר"ל לחולים וזקנים שאינן יכולין לאכול כזית או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים פסול ויוצא לבית שריפה אבל אם שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו או למולים וערלים או לטמאים וטהורים כשר ואע"פ שבלשמו ושלא לשמו פסלנו בעירוב מחשבות והיה לנו לומר כן בזו פי' בגמ' הטעם שכל שעירב בשחיטתו שלא לשמו היה הפסול בגוף הזבח אבל כשעירב במחשבתו שלא לאוכליו אין הפסול בגופו וכן שבעירוב שלא לשמו אין בו תקנה אבל בעירוב שלא לראויים לאכול יכול הוא לבררם ולהאכילו לראויים ויחזיר דמיהם לשאין ראויים וי"מ שהחלקים אפשר לבררם זו של אלו וזו של אלו ואחר שאפשר לברר זו מזו אין ראוי לפסול וכן שמחשבת שלא לשמו נוהגת בכל אחת מארבע העבודות ומחשבת אוכלין אינה פוסלת אלא בשחיטה אבל לא באחת מארבע עבודות ר"ל שאם קבל או זרק על דעת שלא לאוכלים או ששחט על מנת לזרוק דמה שלא לאוכלים לא פסל שאין מחשבת אוכלין בזריקה וכן שמחשבת שלא לשמו פוסלת בקרבן צבור כביחיד אבל מחשבת שלא לאוכליו אינה פוסלת בקרבן צבור:
+שחטו קודם חצות פסול שהרי בין הערבים כתיב וכשהקדימו נעשה מחוסר זמן אבל כל ששחטו לאחר חצות אע"פ ששחטו קודם תמיד כשר אע"פ שאין ראוי לעשות כן אלא לאחר התמיד ומ"מ צריך שיקדים זריקת דם התמיד לזריקת דמו של פסח שלא יהא שונה בחטאו ומתוך כך כל שהקדים פסח לתמיד נותן הדם לממרס שינידהו תמיד שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה אחר זריקת דם התמיד ומ"מ אף בזו אם זרק את דמו קודם זריקת דם התמיד כשר:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+
+Daf 60a
+
+זה שביארנו במשנתנו שמחשבות שבשתי עבודות אחת של הכשר ואחת של פסול אין לומר תפוס לשון ראשון בתוספות הקשו בה ממה שאמרו בשני של זבחים השוחט את הזבח על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו ועל מנת לאכול כזית חוץ למקומו פסול ואין בו כרת כלומר אחר שנתערבה מחשבת מקום שאין בה כרת במחשבת זמן שיש בה כרת ור' יהודה אומר אם מחשבת זמן קדמה פגול וחייב כרת ואם מחשבת מקום קדמה פסול ואין בו כרת וודאי טעמו של ר' יהודה משום תפוס לשון ראשון וחכמים אין סוברים כן ואמרו עליה בגמ' מחלוקת בשתי עבודות כגון ששחט על מנת לאכול חוץ לזמנו וקבל על מנת לאכול חוץ למקומו שלדעת ר' יהודה תפוס לשון ראשון ולרבנן אף בגמר דבריו אדם מתפיס ונתערבו המחשבות אבל בעבודה אחת כגון ששחט על מנה לאכול כזית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו למקומו דברי הכל נתערבו המחשבות ואין בו כרת ור' יוחנן אמר אף בעבודה אחת מחלוקת אלמא שלדעת האומר תפוס לשון ראשון אף בשתי עבודות הוא נאמר ועיקר הדברים שבזו לא נגעו בה מדין תפוס לשון ראשון אלא מצד עירוב מחשבות שלדעת ר' יהודה כל שמחשבת זמן קדמה כבר נתחייב כרת ואין מחשבת מקום שאחריה מפקיעתו אבל כשקדמה מחשבת מקום שלא נתחייב כרת כשבאה אחריה מחשבת זמן לא מצאה מקום לחול שכבר נתערבה עמה מחשבת מקום ולרבנן הואיל וקרבן אחד הוא עירוב מחשבות הוא והלכה כחכמים בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות אבל כל שעיקרו ��דין תפוס לשון ראשון אין לה מקום בשתי עבודות:
+
+Daf 60b
+
+פסח בשאר ימות השנה כגון שהפריש פסחו ואבד ויצא ידי חובו באחר ונמצא אחר הפסח הרי הוא קרב שלמים ואינו צריך עקירה ר"ל שיאמר איני שוחטו לשם פסח אלא לשם שלמים שאף בלא עקירה סתמו שלמים הוא וטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק והילכך כל ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ר"ל לשם פסח פסול ושלא לשמו כשר ואפי' עירב בו מחשבתו לשחטו לשמו ושלא לשמו פסול וכדעת רב דימי שאמר שלשמו בזמנו כשלא לשמו שלא בזמנו ומה לשמו בזמנו שכשר אם עירב בו שלא לשמו פסול אף שלא לשמו [שלא] בזמנו שכשר אם עירב בו לשמו פסול ואע"פ שהוקשה לומר מה שלא לשמו שנוהג בכל הזבחים אם לפסול לגמרי כפסח וחטאת אם שלא לעלות לבעלים בכל הזבחים אבל פסול (שלא) לשמו במקום שהוא כשר להקרבה בשלא לשמו אינו נוהג אלא בפסח בשאר ימות השנה דחיה בעלמא הוא ואע"פ שחלק רבא לומר הואיל וסתמו לשמו קאי ומפני שהוא סובר פסח בשאר ימות השנה צריך עקירת השם ואין אמירתו או מחשבתו לשמו מחדשת כלום ומחשבת שלא לשמו באה להכשירו הרי מ"מ אנו פוסקים שאינו צריך עקירת השם וסתמו שלא לשמו הוא ומתוך כך נראה לי לפסוק שעירוב מחשבות פוסלת בו כשאר הקרבנות מעתה שחטו בשאר ימות השנה לשמו בשנוי בעלים ר"ל ששחטו לשם בעלים אחרים כל שכן שאין שנוי בעלים מפקיעו מיד לשמו שהרי אף שלא לשמו ביארנו שאינו מוציאו מיד לשמו כל שכן ששנוי בעלים אינו מוציאו מיד לשמו ואם שחטו סתם בשנוי בעלים והרי סתמו שלא לשמו הוה ליה כשנוי בעלים של שלמים ואינו פוסל אלא שאינו עולה לבעלים ואע"פ שבפסח בזמנו שנוי בעלים פוסל זה אינו פסח אלא שלמים ואין אנו צריכים לטעם נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול ר"ל כמי ששחטו בשנוי בעלים בזמנו וגדולי המחברים הביאוה ולא ידעתי למה:
+ולענין ביאור זו שנשאלה בכאן בשחטו בשאר ימות השנה לשמו בשנוי בעלים לא נשאלה אלא לדעת המכשיר בשנוי קדש ר"ל בשלא לשמו אם שנוי בעלים נדון כשנוי קדש אם לאו אבל למה שפסקנו שאף שנוי קדש אינו מכשירו כל שכן ששנוי בעלים אינו מכשירו שהרי שנוי קדש גדול הימנו ואינו מושך לעצמו ומ"מ דברים ששנוי קדש גדול בהם יותר משנוי בעלים הוזכרו מהם בכאן ארבעה הראשונה ששנוי קדש פיסולו בגופו ר"ל שמחשב בקרבן עצמו ושנוי בעלים מחשב בדבר אחר הוא השניה ששנוי קדש ישנו בארבע עבודות כלומר שכל ששחט או קבל או הוליך או זרק שלא לשמו פסול ושנוי בעלים אינו בארבע עבודות בכל הזבחים חוץ מן הפסח מפני שעיקרו לאכילה אבל שאר זבחים שעיקרן לכפרה ואין עיקר כפרה אלא בזריקת הדם אין שנוי בעלים פוסל אלא בזריקת הדם ר"ל שזרק את הדם במחשבת שנוי בעלים ולא נתרבו שאר עבודות בראשון של זבחים לשנוי בעלים אלא כשנעשו על דעת לזרוק הדם בשנוי הבעלים אבל שחיטה או קבלה או הולכה לשם אחר אינה פוסלת הואיל וזרק לשמו של זה ושלא חשב בשאר עבודות על הזריקה לשם אחר אלא שבפסח מיהא הואיל ועיקרו לאכילה כל אחת פוסלת בו בעצמה וכמו שביארנו בשחטו שלא למנוייו או לערלים ואי אפשר לפרשה בשחט על מנת לזרוק שלא למנוייו שהרי בגמ' הוא ששאלוה בערלים כמו שיתבאר והוא הדין שלא למנוייו הא משנתנו מיהא בשחיטה שנעשית היא עצמה בשנוי בעלים נשנית השלישית ששנוי קדש ישנו לאחר מיתה והוא שיש קרבנות שאין כפרה תלויה בהם כגון עולה או נדר ואם נדר אחד עולה ומת יורשים חייבים להביאה שכבר נשתעבדו נכסיו במלוה הכתובה בתורה אחר שאין כפרה תלויה בה עד ש��אמר בה אין כפרה למתים ואם הביאם והקריבם שלא לשמן חייב להביא אחר והרי נכסי המת משועבדים לכך ושנוי בעלים אינה פוסלת בזה שמאחר שכבר מת ואין שמו עליו אין שנוי בעלים מפקיעו שלא לעלות הרביעית ששנוי קדש פוסל אף בקרבן צבור ושינוי בעלים אינו מפקיע שלא לעלות שכל שקרב לשמו לשם כל הצבור זוכה בו הואיל ואף הוא בכלל בעלים ואם תאמר שמא ישנה לשם גוי אין זה כלום שאין שנוי בעלים פוסל אלא במשנהו למי שהוא מחויב כפרה כמותו ומ"מ דברים אלו לענין פסק לא נתבררו לנו שיש חולקין לומר להלכה שכל אחת מארבע עבודות פוסלות גם כן בשנוי בעלים אם לפסול לגמרי כפסח וחטאת אם שלא לעלות ככל הזבחים ואף דעת גדולי המחברים מסכמת לכך וכן עיקר וכן יש חולקים לפסוק ששינוי בעלים אינו עולה אף לאחר מיתה כר' פנחס ואין בידינו להכריע:
+
+Daf 61a
+
+כבר ביארנו במשנתנו שאין שוחטין את הפסח אלא למי שראוי לאכלו לא סוף דבר שאם עשה כן כשר אלא שחסר מצוה אלא אף בדיעבד פסול וכן שלא למנוייו ומ"מ דוקא בשחיטה כלומר ששחטו על דעת שלא לאוכליו אבל אם שחטו לשם אוכליו ועשה אחת משאר עבודות לשם שלא לאוכליו כגון שזרק את הדם שלא לאוכליו או ששחטו לשם אוכליו על דעת שיזרוק דמה שלא לאוכליו כשר שאין מחשבת אוכלין פוסלת בזריקה ולא בשום עבודה אלא בשחיטה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאין אדם יוצא בה ידי חובתו אלא שהפסח כשר ובערלות מיהא אינו כן אלא שחטו למולים וזרק את הדם לערלים פסול שיש מחשבת ערלות בזריקה וכרב חסדא וכן בשחט על דעת לזרוק דמה לערלים ומ"מ שחט למולים וזרק דמה למולים וערלים או שחט על מנת לזרוק למולים וערלים יראה שהיא כשר וכרב אשי שהעלה בסוף השמועה מקצת ערלה לא פסלה לא בשחיטה ולא בזריקה ואע"פ שרב חסדא שהוא בעל השמועה אמר בשחיטה הוא דמקצת ערלה לא פסלה אבל בזריקה אפי' מקצת ערלה פסלה ומשום חומרא דזריקה שאין הפגול קבוע אלא בזריקה שהוא סוף העבודות כמו שנבאר למטה מ"מ נראה שדרך סוגיא נאמרה ולתרץ הברייתא לישבה לדבריו ומ"מ גדולי המחברים פסקו בה שבזריקה אף למולים וערלים פסול כמסקנא דרב חסדא אלא שגדולי המגיהים חלקו בה ויראה לי שהטומאה דינה כערלה לענין זה ולמדת ממה שכתבנו שערל המשתף אחרים בפסחו אין הפסח פסול לבני חבורה הבאים עמו שאין ערלה וטומאה פוסלין במקצתה אלא בכולה ויש בזו חומר מחשבת זמן ומקום שהן פוסלין אפי' במקצת ר"ל שזמן מקצתו כזמן כלו שאפי' לא חשב לחוץ לזמנו אלא בכזית פיגל וכן בחוץ למקומו פסל וכן יש באלו חומר מצד אחר שהם נוהגים בכל הזבחים ואלו ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בעזרה על ידי אחר בכל קרבן שאין אכילת הבעלים מעכבת בהם כגון פסח ויש חומר בערל מבטמא שהערלה לא הותר מכללה אכילת בשר שאין שום בשר קדש נאכל לערלים כמו שביררנו ביבמות פרק הערל ואין צריך לומר שכן במחשבת זמן ומקום שלא הותר מכללה לאכילת בשרה אבל טומאה הותר מכללה אם היו רוב צבור טמאים שאין צבור נדחה לפסח שני ומקריבין פסח בטומאה ונאכל וזה שכתבנו בטמא שמשלח קרבנותיו פירושו בטמא שרץ וכיוצא בו אבל טמא מת אין מקריבין עליו עד שיטהר:
+
+Daf 61b
+
+זה שביארנו בחומר זריקה שאין הפגול קבוע אלא בה ביאור הענין הוא במה שכבר ידעת שאם חשב מארבע עבודות לחוץ לזמנו הוא פגול וחייבין עליו כרת שלא נאמר כן אלא בתנאי שכל עבודות הבאות אחריה יהו באותה כונה בעצמה או בשתיקה או במחשבת כשרות אבל אם חישב באחת מן העבודות שאחריה מחשבת פסול אחד מן הפסולין שאי��ן מפגלין לחייב כרת אלא שפוסלים כגון לאכול חוץ למקומו נפקע ממנה שם פגול בצירוף אותה מחשבה ואין חלוק בין קדמה מחשבת זמן למחשבת מקום ובין קדמה מחשבת מקום למחשבת זמן וזהו שאמרו בזבחים הרצאה כתיבה בפיגול דכתי' לא ירצה והרצאה כתיבה בקרבן כשר דכתיב ונרצה לו מה הרצאה דכתיבא בקרבן כשר עד שיקרבו כל מתיריו בכשרות אף הרצאת פגול לחייב כרת אינה עד שיקרבו כל מתיריו בלא עירוב מחשבת פסול אחר שאינו מפגל ונמצא שאין הפגול קובע לגמרי אלא בזריקה שהוא סוף העבודות שכל שפגל לפני זריקה הוא בספק עירוב מחשבת פסול אחר בעבודה שאחריה שיפקיע שם פגול ממנו וכן יתבאר בסוף הסוגיא שאין פגול בחצי מתיר אלא בכל המתיר ר"ל שאם חשב במנחה בשעת הקומץ לאכול שיריה חוץ לזמנן ולא חשב כן בשעת לקוט הלבונה פסול אבל אינה פגול עד שחישב מחשבת הזמן בכל המתיר שהוא הקומץ והלבונה הן בזו אחר זו בשעת קמיצת הקומץ ובשעת לקוט לבונה או על שניהם כאחד בשעת נתינתם בכלי או בשעת הולכתם או בשעת זריקתן:
+
+Daf 62a
+
+כבר ביארנו למעלה לדעתנו ששנוי בעלים פוסל בכל ארבע עבודות ר"ל הן ששנה בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בשעת זריקה ולדעת זה מה שאמרו בסוגיא זו ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חברו כלומר ודוקא בכפרה שהיא זריקת דמים הא בשאר עבודות אינה פוסלת אין הלכה כן אלא שנוי בעלים פוסל בכל ארבע עבודות אם שלא לעלות בכל הזבחים אם לפסול בפסח וחטאת ומ"מ אינו פוסל אלא כששנה לבעלים שהן בני חיוב כמוהו אבל אם שנה לשם גוי בכל הקרבנות או אף לשם ערל ישראל בפסח שאין ערל כשר בו בשום פנים הואיל ואינו מן המנויים אינו פוסל שאינו בר כפרה שאלו היה מן המנויים ושחט או זרק לערלים המנויים לבד ודאי פסול שאין כאן שנוי בעלים אלא שחיטה לערלים אבל בשאינן מנויים שהוא שנוי בעלים אינו פוסל אחר שאינו בר כפרה ואין אומרין הואיל ואי בעי מתקן נפשיה כלומר שיכול למול את עצמו אף עכשיו נקרא ראוי וכמו שאמרו באופה מיום טוב לחול שאינו לוקה מטעם הואיל ואי מקלעי ליה אורחים כמו שביארנו בפסח ראשון שבזו אינו מחוסר מעשה ואומרין בו הואיל אפי' לקולא אבל כל שהוא מחוסר מעשה אין אומרין בה הואיל אפי' לחומרא כמו שביארנו במסכת יומא בפרק שני שעירי יום הכפורים בענין שחט שעירי יום הכפורים עד שלא הגריל עליהם כמו שביארנו שם ושמא תאמר לענין ביאור האיך ראוי לומר כאן הואיל והלא אף כשימול את עצמו צריך הוא הזאה שלישי ושביעי שהרי אמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר אפשר שלא נאמרה אלא בגוי שנתגייר אבל ערל ישראל טהור ביומו:
+זה שביארנו במשנתנו שמקצת טומאה אינה ככל טומאה לא סוף דבר בטומאת גברי על הדרך שביארנוה והוא שאם שחטו לשם טמאים וטהורים כשר אלא אף בטומאת בשר כן ר"ל שאם נטמא מקצת הבשר כגון המעיים שהם נצלים לבדם בתנור ואינם מחוברים לכבש לא נטמא הכל אלא שורפין אותם ושאר הבשר נאכל:
+כל הזבחים הואיל ואין עיקרן לאכילה אם נטמא הבשר הואיל והחלב קיים שהוא ראוי לאכילת מזבח או שנטמא החלב והבשר קיים שהוא ראוי לאכילת אדם זורק את הדם אבל קרבן הפסח הואיל ועיקרו לאכילה הוא בא אם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם אבל כל שנטמא בשר אע"פ שהחלב קיים אינו זורק את הדם כמו שיתבאר בפרק צליה:
+
+Daf 62b
+
+כל קרבן הבא בטומאה כגון קרבנות הצבור או אף של יחיד שקבוע לו זמן אינו נאכל אלא מקטירין ממנו הראוי להקטיר והשאר נשרף חוץ מקרבן פסח הבא בטומאה כגון שה��ו רוב הצבור טמאין שהוא נאכל הואיל ועיקר הבאתו לאכילה כשהותר בטומאה על דעת אכילה הותר ואע"פ שנטמא הבשר במגעם שאף טומאת הבשר הבאה מצד מגעם באכילתם הותרה בו:
+כבר ידעת שהפסח אינו בא אלא בן שנתו עברה שנתו כגון שנולד אשתקד קודם ארבעה עשר ועכשיו הפרישו לשם פסח שנמצא שהפרישו למה שאין ראוי לו שהרי אין פסח בא ביתר משנה סתמו לשלמים הוא עומד שכך הכלל ידוע פסח שלא בזמנו קרב שלמים שאם הי' ראוי לפסח ואבד ונמצא לאחר הפסח כך למדנוה ממה שכתוב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר כלומר שהקריבהו כקרבן הבקר ואם הוא קודם הפסח כגון שהפרישו לשם פסח ואינו ראוי לפסח למדנוהו ממה שכתוב אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כלומר זכר הבא מן הצאן שזהו קרבן הפסח לפעמים יהא קרב שלמים ומתוך כך זה שהופרש לשם פסח ואינו ראוי לפסח ושחטו בזמנו לשם פסח וכן שהי' ראוי לפסח אלא שהופרש לשם שאר זבחים ועכשיו בזמנו הוא מקריבו לשם פסח הקרבן כשר כדין שלמים שהקריבם לשם פסח אלא שהוא צריך לפסח אחר שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לשם חובה ואע"פ שאם הי' בהיפוך ר"ל ששחט פסח לשום שלמים פסול וכמו שאמרו שם חוץ מן הפסח והחטאת וכן אם הקריב פסח שלא בזמנו לשם פסח פסול עד שיקריבנו לשם שלמים או בסתם שהרי סתמו שלמים:
+
+Daf 63a
+
+כל מה שביארנו במחשבת קדשים אינה צריכה הוצאת פה הן מחשבת פגול הן מחשבת פסול הן בקרבן פסח הן בשאר קרבנות כגון שיאמר הריני שוחט על דעת לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומן על דעת שלא לאוכליו או שלא למנוייו וכן בכל הדברים אלא שכל שגמר בלבו לכך פסול אבל כל שמחשבתו לדבר אחד ומוציא דבר אחר בפיו אינו כלום עד שיהו פיו ולבו שוים וכן בתרומה כל שמפריש במחשבתו תרומה ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה אבל אם נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר או מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוים וכן לענין נדרים שאני נכנס לבית זה ואמר לזה שאני נהנה מזה ואמר מזה אינו כלום וכן שינוי בעלים דיו במחשבה ובלבד שיחשב לשינוי בעלים בזדון אבל בטעות כשר ועולה לבעלים אפי' הוציא בפיו מעתה זה שביארנו שאם שחטו למולים וערלים כשר ואין בה הפרש בין שהקדים מולים לערלים להקדים ערלים למולים אפי' גמר בלבו לשניהם ולא הוציא בפיו אלא לערלים לא פסל אפי' ייחד מקצת שחיטה לערלים לבד ומקצתה למולים לבד כגון ששחט סימן ראשון לשם אלו וסימן שני לשם אלו כשר:
+זה שהזכרנו למעלה במחלקותו של ר' מאיר ור' יוסי באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים שלדעת ר' מאיר תפוס לשון ראשון ולדעת ר' יוסי אף בגמר דבריו אדם מתפיס עיקרה בתמורה פרק כיצד מערימין:
+וצריך שתדע שלענין פסק כך הוא תורף הדברים כל שאמר בהדיא הרי זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים אף זו נחלק בה ר' מאיר שם לומר תפוס לשון ראשון וכלו עולה ולדעת ר' יוסי נתקיימו דבריו והלכה כמותו אמר תמורת עולה ושלמים הכל מודים שנתקיימו דבריו והרי הוא כאומר בפירוש לא תחול זו אא"כ תחול זו שלדברי הכל דבריו קיימין אמר תמורת עולה ותמורת שלמים או תמורת עולה תמורת שלמים בזו נחלקו שלדעת ר' מאיר תפוס לשון ראשון והרי היא כאומר תחול זו תחלה ואח"כ תחול זו שלדברי הכל הולכין אחר לשון ראשון ולדעת ר' יוסי אם בנמלך אמרה כלומר שאמר תחלה לכונת עולה ואח"כ נמלך וכיוון לשלמים ודאי תופסין לשון ראשון אפי' חזר תוך כדי דיבור אבל אם נתכוון תחלה לשניהם הואיל ואי אפשר להוציא את שניהם כאחד אע"פ שמ"מ הי' יכול לומר תמורת עולה ושלמים אין הכל מדקדקין בכך ודבריו קיימין ונמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים והלכה כר' יוסי ולא סוף דבר כשאמר לחצות ר"ל הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים לחצי היום שכיון שלא חלו לאלתר אלא לחצי היום ראוי לומר שבאותה שעה יחולו שניהם אלא אף בשלא אמר לחצות שהתמורה תלה לאלתר והי' לנו לומר שמאחר שחלה תמורת עולה לא תפקע אין אומרין כן אלא יתקיימו דבריו:
+כל שלענין קדשים הלכה רווחת ישנה לשחיטה מתחלה עד סוף ואף מחשבה שבתחלת שחיטה פוסלת וכן הדין בשחט לע"ז ומכיון שהתחיל לשחוט נאסרה בהנאה אבל שחיטת קדשים בחוץ או חולין בעזרה שאין חיובם בא אלא מצד השחיטה וכן טובח אחר הגנבה יש אומרים שאין חיובם או איסור הנאתם בא אלא בגמר שחיטה אלא שיש פוסקים במוחלט בכלם ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף וכבר ביארנוה בשביעי של קמא ובשני של חולין:
+המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק השני ג"כ והוא שאמר השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה ר' יהודה אומר אף התמיד ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב שלא לשמו פטור ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן פטור ובמועד לשמו פטור ושלא לשמו חייב ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן חייב חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה אמר הר"ם מה שאמר השם ית' לא תשחט על חמץ דם זבחי ואמר עוד ולא ילין לבקר זבח חג הפסח חכמים אמרי' כי אמרו זבח רוצה בו קרבן פסח כי כשיהיה החמץ ברשות השוחט או הזורק את הדם או המקטיר [או] אחד מבני החבורה אע"פ שהיה אותו החמץ חוץ לעזרה שהוא לוקה ולא יפסד הזבח ור' יהודה אומר זבחי המיוחד לי רוצה בו קרבן תמיד ולפיכך מי ששחט התמיד על החמץ ר"ל שהוא מקריב אותו בעוד החמץ קיים אצלו שהוא עובר בלא תעשה ור"ש אומר כי דבר הש"י זבחי ב' פעמים ר"ל כי באותה שעה שיהיה חייב כששחט פסח על החמץ יהיה פטור אם שחט שאר זבחים על החמץ ולפיכך אר"ש כי מי ששחט הפסח ביום ארבעה עשר לשמו על החמץ חייב מלקות ושאר זבחים יום י"ד על החמץ פטור ובשעה שהיה חייב אם שחט שאר זבחים על החמץ יהיה פטור אם זבח קרבן פסח על החמץ ולפיכך אמר ובמועד לשמו פטור לפי שאז הוא פסול ואינו קרבן פסח ושלא לשמו חייב לפי שהוא כשאר קרבנות והוא יאסר הקרבת איזה קרבן שיהיה על החמץ יחייב עליו מלקות כאשר בארנו דעתו ובתנאי שיהיה נדחה לפסח שני שהיה אפשר להקריב זה הכבש פסח ולפיכך חייב ואין הפרש באמרו במועד או בשאר ימות הפסח ומה שחייב שיהיה לדעת ר"ש כששחט כל הקרבנות על החמץ בשאר ימות הפסח בין לשמן בין שלא לשמן חייב חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה וכמו שהעיקר אצלנו והוא אמרם בתחלת כל הזבחים ששחטו שלא לשמן אע"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כשרים חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן והלכה כחכמים:
+אמר המאירי השוחט את הפסח על החמץ כלומר שעדיין יש חמץ ברשותו עובר בלא תעשה ולוקה עליו שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי ופי' זבחי קרבן הפסח ופי' הדברים ששחטו בזמנו ר"ל בארבעה עשר ופי' בגמ' שה"ה לעושה אחת משאר העבודות בעוד שהחמץ ברשותו ר"ל שהשוחט בער חמצו אבל אחר שעשה אחת משאר העבודות הי' חמץ ברשותו כגון שקיבל או הוליך או זרק או הקטיר אימוריו בעוד שחמץ ברשותו לוקה ואע"פ שאינו מבני החבורה וכן לא סוף דבר שהשוחט חייב אם הי' חמץ ברשותו אלא אף כל שהוא יודע שיש חמץ ברשות אותו שעומד עמו לקבל או להוליך או לזרוק או להקטיר אימוריו או ברשות אחד מבני החבורה לוקה אע"פ שאין החמץ בעזרה הואיל והוא ברשות אחד מהם הא כל שאין חמץ ביד אותו שעושה את העבודה ולא ביד אחד מבני החבורה אע"פ שיש חמץ עדיין ביד הרבה בני אדם אין כאן איסור ואע"פ שהתורה אמרה בסתם לא תשחט על חמץ מ"מ כתוב שם ולא ילין חלב חגי כל שישנו באיסור הלנה ישנו באיסור שחיטה על חמץ וכל שאינו מבני חבורה אינו באיסור הלנה הא כל שיש ביד אחד מן החבורה לוקה ובכולם הפסח מיהא כשר וכן הלכה:
+ר' יהודה אומר אף התמיד כלומר שאף תמיד של בין הערבים שהוא נשחט קודם קרבן הפסח אם נשחט בעוד שחמץ קיים לוקה ומפני שהוא מפרש זבחי על התמיד כלומר זבחי המיוחד לי ואין הלכה כר' יהודה אלא אע"פ שראוי לבער את החמץ קודם שחיטת התמיד מ"מ אינו לוקה:
+ור' שמעון אומר הפסח ששחטו בזמנו בארבעה עשר לשמו חייב פי' כששחטו על החמץ שהרי הועילו מעשיו שהרי הזבח כשר אבל אם שחטו שלא לשמו פטור שהרי פסח ששחטו לשם קרבן אחר פסול ואינו קרוי זבח לחייבו כששחטו על החמץ:
+ושאר כל הזבחים פי' כגון חגיגת ארבעה עשר ותמיד הערב ששחטן ביום ארבעה עשר על חמץ בין שהן לשמן שעלו לבעלים בין שלא לשמן שכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אם שחטן על החמץ פטור שכל זמן שהוא מחויב בכך על הפסח פטור על שאר הזבחים ואין הלכה כמותו אלא אף על חגיגת ארבעה עשר חייב:
+ובמועד כלומר שעבר ארבעה עשר ובא לו לחולו של מועד שעדיין חמץ באיסורו אם הקריב קרבן פסח כגון שהפרישו ואבד ונמצא במועד והקריבו על החמץ לשם פסח פטור שהרי נפסל הזבח הואיל ועבר זמן קרבן הפסח ואם שלא לשמו כגון שהקריבו לשם שלמים חייב שהרי זבח כשר הוא שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ואם שחטו סתם לפי מה שיתבאר בגמ' חייב שדינו כשלמים שהפסח בשאר ימות השנה אינו צריך עקירה והוא ששאלו בגמ' טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור אלמא בעי עקירה ותירצו כגון שהי' בעלים טמאי מתים דסתמו לשמו קאי כלומר שאם נדחה קרבן פסח זה מצד טומאת הבעלים שדחאתם לפסח שני הואיל ובעלים לא הקריבו עדיין קרבן פסח סתמו כלשמו ונפסל הזבח והוא פטור אבל כל שאבד ונמצא סתמו כשלא לשמו וחייב שכל קרבנות הראויים לבוא במועד כגון נדרים ונדבות אם הקריבן על החמץ חייב וכמו שאמר אח"כ ושאר הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן אם שחטן על החמץ חייב שהרי כשרים הם אלא שלא עלו לבעלים חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה שהוא פסול וכל ששחטו על החמץ פטור שאינו זבח ולמדת לר' שמעון שכל זמן שהוא חייב בפסח בשחיטה על החמץ פטור בשאר זבחים וכל שחייב בשאר זבחים פטור בפסח ודברי ר' שמעון בפרטיהן הלכה הן מחגיגת ארבעה עשר שהלכה שאם שחטה על החמץ חייב ומתוך כך הכלל שכללנו בדבריו שכל שחייב בפסח פטור בשאר זבחים וכל שחייב בשאר זבחים פטור בפסח אין הלכה כן:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+
+Daf 63b
+
+לחמי תודה הבאים עם שלמי תודה משהוקדשו בהפרשה קודם שנשחט הזבח קדשו קדושת דמים ליאסר באכילה ובהנאה ואם נטמאו נפדין ויוצאין לחולין כדין קדושת דמים אבל כשנשחט הזבח לשמן הוקדשו קדושת הגוף ונפסלין במגע טבול יום ומחוסר כיפורים ובלינה וכל שנטמאו דינם כבשר קודש שנטמא לצאת לבית השריפה דכתיב והקריב על זבח התודה חלות וכו' וכתיב על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו אין הלחם קרוי קרבן אלא בזבח שחט התודה בפנים ר"ל בעזרה והלחם עדיין חוץ לחומת בית פאגי והוא מקום שחוץ לירושלים ואינו מקום אכילת הקדשים קלים לא קדש הלחם אבל אם היה הלחם לפנים מחומת בית פאגי אע"פ שהוא חוץ לחומת העזרה קדש הלחם:
+מי שאמר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה ולא מפני שזו התראת ספק היא ומצד שהרי כשהתרו בו לאכלה הוא אומר שעדיין שהות ביום לאכלה שהרי הוראת ספק שמה התראה וכל שנתברר שאין שבועתו מתקיימת כגון זה שעבר היום ולא אכלה חלה התראתו למפרע ולוקה אלא אין הטעם אלא מפני שהוא לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ואע"פ שהנשבע יצא מן הכלל כמו שאמרו בה חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם דוקא לשעבר כגון אכלתי ולא אכל או לא אכלתי ואכל וכמו שאמרו שבועות כ' ב' רבתה תורה שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר כלומר שנתברר שקרותו מיד אף שקר לשעבר אבל להבא כל שאין בו מעשה לוקין עליו וכבר ביארנוה בראשון של שבועות:
+כבר ביארנו למעלה שאע"פ שאין דבר מתאחר לתמיד של בין הערבים מ"מ מחוסרי כפרה מביאין כפרתן אחר התמיד ואף אלו הן ברוב מחוסרי כפרה שקרבנן בעוף הן במצורע עשיר שקרבנו בבהמה אינו שוחט על החמץ ואם שחט לוקה שלא אמרו כאן אינו עובר אלא לדעת ר' שמעון וכן הקומץ את המנחה אחר התמיד וחמץ קיים לוקה וכן המזה בחטאת העוף שנאמר בו והזה מדם החטאת על קיר המזבח והיא במקום זריקה שבקרבן בהמה ויש פוסקים בקומץ שפטור לכך נאמר לא תשחט ודם זבחי וקומץ אינו ממין זביחה ולא ממין דמים ושאר דברים שבסוגיא כבר ביארנו מה שראוי לברור מהם לענין פסק במשנה:
+
+Daf 64a
+
+המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר הפסח נשחט בשלש כתות שנ' ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים קהל ועדה וישראל נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה נעלו דלתות העזרה תקעו והריעו ותקעו הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב שורה שכולה כסף כסף שורה שכולה זהב זהב לא היו מעורבים ולא היו לבזיכי' שולים שמא ינחום ויקרוש הדם אמר הר"ם היו נערכין שורות שורות לתפארת והבזך כלי עגול כזאת הצורה ![]()
תרגום קערותיו בזיכוהי ויקרש פירושו יקפא מגזרת קפאו תהומות בלב ים שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחברו לחברו מקבל את המלא ומחזיר את הריקם וכהן הקריב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד הודיעך בזאת המשנה דברים רבים מהם מה שאמר שחט ישראל להודיעך כי שחיטה כשירה בזרים ואמר וקבל הכהן לפי שמקבלה ואילך מצות כהונה ואמרו נתנו לחברו וחברו לחברו להודיעך כי כל מה שתוכל לעשות מצוה באנשים רבים הרי זה משובח ברב עם הדרת מלך ואמרם מקבל את המלא ומחזיר את הריקם להודיעך הזריזות והחביבות על המצות כי לא היה מחזיר את המזרק עד שהיה לוקח את השני והשם אמר אל יסוד מזבח העולה למד על העולה שטעונה יסוד ונאמר בעולה זריקה וזרקו את הדם על המזבח ונאמר בפסח זריקה שהרי נאמר בבכור ואת דמם יזרוק על המזבח ולא אמר ואת דמו וכלה בקבלה כי זה הפסוק הוא בבכור ופסח ומעשר בהמה שכלם טעונים זריקה אחת כנגד היסוד וכמו שהעולה טעונה יסוד כך זה טעון יסוד וכשאבאר לך צורת מזבח במקומו במסכת מדות יתבאר לך כי פאת המזרח לא היה בו יסוד ועוד יתבאר שם היסוד יצאתה כת ראשונה ונכנסה השניה יצאתה השניה ונכנסה השלישית כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית קראו את ההלל גמרו שני ואם שנו שלשו אע"פ שלא שלשו מימיהן ר' יהודה אומר מימיה של כת שלישית לא הגיעה לואהבתי כי ישמע ה' מפני שעמה מועטין כל זה מבואר כמעשהו בחול כן מעשהו בשבת אלא שהכהני' מדיחין את העזרה שלא ברצון ��כמים ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות זורקו זריקה אחת על גבי המזבח ולא הודו לו חכמים לפי שאמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת פרש שזה היה שלא ברצון חכמים ואלו היה כרצון חכמים היה בין מעשהו [בחול] ובין מעשהו בשבת הפרש והוא רחיצת העזרה כי לא היו רוחצין אותה בשבת ואין הלכה כר' יהודה כיצד תולין ומפשיטין אנקלאות של ברזל היו קבועין בכותלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין וכל מי שאין לו מקום לתלות מקלות דקים חלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו ותולה ומפשיט קרעו והוציא את אימוריו נתנן במגיס והקטירן על גבי המזבח יצאתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית השניה בחיל והשלישית במקומה חשיכה יצאו וצלו את פסחיהם אנקלאות ידוע והוא ברזל עקום שתולין בו הבהמה להפשיטה ובלשון עברי מזלג מזלגות (דקים) מקלות דקים וחלקים ידוע גם כן כלומר משופין ור' אליעזר אינו מתיר טלטול אותם המקלות וחכמי' אומרים אין שבות במקדש ואין הלכה כר' אליעזר קרעו והוציאו את אימוריו אימורין נקראים הנתחים הנשרפים מן הקרבן על גבי המזבח והם מקרבן פסח האליה הדבקה בעצם העצה והחלב המכסה את הקרב והכליות וחלביהן ויותרת הכבד עמהם ומגיס כלי שהיו נישאין בו החלבים וכל האימורין למזבח תרגום כף אחת מגיסא חדא ואמרו חשכה יצאו וצלו את פסחיהם כך היו עושין כשהיה יום ארבעה עשר בשבת שלא היו יכולין להוליכו ולא לצלותו אלא למוצאי שבת אבל בשאר הימים כשהיה נגמר הקרבן היו יכולין לצלותו:
+אמר המאירי הפסח היה נשחט בשלש כתות כלומר פסחים של צבור בכל שנה ושנה היו נשחטים בשלש כתות ר"ל שכת אחת נכנסת תחלה בעזרה ושוחטין ומקריבין ואח"כ כת שניה ואח"כ כת שלישית מפני שסתם הדברים מרוב ההמייה היתה שברוב עם ורוב פסחים ורוב המעשה לא היה אפשר לעשות כולם כאחד ואע"פ שאם שחטו כולם בבת אחת כשר מ"מ כך היה הסדר נוהג ואפילו היו הציבור מועטים באותה שעה ואפשר ליעשות הכל כאחת בהרוחה כך הוא המצוה שכך סמכוה המקרא דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל ועדה וישראל והדבר ידוע שאין עדה פחותה מעשרה כדכתיב במרגלים עד מתי לעדה והרי שיצאו מהם יהושע וכלב ונשארו עשרה ונקראו עדה וסמכו לומר שאף קהל וישראל הסמוכים במקרא לעדה עשרה עשרה הם ונמצאו שלשים ומתוך כך נסתפקו בגמ' אם התורה הקפידה על מנין השלשים ולא הקפידה לעשותם כולם בבת אחת ושיהיו על שלש כתות שיהיו שם שלשים כאחד או הקפידה תורה על חלוק הכתות ולא הקפידה על שלשים בבת אחת אלא כל שהם בעשרה עשרה דיו ומעתה אף אנו מחמירין להזקיק חלוק שלש כתות ושיהיו שלשים בכל כת וכת או יותר לפי מנין הצבור ומתוך כך פי' בגמ' שאם לא היו שם אלא חמשים נכנסים שלשים ושוחטין עשרה מהם ומקריבים ויוצאים ונכנסים עשרה השניים במקומם ושוחטים במעמד העשרים הנשארים ומקריבין וכששלמו יוצאים עשרה ונכנסים עשרה האחרונים במקומם ושוחטין העשרים הראשונים ומקריבין והרי שלש כתות כל אחת בשלשים ובפחות מחמשים א"א שאין הנכנסין פחות מעשרה ומעתה כל שהיו פחותים מחמשים אין שוחטין אותו בכתות אלא בכת אחת ויוצאין בו ומ"מ י"מ שכל שיש כת אחת בשלשים אין צריך באחרות אלא בעשרה עשרה שהרי אם עיקר דיוק המקרא בשלשים הרי יש שלשים בכת אחת ואם עיקר הדיוק בחלוק שלש כתות הרי יש כאן שלש כתות בצירוף השתים של עשרה עשרה ולא נאמר לדעתם נפקי עשרה אלא שצריך שיצאו השלשים הראשונים או עשרה מהם שאם לא יצאו אע"פ שאחר שגמרו באים האחרים אין הדבר מוכיח שיהא שם חלוק שלש כתות אלא שנראה כנוספים על אותה הכת:
+נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה כלומר שכשהיו הצבור במלואם היו נכנסים בה עד שתתמלא העזרה וננעלו דלתות העזרה ר"ל שהיו נועלים אותם כדי שלא ידחקו ליכנס ותוקעין ומריעין ותוקעין ומתחילין לשחוט את פסחיהם והכהנים היו עומדים שורות שורות לאורך העזרה עד שהכהנים שבראשי השורות עומדים סמוך למזבח ובידיהם של כהנים בזיכי כסף ובזיכי זהב ובזיכין אלו הם כלים עגולים בצורת קערות ולא היו שוליהם שטוחים אלא עגולים שלא יהו יכולים להושיבם שלא יפשעו הכהנים להניחם ויקרוש הדם ולא יהא ראוי לזרוק ואמר עליהם שלא היו מעורבין אלא כהנים שבידיהם בזיכין של כסף היו עומדים בשורה אחת ואותם שהיו להם בזיכין של זהב היו עומדים בשורה אחת וכל זה להרבות בנוי ובכבוד:
+שחט ישראל וקיבל הכהן כלומר אם רצה שהרי השחיטה כשרה בזר וקיבל הכהן את הדם שהרי מקבלה ואילך מצות כהונה ונותן המקבל את הבזך שהדם בתוכו לחבירו שבראש השורה וחבירו לחבירו עד שמגיע לאותו הסמוך למזבח וזורקו למזבח הכל כדי שיהיו רבים מתעסקים במצוה וכהן הזורק מקבל בזך אחר מלא מיד הסמוך לו ומחזיר לו את הריקן וכן תמיד לפי שאין מעבירין על המצות כלומר שכל שבאה מצוה לידו אינו מתעכב בעשייתה מצד מצוה אחרת כל שכן לדבר שאינו מצוה שקבלת המלא מצוה והחזרה בריקן אינו מצוה אלא תשמישי מצוה ומאחר שבאה מצוה לידו שהושיטו לו את המזרק אינו משהא בה מפני החזרת הריקן ושאלו בגמ' אחר שהבזך הולך מיד ליד מצות הולכת הדם הלכה לה שהרי הולכה שלא ברגל אלא מיד ליד אינה הולכה והרי הולכה אחת מארבע עבודות היא ופירשוה שהכהן הסמוך למזבח היה רחוק מעט מן המזבח עד שילך שתי פסיעות או שלש בבזך שבידו למזבח:
+ופירש על הזריקה שזורקה זריקה אחת מרחוק מעט מבזך עצמו למזבח ולא מתן באצבע שהבכור והמעשר והפסח הם מן הנתנים במתנה אחת וזו מ"מ באה לדעת האומר שדם הפסח בזריקה ומ"מ כבר נחלקו בה בפ' ערבי פסחים שבשפיכה בסמוך למזבח היה ניתן ואמר על הדם שהיה ניתן כנגד היסוד כקרבן עולה שטעונה יסוד שכך למדוה בגמרא מג"ש והוא שהיה ניתן באיזה שירצה משלש זויות המזבח חוץ מקרן מזרחי דרומי שלא היה לו יסוד שהיסוד היה ברוח מערבי כולו וברוח דרומי כולו ואוכל במזרח אמה סמוך לצפון ובדרום אמה סמוך למערב וי"א שבקרן מזרחי צפוני היה נותנו שהרי הכבש היה בדרום וכשעלה פונה דרך ימין שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין ונמצא מגיע תחילה לקרן מזרחי דרומי שלא היה בו יסוד וממנו לקרן מזרחי ושם היה שופך:
+יצאתה כת ראשונה כלומר כשהשלימו מעשיהן יוצאים וכת שניה נכנסת וכשהשלימה את מעשיה ג"כ יוצאה ונכנסת כת שלישית וכמעשה הראשונה כך מעשה של שניה ושל שלישית על הדרך שכתבנו:
+קראו את ההלל פי' עכשיו חוזר לכל כת וכת לומר שכשנכנסה הכת ותקעו והריעו ותקעו כמו שביארנו בעוד ששוחטין ומקריבין הלוים קוראים את ההלל על הדוכן ואם גמרו את ההלל ועדיין לא שלמו מעשיה שונים לקרותו ואם שנו ועדיין לא שלמו משלשין אלא שמעולם לא הוצרכו לשלש וי"מ שעל כל קריאה היו תוקעין סימן אחד ור' יהודה אומר שמעולם כת שלישית לא הגיעה לאהבתי עד ששלמו מעשיה מפני שעמה מועטין שכל שהיו יכולים לידחק וליכנס מזרזים עצמם לכך עד שהיו קורין לכת שלישית כת עצלנית ואע"פ ��לא מצד עצלה אירע להם שהרי מצוה בשלש כתות מ"מ כל המזדרז להיות מן הראשונות משובח וי"מ שכל קריאה וקריאה היו קורין אותה בשלש הפסקות הראשונה עד אהבתי השניה עד מן המיצר השלישית עד סוף ההלל ובכל הפסק והפסק היו תוקעין סימן אחד ונמצאו תשע תקיעות בכל קריאה שהם כ"ז תקיעות לשלש כיתות ולר' יהודה כ"א שהרי האחרונה לא היתה תוקעת אלא פעם אחת:
+כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ר"ל אם חל ארבעה עשר להיות בשבת אלא שהיו הכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים פי' שבחול כששלמה כת שלישית ויצאה היו מדיחין את העזרה מן הדמים הנשפכים בה מאמת המים שהיתה מהלכת בתוך העזרה והיה בחומת העזרה נקב שהאמה יוצאת לחוץ וכשרוצים להדיח העזרה פוקקים את הנקב שבחומת העזרה שהמים יוצאים דרך שם חוץ לעיר והאמה מתמלאת ויוצאים המים דרך גדותיו לעזרה ומדיחין את קרקע העזרה ואמר שאף בשבת היו הכהנים מדיחין אותה אחר שאין בה אלא משום שבות שהרי ריצפה של שיש היתה ואין בה משום אשווי גומות ואין שבות במקדש ומ"מ שלא בדעת חכמים היה שלא התירו במקדש אלא שבות הצריכה כגון חזרת רטיה המפורשת באחרון של עירובין שאילו לא הותר בעזרה אחר העבודה היה נמנע שלא לעבוד אבל הדחת העזרה לא היה בה שום צורך שיכולים היו לילך על האיצטבאות כמו שנבאר בגמ' ומ"מ הלכה שכל שבות במקדש אף שלא לצורך עבודה היתר גמור הוא:
+ור' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות ר"ל אותו דם המוטל על הרצפה שמתוך שהיה נקב חומת העזרה שאמת המים יוצאת דרך בה סתום היו הדמים הנשפכים נשארים ברצפה ואין לו דרך לצאת שבשאר ימות השנה היו מתערבים באמה ויוצאים עמה אבל בע"פ היו סותמין את הנקב כמו שביארנו והדמים נשארים מפני ששבח הוא להרבות בדמים להראות שבח העם וללכלוך בגדים אין לחוש שעל גב האצטבאות היו הולכים כמו שיתבאר ומתוך כך אמר ר' יהודה שמאותו דם היו ממלאים כוס והיה זרקו על המזבח לתקן את הספקות והוא שמא נשפך דמו של אחד מהן מן הכלי אחר שנתקבל ולא נזרק על המזבח וזה בא ומכשירו ושמא תאמר והלא דם שעל הרצפה לא נתקבל בכלי אלא שנשפך שם מן הצואר אם מדם הקלוח אם מדם התמצית ודם שלא נתקבל בכלי אינו ראוי לזריקה אף הוא אינו אומרה אלא כשנתברר לנו שנשפך על הרצפה מן הכלים שמתוך זריזותם היו הולכים במרוצה ונשפך להם ואע"פ שמ"מ דם התמצית מעורב שם ודם התמצית אינו כשר לזריקה אלא דם הקלוח שהנפש יוצאה בו ודם הנשפך מן הקלוח ברצפה הוא מיעוט אצל דם התמצית הרי הוא סובר שאין דם מבטל דם ומשום דמין במינו לא בטיל וכל שהגיע ממנו למזבח אפילו מעט הכשיר ולא הודו לו חכמים מפני שהם סוברים שאף מין במינו בטל מיעוט ברוב ואינו מכשיר והלכה כחכמים:
+וכיצד תולין ומפשיטין וכו' פי' אף זו חוזרת לכל כת וכת ואמר שאונקלאות של ברזל ר"ל מסמרים שראשם כפוף כמין גם והצד התחתון שהוא ארוך השטוח לרוחב העזרה הוא קורא עמוד ואמר שבאותם עמודים היו תולין את הפסחים ומפשיטין ואם לא היו מספיקין להם היו שם מקלות דקים וחלקים ר"ל שהיו מקלפים מקלפה החיצונה שבהם ומכניסים אותם בגידי היריכים הסמוכים לארכובה ומניחים אותם על כתיפו ועל כתף חבירו ומפשיטין ור' יהודה אומר שאם היה שבת כלומר שלא היו יכולין לקלוף את המקלות ואף אם היו קלופות מאתמול מ"מ אינם ראויות לטלטל מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו ותולה ומפשיט זה בידו האחת וזה בידו האחרת ואין הלכה כן שאין שבות במקדש אפילו לזרים ומתוך כך מפשיטין ב��קלות וכשהפשיטו קורעין אותו ומנקין את הקרבים ומוציאין את אימוריו ונותנן במגיס והוא ספל של כסף שהוא מכלי שרת ומקטירם והקשו בגמ' מקטירו ס"ד כלומר והלא זר הוא שהרי הפשט ונתוח כשרים בזר ומן הסתם כל שאפשר בזרים היה נעשה בהם מפני רוב טרדת הכהנים ותירץ להקטירם כלומר שהישראל נותנן שם שיהא הכהן מוצאם מזומנים ויקטירם ואימורי הפסח הם האליה הדבוקה בעצם העצה והחלב המכסה את הקרב והכליות וחלביהן ויותרת הכבד:
+ומה שאמר אח"כ שיצאה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית פירושו בשבת לומר שאע"פ שהרבה דברים שבפסח דוחים את השבת מ"מ הולכתו ברשות הרבים לביתם לא היה דוחה שבת ואע"פ שירושלים דלתותיה נעולות בלילה והו"ל כרמלית ואין שבות במקדש כל שיוצא מן העזרה מיהא יש בו משום שבות ומתוך כך כת ראשונה יוצאין בפסחיהן ויושבין להם בהר הבית שמחיצות הוא מוקף והרי הוא כרשות היחיד לטלטול ולא אמרו עזרה רה"ר אלא לענין ספק טומאה והשניה יוצאים בפסחיהם ויושבים בחיל ושלישית עומדים במקומם בעזרה ושוהים שם עד שחשיכה וכשחשיכה הולכין לבתיהן וצולין את פסחיהם שהרי צלייתו לא היתה דוחה שבת ואפילו היה יו"ט בשבת היה צריך לצלותו לפני השבת כ"ש כשחל ארבעה עשר להיות בשבת שאינו צולהו לצורך הלילה אבל ההפשטה היתה דוחה שבת ולא סוף דבר עד החזה שעד כאן צורך גבוה אלא כולו היו מפשיטין אותו כמו שביארנו בפרק זה ובמסכת שבת פרק כתבי אבל בחול תיכף שהיה ענין ההקרבה נעשה היו יוצאין וצולין את פסחיהם ופירשו בגמ' שכל אחד היה נותן פסחו בעורו ומביאו לביתו כדרך הסוחרים שמפשילין קופתם לאחוריהם:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו וכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+
+Daf 64b
+
+הגיורת והמשוחררת הרי הם כדין סוטה לשתות וליבדק במי סוטה ע"י קינוי וסתירה כשאר כל הנשים ואע"פ שעקביא בן מהללאל אומר היפך הדברים אין הלכה כן כמו שביארנו במקומו וכל שמזלזל בתלמיד חכם או בהוראתו ומחליש את דעתו דרך נצוח וקטרוג או דרך לעג ראוי לנדותו וכ"ש יחיד החולק עם המרובים אלא שאם הוא מופלג בחכמה ובחסידות דנין אותו כשגגה שיוצאה ומניחין אותו ובלבד שלא יהא רגיל בכך:
+אימורי קרבן צריך שיזהר שלא יתערבו של קרבן זה בקרבן אחר שנאמר והקטירו לשון יחיד שלא יערב חלבים של זה בזה ובדיעבד מיהא הואיל והכל בדין אחד לשריפה יעלו וכן ראוי להזהר שיהיו כל אימורין של קרבן אחד נשרפים כאחת ולא שיחלקם לישרף זה אחר זה ובדיעבד מיהא כשר:
+אע"פ שביארנו בבזיכין שבמשנתנו שלא הי' להם בית מושב בשוליהם מ"מ בזיכי לבונה של לחם הפנים היו להם שולים רחבים כדי שלא יסמכו על דפנות הלחם שהיו זקופות ויפרסום שהרי לחם הפנים הי' נעשה כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה:
+
+Daf 65a
+
+החולב בשבת חייב משום מפרק שהוא תולדת דדש שמוציא האוכל מכונס בתוך הקליפות מפרק הוא והמחבץ חייב משום בורר והמגבן חייב משום בונה ואע"פ שאין בנין בכלים להתחייב עליו בדיעבד וכ"ש באוכלין לא נאמר אלא במנורה של חוליות וכיוצא בה מן הדברים המתפרקים תמיד אבל עשיית כלי מתחילתו חייב ושיעורם בכגרוגרות והמשוה את הגומות חייב משום חורש ומתוך כך אסור לכבד את הקרקע גזירה שמא יבא להשואת גומות במתכוין הואיל ודרך השואה בכך אלא שאם היה רצוף באבנים מותר וכן יש בזו לקצת מפרשים תנאים אחרים יתבארו במקומן אבל לרבצו מותר שהרי אינו מתכוין להשוות וכן שזו אינה דרך השואה אבל אסור לרדות דבש מכוורתו שאע"פ שאין כאן גזירת תלישה מ"מ דומה הוא לתלישה ודברים האסורים בשבת מדברי סופרים יש לאסרם מגזירה שמא יבא לידי איסור תורה ויש מהם שאע"פ שאין לגזרה מקום בה נאסרו מצד שדומים למלאכה ודברים אלו כבר ביארנום בארוכה במקומם:
+ולענין ביאור זה שאמרו כאן וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה משום שבות לא על חולב ומגבן ומחבץ הוא חוזר שכל אלו ודאי מלאכה גמורה הם אלא על שלש אחרונות ר"ל מכבד ומחבץ ורודה שר' אליעזר מחייב בהן באיסור תורה וחכמים משום שבות וה"ה להדחה שאע"פ שהיא גדולה מן הרבוץ מ"מ מין אחד הוא ויש בה שבות ואין שבות במקדש וכבר ביארנו במשנה שאף שבות שאינה צריכה הותרה במקדש:
+כשם שביארנו שאין דם התמצית כשר לזריקה אף לענין אכילה אין בו חיוב כרת אלא שמ"מ ישנו באזהרה ולוקה וכבר ביארנוה במסכת חולין פרק כל הבשר:
+
+Daf 65b
+
+כבר ידעת שצריך שלא יהא דבר חוצץ בין בשר הכהן לבגדי כהונה אפילו נימא אחת חוצצת ופוסלת וכן בין רגלו לרצפת העזרה ומ"מ הדם אינו חוצץ בכך כל שהוא לח שכך אמרו לענין חציצת טבילה הדם והדיו והדבש והחלב יבשין חוצצין לחים אינם חוצצים וכן כל שהוא מהלך על האצטבאות שבעזרה הרי הוא כהולך בקרקע העזרה וצריך שיהיו בגדי כהונה כמדת הלובשן לא פחות ולא יותר ואם היו ארוכים יותר מדאי או קצרים יותר מדאי ועבד בהם פסל אלא שבארוכים כל שהגביהן באבנט עד שנעשו כמדתו כשרה:
+הולכת עצים למערכה אינה עבודה וכשרה בזרים כהפשט ונתוח אבל הולכת אימורין למזבח או הולכת איברי עולה לכבש והולכת דם עבודה היא וצריכה כהן ואצ"ל בהקטרה וזה שאמרו נתנו במגיס והקטירן כבר ביארנו במשנה שעל הכהן הוא אומר שאע"פ שהנתינה במגיס היה אפשר לעשותה ע"י זר ההקטרה צריכה כהן ופירושה נתנן אפילו זר במגיס ומקטירן הכהן ולדעת זה אנו גורסין נתנן במגיס והקטירן הקטירן ס"ד כלומר שהרי זר הוא כמו שביארנו במשנה ותירץ נתנן במגיס להקטירן ע"י הכהן ומ"מ יש גורסין נתנן במגיס וכו' במגיס הוא מקטיר להו בתמיהה כלומר והרי הולכת אימורין ואיברים צריכים שיגיעו מיד הכהן למזבח ואין שם כלי שבמנחה הוא שאמרו שקומצה טעון כלי שרת להביאו בו למזבח כמו שביארנו במס' סוטה אבל אימורים ואיברים דוקא ביד ומ"מ יש חולקין שאין צריכה יד ואף ע"י כלי מותר אלא שמ"מ הוא מקשה שנראה מכאן שתיכף שנתנם במגיס יהא מקטירם והרי צריכים מליחה וי"מ במגיס מקטיר להו כלומר שהרי אינו כלי של הקטרה ותירץ להקטירן וכו' כלומר אם ע"י מליחה אם לכונת נתינתם בכלי אחר הראוי להקטרה:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+פרק שני בעזרת הבורא:
+אלו דברים וכו' כבר ביארנו בתחילת המסכתא שהחלק הראשון שבה הוא לבאר ענין שחיטת הפסח והקרבתו וקצת דברים שבחגיגה הבאה עמו וביארנו קצתם בפרק ראשון וזה הפרק אמנם יסוד ענינו להשלים ביאור זה החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בדברים שדוחים את השבת ודברים שאין דוחין אותו השני בחגיגה הבאה עמו השלישי בענין השחיטה שהיא דוחה שבת שאם שחטו על צד שאין השחיטה ראויה חייב עלי' וביאר איזו היא שחיטה שאינה ראוי' לענין זה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה על הדרך שיתבאר:
+והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אלו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטתו וזריקת דמו ומחוי קרביו והקטרת חלביו אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינן דוחין ר' אליעזר אומר דוחין אמר הר"ם אמר השם ית' בקרבן תמיד במועדו וכמו שהיה התמיד קרב בשבת כמו שכתו' בפ' על עולת התמיד יעשה ונסכו כמו כן קרבן פסח היה קרב בשבת ומחוי קרביו פירושו שיוציאו מהם הרעי ומה שאמר חתיכת יבלת הוא שיחתוך אותו בכלי אם יש שם יבלת אבל בידו מותר לחתכה בשבת כאשר נתבאר בסוף ערובין הרכבו והבאתו היא מלאכה לפי שהוא משאוי לדעת חכמים אבל לדעת בן בתירא אינו משאוי כאשר נתבאר מדעתו בפרק הרביעי מזאת המסכתא והבאתו מחוץ לתחום הוא גם כן אסור דאורייתא אצל ר' עקיבא שהוא סובר איסור תחומין דאורייתא ור' אליעזר סבר איסור תחומין דרבנן והחי נושא את עצמו ואפי' בהמה כבן בתירא ולפיכך הם אלו הדברים לפי סברתו כולן משום שבות בלבד אמר ר' אליעזר מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו שהן משום שבות לא ידחו את השבת אמר לו ר' יהושע יום טוב יוכיח שהתיר בו משום מלאכה ואסר בו משום שבות אמר לו ר' אליעזר מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה ר' יהושע סובר שמחת יום טוב מצוה ואנו נבטל שמחת יום טוב כשיהנה באותה שמחה דבר שיהיה אסור משום שבות כגון הנגון בתופים ובמחולות ובכנרות ובצלצלים שכל זה אסור ביום טוב אע"פ שהוא מצוה אצלו ולפיכך היה נכון אצלו להשיב ולומר יום טוב יוכיח השיב ר' עקיבא הזיה תוכיח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינה דוחה את השבת אף אתה אל תתמה על אלו שאע"פ שהן מצוה והם משום שבות לא ידחו את השבת ירצה באמרו הזאת מי חטאת המחוייבת לטומאת מת בשלישי ושביעי כי כשיחול שלישי או שביעי שלו בשבת אין מזין עליו וכמו כן אם יחל שביעי שלו יום שלשה עשר ויהיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקריב קרבן אמר לו ר' אליעזר ועליה אני דן מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת הזיה שהיא משום שבות לא תדחה את השבת אמר לו ר' עקיבא [או] (אימר) חלוף מה אם הזיה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת אף שחיטה שהיא משום מלאכה לא תדחה את השבת ור' אליעזר סבר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל קרבן פסח כי אם ישאר למחרתו שהוא יום ארבעה עשר והוזה עליו וטבל אסור לו להקריב פסח כמו שיתבאר אמר לו ר' אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בין הערבים במועדו בין בחול בין בשבת אמר לו הבא לי מועד לאלו כמועד בשחיטה כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת שחיטה שאי אפשר לעשות מערב שבת דוחה את השבת והלכה כר' עקיבא:
+אמר המאירי אלו דברים בפסח דוחין את השבת וכו' ופרטי הענין סובבים על דבר זה שכל מלאכה שלא היה אפשר לו לעשות מבערב שבת או שאי אפשר להמתינה עד הערב דוחה שבת אף מלאכה גמורה שכך למדוה בגזרה שוה ממה שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואמר בעולת התמיד שבכל יום תשמרו להקריב לי במועדו מה במועדו האמור בתמיד דוחה שבת וכדכתיב בקרבן מוסף שבו על עולת התמיד יעשה אף במועדו האמור בפסח דוחה שבת מיהא בדברים שלא היה אפשר לעשותם מבערב או שאי אפשר להמתין עד הערב ומכאן הוא מתחיל בפרטים אלו ואמר אלו דברים בפסח דוחים את השבת שחיטתו וזריקת דמו שהרי לא היה אפשר בהן מאתמול שזמנם קבוע ליום ארבעה עשר ואי אפשר להמתינם עד הלילה שהרי עבודה הן וצריכות יום כדכתיב ביום צוותו ומיחוי קרביו ר"ל נקיבת המעיים בסכין להוציא הפרש מתוכן שאם יניחנה עד הלילה יסריח והקטר חלביו ר"ל הקטר האימורין ואע"פ שזו אפשר להמתינה עד הלילה שהרי הקטר חלבים ואימורים כל הלילה מ"מ חביבה מצוה בשעתה ועיקר מצותה ביום הוא ודוחה שבת בין בפסח בין בתמידין ומספין אלא שבדיעבד כשרה כל הלילה:
+אבל צלייתו אינה דוחה שבת שהרי אפשר לו להמתינה עד הלילה וכן הדחת קרביו עד שיצא הפרש יכול הוא להניחם עד הלילה בלא חשש סרחון וכן הרכבתו על כתפו להביאו לעזרה דרך רה"ר אע"פ שירושלים דלתותיה נעולות בלילה ואינה אלא כרמלית אינו דוחה שבת שאע"פ שאמרו אין שבות במקדש אף לזרים לא אמרוה אלא בעזרה אבל במדינה לא והרי היה אפשר לו להביאו מבערב או שינהיגנה במוסרה וכן הבאתו מחוץ לתחום כלומר שלא בהבאה על כתף אלא בהנהגה שאין כאן איסור הוצאה אלא איסור יציאה חוץ לתחום שאע"פ שאין תחומין מן התורה בכל שבתוך שלש פרסאות אינה דוחה שבת ואצ"ל בחוץ מג' פרסאות שהוא תחום תורה וכן אצ"ל הבאתו מחוץ לעיר על כתפו שיש בו איסור הוצאה מן התורה שלא אמרו חי נושא את עצמו אלא באדם שאינו כפות אבל אדם כפות ובהמה חיה ועוף אפילו מותרין לא נאמר בהם חי נושא את עצמו:
+וחתיכת יבלתו ר"ל שהיתה לו יבלת והיא שומא שבבשרו שעושתהו בעל מום כל שיש בה עצם אינו דוחה שבת שאע"פ שכל שבות שבעזרה הותר מ"מ זו מלאכה גמורה היא אחר שחותכה בכלי והיה אפשר לו לחתכה מבערב ואפילו נולדה בשבת מ"מ לא נתנו דבריהם לשיעורין וכן בהבאתו חוץ לתחום אע"פ שיצא מבית האסורים או בא ממדינת הים ולא היה אפשר לו מבערב שכל שאינו מצוי לא נתנו בו דבריהם לשיעורין ומ"מ אם היה יכול לחתכה בידו או בשיניו מותר שחתיכה כלאחר יד היא ואין בה אלא משום שבות וכל שבות במקדש הותר אף במה שהיה אפשר לו מבערב וכן דוקא ביבלת לחה אבל ביבשה חותכין אותה אף בכלי שמאחר שהיא יבשה נפרכת היא ואין לחתיכה צורך בה וחתיכה שבה נקראת כלאחר יד ואין בה אלא שבות ואחר שכבר הוא במקדש הותר:
+ר' אליעזר אומר דוחין פי' בהרכבתו והבאתו חוץ לתחום הואיל ואין בהם אלא שבות אע"פ שאינו במקדש ואע"פ שהיה אפשר מבערב והביאה בקל וחומר ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה שבת אלו שהם משום שבות אינו דין שידחו אף במקום שאפשר להם מבערב ואמר לו ר' יהושע יו"ט יוכיח שהותרה בו מלאכה בשחיטה ובישול ונאסר בו משם שבות כגון להביא דבר מחוץ לתחום לאכלו אע"פ שתחומין דרבנן ואמר לו ר' אליעזר מה זה יהושע ומה ראי' רשות למצוה שאכילת הדיוט אינה אלא רשות ומ"מ ר' יהושע סובר שאכילת יו"ט מצוה כמו שנבאר בגמ' אלא שקפץ רבי עקיבא להשיב לר' אליעזר הזאה תוכיח פירוש שטמא מת מזה שלישי ושביעי ואם חל שביעי שלו בשבת והוא ערב הפסח אינה דוחה שבת שמניעת הזאתו מעכבתו מלאכול פסחו בערב ואע"פ שאי אפשר לו מבערב ושאין בהזאתו אלא שבות שנראה כמתקן גברא שכך נאמרה בפרק האשה מגזירה שמא יעביר מי חטאת והאגד שמזין בו ארבע אמות ברה"ר ואף אתה אל תתמה על אלו שאע"פ שהן מצוה והן שבות לא ידחו את השבת ואמר לו ר' אליעזר ועליה אני דן כלומר אף על ההזאה אני חולק ומקו"ח זה בעצמו ומה שחיטה וכו' ואמר לו ר"ע או חלוף וכו' ופירשו בגמ' שר"ע מקובל הי' ממנו שאין הזאה דוחה שבת ור' אליעזר הוא ששכחה מחמת חולי והי' ר"ע חושש שלא להחליש דעתו לומר לו ששכח והי' מחזר להראות לו שפשוט הי' לו שאין הזאה דוחה שבת לא תהא שחיטה דוחה שבת ואמר לו ר' אליעזר א"כ בטלת גז"ש של במועדו ואמר לו ר"ע ואם מגז"ש זו היא וגז"ש אינה אלא במה שלא הי' אפשר לו מבערב וזהו במועדו ר"ל שקבוע לו זמן וא"כ הבא לי מועד לאלו שהי' אפשר להם מבערב כמועד לשחיטה והקרבה שלא הי' אפשר לו בהן מבערב ואע"פ שלהזאה מיהא אין לתשובה זו מקום שהרי לא הי' אפשר לו בה מבערב מ"מ בהזאה פשוט הי' לו לר"ע שאינה דוחה ומר' אליעזר בעצמו קבלה ומגזרה שהזכרנו ופי' בגמ' שר' אליעזר כעס עליו על שהחזיקו בקנתרן שהי' מראה פנים לומר שלא תהא שחיטה דוחה שבת ואף ר"ע לא הי' אומרה אלא להזכירו שהזאה אינה דוחה כדי להביאו לומר שלא תהא הרכבתו והזאתו דוחה גם כן ומתוך כעסו קללו ואמר בשחיטה הושבתני כלומר לעכב את השחיטה על ידי פלפולך מה שלא חלק אדם בה מעולם אין זה אלא דרך קנתור ומתוך כך קללו ואמר לו בשחיטה תהא מיתתך ונענה לו ר"ע ואמר אל תכפרני בשעת הדין כלומר שלא תכפור לי בשעה שאני דן לפניך מה שקבלתי ממך שאין הזאה דוחה שבת ונלמוד ממנה על הרכבתו והבאתו חוץ לתחום וכלל הדברים שכל מלאכה שאפשר וכו' על הדרך שכתבנו חוץ מן ההזאה כמו שביררנו וכן הלכה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 66a
+
+כל שנתמנה מנהיג על הצבור ראוי לו שיהא משתדל בכל כחו להנהיג כראוי להנהגה המסורה לו ואם נתמנה נשיא להנהיג את דורו בדברי תורה ומלי דשמיא ראוי לו שיהא שלם ובקי בכל עניני הוראה ויודע להשיב לכל מי שבא לקנתרו ואם מכיר בעצמו שאינו ראוי לכך שבח הוא לו שלא יתבייש להניח את כתרו ולמסרו למי שראוי לו דרך הערה אמרו כאן ובתלמוד המערב על זקני בתירא שהיו נשיאים וידועים במנהיגים בכל הוראה ואמרו עליהם פעם אחת נעלם מהם אם פסח דוחה שבת ודבר זה אי אפשר לפרשו כפשוטו שהרי אין לך שמטה שלא יהא ארבעה עשר בניסן בא בתוכה פעם אחת בשבת אלא הטעם נעלם מהם והיה שם מי שקנתר בכך ולא ידעו להשיב ובתלמוד המערב אמרו והלא אין לך שני שבועות שלא יהא ארבעה עשר בשבת והיאך נתעלמה הלכה מהם אלא ליתן גדולה להלל ונתביישו בדבר ואמרו יש כאן אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו כלומר שיודע להוכיח כן מן הכתוב אמרו לו יש כאן אדם אחד שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון אפשר שממנו תוחלת שלחו ואמרו לו כלום אתה יודע פסח אם דוחה שבת אם לאו אמר להם וכי פסח אחד יש לנו שדוחה שבת והלא יותר ממאתים פסחים דוחין את השבת בכל שנה כלומר קרבנות כבשים שהם דומים לקרבנות פסחים והם ארבעה שבכל שבת ושבת שני תמידין ושני מוספין ושבעה כבשים בשבת שבתוך הפסח וארבעה עשר בשבת של חג אמרו לו כבר אמרנו שיש ממך תוחלת אלא זו מנין לך ונאמר בתלמוד המערב התחיל דורש להם מהיקש מקל וחומר מגזרה שוה מהיקש הואיל ותמיד קרבן צבור ופסח קרבן צבור מה תמיד וכו' מקל וחומר ומה תמיד שאין חייבין עליו כרת דוחה פסח שחייבין על מניעתו כרת אינו דין וכו' מגזרה שוה נאמר בתמיד במועדו ונאמר בפסח במועדו מה תמיד וכו' מיד הושיבוהו בראש ומנוהו נשיא ובתלמוד המערב אמרו שלשה הניחו כתריהן בעולם הזה וירשו העולם הבא אלו הן יונתן בן שאול ור' אלעזר בן עזריה וזקני בתירא אמר ר' אילא יונתן בן שאול אפי' נשים יודעות שדוד עתיד למלוך ר' אלעזר תניין הוה הא לית לך אלא כהדא דזקני בתירא דשרון גרמון מן נשיאותא ומנינון נשיא:
+אף המוצא עצמו בקי ושלם ויודע להשיב בכל דבר לא יחליט את הדברים מסברתו אלא בדבר שהשכל מורה עליו או מפי הקבלה שכל שמורה הוראה מסברת עצמו בלא הכרח נותן מקום ופתחון פה על עצמו לחלוק ואף בתלמוד המערב שנינו שלא נתמנה הלל נשיא עד שהניח מה שהיה סבור להביאו מעצמו מהיקש ומקל וחומר ומגזרה שוה ובא לו מצד קבלתו והוא שאמרו שם אמרו לו כבר אמרנו יש לנו ממך תוחלת הי��ש שאמרת יש לך תשובה לא אם אמרת בתמיד שיש בו קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה כלומר אלא כפי מה שהם קל וחומר שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת בתמיד שהוא קדשי קדשים תאמר בפסח שהוא קדשים קלים גזרה שוה שאמרת יש לה תשובה שאין אדם דן גזרה שוה מעצמו שאלו כן אף השרץ מטמא באהל והמת בכעדשה דדריש בגד ועור בגד ועור לגזרה שוה ר' יוסי בשם ר' בא אדם דן גזרה שוה לקיים תלמודו אבל לא לבטל תלמודו אע"פ שהיה יושב ודורש כל היום כלו לא קבלו ממנו עד שאמר להם יבא עלי כך שמעתיה משמעיה ואבטליון מיד קבלו ממנו והושיבוהו בראש ומנוהו נשיא כן אמרו שם על זו ר' זעירא בשם ר' אלעזר כל תורה שאין לה אב אינה תורה:
+אע"פ שמצא עצמו שלם ובקי ויודע להשיב ומקובל מפי גדול או מפי גדולים לא יהא מקנתרם בדברים ומתנשא עליהם יותר מדאי אלא כל שהגדילו הם את מעלתו יהא הוא מדבר להם בנחת ומשפיל עצמו לפניהם ואם קנתר והתנשא עליהם נענש ומתבייש מתוך קנתורו דרך הערה אמרו על הלל כיון שמנוהו עליהם התחיל מקנתרם בדברים ואמר להם מי גרם לכם לצרוך לבבלי הזה ולהיותו נשיא עליכם לא עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי עולם שהיו יושבים אצלכם שמעיה ואבטליון כיון שקנתרם בדברים נתעלמה הלכה ממנו אמרו לו שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו אמר להם שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל שאם אינן נביאים בני נביאים הם כלומר ואנו סומכים על מה שיעשו הם מעצמם למחר מי שפסחו טלה היה תוחבו בין צמרו מי שפסחו גדי קושרו בין קרניו נמצאו פסחיהם מביאין סכיניהם עמהם כיון שראה מעשה נזכר הלכה אמר כך שמעתי מפי שמעיה ואבטליון מכאן אמרו כל המתגאה אם חכם הוא חכמתו מסתלקת אם נביא הוא נבואתו מסתלקת אם חכם הוא וכו' מהלל אם נביא וכו' מדבורה דכתיב חדלו ארחות וכו' כלומר מרוב המלחמות עד שקמתי כלומר ששבחה עצמה על המנהיגים שלפניה וכתיב עורי עורי כלומר שנשתתקה על מה שאמרה וכן אמרו כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת אם נביא נבואתו מסתלקת אם חכם וכו' ממשה דכתיב בפרשת מדין ויקצוף משה וכו' החייתם וכו' וכתיב אחריו ויאמר אלעזר אך את הזהב וכו' כלומר שהוצרך אלעזר להודיעם דין גיעולי עכו"ם כאלו נעלם הדבר ממשה ואם נביא וכו' מאלישע שכעס על יהורם בן אחאב ואמר לו מה לי ולך וכו' לך אל נביאי אביך וכו' ואמר חי ה' לולי פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וכתיב ועתה קחו לי מנגן כלומר שהוצרך השתדלות להיות נבואתו חוזרת:
+ממה שכתבנו למדת שאין הבאת סכין דוחה שבת מ"מ יכולין הם להביאו על ידי הכבש עצמו אם כבש הוא שיהו תוחבים אותו בצמרו ואם גדי הוא שיהו קושרים אותו בין קרניו ואע"פ שיש כאן עבודה בקדשים שהרי כיוצא בה בפרה נקראת עבודה כמו שאמרו בתלמוד המערב נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר קפל עליה את המוסירה פסולה ומאחר שנקרא עבודה אע"פ שהקרבן אינו נפסל בכך מ"מ הוא עבר על לא תעבוד וכו' שכל הקדשים נכללו בו בתלמוד המערב ראיתי שכל שהוא לשם הקדש אינה עבודה ואף בפרה תלה בה כהן סכין לשחטה כשרה וכמו שנאמר בה שכל לצרכה כשרה כמו שבארנו בשני של עבודה זרה ונראין הדברים ומ"מ בסוגיא זו תרצוה שלא היו מקדישין אותה עד פתח העזרה וכמו שאמרו על הלל שמעולם לא מעל בעולתו והוא שהיה מביאה חולין לעזרה ומקדשה וסומך עליה ושוחטה ואותה שעה היו נוטלין הסכין משם ולא אמרו שאין מקדשין ביום טוב וכל שכן בשבת אלא בקרבנות שאין זמנן קבוע לאותו היום אבל כל שזמנן קבוע לאותו היום מותר וכמו ש��מרו מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב ולדעת זה נראה שבפרה אם תלה בה סכין פסלה אא"כ אתה בא עליה מטעם שכל לצרכה כשרה ושתהא קורא דבר זה לצרכה אע"פ שיש לחלוק:
+ושמא תאמר והרי מחמר הוא שכל המנהיג בהמה שיש עליה משאוי אע"פ שאינו רוכב עליה הן שמחמר אחריה הן שמנהיגה לפניה אפי' הנהיגה בקול כל שהולכת טעונה מחמת קולו מחמר הוא ויש בו איסור לאו כמו שביארנו במקומו באחרון של שבת תדע שמאחר שאין דרך כבש במשאוי אין זה אלא מחמר כלאחר יד וחזר לו שבות ואע"פ שנאסר בזה שבות שאפשר לו מבערב כגון הרכבתו והבאתו חוץ לתחום על הדרכים שביארנו באמת כך הוא אלא ששבות זה קל ממנו שאלו היה שבות זה דבר המצוי אלא שהוא אסור מדברי סופרים כגון שנציע דרך הנחה שלא יהא דין מחמר של תורה אמור אלא במחמר אחר הבהמה והיא טעונה אבל הנהגתה ברסן או בקולו כשהיא טעונה אין איסור אלא איסור סופרים והיה הוא מנהיגה בקול או ברסנה היה שבות כשאר מיני השבות והיה נאסר אבל מאחר ששבות זה איסור תורה שבו נפקע מחמת הבהמה שאין דרכה בטעינה כלל הרי זה שבות בדבר שכלאחר יד והוא קל משבות אחר ובמקום מצוה לא גזרו בו הא מתורת רשות אסור אף על חיה ועוף ומה שאמרו במי שהחשיך לו בדרך ואין עמו נכרי שיתן לו את כיסו שאם יש עמו בהמה נותן את כיסו עליה כבר פרשו בה דוקא כשהיא מהלכת ושאם יראה אותה שתרצה לעמוד יטלה מעליה כדי שלא תהא שם לא עקירה ולא הנחה ואף בזו אסרו שלא להנהיגה אפי' בקול כל שהכיס עליה ואף בכל אלו לא התירו אא"כ אין עמו נכרי:
+
+Daf 66b
+
+קרבן הפסח והתמידים ושאר קרבנות שזמנם קבוע ושעתם עוברת טומאת מה דחויה בהם ר"ל שאם רוב צבור טמאים במת או שהכהנים טמאים במת או שהיו כלי שרת טמאים במת יעשם בטומאה ואינם נדחים לפסח שני אבל טומאה אחרת מטמאות שבגוף כגון זיבה ונדות וכיוצא באלו אין מקריבין אותם ואם עשו חללו:
+מחנות שבמדבר כבר ביארנו בכמה מקומות שהיו חלוקים לשלשה חלקים הראשון נקרא מחנה ישראל והוא שיעור חניית ארבע דגלים והשני לפנים הימנו והוא מחנה לויה והוא מסביב המשכן ולחוץ כנגד הדגלים השלישי מחנה שכינה והוא המשכן מפתח אהל מועד ולפנים כנגדן בירושלם ומקדש כל שבתוך החומה עד הר הבית נקרא מחנה ישראל כל הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור מחנה לויה אלא שעשו בו מעלות בהר הבית ובחיל ובעזרת נשים ומ"מ הכל מחנה לויה ואף שער ניקנור עצמו בכלל מחנה לויה ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה ונאמר בתורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש ואע"פ שנכללו כלם כאחד אינם שוים לענין שלוח שהמצורע טעון שלוח חוץ לשלש מחנות ואינו יושב אלא מפתח ירושלם ולחוץ וזב וזבה ונדה ויולדת ובעל קרי ישיבתם בכל העיר ואין משתלחים אלא משתי מחנות וטמא מת מותר ליכנס בכל הר הבית עד החיל ואפי' מת עצמו אלא שמן החיל ולפנים אסור מדברי סופרים עד פתח עזרת ישראל משם ואילך איסור תורה כמו שביארנו במסכת סוטה:
+פסח הבא בטומאה אינו שוה לשאר קדשים שאם נטמאו נפסלו מלאכול או שהטמא אינו רשאי לאכלן אלא נאכל הוא בטומאה כבטהרה הואיל וכל עצמו אינו בא אלא לאכילה ומ"מ אינו נאכל לכל טמא אלא לאותם שטומאתם דחויה בו כגון טמאי מתים אבל זב וזבה ושאר הטמאים אין אוכלים ואם אכלו פטורים כמו שיתבאר ופסח הנעשה לצבור בטומאה מיעוט שאר טמאים שביניהם אין נבלע עמהם לעשותו בטומאתם ואף לשני אינן נדחים שכל שהראשון נעשה בטומאה אין פסח שני לשום טמא כמו שיתבאר:
+
+Daf 67a
+
+כל טמא המשתלח שנכנס לפנים ממחיצה המוגבלת לו על הדרך שכתבנו עובר בלאו שנאמר ולא יטמאו את מחניהם כיצד מצורע שנשתלח חוץ לשלש מחנות אם נכנס אף למחנה ישראל שזהו כלתוך ירושלם לוקה ומ"מ שאר עיירות שבארץ ישראל המוקפות חומה אף הם מצוות בשלוח מצורע אלא שבאלו אם נכנס בהן אינו לוקה שלא נאמר דין זה בהם אלא דרך סמך מדכתיב בדד ישב זב וזבה ונדה שנכנסו להר הבית לוקין וטמא מת שנכנס בעזרה חייב כרת ומצורע שנכנס להר הבית לוקה שמונים ואי אתה אומר שלשה אם נכנס לעזרה שהרי חייב הוא כרת ואם התרו בו למלקות לוקה שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתן ומה שנאמר במצורע בדד ישב פירושו שאף שאר טמאים לא ישבו עמו:
+הטומאות יש בהן צדדין שהאחת חמורה בהן יותר מחברותיה והדברים מתחלפים כן ברוב הטומאות כיצד הזב חמור מטמא נפש ומטמא שרץ שהטומאה יוצאה מגופו וכן שמטמא משכב ומושב טמא נפש חמור הימנו שטעון הזאה שלישי ושביעי וכן טמא שרץ חמור ממנו שמטמא אף באונס והזיבה אינה מטמאה אם באה מחמת סבה והוא שאמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב על הדרך שביארנו במקומו וכן הקרי מטמא באונס וטומאתו טומאת ערב ואף הזיבה ראייה ראשונה שבה אין בה אלא טומאת ערב המצורע חמור מן הזב שטעון פריעה ופרימה ונאסר בתשמיש המטה אם דוקא בימי הסגרו לדעת קצת ואם אף בימי חלוטו לדעת קצת כמו שביארנו בראשון של מועד קטן הזב חמור הימנו שמטמא משכב ומושב ליעשות משכבו אב הטומאה אבל מצורע אע"פ שאמרו בו שהוא מטמא משכב ומושב כמוהו וכמו שאמרו בספרי וכבס בגדיו וטהר טהור מלטמא משכב ומושב לא נאמר לענין שיהא משכבו ומושבו אב הטומאה כשל זב אלא לענין שמשכבו ומושבו ולד הטומאה לטמא אוכלין ומשקין וכן חמור ממנו שמטמא כלי חרס בהיסט אבל המצורע אינו מטמא אלא מאוירו שלא נאמר כן אלא בזב ומדכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ודרשו בו בתורת כהנים יכול אפי' נגע בו מאחוריו נאמר כאן יגע בו ונאמר להלן תבושל בו מה להלן תוכו אף כאן תוכו ומה תלמוד לומר יגע בו מגעו שהוא ככלו ואיזהו זה היסט ובעל קרי חמור מן המצורע שהצרעת שיעורה בכגריס ובעל קרי שיעורו לרואה במשהו כמו שביארנו במסכת נדה:
+
+Daf 67b
+
+זבים ומצורעים אע"פ ששלוחן אלו משתי מחנות ואלו משלש כל שהפסח נעשה בטומאת צבור אם דחקו ונכנסו בעזרה אינן בכרת דכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בשעה שטמאי נפש משתלחין זבים ומצורעים משתלחין הא שעה שאין טמאי מתים משתלחים אין זבים ומצורעים משתלחים כלומר שאם נכנסו אינן בכרת אבל מ"מ אסור להם שלא הותרה טומאה אלא בטומאת מת וכל שביארנו באיסור טומאה בעזרה פירושו בעזרה עצמה אבל מחילות ומערות שתחת קרקע העזרה לא נתקדשו בקדושת העזרה ומתוך כך כל שאירע קרי באחד מהם הולך באותם המחילות הפתוחות להר הבית וטובל וחוזר לו:
+
+Daf 68a
+
+אע"פ שבעל קרי דינו כזב להשתלח חוץ לשתי מחנות כמו שביארנו מ"מ טמא שרץ וכיוצא בו אינו משתלח אלא ממחנה שכינה ומותרין ליכנס במחנה לויה ואף בועל נדה אע"פ שהוא כנדה לענין שבעה לענין שלוח מיהא הרי הוא כטמא מת וכן טומאת משכב ומושב שבו אינו שוה לטומאת משכב ומושב של נדה עצמה שמשכב ומושב של נדה עצמה אב הטומאה ושל בועל נדה ולד הטומאה ואין אדם וכלים מיטמאין בו אלא אוכלין ומשקין בלבד:
+
+Daf 68b
+
+כבר ביארנו במשנתנו שלדעת ר' יהושע שמחת יום טוב באכילה ושתיה מצוה היא ומעתה למדנו שאסור להתענות בהם אפי' על דעת לישב כל היום ולשנות שכך הוא דעתו של ר' יהושע במה שכתוב במקום אחד עצרת לה' אלהיך ובמקום אחר כתיב עצרת תהיה לכם שיהא חציו לשם וחציו לכם ולא כדברי ר' אליעזר שהיה אומר או כלו לה' או כלו לכם כלומר ששמחת אכילה ושתיה שבו רשות ויכול להפקיעה על ידי ישיבה למשנתו ונראין הדברים לפסוק כר' יהושע שהרי בכל מקום שנחלק בו עם ר' אליעזר הלכה כמותו ואף לר' אליעזר שבת ועצרת ופורים יצאו מן הכלל שלא להתענות בהם ונראין הדברים שאף הוא מודה בתשיעי של תשרי כדי לקיים מצות עינוי בעשירי וכמו שאמרו כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי כלומר הואיל ואף אכילתו שבתשיעי אינה אלא כדי להכין עצמו להתענות תענית של עשירי הא שאר ימים טובים במחלוקת אעפ"כ הלכה בהם כר' יהושע ודרך כלל אמרו באחרון של יומא פ"א ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים וכו' ובמסכת ברכות מ"ט ב' בענין שכח ולא הזכיר של יום טוב בברכת המזון שבת ויום טוב דלא סגיא דלא אכיל חוזר וא"כ מר בריה דרבינא שנאמר עליו בסוגיא זו כולה שתא הוה יתיב בתעניתא בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי אם בשבת היה מתענה אף שלא כר' אליעזר היא ואם לא נאמרה אלא על ימים טובים שבכל השנה היא שנויה כר' אליעזר ושלא כר' יהושע וא"כ אין הלכה כמותו ולא עוד אלא שאף לר' אליעזר לא הותר להתענות בימים טובים אלא כשישיבתו במשנתו מביאתו לכך אבל לקבוע בהם תענית לא ולשון יתיב בתעניתא משמע קביעות תענית ואחר שכן אי אפשר לקבוע הלכה כמותו ואע"פ שקצת גאונים פוסקים כמותו ומעמידין דבריו לדעת ר' אליעזר אין הדברים מתישבים אם מפני שהלכה כר' יהושע בכל מקום אם מפני שהדבר מוכיח שקובע היה בהם תענית וזו אף לר' אליעזר אסור ומתוך כך נראין הדברים שמר בריה דרבינא היה דרכו לקבל עליו תעניות בכולל בשבועה או בנדר והתענית חל בכולל אף לשבתות וימים טובים כמו שביארנו בשלישי של שבועות ר"ל שאם קבל עליו בנדר או בשבועה תענית לכל ימי השנה או החדש או השבוע מתענה אף בשבתות ואם קבל עליו לכל שני וחמישי ואירע בו יום טוב מתענה בו ואף עצרת ופורים ותשיעי של תשרי בכלל זה אלא שהוא היה פורטם לרוב חיבת השמחה שבהם ולא בא מעשה שלו ללמד אם כר' אליעזר אם כר' יהושע שלדברי הכל כל שמקבל בכולל כך הוא הדין אבל כל שלא בדרך קבלה כל שבת ויום טוב אסור להתענות בהם לא לישב ולשנות ולא לשום סבה בעולם אפי' תענית שבדרך מקרה וכל שכן לכוין לקבוע בהם תענית ומ"מ ראש חדש וחולו של מועד וחנוכה וימים שבמגילת תענית כל קביעות תענית אסור בהם וכמו שאמרו בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחולו של מועד וראשי חדשים וחנוכה ופורים וימים שבמגילת תענית אלא שכל אלו הואיל ושמחתם רשות ואין באכילתם מצוה לא נאסר בהם תענית הבא במקרה אם מטרדת עסקים אם מטרדת ישיבה במשנתו אלא שנאסר לקבוע בהם תענית לשום סבה ובכל מתענין פירושו קביעות תענית והוזכרו בו אף אלו לאיסור וכן בתלמוד המערב אמרו ר' אחא מפקד לספרייא מאן אתי שאיל מנכון אתון אמרין ליה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחולו של מועד וראשי חדשים וחנוכה ופורים וודאי מה שאמר מאן אתי שאיל מנכון פירושו מי שרוצה לקבוע תענית לעצמו ולא הותר תענית לכל הימים אלא תענית חלום ואף זה מצד צערו ואעפ"כ צריך להתענות יום אחד על שעבר הא לשאר הדברים אסור בשבתות וימים טובים אפי' לישב ולשנות או לתפלה ותשובה או לגזר דין של צרה אפי' דרך אקראי ובראש חדש וחבריו אסור אף בכל אלו דרך קביעות תענית אבל דרך אקראי מותר וזהו שאמרו לענין שכח ולא הזכיר של ראש חדש בברכת המזון ראש חדש דאי בעי אכיל וכו' ויש בהם חלוק אחר שהשבתות וימים טובים אינו יכול (לעבור) [לצאת] בהם במיני תרגימא אלא צריך קביעות סעודה ואין קביעות סעודה אלא בפת שראוי לשלש ברכות שהרי זה שאמרו לא סגיא דלא אכיל פירושו בפת שטעון שלש ברכות אבל ראש חדש וחבריו הואיל ולא נאסר בהם אלא קביעות תענית אין צריך לומר שדיו באכילת פירות ומיני תרגימא שהרי אף שלא לאכול כלל דרך מקרה מותר ומה שאמרו במסכת סוכה כ"ז א' בשם חכמים אין לדבר קצבה אלא לילי יום טוב הראשון בלבד אלמא שלמחרתו שהיה יום טוב אינו צריך לאכול ואי אפשר לומר הואיל והיום הולך אחר הלילה סמוך הוא על אכילת הלילה שהרי אף רוב התעניות כך הם מ"מ אפשר שקובע סעודתו על אכילה שאינה מחוייבת בסוכה כגון פחות מכביצה פת עם מיני פרפראות ומיני תרגימא:
+זהו הכלל הנראה לי בדין זה ואע"פ שבקצת מקומות כתבתיה בדרך אחרת על זו אני סומך וכל השמועות מתישבות בו:
+ולקצת מפרשים ראיתי שפירשו ענין מר בריה דרבינא בלא קבלה ומעמידים את שיטתו כר' אליעזר ומתוך כך פוסקים כר' אליעזר אלא שלדעתי אף לר' אליעזר לא נעשית שמחת יום טוב רשות אלא למי שמחליפה ביושב ושונה וממה שראו בראש חדש שבמקום אחד נאמר בו שאסור בתענית ובמקום אחר נאמר בו דאי בעי אכיל וכו' נתערבבו הדברים אצלם וכדי לישבם הם מחלקים את התעניות למינים חלוקים הראשון תענית מתוך צער ואבל ומרירות לב והוא אסור בכולם וכמו שסמכו במגלת תענית דלא למספד בהון עם דלא להתענאה והשני תענית הבא במקרה מטרדת עסקים או אכילת מיני תרגימא והוא אסור בשבתות ובימים טובים ומותר בראשי חדשים וחבריו וזו של סוכה פרשו שנשען הוא על אכילת הלילה או שיום טוב זה נשתנה משאר ימים טובים לקיים בו תשבו כעין תדורו ומה דירה דאי בעי אכיל וכו' והשלישי לבקשת רחמים לקרוע גזר דין או חלום או תשובה ורוב תפלה והוא מותר בכל יום שבעולם אפילו בשבת אלא שמוציאין ממנו יום פורים משום פרסומי ניסא ויש בו רביעי שדומה במקצת לזה והוא שיושב ושונה והוא מותר בו בכל הימים חוץ משבת ועצרת ופורים וערב יום הכפורים:
+זהו שורש דבריהם וקשה לי עליהם מה שאמרו מגילה ט"ו א' במרדכי שעבר יום טוב של פסח בתענית כלומר שעשה שלא כהוגן כשהתענה בו והרי אותו תענית לקרוע גזר דין של צרה היה ועוד שלדבריהם מתענה לחלומו למה הוצרך תענית למחרתו על שעבר והרי ברשות התענה ולשיטתם מיהא אומר אני שתענית של קריעת גזר דין לצרה המתרגשת הרי הוא כתענית של מרירות לב וצער ואבל ואסור בכל יום טוב אלא שבתענית חלום התירוהו לפכוחי פחדא ואף זו הזקיקוה לתענית של מחרתו מפני שעבר ומ"מ עיקר הדברים לדעתי כמו שכתבנו תחלה ומכאן אני רואה לאסור כל תענית שבימים טובים אפילו בראש השנה שנהגו קצת זקנים להתענות כדי לעורר לבם לתשובה ואני קורא בה מצוה הבאה בעבירה ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שתהא כונתו לשמים:
+
+Daf 69a
+
+כבר ביארנו במשנתנו שאע"פ שהפסח דוחה שבת הזאה מיהא אינה דומה שבת אף לענין מילה אע"פ שהוא דוחה שבת מכשיריה מיהא אינן דוחין ומעתה אם שכח ולא הביא איזמל מבערב אינו מביאו בשבת כמו שביארנו במקומו במסכת שבת פרק מילה וכן ביארנו שם שמרחיצין את הקטן במים חמין לפני המילה שהוחמו מערב שבת אבל אין מחמין לו כלל שהרי אין כאן צורך של סכנה ואינן אלא מכשירין להברותו ולהיותו מו��ן יפה לכך ומכשירין אין דוחין שבת אבל לאחר מילתו הואיל ומקום סכנה הוא מחמין לו ויש מתירין אף קודם מילה כמו שביארנו שם ואין הדברים נראין:
+
+Daf 69b
+
+מי שהיה טמא והיה אפשר לו לטהר בערב הפסח והזיד ולא טבל וישב לו עד שעבר זמן הקרבן הרי זה מזיד בראשון וימתין עד השני ואם נמנע מן השני אפילו בשוגג חייב כרת וכן הדין בערל שהיה אפשר לו למול בערב הפסח כגון שאינו נמנע שמתו אחיו מחמת מילה והזיד ולא מל שאם לא עשה את השני אף בשוגג חייב כרת ולמדת שלא אמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר שיהא טעון שבעה אלא בגוי שנתגייר כמו שביארנו:
+טמא שרץ ונבלה וכיוצא בהם מאותם שאין בהם אלא טומאת ערב אע"פ שנטמאו ביום ארבעה עשר הרי אלו טובלין ושוחטין וזורקין עליהם אחר טבילה ואוכלין פסחם לערב שלא נדחה טמא לפסח שני אלא אותם שצריכין מנין ולא הושלם מנינם לערב כגון זבים וזבות ונדות ויולדות ובועלי נדות וטמאי מת ומ"מ טמא מת שנטמא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן אפילו חל שביעי שלו ערב הפסח והזה וטבל אין שוחטין עליו ונדחה לפסח שני אבל אם נטמא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן טובל ומזה ושוחטין עליו ואוכל פסחו לערב כדין טמא שרץ וחבריו הא קודם טבילה מיהא לשרץ או קודם הזאה וטבילה לטומאת מת אין שוחטין וזורקין עליו כלל:
+כל שהצבור הופקע מפסח ראשון כגון שהיו רובם זבים ומצורעים וכיוצא באלו אע"פ שמיעוטן טמאי מתים הרי הצבור כלו ומעוטו נדחה כל אותה שנה מקרבן הפסח שרוב הצבור נדחה מפסח ראשון שלא הותרה טומאה בצבור אלא בטומאת מת ונדחו מן השני שאין צבור נדחה לפסח שני ואף המיעוט של טמאי מתים נדחין מן הראשון שאין טומאת מת דחויה אצל יחידים וכן נדחו מן השני שכל שלא עשו הצבור את הראשון אף יחידים אין עושין את השני ולא עוד אלא אפילו היו רוב צבור טמאי מתים ועשו את פסחם בטומאה ומיעוטם זבים שלא נדחית הטומאה אצלם אין אותו המיעוט עושה פסח שני אלא אם כן עשו הצבור פסח ראשון בטהרה כמו שיתבאר:
+אין לך מצות עשה מן התורה שיהיה במניעתם חיוב כרת אלא פסח ומילה וזה שנאמר בכאן אי אשמעינן מילה התם הוא דליכא כרת פירושו שאין בו כרת אם לא יעשנה בזמנה שהרי יכולה היא לדחות לשלא בזמנה אבל פסח זמנו קבוע ליום ארבעה עשר אם הזיד ולא הקריב בראשון חייב כרת אלא שאם עשאו בשני נפטר הא כל שלא עשאו בשני אפילו בשגגה חייב כרת הואיל ומניעתו בראשון היתה בזדון ובלא סבה כמו שיתבאר:
+המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה אמר הר"ם חגיגת יום ארבעה עשר היא רשות ולא חובה ולפיכך אם היה יום ארבעה עשר יום שבת או יהיה יום חול ויהיו הפסחים רבים או יהיה אותו הפסח בא בטומאה כאשר יתבאר בפרק שלאחר זה אין מביאין חגיגה עם הפסח יום ארבעה עשר חגיגה היתה באה מן הבקר מך הצאן מן הכבשים מן העזים מן הזכרים מן הנקבות ונאכלת לשני ימים יודיעך בזאת ההלכה כי חגיגת ארבעה עשר אע"פ שהיא רשות ואינו יוצא בה משום חגיגה דינו ודין חגיגה שוה ואין הפרש ביניהם לא במין הקרבן ולא בזמן אכילתו ועוד יתבארו הדינים המחוייבים בחגיגה במסכת חגיגה:
+אמר המאירי אימתי מביאין עמו חגיגה וכו' פי' כבר ביארנו במס' חגיגה ששלש קרבנות נצטוו ישראל לעשותם בכל רגל ורגל הראשון עולת ראיה והוא שנאמר בה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ומקריבין אות�� כליל ביום ראשון של רגל השני שלמי חגיגה לכבוד החג והוא שנאמר בה שלש פעמים תחוג לי בשנה השלישי כעין שני ונקרא שלמי שמחה ועליו נאמר וזבחת שלמים ואכלת ושמחת לפני ה' אלקיך ומ"מ חגיגה זו היא הנקראת של חמשה עשר אבל חגיגה זו הנזכרת במשנתנו אינה ממין זה ואינה חובה אלא רשות והיא הנקראת חגיגת ארבעה עשר ואע"פ שעליה נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר אינה מצוה לעצמה אלא כדי שיהא הפסח נאכל אכילת שובע מפני שהפסחים לא היו באים אלא זכר ושה ותמים ובן שנה ולא היו מצוים מהם כל כך ומתוך כך היו הרבה נמנין על פסח אחד ולא היה מספיק להם לאכילת שובע ומתוך כך רמזה תורה להקריב שלמי חגיגה שתצטרף עם הפסח עד שיהא הפסח נאכל על השובע ר"ל אכילת שובע שיהיו שבעים בסוף אכילתו והיו אוכלים תחלה מן החגיגה דכתיב ומברכין בה על אכילת הזבח ואין משביעין את עצמם ממנה אלא אוכלין ממנה בכדי שישערו בעצמם שתהא אכילת הפסח הבאה אחריה משביעתם ונמצא הפסח נאכל שלא בכרס מלאה ובאכילה גסה ונאכל אכילת שובע ר"ל שנשארים אחר אכילתו שבעים וכשמביאים את הפסח מברכין עליו על אכילת הפסח ואוכלין ממנו עד סוף אכילתם שאין מפטירין אחריו אפיקומן וחגיגה זו היתה באה שלמים ולא היתה דוחה לא שבת ולא טומאה שאף השלש קרבנות שהזכרנו אינם דוחים לא שבת ולא טומאה שהרי אין זמנן קבוע שמי שלא חג בראשון חוגג והולך כל שבעה כמו שנבאר במקומו וכ"ש בזו אלא שאף זו לא היתה באה אלא בזמן שהפסחים מועטים וצריכים להיות חבורה גדולה נמנית על פסח אחד ואינו מספיק לכדי שביעה אבל כשהפסחים מרובין ואין נמנין עליו אלא חבורה מועטת ומספיק להם אינם צריכים לכך והוא שאמרו אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא ר"ל ארבעה עשר בא בחול ובטהרה ובמועט ר"ל מיעוט פסחים אבל בזמן שהוא בא בשבת או בטומאה או במרובה אין מביאין עמו חגיגה והזכיר אח"כ שחגיגה זו היתה באה בין מן הבקר בין מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים בין זכר בין נקבה ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ומשם ואילך יש עלי' דין נותר כדין שאר שלמים אלא שהעולה ממנה על השלחן עם הפסח מתבער עמו מחצות ואילך כדי שלא יבאו לטעות מזו לזו וכן היא שנויה בתלמוד המערב ובברייתא של פסחים פרק חמישי:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתי' בגמ' אלו הן:
+
+Daf 70a
+
+חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח שהזכרנו הואיל ואינה חובה אפילו הופרשה לשם חגיגת ארבעה עשר ועכבה עד למחר אינו יוצא בה למחרתו לשם קרבן חגיגה שהוא חייב להביא שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין חוץ משלמי שמחה כמו שביארנו בראשון של חגיגה וזהו הואיל וכבר הופרשה לשם חגיגת ארבעה עשר הרי זו אצלו כבהמת שלמים ואצ"ל אם שחטה מאתמול ואכל הימנה שאין יוצא במה שהשאיר ממנה ידי חובת חגיגה ומ"מ יוצא הוא בה ידי חובת שלמי שמחה שהיא באה אף ממעשרותיו או ממה שכבר נדר ונדב אע"פ שהן חובה ויתבאר למטה שלא סוף דבר שעכבה ולא שחטה עד היו"ט לשם שלמי שמחה אלא אפילו שחטה מערב יו"ט הואיל ומ"מ אכל הימנה ברגל שא"צ לשחוט שלמי שמחה בשעת חיוב השמחה ולא עוד אלא אפי' אכל ממנה מאתמול וכן הדין בכל שלמים שנדר או נדב:
+כשם שביארנו בחגיגת ארבעה עשר שאע"פ שבאה עם הפסח מ"מ נאכלת היא לשני ימים ולילה אחד וכן שהיא באה בין מן הבקר בין מן הצאן ושאר מיני הבהמות בין זכר בין נקבה כך היא באה בין של שנה בין של שתי שנים או יותר ונאכלת בין צלי בין מבושל ומה שנאמר בסדר ההגדה הלילה הזה כלו צלי לפי סוגיא זו שלא כהלכה נאמר או שמא דוקא על הפסח ואינה בדין שחיטה למנויים ולאוכלים כלל ולא בדין שבירת עצם אלא כולה בדין שלמים ואצ"ל בחגיגת מחר ובשלמי שמחה שהדין בהם כן ושאין עולת ראיה וחגיגת מחר ושלמי שמחה דוחין שבת כלל ולא הוזקקנו להודיע דינין אלו בחגיגת ארבעה עשר אלא מפני שהיא באה עם הפסח:
+והשובר עצם בפסח פסול אינו לוקה אחר שלא היתה לו שעת הכושר כמו שיתבאר:
+כלים הנמצאים חוץ לירושלים כולם בחזקת טומאה שמא נטמאו במת או בזב וכיוצא בהם אבל הנמצאים בירושלים כולם בחזקת טהרה ופירשו בראשון של פסח ראשון י"ט ב' אפילו נמצאו דרך ירידת בית הטבילה שהיה הדבר מוכיח שלהטבילן היו מביאין אותם וכגון שהיה מתברר כן מתכונת עמידת הכלי במקום שנמצא בו והרי יש חזקה שנטמאו שמא לא נטמא וכלי אחר טמא היה מביא להטביל והיה מביא את זה עמו ונפל לו ואם נטמא שמא בחזרתו נפל ומ"מ אם נמצאו שם סכינים הרי הן בחזקת טומאה ואינו שוחט בהם קדשים עד שיטביל וטעם החלוק מפני ששאר הכלים דרכם של בני אדם להיות נושאים אותם ביד להביא בהם יין או מים או שמן או פירות וכיוצא באלו לפי מה שהוא כלי ואין כאן חזקת טומאה בירושלים שהטהרה מצויה לכל אבל סכין אם הוא טמא אין דרכו להביאו בחגורה ואם טהור הוא אין דרכו להביאו בידו ומתוך כך יש לדון שטמא היה והוא מביאו להטבילו ומ"מ אין חוששים שמא תוך שבעה הוא שאם כן למה היה מביאו אחר שאין ראוי להטבילו אלא עשו יום מציאתו כשביעי שלו או שמא לא גזרו עליהם אלא לטומאת מגעות מצד רוב העם אבל לטומאת מת לא גזרו ודברים אלו דוקא בשאר ימות השנה אבל אם מצאו בארבעה עשר בניסן שהוא זמן שחיטת הפסח והחגיגה חזקתו טהור ושוחט בה מיד פסחו וחגיגתו וקרבנותיו שמאחר שהסכין לשחיטה הוא עומד וכולם צריכים לשחוט בערב הפסח מן הסתם כבר הוטבל בשלשה עשר כדי שיהא לו הערב השמש ויטהר לשחוט למחרתו הא אם מצאו בשלשה עשר הרי הוא כשאר ימות השנה ושונה ומטביל ר"ל שאע"פ שמן הסתם כבר הוטבל לצורך מחרתו מטבילו על הספק שמא בשעת מציאה לא הוטבל עדיין שרגילים היו בכל שצריך הערב השמש שאין מטבילין אותו עד סמוך להערב השמש שמא יטמא אח"כ ויצטרך טבילה אחרת הא כל שמצאה בארבעה עשר ודאי בשלשה עשר הוטבל ושוחט בה מיד וכ"ש אם חל ארבעה [עשר] בשבת שהוצרך להטבילו בשלשה עשר משני צדדין אחת משום הערב השמש ואחת שהרי אי אפשר להטבילו בשבת וכן אם מצאו בחמשה עשר שהוא יו"ט ששוחט בה חגיגתו ושלמי שמחתו מיד שהרי עכ"פ מערב שבת הוטבל:
+הקופיץ והוא סכין גדולה שאין סתמה עשויה לשחיטה אלא לחתוך בשר ולשבור עצמות אע"פ שאפשר לשחוט בה אינה שוה לסכינין בכל דינין אלו אלא במקצתם והוא שאם מצאה בארבעה עשר בחול אף היא בחזקת טהרה שהרי מ"מ הוצרכה לו לחתך בשר החגיגה ולשבר עצמותי' וודאי מאתמול הוטבלה אפי' מצאה בארבעה עשר שחל להיות בשבת הרי היא בחזקת טהורה ושוחט בה פסחו מיד אם רצה לשחוט בקופיץ שאע"פ שאין חגיגה דוחה שבת ולא הוצרכה לו ליום שבת מ"מ צריכה היא לו לחגיגת חמשה עשר ולשלמי שמחה שבו ולא יכול להטבילה בערב הפסח שהרי שבת הוא ואין מטבילין כלים טמאים בשבת ויו"ט והוצרך להטבילה בשלשה עשר ושמא תאמר שבת מיהא האיך נפלה בר"ה שמא תחובה היתה בצמר הפסח ונפלה וכן אם מצאה בחמשה עשר ודאי כבר הוטבלה בארבעה עשר או בשלשה עשר אם חל ארבעה עשר בשבת שהרי צריכה היתה לו בחמשה עשר הא אי אתה מוצא להצריכה טבילה במקום שאין הסכין צריך טבילה אלא שמצאה בארבעה עשר בחול ובזמן שאין בו חגיגה כגון שבא בטומאה ואין חגיגה דוחה טומאה ונמצא שאין צריכה לו אלא לחמשה עשר שהרי הפסח אין בו חתוך בשר ושבירת עצם ודיו שיטבילה בארבעה עשר ואי אתה יכול לומר כן בזמן שהפסחים מרובים ואין צריכין הרבה לימנות על פסח אחד שלא היתה שם חגיגה שהרי מ"מ מהיכן בעל הסכין יודע בשלשה עשר שתהא חבורתו מועטת ולא יצטרך לחגיגה שאפילו ידע שהטלאים מרובים באותה שנה מ"מ אינו יודע רבוי האכלוסין וכל שעה ושעה יכולים לבא וליתן כדי חשבון לבעלים לימנות על פסח שלו עד שעת שחיטה ויש לדון בודאי שחושש הוא לכך ומטביל קפיצו שמא יצטרך לו לחגיגתו ויש לדון ולהעמידה בחזקת טהרה אלא כשבא בטומאה על הדרך שפירשנו:
+ושמא תאמר אף כשבא בטומאה מהיכן בעל הסכין יודע בשלשה עשר שרוב הציבור טמאי מת ויעשו פסח בטומאה עד שנאמר שאינו מזקיק עצמו להטביל את הקופיץ בשלשה עשר וודאי מאחר שאינו יודע הוא מטבילה מן הסתם ויש לך לדון ולהעמידה בחזקת טהרה למוצא זה שהוא טהור ורוצה לעשות קרבנותיו בטהרה וא"ת שמת נשיא והוצרכו כולם להתעסק בקבורתו וליטמא בו וזה שמר עצמו שלא ליטמא ורוצה לעשות פסחו בטהרה ואם נשיא זה מת בשלשה עשר אף הסכין למה מחזיקו זה המוצא בחזקת טהור עד שאם הוא טהור ורוצה לעשות קרבנותיו בטהרה יהא רשאי לשחוט בסכין זה והרי וודאי הואיל ויודע בעל הסכין שהפסח נעשה בטומאה יש לדון שלא חשש להטבילו וא"ת שמת בארבעה עשר אף הקפיץ יש לדון בו שהטבילו בשלשה עשר שהרי לא היה יודע שיהא פסח נעשה בטומאה הא אי אתה מוצאה אלא בשהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר והוא סמוך שיעשה בטומאה אלא שאינו ברי בכך ומתוך כך מטביל את הסכין שמא לא ימות ויצטרך לו שאין כאן אלא ספק אחד ואינו חושש להטביל את הקופיץ שהרי יש בצרכו שתי ספיקות שמא ימות ולא תהא חגיגה דוחה טומאה או שמא יבא פסח במרובה ולא יצטרך לחגיגה:
+זו היא שיטתנו בענינים אלו ומ"מ הרבה מפרשים סוברים שאין חלוק בין סכינים לשאר כלים ומפרשים זו של סכינים בשנמצאת חוץ לירושלים ובארבעה עשר מיהא העמידוה בחזקת טהרה מפני שבזמן הרגל שהכל מטהרים סכיניהם לקרבנותיהם וזהו שאף בנמצאת בשלשה עשר לא גזרו עליהם טומאת מת אלא טומאת מגע ואין נראה כן שכל שנמצא חוץ לירושלים יש לחוש בו מיהא למגע של עוברים ושבים ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
+
+Daf 70b
+
+מותר הפסח ר"ל שהקדים והפריש מעות לפסחו והוזלו הטלאים ונותרו לו מן המעות אחר שלקח טלה לפסחו אותו מותר קרב שלמים כדין פסח שאבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא שקרב שלמים כמו שביארנו ושלמים ושחטן מערב יו"ט אע"פ שאכלן ביו"ט כבר ביארנו למעלה שאינו יוצא בהם ידי חגיגה שאינה באה אלא מן החולין אבל יוצא בה ידי שלמי שמחה שאין צריך שיהו שלמי שמחה נשחטין בשעת חיוב שמחה ר"ל ביו"ט:
+
+Daf 71a
+
+כבר ביארנו במס' חגיגה ששלש קרבנות נצטוו ישראל להקריב בכל רגל הראשון עולת ראיה כליל מן העוף או מן הבהמה והשני חגיגה והוא שיקריב שלמים מן הבהמה והשלישי כעין שני ונקרא שמחה והיא באה להרבות בשמחה ושנים מהם ר"ל עולת ראיה וחגיגה חובתם ביום ראשון ואם לא עשאן בראשון מצוה עליו בשניהם לעשותן למחרתו וכן בכל ימי החג בתורת תשלומי ראשון ולא נאמר עליהם עבר יומו בטל קרבנו אלא יש להם תשלומין כל שבעה וחייב בעשייתם ואם הוא חג הסוכות יש להם תשלומין אף ביו"ט אחרון ומ"מ שלמי שמחה י"א שאין חובתן בשום רגל אלא ביום ראשון אפילו בסוכות ומשעבר יום ראשון אינו חייב בתשלומיהן אלא שאם בא לעשותם בכל יום שירצה עושה ואף ביו"ט אחרון שהרי שלמים קרבים ביו"ט הואיל ויש להדיוט חלק באכילתם ולדעת זה מה שנראה בסוגיא זו שחייב בשלמי שמחה כל שבעה ומדכתיב חג הסוכות תעשה שבעת ימים וכו' ושמחת בחגך ולא עוד אלא שמרבין לילי יו"ט האחרון לשמחה ר"ל לשחוט בשביעי כדי לשמוח לאכול בלילה אין הלכה כן וכ"ש שמיני עצמו שאי אפשר להביאו שהרי שבעה ימים כתיב אלא אף לרבות את לילו אינה הלכה ומי שסבור להעמידה לענין שמחת בית השואבה אינו אלא טועה שהרי אותה שמחה לא היתה דוחה יו"ט ואינה מתחלת אלא ממוצאי יו"ט ראשון ונמשכת כל חול המועד לבד כמו שביארנו במקומו ומ"מ לשיטתנו בחג הסוכות מיהא חיובה כל שמונה וכמו שאמרו במס' סוכה פרק לולב והערבה ההלל והשמחה שמונה ור"ל ההלל לגמרו ושלמי שמחה ואע"פ שלא נכתבה שמחה בתורה בחג אלא שבעה כדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וכתיב בתריה ושמחת בחגך וכן נאמר שם שבעת ימים תחוג לי וכו' והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט אחרון ואע"פ שאין שחיטת קדשים בלילה שוחט מבערב וכ"ש שנתרבה היום שהוא עיקר זמן הקרבן ושאר הלילות לא הוצרכוה לרבות שמשחל חיובה בתחלת יום ראשון אף הלילות בכלל שבעה ימים הם ומ"מ ליל יו"ט ראשון לא נתרבית לשמחה אע"פ שאפשר לשחוט מבערב שהרי שלמי שמחה אין אנו צריכין לשחיטתם בשעת זמן חיוב שמחה הואיל ומ"מ אין שמחה לפניו לא נתרבית לכך:
+שעירי הרגלים הבאים במוספין לחטאות כלם נאכלים לכהנים שכל חטאות אף של צבור נאכלים חוץ משעיר של יום הכפורים ושעירי עבודה זרה ופר העלם וכן כל חטאת יחיד חוץ מפר כהן משיח הבא על המצות ופר יום הכפורים של כהן גדול ושעירי הרגלים אע"פ שהקרבתם דוחה שבת צלייתם ובשולם אינם דוחים את השבת אלא אוכלין מהם בבשר חי או ימתינו עד הלילה שהרי נאכלין הם ליום ולילה:
+הפסח כבר ביארנו ששיעור אכילתו כל הלילה אלא שחכמים נתנו בו שיעור עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ואימורי הפסח כבר ביארנו שכל שחל ארבעה עשר להיות בשבת מקטירין אותם כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר הא אם חל בחול צריך להקטירן ביום שאין חלבים של חול קרבין ביום טוב וכל שהניח את האימורים ולא הקטירם כל הלילה נפסלו בלינה ועבר בלאו שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בקר ר"ל שלא ילין חוץ למזבח עד עמוד השחר שאין לינה מועלת לפסול בראש המזבח אלא אם כן לנו חוץ למזבח וכן אין לינה עד עמוד השחר אבל כל שהלינם חוץ למזבח עד עמוד השחר נפסלו האימורין והקרבן הורצה בזריקת הדם ואף אלו אם עלו לא ירדו כמו שיתבאר במקומו:
+ומה שכתבנו באימורין שנפסלו בלינה לא סוף דבר באימורי הקרבנות שאין בשרם נאכל אלא ליום ולילה אלא אף קדשים קלים שבשרם נאכל לשני ימים ולילה אחד אימוריהן נפסלו בלינה ולמדוה ממה שנאמר בקרבן הפסח לא ילין חלב חגי ומאחר שהוציאו בלשון חג אף החגיגה בכלל אע"פ שנאכלת לשני ימים ולילה אחד והוא הדין לכל האימורין:
+חגיגה זו שאנו אומרין שנאכלת לשני ימים ולילה אחד לא סוף דבר בחגיגת חמשה עשר אלא אף בחגיגת ארבעה עשר אע"פ שהיא באה עם הפסח ששתיהן דין שלמים יש להם ושלמי יחיד נאכלין לשני ימים ולילה אחד חוץ משלמי תודה ואיל נזיר כמו שיתבאר במקומו:
+
+Daf 71b
+
+המשנה השלישית והכוונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת ושאר כל הזבחים ששחטן לשם הפסח אם אינן ראויים חייב ו��ם ראויים הם ר' אליעזר מחייב חטאת ר' יהושע פוטר אמר לו ר' אליעזר מה אם הפסח שהוא מותר לשמו כששנה את שמו חייב הזבחים שהן אסורין לשמן כששנה את שמן אינו דין שיהא חייב אמר לו ר' יהושע לא אם אמרת בפסח ששנהו לדבר אסור תאמר בזבחי' ששנן לדבר מותר אמר לו ר' אליעזר אמורי צבור יוכיחו שהם מותרין לשמן והשוחט לשמן חייב אמר לו ר' יהושע לא אם אמרת באימורי צבור שיש להם קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה ר' מאיר אומר השוחט לשם אימורי הצבור פטור אמר הר"ם מה שאמר ר' יהושע אם אמרת בפסח ששנהו לדבר אסור רוצה בו שהוא כששחטו לשם שלמים וכיוצא בהם בשבת וידוע כי השלמים ושאר הקרבנות יחיד אסור להקריבן בשבת וכששחט שלמים וזולתם בשבת לשם פסח כבר שנה שמן לדבר מותר כי הפסח מותר להקריבו באותה שבת ומאמר ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו ענינו התמידין והמוספין שמותר להקריבן בשבת לשמן אבל מי ששחט פסח בארבעה עשר שחל להיות בשבת לשם תמיד או לשם מוסף חייב חטאת ואע"פ ששנהו לדבר המותר ולא חלק ר' יהושע על זה כאשר אמרנו הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת ולא חלק ר' יהושע בזה ופי' קצבה דבר קצוב כי התמידין והמוספין שהם קרבנות צבור אין מוסיפין עליהם ולא גורעין מהן ולפי שהן ידועין במנין ואין רשות לכל אדם להקריבן יהיה השוחט לשמן חייב והלכה כר' יהושע שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו ולערלים ולטמאים חייב לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו למולים ולערלים ולטמאים ולטהורים פטור שחטו ונמצא בעל מום חייב שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם או שמתו או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות כבר ביארנו בפרק החמשי כי פסח ששחטו לכשרים ולפסולים כשר ולפיכך כששחט בשבת למולים ולערלים פטור אבל כששחט בשבת לפסולים שהפסח פסול בשוגג הוא חייב חטאת במזיד חייב סקילה וכמו כן כשנמצא בעל מום לפי שהיה לו לבקרו ואחר כך שחטהו בשבת וכמו כן כשנמצאת בו טריפות גלויה כמו נקובת הראש וחתוך הרגלים וכיוצא בהם אבל אם היתה טריפה נסתרת ולא נודע עד אחר שחיטה כמו נקובת הלב והריאה וכיוצא בהן פטור וענין אמרו פטור בכל זה המאמר ר"ל שהוא פטור מהבאת חטאת:
+אמר המאירי הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת וכו' כבר ידעת שכל עבירה שחייבים על זדונה כרת אם שגג בה נתחייב חטאת חוץ מפסח ומילה מפני שהן עשה ואין חטאת אלא בלא תעשה כדכתיב אשר לא תעשינה וחוץ ממגדף שאין בו מעשה ואין חטאת אלא בדבר שיש בו מעשה כדכתיב לעושה בשגגה מעתה שבת הרי יש בעשיית מלאכה שבו מעשה ועובר על לא תעשה ויש בזדונה כרת בלא התראה ומתוך כך עשה בה בה מלאכה בשגגה חייב חטאת והדבר ידוע במקומו שכל העושה מצוה ונמשך בעשייתה בשוגג עבירה מאותן שיש כרת בזדונן פטור מחטאת הואיל ובדבר מצוה טעה ומצוה כל שהוא עשה כגון שהיה בא על יבמתו לקנותה במצות יבום ואח"כ נודע לו שנדה היתה פטור שהרי בעל ברשות כמו שיתבאר ומתוך כך אמרו במשנה זו שהשוחט את הפסח בארבעה עשר שחל להיות בשבת שלא לשם פסח והוא טועה לומר שכמו שהותר בשחיטתו לשם פסח כך יהא מותר לשחטו לשם שלמים חייב חטאת שאין כאן מצוה ולא שחט ברשות שאע"פ שאמרו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים פסח וחטאת מיהא יצאו מן הכלל כמו שהתבאר ופרשוה בגמ' בעקר ממנו שם פסח כלומר שיודע שהוא פסח והוא שוחטו לשם שלמים שהזבח פסול אבל אם היה טועה לגמרי כלומר שהיה סבור שהוא שלמים ושוחטו לשם שלמים כשר שהזבח בדרך זה כשר שעקירת שם פסח בטעות אינה עקירה ועלה לבעלים לשם מה שהוא וכל שכן בשאר זבחים:
+ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח כגון שהיו שלמים ושחטן לשם פסח אם לא היו ראוים לפסח כגון שהיא נקבה או עגל או איל בן שתי שנים או בעל מום או שעדיין הוא חולין אלא שטעה לומר שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת או שנתעלמה ממנו שבת חייב חטאת שאין זה עוסק בדבר מצוה שהכל יודעין שאין זה כשר לפסח ולא שחט ברשות ולא עשה מצוה כלל אבל אם הוא ראוי לפסח כגון שהוא כבש בן שנתו פטור לדעת ר' יהושע שמתוך ההמייה הוא סבור שלשם פסח הקדישו וברשות שחט שהרי יש כאן מצוה כל דהו שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אף הנשחטים לשם פסח לדעת ר' יהושע כמו שביארנו בפרק ראשון והרי יש כאן מצות קרבן אע"פ שצריך לפסח אחר ולפי מה שיתבאר בגמ' אם עקר בזדון כלומר שיודע שלזבח אחר הופרש ושוחטו לשם פסח הואיל ויודע שאינו עולה לו אין זה טועה במצות וכל ששוגג בו חייב חטאת וזהו שאמרו רישא בעוקר וסיפא בטועה ור' אליעזר מחייב מפני שהוא סובר שכל ששנה אחרים לשם פסח פסול ואין כאן מצוה כלל ונשאו ונתנו במחלוקת זו והוא שהשיב ר' אליעזר לר' יהושע ומה אם פסח שהוא מותר לשמו כלומר מותר לשחטו שהרי פסח דוחה שבת כשעושהו לשם זבח אחר חייב כמו שהודית גם אתה זבחים ששחיטתם אף לשמן בשבת אסורה אינו דין שאם משנה אותם שלא לשמן יהא חייב חטאת ואמר לו ר' יהושע לא אם אמרת בפסח דין הוא שיהא חייב חטאת ששנהו לשם דבר ששחיטתו אסורה בשבת תאמר בזו ששינן לדבר שמותר לשחטו בשבת ואמר לו ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו ר"ל תמידין ומוספין הקרבים בשבת שמותרין לשחטן בשבת לשמן ואם שחט שאר זבחים לשם אלו בשבת בשגגה חייב חטאת ואף ר' יהושע מודה בזו אלא שהשיב בה לא אם אמרת באימורי צבור דין הוא מפני (שאין) [שיש] להם קיצבא ואינו רואה הרבה עסוקים בדבר ולא היה לו לטעות תאמר בפסח שהכל צריכים לו והכל טרודים ויש בה כדי לטעות ואפילו שחט הוא כבר את פסחו ומ"מ זבח זה עומד בעזרה וסבור לשחטו לשם מי שהוא שלו ומתוך כך טעה ושחט זבחים אחרים לשם פסח ויש כאן מצות קרבן כמי שביארנו ומתוך כך פטור מחטאת:
+ור' מאיר חולק עם שניהם באימורי צבור לומר שאף השוחט בכל שבתות השנה לשם תמידין ומוספין בשגגה פטור מחטאת שמקצת מצוה יש כאן שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים ואפילו הוקרבו התמידין שהרי מ"מ נתנה שבת לידחות אצל תמידין ואין הלכה כר' מאיר ולא כר' אליעזר אלא כר' יהושע:
+ובתוספתא אמרו עולות צבור ששחטן בשבת שלא לשמן בשגגה חייב ויקטיר אימורין לערב חטאת יחיד ועולת יחיד ששחטן בשבת לשמן בשגגה וזרק דמן שלא לשמן חייב חטאת שהורצו הבעלים שחט שתי חטאות או שתי עולות לצבור ואין צריכין אלא אחת חייב על האחרונה וגדולי המחברים כתבו שאם שחט קרבנות יחיד בשבת בשגגה חייב חטאת ובשרן מותר בהנאה ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק לשמן בין שוגג בין מזיד עלו לבעלים ויקטיר אימורין לערב והבשר יאכל ויביא השוגג חטאת:
+שחט שלא לאוכליו כגון זקן וחולה או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים בשוגג חייב חטאת שהרי בכל אלו זבח פסול הוא אבל שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו שהוא כשר כמו שביארנו בפרק ראשון פטור וכן בכולם:
+שחט ונמצא בעל מום חייב שהרי הזבח פסול הוא וסרך עסק מצוה אין כאן שהיה לו לבדוק אם היא בעלת מום אם לאו אבל אם שחטו ונמצאת טרפה בסתר ר"ל במקום נסתר כגון בדקין או בקרום של מוח וכיוצא באלו פטור שלא היה לו לבדוק וסרך מצוה הוא אע"פ שאין הזבח כשר הואיל ולענין הטרפות אנוס הוא:
+וכן אם שחטו בחזקת שיהא לו בעלים ונודע שאותם ששחטו לשמם משכו ידיהם הימנו לימנות באחר ונמצא נשחט שלא למנויים או שמתו בעלים או נטמאו ונדחו לפסח שני פטור אע"פ שהזבח פסול שמ"מ סרך מצוה יש כאן הואיל ושחטו בחזקת ענין שהיה כשר בו שמן הסתם לא היה לו לחקור בדברים אלו והרי טעותו כעין אונס:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 72a
+
+מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד שזמנו בערב שבת או לאחר השבת ומל את שניהם בשבת בשוגג פטור מקרבן חטאת שהרי נתנה שבת לידחות אצלו באחד מהן ואע"פ שהם שני גופים מתוך שזמנן דחוק אין דקדוקו בדבר זה מצוי ואין חלוק בין שקדם את של שבת לאחר בין שקדם האחר לזה של שבת כך קבלנוה לשיטתנו ומ"מ הסוגיא מוכחת דוקא בשקדם ומל את של ערב שבת שעדיין טרדת הראוי לימול עליו אבל אם קדם של שבת חייב על האחר הואיל ודבר שיש לו קצבא הוא שהרי אף הוא מודה לחיוב באימורי צבור וכן כתבוה רבים והם מפרשים שאימורי צבור שמחייב ר' יהושע דוקא כשהוקרבו התמידין דהוה ליה למירמא אנפשיה כמו שאמרו בהדיא בסוגיא זו שאם לא כן תקשי זו של תנוקות לזו של אימורי צבור ומ"מ נראין הדברים שהסוגיא דרך דחייה נאמרה:
+ולענין פסק זו של תינוקות יצאה לפטור אף בקדם את של חיוב תחלה ושל אימורי צבור יצאה לחיוב אף בשלא קרבו התמידין עדיין ששגגת אימורי ציבור במקום זריזות שאין הטעות מצויה בו וכמעט שהוא קרוב למעילה אבל אם לא מל אלא אחד מהם ונתחלף לו של שבת באותו של אחר השבת או באותו של ערב שבת אם מל אותו של אחר שבת חייב חטאת שהרי אין כאן מצוה אחר שלא הוטל עליו חיובו עדיין ואע"פ שמ"מ יצא מספק ערלה בכך ואינו צריך כלום אפי' הטפת דם ברית שלא נאמרה הטפה אלא מספק ערלה כבושה כמו שביארנו בפרק י"ט של שבת מ"מ הואיל ולא נתחייב בו עדיין אין כאן טעות בדבר מצוה אבל אם נתחלף לו של שבת בערב שבת ומל את של ערב שבת בשבת פטור שאע"פ שמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת מ"מ מצות מילה עליו שכל שעבר זמנו כל יומא ויומא זמניה הוא ונמצאת שגגתו בדבר מצוה וכבר כתבנוה במקומו במסכת שבת פרק מילה:
+
+Daf 72b
+
+הנותר הוא בכלל הדברים שזדונן בכרת ושגגתן בחטאת היו לפניו שפוד של נותר ושפוד של צלי משאר קדשים הראויים והיה סבור לאכול מן הראוי ונתחלף לו ואכל את של נותר חייב חטאת שהרי לא עשה שום מצוה בטעותו:
+בא על אשתו בחזקת טהורה והיא נדה חייב חטאת ולא סוף דבר בשאין צד מצוה בביאתו כגון שהיא מעוברת ואינו צריך בה לקיום מצות פריה ורביה וכן שאינו בעונתו עד שיצטרך לה לקיום מצות עונה הקבועה לו לפי מה שהוא אדם וכן שהיא בעונת וסתה ואינו צריך בה לקיום מה שאמרו שחייב לשמחה ולפקדה לפי מה שהוא מכיר מענינה אלא אף בשיש בה צד מצוה מאלו שהזכרנו שמ"מ היה לו לשאלה אם היא סמוכה לוסתה שהרי אינו מתבייש ממנה שלא ישאל אבל הבא על יבמתו לקנותה ונמצאת נדה פטור שהרי קיים מצות יבום והוא בוש ממנה לשאלה אם היא בעונת הוסת אם לאו:
+שכח והוציא את הלולב ביום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים או העבירו ארבע אמות פטור מפני שהוציאו ברשות ר"ל שעוסק במצוה הוא שהרי לולב היה דוחה שבת ביום ראשון באותו זמן והעוסק במצוה ששגג באיסור פטור מן הקרבן ודוקא בשלא יצא בו כמו שביארנו במקומו:
+בן גרושה וחלוצה פסול לתרומה כזר אלא שמ"מ אם היה בחזקת כהן והיה אוכל בתרומה ונודע לו שהוא בן גרושה וחלוצה אם היתה התרומה עדיין לתוך פיו יפלוט ואם כבר בלעה שנמצא זה אוכל תרומה בשוגג יש פוסקים שבשאר ימות השנה משלם קרן וחומש ובערב הפסח מתוך שזמנם בהול לאכלה משלם את הקרן אבל לא את החומש וגדולי המחברים פסקו שבשאר ימות השנה משלם קרן לבד ובערב הפסח אינו משלם כלום:
+ולענין עבודה לכתחילה לא יעבוד עבודה אבל אם עבד לא חלל ועבודתו כשרה כך למדנוה דרך רמז מדכתיב בכהנים ישימו קטרה וכו' וכתיב אחריו ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה אפילו חללים שבהם נרצה פועל ידם:
+
+Daf 73a
+
+כל המקלקלים בשבת פטורין אם מן הכרת והסקילה במזיד אם מן הקרבן בשוגג ואפילו חובל ומבעיר בכלל זה אא"כ הוא מכוין במקצת לתקון ומתקן לפי דרכו כגון מבעיר וצריך לאפרו וכל שכן אם צריך להתחמם או חובל וצריך לדם לצורך כלבו וכל שכן אם צריך לבשר כמו שביארנו במסכת שבת פרק אורג אחר שכן שחטו שלא לאוכליו בשבת שביארנו שהוא חייב והדין כן שאע"פ שלא הכשירה שחיטתו לאכילה מ"מ הכשירתו לענין הקרבה שאע"פ שפסול להקריבו לכתחלה מ"מ אם עלה לא ירד שהרי פיסולו בא לו בעזרה ושמא תאמר תינח שחטו שלא לאוכליו שפיסולו בקודש הא מ"מ שחטו בעל מום או טרפה שאם עלו ירדו אפילו במומין הקלים כגון דוקין שבעין אף על פי שבעוף כשרים לכתחלה מה תקן עד שנחייבהו מצד התקון תדע שאף זה יש בו תיקון והוא שמטהרו מידי נבלה בשחיטתו ואינה מטמאה:
+השוחט קדשים [בשבת] בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות אחת משום שוחט בשבת ואחת משום שוחט חוץ ואחת משום שוחט לעבודה זרה ופרשוה במקומה דוקא בחטאת העוף וכגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שנמצאו שלשתם באים כאחד הא בבהמה לא שהרי מששחט מעט לשם עבודה זרה אסרה ואינו חייב משום שחיטת חוץ עד שישחוט שנים או רובן ונמצא כשגמר השחיטה שכבר נאסרה הבהמה לקרבן ולא חל עליה חיוב שחוטי חוץ ואם תפרשה בקרבן בהמה אתה צריך לפרשה באומר בגמר שחיטה הוא עובדה שמא תאמר ובזו מיהא מה תקן בשחיטתו שנחייבהו מצד התקון והרי בזו אם עלתה תרד ואי אפשר לומר שטיהרה מידי נבלה שהרי מצד עצמה מטמאה כנבלה משום תקרובת ע"ז במגע ובמשא מדברי סופרים מ"מ תקן להוציאה מכלל אבר מן החי להכשירה לבני נח או אף לישראל יש בזה תקון שאבר מן החי טומאתו ואיסורו באבר כל שהוא ונבלה דוקא בכזית ושמא תאמר אחר שהשחיטה מתקנת כל כך מהו שאמרו במסכת חולין ח' א' סכין של עבודה זרה מותר לשחוט בה מפני שהוא מקלקל בזו אין הענין אלא משום איסור הנאה מעבודה זרה וכל שיש בו קלקול בהמתו אין בו הנאה אבל בענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ובתקון כל שהוא נתחייב:
+כבר ביארנו בכמה מקומות שכל חטאת שמתו בעליה או שנתכפרו באחרת תמות וכל שבחטאת מתה באשם תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה נדבה ר"ל נדבת צבור עולה לקיץ המזבח ועורות לכהנים אבל לא עולה שלו להיותו טעון סמיכה והבאת נסכים משלו אלא נדבת צבור שאין בה סמיכה ונסכיה באים משל צבור ואם משניתק לרעיה ר"ל שהשליכו באפר לרעות הקריבו הוא עולה ר"ל שלא המתין עד שתומם אלא הקריבה הוא לשם עולה כשר הואיל ומ"מ לכך הוא עומד ולא סוף דבר בהקריבו להדיא לשם עולה שנעקר בכך שם אשם ממנה אלא אפילו בסתם כשר לשם עולה שסתמו עומד לכך ואינו צריך עקירה ואין בהכשר זה חלוק בין שהקריבו לשם עולת צבור בין לשם עולה שלו אלא שאינו עולה לתורת חובה אלא לעולת נדבה ומ"מ לכתחלה לא יעשה כן אלא יניחנה עד שתסתאב ותמכר ואם לא נתקו עדין לרעיה אף בדיעבד פסול גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה כלומר שאם תתירהו בזו יבא פעם אחרת לומר שאף בלא נתכפרו באחרת שסתמו לאשם יקריבוהו לשם עולה ונמצאו משנים זבח בזבח אחר וכל שראוי למה שהופרש לו תחלה אין יכול לשנותו לאחר וגדולי המחברים כתבוה בשהקריבוה לשם עולה ולא נתברר לי מדבריהם מה דינה בסתם והסוגיא מוכחת שאף בסתם כן כמו שביארנו:
+
+Daf 73b
+
+זה שביארנו במשנתנו שהפסח ששחטו ונודע אחר שחיטה שמשכו הבעלים ידיהם הימנו או שמתו או נטמאו שהזבח פסול צריך שתדע שבנטמאו מיהא הדבר פשוט שכל שנטמאו הבעלים הואיל ולא הקריבו קרבן פסח וחיובו רבוץ עליהם אלא שנדחין לפסח שני סתמו לשמו הוא עומד והרי הוא פסח שנשחט בפסול אבל משכו הבעלים ידיהם הימנו ונמנו באחר או שמתו שאין חיוב פסח רבוץ עליהם יש לדון שאין הזבח פסול שהרי סתמו לשלמים וכל ששחט אחרים לשם פסח כשר אלא שלא עלו לבעלים אלא שיראה מן הסוגיא שהוא פסול מתורת שלמים שנשחטו אחר התמיד ועבר על עשה של עליה השלם כמו שהתבאר ולמדנו שעשה של השלמה אם עבר עליו פסל הזבח ואי אפשר לתרץ שמאחר שנשחט בזמנו סתמו כאלו הזכיר בו בפירוש שלשם פסח נשחט שהרי אף זבח אחר שנשחט לשם פסח אפילו לאחר חצות כשר אלא שלא עלה לבעלים לחובתו ומ"מ לפי ענין הסוגיא לא ישרף מיד עד שתעובר צורתו ר"ל שתעובר צורת הבשר ממנו שאין פסול שהוזכר בו פסול שבגופו אלא פסול שבדבר אחר ושנינו זה הכלל כל שפיסולו בגופו כלומר כגון פגול ונותר וטמא ר"ל שנטמא הבשר והוא הדין למתו בעליו או נטמאו בעליו קודם זריקת הדם או משכו ידיהם קודם שחיטה שנמצא נשחט שלא למנויים ישרף מיד וכל שכן אם נשחט אחר שנודעה מיתת הבעלים או משיכת ידיהם הימנו אע"פ שמתו או נטמאו קודם זריקת הדם אבל אם פיסולו מחמת דבר אחר כגון בדם ר"ל שנשפך הדם או בבעלים ר"ל שמתו בעליו או נטמאו אחר זריקת הדם שהפסח כשר אלא שאין לו אוכלים לא ישרף עד שתעובר צורתו וגדולי המחברים כתבו שאפילו נטמאו הבעלים או מתו או משכו ידיהם לא ישרף עד שתעובר צורתו ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה אלא שאין הסוגיא מוכחת כדבריהם:
+זה שביארנו שהקרבן שהופרש לשם פסח שאינו ראוי לקרבן הפסח סתמו לשלמים לא סוף דבר בשלא נראה לפסח מעולם כגון שמתו בעלים או שאבד קודם חצות שלא הוקבע לפסח אלא אפילו אחר חצות שנראה לפסח ואח"כ נדחה שמ"מ בעלי חיים אע"פ שנדחו אינם נדחים שלא לחזור ולראות אלא חוזרין הם ונראים וזהו שאמרו אין בעלי חיים נדחין כמו שביארנו בראשון של קדושין ובששי של יומא:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+פרק שלישי בעזרת הצור:
+כיצד צולין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השני שבה הוא לבאר ענין צליית הפסח ואכילתו והחלק השלישי לבאר ענין טומאה שאירעה בקרבן וייעדנו ששני אלה החלקים יתבארו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר ענין צלייתו שיהא נזהר בו שלא יהא צד בשול בצלייתו השני כשאירעה טומאה בקרבן הפסח כיצד דנין בו' ולבאר שכל ברוב הצבור או הכהנים טמאים הפסח בא בטומאה ונאכל ועל איזה צד הציץ מרצה בו אף בטומאת הבשר אם בטומאת הגוף ליחיד השלישי בענין שריפתו כשנטמא הרביעי בענין איזה בשר שבו ראוי לאכילה עד שיהא ראוי לימנות עליו וכן לבאר דין שבירת עצם שבו ויציאתו חוץ ממקום מחיצתו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
+והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כיצד צולין את הפסח שפוד של רמון תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר כמין בשול הוא זה אלא תולין חוצה לו אמר הר"ם מה שבחרו עץ של רמון הוא לפי שאין יוצאין ממנו מים כשיחם כדי שלא יהא בשל מבושל במים והלכה כר' עקיבא אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלא אמר ר' צדוק מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח באסכלה נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסלת יקמוץ את מקומו אסור לצלות בשפוד של ברזל לפי שהוא מתחמם וצולה הבשר ואנו צריכין לצלותו בחמימות האש בלי אמצעות כמו שאמר השם ית' צלי אש ולא צלי דבר אחר ולזו המשנה שעור והוא כך ולא באסכלא ואם אסכלא מנוקבת היא כשרה אמר ר' צדוק וכו' וכן כשישוב מלחלוחיתו על הסלת כאשר זכר יסיר אותו כי אסור לאכול ממנו אלא מה שנשאר מעצמו קשה אבל מה שיזוב הרי הוא כמרק והלכה כר' צדוק סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו ואם של ישראל אם חי ידיחנו ואם צלי יקלוף את החיצון סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על חבורה שאין פודין מעשר שני בירושלם כבר קדם לך כי מותר לסוך הפסח במשקין ובמי פירות וההלכה כולה מפורשת:
+
+Daf 74a
+
+אמר המאירי כיצד צולין את הפסח וכו' פי' כלל הדברים שצריך להזהר שיהא הפסח צלי מחמת האש ולא מחמת דבר אחר וכן שלא יהא שום לחות בא לו מצד אחר בשעת צלייתו שיהא אותו לחות מבשלו ואתה צריך מתוך כך להקדים את המאוחר ולבאר שאין צולין אותו בשפוד של מתכת מפני שהמתכת לפי מה שיתבאר בגמ' חם מקצתו חם כלו וקצות השפוד שלמעלה מן הבשר ושלמטה מן הבשר מתחממים באמצעות השפוד שהבשר תחוב עליו מתחמם מצד חום שתי קצותיו ופנימיות הבשר הסמוך לשפוד נצלה מחמת חום השפוד ולא מחמת חום האור שחוצה לו וכתיב צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר ומתוך כך הוא צריך לשפוד של עץ ומ"מ יש בשפוד של עץ חששא אחרת והוא שקצת עצים כשמתחממין יוצא לחות מהם ואותו לחות מתחמם ומבשל קצת והתורה אמרה צלי ולא מבושל ויש עצים שיש בהם בקעים שהמים יוצאין דרך שם כגון דקל וכיוצא בו ויש שאין בהם בקעים אלא שאין העצמות שבהם מקשיי כל כך אלא מחולחל ורך והלחות יוצא דרך בו כגון תאנה וערבה וכיוצא באלו ויש שהם מקשיים הרבה אלא שיש פרקים בהם מטפח לטפח או מזרת לזרת ואותם הפרקים בולטין ומעכבין את השפוד מליכנס בבשר ואדם צריך לחתוך בליטתם בסכין והמים יוצאים דרך אותה החתך בנקל וממין זה אלון וחירוב והרבה מן האילנות ומתוך כך הוא צריך שפוד של רמון שהוא מקשיי מצד עצמו ושאין בו בקעים ופרקים שבו אינם בולטים ולא מעכבים את השפוד מליכנס בבשר עד שיהא צריך לחתכם בסכין או שמא מביא ממנו ענף בן שנתו שלא נתעבו פרקיו עדיין וכן פי' בגמ' שצריך להוציא ראש השפוד חוץ לבשר מפני שראש השפוד על כל פנים צריך לחתכו בסכין כדי לשפותו והמים יוצאים במקום חתיכתו ואלמלא שהוא חוץ לצואר הבהמה נבלעין בבשר ומבשלין ועכשיו שהוא יוצא חוצה לו המים היוצאים נשפכין לארץ ואינן נבלעים בבשר:
+ואחר שביאר ענין השפוד הוא בא לבאר על איזה דרך היו צולין אותו ואמר שתוחב את השפוד מתוך פי הכבש שהרי הראש היה דבק עמו ומוציאו דרך נקב התחתון במקום האלי' ומסיר את הכרעים מארכובה ולמטה ונותנן עם בני מעיים אחר שהתנקו ונותן הכל בתוך הכבש ואין בהסרת הכרעים משום שבירת עצם שהרי אין כאן אלא פירוק וחתוך הגידים והמחתך בגידים אין בו משום שבירת עצם כמו שיתבאר וזה שהוא צריך ליתנם לתוכו ואינו יכול לצלותם מצד אחר בשפוד אחר משום דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו כלומר שיהי' נצלה כלו כאחד ור' עקיבא חולק לומר שאינו נותנן לתוכו מפני שזה נראה כעין בשול שהרי הענין דומה כמו שנותנם בתוך קדרה להתבשל בתוכה אלא יעלה אותם חוצה לו לצד הראש עד שהמעים עומדין סמוך לראשו והם אצלו כמין כובע והלכה כר' עקיבא ועל דעת זה אנו קורין אותו בכל התלמוד גדי מקולס שכך תרגם יונתן וכובע נחשת על ראשו וקולסא דנחשא אבל מה שנאמר בסוגיא זו שר' ישמעאל היה קורהו תוך בר י"מ שהוא על דעת ר' יוסי הגלילי ומפרשים בו שעושה תוך תוך כעין דבר המתבשל בקדרה ולא עוד אלא שיש גורסין וקורהו תוך תוך ומ"מ נראה לפרש שאף היא על דעת ר' עקיבא ופירושו תוך בר כלומר שמה שהיה בתוכו בעודנו חי הוא עכשיו חוצה לו ויש גורסין תוכבר ומפרשים בו מתוקן יפה וממה שתרגם יונתן וחמש צאן עשויות תוכבראתא ולדעת זה יש לפרש גדי מקולס כלומר משובח ואינו חסר כלום:
+ואח"כ הוא חוזר לענין ראשון לברר שאין צולין אותם בשפוד של מתכת מטעם שכתבנו והוא שאמר אין צולין לא בשפוד ר"ל שפוד של מתכת ויש גורסין לא על השפוד כלומר שיתן את הבשר על השפוד כגון שהיה השפוד רחב טפח או טפחים והוא כעין מה שאמר ולא על האסכלא ופרשוה בגמ' באסכלא שאינה מנוקבת אלא כולה חתיכה אחת שטוחה ואיסורה מפני שאין האור צולה את הבשר אלא באמצעות הברזל ר"ל שהברזל מתחמם וצולה את הבשר אבל אם היתה האסכלא מנוקבת או שעשויה בריחים כעין שלנו מותר ובלבד שלא יהא בשר הטלה נוגע בבריחי הברזל שבאסכלא שאם כן הרי אותו מקצת בשר הנוגע בבריחים נצלה מחמת הבריחים אלא שיש באסכלא בארבע רוחותיה עמודי ברזל גבוהים ונותן ראש השפוד על אחד מהם וחום האש עולה דרך אויר שבין הבריחים וצולה ועל זו העידו על רבן שמעון בן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לי על האסכלא שבא ללמד שאין גוזרין מנוקבת אטו שאין מנוקבת:
+נגע בחרסו של תנור כלומר שחרס התנור חם מאד וכשהבשר נוגע בו נעשה מקום מגעו צלי מחמת דבר אחר כעין מה שביארנו בברזל והדבר פשוט שאין צולין אותו בקרקע של תנור גרוף אלא שבכאן בא לבאר אם נגע במקרה והסירו מיד עד שלא יתפשט בכלו והוא הדין באסכלא אם נגע במקרה בבריחים שבה ופרש שדיו שיקלוף את מקומו ר"ל מקום מגעו בחרס או בברזל קליפה דקה ואין צריך נטילת מקום בעומק אבל אם נטף מרוטבו של פסח ר"ל משומן היוצא ממנו על החרס ונצלה בחום החרס ואח"כ חזר אותו שומן על הפסח שהוא חם גם כן צריך נטילת מקום שהרוטב נכנס בבשר בעומק והוה ליה צלי מחמת דבר אחר שהוא איסור נבלע בהיתר אבל משום בשול אין כאן שהרי אף סיכה בשמן ושאר מיני מי פירות מותרת בו כמו שהתבאר בפסח ראשון:
+נטף מרוטבו על הסלת כלומר שהיתה הסלת חמה מאד ונטף מרוטב הכבש עליה ונצלה שם מחמת חום הסלת ונמצא שאם אוכל הסלת הוא אוכל עמה מן הפסח צלי מחמת דבר אחר ולא לימד כאן אם חזר אח"כ אותו רוטב בבשר שזו כבר למדה ועוד שאין לזו מקום כשנפל על הסלת שתכף שנפל בה נבלע בה ונתדבקו בסבתו קצת חלקיה כגון עיסה אלא שבא ללמד איסור אכילתה עד שיקמוץ את מקומו והוא שיטול מקום הקמח שנפל שם הרוטב בעומק עם קצת מסביבותיו וישליכנו או ישרפנו:
+ונתגלגלו מדברים אלו לשאר איסור��ן והוא שאם סכו בשמן של תרומה שהרי מותר לסוכו בשמן כמו שביארנו ועכשיו אחר שנצלה והוא חם הוא סך אותו בשמן של תרומה והשמן הוא צונן והכבש חם ואם היתה חבורת כהנים יאכלו אבל אם היתה חבורת ישראל שאסורין בתרומה אם בעוד שהבשר חי סכהו ונזכר קודם שיצלהו ידיחנו שהרי צונן בצונן דיו בהדחה אבל אם כבר נצלה והוא חם או בעוד שצולהו הוא סכו יקלוף את החיצון ולא אמר כאן יקלוף את מקומו שהרי סך את כלו אלא יקלוף את כלו קליפה החיצונה שמאחר שהיה השמן צונן הוה ליה צונן לתוך חם ודיו בקליפה הא אם היה השמן חם נאסר שחם לתוך חם צריך נטילת מקום ואי אפשר כאן לומר כן שהרי סך את כלו וכלו בכלל נטילה אלא נאסר הכל:
+סכו בשמן של מעשר שני שהוא מותר לישראל בירושלים לא יעשנה דמים על בני חבורה כלומר שיהא בעל השמן אומר להם הרי חלק המגיעני בפסח זה שאנו אוכלין דינר והרי שנכנס שמן שלי בסיכתו שוה דינר ונמצא שפרעתי כל חלקי או חצי דינר ונמצא שפרעתי חצי חלקי שזו מכירה היא שפרעון חובו כמכירה הוא חשוב ואין לו בו אלא הנאת אכילה ומ"מ אם רצה ליתנו להם במתנה רשאי וכן אמרו לא יאמר אדם לחברו העלה לי מעשר זה בירושלים לחלק ר"ל שאתן לך בהעלאתך החצי או השליש או הרביע אלא מעלין ונותנין זה לזה מתנה של חנם:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+במסכת פסח ראשון ביארנו שאסור לאכול גדי מקולס בחוצה לארץ שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ איזהו גדי מקולס ליאסר בכך כל שצלאו כלו כאחד אבל אם נחתך ממנו אבר אע"פ שצלה אותו אבר מצד אחר או נשלק ממנו אבר אע"פ שלא נחתך אלא שהניח קיתון של מים סמוך לשפוד שהפסח תחוב בו והכניס רגל הטלה בתוכו ושלקו שם אין זה גדי מקולס ומותר לאכלו בחוצה לארץ וכן בירושלים שמצותו בכך צריך שיזהר שלא יחתך ממנו אבר ואע"פ שהוא צולהו מצד אחר ושלא ישלק ממנו אבר ואם עשה כן הרי בטל מ"ע של אכילת הפסח ומ"מ אין בו כרת שלא נאמר כרת בפסח אלא במניעת שחיטתו אבל אכילתו אינה אלא מ"ע לבד וכן נראה שאין צולין אותו חתיכות חתיכות אף בשפוד אחד ומ"מ צריך לנקרו מחלבו ומגידיו ומן החוטין והקרומת שבו ואם לא עשה כן דנין אותו כדין המבואר במסכת חולין צ"ו ב' שהגידין קולף ואוכל עד שמגיע להן ומשליכן שאין בגידין בנותן טעם וכן בחוטין וקרומות האסורות משום חלב אבל לענין החלב כל שהוא שמן נאסר כלו אע"פ שהוא צלי מפני שהוא מפעפע ונבלע בכלו אבל בכחוש הואיל וצלי הוא קולף ואוכל עד שמגיע לסמוך לחלב כמו שיתבאר שם:
+גדולי המחברים כתבו שצולין היו את הפסח כלו שלם עם גיד הנשה ושמנו של גיד ובשעת אכילה היה קולף עד שמגיע להם ושורפם עם שאר הנותר וגדולי המגיהים צווחים בה עליהם ומ"מ יש סעד לדבריהם ממה שאמרו למטה פ"ג א' העצמות והגידים והנותר והקשה הני גידין היכי דמי אי גידין הקשים לשדנהו כלומר הקרנים והטלפים אי גידים הרכים ליכלינהו כלומר דהא בשר נינהו אי דאייתור היינו נותר ומתרץ לה בהרבה פנים ואחד מהם לא נצרכה [אלא] לשמנו של גיד הנשה למכלינהו לא מצי דהא ישראל קדושים נהגו בו איסור משדינהו לא מצי דמדאורייתא שרי ובשר הוא ואינו יכול לחסרו דכלו שלם בעינן הילכך צולהו כאחת וקולף ואוכל עד שמגיע לו ומותיר ושורף:
+מולייתא והוא העוף או הגדי שמלאו את חללו בבשר כתות אע"פ שאותו בשר שנתמלא בו העוף או הגדי לא נמלח כלל מותר בצלי ואין צריך לומר בעוף שלא נמלח שהרי צלי אינו צריך מליחה כלל אלא אף הבשר שבתוכו אינו צריך מליחה כלל ולא סוף דבר בשפיה ר"ל [בית] השחיטה שלו למטה לצד האש שהחום נכנס באותו בשר ומפליטו דרך בית השחיטה שלא בבליעת העוף אלא אף בשפיה למעלה כנגד אויר הבית שאע"פ שאותו בשר המלואים פולט את דמו והעוף בולע אף הוא חוזר ופולטו מכח האור והרי בשר המלואים עם העוף כחתיכה אחת עבה שצלאה שאינה צריכה מליחה ולדעת המצריך מליחה מועטת בצלי אף אתה מפרשה דוקא בשנמלחה מליחה הראויה לצלי שאין אתה מיקל בה יותר מן העוף עצמו שצריך מליחה מועטת אלא שלשיטתנו אין הצלי צריך מליחה כלל כמו שיתבאר במקומו:
+ולענין בישול ר"ל שכבר נמלח העוף מליחה הראויה לקדרה ומלאו בבשר כתית שלא נמלח ובשלו בקדרה אסור העוף והתבשיל שהרי נפלט דמו ונכנס בעוף ואע"פ שהעוף חוזר ופולטו בקדרה הרי הוא נשאר שם וחוזר ובולע ונאסר הכל אא"כ בששים והוא הדין אם לא נמלח העוף אע"פ שבשר המלואים נמלח שהכל נאסר מצד העוף ואם נמלח הכל מותר אף לקדרה:
+היה בשר המוליתא כתית של בני מעים מותר שאין בני מעים צריכים מליחה אפי' לקדרה וכמו שאמרו אין מחזיקין דם בבני מעים ומ"מ פרשו במקומו דוקא בהדורא דכנתא ר"ל דקים הסובבים את הכנתא והוא הנקרא אנטירי"ל וכן הקיבה ומעיה והכרכשא אבל הכרס ומה שבו יש בו משום דם שהרי במחט שנמצאת בעובי הכוסות תלו את הדבר בנמצא שם קורט דם ואין צריך לומר בריאה ובכל מה שבה שיש בה משום דם ואף אלו שאין בהם משום דם כתבו בתוספות דוקא בהם עצמם אבל שומן שבהם יש בו משום דם וצריך מליחה ואוסרין במוליאתא והכנתא עצמה צריכה מליחה ולא עוד אלא שבהלכות גדולות אוסרין אותה בקדרה לעולם מפני חוטים אדומים שבה אלא שנהגו בה היתר אחר מליחה וחתוך החוטים ושליפתם:
+ולמדת שזה שהתירו במשנתנו לדעת האומר שבני מעיו נותן בתוכו לעשות כן אע"פ שהדם זב מן הכרס והריאה לבשר מתוך שהוא צלי היה מותר לעשות כן הא בקדרה היה אסור מצד הכרס והריאה שהרי אי אפשר להעמידה בשנמלחו מליחה הראויה לקדרה שלא היה דרכן בצלי למלוח מליחה המכשרת להוצאת הדם ויש לשאול ואף לצלי היאך הותר לכתחלה אחר שהכבד לשם והרי אמרו כבדא עילוי בשרא בדיעבד כשר הא לכתחלה לא ומפני שהכבד מתוך שדמיו מרובין שוהא לפלוט ופולט אף לאחר שכלתה פליטת הבשר ויש לתרץ שבני חבורה זריזים הן ומסירים את הכבד תכף שגמרה פליטת הבשר או שמא פי קנה היה חוץ לטלה והכל נפלט דרך שם:
+מלא את הכרכשא או שאר המעים שאין מחזיקין בהם דם מבשר שאינו מלוח אסור שאע"פ שאין מחזיקין בה דם מ"מ פולטים הם כמו שביארנו במקומו:
+וגדולי המחברים כתבו בקצת דברים אלו דברים שלא נתבררו לנו והוא שהם כתבו עופות שהניחם שלמים ומלא חללן בשר וביצים ובשלם אסורות שהרי הדם יוצא לתוכם ואע"פ שמלחם יפה יפה ר"ל העופות ואפי' היה הבשר שבתוכו מבושל או שלוק או צלוי זהו לשונם ונראים הדברים במבשל כהלכתו ר"ל במליחה שאלו בלא מליחה היה להם לומר אפי' לא היה הבשר נמלח ועוד שהרי דומיא דצלי נאמרו שאינו צריך מליחה וא"כ למה נאסר אלא שיש דוחקים לפרש שהם סוברים שאף הצלי צריך מליחה מועטת כמו שבארנו לדעת קצת במסכת חולין ופירוש הדברים אפי' היה מבשל או שלוק או צלי בלא מליחה ורבותא אשמעינן שאע"פ שיצא רוב הדם בבישול הואיל ומ"מ לא יצא כלו או שאם פלט חזר ובלע הרי זה אוסר אלא מקשה לפרש שלצלי מיהא אף לדעת המצריך בו מליחה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד ודאי כבר יצא כל הדם בכח האור וא"כ אף בנמלח כ�� ולמה נאסר ולקצת חכמי בדירש ראיתי שנדחקו לפרש דבריהם שהיו סוברים שאסור לבשל עוף שלם אף במליחה כמו שביארנו לדעת קצת בשני של חולין במה שאמרו שם הואיל וצולהו כלו כאחד ולא אמרו הואיל ומבשלו כאחד ובאו ללמד שאע"פ שנמלח העוף כשבשלו שלם נאסר משום הדם וכן שאסרו כל בשר המלואים שבתוכו אע"פ שנמלח וזהו שאמרו שהרי הדם יוצא לתוכם כלומר דם העוף לתוך הבשר והביצים וזה לדעתי שאמרו אח"כ בני מעין שמלאן על דרך זה בבשר צלוי או שלוק או שמלאן בביצים ושלקן או צלאן הרי אלו מותרין שאין מחזיקין דם בבני מעים כלומר ואין לחוש מדם המעים שיבא ויבליע את בשר המלואים אלמא שמחשש העוף והמעים הם באים ולא מחשש הבשר הפנימי שאם כן מה מקום למה שכתבו שמלאן בביצים והרי ביצים אין פולטים דם ועוד שאם תעמידנה בשבשר המלואים אינו נמלח אף המעים נאסרו שלא אמרו שאין מחזיקין בהם דם אלא שלא לפלוט אבל לענין בליעה ודאי בולעים הם כמו שביארנו ואע"פ שבפרק כל הבשר כתבנו שיש מתירין למלחן עם בשר אחר ואין צורך למלחן בפני עצמן ואין חוששין לומר הואיל ואין טרודים לפלוט הרי הם בולעים מדם הנפלט מן הבשר שאין הדם נבלע בהם אלא מישרק שריק כלומר שהדם נשרק מהם ר"ל נשמט ונופל משם ואינו נבלע בהם לא נאמר אלא במליחה זה על זה או זה אצל זה שאין הדם מוכרח להתעכב בו אבל בשמלאם בבשר שלא נמלח על כל פנים הדם הנפלט מן הבשר נבלע בהם ולצלי מיהא לא היה בו לחוש שאף מה שבולע האור מפליטו כך נראה לי לישב דבריהם של גדולי המחברים אע"פ שאין לשון הסוגיא מוכיח כן שהרי הסוגיא מוכחת שלא באו בזו אלא מחשש הבשר הכנוס לתוכו שיהא מפליט דם והעוף בולע אלא שנדחקנו בה לישב את דבריהם ואף למה שטרחנו בעופות מיהא היה להם להזכיר שבנקיבת הורידין מיהא אינו אוסר אלא שקצרו בה יותר מדאי:
+
+Daf 74b
+
+הלב מתוך שיש בו דם כנוס שמתקבץ בתוכו בשעת שחיטה מצד שהבהמה מתאנחת והלב מושך מן הדם שחוצה לו ומתמלא הימנו אין דם זה הכנוס בתוכו יוצא במליחה ומתוך כך קורעו קודם מליחתו ומוציא את דמו ואח"כ מולחו להוציא הדם הנבלע בו כשאר האיברים ומותר אף בקדרה לא קרעו קורעו אחר מליחתו להוציא הדם הכנוס ודיו ואינו צריך מליחה פעם אחרת שאפי' תאמר שבלע מן הדם הכנוס אף הוא פולטו בכח המליחה כבולעו כך פולטו ולא עוד אלא שיש כאן טעם אחר לומר שמתוך שהוא חלק אינו בולע מדם שבתוכו אע"פ שהוא פולט את שלו ולטעם זה אפילו נתבשל בקדרה לאחר מליחתו בלא קריעה קורעו לאחר בישולו ומותר אחר שנמלח הא אלו נתבשל בלא מליחה אוסרין אותו מצד הדם הנבלע בו כשאר האיברים ומשערין בכלו ונמצאת מרויח בטעם זה שאלו לא באת אלא מטעם כבולעו כך פולטו היית אוסרו לקדרה ולא היה מתירו מאותו טעם אלא בצלי:
+ולענין ביאור זה שבא לסייעו ממנה לטעם כבולעו כך פולטו אתה צריך לפרש קורעו לאחר בשולו דוקא בצלי וכדכתיב ויבשלו את הפסח שפירושו בצלי עד שתירץ לו שאני לב דשיע ואף בקדרה כן על הדרך שכתבנו ומ"מ יש חולקים שלא לפסוק כתירוץ זה ר"ל שאני לב דשיע מפני שלא בא אלא לדעת המחזר לאסור במוליאתא ומאחר שפסקנו שמוליאתא מותרת אף תירוץ זה נדחה ולא נאמר קורעו לאחר בישולו אלא לצלי אבל לקדרה אוסר אף במליחה כל שלא קרעו אלא שרוב פוסקים כתבו שהתירוץ אע"פ שאין אנו צריכים לו בסוגיא זו מ"מ אמתי הוא מצד עצמו ואף לקדרה מותר בדיעבד ואף הלשון מוכיח כן ר"ל לאחר בישולו וסתם בישול בקדרה משמע אלא שיש לפקפק באיסורו אם הוא נמצא מבוקע בקעים בקעים שמא יצא ממנו דרך הבקע ולמדת שקריעת הלב צלי וקדרה שוים בה להצריך בהם קריעה לכתחילה קודם צליה ובשול ואם לא קרעו [יש] להכשירם בקריעה שאחריהם וכן עיקר:
+עוף או שאר בשר שלא נמלח ולא צלאו ולא בשלו בקדרה אלא שעשה לו דפנות של בצק וטפלו לתוכן והניחן בתנור ונאפית שם כאלו שבני אדם קורין בלשון לעז שלנו פאנאדאש יש צדדין שהוא נדון כצלי ומותר ויש צדדין שהוא נדון כקדרה ואסור וכיצד הוא הדין אם היה בצק זה של סלת מותר בין הבשר בין הלחם ואפילו האדים הבצק מבחוץ או מבפנים או בחלק פנימי שבו כשאדם שוברו או חותכו שאין דנין אותו באדמומית של דם אלא מיחל בעלמא שהסלת מתוך שאינו דק ולא נטחן כל כך אין חלקיו מתדבקין כל כך והרי הוא כחלול והדם יוצא וכן הדין בכל קמח גס או מורסן וכיוצא באלו היה הקמח דק ומנופה אסור הכל אפילו לא האדים הבצק שמתוך שחלקיו מתדבקים הרבה אין הדם יכול לצאת ונשאר קצתו עם הבשר או העוף וקצתו נבלע בבצק ומתוך כך הכל אסור אלא שמ"מ אם ראו את הבצק לבן הרבה על תכלית מה שאפשר לו בלובן מותר שקמחים אלו הלבנים ביותר רכים הם והדם יוצא על כל פנים שאר קמחים שאינם לא גסים הרבה ולא דקים הרבה ולא לבנים ביותר הדבר תלוי בהאדמת הבצק אם ראו אותו שהאדים אסור שבודאי אדמומית דם הוא שלא יצא לגמרי ומאחר שלא יצא אף הוא נשאר קצתו ונאסר אף העוף שבפנים ואם לא האדים כבר יצא ומותר הכל וי"מ בלבן ביותר שהתרנו שנאפית העיסה הרבה שמתוך רוב אפייתה ודאי יצא וכן יראה לי שאם נתבקעה העיסה עד שראוה טופחת בלחות שבתוכה מותר ויש פוסקים להתיר בכלם את הבשר שבפנים וכשאסרו לא אסרו אלא בבצק ואף לשון הסוגיא מוכיח כן אלא שעיקר הדברים לדון את הדברים בין על הבשר בין על הבצק הן להיתר הן לאיסור והדבר ברור שהאוסר בצלי אא"כ במליחה מועטת מפרש את זו במליחה מועטת ולשיטתנו אין צורך בכך:
+אומצא דאסמיק ענינו בשר שהאדים בסבת דם שנצרר בו מחמת מכה או מחמת סבה אחרת ואין כח במלח להוציאו אא"כ על ידי פתח וחתך ומתוך כך כל שלקדרה צריך חתיכה ומליחה ולצלי אינו צריך כלום לשיטתנו אלא שלשיטת קצת מפרשים צריך מליחה מועטת כשאר צלי הניחו על גבי גחלים דינו כצלי שאין אומרים הגחלים צומתים את הדם אדרבה שואבין אותו כדין שאר צלי ופי' גדולי הדור שאפילו לא הלך אדמימות שבו כשר שאינו אלא לחות של שומן בעלמא:
+דין התלמוד שהנחת הבשר בחומץ או חליטתו ברותחין מפליטין את הדם אלא שהגאונים גדרו בדבר זה מפני שאין אנו בקיאים איזה חומץ ואיזה רתיחה מועילין בכך מ"מ לדין התלמוד בשר זה שהאדים מחמת דם הצרור בתוכו אין חליטה או הנחה בחומץ מועלת בו כלל שמכיון שנצרר הדם הרי הוא כדם שפרש וצריך קריעה או חתיכה על כל פנים ואם הניחו בחומץ הוא והחומץ אסורין שאי אפשר שלא פלט בו מעט וצריך לחזור ולמלוח ויש לו תקנה בכך לדעת גדולי המחברים וגדולי המגיהים כתבו שאף מליחה אינה מועלת בו שמאחר שחלטו ולא הוכשר שוב אין לו הכשר ואין נראה כן ובשר אחר שלא האדים מחמת מכה הוא מותר והחומץ אסור שהרי הדם יצא לתוכו הא נחלט שרי הוא לדעת האומר חלא מצמית צמית כלומר שמונע את הדם מלהתפזר ומלפרוש ובהאדים מיהא אינו יכול לו כל כך אחר שהדם כנוס ואנו כבר כתבנו במקומו שהוא מפליט:
+החומץ שחלט בו את הבשר פעם אחת לא יחלוט בו בשר אחר שכבר תשש כח החומץ ואינו יכול להפליט ואף לכשתאמר שהחומץ החלוש מעקרו מפליט מ"מ אותו חומץ כחו שמור בתוכו מה שאין כן בחומץ זה שכבר נתפזר כחו והלך לו:
+יש גורסין בסוגיא זו אסמיק חליה אסור ומפרשים אותה באומצא דאסמיק שצלאו שהוא מותר ואמר שהמיחל היוצא ממנו מיהא אסור אף לאחר שהגיע לכדי צלייה שמתוך שהדם כנוס אי אפשר שלא יהא שם דם עדיין אבל לא הסמיק מותר הואיל והגיע לשיעור צלייה שמכאן ואילך שומן בעלמא הוא ואע"פ שלענין פסק ראוי לומר כן לענין פירוש מיהא נראה שעל החומץ הוא אומר ממה שסמך לו האי חלא דחלט ביה חדא זמנא וכו':
+ביצי הזכר שהאדימו על הדרך שבארנו בבשר וכן חוטין המלאים דם דינן כדין שכתבנו בבשרא דאסמיק לקדרה בחתיכה ומליחה ולצלי בלא כלום וכן על הגחלים וי"מ בביעי האמור כאן קרום שעל גביהן שאסור משום דם כל שנראה בם חוטין אדומים לאחר שלשים יום וצריכה חתיכה ומליחה לקדרה ולצלי או על הגחלים ולא כלום וכבר ביארנוה בפרק גיד הנשה:
+
+Daf 75a
+
+כבר ביארנו בפסח ראשון פרק [כל] שעה שהתנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת שלדעת רבי הפת אסורה ושהלכה כמותו ופרשוה שם באבוקה כנגדו ומפני שיש שבח עצים בפת וכן התבאר שם שאם בשלה על גבי גחלים הכל מודים שהפת מותרת הואיל ואין האיסור בעין ולא דברו שם בגרפו ואפה בו אם הוא חמור יותר מבשלה על גבי גחלים מפני שחומו חום השלהבת והגחלים כל שעבר השלהבת מהם אינה אלא כאפר וכל הנשרפין אפרן מותר או שמא דינו כבשלה על גבי גחלים או אפילו פחות מהן ולפיכך שאלו כאן לדברי ר' שאסר בתנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו בלא הצנה באבוקה כנגדו אע"פ שמודה בבשלה על גבי גחלים שמותר בגרפו מיהא מהו והעלו בה שאף זה מותר שלא הקפידה תורה אלא על עצי איסור והרי אינם ויש כאן שני גורמים וזה וזה גורם מותר וכן הלכה כמו שביארנו שם:
+ומ"מ לענין ביאור יש אומרים שמעולם לא עלה על דעת השואל שיהא תנור גרוף חמור מבשלה ע"ג גחלים אלא כשאמר לדברי האוסר פירושו לדברי האוסר בבשלה על גבי גחלים והוא האומר זה וזה גורם אסור ולא עוד אלא שהם גורסים בהדיא לדברי האוסר בבשלה ע"ג גחלים והוא האומר זוז"ג אסור [ואע"ג דאמר התם הא רבי והא רבנן] ואעפ"כ הוא מודה בבשלה על גבי גחלים שמותרת אלמא אף לדעת הסובר זה וזה גורם אסור בשלה על גבי גחלים מותרת אלא שהם מפרשים שזהו שהקשו שם אימר דשמעת ליה לר"נ יש שבח עצים בפת זה וזה גורם אסור מי שמעת ליה כלומר שאלו היה סובר זה וזה גורם אסור לא היה מודה בבשלה על גבי גחלים וכן י"מ שם בשלה על גבי גחלים שהוציאם מן התנור והניחם בקרקע ואפאו עליהם וזו ודאי תנור גרוף חמור מהן ואין זה כלום שאם כן כשהקשו שם ולמאן דאמר לוחשות מותר יש שבח עצים בפת היכי משכחת לה עד שהוצרכו להעמידה בשאבוקה כנגדו היאך לא העמידוה בגחלים שבתוך התנור ועיקר הדברים כפירוש ראשון ואף לדעת הגורסים לדעת האוסר בגחלת י"מ לדברי האוסר בגחלת על זו שאמרו למטה בענין פסח חתכו ונתנו ע"ג גחלים ר' אומר אומר אני זהו צלי אש אלמא שהיה שם שכנגדו שהיה אומר שאינו צלי אש ואף לענין פת מותר ושאל בתנור גרוף אם הוא חמור מהם על הדרך שביארנו וכבר הארכנו בדברים אלו בפרק כל שעה:
+תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש ודבר זה אתה מפרשו בשתלאו בתנור שאם תאמר שהניחו בקרקע התנור לא הוצרך ללמדה שהרי נתבאר במשנתנו שאפי' נגע בחרסו של תנור קולף את מקומו אבל צלהו על גבי גחלים הרי זה צלי אש ומה שאמר כאן חתכו ונתנו על גבי גחלים לא חתוך לאברים אלא דבר בהווה שאין דרך לצלות על גבי גחלים כלו כאחד אלא אם כן קורעו דרך בטנו להעמידו שטוח על הגחלים וי"מ שנוקבה בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו ודוקא בגחלים של עץ אבל אם ליבן מתכת וצלהו עליו אינו צלי אש ואין צריך לומר בסיד או חרסית:
+כבר ידעת בענין הנגעים שכל שהוסגר ולסוף הסגרו עמד בעיניו ר"ל שלא כהה וכן שלא נולד בו סימן טומאה מסגירו פעם שניה ומ"מ כל צרעת הבא מחמת שחין ומכוה אינו בדין זה אלא כל שעמד בעיניו לסוף שבעה מטהרו מיד ואין בו הסגר שני לעולם ושחין ומכוה שניהם ענין חמימות ר"ל שהבשר מתחמם לסבת השחין או המכוה ומכה צומחת אחר שכן צריך שתדע מהו מכוה ומהו שחין והתבאר במקומו שכל חמימות שאינו בא מחמת האור הן שבא מחמת הכאה כגון שהוכה באבן או בברזל או בעץ הן שנתחממה ידו בפסולת של זיתים שהם חמים הרבה בעוד שהם צבורים בלחותם הן בחמי טבריא או במקום שחוצבין בו העופרת הן מחמת גרב או חזזית או קדחת הרי זה שחין וכל שבא מחמת האור כגון שנכוה בגחלת או ברמץ או ברזל ואבן שנתלבנו באש או בסיד רותח או בחמי האור הרי זה מכוה ואע"פ שדינן שוה לענין שאין לצרעת הבא עליהם דין הסגר שני וכן שאין לצרעת הבא עליהם אלא שני סימני טומאה והם שער לבן ופשיון אבל לא מחיה מ"מ אין מצטרפין זה עם זה לכגריס כמו שהתבאר במקומו:
+אף לענין שריפת בת כהן ושאר כל הנשרפין מתכת שנתחמם וניתך על ידי האור בכלל אש הוא ועל זו אמרו בשריפתן שמתיכין את האבר וזורקין לתוך פיו והוא שורף את בני מעיו ואין אומרין לשרפו בחבלי זמורות אף בהרבאת עצים כדי שישרף מהר ותהא מיתה יפה שכך למדוה משריפת בני אהרן שהיתה נשמה נשרפת וגוף קיים וכמו שאמרו שני חוטין נכנסו בחוטמן ואין אומרין לשרפן בחמי האור שאין מיתה זו ממהרת כל כך ואינה מיתה יפה וכל שכן שאין שורפין באבר מעקרו בלא התכת אש כשיוצא מן המחצב שהוא חם הרבה שמ"מ לחום שמחמת האור אנו צריכים:
+עצי המערכה שעל המזבח כל עצים חדשים כשרין בהם אלא שנמנעים היו שלא להביא לא של זית ולא של גפנים משום ישוב ארץ ישראל ונוהגים היו בבדים של תאנה שביערים ובשל אגוז ושל עץ שמן וכיוצא באלו אבל הנשרפים חוץ לעזרה כגון פרים הנשרפים שהיו נשרפים בבית הדשן שהוא חוץ לעיר לא סוף דבר שכל העצים כשרים אפילו עצים ישנים שנסתרו מן הבנין אלא אפילו בקש וגבבא אבל סיד רותח וגפסיס רותח אע"פ שחומן בא מחמת האור פסולים הן:
+
+Daf 75b
+
+בית הדשן שהזכרנו חוץ לירושלים היה והיו מוציאין שם דשנו של מזבח החיצון כדכתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה ושם היו שורפין חטאות הנשרפות בין שהיה שם דשן בין שלא היה שם דשן שאע"פ שאמרה תורה על שפך הדשן לא הקפידה שיהא שם דשן אלא שורפין אע"פ שאין שם דשן ומתעסקין בשריפתן עד שתגמר שריפתן ולא שיניחם משהוצת האור ברובו:
+זה שנאמר בתורה בקטורת של יום הכפורים שלפני ולפנים ולקח מלא המחתה גחלי אש צריך שמשעת לקיחה יקח גחלים ולא שיטול גחלים מעורבים עם שלהבת עד שיכנס ויכלה השלהבת ויהיה הכל גחלים אלא משעת לקיחה יהו גחלים וכן צריך שיהו גחלים לוחשות ולא עוממות וכן הדין בקטורת שבכל יום והוא שביארנו בסדר יומא מ"ג ב' שהזוכה עולה עם המחתה בראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך נוטל מן הגחלים שנתעכלו במערכה שניה וזו שהוצרכו לפנות את הגחלים העליונות הוא מחשש עמימותם ומה שהוצרכו לאותם שנתאכלו הוא מפני שלא יהא שם שלהבת:
+חתיכת איסור וחתיכת היתר שנצלו או נתבשלו זו לעצמה וזו לעצמה ואחר כך נגעו זו בזו בעוד ששת��הן חמות חמימות הראוי להפליט ולהבליע על הדרך שביארנו במסכת חולין אם נגיעתם זו בזו היתה מצדיהן דיים בקליפה אפילו היתה נגיעתם בשהיה מרובה אבל אם היתה האחת עומדת על גבי חברתה לדעתנו צריך נטילת מקום שהיא העמקה יתרה על הקלפה היה צונן בצונן מדיח את שתיהן במקום מגעם ודיו היה אחד חם ואחד צונן התחתון גובר ואם התחתון חם דינן כאלו שתיהם חמים וצריך נטילת מקום ואם התחתון צונן דינו כאלו שניהם צוננים:
+
+Daf 76a
+
+מעתה זה שאמרו במשנתנו נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו פירושה (בהשחרס) [בשהחרס] חם שאם היה צונן היה אף הרוטב הנופל עליו נידון כצונן וכן מה שאמרו נטף מרוטבו על הסלת יקמוץ את מקומו פירושה גם כן כשהסלת חם ומתוך כך דינם בנטילת מקום המגע ואע"פ שנגע בחרסו של תנור פירושו גם כן בשקרקע התנור חם ואעפ"כ דיה בקלפה בזו חרס התנור אין בו איסור מצד עצמו אלא שהוא אוסרו מצד שעושהו צלי מהמת דבר אחר ושערו חכמים שחרסו של תנור בנגיעה לבד אינה צולה אלא בכדי קלופה לבד אבל בשר בבשר אי אפשר לבשר חם בלא רוטב והרוטב נכנס בעומק אפילו בנגיעה ומה שאמרו בסכו שמן של תרומה שדיו בקליפה אע"פ שהשמן שהוא צונן נוגע בכבש שהוא חם ונמצא הכבש תחתון אצל השמן והיה לנו לדונו כחם בחם בזו הואיל וסיכה אינה אלא משהו בעלמא שערו חכמים שאינו נכנס אלא בכדי קליפה:
+דברים אלו כלם בששניהם יבשים אבל אם היה אחד מהם לח ואחד מהם יבש ונפל היבש לתוך הלח או הלח על היבש זו היא שנחלקו עליה רב ושמואל בסוגיא זו:
+ולענין פסק אם היה חם לתוך חם הכל אסור אא"כ יש בו ששים שהלח נכנס הרבה ביבש ואם צונן בצונן הכל מותר ומדיח את היבש היה אחד חם ואחד צונן אם התחתון חם הכל אסור ואם העליון חם והתחתון צונן טעון קליפה:
+שמא תאמר היאך אתה מפריש בין ששתיהן יבשות לאחת לחה ואחת יבשה והלא מחלקתם של רב ושמואל באחד לה ואחד יבש הוא כמו שאמר חם לתוך [צונן וצונן לתוך] חם שנראה שהיבש נפל לתוך הלח או הלח במרחשת שהיבש בתוכה והביאו עליה זו של נטף מרוטבו על החרס שדיו בנטילת מקום אין זה כלום שמ"מ אם נגע בכלו הכל אסור הא יבש ביבש אף זה על גב זה לא נאסר כלו אלא שצריך נטילת מקום ולא שיהא מותר בקליפה לבד ומה שביארנו במקומו בשוחט בסכין של גוים שדיו בקליפה אע"פ שבית השחיטה רותח ואע"פ שבית השחיטה תחתון הוא זו אינה אלא מפני שבית השחיטה אינו רותח בכדי להבליע אלא עם צירוף דחק הסכין כמו שביארנו במקומו:
+ממה שכתבנו למדת שבשר חם שנפל לתוך חלב חם או אף בשר צונן שנפל לתוך חלב חם הכל אסור ר"ל הבשר והחלב בשר חם לתוך חלב צונן קולף את הבשר והחלב מותר שאין החלב התחתון מקבל חום העליון בכדי שיהא בולע כלום אדרבה מקרר הוא את העליון אלא שהעליון עד שהוא שוהה להתקרר בולע מעט מתחתונו וטעון קליפה ודוקא בחום הראוי להפליט והוא שהיד סולדת בו אבל בפחות מכן לא וכן אם היה החלב רותח ונפל הבשר לתוכו כל שהוא רותח רתיחה גמורה י"א שאין החלב נאסר וכמו שאמרו בפרק כל הבשר ק"ח ב' בכזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת מיבלע בלע מפלט לא פליט ומ"מ אם שהה שם אסור שכך אמרו שם סוף סוף כי ניח הדר פליט ומ"מ יש מפרשים בזו שאמרו מיפלט לא פליט שאינו פולט מה שבלע מן החלב עד שיהא נדון כבשר בחלב ויהא אוסר כל החלב במשהו לדעת הפוסק מין במינו לא בטיל אבל מגופו ודאי פולט ואינו אוסר את החלב הואיל ויש בו ששים וכן יש בה סברות אחרות יתבארו במקומה בע"ה ואף בשר צונן לת��ך חלב חם שאסור יש אומרין שהחלב מותר שדיו לחלב שיבליעהו לא שיפלטהו וכן נמצא מוגה מכתיבת גדולי המפרשים בספריהם ולא יראה כן אלא הכל אסור וכן הסכימו בה גדולי הדורות:
+המליח כל שאינו נאכל מחמת מלחו על הדרך שפרשנו בפרק גיד הנשה הרי הוא כרותח של צלי ר"ל שהוא מפליט כחום של צלי אבל לא כחום של בשול מעתה חתיכת בשר או עוף שנפל לתוך כותח שיש בו חלב והוא הנקרא כמכא ויש בו מלח אלא שהוא נאכל עם מלחו הרי דין הכמכא כצונן ואם הבשר צונן הרי הוא צונן בצונן ואם הוא חם הרי זה חם לתוך צונן וטעון קליפה וזה שאמרו בסוגיא זו חי וצלי אין הכונה אלא צונן וחם שהחי נזכר בענין צונן והצלי נזכר בענין חם ובשניהם דברו בהווה שאין הדבר תלוי בחי ובצלי אלא בחם ובצונן וי"מ שאף בצלי צונן כן ומצד רכותו וצלי דוקא קאמר ולא נראו דבריהם אע"פ שגדולי עולם אמרום ושגדולי המפרשים וגדולי הדורות נסכמו בה ואם היה בבשר בקעים או שמתובל בתבלין הבשר אסור אע"פ שהוא צונן מפני שהוא בולע הרבה מן החלב ויש אומרים שלא נאמר כן אלא כשהבשר חם אע"פ שהחלב שהוא תחתון צונן שהבקע או התבול עושהו כשניהם חמים הא אלו לא היה הכמכא נאכל מחמת מלחו הרי הוא כחם בחם ונאסרו שניהם וכבר ביארנו עקרי דינין אלו בפרק כל הבשר:
+חתיכת איסור ושל היתר שכבש את שתיהן בחומץ הרי הכבישה כבשול ונאסר הכל אא"כ יש בו ששים ויש חולקין לומר שאין החומץ מפליט כמו שהתבאר ולדעתם זה שאמרו הכבוש כמבושל אין הלכה כן ואין דבריהם נראין:
+
+Daf 76b
+
+בשר נבלה כחוש שצלאו בתנור אחד עם בשר שחוטה כחוש ג"כ ולא נגעו זו בזו השחוטה מותרת ואין חוששין שמא נתפטמה בריח הנבילה הואיל ושתיהן בשר כחוש אבל אם היתה אחת מהן בשר שמן והאחת בשר כחוש נחלקו בה רב ולוי והוא שלדעת רב אסור ולא סוף דבר כשהנבלה בשר שמן והשחוטה בשר כחוש אלא אף כשהנבלה בשר כחוש והשחוטה בשר שמן שהנבלה מתפטמת תחלה מן השחוטה וחוזרת ומפטמתה עם מה שמתערב בה משלה ולדעת לוי מותר אף בשהנבלה בשר שמן והשחוטה בשר כחוש מפני שאין פטום שמצד הריח אוסר כלום וגדולי הפוסקים והמחברים פסקו בה כלוי להיתר וראיה לדבריהם בת תיהא שפסקנו עליה באחרון של עבודה זרה ריחא לאו מילתא היא ואע"פ שברודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה אמרו שבפת חמה וחבית פתוחה כולי עלמא לא פליגי דאסור כלומר אף בפת חטים וזו שבכאן בפת חמה וחבית פתוחה היא מפני שכח האש גדול ומערב הטעמים דרך פטום אין הלכה כן אלא אף בפת חמה וחבית פתוחה בפת חטים מותרת כמו שפסקנו שם ובשל שעורים שהיא אסורה אחר שהיא חמה והחבית פתוחה התם כדקתני טעמא שהשעורים שואבות כלומר וממשות האיסור נבלע בהן וכן זו שאמרו אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות פירושו שלא יתחלפו זה בזה ונמצא נאכל שלא למנוייו וזהו שאמרו בה אפילו גדי וטלה כלומר שאין החלוף מצוי בהם כל כך הא מתערובת הטעם מצד הפטום אין לחוש כלל שאם היה חושש בכך מה לו לומר אפילו גדי וטלה והלא לענין זה אף גדי וגדי הרי הם כטלה וגדי אלא שלא נאסר אלא מחשש חלוף הא לחשש הטעם מצד הריח אין לחוש כלל ומה שאמרו בפת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח פי' כותח שיש בו חלב וכן מה שאמרו בההוא ביניתא דאיטואי בההוא בשרא ואסרוה למיכלה בכותחא באלו אין הטעם אלא מפני שמאחר שאפשר לאכלם בלא כותח אם באתה לאכלם ולהתירם בכותח הרי הוא כאלו אתה מתיר לצלות נבלה ושחוטה לכתחלה ואף לוי לא התיר אלא בדיעבד ואע"פ שבתלמוד המערב נראה שדברי לוי אף לכתחלה נאמרו תלמוד שלנו עיקר שלא נאמר כאן אלא שצלאו כלומר בדיעבד ואע"פ שהקשו לו מזו שאמרו אין צולין שני פסחים וכו' דמשמע לכתחלה ואם כדבריך היה לו לתרץ ההיא לכתחלה כי קאמינא אנא בדיעבד אין זה כלום שכל שאתה מתיר בצליית נבלה ושחוטה בדיעבד ראוי להתיר בצליית שני פסחים אף לכתחלה הואיל והכל היתר ואין שם אלא איסור שמחבורה לחבורה ואף כשתפרש דבריו אף לכתחלה שמא באלו נאסר מתוך בשר בחלב או שמא מתוך שאפשר לאכלן בלא כותח הרי הוא כעין דבר שיש לו מתירין ולא דשיל"מ ממש שהרי דין זה אינו אלא במינו אלא כעין דבר שיש לו מתירין:
+זו היא שיטתנו בענין זה וכבר למדת ממנה כל מה שצריך לברר בשמועה זו לענין פסק אלא שמגדולי הראשונים שבנרבונא חלקו לאסור אף בדיעבד וכבר האריכו בדברים אלו בחבוריהם אלא שאין בדבריהם הכרח ומ"מ צריך שתדע שאף לשיטתם דוקא בחבור צר שאין לו מקום לריח להתפזר אבל ברוחב מותר וכן יתבאר בסוגיא זו שאף לשיטתם אם נתבשלו זה בקדרה אחת וזה בקדרה אחרת והבשר אינו יוצא חוץ לקדרה אפילו היו החרסים נוגעים זה בזה ואפילו פיות הקדרות מגולים מותר אף לכתחלה וכן במרחשת ובכל דבר שיש לו סביבות של עיסה בדפנותיו שהוא חוצץ בפני הריח שלא להתפזר בצדדין אלא באויר דרך מעלה וכן בכל שיש מחיצה בנתים וכבר הרחבנו בדינין אלו בפרק גיד הנשה:
+המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר חמשה דברים באים ואינן נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה אמר הר"ם אמר השם ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ונתן בהם הדין שידחו מפסח ראשון לפסח שני והקבלה כי זה הוא לפי שהן טמאין אבל אם היו הקהל כלם או רובם טמאים יקריבו הפסח והם טמאים וכן אמרו יחידים נדחין לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני וכמו כן כל קרבנות צבור כלן מקריבין אותן בטומאה כשנטמאו רובן לפי שאנו למדין מן הפסח כי הוא אמר ית' בפסח במועדו ואמר בקרבנות צבור כלם אלה תעשו ליי' במועדיכם ונתן לכלם מועד וכמו כן כל מה שיש לו זמן קבוע יביא בטומאה כשנטמא רוב הקהל או רוב הכהנים כאשר יתבאר ואלו החמשה שמנה הם הדברים הנאכלים מקרבנות צבור והנותר ישרף וכמו כן שעירי מועדות דינם ודין שעירי ראשי חדשים אחד לפי שהם כלם חטאת הצבור ואמרו חמשה ולא אמר אלו דברים באים בטומאה למעט חגיגת חמשה עשר שענינה נפרש עוד כי אע"פ שהיא כקרבן צבור כמו שאינה קריבה בשבת כמו שביארנו כך אינה קריבה בטומאה:
+אמר המאירי חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה וכו' צריך שתדע שמשנה זו אין ענינה אלא בקרבנות הצבור שהם נאכלין ומתוך שהוצרך לומר בפסח שהוא קרבן צבור והוא נאכל בטומאה הוצרך לומר באלו שהן קרבנות צבור הנאכלין שאין נאכלין בטומאה ומתוך כך הזכיר שהם חמשה ואלו הבאים בטומאה אינם חמשה לבד שהרי כל קרבן שקבוע לו זמן הן של יחיד הן של צבור הן מן הנאכלים הן מן הנשרפים טומאה דחויה בו ולא הופקעה דחויית הטומאה אלא בקרבנות שאין קבוע להם זמן אפילו של צבור כגון פר העלם דבר הא כל שזמנו קבוע טומאה דחויה בו ולא נאמר בכאן מנין חמשה אלא בקרבנות צבור שהן נאכלין ובא ללמד שאע"פ שקרבים בטומאה אין נאכלין בטומאה מפני שאין עיקר הבאתן לאכילה אלא לתיקון דבר אחד והזכיר פרטי חמשה דברים אלו והם מנחת העומר הבאה בששה עשר בניסן מן השעורים עשרו�� של סולת שעורים וקומץ ומקטיר והשאר נאכל לכהנים כשירי כל המנחות וכן שתי הלחם הבאים בעצרת עם זבחי שלמי צבור עשרון של סלת חטים בכל אחד מהם ונאכלים אחד לכהן גדול ואחד מתחלק לכל המשמרות ולחם הפנים בכל שבת ושבת שתים עשרה חלות כל אחת שני עשרונים ומסלקין את הישן וחולקין אותו משמר היוצא ומשמר הנכנס עם כהן גדול ואוכלים ביומו וזבחי שלמי צבור והם שני כבשי עצרת הבאים שלמים ומקטירים אימוריהן ובשר נאכל לכהנים ושעירי ראשי חדשים הבאים חטאת ונאכלים לכהנים וכן שעירי המועדות וכל אלו אין עיקרן בא לאכילה שעיקר הבאת העומר להתיר חדש להדיוט ועיקר הבאת שתי הלחם להכשיר מנחות מתבואה חדשה ועיקר הבאת לחם הפנים להעמיד השלחן בכבוד ובהדור ועומד שם כשיעור שאפשר לו באכילה ראויה והוא שבעה ימים וזבחי שלמי צבור מתירין שתי הלחם לכהנים ושעירי הרגלים וראשי חדשים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו ומ"מ יתבאר בגמ' שקרבן חגיגה אע"פ שזמנה קבוע הואיל ויש לה תשלומין אינה דוחה לא שבת ולא טומאה אבל קרבן הפסח אינו בא אלא לאכילה וכשם שבא בטומאה כך נאכל בטומאה שלא הותרה בו הטומאה אלא על דעת אכילה אחר שעיקרו בא לאכילה וכבר ביארנו שטומאה זו ענינה בטומאת מת ופירושה כגון שהיו רוב הצבור טמאים או הכהנים או כלי שרת:
+זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+כבר ביארנו שאף קרבן היחיד כל שקבוע לו זמן דוחה את הטומאה ואם כן מה שאמרו כאן בחגיגה סלקא דעתך אמינא כיון דקרבן צבור הוא וקבוע לו זמן תיתי בטומאה לאו דוקא שאף אם היתה קרבן היחיד הדין כן אלא שמאחר שיש לה תשלומין אין זה קרוי קביעות זמן ומ"מ לענין ביאור זה שקראוה קרבן צבור אע"פ שכל יחיד ויחיד מביאה ואוכלה אין זה אלא מפני שבאה בכנופיה וכן בקרבן הפסח:
+
+Daf 77a
+
+כבר ביארנו בראשון של יומא שהטומאה אפילו בצבור דחויה היא ולא שמותרת לגמרי והילכך כל שאפשר בטהרה אין עושין בטומאה כמו שביארנו שם וכן מאחר שלא הותרה לגמרי צריך שיהא הציץ מרצה עליה ומעתה צריך שיהא הציץ על מצחו של כהן גדול שאין הציץ מרצה אלא כשהוא באותה שעה על מצחו של כהן גדול ואפילו היה מונח לפניו ומוכן להניחו כל זמן שירצה אינו כלום ואין צריך לומר בנשבר הציץ ומעתה יום הכפורים בעבודת פנים שאין שם ציץ שהרי אינו נכנס לפנים בבגדי זהב אם אירעה שם טומאה לא נרצה וי"א שביום הכפורים מיהא הלכה כר' יהודה שלא להצריך בה רצוי ציץ הואיל ואי אפשר וכל שכן בקרבן יחיד שקבוע לו זמן שדוחה את הטומאה גם כן שמ"מ לא הותרה לגמרי ושצריך שיהא הציץ על מצח הכהן גדול באותה שעה וירצה:
+כהן המסדר את האברים על המערכה אינו מניחם דרך הנחה בידו על המערכה אלא דרך זריקה כך למדו מפי השמועה ועשית עולותיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה ואויר מועט היה מפסיק בין כבש למזבח כדי לקיים באיברי עולה מצות זריקה:
+
+Daf 77b
+
+בשר קדשים אינו נאכל לא בחטאות ואשמות לכהנים ולא בשלמים לכהנים בחלקם ולא לבעלים בחלקם עד שיזרק הדם ויקרבו האימורים ובחטאת העוף שאין שם אימורים שלא נטמאו אינם זוכים עד שיקטרו:
+הציץ אינו מרצה אלא על הטומאה אבל לא על פסול אחר מעתה דם הקדשים שנפסל אין הציץ מרצה עליה ואינו נזרק כלל ואם זרק לא הורצה שהרי פסול טומאה אין בה שדם קדשים אינו מקבל טומאה ופיסול אחר כגון שיצא הדם חוץ לעזרה אין הציץ מרצהו ואפילו זרק לא הורצה וכן אין הציץ מרצה אלא על ה��ולים ר"ל דברים הקרבים כגון קומץ במנחה ואימורין בקרבן או איברי עולה שאם נטמאו מקטירם והציץ מרצה אבל אינו מרצה על הנאכלים ר"ל על הבשר או על שירי המנחה שנטמאו שמא תאמר א"כ נטמא הבשר הרי הוא כמי שאינו ונאמר שלא יזרוק הדם ואף אם זרק שלא הורצה שהרי כתיב ועשית עולותיך הבשר והדם ואם אין דם אין בשר ואם אין בשר אין דם תדע שלא נאמר כן אלא אם אבד או נשרף שאם נשתייר כזית מן הבשר או האימורין זורק ואם לאו אינו זורק ולא הורצה הואיל ואין כזית בשר או מן האימורין בעולם אבל אם נטמא הואיל ומ"מ ישנו בעין דנין בו בדרך אחרת והוא שאם נטמא הבשר והחלב אם כזית ממנו טהור אף בקרבן יחיד זורק את הדם לכתחלה ואם נטמאו הבשר והאימורין ביחיד לא יזרוק ואם זרק הורצה בצבור זורק לכתחלה ואם נפסל הבשר ביוצא לא יזרוק לכתחלה אע"פ שהאימורין לא נפסלו ואם זרק הורצה ובמנחה נטמאו שיריה או אבדו או נשרפו או נפסלו ביוצא לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה ואם נשאר כזית מן השירים מקטיר הקומץ לכתחלה ואמר שכן למה אמרו שאין הציץ מרצה על הנאכלין שאם שלא ליאכל הבשר זו לא הוצרכה שאף הסובר שהציץ מרצה על אכילתו לא חלק בה י"א שלא לעלות לבעלים וצריך קרבן אחר ויש חולקין בה ומפרשים אותה לענין שאם נטמאו שניהם לא יזרוק לכתחלה או שמא לא להתחייב כרת בפגול שבה שאין הציץ עושה אותה כטהור להתחייב כרת בפגול שבה שכל זריקה שאינה מכשרת הבשר לאכילה אין בה פגול וכן שלא לצאת מידי חיוב מעילה שכל קדשי מזבח אע"פ שנפסלו מועלין בהם מדברי סופרים כל שלא היה שעת היתר לאכילת הכהנים אבל אם היה להם שעת היתר לכהנים ואח"כ נפסלו ונאסרו באכילה אין עוד מעילה בהם וזו אין הציץ עושה בהם כשעת היתר ויש בהם מעילה:
+זהו הפסק הנראה לנו בשמועה זו ויש חולקים בה בקצת דברים:
+
+Daf 78a
+
+כבר ביארנו בראשון של יומא שבכל יום ויום משבעת ימי הפרישה בין בכהן גדול קודם יום הכפורים בין בכהן שנתמנה לשרוף את הפרה מזין עליו מאפר כל החטאות שהיו שם שנותנין היו מכל פרה ופרה קצת מאפרה בחיל למשמרת חוץ מיום רביעי להפרשה שאין מזין עליו כלל כמו שביארנו שם ויש פוסקין שבכהן גדול ביום הכפורים אינו מזה אלא שלישי ושביעי וכבר ביארנוה במקומה:
+
+Daf 78b
+
+המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם ובמוקדשין אינו כן אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם אמר הר"ם כבר ידעת כי קרבן פסח לא בא אלא לאכילה ולפיכך אם נטמא הבשר אינו זורק את הדם כי לא נסמוך אלא על אכילת בשר:
+אמר המאירי נטמא הבשר פי' בקרבן הפסח הוא אומר כן שאם נטמא בשר הפסח אינו זורק את הדם אע"פ שהאימורין טהורים שהרי עיקרו אינו בא אלא לאכילה ואין כאן אכילה וז"ש הפסח בא בטומאה ונאכל בטומאה פירושה בקרבן צבור כגון שהיו רוב צבור או הכהנים או כלי שרת טמאין במת אבל זה ששאר הפסחים טהורים ושלו נטמא אינו בא ולא נאכל בטומאה אחר שאין שם אכילה ופי' בגמ' שלדעת חכמים אף זה אם זרק לא הורצה שאכילת פסחים מעכבת ומזקיקתו לפסח שני ואם נטמא החלב ושאר האימורין והבשר טהור זורק את הדם לכתחלה שהרי עיקרו לדבר הנאכל ממנו ובשאר קדשים אינו כן אלא אפילו נטמא בשר והחלב טהור זורק לכתחלה אף ביחיד כמו שביארנו למעלה:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שפרשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+אין הפסח נשחט אלא למנוייו ר"ל אותם שנמלכו להתמנות עליו כשהוא חי וכל ששחטו שלא למנוייו פסול וכן אין שוחטין אותו אלא לאוכליו אבל לא על שם בני אדם שאין ראוין לאכלו כגון חולה וזקן ואם עשה כן פסול שהאכילה מעכבת כמו שהתבאר:
+מאחר שהאכילה מעכבת אין נמנין על הפסח אלא בכדי שיהא בו אכילת כזית לכל אחד מן המנויים ואם נמנו ביתר מכן לא יצאו וכן אין היחיד שוחט את הפסח לעצמו אא"כ ראוי לאכול את כלו ואם שחט פסול ואף בראוי לאכול את כלו מצוה לשחטו עם אחרים שנאמר יעשו אותו נמנו עליו בכדי שיש יתר מכזית לכל אחד יכולים להוסיף בחבורתם עד שלא נשחט ולא עוד אלא שהמנויים יכולים למשוך ידיהם מזה ולימנות על אחר הא משנשחט אין מושכין ידיהם ממנו ואין מוסיפין אחרים במנינם נמנו עליו בכדי שיש בהם יותר מכזית וחזרו ונמנו עמהם אחרים עד שאין עכשיו כזית לכל אחד אותם שנמנו עליו תחלה כראוי נמנו והם אוכלים ויוצאים אבל האחרונים נמנו שלא כראוי ואין אוכלין ונדחין לפסח שני:
+שחטו לאוכלים על דעת שיעשה אחת משאר עבודות כגון זריקה וכיוצא בה לשם מי שאינו יכול לאכול או שעשה כן ר"ל ששחט לאוכלין וזרק שלא לאוכלים כשר שאין מחשבת אכילה פוסלת בזריקה כמו שביארנו בפרק ראשון ומ"מ היה הוא בריא בשעת שחיטה ובשעת זריקה חלה ואינו ראוי לאכול אין זורקין עליו ואין צריך לומר חולה בשעת שחיטה ובריא בשעת זריקה עד שיהא בריא משעת שחיטה עד שעת זריקה:
+זה שביארנו במשנתנו שהפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה שטומאת מת דחויה בצבור ומקריבין פסחיהם ואוכלים דוקא שנטמאו קודם זריקת הדם אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם אינו נאכל הא נטמאו קודם זריקת הדם אע"פ שכבר נשחט בטהרה ונטמאו בין שחיטה לזריקה נאכל בטומאה מן הדין אלא שחכמים גזרו עליו כלל שלא ליאכל מחשש שמא יבאו לאכול אף כשנטמאו לאחר זריקה הא כל שנטמאו קודם שחיטה אין גזירה כלל:
+
+Daf 79a
+
+למדת שכל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים בין שנטמא חלב ובשר קיים אף ביחיד זורק את הדם לכתחלה ובפסח כל שנטמא החלב ובשר קיים זורק ואם נטמא בשר אע"פ שהחלב קיים לא יזרוק ואם זרק לא הורצה וכן בנזיר שנטמאו חלבי שלמיו והבשר קיים זורק את הדם נטמא הבשר אינו זורק ואם זרק לא הורצה ואם נטמא היחיד במת אף לאחר שחיטה כל שלא נזרק הדם אינו זורק אלא נדחה לפסח שני הא לאחר זריקת הדם פטור וכן הנזיר שנטמא הואיל וסתר מנינו אינו זורק ואם זרק לא הורצה:
+זה שכתבנו בזבחים שכל שנטמא בשר וחלב קיים או שנטמא החלב ובשר קיים שזורק את הדם כבר ביארנו שלא סוף דבר בכל הבשר או בכל החלב אלא אף בכזית באחד מהם אבל אם לא נשתייר כזית שלם מאחד מהם אע"פ שנשתייר כחצי זית מן הבשר וכחצי זית מן החלב אינו כלום שאכילת מזבח ואכילת אדם אינן מצטרפות ובעולה אפילו חצי זית חלב וחצי זית בשר הוי שיור וזורק את הדם עליהן הואיל ושתיהן אכילת מזבח הן שהרי כולה כליל ומנחה נסכים הבאה עם הזבח כל שלא נשתייר מן הבשר או מן האימורין כלום אפילו נשארה כל המנחה קיימת אינו זורק את הדם עליה וחלב שאמרנו שהוא שיור לא סוף דבר החלב אלא אף בשאר האימורין כגון יותרת הכבד ושתי הכליות הדין בהם כן ר"ל שכל שנשתייר מאיזה מהם כזית זורק עליה את הדם:
+המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני ג"כ והוא שאמר נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהור יעשה בטומאה נטמא מיעוט הקהל הטהורי' עושי' את הראשון והטמאי' עושי' את השני אמר הר"ם דע זה העיקר וזכרהו ושמ��הו והוא כי טומאת מת בלבד הוא שתדחה בצבור ויקריבהו בטומאה וכשהוא יחיד ידחה לפסח שני כמו שאמר הכתוב ואפי' היה יום שביעי שלו ידחו טמאים וזאת היתה השאלה ששאלו עליה למשה רבינו לפי שבא שבוע שלהם יום ארבעה עשר אמרו הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואנו נהיה טהורים בלילה וראויים לאכילה יזרק הדם עלינו היום ולא זה דבר נמנע והוא אמרם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד' וזה אמת כי אלו היה תוך ימי הטומאה לא היו אומרים למה נגרע כי הטעם ברור לפי שהיו טמאים והכתוב רמז לזה באמרו ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא באותו היום בלבד היו נמנעין וזה הדין הוא בטומאת מת בלבד כמו שנתננו העקר אבל טומאת שרץ לא אלא שמקריב טמא שרץ אפי' יחיד ולערב כשיטהר יאכל פסח בטהרה ונתבאר זה העקר בפרק השני מתלמוד מסכת זבחים בבלי:
+אמר המאירי נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהור ולפי מה שיתבאר בגמ' הוא הדין שיהיו אלו ואלו טהורים וכלי שרת טמאים ואין שהות לעשותם חדשים יעשו בטומאה פי' כל הצבור ובנטמא רוב קהל אפילו היחידים שהם טהורים עושים אותם בטומאה ומתעסקים עם הטמאים ביחד ונכנסים כולם לעזרה ופי' הטעם בגמ' שאין קרבן צבור חלוק כלומר שמאחר שרוב הצבור עושין אותו גנאי הוא לצבור להיות טהורים שבהם פורשים מהם ונזהרים מהם אבל אם נטמא מיעוט הקהל טהורים עושים את הראשון והטמאים נקראים יחידים ונדחין לפסח שני וטומאה זו לא נאמרה אלא בטומאת מת כמו שיתבאר:
+זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+זה שביארנו שאם היו כלי שרת טמאים יעשוהו בטומאה טהורים עם טמאים דוקא בשנטמא הסכין בטמא מת שהוא אב הטומאה גם כן לטמא אדם מדין חרב הרי הוא כחלל כמו שביארנו בכמה מקומות שנמצא שהשוחטין מיטמאין בסכין וכשהוא נאכל בטומאת הגוף הוא נאכל שהוא בכרת שהטמא האוכל את הקודש בכרת אבל אם נטמא סכין בשרץ שנמצא שאינו מטמא את האדם אלא את הבשר אין עושין אותו הטהורים עם הטמאים שהרי אם יתעסקו עמהם נמצאו מיטמאין בהם ונמצאו טמאים טומאת הגוף שאכילתם בעלמא בכרת אלא טהורים עושים וטמאים אם הם מיעוט נדחין לפסח שני שהטומאה דחויה היא ולא מותרת וכל שאפשר לחזר בטהרה או להקל בטומאה עושין ומוטב שיאכל בטומאת בשר שאינה בכרת שהטהור האוכל בשר קודש טמא אינו בכרת אלא בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת:
+יראה מסוגיא זו שהסכין הוא מכלי שרת וכן במסכת שבועות י"ב ב' אמרו סכין מושכתן למה שהן וכן במסכת סוטה י"ד א' אמרו כגון דקדישתיה סכין בשעת שחיטה ואם כן זה שהיה כל אחד מביא סכינו לשחוט את פסחו כמו שהתבאר בפרק שני ס"ו א' מקדישין היו כל אחד את שלו קודם שחיטה וכן שהרי כל שהוא חולין אסור להכניסו לעזרה ומה שאמרו ג"כ בפרק שני ע' א' בסכין שנמצאת בארבעה עשר ששוחט בה מיד אפשר שהטבילוה לצורך שחיטתם על דעת שיקדשוה ואף זה מקדישה ושוחט אחר שכן יש לשאול היאך אמרו בראשון של חולין ג' א' בענין טמא במוקדשים כגון שבדק בקרומית של קנה כלומר שאינו מקבל טומאה והלא כלי שרת אין באים אלא מן המתכת כמו שביארנו במסכת סוטה ובשאר מקומות אפשר שלא נאמרה שם אלא על טמא בחולין שנעשו על טהרת הקדש וגדולי המחברים כתבו שכל הזבחים לכתחלה אין שוחטין אותן אלא בסכין מכלי השרת אלא שבדיעבד אף בקרומית של קנה כשרים:
+זה שביארנו שכל שהיו רוב הקהל טמאים כלם עושין אותו בטומאה אף הטהורים שבהם פירושה אפילו לא היו הטמאים עודפין את הטהורים אלא באחד שהיחיד מכריע את כל הצבור לטומאה אפילו אשה הואיל ואשה בראשון חובה אבל אם היו מחצה טהורים ומחצה טמאים הרי המחצה של טמאים כרוב לענין שלא ידחו לפסח שני אבל לא לענין שיהיו הטהורים יכולים לעשותו עמהם בטומאה והילכך כלם עושים פסח ראשון טהורים לעצמם בטהרה וטמאים לעצמם בטומאה:
+
+Daf 79b
+
+היו מחצה של זכרים טמאים ומחצה טהורים אלא שהנשים עודפות ומשלימות את הטהורים לרוב הטהורים עושים את הראשון והטמאים אין עושין לא את הראשון ולא את השני לא את הראשון שהרי אצל הראשון מיעוט הם שהנשים בראשון חובה והרי הם במנין ונמצאו טמאים מיעוט ומיעוט טמאים יחידים הם ואין יחידים עושין את הראשון בטומאה וכן אין עושין את השני שאצל השני מחצה הם שהנשים בשני רשות ואין מחצה עושין פסח שני היו מחצה טמאים ומחצה טהורים ונשים משלימות את הטמאים לרוב הואיל ונשים בראשון חובה הוי להו רובא טמאים ועושים אותו כלם בטומאה:
+
+Daf 80a
+
+ממה שכתבנו למדת שמנין רוב זה אינו למנין שבטים אלא למנין גלגלות ואפילו היו רוב בני אדם במיעוט שבטים הכל נגרר אחר מנין בני אדם ולא אחר מנין שבטים ואין צריך לומר שאין הלכה כדברי האומר שאפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים הללו עושין לעצמם והללו עושים לעצמם ולא כדברי האומר שאפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו כלם בטומאה:
+כבר ביארנו שאין טמא נדחה לפסח שני אלא טמא שטעון מנין ולא הושלם מנינו שאינו יכול לאכלו בלילה כגון טמא מת וזב ומצורע ונדה ובועלה ויולדת אבל טמא בטומאת שרץ ונבלה שאין בהם אלא טומאת ערב שוחטין עליהם אחר טבילה ולערב כשיעריב שמשו יאכל וכן הדין בטמאים הצריכים מנין שחל שביעי שלהם בארבעה עשר או מחוסרי כפרה שחל שמיני שלהם ערב הפסח חוץ מטמא מת שנטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה שאפילו חל שביעי שלו בערב הפסח והזה וטבל אין שוחטין עליו שמא יפשע ולא יטבול:
+מעתה כל שמחצה טהורים ומחצה טמאים שפרשנו שהללו עושין לעצמן והללו לעצמן אין מטמאין אחד מהם כדי להיותו מכריע את כלם לטומאה שלא ליחלק שאם תאמר שיטמאוהו בשרץ הרי שוחטין עליו וא"ת שיטמאוהו במת נמצאת מבטלו מחגיגתו של מחר שאין חגיגה דוחה טומאה ואין לומר שיעשנה בשביעי שאע"פ שיש לו תשלומין כל שבעה כלם תשלומי ראשון הם וכל שנפטר הימנה בראשון אינו משלמה אחר היום וא"ת שנשתדל עם אחד מן הטהורים לילך לו בדרך רחוקה על זו אמרו מאן ציית לך דעקר משכניה וסיכיה ורהיט כלומר היאך הוא שומע לעקור אהלו ויתדות משכנותיו לרוץ פתאום ולילך לו ואע"פ שכל שהוא חוץ לאסקופת עזרה דרך רחוקה קרינא ביה לענין ביאור מיהא אפשר דעולא לטעמיה שאמר איזהו דרך רחוקה כל שאין יכול להיות שם בשעת שחיטה כגון מן המודיעים ולחוץ שיש שם ט"ו מילין כמו שיתבאר בפרק טמא ולענין פסח מיהא אפשר שכל שראוי לעשות פסח אינו שומע לדחות עצמו ממנו:
+כבר ביארנו שאין הטומאה נדחית להתיר עשיית הפסח בטומאה לצבור אף למיעוט הטהורים שבהם אלא בטומאת מת אבל שאר טומאות אינן נדחות מפני הפסח ונמצא שאם היו כל הצבור זבים ומצורעים ובועלי נדות אין עושין פסח כלל לא בראשון שאין טומאה זו דחויה ולא בשני שאין צבור נדחה היו רובם זבים ומיעוטם טהורים הטהורים מיהא עושין לעצמן והצבור אין עושין לא ראשון ולא שני לא ראשון שהרי יחידים שנטמאו הם ולא שני שאין יחיד נדחה לפסח שני אלא בזמן שהצבור עושין את הראשון היו רובן טמאי מת ומיעוטן זבים רוב צבור עושין את הראשון שהרי טומאת מת היא ונדחית ומיעוט זבים אין עושין לא את הראשון ולא את השני לא את הראשון שטומאת זיבה אינה דחויה אף ליחיד בהבלעת הצבור שכלו טמא ולא את השני שאין פסח שני בא אלא בזמן שהראשון נעשה בטהרה:
+
+Daf 80b
+
+היו שלישיתן זבים ושלישיתן טמאי מת ושלישיתם טהורים הרי הטהורים עושים את הראשון לעצמם והזבים שהם מיעוט נדחין לפסח שני וטמאי מת אין עושין לא ראשון ולא שני לא ראשון שהרי מיעוט הם בהיקש לטהורים וזבים ולא שני שהרי הזבים עושים את השני ואם הם עושים את השני נמצא רוב צבור עושין את השני ואין צבור נדחה לפסח שני ויש מפרשים שאף הזבים אין עושין את השני כטעם טמאי מת אלא שבטמאי מתים הוצרך לפרש הטעם מפני מה אינו עושה את הראשון אבל בזבים אינו צריך ולא יראה כן:
+המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה נטמא הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה אמר הר"ם ואח"כ נודע שהוא טמא ר"ל הדם שנטמא ועוד יתבאר זה בסוף עדיות כי דם הקדשים אינו נטמא וכי זה הדבר כולו הנמצא בטומאת הדם הוא משנה ראשונה וטומאת הגוף שנטמא הכהן המקריב אותו וטומאת התהום היא טומאת מת נסתר ולא נודע לעולם כאלו היה בתהום ולפיכך הציץ מרצה לפי שאי אפשר בה ידיעה לעולם כי אין בעולם אדם שידע כי באותו מקום מת או קבר ונקוה שידענו וידע שנטמא ויטהר א"כ כל קרבן שיקריב והוא טמא בקבר התהום כשר והציץ מרצה עליו והיות הציץ כפרה על הפסול הנולד ההווה בקדשים הוא לשון התורה אמר ית' והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים ואמר בברייתא בטומאת התהום אי זו היא טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם הכיר בה אחד בסוף העולם אין זה טומאת התהום ואני עשיתי לך דמיון בקבר התהום לפי שהעקר אצלנו לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד:
+אמר המאירי הפסח שנזרק דמו כלומר בחזקת טהרה ואח"כ נודע לו שהוא טמא ר"ל שבשר הפסח היה טמא כגון שנטמא אחר שנשחט הן שנטמא בשוגג הן שטמאו הוא במזיד הואיל ומ"מ נזרק הדם בשגגת טהרה הורצה הואיל ולא בזדון טומאה זרק וזהו שאמרו בגמ' טומאתו בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה שהציץ מרצה על טומאת הבשר או האימורין הקריבה בשוגג בחזקת טהרה אע"פ שנטמא הכל ר"ל בשר ואימורין ואינו צריך להביא אחר אלא שמ"מ אינו נאכל שלא אמרו נאכל בטומאה אלא בצבור נטמא הגוף כלומר והיה ראוי לידחות לפסח שני אלא שלא ידע בטומאתו ונמנה על הפסח ונזרק דמו בחזקת שהוא טהור ונודע לו אחר זריקה שטמא היה לא הורצה וצריך לעשות פסח שני שאין הציץ מרצה על טומאה הידועה אלא בקבר התהום כמו שיתבאר בסמוך ומה שביארנו למעלה שאם נטמאו בעלים לאחר שחיטה יזרק הדם ההוא בצבור:
+שהנזיר ועושה פסח הציץ מרצה בהם על טומאת הדם פי' וכל שכן על טומאת הבשר והאימורין ומ"מ זו שאמרו טומאת הדם הוא לדעת משנה ראשונה שהיו אומרין שדם קדשים היה מקבל טומאה אבל לענין פסק הלכה כמשנה אחרונה שאין דם קדשים מקבל טומאה כלל ואתה צריך לומר בה שהציץ מרצה על טומאת הבשר והאימורין ולא על טומאת הגוף אלא בפסח נדחה לפסח שני ובנזיר סותר מנינו על הדרך שהתבאר במקומו ומ"מ אם נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה אפילו על טומאת הגוף הואיל ובשוגג היה:
+וטומאת התהום פירשו ענינה בגמ' שלא ידע בה שום אדם בעולם אלא שהיתה טומאה נעלמת מן הכל כאלו היתה בתהום כגון שנפל כותל בלילה ואירע שהיה אדם תחתיה ומת שם ולא נודע לשום אדם בעולם וערב הפסח נתגלה התל ונמצא שם ונודע שאותו נזיר או עושה פסח עבר שם אבל כל שהטומאה נודעת אפילו לאחד שבסוף העולם אינה קרויה קבר התהום והוא הדין שבשאר זבחים ציץ מרצה על טומאת בשר ואימורין ומשום טומאת התהום הוא שתופשה בנזיר ועושה פסח שלא נאמרה טומאת התהום אלא באלו ואף באלו דוקא שנודע לו אחר שהביא קרבנותיו:
+זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+כשם שביארנו שטומאת התהום הותרה בנזיר ועושה פסח כך הענין בכהן המקריב את קרבנותיהם שאם הקריב ואח"כ נודע שהוא טמא בטומאת התהום הורצה שהציץ מרצה טומאת התהום בנזירות ובפסח בכהן כבבעלים שבזבחים אלו ר"ל פסח ונזירות הותרה בין בבעלים בין בכהן הא אם נודע שנטמא בטומאה ידועה פסול ואף טומאת התהום לא הותרה בו אלא בטומאת מת אבל טומאת זיבה או טומאת שרץ ונבלה לא הותרה בכהן ואי אתה צריך לדון טמאות אלו אלא לענין זה בבעלים שאם שאם לענין פסח הרי שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואם בנזיר הרי אין סתירה במנינו אלא על ידי טומאת מת ואם בזיבה אף היא טומאת התהום שבבעלים הותרה בו:
+לפי דרכך למדת שכל שטומאתו נעלמת מכל אדם נקרא טומאת התהום וזהו שראוי לומר טומאת התהום בזיבה שצריך למנות שבעה ואם היה בשביעי שלו הואיל וראוי לאכול לערב כגון שראה שתי ראיות שהוא זב לספירה שבעה ולא לקרבן ונמצא שאינו מחוסר כפורים שוחטין וזורקין עליו ואם שחטו וזרקו עליו ואח"כ ראה וסתר הציץ מרצה אלא שאינו אוכל ופטור מפסח שני וזו היא טומאת התהום שבו שהרי בשעת זריקה לא נודעה טומאה זו לשום אדם וכן הדין בשומרת יום כנגד יום שטבלה ביום השמור ששוחטין וזורקין עליה על סמך שלא תראה ותאכל לערב ואם ראתה אחר זריקת הדם פטורה מפסח שני שהציץ מרצה אלא שאינה אוכלת אבל זב בעל שלש ראיות ונדה וזבה הואיל וטעונין קרבן אין שוחטין עליהם בשביעי שלהם שהרי מחוסרי כפרה הם וצריכין להביאה בשמיני:
+
+Daf 81a
+
+שומרת יום כנגד יום שכתבנו כשטבלה ביום השמור וראתה אח"כ מטמאה היא אף משכב ומושב למפרע שלא מכאן ולהבא לבד היא טמאה אלא למפרע ונצטרף יום זה עם יום של אתמול עד שאם ראתה שלשה רצופים נעשית זבה גמורה אע"פ שלא היתה שופעת כל שלשת הימים או שלא ראתה שני בין השמשות ולא סוף דבר בלא טבלה שנמצא שאין הפסק טבילה בנתים אלא אע"פ שטבלה בנתים כמו שביארנו וכן זב שספר וראה וסתר מטמא משכב ומושב למפרע ואפילו ראה בסוף שבעה סותר כל מה שקדמו מן המנין:
+כשם שהותרה טומאת התהום בכהן בפסח ונזיר כך הדין בו בכל קרבנות צבור ולא אמרו שבפסח ונזיר לבד הותרה אלא בקרבן יחיד וכן הדין נותן שאם במקום שלא הותרה טומאה ידועה לבעלים כגון פסח ונזיר הותרה טומאת התהום בכהן מקום שהותרה טומאה ידועה בבעלים כגון טומאת הציבור אינו דין שהותרה טומאת התהום בכהן אע"פ שהיו שם כהנים אחרים טהורים ואע"פ שהיתר טומאת התהום בפסח ונזיר הלכה למשה מסיני היא ואין דנין קל וחומר מהלכה אלא ממה שכתוב בתורה מ"מ יש ללמוד קרבנות התמידין מפסח בגזרה שוה של מועדו מועדו:
+
+Daf 81b
+
+עצם כשעורה הלכה למשה מסיני שמטמא במגע ובמשא ולא באהל אבל רביעית דם מטמא באהל והנזיר מגלח על מגע של עצם כשעורה ואינו מגלח על רביעית דם אלא על חצי לוג כמו שיתבאר במקומו:
+כל שהתרנו בטומאת התהום בין בכהן בין בבעלים ענינו אפילו נודע לו קודם שיזרוק הדם:
+כבר ביארנו שטומאת התהום היא שלא נודעה לשום אדם שבעולם אבל כל שנודעה לשום אדם אע"פ שלא נודעה לו אין זו טומאת התהום ולפיכך הרוג אינו קרוי טומאת התהום שהרי ידע בה ההורג וכן כל שהיה המת במקום המגולה היה טמון בתבן או בעפר וצרורות הרי זה טומאת התהום שמא אותו תבן או עפר וצרורות מאליהם באו ולא נתכסה על ידי אדם אבל אם נמצא במים או באפלה או בנקיקי הסלעים אין זה טומאת התהום:
+המוצא מת מושכב לרחבו של דרך והיה טומאת התהום אלא שעכשיו נתגלית וידע בעצמו שכבר עבר בה ולא הרגיש טמא לאכילת תרומה אע"פ שהיא ברשות הרבים שבודאי נגע או הסיט או האהיל אבל להקרבת הפסח טהור הואיל ולא ידע בודאי שנטמא בו ושוחט ואוכל פסחו לערב וכן נזיר אינו סותר בה את מנינו במה דברים אמורים בשאין בו מקום לעבור כגון שממלא כל רוחב הדרך ואעפ"כ אינה טומאה ודאית הואיל ולא נתקל בה ולא ראהו כשעבר כגון שעבר בלילה שמא לא היה שם באותה שעה או שמא נטה דרך חוץ אבל אם היה דרך לעבור אף לתרומה טהור שספק טומאה ברשות הרבים הוא וכן אם לא היה המת שלם אלא נשבר או מפורק אף לתרומה טהור שמא בין פרקיו עבר ומ"מ בקבר אפילו נשבר ומפורק טמא שהקבר מצרפו ואף זו שאמרו שבמפורק טהור דוקא במהלך ברגליו שאפשר שלא נגע ולא הסיט ולא האהיל אבל אם היה טעון משא או רכוב אי אפשר שלא יסיט או יאהיל:
+המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר נטמא שלם או רובו שורפי' אותו לפני הבירה מעצי המערכה נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהן ועל גגותיהן מעצי עצמן הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה אמר הר"ם הכונה הוא שישרפו אותו בפני המקדש כדי לביישן כדי שישמרו להבא ולא יבאו לידי טומאה וציונו אותם לשרפו מעצי המערכה כדי שלא לבייש את מי שאין לו הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בששה עשר ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף זה ישרף מיד שאין לו אוכלין אמרו שיצא ענינו שיצא מן הבית שנאכל בו ותעובר צורתו הוא שישאר עד שיתעפש ויפסיד כי העקר אצלנו כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ותשרף ולא חלק ר' יוחנן בן ברוקא אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם לפי שהוא ידמה אותו לפסולו בגופו ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב גידים הם הגידים האסורין באכילה ושריפתן מצות עשה כמו שצוה השם בו והנותר ממנו עד בקר באש תשרפנו ויום טוב עשה ולא תעשה כמו שנאמר בו שבתון וזו מצות עשה והעקר אצלנו אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ומאמר השם עד בקר רצה בו כי מה שישאר ממנו למחרתו שישרף ר"ל מחרת יום טוב:
+אמר המאירי נטמא שלם או רובו כלומר הדבר ידוע שנטמאו טעונים שריפה כנותר ונאמר בגמ' שכל הקדשים שריפתם כשרה במקום אכילתם ופסח הוא קדשים קלים ומתוך כך היתה שריפתם כשרה בכל העיר אלא שכשנטמא כלו או רבו יש כאן פשיעת בעלים ומתוך כך שורפין אותו לפני הבירה ר"ל במקדש כדי לביישו בפני הכל עד שיזהרו עליו פעם אחרת ואמר עליהם ששריפתם היתה מעצי המערכה ואם בא לשרוף בשלו אין שומעים לו ונחלקו בגמ' בטעם זה אביי ורבא שלדעת אביי לא היה אלא כדי שלא לבייש מי שאין לו עצים ולדעת רבא טעם הדבר משום חשד שאם יתירו לשרפם בבירה בשלו אף כשנשארו מהם הוא מחזירם לביתו והרואים סבורים שמעצי המערכה גנב ליהנות מהם בביתו ונמצא לדעת רבא שאם שרפוהו בקש ובקנים ובשאר מיני עצים הפסולים למערכה שומעין לו וכן הלכה וכן אין צריך לומר שאם בא לשרוף בביתו מעצי המערכה אין שומעין לו שלא יהנה במה שישתייר מהם ויבא לידי מעילה ומה שנשתמש מהן לשרפה זו אין בו מעילה שכן הוא תנאי בית דין מתחלת הקדשן:
+נטמא מיעוטו וכן הנותר ממנו שאין כאן פשיעה כל כך שורפין אותו בחצריהן ובגגותיהן בעצים של עצמן שהרי ראוים הן לשריפת קדשים קלים שהרי אכילתם בכל העיר ואם בא לעשות בעצי המערכה אין שומעין לו שמא ישארו מהם ויהנה בהם אחר שהם בביתו ויבא לידי מעילה:
+והצייקנין ר"ל אנשים שעינם צרה בממונם לא היו חוששין לבושת ומביאים אותו המעוט או הנותר לבירה ושורפין אותו שם מעצי המערכה וכן אמרו בגמ' שמי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים והוא מקום מחוץ לירושלים שממנו רואין את הבירה שורפו במקומו ואין מטריחין אותו לחזור אחר שנתרחק ממקום ראייתו אע"פ שאין מקומו מקום אכילת קדשים שמתוך הטורח הקלו בו ואם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה אם יש בו כזית או יותר ואע"פ שאין כאן אלא מיעוטו ופרשנו שבמיעוטו אינו צריך לשרפו לפני הבירה בזו הוא שאמרו מפני שסתם דבר זה הוא באכסנאי ואין לו עצים מצויים ודינו כצייקנים אבל אם היה מבני ירושלים ראוי לו שישרפנו בביתו בעצי עצמו אא"כ הוא מן הצייקנים:
+הפסח שיצא ר"ל חוץ לירושלים או שנטמא בארבעה עשר ישרף מיד בארבעה עשר שכל שפיסולו בגופו ישרף מיד אבל אם נטמאו הבעלים או שמתו והוא הדין אם משכו ידיהם הימנו תעובר צורתו וישרף בששה עשר שהרי בחמשה עשר יום טוב הוא ואין שורפין קדשים ביום טוב ומיד אין שורפין אותו הואיל ואין פסולו בגופו שכך אמרו כל שפסולו בגופו ישרף מיד אבל בדם כגון נטמא או נשפך ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה שמאחר שאין אכילת פסחים מעכבת שם קרבן כשר עליו ואין לשרוף קדשים כשרים עד שתעובר צורתן ור' יוחנן בן ברוקא סובר שאכילת פסחים מעכבת וכפיסולו בגופו הוא וישרף מיד ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא ויתבאר בגמ' שאין חילוק בזה בין שנטמאו או מתו קודם זריקת הדם או לאחר זריקת הדם ובברייתא יתבאר שדברים אלו בנטמאו כל בני החבורה אבל אם נטמאו או מתו מקצתם אם לא התחילו הטהורים עדיין לאכול זכו הם בחלקם של טמאים בין שהתחילו הטמאים לאכול בין שלא התחילו אבל אם התחילו כולם לאכול לא זכו הטהורים בחלק הטמאים אלא אוכלים חלקם וחלק הטמאים ישרף וכן היא בתלמוד המערב:
+העצמות כלומר שאינו יכול לשברן והמוח נשאר בהן ונעשה נותר וטעון שריפה אף עצמות עצמן טעונין שריפה מצד המוח שבתוכן שהרי אע"פ שעבר זמנו אסור לשבור בו עצם שלא אמרו בכשר ולא בפסול אלא בשלא היה לו שעת הכושר כמו שיתבאר והילכך אינו יכול לשברו כדי להוציא המוח ויתבאר בגמ' שאפילו מצאו נשבר ונחלץ המוח ממנו טעון שריפה אף העצם שמן הסתם הואיל ושבירת עצם אסורה בו לאחר זמנו נשבר והרי שמשו העצמות למוח שבתוכן שנעשה נותר ומתוך כך טעונין שריפה שכל ששמש לנותר כנותר:
+והגידין פי' בגמ' שלא נאמרה בגידי צואר שהרי עץ בעלמא הם ואין ראוים לאכילה עד שיהא בהם משום נותר וכן בגידי בשר הרכים לא נאמר שהרי בכלל בשר הם והיינו נותר ובגיד הנשה הסמוך לעצם לא נאמרה שמאחר שמן התורה אסו�� לאכלו אין בו משום [נותר] ואינו טעון שריפה אלא בגיד הנשה חיצון הסמוך לבשר שאיסורו מדברי סופרים ומכיון שאסור מדברי סופרים אסור לבשלו ולאכלו וכן להשליכו לכלבים אי אפשר שמאחר שמותר הוא מן התורה נעשה נותר ואמר עליהם ועל בשר הנותר ממנו ישרפו בששה עשר שהוא חולו של מועד שהרי אין שורפין קדשים ביום טוב ואם חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו לשבעה עשר שאין שריפת קדשים דוחה לא שבת ולא יום טוב שהשבת והיום טוב עשה ולא תעשה ושריפת הנותר אינו אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה:
+זהו באור המשנה וכולה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 82a
+
+כבר ביארנו במסכת תענית שמתוך שאינו בדין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו היו ממנים זקנים שבישראל לשם כל ישראל שיהו עומדין על התמידין ושאר קרבנות צבור לשם כל ישראל והיו קורין אותם אנשי מעמד וקבעו מהם עשרים וארבעה מעמדות כנגד עשרים וארבעה משמרות ועל כל מעמד ומעמד היו ממנין אחד שיהא ראש ומנהיג לכולם והתבאר בסדר עבודת התמידין שאחר שהקטיר המקטיר את הקטורת והיטיב המיטיב את הנרות יצאו להם ועמדו על מעלות האולם וכשיגיעו בין האולם ולמזבח נוטל את המגריפה וזורקה בין האולם למזבח והיא משמעת קול גדול והתבאר במסכת תמיד ל"ג א' שאותו הקול היה סימן להם לשלשה דברים הראשון שכל כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא השני שכל בן לוי ששומע את קולה יודע שאחיו הלוים נכנסים לשיר והוא רץ ובא השלישי שראש המעמד בא באותה שעה ומעמיד כהנים שבבית אב הטמאים שנסתלקו מן העבודה לשער המזרח שהוא מקום פרהסיא לכל שהרי הכל נכנסין דרך שם והיו עומדין עד שתשלם העבודה ולמה היו עושים כן נחלקו בה בסוגיא זו מהם מי שאמר כדי לביישן על שלא נזהרו מליטמא ומהם מי שאמר מפני החשד שהרואים מקומם נפקד ונעדר יאמרו שמחמת מלאכתם הם בטלים ונפקא מינה שאם היו אותם הטמאים מענגים ואינם בעלי מלאכה או שמלאכתם מלאכה קלה כל כך שאין בו מקום לחשד כגון הפשלת חבלים וכיוצא בה אין צריכין לעשות כך וכן הלכה:
+קדשים שנטמאו כלם בשריפה וכן כל שנפסלו ביוצא ר"ל ביציאה ממקום אכילתם וכן אם לן דמה ר"ל שלא נזרק ביום הזבח או שנשפך והרי אי אפשר עוד לזרקו או שיצא חוץ לקלעים וכן אימורי קדשים שיצאו מן העזרה וכן הזבחים שנשחטו בלילה כלן בשריפה וכל הנשרפין שריפתן במקום כשרותם קדשי קדשים ואימורין אף של קלים בעזרה ובשר קדשים קלים בכל העיר שהרי חומת העיר היא מחיצה שלו וכל חטאת חיצונה שהוזה דמה לפנים פסולה ותשרף והוא הדין לפנימית בחוץ ושאר הזבחים ששנה בדם כך הזבח פסול אלא שהבעלים נתכפרו וכל שפיסולו בגופו כגון פגול ונותר נשרף מיד ואם הוא מחמת דבר אחר אינו נשרף עד שתעובר צורתו כמו שביארנו וכל שנשרף משום אנינות מחמת דבר אחר הוא ואם כן חטאת ראש חדש האמור עליו בפרשת שמיני דרוש דרש משה והנה שורף לדעת האומר בתלמוד זבחים ק"א א' שמפני אנינות נשרפה כשנשרף ביומו מיהא הוראת שעה היתה ומ"מ עיקר הדברים כדעת האומר שם שמפני טומאה נשרפה שאלו מפני אנינות היה להם לאכלה מבערב שאין אנינות (תופס לשון) לילה מן התורה כמו שיתבאר במקומו:
+
+Daf 82b
+
+כבר ביארנו במשנה שזה שנאמר בה שכל שנטמאו בעלים תעובר צורתו לא סוף דבר לאחר זריקה שהיה לבשר שעת הכושר הואיל ונזרק הדם קודם שנטמאו בעלים וכן שנפטרו בעלים מפסח שני אלא אפי' לפני זריקה שהרי אמרו בדם ובבעלים תעובר צורתו ודם פירושו שלן או נטמא או נשפך וזו לפני זריקה היא:
+כהן הדיוט אונן שעבד חלל אבל כהן גדול מקריב אונן אלא שאינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב כמו שיתבאר במקומו:
+
+Daf 83a
+
+פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין דמן ניתן לפנים והאוכל מהן כזית לוקה שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד ר"ל שדמה ראוי לבא לשם לא יאכל ואם נטמאו או נפסלו ביציאת חוץ קודם שהגיע זמנן לצאת מן העזרה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה שריפתם בעזרה ואם נטמאו אחר שיצאו מן העזרה נשרפין בהר הבית ומקום שריפתם בשלא אירע בהם פסול הוא חוץ לירושלים בבית הדשן ולמדת לפי דרכך שמקרא זה ר"ל וכל חטאת אשר יובא מדמה פירושו על חטאות הנשרפות ליתן לאו על אכילתן ואע"פ שבקצת מקומות העמידוהו בחטאת חיצונה שאם הוזה דמה לפנים יהא פסול כמו שכתבנו למעלה אפשר שהוא משמש לשתיהן לזו ללאו ולזו לפסול או שמא זו השניה יוצאה לנו ממה שנאמר בשעיר ראש חדש ששרפו כמו שהוזכר בפרשת שמיני הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה שמשמעו שאם הובא פסול כמו שהתבאר:
+הנותר והפגול אע"פ שאין בהם טומאה מחמת עצמן חכמים גזרו עליהם שיטמאו את הידים והעצמות אע"פ שאין ראוים לאכילה וכל שאין ראוי לאכילה אין בו משום נותר מ"מ כל שיש בהן מוח ונשאר המוח בתוכן ונעשה נותר אף העצמות מטמאין הואיל ונעשו מקום מושב ובסיס לדבר האסור אע"פ שהעצם סתום מכל צדדיו וכן בפגול:
+המותיר בפסח אפי' בטהור אע"פ שעבר בלאו אינו לוקה שהרי ניתק הוא לעשה וכן השובר עצם בפסח שנטמא או נפסל אינו לוקה שלא נאמר ועצם לא תשברו בו אלא בכשר במה דברים אמורים כשלא היתה לו שעת הכושר כגון שנשחט במחשבת חוץ לזמנו או נטמא קודם זריקה וכיוצא בזה אבל אם היתה לו שעה הכושר אע"פ שנפסל כגון שנותר או נטמא לאחר זריקה או נפסל ביוצא יש בו משום שבירת עצם:
+זה שביארנו בעצמות הפסח שטעונין שריפה פירושו בעצמות שיש בהן מוח שהמוח שבהן בא לידי נותר אבל עצמות שאין בהם מוח אין טעונין שריפה אלא משליכן ודיו ולא סוף דבר בעצמות שיש בהן מוח עכשיו אלא אע"פ שמצאם חלוצים ר"ל שנחלץ המוח מהם שמן הסתם הואיל ונאסרו בשבירה לא נחלצו מן המוח אלא לאחר זמנן וכבר נעשה המוח שבהם נותר והם שמשו לנותר ועצמות שאר קדשים אם מצאן חלוצים אין טעונין שריפה שמן הסתם בתוך זמן אכילתם נחלצו ולא בא המוח לידי נותר והעצמות לא שמשו לנותר הא אם נמצאו סתומין אף בשאר קדשים טעונים שריפה מחמת ששמשו לנותר ומ"מ אם מצא מהם ציבורין ומצא העליונים חלוצים בשאר קדשים אינו מחזיק את כלם בחלוצים מן הסתם אלא צריך לבדוק אם נחלצו התחתונים ובפסח מיהא אין כאן בדיקה שאף החלוץ טעון שריפה כמו שביארנו:
+זהו פסק הנראה לנו בדין זה וגדולי המחברים סתמו בה את דבריהם עד שלא נתברר לנו אם כונו לדרך זו אם לאו:
+
+Daf 83b
+
+גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה בין בירך של ימין בין בשל שמאל ואינו אסור מן התורה אלא את שעל הכף הא שאר הגיד שלמעלה מן הכף או שלמטה הימנו אינו אסור אלא מדברי סופרים וכן שמנו של גיד מותר אלא שסופרים נהגו בו איסור וגידי הצואר מתוך קשיים אינם ראוים לאכילה ואין נמנין עליהן בפסח ואין בהם משום נותר ושאר דברים שבשמועה כבר ביארנום במשנה:
+כל מקום שיש עשה ולא תעשה ואי אפשר לקיים את שניהם יבא עשה וידחה את לא תעשה ובלבד שיהא העשה מתקיים בשעת עקירת הלאו ומ"מ אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ומתוך כך אין שריפת קדשים דוחה שבת ויום טוב שהרי כתוב בהן שבתון שהוא עשה כלומר שבות ולאו של מלאכה ואין עשה של שריפה דוחה את שניהם:
+אע"פ שהותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב מכשירי אוכל נפש מיהא אין דוחין יום טוב יש מהן אף באי אפשר להם מבערב ויש מהם דוקא באפשר להם מבערב וכבר ביארנו הכל במקומו במסכת יום טוב שנאמר עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב:
+
+Daf 84a
+
+הצרעת דוחה את העבודה ר"ל שלא לעבוד על ידי מצורע ועבודה דוחה שבת ומילה אף שלא בזמנה דוחה את הצרעת לקוץ אף במקום בהרת ואעפ"כ מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת אע"פ שהוא נדחה מפני העבודה:
+המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ובראשי כנפים והסחוסים השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים אבל המותיר והשובר בטמא אינו לוקה ארבעים אמר הר"ם ראשי כנפים הם אותם הגידים הקשים שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרים אותם הפרקים באותן הגידים והסחוסין מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף וטעם לוקה ואינו לוקה עוד יתבאר במסכת מכות:
+אמר המאירי כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך פי' בא לבאר עכשיו שיש עצמות שהם רכים ונלעסים היטב בין השינים ואמר עליהם שאינם נקראים עצם ללקות עליהם בשבירתם ובלעיסתם אלא נאכלים כשאר הבשר ונמנין עליו כעל שאר הבשר ועל זו הוא אומר כל הנאכל וכו' ופי' בגמ' כן כל שהעצמות רכים כל כך שאפי' בשור שהוא גס שבבהמות ושכבר הוקשו עצמותיו לגמרי עד תכלית מה שאפשר להם להתקשות אותן העצמות אוכלין בו בשליקה כלומר אחר שנתבשל בשול גדול הנקרא שליקה שהוא יותר מבשול בינוני יאכל עכשיו בפסח בגדי הרך או בטלה אע"פ שהוא צלי ואע"פ שכיוצא בו בשור לא היה נאכל בשול בינוני וכל שכן בצלי ואין בו משום שבירת עצם וכן שנמנין על כזית מהם כעל שאר הבשר ומה הן עצמות אלו ראשי הכנפים והסחוסין וכנפים פירושו בכאן קצוות כלומר ראשי העצמות שיש בהרבה מהן קליפה דקה של עצם ואדם נוטלה בשיניו ולועסה והסחוסים הם תנוכי האזנים ושאר מיני עצמות רכים ודקים שבראש הכתף ובראש צלעות השדרה הסמוך לחזה ובשאר מקומות ונקראים קורדשידור אבל שאר העצמות שאין נאכלין בשור הגדול אף בשליקה אין נאכלין בגדי זה אע"פ שמתוך רכותם נלעסים היטב ואם אכל מהם לוקה משום שבירת עצם ואין צריך לומר שאין נמנין עליהן:
+השובר את העצם בפסח טהור לוקה אבל השובר בטמא אינו לוקה שנאמר ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול וכבר פרשנוה דוקא בשלא היה לו שעת הכושר כגון שנטמא לפני זריקה:
+וכן המותיר בטהור כלומר אף בטהור אינו לוקה אם מפני שלאו שאין בו מעשה הוא אם מפני שהוא ניתק לעשה ואין מפני התראת ספק ומצד שכל שעה יכול לומר לו עדיין יש שהות לאכול ואי אפשר לצמצם להתרות בשעת עליית עמוד השחר שמ"מ התראת ספק שמה התראה למפרע ללקות עליה בשעבר הזמן כמו שביארנו במקומו:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+יש בבהמה גידים רכים וראוים לאכילה בעוד שהבהמה ילדה ורכה כגון טלאים וגדיים ועגלים אלא שסופן להתקשות כשתגדל ותזדקן עד שלא יהו ראוים לאכילה כלל כגון גידי צואר וגידין אלו אינן בשר לימנות עליהם בקרבן הפסח אע"פ שעכשיו ראוים לאכילה שהולכין בהם אחר הראוי להיות בסופן ואינם בכלל בשר ואע"פ שאף בזקנותן נאכלין אף בשור גדול בשליקה מ"מ אין נאכלין אלא בדחק ולא שמה אכילה:
+במסכת חולין יתבאר שיש עורות שהם כבשר לטמא טומאת אוכלין ויש שאינן כבשר ועור הראש של עגל אפי' רך שברכים כגון שהוא יונק אינו נדון כבשר ואינו מטמא טומאת אוכלין:
+כבר ביארנו בפסח שנטמא או נפסל שכל שהיתה לו שעת הכושר אע"פ שעכשיו אינו ראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם וכל שלא היתה לו שעת הכושר אין בו משום שבירת עצם מ"מ פסח הבא בטומאה בהיתר כגון שנטמא הצבור אפי' נטמאו קודם זריקה חייב שהרי מ"מ ראוי לאכילה הוא וכל שחייב משום שבירת עצם חייב בין ששברו בליל חמשה עשר או מבעוד יום או לאחר כמה ימים אע"פ שבשעת שבירה אינו בר אכילה ומתוך כך שורפין עצמות הפסח עם שאר הבשר כדי שלא יבא לידי תקלה:
+
+Daf 84b
+
+השורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם ואעפ"כ אין מניחין גחלת על ראש העצם כדי שינקב ראשו ויצא מוח שבתוך העצם דרך הנקב אם שמא מחמת הגחלת יפקע העצם במקום אחר ונמצא גורם לו שבירה אם מפני הפסד קדשים שאי אפשר שלא יפסד קצת המוח בשריפתו ומוטב שיפסל מאליו בנותר ולא יפסידהו הוא בידים ומתוך כך אין נמנין על מוח שבקולית שהוא סתום משני ראשיו שהרי אין יכול להוציאו בלא שבירת עצם או שריפתו שהיא אסורה מטעם שכתבנו ומ"מ נמנין על מוח שבראש הואיל ויכול להוציאו דרך האף בלא שבירת עצם:
+כבר ביארנו שהפסח נפסל ביוצא יצא אבר ממנו חוץ למחיצתו אותו אבר אסור והשאר מותר ומאחר שהיתה לו שעת הכושר אף הוא יש בו משום שבירת עצם יצא מקצתו ונפסל אותו מקצת היוצא כיצד הוא עושה בבשר חותך את הבשר היוצא לחוץ ומשליכו עד שמגיע לעצם ואח"כ קולף הבשר שעל מקצת האבר שבפנים מסביב העצם עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני העצמות וחותך העצם בפרק והבשר אוכל ממנו מה שבפנים ושורף מה שהשליך ממנה בחוץ:
+פסח שעשאו נא או מבושל הרי הוא כנפסל בטומאה ויציאה חוץ למחיצתו ולוקה עליו משום שבירת עצם שהרי היתה לו שעת הכושר אבל אם שבר את עצם האליה שהיא קרבה עם האימורין הואיל ולא נראית לאכילה לעולם אין בו משום שבירת עצם ואין חייבין על שבירת עצם אא"כ יש עליו כזית בשר או שיש בתוכו כזית מוח וכל שיש עליו כזית בשר באיזה מקום שבו אע"פ ששברו שלא במקום הבשר ובמקום ששברו אין בו כלום חייב הואיל ואותו עצם יש בו כזית בשר באיזה מקום שבו:
+
+Daf 85a
+
+כבר ביארנו בפגול ונותר שאע"פ שאין להם טומאה מצד עצמן חכמים גזרו עליהם שיהו מטמאין את הידים ושיעור טומאה זו בכביצה ואע"פ שאיסור אכילתם בכזית שיעור טומאתם מיהא אינו אלא בכביצה כשאר אוכלין וטעם טומאה זו בפגול משום חשדי כהונה שחשודים לפגל את הקרבן משום איבת בעלים ולפיכך תקנו שיהא מטמא את הידים להטריחו בהטבלתן כדי שיחוס על טרחו ולא יפגל ובנותר משום עצלי כהונה המתרשלים באכילת קדשים ואין בזה חילוק בין קרבן פסח לשאר קדשים אבל היוצא והוא הבשר שיצא חוץ למחיצתו בקרבן הפסח אינו מטמא את הידים כלל שאין לגזור עליהם כדי שיזהרו בכך שבני חבורה זריזין הם ומזרזין זה את זה שלא להוציא ממנו חוץ לחבורה ובשאר קדשים הדבר ספק וספק טומאת ידים טהור:
+טומאת בית הסתרים אינה מטמאה ואי זו היא טומאת בית הסתרים כגון שתחב אדם טומאה בכוש לתוך גרונו של טהור ולא נגעה בלשונו או בחכו או שהכניסה במעי האשה ולא נגע בבשרה אלא בפנים אין האיש או האשה שהוכנסה הטומאה לתוכם טמאים שמגע בית הסתרים אינו כלום וכבר כתבנו מדין זה במסכת חולין פרק מקשה ובמסכת נדה פרק דופן וכן כל מגע שבחבור כגון שתאמר דרך משל אם היה האבר היוצא מטמא מגעו עם האבר הסמוך לו שלא יצא מגע בית הסתרים הוא ואין אומרין בזה חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ר"ל שאינו חבור ואינו נקרא מגע בית הסתרים וכן אוכל הנפרד שנתקבץ אינו חבור ליטמא כלו במגע קצתו ומ"מ מצטרף הוא לכביצה לטמא אוכלין אחרים אם נטמא הוא כלו כמו שיתבאר במקומו:
+
+Daf 85b
+
+כל שביארנו ביוצא שהוא נפסל פירושו בכל אחד למחיצתו הראויה לו ושלש מינים הם קדשי קדשים חוץ לעזרה וקדשים קלים חוץ לחומת העיר ובשר הפסח אפי' בחוץ לבית שנאכל בו ולא סוף דבר בחוץ לבית אלא אפי' מחבורה לחבורה בבית אחד וכל שהוציא מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיעקור מזו ויניח בזו הוצאה כתובה בו כשבת ולפיכך צריך עקירה והנחה כשבת אבל פרים הנשרפים אע"פ שהוצאה כתובה בהם אין צריכין הנחה לטומאתם והוא שפרים הנשרפים היו נשרפים חוץ לשלש מחנות וסובלים היו אותם במוטות וכל שיצאו חוץ לחמת העזרה שהוא המחנה הראשון נטמאו הנושאים טומאת בגדים ואם יצאו הראשונים ההולכים לפי המוטות ולא יצאו עדיין האחרונים הראשונים שיצאו מטמאין בגדים והאחרונים שלא יצאו אין מטמאין עד שיצאו הא כל שיצאו טמאים אע"פ שלא הונח ואין צריך להעמידה בהוציאום דרך גרירה שיש שם הנחה אלא אף בלא הנחה ויש פוסקים דוקא בגרירה ולא יראה כן:
+המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר אבר שיצא מקצתו חותך עד שהוא מגיע לעצם וקולף עד שמגיעו לפרק וחותך ובמוקדשין קוצץ בקפיץ שאין בו שבירת עצם מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ והחלונות ועובי החומה כלפנים אמר הר"ם קדשי הקדשים אינן נאכלין אלא בעזרה בלבד וקדשי קלים בכל העיר והפסח בחבורתו בלבד כי השם צוה בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית ואלו הגדרים שנתן מקצתן כלפני' ומקצתן כלחוץ כוללים השלשה ר"ל העזרה והמחנה וחבורת הפסח והשם אמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו וקבלנו כי ענין זה הכתו' שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו שהיא בשדה והיא טריפה כאלו אמר ובשר שיצא לשדה טריפה היא ולפיכך כשיוציא אדם מבשר קדשי הקדשי' חוץ לעזרה או כלום מבשר קדשי קלים חוץ לירושלים או כלום מבשר הפסח חוץ לבית נאסר אותו הבשר שיצא והוא אסור באכילה וכשיצא מקצת האבר מן הפסח אי אפשר לחתוך העצם ממקום היוצא מפני שמנענו הכתוב ועצם לא תשברו בו ומפני זה חותכין הבשר היוצא מזה העצם וקולף הנשאר מן הבשר הפנימי ואוכלו ומגלה הפרק ומשליך העצם כולו שלם ומה שעליו מן הבשר מה שיצא ממנו חוץ אבל בקדשים כשיצא מקצת האבר חותכין אותן כל מה שיצא מן הבשר והעצם וקופיץ הוא סכין גדול ואגף מקום הדלתות כשסוגרין אותן הדלתות נבדל החיצון מן הפנימי:
+אמר המאירי אבר שיצא מקצתו וכו' כבר ידעת שכל בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו נאסר וטעון שריפה שכך מצינו בשעיר ראש חדש שבשמיני למלואים שאמר להם משה הן לא הובא את דמה כלומר ששאל להם אם הוזה מדמה בפנים שאלו כן היה ראוי לישרף שכל חטאת חיצונה שהזה מדמה טעון שריפה וכן שאל להם אם יצא לחוץ שאלו כן היה ראוי גם כן לישרף והם השיבוהו בשתיהן שלא הוזה מדמה בפנים ולא יצא לחוץ והוא שאמר הן לא הובא את דמה כו' כלומר אחר שלא הוזה מבפנים וכן שבמקום הקדש היתה ולא יצאה לחוץ למה נשרפה ומדוע לא אכלתם וכו' עד שהשיבוהו אם מפני טומאה אם מפני אנינות על הדרך שכתבנו למעלה וכבר ביארנו בסמוך ששלשה מקומות הם מוגבלים בקדשים שיציאתם משם מביאתם לידי כך והם חומת העזרה לקדשי קדש��ם וחומת העיר לקדשים קלים וחומת הבית לבשר הפסח שנ' לא תוציא מן הבית ולא בית דוקא אלא ממקום החבורה:
+מעתה פסח שיצא מקצת אבר אחד ממנו חוץ למחיצתו ר"ל ממחיצת החבורה והוא צריך לחתוך היוצא לשריפה ולהתיר הנשאר ולחתכו אי אפשר שהרי אסור בשבירת עצם כיצד הוא עושה חותך את הבשר היוצא לחוץ בצמצום עד שמגיע לעצם ומניחו וקולף הבשר הנשאר בפנים על האבר מסביבות האבר עד שמגיע לפרק והוא מקום שמתחברים בו שני העצמות וחותך שם הגידים שמחברין אותם שאין בהם משום שבירת עצם ומשליך כל האבר ואוכל הבשר שקלף מעליו ושורף אותו שכבר חתך מעל מקצת היוצא לחוץ ואין צריך להעמידה בשאין כזית בשר על אותו עצם לומר שאלו כן טמא הוא ומטמא כל מה שבפנים שהרי יוצא בפסח אינו טמא כמו שביארנו בסמוך הואיל ובני חבורה זריזים הם לא גזרו בכך ובמוקדשין ר"ל בקדשי קדשים שיצא מקצת האבר חוץ לעזרה ובקלים חוץ לחומת העיר הואיל ואין בהם משום שבירת עצם קוצץ (בכפיס) [בקופיץ] במקום המצומצם ליציאת חוץ עצם ובשר כאחד:
+ושמא תאמר בזו מיהא מה הועלנו והרי נטמא בו מספק שהרי היוצא בשאר קדשים נסתפקנו בו למעלה אם גזרו בו טומאת ידים אם לאו וכל שמטמא את הידים מטמא בקדש אפשר שמאחר שהופקעה ממנו טומאת ידים שהרי כל ספק טומאת ידים טהור הופקעה ממנו כל טומאה או שמא באבר שאין עליו כביצה בשר או מוח שאין טומאה לפחות מכביצה באוכלין כמו שביארנו:
+מן האגוף לפנים וכו' פי' דרך העולם שעושים באמצע האסקופה העליונה שבפתח בחציה שכנגד חוץ בנין או עץ בולט על פני כל רוחב הפתח שהדלת דופק עליו והוא הנקרא אגוף וכשהדלת נסגר בשאר האגוף עם חצי עובי הכותל מבחוץ ומקצת עובי הכותל לפנים והדלת מבדלת בין חיצון לפנימי ואמר שאם יצא מן האגוף ולחוץ כלחוץ ונאסר וממנו ולפנים כלפנים ומותר ומקום האגוף עצמו אם הוא כלפנים או כלחוץ לא נתברר כאן ולפי מה שיתבאר בגמ' כל שבשערי חומת העזרה בקדשי קדשים כלפנים שכל שערי העזרה נתקדש עביין בקדושת עזרה חוץ משערי נקנור שלא נתקדשו ופירשו הטעם מפני המצורעים שעומדים שם תחת האגוף ביום שמיני לספירתם אלא שחייבים להביא כפרתם כדי להכניס שם בהונותיהם לחלל העזרה שמן הדלת ולפנים להזות עליהם כסדר הכתוב בהן בפרשת זאת תהיה שהתירה להם תורה לענין זה ביאה במקצת אע"פ שהם עדיין מחוסרי כפרה ושביאה במקצת שמה ביאה לחייב עליה בשאר מקומות שהרי אם היו עומדין חוץ לאגוף כלו לא היתה ידם משגת לפנים ואין קרוי לפני ה' אלא בחלל העזרה שמן הדלת ולפנים ולהוציא הדם אי אפשר שהרי נפסל הוא ביוצא אבל שערי ירושלים לקדשים קלים או של נקנור לקדשי קדשים תחת האגוף עצמו כלחוץ ששערי ירושלם גם כן לא נתקדש עביין לקדושת ירושלם מפני המצורעים שלפעמים מצטערים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ועומדין להם עד הדלתות ונמצאו עומדים תחת האגוף:
+החלונות ר"ל שבחומת ירושלים ועובי החומה כלו כלפנים ואוכלין שם קדשים קלים וזו של חלונות פרשוה בגמ' בשאינן גבוהות יותר מקרקע ההיכל שאלו כן הרי הן כגגין וגגות שבירושלים לא נתקדשו לאכילת קדשים אא"כ הם נמוכים כשיעור קרקע ההיכל ואף בחומה פירושה בבר שורה כלומר חומה קטנה שסמוכה לחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע העזרה אבל החיצונה שהיא גבוהה על קרקע העזרה לא נתקדש עביה:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:
+אע"פ שבמש��תנו אמרו שמאגוף ולחוץ כלחוץ לענין תפלה נחלקו במן האגוף ולחוץ אם כלחוץ אם כלפנים שלדעת רב כלחוץ ולדעת ר' יהושע כלפנים ואף הפוסקים נחלקו בפסק זה ופרשוה גדולי הרבנים לענין צרוף עשרה ונמצא לפירוש זה שלדעת הפוסקים כרב כל שהוא מן האגוף ולפנים מצטרף לעשרה ומן האגוף ולחוץ אינו מצטרף ויש פוסקים כר' יהושע שאמר שאף מחיצת ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים שאין פרגוד ננעל בפני הקב"ה והכל גלוי לפניו ואף מן האגוף ולחוץ מצטרף ויש שואלין בה והרי אמרו בערובין פרק גגות צ"ב ב' צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן כלומר שהרי צבור שהוא עיקר הוא בגדולה שהיא עיקר גם כן ושליח צבור שהוא בקטנה נחשב כאלו היא עמהם אבל אם צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהצבור עיקר ושליח צבור שהוא בגדולה אינו נחשב כאלו הוא עמהם אלמא שהמחיצה מפסקת:
+ומתוך כך י"מ שזו שבעירובין הוא שנאמרה לענין צירוף כגון שאין במקום ששליח צבור לשם וכל שיש מחיצה בנתים אין מצטרפין אבל זו שבכאן נאמרה לענין שהיחיד עומד בחוץ יכול לענות לקדיש וקדושה והרי שיש במקום ששליח צבור לשם עשרה ויוצא בה ידי חובת תפלה צבור וקדיש וקדושה וברכו ושאר דברים שאין נאמרין ביחיד ולדעת האומר כלחוץ אינו יכול לענות אע"פ ששליח צבור יש עמו עשרה ואינו יוצא ידי חובת תפלת צבור והלכה כר' יהושע וכן כתבוה ופרשוה גדולי המפרשים והוא שאמרו בברכת כהנים במסכת סוטה ל"ח ב' שאף אותם שיש מחיצה בנתים בכלל הברכה ואפי' לא נפרצה לה ושאין שם פתח ואפי' רחוק ממנה כל שקולו של שליח צבור נשמע לשם ולענין צירוף מיהא דוקא בצבור בגדולה ושתהא האחרת נפרצת לה במלואה או שהפרצה ביתר מעשר ואלמלא כן אע"פ שיש שם פתח אין בה צירוף וכל שכן מבית לעליה ויש לפרש שאף זו לענין צירוף לומר לדעת ר' יהושע שכל שהוא תחת הפתח ואע"פ שהוא מן האגוף ולחוץ מצטרף הא לענין יציאת ידי חובת תפלת צבור כלם מודים שכל שקולו נשמע יוצא בו ידי חובתו ואע"פ שלענין פסק אפשר שכך הוא לענין פירוש מיהא אינו נראה שאם כן היה לו לומר אף מן האגוף ולחוץ לענין תפלה כלפנים ולא היה לו להחליט ולומר אפי' מחיצה של ברזל ושמא כנגד מחיצת הדלת אמרה ודרך גוזמא אמר שאפי' היתה של ברזל הואיל והוא תחת פתחו של אותו בית ואע"פ שעומדת לינעל מצטרף:
+ולחכמי הדורות ראיתי שפרשו גם כן זו של ר' יהושע לענין צירוף אלא שדעתם שלא נחלק ר' יהושע אלא על העומד כנגד הפתח בחצר שלפני הבית כדין שתי חבורות האוכלות בבית אחד ומקצתם רואים אלו את אלו שמצטרפין שלדעת רב הפתח מפסיק ואינו כשתי חבורות שבבית אחד ולר' יהושע כיון שדיורי הבית בחצר כבית אחד הוא וכל שמקצתן רואין זה את זה מצטרפין ואע"פ שהפתח עומד לינעל על זו הוא אומר אפי' מחיצה וכו' וכמו שפרשנו אבל כל שהם בתים חלוקים שכותל מפסיק אע"פ שפתח פתוח ביניהם הואיל ודיורין חלוקים הם אין מצטרפין לעולם וכי ההיא דעירובין תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין אחד בגדולה ותשעה בקטנה אין מצטרפין ואף זו דוקא בחצר קטנה שלפני הבית או שהוא בתוך הבית אבל שני בתים לא אע"פ שפתח פתוח ביניהם ואע"פ שלענין זימון בשתי חבורות שהזכרנו שמצטרפין אמרו בתלמוד המערב לשני בתים נצרכה כבר פרשוה שם כשנכנסו מתחלה לכך ר"ל שאמרו ניזיל ניכול נהמא בדוך פלן וכל שהוא כן ורואין מקצתן אלו את אלו מצטרפין הא תפלה דוקא בבית אחד כדרך שהזכרנו ואף לענין זמון הם מפקפקין בה ממה שאמר�� שם אלין דבי נשיאה מה נתעבד לון כבית אחד או כשני בתים אם היה דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין אלמא כל שני בתים אין מצטרפין וכן ראיתי עוד שם ר' ברכיה מקים לאמוריה על תרעא מציעיא דבי מדרשא ומזמן על אלין ועל אלין ומ"מ מבית לחצר מצטרפין אף אם החצר גדולה שדיורי בית בחצר לעולם ונראה שאף לתפלה כן וזו שבערובין בששתיהן חצרות ולדעת זה לקדיש ולקדושה וליציאת ידי חובת תפלת צבור ודאי עונה ויוצא אלא שאף הם ראיתי [שהשוו] את זו לזו לומר שאינו יכול לענות שום דבר שבקדושה ואין הדברים נראין:
+גגין ועליות שבירושלים לא נתקדשו בקדושת העיר לאכול בהן קדשים קלים וכן גגין ועליות שבעזרה לא נתקדשו בקדושת העזרה לאכול בהם קדשי קדשים אא"כ היו הגגות שוות לקרקע העזרה ושמא תאמר אם כן מהו שאמרו כזיתא בפסחא והללא פקע איגרא כלומר שמרוב ההמיה שהיתה שם באכילת כזית מן הפסח ובקריאת ההלל דומה כאלו הגגים מתבקעים שהדבר מוכיח שאוכלין היו את הפסח בגגים אינו כן אלא בקרקע היו אוכלין וקורין את ההלל בגגות ואע"פ שאמרו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ופרשו בו אפיקו מאני כלומר שלא יעקרו מחבורה לחבורה לומר הוציאו כליכם מכאן ונלך לאכול עוד בחבורה פלונית ענינה לאכילה אבל שלא לאכילה כגון לקריאת ההלל רשאי ומ"מ עליות שבהיכל נתקדשו שנאמר ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו ואת גנזכיו ועליותיו וחדריו ובית הכפרת וכתוב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כלומר שהכל היה במראה הנבואה ולא עוד אלא שעליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים שבית קדשי הקדשים כהן גדול נכנס בו פעם אחת בשנה ביום הכפורים לקטורת ולהזאת בין הבדים ועליית בית קדשי הקדשים אין נכנסין אלא פעם אחת בשמיטה לראות מה היא צריכה לחזק את בדקה ועל זו אמרו דרך תימה על מי שהקשה מן ההיכל לשאר המקומות שבבית אטו מהיכל ניקים ונותיב כלומר וכי עומד אדם להקשות מן ההיכל לשאר המקומות שאני היכל דכתיב ויתן דוד לשלמה וכו' על הדרך שביארנו:
+
+Daf 86a
+
+מעתה הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות בחול שתוכן חול כמו שביארנו במסכת יומא אם היו גגותיהן שוות לעזרה גגותיהן קדש ואם אינם שוות אף הגגות חול ואם היו בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש וגגותיהן חול אחר שהן בתחום של חול אפילו היו שווים לקרקע העזרה וכן תוכם קדש אע"פ שגגותיהן שוים לקרקע העזרה ואע"פ שכל כיוצא בזה מחלות הם ומחלות לא נתקדשו לא נאמר כן אלא במחילות הפתוחות להר הבית אבל הפתוחות לעזרה קדש הם ואם היו פתוחות לחול אף אותם שבעזרה חול ובעל קרי נכנס בהם הואיל ונמשכות תחת הקרקע עד שפתוחות למקום חול מעתה גגין של היכל אין אוכלין בהם קדשי קדשים ולא שוחטין בהן את הקלים שנשחטים בכל מקום שבעזרה ואע"פ שעליותיו נתקדשו בעליות הוא מפני שהוזכרו במקרא כדכתיב ואת גנזכיו ועליותיו אבל גגין שלא הוזכרו לא:
+ולא נאמרו בגגין של היכל שהן קדש אלא לנתינת קצת כלי קדש הצריכים לבנין לשם והוא שאמרו לאותן שתי אמות שבשושן הבירה וענין זה הוא שכשעלו בימי עזרא צוה להם המלך שיעשו צורת שושן הבירה בבנינם שיהיו זוכרים שמשם יצאו ולא ימרדו במלכות וציירוה על שער מזרחי של הר הבית ונתנו שם שתי מקלות של מדה לבנין במדה אמות אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מזרחית דרומית שזו שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתרה על של משה שהיא בת ששה טפחים חצי אצבע וזו של קרן מזרחית דרומית היתה יתרה על חברתה חצי אצבע ונמצאת יתרה על של משה אצבע ולמה הרי עושין כן כדי שיהיו האומנין מחשבין שכרם במנין אמות למנין הקטנה ר"ל של משה וישלימו מלאכתם בגדולה כדי שיותרו משלהם אותו המותר ליזהר שלא יבאו לידי מעילה לעשות מלאכתם בצמצום שמא יחסרו מן המותנה ויבאו לידי מעילה ושמא תאמר שתים למה והלא די היה להם בשל משה ובאחת מאלו שיהו מחשבים שכרם בשל משה ומשלימין באחת טעם הדבר שכל שהיו בונים בשל זהב וכסף בשולחנות וטבלאות וכיוצא בהם היו מחשבים בשל משה ומשלימין באותה שיתרה על של משה חצי אצבע וכשהיו בונים שאר בנינים של אבנים בכותלים ומחיצות שאין הבנין יקר כל כך מחשבין בשל משה ומשלימין באותה שהיתה יתרה על של משה אצבע שלם:
+המשנה התשיעית והכוונה בה בענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכי' את פניהם הלך ואוכלין ואלו הופכי' את פניהם הלך ואוכלי' והמיחם באמצע וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שהוא מגיע אצל חבורתו ואוכל והכלה הופכת את פניה ואוכלת אמר הר"ם הכלה מתביישת מן החבורה ולפיכך יש לה להחזיר פניה מן החבורה ותאכל מה שלא התירו לשמש לעשות כן:
+אמר המאירי שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד וכו' צריך שתדע שר' יהודה ור' שמעון נחלקו בענין אכילת הפסח והוא שלדעת ר' יהודה פסח אחד נאכל אף לשתי חבורות בשני מקומות אם שתקבע כל אחת מקומה בבית זה אם אפילו בשני בתים אבל אדם אחד או חבורה אחת אין אוכלין אותו בשני מקומות אלא במקום שהתחילו לו לאכול יגמרו והוא סובר בבית אחד יאכל בית ממש כלומר שלא יאכל ממנו אדם אחד או חבורה אחת בשני מקומות ור' שמעון סובר שנאכל הוא לחבורה אחת אף בשני מקומות אבל לא פסח אחת לשתי חבורות ובית אחד הוא סובר בפירושו בחבורה אחת כתרגומו של אונקלוס ועל זה נאמר בגמ' מר סבר יש אם למקרא ר"ל ר' יהודה ומר סבר יש אם למסורת ר"ל ר' שמעון כלומר לפי' שמסר בו המתרגם ואין זה כשאר מסורות הנאמרים בתלמוד לשנות את הקריאה שאלו כן כבר מצינו לר' שמעון שסובר יש אם למקרא כמו שהתבאר בראש סנהדרין ב' א' או שמא יש לפרש שכלם סוברים בבית שהיא חבורה ומר סבר יש אם למקרא על ר' שמעון כלומר יאכל שהוא לשון נפעל וסובב על הפסח שיהא נאכל בחבורה אחת אף בשני מקומות ולא בשתי חבורות ור' יהודה סובר יש אם למסורת והרי הוא אומר יאכל לשון פעל קל ומוסב על האוכל שלא יאכלנו אלא בחבורה אחת וזהו במקום אחד אבל הקרבן נאכל אף בשני מקומות כל חבורה במקומה ופירשו בגמ' שמשנתנו כדעת ר' יהודה היא שנויה:
+ומעתה אתה צריך לפרש בה שתי חבורות שהיו אוכלות פסח אחד בבית אחד אלא שכל אחד קבעה מקומה לעצמה בייחוד ואמר שאין צריך שיהו מכונים פניהם זה לזה עד שיהו נראין כחבורה אחת אלא אף אם רצו אלו הופכין פניהם לכאן ואלו לכאן שהרי נאכל הוא אף בשתי חבורות ולא נאסר אלא שאדם אחד או חבורה אחת לא תאכל ממנו בשני מקומות:
+ומה שאמר אח"כ והמיחם באמצע וכשהשמש עומד וכו' הוא שהיה דרכם למזוג את יינם במים חמים כמו שביארנו במסכת ע"ז והיו רגילים כשהיו הרבה חבורות בבית אחד להיות מצמצמים להספיק לכלם במדורה אחת ובשמש אחד שיהא מחמם מים חיים לכלם למזוג בה כל אחד את יינו והמים היו צריכין לעמוד כל אותו זמן במדורה כדי שלא יצטננו והשמש מ"מ נמנה באחת מן החבורות ואינו רשאי לאכול חוץ ממקום חבורתו והיו נותנין את המיחם באמצע להיותו שוה לכלם ואמר שכשהשמש עומד להזמין מים לאותם שבחבורה האחרת והמאכל לתוך ��יו קופץ את פיו שלא יראה כאוכל כלל שאלו כן הרי נמצא אוכל בשני מקומות ותכף שמזג מחזיר את פניו כלפי חבורתו בקמיצת פיו שלא יחשדוהו בני חבורתו ועומד בקמיצתו עד שמגיע לחבורתו ויאכל:
+והכלה הופכת את פניה אע"פ שבשעת ישיבה בשלחן ועשיית הסדר היו פניה מכוונות לחברותיה בשעת אכילה רשאה להפוך פניה ולאכול מפני שהיא בושה מלאכול בפני הכל ואין גוזרין מחשש שנוי מקום אע"פ שבאחרים יש לגזור כן שמתוך בשתה הקלו בה:
+ומ"מ לענין פסק הלכה כדברי שניהם להחמיר ואין הפסח נחלק ליאכל בשתי חבורות אלא בחבורה אחת לבד וכן אותה חבורה משהסבו אין רשאין לשנות מקומם וכן אין שני פסחים נאכלין לחבורה אחת שאין נמנין על שני פסחים ומשנתנו אפשר לפרשה על דרך פסק בדרך זה שאנו מפרשים עכשיו והוא ששתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד כל אחת את פסחה ובמקומה הקבוע לה צריך שיפרסמו שאינן מעורבות זו בזו שלא יהא נראה זו כאוכלה משל חברתה אלא אלו הופכין פניהם למזרח ואלו למערב או אלו לצפון ואלו לדרום או שיעשה להם מחיצה ביניהם וענין המיחם והשמש על הדרך שביארנו ובכלה התירו להפוך פניה ולא חששו ליראות כחבורה אחרת לגזור עליה בכך שמפני בשתה הקלו בה:
+ובגמ' יתבאר שאם יושבין בחבורה אחת ונפרסה להם במקרה מחיצה וחלקה ביניהם שמחיצה זו עשאתם שתי חבורות בפסח אחד ולר' יהודה היו מותרין לאכול ולר' שמעון אסורין ולענין פסק אסורים לאכול עד שיסלקוה ואם היו שתי חבורות כל אחת בפסחה בבית אחד כגון שעשו מחיצה ביניהם ונסתלקה המחיצה במקרה סלוק המחיצה עשאתם חבורה אחת אחר שפניהם איש אל אחיו ולר' שמעון מותר לאכול שהרי אין כאן שתי חבורות הואיל וכל חבורה בפסחה ואע"פ שיש כאן שנוי מקום שהרי נתחדש להם אויר מחודש במקומם ונעשו כנעקרים מחבורה לחבורה הרי הוא סובר שאין המקום גורם פסול ולר' יהודה אסור מצד שנוי המקום ולענין פסק אף זו אסורין אא"כ חזרה ונפרסה ביניהם מחיצה שלא מדעת:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+לפי מה שפסקנו למדת שאם התחיל אחד מבני החבורה לאכול כזית בשר פסח במקום אחד כלן צריכים לקבוע מקום לאכילתן במקום שאכל הוא אפילו השמש שאכל כזית בשר בצד התנור כלן באין ויושבין בצדו ואי אפשר להם לאכול במקום אחר אע"פ שלא יאכל הוא עמהם שהרי נאכל בשתי חבורות ולא שיאכל הוא עמהם שהרי נאכל בשני מקומות:
+
+Daf 86b
+
+כל שהוא תלמיד חכם מפורסם ובעל שם ויודע שהוא ניכר לרוב מקומות מהלכו לשמע אזן כששואלין לו באיזה מקום שנכנס שם מה שמו אין יוהרא אצלו להזכיר את שמו במלת רב או ר' וכן כל אדם הנכנס במקום ורצה בעל הבית לכבדו אם להסב בכבוד כגון שבני הבית מסובין בקרקע או בספסל והוא אומר לו להסב על המטה וכיוצא באלו מקבל ואינו נמנע כך אמרו בדרך ארץ כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה ואין גורסין בה חוץ מצא אלא שבקצת ספרים נמצא כן ודרך הגהת ליצנים נשתבשו בה הספרים ואם נתנו לו כוס לשתות אם בעל הבית או אחד מגדולי הבית נותנין לו מקבלו מיד בלא שום סירוב שאין מסרבין לגדול אבל אם נתנו לו עבד או שפחה או קטן מסרב תחלה עד שיפצר בו וכששותה אינו צריך להחזיר פניו לשתות שלא בפניהם שאין הבושת בדברים אלו מדה משובחת אלא לכלה וכיוצא בה ואינו שותה דרך גרגרנות כלו בבת אחת ולא דרך גסות הרוח להפסיק בו הרבה פעמים אלא מפסיק בו פעם אחת וחוזר ומסיים בשתייתו והוא שאמרו בשותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן שנים דרך ארץ שלשה מגסי רוח ומ"מ אם היה הכוס מועט בשיעורו רשאי לשתותו בבת אחת דרך צחות אמרו בר' ישמעאל ששתהו בבת אחת ושאלו לו לא סבר לה מר השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן והשיבם דרך צחות לא אמרו בכוסך מועט ויינך מתוק ר"ל ערב וכרסי מרובה:
+בסוגיא זו נאמר שבני חבורה נכנסין שלשה שלשה ויוצאים באחד אחד ונאמר עליה והוא דעלו בעדנא דרגילי למיעל והוא דרגש בהו דיאלא וכן שאין נותנין דמים ודבר זה גאוני ספרד פרשו שבקרבן הפסח נאמרה וענין הדברים הוא שכל שהיו בני החבורה מרובים היו רגילים להיות שמש הממונה לשמש את החבורה הולך בשבילם ואם היו קצתם שוהים לבא כל שנכנסו מהם שלשה בשעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול הפסחים ולא שהקדימו יותר מדאי וכן שכבר חזר השמש המעוררם שיבאו ולא באו יכולים אותם השלשה להתחיל ולאכול כל שבעם ואין ממתינים לשאר ואם אכלו הכל אין משלמין להם כלום אלא שמ"מ נראה לי לשיטה זו שצריכין על כל פנים להשאיר להם כזית לכל אחד אבל כל שהמקדימין פחות משלשה צריכין להמתין את השלישי ומ"מ כל שבאו כלם ואכלו קצתם אין צריכין להמתין האחד את חברו אפילו גמר אחד לבדו מלאכול אינו צריך להמתין לאחרים אלא הולך לו וחוזר לברכת המזון ולהלל ואף גדולי המחברים כתבוה בשיטה זו ונראין הדברים מצד דבר הלמד מענינו ומ"מ גדולי המפרשים מוחים בה מפני שנראה כשתי חבורות ומפרשים אותה כשיטת גדולי הרבנים שלא בפסח נאמרה אלא בשאר ימות השנה בחבורה שנזדמנה בפונדק או שנתחברו לאיזו סיבה ושוכרין להם שמש לסדר להם עניני מאכלם והשקאתם ואמר שכל שבאו שלשה מהם צריך השמש ליכנס ולשמשם ואינו יכול לימנע שלא ליזקק להם עד שיבאו כלם ולא יצטרך להם לשמש כמה פעמים אלא משמש את אלו ודוקא כשבאו אלו השלשה בשעה הראויה ולא הקדימו ביותר מדאי וכן מאחר שהשמש והוא הנקרא דיאלא מרגיש בהם שאין רוצין להתאחר יותר מדאי להמתין את האחרים הא פחות משלשה אינו זקוק להם לשמשם אחר שאין ראוים לזימון וזו של יוצאין אחד אחד פרשו בה שאם אחר אכילה נמשך אחד או שנים לאכול יש לו להמתין להם ולשמשם אע"פ שכל השאר השלימו אכילתם שכן דרך האוכלים אחד מאריך ואחר מקצר ואין המאריכים צריכים ליתן לשמש דמים יותר מן האחרים ולא להוסיף לו שכך הוא התנאי מן הסתם:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+
+Daf 87a
+
+פרק רביעי בעזר הצור:
+האשה בזמן שהיא בבית בעלה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק הרביעי שבה הוא לבאר על מי שוחטין את הפסח ומי הוא הראוי לימנות עליו ושזה החלק יתבארו עניניו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניניו לחמשה חלקים הראשון במי שנפל ספק בענינו ברשות מי הוא לענין אכילה זו ושחטו עליה כל אותם שנפלו באותו ספק באיזה מהם הוא נמנה השני במי שנעשה שליח לשחוט לו את הפסח ולא פירש לו אם גדי אם טלה או שפירש לו ושכח כיצד הוא עושה השלישי בששחטוהו בעלים ולא ברירו במוחלט לשם מי כגון שאמר לבני ביתו על מי שיעלה מכם ראשון לירושלם אם זכו כלם אם לאו הרביעי עד כמה יכולין לימנות בו ועד איזה זמן יכולין למשוך ידיהם הימנו ואם אחד מן החבורה יכול למנות אחרים בחלקו החמישי לבאר אלו הן הסבות שמפקיעות מלימנות על הפסח ואלו הן שאינן מפקיעות אע"פ שהיה נראה כן כגון טומאה ואנינות וכיוצא בהן ואם שוחטין על היחיד אם לאו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
+והמשנה הראשונה ממנ�� תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עלה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל ממקום שהיא רוצה יתום ששחטו עליו אפטרופסין יאכל ממקום שהוא רוצה עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם חציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו אמר הר"ם רגל הראשון הרגל הראשון מזמן נשואיה ואמרו לא יאכל משל שניהם כשיש ביניהם קפידא על זה השיעור אבל כשהן מתרצים זה לזה רצה משל זה אוכל רצה משל זה אוכל ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שירצה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין וזה הדין כולו בנוי על העקר שבא אצלנו והוא מאמר הברייתא שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתם בין שלא מדעתם:
+אמר המאירי האשה בזמן שהיא בבית בעלה כלומר שכבר נשאת והיא בבית בעלה והיה דרך נשים שרגל ראשון אחר נשואיה היתה הולכת לאכול בבית אביה אלא שבגמ' פי' שזו לא הראתה עצמה בערב הרגל כרדופה לילך כלומר שלא היתה מכינה עצמה כמחזרת לילך אלא עומדת לה בבית בעלה ושחט עליה אביה על שם סמך המנהג ושחט עליה בעלה גם כן כשראה בה שאינה רדופה לילך ומתוך כך תאכל משל בעלה אע"פ שהוא רגל הראשון שמאחר שלא פרשה בשעת שחיטה שדעתה לילך כמשפט הבנות דעתה לימנות עם של בעל ואם היתה בשעת שחיטה רדופה לילך כלומר שהיתה מכינה עצמה כמחזרת לילך ואח"כ הלכה תאכל משל אביה שמאחר שהוא רגל ראשון ושהיא רדופה לילך ודאי דעתה לימנות עם של אביה וזהו שהקשו בגמרא ממה שאמרו במשנתנו בסתם אפי' ברגל ראשון תאכל משל בעלה ובברייתא אמרו רגל ראשון אוכלת משל אביה ותירץ כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה:
+הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה כלומר שכבר עבר רגל ראשון לנשואיה ופסח זה הוא מרגלים שאחריו ואם אינה רדופה אין צריך לומר שמשל בעלה היא אוכלת אלא שהיא רדופה ללכת והלכה אחר שחיטה ושחט עליה אביה במה שאפשר שנודעה לו המייתה ושחט עליה בעלה מצד שלא היה המנהג אלא ברגל ראשון וסבור עליה שתחזור תאכל מאיזה שתרצה וזהו שאמרו בברייתא מכאן ואילך ר"ל מרגל ראשון ואילך רוצה אוכלת משל בעלה ושאלו בגמ' שמעת מינה יש ברירה כלומר שהיה סובר שאף היא לא נתברר לה דעתה עד שנשחט אלא שהיה לבה פוסח ואחר שחיטה או בשעת אכילה הכריעה בעצמה שתמנה עם של אביה או עם של בעלה ונמצא שסומכין על ברירה כלומר הוברר הדבר שזה נשחט לשמה וכבר פסקנו בכמה מקומות שכל שהוא מן התורה אין ברירה ותרצו מאי רוצה בשעת שחיטה כלומר שאע"פ שלא נתגלה דעתה לאב ולבעל כל שהיא אומרת אף בשעת אכילה שבשעת שחיטה הכריעה דעתה לאיזה מהם שומעין לה ותאכל עם איזה שבררה אבל כל שלא בררה דעתה בשעת שחיטה אף לעצמה אלא שעכשיו היא מבררתו לאיזה מהם לא תאכל מהם כלל וצריך לשחוט עליה פסח אחר:
+זו היא שיטתנו לענין פירוש ולענין פסק וכן נראה לנו בה דעת גדולי המחברים ונמצאת לשיטתנו משנה זו כוללת שלשה דינין אחד אינו רדופה ללכת אפי' ברגל ראשון שתאכל בבית בעלה השני רגל ראשון ורדופה ללכת שתאכל משל אביה השלישי רגל שאינו ראשון ורדופה ללכת שתאכל מאיזה שתרצה:
+ומ"מ גדולי הרבנים מכונים בה לדרך אחרת והוא שהם מפרשים רדופה לי��ך שמנהגה לילך כל השנה תמיד לאכול בבית אביה וראש המשנה ודאי פירושה אף ברגל ראשון הואיל ולא הלכה ולא פרשה שדעתה לבית אביה אפי' היה מנהגה לילך שם תמיד תאכל משל בעלה וכן סוף המשנה הם מפרשים ברגל ראשון גם כן ומה שאמר הלכה רגל ראשון וכו' ושחט עליה אביה וכו' ואמר שתאכל מאיזה שתרצה וכגון שהלכה אלא שלא היתה רדופה מקודם לילך בבית אביה תמיד ומתוך כך סבור הבעל שתחזור ושוחט עליה הא אם היתה רדופה וכו' והלכה תאכל משל אביה ומה שהקשו בגמ' ממשנה לברייתא הוא ממה שאמרו במשנתנו שברגל ראשון כל שהלכה תאכל מאיזה שתרצה ובברייתא אמרו משל אביה ותירץ שמשנתנו כשאינה רדופה כל כך לילך לבית אביה ומתוך כך הבעל סבור שתחזור וברייתא שאמרה משל אביה ברדופה הא מ"מ משנתנו לא דברה ברגל שני אלא שבברייתא הוסיפו שהכל תלוי ברצונה:
+ונמצא כלל הענין שברגל ראשון ולא הלכה לבית אביה תאכל משל בעלה ובהלכה לבית אביה וכבר ראוה תמיד רדופה ללכת תאכל משל אביה כברייתא ובהלכה ולא היתה רדופה כבר בכך תאכל באיזה שתרצה הא בשאר הרגלים אפי' רדופה תאכל באיזה שתרצה וכן בשאינה רדופה ונמצאו עכשיו ארבעה דינין אחד אף רגל ראשון ולא הלכה שתאכל משל בעלה שני רגל ראשון והלכה אלא שלא היתה רדופה ומתוך כך הבעל סבור שתחזור ותאכל מאיזה שתרצה שלישי הלכה והיתה רדופה שתאכל משל אביה רביעי בברייתא והוא רגל שני שבין ברדופה בין שאינה רדופה תאכל מאיזה שתרצה:
+יתום ששחטו עליו אפטרופוסין כלומר שהוא ברשות שני אפטרופוסין הן מצד מנוי אבי יתומים הן מצד מנוי בית דין וכל אחד מהם שחט את פסחו עליו אוכל מאיזה שירצה כלומר שישאלוהו לאחר שחיטה באיזה מהם דעתו עכשיו לאכול ואוכל מ"מ מאותו שבירר לו אע"פ שלא בירר דעתו בשעת שחיטה ושאלו בגמ' שמעת מינה יש ברירה ותירץ שה לבית מ"מ כלומר שמאחר שהיתום הוא קטן הרי הוא אצל אפוטרופוס כבני הבית וכבר אמרו ששוחט אדם על בניו הקטנים שלא מדעתן ולא תירצו בזה מאי רוצה בשעת שחיטה כלומר שבירר דעתו בשעת שחיטה שמאחר שהוא קטן אין רצונו רצון ואע"פ שבעבדו ושפחתו העבריים אמרו שאינו שוחט עליהם אלא מדעתן ואמה העבריה ודאי קטנה היא שפחה מ"מ אינה ברשותו לשחוט עליה בעל כרחה אבל יתום הוא ברשות האפוטרופוסין לגמרי ויכולין למשכו ולשחוט עליו בעל כרחו ולמדת שמשנתנו ביתום קטן אבל בגדול אם לא בירר בשעת שחיטה אינו כלום שאין ברירה ואם דעתו על שניהם נעשה דינו כדין ממנה עצמו על שני פסחים שאוכל מן הנשחט ראשון לבד:
+עבד של שותפין פי' שעבד כנעני חייב בפסח כאשה ורבו שוחט עליו שלא מדעתו כמו שיתבאר ואם הוא של שני שותפין ושחטו כל אחד ואחד עליו אינו אוכל מאחד משניהם מפני חלק חברו שלא נמנה עמו ופרשוה בגמ' בדקפדי אהדדי כלומר ששני השותפים מקפידין זה על זה ואינם רוצים ליהנות זה משל זה וכשהאחד מאכילו משלו האחד מקפיד על שחלק שלו נהנה מחברו אבל בשאינן מקפידין רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל ובמקפידין מיהא אין תקנה אלא שיוותר אחד לחברו בשעה שחיטה שיהא חלקו בעבד נהנה בשלו והלה ישחוט פסחו על שם העבד כלו עם שאר המנויים:
+מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שהוא של שני שותפין ושחרר האחד את חלקו לא יאכל משל רבו כלומר מפני חלק חירות שבו שאינו בכלל אא"כ פרט לימנות הוא עם בני החבורה הא כל שלא שחט אלא בכלל בני ביתו ועבדיו ושפחותיו הואיל וזה יש בו צד חירות אינו אוכל משל רבו ושאלו בגמ' הא משל עצמו יאכל והתניא אינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו ותרצו כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה כלומר במשנה ראשונה שהיו מניחין אותו בכך ועובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד אינו אוכל לא משל רבו מפני צד חירות שבו ולא משל עצמו מפני צד עבדות שבו אבל למשנה אחרונה שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין כמו שנבאר אע"פ שלא שחררו עדיין הרי הוא כאלו שחררו ואין כח ביד רבו לעכבו מלאכול במה ששחט לעצמו מפני צד עבדות שעדיין לא נשתחרר הואיל והוא עומד לכופו בכך והלכה כמשנה אחרונה והלכך הלכה כמשנתנו שלא יאכל משל רבו אבל אוכל הוא משל עצמו ומ"מ גדולי המחברים פרשו בהפך שלמשנה ראשונה הואיל ואינו עומד לשחרור אוכל משל עצמו אבל למשנה אחרונה הואיל ועומד לכוף את רבו ולא כפאהו לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו ומתוך כך פסקו שאינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו וכבר ביארנו דבריהם במסכת חגיגה:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+כבר ביארנו במסכת סנהדרין כמה קשין גירושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש מ"מ כל שיש לו לאדם בנים הימנה הדבר מכוער יותר והוא שאמרו דרך הערה בספור משלי הנבואה שאמר לו הושע להקב"ה רבונו של עולם יש לי בנים הימנה ואיני יכול לגרשה ולא להוציאה:
+
+Daf 87b
+
+לעולם יזהר אדם ממדת הגאוה אפי' המלך לא ישתמש אלא כפי מה שראוי לו ממנה לפי צורך הנהגתו כמו שביארנו בילדותינו בחבור התשובה דרך הערה אמרו אוי לה לרבנות שמקברת בעליה שאין לך [כל נביא ונביא] שלא קפח ארבעה מלכים בימיו שנא' בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו וכו' ולעולם יזהר מלשון הרע הן שלא לאמרו הן שלא לקבלו דרך הערה אמרו מפני מה זכה ירבעם בן יואש לימנות עם מלכי יהודה כלומר שנכתב בפרשה אחת עם עזיהו יותם מפני שלא קבל לשון הרע כדכתיב וישלח אמציה כהן בית אל אל ירבעם מלך ישראל קשר עליך עמוס וכו' אמר חס ושלום לא אמר אותו צדיק כך ואם אמר שכינה אמרה לו ומה אעשה לו:
+
+Daf 88a
+
+שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים בין מדעתן בין שלא מדעתן ר"ל אפילו על כרחן כלומר שאפי' מיחו בדבר אין נענין ואם שחטו לעצמן יוצאים בשלו ולא בשל עצמן אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים אע"פ שהשפחה מיהא קטנה היא ולא על ידי אשתו אלא מדעתן וכל שהם שותקים ואינם מוחים הרי זה קרוי מדעתם עד שימחו ואם שחטו לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בשל עצמן:
+
+Daf 88b
+
+מי שחציו עבד וחציו בן חורין אסור בשפחה מפני צד חירות שבו ובבת ישראל מפני צד עבדות שבו ומתוך כך כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו שהרי מ"מ הואיל ויש בו צד חירות מצווה הוא בפריה ורביה אבל שפחה כנענית הואיל ואין מצוה זו נוהגת בנשים אין כופין אותו בכך אלא מניחין אותה כמות שהיא ועובדת את רבה יום אחד ולעצמה יום אחד אלא שבמס' גיטין מ"א א' יתבאר שאם היו נוהגין בה מנהג הפקר כופין כדי למעט באיסור ביאתה:
+המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי אם טלה אמר לי רבי טלה שלו וגדי שלי שכח רבו מה אמר שניהם יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני אמר הר"ם כשאמר לו רבו צא ושח��ט עלי את הפסח סתם אע"פ שהיה מנהגו לעולם טלה ושחט לו גדי או גדי ושחט לו טלה הרי זה יאכל וזהו מה שרצה להשמיעך שלא נחוש למנהגו והעקר אצלנו אין נמנין על שני פסחים וזה שהתרנו בכאן ואמרנום יאכל מן הראשון הוא מיוחד למלך ולמלכה בלבד כשאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ושחטו שני פסחים וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות אבל שאר בני אדם אין אוכלין לא מן הראשון ולא מן השני וזה הדין באמרו שכח מה אמר לו רבו אינו מתקיים אלא כשאמר לו הרועה של רבו קח טלה וגדי ושחוט אותם כדי שתכוין דעת רבך ואני הקניתי לך האחד בתנאי שלא יהי' לרבך רשות בו אבל אם לא היה כן לא יתקיים מזה הדין דבר כי העקר אצלנו מה שקנה עבד קנה רבו אם כן אמרו שלו לא יתקיים אלא על הדרך שבארנו ולא יהיו פטורין מלעשות פסח שני אלא כששכח רבו מה אמר לו אחר שנזרק הדם לפי שהפסח אחר זריקת הדם ראוי לאכילה אבל קודם זריקת הדם חייבים בפסח שני:
+אמר המאירי האומר לעבדו צא שחוט עלי את הפסח ולא בירר לו אם גדי אם טלה שהרי מן הכבשים ומן העזים הוא והלך השליח ושחט גדי ופי' בגמ' אע"פ שהיה דרך הבעלים בטלה יאכל וכן אם שחט טלה אע"פ שדרכו היה בגדי יאכל שמאחר שלא ברר לו אם גדי אם טלה דעתו משעת אמירתו על איזה שישחט שחט גדי וטלה כלומר שהיה העבד מסופק באיזה מין הוא בוחר ושחט לשניהם והדבר ידוע שאין נמנין על שני פסחים ומתוך כך פי' בגמ' שיצאו שניהם לבית השריפה וזו שאמרו יאכל מן הראשון כלומר שבודאי סומך הוא עליו והראשון כהלכתו נשחט והשני יצא לבית השריפה פרשוה במלך שאמר לעבדו לשחוט לו או במלכה ומשום שלום מלכות הקל בה מפני שדעתם קלה לכעוס:
+שכח מה אמר לו רבו כלומר שקבע לו בפ' גדי או טלה והוא שכח מאיזה מין אמר לו ואם שוחט ממין אחר מתירא שמא יעביר על דעתו ואם שוחט משניהם נמצא ממנהו על שני פסחים הא כיצד הוא עושה שוחט משניהם ואומר אם גדי אמר לי רבי יהא גדי שלו וטלה שלי ואם טלה אמר לי יהא טלה שלו וגדי שלי ופי' בגמ' בשהיו לו מעות שאין לרבו רשות בהם או כגון שהלך אצל רועה הרגיל אצל רבו והקנהו לו לכבוד רבו על מנת שאין לרבו רשות בו וכגון שהזכיר לו בפי' לאיזה דבר על הדרך שביארנו בראשון של קדושין שאם לא כן הרי מה שקנה עבד קנה רבו שכח רבו מה שאמר לו כלומר שכבר שכח גם כן העבד ושחט שנים על התנאי שהזכרנו ואח"כ אמר שכח רבו גם כן ואינו יכול לברר יצאו שניהם לבית השריפה כלומר לאחר שתעובר צורתן לששה עשר ופטורין מלעשות פסח שני ופרשוה בגמ' בששכח לאחר זריקה שמאחר שבשעת השחיטה והזריקה היה זכור נמצאת שחיטתו וזריקתו כראוי שהרי יכול להתברר לשם מי הוא נזרק אבל שכח לפני זריקה הואיל והזריקה נעשית שלא כתקנה חייבין בפסח שני:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+הלטאה היא משמונה שרצים האמורים בתורה שמטמאין במיתתן וכל עוד שהם מפרכסים אחר שהן שלמים אין מטמאין פעם אחת נמצאת לטאה בבית המטבחים ובקשו לטמא את כל הסעודה הלכו ושאלו לרבן שמעון בן גמליאל ואמר להם בית המטבחים רותח או צונן אמרו לו רותח אמר להם לכו והטילו עליו כוס של צונן [הלכו והטילו עליו כוס של צונן] וריחשה וטהרו את כל הסעודה:
+חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת באחד מהם יבלת הפוסלתו על הדרך שביארנו בפרק אלו דברים שנמצא אחד פסול על כל פנים ולא נודע איזו הוא כלם יצאו לבית השריפה ומה הם בחיוב פסח שני אם נתערבו ק��דם זריקת הדם הואיל ואין הזריקה בשעה הראויה כלם חייבים בפסח שני ואם לא נתערבו עד לאחר זריקה שנמצאו הארבעה בזריקה ראויה כלם פטורים מפסח שני דאע"פ שעל כל פנים יש כאן אחד שלא עלה לו קרבנו שהרי פסול היה אין כאן תקנה שאם יביאו חמשתם כל אחד פסח שני הרי הארבעה הקריבו פסח ראשון כהלכתו ונמצאו עכשיו מביאין חולין לעזרה ואם שיהו חמשתם מביאין פסח שני בין כלם נמצא נשחט למי שאינו מחוייב בו והרי הוא כנשחט שלא למנוייו וא"ת שיביא כל אחד ויתנה אם שלי היה הפסול יהא זה פסח שני ואם לאו יהא שלמים הרי מ"מ בשלמים צריך ליתן חזה ושוק לכהן ואי אפשר לעשות כן שמא אחד מהם פסח הוא ונמצא מאכילו לכהן שאינו ממנוייו וא"ת שימנה כל אחד מהם כהן אחד בפסחו ומה בכך אם כהן זה עשה פסח הרי אי אפשר לו לימנות בזה ואינו יוצא בזה מחיוב פסח וא"ת שיעשה פסח אחר שמא אף זה פסח ונמצא נמנה בשני פסחים וא"ת שיביאו חמשתם כהן אחד שלא עשה פסח שיאכל חזה ושוק של כלם והרי עכ"פ אחד מאלו פסח הוא ויצא ידי חובת הפסח ומשום נמנה על שני פסחים ליכא שהרי מ"מ אין כאן אלא פסח אחד וכל השאר שלמים מ"מ ממעט הוא באכילת שלמים שאכילת שלמים לשני ימים ולילה אחד ואכילת פסח אינו אלא ליום ולילה ונמצא מביא שלמים לבית הפסול קודם זמנן ושמא תאמר שלא יתנה מתחלתו שאם שלו היה תם שיהא זה שלמים אלא שיהא זה כמותר הפסח ר"ל שאבד פסחו והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון שהוא קרב שלמים אלא שאינו נאכל בשיעור שלמים אלא כזמן הפסח ליום ולילה כמו שהתבאר בתוספתא של זבחים אין זה כלום שאין מפרישין קרבן תחלה לדין מותר שאין מותר אלא אותו שכבר חל עליו שם פסח וא"ת שיהו טורחים ומחזרים אחר אנשים שנותר להם פסח או מעות המופרשות לשם פסח ויקחו מהם בהמות ויתנה כל אחד אם שלי בעל מום יהא זה לפסחי ואם לאו יהא מותר הפסח כמו שהוא מ"מ מותר הפסח טעון סמיכה ושמא פסח הוא ואינו טעון סמיכה שכל קרבנות היחיד של בהמה הן חובה הן נדבה סומך עליהן בחייהן חוץ מן הבכור והמעשר והפסח ושמא פסח הוא ונמצא בסמיכה שלא כדין שבו משתמש בקדשים וא"ת שיחזרו אחר מותר הפסח של נשים שאף כשיקרב שלמים לא יהא טעון סמיכה שאין סמיכה אלא באנשים מ"מ יש כאן חששות אחרות שזה כשקרב שלמים טעון שתי מתנות שהן ארבע ואלו פסח דוקא מתנה אחת וכן שמתנות שלמים נזרקות ר"ל שזורק מרחוק מן המזרק למזבח שכל הקרבנות בזריקה חוץ מחטאת שהוא במתן אצבע ושל פסח נשפך בנחת מן המזרק לקיר המזבח כנגד היסוד ואע"פ שכל הנתנין במזבח החיצון אע"פ שדינן בארבע אם נתנן במתנה אחת כפר וכן כל הנזרקין שנתנן בשפיכה יצא דוקא דיעבד הא לכתחלה אין ראוי לעשות כן הילכך לא אפשר ומתוך כך כולם פטורים מפסח שני:
+
+Daf 89a
+
+המשנה השלישית והכוונה בה לבאר החלק השלישי והוא שאמר האומר לבניו הרי אני שוחט את הפסח על שם מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו וזכה את אחיו עמו לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ר' שמעון אומר עד שיזרק עליו את הדם אמר הר"ם אמר להם על שם מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כדי לזרזם על המצות ושישתדלו לעלות לירושלים אבל לענין פסח כבר נמנו עמו בלי ספק ולפיכך כשנכנס הגדול זכה וזיכה אחיו עמו לפי שהם מנויים על הפסח כלם ור' שמעון סבר שנמנין על הפסח עד שישחט ומושכין את ידיהם אחר שנשחט קודם שיזרוק הדם ואין הלכה כר' שמעון. הממנה אחרים עמו על חלקו ר��אין ליתן לו את שלו הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן זה מבואר:
+אמר המאירי האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על שם מי שיעלה מכם לירושלים ראשון כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו ושאלו בגמ' היאך אפשר שאף הראשון זכה שהרי אי אפשר לומר כן אלא מטעם ברירה שנאמר הוברר הדבר כשנכנס שעליו נשחט וכבר ביארנו שמאחר שלא נתברר בשעת שחיטה שוב אין בירורו מועיל כלום שכל שהוא מן התורה אין ברירה ואף לכשתאמר יש ברירה וזכה הראשון האחרים מיהא היאך הם זוכים וא"ת שעכשיו הוא מזכה אותם והלא אחר שחיטה אין נמנין עליו כלל ופירשו שאילו בשאר בני אדם ודאי אף הראשון לא זכה שאין ברירה אלא שסתם הדברים אין האב אומר כן לבני ביתו אלא לזרזם במצות ומאיים עליהם בכך ומ"מ דעתו בשעת שחיטה אף על העצלים והוא שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים ולא אמר בנות זוכות שאף הבנים זכו:
+וביאר אח"כ שלעולם נמנין עליו כלומר אפי' הרבה בני אדם ואפי' אחר שנמנית עליו חבורה אחת כל שיגיע כזית מן הראוי לאכילה לכל אחד ואחד אבל משהגיע לשיעור זה אין נמנין עוד עליו ופי' בברייתא שאם אחר שיעור זה נמנו אחרים עליו אותם אחרים נדחין לפסח שני והוא הדין אם נמנו כלם כאחד שכלם נדחין לפסח שני וכן מי שנמנה על זה יכול לימשך הימנו אחר שנמנה ולימנות באחר ומ"מ אין נמנין עליו ואין מושכין ידיהם הימנו אלא כשהוא חי אבל משנשחט אין יכול אחד משאינן נמנין עליו לימנות עליו ולא אחד מן המנויים למשוך ידיו הימנו ר' שמעון אומר עד שיזרוק פי' לא חלק ר"ש לענין לימנות שמודה הוא לתנא קמא שמשנשחט אין נמנין עליו אלא שחולק לומר שהמנוי יכול לימשך הימנו עד שיזרק הדם ואף בזו אין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:
+הממנה אחרים עמו בחלקו כגון שהיו עשרה נמנין בפסח אחד שנמצא לחלקו של אחד עשיריתו ומנה אחרים עמו שלא מדעת בני חבורה שיאכלו עמו בחלקו רשאין ליתן לו חלקו ויאכל בחלקו עם אותם שמנה בחלקו והם אוכלים משלהם ואפילו לא היו אותם שזימן אוכלים אלא מעט מפני שאומרין לו אין אנו נוחים באותם שזמנת ומשנה זו שנוייה לדעת האומר פסח נאכל בשתי חבורות ולא נאסר אלא שלא יהא איש אחד אוכל בשני מקומות וכבר פסקנו שאין הלכה כן ואין להעמיד משנתנו אלא באוכלין הכל בחבורה אחת אלא שזה ואותם שזימן אוכלים בחלקו וכל השאר אוכלין ביחד בנשאר:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 89b
+
+אחד מבני חבורה שהיו ידיו יפות ר"ל שמתוך שהוא גרגרן ממהר לחטוף ולאכול רשאים שאר בני החבורה להוציאו ר"ל לברר חלקו מתוך חלקם ויאכל חלקו בחבורתם שאע"פ שקבלוהו בחבורתם לא קבלוהו אלא לתקן הזבח שלא יבא לידי נותר אבל לאכול את חלקם לא ושאר בני חבורה שאינם גרגרנים אע"פ שאם נתרצו כלם בכך רשאים לברר לעצמם חלק כל אחד ואחד מ"מ אין כופין זה את זה בכך והשמש שאכל כזית בצד התנור כבר ביארנו שכלם צריכים לאכול במקום שהתחיל הוא לאכול שאין הפסח נאכל לא בשתי חבורות ולא בשני מקומות זהו פסק היוצא משמועה זו:
+ולענין ביאור מיהא כל הסוגיא שנויה על דעת הסובר שהפסח נאכל בשתי חבורות וטול חלקך וצא פירושו להוציאו מן המקום לגמרי ומה שאמרו שאם אינו גרגרן אין רשאין ליחלק פירושו משהתחיל לאכול אבל לענין פסק אי אתה יכול לפרשה אלא לענין חלוק מנות ליתן מנה לפני כל אחד ואחד אלא שמ"מ יאכלו כלם בחבורה אחת ובפסח א��ן כופין זה את זה בכך אא"כ יש שם גרגרן הא אם רצו רשאין אף בלא גרגרן וגדולי המחברים הורו בה שאין רשאין כפשוטה של שמועה ולא יראה לי כן:
+ובסיבולת מיהא והוא ענין סעודה שמתערבין בה בני אדם כגון בפונדקאות וכיוצא בהם אם היה אחד מהם גרגרן רשאים להוציאו ממקומם בחלקו ואם אינו גרגרן אין רשאין ומ"מ לענין חלוק מנות מיהא כופין זה את זה לברר כל אחד את חלקו הואיל ואין קצתם ממהרין לאכול כשאר החבורה אע"פ שאין אוכלין דרך גרגרנות שהרי רב פפא ורבינא לא היו גרגרנים ונאמר עליהם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ערוב ריפתיהו כי הדדי כלומר שהיו עומדים בפונדק ללמוד תורה בבתי הישיבות אדכריך רב הונא חדא כריך רב פפא ארבעה אמר ליה פלוג לי אמר ליה הא קבילתן אותביה מיהא דסיבולת ופליג ליה איערב בהדי רבינא אדכריך איהו חדא כריך רבינא תמני אמר מאה פפי ולא חדא רבינא:
+מי שלקח את פסחו או קרבן חגיגתו ר"ל חגיגת ארבעה עשר שאף היא לא היתה נאכלת אלא למנויים והקדיש את פסחו לשם הפסח ואחר כך באו אחרים שכבר הפרישו מעות לפסחיהם ונמנו עמו ונתנו לו אותן המעות כל אחד לפי חלקו הרי קדושת המעות שלקח מהן נתחללה על הטלה והרי הן חולין בידו ליקח בהם מה שירצה ולא סוף דבר ליקח בהם דברים הצריכים לאכילה הפסח כגון עצי צלייתו ימצה ומרור אלא אף ליקח בהם חלוק או טלית וגדולי המחברים כתבו בזה של עצים לצלייה ומצה ומרור דברים שלא נתבררו לנו ואע"פ שכבר הוקדש הפסח והוקדשו המעות והיאך הקדש מתחלל על הקדש שאין חלול אלא בשנכנס איזה דבר של חולין תחתיו שתחול קדושתו עליו מ"מ על מנת כן היו מקדישין את פסחיהן ואת חגיגתם ומעותיהם לפסחיהם ולחגיגותיהן:
+המוכר עולתו ושלמיו להתכפר בה אחר לא עשה כלום ואין מתכפרים בה בעלים שניים כלל והרי הן כזבחים שנזבחו שלא לשם בעלים ודין תורה שיהו המעות חולין בידו ושיהא רשאי ליקח מהן עולתו ושלמיו אלא שגזרו חכמים שיפלו לנדבת צבור לקיץ המזבח ואפילו מכרם ביתר מכדי דמיהם כל מה שלקח מהם יפול לנדבה והוא צריך ללקח עולתו ושלמיו מצד אחר:
+
+Daf 90a
+
+כבר ביארנו באתנן זונה שאין איסורו חל על שנויו ר"ל שאם נתן לה מעות ולקחה מהן קרבן כשר הוא שאינו חל אלא על גוף האתנן ואפילו על גוף האתנן שנשתנה כגון חטים ועשאתם סולת ומתוך כך אין דין אתנן אלא במה שראוי ליקרב על גבי המזבח כגון בהמה טהורה ותורים ובני יונה ויין וסלת ושמן וכן אין אתנן חל אלא בחולין ושיהו שלו אבל מוקדשים אין אתנן חל עליהם שאינן שלו שאף קדשים קלים אינן ממונו ומה שאוכל בהן משלחן גבוה זוכה בהן ואפילו מנה אותה באתננה על פסחו שהוא נאכל כלו לבעלים לא נאסר הואיל וכבר הוקדשו ומ"מ בעופות אפילו היו הקדש אם נתנם לה באתננה נאסרו:
+לענין ביאור זו שאמרו כאן אמר אביי אי לאו דאמר ר' אושעי' וכו' הוא ממה שהביאו בסמוך מה שאמרו במסכת תמורה ל' ב' נתן לה מוקדשין באתננה הרי אלו מותרין כלומר שאין איסור אתנן חל על המוקדשין ובעופות הרי אלו אסורין ובעופות של חולין היא שנויה שהיה בדין שלא יחול איסור אתנן בעופות אפילו של חולין ומה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם אין איסור אתנן חל עליהם עופות שאין המום פוסל בהם אינו דין שלא יהא איסור אתנן חל עליהם אפילו בשל חולין תלמוד לומר לכל פי' בקרא דאתנן כתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם ומדכתיב לכל הוא מרבה לאיסור אף העופות:
+ואח"כ הוא מחזר לדון שיהא איסור אתנן חל על המוקדשין בקל וחומר מעופות ומה עופות שאין המום פוסל בהם וכו' וממעט לה מדכתיב נדר כלומר דבר שהוא בא לנדרו עכשיו פרט לשהוא נדור כבר אלא שבעופות מיהא למדו שאף במוקדשין יהא איסור אתנן חל עליהם ובשאר מוקדשין מיהא הוא שואל טעמא דכתב רחמנא נדר הא לאו הכי הוה אמינא שאיסור אתנן חל עליהם ותיפוק לי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו שהרי מוקדשין אינן ממונו ותירץ ר' אושעי' בממנה על פסחו כלומר שאמר לה השמעי לי והמני עמי בפסחי באתננך ולדעת ר' שסובר שיכול לקבל מעות מאחרים לימנות בפסחו והמעות חולין בידו להוציאן בכל מה שירצה ולדעת לישנא בתרא האמור למטה אפילו ליקח בו חלוק וטלית ומתוך כך הייתי סבור לומר שמאחר שממונו הוא יחול עליו איסור אתנן אלא שמיעט הכתוב ממה שכתב בו נדר:
+ובא לפרש אח"כ מחלקתו של ר' עם חכמים שנחלקו במדרש ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו כלומר אם נתמעטו דמיו של בעל הבית ואין לו לקנות מה שצריך יהא חיותו מן השה והוא שיקח משכנו מעות לימנות עמו בפסחו ויוציא אותם המעות לצרכיו ודרשו חכמים מכדי אכילה כלומר שאם אין לו צרכי אכילת פסחו ימנה אחרים בפסחו ויוציא המעות להשלים צרכי סעודתו כגון עצים לצלותו או מצה ומרור אבל לא מכדי מקח כלומר שאם יצרכו לו מעות ליקח בהם סחורה או חלוק או טלית לא ולדעת ר' אף זה מותר וכלישנא בתרא שאמר אפילו ליקח בו חלוק וטלית שעל מנת כן הם מקדשין את פסחיהם מן הסתם והלכה כר' וכברייתא שהזכרנו נמצא טעם הדבר במה שאמרו שהמעות חולין מפני שעל מנת כן הקדיש ולדעת ר':
+ועל זו אמר אביי שאלמלא מה שתירצה ר' אושעיא לזו של אתנן בממנה על פסחה הוא היה מתרצה בקדשים קלים שהן ממונו והיה בידו לאסרו אלמלא שנתמעט מכח הכתוב וברייתא זו שאמרו שהמעות חולין לא הייתי מעמידה כר' מצד הפסח שאף לר' פסח אינו ממון בעלים שיהא בידו לאסרן עד שיהא צריך בו מיעוט מן המקרא ומה שנשתייר בי ליקח בו כל דבר אינו אלא מצד המפריש את המעות ששייר בקדושתן להיותן חולין ביד מי שימנהו בפסחו ומה שאמרו על מנת כן הקדישו פסחיהן פירושו מעות פסחיהן אבל פסח עצמו לא שייר בהקדש כלום עד שיהא שם אתנן ראוי לחול עליו ואף ברייתא זו שאמרה מעות שבידו חולין אינו אלא מצד המפריש את המעות ולא הייתי מעמידה כר' מצד המקדיש את הפסח שהוא משייר בפסח אלא מצד המעות אבל עכשיו שאף זו של אתנן הוא מעמיד בפסח אלמא אף בפסח עצמו הוא משייר אפשר להעמיד הברייתא כר' אף מצד הפסח:
+המשנה הרביעית והכוונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי ראה שלש שוחטין עליו בשמיני וכן שומרת יום כנגד יום שוחטי' עליה בשני ראתה שני ימים שוחטין עליה בשלישי והזבה שוחטין עליה בשמיני אמר הר"ם זאת המשנה היא צריכה לעקרים אני אבארם לך והם כי כשראה הזב שתי ראיות נטמא וסופר שבעה ימים בלא ראיה וטובל בשביעי ואם ראה ג' ראיות מביא קרבן בשמיני ואחר יאכל בקדשים לפי שהוא מחוסר כפורים ומחוסר כפורים אינו אוכל בקדשים ואמר השם ית' כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא זכר בכאן מלת זיבות שתי פעמים ואמר טמא ואמר עוד זאת תהיה טומאתו בזובו וזכר מלת זיבות שלש פעמים ואמר טומאתו ובאה הקבלה מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקרא טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ופירושי דיני הראיה יתבארו במקומו ואין לנו צורך בכאן להאריך בם וכמו כן האשה כשראתה דם בלא עת נדתה שלשה ימים רצופים הרי היא זבה וסופרת שבעה ימים בלא ראיה ותביא קרבן בשמיני כמו הזב ואחר תאכל בקדשים לערב אמר השם ית' ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה ובקבלה ימים שנים רבים שלשה וכשתראה יום אחד תמתין עד למחרת אם לא ראתה טובלת בשלישי ואוכלת בקדשים לערב ואם ראתה בשלישי הרי היא זבה גמורה והיא תקרא באלו הימים השלשה שומרת יום כנגד יום ואחר שתדע אלו העקרים תדע זאת ההלכה כלה וזה הדין הולך על העקר שהזכרתיך בפרק שלפני זה והוא כי מי שאינו ראוי לאכילת הפסח יום ארבעה עשר אבל יהיה ראוי לערב שוחטים עליו ובתנאי אם טבל כבר שלא יהא מחוסר אלא הערב שמש ויהיה גם כן כשנתן קרבנותיו לבית דין אם היה מחוסר כפורים ואז ישחט עליו ואע"פ שאותו היום אינו ראוי אלא בטומאת מת בלבד כאשר בארתי לך לשם האונן והמפקח בגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים החולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהם ועל כלם אין שוחטין עליהם בפני עצמן שלא יביאנו לידי פסול לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהיה טמא בתחלתו אונן אינו אוכל בקדשים שנאמר ולא אכלתי באוני ממנו והאדם שמת לו אחד מקרוביו שחייב להתאבל עליו יום המיתה נקרא אונן מדאורייתא וכל זמן שהמת על פני האדמה ר"ל שלא נקבר נקרא אונן וכמו כן יום הקבורה הוא אונן אבל מדרבנן ולא נחוש לאנינות דרבנן לענין פסח וכן אמרו אין אנינות אלא יום המיתה בלבד וזה לענין אכילת פסח ומפקח בגל הוא החותר בגל ומחפש שם מת להוציאו אין שוחטין עליו לפי שאין אנו יודעים מה שיארע לו כי אפשר שימצא באותו הגל מת ויטמא ולא יהיה מותר לאכול הפסח שישחטו עליו בני חבורתו שיאכל בו ואולי לא ימצא שם מת ויאכל ואמרו וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים בשני תנאים האחד שהיה בבית האסורים של גוים שהכתוב העיד עליהם אשר פיהם דבר שוא אבל אם היה בבית האסורים של ישראל אם הבטיחוהו ודאי יוציאוהו שארית ישראל לא יעשו עולה והשני שיהיה בבית האסורים חוץ לחומה אבל אם הוא תוך ירושלים מוליכין את הפסח לבית האסורין ואוכלו לשם ודע כי האונן מותר לו לאכול פסחו לערב כמו שיתבאר לקמן ומה שאמר אין שוחטין עליו לכתחלה נחוש שמא לא יאכל דבר לגודל אבילותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף ולפיכך אמר ועל כולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן ר"ל כי אנו לא נשחוט פסח לחבורה של אוננין או חולים או זקנים או מפקחין את הגל ואחר כך ביאר טעם זה ואומר אולי תחשוב כי זה הוא לפי שאינם ראויין לעשות פסח אינו כן כי ראויין הם אבל אסור זה כדי שלא יביאו את הפסח לידי פסול וכאשר הודיענו שהם ראויים אמר לפיכך אם אירע בהם פסול ר"ל אם שחטו פסח ונזרק עליהם הדם ואע"פ שלכתחלה אין ראוי לשחוט עליהם ואחר כך אירע פסול באלו האוננים או החולים או הזקנים ונטמאו במת שאינם יכולים לאוכלו בלילה פטורין הן מלעשות פסח שני לפי שהם שחטוהו והם ראויין לעשות פסח אלא מפקח בגל בלבד לפי שכשנשחט עליו הפסח והוא ראוי כאשר זכרנו ואחר כך מצא המת באותו הגל צריך פסח שני לפי שהיה טמא בשעת שחיטה כשהיה מחפש בגל וזה בתנאי שיהיה הגל עגול כשנמצא מת תחתיו ונדע ידיעה אמתית כי כל מה שהיה על גב אותו הגל טמא לפי שהוא היה על המת אבל כשיהיה [המקום שהוא חופר מקום ארוך ומצא תחתיו מת הרי פטור מלעשות פסח שני שאנחנו] נאמר טהור היה בשעת שחיטה ואפשר שלא היה על מקום המת בכוון וכל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד כזו הצורה:
+אמר המאירי זב שראה שתי ראיות וכו' פי' כבר ידעת שראיה אחת של זיבה אינה אלא כקרי בעלמא לטומאת ערב וכשראה שתים נעשה זב לכל דיני משכב ומושב ושאר דיני טומאת זיבה ולהטעינו שבעה נקיים ובשביעי טובל ומעריב ואוכל בקדשים לערב שהרי אינו מעוכב מצד חסרון כפרה שבשמיני שהרי אינו טעון קרבן וכשראה שלש נעשה זב אף לקרבן ומונה שבעה נקיים וטובל בשביעי ומעריב שמשו ומביא קרבנו בשמיני ואוכל בקדשים וכן ידעת בנדה דאורייתא שכל שראתה הן יום אחד הן כל שבעה ופסקה בשביעי טובלת בלילה וטהורה לביתה ואם ראתה בשמיני שומרת יום תשיעי וכל שיש לה בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה יום אחד טהור כנגד יום אחד טמא טובלת ביום השמור שהוא נקרא שני ליום הטומאה שלפניו וטהורה לביתה בלילה וכן ראתה בהם שני ימים רצופים שומרת בשלישי וטובלת וטהורה בלילה ואם ראתה בהם שלשה ימים רצופים נעשית זבה לגמרי וטעונה שבעה נקיים ומביאה כפרתה בשמיני ואוכלת בקדשים:
+וכבר ביארנו שכל שאינו ראוי לאכול בקדשים בארבעה עשר אם יהא ראוי בלילה כגון שאין בו אלא טומאת ערב או אם יש בו טומאת שבעה ואינו ממחוסרי כפרה כגון בעל שתי ראיות שהוא מ"מ בשביעי שלו שוחטין וזורקין עליו אחר שטבל אע"פ שלא העריב שמשו עדיין וכן אם הוא ממחוסרי כפרה שהוא בשמיני אע"פ שלא הביא קרבנותיו עדיין שוחטין וזורקין עליו חוץ מטמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח שאע"פ שהוזה וטבל ושאינו ממחוסרי כפרה אין שוחטין עליו כלל ונדחה לפסח שני וזו היא ששאלו עליה למשה רבינו במה שכתוב ויהי אנשים אשר מפי השמועה ששביעי שלהם היה ומתוך כך כלומר אחר שנהא ראוים לערב שאילו היו היו שואלין כן ואעפ"כ נדחו לפסח שני:
+זו היא שיטתנו וכן הסכימו בה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי המפרשים סוברים שכלם במדרגה אחת ואף טמא מת כל שטבל שוחטין עליו וראיה לדבר שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד והוא סובר ששוחטין על טבול יום וכל שהזה וטבל זהו טבול יום אלא שהמעשה הנזכר בתורה כבר שחטו וזרקו והם לא הזו וטבלו וזהו טמא שרץ זהו שאמרו אנחנו טמאים ואם הזו וטבלו לא היו קרויים טמאים:
+ואחר שתדע הקדמות אלו יתבאר המשנה והוא שבעל שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי אחר שטבל אע"פ שלא העריב שמשו שאין חסרון הערב השמש קרוי חסרון אחר שמאליו הוא בא והוא שאמרו שמשא ממילא ערבא ואם ראה שלש שטעון כפרה שוחטין עליו בשמיני אע"פ שלא הביא כפרתו עדיין ופירשוה בגמ' דוקא בשמסר קרבנותיו לבית דין של כהנים וחזקה עליהם שאין זזין משם עד שיכלו כל המעות שהונחו לקני זבים ויולדות מפני שהיו מתיראין שמא ימות אחד מן הבעלים ויפסלו כל מעות שבשופר מתערובות חטאת שמתו בעליה ומקריבין אותם לאחר שחיטת הפסח הא אם לא מסר לא שמא יפשע ולא ימסור וכן לא בשביעי קודם טבילה שמא יפשע ולא יטבול ואע"פ שמחוסר כפורים אף הוא טעון טבילה לקדש זו אינה אלא טבילת סופרים:
+וכן שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה ביום שני שלה אחר שטבלה ואם ראתה אף אותו היום שוחטין עליה בשלישי אחר שטבלה ואם ראתה בשלישי שהיא זבה גמורה וטעונה שבעה נקיים וכפרה בשמיני שוחטין עליה בשמיני אע"פ שעדיין לא הביאה כפרתה הואיל ומסרה קינה לבית דין על הדרך שביארנו ולא הוזכר במשנה זו דין נדה דאורייתא ופי' בגמ' שאף היא אע"פ שאינה טעונה כפרה אין שוחטין עליה בשביעי שהרי נדה ויולדת טבילתן בלילה ר"ל שאין יכולות לטבול בשביעי עד הלילה ובלילה טובלת וטהורה לביתה אבל אינה ראויה לאכול בקדשים עד למחר שתעריב שמשה בטהרה וכן הדבר פשוט שכל שאין לו אלא טומאת ערב כגון נוגע בנבלה ושרץ טובל ושוחטין עליו ואוכל פסחו לערב אבל קודם טבילה אין שוחטין עליו:
+האונן וכו' צריך שתדע גם כן שהאונן אסור באכילת קדשים כדכתיב לא אכלתי באוני ממני ואונן הוא שמת לו אחד מן המתים שהוא חייב להתאבל עליהם ועדיין לא נקבר וכל אותו היום קרוי אונן עד שיקבר אפילו מת בלילה אנינות חל עליו מיד עד שיקבר הא משנקבר עבר אנינותו אפילו באותו היום וכן משעבר היום ובא לתחום לילה עבר אנינותו אע"פ שלא נקבר ועל זו אמרו אנינות אינה מן התורה אלא מדברי סופרים וכדכתיב הן היום הקריבו וכו' היום אסור ובלילה מותר באכילת קדשים אלא שחכמים גזרו שלא לאכול אונן בקדשים אפילו בלילה הואיל ולא נקבר ובפסח לא העמידו דבריהם והילכך שוחטין וזורקין עליו עם שאר בני חבורה ואוכל בערב אפילו לא נקבר ואע"פ שהוא צריך טבילה לקדש כמו שאמרו בחגיגה כ"א א' האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש כבר ביארנו שאינה אלא מדברי סופרים במעלות שעשו בקדשים ושמא תאמר ומה הוצרכנו לכך והרי רגל מבטל אבלות אפשר שכל שלא נקבר אינו מבטל אנינות או שמא אינו מבטל אלא עניני האבלות כגון סיכה ורחיצה ודומיהם אבל דבר האסור מצד דבר אחר כגון אכילת קדשים אינו מבטלו:
+ויתבאר בפרק אחרון צ"ח א' שלא נאמר באונן לטבול ולאכול לערב אלא בשמת לו המת לאחר חצות שכבר חלה עליו חובת הפסח קודם האנינות אבל קודם חצות נדחה לפסח שני אלא שאם שחטו וזרקו עליו טובל אוכל אף בשאר קדשים ואינו יכול ליטמא לו שאין עשה של טומאה דוחה עשה של כרת:
+המפקח בגל כגון שהיו חוששין שיש מת תחתיו והתחיל לפקחו לחפש אם ימצאנו שוחטין עליו עם שאר בני חבורה הואיל ועדיין בחזקת טהרה הוא וכן מי שהיה חבוש בבית האסורין והבטיחוהו לצאת שוחטין עליו אע"פ שאם לא יצא אינו ראוי לאכול כגון שהיה בית האסורין שלו חוץ לחומת בית פאגי ואין יכולין להביא הפסח לאכלו שם עמו שהרי נפסל ביוצא ואמר שמאחר שהבטיחוהו לצאת שוחטין עליו עם שאר בני חבורה ואפילו היה בבית האסורין של גוים וכן החולה והזקן הואיל ומ"מ יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן עם שאר בני החבורה:
+וכולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן כלומר שתהא החבורה כולה אוננים או מפקחי הגל או מובטחים לצאת מבית האסורין או חולים וזקנים שמא יבא הפסח לידי פסול הנותר האוננים שמא יטמאו על מתם מפקחין את הגל שמא ימצאו מת תחתיו יושבים בבית האסורים שמא לא יקיימו את דבריהם ומ"מ פי' בגמ' שאם היה בית האסורין של ישראל שוחטין עליהן אף בפני עצמן שכל שהבטיחוהו ודאי יקיימוהו חולים וזקנים שמא לא יספיקו לאכילת כלו אלא שוחטין עליהם עם שאר בני חבורה שאם יארע להם שלא יהו יכולים לאכול יאכלוה שאר בני חבורה ובדיעבד מיהא אפילו בפני עצמן כשר:
+לפיכך כלומר אחר שהם נחשבים כראוים לשחוט עליהם ולא נאסר שלא לשחוט עליהן בפני עצמן אלא מחשש שמא יבא לבית הפסול אם שחטו וזרקו עליהם עם שאר בני חבורה ואירע להם אח"כ פסול טומאה כגון שנטמאו אח"כ במת וכיוצא בזה הואיל ומ"מ בשעת שחיטה וזריקה ראויים היו פטורים מפסח שני חוץ מן המפקח את הגל שאירע לו שמצא טומאה לשם שזה ודאי נדחה לפסח שני מפני שנתגלה שבשעת שחיטה וזריקה לא היה ראוי שהרי מאהיל היה על הטומאה בודאי ופי' בגמ' דוקא שהיה הגל עגול ר"ל רחב מלמטה וקצר מלמעלה וכשהיה עומד על חדודו בשעת שחיטה ודאי מאהיל היה אבל אם היה הגל ארוך והרי ראש הגל יוצא חוץ לקבר אפשר שבשעת שחיטה היה עדיין בראש הגל ולא האהיל עד לאחר שחיטה וכן הדין בכל מפלת שנפלה על האדם והיו מחטטים לידע אם חי אם מת אפילו היה המפלת עגול שמ"מ שמא בשעת שחיטה לא מת עדיין והרי הוא בחזקת טהרה עד שיתברר שיצא ממנה:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 90b
+
+כבר ביארנו שהרבה תיבות קטנות עשויות כמין שופר היו בעזרה כל אחת מיוחדת לענינה ואחת מהן כתוב בה קנים שבה היו יולדות ושאר מחוסרי כפרה נותנין דמי קניהם והיו אוכלין בקדשים לערב על סמך חזקת בית דין של כהנים שחזקתם שלא לצאת מן העזרה עד שיכלו כל מעות של אותו שופר הנתנין שם באותו היום כדי שלא יאכל מחוסרי כפרה בקדשים וכבר ביארנו בפרק שלישי שכל שהיו הצבור מחצה טהורים ומחצה טמאים אין מטמאין אחד מהם להכריע רוב צבור לטומאה שאם יטמאוהו במת נמצא מבטלים את חגיגתו ואם בשרץ הרי ראוי הוא הכל כמו שביארנו שם:
+הזב שראה זיבה תוך שבעה נקיים סותר כל מה שמנה הא משעברו שבעה וראה בשמיני אע"פ שלא הביא כפרתו תחלת זיבה היא וכבר ביארנו במקומו על איזה טעון קרבן שני על ראיות של שמיני ועל איזה צד אינו טעון בהן קרבן שני:
+כל חייבי טבילות טבילתן ביום אחרון של טומאתן חוץ מנדה ויולדת שצריכות לעמוד כל השביעי בטומאתן שנאמר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה שתהא בטומאתה כל שבעה ויולדת הוקשה לנדה וטובלת בלילה שמחרתו שמיני וטהורות מיד לביתן שהטהרה אצל ביתן כטהרתן אצל תרומה ומעשר אבל לקדשים צריכות הערב שמש של מחר ומתוך כך אין הנדה טובלת בשביעי אע"פ שאינה ממחוסרי כפרה אלא בשמיני כמו שביארנו במשנה וכן שאר דברים שבאו בסוגיא זו כבר ביארנום במשנה:
+
+Daf 91a
+
+המשנה החמישית והכוונה בה בענין החלק החמישי ג"כ והוא שאמר אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר אפי' חבורה של מאה ואינם יכולים לאכול כזית אין שוחטים עליהם אין עושין חבורה נשים עבדים וקטנים אמר הר"ם זה מבואר ורוצה באומרו נשים ועבדים וקטנים ועבדים משום פריצותא אבל כל מין ומין לעצמו הרי הוא מותר נשים לעצמן עבדים לעצמן והלכה כר' יוסי אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים השומע על מתו והמלקט לו עצמות טובל ואוכל בקדשים גר שנתגייר ערב פסחים בית שמאי אומרים טובל ואוכל פסחו לערב בית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר מה שחייב שנתיר לו אכילת הפסח לבדו ולא שאר קדשים לפי שאנינות לילה מדרבנן ולשון התורה ביום המות בלבד הוא והוא מה שאמר אהרן ביום מות נדב ואביהוא ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ולפי שאכילת פסח בכרת התרנו אכילתו בעת אנינות דרבנן אבל אכילת קדשים שהוא מצות עשה בלבד לא התירוהו וחייבנו לאונן טבילה כדי שתראה הפשטתו מאותה המחשבה והסרת אבילותו וזה הוא ראוי כשמת לו מת אחר חצות יום ארבעה עשר שהוא מחויב קרבן פסח ונתחייב בה קודם שיחול אנינות אבל אם מת לו מת קודם חצות שהוא אונן קודם שיחול שעת חיוב הקרבן ידחה לפסח שני ואין מקריבין עליו והוא אונן לפי שאינו ראוי מפני אנינותו והמלקט לו עצמות ענינו כשמלקטין אותם לו אחרים לפי שהוא מין אנינות ולא חלקו בית שמאי ובית הלל אלא בגר בלבד לפי שנאמר שמא לשנה הבאה יהיה טמא נפש ויאמר כמו שטהרתי בשנה שעברה ואכלתי פסחי לערב כמו כן עכשיו אטבול ואוכ�� פסחי אבל ערל ישראל טובל ואוכל פסחו לערב:
+אמר המאירי אין שוחטין את הפסח על היחיד ר"ל מפני שהדבר קרוב לבא לידי נותר ר' יוסי מתיר הואיל ומ"מ יכול הוא לאכלו והלכה כר' יהודה לכתחילה וכר' יוסי בדיעבד והענין שראוי להם לשחטו כפי מה שהם משערים שאפשר להם לאכלו בריוח ואם מיעטו בחבורה הואיל ומ"מ אפשר להם לאכלו כשר וכן אם רבו באוכלוסין כל שיגיע כזית לכל אחד כשר וכל שמיעטו בפחות משיעור אכילתו או רבו בכדי שאין כזית מגיע לכל אחד פסול וכשם שצריך לשער בזה מנין בני החבורה כך צריך לשער בה טכסיס בני אדם שבה באכילתם שיש מועטים שאוכלין הרבה ויש מרובים שאוכלין מעט וזהו שאמר אפילו חבורה של מאה בני אדם שאינן יכולין לאכול כזית כלומר שאין כל אחד ואחד יכול לאכול כזית מרוב חולשתן ועל כל פנים יבא לידי נותר אין שוחטין עליהם:
+ואין עושין חבורה נשים ועבדים וקטנים פי' בגמ' לא נשים עם עבדים מחשש פריצות ולא עבדים וקטנים מחשש משכב זכור אבל נשים לבד ועבדים לבד מותר הואיל ועבדים ונשים חייבים בפסח וכן נשים עם קטנים אבל קטנים לבד לא שהרי אינן בני חיוב וכן התבאר בגמ' שאין עושין חבורה כולה גרים שמא מתוך שאינן בני תורה ומראין טלפיהן מדקדקים ביותר מדאי ומביאים אותו לבית הפסול שלא כדין:
+האונן והוא שביארנו ענינו למעלה טובל ואוכל פסחו לערב שאע"פ שאנינות לילה אוסרת בקדשים מדברי סופרים דוקא בשאר קדשים אבל בפסח הואיל ומניעת אכילתו בכרת לא העמידו דבריהם עליו וטובל שאמרו היא היא הטבילה שהזכרנו למעלה שתקנו לו טבילה לקדש הואיל ומ"מ נאסרו בקדשים והיא אחת ממדרגות שבקדש על התרומה כמו שביארנו באחרון של חגיגה:
+אבל לא בקדשים פי' מפני שמאחר שאין במניעת אכילתם כרת אלא עשה כדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם העמידו בהם את דבריהם להיות אנינות של דבריהם אוסרתו בהם ואף בקרבן הפסח יתבאר במקום אחר שאין הדברים אמורים אלא במת לו מת אחר חצות שכבר חל עליו חיוב קרבן פסח אבל אם מת לו קודם חצות נדחה לפסח שני לכתחלה אלא שאם שחטו עליו וזרקו את הדם טובל ואוכל לערב:
+השומע על מתו שמת כלומר שלא היה הוא שם ביום המיתה והרי יום שמועה אצלו כיום קבורה ופירשוה בתלמוד המערב אף בשמועה קרובה שיומה מן התורה שמ"מ הלילה מיהא אין בו אנינות כלל אף מדברי סופרים הואיל ואין שם עיקר אנינות וטובל בערב אף בקדשים:
+והמלקט לו עצמות אביו פירשו בגמ' שלא לקטם הוא שאם כן כבר נטמא וטעון הזאה שלישי ושביעי אלא שלקטו במצותו ויום הליקוט הוא אונן מדברי סופרים אלא שבלילה אין בו אנינות כלל וטובל מדרבנן אחר שנאסר בקדשים ואוכל לערב אף בשאר קדשים:
+גר שנתגייר ערב הפסח כלומר שמל וטבל לשם גרות טובל ואוכל וכו' פי' טובל פעם אחרת מדברי סופרים לאכילת קדשים ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ופירשוה בגמ' בערל עכו"ם שמא מתוך שאינו יודע לא נזהר מטומאת המת וצריך הזאה שלישי ושביעי ואע"פ שהעכו"ם אינו מקבל טומאה מ"מ גוזרין שמא לשנה הבאה יטמא ויאמר אשתקד מי לא טבלי ואכלי לאורתא השתא נמי וכו' אבל בערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה ונמנעו מלמולו שהוא מ"מ אסור בקרבן פסח שנאמר בו וכל ערל לא יאכל בו ואם בא עכשיו למול טובל ואוכל הא בלא טבילה לא שטעון הוא לאכילתו טבילה והערב השמש:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+כבר ביארנו בראשון של מגילה מה�� במה קטנה והיא הקרויה במת יחיד ומהו במה גדולה ובאיזה זמן הותרו הבמות או נאסרו וכל הזובח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות חייב כרת אם הוא קרבן הראוי ליקרב בפנים כדין שחוטי חוץ על הדרך שביארנו במקומו אבל קרבן הפסח אף בשעת היתר הבמות אין שוחטין אותו אלא בבמה גדולה ר"ל במת הצבור שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ואם עשה כן בשחיטה הראויה לפסח כגון מחצות ולמעלה חייב כרת ומחצות ולמטה בלאו:
+
+Daf 91b
+
+זה שביארנו במשנתנו שהנשים בקרבן הפסח חובה דוקא בפסח ראשון אבל פסח שני אין הנשים חייבות בהם אלא רשות ואינו דוחה שבת אלא שעושין אותה טפלה לימנות עם שאר בני חבורה אפילו בשבת וכשם שפסח ראשון נאכל על מצות ומרורים אף השני כן וכבר ידעת שהמצה אין חיובה כל שבעה אלא לילה הראשון בלבד הא שאר הימים כל שאינו אוכל חמץ אוכל מה שירצה וכן ידעת שאע"פ שהמצה מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות בה הואיל וישנן בבל תאכל חמץ:
+הקטן אינו נעשה שליח ואינו זוכה לאחרים כלל שנאמר ויקחו להם איש שה לבית אבות איש זוכה לאחרים אם זכה או קבל מתנה לשמם אבל קטן לא:
+
+Daf 92a
+
+ערל הזאה ואיזמל העמידו חכמים בהם את דבריהם במקום כרת ר"ל שאין נדחין לעשיית הפסח אע"פ שיש במניעתו כרת אבל אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו בהם חכמים את דבריהם במקום כרת אלא נדחין הם לצורך עשיית הפסח ערל כבר ביארנוה והוא שאע"פ שנתגייר וחלה חובת פסח עליו מונעים אותו הימנו כל שהוא תוך שבעה מגזרה שמא יטמא לשנה הבאה כמו שביארנו במשנה הזאה גם כן כבר ביארנוה בפרק אלו דברים שאע"פ שאין בה אלא שבות אינה דוחה שבת איזמל הוא שכבר ידעת שמילת זכריו מעכבתו מעשיית הפסח ואם הגיעה שעת מילת בנו בשבת ולא הביא איזמל מערב שבת אין מביאין אותו בשבת ולא סוף דבר מרשות הרבים לרשות היחיד שהוא איסור תורה אלא אף דרך גגות וחצרות וקרפיפות שאינן אלא איסור סופרים ושלשה האחרים הראשון הוא אונן וכבר ביארנוה במשנה הרביעית והשני מצורע והוא שאמרו מצורע שחל שמיני שלו ביום ארבעה עשר אפילו ראה קרי בו ביום שנדחה ממחנה לויה טובל ונכנס לעזרת נשים ומכניס בהונותיו ומביא קרבנותיו כדינו ואע"פ שטבול יום אחר אסור ליכנס בעזרת נשים הואיל ואף עשה של וישלחו מן המחנה אין בו שאין איסורו אלא מדברי סופרים שחדשו איסור זה בישיבת יהושפט מלך יהודה דחו את האיסור מפני עשיית הפסח מפני שיש במניעתו כרת השלישי בית הפרס והוא שדה שנחרש בה קבר שגזרו בו חכמים עד מאה אמה מחשש עצם כשעורה ולא התירו לאכילת תרומה אף בבדיקה ר"ל שיהא מנפח והולך ולעושי פסח התירו בבדיקה זו שלא העמידו דבריהם במקום כרת ומ"מ יש בדיקה אחרת מועלת לכל והוא שבורר את העפר בכברה על הדרך שהתבאר באהלות וכמו שביארנוה במסכת חגיגה וכן אם נידש טהור:
+יש שואלין מה נשתנו אלו מאלו ומתרצים שהראשונים יש בהם חשש איסור תורה ערל שמא יטמא ויאכל קדשים בטומאת הגוף הזאה ואיזמל שמא יעביר ארבע אמות אבל האחרונים אין בהם חשש איסור תורה שבאונן אנינות לילה אינה תורה מצורע אפילו עשה דוישלחו אין בו ובית הפרס מתוך שאין המגע מצוי הרי הוא קרוב לספק ספקא ושמא תאמר והרי התירו בית הפרס אף ללמוד תורה ולישא אשה אין זה כלום שבזו מותר לעבור אלא שמ"מ טמא וצריך טבילה אבל כאן התירו לגמרי להיותו טהור בכך וגדולי המחברים פירשו הטעם בהזאה מפני שהיום שטעון בו הזאה אינו זמן הקרבן עד הלילה ובגר מפני שאינו טובל עד שירפא ויבריא וגדולי המפרשים מיחו בטעמים אלו שהרי בהזאה יום ארבעה עשר הוא זמן שחיטת הפסח וזריקת דמו והוא הוא עונש הכרת יותר מאכילתו ובערל הרי אפילו מל שלשה ימים קודם הפסח שכבר הבריא אינו טובל ואוכל עד שיעברו שבעה אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+
+Daf 92b
+
+פרק חמישי בעזרת הצור:
+מי שהי' טמא וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק החמישי שבה הוא לבאר ענין הנדחין לפסח שני ודברים שבין ראשון לשני והששי לבאר בענין אם אירעו בו סבות כגון אם הופרש שלא ממין הראוי או שהמיר בו או אבד או נתערב עם אחרים כיצד דנין באלו ובשאר הסבות הדומות לאלו וששני חלקים אלו יתבארו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון בדין טומאה ודרך רחוקה השני בדברים שבין ראשון לשני השלישי בדין תמורת הפסח הרביעי בדין מפריש נקיבה או זכר בן שתי שנים לפסחו החמישי בדין מפריש פסחו ומת הששי בדין פסח שנתערב או שאבד ואח"כ נמצא זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
+והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני אם כן למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין בהכרת אמר הר"ם כשהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת לפי שנפטר מפסח ראשון שנאמר בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת ובשגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל הוא חייב כרת והוא אמרו ית' והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וזהו ענין אמרם בכאן אלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין איזו היא דרך רחוקה מן המודיעית ולחוץ כמדתה לכל רוח דברי ר' עקיבא ר' אלעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ אמר ר' יוסי לפיכך נקוד על ה"א לומר [לא מפני שרחוק ודאי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ] מודיעית מקום בינו ובין ירושלים חמשה עשר מיל והוא מהלך שילך אדם הליכה בינונית ברגליו מעת הנץ החמה עד בין הערבים ואם היה דר ארבעה עשר חוץ למודיעית הוא בדרך רחוקה ור' אליעזר אומר אפי' היה תוך ירושלם וחלה או נשתבש הלוכו ולא יכול להכנס בעזרה בשעת הקרבן אלא שהיה בסוף השעה כשהגיע לאסקופת העזרה דינו כדין שהיה בדרך רחוקה ור' עקיבא אומר כי מאחר שהיה לפנים מן המודיעית ולא יכול להגיע שדינו כדין אנוס והלכה כר' עקיבא:
+אמר המאירי מי שהי' טמא ר"ל בארבעה עשר בשעת שחיטה או שהי' בדרך רחוקה ולא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני ואע"פ ששני אלו הוזכרו בתורה לא סוף דבר באלו השנים לבד אלא אף כל ששגג או נאנס ולא עשה הראשון יעשה את השני וכן פי' בגמ' שהאונן אע"פ שהי' חייב בראשון אם לא עשהו ידחה לפסח שני וכן שאפי' הזיד ולא הקריב בראשון ידחה לשני ואין אומרים עבר יומו בטל קרבנו א"כ למה נאמר טמא ודרך רחוקה לומר שטמא ומי שהוא בדרך רחוקה אם לא עשה את השני אף במזיד אין חייבין כרת שהרי עכ"פ נפטר מפסח ראשון שהי' בו כרת ונדחה לשני שלא נאמר בו כרת אבל שגג או נאנס בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת וכן אם הזיד ולא הקריב בראשון אם לא עשה את השני אע"פ שבשגגה או באונס אירע לו בשני חייב כרת שהרי נתחייב כרת בראשון אלא שהי' נתלה לו עד י"ד אייר:
+ואיזו היא דרך רחוקה שמפקיעתו מן הראשון כל שהיא מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח ומודיעים הוא שם עיר רחוקה מירושלים חמשה עשר מיל שנמצא שאינו יכול ליכנס לירושלים בשעת שחיטה שמהלך של אדם בינוני מהנץ החמה שהיא יציאה בכי טוב עד חצות חמשה עשר מיל ומחצות ולמעלה עד שקיעת החמה שהיא זמן שחיטה חמשה עשר מילין שמשקיעת החמה ואילך אינו זמן שחיטה שהרי דם קדשים נפסל בשקיעת החמה וכשהוא רחוק משיעור זה והוא שהוא מן המודיעים ולהלן אי אפשר לו להיות למהלך בינוני בשעת שחיטה ואע"פ שאפשר לו להיות שם בשעת אכילה או שכבר נכנס קודם שחיטה לתוך התחום פטור ואין שוחטים עליו הא כל שהוא בשעת שחיטה קרוב חמשה עשר מיל אין זה דרך רחוקה וחייב ואם לא יכול להגיע כגון שהי' חולה או זקן או שהיו גמלים וקרנות מעכבין אותו הרי הוא כשגג או נאנס ואינו בדין דרך רחוקה ור' אליעזר אומר כל שהוא מאסקופת עזרה ולחוץ וזהו שנקוד על ה"א של רחוקה לומר שלא רחוקה ממש אלא אף כל שהוא מאסקופת עזרה ולחוץ כגון שחלה או נשתבש מהלכו ולא יכול ליכנס לעזרה ומ"מ לר' עקיבא זהו בכלל שוגג או אונס ולא בדין דרך רחוקה והלכה כר' עקיבא:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+היה בא בדרך רחוקה והוא שא"א לו להיות שם בשעת שחיטה ושחטו וזרקו עליו ובא לערב לא הורצה כלל וחייב בפסח שנ' שנדחה הוא לגמרי כטמא מה טמא אם שחטו וזרקו עליו לא הורצה אף הבא בדרך רחוקה כן וכבר ביארנו בטמא זה שענינו כשאינו יכול לאכול בלילי חמשה עשר אבל טמא שרץ ונבילה טובלין ושוחטין עליהם ואוכלין לערב אבל הזבים והזבות והמצורעים והמצורעות והיולדות והנדות ובועליהן נדחין מפסח ראשון לשני אלא שהנשים בו רשות וכן השוגגים והמזידים והאנוסים:
+
+Daf 93a
+
+פסח שני אינו תשלומין של ראשון אלא מצוה בפני עצמה הוא ודוחה את השבת וחייבין על מניעתו כרת אם נמנע מן הראשון בשגגה או באונס והזיד בשני ולא עשה אבל טמא או בדרך רחוקה בראשון אף אם הזיד בשני פטור מן הכרת כמו שביארנו:
+אע"פ שביארנו שפסח שני אינו תשלומין של ראשון מ"מ מי שלא היתה עליו תורת חיוב בראשון אין בו חיוב שני כלל ולשיטתנו מיהא גר שנתגייר בין שני פסחים או קטן שהגדיל אינן חייבין בפסח שני כלל ולשיטתנו מיהא גר שנתגייר ערב פסח שהוא כפורש מן הקבר כמו שביארנו אני מסופק אם עושה פסח שני אם לאו וגדולי המחברים פסקו שהוא חייב בפסח שני ואם שחטו על הקטן בראשון שפטור נראה שאינו חייב בפסח שני כלל:
+
+Daf 93b
+
+פסח ומילה אע"פ שיש במניעת אכילתן כרת אין בשגגת מניעתן חטאת שאין חטאת אלא בלא תעשה וכן המגדף והוא המברך את השם אע"פ שיש בזדונו כרת כדכתיב את ה' הוא מגדף ונכרתה ר"ל בלא התראה שהרי בהתראה נסקל הוא וכן אע"פ שהוא בלא תעשה אין בשגגתו חטאת שאין חטאת אלא במעשה וזה דבור הוא ואינו מעשה ולמדת לפי דרכך שהמגדף הוא המברך את השם אבל המזמר לפני ע"ז אינו בכלל מגדף לחיוב כרת אלא שהוא בלאו כמו שיתבאר במקומו:
+
+Daf 94a
+
+
+
+Daf 94b
+
+ערל שהיה יכול לימול ולא מל עד שעבר זמן ענוש כרת אא"כ עשה את השני וכן הדין שהיה יכול לטהר בפסח ולא טבל עד שעבר זמן הקרבן אם לא עשה את השני אפי' בשגגה ענוש כרת:
+מעשר שני כל שהוא חוץ למקום אכילתו שזהו חוץ לחומה יכול לפדותו אבל משנכנס לפנים מן החומה אינו יכול לפדותו אא"כ נטמא כמו שיתבאר במקומו:
+מה שביארנו כמה פעמים שכל שרוב צבור טמאים עושין אותו בטומאה פירושו כל שרוב אותם שבעזרה שבאו לשחוט פסחיהם טמאים אע"פ שיש חוץ לעזרה רוב טהורים וזהו שאמרו בטמאים הלך אחר העומדים בעזרה:
+
+Daf 95a
+
+המשנה השניה והכוונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר מה בין ראשון לשני הראשון אסור בבל יראה ובבל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו וזה וזה טעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצת ומרורים ודוחין את השבת אמר הר"ם אמר השם בפסח שני ככל חקת הפסח יעשו אותו אלו לא היה מוסיף על זה הכתוב דבר היה אדם חייב בשני בכל מה שהוא חייב בראשון ולפי שאמר אחר כך בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו מיעט השבתת שאור ובאמרו לא ישאירו ממנו עד בקר מיעט לא יראה ולא ימצא ובאמרו ועצם לא תשברו בו מיעט לא תשחט על חמץ לפי שלא צריך לאלו הביאורים כלם כי אמרו ככל חקת הפסח וגו' יספיק לכל אלו ומה שהחזירם כלם אינו אלא השלמת ענין כאלו אמר חקת הפסח שנתחייבה בה אינו אלא זו בלבד על מצות ומרורים יאכלוהו ועל זה ועל כיוצא בו אמרו אין רבוי אחר רבוי אלא למעט. הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות אם אכלו פטורין ר' אליעזר פוטר אף על ביאת מקדש. כבר ידעת כי כשהם רוב הקהל טמאים לנפש אדם בלבד לזה אנו אומרי' שבא הפסח בטומאה שאין אוכלין אותו אלא טמאי מת בלבד שהותרה להם טומאה כמו שביארנו אבל אם אכלו ממנו שאר הטמאים אינן חייבי' כרת כי כך קבלנו נאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה שאין נאכל לטהורי' אין חייבין עליו משום טומאה ור' אליעזר אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בזמן שטמאי מת משתלחין זבין ומצורעים משתלחים אין טמאי מת משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין ולפיכך אם נכנסו זבין ומצורעין למקדש בפסח שבא בטומאה פטורין ואין הלכה כר' אליעזר. מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזייה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון לילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה. רוצה באמרו נוהג כל שבעה איסור אכילת החמץ אבל פסח מצרים לא נאסר בו החמץ אלא יום אחד בלבד לאמרו ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים כאלו אמר לא יאכל חמץ היום אשר אתם יוצאים ואמרו בכאן לילה אחת ר"ל כי ליל אותו היום גם כן היתה אסורה בחמץ:
+אמר המאירי מה בין ראשון לשני ראשון בבל יראה וכו' טעם הדברים הוא שנכתב בשני ככל חקת הפסח יעשו אותו ואחר שכן הי' במשמע שכל שהוא חייב בראשון חייב בשני א"כ מה הוצרך לפרוט בו על מצות ומרורים יאכלוהו לא ישאירו ממנו עד בוקר ועצם לא ישברו בו דרשו רבותינו שלא באו הפרטים אלא ללמד שזה שנאמר ככל חקת הפסח וכו' לא השוה את שניהם אלא לדברים שבגופו דומיא דשבירת עצם שכתוב בסמוך לו ואחר שכן בכל שהיא מצות שבגופו כגון שבירת עצם וצלי ונותר שוים זה לזה אבל דברים שאינן בגופו לא השוה בהם זה לזה ומתוך כך הראשון אינו נשחט על חמץ והשני אינו טעון השבתת שאור אלא חמץ ומצה עמו בבית הראשון טעון הלל באכילתו דכתיב לחם עני ודרשו בו שעונין עליו דברים הרבה והשני אינו טעון הלל באכילתו וכן יש ביניהם דברים אחרים והם שהראשון אין מוציאים ממנו חוץ לחבורה ומביאין עמו חגיגה ובא בטומאה וטעון לינה והשני מוציאין אותו חוץ לחבורה כמו שיתבאר בגמ' ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה ואינו טעון לינה ומ"מ שניהם טעונין הלל בעבודתו בשחיטתו שלא רצו למעט בשמחת עזרה והוא שאמרו אפשר ישראל שוחטין את פסחיהם ונוטלין לולביהן ואין אומרין הלל וכן שניהם נאכלין צלי שהרי דבר שבגופו הוא ושניהם צריכים מצה ומרור שהרי בתורה [נאמר] כן ומתוך שאינן דברים [שבגופו] הוצרך להזכירם וכן שניהם דוחין את השבת:
+ונתגלגל במה שאינו מן הסדר לבאר שהפסח שבא בטומאה כגון שהיו רוב צבור טמאים במת אעפ"כ זבים ומצורעים ונדות ויולדות שביניהם אין אוכלין אלא שיתבאר בגמרא שאם אכלו אין חייבין כרת ואם נכנסו לעזרה חייבין על ביאת מקדש ור' אליעזר פוטר מפני שנאמר וישלחו וכו' בזמן שטמאי מת משתלחין שאר טמאים משתלחים ואין הלכה כדבריו:
+ומה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים הי' מקחו מבעשור וכדכתיב בעשור לחודש הזה והי' טעון הזאה באגודת איזוב מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות והי' נאכל בחיפזון ולילה אחד פי' בגמ' שעל החמץ נאמר שלא נאסר בו חמץ אלא יום אחד כדכתיב לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים כלומר היום שאתם יוצאים בפסח דורות אינו טעון מקח מבעשור אלא כל זמן שירצה ובלבד שיהא מבוקר מכל מום ארבעה ימים קודם שחיטה כדין כל קרבן על הדרך שיתבאר בגמ' ואין טעון הזאה על המשקוף ואינו נאכל בחיפזון ואיסור חמץ נוהג בו כל שבעה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+כבר ביארנו שאע"פ שמותר לשחוט את הפסח על היחיד הואיל ואפשר לו לאכלו מ"מ כל שאפשר לחזר שלא לשחוט על היחיד עושין כדי שלא יבא לבית הפסול וכן ביארנו שאין בדין שבירת עצם אלא עצם שיש עליו כזית בשר או שיש בתוכו כזית מוח:
+
+Daf 95b
+
+פסח שני אינו דוחה את הטומאה והרי צבור אינו נדחה לפסח שני ואפי' היו רובם זבים שאי אפשר להם בראשון אינן עושין אף השני והיחיד אין טומאה נדחית מפניו לעולם ואם טמא אף בשני הופקעה מצותו:
+כבר ביארנו שהזבים והזבות אין אוכלין אף בפסח הבא בטומאה אלא שאם אכלו פטורים מן הכרת ואפי' אכלו אימוריהן בטומאה פטורין מחובת קדשים הנאכלין בטומאה ומ"מ על הביאה חייבין כרת וצבור שרובן טמאי מת עצמן הואיל והותרה להם כניסה בעזרה אם דחקו ונכנסו להיכל פטורים אע"פ שלא הותרו אלא לעזרה:
+
+Daf 96a
+
+פסח מצרים לא מצינו מזבח שנאמר שעליו היו אימורין קרבים ויראה מכאן שצלאום בשפוד ושרפום לשם גבוה וזהו שאמרו שלשה מזבחות היו שם להזאת הדם משקוף אחד ושתי מזוזות אלמא דוקא להזאה הי' שם מזבח ולא לאימורין:
+וזה שביארנו שמקחו הי' מבעשור אנו רגילים לפרש שלא להקדים ולא לאחר ומ"מ במכילתא שנינו אין לי אלא בעשור בי"ד מנין אמרת קו"ח מה עשור שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה י"ד שכשר לשחיטה אינו דין שכשר ללקיחה י"ג מנין אמרת קו"ח ומה עשור שאינו קרוב לשחיטה כשר ללקיחה י"ג שקרוב לשחיטה אינו דין שכשר ללקיחה וכן הדין לי"א וי"ב שקרובים לשחיטה יותר מעשור ומתוך כך פירשו גדולי קדמונינו מקחו מבעשור שלא להקדים אבל לאחר רשאין עד י"ד ויתכן זה על הטעם שביארנו בחבור התשובה בענין הלקיחה בעשור ומ"מ קשה לפרש שהרי בסוגיא זו למדו מזה על התמידין שטעונין ביקור קודם שחיטה ארבעה ימים ואפשר שטעון שיבקרו בעדר שנותן עיניו בו אבל אינו צריך ליקח עד יום י"ד ותמידין מיהא אין פוחתין מששה טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים ושיהיו מבוקרים ארבעה ימים קודם הקרבה ואעפ"כ חוזרין ומבקרין אותם בשעת שחיטה ופסח שני אף הוא כראשון לענין בקור ושניהם אין נאכלים אלא עד חצות וערל ומשומד לע"ז אסורים בשניהם אפי' גר תושב או שכיר והמאכילם עובר בלאו אלא שאינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות אבל מצה ומרור מאכילין אותם לערל ולגר תושב ושכיר אבל המשומד אסור בהם וכן בתרומה שהשמדות פוסלת בתרומה וכן הערל וכבר ביארנו שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלשחוט את הפסח ומלאכול אבל אינה מעכבת בתרומה וכן ביארנו שאין מלקין בשבירת עצם אלא בטהור אבל לא בפסח הבא בטומאה וכל שכן שהפסול אין בו משום שבירת עצם:
+זה שביארנו שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלשחוט תדע שכך היא מעכבתו מלאכול שנאמר ומלת אותו אז יאכל בו כלומר שאם קנה עבד אחר ששחט את הפסח הרי הוא מעכבו מלאכול עד שימול וכן אם הי' לו בן שלא הגיע זמנו למול בשעת שחיטה ואחר השחיטה הגיע זמנו כגון שהי' טומטום ונקרע ונמצא זכר או שהי' חולה והבריא הרי זה מעכבו מאכילה וכל ששחט קודם מילתם אין הפסח פסול והתבאר בברייתא שאף טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו שהטבילה באמה לשפחות כמילה בעבד ומ"מ ביבמות התבאר שהקטן אין מילת עבדיו וטבילת אמהותיו מעכבתו שלא לימנות על הפסח שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן:
+
+Daf 96b
+
+המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר אמר ר' יהושע שמעתי שתמורת הפסח קרבה ותמורת הפסח אינה קרבה ואין לי לפרש אמ' ר' עקיבא אני אפרש הפסח שנמצא קודם לשחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו לאחר הפסח יביא שלמים וכן תמורתו אמר הר"ם עד שיסתאב ענינו עד שיפול בו מום ולא יהיה ראוי לקרבן ודברי ר' עקיבא אמת אין חולק עליו:
+אמר המאירי אמר ר' יהושע שמעתי מרבותי שתמורת הפסח פעמים קרבה שלמים לאחר הפסח ופעמים שאינה קרבה כלל אלא תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי' שלמים ואין בידי לפרש על איזו אמרו קריבה ועל איזו אמרו תרעה והוא הדין לפי הכרעתו של ר' עקיבא שחלוקה זו בעצמה היתה בפסח עצמו שאבד והקריב אחר ואח"כ נמצא שפעמים שקרב שלמים ופעמים שאינו קרב כלל ותרעה אלא שלפי דרכו לימד שיש תמורת פסח שאינה קריבה אע"פ שעיקרה שלמים היא כמו שיתבאר ואמר ר' עקיבא אני אפרש כלומר בין בפסח בין בתמורתו שכל שאבד הפסח והפריש אחר תחתיו ונמצא קודם שחיטת זה המופרש תחתיו והרי הוא בפנינו בשעת שחיטה וקבעתו שעת שחיטה לשם פסח ובשלא הקריבו דוחהו בידים ואפי' היה אבוד בשעת חצות כל שנמצא בשעת שחיטה שעת השחיטה קבעתו ונדחה מקביעותו ומתוך כך לא יקרב הוא עצמו שלמים אלא ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן בתמורתו אם המיר בו עכשיו או אף לאחר שחיטה ואם נמצא אחר שחיטת הפסח יקרב הוא גופו שלמים הואיל והוא לא דחהו בידים שהרי לא היה לפנינו בשעת שחיטה שתהא השעה קובעתו לשם פסח ושיהא הוא דוחהו בידים וכן תמורתו:
+ולענין פסק הלכה כר' עקיבא בתמורה אבל לא בפסח עצמו והענין הוא שכל שאבד פסחו והפריש אחר תחתיו ונמצא קודם שחיטת זה המופרש תחתיו והרי שניהם לפניו יקריב איזה מהן שירצה וחברו יקרב שלמים ואם המיר בזה הנמצא הואיל והיה ראוי להקריבו לפסח או שלמים כל שהמיר בו בין קודם שחיטת חבירו המופרש תחתיו בין לאחר שחיטתו אין התמורה קרבה אלא תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה שלמים ואם לא נמצא הראשון עד שנשחט המופרש תחתיו יקרב הוא גופו שלמים וכן אם המיר בו תקרב תמורתו שלמים ופסח עצמו שהמיר בו אם קדם חצות תרעה ויביא בדמי' שלמים ואם לאחר חצות תקרב התמורה עצמה שלמים:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+הפסח כל שהוא מביאו טלה יש בכלל אימוריו האליה וניטלת ממקום הכליות עד קצת חוליות השדרה ככל שלמי הכבשים אבל אם ��ביאו גדי לא שאין קרבן העז ומינה טעונה אליה:
+ופסח שעברה שנתו וכן שלמים הבאים מחמת הפסח כגון שאבד והקריב אחר תחתיו או תמורת הפסח הרי הן כשלמים לכל דבר לסמיכה ולנסכין ולתנופת חזה ושוק ולענין אכילה מיהא יש פוסקים שאין נאכלין אלא ליום ולילה כתחילת הקדישן וכן היא שנויה בתו"כ פ' ויקרא וי"מ שלמים הבאים מחמת הפסח חגיגת ארבעה עשר וזו ודאי נאכלת לשני ימים ולילה אלא שמה שעלה ממנה עם הפסח בשלחן אינה נאכלת אלא כדין הפסח כמו שהתבאר אלא שבראשון של זבחים ט' א' ובספרא פ' ויקרא מוכח להדיא כפי' ראשון:
+
+Daf 97a
+
+כבר ידעת בולד חטאת ותמורת חטאת ומתו בעלי' ונתכפרו בעליה באחרת שימותו והוא שמכניסן לבית ונועל עליהם עד שימותו ובעברה שנתה שתרעה עד שיפול בה מום ויביא אחרת בדמי' והוא שאמרו עליה רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות כלומר שאין הכהן יכול לשחטה שם ורועה וכן כל שנמצאת קודם כפרה אפי' נמצאת בעלת מום רועה ויפלו דמי' לנדבה ומ"מ בקרבן הפסח מיהא אינו כן ואי אתה יכול לומר ולד חטאת בפסח שאין פסח בא נקבה אבל תמורת הפסח קריבה שלמים וכן נתכפרו בעלי' באחרת ועברה שנתה אבל מתו בעלי' אם קודם שחיטה בנו מקריבו שלמים ואם לאחר שחיטה קודם זריקת הדם תעובר צורתו ואח"כ ישרף כמו שהתבאר:
+המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתי' ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות אם בא לימלך אומרין לו שיתכפר במופרשת תחתי' והאבודה שנמצאת תרעה עד שתסתאב ויפלו דמי' לנדבה ואם משך הוא אחד מהן ונתכפר בה האחרת תמות בד"א שאבדה ביום אבל אבדת לילה לא שמה אבידה וכל שהפריש באותה הלילה אחרת תחתי' אינה הולכת למיתה [אלא] לרעות הואיל ולילה לאו זמן הקרבה הוא:
+
+Daf 97b
+
+המפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באיזו שירצה והשני' תרעה עד שתסתאב ויפלו דמי' לנדבה ובפסח יקרב שלמים:
+המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה אמר הר"ם בכל מקום שאומר יפלו דמיו לנדבה רוצה בו עולת נדבה והוא שמטילין דמיו בתיבה שהיתה במקדש ובית דין היו מקריבין אותן הדמים עולות ומכלל הדברים שביאר מי שיבוא עולתו נדבה או יטיל דמיה בתיבה כי אותה שהוטלו דמיה בתיבה נסכיה משל צבור ועולה שיביא נסכיה משלו ועוד יתבארו מיני ההפרש שיש ביניהם בפרק שלישי ממסכת תמורה:
+אמר המאירי המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים וכבר כתבנו שדינו בזכר ובן שנה ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמי' לנדבה ר"ל לקיץ המזבח ולשיטת גדולי הרבנים אין גורסין ויפלו דמיו לשלמים שהרי למדו ממנה בגמ' יש דיחוי בדמים ופירשו הם שאף הדמים נדחין שלא להביא מהם שלמים אלא שגורסין ויפלו דמיו לנדבה וכ"ש שלא תיקרב היא עצמה שאף בעלי חיים נדחין ושלא כדעת האומר שאין דחוי אלא בשחוטין כמו שביארנו בראשון של קדושין וביומא פ' שני שעירי וכן אע"פ שמעיקרו הוא נדחה שהרי לא נראה מעולם למה שהופרש לו דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ושלא כדעת האומר במסכת סוכה שאין נדחה אלא מה שנראה מתחילתו ומ"מ אנו מפרשים ביש דיחוי בדמים דבר שאין קדושתו אלא קדושת דמים שהרי נקבה זו הואיל ולא נראית למה שהופרשה אין בה אלא קדושת דמים:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומ"מ גדולי המחברים פסקו בה שתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי פסח ואם לא הוממה עד שהקריב פסחו יביא בדמי' שלמים נראה שהם גורסין יפלו דמיו לשלמים ומפרשים אותה בהקריב פס��ו וכן הם פוסקים שאין בעלי חיים נדחין ובאמת יש מקומות שראוי לפסוק כן ובתלמוד המערב אמרו במי שהפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר עד שלא נשתחרר ונשתחרר עד שלא הביא שתי שערות והביא שהוא מקריבו לשם פסח מפני שאין בעלי חיים נדחין ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 98a
+
+המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים פירשוהו בגמ' בשלא הי' הבן נמנה עם אביו באותו פסח וכן לא היו בו מנוים אחרים ונמצא שאין כאן שום בעלים קיימים אבל אם הי' הבן נמנה עם אביו באותו פסח מקריבו לשם פסח אם מת האב לאחר חצות שנמצאת חובת הפסח חלה עליו קודם האנינות שאילו מת קודם חצות הואיל והאנינות חלה עליו קודם חובת הפסח נדחה לפסח שני כמו שביארנו בפ' האשה אבל לאחר חצות מקריבו לשם פסח הא כל שלא נמנה הוא עמו ולא אחר אינו מקריבו לשם פסח אלא לשם שלמים ואע"פ שקבעתו חצות לשם פסח מ"מ זהו מותר הפסח שקרב שלמים ואין אנו צריכים למשא ומתן הבא עלי' בגמרא:
+ואינו קרב עד יום ששה עשר שאינו מקריבו בארבעה עשר לשם שלמים שהרי שלמים אינן דוחין עשה של עליה השלם ולא בחמשה עשר שאין נדרים ונדבות קרבות ביו"ט ונמצאת למד מ"מ שחצות קובעת הפסח לשם המפרישו שאילו שחיטה קובעת ולא חצות כל שלא נשחט לא נקבע הפסח לשם המפרישו ליקרא במיתתו מותר הפסח ויכול הבן להקדישו מתחילה לפסח ולהביאו לשם פסח אלא חצות קובעת שאם משכו כולם את ידיהם הימנו הרי הוא כפסח שאין לו בעלים:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה הששית והכוונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביאו בדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו נתערב בבכורות ר' שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו אמר הר"ם המשל בזה כי אם נתערב בו פסח עם שתי עולות מניחין השלשה כבשים עד שיפסלו ומוכרם אחד אחד ויודע איזה מהם דמיו יותר ונאמר על דרך הדמיון שישוה באחד דינר והשני דינר וחצי והשלישי שני דינרין נמצאו בידו מן השלשה כבשים ארבעה דינרין וחצי ואז יתחייב להביא שלש בהמות שתים מהן בשנים דינרין ואחת בשני דינרין וחצי וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו יקריב מהן שתים עולה ואחת שהיתה בשנים דינרין שלמים וממה שאתה צריך לדעת כי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחת והפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות וכשנאכל בכור בתורת פסח אנו מביאים אותו לעשותו נותר לפי שאינו נאכל אלא עד חצות והעיקר אצלנו אין מביאים קדשים לבית הפסול ור' שמעון אומר מביאין הקדשים לבית הפסול ואמר אם חבורת כהנים יאכלו ר"ל יאכלו הכל עד חצות כדין הפסח וחכמים אומרי' ירעו עד שיסתאבו ויביא הבהמה בדמי הבהמה היפה שבהן בהמה שמנה ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תחול קדושתו על זה ויקרב אותה הבהמה שלמים ויאכל אותה הבהמה כולה שנפל בה מום כאשר יאכל בכור בעל מום ואין הלכה כר' שמעון:
+אמר המאירי הפסח שנתערב בזבחים ר"ל בקדשי קדשים כגון שהיו כאן שלש בהמות אחת של פסח ושתים אחת של עולה ואחת של אשם והרי שאינן שוות לא בזמן אכילה ולא במתן דמים ונמצא שאין אחד מהם ראוי להקרבה ומתוך כך ירעו עד שיסתאבו וימכרו וילקחו מהם שלשה קרבנות אחד לאשם ואחד לעולה ואחד לשלמים מצד אותו שהיה של פסח שקרב שלמים:
+ומה שאמר ויביא מדמי היפה שבהן ממין זה וכו' פירושו בשאין דמי הבהמות שוים כגון שהיתה האחת שוה סלע ואחת סלע וחצי ואחת שני סלעים שנמצאו בידו בין כולם ארבעה סלעים וחצי צריך שיקנה כל קרבן מהם בשני סלעים כשיעור היפה שבהם ונמצא צריך בין כולם לששה סלעים ואותו סלע וחצי היתרים מפסיד מביתו ומקריבן אחת עולה ואחת אשם ואחת שלמים אם הוא לאחר זמן שחיטת הפסח הא אם נתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים לאחר זמן הפסח מפני שהשלמים טעונין סמיכה ופסח אין טעון סמיכה ואם סומך בה עובד עבודה בקדשים וכן ששלמים טעונים שתי מתנות שהן ארבע ופסח במתנה אחת הא תוך זמן לא ושמא תאמר והרי שמא מחליף שלמים בדמי האשם או בדמי העולה והרי קדושת הבהמה חלתה על דמי האחרת ואין משנין מקדושה לקדושה פירשו גדולי הרבנים שכן הוא עושה מביא הששה סלעים ונוטל השנים ואומר כל מקום שהוא האשם תהא קדושתו מחוללת על שני סלעים אלו וכן בכולם:
+נתערב בבכורות שמתן דמים שבהם שוה למתן דם הפסח וזמן אכילתם מיהא אינו שוה שהרי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד והפסח דוקא מתחילת הלילה עד חצות אומר ר' שמעון שאם היתה כולה חבורת כהנים שהבכור נאכל לכהנים יאכלו הכל עד חצות כדין פסח ובשעת הקרבה מיהא יאמר אם זהו פסח תהא שחיטתו לשם פסח ואם בכור יהא לשם בכור ואפילו שחט שניהם לשם פסח כשרים שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים ובבכור אין לומר בו אלא שלא עלו לשם לבעלים שהרי קדשוהו מן השמים ואע"פ שממעט בזמן אכילת הבכור ומביא קדשים לבית הפסול אינו חושש לכך וכמו שאמר הוא במקום אחר אשם שנתערב בשלמים ישחטו בצפון כאשם ויאכלו כחמור שבהם ומ"מ אין הלכה כמותו אלא כחכמים שנחלקו עמו בגמ' וכל שנתערב פסח בבכורות ממתין להם עד שיוממו ויביא השמנה שבהם ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תחול קדושתו על זה ויקריב אותה בהמה שלמים כדין מותר הפסח והאחרות נאכלות בזמנן כבכור בעל מום:
+
+Daf 98b
+
+לענין אשם בשלמים וכן כל שנתערב מין בשאינו מינו לא יקרבו אפילו כחמור שבהם שאין מביאין קדשים לבית הפסול וכשם שאין ממעטין בזמן אכילתן כך אין ממעטין באוכליהן ולא במקום אכילתם אלא כיצד יעשה ירעה הכל עד שיפול בו מום וימכר כל אחד לבדו ויביא בדמי היפה שבהם ממין זה ובדמי היפה שבהם ממין האחר ויפסיד המותר מביתו על הדרך שביארנו:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה השביעית והכוונה בה בענין החלק הששי ג"כ והוא שאמר חבורה שאבד פסחה אמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו הלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו ואם שלהן נשחט ראשון הן אוכלין משלהן והוא אוכל משלו אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחת הוא אוכל משלו והם אינם אוכלין עמו ושלהן יוצא לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני אמר להם אם אחרתי שחטו עלי הלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלהן נשחט ראשון הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן אין ידוע אי זה מהן נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחת הם אוכלין משלהם והוא אינו אוכל עמהן ושלו יוצא לבית השריפה ופטור מלעשות פסח שני אמר להם ואמרו לו אוכלין מן הראשון לא אמר להן ולא אמרו לו אינן אחראין זה לזה אמר הר"ם כל זה מבואר ואמרם לא אמר להם ולא אמרו לו רוצה בו שלא פירש דברו ולא פרשוהו בפירוש שישחוט בעבורם וגם הוא לא הרשה אותם בפי' אע"פ שהיו שם מעשים ורמזים מורים על סמיכת קצתם אל קצתם:
+אמר המאירי חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט לשם עצמו ולשם כל החבורה ומצד שהיה לבם נוקפם לקחו שאר החבורה פסח אחר ושחטוהו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל ממנו וכל החבורה עמו שמאחר שאמרו לו שחוט עלינו כלם נמנו עליו ושוב אין יכולין לימנות על האחר שהרי משנשחט אין מושכין ידיהן והשני ישרף כדין פסח בלא בעלים ואם שלהם נשחט ראשון הוא אוכל משלו שהרי לא נמנה על שלהם והם אוכלין משלהם שהרי חזרו בהם קודם שנשחט ונמנו על זה ואם אין ידוע איזו מהם נשחט ראשון או שנשחטו שניהם כאחד הוא אוכל בשלו שהרי לא נמנה על שלהם והם אינם אוכלים משלו שמא שלהם נשחט ראשון ונמשכו מזה וכן אין אוכלין משלהם שמא של זה נשחט ראשון ונמצא שאין אוכלין לא משלו ולא משלהם ושלהם יוצא לבית השרפה ופטורים מלעשות פסח שני שהרי מ"מ נמנו על איזה מהם ואכילה לא מעכבה:
+אמר להם זה שהלך לבקש את הפסח אם אחרתי כלומר אם תראו שאני מתאחר שחטו עלי גם כן שאמנה עמכם בשלכם כלומר שלא שלחוהו הם אלא הוא הולך מעצמו והתנה עמהם שאם יהו שוחטין בשבילם ימנו אותו עמהם ג"כ והלך הוא ומצא ושחט ואף הם לקחו ושחטו אם שלהם נשחט ראשון הם אוכלין משלהם שהרי סלקו עצמם מן האבוד והוא אוכל עמהם שהרי נמנה עמהם ומשנשחט אין יכול להסתלק הימנו ושלו יוצא לבית השריפה ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו שהרי סלק עצמו משלהם [והם אוכלין משלהן] שהרי לא עשאוהו שלוחם וכבר נסתלקו בזמנו ממנו ואם אין ידוע איזה מהם נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחד הם אוכלין משלהם שהרי לא עשאוהו שלוחם כלל והוא אינו אוכל עמהם שמא לא נשחט ראשון ונמצא מנוי בשלהם ונמצא את שלו יוצא לבית השריפה ופטור מפסח שני שהרי מ"מ באיזה מהם הוא מנוי ואכילה אינה מעכבת:
+אמר להם ואמרו לו כלומר שעשאוהו שליח לבקשו ולשחוט עליהם ואף הוא אמר להם שמא יתאחר וישחטו הם שיהו מונין אותו ג"כ עמהם יאכלו כולם מאותו שנשחט ראשון שהרי הוא שליח שלהם והם שלוחים שלו והאחרון יוצא לבית השריפה שהרי יש כאן אחד שאינו ראוי ואם אין ידוע או שנשחטו כאחד ישרפו שניהם ופטורין מלעשות פסח שני שהרי מ"מ א"א לצמצם ואחד מהם נשחט תחלה ויצאו בו שאין אכילה מעכבת:
+לא אמר להם ולא אמרו לו אלא שזה הלך מעצמו בלא שליחותן והרי הם מסולקים ממנו מאליהם והלך הוא ושחט ואלו הלכו ושחטו אינן אחראין זה על זה ואין חוששין איזה נשחט ראשון אלא זה אוכל משלו אע"פ שהאחר נשחט ראשון ואלו אוכלין משלהם אע"פ שהאחר נשחט ראשון ואפילו היה בלבם או עשו דברים שהאמתלא שבהם מוכחת שכך היה בלבם הואיל ומ"מ לא התנו זה עם זה כלום מכאן אמרו יפה שתיקה לחכמים קו"ח לטפשים:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שבארנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:
+המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק הששי ג"כ והוא שאמר שתי חבורות שנתערבו פסחיהן אלו מושכין להם אחד ואלו מושכין להם אחד אחד מאלו בא לו אצל אלו ואחד מאלו בא לו אצל אלו וכך הם אומרים אם שלנו הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו ואם שלך הוא הפסח הזה ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך וכן חמש חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה נמשכין להן אחד מכל חבורה וחבורה וכך הם אומרים אמר הר"ם ברור הוא כי זה התערובת לא נפל אלא קודם ששחט הפסח שנים שנתערבו פסחיהם זה מושך לו אחד וזה מושך לו אחד זה ממנה עמו אחר מן השוק וזה ממנה עמו אחד מן השוק זה בא אצל זה וזה בא אצל זה וכך הוא אומר אם שלי הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלי ואם שלך הוא הפסח הזה ידי משוכות משלי ונמניתי על שלך וכמו כן יאמר השני לחבירו והדבר כלו מבואר:
+אמר המאירי שתי חבורות שנתערבו פסחיהם פי' קודם שנשחטו שעדיין כל אחת יכולה לימשך משלו אלו וכו' פי' בני חבורה זו מושכים להם אחד מן הטלאים ובני חבורה האחרת לוקחים את האחר ואח"כ בא לו אחד מחבורה זו לחבורה האחרת ואחד מן האחרת בא לו אצל זו ובני חבורה אומרים לזה שבא אצלם אם פסח זה שמשכנו אצלינו הוא שלנו ויפה ביררנו משוך ידך משלך והמנה עמנו ואם שלך הוא יהו ידינו משוכות משלנו ויהא לבני החבורה האחרת והרי אנו נמנים בזו עמך וכן בני החבורה האחרת אומרין לאחר הבא אצלם ונמצא שאם החליפו בברירתם הרי נמשכו כל חבורה וחבורה משלהם ונמנו על אותו שביררו וזה שהוצרכנו לביאת אחד מחבורה זו לחבורה האחרת ולא הספיק שיהו כל בני החבורה מושכין יד משלהם לגמרי בכל מקום שהוא וכן חבורה האחרת ואח"כ ימשוך כל חבורה מהן אחד מן הפסחים וימנו עליו לכתחילה מפני שאסור להיות כל החבורה מושכת יד מן הפסח ולהניחו בלא בעלים וכמו שאמרו ואם ימעט הבית מהיות משה מלמד שמתמעטים והולכים כל זמן שהטלה חי ובלבד שיהא אחד מבני החבורה קיים ר"ל שיהא אחד מהם נשאר עליו שלא משך ידו ממנו אבל עכשיו אם יפה בררו הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מאחד ואם החליפו הרי יש אחד עם הפסח וכשמשכו האחרים את ידיהם נשאר הוא עליו:
+וכן חמש חבורות של חמשה חמשה בני אדם או של עשרה עשרה וה"ה לפחות ויתר שנתערבו פסחיהם כל חבורה וחבורה מושכת אחד מן הפסחים ואחד יוצא מכל חבורה בא לו אצל האחרת ונמצאו בכל טלה ארבעה מחבורה הנמנית עליו ביחדה בברירה זו השניה ואחד משאר החבורות עמהם ואומרין הארבעה לאותו אחד אם שלנו הוא פסח זה ונזדמנה לנו ברירתנו כהוגן סלק ידך מאותו שנמנית עמו הן בברירה ראשונה הן בשניה והמנו עמנו ואם שלך היה עם חבורתך הרי אנו מסלקין עצמינו מאותו שנמנינו עליו תחלה ונמנין עמך בזה ואם שמא לא היה זה לא מחבורתם ולא מחבורתו מ"מ כבר נסתלקו הארבעה תחלה ואח"כ הוא ונמנה על זה וכן כל אחד מן החמשה ודקדקו בגמ' שאם היו ארבע חבורות של חמשה ואחת מארבעה אע"פ שהיו ממנים אחד מן השוק עמה אין תקנה בכך שהרי מ"מ נשאר בלא אחד מבעלים הראשונים שהרי בזה לא דיים באחד מכל חבורה שהרי זו של ארבעה שמא של חמשה היא והם צריכים למשוך ידיהם כל הארבעה שבאותה חבורה וישאר הטלה בלא בעלים ואע"פ שלדעת ר' יוסי דיו שלא יניחוהו בלא בעלים כגון שיביאו אחד מן השוק קודם שיסלקו כלם את ידיהם ממנו אע"פ שאינו מן החבורה הראשונה מ"מ הלכה כר' יהודה שמזקיק להיותו מן החבורה הראשונה כמו שביארנו:
+שנים שנתערבו פסחיהם כלומר שכל אחד הפריש פסח לעצמו בלא חבורה ונתערבו זה מושך לו אחד וזה מושך לו אחד וכל אחד מהם הולך וממנה עמו אחד שבשוק ואומר לו כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו ונמצאו עכשיו שנים בכל פסח שהם שתי חבורות ואח"כ יבא אחד מאלו אצל אלו ואחד מאלו אצל אלו ואומרין זה לזה אם פסח זה שלי ידיך משוכות משלך ותמנה על שלי ואם שלך הוא ידי משוכות משלי ואמנה על שלך ואי אפשר לומר כן בלא מנוי אחר מן השוק שאם כן נמצא כל אחד מניח את הפסח כמו שהוא ר"ל בלא בעלים וא"ת ואף בזו מה הועלנו שהרי לר' יהודא שהלכה כמותו מ"מ צריך שישאר עליו אחד מן החבורה ואין מנוי אחר שבשוק כלום וא"ת שאותם הבאים מן השוק הם שבאים זה אצל זה הא מתני' סתם נאמרה ול�� עוד אלא שהלשון מוכיח שהשנים הראשונים צריכין לבא זה אצל זה וכמו שאמר אם שלי הוא וכו' ואין לשון זה נופל אלא על אותם המנוים עליו מתחלה תירצו בגמ' שמאחר שר' יהודה סובר שאין שוחטין את הפסח על היחיד אף מתחלתו הוא עומד לכך ר"ל למנות אחר עליו והרי זה הבא מן השוק כאילו הוא אחד מבני חבורה ראשונה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+ונשלם הפרק ונשלמה המסכת תהלה לאל:
+ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו בענין מסכת פסח שני תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לנו לכללו במסכת שקלים בעזרת הצור ובישועתו אא"ס:
+
+Daf 99a
+
+
+
+Daf 99b
+
+פרק עשירי בעזרת הצור:
+ערבי פסחים וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק הששי שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר סדר ליל הפסח כלו ויצטרף בו דין אכילה בערב הפסח וכבר ידעת שענין הסדר כלו בנוי על ארבעה כוסות שנים קודם המזון ושנים לאחר המזון ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר דין אכילה בערבי פסחים ותכונת עמידתו בלילי הפסח ר"ל בענין הסבה והשני סדר שקודם המזון והשלישי סדר שלאחר המזון זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו הרבה ענינים ארוכי הדברים כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפי' מן התמחוי אמר הר"ם סמוך למנחה הוא שישאר מן היום יותר משתי שעות ומחצה זמניות לפי שהעת שיקרא מנחה הוא שישאר מן היום שתי שעות ומחצה ומפני זה חייבנו זה החיוב לפי שאכילת מצה בלילה הראשון חובה וראוי לאדם להרעיב עצמו כדי שיאכל מצה בתאבון וזה שמנענו אותו מן האכילה אינו מן הלחם לבדו כי אין ברשותו לחם באותה שעה ואסור לנו לאכול מצה יום ארבעה עשר עד שיאכלנה בשעת המצוה אבל מנעוהו לאכול הרבה משאר המאכלים וחייבנו לאכל בהסבה כדרך שהמלכים והגדולי' אוכלים עד שיהיה דרך חירות ותמחוי הוא התבשיל שמקבצים לצורך העניים מן הבתים ואסור לאכל אלא לאדם שהוא בתכלית העוני כמו שביארנו בסוף פאה:
+אמר המאירי ערבי פסחים סמוך למנחה וכו' זה שהוא תופס לשון ערבי מפני שזה הפרק מקומו בסוף פסח שני וזה שכבר ביארנו בפתיחת החבור שזאת המסכתא ומסכת פסח שני היתה בחבור רבינו הקדוש מסכת אחת לבד ונקרא שמה מסכת פסחים אלא שבימי הגאונים חלקוה לשתים ולהיות ידיעת עניני זה הפרק הכרחית העתיקוהו ממקומו וסדרוהו בסוף זאת המסכתא ואמנם אמרו ערבי פסחים רומז אל שני הפסחים ר"ל פסח ראשון ופסח שני על שם שזה היה מונח בסוף הכל כמו שביארנו ואע"פ שפסח שני מצה וחמץ עמו בבית מ"מ מצותו שיאכל מצה בתאבון ומפני זה אמר ערבי פסחים סמוך למנחה ופי' בגמ' מנחה קטנה שהיא בתשע שעות ומחצה וסמוך לה הוא סוף שעה תשיעית שהוא תחלת שעה עשירית ולא סמוך למנחה גדולה שהוא זמן שחיטת הפסח שאין הטעם משום דילמא ממשיך ואתי לאימנועי מלמעבד פסח אלא משום מצה שלא יאכלנה על השובע ודיו בכך בסמוך למנחה קטנה ואע"פ שלענין מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים שאסורה מן המנחה ולמעלה פירשנוה בפרק מקום שנהגו על מנחה גדולה בזו מפני שהוא צריך להכנת שבת או להכנת יום טוב וצריך ריוח מרובה אבל לענין אכילת מצה לתיאבון דיו בסמוך למנחה קטנה ומשם ולמעלה לא יאכל אדם עד שתחשך אע"פ שהתפלל תפלת המנחה שאלו לא התפלל אף בחול אסור אלא אע"פ שהתפל�� וטעם הדבר כדי שיאכל מצה בתאבון:
+ויש שואלים ואף כשתפקיע אכילת מצה לתאבון האיך אפשר לו לאכול והלא חמץ ומצה אסורים לו חמץ מן הדין ומצה ממה שאמר בתלמוד המערב האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו וא"ת במיני תרגימא והלא בזה לא נאסר וכמו שאמרו אבל מטבל הוא במיני תרגימא כמו שיתבאר ותירצו שלא אמרו כבא על ארוסתו אלא במצה הראויה לצאת בה ידי חובתו הא מצה עשירה או בצקות של עכו"ם או של אורז ודוחן לא ובא לאסרם משום מצה לתיאבון והוא הדין אף במיני תרגימא ושלא לאכול מהם אכילה מרובה ושמא תאמר והלא אמרו הקמחים ובצקות של עכו"ם אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה והרי מצה באחרונה על השובע היא ואלמא אתיאבון לא קפדינן זו שנויה במי שאין לו אלא כזית מצה משומרת וודאי צריך לאכלה לבסוף אבל כל שיש לו צריך גם כן שיאכלנה בתחלת סעודה לתיאבון:
+ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ר"ל שלא יאכל אלא בהסבה דרך חירות כדי שירמוז בה סימן לחירות וגאולה ויתעורר לשבח מי שגמלנו טובה בגאולה וחירות משעבוד קשה ומגונה:
+ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין וכו' לשון יפחתו לו יש אומרים שהוא יוצא לשני והוא חוזר על גבאי צדקה מלשון אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפנדיון ר"ל שוה פנדיון כלומר לא יפחתו לו גבאי צדקה המחלקים לעניים בכדי צרכם אע"פ שבשאר ימים טובים יש להם לצמצם להם בכאן לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפי' היה עני הנוטל מן התמחוי שהוא עני שבעניים וכמו שאמרו מי שיש לו מזון סעודה אחת לא יטול מן התמחוי וי"מ אותו בודד כלומר שלא יהי' לו פחות מארבעה כוסות של יין ור"ל שצריך להשתדל בכל כחו עד שיהא לו יין כשיעור ארבע כוסות אפי' היה עני גמור:
+וארבע כוסות אלו תקנת חכמים אחד לקידוש ואחד להגדה ואחד לברכת המזון ואחד לגמור את ההלל ואמרו בבראשית רבה ארבע כוסות אלו כנגד ארבע גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והענין לומר שכל אחת גאולה בפני עצמה הראשון גאולת השעבוד והוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ר"ל אותן העבודות הקשות שהיו משתעבדים בהם וגאולה שניה והצלתי אתכם מעבודתם ר"ל מכל שיעבוד אף משיעבוד הרגיל בכל מלכות והוא שיעבוד מסים וארנוניות וכיוצא בהם והשלישית וגאלתי אתכם בזרוע נטויה כלומר שאף בשאר הגאולות אפשר להיותם עומדים ביניהם בשפלות ובבזוי אלא שהכה בשונאיהם ועשאם אדונים וזהו זרוע נטויה הרביעית שלקחם לו לעם קדוש ונתן לנו את תורתו והוא תכלית הכל ועליו נאמר ולקחתי:
+ובירושלמי רמזו בהם כנגד ארבע כוסות שנאמרו בענין פרעה בפרשת שר המשקים והם וכוס פרעה בידי ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה ונתת כוס פרעה בידו שענינם היה סבה לגאולת מצרים וכן פרשוהו כנגד ארבע מלכיות שנשתעבדו בישראל והם הנמשלים בדניאל לחיות רעות ורמז להשקותם ארבע כוסות קח את כוס [היין] החימה [ירמי' כ"ה ט"ו] כוס זהב בבל ביד ה' [ירמי' נ"א ז'] ורוח זלעפות מנת כוסם [תהלים י"א ז'] כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו ישתו וכו' [שם ע"ה ט'] ועל רמז דבר זה תקנו בכוס רביעי שפוך חמתך על הגוים וכו' ויש מפרשים בו על שם שאנו רגילים להודות ולהכיר טובה למי שגמלנו עד שאחר אכילה אנו מודים ומברכים ואותם שאוכלים אותנו בכל פה דורסים ואוכלים ואין בפיהם שבח לשם והם שנאמר עליהם אוכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו ועל זה נהגו לומר שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו רמז לאמרו על אכילתם ה' לא קראו ואמרו עוד בתלמוד המערב וכנגדם עתיד הקב"ה להשקות לישראל ארבע כוסות של נחמה ה' מנת חלקי וכוסי כוסי רויה כוס ישועות אשא תרין כלומר שמלת ישועות משמע תרין ואפשר שלא נזכרו אלא שלש לרמז גאולה שלישית עד שיהא בהם רמז לגאולה משלש גליות:
+זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+כבר ביארנו באיסור זה של אכילה מתחלת שעה עשירית ולמעלה שלא נאמרה אלא מטעם אכילת מצה לתיאבון ולמדנו ששאר ערבי ימים טובים וערבי שבתות אין להם סרך באיסור זה אלא אוכל אף משעה זו ולמעלה ולא סוף דבר שלא נאסר משעה הסמוכה למנחה אלא שיהא מיהא נאסר מגוף המנחה ולמעלה אלא אפי' מן המנחה ולמעלה מותר ואפי' לכתחלה אוכל והולך עד שתחשך אף להתחלת אכילה אלא שמכוער הדבר:
+למדת שלענין התחלת אכילה יש הפרש בין ערבי פסחים לשאר ערבי ימים טובים וערבי שבתות אבל לענין הפסק אכילה ר"ל אם התחיל בערב הפסח מקודם תשע שעות והגיעה המנחה או שקדש היום ולא גמר סעודתו ובערבי שבתות וימים טובים שהתחיל מקודם שקדש היום וקדש עליו היום ולא גמר סעודתו וכן בערב הפסח שעבר והתחיל לאחר תשע שעות וקדש היום על איזה צד מפסיק בכל אלו ועל איזה צד אינו מפסיק יש בו קצת מחלוקת בין המפרשים:
+וענין מחלקתם תלוי בביאור סוגיא זו והוא שר' יהודה ור' יוסי נחלקו בהתחלת אכילה ובהפסק אכילה שבהתחלת אכילה דעת ר' יהודה שאף בערבי שבתות וערבי ימים טובים אסורה ואף מסמוך למנחה ולמעלה ר"ל מתשע שעות ולמעלה כדין ערב פסח לדעת ברייתא אחרונה הנזכרת בסוגיא זו ולדעת הראשונה מן המנחה ולמעלה ור' יוסי סובר בכולם להתחיל עד שתחשך חוץ מערבי פסחים משום חיבת מצה והלכה כר' יוסי כמו שכתבנו:
+
+Daf 100a
+
+ואח"כ נחלקו בהפסק אכילה למי שהתחיל בה בהיתר בערבי שבתות וערבי ימים טובים וזהו לר' יהודה מקודם תשע שעות לדעת ברייתא אחרונה הנזכרת בסוגיא או מקודם תשע ומחצה ולמעלה לראשונה ולר' יוסי מקודם שתחשך שלדעת ר' יהודה אף בהתחילו בהיתר צריך להפסיק כמו שאתה למד ממעשה של רבן גמליאל ור' יוסי ור' יהודה שאין ספק שבהיתר התחילו אחר שר' יהודה היה עמהם ונחלקו בה:
+ואחר שפסקנו כר' יוסי בהתחלה אתה צריך לברר דין הפסקה לכל מי שהתחיל בערבי שבתות וימים טובים מקודם שתחשך שהוא שעת היתר לר' יוסי ואע"פ שגדולי הפוסקים כתבו בזו וערבי שבתות וערבי ימים טובים היכא דאתחיל בה מקמי תשע שעות ואמשיך ליה בסעודתיה עד דקדיש יומא קבלנו עליהם שטעות סופר היה וענינו מקודם שתחשך ואף גדולי המפרשים מעידים שמצאו בהלכות מדוייקות מקמי דקדיש יומא אלא שיש מפרשים בדבריהם שאע"פ שלא הוזכרו ערבי פסחים בהפסקה במחלקתם מ"מ חלוקים הם בענין זה בערבי פסחים כשאר ערבים כל שהתחיל בשעת היתר וכדאמרינן הלכה כר' יהודה בערב הפסח דאלמא חולק היה ר' יוסי אף עליה שלא להפסיק ומשום ערבי פסחים כתבו הם מקמי תשע שעות ואין נראה כן שאם כן לא היה להם לפרוט ערבי שבתות וערבי ימים טובים אלא לא דברו כאן כלל בערבי פסחים:
+ונשוב לתורף הענין והוא שכל שהתחיל בערבי שבתות וערבי ימים טובים אף בהיתר אם לר' יהודה כשיעורו ואם לר' יוסי מקודם שתחשך ונמשך בסעודה וקדש היום לדעת ר' יהודה מפסיקין לגמרי ר"ל בברכת המזון ויתבאר למטה לדעתו שמקדש תחלה הואיל ולא גמר סעודתו נמצא שאינו שעת ברכת המזון והוא שעת קידוש ואח"כ מברך על מזונו בכוס אחר ואח"כ חוזר למזונו ומברך המוציא ומ"מ אינו מפסיק עד שיקדש היום וכמו שאמרו בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום הא קודם זמן זה אינו מפסיק ולדעת ר' יוסי אף לכשיקדש היום אין מפסיקין כלל הואיל והתחיל בהיתר אלא גומר סעודתו לגמרי ומברך על מזונו ואח"כ מקדש ואע"פ שאין קידוש אלא במקום סעודה הואיל ואכל קודם הקידוש וברשות מקום סעודה הוא וודאי כך הם חלוקים בערב הפסח אם התחיל בהיתר ר"ל קודם תשע שעות וע"ז אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה ובא שמואל ואמר שבזו אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש ר"ל שמפסיק מלאכול ואינו מברך ברהמ"ז אלא שפורס מפה להיכר הפסקת אכילה לכבוד שבת ומקדש ואח"כ חוזר לסעודה:
+ויש מי שכתב בקידוש זה שאין מברך עליו בורא פרי הגפן שאותה של מזון פוטרו וכן היא בתלמוד המערב ויש מתמיהין בו דמשתא וברוכי לא אפשר והאיך ישתה ממנו ואף לדעת האומר שאין הגדה הפסק בזו מפני שיכול לשתות בתוכה משא"כ בקידוש ולדעת גדולי הפוסקים כשיחזור לסעודתו מברך המוציא אע"פ שלא ברך ברהמ"ז שמאחר שע"כ הוא מפסיק בקידוש שהרי נאסרה עליו אכילה בלא קידוש הפסק גמור הוא דהא משתא וברוכי כי הדדי לא אפשר ואין אומרין בו לקבעיה הדר ואע"פ שנמצאת ברהמ"ז אחת עולה לשתים של המוציא כבר מצינו שהיא עולה לאכילת הפת שטעון המוציא ולאכילת דברים הבאים בתוך הסעודה הטעונים בורא מיני מזונות וכן בנמלך שמברך בתחילה על כל דבר ודבר ואפי' בפת וכמו שאמרו בפ' כל הבשר ק"ז ב' שהשמש מברך על כל כוס וכוס ועל כל פרוסה וודאי נראה שאין מברך לבסוף לא ברכת שלש לפת ולא מעין שלש ליין אלא פעם אחת וכן אמרו למטה כיון דאמריתו הבו נברך אתסר לכו למישתי כלומר בלא ברכת היין ואינו צריך משום כך מעין שלש על מה ששתה כבר ואע"פ שבשנוי מקום אמרו למטה כשהוא יוצא טעון ברכה למפרע וכו' התם הפסק גמור הוא או שמא מחשש שמא לא יחזור למקומו וצריך שיברך במקום שאכל וכן ראיה שהרי ברכת המוציא עצמה אם הפסיק מקודם שיטעום כלום חוזר ומברך המוציא ויש חולקים להיתר בלא המוציא דלקיבעיה הדר ואין נראה כן:
+ומ"מ למדנו לענין פסק שכל שהתחיל בהיתר וקדש עליו היום פורס מפה ומקדש וחוזר לסעודה אם בהמוציא אם בלא המוציא מר כדאית לי' ומר כדאית לי' אלא שהדברים נראים דוקא בהמוציא ואם גמר סעודתו בקדושת היום מברך על המזון ואח"כ מקדש ופי' בתוספתא בחמישי של ברכות שמזכיר של שבת בברהמ"ז אע"פ שלא קדש ולא סעד בשבת הואיל ומ"מ בשעה שברך שבת הוא:
+ועדיין אתה צריך ללמוד אם ערב הפסח בדין זה אם לאו שלא הוזכרה מחלוקת זו אלא בערבי שבתות וימים טובים ואע"פ שבערב הפסח נחלקו מדפסק ר' יוחנן כר' יהודה בערב הפסח ולהפסקה לא נתברר בשמואל שפסקה בפריסת מפה אם אמרה אף בערב הפסח ודלא כר' יוחנן או שמא לא אמרה אלא בערבי שבתות וימים טובים ותדע שגדולי המפרשים סוברים שבערבי פסחים אע"פ שהתחיל בהיתר ר"ל מקודם תשע שעות צריך להפסיק שהרי מ"מ אין לדחות לגמרי מה שאמרו בסוגיא זו אמר ר' יוסי ב"ר חנינא הלכה כר' יהודה בערב הפסח וכר' יוסי בשאר ערבים ופרשנוה לענין הפסקה אלמא שבערב הפסח מיהא מפסיק לגמרי ומכיון שאתה מפריש בין ערב הפסח לערבי ימים טובים אף לענין הפסקה ואתה צריך לפרשה מפני חיבת מצה אי אתה יכול לומר יפסיק לכשיקדש היום כשאר ערבי שבתות וימים טובים שא"כ מה הועילה חיבת מצה אלא מכיון שהגיעה שעת האיסור צריך להפסיק וזהו דעת גדולי המפרשים והוא הנכון לדעתי ואף דעת גדולי הפוסקים נראה כן שכתבו בתחלת סוגיא זו וערבי שבתות וערבי ימים טובים היכא דאתחיל וכו' אלמא דוקא [ערבי] שבתות וערבי ימים טובים ואע"פ שכתבו בה מקמי תשע שעות ט"ס הוא כמו שכתבנו:
+ומ"מ הרבה חולקים לומר שאף בערב הפסח אין מפסיקין עד שיקדש היום שהרי לר' יהודה ע"ש וע"פ שוים הם לאיסור התחלה מתשע שעות ולמעלה ואעפ"כ בערבי שבתות וערבי ימים טובים אם התחיל בהיתר אינו מפסיק עד שיקדש היום וכדתניא בני חבורה שהיו מסובים וקדש עליהם היום וא"כ אף לר' יוסי הדין כן בערבי פסחים שלא להפסיק כלל אלא גומר סעודתו ומברך ומקדש ועושה סדרו ואע"פ שאין עוד ארבעה כוסות שהרי אין כאן עוד ברהמ"ז אפשר שברהמ"ז זו עולה לו או שמא אחר ברהמ"ז חוזר לכסדרן לקדש ולברך המוציא ועל אכילת מצה וברכת המזון ושמואל שפסקה בפריסת מפה אף בפסח כן והלך לו מה שפסק ר' יוחנן כר' יהודה בערב הפסח ונשאר פסקו של שמואל אף בערב הפסח ומותר לאכול עד שיקדש היום ואח"כ פורס מפה ומקדש ועושה סדרו שאין הפסקתו מועלת למצה יותר מפריסת מפה ולא עוד אלא שהרבה מפרשים פרשוה אף בהתחיל באיסור אלא שנראה שכל שהתחיל באיסור כגון ערב הפסח מתשע שעות ולמעלה ודאי צריך להפסיק אלא שאינו צריך להפסיק אף בזו עד שיקדש היום הא משקדש היום צריך להפסיק ואין צריך לומר שמשקדש היום אסור לו להתחיל עד שיקדש וזהו שאמרו ושוין שאין מביאין משחשיכה את השלחן אא"כ קדש והבאת השלחן ענינו התחלת אכילה ואמר שאין מתחילין לאכול עד שיקדש ואף בזו אמרו שאם הביא והתחיל אע"פ שעבר הואיל ושעת קידוש הוא פורס מפה ומקדש ויש מפרשים שבזו הואיל ובאיסור גמור התחיל מפסיק לגמרי ומפרשים בה ואם הביא מבעו"י לכשיקדש היום פורס מפה ומקדש ואף גדולי המפרשים כתבוה כן ואין נראה לי שאחר ששעת קידוש הוא מה הועלנו בין הפסקה גמורה לפריסת מפה ומ"מ בערב הפסח מיהא יש אומרין מאחר ששעת איסורו מתשע שעות ולמעלה שנמצא שהות ביום והפסקתו מועלת לתאבונו י"ל שיפסיק לגמרי:
+וי"מ שמועה זו ר"ל ושוין שאין מביאים את השלחן אא"כ קדש בערב הפסח והם גורסים אא"כ קדש היום וענינו שאין מביאין את השלחן ר"ל התחלת אכילה מבעו"י ומתשע שעות ולמעלה עד שיקדש היום ואם הביא פורס מפה ומקדש ונמשכים לשיטתם שפירשו שאף בערב הפסח אינו מפסיק כלל ומ"מ דוקא בהביא מקודם תשע כמו שביארנו וכן י"מ שכל שהתחיל באיסור פוסק מיד הא כל שמתחיל בהיתר על דעת לגמור בהיתר ונמשך אינו מפסיק אלא לכשיקדש היום פורס מפה ובשאלתות פרשו הבאת שלחן שבשמועה זו ר"ל ושוין שאין מביאין את השלחן שלא על התחלת אכילה נאמר אלא על הבאת השלחן ממש וסדורו ועריכתו ובכל ערבי ימים טובים ואמר שאין עורכין אותו עד שיקדש היום שלא יראה כרוצה לאכול מבעוד יום וכמי שאינו מסדר לשבת ואם ערכו פורס מפה ומקדש בעוד שהמפה פרוסה וכן המנהג אלא שעיקר הסוגיא אינו מוכחת כן שהרי אמרו עלי' שהיא שנויה לדעת שמואל ולפי' זה אין לה עסק עם דבריו של שמואל כלל ופריסת מפה שנהגו עכשיו אין לה שורש לענין הלכה אלא שיש רומזים בה למה שאמרו במדרש שהמן כשהי' יורד הי' עליו טל מלמעלה וטל מלמטה ואחר שנתחייבו בלחם משנה זכר למן נהגו בה להניחה בין שתי מפות:
+
+Daf 100b
+
+אע"פ שאמרו מפסיקין לקידוש מיהא בפריסת מפה בהבדלה אינו כן אלא גומר סעודתו לגמרי ומברך ברכת המזון ומסדר ברכות הבדלה על כוסו כמו שיתבאר:
+בני אדם ששמעו קידוש בביהכ"נ לא יצאו ידי קידוש שאין קידוש אלא במקום סעודה וצריכין לחזור ולקדש בביתם וכן לא יצאו ידי יין ר"ל שאם יש להם יין לשתות בביתם חייבים לברך בפה"ג ואין פטורין ממנה על סמך זו של ביהכ"נ הואיל ונעקרו ממקומם שמא תאמר א"כ למה מקדשין בביהכ"נ תדע שאין מקדשין שם אלא כדי להוציא את האורחים ידי חובתם ר"ל שמתחילה כשנתקן לענין [זה] הותקן ולא זזה התקנה אף במקום שאין אורחים שכל שהוא תקון חכמים אע"פ שלאיזה סיבה נעשה צריך לעשותו אע"פ שבטלה הסיבה וכמו שמצינו בברכה מעין שבע שנתקנה משום עם שבשדות הבאים באחרונה ולא זזה ממקומה אף במקום שאין בה עם שבשדות:
+ושמא תאמר ואף אורחים האיך יוצאים והלא אמרת שאין קידוש אלא במקום סעודה וודאי בביהכ"נ אין להם אכילה שהרי אמרו מגילה כ"ח א' אין אוכלין ושותין בבית הכנסת י"מ שאוכלים הם בבית הסמוך לבית הכנסת ובעודם על שלחנם היו שומעים הקידוש ואין נראה כן שהרי אמרו סבור מינה מבית לבית אבל מפנה לפנה לא אמר להו רב ענן וכו' ואפי' מארעא לאיגרא הוה מקדש לן והרי בזו שומעים היו ואעפ"כ הי' מצריכם לחזור ולקדש אלא אין הטעם אלא מפני שבשעה ששומעים את הקידוש דעתם לצאת ממנו במקום שהם ואף כשתאמר שבבית הכנסת הם מ"מ דעתם לצאת עליו למקום אחר והואיל והי' דעתם עליו למקום שאילו היו בו עכשיו היו שומעים את הקידוש יצאו אבל כל שאוכל בריחוק מקום אע"פ שדעתו עליו לצאת ממנו בביתו הואיל ואילו הי' עכשיו בביתו לא הי' שומעו אינו יוצא:
+ומגאוני הראשונים שבספרד מפרשים שכל שדעתו בקידוש ביהכ"נ לצאת ממנו בביתו יוצא אף בבית רחוק שלא הי' שומע ממנו קידוש ביהכ"נ אילו הי' שם ומביאים ראי' ממה שאמרו בתלמוד המערב פ' כיצד מברכין ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קדש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש ר' אחא בשם ר' אושעיא מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי יו"ט האחרון בתוך ביתו כלומר כדי שלא יראה כאוכל בסוכה מתורת סוכה ויראה כעובר על בל תוסיף ומתוך כך הוא אומר שמקדש בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו ולא פליגי מה דמר יעקב בשלא הי' דעתו לאכול במקום אחר אלא שנמלך ומה דמר ר' אחא בשהי' דעתו לאכול במקום אחר ולא אמרו לדעת זה שאין קידוש אלא במקום סעודה אלא בשהי' דעתו לאכול במקום הקידוש ונמלך לאכול בבית אחר או שקראוהו בבית חתנים לאכול שם וע"ז אמרו שאין קידוש מועיל אפי' מבית לגג או מפנה לפנה ומ"מ י"מ זו שבתלמוד המערב בסוכה שבתוך הבית שאילו הי' שם הי' יכול לשמעו ולמד שאע"פ שאינו במקום סעודתו יוצא בו הואיל שהוא מקום שאפשר לו לשמעו הא בבית רחוק לא ואין נראה כן שעכ"פ קדש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר אף רחוק במשמע וקאמר דדוקא בשלא הי' דעתו לאכול בבית אחר הא אם הי' דעתו לא הי' צריך לחזור ולקדש:
+
+Daf 101a
+
+זה שביארנו שאין קידוש אלא במקום סעודה לא סוף דבר בשדעתו לאכול במקום אחר אלא אפי' מי שלא הי' דעתו לאכול כלל אין קידוש [שלו] כלום ולא יצא ידי קידוש והוא שאמרו אמר אביי כי הוינן בי מר הוה מקדש לן ואמר לן טעימו מידי הכא דלמא אדעייליתו לביתייכו מתעקרא לכו שרגא ולא מתאכיל לכו ר"ל שלא תהא דעתכם נוחה לקביעות סעודה ותלכו לשכב בלא אכילה ובקדושא דהכא לא נפקיתו שאין קידוש אלא במקום סעודה אלמא אף בלא אכילה כלל אין יוצאין בקידוש ומ"מ דוקא בזמן שדעתם לאכול ואירעה סיבה שמפקעת אכילתם אבל כל שאין דעתם לאכול ודאי מקדשין בלא אכילה ויוצאין אלא שגדולי הרבנים מפרשים שאף בשאין דעתם לאכול אין הקדוש מוציא בלא סעודה ומ"מ אף לדעתם כל שאכל מבעוד יום וגמר בשעה שקידש היום והפסיק לקידוש כבר ביארנו למעלה הואיל ואכל שם ברשות ועדיין לא סלק יכול לקדש ומכאן נהגו בפורים שחל להיות ערב שבת שממשיכים סעודה עד שיקדש היום ופורסים מפה ומקדשים ואם רוצים לאכול ולסלק מבעוד יום צריך לחזור ולקבוע סעודה בליל השבת לצאת ידי קידוש:
+קידוש זה של ביהכ"נ במקום שיוצאים בו על הדרך שביארנו שמא תאמר הרי אמרו המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא כמו שיתבאר והרי השומעים אינן טועמים תדע שקצת מפרשים כתבוה מתוך קושיא זו בשליח צבור המקדש ובטועם ואין זה כלום שהרי התינוקות טועמים ממנו ואע"פ שהמברך צריך שיטעום לאו מברך דוקא אלא כל שאחד מברך יוצאים כל השומעים בטעימת אחד ואפי' בטעימת תינוק כמו שביארנו בעירובין ואפי' בברכת הנהנין שהרי זו יש בה ברכת היין ואמר ר' יוחנן שאף ידי יין יצאו אלא שאין הלכה כמותו ואף ידי יין לא יצאו כמו שביארנו:
+אחר שקידוש ביהכ"נ אינו מועיל אלא לאורחים ואף לשליח צבור עצמו יש מי שמפקפק לאסור לש"צ עצמו לשתות מכוסו שהרי אסור לאדם שיטעום קודם שיקדש ואף גדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שהדבר יפה שלא לשתות ממנו ש"צ אלא שיטעימנו לתינוקות ומ"מ אף הם חזרו לומר שלאותו כוס מיהא קידושו מועיל וכן הדברים נראין ולא עוד אלא שהדבר הדור למברך לטעום וכ"ש במקום שאין תינוקות שאם אינו טועם נעשית ברכה לבטלה:
+מותר להתיר ציצית מטלית ישנה להטיל בטלית חדשה ואין כאן משום בזויי מצוה ומשום תעשה ולא מן העשוי אין כאן שפירושו במתיר קשרים וחוזר וקושרן וכן גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ וכן מדליקין בחנוכה מנר לנר ויש בכל אלו תנאים וכבר ביארנו ענינים אלו במס' שבת:
+
+Daf 101b
+
+כבר ביארנו באלו ששמעו קידוש בביהכ"נ שלא יצאו ידי יין והוא שאמרו שנוי מקום צריך לברך ומ"מ בזו דוקא מבית לבית אבל מפנה לפנה או מבית לעלי' לא ואע"פ שלענין קידוש אתה קורהו שינוי מקום קידוש שאני שהדבר תלוי בסעודה ואין נקרא מקום סעודה אלא המקום שהוא אוכל בו והרי אין דרך בני אדם לקבוע סעודה אלא במקום אחד שבבית אבל שתייה דרך בנ"א לקבוע בו מקום בכל מקום שבבית ושינוי מקום עיקר ענינו הוא שהלך למקום אחר ושתה שם ומ"מ אף כל שהלך למקום אחר וחזר לשתות בכאן הרי זה בכלל שינוי מקום וצריך לחזור ולברך כמו שיתבאר:
+שינוי יין ר"ל שאחר שבירך בורא פרי הגפן ושתה הביאו לו יין אחר א"צ לברך עליו בפה"ג ובמסכת ברכות פרשו שמ"מ אם יש אחר עמו כגון בניו ובני ביתו מברך הטוב והמטיב ואם אין שום אדם עמו אינו מברך עליו כלום ובאחר עמו מיהא שהוא מברך עליו הטוב והמטיב י"מ דוקא כשהאחרון חשוב מן הראשון וכן פירשו גדולי הרבנים באחרון של ברכות ואף גדולי הדורות נסכמים עמהם וא"כ אין לו לברך עד שיטעימנו לאחר או שיכיר חשיבותו בריחו ומ"מ רוב מפרשים מסכימים לברך עכ"פ מפני שהברכה על שפע הטובה היא באה והוא שאמרו בתלמוד המערב בפ' כיצד מברכין ר' אכל חביתא וחביתא דהוה פתח אמר הטוב והמטיב ואי אפשר להיות בכולן אחרון אחרון חביב וכן הביאו ממה שאמרו בסנהדרין מ"ב א' בתוספת לבנה דליברך עלה הטוב והמטיב אטו כי חסרא מברך דיין האמת ולי נראה כדעת ראשון וזו של בכל חביתא וחביתא נ"ל שהדבר ידוע שהיין כשהוא הולך וכלה וסמוך לשוליו הוא מתקלקל ורוב פעמים התחלת החבית שפותחין עכשיו חשובה משולי אותה שעברה ואין זה צריך בדיקה וכן זו של סנהדרין אינה ראי' לדעתי שכל שהוא גוף אחד ואתה מברך על עלויו הטוב והמטיב ראוי לברך על קלקולו דיין האמת אבל בזו שהן שתי יינות אם על עלויו של זה הוא מברך מי שהטיב לו מה הכרח לברך על גריעותו דיין האמת הרי זה שלו לא נתקלקל ואף זה לא נתקלקל בידו והתבאר עוד בתלמוד המערב ואם הי' יין הראשון חדש תוך ארבעים יום והשני [ישן] מברך עליו בפה"ג והטוב והמטיב והוא שאמרו שם שינוי יין א"צ לברך חדש וישן צריך לברך וודאי על הדרך שאמר א"צ לברך שר"ל בבורא פרי הגפן עליה הוא אומר בחדש וישן שצריך לברך ופי' הגאונים שאם הי' שותה שכר תחלה ובא לו יין שמברך הטוב והמטיב ובורא פרה"ג ויש חולקין בזו כמו שכתבנו באחרון של ברכות [ובשותה] יין תחלה והביאו לו שכר יש אומרים שאף על זה מברך הטוב והמטיב ולא יראה כן:
+שנוי פת יש אומרים שאף בזה צריך לברך הטוב והמטיב וכן כתבוה גדולי המפרשים בפ' כיצד מברכין בענין בירך על הפת פטר את הפרפרת ויש חולקין בזו הואיל ופת תקונו אף בידי אדם ואינו מסור אך לשמים לבד כיין:
+כבר ביארנו בשינוי מקום שכל שהלך למקום אחר וחזר לשתות בכאן במקומו הרי הוא בדין שינוי מקום וצריך לחזור ולברך ומ"מ נחלקו בענין זה רב חסדא ורב ששת שלדעת רב חסדא דוקא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם ומאחר שאין טעונים ברכה במקומם כשנעתק ממקומו והלך ולא בירך ודאי סלק דעתו משם ועלה בדעתו לברך במקום שיזדמן לו ואחר שכן כשחזר למקומו לאכול או לשתות תחלת הנאה הוא וצריך לברך וכ"ש אם אוכל במקום אחר אבל בדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם כיון שהי' לו לברך אחריהם לשם ולא בירך ודאי לא סלק דעתו מהם מאותה אכילה וכשחוזר למקומו ואוכל אין צריך לחזור ולברך שלקביעותו הוא חוזר וי"א שכן הדין אם אוכל לו במקום אחר ואין נראה כן ולדעת רב ששת אחד זה ואחד זה צריך לברך ואין אומרין לקיבעי' הדר:
+ופירשו גדולי הפוסקים דברים שאינן טעונים ברכה לאחריהם במקומם כגון יין שהוא נתון לפנינו ופירות ומאחר שהם מצרפים פירות עם יין אלמא אף בפירות של שבעת המינים כן שהרי יין אחד מהם ואע"פ שהם טעונים ברכה חשובה ר"ל מעין שלש אין צריך לעשותה במקום שנאכלו ואין צריך לומר ששאר פירות שאין טעונין ברכה חשובה אלא בורא נפשות רבות שהם בדין זה ודברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם פירוש לדעת זה כגון [פת] ומיני דגן אפי' חביץ קדירה ודייסא שאע"פ שהן במעין שלש ר"ל על המחיה ועל הכלכלה מ"מ הואיל ומין מזון הם טעונים ברכה במקומם וגדולי הרבנים פירשו שכל שבמעין שלש טעון ברכה במקומו ואין לך שאין טעון מקום אלא מים ופירות שלא משבעת המינין שברכה אחרונה שלהם בבורא נפשות ואין נראה כן שהרי שמועה זו ביין היא שנויה ואנו קורין לה שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא שדעת ראשון עיקר:
+ונאמר על זה בגמ' מיתיבי ר"ל לרב חסדא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה וכו' ודעתם לחזור למסיבתם ומתוך כך אינם מברכים כשהם יוצאים אין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה במה דברים אמורים בשהניחו שם זקן או חולה אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהם יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים טעונין ברכה לכתחילה מדקתני עקרו ר"ל שהוא לשון המורה שלא כראוי עשו מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן עסקינן וכל שלא הניחו וכו' אין אומרין לקיבעי' הדר וקשיא לרב חסדא וי"מ שלא ממילת עקירת מדקדקים כן אלא מדקתני עקרו רגליהם לצאת לקראת חתן וכו' שמשמען של דברים שאלמלא מ��ירות המצוה לא היו עושין כן אלמא וכו' וי"מ מדקתני עקרו וכו' ומסיים בה כשהם יוצאים טעונים ברכה למפרע אלמא בדברים הטעונים ברכה במקומם עסקינן שאלמלא כן האיך טעונין ברכה למפרע הרי הם יכולים לברך בכל מקום שהם ואף כשהם חוזרים ולא ברכו למפרע מברכין עכשיו ברכה לכתחלה ולבסוף ברכה אחת על הכל לאחריהם כדין נמלך שהוא מברך פעמים ולבסוף ברכה אחת על הכל אלא ודאי בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן שהם טעונים ברכה למפרע משום עקירת מקום שהרי כשם שאתה קורא שינוי מקום למי שהוא הולך למקום אחר ואוכל לשם כך הענין למי שהלך למקום אחר וחוזר ואוכל בכאן ואי אתה קורהו במקומן אא"כ מברך קודם שיעקור ממקומו:
+ותירץ לו מאן תנא עקירות כלומר מאן תנא להך ברייתא שלמדנו מלשון עקירות שבה דבדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן כל שלא הניחו שם זקן או חולה צריכים לברך ר' יהודה היא וכדתניא חברים שהיו מסובין וראו ששעת כניסה לבית הכנסת היא ועקרו רגליהם לצאת לביהכ"נ לשמוע קדיש או קדושה שאם להתפלל אף במקומו היתה תפלתו הפסק דהא צלויי ומיכל בהדדי לא אפשר ויש מי שאומר שאין התפלה הפסק אחר שאין בה חובה להפסיק ושיכול להתפלל אח"כ ועיקר הדברים כדעת ראשון והליכתו לביהכ"נ הוא לשמוע קדיש או קדושה או לבית המדרש לשמוע הדרשה ודעתם לחזור למסבתם כשהם יוצאים אין טעונים ברכה למפרע וכשהם חוזרים אין טעונין ברכה לכתחלה אמר ר' יהודה אימתי כשהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו שם מקצת חברים כשהם יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים טעונין ברכה לכתחלה ומדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הא שאין טעונים צריך לברך:
+ויש גורסין הא שאין טעונין וכו' כשהן יוצאין וכו' וכשהן חוזרין וכו' ואינה שמאחר שדעתו לחזור ולשתות אין טעונין ברכה למפרע שהרי שינוי דעת של נמלך גדול הוא משינוי מקו' ולפניו הוא שצריך לחזור ולברך אבל לאחריו לא אלא ברכה אחת על הכל שלא הצריכו ברכה לאחריו בשינוי מקום הואיל ודעתו לחזור אלא בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומם ומחשש שמא לא יחזור לו שם זהו תורף השמועות:
+ולפי דרכך למדת שאין גורסין בהם שהיו מסובים לשתות יין שכבר פרשנו שהיין אין טעון ברכה לאחריו במקומו אלא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם וכו':
+וגדולי הפוסקים כתבו בשם גאונים שהלכה כרב ששת שהרי סתם הברייתא כמותו וכל שלא הניחו זקן או חולה אין אומרין לקיבעי' הדר ואף הם כתבו עלי' תניא כותי' דרב ששת ואע"ג דשני ר' נחמן בר יצחק דר' יהודה היא לא סמכינן אשנויא ואע"פ שהשמועה הסמוכה לה נאמר בה שר' יהודה אמרה בפי' שמא אף חכמים סוברים כן וכמו שאמרו כל מקום ששנה ר' יהודה במשנתנו אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ואע"פ שאין למדין מן הכללות וכן שלא נאמר כן אלא במשנתינו וזו ברייתא היא מ"מ הואיל והראשונה סתם ברייתא ואתיא כרב ששת הלכה כרב ששת ומה שגורסין אח"כ בקצת ספרים תניא כוותי' דר' יוחנן חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהם וחזרו א"צ לברך אלמא אף בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם אינו צריך לברך שהרי לשתות יין קאמר ואע"ג דתני ועקרו מ"מ אפשר לפרשה כמו שכבר ביארנו שלא ממילת עקירות דקדקוה אלא מסוף לשון הברייתא אעפ"כ אין הלכה כמותו שהרי נשארו דבריו בתיובתא ויש שאין גורסין בה תניא כותי' דר' יוחנן ומפני שאין דרך התלמוד לומר תיובתא ולהביא אח"כ תניא כוותי' אלא שמצינו כיוצא בה בפרק הנזיקין וב��ס' תמורה ואעפ"כ אין הלכה כן עד שהרבה מפרשים כתבו בה שגנוזה היתה ונמצאת לרבנן בתראי וכתבוה ומ"מ לראשונים שומעין ואין הטוען אחר תיובתא כלום:
+ומ"מ אנו גורסין בה תניא כותי' דרב חסדא ומפרשים אותה בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם וכפשטיה דעקרו על הדרך שפרשנו תחלה שאף מלת עקירות רומזת כן ואף אנו נסעדים בגירסא זו לפסוק כר' חסדא מצורף למה שדבריו בלי ספק טעמא דמסתבר הם ואין אנו גורסין בה לשתות יין אלא שהיו מסובין סתמא כחברותי' שהרי היין מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם הוא כמו שביארנו ויש מקשים מזו לגדולי הפוסקים ומ"מ אפשר שגדולי הפוסקים גורסין בה תניא כותי' דרב ששת וכן גורסין בה צריך לברך או שמא גורסין בה תניא כותי' דרב יוחנן לפטור אף בשאין טעונין ולא פסקוה מפני שכבר נדחית בתיובתא:
+וגדולי המפרשים גורסים תיובתא דר' יוחנן ותניא כוותי' דר' יוחנן ומעמידן את שתיהן ופי' שזו שנשארה עליו בתיובתא ממה שאמרו שינוי מקום צריך לברך בשהלך לו למקום אחר ושתה שם וזו ששנינו כמותו בשחזר לו למקום הראשון שאע"פ שלא בירך עליו לאחריו מתחלה אינו צריך לברך הואיל וכשנעקר משם היה דעתו לחזור לשם לאכול עוד ואף הם מוסיפים דברים שהם הפך הסוגיא וכבר הביאו גדולי הדורות את דבריהם בחבוריהם ואיני צריך לכתבם וגדולי הרבנים פרשו שהיין ומיני פירות של שבעת המינין טעונין ברכה לאחריהם במקומם ושאר פירות הוא שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם ואין הדברים נראין שהרי נדון שלפנינו יין הוא ועל מה שאמרו בו ששינוי מקום צריך לברך בא מחלוקת רב נחמן ורב ששת ומתוך כך נראין דברי גדולי הפוסקים וגדולי הדורות נסכמים לפסוק כרב חסדא כשיטתנו וכן הדברים נראים ולמקצת גדולי הדור ראיתי שאם יצא ושכח ולא בירך וחזר מברך למפרע קודם שיחזור לאכול ומברך לכתחלה ואין נראה לי כן:
+
+Daf 102a
+
+בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום כבר ביארנו שלדעת ר' יהודה מפסיק ומקדש תחלה ואח"כ מברך על מזונו ואח"כ מברך המוציא וגומר מזונו ולדעת ר' יוסי אינו מפסיק כלל אלא גומר מזונו ואח"כ מברך על המזון ומקדש על כוס אחר ולמדת שזה שאמרו בברייתא זו ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך פירושה משתחשך עד שיגמור ואף במקצת ספרים מדויקים נמצא כן ומ"מ כבר ביארנו שאין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא שפורס מפה ומקדש אלא שמ"מ למדנו מברייתא זו שאם גמר סעודתו עם חשיכה ואינו צריך לחזור ולאכול או שגמר ברגע הסמוך לחשיכה ועד שהוא נוטל ידיו לברכה חשכה מברך ברכת המזון ואח"כ מקדש בכוס שני:
+ובתוספתא אמרו על ברייתא זו ואומר של שבת בברכת המזון כמו שכתבנו למעלה וי"א שלא נאמרה אלא לשניהם ר"ל לר' יהודה ולר' יוסי שהדברים נראים דוקא בדרך זה שלר' יוסי כבר אכל משחשיכה ולר' יהודה כבר קדש וראוי להזכיר של שבת אבל כל שגמרו עם חשיכה שאין כאן לר' יוסי קדימת קידוש ולא אכילת שבת הדברים נראין שלא להזכיר בה של שבת והדברים ברורים שאע"פ שהברייתא אפשר לפרשה כן הדין מיהא אע"פ שגמר ולא חזר לאכול כך הוא הואיל ומ"מ בשעה שמברך שבת הוא אע"פ שהסעודה לא היתה בשבת ושאין הברכה באה אלא על המזון שכבר אכלו בחול וראיה לזה לדעתי שהרי שכח ולא התפלל בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת אלמא הואיל ומ"מ שבת הוא מתפלל של שבת אף באותה שאינה אלא תשלומין של חול ואף כשבירך בשבת לאכילת חול מזכיר של שבת ובהפך ר"ל אם אכל בשבת וגמר עם חשכה אינו מזכיר של שבת אחר שב��ול הוא מברך אע"פ שברכתו באה על סעודת שבת ואע"פ שבסעודת חתנים באלמון ואלמנה אין שם ברכת חתנים אלא יומא קמא ואנו נוהגים לברכה בלילה אף כשהיתה כל הסעודה בלילה ואין צריך לומר כשהתחילה ביום בזו נראה לי הטעם הואיל וכל שלשה ימים יש להם שייכות בשמחה מתורת חכמים וכן הדין בפורים למי שנמשך בסעודתו עד הלילה נהגו להזכיר פורים הואיל וחמשה עשר בדין פורים לבני כרכים הא בשאר סעודות שבערבי שבתות וימים טובים וראשי חדשים ומוצאיהם הכל הולך אחר שעת הברכה ולא אחר שעת הסעודה אפי' גמר מבעוד יום ושכח ולא בירך ונזכר משחשכה שחוזר למקומו ומברך צריך לברך כראוי לשעת הברכה ואין משגיחי' לשעת הסעודה ומ"מ כל שמברך בין השמשות נראה לי שדנין אותו אחר יום הקדשה ומזכיר מעין המאורע הן בכניסה הן ביציאה וכן נראה לי ברור:
+
+Daf 102b
+
+למדת ממה שכתבנו שברכת המזון וקידוש אין מברכין אותם על כוס אחד מפני שאין אומרין שתי קדושות על כוס אחד ומטעם מצות חבילות חבילות ואע"פ שביום טוב אחר השבת מברכין יקנה"ז שיש בו קידוש והבדלה קדושא ואבדלתא חדא מילתא היא שהכל לקדושת שבת נתקן ומותר לעשותן על כוס אחד אף במקום שיש לו כמה כוסות אבל ברכת המזון וקידוש ענינים חלוקים הם ואין מברכין אותם על כוס אחד ואפי' אין לו אלא כוס אחד מברך על הכוס ומקדש על הפת ואע"פ שבברכת הבדלה אמרו שמברך על היין ועל הבשמים ועל המאור ואח"כ מבדיל ואם היה אוכל בשבת במנחה וגמר סעודה משחשכה שאינו מפסיק להבדלה כמו שביארנו כשגומר סעודתו אם אין לו אלא כוס אחד מברך עליו ברכת המזון ומשלשל אחריה יין ובשמים ומאור והבדלה כמו שביארנו במסכת ברכות אין לו שאני ויש מתירין בה אף ביש לו ומפני שהבדלה אינה אלא מדברי סופרים ואף ביש לו מותר אבל ברכת המזון וקידוש שהם שתי ברכות של תורה אין מברכין אותם על כוס אחד אף באין לו וכן דעת גדולי המחברים וי"מ הטעם מפני שברכת המזון וקידוש הוא שהם שני ענינים מפני שברכת המזון אמורה על מעשה שנעשה כבר והקידוש על היום שעתיד לבוא ונמצא זה למפרע וזה להבא אבל ברכת המזון והבדלה הרי אף הבדלה נעשית על היום שעבר ונמצאו שתיהן נתקנות על מה שעבר:
+נהגו בקצת מקומות בבית חתנים לברך ברכת המזון בכוס אחד וברכת [נשואין] בכוס אחר ואין צורך בכך הואיל ואף הסעודה סעודת שמחה היא הכל ענין אחד הוא ואף ברכת אירוסין ונשואין הואיל ונעשה הכל ביחד אפשר לברכן על כוס אחד ויש חולקין בה ובמקומה יתבאר בעז"ה:
+מאחר שביארנו שאין מפסיקין לקידוש למדנו שאם התחיל לאכול מבעוד יום ונמשך עד שהגיעה שעת תפלת ערבית והוא צאת הכוכבים אין מפסיקין לקריאת שמע ותפלה הואיל והתחיל קודם זמן חיוב ויש חולקין בזו ומעמידין ממנה גירסא האמורה בדברי ר' יוסי עד שתחשך דוקא ולא מחשש שבת אלא מתורת חיוב קריאת שמע ותפלה ופי' עד שתחשך עד שיגיע זמן צאת הכוכבים אע"פ שמשעת שקיעת החמה קדש היום ונראה כדעת ראשון:
+שביעי של פסח אין אומרין בו זמן שהרי אינו רגל בפני עצמו אבל שמיני עצרת אומרים בו זמן מפני שהוא רגל בפני עצמו אם כן שביעי של פסח שחל במוצאי שבת מקדשין ומבדילין וסדר הברכות יקנ"ה ובשאר ימים טובים הבאים במוצאי שבת אומרים בו יקנה"ז ובשמים מיהא אין מברכין עליהם שאין מברכין אותם אלא שמיום שכלו מנוחה ליום שכלו מלאכה כגון משבת לחול או לחולו של מועד ויש באים בה מגזרת שמא יקטום ואין זה כלום שקטימת דברים המריחים דינה כקטימת אוכלין שמותרת כמו שביארנו במסכת יום טוב ובשאר הבדלות של כל השנה בשמים קודמי' למאור כמו שביארנו במס' ברכות פרק אלו דברים:
+
+Daf 103a
+
+היושב בסעודה ואוכל ושותה צריך לברך על כוס ראשון שהוא שותה בורא פרי הגפן ואם הוא נמלך ר"ל שכששתה כוס ראשון סלק דעתו מלשתות ונמלך לשתות צריך לברך פעם אחרת וכן בכל כוס כוס אחר שהוא נמלך בין כוס לכוס ומ"מ כל שאינו נמלך מברך על ראשון שהוא שותה ודיו עד שיברך ברכת המזון וכוס של ברכת המזון מיהא צריך לברך עליו בורא פרי הגפן שהברכה הפסיקה ולא עוד אלא מכיון שהסיחו דעתם מלשתות ונתנו עיניהם לברכה נאסר להם מלשתות אא"כ מברכין בורא פרי הגפן והוא שאמרו מכיון דאמריתו הבו נבריך איתסר לכו למשתי ור"ל בלא בורא פרי הגפן ואע"פ שגדולי הרבנים פרשו בה אתסר לכו למשתי עד שיברכו ברכת המזון ומשום קביעותא דברכת המזון ר"ל שאחר שאמרו כן הוקבעו לברכת המזון ואף בבורא פרי הגפן אסור אין הדברים נראין שהרי בשמועה זו לענין בורא פרי הגפן נאמרה ולראיה שצריך לברך על כוס של ברכה בורא פרי הגפן ואלמלא כן מה ראיה ממנה לברך בורא פרי הגפן על כוס של ברכה שמא אף הם לא היו מברכים בורא פרי הגפן על כוס של ברכה אלא ודאי כך פירושו אתסר לכו למשתי בלאו בורא פרי הגפן וכל שכן שאם ברך שצריך לברך על כוס של ברכה ומ"מ אע"פ שאמר הב ונשתי מותר לשתות בבורא פרי הגפן קודם ברכת המזון וכשמברך מברך בורא פרי הגפן בסוף מפני שהברכות הפסיקו ואע"פ שבקידוש של יקנה"ז ובברכות הבדלה משלשלין כמה ברכות אחר בורא פרי הגפן ואינם הפסק באלו אינו עוקר דעתו מאכילה ושתיה אדרבה התחלת אכילה ושתיה הוא וגדולי המפרשים נסכמים לפירוש גדולי הרבנים ומביאים ראיה שאם לא כן היאך אמר להם איתסר לכו למשתי ושמא אף הם דעתם היה לברך בורא פרי הגפן אלא בלא ברכת המזון קאמר וראיית בורא פרי הגפן חזקה היא שמשמען של דברים שהכנת הברכה אוסרת השתיה וכל שכן ברכה עצמה ומאחר שנאסרה הדין נותן שלא תחזור להיתרה בלא בורא פרי הגפן ועיקר הדברים כדעת ראשון ומ"מ יש שואלים בו ואפי' לא אמרו כן ר"ל הבו נשתי היאך היה מותר להם לשתות בלא בורא פרי הגפן והלא יין שבתוך המזון אינו פוטר את שלאחר המזון שהרי זה לשרות וזה לשתות ותירצו בו שמ"מ יין שלפני המזון הוזמן להם שפוטר את שלאחר המזון ומ"מ אנו תירצנו במסכת ברכות שלא נאמר כן אלא בשהפסיק הרבה ביניהם אבל כל שסמכה לסעודתו אף הוא קרוי לשרות:
+
+Daf 103b
+
+אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר מפני שטופס הברכה מאורי האש ורומז על מאורות הרבה כמו שפרשנו במסכת ברכות פרק דברים ובאבוקה ניכרין בה הרבה יותר מבנר:
+עיקר הבדלה הוא המבדיל בין קדש לחול וכמו שאמרו המבדיל בין קדש לחול זו היא הבדלתו של ר' יהודה הנשיא וכן במס' שבת פרק שואל אמרו כי הוינן בי רב כהנא אמרינן המבדיל בין קדש לחול ואפכינן סילתי ר"ל עצים שעל גבי האור והיו אומרין אותה בהזכרה ומלכות ובמטבע קצר בפתיחה בלא חתימה כמו שהתבאר למטה בשמועת עולא איקלע לפומבדיתא ומ"מ דברים אלו לא נאמרו אלא לענין היתר מלאכה וכשירצה לאכול חוזר ומסדרן על הכוס וכל שכן שאם התפלל מכיון שהבדיל בתפלה מותר במלאכה הא מ"מ לענין אכילה י"א שצריך להזכיר מהם יותר וגדולי הפוסקים נראה דעתם שאף לענין אכילה דיו בהבדלה בין קדש לחול אלא שהמנהג להזכיר מהם יותר ומנהגם של חכמים תורה היא ועל זה אמרו הפוחת לא יפחות משלש בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים והמוסיף לא יוסיף על שבע שלש אלו שהזכרנו ועוד ארבעה שנזכר בהם לשון הבדלה והם בין טמא לטהור בין מים העליונים למים התחתונים בין שבט לוי בכללו משאר ישראל ובין לוים לכהנים וכל אלו השבעה נזכר בהם בתורה לשון הבדלה וכדכתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי ויבדל בין המים אשר מעל לרקיע וגו' בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי וגו' ויבדל אהרן להקדישו וגו' ונהגו העם בשלשה והם בין קדש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים ומה שאומרים בין יום השביעי לששת ימי המעשה אינו בכלל הענין שהרי לא נכתבה בזה הבדלה בתורה אלא שאומרין אותה כמעין חתימה שבין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדש לחול הוא והוא שאמרו כל הברכות כלן ר"ל אותן שבמטבע ארוך צריך להזכיר מעין חתימה סמוך לחתימה ואין הלכה כדברי האומר מעין פתיחה סמוך לחתימה ומתוך כך בקידוש של יום טוב שחל להיות במוצאי שבת שמברכין בו יקנה"ז שמסיים בהבדלה בין קדש לקדש צריך לומר מעין חתימה ובין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת בא"י המבדיל בין קדש לקדש ושמא תאמר והיכן מצינו הבדלה בין קדש לקדש וכבר אמרו המבדיל צריך שיבדיל מעין הבדלות האמורות בתורה מצינו כיוצא בה והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים ומתוך כך מסיים בה בין קדש לקדש ובשאר הבדלות המבדיל בין קדש לחול:
+
+Daf 104a
+
+אומרין הבדלה במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים הן לחול הן לחולו של מועד ובמוצאי שבת ליום טוב אלא שמסיימין בה בין קדש לקדש אבל לא במוצאי יום טוב לשבת שהרי הנכנסת חמורה מן היוצאת ובמס' חולין התבאר שהמבדיל ביום טוב שבאמצע שבת לחול אף הוא מזכיר בין יום השביעי לששת ימי המעשה מאי טעמא סדר הבדלות הוא מונה ויום טוב שבמוצאי שבת יש אומרין שאין מזכירין בה בין [יום] השביעי לששת ימי המעשה הואיל ואין זה נתקן אלא למעין חתימה ויש שם מעין חתימה אחרת ר"ל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת אינו צריך להזכירה וסדר הבדלות אין כאן שהרי אינה כתובה בתורה ויש חולקין בזו לומר שסדר הבדלות הוא מונה וכן אנו נוהגים וי"מ מתוך מה שראו במנהג זה שזה שאמרו הלכה כשמואל ר"ל במה שאמר מעין חתימה סמוך לחתימה פירושו אף מעין חתימה ומ"מ אף הוא מודה במעין פתיחה והילכך אומר בין יום שביעי וכו' למעין פתיחה ובין קדושת שבת וכו' למעין חתימה ואין הדברים נראין דודאי מעין חתימה דוקא ולא מעין פתיחה ולדברי כלם אתה למד שאין סומכין לו וקדשת את עמך ישראל בקדושתך שזו מעין פתיחה היא:
+
+Daf 104b
+
+כל הברכות כלן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות שהן מטבע קצר ופותחין בהן בברוך ולא חותמין וחוץ מברכה שמטבע שלה ארוך הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה של קריאת שמע שאף היא סמוכה לחברתה היא ואין הפסק של קריאת שמע שבנתים מעכב שחותמין בברוך ולא פותחין והטוב והמטיב פותח בברוך מפני שעשאוה כמטבע קצר וברכת המבדיל בין קדש לחול למי שמברכה לבדה פותח בברוך ולא חותם שמטבע קצר הוא עושה אותה כמו שביארנו למעלה וכבר ביארנו כלל הענינים בדברים אלו במסכת ברכות פרק שלשה שאכלו:
+
+Daf 105a
+
+פריסת מפה שהצרכנו למי שנמשך בסעודה שקדש עליו היום צריך לעשותה עם חשיכה ר"ל רגע הסמוך לשקיעת החמה מפני שכל בין השמשות והוא הנקרא ספק חשיכה ספק אינו חשיכה הוא באיסור אכילה וכן הדין בעצמו שהוא יכול לקדש בספק חשיכה ספק אינו חשיכה ודבר זה אתה למד מ��ה שאמרו בשמועה זו רב חיננא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה זיל עיין אי נגה יומא פי' ערב שבת היה והעריב להם ואין ספק שנפסקו מלאכול ופרסו מפה ולא היו רוצים לקדש עד שיתברר להם שהוא לילה ר"ל צאת הכוכבים מפני שהיו סוברים שאין קדושת שבת חלה בין השמשות אלא למי שמקבלה על עצמו ולא היו רוצים לקדש שלא יהא נראה כמתכונים לחזור לאכילה מהר ואמרו לו שיעיין אם חשך היום לגמרי ונראו הכוכבים ומה שאמרו נפסוק ונקבעיה לשבתא כלומר נפסיק הקידוש ונקבע בו שבת אמר להו לא צריכיתו דאיהי קבעא נפשה כלומר אי אתם צריכים להמתין עד שיתברר לכל שהוא לילה שאין השבת תלוי בקידוש אף לבין השמשות שכל בין השמשות שבת הוא קרוי אף למי שאינו מקבלה עליו בפרט והיא היא שקובעת עצמה משנכנס בין השמשות או שמא אוכלים היו ולא היו חוששים להפסיק אכילתם עד שיצאו הכוכבים ומטעם שכתבנו ואמר להם שאף היא קובעת עצמה להפסק אכילה ולקידוש כל בין השמשות:
+והביא ראיה ממה שאמר רבא כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש והענין הוא שכבר ידעת שאפי' הגיעו הפירות לעונת המעשרות שהוא בתבואה משתביא שליש ובשאר פירות כל אחת לפי שיעורה הנזכר במקומו אעפ"כ לא הוקבעו למעשר ליאסר מהם מיהא אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן והוא בתבואה משנתמרחה ואף בזו דוקא למי שאין בדעתו להכניסה לבית אלא למכרה שם או בשוק אבל אם דעתו להכניסה בבית אינה נקבעת עד שיכניסנו לבית דרך הפתח וכשם שהבית קובע בדבר שנגמרה מלאכתו כך יש שאר דברים שקובעים מדברי סופרים וכלם כשנגמרה מלאכתו כמו שביארנו ברביעי של יום טוב ואחת מהן השבת שאם נגמרה מלאכת הפירות והם בשדה עדיין ונכנס שבת אסור לו לאכול אף אכילת עראי אא"כ עשר שכל אכילת שבת קבע היא כדכתיב וקראת לשבת עונג ובמוצאי שבת חוזר ואוכל אכילת עראי ואם חשב עליהן מערב שבת לאכילת שבת הוקבעו למעשר ליאסר אף לאחר השבת ואין צריך לומר אם עשה מעשה והזמינם לשבת ואם לא עשרם מבעוד יום אסור לו לעשרם משחשיכה ולא עוד אלא שאף ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין את הוודאי כמו שביארנו בשני של שבת ואין האיסור אלא מפני שהוקבעה כבר לאיסור אכילת עראי והוה ליה מתקן ונמצא השבת קובעת למעשר מספק חשיכה לאיסור אכילת עראי ואע"פ ששנינו היה אוכל באשכול בערב שבת וחשכה וקדש עליו היום ר' אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור אלמא חשיכה דוקא אף משקדש היום הוא קורהו חשיכה וכדתנן ערב פסח שחל להיות בערב שבת משלשלין את הפסח לתנור עם חשכה ר"ל קודם חשכה וודאי קודם בין השמשות ולמדת שבין השמשות קרוי חשיכה ואמר עליה שעל אותו צד היא קובעת עצמה לקידוש ר"ל מאותה שעה ואחר שכן אף אתם צריכים להפסיק ויכולים לקדש ולחזור לאכילה וזו היא שיטת גדולי הפוסקים אלא שהוספנו בהם קצת דברים:
+ויש מקשים לפירושם שאם כן כשאמרו להבדלה אינה קובעת ראוי לפרש אינה קובעת מאותה שעה אבל קובעת משחשיכה וזו אינה ועוד שהיה לו לומר כדרך שקובעת וכו' ולא כשם שקובעת שמשמעו שלא בא ללמד קבעה אלא ללמד עיקר הענין ומ"מ יש לתרץ לשתיהן שעיקר השמועה לא ללמד על הזמן נאמרה אלא לעיקר הענין ללמד שהשבת אוסר כל אכילה בלא קידוש כשם שאוסר כל אכילת עראי אלא שאנו למדים הימנה אף הזמן דמשעה שקובעת למעשר קובעת לקידוש דדון מינה ומינה וכשאמרו סבור מינה אף להבדלה קובעת חזרה לעיקר השמועה לומר שתהא קובעת גם כן להבדלה והכונה שתהא קובעת להבדלה בזמן הראוי לה דהיינו בין השמשות והעלו בה שאינה קובעת כלל אף בזמן הראוי לה כמו שנבאר ומ"מ מוחלפת השיטה בסוגיא זו ביד גדולי המגיהים לומר שהם היו אומרים לו לעיין אם העריב השמש כדי להפסיק ואמר להם שאינם צריכים להפסיק עד שיצאו הכוכבים והיא קובעת עצמה כלומר כשנראית לכל ועל הדרך שקובעת למעשר שאמרו בה חשיכה ליל שבת לא יגמור אלמא חשיכה דוקא והדבר נאה להחמיר:
+ולענין ביאור מיהא גדולי הרבנים פי' שהם היו רוצים לעקור את השלחן ושלא יספיק להם לא ברכת המזון כר' יהודה ולא פריסת מפה כשמואל אלא שיברכו ברכת המזון ויעקרו את השלחן לגמרי ושיקבעו שבת בעריכת שלחן חדש להיות אותה סעודה לשם שבת כסבורים שאין לקדש בסעודת חול ואמר להו לא צריכיתו כלומר שהיא קובעת עצמה לאסור כל אכילה בלא קידוש ואותו איסור נותן היכר בין סעודת חול לסעודת שבת ואין צורך לעקירת שלחן אלא או בברכת המזון לר' יהודה או בפריסת מפה לשמואל ויש שגורסי' בה בהדיא פריסו מפה וקדישו דהרי אמר רבא כשם שהשבת קובעת למעשר לאסור כל אכילת עראי בלא מעשר כך קובעת לאסור כל אכילה בלא קידוש עד שמתוך אותו איסור נעשית אותה סעודה אחר הקידוש חשובה ליקרא סעודת שבת:
+כבר ביארנו שאע"פ שהשבת קובעת לקידוש אינה קובעת להבדלה אלא גומר סעודתו מ"מ דוקא שהתחיל מבעוד יום אבל מ"מ מששקעה חמה אסור לו לקבוע סעודה עד שיבדיל ואף בהפסק לא הקלו אלא בסעודה אבל בשתיה ר"ל בלא אכילה כגון חבורה שהסבו לזמר ולשתות מפסיקין שאין זה דבר חשוב להקפיד עליו בהפסקתו וי"מ מתוך שעיקר הבדלה בשתיה ומ"מ לאיזה פירוש שתרצה דוקא בכל שהיא שתייה של יין או שכר אבל מים אפילו להתחיל מותר וכמו שאמרו רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא ודוקא בהבדלה אבל בקידוש ודאי אסור וכל שהוא בסעודת אכילה מיהא אינו מפסיק [אפילו] בשתייה שכל שתייה שבאכילה דינה כאכילה ויש חולקין בזו ואל תחוש לדבריהם:
+מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כלה ופי' למטה עד רביעי בשבת שאף לענין גיטין ר"ל שאמר הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז קודם השבת או לאחר השבת או אם באתי קודם השבת או אחר השבת אמרו חד בשבא תרי בשבא ותלתא בשבא בתר שבא ארבעה בשבא וחמשא בשבא ומעלי שבתא קמי שבא:
+וכן פי' למטה שכל שאינו מבדיל בלילה של מוצאי שבת אינו מברך על האור אפי' הבדיל בלילה שאין מברכין על האור אלא במוצאי שבת ויום הכפורים ואין ספק שהדין כן בבשמים שאינו מברך עליהם אלא שלא הוצרך ללמד אלא על האור שמן הסתם הוא רואהו בכל השבוע והייתי סבור שמאחר שלא ברך עליו במוצאי שבת שיברך עליו ומ"מ י"א דוקא בשברך עליו במוצאי שבת בלא כוס ואין הדברים כלום אלא שמ"מ אם רצה לברך עליו במוצאי שבת בלא כוס רשאי וכן הוא רשאי לחזור ולסדרה על הכוס שהרי כעין ברכת הנהנין היא וכבר נהגו רבים לברך על האור במוצאי שבת של ט' באב שאין שם הבדלה:
+וכן נהגו להבדיל אחר התענית וי"מ שמאחר שלא בפשיעה הופקעה אלא מפני שאי אפשר לשתות ולהטעים לתינוק אי אפשר דאתי למסרך כמו שהתבאר בכיוצא בה במסכת ערובין דיינו בהבדלה שבתפלה והרי עיקר הבדלה בתפלה היא אלא שאחר שהעשירו תקנוה על הכוס ואותו הלילה עניים מרובים הם בודאי ומקרא צוח ואומר זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה וכבר דחינו דברים אלו באחרון של תענית והעמדנו המנהג להבדיל על הכוס במוצאי התענית ושלא להוציא שבת בלא הבדלה:
+מי שלא קדש בערב שבת מקדש והולך כל היום כלו ומ"�� כתבו הגאונים שמקראות של ויכלו אינו אומרם אלא בכניסת היום ויש פוסקים אף בהבדלה שלא להבדיל אלא כל היום כלו ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן שלא להבדיל שלא משום תשלומין הוא מבדיל אלא משום דכל יומא זמניה הוא שהיום הולך אחר הלילה ואינו מברך על האור הואיל ואינו שעת תשמישו ומ"מ גדולי המחברים כתבוה עד יום רביעי ולפי דרכך למדת טעם מקדש טעם מבדיל אלא שמ"מ אסור לטעום לכתחלה עד שיבדיל ואם אין לו יין ימתין עד למחר ויבדיל ויאכל שאף למחר אסור לו לאכול עד שיבדיל והוא שאמרו באמימר אייתינא ליה שיכרא ולא אבדיל ובת טות ר"ל שלן בתעניתו ולמחר אייתינא ליה חמרא ואבדיל וטעם מידי ודוקא בזמן שבדעתו שימצא למחר יין או שכר והוא חמר מדינה כמו שיתבאר שאם לא אין חייב להתענות:
+לילי שבת ולילי יום טוב יש בהם קדושה על הכוס ויש בהם הזכרה בברכת המזון ושבת ויום טוב יש בהם הזכרה בברכת המזון אבל אין בהם קדושה על הכוס אא"כ אירע שלא קדשו בלילה וקדושא רבה ר"ל בורא פרי הגפן אינו קרוי קדושה על הכוס:
+כבוד יום שבת קודם לכבוד לילה ר"ל שאם יש לו יין הרבה או מיני מגדים ראוי לו להניחם למחר אבל לענין קידוש אם אין לו יין אלא כוס אחד והוא אדם שהיין חביב לו יותר מן הפת עד שאין לומר שיקדש על הפת קידוש לילה קודם לקידוש בורא פרי הגפן של יום שקידוש לילה יש בו קדושת היום מה שאין כן בבורא פרי הגפן של יום ואין אומרין אחר שלא קדש בלילה מקדש ביום יניחהו עד למחר ויקדש עליו ונמצא כולל בו שתים ואינו צריך לימנע מאכילה הואיל ולקיים בו מצוה אחרת הוא נמנע מלקדש אין אומרין כן שמ"מ חביבה מצוה בשעתה ומ"מ לענין הבדלה אמרו שאם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשל את כלן אחריו ואין אומרין בזו מצוה חביבה בשעתה אדרבה מאחרין בהבדלה כמה שאפשר שלא יהא השבת דומה עליו למשאוי:
+
+Daf 105b
+
+ממה שאמרו כאן בברכות הבדלה שאם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון והוא משלשלן כלן לאחריו אתה למד שבעה דברים:
+הראשון שהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס ומה שאמרו אמרינן המבדיל בין קדש לחול ואפכינן סלתי פירושה לענין מלאכה אבל לאכילה ושתיה אסור לכתחלה עד שיבדיל על הכוס וכבר ביארנוה במסכת ברכות פרק אין עומדין:
+השני שהמברך צריך שיטעום שאם לא כן באותה של מעלה יקדש ולא יטעום ויחזור ויברך עליו למחר ובזו יבדיל ולא יטעום ויחזור ויסעוד ויברך על זה ברכת המזון ומ"מ לאו דוקא המברך [אלא אף] אחד מן המסובין ואפי' תינוק וכמו שהתבאר בעירובין בפרק שלישי במה שאמרו שם ליתביה לינוקא וכו' וכן מה שאמרו המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא דיו באחד מן המסובין שהרי קידוש בית הכנסת אלמלא קידוש במקום סעודה כלם היו יוצאין בו:
+השלישי שהברכה טעונה כוס ומ"מ דוקא למצוה אבל לא לעכוב וקידוש והבדלה מיהא טעונים כוס אף לעכוב אם אינו מקדש על הפת ואם אין לו יין להבדלה פוטר עצמו בשל תפלה ביארנוה במסכת ברכות פרק דברים:
+הרביעי שכוס של ברכה צריך שיעור ושיעורו מזוג שאם לא כן יחלוק את כוסו לשני כוסות:
+החמישי שאם טעם מבדיל:
+הששי שכל שטעמו פגמו שאם לא כן יבדיל ואח"כ יברך ברכת המזון ואע"פ שלדעת רב אשי לא נאמר טעמו פגמו אלא מפני חסרון שיעור הא כל שנשאר בו שיעור לא פגמו הדברים נראין כסתם השמועה שאפי' יש בו כמה שיעורין פגמו ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו כתבוה דוקא לברכת המזון וכן לכל ברכת חובה כגון קידוש והבדלה ואף בחבית גדולה שטעמה פגמה וכמו שאמרו רב אשי קפיד אפי' בחביתא אבל לענין בורא פרי הגפן טעמו ולא פגמו ומברך עליו בורא פרי הגפן הואיל וברכת הנהנין היא אפי' מאה זה אחר זה אין להם ליהנות בלא ברכה ואין נראה לי כן שאם כן למה אמרו במי שאין לו אלא כוס אחד קידוש לילה קודם לשל יום יקדש בלילה ויטעום מעט ויניחהו למחר אלא אף בבורא פרי הגפן כן ומ"מ יש לי לתרץ לדעתם שמאחר שאותו קידוש של בורא פרי הגפן נתקן להם לכבוד שבת כדי לקבוע סעודה על היין כמו שנבאר בסמוך הרי חזר לו כדין ברכת חובה ודינו כקידוש והבדלה הא כל שבא לשתות מתורת רשות אע"פ שנפגם צריך לברך בורא פרי הגפן:
+השביעי שאומרין שתי קדושות על כוס אחד כברכת המזון והבדלה כמו שביארנו למעלה ואף ביש לו כן כמו שכתבנו במסכת ברכות פרק דברים אלא שגדולי המפרשים פרשוה דוקא באין לו וגדולי הדורות נסכמים בה:
+
+Daf 106a
+
+מצות עשה לקדש את יום השבת בדברים שנ' זכור את יום השבת לקדשו ועיקר הקידוש בכניסתו בלילה ומדברי סופרים לזכרו על היין רמז לדבר וזכרו כיין לבנון וכן מצוה מדברי סופרים לקדש על הכוס למחר ולא קדושת היום אלא בורא פרי הגפן והוא הנקרא קדושא רבה דרך כנוי או שמא על שם שכל הברכות מתעטרות בו ואע"פ שברכה זו אין בה קידוש ליום והרי אף בחול אם בא לשתות צריך לברך כן מ"מ הואיל ועל ידי תקנה הוא בא ברכת חובה היא ומאחר שהיא ברכת חובה אף היא קרויה קידוש שאף היא לכך תקנוה שיהא היום מתקדש על ידו להיות סעודתו חשובה כשהיא נקבעת על היין וגדולי המחברים כתבו שאף זה אסור לטעום ביום השבת קודם שיקדש קידוש זה ואין הדברים נראין הואיל וכבר נתקדש ואף גדולי המפרשים מגיהים עליהם ומביאים ראיה שהרי אף ביום יכול לקדש על הפת ומברך המוציא ואוכל וכן כתבו גדולי המחברים שאף קידוש זה צריך שיהא במקום סעודה וכן שהוא צריך בכל סעודה שביום:
+אע"פ שאמרו שהמברך פושט ידיו לטעום תחלה כל שיש שם זקן מופלג חולקין לו כבוד ואף הוא בעצמו רשאי ליטלה לעצמו בלא רשות וזהו שאמרו רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליקדש לן מר קדושא רבה לא הוה ידע מאי ניהו קידושא רבה אמר מכדי בפה"ג אמרי ברישא ברוך בורא פרי הגפן ואגיד ביה חזייה לההוא סבא דהוה גחין ושתי קרא אנפשיה החכם עיניו בראשו או שמא לא אמרוה אלא בשכולן סמוכים על כוס אחד או ככר אחד אבל כל שיש כוסות לזה ולזה שותה כל מי שירצה תחלה מכוסו וכבר כתבנוה במסכת ברכות וכן אתה למד מכאן במה שנהגו ליתן מכוס של ברכה לתוך שאר הכוסות אין שורש בדבר שהרי אותו זקן לא המתין ליתן מכוס של קידוש לתוך כוסו אלא מנהג בעלמא הוא:
+
+Daf 106b
+
+אע"פ שהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ונמצא שאינו צריך נטילת ידים לקידוש וכן שאמרו תיכף לנטילת ידים סעודה מ"מ אם נטל ידיו קודם קידוש לצורך סעודה שאחר קידוש אין הקידוש מפסיק אף למקדש עצמו ואין צריך לומר לאחרים ואין הלכה כדברי האומר נטל ידיו לא יקדש ר"ל לא יקדש הוא בעצמו כדי שלא יצטרך לחזור ליטול ידיו ושמא יש בה סרך ברכה לבטלה אלא יקדש אחר שכל שאין הוא בעצמו מקדש אין כאן הסח הדעת אלא אף הוא בעצמו יכול לקדש ואין כאן הסח הדעת והוא שאמרו עליו אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן שמעתתיה זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב זימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא זימנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא ור"ל שכשהיה מתחיל לישב בשולחן עדיין היה פוסח על איזה מהם יקדש וודאי אחר שכן כבר נטל שמא יקדש על הפת ואעפ"�� הי' נמלך לפעמים לקדש על היין ולשיטה זו י"מ זימנין דחביבא ליה ריפתא וכו' שהיה בודק בפת אם תקונו יפה ומריח ביין אם הוא חשוב בעיניו וכל שהיה רואה בו חשיבות יותר היה מקדש עליו וי"מ נטל ידיו לא יקדש שמאחר שנטל ידיו גלה בדעתו שדעתו על הפת ואין מצות קדוש אלא ביין והשיבוהו ממעשה של רב שהיה מקדש על הפת וי"מ בו לא יקדש על היין אלא על הפת והשיבוהו שרב לאחר שנטל היה נמלך לקדש על היין וכן הלכה ולמדת שמקדשין על הפת ואומר עליו ויכלו ומברך המוציא ואינו פורס עד שגומר הקידוש ומ"מ הבדלה אינה על הפת כלל שאם אמרוה בקידוש וכן הדין הואיל ועיקר קידוש על הסעודה היא אבל הבדלה לא נתקנה אלא על הכוס וכן למדת שאין גסות הרוח למי שנוטל ידיו קודם קידוש ואע"פ שבסדר הפסח אמרו על מי שידיו נקיות שאם נטל לקידוש הרי זה מגסי הרוח בזו הדין כן מפני שעדיין אין דעתו להתחיל בסעודה וגדולי המחברים פסקו כדברי האומר נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת והדברים מתמיהים אלא שאפשר שאמרוה משום תכף לנטילת ידים סעודה או שמא הם פרשו נטל ידיו לא יקדש הוא כלל אפי' על הפת והשיבוהו שהרי רב היה פוסח על איזה מהם יקדש וכל שהיה שוקל בעצמו שיקדש על הפת ודאי נטל ידיו לאכול ונמצא שעל הפת מיהא יכול לקדש:
+
+Daf 107a
+
+אע"פ שלא נתקנה הבדלה אלא ביין ועל הכוס מ"מ אם אין היין מצוי בעיר ורוב שתייתם בשכר הרי השכר אצלם חמר מדינה ומבדילין עליו אבל מים אפי' לא היה להם יין ואין שתייתם אלא במים אין מבדילין עליה כלל אלא סומכין על הבדלה שבתפלה וכן לענין ברכת המזון אע"פ שאין אומרין הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין אם קבע סעודתו על השכר מברכין עליו ברכת המזון ובמקום בורא פרי הגפן מברך שהכל שהשכר ברכתו בשהכל כמים ומ"מ במים אפי' קבע סעודתו עליהן אין מביאין אותן לכוס של ברכה כלל אלא מברך בלא כוס ומ"מ יש נוהגים בערב תשעה באב בסעודה המפסיק בה לברך עליה ולא מתורת חיוב כוס אלא כדי ליפטר מן השלחן בשתיה ולענין קידוש מיהא אין מקדשין על השכר כלל אפי' היה משובח ביותר אלא יקדש על הפת ואם אין לו סומך על קידוש שבתפלה שהרי כל עצמו אם אינו אוכל אינו מקדש לדעת גדולי הרבנים כמו שביארנו:
+שיעור טעימת כוס של קידוש כמלא לוגמיו כמו שכתבנו ולא לוגמיו דוקא שהרי באחרון של יומא התבאר שמלא לוגמיו של אדם בינוני רביעית או יותר מעט כמו שביארנו שם והרי שיעור כל הכוס אינו אלא רביעית והיאך הוא שותה את כלו אלא מלא לוגמו אחד והוא קורהו מלא לוגמיו שכשמסלקו לצדדים נראה כמלא לוגמיו ושיעור זה כל אחד משער בעצמו ואפי' הטעימו לקטן דינו במלא לוגמיו ומ"מ אפי' גדול שבגדולים דיו ברביעית ואע"פ שביום הכפורים לא חייבו אלא כל אחד בעצמו ואפי' עוג מלך הבשן התם משום יתובי דעתא הוא ואינו מתישב אלא כל אדם במלא לוגמיו:
+התבאר בבתרא פרק המוכר פירות צ"ז א' שאין אומרין קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח ודבר זה לא למעט כל היינות שאין מנסכין מהם הוא נאמר אלא למעט קצתם כגון שריחו רע וכן המגולה ואע"פ שהעבירו במסננת אבל יין מגתו אע"פ שלענין מזבח לא יביאהו עד שיעברו עליו שלשים יום מ"מ הואיל ואם הביא כשר לענין קידוש מקדש בו לכתחלה אפי' ביומו וכמו שאמרו שם ב' סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום ויין מזוג אע"פ שפסול לניסוך לענין קידוש אדרבא החשיבו והכשירו לשתיה כמו שביארנו בברכות בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ואע"פ שאמרו בכוס של ברכה חי ומלא כבר תירצנוה בהרבה פנים בפרק שלשה שאכלו ויין של מרתף והוא שלא נבדק אע"פ שלענין נסוך לא יביא לכתחלה לקידוש מותר וכן יין של צמוקים שלענין נסוך לא יביא לכתחלה מקדשין עליו ודוקא בשיש בהם קצת לחלוחית עד שאם עצרם יצא מהם משקה כעין דבש אבל אם אין בהם שום לחלוחית אע"פ שכשאדם שורה במים אותם יצא בעצירתם כעין יין אינו כלום אף לקידוש ויין הנמכר בחנות והוא שהתחיל להחמיץ והוא הנקרא ריחיה חלא וטעמיה חמרא מקדשין עליו וכדעת ר' יוחנן שסובר כן בשמועת הבודק את החבית כמו שביארנוה שם:
+אלא שמתוך שגדולי הפוסקים הביאוה כאן אני חוזר וכותבה כאן באותו נוסח בעצמו שכתבתיה שם והענין הוא שכבר ביארנו שאע"פ שהחומץ והיין לדעתנו מין אחד הם לענין תרומה ומותר לתרום מן היין על החומץ שהרי מן היפה על הרעה הוא ולא ממין על שאינו מינו אבל מן החומץ על היין לכתחלה לא כדין מן הרעה על היפה הא בדיעבד תרומתו תרומה הואיל ומין על מינו הוא מ"מ דוקא בשכוון לתרום מן החומץ על היין אבל אם היה בדעתו לתרום מן היין וגלה דעתו בכך כגון זה שבדק את החבית אם נמצא אחר כן שתרם מן החומץ אין תרומתו תרומה הואיל ובטעות נתרמה מעתה בדק את החבית לראות אם יינה חשוב כדי לעשותו תרומה על שאר חביות ואתה צריך לפרשה בשחביות פתוחות שאלו סתומות הרי כל שאתה תורם מאחת על חברתה נקרא שלא מן המוקף ואסור לכתחלה אלא שהן פתוחות ואע"פ שחבית זו טבל היתה ומשהוקבעה לאוצר אף שתיית עראי נאסרה שמא בדק בריח או שמא תקן ממנה מעט ובדקה ומצא את יינה יפה ולא הפרישה עדיין ולאחר זמן סמך על אותה בדיקה והפרישה ואחר ההפרשה לאחר זמן גם כן היה רוצה ליתנה לכהן ונמצאת חומץ ולא נודע אם בשעת ההפרשה החמיצה ואין תרומתו תרומה או שמא לאחר ההפרשה ותרומתו תרומה והחמיצה לכהן ואמר עליה כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק:
+ונחלקו בגמרא על ביאור לשון זה שלדעת ר' יוחנן פירושו כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין ר"ל שאם הפרישה תוך שלשה לבדיקה ראשונה ודאי יין היה בשעת הפרשה שכשהיין מתחיל להשתנות מפי החבית הוא מתחיל וכבר בדקה ולא מצא שם שום שינוי שמא תאמר תכף שטעמה התחיל בה השינוי אפי' הכי כל שלשה ימים לא נעתק מקצה אל קצה להיותו עכשו חומץ גמור ושמא תאמר הרי נעתק מ"מ לאמצעי של ביניהם והוא ריחיה חלא וטעמיה חמרא אין בזה קפידא שכל שריחו חומץ וטעמו יין הרי הוא יין גמור מכאן ואילך ר"ל אם הפרישה לאחר שלשה של בדיקה ראשונה אפשר שחומץ היתה בשעת הפרשה שמשעת בדיקה ראשונה עד יתר משלשה שהיא שעת הפרשה כבר נשתהא עד שאפשר בו שיעתק מגבול אמצעי שביניהם ויגיע מן ההפך אל ההפך וצריך להפריש עליהם תרומה שניה בלא ברכה ואינו חייב ליתן לכהן אלא הראשונה של חומץ שאף הוא אומר לו הבא ראיה וטול אלא שמוכרה לכהנים בזול ולדעת ר' יהושע בן לוי פירושו כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק ופירושו שאם כשנמצא חומץ היה תוך שלשה ימים להפרשה ודאי חומץ היה בשעת הפרשה שתוך שלשה לא היה מגיע מיין גמור לחומץ גמור ואף כשתאמר ריחיה חלא היה בשעת הפרשה אף זה חומץ הוא וחוזר ותורם בברכה כטבל גמור מכאן ואילך למפרע ספק ואפי' הפרישה תוך שלשה לבדיקה ראשונה שהיין כשמתחיל להשתנות משולי החבית הוא מתחיל וכבר הותחל קלקולה בשעת בדיקה ולא הרגיש מפני שלא בדק אלא מפיה ואף בשעת בדיקה היה ריחו חומץ ואם תמצא לומר מעלאי עקר והרי בדק ולא הותחל בקלקול כלל שמא ��כף שטעמו התחיל ובא לו תוך שלשה לגבול אמצעי ר"ל ריחיה חלא וטעמיה חמרא והוא סובר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא:
+ולענין פסק הלכה כר' יוחנן וחמרא הוא ומברכין עליו ומקדשין עליו שהרי אף לענין יין נסך שידוע בו שמין במינו במשהו ומין בשאינו מינו בנותן טעם וחומץ ויין לענין יין נסך מין בשאינו מינו הוא כמו שיתבאר במקומו נחלקו אביי ורבא בחמרא לגו חלא ר"ל טפת יין של יין נסך שנפלה לחבית של חומץ שעד שלא הגיעה לשם קלטה ריח החומץ וס"ל לרבא ריחי' חלא וטעמא חמרא חמרא והוה ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם והלכה כרבא ונמצאו ר' יוחנן ורבא נסכמים לדעת אחת ואע"פ שבנימוקי הגאונים מצינו שהלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום בזו שאני שאף היא מחלוקת אביי ורבא והלכה כרבא ולמדת שהיין שהקרים והוא שאף טעמו חומץ אין מברכין עליו אלא שהכל ואין צריך לומר שאין מקדשין עליו וכן השכר הן של תמרים הן של שעורים הן של שאר פירות אין מברכין עליו אלא שהכל ואין צריך לומר שאין מקדשין עליו אבל שמרי יין שתמדם ויש להם טעם יין אם נתן מים במדה ונתן שלשה ויצאו ארבעה מקדשין עליו שזהו יין מזוג כדינו על חד תלתא אבל אם יצא פחות מארבעה אע"פ שיצא יותר מכדי מה שנתן אין מקדשין עליהן ואין מברכין עליהן אלא שהכל ואע"פ שיש בהם טעם יין קיוהא בעלמא הוא ואין מקדשין אלא על גופו של יין וכל שכן בשל חרצנים כמו שהתבאר בראשון של חולין ומ"מ אותם שלנו שאינן עשויות בגת ובטעינת קורה קצת גאונים כתבו הואיל והרבה גרעיני ענבים נשארים שם שלמים שמתבקעים ונמזגים עם המים אף במצא פחות מכדי מדתו מברכין עליהם:
+יין היוצא מפי החבית או משוליה אע"פ שלנסכים לא יביאהו לכתחלה הואיל ואם הביא כשר מקדשין עליו וכן מקדשין על יין כושי והוא היין הנוטה לשחרות ועל יין בודק והוא היין הלבן ביותר ועל הליססין והוא המתוק על ידי סבה שהעמידו את הענבים בשמש ונתמתקו מחמת הצמוק וכן המתוק מאליו אע"פ שלנסוך פסול הואיל ואינו משכר מקדשין עליו:
+יין מבושל גדולי המחברים כתבו שאין מקדשין עליו ואף לענין ניסוך כל שנתבשל באש אע"פ שלא נשתנה טעמו או בשמש ונשתנה טעמו פסול וקצת רבנים מתירים לקדש עליו מפני שהחשיבו לשתיה ועל הדרך שביארנו במזוג והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת תרומות אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו ואע"פ שהלכה כתנא קמא מ"מ נראה שהיין מושבח בכך וכן ראיה ממה שלא הזכירוהו בבבא בתרא פרק המוכר פירות עם אותם שנתמעטו כגון שריחו רע ושנתגלה וכן ממה שאמרו בתלמוד המערב שיוצאין ידי ארבע כוסות ביין מבושל ומ"מ במסכת תרומות אמרו שתורמין משאינו מבושל על המבושל אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל אלמא מן הרעות על היפות הוא אלא שהם מפרשים בה מפני שהוא מפרישה לפי מדת מה שהיה מקודם ואין נראה לי שאם כן אף בדיעבד האיך היתה תרומתו תרומה:
+הקונדיטון פסול למזבח הואיל והוא מבושם וכן המעושן ולענין קידוש פרשו בתלמוד המערב שמקדשין על הקונדיטון:
+יין שנתערב בו שאור או דבש גדולי המחברים כתבו שאין ראוי לקדש עליו אפי' טיפה מהם בחבית גדולה הואיל ואינו ראוי למזבח והדברים מתמיהים שזו לא נפסלה למזבח מצד היין אלא מצד השאור והדבש ולענין קידוש מיהא לא נפקעה תורת יין מהם בכך ואם כדבריהם היה לו לבעל התלמוד להזכירה בבבא בתרא עם המגולה ושריחו רע כמו שביארנו במבושל וגדולי המפרשים כוללים בענין זה שלגבי מזבח אנו צריכים ליין כמות שהוא ושלא נשתנה לא על ידי שמים ולא על ידי אדם אבל לענין קידוש כל שלא נשתנה בידי שמים אלא על ידי אדם אם נשתנה לשבח אין לך חשוב ממנו:
+י"מ בענין בודק את החבית שלא כל החבית בהפרשה אלא לתקן עליה בשאר חביות כפי מה ששותה מהם בכל יום ויום שתהא תרומת מה ששותה משאר חביות לתוך אותה חבית ומפרשים כל שלשה ימים וכו' שכל מה ששתה עליה תוך שלשה היה מתוקן ולדעת זה צריך לסיים בה מקום כלומר מפיה או משוליה וכן פסקו שהיין והחומץ שני מינים הם אף לענין תרומה וכבר הכרענו בפירושנו במסכת קדושין שלענין תרומה מין אחד הוא כמו שביארנו:
+
+Daf 107b
+
+זה שביארנו במשנה שאין אוכלין בערבי פסחים מסמוך למנחה קטנה ולמעלה טעם הדבר שלא יבא לאכול מצה אכילה גסה ר"ל שישביע עצמו קודם אכילתה עד שעכשיו קץ באכילה זו ואין זו קרויה אכילה ומה שאמרו בפסח שיהא נאכל על השובע פירושו שכשיכלה בשר הפסח מפיו יהא שבע ולשון זה ר"ל נאכל על השובע הוא ממוצע בין מי שאוכלו רעב למי שאוכלו אחר אכילה מרובה עד שהוא [קץ] באכילה זו ופסח וכן שאר קדשים אין ראוי לאכלם דרך רעבתנות אלא דרך כבוד ואחר אכילה אחרת כדרך מאכל חשוב שבא לאחר אכילה ומ"מ לא אחר אכילה מרובה עד שיהא קץ באכילתו אלא אחר אכילה שכשמצטרפת זו עמה נעשה שבע:
+אע"פ שאסרו שלא לאכול בערב הפסח מן המנחה ולמעלה מ"מ מטבל הוא במיני תרגימא כגון פירות ולשון מטבל הוא מפני שכל מאכלם היה על ידי טבול וי"מ מטבל במקום מיטפל כלומר מעביר שעתו במיני תרגימא כגון פירות או קטניות או ירקות וכן השמש מטבל בבני מעים ונותן לפני האורחים שאין אכילות אלו אלא כעין הערה לחדוד המאכל ופתחת פי האצטומכא והרי הוא כעין הניר העשוי בשדה לקבלת הזרע ומגדולי החכמים היו רגילים להתמיד כל אותו היום בשתיית יין כדי לגרור את הלב להעיר תאות מאכלם ומהם שהיו מתענים והכל לפי מה שהיו מכירים בטבעם יש מי שאכילת פירות ודברים הדקים מעוררתם לאכילה ויש מי שאף אכילות אלו סותמות בהם ומעכבת תאותם ויעשה אדם כפי מה שמכיר בטבעו ובתלמוד המערב וכן במסכת סופרים מצריכים מצד אחר לבכורות להתענות בערבי פסחים לזכר מכה בכורות ותשועת בכורי ישראל וכן נוהגים בקצת מקומות באשכנז ובצרפת ואין בה סרך הכרח כלל:
+
+Daf 108a
+
+כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת שאם נשחטו שלא לשמן פסולים במה דברים אמורים בפסח בזמנו ר"ל שנשחט מחצות ולמעלה הא פסח בשאר ימות השנה כגון שהפריש פסחו ואבד הימנו ושחט אחר ונמצא הראשון שלמים הוא ואם שחטו שלא לשמו כשר כשאר זבחים ואם שחטו בארבעה עשר שחרית אף זה פסול הוא לפסח ומכיון שהוא פסול לפסח הרי הוא כשאר זבחים ואם שחטו שלא לשמו כשר ואין והלכה כדברי בן בתירא שהיה מכשירו לפסח מפני שהוא סובר שכל יום ארבעה עשר זמנו הוא ונמצא שאם שחטו שלא לשמו פסול אלא כמו שכתבנו וגדולי המחברים כתבו שכל מקודם חצות אין זה זמנו ופסול לפסח ועם זה פסקו שאם שחטו אף בשחרית שלא לשמו פסול והדברים מתמיהים:
+זה שביארנו במשנה שאפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שמא אתה סבור שיהא צריך הסבה בעוד שהוא אוכל מזונו אינו כן אלא בעשיית הדברים שהם זכר לאותם הענינים ואף אלו לא בכלם כיצד מצה צריכה הסבה מרור אין צריך הסבה שהרי הוא זכר לשעבוד ולמה שמררו המצרים את חייהם ארבע כוסות כולם צריכין הסבה הן שתייתם הן הדברים שהם מסודרים עליהם ר"ל קידוש וקריאת ההגדה וקריאת ההלל ו��רכת המזון ואם היה מיסב בכל הסעודה הרי זה משובח:
+הסבה זו אם עשאה בצד ימין אינה הסבה שהרי האכילה בימין ובאטר מיהא יראה שהוא מיסב מצד ימין וכן פרקדן לא שמיה הסבה וזה שאמרו ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט וכו' על פרקדן היא אמורה ולא על הסיבת ימין ופרקדן הוא נאמר לפעמים על מי שפניו כלפי מטה ואם כן פירושו בכאן שפניו למעלה ומיסב מגבו ומתוך שצוארו שוחה לאחריו כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל והקנה מתפשט למעלה והמאכל נכנס לתוכו וניזוק ואף בפניו למטה יש בו חששא זו אלא שלא הוצרך למעטה וי"מ דבר זה על הסבת ימין ומפני שהושט עומד בצד ימין ומעתה אפשר שעל שניהם נאמרה ולדעת זה אף אטר משמאל:
+אשה אינה צריכה הסבה שאין חירות לאשה אצל בעלה ואם אשה חשובה היא צריכה הסבה שאין שפחות באישות שלה ואחר שכן כל שלא במקום בעלה מיהא יראה שצריכה הסבה:
+בן אצל אביו צריך הסבה שאע"פ שהוא בעול יראה מ"מ אף האב נוח לו בכך ומוחל על כבודו אבל תלמיד בפני רבו אין צריך הסבה ודוקא בתלמיד של תורה אבל תלמיד של אומנות צריך הסבה וכן השמש צריך הסבה שאין עול יראה בשמש אלא בעניני שמושו ולא עוד אלא שלילה זו כעין קריאת דרור היא לכל:
+ארבע כוסות אלו אע"פ שבכלל מצות שהזמן גרמא הם וכל שתקנו חכמי' כעין תורה תקנו אעפ"כ נשים חייבות בהם שאף הם היו באותו הנס ר"ל שבכלל השעבוד היו ונגאלו ממנו וי"מ שבשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ממנו כן איתא בסוטה וראשון עיקר וכמו שאמרו בתלמוד המערב שאף הן היו בספק:
+
+Daf 108b
+
+ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהם כדי מזיגת הכוס יפה ר"ל שיהא בין ארבעתם יין חי כשיעור שיש יין מזוג בכוס יפה ר"ל כוס של ברכה ושיעור כוס של ברכה רביעית במזוג ונמצא בו מיין חי רובע רביעית שהרי נמזג הוא על חד תלתא וכן בארבע כוסות ונמצא כל אחד מהם שיעורו ככוס של ברכה שהרי כשתחלק רביעית חי בין ארבעתם נמצא רובע רביעית בכל אחד שיהא רביעית במזוג ואם רוצה למזוג יותר צריך לכוין מ"מ שיהא שם על הפחות רובע רביעית יין חי ורביעית מזוג ואם בא להוסיף מוסיף ויין חדש מותר בו כמו שביארנו למעלה בענין קידוש:
+שתאם חי אף ברביעית חי לכל אחד יצא ידי יין ר"ל ידי מצות ארבע כוסות אבל לא יצא ידי חירות שאין זו שתיה מהודרה:
+שתאם בבת אחת ר"ל ארבעתם רצופים ובלא הפסק אע"פ שבכוסות חלוקין שתאן יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבע כוסות ואין אלו נקראים ארבעה הואיל ולא סדר עליהם את הקדום להם וצריך לסדר עוד שלשה ואין צריך לומר אם נתנם בכוס אחד ושתאם בכוס אחד:
+השקה מהם לבניו ולבני ביתו הקטנים שאינם בחיוב ארבע כוסות כל ששתה הוא רוב רביעית יצא ורובא דכסא שאמרו לאו דוקא שאם היה הכוס מחזיק כמה אינו צריך לשתות אלא רביעית או רוב רביעית אלא שמן הסתם אף הכוסות בשיעור זה ולכן קורהו רובא דכסא ויש חולקי' לומר שאף אם היה כוסו גדול צריך שישתה את רובו ואין נראה כן:
+התינוקות אע"פ שאנו מצווים לעוררם כדי שישאלו אין משמחין אותם בענין חובת ארבע כוסות והתינוקות אין להם שמחה כל כך ביין אלא מחלקים להם קליות של שנה שעברה שאין בהם איסור חדש ואגוזים כדי שישאלו ר"ל שלא יישנו ויראו אותם הענינים שאנו מתעסקים בהם וישאלו מה נשתנה וכן חוטפין מצה כלומר שמתעסקים בה דרך המייה וחטיפה זה מזה כדי שישתעשעו התינוקות בכך ולא יבאו לידי שינה ויתעוררו למה שרואים וישאלו ויחקרו מה נשתנה וכו' עד שנבוא לספר בענין וי"מ שמקדימין באכילה וכן שואלין במהירות וזהו שסמכו לזו אמרו עליו על ר' עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מלילי פסחים וערב יום הכפורים כדי שיאכילו את בניהם ולפירוש ראשון זו של ר' עקיבא שמועה בפני עצמה היא:
+
+Daf 109a
+
+חייב אדם לשמח את ביתו ברגל שנ' ושמחת בחגך אתה ובנך וכו' ובמה משמחם כל אחד בראוי לו אנשים ביין ובשר ונשים בבגדי פשתן המגוהצין ובבגדי צבעונים וכן הכל לפי מה שראוי לו:
+רביעית לוג של תורה צריך הוא לכלי שהוא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע ובגודל שהרי מי מקוה ארבעים סאה ושערו חכמים בהם אמה על אמה ברום שלש אמות וכיצד אתה למד בקצור חשבון רביעית לכלי שהזכרנו מחשבון ארבעי' סאה לשיעור מקוה חלק תחלה רום הכלי שהוא שלש אמות לכ"ד חלקים נמצא כל חלק מהם שלש אצבעות שהרי אמה בת ששה טפחים וטפח ארבע אצבעות ונמצא רומו ע"ב אצבעות וחלק כ"ד הוא שלש אצבעות השלך כל השאר וטול לך חלק זה ר"ל שלש אצבעות שהם ט"ו חומשי אצבע והפרש מהם מעשר שהוא חומש וחצי נשארו לך י"ג חומשין וחצי חומש שהם אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע והרי חלקת את רובו ולמדת שחלק כ"ד בנטילת מעשרו הוא אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע חלק אח"כ את המים בדרך זה וכבר ידעת שהסאה ששת קבין וא"כ ארבעים סאה ר"מ קבין וחלק כ"ד מהם הוא עשרה קבין וכשתטול עשיריתם נשארו תשעה קבין למדת שכלי של אמה על אמה ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק תשעת קבין חלק רוחב הכלי וארכו שהוא אמה על אמה לטפחים והם בתשברתם ל"ו טפחים שהרי ששה טפחי' על ששה טפחים הוא והם ששה ששיות וכן חלק המים שהם תשעת קבין ללוגין וכבר ידעת שהקב ארבע לוגין ונמצאו ל"ו לוגין לוג לכל טפח ולמדת שכלי שהוא טפח על טפח ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק לוג שלם והרי טפח על טפח הוא ארבע אצבעות על ארבע אצבעות והם בתשבורת י"ו אצבעות ורביעתם ארבע אצבעות וכלי שהוא אצבעיים על אצבעיים הוא ארבע אצבעות ואחר שטפח על טפח ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק לוג שלם נמצא כלי של אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע שהוא רביעיתו מחזיק רביעית לוג וגדולי הפוסקים האריכו בחשבונות אלו ודברים פשוטים הם והכל עולה לענין אחד אלא שזהו מן הקצרים שבחשבונות:
+ומכאן אתה למד חשבון של מדת הפסח לשיעור חלה בחשבון אצבעות עד שלא תצטרך לשער בביצים שהיא מדה מסופקת אם להבדיל ביצים שמהן גסות ומהן דקות אם לספקות אחרות נולדו לקצת גאונים בענין זה אם נעשה במשקל אם בנתינת ביצים לכלי מלא מים שהוא עיקר אף בזו נולד להם ספק בתכונת הכלי אם כל תכונת כלי שוה בענין זה או דוקא כלי שארכו כרחבו או ארכו ורחבו כגבהו ומתוך כך נוח לנו למדוד מדה בתשבורת של אצבעיים וכבר ידעת ששיעור חלה שבעה לוגין ומחצה וחומש ביצה שהם מ"ג ביצים וחומש ביצה והם כ"ט רביעיות פחות חומש ביצה וחצי חומש ביצה שהם חומש של רביעית שהרי ביצה ומחצה הוא רביעית וביצה ומחצה הוא שבעה חומשי ביצה וחצי שחמישיתם הוא חומש וחצי חומש וכל רביעית צריך לכלי שיהא בו בתשבורת י"א אצבעות פחות חומש אצבע שכך עולה בחשבון תשבורת של אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע שהרי אצבעיים על אצבעיים ברום אצבע הם ארבע אצבעות וברום אצבעיים שמונה וכשאתה מוסיף רום חצי אצבע על ארבע הרי שתי אצבעות ונמצאו עשר ועוד רום חומש על ארבע הרי אחת פחות חומש וכשתחשוב כ"ט פעמים י"א יהיו שי"ט ה��ר מהם שש אצבעות פחות חומש מצד כ"ט חומשי אצבע שחסרים ממנו ישארו שי"ג וחומש ותחסר עוד לפי חשבון מה שחסר מן הכ"ט רביעיות שהוא חומש ביצה וחצי חומש והם שלשה חצאי חומשי ביצה שהוא חמישית של רביעית שהרי הרביעית ביצה ומחצה שהוא ט"ו חצאי חומשין וחמשיתם שלשה חצאי חומשין ואם כן אתה צריך לחסר חמישית של י"א אצבעות פחות חומש ונמצאת מחסר מן העשר אצבעות שנים ונמצא שהשי"ג חזרו לשי"א ונשארו בידך שי"א אצבעות וחומש ואתה צריך עוד לחסר מהם חמשית של ארבעה חומשי אצבע שהוא ארבע חמשיות של חומש וכשתחסר ד' חמשיות של חומש מן החומש הנשאר נשארו בין הכל שי"א אצבעות וחומש חומשא ונמצאת צריך לכלי שיעלה תשברתו לשיעור זה:
+וכבר התקינו קצת חכמים למדה זו כלי שחללו שש אצבעות על שש אצבעות ברום שמונה אצבעות ושלש חומשין וחומש חומשא ותשבורו בא בצמצום לשיעור זה ומ"מ אחר אחרוני הרבנים אני בא ונמשך אחר דעתם להוסיף בשיעור חלה הועודות שהם קרוב לשני ביצים ונמצא שיעור חלה ארבעים וחמש ביצים שהם שלשים רביעיות ואתה צריך בהם לכלי שתשבורו שכ"ד אצבעות ולחשבון זה עשיתי מדה של פסח בשש אצבעות על שש אצבעות אבל ברום תשע אצבעות ועולה תשבורו לשכ"ד אצבעות וכבר התקינו קצת רבנים בתכונות אחרות מהם ששבורם יבא לשיעור זה בצמצום ומהם לשיעור שכתבנו תחלה בצמצום ומהם בקירוב ובתוספת מועט:
+והנאה שבתכונות הוא כלי שהתקינוהו גדולי המחברים והוא מרובע שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ושבורו לא יבא בצמצום רק בקירוב ובתוספת מועט ומתוך שתכונת הכלי מהודרת יותר מן האחרות להיותו מעוקב ר"ל שוה בשלשה רחקיו שהם האורך והרוחב והגובה אין להקפיד במיעוט תוספתו ולזה אני רואה לבאר ענין שבורו אלא שדרך הוצאת שבורו דקה ואי אפשר להוציאה על שיטה תלמודית אלא בצירוף תכונת חשבון חכמת המספר והנה שטח הכלי שש אצבעות ושבעה תשיעי אצבע על שש אצבעות ושבעה תשיעי אצבע ואתה צריך בזה לארבע הפיאות והצורה כך ![]()
ונכה תחלה שש אצבעות האורך על שש אצבעות הרוחב ואח"כ נכה שש רוחב ושש על שבע יעלו על שברים יתילדו מן ההכאה ההיא שברים ממין השברים שעליהם אנחנו מכים השלמים ואח"כ נכה הכאה שלישית והיא הכאת שבעה תשיעי אצבע של האורך על שש אצבעות הרוחב ועלו מ"ב תשיעיות גם כן ונחברם עם המ"ב אחרים והיו פ"ד תשיעיות ונשוב נכה הכאה רביעית והיא הכאת שברים על שברים ר"ל שנכה שבע תשיעיות האורך על שבע תשיעיות הרוחב ושבע על שבע מ"ט והחלקים המתילדים הם תשיעיות התשיעית ששמונים ואחד מהם ישלימו אצבע וכשהשלמת ארבע ההכאות ותעשה מן הפ"ד תשיעיות אצבעות נמצא שיבור שטח הכלי מ"ה אצבעות ושלשה תשיעי אצבע ומ"ט תשיעיות של תשיעית אצבע ועתה אתה צריך להכות כל הרום על כלל תשבורת השטח ואתה צריך בזה לשש הפאות והתמונה כך ![]()
ונכה תחלה שש אצבעות הרום על מ"ה אצבעות השטח ויעלו ר"ע אצבעות ונכה שנית שש אצבעות הרום על ג' תשיעי אצבע של השטח ויעלו י"ח תשיעיות שהם שתי אצבעות והיו רע"ב ונכה שלישית שש אצבעות הרום על מ"ט תשיעי תשיעית השטח ועלו רצ"ד תשיעי תשיעיות שכל פ"א מהם אצבע שלם ואם תקח רמ"ג מהם ותעשה שלש אצבעות והיו רע"ה אצבעות ונשארו לנו חמשים ואחת תשיעי תשיעיות ונכה רביעית שבעה תשיעי אצבע של הרום על מ"ה אצבעות השטח ויעלו שט"ו תשיעיות כי השברים האלו יעמדו על מתכנתם אחר שהכינום עם שלמים ושט"ו תשיעיות הם ל"ה אצבעות וחברם עם רע"ה והיו ש"י אצבעות ונכה חמשית שבעה תשיעי אצבע של רום על שלשה תשיעי אצבע של שטח ועלו כ"א תשיעי תשיעית וחברם עם הנ"א אשר בידך והיו ע"ב שהם שמונה תשיעי אצבע ונמצא עתה שי"א אצבעות פחות תשיעית אצבע ונכה ששית שבעה תשיעי אצבע של הרום על מ"ט תשיעי תשיעית השטח ומן השברים היוצאים מזאת ההכאה הוא שבר משבר השבר והוא תשיעית מתשיעית התשיעית כלומר שתעשה מאצבע ט' חלקים ומן החלק האחד מאלו תעשה ט' חלקים שמהם פ"א באצבע ומכל אחד מאלו תעשה ט' חלקים שמהם תשכ"ט באצבע והנה כשהכינו ז' תשיעי אצבע על מ"ט תשיעי תשיעית התשיעית ויהיו כל פ"א מהם תשיעית אצבע והרי יש כאן ד' פעמים פ"א שהם ארבעה תשיעי אצבע ויהיו שי"א אצבעות שלימים וג' תשיעי אצבע ועוד נשארו מן השמ"ג י"ט תשיעי תשיעיות שהי"ח מהם הם שני תשיעי תשיעית והאחד הנשאר תשע תשיעית התשיעית ונמצא שהכלי יש בו תוספת על הראוי אלא שהוא מעט ומצד שהכלי מהודר בתארו יותר מן האחרים אין להקפיד על המעט ההוא וכשתשער היתרון העודף על שי"א אצבעות שלמים יותר מחומש החמשית שהוא ראוי בתוספת לפי החשבון כמו שכתבנו יהיה תוספת זה יותר מן הראוי שבעה חמשיות חמישית ושלישית חמישית החמשית ושני תשיעיות התשיעית ותשע תשיעית התשיעית ודבר מועט הוא אין שעורו מורגש [כתוב בגליון דקדקתי התוספת ההוא והוא רביעית אצבע פחות חלק אחד ורביעית חלק מחלקי תשצ"ט באצבע ע"כ גליון]:
+
+Daf 109b
+
+שלחן המקדש יראה מכאן שהוא צריך טבילה עם שאר כלים שהיו מטבילין אחר הרגל כמו שהתבאר בסוף חגיגה ומ"מ התבאר שם שהשלחן לא היה בכלל זה ומזהירים היו כל ימי הרגל שלא ליגע בשלחן מפני שאי אפשר לסלקו להטבילו שהרי נאמר בה לפני תמיד כמו שביארנו שם ומ"מ נראה שאם נטמאת במקרה על כל פנים מטבילי' אותה ועל דרך זה אתה מפרשה בדרך זו וכן אתה יכול לפרשה בשלחן של זהב שהיה בפתח האולם שבו היו נותנים לחם הפנים ביציאתו:
+בכמה מקומות ביארנו שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברי' המוניים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות וכל שלא היה בהם סרך עבודה זרה ודרכי האמורי לא חששו בהם חכמים לעקרם וכל שכן במה שהיה הרגילות אצלם בו כל כך שהיה טבעם מקבל בענין חזוק או חולשה וכמו שהעידו בסוגיא זו דקפיד קפדינן ליה דלא קפיד לא קפדינן ליה וממין דברים אלו הוא שהיו רגילים להזהר מן הזוגות וכשתקנו חכמים ארבע כוסות שלא לגרוע או להוסיף מצד אותם ההבלים הוצרכו לרוב רגילותם לתת טעם לדבריהם והוא שאמרו ליל שמורים הוא לילה המשומר ובא מן המזיקין וכבר נמנעו מטעם זה מלומר בה ברכה מעין שבע אם חל בשבת שהרי לא נתקנה אלא מפחד המתאחרים לבא כגון עם שבשדות וכן אמרו שכוס של ברכה אחר שאינו מענין הסדר מצטרף לטובה ר"ל לבטל תורת זוגות מן השנים שעברו ואינו מצטרף לרעה להחזיר בדין זוגות בצירוף כוס של הלל הבא אחריו אם מפני שאינו מסדר הפסח כמו שכתבנו אם מפני שאותן שלש שמתחלת אכילה עד סוף אכילה הם חשבון אחד והרביעי שהוא אחר אכילה הוא חשבון אחר וכן פרשוה בדרך אחרת שכל אחד מהם מצוה בפני עצמה היא ואין צירוף לאחד עם חברו:
+
+Daf 110a
+
+גדולי הפוסקים כתבו שמאחר שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמה היא צריך לברך בורא פרי הגפן על כל אחד ואחד מארבעתם ולא עוד אלא שיש ראיה שאין לסמוך באחרים על ברכת הראשון ר"ל של קידוש שהרי ההגדה לשני והברכה לשלישי וההלל לרביעי מפסיקין ומצינו במסכת חולין שחט מאה עופות במקום אחד או מאה ��יות במקום אחד או אפי' עופות וחיות כסוי אחד לכלן ואמרו שם ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף ואמרו עוד שם מודה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא אחת ר"ל כששחט את החיה וכסה וברך על הכסוי ורוצה לשחוט את העוף אינו חוזר לברכת השחיטה שאין ברכת הכסוי מפסקת והוא הדין כשמכסה שאינו צריך לחזור ולברך על הכסוי ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה מ"מ כל שכן שלמדנו לדברי חכמים שאם כסה בין זו לזו וברך על הכסוי וחזר ושחט הואיל ולא הסיח דעתו בשעת הכסוי מן השחיטה אינו צריך לחזור ולברך לא על השחיטה ולא על הכסוי ואע"פ שהכסוי וברכתו מפסיק בין ברכת שחיטה זו לשחיטת חברתה אין זה הפסק הואיל ואף בשעת הכסוי בעצמו היה יכול לשחוט בידו האחרת אלו היה אחר תופש לו בידו העוף או שהיתה החיה כפותה לפניו מה שאין כן בברכת המזון שאי אפשר לו לברך ולשתות כאחת ולזה נעשית הברכה הפסק וצריך לברך בורא פרי הגפן והוא שאמרו שם מאי שנא מתלמידיה דרב דהוו יתבי בסעודה וכו' כיון דאמריתו הבו ניבריך אתסר לכו למשתי ר"ל בלא בורא פרי הגפן כמו שפרשנו למעלה אלמא אף נתינת לב על הברכה הוי הפסק ואין צריך לומר ברכה עצמה ואף כאן הכסוי וברכתו יהא הפסק והשיבו בה היכי השתא התם משתא וברוכי כי הדדי לא אפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא ומעתה אף בהלל והגדה כן:
+זו היא סברת גדולי הפוסקים והיא שהביאתם למעלה בפריסת מפה לברך המוציא שהקידוש היא הפסק:
+ומגדולי המגיהים מצטרפין לדעת אחרת לומר שלא נאמרו דברים אלו בברכת המזון אלא מפני שהוא סלוק אכילה ואחר שהוא סלוק אכילה וכן שאי אפשר לשתות ולברך יחד הויא לה הפסק וכסוי הדם אף הוא סלוק שחיטה ואלמלא טעם שאפשר לשחוט ולכסות כאחד היה הפסק הא כל שאין בו סלוק אכילה אפילו לא היה אפשר לעשות שתיהן כאחד אינו הפסק וא"כ נמצא שאין הגדה הפסק ועוד שהרי אם ברך על היין אין המוציא שבנתים מפסיק וכן בלילי הפסח אין ברכת לחם ומצה וברכת מרור מפסיקין בין יין ליין וכן לא ברכת מרור בין המוציא לאכילת סעודה ולא ברכות הבדלה וקידוש ליין הקודם להם ומעתה אינו צריך בורא פרי הגפן אלא על של קידוש וברכת המזון וכן מתמיהים על מה שאמרו בהגדה משתא ומקרי כחדא אי אפשר שהרי יכול הוא לשתות בתוך ההגדה שהרי אמרו בין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה ואין חילוק בין שותה לפני ההגדה לשותה בתוך ההגדה:
+ודברים אלו אינם שאף כשתאמר שמותר לשתות בתוך ההגדה מ"מ אי אפשר לקרות ולשתות כאחד ובשני פנים אתה אומר בכיוצא בזה דין הפסק האחד שאי אפשר לקרות עם אותו ענין כגון שתיה שאי אפשר לו לקרות ולשתות כאחד והשני שאפשר לו כגון אכילה וקריאה שהרי אפשר לאכול ולקרות כאחד אלא שאסור לו שאין אכילה מעכבת קריאה אע"פ שהיא מבלבלתה וקריאת הגדה והלל הוא מן המין הראשון שמותר לו ואי אפשר ופריסת מפה הוא מן המין השני שאפשר לו לאכול ולקרות אלא שאסור לו לקדש ולאכול ביחד ולפיכך טעון המוציא וכן דבר המחייבו להפסיק כגון פריסת מפה הואיל והאכילה אסורה עליו עד שיקדש הויא ליה הפסק והמוציא שאינו מפסיק לברכת היין אינו כלום שברכת היין לשתיה והמוציא לאכילה ואין זו נכנסת בתחומה של חברתה כלל להיות לה הפסק וברכת הבדלה וקידוש הרי כוס אחד הן וכלן נעשות לה טפלה והאיך יפסיקו וברכת מצה ומרור אף הם מברכות אכילה הן ואין הפסק מברכת אכילה לשתיה וא"ת בברכת מרור שאינו מפסיק בין המוציא לאכילת סעודה הרי אפשר לאכול ולברך וכן ההגדה אינה הפסק בין בורא פרי האדמה לאכילת מרור כדי להזקיק לחזור ולברך בורא פרי האדמה שהרי אפשר לו לאכול ולברך וכן שבתוך ההגדה מותר לו לאכל ירק ופירות ועוד שאפשר שברכת המוציא פוטרתה ואע"פ שאינן מחמת הסעודה הואיל ואינו רשאי לאכול סעודתו עד שיאכל ממנה צורך סעודה הוא:
+אף לענין ברכה אחרונה ר"ל על הגפן ועל פרי הגפן גדולי הפוסקים כתבו שמברכין אותו אחר שנים הראשונים ואחר שנים האחרונים והדברים מתמיהים והאיך יברך על הגפן ודעתו לשתות בתוך הסעודה ולא עוד אלא שאם ברך על הגפן על כל פנים כשהוא חוזר לשתות בתוך הסעודה יש לו לחזור ולברך בורא פרי הגפן אלא שמפרשים אותה על סתם משנתנו במי שאין לו אלא ארבע כוסות ואין לו יין לשתות בתוך הסעודה וכששתה שניהם עקר דעתו מלשתות ועם כל זה אינו מספיק שהרי מ"מ דעתו על שני הכוסות הנשארים והרי אף בנמלך שמברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס אין מברך על הגפן אלא אחר כלם ועוד מגמגמים עליהם מצד אחר שהרי מכיון שיש לו לברך ברכת המזון הדבר ידוע ששלש ברכות פוטרות מעין שלש בכל הדברים הזנים כגון קמחא ודייסא ואף היין בכלל זה וכמו שביארנו בראשון של ברכות ומי ששתה בתוך סעודתו וברך ברכת המזון שלא על הכוס אינו טעון לברך על הגפן ששלש ברכות פטרוהו אבל אם ברך על הכוס הרי שתה אחר של ברכות וצריך לברך על הגפן בשביל שתיה זו וא"ת למה מברך אחר השנים והרי ברכת המזון באה ופוטרתו:
+ומ"מ גדולי המפרשים חולקים בזו ומתמיהים מהיכן יצא לגאונים דבר זה שאם מקל וחומר כלומר ברכה אחת מעין שלש פוטרת שלש לא כל שכן דברים הבאים לאחר סעודה יוכיחו שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ואין ברכת המזון פוטרתם ועוד אמרו בשמועת כסא דשכרא בראשון של ברכות תמרי מיזן זייני כלומר ומתוך כך הם פטורים בברכת המזון הא לאו הכי אין שלש פוטרות מעין שלש מפני ששלש ברכות לא נאמרו אלא על מזון דוקא ופירות אינן מזון ואע"פ שאמרו כל מידי זיין בר ממיא ומלחא מזון גמור מיהא אינו אלא אם כן הוא מחמשת המינין הנזכרים בתורה בפירוש ולא עוד אלא שיש אומרים שאף בשאר פירות של שבעת המינין אין אומרין כן כמו שכתבנו בראשון של ברכות וא"ת שיין שבתוך הסעודה כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה הם אם כן למה צריך ברכה לפניו אלא מאי אית לך למימר חשיבותו גרמה לו אף לאחריו אתה אומר חשיבותו גרמה לו ואינו נפטר בברכת המזון אף אותו שבתוך הסעודה ומ"מ אף כשנאמר שיין שבתוך המזון יפטר בברכת שלש והדין נותן הואיל ובא לשרות כעין אכילה היא אבל שלפני המזון ראוי לומר שלא ליפטר בברכת שלש ואם כן צריך על הגפן אחר הראשונים ואף גדולי הדורות פי' על גדולי פוסקים שהם סוברים שיין שלפני המזון אינו פוטר את שבתוך המזון אף מבורא פרי הגפן שזה לשתות וזה לשרות והרי צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן על שבתוך המזון ועל הדרך שאמרו שיין שבתוך המזון אינו פוטר את שלאחר המזון שזה לשתות וזה לשרות ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאע"פ שיין שבתוך המזון אינו פוטר את שלאחר המזון בזו היא מפני שאותו שבתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו ושלאחר המזון לשתות ולשרות ולשתות לשתות עדיף ואין הטפל פוטר את העיקר אבל שלפני המזון שהוא לשתות ודאי פוטר את שבתוך המזון שהוא לשרות וכן כתבוה גדולי המפרשים ומ"מ לענין ברכת על הגפן ועל פרי הגפן אינו כן כמו שכתבנו אלא שגאוני הראשונים מסכימים שלא לברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא בסוף כלם ומטעמים שהזכרנו למעלה ובשאר ימות השנה כל שיש לו כוס של ברכה מברך ברכה אחרונה אחריה והכל פטור ואם אין לו כוס לברכה מברך על היין ששתה בתוך הסעודה קודם ברכת המזון וכן העידו גדולי המפרשים בעצמם שכך היו נוהגים:
+
+Daf 110b
+
+הבגד שיעורו לטומאת מדרס שלשה טפחים על שלשה טפחי' והשק ארבעה על ארבעה העור חמשה על חמשה המפץ ששה על ששה חבר שני טפחים מן הבגד וטפח מן השק שלש מן השק ואחר מן העור ארבעה מן העור ואחד מן המפץ טהור מן המדרס אבל אם חבר חמשה מן המפץ ואחד מן העור ארבעה מן העור ואחד מן השק שלש מן השק ואחד מן הבגד טמא מדרס זה הכלל כל שהשלים שיעורו בחמור הימנו טמא בקל הימנו טהור:
+
+Daf 111a
+
+
+
+Daf 111b
+
+
+
+Daf 112a
+
+כבר ביארנו שאף לעני שבעניים לא יפחתו לו הגבאים מארבע כוסות של יין וכל שכן שהאחרים צריכים ביום טוב זה להכין בכבוד ואע"פ שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות מ"מ יעשה כמה שאפשר לו:
+לעולם לא יהא אדם מתרשל לקיום מצוה אלא יעשנה בזריזות ודרך חיבה דרך הערה אמרו הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים:
+מגדולי החכמי' היו מזהירים את בניהם ומודיעים אותם דברים שמהם היו למדים מוסר ותועלת ושמירת נזק דרך הערה אמרו שבעה דברים צוה ר' עקיבא לר' יהושע בנו אל תשב בגבהה של עיר ותשנה כדי שלא ישמעוך עוברי דרכים ויפסיקוך ואל תדור בעיר שראשה תלמיד חכם כלומר שטרוד בגרסתו ואינו מתעסק בצרכי צבור ואל תכנס לביתך פתאום וכל שכן לבית חברך ואל תמנע מנעלים מרגליך מפני שהרגל מועדת ליזוק והשכם לאכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו שכל עסק שיש לך עמו מתברך:
+ומהם שהיו מזהירים שלא ללמד לתינוק אלא מספר מוגה שהטעות הנכנס בגירסא דינקותא משתרש ונחקק בדמיון גם כי יזקין לא יסור ממנה וכן שלא לבשל בקדרה שבשל בה חברו ר"ל לישא גרושה שלא בחנם הוציאה זה מביתו וכל שכן בחיי בעלה:
+
+Daf 112b
+
+וכן שלא לדור במקום ליצנים ושלא לישב על מטה ארמית ר"ל שלא לישא גיורת או שלא לישן בלא קריאת שמע וכן שלא יבריח עצמו מן המכס ושלא להכניס עצמו במקום הסכנות ושלא להכניס עצמו בדין עם שתקיף ממנו או עם רבים עד שיעשה עמו אחד מהם בעל דין ושנים עדים ועל זו אמרו אל תעש מום בעצמך וכן שלא יתן עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים:
+
+Daf 113a
+
+וכן העידו בסוגיא זו שלא יהא אדם כזבן והדריין וזהו שאמרו הפוך נבלתא ולא תהפוך במלי וי"מ בו שלא יהא מרבה בדברים כענין הפוך והפך בה ושיהא זריז להרויח באיזה אומנות שיהיה והוא שאמרו פשוט נבלתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא כהנא רבה אנא גברא רבה אנא וזילא בי מילתא וכן שלא ירגיל אדם עצמו בתענוגים שמא לא יוכל לפסוק מהם והוא שאמרו לא תשתי סמא וכן אמרו אכול בצל ושב בצל ואל תאכל אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך פחת ממיכלך וממשתייך והוסיף על דירתך:
+וכן יש כאן הערות בעניני העולם והוא שאמרו אדחלא על כרעך זבונך זבין כלומר בעוד שהחול על כרעיך כשבאת מן הדרך מכור סחורה שהבאת כדי שתחזור ותקנה שרי כיסך ופתח שקך כלומר קבל תחלה המעות ואחר כך מסור התבואה ללוקחים וכמו שאמרו כל אגב גוביינא בעיא כל אשראי ספק אתי ספק לא אתי ואי אתי מעות הרעות נינהו קבא מארעא ולא כורא מאגרא כלומר טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל:
+אע"פ שכל בני אדם מוזהרים על העבירות ומצווים על המצות יש מהם שהם משבחים בכך יותר מן האחרים דרך צ��ות אמרו שלשה הקב"ה מכריז עליהם בכל יום על רווק הדר בכרך ואינו חוטא ועל עני המחזיר אבדה ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעה:
+
+Daf 113b
+
+שלשה הקב"ה אוהבם שאינו כועס ושאינו משתכר ושאינו עומד על מדותיו:
+שלשה הקב"ה שונאן המדבר אחת בפה ואחת בלב והיודע עדות לחברו ואינו מעיד והרואה דבר ערוה בחברו יחידי ומעיד בו שהרי לא עלתה בידו אלא הוצאת שם רע עליו ומ"מ אע"פ שאין ראוי לו להעיד מותר לשנאתו ולהשניאו למי שסומך על דבריו ומאמין בו והוא שאמרו כי תראה חמור שונאך שונא מאן אילימא גוי התניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא גוי על הדרך שביארנו במקומו בשני של מציעא אלא שונא ישראל היכי דמי אי דלא עבד איסורא מי שרי למשנייה אי דעבד איסורא כולי עלמא שנו ליה אלא כי האי גונא דחזא ביה דבר ערוה:
+ארבעה אין הדעת סובלתן דל וגאה ועשיר מכחש וזקן מנאף ופרנס המתגאה על הצבור בחנם:
+כבר ביארנו שלא הותרה הרצועה בלחשים אלא בדברים המוניים שאין בהם סרך עבודה זרה אבל כל שיש סרך עבודה זרה איסור חמור הוא והוא שאמרו אין שואלין בכלדיים ובכלל אלו כל המצדדין להגיד תעלומות הן מצד הכוכבים ומשפטיהם הן מצד כשוף כאוב או ידעוני ודומיהם ומ"מ הכלדיים אע"פ שגדולי הרבנים פרשוהו כענין בעל אוב עיקר ענינם היה על פי משפטי הכוכבים כמו שהתבאר בסוף שבת וכבר ביארנו הענין יפה במסכת סנהדרין:
+היושבת על דם טוהר שאמרו עליה שאסורה לשמש עם בעלה פירושו שסמוכה לווסתה שכבר נתעורר הדם לצאת ואמר שצריך להזהר ולהפסק מבעלה עונה קודם לוסתה והוא יום או לילה כמו שיתבאר במקומו:
+
+Daf 114a
+
+המשנה השניה והכונה בה להתחיל בענין החלק השני בסדר הפסח שלפני המזון ואמר מזגו לו כוס ראשון בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום אמר הר"ם כבר קדם לך במסכת ברכות כי בית שמאי מקדימין הקדוש קודם ברכת היין ובית הלל אומרים להפך הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אע"פ שאין חרוסת מצוה ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר מצוה ובמקדש מביאין לפניו גופו של פסח הסדר שהוא אומר לך הוא כן מביאין לפניו השלחן ומקדש כאשר זכר ואוכל איזה ירק שנזדמן אחר שיטבול אותו בחרוסת ויברך עליו בורא פרי האדמה וזה שאמר מטבל בחזרת להודיעך כי בורא פרי האדמה יברך אפי' על החזרת שהוא מן המרורים לפי שהוא אוכלו במקום ירק בתחלה אבל כשאכל מצה ואחר כך חזרת מברך על אכילת מרור אם לא אכל תחלה מרור ואם אין לו אלא מרור תחלה וסוף יברך עליו תחלה בורא פרי האדמה ואח"כ על אכילת מרור ואוכלו בסוף בלא ברכה ומה שסדרו לאכל ירק על כל פנים ואח"כ מרור כדי שיהיה שנוי וישאל הבן ומטבל ענינו בכאן שמתעסק באכילת הירק והחרוסת הוא תערובת שיש בו קהוי ודמות תבן וזה זכר לטיט ואנחנו עושים אותו כך שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודחין אותן עד שירטבו ולשין הכל בחומץ ונותנין בו שבולת נרד או אזוב וכיוצא בו בלתי שחוקים ור' צדוק אומר חרוסת מצוה לדעתו שחייב אדם לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואינה הלכה:
+אמר המאירי מזגו לו כוס ראשון לקדש עליו בש"א מברך על היום ר"ל ברכת אשר בחר בנו מכל עם וכו' ואח"כ מברך על היין ר"ל בורא פרי הגפן ופי' הטעם לפי שהיום גורם ליין שיבא שאלמלא כבוד קידוש לא היה יין בא קודם סעודה ועוד טעם אחר שכבר קדש היום ועדיין יין לא בא שאין אדם נכנס לסעודה כשקדש היום לאלתר עד שיתפלל ונמצא שבת קודם לביאת היין וראוי לברך על ראשון ראשון ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום חדא מפני שהיין תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ועוד שהיין גורם לקידוש שיאמר בפני עצמו ר"ל שלא בתוך התפלה שאם אין לו יין אינו מקדש על מים ושכר ואע"פ שמ"מ מקדש על הפת אף הוא במקום יין עומד וכשם שחולקי' בברכת בורא פרי הגפן ליין כך חולקין בברכת המוציא לפת ומ"מ כל שאין לו פת ויין אינו מקדש כלל אלא קידוש שבתפלה והלכה כבית הלל וכבר ביארנוה בברכות:
+ובא אח"כ לבאר סדר שאחר הקידוש ולא הזכיר בה נטילת ידים ומ"מ קודם קידוש אם ידיו נקיות אינו נוטל שהרי כמה הפסקות יש בין קידוש לסעודה ואם משום יין של קידוש הרי נטילת ידים לפירות היא וגסות הרוח מתערב בו אלא אחר קדוש נוטל ידיו:
+והביאו לפניו ר"ל הסל שבו סדרי עניניו מונחים ומתחיל ונוטל ירקות שכך תקנו הענין לטבל בירקות תחלה קודם המוציא כדי שיתעוררו התינוקות לחדוש זה ומה שאמר מטבל בחזרת פירושו אם אין לו שאר ירקות מטבל בחזרת הא אם יש לו שאר ירקות עיקר טבול זה בשאר ירקות הוא ופירוש המשנה הביאו לפניו הסל ולא מצא שם שאר ירקות מטבל בחזרת ואף טבול זה י"מ בו ענין טפול כלומר מיטפל בחזרת ולא טבול ממש שהרי אחריה אמר הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושבוש הוא שהרי לשני טבולים אנו צריכים וכמו שאמרו שבכל הלילות אין אנו מטבילין במרור אפי' פעם אחת ר"ל קודם סעודה הלילה הזה שתי פעמים ר"ל קודם עיקר סעודה וכן שאמרו נטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול בטבול שני אלא שאפשר להם לפרש על טבול זה שלא יהא בחרוסת אלא במיני טבול אחר שעיקרו אינו בחזרת אלא בשאר ירקות ומטעם זה לא הזכירו חרוסת אלא בטבול שני ומפני שהחרוסת בו מצוה לדעת ר' אלעזר בר' צדוק ואף זה לענין פסק יש חולקים שדברי ר' אלעזר בר צדוק שאמר חרוסת מצוה ושהלכה כמותו פירושו לכל הטבולים הנעשים בתוך הסדר ומשום זכר לטיט או שמא בשני שעיקרו בחזרת זכר לטיט ובראשון משום קפא ואם מפני שקשה להם לפרש מה שאמר אח"כ הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אלמא שלא בא החרוסת עד עכשיו אין זה כלום שהסל בא תחלה עם כל מה שצריך לסדר ואמר תחלה הביאו לפניו ולא גמר בלשונו מה הביאו מפני שהוא מכוין לומר שלא מצא שם ירקות ואח"כ ספר שאחר טבול חזרת בחרוסת במקום שאר ירקות הביאו לפניו ומצא שם כל צרכו:
+ומה שאמרו בטבול ראשון עד שמגיע לפרפרת הפת פירושו שמטבל טבול ראשון בירקות אם יש לו ובחזרת אם אין לו ירקות ואומר שמיטפל באכילה זו ואינו אוכל עוד עד שיעשה סדרו ויגיע לאכילת מצה שהיא פרפרת הפת וקורא לה פרפרת הפת ולא פרפרת סתם כפת הבאה בכסנין ומיני לפדי מפני שבודאי פת גמור היא אלא שמתוך שעשויה רקיקין וכעין פרפראות היא קרויה פרפרת:
+ואמר אח"כ שאחר טבול ראשון הביאו לפניו הסל פעם אחרת שבו מצה להמוציא ולמצה וחזרת לטבלה בחרוסת והיא היא מצות מרור שהרי מרור אחר מצה הוא וכדכתי' על מצות ומרורים ואע"פ שאינו מטבל עדיין טבול שני ולא אוכל מצה עד שיקרא את ההגדה מ"מ מביאין לפניו כדי שיקרא את ההגדה בעוד שמצה ומרור מונחים לפניו ושני תבשילין פי' בגמ' אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:
+ואמר אע"פ שאין חרוסת מצוה כלומר צריך הוא להביאו אלא שלא מתורת מצוה אלא מתורת סכנה ופרשו בגמרא משום קיפא ר"ל לחות היוצא מן החזרת שמזיק אלא שחודו של חרוסת מעבירו וי"מ בו תולעת וכמו שאמרו בתוספתא תרומות הקפא שבירקות והתולעת שבעקר ויבחושין שבחומץ מותרין סננן במסננת אסורין ומה שהתירו בראש התוספתא פירושו בשהתליע לאחר שנתלשו שאם במחובר ודאי אסורין ומה שאמרו משום קפא לא לענין איסור אלא לענין סכנה שאם לענין איסור מה ענין להתירו בשקיעתו ומה לי באיסור זה בין חי בין מת אלא לענין היזק שהחי מזיק והמת אינו מזיק:
+ר' אלעזר בר' צדוק אומר מצוה מדברי סופרים ומשום זכר לטיט וכן הלכה וגדולי המחברים פי' בפירושי המשנה מצוה ושמברכין עליה ומתוך כך פסקו שאין הלכה כדבריו אלא שבחבוריהם כתבוה כדברינו:
+ובמקדש היו מביאים עם המצה והחזרת גופו של פסח והיו מברכי' עליו וכן היו מביאים בשר חגיגה ומברכין תחלה על החגיגה אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח ואוכלין ממנה כזית ומברכין על אכילת הפסח ואוכלין ממנו כזית וחוזרין לבשר חגיגה ומצניעים את הפסח לאחר אכילת החגיגה כדי שבאכילתו יהו שבעים והוא שאמרו על השבע כמו שפרשנו למעלה ופי' בגמ' שבזמן הזה שאין פסח וחגיגה נותנין שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה של זכר לפסח צלי ושל זכר לחגיגה מבושל:
+זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:
+
+Daf 114b
+
+כבר ביארנו במסכת ראש השנה שהמצות אין צריכות כונה ואחר שכן כל שאוכל מרור הואיל ויודע שמרור הוא אוכל ושהוא בזמן חיובו אע"פ שאינו מתכוין באכילתו לשום מצוה יצא ולדעת קצת מפרשים אפי' לא היה אוכל אלא כמתעסק ר"ל שאף לאכילה אינו מכוין שכל שבענין אכילה אחר שהוא נהנה אף כונת אכילה אינו צריך אחר שמ"מ יודע הוא באכילה ושהוא בזמן חיוב האכילה שהנאתו עושתהו על כל פנים מכוין לאכילה ולכוין ידי יציאת מצוה אינו צריך אא"כ הוא מכוין בה שלא לצאת שכל שהוא מכוין שלא לצאת וכל שכן אם גלה בדעתו בכך אין ספק שלא יצא שאין אדם יוצא ידי מצוה על כרחו מעתה במשנתנו כשאין שם ירקות שאמרו שטבל בחזרת אע"פ שמ"מ לא כוון לצאת בה ידי מרור שהרי עיקר מצותה אחר מצה דמצות כתיב תחלה והדר מרורי' אעפ"כ יצא וזה שצריך טבול שני אינו אלא להעיר התינוקות שירגישו ברבוי הטבולין שלא בתוך עיקר הסעודה או שהשניה הבאה לאחר המוציא עיקר המצוה וראשונה שהיא קודם סעודה לגמרי להעיר התינוקות ומ"מ יצא בראשונה ולמדת שזה שאמר ר' יוסי אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא מצה וחזרת וחרוסת שמשמען של דברים שאף חזרת שניה מתורת מצוה היא ומפני שלא יצא בראשונה אחר שלא כוון בה לעיקר מצות מרור אין הלכה כן וגדולי הפוסקים שהביאוה נמשכים לסברתם שהם פוסקים שהמצות צריכות כונה ואין הדברים נראין כמו שביארנו במקומו אכלן בלא מתכוין יצא וכן אם אכלן דמאי שרוב עמי הארץ מעשרין הם כמו שביארנו לענין זימון ואם אכלם לחצאין חצי זית תחלה וחצי זית אח"כ כל שאין בין חצי זית זה לחברו יותר מכדי אכילת פרס יצא הא אם היה ביניהם יותר מכן לא יצא:
+כבר ביארנו שבזמן הזה מצוה להביא שני תבשילין ושני תבשילין אלו נחלקו בהם בגמ' מהם שאמרו אף בשאינן מיני בשר אלא אפילו סלקא וארוזא ולמדת שהאורז מותר לבשלו ואין לחוש לדברי האומר שהוא מין דגן ואף בזמנים הללו נהגו באכילתו בפסח ואף קצת בני אדם שנוהגים להרחיקו בפסח לא מצד עצמו אלא מצד שיש בו גרגירים בקליפתם שדומין לחטה ולבם נוקפם שיהיו גרגירי תבואה שמתערבים עמו ומהם שאמרו אפי' דג וביצה שעליו והוא שהיה דרכם ליתן ביצים טרופות בתבשיל של דגים קטנים ויש מפרשים ביצה שבמעי הדגה ויש מהם שהצריכו לשני מיני בשר אחד זכר לפסח והוא צלי ואחד זכר לחגיגה והוא מבושל ולשון זה פסקו גדולי המחברים וכן ראוי לעשות ומ"מ נהגו העם בזרוע וביצה ואף במדרש באים עליהם מצד הלשון ר"ל ביעא ודרעא כלומר בעא רחמנא ופרוקינן בדרעא מרממא וכן נהגו לצלות הפסח על הגחלים מפני שהפסח לא היתה צלייתו אלא בשפוד של רמון שאם בשל מתכת חם מקצתו חם כלו ואנן צלי אש בעינן ואם בשל שאר עצים מוציאים הם מים מצד חום האש והוה ליה צד בישול ומתוך שאין שפוד של רמון מצוי צולין אותו על הגחלים וכשאירע ערב פסח בשבת אין נוהגין בביצה שהרי חגיגה אינה דוחה שבת:
+כל שיש שם שאר ירקות וחזרת אין ספק שעל הירקות מברך בורא פרי האדמה ועל החזרת שאחר המצה שהיא עיקר מצות מרור על אכילת מרור ואין צריך לחזור ולברך בהן בורא פרי האדמה לברכת ההנאה שכבר נפטר בה בשל שאר ירקות אבל כשאין שם שאר ירקות והוא מטבל בחזרת אף בראשונה כיצד יעשה נחלקו בה רב הונא ורב חסדא שלדעת רב הונא אף בזו מברך תחלה בורא פרי האדמה ועל השניה על אכילת מרור ולרב חסדא מברך על הראשונה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ועל השניה מטבל בה בלא ברכה ונראין הדברים שבמצוה צריכות כונה או אין צריכות כונה נחלקו שלדעת רב הונא מצות צריכות כונה ומעתה לא יצא ידי חובת מרור בראשונה הואיל ולא כוון בה לצאת כמו שביארנו למעלה וצריך לברך על זו השניה והשיבו רב חסדא וכי לאחר שמלא כרסו ממנה יחזור ויברך עליה שהוא סובר מצות אין צריכות כונה וכבר יצא בראשונה שאלמלא טעם זה אין מלוי הכרס מפקיע שלא לברך עליה בזמן חובתה שהרי משנתנו בשאין שם שאר ירקי היא ואכל מרור בראשונה ופירשה ריש לקיש לדעת מצות צריכות כונה ופירש בטעמו כיון דלאו בעידנא דמרור אכילה דהא בבורא פרי האדמה לבד אכלה צריך לחזור ולטבל בברכת חובה אלא ודאי רב חסדא כך היה אומר לאחר שכבר יצא ממנו ועשה ממנו כל צרכיו והוא המשל במלוי הכרס היאך יחזור ויברך עליה אלא מברך על הראשונה שתיהן ומטבל בשניה בלא ברכה וכן הלכה אלא שאם מכוין שלא לצאת בראשונה מברך על השניה אכילת חובה ולדעת הפוסקים מצות צריכות כונה מברך בראשונה ברכת הנהנין ובשניה אכילת חובה ואחר שכן ראוי לתמוה על גדולי הפוסקים שפסקו צריכות כונה ופסקו כרב חסדא ויראה לי שלדעתם כונת רב חסדא לומר אחר שמלא כרסו במרור שאינו של חובה אלא הערה לתינוקות יברך בה ברכת חובה וטעם זה אף למצות צריכות כונה ראוי לאמרו אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון וממה שראינו לריש לקיש בפירוש משנתינו כמו שכתבנו:
+
+Daf 115a
+
+בזמן שבית המקדש קיים היתה אכילת מצה ואכילת מרור מן התורה שנא' על מצות ומרורים יאכלוהו ובזמן שאין בית המקדש קיים מרור מדרבנן שלא נאמר מצות ומרורים אלא בזמן שיש פסח ובמצה מיהא הכתוב חזר וקבעו חובה ונמצא בזמן הזה מצה דאורייתא ומרור דרבנן ומעתה לא יכרוך מצה ומרור כאחד לצאת ידי שניהם שהרי טעם מרור בא ומבטל של מצה שהוא של תורה ואע"פ שאמרו אין מצות מבטלות זו את זו דוקא של תורה בשל תורה או של סופרים בשל סופרים אבל של תורה בשל סופרים אתי דרבנן ומבטל דאורייתא וא"כ למדת שבזמן שבית המקדש קיים מותר ומ"מ אם בזמן המקדש היתה עיקר המצוה לאכול כל אחת לפני עצמה או לכרכן בבת אחת נחלקו בה הלל הזקן וחכמים והוא שאמרו אמרו עליו על הלל הזקן שהיה בזמן שבית המקדש קיים שהיה כורכן בבת אחת משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו שיהא הכל בבליעה אחת ר"ל הפסח והמצה והמרור אלא שבדיעבד אף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ומאחר שהוא סובר שעיקר המצוה לכרכן אתה למד שאין מצות מבטלות זו את זו שהרי מצה ומרור שתי מצות הם והראיה שהרי הוקבעה חובת מצה בלא זכר אכילת מרור ואעפ"כ מצוה לכרכן ולדעת חכמים עיקר המצוה אכילת כל אחת בפני עצמה עד שאפשר לדעתם שלא יצא בכריכה וזהו שאמרו יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והקשו מאי אפילו דמשמע כל שכן בכריכה והשיבו שברייתא זו לדעת הלל נאמרה וללמד שבדיעבד אפי' בזה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ומ"מ ענין חלוקי' עליו חבריו לא זז ממקומו אלא שאין ראיה לכך מברייתא זו וכשם שהלל סובר שעיקר המצוה בכריכה ושיצא אף שלא בכריכה כך רבנן סוברים בהפך שעיקר המצוה שלא בכריכה אלא שלדעתם לא יצא בכריכה מטעם בטול מצות זו את זו:
+וי"מ שלרבנן עיקר המצוה כמה שירצה בין בכריכה בין שלא בכריכה ואין גורסין תנא דבית הלל היא אלא כך גורסין אלא אמר רב אשי הכי קתני יכול לא יצא אף בדיעבד אלא בכריכה ת"ל יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ולדעת זה אף לרבנן אין מצות מבטלות זו את זו ומה שאמרו מאן תנא דקאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל היא וכן שבזבחים פרק התערובות אמרוה בלשון זה בעצמו פירושו שמצינו לו שאמרה כן ולרבנן לא מצאנוה להם בפירוש:
+ולענין פסק הואיל ולא נאמרה הלכה לא כהלל ולא כרבנן ואנו צריכים לעשות זכר למקדש אוכלין תחלה כל אחד בפני עצמו מחשש בטול זו את זו ומברך על כל אחת בפני עצמה ואח"כ אוכל משתיהן בכריכה בלא ברכה זכר למקדש כהלל ושמא תאמר והלא בזמן הזה אף בלא (הלל) [רבנן] אתה צריך לאכול כל אחת בעצמה שהרי אתי דרבנן ומבטל דאורייתא ומ"מ היה אפשר לאכול מצה לבד ולכרוך אח"כ ולא היינו צריכים למרור בפני עצמו וכן אין קפדים בו על בטול מצה שכבר יצא ממנה אבל עכשיו נחוש אף לדברי חכמים ואוכלים מכל אחד בפני עצמו ואח"כ כורכין אם בטבול אם שלא בטבול הואיל ופסקנו חרוסת מצוה וענין בטול מצות זו את זו לאו בטול טעם הוא שהרי אין הטעם בטל בכך אלא שחבוב מצוה מצריך שלא לערב טעם אחר עמו אא"כ היא טעם מצוה שכמותה או חמורה ממנה ומ"מ כל שהוא דרך אכילתו אין בו ביטול ואין טענה מכאן לאסור שלא לטבל אכילת המוציא בתבשיל אדרבה כך היא אכילתו וכך היא הדור לו והרי חרוסת אף לדעת האומר שאינו מצוה לא היינו אומרין בו שיטבל אחר שכך היא דרך אכילה וגדולי המחברים מצריכים טבול אף במצה ואין הדברים [נראים]:
+זה שביארנו במשנה שאחר קידוש נוטל את ידיו אע"פ שאינו אוכל סעודתו עדיין ומשום קידוש אינו צריך נטילה שהיין פירות הוא והנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח טעם הדבר מפני שהוא צריך לטבל בחרוסת וכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אע"פ שאין צריך לשקע את המרור כלו בחרוסת שמא יארע וישקעהו עד שתגע ידו במשקה וסתם ידים שניות וכל שני מטמא משקין להיות תחלה הא מטעם האוכלין לא שאין שני עושה שלישי בחולין ובסעודת פת הוא שתקנוה על סמך והתקדשתם:
+
+Daf 115b
+
+צריך להזהר שלא ישהה את המרור יותר מדאי בחרוסת שמא מתוך חריפותו יבטל מרירות המרור והרי מ"מ לטעם מרור אנו צריכים:
+אע"פ שנטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול ידיו אחר ההגדה בטבול שני לפי שבקריאת ההגדה הסיח דעתו ושמא נגע במקום שאין ראוי לו ביאוש הדעת וחזרו להם סתם ידים וצריך לנטילה אחר שטבולו במשקה ושמא תאמר ואף בלא טבול הרי צריך ליטול משום פת אינו כן שנטילה לסעודה אינה אלא מטעם והתקדשתם ודיו בנטילה ראשונה לכל סתם ידים אלא לא נאמרה אלא מחמת הטבול ובזמן אוכלי טהרות אבל שבחולין אין שני עושה שלישי ואין צורך נטילה מצד הטומאה ובזמן הזה שאין אוכלי טהרות מצויין אף בטבול משקה אין צריך נטילה ודיו בראשונה או בשניה אם ירצה שאינו צריך ליטול בראשונה לסתם ידים אחר שאינו אוכל ואם בא ליטול שניה אינו מברך וזה שכותבין בזמן הזה בנוסח סדר הפסח שצריך נטילה שני פעמים הראשונה משום טבול משקה אינו מחוור ואע"פ שבנטל שחרית במה שאמרו שמתנה עליהם לכל היום אמרו דוקא בששמר את ידיו ההיא בסעודות חלוקות נאמרה אבל בסעודה אחת אע"פ שיש הסח הדעת בנתים אין צריך נטילה וי"מ זה שאמרו כל שטבולו במשקה וכו' בטבול שני ומפני שהם סוברים שבירקות הבאות לאחר קידוש אין בהם טבול כמו שכתבנו למעלה וזו שאמרו נוטל ידיו בטבול ראשון וכו' פירושו שהיו ידיו מלוכלכות:
+מי שבלע מצה בלא לעיסה יצא שמ"מ אכילה בלא לעיסתן אכילה היא אבל בלע מרור לא יצא שמ"מ אחר שהוא זכר לוימררו ר"ל למירור המצרים לטעם מרור הוא צריך ואין טעם מר בלא לעיסה בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא שאין כאן ביטול אחר שלא לעס המרור ואי אפשר שלא נגע ממשהו של מצה בפיו שאין הכריכה מונעת בכך מפני שאינה קיימת ומתפרקת אבל ידי מרור לא יצא כרכן בסיב של דקל הראוי לאכילה ר"ל שכרך המצה בתוך המרור וקשרן בסיב שלא תתפרק עד שנמצא כשנבלעו שניהם שלא נגע ממש המצה בפיו אף ידי מצה לא יצא ויש גורסין בבלע מרור לבד שיצא שלא נפקע טעם מרור אף כשאין בה לעיסה אא"כ מצה עמו וכן פרשוהו גדולי הרבנים ואין נראה כן ויש שדוחין אף עיקר השמועה לומר שאף בלע מצה לא יצא ומפני שבכל הפרק מצינו שאומרים תמיד טעם מצה בעינן וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שלא הביאוה:
+בזמן התלמוד היה דרכם לעקור את השלחן כמי שאכלו כדי להעיר את התינוקות וכמו שאמרו ולמה עוקרין את השלחן כדי שיראו התינוקות וישאלו וכן היה דרכם שהיו אוכלים בשולחנות קטנים כל אחד בשלחן שלו ואחד קורא את ההגדה וכלם שומעים ולא היו עוקרין את השלחן אלא בפני אותו שהיה קורא ההגדה וכן בשעה שהיו אומרים מצה זו ומרור זה אין צורך להיות מצה ומרור בפני כל אחד ואחד אלא בפני אותו שהיה קורא ההגדה ועכשיו שנוהגים להיות כלם אוכלים על שלחן אחד מנהגנו לסלק את הסל שבו המצה והחזרת ושני התבשילין רמז לעקירת השולחן ויש נוהגין להגביהו על הכתף זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם וכשאומרין מצה זו ומרור זה שצריך להגביה כמו שיתבאר אנו נוהגים להיות הקורא מגביה תחלה ואחר כך כל אחד ואחד:
+זה שקראה תורה לחם זה לחם עוני רמז יש בו להרבה דברים הוא שאמרו לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה ר"ל הגדה והתחלת הלל וכן אמרו לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה וכן אמרו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתן מפני שהם צריכים לאכול כך בפסח הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתם שלא יחמיץ:
+ומברכים המוציא ועל אכילת מצה על אחת ופרוסה ואין הכרח אם המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלימה אם בהפך אם שיברך את שתיהן קודם שיבצע ושיבצע אחריהם בשלימה ופרוסה ומ"מ שתיהן נעשות על שלימה ופרוסה ומ"מ בשבתות ובימים טובים צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות אם בשבת ממה שאמרו חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב ואם בימים טובים ממה שפרשו הגאונים ז"ל שאף בימים טוב��ם כן שהרי בשבת אין הטעם אלא מפני שלא היה המן יורד בשבת והיה יורד ערב שבת כפלים וכדכתיב לקטו לחם משנה ואף בימים טובים היה כן וכן הוא במכילתא אלא שבפסח אתא לחם עוני וגרעה לפלגא אפי' חל בשבת והוא שאמרו במס' ברכות ל"ט ב' הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ועכשיו נהגו ליטול שלש לקיים לחם משנה בהמוציא ולחם עוני בפרוסה וכך כתבוה גדולי הרבנים בפירוש סוגיא זו ולא עוד אלא שגדולי המפרשים היו נוהגים לכרוך בשלישית והיו אומרים דרך צחות עניה זו לשוא שמרה וכבר ביארנו שאין הכרח בשלימה ופרוסה על איזו המוציא ועל איזו אכילת מצה:
+ומתוך כך נשתנו בענין זה המנהגים מהם שמברכים על השלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה שהרי לחם עוני על המצה הוא ומהם שהיו עושים שתי הברכות כאחת שמאחר שנעשית בה מצוה נקיים בה האחרת וכמו שאמרו בפת של עירוב הואיל ואתעבידא בה חדא מצוה נעביד בה אחריתי ויש מביאין ראיה לזו ממה שאמרו בברכות בענין הביאו לפניו פתיתין ושלמין וירא שמים יוצא ידי שתיהן והוא שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ר"ל שבוצע על הפתיתין שאם לא כן פתיתין מאי עבידתייהו ועליה אמרו הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ומ"מ גאוני הראשונים פירשו בה הכל מודים בפסח שאם הביאו לפניו פרוסה ושלימה מברך על הפרוסה אם ירצה ומ"מ אין לו לפרוס בשביל כך וכל שכן שאם יש לו שלימות שמברך עליהן והדבר הדור יותר ולא נאמר אף כאן בפרוסה אלא לתורת רשות וכמו שאמרו שם האי כובא דארעא נהמא הוא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה ודאי זו מתורת רשות נאמרה ואף חברתה כן והדברים נראין אלא שהמנהג לפרוס ומנהג בעלמא הוא אלא שנראה שנהגו בפריסה כדי שישתמשו מזו להצנעת חציה תחת המפה עד שמתוך כך נותנין לב יותר לאכול כזית מצה באחרונה זכר לפסח:
+
+Daf 116a
+
+כבר ביארנו במשנה שחרוסת מצוה אלא שנחלקו בענין המצוה מהם שאמרו זכר לתפוח שמשימים אותו בחרוסת שהיו יושבות בשדות תחת התפוח כמו שאמרו בסוטה י"א ב' ומהם שאמרו זכר לטיט שהחרוסת דומה לו ומתוך כך אמרו צריך לקהוייה וצריך לסמוכי ר"ל ליתן בתוכו דברים שיש בהם קיוהא זכר לתפוח ולסמוכי ר"ל לעבותו זכר לטיט ופירשו הגאונים ז"ל שנותנין לתוכו תבלין זכר לתבן כגון קנמון וזנגבול שהם דומים לתבן וכך היו תגרי חרך שבירושלים אומרים באו וקחו לכם תבלין למצוה וענין תגרי חרך הוא שיש בחניות חלונות כעין פתחים שדרך בהם מניחים תבלין על שולחנות שבחוץ ביום זה מפני שיום ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה ומתוך שאין זו מלאכה גמורה ושיש במכירתם כבוד יום טוב הקלו בהם למכור באיזה שנוי ויש גורסין תגרי הדך על שם שהתבלין נידוכות מלשון או דכו במדוכה:
+המשנה השלישית והיא מענין החלק השני ג"כ והוא שאמר מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי לפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר את כל הפרשה אמר הר"ם מתחיל בגנות הוא שיספר איך היינו קודם אברהם אבינו כופרים ועובדי עבודה זרה ומשתפין השם ית' ואת כל התלאה אשר מצאתנו במצרים ואחר כך גאלנו השם יתברך ודרש אותה הפרשה ידוע ומפורסם רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרור פסח על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים מצה על שם שנגאלו לפיכך אנו חייבים להודות לשבח לפאר לרומם לגדל למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ונאמר לפניו הללויה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה בית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה ר' טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור ואינו חותם ר' עקיבא אומר כן י"י אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו בשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים לכשיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ונודה לך שיר חדש על גאלתנו ועל פדות נפשינו ברוך אתה י"י גאל ישראל והלכה כר' עקיבא:
+אמר המאירי מזגו לו כוס שני ר"ל אחר טבול ראשון של שאר ירקות אחר הבאת מצה וחזרת כדי לקרות על זה ההגדה בעוד שמצה ומרור מונחים לפניו ומקצת ההלל:
+וכאן ר"ל במזיגת כוס זה הבן שואל את אביו אם הוא חכם שהרי בזה עוקרין את השלחן ואם אין דעת בבן להרגיש בענין ולשאול אביו מלמדו ופי' בגמ' חכם בנו בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו' ואע"פ שתחלת השאלה בעקירת השולחן הוא מוסיף בשאלות לאמר לו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה הלילה הזה כלו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אין אנו מטבילין וכו' ופירשוה בגמ' בנוסח זה שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת קודם סעודה והלילה הזה שתי פעמים שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כלו צלי ופרשוה לדעת ר' יהודה בן בתירה שהיה אומר שאף החגיגה באה צלי ואין הלכה כמותו אלא במבושל כשאר שלמים ופי' בגמ' שבזמן הזה שאין פסח לא יזכיר מבושל צלי:
+מתחיל בגנות ר"ל עבדים היינו כדי שיפרסם את העבדות להגיע ממנו לכבוד שחרורו ודרך צחות אמרו אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה עבדא דשבקיה מריה לחירות ויהב ליה דהבא וכספא מאי בעי איהו למעבד ליה אמר ליה בעי לאודויי ולשבוחי קמיה מיד פתח ואמר עבדים היינו וכן מתחיל אח"כ במתחלה עובדי עבודה זרה ומסיים בשבח שיצאנו משם ונתקרבנו לעבודת השם ית' בכמה מעלות טובות ודורש בפרשת ארמי אובד אבי עד שיגמור לדרוש כל הפרשה על הדרך הנדרש בה בספרי:
+ר"ג אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ר"ל שלא הפליג בספור זה בכדי הראוי אא"כ פירש טעמן של שלש אלו ואלו הן פסח מצה ומרור ויזכיר מקרא הראוי בהן בטעם כל אחת מהן פסח יפרש טעמו על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנא' ואמרתם זבח פסח הוא לה' מצה על שם שנגאלו ושאירע להם מה שנאמר ויאפו את הבצק ופסח מצרים לא נהג אלא אותה הלילה ויום שלה ולא נאמרה שאר הפרשה אלא לדורות לזכירת אותם הענינים ושיאמר אחר זה שלפיכך אנו חייבין להודות וכו' למי שעשה וכו' ולהתחיל בהלל עד למעינו מים לדעת בית הלל שהלכה כמותו וחותם בגאולה ר"ל ברוך אשר גאלנו וכו' בלא חתימה ר' עקיבא אומר בחתימה והוא כן ה' אלהינו יגיענו וכו' ברוך אתה ה' גאל ישראל והלכה כר' עקיבא:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+
+Daf 116b
+
+כשמספר בגאולה שגאל את אבותינו ממצרים צריך לומר ואותנו הוציא משם כלומר שאף אנחנו היינו עדיין בכלל השעבוד אלמלא שאבותינו נגאלו:
+כשבא לאמר עניני פסח ומצה ומרור צריך להגביה ויאמר מצה זו ומרור זה אבל פסח אינו צריך להגביה ולא עוד אלא שיזהר בכך שמא יאמרו בשר פסח הוא ונראה כאוכל קדשים בחוץ ויש נוהגים מזה להסיר משם הזרוע כשמגביהין את הסל בפתיחת ההגדה ואין צורך בכך שאותה הגבהה במקום עקירת שלחן הוא ולא דברו בכאן בהגבהה זו:
+הסומא אף הוא חייב בהגדה וכן מוציא בה את האחרים ואע"פ שכתוב בה בעבור זה והסומא אינו יכול ליחד והיה לנו להוציאו מכלל זה וכמו שאמרו בענין סורר ומורה בננו זה ולא סומין כמו שהתבאר במקומו מ"מ הרי מצה ומרור לפניו ויכול ליטלם ולהגביהם:
+
+Daf 117a
+
+הללו יה ונס יה וידיד יה ומרחב יה כלם שמות חלוקים הם ולפיכך אין בהם קודש אלא השם לבד ותיבה שלפניו אין לה שום קדושה אפילו ליקרא נטפל לשם ומ"מ לענין הדין אינו יוצא לנו מזה כלום שאפילו היו תיבה אחת אף כל הנטפל לשם לפניו נמחק:
+כל יחיד שאירעתהו צרה ונגאל הימנה רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה אלא שאינו מברך עליו וכן הדין בכל ציבור וצבור כך היה יסוד נביאים לאמרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה:
+כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכוינה ר"ל שמדבר ואינו מדבר כראוי שנאמר שפתותיו שושנים וכו' ומ"מ כל שרואה בעצמו ששתיקתו יפה מדבורו יפה לו שישתוק ותהי לו לחכמה:
+מדרכי החכמים בתחלת משנתם לפתוח את ההלכות בדברי שמחה ומילי דבדיחותא ואחר כך להטיל אימה עד שלא יפסיקו משנתם בדברים בטלים והוא שאמרו רבא כי הוה פתח בשמעתא אמר מלי דבדיחותא ובדיחי רבנן והדר פתח באימתא ודרך הערה אמרו אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה:
+
+Daf 117b
+
+חתימת גאולה שבברכה אחרונה של קריאת שמע ושל חתימת הגדה נאמרת בלשון עבר ר"ל גאל ישראל ושל תפלה גואל ישראל מפני שהיא תפלה ובקשת רחמים לזמן שהוא בו ולעתיד וכן בקידוש על הכוס אומר אשר בחר בנו וכו' וקדשנו במצותיו ובתפלה אומר וקדשנו במצותיך דרך תפלה:
+קידוש של שבת אף הוא צריך שיזכיר בו יציאה מצרים ואין צריך לומר בקידוש של מועדות שענינם סובב על ענין יציאת מצרים אלא אף של שבת כן שהאמונה היוצאת לנו מענין יציאת מצרים והוא אמונת גמול ועונש ושנוי הטבעים וכן היוצאה מענין שבת והוא חדוש העולם הכל רומז אל ענינים נקשרים זה בזה ושאין מציאות להאמנת האחד מבלתי האחר כמו שהתבאר למבינים:
+ברכה האמורה בתפלה על מלכות בית דוד מצמיח קרן ישועה מפני שהוא תפלה ובקשה כללית לכל העם ושל הפטרת נביאים מגן דוד וברכה ראשונה של תפלה צריך להזכיר בה שלשה אבות הראשונים ר"ל אברהם יצחק ויעקב ולחתום באברהם:
+חתימת ברכת שבת בין בקידוש בין בתפלה מקדש השבת ושל ימים טובים מקדש ישראל והזמנים מפני שישראל הם המקדשים את הזמנים אבל שבת קדושה ועומדת ואם חל יום טוב בשבת חותם מקדש השבת וישראל והזמנים:
+המשנה הרביעית והכונה בה להתחיל בסדר שאחר המזון והוא שאמר מזגו לו כוס שלישי יברך על מזונו רביעי גומר את ההלל ואומר עליו ברכת השיר בין הכוסות האלו אם רצה לשתות ישתה בין השלישי לרביעי לא ישתה אמר הר"ם מה שחייב שלא נתיר לו לשתות בין שלישי לרביעי הוא כדי שלא ישתכר כי היין בתוך המאכל לא ישכר כמו שישכר בלי מאכל וברכת השיר הוא נשמת כל חי עד סופה וכמו כן יהללוך עד הסוף נקרא ברכת השיר ואם אמרן שתיהן הרי זה משובח:
+אמר המאירי מזגו לו כ��ס שלישי ומברך על מזונו בהזכרת מעין המאורע בברכת ירושלים ואחר כך מוזגין לו כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר ר"ל יהללוך שהוא ברכה לאחריו ואע"פ שבשאר מקומות כל לאחריו תלוי במנהג בכאן קבעוה בתקנה ויש שואלין בה היאך מברכין לאחריו ולא ברכנו לפניו והרי אמרו במסכת נדה פרק ששי כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ועוד האיך ברכת יהללוך אינה פותחת בברוך והרי מכיון שאין ברכה לפניו אין זו סמוכה לחברתה עד שמזו כתבו הרבה מפרשים שמברכין לפניו בתחלת הללויה לגמור את ההלל ונמצא ברכת יהללוך סמוכה לחברתה אע"פ שההלל בנתים כדין ברכה אחרונה של קריאת שמע שעשינוה במסכת ברכות סמוכה לחברתה לאהבה עולם אע"פ שקריאת שמע בנתים וכן ברכת ישתבח לפסוקי דזמרה וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בתוספתא סוכה פ"ג שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין את ההלל שמונת ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב ראשון של פסח ולילו ויום טוב של עצרת ומאחר שהוא משוה קריאות אלו בענין אלמא שדינם שוה ואף במסכת סופרים אמרוה בדרך זה אלא שנתחדש בה שאם קדם לאמרו בבית הכנסת אינו צריך לברך על שלחנו ולשון מסכת סופרים בזו הוא שאמרו שם שמונה עשר יום ולילה אחד יחיד גומר בהם את ההלל ובגולה עשרים ואחד יום ושתי לילות:
+ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשתי לילות של גליות בבית הכנסת ולברך עליו וכשהוא קורא בביתו אינו צריך לברך הא כל שלא קדם לאמרו בבית הכנסת צריך לברך עליו בביתו וברכה זו עדיין אתה צריך לידע היכן אומרה אם בשעה שרוצה להתחיל הללויה ויקרא באותה ברכה עד למעינו מים ויברך ברכת גאולה ואחר סעודה יתחיל לא לנו בלא ברכה ויסיים בברכת יהללוך או שמא אינו מברך כשמתחיל הללויה אלא אחר סעודה כשרוצה להתחיל לא לנו יברך ויסיים בברכת יהללוך ותדע שקצת חכמים מברכי' לקרוא בשעה שפותחין הללויה ואין מברכין לגמור הואיל ואינו גומרו קודם אכילה אלא לקרוא ויש מברכין לגמור והראיה שבפתיחת ההלל מברכין אותה מה שאמרו בתלמוד המערב בראשון של ברכות כל הברכות כלן פותחין בהם בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה כגון של קריאת שמע ותפלה אין פותחין בהם בברוך היתיב ר' ירמיה הרי גאולה ר"ל אשר גאלנו שהיא סמוכה לחברתה ופותחת בברוך ותירצוה הואיל ואם שמעה בבית הכנסת יצא והוא שהיה מנהגם לקרוא את ההלל בבית הכנסת מבעוד יום זכר להלל שבעזרה שהיו אומרים בשעת שחיטת פסחים וכל שבירך בבית הכנסת אינו טעון ברכה ראשונה להלל ונמצא שברכת אשר גאלנו אינו מיוחדת כל כך להלל שאף אם הפקיע עצמו מן ההלל הוא מברכה וכענין ברכת אשר ברא שפותחת בברוך אחר שלפעמים נאמרת בלא האחרות הא למדת שכל שלא אמרו בבית הכנסת צריך לברך עליו בתחלת הללויה:
+ועדיין אתה צריך לידע אם יחזור ויברך לגמור בתחלת לא לנו אחר סעודה שהרי ברכה ראשונה כבר פסק כחה בברכת גאולה וראוי לומר שיברך לגמור ושתהא ברכת יהללוך חתימה לזו ומ"מ לפי דברי תלמוד המערב שהזכרנו אין ברכה בתחלת הלל שאחר סעודה ואע"פ שהסעודה מפסקת הרי אמרו בקריאת התורה שהפותח מברך לפניה והחותם לאחריה ופוטר כל הראשונים אע"פ שאפשר שיצאו להם ואכלו ושתו וכ"ש שברכות אלו על דרך הפסקה זו נתקנו וסדרו של יום כך הוא אבל ברכה לפני הלל שאחר סעודה ליכא לפי ענין האמור בתלמוד המערב והוא שהקשו שם והרי סיפא ר"ל יהללוך כלומר שאינה סמוכה לחברתה ואינה פותחת בברוך והרי שקורין אותה שאינה סמוכה לחברתה ואלו היתה ברכה ��תחלתו היאך הוא קוראה שאינה סמוכה לחברתה אלא שלדעתי אפשר שזו היא שהשיבו שם שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר כלומר שתי ברכות נתקנו להלל זה אחת לשעבר והוא קודם סעודה בתחלת הללויה והיא בנוסח לקרוא את ההלל וברכת גאולה חתימה שלה ואחת להבא והיא בתחילת הלל שאחר סעודה והיא בנוסח לגמור וברכת יהללוך חתימה לה ונמצא שהיא סמוכה לחברתה ולפירוש זה נמצאו בהלל זה שתי ברכות אחת קודם סעודה בנוסח לקרוא וחתימתה ברכת גאולה ואחת לאחר גמר סעודה בנוסח לגמור וחתימתה יהללוך כך נראה לי ומ"מ במסכת ברכות פרשתיה בדרך אחרת לומר שברכת יהללוך סמוכה היא לברכה ראשונה שקודם אכילה וחתימה שלה היא ששתי חתימות נתקנו לה אחת להבא והיא של סוף ההלל ואחת לשעבר והיא הגאולה ואחר ששתיהן נתקנו על ברכה ראשונה שתיהן נקראות סמוכות ונראה לי כדעת ראשון אע"פ שדברים מחודשים הם:
+ומ"מ כמה חכמים ראינו שלא היו מברכין לפניו כלל לא בתחלת הללויה קודם סעודה ולא בתחלת לא לנו לאחר סעודה ואומרים שאלו נתקנה בו ברכה לפניה לא היו מחלקין אותו לשני כוסות וברכת גאולה אינה ברכה לאחריו עד שתאמר שמאחר שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו שאם כן אף לדבריהם אם שמעוה בבית הכנסת יצא ואינו מברך לפניו ואעפ"כ מברך לאחריו אלא שזו ברכת הכוס היא ולא ברכת הלל וכן ברכת יהללוך שאינן חתימות כלל לברכות אחרות והראיה שאמר רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר אלמא שברכה בפני עצמה היא שאלו ברכת הלל היתה היה אומר גומר עליו את ההלל וחותם בו וכן שאם היא ברכת הלל לא היה צריך לומר מאי ברכת השיר ואע"פ שאינה סמוכה אינה פותחת בברוך שכך הוא דינה של ברכת שבח וכמו שאמרו בגשמים מודים אנו על כל טיפה וכו' עד ברוך אל ההודאות וכן צרכי עמך ישראל מרובים ועל זו שאלו מאי ברכת השיר כלומר איזו ברכת שבח תקנו על כוס זה רב יהודה אמר יהללוך שהיא ברכה אחרונה להלל דעלמא בשיש ברכה לפניו ונתקנה כאן לברכת שבח ור' יוחנן אמר נשמת כל חי ואף זו ראיה לדברינו שאלו לברכת הלל נתקנה מי יאמר שתפלת נשמת כל חי תהא נתקנת לברכת הלל ואם מסמיכות ישתבח וחתימת מלך מהולל בתשבחות מ"מ אין זה נוסח ברכה וזהו שאמרו במסכת סופרים וכשהוא קורא בביתו אינו מברך עליו ואע"פ שהדברים מוכיחים בה שאם לא קראו בבית הכנסת מברך כך פירושו שמן הדין היה לברך עליו אלא שעיקר התקנה כך היא לאמרו בבית הכנסת ושלא לברך על שבביתו ואחר שכך היא התקנה אף מי שלא אמרו בבית הכנסת אינו מברך עליו או שמא דוקא כשבא לקרות את כלו בביתו כדרך שקורין אותו בבית הכנסת ובתוספתא של פרק זה אמרו בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאים וגומרין את ההלל ואם אי אפשר להם כן גומרין את כלו ר"ל קודם סעודה ואפשר שבכוס שלישי אומר ברכת יהללוך:
+והילכך אומר אני שאם בא לקרות את כלו בביתו לאחר אכילה שמברך עליו ומה שאמרו גומר עליו את ההלל פירושו שאינו מדלג בו ואף מה שאמרו בתלמוד המערב והרי גאולה והרי סיפא וכו' הם טורחים לפרש בו כך שהמקשה היה סובר שיברכו בו לפניו וא"כ הרי גאולה סמוכה ופותחת בברוך והשיבו שאם שמעה בבית הכנסת יצא כלומר ואין חיובו בשלחן אלא בכל מקום ומתוך כך היתה התקנה לאמרו בבית הכנסת וא"כ זה שבביתו אינו מתורת חובת הלל אלא מתורת חובת הכוס ואין לו לברך בו לפניו והקשו והרי סיפא וכו' כלומר שאינה פותחת ואם לא שברכו לפניו ה��אך היא בלא פתיחה אחר שאין בה סמיכות לחברתה ותירץ שתים הן כלומר אשר גאלנו ויהללוך והלא יהללוך מיהא סמוכה לאשר גאלנו אבל ברכה לפניו אין בו כלל או שמא שתים הן ששתיהן חתימות לברכה שקודם הלל שברכת אשר גאלנו ברכה על כוס שני ויהללוך על כוס שלישי ואף היא נסמכת לברכת ההלל ואין האכילה מפסקת וכן יש דוחקים לצדד פירושו בדרך אחרת ודברים רחוקים הם ועיקר הדברים נראה לי כמו שפרשנו ולברך שתים אחת לקרוא ואחת לגמור אלא שהדברים מחודשים:
+ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר בין הכוסות האלו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה ופירשו בתלמוד המערב שלא ישתכר וישכח מלגמור את ההלל ושאל בה והלא משוכר הוא כלומר אם דעתו לכך כבר נשתכר בתוך המזון ותירץ יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:
+כבר ביארנו שהברכה טעונה כוס למצוה אבל לא לעכב ומעתה ארבע כוסות אלו לא לברכות נתקנו אלא הברכות נתקנו להם והוא שאמרו ארבע כסי תקינו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה:
+
+Daf 118a
+
+רצה לשתות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול והוא מהודו עד על נהרות בבל ומשם ואילך אינו שותה יין אלא מים:
+
+Daf 118b
+
+
+
+Daf 119a
+
+קריאת ההלל שבכל הימים מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט וכבר נהגו הכל לכפול מאודך ואילך ולענין ברכה מקום שנהגו לברך יברך ומ"מ לפניו אינו תלוי במנהג אלא על כל פנים חייב לברך שכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן כמו שהתבאר במקומו:
+
+Daf 119b
+
+המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ישנו מקצתם יאכלו כולם לא יאכלו ר' יוסי אומר אם נתנמנמו יאכלו ואם נרדמו לא יאכלו אמר הר"ם נתנמנמו והוא שיתחילו לישון ולא ישתקעו בשינה אבל שומעין כשידברו להם ואם קראם אדם עונין מיד ונרדמו הוא שישתקעו בשינה אפיקומן הוא אכילת הפרפראות שאדם אוכל אחר סעודתו וכגון מיני קטניות והזרעים הקלויין והגרוגרות והצמוקים והשקדים וכיוצא בהן והלכה כר' יוסי:
+אמר המאירי אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ונחלקו בגמ' על ענין זה שלדעת רב פירושו שלא יעקרו מחבורה לחבורה ומלת אפיקומן אפיקו מאני ר"ל הוצאת כלים ואמר שאחר שאכל בסוף סעודתו מבשר הפסח אסור לו לילך לחבורה אחרת לאכול שם אפי' שאר מינין ולא מחשש שמא יבא לאכול עמהם מן הפסח שלהם שזה אף במקומו אסור שאין פסח נאכל אלא למנוייו אלא מחשש שמא יביא מן הפסח שלו באותה חבורה ויאכל שם ואין הפסח נאכל בשתי חבורות שנאמר ולא יוציא מן הבית מן הבשר חוצה הא במקומו רשאי הוא לאכול אחר הפסח כמה שירצה עד שלא יברך ברכת המזון ושמואל אמר שאף במקומו הוא אסור בדברים המשביעים והוא שאמר כגון ארדיראי לי וגוזליא לאבא שהם ממינים המשביעים הא פירות מותר ומלת אפיקומן פירושו הוצאת מינין ור"ל מינין המשביעים ור' יוחנן אמר כגון תמרים וקליות ואגוזים ר"ל שאף במיני פירות אסור ואין לו לאכול אחר הפסח כלל וכן הלכה וטעם הדברים אם מפני שלא ישכח מלגמור את הסדר אם מפני שלא לפכח טעם הפסח ואע"פ ששותה שני כוסות אחריו אין השתיה מפכחת טעם הבשר:
+ובגמ' נחלקו בזמן הזה אחר מצה אם מפטירין אחריה אם לאו שלדעת מר זוטרא מפטירין ואין מחמירין בה כפסח ונראה טעמו מפני שהפסח צריך לאכול על השובע להיות כל אכילה שאחריה אכילה גסה ואם יאכל אחריו נראה כאילו לא אכלו על השובע ומצה אינה צריכה ליאכל על השובע ורב יוסף אמרה אף במצה עצמה ונראה טעמו שהטעם אינו אלא שלא ישכח סדרו ואף במצה ראוי לחוש או שמא מצה באחרונה זכר לפסח היא ונגררת בחקות הפסח:
+ולענין פסק מיהא גדולי הפוסקים כתבוה לאיסור וכן נהגו הכל שאחר אכילתם אוכלים כזית מצה ואין טועמין אחריה כלום חוץ משתיית שני כוסות או שלש בהלל הגדול ומשם ואילך אף שתייה ביין נאסרה לו שלא התירוה אלא בחמישי ולצמא וי"א שלא מצינו שתיה נאסרת אף מחמישי ואילך ולא אסרו אלא בין שלישי לרביעי ושלא ישתכר הא משנגמר סדרו ישתכר ואנו אין לנו ולא נאסרה בו אלא אכילה והדברים נראין כדעת ראשון ואף לדבריהם מנהג קבוע לאיסור:
+
+Daf 120a
+
+ישנו מקצתם אחר שהתחיל לאכול יאכלו ר"ל אחר שיעורו ואין זה נראה כשתי חבורות או כשני מקומות הא ישנו כלם לא יאכלו ור' יוסי אומר שאף ישנו כלם אם אינה שינה גמורה אלא נמנום יאכלו וענין מתנמנם הוא נים ולא נים תיר ולא תיר הא נרדמו כלם לא יאכלו וכן הלכה:
+ולענין מצה י"א הואיל וזכר לפסח היא דנין בה כו' ומביאים ראיה ממה שאמרו בגמרא אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה מנמנם אמר ליה מינם קא ניים מר ר"ל שינה גמורה אמר ליה נמנומי קא מנמנימנא כדתנן נתנמנמו יאכלו והם מפרשים שלענין איסור היה שואלו ולענין מצה ואע"פ ששינת מקצתם אינה מפסדת כך פירושו מינם קא ניים מר עד שאם יארע כן לכלכם (אין) מצות מצה נפקעת וי"מ מכאן שר' יוסי להחמיר בא במשנתנו שאף במקצתן אין מותרין לאכול אלא בנמנום ואין נראה כן:
+ולמדנו מ"מ שאף במצה כן שהרי אביי ורבה לא בזמן פסחים היו ומ"מ י"מ שדין זה אינו במצה כלל ואביי לא בא לחקור אלא על תכונת השינה שראה בו אם הוא קוראה שינה או נמנום ולענין פירוש משנתנו והשיבו שנמנום היה וגדולי המפרשים כתבו בענין ישנו מקצתם שמצד היסח הדעת נגעו בה שהוא פוסל בקדשים ואע"פ שאין דין היסח הדעת במצה הוזכרה בכיוצא בה לענין נטילת ידים ולימד שהנמנום אין בו היסח הדעת להצריך נטילה וכן הלכה:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+טמא ושהיה בדרך רחוקה וכן ערל ישראל אע"פ שאין אוכלין בפסח אוכלין הם בחיוב במצה ומרור ומותר להאכיל מצה ומרור למשומד לעבודה זרה ולגר תושב ושכיר:
+כבר ביארנו בענין הסדר שאחר קריאת ההגדה מברך על המצה המוציא ועל אכילת מצה ואחר שכן אינו חוזר ומברך על כזית מצה באחרונה שהוא זכר לפסח מ"מ אם לא היה לו מצה הראויה לצאת בה ידי חובתו אלא כזית לכל אחד עושה סדר שקודם סעודה במצה שאינה ראויה ואינו מברך עליה ברכת חובה אלא ברכת המוציא ומברך עם המרור ואוכל וחוזר וכורך מאותה שאינה ראויה עם המרור ואוכל ממנה ואוכל אחריה כל סעודתו ולבסוף מברך על אותו כזית של משומרת ברכת חובה ואינו טועם אחריה כלום וכבר ביארנו שהסופגנין והדובשנין והאסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:
+מי שאין לו יין בלילי פסחים ויש לו מצה משומרת מקדש על הפת וכיצד הוא עושה פותח בהמוציא ובוצע ומניח ידו עליו עד שייקדש ומברך לאכול מצה ואוכל והרי נמצא שאינו יכול לאכול פה זו עד שיברך עליו המוציא וקידוש ואכילת מצה ואחר כך מטבל בשאר ירקי וקורא הגדה ומברך על המרור וכורך:
+מי שהוצרך לברך בשנים או שלשה בתים כתבו גדולי הפוסקים שמברך בביתו ועושה סדרו ואוכל ומברך ברכת המזון וכדי שלא ישהא את האחרים יותר מדאי אינו גומר הללו עדיין ומברך בבית האחר ועושה סדרם הוא מברך והם אוכלים ואף המוציא שהוא ברכת הנהנין ובברכת הנהנין אמרו שאם יצא אינו מוציא בכאן אפשר לו לברכו להם שמאחר שנקשר הוא בברכת אכילת מצה שהיא ברכת חובה דינו כברכת חובה כמו שביארנו במסכת ראש השנה בברכת המוציא של מצה וברכת היין של קידוש היום ומ"מ כשאכלו הם מברכים ברכת המזון שהרי אמרו מי שאכל יברך ואח"כ הולך לו לבית אחר ועושה על דרך זה עד שישלים את כלם ואח"כ חוזר לביתו וגומר הללו ושותה כוס ההלל ומ"מ אינו טועם כלום משאכל מצה באחרונה ומ"מ י"א שכל שרוצה לאכול אח"כ הואיל ודעתו לאכול מצה באחרונה רשאי ואין הדברים נראין:
+בתלמוד המערב אמרו שמי שנשבע בשאר ימות השנה דרך כלל שלא יאכל מצה אסור לאכול אף בפסח שהשבועה חלה אף עליה בכולל ואם פרט שלא לאכול מצת הפסח לוקה ואוכל והנדרים חלים אף על דבר מצוה אף בלא כולל ואם אמר קונם אכילת מצה עלי אסור בה ומ"מ מה שאמרו מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות לא מצד שהנזירות בכלל נדר שבזו אף בנזירות דינו כדין שבועה הואיל ולענין נזירות איסור עצמו על החפץ הוא אלא שמדין כולל נאמרה וכדין שבועה שהיא חלה לדעתנו בבטול מצות עשה בכולל ויין מצוה פורש במקומו שאין לך יין שתהא שתייתו מצוה מן התורה אלא פירושה כשנשבע לשתותו ונדר אח"כ בנזירות ודברים אלו יש בהם דינים ארוכים וכבר ביארנום באור מרווח בשלישי של שבועות:
+מצה בזמן הזה לילה הראשון מן התורה ואע"פ שהכתוב תלאה בפסח כמרור מ"מ הכתוב חזר וקבעה חובה ודוקא לילה הראשון וכדכתיב בערב תאכלו מצות ומתוך כך אין מברכין עליה אלא לילה הראשון ואע"פ שבסוכה אין חיובה גם כן אלא לילה הראשונה בלבד ואעפ"כ מברכין עליה כל שבעה פי' בו שברכת סוכה אינה על האכילה אלא על העיכוב והרי השינה מכלל חובות שבה ואי אפשר בלא שינה ונמצאת על כל פנים חובה אבל מצה אפשר בבצקות של עכו"ם וסופגנין ודובשנין כל שבעה תירצנוה בפנים אחרות במסכת סוכה:
+
+Daf 120b
+
+המשנה הששית והיא מענין החלק השלישי והשני והוא שאמר הפסח אחר חצות מטמא את הידים הפגול והנותר מטמא את הידים ברך ברכת הפסח פטר של זבח ושל זבח לא פטר של פסח דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו אמר הר"ם טומאת ידים עוד יתבארו משפטיהם במקומות רבים ממסכת טהרות והזבח הנזכר בכאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר שקדם זכרו בפרק הששי ולשון התוספתא איזו ברכת הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול פסח אי זו היא ברכת הזבח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול זבח והלכה כר' עקיבא:
+אמר המאירי אמר שהפסח אחר חצות מטמא את הידים ומשנה זו באה לדעת ר' אלעזר בן עזריה שסובר שאכילת הפסח לא אמרו בה עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה ומ"מ שיעורו עד שיעלה עמוד השחר ומשם ואילך נעשה נותר ומטמא את הידים שהפגול והנותר גזרו עליהם שיטמאו את הידים בנותר משום עצלי כהונה שלא יתעצלו באכילתם ופגול משום חשדי כהונה שלא יפגלוהו להפסיד לבעלים ושיעור טומאה זו בכביצה כדין טומאת אוכלין ויש פוסקין בכזית כשיעור איסורו:
+ברך ברכת הפסח פטר את של זבח וענין זה בזמן בית המקדש הוא שהיו שלמי חגיגה באים עם הפסח להיות אכילת הפסח על השובע כמו שביארנו ואחר שקדש וטבל בירקות וקרא הגדה וברך המוציא נוטל מצה ומרור כאחד ומברך על אכילת מצה ומרור ואם נטל כל אחד בפני עצמו מברך על כל אחד בפני עצמו ואח"כ מברך בחגיגה על אכילת הזבח ואוכל ממנה תחלה ואח"כ מב��ך על הפסח על אכילת הפסח ואוכל וחוזר לסעודתו עם בשר החגיגה ומשלים סעודתו בבשר הפסח כדי שתהא אכילתו על השובע ואמר עכשיו שברכת הפסח פוטרת של זבח ואם ברך תחלה על הפסח אינו צריך לברך על הזבח אבל של זבח לא פטר את הפסח ור' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו והלכה כר' עקיבא:
+זה ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+קדשי קדשים אכילתם ליום ולילה אבל הפסח אינו נאכל אלא בלילה שנאמר בלילה הזה בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום ושמא תאמר הואיל והפסח קדשים קלים שהרי הבשר נאכל לבעלים יהא נאכל מיהא לשני לילות תלמוד לומר בלילה הזה ולא בלילה אחר:
+מאחר שביארנו שהפסח דינו ליאכל עד שיעלה עמוד השחר ולא אמרו עד חצות אלא להרחיק אדם מן העבירה שלא יבא לידי נותר מצה מיהא אע"פ שזכר לפסח היא אפילו אכלה אחר חצות יצא ויש חולקין לפסוק כר' אלעזר בן עזריה לאיסור פסח אחר חצות מן התורה וא"כ אף במצה אחר חצות לא יצא והביאו ראיה ממה שסתם לנו במשנתנו כן ובראשון של ברכות ובזבחים פרק איזהו מקומן ומ"מ נראין הדברים לפסוק כר' עקיבא שחלק בה עמו בברייתא השנוייה כאן וכן במסכת מגילה סתמוה כר' עקיבא ומה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי ונוח לנו לילך אחר סתם משנה האמורה כר' עקיבא ואע"פ שסתמוה כאן כר' אלעזר והיה לנו לומר סתמא דדוכתא עדיף מ"מ כלל גדול אמרו הלכה כר' עקיבא מחברו:
+
+Daf 121a
+
+דם הפסח טעון מתנה אחת בשפיכה כנגד היסוד ודם השלמים טעון שתי מתנות שהן ארבע בזריקה כמו שביארנו בראשון של סנהדרין והזריקה היא נעשית מרחוק שאין קפידה בנפילת השירים על היסוד והשפיכה היא בנחת כדי שלא יפלו חוץ ליסוד וכל שדינו בזריקה אינו נותן בשפיכה ואין צריך לומר שכל שדינו בשפיכה אינו נותן בזריקה ויש פוסקין שהזריקה מיהא בכלל השפיכה ואע"פ שבסוגיא זו חלק בה ר' עקיבא שהלכה כמותו הם אומרים שסוגיא זו לא נשנית אלא דרך דיוק בעלמא:
+
+Daf 121b
+
+דין פדיון הבן מצות עשה לפדות כל בן זכר שיהא פטר רחם לאמו בחמש סלעים שהם עשרים דינרין והם לכהן ומצוה לפדותו משנכנס לכלל חדש ר"ל שהשלים שלשים יום ועכשיו נהגו לאחר ולהוסיף חומש ואין אשה חייבת בכך אלא האב ומצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן ואין פודין אלא בכסף ובשוה כסף מן המטלטל בדבר שגופו ממון ומתוך כך אין פודין לא בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות נתן חמש סלעים אלו לכהנים הרבה בנו פדוי ואף הכהן אם רצה להחזיר יחזיר ואף הוא נותן על מנת להחזיר אם נסכמו שניהם בכך שהרי מ"מ גמר בלבו ליתן אבל אם לא התנה אלא שנתן ובשעת המתנה היה דעתו על החזרה אין בנו פדוי שהרי לא גמר בדעתו ליתן:
+פדיון הבן הרי הוא בא לזמן שהרי אין זמנו משנולד עד שלשים יום ומתוך כך מברכין בה שהחיינו וכן מברכין בה אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן וברכות אלו אבי הבן מברך את שתיהן על הפדיון הבן שהמצוה שלו ושהחיינו על שזכה לזמן קיומה ושמא תאמר יברך הכהן שהחיינו שהרי ההנאה שלו הרי יש בזכותו פסידא לשאר כהנים שהיו ראויים לה כמוהו אלא אבי הבן מברך את שתיהן ואח"כ נותן את הפדיון לכהן:
+וגאוני הראשונים תקנו בסדר הפדיון דברים מחודשים וברכות מחודשות וזהו תורף הענין מביא את בנו לפני הכהן והכסף בידו ואם יש לו אם אף היא באה עמו וכהן שואלו אם הוא בכור ופטר רחם שבאם כלומר שלא בא אחר הנפלים והאב אומר יודע אני בבני זה שהוא בכור ופטר רחם של אמו ואני חייב לפדותו מיד כהן כדכתיב וכל בכור בניך תפדה והכהן משיב נאמן אתה עליו כמאה עדים והאב מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן ושהחיינו ויתן לכהן חמש סלעים שהם עשרים דינרי כסף אלא שנהגו בחמשה ועשרים דינרין לתוספת חומש על שמן הסתם אין אדם פודהו בזמנו שהוא לסוף שלשי' יום ללידתו כמו שביארנו ואומר לכהן הא לך חמש סלעים אלו לפדיון בני והכהן נוטלם ונוטל הכהן כוס של יין והדס ומברך בורא פרי הגפן ובורא עצי בשמים ומברך אח"כ ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק איבריו מאתים וארבעים ושמונה ואח"כ נפח בו נשמה כמה שנ' וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידין סיככו כדבר שנ' עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני ומנה לו מאכל ומשתה דבש וחלב לענגו וזימן לו מלאכיו לשמרו במעי אמו ככתוב חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי אביו אומר זה בני בכורי אמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני ונתחייבנו חמש סלעים לכהן לפדותו ממנו שכך היא מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה שנאמר אך פדה תפדה את בכור האדם וגו' ונאמר ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים לגלגלת בשקל הקדש עשרים גרה השקל ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונן:
+ואח"כ נוטל הכהן את הכסף בידו ומוליכו על ראש הבן ואומר כסף זה חלופו של זה זה תחת זה זה מחול על זה יצא כסף זה לכהן ייכנס הבן לחיים לתורה ולחופה וליראת שמים ומברך הכהן את אבי הבן ואומר יהי רצון מלפני אלהי השמים שכשם שהכנסתו לפדיון כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ואם הוא גדול מברכו כפי מה שיראה לו ונותן ידו על ראש הבן ואומר ה' ישמרך ויחייך כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך יומם השמש לא יככה וירח בלילה ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם וכל שמפליג בברכה הרי זה משובח ואם היה הפדיון ביום חתונתו נהגו לומר בו פיוטין כגון זבוד יד זבד טוב עבד וכו' עד שקלים יתן לאדוניו וכיוצא באלו והולך הכהן עם הכסף ועושה ממנו מה שירצה כשאר נכסי חולין שבידו ואבי הבן אם רצה לעשות סעודה הרי היא בכלל סעודת מצוה וכל שיש שם זימון אומר בה שהשמחה במעונו כמו שביארנו בראשון של כתובות ואין סדר זה צריך עשרה אלא שלהדור מצוה נהגו בה בעשרה:
+לא פדהו האב הרי הוא חייב לפדות את עצמו כשיגדל ואם פדה את עצמו האב פטור ואין בידו עוד לברך וכשהוא עצמו בא לפני הכהן והכסף בידו כהן שואלו אם הוא בכור ופטר רחם והוא משיב כך שמעתי מפי אבא או מפי עדים שאני בכור ופטר רחם ואם האב לשם שואל לאב ומעיד עליו והבכור מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכור ושהחיינו ונותן הכסף וכהן נוטלו ומברך על הדרך האמור למעלה:
+מת הבן קודם שנפדה כל שעברו עליו שלשים יום חייב האב לפדותו בקבר והאב בא לכהן ומודיעו והוא שואלו אם הוא יודע בו שהיה בכור ופטר רחם וכשמתברר לו כך נותן הפדיון לכהן לשם הבכור שבקבר ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכורי ישראל ואינו מברך שהחיינו שאין כאן אלא צער וכן אינו אומר על פדיון הבן או על פדיון הבכור שיהא במשמע שהבן חי כדרך שאמרו באונס בא עליה ומתה פטור דכתי' לאבי הנערה אלמא הנערה משמע שהיא חיה וכן הבן אלא מברך על פדיון בכורי ישראל כמו שכתבנו ונוטל הכהן את הכסף ואומר כסף זה בפדיון בנך בכורך שבקבר ומברך את האב ואומר שהשם יברכהו ויקיים בו מקראות אלו יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו' והפריתי אותך והרביתי אותך והקימותי את בריתי אתך וגו' ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך וגו' ויתן לך את ברכת אברהם וגו' ומאריך בהן כחזקת ידו ולשונו:
+כהן ולוי פטורין מן הבכור אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את עצמם ולא עוד אלא אפי' היה האב ישראל כל שהאם כהנת או לויה פטר רחם שלה פטור שלא תלה הכתוב באב אלא באם ומ"מ יש חלוק בין כהנה ללויה שהלויה שנתעברה מן הגוי הולד כשר ופטור מן הבכורה ובכהנת הולד כשר וחייב בבכורה שהרי נבעלה לפסול לה ונפקעה מן הכהונה וכן כהן שנולד לו בן חלל בכור לאמו כל שמת האב בתוך שלשים חייב לפדות את עצמו מת לאחר שלשים יום פטור שכבר זכה האב בפדיונו:
+האב שפדה בתוך שלשים אם נתנם מעכשיו אין הבן פדוי ואם אמר לו הרי הן שלך לאחר שלשים בנו פדוי אע"פ שנתאכלו המעות וכבר התבארו רוב דינין אלו במסכת בכורות וקצתם בראשון של קדושין:
+דין ספירת העומר מצות עשה לספור ימים של שבעה שבועות בכל מקום ובכל זמן שמתחיל בספירה מתחילת יום ששה עשר בניסן ואע"ג דכתיב תספרו חמשים יום פירושו עד חמשים כלומר עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו אי נמי חמשים יום אוהקרבתם קאי אבל הספירה אינה אלא שבעה שבועות שהם מ"ט ימים ומונה בכל אחד מבערב וזהו תמימות ומברך קודם שיזכיר המנין ואם מנה ולא ברך אינו חוזר ומברך ונשים ועבדים פטורים בי שהרי זמן גרמא הוא וכשם שמצוה למנות ימים כך מצוה למנות שבועות וי"מ דוקא בסוף כל שבוע ושבוע ויש נוהגים בה אף בכל לילה ולילה משהגיע לשבוע אחד ובתוספתא אמרו שמצוה למנות מעומד אלא שאם מנה מיושב יצא וכל ששכח ולא מנה מבערב מונה למחרתו שהרי בקצירה שהיא בלילה אם קצר ביום כשר ואע"פ שאמרו כל הלילה כשר לספירת העומר הא יום לא לעיקר מצוה נאמרה ויש שמונים למחרתו בלא ברכה והעיקר כדעת ראשון לספור בברכה ונהגו לספור קודם שיהא לילה ודאי משום תמימות ואם שכח ולא מנה כלל בכל אותו היום י"א שאם בראשון שגג הרי זה בכלל מעוות לא יוכל לתקון שאין כאן תמימות ואין לו עוד מנין ואין הדברים נראין שלא נאמר תמימות לפירוק עול מנין ולהפקיעו מכן וכל אלא שהמצוה כך היא ואפי' שכח את כלן ובזכר באחרונה סופר את האחרונה ולא עוד אלא שיש אומרי' שכל שספר ביום קודם שעת מוסף תמימות הן וממה שאמרו בויקרא רבה פרשה כ"ח אימתי הן תמימות בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם ר"ל בתוך ימי הספירה והם משמרה תשיעית ועשירית וזהו כשמונה מבערב או בשחרית הא כל שנתאחר עד הערב פעמים שישוע ושכניה ביניהם כגון שחל ניסן בשבת ושמשו שתי משמרות עד הפסח ועוד שבעה לשבעה שבועות ונמצא ישוע לשבת שלפני עצרת שהוא יום אחד בשבת וכל שספר בלילה או בשחרית לא נכנסה עדיין משמרת שכניה שהרי לא היתה באה עד לאחר התמיד אבל אם עכב כל כך הרי משמרת שכניה באה בתוך הספירה:
+ויש אומרים שספירת העומר בזמן הזה אינו אלא דברי סופרים ומקילין מפני זה לספור קודם חשיכה כל שנתפלל ערבית ויש מפרשים שספירת הימים מן התורה אבל של שבועות דברי סופרים ומתוך כך אין סופרין אותן אלא דרך זכר כלומר כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות לא שיהו אומרים כך וכך ימים וכך וכך שבועות וכן יש שואלים שהרי ביום שיתסר ספירת העומר וקידוש היום הפכיים והרי שעשינום חול וקדש וא"כ היה לנו לספור בלא ברכה כדרך שאמרו בסוכה מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ובראשון של תענית בהזכרת הטל לדעת האומר מתחיל במוספין ופוסק עד למחר שהקשו בו לאחר שעשיתו קדש וכו' עד שנדחית מפני זה יש מתרצים ולא אמרו כן אלא בשנעשה קדש בתפלה לעשותו חול בתפלה עצמה או לאחר שקדש שיעשהו חול באותו כוס עצמו אבל מתפלה לקידוש לא:
+פתח בברכה על דעת שהוא יום חמישי והיה ששי וכיוצא בזה ונזכר קודם המנין ומנה כדינו יצא וכמו שביארנו בענין פתח אדעתא דחמרא וכו' בראשון של ברכות ואינו דומה לעיגול ולתורמוס שנפל ממנו שצריך לברך כמו שהתבאר בתלמוד המערב שבמסכת ברכות שזה לא ברך אלא על אותו שנפל אבל זה ליום זה כוון להשלימו לשלפניו אלא שטעה בדעתו על השם ולפיכך יצא ולשון ספירת העומר לשון קצר הוא ופירושו ספירה הבאה על יום הבאת העומר אלא שא"א בלשון הגון ממנו שאם יאמר על ספירת הימים צריך לפרש הימים ואם יאמר על ימי העומר הרי אין בעומר אלא יום אחד ואם יאמר על ספירת הימים הבאה מיום הבאת העומר עד עצרת הרי הוא לשון ארוך יותר מדאי:
+דין איסור חדש החדש אסור מן התורה בכל מקום ובכל זמן וכבר ביארנו בתקנות רבן יוחנן בן זכאי שיום הנף כלו אסור ר"ל יום ששה עשר ועכשיו שששה עשר ספק חמשה עשר הוא אסור כל יום שיבסר עד הלילה שמחרתה יום שמונה עשר ואין איסור חדש נוהג אלא בחמשת המינין:
+ובזמן שבית המקדש קיים היה איסורו תלוי בהקרבת העומר שקרב בעצומו של יום ובחוץ למדינה שלא היו יודעי' בהקרבתו מותרין לאחר חצות שאין בית דין מתרשלין ביתר מחצות ואחר שחרב בית המקדש היה מן הדין להתירו בשחרית של שיתסר דכל שאין עומר האיר פני מזרח מתיר אלא שהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא כל יום הנף אסור כמו שכתבנו ועכשיו שהוא ספק חמשה עשר נאסר כל יום שבעה עשר ואסור בתבואה ובקלי שבה ובכרמל שבה ואם אכל שלשתם לוקה על כל אחד מהם שלאוין הלוקין הם כמו שביארנו בשמועת לאו שבכללות:
+כל תבואה שהשרישה קודם העומר אע"פ שלא נגמרה העומר מתירה וכל שלא הושרשה אע"פ שנזרעה אסורה עד עומר של שנה הבאה א"כ זה שאמרנו בענין אפיקומן כגון תמרים וקליות ואגוזים דמשמע שקודם אכילת הפסח באחרונה יכול לאכול קליות בליל ראשון של פסח והרי הוא עדיין בזמן איסור חדש והרי קליות פירושן שבלים לחות שחרכן ונתיבשו אתה צריך לפרשה או בקליות של שאר מיני קטניות או בקליות של אשתקד או שנעשו עכשיו מחטים של אשתקד כדרך שעושין בהרבה מקומות שלוקחים חטים ישנים ומטגנין אותן במחבת על האש עד שמתבקעין ואוכלין אותן בקנוח סעודה עם שאר פירות וכבר מצינו לשון קליות על חטים ישנות במסכת תרומות פרק חמישי שאמרו שם שאם נפלה סאה של תרומה טהורה בפחות ממאה חולין טמאין ואותה סאה לא הוכשרה שימכר לכהנים בזול חוץ מדמי תרומה והכהן הלוקח אם בא ללוש במים יעשנה נקודים ר"ל שילוש מעט מעט בככר קטן פחות מכביצה שאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה או יאכלנה קליות כדי שלא יפול עליהם שום משקה או ילוש במי פירות באותם שאין מכשירין והרי הוזכר לשון קליות בחטה ישנה:
+ערלה אם נוהגת בשל גוי אם לאו כבר ביארנו את דינה בראשון של קידושין במשנה עשירית שבו ומ"מ החדש נראה שאף הוא נוהג בשל גוים שהרי אמרו שם כל שהוא חובת קרקע אינו נוהג בחוצה לארץ חוץ מערלה וכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש ושאלו בה בתלמוד המערב אמאי לא תני חלה שנוהגת בחוצה לארץ ותירץ לא תני אלא דברים הנוהגים בישראל ובגוים אלמא החדש נוהג בגוים ויש מפקפקים בה שמא לא נאמרה אלא על דברי ת"ק ר"ל בערלה וכלאים שהרי בגמ' נסתפקו בר' אליעזר שאמר אף החדש אם לחומרא פליג כלומר דת"ק קאמר חוץ מערלה וכלאים אבל חדש דוקא בארץ ואמר ר' אליעזר אף החדש נוהג אף בחוצה לארץ או לקולא פליג דת"ק קאמר חוץ מערלה וכלאים והוא הדין לחדש ואתא ר' אליעזר למימר דאף חדש אינו נוהג אלא בארץ וא"כ אפשר ששאלת תלמוד המערב ותשובה שלה לא באה על החדש כלל ומ"מ כבר העלו שם דלחומרא פליג ועליה שאלו אמאי לא תני חלה והשיבו שלא מנו אלא מה שנוהג אף בשל גוים ואלמא איסור חדש נוהג אף בשל גוים ואע"פ שהבאת העומר לא היתה בשל גוים דהא אמרינן קצירכם ולא קציר גוי וכל שאין ראוי לעומר מותר שהרי אף של בית השלחין ושל עמקים מותר דוקא בקצירה הא באכילה אסור שהרי אף בקצירה אמרו אבל לא יגדוש ואלו בכל שראוי לעומר אסור אף בקצירה שנאמר ראשית קצירכם שיהא תחלה לכל הנקצרים:
+ואף בתלמוד המערב בשני של חלה משמע שאיסור חדש נוהג בשל גוים והוא שאמרו שם ר' יונה בעי קמי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסור משום חדש אמר ליה למה לא עד כדון לחה יבשה מאי אמר ליה אפילו יבשה קצורה מאי אפילו קצורה מעתה אפילו חטין דעליה כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח משום חדש ואמרו עוד שם אמר ר' יונה מן דנפקית תהיהית דלא אמרית ליה שניא היא דעשה דוחה לא תעשה כלומר עשה דמצה דוחה לאו דחדש ויכולים היו לאכול על דעתיה דר' יונה אתי עשה ודחי לא תעשה אע"פ שאינה כתובה בצדה על דעתיה דר' יוסה דאמר אין עשה דוחה לא תעשה אא"כ הוא בצדה כלומר אע"ג דמקיים עשה בעידנא דמעקר לאו מה שהיו תגרים מוכרים להם ר"ל לא אכלו מצה מן החדש אלא מן הישן שמכרו להם התגרים שאין הלכה כר' ירמיה שאסר אף בישנה הואיל וכשבאה לרשותם לא עבר עומר עליה אלא לא נאסרה אלא החדשה ואכלו מן הישנה שמכרו להם התגרים אלמא שחדש אסור בשל גוים:
+ולענין ביאור זו שאמרו שכתוב בצדה פרשו בו קצת רבני צרפת שנאמרו שניהם לאחר מתן תורה אבל אלו עשה דמצה נאמר קודם מתן תורה וחדש לאחריה ואע"ג דמילה בצרעת דוחה ועשה דמילה קודם מתן תורה כבר פרשו הטעם בתלמוד המערב בפרק ארבעה נדרים משום דכתיב קרא יתירא בשר והיה יכול לומר ימול את ערלתו ומ"מ בתוספות פרשו בצדה ממש כציצית בכלאים וי"מ דעשה דמצה אי אפשר לדחות לאו של חדש שהרי קיום מצות מצה בכזית וגזרינן כזית ראשון אטו כזית שני כדגזרינן ביאה ראשונה אטו שניה ואין אומרין עשה דוחה את לא תעשה אלא במקום שאין בו חשש גזרה ולמדנו מ"מ שאיסור חדש נוהג בשל גוים וכשנכנסו לארץ לילה ראשונה אכלו מן הישן וזהו שכתוב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ופירוש עבור תבואה ישנה ומחרת הפסח מחרת שחיטת הפסח דהיינו ליל ראשון ויומו ואם נפרש ממחרת הפסח עד ששה עשר פירושו שלא הספיק להם העבור בראשון ונסתייעו במן ולמחר הקריבו את העומר והותרו בחדש והוא ענין ויאכלו מתבואת ארץ כנען:
+ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכלול במסכת פסח ראשון תהלה לאל וכבר ייעדתי לכלול עמו ביאור מסכת חלה ואחריה מה שיראה לכללו במסכת פסח שני בע"ה ובישועתו אמן.
\ No newline at end of file