diff --git "a/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Gittin/Hebrew/merged.txt" "b/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Gittin/Hebrew/merged.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Gittin/Hebrew/merged.txt"
@@ -0,0 +1,1722 @@
+Meiri on Gittin
+מאירי על גיטין
+merged
+https://www.sefaria.org/Meiri_on_Gittin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Meiri on Shas
+-http://www.sefaria.org
+
+מאירי על גיטין
+
+הקדמה
+
+אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת גיטין היא מסדר נשים והורגלנו בלמודה אחר מסכת כתבות לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת תשעה פרקים וסדרם לפי שיטתנו א' המביא גט ב' המביא בתרא ג' כל הגט ד' השולח ה' הניזקין ו' מי שאחזו ז' התקבל ח' הזורק ט' המגרש וענין המסכתא אמנם הוא סובב לבאר הענינים שבפירוד הבעל מאשתו דרך כתיבת גט כריתות ונתינתו על דרך אמרו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה הן בעניני כתיבתו במה הוא נכתב ועל מה הוא נכתב ומי הוא ראוי לכתבו והיאך הוא צריך לכתבו הן בענין קיומו אם הוא צריך קיום כגון שהביאו לה הגט ממקום אחר הן בעניני הבאתו על ידי שליחות של קבלה או הולכה וכיצד נעשה השליחות ומי הוא הראוי לכך ושאר דברים שבדיני השליחות הן בעניני נתינתו אם בבריא אם בשכיב מרע אם בתנאי ואם שלא בתנאי הן בנתינה מיד ליד הן בזריקה לרשותה וכיוצא בה הן בעניני נוסח הגט ותכונתו ודרך חתימת העדים שבו:
+ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לששה חלקים הראשון לבאר בגט שבא ממקום אחר וצריכין לקיימו בכאן אם בא ממקום רחוק שאין קיומו מצוי על איזה צד עושין בו שלא יצטרך לקיום השני אם אפשר לזכות גט לאשתו בשום פנים עד שמשזכה אחד בשבילה לא יהא הוא יכול לחזור בו אם לאו השלישי בעניני כתיבתו אם צריך שתהא חתימתו וכתיבתו ביום אחד אם לאו ובמה כותבין ועל מה כותבין ומי הוא הראוי לכתבו והיאך הוא צריך לכתבו לשמה ודרך כריתות ר"ל על בלי שום שיור ועל איזה לשון שהבעל אומר יכולים לכתוב אבל לא ליתן ועל איזה לשון יכולין לכתוב וליתן הן בבריא הן בשכיב מרע הרביעי בעניני הבאתו מי הוא הראוי להביאו ודרכי השליחות הן של קבלה הן של הולכה ושאר דינין שבדרכי השליחות ובכלל זה על איזה צד קטנה או נערה מתגרשת הן על יד עצמה והן על ידי אביה וכיצד הוא יכול לבטל את הגט בשליחות הולכה משהגיע ליד השליח החמישי בעניני נתינתו הן בבריא הן בשכיב מרע הן בתנאי הן שלא בתנאי הן בנתינה מיד ליד הן בזריקה לרשותה וכיוצא בה הששי בעניני גופו של גט ונוסח שלו ולאיזה זמן מונין בו ותכונת חתימת עדיו ונתינתו בעשוי על איזה צד מועיל ועל איזה צד אינו מועיל וקול של גירושין או של קדושין כיצד דנין בו והיאך ראוי להרחיק ענין הגירושין החלק הראשון והחלק השני יתבארו בפרק ראשון השלישי יתבאר בפרק שני ובשלישי וקצתו בשביעי מענין על איזה לשון יכולין לכתבו וקצתו בפרק אחרון והוא ענין השיור הרביעי יתבאר קצתו בפרק שני וקצתו בשלישי וברביעי ר"ל השולח ובשביעי ר"ל התקבל החמישי יתבאר בפרק ששי ר"ל מי שאחזו ובשמיני ר"ל הזורק הששי יתבאר בפרק שמיני וקצת ממנו בפרק רביעי ובפרק אחרון:
+זהו שורש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה הרבה דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כמו שיתבאר וכן יתערב בה לפעמים חלק בגבול חברו כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקידם:
+והפרק הראשון ממנה אמנם יסוד ענינו לבאר ענין החלק הראשון והחלק השני ורובו יסוד על ארבעה ענינים הראשון בגט הבא ממקום רחוק על איזה צד עושין בו שלא יהו צריכין לקיימו והשני יתגלגל על ידי זה בגט שחרור של עבד באלו דברים הוא שוה לגט אשה השלישי יבאר על ידי גלגול דבר זה שטרות הנעשים בערכאות של גוים על איזה צד כשרים הרביעי במזכה גט ��אשתו ושחרור לעבדו על ידי אחר באיזה מהם יכול לחזור ובאיזה מהם אינו יכול לחזור וכן אם אמר תן גט זה לאשתי ושחרור לעבדי ומת אם יתנו לאחר מיתה אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על הדרך שקידם:
+
+
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+המשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם רבן גמליאל אומר אף המביא מרקם ומן החגר רבי אלעזר אומר אפי' מכפר לודים ללוד וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם רשב"ג אומר אפי' מהגמוניה להגמוניה אמר הר"ם פי' אגמוניה אמר אפילו הביא גט בארץ ההיא בעצמה מפקודת איש לפקודת איש אחר יצטרך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם ופסק ההלכה שכל מי שהביא גט לחוצה לארץ ואפי' מארץ ישראל או הביאהו מחוצה לארץ ואפילו לארץ ישראל אם נתקיים אצלנו כתיבת העדים ונתקיים בבית דין לפי שהתבאר בשני מכתובות הנה זה הגט אשר עשוהו ב"ד ולא נצטרך מהבאתו דבור אחר ישלח בידו לבד ואם לא נכיר העדים הנה אי אפשר שלא יאמר אשר הביאו בפני נכתב ובפני נחתם ויתנהו לו בפני שנים ואז תתגרש ויתחיבו השנים שיקראוהו גט ואז תנהו לה:
+אמר המאירי המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כלומר שכל שאחד שולח גט לאשתו ממדינת הים לארץ ישראל על ידי שליח הולכה הזקיקו חכמים שיאמר השליח בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם ואחר כך יתנהו לה בפניהם ושאלו בגמרא טעמא מאי ושאלה זו נשנית בתלמוד המערב בנסח זה אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כלומר שאילו שלח אחד ממדינת הים לארץ ישראל שטר מתנה או שטר חוב אע"פ שאין מגבין בה עד שתתקיים וכמו שאמרו כתובות י"ט א' קיימו שטריכו וחותו לדינא מכל מקום אין נזקקין שלא לקבלה עד שאמר השליח כן אלא יקבלנה ולכשתתקיים מגבין בה ואף זו תקבל את גיטה ולכשתקיימהו תינשא ותירץ רבה לפי שאין בקיאין לשמה כלומר שאין בני מדינת הים בני תורה ואפילו נתקיים חוששין שמא כתבוהו שלא לשמה ויתרבה ממזירות בישראל ומתוך כך הזקיקו את השליח לומר כן כשאמר בפני שנים שבפניו נכתב ובפניו נחתם מן הסתם אף הם שואלים לו היאך היה הענין והוא אומר כך עד שיתברר מדבריהם שלשמה נכתב או שיאמר כן בהדיא או שמאחר שהוא מעיד שבפניו נכתב ונחתם סומכין עליו מן הסתם שבעלה של זו הכתיבו והחתימו לשם זו ואין חוששין שמא אחר צוה לכתבו בפניו ומצאו אחר ועשאו שליח שאין חוששין לשליח בשקרות:
+ושמא תאמר והלא יש לך לחוש גם כן לכמה דקדוקים ושמא נכתב במחובר או נכתב ביום ונחתם בלילה או שלא אמר לסופר כתוב ולעדים חתומו וכן הרבה כיוצא בזה עד שקצת חכמים מפרשים שהדין כן בכל דקדוקי הגט וכשאומר בפני נכתב ובפני נחתם שואלין לו על כלם או סומכין עליו על כלם שבדין נעשה וחדא מניהו נקט ומצאתי להם סעד בתלמוד המערב שנכתב שם טעם זה בלשון הכולל והוא שאמרו אלו המביא שטר מתנה ממדינת הים ושמא צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אמר יושע בן לוי שניא היא שאין בקיאין בדקדוקי גיטין וכן יש מפרשים ששאר הדקדוקים אין בהם הנאה לבעל ואינו מחזר אחריהן אבל שלא לשמה מתוך פשיטי דספרא שלא יצטרך להכתיבו מתחילה נהנה בו ונוטלו מטופסיו או ממי שנמלך ומכל מקום בגמרא שלנו אינו נראה כן ממה ששאלו בג��רא ט' א' בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר אלא שמכל מקום אין אנו צריכים לכך שדברים אלו מסורים או לדיינין או לסופריהם וספרי דדייני מגמר גמירי כמו שנאמר בסוגייא זו ואין לחוש אלא שמא אחר הכתיבו כראוי ונמלך ומצאו זה ששמו כשמו ונטלו ושלחו ואע"פ שהסופר אינו מתעסק אלא בכתיבת הגט ואחר שכתבו כתקנו נותנו לבעל ובעל מחתימו ושמא החתימו בלילה או בעדים פסולים אין זה כלום שאף הבעל מכיון שנותן דעתו לגרש אינו חשוד לקלקלה ובקיאות בדקדוקי גיטין אין לו כלל אלא מכתיב ומחתים על פי הסופר גוזר לו והוא מקיים ואין לחוש אלא שמא אחר הכתיבו שאף הוא סבור שיועיל ושהאחר הכתיבו כראוי ואע"פ שאין חוששין לשני יוסף בן שמעון אלא במקום שהוחזקו מתוך ריחוק המקומות ובטול תורה שבהן מחמירין בה וזהו שאמרו בתלמוד המערב וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולים אמר ר' אבון אינו חשוד לקלקלה בידי שמים ר"ל בקלקול המסור לשמים ר"ל שיגרש בכונה שישאירה מעוגנת אחר כן שאם אין דעתו לגרש אינו מגרש ואין חוששין שיהא דעתו בשעת הגירושין לקלקול אבל בב"ד הוא חשוד לקלקלה שפעמים שהוא מתחרט וחוקר אם יוכל לפסול את הגט כדי שיהו ב"ד נזקקין לערער להוציאה מתחת יד השני ולהחזירה לו והולך אצל בקי ללמוד ומודיעו היאך היה ומוצא שאין גט שנכתב שלא לשמה כלום ובא לב"ד וטוען זהו טעמו של רבה:
+ומכל מקום רבא פירש הטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו כלומר שאין חוששין לשום פסול אלא שחוששין שמא היום ומחר מתחרט וטוען שמזוייף הוא והיא צריכה לקיימו וברחוק מקום אין עדים מצויין לקיימו והרי היא יושבת עגונה או אם נשאת עומדת בספק אשת איש עד שתקיימהו ומתוך כך תקנו שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ושלא נשיאה עד שיאמר כן ואם נתנו לה בלא מאמר זה שאף אחר נתינה יטלנו ממנה ויחזור ויתנהו לה בפני שנים ויאמר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם כמו שיתבאר בגמרא ואם לא עשה כן הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו וכשאמר השליח כן האמינוהו כאלו נתקיים בשנים והוא שאמרו בטעם זה בתלמוד המערב קל הוא שהקלו עליה כדי שלא תהא יושבת עגונה והקשה היינו קל אינו אלא חומר שאלו לא אמר כן אין את מתירה לינשא ואלמלא לא נתקנה כן היתה נשאת בגט היוצא מתחת ידה ולכשיערער הבעל תזקק לקיום ותירץ חומר שהחמרת עליה בתחלתה הקלת עליה בסופה שאם בא הבעל ועירר עררו בטל וכן הדין בכל ערר שהוא מוציא עליו אחר כן אלא אם כן הביא בו ראיה ברורה הא בראיה מיהא עררו ערר ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו עררו בטל בין בערר שבגופו ר"ל בגופו של גט בין בערר שחוץ לגופו בין בערר שיש בו ממש בין בערר שאין בו ממש בערר שיש בו אמתלא הא במקום ראיה או עדות לא שלא האמינו השליח במקום ששנים מכחישים אותו וזה ברור שאף שלא במקום ערר אמרו בדין הוא דלתרויהו לבעי תרי כלומר שאין דבר שבערוה פחות משנים שאע"פ שבמת בעלה אחד נאמן התם הוא משום דאחמרת לה בסופה שתצא מזה ומזה והולד ממזר וכו' אקלת עלה בתחלתה אבל זו שאין ערר הבעל כלום אלא בעדים וראיה בדין הוא דלבעי תרי ומשום עיגונא הוא דאקלו רבנן:
+זהו טעם משנתנו בין לרבה בין לרבא ולשניהם כל שבא הבעל אחר כן ומערער אינו כלום אלא בראיה וכמו שאמרו כיון דאמרינן בפני כמה נותנו לה בפני שנים וכו' מידק דייק ולא אתי לאירועי אנפשיה ואין ביניהם אלא כשהביאוה שנים דלרבא לא צריך בפנינו נכתב ונחתם שהרי מסתמא הם עצמם מצויים לקיימו ואפילו אינם מקיימים אותו הוו להו כעדי מסירה ונאמנ��ם לומר בעל עשאנו שלוחים ליתן גט זה לאשתו ואינו יכול להכחישם וכמו שאמרו למטה אלו אמרו שנים בפנינו גרשה מי לא מהימני ולרבה מיהא צריך הואיל ואין בקיאין וכן יש ביניהם ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון יהודה וגליל ובשעת חירום לדעת קצת או שסתמה שעת חירום לדעת קצת ואין שיירות מצויות דלרבה אינו צריך שהרי הכל בקיאין ולרבא צריך שהרי אין עדים מצויין:
+ולענין פסק רוב פוסקים פסקו כטעמו של רבא ומשום דסוגיין כותיה אלא שגדולי המפרשים נוטים לפסוק כרבה וכמו שנבאר ראיותיהם בגמרא בע"ה:
+ומתוך כך אתה צריך לפרש משנתנו בטעם שניהם ואמר תחלה שהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ופרשו גדולי הרבנים שכל חוצה לארץ קורא מדינת הים חוץ מבבל ואינו כן שאם כן מה הוסיף רבן גמליאל במה שאמר אף המביא מן הרקם ומן החגר והלא אף הם מחוצה לארץ כמו שיתבאר אלא שהתנא היה עומד בארץ ומקומות הרחוקים שבחוצה לארץ היה קורא מדינת הים ועל הדרך השגור בפי הבריות הלכו להם למדינת הים ועל אותם המקומות הרחוקים אמר שצריך לומר כן לרבה מפני שאין בקיאין ולרבא מפני שאין עדים מצויים לקיימו והוסיף רבן גמליאל לדון בו אף במביא מן הרקם ומן החגר שהם מחוצה לארץ כמו שאמרו בגמרא בהדיא אלא שקרובות לארץ לרבה שאע"פ שסמוכות לא גמירי ולא בקיאי ולרבא שאע"פ שהן סמוכות אין שיירות מצויות מהן לארץ משום חירום ואף ר' אליעזר מוסיף עוד מכפר לודין ללוד ולוד היא מארץ ישראל ולודין היא מחוצה לארץ אלא שהיא קרובה הרבה עד שרקם וחגר נקראות סמוכות וזו נקראת מובלעת בתחום ארץ ישראל ר"ל שארץ ישראל מקיפה משלש רוחותיה וקצת חכמי צרפת פירשוה שהיא בתוך אלפים אמה לארץ ישראל ובזו מיהא אין טעם לא לרבה ולא לרבא הלא שניהם מפרשים טעמו של ר' אליעזר דמשום האי מיעוטא לא תחלוק במדינת הים:
+וחכמים אומרים אינו צריך אלא המביא ממדינת הים והמוליך ר"ל מארץ ישראל למדינת הים לרבה אע"פ שבני ארץ ישראל בקיאין הם גזרינן מוליך אטו מביא ולרבא כל שכן דלדידיה אתיא שפיר שמארץ ישראל לחוצה לה גם כן אין עדים מצויים לקיימו והרי למדת עכשיו שהמביא גט ממדינת הים לארץ ישראל או מארץ ישראל למדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואחר כך בא ללמדנו ממדינה למדינה במדינת הים ר"ל ממחוז למחוז שאף באלו צריך שיאמר וכו' לרבה שהרי אין בקיאין ולרבא שאין עדים מצויין אלא שבזו יש ביניהם שלרבה אף במדינה אחת מעיר לעיר כן הואיל ואין בקיאין ולרבא דוקא ממדינה למדינה אבל במדינה אחת מעיר לעיר לא צריך והוא שאמרו בתחלת הסוגיא איכא ביניהו וכו' אי נמי באותה מדינה במדינת הים:
+רשב"ג אומר אף מהגמוניא להגמנייא פירשו בגמרא אפי' עיר אחת של שני הגמונים או שני בעלים ומקפידין זה על זה ואין עבדיו של זה נכנסים ברשותו של זה ופירשו בגמרא על עיר אחת שהיתה כן בארץ ישראל ובזו מיהא לרבא ניחא שהרי הואיל ואין נכנסין מזו לזו אין עדים מצויין לקיימו אבל לרבה קשיא דהא בקיאי הואיל ומארץ ישראל היא עד שנשתנה טעמו של רבה לומר שאף הוא חושש לטעמו של רבא וכל שאין לחוש לטעם לשמה חוששין לאין עדים מצויים ר"ל מצויין לקיימו ונמצא מחלקתם בהיכא דליכא למיחש לקיום כגון שנתקיים חותמיו ומכל מקום איכא למיחש לטעם לשמה דלרבה צריך ולרבא אינו צריך:
+משנה ר' יהודה אומר מרקם ולמזרח ורקם במזרח מאשקלון ולדרום ואשקלון בדרום מעכו ולצפון ועכו בצפון ר' מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין אמר הר"ם פי' זה הגדר אשר גדרו המקומות אשר לא יחייבהו שיאמר בו בפני נכתב ונחתם העיירות אשר הם קצות ארץ ישראל ואינה ממנה והלכה כר' יהודה:
+אמר המאירי אחר כך בא ר' יהודה לתחם תחומה של ארץ ישראל ואמר שתחומה מצד המזרח עד רקם ומרקם ואילך עד סוף מזרחו של עולם הוא חוצה לארץ ורקם במזרחו של עולם ר"ל שהוא מחוצה לארץ וכן אתה מפרש במאשקלון לדרום ובמעכו לצפון ומצד המערבי שבה מיהא אין צריך לתחם שהרי הים הגדול היא גבולה לשם ור' מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין והלכה כר' יהודה ויש פוסקין בעכו כר' מאיר ממה שהביאו ממנה בגמרא ראיה למוכר עבדו בסוריא:
+משנה המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם אם יש עליו עוררים מתקיים בחותמיו וכן המביא גט ממדינת הים אינו יכול שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם אם יש עליו עדים מתקיים בחותמיו אמר הר"ם פי' אמרו עוררים ירצה בו אם ערער הבעל ואמר אני לא גרשתיה וזה הגט מזוייף ואני לא צויתי לכתבו או יפסלהו באופן מאופני הפסלות ולא זולת זה לפי שהעקר אצלנו אין ערער פחות משנים ואוקי אתתא בחזקת אשת איש ואמר אינו יכול לומר שיתחדש אליו מקרה ימנעהו מדבר:
+אמר המאירי המביא גט ר"ל ממדינה שבה למדינה שבה אינו צריך שיאמר בפני נכתב וכו' לרבה דהא בקיאי ולרבא דאע"ג דרחקי בתי דינין קביעי והולכים תמיד מזה לזה ומכל מקום לרבא דוקא כשאין חירום ביניהם הא יהודה וגליל וכיוצא בהם צריך וכמו שאמרו בגמרא איכא ביניהו וכו' אי נמי ממדינה למדינה בארץ ישראל ושאר מקומות שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו כלומר משיאין אותה בגיטה היוצא מתחת ידה ואם יבא הבעל ויערער לומר שמזוייף הוא יתקיים בחותמיו אבל מה שאמר אחר כן וכן המביא ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ונחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו אינו שוה לזה שבמדינת הים כל שאין יכול לומר כן לא תנשא עד שיתקיים וזו לרבא ניחא שהרי מכיון שאין הטעם אלא משום קיום כל שנתקיים בחותמיו מיהא כשר ולרבה מיהא קשיא ומה הענין בקיום והלא אתה חושש שלא נכתב לשמה ופירשוה אחר שלמדו ואומר אני שדוחק דבריו של רבה ניכר אף מתוך משנתנו ושראוי לפסוק כרבא כדעת גדולי הפוסקים ולדחות ראיות שהביאו הרבה מפרשים לפסוק כרבה על הדרך שהזכרנו והלכך כל שמביא גט מארץ ישראל לחוצה לארץ או מחוצה לארץ לארץ ישראל וממדינה למדינה שבחוצה לארץ בדרך שאין השיירות מצויות ואף ממדינה למדינה שבארץ ישראל בשעת חירום צריך לומר כן ואם לא אמר כן לא תנשא עד שיתקיים בחותמיו ואף במקום שאינו צריך אם אמר כן הועיל ואין ערר הבעל כלום כמו שיתבאר ובבל מיהא אע"פ שהיא חוצה לארץ אינו צריך וכמו שאמרו בה שכיחי מתיבאתא כלומר שהתלמידים מצויין ללכת לישיבות מזה לזה:
+ובזמן הזה יראה לקצת מפרשים שאין חילוק ביניהם שלא נאמר בארץ ישראל שאינו צריך אף מרחוק שבו לרחוק שבו הואיל ואין שם חירום אלא בזמן שבית המקדש קיים שהיו עולים לרגל ובני ארץ ישראל מתעכבים שם לאכול מעשרותיהם ולהקריב נדריהם ונדבותיהם ומכירין זה את זה אף מקצה שבה לקצה שבה אבל בני חוצה לארץ אע"פ שעולים לרגל אין מתעכבים שם הרבה אם שריחוק מקומם מעלה בלבם טינא לחזור תכף שהקריבו עולת ראיה אם שלדעת קצת אין מביאין מעשר בהמה מחוצה לארץ כמו שנאמר בספרי ובבכורות נ"ג א' או שמא בארץ ישראל אף לאחר חורבן בזמן שהיו שם בתי דינין מצויין וישיבות מחזרות ובאות וכמו שאמרו בגמרא כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי הא בזמן הזה ארץ ישראל וחוצה לה חדא מחתא היא וכל שממדינה למדינה מן המקומות הרחוקים צריך לומר בפני נכתב ונחתם ואם לאו לא תנשא עד שיתקיים בחותמיו וכן כתבוה תלמידיהם של גדולי הפוסקים הא כל שאינו צריך לומר כן כגון מקומות שהעדים מצויים מזה לזה תנשא בגיטה ואם יבא מערער יתקיים בחותמיו:
+וכל שהוא צריך לומר כן ולא אמר ונשאת כתבו הגאונים שאם לא נתקיים שתצא אע"פ שאין עליו עוררים כמו שיתבאר בגמרא הא כל שבא ממקום שהעדים מצוים תנשא וכשיצאו עוררים יתקיים ואם בא ממקומות הרחוקים תקיים וכל שנתקיים תנשא שאין חוששין ללשמה וכנגד רבה והפוסקים כמותו ואם לא כן כמה כתבאתא מיקרען:
+ומכל מקום יראה לי שאף לדעת הפוסקים כרבה בזמן הזה מיהא נתפשטה תורה בגליות ודקדוקי גיטין רגילין אצל הכל ואין לחוש לטעם לשמה כלל והכל תלוי בנתקיים ומצאתי סעד לדבר בתלמוד המערב אמרו על טעם לשמה הדא דתימא בראשונה שלא היו חברים מצויים בחוצה לארץ אבל עכשו בקיאים הם וכן אמרו למטה לא שנו אלא בדורות הראשונים וכו' ואין חוששין שמא יחזור הדבר לקלקולו אע"פ שסוגיא זו מוכחת כן ושגדולי המפרשים כתבו כן שחששא רחוקה היא ושנויא דחיקא וכל שבא ממקומות הרחוקים ואין עדים מצויים לקיים יאמר השליח בפני נכתב ונחתם ודיו זהו מה שנראה לנו בפסק זה דרך קצרה:
+ולענין ביאור משנתנו מיהא יש עליה עוררים בענין המקומות הנזכרים בה שהרי רקם וחגר אם הם קדש וברד כמו שפירשו גדולי הרבנים ומתרגומו של אנקלוס חגר הרי קדש מיהא מארץ ישראל היא כמו שאמ' בספר יהושע בתחום הארץ אלא שנראה שרקם אחר היה וכמו שאמרו בשני של מכות תרי קדש הוו ויש מקשים אף על זו שהרי ביארו שם ששניהם מארץ ישראל שהרי אמרו עליהם שם חד מערי מקלט וחד מערי מבצר ומכל מקום לשיטתם הם אמרו לאו תרוצי מתרצת לה דתרי הוו תריץ ואימא תלתא הוו ומכל מקום יש עוד רביעי שהרי אי אפשר לפרש באלו שבגבול עשו האמור בו והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך שהרי רחוק היה הרבה והיאך יאמר עליו שהוא סמוך לארץ ישראל וכן יש אומרים שהם מכרכים שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ובזמן המשנה היה נידון לחוצה לארץ וכן אתה אומר באשקלון שלפי משנה זו היא מחוצה לארץ וביהושע הוא מונה אותם בתחום הארץ אבל עכו מיהא קשיא שלפי משנתנו היא מחוצה לארץ וביהושע כתיב לא הוריש את יושבי עכו אלמא שמארץ ישראל היא ואי אפשר לומר שאף זו לא היתה מכבוש שני של עולי בבל שהרי אמרו ר' זירא מנשק כיפי דעכו אלמא בקדושתה קיימא ומדכתיב ואת עפרה יחוננו וכן בפרק קורדיקוס משמע בהדיא שהיא מארץ ישראל תירצו בה שהם סבורים קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד ולפיכך היתה חביבה עליהם אע"פ שאינה מכבוש שני הא לענין גיטין הואיל ולא כבשוה עולי בבל אין כאן בקיאות ולא עדים מצויים וכן יש מתרצים שמקצתה מארץ ישראל ומקצתה מחוצה לארץ ואמר בכאן עכו כצפון על צדה שכנגד חוצה לארץ והוא שאמרו בפרק קורדיקוס עכו לאו במדינת הים קיימא וכן אמרו כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוי מפטרי לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לה ובתלמוד המערב אמרו על שמועת המוכר עבדו בחוצה לארץ יצא לחירות המוכר עבדו בעכו יצא לחירות ר' ישמעאל בעי אפילו מעכו לעכו ואתיא כדמר ר' יעקב בר אחא מן תרין עובדוי דר' אנן ילפינן עכו יש בה מארץ ישראל ויש בה מחוצה לארץ אלא שמכל מקום קשה לפרש שהרי אמ��ו אבל עכו דמרחקא טובא והיאך אפשר לומר כן והלא חציה בארץ ועוד כתבו בתוספות שמצאו בתחומי הארץ פרשת אשקלון וחומת עכו ורקם וחגרא אלמא כלן מכבוש שני הם ותירצו בתוספות שכל אלו מארץ ישראל הן אלא שעומדות על הגבול ורחוקות מן המדינות שבעיקר ארץ ישראל ולפיכך דנוה כארץ ישראל ואין הדברים כלום שאין דוחין משנתנו מנגד בריתא שהרי במשנתנו עכו ואשקלון ורקם מחוצה לארץ הם ושמא אף במה שמצאו פרשת אשקלון אינה אשקלון וחומת עכו אינה עכו עצמה אלא מבצר הסמוך לה וכן רקם דחגרא אינו רקם של משנתנו ובתלמוד המערב של שביעית שנינו בתחום הארץ גינייא דאשקלון ושאלו על אשקלון עצמה והשיבו אמר יעקב בר זעירא מן מה דתני גינייא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ דמי אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו תחלה ברקם ואשקלון אבל בעכו על כרחנו מארץ ישראל היא ואין לנו בה במה שאמרו דמרחקא אלא דמרחקא מעיקר ארץ ישראל שבתי דינין קבועים וכמו שאמרו על כפר כיפי וקרובה לצפורי יותר מעכו אלמא שמפני שהיו בצפרי בתי דינין קבועין היו דנין העיירות לפי רחוקן או קרובן ממנה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+
+Daf 2b
+
+גדולי המפרשים שאלו לדעת רבא שאמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו אעפ"כ למה לי בפני נכתב מחשש שמא יאמר הבעל מזוייף הוא יתקינו שיאמר השליח בפני שנים שהבעל מסרו לו בתורת שליחות ליתנו לאשתו ויאמן בכך ולא יהא הבעל יכול עוד לערער:
+ותירצו בה שמא יבא ויאמר אני בעצמי כתבתיו וזייפתי חתימת העדים מפני שלא נזדמנו לי עדים והייתי סבור שלא יפסל בכך הואיל ודיו בעידי מסירה ומכל מקום נראין הדברים שלא נאמינהו בכך שלא הצריכו חכמים קיום שטרות אלא מחשש שמא בעל השטר זייף ואף בזו אין צריך לקיום אלא מחשש שמא האשה זייפתהו או שהשתדלה בכך אלא שעיקר הטעם מפני שאם יבא הבעל ויאמר לא עשיתיו שליח מעולם אע"פ שבמקצת מקומות נאמן השליח הואיל ובמקצתם נאמן הבעל כמו שיתבאר בפרק התקבל הוצרכו להתקין דרך שיהא השליח נאמן בכל מקום ולא יהא עיקר העדות על השליחות שיהא השליח כבעל דבר עליו אלא על הכתיבה ועל החתימה שאין השליח כבעל דבר עליה:
+שאלו בסוגיא זו בין לרבה בין לרבא ליבעי תרי אם לרבה מפני שזהו עדות לשמה שהוא מן התורה ומידי דהוה אכל עדיות שבתורה ואם לרבא מפני שזהו עדות קיום שהוא מיהא מדברי סופרים ומידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ותרצוה מפני שעד אחד נאמן באסורין ואע"ג דהכא איכא כתובה מכל מקום עיקר העדות באסורין וכתובה מאליה היא באה והקשו בה אימר דאמרינן עד אחד נאמן באסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן אבל הכא דאיתחזק אסורא לא והוה ליה דבר שבערוה ואין פחות משנים ולטעם לשמה תירץ רבה רוב בקיאין הן ואף לר' מאיר דחייש למיעוטא בענין שמא תמצא אילונית הכא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאחמירו למיחש בהכי והכא משום עיגונא אקילו למיסמך אשליח ולהימוניה כבתרי עד שאם יבא הבעל ויערער לא יפסול דמכיון שנותנו לה בפני שנים מידק דייק ולטעם קיום תירץ רבא דבדין הוא דקיום שטרות לא לבעי כדריש לקיש דאמר עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו' ורבנן הוא דאצרוך לקיומה בתרי והכא משום עיגונא אקילו למסמך אאחד:
+ומכל מקום לענין עד אחד נאמן באסורין שאמרו היכא דאתחזק לא אמרי קשיא לן והרי נאמן על חלב וגיד בניקור הבשר מחלביו ומגידיו ותרצו שבאלו אין זה מתיר את המוחזק באיסור אלא שבירר את ההתר מתוך האיסור ובמה שהתיר הוברר הדבר שלא הוחזק באסור ושמא תאמר בשחיטה שנאמן להתיר מה שהוחזק באסור וכמו שאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת תירצו בה דכיון דחזינן דמיתא איסור אבר מן החי יצא ממנה על כל פנים והרי לא הוחזק בה איסור אחר ומכל מקום קשה לי שהרי אנו מפרשין חזקת איסור מצד שבחייה יש בה איסור שאינו זבוח כמו שביארנו במסכת חלין ואף לכשאנו רואין אותה מתה לא יצאה מחזקת איסור זה שאיפשר שנחרה ומאמינין בה עד אחד ואף לדבריהם שפרשוה בחזקת איסור אבר מן החי שיצאה ממנו על כל פנים הגע עצמך שראינו את הבהמה חיה בחזקת אסורה ושלא ראינו את הבהמה מתה אלא שהובא לפנינו אבר ממנה והעיד לנו שנשחטה מי לא מאמינין ליה אע"פ שאפשר שהוא אבר מן החי ואתחזק ביה איסורא אלא שמקצת חבירינו מתרצים שמאחר שאינו עכשו כמות שהיה בשעת חזקת האיסור אין זה נקרא אתחזק איסורא דעדין קשה להם תקון מטבלו שנאמן אלא שעיקר התירוץ בכלן מפני שבידו לתקנו כגון טבל שלו שהוא בידו לתקנו או הקדש וקנמות שבידו לישאל עליהן אבל אשה אין בידה לתקנה ואתחזק איסורא במקום שאין בידו לתקן אין אחד נאמן ואע"ג דנדה מהימנא אטבילתה אע"ג דאיכא למיחש שמא תוך זמנה היא ואין בידה לתקן התם תורה האמינתה לעצמה מדכתיב וספרה לה ומתוך שנאמנת לעצמה נאמנת לבעלה והדין נותן כן שאי אפשר לה להביא עדים על דברים אלו או שמא אף זו שאע"פ שכל שהיא בתוך זמנה אין בידה לתקן הואיל ובידה להמתין ולתקן ספירתה וטבילתה בידה לתקן קרינא ביה וכן פירשוה בתוספות:
+ולמדת שעד אחד בשל אחרים אינו נאמן באתחזק אסורא שהרי כל שהוא של אחרים אין בידו לתקנו וכן למדוה רבים במסכת יבמות מסוגית פרק האשה רבה ומכל מקום יש אומרים שאף בשל אחרים נאמן שלא שאלוה שם אלא מדאוריתא מנלן והוא שאמרו בעד אחד של אשה מדאוריתא מנלן כלומר דעד אחד מהימן ותירץ לומר מידי דהוה אטבל והקדש וקונמות והקשה האי טבל היכי דמי אי דידיה משום דבידו לתקנו אי באחר אי קסבר התורם משלו על חברו אינו צריך דעת בעלים משום דבידו לתקנו אי קסבר צריך דעת בעלים ונמצא שאין בידו לתקן היא גופה מנלן דאי אמר ידענא ביה דמיתקן דמהימן הקדש נמי אי קדושת דמים היא משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה אי דאחר ואמר ידענא ביה דאתשיל מריה עליה היא גופה מנלן קונמות נמי אי קסבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא להו בידו לפדותו ואי קסבר אין מעילה בקונמות ואיסורא רכיב עליהו אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה אי דאחר ואמר ידענא ביה דאתשיל מריה עליה היא גופה מנלן אלמא שלא שאל בכלם אלא מהיכן למדוה אבל פשוט לו שנאמן אף בשל אחרים ומכל מקום אפשר לומר שמה שתרצו אחר כן שבעד אחד של אשה אינה מן התורה אלא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה משום עיגונא שנדחית כל הסוגיא ובשאר דברים אינו נאמן באיתחזק אסורא אלא במה שבידו לתקן או שאפשר שמאחר שבעליו נאמנין עליו כל שכן שאחר ראוי שיאמן עליו הא כל שאין ביד שום אדם לתקנו אין אחד נאמן להתיר חזקת איסור ויש אומרין שב[כ]ל האיסורין נאמן אף באיתחזק אע"פ שאין ביד שום אדם לתקנו ולא הוקשה בסוגיא זו אלא מאיסור ערוה ואע"פ שהלשון מוכיח בדרך אחרת שהרי אמר אימר דאמרינן עד אחד נאמן כגון חתיכה ספק חלב וכו' דלא אתחזק איסורא אלמא בכל דאתחזק מיהא לא מהימן מכל מקום אינהו דייקי לה מסופה דקאמר אבל הכא איכא איסורא דאשת איש ��למא דאי לאו איסורא דאשת איש מהימן אף באיתחזק והיינו דקאמר הוי דבר שבערוה וכו' והדברים רופפים וכבר כתבנו מענין זה בעשירי של יבמות:
+
+Daf 3a
+
+שאלו בסוגיא זו רבא מאי טעמא לא אמר כרבה ותרצה משום דלא קאמר במתני' בפני נכתב לשמה וכן בפני נחתם לשמה ואף רבה מודה שהיה בדין לשנות כן אלא דאי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה ומיקלקל ודילמא קאמר בפני לשמה או מחשש שנוי מטבע וכן שאלו רבה מאי טעמא לא אמר כרבא ותירץ משום דאי משום קיום כתיבה מה טיבה נימא בפני נחתם ותו לא ואף רבא מודה שבדין הוא כן אלא דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא לקיימן בעד אחד הא מדתקון בפני נכתב מבינים שאינו ענין קיום לבד שבקיום לבד אין נזקקין אלא על החתימה והקשה לו רבה שאף בבפני נחתם אין טועין ממנו שהרי יש כאן שנוי לשונות ושנוי ענינים דבשאר שטרות אמר ידעינן כלומר מכירין אנו שזו היא חתימת פלוני ופלוני ובזו צריך שיאמר בפני ועוד דהתם אשה ובעל דבר לא מהימני הכא אשה ובעל דבר מהימני שהאשה נעשית שלוחת הולכה אף לעצמה ולקמיתא מיהא תירץ רבא אטו הכא כי אמר ידענא מי לא מהימן ולא חשש לתרץ את האחרות מפני שאשה ובעל דבר אין לטעות בהם במקום אחר שפיסולם נודע הוא לכל ולמדת מכל מקום לדעת רבא שאנו פוסקים כמותו שאינו צריך לומר בדווקא בפני נכתב ובפני נחתם אלא דיו שיעיד יודע אני שזו כתיבה של סופר פלוני וחתימה של פלוני ופלוני הא אם לא העיד אלא על החתימה אינו כלום דאתי לאחלופי וזו היא שיטת גדולי הרבנים ואף גדולי הדורות נסכמים בה וראיה לדבריהם בפרק שני בפני נחתם חציו פסול ר"ל שבפני חתם האחד ואמר רב חסדא אפי' העידו שנים על חתימת השני ר"ל שמכירין אותה מאי טעמא או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים והקשה מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר וכי אמרי תרי פסול וודאי פירושו אלו אמר חד דומיא דאמרי תרי מה תרי בידעינן אף שליח בידענא ומכל מקום איפשר לפרש האי כדיניה והאי כדיניה אלו אמר חד כדיניה מהימן ואלו אמרי תרי כדינייהו לא מהימני וזו שבכאן גאוני ספרד גורסין בה אטו התם כי אמרי בפנינו חתמו לא מהימני והרי נמצא הלשון שוה לפעמים ואתי לאחלופי אבל שליח בידענא ודאי לא מהימן שלא האמינוהו אלא בראיה וכן עיקר ואף לנסחת הספרים בלשון רבים היא שנויה ר"ל הכא כי אמר ידעינן מי לא מהימני ואפשר לפרשו על שנים שמאחר שאם מנה שני שלוחים שמקיימין אותו נאמנים בידעינן ומכיון שדיו בשליח הם סבורים כשם ששני שלוחים מקיימין בידעינן כך שליח אחד בידענא ואתי לאחלופי הא שליח אחד ודאי לא מהימן בידענא כלל וצריך להעיד שבפניו נכתב ובפניו נחתם וזהו עיקר הדברים:
+מטעמו של רבה אתה למד שהכתיבה והחתימה צריך שיהו שניהם לשמה ואע"פ שהלכה כר' אלעזר בגיטין דעידי מסירה כרתי ואין צריך לעידי חתימה כלל אלא כל שנכתב כהלכתו אע"פ שלא חתמו שם עדים כשר ואחר שכן מה חילוק יש בין אם לא חתמוהו לשמה ובין לא חתמו כלל אינו כן אלא אע"פ שאם לא חתמו כלל כשר כל שכתבו וחתמו שלא לשמה הוה ליה כמזוייף מתוכו ורוב מפרשים מסכימים בו שאינו גט כלל והרי היא אשת איש גמורה כשהיתה אלא שצריכה גט משני כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט וכן כל שעידיו פסולים או שהיה בו עד אחד פסול אע"פ שנמסר בעדים כשרים שמכל מקום מזויף מתוכו הוא ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאינו גט בטל אלא שהוא גט פסול מדברי סופרים ופוסל לכהונה ולא תנשא בו ואם נשאת לא תצא וכותב לה גט אחר שהרי כמזוייף מתוכו אמרו ולא מזוייף גמור:
+
+Daf 3b
+
+אין כותבין את הגט במחובר לקרקע כתבו על המחובר תלשו וחתמו ונתנו לה פסול ומכל מקום יתבאר בפרק שני שאם כתב הטופס במחובר ותלשו ואחר כך כתב התורף שהוא שם האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם וחתמו ונתנו לה כשר:
+גט שיש עליו עדים ואין בו זמן פסול אלא שאם נשאת בו הולד כשר וכן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד ושהבעל כתב בכתב ידו הרי זה גט פסול אבל כתב סופר ועד אחד אינו כלום והוא שאמרו על זה בפרק אחרון פ"ו ב' כתב ידו שנינו ואף כתב ידו בלא שום עד פסול ואם נשאת הולד כשר כדקאמר ברישא כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ושמא תאמר א"כ כ"ש כתב ידו ועד אחד תנא סופא לגלויי רישא שלא לדקדק ממנה שבכתב ידו ועד יהא כשר אבל כתב ידו כשר מן התורה שכתב ידו כעדים הוא וכן כתבו גדולי הרבנים ומכל מקום בכתב ידו בלא עדים אם נתנו בעידי מסירה כשר לגמרי כמו שכתבנו וגובה כתובתה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם שמא ימותו עידי מסירה ומכל מקום בעידי מסירה כשר ולא סוף דבר בכתב ידו אלא אפילו בכתב סופר בלא שום עד כל שנתנו בעידי מסירה כשר ויש מפרשים שכתב ידו בלא שום עד אינו כלום ורישא דמתניתין בחתם ידו הוא וכגון שכתב אני פלני מגרש וכו' וחתם שם אבל בלא חתם ידו אינו כלום וראיה לזה ב"ב קע"ו א' הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שפירושו חתם ידו ומה שנאמר כאן הלכה כר' אלעזר בגיטין אלמא דבשטרות מיהא אין הלכה כמותו אלא עידי חתימה בעינן ושיש חולקים לומר שאף בשטרות כן כמו שביארנו במסכת כתובות וכן מה שכתבו הפוסקים דר' אלעזר אף עידי מסירה קאמר ומכל מקום עידי חתימה כרתי היכא דליכא עדי מסירה ושעיקר הענין הוא עידי מסירה אלא שתקנו חכמים עידי חתימה מפני תקון העולם ואע"פ שחתמו צריך לכתחלה עידי מסירה מפני שעיקר הענין בעידי מסירה הא כל שאין שם עידי חתימה נכשר בעידי מסירה וכל שאין עידי מסירה או שנמצאו פסולים נכשר בעידי חתימה יתבאר הכל בפרק אחרון בע"ה:
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם יתקיים בחותמיו ודבר זה לא שהיה חרש בשעה שמסרו לו הבעל או שנתחרש קודם שנתנו לאשה שאין חרש נעשה שליח כלל וכמו שאמרו הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן ואפילו היה פקח בשעה שנתנו הבעל לזה ונתחרש קודם שיתנהו אינו כלום אלא שהיה פקח בשעה שמסרו לו הבעל וכן בשעה שנתנו הוא לאשה אלא שלא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש ועל זו אמרו יתקיים בחותמיו וכן הלכה:
+
+Daf 5a
+
+ולענין סוגיא מיהא הקשה ממנה לרבה והעמידה באחר שלמדו והקשה אי הכי אפי' יכול לא נצריכהו לומר בפני נכתב וכו' שהרי אינו חושש לקיום ותרצה שמא יחזור הדבר לקלקולו וקשה לפרשו שהרי אמרו רבה אית ליה דרבא עד שמקושי זו נתבלבלו הרבה בפירוש הסוגיא ועיקר הפירוש אי הכי יכול נמי תסגי ליה בקיום דלרבא מיהא לא קשיא דבפני נכתב קולא היא שלא לחזר אחר קיום עדים אלא לרבה דאף כשמתקיים בחותמיו צריך בפני וכו' משום לשמה הואיל וטעם לשמה אזלה לה לסגי בקיום:
+האשה עצמה מביאה גטה בתורת שליחות ופרשוה בפרק שני כגון שנתנו לה הבעל בתורת שליחות והוא שאמר לה הואי שליח להולכה עד שתגיעי לבית דין פלני וכי מטית להתם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ולישוו שליח וליתבו לך ומכל מקום כל שלא נתנו לה בתורת שליחות אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת הואיל וגיטה יוצא מתחת ידה כתוב וחתום כראוי אע"פ שלא נתקיים בחותמיו שלא הוצרך לקיום או בפני וכו' אלא כשמגיע לידה מיד שליח אבל כל שיוצא מידה והיא אומרת שהבעל נתנו לה אין חוששין שמא זייפתהו ומשיאין אותה עד שיבא מערער:
+ובעל שהביא את גיטו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין חוששין שמא יבא ויערער דהשתא מנקט נקיט ליה ערעורי מערער עלויה שנים שהביאו גט בתורת שליחות הואיל ונתנו הבעל להם בתורת שליחות ליתנו לאשתו נותנין לה ואין צריכין לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם שאין הבעל יכול לערער שהרי השלוחים מעידים שהוא נתנו להם והרי אילו אמרו שנים בפנינו שנתגרשה בפניהם מגורשת אף כשאין שם גט וזו שבכאן מיהא דוקא כשהגט יוצא מתחת ידי שניהם כמו שיתבאר בפרק שני:
+המביא גט ממדינת הים שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ונתנו לה ולא אמר לה כן אם נתקיים בחותמיו כשר שכל שנתקיים בחותמיו אין לנו בלשון בפני נכתב כלום הואיל וטעם לשמה אזלה לה ואם לאו פסול ולא תנשא בו ואם נשאת בלא קיום חותמים כתבו הגאונים שתצא כמו שכתבנו למעלה או יטלנו השליח ממנה אף לאחר שנשאת ויחזור ויתנהו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם ודיו בכך ואם לא חזר לומר כן או נשתתק או הלך לו כתבו הגאונים שתצא אע"פ שאין כאן עירר וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ומכל מקום הולד כשר ואע"פ שאמר ר' מאיר למטה יוציא והולד ממזר אין הלכה כמותו אלא כרבנן שאמרו אין הולד ממזר ואע"פ שחכמים סמכו לדבריהם כיצד יעשה יטלנו המנה וכו' אלמא שאם לא עשה כן אף הם מודים שהולד ממזר אינו כן שר' מאיר לא אמר הולד ממזר אלא כשנתעברה קודם שחזר לומר כן אבל אם חזר ונטלו קודם שתתעבר אף ר' מאיר מודה שאינו ממזר שהרי נתקן הדבר קודם יצירת הולד ואין זה נקרא עוד שנוי מטבע וכן כתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ופירשו בתוכה שמאחר שכן רבנן אמרו שאין הולד ממזר אפי' נוצר או נולד קודם שחזר לומר כן או שלא חזר לומר כן לעולם ולא אמר כיצד יעשה לתקנת הולד אלא לתקנת האשה שלא תשב תחת בעלה בגט שאין מגרשין בו לכתחלה הואיל ויש לדבר תקנה ואלו תאמר שהולד ממזר אף לרבנן כל שלא חזר ונטלו אם כן אף לרבנן סוברים כל המשנה וכו' הולד ממזר שאם לא כן למה נעשה ממזר בלא ערער והלא סברא זו לא שנאוה אלא לר' מאיר זהו ענין דבריהם בתשובותיהם והן הן הדברים הא כל שמתקיים בחותמיו אף לדעת הפוסקים כרבה אם למדו ואין כאן אלא חשש חזרת קלקול בנשאת מיהא לא תצא ולדעתנו שפסקנו כרבא נשאת בקיום לכתחלה ומעתה יש לשאול שהרי כל חשש לשמה אף בלמדו מחשש חזרת קלקול לרבה הוא בלא נתקיים לרבא ומאחר שלרבה אם נשאת לא תצא יש לנו לדון שאף לרבא בלא נתקיים כן הואיל ואין כאן עוררים ואין זה כלום שכל שנתקיים ולמדו ואין כאן אלא חשש חזרת קלקול אין החשש אלא לשאר גיטין הבאים ומהיכן נוציאה מתחת בעלה מחשש גיטין הבאים אבל בשלא נתקיים בחותמיו נמצא החשש בגוף הגט ומכל מקום יש אומרים שאם אמר בפני נחתם ולא אמר בפני נכתב והלך לו ונשאת הואיל ולא נתקן בפני נכתב אלא מחשש איחלופי בקיום שטרות דעלמא אם נשאת לא תצא:
+וכל שכתבנו שהולד כשר דוקא בשלא בא הבעל וערער אבל אם בא הבעל וערער הולד ספק ממזר וגדולי המחברים כתבו בה ממזר ודאי ואין הדברים נראין אלא אם כן בירר הבעל זיופו של גט אלא שהם הוציאוה מלשון גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שלכאורה נראה מדבריהם כן אלא שהדברים מתפרשים בערער הבעל ולספק ממזרות ויש מי ש��ובר שהלכה כר' מאיר בכל המשנה וכו' הולד ממזר ושרא ליה מריה שהרי דרך תמיהה אמרו למטה ומשום דלא אמר בפני וכו' הולד ממזר כלומר בלא ראייה ועדות שיהא הגט מזוייף ותירץ ר' מאיר לטעמיה וכו' וכן בהזורק אמרו משום שלום מלכות תצא והולד ממזר הא מני ר' מאיר היא וכו' ושם אמרו גם כן זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים הולד כשר וכל שאומרים בתלמוד זו דברי ר' פלני איני הלכה אלא אם כן הוא אומר והלכה כדבריו כמו שביארנו ביבמות פרק אלמנה אלא ודאי אין הלכה כר' מאיר ואם בגזירותיו אמרו בקנסיו לא אמרו כמו שכתבו ראשוני הגאונים:
+
+Daf 5b
+
+נחלקו בסוגיא זו במביא את הגט והוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בפני כמה נותנו לה חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה והיה סבור בעל התלמוד לומר שהאומר בפני שנים משום דקסבר דמטעם לשמה הוא והאומר בשלושה משום קיום וקיום שטרות בשלשה ושמא תאמר ואף לטעם לשמה קבלת עדות הוא וקבלת עדות בשלשה ששנים אינם יכולים לדון ואם יקבלוהו על מנת להעיד עד מפי עד הוא תירצו גדולי ההר שאין זה קבלת עדות שאינם מעידים שפלני העיד שנכתב לשמה ושהם יעשו מעשה בית דין על כך אלא שמעידין שהוא אמר להם שבפניו נכתב ונחתם גט פלני ולא שיאמר הוא כן בתורת עדות אלא בתורת שליח שהוא כבעל דבר וחכמים האמינוהו בכך ועושין לו מעשה בית דין על פיהם:
+ולענין פסק הדברים מיהא אף לדעת האומר משום קיום שהלכה כן דיו שיאמר כן בפני שנים ומפני שהשליח נעשה עד ועד נעשה דיין אף לאחר שהעיד בדרבנן כמו שביארנו בשני של כתבות והרי נתקיים על פי שלשה ומכל מקום אם היה השליח אשה שכשרה להביא את הגט הואיל ואינה ראויה לדין צריך שיאמר כן בפני שלשה והוא שאמרו שלדעת האומר בשלשה משום דכיון דאשה כשרה בשליחות הגט זמנין דמייתיא וסמכי עלוה והאחר השיבו אשה מידע ידיע ר"ל שאינה כשרה לדון ולא מצטרפי בהדה ושמא תאמר וניחוש לקרוב שכשר לשליחות ויבאו להצטרף עמו ונמצא קיום שטרות בקרוב ומתוך כך נגזור על כלם שיצטרכו לומר בפני שלשה אפשר גם כן שקרוב מידע ידיע וכן פסול מדבריהם שכשר לשליחות ואינו כשר לדון צריך שיאמר בפני שלשה ומי שלמד מכאן שקרוב כשר לקיום שטרות שבוש הוא ואל תחוש עליו כלל:
+ממה שכתבנו במביא גט ממדינת הים שלא אמר בפני נכתב וכו' שיטלנו ממנה ויחזור ויתננה לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב וכו' אתה למד שכל שהגט ביד האשה אין אמירתו מועלת כלום ופירשו הטעם הואיל ובא בידה בפסול ואם כן אף מעיקרו קודם נתינת הגט לידה הוא צריך לומר כן ואם כן קשה לפרש במה שכתבנו למעלה במביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר וכו' עד שהעלוה בשנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני וכו' עד שנתחרש אלמא שהנתינה היתה קודם האמירה ומתוך כך כתבו קצת מפרשים שהוא צריך לומר כן בשעת הנתינה או לאחר הנתינה מיד בעוד שהיו עסוקים באותו ענין אבל כל שהפסיק צריך ליטלו ולחזור וליתנו לה ולומר בפני נכתב וכו':
+
+Daf 6a
+
+כבר ביארנו שאף לדעת רבא שפירש הטעם משום קיום צריך שיעיד השליח על הכתיבה ר"ל שצריך שיאמר בפני נכתב משום דאתי לאחלופי שמא אתה סבור שלא יהא יכול לומר בפני נכתב אלא אם כן נכתב כלו בפניו ושיהא צריך לעמוד על כל אות ואות אינו כן אלא אפילו לא נכתב לפניו אלא חציו הראשון ר"ל התורף שהוא שם האיש ושם האשה והזמן והוא הענין בשיטה ראשונה ר"ל הענין הראשון והוא בזמן פלני וכו' אנא פלני וכו' תרוכית אנת פלנית וכו' הרי זה אומר בפני נכתב ולא עוד אלא אפילו היה נכנס ויוצא או הוא בבית וסופר בעליה הואיל ושומע קול הקולמוס והמגלה שבשעת כתיבה דיו ויכול לומר בפני וכו' ויש מפרשים בשעת תקון ואין נראה כן ולשון קן קן אינו אלא תכונת הקול ומששמע קול המכתב יכול להעיד הואיל ונחתם בפניו ואפי' יצא הסופר לשוק וחזר והשלים את הגט אינו חושש שמא אחר ששמו כשמו אמר לו וכתבו לשמו והיאך יאמר הוא על גט שנכתב לשם אחר בפני נכתב ועל כרחך אף לדעת רבא כשאומר בפני נכתב פירושו בפני נכתב כראוי אלא אינו חושש כלל בכך ולמדת שמעשים שהוזכרו כאן בבר הדיא וברבה בר חנא אף לדעת רבא הם מתפרשים ולענין אם לומר בפני נכתב בלא ראיית כל הכתיבה אם לאו ומה שהוזכר כאן מה שאמר ר' אלעזר אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה כשר פירושו שאע"פ שכל כתיבת הגט צריכה לשמה עד שאם כתב טופס כמתלמד והניח מקום האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם שיכתבם לשמה פסול כמו שיתבאר מכל מקום כל שכתב שיטה אחת ר"ל שם האיש והאשה והזמן לשמה והשאר בסתם ולא לשם אחר ולא כמתלמד דיו שמסתמא הכל לשמה ואף זו הכל בנכתב לפניו ומה שאמר אפי' קן קלמוסא דוקא אבפני נכתב דלשמה ודאי לא סגי בהכי ומה שאמרו בסוף הסוגיא מהו דתימא אניש אחרינא אשכח כבר פירשנוה ואין מכאן ראייה לדחות דברי רבא כלל אלא ודאי הלכה כרבא וכדעת גדולי הפוסקים וכל הסוגיא מעידה כן דכלהו תיובתא קשיין לרבה ואתיין כרבא ואע"ג דשנינהו רבה שנויי נינהו ולא סמכינן עליהו ועוד דהא רב אשי איצטריך לאוקומי מתניתין לדעת רבה אליבא דר' יהודה דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ודלא כר' אלעזר והא קיימא לן כר' אלעזר בגיטין וכן כל סוגיא הנזכרת כאן בבבל כארץ ישראל בארדשיר וקטיפסון ושל סורא ונהרדעא וכפר סאסי ודר' אביתר הכל הולך לשיטתו של רבא ובפרק שני אמר רב חסדא אפי' שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים משמע דכל שכלו בקיום הגט כשר ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מטעם לשמה כרבא דאמר דכל היכא דאיכא סהדי לקיום אין צריך לעדות בפניו וכו' ומכל מקום גדולי המפרשים נוטים לפסוק כרבה ומאריכים בראיות ומהן זו של בר הדיא דאע"ג דלית הלכתא כותיה מכל מקום ילפינן מינה דמשום לשמה אתינן עלה וכן ממעשה של רבה בר בר חנא וכבר העמדנום לשטתנו ומה שהביאו ראיה ממה שאמרו בפרק שני בפני נכתב כלו ונחתם חציו פסול אע"פ שהעמידוה בחציו האחרון שאין בו תורף הגט ולדעת רבא לא אכפת לן דהא מכיון דאסהיד אכתיבה כלל לא אתי לאחלופי אינה ראיה שכל שלא העיד על תרפו של גט הרי הוא כמי שלא העיד על הכתיבה כלל וכן מה שכתבו דרבא תלמיד הוא אצל רבה אע"פ שבתחלת מסכת סכה כתבוה מקצת גאונים כן לא הוכרע אצל הגאונים ועוד דהא התם נמי פסקינן כרבא ומה שאמרו גם כן דר' יהושע כרבה ור' יוחנן כרבא ור' יהושע רבו של ר' יוחנן מדקאמר ר' יוחנן על ר' יהושע בסוף עשרה יוחסין פ' ב' בשמועת משקין צלולין דבר זה שמע ברבי ופירשו אינה ראיה שאף במסכת חולין צ"ה ב' אמר ר' יוחנן על שמואל אית לי רבה בבבל ודרך ענוה אמר כן ועוד שיש גורסין דבר זה שמע ברבי ופירושו לא שמע ואלמלא היה רבו לא היה אומר כן ועוד שלשון ברבי אינו נאמר על רבו אלא לשון גדול הדור הוא כמה דאת אמר ר' שמעון ברבי ובפרק מצות חליצה ק"ה ב' אמר ר' אמי על ר' יוסי מדבריו של ברבי קטנה חולצת ור' אמי לא היה תלמידו של ר' יוסי ולא ראהו מעולם שהרבה דורות היה קודם לר' אמי אלא שעיקר הדברים לפסוק כרבא ועל הדרך שכתבנו:
+��בל נחלקו בה בסוגיא זו רב ושמואל ולדעת רב הרי היא כארץ ישראל והמביא גט מבבל לארץ ישראל או מארץ ישראל לבבל אינו צריך לומר בפני וכו' דכיון דאיכא מתיבאתא משכח שכיחי והלכה כרב דרב ושמואל הלכתא כרב באסורי ואע"ג דנפיק ממונא אגבה מכל מקום עיקרה באיסור היא וכן שאמרו למטה בשם ר' אביתר כיון דאיכא רבנן דסלקי ונחתי משכח שכיחי וכל שאין עדים מצויים לקיים צריך לומר כן אף ממקומות הקרובים והוא שאמרו רב חסדא מצריך מקטיספון לארדרשיר הא מארדרשיר לקטיספון לא ומפני שבני ארדרשיר היו הולכין תמיד לקטיספון ובני קטיספון רואין חתימותיהם ומכירים והם אינם מכירים חתימותיהם של בני קטיספון שכל שהם עומדים שם טרודים הם בסחורותם וכן אמרי רבה בר אבוה מצריך מערסא לערסא ר"ל משורת בתים אלו לשורה אחרת ורב ששת משכונה לשכונה ורבא אף באותה שכונה ופירשה בבני מחוזא דנידי ר"ל שאין משתהין בבתיהן ואין כתיבותיהם נכרות מזה לזה ולמדת שאף בעיר אחת צריך לפעמים כן:
+ואף במקומות שאינו צריך לומר כן אם אמר מכל מקום הועיל ואין משגיחין עוד בערער הבעל אפי' לא נתקיים והוא שאמרו כאן לא צריכת ואי עבדת אהנית דתו אי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה וכן אמרו הואיל ויצא הדבר להיתר יצא כלומר הואיל ובפני נכתב וכו' נתקן להקל עליה שלא להשגיח עוד בערעורו של בעל אף במקום שאינו צריך אם אמר כן הועיל ואין לחוש בה מחשש הוצאת לעז על הראשונים שהרי זו קולא היא אצלה ולהנאתה הוא נעשה:
+מכל מה שכתבנו למדת שלא נכתב בתלמוד דין בפני נכתב ובפני נחתם להקל עליה ולומר שלא להשגיח עוד בערער הבעל אלא בשליח הולכה אבל שליח קבלה שהגט יוצא מתחת ידו ואמר בפני נכתב וכו' ובא הבעל וערער ואינו מתקיים בחותמיו לא הוזכרה אם נאמן אם לאו ובשם קצת חכמי הדורות שלפנינו שמעתי שנאמן ואין משגיחין בערער הבעל וראייתם ממה שאמרו למעלה כיצד יעשה וכו' אלמא אע"ג דאיגרשה לה מכמה יומי ועכשו אינו נותן לה בתורת גירושין אלא לשמרה מהוצאת לעז נאמן ואין משגיחין עוד בערער הבעל ואין נראה לי כן שבזו לא נתגרשה כהוגן וצריך שבשעת נתינה יאמר כן אבל זו שמשעה שבא הגט ליד השליח נתגרשה כהוגן אין כאן עוד שעת נתינה ולא מהני וכן כתבו במה שאמרו האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם והקשו עליה מכי מטי גיטא לידה מיגרשה כלומר ואמאי צריכה לומר בפני וכו' הא אלו עבדא אהניא ותדע דהא האי דאוקמה בגמרא כגון דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם אין מצריכין אותה לעדים שיעידו דבעל שויה שליח ואם כן נחוש שמא היא אומרת כן כדי לקיים את הגט שלא נשגיח עוד בערער הבעל אלא שמע מינה שאם באה ואמרה גרשני ממש ובפני נכתב ונחתם נאמנת והדברים מחדשים ומימינו לא שמענו כך אלא בשליח הולכה הא כל שיוצא מיד האשה שלא מתורת שליחות או מיד שליח קבלה משיאין אותה בגיטה בלא עידי קיים עד שיצאו עליו עוררין ואם יבא הבעל ויערער תקיים את גיטה ואם לא יתקיים תצא ואין אמירת בפני נכתב מועלת לה כלל ואף ממקום שבאו נראה שאין דין בפני נכתב נאמר בשליחות קבלה כלל מדקאמר התם הוי שלוחת הולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שלוחת לקבלה אלמא שהוצרך לעשותה שלוחת הולכה כדי לומר בפני נכתב:
+
+Daf 6b
+
+במסכת מנחות ל"ב ב' אמרו הלכה למשה מסיני שהמזוזה צריכה שרטוט ומעתה אם כתבה בלא שרטוט פסל וכן התבאר שם שהתפלין אין צריכין שרטוט מפני שהם מחופים ואין עומדין לקריאה ובספר תורה אם צרי��ה שרטוט לעכב אם לאו לא נתברר ורוב פוסקים סוברים שהיא צריכה שרטוט ואם לא שרטט פסל בה ואף גדולי המחברים כתבו בה שהלכה למשה מסיני היא כמזוזה אלא שזו לא שמענו אבל מה שמראה לנו ששרטוט ספר תורה מן התורה הוא מה שאמרו במגלה צריכה שרטוט כאמתה של תורה דכתיב דברי שלום ואמת אלא שקצת חכמי צרפת נוטים לומר שספר תורה אין שרטוטה מעכב בה ומה שאמרו כאמתה של תורה פירושו כמזוזה שפרשיותיה יסוד התורה ועיקרה דאם לא כן מה להם ללמוד שרטוט מדברי שלום ואמת והלא אמרו מגלה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ואם איתה תיפוק לי שרטוט נמי מהתם ואם כן אין שרטוט בספר תורה למצוה או לעכב אלא לנוי ומכל מקום עיקר הדברים באמתה של תורה שעל כל התורה נאמרה וכמו שאמרו בתלמוד המערב נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה זו צריכה שרטוט אף זו כן מה זו ניתנה להדרש אף זו כן אלמא כל התורה צריכה שרטוט ועיקר שרטוט בספר תורה נאמר מפני שנתנה לקרות בה ויש לומר כן אף בכל הכתובים הואיל וניתנו לקרות בהם כדי שלא יתערבו השטות ויתבלבלו הקריאות אבל תפלין ומזוזות לא ניתנו לקרות בהן ומתוך כך אין עיקר מצות שרטוט אמורה בהם אלא שהמזוזה נתרבית לשרטוט מכח הלכה הואיל ואמרו עליה יומא י"א א' שהיא נבדקת פעמים בשבוע ורואין אותה ובדין היה שלא לכלול בדין שירטוט אלא ספר תורה ותפלין ומזוזות אלא שהתלמוד מעיד לנו שכל הכתובים בכלל וכמו שאמרו שרטט וכתב ליה וכו' וכן הדבר ראוי כדי שיהיו כל קריאות שבקדש מסודרות על אפניהם והוסיפו במדות לגדר ולסייג שלא לכתוב ארבע תיבות אלא בשרטוט אף שלא במקומן כגון אלו שכותבים פסוקים לדרשא או באגרותיהם וכמו שנאמר כאן בר' אביתר ששלח לגולה בני אדם העולים משם לכאן קיימו בעצמם ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו כלומר שמניחין בתיהם ריקנים ומוכרים בניהם ובנותיהם כדי ללמוד וזונה האמור כאן מענין מזונות וכמו שאמרו מעשה באחד שמכר את בתו ללמוד תורה וכשכתב פסיק זה בלא שרטוט היו מערערים עליו וכן שאמרו למטה שרטט וכתב ליה אשמרה דרכי מחטא בלשוני וכן שרטט וכתב ליה אל תשמח ישראל אל גיל כעמים:
+ועדין לא למדנו צורך שרטוט בענין דברים אלו אלא כגון אלו שעיקר כתיבתם הוא במקרא שמביאים או שדורשים וכמו שאמרו בתלמוד תמיד מנלן או שנאמר ומביאין עליהם מקראות עד שמכאן כללו קצת מפרשים שלא נאמר שרטוט אלא במה שנדרש באיזה צרך של למוד כגון זה דילד בזונה שלא שלחה אלא למחות בהם שלא היה להם לישא ואחר כך ללמוד אלא ללמוד ואחר כך לישא כך פירשוה רבים ומכל מקום לפי דעתי דרך שבח נאמרה וממה שראיתי בשני של עירובין כ"ב א' רב אדא בר מתנא כי אזיל לבי רב אמרה לה דביתהו ינוקי מאי אעביד להו אמר לה הא איכא קורמי באגמא ונשוב לדברינו והוא שלא למדנו שרטוט אלא לכיוצא באלו שהזכרנו אבל כל שמערבין באגרותיהם קצת מקראות בתוך דבריהם כדי לתבל בהם את הלשון להיותו ערב לשומעים או לרואים לא שמענו אלא שבתלמוד המערב למדנו שאף בזו כן והוא שאמרו במסכת מגלה פרק עיר שלח ר' אבהו וכתב לון הרי פייסנו שלשה ליטורין וכו' אבל תמר תמרורית בתמרוריה עומדת ובקשוה למתקה ולשוא צרף צרוף ר' מונא משלחא כתבה לר' אושעיה בר שימי ראשיתך מצער מאד ישגא אחריתך אלמא אף בכגון אלו צריך שרטוט ומעתה ראוי לתמוה שלא ראינו מי שנזהר בכל אלו ולקצת רבני צרפת ראינו שפירשו שלא נאמר שרטוט בכך אלו אלא בשיטה עליונה כדי להדריך את כל האחרות על הסדר ונמשכים בה למה שכתבו למעלה שספר תורה אין שרטוט מעכב בה ופירשו שמשרטטין בה שיטה ראשונה לבד אבל בין שיטה לשיטה לא צריך שרטוט אלא במזוזה ומהלכת סיני ולדבריהם אף תפלין וקמיעין צריכין שרטוט בשיטה ראשונה ומכאן הקלו לדעתם בשטרי הדיוטות ובקמיעין ובבקשות ושאר מיני כתיבות שלא לשרטט בהם ומכל מקום אף לדבריהם שיטה ראשונה מיהא צריכה שרטוט אלא שדברים אלו לדברי הכל לא נאמרו אלא בשנכתבו בכתב אשור אבל שאר כתיבות הואיל ואינה כתיבה כלל ואין ספרי הקדש כתובים בה כותבין בה בלא שרטוט כלל ויש בזו סברא אחרת לומר שכל שנכתב במקומו על הסדר ובשלמות אינו צריך שרטוט חוץ ממזוזה ומגלה מזוזה מכח הלכה ומגלה שצריכה חזוק אבל כל שהוא מעתיק המקרא ממקומו וכותבו שלא על הסדר וכן כותב מגלה לתינוק להתלמד בה הואיל ואין קדושתם חשובה בעצמה אין צריכים שרטוט והדברים זרים ויש נוהגים לעשות נקדות על המקרא כשהם כותבין אותו בלא שרטוט לרמז שרטוט ואינו כלום:
+ולדברי הכל למדת שהתפלין אין צריכין שרטוט וחכמי צרפת הפריזו בהם על המדות לומר שאם שרטט נקרא הדיוט וממה שאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ר"ל שכל העולם פטורין ואין בו סרך מצוה או מדה הגונה או צד מוסר והביאו סעד לדבריהם ממה שאמרו במנחות תפלין שבלו אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין מקדשה חשובה לקדשה קלה והקשה טעמא דאין מורידין וכו' הא לאו האי טעמא עושין והא מזוזה בעיא שרטוט ואוקמה כתנאי ואם איתא לוקמה בדברי הכל ובתפלין ששירטטן אלא שמע מינה שאע"פ שאין השרטוט פוסל שלא אמרו אלא שאין צריכין שרטוט מכל מקום נקרא הדיוט ואין הדברים נראין שלא רצה להעמידה במה שאין הרגילות לעשותו שסתם בני אדם הואיל ואין התפלין צריכין שרטוט אין מדקדקין לשרטט בהם כדי לנאותן הואיל והן מחופין ומכל מקום כל ששרטט בהם מכוין הוא לנוי ותבא עליו ברכה:
+לעולם יזהר אדם שלא להטיל אימה יתירה בתוך ביתו שמא מתוך אימתו יבאו בני ביתו לפעמים לידי חלול ועשיית עבירות בסוגיא זו העידו על אדם גדול שהיה מטיל אימה יתירה ופעם אחת אבדה להם חתכה שהיתה מזומנת לצרכו והביאו תחתיה במהירות אבר מן החי שלא היה שוחט מזדמן להם ובקשו להאכילו מחמת יראה אלא שקיימו עליו מלמעלה לא יאונה לצדיק כל און ודרך הערה אמרי כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף גורם לבני ביתו שלש עבירות גלוי עריות שפעמים שהיא נדה והיא רכה ומסתכנת בטבילתה בשעת הצנה ומחמת יראתה היא נשמעת לו ואומרת שטבלה וחלול שבת שפעמים שהתבשיל מצטמק ורע לו ומחללת שבת מחמת יראתו ולשפיכות דמים כמו שתראה בפילגש בגבעה שמחמת יראתו ברחה לה וכשבקש להשיבה נפלו בסבתה כמה רבבות ואם תאמר והלא זינתה כדכתוב ותזנה עליו פילגשו וכי זבוב שנפל לתוך כוסו יהא אדם מוצצו ושותהו מחשש יראה יתירה כבר הוציאו מקרא זה מפשוטו שלא זינתה אלא שזבוב מצא בקערה וענין ותזנה מלשון מזונות כלומר שסרחה עליו בענין מזונות והענין על מה שהביאם להוציא המקרא מידי פשוטו שאילו זינתה לא היה הוא מחזר להשיבה ואם תאמר שמא נאנסה לא היה אומר עליה ותזנה עליו ולשון המקרא הוא ויהי איש לוי ויקח לו אשה פילגש ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה בית לחם יהודה ויקם אשה וילך אחריה להשיבה:
+
+Daf 7a
+
+הוזכר בכאן במר עוקבא ששלח לו לר' אליעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות מהו וכתב ליה אשמרה לפי מחסום ו��ו' אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום שלח ליה קא מצערן לי טובא ולא מצינא דאיקום בהדיהו שלח ליה דום לה' וכו' השכם והערב עליהם לבית המדרש וכו' וענין דום מלשון דמדומי חמה שבשחרית וערבית וקצת גאונים סוברים שעל תפלה הוא רומז ולשון בית המדרש האמור בו לפי שרוב תפלותיהם בבית המדרש היו ודום הוא ענין כמו שתרגמו בתרגום ירושלמי וידום אהרן ושבח אהרן ועל ענין זה סמכו בעוסק בתורה ביחידי לומר עליו ישב בדד וידום ומכל מקום עיקר הפירוש בו על תלמוד תורה ויש שואלים בה והלא המסור מכלל המורידין הוא ולמה מיחה בידו ורב כהנא נמי חזינן בסוף בבא קמא קי"ז א' דשמטיה לקועיה דחד יש מתרצים בו שמכל מקום תחלה ראוי להרבות עליו בתפלה ואין נראה כן שהרי במוחלט הוא מוחה בידו ואומר שלא ישתדל לגרום להם שום רעה ולא אמר שיהא נותן מתון בכך ויש מפרשים שלא היו אלו המצרים לו מפסידים לו כלום בהדיא אלא שמצערין אותו בדבריהם ובעסקיו עד שאיפשר שגורמים לו הפסד והוה שאמר מצערן לי ואף זה אין נראה לי שאף הוא לא היה מורה לעצמו היתר בכך מחמת צער דברים ומיני בזיונות אלא שיראה לי שאף במסור הגמור אע"פ שהוא בכלל מורידין מכל מקום אין מוסרין אותו למלכות שאם כן אף המוסרים אותו נעשו מסורות עליו וכל מיני מסורות מכוערים ומרוחקים אפילו בדרך נקמה אלא שאם יכולים לחבטו ולהורידו בשאר מיני הכאות וחבלות עושין:
+כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה אסור לשמעו ולהשתעשע בו בין שנעשה הזמר בכלי בין שירה על פה וכל שכן במקום שהנשים מצויות שם והדבר בא לידי הרגל עבירה ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהלה לשם כגון מיני פיוטים ומזמורים מותר אף בבית חתנים ומשתאות וכן הדין לשמח חתן וכלה שכל שאין בו צד פריצות מותר ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם ואף המקראות מלמדים שלא נאמר אלא דרך פריצות והוא שאמר כעמים כלומר כמנהג העמים וכן בשיר לא ישתו יין שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש ובמסכת סוטה מ"ח א' נראה כן בהדיא כמו שביארנו שם:
+התבאר במסכת סוטה גם כן שבפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים שהיו רגילים לעשות לחתנים עטרות של כסף מצויירות ומשובצות ביופי ונוי וכן גזרו על האירוס והוא תוף המקשקש ומשמיע קול גדול והמייה יתירה ואף הם סמכוה מן המקרא הסיר המצנפת והרים העטרה כל שניטלה מצנפת מראש כהן גדול ניטלה עטרה מראש כל אדם ודוקא דומיא דכהן גדול ר"ל בחתן אבל בכלה מותר וכמו שמצינו רב אשי הוה גדיל כלילא לברתיה ר"ל ביום החתונה ומה שאמרו שבפולמוס של טיטוס שבא אחר אספסיינוס גזרו על עטרות כלות כבר פירשוה באחרון של סוטה דוקא בעיר של זהב ועטרה זו מאחר שאף לחתנים אסורה כל שכן לשאר בני אדם וכן בעיר של זהב אסורה לכלה וכל שכן לשאר נשים ומכל מקום קצת רבני צרפת כתבו בהפך שלא נאסרה עטרה אלא לחתן ומחשש רבוי שמחה ביתר מדאי דומיא דכהן גדול שיש כבוד ושמחה לפניו וכן הדין בעיר של זהב דוקא נאסרה לכלה הא בשאר נשים מותרת ולא נאסרה להן אלא בשבת והוא שאמרו על ר' עקיבא דעבד לה לדביתהו ירושלם דדהבא:
+לעולם יהא אדם זריז במצות צדקה לעשות ממנה כפי הראוי לו ואפי' הרואה בעצמו שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם כפי הראוי לו ולא עוד אלא אפי' עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה והכתוב מבטיחו בכך ועניתיך לא אענך עוד כלומר שוב אין מראין לו סמני עניות:
+
+Daf 7b
+
+כבר ביארנו במשנתנו שתחום ארץ ישראל היא מרקם שהיה במזרח עד הים שהוא במערב ומאשקלון שהוא בדרום עד עכו שהוא בצפון וכל שמרקם ואילך למזרח ומאשקלון ואילך לדרום ומעכו ואילך לצפון הוא חוצה לארץ הא למדת מכל מקום שעכו בצפון ובבריתא אמרו בביאור התחומין היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שבימינו שהיא לצד מזרח הרי היא בחזקת חוצה לארץ וטמא משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית עד שיודע לך בה מקום שהוא מכלל הארץ מצד עקום התחומין וכל שמצד שמאלו למערב העולם היא בחזקת הארץ ליטהר מטומאת ארץ העמים ולהתחייב במעשר ושביעית עד שיודע לך בה מקום שהוא של חוצה לארץ מצד עקום התחומין אם שהיא רחוקה ופטורה אף מדברי סופרים אם שהיא קרובה ופטורה מיהא מן התורה אע"פ שמדברי סופרים חייבת כשאר סביבותיה של ארץ ישראל וכן הלכה ומכל מקום למדנו שעכו למזרח כגון זו... ונמצאת משנתנו שנויה שלא כהוגן ותירץ בה רצועה נפקא כלומר שלעולם עכו בצפון רבועה של ארץ ישראל ואע"פ שידוע שעכו על שפת הים כדכתיב קול צעקה משער הדגים זה עכו שנתונה בפיהם של דגים איפשר שעומדת ברוח צפוני מערבי ורצועה יוצאה מצד עכו עוד לרוח צפון ובסוף הרצועה מגדל כזיב וכשהולך מתחום עכו שבמזרח לכזיב אחוריו לדרום הרצועה שהוא צפון רבועה של ארץ ישראל ופניו לצפון הרצועה שהוא צפון הארץ וימינו למזרח העולם והוא ארץ העמים ושמאלו למערב העולם ומערב ארץ ישראל והוא מזרחה של רצועה כגון זו... ושאלו בה ומי חשיבא רצועה לסמן בה תחומי הארצות ותירץ דהא קרא נמי הכי עביד דכתיב הנה חג ה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה שמש למסלה העולה מבית אל שכמה מנגב ללבונה ופירוש המקרא הנה חג ה' מימים ימימה בשילה שעומד בצפון בית אל ברוח מזרח ומערבו במזרח המסלה כנגד דרום הלבונה כגון זו... ונוסח בריתא זו שנויה בתלמוד המערב שבמסכת שביעית פרק ששי ובתוספתא בסוף מסכת אהלות בהפך והוא שאמרו שם העיד ר' יהודה הנחתום על שער מזרחי שהוא טהור המהלך מעכו לכזיב וימינו למזרח הדרך הרי הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ושביעית שמאלו למערב טמאה ופטורה וכו' ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה בנסח שבכאן והדברים נראין שלא לדחותה מכח ירושלמי ותוספתא וכל שכן שאין השמועה מתישבת לאותן הדברים ואע"פ שמקצת חכמי צרפת מבלבלים בשבילה ביאור השמועה:
+גט שנכתב בספינה בתוך הנהר אם מקום אותו נהר שנכתב בו הגט הוא מתחום ארץ ישראל הרי היא כנכתב בארץ ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' היו העדים והבעל מחוצה לארץ ואם הוא מתחום חוצה לארץ הרי הוא כנכתב חוצה לארץ אפי' היו העדים והבעל מארץ ישראל וכן הדין והענין אם נכתב בים הגדול שאם מקום שבים שבו נכתב הגט הוא מתחום ארץ ישראל הרי הוא כנכתב בארץ ולא כל שהוא כנגד ארץ ישראל הוא מתחום ארץ ישראל שאין הלכה כר' יהודה שסובר שכל הים שהוא כנגד אויר ארץ ישראל עד אוקיינוס הוא מתחום ארץ ישראל אלא רואין כאלו חוט מתוח מטורי אמנוס שהוא בצד מערב בצד צפוני של ארץ ישראל עד נחל מצרים שהוא דרומי מערבי וכל שנכנס מן הלשונות של ים או מן הנסין שבה ר"ל איי הים שהוא מקום יבשה מן החוט ולפנים הוא מתחום ארץ ישראל מן החוט ולחוץ כחוצה לארץ ואין חלוק באלו בין ספינה גוששת לשאינה גוששת:
+ולענין ביאור זו שהביאו מתחומי הארץ ושאלו איזו ארץ ישראל ואיזו חוצה לארץ פירושה ברוח צפונית מערבית ואמר שכל ששופע ויורד מאותו צד מטורי אמנוס ולפנים ארץ ישראל וטורי אמנוס הוא הור ההר שכך תרגמוהו בתרגום ירושלמי והור ההר עומד על שפת הים ואמר שכל ששופע מחדו ולפנים לצד דרום אפי' היה השפוע מהלך יום או יומים או כמה הוא מארץ ישראל שאין משערין מרגלו אלא מחדו והשפוע ממנו ולחוץ כנגד צפון העולם הוא חוצה לארץ ולשונות של ים המערבי הנכנסין לצד צפון ולצד דרום כנגד אויר ארץ ישראל והנסין שבתוך אותם הלשונות והם הנקראין ניסין שבצדדין שלשונות של ים נמשכים לאותם הצדדים מהור ההר ולמעלה לצד צפונה של ארץ ישראל עד קפלוריא שהיא למעלה מהור ההר לצד הצפון ועד נחל מצרים לצד דרומה ויש בהם ניסין ואותם הניסין אתה למד צריך לשער בהם בחוט מתוח מן המזרח למערב ואומר שרואין כאלו חוט מתוח מקפלוריא עד אוקיינוס ממזרח למערב לצד הצפון וכן מנחל מצרים עד אוקיינוס ממזרח למערב לצד הדרום וכל מה שמן החוט ולפנים מצפון כלפי דרום מדרום כלפי צפון הוא מארץ ישראל:
+עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ ועומד עכשו בנהרות של ארץ ישראל אם זרעו בו זרעים וצמחו חייבים בתרומות ובמעשרות ושביעית נוהגת בהן כאילו צמחו בארץ ישראל עצמה בד"א בזמן שהספינה גוששת ר"ל שאין המים עמוקים והספינה נוגעת בקרקע ונמצאת יונקת מקרקע של ארץ ישראל ואע"פ שהספינה אינה נקובה סתם ספינה של עץ היא ובעץ אין צריך לנקוב שהעץ מתלחלח ואינו מפסיק יניקת הקרקע ויש מפרשין אותה בנקובה אלא שסתמו הנקבים ברגבי אדמה שלא יכנסו המים לתוכה אבל בספינה שאינה גוששת פטורה שאין כאן יניקה וכן עציץ נקוב שיש בו עפר חוצה לארץ והוא מונח על הארץ על גבי יתדות הרי הוא כספינה שאינה גוששת ופטור וכל שכן כשאינו נקוב אלא שסתם עציץ הוא של חרס וכל שהוא של חרס החרס מפסיק יניקתו אלא אם כן הוא נקוב וזהו שאמרו בתוספתא הטומן את הלוף בשביעית כיצד יעשה יניחנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים והענין הוא שאסור לזרוע בשביעית וזה שיש לו לוף בשביעית ורוצה להטמינו תחת הקרקע יטמינהו בכלי חרש כדי שלא יצמח שאילו היה של עץ היה יונק וצומח וזו היא שיטת חכמי התוספות ואף הם הביאוה ממה שאמרו במנחות פרק כל קרבנות הצבור פ"ד ב' המעביר זרעים בעציץ וספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בשל עץ כאן בשל חרס כלומר הא דאמר מביא וקורא בעציץ נקוב ובספינה של עץ והוא הדין בעציץ של עץ אע"פ שאינו נקוב שכל שהוא של עץ אין העץ מפסיק יניקתו הואיל ועל הארץ הוא אלא שסתם עציץ של חרס וכל שאינו נקוב החרס מפסיק כמו שביארנו והא דאמר מביא ואינו קורא בעציץ שאינו נקוב הואיל וסתמו של חרס ובספינה של חרס אע"פ שסתמה של עץ שמאחר שזו של חרס וספינה ודאי אינה נקובה אין כאן יניקה ולמדת שכל שאתה מצריך בעציץ שיהא נקוב פירושו בשל חרס שכך הוא סתמו וזהו שאמרו כתבו על חרס של עציץ נקוב זו היא שיטת התוספות בשם גדולי צרפת והוא עיקר אבל גדולי הרבנים סוברין בהפך שכל שהוא של חרס אין צריך בה לנקוב שאין החרס מפסיק הואיל וממין הארץ הוא בטבעו למשוך את הלחות ויונק אבל העץ מפסיק ומצריכין בו נקוב ופירשו בסוגיא זו בעפר ספינה כשהיתה הספינה של חרס ובעציץ נקוב כשהוא של עץ וזהו שהצרכנו בו לנקוב וזו של מנחות פירשו בה ספינה אספינה וכו' כאן בשל עץ כלומר הא דאמר אינו קורא והא דאמר קורא בשל חרס וי�� בפירושו מן הקושיות בריתא של לוף שהזכרנו ושמועת כתבו על חרס של עציץ נקוב וכן סוגיית של זו שבמנחות שלשיטתנו היא שנויה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כלומר זו שאינו קורא בשל עץ ולשיטת גדולי הרבנים היא שנויה על ראשון אחרון ויש מפרשין שבעציץ אין בו הפרש בין של עץ לשל חרס שבשניהם צריך נקוב אבל ספינה שעומדת במים בשל עץ אין העץ מפסיק יניקתו ואף זה נכון והרבה מפרשים בלבלו את הדברים בדרכים משובשים שלא ניתנו ליכתב ולענין בכורים מיהא הלכה שכל שהוא גדל בעציץ אפי' נקוב ובספינה אינו מביא ממנו כלל כמו שיתבאר במקומו:
+ממה שכתבנו למדת שכל שהעציץ מונח על גבי יתדות אע"פ שהוא נקוב אינו כמונח בקרקע וכן ביארנוה לענין שבת בפרק המוציא פ"א ב' שכל שהוא מונח על גבי יתדות כתלוש הוא ומכל מקום לענין שביעית אמרו בפרק השולח ל"ז א' אין כותבין פרוסבל אלא על הקרקע או על עציץ נקוב והקשה נקוב אין שאינו נקוב לא והא איכא מיהא מקומו ותירץ דמונח אסיכי אלמא שאף המונח על גבי יתדות הואיל ונקוב הוא קרקע מקרי ואיפשר שלענין פרוסבל הקלו:
+
+Daf 8a
+
+המוכר עבדו בחוצה לארץ יצא לחירות כמו שיתבאר במסכתא זו מ"ג ב' וסוריא לענין זה כחוצה לארץ וכן עכו לענין זה כחוצה לארץ כמו שביארנו במשנה:
+בשלשה דברים סוריא שוה לחוצה לארץ ובשלשה לארץ עפרה טמא כחוצה לארץ ר"ל גושה והמוכר עבדו בסוריא כמוכרו בחוצה לארץ ויצא לחירות כמו שכתבנו והמביא גט בסוריא כמביא בחוצה לארץ וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובשלשה לארץ ישראל הראשונה חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל ולפי סוגיא זו חייבת מן התורה מפני שכיבוש יחיד לענין זה נקרא כיבוש ואעפ"כ אין שוה לגמרי לארץ ישראל מפני שכבשה קודם שיכבוש כל ארץ ישראל והניח שם משבעה עממין והתורה אמרה והוריש ה' את הגוים האלה מלפניך ואחר כך כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וכו' וכן היא שנויה בספרי וגדולי המחברים הביאוה וזה שקראוה כיבוש יחיד מפני שלעצמו כבשה ולא לשם כל ישראל שיחלקוה כיהושע ומכל מקום על פי בית דין כבש שאם לא כן לא היתה כארץ ישראל לשום דבר ומכל מקום לענין זה מיהא אין הלכה כבריתא זו אלא סוריא אינה חייבת בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם כמו שיתבאר בפרק השולח והרוצה ליכנס באוירה טהור כגון שיכנס בשידה תיבה ומגדל מה שאין כן בשאר חוצה לארץ שאף הוא טמא וישובה חביב כישובה של ארץ ישראל עד שהקונה בית בסוריא כקונה בארץ ישראל וכותבין עליו אונו על ידי גוים אפי' בשבת ואע"פ שאמירה לגוי שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בכך:
+
+Daf 8b
+
+זו שביארנו שאוירה של חוצה לארץ מטמא ושהנכנס בה בשידה תיבה ומגדל טמא שמא תאמר ואחר שהשדה סתומה תהא היא אהל מפסיק בינו ובין האויר פירשו בעירובין ל' ב' מפני שאהל זרוק ר"ל אהל המטלטל אינו אהל ואינו חוצץ ר"ל בשעה שהוא מיטלטל ומה שמצינו בפרה בתינוקות הממלאים מים שמביאין שוורים ונותנין עליהם לוחות של עץ והלוחות חוצצות מכל מקום ארץ העמים טומאה ידועה וטומאה ידועה אין מקילין לה בכך אבל בפרה אין שם טומאה ידועה ולא הוצרכו כלל לכך אלא שמעלה עשו בפרה וקצת רבני צרפת כתבו שלא אמרו אהל זרוק לא שמיה אהל אלא בכלים כגון שידה תיבה ומגדל אבל בדבר שאינו כלי כגון שוורים ודלתות על גביהן דברי הכל אהל זרוק שמיה אהל וחוצצין וראיה להם במסכת אהלות פרק חמשי במשנת אדם וכלים נעשים אהלים לטומאה במה שנאמר בה נתון על ארבעה אבנים או על דבר שיש בו רוח חיים ו��ו' ופי' דומיא דשוורים אלמא שהכלים אפי' מאבנים אין חוצצין ואבנים ובעלי חיים חוצצין ושידה זו פירושה שאינה מקבלת טומאה מצד עצמה כגון שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש שאילו היו מטמאין מצד עצמן אף העומדים בתוכו טמאים מצדו וכבר ביארנו במקומות הרבה שטומאת גושה הוא במגע ומשא אבל לא באהל וכן ביארנו שטומאת גושה טומאת שבעה וצריכה הזאת שלישי ושביעי וטמאת אוירה אין בה אלא טבילה והערב השמש:
+עבד שהביא גטו ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם נאמן כדין האשה המביאה את גיטה שהרי גט שחרור וגט אשה שוים למוליך ומביא ואפי' יבא הבעל ויערער אינו נאמן הואיל ואמר בפני נכתב וכו' היה כתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך עצמו קנה ונכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו ואע"פ שבאשה כי האי גונא מגבין לה כתבתה אין זה אלא מפני שגוביינת הכתובה תלויה בגט בה וכדכתיב בה לכשתנשאי וכו' אבל בזה אין הנכסים תלויים בגט וכן אמרו בתלמוד המערב היתה מתנה כתובה בתוכו עררו בטל אצל הגט וקיים אצל מתנה וכן הדין אם לא אמר בפני נכתב אלא שמביא גיטו בידו ואומר שהרב נתנו לו נאמן ומשיאין אותו עד שיערער האדון כדין אשה שגט יוצא מתחת ידה ואומרת שהבעל נתנו לה שנאמנת ומשיאין אותה עד שיערער הבעל שאינה חשודה לקלקל על עצמה אבל נכסים לא קנה שאין יורדין לנכסי שום אדם עד שיהא התובע מקיים שטרו כמו שהתבאר במקומו ויש חולקין בזו בעבד וכן אם אמר כל נכסי קנויים לך שנמצא העבד בכלל וכמו שאמרו הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות עצמו קנה הואיל ונאמן להביא שחרורו ונכסים לא קנה עד שיתקיים השטר בחותמיו ונמצא שחולקין דבור אחד להיות נאמן בו בדבר אחד ולא בדבר אחר הא כל שנתקיים בחותמיו מיהא קנה אף הנכסים ומכל מקום כתבו חכמי הדורות דווקא באמר כל נכסי שאע"פ שהעבד בכלל הנכסים ואילו אמר לאדם אחר נכסי נתונים לך עבדיו בכלל כשנותן לעבדו מיהא אין גיטו ומתנתו בכלל עד שיאמר כל נכסי או עצמך ונכסי:
+זה שביארנו בכותב כל נכסיו לעבדו שאף הוא בכלל ויצא לחירות אם שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ופירשוה גדולי הפוסקים כגון שאמר חוץ מבית סאה קרקע שנמצא שאינו יכול לברר הקרקע ששייר ומתוך כך לא קנה נכסים ומאחר שנכסים לא קנה אף עצמו לא קנה ולא מטעם שלא לחלוק את הדבור שהרי כתבנו פלגינן דבורא אלא מפני שאין זה כריתות הואיל והאדון שייר לעצמו זכות בתוך הגט ושלא בדרך תנאי ר"ל בעל מנת ואין צריך לומר אם אמר כל נכסי חוץ מחלק אחד שבהם שהרי איפשר שדעתו בחלק זה המשוייר על העבד עצמו ויראה לשיטה זו שכל שאמר חוץ מקרקע פלני קנה עצמו ושאר הנכסים חוץ מאותו קרקע ויש כאן מקום עיון ואף בשאמר חוץ מקרקע אחד יקנו כל שאר הנכסים חוץ מקרקע החשוב שבהם שהרי אמרו המוכר חצי שדהו לוקח נוטל כחוש וכן אמרו בסוף תלמוד מנחות ק"ח ב' בית בביתי אני מוכר לך נותן לו קטן ומתוך כך יש מפרשים שמתחלה כלל כל נכסיו והעבד בכלל וכשאמר חוץ פגם כל הנכלל ונמצא שאף העבד בכלל חוץ שמאחר שחזר ושייר בנכסים הרי הוא כמשייר בגופו של עבד שהרי הוא עשה כל הנכסים כגוף אחד ושייר בו אלא שגאוני ספרד אומרים שחצי שדה פלני סיום הוא הואיל ומסיים את השדה וכן בית בבתי אני מוכר לך הואיל ומסיים בית וכן דיקלא לברת האמור באחרון של כתבות ק"ט ב' הואיל ומסיים שם דקל וכן מה שאמר בפרק המוכר את הבית ס"ג א' בתנו חלק לפלני בנכסי שקנה רביע שזהו כאומר רביע בכל שדה ושדה שלו וכן תטול אשתי כאחד מן הבנים האמור בפרק יש נוחלין קכ"ח ב' הוא כאומר חלקה הראוי לה בכל שדה ושדה לפי מנין הבנים שימצאו שם בשעת הזכייה אבל אם אמר לו קרקע מנכסי או כל נכסי חוץ ממקצתן או חוץ מקרקע אחד אינו כלום וכן דעת גדולי המחברים ומכאן למדו גאוני ספרד שהמקנה אגב קרקע צריך לסיים את הקרקע וכמו שאמרו ברב פפא אקנינהו נהליה אגב אסיפא דביתא וקצת מקומות נוהגים כן אלא שנתפשט המנהג שבהקנאת קרקע אין חוששין לסיום ואפילו באין לו יש סומכין על ארבע אמות קרקע שבארץ ישראל או של קבורה אלא שהם דברים של תפלות ולא סמכו בהם הגאונים אלא להרשאה שלא יפסיד בעל חוב את חובו ובעל פקדון את פקדונו ומכל מקום כתבו חכמי הדורות שכל שיש לציבור בית הכנסת או בית הקברות משותף יכולין להרשות עליהן מן הדין כדין חצר השותפין שאין בה דין חלוקה:
+ולנדון שלפנינו מיהא יראה שאף כשאמר כל נכסי קנויים לך חוץ מקרקע פלוני לא קנה עצמו שבעוד שהיה מקשה לו והיה סבור לבא בה מטעם פלגינן דבורא היינו אומרין כן אבל משתירץ לו התם משום כרות גיטא הוא לימד שאף בחוץ מקרקע פלני מכל מקום הואיל ושייר בו לעצמו זכות בתוך הגט שלא בלשון תנאי אין זה כריתות ולא קנה עצמו ומתוך כך לא קנה אף הנכסים שכל שקנה עבד קנה רבו ואפילו הזכיר לו בשטר עצמך ונכסי הואיל ושייר לעצמו זכות בתוכו ואע"פ שיש חולקין בכל שכתוב שם עצמך גדולי הפוסקים וגדולי המחברים וגדולי המפרשים כתבוה כדברינו ושיור קרקע בענין זה לאו דווקא אלא אף בשייר מטלטלין כן כמו שכתבנו במקומו זו היא שטתנו לענין פירוש ולענין פסק ומכל מקום לענין פירוש גדולי הרבנים מפרשים שאף בקושיא היה סבור בשייר קרקע כל שהוא שלא יועיל אף כשסיימו כגון שאמר חוץ מקרקע פלוני ופירשו הטעם דמדנחת לשיורא לדידיה נמי שייר ולא כיון לשחררו אלא ליתן לו שאר הנכסים ואף לשאר הנכסים לא הועיל שכל מה שקנה עבד קנה רבו ואין טעם פלגינן דבורא לדעתם בקושיא זו אלא בדברי ר' שמעון שאמר שלעולם הוא בן חורין עד שיאמר חוץ מאחד מריבוא הא כל שאמר חוץ מבית רובע שלא קנה נכסים אעפ"כ קנה עצמו ומכל מקום התירוץ מעיד שמדברי ר' מאיר היה מקשה שהרי התירוץ כדברי ר' מאיר הוא:
+אף לענין שכתבנו דפלגינן דבורא דוקא בתרי גופי כגון זו שהזכרנו מנכסים ועבד וכן בסנהדרין בפלני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה אבל בחד גופא כגון בעל שאמר גרשתי את אשתי היום שנאמן לפטרה מן החליצה הואיל ובידו לגרשה אבל אם אמר היום באחד בניסן גרשתי את אשתי אינו נאמן שמא מכוין הוא שתפטר ממה שזכתה מניסן ואילך ופרשו בבבא בתרא פרק יש נוחלין קל"ד ב' שבזו אינו נאמן אף להבא דלא פלגינן דבורא בחד גופא וכבר הזכרנו בדינין אלו שם בפרק נחלה:
+
+Daf 9a
+
+שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד חוזר בנכסים כדין כל מתנות של שכיב מרע שלא נקנו עד לאחר מיתה וכשעמד חוזר ואינו חוזר בעבד הואיל ויצא עליו שם בן חורין זכה בשחרורו מחיים וכבר קדשוהו שמים ובא לכלל מצות:
+יש מי שכתב שהקרוב שהביא גט לאשה בחוצה לארץ וכתוב בו מתנת נכסים אינו נאמן אף להשיאה שלא אמרו פלגינן דבורא בפסול קורבא אלא גבי עצמו ואשתו אבל בשאר קרובים עדות היא ובטלה מקצתה בטלה כלה וכבר מיחו בו גדולי הדורות לומר שענינים אלו אין להם שיכות כלל בבטול עדות שאין אשה זו נשאת על פי הקרוב אלא על סמך הגט שבידה והעדים החתומים בו וקרוב גלוי מלתא בעלמא הוא דעבד ולאפוקא מחששא בעלמא וכן הדברים נראין:
+כבר ביארנו במשנתנו במביא גט בארץ ישראל הואיל ואינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם יכולה היא להנשא בגיטה אף בלא קיום חותמיו ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ושאלו עליה בסוגיא זו אילימא ערער חד והלא אין ערער פחות משנים אלא ערער תרי שהעידו מזוייף הוא ואם כן אף לכשנתקיים מה הועיל תרי ותרי נינהו ואפי' היכא דמכחשי אהדדי אוקי אתתא אחזקה ומכל מקום אם אמרו שנים ידעינן בסהדי דגזלני נינהו ואסהידו תרי דתשובה עבוד אין כאן הכחשה וכשר וכן כל כיוצא בזה ומתוך שאלתם פירשו משנתנו בערער בעל שאם יבא ויאמר לא כתבתיו או נמלכתי ונפל ממני כל שנתקיים בחותמיו אין משגיחין בו ויש אומרין אפי' אמר בטלתיו אלא אם כן הביא ראיה:
+כבר ביארנו גם כן שאע"פ שבגט כל שיוצא מתחת ידה במקום שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם יכולה לינשא אף בלא קיום חותמים ולכשיבא הבעל ויערער יתקיים בדיני ממונות אינו כן שאם הוציא אחד שטר על חברו ונפרע שלא בפניו או מן היתומים או מן הלקוחות חוששין לו שמזוייף הוא ואין מגבין בו עד שיתקיים ואע"פ שאין הנתבע כאן שיערער דאפוקי ממונא בלאו שטרא מעליא לא מפקינן ואינו דומה לאשה שהאשה אינה ממון הבעל ואם רוצה לינשא תנשא דמתוך חומר וכו' אבל בממון לא וכמו שאמרו באחרון של בתרא קע"ד ב' שכיב מרע שאמר מנה לפלני בידי ופירשוה שם בדאית ליה שטרא אמר תנו נותנין דקיימיה לשטריה לא אמר תנו אין נותנין דלא קיימיה לשטריה ומדקאמר סתמא אין נותנין אלמא אע"ג דלא טעני יתמי אין נותנין שאם היה הדבר תלוי בטענת היתומים אף היא טענת שמא היא וכן בהרבה מקומות אמרו קיימו שטרייכו וחותו לדינא ולא הארכנו בדבר זה אלא מפני שבתוספות כתבו הפך הדברים ודמו הענין לגט אשה ובמחילה מהם אין הדברים כלום:
+ולענין סוגיא זו מיהא יש שואלים לוקמה בערער לקוחות כגון שבאה לטרוף כתובתה מידם ותירצו שמתוך שמשנתנו לא באה אלא להתירה לינשא ניחא ליה לאוקומה בבעל למדת מדבריהם שאם ערערו הלקוחות אין מגבין לה כתובתה עד שיתקיים בחותמיו ובתלמוד המערב אמרו מי עורר רב חסדא אמר בעל עורר ור' יוסה אמר אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף מהם ומכל מקום כתבו חכמי הדורות שבגט שהביאו שליח ואמר בפני נכתב ובפני נחתם הואיל ולגבי נשואין חשבינן ליה כמקויים גובה מן הלקוחות אף בשטענו שמזוייף הוא שמספר כתובתה נלמוד כשתנשאי וכו' ואף הם חזרו וכתבוה דוקא במנה מאתים אבל תוספת אין בו מדרש כתובה ויש לפקפק בה אף לענין מנה מאתים שאם כן אף בנשאת מאליה ובלא בפני נכתב הרי נשאת והיה לך לומר כן:
+המביא גט ממדינת הים כבר ביארנו את דינו במשנה ומה שנתגלגל כאן מהבאת חרש שוטה וקטן וחרש שנתנו כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני וכו' עד שנשתתק כבר ביארנוה למעלה ומכל מקום לענין ביאור יש שואלים לוקמה באלם שהוא כפקח לכל דבריו ותירצו בה שיכול להגיד מתוך הכתב שהרי האמינוהו בעדות אשה להעיד מתוך הכתב כמו שיתבאר בפרק קורדיקוס וכל שכן בזו שהכתב מוכיח כן:
+המשנה השנית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוין במוליך ובמביא זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים אמר הר"ם פי' אמר שכל מי שהביא גט שחרור בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם הביאהו בחוצה לארץ או מחוצה לארץ הנה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא יצטרך קיום וישתחרר בו העבד כמו גיטי נשים וכן כל מי שהוא כשר להולכת הגט כשר לשחרורי עבדים גם כן שיביא שחרור העבד לידו או יזכה לו כמו שיתבאר:
+אמר המאירי אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוים למוליך ומביא ר"ל שהמביא את גיטו יאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואין משגיחין עוד בערער האדון וכן הלכה ויש שואלים בשחרור היאך נאמין את השליח בכך והלא בין לרבה בין לרבא לא סמכו באשה להאמין השליח אלא משום עיגונא ובעבד ליכא עיגונא וכמו שאמרו בפרק שני בשמועת עדים שאין יודעים לחתום שמקרעין להם נייר חלק אמר רשב"ג בד"א בגיטי נשים אבל שחרורי עבדים ושאר שטרות אם יודעים לחתום חותמין ואם לאו אין חותמין ואמרו שם מאי טעמא דרשב"ג שלא יהו בנות ישראל עגונות אלמא טעם עיגון באשה ואין טעם עיגון בעבד ומכל מקום יש לתרץ שבזו של משנתנו יש בה טעם עיגון אף בעבד שמאחר שהגט בידו אע"פ שאינו מקויים אינו יכול לישא שפחה ובת חורין אינו מוצא שמא יבא האדון ויערער ומתוך כך תקנו שיהא השליח נאמן ולא יהא האדון יכול לערער וישא בת חורין אבל זו של פרק שני אין כאן עיגון שאם לא ידעו לחתום אין חותמין ואינו משוחרר וישא שפחה ואין כאן עיגון:
+זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים וכו' שאלו בתוספות היאך שנאוה בלשון זה שיהא הגדול נתלה בקטן ועיקר בטפל שהרי עיקר התקנה באשה היתה והיה לו לומר שחרורי עבדים לגיטי נשים ותירצו שמאחר שהיה עסוק בגיטי נשים אקדמינהו ברישא:
+ואחר כך הוא חוזר ומונה הדרכים ששוים בו גיטי נשים ושחרורי עבדים והוא שאמר כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים מעשה שהביאו לפני ר"ג בכפר עותני גט אשה והיו עדין עידי כותיים והכשיר כל השטרות העולים בארכיות של גוים אע"פ שחותמיהן גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר' שמעון אומר כלם כשרים לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט אמר הר"ם פי' ת"ק לא יתיר בו עד אחד כותי ועד אחד ישראל ור"ג אומר אפי' נשים עשה מעשה כמו שספר וזה כלו לפי מה שהיה בזמנינו וכבר ידעת שהם גזרו על הכותיים שהם כגוים לכל דבריהם כמו שביארנו בברכות וערכאות של גוים הוא מושב חכמיהם רצה בזה שיהיה זה השטר כבר נתקיים במושב השופט בהודאת העדים עדותם אצלו והכיר אותם ובתנאי שיהיה מפורסם אצלו ישראל שאלו העדים וזה השופט אינם מקבלים שחד ויהא גם כן כבר נכלל בעצם השטר שהעדים ראו הנתינה וזה אמנם מותר כשטרי מקח וממכר אולם גיטי נשים ודומיהם מכלל שהיו מעשה ב"ד וההודאה והכפירה הוא אין עדות לגוים בזה כלל על אי זה פנים שיהיה ורבי שמעון יתיר זה כלו כאשר נעשה בערכאות של גוים ועל התנאים שקדמו ואין הלכה כר' שמעון:
+אמר המאירי כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ופרשו בגמרא דוקא עד אחד כותי ושיהא ישראל אחד חתום עמו ושיהא הישראל חתום אחר הכותי ואומר על זה שכל שטר שיהא בו עד כותי אע"פ שישראל חתום עמו אחריו פסול ובגיטי נשים ושחרורי עבדים כשר ובתנאים אלו מפני שאין סוף הענין בפסול זה אלא שסתם כותי אינו יודע בדקדוקי גיטין ושטרות וכל שאנו רואים ישראל עמו חתום אחריו בגיטי נשים כשר שאין עדים שבגט יכולים לחתום זה שלא בפני זה וכשאדם חותם עם אחר מדקדק כל אחד בחברו מי הוא כדי לידע אם צריך לנהוג בו כבוד להחתימו תחלה אם לאו ואם כן בשעת חתימה מיהא נודע לו שהוא כותי ואלמלא שהכותי חבר ויודע בדקדוקי גיטין לא היה הישראל מחתים את הכותי קודם לו אפי' היה גדול ממני בשנים אבל בשאר שט��ות אע"פ שראינו הישראל חתום לבסוף אין הודאה בכך להיות הכותי חבר שמאחר שיכולים לחתום זה שלא בפני זה שמא הישראל חתם תחלה והיה סבור על אותו שנזדמן לעדות עמו שהוא ישראל שאין דרך לדקדק בכך עד שעת החתימה כדי לידע מי יחתום תחלה וממילא בשראה שאין חברו לשם מניח לו מקום דרך כבוד והכותי לוקח הדברים כפשוטן וחותם במקום הריוח או שמא היו בשעת העדות אחרים עמו והיה סבור שיחתים בו אחד מן הישראלים שראו את המעשה והלה החתים בו את הכותי ומתוך כך פוסלים אותו ואפילו היה כאן שטר אחד שנודע בו שהכותי חבר מכל מקום אין חולקין בשטרות וכן הלכה ואע"פ שבזמן הזה מיהא כבר עשאום כגוים גמורים ופסול אף בגיטי נשים ועבדים מכל מקום כתבו גדולי המחברים שלמדין ממנה לצדוקים שצדוקים בזמן הזה ככותיים באותו זמן ובתלמוד המערב פרשו שמאחר שאין חותמין זה בלא זה אף כשהכותי חתום לבסוף כן דמכל מקום אי לאו חבר הוא לא הוה מחתים ליה בהדיה כלל וכן נאמר שם שאף בשטר שחותמין זה בלא זה כל שהישראל חתום בסוף כשר ואין הדברים נראין כלל וכל שכן שאין סומכין עליו במקום תלמוד שלנו:
+ומעשה שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותני גט אחד שהיו עדיו עידי כותיים והכשיר ואין הלכה כמותו שלא הכשירו אלא בעד אחד ועל הדרך שביארנו ואחר כך הוא חוזר ומונה דרך אחרת שהדרכים שוים בה לגט ולשחרור והוא שכל השטרות העולים בערכאות של גוים ר"ל מקום בית ועד של שופטים שהדבר ידוע בהם שאין מקבלים שחד כשרים ודנין בהם אפי' היו הלוקח והמוכר שניהם ישראלים ואפי' אין שם קנין וחלפין ותורת הקנאות שלנו הואיל ולדיניהם נעשה כראוי ואע"פ שחותמיהם גוים ושנעשה ככתבם וכלשונם ולפי מה שיתבאר בגמרא דוקא כשעשויים בדרך שאין זיוף יכולה לשלוט בו כגון גויל וכיוצא בר וכן שיחזור מענין השטר בשיטה אחרונה וכן דוקא בדבר שהמעשה שבו עיקר והשטר אינו אלא ראיה בעלמא ושהם כתבו שראו את המעשה כגון שטר מקח וממכר שעיקר הקנין בכסף או בחזקה ומעידים בשטר שראו את הקנין וכן שטר חוב של הלואה אבל דבר שעיקר קנייתו השטר ואינם מעידים על מעשה שיהא עיקר הדבר תלוי בו כגון הודאות ומתנות לא ומעתה זה שאמרו חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים אין צריך לפרש בו הטעם משום דלא שיכי בכתיבה ונתינה שאף בלא טעם זה הרי הם דברים שהשטר בהם עיקר קנייתם וזהו שאמרו בגמרא תני חוץ מגיטי נשים כלומר גיטי נשים והדומים להם והם דברים שהשטר הוא עיקר קנייתם כגון מתנות והודאות:
+ומכל מקום לענין פסק יש בו דברים שראוי לומר בהם חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים לבד והוא שבאלו ר"ל בגיטי נשים ושחרורי עבדים כל שחותמיהן גוים אפי' נכתב בכל דקדוקי הגט ואף בערכאות פסולים אף בעידי מסירה ישראל ומפני שמא יבאו לסמוך על עידי החתימה ונמצא מזוייף מתוכו ואפילו היו עידי החתימה מובהקים ר"ל ששמותיהם זרים ומבוהלים עד שניכר לשעתם שגוים הם והיה לנו לומר שלא יבאו לטעות בהם מכל מקום גוזרין שמות מובהקים אטו שאין מובהקים ונעשה מזוייף מתוכו ומה שאמר ר' יוחנן בגמרא לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו דמשמע דלא גזרינן מובהקין אטו שאין מובהקין אין הלכה כן ודוקא במקום שישראל חותמין אבל במקום שאין ישראל חותמין אפי' היו הגרים החתומים בתוכו בשמות שאין מובהקין ואפי' נעשו בהדיוטות כשרים בעידי מסירה שאין כאן חשש שיבאו לטעות בו אינו בדין מזוייף מתוכו ובלבד שיעידו ישראלים שהגט נכתב בכל דקדוקיו כראוי ויראה לי שאף ב��רכאות כן ומפני שאינן בתורת גיטין ואם יש לחלוק בזו יש לחלוק בענין בין ערכאות להדיוטות כמו שיתבאר למטה ואין גוזרין מקום שאין חותמין אטו מקום שחותמים דאתרא באתרא לא מחלף ולפי דרכך למדת שהגט כשר בכל כתב ובכל לשון אלא שצריך שלא יהא מקצתו בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר כמו שיתבאר ואלו שאר שטרות אף באותם שהשטר עיקר קנייה בהם אם מסרו נותן למקבל או המודה לתובע בעידי מסירה ישראל גובה בו מבני חרי כמו שיתבאר:
+ור' שמעון מכשיר אף בגיטי נשים ר"ל בעידי מסירה ובשמות מובהקים ולא הוזכרו ליפסל אף בענין זה אלא כשנעשו בהדיוטות ר"ל שאינם דיינים של בית הועד ואין הלכה כר' שמעון אלא כתנא קמא:
+ואחר כך חוזר ומונה דרך אחרת שלדעת ר' מאיר שוים בה גיטי נשים ושחרורי עבדים ולדעת חכמים אינם שוים בה והוא שאמר האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה להחזיר בשניהם יחזיר דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכים לאדם שלא בפניו ואין חבים לו אלא בפניו שאם ירצה שלא לזון את עבדי רשאי שלא לזון את אשתו אינו רשאי אמר להן והרי פוסל הוא את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו אמרו לו מפני שהיא קנינו האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר המיתה תנו מנה לאיש פלני ומת יתנו לאחר מיתה אמר הר"ם פי' הלכה כחכמים אבל לא ישלם לו השליחות עד שיגיע גט לידו וכן העקר אצלנו יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ואמר פוסל את עבדו מן התרומה אשר לא יתאמת זה אלא אם כן היה רבו כהן וכן אם היה רבו גם כן ישראל הנה הוא יפסול אותו משפחה כנענית לפי שאינה מותרת לי כאשר יהיה משוחרר ומהעקרים אצלנו גם כן שאין גט לאחר מיתה ותשובת החכמים לו מפני שהוא כקנינו ענינו שזה העבד לא יוסיף בעצמו חשיבות עד שנאמר שחובה היא לו שחרורו ואמנם זה כמו שיאכל בהמת הכהן תרומה מאשר הוא קנין כספו ולא תהיה אצלו חשיבות יעדר ממנו תרומה ואמר תנו מנה לפלני ומת יתנו ואפי' לא אמר מנה זה אם היה שכיב מרע בעת זאת הצואה לפי שמעקרנו דברי שכיב מרע ככתיבין וכמסירין דמו:
+אמר המאירי פירשו בגמרא שלשון תן הרי הוא כלשון זכה ונמצא הענין זכה בגט זה לאשתי ובשחרור זה לעבדי ורצה לחזור קודם שיגיע הגט ליד האשה או ליד העבד לדעת ר' מאיר יכול לחזור בשניהם כאלו אמר לשון הולכה מפני שדבר זה חובה הוא להם שמפסיד להם המזונות שהיו להם עליו ואין חבין לאדם שלא בפניו ונמצא שאין קבלתו זכות אצלם ואפי' גלו דעתם שהם מחזיקים דבר זה כזכות הואיל וכלל הנשים והעבדים אין זה זכות להם לא זכו בהם בשעת קבלתו עד שיגיע לידם ומאחר שכן כל שלא הגיע לידם חוזר בשניהם וחכמים אומרים שבדבר זה מיהא אין גיטי נשים שוים בה לשחרורי עבדים ובגיטי נשים ודאי חוזר שחוב הוא לה אבל עבד זכות הוא לו וכבר זכה זה בשבילו ואם משום הפסד מזונות אף בלא שחרור היה יכול להפסידם לו שהרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך מה שאין כן באשתו ואמר להם אעפ"כ יש כאן חובה ששחרורו אם הוא עבד של כהן פוסלו מן התרומה וכל שלא שחררו ואפי' אמר לו עשה עמי ואיני זנך הולך לו עד שלא ימצאהו שיוכל לזרוק לו גיטו ואוכל תרומה בכל מקום שהוא אמרו לו מפני שהוא קנינו כלומר ברח יכול להפקיעו מן התרומה שאין אכילתו אלא מפני שהוא קנינו ויכול הוא למכרו בטובת הנאה לכל אדם שילך ויקחנו בכל מקום שהוא והלכך בעבד מיהא אינו חוזר והלכה כחכמים ומכל מקום לכשיגיע הגט לידו אין כאן עוד חזרה דלא גרע משליחות של הולכה ויש חולקים בזו הואיל ובלשון זכות מסרו ואין כאן זכות ואל תחוש לדבריהם לא באשה ולא בעבד:
+מכל מקום בעבד צריך שתדע שלא נאמר שמשהגיע הגט ליד הזוכה נשתחרר אלא שאין האדון יכול לחזור אבל העבד לא נשתחרר עד שיגיע לידו שאין זה כשליחות של קבלה לגמרי והוא שאמר אחר כן במה שחזר ומנה דבר אחר שהגט והשחרור שוים בו האומר ר"ל שכיב מרע שאמר תנו גט זה לאשתי ושחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה שהרי לא חל הכריתות מחיים ואין גט לאחר מיתה ואלו היה הגט מיד כבר נגמר הגט והשחרור מחיים אבל האומר תנו מנה לפלני ומת הואיל ודברי שכיב מרע ככתובים וכו' יתנו לאחר מיתה בין שאמר תנו מנה זה בין שאמר תנו מנה סתם וכן מה שאמרו באשה שכל שמתגרשת חוב הוא לה פירושה אפילו במנוול ומוכה שחין וכן התבאר בתלמוד המערב שבפרק התקבל וכן אמרוה שם אפילו בהיתה צווחת להתגרש שמא חזרה בה שמכל מקום טב למיתב טן דו וכו' ובמסכת יבמות קי"ח ב' אמרו במזכה גט לאשתו במקום קטטה גם כן שאין אומרין זכות הוא לה דטב למיתב טן דו וכו' ובמזכה גט לאשתו במקום יבם נאמר שם שחולצת ולא מתיבמת:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 9b
+
+עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק ר"ל רושמין ומסרטין והם ממלאים את הקרעים דיו ואם אינם יודעים לקרות קורין לפניהם וחותמים בד"א בגיטי נשים ומשום עיגונא אבל שחרורי עבדים ושאר שטרות אם יודעים לקרות ולחתום חותמים ואם לאו אין חותמין:
+אע"פ שביארנו בשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלני ומת שנותנין מכל מקום אם אמר כתבו ותנו מנה לפלני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו על פי התקנה שתקנו חכמים בשכיב מרע אלא דוקא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ופרשוה גדולי הרבנים אף כשנכתב השטר בחייו ושמסרה הוא לשליח בחייו להוליכה לו שמא לא גמר להקנותו עד שיגיע השטר לידו כדין מקבל מתנת בריא ובב"ד וכבר ביארנוה במקומה וכתבו ותנו הנזכר כאן פירושו קרקע שוה מנה שאילו מנה ממש הרי אמרו מטלטלי לאו בני שטרא נינהו ואין הקנאתו כלום:
+כשם שגיטי נשים צריכים ליכתב לשם האשה כך שחרורי עבדים צריכין ליכתב לשם המשוחרר וכן שניהם אין נכתבין במחובר שדינין אלו יצאו לנו לשחרור ממה שאמרו יליף לה לה מאשה:
+
+Daf 10a
+
+שטר קדושין צריך לשמה ושלא תכתב במחובר דיציאה להויה מקשינן אבל בפני נכתב לענין קדושין אינו כלום ועד כותי אינו כשר בהם כלל שהרי עידי קדושין חותמין זה שלא בפני זה ודין ערכאות גם כן אינו בקדושין שכל שנמסר בעידי מסירה קדושין הן ואין אומרין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שטעם זה אין דנין ממנו אלא למקום שהוזכר ואע"פ שאם נחוש לפסלם נחמיר בקדושי שני אין ראוי לגזור אלא בגיטין שהוא מתכוין לצערה וכותב גיטו בערכאות כדי לקלקלה או שמא הואיל ורובא בכספא מקדשי לא גזור בה רבנן וכמו שהוזכר טעם זה במסכת יבמות פרק ארבעה אחין ל"א ב' ויש שואלין למה חסר מלמנות שיור שפוסל בגט ושחרור ולא בקדושין ותירצו בה שיש שיור שאינו פוסל בגט והוא המשחרר חצי עבדו ומכל מקום אין הלכה כן שהמשחרר חצי עבדו בשטר אינו כלום אלא שהכסף מיהא קנה וכן שואלים בתנאי שפוסל בגט ושחרור ושטר קדושין שנעשה על תנאי כשר עד שכתבו קצת מפרשים ששיור ותנאי פוסלים בקדושין וכן כתבו בטלי שטר קדושיך מעל גבי קרקע שהוא פוסל בקדושין הואיל ופוסל בגט ואין זה נראה שלא פסלו שיור ותנאי בגיטין אלא מטעם כריתות וכן יש עוד בסוגיא זו הרבה דקדוקין בחדושין בדברים שאין בהם תועלת ולא שום צורך לענין פסק ואין צורך לבלבל בהם את הסדר:
+מאחר שכתבנו בכותיים שהם כגויים גמורים אין צריך לומר שמצתם אין יוצאין בה ידי חובתנו בפסח ואין מדקדקין בהם בין מצוה שהחזיקו בה למצוה שלא החזיקו בה אלא הרי הם לכל ענין כגוים גמורים ומכל מקום צדוקים וביתוסים הואיל ואינם מאמינים בתורה שבעל פה יש לדון בהם שאין בקיאין בדקדוקי מצות ומצתם אסורה וכל שכן שאין יוצאין בה ידי חובה ויש פוסקים שמותרת ואדם יוצא בה ומפני שהלכה כסתם ואף אנו פסקנוה כן בראשון של חלין:
+
+Daf 10b
+
+זה שביארנו שאין העדים חותמין בגט אלא זה בפני זה פירשו הטעם בסוגיא זו גזרה משום כלכם ודבר זה נתבלבלו בו המפרשין והוא שגדולי הרבנים פירשו שאם יאמר לעשרה כלכם כתובו שצריך שיהא אחד כותב וכלן חותמין ואם לא חתמו כלם פסול כמו שהתבאר בפרק התקבל אם אתה מתירם לחתום זה שלא בפני זה אף כשחתמו שנים הוא שוכח מלהחתים האחרים ונותנו מפני שסבור הוא שכשר בשנים ומתוך כך תקנו שיהיו כל העדים נקבצים יחד בשעת החתימה ויש שואלים והלא אמרו בפרק שני באמר לעשרה כלכם כתובו ששנים משום עדים והשאר משום תנאי עד שאם חתמו שנים ביום אחד דיו אע"פ שחתמו השאר מכאן ועד עשרה ימים והיאך אפשר ליפסל בזה שלא בפני זה אחר שאתה מכשירם ליחתם אלו ביום אחד ואלו לאחר כמה ומכל מקום גדולי קדמונינו כתבו בפירוש זה שאף כשחותמין השאר ביום אחר חוזרין אלו שחתמו באותו מעמד וחותמין אלו השניים בפניהם ולא אמרו אין חותמין זה בלא זה אלא זה שלא בפני זה אבל מכל מקום חותם האחד בפני חברו אע"פ שאין האחר חותם עכשיו ואפי' בשניהם כן ר"ל שחותם אחד בלא חברו ובלבד שכל זמן שיחתום יהא חותם בפני חברו ומכל מקום חכמי הדורות פרשו כאן שבשנים צריכים לחתום זה עם זה כאחד ואין חותמין זה בלא זה ואין צריך לומר זה שלא בפני זה ומה שאמרו בכאן גזרה משום כלכם פרושו משום כלכם עדים שאם אמר כן ר"ל כלכם עדים אין כאן משום תנאי כלל וצריך שיחתמו כלם ביום אחד ולפיכך גזרו על שנים שלא יחתמו אלא זה בפני זה שאם כן אף בעשרה כשהחתים שנים שוכח ונותנו ונמצא גט פסול אבל אם אמר כלכם כתובו חותמים שנים ביום אחד מתורת עדים והשאר לכשירצה מתורת תנאי ואין צריכין לחתום זה בפני זה וזהו עיקר הדברים:
+כבר ביארנו במשנה שזה שהכשרנו בשטרות העולים בערכאות של גוים דוקא בדבר שאין עיקר קנייתן בשטר כגון שטרי מכר והלואה הא כל דבר שעיקר קנייתו בשטר כגון הודאות ומתנות לא וזהו שתירצו כאן תני חוץ מכגיטי נשים וא"כ טעם האמור כאן דדינא דמלכותא דינא ולהכשיר אף במתנות והודאות אינה לענין פסק וכן היא שטת גדולי המחברים ומכל מקום יש פוסקים שכל שטר שנעשה בערכאות כשר ואף בהודאות ומתנות משום דינא דמלכותא דינא שהוא טעם קבוע בכל התלמוד כמו שביארנו בקמא קי"ג א' ומכל מקום כל היכא דליכא הורמנותא דמלכא אלא ערכאות שמצד בני העיר ומנהיגיה אתה צריך לתירוץ השני והוא האמור חוץ מכגיטי נשים שלא להכשיר אלא במכר והלואה וזהו עיקר הדברים:
+כלל הדברים לשיטתנו שכל שטר העשוי על ידי גוים וככתבם וכלשונם אם הוא עשוי כתקון שטרות של ישראל כגון שיהא תקון הקלף שלו בדרך שלא יהא הכתב יכול להזדייף ושיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה עד שלא יהא אדם יכול לזייף לכתוב בו מה שירצה אם היו חותמיו ישראל ויודעים לקרות כשר לגמר�� אפי' לא נעשה בערכאות של בית הועד שלהם שכל שחותמיו ישראל יהא הסופר מי שיהיה וכשר בכל מיני שטר וגובין בו אף ממשעבדי וכמו שאמרו בפרק שני אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עלה תרי סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי והעמידוה בכתב שאין יכול להזדייף ובחזרת ענין השטר בשטה אחרונה וביודעים לקרות ולא בא ללמד אלא שהשטר כשר בכל דבר ובכל לשון בין בגיטין בין בשטרות וכמו שאמרו בגט גט שכתבו עברית ועדיו יונית או יונית ועדיו עברית כשר אבל אם חותמיהם גוים אם נעשו בערכאות גדולות שלהם כשר בשטר מכר והלואות אף במקום שאין שם הורמנותא דמלכא ופסולות במתנות והודאות ובמקום שיש בו הורמנותא דמלכא כשר אף בהודאות ומתנות לשיטתנו ומכל מקום כל שעל ידי הדיוטות שבהם פסולות בכלם וכמו שאמרו רבינא סבר לאכשורי בכנופיאתא דארמאי ר"ל קבוץ מנהיגי העיר בלא שופט שלהם וחכמיהם ואמרו לו ערכאות תנן וגדולי המחברים כתבו שאף הכשרות בערכאות דוקא בשיעידו ישראלים על עידי השטר ועל השופט שאינם ידועים בקבלת שוחד ואין דברים אלו נראין כלל וכן כתבו בשם רבותיהם שאף שטר חוב אף בערכאות אינו כלום ולא הכשירו אלא במכר ובאמת כך אמרו בסוגיא זו קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה ולא הזכיר לשון הלואה כלל ומכל מקום יראה לשיטתנו הואיל ואין השטר עיקר הקנין אף הלואות בכלל ולא עוד אלא שלדעתנו גובין בה ממשעבדי אלא שגדולי הפוסקים והמחברים ואף גדולי המפרשים כתבוה דוקא מבני חרי שכל הנעשה בגוים אפי' במומחים שבהם אין לו קול והמחלקת תלויה במה שאמרו בפרק שני רב פפא כי הוה אתי לידיה שטר העשוי בערכאות של גוים מקרי לה לשני גוים במסיח לפי תמו זה שלא בפני זה ומגבה בה מבני חרי זו היא גירסא שלהם ויש גורסין ממשעבדי וזו היא גירסא שלנו ומפני שכל הנעשה בערכאות קלא אית ליה והוא שאמרו בתלמוד המערב קול יוצא בערכאין ואותם הפוסלים בשטר הלואה אף שבערכאות מפרשים דבר זה במכר ולענין אחריות ואין נראה כן דהא מכל מקום כל השטרות תנינן:
+
+Daf 11a
+
+דברים שכתבנו בחותמיהן גוים פירושו בלא עידי מסירה ישראל אבל כל שיש עידי מסירה ישראל אפי' נעשה השטר על ידי הדיוטות מגבין בו מבני חרי ויש מפרשים כן אף בהודאות ומתנות ובלבד בשיהו עידי המסירה יודעים ענין השטר כגון שידעו לקרותו וכן שיהא כתב שאין יכול להזדייף ושיחזור מענינו של שטר והוא שאמרו כאן שטרא פרסאה דמסריה באפי תרי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי והעמדנוה בידעי למקרי ובכתב שאין יכול להזדייף ובחזרת ענין השטר ואמרי' עלה דוקא מבני חרי והוא ששאלו אי הכי תגבי ממשעבדי ותירץ לית ליה קלא ואנו מפרשים שכל שנעשה בהדיוטות אין לו קול וזהו שנאמר שטרא פרסאה ולא נאמר דעבידא בערכאות ובפרק שני אמרו שטרא פרסאה דעבידא בערכאות ומתוך כך אנו גורסי' בה ממשעבדי כמו שכתבנו והוא עיקר הדברים:
+זה שאמרו בתקון שטרות שלנו שצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה כבר ביארנו במקומו שאם לא החזיר אין פוסלין את השטר בכך אלא שאין למדין מאותה שיטה מפני שדרך העדים להניחה ושמא כתב זה בה מה שרצה ומכל מקום בשטר שאין בו חתימה אלא שניתן בעידי מסירה ולדעת הפוסקים שאף שטרות כשרות בעידי מסירה כמו שיתבאר במה שאמרו הלכה כר' אלעזר בגיטין שיש מי שאומר בגיטין דוקא ויש מי שאומר אף בשטרות כמו שיתבאר בע"ה ולדעת האומר כן אם לא החזיר מענינו של שטר בשטה אחרונה עד שיראה לכל שהשטר נסתיים לשם ונחוש לכל מה שנכתב למטה הימנו פסול שמא כמה שטין כתב ואחר שכן בשטר הנעשה על ידי גוים כל שלא החזיר גם כן השטר פסול שמא הרחיקו כמה שיטין ואע"פ שלא הקשו והא בעינן שיחזיר וכו' אלא בשמועת האי שטרא פרסאה שפירושה על ידי הדיוטות לאו למימרא דבשטר העשוי בערכאות לא נבעי הכי דודאי בעינן ולא הוצרך להקשות עליה כן דהואיל וממשעבדי גביא וכמו שכתבנו לשיטתנו פשיטא דבעינן הכי אבל זו שלא אמרו בה לגבות אלא מבני חרי היה עולה על דעתו שאף בלא חזרת ענין יאמר כן והקשה לו והא בעינן וכו' אף לבני חרי:
+אף בגיטי נשים צריך שיחזירו מענין הגט בשיטה אחרונה ויש שסומכין על מה שכותבים בשטה אחרונה ודן דיהוי ליכי מנאי ספר תירוכין וכו' ואינו כן שאין זה חזרת ענין אלא ענין הצריך ומכל מקום מובהקים שבסופרים אין כותבין בשטה אחרונה אלא כדת משה וישראל ומרחיבין את האותיות עד שתתמלא כל השיטה מהם והוא במקום שריר וקיים שבשאר שטרות וכבר בארנו במקומו שבשטר שכתוב בו שריר וקיים למדין משטה אחרונה לדעת קצת ואף לדעת האומר שאף בזה אין למדין הוא מפני שגט הפשוט אין צריך בו שריר וקיים ושמא חתמו בלא שריר וקיים וזייף בשטה אחרונה וכתב בה שריר וקיים אבל בגיטי נשים תקנו בו כדת משה וישראל והביאו ראיה לזה ממה שאמרו במסכת ידים קובלנו עליכם פרושים שאתם כותבים מושל עם משה בגט ור"ל שהיו מונין למלכות וכותבין בסוף כדת משה וישראל אלמא תקנת חכמים היא וקצת גאונים כתבו שכל המחק הנראה בו במקום כדת משה וישראל וכשיעור כדת משה וישראל פסול כענין האמור בשריר וקיים באחרון של בתרא:
+זה שאמרו והא בעינן כתב שאין יכול להזדייף ותירץ לו בדעפיצין יש מתמיהין על מנהגנו שאין מדקדקין לכתוב בגוילין דעפיצן כלל עד שפרשו אחרוני הרבנים שתקון שלנו כעיפוץ שלהם שמתוך שכח הסיד גדול אין יכול להזדייף והביאו ראיה ממה שאמרו במנחות פרק הקומץ רבא ל"א ב' קרע הבא בשני שטין יתפור בשלש לא יתפור ולא אמרן אלא בעתיקא אבל בחדתא לית לן בה ולאו חדתא חדתא ממש ולאו עתיקא עתיקא ממש אלא הא דאפיצן הא דלא אפיצן אלמא כותבין ספר תורה אף בדלא אפיצן ואם כן היאך אמרו במסכת סופרים אין כותבים ספר תורה על הדפתרא ופרשו בו דמליח וקמיח ולא עפיץ ותרצו בה דתקון שלנו כעיפוץ שלהם ואיני מבין ראייתם שאם כן אף תקון שלהם היה כן לפעמים וזה לא שמענו ומכל מקום יש פוסקים לדחות זו של סופרים מזו של מנחות ולפסוק כר' יהודה שחלק בה להכשיר אף על הדפתרא ומכל מקום הסברא נכונה שכל שעבודו בסיד והכתיבה במקום כשר ודאי אינו יכול להזדייף:
+למדת לשיטתנו שאין חלוק בגיטי נשים בין ערכאות להדיוטות שאם בעידי מסירה ובשמות מובהקים לר' שמעון או במקום שאין ישראל חותמין לרבנן אף בהדיוטות כשרים ואי לאו הכי אף בערכאות פסול כמו שכתבנו ואם כן זה שאמרו בסוגיא זו אבל בשמות שאין מובהקין נעשה כמי שנעשו בהדיוטות וכו' אין פירושו בגט אשה שנעשה בהדיוט אלא נעשה כשאר שטרות שנעשו בהדיוט בלא עידי מסירה שבודאי פסולים הם שלא הוכשרו בלא עידי מסירה אלא בערכאות ויש פוסלין בהדיוטות על כל פנים ולדעתי הדין עמהם אם אנו מכשירין מה שהכשרנו בלא עידי ישראל שיעידו שלדעתם נכתב ובכל דקדוקי הגט דהדיוט ודאי לאו אדעתא דישראל קא עביד או שמא יש שם צד עישוי או איזה צד של פסול ובערכאות כשר דלא מרעי אנפשיהו ואדעתא דישראל כתבי ומכל מקום יראה לי שאף בערכאות צריך שיכתוב על דעת ישראל ושיעידו בדקדוקיו כמו שכתבנו למעלה ומעתה אף בהדיוטות כן זהו מה שנראה לנו בסוגיא זו לענין פסק ולענין ביאור ואע"פ שנתבלבלו בה מפרשים הרבה פשוטה היא וכשתעיין יפה במה שפסקנו יצא לך באור ההלכה על אפניה בדברים פשוטים ואי אתה צריך בה לכמה בלבולים שנכתבו בה בחדושין ללא צורך אלא שמכל מקום דרוש וקבל שכר:
+גדולי המפרשים כתבו שהשטרות הנעשות בכתביאות שלנו דינן כנעשות בערכאות ודנין בהם כשטר הנעשה בערכאות בכל הדרכים שהזכרנו ואף הם עשו בה מעשה בנרבונא ומכל מקום יש לפקפק בה שאע"פ שאין בהם שום חשד מכל מקום אין שני עדים חתומים בשטריהם ולא סמכה תורה להוציא ממון על פי עד אחד אפי' היה שקול כרבו של עולם ומכל מקום אם היו שני עדים חתומים בה ודאי כשר ולענין גיטין מיהא הואיל ואין להם שיכות בענין גט יראה שצריך שיהא נכתב על דעת ישראל ובהודעת דקדוקיו ואף בערכאות כן לדעתי כמו שכתבנו:
+
+Daf 11b
+
+כבר ידעת שהמטלטלין אין בהם דין קדימה וכל שגבה מהן זכה בהן ואין הקודם לו יכול לערער עליו אפי' בא אחד מאליו ותפש מטלטלין של ראובן בשביל חוב שהיה ראובן חייב לשמעון בכונה שיזכה בהם בשביל שמעון זכה שמעון בהם בתפיסתו של זה אע"פ שלא הגיעו לידו ואין בעל המטלטלין יכול להוציאם מידו ואע"פ שלא תפס במצות שמעון ושליחותו בד"א כשלא היה זה התופש חב לאחרים בתפישה זו כגון שלא היה ראובן זה חייב לאחרים או שיש לו במה לפרוע אבל אם היה חב לאחרים לא זכה לו עד שיגיעו לידו והרי האחרים יכולים להוציא מידו הואיל ולא הגיעו ליד שמעון ולא סוף דבר בשתפש מאליו אלא אף בשבא בשליחות של שמעון וכמו שמצינו בהדיא בפרק הכותב פ"ד ב' בההוא גברא דשבק ארבא ואזל יימר בר חשו ואמר ליה לשלוחיה זיל תפשה נהלאי תפסה פגעי ביה רב אמי ורב אסי אמרו ליה את תופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים את תפשוה:
+ושאלו בה בסוגיא זו והלא במשנתנו אמרו האומר תן גט זה לעבדי זכה לו אע"פ שהוא חב לאדון שאע"פ שבשאר תופש לבעל חוב לא נקרא חב לאחרים בשביל מה שהוא מחסר ללוה אלא אם כן יש ללוה בעלי חוב אחרים שנמצא זה התופש חב להם בתפיסתו בזו הדין כן שאין ראוי ליקרא התופש חב לאחרים בשביל מה שהוא מחסר ללוה שהרי מה שלוה הוא פורע אבל זה שמשחרר עבד ומוציא מרשותו ממון שלא לוה ודאי כל הזוכה בשביל העבד חב הוא לו ואעפ"כ זכה לו כמו שנאמר במשנתנו ופירשו בה שמשנתנו הרי ברשותו זכה לו שכל האומר תן כאומר זכה דמי ואף בהלואה כל שהלוה אומר לזה תן לפלני מנה זה שאני חייב לו או זכה לו במנה זה זכה לו אף במקום שחב לאחרים וכן בהולך מנה לפלני כמו שיתבאר יש מי שאומר מכח קושיא שנתחדשה לו בסוגיא זו שאף כל שחב ללוה חב לאחרים קרינא ביה ואם תאמר אם כן היאך אתה מוצא שאינו חב לאחרים הרי פרשוה דווקא בשבא בשליחות המלוה כההיא דיימר בר חשו שבזו אין אנו קפידים בחובו שדין השליח כמלוה שאם לא כן כל אחד יתפוש ממון חברו ועוד שאף הוא יכול לטעון שפרעו או דמחל לו וכן כתבוה חכמי הדור והדברים זרים ואם מפני שמא פרעו או מחל לו אנו מפרשים אותה כשיודעים שלא פרעו או מחל לו:
+יש שואלים היאך אמרו כאן שהאומר תן כזכה ובראשון של מציעא ט' ב' אמרו ברוכב על גבי בהמה שראה מציאה ואמר לחברו תנה לי והלך חברו במצותו והגביהה על דעת כן ונמלך שלא ליתנה לו שלא זכה לו ואלו אמר זכה לי בה והגביהה על דעת כן קנה אלמא שאין תן כזכה ותירצו בה שבמשנתנו הרי ביד האדון לשחרר העבד כל זמן שירצה ואם כן כל שאומר תנו הרי הוא כאומר זכו אנן סהדי שרוצה הוא בזכותו אבל זו של מציעא אינו בידו שהרי רכוב הוא והיה לו לומר בלשון ברור שיזכה לו ויש מתרצין שזו של מציעא אין דעת אחרת מקנה אותו אלא שהוא מגביה מאליו אע"פ שהלה אומר תנה לי אלא אם כן אומר לו זכה לי אבל אדון שהוא מוציא מתחת ידו הרי דעת אחרת מקנה לזוכה וראוי לומר שדין תנו בו כזכו והכל עולה לטעם אחד:
+זה שביארנו שהתופש לבעל חוב במקום שהוא חב לאחרים שלא זכה לו דוקא בשהגיע זמן הלואתו של האחר גם כן אע"פ שהאחר מוקדם שאין דין קדימה במטלטלין אבל אם לא הגיע זמנו אין זה נקרא בשבילו חב לאחרים שהרי עדין אינו חייב לו כלום ומכל מקום לתלמידי גדולי המפרשים ראיתי שאף בלא הגיע זמן כן שמכל מקום משעת הלואה נתחייב לו והביאו ראיה ממה שאמרו לענין שביעית במלוה את חברו לעשר שנים שאינה משמטת הואיל והיא תוך זמן ואתינן עלה מטעמא דלא קרינא ביה לא יגוש ולדבריהם היה להם לאמרה מטעם שאין חייב לו כלום ואין תורת השמטה במה שאין עליו חיוב אלא ודאי חייב הוא לו ומכיון שאף תוך זמן נקרא חייב לו אף האחר נקרא בשבילו חב לאחרים ואין תפישתו כלום וכן נוטים לומר מעתה שתופש לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים זכה לו אף בשלא הגיע זמן ואין הבעלים יכולים להוציאם מתחת ידו והדברים רופפים בידי:
+זה שביארנו בתופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים שלא קנה פירושו בשלא היה חייב בשיעור זה לזה התופש אבל אם היה חייב כשיעור זה לתופש מתוך שיכול לזכות לעצמו זוכה לאחר אע"פ שחב לאחרים וזהו שאמרו בבעל הבית שהניח פאה בשדהו ובא אחד וליקטה ואמר הריני מלקטה לפלני עני שנמצא תופש לו במקום שחב לשאר העניים שאם זה המלקט עני זכה לו שמתוך שהיה יכול לזכות לעצמו זוכה לאחר אע"פ שהוא חב לאחרים אבל אם היה עשיר לא זכה לו ויטלנה עני הנמצא ראשון וכל המונעו גוזלו ואין אומרין שיזכה לו מתוך שאם רצה מפקיר נכסיו ונמצאת ראויה לו ויכול לזכות לעצמו ומתוך שיכול לזכות לעצמו יזכה לאחרים שאין אומרין תרי מגו בענין אחד ומכל מקום בעל הבית עצמו שאמר הריני מלקטה לפלני עני לא זכה לו ואפי' היה בעל הבית עני שהרי אף עני מוזהר הוא על שלו ואי אפשר לו לזכות לעצמו וכמו שאמרו לעני להזהיר עני על שלו ואם מפני שיכול להפקיר אף את זה מכל מקום יש כאן תרי מיגו:
+תופש לבעל חוב כתבו גדולי פרובינצא בחבוריהם שהוא חייב באחריותם ונסתלק הלוה הואיל וקנה המלוה בתפישתו ואינו דומה להולך מנה לפלני שלא נסתלק הלוה מאחריותו שבזו אין השני עושה עצמו עבד לוה ומכל מקום גדולי ההר סוברים שאם אין התופש בעל ממון המלוה חוזר ללוה שמאיזה טעם נפקיע חובו אחר שלא הרשהו ומכאן חלקו על מה שכתבו שכל שהלוה חייב אף לתופס שזכה זה שתפש הלה בשבילו מגו דזכי לנפשיה שאילו זכה לעצמו היה הלוה מסתלק מאחריותו מה שאין כן בשזכה בשביל האחר ומכל מקום לענין הדין יראה לי שאם התופש עני יכול הלה לומר לו הואיל ואם יאבדו ברשותו הוא חייב באחריות יכול הוא להוציא ממנו ובלבד במסירה ביד שליח אמיד על פי בית דין שיזכה בו בשביל הלה:
+בתשובותיהם של גדולי הפוסקים נמצא שלא אמרו תופש לבעל חוב במקום שאין חב לאחרים קנה אלא כשהלווה עני אבל כל שהוא עשיר אין תפיסתו כלום ואין הדברים נראין:
+קצת מפרשים כתבו שלא נאמר בתופש לבעל חוב שקנה אלא בשתפש בחיי לוה ומת לוה שאין היתומים יכולים להוציא מידו אבל כל שבעל חוב קיים ודאי יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי בפורע חובו של חברו שלא מדעתו אמרו שאינו חייב לו דקאמר ליה אנא הוינא מפייס ליה ומחיל לי ואין הדברים נראין שבפורע חובו של חברו שלא מדעתו לא היה ממון הפורע משועבד למלוה כלל ומאחר שכן מה לו לפרוע שלא ברשות לוה אבל תופש ממון לוה שהוא משועבד למלוה כל שתפש תפש:
+יש שואלים בסוגיא זו ממה שנחלקו למטה בהולך מנה לפלוני אם יכול לחזור אם לאו ואמרו עליה דכולי עלמא הולך כזכי ולא נחלקו אלא שלדעת שמואל מתוך שחייב באחריותו חוזר ולדעת רב אע"פ שחייב באחריותו אינו חוזר הואיל וזכה ומשמען של דברים שהכל מודים שאם לא אמר לו בלשון שיהא כזכה חוזר ואמאי להוי כתופש לבעל חוב ואין כאן קושיא שמכל מקום אלו היה הוא טוען כן ר"ל הריני תופש לו אינו יכול לחזור אף כשלא היה שם לשון זכה אבל זה אינו בא בטענה זו אלא שאומר הואיל ובשבילו נתת לי אינך יכול לחזור וכל דאיהו לא טעין אנן לא טענינן ליה וזהו שאמרו מתוך שחייב באחריותו ותופש לבעל חוב כל שתופש בעל ממון מיהא נסתלק הלוה כמו שכתבנו:
+
+Daf 12a
+
+כבר ביארנו במשנתנו שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ויחזור על הפתחים או יזון מן התמחוי שהרי ישראל מצווים להחיות עבד כנעני והוא שאמרו בסוגייא זו מאן דמרחם דמי אעבדא מרחם אבל אשתו אינו יכול לומר לה כן ואפילו אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אינו כלום אלא אם כן מעשה ידיה מספיקין לה והיא שאמרה איני נזונת ואיני עושה רשאה כמו שהתבאר בכתבות נ"ח ב' וכבר בארנו במקומו שזה שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דוקא בעבד שלו אבל שהכניסתו לו אשתו בתורת מלוג אינו יכול לומר כן שאם ימות או יברח אינו חייב באחריותו וכן שאפטרפוס של יתומים והיתומים קטנים אינו יכול לומר בשביל היתומים עשה עמי ואיני זנך שאין לו רשות לחוב ליתומים:
+כבר ביארנו במקומו שהעבד שהרג ישראל או גר תושב בשגגה שגולה לערי מקלט כל שגלה עבד לעיר מקלט אין רבו חייב לזונו ולא עוד אלא שמעשי ידיו לרבו והוא יחזר על הפתחים או יזון שם מן הצדקה שמן הסתם הואיל ואינו דר עמו הרי הוא כאומר לו עשה עמי ואיני זנך אבל אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה וכל שמעשה ידיה מספיקין למזונותיה אומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך:
+יכול אדם להקדיש יד עבדו ובלבד שיאמר יקדשו ידים לעושיהם שהידים הרי הן בעולם ודומיא דמקדיש דקל לפירותיו הא מכל מקום אם הקדיש מעשה ידיו אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובמקדיש ידיו מיהא אם הוא רוצה להעלות לו מזונות כל מה שיעשו הקדש ואם אינו מעלה לו מזונות מתפרנס ממעשי ידיו והמותר הקדש והיאך הוא מתפרנס ממעשי ידיו שהרי מכיון שעשאם הקדש הרי הכל הקדש אלא לווה ואוכל ועושה פחות מש"פ ופורע שאין הקדש חל על פחות מש"פ והוא הדין שאם רוצה לעשות פחות פחות משוה פרוטה ולאכול מיד שהוא רשאי ואין צריך ללות אלא שאין דרך לאכול אכילתו פחות משוה פרוטה אלא לווה ואוכל ועושה פחות משוה פרוטה ופורע או שעושה פחות פחות משוה פרוטה לאותו שלוה הימנו ואין הגזבר יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך שאף אם היה גוף העבד שלו אין יכול לומר כן שאין בידו להמית את העבד או לגרום לו שיברח ושמא תאמר ולמה הוא צריך ללוות ולעשות בפחות פחות משוה פרוטה ואף לכשיהיו מעשי ידיו הקדש יכול הוא ליזון מן ההקדש שהרי בהמת הקדש אוכלת משל הקדש יש מפרשים שבזו הואיל ואין גוף העבד משל הקדש אין אומרין כן ויש מפרשים שאף בהמת הקדש אינה אוכלת משל הקדש אלא שמחללין לה מעות הקדש ולוקחין לה חולין ובתלמוד המערב אמרו פרת הקדש הדשה בתבואת הקדש אינה אוכלת ולא עוד אלא שחוסמין אותה ויש שואלים יחללו מעשה ידיו על שוה פרוטה ויאכל אפשר שאין הגזבר רוצה לחללם על שוה פרוטה ולמדת שאין הלכה כדברי האומר המקדיש יד עבדו עושה ואוכל שאין הקדש חל עליו אלא לווה ואוכל ועושה ופורע וכל שיש למעשי ידיו העדפה המותר הקדש כמו שכתבנו שהגזבר אומר לו עד השתא סגיא לך בלא העדפה השתא נמי תסגי לך:
+
+Daf 12b
+
+זה שכתבנו שאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה כך כתבוה גדולי הרבנים ויש שואלים בה ממה שאמרו בקדושין דאי אמר פלגא דחיטתא תקדש קדשה ומכל מקום יש מתרצים בה דפלגא דכמה חיטי קאמר אלא שחזרו והקשו ממה שאמרו במסכת מעילה י"ח ב' צירף את המעילה לזמן מרובה ואף זו תירצוה בשחל הקדש על שוה פרוטה יאכל פחות פחות משוה פרוטה ומכל מקום קושיא חזקה להם היאך לא מנאוה במציעא פרק הזהב נ"ה א' במשנת חמש פרוטות הם אלא ודאי כל שהממון בעין הקדש חל אף על פחות משוה פרוטה אבל כל שמקדיש מעשי ידי עבדו אין פחות מפרוטה מעשי ידיו כלל ויש מתרצים שבכאן לא הקדיש אלא הזכות שיש לו בידים וכשם שאין האדון זוכה במעשה ידיו כל שהם בפחות משוה פרוטה ואינו יכול לתבעם בדין כך אין הקדש חל עליהם והכל עולה לטעם אחד:
+הקוטע יד עבדו של חברו נותן את הנזק לרבו וכן שבתו שמחמת החולי ורפוי הרי הוא של עבד כדי שיתרפא מהם ומכל מקום אם אמדוהו לחמשה ימים ועשו לו רופאים סם חזק ביותר ונתרפא בפחות ממה שאמדו בו הרי מותר של דמי רפוי לאדון ודין בשת אין כאן שאין העבדים בני בשת והצער אף צער המכה לרבו שאין לחלוק בצער דהרי מקצתו הרי הוא בכלל הרפוי בהנחת הסמים ומה שאמרו בתלמוד המערב הקוטע יד עבדו של חברו רבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה פירושו מה שיש עליו מן החיוב כדין חמשה דברים ומכל מקום אין בשת בכלל וכן הרפוי דוקא במותר דמיו:
+כבר ביארנו שזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות שאם מפני הפסד מזונות הרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ואם מפני התרומה ובעבד כהן הרי יכול לכתוב לו גט שחרור ואם תאמר שיברח והדבר ידוע בעבד כהן שברח ובאשתו שמרדה עליו שאוכלים בתרומה אף הוא יכול למכרו בטובת הנאה בכל מקום שהוא כמו שבארנו ולר' מאיר מיהא שאמר חובה הוא לו שאלו בגמרא תינח עבד כהן ומשום מזונות שאע"פ שיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך מכל מקום יכול לאכול בתרומה במקום אחר אבל עבד ישראל מה חובה היא לו ופרשוה מפני שמפסידו שפחה כנענית ושמא תאמר אם כן היאך תלה ר' מאיר טעמו בחובת תרומה שאינה אלא בעבד כהן והיה לו לתלות בטעם מצד הכנענית ונראין הדברים מפני שר' מאיר היה בא בתחלה מטעם הפסד מזונות והשיבהו שאף בלאו הכי מפסיד להו והוא השיב שאף במזונות יש בהם צד שהוא חובה אצלו ומכל מקום הלכה כחכמים וזכות הוא לעבד ואינו חוזר בו:
+וכבר ביארנו מה שבארו גדולי הפוסקים שלא נאמר כן אלא לחזרה אבל מכל מקום אינו משוחרר עד שיגיע הגט לידו והראיה ממה שאמרו אחר כן במשנתנו תנו גט זה וכו' לא יתנו לאחר מיתה וכמו שביארנו במשנה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שתכף שהגיע הגט ליד שליח הוי משוחרר וכמו שאמרו במסכת קדושין כ"ב ב' קונה עצמו בשטר על ידי אחרים וודאי קונה עצמו פירושו שהוא משוחרר לגמרי הואיל והגיע השטר ליד אחרים שיזכו בעבורו ומכל מקום יש לתרץ בה דוקא כשאמר בהדיא זכה בגט זה לפלני עבדי אבל תנו לא נאמר שהוא כזכו אלא לענין של�� יהא הלה יכול לחזור אלא שהם חוזרים ומביאים ראיה ממה שאמרו כאן אדרבה הרי הוא מתירו בבת חורין אלמא שהשליח בקבלתו מתירו בבת חורין ואף זו יש לפרשה שבשעה שיגיע הגט לידו עשאתו קבלת השליח מותר בבת חורין אלא שהם מביאים עוד ראיה ממה שאמרו בפרק השולח עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר כלומר והוי משוחרר ומכל מקום אפשר לפרשה בשאמר זכה בהדיא אבל תנו אינו כזכו אלא לענין חזרה ואף גדולי המחברים כתבו כן ולשונם בזה הכותב גט שיחרור לעבדו וזיכה לו על ידי אחר ואמר זכה בגט זה לפלני עבדי יצא לחרות אע"פ שלא הגיע הגט לידי שזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אמר תנו גט זה לפלני אינו יכול לחזור ולא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו לפיכך אם אמר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ושמא תאמר לגדולי המפרשים מה יאמרו במשנתנו שאמרה לא יתנו לאחר מיתה תדע שהם אינם גורסים גט זה אלא תנו גט לעבדי ובשעת מיתתו לא הגיע ליד שליח ובשכיב מרע עסיקינן שמצוה ליתנו ואין גט לאחר מיתה:
+
+Daf 13a
+
+כבר ביארנו במשנה ששכיב מרע שאמר תנו מנה לפלני בין שאמר תנו מנה זה והוא הקרוי כאן צבורים ומונחים בקרן זוית כלומר שעליהם הוא אומר מנה זה בין מנה סתם כגון שאמר תנו מנה לפלני ולא רמז על איזה מנה שנותנין לאחר מיתה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין אומרין במנה סתם שמא מנה קבור קאמר שאין חוששין למנה קבור:
+ומכל מקום בריא שאמר תנו מנה לפלני אינו כלום ואפילו בצבורים ושאמר מנה זה שאין מטלטלין של בריא נקנין עד שימשוך ואין צריך לומר במנה סתם ומכל מקום אם היה אחד חייב לזה מנה ואמר לי מנה לי בידך תנהו לפלני במעמד שלשתן קנה ואפי' במנה סתם שדין זה ר"ל מעמד שלשתן אין בו חלוק בין מלוה לפקדון אלא נאמר הוא אף במלוה אע"פ שאינה בעין הא שלא במעמד שלשתן לא קנה אף בצבורים עד שימשוך:
+ויש שואלים ואחר שמת בריא זה שאמר תנו מנה לפלני או תנו מנה זה לפלני יתחייבו היורשים ליתנו מתורת מצוה לקיים דברי המת בין במנה זה בין במנה סתם שהרי דין מצוה לקיים דברי המת נאמר אף בבריא שצוה ומת כמו שיתבאר למטה בענין הולך מנה לפלני וכן מצוה היא שכופין עליה וכמו שאמרו בפרק השולח פלנית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח ופירשו אחרוני הרבנים שאין דין מצוה לקיים דברי המת נאמר אלא כשהמצוה הוציא הדבר מרשותו ומסרו ליד שליש כגון הולך מנה לפלני האמור למטה וכגון משליש מעות לבתו וכגון תנו שקל לבני שמסר הנכסים לאפוטרופוס אבל זה שאמר תנו וכשמת עדין הממון בידו אין אומרין בזו מצוה לקיים דברי המת דאי לאו הכי מתנת שכיב מרע דאפי' במקצת בעיא קנין כי מית מיהא לקנינהו משום מצוה לקיים דברי המת אלא שלא נאמר כן אלא כשהוציא הממון מידו ואע"פ שפלנית שפחתי עדין היא ברשות היתומים הואיל ויש לה דעת לזכות בעצמה הרי היא כמי שיצאה מתחת ידו ולא סוף דבר לדעת המפרשים יעשה לה קורת רוח ותשתחרר אלא אף לדעת המפרשים קורת רוח שלא להטריחה במה שהיא אומרת שאינה יכולה לעשות מכל מקום זכתה בעצמה לאותו קורת רוח ואע"פ שבמעשה של אסור גיורא הנזכר בבתרא קמ"ט א' לא באו בו מטעם מצוה לקיים דברי המת בזו מכל מקום כשהוציאם מתחת ידו לא הוציאם על דעת שינתנו לרב מרי בריה ועוד שדין מצוה זו אינו אלא כשהוא מצוה ליורשיו או למקבלי מתנותיו אבל על אחרים לא ואם כן אין מצוה על רבא שהיה נפקד וזוכה בפקדונו מן ההפקר להחזיר מה שזכה בו מדין מצוה לקיים דברי המת ויש מתרצים שמצוה לקיים וכו' אין כופין את היורשים עליה כדין מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם שאין כופין עליה וקורת רוח של שפחה מכיון שאמר שלא ישתעבדו בה הרי הוא כמי שהפקירה והרי אמרו במפקיר עבדו ומת שכופין את היורשים לכתוב לו גט שחרור ואין זה כלום שהרי אף בתוספתא של בתרא אמרו האומר נתתי שדה זו לפלני נתתיה לו תהא שלך הרי היא שלו יטול פלני בנכסי יקנה פלני בנכסי יחלוק פלני בנכסי הרי זו מתנה תנתן לו רבי אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת כלומר רבי אומר זכה שהוא כאומר לו הריני נותן שדה פלני לפלני וכלן בשטר וחכמים אומרים לא זכה שאין זה אלא כמצוה שתנתן לו אבל הוא אינו נותנה לו עכשו ואע"פ כן אם מת מצוה לקיים וכופין אותו עליה ואף זו קשה לתירוץ ראשון שהרי תנתן לו לא יצא הממון מתחת ידו ונמצאו שני התירוצים נפרכים ביד של תוספתא זו:
+ומתוך כך פרשו חכמי הדורות שכל שהמת מצוה ליורשיו או למקבלי מתנותיו או לשלוחיו עשו כך וכך מנכסי ומת מצוה לקיים את דבריו בין במוסר בין במצוה כגון הולך מנה לפלני שמינה השליח לכך וכן תנו שקל עשו לה קורת רוח אבל כשאומר הריני נותן לפלני כך ולא צוה ליורשים שיתנו ומת אין בזו דין מצוה לקיים וכו' אלא קנה מן הדין קנה וזו היא שאמרו מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ומתניתין דקאמר תנו לא ליורשים הוא אומר כן שאלו כן כופין עליה ואין צורך למעמד שלשתן אלא שלעדים הוא אומר כן כלומר היו עלי עדים יתנו לפלני מנה שאני נותן לו ואין זה אלא כמוסר דבריו בתורת עדות וכן יראה לי לדעת זו מה שאמרו בפרק התקבל בגניבא שאמר זכו ארבע מאה זוזי לר' אבינא שלא היה אלא כמוסר דברים לעדים ומכל מקום קשה לי לדבריהם זו שבתוספתא שהזכרנו שהרי תנתן לו אינו לשון צווי ליורשים ומכל מקום אפשר לפרש שהוא אומר להם דבר זה כמצוה להם שאף בשפחה יש גורסין יעשה לה קורת רוח בלשון נפעל ואע"פ שהם כתבו ביטול יקנה ויחזיק שאינן לשון צווי ליורשים מכל מקום תנתן לו אפשר שהוא כענין ציווי כענין יעשה לה קורת רוח ומכל מקום בירושלמי נראה דוקא בלשון ציווי גמור שאמרו שם טבי עבדי עשיתי בן חורין עושה אני אותו בן חורין הרי זה בן חורין וכלן בשטר יעשה בן חורין רבי אומר זכה ורבנין אמרין לא זכה תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים (לא) זכה שכופין את היורשים לקיים דברי המת אמר ר' זעירא אם באומר שחררו אף רבי מודה אם באומר כתבו ותנו אף רבנין מודו אלא קיימין באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו ורבנין אמרין האומר תנו כאומר שחררו הא למדת שבאומר שחררו אף רבי מודה שכופין את היורשין לשחרר מפני שמצוה לקיים דברי המת ובאומר כתבו ותנו אין זה צווי ליורשים ובאומר יעשה בן חורין לרבנן אין זה לשון צווי ומכל מקום לשון תנתן הוא פשוט יותר לענין צווי:
+
+Daf 13b
+
+בריא שאמר כתבו גט לאשתי כותבין לו אבל לא נותנין ומכל מקום שכיב מרע שאמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין שמתוך שהוא בהול לא כיון דעתו לומר תנו וכן הדין ביוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא כמו שיתבאר:
+הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופיא והמשיא אשה לבנו גדול בביתו קנאו ויש בדינין אלו תנאים וכבר ביארנו הדין בארכה במקומו במסכת בבא בתרא:
+זה שביארנו בדין מעמד שלשתן שקנה בין במלוה בין בפקדון יש שואלים בפקדון מיהא מה ��ורך למעמד שלשתן יאמר המפקיד לנפקד תן מנה שהפקדתיך לפלני ויזכה זה בשביל המקבל שהרי תן כזכה ותירצו בה שאין אומרין תן כזכה אלא כשבא לידו מתחלה על דעת שיתננו לפלני אבל זו הרי היא בידו תחלה בתורת פקדון ויש מתרצים שבלא מעמד שלשתן אם אמר הנפקד איני נותן לו לא קנה הלה אבל במעמד שלשתן אע"פ שלא קבל עליו הנפקד או שאמר לא אתן קנה הלה וראיה להם ממעשה של איסור הנזכר בבתרא קמ"ט א' דאמר רבא במעמד שלשתן לא אזילנא אלמא דאי אזיל מקני ליה על כרחו של רבא שהיה נפקד ואין הדברים נראין שהרי אמר רב אשי בכאן בההיא הנייתא דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה לחדשה גמר ומשעבד נפשיה אלמא שלא נאמר דין מעמד שלשתן אלא כשהנפקד מקבל עליו ליתן ואע"פ שנדחית והעמדנוה כהילכתא בלא טעמא מכל מקום למדין הימנה דדוקא כשהנפקד מקבל עליו כן וזו של איסור האי דקאמר לא אזלנא משום דאי אזיל ולא מקבל אנפשיה למיהב ליה כסיפא ליה מלתא ומכל מקום טעמא דאמימר מוכחא כסברא קמיתא דאי איהו מקבל מאי האי דקאמר נעשה כאומר לו בשעת הלואה משעבדנא וכו' והלא עכשו מיהא משעבד עצמו בכך ומכל מקום איפשר שאין הקבלה שעבוד גמור:
+טעם זה שהזכרנו בשמו של אמימר והוא מה שאמר נעשה כאומר בשעת מתן מעות משעבדנא לדידך ולכל מאי דאתי מחמתך ודחה בסוגיא זו ממה שהקשו עליה אלא מעתה הקנה לנולדים הכי נמי דלא קנו כלומר שאם שמעון חייב לראובן מנה ואחר כך נולד לוי והגדיל והקנהו ראובן מה שיש לו אצל שמעון במעמד שלשתן הכי נמי דלא קני הואיל ומהאי טעמא אתיא דהא אפי' לר' מאיר אין אדם משעבד עצמו למי שלא בא לעולם והרי זו לא שמענו שדין מעמד שלשתן אף בדין נולדין הוא נאמר ושמא תאמר והלא כל שכותבין בשטר לו ולבאי כחו משעבד עצמו לנולדים אין זה כלום שכל שכותב בשטר באי כחו פירושו או יורשים או לקוחות ואם יורשים הם אין זה משעבד עצמו להם אלא לאב ומשועבד הוא ליורשים ממילא מתורת ירשה ואם לקוחות עכשו הוא שלוקחים ולא שעבד עצמו להם אלא שזה מכר זכותו להם אבל זה שאין מכירת זכות זה מספקת מן הדין ואתה אומרו שהלווה משועבד מצד שהשעבוד נסתלק למפרע מן המלוה ואשתעבד ליה היאך משעה שלוה לזה שהמלוה הקנהו עכשו נמצא ששעבד עצמו למי שלא בא לעולם ומכל מקום אע"פ שנדחה יש ללמוד הימנה לשאר ענינים וקצת מפרשים למדו ממנה שאם היה כתוב בה בהדיא משעבדנא לך וכו' אם רצה למכרו אין צריך כתיבה ודיו במסירה שהרי הלווה משועבד לכל באי כחו של מלוה ופירוש הדברים דודאי בעי כתיבה כדי שלא יוכל המלוה לחזור אבל כל שהמלוה אינו חוזר אינו צריך כתיבה מצד שיהא הלוה יכול לומר לאו בעל דברים דידי את ובלבד שיביא זה ראיה שבעל השטר מסרו לו בתורת הקנאה אף הם למדים המנה שכל שכתוב בה כן אם מכר זה את השטר אינו צריך למעמד שלשתן הואיל ומביא עדים שבא מכחו דיו בכך לא אמרו בזו מעמד שלשתן אלא בשלא כתב לו בפירוש משעבדנא לך וכו' וכן למדים הימנה למוכר שטר חוב לחברו שאם הקנהו במעמד שלשתן אינו יכול למחול שלא נאמר יכול למחול אלא מצד שאינה קניה מן התורה זה עיקר השיעבוד הוא דמשעת הלואה אשתעבד ליה ומכל מקום יש חולקין לומר שזו שאמרו נעשה וכו' מתקון חכמים היא או שמא הואיל ונדחה טעמו נדחה כל היוצא ממנה אלא שאנו כתבנוה כן בראשון של מציעא ובקמא פרק חובל גדולי המפרשים למדו הימנה שכל שכתוב בשטר משעבדנא לך וכו' ומכרו אף בלא מעמד שלשתן אינו יכול עוד למחול וכבר נדחית בחבור זה בראשון של מציעא:
+
+Daf 14a
+
+זה שהצרכנו בדין זה למעמד שלשתן הא שלא בפניו אינו כלום לא סוף דבר במתנה מרובה אלא אף במועטת והוא שאמרו כאן קבא דמוריקא אית לי גבך הבייה לפלוניא ובאפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי והיה בעל התלמוד מבין מדבריו כלומר אני אבטיחך בפניו שלא לחזור ומתוך כך הוא שואל מכלל דאי בעי מיהדר מצי הדר אלא הכי קאמר באפיה קאמינא כדי שיהא מעמד שלשתנו ולא אוכל לחזור אלמא אף במתנה מועטת צריך מעמד שלשתן ואם תאמר כזו יהא הלה זוכה בשבילו מיד ולא יצטרך למעמד שלשתן שהרי תן כזכה כבר פרשנו שלא נאמר תן כזכה אלא כשבא לידו מתחלה על דעת שיתנהו לו ואחרוני הרבנים היו למדים מכאן שלא נאמר תן כזכה במתנה ואין הדברים נראין כלל:
+מעמד שלשתן אינו צריך קנין וכל שהמחהו בחזקת שהיה זה חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אין זה כלום ואפי' קנו ממנו על כך שהרי קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר והוא שאמרו במעשה הנזכר בסוגיא זו הנהו גינאי ר"ל מוכרי ירק דעבוד חושבנא בהדי הדדי פוש חמש איסתרי זוזי גבי חד מניהו ואמר ליה באפי מריה ארעא הב להו למריה ארעא ונמצאת המחאתו במעמד שלשתן וקנו מניה ואע"פ שאין מטבע נקנה בחליפין דוקא כשאמר אני אתן לך מנה או אלוה לך מנה או שרצה להקנות לו מעות שבביתו אבל יכול אדם לשעבד עצמו שחייב לחברו מנה ושיהיו נכסיו משועבדים לחוב זה וקנה ואף במתנה כל שהזכיר בה שעבוד נכסים מועיל בה קנין וכמו שאמרו במציעא י"ג א' דבשטר הקנאה הא שעבד נפשיה ואע"ג דכתב ללוות ולא לווה הא שעבד נפשיה כדאיתא התם וכן כתבוה גאוני ספרד לסוף עבד חושבנא בהדיה נפשיה ולא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי אעביד לך דהא במעמד שלשתן הוה ועוד דקנו מינך אמר ליה רבא אטו מי קאמר ליה לא יהיבנא כלומר חושבנא הכי סליק אלא דאנא ממליכנא ולא יהיבנא ליכא גבאי קאמר ליה ואע"פ שיש שם קנין אינו כלום שכל קנין בטעות חוזר וכל שכן אם אין שם קנין אלא שהיה במעמד שלשתן אם היתה הודאתו בטעות ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבוה שיש עדים על החשבון שכך היה ושבטעות היה או שחברו מודה לו בכך דאי לאו הכי אף בכלהו שטרי נמי מצי למימר הכי ומכל מקום כל שאתה אומר בזו או שחברו מודה לו ושפירושו על הממחה דוקא כשאין זה שהמחוהו לו מפסיד בכך כגון שיכול לחזור על הממחה שהוא עשיר דאי לאו הכי הוה ליה כאומר שטר אמנה הוא זה במקום שחב לאחרים שאינו נאמן ואינו כלום אלא אם כן הודה לו כן אותו שקבל ההמחאה ויש מפרשים בזו שלא האמינוהו אלא מפני שהקנין היה בלא עדים ולדעת אחרוני הרבנים שכתבו דקנין בלא עדים מהני כל ששניהם מודים ומגו דמצי אומר להד"מ כי אמר קנין בטעות הוה נאמן וכן כל שאין שם קנין אלא מעמד שלשתן ואין עדים בהמחאתו מגו דמצי אמר לא המחיתי כי אמר טעינא נאמן והשתא דאתינן להכי אף כל שיכול לומר פרעתיך נאמן בטעיתי ולא נאמרו הדברים אלא שבמעמד ההמחאה ועדים שבה אמר טעיתי ומכל מקום דוקא במעמד שלשתן לבד הא בקנו מידו אינו נאמן בפרעתי שסתם קנין לכתיבה עומד ויש חולקין בזו אלא שראשונים של גאונים כתבה ואף דברי גדולי הפוסקים נוטים לכך בשני של כתבות ואע"פ שבהמחאה יכול לומר פרעתי או טעיתי מכל מקום טענת משטה אני בך אינה שאין אדם נכנס בעל חוב לאחר בשביל להשטות את זה:
+הרבה דינין נאמרו בסוגיא זו בחדושין ובתוספות ובנימוקי הגאונים בדין מעמד שלשתן ואני רואה לכללם יחד כדי שיהא הכל סדור לפניך א. שדין מעמד שלשתן נאמר בין במלוה בין בפקדון ואם כן אין בה חילוק בין מנה סתם למנה זה ב. שהוא נאמר בין בשטר בין בעל פה אלא שאם היה בשטר לך ולבאים מכחך אינו צריך למעמד שלשתן ג. שהוא צריך למעמד שלשתן בין במתנה מועטת בין במתנה מרובה ד. שהוא נאמר בין שהממחה נותנו למקבל בהמחאה בין שמכניסו לו בחוב שהיה חייב לו בין לסבה אחרת ה. שלשיטתנו אין דין מעמד שלשתן נאמר אלא אם כן המומחה מודה ומקבל עליו ליתנו לזה ויש חולקין לומר אף על כרחו אלא שאין הדברים נראין ו. שהמוכר שטר חוב לחברו והמחהו לו במעמד שלשתן אם מחלו אחר כן אינו מחול ויש חולקין בזו ז. שאינו צריך קנין ח. שאם היתה ההמחאה בטעות אינו כלום ט. שיכול המומחה לטעון בה פרעתי למקבל ההמחאה אלא אם כן יש בה קנין או שקבע זמן ואמר כן תוך זמן י. שאינו יכול לומר לו בה משטה אני בך יא. שכל שהמחה במעמד שלשתן אין הממחה והמומחה יכולין לחזור ומכל מקום במקבל ההמחאה אם ראה שהמומחה אינו רוצה ליתן לו יש מפקפקים אם יכול לחזור אצל הממחה הואיל ולא סלקו בהדיא ליפטר ממנו והעירם בפקפוק זה מה שראו בתלמוד המערב ראובן חייב לשמעון מנה סמכיה גבי לוי איפרסו לוי ר"ל שהעריכוהו ונמצא עני לית ראובן חייב כלום שכבר נסתלק בהמחאתו הדא דתימא בשלא עשו ערמה כלומר שלא היה עני בשעת ההמחאה או שהיה עני ואף הוא יודע בכך וסבר וקביל אבל עשו ערמה ראובן חייב והרי נתבררו הדברים שכל שאין שם ערמה נסתלק הממחה משעת המחאה וגדולי פרובינצא חולקים לומר שלא נסתלק אלא אם כן פטרו בפירוש כמו שיתבאר בסמוך ואין דבריהם נראין יב. הוא לדעת גדולי הפוסקים שאין דין מעמד שלשתן נאמר אלא כשיש למומחה בידו אותו מנה שהממחה מצוהו ליתנו למקבל ההמחאה אבל אם אין לו בידו אע"פ שהוא אומר לו תן לו מנה בשבילי אינו כלום וחוזר מקבל ההמחאה עליו והוא שאמרו בתשיעי של מציעא קי"א א' בענין שכר שכיר המחהו אצל חנוני כלומר שהעמידו אצל חנוני ליתן לו פירות בדינר שהוא חייב לו וקבל עליו חנוני ליתן ושכיר ליטול אינו עובר עליו ופירשו שם שמכל מקום השכיר יכול לחזור על בעל הבית ואנו מקשים בה מדין מעמד שלשתן שנסתלק הממחה לשיטתנו עד שמכאן למדו חכמי פרובינצא מה שכתבנו בשמם שלא נסתלק הממחה עד שיפטרנו מקבל ההמחאה בפירוש ואחרים הטילו בה פשרה שאם פשע המקבל ולא תבע את המומחה עד שהעני נסתלק הממחה אבל כל שלא פשע לא נסתלק ואף אחרים תירצו בה שלא נאמר דין מעמד שלשתן להסתלק הממחה לגמרי אלא בשנתנו הממחה למקבל ההמחאה וכמו שיצא הלשון בה תנהו לפלני וכו' אבל בהמחאת פירעון לא נסתלקו וכנגד מה שכתבנו אלא שדעת זה הפסדו מבואר ממעשה הנזכר כאן בהנהו גינאי וכן אחרים תירצו בה שדין מעמד שלשתן אינו אלא כששלשתן במעמד אחד אבל כל שאמר הממחה למומחה שלא במעמד המקבל ואע"פ שהמקבל אמר אחר כן לבעל הבית שכבר אמר לו חנוני ליתן לא נסתלק ואע"פ שהדין אמת מכל מקום לשון המחהו אצל חנוני אינו סובל כן וסוף הדברים תירצו גדולי הפוסקים שאין דין מעמד שלשתם אמור אלא בשיש לממחה אותו מנה ביד זה שהוא אומר לו ליתנם לו אבל בזו בעל הבית אין לו אצל חנוני כלום אלא שהוא אומר ליתן בהקפה עליו וכל כיוצא בזה לא נסתלק המלוה ואע"פ שתלמוד המערב נראה כחולק בזו כבר תירצנוהו לדעתם כמו שכתבנו שם ולמדת מכל מקום שאין דין מעמד שלשתם אלא שהיה לממחה מנה זו ביד המומחה אבל כל שאינו בידו והוא אומר להלוותו חוזר המקבל אצל בעל הבית ובכלל זה אם המומחה יכול לחזור ולומר רצוני היה להלוותו ומימליכנא אם לאו ולקצת ח��מי הדור ראיתי כן אלא שדעתי שכל שסילק את הממחה בפירוש אין המומחה יכול לחזור וכן לא המקבל ונמצא ששניהם שוים שאם סלקו בפירוש שניהם אין יכולין לחזור ואם לאו שניהם יכולין לחזור יג. מה שכתבנו גם כן שאין דין מעמד שלשתן נאמר אלא בששלשתן במעמד אחד אבל כל שאין שלשתן במעמד אחד אע"פ שהודיעו כלם זה לזה ר"ל שאמר ממחה למומחה ליתן והמומחה אמר למקבל ליתן והמקבל אמר לבעל הבית שכבר קבלו על המומחה אין זה כלום יד. שאין צורך למעמד שלשתן אלא כשרוצה להקנות בלא קנין אבל כל שראובן רוצה להקנות חובו שאצל לוי לשמעון בקנין אין צריך להיות שמעון באותו מעמד הואיל ולוי נשתעבד לו בקנין אבל ראובן יכול לחזור לדעת גאוני ספרד תלמידיהם של גדולי הפוסקים שכתבו דהואיל והלואה להוצאה ניתנה לא מהני בה קנין ילמדו רבים מדבריהם דבפקדון מהני קנין ואינו יכול לחזור טו. הוא שכתבו הגאונים שאין דין מעמד שלשתן אמור על ידי שליח כגון שאם ראובן חייב לשמעון מנה ושולח שלוחו ללוי שיתן מנה שבידו לשמעון והשליח מקבל עליו כן במעמד שמעון אינו כלום שמאחר שעשאוה הלכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה יו. הוא שכתבו גדולי הפוסקים שכל שזה שהומחה מכניס ערב למקבל ההמחאה נשתעבד הערב ואפי' בלא קנין ששעת המחאה כשעת מתן מעות היא והרי ערב בשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין יז. הוא שכתבו אחרוני הרבנים שלא נאמר דין מעמד שלשתן אלא בישראל אבל בגוי אינו כן וכיצד נדון בו אם הלוה או הנפקד גוי ואמר לו ישראל תנהו לישראל פלני לא קנה שאפי' זיכה ישראל לחברו על ידי גוי לא קנה ואין מעמד שלשתן יותר מזכוי ואם הנפקד ישראל ואמר לו ישראל תנהו לפלני גוי במעמד שלשתן כל זמן שהנותן אינו חוזר יכול הנפקד ליתנו לגוי אפי' אמר לו שלא בפני הגוי אבל אם חזר הנותן לא זכה הגוי ומכל מקום אם הגוי מכריח את ישראל ליתן מצד שבדיניהם חייב הואיל ואמר לו ישראל מתחלה הרי זה נותן ופטור ואם הגוי נותן ואומר לישראל תנהו לישראל במעמד שלשתם קנה הישראל ויכול להוציא מן הנפקד בדין שהרי אף בדיניהם נסתלק זכות הגוי מאותו מנה:
+מי שמנה שליח ואמר לו הולך מנה לפלני שאני חייב לו אם רצה לחזור אינו חוזר מפני שזה זכה בשבילו וכמו שאמרו הולך כזכי ואע"פ כן כל שנאנסו ביד שליח חייב המשלח באחריותו עד שיגיע ליד הבעלים הואיל ולא ברשות המלוה מסרם לו ואע"פ ששמואל חלק בזו עם רב לומר מתוך שחייב באחריותו חוזר ורב ושמואל הלכה כשמואל בדיני בזו הלכה כרב משום דתניא כותיה וכמו שאמרו הולך מנה לפלני שאני חייב לו תן מנה לפלני שאני חייב לו הולך לפלני מנה פקדון שיש לו בידי תן לפלני מנה פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ויש סוברים לפסוק כשמואל וכתבו לשיטתם שאף לשמואל כל שאין שם חיוב אחריות לשולח אינו חוזר ולא שתאמר כגון ששלחו בידו מתנה וכמו שפרשו גדולי הרבנים שבמתנה אין אומרין הולך כזכי כמו שנבאר ולא כגון שקבל עליו מלוה אונס הדרך שכל שנעשה כן בתורת מלוה פטור אלא כגון שקבל עליו שליח אונס הדרך או שהתנה עם המלוה שכל שמוסרו ליד שליח להוליכו אצלו יהא פטור מאחריותו ויש מפרשים אותה אף כשהלוה חייב באחריותו וכגון שנתנם הלווה ליד השליח ומת הלוה ונשארו יתומים ואין יכולין לחזור ולומר מטלטלין שלנו הם שכבר זכה שליח בשביל הלה אחר שאין הם חייבים באחריות וכן אף לדעת שמואל הואיל והולך כזכי אין אחד משאר בעלי חוב יכולין לתפשם אע"פ שלא הגיעו ליד המלוה ואפילו היה מוקדם ומכל מקום אין אנו צריכין לכל זה שרוב פוסקים הסכימו שהלכה כרב:
+אלא שבפקדון מיהא שבארנו שאינו חוזר דוקא בהוחזק כפרן עד שהדבר מוכיח שנוח לו לבעל הפקדון שיצא מרשותו של זה שאם לא כן חוזר השולח מפני שאומר לו אין רצונו של מפקיד להיות פקדונו ביד אחר שמא תאבד ולא תחזור לו בעינה אבל הוחזק כפרן אינו חוזר ואף אם השליח הוחזק כפרן מכל מקום ניחא ליה שתצא מיד כפרן אע"פ שבאה ליד כפרן זה הואיל ומכל מקום אחריותו על הראשון הא מכל מקום כל שהנפקד לא הוחזק כפרן והשליח הוחזק כפרן יראה שאף בהלואה חוזר ויש חולקים בה הואיל ומכל מקום אחריותו על הראשון והוחזק כפרן האמור כאן יש מפרשים דוקא שהוחזק כפרן אחר שהופקד אצלו והמפקיד לא ידע הא אם המפקיד מכיר ומאמין סבר וקביל ואינו חוזר ויש מפקפקים בזו:
+זה שביארנו בהולך שהוא כזכי דוקא במלוה או בפקדון שהוחזק כפרן אבל במתנה הולך אינו כזכי ואם רצה נותן לחזור קודם שיגיע לידו חוזר אלא אם כן אמר לו בהדיא זכה ששליח מתנה כשליח הגט ובגט מיהא הולך אינו כזכי שלא נאמר הולך כזכי אלא למי שמזכין לו ביד אחר את שלו אבל מה שאינו של מקבל אינו קונהו בהולך:
+כל שביארנו שהמשלח אינו יכול לחזור אם החזיר לו השליח והעני השולח המלוה גובה אותם מידו וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ומה שכתבו בשני של קדושין בענין שליח נעשה עד ועדים מפטר פטירי מיגו דיכלי למימר אהדריניה ללוה פירושו כגון שהלוה עשיר ויכול המלוה ליפרע ממנו שאם היה עני כל שאמרו אהדריניה ללוה חייבים לפרוע למלוה:
+וכל שהיה הלוה חייב לשליח ורוצה לעכבם בחובו יכול מלוה לכופו ליתנם לו ואם המלוה חייב לשליח אף הוא אין יכול לעכבם שהרי המלוה יכול לחזור על הלווה:
+כבר רמזנו שכל שהמלוה אמר לו לשלחם בידו של זה מסתלק הלווה מאחריותו ואין זה צריך לפנים שאף בשואל כל שאמר שלחה לי ביד שלוחי פטור מאחריותו אם כן מה שאמרו בסוגיא זו ברב ששת דהוה ליה אישרתא דסרבלי במחוזא ר"ל דמי הקפת סרבלים שמכר להם באשראי ואמר ליה לרב יוסף בהדי דאתית אייתינהו ניהלאי לא שישלח הוא להם את רב יוסף שיתנו לו המעות אלא בהדי דאתית אם ירצו ליתנם לך קבלם בשבילי וכבר ביארנו בדין זה שאם בא לחזור אינו חוזר וחייב באחריותו ומכל מקום אם התנה השולח עם השליח שיקבל הוא עליו אונס הדרך צריך בה קנין ואינו משתעבד באמירה בעלמא והוא שאמרו נקני מינך דקבילת עלך אנסו דארחא וכן מה שהוזכר במעשה הסמוך לו שר' יוסי בן כיפר לא היה רוצה להחזיר אע"פ שפקדון היה ענינו בהוחזקו כפרנים שאם לא כן הרי היה לו להחזיר מן הדין וכן אתה למד מאותו מעשה במה שכתבנו שכל שאין השולח יכול לחזור אם החזיר השליח הוא חייב ענינו בשהחזיר שלא מצד אונס אבל כל שהיה השולח אנס ובעל זרוע ואין זה יכול לישמט ממנו אלא שאומר לו או החזר או קבל אונס הדרך הרי זה מחזיר ואין זה נקרא מציל עצמו בממון חברו אחר שעל ידי אותו ממון הסכנה באה ואפי' היה משבחם על כך אין בזה סרך עברה ובתלמוד המערב אמרו עולא במסקיה תמן אתלוין בהדיה תרין חוזאי קם חד שחטיה לחבריה אמר ליה יאות עבדית אמר ליה אין זיל פרע ליה בית השחיטה אתא קומי ר' יוחנן אמר ליה שמא החזקתי ידי עוברי עבירה אמר ליה את נפשך אצילת:
+
+Daf 14b
+
+בריא שמינה שליח למתנה ואמר לו הולך מנה זה לפלני שאני נותן לו והלך ומצאו שמת יחזרו לראובן שכל שבמתנה אין הולך כזכי והלכך לא זכה המקבל עד שיגיע לידו והואיל ומת ��ודם שיזכה בהם לא זכו בו יורשיו ויחזרו למשלח ואם מת המשלח גם כן רואין אם מת זה שנשתלחו לו בחיי נותן יחזרו ליורשי נותן שהרי המקבל לא זכה בהם כלל שיזכו בהם יורשיו אבל אם מת נותן תחלה ינתנו ליורשי מקבל שבשעת מיתת הנותן זכה בהם המקבל מטעם מצוה לקיים דברי המת שהוא נאמר אף בבריא והואיל וזכה באותה שעה זכו בהם יורשיו:
+היה הנותן שכיב מרע ומינה שליח ואמר לו הולך מנה זה לפלני שנמצא זוכה משעת המתנה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו אם היה המקבל חי בשעה שאמר השכיב מרע כן זכה ואם מת אחר כן ינתנו ליורשיו אבל אם בשעה שאמר השכיב מרע כן לא היה המקבל חי אלא שהשכיב מרע היה סבור עליו שהוא חי יחזרו ליורשי משלח שהרי לא זכה המקבל מאחר שלא היה חי באותה שעה שאין קנין למת זה שביארנו במתנה זו שאם שכיב מרע היה זכה המקבל מיד לא סוף דבר בשמת אלא אע"פ שלא מת השכיב מרע המשלח שכל שלא חזר מתנתו מתנה וינתנו ליורשי מי שנשתלחו לו ומכל מקום אם רצה לחזור אפי' הגיע ליד המקבל יכול לחזור ואע"פ שבשכיב מרע אף במתנה הולך כזכי הרי אף אם זיכה לו על ידי אחר בהדיא יכול לחזור כמו שביארנו בתשיעי של בתרא:
+כבר ידעת שהבריא אין קונין ממנו אלא באחד מדרכי ההקנאות נכסים שיש להם אחריות בכסף ושטר וחזקה ושאין להם אחריות במשיכה ושאר מיני ההקנאות כמו שמפורשות במקומן אבל שכיב מרע קונין ממנו באמירה בעלמא שדבריו ככתובין וכמסורין דמו:
+כבר ביארנו שאף בבריא אומרין מצוה לקיים דברי המת וכמו שמפורש בהדיא בסוגיא זו ושכיב מרע מיהא אין צריך בו למצוה זו שדבריו ככתובים וכמסורים דמו:
+אלא שלענין ביאור אתה צריך לשאול בסוגיא זו שאמרו הא והא בשכיב מרע ואמרו עליה ויש אומרין כר' אליעזר כלומר שאינו סובר דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אלא שצריך הקנאה ומכל מקום היכא דמית אמרי' מצוה לקיים דברי המת מה בין מצוה לקיים וכו' ובין שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין ואפשר דנפקא לן היכא דמית מקבל בחיי נותן דמשום מצוה ליכא ומשום דברי שכיב מרע איכא אי נמי אם שעבדו יורשים את הנכסים דמשום מצוה לא טרפינן להו אי נמי בשהיתומים קטנים דאי משום מצוה לאו בני מעבד מצוה נינהו וכבר למדת לפי דרכך שדין מצוה זו בכאן ענינה בשיצא הממון מיד הנותן ועל הדרך שביארוה אחרוני הרבנים כמו שכתבנו למעלה:
+בתלמוד המערב אמרו שהמעשר כחוב ר"ל כשם שבחוב אמרו הולך כזכי ואינו יכול לחזור כך הדין במעשר אם אמר לאחד הולך מעשר זה לפלוני כהן אינו יכול לחזור:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+פרק שני בע"ה:
+המביא גט וכו' זה הפרק יסוד ענינו להשלים בו ביאור קצת החלקים שהותחל ביאורם בפרק ראשון ויתחיל אחר כן בביאור החלק השלישי בענין כתיבת הגט ובביאור החלק הרביעי בעניני הבאתו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון להשלים ביאור החלק הראשון בכל שהוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם על איזה צד הוא מועיל השני יתחיל בענין החלק השלישי בעניני הכתיבה בענין שצריך שתהא הכתיבה והחתימה ביום אחד ובמה כותבין ועל מה כותבין ומי הוא הכשר לכתבו השלישי בעניני החלק הרביעי בעניני הבאתו מי הוא הכשר להביאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר החלק הראשון והוא שאמר המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נתחתם בפני נתחתם אבל לא בפני נכתב בפני נכתב כלו בפני נתחתם ��ציו בפני נכתב חציו בפני נתחתם כלו פסול אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נתחתם פסול שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נתחתם פסול ר' יודה מכשיר אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נתחתם כשר אמר הר"ם אמ' בזאת המשנה כי כאשר אמ' בפני נכתב חציו על האמת ואמנם ירצה בו קצתו ובתנאי שלא יהיה זה הקצת תחלת הגט אולם כאשר נכתב תחסר הגט לפניו ולא בסופו או שנכתב כלו שלא בפניו והעידו בו והוא לפניו כשר לפי שאצלנו אפי' לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב אינו צריך ולא יצטרך גם כן שיעיד בכתיבת הקולמוס על הנייר לפני שהעקר ואפי' לא שמע בלתי קול הקולמוס בהעברתו על הנייר איך שראה על אי זה מרחק וזהו אשר אמרנו כי כאשר אמר אחד בפני נכתב ואחד בפני נחתם פסול אמנם כאשר היה הגט יוצא מתחת אחד מהם אולם אם היה הגט יוצא מתחת יד שניהם כשר לפי שהעקר אצלנו שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם לפי שהם לא נתנו גט אבל אמרו בפנינו נתגרשה יהיו נאמנים וכן אמרו שנים אומר בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול זה אם יצא גט מתחת יד אחד מהם אולם אם יצא מתחת יד שניהם שהעידו בפנינו נכתבו כשר ור' יהודה מכשיר דאפי' היה יוצא מתחת יד אחד שהעיד בפני נחתם ואין הלכה כר' יהודה:
+אמר המאירי המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם ומשנה זו אתה צריך לפרשה לרבה ולרבא על הדרך שביארנו במשנה ראשונה של פרק ראשון והוא שבפני נכתב אבל לא בפני נחתם לרבה פסול משום דבעינן חתימה לשמה ולרבא מפני שאין עדים מצויין לקיים החתימה ומכל מקום לרבא אם נתקיים בחותמיו כשר מה שאין כן לרבה ושאלו בגמרא הא תו למה לי והרי אף בפרק ראשון למדנו שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ותירץ אי מההיא הוה אמינא ואי לא אמר כשר קמ"ל דצריך ואי לא אמר פסול לרבה לעולם ולרבא עד שיתקיים בחותמיו כמו שבארנו בפרק ראשון:
+בפני נחתם אבל לא בפני נכתב פסול לדעת רבה משום דבעי כתיבה לשמה ואפי' למדו גוזרין שמא יחזור הדבר לקלקולו ולדעת רבא משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד:
+בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו ר"ל שלא חתם בפני אלא העד האחד פסול לרבא שאין עדים מצויים לקיים ידי חתימת השני ולרבה שהשני לא חתם לשמה ופירשו בגמרא אפי' אמר אני הוא עד שני מאי טעמא או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים שיאמר שליח בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם הוא ואחר מעידים על חתימת השני או שנים מן השוק מעידין עליו כשר ואע"פ שהיה לנו לומר אף באלו או כלו בקיום גט או כלו בתקנת חכמים מכל מקום ליכא מידי דאי אמר חד כשר וכי אמר תרי פסול וכן ליכא מידי דאי אסיק איהו למלתיה כשר וכי אסקה איהו ואחרינא בהדיא פסול:
+בפני נכתב חציו ובפני נחתם כלו פסול ופירשו בגמרא בחציו האחרון והואיל וחציו הראשון לא נכתב לפניו הרי הוא כאלו לא נכתב כלל בפניו ופסול לרבה משום דבעי כתיבה לשמה ולרבא משום דאתי לאחלופי וכו' אבל כל שנכתב חציו הראשון בפניו הרי הוא כאלו נכתב כלו בפניו וכמו שאמרו אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך ור"ל בשיטה ראשונה שם האיש והאשה והזמן שזהו תורף הגט ולא שיהא שאר הגט כשר אף כשכתבו שלא לשמה אלא כך פירושו מכיון שנתברר שענין ראשון נכתב לשמה מסתמא הכל לשמה:
+אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ופירשוה בגמרא בשאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם אלא מתחת ידו של אחד ור"ל שאין שניהם שלוחים בו שאם יוצא מתחת ידי עד כתיבה לרבה ליכא חתימה לשמה שאין האחר נאמן שבפניו נחתם הואיל ואינו יוצא מתחת ידו והרי הוא כמי שאינו שלא האמינו בעד אחד אלא השליח ולרבא אין עדים מצויים לקיים החתימה ואם הגט יוצא מתחת ידי עד חתימה הרי אין עד של כתיבה כלום ולרבה פסול דליכא כתיבה לשמה ולרבא דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא אבל אם הגט יוצא מתחת ידי שניהם ר"ל ששניהם שלוחים בהבאתו כשר לדעת רבא ששנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולרבה מכל מקום פסול ויש מצריכים שיהיו שניהם אדוקים בו:
+שנים אומרין בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ואף זו בשאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם ר"ל מתחת ידי זה של חתימה ואחד מן העדים של כתיבה וכשיוצא מתחת ידי עד חתימה לרבא הואיל וזה אינו מעיד על הכתיבה אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ואם יוצא מתחת ידי עדי כתיבה הרי עד חתימה כמי שאינו ור' יהודה מכשיר מפני שכל אחד נקרא אצלו שליח ואין הלכה כמותו ומכל מקום כשהגט יוצא מתחת ידי כלם או מתחת ידי זה של חתימה ומתחת ידי אחד מן העדים של כתיבה כשר לדעת רבא שהרי אף אם שתקו כשר ששנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם הואיל ואף הם מצויים לקיימו וכן שאילו אמרו בפנינו גרשה נאמנים ויש מפרשים בי אף אם יוצא מתחת ידי שני עדים של כתיבה שהרי יש שנים מצויים לקיימו ומכל מקום לרבה פסול בכלם שאם יוצא מתחת ידי עד חתימה אתי לאחלופי וכו' דהא רבה אית ליה דרבא ואם יוצא מתחת ידי עד כתיבה הוה ליה עד חתימה חד ולא הימנוה לחד אלא לשליח ואם יוצא מתחת ידי כלם עד חתימה מיהא לא מהימן אלא אמאי דנפיק מתותי ידיה והוה ליה חציו מקויים וחציו אינו מקויים אלא שמכל מקום הלכה כרבא:
+אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר ולדברי הכל לרבא לא שנא יוצא מתחת ידי עד כתיבה או מתחת ידי עד חתימה או מתחת ידי כלם ולרבה דוקא בשיוצא מתחת ידי עד כתיבה והרי האמינוהו לשליח בשנים ובחתימה יש בה שנים ונעשו שנים על זה ושנים על זה ומכל מקום הלכה כרבא ואפי' יוצא מתחת ידי עידי חתימה כן שהרי מכל מקום שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין לומר בפני וכו':
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+
+Daf 15a
+
+כבר ביארנו שאם אמר בפני נחתם חציו שאם הוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני כשר מכל מקום בשאר שטרות אינו כן שהרי נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא וכבר ביארנוה בשני של כתבות:
+אמר בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו ויודע אני בחתימת האחר ר"ל שאני מכירה לדעת גדולי הרבנים כשר שהרי לדעתם אפי' אמר כן בשניהם כשר כמו שביארנו לשיטתם בתחלת פרק ראשון ומכל מקום לדעת שאר מפרשים פסול:
+
+Daf 15b
+
+זה שביארנו בגט שאם הוא ואחד מעידים על חתימת ידי שני כשר כך היא שטתנו וכן כתבוה גדולי הפוסקים ומפני שהם פוסקים כרב אשי ומכל מקום מגדולי תלמידיהם חלקו עמהם לפסוק כרב חסדא ואפילו שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול ויש פוסקים כרבא דבשנים כשר אבל אם הוא ואחר מעידים על חתימת ידי שני פסול וכל המחלוקות תלויים בביאור סוגייא זו במה שהקשו לרב חסדא ממשנת בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו ויש גורסין בה לאפוקי מדרב חסדא ויש גורסין בה לאפוקי מדרב אשי ודברים פשוטים הם אע"פ שטרחו הרבה מפרשים ודעת ראשון עקר:
+כבר ידעת לענין שבת שכל מחיצה גבוהה עשרה או חריץ עמוק עשרה עוש�� רשות היחיד היה שם חריץ עמוק חמשה ועשה על צדדיו מחיצות חמשה כדי להשלים גובה החריץ לעשרה הרי אלו מצטרפין ונקראת מחיצה הן ליעשות היא עצמה רשות היחיד בגובה עשרה ורוחב ארבעה הן לעשות לפנים הימנה רשות היחיד עם שאר המחיצות וזהו גידור חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין ולשון גידור הוא בענין חריץ ויש גורסין גידוד מלשון גידודין הנזכרים בעירובין וכן הרכסים לבקעה תרגומו גידודא ופירושו גבשושית הנעשית בקרקע מאליה כגובה חמשה והוא השלימה לעשרה מצטרפין ולענין פסק הלכה כן בשניהם וכבר ביארנוה בעירובין פרק גגות:
+שיעור נטילת ידים רביעית לוג כמו שהתבאר במסכת נזיר ל"ח א' ובמסכת ידים ומכל מקום כל שיש בכלי רביעית מים נוטלין ממנו אפי' שנים ולא סוף דבר שניהם כאחד אלא אפי' זה אחר זה הואיל ומשירי טהרה הם באים ר"ל שבשעה שהתחיל הראשון ליטול כבר היה שם רביעית ויש מפרשין דוקא בבת אחת וכגון שהקלוח יורד מידיו של ראשון לידיו של שני שהרי יש כאן רביעית ושירי טהרה ויש חולקין אף בזו וכבר הרחבנו בה במה שביארנו בענין נטילת ידים בקונדרס הנקרא בית יד נטל ידו אחת עכשו וידו אחת לאחר זמן ידיו טהורות שהרי אמרו נטל ידו אחת בנטילה ר"ל ממים שבכלי ואחת בשטיפה ופירשוה גדולי הרבנים בנהר ידיו טהורות וזו אין הדבר מצוי להיות כאחד ולענין ביאור מיהא יש אומרים שאע"פ שהלכה כן מכל מקום זו אינה משנה ואף לשון שטיפה אינו נופל בנהר והם גורסין והתניא הנוטל ידיו אחת אחת טהורות והיא בריתא ויש גורסין בהמשנה השנויה במסכת ידים הנוטל ידו משטיפה אחת ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת ר' מאיר מטמא עד שיטול מרביעית ופירוש הדברים שמי רביעית צריך שיטלם בשני פעמים כמו שהתבאר במסכת סוטה ד' ב' שבנתינה ראשונה עדין ידיו טמאות ומטמאות את המשקין והמשקין חוזרין ומטמאין את הידים ובנתינה שניה טהרו המשקה והיד שהמים השניים מעבירים את הזוהמא ואמר שאם נטל שני השיעורין בבת אחת ר"ל ששפך כל הרביעית שהוא שיעור שני הידים ליד האחת כאחד וזו היא הנקראת שטיפה ר"ל ששופכין כאחת בלא הפסק בנתים היד טהורה הואיל ויש בה מים בכפל השיעור הראוי אבל לשתי ידיו בשטיפה אחת אע"פ שבסירוגין דיו ברביעית בבת אחת מיהא צריך רביעית לכל אחת:
+כבר ביארנו במסכת חולין ק"ו א' שנטילת ידים לחולין עד הפרק ואנו מפרשים בה עד סוף פרק שלישי של אצבעות ששם כלה פיצולם ויש מפרשים פרק שמחבר פיסת היד עם הזרוע כמו שביארנו במה שכתבנו בדיני נטילת ידים מכל מקום כל שנטל עד שיעור כגון עד פרק שני לדעת ראשון או עד פרק שלישי לדעת שניה אם נתנגב הראשון קודם שנטל שני אין זה כלום ואפי' היה עדין טופח מעט ומכל מקום אם היה טופח בכדי להטפיח הרי זה חבור וידיו טהורות ואע"פ שנשארה בסוגיא זו בספק הרי מכל מקום ספיקא דרבנן היא ולקולא וכן פסקו גדולי הדורות ומכל מקום הרבה מפרשים פסקו בה לחומרא ולענין מקואות מיהא כל טופח בכדי להטפיח חבור כמו שנבאר:
+
+Daf 16a
+
+ומכל מקום מה שאמרו מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו וטבלו בו שנים בבת אחת טהורים בזה אחר זה אם אין רגליו של שני נוגעות במים השני טמא שהרי הראשון חיסרו ואם רגליו של שני נוגעות במים אף שני טהור מפני שאומרין על המים שצפו על ראשו גוד אחית הואיל ולא נתנגבו עדין אלא שהם עליו בכדי להטפיח אינה הלכה שאין אומרין במים לא גוד אחית ולא גוד אסיק בענין זה כמו שביארנו בשני של חגיגה ולא כתבנו כן אלא לענין מה שאמרו שהנצ��ק והקטפרס ומשקה טופח אינן חבור לא לטומאה ולא לטהרה ופירוש הדברים הנצוק הוא קלוח המתערה מכלי לכלי ואם היו בתחתון משקין טמאין אין משקין שבעליון טמאין בטומאתן אע"פ שמתחברים בה בנצוק ואף הקלוח עצמו אם קבלו קודם שיגיעו לכלי תחתון טהור וקטפריס הם מים היורדים בשפוע ההר ויש בתחתית ההר גומא מלאה משקין טמאים ואותו קטפריס יורד לשם ונמצא מחבר מים עליונים לתחתונים שאין העליונים טמאים בחבור הקטפריס וכן משקה טופח כגון עריבה ארוכה שבשני ראשיה משקין ומשקין שבראשה האחד טהורים ושבראשה השני טמאים ומשקה טופח מראשה לראשה שעל ידו מתחברים המשקים הואיל ואינה טופח בכדי להטפיח אין המשקה מחברם עד שיטמא הטהור וכן שלשתן אינן חבור לטהרה אם יש כאן מקוה חסר ונצוק או קטפריס או משקה טופח מחברו למקוה אחר ומשלימו ומכל מקום טופח להטפיח נעשה בו חיבור ואע"פ שאמרו עירוב מקואות כשפופרת הנוד הוא מפני שיש מחיצה ביניהם אבל כל שאין מחיצה בנתים אף טופח בכדי להטפיח מחברו אבל נצוק וקטפריס הואיל ובאים דרך שיפוע אע"פ שהם מרובים מעירוב שפופרת הנוד שאינו אלא נקב של שני אצבעות אינו כלום הואיל ודרך שיפוע בא ואפי' היה מביאה לשם על ידי צנור שלא אמרו עירוב מקואות בשפופרת הנוד אלא כשהצנור מושכב בשוה:
+זו היא שיטת חכמי צרפת ומכל מקום אנו מכשירין אף בשיפוע כל שהן באות דרך צנור או דרך נקב ולא נאמר לדעתנו דין קטפריס אלא כשמחברן בלא נקב אלא מדי עברו עליהן וכן כתבנוה בשלישי של חגיגה:
+כבר ביארנו בראשון של שבת שהבא ראשו ורבו במים שאובין גזרו עליו טומאה שניה לפסול את התרומה וענין גזרתם מפני שלא היתה להם הכנה לטבול אלא במערות של מים סרוחים ועכורים והיו רוחצים אחר כן במים שאובים זכים עד שפשט המנהג לומר שהשאובים הם המטהרים והיו מזלזלים הרבה בטבילת המקוה ומתוך כך תקנו שהעושה כן יחזור ויטמא ויזקק לטבילה אחרת במקוה ולדעתנו הם גזרו כך אפי' על טהור הגמור שבא ראשו ורבו במים שאובין ומכל מקום קצת חכמי הדורות כתבו שלא גזרו אלא בטמא והוא שלדעתם בטמא גזרו אף ביאת וכל שכן נפילת שלשת לוגין מים שאובין שעיקר גזירה ראשונה לא היתה אלא משום נפילה שהיו שופכים עליהם שלשת לוגין מים שאובין והיו אומרים שהם המטהרים ולפיכך גזרו נפילה בטמא וגזרו אף בביאה משום נפילה וכן גזרו נפילה בטהור משום גזרת טמא אבל ביאה בטהור לא גזרו שהרי ביאה בטמא משום נפילה ונפילה בטהור משום טמא וביאה בטהור מיהא גזרה רחוקה היא וכן שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה שאם כן אין לך אדם שרוחץ באמבטי ומכל מקום אנו פירשנוה אף בטהור בראשון של שבת וכן ביארנו שם שהטהור שנפלו על ראשו ורבו אף במקרה שלשת לוגין מים שאובין ביחד שיהא טמא ומטעם הנזכר בשלפניה ארעהו דבר זה חציו בביאה וחציו בנפילה יראה שהוא טהור שהרי נשארת כאן בספק וספיקא דרבנן לקולא ולענין ביאור לדעתנו השאלה מתבארת אף בטהור ומכל מקום לדעת שכתבנו בשם חכמי הדורות אינה אלא בטמא שהרי הטהור אף כלו בביאה טהור:
+בזמן שתקנו טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה הקלו על בעל קרי חולה לטהרו לעסוק בתורה בנתינת תשעה קבין מים שאובין עליו טיהר חצי גופו בטבילה במקוה וחצי גופו בנתינה יראה שאינו כלום ומכל מקום בזמן הזה כבר בטלו טבילה זו כמו שביארנו במקומו:
+
+Daf 16b
+
+זה שביארנו בשנים שהביאו גט ממדינת הים שאין צריכין לומר בפני וכו' ופירשנוה דווקא בשהגט יוצא מתחת י��י שניהם גדולי הרבנים שואלים בה מה אנו צריכים לכך הרי מכל מקום עדים מצויים לקיימו ותירצו דלא פלוג רבנן בין בא בחבורה לבא ביחידי ומכל מקום קושיא זו אינה אלא לדעתם שכתבו ששנים שהביאו צריכים שיכירו החתימה וכמו שפירשו באיכא ביניהו דאייתיוה בתרי דלמאן דאמר מפני שאין עדים מצויין לקיימו ליכא שהם יקיימוהו ומכל מקום כל שאר מפרשים כתבו ששנים שהביאו וכו' אין צריך שיהיו מכירין החתימה מפני שדינם כעידי מסירה וכדקאמר אילו אמר בפנינו גרשה וכו' הלכך הואיל ואין מכירים בעינן דלהוו תרויהו שלוחים עד שנדונם כעידי מסירה וכן נראה מלשון גדולי המחברים שכתבו שנים שהביאו גט וכו' אע"פ שלא ראוהו נכתב ונחתם הואיל ובעל נתנו להם נותנין אותו ותתגרש ואין בעל יכול לערער אע"פ שאינו מקויים ששלוחיו הן הן עדיו שאילו יאמרו בפנינו גרשה נאמנין אע"פ שאין שם גט ושאר דברים שבסוגיא זו אע"פ שטרחו בה בחידושין דברים פשוטים הם ואין צריך להאריך בהם:
+
+Daf 17a
+
+המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק השני והוא שאמר נכתב ביום ונחתם ביום בלילה ונחתם בלילה בלילה ונחתם ביום כשר ביום ונחתם בלילה פסול ר' שמעון מכשיר כל גיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים אמר הר"ם ידוע שהיום הולך אחר הלילה ולזה אם כתבו ביום יחתמו בלילה היא עדות בטל לפי שהשתנה בו הזמן ור' שמעון מכשיר לפי שאין אצלו לזמן בזה המקום תועלת רב לפי שהעקר תקנן זמן בגיטין אמנם הוא משום בת אחותו אי תזנה תחתיו והיא אשת איש ויכתוב הגט בבלתי זמן ויתננו לה ותאמר לעדים שהעידו לה הזנות שכבר היתה גרושה בזה הזמן והרי הגט בידה ואין בין יום והלילה יתחדש בדומה לזה ואין הלכה כר' שמעון:
+אמר המאירי נכתב ביום ונחתם [ביום בלילה ונחתם] בלילה אפי' מתחלת הלילה לסוף הלילה או אפילו בלילה ונחתם ביום ר"ל אפי' נכתב בתחלת הלילה ונחתם בסוף היום כשר שהרי מכל מקום יום אחד הוא ואין כאן קדימה אבל אם נכתב ביום ונחתם בלילה אפי' מסוף היום לתחלת הלילה הסמוך לה ואפי' היו עסוקים באותו ענין פסול מדין מוקדם שהרי חתמו עכשו מה שנכתב היום הקודם להם ואע"פ שכל שנכתב ונחתם ביום אחד אע"פ שלא נתנו אלא לזמן מרובה אין בו דין קדימה משעת כתיבה וחתימה לשעת נתינה כמי שיתבאר למטה כל שהכתיבה קודמת לחתימה מיהא יש בה דין קדימה ובגמרא יתבאר לאיזה צרך הוקבע זמן לגיטין ליפסל מדין קדימה:
+ר' שמעון מכשיר שכל הגיטין ר"ל שאר שטרות שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולים חוץ מגיטי נשים מפני ששאר שטרות כגון שטרי חוב ומכר עומדים לגוביינא ויבא לטרוף בכוח קדימתו שלא כדין ובשטרי מתנה שמא לוה ורוצה להקדים מתנותיו אבל גט אין בקדימתו פסידא שאם משום גבוי כתובתה הרי מזמן הכתובה היא גובה ומכל מקום אין הלכה כר' שמעון אלא כחכמים ויש שואלים אף בשטרי חוב ומכר מה ענין לפסול בנכתב ביום ונחתם בלילה שהרי אין טורפין מה שנמכר ביום שנכתב השטר שהרי אין ברירה אם קודם המקח נכתב או אחר המקח נכתב ומאחר שאינו טורף אלא במה שנמכר אחר אותו יום שנכתב בו השטר הרי אינו טורף אלא מיום החתימה ואין זה כלום שמכל מקום אין לו לטרוף מיום החתימה אלא מיום שלאחריה ונמצא טורף מיום החתימה שלא כדין:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 17b
+
+זה שיעדנו במשנתנו לבאר לאיזו סבה תקנו זמן בגיטין נחלקו בה בסוגיא זו ר' יוחנן וריש לקיש שלדעת ר' יוחנן טעם התקנה ה��א משום בת אחותו ר"ל שמא ישא בת אחותו או אחד מקרובותיו והיא מזנה תחתיו והוא מחפה עליה וכותב לה גט ואם אין בו זמן כשיעידו עליה בפני בית דין תוציא גיטה ותאמר שפנויה היתה וקודם הזנות נכתב גיטה ואין הורגין אותה מספק ומתוך כך תקנו שיכתוב בו הסופר זמן כבשאר שטרות ואין חוששין שמא יכתוב הוא בעצמו ויקדים את הזמן דלשיקרא לא חיישינן וכן שאין מחזיקין את העדים כשקרנים:
+ויש שואלים לטעמו של ר' יוחנן דהכא משמע דזמן הגט לחובה דידה אתקין ובשלישי של יבמות ל"א ב' נראין הדברים בהפך והוא ששאלו שם מפני מה לא תקנו זמן בקדושין כדרך שתקנו בגיטין הניחא למאן דאמר משום פירי ארוסה לית לה פירי שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחופה שהרי פירות משום פירקונה נתקנו אלא למאן דאמר משום בת אחותו ליתקין ביה זמן כלומר שהרי יש בה גם כן משום חיפוי בת אחותו שאף הוא אומר ששטר הקדושין לא נכתב עד אחר הזנות ותירץ היכי ליעביד ננחייה גבי דידה מחקא ליה ננחייה גבי בעל שמא ישא בת אחותו ותזנה ומחפה עלה ומחיק ליה ננחייה גבי עדים אי דדכירי נסהדו אי דלא דכירי מפי כתבם הוא והקשה אי הכי גבי גירושין נמי נימא הכי ותירץ התם זמן להצלה דידה קאתי ופירוש הדברים שאם אין בו זמן נאמר השתא הוא דגרשה ואשת איש היתה בשעת זנות והלכך לא מחקא ליה לזמן שאף בשאין בה זמן הורגין אותה ומעמידין אותה בחזקת אשת איש אבל קידושין לחובה דידה קאתי שאם אין בה זמן נעמידה בחזקתה הראשונה שהיתה פנויה למדת מכל מקום שלענין גט אם אין בו זמן אומרים השתא הוא דגרשה וקטלינן לה עד שתירצו שם גדולי הרבנים שזו של יבמות פירושה אחר התקנה שמאחר שתקנו זמן בגיטין ונמצאו כל הגיטין בזמן וזה אין בו זמן הדבר מוכיח שאשת איש היתה והורגין אותה ונמצא הזמן בא להצלתה אבל קודם התקנה אם הוציאה גט שאין בו זמן הואיל ושאר הגיטין גם כן אין בהם זמן אין כאן הוכח שאשת איש היתה ואין הורגין אותה ולפיכך תקנו בו זמן ואם כן התקנה היתה לה חובה וזהו חדוש גדול עד שבמחילה מהם אין ראוי לסמוך עליו שבודאי אף לאחר התקנה אם הוציאה גט בלא זמן אין הורגין מספק וכן כתבוה גדולי הדורות ועוד שהרי הקשו למטה גזייה לזמן ויהביה נהליה מאי כלומר מה הועילו בתקנתם שהרי עכשיו אין הורגין אותה ולדבריהם הרי אף בזו הורגין אותה אלא ודאי אין ספק שאין הורגין מספק אלא שגדולי הדורות מתרצים שזו של יבמות פירושה שמאחר שתקנו חכמים זמן אי מחקא ליה מנכרא מילתא דמשום רמאות עבדא ובזו ודאי קטלינן לה ונמצא ראיית הזמן תקנה אצלה לפעמים ולא חובה בשום פנים הא מכל מקום כל שלא היה בו זמן כלל אין הורגין מספק וזו היא שאמרו למטה שלשה גיטין פסולין ואחד שאין בו זמן שהולד כשר מאי איכא למימר כלומר מה הועילו חכמים בתקנתם כלומר שהרי הבעל יכול לחפות ויכתוב הגט בלא זמן ותירץ אהכי דלכתחלה לא תנשא ומאחר שכן אף העדים נמשכים לאחוריהם ואין נזקקין להיות עדים באותו גט לא לחתימה ולא למסירה ומכל מקום קשה לדעת זה ששאלו אחר כן גזייה לזמן ויהביה נהליה כלומר שקצץ הזמן אחר שחתמו העדים מאי כלומר מה הועילו בתקנתם ותירץ בזו ניכר היא ויש בו היכר של רמאות אלא שהם מפרשים שאף הוא תירץ לו כן לרמאי לא חיישינן כלומר מינכרא מילתא אלא שקשה לפרש היאך שאלוה:
+ולדעתי אפשר לפרש בה לשיטה זו גזייה לזמן שהוא בשטה ראשונה ואין כאן הוכח של גזיזה אלא שנראה כמי שלא היה שם זמן מעיקרא ותירץ שאין חוששין לכל כך וכן אם כתוב בה שנה סתם או שבוע סתם ולא ידענו באיזה יום שהוא כשר ונשאת בו לכתחלה ששאלו בה מה הועילו וכו' אהני לשבוע דלקמיה שאם יבאו עדים שזינתה בשבוע שני ובגט אין אנו רואין אלא שבוע שלישי קטלינן לה אבל משום שבוע דבתריה ולמיפטרה ליכא דאפי' ליכא זמן הואיל ונפיק גיטא מידה לא מקטלנא ומכל מקום הואיל ומהני כלל כשר לינשא בה לכתחלה וכן כתביה וחתמיה ואותביה בכיסיה שהוא כשר והרי יש בו לחוש משום בת אחותו ואע"פ שאם נתיחד אחר כן אין מגרשין בו לכתחלה מדין גט ישן והוא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה מכל מקום אם נתגרשה בו מגורשת ותנשא לכתחלה ואם כן מה הועילו בתקנתם שהרי אפשר שתזנה בעוד שהגט בכיסו והוא מחפה עליה ומגרשה באותו גט שקדם זמנו ותירץ לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה כלומר ומאחר שאין הדבר מצוי לעשות כן לא פסלוהו בכך מדין בת אחותו ולמדת לפי דרכך שהגט שנכתב ונחתם בניסן ולא נתן עד תשרי כשר אלא שאסרו לגרש בו לכתחלה בנתיחד ומשום גט ישן אבל לפסלו מתורת מוקדם לא וכן אמרו השולח גט לאשתו ונשתהא שליח בדרך שלשה חדשים משהגיע לידה מותרת לינשא מיד דלגט ישן אין חוששין שהרי לא נתיחד עמה והוא ששאלו בה לר' יוחנן גיטין הבאים ממדינת הים דמיכתב בניסן ולא מטו עד תשרי מה הועילו וכו' והשיב הנהו קלא אית להו כלומר והם חוקרים את הענין והדבר מתברר מתי הגיע לידה:
+ונשוב לעיקרן של דברים והיא שלשיטה זו כל שהמחק מוכיח שמשום רמאות היא עושה כן הורגין אותה ואין הדעת סובלת בשום פנים להרוג את הנפש מספק ואף באמתלאות חזקות וידים מוכיחות אלא שנראה לי לפרש התם זמן להצלה דידה קא אתי כלומר לעשותה פנויה מכאן ולהבא ומתוך כך אינה רגילה למחקו מפני שהיא סבורה שכל שבא להצלה אם נמחק נמצאת הצלה נפקעת ומפני זה אין חוששין למחק הא מכל מקום אם מחקה או גזייה לזמן וכו' אין הורגין אותה מספק זהו דעתו של ר' יוחנן:
+ומכל מקום ריש לקיש נותן סיבה אחרת משום פירות ומפני שהוא סובר שמכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות מנכסי מלוג שלה וזה הואיל וכתב הגט הרי נתן עיניו לגרשה ודינו להפסיד הפירות ואם לא יכתוב זמן יאכל הפירות או ימכרם אע"פ שנכתב הגט ואחר כך נותן לה גיטה ואומר שקודם כתיבת הגט נמכרו הפירות ומתוך כך תקנו זמן בגט ואם יקדים זמן לנתינה טורפת היא הפירות שאכל אחר הכתיבה ומתוך כך פוסלין אותו אם הוא מוקדם ואף לדבריו שאלו שלשה גיטין פסולין שאחד מהם גט שאין בו זמן מה הועילו חכמים בתקנתם שמא אחר שכתב מכר ואחר כך נתן ותירץ דלכתחלה לא תינשא ומאחר שכן אין העדים נזקקין בגט זה כמו שכתבנו למעלה וכן שאלו בה הא דגזייה לזמן ותירץ דלרמאי לא חיישינן וכן שאלו בה הא דכתיב בה שנה סתם וכו' ותירץ אהנו לשבוע דבתריה ר"ל שאם מכרם טורפת מתחלת שבוע דבתריה לדעתו שהרי ברור הוא שלאחר גיטה מכר אבל לשבוע דלקמיה ליכא למימר שלא יטרפם שאפי' אין שם זמן אינה טורפת עד שעת נתינה שהרי הבעל אומר עכשיו גרשתיה:
+ונמצא תירוץ זה ר"ל אהני לשבוע דלקמיה ולשבוע דבתריה אין כל התירוץ עולה לשניהם אלא חציו עולה לשיטתו של ר' יוחנן וחציו לשיטתו של ריש לקיש ופירושו אהני לשבוע דלקמיה לטעם בת אחותו ולשבוע דבתריה לטעם פירי דאי לא תימא הכי אפי' נכתב בו היום שנכתב בו מי מהני לההוא יומא שאם מכר הוא שתטרוף או אם זינתה שתהרג הא לא ידעינן אי מצפרא אי מפניא ולא ידענו איזה קודם אלא הואיל ומהני לדלקמיה ולבתריה כשר לכתחלה והכי נמי בשבוע או שנה וליכא לאקשויי מתניתין דפסלינן ליה למוקדם אע"ג דמהני לדלקמיה ולבתריה דאי ידעינן בודאי דמוקדם הוא ודאי פסלינן ליה אבל הכא בדכתיב ביה שבוע עסיקינן ולא ידעינן ביה דמוקדם הוא אלא שאין אנו יודעים הזמן ולענין בת אחותו נחוש שמא בתחלת השבוע נכתב ולענין פירי נחוש שמא בסוף השבוע נכתב:
+ומכל מקום זו ששאלו מיהא דכתביה וחתמיה ואותביה בכיסיה לא נשאלה אלא לר' יוחנן דלריש לקיש ומשום פירי ליכא כלומר עד שנאמר שיש לחוש שתטרוף היא מה שמכר הוא בעודו בכיסו שהרי לדעתו כדין היא טורפת דהא משעת כתיבה נפסידינהו ומכל מקום יש מפרשים לדעתו דמכיון דאמר אי מפייסנא תתפייס אין זה נקרא נותן עיניו לגרשה ואין זה כלום:
+וכן זו של גיטין הבאים ממדינת הים לא נשאלה אלא לר' יוחנן דאי משום פירי הרי משעת כתיבה היא טורפת ומכל מקום ר' יוחנן סובר יש לבעל פירות עד שעת נתינה הלכך אין פוסלין אותו מטעם זה מדין הקדמה שאפי' נכתב ולא נחתם עד לאחר זמן יכול לאכול פירות או למכרם עד שעת נתינה שאפי' נכתב זמן בגט אינה טורפת משעת זמן הגט אלא משעת נתינה ושמא תאמר מכל מקום בכתיבת זמן יש לחוש שמא נכתב ונחתם בניסן ולא נתנו עד תשרי והיא טורפת מה שמכר בין ניסן לתשרי שלא כדין כלי האי לא חיישינן דודאי אי לא ידעינן אימת מטא גיטה לידה הולכין אחר הזמן עד שיביא ראיה הוא שלא נמסר לה באותו הזמן וכן כתבוה גדולי הדורות ואפי' הוא טוען שלא נתנו עד תשרי ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שאף שיש בו זמן יש לה להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה ומקשים עליה ממה שאמרו בראשון של מציעא י"ט א' מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל בעל ומזבין פירי דמניסן עד תשרי ואתיא איהי ומפקא וטרפא לקוחות שלא כדין הניחא וכו' אלא למאן דאמר משעת נתינה מאי איכא למימר ומתרץ דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך אלמא דוקא בזו דכיון דנפל אתרע ליה אבל כל שלא נפל מידה אלא שהיא מוציאתו טורפת משעת הזמן ואין מצריכין אותה להביא ראיה אלא אם כן נתברר שלא ניתן לה תכף שנכתב:
+לענין פסק הלכה כר' יוחנן ומכח הכלל הידוע ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מתלת וזו אינה מהן ומכל מקום יש פוסקין כריש לקיש וממה שאמרו למטה מאימתי מונין לגט ר"ל אותן שלשה חדשים שצריכה להמתין ואפסיקא הלכתא משעת כתיבה ולא משעת נתינה ואינה ראיה שזו של שלשה חדשים ביחוד תליא מילתא וכיון שאינו מתיחד עמה מונין משעת כתיבה אבל פירי בפירקונה תליא מילתא וכמו שאמרו פירקונה תחת פירות ולא פקע פירקונה עד דמטי גיטא לידה וכמו שאמרו ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה וכו' אלמא אין תנאי כתובה נפקעים עד שיגיע הגט לידה והלכך כל כמה דמחייב בפירקונה אית ליה פירי והילכך תקנת זמן הגט משום זנות היתה ומחשש שמא ישא קרובתו ותזנה ובת אחותו לאו דוקא אלא שאירע בה מעשה וכמו שאמרו בתלמוד המערב מעשה באחד שהיה נשוי בת אחותו וזינת עד שהיא אשתו וגרשה אמר מוטב תידון כפנויה ולא תידון כאשת איש ומכל מקום לדעת ר' שמעון דמכשר בנכתב ביום ונחתם בלילה או לאחר זמן על כרחין משום פירי הוא והוא סובר שאין לו פירות משעת כתיבה וכשנכתב ביום ולא נחתם עד לאחר זמן וטורפת הפירות שמכר בנתים כדין היא טורפת שהרי תקנו לה זמן שלא יוכל למכור בפירות משעת כתיבה אע"פ שלא נחתם הא מכל מקום אם כתבו והקדים זמנו ודאי פסול ומשום קינוניא דהשתא טרפא שלא כדין דאי משום זנות היכי מכשר ואם כן לר' יוחנן דעת תנא קמא משום בת אחותו ודעת ר' שמעון משום פירי ומכל מקום ריש לקיש סובר שלשניהם זמן משום פירי אתקין אלא דאיכא ביניהו פירי דמשעת כתיבה עד שעת חתימה דלר' שמעון אין לבעל פירות משעת כתיבה הילכך אע"פ שלא נחתם ביומו אין קפידא בכך שהרי כדין היא טורפת ולתנא קמא יש לו פירות עד שעת חתימה ואם הכתיבה קדמה מפקא פירי דמשעת כתיבה ואילך שלא כדין ולדעת הפוסקים כריש לקיש הלכה כרבנן ואין נתינת עין אלא משעת חתימה אלא שהדברים נראים לפסוק כר' יוחנן ממה שכתבנו וכן שבמסכת יבמות שקלינן וטרינן אליבא דמאן דאמר משום בת אחותו כמו שביארנו:
+גט מאוחר והוא שנתנו בניסן וזמנו בתשרי נחלקו בו גאוני ספרד הראשונים מהם שפוסלין אותו אלא אם כן כתבו בו לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו ומשום פירי דאכלא איהי מניסן ועד תשרי כדין והדר אתי בעל ומפיק להו אי נמי דאתי למקטלה בזנות שמניסן עד תשרי שלא כדין ואף גדולי המחברים כתבו בו שהוא פסול ומכל מקום יש מכשירין ומפני שאין כאן משום בת אחותו ואף בתוספות כתבוה כן אלא שכתבו שאין מתירין אותה לינשא עד זמן הגט ויש נותנים טעם לדבריהם משום דלאו כרות גיטא הוא עד שיגיע הזמן וגדולי המפרשים מתירין לינשא מיד ובלבד שתקיים את גיטה בפני בית דין כדי שלא יאמרו בנה קודם לגיטה דאם נתנו לה בפני עדים ולא הזכיר לה איחור הזמן מותרת לינשא מיד שאינו יכול לקלקלה ואף הם מחדשים בה חידוש אחר שהוא אוכל את פירותיה עד אותו זמן ואינה גובה כתובה עד אותו זמן שלכך איחרו והרי הוא כמי שהתנה עמה ויש שהביאו ראיה להכשיר גט מאוחר ממה שאמרו באחרון של בתרא קס"ד ב' מקושר שכתב עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט דברי ר' חנינא והשיב רבי והלא אין זמנם שוה שהפשוט מלך שנה מונין שנה ומקושר מלך שנה מונין שתים זמנין דיזיף זוזי במקושר והחתים עדיו בתוכו ופרע ליה ביני ביני ואמר ליה הב לי שטראי ואמר אירכס לי וכתב ליה תברא וכי מטי זמניה משוי ליה פשוט ואמר השתא יזפת מינאי ותירץ אין כותבין שובר והילכך ליתא להאי חששא ואי אמרת גט מאוחר פסול גט אשה מיהא שעשאו מקושר בזמן והחתים עדיו בתוכו אמאי כשר אף לדבריו של ר' חנינא הרי אין יכול לעשותו פשוט שהרי האיחור פוסל בו ואם תאמר שלא דבר בה בגט אשה הרי סתמא קתני ועיקר גט מקושר בגט אשה הותקן וכן שבתוספתא של חולין אמרו כשר בגט פסול בפרוסבל כשר בפרוסבל פסול בגט והיינו מוקדם ומאוחר כמו שיתבאר ברביעי של מסכתא זו והרי גט סתם נאמר בה ועוד דאי אמרת פסול היכי אישתמיט תנא דלא לאדכוריה השתא מוקדם דפסול בשאר שטרות אצטריך לאשמועינן פיסוליה בגט אשה מאוחר שכשר בשאר שטרות לא כל שכן ואע"פ שביבמות קט"ז א' אמרו ההוא גיטא דהוה כתיב ביה ענו בר חייא מסורא פטר וכו' ובדוק מסורא לנהרדעא ולא אשכחי אלא חד ענן בר חייא ואסהידו סהדי דההוא יומא דאכתיב גיטא בהדיהו הוה בנהרדעא ואמר רבא חיישינן לגמלא פרחא אי נמי בקפיצה אי נמי מלי מסר ואם גט מאוחר כשר ניחוש שמא אחרוהו וכתבו הזמן באותו יום שנזדמן לו אחר כך שהיה בנהרדעא אין זו קושיא שמכל מקום כל שאין איחורו נודע אין אומרין שאחרוהו:
+אע"פ שפסלנו במוקדם יש אומרים שבשעת הדחק כגון שנתנו והלך לו במקום רחוק שאי אפשר לנו להביאו וליתן לה גט אחר כשר וממה שאמרו למטה אמר ר' יהושע בן לוי כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ואע"ג דהתם חתום תרי ביומיה ואיכא למימר דלהכי אכ��רוה ליתא אלא אפי' לא חתם בה אחר שהוכשר שהרי ר' יהושע סובר בה כריש לקיש דסבירא ליה כלו משום עדות ומאחר שכלן משום עדות הרי הוא כמי שלא נחתם כלל ואפי' הכי אמר כדאי הוא וכו' ולדעת האומר עידי מסירה כרתי אע"פ שאם נכתב ביום ונחתם בלילה פסול דהא אעידי חתימה סמכינן מכל מקום אם לא היו שם עידי חתימה כלל ונכתב ביום ונמסר בלילה בפני עדים כשר שהרי שואלים לעידי מסירה אימת מטא לידה ועוד שהרי לר' איעזר כתיבה לחודה ככתיבה וחתימה לרבנן והרי לרבנן גיטין הבאין וכו' וכתביה ואותביה בכיסיה כשר ואע"פ שר' אלעזר פוסל במוקדם כמו שאמרו הכותב טופסי גיטין צריך שיהיה מקום הזמן והעמדנוה כר' אלעזר ההיא בדאיכא עידי חתימה דעלייהו סמכינן וכבר ארע מזה מעשה בצרפת והכשירו והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק הזורק ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא ולא הספיק ליתנו והם מפרשים שלא חתמו שם עדים למחר תקיף ליה עלמא ואתי לקמיה דרבא אמר להו לקניה לההוא דוכתא וכו' אלמא אע"ג דהוא מוקדם שהרי לא חתמו העדים מערב שבת כשר בשבת בעידי מסירה אלמא לר' אלעזר מוקדם כשר בעידי מסירה כל זמן שאין בו עידי חתימה ומכל מקום יש מפרשים אותה בשנחתם מערב שבת ותו לא הוי מוקדם וכן יש דוחים לומר דהתם עסוקים באותו ענין היו ודייקא מילתא מדאמרי' ולא הספיק כלומר שהיה סמוך לערב ולדעתם נכתב ביום ונחתם בלילה שפסול אם עסוקים באותו ענין כשר ומכל מקום יש פוסקין שאף עסוקין באותו ענין אינו מועיל בגט ופסול שהזמן משום בת אחותו הוא ותו לא מהני עסוקים באותו ענין וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום יש לתרץ בה שזו שעת הדחק היתה וכדקאמר דדחיק ליה עלמא טובא ואין להכשיר ממנה בעלמא נכתב ביום ונמסר למחר:
+
+Daf 18a
+
+כבר ידעת שכל אשה שנתאלמנה או נתגרשה צריכה להמתין שלשה חדשים ובמגורשת מיהא נחלקו רב ושמואל מאמתי מונין לה דלרב משעת נתינה ולשמואל משעת כתיבה ונמצא לדעת שמואל שתי נשים בחצר אחת מתגרשות ביום אחד אלא שהגט האחד מוקדם מחבירו אלא שניתנו ביום אחד שזו אסורה עד לאחר שלשה וזו מותרת בתוך שלשה לפי קדימת כתיבת הגט שזו זמן גיטה מוכיח עליה וזו זמן גיטה מוכיח עליה ואע"ג דהא איסורא היא הא אפסיקא בגמרא בהדיא כשמואל וכן אמרו המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים כשנתנו לה מותרת להנשא מיד ולגט ישן אין חוששין ר"ל שיכול הוא לגרשה לכתחלה בגט זה שאין חוששין לגט ישן שהרי לא נתיחד עמה וכל שלא נתיחד אחר הכתיבה מגרשין בו לכתחלה הא אם נתיחד אין מגרש בו לכתחלה ואם גרש בו הרי היא מגורשת ולא סוף דבר שנודע בודאי שלא נתיחד אלא אף מן הסתם הואיל והגט נכתב ונחתם אינו מתיחד אחר כן וכן נראה מלשון גדולי המחברים ומה שאמרו למטה לדעת ר' שמעון המכשיר במוקדם שלדעת ריש לקיש לא הכשיר אלא לאלתר ר"ל נכתב ביום ונחתם בלילה אבל נכתב ביום ונחתם לעשרה ימים לא דחיישינן שמא פייס ואתה סבור לומר שאע"פ שאין הלכה כר' שמעון מכל מקום מדידיה נשמע לרבנן לומר דכל שנתרחק הזמן חיישינן שמא פייס התם הרי ר' יוחנן חלוק לומר אפי' מכאן עד עשרה דאף לר' שמעון דלמא התם בנכתב ולא נחתם הוא שהרי אמרוה בנכתב ולא נחתם עד עשרה ימים כמי שכתבנו ומכל מקום יש חולקין לומר מפני קושיא זו שאף מן הסתם חוששין אלא אם כן ידוע בודאי שלא נתיחד ופרשו למטה חיישינן שמא פייס שפייס ובעל והוי גט ישן ומשום דבההיא הואיל והוא בעיר יש לחוש לפיוס ולא אמרו לגט ישן אין חוש��ין אלא כשנודע שלא נתיחד כגון שלא היה בעיר הא כל שהוא בעיר אף בנכתב ונחתם חוששין שמא פייס ר"ל שמא נתייחד ומכל מקום יש לסתור את שתיהן ולומר שאף כשאינו בעיר וכשנכתב ונחתם יש לחוש לפיוס שהרי בשלישי של מסכתא זו אמרו ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר לא תותביה ניהליה עד תלתין יומין ואתניס ואמרו ליה מסור מילך קמן דלבתר תלתין משוינן שליחא ויהיב לה נהליה ואקשינן עלה ניחוש שמא פייס ואוקמה באומר נאמנת עלי שלא באתי אי נמי בארוסה הא לאו הכי חיישינן לפיוס אע"ג דנכתב ונחתם ואע"פ שאינו בעיר ואע"פ שאפשר לפרשה כשהוא בעיר הדברים מוכיחים יותר שלא היה שם ואף זו קשיא לר' יוחנן דאמר אם איתא דפייס קלא אית ליה:
+ונראין הדברים בכלל דברים אלו שכל ששולח סתם אין חוששין שמא פייס ואפי' נכתב ולא נחתם לדעת המכשיר במוקדם או בשעת הדחק אבל כל שנותן ואומר דברים שמראה בהם שמשייר לעצמו המלכה כגון הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום האמור בפרק קורדיקוס או שאומר לא תתביה נהליה עד תלתין יומין מוכחא מילתא שאינו גומר בדעתו לגרש ודעתו לפייסה ואין אומרין בזו קלא אית ליה דעבידי אינשי דמפייסי בצנעא ואם כן זו שנזכרה כאן ר"ל המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה פירושה באומר נאמנת עלי שלא פייסתי כדרך שאמרוה בהרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש שהעמדנוה באומר נאמנת עלי שלא באתי או שמא בזו של משליש גט לאשתו האמורה כאן אינו אומר דרך שיור המלכה אלא כמי שאומר אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים כדי שתנשא לאלתר ויש מפרשים שמא פייס ובטל את הגט ולפסלו לגמרי מפני שהם אומרים אם החשש הוא מפני שיבא עליה היאך ראוי לומר נאמנת עלי וכו' והלא החשש לתועלת האשה הוא שמא בעל ויאמרו גיטה קודם לבנה אלא שיש לפרש שהחשש הוא שמא יבא בעל ויאמר גט ישן הוא ולא תתנוהו שאין ראויה להתגרש בו לכתחלה וכיון שאמר נאמנת עלי אין יכול עוד לערער ומאחר שאין הוא מערער אף אנו אין חוששין ולעולם חשש פיוס מטעם יחוד הוא ומדין גט ישן ונראה לי לחזוק הענין שאם תאמר משום חשש בטול מה חשש יש בגט הנשואה יותר מבגט הארוסה עד שאמרו בפרק שלשי אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה וכו' אלא שאפשר שבארוסה אין הפיוס מצוי בה כלל וכבר כתבנו בענין זה בפרק קורדיקוס:
+הכתובה לא סוף דבר שבעוד שהאשה ברשות בעלה אינה משמטת שהרי אין קורין בה לא יגוש שהרי עכשו לאו בת נגישה היא והרי הוא כמלוה שקבע זמן שלה לעשר שנים שאין שביעית שבתוכן משמטתה אלא אף בשמת או שגירשה אין שביעית משמטתה עד שתצא מתורת כתובה ויבא לכלל חוב וכל שזקפה עליו במלוה הרי היא כחוב וכן כל שפגמה אע"פ שלא זקפה הואיל וקבלה מיניה קצת פירעון הרי היא כשאר שטרי חוב וכן קנסות של אונס ומפתה ומוציא שם רע אין נשמטין ואם זקפם במלוה נשמטים ומאימתי אתה קורא אותם נזקפים במלוה משעת העמדה בדין וכן הדין לפגמן שנשמטין ויש חולקין בזו ובמקומו יתבאר שהקפת החנות ושכר שכיר אין נשמטין ואם זקפן במלוה נשמטין:
+כל השטרות שנכתבו ביום ולא נחתמו עד הלילה אע"פ שנכתב בסוף היום ונחתם בתחילת הלילה הסמוך לה פסולין משום מוקדם הואיל ולא קנו מבעוד יום ואם היו עסוקים באותו ענין עד שנכנס הלילה וחתמום כשרים שהרי ודאי לא מכר בנתים הואיל ועסוקים היו באותו ענין ומעשה בית דין נכתב ביום ונחתם בלילה כשר ואע"פ שטורף משעת כתיבה שהגמר דין קנין הוא ובדין הוא טורף משעת פסק דין אע"פ ש��א נחתם עדין:
+וכתובה יש דנין אותה כמעשה בית דין כשמואל דהלכתא כותיה ונכתבת ביום ונחתמת בלילה אע"פ שאין עסוקין באותו ענין ויש חולקין לדונה כשאר שטרות וכן דעת גדולי המחברים ואף גדולי הפוסקים כתבוה בתשובת שאלה ואע"פ שהלכה כשמואל בדיני מכל מקום טעמא דמסתבר לאוקומי כתובה כדין שאר שטרות דמאי פסקא ובגט שנקדם יש אומרים כל זמן שעסוקין באותו ענין כשר וכן כתבוה גדולי הדורות וגדולי המחברים כתבו שהוא פסול הואיל ומשום בת אחותו הוא אין ענין להכשירו בעסוקים באותו ענין:
+מגאוני הראשונים כתבו בגט חליצה שנכתב ביום ונחתם בלילה כשר שאינו אלא ראיה בעלמא וכן אינה צריכה להמתין שלשה חדשים משבא גט לידה שהרי המתינה קודם חליצה וקצת גאונים כתבו שכל שאנו מכשירין בכך בלא עסק ענין כגון כתובה לדעת הפוסקין כשמואל וכגון גט חליצה דוקא בלילה הסמוך ליום הכתיבה וכעין מעשה בית דין שאין בית דין מתרשלין בחתימה וכל שאנו מכשירין מוקדם בעסוקין דוקא בדרך שכתבנו ר"ל שנכתב ביום ואחר כך עסקו בענין וחתמו בלילה אבל אם התעסקו בענין כל היום ובלילה כתבו וחתמו וכתבו הזמן מן היום על סמך מה שנתעסקו בענין כל היום ודאי פסול:
+
+Daf 18b
+
+מי שאמר לעשרה בני אדם כתבו ותנו גט לאשתי ולא אמר להם כלכם אין צריך שיחתמו כלם אלא אחד כותב ושנים חותמין ואפי' אחד מן השנים החתומים יכול לכתבו ואם אמר להם כלכם אחד כותב וכלן חותמין ואף הכותב צריך לחתום עמהם ונמצא שאם מת אחד מהם קודם חתימה בטל הכל ומכל מקום נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש שלדעת ר' יוחנן שנים משום עדים ואידך משום תנאי כלומר כונתו היתה שהשנים יהו חותמין משום עדים והשאר לא היתה כונתו בחתימתם אלא דרך תנאי כדי לביישה ולדעת זה אם חתמו שנים ביום הכתיבה והשאר מכאן ועד עשרה ימים אין כאן משום מוקדם שהרי אותם שבאו בתורת עדות חתמו בו ביום ומשום בת אחותו ליכא דהא יהבוה נהלה בחתימת השנים אי נמי לא יהבו לה דכל דמחתים עשרה קלא אית לה אי נמי בכל גט שנכתב ונחתם כראוי אין בו משום בת אחותו בשהיית הבעל שכל שהיית הבעל דבר שאינו מצוי הוא דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ולא עוד אלא דהאי דמפרשי לה בנתנו לה יש מפרשים שאפי' לר' יוחנן פסול ובעינן שיחתמו כלם קודם נתינה ואי לאו הכי פסול ואע"ג דבשאר תנאים מהני אף לאחר נתינה שאני הכא הואיל והתנאי בענין כתיבה וחתימה כי היכי דכתיבה וחתימה בעינן קודם נתינה הכי נמי תנאי הבא עליה וזה חדוש גדול אין ראוי לסמוך עליו ומכל מקום למדת מדבריהם שאם נתן גט לאשתו ולא החתים בו עדים והחזירתהו להחתימו והחתים בו עדים שאין אותה חתימה כלום ומכל מקום בצרפת עשו בה מעשה להכשיר וכן אם חתמו כלם אף ביום אחד ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם כשרה אף בשחתמו במעמד אחד ותתקיים עדות בשאר שהרי שנים לבד משום עדות והאחרים בתורת תנאי והרי זה כמי שאומר כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי על מנת שיחתום בו אביה שחותם לקיים התנאי ואין בכך כלום ולריש לקיש כלם משום עדים וכשחתמו שנים בו ביום הרי הוא כאלו לא חתמו וכשחתמו לעשרה ימים נמצא הגט מוקדם ופסול וכן אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה שכלם להעיד באו הואיל ובמעמד אחד חתמו ומה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה והוא הדין למאה כמו שהתבאר במקומו והלכה כר' יוחנן ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר קודם חתימת השמנה הוו קדושין דכי אקיים תנאה איגרשה לה למפרע אלא שלא תנשא עד שיתקיים התנאי וכן פסקוה גדולי הפוסקים ומגדולי תלמידיהם פוסקים כריש לקיש מדאמרינן לקמן דר' יהושע בן לוי סבירא ליה כותיה ואין הדברים נראין:
+מכיון שביארנו ששנים משום עדים ואינך משום תנאי אם אותם השנים שחתמו תחלה הם קרובים או פסולים ואחר כך חתמו השאר יש בענין זה ערער ונחלקו בה בסוגיא זו אמרי לה כשר דהא מכל מקום תנאה הוא ומקבלין את הכשרים בעדות והשאר בתנאי והרי זה כמשלים התנאי קודם החתימה ואמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא שיאמר הרואה דקמאי ודאי לאסהודי אתו ויאמרו שקרוב כשר לעדות זו היא גרסת גדולי הרבנים ופירושם ולמדת שהם גורסים ואי חתים בתחלה קרוב או פסול ר"ל קודם האחרים ולדעתם מאן דאמר פסול פסול אף בדיעבד ויש לדון בה שהרי אף בשאר שטרות מכשירין כן בדין האמור במלאהו בקרובים ואומרים על התחתונים רווחא למאן דקשישי מניהו שבקי ובהדיא אמרו היו ארבעה וחמשה חתומים על השטר ונמצאו ראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר ותירצו בה שבזו הואיל ואין עידי הגט חותמין זה שלא בפני זה מסתמא במעמד אחד חתמו ואע"פ שאף בגט אשה אמרו בתוספתא גט שחתמו עליו חמשה ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר הרי אמרו עליה בתלמוד המערב אתיא כמאן דמר עדים חותמין זה בלא זה ומכל מקום יש גורסין ולמחתם לכתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר כלומר שמותר לכתחלה להחתים בו קרוב או פסול ואמרי לה לכתחלה לא ומילאהו בקרובים כשר דוקא בדיעבד ומשום דלא זייפי לאקיומי בקרובים דקרובים מידע ידעי ואע"פ שבגט קרח אמרו לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב אבל תרי לא דלמא אתי לקיומיה בקרובים וחד כשר דוקא אתמר בגט קרח דלא סגיא דלא חתימי ביה תלת וכן בכלכם אפי' כמה שהרי כלם כשנים הם אבל שאר שטרות כיון דלא צריכי למחתם ואין דרך בני אדם לרבות בעדים בגט פשוט ודאי אמרי כי דינא מאי דקמא ומגליא מילתא דקרובים ננהו ולמלאות ריוח חתמו:
+המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר בכל כותבין בדיו ובסם בסיקרא בקומוס ובקנקתוס ובכל דבר שהוא רושם אין כותבין לא במשקים ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא פי' לר"ם דיו אלמדד סיקרא אלמגרה קומוס אלזוג קנקנתוס אלקקות והוא מין הזוג:
+אמר המאירי בכל כותבין את הגט בדיו והוא דיו של עפצים ובסם והוא הנקרא בלשון לעז אוור פימינט ובסיקרא והוא צבע אדום הנקרא מיני ובקומוס והוא הנקרא רדינא וקנקנתוס ופרשו בגמרא חרתא דאושכפי והוא הנקרא אירמינט ויש אומרים וידרשיל ובכל דבר שהוא מתקיים ופרשו בגמרא לאתויי מי טריא ואפסא ומי טיריא פירושו מים שנתבשלו בו פרי שהוא כמין עפצים ויש מפרשים בו מים הנוטפים מעצים שבתקרת הבית בשעת הגשמים ומקבלים שם אדמימות ואפצא פירושו מים שנישורו בהם עפצים בלא בשול שאם בבשול הרי הוא דיו ויש מפרשים אפצא אף בשנתבשלו בו כל זמן שלא נתערב בו שרף ודיו הוא בשול עפצים במים ועירוב שרף בתוכו ואין מכאן ראיה לאחרוני הרבנים שהיו אומרים שדיו של עפצים פסול בספר תורה מדאמרי' עלה עד שתהא כתובה אשורית בספר ובדיו וכאן אמרו דיו דיותא וחזרו ואמרו ובכל דבר המתקיים לאתויי אפצא אלמא אפצא לאו דיו הוא ולדבריהם אין דיו אלא העשוי מקליפי האילנות ואין זה הכרח שאף דיו סתם דיו של עפצים הוא אם דוקא בבשול אם דוקא בעירוב שרף על הדרך שכתבנו ואע"פ שבמסכת נדה אמרו קורטא דדיותא ודיו של עפצים אינו יבש עד שיהא בו כקו��טא מכל מקום כשהוא מתבשל הרבה נעשה ממנו קורט ומאחר שנתרבו שני אלו ר"ל מי טיריא ואפצא ממשנתנו כותבין בו את הגט לכתחלה וכן במי מילין ופירושו מים שנישורו בהם עפצים שחוקים אבל מה שאמרו בגמרא כתבו באבר ובשחור ר"ל פחם ובשיחור ר"ל ניאל כשר דוקא דיעבד ואף בדיעבד באבר מיהא דוקא במיא דאברא ר"ל מים ששרו שחיקת האבר אבל באבר עצמו אינו כלום ואין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 19a
+
+המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת חייב שתים אחת משום מוחק ואחת משום כותב דיו על גבי דיו וסקרא על גבי סקרא פטור אחר שרישומה של ראשונה היה ניכר סקרא על גבי דיו אף זה פטור מפני שהוא מקלקל וכבר כתבנוה במקומו בפרק הבונה אע"פ שדיו על גבי סיקרא כתב לענין שבת מכל מקום בענין הגט עדים שאין יודעים לחתום אין רושמין להם חתימתם בסיקרא שיהו מעבירים הם דיו עליה שאע"פ שאמרוה לענין שבת ולחומרא אין מדמין ממנה למעשה בגיטין ולקולא ואם עשה כן יראה שהיא ספק מגורשת שאין מתירין בו שום כתב על גבי כתב אבל רושמין להם באבר שציור כתיבה באבר עצמו אינו כלום כמו שכתבנו כן רושמין להם במי מילין אם המגלה עפוצה שהרי מי מילין פירושו מים שנישורו בהם עפצים שחוקים ואין מי מילין עושין רושם על גבי מי מילין ואם כן מה שכתבנו שמותר לכתבו באפצא ומי מילין פירושו במגלה שאינה עפוצה וכן רושמין ברוק וכיוצא באלו ממה שאינו קרוי כתב וכן מקרעין להם ר"ל מסרטין להם נייר חלק והם ממלאים את הקרעים דיו ודוקא בגיטי נשים כדי שלא יהו בנות ישראל עגונות אבל בשאר שטרות ושחרורי עבדים בכללם אם יודעים לחתום חותמין ואם לאו אין חותמין וכן עדים שאין יודעים לקרות בגיטי נשים קורין לפניהם וחותמין וכתבו גדולי המחברים דוקא שיכירו הלשון שהגט כתוב בו אע"פ שאין יודעין לקרותו אבל בשחרורי עבדים ושאר שטרות אם אין יודעין לקרות אין חותמין כלל ומכל מקום כל שהוא בקי בקריאה אלא שעיניו כהות ומצטער בקריאה אם הסופרים קוראים לפניו מובהקים והוא נערך אצלם עד שאימת כבודו מוטלת עליהם אף בשאר שטרות מותר ואין זה עד מפי עד שהרי אנו עסוקים כשהוא עצמו רואה העדות ואינו מאמין אחרים בה אלא לענין שעדותו כתוב כהוייתו בשטר זה וכל שאין לבו נוקפו עליו יכול לחתום דמילתא דעבידא לאגלויי היא ומכל מקום שאר בני אדם לא ומכל מקום גדולי פרובינצא כתבו בחבוריהם שיכול להקרותו לשנים זה שלא בפני זה וחותם דומיא דשטרא פרסאה לרב פפא ואף הם כתבו שכל שיחתמו בשטר עדים שברור לנו שאין יודעין לקרות חוקרין אותם על אותו ענין בעל פה ואי ליתנהו מגבין על פי חתימתם שמא קראוה לפניהם בני אדם היודעים לקרות על הדרך שכתבנו:
+
+Daf 19b
+
+זה שכתבנו בעדים שאין יודעין לחתום שמסרטין להם את הנייר והם ממלאין את הקרע דיו יש שואלים בה והרי כתב על גבי כתב הוא שהקרע בעצמו כתב הוא וכמו שאמרו למטה דחק יריכות הויא כתיבה ופירשו בה שהקרע מין אחד והכתיבה מין אחר אין זה קרוי כתב על גבי כתב ואין דין כתב על גבי כתב אלא כששניהם מין כתיבה ויש חולקין בזו לומר שאף זה כתב על גבי כתב הוא ופרשו בענין זה שהם מסרטין צייר חתימתם של עדים בציור אותיות גסות ר"ל בשריטה גדולה ורחבה עד שהעדים יחתמו בדיו בתוך אותם הקרעים על הדרך שכותבין אות קטנה בתוך גדולה בכתיבה דקה והוא שאמרו בתלמוד המערב מקרעין להם ��כו' ולאו כתב ידן של ראשונים הוא אלא מרחיב להם את הקרע ומכל מקום בתוספות פרשו שאין מסרטין להם נייר שבאותו הגט שחותמין עליו אלא שמביאין נייר אחר וקורעין כצורת החתימה והם ממלאים את הקרעים דיו ונמצאת חתימתם בנייר הגט שתחתיו והפירוש נכון אלא שלשון תלמוד המערב אינו מורה כן:
+שטר העשוי על ידי גוים וחותמיהן ישראל גובין בו ממשעבדי אחר שנעשו כראוי ולא עוד אלא אף אם חותמיהן גוים כשר על הצדדין שהזכרנו ואפי' למשעבדי ויש אומרים דוקא לבני חרי וכבר ביארנו ענינים אלו בכדי צרכם בפרק ראשון:
+פעמים שאדם יכול לכתוב בנייר חלק שאין הכתב ניכר בו עד שיעשו בו תחבולה והוא שכותבין במי מילין במגלה שאינה עפוצה ואחר כך לוקחין מיא דנרא והוא מי קליפת הרמונים ומעבירים אותם על הנייר שנכתבו אותיותיה על ידי מי מילין והאותיות בולטות ואע"פ שבמגלה עפוצה אף על ידי מיא דנרא אינו כלום שאין מי מילין על גבי מי מילין בשאינה עפוצה מיהא בבדיקת מיא דנרא כתב גמור הוא ובתלמוד המערב אמרו הלין בני מדינחא ערימין סגיא כד חד מנהון בעי משלחא כתב מסתוריקון לחברוי כתיב במי מילין והך דמקבל כתביה שפיך דיו שאין בו עפצא והוא קולט מקום הכתב ומתראה ומיא דנרא הוא דיו שאין בו עפצא ומעתה נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך בודקין את הנייר ואם לא פלטו בו אותיות של גט אינו כלום ועל זו אמרו במסכת יבמות פרק רבן גמליאל נ"ב א' אלא מעתה יהיב לה נייר חלק הכי נמי דפסולה לכהונה כלומר שמאחר שבדקו את הנייר ואינו פולט אין זה כלום לשום ספק בעולם אבל אם בדקו את הנייר ופלטו בו אותיות הגט הרי היא פסולה לכהונה מספק שמא בשעת נתינת הגט בלועות היו ולא היה קרוי כתב או שמא לא היו נבלעות יפה והיה קרוי כתב שאלו היה כן מגורשת ודאית היא:
+אמר לאשתו הרי זו גיטיך ולא קראוהו והיא נטלתו וזרקתו לים או לכל מקום האבד וחזר ואמר שטר פסים היה שטר אמנה היה הרי זו מגורשת מספק וכן הדין אפילו אמר כשר היה ואם קראוהו תחלה אע"פ שהכניסו בחיקו אין חוששין שמא החליפו אלא הרי זו מגורשת ודאית ולא כל הימנו לאסרה:
+לפי דרכך למדת שהשנים שנמסר הגט בפניהם צריכים לקרותו והוא הדין לעידי חתימה ואם אינן יודעים לקרות קורין לפניהם וחותמין ואם נתנוהו בלא קריאה אם הגט קיים חוזרין וקורין אותו אחר הנתינה ואפי' הלכו להם שאין חוששין לחלוף ואם נאבד מגורשת מספק:
+אמר לה הרי זה גיטיך וזרקו בחצרה בפני עדים ונפל בין החביות והלכו שם ומצאו מזוזה או שטר אחר אין זה כלום שבודאי זו היא שזרק הוא שאין מזוזה מצויה בין החביות ואינה מגורשת כלל אף מספק נמצאו שם שתי מזוזות או שלש והרי הם ראו שלא זרק הוא אלא שטר אחד הואיל ועל כרחך מזוזה היתה שם קודם זריקתו מדהא הויא הא נמי הויא וודאי גט הוא שזרק ונאבד והרי היא מגורשת ומכל מקום דוקא ספק מגורשת אבל לא מגורשת ודאית שהרי לא קראוהו:
+מי שכתב גט לאשתו בתוך ספר תורה או בתוך ספר אחר ונתן לה את הספר ואמר לה הרי זה גיטיך הרי זו מגורשת גמורה נתן לה את הספר ואמר הרי זה ובדקו כל החלק שבספר במיא דנרא וכיוצא בו ולא מצאו בו כלום אין כאן בית מיחוש בדקו החלק שבו במיא דנרא ופלטו האותיות אם הספר שכתבו בתוכו עפוץ אין זה כלום שאין מי מילין על גבי מילין ואם אינו עפוץ הרי זו מגורשת מספק שמא בשעת הכתיבה בלועות היו:
+
+Daf 20a
+
+לפי דרכך למדת שאם לא כתב בתוכו את הגט אלא שסמך על פרשת הגט שבתוך ספר תורה ועליו ה��א אומר הרי זה גיטיך אין זה כלום שאין זו לשמה ואפי' הקדים ונתן דינר לסופר לכתוב אותה פרשה לשם אשתו אינו כלום דהא בעינן שמו ושמה שם עירו ושם עירה ושמא תאמר והרי אמרו שבהרי את מותרת לכל אדם חוששין לגט שבשינה שמו ושמה וכו' הוא שאמרו למטה שפסול לגמרי אבל אם לא כתבם כלל אינו פסול בכך מכל מקום אף הרי את מותרת לכל אדם אין כאן שאינו אלא ספור בעלמא ואף כשכתב לשמה אינו כלום:
+גט שכתבו שלא לשמה אע"פ שהעביר את הקולמוס פעם אחרת על כל אות ואות לשמה אינו כלום וכן ספר תורה שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת ונמצא השם כתוב מאליו שלא בכונת שם אע"פ שהעביר עליו קולמוס לקדשו אין אותו השם מן המובחר וכן לענין שבת דיו על גבי דיו פטור שאין כתב העליון כתב וכן בעדים שאין יודעין לחתום אין רושמין להם בדבר המתקיים מפני שכתב העליון אינו כתב:
+ומכל אלו למדת שמה שאמרו בסוגיא זו דילמא לא היא דעד כאן לא קאמרי רבנן בנתכוין לכתוב את השם אלא דבעינן זה אלי ואנוהו וליכא אבל בענין לשמה דיו בהעברת קולמוס לשמה אין הלכה כן ויש פוסקין שלענין לשמה דיו בהעברת קולמוס לשמה כרב אחא ואומרין שאין לדמות זו לחתם עדים ולכתיבת שבת שבכתיבת שבת למלאכת מחשבת הוא צריך וחתם עדים בעינן כתב היכול להתקים ואין הדברים כלום:
+אע"פ שהתורה אמרה וכתב לה שהדברים מראין שיהא הוא פורע שכר הגט אינו כן אלא חכמים זיכו לה שתהא היא פורעת שכר גיטה ומשום תקנת עגונות כדאיתא בגט פשוט קס"ח א' ולדעת זה גירסא שבכאן אילימא משום דכתיב וכתב לה והכא איהו לא כתיב לה אלא איהי כתבה ליה דילמא אקנויי אקנו לה רבנן ומכל מקום יש שאין גורסין איהי כתבה ליה אלא שהם גורסין אילימא משום דכתיב וכתב לה ואיהו לא כתיב לה כלומר שהרי הסופר כותבו בקלף שלו ובדיו שלו דילמא אקנויי אקנו לה רבנן ולמדו מכאן שהדיו והקלף והקסת והקולמוס דיו שיהא משל סופר שהבעל זוכה בכלם באותו שכר שהאשה נותנת לו ואין צורך להקנות את הכל לבעל כמו שהנהיגו קצת רבנים שהרי אדם אומר לשנים כתבו גט לאשתי והולך לו וכן המושלך בבור אומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ואין ענין וכתב אלא שיכתב על ידו או על יד שלוחו ולא על ידה ומכל מקום אם היה הכל של אשה צריכה להקנותם לבעל וזהו שדקדקו למטה אי ידעא איתתא לאקנויי אי לא ופירשו גדולי הרבנים שאינה צריכה להקנותו קודם כתיבה שעל הכתיבה מיהא שלוחת בעל היא אלא כותבין על ידה ומקנתהו לו כתוב וחתום ומגרשה בו:
+כדרך שכתבנו שזה שאמרה תורה וכתב לה לאו דוקא אף מה שכתוב בו ונתן בידה לא לכונה שיהא דבר הראוי לנתינה ר"ל שיהא נכתב בדבר השוה פרוטה וכמו שאמרו בתרומה פסחים ל"ב ב' האוכל תרומה בשוגג בפחות מפרוטה פטור מאי טעמא נתינה כתיבא ביה דכתוב ונתן לכהן דאלמא כל שכתוב בו נתינה מידי דבר נתינה בעינן שזו שבכאן אינה נתינת ממון אלא נתינת גט ומעתה כתבו אף על דבר שאינו שוה פרוטה כגון עלה של זית כשר ולא סוף דבר עלה של זית וכיוצא בו דחזי לאיצטרופי אלא אף על איסור הנאה כשר ואפי' בדבר האסור בהנאה מן התורה לדעתנו כמו שכתבנו בראשון של קדושין:
+אע"פ שכתוב בתורה לענין גט וכתב לה חקיקה נידונת לענין זה ככתיבה ואם חקק לה טופס הגט על גבי טבלא ונתן לה הרי זו מגורשת במה דברים אמורים בחק יריכות אבל חק תוכות אינו כלום שהרי עיקר הכתב מאליו הוא נעשה ופירוש חק תוכות הוא שחקק סביב האותיות ונשארו האותיות בולטות מאליהן ופירוש חק יריכות שחקק גוף האותיות ולפיכך הרי זה כתב והוא שאמרו עבד שיצא וגיטו בידו חקוק על גבי טבלא ופינקס כגון אלו שחוקקין בהם בעט סופר יצא לחירות שהרי זהו חקיקה בגוף האותיות אבל כתב שעל גבי כיפה ואנדוכתרי אינו כתב לא לענין אשה ולא לענין עבד ופירוש כתב שעל גבי כיפה כעין כובע של צמר שנותנין אותו הנשים תחת צעיפיהן וכן אנדוכתרי הוא תכשיט כעין זה שרוקמין בהם צורות של אותיות במחטא דתלמיותא וכל שכיוצא בזה אינו כתב שאין אותיות העשויות בתפירת מחט:
+ולענין חק תוכות מיהא שאלו בגמרא ותוכות לא מיקרי כתב והרי בציץ נאמר מכתב פתוחי חותם ואמרו עליו לא היה כתבו שוקע אלא בולט כצורה של דינר זהב ודינר זהב תוכות הוא שהיה דרכם להכות בחותם המטבע על הדינר וצורת האותיות חקוקה על חותם המטבע וכשנדחק החותם על טס הזהב נדחק הטס בהכאה וחריץ החותם מתמלא ונמצאת צורת האותיות בדינר חקוקה מאיליה ואעפ"כ קראה מכתב ותירץ בה כדינר זהב דבולט הוא ולא כדינר זהב דאלו בדינר זהב תוכות כמו שביארנו ובציץ לא היה נעשה בהכאות חותם אלא שהיה הטס דק הרבה וחוקק בו מצד אחד צורות אותיות הפוכות והאותיות נראות כתקנן בולטות מצד האחד וכל שכיוצא בזה נקרא כתב מצד הבליטה שבצד האחר שהרי מכל מקום עשה מעשה בגוף האותיות והרי הוא כחק יריכות ולמדת לפי דרכך שהכאת החותם והוא הנקרא רישמא מחרץ חריץ ר"ל שחורץ הוא סביב בליטת אותיות שבדינר והאותיות נשארות בולטות מאליהן ואינו כתב ואין אומרין כנופי מיכנף לומר שדוחה הכסף אילך ואילך ומאספו משני צדדיו לאמצע עד שהבליטה נעשית בידי אדם ושיהא קרוי כתב אלא מחרץ חריץ ועל הדרך שכתבנו:
+ולענין ביאור מיהא שאלה זו בשעה שנשאלה לא בתוך סוגיא זו נשאלה שהרי כבר למדנו דמחרץ חריץ אלא בעלמא נשאלה ונכתבה כאן וכן לא שמע עדין שבליטת הציץ דרך חק יריכות היא ועל זו שאל האי רישמא מחרץ חריץ ואינו כתב או כנופי מיכנף והוי כתב ואמר ליה מחרץ חריץ ואותביה מדתנן לא היה כתבו שוקע אלא בולט והיה סבור שדרך הכאת חותם הוא נעשה ואי ס"ד מחרץ חריץ הא בעינא מכתב וליכא ותירץ לו שהציץ לא כדרך הכאת חותם הוא נעשה אלא דרך חקיקת אותיות הפוכות מצד אחד ובולטות כתקנן מצד השני והוא מה שאמר דאלו התם מגואי ר"ל בדינר האותיות עשויות מתוך הצד שהן בולטות בהן שמכין עליהם בחותם המטבע ואלו שבציץ עשויות מאבראי ר"ל שחוקקין בהן מצד השני והוא הוא מה שתירץ דאלו התם תוכות והכא יריכות ויש מי שרואה עצמו דחוק היאך ישאל מה שכבר למדנוהו ופירשו שאלה זו לענין כתובת קעקע דמתרגמינן רישמין חריתין אי מיחייב בהכי אם לאו ואין צורך בכך:
+
+Daf 20b
+
+מי שכתב גט לאשתו על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטיך וכתובתיך אע"פ שלא נשאר מן הטס כלום שלא נכתב בו טופס הגט נתקבלה גיטה וכתובתה ואין צריך לומר אם נשאר בטס מקום חלק שלא נכתב ואמר לה התקבלי גיטיך והשאר לכתובתיך שנתקבלה גיטה וכתובתה ומכל מקום אם לא הזכיר לה פירעון כתובה אפי' נשאר מקום חלק בטס לא נתקבלה כתובתה ונמצאת קבלתה לשם גיטה לבד והוא פורע כתובה מצד אחר מפני שהכל בטל אצל מקום כתיבת הגט והרי המקום הנשאר חלק באויר הגט ר"ל גליון:
+הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת ואין זה דומה לטס של זהב ולאיסורי הנאה דבהנהו גיטה קאי גבה אבל בזו הרי זקוקה להחזיר את הנייר ואין כאן נתינת גט לידה אותיות פורחות הוא דיהב לה אבל אם אמר על מנת שתחזירי לי את הניי�� הרי זו מגורשת ותחזיר שהרי מכל מקום בשעת נתינה שלה הוא והחזרה אינה אלא תנאי אמר לה הרי זה גיטיך ונייר שבין שטה לשטה שלי אם לא היתה מגלת הגט נשארת מחוברת כאחת אחר חזרת נייר שבין השטין אינו כלום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים אבל אם היה מחובר באותיות ארוכות כגון ל' ע' וק' הרי זו ספק מגורשת ויש למדין מכאן שהגט שהיו אותיותיו נוגעות זו בזו פסול כספר תורה שאמרו בה מנחות ל"ד א' כל שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה פסולה והוא שפירשו מה שאמרו כאן דמערי על הדרך שכתבנו בחבור אותיות ארוכות הנכנסות משטה לשטה ומכל מקום רוב מפרשים נסכמים שאין מצריכין בגט היקף גויל מארבע רוחות אלא כל שיקראנו תינוק לא חכם ולא טפש שמאחר שהקלנו עליו לומר שהיא כשר בכל לשון בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם וכן שהוכשר על כל דבר אפי' על עלה של זית וכן שהוכשר שלא בדיו לא נחמיר עליו להצריכו היקף גויל אלא שראוי להזהר בכך לכתחילה:
+ויש שואלין היאך איפשר שנסתפקו במחובר אפי' בחבור אותיות שלא יהא כשר לגמרי והרי הכשרנוהו במשנתנו על עלה של זית ועלה של זית ודאי אינו מכיל כל טופס הגט ועל כל פנים פירושו שני עלים או שלשה והם נקראים אחד על ידי צירוף הבד ומפרשים שחבור הבד חבור גמור הוא הואיל והוא מקום יניקת העלים אבל הקלף או הנייר אע"פ שמעורה במקום אחד או בשנים אין דנין אותו כמעורה בכלו ויש אומרין שעלה של זית לאו דוקא אלא עלה רחב שיהא מכיל טופס הגט ואם הוא של זית שיכילהו בכתיבה דקה אבל שנים או שלשה פסול אלא שתלמוד המערב מוכיח כדכתבנו והוא ששנו שם על עלה של זית ולאו כמקורע הוא א"ר זעירא אפי' כתב אני פלני מגרש את אשתי כשר כלומר והרי איפשר לכתבו בעלה אחד ואתיא כדמר ר' אילא אם פירש פסול ואם לא פירש כשר ויש מפרשין בלשון זה אם פירש העלים זה מזה פסול מדין שנים ושלשה ספרים לא פירש אלא שהם מחוברים בבד כשר ופירוש הדברים זה שאתה מקשה ולאו כמקורע הוא איפשר לפרשה בעלה אחד ואתיא נמי כדמר ר' אילא כלומר ואתה יכול לתרצה כן שכתבו בשנים ושלשה עלין אלא שהם מחוברים בבד ועוד שנינו שם נתקרע פסול בקרע כשר כשלא בקרע קרע ב"ד ואיזהו קרע ב"ד בין כתב לעדים ומכל מקום שמענו לקצת רבני צרפת שבא לפניהם גט שהיה נקרע מעט במקום השרטוט מצד שהרי משרטטין בחוזק ופסלוהו אע"פ שהיה מעורה בשני קצותיו ושלא היה בין כתב לעדים אלא למעלה הרבה ונראה מדבריהם שכך שהוא נקרע אע"פ שהוא מחובר מאיזה מצדדיו נכלל בספק קושיא זו ומחמירין בה ועוד אמרו בתלמוד המערב וכתב ולא שופך וכתב ולא מטיף ר' יוחנן ור' מתניה חד אמר בשלא עירב את הנקדות וחד אמר אף בעירב את הנקדות ובספר תורה מיהא אף בעירב אינו כתב:
+ולענין פסול שני ספרים בגט מיהא אין פיסולן אלא בשני קלפים שהרי אמרו בפרק אחרון ששייר מקצת הגט וכתבו בדף שני כשר ואם כן למה אמרו במגלת סוטה שאם כתבה על שני דפין פסולה ומטעם ספר אחד וכו' מתוך כך פירשו רבים אף בזו שבסוטה בשני קלפים ויש מפרשים שבגט לא הותרו שני דפין אלא שהתורף כלו באחד הא כל שחלק התורף לשני דפין אף בגט פסול:
+אשה שיצא עבד מתחת ידה וגיטה כתוב על ידו ועדים חתומים שם ואותו העבד מוחזק שהוא של בעל והאשה טוענת שהבעל הקנתהו לה וכתב לה גיטה בידו והוא אינו מודה בכך אין זה כלום שהגודרות אין להם חזקה ומאחר שלענין דיני ממונות אין יכולה לומר אף לאחר שנתגרשה לקוח הוא בידי אף לענין גט אינו כלום אלא אומרין מנפשיה על הואיל ואין כאן עידי מסירה ואין מאמינין אותה מדין מיגו דאי בעיא אמרה גרשתני שהרי הגט מסייע לה וכיוצא בזה מעיזה ומעיזה ומכל מקום אם הבעל מודה יראה שמגורשת ואם אין הבעל כאן יראה שהיא ספק מגורשת וכן אם החזיקה בו שלש שנים ועדין הגט בידו שהרי אף לענין דיני ממונות כל אחר שלש שנים יש להם חזקה וכל שאמרו בזו שהיא מגורשת או ספק מגורשת פירושו בכתובת קעקע שאינו כתב העשוי להזדייף ואע"פ שבכתיבת קעקע אסור איפשר שאין אדם מוזהר על עבדו בכך או שקעקע ולא כתב שהרי אינו חייב עד שיקעקע ויכתוב הא לאו הכי כתב היכול להזדייף הוא ואינו כלום אלא אם כן בעידי מסירה ומשנתינו שאמרה בגט הכתוב על היד של עבד שהוא כשר פירושו בעידי מסירה ויש פוסקין בכלן שהיא ספק מגורשת ומכל מקום בכיוצא בה בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט שחרור של עבדו האחר כתוב בידו והוא יוצא מתחת ידי אותו עבד יש אומרים שזהו ספק ממון ויצא לחירות ויש לפקפק בה מצד שמועת הרי זה גיטיך והנייר שלי אלא שאין בה הכרח:
+ולפי דרכם למדו משמועה זו גאוני ספרד שכל שמוציאה גט כתוב וחתום מתחת ידה אף כשאין שם עידי מסירה אין הבעל יכול לערער ולומר לא נתתיו לה שהרי לא באו עליה כאן אלא משום דגודרות אין להם חזקה ודברים פשוטים הם ובלבד בשתתקיים חתימת העדים ועוד למדו הימנה מה שפירשו גדולי הפוסקים שזה שאמר ר' אלעזר עידי מסירה כרתי פירושו אף עידי מסירה והוא הדין לעידי חתימה שאם לא כן נמצאת שאלת רמי בר חמא דלא כהלכתא שהרי כל האמוראים פסקו כר' אלעזר ואף הלשון מוכיח כן בכל מקום שהרי הם אומרים בכך מקום בעידי מסירה ור' אלעזר היא והיאך לא נשמט במקום אחד לומר ר' אלעזר היא ואנא ידענא דבעידי מסירה קאמר הואיל ועידי חתימה לא מהני כלל אלא ודאי סבירא ליה דעידי חתימה נמי מהנו והדברים ברורים:
+ולענין מה שהעמדנוה בכתובת קעקע שמא תאמר עלה של זית האמור במשנתינו שכתב הגט כשר בו מאי למימר והרי כתב היכול להזדייף הוא איפשר בעידי מסירה או שמא ברושם בסכין על העלה וכמו שאמרו בתוספתא המקרע כתבנית כתב כשר והרושם על העור כתבנית כתב כשר:
+היו מוחזקים בטבלא שהיא שלה וגט כתוב או חקוק עליה והרי היא יוצאה מתחת ידה הרי זו מגורשת ואומרין מן הסתם שהאשה הקנת הטבלא לבעל שהרי אף האשה כותבת גיטה או מכתיבתו ומקנה אותו לבעל והוא מחתימו ונותנו לה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה אלמא שהאשה יודעת היא להקנות במקום הראוי לה ואין אומרין איתתא לא ידעה לאקנויי ובשלה גרשה ולא מהני ואע"ג דמקחה וממכרה קיים התם הוא דפקיעא בהכי אבל הכא לא ידעה דינא דגיטא וסברא דבשאלה סגיא ולא גמרא ומקניא אלא אומרין שיודעת היא להקנות והוא שאמרו האשה כותבת גיטה על הדרך שביארנו וכן האיש כותב שוברו ומקנהו לה והיא מחתימתו ונותנתו לו ושמא תאמר ואף כשתאמר שאין היא יודעת להקנות נאמר אקנויי אקנו לה רבנן וכמו שהתבאר למעלה תדע שלא נאמר כן אלא בפשיטי דספרא ולתקנתא דידה כמו שביארנו באחרון של בתרא אבל בנייר אין בו תקנה אצלה שהרי יכול לכתבו על כל דבר ויש מפרשים שבדברים שאין חוזרין לה כגון פשיטי דספרא יודעת היא שמתנה היא ורבנן אקנו לה ומשום הכי גמרא ומקניא אבל מה שחוזר לה כגון הגט סבורה היא שאינה אלא שאלה והוה אמינא דלא גמרא ומקניא ונמצאת מתגרשת בשלה:
+העידו בסוגיא זו על זקן אחד שהיה בכפר סמוך לירושלים שהיה מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו והאחרים חותמין ��ן על ידי עדים ושהיה כותב הוא לשון השטר הן בחתימת ידי הלוה ושהיה הוא כותב לשון ההודאה ואע"פ שהלוה כותב שטרו מן הסתם מקנה הוא אותו ללוה והלוה מוסרה למלוה ולענין מה שהקשו בה מאי קושיא דילמא זקן שאני דידע לאקנויי קשה לפרש בה שהרי בסופה אמרו לפי דרכנו למדנו שהאשה כותבת גיטה אלמא אף אשה כזקן אלא שפירשו בה אשה בדומיא דזקן ר"ל שנתברר לנו שהיא יודעת להקנות הא אשה דעלמא לא ויש גורסין בשמועה זו והא בעינן ספר המקנה וליכא כלומר שהמקנה צריך שיכתוב שדי מכורה לך ואף כאן הלוה שהוא מקנה ומשעבד נכסיו צריך שיכתוב את השטר ושיהא הנייר שלו ואם כן לא היה סומך אלא על מה שהמלוה מקנה לו הכתב והלוה מוסרה לו ושאלו בה בתוספות דהא לא בעינן ספר המקנה אלא במכר ומתנה שעקר הקנייה בשטר וכן בגט שעל ידי הגט מתגרשת אבל גבי מלוה שאינה אלא לראיה לא בעינן ספר המקנה שלא בשטר הוא קונה אלא במסירת המעות הוא משתעבד והשטר אינו אלא לראיה ולקול בעלמא ותירצו דזימנין דכתיב ליה מטלטלי אגב מקרקעי ובעי שטרא למיכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אי נמי דמשעבד ליה אותיות בכתיבה ומסירה ושטר שאינו של מקנה לאו שטרא הוא ויש שכותבין דמאחר שכן אף בכל שטרי הלואה בעינן ספר המקנה דלא פלוג רבנן ולדעת זה מה שאנו נוהגים בשטרי חובות ומכירות שאינם של מקנה אלא של סופר והקונה לוקחם לא כדין נעשה ושמא מתורת הפקר ב"ד הוא ורבנן סבוראי הוא דאתקון מידי דהוה אשכר הגט:
+
+Daf 21a
+
+ערב היוצא לאחר חתום שטרות והוא שאחר שנחתם השטר כתב בה ואני פלני ערב גובין הימנו מנכסים בני חורין שמאחר שאין עדים אחריו הרי הוא כמלוה על פה וכבר ביארנוה במקומה בבתרא דבתרא:
+אחרוני הרבנים כתבו בסוגיא זו שצריך בענין הגט שיהא הנייר והדיו והקולמוס של בעל ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ובנייר נראה שראייתם מזו של טבלא דמשמע מינה דאף בשאול לא מהני ולדעתם הוא הדין בכל שטרות שעיקר קנייתם בשטר ובדיו נראה שראייתם מפני שלא נתברר בקמא פרק הגוזל ק"א א' אם יש שבח סמנין על גבי הצמר אם לאו ושמא יש שבח וחייב להחזיר ובקולמוס מיהא אין בה הכרע שהרי אפילו גזלו משלם כשעת הגזילה ודיו ושמא הם סוברים מדכתיב ונתן צריך שיהא כל מעשה הגט בדבר שיוכל ליתנו לגמרי למעוטי שאול וגזול ומכל מקום מקצת גדולי הדורות כתבו למעלה במה שאמרו אקנויי אקנו לה רבנן שהדיו והקלף והקולמוס אם הם משל סופר אין צורך להקנותם לבעל שהכל נקנה לו בשכר שנותנת לו הן שכר עמלו הן דמי קלף ודיו וקולמוס וקנה הבעל את הכל אף בלא משיכה ואין צריך להקנות לבעל כמו שכתבנו למעלה הא אם היה הכל מן האשה צריכה להקנות וכמו שדקדקו כאן אם יודעת להקנות אם לאו הכל כמו שכתבנו למעלה:
+כתב לה גט על ידה מבואר בתוספתא שאינו גט ואם כתב לה גט ביד עבדו הכנעני ונתן לה את העבד מבואר במשנתנו שהוא גט כתב לה גט בקלף או בנייר ונתנו ביד עבדו שלו וכתב לה שטר מתנה על העבד קנתה העבד ומתגרשת בגט שבידו מתורת חצרה ויש מפרשים שצריך שתהא נתינת העבד קודמת אבל דעת גדולי הרבנים נראה למטה שהגט ביד העבד תחלה ומקנה לה החצר והגט כאחד ונשוב לדברינו והוא שמאחר שאנו באים בגט זה מתורת חצרה דוקא בשהעבד כפות שאם לא כן חצר מהלכת היא ואף אם הוא עומד כל שאלו מהלך לא קנה אף בעומד ויושב לא קנה ואע"ג דבמתניתין קתני על היד של עבד התם לאו מתורת חצר מקנה לה אלא בתורת גט עצמו כאלו היה קלף או נייר אבל זה שהוא מקנה לה בתורת ��צר דוקא בכפות וגדולי הדורות מצריכים בה כפות וישן הא ישן ואינו כפות או כפות וניעור לא נתגרשה מפני שהוא חצר המשתמרת שלא לדעתה והביאוה ממה שרבא בעצמו אמר בפרק זורק כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הוי גט והקשה והא חצר מהלכת היא והעמידה בכפות אלמא ישן בלא כפות לא כלום הוא והם מפרשים שהדין כן בכפות בלא ישן שהרי בסיפא אמרו ניעור ומשמרתו אינו גט דחצר המשתמרת שלא לדעתה הוא והם סבורים דמדרישא בכפות סיפא נמי בכפות ואפי' הכי בעינן ישן אלא שהרבה חולקין בה לומר דאע"ג דבישן בעינן כפות כדאיתא התם בכפות מיהא לא בעינן ישן וניעור ומשמרתו דהתם לאו בכפות איירי ורישא לחוד וסיפא לחוד דבכפות ליכא לא משום חצר מהלכת ולא משום משתמרת שלא לדעתה דודאי לדעתה היא משתמרת שהרי אינו יכול להלך אבל בישן ואינו כפות נהי דמשתמרת לדעתה היא מכל מקום משום חצר מהלכת איכא דכל שאלו מהלך כו':
+ומכל מקום אם נתנו בתוך קלתה אע"פ שהאשה מהלכת וקלתה עמה אין זה חצר מהלכת דקלתה מינח ניחא ואיהי היא דקא ממטא לה וכן התבאר בדגים שקפצו לתוך ספינתו שקנאם דמיא הוא דממטו לה כמו שביארנו במציעא ואף בתוספות שאלו והא חצר מידה אתרבאי וידה מהלכת היא ותירצו דידה מינח ניחא וגופא הוא דקא ממטי לה וכמו שאמרו בקלתה אלא שאין זה נראה דהא זימנין דגופא נייח וידה לא ניחא מה שאין כן בספינה וקלתה וכן שאפי' הניח לה על גופה או רגלה מגורשת אלא שהטעם דמאחר שאין היד זזה ממנה כשאינה מהלכת דמיא והאי דנקט רבא למילתיה בישן וכפות וניעור ואינו כפות והוה ליה נמי למינקטה בניעור וכפות ובישן ואינו כפות ארחא דמילתא נקט ומ"מ מדברי גדולי המחברים נראה דישן בלא כפות גט פסול מיהא הוי:
+כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה על החצר קנאתה ומתגרשת בו וכבר ביארנו לדעת גדולי הרבנים אף בשלא הקנה לה החצר תחלה אלא שאחר שנתן הגט לתוכו הקנה לה החצר והגט כאחד ואע"פ שבטלי גיטיך מעל גבי קרקע אינו גט בזו אינו בא מכח בעל אבל זו שבכאן הואיל ונותן לה חצרו ומקנה לה גיטה שבתוכו הרי זה כאלו נתן לה גט מונח בחפיסה או בכלי מידו לידה וכן שבטלי גיטיך צריכה לנטלו ובזה אינה צריכה ליטלו וכן אין לדמותה לחצרה הבאה לאחר מכן כגון שנתן הגט בחצר חבירו וחברו הקנה לה החצר אח"כ או השכירה או נפלה לה בירושה שבזו אין הגט בא מכח הבעל אבל כאן שהוא מקנה לה החצר והגט כאחד הרי הוא בא מכח בעל ואע"פ שקניית חצר מידה אתרבאי כמו שביארנו בראשון של מציעא בסוגיית משנה רביעית והיה לנו לומר מה ידה בין מדעתה בין בעל כרחה אף חצר לא תהא קונה לה שלא מדעתה אלא בחצר שלה אבל בחצר שלו הואיל ואינה קונה לה בעל כרחה שהרי אם אמרה אי אפשי במתנת החצר לא זכתה בו לא תקנה בו אף מדעתה אין אומרין כן שהרי שליחות קבלה אינו אלא מדעתה ואעפ"כ מתגרשת בהגעת הגט לידו ואע"ג דשליחות לא מידה אתרבאי אלא מושלח ושלחה מ"מ איתקש שליחות דידה לשליחות דידיה דהא תרוייהו מחד קרא נפקי ושלח מלמד שהבעל עושה שליח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח וכי היכי דשליחות דידיה איתיה בין מדעתה בין בעל כרחה הכי נמי שליחות דידה והילכך חצר נמי אע"ג דאתרבי מידה דנין בה כן ואע"פ ששליחות קבלה מצאנוהו על כרחה שהרי אב שעומד במקומה מקבל גט לבתו קטנה או נערה על כרחה איפשר דאב לאו שליח מיקרי אלא הרי הוא במקומה לגמרי:
+המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר על הכל כותבין על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על יד של עבד ונותן לה את העבד ר' יוסי הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים אף לא על האוכלין אמר הר"ם פי' אמרו נותן לה את הפרה לפי שלא יותר שיחתוך הקרן אחר הכתיבה למאמר השם ית' וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה ר' יוסי דורש ספר לא אוכלין ולא דבר שיש בו רוח חיים וחכמים אומרים אחר שהוא אומר ספר ולא אמר על הספר או בספר כבר התיר כל מה שאיפשר לכתוב עליו והלכה כחכמים:
+אמר המאירי על הכל כותבין את הגט על עלה של זית ואע"פ שהוא כתב היכול להזדייף פירשוה בגמרא בעידי מסירה וכל שבעידי מסירה אין מקפידים בכתב שיכול להזדייף או שמא אף בעידי חתימה וברושם בסכין על העלה כמו שביארנו למעלה ושאלו בה בתלמוד המערב לאו כמקורע הוא כלומר שהרי אי איפשר לכתבו בעלה אחד ותירצוה בשני פנים וכבר כתבנום למעלה ועל קרן של פרה אף זו כתב היכול להזדייף הוא ואתה מפרשה בעידי מסירה או שכתב הגט חקוק על הקרן ונותן לה את הפרה כדי שלא יהא מחוסר קציצה אחר כתיבה ואם חתך הקרן שנכתב בו הגט אחר שנכתב הגט ונתנו לה אינו גט ושאלו בו בתלמוד המערב מסרו במוסרה מהו במדת הדין את אמר נקנה מקח ואף הכא את אמר כן או שניא הא דכתוב ונתן בידה עד שיהא כלו בידה ולא העלו בה כלום אלא שנראה שכל שהקנהו לה דיו ושמא תאמר אף כשנותן לה את הפרה נחוש שמא יקצוץ על הדרך שחששו בעלה של עציץ נקוב שפסלו רבא מגזירה שמא יקטום אע"פ שיכול ליתן לו את כלו איפשר מפני שהקרן קציצתו קשה ואם יבא לקוץ נזכר הוא קודם שיקוץ אבל עלה מתוך שקציצתו קלה קייץ ליה ולאו אדעתיה:
+ועל היד של עבד ואף זו בעידי מסירה או בכתובת קעקע וכן אף בזו צריך שיתן לה את העבד מטעם חסור קציצה ר' יוסי הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלין ואין הלכה כמותו אלא כחכמים:
+משנה אין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר ר' יודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחיתומו בתלוש ר' יהודה בן בתירה אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירים אמר הר"ם פי' אמרו כתבו במחובר לקרקע ובתנאי שיניח מקום האיש ומקום האשה והזמן ויכתוב אלו השמות כאשר הניח לשמה ויחתום ויתן לה והוא ענין אמרו וחותמו ונותנו לה ואין הלכה כר' יהודה בן בתירה בגיטי נשים אלא בשאר שטרות דעלמא בעינן כתב שאינו עשוי להזדייף וזיוף הוא לפי הדבר המחוקה והעור הדק שיקרא דפתרא אפשר בו המחק ויניח העדים ויכתוב מה שירצה:
+אמר המאירי אין כותבין במחובר לקרקע ואפי' נתן לה את הקרקע אינו כלום דונתן כתיב דבר הנתן מיד ליד ופירשו בגמרא שאפי' בדיעבד אינו גט וזה שאמרו כתבו על המחובר ואחר כך תלשו וחתמו ונתנו לו כשר פירושו כששייר מקום התורף ופי' משנתנו אין כותבים לכתחלה במחובר אפי' טופס מגזירה שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו וכתב התורף ר"ל שם האיש והאשה והמקום והזמן והרי את מותרת לכל אדם בתלוש ונתנו לה כשר וזה שאמר וחתמו פירושו על כתיבת התורף ור' אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי ופי' חתמו השלימו על הדרך שאתה קורא לסוף הברכה חתימה דאי רבנן דאמרי עידי חתימה כרתי אם כן האי חתמו פירושו חתימת העדים וא"כ כל כתיבתו במחובר וזו היא שטתו של ר' יוחנן בגמרא אלא שר' שמעון בן לקיש העמידה כר' מאיר שאינו צריך לשמה אף בתורף וכן הדין בתלוש ומפרש וכתב לה על חתימת עדים ול�� מצינו תנא מזקיק לכתיבה וחתימה לשמה אלא ר' יהודה דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ותנא קמא חולק עמו לומר שאינו צריך לשמה אלא או בכתיבה לר' אלעזר ופי' יחתמו השלימו או בחתימה לר' מאיר וחתמו פירושו על חתימת עדים אלא שלר' אלעזר אם חתמו שלא לשמה פסול דמודה הוא במזוייף מתוכו ופי' המשנה לדעת ריש לקיש אין כותבין את התורף במחובר גזירה שמא יחתום במחובר ויפסל כתבו במחובר וחתמו בתלוש כשר וכדקאמר איהו אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואע"ג דבההיא אף לכתחלה הוא מתיר וזו שבכאן דוקא דיעבד משום דמחובר הדבר מצוי שיחתמהו במקום כתיבתו אבל בלשמה אין לומר כן דבדעתא תליא מלתא והלכה כר' יוחנן והלכך כל שכתב התורף במחובר פסול ואף לשיטת גדולי הפוסקים שפירשו דברי ר' אלעזר אף עידי מסירה ומ"מ כל שיש שם עידי חתימה כשר אף בלא עידי מסירה והיה לנו לומר שכל שחתמו בתלוש אע"פ שכתב התורף במחובר כשר אינו כן שמכל מקום לדעתו הואיל וכשר בעידי מסירה משמע דוכתב אכתיבה קאי וכל שכתבו לתורף במחובר אף בחתמו בתלוש פסול דלעולם כתיבה בעינן לשמה מצד עצמה וחתימה אין צורך בה כלל אלא שכל שהוא חותמו צריך שתהא חתימה לשמה כדי שלא יהא מזוייף מתוכו ונמצא כתיבה בתורף וחתימה לשמה ושכל שכתב את התורף שלא לשמה אינו גט כלל וכן כתבו רבים אף בחתמו שלא לשמה אלא שגדולי המחברים דנין אותו כגט פסול וכן כל שכתב טופס שלא לשמה ותורף לשמה הגט פסול אבל מחובר כל שכתב הטופס במחובר והתורף בתלוש כשר שמאחר שאין כתיבת מחובר מצויה כל כך לא גזרו בה בדיעבד וכן בכתיבת חרש שוטה וקטן בשיור תורף אין פוסלין אותו בדיעבד מפני שאין כתיבתם מצויה כל כך:
+ובקצת הל' ספרדיות נמצא לגדולי הפוסקים שכתבו בזו שאמרנו במחובר דבשיור תורף מיהא כשר בדיעבד וליתה כדבעינן למימר קמן עד שגדולי המפרשים הגיהום עליה והבינו את דבריהם ממשנת הכותב טופסי גיטין האמורה בדין לשמה שר' אלעזר פוסל אף בשיור תורף ומ"מ בכתיבת חרש שוטה וקטן הכשירו בדיעבד בשיור תורף והיה להם לאותה שטה לומר גם כן ליתה אלא שאף הם חזרו לכתבה במחובר כדברינו:
+ויש נוטים לדעת שלישית ומכשירים אף בלשמה בדיעבד בשיור תורף ומפרשים שם ר' אלעזר מכשיר בכל השטרות אף בתורף דלא גזרינן שאר שטרות אטו גיטין חוץ מגיטי נשים שפסול בתורף אף בדיעבד ובטופס כשר בדיעבד ומה שאמרו שם בגמרא אליבא דר' אלעזר גזר טופס אטו תורף בלכתחלה קאמר ואין הדברים נראים כלל אלא כמו שכתבנו תחלה:
+ר' יהודה בן בתירא אומר אין כותבין על הדפתרא ר"ל דלא עפיץ מפני שהמחק מצוי בו שלא בהיכר ולא על נייר מחוק ופירשו בו גדולי הרבנים מפני שיכול לחזור ולמחקו בלא היכר הואיל ואף העדים חתומים על המחק וקשה לדבריהם שהרי באחרון של בתרא קס"ד א' אמרו אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים עד שמזו הכשירו הוא ועידיו על המחק ותירצוה בתוספות שזו שבכאן שנמחק שנים ושלשה פעמים ושוב אין בה היכר ויש שפירשוה בשהעדים על הנייר שאף בשטרות פסול כדאמרינן התם הוא על המחק ועידיו על הנייר פסול ומחשש זיוף וכן עיקר וחכמים מכשירין ופירשו בגמרא מאן חכמים ר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכן הלכה שכל שבעידי מסירה אין מקפידין על כתב היכול להזדייף:
+זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוך דברינו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 21b
+
+כבר ביארנו שאין האשה מתגרשת אלא בשטר שנאמר ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ו��מגרש את אשתו צריך שיהא ענין הגט דבר הכורת בינו לבינה ומכאן אמרו הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין לעולם על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ואף ריח הגט אין בו כל שלשים יום או כל ימי חיי פלני הרי זה גט שהרי כרת בינו לבינה ואין שום רשות משתייר אצלו לכשיעברו שלשים או ימות הפלני ולענין שלא תלכי לבית אביך לעולם יש שואלים שהרי לענין נדרים אמרו קנם ביתך שאני נכנס מת או מכרו מותר שמאחר שמת או מכרו אין זה ביתו והיה לך לומר אף בזו שאין קרוי בית אביה אלא בחייו והרי אמרנו דכל ימי חיי פלוני שהוא כריתות תירצו בה שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בגיטין אף לאחר מיתת אביה הוא קרוי בית אביה ולכשתכנס שם יעקר התנאי שבית אביה קרוי אף לאחר מותו וכן אם נפל הבית או מכרו אין זה כלום שכל מקום שהוא עומד שם קרוי ביתו ומכל מקום אם מת אביה ונפל הבית שלו יש חוככים לומר שנתקיים התנאי שהרי אביה אין כאן ובית אביה אין כאן ומ"מ מגדולי הרבנים מסכימים לומר שאף כשיבנה נקרא ביתו וכן נראה שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכל שבשעת נתינת הגט אין בו כריתות אינו כלום:
+כתבו על חרש של עציץ נקוב כשר שהרי נוטל כל העציץ ונותן לה על עלה של עציץ נקוב לדעת אביי כשר אע"פ שלענין שבת נקרא תולש אחר שמכל מקום הוא נותן לה את כלה ולרבא פסול ואע"פ שנתן לה את כלו גזירה שמא יקטום העלה והלכה כרבא ולא מצינו שנחלקו בעלה של עציץ שאינו נקוב אלמא אף לרבא כשר הואיל והעציץ עצמו תלוש שאף כשיקטום כשר ואין כאן חסור קציצה אחר שכלו תלוש כך היא סברת ראשוני הגאונים ורבינו חננאל בכללם ומכאן למדו שהקלף שכותבין בו את הגט אם נשתייר מן הקלף יותר מדאי וחתכו אחר כתיבת הגט אין כאן בית מיחוש ואין דין חסור קציצה נאמר אלא בבעל חיים ובמחובר שהוא תולש דבר מגדולו ויש חוככין בדבר להחמיר בכל חסור קציצה ופירשו דלא נקט פלוגתייהו בנקוב אלא משום דבחרס נקט ליה נקוב לאשמועינן ריבותא דאע"ג דלגבי שבת הוי מחובר לגבי גיטין לא קרינן ליה מחובר ומדאיתמר רישא בנקוב נקט פלוגתייהו בנקוב והוא הדין דפליגי בשאינו נקוב וראייה עוד לדבריהם דבחרס של עציץ נקוב אמרו שקיל ליה ויהיב לה כליה אלמא דאע"ג דחשבינן ליה בתלוש צריך שיהא נותן לה את כלו הא אם שבר חתיכת החרש שהגט כתוב בו אינו כלום וחסור קציצה הוא אע"פ שדינו כתלוש לענין גט וכן שהוא כמיטלטל לענין קנין משיכה וחזקה כמו שיתבאר אלא שיש לדחות ראייה זו דאורחא דמילתא נקט שדרך בני אדם ליתן את העציץ כלו ולא לשברו ומכל מקום אף בשוברו כן ומגדולי הגאונים כתבו דרך פשרא שאם כשהתחיל לכתבו היה בדעתו לקוץ ממנו אין לו לקוץ הא אם התחיל לכתבו שלא על דעת קציצה אחר כתיבתו לית לן בה שחסור הקציצה תלוי בדעתו ר"ל שמאחר שהיה דעתו לכך נמצא לפי מחשבתו שהוא נכתב בחסור קציצה הא סתמא אחר שהוא תלוש אין כאן חסור קציצה אלא בקרן פרה ויד של עבד והדומים להם ששיורם חשוב אצל הכל ובאלו אף במגלה דעתו שלא לשייר אם שייר פסול ועיקר הדברים שלא לחוש בה כלל מדין הלכה אלא שכמה גדולים פקפקו בדבר:
+ושמא תאמר לדעת האוסרים למעלה בהרי זה גיטיך ונייר שבין שיטה לשיטה שלי לותיב ליה תפוק לי דמחוסר קציצה הוא הם מתרצים שזו פירושה והנייר שלי לאחר שיגיע הגט לידה וכשבא לידה מיהא אין כאן חסור קציצה ואין נראה כן דהא דאותיב ליה תיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים נימא דבשעת נתינה מיהא ספר אחד הוא אלא בכולהו גוני מיקרו שנים ושלשה ספרים ואין ספק שאף לענין חסור קציצה כן אלא שאין דין חסור קציצה נאמר בתלוש ואף בבריתא דערלה מוכיח כן והוא שאמרו שם פרק ראשון אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור וכמה מן השורש רשב"ג אומר כמחט של מיתון והוא מחט שהרוקם מחבר בו חוטי המשי על הדרך שהאורג מחבר חוטי הפשתן על הקנה הדק פחות מכן כתלוש השתחוה לו אסרו וכותבין עליו גיטי נשים אלמא אע"פ שקוצץ אותו שורש או מענפיו שהרי אין כלו בר נתינה כשר אלמא שאין דין חסור קציצה נאמר בתלוש ובתוספות כתבו לחזוק דברינו שכל אדם חותך את הגט מדבר גדול ושלם כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ שהנשאר חשוב ממקום הגט זהו חסור קציצה אבל בזמן שאדם חותך מעט מן המרובה כגון מותר הקלף דרך תקון אינו כלום שהרי בגט אמרן גזייה לזמן ייהביה ניהליה ומפני שהגט שמו עליו וחשוב משיטת הזמן ואין הגט נקרא מחוסר קציצה בכך:
+
+Daf 22a
+
+עציץ לאחד וזרעים שוב לאחר בין שהעציץ נקוב בין שאינו נקוב ומכר בעל העציץ את העציץ לבעל הזרעים כיון שמשך קנה שלענין זה אף עציץ נקוב דנין אותו כמטלטלין הואיל ומכל מקום בר משיכה הוא מכר בעל הזרעים את הזרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים כגון שינכש או יעדור בהם שהזרעים מחוברים הם בין בנקוב בין בשאינו נקוב ומ"מ אם נתן בהם דמים קנאן בכסף:
+עציץ וזרעים של אחד ומכרם לאחר החזיק בזרעים קנה זרעים וקנה עציץ אגבן וכמו ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ונעשו הזרעים עם עפר מקומן קרקע לירקות העציץ אגבו החזיק בעציץ אף עציץ לא קנה ואם משך קנה העציץ אבל לא הזרעים:
+עציץ נקוב העומד על גבי קרקע ונוקבו ר"ל קרקע העציץ שהוא נקוב עומד בארץ ונופו חוצה לארץ או בהיפך אם לא השרישו הזרעים ר"ל שלא יצאו דרך הנקבים להשתרש בארץ הולכין אחר הנוף אבל אם השרישו ר"ל שיצאו הזרעים דרך הנקבים והשרישו בארץ הולכין אחר העיקר ולמדת שאילן העומד בארץ ונופו נוטה לחוצה לארץ או בהפך שהולכין אחר עיקרו ואין משגיחין בנוף כלל אפי' היה כלו לצד אחד היו מקצת שרשיו בארץ ומקצת שרשיו בחוצה לארץ אם אין סלע מפסיק ביניהם הרי יניקתו מתבלבלת והרי טבל וחלין מעורבין זה בזה ואם היה סלע מפסיק ביניהם יראה שהגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור הואיל ואין כאן בלבול מצד היניקה אע"פ שחוזר ונעשה אחד אין אומרין אוירא מבלבל וכן פסקו רבים ושלא כר' מפני שאין הלכה כר' במקום אביו ומכל מקום גדולי המחברים פסקו שאף זו טבל וחלין מעורבין דאוירא מבלבל:
+וכל שאמרו טבל וחלין מעורבין אין מעשרין מטבל ודאי עליו ולא ממנו על טבל ודאי וכן אין יכול להפריש מהם סאה אם יש שם עשרה סאין שהרי הכל מעורב ונמצא באותה סאה חצי סאה של פטור וכיצד הוא עושה מפריש עליו ממקום אחר כנגד חציו שהחיוב עליו ואומר חצי סאה זו מעשר על אותם חמש סאין של חיוב בכל מקום שהם:
+שתי גנות זו על גב זו ר"ל סמוכות זו לזו האחת קרקעה גבוה ושאצלה קרקעה נמוך ויש ירק באותו עובי הקרקע שמשפת העליון לשטח התחתון נחלקו בה באחרון של מציעא שלדעת ר' מאיר אותו ירק של עליון מפני שאף הוא יכול לחפור עד שיגיע לשטח קרקע חבירו ומשליך את העפר ומאחר שהעפר שלו אף הצומח בה שלו ולדעת ר' יהודה של תחתון שאף הוא יכול למלאת גנתו עפר עד שישוה שטח גנה לגג העליון ונמצא האויר שלו ואין הלכה כאחד מהם אלא כר' שמעון שאמר שם שכל שהעליון יכול לפשוט ידיו וליטול אותו מעיקרו בלא שיהא אונס את עצמו הרי הוא שלו בין העקר בין הנוף הואיל ובעפרו הוא גדל והשאר לתחתון בין העקר בין הנוף שאף העליון מפקירו אצלו שלא ליכנס בתוך של חבירו לדברים אלו ומה שהעליון מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו הדבר ספק וחולקין ואם נטל אחד מהם אין מוציאין מידו וכבר ביארנוה במקומה:
+כבר ביארנו במקומו שהמוציא מרשות לרשות בשבת אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור המועיל לפי מה שאדם רגיל באותו דבר שכל הדברים הלכו בהן לפי מה שאדם רגיל לעשות בהן כמו שביארנו שם והדבר ידוע בעור שנתעבד לגמרי ונתקן בעפצים שהוא עור גמור ודינו בחמשה על חמשה מפני שלא היו מדקדקין אותו בעבוד זה עד שיהא ראוי לכתוב בו ולא היה אצלם תקון העפצים אלא על הדרך שנהגו עכשיו לתקנו בשחיקת קלפות ארזים ודומיהם אבל עורות שלא נתקנו כל צרכן הם חלוקים לשלשה מינין אחד שלא נתעבד כלל לא במלח ולא בקמח ולא בעפצים אלא שעדיין הוא לח בלא שום עבוד ונקרא מצה ושיעורו להוצאת שבת כדי לצור בו משקולת קטנה שהיה דרכם לכרוך משקלות העופרת בעור כדי שלא יפחת והשני שמלחוהו ונתנגב על ידי מליחה אלא שלא נתנוהו בקמח ולא תקנוהו בעפצים ונקרא חיפה ושיעורו להוצאת שבת כדי לעשות בו קמיע שדרכן של בעלי קמיעין לחזר אחר עורות אלו והשלישי שנתנוהו אחר מליחה בקמח ומים אלא שלא נתקן בעפצים ונקרא דפתרא ואינו ראוי לכתוב בו ספר תורה ומתוך כך שיעורו כדי לכתוב בו את הגט שהמנהג לכתבו על הרבה דברים ואין חוששין בו לכתב המתקיים הואיל ועידי מסירה כרתי אבל אותו שנתדקדק עד שראוי לכתיבה הרי הוא גויל ודינו כקלף וכבר ביארנו ענינים אלו בשמיני של שבת:
+
+Daf 22b
+
+זה שביארנו שמאחר שאמרו עידי מסירה כרתי לא חששנו בגיטין לכתב היכול להזדייף כמו שביארנו במשנה לא סוף דבר לאלתר אלא אפילו מכאן ועד עשרה ימים או לאחר כמה הואיל ומ"מ נמסר בפני עדים ועידי מסירה מעידין עליו לפנינו ואין חוששין שמא תנאי היה בגט וזייפתהו ושכחו העדים שאין הדבר מצוי להיות העדים שוכחין תנאי שבגט ושמא תאמר והיאך יעלה על הדעת להיות שם תנאי והרי כל הגט שיש תנאי בתוכו פסול שאין זה כריתות פירושו לאחר התורף כמו שיתבאר והזהר שלא תחוש למה שהקשו בחדושין והלא אף לר' אלעזר עדים חותמין מפני תקון העולם דילמא מיתי עדי מסירה וכו' וא"כ פעמים שימותו עידי מסירה והיא מקיימתו בעידי חתימה ושמא זייפה שאין זה כלום שאין אנו מכשירין בכתב היכול להזדייף אלא כשנמסר בעידי מסירה ושעידי מסירה עדין לפנינו ומעידין עליו ואע"פ שעידי חתימה חתומים בתוכו אין אומרין בכגון זה מזויף מתוכו וכן כתבוה גדולי הדורות לפי מה שהעידו תלמידיהם:
+ויש חולקין לפסוק דוקא לאלתר כר' אלעזר ואין הדברים נראין שהרי ר' אלעזר תלמידו של ר' יוחנן היה וכדאיתא בתמורה פרק מערימין ומ"מ דוקא בגיטין שהדבר מצוי שהיא הולכת מיד לבית דין להתירה ומאחר שהדבר מצוי כן אפי' נשתהת כמה מכל מקום לב עדים על כך עד שיעשה כדי שיעידו בכוון לפני בית דין אבל שאר שטרות אפי' תבע לאלתר ושעדים מעידים שלא זייף פסול דאנן בעינן שטר הראוי לעמוד ימים רבים הואיל ועקר עשייתם לשהיה מרובה ואע"פ שהוא תובע לאלתר לא חלקו בשטרות ואע"פ שבזו פסקנו כר' אלעזר והוא תלמיד אצל ר' יוחנן סוגייאות הרבה שבתלמוד מכריחות בדבר זה ובצירוף הסברא שהיא מראה פנים לדברים אלו ואע"ג דלענין עידי מסירה כרתי אמרה ר' אלעזר אף בשטרות אע"פ שיש שאין פוסקים כמותו בשטרות בזו מיהא ר"ל ב��נין כתב שאין יכול להזדייף אף ר' אלעזר לא הכשירה בשטרות ומה שהכשירו בכתב על הנייר או על החרס שדי מכורה לך יש מפרשים אותה בחקק ואין צורך בכך שלא נאמרו הדברים אלא בשטר העשוי לקנין כחזקת נעילה וגדירה שלא יהא הלה יכול לחזור ומשום הכי קונה בה לאלתר בעידי מסירה כר' אלעזר ואף ר' אלעזר מודה בה שהרי כעין גיטין היא הואיל ואינו עומד לראייה ומ"מ ר' מאיר חולק שלא להכשיר בעידי מסירה אף בשטר קנין שהרי אף בגיטין ובקדושין שטר מצריך לעידי חתימה כמו שהתבאר בשני של קדושין מ"ח א' וכן הדין בשטר קנין והוא שאמרו במסכת סנהדרין כ"ח ב' בההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי זיל אקנייה ניהליה בעידי מסירה כר' אלעזר ואף בפרק מי שהיה נשאוי צ"ד א' בשמועת שני שטרות היוצאין ביום אחד יראה כן:
+חכמי הדורות שאלו היאך איפשר שלא אמרה ר' אלעזר בשטרות והלא אמרו ר' אלעזר אומר אעפ"י שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים ומדקאמר גובה מנכסים משועבדים אלמא בשטרות קאמ' דאלו בגט אע"פ שהוא סבת הגובינה מכל מקום בכתבה היא גובה ואפי' אין עמה כתבה שהרי מזמן הכתבה היא גובה ואף בלא גט גובה בעידי גירושין ולא היה אומר על זה גובה בה מנכסים משועבדים וכמו שאמרו על זה באחרון של מסכתא זו ומי סבר רב בשאר שטרות לא והא קתני גובה מנכסים משועבדים ומכל מקום אינה קושיא שלא אמרוה אלא לענין עידי מסירה אבל לא לענין כתב היכול להזדייף וזהו עקר הדברים ומכל מקום הם תירצוה דכי פסיל ר' אלעזר בשטרות בדאיכא עידי חתימה דסמכי עלייהו ולא רמו עידי מסירה אנפשייהו ולא דכירי הואיל וארך הזמן אבל כי ליכא עידי חתימה מכשירין אף בשטרות אף לאחר כמה והדברים זרים:
+המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן שהאשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו אמר הר"ם אין ספק כי כבר התבאר ממה שקדם [ששם] גט נופל על כל שטר והשטרות כלם יקראו גיטין ותרגום ספר כריתות גט פטורין אבל הם יקראו גט אשה על הרוב גט בסתם ולא יפול בזה ספק לפי שעצם הענין יורה אי זה הדבור בגט אשה או בזולתה ואמר בכאן בגט אשה שהוא מותר שיכתוב או' מי שאין לו דעת בתנאי שיהא גדול עומד על גביו ויכתוב הטופס לבד ויכתוב בו כונת תורף הגט והוא שם האיש ושם האשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם ושלא יכתוב הנכרי לכתחילה טופס הגט אפי' גדול עומד על גביו לפי שהוא אדעתא דנפשיה כתוב וכבר כתב התורף ומתנאי הגט ר"ל כתיבה לשמה כמו שיתבאר בזאת המסכתא:
+אמר המאירי הכל כשרים לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן ושאלו בגמרא והא לאו בני דעה נינהו כלומר ואין בכתיבתם כתיבה לשמה ומאחר שביארנו דעידי מסירה כרתי ודאי כתיבה שלא לשמה פוסלת ושלא כדעת ר' מאיר שאמר עידי חתימה כרתי וכתב לה דכתיב בקרא אחתימה וכמו שאמרו בשמו אפי' מצאו בשוק חתמו ונתנו לה כשר אלא אף כתיבה שלא לשמה פוסלת דהואיל ועידי מסירה כרתי וכתב לה דכתוב בקרא אכתיבה קאי וא"כ כתיבת חרש שוטה וקטן לאו לשמה היא ופירשה רב הונא בגדול עומד על גביו ומותר בכך אף לכתחילה שהרי אף בתורף נמצאו אלו כותבין על דעת הגדול ופירשו בגמרא שהנכרי כתיבתו פוסלת אף בישראל עומד על גביו שמ"מ הואיל וגדול הוא לדעת עצמו הוא כותב ואף בנכרי קטן כן שלא חלקו חכמים ואחר כך אמרו בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ורוב פוסקים מפרשים שלא באו דברי רב יהודה לחלוק על דבריו של רב הונא כלל אלא שבא לתרץ משנתנו בדרך אחרת אף בשאין גדול עומד על גביו והוא בשיור תורף ר"ל מקום האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם וכתבם גדול פקח ואף לכתחלה מותר ומ"מ בנכרי אסור לכתחלה אלא שבדיעבד בשיור תורף כשר למדת שבגדול פקח עומד על גביו כותבין חרש שוטה וקטן את הגט לכתחלה אף התורף ובנכרי פסול וכל שאין גדול עומד על גבן בתורף פסול בכלן ובטופס מותר לכתחלה בחרש שוטה וקטן והנכרי דוקא דיעבד ועבד כנעני דינו כגוי לענין זה הואיל ואינו בתורת גיטין וקדושין וכן הוא דעת גדולי המחברים אלא שיש חולקים בזו להכשיר בו אף בתורף כדין אשה שהרי בנכרי אלו היה כותב לשמה היינו מכשירין ומשומד לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי ויש פוסקים לשיטה זו שאף חרש שוטה וקטן טופס לכתחלה לא אלא שבדיעבד כשר על הדרך שכתבנוה למעלה במחובר וכן כתבוה גדולי הדורות ואע"פ שבראשון של חולין י"ב ב' אמרו דמאן דבעי כונה בשחיטה פוסל שחיטת חרש שוטה וקטן אף באחרים רואים אותם התם מפני שהקטן אינו שוחט על דעתם וכונת קטן לאו כונה היא אבל זו הקטן כותב על דעת הגדול כך כתבוה גדולי הדורות ואף גדולי הרבנים כתבו שהגדול אומר לו כתוב כך וכך:
+זו היא שטתנו ומ"מ יש מפרשים שדברי רב יהודה באו להוסיף על של רב הונא שאף בגדול עומד על גבן דוקא בשיור תורף ולדעתם חרש שוטה וקטן בגדול עומד על גבן כותב טופס לכתחלה ובדיעבד כשר בשיור תורף ובתורף מיהא פסול אף בעומד על גביו דמחשבה דגדול לא מהניא בתורף ונכרי אף בעומד על גביו אינו כותב טופס לכתחלה ואף לשון גדולי המחברים נראה שבא לשיטה זו ובתלמוד המערב ראייה לזו שאמרו שם הכל כשרים כו' אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו ר' יוחנן בעי וכתב לה לשמה כלומר ומה תועלת בפקח שעל גביו אלא שהאחרים מפרשים דר' יוחנן לדעת ר' מאיר קא בעי לה כלומר ומה צורך לגדול עומד על גבן אחר שהחתימה לשמה ואף הם מביאים ראיות אחרות אלא שאינם כדאי:
+ושמא תאמר תפוק לי דחרש שוטה וקטן ונכרי לאו בני שליחות נינהו וכתיבת הגט צריך שתעשה על יד הבעל או שלוחו מ"מ כל עיקרו של זה אינו אלא משום לשמה ומעתה אין אנו אחראין אלא שיעשה לדעתו שכל שכתבו מעצמו אין זו כתיבה לשמה והוא שאמרו בראשון של זבחים סתמא שלא לשמה משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא ולא באו בה מטעם וכתב הוא או שלוחו:
+האשה כותבת את גיטה כלומר יכולה לכתוב את גיטה ושתהא מקנתהו לבעל שיחתימהו אחר כן שיתנהו לה או שימסרהו לה בפני עדים וכן האיש כותב את שוברו על דרך זה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה ואם יש שם עידי מסירה אין קיום הענין אלא בהם ואף עידי מסירה הוא קורא חותמיו מפני שרוב חותמי הגט בפניהם הוא שמוסרין אותו והם הם עידי מסירה שאף לר' אלעזר רוב גיטין חותמין בהם מפני תקון העולם:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי אמר הר"ם אין מותר לעבד להביא את הגט לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין ואין מותר לעבד שיכתוב גם כן גט לכתחלה ואם כתב גוי או עבד טופס הגט וכתב הישראל תורף הגט הרי זה גט כשר לפי שאנחנו נרצה לשמה בתורף לבד ואמר סומא לא יביא גט כאשר הוא שליח להולכה בחוצה לארץ לפי שהוא לא ישער שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזכרנו אלו הענינים ונשלימהו דע ששלוחי הגט על שלשה פנים אחד מהם שיביא הגט ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזה אמנם יהיה שליח הולכה והשני שיתן לך הבעל הגט כתוב ויאמר לו הבא גט זה לאשתי או שתהיה האשה כבר שלחו שיביא לה גיטה ויתן לה הבעל גט כתוב ואמ' לי הבא לה הענין אחד הנה זה גם כן נתקיים בחותמיו ויתנו לה ותתגרש בו אחר הבאתו כמו שביארנו וזה השליח יקרא גם כן שליח הולכה והשלישי שתמנה האשה שליח יקבל לה גיטה ותשים ידו כידה וכאשר הגיע הגט לידו תהיה מגורשת וזה יקרא שליח קבלה ולא נפסל הסומא זולת באופן הראשון לבדו:
+אמר המאירי הכל כשרים להביא את הגט ר"ל להיות שלוחים להולכה חוץ מחרש שוטה וקטן והסומא והנכרי חרש שוטה וקטן מפני שאינם בני דעה וכבר אמרו מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת והנכרי מפני שאינו בן תורה ר"ל דלא שייך בגיטין וקדושין ואין אדם נעשה שליח במלתא דלא שייך בה וכל אלו אינם שלוחים להולכה ואין צריך לומר לקבלה ומ"מ סומא פירשו בגמרא שלא נאמר פיסולו אלא במביאו ממדינת הים מפני שאין יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם הא כל שאינו צריך לומר בפני נכתב אין פוסלין אותו מצד שאינו יודע למי נותנו וממי נוטלו שהרי מכירן הוא בטביעות עינא דקלא דאי לאו הכי היאך סומא מותר באשתו בלילה ומעתה כל שליחות של קדושין מיהא כשר וכן כתבוה רוב פוסקים שהרי אף קדושי שטר אין בהם מקום לבפני נכתב וכו' כמו שביארנו בפרק ראשון ושמא תאמר ואף במביאו ממדינת הים הא מצי שמע קן קולמוסא ומגלתא ודומיא דהוא בבית וסופר בעליה אין זה כלום שמכל מקום היאך היא יודע שזהו שמסרו לו וכן אם הוא גט אשה או גט חוב ומפי אחרים אינו רשאי לומר בפני נכתב וכו':
+ועבד לא הוזכר במשנתנו ובגמרא פירשו שאינו נעשה שליח לקבלה ואמרו עליה בתלמוד המערב שאפי' עבר וקבל אינו כלום והוא שאמרו שם מעשה היה באחד שקבל וכהנת היתה לא חשו חכמים לריח הגט ומ"מ לענין הולכה נראין הדברים שכך הוא דינו שהרי הטעם מפני שאינו בתורת גיטין וקדושין ר"ל שאין קדושין וגיטין שלו כלום וטעם זה אין בו חלוק בין הולכה והבאה לקבלה ועוד שהרי בגמרא שאלוה לקבלה ופשטוה ממשנתנו שעסוקה בהולכה ואף בתלמוד המערב אמרוה כן והוא שאמרו אתא עובדא קומי ר' אמי בעבד שהביא גט והכשיר אמר ליה ר' בא הא תני ר' חייא עבד שהביא גט פסול אמר ר' אמי אילולא ר' בא כבר היינו מתירים אשת איש וכן פסקוה גדולי המחברים ושלא כדברי רבותיהם ומ"מ הרבה מן האחרונים ראיתי שמכשירין בעבד בהולכה מפני שאינו אלא שליחות בעלמא ולא כשליחות קבלה שידו כידה וזה אין לו יד לגירושין ואף ממשנתנו הם מדקדקים כן שלא פסל בהולכה אלא נכרי וקצת גאוני ספרד כתבוה כן וראשון עקר:
+קבל הקטן והגדיל בשעה שנתנו לה וכן שוטה ונשתפה נכרי ונתגייר פסול וכל שכן חרש ונתפקח שהרי לא שמע כלום בשעה שקבלו וכן הדין בסומא ונתפתח היה פקח בשעת קבלתו ונתחרש וחזר ונתפקח בשעת נתינתו לידה הואיל וסופו ותחלתו בדעת כשר וכן בכלם ומ"מ בפתח ונסתמא אין צריך לחזר ונתפתח ובלא חזרת פתוח כשר אף במביאו ממדינת הים שהרי מכל מקום יכול הוא לומר בפני נכתב כו' והאי דנקטיה במתניתין אגב אחריני הוא דנסבה וזהו שאמר כל שתחלתו וסופו בדעת ולא אמר כל שתחלתו וסופו בכשרות ואע"ג דמ"מ סומא פסול הוא בכל עדיות ובכולהו עדיות בעינן תחלתו וסופו בכשרות והרי זה צריך להעיד בפני נכתב נראה דמדאקלו בה להימוניה לשליח לחודיה לאו עדות גמור הוא והאמינוהו גם כן בכך ��אחר שראהו נכתב בפניו ובלבד שלא יצא מתחת ידו ויש מתרצין שאף בשאר עדיות לא נפסל אלא משום דלא מצי מכוין בארעא מדת המצרים ובגלימא מדת אורך ורוחב ובנסכא מדת משקלותיה אבל דבר שאינו צריך לראותו כגון בפני הלוה פלני לפלני מנה או בפני חבל פלני את פלני אינו צריך לחזרת פתוח ונמצא הדין שוה בגט ובשאר עדיות ויש שואלים מ"מ הו"ל למיתני כל שתחלתו וסופו בכשרות משום נכרי דהא לאו משום דעתא אתינן עליה עד שמוכיחים מכאן דבנכרי לא בעינן תחלה וסוף בכשרות וישראל שנשתמד אע"פ שלא עשה תשובה כשר הואיל וקבל העדות בעדו ישראל והדברים זרים ואין ראוי לקבלם וודאי לא תלוי הדבר בדעת אלא משום סומא על הדרך שביארנו אבל ודאי משומד אינו בן ברית ואינו לא בעדות ולא בשליחות כלל וכן כתבוה גדולי הדורות והם דברים שאין בהם ספק:
+ולענין מה שנראה ממשנתנו שאין הקטן הקטן נעשה שליח יש לפקפק ממה שאמרו בראשון של קדושין י"ט א' אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושין ואי לאו דהויא שלוחת אביה היכי מיקדשה אלא ודאי שלוחת אביה היא ונמצא שיש שליחות לקטן וכן בשני שבו מ"ד ב' אמרו קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב ואע"פ שלדעתנו אין הלכה כן מ"מ מה תאמר לדעת החוששים לה כמו שביארנו שם ועוד שמכל מקום סוגיית הדברים מוכחת שיש שליחות לקטן ותירצו אחרוני הרבנים דבהנהו לאו מתורת שליחות אלא דהוה ליה כמאן דאמר תן דינר לפלני ותהא בתי מקודשת לך או תנם לכלב ומ"מ טעם זה אינו מספיק אלא למקדש בכסף אבל לשטר וביאה לא ומתוך כך תירצו גדולי הדורות דבהנהו שליחותא דידה על כרחא הוא נעשה שמאחר שאביה מקדשה על כרחא כל שהוא כן אין כאן שליחות אלא הכרח גמור אבל זו שבמשנתנו שבקטן אינו נעשה שליח אלא מדעתו דעת קטן אינו כלום ולפיכך פסול להבאת הגט וזהו שאמרו שם קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא הגיע לידה מגורשת והיה עולה על דעתנו באותה סוגיא להעמידה ביש לה אב ואעפ"כ הגיע לידה מגורשת הואיל ועל כרחה הוא:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 23a
+
+ממה שאמרו בסוגיא זו בסומא שהיו באים תחלה בפסולו מפני שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו עד שהשיבוהו מצד שהסומא מותר באשתו בלילה ומשום דטביעות עינא דקלא היכירא היא למדו רבים שאין עושין שליח בגט אלא א"כ הוא מכירם דהא סומא אי לאו דטביעות עינא דקלא היכירא היא לא היינו מכשירים ואע"פ שאיפשר לו לשאול ומכל מקום חכמי הדורות כתבו שזו אינה ראייה כלל שהסומא אי לאו טביעות עינא דקלא לא היה איפשר לו ליתן אלא על ידי אחרים שיאמרו לו זה פלני וזה פלני לא שיהא הוא מכיר אף בהודעת אחרים שהרי אינו מכיר אף המודיע אבל שאר בני אדם הואיל ואיפשר אע"פ שאינן מכירין אחרים מלמדין אותם והם נותנין ויש מפרשים שאף בסומא לא היינו פוסלין בכך אלא מצד שאין דרך בני אדם לקבל שליחות על סמך שיהו שואלים לאחרים והיינו דקאמר שאינו יודע וכן אינו בא לישאל מפני שהוא סבור להכירה ונותנו לאחרת הא כל שהוא בא לישאל מהני ואע"פ שיש אצלם קצת ראייה ממה שאמרו בפרק שלישי ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר לא ידענא לה א"ל כי מטית התם הבייה לאבא בר מניומי דהוה ידע לה ומדאצרכיה למיתביה לאבא אלמא שלא היה לו ליתן אף על ידי שאלה ואינה ראיה שלא אמרה אלא שלא להטריחו לשאול ולא עוד אלא ששם אמרו מי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את כו' ואף למי שאמר הכי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את כמו שיתבאר שם מ"מ למדנו שאם אמר לו ואת נמי מהני אע"פ שאינו מכיר ומועיל על ידי שאלה ומכל מקום בתוספת גיטין שנינו אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי כותבין ונותנין לה ואם אינן יודעים ילמודו מכירין את האיש ואין מכירין את האשה כותבין ונותנין מכירין את האשה ואין מכירין את האיש כותבין ואין נותנין ומעתה יש לחוש בדבר:
+
+Daf 23b
+
+אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מידי בעלה מפני שאינו בתורת גיטין וקדושין וכבר ביארנו לשיטתנו שהוא הדין להולכה ומ"מ במילתא דאיתיה כשר בשליחות ומעתה אם מנהו שליח לתרום תרומתו תרומה ואין דורשין אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם ישראל כו' אלא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית דעבד בן ברית הוא שהרי חייב באותן המצות שהנשים חייבות בהן ומ"מ נכרי אף במילתא דאיתיה אינו נעשה בו שליח שאינו בן ברית וכן בכותי ומעתה אע"פ שאמרו שהנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה ואסורה לזרים ומפני שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר ועוד שהרי הקדשן הקדש מריבותא דאיש איש מ"מ אם מנהו ישראל לתרום את שלו אינה תרומה שמאחר שאינם בני ברית אינם בני שליחות ואף בשלו יש אומרים שלא אמרו תרומתו תרומה אלא בשמרחו ישראל ומכל מקום עבד כנעני אע"פ שאינו נעשה שליח אם העבד שלה ונתנו הבעל בידו מגורשת מתורת חצרה ובכפות כמו שיתבאר:
+העבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו דהואיל וישנו בתורת שיחרור אף הוא נעשה בו שליח אבל לא מיד רבו שלו אם היו שניהם של אדון אחד שהרי ידו כיד רבו ונמצא שלא יצא הגט מרשות אדון ואע"פ שהוא מקבלו לעצמו מיד רבו התם משום דגיטו וידו באין כאחת כמו שהתבאר ומה שאמרו במסכת תמורה כ"ה א' באומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין שאם היתה עיברה זכתה לו האם בקבלתה ונשתחרר העובר אלמא שעבד מקבל לחברו מיד רבו שלו אינה הלכה ולא נאמרה אלא לדעת ר' שאמר המשחרר חצי עבדו קנה ואף זו עובר ירך אמו הוא ונעשה כמי שהקנה לה אחד מאיבריה ואין זה זוכה לעובר אלא לחצי גופה ואין הלכה כדבריו אלא המשחרר חצי עבדו בשטר לא עשה כלום ומכל מקום בכסף כגון שלקח חצי דמיו על מנת לשחרר חציו קנה והרי הוא חציו עבד וחציו בן חורין וכן שחרר חציו ומכך חציו הואיל ויצא כך העבד לרשותו קנה וכן עבד של שני ששחרר אחד מהם את חלקו קנה ויש פוסקים שאם זיכה לו חציו אחר קנה והוציאוה מתלמוד המערב אלא שאין בה הכרח שלא נאמרה שם אלא לדעת ר':
+ולענין כותב לשפחתו הלכה עובר לאו ירך אמו הוא ואם כתב לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין אבל אם כתב לה הרי את שפחה וולדך בן חורין לא זכתה לו ואע"פ שאין עובר ירך אמו ואינו כמשחרר חציה מכל מקום לא זכתה לו אם לצד דבר שלא בא לעולם אם מפני שאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו וגדולי המחברים תלו הטעם מפני שהוא כמשחרר חציה ואין נראה כן שהרי עובר אינו ירך אמו שאם כן אף באת בת חורין וולדך עבד לא היו דבריו קיימים וכבר הרגישו בזו גדולי המגיהים:
+המשנה השביעית והכונה כשלפניה והוא שאמר אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה חמותה ובן חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח אמר הר"ם כבר ביארנו בט"ו מיבמות מאי זה טעם לא ימנו אלו הנשים באמרם מת בעלה יאמרו בגט ובגט חוצה לארץ לבד שאם בא בעל וערער לא משגחינן ביה וסרה סבה שמא לדבר קלקלה נתכונו:
+אמר המאירי אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה שהן חמותה ובת חמותה ובת בע��ה וצרתה אפי' היתה נשואה לאחר ויבמתה ר"ל אשת אחיו של בעלה ואפילו היתה אחותה ומפני שחזקתן שהן שונאות זו את זו ומתכונות לקלקלה ולאסרה על בעלה ואע"פ כן נאמנות להביא את גיטה ופירשו בגמרא דוקא ממדינת הים שצריכה לומר בפני נכתב ואין משגיחין עוד בערער הבעל ונמצא שאין כאן חשש קלקול ושמא תאמר נחוש שמא מכל מקום מתכונת היא להוציאה מתחת בעלה וכל שכן בצרתה שמתקנאה בירך חברתה איפשר שאין חוששין לכך אלא להפלגת נקמה וכל עצמן מכוונות לקלקול שתנשא ותאסר על בעלה ובזו אין חשש שהרי אין חוששין לערעורו של בעל ראשון אבל בארץ דלא צריכה למימר בפני נכתב ואתה משגיח לערער הבעל אין נאמנות וזה שאמר מה בין גט למיתה כלומר שנאמנות בזה ולא בזה והשיב שהכתב מוכיח פירושו וראייתה בצדה שהרי גיטה בידה ואין הבעל נאמן בערעורי אחר שנאמר בו בפני נכתב והיה לו לומר כתב ופה מוכיח ר"ל כתב על הגט יפה על דבור בפני נכתב אלא שקצר בלשונו כלומר כתב העשוי בדרך שאין בו ערער והפך הדברים מצינו בענין אחר בשני של יבמות כ"ה א' שהמביא גט ממדינת הים לא ישא את אשתו ודוקא כשמביאו ממדינת הים דאדבורא דידיה סמכינן אבל בארץ ישראל דלאו אדבורא דידיה סמכינן ישא את אשתו וטעם הדברים מפני שבזו לא באו בה מחשש קלקול אלא מסמך עדות ולפיכך אתה צריך לומר בה הפך הדברים:
+ולקצת חכמי האחרונים ראיתי שאף בארץ ישראל אם אמרו בפני נכתב נאמנות דהא ליכא למיחש בו לקלקולא וכמ' שאמרו לא צריכת ואי עבדת אהנית וכן בחוצה לארץ שלא אמרה בפני נכתב כגון באותה מדינה הואיל ואיכא חשש קלקול לא מהימנא אלא דנקטינהו האי כדיניה והאי כדיניה ויש לפקפק בה:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אמר הר"ם זה אשר אמר שהאשה עצמה תאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזה הב"ד יעשה שליח ויתנו לה זה הגט הנה היא נאמנת בספור זה התנאי ובאמרה בפני נכתב ובפני נחתם ואולם אם לא יהיה השם תנאי בכל אשה שיצא גט מתחת ידה בכל מקום הרי זה מגורשת ואע"פ שהיא לא תכיר עידי הגט ולא תצטרך שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם:
+אמר המאירי האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם פירשו בגמרא שזו שהצרכנו לומר בה בפני נכתב ובפני נחתם פירושו בשהתנה הבעל עמה שתהא שלוחת הולכה עד שתגיע לבית דין פלני וכשתגיע לשם תהי אומרת בפניהם בתורת שליחות בפני נכתב והם ימנו שליח ויתנו לך גט זה להתגרש בו ואמר שהיא נאמנת לומר בפניהם שכך התנה בעלה עמה וכן נאמנת לומר בפני נכתב כו' וזהו לשון אחרון הנזכר בה בגמרא אבל אם לא התנה הבעל עליה אלא שנתן לה גיטה והוא יוצא מתחת ידה הרי היא מגורשת ואינה צריכה לומר בפני נכתב ומתירין אותה לינשא אף בלא קיום אחר שהגט בידה כתוב וחתום ואע"פ שלא נתקיים בפנינו אין חוששין שמא זייפתהו שאינה חשודה לקלקל את עצמה ולכשיבא מערער תקיימהו או תצא והוא ששאלו על משנה זו בגמרא אשה מכי מטי גיטא לידא מיגרשה ומה צורך לומר בפני נכתב כו' דאכתי בשליח הוא דתקינו הכי כדי שלא יקלקלה אבל היא עצמה שהגט יוצא מתחת ידה נתגרשה ואפי' רצת לשרפו רשאה שאינה צריכה להביאו בפנינו אלא לראייה ומה צורך להביאו לשם לומר בפני נכתב אלא שתראה את גיטה ותנשא בו ואם תאמר מפני שאם יבא הבעל ויערער לא יהא נאמן בכך אין זה כלום שמ"מ הוא אומר ובלב�� שתאמר אלמא שאם לא אמרה כן אינו כלום והלא כל שמוציאה גיטה אינה צריכה לכלום ועוד שכל שאינו בתורת שליחות אין מקום לבפני נכתב ואי משום דבגרשתני נאמנת איפשר דהואיל וגיטה בידה מעיזה ומעיזה והיה סבור לתרצה במקום שאין הגעת הגט לידה מגרשה כגון דאמר לה אל תתגרשי בו אלא בבית דין פלני ולא עמדו הדברים דהא סוף סוף מכי מטי גיטא לידה התם איגרשה והדרא קושיין וכך היה סבור לפרשה כדאמ' לה כי מטית התם אתנחיה אארעא ושקליה ואף זו נדחית שהרי זה טלי גיטיך מעל גבי קרקע הוא שלא אמר כלום כמו שיתבאר ולא מצא מקום לפרשה אלא כשנותנו לה בתורת שליחות ושתהא נאמנת לומר בפני נכתב כו' והוא מכוין בכך לטובתה כלומר עד שאם אמלך לצערך ולערער כך לא ישגיחו בי והיה סבור לפרשה בדאמר לה הוי את שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שלוחה לקבלה והחזיקי בו בתורת קבלה וכיון דהוית שלוחה להולכה תאמר בפני נכתב כו':
+אלא שהקשו והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופירשו בה גדולי הרבנים שכל שליחות צריך שבשעה שקיים השליחות יהא ראוי לחזור אצל הבעל לומר קיימתי שליחות שנשתלחתי אצל חבירך אבל זו בשעה שקיימה את השליחות נעשית היא בעלת מעשה ובטל השליחות ואנן בעינן שאף בשעת קיום השליחות יהא נקרא שליח וראוי לחזור מתורת שליחות ויש מפרשים והא לא חזרה אצל הבעל כלומר דכל שליח הולכה במקום בעל קאי והרי אין הבעל יכול לעשות עצמו שליח קבלה וא"כ כל שהוא אומר לה להיות שלוחה לקבלה אינו כלום ופירשה בדאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה שיקבלהו מידך בשבילך ולפי' ראשון הרי לא פסק ממנה דין שליחות הולכה ולפי' שני הרי לא עשאה הוא שליח לקבלה ועמדו הדברים לדעת האומר שאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה לדעת מי שתלה הטעם משום בזיון דבעל כלומר שהוא סבור שלגנותו היא מתכונת ואינו רוצה שתתגרש אלא כשתקבלנו היא מיד שלוחו בזו מיהא מגורשת שאין כאן בזיון שהרי הוא אומר לה כן אבל לדעת מי שתלה הטעם משום חצרה הבאה לאחר מכן כגון שהניחו הבעל בחצרו של ראובן ובאה היא וקנאתו ממנו שכשזרק הוא הגט בחצר הוא עשה החצר כעין שליח הולכה וכשהיא קנאתו עשאתו כעין שליח קבלה וכל שאתה מתיר לה לעשות שליח קבלה לקבלו מיד שליח הולכה שלו אתי לשרויי בחצר הבא לאחר מכן ויש שואלין והרי אין זה דומה לשלוחו שהרי הבעל אין לו בחצר זה כלום ופירשוה שהניחו הבעל בחצרו ומכרו לראובן וחזר ראובן ומכרו לה ולענין המחלקת אנו פוסקים כר' חנינא שאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ואם כן כבר נתפרשה משנתנו ומכל מקום יש פוסקים כרב כמו שיתבאר בפרק התקבל ואתה צריך לחוש לטעם חצרה הבאה לאחר מכן ואתה צריך בביאור משנתינו לישבה בדרך אחרת הנזכר בגמרא והוא שפירשוה דאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח הולכה וקבלי גיטיך מיניה ולא אמרו בפרק שלישי שאין שליח עושה שליח אלא בחלה או נאנס אלא בשליח סתם אבל כל שפירש רשאי ואף לדעת האומר שאין אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה שליח הולכה שאני שבזיון בעל אין כאן שהרי הוא צוה ומשום חצרה ליכא דהא לא מיגרשה עד דמטי לידה וכן יש בה חזרת שליחות אצל הבעל ומכל מקום כשתמנהו צריכה למנותו בפני בית דין ולומר בפניהם בפני נכתב וכו':
+וכן פירשוה בדרך אחרת שהזכרנוהו תחלה בפי' המשנה והוא דאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ולישוו שליח וליתבו לך ואע"ג דלא אמר איהו אימא קמי בי דינא צריכה היא לומר כן בפני בית דין כמו שכתבנו בלשון שלפנינו הואיל והיא רוצה להסתלק מן השליחות ולעשות שליח אחר וצריך גם כן בשני לשונות אלו שתאמר כן קודם שתמסרהו לשליח שמשיצא מתחת ידה אינה נאמנת ויש מי שכתב לחלק בין שני לשונות אלו שלפי הלשון הראשון האשה ממנה שליח שני שלא בבית דין שאין השני צריך לומר שליח בית דין אני שהרי האשה יודעת בו ואין לחוש וללשון אחרון אין מקבלין גט מיד שליח שני כמדינת הים עד שיאמר שליח בית דין אני:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה עם כל מה שבא עליה בגמרא ולא נתחדש בה בגמרא עוד דבר שלא ביארנוהו:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+
+Daf 24a
+
+פרק שלישי בע"ה:
+כל הגט שנכתב וכו' זה הפרק יסוד הכונה בו בעניני ביאור קצת עניני החלק השלישי בעניני כתיבת הגט ובקצת עניני החלק הרביעי בעניני השליחות אלא שיתגלגל מענינים אלו לדברים אחרים שאינם מן הכונה כמו שיתבאר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בהודעת צורך כתיבה לשמה ואם הסופרים כותבים טופסיהם שלא לצורך והניח מקום האיש והאשה והזמן מה דינו ואם צריך לעשות כן לסופרים הכותבין טופסי שטרי הלואות ושטרי מקח וממכר אם לאו השני המביא גט ואבד הימנו ומצאו על אי זה צד נחוש שמא אינו אותו שאבד הימנו ושמא אחר הוא שלא נכתב לשמה ועל איזה צד אין לחוש בכך וצירף בה המביא גט מיד זקן או חולה שיכול ליתנו בחזקת שהוא חי ונתגלגל מתוך כך בקצת דברים שדינם כן ר"ל שדנין אותם בחזקת שהיו בשעת השליחות או עיקר הענין השלישי בעניני השליחות אם חלה השליח על אי זה צד משלחו ביד אחר ועל אי זה צד אינו משלחו ביד אחר אלא שבית דין עושה שליח זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע קול הסופרים מקרים איש פלני מגרש את פלנית ממקום פלני ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול מלגרש בו יתר מיכן כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך שם אשתי כשם אשתך פסול מלגרש בו יתר מיכן יש לו שתי נשים ששמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה יתר מיכן אמר ללבלר כתוב ולאי זה שארצה אגרש פסול מלגרש בו אמר הר"ם פי' אמרו סופרים מקרים לא שיהו קורים גט כשר ואמנם היו מלמדין התלמידים נסחת הגט שידעו לעשותו והוא אמרם בסופרים העשויים להתלמד ואמר יתר מיכן מבואר לפי שהגט אשר נכתב תחלה לא נכתב לגירושין כלל ואמנם נכתב להתלמד כמו שזכרנו והשני נכתב לגירושין מזה האיש והשלישי נכתב לשם גירושין של זה אבל לא לגרש זאת האשה והשם אמר וכתב לה לשמה והגט הרביעי לא יבאר הייחוד לאחד מהן כלן פסולין ואין בכל הגיטין אחד פסול מן הכהונה בלתי האחרון והוא אמרו כתוב אי זה שארצה אגרש שהוא כיון לתת זה הגט לאחת מהן נפסלה מן הכהונה ואע"פ שהגט פסול:
+אמר המאירי כל הגט שנכתב שלא לשם האשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע סופרים מקרין איש פלני מגרש פלנית ואמר זה שמי ושם אשתי פסול לגרש בו פירשו בגמרא שהמשנה כלה שנויה בענין לא סוף דבר בזו אלא אף בזו והתחיל הענין בגט שלא נעשה לשם כריתות כלל לא לשם אשתו של זה ולא לשום אשה בעולם אלא שתלמידיהם של סופרים עשויים להתלמד והסופרים מרגילים אותם בקריאת טופסי גיטין עד שיהיו בקיאים בכך והוא שאמר סופרים מקרין ולא אמר קורין וכתבו באקראי ונזדמן להם שם כשמו של זה העובר וכשם אשתו ואמר זה הרי זה שמי ושם אשתי אינו כלום שהרי לא נכתב לשום צד כריתות בעולם וכריתות כתוב ולא סוף דבר בזה אלא שכתב אחד לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו ואמר לו שיתן לו אותו הגט ויגרש בו את אשתו אינו כלום אע"פ שהגט נכתב לשם כריתות הואיל ולא נכתב לשם כריתות של זה אינו כלום דהא בעינן וכתב והרי זה לא כתב ר"ל שלא נכתב לשמו ולא סוף דבר בזה אלא אף אם היו לו שתי נשים שוות בשמותיהן כתב לגרש את הגדולה ונמלך אינו מגרש בו את הקטנה אע"פ שנכתב לשם כריתות דידיה הואיל ולא נכתב לשם אשה זו ומשום דכתוב וכתב לה ואנו דורשין לה לשמה ולא סוף דבר בזו אלא אף אם בשעת הכתיבה התנה שיגרש בו אי זו מנשותיו שירצה הואיל ושמותיהם שוים אינו כלום ואין אומרין הוברר הדבר שלשם זו נכתב דבשעת כתיבה בעינן שיהא הדבר ברור לשם מי נכתב וכל שלא הוברר באותה שעה אין בה עוד ברירה וזו מיהא אינה יוצאה מן המקרא אלא מטעם שאומרין בה אין ברירה ומתוך כך יתבאר בגמרא שיש לזה האחרון מה שאין בשאר הנזכרים והוא שזה פוסל בכהנה ואומרין בו יש ברירה לחומרא אבל שאר הנזכרים במשנתנו אין פוסלין לכהנה כלל ואע"פ שיש פוסקין כרב שכלם פוסלין חוץ מן הראשון אין נראה כן שהרי יחיד במקום רבים הוא:
+ולפי מה שיתבאר בשמועה ראשונה של שחיטת קדשים לא נתברר במשנה זו כתיבת גט סתם ר"ל שיכתוב גט בשם פלני וכשם פלנית על שם הראשונה שתזדמן בצרך שמות אלו שאם מן הראשונה הרי לא נכתב לשם כריתות כלל ואם מן השניה הרי נכתב לשם אשתו של נמלך ואין לזו סרך בו כלל ואם מן השלישית הרי נכתב לשם הגדולה ולא לשם הקטנה כלל ואם מן הרביעית הרי מטעם אין ברירה הוא ושמא לשם האחרת נכתב אלא שפיסולו של זה נתברר במשנה שאחריה ר"ל הכותב טופסי גיטין שפירושו שהוא כותבו כדי שיהא מזומן לו בעת הצורך והוא מצריכו להניח מקום האיש והאשה והזמן וכן התבאר בו בגמרא שצריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואף בהנחה זו הרי זה גט פסול ואינו כשר לינשא בו לכתחלה עד שיכתב הכל לשמה כמו שהתבאר אלמא שאף כתיבה על דעת מי שיזדמן אינו כלום בגט ופירשו הטעם שם משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא והילכך כל סתמא דידה שלא לשמה הוא וזהו הטעם שצריך שיאמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתומו שאע"פ שהם כותבין וחותמין לשמה כל זמן שלא אמר להם בעל לאו לשמה הוא:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 24b
+
+כבר ביארנו במשנתנו שכל שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוים וכתב לגרש את הגדולה ונמלך אינו מגרש בו את השניה ולפי דרכך למדת שהראשונה מיהא שנכתב לשמה יכול לגרש בו אע"פ ששמה כשם האחרת וכשתבא לבית דין בגיטה יתירוה לינשא ומגבין אותה כתובתה ואין הבעל יכול לטעון קטנה גרשתי ונפל לה ואת מצאתו שאין חוששין לנפילה ומגבין אותה כתבתה כענין שני יוסף בן שמעון שאחד מהם יכול להוציא שטר חוב על אחר דעלמא ואין הנתבע יכול לומר מחבירך לויתי ונפל לי השטר ואתה מצאתו ובזו אין צורך לעידי מסירה וכשאמרו בסוף השמועה אלא מאי אית לך למימר בעידי מסירה כו' אין גורסין בה הכא נמי בעידי מסירה שלא הוזקקנו לעידי מסירה אלא לרישא וכן מצאתיה בספרים מדוייקים ואף למי שגורס כן אינו אמור אלא דרך דחיה כלומר אין ללמוד מכאן שיהא אחד משני יוסף בן שמעון יכול להוציא שטר חוב על אחרים דדילמא הכא נמי בע��די מסירה שראו שזו היא שנתגרשה או שזהו שהלוה:
+ומכל מקום לענין פסק בזו מיהא אין צורך לעידי מסירה כלל שאין חוששין לנפילה כלל ומכל מקום בראשונה שאמרו כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך שאין זה מגרש בו הא ראשון מגרש בו ומתירין אותה ומגבין לה כתבתה צריך לפרש שהרי שני יוסף בן שמעון אין אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב שהרי הנתבע יכול לומר לא אני לויתי ושמא חברי לוה ואף זה יטעון שמא חברי כתב ונתנו לך מפני שנתן עיניו בך ואע"פ שמ"מ אם הוא אומר חברי כתבו לאשתו ונפל לו ומצאתו אינו כלום דלנפילה לא חיישינן בכתב ונתנו לך מיהא נחוש אי נמי שמא האחר כתבו לשם אשתו ונמלך והשליכו מדעת וזו מצאתהו או שמא אחר שנתגרשה האחרת והותרה בבית דין מסרתו לזו ואחר שכן לא נגבה לה כתובה וכן לא נתירה לינשא אלא שהעמידוה בעידי מסירה שמעידים שזו היא שנתגרשה ומשיאין ומגבין על פיהם שאף בשטר חוב כן ואין צורך לגרוס ור' אלעזר היא שאף לר' מאיר עידי מסירה בכי הא מהנו ופירושו בעידי מסירה בזולת עידי החתימה ואע"פ שבתוספות כתבו דלר' מאיר לא מהני כלל דמוכיח מתוכו בעינן והרי גט זה אין גירושיו נכרתים מתוך עידי חתימה שבו ועידי מסירה הוא שמשלימין את הדבר אין דבריהם נראין שהרי בפרק אחרון אמרו שנים ששלחו שני גיטין שוים ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו והעמידוה דלא כר' אלעזר אלמא דכר' מאיר אתיא והרי לא נכר מתוך החתימה באי זו מתגרשת ואע"פ שהם נדחקו בפירושה אין צורך בכך ומי שגורס ר' אלעזר היא נראה שהוא גורסו מפני שמן הסתם אין אדם טורח לעידי חתימה ולעידי מסירה ופירושה בעידי מסירה לבד וכדעת ר' אלעזר או שמא פירשו כר' אלעזר מתוך ששיטת המשנה מוכחת כדבריו והוא כתב לגרש ואע"פ שאיפשר לפרש בכלם חתם מכל מקום האחרונה ר"ל אמר ללבלר כתוב לא שייך ביה חתימה:
+וכל שהוציאה בפנינו אשה את גיטה ויש בעיר ששמה ושם בעלה שוים לה צריך שתביא ראיה בעידי מסירה אם להיתר נשואיה אם לגוביינת כתובתה ומ"מ יש בה תקון בדרך אחרת ונזכר באחרון של בתרא קס"ז ב' והוא שהקשו שם במה שאמרו שכותבין וחותמין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ניחוש דילמא יהיב ליה לאחריתי ששמה כשם אשתו ושם בעלה כשמו שנתן עיניו בה ותירץ זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהם אלא זה בפני זה ויש מפרשים זה בפני זה הבעל ואשתו בפנינו ויש מפרשים בה שיהו שני היוסף בן שמעון במעמד אחד בפנינו והיא צריכה לברר אחת מדרכים אלו ולמדת מ"מ שצריך שיהו העדים והסופר מכירין את האיש ואת האשה אלא שגדולי המפרשים כתבו באחרון של בתרא שדי להם בהכרא אפי' על פי אשה או קרוב דומיא דחליצה ואני מפקפק בה כמי שכתבתי שם ומ"מ כל שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ויראה שעל זה סומכין עכשו להקל בכך שכל שעת הדחק שעת סכנה היא:
+כל מקום ששנו חכמים גט פסול פוסל לכהנה חליצה פסולה פוסלת מן האחים שלא תתיבם עוד להם שמכל מקום שם חליצה עליה וכיון שחלץ שוב לא יבנה וכל שפוסלה לאחים פוסלת לכהנה מדברי סופרים והחליצה אינה אלא ביום וברגל ימין וכל שחלצה בלילה או מעל רגל שמאל חליצתו פסולה אבל אם חלצה לקטן אינה חליצה כלל וכן אם חלצה באנפיליא ר"ל שחלצה מנעל של בגד שעל רגלו אינה חליצה כלל שאינו קרוי מנעל:
+
+Daf 25a
+
+האחים שחלקו הרי הם כלקוחות ומחזירין זה לזה ביובל ואין אומרין הוברר הדבר שזהו חלקו של זה וזהו חלקו של זה וא��נו בדין מכר אלא הרי הם כלקוחות ולמדת שהירושה חוזרת ביובל והוא הדין למתנה כמו שיתבאר במקומו:
+כבר פסקנו במשנתנו באמר ללבלר כתוב ואי זו שארצה אגרש שהוא פסול ופוסל שאלו בגמרא באמר לו כתוב לאי זו שתצא בפתח תחלה ולא הובררה לגמרי ומתוך כך יש דנין אותה בספק ומ"מ גדולי הדורות פסקו בה כחברתה ופסול ופוסל ואין מחלקין בין תולה לדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ולא סוף דבר בתולה בדעת עצמו באותה שבמשנתנו שאומרין בו אין ברירה לחומרא שהרי לא בירר בלבו כלום אלא אף תולה בדעת אחרים שבירר בלבו וגמר בדעתו לגרש אותה שתצא תחלה אפ"ה אומרי' בו שאין ברירה לחומרא אלא שפוסל לכהנה שהרי אף בתולה בדעת עצמו פסקנו כן ואע"פ שפסקנו בכמה מקומות שכל בדאוריתא אין ברירה שמא דוקא לחומרא נאמרה ולא לקולא:
+הפסח אינו נשחט אלא למנוייו ונמנין עליו כשהוא חי כמה שירצו כל שיגיע כזית לכל אחד ומשנשחט אין אדם יכול לימנות עליו וכן כל הנמנין עליו יכולין למשוך ידיהם הימנו בעודו חי ומשנשחט עליהם אין אחד מהם יכול למשוך ידיו ולהשמט ממנו אמר הריני שוחט את הפסח על שם מי שירצה לימנות כבר נשחט ואין אומרין הוברר הדבר שלשם זה נשחט ומכל מקום כל שאמר לבניו הריני שוחט על שם מי שיעלה ראשון לירושלים דנין מן הסתם שלא נתכון אלא לזרזם ועל שם כלם שחט ומכיון שהכניס אחד ראשו ורובו זכה וזיכה את כל אחיו עמו שאלו לא היינו אומרין כן אף לנכנס ראשון לא הועיל שאין ברירה וזהו שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים ולא אמרו בנות זוכות שאף הבנים זכו על הדרך שכתבנו:
+כבר ביארנו בשלישי של עירובין ובכמה מקומות שהכותיים עד שלא נעשו כגוים גמורים היתה תבואה שלהם חשודה להיות כלה טבל גמור להתחייב הלוקחה בנטילת תרומה ומעשרות מפני שלא היו נזהרים מלפני עור ומי שלקח באותו זמן מהם בערב שבת חבית של יין ולא היה לו פנאי להפריש הראוי להפריש מהן או שלא היו לו כלים מוכנים להפריש והיה אומר בעצמו שיהא שעור הראוי להפריש ממנה לתרומה גדולה תרומה בשולי החבית כגון אם היתה החבית מחזקת מאה לוגין ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהו תרומה בשולי החבית וכן שיעור הראוי למעשר יהא מעשר באי זה מקום מן החבית והוא שאמר עשרה מעשר ראשון ולא דקדק במיעוט הנכוי שהמעשר מתנכה מצד חסרון שני לוגין של תרומה וכן בתשעה של מעשר שני והיה רוצה לשתות בשבת זו על סמך זה ויפריש אחר השבת לומר בשעת הפרשתו הוברר הדבר שזהו של תרומה ומעשרות אינו רשאי שכל שהוא מן התורה אין ברירה:
+
+Daf 25b
+
+ולענין ביאור השמועה לדעת האומר יש ברירה הוזכר כאן מיחל ושותה ופירושו מתחיל ושותה ויש גורסין מוהל ושותה מלשון מהול במים וגדולי הרבנים פירשוהו על מעשר שני שמחללו על מעות שבביתו שכל שיש בידו לתקן מתקנו ומ"מ בזו צריך לפרש ולומר מעשר שני שבו בצפונו או בדרומו ויהא מחולל על מעות אלו אלא שמ"מ הלכה שאינו שותה כלל שאין ברירה ועכשיו שהכותיים כגוים גמורים אין לנו צורך בשמועה זו ואתה לומד ממנה לחבית של טבל גמור שאין שותין ממנה על סמך ברירה וכן הדין בעם הארץ ולענין מה שנחשדו עליו אלא שבזו שואלו ואוכל בשבת על פיו שאימת שבת על עם הארץ כמו שביארנו בחמישי של כתובות הא על סמך ברירה ובלא שאלה לא אלא שבזו של דמאי דוקא לכתחלה אבל בדיעבד יש ברירה ואינו כאוכל דמאי למפרע:
+ולענין ביאור השמועה מיהא לדעת המתיר בסמך ברירה יש שואלים והרי מכיון שקרא שם לתרומה שבה הוה ליה מדמע ותנן קרא שם מפיה לא ישתה משוליה ר"ל שאם אמר יהא מה שבפיה תרומה לא ישתה משוליה וכן משוליה לא ישהה מפיה וא"ת שזו בודאי טבל שהתרומה גם כן ודאית אבל זו של כותיים ספק טבל והרי אף אתה עושהו כודאי טבל ויש לתרץ שזו מאחר שקרא לה שם מעכשו הוא מפרישה ומתוך כך מדמעת אבל זה לא הפרישה אלא שאמר שאני עתיד להפריש ואף על פי שלהוציאה מידי טבל מועיל לדעתו על סמך ברירה מכל מקום אינה מדמעת וכן שאלו במשניות הסמוכות לזו במקומה במסכת דמאי פרק אחרון שנאמרו שם משניות בנוסח זה המזמן את חברו שיאכל עמו והוא אינו מאמינו על המעשר אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר המעשר סמוך לו וזה שעשיתי מעשר תרומת מעשר עליו ומעשר שני בצפונו או בדרומו מחולל על המעות מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס מעשר ושאר המעשר סמוך לו וזה שעשיתי מעשר תרומת מעשר עליו מעשר שני בפיו דמחולל על המעות פועל שאינו מאמין בבעל הבית נוטל גרוגרת ואומר זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל וזו תרומת מעשר עליהם מעשר שני באחרונות מחולל על המעות הלוקח יין מבית הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ומיחל ושותה היו לו תאנים של טבל בביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ושאר מעשר ותשע מעשר שני היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הם מעשר ושאר מעשר סמוך לו וזה שעשיתי מעשר תרומת מעשר עליו ומעשר שני בצפונו או בדרומו מחולל על המעות זהו תורף המשניות והם שואלים מפני מה לא שנו בכותיים ותאנים של טבל מחולל על המעות כמו ששנה באחרות ותירצו דכותיים וטבל הואיל וודאי טבל היא אינו יכול לחלל על המעות אבל באותם שהם ספק הוא שונה מחלל על המעות ועדין הם שואלים שבאלו לא שנה תרומת מעשר ושנאו באחרות ותירצו שזו של מזמן ופועל מפריש תרומת מעשר לפי שאינו שלו שהרי ישייר הכל אחריו אצל בעל הבית שאינו מאמינו לכך צריך שיהא הוא מפריש ממנו תרומת מעשר וכן בדמאי אע"פ שהוא שלו מפריש ממנו תרומת מעשר מאחר שהוא ספק מפני שאינו נותן המעשר ללוי או אינו רוצה שהרי המוציא מחברו עליו הראייה אבל טבל וכותיים שהוא ודאי והן שלו אינו צריך להפריש תרומת המעשר שהרי הוא נותן המעשר ללוי והוא מפריש ממנו תרומת מעשר ואף הם חזרו ושאלו מאי שנא דבמזמין ובדמאי אומר בה למחר ובכותיים וטבל אינו אומר למחר אלא שאני עתיד להפריש ומשיבים שבאותם שהם ספק אין בהפרשתן בשבת תקון גמור לפיכך שונה בהן למחר אבל בכותיים וטבל שהוא ודאי אינו שונה בהם למחר שהרי יש בהפרשתם בשבת תקון גדול ולכך הוא אומר שאני עתיד להפריש במוצאי שבת:
+ולענין פסק בכל אלו כל מה שהוא מן התורה אין בו ברירה ואם כן זו של כותיים ותאנים של טבל הואיל והם טבל ודאי שאיסורו מן התורה אין בהם דין ברירה הא באותם של דמאי אע"פ שלכתחלה אין ראוי לעשות כן בדיעבד מיהא יש ברירה:
+גט של שכיב מרע ענינו שיאמר לה הרי זה גיטיך מעכשו אם מתי כמו שיתבאר וכל הימים שבין קבלת הגט למיתתו הרי היא מגורשת ובלבד שימות שכשמת חל הגט למפרע מעכשו ולפיכך מי שבא עליה באותם הימים ביאתה תלויה אם מת הבעל פטור ואם עמד נמצא בועל אשת איש ואם בא עליה בשגגה חייב חטאת ואין זה תלוי בדין יש ברירה ואין ברירה שהרי בשעת מיתה חל למפרע מעכשו ומה שהביאוה כאן לדעת ר' יהודה מדין יש ברירה מפני שהוא סובר שהיא באותן הימים כאשה איש ומפני שהוא סובר במעכשו אם מתי משעה הסמוכה למיתה ומאחר שאינו חל למפרע משעת נתינה אתה צריך לפרש כיצד הוא חל מחיים ואתה צריך בו לומר שמכיון שהתנה במעכשו אם מתי ולא חל בשעת מיתה למפרע מעכשו שאינו חל מחיים אלא מטעם ברירה כלומר הוברר הדבר שמחיים חל הואיל ותלה הדבר בדעת שמים אבל אנו הואיל ופסקנו שבשעת מיתה חל מעכשו למפרע אין צורך לדין ברירה כלל אלא הרי הוא כשאר תנאין שבגט האמורין במעכשו ואלו היה הענין משום ברירה היית צריך לומר בה שאין ברירה שהרי כל בדאוריתא אין ברירה ומתוך כך הזהר שלא לפרש כן וגדולי הרבנים פירשו בה דברים המביאים לכך ובמחילה מכבודם אין דבריהם עולים כהוגן:
+מי שבא על האשה בעידי ייחוד ואמר לה בשעת ביאה הריני בועלך לשם קדושין על מנת שירצה אבא יש פוסקין שהיא מקדשת מספק מפני שבסוגיא זו אמרו שלדעת האומר יש ברירה הכל תלוי ברצון האב ורצה האב מקדשת לא רצה אינה מקדשת ולדעת האומר אין ברירה אפי' לא רצה האב מקדשת ומשום דאין אדם עושה בעילתו זנות ואנו פוסקים שכל בדאוריתא אין ברירה לחומרא והילכך הוה לה מקדשת מספק ומ"מ קשה לפרש מה בין זה להרי את מקדשת לי על מנת שירצה אבא שאם רצה האב מקדשת לא רצה אינה מקדשת ולא גלגלנו עליה טעם ברירה שאלו כן היה לנו לפסוק אין ברירה דהא בדאוריתא הוא ומתוך כך נראה לי שזו ר"ל על מנת שירצה אבא אינה תלוייה בדין ברירה והוא שדחה לומר שר' יהודה ור' שמעון כלם סוברים יש ברירה אף בתולה בדעת עצמו וטעם דבריהם ביין של כותיים מחשש שמא יבקע הנאד ונמצא שותה טבלים למפרע ואין חלוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים לא לדבריהם שסוברים יש ברירה ולא לדבר האומר אין ברירה וכפשוטה של סוגיא דקא בעי תולה בדעת אחרים ופשיט ליה תולה בדעת עצמו והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים וכדקאמר רבא נמי מאי קושיא דילמא למאן דאית ליה ברירה לא שנא בדעת עצמו ולא שנא בדעת אחרים ומאן דלית ליה לא שנא בדעת עצמו ולא שנא בדעת אחרים וכך נראה ברור ממשנת עירוב למזרח שהיא שנוייה בתולה בדעת עצמו ובתולה בדעת אחרים כמו שנכתוב בסמוך ומאי דאקשו ליה מדעת אחרים מר' יהודה דשמעתא דמה היא באותם הימים ומדר' שמעון משמעתא דרצה האב דרך סוגיא נאמרו ולא שיהא עיקרן מדין ברירה והראייה שהרי בפרק בכל מערבין נחלקו לדעת ר' יהודה אם יש לו דין ברירה אם לאו ולא הביאו דמה היא באותם הימים כלל וכן במסכת בבא קמא ולא עוד אלא שבמסכת עירובין אמרו ליתא למתני' מדתני איו אדרבה ליתא לאיו מדמתני' לא ס"ד דשמעינן ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה ואייתי ליה הא דכותיים ואם זו של שכיב מרע משום ברירה היה לו להביאה כדי לדחות זו של איו מקמי תרתי וכן לר' יוסי אמרו שם שסובר אין ברירה ולא הקשו מזו של שכיב מרע אע"פ שבאותה של איו נשנית תולה לדעת עצמו ותולה בדעת אחרים אלא שריסי השמועות מוכיחות בבירור כדברינו בדין ברירה לכל מי שיש לו ברירה ובחינה:
+והילכך לענין פסק כל בדאוריתא אין ברירה לחומרא אפי' תולה בדעת אחרים וכל בדרבנן יש ברירה לקולא אפי' תולה בדעת עצמו אלא שהשמועות יש הרבה מהן שאתה סבור לפרש טעמם מדין ברירה על הדרך שפירשו בסוגיא זו דר' יהודה במה היא באותן הימים ודר' שמעון בההיא דרצה האב ואינו כן ועיקר הדברים שכל שהוא נאמר דרך תנאי אינו בדין ברירה כלל אלא על כל פנים התנאי מכריע ובורר וצריך להתקיים ולכשיתקיים נתקיים ��כל למפרע והילכך בהרי את מקדשת לי על מנת שירצה אבא הכל תלוי ברצון האב ולא נחלקו חכמים בהריני בועליך אלא שסוברים שמתוך שאין אדם עושה בעילתו זנות אף הוא מן הסתם מפקיע תנאו וגומר ובועל לשם קדושין ומטעם זה יש לפקפק לפסוק כן שלא לעשותה מקדשת ודאית כדעת קצת פוסקים ואם אתה פוסק כר' שמעון לא מדין ברירה אלא מקיום תנאי כשאר כל התנאים ובימים שבין גט למיתה אף ר' יהודה אינו צריך בו לדין ברירה אלא שהוא בעל מנת שימות והמיתה גומרת ובוררת אלא שזמן הגט למפרע לדעתו משעה הסמוכה למיתה ולדעתנו משעת נתינה וכן בכל שהוא מתנה יהא כך על מנת שיהא כך הכל תלוי בקיום התנאי בין שתלאו במעשה הן שתלאו במעשה אחרים הן שהתנה בדבר התלוי בידי שמים שמשנתקיים התנאי נתברר המעשה מעכשו שלא היה בירורו חסר מצד עצמי אלא מצד התנאי אבל כשמזכיר דבריו סובבות על שני ענינים ולא הוברר על אי זו כגון כתוב ולאי זו שארצה אגרש או כתוב לאי זו שתצא מן הפתח תחלה הרי חסרון הבירור מצד עצמו של דבר ומתוך כך אתה אומר בהן אין ברירה לחומרא בדאוריתא ומגורשת מספק הא אלו אמר כתוב לזו על מנת שתצא בפתח תחלה הכל לפי תנאו וכן ביין של כותיים לא נתברר אי זהו לוג של תרומה ומעשר וחסרון הבירור מצד עצמו של דבר לגמרי וכן במה שאמרו שמניח אדם שני עירובין בשתי רוחות ואומר אם יבא חכם למזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב למערב ואם יבאו שנים אחד למערב ואחד למזרח עירובי לאי זה שארצה הוברר שלאותו רוח קנה שביתה שאף זו חסר הבירור מצד עצמו של דבר ואין חלוק בין תולה בדעת עצמו כגון לאי זו שארצה לתולה בדעת אחרים כגון אם בא חכם ומה ששנינו נדרים מ"ה ב' בשותפין שנדרו הנאה זה מזה שלדעת חכמים אסורין ליכנס בחצר ולר' אליעזר בן יעקב מותר שזה בשלו נכנס וזה בשלו נכנס ופירשו מחלוקתם בבבא קמא שהוא תלוי בדין יש ברירה ואין ברירה שלר' אליעזר בן יעקב יש ברירה והוברר הדבר שבחלקו נכנס והלכה כמותו באין בה דין חלוקה אף זו בדרבנן הוא שמן התורה לא נאסר אלא בהנאה הניכרת והרי זה בשעה שמשתמש היום ברוח זה הוברר שזהו חלקו ולמחר כשישתמש ברוח אחרת הוברר גם כן שזהו חלקו ואפי' היה משתמש בכלה כך הוברר שזה ישתמש בה היום וזה ישתמש בה למחר וכשיש בה דין חלוקה מיהא אע"פ שיש ברירה הואיל ואלו היה כופאו לחלק לא היה משתמש אלא בחציה ועכשו משתמש בכלה ויתור הוא וויתור אסור במודר הנאה ויש מפרשים אותה מטעם קפידא וכמו שביארנו הכל במקומה ועוד בשלישי של בתרא והרבה מפרשים נתבלבלו בענינים אלו ומה שכתבתי נראה לי ברור:
+המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש מקום האשה מקום הזמן שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה מקום הלווה מקום המעות מקום הזמן שטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח מקום המוכר מקום המעות מקום השדה מקום הזמן מפני התקנה ר' יהודה פוסל בכלם ר' אלעזר מכשיר בכלן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה אמר הר"ם פי' ר' יהודה גזר טופס אטו תורף ר"ל יפחד שיכתוב גם כן כונת השטר אשר אמר ת"ק שיניח אותו עד שיזדמן שיקרא נסחתו לפי שהזדמן ויהיה חספא בעלמא ואמר מפני התקנה מפני תקנת סופר יקל עליו ויותר לו כתיבת טופסי גיטין כדי שלא יבטל ויצטרך שיניח גם כן מקום הרי את מותרת לכל אדם והלכה כר' אלעזר:
+אמר המאירי הכותב טופסי גיטין והוא שהסופר לפעמים כשרואה עצמו בטל מחשב בעצמו איזה שדה עומד לימכר או איזו אשה עומ��ת להתגרש מתוך תגר שהוא רואה בינה ובין בעלה או איזה אדם עשוי ללות מצד מה שמתגלה לו בעניני בני אדם ומתוך שעומד לו בטל כותב לו טופסין בענינים אלו כדי שיהו מזומנים לו בעת הצורך ולא יצטרך ליבטל עליהם אם נזדמנה לו מלאכה אחרת ואמר על זה שהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומטעם לשמה ומקום הזמן מדין קדימה ופירשו בגמרא שלדעת ר' אלעזר היא שנוייה שסובר עידי מסירה כרתי והילכך וכתב לה לא על חתימת עדים הוא נאמר אלא על כתיבת התורף ומתוך כך אמרו בגמרא שצריך לשייר גם כן מקום הרי את מותרת לכל אדם שאף הוא מתרפו של גט שאלו תאמר עידי חתימה כרתי יש לך לפרש וכתב לה אחתימה וכל שכתב אף התורף שלא לשמה כשר אלא דעידי מסירה כרתי ואע"פ שאנו מפרשים אף עידי מסירה והוא הדין לעידי חתימה וא"כ כל שיש עידי חתימה יש לך להכשיר אף בנכתב התורף שלא לשמה אינו כן שמאחר שאף עידי מסירה כרתי למדת במה שאמר וכתב לה שעל התורף אמרה ואין צורך לעידי חתימה אלא שכל שהוא מחתימם צריך שיחתמו לשמה:
+שטרי מלוה צריך שיניח מקום הלוה ומקום המלוה ומקום המעות ואע"ג דלא בעינן בהו לשמה מ"מ גוזרין בה תורף שבהן אטו תורף דגט ומקום הזמן מדין קדימה:
+שטרי מקח וממכר צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום השדה ומגזירת תורף שלהם גם כן אטו תורף גיטין ומקום הזמן מדין קדימה:
+ומה שאמר מפני התקנה כלומר שמן הדין היה לנו לגזור בגיטין טופס אטו תורף ושלא להתירו אף בכך וכן בשאר שטרות היה לנו לאסרו בטופס אטו תורף אע"ג דתורף גופיה משום גזירה שדברים אלו טעותם מצויה ויש להחמיר בהם או מחשש הזמן שהוא גזירת עצמן אלא שמפני התקנה הקלו לסופרים בכך שלא להעמידם בטלים ולמדת בתקנה זו שתקנת סופר היא ובגמ' פירשוה לדעת ר' מאיר מתקנת קטטה או מתקנת עגונות כמו שהתבאר שם אלא שזו עיקר:
+ר' יהודה פוסל בכלם אף בשיור תורף בגט מגזירת טופס אטו תורף ובשאר שטרות מגזירת שטרות אטו גיטין ור' אלעזר מכשיר בכלן חוץ מגיטי נשים שבגט פוסל אף בשיור תורף גזירה טופס אטו תורף אבל שאר שטרות אטו גיטין לא גזר ומה שאמר וכתב לה הקשו בגמ' דהא אף לר' אלעזר וכתב לה אתורף הוא דכתוב ופירשו בה גזירה משום וכתב לה ר"ל גזירה משום מאי דבעינן ביה וכתב לה ר"ל תורף וכן הקשו דהא רישא אוקימנה כר' אלעזר ונמצא מכשיר אף בגט בדיעבד ותירץ תרי תנאי ואליבא דר' אלעזר:
+ולענין פסק נראה דעת גדולי הפוסקים כר' אלעזר דסיפא ובגט פסול ואע"פ שכתבו במחובר בשיור תורף כתבו שכשר בדיעבד וכן בכתיבת חרש באלו אין הדבר מצוי אבל כתיבת טופסין לסופר דבר המצוי ויש להחמיר בו והגט פסול ופוסל הא כל שכתב התורף שלא לשמה אינו גט כלל ובשאר שטרות שהוא מכשיר יש אומרין דוקא בשיור תורף וגדולי הדורות מפרשין אותה אף בכתיבת התורף שאין גוזרין בה כלל חוץ מן הזמן ואם לוה באותו היום אף בזמן לא גזר וכן נראה ממה שהקשו למטה כשאמרו הלכה כר' אלעזר ואפי' בשאר שטרות כלומר דמכשר בהו והא מיחזי כשיקרא ואם אינו מכשיר אלא בטופס מאי מיחזי כשיקרא איכא:
+ויש פוסקים כר' אלעזר דרישא ואף בגט כשר בדיעבד בשיור תורף כדין כתיבה במחובר וכתיבת חרש וגדולי המחברים מצינו בקצת ספרים שלהם כדעת זה ונוסח דבריהם בהלכות גירושין פרק שלישי כך הוא לפי מה שמצאתי בקצת ספרים מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש ומקום האשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם כדי שיכתבם לשם האיש והאשה וכן יחתמו העדים לשמו ולשמה ויש לתמוה שהרי בגמרא אמרו הלכה כר' אלעזר ועל כל פנים אר' אלעזר דסופא קאי וכמו שהקשו בה ואפי' בשאר שטרות כלומר להכשירם בשיור תורף ואי אר' אלעזר דרישא קאי היכי מקשי ואפי' שאר שטרות ואם פוסק כמותו להכשיר בגיטין לא כל שכן בשאר שטרות אלא שהדברים מבוררים כדעת ראשון ואף בקצת ספריהם של גדולי המחברים מצינו באותו מקום הנוסח מתוקן לדעת זה ונסח דבריהם לפי מה שמצינו בקצת ספרים סופר שכתב טופסי גיטין והניח מקום האיש והאשה והזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם עד שיכתבם לשם האיש והאשה וכן יחתמו העדים לשמו ולשמה זה גט פסול ונראה שזהו לשון מתוקן אחר הראשון:
+ויש פוסקין כר' אלעזר דסיפא בשיור תורף של מקום האיש והאשה והזמן אלא שכבר כתב הרי את מותרת לכל אדם כפשטה דמתניתין אבל כל שהניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם כשר בדיעבד אלא שלכתחלה אסור גזירה טופס אטו תורף ולדעתם על זו סמכו גדולי הפוסקים להביא המשנה כפשוטה ולא הביאו שיור הרי את מותרת לכל אדם ועל זו הביאו מה שפסק רב כר' אלעזר והדברים נראין כאוהבין בשעת הצורך:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 26a
+
+כבר ביארנו במשנת אין כותבין במחובר ובמשנת הכל כשרין לכתוב את הגט שכלן בשיור תורף כמו שנתפרש בכל אחת בסוגיא שלהן בשיור מקום תורף ולמדת ששתיהן וזו השלישית עמהן כלן בשיור תורף וכלן נאמר בהן ר' אלעזר היא ומתוך כך הוצרכו בסוגיא זו לברר מה הוצרכו לבאר כן בשלשתן והוא שאמר עליהן וצריכא דאי אשמעינן קמייתא ר"ל דמחובר משום דקתני רישא אין כותבין דאלמא אף בטופס לכתחלה לא אבל סופא דהכל כשרים דתני עלה אין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר' מאיר היא קמ"ל דר' אלעזר היא והאי דנקט חותמיו משום דרוב גיטין עידי מסירה חותמין בו מפני תקון העולם:
+
+Daf 26b
+
+כבר כתבנו בפרק שני י"ח א' טעם למה שהוצרכו לקבוע זמן בגיטין וביארנו שנחלקו בו ר' יוחנן וריש לקיש שלדעת ר' יוחנן משום בת אחותו ולדעת ריש לקיש משום פירי ומ"מ לא הוזכרה שם אלא בנשואה ואע"ג דסתמא אכתיבא ר"ל נכתב ביום ונחתם בלילה פסול מ"מ אף סתמא בנשואה היא ומשנה זו מוכחת שאף בארוסה תקנו זמן דהא פסיק ותני שיניח מקום הזמן ואלמא דבארוסה נמי קאי דאי בארוסה כשר בלא זמן הרי יש לו תקנה לכתוב טופסין של ארוסות ואין צורך להנחת מקום זמן אלא ודאי משמע שאף בגט של ארוסה צריך זמן וא"כ תינח למאן דאמר משום בת אחותו דהא איתה נמי להאי חששא בארוסה אלא למאן דאמר משום פירי מה צורך בארוסה לזמן והרי אין דין פירות בדין ארוסה ואע"פ שהלכה כר' יוחנן מכל מקום לביאור סוגיא מיהא אנו צריכין לידע ולא עוד אלא שיש פוסקים כריש לקיש כמו שביארנו שב ופירשו הטעם משום תקנת ולד וכדאמר עולא אמר כתבו גט לארוסתי ר"ל מהיום ולכשאכנסנה אגרשנה אינו גט שמא יתיחד בשעת הנשואין אחר כתיבת הגט ותתעבר ואחר כך יגרשנה בגט זה שזמנו קודם הנשואין ויאמרו שאחר הגט נתעברה ואיכא פגם משפחה ואפי' נכתב ונחתם ביום אחד דהא הוה ליה מיהא גט ישן ומאחר שגלה דעתו שאינו רוצה לגרש בו עד שישאנה אינו גט והכא נמי אם יכתבו גט לארוסה בלא זמן שמא כשהסופר בא לכתוב טופס מאליו יכתוב בו זמן מהיום שמאחר שהוא יודע שאין בו צורך לזמן לא יקפיד בקדימת זמן אחר שאין הזמן מעלה ומוריד בו ויכתוב הזמן מהיום ושמא אין הבעל מגרש עד שתנשא ויגרשנה בגט זה הקודם ושמא תאמר ואם אינו מגרש עד שישא הא איכא משום פירי שמא אין המקח ערב עליו ויגרש ביומו וכן שמא תאמר ניחוש נמי לכתביה וחתמיה ואותביה בכיסיה להא לא חיישינן כדכתי' בנשואה באידך פירקין אלא אם כן כזה שגלה בדעתו ואמר לכשאכנסנה אגרשנה:
+וביבמות פרק רבן גמליאל נחלק ענין זה לשלש דינין אחד שאם אמר לסופר כתוב גט לאשה פלנית ואינה ארוסתו כלל אלא שאומר כתוב לה גט כאלו היא ארוסתי או אשתי ולכשאכנסנה אגרשנה בגט זה ואמר על זה שאינו גט כלל שהרי כשנכתב גט זה אינה בת גירושין ממנו כלל ואין זה קרוי נכתב לשם גירושין שהרי אין בידו לגרשה עכשו והשני אם היתה ארוסתו ואמר כתוב גט לארוסתי ולכשאכנסנה אגרשנה וכנסה וגרשה בו ואמר עליה שהוא גט כשר הואיל ונכתב ונחתם ביום אחד כשאר גט ישן שאין לגרש בו ואם גירש תנשא בו לכתחלה שהרי היא בת גירושין ובידו לגרשה מעכשו [ובשומרת יבם אבעיא] אי אמרי' הואיל ואגידא ביה הרי היא כארוסה או שמא הואיל ולא עשה בה מאמר אינה קרויה אשתו כלל ונשארה בספק ומתוך כך אם כנס וגירש בו הויא לה ספק מגורשת ולמדת מ"מ במציעתא שהיא חולקת עם זו שבכאן שאמר אינו גט מעליא לגרש בו לכתחלה ומ"מ יש פוסקים בזו שבכאן דאינו גט כלל ולא דמי לגט ישן דעלמא הואיל ובזו מגלה דעתו בשעת כתיבה שדעתו להתיחד עמה מה שאין כן בשאר גט ישן שאין מגלה דעתו בשעת כתיבה להתיחד עמה אי נמי דגט ישן דעלמא מיירי בנשואה שדרך בני אדם לכתוב גט מחמת קטטה ותגר הבית ושכנים או חסידים מכניסים עצמם ביניהם ומפייסים מפני שהדבר כעור לקצץ בנטיעות שכבר נעשו אחת אבל ארוסה אין דרך בקטטה ואם אירעה קטטה וכתב אין דרך בני אדם לפייס הואיל ולא נתחברו עדין ומתוך כך פסול וזו של יבמות דחויה אלא שאף הם מעמידים אותה לפסלה לכהנה ואף בסוגיא האמורה שם מוכחת כן ויש מכריעין את שתיהן ואומרין שזו שבכאן בקדימת זמן ואע"ג דשאר גט ישן כשר בזו אינו גט מטעמים שכתבנו וזו של יבמות בשאיחר זמן הגט עד שיום הנשואין קודם לו ולפיכך כשר בדיעבד ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בהגהותיהם על גדולי המחברים:
+קיום בית דין והוא שטר הנפק והוא הנקרא אישרתא דדייני רשאים בית דין לכתוב נוסח הקיום קודם שיבאו העדים ואע"פ שהם כותבים ואתו לקדמנא וכו' ועדין לא באו למיחזי כשיקרא בדבר שכשנודע להם מה שחתמו תהא החתימה אמת לא חיישינן שלא חלקו חכמים על ר' מאיר שלא היה מצריך לשמה אלא בגט אבל בשאר שטרות מודו וכבר ביארנוה בארכה בשני של כתבות:
+שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו אף אם היתה כתיבת השטר וההלואה הראשונה והפירעון ביום אחד שאם רוצה לחזור וללות ביומו אין בו משום מוקדם אעפ"כ אינו חוזר ולוה ולא משום דמיחזי כשיקרא לא חיישינן בדבר שכשיעשה יהא הדבר אמת אלא טעם פיסולו מפני שנמחל שעבודו ואין הקרקעות משתעבדין עוד עד שיקנו ממנו פעם אחרת ויכתבו שטר אחר והרי מלוה זו כמלוה על פה ומ"מ מהני שטרא דלא מצי למימר פרעתי וכן בשטר מוקדם ושטר שיש בו רבית וחכמי פרובינצא כתבו בחבוריהם שבכל אלו יכול לטעון פרעתי והרי היא כמלוה על פה לגמרי וכדין האמור לדעת גדולי הפוסקים בהוציא עליו כתב ידו ואין אומרים בזו שטרא בידך מאי בעי שכל שטרות כיוצא באלו אין אדם מקפיד בהם יותר מעדים והדברים רופפים:
+המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר המביא גט ואבד ממנו אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול מצאו בחפיסה או בגלוסקמה אם מכירו כשר אמר הר"ם פי' גלוסקמא וחפיסה כלי שישימו בו שטרות וביאור לאלתר לשעה קלה כדי שלא עבר שם ואם היו לעדים בו סימן מובהק כמו שיאמרו נקב יש בצד אות פלנית ומה שדומה לזה או שיאמרו שהם לא העידו כלל בגט לאלו השמות זולת זה נותנים אותו לה ואפי' לזמן מרובה כשר וזה כלו כאשר אבד ממנו במקום שהשירות מצויות אשר נאמר אולי זה הגט אשר נמצא גט אחר הוא נופל לזולתו אולם כאשר נפל ממנו במקום דלא שכיחי רבים הנה הוא כשר ואפי' מצא אותו אחר זמן מרובה:
+אמר המאירי המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר שמאחר שלאלתר מצאו אין חוששין שמא אחר הוא ששמו כשמו כו' ונחלקו בגמרא בשיעור אלתר זה בהרבה פנים מהם שאמר כדי שתעבור שיירא ותחנה לשם כדרך הולכי דרכים ויש מפרשים שתסעוד לשם מלשון שירותא הרי זה לאלתר הא כשיעור זה היא לאחר זמן ומהם שאמר שהשיעור הזה הוא שיעמד אדם שם ויראה שלא עבר אדם שם הוא קרוא לאלתר אף לאחר זמן הא כל שעבר אדם שם אפי' בשיעור מועט הוא נקרא לאחר זמן ומהם שאמר כל שלא שהה ר"ל שכל שיעמוד אדם שאין שמו כזה משעה שעבר זה עד שעת מציאת הגט או שעמד המביא משעה שנפל לו עד שעת מציאה וראה שלא שהה אדם שם אע"פ שעבר הוא קרוי לאלתר הא משראה ששהא אדם שם אפי' בשיעור מועט הוא קרוי לאחר זמן ומהם שאמר כל שיש משעת אבדתו עד שעת מציאתו שיעור שיכתוב ומהם שאמר כדי לקרותו ומהם שאמר כדי לכתוב ולקרותו וכלם נדחו לבד שתים מהם שנחלקו בהם אמוראים והם שרב יהודה בשם שמואל אמר הלכה כל שלא שהה ור' יצחק בר מרתא בשם רב אמר הלכה כל שלא עבר:
+וגדולי הפוסקים פסקו בה כל שלא עבר הא אם עבר חוששין שממנו נפל דרך עברתו ונראין דבריהם מכלל הידוע רב ושמואל הלכה כרב באיסור וגאוני ספרד פסקו בה כל שלא שהה ומשום דטעמא דמיסתבר הוא וכלל שהזכרנו אינו מעכב שלא נאמרו כללים אלא במחלקות עצמן הא במחלוקת של אחרים לא נאמר כן:
+ונשוב לדברינו והוא שכל שמצאו לאלתר והוא כל שלא עבר לשיטת גדולי הפוסקים או כל שלא שהה לשיטת גאוני ספרד כשר ופי' הדברים אף בשיירות מצויות ואף בהוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר לא מצאו לאלתר אלא לאחר זמן והוא אחר שעבר אדם שם לשיטת גדולי הפוסקים או לאחר ששהה לשיטת גאוני ספרד פסול וחוששין שמא אחר הוא שנפל לזה ששהא או לזה שעבר ומכל מקום הקשו בה בגמרא ממה שאמרו במציעא מצא גיטי נשים ואינו יודע אם הבעל מודה בו אם לאו ולא יחזיר שמא כתבו ונמלך שלא ליתנו וטעמא משום דלא אמר תני הא כל שהבעל אומר תנו נותן אפי' לזמן מרובה ואין חוששין שמא אחר הוא ונשאו ונתנו בתירוצה הרבה ואף לענין פסק יש צדדין שכל הפוסקים מודים בהם אם להכשר אם לפסול ויש צדדין שנחלקו הפוסקים במה שנאמר בה לשתי דעות וכלל הדברים שזו של מציעא שלמדתי הימנה שנותנין אף לזמן מרובה פירושו כשאין לחוש לגופו של גט אם הוא זה שנכתב לשם אשה זו אם לאו שאלו היה לחוש בכך אפי' היה הבעל מודה לא יתן שמא אחר הוא וא"כ כל לאלתר אין לחוש בו כלל וכל לאחר זמן יש בו צדדין שיש בו לחוש ופסול כסתם משנתנו שבכאן ויש צדדין שאין לחוש בו וכשר אף לאחר זמן וכסתם משנה של מציעא והדבר תלוי בשיירות מצויות ובהוחזקו שני שמות באותו השם שבגט באותה העיר או כשיעידו עדים אלו החתומים בתוך הגט שמעולם לא חתמו אלא בגט אחד של שם זה או שיהו העדים או המביא נותנין סימן מובהק בגט ושתי אלו האחרונות ר"ל העדת עדים או סימן מובהק אין בהם מחלקת שאף לאחר זמן כשר וכסתם משנת מציעא אבל האחרות והם שיירות מצויות והוחזקו הן הן שאמרנו שנחלקו בהם הפוסקים לשני דעות והוא שדעת גדולי הפוסקים שכל ששיירות מצויות באותו דרך אע"פ שלא הוחזקו כל לאחר זמן פסול שמא יזדמן מעיר אחרת מי ששמו כשמו ושמה כשמה ושם עירו כשם עירה וכן כל שהוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות ומעתה כך לאחר זמן והוא שעבר או ששהא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה פסול במקום ששיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו או במקום שהוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות ואין בו הכשר אלא באחת משתים האחרונות ר"ל או שיבואו העדים החתומים ויעידו שמעולם לא חתמו אלא בגט אחד של שם זה ואע"פ שלא קיימו חתימתם ואין חוששין שמא נזדמנו עדים כעדים וכל שכן אם ראו חתימתם וקיימוה ויעידו שלא חתמו מעולם אלא בגט אחד של שם זה או שיהו נותנין סימן מובהק בגט כגון שיאמרו נקב היה בצד אות פלנית או שיאמר המביא כן ומה שאמר בגמ' דקא אמרי נקב היה כו' שפירושו על העדים לאו דוקא והוא הדין למביא ולא עוד אלא שיש גורסים דקאמר ופירושו על המביא או על הבעל שכל באחד משתי אלו כשר אף לאחר כמה ואף במקום שיירות מצויות ואף בהוחזקו אבל כל שאין בה אחת משתי אלו פסול לאחר זמן אלא במקום שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו הא בשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו או בהוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות פסול וא"כ משנתנו שפוסלת לאחר זמן פירושה בשאין כאן העדת עדים על חתימתן וכן שאין כאן נתינת סימן מובהק וכן ששיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו או שהוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות ומשנת מציעא שמכשרת לאחר זמן פירושה כשאין שיירות מצויות ולא הוחזקו או בהעדת עדים או בנתינת סימן מובהק:
+ולמדת מדברינו שעבר אדם או שהה אינו קרוי שיירות מצויות שאף במקום שאין שיירות מצויות אתה אומר עבר או שהה והנני מעירך בדבר זה מצד שגדולי עולם מערערים בזו על גדולי הפוסקים לדון את דבריהם כסותרין זה את זה ממה שכתבו שכל שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו פסול וכתבו אח"כ שכל שלא הוחזקו אע"פ שעבר אדם שם כשר ומתוך כך אנו מפרשים שאין עבר אדם שם או שהה קרוי שיירות מצויות וכן עיקר ולמדת שכל שלא מצאו לאלתר אם לא נתנו עדים או המביא סימן מובהק או שלא העידו עדים שלא חתמו על גט של שם זה אלא באחד פסול בכל מקום שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו שנים באותה העיר הנזכרת בגט או אם הוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות ואינו כשר אלא באין שיירות מצויות ולא הוחזקו אחר שעבר אדם או שהה כל אחד לפי שיטתו:
+זו היא שיטתנו בענין זה והיא היא שיטת גדולי הפוסקים במציעא פרק ראשון ואף דבריהם לדעתנו כך הם ומה שכתבו הילכך לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא בדאמרי עדים כו' או בסימן מובהק פירושו אע"פ שלא הוחזקו ומה שכתבו אחר כן אבל עבר אדם שם והוחזקו צריכין ליתן סימן מובהק או שיאמרו עדים כו' פי' אף במקום שאין שיירות מצויות ומה שחיסרו באחת גלו באחרת והוא הוא ענין לישנא בתרא ר"ל כאן במקום שהשיירות כו' איכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו הכל כמו שכתבנו וזהו עיקר הדברים שנאמרו בפסק סוגיא זו וגדולי המחברים לא ביררו הענין כראוי להם וכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:
+ומכל מקום אנו צריכים לישב לדעת זה מה שהקשו רבים ממה שאמרו במסכת יבמות פרק ט"ו יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקרטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק ושלא להתיר את אשתו או לא ונחלקו שם אביי ורבא ודעת רבא שלא לחוש ולהתיר את אשתו והלכה כדבריו והרי בכאן מקרטבא לאספמיא שיירות מצויות הן והואיל ולא הוחזקו לא חששו בדבר ומתוך כך פסקו רבים כרבה שבסוגיא זו שאמר ואפי' במקום ששיירות מצויות דוקא שהוחזקו והילכך כל שאין שיירות מצויות אע"פ שהוחזקו או שלא הוחזקו אע"פ ששיירות מצויות כשר ולא נפסל אלא בשניהם ר"ל שיירות מצויות והוחזקו ונמצא שכל לאלתר כשר על כל פנים וכל לאחר זמן כשר באחת מארבעה או בהעדת עדים שלא חתמו מעולם אלא על אחד של שם זה או על נתינת סימן מובהק או במקום שאין שיירות מצויות או שלא הוחזקו ומ"מ הרבה מפרשים נוטים לשיטתנו והוא דעת ראשון ומשיבים על זו של יבמות בהרבה דרכים גדולי הדורות תירצו בה שאין מחמירין לחוש במיתה בכל מה שאנו מחמירין בגט שבמיתה סתם נשים מדקדקות בעצמן שלא לינשא עד שיתברר להם היטב שאם ינשאו על סמך מיתה שמא יבא הבעל ואין יכולות להכחיש אבל בגט מורה בעצמה לינשא על סמך קל שאם יבא ויערער אף היא מכחישתו ואומרת גרשתני וראוי להחמיר עד שיהא במקום שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו ויש מתרצין דבגט ריע חזקיה שאין גט שאין בו אי זה סימן מובהק ודלא יהיב סימן מובהק ריע חזקיה ואיכא למיחש דילמא לאו מיניה נפל אבל לגבי מיתה לא איתרעא חזקיהו דכיון דשלחו יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל כו' ושכיב מאי הוה להו למערר אי נמי גבי גט הואיל ואיתיה לבעל ואיפשר לכתוב לה אחר ראוי להחמיר בה אבל מיתה משום עגונא אקילו בה:
+ואע"פ שהדברים נכונים לענין סברא יש בהם מן הקושיא שהרי אביי שאמר חיישינן למדה שם מגט וכמו שאמרו שם אמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטה דאישתכח בנהרדעא ואישתכח ביה בצד קלניא מתא אנא אנדרונילאי נהרדעא פטר ותריך פלונית אינתתיה ושלחה אבוה דשמואל לקמיה דרב יהודה נשיאה ואמר ליה תבדק כלה נהרדעא אלמא שאע"פ שלא הוחזקו חיישינן דהא אמר תבדק והשיב רבא ואם כדבריך יבדק כל העולם מיבעי ליה שכל ששיירות מצויות אין בו בדיקה אלא דלא חיישינן ואף בנהרדעא עצמה לא היה צריך לבדוק אלא דמשום כבודו של אבוה דשמואל שלחו הכי שלא יראה כשואל דבר שאינו צריך ולא השיבו רבא שאני מיתה מגט אלמא מיתה וגט שוים ביה אלא שאף הם מרגישים בקושיא זו ומשיבים שאע"פ שרבא השיבו בדרך אחרת מ"מ לענין פסק יש לחלק ביניהם:
+ויש מתרצין בה שאע"פ שאין לחלק בין מיתה לגט מ"מ בזו של יבמות אין לחוש לשם מופלג כזה שגדור בכמה גדרים יצחק וריש גלותא ובר אחתיה דרב ביבי אלא שאין שיטת התלמוד מוכחת להפריש בענינים אלו שהרי שוירי ורכיס נהרא אין לך גידר גדול מזה וחשו עליו לדעת פסק לפי שיטתנו:
+וגדולי המפרשים מתרצים שמכל מקום הואיל ואין ריש גלותא אלא בבבל ולא הוחזקו בבבל אלא אחד אין לחוש שאין שיירות מצויות לבני בבל מקרטבא לאספמיא ומכל מקום אין זה נראה שאם כן היאך חלק בה אביי והלא אף אם היו שיירות מצויות לבני בבל הרי מכל מקום הואיל ואין ריש גלותא אלא בבבל לבבל עצמה אין לחוש שאין שני ראשי גולה בזמן אחד אף בבבל:
+אלא שנראין הדברים שיצחק זה לא היה מבבל אלא שכל שממונה בעירו מצד ריש גלותא שבבבל קורין לו בעירו ריש גלותא ואומר אני שממקומו הוא מוכרע לומר כן שאם היה מבבל וכן שהיה ריש גלותא לא היה צריך ליחסו להיותו בן אחותו של רב ביבי:
+ונראין הדברים לשיטתנו שמחלקתן של אביי ורבא מחלקת שניה היא והוא שדעת רבא שלא חששו לשני שמות שבשני עיירות אלא כשנמצא שלא במקומו כגון מביא גט ממדינת הים והואיל ונמצא שלא במקומו ושיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו באותה העיר הנזכרת בגט שמא יש עיר אחרת ששמה כזו ולא נודעה לנו ושוירי מתא לא עירו של רב הונא היתה ומתוך כך רצו לחוש לה אע"פ שהוחזק להם בשוירי הנודעת להם שלא היו בה שנים בשם זה אלא שרבא חלק לומר אף בזו שאין חוששין הא כל שנמצא במקומו כגון שנאבד במקום שנכתב ולא הוחזקו בעיר זו אין חוששין לעיר אחרת ומעתה זה שראוהו עדים יוצא מקרטבא והם הם שראו מיתתו ויש בקרטבא זו יצחק ריש גלותא ולא הוחזק שם אחר אין חוששין שמא אחר הוא שבא מקרטבא או שיש קרטבא אחרת בעולם שיצחק ריש גלותא בתוכה ואביי סבור להחמיר אף בכיוצא בזו וכמו שהביא ראייה לדבריו מההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא וכתוב ביה בצד קלניא מתא ואע"פ שנכתב ונמצא באותה העיר ובצד חירות שבה אמרו תבדק כלה נהרדעא ונהרדעא כלה הדבר ידוע שהיא הרבה עיירות ואף רבותי למדוה ממה שאמרו כתובות נ"ד א' עד היכן נהרדעא כל היכא קבא דנהרדעא אלמא שאין אומרין כאן נמצא וכאן היה שהרי היה מצריך בדיקת כל המחוז ורבא תירצה שאלו כן כל העולם מיבעי ליה שכל שאתה חושש בלא הוחזקו במקום שיירות אין בו בדיקה ולדעתו כל שבמקומו אין לחוש אלא אם כן הוחזקו בעיר זו אע"פ ששיירות מצויות וכל שלא הוחזקו בעיר זו אין צריך בדיקה אף בעיר זו הא כל שנמצא שלא במקומו ובשיירות מצויות חוששין אע"פ שלא הוחזקו והיא היא כונת דברינו והדברים נראין ואף בשם קצת גדולי הדורות שמענו דברים קרובים לאלו:
+וגדולי הדורות מתרצים שידוע היה לכל שכניו שבקרטבא שיצחק זה היה הולך לאספמיא וכל כי האי גונא שהלוכו נודע ובאותו דרך נמצא מת סובר רבא שאף במקום שיירות אין לחוש ואביי חושש הואיל ומכל מקום מקום שיירות הוא והלכה כרבא ואביי הביא ראיה מאנדורנילאי נהרדעא והם מפרשים שהעדים אומרים שאנדרונילאי זה שבנהרדעא צוה להם לכתוב אלא שאין ברור להם שלא חתמו על גט אחר שבשם זה ואעפ"כ חשו בו והשיבו שלא אמרוה אלא מכבודו של אבוה דשמואל ובכי האי נמי ודאי לא צריך:
+ולמשנת מציעא מיהא שהמוצא גט אשה נותנו בהודאת הבעל ועל כל פנים אתה צריך לומר אף לאחר זמן אתה צריך לפרשה בשאין לחוש בגופו של גט כגון שמצאו במקום שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו או שיעידו עדים שלא חתמו בגט אחר או בסימן מובהק ואין צורך לטרוח ולהעמידה במוצא לאלתר שהרי המוצא מהיכן יודע אם לאלתר אם לאחר זמן שהרי הוא לא ראה נפילתו ואע"פ שגדולי המפרשים נדחקו לפרשה בלאלתר וכגון שמוצא זה עבר לשם ועיניו מנטפות על אותם המקומות ואחר שעבר זה אזל המוצא לשם ימצא את הגט וכל שראה שלא עבר שם אחר זהו לאלתר אין צורך בכך:
+וזה שכתבנו להחזיר את הגט בסימן מובהק אע"פ שהחזרת אבדה בסימן אינה אלא מדברי סופרים והיה לנו לומר שבממון אמרו ולא באיסור אינו כן שלא נאמר כן אלא בסימן שאינו מובהק אבל סימן מובהק אין בו ספק שהיא מן התורה בכל מקום הא בסימן שאינו מובהק כגון ארוך וגוץ וכיוצא בזה אין מחזירין אלא שבתלמיד חכם מכשירין אותו בטביעות עינא:
+ונאמר בסוף משנה זו שאם מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ר"ל באותה שהניח כשר שהכלי סימן מובהק לגט ומה שאמר ומכירו יש מפרשים שפירושו על הכלי ועל הדרך שביארנו ויש מפרשים שענין אחר הוא כלומר שאם הוא מכיר את הגט אף אם מצאו לאחר כמה דבכל מקום כשר בטביעות עינא דטביעות עינא גדול מסימן ואע"ג דאנן לא מהדרינן אלא לצורבא מרבנן מכל מקום איהו ידע בנפשיה וזהו דעת גדולי הרבנים ומכל מקום יש מפרשים אף במצאו בחפיסה ומכירו על הגט והענין שאע"פ שמכי�� את הכלי צריך שתהא לו טביעות עינא בגט ואין נראה כן שהכלי שהניחו בתוכו והוא מוצאו שם סימן מובהק הוא אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון ובגמרא אמרוה כן בכל שמוצאו בין כליו:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:
+
+Daf 27a
+
+מי שמצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי ר"ל מתנת שכיב מרע ומתנה ר"ל מתנת בריא ושובר העשוי על אי זה חוב הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם ומשנה זו שנויה במציעא פרק ראשון וענינה בשאין המוצא יודע בגט אם הבעל מודה אם לאו ובשחרור אם האדון מודה אם לאו וכן בכלם ומתוך כך הוא אומר שלא יחזיר לאותם שנכתבו בשבילם שמא נמלך הכותב שלא ליתן וכל שכן שלא יחזיר לכותבים שמא כבר ניתנו הא כל שהכותב מודה שנתן יחזיר למי שנכתב לו ובגט אשה ועבד מיהא דוקא כשאין לחוש לגופו של גט כמו שכתבנו ומה שהיה ראוי לחוש בגט אשה כשמחזירין אותו לאשה אף בבעל מודה כבר ביארנוהו בראשון של מציעא:
+כל שמצא מעשה בית דין הרי זה יחזיר ולא שאם מצא שטר הנפק יחזיר ששטר מקויים אע"פ שאין לחוש בו לכתב ללות ולא לוה מ"מ יש בו חשש פירעון אלא בשטר חליטאתא ואדרכאתא שאין עשויות לפירעון וכבר פירשנו ענינם בראשון של מציעא בסוגית המשנה השביעית וכן הדין בכל שטר שאינו עשוי לפירעון ומתוך כך אמרו בההוא גיטא דאישתכח בבי דינא דרב הונא שהובא שם וקיימו ונכתב בו הנפק וכתוב בו בשוירי מתא דעל רכיס נהרא ולא חשו לשני שוירי והחזירוה והביאוה ממשנת כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר כלומר שאף זה אינו עשוי לפירעון ומ"מ בגט אשה אין דנין כן לשיטתנו שהרי בי דינא דרב הונא שיירות מצויות הוא ולא היה להם להחזיר אף בלא הוחזקו אלא אם כן היה מקומו:
+כל שאנו חוששין לעבר אדם שם אם עבר גוי אינו כלום וכן שנאוה בתלמוד המערב בנסח זה אבא בר חנה אייתי גיטא אבד מיניה אשכחיה חד סרוקאי ואכשרון הדא אמרה עבר גוי כשר:
+יש פוסקים שכל שעבר אדם אף במקום שאין שם שיירות מצויות ולא הוחזקו פסול ממה שאמרו בתלמוד המערב אחד היה שם ששמו כשמו וכן כל שאנו פוסלין משום שיירות מצויות אפי' בדקנו כל שאיפשר לאמוד שמשם בא פירשו בתלמוד המערב שחוששין שמא שנים היו בידו והכשר אבד הימנו והפסול נמצא ולשונם בזה אמר ר' אחא האיש הזה שנים היו בידו אחד כשר ואחד פסול בשעה שמצא אני אומר פסול מצא ומכל מקום חששא רחוקה היא אלא שהיא נאמרת דרך גוזמא כלומר שאין בדיקה במקום שהשיירות מצויות ואף כשתמצא לומר דרך גוזמא שבדקת כל העולם אני אומר כן וכן מסייעים את דבריהם מצד שמפרשים שר' ירמיה דקאמר כגון דקאמרי עדים לא חתמנו כו' ורב אשי דקאמר כגון דאמר נקב יש כו' פליגי אדר' זירא וכשם שר' זירא מחמיר על רבה כך הם מחמירים על ר' זירא לומר שאף באין שיירות מצויות ולא הוחזקו אין מכשירין אלא בסימן מובהק או בהעדת עדים וכו' ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
+
+Daf 27b
+
+זה שכתבנו שבצורבא מרבנן מכשירין אותו בטביעות עינא הא לאיניש אחרינא לא דוקא בכגון מעשה שהוזכר ברבה בר חנא דאירכס ליה גיטא שהיה הגט ביד אחר והרי הוא כאבדה שאין מחזירין אותה בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן אבל בבשרא שנתעלם מן העין ובאיסור אשת איש דעלמא אף כך אדם נאמן בה לעצמו וכמו שאמרו סומא מותר באשתו בטביעות עינא דקלא אבל אטביעות עינא דשליח או דבעל לא סמכינן למישריה בעלמא אלא בצורבא מרבנן ובבשר שנתעלם מיהא אף ��עלמא:
+
+Daf 28a
+
+המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים בת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומות בחזקת שהוא קיים השולח את חטאתו ממדינת הים מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים אמר הר"ם זאת החטאת הנזכרת בכאן הוא חטאת העוף או חטאת אשה אשר לא תצטרך סמיכה כמו שנבאר במקומו הנה אפשר שתקרב זאת החטאת ובעליו נסתר והעקר אצלנו שחטאת שמתו בעליו תמות כמו שיתבאר ברביעי מתמורה וכן מעקרנו אין גט לאחר מיתה אבל כאשר התבאר מותו קודם הגעת הגט אליה נפסל הגט ותשאר זקוקה ליבם:
+אמר המאירי המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואינו חושש שמא מת הבעל והרי הוא גט לאחר מיתה שאף במהיום אינו כלום כל שלא הגיע לידה או ליד שלוחה מחיים אלא נותנו בחזקת שהוא קיים והרי היא בחזקת גרושה ואינה זקוקה ליבום מן הסתם עד שיתברר שמת קודם שיגיע הגט לידה ופירשו בגמרא דדוקא חולה אבל הניחו גוסס נותנין לו חומרי חיים וחומרי מתים ולא תנשא עד שיתברר שהיה קיים בשעה שהגיע הגט לידה שכל שיהא קיים אפי' הוא גוסס או אפי' נחתכו בו רוב שנים הרי זה גט ומכל מקום בזקן היה סבור רבה לומר בגמרא דוקא עד שלא הגיע לגבורות ר"ל שמנים שנה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים עד שיתברר אלא שהשיבוהו ממה שאמרו בבריתא המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותנות בחזקת שהוא קיים ונשאר לו בתיובתא ואע"פ שחזרו ותירצו בה כיון דפלג פלג כלומר הואיל והגיע למאה או שעבר שמנים ונחלק משאר בני אדם הילך הוא וחי אפי' כמה לאו טעמא דאיסתבר היא לאקולי בבר מאה טפי מבר תמנין אלא בכלם נותנו בחזקת שהוא קיים ואף בתלמוד המערב אמרו תני בר קפרא אפי' הניחו בן מאה ועשה בדרך מאה נותנו בחזקת שהוא קיים:
+ונתגלגל על יד זו לבאר שבת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים וכן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ואין חוששין שמא מתו הבעלים וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא אלא מקריבו בחזקת שהוא קיים וכן הלכה אלא שפירשוה בגמרא בקרבן נשים שאינו צריך סמיכה או בחטאת העוף שאף הוא אינו צריך סמיכה שאם בקרבן אחד הרי צריך סמיכה וכבר אמרו ידו ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו ואע"פ שאין סמיכה מעכבת שהרי ערל וטמא משלחין קרבנותיהם כדאיתא בראשון של פסח שני ר"ל פרק תמיד נשחט מ"מ לכתחלה היאך מקריבין אותו בלא סמיכה נמתין לו עד שיבא ויסמוך:
+
+Daf 28b
+
+ופירשו בגמרא שלכך הוצרך דבר זה לומר בשלשתם ר"ל בגט ובתרומה ובחטאת דאי אשמעינן גט משום דלא איפשר כלומר דאי חיישת למיתה אין לך מביא גט בעולם וישארו עגונות אבל תרומה דאיפשר בחולין אימא לא צריכאי ואי אשמעינן תרומה משום דזימנין דלא איפשר כגון שהיא עניה וצריכה לחזר על הגרנות אבל חטאת מספיקא לא נעייל חלין בעזרה קמ"ל וא"ת תינח בקרבן נשים אבל בחטאת העוף מיהא הרי אמרו שמביאין חטאת העוף על הספק וכמו ששנינו באחרון של נדה ע' א' שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם וקירב קרבן של אחד מהם ולא הספיק להקריב האחד עד שמת אחד מהמצורעים שני מה תהא עליו אמר להם כותב כל נכסיי לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף על הספק וכן שבמסכת נזיר כ"ט א' שאלו מנין לחטאת העוף שאינה נאכלת יש להשיב שאעפ"כ הוצרכה כאן ללמדה דדילמא התם הואיל ולשם ספק מקריבין אותה אין בה ודאי חלין בעזרה והרי הוא כמתנה אם חטאת הוא הרי חטאת ואם לאו יהא נדבה אבל כאן לימד שמקריבין אותו בתורת חטאת העוף הבא על הודאי:
+משנה שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפה כרקום ועל הספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון בחזקת שהן קיימים אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא להרג נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אמר הר"ם פי' ספינה המטרפת הוא שיסער עליה הים ולא יוכלו המלחים להמשיכה לפי כונתם לחוזק ההסתערות וישארו חיים והספינה שנאבד בים היא שתשבור ותעמוד על פניו כמשפט וזה כלו מבואר:
+אמר המאירי שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו חכמים את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום כלומר ועדיין לא כבשוה ועל ספינה המיטרפת בים כלומר שהים סוער עליה ואין המלחים יכולים להוליכה כרצונם מפני סערו של ים אלא שכל הכלים קיימים ועל היוצא לידון ר"ל לשמוע גמר דינו נותנין בחזקת שהוא קיים שמן הסתם לא נכבש העיר ולא תאבד הספינה ואין היוצא נידון למיתה אבל עיר שכבשוה כרקום בחזקה אע"פ שלא נתבררה מיתת האנשים שבתוכה וכן ספינה שנאבדה בים ר"ל שנשברו כליה ולא נשאר שם משוט ולא קברניט אע"פ שהספינה עדין על פני המים והיוצא ליהרג ר"ל שכבר נגמר דינו ויוצא ליהרג על פי הגמר דין נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ובת ישראל לכהן מחזיקין אותו כמת ולא תאכל בתרומה ובת כהן לישראל ואין לה זרע ממנו מחזיקין אותו כחי ולא תאכל בתרומה ובתלמוד המערב הוסיפו עליהם מי שגררתו חיה רעה ומי ששטפו נהר ומי שנפלה עליו מפולת:
+וביוצא ליהרג מיהא נאמרו בו בגמרא שני לשונות בשם רב יוסף והוא שאמרו תחלה לא שאנו כלומר דביוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים אלא ביוצא ליהרג בדיני ישראל דזימנין דחזו זכותא ומהדרי ליה אבל בדיני אומות העולם כיון דגמר דיניה מקטל קטלי ליה בודאי ואין נותנין עליו חומרי חיים כלל ולשחדא לא חיישינן דכי שקלי דוקא מקמי דלחתם פורסי שנמג והוא השופט הגדול ולשון פורסי שופט כלומר מתקן הענין ומוציאו לאור מלשון פורסא דמילתא האמור בפרק השולח שפירושו תקון הענין ולשון שנמג פירושו פסק דין ויש מפרשים אותו על השופט ופירושו שונא מעיג ולעג כלומר שאחר חותמתו אין להשיב והקשו לו ממה שאמרו בראשון של מכות שמי שנגמר דינו וברח כל מי שיעמדו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלני על ידי עידותם של פלני ופלני יהרג ואין צריכים לדונו כבתחלה אלמא אין חוששין שמא ראו לו זכות ותירץ בורח שאני שסתם הדבר לא מראיית זכות אירע כן וכן הלכה אלא שיש בו קצת תנאים ביארנום בראשון של מכות במשנת י"ב וחזרו והקשו ממה שאמרו מבית דין של ישראל כלומר כל שבאו עדים שמת פלני בבית דין ישראל ר"ל מיתת עצמו כגון לקה ושנה וכנסוהו לכיפה והעידו שמת שם או נהרג פלני בבית דין פלני באחת מארבע מיתות ישיאו את אשתו מקומנטריסין של אומות העולם כלומר אם העידו שמת או נהרג בבית דין של אומות העולם ומת ר"ל מיתת עצמו וכגון דשדו ליה לקמוניא חלילא שמניחין אותו למות שם או נהרג בשאר דיניהם אל ישיאו את אשתו ומאי מת ומאי נהרג אילימא מת ממש נהרג ממש על הדרך שפירשנו באומות העולם אמאי לא והרי גוי מסיח לפי תמו משיאין על פיו אלא מת פירושו יוצא למות ר"ל ליכנס לכיפה בישראל או לקימוניא חלילא בגוים ונהרג פירושו יוצא ליהרג כגון בארבע מיתות בישראל ואי זו מיתה בגוים ובישראל ישיאו דלא חיישינן לחזו ליה זכותה וקשיא לרב יוסף ותירץ מת ממש נהרג ממש ובגוים לא דמילתא דשיכי בה כזו שמתפארים בהריגתם בדין עבידי למימר נהרג לכל יוצא לידון אע"פ שאינו יוצא מדין ליהרג:
+ובלישנא בתרא לא שאנו דנותנין עליו חומרי חיים אלא בבית דין של אומות העולם דשקלי שוחדא אבל בבית דין של ישראל אין נותנין עליו חומרי חיים כלל שראיית זכות אחר גמר דין לא שכיחא ואין חוששין לה וסייעו מההיא דכל מקום שיעמדו שנים והשיבו שאין סיוע מכאן דבורח שני וכן סייעוהו מההיא דמבית דין של ישראל והשיבו גם כן שאין מכאן סיוע דמת מת ממש וכו':
+ורוב פוסקים פסקו כלישנא בתרא וביוצא ליהרג על ידי גוים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים אבל בבית דין של ישראל אין נותנין עליו חומרי חיים כלל ובמעידים שפלני נהרג באומות העולם אין משיאין דכל דשיכי בה עבידי לאחזוקי שקריהו ואין צריך לומר ביוצא ליהרג אבל בישראל אף ביוצא ליהרג משיאין ויש פוסקין לחומרא ובין בבית דין של ישראל בין בבית דין של אומות העולם אין מעידין עליו ונותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים:
+ולענין משנתנו בתלמוד המערב חלקו בה בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת שבכרקום של מלכות אחרת שהם כליסטים אין נותנין עליו חומרי חיים כלל ואם כן משנתנו בכרקום של אותה מלכות והדברים נראין:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:
+מי שאמר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה הואיל ואיפשר לה בחלין מחמירין בה לחוש שמא ימות בשעה זו ואע"פ שבהלך למדינת הים אוכלת בחזקת שהוא קיים לשמא מת לא חיישינן אבל לשמא ימות חיישינן ומה שנתגלגל כאן מלוקח יין בין הכותיים כבר התבאר למעלה:
+זה שביארנו שכל שהניחו זקן או חולה נותנו בחזקת קיים יש משיבין בה ממה שאמרו בפרק המפקיד דילמא מיתה סבתא ומיתה ברתא אלמא חיישינן ותירוץ דבר זה שכל שאיפשר והדין מוטל על בית דין אין נזקקין לו לתקנו אלא לגמרי וחוששין לכל דבר שלא יצא דבר שאינו מתקן מתחת ידם אבל זו מעמידין אותו בחזקתו מפני שאי איפשר לתקן לגמרי ולחוש:
+
+Daf 29a
+
+המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד אחר ואם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר אמר הר"ם כבר התבאר בפרק הראשון שהמביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולזה אפשר שישלח הגט עם אחר ולא יותר זה אלא אם כן חלה:
+אמר המאירי המביא גט בארץ ישראל ר"ל שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וחלה קודם שהגיע לשם הרי זה משלחו ביד אחר ר"ל שעושה שליח הולכה אחר במקומו ומוסרו לו וזה השני מביאו ונותנו לה ודוקא חלה והוא הדין לשאר אונסין הא בלא חלה או נאנס אינו עושה שליח אחר הא למדת שאין הענין תלוי אלא בחלה או לא חלה ומ"מ בגמרא הקשו עליה ממה שבבריתא חלקו בדין זה בין שאמר לו בעל לשליח ראשון הולך לבין שאמר לו את הולך והוא שאמרו הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר את הולך אינו משלחו ביד אחר רשב"ג אומר בין כך ובין כך אין שליח עושה שליח אלמא שהענין תלוי בהולך ואת הולך ולא בחלה או לא חלה ותירצוה ששתיהן תלויות זו בזו ומה שחיסר במשנתנו נתגלה בבריתא ונאמרו בה שתי לשונות והוא שתחלה העמידו משנתנו בהולך גרידא ולדעת חכמים שבבריתא וכשאמרו הולך גט זה לאשתי הרי ��ה משלחו ביד אחר דוקא בחלה אבל באת הולך אפי' חלה נמי לא אי נמי את הולך וחלה שני כלומר דבהולך גרידא אפי' בלא חלה ומשנתנו באת הולך ואחר כך העמידוה לדעת רשב"ג ואין חלוק בין הולך לאת הולך אלא שהכל תלוי בחלה וכי אמר רשב"ג בין הולך ובין את הולך אין שליח עושה שליח פירושו בלא חלה הא חלה או נאנס שליח עושה שליח אף באת הולך:
+ומתוך לשונות אלו נחלקו בפסק זה רוב גאונים והוא שגדולי הפוסקים כתבו שהדברים נראין להעמידה כרשב"ג כדי להעמיד סתם משנתנו במקומה ושלא להקפיד על מחלקת של בריתא וא"כ בין הולך בין את הולך חלה או נאנס עושה שליח לא חלה או לא נאנס אינו עושה שליח שסתם הענין כך הוא שרצון המשלח לשלחו על יד זה כל זמן שיהא הוא יכול להביאו ואם אינו יכול שיעשה הוא שליח אחר והילכך כל שאינו צריך לומר בפני נכתב וחלה עושה שליח בין הולך בין את הולך לא חלה או לא נאנס לא שמסתמא אין רצון הבעל בכך ויתבאר בגמרא שכל שהוא עושה שליח אף השליח עושה שליח אם חלה אפי' מאה זה אחר זה ויש מפרשים אף בלא חלה שאין קפידא לדעתם בחלה אלא בשליח הבעל אלא שגדולי הפוסקים כתבוה דוקא בחלה בכל השלוחים וכן עיקר:
+וכשם שהשליח הראשון אינו צריך עדים כך כשהשליח עושה שליח אינו צריך עדים והאחרון נותנו לה בפני שנים וכן יתבאר בגמרא שאפי' מת השליח הראשון כשהאחרון נותנו לה אין קפידא בכך זו היא שיטת גדולי הפוסקים בענין משנתנו ואף גדולי המחברים כתבוה כן:
+ומכל מקום יש פוסקים לחלק בין הולך לאת הולך וכתבו שבהולך אע"ג דלא חלה ובאת הולך דוקא בחלה וכלישנא בתרא לאוקימתא דרבנן וכן דעת גדולי המפרשים ויש פוסקים דבהולך דוקא בחלה ובאת הולך אפי' חלה נמי לא וכלישנא קמא לאוקימתא דרבנן והדעת מכרעת כדעת ראשון:
+ויש שואלים בה והרי אמרו ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח וקראי לא מפליגי בין חלה ללא חלה אלמא איכא גונא דאף בלא חלה כן וכגון הולך שלא הקפיד הבעל בשליחותו ומ"מ איפשר דקראי בשהתנה הבעל בכך דודאי כל שהתנה הבעל בשליחותו שיהא רשאי למנות שליח אחר אין בו חלוק בין חלה ללא חלה ואפי' הכי איצטריך קרא לאשמועינן דנימא שלוחו כמותו אף בשליח של שלוחו אבל כל שלא התנה דוקא בחלה אפי' בהולך וראיה לדעת זו מה שאמרו למטה לא תותביה ניהלה עד לבתר תלתין יומין ואיתניס בגו תלתין ואמר רבא חלה טעמא מאי משום דאניס אלמא דוקא בדאניס ולא דקדקו בה בין הולך לאת הולך וזו ראיה ברורה אלא שגדולי המפרשים מעמידים אותה במביאו ממדינת הים אמורים בה לשיטתם שכל במדינת הים אף בהולך גרידא דוקא חלה ואין הדברים נראין שלא חלקו בין ארץ ישראל למדינת הים בענין זה אלא שהמביאו ממדינת הים וחלה צריך בית דין ומפני שיאמר בפניהם בפני נכתב כמו שיתבאר הא לענין הולך ואת הולך שניהם שוים:
+ונשוב לענין משנתנו והוא שאם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר אפי' חלה או נאנס שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ופירשו בגמרא לא סוף דבר שלא ישלחנו ומטעם שאין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר הא אם שלחו שיהא גט מכל מקום אלא פעמים שאף לענין גט אינו כלום ופירשו הענין שכל שאמר לו תן לה הגט וטול ממנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר לכתחלה מטעם אין השואל כו' הא אם שלחו ביד אחר בין שנתנה החפץ תחלה בין שקבלה את הגט תחלה הרי זה גט שאין רצונו שבפקדונו מפקיע את השליחות לענין גירושין ואם אמר טול לי ממנה חפץ פלני ותן לה את הגט אם שלח ביד אחר ונטל ממנה החפץ תחלה הרי זה גט הואיל ונתקיים רצונו וזה שאמרו נפקא לאפיה ויהבא ליה חפץ והדר שקלה גיטא לאו דוקא נפקא לאפיה שלא נאמר אלא דרך צחות כלומר שקבלתהו בשמחה עד שלא הקפידה בנתינת החפץ תחלה ואם נתן הגט תחלה פסול אף בשליח ראשון ואין צריך לומר בשני שבודאי הקפיד על נתינת החפץ תחלה עד שתלה בו ענין הגט והרי זה כאומר אל תגרשה אלא בבית וגרשה בעליה או אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל שאינה מגורשת כלל וכן הלכה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:
+זה שביארנו שהשליח עושה שליח דוקא בנתינת הגט שהגט יש בו ממש אבל אם אמר לשנים תנו גט לאשתי אע"פ שלא אמר להם כתבו צריכים הם בעצמם לכתוב ואם לא ידעו לכתוב אע"פ שאין לך אונס גדול מזה ילמדו ויכתובו ולא יאמרו לאחר שיכתוב שבודאי לא עשאם אלא עדים ודעתו עליהם שיכתובו וכל שכן אם אמר להם כתבו ואין אומרין שיאמרו לסופר שיכתוב על הדרך שאמרנו שליח עושה שליח שאין כאן אלא דברים וכבר אמרו מילי לא מימסרן לשליח על ידי שליח שאין כח בדברים להיות חוזרין ונמסרים משליח לשליח אף במקום אונס וכן הדין בשלשה ואין אומרים שכל שבשלשה אם אמר להם תנו לבד עשאם בית דין ויאמרו לאחרים ויכתובו אלא צריכים הם בעצמם לכתוב ואין צריך לומר אם אמר להם כתבו ותנו דאלמא דבתנו לחודיה מיהא עשאם בית דין ויאמרו לאחרים לכתוב לדעת ר' מאיר היא שנויה אבל ר' יוסי חלק עמו לומר שאף בתנו לחודיה כן וכמו שיתבאר בפרק התקבל:
+מאחר שביארנו שטעם האמור באמר לשנים ושלשה תנו שהם כותבים ונותנים הוא משום דמילי לא מימסרן לשליח למדת שאין הלכה כאביי שפירש הטעם משום בזיון דבעל כלומר שהגירושין יש בהם בזיון לבעל וכמו שאמרו בתן גט זה לאשתי במקום פלני ונתנו לה במקום אחר בהאי אתרא ניחא ליה דליבזי וכו' וכל שלא נעשה עדין ליכא בזיון ומתוך כך אינו רוצה שישמעו רוב בני אדם בכך אלא כרבא דטעמיה משום דמילי לא מימסרן לשליח ומן הכלל שידעת אביי ורבא הלכה כרבא והילכך אף שליח מתנה בדין זה ר"ל שאם אמר לשנים או שלשה תנו שטר מתנה מצדי לפלני משדה פלנית יכתבו הם ויתנו וכל שכן בכתבו ותנו:
+קצת חכמי הדורות ראיתי שנסתפקו בשליח קבלה אם יכול לעשות שליח אחר או אם נאמר מילי נינהו ולא יהא שליח עושה בו שליח אחר אף בחלה יש אומרין שעושה שליח וראייתם ממה שלא אמרו כאן שליח קבלה איכא ביניהו הואיל ובגט היה עסוק ויש אומרין דמילי נינהו ואין עושה בו שליח וכן דעת גדולי הדורות ויראה שכל שאמרו מילי לא מימסרן לשליח ואין שליח עושה שליח פירושו אף בשהתנה שהרי אין הלכה כדברי האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו כמו שיתבאר ומ"מ לגדולי פרובינצא ראיתי בחבוריהם שלא אמרו שלא להיות שליח קבלה עושה שליח אלא בשלא התנת הא בהתנת עושה שליח וכן כתבו שאם האשה מנתה שליח הולכה עושה שליח אף בשלא התנת דמכח בעל קא אתיא וכן כתבו שאם עשתה שני שלוחי קבלה שיקבלנו אי זה שיזדמן תחלה שאין צריך ליחד אחד מהם אלא שניהם שלוחים ואי זה שיזדמן תחלה יקבלנו או אי זה שהבעל ירצה למסרו לו וכן כתבו שאם עשתה אשה שליח קבלה וחששה עליו ומנתה אחר שלא נתבטל הראשון בכך והרי שניהם שלוחים:
+ולקצת גדולי הדורות ראיתי שכתבו דרך פשיטות שבהתנת שלוחה עושה שליח אחר והוא שהם שאלו אימר אמרו מיהא לא יהא כמוסר דברים אלא כעושה שליח שלא בפני השליח ותירצו שבכתיבת הגט הואיל ובעינן לשמה ובעינן וכתב הבע�� אין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו מפיו אבל שאר הדברים אדם עושה שליח שלא בפניו ומתוך כך יכולה אשה לומר פלני שהוא במדינת הים הריני עושתהו שליח לקבלה אבל אין שלוחה עושה שליח אלא באומר אמרו שאומרין שמנתהו שלא בפניו ומה שאמרו מתנה הרי היא כגט לענין מילי לא מימסרן לשליח איתמר הא באומר אמרו לא אלא בגיטי נשים ותדע דהא שמואל אמרה ואיהו גופיה מודה באומר אמרו:
+ויש מי שכתב שמכיון שלא אמר שטר מכר איכא ביניהו למדנו שאם קבל דמים ואמר כתבו ותנו שטר לפלני משוו שליח ואין זה נקרא מילי ולא עוד אלא שאף במתנה בקנין הם אומרין כן מפני שבקנין הוא קונה אותה והשטר אינו אלא לראיה:
+ובשליח קדושין כתבו שאינו עושה שליח ויש חולקים בה ובמתנה מיהא לא אמרו שהיא כגט אלא כשנתנוה למקבל אבל אם החזירוה לנותן והוא נותנה למקבל כשר ואע"ג דבגט מיהא אינו גט לא גזרינן בה מתנה אטו גט ולא פסלינן לה בהכי:
+לענין ביאור השמועה יש שואלים היאך פירש רבא טעם משנת אמר לשנים כו' משום מילי כו' דהא רישא דמתניתין דמייתו הכא ר' מאיר ובהדיא אמרו בפרק התקבל דר' יוסי פליג עליה ומשום מילי כו' אלמא דר' מאיר מיהא לא סבירא ליה הכי והוא שאמרו בסוף המשנה אמר לשלשה תנו יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאם בית דין דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אפי' אמר לבית דין שבירושלים ילמדו ויכתובו משום דמילי לא מימסרן לשליח אלמא ר' מאיר לא סבירא ליה הכי ותירצו שאף לר' מאיר מילי לא מימסרן אלא שבשלשה סובר שמאחר שהם שלשה מסתמא אינם שלוחים אלא בית דין ואלימא מילתא דבי דינא דאפי' מילי מימסרן להו ור' יוסי סובר שמאחר שאם רצו הם כותבים שלוחים הם ומילי לא מימסרן לשליח הא מכל מקום כולהו מודו דמילי לשליח לא מימסרן ולדעת האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו הוא מפני שסובר שכל שאומר אמרו אינו מוסר דברים אלא שהוא כממנה אותו פלני שליח שלא בפניו וכן יש שואלים בסוגיא זו היאך איפשר לר' מאיר באמר לשלשה תנו שיהו יכולים למנות שליח ואף לר' יוסי מה הוצרכו לפסול מטעם מילי והיאך הללו כותבין מה שלא שמעו מפי הבעל או הנותן על פיהם של אלו והרי אין זה אלא עד מפי עד אלא מי שבא להעיד על מה ששמע מפי אחרים אבל אלו אין מעידין כלום שאף כשאתה בא ושואלם על מעשה זה אם נעשה הם אינן יודעים כלום ואין האשה נתרת על פיהם אלא על פי הראשונים שיעידו שהם נצטוו להכתיבו למי שירצו ושפלני ופלני כתבוהו על פיהם ונמצא שאין אלו עדים אלא שעושין מעשה על פי השנים שאומרים להם שנצטוו מן הבעל להכתיבו למי שירצו ונמצא שאין אלו אלא שלוחים בעלמא לכתוב ולחתום ואפי' ליתנו שאין זה אלא כשליח הממונה מצד שליח שנותנו אע"פ שאינו יודע כן מצד הבעל אלא מצד שלוחו ומטעם זה בעצמו אתה קוראה כתיבה לשמה אע"פ שלא נצטוו מצד הבעלים ומכל מקום לענין פסק אין הלכה כר' מאיר כמו שכתבנו:
+והאומר לשלוחו צא ותרום אותו שליח יראה שהוא יכול לעשות שליח ואע"ג דמילי נינהו הואיל וישנה באומד ובמחשבה מילי דידה מימסרן לשליח והוא שאמרו בשני של קדושין מ"א ב' דלא גמרינן שליחות מתרומה:
+
+Daf 29b
+
+המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר המביא גט ממדינת הים וחלה עושה ב"ד ומשלחו ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח בית דין אני אמר הר"ם וכן השליח לשלוח ואפי' אלף ובתנאי שיקדם כל אחד מהם לחבירו בבית דין ובארץ ישראל לא יצטרך ב"ד כמו שקדם זכורו:
+אמר המאירי המביא גט ממדינת הים ר"ל שהוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וחלה או נאנס והרי אם תאמר שיעשה שליח שני יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא הועיל כלום אלא הרי זה הולך לפני בית דין ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ובית דין עושין שליח במקומו ואמר שליח בית דין אני ר"ל שנותנו מכח שליחות בית דין ובית דין חותמין לו שהוא שלוחם וממה שהזכיר בה שליח אחרון ולא אמר שליח שני למדנו שאף שליח זה עושה שליח אפי' במאה זה אחר זה ודוקא בחלה כמו שפירשנו למעלה ובזו מיהא צריך בית דין בכל אחד ואחד שהרי האחרון צריך ליתנו מכח בית דין ולומר שליח בית דין אני אבל במקום שאין צריך לומר בפני נכתב כגון בארץ ישראל שליח עושה שליח עד כמה שלוחים אפי' שלא בבית דין שכל שאין הראשון צריך לומר בפני נכתב כו' אין האחרון צריך לומר שהוא שליח בית דין ולמדת לפי דרכך שאפי' ממדינת הים כל שהגט מתקיים בחותמיו שליח עושה שליח אף שלא בבית דין ומ"מ יש לי ספק אם גט זה נכתב בפני שנים והלך האחד עם הגט בשליחות הבעל והלך האחר עמו במקרה וחלה הראשון ורוצה לעשות שליח את השני שעמו אם צריך בית דין כשאר שלוחים או שמא מכיון שאף זה יכול לומר בפני נכתב כו' אינו צריך בית דין והדבר צריך תלמוד:
+ויתבאר עוד בגמרא בדין שליחות שכל ששליח עושה שליח ומינה הראשון את השני וחלה השני הרי שני זה ממנה השלישי אפי' מת הראשון וכן כמה זה אחר זה ואין אומרין מכיון שמת הראשון בטל שליחותם של באי כוחו והיאך יעשו עוד שליח אלא שליחותם קיים הן לשליחות עצמם הן למנות שליח שאין אומרין שמכח שליח הם באים אלא כלם מכח הבעל וכל שהבעל קיים כל השליחויות קיימים:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
+הוזכר בכאן מעשה בההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה שליח לא ידענא לה ואמר ליה מדלא ידעת לה הבייה לאבא בר מניומי דליתביה לא אתא ולא אשכחיה לאבא בר מניומי יתיב ר' אבהו ור' יצחק נפחא ור' חנינא פפי ואמרו ליה מסור מילך קמן דכי אתי אבא בר מניומי ניתביה ניהליה והוה יתיב רב ספרא גביהו ואמר להו והא שליח שלא נתן לגירושין הוא דמסתמא הכי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את זהו ענין המעשה ולמדנו ממנו שאדם ממנה שליח ממקומו אדם שבעיר אחרת אע"פ שאינו בפניו שהרי זה מינה ממקומו שליח אבא בר מניומי להוליך את הגט לאשתו ואע"פ שזו לא נאמרה אלא בשליח הולכה יראה שאף בשליחות קבלה כן וכן עשינו בה מעשה והודו לנו גדולי הדור ומ"מ מגדולי הדורות ראיתי בנימוקיהם שחולקים בשליחות של קבלה הואיל ומילי נינהו ואין נראה כן:
+למדנו עוד ממעשה זה שכל שלא עשאו שליח להוליך את הגט לאשתו אלא שאמר לו תנהו לפלני שיתנהו לה ולא מצאו אע"פ שזהו אונס אין אותו השליח יכול ליתנו שאינו שליח לגירושין אלא אותו פלני הוא שליח הגירושין ומכיון שאינו יכול ליתנו לה אף הוא אינו יכול למנות שליח אחר אף בב"ד ואפי' מסר דבריו לבית דין להיות הבית דין מקבלין אותו ליתנו לאותו פלני אינו כלום שמאחר שאינו שליח של גירושין אינו ממנה שליח ולא בית דין עליו כלל אף ליתנו לאותו פלני אפי' במקום אונס שאין כאן אלא מילי הואיל ולא הרשהו לגרש ומילי לא מימסרן כלל אלא נותנו לאותו פלני והוא נעשה שליח אף לעשות שליח אם חלה או נאנס ולפי דרכך למדת שאפי' אמר לו תנהו לה והוא אומר איני מכירה וחזר ואמר לו תנה�� לפלני שהוא מכירה אפי' הכירה הוא אחר כן אינו שליח כלל אלא אם כן אומרו לו בפירוש שאם יכירה אחר כן יהא הוא שליח ודברים אלו פירושן אף במקום שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם:
+ולענין ביאור יש שואלים שהרי אמרו בסוף המביא תנין דאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם אימא קמי בי דינא בפני נכתב כו' ולישוו שליח וליתבו לך ואם כן אף זה הרי שליח שלא ניתן לגירושין הוא ותירצו שבזו הואיל והוא צוה לה בפירוש שתמסור דבריה לבית דין אין קפדין בשליחות הניתן לגירושין כלל ומכל מקום למה שפירשנו שכל שלא ניתן לגירושין מילי נינהו ופירשנו שאין מילי מימסרן אף לבית דין ופירשנו למעלה שכל שאין שליח עושה שליח כגון מילי אף בהתנה כן קשיא אלא שאיפשר שכל בבית דין ובתנאי מהני אף במילי וכל שכן בזו שאינן מילי לגמרי שהרי הגט בידה:
+ואי לאו דמיסתפינא מחבריא ומכל שכן מגדולי הרבנים שפירשוה בתורת בית דין דעתי נוטה שזו שאמר מסור מילך קמן פירושו בתורת עדות ובתורת שליחות והראיה שאין אדם עשוי להזמין עצמו להיות בית דין אבל כל שבתורת בית דין יכול למסור להם דבריו והם נותנין לאותו פלני מכח הבעל או ממנים שליח ליתנו לאותו פלני שיתנהו לה שהבית דין בכל מקום מקבלים את הדברים להשלים כונת הבעל ואף לגדולי הפוסקים ראיתי שסיימו דבריהם בשמועה זו וכן הלכתא דשליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא משוי שליח אלמא שלא נאמרה אלא לשליחות הא כל שבתורת בית דין לא וכן נראה לי ברור ועיקר וכן עוד ראיה לדבר דבעובדא דתני בתר הכי ר"ל לא תותביה עד תלתין אמר ליה רבא מסור מילך קמן והתם לא אידכר אלא רבא לחודיה ואי מתורת בית דין הוה מדכר תלת אלא ודאי מתורת שליחות הוא:
+ועל מה שפסקנו דמסתמא הכי קאמר אבא בר מניומי ולא את ואע"פ שהיה סבור למנותו שליח עד שאמר איני מכירה ומתוך כך אמר לך הבייה לאבא כו' אין אומרין שדעתו שכל שיכירה יהא הוא רשאי ליתנו לה הקשו בתוספות שהרי בפרק התקבל ס"ג ב' שאלו אמר לשנים כתבו ותנו לשליח כלומר כתבו אתם את הגט ותנוהו לשליח שיתנהו לאשה מי מצו אינהו למיתבייה ניהלה או לא מי אמרינן קפידא הוי ושליח דוקא ולא אינהו או דילמא משום טירחיהו הוא דקאמר וכל דאינהו בעו למיטרח כל שכן דניחא ליה והעלוה בתיקו ואם כן היאך לא החליטו לו שליח ולא אינהו כדקאמרינן הכא אבא בר מניומי ולא את דהא הכא הוה לן למימר טפי דמתחלה היה יהיב ליה לדידיה אלא דקאמר איני מכירה ומתוך כך פסקו קצת מפרשים כלישנא קמא דמי קאמר אבא בר מניומי ולא את כלומר וכל שהוא מכירה נותן לה ואם כן שליח של גירושין הוא ועושה שליח ומכל מקום יש מתרצים שזו שבכאן הואיל והזכיר בפירוש למי יתנהו ודאי קפידא היתה אבל התם לא סיים שום אדם אלא לאי זה שליח שירצו ואף הם בכלל ואין זה כלום שהרי פירשו שם גדולי הרבנים לשליח שמניתיו או שמא בזו הואיל ואינו מכירה אין רצונו להתבזות שיהא אדם מפרסם הענין ומרנן את העיר היכן פלנית ומסלקו לגמרי:
+ויש מיתרצים שזו שבכאן הואיל והוא היה שולחו לא היה קפיד על טרחו כלל והילכך אבא בר מניומי ולא את קאמר שאלו היה בדעתי שאם יזדמן שיכירה יתנהו לה היה מתנה לו כן שהרי אינו מקפיד על טרחו אבל התם ודאי איכא למימר דאטרחייהו חייש והיינו דקאמר תנוהו לשליח וכל דאינהו באי למיתב איכא למיתלי דטפי ניחא ליה אלא דסלקא בתיקו כמו שיתבאר שם:
+הוזכר עוד בכאן מעשה באחד ששלח גט לאשתו על ידי שליח הולכה ואמר לי�� לשליח לא תיתביה ניהליה עד תלתין יומין ואיתניס בגו תלתין אונס שהוא ניכר וברור שמעכבו מליתן אף לאחר שלשים ונאמר בו שיכול הוא למנות שליח מעכשו ליתנו לאחר שלשים במקומו ויש אומרין דוקא בבית דין ומפני שהם מפרשים מסור מילך קמן בתורת בית דין כמו שכתבנו דעתם למעלה ועקר הדברים שאף בתורת שליחות כן וכן פירשוה גדולי המחברים וטעם הדבר ששליח זה אין אומרין הרי בתוך שלשים מיהא אינו ניתן לגירושין אלא הואיל ולבתר תלתין מצי יהיב אף בגו תלתין הוא נקרא ניתן לגירושין:
+ומכל מקום הזכירו בה חששא אחרת והוא ששאלו בה וליחוש שמא פייס כלומר ואף הוא עצמו היאך יתנהו לאחר שלשים ויש מפרשים שבתוך העיר היה וכל שהוא בעיר ומשהא נתינתו חוששין לפיוס ופירשו בו גדולי הרבנים שמא פייס ובעל מתוך פיוסו והוי גט ישן עד שפירשוה בארוסה שאין חוששין בה לפיוס הואיל ואין לבו גס בה ואם בנשואה דוקא בשאמר לה בעדים או בבית דין נאמנת עלי שלא פייסתי ויש מפרשים בחשש פיוס שמא פייס ובטל הגט ומטעם שקשה להם אם נפרש שמא פייס ובעל היאך הוא אומר נאמנת עלי שלא פייסתי והרי החשש אינו אלא לתועלת האשה ובנה ואין ראוי לומר נאמנת עלי אלא כשהוא רוצה לפסול את הגט ותנאו מונעו בכך ואע"פ שאיפשר לפרש בה חוששין שמא פייס ובעל ויאמר אחר כן אל תגרשהו בה שגט ישן הוא וכי אמר הכי לא מהימן וכל שכן דאנן לא מערערינן מכל מקום יותר נכון לדעתם לפרש שמא פייס ובטל את הגט ואם תאמר בזו מיהא מה בין ארוסה לנשואה והרי אף בשל ארוסה הבטול פוסלו מכל מקום אין הפיוס מצוי בארוסה כלל:
+ולפי מה שפירשנו שאין חוששין לפיוס אלא כשהוא בעיר אתה מתרץ מה שאמרו בפרק שני המשליש גט לאשתו ואמר אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים משנתנו לה מותרת לינשא מיד ואין חוששין לפיוס שפירושו בשאינו עמה בעיר אלא שמשליש לו את הגט והולך לו לעיר אחרת אלא שקשה לי לדעת זה מה שהביאו עליה מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת הרי זה גט אלא שלא תנשא במקום יבם עד שיעברו שנים עשר של תנאי כמו שיתבאר ושאלו בה וליחוש שמא פייס עד שהעמידוה בנאמנת עלי שלא באתי והרי זה אינו בעיר אלא שגדולי המחברים ראיתי שכתבו האומר לאשה הרי זה גיטך לאחר שנים עשר חדש והיה עמה במדינה חוששין שמא פייס עד שיאמר נאמנת עלי שלא פייסתי נמצא שלא כתבו בה מעכשו וכן שכתבו בה שהיה עמה במדינה ואח"כ כתבו בזו הנזכרת כאן הרי זה גטיך מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש הרי זה גט לכשיגיע הזמן ואין חוששין שמא בא שאין דרכן של בני אדם לבא בצנעה ואני תמה שהרי בזו עצמה הזכירו כאן שצריך לומר נאמנת עלי שלא באתי הא לאו הכי חיישינן ואע"פ שאינו בעיר אלא שיש לתרץ שבזו הואיל ותולה התנאי בביאתו דעתו לחזור כדי שלא יהא הגט גט דהרי הוא כאלו הוא בעיר וא"כ לדעת זה מעשה שבכאן אתה צריך לפרשו בשהוא בעיר שאם אינו בעיר אין צריך לנאמנת עלי שלא פייסתי או להעמידה בארוסה והדברים זרים דמדקאמר מסור מילך קמן הדבר מוכיח שאינו בעיר עם הבעל ועוד דהא אמר ר' יוחנן בפרקין דלעיל להכשיר אף במכאן ועד עשרה ימים ומשום דאי איתה דפייס קלא אית ליה אפי' היא בעיר אבל כל שנותן זמן בגט נראה כעין מי שמשייר לעצמו המלכה ויש לחוש לפיוס אף בשאינו בעיר כגון הא דאם לא באתי יהא דלא תיתביה ניהלה והא דכל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום והא דמשליש ואומר אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים שכל שהוא משאיר לעצמו זמן כעין המלכה הוא ולבו נוקפו שמא לא ימצא גלוסקא יפיפיה דכותה ואכתי דעתיה עילוה וכל שדעתו לפיוס מפייס וליה ליה קלא שאף הוא משתדל להיות שליחותו חשאי עד שירא אם יוכל לפייס ובכל אלו חוששין לפיוס עד שיאמר נאמנת עלי שלא פייסתי וא"כ הא דמשליש דוקא בנאמנת עלי כו' או שמא בזו אינו דרך שיור אלא שתנשא לאלתר וזהו עקר הדברים לדעתי ויש מחלקים בין שהגט על ידי מריבה לשהוא בדרך ריצוי כגון הולך למדינת הים שכל שהוא על ידי מריבה אין חוששין לפיוס אפי' הוא נותן זמן ואם איתה דפייס קלא אית ליה אבל כל שהוא דרך תנאים שבריצוי חוששין לפיוס בנתינת זמן ויש לו פנים אלא שעקר הדברים כדעת שכתבנו וכבר כתבנו דקדוקים אחרים בענין זה בפרק קורדיקיס:
+
+Daf 30a
+
+זה שביארנו בשליח שצריך לומר בפני נכתב כו' שאם חלה אינו יכול לעשות שליח אלא שהולך לבית דין ובית דין עושין שליח במקומו אין צריך שיהו הבית דין עושין את השליח בפני השליח הראשון אלא אפי' שלא בפניו וזהו שאמרו כי משוו בית דין שליחא בפניו או שלא בפניו ואסיקו לה בין בפניו בין שלא בפניו ומ"מ כשהבעל ממנה שליח אם יכול למנותו שלא בפני שליח אם לאו לא הוזכרה בגמרא בפי' אלא שאני למדתיה על ידי מעשה מעובדא דאבא בר מניומי כמו שהזכרנו ואחר שכן הדין כן בשליח שממנה שליח בין בבית דין בין שלא בבית דין אף שלא בפני השליח שהוא בא למנותו אלא אומר הרי פלני שלוחי ואם הוא צריך לעשותו בבית דין אומר לפניהם הרי פלני שלוחי:
+ומכל מקום בגמרא ספרדית מדויקת מצאתי כי משוי שליח בפניו או שלא בפניו ואסיקנא אפי' שלא בפניו ואין גורסין בית דין ולא כי משוו בלשון רבים אלא משוי בלשון יחיד ופירושו על הבעל או על השליח שבא למנות שליח אחר ובבית דין לא הוצרכה ללמד שפשוט הוא והדברים נראין:
+כבר ביארנו שאין טענת אונס בגיטין מעתה מי שנתן גט לאשתו ואמר לה שיהא גט כך שלא בא עד שלשים יום אצלה בעיר והיה בא וחלה בדרך או אפי' נכנס בתחום העיר ונהר מעכבו מליכנס ולא נכנס עד שעברו שלשים אפי' היה עומד וצווח חזו דאתאי אלא שאיני יכול ליכנס אינו כלום והרי זה גט גמור אע"פ שמגלה עכשו בדעתי שאין רצונו לגרש שאין טענת אונס בגיטין וכן אם נתן לה גט ואמר לה שאם לא יתפייס עמה עד שלשים יום יהא גט ובא לפייסה בתוך שלשים ואינה רוצה להפיס אפי' היה רוצה ליתן לה תרקבא דדינרי או לעשות כל מה שבידו לעשות לה כדי שתתפייס שהדבר ברור שהוא רוצה לפייסה אינו כלום אחר שלא ניפייסה שאין טענת אונס בגיטין ואע"פ שלשון אחרון הנזכר כאן הפך הדברים ובכל מקום אמרו הלכה כאיכא דאמרי כבר יצאו מהם שלש שאין הלכה בהם כאיכא דאמרי ואחד מהם זה שבכאן והשני ביבמות פרק ארבעה אחים ל"ב א' נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה ואיכא דאמרי אף היא הותרה ואין הלכה כאיכא דאמרי והשלישי במציעא פרק נשך ס"ד ב' בענין הדר בחצר חברו שלא מדעת אם צריך להעלות שכר אם לאו כמו שיתבאר שם ומעתה כל שלא בא אע"פ שמחמת אונס נתעכב הרי זה גט אלא שלפי מה שכתבנו לשיטתנו דוקא בנאמנת עלי שלא פייסתי ולשיטת גדולי המחברים אין צורך בכך שהרי לא היה בעיר:
+ומכל מקום אם ביטל את הגט קודם שלשים הרי הוא בטל שכל שנתן גט על תנאי בלא על מנת ובלא מעכשו אפי' הגיע הגט לידה כל שלא נתקיים התנאי יכול לבטלו שלא אמרו משהגיע גט לידה אין יכול לבטלו אלא בלא תנאי או במעכשו או על מנת שכל שמגרש על אי זה תנאי בלא על מנת ובלא מעכשיו כשיתקיים התנאי מגורשת משעה שיתקיים התנאי ולא למפרע משעת נתינת הגט ומתוך כך יכול לבטל את הגט בנתיים או לחדש תנאים או להוסיף או לגרוע הא במעכשו או על מנת לכשתקיים התנאי מגורשת משעת נתינת הגט למפרע ולפיכך אינו יכול לבטל ולמדת במעשים אלו שיכול היה לבטל את הגט תוך הזמן אלא שהיה סבור שיתבטלו גירושיו מחמת טענת אונס אפי' היה שם מעכשו וכבר כתבנו ענין דברים אלו בראשון של כתבות:
+כבר ביארנו שיש טענת אונס בממון ומעתה למדנו ממעשה זה שכל שהתנה לחברו להיות שדהו נתונה לו מעכשו אם איני מפייסו או אם איני מפייס את פלני מכאן ועד שלשים יום ובא לפייסו ולא נתפייס אין השדה קנויה לו ובלבד כשבא לפייסו במה שבידו לעשות ונראה לי במה שבידו לעשות וכפי הראוי והמוטל עליו לפי ראות עיני בית דין ותרקבא דדינרי הנזכר כאן לאו דוקא אלא כפי הראוי הא אם אמר אם לא אתן מנה לפלני ולא רצה לקבל ודאי פטור שאין במשמע אלא אם רוצה לקבל ויש חולקין לומר שכל התולה בדעת אחרים אין בו טענת אונס אף בממון שמשעה ראשונה גמר והקנה שהרי אינו יודע בחברו אי ציית אי לא ציית ואם תשיבני אשה שבסוגיא זו אשה שאני שהיא סבור שאם בא לפייסה תתפייס שסתם אשה נוחה להתפייס אצל בעלה ועיקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה חכמי הדורות:
+מה שכתבנו שאין אונס בגיטין פירושו אף באונס שאינו מצוי כל כך ואין צריך לומר במצוי ומכל מקום באונס שאינו מצוי כלל יש בו דרך אחרת לקצת מפרשים כמו שיתבאר במסכתא זו בענין אכלו ארי אין לנו וכבר כתבנוה בראשון של כתבות:
+המשנה השביעית והיא חוזרת לענין החלק השני במה שנתגלגל בה במה שדנין אותם בחזקת שהם קיימים והוא שאמר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקו מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת כהן או לוי או שמא העשיר העני מתי צריך ליטול רשות מן היורשים ואם הלוון בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות אמר הר"ם פי' זאת ההפרשה לפי מה שאספר וזה שהוא יוציא מה שיחייבהו מתרומה ומעשר ראשון או מעשר שני ויזכה בו לזה האיש על ידי אחר ואם היה מנהג זה הכהן או הלוי או העני שיקח מזה הישראל ולא יתן גם כן זה הישראל לאיש זולתו הנה כל מה שאצל זה הישראל מן המתנות כאלו הגיעו לזה הכהן או הלוי או העני ולא יצטרך זיכוי על ידי אחר יחשבהו בדמיו וינכה ממה שנתן לו עד שישלם הממון אשר אצלו ואם מת יצטרך שיקח רשות מהיורשים אשר ירשו ממנו קרקע והגיע אליהם שיעור החוב לפי שהם אולי ירצו הם אבל יפרעו אליו החוב אשר על אביהם מאשר הוא עדיין חייב כבר התקיים ויקחו חלקם ואמנם מעשר ראשון הנה כבר ביארנו פ"ט מיבמות שהוא מותר לזרים וכאשר לקח הישראל אל זה החלק ממעשר ראשון או מעשר שני הנה מותר לו לאכלם ואולם התרומה אשר הוא חלק כהן הנה לישראל בו תועלת שיתננה לכהן קרובו או ימכרנה לכהנים ויהיו המעות שלו לפי שכבר קנאה מכהן בזה הכסף אשר הלוהו:
+אמר המאירי המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים פי' שהלוה לכהן על שבשעת הגורן יהא מפריש תרומתן ר"ל תרומה גדולה ותרומת מעשר לשם אותו הכהן ומעשרותיו ר"ל מעשר ראשון לשם אותו הלוי ומעשר עני לשם אותו עני וכשמגיע זמן הגורן הוא מפריש את כל אלו עליהן ר"ל לשמן ומה שאמר מחלקם ולא אמר כל חלקם ר"ל שמפריש לשמן בכדי ההלואה שהלוה להם ומעכבם לעצמו למכור התרומות לכהנים ולאכול המעשרות שמותרים לזרים הרי זה מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים ואינו חושש שמא מת כהן או ��וי ויהא צריך ליטול רשות מהם שמא יפרעוהו הקפותיו ויטלו מתנותיהם או שמא העשיר העני ושלא יהא רשאי ליתן לו כלום ומ"מ אם נתברר לו שמת הכהן או הלוי צריך ליטול רשות מן היורשין וכל שלא נטל רשות מהם לא יצא ידי נתינה שמא יפרעוהו ויקבלו מתנותיהם ואף זו דוקא מועיל רשותם כשהם יורשים המשועבדים בכך כגון שהניח להם אביהם קרקע אפי' קרקע מיעט אפי' טפח וכעין קטינא דאביי הנזכר בכתבות פרק מי שהיה נשאוי צ"א ב' אבל אם הניחו כספים אין רשות מועלת שאין נקראין יורשים לענין זה אחר שאינם משועבדים להלואתו אע"פ שמצוה עליהם בכך ואמר על זה שאם הלוהו בבית דין על מנת שיפריש בכדי מעות אלו מחלקם אינו צריך ליטול רשות מן היורשים אלא מפריש בחזקת השבט ומעכב לעצמו דהרי תקון בי דינא ומשום דמסתמא כולהו בהכי ניחא להו וכן אם מת העני מפריש בחזקת עניי ישראל בכל מקום שהם ומעכב לעצמו ואין כאן רשות יורשו שאם עשיר הוא אין לו בה כלום ואם עני הוא אינו נקרא יורש אבל העשיר העני אין לו תקנה וחייב להפריש ואינו מעכב לעצמו וזכה הלווה במה שבידו שהרי הלוהו על מנת שלא יפרע לו ובהעשיר לא עבוד תקנתא דלא שכיחא וכדאמרי אינשי מית חברך אשר איעתר לא תאשר ומגדולי הראשונים שבגירונדה כתבו שזו של ירשו קרקע אהלואה דבית דין קיימא כמו שכתבו בחבוריהם ואין הדברים נראין כלל אלא ארישא קאי וכן היא בתוספתא בהדיא:
+ומשנתנו פירושה בתרומה ומעשרות על הדרך שכתבנו וכן בחלה דהני כולהו כתיבא בהו נתינה אבל לקט שכחה ופיאה דעזיבה כתיבא בהו לא שיכא בהו הלואה כלל ומכל מקום זרוע לחיים וקיבה הרי הם בכלל משנתנו וכדתניא בתוספתא בראשון של תרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מן הלוי ולא זרוע לחיים וקיבה ויטול רשות מן הכהן אבל מלוה עליהן להיות מפריש עליהם מחלקן ואף באלו שבמשנתנו שאלו בגמרא היאך אדם יוצא ידי נתינה בכך והוא ששאלו אע"ג דלא אתי לידיה כלומר דאכתי אי אתו ליד כהן והוא מחזירם לך שפיר אבל כי לא אתו לידיה אע"פ שמפרישם לשמן היאך יצא ידי נתינה ותירצוה בשלשה פנים הראשון היא שרב פירשה במכרי כהנה ולויה והואיל ואין רגילותו ליתן אלא להם הוה ליה כמאן דמטא לידיהו ושמואל פירשה בשזיכה להם על ידי אחר והלה זוכה בשבילם ומחזיר לזה שאף החזרה זכות הוא לכהן כדי שיהו דלתות הלואה פתוחות לפניו בשעת הצורך ושני אלו הלכה הם וכל שאינם מכרים שרי מזכה להם וכן לשני טעמים אלו ראוי לומר שלקט שכחה ופאה אינם בכלל זה שאין כאן מכרים ולא זוכים בשבילם שהרי אינם תלויים בנתינתו והרי עזיבה כתיבא בהו ובתלמוד המערב שנו על טעמו של רב והא תני עני ויש מכר לעני אלא מזכה להם וכו':
+ומכל מקום עולא תרצה לדעת ר' יוסי דבלא מכרים ובלא זוכים יוצאים ידי נתינה בכך ומפני שעשו את שאינו זוכה כזוכה שר' יוסי אמרה כן בבכורות י"ז ב' ברחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים שאחד לו ואחד לכהן ומ"מ הואיל ושניהם ספיקי בכורים אף אותו של ישראל פטור מן המתנות שעשו את הכהן כאילו זכה בו ומתוך שלענין בכור הלכה כר' יוסי יש פוסקים בזו כמותו וממילא מפריש עליהן ואין צריך מכרים ולא זיכוי ומ"מ רוב פוסקים פסקו בזו כרב ושמואל ואף לטעם זה לקט שכחה ופאה אין בהם זוכה בפרט ולענין הדין מיהא יש שואלים היאך תרומות ומעשרות בקנין לו דהא דבר שלא בא לעולם היא ופירשו דודאי אי בעו מהדר מצו הדרי אלא דהכי קאמר שאם אין אחד מהם מערער על המכר מפריש עליהן בחזקת קיימים ויש מפרשים באפ��תיקי שאני ויכול אדם לעשות אפותיקי מדבר שלא בא לעולם ומכל מקום יש מפרשים שזה אינו מכר אלא הלואה כמו שיתבאר ואין בה דבר שלא בא לעולם:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+כבר ביארנו במציעא פרק נשך שאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ר"ל שאין מוציאין מעות על סאה חטה אלא אם כן יצא שער החטה ושיהא קבוע ומפורסם ושיוציא לו באותו שער היוצא שאם לא יצא השער בקביעות ובפרסום אע"פ שנותן כשער היוצא עכשו יש כאן חשש ריבית ששער שאינו ברור וקבוע משתנה הוא תמיד ואינו קרוי שער אבל כל שנקבע השער ונתפרסם אע"פ שאין ללוה זה סאה חטה מוציא לו הלה מעות על סאה חטה שאע"פ שאין לזה יש לזה והרי יכול ליקח בדמים הללו היכן שירצה ומ"מ התבאר שם שכל שיצא השער פוסק לו על שער הזול שיהא בשנה זו ר"ל שהוא מוציא לו סלע על סאה כשער של עכשו ועל תנאי זה שאם בשעה שיפרע לו סאה זה עומד על אותו השער או נתיקר שיהא קנוי לו בסלע שהוציא לו ואם הוזל ועמד בחצי סלע שיהא נותן לו שני סאין כשער הזול שבאותו זמן שמאחר שהתנה עמו כן הרי המעות פקדון אצל המוכר ונמצא כמוכר עכשו ומ"מ כל שלא הותנה והוזל אינו לוקחן אלא כשער הוצאה ומ"מ הלואה זו שבעל הבית מלוה לכהן או ללוי אפי' לא פסק עמו כשער הזול מסתמא כך הוא כמו שאמרו אע"ג דלא פסק כמי שפסק דמי ומעתה כשהפריש מעשרותיו לנכות להם כשיעור הלואתו מחשבן כשער של עכשו אם הוזלו או כשער ההוצאה אם הוקרו אע"פ שלא התנה וכן אין בה משום ריבית ר"ל שהוא רשאי להוציא אע"פ שלא יצא השער ופירשו הטעם דכיון דכי לית ליה לא תבע ליה כי אית ליה ליכא משום ריבית כלומר כיון דאם נשתדפו שדותיו ואין בהם כדי להפריש תרומות ומעשרות אין הכהן והלוי חייבים באחריותו כזביני נינהו וכעין מה שעזי חולבות מכור לך:
+וכן הלואה זו אין שביעית משמטתה שאם עבר סוף שביעית בנתים אין הכהן אומר כבר נשמט חובך ואין לך בתרומותי כלום דהא לא קרינא ביה לא יגוש שהרי אינו יכול לתבעו כלום או שנגוש ועומד הוא שהרי הפירעון ברשותו:
+ואם בא לחזור אינו חוזר ופירשו בה שאם בא בעל הבית לחזור אינו חוזר ואינו יכול לתבעם הלואתו שהרי הכהן כספו בידו וזה לא היה יכול למשוך הימנו כלום שנגלגל עליו טענת לא משכתי והרי על דעת שלא ימשוך נתן כספו וגמר והקנה ואע"פ שבנותן מעות על מנת ליתן לו לגורן לא היה לו למשוך ואעפ"כ יכול לחזור בו בזו הקלו לכהן וללוי אבל אם בא הכהן או הלוי לחזור ולהחזיר לו מעותיו רשאים וכדתנן נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול המוכר לחזור שמתוך אונס מעות הקנה והחזירוהו לתקנתו ולא דוקא לר' שמעון שאמר בכלם כל שהכסף בידו על העליונה אלא אף לרבנן שהם פלוגתיה שאמרו שניהם יכולין לחזור בזו מודים הם בכך ולא מן הדין אלא שהקלו אצלם לפי הדרך שכתבנו:
+וגדולי המפרשים פירשוה מן הדין ומפני שאין זה מכר גמור אלא הלואה ובאפותיקי מפורש כמי שאמר כהן לבעל הבית לא יהא לך פירעון אלא מזה ר"ל מחלקי שבתרומתך והילכך בעל הבית לא מצי תבע מידי ומכל מקום כהן מצי מסלק ליה בזוזי כל זמן שלא זכה בפירות שהן הפירעון הא משזכה בפירות יצא מדין הלואה ונשלם המכר:
+נתיאשו הבעלים כגון שנשתדפו שדותיו ושמעו לו שאמר וואי ליה לחסרוניה שנמצא שאיבד מעותיו אין מפרישין עליהם אם יצאו לאחר כך וקנאוהו כהנים ביאושו ואפי' עלו בקנה בשעת השדפון שאין אדם מתיאש מהם כל כך הואיל ונתיאש מכל מקום קנו כהנים ואנו גורסין לא צריכא דאקון ומ"מ יש גורסין דאתקון כלומר אפי' נתקנו והצליחו אחר היאוש ומעתה אין צריך לומר אם אבדו בשנה זו לגמרי שאין מפריש עליהם לשנה אחרת ושעבוד שאר נכסים אין כאן שהרי אינו גובה משאר נכסים:
+
+Daf 30b
+
+ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי או כור מעשר יש לך בידי אם הוא נותנו לו אין כאן מקום לחוש לתרומת מעשר שבו שהרי הוא נותנו לו והוא יחוש לעצמו והוא שאמרו כאן מאי קאמר כלומר והיאך נחוש לתרומת מעשר שבו הואיל והוא נותנו לו אמר לו מעשר יש לך בידי שהפרשתי בשבילך ולא הזכיר לו כמה אלא שאמר לו הילך דמיו ולקחם הלוי אין חוששין שמא אחר שנטל דמיו עשאו הלוי תרומת מעשר על מקום אחר ולאסרם לישראל באכילה שהרי לא ידע כמה הם והילכך מותר לישראל בהפרשת תרומת שבו אמר לו כור מעשר יש לך בידי הילך דמיו היה סבור בסוגיא זו לומר שחוששין שמא אחר שנטל דמיו עשאו תרומת מעשר אלא שהוקשה לו בלוי רשע עסקינן דשקיל דמי ומשוי ליה בתר הכי תרומת מעשר אלא ודאי אף בזו אין חוששין וכן הלכה ויראה לי שכן הדין אם אמר לו מעשר יש לך בידי או כור מעשר יש לך בידי ולאחר זמן אמר לו מכרהו לי והילך דמיו ונטלם הלוי שאין חוששין בה כלל שאינו חשוד לקבל דמיו אחר שעשאו תרומת מעשר ושמא תאמר בראשונה מיהא שקבל דמיו מאי איריא משום דמסתמא לאו רשע הוא ואפילו היה ליה רשע היאך יכול לעשותו תרומת מעשר אחר שקבל הדמים והרי קנאם הישראל בנתינת הדמים ומתוך קושיא זו נראה לי לפרש כמה שכתבתי באחרונה אלא שהם מתרצים שאף בראשונה לא זכה בהם הלוי עדין שיוכל להקנותם לישראל ולפיכך לא קנאם הישראל בנתינת מעות ומכל מקום קנאם לענין שיכול לעשות מהם תרומת מעשר ואין נראה כן דמאי פסקא ועוד שמאחר שנתן הדמים ושהם ברשותו ודאי קנאם ומתוך כך נראה לפרשה על הדרך שכתבתי באחרונה:
+אמר לבן לוי מעשר לאביך בידי כלומר וכבר הודעתיו כן בחייו הילך דמיו וקבלם אין חוששין שמא האב עשאו תרומת מעשר על מקום אחר הואיל ולא בירר לו כמה הוא ומותר לו לאכלן בהפרשת תרומת מעשר כור מעשר יש לאביך בידי כלומר וכבר הודעתיו כן בחייו הילך דמיו וקבלם היה סבור בסוגיא זו לומר שחוששין שמא עשאו האב תרומת מעשר והוקשה לו וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף והלא אסור להם בכך שמא באותה שעה אין התבואה בעין ובתלמוד המערב למדוה דרך אסמכתא מדכתוב והרמותם ממנו ר"ל מן המוקף ואין חברים חשודים בכך וכהנים ולויים כחברים הם אלא ודאי אף בזו אין חוששין ויש שואלים והלא בשני של בכורים אמרו שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף כבכורים ופירשו דדוקא שבאו לידו אלא שאינו מחובר לכרי שהוא עושהו תרומת מעשר עליו הא כשאינן בביתו מיהא לא וזהו שפירשו בה גדולי הרבנים שמא אותה שעה אינם בעין כמו שכתבנו ומקשים לעצמם שהרי בשלישי של מציעא אמרו המפקיד פירות אצל חברו אפי' הם אובדים לא יגע בהם שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר והרי אינם בביתו כלל ואינה קושיא חדא שמא לאו חברים נינהו ואידך אינשי נחשדו ועוד שאיפשר לפרשה שמא עשאם תרומת מעשר כשהיו בביתו קודם שיפקידם לו ויש מתרצים שזו של בכורים דאוריתא הא מדרבנן צריך להפרישה מן המוקף אלמא תרומה גדולה אף מדאוריתא מן המוקף ומקשים לעצמם שהרי בזו של מציעא אמרו לפיכך עושה אותן תרומת מעשר ומדקאמר עושה לכתחלה אלמא אף מדרבנן שרי ותירצוה בערב שבת ומתוך הדחק הקלו בה בערב שבת ועיקר הדברים דכל שלא מן המוקף דרבנן ובדיעבד שרי דהא קרא דוהרימותם ממנו בתרומת מעשר כתוב ובדידיה כולהו מודו דמדרבנן ועוד דבעירובין ל"ב ב' קרי שלא מן המוקף איסורא זוטא אלא שהדברים נראין כדעת ראשון ובמה שבביתו מיהא מותר בתרומת מעשר ואסור בתרומה גדולה ובמעשר ויש מתרצים שבתלמיד חכם אסור לו בתרומת מעשר בכל שלא מן המוקף הא איניש אחרינא בתרומת מעשר מותר ואף גדולי המחברים נוטים לדעה זו ואין נראה כן דמאי פסקא:
+זה שכתבנו שכל שלא מן המוקף בדיעבד מותר דוקא מן השמור הא אם היה מביא כדי יין והוא רואה אותם שמשתברין ואמר יהו תרומה על אלו שבביתי אין זה כלום כמו שיתבאר במקומו:
+בן ישראל שאמר ללוי אמר לי אבא שמעשר יש לך בידו חושש הלוי לתרומת מעשר שבו ויש לו והפריש ממנו תרומת מעשר אבל אם אמר לו אמר לי אבא כור מעשר יש לך בידי אין הלוי חושש לתרומת מעשר דודאי הישראל הפרישה הואיל וסיים ללוי חלקו ולגדולי המחברים מצאתי שמועה זו בהפך שבמעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו ובכור מעשר חוששין והדברים מתמיהים:
+ולפי דרכך למדת שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר וליתנו לכהן כתרומה גדולה ואין גורסין בזו הילך דמיו כלל ושבוש הוא בקצת ספרים:
+
+Daf 31a
+
+תרומה גדולה ניטלת באומד ומפני שאם טעה ופיחת מאחד מחמשים אין מקפידין בכך שהרי חטה אחת פוטרת את הכרי ובזו מיהא דוקא תרומה גדולה אבל תרומת מעשר הואיל ושיעורה קצוב בתורה מדקדק בשיעורה במדידה או משקל או מנין לפי מה שהיא ומה שנאמר כאן באומד ובמחשבה ענין אחד הוא ומ"מ יש מפרשים במחשבה שנותן עיניו בצד זה לתרומה ואוכל מצד אחר וכן לתרומת מעשר ואינו צריך להוציא בפה וזהו ששנינו באלם שתרם תרומתו תרומה וכן שנינו בשבועות גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו דלא גמרינן מתרומה משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים כו' תרומה מונחשב וקדשים מנדיב לב ובתוספות מפרשין ניטלת באומד דוקא באומד ולא עוד אלא שגורסים אינה ניטלת אלא באומד ואף גדולי המחברים פסקוה כן וממה שאמרו בראשון של תרומות אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי כלומר שאחר שנמדד הכל תורם באומד ואין תורמין בסל ובקופה שהם כלי מדה אבל תורם הוא בהן חצין או שלישן ולא יתרום בסאה חציה שחצי סאה מדה ונראה שהנהיגו לתרום באומד כדי להפליג במדה שיהא כל אדם חושש לעצמו ומרבה במדה לצאת ידי ספק ובתרומת מעשר מיהא דוקא בשיעור שהרי הקשו בתלמוד המערב על משנה זו הרי אמרו המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח מכלם כלומר שאם היה לו לתרום דבר הראוי למנין ולמדידה ולמשקל המדידה יפה בו יותר מן המנין והמשקל יותר משניהם ותירץ ההוא בתרומת מעשר ונמצאת למד שהלכה כאבא אליעזר במה שאמר שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר כתרומה גדולה אע"פ שהמצוה ללוי ואין הלכה כמותו בתרומת מעשר לאומד:
+המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר' אלעזר ר' יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין בקדים של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת מים לבוסר אמר הר"ם פי' אמר מעת לעת ירצה בו מעת לעת שבקש אותם ומצאם וכבר אבדו כ"ד שעות למפרע וכל מה שהפריש בתוך אלו הכ"ד שעות הנה הוא טבל ויצטרך שיפריש תרומה ומעשרות שנית לפי שהם בחזקת אבודים וכל מה שהפריש קודם זה מת��קן לפי שהם בחזקת קיימים בזה הזמן ופסק ההלכה שכל מה שהפריש אינו מתוקן לפי שהוא (אינו) ספק ור' יהודה יראה בבדיקת היין באלו השלשה עתים לפי שבהם יפסד בקצת העתים ויבדוק אותו אולי יחמיץ ויהיה כבר החמיץ הפריש חומץ על יין והלכה כר' יהודה:
+אמר המאירי המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשרות כגון שיש לו טבלים ומקצה אותם הפירות לתרום מהם על אלו וסומך על אלו לאכול את הטבלים ואע"פ שהוא שלא מן המוקף הרי בדיעבד תרומתו תרומה ומעשרותיו מעשר כמו שכתבנו ויש מוחקין מפני זו מעשרות ומפרשין תרומה תרומת מעשר על הדרך שפירשנו ואין צורך בכך או שהניח מעות להיות מחלל עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן כלומר סומך עליהם ומפריש ר"ל מן הטבלים לאכול מהם על סמך אותם הפירות שהניח לשמם ואוכל מן הטבלים עד שיעור שיהו אותם הפירות המוקצים צריכים למעשר על מה שאכל ואחר כך נותנן ללוי:
+אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת כלומר אם אבדו אותם הפירות המוקצים כל שהפריש על סמך שלהם קודם שאבדו אינו טבל למפרע ומותר ואע"פ שבכיוצא בה אמרו שמא יבקע הנאד ונמצא שותה טבלים למפרע כבר פירשו בתלמוד המערב תמן למפרע נתקלקלו ברם הכא מאיבודן ואילך נתקלקלו הא מה שהפריש בחזקתם משנאבדו ואילך טבל ואם הפריש ומצאן אבודין ואינו יודע אם משעת הפרשה אם לאחר כן כל שהפריש עליהן מעת לעת ופירשו בגמרא מעת לעת של בדיקה ר"ל כל שהפריש מזמן שבדקם ומצאם אבודים עד כ"ד שעות למפרע טבל וכל מה שהפריש מקודם כ"ד שעות אוכל בחזקת מתוקן ואין הלכה כן אלא כל מה שהפריש ספק וחוזר ומעשר מספק עד הזמן שנתברר לו שהיו קיימין וכמו שאמרו מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות ואף מקודם זמן שמעת לעת:
+ר' יהודה אומר וכו' זו של ר' יהודה מילתא באפי נפשה היא ואמר שבשלשה פרקים בודקין את היין מפני שהיינות רגילים להחמיץ בהם ואם הניח חביות להפריש עליהם צריך לבדקן שמא החמיצו והוה ליה משם ואילך מחומץ על יין ואינו תרומה לדעת האומר ששני מינים הם כמו שהתבאר ואף לדעת האומר מין אחד מכל מקום ראוי הוא להזהר שלא לתרום מן הרעה על היפה הא שאר ימות השנה שבין פרקים אלו מפרק לפרק מפריש עליו בחזקתו שבפרק ואינו צריך בדיקה אלא שאם ימצאה חומץ אחר כן יהא דינה בשלשה ימים על הדרך שביארנו בבתרא פרק פירות:
+בקדים של מוצאי החג ר"ל כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג ופירשו בגמרא דוקא בשנכנסה תקופת תשרי ושמא תאמר והיאך איפשר להיות בו דרך אחרת והרי אמרו צריך שיהא מקצת החג בתקופה חדשה איפשר על ידי עבור או שמא תקופת רב אדא שקודמת לשל שמואל שבעה ימים הוא דבעינן שיהא בה מקצת החג ובהוצאת סמדר כשהפרח נופל והענבים נראים באשכול ובשעת כניסת מים בבוסר ר"ל שיש בו לחות בכדי הראוי לכתשו ולטבול:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:
+
+Daf 31b
+
+בשלשה פרקים בשנה מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרס הפסח וכן בשלשה פרקים בשנה מוכרין את היין בפרס הפסח ובפרס עצרת ובפרס החג למאי הלכתא לשותפי ר"ל שבזמנים אלו יכול האחד למכור שלא מדעת חברו ואפי' נתיקר השער אחר כן אין לו עליו כלום שאף הוא אומר סבור הייתי שאם יעבור זמן זה יהא נמכר בזול הא בשאר ימות השנה כל יומא פירקיה הוא ולא היה לו למכרו אלא מדעתו ויש מפרשים שהשותפים כל שלא התנו בשתוף סחורתם להיותה לזמן קבוע יכול לכופו לחלוק וכל שהתנו לזמן קצוב אין אחד יכול לכוף את חברו עד שיגיע הזמן ואם היה זמן ידוע למכירתה כעין אלו שהזכרנו אף בלא תנאי מעכב אחד לחברו עד שיעבור אותו זמן כדי שתמכר בנקל כאותו זמן:
+תלמיד חכם כל שאינו מצויין במדותיו וטכסיסיו אין שאר חכמים חייבים לנהוג בו כבוד של תלמידי חכמים והוא שאמרו כאן ברב הונא ורב חסדא דהוו יתבי וחליף גניבא קמייהו אמר ליה חד לחבריה ניקום מקמיה דבר אוריין הוא ואמר ליה מקמי פלגא ניקום ורוצה לומר בעל מריבה ומחלקת ועליו אמר מר עוקבא בני אדם העומדים עלי ובידי למסרן למלכות כו' עד דום ליי' והתחולל לו כו' השכם והערב עליהם בבית המדרש כו':
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+
+Daf 32a
+
+פרק רביעי בע"ה:
+השולח גט לאשתו כו' זה הפרק הכונה בו לבאר קצת עניני החלק הרביעי ובפרט על אי זה צד יכול לבטל את הגט משהגיע ליד השליח ובאי זה לשון הוא צריך לבטלו ועל יד זה נתגלגל בקצת עניני החלק האחרון בענין נוסח הגט והוא שכשאמר בענין בטול הגט שבראשונה היה עושה בית דין ומבטלו והתקין רבן גמליאל שלא יהו עושין כך מפני תקון העולם נתגלגל לבאר שבראשונה היה משנה שמו ושמה עד שבא ר"ג והתקין לכתוב איש פלני וכל שם שיש לו מפני תיקון העולם ובאו לסבה זו בזה הפרק דברים ארוכי הענינים שלא מעין המסכתא מענין שבועת אלמנה הבאה ליפרע מן היתומים ומענין פרוזבל והרבה דינין שבשביעית ומענין עבד כנעני הן שנשבה ופדאוהו או שעשאו רבו אפותיקי ושחררו והרבה דינין שבעבדים והרבה ענינים אחרים מצד תקנות שנעשו לתקון העולם כגון במוציא אשתו משום שם רע ושאר דברים שמעין זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים הראשון על אי זה צד מבטל את הגט משהגיע ליד השליח השני בקצת דברים שבנוסח הגט כגון כתיבת שמו וכל שם שיש לו ומתוך שהיה ענין זה תקנת ר"ג מפני תקון העולם נתגלגלו אחריה הרבה תקנות החלק השלישי הוא שהתחיל בתקנות אלו בפירעון אלמנה ובחתימת הגט ובפרוזבל ובהרבה דינין שבשביעית הרביעי בעבד שנשבה ושעשאו רבו אפותיקי ושחררו והרבה דינין שבעבדים החמישי בלקיחת ספרים תפלין ומזוזות ביתר מכדי דמיהן הששי במוציא את אשתו משום נדר ומשום שם רע ונתגלגל על ידם בדין מוציאה משום אילונית השביעי במוכר עצמו ובניו לגוים או המוכר שדהו לנכרי זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו עוד דברים בענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו אמנם היא בביאור החלק הראשון והוא שאמר השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח אמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל קידם אצל אשתו או ששלח אצלה שליח אמר לה גט ששלחתי ליך בטל הוא הרי זה בטל אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו אמר הר"ם פי' זה השליח אמנם הוא שליח הולכה ולזה יבטל עד שיגיע גט לידה ואמר משיגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו ואפי' נתנו מוכרח כמו שיתבאר מעניני הכח בגט ואמר או שקדם אצל אשתו לפי שאולי היה איפשר שנאמר לצעורה קא מכוין הנה למדנו שהוא פסול ואולם שליח קבלה הנה יתבאר שהוא כאשר הגיע הגט לידו אינו יכול לבטלו לפי שידו כידה ודע כי כאשר נתן אדם לאשתו גט זמן או גט על תנאי והגיע לידה אם היה אומר לה כאשר ישלם התנאי הפלני או הגיע הזמן הפלני הרי את מגורשת מעכשו אינו יכול לבטלו כי הגיע לידה ואם לא אמר מעכשו יכול לבטלו לפי שהוא בידו כי השאיר בו התלות בו והוא יכול להוסיף על תנאי כמו שיתבאר:
+אמר המאירי פירשו בגמרא שלא סוף דבר שהיה רודף אחריו והשיגו ובטלו שהוא בטל אלא אפי' לא היה הוא רודף אחריו אלא שהיה השליח משתהא בדרך ונזדמנה לבעל דרך לשם והגיעו במקרה ובטלו הרי זה בטל ואין אומרין הואיל ובמקרה הוא שנזדמן לו כך לא נתכון לבטול אלא לצעורה בעלמא וכל שהשליח מכל מקום נתנו לה גט כשר הוא שאלו היה מתכוין לבטול רדוף היה לילך אחריו בכונה אלא אף כשהגיעו במקרה אומרין כן וזהו לשון והגיע בוא"ו יתירה ולא אמר הגיע וגירסתנו בענין זה הגיע לא קתני אלא והגיע ויש גורסין הגיעו לא קתני אלא והגיע וכן אפי' לא אמר לו הוא בעצמו אלא ששלח אחריו שליח ואמר לו אותו שליח פלני שלחני אצלך לומר לך שגט שנתן לך בטל הוא הרי הוא בטל ואין אומרין מאי אולמיה דהאי שליח משליח קמא אלא אתי שליח ומבטל שליח וכן אם לא ראה הבעל את השליח אלא שקדם הוא אצל אשתו קודם שיגיע השליח אצלה או קודם שיתנהו השליח בידה ואמר לה גט שאני שולח לך ביד פלני בטל הוא הרי זה בטל ואין אומרין הואיל וקדם לומר לה כן ולא השתדל לומר כן לשליח אין זה אלא שהוא מתכוין לצערה אלא הרי הוא בטל וכן אם לא קדם הוא אצלה אלא ששלח לה שליח לומר לה כן ואין אומרין איהו הוא דלצעורה לא טרח הא מכל מקום ניחא ליה דליטרח שליחא לצעורה אלא בכולהו בטל הגט וכן הדין אם נזדמן שפגע את אשתו במקרה ואמר לה כן:
+ומכל מקום הזכיר אחר כן בכל אלו דוקא שלא הגיע הגט לידה וכל שבשליחות הולכה אין הגט כלום עד שיגיע לידה הגט הא משהגיע גט לידה והוא הדין אם מינתה היא שליח לקבלה משהגיע ליד שלוחה שידו כידה אינו יכול לבטל ופירשו בגמרא אפי' ראינוהו שהיה מחזר לבטלו קודם שיגיע לידה כגון שהיה רודף אחר השליח או אחריה לבטלו או שהיה מחזר אחר שנים לבטלו בפניהם ולא הספיק לו עד שיגיע לידה או ליד שלוחה ואין צריך לומר לאביי דאמר גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא שהלכה כמותו אלא אפי' לרבא דאפי' רבא לא אמר גלויי דעתא מילתא היא אלא כשגלה דעתו לפני השליח כגון ההיא דקאמר ליה ברוך הטוב והמטיב וכיוצא בו אבל זה שלא גלה דעתו בפני השליח אע"פ שהיה מחזר בכך אינו גלוי הדעת אפי' בדבור ויש מפרשים שכל שבדבור גלויי דעתא הוא לדעת רבא והא דהכא בדלא אמר ליה מידי אלא שמתנועותיו אדם מכיר שהוא מחזר לבטלו ומ"מ לענין פסק אין לנו שהרי הלכה כאביי דגלויי דעתא לאו מילתא היא עד שיבטלנו בפירוש והילכך כל שהגיע גט לידה אינו יכול לבטל ודוקא כשהוחלט הגט לאלתר כגון שלא היה על תנאי הא אם נתנו על תנאי או לזמן כל שלא נתקיים התנאי או שלא הגיע הזמן רשאי לבטלו אלא אם כן היה בתנאי או בזמן מעכשו או על מנת שכל שהוא כן לכשתקיים התנאי או יגיע הזמן חל הגט למפרע משעת נתינתו:
+בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו בפניהם פי' כל שיבטל את הגט צריך שיבטלנו בפני עדים שהרי כל שהגיע גט לידה ואמר אחר כן בטלתיו אינו נאמן ואף כשיעיד לו אחד אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים ומ"מ כל שמבטלו לשליח ר"ל גט שנתתי לך בטל הוא או לאשה ר"ל גט שאני שולח לך בטל הוא והשליח מודה כן בעודו בידו או האשה מודה שבטלו לה קודם שיגיע לידה הרי זה בטל שאף בינו לבין עצמו אלו היה איפשר ליודע בטולו בטול והילכך שליח שהוא לענין זה בעל דבר כאשה עצמה כל שהוא מודה שבטלו לו קודם שיגיע לידה ר"ל שהוא בידו עדין או שהאשה מודה לו שבטלו לה קודם שהגיע לידה אין צורך לשנים והרי הוא בטל לא הוצרכו שנים אלא באחרים ומתורת עדות הא כל שבטלו בפני שנים אין צריך שיבטלנו לשליח או לאשה ובראשונ�� היה עושה בית דין ממקום אחר ולדעת רוב מפרשים זה שאמר ממקום אחר פירושו שלא בפני השליח או האשה אלא שהיה עושה בית דין ומבטלו בפניהם ופירשו בגמרא לדעת רב נחמן שנים אע"פ שלשון בית דין על שלשה הוא מונח הרי לפעמים קורין לשנים בית דין ובזו אין צורך לבית דין אלא לעדים ואע"פ שרב ששת חלק לומר שבפני שלשה היה הא בפני שנים אף קודם ר"ג לא היה כלום ומפני שכל בטול שלא לשליח או לאשה צריך בית דין אין הלכה כן:
+ומכל מקום ראה ר"ג הזקן שתקלה יוצאה בכך והתקין שלא יהו עושין כן ר"ל לבטל שלא בידיעת השליח או האשה מפני תקון העולם ופירשו בגמרא לדעת רב נחמן שמאחר שמתחלה היו עושין בשנים לא היה הקול מתפשט כל כך ולא היתה האשה יודעת בבטול הגט והולכת ונשאת ונמצא מרבה ממזרות ולפיכך תקנו שלא יבטל אלא בידיעת השליח או האשה וכל שהוא כן אין צורך לעדים ולרב ששת שסובר שבתחלה היה בשלשה אין בה חשש ממזרות שכל שנעשה בבית דין של שלשה קלא אית ליה אלא שהיתה התקנה שמתוך שיטריחוהו לילך או לשלח אחריה או אחר השליח לא ישתדל בכך ותתגרש בין כך ולא תתעגן ומכל מקום הלכה כרב נחמן והתקנה משום ממזרות ולמדת שמה ששאלו בגמרא בפני כמה מבטלו פירושו קודם התקנה הא לאחר התקנה צריך שיבטל בידיעת האשה או השליח אלא שאף לאחר התקנה יתבאר בגמרא לדעת ר' שהלכה כמותו שאם בטלו מבוטל וכיון שאם בטלו מבוטל אף אם הוסיף בתנאיו דבריו קיימין:
+ואחר שפסקנו כרב נחמן פירושו אם בטל בפני שנים ומכל מקום התבאר בקדושין שכל העושה כן מכין אותו מכת מרדות אלא שאין שם מלקות ואע"פ שאמרו עליה רב מנגד וכו' כבר אמרו בסוף בכולהו לא מנגיד אלא אמאן דמקדש בביאה וכו' ומכל מקום מכין אותו מכת מרדות מפני שעבר על תקנת ר"ג והכשיל את האשה בבטולו וזהו דומה למסירה מודעא בגט שהיא מודעא כמו שהתבאר בערכין סוף פרק משקלי עלי כ"א ב' וכמו שביארנו ענינה בשלישי של בתרא ומתוך כך המוסר מודעא בגט מכין אותו מכת מרדות כמו שביארנו בראשון של קדושין גם כן ואע"פ שמסירת מודעא ובטול הגט שני דברים הם וכמו שאמרו שם רב מנגד אמאן דמבטל גיטא ואמאן דמסר מודעא אגיטא מכל מקום דומים הם זה לזה אלא שהבטול הוא שמבטל גט שכבר נכתב ומסירת מודעא הוא בטולו קודם שנכתב כגון או' כל גט שאתן לאשתי או שיאמר גט זה שאני בא ליתן לאשתי דעו שלא מרצוני אני נותנו אלא מצד אי זה הכרח ואין צורך בה להודיע הסבה שמצדה הוא נותנו שאף בלא בירור אונס או סבה מודעא שעל הגט מודעה היא ואין צורך בה להודיע אלא לגלוי דעתו שלא מרצונו הוא נותנו אלא מצד אי זה סבה כמו שביארנו בבתרא במסירת מודעא מיהא אלא שמ"מ צריך שיהא הוא בא בו בטענת אי זה הכרח דרך כלל אלא שאינו צריך לבררו כמו שכתבוה שם גדולי הרבנים שאין מודעת הבטול שקודם כתיבה מועיל בלא אונס דאנן סהדי בגמר בלבו בשעת נתינה אלא אם כן בטלו לאחר כתיבה וכן הדבר פשוט שכל מודעא צריכה הזמנת עדים לא אמרו שם אלא שאין צריך לומר כתובו ושאינה צריכה קנין ואם בטל את המודעא יכול לחזור ולמסור קודם נתינת הגט אך לאחר כתיבתו ומתוך כך מזקיקים גדולי המחברים דרך תקנה לבטלה קודם כתיבה ואחר כך יצוה לכתוב ולחתום ולא יזוז משם עד שיגיע הגט לידה או ליד שלוחה ואנו אין נוהגין אלא לבטלה קודם נתינה ומכל מקום כל שהמודעא בבטול הגט נוח לבטלה קודם כתיבת הגט וכל שכן לדעת האומרים שמאחר שבטלו שלא להיות גט לעולם אינו חוזר ומגרש בו כמו שנבאר למטה אלא שאיפשר שלא אמרוה אלא במ�� שבטל את הגט לאחר שנכתב ונאמר בשמועה שבערכין שהזכרנו שכל שמסר מודעא ומסרהב עצמו מליתן את הגט עד שמפייסין אותו ליתן ונותן אין נתינתו מכח הפיוס מבטלת מודעא אלא אם כן מבטל את המודעא בהדיא:
+ונשוב לדברינו והוא שמ"מ אני תמה שהיה להם לומר בגמרא בפני כמה היה מבטלו שכשהוא אומר בפני כמה מבטלו משמע שאף בתר התקנה יכול לבטל בפני שנים ועוד מהו שאמר במשנה היה עושה בית דין ממקום אחר היה לו לומר היה עושה בית דין ומבטלו בפניהם אם שנים לרב נחמן אם שלשה לרב ששת ועוד אם תקנת ר"ג שלא לבטלו אלא לשליח או לאשה היאך יחסו נגוד זה לרב והרי הכל ראויים להסכים עליו לנגוד או למרדות מתקנת ר"ג אלא שנראה לי שבראשונה היה עושה בית דין ממקום אחר ר"ל שלא במקום האשה או השליח כדי שלא יודע בטולו וזה היה מכשול גדול ותקנת ר"ג היתה לעשות בית דין במקום השליח או האשה אם ירצה לבטלו כדי שיודע לשליח או לאשה ונמצא שאף לאחר התקנה אדם יכול לבטלו אם בפני שנים לרב נחמן או בפני שלשה לרב ששת שלא היתה התקנה אלא ממקום אחר למקום שליח או אשה והוא ששאלו בפני כמה מבטלו כלומר אף לאחר התקנה ואמר רב נחמן בשנים מפני שסובר שבית דין במשנתנו פירושו שנים ולא הוסיף ר"ג על המנהג כלום אלא ממקום למקום ורב ששת אומר שלשה מפני שסובר במשנתנו שלשה והלכה כרב נחמן והלכך אף לאחר התקנה מבטלו בפני שנים אלא שחידש בה רב שכל העושה כן יהא במרדות לא מפני שעבר על התקנה שהרי לא עבר עליה אלא שאף בזו יש גרמת מכשול ותקלה לפעמים שאף במקומן ימצא מוכנים לפורענות לבטל בפניהם ולשתוק עד שיגרמו לה תקלה ומתוך כך מכין אותו מכת מרדות אלא אם כן בטלו לשליח או לאשה אלא דמותבינן אשמעתין מההוא דאשקליה גיטא על כרחיה ואמר להו זילו איטמרו כלומר שלא יבטלנו לכם והוא למד ממנה שאם בטלו בפני אחרים אינו מבוטל אף בדיעבד כרשב"ג אלא שיש לי לומר שיודע היה ר' יאשיה שלא היה אדם מצוי באותו מקום שיבטל בפניהם וחמשא סבי דהוו התם לכבודו הוא שבאו לבקרו או שמא כלם באו לפניו לדין על אותם הגירושין ולא חשש אלא לבטלו להם וממנה היה למד שהוא סובר אם בטלו אינו מבוטל שאם לא כן היה לו לחוש למקום הסמוך לו שילך לשם ויבטלנו בפני אחרים והדברים דחוקים מעט אלא שהספיקות שבשיטה ראשונה רחוקות יותר:
+זהו ביאור המשנה והוכלל בה לענין פסק וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
+כשהוא בא לבטל את הגט צריך שיאמר אי זה לשון שהוא מבטלו עכשיו כלומר שאינו מוציא עליו שם פסול אלא שמחזיקו בכשר ומבטלו עכשו מרצונו אבל כל שאמר בלשון שנראה ממנו שאינו מבטלו אלא שמודיע שהגט בעצמו פסול אין זה בטול שהרי לא בטלו אלא שהודיע שהוא פסול מצד עצמו ואינו כן מעתה אמר גט זה בטל הוא הרי זה בטל שלשון זה לענין גט מורה מעכשו יהא בטל וכן אם אמר אי אפשי בו או איני רוצה בו הרי זה בטול וכן אם אמר לא יועיל לא יתיר לא יעזוב לא ישלח לא יגרש יהא חרש יהא כחרש הרי זה בטול וכן אם אמר הרי הוא כחרש בטול הוא שלשון הרי מורה מעכשו כמו הרי הוא הקדש הרי הוא הפקר שהאומר כן הקדשו הקדש והפקרו הפקר אבל אם אמר גט זה פסול הוא או אינו גט אינו מועיל אינו מתיר אינו מעזיב אינו משלח אינו מגרש חרש הוא כחרש הוא אין זה בטול וכן בכל כיוצא בזו אמר גט זה בטל ר"ל שלא אמר בטל הוא אלא גט זה בטל הדבר ספק שמא אף מלה זו לשון בטול מעכשו הוא או שמא מאחר שלא אמר בטל הוא הוד��ת פסול והוצאת שם רע על הגט ואינו כן ומתוך כך מגורשת מספק וגדולי המחברים סוברים בגט זה בטל שלשון בטול הוא ומפרשים שאלה זו בבטל לשון עבר על משקל אמר שמר ואין הדברים נראין:
+
+Daf 32b
+
+זה שביטל הגט בלשון הראוי לבטול על הדרך שביארנו לא נפסל גופו של גט בכך שלא להיות חוזר ומגרש בו אם נמלך אלא חוזר ומגרש בו כל שאין בו משום גט ישן כגון שלא נתיחד שלא נתכון לבטל גופו של גט אלא לבטלו בשליחות זו והוא שאמרו נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט מי בטליה וזו היא גירסת ראשוני הגאונים ולדעת זה אם פירש ואמר גט זה בטל שלא להיות גט לעולם אינו חוזר ומגרש בו וכן אם לא היה ביד השליח אלא שהוא עדין ביד הבעל או לאחר שהחזירו השליח לידו ואמר גט זה בטל הרי על כל פנים מתורת גט ביטלו וטעם הדברים לשיטה זו שכתיבת הגט כנתינת מעות ליד האשה הוא שאינו נקרא מעשה וכמו שאמרו בשלישי של קדושין בהתקדשי לי לאחר שלשים שיכולה לחזור בה בתוך שלשים דאתי דבור ומבטל דבור וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ יש גורסין נהי דבטליה מתורת שליחות גיטא גופיה מי בטיל ליה כלומר שבשום פנים אין הגט עצמו בטל הואיל ונכתב ונחתם לשמה וכראוי על כרחו כשר הוא להתגרש בו ואין יכול לפסלו אין זה אלא כמקדשה בכסף לאחר שלשים וחזרה בה בתוך שלשים ואמרה שלא להתקדש באותו כסף לעולם שאם חזר וקדשה בו ודאי מקדשת וכן הלשון מוכיח שכשהקשו בגמרא הא קיימא לן הלכתא כר' יוחנן דאמר חוזרת תירץ לו הכי השתא התם דבור ודבור הוא דאתי דבור ומבטל דבור כלומר מה שאין כן בגט ולדברי הראשונים אף בגט דבור ודבור הוא אלא שאנו באים עליה מצד שאינו מבטל גופו של גט והיה לו לומר אי דבטליה לגיטא הכי נמי אלא הכא שליחותא הוא דבטיל אלא ודאי עיקר הדברים כדעת אחרון ופירושו התם דבור ודבור הוא ואתי דבור כו' ואף בזו לענין השליחות אתי דבור כו' הא גיטא גופיה לא מיפסיל שאין זה דבור ודבור אלא מעשה גמור וכן פירשוה גדולי הרבנים ומה שאמרו למטה בההוא דאשקליה גיטא בעל כרחה ובטליה ואצרכוה גיטא אחרינא לדעת רב ששת נאמרה שאמר אינו חוזר ומגרש בו וכן מה שאמרו פרק ניזקין נ"ה א' מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דאי איתא דבטליה לעדים הוה אמר דמשמע שאלו ביטלו בטל והרי בזו שגירש וקאמר דאי לאו טעמא דלעדים הוה אמר היה בטל מלגרש בו כך פירושו בטולי בטלה להך נתינה שלא תהא מגורשת בו שאף כל הלשונות בלשון בטול הגט עצמו הם אמורים כענין גט שנתתי לך בטל הוא ואתה צריך לפרשם לענין נתינה זו וכן עיקר ואף גדולי קדמונינו כתבו שכך הסכימו בה על ידי מעשה בנרבונא במעמד חמשה סבי סמכי וכן כתבוה חכמי הדורות כשלישי של קדושין כמו שביארנו שם:
+כבר ביארנו בפרק ראשון שאע"פ שבהלואה או פקדון הולך כזכי ואינו יכול לחזור במתנה מיהא הולך לאו כזכי ואם רצה נותן לחזור קודם שיגיע ליד המקבל רשאי אלא אם כן אמר לו בהדיא זכה ששליח מתנה כשליח הגט וכבר התבאר שבגט אין הולך כזכה ר"ל שאם מינתה היא שליח קבלה ואמר לו זכה לה הועיל שאין כאן חוב לה הואיל ובשליחותה הוא בא הא אם אמר הולך אינו כזכה ובשליח הולכה מיהא אין מקום להולך כזכה שאף בזכה בהדיא לא זכה לה דחוב הוא לה ומכל מקום במקום יבם ובמקום קטטה שבזכה לה זכה לה מספק כמו שיתבאר ביבמות קי"ח א' שנשאלה שם ועלתה בתיקו בהולך מיהא אינו כלום:
+מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום שכל אלו לשון עתיד הם כלומר שהוא רוצה ��בטלה ואחר שקבלה והוא מודה שזכה בה אין בידו לבטלה ואף המחזיק לא זכה וחוזר ומוציאה מידו וכל שכן שאינה חוזרת לבעלים בטלה היא אינה מתנה הרי הודה שלא זכה בה ודבריו קיימים ולא שתחזור לבעליה אלא שהמחזיק זכה במקום שאינו חב לאחרים ויש לערער בשמועה זו מצד שהיא מוחלפת בקצת ספרים באחרון של כריתות אלא שלגדולי הפוסקים ראינו שכתבו אותה שבכריתות בנוסח שבכאן ולפי מה שפירשנו בדבריהם בבתרא פרק נחלה אנו פוסקים כאן בהפך והוא שכל שאינו חב לאחרים באי איפשי בה וחביריו כל המחזיק זכה ובבטלה היא אינה מתנה וחוזרת לבעליה והוא הוא עיקר הדברים וכבר כתבנוה בארכה והשוינו בה המדה בכדי היכולת במסכת בבא בתרא פרק נחלה בסוגית המשנה העשירית ומ"מ לדברי הכל כל שצווח מעיקרו בטלה היא בכל לשון אף במקום שחב לאחרים כמו שכתבנו שם:
+לפי דרכך למדת שלשון בטל הוא לענין גט אנו מפרשים אותו על העתיד ובמתנה על זמן שעבר ודבר זה הוא מפני שלשון זה שתי לשונות במשמע ואתה מפרש בכל אחד את שמועיל בו והוא שאמרו גבי גט לישנא דמהני קאמר גבי מתנה לישנא דמהני קאמר כלומר שאנו מפרשים את המלה במה שהיא רוצה לאמרה ואע"פ שבלשון מסופק אומרין בעלמא יד בעל השטר על התחתונה בדברים שבעל פה אינו כן אלא הולכין אחר מה שאומדין בכונת דבורו ועוד שאין זה לשון מסופק אלא ששתיהן במשמע וראוי לדונם כפי מה שאנו אומדים בכונתו וכן כל כיוצא בזו:
+
+Daf 33a
+
+פרוזבל האמור לענין שביעית עיקר ענינו שיהא מסור לבית דין ושיהו בית דין כותבין וחותמין לו ומכל מקום כל שנמסר לדיינים אפי' לא כתבו לו אלא עדים דיו וכשהם כותבין בלשון דיינין הם כותבין אנו בית דין חתומי מטה כך היה שבא לפנינו פלני ואמר לנו רבותי הרי שיש לי חוב כך וכך אצל פלני כו' והריני מוסר לכם כל שטרותי שיש לי עליו שתגבו ותקבלו בשבילי כו' כפי מה שירצה הסופר ליפות בשטרו כו' עד ואנו בית דין ראוני את דבריו ומדמסר לנא פרוזבל כתיבנא וחתימנא בזמן פלני שטר פרוזבל זה דלא לשמט להדין פלני כו' להיות בידו לראיה ולזכות וכשנמסר לבית דין והעדים כותבין וחותמים במצותם כך הם כותבין בפנינו עדים חתומי מטה בא פלני לפני הדיינין פלני ופלני ואמר להם רבותי וכו' וראו בית דין את דבריו ומסר להון פרוזבל וכו' ויפו את כחו דלא תשמט וכו' ומה שהיה בפנינו ומסר פלני את פרוזבלו לדיינין כתבנו וחתמנו וכו' ועל שיטה זו אנו גורסין כך לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתימי דיינין לא שנא כתוב בלשון עדים וחתימי עדים כלומר שיכתבו לו שראו שבא לבית דין ומסר להם שטרותיו על הדרך שביארנו ויש גורסין לא שנא כתוב בלשון דיינין וחתימי עדים לא שנא כתוב בלשון עדים וחתימי דיינין ויש מפרשים בו לא שנא כתוב בלשון דיינין על הדרך שהזכרני וחתימי עדים ר"ל דיינין כעין עדים כגון שלא חתמו אלא שנים ולא שנא כתוב בלשון עדים על הדרך שהזכרנו וחתימי דיינים ר"ל עדים כעין דיינין כגון שחתמו שלשה ואע"פ שלענין פסק כך הוא לדעתינו כמו שנבאר לענין פירוש מיהא אין זה כלום שהרי לדעת רב ששת אמרוה שהרי מה ששאלו למה לי למיתנא לא הוצרך לרב נחמן דלדידיה הא אשמעינן דדיינין כעדים אלא לרב ששת שאלוה והרי רב ששת מצריך בה שלשה דיינים אלא שהם חוזרים ומפרשים לא שנא כתוב בלשון דיינין ר"ל בפנינו בית דין וכו' וחתימי עדים שראו הענין הכתוב למעלה וכתבו וחתמו לא שנא כתוב בלשון עדים שראו שזה בא לבית דין ומסר כו' ושבית דין יפו את כחו וחתמו הדיינים ש��ך הם הדברים מהני ועיקר הדברים כגירסא ראשונה ולענין פסק מיהא כל שנמסר בתורת דיינין אף בשנים דיו וכמו שאמר מוסרני לכם פלני ופלני הדיינין כו' ואע"פ שאיפשר דלאו פלני ופלני דוקא דלאו כי רוכלא חשיב ואזיל ומתלתא קאמר מכל מקום הלכה כרב נחמן ואף בית דין חצוף אין כאן שאין זה אלא כעין הודעה:
+כבר ביארנו שאף לאחר התקנה כל שבטלו בפני שנים הרי הוא מבוטל וכן הדין אם רצה להוסיף על תנאו שהוא רשאי ואין אומרין מה כח בית דין יפה באיסורין ואע"פ שאמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי היכא דאיתמר איתמר ואע"פ שהזכירוהו לדעת ר"ג וראוי לשאול מפני מה פסקו בה כר' ולא פסקו כרשב"ג ומשום כל דמקדש כו' הואיל ופסקנוה במקומות כמו שהזכרנוה בראש כתבות יראה לי הטעם שבטול הגט דבר מצוי הוא שאדם מתחרט ונח מרתיחתו ורוב פעמים מבטלו בכונה טובה ואין ראוי בכך להפקיע קדושיו והראיה שאף רשב"ג לא היה בא בכאן מטעם עשיית זה שלא כהוגן אלא מטעם כח בית דין יפה ורבנו הקדוש לא חס על כבוד בית אבותיו להיות תקנתם עומדת על כל פנים באיסורין שאין כח בית דין מפקיע את האיסור וכמו שאמרו למטה בסמוך התם ממונא הכא איסורא ומה שפירשו רבים בענין האמור תינח דקדיש בכספא מפני שהכסף קדושי סופרים הם אינו כלום וכבר ביארנוהו בראש כתבות:
+כבר ביארנו בפרק שני במי שאמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי שאחד כותב ושנים חותמין ואפי' אחד מן השנים החתומים יכול לכתבו ואם אמר כלכם אחד כותב וכלן חותמין ואף הכותב צריך לחתום לענין בטול כל שאמר לעשרה כתבו גט לאשתי שאחד כותב ושנים חותמין נחלקו בה ר' ורשב"ג שלדעת ר' יכול לבטל זה שלא בפני זה ולומר להם אל תכתובו ולדעת רשב"ג אין יכול לבטלם אלא זה בפני זה ונאמרו במחלוקתם שני לשונות האחד שבעדות שבטלה מקצתה נחלקו אם בטלה כלה אם לאו ואנו קורין בכאן שבטלה מבנין הדגוש כלומר אע"פ שר' סובר בעלמא בעדות שבטלה מקצתה מחמת פסול כגון נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלה כלה כל שהוא מכל מקום מבטל מקצתה לא ביטל את כלה אלא רוצה הוא בזה שיעיד ולא בזה והילכך אפי' לכתחלה יכול לבטלן זה שלא בפני זה שאף כשביטל מקצתם לא ביטל הגט עד שיבטל את כלם ואם נתנו האחרים אחר בטול מקצתם הרי זה גט וזהו שאמרו אי אזלי הנך וכתבי ויהבי לית לן בה והילכך אף לכתחלה יכול לבטלן זה שלא בפני זה והוא הדין אם ביטלן בפני אחרים שמבוטלים הם כמו שכתבנו ולרשב"ג ביטלה כלה ונמצא דהנך דלא בטיל להו אזלי וכתבי ואתי למישרא אשת איש והילכך אף בדיעבד אינו כלום לדעתו דהא קסבר ביטלו אינו מבוטל ואף אותם השנים יכולים לכתוב והלכה כר' ושליחות דהאי בטיל שליחות דאידך לא בטיל:
+
+Daf 33b
+
+ומכל מקום לענין ביאור הוזכר בה טעם אחר בגמרא והוא שאף רשב"ג מודה דביטל מקצתה לא ביטל כלה וליכא משום תקנה אלא דטעמא אחרינא הוא דקאמר ולא מצד איסור עובר על תקנה ומכח בית דין יפה אלא מן הדין דכל מילתא דעבידא בי עשרה צריכא בי עשרה למישלפה ר"ל שצריך שיהו בשעת הבטול אותם שהיו בשעת המעשה בעצמם כמה שהם ולאו עשרה דוקא וכן לא עשרה אחריני בחריקייהו אלא אותם בעצמם שהיו בשעת המעשה ומעתה אין בטולו בטול ויכולים ליתן אף אותם שביטל ולר' אפי' אחריני לא צריכי אלא בעל מותיב בעל מפרק ומה שביטל בטל ואין הדין מעכבו ומה שלא ביטל לא ביטל ומצו יהבי ואין כאן עכוב תקנה:
+אמר לעשרה כלכם כתבו גט ותנו לאשתי שאחד כותב וכלם חותמים כמו שביארנו אף זו לדעת ר' יכול לבטל מקצתם שלא בפני האחרים ואע"פ שבזו מכל מקום אי אתה יכול לומר אי אזלי הנך וכתבי ויהבי לית לן בה שהרי אין נתינתו כלום אלא בחתימת כלם והרי ביטל מקצתם היא הנותנת להתיר שהרי אין כאן חשש תקלה שאין האחרים נותנין עד שיחתמו כלן והמבוטלים ודאי אין חותמין ומעתה מבטל מקצתם לכתחלה והכל מבוטל מאליו אחר שצריך לחתימת כלם ואפי' ביטל אחד מהם הכל מבוטל ולרשב"ג אם מטעם עדות שביטלה מקצתה ביטלה כלה אין כאן תקלה ומודה לר' שמבטלן זה שלא בפני זה והכל מבוטל ואם מטעם כל מילתא דעבידא בי עשרה כו' אף זו אין בטולו זה שלא בפני זה בטול ויכולים כלם לכתוב ולחתום וליתן ומכל מקום הלכה כר' ומעתה אם אמר לשנים כתבו ותנו או שלחו ביד שנים יכול לבטל אחד שלא בפני חברו ומשביטל אחד מהם ביטל שהרי שנים וכלכם ביתר משנים אחד הוא:
+מדברינו אתה למד בבטול זה שהוא מבטל שליחות מקצתם ומתוך כך אין אנו קפדים שהרי אם האחרים נותנין אין בזה כלום שלא ביטל אלא שליחותם וזהו שאמר יכול לבטלן זה שלא בפני זה אבל כל שמבטל את הגט בפני שנים שלא בפני האחרים אף ר' מודה שהכל בטל אפי' לא ביטלו אלא בפני אחד כל שיש עדים בבטולו בטל הכל ונראה לי שעל זו כיונו גדולי המחברים במה שכתבו על זו ואפי' היו עשרה כשביטלו בפני אחד בטל הגט וגדולי המגיהים כתבו עליהם שאין דבריהם מחוורים שהרי ביטל מקצת לא ביטל הכל ושליחותא דהני בטיל שליחותא דהני לא בטיל ולפי מה שכתבנו אע"פ שקיצרו בדבריהם מכל מקום הדין כך הוא אלא שזו ודאי לכתחלה אסור ומחשש תקלה כמו שהתבאר אלא שבדיעבד אם ביטל מבוטל:
+הדבר ידוע במי שאמר לעשרה או לכמה שירצה כתבו גט לאשתי אחד כותב בשביל כלם כלכם כתובו אחד כותב במעמד כלם שהרי אי אפשר לכלם לכתוב ואם אמר להם כתבו וחתמו אחד כותב ושנים חותמין אמר להם כלכם כתובו וחתומו אחד כותב אף בלא מעמד כלם וכלם חותמין לא אמר כלכם אלא משום חתימה אמר להם כתבו ותנו או כתבו וחתמו ותנו ששתיהן במדה אחת שכל שאומר כתבו ותנו פירושו כתבו וחתמו ותנו אחד כותב ושנים חותמין ואחד נותן אפי' היה הכותב הוא הנותן דיו אמר כלכם כתבו ותנו או כלכם כתבו וחתמו ותנו אחד כותב וכלם חותמים ואחד נותן אמר להם הוליכו גט זה לאשתי אחד מהם מוליך על ידי כלם כלכם הוליכו אחד מוליך במעמד כלם וכל שאמר לשנים כתבו אחד כותב שניכם כתובו אחד כותב במעמד חברו ושניהם חותמין שניכם כתבו וחתמו יראה לי שאחד כותב במעמד חברו ושניהם חותמין שהרי מצד החתימה לא היה צריך לומר שניכם כתבו ותנו או כתבו וחתמו ותנו הרי מצד החתימה לא הוצרך לשניכם ואם כן או על הכתיבה אמרו או על הנתינה ומתוך כך יראה לי שאחד כותב במעמד חברו ושניהם חותמין ואחד נותנו במעמד חברו הוליכו גט זה לאשתי אחד מוליכו שניכם הוליכו אחד מוליכו במעמד חברו ומעתה כשם שביארנו בעידי כתיבה או כתיבה וחתימה או כתיבה ונתינה שיכול לבטל זה שלא בפני זה כך בשלוחי הולכה שאם באמר הוליכו אין כאן תקלה שהרי האחר מוליך בלא חברו כראוי ואם בכלכם הוליכו הרי אין מוליכין אותו אלא במעמד כלם ומשביטל אחד ביטל הכל ואין כאן תקלה ובין עידי הולכה בין עידי כתיבה וחתימה ונתינה יכול הוא לעשותם אחד אחד זה שלא בפני זה וכדרך שפסקנו בדיני ממונות שעדותם מצטרפת אע"פ שלא ראו שניהם כאחד כמו שביארנו בסנהדרין:
+הדיינין שמכרו בדברים שאין צריכין הכרזה שיעור בטעותם בשתות וכל שטעו בשתות מקחם בטל כדעת חכמים כמו שביארנו בפרק אלמנה ניזונת צ"ט ב' ולא כרשב"ג שהיה אומר מה כח ב"ד יפה ולהעמיד מקחם עד שוה מאתים במנה ואע"פ שאמרו כאן על זו ועשה ר' כדברי חכמים ואמר לפניו פרטא בן בנו של ר' אלעזר אם כן מה כח בית דין יפה וחזר ועשה כרשב"ג אין הלכה כן ומכל מקום גאוני הראשונים לבעלי הישיבות פסקו בה כרשב"ג ומסתייעים משמועה זו ומתלמוד המערב אלא שגדולי הפוסקים והמחברים כתבוה כן כדברינו:
+אף אותם שכופין אותם להוציא אם ביטלו את הגט מבוטל הוא וחוזרין וכופין אותו לגרש אם בגט אחר לדעת קצת אם באותו הגט בעצמו לשיטתנו שכתבנו למעלה והוא שאמרו כאן חמשה סבי הוינן קמי ר' יאשיה דמן אושא ואתא ההוא גברא לקמיה ואשקלה לאיתתיה גיטא על כרחיה ר"ל שצוה לכופו בכך ואמר לן זילו איטמרו ר"ל שלא יבטל לכם את הגט ואע"פ שמ"מ יכול לבטל בפני אחרים שהרי אם בטלו מבוטל כמו שפסקנו מ"מ אתה למד שיכול הוא לבטל את הגט ואף כשתפרש זילו איטמרו שלא יבטל אתכם מן העדות ולא מן הגט אף זו תלויה בזו וכן אמרו בסמוך רב ששת אשקלה גיטא לההיא איתתא על כרחיה ואמר להו לסהדי אמר לכו רב ששת ליבטיל גיטא ואצרכה רב ששת גיטא אחרינא ואע"ג דלדידן גיטא מיהא כשר כמו שכתבנו למעלה מ"מ למדנו שהגט בטל ואע"ג דגלוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא התם לאו גלויי הוא דרב ששת לאו מבטל גיטא דאינשי הוא אלא שאמר כן מפחד הרוגשים שלא יכוהו על שהוא מבטלו ומ"מ יראה לי שכל שכופין אותו להוציא אם לא ביטל אלא שמסר מודעא אין מודעא מעכבת שאין מודעא במה שבית דין כופהו וכן כתבנוה במקומה בשלישי של בתרא:
+
+Daf 34a
+
+יתומים גדולים שרוצים לחלוק על אחיהם הקטנים בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובוררין להם חלק יפה ר"ל שאומרים לגדולים להשוות החלקים והם בוררים להם אחת מהן אי זו שירצו ואם הגדילו אין יכולין למחות ויש מפרשים שכל אחד מהם בורר חלק יפה כדי שמתוך כך יהיו החלקים שוים וכבר ביארנוה כהלכתה בשני של קדושין ולא באה בכאן אלא ללמד שאע"פ שלענין איסורין אין אומרין מה כח בית דין יפה בענין ממון מיהא אומרין כן ויש שואלים שהרי במסכת יבמות אמרו לענין חלוקת עבדים שבית דין חולקין אותם כדי שיאכלו בתרומה ואמרינן עלה דכולהו אית להו דרב נחמן אע"פ שיש בה איסור תרומה אלמא אף באיסורין אומרין כן ותירצו בה שמ"מ עיקר כונת הבית דין לחלוקה היא והאיסור מאיליו הוא בא:
+מי ששלח גט לאשתו וגלה דעתו שאינו רוצה שיגרש בו הואיל ולא ביטל בפירוש אין גלוי הדעת כלום מעשה באחד ששלח גט לאשתו ומצאה שהיא עומדת בחדרי חדרים ואורגת וכשאמר לה הריני מוליך לך גיטיך אמרה לו זיל השתא ותא למחר ובין כך מצא הבעל את השליח וספר לו את המאורע ואמר לו ברוך הטוב והמטיב כלומר שנוח לי על שלא נתתו לה ואעפ"כ הוא נתנו לה והבעל רצה לערער מצד מה שאמר לשליח ואמרו חכמים ברוך הטוב והמטיב ולא בטיל גיטא כלומר שאין גלוי הדעת כלום ומכל מקום כל שמתירא בבטולו ואומר להם בשם חכם שאותו הגט בטל אין זה גלוי הדעת אלא בטול גמור כמו שביארנו בההוא דאמר להו לסהדי אמר לכו רב ששת ליבטיל גיטא וכן כל כיוצא בזה הא גלוי הדעת אינו כלום אפי' היה רדוף אחר העדים או השליח לבטלו והעדים או השליח מרגישים בכך ובורחים ממנו או משתדלים באי זה צד שלא ישמעו בבטולו והגיע הגט לידה בין כך הרי זה גט מעשה באחד שהיו כופין אותו להוציא ובטל את הגט חזרו וכפוהו ובטלו וכן הרבה פעמים חזרו וכפוהו ואמרו לעדים אותיבו קרי באונייכו כלומר חתכת דלעת שלא ישמעו בבטולו:
+מי שנתן גט לאשתו לזמן ר"ל אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש תהא מגורשת בו ולא אמר לה מעכשו שנמצא שבתוך הזמן יכול לבטל את הגט כמו שכתבנו ולא ביטלו אלא שבא בתוך הזמן והיה סבור ליכנס והנהר מעכבו והוא צועק ואומר חזו דאתאי כלומר ואונס מעכבני ומתוך כך עבר הזמן ולא בא הרי זה גט שאין טענת אונס בגיטין וגלוי הדעת שגלה בדעתו שאינו רוצה בגט אינו כלום דגלוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא הא אם בטלו בפי' אין ספק שהוא מבוטל ומעשה שהוזכר כאן חזו דאתאי וכו' יכול היה לבטלו אלא שהיה סבור ששמה ביאה הא מכל מקום אם אמר מעכשו כל שלא בא בתוך זמנו אף בטולו אינו בטול כמו שביארנו למעלה:
+מעשה היה באחד שנתן גט לארוסתו ואמר לה אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטו תלתין אמר בסעודה קא טרחנא כלומר ואנוס אני וגמרו את הדין שהיא מגורשת שאם משום אונס אין טענת אונס בגיטין ואי משום גלוי דעתא הא לאו מילתא היא ומכל מקום אלו רצה לבטלו רשאי היה לבטלו הואיל ואין שם מעכשו כמו שביארנו אלא שהיה סבור שאינו צריך וכן מעשה באחד שנתן גט לארוסתו ואמר לה אי לא נסיבנא לריש ירחא דאדר ליהוי גיטא ואמר להו אנא ריש ירחא דניסן אמרי ודנו בה שאין דבריו כלום והרי היא מגורשת על הדרך שביארנו:
+יש מי שסובר שכל שהגיע הגט לידה אפי' לזמן ואף בלא מעכשו אינו יכול לבטלו וכפשוטן של שמועות ר"ל דאמר חזו דאתאי כלומר ואנוס אני ואלו היה בטולו בטול ודאי היה מבטלו וכבר האריכו גדולי הדורות בסברא זו בחבוריהם אלא שאף הם נסכמים שבטולו בטול וכן הדבר בלא שום פקפוק:
+
+Daf 34b
+
+המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלני וכל שום שיש לו אשה פלנית וכל שם שיש לה מפני תקון העולם אמר הר"מ פי' תקון העולם כי כאשר קדם עליו מודעא בב"ד אחר או בטלו אחר כתיבתו ואמר בפני שנים או שנה שמו או שמה תנשא והיא לא תדע שהגט בטל ונמצאו הבנים ממזרים לפי שהיא נשארת אשת איש ולזה מי שיבטל גט ילקה לפי שהוא תקנת ר"ג שלא יהיו עושין כן וכן רב מנגיד לכל מאן דמבטיל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא וזה אשר אמר שהוא כאשר שנה שמו או שמה וכתוב כל שם שיש לו שזה כשר לא יתאמת זה אלא כאשר היו לאדם שני שמות ובתנאי שיכתוב היותר מפורסם ואמר וכל שם שיהיה לי יהיה הגט כשר וכן האשה אולם אם היה שמו יצחק דרך משל וכתוב בגט אני אברהם וכל שם שיש לי יהיה הגט בטל ודע זה:
+אמר המאירי בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה פי' לא שיהא משנה שמו בכונת פסול ותקלה כגון מי שהיה שמו אברהם שיהא כותב בגט אנא יצחק שזו ודאי אף קודם התקנה היו פוסלין אותו כמו ששנינו שנה שמו ושמה פסול ואף לאחר התקנה אין כל שום דאית לי מועיל בו כלל אלא שלפעמים אדם משנה דירתו ממקום למקום והיו רגילים לקרא שמות בכל מדינה לפי הלשון כמה דאת אמר דניאל די שמיה בלטשצאר וכן חנניה מישאל ועזריה ששנו שמותם בבבל שדרך מישך ועבד נגו וכן בנשים כגון מאסתר לאסתהר וכשהיה כותב גט לאשתו במקום שקבע דירתו לשם היה כותב שמו שבאותה העיר שהרי העדים צריכים להכיר שם האיש והאשה כמו שביארנו באחרון של בתרא במשנה הרביעית וביארנו שם שכל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו ומתוך כך היה כותב שמו שבאותה העיר ושם אותה העיר וש��לחו לאשתו למקום שהיא ולפעמים היה חוזר למדינתו המוחזקים בו בשם אחר ואע"פ שמכל מקום היה הגט כשר היתה מדינה לועזת על שאין שמו המוחזק ביניהם כתוב בגט או רמוז בתוכו ומעגנים אותה עד שכמעט חוככים לומר שהוא בדין שינה שמו והתקין ר"ג שיהו כותבין שמו שבעיר שנכתב בה אחר שהוחזק בה שלשים יום בשם זה ושיהא כותב בגט וכל שום דאית לי עד שיהא בענין זה סימן לרואים שהוא רמז על שמו המוחזק לו באותה מדינה שיצא ממנה וכן הדין והענין בשם האשה ובשם העיר שלו ושלה והוא שיכתוב אנא פלני דממקום פלני על שמו של עכשו ועל עירו של עכשו וכל שום אוחרן דאית לי ולאתראי על שמו המוחזק תחלה ועל שם העיר שיצא ממנה וכן באשה ותרוכית יתיכי אנת פלנית דממתא פלנית על שמה ושם עירה שבכאן או שהיא בה עכשו וכל שום אוחרן דאית ליכי ולאתריכי והרואים כשזוכרים שמותיהם המוחזקים להם ואינם רואים אותם בגט מכירים מאליהם שרמוזים הם באותם המלות וצריך שיכתוב שמו המובהק עכשו במקום שהוא כותבו ושירמוז האחר בכל שום דאית לי שכל שאינו כותב המפורסם שבהם והעקר אינו כלום:
+ולמדת ממה שכתבנו שלשה דברים אחד שכל שהוא מוחזק בשני שמות צריך לכתוב המפורסם שבהם והוא אותו שמוחזק בו בין הישראלים במקום כתיבת הגט שהוא דר שם עכשו ויכלול האחר בכל שום דאית לי מתקנת ר"ג ואם לא עשה כן הרי זה גט פסול מתקנת ר"ג והשני שכל שאינו מוחזק אלא בשם אחד אין צריך לכל שום כלל והשלישי שכל שאינו מוחזק אלא בשם אחד ושינה שמו אע"פ שכתב וכל שום אינו כלום והוא שאמרו בגמרא והוא דאיתחזק בתרי שמי כלומר שאם לא הוחזק אלא באחד וכתבו כתקנו אין צריך לכל שום ואם שנהו אין כל שום מועיל בו ואינו גט כלל ואם הוחזק בשנים ולא כתב המפורסם יותר אלא שכתב האחר וכלל את המפורסם בכל שום אף זה בדין שינה שמו והוא שאמרו בגמרא ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה ואמרי נהרדעי מרים וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום דאית לה ומ"מ גדולי המחברים כתבו בזה שהוא גט פסול ופוסל והדברים ברורים:
+ולשיטתנו שכתבנו שהשם שבמקום הכתיבה עיקר ראיתי לקצת מפרשים דוקא בשאין דעתו לחזור או מן הסתם שמן הסתם חן מקום על יושביו אבל אם היה הדבר נכר שלא בא לכאן אלא לדירת עראי נעשה שם זה טפל אצל הראשון והדבר בהפך ואם לבו נקפו ואינו מתישב על דירת מקום אחד לבי נקפי בו אלא שראוי בספקות אלו להזכיר שניהם בפרט ומתוך ספקות אלו נראה שנהגו לכתוב אנא פלני דממקום פלני דדיירנא השתא במקום פלני או דהוינא השתא אם לא קבע דירתו לשם אבל בשמו של בעל אע"פ שרוב בני אדם יש להם שמות בלשון הקדש ובלשון לעז ושאף רוב בני אדם קורין אותם בשם הלעז אין נוהגין להזכיר את שניהם אלא כותב את של לשון הקדש הניתן לו באות ברית קדש והאחר נכלל בכל שום דאית לי ואף בישראל משמד שגירש הסכימו רבני צרפת על ידי מעשה שלא להזכיר שם גיותו כלל אלא שמו שבישראל הנתון לו בכניסת ברית וכל האחרים נכללים בכל שום דאית לי ומשרבו הצרות והם מתיראים להזכירו עכשיו בלשון היהדות הנהיגו לכתוב איך אנא דמן קדמת דנא הוה שמי מתקרי פלני וכל שום דאית לי וכבר היה ביניהם מי שהיה פוסל את הגט על שלא היה מזכיר את שתיהן והחזיקוהו בטועה אלא שמגדולי הדורות מצריכים כן לכתחלה ומימינו לא נהגנו כך ואף בתלמוד המערב אמרו גר ששינה שמו לשם גוים מגרש בשם ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא וכן יש מצריכים עכשו להזכיר בגט שם הקדש והלעז אלא אם כן הכל אחד כגון מאיר ומשה ו��ומיהם ואין הדברים נראין ואע"פ שמצינו אחא בר הדיא דמתקרי אבא מרי שמא לא בגט נכתב כן אלא בשטר שעשו לה להגבותה כתבתה וכדי שיתברר הענין יפה לבית דין שיגבוה כתבתה ולא יעכבם שום ספק:
+ועדין אתה צריך לידע שזה שביארנו בהוחזק בשני שמות שצריך לכתוב המפורסם ולכלול האחר בכל שום דאית לי דוקא כשהוא מוחזק בשניהם באותו מקום שכותב בו את הגט או באותו מקום ששולח את הגט כגון שיצא ממנו ומקום שקבע דירתו לשם שזו מחזיקתו בשמו שבכאן וזו מחזיקתו בשמו שבכאן וכל שכותב באחת מאלו או מזו לזו דנין בה כן אבל אם יצא למקום אחר דרך עראי וגירש לשם מגרש באי זה שירצה ואין צריך לכל שום דאית לי אלא באותו שהוא מחזיק את עצמו בו שאין כאן חזקת שני שמות והוא שאמרו בבריתא בגמרא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל ר"ל שהוא מוחזק בשני שמות ביהודה ובגליל שמן הסתם יודעין בני אדם ממקום שיצא ממנו למקום שקבע דירתו גירש את אשתו שביהודה ר"ל ונכתב הגט ביהודה וכתב שמו שביהודה ולא כתב וכל שום כו' אינה מגורשת עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו ושם הגליל עמו ר"ל שיכתוב וכל שום ור"ל אינה מגורשת לגמרי אלא שהוא גט פסול וזהו שלא אמר אינו גט וכן אשתו שבגליל בשמו שבגליל ויש גורסין גירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל ופירושו אם הוא בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל שצריך שיכלול שם יהודה בוכל שום דאית לי והכל עולה לענין אחד ואם יצא לו למקום אחר ר"ל שלא לשם דירה ונתן כאן גט לאשתו שמיהודה או שמן הגליל כותב באחד מהם ודיו הואיל ובמקום כתיבת הגט ובמקום נתינתו לא הוחזק בשנים ועל הסתם הוא דן כן שמן הסתם אין אדם מוחזק בשנים אלא או במקום שיצא ממנו שחוקרין עליו היכן הלך או במקום שקבע דירתו לשם שחוקרין עליו מהיכן יצא ומה טיבו שיצא הא כל שהוחזק אף באותו מקום שיצא לו צריך לכתוב אחד מהם ולכלול האחר בכל שום ומתוך ספיקות אלו נהגו עכשו לברר כמה שאיפשר ולכתוב בכלם כל שום ולמדת שצריך הוא לכתוב שמו ושמה שם עירו ושם עירה על הדרכים שכתבנו וזה שאמרו בפרק אחרון כתב חניכתו וחניכתה כשר פירושו על שצריך לכתוב שמו ושם אביו וזה כתב שמו ולא כתב שם אביו אלא שהוסיף על שמו חניכת המשפחה כגון שכתב אברהם אבן עזרא ולמד שאותה חניכה עומדת במקום שם האב ולתוספת שמירה נהגו עכשו להזכיר כל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתראי ולאתריהון דאבהתי:
+זו היא שיטתנו בענין משנה זו ובמה שבא עליה בגמרא והוא הראוי לברור מכל מה שנאמר בה לדעתי אלא שמכל מקום הרבה נתחבטו בה המפרשים זה אומר בכה וזה אומר בכה והוא שגדולי המפרשים סוברים שתקנת ר"ג אינה מועלת אלא למי שיש לו שני שמות בעירו שהתקין שיהא כותב שם של עיקר וכולל הטפל בכל שום אבל מי שיש לי שני שמות בשתי מדינות שנמצא כל אחד עיקר במקומו צריך שיכתוב את שניהם כדרך שאמרו אחא בר הדיא דמתקרי אדא מרי ומה שאמרו בבריתא גירש אשתו שביהודה אינה מגורשת עד שיכתוב שמו שביהודה ושם גליל עמו שיזכירהו בפירוש ואם כן הם מפרשים היה משנה שמו ושמה כשחוזר משם לכאן והתקין שיהא כותב שני השמות ועוד התקין וכל שום משום חניכה והוא שם לווי ושתי תקנות היו ולא הזכיר אלא אחת שבכלל איש פלני נכללו שני השמות ושני המקומות וכן מפרשים והוא דאיתחזק בתרי שמי בהאי קרתא אבל אם אינו מוחזק בכאן אלא באחד אלא שיש לו שנים בשני מקומות לא דיו בכל שום וכמה קשים הדברים לפרש שהרי בגמרא אמרו בהדיא בני אדם הבאין משם לכאן אלמא שעל שני שמות שבשתי מדינות נאמר וכל אלא שטורחים לפרש בה בגמרא עמד ר"ג והתקין שיהו כותבין איש פלני וכל שום כו' כלומר להזכיר את שתיהם והדברים זרים:
+ובתוספות כתבו בהפך שכל שהוחזקו לו שני שמות בעיר אחת אין צריך לכל שום כלל שהכל יודעין בעיקרי שלו ובשני מקומות הוא שצריך לכל שום ובריתא דאחת ביהודה ואחת בגליל שהזכיר בה שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם גליל עמו אף הם מפרשים בה הזכרת השם לגמרי והם מעמידים אותה שהוא בגליל ושולח גט לאשתו שביהודה בשמו שביהודה ומתוך שאינו כותב שם עיקרי שבמקום כתיבה הוא מצריך להזכירו לגמרי אבל אם היה הוא ביהודה אין צריך לכל שום ואף בתלמוד המערב רמוזה כן כמו שאמרו שם מתניתא בשהיתה מיהודה וכתב לגרש מגליל אבל אם היתה מיהודה וכתב לגרש מיהודה מגורשת ומכל מקום אנו מפרשים אותה בכל שום וכשכתב מגליל אינה מגורשת אף בכל שום שהרי שמו עיקרי בגליל והוה ליה גט פסול ונמצא לשיטתנו שלדעת הירושלמי מפרשים שם גליל עמו בכל שום וכן חדשו גדולי המפרשים לומר שכל שהוא בדין כל שום אם לא כתב לא עיכב אבל כל שהוא בדין הזכרה לגמרי עיכב ועיקר הדברים כמו שכתבנו ומינה לא תזוז:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה השלישית וענינה בענין החלק השלישי והוא שאמר אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביע התקין רשב"ג שתהא נודרת ליתומים כל שירצו וגובה את כתובתה אמר הר"ם נמנעו בית דין מלהשביע אלמנה לפי שהם ראו שהיא תחשד בשבועה ותשבע לשקר ולא היו דנין כתבה ולא תשבע והתקין רבן שמעון בן גמליאל שידירו אותה היתומים כמו שאמרו לה אמרי כל פירות שבעולם אסורין עלי אם לקחתי מכתבתי כלום או תשים כל מה שיש לך קרבן אם לקחת דבר ומה שדומה לאלו הענינים וכבר התבארו כלם ודינם במסכת נדרים ופסק ההלכה שהאלמנה משביעין אותה היתומים שלא בב"ד או נודרת להם כל מה שירצו בב"ד כמו שהתקין רשב"ג ולזה הבחירה באי זה הפנים שירצו ולזה כאשר נשאת האשה קודם שתשבע תאבד כתובתה לפי שיאמרו היתומים אנחנו לא נרצה להשביעה אמנם תרצה שנידרה בב"ד ולא יועיל להיות נודרת והיא בעולת בעל לפי שהבעל יפר לה כמו שהתבאר בנדרים בעשירי והנה אמרם נשאת אין משביעין אותה ומפר לה בעל ולזה אם נתגרשה או שמת בעלה גובה כתובתה אחר השבועה או הנדר:
+אמר המאירי אמר זה דרך הצעה למה שהוא עתיד לומר כלומר כבר ידעת שאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ושאלו בגמרא מאי איריא אלמנה אף שאר בני אדם יודע אני בהם שאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה ותירץ מהו דתימא באלמנה הקלו ומשום חינא קמ"ל שאף אלמנה כדין זה ומתוך כך הוא מודיע שנמנעין היו מלהשביעה מפני שהיו רואים שלא היתה מקפדת בשבועה ומשום דמוריא לנפשה דאי נקטה מידי מינייהו ליהוי משום מאי דטרחה קמי יתמי והיתה מפסדת כתבתה וגרושה מיהא לית בה האי טעמא דהא לא טרחה קמי יתמי וכל שלא הספיקה לגבות עד שמת משביעין אותה כדינה ומגבין לה כתבתה הא אלמנה מוריא להיתירא ומתוך כך נמנעו מלהשביעה והתקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו אפי' רצו שתהא נודרת לפניהם קנם כל מזונות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובתי כלום מזקיקין אותה לכך ותגבה כתבתה ופירשו בה בתלמוד המערב שאימת נדרים עליהם ונראה לי הטעם שכל שאסרה עליה מיני מאכל והיא נזקקת להם תמיד הרי כל שעה שאוכלת זוכרת שאותו מאכל אסו�� לה ועוד פירשו שם שאף כשתעבור על הנדר אין ענשה גדול כל כך כבשבועה שנפרעין ממנו ומכל העולם ומתוך גודל ענשה של שבועה היו נמנעין והוא שאמרו שם בראשונה היו נשבעות על שקר וקוברות את בניהן ודעת ראשון נראה יותר והוא שאמרו בגמרא ברב שלא היה מגבה אף בנדר משום דבשני דרב קיל נדרי כלומר היו אף הנדרים קלים אצלן ועוברות עליהם ומ"מ זו שאמרו בגמרא שמשביעין אותה חוץ לבית דין נמשך לטעם הראשון לפי מה שפירשו בה הראשונים והוא מפני שאין השבועה חמורה כל כך חוץ לבית דין מפני שאינה אלא כעין היסת וא"כ מה שאמרו בשני דרב קיל נדרי פירושו ולא השבועות אלא שהיה נמנע מלהשביע מתוך העונש ומלהדירה מתוך שלא היה סומך עליהן ואין הדברים מתישבין שהרי מ"מ אף בשבועה משום דמוריא הוא כדכתיבנא אלמא שלא היו סומכות עליהן ומתוך כך אני מפרש שהשבועה מתוך שלא היו סומכין בה עליה אין משביעין אותה בבית דין שאין בית דין רוצים להשביע במקום חשד אלא אם היתומים רוצים להשביעה ישביעוה שלא בבית דין ובנקיטת חפץ כדינה ואם היתומים רוצים להדירה ידירוה אף בבית דין במה שירצו שאימת נדרים עליהם ואין בית דין מושכין ידיהם הימנו וגדולי הרבנים פירשו בשבועה חוץ לבית דין כעין היסת ולהקל בעונש ונמשכים לפי שיטתם ולא יראה לי כן:
+ולמדת שקודם התקנה היתה מפסדת כתבתה מתוך שלא היו בית דין נזקקים להשביעה ואחר התקנה היתה הבחירה ביד היתומים או להשביעה חוץ לבית דין אם הם בטוחים עליה יותר מצד חומרתה או להדירה אף בבית דין מתוך שהנדר אימתו עליהן יותר על הדרכים שביארנו ואפי' היה הזמן חשוד אף בנדרים די לנו במה שגדרו ראשונים ואין הלכה כרב שלא היה מגבה כלל ומשום דבשני דרב קילי אף נדרי אלא כשמואל וגרושה מכל מקום שאין בה חשש הוראה לעצמה משביעין אותה בבית דין ומאחר שבית דין נזקקין להשביעה אין בית דין מגבין אותה בהדרה אלא שהגרושה מאחד מן היבמים לפסלה לשאר אחים דינה כאלמנה הואיל וכתבתה על נכסי בעלה הראשון ומזקיקין אותה לנדרים והוא שאמרו שלחו מיתם איך פלניתא בת פלניא קבילת גיטא מן ידיה דאחא בר הדיא דמתקרי אייא מרי ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עליה דלא קבילת מן כתובתה אלא גלופקר אחד וספר תלים ואיוב וממשלות בלואים ושמנום בחמשה מנה ר"ל של כסף מדינה לכשתבא לידכם הגבו לה את השאר ופירשו בה שגט יבמים היה ולפיכך הזקיקוה לנדר וכן פירשו בגמרא שאם נשאת האלמנה אין מגבין אותה כתבתה שאף היתומים אומרין אין רצוננו להשביעה אלא להדירה והרי הבעל מיפר ואיבדה כתבתה עד שתתגרש או ימות הבעל אבל גרושה אם נשאת משביעין אותה שאין הפרת בעל במה שהיא נשבעת על מה שעבר אם נעשה אם לאו אלא בדברים שהיא מטלת על עצמה מדברים שבינו לבינה או מנדרי ענוי נפש כמו שיתבאר במקומו:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 35a
+
+כבר ביארנו בששי של שבועות על חומר השבועה ואיומיה בפרטיה וכלליה וכמה גדול עונש העובר עליה ואף בסוגיא זו אמרו שהשגגות נעשות בה כזדונות מפני שכל אדם מועד עליה וצריך ליתן לב על מה הוא נשבע והיאך הוא נשבע והוא שאמרו דרך הערה באחד שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה אחת והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת בשוגג ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר ואמר לה תני לי דינרי ואמרה לו דרך שבועה ובהזכרת השם על הדרך שביארנו בארור בו שבועה ברביעי של שבועות תהא סם המות באחד מבניה אם נהנית ממנו והר�� נהנית ממנו שנשתרש לה מקומו בתוך הפת אלא שבשוגג נשבעה ונענשה עד שבתוך ימים מועטים מת אחד מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומת מי שנשבע כעין שבועה של אמת שאינו סבור לישבע לשקר כך מי שנשבע לשקר על אחת כמה וכמה:
+כבר ביארנו שחוץ לבית דין משביעין אותה ומן הטעם שכתבנו ואין הלכה כרב שאמר שאף חוץ לבית דין אין משביעין אותה ואם היתומים רוצים להדירה מדירים אותה בבית דין ואפי' היה הזמן פרוץ אף בנדרים ואין הלכה כרב שלא היה מגבה כתבה לאלמנה מפני שהיה אומר שאף חוץ לבית דין אין משביעין אותה וכן שהיה אומר שבזמן שהם פרוצים בנדרים אין מדירין אותה אלא כשמואל שאם כן הלכה לה תקנת ר"ג אלא יבררו היתומים לעצמם או ישביעוה חוץ לבית דין או ידירוה בבית דין שענין זה בכלל דינין הוא והלכה כשמואל בדיני וכן שהדעת נותנת להעמיד התקנה ושלא להפסיד את האלמנה מכל וכל זו היא שיטתנו וכן דעת גדולי הפוסקים והמחברים והוא שאמרו אמר ליה רב יהודה לירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין כלומר אי זו מהן שיברורו שאם יבררו להדירה אדרה בבית דין ואם יבררו להשביעה אשבעה חוץ לבית דין ובלשון הזה אמר לו ליתי קלא וליפוק באודנאי דבעינא דאעביד בה מעשה כלומר להוציא מלבן של רב הונא ושל רבה בר רב הונא שהיו נמשכים בה לדעת רב וכמו שאמרו מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתבה לארמלתא:
+ומכל מקום יש פוסקים כרב שלא להשביעה אף חוץ לבית דין ושלא להדירה בזמן שהעולם פרוץ בנדרים ומטעמא דרב הונא ורבה בריה עבדו עובדא כותיה ואין ראיה אצלי בכך כלל שרב הונא תלמידו של רב היה ולא היה רוצה להוציא ממון על כרח שיטתו של רבו וכן רבה היה נמשך בה אחר אביו וכמו שאמר ואבא מרי לא מגבי כתבה לארמלתא ושב ואל תעשה זה מכבוד רבו וזה מכבוד אביו ואין בו ראיה ומ"מ לדעתם צריכים אנו לכתוב בה שני דברים אחת שאם קפצה ונשבעה בבית דין מגבין אותה והוא שאמרו ההוא דאתאי לקמיה דרב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתבה לארמלתא ואמרה ליה מידי הוא טעמא אלא דדילמא נקטה כתבה חי י"י צבאות אם נהניתי מכתבתי כלום ואמר רב הונא מודה רב בקופצת ומפרשים בה בשהיה שם חפץ ונטלתה ושנמצאת השבועה בנקיטת חפץ ומ"מ יש מפרשים בלא נקיטת חפץ והם מפרשים מודה רב בקופצת שמאחר שנשבעה חוזרין ומשביעין אותה על דעת בית דין וכן כתבוה גאוני הראשונים הא שבועת הקפיצה מיהא אין מגבין בה וראיה להם במסכת בבא קמא פרק הגוזל ק"ו א' בשמועת כאן בקפץ כאן בשלא קפץ וכשתעיין בדבר אין בה הכרח אלא שהדברים נראין מפני שישביעוה על דעת בית דין ומ"מ איפשר שאף היא נשבעה על דעת בית דין וזו אחת מן הדרכים שהוצרכנו לכתוב לדעת הפוסקים כרב והשנית היא שמאחר שאין משביעין אותה ולא מדירין אותה אע"פ שהיא תובעת כתובתה לא איבדה מזונותיה והיאך אפשר לומר לה שלא ליזקק לכתבה ולהפקיעה מזונות מצד תביעתה ואין תביעה במה שאין בית דין נזקקים ואע"ג דרבה אמר מזוני נמי לית לך כבר העידו עליו שנענש:
+לפי דרכך למדת שאלמנה ניזונת בלא שבועה ר"ל שאין משביעין אותה אם התפיסה בעלה צרורות למזונות וכיוצא בזו ולא תשבע אלא בסוף כדין אשת איש בדין הנזכר באחרון של כתבות ק"ה א' במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שתשבע בסוף ולא בתחלה ולא כדברי האומר שלא אמרו כן אלא באשת איש אבל אלמנה תשבע תחלה וסוף ומשום דטענינן ליתמי שהרי אף למי שהלך למדינת הים טוענין לו וראיה ברורה משמועה זו שאם תאמר נשבעת ה��אך אמר לה מזוני נמי לית ליך דהא אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתבתה כו' והא מדבעיא שבועה נעשו מזונות ככתבה ורב נמי לא מגבי וכן כתבוה חכמי הדורות וכן ראיה ברורה לזה בפרק דייני גזירות ק"ז א' בשמועת בששמעו בו שמת:
+לענין סוגיא מיהא יש שואלים היאך הפקיעו שבועת אלמנה משום דמוריא לנפשה ואדרבה היא הנותנת להזקיקה לכך וכמו שאמרו בשותפין שבועות מ"ח ב' איידי דמורו רמו שבועה עלייהו ומתרצים דההיא אין שבועה עליו מן הדין ומשום דמורו רמו עלייהו שבועה והילכך אין לחוש בכך אבל זו שאין עיקר שבועתה אלא משום דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה מוריא לנפשה ואין נזקקין לשבועתה או שמא ממה שראו בהן שהיו מקילות היו מושכין ידיהם משבועתם ובמה שראו נהגו ולא חשבו מה שלא ראו על חשד מה שראו ויש מפרשים כל דברים אלו במנה מאתים אבל נדוניא הואיל וממון גמור הוא לא רצו להפסידה מחשד זה והוא הדין בשותפין שממון גמור הוא:
+
+Daf 35b
+
+כבר ביארנו במשנה שאם נשאת אין כופין את היתומים בכלום שאף הם אומרין אין רצוננו להשביעה והדרה אין לה מקום שהרי הבעל יפר ושמא תאמר נדירה ונאכילה לאלתר ואם היא אוכלת נגבה לה שהרי אינה בטוחה שתהא נתרת למפרע דהא בעל מיגז גייז ואינו עוקר מעיקרו אין זה כלום שאין רצונם בהדרת איסור שעה ושמא תעבור לשעתה ואחר כך מיפר לה בעל אלא שהם מדירים אותה לעמוד באיסור כל ימיה ועוד שכל הנודרת על דעת בעלה נודרת ואוכלת מעכשו על סמך הפרת הבעל ואע"ג דמ"מ הואיל ובעל מיגז גייז איסורא איכא ולוקה מ"מ היא סומכת בכך ושמא תאמר אף בלא נשאת מה הועלנו ותנשא ויפר לה בעלה אין זה כלום שאין הבעל מיפר בקודמין ר"ל בנדרים שקדמו לה קודם שתנשא לו ואפילו נתארסה אין אביה ובעלה מפירין שהרי אלמנה היא בשעת הנדר ואין אב וארוס מפירין באלמנה ושמא תאמר נחוש שמא תלך אצל חכם ויתירנה וכל שכן שאין לומר בה שנטעימה לאלתר שהרי היא בטוחה על היתרו דהא חכם מעקרי עקר ונמצאת מותרת למפרע מ"מ הלכה קבועה צריך לפרוט את הנדר כלומר שצריך לחכם שיחקור על מה נדרה וכל שרואה שנדרה הערמה לחוב לאחרים אינו מתירה וכן שאם רואה שנדרה לפני יתומים אין מתירין לה אלא בפניהם וא"ת שתשקר אף הוא מודיעה שאין הנדר ניתר אלא על סמך מה שפירטה שנדרה עליו ולפי מה שפירשנו אין צריך במה שהקשו בחדושין מה הוצרך לבא מטעם צריך לפרוט והא מדיתמי אדרוה אין מתירין אלא בפניהם והרי לשיטתנו היא היא:
+אלא שיש מתרצים בה דרכים אחרים שאע"פ שאין אנו צריכים להם מצד תירוץ הקושיא צריכים אנו לכתבם לידע מהם עקר בדין זה ר"ל במה שאמרו שהמודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו והוא שאחרוני הרבנים תירצו דאין מתירין אלא בפניו לכתחלה הוא הא דיעבד הותר שאם לא כן היאך עבר צדקיהו על שבועתו והענין הוא שצדקיהו מצא לנבוכדנצר שהיה אוכל ארנבת חיה והשביעו שלא יגלהו והלך וגלה בא נבוכדנצר ושאל לחכמים המודר מחברו בפניו ר"ל שהדירו חברו על איזה דבר מתירין לו שלא בפניו או לא אמרו ליה לא הלך ונקר את עיניו של צדקיהו ואם דיעבד אינו מותר היאך עבר צדקיהו על שבועתו ואע"פ שכתוב עליו ביחזקאל אם לא את אלתי אשר בזה מ"מ איפשר שעל חלול השם אמר כן שהרי נבוכדנצר לא היה יודע בהיתר שבועה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאף בדיעבד לא הותר וזהו שנאמר עליו אלתי אשר בזה אלא שאני תמה א"כ היאך התירוהו ואיפשר מפני שכגון זו של נבוכדנצר אינו בדין שלא בפניו שהרי אף הוא מוזה�� על אבר מן החי ואף בישראל היו יכולים להתירו ואדרבה ראוי לכך כדי לפרסמו ואע"פ שאמרו עליהם כבשו פניהם בקרקע לא מפני שטעו אלא שלא רצו לומר לו שמתוך שראוי לפרסמו הותר להם להתירו ומ"מ לדבריהם הדרא קושיין אלא שהם מתרצים בה כן דדוקא משום דצריך לפרוט וכל שהוא מכיר בדבר זוכה ליתומים ואינו מתירה הא מטעם שאין מתירין אלא בפניו ליכא שאין הטעם אלא מפני הבושה והחשד ובזו אין כאן חשש בושה וחשד שאם יראוה היתומים אוכלת אינם חושדים אותה אלא שאומרים לא נהנית מכתבתה ומתוך כך אוכלת ויש מפרשים שלא נאמר שלא להתיר אלא בפניו אלא במדיר להנאתו כגון נבוכדנצר שכל שיעבור צדקיה על שבועתו הוא מזיק לנבוכדנצר וכן נדרו של משה ליתרו דאמר ליה במדין נדרת כו' כמו שכתבנו בשלישי של שבועות אבל בזו אין אסור הפירות עליה מועיל ליתומים ויש מתרצין שבכאן ביתומים קטנים עסקינן ובנודרת שלא בפניהם היא וכל שנודר שלא בפניו מתירין בין בפניו בין שלא בפניו שאין הגירסא אלא המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ומכל מקום יש גורסין המודר הנאה מחברו אין מתירין אלו לו אלא בפניו ור"ל אפי' הודר שלא בפניו ואין הדברים נראין:
+וזה שאמרנו אין מתירין אלא בפניו אם לכתחילה אם אפי' בדיעבד מר כדאית ליה ומר כדאית ליה מ"מ כל שבפניו מתירין לו אף על כרחו של מדיר אם הדבר ראוי לכך שלא נאמר אלא מפני הבושה והחשד ומפני חלול השם וכן הוא בתלמוד המערב כלומר שכשרואהו המדיר עובר על שבועתו יחשדנו ויביישנו ואיכא חלול השם ומשהיתרוהו בפניו בטלו כלם אע"פ שעל כרחו הותר ומעתה אף שלא בפניו מתירין לו בהודעה למדיר ויש חולקין באלו אלא שהדעת מכרעת לומר כן וכן ראיה לזה מדר' יהודה מ"ו א' דמוכח דברבים אין לו הפרה מגבעונים ומשום דלא איתשילו אשבועתייהו ואם איתה נימא דהאי דלא איתשילו מפני שאין מתירין אלא מדעתם וכן צריך שתדע שזה שאמרו אין מתירין לו אלא בפניו פירושו על ידי חכם אבל בעל מיפר אף שלא בפניו התורה זכתהו ואם בפניו אם שלא בפניו אין לנו והיינו דקאמר דנשאת אין מדירין אותה דמיפר לה בעל ולא שאל בה שהרי אינו מתיר אלא בפניו שאין הבעל בדין זה:
+ואחר שכתבנו מה שבידינו מענין המדיר את חבירו בפניו נשוב לענין מה שאמרו בנשאת שאין מדירין אותה שלדעת האומר הנודר ברבים אין לו הפרה אף בנשאת מדירין אותה וברבים ונחלקו במנין רבים אלו בסוף הפרק רב נחמן אמר שלשה וכן פסקוה רבים ור' יצחק אמר עשרה וכן כתבוה גדולי המחברים בקצת חבוריהם והוא שאמרו נשאת נודרת וגובה כתבתה אלא שהלכה רווחת ברבים יש לו הפרה ולמדת שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה אף בבעל כן וא"כ ראוי לשאול נדירה על דעת רבים שהרי אף לדעת האומר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה ותדע שגאוני הראשונים כתבוה כן ר"ל שאף בנשאת מדירין אותה על דעת רבים וכמסקנא זו אלא שהדברים זרים וכן שכל הפוסקים כתבוה ואף בעל דעת אין מדירין אותה ולענין הקושיא הם מתרצים שבחכם הוא שאמרו כן שהוא צריך לשאול אדעתא דהכי מי נדרת וכל שנודר על דעת רבים אין יכול לומר אדעתא דהכי לא נדר שהרי לא על דעת עצמו נדר אבל בעל אף בעל דעת רבים יש לו הפרה ואע"פ שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה אף בבעל אומר כן בעל דעת רבים אינו כן ונמצא בענין זה לדעתם ברבים חמור מעל דעת רבים:
+ומכל מקום לענין פסק ברבים יש התר לחכם והפרה לבעל על דעת רבים אין לו היתר לחכם אבל יש לו הפרת בעל ונראה הטעם שכל בעל דעת ��ף היא על דעת בעלה נודרת ואף בשנדרה על דעת רבים ירדה תורה לסוף דעתה שדעת בעלה אצלה על כלם שאם רצה תהא נדרה על דעת רבים ואם לא רצה לא יהא נדר בחוץ מדעתו אבל ברבים למי שסובר שאין בו הפרה אף בבעל כן שכל שנעשה במעמד רבים אין יחיד מפקיעו וסתם יחיד מבטל הוא דעתו אצל רבים אלא שלענין פסק אף בזו יש לו הפרה:
+וגדולי קדמונינו תירצו שעל דעת רבים פירושו שרבים מדירין אותו ואומרין הרי אנו מדירין אותך על דעתנו ולעולם אין מדירין אלא למצוה כנושא נשים בעבירה האמור בסמוך וכעין הדרת רב אחא לדרדקי שבשאר נדרים אין דעת רבים חלה עליהם כלל ויש קושיא עליהם במסכת מכות וכבר ביארנוה שם:
+כהן שנשא נשים בעבירה כגון גדול באלמנה והדיוט בגרושה וחלוצה אינו רשאי לעבוד עבודה עד שידירוהו בית דין הנאה עד שיגרש ומכיון שנדר עובד ואח"כ יורד ומגרש והדרה זו דוקא בעל דעת רבים כדי שלא יהא לו ממנה היתר ומ"מ אם עבד בלא הדרה עבודתו כשרה שאף חלל שעבד עבודתו כשרה כמו שביארנו במסכת קדושין:
+אע"פ שאמרו על דעת רבים אין לו הפרה דוקא לצורך רשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה ומעשה היה באחד שהיה מלמד תינוקות שהיה פושע בתלמידים לרדותם יותר מדאי והזקיקו רב אחא שיהא נודר הנאה אם ילמד עוד לתינוקות וודאי על דעת ישיבתו נדר והתירוהו משום דלא אשתכח דדייק כותיה ומה שחדשו אחרוני הרבנים בדין זה עם שאר דברים שנתחדשו בעל דעת רבים וכן אם צריך שיהו אותם רבים לפניו אם לאו ואם צריך שיהו הם מדירים אותו על דעתם וכן כמה דברים בענינים אלו כבר ביארנו הכל באחרון של מכות:
+המשנה הרביעית והיא בענין החלק הרביעי והוא שאמר העדים חותמין על הגט מפני תקון העולם והלל התקין פרוזבל מפני תקון העולם אמר הר"ם העדים חותמים וכו' ואע"פ שאין תועלת בעדים אשר בשטר הגט ואמנם תתגרש בעדים אשר ינתן הגט לפניהם כי עידי מסירה כרתי אבל נתקן אם ימותו העדים אשר נתן הגט לפניהם ונמצא הגט בידה חספא בעלמא כי לא יהיה בו עדים ולזה חותמין בו וכבר ביארנו בפרוזבל בעשירי ממסכת שביעית:
+אמר המאירי פירשוה בגמרא בשני פנים אחת לדעת ר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ואין צורך לעידי חתימה כלל אלא שמפני תקון העולם הצריכו בעידי חתימה שמא ימותו עידי מסירה ויאמר הבעל לא גרשתיה ואף מה שכתוב בשאר שטרות וכתוב בספר וחתום והעד עדים עצה טובה בעלמא קמ"ל והשנית אף לר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי ומצד שמתחלה לא היו מפרשים שמותיהם בגט אלא שכותבין אני החתום מעיד בדבר זה וכשהיו רוצים לקיים לא היו יכולים לחזר אחר קרוביו ומכיריו לידע אם מכירים חתימה זו שהרי לא היו יודעין את שמו והיו צריכים לחזר אחר שטרות שחתימתם דומה לזו ושקראו עליהן ערר והוחזק בבית דין כדין קיום כתב היוצא ממקום אחר על הדרך שהתבאר בכתבות והתקינו שיהו מפרשין שמותיהן ושם אבותיהם ר"ל פלני בן פלני עד וכשרוצים לקיים היה נוח להם לילך אחר אותם שיודעים בהם שהיו קרוביו ויודעיו לידע אם מכירים חתימתו אלא שאף אחר התקנה הניחו מקום לראשי הישיבות הדיינים שיהיו חותמין אף בסימן מפני שהם בקיאים בסימניהם ולא היו נודעים לבריות מכל וכל עד שיהא שם חשש זיוף אבל כל שאר בני אדם שחותמים דרך עדות צריכים לפרש שמותיהן:
+והלל התקין פרוזבל מפני תקון העולם שהיה רואה בעם שנמנעים מלהלוות כדי שלא תהא שביעית משמטת והיו עוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר גו' עמד והתקין פרוזבל ופירושו פרס בולי ובוטי ר"ל תקנה לעשירים שלא יהא ממונם נפקע ותקנה לעניים שיהו מוצאין ללוות וענינו הוא שהיה מוסר שטרותיו לבית דין ומשמסר יצאו מכלל לא תגוש שהרי כל שבא במעמד בית דין נגוש ועומד הוא וגופו של פרוזבל הוא שבא לבית דין וכותב להם מוסרני לכם פלני ופלני הדיינין שבמקום פלני כל חוב שיש לי אצל פלני ופלני שאגבנו כל זמן שארצה ומאריך בו כפי מה שירצה הסופר ליפות בשטרו על הדרך שכתבנו למעלה ואין צריך אלא לשני דיינין כמו שכבר ביארנו למעלה ודין פרוזבל ענינו אף במלוה על פה ואומר שהוא מוסר להם זכותו שיש לו על פלני מצד חוב פלני כו':
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 36a
+
+כבר ביארנו שהלכה כר' אלעזר ועידי מסירה כרתי ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו בה אף עידי מסירה כלומר אע"ג דזימנין דמיתי סהדי הא מ"מ כל שיש עידי חתימה אין צורך לעידי מסירה כלל שאלו כן מה הועלנו כי מיתי סהדי מיהא ואנו באים לקיימו בעידי חתימה נחוש שמא לא נתן בעידי מסירה אלא ודאי כל שיש שם עידי חתימה אין צורך לעידי מסירה כלל ומ"מ דוקא בדיעבד כגון אם מתו עידי מסירה או נמצאו פסולים שסומכין על עידי חתימה הואיל והגט יוצא מתחת ידה כתוב וחתום וכל שמתקיים בחותמיו אין ערר הבעל כלום אבל לכתחלה בעינן אף עידי מסירה והם עיקר הענין שהרי של חתימה מתקון העולם באו ומכיון דלכתחלה צריך לעידי מסירה אין עוד קושיא לדבריהם ממה ששאלו בפרק ראשון בפני כמה נותנו לה שאע"פ שהגט חתום צריך ליתנו לה בפני אחרים דההיא לכתחלה היא ועוד דהתם נמי משום דבעינן לקיימו הוא כמו שביארנו ואף הם הביאו עוד ראיה לדבריהם בפרק אחרון דפסיק רב כר' אלעזר בגיטין פ"ו ב' ורב גופיה קאמר שגט שאין בו אלא עד אחד אע"פ שהכתיבה ניכרת שהיא של סופר פלני אינו גט דדוקא בכתב ידו ועד אמרו פסול והולד כשר אבל כתב סופר ועד אינו כלום והא ודאי בלאו עידי מסירה הוא דאי בעידי מסירה עד אחד דבגויה דיו שלא יכשיר ולמה הוא פוסל ומי גרע מהיכא דליתיה כלל אלא ודאי (בדאיכא) [בדליכא] עידי מסירה ובשני חתומים מיהא כשר אלמא כל שיש עידי חתימה אין צורך לעידי מסירה בדיעבד ואע"פ שיש לומר דרב לפרוש מתני' אליבא דר' מאיר קא אתי וליה לא סבירא ליה דאי הוה סבירא ליה לא הוה מכשר בלאו עידי חתימה מכל מקום מדקאמר שמואל עלה אפי' כתב סופר ועד כשר משמע דרב פליג עליה למימר דלאו כשר הוא וכן אין לפרשה בעידי מסירה ולפסול בכתב סופר ועד מדין מזוייף מתוכו דמזוייף מתוכו פיסולו מגזירה דילמא אתי למסמך עליה ומשום האי גזירה אין אומרים אינו גט כלל שיהא הולד ממזר ועוד שאין לומר מזוייף מתוכו במה שהזיוף שבו נכר ולא אתו למיסמך עליה ואף גדולי תלמידיהם חזקו את דבריהם ממה שנאמר בהמביא תנין בשאלת היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וכבר כתבנוה שם ועוד ראייה ממה שאמרו בפרק ראשון מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו וודאי טעמא דילמא אתי למיסמך עלייהו שלא בעידי מסירה:
+ומ"מ יש נוטים לומר שר' אלעזר עידי מסירה דוקא קאמר וכי היכי דלמאן דאמר עידי חתימה כרתי לא סגיא בלאו עידי חתימה הכי נמי לדידן לא סגיא בלא עידי מסירה והאי דקאמר דהתקינו שיהו חותמין בגט מפני תקון העולם לאו דלא ניבעי עידי מסירה דודאי צריכי אלא דמ"מ כל שהוציאה גט ונתקיים בחותמיו אומרין מן הסתם שבעידי מסירה בא לידה ואי ליכא עידי חתימה קאמר בעל איהי היא דזייפתיה והשתא דאיכא עידי חתימה וליכא למימר היא זייפתיה דהא נתקיים בחותמיו מסתמא כהלכתו נמסר בעידי מסירה הא כל שנתברר שלא היו שם עידי מסירה או שהם מודים פסול אף כשנתקיים בחותמיו ומטעם זה יש מפרשים במשנתנו שיהו העדים חותמין ר"ל אותם בעצמם שנמסר בפניהם יהו חותמין והיינו דקתני העדים ולא קתני עדים וכן ראיה לדבריהם מדאיתקש יציאה להויה בכמה דברים וכן הויות להדדי ומה הויה דכסף בעידי מסירה אף הויה דשטר כן ולא סגי בעידי מסירה ומה הויה דשטר בעידי מסירה אף יציאה כן ותדע שיש כמה שמועות בתלמוד נוטות זו לדעת זו ר"ל דאף עידי מסירה וזו לדעת זו ר"ל דעידי מסירה דוקא אלא שאין מטכסיס החבור להאריך ביתר מדאי תעיד לכל אחת קצתן על קצתן כל שכן שכלם מתאימות לתרצן ולפרשן כל אחד לשיטתו ומאחר שכתבנו עיקר הענין והטעם שהמחלוקת תלויה בו אין צורך להאריך בפרטי השמועות ואע"פ שרוב מפרשים נוטים לדברי גדולי הפוסקים כל שלא בשעת הדחק ראוי לחוש:
+זה שביארנו במשנתנו שהלל תקן ענין פרוזבל יש שואלים בה והא מדאוריתא אינו משמט וכמו שדרשו בסיפרי ואשר יהיה לך את אחיך ולא של אחיך בידך פרט למלוה על המשכון תשמיט ידיך פרט למוסר שטרותיו לבית דין וכי תימא אין הכי נמי אלא שלא היו נוהגים בכך והתקין הלל שיעשו כן אין זה כלום שהרי שאלו בה ומי איכא מידי דמדאוריתא משמט והלל תקין דלא משמט אלמא דמדאוריתא (לא) משמט וא"כ קשה זו של סיפרי ותירצו בה דמדאוריתא מוסר שטרותיו ליד בית דין ממש אבל זו אינו מוסר להם אלא שכותב חובותיו במזכרת ומביא להם ואומר להם מוסרני כו' והם כותבין ומדמסר לנא פרוזבולא ומפני שראה הלל שהיו נמנעים להלוות שלא היו רוצים להוציא שטרותיהם מתחת ידיהם התקין להם פרוזבל במקום מסירת השטר וזהו שאמרו במסכת שביעית המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט פרוזבל אינו משמט וזה אחד מן הדברים שהתקין הלל אלמא מסירת שטרות לחוד ופרוזבל לחוד וזה שכתוב בפרוזבל מוסרני וכו' כל שטרותי וכו' פירושו זכות שטרותי ואף גדולי המחברים לא כתבו בו לשון שטר אלא מוסרני כו' שכל חוב שיש לי אצל פלני שאגבנו כל זמן שארצה וכן הנוסח מצוי בגמרות ספרדיות מדויקות וכן שהפרוזבל כולל גם כן מלוה על פה ומ"מ יש אומרים שאף לתקנת הלל מסירת שטרות היה שם וזו של שביעית שסמך פרוזבל למוסר שטרות הכל אחד ופירושו שפרוזבל אינו משמט וזו של סיפרי אסמכתא היא ועל תקנת הלל אמרוה וזהו שאמרו בתלמוד המערב תשמט ידיך פרט למוסר שטרותיו בבית דין מכאן לפרוזבל מן התורה ושאלו בה ופרוזבל דבר תורה ותירץ תקן הלל וסמכוה מן התורה:
+ומכל מקום מלוה על המשכון ודאי דאוריתא היא דקרא דאשר יהיה לך את אחיך ודאי פשוט הוא דדוקא מה שיש לו ביד אחיו אבל קרא דתשמט ידיך דמיניה מפקינן מוסר שטרותיו אסמכתא בעלמא הוא ואע"פ שאמרו למטה בשלמא מוסר שטרותיו דבית דין תפשי להו אלא מלוה על המשכון אמאי שמשמען של דברים דמסירת שטרות טפי ממשכון הוא מ"מ דרך סוגיא כך היא ועוד שאף הוא אומר בשלמא מוסר כו' ומדרבנן דכיון דתקינו למסרם בבית דין הרי זה כמעשה בית דין שאין טענה אחריו אלא מלוה על המשכון ומדאוריתא מאי טעמא וטעמא דקרא קא בעי ואהדר ליה מפני שבעל חוב קונה משכון ושטה זו נראית לי עיקר:
+ולעיקר התקנה מיהא יש שואלים ולידרוש להו על מנת שלא ישמיטנו בשביעית שמועיל כמו שביארנו בראשון של מכות ותירצו שאם כן אף כלם עושים כן ותשתכח תורת שביעית אבל פרוזבל שצריכים לבא עליו לפני בית דין מ"מ אוושא מילתא ונמצא רישומו של שביעית ניכר עד שהכל אומרין נשמט היה אלא שמסר שטרותיו או פרוזבל לבית דין:
+מתוך מה שכתבנו שפרוזבל אינו משמט מן התורה אם בלא מסירת שטר לשיטה ראשונה אם אף במסירת שטר לשיטה אחרונה שאלו בה בסוגיא זו היאך תקן הלל להוציא ממון שלא כדין מי איכא מידי דמדאוריתא משמט והלל מצי מתקן דלא לשמט ואע"פ שאמרו במסכת יבמות צ' ב' שבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה כגון אליהו בהר הכרמל התם הוראת שעה הוא וכן דמיגדר מילתא שאני כלומר לפרסם שקרותם של עובדי ע"ז אבל כאן היאך נעקור מצות שמוט שהיא עקר משום דליקיים השמר לך שהוא טפל שאם אין השמטה אין כאן קיום להשמר לך וגו' ופירשו בה שאף הלל לא תקן אלא בזמן הזה ששמטת כספים אינה נוהגת מן התורה אלא דרבנן אתקנוה לזכר שביעית וחזר הוא ותקן על זו פרוזבל ושמא תאמר ואף בזו אם מן התורה אינו משמט היאך התקינו דתשמט שב ואל תעשה שאני ולמדת שאין דין פרוזבל אלא בזמן הזה אבל בזמן ששמטה נוהגת מן התורה אין פרוזבל מועיל בו וכן פסקוה גדולי המחברים:
+
+Daf 36b
+
+ומכל מקום רבא תירץ דהפקר בית דין הפקר והלל אף לשמטת תורה תקנו ואף כשנפקע מן התורה תקין הלל דלא תשמט בפרוזבל ובזמן שאינו נפקע מן התורה תקין דתשמט והכל מפני שהפקר בית דין הפקר וא"כ פרוזבל מועיל אף לשמטת תורה דהא פלוגתא דאביי ורבא הוא והלכה כרבא ואע"פ שאין זו קרויה מחלוקת גמורה מ"מ ראוי לפסוק כן ואע"פ שגדולי המחברים כתבוה כשיטה ראשונה כבר הרגישו בדבריהם גדולי המגיהים ומ"מ נראה לי כדעת גדולי המחברים ומפני שלדעתי תירוצו של רבא לא בא אלא לסופה דמילתא ר"ל במה שתקנו להשמיט במקום שאינו משמט מן התורה ופירש בה דהפקר בית דין הפקר ומ"מ פירושו במקום שאין בו בטול מצוה אבל במקום שיש בו בטול מצוה כגון דליתקון דלא לשמט במקום שמצוה מן התורה להשמיטו אף בית דין אין דעתם להפקיר אלא שהלל לא תקן אלא לשמטת סופרים:
+זה שביארנו ששמטת כספים אינה נוהגת בזמן הזה מן התורה לדעת רבי היא והלכה כמותו והוא שאמר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע ר"ל חזרת שדות לבעליהן דהיינו יובל אתה משמט כספים דהיינו שמטת שביעית בזמן שאי אתה משמט קרקע כגון שאין היובל נוהג אי אתה משמט כספים וכן פרשוה בתלמוד המערב בשעה שהיובל נוהג שמטה נוהגת דבר תורה ר"ל שמטת כספים פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם ולמדת שאף בבית שני אין שמטת כספים נוהגת מן התורה שהרי לא היה יובל נוהג בו שהרי יובל תלוי בזמן שכל יושביה עליה והרי עשרת השבטים לא חזרו ולא עוד אלא שאף בבית ראשון משגלו שבט ראובן ושבט גד וא"כ מה שתקן הלל פרוזבל לשמטת כספים לזמן בית שני תקן שהיה בימיו ומה שהוא קורא לו בזמן הזה פירושו מפני שאין יובל נוהג בו הא בזמן הזה לגמרי ר"ל אחר חורבן בית שני אין שמטת כספים נוהגת כלל אף מדרבנן ואין צריך לפרוזבל ולא לתנאי שלא ישמיטנו בשביעית וזהו שנחלקו עליו חכמים לומר ששמטת כספים נוהגת מן התורה אף בזמן שפסקו היובלות אלא שהלכה כר':
+ומ"מ קצת רבני צרפת כתבו שהיובל היה נוהג בבית שני ממה שראו שבימי הלל היה היובל נוהג וכדתנן בערכין ל"א ב' בראשונה היה נטמן כל שנים עשר חדש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה והלה שובר את הדלת ונכנס וודאי דין בית בבתי ערי חומה לא היה נוהג אלא בזמן היובל ואם מפני שאין כל יושביה עליה כבר אמרו בערכין ל"ג א' ירמיה החזירם ויאשיה מלך עליהם ואע"פ שבימי עזרא לאו כלהו סלוק מכל השבטים מיהא עלו וכל שאין שם חסרון שבט כל יושביה עליה מיקרי וא"כ לזמן בית שני לא היה פרוזבל מועיל שהרי שמטת התורה היתה ולא נתקן אלא לבזמן הזה דוקא ר"ל אחר חורבן בית שני ונמצא לדבריהם ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה שלנו מדברי סופרים וכמה קשים הדברים לפרש חדא שסתם הדברים בכל התלמוד שבבית שני לא היו כל יושביה עליה ואף לדעת האומר ירמיה החזירם אף הם למקומם הראשון חזרו ונשתקעו שם ולא גלו לבבל עד שיחזרו בימי עזרא שלא חזרו אלא שני שבטים וכדכתיב בקרא בהדיא ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלם ואף לענין חלה אמרו בזמן בית שני שהיא דרבנן מאי טעמא דכתוב בבואכם בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם ועוד שלדבריהם לא היה מקום לתקנתו של הלל אלא אחר החורבן והרי שאלו בסוגיא זו לדריה הוא דתקון או לדרי עלמא כלומר אף לדרי עלמא אלמא שלדורו מיהא אין ספק שתקנו ואע"פ שהם מפרשים ששאלה זו לדעת רבא נשאלה שתירץ בה משום הפקר בית דין אבל לאביי דאוקמה בשביעית בזמן הזה ודאי לדרי עלמא תקין ולא לדריה שיודעים היו שיחרב וכמו שאמרו במסכת נזיר נהי דידעי דחרב ואימת חרב בהי יומא מי ידעי מ"מ אין הדברים נראין שיהא הלל פותח פיו לשטן לומר בית המקדש יחרב ויצטרכו לתקנה זו ודיה לצרה בשעתה ועוד שהרי תקנתו באה על שהיו העם נמנעים מלהלוות ומה הועיל אחר שאין הפרוזבל מועיל לדעת אביי ועוד שלדבריהם רבנן דפליגי בהדי רבי על כרחין לדעת זו סברי דשמטת כספים בזמן הזה דאוריתא וזה אי אפשר אלא שאין ספק שלא היה היובל נוהג בה וזו שבערכין שמוכחת שבית ערי חומה היתה נוהגת נוהגים היו בכל דיני יובל מדבריהם להחמיר וכן בשמטת כספים שכל שאין יובל נוהג מן התורה אף שמטת כספים אינה נוהגת מן התורה:
+ומ"מ יש מפרשים זו של רבי בשמטה של עבודת קרקע שנהגה בבית שני לדעתם אף מן התורה ומפני שאינה תלויה בכל יושביה וזהו לדעתם מה שאמרו מנה יובלות לקדש שמטין ובזמן שאתה משמט קרקע מעבודה אתה משמט כספים וכו' אי אתה כו' ואף לזו אתה צריך לומר בזמן הזה לאחר חורבן בית שני ומ"מ הא לדריה תקין קשיא אלא שהעיקר כדעת ראשון ואף שמטת עבודת קרקע לא היתה בבית שני אלא מדברי סופרים לדעת רבי וזו של ערכין ר"ל מנו יובלות לקדש שמטין רבנן היא דאע"ג דפסקי יובלות שמטת עבודת קרקע וכספים נוהגות מן התורה הא לרבי כלם מדברי סופרים וכן בראשון של מועד קטן אמרו על איסור עבודת קרקע בשביעית בזמן הזה ורבי היא על הדרך שאמרוה כאן בשמטת כספים אלמא שמטת כספים ושמטת עבודת קרקע ר"ל שאין יובל נוהג מדברי סופרים הוא:
+ויש נוטים לדעת שלישית והוא שמסכימים לדעתנו לומר בהלל שלדורו תקן ואף בבית שני אין שמטת כספים נוהגת אלא מדברי סופרים כדעתנו והוא הדין לעבודת קרקע אלא שבשמטת כספים הם אומרים שאף בזמן הזה היא נמשכת אע"פ שאיסור עבודת קרקע בטל ויש אומרין לשיטה זו שאף שמטת קרקע נוהגת בזמן הזה בארץ ובסביבות שלה כעין תרומות ומעשרות אלא שבזו אף הם מודים שלא לזמן ארוך אלא לכל זמן שקבעו חכמי ישראל ישיבה בסמוך לאותם המקומות הא שמטת כספים מיהא נוהגת לעולם בכל מקום וכן כתבו גדולי המחברים וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שהביאוה כאן ומטעם שהרי מצינו בתלמוד שהיו נוהגים בו אף בימי רבינא ורב אשי וכלהו בתראי וכמו שאמרו בסוגיא זו רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי ומטריחים עצמם בפרוזבל או לכעין פרוזבל ואע"פ שאיפשר לתרץ שלמדת חסידות היו נוהגים כן הם אומרים שאם לחסידות הם מכונים ישמיטו לגמרי אלא שלדעתי היא הנותנת שאלו היתה נוהגת בחיוב לא היה מספיק להם מסירת מילי דחד לחבריה אלא לדיינין הקבועים אלא שנראה שלזכר בעלמא היו עושין ומ"מ אף הם מביאים אותה ממה שראו שהיו נוהגים דין שביעית אף בעבודת קרקע כמו שאמרו פסחים נ"א ב' אל תאכל ספיחי כרוב בשביעית אלמא שנוהגת היתה אף לאחר חורבן אלא שלדעתנו אף זו מדת חסידות ולזכר בעלמא:
+ויש אומרים שאף לכשתאמר ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה דוקא בארץ ואין זה כלום שהשמטת כספים לא היה בה חלוק לעולם בין ארץ לחוצה לה ובהחזרת קרקע ובעבודת קרקע הוא שיש לחלק ביניהם הוא שבבית ראשון היה יובל נוהג בארץ וכן בחוצה לארץ לענין שלוח עבדים ושאר דברים התלויים ביובל חוץ מהחזרת קרקע ושמטת כספים היתה נוהגת מן התורה בכל מקום שאין השמטת כספים תלויה במקום שמטת קרקע אלא בזמן השמטת קרקע ואיסור עבודת קרקע והפקר פירות היתה נוהגת בארץ מן התורה וחוצה לה מדבריהם ואף זו דוקא בסביבותיה ובבית שני בטלו יובלות ונשאר איסור עבודת קרקע בארץ מדברי סופרים לדעתנו ולדעתם מן התורה והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם לדעתנו גם כן ולדעתם אף מן התורה ואחר חורבן בית שני בטלו יובלות ובטל הכל לדעתנו לגמרי ולדעת קצתם בטל איסור עבודת קרקע לגמרי אף בארץ ונשארה שמטת כספים אף בכל מקום מדברי סופרים ולדעת קצתם אף שמטה שבעבודת קרקע נשארה בארץ מדבריהם ובסביבותיה הא מ"מ השמטת כספים למאן דאמר בטלה בטלה אף בארץ למאן דאמר לא בטלה לא בטלה אף בחוצה לארץ שכל ששמטת כספים נוהגת הן מן התורה הן מדברי סופרים אין בה חלוק בין ארץ לחוצה לה והדברים מבולבלים בענינים אלו ביד מפרשים אלא שהרבה גאונים מסכימים להיות שמטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום וכדעת שלישי שהזכרנו וראוי לחוש אלא שהסוגיאות מתישבות יותר לשיטתנו והוא דעת ראשון שכתבנו:
+כשתקן הלל את הפרוזבל לא לדורו בלבד אלא אף לכל דורות הבאים אחריו לכל זמן שתהא השמטת כספים נוהגת בו מדברי סופרים ומעתה כל בית דין שיבא לבטל ענין הפרוזבל אין שומעין לו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין ואפי' בטלה הסבה כגון שהוכשרו הדורות ואינם נמנעים מלהלוות ואלו לא תקן אלא לדורו אע"פ שהבאים אחריו היו נוהגים כן מכח תקנתו ובהוראת בתי דינין שביניהם הואיל ומכל מקום הוא לא תקן יכולים הם לבטל אלא שכל שלא ביטלו דנין בו בדין של הלל אלא שאף לדורות תקן ומ"מ אף הוא לא התיר את הרצועה ליעשות על ידי כל בית דין שיזדמן אלא דוקא על ידי בית דין חשוב ומומחה מצד חכמתו ושהוא קבוע להיות של בני המחוז מתנהגים על פיו ובאים לפניו לדין ומעתה בזמן הזה במקום שנוהגים בשמטת כספים הואיל ואין בתי דינין חשובים וקבועים כל כך אין אנו מכניסין עצמנו בדין פרוסבל והרוצה שלא יהא שביעית משמטתו ילוה על מנת שלא ישמיטנו בשביעית כמו שביארנו בראשון של מכות:
+זו היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ קצת חכמי הדורות כתבו שזו שאמר שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא או בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא לטעמיה הוא שהיה אומר עולבנא דדייני הוא ר"ל שמוציאין ממון שלא כדין והיה מחזר בבטולו וכדקאמר אם יישר חילי אבטליניה ר"ל שאלו הייתי גדול מהלל בחכמה ובמנין הייתי מבטלו וכן שהוא נמשך לטעמא דלדריה תקין וודאי לדרי עלמא טעמא דמסתבר טפי ואע"ג דתריצניה אף לטעמא דלדרי עלמא ומשום דילמא כי תקין כגון בי דינא דר' אמי כו' לאו טעמא דמיסתבר הוא דמדתקין אכל בי דינא ובי דינא תקין דמה ענין לחזר בו אחר בית דין יפה כל כך יותר משאר דיני ממונות ואדרבה קיל טפי שאינו אלא דרך הודעה ודין שבא מכח תקנה ואין בו חשש טעות והעלמת ידיעה וכדחזינן ביה דדיו בשנים ואף לשון דילמא ברוב מקומות אינו אמור אלא דרך דחיה ומעתה נראה כרב נחמן דאמר אם יישר חילי אוקימניה כלומר דהוה מתקיננא דאפי' לא כתב ככתיב דמי עד שנאמר מן הסתם שסתם הלואות על תנאי זה הם ושיהא הדבר כאלו נעשה ומעתה אף בזמן הזה מועיל פרוזבל למקום שנוהגים בו בשמטת שביעית וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שהביאו דין פרוזבל ולא הביאו זו של שמואל וראיה לדבר מה שאמרו למטה רבנן דבי רב אשי מסרי מילי להדדי ואע"פ שהיה רב אשי מומחה יותר מהם לא היו נזקקים לבא לפניו על כך וודאי מסירת מילי לצורבא מרבנן בהדי צורבא מרבנן כמסירת שטרות בשאר בני אדם והדברים נראין מחוורים:
+לעולם יהא אדם ענו ושפל רוח ואם יזדמנו לו מקטרגים לא יהא מתריס כנגדם אלא יניח להם מקום יטלו כתרם וילכו דרך הערה אמרו העלובים ואינם עולבים שומעין חרפתם ואין משיבין עושין מאהבה ר"ל הענוה כעת היכולת עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ואמר זה דרך משל על מה שנאמר במסכת חולין ס' ב' שהלבנה קטרגה על השמש ואמר לה הקב"ה המעיטי עצמיך כך יארע לו שהוא יצא בגבורתו והעולב נתחסר יותר ממה שלא חיסר ועל כונה זו אמרו עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו:
+
+Daf 37a
+
+היתומים אין צריכין פרוזבל רבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים וכן כל בתי דינין שבכל דור ודור ואין בזה חלוק ולא סוף דבר באין לו אפטרופוס אלא אף ביש לו ולא סוף דבר במנהו בית דין אלא אף במנהו אבי יתומים שהרי מ"מ מפסיד מסלקינן ליה מעתה הרי ממונם מוטל על שמירתם והרי הוא כמי שנמסר להם:
+לא נתקנה תקנת פרוזבל אלא על הלואות המצויות מעתה אין כותבין פרוזבל אלא על הקרקע ר"ל שיהא ללוה קרקע שכל שאין לו קרקע אין הדבר מצוי להלוותו ומילתא דלא שכיחא לא עבוד בה רבנן תקנתא וכן כל שיש שם קרקע נגישתו קלה והרי הוא דומה מעט לנגוש עד שהפרוזבל אינו אלא כעין גלויי מילתא היה לו קרקע אפי' לא היה שוה בכדי חובו כותבין עליו שהרי פורע וחוזר ופורע כקטינא דאביי ואפי' מועט בכדי קלח של כרוב לא היה לו קרקע אבל יש קרקע לערב כותבין עליו לא היה לו ולא לערב אבל יש לו חוב על אחר שיש לו קרקע או לערב שיש לו ממנו כותבין פרוזבל על זה על סמך קרקע של חברו הואיל וחברו חייב לו או של ערב שלו והוא הדין לבעל חובו של ערב ואין בכל אלו חלוק בין קבלן לשאינו קבלן וכולהו מדר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וכבר ביארנו דיני שמועה זו של ר' נתן ברביעי של קמא:
+לא היה ללוה ולא לערב ולא לבעל חובו של אחד מהם הרי המלוה מזכה לו כל שהוא בשדהו והסכימו בה הגאונים אפי' שלא בפניו ואע"פ שחוב הוא לו מ"מ זכות הוא אלא שחובה מתגלגלת על ידו אלא שאני חוכך בה אם זכות כזה נעשה שלא בפניו אלא שאיפשר שהתקנה כך היתה והפקר בית דין הפקר או שמא זכות הוא לו שלא יהו נמנעים מלהלוותו ולא רצה לזכותו אלא שהשאילו מקום לתנור וכירים כותבין עליו פרוזבל היה לו עציץ נקוב אפי' היה מונח על גבי יתדות כותבין עליו הואיל ויונק מן הארץ אבל שאינו נקוב אם היה מונח על גבי יתדות אין כותבין עליו ואם היה מונח על גבי קרקע הן שלו הן שהשאילוהו כותבין עליו מצד מקומו שהוא שלו או מושאל או מושכר לו וכן אם הקנהו גזע של עץ מחובר לקרקע כותבין עליו ובמשניות של שביעית אמרו היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה ר"ל שהיא שלו אלא שממושכנת ביד אחרים שמכל מקום שלו היא ואין צריך לומר אם היא של אחרים וממושכנת בידו שאף במושאלת כן כמו שביארנו וכן אמרו שם שכותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופסין:
+תלמידי חכמים הלווים זה מזה מוסרין את דבריהם לחבריהם ודיים שמסירת דבריהם כמסירת השטר או ככתיבת הפרוזבל יודעים הם כונת הענין והן הן אצלם דברים הנקנין באמירה:
+שביעית משמטת את המלוה ולא סוף דבר מלוה על פה אלא אפי' מלוה בשטר ולא סוף דבר שאין בה אחריות אלא אף שיש בה אחריות נכסים ואין אומרין כל העומד לגבות כגבוי דמי ואם סיים הלוה למלוה שדה לגבות הימנה חובו ר"ל שייחדו לו אפי' כתב לו שיהו כל נכסיו אחראין שאין זה יחוד גמור יש אומרים שאינו משמט וכן פסקוה גדולי המחברים אלא שחכמי הדורות כתבו שזו לדעת האומר בשטר שיש בו אחריות שאינו משמט נאמרה וכבר נדחית והילכך אפי' סיים משמט ולא עוד אלא אף באפותיקי מפורש הואיל ומצי מסלק ליה שהרי משכונה כאפותיקי מפורש הוא ואמרו במציעא פרק נשך משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה ונמצא שהם דוחים זו שבכאן מפני אותה שבפרק נשך וגדולי המחברים פסקו את שתיהן זו שבכאן בהלכות שמטה ויובל פרק תשיעי ואותה של פרק נשך בהלכות מלוה ולוה פרק שביעית ואף גדולי המגיהים לא הרגישו בה והוא תמה גדול:
+ומכל מקום יש מפרשים שם באתרא דמסלקי מארעא לארעא ומכיון שיכול לסלקו מקרקע לקרקע אין זה יחוד כלל אבל כל שאין יכול לסלקו מקרקע לקרקע אעפ"י שיכול לסלקו במעות אינו משמט ואם כן אף סיים לו שדה כן ונמצא שנתקיימו שתיהן וכן עיקר:
+כבר ביארנו במוסר שטרותיו לבית דין שאינו משמט וכן הדין במלוה על המשכון של מטלטלין שאינו משמט שכל שבמטלטלין בעל חוב קונה משכון אבל אם הלוהו ודר בחצרו שלא בתורת משכון אלא שדר שם מאליו ובהיכר כגון שיעלה לו שכר אף לדעת האומר במשכון של קרקע שאינו משמט הרי זה משמט שאין זה קרוי משכון שהרי לא יחדוהו לכך ולא הביאוה כאן אלא דאי טעמא דמשכנתא משום דתפיס הא נמי תפיס ואעפ"כ אינו משמט עד שהוצרך לבא במשכון מטעם שבעל חוב קונה משכון ולא עוד אלא שאף כשהביאו בסוגיא זו על ענין זה אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו יש מפרשים שלא מתפישת הקרקע הוא מקשה שהקרקע מי הכניסו שיהא קרוי תפיס וקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא לא אמרה אלא על השכירות שהוא חייב לו מדירתו יהיה לנו לומר שיעכבהו בחובו ולא יהא שביעית מעכבתו ואינו כן שהשכירות אינו נשמט וחובו נשמט וזהו עקר הדברים:
+וזה שאנו אומרין ששכירות הבתים אינו משמט אע"פ שלא הוזכר במשנה בהדיא מ"מ דומה היא להקפת חנות ולשכר שכיר שאינן משמיטין שאין זה מלוה ושמא תאמר היאך לא הוזכרה שם ואם מפני שכל שאינו דרך מלוה אינו משמט למה הזכיר הקפת חנות ושכר שכיר ואונס ומפתה ומוציא שם רע וכל מעשה בית דין שאין משמיטין והיה לו לומר דרך כלל כל שאינו דרך מלוה אינו נשמט יראה שהקפת חנות מלוה היא והוצרך בה ללמד שאינה משמטת ולהוציא מדעת ר' יהודה שאמר שם דוקא בכותב פירות אבל בכותב מעות משמט ושכר שכיר לא הוצרך ללמד אלא שמתוך שכתוב בו ואליו הוא נושא את נפשו הייתי אומר שאף זקפו במלוה לא ישמט ומתוך כך הוצרך במשנה ללמד שני אלו אחת מצד עצמו שאינו נשמט ואחת מצד שאם זקפן במלוה נשמט וכל האחרים למדים מאלו ואונס ומפתה ודומיהם אשמעתא אחרינא היא ומשום דכל שבבית דין גבוי ועומד הוא:
+זהו עיקר הדברים ואע"פ שבסיפרי הזכירו גזילה ופקדון ושכר חמור מילתא דלא צריכא טרח וכתבה ויש שמפקפק בשכר בתים ואינו כלום ומכל מקום אף לדעת המפקפק בה יש לפרש בסוגיא זו הלוהו ודר בחצרו דתפיש שהרי חייב לו השכירות והיה לנו לומר שהוא כעין משכון הכי נמי דלא משמט וודאי משמט הוא דהא מכל מקום שכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוה ליה תוך זמן עד שאין נאמן לומר בו פרעתי וא"כ פירושו בשלא הגיע סוף זמן השכירות בשעת השמטה שאם כן הרי באו כאחד ונראין הדברים מ"מ שאם היה ביד המלוה פקדון מן הלוה שיכול לעכבו ולומר כבר החזקתי בפקדונך קודם שישמט דעביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא וכן מגו דמצי אמר החזרתי וכן מצאתיה לגדולי ההר:
+יראה מסוגיא זו שזו שאמרו בעל חוב קונה משכון אף במשכנו בשעת הלואתו כן שהרי המלוה על המשכון ענינו שמקבל משכון בשעת הלואה ובהרבה מקומות אמרו אימר דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואה עד שמתוך כך מפרשים כאן שאני משכון דקם ליה מדר' יצחק ומדחזינן במשכנו שלא בשעת הלואה מיהא דקני ליה אף בשעת הלואה שעבוד יש כאן ואינו משמט ויש מפרשים דהתם אימר הוה דקאמר ומכל מקום ר' יצחק על שתיהן אמרה ומ"מ מה שראוי לפסוק בדברי ר' יצחק הן במשכנו בשעת הלואה הן במשכנו שלא בשעת הלואה הן לענין גניבה ואבדה הן לענין אונסין הן לענין קצת בלבולים שבא ביד המפרשים כבר ביארנוהו במציעא פרק האומנים ובשבועות פרק הדיינין:
+זה שביארנו במשכון שאינו משמט דוקא כשהמשכון בכדי החוב אבל אם היה החוב יתר על המשכון משמט את היתר וכבר ביארנוה במציעא פרק זהב:
+
+Daf 37b
+
+שביעית אינה משמטת אלא בסופה וכל השביעית עצמה גובה את חובו בין שהלוה קודם שביעית בין שהלוה בשביעית עצמה שאין ההשמטה עד שתשקע החמה בערב ראש שנה של מוצאי שביעית שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה ובפרשת הקהל הוא אומר מקץ שבע שנים למועד שנת השמטה בחג הסוכות מה להלן לאחר שבע אף כאן לאחר שבע:
+מעתה אין צריך לומר שהמחזיר חובו בשביעית יקבלנו שהרי אף לתבעו רשאי ואפי' בכ"ט באלול יכול לתבוע ולנגוש או לכתוב פרוזבל וזה שאמרו כאן המחזיר חוב לחברו בשביעית פירושו לאחר שעברה שביעית וכבר אמרו במשניות שביעית על המחזיר שרוח חכמים נוחה הימנו אלא שאמרו עכשו על המלוה שצריך שיאמר לו משמט אני ואם אומר לו הלה אעפ"כ יקבל ואם לא אמר אעפ"כ רשאי הלה לעכבו בדברים עמו ולהעמידו כתליה שלא לילך עם המעות אלא שיסבבנו בדברים היאך הלוה לו מעותיו לאהבתו אלא שמצד המצוה הוא משמט ושמצות ההשמטה על המלוה אלא שהלוה יכול לפרוע אם ירצה אלא שהוא מודיעו שאינו יכול לתבעו עד שיאמר הלה אע"פ שאינך רשאי לתבוע רוצה אני לפרוע ולא בחוב אני נותן לך אלא כעין מתנה וכל שאמר כן יקבל מיד וזהו ענין ותלי ליה וגדולי הרבנים מפרשים שאם לא אמר אעפ"כ המלוה כופהו בכך ומלשון תלה ליה לפפי ואין הדברים נראין ויש מפרשים שאומר לו משמט אני ותולה עיניו בכיס עד שירגיש הלה שמעותיו הוא רוצה עד שיתבייש הלה ויאמר לו אעפ"כ וכן שיאמר לא בחובי אני נותן וכו' וזהו שאמרו בתלמוד המערב משמט אני בשפה יפה והימין פשוטה לקבל ומ"מ אם הלך לו הלה כשאמר לו משמט אני רשאי הוא להודיע צערו לאחרים ורשאים אחרים לילך ללוה מאליהם שלא בשליחות המלוה לומר לו לא יפה עשית שהיה לך לומר אעפ"כ ולא עוד אלא שאם מתיראים שהלוה יהא מושך ידו מלחזור אצל המלוה מחשש שמא יגרום חטאו ויקבל מותר לבא עמו בתחבולות ובמתק דברים כלומר היאך לא אמרת לו אעפ"כ להפיס דעתו וכי סבור אתה שאף כשתאמר כן יקבלנו וכיוצא בדברים אלו ואם חזר להביא לו מעותיו ולומר לו ואעפ"כ יקבל וכן כל כיוצא באלו:
+תבע הלואתו אחר שביעית אם יש עמו פרוזבל מגבין אותו ואם אין לו פרוזבל גוערין בו על שתבע והולך לו ואם אמר פרוזבל היה לי ואבד יש פוסקים שהוא נאמן כרב שאמר כן בסוגיא זו מפני שמאחר שבידו היה לעשות פרוזבל לא שביק היתרא ואכיל איסורא ולא עוד אלא שפותחין לו והוא שכשיבא לפרוע שטרו או חובו שבעל פה אומרין לזה שלם ואם הנתבע פוטר עצמו בטענת שביעית שואלין לו פרוזבל היה לך ואבד ואם הוא אומר כן גובין לו וכן כתבוה גדולי המחברים וכדעת רב ומ"מ הדברים זרים בעצמן שאם כן כמה נפגמה תקנה זו ועוד דניחא לן למיפסק כסתם מתניתין דפרק הכותב פ"ט א' והביאוה כאן ר"ל וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבל הרי אלו לא יפרעו והוה ליה סתם מתני' ומחלוקת דבריתא והלכה כסתם וכן נראה לי ומ"מ חכמי הדורות נוטים לפסוק כרב גם כן והוסיפו בה שאם אמר על מנת שלא ישמיטנו שביעית הלויתי נאמן והרי זה כפרוזבל היה לי ואבד ואף גדולי המחברים כתבו שאם טען הלוה במלוה זו שאחר הפרוזבל היתה ומלוה טוען שקודם הפרוזבל היתה נאמן:
+כבר ביארנו בשבועות פרק כל הנשבעין במשנה שבו שהשביעית משמטת את השבועה ר"ל שאם חייבוהו בית דין שבועה במלוה או בשאר דברים שאם הודה בהן עכשו היתה השביעית משמטתם כשם שמשמטת גוף הענין אם הודה בו כך משמטת השבועה אם חייבוהו שבועה אבל שבועת השומרין ושותפים ואריסים ופקדון וכל הדברים שאם הודה בהם אין השביעית משמטת אינו משמט את השבועה ולפי דרכך אתה למד שהמלוה שכפר בה קודם שביעית אין שביעית משמטתה שאם כן מה הוצרך להשמטת השבועה ומה הוא נשבע לו והרי הוא פטור ואע"פ שאיפשר להעמידה בהקפת חנות ושכר שכיר שאינם נשמטים מ"מ סתם נאמרה אלא שהדין כך הוא והוא שאמרו בבריתא מלוה כפרנית אינה נשמטת ר"ל שכל שתבעו וכפר בו עד שהגיע סוף שביעית ואחר שביעית הודה או באו עדים אינה משמטת ובתלמוד המערב אמרו בפרק הניזקין מלוה שנעשית כפרנית אינה נשמטת כפרנית שנעשית מלוה נשמטת ופירשו בה גדולי הדורות מלוה שנעשית כפרנית בדרך שביארנו שהלוה לו קודם שביעית וכפר לו עד סוף שביעית וכפרנית שנעשית מלוה ר"ל שהודה קודם זמן ההשמטה:
+במשניות שביעית אמרו פרוזבל המוקדם כשר והמאוחר פסול ופירוש הדברים שהפרוזבל אינו מועיל אלא להלואות שנעשו ביום מסירתו אבל מה שהלוה אחר הפרוזבל אינן בכלל הפרוזבל מעתה אם בא לבית דין באחד בניסן ומסר פרוזבל מכל הלואות שיש לו אצל פלני ופלני עד אדר שעבר הרי הלואות שמאדר ועד יום הפרוזבל אינן בדין הפרוזבל והרי נמצא שהורע כחו אבל איחר זמנו ואמר עד אייר הרי מיפה כחו שלא להשמיט מהיום ועד אייר שלא כדין ולפיכך פסול:
+שנינו שם גם כן שהקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה נשמטת שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלוה נשמט ר' יוסי אומר מלאכה הפוסקת בשביעית ר"ל שהושלמה משמט שאינה פוסקת ר"ל שלא הושלמה אינו משמט וכן שכירות בתים שאומרין שאין משמט כמו שכתבנו למעלה קנסות של אונס ומפתה ומוציא שם רע וכל מעשה בית דין אינו משמט ואם זקפן במלוה נשמטין וכבר ביארנו ענינם עם השמטת כתבה בפרק שני אחד שלוה מחמשה צריכים פרוזבל לכל אחד ואחד חמשה שלוו מאחד פרוזבל אחד לכלם:
+המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשם בן חורין לא ישתעבד רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד אמר הר"ם פי' שאמרו בכאן אמנם הוא לאחר יאוש רבו ראשון ולזה אם פדאוהו מאדניו לשום עבד ישתעבד בו לפי שרבו הראשון כבר נתיאש ממנו ואם פדאוהו לשם בן חורין לא ישתעבדו בו אפי' רבו ראשון לפי שנתיאש ממנו והנה יתבאר דין יאוש בעלים בסוף קמא ובשני ממציעא רשב"ג יאמר ישתעבד בו השני על אי זה ענין ואפי' פדאו לשם בן חורין כדי שלא יהא כל עבד מפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו:
+אמר המאירי עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד אם לשם בן חורין לא ישתעבד ר"ש ב"ג אומר בין כך ובין כך לא ישתעבד משנה זו ענינה שפדאוהו אחרים ובתחלת העיון אנו סבורים שכל שנאמר בה ישתעבד או לא ישתעבד על רבו ראשון הוא חוזר וכן שהפודה כשהוא פודהו לשם עבד על דעת רבו ראשון פודה ומתוך כך שאלו בה בגמרא לדעת חכמים שחילקו בין פדאו לשם עבד לפדאו לשם בן חורין במאי עסקינן אילימא לפני יאוש ואף לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד לרבו ראשון ודאי הואיל ולא נתיאש שלו הוא ולא קנאו הפודה אלא שצריך להחזיר לו המעות ואם לאחר יאוש אף כשפדאוהו לשם עבד אמאי ישתעבד לרבו ראשון והלא זכה לעצמו משעת היאוש אלא שדמי פדיונו עליו חוב ולרשב"ג מיהא ניחא דדילמא לפני יאוש קאמר ולפיכך אמר ישתעבד והרי אתה למד מעתה לפי השאלה שכל לפני יאוש בין שפדאו השני לשם עבד בין שפדאו לשם חורין ישתעבד לרבו ראשון ופורע דמי פדיונו ואם לאחר יאוש לא ישתעבד כלל בין שפדאו לשם חירות בין שפדאו לשם עבד הואיל ולשם עבדות של ראשון פדאו אלא שלשון המשנה מיהא אתה צריך לישב לדעת חכמים על מה אמרו ישתעבד ועל מה אמרו לא ישתעבד ונחלקו בישובה אביי ורבא והוא שלדעת אביי משנתנו כלה בלפני יאוש וכן שכל שהפודה לשם עבד לשם רבו ראשון הוא פודה ולפיכך לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון לשם בן חורין לא ישתעבד כלל לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה לרבו ראשון נמי לא אע"ג דמדינא הכי הוה חיישינן דילמא מימנעי ולא פרקי ונמצאו מיטמעים ורשב"ג מחזירו לשורת הדין ואף בזו ישתעבד לראשון ולא חיישינן למימנעי שאף כשפודין אותו מבין הגוים להחזירו לעבדותו מצוה היא ואין נמנעין ממנה ורבא פירש את המשנה בדרך אחרת שאילו לפני יאוש ודאי ישתעבד לראשון אף לשם חירות על הדרך שסדרנו תחלה דלמימנעי לא חיישינן כלל ופי' המשנה לדעתו בלאחר יאוש אלא שהפודה פודה לשם עבד לצורך עצמו ר"ל שישתעבד לו ולפיכך כל שפדאו לשם עבד ישתעבד לשני שקנאו ולמטה שאלו ממאן קאני שהרי הואיל ונתיאש הראשון אין זכותו שולט בו ופירשה שמשבאי קנאו ואע"פ שהשבאי לא קנאו אלא למעשי ידיו כמו שיתבאר מ"מ הואיל וכשנתיאש רבו ראשון ברשות שבאי היה לא פקע מכל וכל ועדין אויר שתי רשויות שולט בו שמן הדין שבאי היה קונהו אף לגופו אלא שאין כח בגוי לקנות קניה חזקה כל כך וכשנכנס מרשותו לרשות הישראל חזר לענינו ונתרוקנה רשות בעלים ראשונים לבעלים שניים וכל שכן למי שסובר שעדין צריך גט שחרור מראשון להתירו בבת חורין וגדולי הרבנים פירשו שהוא קונהו מגוי למעשה ידיו ולגופו בטבילה לשם עבדות ונראה מדבריהם שצריך הוא טבילה לשם עבדות ואיני יודע למה:
+ונשוב לדברינו והוא שלשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו ראשון לא דהא אייאש ולרבו שני לא דהא לשם חירות פרקיה ורשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ונשתנו גירסאות בספרים בישתעבד זה שאמר רשב"ג למי ישתעבד וגדולי הפוסקים גורסין בין כך ובין כך ישתעבד לשם עבד ישתעבד לרבו שני וכדקאמרי רבנן לשם בן חורין אע"ג דלשני לא משתעבד וכדקאמרי רבנן ולקמא נמי דינא הוא דלא לישתעבד מ"מ משום תקנה ישתעבד לראשון שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות על סמך שיהא אחד פודהו לשם חירות ומ"מ יש גורסין בין כך ובין כך ישתעבד לרבו שני ר"ל שאף לשם חירות ישתעבד לרבו שני שכל שהוא משתעבד מכל מקום אין בו חשש גייסות שאם תאמר מה הועלנו ושמא ראשון קשה לו ומפיל עצמו לגייסות כדי לבא ביד אחר הא ודאי לא שכיחא ומעבדות לחירות טרח איניש מעבדות לעבדות כלי האי לא טרח ומ"מ קשה לפרש שזה פודהו לשם חירות וישתעבד לו והיאך קונהו למה שלא כיון לבו אלא שהגירסא הראשונה עיקר וכן יש גורסין בין כך ובין כך ישתעבד לראשון מדחזקיה כלומר אע"ג דמדינא הואיל ואייאש כל שנפדה לשם חירות היה לנו לומר שלא ישתעבד כלל וכל שנפדה לשם עבדות היה לנו לומר שישתעבד לשני מכל מקום מחשש גייסות ישתעבד בשתיהן לראשון שבכללם יש חשש גייסות אם שיפדוהו לשם חירות וישתחרר מכל וכל אם יפדוהו לשם עבדות ומפני שהוא אומר השני נוח לי והראשון קשה הימנו אלא שחששא זו באה בדרך זרות שאין אדם סומך במה שאינו נודע לו ושמא יזדמן שהשני קשה יותר ואף כשהראשון קשה ביותר הרי עשרה דברים קשים וכל אחד קשה מחברו אלא שעיקר הדברים כגירסא הראשונה:
+ולענין פסק מיהא גדולי הפוסקים פסקוה כחכמים וכדעת רבא ונמצא שכל עניני משנתנו חוזרין לדין גמור ואין משנין את הדין כלל לא מחשש מימנעי ולא פריק ולא מחשש גייסות והלכך כל לפני יאוש בין שפדאו הפודה לשם עבד הן לראשון הן לעצמו בין שפדאו לשם חירות ישתעבד לראשון ומחזיר דמיו וכל לאחר יאוש אם פדאו שני לשם חירות לא ישתעבד כלל ואם לשם עבדות אם לצורך עצמו ישתעבד לשני ואם לשם הראשון לא ישתעבד כלל ונותן דמי פדיונו לשני וזהו עיקר הדברים:
+ואע"פ שאמרו כל מקום שנאמר רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אין למדין מן הכללות אף במקום שנאמר בהם חוץ וכל שכן בזה שאמרו עליו בפרק המדיר ע"ז א' אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ומ"מ גדולי המפרשים פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל לביאורו של רבא ואם הדבר כן ראוי לפסוק כנסחא שכתבנו בשם גדולי הפוסקים אלא שהם חולקים אף בזו ומאריכים בה בקצת ראיות אלא שאין בהם הכרח:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+גוי אינו קונה את ישראל לגופו עד שיהא צריך ממנו גט בשחרורו ומ"מ קנאו למעשה ידיו בין בכסף בין בחזקה בכסף שנאמר או לעקר משפחת גר וכתוב ביה מכסף מקנתו ובחזקה שנאמר וישב ממנו שבי התורה קראהו שבוי ולא סוף דבר כשהוא קונה את הישראל שאינו קונהו אלא למעשה ידיו אלא אף בחברו גוי כן שנאמר מהם תקנו אתם קונים מהם ר"ל קנין הגוף להצריך גט בשחרורו אבל הם אין קונין מכם קנין הגוף ולא אף הם זה מזה אבל למעשה ידיו קונים ולא סוף דבר בכסף שהוא קנין הגוי אלא אף בחזקה וכמו שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון ומעתה אף ישראל קונהו מן השבאי ואע"פ שהשבאי לא קנאו אלא למעשה ידיו הוא קונהו ממנו קנין הגוף כמו שביארנו למעלה:
+וגדולי המפרשים שואל��ם היאך קנאו שבאי אף למעשה ידיו וכי אי עריק ליה מי מצי לאוקומיה בדינא ואי נמי ציית דינא וקאי בהדיה בדינא מי לא מפיק ליה ואם כן אונס הוא וישראל שקנאו היאך זיכה בו הואיל והגוי לא קנאו מן הדין ושאלתם חזקה בעיניהם עד שכתבו שלא נתבררה להם אלא שמתוך הדחק תירצו בה דברים זרים ולדעתי איפשר שכבשו בשעת מלחמה או שאף דרך גזילה קנאו ביאוש ודמים הוא חייב לו שאין העבד נגזל עד שתאמר שאינו מתיאש ודעתו לברוח דעבדא מיהא מה לי הכא מה לי התם הכא עבדא קרו ליה והכא עבדא קרו ליה אלא האדון הוא הנגזל ומדאייאש ליה קנייה והדברים פשוטים:
+
+Daf 38a
+
+זה שכתבנו שישראל קונה את הגוי לגופו ר"ל עבד כנעני פירושו בשהגוי מוכר עצמו לו ואף כשלא טבל לשם עבדות קנה גופו אבל בלוקח עבד מן הגוי הואיל והגוי לא קנאו אלא למעשה ידיו אף ישראל הקונה ממנו לא קנאו אלא למעשה ידיו עד שיטבילנו לשם עבדות ובטבילה לשם עבדות מיהא קנה הגוף וכן התבאר ביבמות פרק החולץ:
+עבד שנשנה וברח מבית האיסורין אם קודם יאוש ישתעבד ואם לאחר יאוש יצא לחירות אלא שאינו מותר בבת חורין ומתוך כך כופין את רבו ועושה אותו בן חורין שאין זה אלא כפדאו אחר לשם בן חורין ואפי' לדעת הפוסקים כרשב"ג בזו מיהא מודו שאין כאן חשש הפלת עצמו לגייסות וכמו שאמרו השתא לקטלא מסר נפשיה דליפוק מינייהו לגייסות מסר נפשיה ומ"מ לשיטתנו אין אנו צריכין לכך שהרי פסקנו כחכמים ואף גדולי הפוסקים שהביאוה לא הביאוה אלא לרווחא דמילתא כלומר אף לדעת הפוסק כרשב"ג אי נמי לתרוצי דלא תיקשי אדר' יוחנן ואע"ג דהוה מצי לתרוצי בגמרא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן דעדיפא מינה תריץ ליה:
+ומהמעשה הנזכר כאן באמתיה דמר שמואל דאישתבאי ופרקיה וכו' לענין ביאור סבורים היו שקודם יאוש הוא והיו מפרשים משנתנו כפירושו של אביי ואיגלי מילתא דלאחר יאוש הוה כשפדאוה לשם ראשון לא תשתעבד כלל כמו שכתבנו ומה שאמרו בה ואפי' גיטא לא אצרכה אין הלכה כן אלא המפקיר עבדו והוא הדין לנתיאש הימנו אע"פ שיצא לחירות אסור הוא בבת חורין עד שיכתוב לו רבו גט שחרור וכופין אותו בכך:
+מי שנשבית שפחתו ושמע שפדאה גוי אחד לשם אשה ונמצא שהיא מיטמעת ונעשית גויה גמורה ואף הוא אינו רוצה לפדותה להשיבה אליו מצוה עליו לשלח לה גט שחרור כדי שבני ישראל שבאותו מקום ידעו שהיא משוחררת ויהיו משתדלים לפדותה אחר שהם יודעים שבפדיונם תעשה ישראלית גמורה ואפי' ידע שאינם יכולים לפדותה מכל מקום מצוה עליו בכך מפני שמתוך כך מפרסם הדבר ששפחת ישראל היתה ותתבזה עליו לענין אישות ולא תטמע כל כך:
+המשחרר עבדו או שפחתו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ומ"מ במקום מצוה מותר ודוקא בסרך מצוה של רבים כמו שביארנו בשביעי של ברכות מעתה היתה שפחתו מזנה ונכשלים בה בני אדם ועוברים על לאו דלא תהיה קדשה מותר לו לשחררה ומכל מקום אין כופין אותו בכך אלא אם כן נותנין לו דמיו וזה שאמר בכאן הוה כייפנא למרה פירושו בדברים ובתוכחת או שמא בדמיה וא"ת והלא משחרר עבדו באיסור עשה דוקא בחנם ועל הדרך שאסר בעממין שלא ליתן להם מתנת חנם.. ואם בדמיו וכי אלו היה צריך לדמיו והוא נותן לו דמי כספו שנתנו לו אחרים על מנת שאין לרבו רשות בו אינו יכול לשחרר תדע שיש למדין מכאן שאפי' היה צריך לדמיו לא ישחררנו אלא שימכרנו לאחר ואין קבלת דמים ממנו כמכירה לאחר ואין נראה כן שבודאי כל שהוא צריך לדמיו והוא נותן דמי עצמו מותר וזו אם תפרשהו בכפייה בדברים מוטב ואם אתה מפרש בדמים כך פירושו אי לאו דמשחרר עבדו עובר בעשה ומעתה אין לאדם להשתדל בשחרורו בשום צד הוה כייפנא ליה למרא דלישתחררה וניתיב ליה דמיה והורו לו שכל שמצד מניעת אסור אין כאן איסור עשה ומותר ואדרבה יש כאן סרך מצוה כדי שתנשא לישראל ויהא בעלה משמרתה ואע"פ שאיפשר לו למסרה לעבדו ויהא משמרתה מ"מ כל שאינו עושה מצוה עליו בכך או שכופין אותו על הדרכים שהזכרנו:
+
+Daf 38b
+
+מעתה אין צריך לומר שכן בחציה שפחה וחציה בת חורין שאינו יכול ליחדה לעבדו שמצוה בכך ולא סוף דבר למניעת איסור לאו אלא אף לכל סרך מצוה והרי אמרו בר' אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואע"פ שאין תפלה במנין עשרה מן התורה מ"מ עשה זה אף לדעת האומר חובה שהלכה כמותו מכל מקום הקלו בו לכל צד מצוה אפי' מדברי סופרים והוא הדין לכל צורך רבי' ויש שואלין וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך והואיל ומ"מ עשה הוא היאך מעבירין אותו כדי שיזכו אחרים עד שמכאן פסקו קצת מפרשים כר' ישמעאל שאינו אלא רשות והוצרך להתיר משום דבשאר עממין כתוב לא תחיה כל נשמה וא"כ מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא ואין נראה כן דודאי הלכה כר' עקיבא דקאמר חובה ועוד דהא ר' אליעזר קאי כותיה אלא שאף העשה אעפ"י שהוא מן התורה הקלו בו במקום מצוה מצד שאינו שוה בכל שאין עליו חובה לקנות עבד לקיים בו לעולם בהם תעבודו:
+כבר ביארנו במקומו שאסור לסייר נכסיו בשבת לידע מה הם צריכים וכן אסור לקבוע סעודה בערב שבת ואע"פ שפסקנו במקומו אוכל והולך עד שתחשך פירושו במי שנזדמן לו כן במקרה מצד אי זה צורך אבל שיעשה כן דרך מנהג קבוע להיות אכילתו כבשאר הימים אע"פ שאוכל מעט בליל שבת מטעם קדוש במקום סעודה מ"מ זלזול שבת הוא וקללת חכמים תלויה על צוארו וכן אסור לקבוע סעודתו בשבת בשעת הדרשא אלא יכוין להיות סעודתו בכדי שיוכל לילך ולשמוע שלא ניתנו ימי השביתה והמועדות לאכילה ושתיה לבד אלא להיות רובו של יום בקדושה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות על זה נאמר שבת ליי אלהיך:
+המפקיר עבדו כבר ביארנו שיצא לחירות אלא שצריך גט שחרור וכופין את רבו וכותב לו גט חירות אבל המקדיש עבדו נחלקו בו רבה ורב יוסף בשם רב ולדעת רבה קדוש ויצא לחירות מאי טעמא גופא לא קני לדמי לא קאמר ואע"ג דאי אקדיש בהמה טמאה קדושה לדמים מ"מ בבהמה טמאה הוא מקדיש כל מה שיש לו בו ואין לו לפרוט בו לאי זה דבר הוא מקדישו שמקדישו הוא לגמרי אלא שמצד שאינה ראויה למזבח אין ההקדש מתפשט אלא לדמים אבל עבד כנעני יש לו בו שני קנינים קנין ממון למעשה ידיו וקנין הגוף שלא להשתחרר אלא בגט וכשהוא מקדישו היה לו להזכיר אי זה מהם הוא מקדיש וא"כ גופא לא קדיש שהרי אינו ראוי למזבח ולדמי לא קאמר והרי היה לו להזכיר שקנין הממון שבו הוא מקדיש וא"כ לא נתכון זה אלא לעשותו מכלל עם קדוש ולדעת רב יוסף לא יצא לחירות והרי הוא קדוש לדמיו שאין לקדושת הגוף שבו מקום להקדש וודאי לדמיו נתכוון והלכה כרב יוסף מעתה המקדיש עבדו ושפחתו או המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים הרי הן קדושים ועל זו אמרו שאין הגזברים רשאים להוציא אותם לחירות שלא הקדיש קנין הגוף שיש לו בו להיות שחרורו בידו אלא קנין ממון שבו אבל מוכרין אותו לאחרים שהמכירה בכלל קנין דמים היא וכשנמכרה להם הוה ליה כמי שמכרוה בעלים הראשונים ונתרוקנה להם זכותם ויכולין לשחרר כדין מוכר עבדו לגוי וחזר הגוי ומכרו לישראל אבל לשחררו לא ולא עוד אלא שאף אינו יכול לקבל דמי עצמו ממנו שיתנו לו אחרים על מנת שלא יהא רשות לגזבר בהם שזה דרך שחרור הוא ואפילו לא עשה כן דרך פדיון אלא דרך מקח וממכר מ"מ אין זה דרך מכר אלא דרך פדיון ופדיון הוא דרך שחרור ולמדת מדברינו שאין הלכה כרבי ומכל מקום גדולי המפרשים פסקו כמותו לומר שאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו יש מפרשים אין הגזברים רשאים לשחררו שאין שחרור אלא למי שהדבר שלו אבל גזבר אין העבד לו אלא שהוא עליו כאפטרופוס והרי אמרו אין האפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרין אותם לאחרים כלומר לתועלת היתומים והרי דין גזבר ואפטרופוס שוה:
+סתם חרמים כלומר שלא אמר שהוא מחרים נכסיו לשמים שאילו כן אף הם לבדק הבית ויכול לפדותם בשוייהם והדמים לבדק הבית ואלו הן הנקראים חרמי שמים אבל סתם חרמים הוא שאומר שיהו נכסיו חרם והרי הם לכהנים ואינם נפדים שנאמר לא ימכר ולא יגאל אלא ניתנין לכהנים כתרומה וכשם שביארנו שיכול אדם להקדיש עבדיו ושפחותיו הכנענים כך הדין בחרם:
+לענין ביאור הסוגיא יש שואלים היאך הקשו מזו לרב שהרי זה בחרמי כהנים וודאי ראוי לומר שיהא גופם קנוי לכהן כאלו נתנוהו לו אלא שמ"מ אף לדעת זה רבויא דקרא דמרבי עבדים לחרמות אף לחרמי בדק הבית כן דהא בסופא דקרא כתוב כל חרם קדש קדשים הוא ליי וכבר דרשו שם במקומו חרמי בדק הבית ואכולהו כתוב מאדם ושמא תאמר והרי מ"מ בזו לשון חרם קאמר ואין בו לומר דליהוי עם קדוש ואף רב מודה בה אין זה כלום שאף זה איפשר לפרש בו שיהא עליו כחרם שלא יוכל להשתעבד בו ושאלה זו יש לה מקום אף לראשונה ר"ל המקדיש נכסיו שאף זה הואיל ומקדיש נכסיו בכלל הוא לא שיך למימר ביה דלהוי עם קדוש והיה לנו לומר שאף רב מודה בה אלא שבזו איפשר שהוא סובר דמקדיש נכסיו לאו דוקא והוא הדיו למקדיש עבדיו בפרט או שמא מכל מקום כל שאדם מקדיש נכסיו אנו דנין כאלו הוקדש כל דבר בפרט ודנין את כל אחת כפי הראוי לה:
+ולענין מה שתירץ הכא במאי עסקינן דאמר לדמי יש גורסין דאמר דמי כלומר דמי עבדי עלי וזהו שהקשה אי הכי אידך נמי דאמר דמי וא"כ גזברים מאי עבדתייהו וכולהו קושיאתה ואין נראה כן דאם כן מאי מאדם איכא אין כאן אלא חוב בעלמא ואף בבן חורין כן אלא ודאי לדמי קאמר ר"ל שיהא קדוש לדמיו ושמא תאמר א"כ היאך הקשה לו גזברים מאי עבידתיהו והרי בזו רשותם עליו למכרו לדעת רב מיהא אינו כן שכל שהוא אומר לדמיו פירושו לקנין הממון שיש לו בו ר"ל למעשה ידיו ונמצא שלא הקדיש אלא מעשה ידיי שזה שהיזקק להזכיר דמיו לרעתו היא מפני שהוא סובר שאם לא הזכיר לדמיו יצא לחירות ומ"מ לדידן אף לדמיו רשאי ימכרו ונמצא שלא באה הסוגיא אלא לדעת רב וגדולי הרבנים פירשו בה דברים שבמחילה מכבודם יש לפקפק בהם ושמא תאמר היאך איפשר לפרשה לדמי והלא מקדיש נכסיו הוא בכלל ולא הוזכר העבד בפרט איפשר שכך הוא אומר כל נכסיו מוחרמים לדמיהם ולשיטה ראשונה דמי כל נכסיו עליו:
+
+Daf 39a
+
+המקדיש עבדו אין הגזבר יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך כמו שביארנו בפרק ראשון ומעתה כל שהגזבר אינו רוצה לזונו עושה ואוכל והמותר הקדש ובזו אינו צריך לעשות פחות פחות משו"פ ולאכול על הדרך שביארנו במקדיש יד עבדו בפרק ראשון שזה הואיל וכלו להקדש ואין הגזבר יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך אינו צריך לכך ומכל מקום יש מפרשים אותה דוקא בלוה ועושה פחות פחות משוה פרוטה ��פורע וכן נראה דעת גדולי המחברים שלא הפרישו בה בין יד עבדו לעבדו המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו ומותר לו לעשות ולאכול שאין ההקדש חל בגופו כעבד אלא לדמיו האומר דמי כלי זה עלי נותן דמיו אבל אם אמר ערך כלי זה עלי אין ערך אלא ערך הקצוב בתורה ואין ערך לכלי ואין אומרין אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע שאין ערך לכלי ולדמים הוא מתכוין וגמר ואמר לשם דמים אלא אינו חייב כלום וכן הדין בעצמו בקטן פחות מבן חדש:
+אע"פ שהמקדיש את העבד הקדשו הקדש ואסור ליהנות ממנו מ"מ אם נהנה ממנו בשוגג אין בו קרבן מעילה שאין מעילה אלא בתלוש שלמדין חטא חטא מתרומה מה תרומה בתלוש אף מעילה בתלוש והעבד הרי הוא כקרקע לענין זה ולא עוד אלא אפי' הקדיש שערו המחובר לו אין בו מעילה ואפי' היה עומד ליגזז כגון שכבר שלח פרע וראוי להסתפר ואין אומרין הרי הוא כגזוז שהרי כל שעומדים במחובר משביחים הם ומ"מ לענין שבועה במה שידעת שכשם שאין נשבעין על הקרקעות כך אין נשבעין על המחובר להם אם טענו עשר גפנים טעונות ר"ל ענבים שבהם אם היו ענבים העומדות ליבצר והודה לו בחמש חייב שבועה אחר שהענבים לבצירה קיימי ושכל שעומדות בגפנים מכאן ואילך מתקלקלים הם כגון שאינם צריכים עוד לקרקע וכגון שאין שם דין הילך על הדרכים שביארנו בראשון של מציעא וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו אף בזו שדינם כקרקע וגדולי המפרשים הכריעו ביניהם שאם מסרם לשמירה כגון לאחד מארבעה שומרים כקרקע הם אבל אם מסרם לבצור הרי הן כבצורות וכמו שאמרו כתובות נ"א א' כל העומד לגדור כגדור דמי ואין האשה והבנות ניזונות מהן וכן לענין קנייתם הרי הן כמטלטלין שלא ליקנות בכסף ושטר וחזקה וכמו שביארנו בבתרא פרק ספינה בסוגית הלוקח פשתן וכבר ביארנו דבר זה בשמיני של מציעא ובראשון של סנהדרין:
+ולמדת מ"מ שזה שאמרו אין מועלין בשערו פירושו בעוד שמחוברים בראש אבל אם תלשם ועשה מהם נפה וכברה מועלין בו וגדולי הרבנים כתבו בהפך ואין הדברים נראים ומעתה כל שאמרו אין מעילה בקרקעות אף בדבר המחובר לקרקע פירושו כשנהנה מן ההקדש בעודו מחובר לקרקע שאין חיוב מעילה בא עד שיתלש ומה שאמרו יש מעילה בגדולין פירושו לכשיתלשו ויש שפירשה במקדיש אילן ועשה פירות או שדה והוציאה ענבים אלא שאנו כתבנוה כשיטת אחרוני הרבנים ומעתה מה שאמרו המקדיש בור מועלין בו ובמה שבתוכו פי' תוכו כגון המים ולא כדברי גדולי הרבנים שפירשוה כשנהנה בו בהצנעת חפצים שהם תשמישו במחובר:
+גר שמת בלא יורש כל המחזיק נכסיו זכה ואם היו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין ומ"מ אם בא אחד והתחיל בשעבודם בחיי הגר ונמשכה עבודתם עד שבשעת מיתת הגר היה העבד מתעסק במלאכתו זכה בו כמו שביארנו בראשון של קדושין בשמועה רב יהודה הינדואה ואע"פ שהקטנים אין להם דעת לזכות בעצמן זכו בהם שמים לקדושת מצות ולמדת שאין הלכה כאבא שאול ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שהלכה כאבא שאול והביאו ראיה משמועה שהזכרנו דרב יהודה הינדואה ואין בה הכרח כמו שכתבנו במקומה:
+זה שכתבנו באלו שקנו עצמן בני חורין פירושו אף להתיר בבת ישראל ושמא תאמר והרי זה כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור ואין כאן משחרר מ"מ עבדו של גר הואיל ואין לו יורש הרי הוא כאשתו שכשמת הבעל לא נשאר בה שום זכות ליורש ומתוך כך אין צריך גט שחרור אבל ישראל שיש לו יורש אם הפקיר עבדו ולא הספיק לכתוב לו גט עד ש��ת הרי יורשו כותב להן גט שחרור ואין אומרין איסורא לא מורית איניש לבריה שכל זכות שלו אדם מוריש לבנו וזהו שאמרו למטה זילו לבריהו דמרוותא קמאי וליכתבו לכו גיטא דחירותא ומה שאמר אמימר אין לו תקנה כלומר משום דאיסורא לבריה לא מורית אין הלכה כן:
+
+Daf 39b
+
+מי שברח עבדו או שאבד הימנו ונתיאש ממנו הרי הוא כמי שהפקירו ויצא לחירות אלא שצריך לכתוב לו גט שחרור שכל שיוצא מתורת יאוש או הפקר צריך גט שחרור ומ"מ כל שמוכר את עבדו או אף בנותן דמי עצמו לדעת הפוסק כרבי כמו שכתבנו למעלה כסף גומר לגמרי ואין צריך גט שחרור ואין הלכה כדברי האומר אורעה כל הפרשה כלה ללא חופשה כלומר שכל שאמרה תורה לא יומתו ר"ל ומפני שאינה משוחררת גמורה שיהו קדושיה גמורים הכל תלה הכתוב לטעם שלא חופשה שלא אמר כי לא נפדתה אלא כי לא חופשה כלומר שאפי' נפדתה כל שלא חופשה ר"ל בשטר אין קדושיה קדושין גמורין אינו כן אלא כל שנפדתה אע"פ שלא נכתב לה גט שחרור מקדשת גמורה היא וכדקאמר ברישא דקרא והפדה לא נפדתה כלומר שהיא פדויה ואינה פדויה הא כל שנפדתה לגמרי מקדשת גמורה:
+הוזכר בכאן מעשה בשפחה שהיתה בוכה לפני רבה שהיה חולה ונוטה למות ונטל כובע שבראשו וזרק לה ואמר לה קני הא וקני נפשיך ואמרו שלא עשה כלום ומשום דהוה ליה כליו של מקנה ולמדת שאם היה הכובע שלה ר"ל שנתנוהו לה אחרים בדרך שלא היה לרבה רשות בו על הדרך שהזכרנו בראשון של קדושין שזכתה בעצמה אלמא עבד קונה עצמו בחליפין וכן כתבוה גדולי המפרשין אלא שגדולי המחברים כתבו שאינו קונה עצמו בחליפין כסתם משנה של קדושין ואינה ראייה שהרי אף ראשי איברים לא הוזכרו באותה משנה ושמא תנא ושייר ויש מכריעין בשם גאוני הראשונים שקונה עצמה בחליפין מידי שעבוד אבל לא להתירה בבן חורין בלא גט ולדברי גדולי המחברים יש מפרשים כאן שלא בתורת חליפין נתנו עד שנדקדק ממנה שאלו היה כליו של קונה זכתה אלא בתורת דמים נתן לה וטעה לדמותה להילך מנה ואתקדש אני לך שאף לענין ממון כן וזו אינה אלא באדם חשוב כמו שביארנו במקומו ואלו נתנה היא לו דמים שאין לו רשות בהן זכת וכליו של מקנה פירושו ממונו של מקנה ולישנא בעלמא נקט:
+
+Daf 40a
+
+עבד שהשיאו רבו אשה בת חורין יצא לחירות שאלו לא נתכון לשחררו לא היה הוא משתדל להשיאו בת חורין שתהא האשה עוברת עבירה על ידו ומכל מקום עדין צריך גט שחרור לקיימה בהיתר ומ"מ כל שלא השיאו הוא ר"ל שלא נעשה על ידו אע"פ שנשאה הוא בפניו לא יצא לחירות בכך כתב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה התקדשי לי יצתה לחירות שאלמלא ששחררה לא קדשה וקל וחומר הדברים אם בהשיאו לעבדו בת חורין אמרו שיצא לחירות שחזקה אינו רוצה שתעשה עבירה על ידו בהוא עצמו לא כל שכן והוא שאמרו בעבדיה לא עביד איסור ובדידיה עביד אמר לה כשנתן לה שטר זה צאי בו והתקדשי בו אינה מקדשת ולא יצאה לחירות בודאי לא שחררה אלא בלשון זה ר"ל צאי בו ולשון זה אינו כלום:
+עבד שהניח תפלין בפני רבו אע"פ שלא מיחה בו לא יצא לחירות ומ"מ אם הניח לו רבו בעצמו יצא לחירות שבודאי לברית מצוה הכניסו לוה ממנו רבו אע"פ שיש לדון שאלו היה עבדו לא היה לוה ממנו אלא שהיה נוטלם אעפ"כ לא יצא לחירות וכן אם עשאו רבו אפטרופוס אע"פ שהחשיבו לא יצא לחירות וכן אפי' קרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו לא יצא לחירות ומ"מ אם צוהו רבו בכך יראה שיצא וכן כתבוה גדולי המחברים ובאחרון של נזיר ס"ב ב' יראה שאם נדר נדר שהאדון יכול לכופו עליו ואמר לו רבו מופר לך הואיל והיה יכול לכופו ולא כפאו אלא שהפירו שהפקיע שעבודו אלא שיש בזה סברות אחרות כמו שיתבאר שם:
+מי שאמר בשעת מיתת פלנית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשים אין זה לשון שחרור ואין כופין את היורשים לכתוב לה גט שחרור אין זה אלא כאומר שלא יטריחוה בעבודה יותר מדאי אמר פלנית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושים לה קורת רוח ופירשו בה גדולי הרבנים שאם לא נתקררה בלא שחרור משחררין אותה ואין הדברים נראין אלא כמו שכתבו גדולי הפוסקים והוא שכתוב בנסחא שלהם מאי קורת רוח דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא לא כייפינן לה ומכל מקום אם שחררה ולא כתב לה גט יצאת לחירות אלא שצריכה גט חירות מן היורשין להתירה בבן חורין וכופין אותם בכך:
+כל שמכר עבדו לגוים יצא לחירות וקונסין אותו לפדותו כמו שיתבאר וכופין אותו לכתוב לו גט חירות שהרי הגוי לא קנאו לגופו ואכתי איסורא פש ליה גביה והרי הוא בשעת מכירה כאילו הפקירו שצריך גט שחרור וכן כל שיצא לו מן הגוי באי זה צד כופין את המוכר או יורשיו לכתוב לו גט חירות:
+מי שחציו עבד וחציו בן חורין יתבאר למטה שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו הקנהו רבו לבנו קטן יש אומרין שמעמידין לו אפטרופוס וכותב האפטרופוס גט חירות לעבד ואע"פ שאין האפטרופוס רשאי לשחרר אלא למכור לא נאמר אלא בעבד גמור אבל חציו בן חורין הואיל וכופין את רבו לעשותו בן חורין אף האפטרופוס משחררו ומזקיקו לכתוב שטר על חצי דמיו ואין חלוק בזה בין קטן הרבה לבן שש או בן שבע כך כתבוה מקצת חכמי ההר ואין גורסין בשמועה זו קרקוש זוזי ולא קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ולא הפעוטות מקחן מקח כו' אלא כך הם גורסים ההוא עבדא דהוה בתרי קם חד מנייהו שחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדו לי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו כלומר כשם שנתחכם שלא לשחררו כך אנו מתחכמים להפסידו לו מן הדין גם כן מוקמינן ליה אפטרופא וכתיב גיטא דחירותא על שמיה וכן מצאתיה מתוקנת בגמרא מדוייקת ישנה ומ"מ ברוב ספרים גורסי' כאשר עשה כו' אנן קים לן בינוקא דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקשי ליה בזוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא על שמיה ופירשו בה אחרוני הרבנים שהאפטרופוס ודאי יכול היה למכרו שהרי לא אמרו אלא שאינו יכול לשחרר אבל למכור רשאי והקלו בה שיהא האפטרופוס נסכם למכרו בדמים קלים ולכתוב שטר על שאר שיווי חציו ומפני שמן הסתם אביו של תינוק לימדו לסרב שלא למכור צריך לרצותו בקרקוש זוזי וקרא מן הדין שהרי אף האפטרופוס יכול למכור אלא שלא יהא הדבר כחוכא וטללא שיהא הקטן צועק בעצת אביו אל תמכרו לי את עבדי ואנו מוכרין לו ומתוך כך חוששין ללזות שפתים ואחר שנתרצה התינוק מוכרו האפטרופוס וכותב לו גט חירות על שמו בתורת אפטרופוס ואף לדעת זה אין בו חלוק בין שהוא בן שש או בן שבע לפחות מכן שהרי האפטורופוס הוא שמוכר אלא שקשה לפרש למה אמרו וכתיב ליה גיטא דחירותא והלא כסף גומר וכל שנפדה בכסף אינו צריך גט שחרור ושמא כספו של עבד היה ושלא כדעת רבי דאמר אף הוא נותן דמי עצמו שאין זה דרך מכירה ומכאן מסתייעים דברי הפוסקים שלא כרבי או שמא מתוך שאינו נמכר בשיוויו אלא שנסמך על כתיבת שטר על הנשאר:
+ויש שאין גורסין כאן על שמיה אלא וכתיב ליה גיטא דחירותא כלומר הקטן ו��ן מסיימין בה דקיימא לן הפעוטות מקחן מקח כו' ומפרשין אותה בקטן שהגיע לעונת הפעוטות והעמדת האפטרופוס הוא לתועלת התינוק לשומו בדמים מעולים והדברים מתמיהים שהרי גיטו אינו גט שאינו בר שלוח כלל ולא אמרו להיות ממכרו ממכר אלא מדרבנן ודרך תקנה משום כדי חייו ועוד שהרי מכיון שהעמדת לו אפטרופוס אין ממכרו ממכר שהרי לא אמרוה אלא בקטן שאין לו אפטרופוס ואע"פ שבזו אתה יכול לתרץ שהאפטרופוס זה לא העמידוהו אלא להשתדל בשחרורו של עבד וכן שתאמר שסלקוהו מעל שולחן אביו עד שלא יהא קרוי סמוך על שולחנו לידון עליו כאפטרופוס מ"מ קמייתא קשיא ועוד שאם בכסף מלא מוציאין אותו מה הועלנו ועוד שאין לשון קרקוש זוזי נופל אלא במי שמשתדלין להוציא ממנו דבר גדול בדבר מועט וגדולי הפוסקים כתבו שאין קרקוש העבד אלא שיתפרסם אצלו השחרור ולא ליתי לאיסתרוכי ביה ועיקר הדברים כאחת מן הראשונות:
+
+Daf 40b
+
+מי שמתכוין לשחרר עבדו וכותב בשטר עשיתי פלני עבדי בן חורין בשטר זה ומוסר לו או פלני עבדי עשיתיו בן חורין בשטר זה או הרי הוא בן חורין יצא לחירות משהגיע לידו השטר וזה שאומר עשיתי שמורה שכבר עשה הוא מפני שכשמוסר לו השטר כבר נכתב ועל הכתיבה הוא אומר עשיתי ומ"מ אם אמר כן שלא בכתיבה לכונת שחרור של עכשו אף זה יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור ולא נאמר בזה וכלן בשטר לענין עבד לצורך הפקעת רשות אדון שרשות אדון ודאי נפקע הוא בלא שטר שאין זה פחות ממפקיר אלא להתירו בבת ישראל כתב לו בשטר אעשנו בן חורין ומסר לו אין זה כלום שאינו משחרר עדין אלא שמבטיחו שיעשה ואם לא כתב לו עכשו שטר אלא שאומר דרך הודאה עשיתי פלני עבדי בן חורין כלומר כבר עשיתיו בן חורין אם אמר בשטר הודאתו כמאה עדים ויצא לחירות ואין צריך כלום ואם לא אמר בשטר יצא לחירות וצריך גט שחרור אם ממנו אם מיורשיו ויש שפירשו שמועה זו בדרך זה ואע"פ שהדברים אמתיים לענין פי' מיהא אינם שאם כן לא היה סומכו לאעשנו בן חורין וכן שהיה סומך לו עשיתי פלני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני שהוא נאמר בדרך זה ר"ל דרך הודאה אלא שלענין פסק ודאי כך הוא:
+רצה ליתן שדה לפלני וכותב לו בשטר נתתי שדה פלני לפלני בשטר זה או נתתיה לו בשטר זה או הרי היא שלו בשטר זה ולא דרך הודאה אלא דרך הקנאה של עכשו כדרך שביארנו בחברתה ומסר השטר לידו זכה בה משעה שהגיע שטר לידו אבל אם כתב בשטר אתנה לו בשטר זה אינו כלום אע"פ שמסר לו השטר שהרי לא נתנה אלא שהבטיחו שיתן ודברים אלו אפי' בהחתים עדים בשטר הם ומ"מ אם אמר לעדים כתבו ותנו לו כותבין ונותנין וזהו הנקרא זכוי על ידי אחרים אמר דרך הודאה נתתי שדה זו לפלני אם אמר נתתי לו בשטר הודאת בעל דין כמאה עדים ואם לא אמר בשטר אינו כלום אמר דרך הודאה עשיתי פלני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני אומדין שעל ידי אחר זיכה לו ויצא לחירות ואם אמר בשטר אין צריך כלום ואם לא אמר בשטר צריך גט שחרור ואע"פ שחוששין אמרו לפעמים נאמר חוששין במקום ודאי כמו שאמרו בחגיגה ט"ו א' חוששין שמא באמבטי עיברה אמר כתבתי ונתתי לו ר"ל שלא בזכוי על ידי אחר אלא נתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי אינו כלום וחוזר לבעליו סבור היה שקבל ולא קבל אמר דרך הודאה נתתי שדה פלנית לפלני והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאתו כעדים ואומדין שעל ידי אחר זכה לו וכל שאמר בשטר הרי היא שלו ואין הנותן יכול לחזור ואם אמר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי אם במקום שחב לאחרים אין המקבל נאמן ואם אינו חב לאחרים הודאת המקבל כעדים וחוזרת לבעליה אף זו סבור היה שקבל ולא קבל ומ"מ אם לא היה המקבל חי וזה אומר כתבתי ונתתי לאביו והוא אומר שלא כתב ונתן לו אע"פ שבבריא טוען כן ומצד ששמע לאביו כן הואיל והבן מכל מקום אינו יודע עיקרו של דבר משלישין את הפירות עד שיודע הדבר היאך הוא בבירור:
+התבאר בשלישי של קדושין ס"ט א' שהאומר לשפחה מעוברת הרי את בת חורין היא ועוברה יצאו לחירות ואם אמר הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין ואין אומרין ולדה כמוה שאין אלא כמשחרר חצי עבדו:
+המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו משורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משוחרר אמר הר"ם אפותיקי מלה מורכבת פה תקנה ר"ל שהוא יאמר לבעל חובו אתה לא תגבה ממונך אלא מזה לבד ואין לך דבר אלא בזה בכל מה שיש לי ואם מת או אבד אבד ממונו הנה אם שחררו הנה חייב האמת ודרך הדיין שיפסיד הממון ולא יתחייב העבד כלום מפני שמעקרינו חמץ הקדש ושחרור מפקיעין מיד שעבוד אבל מפני תקון העולם אולי יפגשהו אשר חייבו עליו ויאמר לו עבד אתה כופין את רבו שני ואשר לו החוב עד שישחררהו כמו ששחרר הראשון וכותב שטר עליו כפי מה ששוה לא כפי מה שיש לו עליו מן החוב אם היה זה החוב יותר מדמיו וזהו ענין אמרו כותב שטר על דמיו ורשב"ג יאמר שאשר שחרר אותו הנה הוא יכתוב החוב עליו לפי שהוא הזיק שעבודו של חברו ויהיה הקדמת מאמרו אין כותבין שטר אלא על המשוחרר לפי שהוא גרם להפסיד הממון והעקר אצלנו דינינן דינא דגרמי ויהיה בזאת הבבא האחרונה הלכה כרשב"ג:
+אמר המאירי ר"ל אפותיקי מפורש והוא שאמר לא יהא לך פירעון אלא מזה שנמצא שאם מת או אבד אבד ממונו ושחררו וכו' פירשו בגמרא ששחררו רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום ר"ל שאין המלוה חוזר עליו שהשחרור הפקיע את השעבוד וכמו שאמרו הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כמו שביארנו בקמא פרק חובל בסוף סוגית המשנה השניה וכן אינו חוזר למשחרר שהרי אין שאר נכסיו משועבדים לו אלא מפני תקון העולם שמא ימצאנו זה ויאמר לו עבדי אתה שהרי אפותיקי נעשית לי בחובי כופין את רבו ר"ל רבו שני שנעשה לו אפותיקי ועושה אותו בן חורין כלומר שישחררהו מן הזכות שהיה לו עליו וכותב לו העבד שטר על דמיו אם החוב יתר מדמיו בכדי דמי עצמו ואם דמיו יתרים על החוב בכדי דמי החוב רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר כלומר אין העבד כותב שטר החוב אלא המשחרר ר"ל רבו ראשון כותב לו שטר חוב בכדי דמיו אם הם בשיעור הלואה מפני שהזיק שעבודו של חברו וחייב והלכה כרשב"ג ומטעם דינא דגרמי שעכשו הפסידו עיקר ממון דרך גרמא:
+ולמדת שמזיק שעבודו של חברו שייך בדינא דגרמי ואף אנו כתבנוה כן בשלישי של קמא ואף גדולי הפוסקים כתבו כאן לפי מה שמצאנו בהלכות מדוייקות וקיימא לן כרשב"ג משום דקיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי אלמא ששניהם דין אחד ואין ביניהם הפרש אלא בלשון והוא שמזיק שעבוד בדנפשיה קא עביד ודינא דגרמי בדחבריה קא עביד ויש מחלקין ביניהם אף בדין ומטעם שהזכרנו עד שפוסקים בכאן כחכמים לומר שמזיק שעבוד חברו פטור וכמו שאמרה רב הונא בשלישי של קמא ל"ג ב' אע"פ שהם פוסקים כמאן דדיין דינא דגרמי ולא יראה כן שהרי בשלישי של קמא אמרו על זו שאמר רב הונא המזיק שעבודו של חברו פטו�� הא נמי אמרה רבה השורף שטרותיו של חברו פטור ותירץ אי מהתם הוה אמינא ניירא בעלמא כו' אלמא מדקאמר הא נמי אמרה רבה נגררות הם זו אחר זו ומאחר שפסקנו בדרבה חייב הוא הדין במזיק שעבוד ולא עוד אלא שנראה שיותר היה ראוי לפטור בשורף שטרותיו של חברו וכדקאמר מהו דתימא התם הוא דפטור דאמר ניירא בעלמא קלאי לך אבל הכא סד"א ליחייב וא"כ כשפסקנו בשורף חייב כל שכן במזיק שעבוד אלא שיש לפרש בה הא נמי אמרה רבה דהא מדפטר בעביד בדחבריה כל שכן בעביד בדנפשיה ומ"מ שני מינים הם ואע"פ שפסקנו בשורף שטרות חייב במזיק שעבוד פטור ואין בדבר הכרע אלא שהדברים נראין לפסוק כרשב"ג ולחייב:
+ולענין משנתנו מיהא בגמרא פירשוה בדרך אחרת והוא שזה שנעשה לו אפותיקי שחררו ושורת הדין אין שחרורו שחרור לחייבו במצות הואיל והראשון יכול לסלקו אלא שמפני תקון העולם בדרכי שמים כופין את הראשון לשחררו וכופין את העבד לכתוב שטר חוב לאדון כמה שהוא שוה יותר מן החוב ואין רבו שני חייב כלום מפני שהיזק שאינו נכר הוא ולדעת רשב"ג שני כותב שהוא סובר בהיזק שאינו נכר שהוא היזק ולשון זה אינו הלכה ולעולם כל שלא גבאו שני בחובו אין שחרורו שחרור כלל ואין כופין את הראשון בכלל ואין כאן היזק כלל אלא הלכה כרשב"ג לדעת ראשון ולחייבו מתורת היזק שעבוד ואע"פ שאמרו היזק שאינו נכר לא שמיה היזק תדע שהיזק שאינו נכר הוא שאדם מזיק בשל אחרים היזק שאין בו שום חדוש לענין דינא כגון שטמא טהרותיו או דמע פירותיו שאין בו שום חדוש לענין הדין אלא לענין איסור וכן בשחררו שני היה עולא מגלגל בו דין היזק שאינו נכר מפני שמן הדין לא הזיקו כלום אלא מפני תקנת מצות לדעת עולא אלא שאין הלכה כמותו ואין כאן היזק כלל וכן בדין היזק שאינו נכר כהנים שפגלו במקדש ועושה מלאכה במי חטאת וגזל תרומה וניטמאת וכן גזל מטבע ונפסל הואיל ובעיקר ההפסד לא עשה הוא כלום ושלא נשתנית צורת הדבר כלל וענינו שאף הוא כעין ההיזק הבא מצד איסור ואף היזק שאינו נכר במקום שהוא ראוי לאמרו אינו חייב מן הדין אלא מתורת קנס כמו שיתבאר ומתוך כך אינו חייב אלא אם כן במזיד אבל היזק שעבוד חייב מן הדין ומתוך כך חייב אפי' בשוגג שניכר הוא כמוחל שטר חוב אחרי שמכרו ומראה דינר לחברו ודן את הדין ונוטל כיסו ונותנו לחברו:
+והריני מודיעך במשנה זו דרך כלל שחמשה דינין הם שדומין זה לזה מהם בלשון ובענין ומהם בענין ולא בלשון ומהם בלשון ולא בענין אלא בלשון שזה פורש לחיוב זה פורש לפטור והם דבר הגורם לממון שהוא פטור ודינא דגרמי שהוא חייב וגרמא בנזקין שהוא פטור והיזק שאינו ניכר שפטור מן הדין וחייב מתורת קנס ומזיק שעבודו של חברו שלשיטתנו חייב ולקצת מפרשים פטור ועקר הדברים בו שהוא חייב וכבר התבאר הבדל שביניהם אם בלשון אם בענין קצתו בכאן וקצתו בקמא פרק הכונס וקצתו בקמא גם כן פרק הגוזל קמא ואני מצרף כאן דרך קצרה כל הטעמים והוא שדבר הגורם לממון שהוא פטור הוא אף כשמאבד את הדבר בידים אלא שהדבר שהוא מפסידו אין עיקרו ממון אלא שהיה משתרש לזה במקום ממון כגון גזל חמץ שעבר עליו הפסח שאם היה מחזירו מוחזר ודינא דגרמי הוא שמפסידו עיקר ממון אלא שמפסידו דרך גרמא כגון שורף שטר חברו וחייב ומזיק שעבוד הוא אם דרך גרמא כגון משחרר עבדו אם במעשה בידים כגון פחת שחיטה הנזכר בשלישי של קמא אלא ששניהם בדנפשיה קא עביד וגרמא בנזיקין הוא שאין כונתו להזיק או שכונתו להזיק אלא שיש מסייע באותו הניזק והיזק שאינו נכר הוא שאין שום שנוי בעולם בדבר הניזק לענין דין כמו שביארנו:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 41a
+
+העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר אם אפותיקי סתם הוא כלומר שייחדו לפירעונו לומר שיהא קרקע זה מיוחד לו לגביית החוב או שכתב לו אם לא אפרעך לזמן פלני תהא רשאי לירד בקרקע זה לפירעונך וכיוצא בזה לא הופקע שעבודו על שאר הנכסים בכך וגובה משאר נכסים אפי' מן המשועבדים ולא הועיל יחודו אלא לגבות הימנו כמה שהוא אם עדית אם זבורית ויש חולקים לומר דוקא מבני חרי וממה שהוצרכו לשאול בסוף פרק מי שהיה נשאוי צ"ה א' על מה שאמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אי אשתדוף בני חרי מאי ואי איתה מה מקום לשאלה זו והרי אף בייחדו לזה שנשדף אפותיקי טורף בזה שלא ייחדו אלא שהיה שעבודו עליהם בסתם לא כל שכן ואין זו ראייה שכל שנמכרו האחרים הרי המונחים כעין אפותיקי לפטור את הנמכר והכל אחד ייחדו לאפותיקי מפורש אינו גובה משאר נכסים אפי' מבני חורין ויש מפרשים דמבני חרי מיהא גבי ואינו כלום:
+עשה שדהו אפותיקי סתם לבעל חוב ומכרה גובה מנכסים בני חורין ואין האפותיקי סתם מונע דין מה שאמרו שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין שאין ענינו אלא לגבות ממנו אם עדית אם זבורית ויראה שאם מכר אחר כן את הבני חורין שזה אומר הנחתי מקום וטורפן ואין הלקוחות יכולות לומר כלך אצל שעבודך ויש חולקין בזו ממה שאמרו בתלמוד המערב הכתוב למטה והלוקח יחוש לעצמו והם מפרשים שמא ימכור נכסיו הנשארים ולא ימצא בני חורין באותה שעה ומ"מ אנו מפרשין יחוש לעצמו שלא יקח אלא א"כ יודע שיש לו באותה שעה בני חורין וכן עיקר אלא שגדולי המפרשים כתבוה כשטה האחרת בתשובת שאלה:
+אבל אם עשאו אפותיקי מפורש ומכרו גובה מן המשועבד ואין הלקוחות יכולות לומר הנחתי לך מקום ויש חולקין לומר שאינו גובה מן המשועבד אף באפותיקי מפורש במקום בני חורין ועל כרחו גובה מבני חרי וממה שאמרו בפרק חזקת הבתים מ"ד ב' המוכר שדהו שלא באחריות אין מעיד לו עליה כלומר לא סוף דבר במכרו באחריות שאין מעיד עליה דהא אי מפיק מיניה עליה הדר ונמצא נוגע בעדות אלא אף שלא באחריות אינו מעיד מפני שמעמידה לפני בעל חובו כלומר ניחא ליה דליקום בידיה דלוקח כדי שיטרפנה בעל חוב שלו ויפטר מחובו ושאלו בה אי דאית ליה ארעא אחריתי סוף סוף עליה הדר כלומר ואין כאן העמדה לבעל חוב ולמה אינו מעיד ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מינה וכו' ואם איתא אף באית ליה ארעא אחריתי היאך יעיד ליחוש שמא עשאו לשדה שבא להעיד עליו אפותיקי מפורש ומעמידה בפני בעל חובו אף באית ליה ארעא אחריתי אלא שמע מינה דאף במפורש אין נפרעין מן המשועבדים במקום בני חורין ואינה ראיה שבזו אין לחוש לעשאו אפותיקי מפורש שכל שעשה אפותיקי מפורש לבעל חוב ובא אחר לטרוף הרי הוא כשטפה נהר שאין חייב לו כלום כמו שביארנו ואף במקומה תירצנוה בפנים אחרים ועמדנו על שרשנו שכל באפותיקי מפורש גובה ממנו אף במקום בני חורין אלא שיש אומרין שאם רצה לגבות מבני חורין אין הלוה יכול לעכב שאין זה פחות מדינא דגרמי או מזיק שעבודו ויש לומר שאף הלוה מעכבו ויכול לומר אין לך אצל בני חורין כלום ודינא דגרמי או מזיק שעבוד אין כאן שהרי אפותיקי שלו לפניו ואף בתלמוד המערב שבמסכת שביעית אמרוה כן המשעבד שדה לאשתו ומכרה אם רצתה גובה משאר נכסים הורי ר' אלעזר לא תגבה אלא מן המשועבדים אמר ר' יוסי בני חורין לפניה ואת אמרת ממשועבדים מתניתא בשאמר יהא לך פירעון מזו אבל אמר לא יהא לך פירעון אלא מזו אינה גובה אלא ממנו:
+עשה שדהו אפותיקי לכתבת אשתו אף זו דינה כעשאו לבעל חוב אם בסתם כסתם ואם במפורש כמפורש ואין הלכה כרשב"ג שעושה אפותיקי סתם לכתבת אשה כמפורש בבעל חוב ומפני שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין אלא כרבנן אלא שיש פוסקים כרשב"ג ולדבריהם אתה צריך לחלק בה שאע"פ שבמפורש לבעל חוב הלוה יכול לעכבו כמו שביארנו לשיטתנו בסתם שבאשה ידה על העליונה וכן היא שנויה בתוספת כתבות בלשון זה רשב"ג אומר עשה שדהו אפותיקי לכתבת כלתו ומכרה ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים אבל במפורש אפי' באשה יראה שאין לה אצל האחרים כלום בכדי לא התנה לא יהא לך פירעון אלא מזה ולפי דרכך למדת שבריתא זו באפותיקי סתם היא שנויה:
+ואע"פ שלענין פסק הסוגיא דייך במה שכתבנו צריך שתדע שמה שהביאו גדולי הפוסקים בכאן בשם תלמוד המערב הוא כענין זה שכתבנו והוא שאמרו העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתבתה ולבעל חוב בחובו ומכרה מכור וביאורה באפותיקי סתם וכל שמכרה מכור והלוקח יחוש לעצמו שבזמן הפירעון גובה ממנו אם לא היו שם בני חורין רשב"ג אומר לאשה אינה מכורה כלומר וטורפת ממנו אף במקום בני חורין שסתם שלה כמפורש לבעל חוב כשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר שמוצאה כדי לגבות דלרבנן מכורין וגובה משאר נכסים שאין בין שאר נכסים לאפותיקי אלא אריכות זמן שאם היה שם האפותיקי נוטלתו לאלתר ושאר נכסים צריכה בית דין וזהו הקרוי מכר שעה כלומר מכר שאינה מעכבתו אלא שעה אבל מכרן לעולם כלומר מכר שהוא מזיק לעולם כגון שאין שם בני חורין דברי הכל מכורין וגובה ממנו ואע"פ שדברים אלו פשוטים הם ולא היה צריך לאמרן על ידי דין אחר שהיה צורך בו לאמרו נתגלגלו שם והוא שאמרו עבדי צאן ברזל ר' יוחנן אמר מכרן אין מכורין אמר ליה ר' אלעזר אוכלים בתרומה מכחו ואתה אומר אין מכורין על מה פליגין בשמכרן לשעה פליגין אבל לעולם דברי הכל אין מכורין או במכרן לעולם פליגין אבל מכרן לשעה דברי הכל מכורין נשמיענה מן הדה העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתבתה ולבעל חוב בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר בזו ודאי בשאין שם הפסד אלא אריכות זמן הן פליגין דבהא קאמר רשב"ג שיפה כח ליטלו מיד כשתבא לגבות כתבתה ולא להפקיעה משאר נכסים כמו שביארנו אבל מכרן לעולם דברי הכל אין מכורים שלא עשה לה סתום כמפורש לדעתה אלא ליפוי כחה ואף זו בשמכרן לשעה פליגין אבל לעולם גובה מהם ובא ללמד שאין אומרין בהם מטלטלי נינהו ולכתבה לא משתעבדי ובעבדי צאן ברזל הלכה כר' יוחנן ואף לשעה אין מכורין וגובה מהם מעתה אף היא מבטלת המכר מיד וכן שהטעם משום שבח בית אביה אבל באשה הלכה כרבנן ואינה גובה אלא משאר נכסים ולרשב"ג גובה ממנו ולדבריו אף היא מבטלת המכר מיד כדי שלא תחזר על בתי דינין ואם עשה לה אפותיקי מפורש אף בזו לרבנן מכור ולכשתבא לגבות נוטלתהו והרבה חולקים לומר שבמפורש אף לרבנן מבטלין את המכר מיד בין אשה בין בעל חוב וכן כתבוה גדולי פרובינצא בחבוריהם:
+וגדולי המפרשים פירשו זו של תלמוד המערב באפותיקי מפורש ואמרו חכמים שאם מכרה מכור עד שיטלנו והלוקח יחוש לעצמו שהרי בעל חוב יוציאנה מידו רשב"ג אומר בכתבה אינה מכורה כלל דמבטלת המכר לאלתר שכשתבא לגבות לא תחזר על בתי דינין בשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר שמכרו בעוד שלא יתבע בעל חוב את חובו שלרבנן מכור ואינו יכול לבטלו לאלתר ולרשב"ג מבטלו לאלתר אבל מכרן לעולם דברי הכל אינו מכור להטיל שעבודו אף על בני חורין אלא גובה ממנו אף במקום בני חרי ופסקו בכתבת אשה כרשב"ג ומשום דאתיא כר' יוחנן ואין הדברים מחוורים ולא עוד שאף גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה על זו שבתלמוד המערב שבסתם היא שנויה ואף מתלמוד המערב שבמסכת שביעית נראה כן שאמרו המשעבד שדה לחברו ומכרה ר' אחא אומר מכורה לשעה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה חייליה דר' יוסי שור מצוי להבריח שדה אינו עשוי להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע מצויין בעלי זרוע ליפול והא תניא הכותב שדה לאשתו ולבעל חוב מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתניתא בדאמר יהא לך פירעון והן פליגין באמר לה לא יהא לך פירעון אלא מזו כו' הא למדת שמחלקת רבנן ורשב"ג באפותיקי סתם:
+ויש מי שפירש שזו של תלמוד המערב פירושה במפורש וכל שמכר מכור עד שיבא לגבות בין בבעל חוב בין באשה אלא שבאשה אומר רשב"ג שאינה מכורה לענין שהיא טורפת פירות שאכל וזו שאמרו במכרן לשעה פליגין פירושו לענין פירות שלרבנן מכור עד שתבא לגבות ולכשתבא לגבות אינה נוטלת פירות שאכל וזהו שאמר הלוקח יחוש לעצמו כלומר שיהא זריז לחלק הפירות קודם הזמן ולרשב"ג אף היא טורפת הפירות שאכל אבל מכרן לעולם ר"ל לענין טירפת גוף הקרקע דברי הכל אינו מכור ודברים זרים הם:
+ויש מפרשה באפותיקי מפורש גם כן וכל שמכרו לשעה ר"ל לזמן ידוע ולפירות מכור לדעת חכמים ואם מכרו מכר גמור לא יהא מכר ויהא בטל מיד וכן נראה דעת גדולי המחברים וכעין שאמרו בשום של מטלטלין המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור כמו שיתבאר ביבמות ושם יתבארו קצת דיניו בענינים אלו בע"ה:
+מכיון שכתבנו שכל אפותיקי מפורש אם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים יראה שהאשה שייחדו לה כתבה באפותיקי מפורש ושטפה נהר שאסור לשהותה שהרי אסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתבה וכן מצאתי בתשובות הגאונים:
+המשנה השביעית וענינה בביאור החלק הרביעי גם כן והוא שאמר מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי בית הלל בית שמאי אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול ליבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו חזרו בית הלל להודות כדברי בית שמאי אמר הר"ם אולם כאשר היה עבד של שני שותפין ושחררו אחד מהם הנה יהיה חציו עבד וחציו בן חורין וכן אע"פ שהיו לו אלף אדנים ושחררו אותו אחד מהם כופין את הנשארים וכן אם היה לו אדון אחד ולקח ממנו קצת דמיו ושחרר קצתו בזה הכסף אשר לקח יהיה גם כן חציו עבד וחציו בן חורין אולם אם שחרר רבו חציו בשטר זה אינו כלום לפי שהעקר אצלנו המשחרר חצי עבדו לא קנה וזהו בשטר ובראש קדושין נבאר איך התאמת השחרור בשטר ואיך התאמת בכסף:
+אמר המאירי מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שהיה של שנים ושחררו האחד או שהיה של רבים ושחררו אחד מהם שאין תכלית הכונה על חציו אלא מקצתו או שהזה של אחד ולקח מקצת דמיו שאף זה חל שחרורו על מה שנטל ממנה עובד את רבו יום אחד ולעצמו יום אחד דברי בית הלל אמרו להם בית שמאי תקנתם ��ת רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו בת חורין אינו יכול מפני צד עבדות שבו וחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מצויה או שמא אף זו אסורה לו דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות אא"כ רבו מוסרה לו וא"ת שיגנוב וימכר בעבד עברי אין מלמדין אותו לעבור עבירה וא"ת שישא ממזרת אין מלמדין אותו להביא פסולים לעולם שהרי הולד ממזר כמוה אלא כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו בית הלל להודות כבית שמאי וכן הלכה ודין זה ענינו אפי' היה של אלף ושחררו אחד מהם שכל שחלק אחד שבו משוחרר חציו בן חורין הוא קרוי ר"ל מקצתו:
+ומכל מקום בחציה שפחה הואיל ואינה מצוית על פריה ורביה דינה לעבוד את רבה יום אחד ואת עצמה יום אחד אלא שאם היתה גורמת עבירה כופין אותו על הדרך שביארנו למעלה בההיא אמתא דהוה עבדא איסורא:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 41b
+
+זה שבארנו במשנה בפירוש חציו עבד וחציו בן חורין שהיה של אחד ונטל ממנו מקצת דמיו למדת מדברינו שהמשחרר חצי עבדו קנה דוקא בכסף אבל בשטר אם שחרר חציו או מקצתו הואיל ושייר בקנינו אינו כלום אבל כל שהוא של שנים ושחררו האחד אפי' בשטר קנה שהרי מ"מ לא שייר זה בקנינו וכן בהיה של רבים ושחררו אחד מהם בשטר:
+ולענין ביאור זה שאמרו בכאן דברה תורה כלשון בני אדם לומר שבשפחה גמורה הכתוב מדבר תמה הוא היאך עלה על דעתו שבשפחה גמורה יביא אשם ושמא הטעם הואיל ונתיחדה לחירות אלא שלענין פסק אין לנו:
+
+Daf 42a
+
+היה של אחד ושחרר חציו בשטר ומכר או נתן חציו בבת אחת הואיל ובשעה ששחרר חציו לא שייר לעצמו שום זכות שהרי מכר החצי האחר באותה שעה בעצמה או נתנו זכה:
+כתב כל נכסיו לשני עבדיו בשני שטרות שכתב לכל אחד מהם בשטר מיוחד כל נכסי נתונים לך אם מסר להם בזה אחר זה ראשון קנה עצמו וחברו עם שאר הנכסים ושני לא קנה כלום ואם מסר להם בבת אחת קנו שניהם ומשחררין זה את זה שהרי זכה כל אחד בחצי חברו ואע"פ שבשני שטרות היוצאין ביום אחד בשטרי מקח קרקע או מתנת קרקע שאחת מהן שקר בהכרח אמרו שודא דדייני כמו שביארנו בכתבות פרק מי שהיה נשאוי צ"ד א' הכי שאני שאלו נדון אחר האומד שמא יטעו הדיינין ונמצאו מתירין את זה בלא שחרור ואיסור אין דנין אותו באומד ומאחר שאתה מצריך לשחרר זה את זה הואיל ונעשו שותפים לענין איסור יעשו שותפים אף לממון כתב לשניהם בשטר אחד אף עצמן לא קנו שאין שנים משתחררים בגט אחד כאשה דכתוב וכתב לה ולא לה וחברתה אף בשני שטרות אם אמר בכל אחת מהן חצי נכסי נתונין לפלני עבדי לא קנה אחד מהם ואפי' מסר לשניהם בבת אחת ופירשו גדולי הרבנים הטעם שמא חצי אחד נתן לשניהם ואין הדברים נראין שאם כן אף בדיני ממונות אם כתב לאחד חצי שדה פלני לפלני ולאחד חצי שדה פלני ומסר להם כאחד לא יקנו את כלה ובזו ודאי אין ספק שקנו שניהם ועוד שהרי לשון הבריתא כל נכסי נתונין לפלני ופלני ואוקמה בחצי חצי ודאי על שני החצאים הוא אומר כן ויש מפרשים בה משום דכל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו ואינו כלום שזו בזה אחר זה אינו משום דשייר בקנינו ובבת אחת שלא שייר בקנינו אין לומר בו שלא נתלו בת אחת בזה אחר זה אלא כשאין חלוק ענין בין בת אחת שלו לזה אחר זה אלא עיקר הפירוש שכל שהוא אומר חצי שמא אין העבד בכלל שכל האומר חצי נכסי נתונין לך אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ובכל שדה ושדה אלא שמין את הנכסים ונוטל חצין בכחוש והואיל ויש לחוש שמא אין עצמו בכלל החצי לא עשה כלום כל שביארנו בענינים אלו שזכה העבד אפי' קראו בשעת מסירת השטר פלני עבדי הדין כן שאין הכונה בלשון זה אלא עבדי שהיה כבר וזה שנתגלגל כאן בכותב כל נכסיו לעבדו שיצא לחרות ושייר קרקע כל שהוא לא יצא לחרות ואין צריך לומר אם אמר חוץ מאחד מרבוא שבהם כבר ביארנוהו בכדי הצורך בפרק ראשון:
+זה שביארנו בחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו לשחררו מכל מקום כל שלא הספיקו לכופו חזר הדין לדברי בית הלל ועובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואם נגחו שור יום של רבו לרבו ר"ל שפחת הדמים לרבו ואע"פ שאף הוא נפחת למלאכת מחר מ"מ אם פחת של מחר אינו שוה לפחת של היום גובה כל אחד פחת יומו לפי מה שהוא ויום של עצמו לעצמו על אותו הדרך בעצמו ואם אתה מפקפק לפרשה בעבד מצד שמאחר שלכופו הוא עומד הרי הוא כשל עצמו אתה יכול לפרשו בנגח את השפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין שאין כופין את רבה כמו שביארנו:
+שור מועד שהמית את האדם משלמין הבעלים כופר ואם המית עבד או שפחה משלם קנס לרבו... מצד חלק העבדות וחצי מצד החרות ראוי ליתן ליורשיו אלא שאין לזה יורשים ומתוך כך פטור ממנו ושמא תאמר ואף דין חצי כופר היאך הוא בכאן והלא כופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר עד שמכאן פטרנו שור של שני שותפיו מן הכופר אין זה כלום שהרי מכל מקום למה שראוי לחול בו דין כופר כופר שלם הוא:
+
+Daf 42b
+
+היה כלו משוחרר אלא שמעוכב גט שחרור כגון מקדיש ומפקיר אין לאדון קנס כלל וכל הכופר ראוי ליורשיו אם היו לו יורשים ואין אומרין שעכבת גט שחרור תזכהו במקצתו ואע"פ שכשנשתחרר כלו ונתעכב גט שחרור הרי הוא אצל כלו כחציו עבד וחציו בן חורין אצל חציו של עבדות שמאחר שכופין אותו לשחרר אותו חצי הרי הוא כנשתחרר אלא שמעוכב גט שחרור מאותו חצי שחציו האחר כבר הוא בן חורין לגמרי ממנו אלא שמחצי של עבדות הוא קרוי מעוכב גט שחרור ואעפ"כ אמרו שנותן חצי קנס של עבדות לרבו בזו מ"מ עדיין אדון הוא בחציו עד שיכפוהו ויכתוב שטר על חצי דמיו אבל כל שאינו מחוסר לכתוב שטר בשום דמים ואין לו עליו אלא זיקת שטר אין קרוי אדון ואין לו קנס כלל וכל הכופר היה ראוי ליורשיו אלא שאין לו יורשים ואע"פ שתירצו זו של חצי קנס למשנה ראשונה לומר שלמשנה אחרונה הואיל וכופין אותו אין משלם קנס דחייה בעלמא היא ואין אנו צריכין לה שבזו מ"מ עדיין אדון הוא וכן כתבוה גדולי המחברים ר"ל שהמשוחרר כלו ומעוכב גט שחרור אין בו קנס וחציו עבד וחציו בן חורין אע"פ שכופין אותו יש לו חצי קנס ויש פוסקים כתירוץ זה לומר שלמשנה אחרונה אין קנס כלל אפי' לחצי עבדות הואיל וכופין אותו ואין צורך בכך ומ"מ אף לדבריהם אתה צריך לפסק שלנו לענין שפחה:
+שמא תאמר המית חציו עבד וחציו בן חורין עד שלא הספיקו לכופו ולהכתיבו שטר על חצי דמיו לשיטתנו או שהמית שפחה לשטה האחרת מפני מה לא אמרו יום של רבו לרבו ושל עצמו לעצמו על הדרך שאמרו בנגחו שור תדע דכל דכליא קרנא אין אומרין כן וזו של נגחו שור פירושו במכה שאין בה כלוי הקרן ר"ל מיתה או חסרון אבר אלא שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור וא"כ אי אתה מוצאה בנגיחת שור אלא לאביי שאמר באדם שהכה את חברו על ידו וצמתה וסופה לחזור שנותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ר"ל שבת גדולה מה שנפחתו דמיו ושמין אותו כעבד וזהו נזק ולא דמי ידו שהרי סופה לחזור ושבת קטנה כל ימי חליו שנותן לו שכר שמירת קשואין והילכך אף בזו פחת הדמים שהוא הנזק אם ביום של רבו לרבו שאם לרבא הרי אמר במכה זו באדם שאינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום שזהו בטול מלאכה ולא פחת דמים כלל הואיל וסופה לחזור והרי אין כאן נזק ושור אינו משלם אלא נזק שחמשה דברים באדם נאמרו ולא בשור וכבר אמרו איש בעמיתו ולא שור בעמיתו הילכך אי אתה יכול להעמידה בנגיחת שור אלא לאביי וכבר פסקנו במקומו כרבא וא"כ זו שבכאן אתה צריך להחזירה לענין פסק בהכהו אדם ומ"מ גדולי ספרד פוסקין בה כאביי ומכח סוגיא זו הואיל ופשוטה של סוגיא הולכת כדבריו ואין הדברים נראין שהרי זו מ"מ מחלקת אביי ורבא הוא והלכה כרבא:
+כבר ביארנו במקומו בכל עבד היוצא בראשי איברים שצריך הוא גט שחרור להתירו בבת ישראל ואע"פ שהוכרעה כאן בדרך אחרת אין אומרין הלכה כדברי המכריע אלא במשנה אבל בבריתא לא ומעתה אף היוצא בראשי איברים הוא קרוי מעוכב גט שחרור ואין קנס לרבו ומעתה הפיל את שנו וסימא את עינו יוצא בשנו ונותן לו דמי עינו כמו שביארנו בשביעי של קמא ויש מי שמעמיד שאלות אלו בספק ובדין קולא לנתבע ובדין תפש לא מפקינן מיניה ואין דבריהם נראין:
+עבד של כהן כבר ידעת שאוכל בתרומה מתורת קנין כספו ומ"מ כל שנשתחרר אע"פ שעדין מעוכב גט שחרור אינו אוכל ואע"פ שבאחרון של כריתות אמרו שרשב"ג סובר שהוא אוכל אין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא ויש מפקפקים בה מצד שאף תנא קמא לא נחלק עליו מטעם מעוכב גט שחרור אלא מטעם אחר ומ"מ הואיל ונשאלה כאן ולא הובררה ראוי להחמיר בה ולא עוד אלא שאף מה שתירצו כאן הכא לאו קנין כספו הוא טעמא דמיסתבר הוא וראוי לסמוך ואין לומר על כיוצא בזה אשנויא לא סמכינן:
+כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה ממה נפשך אם כהן מתורת כהן ואם עבד מתורת עבד וחולקין חלק כאחד על הגרן אבל לא זה בלא זה שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו שמא יעלוהו ליוחסין כמו שביארנו בשני של כתבות הגדילו משחררין זה את זה:
+כבר ידעת שהמוכר פירות דקל לחברו הואיל ואינן בעולם אינו כלום שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואם הקנה לו דקל לפירותיו קנה הואיל והקנה לו הגוף שהוא בעולם אע"פ שלא הקנהו אלא לצורך פירותיו וא"כ אף מכר עבדו לקנס ר"ל שאם יוגח וימות יהא הקנס שלו יראה לי שהוא כדקל לפירותיו וקנה ומ"מ בסוגיא זו נשאלה ולא הובררה ומתוך כך פסקו בה שהדבר ספק ואם תפש אין מוציאין מידו אלא שאני תמה שהרי זה לגמרי כדקל לפירותיו ומתוך כך נראה לי בשמועה זו שמכר קנסו של עבד ולא מכר הגוף לקנסו והרי זה כפירות דקל ומכל מקום קאי שור וקאי עבד והרי זה בעולם יותר מפירות דקל שאע"פ שהדקל בעצמו אצל הפירות כשור ועבד אצל הנגיחה מכל מקום הפירות אי אפשר להיותם עכשו בעולם אבל זו אע"פ שאיפשר שלא תבא הנגיחה לעולם ואם תבא שיזכה בה ויפטר מטעם מודה בקנס מ"מ הואיל ואיפשר להיות הנגיחה תכופה לדבורו הרי היא כמי שבאה ומתוך כך נשארה בספק ואע"פ שבאחר שתתגיירי קדושין ס"ב א' קאי איש וקיימא אשה מ"מ אין הקדושין תופסין עד שתתגייר הא כל שמכר עבדו לקנס כדקל לפירותיו הוא וקנה וכעין מה שאמרו ב"מ ל"ד א' לכשתגנוב ותרצה ותשלמני תהא פרה קנויה לך מעכשו ויש מפרשים בשאלה שאף בעבד לקנסו הוא ומפני שדקל לפירותיו יש לו להשתדל בתקונו כדי שיצליחו פירותיו ונמצא שיש לו שיכות אצל הדקל לתקנו ולהצליחו אבל עבד אין לו להשתדל בו כלל שיבא ידי קנס והרי הוא כדין דבר שלא בא לעולם ולשטה זו יש לפרש בנוסח השאלה עד כאן לא קאמרי רבנן אין א��ם וכו' אלא בפירות דקל דהשתא מיהת ליתנהו וכיוצא בה בעבד אף במכר גופו לקנס הואיל ואין לו אצל העבד כלום אלמלא שיש לבא מטעם קאי שור וקאי עבד אלא שנראה לי כדעת ראשון:
+
+Daf 43a
+
+יליד בית ר"ל שנולד לו משפחתו וקנין כסף אוכלין בתרומה אפי' לא היו שוים כלום כגון מנוול ומוכה שחין שאינו ראוי אף לשרות ושמא תאמר אף זה ראוי להרויח בו קנס שלשים של עבד אף אני איני אומרה וכו' אלא בשהוא טרפה שאין לו קנס שהרי גברא קטילא הוא ונמצא שאינו ראוי לקנס מצד טרפותו ולא לשום שרות מצד נוולו ואעפ"כ אוכלים בתרומה:
+בראשון של קדושין ביארנו שהאומר לאשה חצייך מקדשת לי אינה מקדשת שאין אשה ראויה לשנים ואם אמר התקדשי לחציי מקדשת כלה שאם ימלך לישא אחרת עמה שיעשה ברשותה מעתה חציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין וכן חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לבן חורין שאלו בסוגיא זו אם יש כאן קדושין אם לאו ואף רוב פוסקים נחלקו בפסק שבה והוא שהרבה מהם פוסקים בשני אלו שאין כאן קדושין כלל וזה שאמרו שפחה נחרפת לאיש זו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי פירושו המיוחדת וגזרת הכתוב הוא לחייבו אשם הואיל ונתיחדה לו וראייתם מדאמר רב ששת הלכתא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקדשת כך המקדש חציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקדשת אע"פ שמ"מ לא שייר בקנינו:
+ומעתה אף חציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין אינה מקדשת הואיל ולא חזיא לכוליה שאין לחלק ביניהן ואם כן מה שאמרו למעלה נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו פירושו אלו היו לו יורשים דהא מ"מ אי אפשר לו ביורשים שאם באחים גוי את הגר אינו יורש ואם אחים משוחררים גר את הגר אינו יורש ואם שהיו לו בנים בעבדותו אע"פ שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אין יורשין אותו דעבד אין לו חייס ואם שנולדו לו בנים אחר שנשתחרר חציו הרי לדעתך אין קדושיו תופסין וא"כ אינן יורשים שאלו היו קדושיו תופשים אע"פ שהיה צד עבירה בביאתו היו בניו יורשים אותו אלא ודאי אתה מפרש ראוי ליטול ואין לו כמו שפירשנו למעלה ומ"מ גדולי הדורות פסקו בשניהם שמקדשת מדהדר ואוקים רבה בר רב הונא אמורא עילויה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם שהחזיק עצמו כטועה על מה שאמר וחזר לומר שקדשיה קדשין ומה שאמרו בשפחה נחרפת לאיש חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי פירושו מקדשת ממש והוא הדין לשאר ישראל אלא דאורחא דמלתא נקט ובכי הא הוא דמייתי אשם ומ"מ גדולי המחברים כתבו בה שמקדשת מספק ונראין הדברים שהיא מקדשת שבכל התלמוד אנו קורין מאורסת לעבד עברי ומתוך שלא נשתחררה כלה אינה אשת איש גמורה להעמידה בחנק אלא באשם:
+
+Daf 43b
+
+חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין כאן זיקת שני מתים שאסורה להתיבם כגון שעשה שמעון מאמר ביבמתו שנפלה לו מראובן ומת שאינה מתיבמת ללוי הואיל ולא נשאה עדין שהרי לא יצאה מזיקת ראובן ונכנסה לזיקת שמעון שבזו מיהא מה נפשך אי קדושי דראובן קדושי דשמעון לאו קדושי כלל אפי' לדין מאמר הואיל ובחיי ראובן קדשו שמעון ואי דשמעון קדושי דראובן לאו קדושי ומ"מ אם נתקדשה לראובן ומת וקדשה שמעון שמא קדושי ראובן קדושים וקדושי שמעון עושין מאמר ואינה מתיבמת ללוי ומ"מ לענין הדין כל שנתקדשה לראובן ונשתחררה גמרו קדושי ראשון ושוב אין קדושי שמעון או אחר כלום והרי הם כקדושי קטנה ש��דלה כר' זירא וכדקאמר איהו כותי דידי מיסתברא ואחר שכן בא על שפחה חרופה ר"ל חציה שפחה שנתארסה לעבד עברי אם נשתחררה ואחר כך בא עליה אחר חייב מיתה אע"פ שלא נתקדשה אחר השחרור גמרו הקדושין אלא שאם קדשה אחר קודם שנשתחררה לדעת הפוסק שקדושי ספק הם מקדשת מספק לשניהם:
+המשנה השמינית והכונה בה בהשלמת ביאור החלק הרביעי ובביאור החלק החמשי והוא שאמר המוכר את עבדו לגויים או לחוצה לארץ יצא בן חורין אין פודין את השבויים יתר על דמיהן מפני תקון העולם אין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם ר"ש ב"ג אומר מפני תקנת השבויים אין לוקחים ספרים תפלין ומזוזות מן הגויים יתר על דמיהן מפני תקון העולם אמר המאירי המוכר עבדו לגויים יצא לחרות פי' שקונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו על שהפקיעו מן המצות וכשפודאו יוצא לחרות וכן אם ברח מן הגוי שאינו חוזר לבעלים ומכל מקום פירשו בגמרא שצריך גט שחרור מרבו ראשון מפני שהגוי לא קנאו קנין הגוף ואם כתב עליו אונו אינו צריך גט שחרור ואונו זה פירושו שכבר כתב לו מקודם שכל שיסתלק מן הגוי באי זה צד שיסתלק ממנו לא יהא לו עסק בו והוא ענין לכשתברח ממנו אין לי עסק בך כך פסקוה גדולי הדורות והרבה מחכמי האחרונים ואע"פ שבשדה אמרו שלשון אין לי עסק בה אינו כלום בזו מפני שאינו לשון מתנה או זיכוי ומ"מ לשון הפקעת רשות הוא ובעבד כל שאמר לו כן הופקע רשותו וזכו בו שמים אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה ואף אנו פסקנו במסכת קדושין שאין זו מועלת אא"כ כותב או אומר לו עכשו ואף גדולי המחברים נראה שזו היא שיטתם:
+וכן המוכר עבדו בחוצה לארץ אפי' לישראל יצא לחרות ויתבאר בגמרא שצריך גט שחרור מרבו שני אחר שאף הוא קנאו לגופו ולא עוד אלא שכופין אותו לכתוב לו את הגט בלא דמים שלא קנסו בזו המוכר אלא הלוקח דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב:
+אין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם מפני תקון העולם שאם יראו שיהו קופצים לפדותם ביתר מדמיהם אף הם משתדלים לגנוב מהם ולשבותם ומעתה אף אם היו לו קרובים עשירים שאין רוצים להפילו על הצבור אעפ"כ מונעין מהם שלא לפדות אלא בדמיהם ואין צריך לומר במי שמפיל עצמו על הצבור ובכדי דמיהם פירשו בו גדולי קדמונינו שמשערין אותם כעבד הנמכר בשוק ולא לפי עשרם וממונם וחשיבות אלא לפי מה שנמכרים בשוק והביאוה ממה שפסקנו ברביעי של כתבות שאם נשבית והיו מבקשין ממנו יותר מכדי דמיה אינו פודה אפי' היתה כתבתה בכדי פירקונה והרי זו שיש לה כתבה יתרה ואעפ"כ אין פודין אותה ביתר מדמיה ומ"מ יש אומרין שמשערין לפי ממונו וזו של כתובה הוא מפני שאינה יכולה למכרה אלא בטובת הנאה וטובת הנאה מן הסתם אינה מגעת לכדי פדיונה הא אלו היה כן פודין אותה אף ביתר מכדי דמיה ונראין דברי הראשונים:
+ואין מבריחין את השבויים ר"ל שאין משתדלים שיהו יוצאים מתחת ידי השבאים דרך ערמה ותחבולה שיהו בורחים מהם מפני תקון העולם שמא מתוך שעשה זה להם שלא כהוגן לדעתם כועסים על האחרים ומכבידים אותם ואפי' לא היה בידם שבוי אחר אלא זה מ"מ חוששין למה שיארע אחר כן וזהו תקון העולם אע"פ שאין בה עכשו תקנת שבויים ורבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת שבויים ר"ל השבויים שיש עכשו בידו ואם אין בידו עכשו שבוי אחר משתדלים להבריחם ואין קפידא בדבר והלכה כתנא קמא:
+וכן אין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות הנמצאות ביד גוי ביתר מכדי דמיהן מפני תקון העולם שלא יהו קופצים בגניבתם וגזילתם:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+לא מכר ישראל זה את העבד לגוי אלא שלוה הימנו עליו אם קבע לו זמן והוא שאמר לו אם לא פרעתיך עד זמן פלני יהא קנוי לך הרי זה יצא לחירות ולא סוף דבר אם הגיע הזמן ולא פרעו אלא אפי' מיד הואיל ומכל מקום קבע לו זמן לקנין הגוף יצא לחירות שהרי אף מעכשו הוא מתחיל להשתעבד בו ומ"מ אם לא מסר לו העבד מעכשו למעשי ידיו אלא שלוה וקבע לו זמן שאם לא יפרענו עד יום פלני ימסור לו העבד למעשי ידיו לא יצא לחירות וכן אם עשה לו הגוי סימן של עבדות הידוע להם לסימן שהוא לו כאפותיקי לא יצא לחירות:
+גוי שהיה לו שדה בארץ ישראל וישראל נעשה לו אריס והוא למחצה לשליש ולרביע או שנעשה לו חכיר והוא שנותן לו דבר קצוב בתבואה בכל שנה בין עבדא בין לא עבדא או שהוא לו אריס של בתי אבות ר"ל שהיא אריסות קבועה מאבותיו של גוי וגוי שמשכן שדה לישראל לאכלו עד שיפרענו נאמר בשמועה זו בכל אלו שפטורה מן המעשר ואפי' קבע לו זמן במשכון שאם לא יפרעהו עד יום פלני יהא השדה שלו פטור מן המעשר הואיל ולא הגיע הזמן או אפי' הגיע הזמן עד שיבא ויטלנו ומ"מ נראה ששמועה זו שנויה לדעת האומר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ובמציעא פרק שואל פסקנו שאין קנין ואריס וחוכר חייבין במעשר חוכר בכלם ואריס בחלקו ויש שסבורין להשוות סוגיא זו עם אותה שבפרק השואל ומפרשין זו שבכאן בסוריא ולא הועילו שהרי בפרק ראשון אמרו שסוריא חייבת במעשר כארץ ישראל אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:
+ולענין ביאור מיהא הקשו מזו שבמשכון שאמר עליה שאע"פ שקבע לו זמן פטורה מן המעשר אלמא אין קביעת הזמן כלום ולגבי עבד אמרו שיצא לחירות ופירשו שניהם בתוך זמן ולא קשיא הא לגופא הא לפירא ר"ל שבעבד משכנו גוף העבד מעכשו וקובע לו זמן שאם לא יפרעהו עד יום פלני יהא שלו והרי מעכשו מתחיל להשתעבד בו ובשדה אינו מקנהו גוף השדה אף לזמן אלא שלווה עכשו ואומר לו אם לא אפרעך לזמן פלני תהא שדי ממושכנת בידך לפירות ר"ל להיות כל הפירות שלך אלא שמעכשו הוא נותן לו חלק כפירות ואפי' הגיע הזמן פטורה מן המעשר באותו חלק שנוטל בפירות או אפי' הגיע זמן עד שיטלבו ואפי' לכשנטלו לדעת קצת הואיל ואין מוחלט בידו ואף בעבד כיוצא בזה לא יצא לחירות כמו שביארנו אלא שיש חולקים לומר שאע"פ שלא משכנו הגוי עדין קונסין אותו על שהגיע זמן ולא פרע ויצא לחירות ואף גדולי הרבנים כתבוה ואין נראה כן:
+ויש גורסין בה ואי בעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו ר"ל הא דשדה דפטור ממעשר בשהתנה לו למשכן לו השדה בהלואתו ולא משכן ומאחר שלא נטלו הישראל פטור בחלק שהוא נותן לו ואף בעבד כן לשיטתנו או שמא לשיטה אחרת בעבד יצא לחירות מתורת קנס ויש גורסין והרי משכון דלפירא וזמן לגופיה כלומר שסתם משכון כך הוא ואפי' הכי פטור ותירץ בשלוה על מנת למשכנו כלומר ההיא דשדה לא במשכנו עכשו אלא שלוה על מנת למשכנו לזמן ולא שמשכנו מעכשו:
+
+Daf 44a
+
+היה ישראל זה חייב לגוי וגבה ממנו עבדו בחובו שלא ברצונו או שלקחוהו ממנו סיקריקון והוא זמן ששונאיהם של ישראל מופקרין להריגה ובאו עליו מהם ופדה עצמו בעבד זה בכל אלו לא יצא לחירות ושמא תאמר בחובו מיהא הרי אמרו במי שאנסו מבית המלך את גרנו שאם באנפרות ר"ל דרך גזל ובלא טענה וזהו לשון אנפרות ר"ל אין פה ראיה אינו חייב לעשר עליהם ממקום אחר והרי הפסידם אבל אם לקחוה בחובו הרי זה כמוכר וחייב לעשר עליהם ממקום אחר לענין מעשר כל שנשתרש לו ונהנה ממנו ודאי חייב במעשר אבל בעבד אין תכלית הענין אלא קנס על שמכרו לגוים וזה לא ברצונו מכר ומ"מ כל שמכרו הוא אפי' לאפרהנג גוי ר"ל עבד המלך וממונה שלו אע"פ שהוא כמוכרח יצא לחירות שמ"מ היה יכול לפייסו ממקום אחר:
+מכרו לגוי לזמן כגון לשלשים יום שנמצא מפקיעו מן המצות אותו זמן או שמכרו חוץ ממלאכתו כלומר שלא ישתעבד בו בחוץ מדעתו שעכשו הפקעת מצות תלויה ברצון העבד או שמכרו חוץ מן המצות כלומר שלא יהא יכול להפקיעו מן המצות או חוץ מן השבתות וימים טובים כדי שלא יזלזל בהם אלא שהפקיעו שאר מצות כל אלו ספק אם יצא לחירות אם לאו ואם תפש העבד לרבו כדי דמיו לפדות עצמו בהם אין מוציאין מידו זה שכתבנו במכר עבדו לגוי לא סוף דבר לגוי אלא אף לגר תושב אבל מכרו לכותי עד שלא נעשו כגוים גמורים או לישראל משמד הרי זה ספק וכותי משנעשו כגוים גמורים אין ספק שדינו כגוי:
+הפיל העבד עצמו לגייסות צריך לו שישתדל להוציאו בכל צד שיוכל ואם אינו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם מותר לו ליטול דמיו ולמכרו לכתחלה הן מזה שהוא תחת ידו הן מאחר וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם וכן בזו שאמרו שהמוכר בית לגוי בארץ ישראל ר"ל לאחד מעובדי האלילים דמיו אסורים מתורת קנס על שנתן לעובדי האלילים חנייה בקרקע מכל מקום אם אנסוהו לו ואין יכול להוציאו בשום צד מוכרו לכתחלה ונוטל דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם:
+כבר ביארנו במוכר עבדו לגוי שקונסין אותו עד עשרה בדמיו מכל מקום במוכר בהמה גסה לגוים שהוא אסור כמו שביארנו במסכת ע"ז קונסין אותו לפדותה הימנו עד מאה בדמיה ר"ל אם לא רצה הגוי לקבל פחות ומשם ואילך אין קונסין אותו ושאלו בסוגיא זו טעם הבדל שביניהם ואמר בתחלה משום דעבדא לא הדר ליה כלומר שהרי יצא לחירות אבל בהמה חוזרת לו וחזר והקשה ואי משום הא דיו שתקנסהו במעט יותר מבעבד ודיו שתקנסהו באחד עשר בדמיה אלא שחזר ופירש דעבד מילתא דלא שכיחא הוא ודיו בעשרה בדמיו ומ"מ כתבו גדולי הפוסקים שקנסות אלו אין מגבין אותם בחוצה לארץ שאין דנין דיני קנסות בבבל אלא שיש חולקים לומר שמאחר שקנסות אלו מתורת איסור אנו באים עליהם מגבין אותם אף בחוצה לארץ אלא שמ"מ לא כל הרוצה ליטול את השם יטול אלא שיעשה על ידי חכמים ויראי שמים מכיון שביארנו שלא אמרו במוכר עבדו לגוי לפדותו עד עשרה בדמיו אלא מתורת קנס אם מכר עבדו ומת אין קונסין בנו אחריו וכן כהן שצרם אוזן בבכור כדי לעשותו בעל מום שקנסו אותו שלא ישחט עולמית אם מת לא קנסו בנו אחריו וכן אם כיון מלאכתו במועד שאמרו במקומה לאבדה הימנו אם מת לא קנסו בנו אחריו וכן מה שאמרו שדה שנתקווצה בשביעית ר"ל שניטלו קוציה תזרע למוצאי שביעית שאין זו עבודה גמורה שיהא ראוי לקנוס עליה אבל ניטייבה ר"ל נזדבלה או נידיירה ר"ל שהעביר עליה דיר של בהמות לזבלה שבאלו קנסוהו שלא תזרע אף למוצאי שביעית אם מת בנו זורעה וכן טימא טהרותיו של חברו שהוא היזק שאינו נכר ולא שמיה היזק אלא שמתורת קנס חייבוהו לשלם אם מת לא קנסו בנו אחריו וכבר ביארנו ענין כלם יותר בשני של מועד קטן ובמסכת יבמות מ"ח ב' אמרו שהלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מגלגל עמו כל שנים עשר חדש וחוזר ומוכרו לגוים:
+כבר ביארנו במשנה שהמוכר את עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני שקנאו לגופו מ"מ יש למדים מסוגיא זו שכל שהוא אומר שטעה וסבור היה על אותו לוקח שבארץ ישראל היה דר אם הדבר מוכיח שכן לא יצא לחירות והוא שאמרו שאם כתב בשטר לפלני אנטוכי אם אין לו בית בארץ ישראל אע"פ שיש לו שם אושפיז קבוע שהוא נכנס ויוצא שם תמיד יצא לחירות הא אם יש לו בית בארץ ישראל לא יצא סבור היה שידור שם ואם כתב לו לפלני שבאנטוכיא אפי' היה לו בית בארץ ישראל יצא שהרי כתב לו שבאנטוכיא שהיא חוצה לארץ כתב לו לאנטוכי השרוי בלוד אפי' לא היה לו בית או אפי' אושפיז קבוע לא יצא לחירות הואיל וכתב לו שהוא שרוי בלוד שהוא מארץ ישראל ומ"מ יראה שדברים אלו כלם לדברי רשב"ג נאמרו ואין הלכה כן והראייה שהרי ביארנו שהלוקח אנו קונסין ומה לנו בכונת המוכר ושמא תאמר וא"כ רשב"ג היאך אמרה שמא הוא חולק לומר שקונסין את המוכר להחזיר דמיו:
+
+Daf 44b
+
+יתבאר ביבמות פרק אלמנה שהמכנסת מטלטלים לבעלה בשומא אפרעך בנכסי צאן ברזל וגרשה או שמת שאם היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן שהדין עמה משום שבח בית אביה ומ"מ אם הדבר בהיפך ר"ל שהיא אומרת דמים אני רוצה והוא אומר טלי כלים אלו הבאים עמך ודאי אינו כופה אותה בכך שהרי קבלם עליו בשומא בדמים ותקנה הוא שתקנו לה משום שבח בית אביה אם היא רוצה בכך מעתה בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל ודעתו לחזור לבבל והכניסה לו עבדים בצאן ברזל הרי זה ספק אם נדון אותה כמוכרתם בחוצה לארץ שמא הואיל והדין עמה כדידה דמי ואין כאן מכר או שמא הואיל ומ"מ הוא משתמש בהם כדידיה דמו ומה שאמר כיון דמשעבדי ליה לפירא לאו דוקא שהרי קנויין הם לו לגמרי עד שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו אלא מאחר שהיא נוטלתם וכן שאין לבעל רשות למכרם לכתחלה כמו שיתבאר שם הוא קוראו כעין תשמיש פירות:
+ולענין ביאור מה שאמרו בסוף השמועה תיבעי למאן דאמר הדין עמו כיון דהדין עמו כדידיה דמי או דילמא הואיל ולא קנו ליה גופייהו כדידה דמיין ודאי ראוי לתמוה למאן דאמר הדין עמו מה נשאר לה בהם עד שיאמר דלא קנו ליה גופייהו ועיקר הפירוש שאע"פ שהדין עמו ויכול לומר דמים אני נותן מ"מ כל שאינו נותן לה דמים ורוצה להכניס לה שום והיא רוצה לקבלם אינו יכול לדחותה אצל אחרים וכן כתבו חכמי הדורות שאינם נעשים מטלטלים אצל בניו ומעתה יש צדדין שאין קנינם ראוי ליקרא הגוף אצל הבעל ויש מעמידים סוגיא זו בעבדי מלוג ומבלבלים את השמועה בפירושין שאין להם ידים ורגלים ואין צורך בכך:
+המוכר עבדו לסוריא הרי הוא כמוכרו בחוצה לארץ וכן הדין המוכר עבדו בעכו וכבר ביארנוה בפרק ראשון יתבאר ביבמות מ"ח ב' שהלוקח עבד מן הגוי ולא רוצה למול וליכנס בברית מצות שהעבדים חייבים בהם שמגלגל עמו כל שנים עשר חדש ואחר כך מוכרו לגוי או לחוצה לארץ ומכל מקום אם התנה עמו מתחלה שלא יכופהו למול הרי זה מותר לקיימו כמה שירצה ולמכרו לגוי או לחוצה לארץ:
+ממה שכתבנו למדת שאין האדון כופה את העבד לצאת עמו לחוצה לארץ וכן אמרו הכל מעלים לארץ ישראל ולא הכל מורידין יצא מאליו אחר רבו לסוריא או לחוצה לארץ ומכרו רבו שם לא איבד את זכותו ולא יצא לחירות בכך הואיל וכבר יצא במה דברים אמורים כשיצא רבו על דעת שלא לחזור שלא היה לו לעבד לצאת אחריו אבל אם היה דעת רבו לחזור ומכרו שם יצא לחירות וכופין את הלוקח לשחררו על הדרך שביארנו והוא שאמרו בזו לא הדרי זביני כלומר שהמקח קיים וכופין אותו לשחררו ומפסיד הדמים ולפי דרכך למדת שלא יצא לחירות על שהוציאו מארץ ישראל אע"פ שעשה שלא כהוגן וכן אתה למד דבר זה משמועת הכניסה לו עבדים שהזכרנו ומ"מ יכול העבד לכופו להחזירו לשם או שימכרהו למי שהוא דר שם:
+המוכר שדהו בשנת היובל עצמה אינה מכורה כלל והדמים חוזרין והוא שאמרו עליה הדרי זביני ולמדת שהלכה בזו כשמואל אלא שלענין ביאור אתה צריך לשאול היאך נסתפק רב ענן להיות דעתו של שמואל במה שאמר אינה מכורה כל עקר דלא הדרי זביני ר"ל אלא שתהא יוצאה ויפסיד הדמים אם כן היינו דרב יש מפרשים דהוה אמינא דאיכא בינייהו מכאן ועד סוף יובל שהרי סוף יובל משמט ולדעת רב מחזיק בה עד סוף יובל ולשמואל היה מפסיד מעכשו ואם הקנה לו בינתים מטלטלין אגבו לרב קנה ולשמואל לא קנה ומעות מיהא לא הדרי וקמ"ל דלשמואל בהא דיובל הדרי והלכה כשמואל:
+
+Daf 45a
+
+ובמקדש את אחותו אמר שמואל מעות מתנה והלכה כמותו ושמא תאמר מה בין זו לזו אע"פ שבגמרא שאלוה ולא השיבו בה וכדקאמר דילמא אינה מכורה ומעות מתנה מידי דהוה אמקדש אחותו נראה הטעם מפני שבאחותו אדם יודע שאין קדושין תופשין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה אבל זו אין כל אדם יודע שלא תהא מכירה חלה ביובל אדרבא סבור הוא הואיל וסוף יובל משמט שתהא מכירה חלה בכלו ואף לרב יש לך לשאול בה מפני מה לא אמר ביובל מעות פקדון כדקאמר לה בכולהו דוכתי אלא שבשאר מקומות אדם יודע כו' אבל זו אין אדם יודע וגמר ונתן לשם מכר גמור ואע"פ שבשני של קדושין במשנת בזו ובזו למדנו מעות בעלמא חוזרין וכן שבראשון של מציעא בהכיר בה שאינה שלו ולקחה פסקנו מעות יש לו ומפני שהוא יודע שקרקע אינו שלו וגמר ונתן לשום פקדון באלו לא עביד איניש דיהיב מתנה לאחריני אבל באחותו אדם נותן לה מתנה ואדם יודע וכו' וזהו שגדולי המחברים פסקו בהלכות זכייה ומתנה במקדש את אחותו שהן מתנה ובהלכות אישות הביאו זו של היתה אוכלת ראשונה ראשונה וכו' והצריכו בה שתהא באחרונה שוה פרוטה וכדעת האומר מעות חוזרים שלדעת האומר מתנה אף כשאי זו מהן תהא שוה פרוטה סאגי כמו שהתבאר שם אלא שנראין הדברים שאין לדמותם כאחותו ואלמלא כן היו דבריהם סותרים זה את זה ומכל מקום גדולי הפוסקים לא נתברר לנו דעתם בזו אלא שמגדולי תלמידיהם ראינו שפסקו אף במקדש אחותו מעות חוזרין וכפשוטה של משנת קדושין שהביאו עליה זו של מקדש אחותו ומ"מ לדעתנו לא הביאוה שם אלא לדוגמא שיש מחלקת במעות מתנה ומעות חוזרים לא שתהא האחת תלויה בחברתה:
+עבד שברח מחוצה לארץ לארץ לא יצא לחירות בכך אלא אם רצה האדון שיהא עומד שם ויהא עובדו לשם כמה שירצה מוטב ואם לאו ימכרהו למי שדר לשם ואם אינו רוצה כופין את העבד לכתוב שטר על דמיו וכופין אותו לכתוב גט שחרור ואם אינו רוצה לשחררו או שרצה להוציאו אחר התראתנו קונסין אותו ומפקיעין את שעבודו מעליו בלא כלום וכמו שאמרו כאן ואי לא מפקענא לך מדר' יאשיה ולעולם אין כופין את העבד לחזור אחריו ועל זו אמרה תורה לא תסגיר עבד אל אדניו הא אם הוא בארץ ישראל וברח ממנו או שהיה בחוצה לארץ אלא שלא ברח בארץ אלא באיזה מקום שבחוצה לארץ מסגירין אותו לבעליו ואפי' כשלקחו על מנת לשחררו כגון שכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשו שהרי מכל מקום דבר שלא בא לעולם הוא ואף לדעת הפוסקים למעלה שכל שכתב עליו אונו אינו צריך גט שחרור התם הרי הקנהו לגוי מעכשו ולא נשאר לו עליו אלא שם איסור ויכול להפקיעו מעכשו אבל זה שאף גוף מקנהו לעתיד דבר שלא בא לעולם הוא וזהו שבמסכת קדושין ס"ג א' ובמסכת יבמות צ"ג ב' אמרו מזו על רבי שהוא סובר כר' מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם והעמידוה כשיטה ולא הזכירו בה זו של רשב"ג בכתב עליו אונו שאמר לכשתברח ממנו אין לי עסק בך:
+גוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אפי' היה משבעה עממין שנאמר בהם לא תחיה אין מוציאין אותו להשיבו לע"ז שלו ואע"פ שנדחה לא מן הדין נדחה אלא לומר שלא מן המקרא הוא יוצא שאם כן היה לו לומר מעם אלהיו אבל הדין מכל מקום כך הוא ומכאן אתה למד שכל שאינו עובד את האלילים והוזהר שלא וכו' שלא להונות שנאמר עמך ישב בקרבך כו' לא תוננו שהרי מ"מ אלמלא דכתוב אדניו הוא מעמידו בכך ולא נדחה אלא מדכתוב אדניו אבל עקר הדין כך הוא וכן במוכר עבדו בחוצה לארץ לא נדחה שהרי מוכר עבדו לחוצה לארץ יצא מיד לחירות ואין צריך לו שיברח:
+כבר ידעת שאין מחזירין אבדה אלא בסימן הראוי ולצורבא מרבנן בטביעות עינא אלא שאף במקום שאין שם טביעת עינא כגון שאינו במקום האבדה מקילין בתלמיד חכם להחזירה לו בסימן כל דהו ואף בלא סימן אלא שסומכין על טביעת עינא שלו בשעה שיראנה שאלמלא שהוא מכירה לא יקבלנה וזהו האמור כאן באביי אי לאו דנחמני את לא הוה משדרנא לך אטו כלהו חמרי לאו חיור כרסייהו:
+כבר ביארנו שאין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם ולא משום דוחקא דצבורא אלא מטעמא דלא ליגרו בהו וליתו טפי והילכך אף בשפודה עצמו משלו או שפדאוהו קרובים אין מרשין אותו ליפדות ביתר מכדי דמיו אלא שמכל מקום יש חולקין בפודה את עצמו שאין מונעין אותו מכלום הא בשאר קרובים מונעים ויש שואלים בה שהרי בפרק הניזקין אמרו העבדה לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עלי ולא זזו משם עד שפדאו בממון הרבה זו בשעת חורבן הבית היתה וליכא למיחש דליגרי בהו טפי שהרי כלם גלו ונשבו או שמא כל שיש חשש מיתה אין לדבר קיצבא ואע"פ שאמרו ב"ב ח' ב' דרך כלל שבי כולהו איתנהו ביה מכל מקום שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה ויש אומרים שאותו שפדה תלמיד היה וצורבא מרבנן חייבין לפדותו בכל ממון שבעולם וליכא משום איגרויי שתורתו משמרתו אע"פ שגרם החטא ונכשל עכשו וכל שכן שתלמיד חכם אין לו תמורה:
+
+Daf 45b
+
+ספר תורה תפלין ומזוזות שכתבן מין ישרפו כתבן גוי יגנזו נמצאו ביד מין יגנזו ביד גוי יראה שקורין בו וכבריתא ששנינו לוקחין ספרים מן הגוים בכל מקום ובלבד שיהו כתובים כהלכתם ואין חוששין שמא כתבו גוי דמילתא דלא שכיחא היא ומ"מ כתבו גוי יגנז כמו שכתבנו אלא שאם כתבם גר שחזר לסורו אם שלא מחמת יראה חזר הרי זה מין וישרף ואם מחמת יראה חזר קורין בו נשים ועבדים וקטנים וישראל משמד ומסור דינן כגוי וכל שנמצא בידם קורין בו וכל שכתבו הם אין קורין בו אלא יגנז שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ומתוך שהנמצא ביד גוי קורין בו הוצרכו לומר במשנתנו שאין לוקחין אותם ביתר מכדי דמיהם שמא מתוך כך ירגילו עצמם בגניבתם ומכל מקום אם עולה ביתר מדמיהם דבר מועט רשאי הואיל ואין היוקר שבהם נכר ושיערו בה עד איסתירא שהוא סלע מדינה לסלע צורי שהוא שמינית שבו שמכיון שעבר תחום השתות ריחוק הנכר אין זה יוקר הניכר ומכל מקום כל שיכול לנכות בדמיהם יעשה ובלבד שלא יזלזלם בפני הגוי שמא יכעס הגוי על זלזולו ויזלזל הוא ביותר ממנו כנגד המשחיתים מעשה היה בסוחר אחד גוי שהביא שק מלא תפלין לפני אחד מחכמי התלמוד וכדי להוזיל לו מקחו אמר לו תמכרם זוגות זוגות כאדם המוכר תמרים ואימלי זיהרא ר"ל נתמלא כעס ושדנהו בנהרא אמר לא הוה מיבעי ליה לזלזולינהו באפאי כולי האי:
+תפלין שחיפה קציצתן בזהב פוסל וכן אם טילא עליהן ר"ל על קציצתן עור בהמה טמאה אבל בעור בהמה טהורה אע"פ שלא נתעבד לשמה כשרה אלא שעור הרצועה צריך עבוד לשמה ויש פוסקים בזו כרשב"ג שאף עור הקציצה צריך עבוד לשמה וכן כל שכתבן על קלף שלא נתעבד לשמן פסול כספר תורה:
+המשנה התשיעית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו הרבים לא יחזיר ושלא ידעו בו הרבים יחזיר ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר אמר ר' אלעזר לא אסרו אלא מפני זה אמר ר' יוסי בר' יהודה מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קונם שאיני מגרשך וגרשה והתירו לו חכמים שיחזירוה מפני תקון העולם אמר הר"ם מי שגירש את אשתו משום חשד חשדה בדבר ערוה או בסבה שהיא נדרנית הנה אין מותר לו להחזירה אבל נאמר לו כשתרצה לגרשה על אחד מאלו הפנים לא תוכל להחזירה לעולם ולא תותר לך מאחר אלו הגרושין עד שיסיר כונתו ממנה ויגרש אותה גירושין גמורים לפי שאולי ישאר בו רושם כאשר תהיה נשאת לאיש אחר ולא יתפרסם לו הסבה אשר גרשה בעבורה ויאמר האיש הראשון לו ידעתי שהענין כן ושהיא לא תתמיד על זה הפועל לא גרשתיה נמצא גט בטל ובניה ממזרים ולזה נאמר אלו הייתי יודע שהמוציא שם רע או משום נדר אינו מחזיר לעולם ור' יהודה יאמר כאשר נדרה נדר שידעו בו רבים ולא פחות מעשרה וכאשר התפרסם אצל עשרה או יותר הנה היא פרוצה בנדרים ור' מאיר אומר אם היתה השבועה אשר שבעה היא עצמה צריך חקירת חכם לא יחזיר לפי שאם יגרשנה ויהיה נשאת לאיש אחר ואחר ישאל האיש הראשון הדין ויאמרו לו שזאת השבועה יש לה היתר הנה יאמר לו ידעתי שיש לה היתר לא גרשתיה אבל הייתי מוליך אותה ויתירו לה לפי שר' מאיר סבר אין אדם מקפיד על בזוי אשתו בב"ד ונמצא הגט בטל ולזה הודיעהו שלא יחזיר ור' אלעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וההקש היה נותן שיחזיר אם הוא צריך חקירת חכם לפי שאנחנו נאמר אולי לא ידעת שיש לנדרה היתר אצל ב"ד הייתי מוליך אותה לב"ד ויתירו לה לפי שהוא סבר לה אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ולא אסור עליו שיחזיר כאשר נדרה נדר שצריך חקירת חכם אלא מפני נדר שאינו צריך חקירת הכם אשר אפשר שיאמר אחר שנשאת לאיש שני ולא יקבל ממנו שהיא פרוצה בנדרים לו ידעתי שהוא כן לא גרשתיה לפי שהייתי מיפר נדרה אשר נשבעה והוא אצלי לפי שאינו צריך לחקירת חכם והלכה כת"ק אשר אמר לא יחזיר על אי זה פנים שתהיה השבועה מפני תקון העולם ר"ל לא יבטל הגט למפרע כמו שביארנו עוד יצא מזאת המשנה הפרש אחר כאלו אמר בד"א כשנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר ר"ל כי כאשר נשבע שאפשר לו שיגרש אשתו ושלא יהיה בינו ובינה אישות כלל ויגרש אותה מפני השבועה או רצה שיתיר נדרו ויחזירה ולזה מותר ועל זה הדין הביא ראיה ר' יוסי במעשה ציידן ואמרו על זה ההבדל האחרון מפני תקון העולם שאין בענינו מהזרות תקון העולם ולזה יחזיר והוא ענין אמרם אין בו מפני תקון העולם:
+אמר המאירי המוציא אשתו משום נדר יש מפרשים מפני שהיא רגילה הרבה בשבועות ונדרים ואין צורך בכך אלא מפני נדר שנדרה עכשו וכן משום שם רע ר"ל מפני שחשודה בדבר עבירה מצד קול שיצא עליה עכשו לא יחזיר ופירשו בגמרא על טעמו של דבר זה שתי סברות הראשונה משום דחיישינן לקלקולא כלומר ש��א היום או מחר תנשא לאחר וכשהוא מתמיה על זה שנושאה ונדריה עליה אומרין לו שכבר הותר נדרה על ידי חכם ועכשו נוכחת שאינה נדרנית וכן בשם רע שנתברר לו שאותו שם רע שקר היה ואף עכשו נעשית צנועה עד שאין לשון הרע שולטת בה ואף הוא אומר אף אני לא גרשתיה אלא מטעם הנדר או השם רע ואלו הייתי יודע שהנדר הוא דבר שיש לו מתירין או שיתברר לי מאותו שם רע שגרשתיה עליו שהם דברים שאינן אלו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא שהגט לא נתן אלא על דעת זה והרי הוא בטעות ומתוך כך תקנו שכל שמוציא משום נדר או משום שם רע לא יחזיר אפי' נמצא השם רע בטל או הנדר נתר ומעתה גומר ומגרש על כל פנים ואין בידו עוד לקלקלה ואין אנו צריכים להודיעו תקנה זו בשעת הגט שתקנת חכמים קול יש לה ואע"פ שאמרו בגמרא לפיכך אומרין לו הוי ידוע שהמוציא כו' לא יחזיר לרוחא דמילתא אמרוה אלא שלטעם זה כל שגרשה בסתם יכול להחזירה ואפי' יצא עליה קול שהיא נדרנית או שאינה צנועה שמכל מקום מאן מוכח שמשום נדר או שם רע הוא מגרשה ואע"פ שהבריות מרננות עליו שכן מכל מקום הואיל והוא לא גלה אין דנין אחר לשון הבריות ולא אחר האומד מעתה אין התקנה שלא להחזיר אלא כשאמר לה בשעת גירושין שמשום נדר או משום שם רע הוא מוציאה וכן לדעת זה אין אנו צריכים לומר לו שיודיענה שעל דבר זה הוא מגרשה:
+והסברא השנית הוא שלא נאמר כן מחשש קלקול אלא שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים והילכך כל שיוצא עליה קול שהיא נדרנית או פרוצה בעריות עד שהבריות מרננות שמתוך כך הוא מגרשה אינו רשאי להחזיר שמתוך שיהו יודעות כך יזהרו שלא להרגיל עצמן בנדרים או להביא עצמן לידי חשד ואפי' לא אמר לה שעל דעת כן הוא מגרשה וכן לדעת זה תקנו עוד בה שיאמר לה בשעת הגירושין בפני הכל הוי יודעת שמשום דבר זה אני מוציאך כדי לפרסם את הדבר לאחרות ומכל מקום אף אם לא אמר אינו רשאי להחזירה:
+ואחר שידעת היוצא לנו מבין שני טעמים אלו צריך שתדע שגדולי הפוסקים פסקו כלשון ראשון ואין התקנה אלא כשאמר לה כן וכן אין אנו אחראין שיאמר לה ר"ל על דבר זה אני מוציאך אלא שגדולי המחברים מרכיבין את שתיהן ומצריכים שיאמר לה כך כדי ליסרה כלשון אחרון וכן כתבו שאומרין לו שידע שאינו מחזירה ואח"כ פירשו הטעם וכתבו מפני מה לא יחזירנה גזירה שמא תנשא ותעשה תשובה ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים ונמצא הגט בטל אלמא שהם פוסקים כשתי הלשונות להחמיר שלא להחזיר אף בלא אמר לה ושנזקיקהו לומר לה כן כדי ליסרה כלשון אחרון ושאנו צריכים לגלות לו שאין בידו להחזירה מחשש קלקול והדברים מתמיהים ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ועיקר הדברים כדעת ראשון ואע"פ שהוא לישנא קמא הואיל ור' מאיר שהוא שותף במחלקת משנתנו העיד ואמר מפני מה אמרו ואע"פ שמכל מקום דעתו הוא דמשום קלקולא וכו' והיאך אדם מעיד לעצמו מ"מ אלו לא כיון להודיע אלא את דעתו היה אומר מפני מה אני אומר ומאחר שאמר מפני מה אמרו אף לדעת חכמים אמרה ועוד דסוגיא דלקמן דאקשינן דר' יהודה אדר' יהודה ודרבנן אדרבנן אליבא דלישנא קמא איתמר ועוד ראיה לדעתי שהרי ר' מאיר ור' אלעזר אין בדבריהם מחלקת שמחשש קלקול הוא ומתוך שדברי שניהם מחשש קלקול ודברי ר' יהודה משום פריצות נחלקו האמוראים בדברי חכמים אם טעם שלהם משום קלקול אם משום פריצות ומאחר שר' מאיר ור' אלעזר סוברים מחשש קלקול ניחא טפי לאוקומי טעמא דרבנן בהכ��:
+ומעתה הלכה כתנא קמא דמתניתין וכטעם ראשון ואין בה חלוק בין דבר שידעו בו רבים לשלא ידעו בו רבים ובין דבר שצריך חקירת חכם לשאינו צריך אלא בכלם לא יחזיר אלא שאם עבר והחזיר לא נתברר דינן בכאן ובשני של יבמות כ"ה א' שאלו והעלו בה שאם כנס לא יוציא וכן פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים אלא שגדולי המפרשים מפקפקים לומר שלא נאמרה שם אלא ללישנא בתרא האמור כאן וכמו שאמרו שם התם ר"ל בנטען לאשת איש אלומי אלמיה לקליה ומתוך כך אם כנס יוציא הכא מיקם קם ביה בקלא וליתיה כלומר שחקר הדבר ואינו כלום והילכך לא יוציא וללישנא קמא דחיישינן לקלקולא כל שכן דאיקם ליה בקלא מצי לקלקולה ולדעתם אין הדבר ברור ומחמירין בה אלא שמ"מ חכמי הדורות כתבוה כדעת ראשון וחשש קלקול כבר נעשה בן הראוי לי אחר שהוא יודע שאסור לו להחזירה לכתחלה ואין לומר אלו הייתי יודע שכן הייתי כונסה שלא להוציאה שאין אדם מגרש על דעת חזרה באיסור סופרים וכן הדברים נראין:
+וזהו ענין משנתנו לדעת ת"ק שהלכה כמותו אלא שר' יהודה ור' מאיר מחדשים בה דברים והוא שר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים ר"ל שהודר ברבים לא יחזיר ופירשו בגמרא שר' יהודה מפרש משנתנו בנדר שיהא מטעם שני ר"ל שלא יהו פרוצות בעריות ולא מטעם קלקול ומעתה הודר ברבים שהוא חמור ואין לו הפרה ומצד שהוא סובר שכל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה לא יחזיר שבנדר חמור כל כך איכא פריצותא הא בשלא הודר ברבים הואיל ויש לו הפרה אין כאן פריצות כל כך ויחזיר ומ"מ בעריות אינו חולק כלל דבכולהו גוני איכא פריצותא ומכל מקום אביי ורבא פירשו טעמו של ר' יהודה משום קלקולא וכמו שמפורש שם אלא שעקר הדברים דר' יהודה לא חייש לקלקולא ומעתה אין אומרין מדר' יהודה נשמע לרבנן לדון על דעת רבים לרבנן כהודר ברבים לר' יהודה דהואיל ומשום קלקולא אתינן עלה כל שכן דכי אית ליה הפרה מצי לקלקולה ולומר אלו הייתי יודע וכו' אלא יש לפרש נימא איפכא וכשהודר על דעת רבים יחזיר דהא ליכא קלקולא שהרי אין לו הפרה וכשחזר ונשאה ראה וניפס ואיפשר שרוב נדרים לא על דעת רבים ולא ברבים נידרים ויש לגזור מיעוטא אטו רובא ולר' יהודה ולטעם פריצות אין לגזור לא הודר ברבים אטו הודר ברבים דרובא אטו מיעוטא לא גזרינן ומ"מ לרבנן וללישנא דפריצותא אינהו סברי דבכולהו איכא פריצותא:
+ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר ופירשו בגמרא טעמו של ר' מאיר משום דחייש לקלקולא והילכך אם הנדר צריך חקירת חכם ר"ל שהוא מן הנדרים שאין לבעל רשות עליהם לא יחזיר שאף הוא יכול לומר סבור הייתי שמאחר שאין בידי להפירו לא יהא לו עוד היתר ואלו הייתי יודע שהיה לו היתר אף אני הייתי מוליכה אצל חכם ולא הייתי מגרשה ומפני שהוא סובר שאין אדם קפיד להוליך את אשתו בבית דין אבל בנדרים שהוא יכול להפר יחזיר שאין כאן קלקול שסתם הדברים אדם יודע שנדרי אשתו בידו וכן פירשו שר' אלעזר סובר דטעמא משום קלקולא והוא אומר הפך הדברים דבאינו צריך חקירת חכם לא יחזיר שיכול לומר אילו הייתי יודע שהיה בידי להתיר לא הייתי מגרשה ובצריך חקירת חכם אינו יכול לומר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר כו' שאף כשידע כן אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ונוח לו לגרשה משיוליכנה לבית דין ומן הדין בצריך היה לנו לומר שיהא יכול להחזיר אלא שגזרו צריך אטו שאינו צריך וצריך ואינו צריך אין בו רוב ומיעוט שלא לגזור אחד מפני חברו ומ"מ לת"ק בתרויהו אסור מן הדין בצריך כר' מאיר ובשאין צריך כר' אלעזר לטעם קלקול ולטעם פריצותא בכולהו איכא פריצותא וכבר ביארנו שהלכה כתנא קמא לאסור בכל נדר או שבועה שבעולם ומטעם קלקול:
+אמר ר' יוסי מעשה בצידן כו' שאלו בגמרא מאן תנא דקתני מעשה ותירצו בה חסורי מיחסרא והכי קתני במה דברים אמורים בשנדרה היא אבל נדר הוא ר"ל שיגרשה על כל פנים שנמצא צריך לגרש מפני הנדר מכל מקום אם רצה יחזיר שאין כאן לא חשש קלקול ולא פריצות ועליה אמרו מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קנם עלי כל פירות שבעולם אם איני מגרשיך וגירשה והתירו לו להחזירה וזה שסמך לה מפני תקון העולם ר"ל שאין במניעת חזרתה שום תקון והלכה כר' יוסי ושמא תאמר ומפני מה אין כאן חשש קלקול שמא יאמר אלו הייתי יודע שיש לנדרי היתר לא הייתי מגרשה יראה לי שסתם הדברים אדם יודע שיש היתר לנדרו ואין אדם מסתפק אלא בנדרי אשה מתוך בלבולין שבהם לאב ולבעל ולחכם ועינוי נפש ובינו לבינה וכמה דברים ואם מפני נדרים שעל דעת רבים שאין הכל יודעין שיהא להם היתר לדבר מצוה כבר ביארנו שנדרים שברבים או שעל דעת רבים מיעוטא דמיעוטא הם ועוד שכל שנודר כן ודאי אין זו חביבה עליו ובלב שלם הוא מגרשה בלא שום שיור ועוד שהאיש סתמו פקח ואינו נודר מתוך הקפדה אלא לזמן רחוק ומילתא דלא שכיחא לא עבדי בה רבנן תקנתא ומתוך כך שאלו בה בגמרא פשיטא כלומר שמכל טעמים אלו הדברים ניכרין שאין בנדרו שום חשש קלקול או פריצות עד שהוצרך לתרץ מהו דתימא ליגזר משום דר' נתן דאמר כל הנודר כאלו בנה במה כו' ומפני שכל הרגיל בנדרים סופו לעבור בלא יחל דברו ונגזור עליו שלא יחזיר כדי שלא יהא רגיל בנדרים קמ"ל ומתוך כך בנדר הוא אין בו שום חשש ומכל מקום גדולי המפרשים פירשו בשמועה זו דרכים אחרים ואינם מתישבים כל כך ואף שלענין פסק יראה מהם שיש קצת נדרים אף בנדרי האיש שיש לחוש להם לקלקול והדברים זרים ומ"מ הם נסעדים בה מן התוספתא שאמרו בה אי זהו נדר שאין צריך חקירת חכם קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ולא גנבה אלמא שמשנתנו מתפרשת בנדר הוא אלא שיראה שהתוספתא משובשת ואין לדחות ממנה פשוטה של משנתנו:
+ולמדת בביאור משנתנו שר' יהודה על כל פנים טעם דבריו משום פריצותא ור' מאיר ור' אלעזר על כל פנים טעם דבריהם משום קלקול ותנא קמא איפשר להעמיד דבריהם מטעם קלקול וטעם פריצות ומתוך כך נחלקו האמוראים עליה וכבר פסקנו בדבריהם שמחשש קלקול נאמר ויש פוסקים בה כלישנא בתרא וכן לענין ביאור מפרשים שמחלקת האמוראים על כל התנאים שבמשנתנו נחלקו והם מפרשים משנתנו לדעת כלם לטעם קלקול ולטעם פריצות חוץ מר' יהודה שאין להם מקום לפרש דבריו לענין נדר אלא מטעם פריצות ואין צורך להאריך בכך ועיקר הדברים כמו שכתבנו ומ"מ מה שפסקנו ללישנא קמא והוא שאמר לה משום נדר אני מוציאך כו' לדעת ר' מאיר מיהא דוקא כדכפליה לתנאיה כמו שיתבאר בסוגיא זו ולא תנאי ממש אלא שיאמר ואם לא משום שם רע לא הייתי מוציאך ומ"מ אע"פ שכפל אחר שתקנו חכמים שלא יחזיר הן שהודיעוהו הן שלא הודיעוהו לדעתנו כמו שפירשנו אינו יכול לקלקלה אלא אם כן התנה בפי' כלומר אם ימצאו הדברים בדאין או שהנדר יש לו היתר לא יהא גט ומ"מ אע"פ שהלכה כר' מאיר בענין תנאי כפול בזו אין הלכה כן שאין זה תנאי גמור שנזקיקהו לדיני תנאי אלא כעין גלוי הדעת הוא אלא משום דר' מאיר לית ליה הן מכלל לאו בשום מקום מצריך אף בזו כפילא ואין נראה כן ואף בתוספות פירשו שחשש קלקול זה אינו מן הדין אלא חשש לעז מדינה בערעור הבעל וזה שאמרו בה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים פירושו לפי דברי הבעל והדברים נראין ואע"פ שבכיוצא בה אמרו ביבמות פרק הבא על יבמתו ס"ה א' אמרינן לה שתיקותיך יפה מדבוריך דאדעתא דהכי לא גרשתיך והקשו בה אטו אי איהי שתקה אנן מי שתקינן אף הם פירשו אנן מי שתקינן דלא ניחוש ללעז:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 46a
+
+זה שביארנו במשנתנו שלדעת ר' יהודה הודר ברבים אין לו הפרה מפרשת גבעונים אמרה כן דכתוב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ואם נדר שהודר ברבים יש לו הפרה היה להם לישאל על שבועתם או על נדרם וא"ת מפני שכל הנשיאים נשבעו להם כבר היו ביניהם חכמים שהיו יכולים להתיר ולמדת שזו שאמרו המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו כל שהוא בפניו מיהא מתירין על כרחו כמו שכתבנו למעלה שאם לא כן היאך הוא למד ממנה שאין לו הפרה שמא זה שלא נשאלו מפני שלא היו שם מתרצים בכך ויש חולקים לומר דדוקא מדעתו ולמה שכתבנו הם משיבים שמכל מקום יכולים היו להתיר על שאר העממין שלא נשבעו בפניהם ואין נראה כן ששלוחו של אדם כמותו אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון ואף מתלמוד המערב נראה כן כמו שכתבנו למעלה ומ"מ לרבנן כל ברבים יש לו הפרה וזו של גבעונים משום קדוש השם נמנעו דהגע עצמך שהרי אף שבועה אין כאן דמדקאמרי מארץ רחוקה קא אתינן שבועה בטעות היתה אלא שמפני קדוש השם נמנעו ומכאן למדו גדולי הדורות שזו שאמרו אין שבועה חלה על בטול מצוה דוקא כשנודע בטול המצוה בשעת השבועה אבל אם לא נודע בשעת השבועה אע"פ שנתברר אחר כן שבועה חלה עליו שאם לא כן היה לו לומר מי חל עלייהו שבועה והרי יש כאן בטול מצוה דלא תחיה כל נשמה אלא מחורתא כדכתיבנא ואין זו ראיה דהא עדיפא מינה קאמר ששבועה בטעות הרי היא כמי שאינה ועוד שאף אני אומר שלא היה כאן בטול מצוה שהרי אלי דעתם היה שלא לעבוד ע"ז וכבר דרשו למעלה יכול אף בגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ת"ל עמך ישב בקרבך וההוא קרא בשבעה עממין הוא כתוב וכן במסכת סוטה פרק נאמרין אמרו בשבעת עממין למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם הא למדת שאם עשו תשובה מקבלין אותם אלא שהיו רוצים להרגם על שביאתם בערמה מוכחת שלא היו רוצים לקבל שעבוד מסים עליהם שאם כן למה נתיראו והלא היה להם לפתוח להם לשלום ולהיות למס אלא שבאו במרמה כדי לעמד בטוחים מכח השבועה משעבוד המס ואין זה נקרא רצו להשלים:
+ולמדת מדעתנו שאף שבעה עממין בכלל וקראת אליה לשלום וכן אמרו בתלמוד המערב וקראת אליה לשלום אף לכנעניים שבה ומ"מ יש מפרשים ששבעה עממין לא היו בכלל קריאה לשלום ואיכא בטול מצוה ולדעתם צריך לתרץ כמו שתירצנו תחלה או ללמוד ממנה מה שכתבנו בשם גדולי הדורות ואף הם למדו עוד ממנה שכל מי שנשבע לחברו בסתם אע"פ שלא הזכיר לו שום תנאי בשעת השבועה או הנדר סתם הדברים שעל מה שנשבע לו חברו הוא נשבע לו ובזו נחלקו ר' יהודה ורבנן שר' יהודה סובר שמאחר שנשבעו הנשיאים סתם ולא הזכירו בשבועתם שום תנאי כלומר על מנת שהיא כן שבועה חלה עליהם ולרבנן סתם הדברים על דעת שהוא כן נשבעו ואין שבועה חלה עליהם וכן הלכה:
+המשנה העשירית והכונה בה בענין החלק הששי גם כן והוא שאמר המוציא את אשתו משום אילונית ר' יודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר נשאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתובתה אמר ר' יהודה אומרין לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך אמר הר"ם כבר ביארנו בסוף הי"א מכתובות שאילונית אין לה כתובה וכאשר הוציאוה משום אילונית תצא בלא כתובה וכאשר נולד לה בן התפרסם התשובה שהיא אינה אילונית וכאשר חזרה על אישה הראשון בבקשת הכתבה יאמר לה שתיקותיך יפה מדבוריך לפי שהוא יאמר לה אם הייתי יודע שאת פלני' לא גרשתיך ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ואמר בכאן וחכמים אומרים יחזיר כבר ביארנו בתלמוד ואמר מאן חכמים ר' מאיר אם יצטרך תנאי כפול כמו שיתבאר אחר זה ואז לא יאמר לה הריני מגרשיך מפני שאת אילונית ואלו לא היית אילונית לא הייתי מגרשיך לא חיישינן לקלקולא והלכה כר' יהודה:
+אמר המאירי המוציא את אשתו משום אילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר פירוש המוציא את אשתו משום אילונית כגון שלא הכיר בה וכבר התבאר בכתבות שיוצאה בלא כתבה ואעפ"כ צריכה גט מפני שאין אדם עושה בעילתו זנות וגומר ומקדש בכל ענין ומכל מקום חכמי הדורות ראיתי שמפרשים בו שאם אילונית ממש אף גט אינה צריכה שמקח טעות הוא אלא שהוא מוציאה במקצת סימני אילונית ואעפ"כ הורע כחה ויוצאה בלא כתבה וראיה להם שבתוספתא חלקו על זו ואמרו ר' אלעזר בר' יוסה אומר המוציא את אשתו משום אילונית נותנין לה כתבתה בחזקת שהיא כשרה ואין הדברים נראין שאין לומר שבמקצת סימנין יאמרו חכמים שתצא בלא כתבה וא"ת או נלך לדרך זו ואם באילונית גמורה היאך א"ר אלעזר בתוספתא נותנין לה כתבתה מוטב להעמיד דברי יחיד בדלא כהלכתא מדברי רבים אלא שדבריהם נראין לענין פירוש מדקאמר בתוספתא בחזקת כשרה ואם באילונית גמורה מאי חזקה איכא ועוד שהרי הטעם שמא תלד ואם אילונית גמורה היא אין לחוש לכך ומ"מ לענין פסק נראה כדעת ראשון לפרשה באילונית גמורה ואעפ"כ צריכה גט וכבר הארכנו בדין זה בראשון של יבמות:
+ואמר עליה ר' יהודה שלא יחזיר ומשום דחייש לקלקולא ואם אתה אומר שיחזיר זימנין דמינסבא והוו לה בני וקאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה וחכמים אומרים יחזיר דלא חיישי לקלקולא ושאלו בגמרא למימרא דר' יהודה חייש לקלקולא ורבנן לא חיישי והא איפכא שמעינן להו במוציא משום נדר ותרצו תחלה איפוך ר"ל זו של אילונית שר' יהודה אומר יחזיר ורבנן לא יחזיר ואע"ג דבסופא אמרינן א"ר יהודה אומרין לה שתיקותיך יפה מדבוריך אף זו שונין אותה בלשון חכמים ואביי ורבא פירשוה דר' יהודה חייש לקלקולא בזו של אילונית ובזו של שם רע אלא שבנדר לא חייש לקלקולא מפני שאין אצלו בנדר שום קלקול שבצריך חקירת חכם סובר כר' אליעזר שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ובשאין צריך סובר כר' מאיר שסתם בני אדם יודעים הם שנדרי אשה ביד הבעל והילכך דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא אבל דרבנן אדרבנן פירשו מאן חכמים דהכא דאמרי יחזיר ר' מאיר ואע"ג דחייש לקלקולא משום דלא כפליה לתנאיה אמרה ר"ל שלא אמר הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך ואלו לא היית אילונית לא הייתי מגרשיך וכל כי הא ליכא קלקול שאין התנאי הפשוט מועיל כלום וזו שלמעלה בדכפליה לתנאיה אלא שלענין פסק בכי הא הואיל ואין זה תנאי הגמור אין הלכה כדבריו כמו שביארנו למעלה:
+ונשוב לדברינו והוא שחוששין לקלקול ומתוך כך לא יחזיר נשאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתבתה מראשון שגירשה בחזקת אילונית ונמצאת שאינה אילונית אמר ר' יהודה אומרין לה שתיקותיך יפה מדבוריך שהרי את מפרסמת עכשו שמשום אילונית גרשך ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ושמא תאמר והיאך נאמר כן אחר שתקנו שלא להחזיר ושכבר הודענוהך ואם תאמר בשלא הודענוהו כבר ביארנו שאין צורך להודעה כלל דתקנתא דרבנן קלא אית לה ואם אתה מזקיק בהודעה אף התקנה היתה שיודיעוהו ומתוך כך פירשו גדולי קדמונינו אומרין לה שתיקותיך יפה מדבוריך שאע"פ שהודענוהו שהמוציא משום אילונית לא יחזיר ואינו יכול לקלקלה מטעם אלמלא הייתי יודע שכן מ"מ כשתבא לגבות כתבתה ודאי אומר אלו הייתי יודע שסופי ליתן כתבה לא הייתי מגרשיך שזו ודאי לא היתה בכלל התקנה ולא הודענוהו דבר זה כלל ונמצאת מקלקלת עצמה בתביעתה ושמא תאמר תביעה ודאי לא מקלקל לה אלא כדגביא לה ואם כן תתבע ואם יסתרך הבעל בטענה זו תשתוק מ"מ כך הוא הפי' שתיקותיך יפה כו' שאם תגבי כתובתיך איכא קלקול ושמא מתוך תביעתה יתירא ויתפשר והימין פשוטה לקבל ושמא תאמר לעיקר דין הכתבה מיהא שנראה מכאן שגובה מן הדין ולימא לה השתא הוא דברית דהא אמרי' נמי הכי באשה ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה וכן עם שלשה שמפסדת כתבה משלישי ואם נשאת לרביעי והיו לה בנים ובאה לגבות כתבה משלישי אף הוא אומר לה השתא הוא דברית עד שמתוך כך פירשו גדולי הפוסקים שתיקותיך יפה כו' דאמר' לה השתא הוא דברית ונמצאת טורחת בחנם ועלה להם לשנים למה שתמהנו תחלה היאך חוששין בה לקלקול אחר שהותקן שלא להחזיר ולמה שתמהנו אחריה היכי גביא כתבה אלא דשתיקותיך כו' מוכח דלאו משום טורח בחנם לבד הוא נאמר כן אלא שתיקותיך כו' דאי לא שתקת מיקלקלת בטפי מהאי ונוח לך להפסיד כתבתיך משתבאי לידי קלקול ועוד ראייה דהא בגמרא דהכא מוכח מינה דר' יהודה חייש לקלקולא וכדקאמר והא מדקתני סופא נשאת וכו' מכלל דר' יהודה חייש לקלקולא ואם כן הדרא מיהא קושיין בתרייתא דאי לאו האי טעמא גביא כתבתה ולימא לה השתא הוא דברית יש לתרץ שבאילונית לא אמרינן השתא הוא דבריאת ואע"פ ששרה אמנו אילונית היתה מעשה נסים אין בו ראיה ואע"ג דאנן באילונית גמורה מפרשינן לה מ"מ נתברר שלא היתה אילונית וסימניה שקרו וכן עיקר אלא שגדולי המפרשים נוטים בה לדעת אחרת:
+ולמדת לשטתנו בפסק משנתנו שהמוציא אשתו משום אילונית לא יחזיר ומחשש קלקול וא"כ דוקא בשאמר לה משום אילונית אני מוציאך ולכפל תנאי אין צורך בה כמו שכתבנו אע"פ שרבים כתבו כן ושמא תאמר ומה אנו צריכים בה לאמר לה והלא מניעת פירעון הכתובה מוכיח להדיא שמשום אילונית גרשה אין זה כלום שמאחר שמעצמו מגרשה אף היא נמנעת מלתבוע מצד שסבורה עליו שמשום כך גירשה או שיטעון כך כדי להפסידה ושותקת עד שתבא שעתה ואין מניעת הפירעון ראיה ומעתה כל שלא אמר לה אינו יכול לקלקלה ומ"מ בנשאת לשלישי ואין לה בנים הנזכר ביבמות ע"פ ב"ד מוציאה ומתוך כך אמרי בה במקומו דאי לאו טעמא דהשתא הוא דברית יכול היה לקלקלה וכמו שאמרו שם אי איהי שתקה אנן מי שתקינן ואע"פ שלא אמר לה לשם בנים אני מוציאך ומ"מ גדולי המפרשים נוטים לומר דהשתא הוא דברית אף באילונית נאמרה והילכך אין לה כתובה והם מפרשים בכאן שתיקותיך יפה מדבוריך משום קלקולא ואע"ג דליכא קלקולא הואיל והותקן שלא להחזיר מ"מ תביאי עצמיך לידי רנון ובזיון ולעז הבריות שמכיון שלא הוציאך ע"פ ב"ד יאמרו שלא גרשך על מנת כן ואע"פ שמ"מ אין יכול להחזיר מכל מקום הרי לגבות כתבתיך אי את מועילה כלום ועוד שתביאי עצמיך לידי לעז והדברים נראין כמו שכתבנו לשטתנו בלא שום פקפוק:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 46b
+
+אלא שאנו צריכים לגלגל בה מה שאמרו בראשון של נדה אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה כתבה ויוציא ולא יחזיר עולמית ופירשו בה אע"ג דאיתקינא ומשום קלקולא דזימנין דמינסבא ומיתקנא ואמר לו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשיך ושמא תאמר ומאי קלקולא ותימא נמי איהי השתא הוא דבראי דהא בנשאת לרביעי אמרו ביבמות דאי לאו טעמא דבריאות אף בדאיהי שתקא אנן לא שתקינן כבר פירשנו דההיא דיבמות שלא אמר לה לשם בנים אני מוציאך ואנן הוא דבעינן לקלקולה אי לאו דאמרינן השתא הוא דברית והכא בדאמר לה משום וסת אני מוציאך וגדולי הדורות תירצו דלא דמי וסת לבנים שבבנים אין רפואתה נודעת אלא על ידי בעל וכשנשאת לבעל הרי היא אסורה לו משום מחזיר גרושתו הילכך אמרינן על כל פנים גרשה ואף כשיהו לה בנים שהרי אסורה היא לו אבל וסת הרי יכולה להתרפאת בלא בעל ועדין היא מותרת לו:
+המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר החלק השביעי והוא שאמר המוכר את עצמו ובניו לגוים אין פודין אותן אבל פודים את הבנים לאחר מיתת אביהם המוכר שדהו מן הנכרי וחזר ולקחו ממנו ישראל הלוקח מביא בכורים מפני תקון העולם אמר הר"ם ובתנאי שימכור עצמו ג' פעמים ואז לר' יהודה בפעם השלישית אם לא שיפחדו עליו מהריגה וכבר ביארנו במקומות מזרעים שהעקר אצלנו אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ולזה מי שיקנה מגוי יביא מן התורה וכאשר ראו חכמים בקניתם מן הגוים התקינו שלא יביא הקונה מגוי בכורים כדי שיתבאר לו שהוא הפקיע קדושתו ולא בקנייתה מהם וכאשר ראו גם כן שזה מביא להיות נשארת ביד גוים ותשתקע בידם התקינו שמי שיבא עד שידע שאין קנין לגוי בארץ ישראל קנין גמור ויכוין לפדות אותה מידו שכבר נשארה בה קדושה:
+אמר המאירי המוכר את עצמו ובניו לגוים אין פודין אותם מפני תקון העולם שלא ירגיל עצמו בכך מכל מקום פירשוה בגמרא בשמכר עצמו שלשה פעמים הא קודם שלשה פודין אותם ובמקום שהגוים רגילים להכריחם בכך מצד חובות שחייבים להם אף בפעם ראשונה כן ומ"מ היכא דאיכא חשש מיתה אף לאחר כמה פודין אותם ובמשמד לאכול נבלות אם לתיאבון פודין אותו ואם להכעיס כגון דשביק היתירא ואכיל איסורא אין פודין אותו כלל וכן אם מת זה שמכר עצמו ובניו פודין את הבנים לאחר מיתת האב אף לאחר כמה פעמים משום קלקול ר"ל שמא יטמעו ביניהם וכן הלכה:
+המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא בכורים מפני תקון העולם כך היא הגירסא ברוב ספרים ובהלכות גדולי הפוסקים ופירושה שהדבר ידוע שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד המעשרות וכשחזר ולקחה ר"ל אף משגדלו הפירות ונתבשלו מביא בכורים ואף מן התורה חייבין בהם והוא הדין למעשרות וכן הוא הדין בלוקח הפירות הואיל ונתדגנו ביד ישראל וזה שאמר מפני תקון העולם פירשו בגמרא ששתי תקנות היו והוא שאמרו מעיקרא הוו מייתו לה בדאוריתא כיון דחזו דהוו מיקרו ומזבני וסברי בקדושתייהו קיימן תקינו להו דלא ליתו כלומר שהיו מוכרים להם תמיד על סמך שהקרקע בקדושתו ואין להם עונש תקינו דלא ליתו כיון דהדר חזו דמאן דלא סאגי להו מזבני ומשתקעין ביד גוים שלא היו קפדים לפדותם אחר שלא היו סבורים שהיא קדושה בידו הואיל ואין מביאין ממנה חזרו והעמידוה על דין תורה וכן הלכה:
+וגדולי הרבנים גורסין במשנתנו המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים כלומר שצריך ליקח מבכוריו בכל שנה כדי להעלות לירושלם וכל זה דרך קנס שלא יהא רגיל למ��ור לגוי בארץ ישראל ואם מכר שיהא משתדל לחזור ולפדות ואין הפי' עולה יפה שאם כן היאך תמהו בה דאוריתא לא וכו' ואע"פ שהם טורחים לפרשה אין הדברים מתישבים וכן יש מקשים עליהם דאי מתורת קנס היכי מייתי חלין בעזרה אלא שהם תירצו בכיוצא בה בבתרא פרק ספינה דמייתי ומתנה ויש גורסין הלוקח מביא בכורים ר"ל הלוקח מן הפירות וכבר כתבנוה בכלל הראשונה וודאי היא העקר:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 47a
+
+זה שאמרו אין קנין לגוי בארץ להפקיע מיד מעשר פירוש הענין שאם לקח ישראל מגוי קרקע בארץ ישראל אף בגדלו הפירות ונתבשלו ביד גוי שחייב ישראל בהם בתרומות ומעשרות ובכורים מן התורה כאלו לא היתה של גוי מעולם ואין אומרין כשלקחה ישראל מן הגוי שיהא דינה ככבוש יחיד וכן אפי' לא לקח ישראל הימנו אלא שקנה הפירות שבו בעודן מחוברים לקרקע עד שלא הביאו שליש חייב בכל מן התורה ואף אם מכרן משהביאו שליש חייב בכל אלא שבזו נותן תרומה גדולה לכהן ואינו נותן אלא שני שלישים של מעשר ללוי וכן שני שלישי תרומת מעשר לכהן ומוכר לו השליש ואפי' מכרן משנתלשו כל שנדגנו ביד ישראל חייב אלא שבזו נותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר ומעכב לעצמו שאר המעשר שהיה דינו ללוי הואיל ומותר לזרים כמו שיתבארו דברים אלו במקומם הא כל שלקח הפירות שנגמרה מלאכתם ביד גוי פטור לגמרי שנאמר דגנך ואנו דורשים דיגונך ולא דיגון גוי אפי' היה הקרקע של ישראל ומכר פירותיו לגוי קודם שהגיעו לעונת המעשרות שהוא בתבואה הבאת שליש פטורות לגמרי ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אם חזר ולקח מהן חייבות מדבריהם וכן אפי' מכרן לו משנתלשו הואיל ונדגנו ביד גוי אין חייבות אלא מדבריהם וסוריא אין דינה בענינים אלו כארץ ישראל שבסוריא אף ישראל מקרקע שלו אינו חייב אלא מדבריהם וכן בלקח קרקע שם מן הגוי אפי' היו בו פירות כל זמן שלא הגיעו לעונת המעשרות ואם הביאה שליש ביד גוי פטור ואם הקרקע של גוי אפי' לקח פירותיו מחוברים ואף קודם שהגיעו לעונת המעשרות פטור לגמרי:
+אע"פ שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר יש לו קנין לחפור בשלו בורות שיחין ומערות ואין אומרין הואיל ומשועבדת למעשרות אינו רשאי להפסידה שלא תהא ראויה לזריעות אלא רשאי:
+זה שביארנו שכל שנדגנו ביד גוי אפי' היו של ישראל פטורין ומפני שאנו דורשין דיגונך ולא דיגון גוי פירושו דוקא בשלקחן הגוי והן שלו אבל אם הם של ישראל אלא שגוי ממרחן בשכירות אין זה פוטר כלל וכן במה שאמרו גלגול גוי פוטר בחלה ואין טענה לפטור עיסה שלנו המגולגלת ביד שפחה ארמית מן החלה שלא נאמרה אלא כשלקחה ישראל ממנו מגולגלת וכן הסכימו בה גדולי קדמונינו עם קצת חכמי ספרד:
+לקט שכחה ופיאה סתמן הפקר ופטורים מן המעשרות בין שלקטום ישראלים בין שלקטום גוים וחזר ומכרן לישראל ואין אומרין אדעתא דגוי לא אפקרינהו אלא סתמן הפקר הם היו של גוי ולקחם ישראל ודיגנם חייב שהרי אין קנין לגוי ואין כאן הפקר שסתמו של גוי אינו מפקיר לקט שכחה ופאה ומכל מקום אם הניחם הגוי בפירוש בתורת הפקר פטורות:
+ממה שהקדמנו בדינין שבאין קנין ויש קנין אתה למד בישראל שלקח שדה זרועה מן הגוי בארץ ישראל חייב מן התורה אפי' נתבשלו כלם ביד הגוי ואם מכר ישראל לגוי משהביאה שליש חייבות מדבריהם ובסוריא לקח ישראל שדה זרועה מן הגוי ולא הביאה שליש חייבת מדבריהם ואם הביאו שליש פטורים שמא אתה סבור לומר מתוך הקד��ות אלו שאם מכר ישראל לגוי שדה זרועה בסוריא אף משהביאה שליש יהא פטור שהרי כיוצא בה בארץ אינו אלא מדברי סופרים אינו כן אלא אף בסוריא ישראל שלקח שדה מן הגוי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לגוי משהביאה שליש הואיל ונתחייבו ביד ישראל אם חזר ישראל ולקח מהן חייבות מדבריהם:
+מכל מקום למדת שסוריא אין בה חיוב מעשרות אלא מדברי סופרים ואע"פ שבפרק ראשון אמרוה אף מן התורה אין הלכה כן כמו שכתבנו שם וכן הלכה אין קנין משום דרבא קאמר לה הכא דהוא בתרא וכן שרב אשי בסוף הסוגיא העמיד משנתנו כרבא ואע"פ שבתלמוד המערב של דמאי אמר ר' מאיר אין קנין ופליגי עליה ר' יהודה ור' שמעון לומר יש קנין וכן שאמרו שם הנהיג ר' חנינא בצפורי כר' שמעון דהוא דריש והארץ לא תמכר לצמיתות הא אם נמכרה חלוטה היא אין לסמוך עליה שהרי אף זו לפי תלמוד שלנו אינה אלא עברו בלאו ואין מעשיהם מועילים כלום כמו שביארנו במציעא ויש חולקין לפסוק יש קנין וכן לחייב בסוריא כבארץ לרוב דיני מעשרות ואין הדברים כלום:
+
+Daf 47b
+
+ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות וחלקו התבואה הרי כלה טבל וחלין מעורבין ואפי' אותה שביד גוי ואין אומרין הוברר הדבר שזו של ישראל וזו של גוי אלא כל גרעין מהם מעורבין ובסוריא מיהא הואיל ומדברי סופרים הוא יש ברירה וחלק ישראל חייב חלק גוי פטור אפי' לקחם ישראל וברירה זו יש מפרשים בה הוברר הדבר שזה גדל בחלקו של ישראל וזה בחלקו של גוי וקשה לפרש דהלא יש בשבולת אחת כמה חטים והיאך מתברר במה גדל זה ובמה גדל זה ואף בשבלים קשה לפרשה שהרי גרעין אחד מעלה כמה שבלים ומתוך כך מפרשים אותה בשחלקו בקמתה והוא שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת דמאי פרק ששי במה פליגין כשחלקו שדה בקמתה אבל גדיש כנגד גדיש אף רשב"ג מודה לר' שכל קלח וקלח שתפות הוא וכן כתבוה גדולי המחברים:
+קנין פירות אינו כקנין הגוף ומעתה לענין בכורים המוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי ואעפ"כ נכסי מלוג של אשתו אדם מביא מהם וקורא אע"פ שאין לו בהם גוף קרקע שהרי אמרה תורה אשר נתן לך י"י אלהיך ולביתיך ושמא תאמר והלא נכסי מלוג אין הבעל אוכל בהן אלא מתקנת חכמים ואין מקום לומר אסמכתא היא דהא קאמר בהדיא שאני התם דרחמנא אמר ולביתיך מתוך כך פירשוה רבים בנכסי צאן ברזל וקורהו קנין פירות מכיון ששעבודה עליהם בפרט ושאינו יכול למכרם ולא עוד אלא שאף גדולי המחברים כתבו בהלכות אישות פרק כ"ב שאם מכר בעל בנכסי אשתו אף בנכסי צאן ברזל לא עשה כלום ואע"פ שהדברים מתמיהים ושכבר חלקו עליהם גדולי המפרשים מ"מ מחלקת הוא בתלמוד המערב במסכת יבמות פרק אלמנה דרבנן אדרשב"ג ומכל מקום לדברי הכל אין לו למכרם ומתוך כך הוא קורהו קנין פירות אבל נכסי מלוג אינו קורא כלל ויש מפרשים אותה בנכסי מלוג וכגון שהתנה עמה לאכל פירות שכך היה דרכם בדורות הראשונים וכמו שאמרו בבראשית רבה מהר ומתן מהר פרא ומתן פרא פורנין ופרא פורנין פירושו נכסי מלוג מלשון ריוח על הדרך שאמרו פורנא ליתמי:
+כל שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו אפי' היה בא בדרך ובכורי אשתו בידו ושמע שמתה אשתו מביא וקורא ושמא תאמר ולאו כל דכן הוא שהרי עכשו ירשם והם שלו מכל מקום שמא היית סביר לומר בזו שלא לקרות מפני שאין הלקיחה וההבאה כאחד שמתחלה היה בהבאתם כעין שליח ועכשו הן שלו וכבר אמרו בצרן בעל הבית ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה באחד ואין צריך לומר אם הביאם השליח שאינו קורא אלא אפי' הביאם בעל הבית הואיל וביד השליח היו בדרך והוא הדין בלא מת שליח אלא שלקחם בעל הבית מידו משהתחיל להביאם ויש מפרשים דוקא בצרם שליח אבל בצרם בעל הבית והוליכם לשליח והביאם שליח ומת בדרך מביא וקורא שהרי לקיחה והבאה בבעלים ונמצא שהם מפרשים הבצירה לקיחה ומכל מקום לדעתנו הבצירה אינה קרויה לקיחה אלא כשלוקחם כדי להביאם ואם בצר האב ומת בנו מביא וקורא שמ"מ בצירה והבאה בבעלים:
+
+Daf 48a
+
+המוכר שדה בזמן שהיובל נוהג שנמצא חוזר ביובל ואין בו ללוקח אלא קנין פירות ביובל ראשון מ"מ מביא וקורא מפני שעדין אין דעתו של מוכר סומכת שתהא הקרקע חוזרת לו והרי הוא כקנין הגוף אבל אם חזרה ומכרה ביובל זה מביא (וקורא) [ואינו קורא] שכבר סמכה דעתו של מוכר בחזרתו ואין כאן אלא קנין פירות ויובל ראשון פירושו ראשון למקחו ושני שני למקחו כגון שחזר ומכרו ביובל שני ויש מפרשין ראשון שמנו ישראל בימי יהושע ואינו נראה דמה לנו בכך מאי דהוה הוה:
+כבר ביארנו במקומו שהקונה אילן אחד בקרקעו של חברו בסתם אין לו קרקע אבל שלש אף בסתם יש לו קרקע מעתה קנה אילן אחד בקרקע של חברו מביא ואינו קורא אלא אם כן התנה בקרקע ר"ל שקנה אילן וקרקעו ואם קנה שלש מביא וקורא אפי' בסתם ומכל מקום בקנה שנים יתבאר במקומו שהדבר ספק ומקדיש אותם תחלה לבדק הבית והכהן פודה אותם מיד ההקדש ומפריש מהם תרומה ומעשרות מספק חלין אלא שנותן אף המעשרות לכהנים שמא בכורים הם ואסורים לזרים ואינו מביא אותם בעצמו אלא משלחן ביד שליח שלא תעכב הקריאה מלאכלן שכל שאינו ראוי לקריאה מצד הספק קריאה מעכבת בו וכבר ביארנו דברים אלו בבתרא פרק ספינה בסוגיא המשנה הששית:
+כבר ידעת שהמקדיש שדה אחזה פודהו לשיעור בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ושדה שקנה נפדה בשוויו הרי שלקח שדה מאביו והקדישה הרי היא כדין שדה ולא סוף דבר בשמת אביו תחלה ואחר כך הקדישה אלא אפי' הקדישה בחיי אביו ואחר כך מת אביו הרי זו בדין שדה אחזה שהרי מ"מ אף בשעת ההקדש היתה ראויה להיות שדה אחזה וכן שבשעת הפדיון היא שדה אחזה:
+האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ופירשו במסכת בכורות נ"ב ב' שלא תבטל החלוקה אלא שחוזרין וחולקין מתורת מצות יובל ומצד שאין ברירה ולמדת שאף ירושת האחים קנין פירות הם ושמא תאמר אחר שכן וכבר פסקת שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היאך היו מוצאים ידיהם ורגליהם בבית המדרש ר"ל בקריאת פרשת בכורים שהרי לא היו קורין אלא אם כן חד בר חד עד יהושע בן נון וכמו שאמרוה בגמרא לר' יוחנן דאי לאו דסבירא ליה דקנין פירות כקנין הגוף לא משכחת כו' וזה שאמר לא משכחת דמייתי בכורים שיטפת הלשון הוא שהרי מביאים הם אלא שאין קורין וא"כ לדידן דפסקינן כריש לקיש בקנין פירות וכר' יוחנן באחין שחלקו הדרא קושיא ואע"פ שגדולי הרבנים טרחו בה ולא עלתה בידם כהוגן נראה לי דכי קים לן כריש לקיש דוקא בשאר קנינים דעלמא אבל לגבי בכורים כל קנין פירות שאדם מחזיק בו חזקת הגוף כגון יורש בנכסי צאן ברזל מפני שאדם מחזיק בהם בחזקת הגוף וכן שירושת הבעל אינה חוזרת ביובל ואף בנכסי מלוג אתה יכול לפרשה מטעם זה והדבר דומה ליובל ראשון שדעת המוכר אינה סומכת לחזור לו שאף כאן אין דעת אחים לחזור מזה לזה הואיל ואין בתורה להיות ירשת אחים חוזרת וכן שאע"פ שמצינו שהם לקוחות לענין חזרת יובל בכאן ולענין סלמות וחלונות ודרך בבבא בתרא ס"ה א' ולענין אונאה במסכת קדושין כבר מצינו שהם יורשים בענין בא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם כמו שכתבנו בבתרא פרק בית כור וא"כ בזו ודאי ראוי לפסוק דלא כריש לקיש להיות לענין זה קנין פירות כקנין הגוף ויש טורחים לישבה בדרך אחרת וזו נראית לי עקר:
+
+Daf 48b
+
+הבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו שאע"פ שלא חזרה לו בחייו מ"מ הואיל והתורה זכתהו בחזרה הרי הוא כמוחזק בידו ואינו בכלל נכסים הראויים אלא בכלל המוחזקים וכן בכורו של לוקח נוטל בה פי שנים לזמן הקצוב לו עד היובל:
+בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ר"ל שאם בא לדון עם אדם בגוף קרקע מקרקעות שלה של נכסי מלוג בלא הרשאה יכול שכנגדו לומר לאו בעל דברים דידי את שקנין פירות שלו אינו כקנין הגוף ומ"מ אם היה לו לדון על הפירות מתוך שהוא בא עמו לדון על הפירות יכול לדון עמו אף על גופו של קרקע ולדעת זה אנו גורסין ולא אמרן אלא דלא נחית לפירא אבל דנחית לפירא מגו דמשתעי דינא אפירא משתעי נמי אגופא ומ"מ כל שאין לו דין על הפירות אע"פ שהיו שם פירות הואיל ואין לו דין עליהם אינו דן על הגוף ומ"מ יש פוסקים שכל שיש שם פירות הואיל ויכול לדון על הפירות שהם שלו לגמרי דן על העקר ואינו צריך הרשאה והם גורסין ולא אמרן אלא דליכא פירא אבל איכא פירא מגו דמשתעי דינא אפירא משתעי נמי אגופא:
+ונשלם הפרק תהלה לאל. ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:
+פרק חמישי בע"ה ובישועותו:
+הנזיקין שמין להם בעידית וכו' זה הפרק כלו הוא שלא ממין המסכתא אלא שמתוך שנתגלגל בפרק השולח בדברים שנאמרו מפני תקון העולם היתה הכונה לבאר ממין ענינים אלו עוד כגון בניזקין ששמין בעידית מפני תקון העולם שלא יהו קופצים להזיק ושלא ליפרע ממשועבדים במקום בני חורין ושלא ליפרע מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ושלא להוציא לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים וכן מוצא מציאה שלא ישבע שכל אלו מפני תקון העולם הם ומה שנאמר בסוף המשנה מפני תקון העולם על כלם הוא חוזר והיתה הכונה גם כן לבאר קצת דברים הדומים לתקון העולם שנאמרו מפני דרכי שלום ועל ידי שהוזקק להזכיר דין נכסי יתומים נתגלגל על ידי זה בענין אפטרופסות של יתומים וכן על ידי שהזכיר בדינין אלו הניזקין הזכיר גם כן דין היזק שאינו ניכר ודין קצת גזילות שתקנו בהן ליטול את דמיהן ונתגלגל מזה בהיזק הבא מגוי תקיף לישראל בדין סיקריקון ועל ידי שהוזכרו בו דברים אלו שתקנו בהם מצד התקנה כמו שאמרו הושיב רבי בית דין ונמנו הזכיר בו דין הקנאת חרש ופעוטות שהם מצד תקון הנהגה לא מצד דין גמור וכן באו עניני זה הפרק מגלגול לגלגול אחד על ידי חברו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים הראשון בדיני הנכסים לענין פירעון לאי זה ענין נפרעין מן העידית ולאי זה מן הבינונית ולאי זה מן הזבורית וכן לאי זה דבר נפרעין דוקא מן הבני חורין ולאי זה מן המשועבדים השני במוצא מציאה שלא ישבע השלישי בענין אפטרופסות של יתומים הרביעי בענין היזק שאינו נכר ועל יד שהזכיר בה כהנים שפגלו במקדש נתגלגל בה לעדותו של ר' יוחנן בחטאת גזולה ונמשכו עמה קצת ענינים אחרים שבאותה עדות וכן שהוצרך להביאה מצד מריש שגזלו ובנאו בבירה ליטול את דמיו מפני תקון העולם ר"ל תקנת השבים וכן אף בחטאת גזולה מפני תקנת המזבח החמישי בענין סיקריקון הששי בענין הקנאת חרש ופעוטות השביעי בענין הנאמרים מפני דרכי שלום זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שבאו בו קצת דברים אחרים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית ר' מאיר אומר אף כתובת אשה בבינונית:
+אמר הר"ם פי' עידית הטובה שבקרקעות והמשובחת והזבורית היותר פחותה והיותר רעה ואמר השם מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם נפל המחלקת בזאת הכונה למי אם שב על הניזק או על המזיק ואפי' למי שאמר מיטב שדהו על ניזק מפני תקון העולם יקח הנזק שעור הנזק בטוב מה שהיה אצל המזיק כדי שלא תתרבה ההיזק בין האנשים ובין בעל חוב מן התורה שיגבאו מן הזבורית לאמרו ית' בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה ולא יוציא אדם מביתו אלא היותר פחות והמעט מועיל אבל אמרנו בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והעמדנו האשה בזבורית על עקר דין בעל חוב ולא נאמר שכתיבתה יהיה בזבורית לא תנשא לפי שהיא יותר משתדלת בנשואין יותר מן האיש ואין שם נעילת דלת ואין הלכה כר' מאיר:
+אמר המאירי הניזקין ר"ל הן שהזיקו בגופן הן שהזיקו על ידי ממון ששמירתם עליו כגון ארבעה אבות נזיקין ותולדותיהם אם אין למזיק מעות או מטלטלין לפרוע דמי נזקו מהן והוא נצרך לפרעו מן הקרקע שמין לו מן העידית שבבכסיו בכדי נזקו לשלם את הנזק ופי' הענין ששמין לו בעידית של מזיק ואין צריך לומר אם נכסי המזיק פחותים עד שהעדית שלו כזיבורית של ניזק או של עולם שהרי אי אפשר לו לפרוע אלא מה שיש לו אלא אף כשנכסים שלו מושבחים עד שזיבורית שלו כעידית של ניזק או של אחרים משלם מעידית שבנכסיו ודבר זה אם הוא מן התקנה או מן הדין נחלקו בו ר' ישמעאל ור' עקיבא שלדעת ר' ישמעאל מן התורה בדניזק שיימינן ר"ל שכל זמן שיהו נכסי המזיק מושבחים יותר משל ניזק נותן לו מנכסיו כעין עידית של ניזק שלדעתו מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם פירושו מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק ומשנתנו מדרבנן ומפני תקון העולם שיאמר אדם למה אני גוזל למה אני חומס למחר בית דין באין מצד תקנותיהם ויורדין בנכסי ונוטלין שדה נאה שלי ולר' עקיבא אף מן התורה כן וכמו שאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית ר"ל מעידית של מזיק ואם כן מה שנאמר במשנה זו מפני תקון העולם פירושו לענין ניזקין שהתורה אמרה כן לתקון העולם ולדעת ר' שמעון נאמרה שהיה רגיל תמיד למידרש טעמא דקרא והוא שאמרו ר' שמעון אומר מפני מה אמרה תורה הניזקין שמין להם בעידית מפני הגזלנים והחמסנים שיאמר אדם למה אני גוזל למה אני חומס למחר בית דין באין ויורדין לנכסי ונוטלים שדה נאה שלי וסומכים על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכבר ידעת שהלכה כר' עקיבא:
+ובעל חוב בבינונית אף זו נחלקו בגמ' שלדעת ר' שמעון דין תורה שיהא בעל חוב בעדית שמאחר שהלוה לו מעותיו שהם מיטב כל הנכסים דין הוא שיפרענו בעידית אלא שתקנו שלא ליפרע אלא מן הבינונית שלא יראה אדם שדה נאה לחברו ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבה בחובי ושמא תאמר היה להם לתקנו בזיבורית שמא תנעול דלת בפני לווין ולדעת עולא דבר תורה דין בעל חוב בזיבורית שנאמר בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו ואע"ג דמטלטלין כל מילי מיטב הוא מ"מ כשם שבמטלטלין מגבהו מן הפחות אף בקרקעות כן ועקר הדברים שלא נאמר במטלטלין כל מילי מיטב הוא אלא בפירעון שהוא עומד למכור ואי לא מיזדבן הכא אזיל ומזבין ליה בדוכתא אחריתי אבל קרא דבחוץ תעמד במשכון כתוב והואיל ואין בידו למכרו אין אומרים כל מידי מיטב הוא אע"פ דנוהו בפחות שבכלים והוא הדין לקרקעות וזהו שבתלמוד המערב אמרו על זה למדו קרקעות מן המשכונות ר"ל ליפרע מן הזיבורית אלא שתקנו ליפרע מן הבינונית שלא לנעול דלת בפני לווים וגדולי הפוסקים כתבוה כאן כלשון ראשון אלא שגדולי המחברים וגדולי המפרשים ורוב הפוסקים כתבוה כלשון אחרון:
+וכתובת אשה בזבורית לטעם ראשון שהרי אף בעל חוב היו מורידין אותו לזיבורית מן התקנה אלא שנמנעו מטעם נעילת דלת ובאשה אין בה נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ולטעם אחרון הרי היא בדינה שהרי אף בעל חוב לא העלוהו בבינונית אלא מטעם נעילת דלת ואשה אין בה נעילת דלת כמו שכתבנו בטעם ראשון:
+משנה אין נפרעין מנכסים משועבדים מקום שיש נכסים בני חורין אפי' הן זבורית אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית אמר הר"ם דמיון זה שהיה ראובן כבר הזיק לשמעון ונתחייב ואחר זה מכר ראובן עדית שלו ונשאר זבורית יקח שמעון שעור הנזק מן הזבורית הנמצא אשר הוא בן חורין ולא יאמר אני דיני בעדית וכבר מכר מה שהיה ראוי אלי הנה אוציא הקרקע ההוא מיד הקונה לא יעשה זה אלא אם כן לא ימצא אצל ראובן דבר שיפרע ממנו:
+אמר המאירי אין נפרעין מנכסים משועבדים ר"ל אפי' לנזקין במקום שיש בני חורין אפי' היו הבני חורין זיבורית ואין הניזק יכול לומר כבר נשתעבד לי העדית שמכרת הואיל ואחר ההיזק מכרם וכן הדין בבעל חוב שאם מכר זה הבינונית שהיה דין הבעל חוב עליו ושאר הזיבורית ולא עוד אלא אפי' מכר אחר כן הזיבורית ונמצא עכשו הכל משועבד אינו גובה אלא מן הזיבורית שנמכר באחרונה שהרי הלה אומר לו הנחתי לך מקום כו' ומ"מ בדאישתדוף בני חרי חוזר למשועבד האחרון כמו שכתבנו בפרק מי שהיה נשאוי וכן אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית:
+משנה אין מוציאין לאכילת הפירות ולשבח הקרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם אמר הר"ם כאשר גזל ראובן קרקע משמעון והיה מלא פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הארץ כשחפרה והרס אותה הנה כאשר בא שמעון ליפרע מראובן הפירות אשר אכל ומה שהפסיד בקרקע מנכסי ראובן ואפי' ממשעבדי וגובה את הפירות מנכסים בני חורין וזהו ענין אמרו לאכילת פירות וכן כאשר לווה ראובן לשמעון מאה דינרין דרך משל עוד מכר שמעון אחר לקיחת החוב מראובן קרקע ללוי בחמשים דינרין דרך משל עוד ירד לוי בזה הקרקע והשביח והוציא ממנה ממון עד שהשביחה וחזרה שוה מאה דינרין מפני השבח עד בא ראובן אחר זה וטרף מלוי את הארץ ההיא בק' דינרין אשר לו אצל שמעון בחמשים דינרין שהדין אצלנו בעל חוב גובה חצי שבח וישוב ראובן אל שמעון באותן ע"ה ויתבע אותן לפי שכבר הוציאו ראובן מידו ויפרע חמשים דינרין מממון שמעון ואפי' ממשעבדי והרי הם אשר קנה בו עקר הקרקע לפי שאם לא מצא דבר אצל שמעון יוציא מיד הקונה אשר קנה מן שמעון מאחר קניית לוי וכן הדין אצלנו ויפרע הכ"ה משמעון גם כן אבל מנכסים בני חורין ואם לא ימצא אצלו כלום תשאר על שמעון בדמיון החובות כלם וזהו ענין אמרו לשבח הקרקע ואמ' למזון האשה והבנות מבואר וכבר התבאר בכתובות וזה כלו מפני תקון העולם שלא יוציא מיד מי שקנה אלא בדבר מחויב מפורסם חוזק החיוב:
+אמר המאירי אין מוציאין לאכילת הפירות וכו' מנכסים משועבדים אלא מבני חורי ואכילת פירות הוא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי באחריות בא שמעון וטרף שדהו מלוי ומצא שם פירות ונטל הכל כשבא לגבות לוי משמעון את הקרן גובהו אף מנכסים ששעבד אח"כ הואיל ואין לו בני חורין אבל הפירות אינו גובה אלא מבני חרי ואם אין שם בני חורין הרי הן עליו חוב וכן הדין בשבח קרקעות על הדרך הנזכר ר"ל שהושבח הקרקע ביד הלוקח והרי הנגזל בא ונוטלו אלא שאם הושבח מאליו נוטלו בלא דמים ואם הושבח בהוצאה והשבח יתר נוטלו בהוצאה כשבא לגבות מן המוכר גובה הקרן מנכסים משועבדים והשבח מבני חורין אף בעל חוב הבא לטרוף מצד חובו אם יש שם פירות שלא נתלשו טורפם עם הקרקע וכן בשבח הבא מחמת הוצאה נוטל ממנו חציו כמו שביארנו דברים אלו כלם בראשון של מציעא ומעתה אף אתה יכול לפרש דבר זה בבעל חוב שבא לטרוף והלוקח חוזר למוכר וגובה הקרן ממה ששעבד אחר כן והפירות וחצי השבח מבני חרי אלא שאם תפרשה בבעל חוב אתה צריך לשאול אם מכר הלוה אחר שמכר לזה הנטרף היאך טרף זה ממנו וכבר הניח מקום ודבר זה כבר ביארנוהו במקומו בשעשאו אפותיקי מפורש ויש שפירשוה בדרכים אחרים כמו שכתבנו שם ומכל מקום אנו רגילים לפרשה כאן בנגזל אע"פ שבקצת סוגיאות שבתלמוד נאמרה בבעל חרב על הדרך שהזכרנו:
+ומזון האשה והבנות כבר ידעת שהן תנאי כתבה להיות האלמנה ניזונת מנכסיו לאחר מותו כל זמן שתהא צרורה באלמנות והבנות עד שתנשאן ודברים אלו כלם לא נאמרו אלא מפני תקון העולם שלא לטרוף מן המשועבדים אלא דברים שנכתבו בהדיא שחיובם מפורסם כמו שיתבאר בגמרא וכן בזו שאמרו ביתומים שאין גובין מהם אלא מן הזבורית תקון העולם הוא להקל בדין היתומים:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+זה שאמרו לדעת ר' ישמעאל מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק לא לענין הדבר המוזק נאמר כלומר שאם הוזק בפחות ישתלם בשיעורו כחשוב אלא לענין הפירעון ר"ל שאם אכל שור של מזיק ערוגה פחותה אין אומרין שאע"פ שאכל פחותה שיהא הניזק בורר יפה שבערוגותיו או שאם אכל ערוגה בין הערוגות ולא נודע אם מן הפחותות אם מן החשובות שישלם דמי חשובה שהמוציא מחברו עליו הראיה אלא לא נאמר אלא לענין הפירעון ר"ל לשלם דמי מה שאכל מעידית שבנכסי הניזק עד שאם היתה עידית של ניזק כזיבורית של מזיק שלא יהא חייב לו לשלם אלא מזבורית שלו ולר' עקיבא מיהא שהלכה כדבריו בדמזיק שיימינן ומשלם לו דמי מה שהזיק מן העידית שלו ומ"מ לענין הערוגות יראה לי שאם אכל ערוגה בין הערוגות ולא נודע ערכה אם ערך כל הנשארות שוה נותן כדמי אחת מהן ואם אין הנשארות שוות משלם כדמי פחותה שבהם עד שיביא ראייה:
+
+Daf 49a
+
+מי שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית ואין לו לפרוע אלא מן הקרקע דינו כבעל חוב ונפרע בבינונית ואין מחזירין אותו לדין תורה אם בעידית אם בזבורית מר כדאית ליה ומר כדאית ליה אלא הרי הוא כשאר בעל חוב ולענין נגיחה שור שלנו שנגח שור של הקדש או שור של הקדש שנגח שור שלנו פטורים לגמרי רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש אבל שור שלנו שאכל ערוגה של הקדש יש אומרין שחייב ויש פוטרין אף בזו וכבר כתבנו ענין זה בראשון של קמא:
+
+Daf 49b
+
+כבר ידעת בכתבת אשה שעיקר תקנתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ושמא תאמר במורדת מיהא היה להם לתקן לו איזה ממון ממנה כעין כתבה כדי ליזהר שלא תמרוד בו הרי מ"מ אפשר לאשהוייה אגיטא ופירשו רבים שאין כופין אותו עד שמקשים ממנה למי שמפרש בדין מורדת שכופין ליתן גט אלא שאיפשר לפרש איפשר לאשהוייה לישמט ולברוח שלא יתן לה עד שיהו בית דין כופין אותו בכך וכשנותנו מיד ברצונו הוא:
+הוזכר בסוגיא זו בשם רב נחמן שלא אמרו כתבת אשה בזבורית אלא ליתמי אבל מיניה כגון שגירשה וגובה כתבתה ממנו גובה מן הבינונית כשאר בעלי חוב ואע"ג דמיתמי אפי' כל מילי נמי ר"ל אפי' ניזקין כתבת אשה איצטריכא ליה דסד"א משום חינא אקילו בה רבנן קמ"ל וכשהקשו לו ממשנתנו שאמרה הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית ואי מיתמי הא ליתא הוא מתרץ לה ביתומים וכגון שנעשה ערב לניזק ולבעל חוב ולכתבה ומת המזיק או הלווה או הבעל ואין ליתומיו בכדי לפרוע והם באים ליפרע מן הערב ומתוך כך ניזקין ובעל חוב דמחיים קא רבו ר"ל שאלו היה המזיק חי היו יכולים לתבעו איהו נמי כי מגבי כמחיים קא מגבי אבל כתבת אשה שאינה יכולה לתבעו בחייו של בעל ונמצא שעקר תביעתה אינה אלא לאחר זמן ומן היתומים איהו נמי ר"ל ערב כי קא מגבי כגון שאין ליתומים מה לפרוע כלאחר מיתה מגבה ואפי' גרשה ומת הואיל ובשעת הערבות מיהא לא על דעת לגבות מחיים היה הערבות אין גובין ממנו אלא מן הזבורית ומ"מ אין הלכה כרב נחמן וכתבה אינה נגבית אלא מן הזיבורית אף מן הבעל:
+ומכל מקום דקדוקים היוצאין מן השמועה במה שאמר ניזקין ובעל חוב דמחיים גבו וכו' יש אומרים שהלכה היא ולמדים ממנה בערב שנשאר אחר מיתת הלוה ואין ליתומיו נכסים לפרעו שגובה מן הערב בבינונית אע"פ שאינו קבלן ואין נראה לי שהרי אף הוא בידו ליתן זיבורית ליתומים להעמידו לפניו אלא שאף דקדוק זה לדעתי אין הלכה כן וכל שכן היתומים אין גובין אף מן הערב אלא לן הזבורית ומ"מ לדבריהם אני מסופק מה יאמרו אם בשעה שמת הלוה לא הגיע זמן הפירעון שלא ניתן לגבות מחיים ושמא אחר הכלל הם דנין ומאחר שסתם חוב ניתן לגבות מחיים אף ערב מגבהו כמחיים וכן ראיתי לקצת מפרשים שכתבו שלא נאמר כתבת אשה בזיבורית אלא בעקר כתבה ובתוספת אבל נדוניא הרי היא כחוב גמור ליפרע מן הבינונית אם גירשה ואין נראה לי כן אלא אף הנדוניא בכלל דין זבורית שהרי אף חוב דינו בזיבורית אלמלא טעם נעילת דלת אף בהבאת הנדוניא כלל:
+זה שכתבנו בנעשה ערב לכתבה שהדברים מראים שערב של כתבה משועבד אין הדבר מוחלט כל כך אלא יש צדדין שהוא משתעבד ויש צדדין שאינו משתעבד וכיצד הוא הדין אם הוא קבלן חייב וקבלנות של כתבה קשה לפרש שקבלנות של בעל חוב הוא שיש שם מעות ואומר לו תן לו ואני נותן או תן לו ואני קבלן אבל של כתבה שאין שם מעות שהרי על כתבת מנה מאתים אנו עסוקים היאך הוא נעשה קבלן ואפשר שאמר לה הנשאי לו ואני נותן את הכתבה בשעתה ומכל מקום נראה שמתוך הדחק פירשוה גדולי הרבנים בשהתפיש הבעל מטלטלין לאשה בכתובתה והיא מוסרתם לערב והערב מחזירם לבעל ומכל מקום קשה לפרש שאם כן נשא ונתן ביד הוא וקבלן שנשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום ואף כאן הבעל פטור לגמרי ונמצאת זו עומדת בלא כתבה אלא שיש לפרש לשיטתם שהוא אומר לה שתחזיר המטלטלין לבעל והוא נותן וזהו קבלן של כתבה ויש לפרש שמשעבד עצמו אצל ערבות של כתבה זו חיובו של קבלן אצל הלואה ומ"מ למדנו שקבלן של כתבה משתעבד ופירושו אף בלא קנין בין שיש נכסים ללוה בין שאין לו נכסים ללוה אבל ערב של כתבה אפי' קנו מידו אינו משתעבד כלל וזהו שתירצוה כאן בקבלן ולא תירצוה בקנו מידו על הדרך שאמרו בערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעבד ובקנין משתעבד שבכתבה אף בקנו מידו לא משתעבד וטעם הדבר משום דמצוה עבד ולא מידי חסרה ומינה דדוקא אמנה מאתים אבל בנדוניא שהביאה הרי היא כחוב דעלמא והערב משתעבד בה כשאר החובות:
+כל מה שביארנו בערב של כתבה פירושו לכתבת אחר אבל אם נעשה ערב לכלתו בכתבת בנו אף בערבות חייב אלא שגדולי המחברים סוברים דוקא בקנו מידו ולגדולי המפרשים אף בלא קנו מידו כן ודברים אלו כלם אין בהם חלוק בין יש נכסים ללוה לאין לו ומעתה לענין פסק זו שאמרו אלא למאן דאמר אי לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר כלומר דהא הכא לית להו נכסי ליתמי דאי הוו להו נכסי אין גובין מן הערב אלא דלית להו וקס"ד דכי היכי דלית להו השתא לא הוה לאבוהון בשעת הערבות וא"כ היאך משתעבד עד שתירצוה בדהוו ליה ואשתדוף לענין פסק מיהא אין אנו צריכים לה כלל אלא שיש לדקדק בה לענין פסק היאך לא תירצוה בדאית להו אלא דקבלן מ"מ נפרע ממי שירצה תחלה ומתוך כך היא תובעת לערב אף במקום שיש נכסים ליורשי הבעל תדע שמזו למדו הרבה מפרשים שקבלן של כתבה דינו כערב דבעל חוב ואינו נפרע מן הערב תחלה ואף גדולי פרובינצא כתבוה בחבוריהם ומ"מ אין נראה כן ולענין הקושיא אנו רגילים לפרש שאע"פ שהדין כן אין נוהג העולם בכך ונוח לו לכל תובע שיתבע מן הבעל חוב תחלה כל היכא דאית ליה נכסי ויש מי שמתרץ דאי הוה אמר בדאית ליה לא הוה סלקא שפיר אמאי דקאי עלה ר"ל להיות ניזקין גובין בעידית ובעל חוב בבינונית שמאחר שיש נכסים ללוה או ליורשיו אין להם על הערב אע"פ שתובעים ממנו תחלה אלא אותו הדין שיש להם על הלוה או על יורשיו ומעתה זה שבכאן הואיל ולא היו נפרעים מן היתומים אלא בזבורית אף מן הקבלן כן אלא שאין הדבר פשוט כל כך:
+
+Daf 50a
+
+אע"פ שביארנו שבעל חוב דינו בבינונית אם התנה בשטר להגבותו מן העדית הרי זה גובה מן העדית ומ"מ דוקא מיניה אבל מן היתומים שלו אין נפרעין אלא מן הזיבורית אפי' התנה שהרי ניזקין משתלמין מן התורה בעידית ואם כן הרי הוא כמי שהתנה ואעפ"כ אין נפרעין מהם מן היתומים אלא מן הזיבורית ואע"פ שזו היא דעת אביי וכבר נחלק עליו רבא לומר שכל שהתנה ליפרע מן העידית או כל שהוא חייב מן התורה בעידית אפי' מן היתומים כן ולא אמרו בזיבורית אלא בשלא התנה ובמי שאין דינו מן התורה בעידית כבעל חוב שדינו בזיבורית וכדעת עולא שהזכרנו למעלה וכבר ביארנו בכמה מקומות שכל שמחלקתם סובבת בדבריהם של אחרים אינו בכלל מחלקת אביי ורבא והרי שמועה זו מר זוטרא בריה דרב נחמן אמרה ובשם רב נחמן והוא שאמר שטר שיש בו שבח ר"ל שכתוב בו לגבות אותו החוב מן העידית אינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית ואף אברם חוזאה אמר אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית אפי' הניזקין ואע"פ שרבא פירשה לדעתו משכוני נפשין למה לן ואף ר' אלעזר נתזאה אמר אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית אפי' הן עידית וודאי פירושו אפי' היה כתוב עידית בשטר ואע"פ שאף זו רבא תירצה לדעתו שנויי נינהו ומעתה אין תנאי של גובינת העידית מועיל אלא לגבי דידיה אבל לגבי יתמי לא ושמא תאמר לדעת הפוסקים שנאמנות מועיל אף ליתומים מה בין זו לזו אינו דומה שזו שאמרו אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה משום ספיקא הוא דילמא פרעיה ומכיון שהוא מחזיקו באדם נאמן וכן שרגלים לדבר דאם כן שטרא בידיה מאי בעי ראוי לומר שתנאו מועיל אבל כאן קול הוא שהקלו ביתומים שלא ליפרע מהן אלא מן הזיבורית וכשהתנה אומדין שלעצמו התנה אלא אם כן התנה בפירוש בין ממנו ב��ן מיורשיו ואף בזו יש חולקין:
+זו היא שיטה הישרה ואע"פ שגדולי הפוסקים פסקוה כרבא כבר חזרו בהם בסוף ימיהם ותקנוה והילכך כתבות שלנו אע"ג דכתוב בהו מכל שפר ארג נכסין לדידיה מהני ליתמי לא מהני וכל דאית להו ארעא מגבו לה מזבורית ואפי' היו שם מטלטלין ובאה ליפרע מהם מתקנת גאונים אין שומעים לה שלא התקינו לגבות מטלטלין אלא בדליכא ארעא וכן כתבוה גדולי המפרשים כאן אלא שבתשובת שאלה מצאנוה להם בהפך ולשון התשובה אחר שתקנו גאונים כתבת אשה ממטלטלין הרי היא בעלת חוב ואין לדחותה אצל קרקע מדאמרינן כתובות פ"ו א' האי מאן דאיכא עליה כתבת אשה כו' שמעינן מינה דאי ליכא בעל חוב זוזי יהבינן לה ועוד דהא כתב לה מכל שפר כו' ואין שפר ככסף ועוד שמעות הביאה והאי כדיניה הוא ומ"מ אף לדעת זה כל שאין שם מטלטלין גובה מן הזבורית:
+ומעתה סוגיא האמורה בשמועה זו אי אתה צריך לה אלא שמתוך שרבים סבורים לפסוק כרבא עד שיצאו להם לדעת זה קצת דינין אני מתגלגל מעט בענינה דרך ביאור והוא שכשהקשינו לרבא מניזקין דהואיל ומדאוריתא נינהו הרי הוא כהתנה ואפי' הכי אין נפרעין בהם מן היתומים אלא מן הזבורית הוא פירשה שלדעת ר' ישמעאל נאמרה ובעידית דניזק כזיבורית דמזיק שמן התורה בדניזק שיימינן ואין המזיק משלם אלא מזיבורית שלו ומפני תקון העולם אמרו לשום בשל מזיק ולגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא וכשהקשו לו מדר' אלעזר נתזאה דאמר אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזיבורית ואפי' הן עידית ומפרשינן ליה אפי' כתיבא עידית בשטר הוא תירץ מאי עידית שפאי עידית ופירשו גדולי הרבנים דשפאי עידית ר"ל שנשדפה ופי' לפירושם כגון שהיו לו עדי עידית ועידית ובינונית וזיבורית והתנה לו לגבות מעדית שבנכסיו ונמצא שעבודו על אותו שהוא עדי עידית וכשנשדף בטל תנאו וחזר לדינו מדאוריתא בזיבורית ומדרבנן בבינונית וגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא וזה שאמר אפי' הן עידית כלומר אע"פ שיש עדין בידו עידית הואיל והיה שם עידית חשוב ממנו שהתנאי חל עליו וכשנשדף בטל התנאי וכדרבא כלומר דאמר דהיכא דשפאי עידית אזל ליה שעבודיה דאמר רבא הזיק אפי' זיבורית גובה דמי נזקו מן העידית של מזיק ר"ל מעידית חשוב שלו ששעבוד הנזק חל עליו שפאי עידית ר"ל אותו עידית חשוב אע"פ שנשאר עידית שלמטה ממנו אינו גובה אלא מן הבינונית שאחר העידית הנשאר שכבר הלך שעבוד העידית וחזר לו לבינונית כשאר חובות ולגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא זהו פי' גדולי הרבנים ודברים מתמיהים הם שאם נשתדפה שדה של עדי עידית מפני מה אינו גובה מעידית שבשאר נכסים והרי חיובו על עידית שבשעת התשלומין או הפירעון הגע עצמך שאדם שאין לו עידית הזיק או לוה והתנה ואחר כך לקח עידית מי לא משתעבד בעידית ואף הלשון אינו סובל כן שהיה לו לומר התם כגון דשפאי עידית ומה הוא שאמר מאי עידית ועוד מאי האי דאמר רבא הזיק זבורית גובה מן העידית שפאי עידית גובה מן הבינונית היה לו לומר הניזקין שמין להם בעידית ואי שפאי עידית גובה מן הבינונית אלא שעקר הדברים כדברי אחרוני הרבנים שגורסין שפאי עידית האלף נקודה בצרי מלשון על שפיים קינה ור"ל המשפתים שאחורי המצרים שבשדות העידית והם פחותים מן הזבורית שהזבורית עומד לחרישה ואותם השפיים אינם ראויים למרעה בהמות ופי' רבא כדברי ר' אלעזר נתוזאה שאין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית אפי' היה אותו זיבורית שפאי עידית ר"ל שהוא פחות משאר הזבורית ועכשיו נופל יפה מאי עידית כלומר זה שאמר אפי' הן עידית פירושו אפי' הם שפאי עידית ומה שאמר רבא אחר כן הזיק זבורית גובה מן העידית הוא לראיה ששפאי עידית פחותים מן הזבורית ופירושו הזיק אפי' זבורית גובה דמי נזקו מן העידית אבל אם הזיק שפאי עידית שהם פחותים מן הזבורית אינו גובה אלא מן הבינונית ושמא תאמר ואף כאן למה לא יגבה דמי נזקו מן העידית שהרי הניזקין אמרו וכל ניזק במשמע פירשו קצת חכמי הדורות ששפאי עידית הוא דבר שאינו משתמר כל כך ולמרעה בהמות הוא עומד ואף הבעלים רוצים שיהו אחרים מרעין שם ונותנין דמים והילכך אף זה אע"פ שלא ברשות עשה אינו היזק גמור אלא כחוב ומשלם בבינונית ומתוך כך ביתומים אוקמוה אדאוריתא ובזיבורית והדברים נראין ונמצאו השמועות מתורצות לדעת רבא:
+ונמצא לדעתו שכל שהתנה גובין אף מן היתומין מן העידית וכבר כתבנו שהרבה פסקו כמותו ואף גדולי המחברים כתבוה כן ולדעתם מיהא אתה צריך לידע אם נאמר כן בלקוחות ר"ל שהתנה ליפרע מן העידית ומכר העידית ונשאר זבורית אם טורף העידית של לקוחות אם לאו ועקר הדברים שבלקוחות גובה מן הזבורית הנשאר הואיל ולא עשאו אפותיקי והראיה שהרי ניזקין גובין עידית דבר תורה והרי הוא כהתנה ואעפ"כ אמרו בראשון של קמא ח' א' במי שהיו לו עידית ובינונית וזיבורית והיו לו ניזקין ובעל חוב וכתבה ומכרן לאחד או לשלשה בבת אחת שכלן נכנסו תחת הבעלים ובמכרן לזה אחר זה כלם גובין מן האחרון ומ"מ מגדולי הראשונים כתבו שלדעת רבא אף מן הלקוחות כן ואותה שנאמרה שם פירושה בשזיבורית דמזיק כעידית דניזק ולר' ישמעאל דמדאוריתא בדניזק שיימינן ומפני תקון העולם הוא שאמרו בדמזיק שיימינן ולגבי משעבדי אוקמוה אדאוריתא והדברים זרים לאוקומה דלא כהלכתא ועוד שהרי בפרק השולח מ"א א' אמרו העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתבת אשה ומכרה גובין משאר נכסים בני חורין אפי' הן זיבורית והרי בזו הואיל ועשאו אפותיקי דין תורה הוא לגבות ממנו ואעפ"כ גובה מבני חרי אף מן הזיבורית ומ"מ יש מפרשין אותה לדעתם בשהבני חרי שוים לאותו של אפותיקי אבל אם היו האפותיקי עידית או בינונית והבני חרי זבורית גובה מן המשועבד כדין התנה והדברים מתמיהים אלא שעקר הדברים שאף לדעת הפוסקים כרבא דוקא מיתמי אבל מלקוחות לא אלא אם כן באפותיקי מפורש וכן לענין שבועה אע"פ שאם התנה עמו לגבות אף מיורשיו בלא שבועה קנאו קיים אם בא לגבות מלוקח אינו גובה אלא בשבועה שאין זה מתנה לאבד ממון חברו וכן כתבוה גדולי המחברים:
+זה שביארנו שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית לא סוף דבר בקטנים אלא אף בגדולים כן הואיל ואביהם לוה המעות או שהזיק וכן לענין מה שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה פירושו בין בגדולים בין בקטנים ויש פוסקין שהניזק מיהא גובה מן הגדולים בעידית ממה שאמרו כאן או דילמא משום דמסיק כו' כלומר או דילמא דלאו משום תקנת יתומים איתמר אלא משום דדינא דבעל חוב אזיבורית אלא דרבנן אוקמוה אבינונית משום נעילת דלת וביתמי לא שייך נעילת דלת דלא מסיק מלוה אדעתיה דלימות לוה ואף בגדולים בזיבורית ומעתה דוקא בבעל חוב אבל ניזק דליכא למימר האי טעמא תקנתא הוא ובקטנים עבוד תקנתא בגדולים לא והדברים נראין וסוגיא זו מיהא מוכחת שדין תורה בעל חוב בזיבורית כדבריו של עולא:
+
+Daf 50b
+
+זה שאמרו שאין נפרעין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין לא סוף דבר בנשתעבד מחמת מכר אלא אף בנשתעבד מחמת מתנה כן שאם תאמר הרי לא נאמר אלא משום פסידא דלקוחות ואין כאן פסידא אף בזו איכא פסידא דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה וכן אתה למד כן ממה שאמרו שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני ושלש מאות לפלני וארבע מאות לפלני אין אומרין כל הקודם בשטר הצואה זכה תחלה עד שאם יחסר הממון יפסיד האחרון שלא נתכון זה ללשון קדימה אלא שלא היה איפשר לו להוציא את שלשתם בדבור אחד והילכך מחלקין כלם את הנמצא לפי חשבון העזבונות ואף לדעת רבי שאמר בפרק מי שהיה נשאוי צ"ג א' כלן חולקות בשוה ר"ל של מאתים כשל ארבע מאות התם הוא משום דלהאי דאית לה מאתן יש שעבוד במעות כאותה של ד' מאות אבל בזו הוא נתכון ליתן לזה יותר מזה ומעתה אם יצא עליהם שטר חוב גובה מכלם כל אחד לפי חלקו אבל אם אמר תנו מאתים לפלני ואחריו ג' מאות לפלני ואחריו ארבע מאות לפלני כל הקודם בשטר הצואה זכה תחלה ואם אין שם ממון בכדי כל העזבונות האחרון נפסד שלכונת קדימה אמרה כן והילכך אם יצא עליהם שטר חוב גובה משל אחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו ולמדת שאף במתנה הולכין אחר האחרון אפי' היה בידו זיבורית שהרי סתם נאמרה ואם כן אף אתה למד שכל שבמתנה משועבד הוא קרוי שלא לגבות מן הנשאר אף בחיי הבעלים אלא מן המצוי בידו:
+ומ"מ לענין ביאור סוגיא הם תירצוה בבעלי חוב ותנו בחובי קאמר ויצא עליהם שטר חוב שהוא קודם לכלם ואומר עליו שגובה מן האחרון שהרי האחרים אומרין הנחתי לך מקום כדין לוקח ושאלו בה וניחזי שטרא דמאן קדים ר"ל משלשת הבעלי חוב ויפסיד המאוחר ותירצה דליכא שטרא והאי הקודם בשטר פירושו בשטר הצואה והואיל ואין כאן שטר אין כאן דין קדימה ולפיכך כשיצא עליהם שטר חוב הקודם גובה מאחרון ושמא תאמר והלא מלוה על פה אינה גובה מן היורשים אלא באחת משלש ר"ל חייב מודה אך תוך זמן או שמתוה ומית בשמתיה אף זו חייב מודה הוא שהרי צוה ליתן וכן חזרו ותירצוה במתנה ומאי גובה מן האחרון אין נפסד אלא אחרון כלומר שאין זה קרוי שעבוד ובעל חוב גובה מאי זה שירצה אלא שאם גובה מן הראשון ראשון חוזר לשל אחריו ושל אחריו לשל אחריו ואע"ג דמתנה לית בה אחריות מ"מ הרי זה כמי שלא חלקו כלל:
+ויש מי שכתב לדעת זו דדוקא בתנו קרקע שוה מאתים וכו' אבל אם אמר שדה פלני לפלני אין ראשון חוזר לאחרון ויש חולקין מפני שכל שאמר ואחריו אף הוא מעמיד לו את האחרים באחריות וכן חזרו ותירצוה בדשוו כולהו ר"ל שכלם בינונית או עידית או זבורית והילכך כל חד וחד מצי אמר הנחתי אע"פ שאין מתנה קרויה שעבוד ומ"מ כלהו שנויי נינהו ולא סמכינן עליהו וודאי אף המתנה שעבוד הוא ושמועה זו ר"ל תנו מאתים וכו' כתבו גדולי המפרשים דוקא בשאין המתנות שוות אלא זה מאתים וזה שלש מאות שלא היה איפשר לו לכללן בדבור אחד אבל כל שהמתנות שוות אפי' לא אמר אחריו ואחריו כל שפירט מאתים לפלני ומאתים לפלני הרי הוא כאומר אחריו דאי לאו דלקדימה איכוון היה לו לומר תנו שש מאות לפלני ופלני וכן נאמרה דוקא בשכיב מרע דלא בעי קנין הא בריא שהקנה כל שביום אחד ובשטר אחד אין בו דין קדימה כלל וכן יש מפרשים אותה במתנות קרקע ישוה מאתים קאמר דאי במטלטלי הא כי מית ליה מטלטלי דיתמי נינהו והיאך בעל חוב גובה מהם:
+זה שביארנו שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ומטעם הנחתי וכו' מ"מ פירשו בפרק מי שהיה נשאוי צ"ה ב' דאי אשתדיף בני חרי טורף ממשעבדי ויש שואלים בעל חוב שתקנוהו בבינונית אי אשתדוף בינונית אם גובה מעי��ית או מזבורית ויראה לי שהכל תלוי להחזירו במה שהוא דין תורה וא"כ לדעת האומר דבר תורה בעידית גובה מן העידית לדעת הפוסק דבר תורה בזבורית גובה מן הזבורית:
+זה שכתבנו במתנה שהיא שעבוד והזכרנו בו טעם דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה וכו' נאמרה כיוצא בה בתלמוד המערב שיוצא לנו ממנה דין אחר והוא שאמרו שם ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי והלך לוי ונתנו במתנה ליהודה בא שמעון טרפה מיהודה יהודה לא אזיל גבי לוי דהיא מתנה כלומר ואין בה אחריות לוי אזיל גבי ראובן דהיא מכירה כלומר שאלה היא אם יכול לוי לחזור עליו והוא משיב אמר ליה ולאו מתנה יהבתה כלומר ולא חסרתיך והשיב יכיל מימר בעינא הוינא מיתן כמה וישלם לי טיבו כלומר שאף המתנה מכר הוא שאין אדם נותן אלא או בשביל טובת הנאה שקבל או שמקוה לקבלה הילכך יכול לוי לחזור על ראובן ואני מסופק אחר שהעמיד ראובן שדה ללוי בתשלומין או ששילם לו אם יכול יהודה לתבוע ללוי מה שנשתלם לו הואיל וכבר נתנה לו או יכול לעכבה לעצמו הואיל ואין שם אחריות ומ"מ גדולי הדור כתבי לי בתשובה שאינו חוזר עליו שאין אחריות למתנה ואלמלא כן היה לו לבעל הירושלמי לומר וחוזר יהודה וגובה מלוי ועוד שאף הדין נותן כן שאין יהודה חוזר אלא מאחד משני פנים או מצד אחריותו של לוי ואין אחריות למתנה או מצד אחריות ראובן ואין יהודה זוכה בשעבוד האחריות שיש ללוי על ראובן שאם כן אף בלא אמצעות ידו של לוי היה לו ליהודה לחזור על ראובן ויאמר לו שביום שנתן לו לוי את השדה זכה בכל זכות ושעבוד שיש ללוי על ראובן מחמת אותו שדה אלא שענינים מוחלקים הם ואין האחריות נגרר אחר גוף השדה ושדה קנה שעבוד האחריות לא קנה שאף במכר היה כן אלא שמתגלגל עליו מצד האחריות שיש לו על לוי שאומר יש ללוי אחריות עליך ולי עליו וחוזר עליו מדר' נתן ומתוך כך הם מנהיגים לכתוב במתנת קרקע או אף במכר ואגב קרקע זה אני נותן לפלני לוקח זה או מקבל זה מתנה זה כל שטרי אונות שיש לי על קרקע זה ויזכה בהן בכל שעבודן כדי שיוכל לטרוף הלוקח או מקבל המתנה האחריות מן המוכר הראשון על הדרך בעצמו שהיה יכול לגבות ממנו מי שמכרו או נתנו לו:
+זה שביארנו במשנה שאין מוציאים לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים פירשו הטעם בגמרא לפי שאין כתובים ופירשו גדולי הרבנים שאין קול לכתיבתם ויפה פירשו שאין לומר שאין כתובים כלל שהרי כותב לו אנא אקום ואשפי זביניא אילין אינון ועמליהון ושבחיהון אלא שאע"פ שכתב לו כן אין קול יוצא אלא לאחריות מכירת גוף הקרקע ודמי שבח ופירות אי לאו דכתב ליה הכי אף מבני חרי לא היה גובה ואהני ליה כתיבה זו לגבותם מבני חרי ואע"ג דקתני בהדיהו מזון האשה והבנות שכתיבתם מפורסמת מכח תנאי בית דין אף תנאי שבהם כך הוא ר"ל לגבותם מבני חרי ויש מי שכתב שאם כתב לו לישנא יתירתא שישעבד נכסיו בפי' על השבח והפירות ר"ל שיהא כותב לו והנני משעבד כל נכסי לשבחה של מכירה זו ולפירותיה גובה ממשעבדי ואין נראה כן שלעולם אין קול יוצא לאחריות שבח ופירות ואף לדבריהם הם כתבוה דוקא בשקדם שבחו של ראשון למקחו של שני אבל קדם מקחו של שני לשבחו של ראשון הואיל ובשעת מקחו לא חל שעבודו של שבח אינו גובה הימנו ושמא תאמר היינו דר' נתן דאמר לה הכי לקמן לא היא דר' נתן אף בלא כתיבה קאמר הכי דכל שקדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה ממשעבדי ולדידהו דוקא בכתיבה מפורסמת ר"ל שיהא אחריות נכסים נזכר בהדיא על השבח והפירות וכן כתבוה חכמי ההר:
+
+Daf 51a
+
+אע"פ שטעם זה שהזכרנו ר"ל לפי שאין כתובים הוא שעולה לנו לענין פסק מ"מ לענין ביאור פי' בה ר' חנינא טעם אחר והוא לפי שאין קצובים ר"ל שהשבח והפירות אין דמיהם קצובים ואין אדם מקבל אחריות על מה שאינו קצוב וכן במזונות האשה והבנות ושאלו לדעתו אי בעי קצובים וכתובים כלומר דקצובים בלא כתובים וכתובים בלא קצובים לא מהני שאף בכתיבה אין אדם משעבד עצמו למה שאינו קצוב וכן אף בדבר הקצוב כל שבעל פה אינו גובה ממשעבדי או דילמא קצובים אע"פ שאין כתובים דאע"ג דשאר מלוה על פה אינו גובה ממשעבדי הני שאני מזון אשה ובנות משום דתנאי בית דין ושבח ופירות משום דהא כתב ליה מיהא אינון ועמליהון אע"פ שלא הזכיר שעבוד הנכסים בפרט לשבח ופירות או ששבח ופירות יש להם קול אגב קרקע ומזונות אגב כתבה וא"כ כל שקצב דמים לשבח ופירות ומזונות יהא טורף כפי מה שקצב אע"ג דלית להו קלא כל האי הואיל ואין כתובים בהדיא ואתא למפשטה ממה שכתבנו בששי של כתבות במי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסי ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן דאמר ר' יוחנן שניה ויתרה וחולקות בשוה ואמר לו ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ר"ל אף מן הלקוחות שמכרה האחים אבל לא למזונות ואת אמרת שניה ויתרה כלומר והלא כל שכן שמוציאה מן היורש ואע"פ שלענין שניה ויתרה אין הלכה כר' חנינא לשיטת גדולי הפוסקים כמו שביארנו במקומו זו של מוציאין לפרנסה מ"מ הלכה היא ואע"ג דלא כתיבא בהדיא הואיל וכעין תנאי בית דין הוא הואיל וקצובה לעשור הנכסים אלמא קצובים בכתיבה פורתא מהני ותירצה דפרנסה קלא אית לה ר"ל קול גמור והוה ליה ככתיבה גמורה שהרי אף המוכר שדהו בעדים הואיל ומכירת גוף הקרקע קלא תקיפא הוא גובה מנכסים משועבדים והדר סליק נפשיה מההיא בעיא ואקשי לטעמא קמא ר"ל לפי שאין כתובים ממה שביארנו בכתובות פרק י"ב בנושא את האשה ופסק עמה על מנת לזון את בתה חמש שנים ומת שבנותיו ניזונות מנכסים בני חורין ובת זו ניזונת ממשועבדים מפני שהיא כבעלת חוב וגדולי הרבנים גורסין בה והא הכא מיקץ קיצי ר"ל חמש שנים ומיכתב לא כתיבא דהא מדברים הנקנין באמירה הם כמו שהתבאר שם ואלמא קצובים אע"פ שאין כתובים ותירצה בקנו מידו דככתיבא דמיא ובנותיו מיהא דוקא מבני חרי שאם לא היו בשעת נשואין בעולם אין קנין מועיל בהם שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ואף כשתפרשה בשהיו בעולם כגון שגירשה והחזירה והתנתה עמו שיחייב עצמו במזונות בנותיו בקנין ומ"מ הואיל ובתנאי בית דין נמי אכלן אימר צררי אתפשינהו ואפי' היו קטנות שמא התפיס צרורות ליורשים ומתוך כך אין נזונות אלא מבני חרי וא"כ טעם לפי שאין כתובים לא נאמר אלא על שבח ופירות ומזון האשה שמזון האשה אין לומר בה צררי אתפשה שאין אדם מתפיש צרורות למזונות אשתו שאינו בטוח בה אם תתבע כתבתה אם לאו אבל מזון בנות אין אנו צריכין בה לטעם שאין כתובים דהא משום צררי היא ושמא תאמר ובגדולות מיהא נזקיקם לשבועה ככתבה שהיא תנאי בית דין ואיכא חשש צרורות ובשבועה מיהא מגבינן ממשעבדי מתוך כך מפרשין ודאי צררי אתפשה ואינו כלום שאם כן אף מבני חרי אלא כך פירושו אימר צררי אתפשה ומתוך כך הפקיעו ממנה כח הקנין והרי הוא כאין שם קנין אבל כתבה אף בלא קנין גובה ממשעבדי דמעיקרא כי אתקון הכי אתקון:
+ומ"מ לעיקר השמועה יש מפרשים שאף מזונות אינו קרוי דבר קצוב שהרי בפרק אע"פ נ"ט א' אמרו מעה כסף תחת מעשה ידיה מידי דקיץ ממידי דקיץ לאפוקי מזונות דלא קיצי ופירושו במזונות שבכל יום ויום שאם מצד הזמן אף מעשה ידיה לא קיצי אלא אף מזונות היום אינן קצובים וכן בדין שהרי השער משתנה ומתוך כך אין גורסין כאן והא הכא דמיקץ קיצא וכו' אלא שדרך פירוש הם מפרשים והא הכא דלא קיצא ולא כתיבא ואפי' הכי מהני ולתרויהו מקשי ואוקמה בשקנו מידו דאי לטעמא קמא הרי קנין ככתיבא ואי לטעמא בתרא כל שבקנין אין צריך לקצובין ומ"מ לענין בני חרי אין צריך קנין:
+ולענין פסק כל שהתנה בשעת קדושין לענין בני חרי אף בלא קנין ולענין משעבדי דוקא בקנין או בשטר וכל שלא בשעת קדושין אף לבני חרי דוקא בקנין ונמצא שהקנין מפקיע אין כתובים ואין קצובים וגדולי המחברים מצינו בדבריהם כעין חלוק דעות וכבר רמזנו עליהם בכתבות פרק הנושא:
+ונשוב לדברינו והוא שאף זו שהביאו אח"כ אמר ר' נתן אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים יש שפירשוה דלטעמא קמא קא פריך דכיון דקדים קיצי נינהו אע"ג דלא כתיבי ותירץ תנאי היא דחד אמר לפי שאין כתובין וחד אמר לפי שאין קצובין ומחו לה אמוחא לומר שהקיצבא והכתיבה כל דבתר זביני לאו קלא הוא ואי אמרת דקיצבא דבתר זביני קלא אית לה אף בכתיבה בשעה זו שישנו לשבח קלא אית ליה אלא לתרויהו קא פריך דאלמא משום דלא קדים הוה דבקדם מיהא גובה ממשעבדי אע"ג דלא קיצי ולא כתיבי ותירץ תנאי היא כלומר ושלש מחלוקות בדבר ומ"מ נראה לי כפירוש ראשון מפני שבתלמוד המערב לא הביאו אלא טעמו של ר' חנינא ופירשו עליה דוקא בקדם מקחו של שני וכן שלשון תנאי היא לא נאמר בתלמוד אלא כשאחד מהם כאותו שמקשה ואחד מהם כאותו שמקשים לו ולא שיהו מרכיבין עליו דעת שלישי:
+וכבר למדת ממה שכתבנו שאע"פ שגדולי הפוסקים לא הביאו אלא טעמו של עולא ר"ל שאין כתובים יש מקום גם כן לטעמו של ר' חנינא ר"ל שאין קצובים וכבר כתבנו מזה בפרק הנושא אלא שגדולי הפוסקים כתבו כטעם ראשון משום דעולא בשם ריש לקיש ור' אסי בשם ר' יוחנן רבים נינהו והלכה כרבים:
+המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון עולם אמר הר"ם וכן אם אמר בעל האבידה שמה שאבד היה יותר מזה לא ישבעו אשר מצא אותה שהוא לא מצא זולת זה לפי שאם נדין בדין זה הנה למי שימצא מציאה אם שיניחה ולא יקח אותה ולא יתאבר על חברו או שיקח אותה לעצמו:
+אמר המאירי משנה זו צריך אתה לפרשה בדרך שהיה בראוי להשביעו אלא שתקון העולם מונעו ואם כן אתה מפרשה בשהמוצא מצא שני כיסין הכריז על האבידה ובא זה ונתן סימן על כל כיס מהם וזה אומר שלא מצא אלא אחת וכבר נמצאו סימניו שבאותו הכיס כתקנן אלא שהוא אומר מאחר שזו מצאת אף חברתה מצאת עמה שקשורות היו וכיסים לא מנתחי אהדדי עד שיתפרקו מתוך נתוחם ואע"פ שבמסכת ביצה אמרו כיסין מיעכלי קיטרייהו אין זה מצוי וכן אע"פ שאיפשר שאחר מצאם והתיר את הקשר ומפלה הימנו אחת אף זה אינו מצוי וכל שאינו מצוי אינו מפקיע תורת בריא מן הטענה ואם כן הרי זה טוען טענת בריא והלה מודה מקצת וכן אתה צריך לפרשה כשאין שם הילך כגון שאמר אחד מצאתי והוצאתי את דמיו ואשלם לך והיה מן הדין להשביעו אעפ"כ לא ישבע מפני תקון העולם שאם אתה אומר להשביעו אין לך מגביה מציאה לחברו שהרי אומר בעצמו מה לי ולצרה ואף כשאני אומר לבד ראה זה מצאתי אף הוא יטענני בבריא שתים הן ומביאני לבית דין ולמדת שאע"פ שאינו טוען ��גמרי בבריא אני ראיתי או ידעתי כל שהידים מוכיחות שהוא כן טענת בריא הוא להשביעו מן הדין אלא שתקון העולם מונענו ומ"מ כל שאמר לו בבריא שראהו מגביה מציאתו ואומר לו ראיתיך מגביה מציאתי ונראית לי אחת מהן מתוך הגבהתך וודאי אף השנית היתה עמה אין בזה תקון העולם ונשבע ויש חולקים בזו אלא שזו עקר:
+וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+שני כיסין קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי לך אלא אחד נשבע על הדרך שביארנו אבל אם אמר שני שוורים קשורים מצאת לי אפי' אמר לו שראהו במקום אבדתו וראהו מושך אחד מהם ומאחר שמשך אחד שניהם משך אינו נשבע שמכל מקום הואיל ולא טען שראהו מושך שניהם טענת שמא היא שוורים מנתחי אהדדי ומיפרקי ושמא תאמר ואף כשתאמר שלענין פסק כך הוא לענין ביאור מיהא היאך הקשו לר' יצחק ממשנתו עד שאמרו ולית ליה לר' יצחק המוצא מציאה לא ישבע והלא במשנתנו לא ראהו מגביה מציאתו כלל כמו שאתה מפרש בדברי ר' יצחק ועוד מהו שתירץ הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב ואתה צריך לומר ומתני' רבנן ולרבנן מיהא מה צורך לתקון העולם והלא לפי המסקנא לרבנן כל שבידו להעיז אף מודה מקצת אינו נשבע תדע שמתחלה היינו סבורים לפרש דברי ר' יצחק בדרך משנתנו שהחזירה על ידי הכרזה ושיחייבהו ר' יצחק שבועה משום טענת בריא דידים מוכיחות וכנגד משנתנו והקשה לו ולית ליה מתני' וכו' ותירץ הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב כלומר שר' יצחק לא אמרה בשזה מחזיר על ידי הכרזה שאף לר' אליעזר בן יעקב בזו אינו נשבע מפני תקון העולם אלא דברי ר' יצחק בראהו מגביה מציאתו ונראית לו אחת מהן וטענו ודאי שתיהן מצאת וזה טוען לא מצאתי אלא אחד ובכי הא אין מקום לתקון העולם שהרי הוא תובעו מצד ראייתו ונשבע לדעת ר' אליעזר בן יעקב הא לרבנן מיהא אינה טענת בריא גמורה שהרי יכול להעיז הואיל ואף זה אינו טוען שראהו מושך את שתיהן והרי היא כטענת הבן במילי דאבוה ונמצאו ארבעה דינין בדבר זה האחד שזה מחזיר וזה טוענו בשמא ואינו נשבע אף מן הדין השני שזה מחזיר וזה טוענו בבריא מצד ידים מוכיחות ונשבע מן הדין אלא שמפני תקון העולם אינו נשבע והשלישי שטענו שראהו מגביה אבדתו ונראו לו בידו שתיהן וזה מודה באחת ונשבע לדברי הכל והרביעי שטענו שראהו מגביה אבדתו ונראית לו אחת מהן בידו וודאי שתיהן היו שם וזו לר' יצחק ולר' אליעזר בן יעקב נשבע והלכה כדבריהם לשיטתנו שפסקנו כר' אליעזר כמו שנבאר ולרבנן אינו נשבע ועל הדרך שכתבנו בדרך שלישי אמרו בתלמוד המערב אמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי קשורים והלה אומר לא משכתי אלא אחד לא בזה תקנו כלומר אלא נשבע ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית והוא אומר לא הודתי אלא חמשים לא בזה תקנו ויש אומרין כן אף באמר לי אבא אלא שיש חולקים בזו לומר שאינו נשבע לדעת חכמים:
+ומה שבא בשמועה זו אחר מה שכתבנו בדברי ר' יצחק יש גורסין אותה בנוסח זה תניא נמי הכי שני כיסין קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי לך אלא אחד נשבע שני שורים קשורים מצאתי לי והלה אומר כך הוא אלא שהחזרתי אחד מהם והלה אומר לא החזרת נשבע כלומר דבשורים מיהא אלו אמר לא מצאתי אלא אחד לא היה נשבע דטענת שמא הוא אף בטוענו שראהו הואיל ולא ראהו מושך אלא אחד אבל כשזה מודה במשיכת שניהם וזה טוענו טענת בריא שלא החזיר הרי זה נשבע והוא הדין אם אמר שנים מצאתי והחזרתי לך את שניהם והוא אומר לא החזרת אלא אחד וכן היא שנויה בתלמוד המערב ואין אומרין להאמינו מיגו דמצי אמר לא משכתי אלא אחד שאין מיגו לפטור שבועה ומ"מ יש חולקין לומר בטענת מגו שפוטרת אף השבועה וגורסין כאן אינו נשבע ולא עוד אלא שקצת מפרשים כתבו שאע"פ שבעלמא אמרו דלא אמרינן מגו לאיפטורי אשבועתא במציאה אמרינן מפני תקון העולם:
+ועוד כתבו קצת גאונים דכי לא אמרינן מיגו לאיפטורי אשבועתא דוקא מטענת שמא לטענת שמא אבל מציאה שאלו רצה היה טוען לא מצאתי אלא אחד והוה ליה אידך טענת שמא הואיל ושוורים מינתחי אמרינן מיגו אף לאיפטורי אשבועתא ויש עוד בך נוסחאות אחרות אלא שדי לך באחת מאלו שהן עקר:
+ומתוך דברינו למדת שבמחזיר אם אמר מנה היה בתוכו והלה אומר לא היה בו אלא פרס אינו נשבע מפני תקון העולם ובראהו מושך לר' אליעזר בן יעקב נשבע ולרבנן אינו נשבע:
+זו היא שיטתנו בענין זה ואף גדולי הדורות נסכמים בה ומ"מ מגדולי הראשונים פירשו דברי ר' יצחק אף בשהמוצא מחזיר מאליו וכנגד משנתנו והוא שאמרו הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב והם סוברים שר' אליעזר בן יעקב ורבנן נחלקו כשהנתבע פותח בטענה אבל כשהתובע פותח אף חכמים מחייבים וא"כ לא הוצרך להעמידה כר' אליעזר אלא כשהנתבע פותח והם פסקו כחכמים וא"כ אין הלכה לא כר' יצחק ולא כר' אליעזר ומ"מ אנו מפרשים מחלוקת ר' אליעזר ורבנן אף בשהתובע פותח ואף בזו רבנן פוטרין ואלמלא כן אין משנתנו מתפרשת יפה והכי נמי מוכחא סוגיא דשבועות פרק הדיינין והלכה כר' אליעזר וכר' יצחק וכמשנתנו על הדרך שכתבנו וזהו פסק שבועה שבענין מציאה אבל לענין מה שאמר ר' אליעזר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו אם הלכה כר' אליעזר אם כרבנן ובמה נחלקו ופי' דבריו של רבה במודה מקצת הטענה וכן כל מה שצריך בשאר הסוגיא כבר נכתב ככל הצורך בחבור זה בששי של שבועות במשנה השלישית ובסוגיא שלה:
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+המשנה השלישית והוא בענין החלק השלישי והוא שאמר יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן מבואר לר"ם:
+אמר המאירי יתומים שסמכו אצל בעל הבית ר"ל שהיו סומכין עליו להתנהג על פיו חייב לעשר פירותיהם אע"פ שלא נתמנה אפטרופוס לא מצד האב ולא מצד בית דין וכן לכל הדברים דינו כאפטרופוס וכמו שאמרו בגמרא בהנהו יתמי דהוו סמכי גבי ההיא סבתא וזבינא להו תורתא ואמרי קריביה מאי עבידתה דמזבנה ואמ' להו יתומים שסמכו תנן כלומר ויש לה דין אפטרופוס וכל שכן אם מנהו אביהם אפטרופוס ולמדת שהאפטרופוס תורם בנכסי יתומים ומה שאמרו בגמרא אתם ולא שותפין אתם ולא אריסין אתם ולא אפטרופסין אין הלכה כן אלא השותפין תורמין אחד בלא רשות חברו וכן אריס שלא מדעת בעליו אלא אם כן מיחו הבעלים בידו קודם שיתרום וכן האפטרופוס בנכסי יתומים בין להאכיל בעודם קטנים בין להניח עד שיגדלו ויש פוסקים באפטרופוס דוקא להאכיל אבל להניח לא ואף גדולי הפוסקים הביאוה כן כפשוטה של בריתא אלא שגדולי המחברים וגדולי המפרשים כתבוה כדברינו ומ"מ שאר בני אדם כל שתרם את שאינו שלו בלא רשות הבעלים אין תרומתו תרומה:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+אפטרופוס יש לו רשות למכור בנכסי יתומים לכל מה שיראה שהוא תועלת היתומים הן פירות יינות שמנים וסלתות הן בהמה עבדים ושפחות וקרקעות בין להאכיל בין להניח על הדרך שפסקנוה בתרומה ויש פוסקים דווקא להאכיל על הדרך שביארנו בתרומה ומעתה הם פוסקים זו שהוזכרה בבריתא אף שכל להניח אין להם רשות אף למכור בריחוק כדי לגאול בקרוב או ברעה כדי לגאול ביפה ומוציאין את שלהם לדבר מצוה בכל דבר שיש לו קיצבא כגון סוכה לולב ציצית שופר ספר תורה תפלין ומזוזה ומגלה אלא שבדבר שאין לו קיצבא אין מוציאין את שלהן כגון פסיקת צדקה שבכל שעה ושעה עניים עומדים ובאים וכן פדיון שבויים ותנחומי אבלים ואין רשאין לדון להם לחוב על מנת לזכות ר"ל שאע"פ שנתכונו לזכות הואיל ויצאה להם לחובה אינו כלום ומה שיש להקשות מזו למה שאמרו בשני של קדושין בית דין מעמידין להם אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כבר ביארנוהו שם ואין להם למכור שדות וליקח עבדים מפני שאין להם להחליף קיים בכלה ומ"מ אם אין בהם בכדי לעבוד קרקעותיהם מוכרין להם לקנות שוורים לחרישה שהרי צורך קרקע הם וכמו שאמר אחד מחכמיהם מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי ומעתה אין צריך לומר שמוכרין עבדים ולוקחין שדות וכן מעתה אע"פ שאין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות שהרי אין להם בו קנין הגוף כדי לשחרר מוכרין אותם לאחרים ליקח בהם שדות והאחרים משחררין ויש פוסקים שאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו והם סוברים שהכסף גומר כמו שביארנו דעתם בפרק השולח ואפטרופוס זה צריך לחשב עמהן באחרונה וגדולי הפוסקים כתבו שאינו צריך ומפני שאע"פ שאמרו הלכה כרבי מחברו דוקא מחברו אבל לא מאביו ושמא תאמר שמא אחר היה שאלו אביך היה היאך נשנו דברי רבי בתחלה אין זה כלום שמסדרי הבריתא שהם ר' חייא ובר קפרא היו מקדימים את דבריו לרוב מעלתו וכן היא בעירובין ל"ב א' ואמרו בה בסופא אמר רבי נראין דברי מדברי אבא אלא שנראה שהלכה כר' אלא שמ"מ חשוב זה גדולי הרבנים פירשו בו שבועה וא"כ מה הוצרכנו לישא וליתן בה אם הלכה כרבי אם כרשב"ג אם מנהו אבי יתומים הדבר ידוע שאינו נשבע בטענת ספק ואם מנוהו בית דין הדבר ידוע שנשבע בטענת ספק כמו שיתבאר למטה עד שמתוך כך פירשוה רבים בנתמנה מאליו כגון סמכו יתומים עליו וא"כ ודאי ראוי לפסוק כרשב"ג שלא לישבע וקל וחומר ממינהו אבי יתומים דחיישת ביה דילמא מימנע וכל שכן הכא דאתי לאמנועי ולא עוד שאף דרך פירוש אין נראה לומר שיהא ר' מזקיק לשבועה מי שהיתומים נסמכים עליו אלא שעקר הדברים בחשוב זה שאינו נאמן לענין שבועה אלא פירושה באותם שאין נשבעין בסמכו עליו או מינהו אבי יתומים ואע"פ שאין שם שבועה מזקיקו ר' לחשב עמהם בלא שבועה שמא ישביעוהו מטענת ודאי ובזו ודאי נראה שהלכה כרבי:
+ואין עושין בית דין אפטרופוס נשים ועבדים ואין צריך לומר קטנים אבל מינהו אבי יתומים באשה ועבד מיהא הרי הוא אפטרופוס גמור וכן כל שבשעת המנוי נתפרש לו למכור כמה שיראה בעיניו אם להאכיל אם להניח כמה שירצה הכל הולך אחר התנאי:
+כבר ידעת שדבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ומ"מ בהקדש כל שקנין הכסף תועלת אצלו קונה בכסף כדינו וכל שהיא היזק אצלו אומרין לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וכן הדין ביתומים וכמו שאמרו נכסי יתומים הרי הן כהקדש ומ"מ אין המדה שוה ביתומים ובהקדש מכל וכל וכיצד הוא הדין משוך פירי מיתמי ולא נפרעו היתומים עדין אם הוקרו יכולין היתומים או אפטרופוס שמכר בשבילם לחזור שקנינם והקנאתם בכסף ולא במשיכה ואם הוזלו לא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש או משל יתומים וקנו במשיכה ומזקיקין אותם לפרוע אמשיכו להו פירי ליתמי איקור ל�� יהא כח הדיוט חמור מהם ואין המוכר יכול לחזור וכן בהקדש ואם הוזלו שורת הדין שיהו יכולין לחזור הואיל ולא פרעו אלא דתקינו להו בהא דלא ליהדור דזימנין דמיצטרכי להו פירי ואין להם במה לקנות ואין מוצאין מי שימכור להם בהקפה ומ"מ בהקדש יכול הגזבר לחזור שאין הקדש בלא דמים וליכא רעה לגביה יהבי יתמי זוזי אפירי ולא משכו אם הוזלו לא יהא כח הדיוט חמור מהם ויכולים לחזור אלא שמקבלים מי שפרע ובהקדש מיהא אין גזבר יכול לחזור דלאו בר קבולי מי שפרע הוא איקור שורת הדין שלא יהא המוכר יכול לחזור דיתמי קנו בכספא אלא שאם נאמר כן יאמר המוכר הרי הן ברשותך ואם נשרפו נשרפו ומתוך כך יכול המוכר לחזור וכן בהקדש ויש חולקים בהקדש מפני שמן הסתם משום כבוד הקדש טרח ומציל ושמא תאמר ואם נשרפו יחזור היתום ויתחייב המוכר להחזיר לו מעות תדע שמכאן למדו מגדולי הראשונים שמשנשרפו אין הלוקח יכול לחזור שאין המוכר חייב באחריותם אלא שגדולי הפוסקים כתבו שאף לאחר האונס יכול (המוכר) [הלוקח] לחזור וקשה לפרש לדעתם זו שבכאן אלא שמ"מ כתבו בה גדולי המפרשים שמאחר שהתקנה לתועלת שניהם היתה לדעת גדולי הפוסקים שיהא המוכר יכול לחזור מצד ריוח המתחדש ושיהא הלוקח יכול לחזור מצד האונס אף המוכר יכול לומר התקנה גם לי גם לך וכל שאין התקנה נשארת אצלי לחזור מצד היוקר אינה נשארת אצלך לחזור בה אחר האונס ומתוך כך נוח לנו לתקן ליתומים שיהא המוכר יכול לחזור ושנוותר לו ריוח ויוקר כדי שיהא כח בידם לחזור אם נאנסו ברשות מוכר וכבר הארכנו בדין זה בכל הצורך בפרק הזהב:
+
+Daf 52b
+
+יהבי זוזי ליתמי אפירי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מהם וחוזרים אלא שהם במי שפרע ובהקדש מיהא אינו חוזר דהקדש לאו בר קבולי מי שפרע הוא זול שורת הדין שלא יהא לוקח יכול לחזור אלא שהיא רעה אצלם שלא יהו מוצאים מי שיוציא להם מעות עד שימשוך הפירות אבל בהקדש אינן חוזרין כמו שאמרו פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה נותן מאתים שאין חוששין דילמא מיצטרכי זוזי לגזבר שאין עניות במקום עשירות נמצא שהיתומים והקדש עיקר קנין או הקנאה שבהם בכסף אלא שעקרוה לפעמים לתועלת היתומים וכן לפעמים לתועלת הקדש על הדרך שביארנו אלא שגדולי המחברים כתבו ביהב גזבר זוזי אפירי וזול או יהבו ליה זוזי אפירי ואיקור שיכול גזבר לחזור כדין יתום הנזכר כאן ויש לו יפוי כח שאינו מקבל מי שפרע:
+כבר ביארנו שכל שסמכו היתומים אצלו דינו כאפטרופוס אפי' סמכו אצל אשה ויכולה להשתדל להם למכור לכל הצריך להם כשאר האפטרופסים מעשה היה באמו של זעירי שמכרה לצורך מס בלא הכרזה וכמו שידעת מה שאמרו לאכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא וחתמו על מכירה זו רב אשי ורב כהנא ואלמלא שהיו דנין אותה כאפטרופא מצד שהיו היתומים סומכים עליה לא היו חותמים:
+אפטרופוס שיצא עליו לעז מדינה שהוא מפסיד אין מסלקין אותו בכך ואע"פ שראינוהו אוכל ושותה הרבה ומוציא הוצאות שאין האומד נותן לעשות כן משלו אין גוזרין שמשל יתומים הוא עושה אלא שמא מציאה או יש לו נכסים מאי זה צד וכל שכן בהוצאה שאיפשר שהיא לתועלת היתומים שאף אם נתברר שמן היתומים הוא עושה רשאי הוא בכך כגון אם רצה להדר עצמו בכסות נקיה כי היכי דלישתמען מיליה וכן כיוצא בזה לפי ענין היתומים ומ"מ כל שנתברר שהוא מפסיד מסלקין אותו בלא התראה שמותרה ועומד הוא ודבר זה יש שפירשוהו דוקא במינהו אבי יתומים מאחר שאביהם מינהו אין לנו לס��קו מחשש לעז ואמתלא אבל מנוהו בית דין כל שיצא עליו לעז שיש בו אמתלא מוציאין אותו שאין לבית דין להעמיד אפטרופוס אלא אדם נאמן ומוחזק בכל מדה ואף במינהו אבי יתומים אפי' שילם הפסדו מסלקין אותו ר"ל שמחייבין אותו לשלם מה שהפסיד בפשיעה ומסלקין אותו וכן כתבוה ראשונן של גאונים אלא שיש חולקים כמו שיתבאר למטה:
+וכתבו הגאונים שמאחר שהפסיד אע"פ שכל שמינהו אבי יתומים אין דינו לישבע משביעין אותו אף בטענת ספק הואיל ואתיליד ביה ריעותא:
+המשנה הרביעית והיא גם כן מענין החלק השלישי והוא שאמר אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע שמנוהו בית דין לא ישבע אבא שאול אומר חלוף הדברים אמר הר"ם אבא שאול אומר שהאנשים כלם ירצו שימנו אותם בב"ד להתפרסם אמונתם אצל העולם ואפי' שישביעו אותם על מה שיפקידו אותם אולם האפטרופוס אשר ימנה אותו אבי היתומים אם יחייבו אותו השבועה ר"ל שיוכלו היתומים להשביעו טענת שמא הנה לא יקבלו זה האפטרופסות ויניחו היתומים והפילו ממנו השבועה מפני תקון העולם:
+אמר המאירי אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע פי' בטענת ספק ופירשו בגמרא הטעם דלא אתי לאמנועי דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה משוי ליה אבל מנוהו בית דין לא ישבע בטענת ספק שאין זה אלא כבוד בעלמא ואי משבעת ליה אתי לאימנועי אבא שאול אומר חלוף הדברים מנוהו בית דין ישבע דבההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימן הוא לא אתי לאימנועי מינהו אבי יתומים לא ישבע דמילתא בעלמא הוא דעבדי אהדדי ואי משבעת ליה אתי לאימנועי והלכה כאבא שאול ומ"מ כל שבטענת בריא משביעין אותו אף במינהו אבי יתומים וכן כתבו הגאונים אלא שגדולי המפרשים כתבו בה דוקא בטענת שתי כסף והודאת שוה פרוטה וגדולי המחברים כתבו שאף בשבועת הספק שבמנוהו בית דין צריך שיחשדום בשיעור זה ומחכמי האחרונים שכל אפטרופוס שהתנה לטול חלק בריוח אף במינהו אבי יתומים נשבע דכיון דאית ליה הנאה לא אתי לאימנועי ומ"מ כל שלא התנה אינו נוטל כלום בריוח שאם כן היאך אמרו בכאן דלית ליה הנאה ואתי לאימנועי וזה שאמרו כאן ואתי לאימנועי פירושו שלא לקבל האפטרופסות אבל אחר שקבלו אינו יכול לסלק עצמו הימנו והוא שאמרו בתוספתא בבבא בתרא אפטרופסין עד שלא החזיקו בנכסי יתומים יכולין לחזור בהם משהחזיקו אין יכולין לחזור בהם ואין בזה חלוק בין מנהו אבי יתומים למינוהו בית דין ולקצת גדולי הדורות ראיתי שכתבו שאף לענין תשלומין מינהו אבי יתומים אם הפסיד אף בפשיעה פטור דאי מחייבת ליה לשלומי אתי לאימנועי והוא שאמרו ברביעי של קמא בשור מועד של יתומים שהזיק מעליית מי משלם ר' יוחנן אמר מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפטרופסין מימנעי ולא עבדי ואפי' בפשעי ור' יוסי ב"ר חנינא אמר מעליית האפטרופסין אלא שמ"מ כי גדלי יתמי נפרעין מהם וזו ודאי בפשיעה הוא שהיה לו לשערו ואפי' הכי פטור ומנוהו בית דין משלמין אף בגניבה ואבדה מפני שהוא כנושא שכר בההיא הניתא דנפיק עליה קלא ואע"ג דלאו שכר ממש הוא מ"מ כנושא שכר הוא ולא גרע מפרוטה דרב יוסף ועוד דהכא נמי מצוה קא עביד ושמא תאמר והרי אפטרופוס של שור מנוהו בית דין הוא מ"מ הואיל ולא לתקנת יתומים הוא כמנהו אבי יתומים דמי:
+ומ"מ נראין הדברים שבפשיעה אף מינהו אבי יתומים חייב וזו של שור אינה ראיה שאין מדמין מה שאין שם אלא פשיעת שמירה מעולה למה שיש שם פשיעת היזק וכך נראה שאף מנוהו בית דין פטור מגניבה ואבדה שהרי כשאמרו בכאן מפני שהוא נושא שכר אמר ליה את אייתת קבא וכיילת ליה ותירצה אימא כנושא שכר כלומר לענין שבועה דלא אתי לאימנועי ומתוך כך ישבע הא לענין תשלומין לא אלא אם כן בפשיעה ומ"מ אם התנו לו שכר נראין דבריהם:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר המטמא והמדמע והמנסך שוגג פטור מזיד חייב והכהנים שפגלו במקדש מזידים חייבים אמר הר"ם אמר מנסך אפשר זה על אחד משני פנים אחד מהם שיערב יין נסך ביין של חבירו אשר יאסור הכל כמו שביארנו בפרק האחרון והאופן השני שינסכהו לע"ז ויודע שהוא יאסור זה היין בזה הנסוך עד שיהיה מזיק בהיזק אבל אינו יודע שהוא יחייבהו סקילה בנסוך לע"ז לפי שאם היה מזיד בזה גם כן יודע שהוא חייב סקילה הנה לא יחייבהו ממון לפי שהעקר אין אדם מת ומשלם כמו שבארנו בשלישי מכתובות וכהנים שפגלו במקדש הוא שיפסיד הכהן הייחוד בעת שחיטת הקרבן או הזאת דמו והדומה לו ויכוין בזה שיאכל ממנו או יקריבהו חוץ לזמנו זאת השחיטה תפסיד הזבח על הבעלים והנה יתבארו אלו הענינים בשני ממסכת זבחים והדין יהיה מתחייב שיהיו אלו כלם פטורין בין בשוגג בין במזיד לפי שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ואמנם אמרנו מזיד חייב מפני תקון העולם כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו והלכה כאבא שאול ומן המבואר שאמרו הנה חייב רצה בו בתשלום מה שפגלו:
+אמר המאירי המטמא ר"ל שטימא טהרותיו של חברו כגון תרומה שמפסידה לגמרי דהא לשריפה קיימא או שהיה אוכל חלין בטהרה וטמאם ואע"פ שאין כאן הפסד גמור חייבוהו מיהא כמה שהפסידו בנכוי ערכו מצד שעבר שהרי אסור לגרום טומאה לחלין בארץ ישראל והמדמע ר"ל חלין בתרומה והוא צריך למכרם בזול והמנסך הן שעירב יין נסך ביינו של חברו הן שנסכו לע"ז ובדרך שאין חייב מיתה בנסוכו כגון שאינו יודע שהמנסך במיתה שאלו כן אין אדם מת ומשלם או שאין מיתה ותשלומין באין כאחד דמדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דנסכיה ואמר בשלשתם שבשוגג פטור כגון במטמא שסבור שמותר לטמא ובמדמע שסבור שאין הפסד בדמוע ובמנסך אם במערב כגון שאינו יודע שהוא יין נסך ובמנסך ממש שסבור שאין היין אסור בכך ובמנסך ממש מיהא יש מפרשים דוקא בשיש לו שותפות בו שאם לא כן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן כתבוה גדולי המחברים ובמזיד חייב ופירשו בגמרא לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו שאף במזיד אינו חייב מן הדין שכל היזק שאינו נכר לא שמיה היזק כמו שביארנו בפרק השולח אלא שחייבוהו מתורת קנס שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני ומה שאמרו בסנהדרין ל"ג ב' בטימא את הטהור שאף בשוגג חייב וכגון דנגע בהו שרץ אף זה תורת קנס שלא יהא הדיין נמהר בהוראותיו להפסיד לחברו ומאחר שכלם מתורת קנס יש אומרין שאין דנין אותו בבבל אלא שיש חולקים לומר שאין זה כשאר קנסות הואיל ואינו משלם אלא כפי מה שהזיק ומגבין אותו בבבל וכן הדין כדי שלא לפתוח דלת לנזקין:
+הכהנים שפגלו במקדש והוא שחישב בשעת שחיטת הקרבן שיאכל ממנו חוץ לזמנו אם בשוגג כגון שהיה חטאת והוא סבור שהוא שלמים וחישב עליו לשני ימים ולילה אחד הבעלים חייבים להביא אחרת שפגולן פגול הוא אף בשוגג שמאחר שהכהנים שלוחי דרחמנא נינהו התורה הפקיע את הקרבן מרשות בעלים לרשותם עד שהפגול תלוי במחשבת העובד ולא במחשבת בעל הקרבן ומ"מ פטורין מלשלם ואם במזיד חייבין מתורת קנס כמו שביארנו ואפי' היתה נדבה שאינו צריך להביא אחרת מ"מ רוצה הוא להביא דורון ומשלם:
+משנה העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאת בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה ועל המריש הגזול שבנאוהו בבירה שיתן את דמיו ועל החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח אמר הר"ם פי' מריש קורה ועל זה הדין הקש בכל דבר נגזל כאשר עשה בה הגזלן מעשה אי אפשר הסרתו אלא בהפסד רב הנה וישיב דמי זה הדבר אשר גזל וזה אמנם נעשה מפני תקנת השבים שלא יקשה עליהם דרך התשובה ואלו העדויות כלם אמתיים:
+אמר המאירי העיד ר' יוחנן בן גודגדא על חרשת שהשיאה אביה ר"ל שקבל קדושין בשבילה בעודה קטנה והשיאה שנמצאת אשת איש גמורה שאעפ"כ יוצאה בגט אע"פ שאינה בת דעת שמאחר שבעל כרחה מתגרשת אין אנו צריכים לדעתה ומ"מ בשוטה גמורה הוא שאינה מגורשת משום משלחה וחוזרת אבל זו משלחה ואינה חוזרת היא ומתוך כך מתגרשת על ידי עצמה ואין צריך לומר אם השיאה היא את עצמה או השיאוה אמה ואחיה שהרי ברמיזה כנס ברמיזה יוציא:
+ועל קטנה בת ישראל ר"ל שנשאת לכהן וכן שהשיאוה אמה ואחיה שאין נשואיה מן התורה ושיכולה למאן ואעפ"כ כל שלא מיאנה אוכלת בתרומה וכן שאם מתה בעלה יורשה:
+ועל מריש ר"ל קורה גדולה שנותנין עליה ראשי הקורות שתחת התקרה שגזלו ובנאו בבירה אע"פ שלא נתיאשו הבעלים ושלא נשתנה כגון שגזלו משופה שיטול את דמיו הואיל ואי אפשר להחזירו אלא בהפסד גדול מפני תקנת השבים שאם אתה מצריכו לקעקע את הבירה אף הוא מושך ידו ועומד במרדו:
+ועל חטאת גזולה שלא נודעת לרבים ר"ל שלא נתפרסם לרבים שהיא גזולה שהיא מכפרת הואיל ונתיאשו הבעלים ולא יצטרך להביא אחרת ופירשו בגמרא שמן התורה לא היתה מכפרת דיאוש כדי לא קני והרי אין כאן שום שנוי שיצטרף עמו שהרי קדושה היתה בשעת שגזלה אלא שחכמים שבידם להפקיר ממון אחרים כמו שאמרו הפקר בית דין הפקר הפקירוה להיות כשלו בשלא נודעה לרבים מפני שלא יהו כהנים עצבים על שאכלו חלין בעזרה שהרי חטאת יש בה אכילת כהנים עד שמתוך עצבותם יהא מזבח בטל וזהו תקון המזבח הנזכר כאן ופירשו על זו בתלמוד המערב כמה רבים שלשה הא כל שנודעה לרבים אינה מכפרת אף מדברי סופרים ויש פוסקים שמן התורה מכפרת אחר יאוש אפי' נודעה לרבים וחכמים גזרו שלא לכפר שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכן כתבוה גדולי המחברים:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 53a
+
+כבר ביארנו בששי של קמא שמי חטאת הוא אחר שנתערב האפר בתוכם אבל קודם שנתערב האפר בהם אין נקראין מי חטאת אלא מי המלוי וכן ביארנו שלענין מלאכה מי המלוי חמורים ממי חטאת שמי המלוי כל שנתעסק במלאכה אחרת בעוד שהוא ממלא נפסלו מצד היסח הדעת שאי אפשר לאדם לכוין לשני דברים כאחד אבל מי חטאת אין מלאכה אחרת פוסלת בהם הא מלאכת עצמם מיהא פוסלת בהם בין מלאכה שבגופן בין שכנגדן ובגופן הוא כגון שיש בו שנתות ונתן בו מי חטאת ויודע לפי השנתות עד אי זה שנת המים עולים לליטרא בשר והכניס זה הבשר לתוכו כדי להבחין אם יש שם ליטרא בשר וכנגדן הוא ששקל כנגדן כגון שנודע לו כמה ליטראות מים בתוכו והניחן בכף עם הכלי ושם הבשר בכף שניה אלא שכנגדן לא נפסלו אלא בשהסיח דעתו מהם וכן פרה עצמה נפסלת במלאכה ולא סוף דבר שעלה עליה עול אלא כל שרכב עליה או נשען עליה ואפי' מחשבת מלאכה פוסלת בה כגון הכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש אע"פ שלא דשה ומעתה העושה מלאכה הפוסלת במי חטאת ובפרה עצמה במזיד חייב מתורת קנס אע"פ שלא כיון להזיק הואיל ומ"מ מזיד הוא ויודע בפיסולן חייב מתורת קנס ולא מן הדין שהרי היזק שאינו נכר הוא אבל אם לא עשה מעשה בגופן אלא במי חטאת ששקל כנגדן והסיח דעתו ובפרה שהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש ולא דשה אף קנס אין בו אלא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ויש אומרין שאף שקל כנגדן חייב מתורת קנס אבל כיון לשקול את המים בדבר אחר זו היא שתלויה בהיסח הדעת וכן יש חולקים בקצת דברים שכתבנו בשמועה זו וכבר ביארנוה יותר בששי של קמא:
+
+Daf 53b
+
+מי שגזל מטבע ונפסל תרומה וניטמאת חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי יש לך לפניך ובמטבע מיהא יש אומרין דוקא בפסלתו מדינה אלא שיוצא במדינות אחרות ויש אומרין אף בפסלתו מלכות וכבר ביארנוה בתשיעי של קמא:
+השוחט או המבשל בשבת שלא לצורך חולה בשוגג מותר לערב בין לו בין לאחרים וליומה אסורה בין לו בין לאחרים במזיד אסורה לו לעולם ולאחרים מותר לערב ויש בדין זה קצת תנאים וכבר ביארנו הכל בכדי הצורך בראשון של חולין:
+הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור שהלכה כר' יהודה ואם נטע בשביעית אף זה יעקור בין בשוגג בין במזיד ואע"פ שלדעת ר' מאיר בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקור ובשביעית לר' יהודה בשוגג יקיים במזיד יעקור ואתה פוסק בשביעית כר' מאיר ובשבת כר' יהודה והרי זה בכלל הכסיל בחשך הולך אינו כן אלא שהלכה כר' יהודה ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור ובשביעית אף ר' יהודה לא אמר בשוגג יקיים אלא דבאתריה חמירא להו שביעית ולא אתי לאקולי אבל ברוב מקומות ישראל חשודים על השביעית ואם אתה אומר שבשוגג יקיים אף כשהוא מזיד יאמר שוגג הייתי ואע"ג דבשבת מיהא חמירא לכולהו ולא אתי לאקולי והוה לן למימר בשוגג יקיים משום חומרא דשבת בדבר הקיים גזרו בו שיעקור:
+
+Daf 54a
+
+זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ומביא אשם בין בטהורה בין בטמאה והתשלומין כתרומה אלא שאם נזרעו גדוליו חלין ואין הכהן יכול למחול ובמזיד בהתראה לוקה ואינו משלם ובלא התראה משלם את הקרן בטהורה ובטמאה משלם דמי עצים לבד והתשלומין חלין והכהן יכול למחול וכל שאכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם מעות אלא תבואה ואינו משלם אלא חלין מתוקנים מתרומות ומעשרות שבהן שנאמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש וכן דוקא ממין מה שאכל שנאמר ונתן לכהן את הקדש כקדש שאכל מעתה אכל תרומה טמאה משלם חלין טמאים שאם בשוגג הרי הפסידו דבר שאינו שוה כלום אף לימי טומאתו ושילם לו דבר שהיה ראוי לו בימי טומאתו ואע"פ שמ"מ אין ראוים עכשיו להיות תרומה שהרי טמאים הם מ"מ הוא לא הפסידו כלום והוא משלם מה שמפסידו וכן שגדוליו מיהא ראוים לתרומה וכל שכן במזיד שתשלומיו חלין ואם רצה לשלם בטהורים תבא עליו ברכה אכל תרומה טהורה משלם חלין טהורין ואם שלם חלין טמאים בין שאכל שוגג בין שאכל מזיד תשלומיו תשלומין אלא שחוזר ומשלם טהורים משום קנס:
+דם שניטמא זריקתו אסורה ואם זרקו שוגג כגון שהיה סבור שלא ניטמא הורצה שהציץ מרצה על הטמאות והבשר מותר באכילה במזיד לא הורצה ואע"פ שהבעלים נתכפרו בה שהרי הציץ מרצה קנסו חכמים שלא לאכול את הבשר ואין קונסין שוגג אטו מזיד:
+אסור לעשר פירותיו בשבת מפני שהוא כמתקן ואם עישר בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכן המטביל כליו בשבת ה��י הוא כמתקן ואם הטביל בשוגג ישתמש בהם במזיד אל ישתמש בהם ואין קונסין באלו שוגג אטו מזיד:
+
+Daf 54b
+
+כבר ביארנו במקומו שכל דבר החשוב במינו אינו בטל בתערובתו מעתה אגוזי פרך של ערלה שנתערבו עם אגוזי היתר אינן בטלות אפי' באלף ודבר זה מדרבנן דמדאוריתא חד בתרי בטיל אלא מדרבנן ומ"מ אם נתבצעו קודם תערובתן הלך חשיבותן וחזרו להם כשאר אגוזים ליבטל באחד ומאתים נפלו לשם שלמות ומשנפלו נתבצעו אם ביצען מזיד הרי זה מבטל איסור וכל שמבטל איסור במזיד אינו מבוטל אלא לאחרים אבל אם נתבצעו בשוגג עולות באחד ומאתים כשאר אגוזים שכל שביטל איסור בשוגג הרי הוא מבוטל ואין הלכה בזו כר' יהודה שאמר אף בשוגג לא יעלו משום דאתי לאיערומי אלא אין קונסין שוגג אטו מזיד ולענין ביאור מיהא שמא תאמר ומה הוצרך ר' יהודה לטעם קנסינן שוגג אטו מזיד והלא אף הוא אומר מין במינו לא בטיל וזה ודאי מין במינו הוא שאם בשאין מינו הרי יכול לברור את האיסור וכל שהאיסור ניכר אינו בטל אפילו באלף תדע שלא אמרה אלא בדבר הבלול וכדמוכח לה מדם הפר ומדם השעיר ויש מפרשין דכי אמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל מדרבנן קאמר ואין נראה כן דהא מקרא קא מוכח לה ועוד ראיה שהרי באחרון של יום טוב ל"ח ב' אמרו בענין שחוטה בנבלה לא בטלה דאמרינן מין במינו לא בטיל לקולא כמו שיתבאר לך שם ואי מדרבנן קאמר לחומרא אמרינן ליה לקולא לא אמרינן ליה:
+נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות אחרות של היתר ולא הוכרה אפי' נתערבה במאתים הרי זה לא ילקוט שהנטיעה דבר חשוב הוא ואין לה בטילא ואם ליקט הלך חשיבותו ועולה במאתים ובזו אפי' נתכון ללקוט כן שחזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואין נטיעת ערלה בתוך האחרות ובלא סימן מצויה וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומה שהוזכרה בשמועה זו נטיעה של כלאי הכרם שאלו בה בתלמוד המערב והלא כל הנטיעות אינן של כלאי הכרם כלומר שאין באילן משום כלאי הכרם ופירשוה בערוגת כלאי הכרם וכן העמידוה בהביא עציץ נקוב והעבירו תחת הגפן:
+בשלישי של קידושין ביארנו במי שאמר לו אחד נטמאו טהרותיך והלה אומר לא נטמאו או שאומר איני מאמינך שאינו נאמן ויראה לי הואיל ואין בידו לטמא ואפי' היה הוא מפסיד בכך כל שבהכחשה אין אומרין מתוך שנאמן על הפסדו נאמן ואם שתק לו הרי האמינו ונאמן אע"פ שאין בידו הא כל שבידו אף באומר שאינו מאמינו נאמן לדעתי מעתה היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך ניטמאו או זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אף כשהוא אומר איני מאמינך הואיל ובידו הם ויכול מעכשו לטמאם וכן בזבחים כגון שאומר נתפגלו בשחיטה שאיפשר לו לפגלם בזריקה נאמן אף בהכחשה ואפי' לא היה אצלו הפסד שכר או תשלומין כגון שנעשה בשוגג אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלני ניטמאו הואיל וכבר החזירם ואין בידו לטמאם אינו נאמן בהכחשה הא בשתיקה נאמן כסתם שמועה שבמסכת קדושין שהזכרנו במה דברים אמורים בשאמר לו כן בפעם ראשונה שראהו אבל אם מצאו ולא אמר לו כלום ולאחר זמן מצאו ואמר לו כן אינו נאמן אף בשתיקה ודוקא בפועל שהרי מוטל היה עליו לומר לו לשעתו אבל באחר אין בו חלוק בין שאמר לו בפעם ראשונה בין שאמר לו לאחר זמן ובכלם נאמן בשתיקה:
+ומ"מ בזו שביארנו בשאין בידו ולאחר זמן שאינו נאמן אף בשתיקה דוקא בשאינו סבור שיהא לו הפסד בכך אבל אם סבור כך מתוך שנאמן על הפסד שכרו נאמן בשתיקה ומעתה מי שאמר לחברו ספר תורה שכתבתי לך אזכרות שבו לא נכתבו ל��מן אם בידו הוא נאמן בין להפסיד שכרו בין לפסול את הספר תורה ואם אינה בידו וכבר החזירה ולא אמר לו כלום ולאחר זמן אמר לו כן נאמן להפסיד שכרך שהרי כלה נפסלה ואינו נאמן להפסיד ספר תורה שהרי אינו סבור להפסיד בדבור זה אלא שכר אזכרות והוא דבר מועט ואם תחוש בה שלא לחלק בין מועט למרובה אף אתה מפרש שהוא סבור שלא להפסיד כלום אלא שיעביר קולמוס על האזכרות וסבור שהיא כשרה בכך ואינו כן כמו שיתבאר אבל אם אמר גוילים שבה לא עבדתים לשמם הואיל והוא סבור להפסיד כל השכר נאמן בשתיקה אף לאחר זמן ואם כן בטהרות וזבחים שביום פלני שאין בידו ושהוא אחר זמן ואינו נאמן אף בשתיקה דוקא בשאמר שבשוגג נעשה וכפשוטו של לשון ר"ל ניטמאו ונתפגלו ולא אמר טמאתי ופגלתי וזהו לדעתי מה שאמר שורת הדין אינו נאמן כלומר שאף במזיד היה ראוי לומר שאינו נאמן שהרי מן הדין אינו חייב אלא מתורת קנס והילכך כל במזיד נאמן מתורת תשלומו בשתיקה:
+זהו ספק הנראה לי בדינין אלו אע"פ שאני יוצא בה מדרך שאר מפרשים והשמועות מתישבות בה יפה ואין עוד קושיא מזו שבכאן לאותה של קדושין ולא מזו למעשים של אזכרות וגוילין ולענין ביאור לשיטתנו לא נחלק רבא על אביי במה שבידו כלל שנאמן אף כהכחשה באדם אחר שאינו פועל או בפועל ואמר לו בפעם ראשונה ובשאין בידו שאינו נאמן בהכחשה ונאמן בשתיקה אלא שנחלקו בפועל ובאין בידו ולא אמר לו בפעם ראשונה שלאביי נאמן בשתיקה אף במקום שאין לו בו הפסד ולרבא אינו נאמן אף בשתיקה אלא במקום שיש לו הפסד ואם כן אותה של קדושין פירושה באינה בידו ובשתיקה נאמן ואף רבא מודה בה וזו שבכאן רישא כשבידו ואף בהכחשה נאמן אפי' שלא במקום הפסד סופא לאו בידו ואינו נאמן בהכחשה הא בשתיקה נאמן בכל ענין לאביי ולרבא בפועל מיהא ואחר זמן אינו נאמן אף בשתיקה אלא במקום הפסד והלכה כרבא והדברים ברורים:
+ובפסחים אמרו בבריתא שהשוחט את הפסח על בני חבורה ולאחר זמן אמר להם שלא לשמו שחטתיו אם נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משבח ויביא פסח בשני וזו נמשכת לשיטתנו שבודאי נאמן להם שאמרו זו היא שתיקה:
+והרבה מפרשים ראיתי שמבלבלים בה את הדברים ומקשים מדאביי לאביי בין זו לאותה של קדושין וכלל דבריהם שדברי רבא חוזרים למה שבידו וכל שאין בידו אינו נאמן אף בשתיקה ואף מה שבידו כל שלא אמר לו בשעה ראשונה אינו נאמן וכבר ביארתי כונתם בשלישי של קדושין ומ"מ למדת לשיטתנו שכל שאמר לו אחד יינך נתנסך או נגע בו גוי אין זה בידו ונאמן בשתיקה ולא בהכחשה ומ"מ צריך לאדם שלא ירמה עצמו בהכחשה זו שאם הוא מאמין בלבו ומכחיש בפיו קולר תלוי בצוארו ולא נאמרו הדברים אלא בשאינו מאמין בו כלל אם מצד פחיתותו אם מצד שמכיר בו שכונתו להקניטו והוא שכתבו רבני צרפת שאם יודע בו שהוא נאמן יש לחוש וממה שכתבנו אתה למד הפרטים בכל ענין שכיוצא בזה ומ"מ אשכחיה ולא אמר ליה כו' כל שיש לדון שהיה נמנע לאי זו סבה אם מחמת שמצאו עם אחרים ולא רצה לצערו לפניהם או כל כיוצא בה אין מקילין בה שלא נאמר אלא כשיש שם אמתלא להקל:
+כל ספר תורה שנכתב בה אזכרה אחת שלא לשמה הרי זו פסולה ואפי' חזר והעביר על הכתב קולמוס לקדשו בכונה אין השם מן המובחר מעתה אין צריך לומר בשנכתבו כל האזכרות שלא לשמן שאף בשהעביר עליהם את הקולמוס פעם אחרת יש בה פסול מצד אחר והוא שנראה כמנומר ואף כשהעביר עליו קולמוס לשעתן ובאותו דיו ב��צמו עד שאין הענין נראה כמנומר יראה לי שמ"מ לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ממה שכתבנו למדת שספר תורה שנתעבדו גויליה שלא לשמה פסולה וכן בעור התפלין לדעת קצת אף בעור הקציצה אלא שיש חולקין לומר דוקא בעור הרצועות לבד כמו שביארנו בפרק השולח אבל קלף שכותבין עליו צריך עבוד לשמה כספר תורה אבל מזוזה אינה צריכה עבוד לשמה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שיש חולקים בה כמו שביארנו בראשון של סכה וכתיבתם מיהא בכלם אין צריך כונה אלא באזכרותיהם ולענין עבוד לשמה מיהא יש מי שפירש שכל עבוד סתם הרי הוא כלשמו דהא קדשים נמי סתמן כלשמן כדאיתה בשמעתא קמייתא דזבחים אבל עבוד שלא לשמה פירושו שעבדו בבירור שלא לשמה כדמיון מה שנזכר כאן בהיה כותב את השם ונתכון לכתוב יהודה והביאם לכך מה שהקשו מסוגיא שבכאן לסוגיא שלפרק נגמר הדין בשמועת האורג בגד למת דרבנן סברי דלא בעינן לשמה והם סוברים הלכתא כותיהו ומתוך כך הם מתרצים אותה בדרך זה דרבנן לא בעי עבוד לשמה בהדיא ודיו בסתם עבוד וזו שבכאן דבעינן לשמה פירושו סתם עבוד על הדרך שכתבנו בשמם ומ"מ יש מתרצים דהתם בתפלין נחלקו אבל ספר תורה כולהו מודו דבעינן לשמה ואם כן תפלין מיהא כנגד שיטתנו והביאו ראיה מדבריהם של גדולי הפוסקים שהביאו מחלקת רשב"ג ורבנן בהלכות תפלין ובהלכות ספר תורה הביאו זו שבכאן נראה שהם מפרשים מחלוקת של רשב"ג ורבנן דלרבנן לא בעינן לשמה ולרשב"ג בעינן לשמה דוקא בתפלין ומ"מ אנו מפרשים מחלקתן בעור הקציצה אבל הקלף שכותבין בו הפרשיות צריך עבוד לשמה כספר תורה וכן עיקר:
+ומתוך כך אנו מפרשין עבוד לשמה שיזכיר בהדיא שלשם ספר תורה הוא מעבדו או לשם מה שהוא וקצת רבני צרפת מצריכים שיהא ישראל נותן סימן בעור ויניחהו לתוך המשרה לשם כך ולא שיתנהו סתם ויספיק לו מחשבה לשמו וכן בכתיבה כשיתחיל לכתוב יאמר שהוא כותב זה לשם תורת השם או לשם תפלין וכן בציצית תאמר האשה בתחלת טוייתה שלשם ציצית היא טוותו ויש חולקים להתיר במחשבה לשמה וליתנו אף לגוי לעבדו במחשבה לשמה ואין אומרין בזו נכרי אדעתא דנפשיה קעביד הואיל ובמצות ישראל הוא עושה ושאין במעשיו ספק לשם ע"ז ומ"מ גדולי המחברים כתבו שכל שהוא צריך עשיה לשמה פסול בגוי ומה שכתבנו בשם קצת רבני צרפת צריך שיעשה סימן בעור מוכיח שהם מכשירים אלא שאין סומכין עליו לומר זהו שעבדתיו על פיך שאין גוי נאמן באיסורין ומ"מ גרירת הקלפים ותקונם ושרטוטם כשרין בגוי בלא שום פקפוק:
+
+Daf 55a
+
+מי שהיה נותן גט לאשתו ואמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ובשעת נתינה אמר לה בפניהם כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת אע"פ שאינו אומר לה הא גיטיך אף לאחר נתינה שהרי אין אנו צריכים לדעתה וא"ת שבשעת נתינה בטלו הואיל וקראו שטר חוב אינו כן דאי איתה דבטליה לעדים הוה אמר ומ"מ אם לא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה אלא שאמר לפניהם כנסי שטר חוב זה אינו גט עד שיאמר לה אח"כ הא גיטיך וכן היא שנויה בפרק הזורק ע"ח א' והטעם דאע"ג דלא בעינן דעתה מ"מ מדקאמר הכי ולא אמר לעדים תחלה ראו גט זה וכו' ודאי בטולי בטליה ואין דעתו לגרשה בנתינה זו עד שיאמר לה אחר כן הא גיטיך כך כתבו הטעם גדולי קדמונינו ויש מקשים עליהם שאם כן היה לנו להקשות ממנה לרב ששת דאמר אינו חוזר ומגרש בו ואינה קושיא שמאחר שלא בטלו בפירוש אלא שאנו אומרין שבטלו כל שחוזר ואומר הא גיטיך איגלי מילתא דלגירושין יהביה ואף אינו צריך ליטלו אלא שיאמר לה אחר נתינה הא ��יטיך אלא שלענין פסק אין לנו שהרי אין הלכה כרב ששת ושמא תאמר והרי בקדושין ו' א' אמרו אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעה דאלמא אף בגט צריך דעתה בשעת נתינה והוא שיאמר לה בשעת נתינה הא גיטיך שאם נתן בידה ולא אמר לה כלום אינו גט אלא אם כן היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ואין זה כלום שלא אמרו בה לענין גט מנא ידעה אלא כשלא חזר ואמר לה הא גיטיך ולא עוד אלא שהם פרשו דבגט אין צריך אמירה כלל אלא בשייחס הוא עליו שם שטר חוב וכיוצא בו וההיא דהתם אקדושי קאי:
+ומגדולי הראשונים כתבו דאפי' אגט נמי קאי אלא דבקדושין בעינן דעת עדים ודעתה ובגירושין כל שיש דעת עדים לא בעינן דעתה אבל כל שאין שם דעת עדים בעינן עסוקים באותו ענין כדי שתדע היא את הדבר אלא שדיה שתדע לאחר קבלתה דאי לא ידעה כלל אינה משמרתו וכן שכל שאין שם דעת עדים אם לא יאמר כלום שמא אף הוא אינו נותן לגירושין אחר שאינן עסוקים באותו ענין ובתוספתא אמרו הוליך את אשתו אצל הלבלר ונטל גיטה ונתנו לה ואמר לה הא גיטיך ר' יוסי אומר מגורשת ר' יהודה אומר אינה מגורשת ר' אומר אם עסוקים באותו ענין מגורשת ואפי' אמר כנסי שטר חוב זה הואיל ועסוקים באותו ענין ושמא תאמר נתן בידה והיא ישנה נעורה וקוראה והרי הוא גיטה שאמרו אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך היכי בעינן דעתה התם לאו משום דבעינן דעתה הוא אלא שיהא הגט במקום המשתמר דומיא דידה וכל שישנה לאו מקום המשתמר הוא ואפי' היתה בחצרה שהרי צריך שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה וכל שהיא ישנה הרי היא כמי שאינה עומדת בצד ביתה ומגדולי קדמונינו כתבו שכל שהיא בחצרה אפי' ישנה גט היא ואין נראה כן:
+אע"פ שקטנה שהשיאוה אמה ואחיה אוכלת בתרומה כמו שביארנו חרשת שהשיאה עצמה לכהן פקח אינה אוכלת ואע"ג דהוה ליה כקטנה בגדול גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת דהוה להו כקטן בקטנה ומ"מ בקטנה לגדול אין לחוש משום קטנה לקטן דקטנה לקטן כלי עלמא ידעי דלא כלום הוא ושמא תאמר אף חרשת בחרש יאכל אף בתרומה דאוריתא דהא קטן אוכל נבלות הוא ואי אתה מצווה להפרישו גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת דלאו נשואי מעליי נינהו ושמא תאמר ואף חרש בפקחת תאכל בתרומה דרבנן דהא נשואי דרבנן נינהו שמא יאכילם בתרומת התורה:
+כבר ביארנו במשנתנו שדבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת שיאוש כדי לא קני וזו באה לדעת עולא ופסקנו כמותו כדי להעמיד פסק יאוש כדי דלא קני אלא שלענין ביאור יש לתמוה שהרי עולא עצמו אמר בפרק הגוזל בתרא דכולי עלמא יאוש כדי קני ותירצו בה דכי אמר עולא הכא לא קני דוקא לענין כפרה משום מצוה הבאה בעבירה אבל לענין ממונא לא וקשה לומר כן שהרי בסוף שמועה זו אמרו אמר רבא קא מיבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעה דאקדשה למאי נפקא מינה לגיזותיה ולולדותיה ופשטה דמשעה דאקדשה כדי שלא יהא חוטא נשכר אלמא אף לענין ממונא לא קני אלא נראין הדברים דעולא סבירא ליה דלא קני כי הכא וכן שאף בפרק מרובה אמרה כן והתם לטעמא דהנהו תנאי קאמר שכן נראה לו מדבריהם מדקאמר לפי שלא נתיאשו הבעלים דמשמע הא נתיאשו קני:
+
+Daf 55b
+
+מי שגנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל אבל לא תשלומי ארבעה וחמשה שהרי כשטבח של הקדש טבח וענינה שנתיאשו הבעלים בשעה שהקדיש שנמצא שם הקדש חל עליה ומאחר שחל עליה שם הקדש אם שחטו בחוץ חייב כרת ומ"מ מה שהקשו ממנה בסוגיא זו למאן דאמר יאוש כדי לא קני לא דייקא שהרי בזו יאוש ושנוי רשות הוא שההקדש במקום שנוי רשות והראיה שהרי בפרק מרובה ס"ח ב' הקשו ממנה למאן דאמר יאוש כדי קני דקאמר גנב והקדיש ואחר כך טבח וכו' אימת אילימא לפני יאוש מי קדיש אלא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש וכו' ומ"מ למה שהיה סובר כאן שאין הקדש משנה עד שהקשו ממנה למאן דאמר יאוש כדי לא קני דאי לא קני כרת מאי עבידתיה כלומר דבשלמא לענין תשלומי ארבעה וחמשה לא קשיא לן דדילמא האי דאמר לא קני דוקא לענין קרבן והשתא מיהא אף לענין קרבן היכי אמר דלא קני ותירצוה דמדאוקמוה ברשותיה לענין ארבעה וחמשה אוקמוה ברשותיה לענין קרבן והפקר בית דין הפקר ומ"מ יש מפרשים בדבריו של עולא דהכי קאמר יאוש כדי לא קני וא"כ בשעה שהקדיש לא קנאה עדין ונמצא ההקדש בא בעבירה ומצוה הבאה בעבירה לא כלום הוא ואח"כ שאלו מהיכא אוקמוה ברשותיה אם משעת גניבה להיות גיזותיה וולדותיה שמשעת גזילה לגזלן או משעת הקדשא להיותם לנגזל ופשטה דמשעת הקדשא:
+ולענין פסק מיהא צריך בה עיון שאם גזלה טעונה וגזזה או מעברת וילדה אף בלא אוקמוה ברשותיה פשיטא דגזלן הוי אלא שמשלם דמי פרה העומדת לילד ורחל העומדת ליגזז ואם נטענה אצל גזלן וגזזה או נתעברה אצלו וילדה פשיטא דגיזא וולד לגזלן ורבים מפרשים בה שגזלה טעונה ולא גזזה והקדישה דבעלמא דנגזל הוי הואיל ואף מה שגזל בעין הוא ולא אמרו שבח שעל גבי גזילה דגזלן אלא כשבא השבח ברשותו וקא מיבעיא ליה השתא דאקדשה ואוקומה ברשותיה אי אוקמוה משעת גניבה להיות גיזותיה וולדותיה של גזלן או משעת הקדש ושיהו לנגזל ופשטה דמשעת הקדש ואין הדברים כלום שהרי זו אינה צריכה לפנים ולא עוד אלא שהכל מוקדש אלא ודאי כשנטענה אצלו ולא גזזה נתעברה אצלו ולא ילדה והקדישה והרי הכל מוקדש ושלא יהא חוטא נשכר דקאמר לתשלומין קאמר דאי משעת גניבה אין לו לשלם ואי משעת הקדש משלם ומ"מ אף בזו יש לתמוה שהרי אמרו על זו שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי ואפי' קודם יאוש מפני תקנת השבים ואף רבא אמרה כן בהגוזל קמא וא"כ קשיא דרבא אדרבא ומתוך כך נראה שלא נשאלה כאן אלא לעולא אבל לענין פסק דגזלן הוי כמו שהתבאר במקומו:
+המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר ולא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה מהרוגי המלחמה ואילך יש בו סיקריקון כיצד לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון מקחו קיים מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים זו משנה הראשונה ובית דין שאחריהן אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל אם יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם ר' הושיב בית דין ונמנו שאם שהת לפני סיקריקון שנים עשר חדש כל הקודם ולוקח נותן לבעלים רביע אמר הר"ם פי' סיקריקון הוא אלם יקח הקרקעות מיד בעליהם בלא כסף כדי שלא יהרוג אותה והתחדש זה החדוש אצלם מעת הרוגי המלחמה והיה זה זמן ידוע אצלם בזה העת ובעל הבית הוא בעל הקרקע אשר גזל אותו ממנו הגוי הסקריקון וכבר ביארנו בסוף העשירי מכתובות שהודאת האשה למכור בעלה בלתי מועיל ולפי שהיא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ולזה שתוציא מיד הלוקח כאשר תגבה הכתובה ואמר נותן לבעלים רביע כמו שאם יקח מן הסקריקון בשלשים דינרין הנה יתן לבעל הקרקע עשרה דינרין שאנחנו נאמר דמי זה הקרקע ארבעים דינרין ויותר וממה שמוזיל הסקריקון להיות אצלו בכל כסף והוא בזה השיעור והוא ענין אמרם רביע בקרקע שהוא שליש במ��ות ואין ספק זה הדין היה בעת שהיה שם סקריקון:
+אמר המאירי סיקריקון הוא שם מונח אצלם על אנס גוי שאונס הקרקעות לישראל בדרך זה שמיראו ומבהלו להרגו והוא בזמן ששונאיהם של ישראל מופקרין להריגה והלה נותן לו שדהו כדי שלא יהרגהו והיה אותו אנס נקרא אצלם סיקריקון וזה שאמר לא היה סיקריקון ביהודה פירשו בגמרא דין סיקריקון כלומר לא היה ביהודה דין סיקריקון שהלוקח ממנו יהא נדון כדין הנזכר במשנה זו בלוקח מסיקריקון בהרוגי המלחמה ר"ל עד זמן הרוגי המלחמה והוא מלחמת טיטוס מפני שהיתה הגזירה קשה עד שהיו אומרים כל דלא קטיל ליקטלוה ואף לכשנחו מעט מרתיחתם עדין הסכימו ביניהם דכל דקטיל ליתבי ליה ארבעה זוזי ובזמנים אלו מתוך שהיו מתיראים על נפשם גמרו ומקנו וכל שלוקח ממנו כלוקח מן הבעלים אבל מהרוגי המלחמה ואילך שנחה רתיחתם לגמרי עד שהסכימו שלא להרוג אלא שהיו אונסים אותם וגוזלים שדותיהם ומכריעין אותם ליתן להם הואיל ולא מיסתפי אנפשיהו לא גמרי ומקנו אלא שהיו אומרין לישקול השתא ולמחר תבענא ליה לדינא ומעתה כל הלוקח אותו קרקע מן הסיקריקון מגלגלין עליו הדין הנזכר במשנה זו ואע"ג דבתלוה וזבין אמרו זביני זביני דמשמע דאע"ג דלא מסתפי אנפשיה גמר ומקנה התם מ"מ זוזי קא מקבל ואע"ג דאנסי להו גמר ומקנה ואע"ג דאמרי' עלה בין ארצי זוזי בין לא ארצי ופירשו בו רבים מנין מעות מ"מ פירושו דלא ארצי באותה שעה אלא שדעת זה ליתן ודעת זה ליטול אבל הכא דליכא זוזי כלל לא וזה שביהודה לא היה דין סיקריקון תחלה שיש במשמע שבשאר ארצות היה דין סיקריקון וכן שבתוספתא פירשו בהדיא שהגליל לעולם היה בו דין סיקריקון פירשו הטעם בתלמוד המערב שבראשונה גזרו שמד על יהודה מפני שמסורת היה בידם מאבותיהם שיהודה הרג את עשו דכתוב ידך בעורף אויביך והיו משתעבדין בהם ונוטלין שדותיהם מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באים וטורפים עד שנמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא דין סיקריקון ביהודה גליל לעולם יש בו סיקריקון המטלטלין אין בהם דין סיקריקון כלומר שמטלטלין אדם גומר ומקנה באונס פורתא:
+ועכשו הוא מזכיר דין סיקריקון היאך הוא ואמר שאם לקח מסיקריקון תחלה ואח"כ לקחה מבעל הבית מקחו בטל ורשאי בעל הבית להעמידו בדין וליטלה מיד בלא שום דמים כאלו לא חזר ולקחה ממנו שזה שחזר ולקחה ממנו אינו מועיל כלל ופירשו בגמ' לדעת שמואל שהלכה כמותו אפי' עשה לו שטר אלא א"כ קבל עליו אחריות ואין אומרין בה אחריות טעות סופר שכל שמוכר מאונס אין אומרין כן אבל כשכתבו בפירוש אין דרך אנס להזקיק את האנוס בכך אבל אם לקח מבעל הבית תחלה ואחר כך לקחה מן הסיקריקון מקחו קיים ושוב אין בעל הבית יכול לערער ונתגלגל מזו למה שביארנו בפרק מי שהיה נשאוי שאם נתנה האשה רשות לבעל למכור בנכסי צאן ברזל אפי' הודת בשטר אינו כלום שיכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואמר בדין זה שאם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אפי' בשטר מיוחד מקחו בטל אבל אם לקח מן האשה תחלה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים ופירשוה בשטר מיוחד אבל היו שניהם בשטר אחד אין בו דין קדימה אלא אם כן נתפרש בהדיא וכן היא רמוזה בתלמוד המערב:
+וראשונן של גאונים כתב שמאחר שנסמכה זו של אשה לזו של סיקריקון כשם שבסיקריקון מקחו בטל מיד כך האשה מבטלת המקח מיד ואין אומרין שיהא קיים עד שתבא לגבות כתבתה והלוקח יאכל בנתים אלא מיד היא מבטלת המקח ואם הדבר כן אתה צריך לפרשה באחד משלש שדות והם אחד שכתב לה לכתבתה ואחד שייחד לה לכתובתה ואחד שהכניסה לו שום משלה וגדולי המחברים גורסין שהכניס לה שום משלו ואף הוא מביא ראייה ממה שאמרו בפרק מי שהיה נשאוי צ"ה א' היה נשאוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח ולא קתני ומת ובכלה מתניתין קתני ומת אלמא שבשלש שדות אף מחיים שניה מוציאה מיד הלוקח הא שאר נכסים ששעבוד כתבתה עליהם אינה יכולה לבטל עד שתבא לגבות ומ"מ מגדולי הרבנים כתבו בבבא בתרא שאף באותם שלש שדות מקחו קיים עד שתבא לגבות והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק חזקת הבתים למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה ויכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו בטל אלמא שאותם שלש שדות דינם כשאר נכסים דידיה ומקחו בטל לכשתבא לגבות אבל בעודה עמו לא ומ"מ באלמנה שביבמות ס"ו ב' אמרו המכנסת שום לבעלה כו' מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רבן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות דמשמע מיד אלא שזו פירשוה חכמי הדורות שהכניסתו בשום וקבל הוא אחריות עליהן ולקח מן האיש תחלה והדברים מעורבבים ואין לאחד מן הדעות ראיה של כלום והדבר חוזר לשקול הדעת ונראין הדברים להיות מקחו קיים עד שתבא לזמן הגבוי וכבר כתבנו מדינין אלו למעלה ובשלישי של בתרא וכן ביארנו דין נחת רוח בבתרא פרק חזקת הבתים ובקמא פרק כונס:
+ונשוב לדברינו שבענין הסיקריקון והוא שביאר זו משנה ראשונה כלומר זו שאמרו שלקח מסיקריקון ואחר כך לקח מבעל הבית מקחו בטל אבל בית דין של אחריהם תקנו שיהא הלוקח מסיקריקון נותן רביע לבעלים ופירשו בגמרא רביע קרקע שהוא שליש מעות ר"ל שאם לקחו בשלש מאות יהא נותן מאה דינרין לזה שכך שיערו חכמים בו שהסיקריקון הזילו רביע אחר שבא לידן בלא דמים ויהא נותן תשלום ערכו לבעליו ויהא שלו אלא שזה בורר ברביע שלו רצה נוטלו בקרקע רצה נוטלו במעות וזהו שאמרו רביע קרקע שהוא שליש מעות ודבר זה יש מפרשים בו אף בלא חזר ולקח ממנו כלומר שהוא כופהו בכך מתקנת בית דין ויש מפרשים דוקא בשלקחו מבעל הבית אחר כן וראשון נראה עיקר ממה שאמרו אחר כן שלא אמרוה אלא בזמן שאין בידו ליקח אבל אם לקחו זה מסיקריקון ורוצה ליתן לזה רביע לזכות שלו והוא אומר הריני מחזיר מעותיך רשאי ועל זה הושיב ר' בית דין ונמנו שלא ידונו כך אלא תוך שנים עשר חדש שאיפשר שהבעלים טורחים במעות אבל כל ששהה ביד הסיקריקון שנים עשר חדש כל הקודם יקח ונותן לבעלים רביע וכופין אותו להסתלק ממנו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד גוים ומתוך כך כתבו קצת גאונים שלא נמנו בענין זה אלא בארץ אבל בחוצה לארץ הרי הוא כדין משנה ראשונה:
+זהו ביאור המשנה ומה שנראה לנו בפסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+לעולם יהא אדם עובר על מדותיו ולא יהא קפדן ואכזרי לשונאיו ולא יקפח מדת המוסר לסיבת שנאה ונקמה דרך הערה אמרו אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה אקמצא ובא קמצא חרוב ירושלים על הדרך שסיפר בסוגיא זו ואתה למד ממנה שכל שהוא מוחזק להרביץ את המלכות על הצבור מותר להרגו וכמו שאמרו סבור למיקטליה כי היכי דלא ליזיל ונימא בי מלכא אמר להן ר' זכריה כו' ואמרו עליו ענותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתינו:
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+כבר ידעת בניקב קרום של מוח שהיא טרפה וטרפה אינה חייה וא"כ זה שאמר בהגדה זו וניקר במוחו שבע שנים מעשה נס היה לדעתו ומ"מ יש מי ��כתב מצד הנסיון שניקב קרום של מוח באדם אינה טרפה וחי ומוליד ומשביח וכן שאין באדם הרבה מטרפיות שבבהמה אלא שקצתם מיהא יש בו:
+
+Daf 57a
+
+כבר ביארנו במקומו שהאשה שראו בה דבר מכוער ביותר עד שהדברים מראים שהיתה שם עבירה על הדרכים שיתבארו במקומם תצא והפסידה כתבתה אפי' היתה של מאה מנה ומ"מ צריך שיחקרו בדבר הרבה שלא תהא יד זיוף של בעל רמאי שולטת בו מעשה היה באחד שנתן עיניו לגרש את אשתו והיתה כתובתה מרובה מה עשה הלך וזימן את שושביניו והאכילן והשקן והשכיבם על מטה אחת והביא לובן של ביצה והטיל ביניהם והעמיד עליהם עדים ובאו לבית דין והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן אמר להם כך מקובלני לובן ביצה סולד באור ושכבת זרע דוחה מן האור בדקו ומצאו כדבריו והביאוהו לבית דין והלקוהו והגבוה כתבתה ממנו:
+
+Daf 57b
+
+עבדה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים עומדים בפני פקוח נפש אלא שיש בהם תנאים כבר ביארנום בסנהדרין וזה שסיפר בכאן באותם ילדים וילדות שנשבו לקלון ר"ל למשכב זכור וכן באותם ילדות שנשבו לעריות וכשהרגישו בעצמן למה הם מתבקשות קפצו כלן ונפלו לתוך הים וכן מה שספר במרים ושבעה בניה שכלם מסרו עצמן להריגה שלא לעבוד ע"ז ומה שאמר אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה פירושו שלא יביאוה לכך גם כן:
+לעולם יהא אדם שוקד ללמוד תורה ולא יפנה שעותיו לבטלה שאין קיום התורה אלא ברוב שקידה דרך הערה אמרו זאת התורה אדם כי ימות באהל:
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+זה שביארנו בלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה שמקחו בטל פירושו עד שתכתוב לו אחריות בפירוש ויראה שאין אומרין בה אחריות טעות סופר הוא על הדרך שאמרוה בסיקריקון אלא עד שתכתוב בפירוש ויש חולקין בזו וכבר ביארנו הכל בששי של קמא:
+לקח מסיקריקון ואכלה שלש שנים בפני בעלים או במקום שהבעלים היו יכולים למחות ולסוף שלש הלה תובע שדהו וזה טוען לו שלקחו ממנו תחלה ואח"כ מן הסיקריקון או שנתן לו רביע למשנה אחרונה נאמן שהרי אף זה כחזקה דעלמא דקאמר מינך זבינתה ותלת שנין מיזדהר כו' ואם אינו טוען כן אלא שאומר לקחתיה מסיקריקון ועמדתי בה בפניך שני חזקה ולא מחית הרי זו חזקה שאין עמה טענה ואינה כלום מכרה הלוקח מן הסיקריקון לאחר ובעלים תובעים לשני אפי' לא היה השני טוען כלום אנו טוענין לו שמא הראשון לקחה ממך ודר בה שני חזקה שטוענין ליורש וללוקח כמו שהתבאר במקומו:
+הבא מחמת חוב ר"ל שאנס קרקע מחברו ונטלו בחובו או מחמת אנפרות והוא גזל בעלמא והוא ענין נוטריקון אין פה ראיה וכן לא שהוא מתירא הימנו אלא גזל בעלמא אין בו דין סקריקון לומר שאם שהת בידו שנים עשר חדש שיהא הלוקח כופה את הבעלים למכרו לו בנתינת רביע אלא תובעה כל זמן שירצה ומסלקו הימנה וסיקריקון עצמה צריך שתשהא שנים עשר חדש לדין שהזכרנו לכוף את הבעלים למכרה בנתינת רביע הא תוך שנים עשר חדש הבעלים טורפין אותה בלא כלום כמו שביארנו במשנה:
+התבאר בפרק חזקת הבתים ל"ה ב' שהגוי אין לו חזקה לעולם וכל שישראל מערער עליו והוא אינו מוציא שטר מחזיר הקרקע לבעליו אפי' החזיק בו כמה מפני שסתמו שבאונס בא לידו וישראל שלקח מן הגוי אף הוא דינו כגוי לענין זה ואפי' דר בה הוא שני חזקה אחר שלקחה אין לו חזקה הכל כמו שביארנו שם ומכל מקום בבבל היה ידוע בה אצלם שהיה בה מושב ערכאות בדין גמור שאין מניחין לאחד מהם לצאת מתחת ידי שום אונס לשום אדם ומאחר שכן אין מפקיעין ישראל שלקח מן הגוי שלא לדונו כשאר ישראל לידו�� בחזקה וכל שדר בה הגוי שני חזקה אף זה יכול לטעון שלקחה ועל זו אמרו אין דין אנפרות בבבל וזו שאמרו אחולי אחיל לא על מחילת קרקע אמרה שאין אדם מוחל על גזילותיו בסתם אלא אחולי אחיל הפקעת טענת חזקה של לוקח ויש מפרשים בה ענין אחר וזו נראית לי עיקר:
+הוזכר בסוגיא זו בגדול בר עלאי דקביל ארעא לטסקא מבני באגא וקדים ויהיב זוזי דתלת שנין לסוף אתו מרוי קמאי כו' והם דברים סתומים ומה שנראה לי לפרש בהם הוא שכך היה מנהגם שהמלך מוכר בקעה אחת לאנשים שיחלקו אותה ביניהם ויעבוד כל אחד בשלו ויתן טסקא למלך אלא שאם אחד מהם בורח או שמוביר את חלקו יהו שאר קרקעות משועבדים ליתן משדותיהם טסקא הראויה לשדה זה אלא שבידם לעבוד קרקע זה כשלהם ולפרוע טסקא בכל שנה עד שיחזרו הבעלים או שיהו חוזרים ועובדים ובמעשה זה ברחו קצתם ובני באגא הנשארים שהיו כלם משועבדים לפרוע טסקא הראויה לבורחים ולעבוד את שלהם מכרו כל זכותם לגדול בר עלאי שהיה אחד מהם שיהא הוא עובד את הקרקע ואוכל פירותיו ופורע טסקא ולא הזכירו לו עד שיחזרו הבעלים אלא שמכרו לו זכותם סתם והלך זה ופרע למלך טסקא של שלש שנים ולסוף שנה חזרו הבעלים וסלקו את גדול מן הקרקע ולא רצו לפרעו הטסקא שהוציא לשתי שנים הבאות מפני שהיה הוא כפורע מה שלא נתחייבו בו עדיין וכעין מה שאמרו במקום אחר שהפורע חובו של חברו שלא מדעתו שהפסיד מימר אמר מפייס הוינא ליה כל שכן שזה רשאי לומר כן כשפרעו מה שעדין לא נתחייבו בו ואף למלך אין נותנין אותה טסקא של שתי שנים שכבר נתקבל ממנה והיה סבור רב פפא לומר שמאחר שבני באגא סתם מכרו הרי הם כמוכר שדה שאינה שלו שהרי לא היתה שלהם אלא לזמן שיעמדו אלו בחוצה לארץ או שיובירו והיה להם לפרוט מכירתם והשיבו רב הונא א"כ עשית סיקריקון ר"ל עשית בני באגא כאנסים וכמוכרים מה שאינו שלהם ולאו דוקא סיקריקון לגלגל בפירושו דין סיקריקון אלא דרך צחות כלומר עשיתם אותם כמופלגים שבאנסים והם הנקראין סיקריקון וזה אינו שאף הוא היה יודע זכותם ומה הם מוכרים וזה שמוכרין סתם מפני שאם אין חוזרין לעולם אף המכר קיים לעולם אלא אין לו דין ודברים עליהם כלל ואף על הבעלים אין להם טסקא שזהו כפורע חובו שלא מדעתו ולא היה להם לפרוע אלא מדי שנה בשנה וכן אין נותנין אותה למלך שכבר נפרע ומעתה אין מדת הדין שולטת בהם בכלום אלא שאם רצה המלך או גזברו להשגיח על עסקי פכים קטנים יכול הוא ליטול הטסקא שנה שנה וליתנה לזה ושאר המפרשים בלבלו את הדברים כדי לגלגל בעשית סיקריקון דין סיקריקון ומפני שהם מפרשים בו סיקריקון דוקא ולא נתישבו לי הדברים:
+כבר ביארנו במשנתנו על רביע שתקנו ליתן לבעלים רביע קרקע שהוא שליש מעות ומשום דנכי רבעא זבין על הדרך שביארנו במשנה ומכל מקום יש פוסקים כרב שאמר רביע בקרקע או רביע במעות כלומר שלקחו בארבע מאות ושוה חמש מאות שנותן לו מאה דינרין שהוא רביע מה שנתן או מן הקרקע שיהא שוה כרביע מעותיו והוא חמישית הקרקע דנכי חומשא זבין ואע"פ שהלכה כשמואל בדיני הם באים עליה משום דרב הוה בההוא מנינא ואם כן הוא ראוי להאמין בו יותר וכן שהוקשה שמואל מבריתא ואע"ג דרב אשי תירץ לה לאחר שבאו לידו ר"ל לאחר שבא רביע המעות ליד הבעלים ופירושו רביע המעות שנתן לסיקריקון ושנתן לבעלים ורביע הכל הוא שליש מה שנתן לסיקריקון מכל מקום שנויא הוא ולא סמכינן עליה ואין הדברים נראין:
+
+Daf 59a
+
+דיני ממונות הטמאות והטהרות מתחילין מן הגד��ל ודיני נפשות מתחילין מן הצד וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין:
+גאוני המערב כתבו במלך או שלטון שנטל קרקע מישראל בלא סיבה ומכרה לישראל ואותו ישראל הלוקח [ציית] דינא עם הבעלים לקבל עליו כדיני ישראל כדי לצאת ידי שמים שדנין אותו כלוקח מגזלן ולא כלוקח מסיקריקון וכן כתבו במלכות שנלחם במלכות אחרת וגלו מקצתם ונשארו מקצתם ומכר אותו המלך קרקעות של אותם שהלכו לאותם שנשארו וחזרו ולא נתיאשו והלוקח ציית דינא שדנין אותו כלוקח מן הסיקריקון ואם לקחו מן הבעלים ואח"כ נסתייעו מן השמים והוציאו מיד אותו שלטון אם דרך מתנה אם דרך שוחד אין הבעלים יכולים לטעון אלו היינו יודעים שכן וכו' אלא שמה שמכרו מכרו ומה שנתנו נתנו ואם נתיאשו הבעלים אין להם עוד כלום לא לענין שיהו צריכין ליתן להם רביע כדין סיקריקון ולא אפי' שיצטרכו ליקח מהם כלל ומכל מקום מלכות שנכנסה במלכות אחרת עד שעקרה האחת את חברתה לגמרי והושיב אחרים במקומם הרי זו מלכות חדשה וקנתה קנין גמור וכמו שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון ומקחו קיים ואין לבעלים כלום אפי' לא נתיאשו:
+ראשוני הרבנים כתבו שגוי אנס שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחה הימנו שאין הבית חוזר לבעלים הראשונים אלא אם כן פורע לו את דמיו ושיתן לו שכר מה שההנהו דומיא דשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו ואין אומרין מבריח ארי בעלמא הוא וזה הפך מה שכתבו גדולי הרבנים למעלה בבא מחמת חוב ואנפרות שאם החזיק גוי בקרקע ישראל בגזל אין בו סיקריקון להחזיר לבעלים רביע אם שהתה שנים עשר חדש אלא מחזירו לבעלים בחנם שאין מכירת הגוי מכירה כלל ואף הוא אינו אלא מבריח ארי בעלמא ובתוספות הכריעו שאם לקח הישראל את הבית בשיוויו דין הוא שיחזירהו שהרי אין לו טענה שלהצילו בא אבל אם לקחו בזול ראוי לומר שיפרע זה מה שנתן אבל לא דבר אחר והדברים נראין:
+המשנה השביעית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר חרש רומז ונרמז בן בתירה אומר קופץ ונקפץ במטלטלים הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אמר הר"ם פי' רמיזה שם כונה ואמר בן בתירא בממכרו ומקחו למטלטלין עד שיקפוץ על הדבר ויקיפהו ויקביל גם כן לאשר ימכור אליו ולא יספיק לו הרמיזה לבד ופעוטות קטני הקטנים משש שנים עד שבע אם היה להם הבנה או מן שמנה ותשעה לפי שעור שכלו וזה הענין יהיה לדיין ואין הלכה כבן בתירה:
+אמר המאירי חרש ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר רומז ונרמז פי' קונה ומקנה דרך רמיזה הן ברמיזת היד הן ברמיזת הראש ויראה דוקא במטלטלין וכן כתבוה גדולי המחברים ואף הם כתבו שאף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו הרבה ומתישבים בדבר אלא שיש מי שפירשה אף בקרקע ואף גדולי המפרשים נראה שנוטים בה בן בתירה אומר קופץ ונקפץ במטלטלין יש מפרשים שהקפיצה הוא פחות מן הרמיזה והיא בפה מלשון ועולתה קפצה פיה ואומר בן בתירה שבמטלטלין דיו ברמיזת הפה ואין הלכה כמותו ומכל מקום הלשון מוכיח שדברי תנא קמא בקרקע אלא שנראה לדעת ראשון שתיבת במטלטלין נמשכת לשניהם כלומר חד אמר רומז ונרמז וחד אמר קופץ ונקפץ ושניהם במטלטלין דוקא ויש מפרשים בקופץ ונקפץ שהוא בא להחמיר על תנא קמא ולומר שבמטלטלין מיהא אין קנינו או הקנאתו כלום עד שיגיעו לידו המעות ושיגיע מה שהוא מוכר ליד הלוקח ואם הוא לוקח שיגיע החפץ לידו והמעות ליד המוכר והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב שואר ומישתואר ולדעת האומר שאף בקרקע מעשיו מועילים אי אפשר לומר כן אלא במטלטלין ומ"מ איפשר שיגיעו המעות לידו ושיחזיק הלה בקרקע אלא שמתוך שקופץ ונקפץ אינו נופל יפה אלא במטלטלין תופשה במטלטלין אי איפשר כמו שביארנו שמלת במטלטלין חוזרת לשניהם וכן נראה עיקר:
+וכבר ביארנו שאין הלכה כבן בתירה וחרש שאינו שומע אלא שהוא מדבר אף הוא בדין רמיזה או בכתיבה אבל שומע ואינו מדבר הרי הוא כפקח לכל דבריו וכותב בכתב ידו והוא הוא דבורו ויתבאר בגמרא שאף בגיטין מוציא את אשתו ברמיזה מפני שברמיזה כנס ברמיזה יוציא אלא שאם כנס כשהוא פקח ונתחרש אינו מוציא כמו שיתבאר:
+הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ולפי מה שיתבאר בגמרא עד בן שש אין מעשיו כלום אפי' היה חריף שבחריפים משגמרו לו שש עד שיגדיל והוא לתינוק י"ג ויום אחד ולתינוקות י"ב ויום אחד בודקין אותו והולכין אחר חריפותו ואם מצאנוהו כדאי מקחו מקח וממכרו ממכר שכך תקנו לו משום כדי חייו ומתוך כך כתב ראשונן של גאונים שאין ממכרו ממכר אלא בכדי חייו ואין הדברים נראים לא הזכירו כדי חייו אלא ליתן טעם בדבר אבל מאחר שתקנו תקנו ואפי' בשוה מאה מנה וכן מתנתן קיימת בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע ובכלם פירשנו בששי של כתבות דוקא שאין לו אפטרופוס שאם יש לו אין מעשיו כלום לא תקנו להיות מעשיו קיימים אלא בשאין לו אפטרופוס וגאוני הראשונים כתבו שמתנתו קיימת אף ביש לו אפטרופוס ואין נראה כן וכל שטעה במקחו ומתנו דינו כגדול לגמרי הן לפחות משתות למחילה הן לשתות לחזרת אונאה הן ליתר משתות לבטול מקח וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקין בדין פחות משתות למחילה ממה שאמרו יתמי לאו בני מחילה נינהו ופירשו זה שנאמר כאן עד שתות בגדול מלמעלה למטה כלומר כל שנתאונה בחצי או בשליש ורביע עד שתות בטל מקח ושתות וממנו ולמטה לחזרה וכל שכתבנו בדינין אלו פירושו במטלטלין ואין בהם חלוק בין שהיו של אביו לשהיו לו מצד אחר אבל בקרקעות יש בהם דינין אחרים ואף במטלטלים חדשו גדולי המחברים קצת תנאים וכבר ביארנום בארכה בתשיעי של בתרא בסוגית המשנה השביעית:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק השביעי והוא שאמר אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום מערבים בבית ישן מפני דרכי שלום בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור העני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור אין ממחים ביד עניי גוים בלקט ושכחה ובפיאה מפני דרכי שלום אמר הר"ם דע שזה הדבר המפורסם בכל הארצות מהיות כהן קורא בבית הכנסת ראשון יהיה תלמיד חכם או עם הארץ הנה הוא אין שרש לו בתורה כלל ולא נזכר זה בתלמוד ואין זה הכונה ברמוזה בזאת ההלכה ונפלאתי הפלא ופלא מהיות ארצות הדרומיים גם כן על זה המנהג עם היותם בריאים מחלי המנהגים ומדעת האחרונים ודרכיהם ואין אצלם כי אם ענינים מסכימים לשון התלמוד ואיני יודע אנה נמצא זה הכבוד ואמנם צורת הענין לפי מה שבאה בזה הקבלה לפי מה שאספר לך וזה שהכהן יקדם על הלוי והלוי על ישראל ואמר הש"ם וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ובזה הקבלה לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה ראשון זה כלו כאשר לא היה שם יותר חכם ממנו כמו שיהיה אצלנו כהן ולוי וישראל ויהיו כלם במעלה אחת הנה ישוב אז אל הקדמת היחס ויקדם הכהן ואחריו הלוי ואחריו הישראל והנה אביא לך נסחת זה בסוף הוריות אימתי בזמן שכלם שוין אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכל דבר וכל שטת התלמוד שקצת חכמים יקראו בספר תורה ראשון בשבת והיו לפניו רב אמי ורב אסי שהיו היותר נכבדים שבכהני ארץ ישראל להיותו יותר חכם מהם וכן אמרו רב קרא בכהני ר"ל יקרא ראשון מקום הכהן להיותו יותר חכם מהכהנים אשר לפניו וזה אין מחלקת בו ומהעיקרים גם כן שהכהן כאשר היה ראוי לקרא ראשון ונתן רשות לישראל אשר הוא במעלתו או פחות ממנו שיוכל הישראל לקבל הכבוד אבל אסרו זה חכמים מפני דרכי שלום לפי שיתחדש מזה מחלוקת ויאמר ישראל אחר לאי זה דבר נתת רשות לזה שיעלה ראשון ולא נתת אלי ולזה אמרו שהוא יקרא ראשון וכבודו לאחר לא שיתן ואל זאת הכונה רמז בזאת ההלכה באמרו כהן קורא וכן פשט המנהג שיניחו הערוב באחת מבתי החצר הנה אמר שלא יעשה לעולם אלא בזאת הבית אשר פשט המנהג שיושם בו לפי שיש להם בזה תועלת שהבית שמניחין בה העירוב אינו צריך ליתן את הפת כמו שהתבאר שם ואמר ר' יוסי גזל גמור מדרבנן וההפרש בין אמרנו גזל גמור ואמרנו גזל מפני דרכי שלום לפי שגזל גמור יוציא בדיינין ויוסיף חומש ואע"פ שהוא מדרבנן וגזל מפני דרכי שלום אין בו דבר מזה ואין הלכה כר' יוסי:
+אמר המאירי פירשו בגמרא שדבר זה מן התורה הוא שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב שיהא ראשון לכל דבר שבקדשה לפתוח ראשון בין בתורה בין בישיבה ולברך ראשון בסעודה וליטול מנה יפה ראשון בכל דבר שהוא חולק בו עם ישראל שכשהושוו החלוקות ביניהם צריך לומר ברור לך איזו שתרצה אלא שמן התורה אם בא הכהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו רשאי על הדרך שאמרו בהמוציא ששנים ממתינים זה לזה בקערה אבל שלשה אין צריכין להמתין זה לזה והבוצע אפי' היה קטן מן האחרים פושט ידיו תחלה בקערה ללפת בו פרוסת המוציא אלא שאם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממני רשאי הא כל שאינו מדרך חלוקת כבוד כהן קורא ראשון ומאחר שהכהן קורא ראשון קורא אחריו לוי מדכתוב ובני עמרם אהרן ומשה אלמא שהלוי בא אחריו ומכל מקום תקנו חכמים שלא יהא הכהן חולק כבוד ללוי או לישראל להקדימו לפניו וכן לא לוי לישראל ודבר זה מפני דרכי שלום שלא יקנאו בו האחרים על שחלק כבוד לזה ולא לזה ונמצאו מקטרגים לומר פלני קרא אמש במקום כהן יקרא פלני היום שכל שההא בצבור קנאה מצויה בו:
+ודברים אלו כלם בין במה שהוא מן התורה בין במה שהוא מדברי סופרים כתבו גדולי המחברים בקצת חבוריהם שלא נאמרו אלא כשהכהן והלוי והישראל שוים אבל כל שיש חכם ממנו ישראל חכם קודם והוא שאמרו רב קרא בכהני ואע"פ שאמרו בגמרא כשהקשו לרב הונא דהוה קרי בכהני שאני רב הונא דאפי' ר' אמי ור' אסי דכהני חשיבי דארעא דישראל נינהו מיכף כייפי ליה דמשמע שאלו היה בעולם כהן חשוב כמותו לא היה לו לקרות אע"פ שהוא גדול מאותו כהן שעמו בבית הכנסת איפשר דלרוחא דמילתא קאמר הכי כלומר להפלגת חשיבותו של רב הונא ומכל מקום כל שהוא גדול מן הכהן שעמו בבית הכנסת קודם לו והוא שאמרו בהוריות י"ג א' כהן קודם ללוי וכו' אימתי בזמן ששניהם שוים אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לו וכן הדעת נותנת ומה ענין לשום בכהני עולם לבית הכנסת זו ודיו לכבו�� כהן שיתפשט בתוך החומות ועוד שאם כן אין לדבר סוף והיאך יודע אם יש כהן בעולם כמותו ומכל מקום יש אומרין שהלשון בא בדקדוק וכל שנודע לנו כהן בעולם שכמותו אינו קודם לפני זה שבכאן הא כל שלא נודע אין חוששין לו שאם כן אין לדבר סוף כמו שביארנו ולטעם ראשון הן משיבים שכל שנודע לנו כן כבודו של אותו כהן שבמקומו מתפשט לכל בני משמרתו וכלם במקומו הם ומשום גזל השבט נגעו בה לא משום גזילו של זה לבד וזו של הוריות פירושה בשהם שוים כלומר שוים בענין זה ששניהם בעלי תורה אע"פ שזה חכם יותר ממנו אבל אם היה הכהן עם הארץ אפי' ממזר תלמיד חכם קודם לו בכל מקום ואע"פ שאי אפשר להעמידה בעם הארץ גמור שאם כך היאך מנוהו כהן גדול והלא צינורא שלו מטמאה איפשר שאינו עם הארץ מוחלט אלא שהוא בעל מדות מעט ומשמר עצמו בטהרה ואעפ"כ חכם קודמו ולמדת מכל מקום שאף לדבריהם אין הדברים אמורים אלא בכהן בעל תורה ואף בזו רוב מפרשים נוטים לדעת ראשון:
+ומפי רבותי שמעתי על גדולי המפרשים שהיו הכהנים שבנרבונא נוהגים להם כבוד ומפצירים בם לקרות לפניהם ראשון אע"פ שאף הם היו חכמים גדולים וכן פרשו בגמרא שלא נאמר כן אלא בשבתות וימים שהצבור במלואו והוא שאמר דשכיחי רבים כלומר וכל מקום שרבים מצויים שם קנאה מקטרגת אבל בשני וחמישי הואיל ולא שכיחי רבים אם רצה הכהן לחלוק לו כבוד רשאי אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה:
+מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום והוא שעירובי חצירות ניתנין בבית שבחצר ואם הורגלו ליתנו בביתו של זה ועכשו רוצים לערב בבית אחר והוא חולק לומר שלא יניחוהו אלא בביתו אע"פ שכבר מתו בעלים הראשונים ונתחדש הבית לבעלים אחרים הדין עמו מפני דרכי שלום אם מצד תועלת שיש לו בכך שהרי אותו בית אינו צריך ליתן פת כמו שהתבאר במקומו אם מצד כבוד ומכל מקום בגמרא הקשו על זה שאם משום כבוד הא שיפורא ר"ל של תקיעת ערב שבת ויש מפרשים בו מענין שופרות שבמקדש ר"ל תיבה קצרה שבה נותנין נדבה השלוחה לבני הישיבה ויש מפרשים שופר של נדוי דמעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולבסוף בי אביי ולבסוף בי רבא ולא חשו מזה לכבודו של זה ותירצוה דלאו משום דרכי שלום הוא אלא משום חשדא כלומר שמאחר שהורגל ליתן את העירוב באותו בית אם באו לשנות את מקומו יהו הנכנסים באותו בית חושדים את בני החצר להיות מטלטלין בלא עירוב כך פירשוה גדולי הרבנים ואיני מבין מפני מה לא העמידו בה טעם דרכי שלום ומצד התועלת ואע"פ שתועלת מועט הוא מכל מקום ניחא לן לאוקומי בהכי כדי להעמיד טעם משנתנו ר"ל טעם דרכי שלום ועוד שהשיפורא לא היה שם צד קנאה שכל שהיו באים זה אחר זה היו נמנין ראשי ישיבות זה אחר זה והיו מניחין את השופר בביתו של ראש ישיבה ומתוך כך נראה לי לפרש אילימא משום כבוד והא שיפורא וכו' ואע"פ שהיו ראשי ישיבה זה אחר זה מכל מקום היה להם להניח את הכבוד במקומו שאין הכרח להיותו בבית ראש ישיבה יותר מבמקומות אחרים אלא לא משום כבוד לבד אלא משום חשדא כלומר שמא יאמרו הרואים דבר שאינו הגון מצאו בו ואין רוצים לסמוך עליו ושיפורא מיהא אין כאן חשד שמכירין הם שמטכסיסי ראש ישיבה הוא ונמצא טעם דרכי שלום מתקיים בה ואע"פ שהיה איפשר להעמידה גם כן בדרכי שלום ומצד התועלת מתוך שתועלת מועט הוא ואין בו כדאי להזכירו ניחא ליה לאוקומי טעמא דדרכי שלום בהכי ר"ל משום חשדא:
+בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום והענין שאמת המים יוצאת מן הנהר העוברת על שפת השדות ��אורך כל רצועת הבקעה ומשקין ממנה כל אחד מהם את שדהו וכל שרוצה כל אחד להשקות בלא סכירה דולה ומשקה והנהר מושך ואין אחד מוחה ביד חברו כלל לא עליון לתחתון ולא תחתון לעליון אלא שלפעמים הם מתיראים שתיבש האמה ולא יהא להם להשקות ומתוך כך עושין בורות כל אחד בשפת שדהו ומרגילין מי האמה לבור עד שיתמלא ואי אפשר למלאתו בנקל אלא על ידי סכירה שיסכור את הנהר שלא ימשך מטה הימנו עד שיתמלא בורו ועל זו אמרו שהעליונים ממלאים תחלה והוא שאמרו שהבור הקרוב למוצא האמה ממלא ראשון והוא הדין בעיקר הנהר וכן הוא הדין בהשקאה עצמה בלא מלוי בו כל זמן שיהא צריך סכירה בהשקאתו כגון שהמים מועטים והוא שאמרו בגמ' לדעת שמואל שהלכה כמותו בני נהרא עילאי שתו ברישא ומשום דאמרי אנן קדמינן טפי ומכל מקום רב חלק עמו לומר תתאי שתו ברישא ומשום דנהרא כפשטיה ליזיל וכשהקשינו לו ממשנתנו הוא פירשה באמה מהלכת על פי בורו ומתמלא דרך הלוכו ואין צורך לסכור את הנהר אלא להסיר את כיסוי בורו ובא ללמד שאין אומרין לו לסכור את בורו ושלא למלא עד שתזדמן שעתו הא כל שהוא צריך להמשיך את המים לבורו או לשדהו תתאי קדמי:
+ומכל מקום הלכה כשמואל ואע"ג דרב הונא בר תחליפא אמר בגמרא השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר כבר פירשו גדולי הרבנים דלית ליה הלכתא כשמואל בדיני ומעתה אנן דסבירא לן פסקינן כותיה ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבוה ר"ל דכל דאלים גבר ואין נראה כן ואף לדבריהם נהי דכל דאלים גבר מכל מקום דרך ערמה ותחבולה אסור והוא שאמרו רב שימי בר אשי אתא לקמיה דאביי אמר ליה לותבן מר בעידניה אמר ליה אית לי עידנא לדידי אמר ליה לותבן מר בליליא אמר ליה אית לי מיא לאשקויי אמר ליה אנא משקינא ליה למר ביממא ואותבן בליליא אמר ליה לחיי אזל לעילאי אמר להו תתאי שתו ברישא כלומר ואי אתם רשאים לסכרו אזל לתתאי אמר להו עילאי שתו ברישא ויכולים לסכור והלך וסכר כנגד שדהו של אביי שהיה באמצע והשקה וכי אתא לקמיה דאביי אמר כבתרי עבדת לי ולא טעים אביי לפירי דההיא שתא:
+מצודות של חיה ועופות ודגים יש בהם גזל מפני דרכי שלום ופירשו בגמרא באוזלי ר"ל רשתות של חוטי פשתן כפולים ואוהרי ר"ל רשתות של גמי כלי עלמא לא פליגי ר"ל דגזל גמור הוא דקנה לו כליו הואיל ויש להם תוך ושהוא במקום שבעין סימטא שיש לו רשות להניחו לשם כי פליגי בלוחי וקוקארי והם מיני חכה ושאר מצודות שאין להם בית קבול שאין להם קנין כלי אלא שתקנו להיותם גזל מפני דרכי שלום:
+מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור פי' ולא מן התורה ליפסל בו לעדות ולעבור בלאו אלא מדבריהם להיותו יוצא בדיינין ואין הלכה כדבריו אלא אף חכמים לא אסרו אלא מפני דרכי שלום ולכתחלה אבל בדיעבד אינו יוצא בדיינין ואע"ג דקטן מיקנא קני דוקא כשדעת אחרת מקנה אותו:
+עני המנקף בראש הזית מתורת שכחה ומשיר את הזתים מה שנישר מכחו גזל מפני דרכי שלום אע"פ שלא נטלן ביד הא אם נטלן ביד גזל גמור שהרי זכה בהם וזו שאמרו מפני דרכי שלום דוקא עני שנראה שנוטל על מנת לזכות לעצמו אבל עוברי דרכים אין הענין בהם אלא לאכילת שעה לכל עובר ואין בהם גזל כלל אלא אם כן נטל ביד וכן נראה ממעשה שהוזכר בגמרא ברב כהנא דהוה אזיל להוצל כו':
+אין ממחין ביד עניי גוים אפי' אותם עממין שאינם גדורים בדרכי הדתות בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום וכן אמרו בגמרא שמפרנסין עניי גויים עם עניי י��ראל ומבקרין חוליהם עם חולי ישראל וקוברין מיתי גוים עם מיתי ישראל ולא לקברם בבית הקברות של ישראל אלא שאם מצאו ישראלים וגוים מתים משתדלים בקבורתם כדרך שמשתדלים במיתי ישראל:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 59b
+
+לא היה כהן בבית הכנסת אע"פ שיש שם לוי נתפרדה חבלה ואין הלוי קודם לישראל שעיקר הדברים לכבוד כהן אמרו אלא שמאחר שנתכבד הכהן מתכבד הלוי אגבו אבל כל שאין שם כהן נתפרדה חבלה ואין לוי קודם מצד שבטו אלא שקורא כפי הראוי לו מצד עצמו אם ראשון אם שני אם באי זה מקום אם שלא יקרא כלל כשאר הישראלים ואין ראיה בקריאתו שהוא לוי אלא אם כן קורא אחר כהן ויש מפרשים שאינו קורא כלל וכן כתבוה קצת גאונים בסדור תפלותיהם ומביאים ראיה ממה שאמרו בשני של כתובות ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר מוחזקני בזה שהוא כהן אמר לו ומה ראית שקרא ראשון בבית הכנסת בחזקת כהן או בחזקת גדול אמר לו שקרא אחריו לוי ואם איתה מה ראיה מזו שמא לא היה שם כהן וקרא ישראל ואחריו לוי אלא ששאר המפרשים פירשוה שלא היה זה מכיר את הראשון לא מצד גדולה ולא מצד כהונה אלא שהכיר את השני שלפי סדר מעלות הקוראים על הדרך שיתבארו למטה לא היה ראוי לקרוא שני ואם כן בידוע שקרא לפניו כהן וקרא אחריו מתורת לוי ולמדת לפי דרכך שכל שקרא כהן קורא אחריו לוי אף במקום שיש גדול הימנו ובזו יפה כח לוי מכח כהן לפי השטה הראשונה שהזכרנו במשנה ומ"מ יש מפרשים נתפרדה חבלה ואינו קורא במקומו ר"ל שני וזו של כתבות מתבארת כהוגן שהרי היה מכיר בזה שהוא לוי ואלמלא שראשון כהן לא היה קורא לוי במקומו ועכשיו נהגו לקרות בכל מקום שירצה אלא שמכריזין לו אע"פ שהוא לוי:
+היה שם כהן אבל לא היה שם לוי הרי הכהן שקרא ראשון חוזר וקורא במקומו ואינו צריך לישב בנתים שמאחר שחוזר ומברך נכר הוא שקריאה שניה היא אבל כהן אחר לא יקרא במקום לוי שהרי אמרו כהן אחר כהן לא יקרא מפני פגמו של ראשון שיאמרו כהן ראשון פסול היה וקורא אחר תחתיו ואע"פ שהראשון עולה למנין שבעה מכל מקום איכא חשש יוצאין אבל פגם שני אין כאן שאם יבאו לומר עליו שפסול הוא היאך היה קורא במקום לוי והלא כל שאין שם לוי כהן קורא במקום לוי וזה אינו כהן אלא אין כאן פגם אלא לראשון אבל לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם שיאמרו ראשון נמצא שאינו לוי וחוזר וקורא לוי זה או שמא שני אינו לוי וקורא במקום ישראל:
+
+Daf 60a
+
+קראו כהן ולוי קורין אחריהם תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הצבור ואחריהם תלמידי חכמים הראויים למנותם פרנסים על הצבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הצבור ואחריהם ראשי כנסיאות וכל אדם ומכל מקום אנו נוהגים לחזר במסיים אחר אחד מן הגדולים שבבית הכנסת:
+ספר תורה העשויה כהלכתה בגליון ובתפירת גידין אלא שלא נכתבה כלה אלא ספר ספר כגון שעשאה חמשין חמשין ר"ל ספר בראשית לבד ספר ואלה שמות לבד וכן כלם אין קורין לכתחלה באחת מהן בבית הכנסת מפני שאין כבוד הצבור בכך ומכל מקום בדיעבד יצא ואע"פ שבחסר יריעה אחת או אפי' אות אחת פסולה התם מיחסר במילתיה הכא לא מיחסר במילתיה:
+ספר הפטרות הואיל ואין שם ספר שלם אלא פרשה מכאן ופרשה מכאן מן הדין לא היה ראוי ליכתב ומאחר שכן מן הדין היה אסור לקרות בו וכן לטלטלו בשבת וכן בספרי הגדה שהרי דברים שבעל פה הם ומכל מקום סמכו לכתבם מצד שנתמעטו הלבבות והתורה משת��חת וכל שבא זמן שצריך לעשות תקנה לשם שמים מוחלין על כבוד התורה לשעה וכמו שאמרו עת לעשות ליי' הפרו תורתיך והילכך מותר לטלטלם ולקרות בהם בשבת וכן אע"פ שמן הדין אין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה אלא אם כן דעתו להשלים עד סוף הענין כגון מבראשית עד נח ומתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני שהוא גמר ספור הקרבנות אעפ"כ עת לעשות ליי' וכו' וזהו שגדולי הפוסקים הביאו כותבין מגלה לתינוק וכו' ושמא תאמר והלא אף מן התורה ראוי להתיר שהרי תורה לא חתומה נתנה ר"ל שלא בנתינת פרשה פרשה אלא שכלם היו סדורות לו על פה עד שכתבם ביחד בסוף ארבעים שנה אלא מגלה מגלה נתנה ר"ל כשנאמרה הפרשה למשה היה כותבה ונותנה וכן כלם אחת אחת אעפ"כ כיון דאידבק אידבק ואין לכתבה פרשיות פרשיות אלא אם כן כותבה דרך נוטריקון בא"ב או בתיבות פרוסות והוא הנקרא כאן סירוגין ויש מפרשין שלש תיבות בשיטה אחת ושלש כאן בשיטה אחת עד שישלם כל הענין ומאחר ששלש תיבות נכתבות בלא שרטוט אינו קרוי ספר ועל דרך זה אמרו בהילנאי המלכה שעשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה שתהא מזומנת להעתיק ממנה פרשת סוטה לסוטות הצריכות לשתות ולא יהו צריכים להוציא עליהן ספר תורה:
+שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן לצורך היום ואח"כ נכתבו כל אחת במקומה ואלו הן א' פרשת כהנים ר"ל פרשת אמור אל הכהנים שהלכות כהנים תלויות בה ומפני שהוזקקו לעבודה הוצרך להודיעם הלכותיהם ב' פרשת לוים שבהעלותך לצורך טהרתם ג' פרשת טמאים לדחותם לפסח שני שהרי באחד בניסן הוקם המשכן והיו דורשים בהלכות הפסח ד' פרשת שלוח טמאים ר"ל וישלחו מן המחנה שבו ביום הובדלו המחנות ה' פרשת אחרי מות ואע"פ שלצורך יום כפור היא אמורה ומה צורך בה לאותו היום מכל מקום אחר שבאותו היום מתו בני אהרן בשביל ביאתם שלא כראוי נאמרה להם אזהרת ואל יבא בכל עת ו' פרשת שתויי יין שמאותו היום נאסרו ז' פרשת נרות ר"ל בהעלותך שהיה צורך היום ח' פרשת פרה שהרי מחרתו נשרפה הפרה:
+
+Daf 60b
+
+בני בקעה שבאו קצתם לשנות במהלך הנהר עד שמתוך מעשיהם הנהר מתקלקל לחבריהם מוחין בידם מן הדין וזהו שאמרו בבני הרמך דאזול כרו בריש שניא והוא שם נהר ואהדרוה ושדיוה בשילהי נהרא והענין הוא על דרך משל שהנהר היה הולך מדרום לצפון בצד רוח מזרחי ושדותיהם של בני הרמך לא היו עומדים על שפת הנהר מפני ששדות אחרים מצרנים להם לצד המזרח והיו שדותיהם פנימיים להם ושפת שדותיהם לשביל שבמערב שלא היה שם נהר והלכו לתחלת בקעה שלהם וחפרו בצד צפון ובצד מערב ובצד דרום והמשיכו הנהר באותם חפירות והיה הנהר בא מכח חפירתם ממקומו שברוח מזרח לצד צפון וממנו למערב ומשם היו משקין שדותיהם וממנו הולך לצד הדרום וחוזר במקומו למזרח והולך במקומו והתחתונים אין להם קפידא בזה שהרי משחזר הנהר למקומו הולך הוא ברגילות שלו אבל העליונים היו קובלים עליהם שמתוך שהמים אינן נמשכות יפה באותן החפירות חוזרות לאחוריהן ונכנסות לשדותיהן וכשאמרו להם להעמיק בחפירה עמהם כנגד שדותיהם שלא יכנסו המים לתוכם חששו לפסידא אחרת והוא שאמרו יבשי פירין ר"ל חריצין שלנו שלא ינבעו המים לתוכם ומתוך כך אמר להו לבני הרמך סליקו נפשייכו מהכא ר"ל שיסתמו חפירותיהן וכן פירשוה גדולי הרבנים ומכל מקום גאוני ספרד מפרשים שלעילאי אמר שיסלקו עבדותיהם משם ולא יקבלו שם אריסות דקיימא לן כל דאלים גבר ואין הדברים נראין:
+המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר משאלת ��שה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה אבל משתטיל את המים לא תגע אצלה שאין מחזקין ידי עוברי עבירה וכולם לא אמרו אלא מפני דרכי שלום ומחזקין ידי גוים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום אמר הר"ם כבר קדם לנו באור זאת ההלכה בסוף פרק ה' משביעית אבל אזכור גם כן באורה הנה האשה שהתירו להשאיל מה שהוזכר לחברתה החשודה על השביעית לפי שהכלים אינם מיוחדים לעבירה לפי שנאמר פעמים יבקש הנפה לרקד בהם הדברים והרחיים לטחון בהם העקרים והסמים והתנור לאפות בו את הפת ולזה אם באה אליה ואמרה להשאיל נפה לרקד חטה או תנור לאפות בו לא תשאילנה כלום ואמרו אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ אין בזה דבר מענין שביעית ואמנם זה מותר לפי שהעקר אצלינו רוב עמי הארץ מעשרים הם ולזה בוררת וטוחנת ומרקדת עמה ואמרו משתטיל מים לעיסה לא תגע אצלה הוא מקום ענין טומאה וטהרה וזה שעם הארץ אשתו ובניו בחזקת טומאה כמו שיתבאר במקומו ממסכת טהרות והעקר אצלנו שהאוכלים כלם לא יטמאו אלא אחר ההכשר באחד משבעה משקין כמו שיתבאר במסכת מכשירין ובעבור העקרים כלם התחייבה להפרד ממנה בעת שפיכת המים על הקמח לפי שהיא מקבלת את טומאה ויהיה עובר עבירה לטמא את התרומה ואפי' על העקר האחרון אשר הוא מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל לפי שזאת העיסה בה חיוב התרומה והיו קדש זרע זה עוד אמר שכל מה שזכרנו מהתרת ההשאלה אמנם על הספק והעזר למלאכתה אמנם זה מפני דרכי שלום ומחזקין ידי גוים בשביעית במרמה לבד כמו שאם נראה עובד אדמה נאמר אליהם יעזרכם השם או יצליח מעשיכם והדומה לזה ממה שיגיע לנו תועלת בהצלחת המעשה ההוא ושואלין בשלומן ואפי' ביום אידם:
+אמר המאירי פירשו בירושלמי מתניתין בסתם אבל במפרש לא ר"ל אם שאלה אותם בהדיא נפה לנפות בה את הקמח וכברה לכבור בה את התבואה וריחים לטחון ותנור לאפות ושאל בה וסתמן לאו כפירושן כלומר שהרי אין תשמישם של כלים אלו אלא לאותם הדברים ותירץ שאני אומר נפה למיפזר בה מעות כברה למיכבר בה חול ריחים לטחון בהם סמנים תנור לטמון בו אונין של פשתן ואם כן טעם היתר זה משום דאיכא למיתלי להיתרא ושמא תאמר אם כן למה אמרו מפני דרכי שלום והלא מן הדין הוא דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וכדאמרינן במסכת ע"ז לא ימכור אדם לישראל החשוד על השביעית פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין שיכול לומר לשחיטה מכרתיה תירצו מגדולי הדורות שבמכירה כשהתירו לצורך עצמו של מוכר התירו הואיל ויש שם כדי לתלות כגון שהלוקח עשוי ליקח לשחיטה גם כן אבל שאלה שאין כאן צורך למשאיל כלל אלמלא מפני דרכי שלום לא התירו אף בדאיכא למיתלי אבל כל שאין לתלות אסור אף במכירה וכמו שאמרו אסור למכור להם כלים העשויים לעבודה כגון העול והמחרישה והמזרה וכל שכן שאסור להשאיל וכן יש לפרש שבמכירה נעשו הכלים של לוקח וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן אבל שאלה שעדין שם המשאיל עליהם הרי זה גורם למלאכה בשלו ואי לאו דרכי שלום אף בדאיכא למיתלי אסור ומקצת רבנים פירשו משנתנו בדליכא למיתלי וכנגד הירושלמי שהזכרנו ואעפ"כ משאלת דאע"ג דבמכירה אסור מכירה אין בה איבה שאין אדם עשוי למכור כליו אבל שאלה אי מימנעה איכא איבה ואע"ג דליכא למיתלי שרי ואף הירושלמי איפשר לפרשו לשיטה זו ר"ל להיות המכירה חמורה מן השאלה כלומר שלא אמרו להתיר אלא בסתם ובשאלה ולהודיע שמאחר שיש כאן איבה תולין בה אף על צד רחוק כגון אלו שהזכרנו אבל מה שאין בו צד איבה כגון מכירה אין תולין בו על צדדים רחוקים כאלו שאם כן אף מחרישה וחברותיה איפשר לתלות בהם לקצת דברים רחוקים אלא שכל שאין שם איבה אין תולין אלא בדברים המצויים וכן כתבנוה במסכת ע"ז:
+אבל לא תבור ולא תטחן עמה שהרי נמצאת מסייעת בגוף העבירה משאלת אשת חבר לאשת עם הארץ נפה וכברה וריחים ותנור ר"ל אפי' במפרש ולא עוד אלא שבוררת וטוחנת ומרקדת עמה ודבר זה לא בשביעית אלא כל השנים שאם תאמר שיש כאן סיוע לעוברי עבירה ומצד שהם חשודים על המעשרות אנו סומכין על מה שאמרו רוב עמי הארץ מעשרים הם ומאחר שכן מפני דרכי שלום ראוי לסמוך על טעם זה אבל משתטיל מים אסור שנמצא הקמח מוכשר וכשתגלגל תתחייב בחלה ונמצאת מסייעת לטמא את החלה שהרי עם הארץ ואשתו וכליו מטמאין ומשום חלין מיהא לא דקיימא לן מותר לגרום טומאה לחלין שבארץ ישראל אלא משום חלה אתי עלה:
+מחזיקין ידי גויים בשביעית פירשו בגמרא לא לסייעם במלאכה אלא לומר להם הוחזקו כלומר כשיראו אותם עובדי אדמה אומרין להם שיוחזקו בכך מאת השם או שיצליחם בכך וכיוצא בזה הואיל ואין בה עבירה אצלו ושואלין בשלומן של גוים אפי' ביום אידם שהוא באדיקותו בעבדת האלילים ואפי' בהזכרת השם וכמו שכתבו גדולי הרבנים שהשלום שמו של הב"ה הוא:
+זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+
+Daf 61a
+
+מי שאינו אוכל חולין בטהרה הואיל ואינו חשוד על המעשרות אינו בכלל עם הארץ אבל החשוד על המעשרות הרי הוא בכלל עם הארץ ועליו אמרו במשנתנו שמפני דרכי שלום הותר על סמך מה שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הן ואע"פ שאביי אמרה ורבא חלק עמו לא מחלוקת עצמם הוא לפסוק בו כרבא אלא מחלוקת של אחרים ולא עוד אלא שאף רבא סובר טעם זה במקומות אחרים והוא שבפרק במה מדליקין אמרה רבא כן ואביי חלק לומר בה טעם אחר הפך מה שבכאן ובפרק האשה שנתאלמנה אמרוה שניהם ר"ל אביי ורבא ואם כן אין מחלוקתם ברוב עמי הארץ מעשרין ששניהם מודים בה אלא שחולקים בסברא אם יש בה טעם אחר עדיף הימנו אם לאו וזהו שפעמים מתהפכים בו ופעמים מסכימים בו שניהם לפי הענינים שהוזכרו בו ובזו מיהא היה דעת רבא לומר שאע"פ שרוב עמי הארץ מעשרין הם בשל תורה יש לחוש וכל שכן במקום שאין הנאה לזה בסיועה:
+
+Daf 61b
+
+טוחנין תבואה שלנו המתוקנת ומפקידין אותה אצל אוכלי שביעית שאינם חשודים להחליף וכן מפקידין אותה אצל אוכלי פירותיהן בטומאה מפני שאף הם אין חשודים להחליף ושמא תאמר ואצל אוכלי חוליהם בטומאה מיהא נחוש שמא יגע והוא טמא איפשר שאף הוא נזהר מליגע אחר שיודע בבעליו שאוכל בטהרה ואם כן דוקא אצל אוכלי פירותיהם בטומאה אבל אצל עם הארץ לא שהרי אמרו אין עם הארץ מקפיד על מגע קברו וכל שכן על של עצמו ויש מפרשים בה דהוא הדין לעם הארץ ואין נראה כן אבל אין טוחנין לא לאוכלי שביעית ולא לאוכלי פירותיהן בטומאה במקום שיש חשש טומאה דאוריתא כגון עיסה החייבת בחלה ולענין חלה מפני שאין מסייעין ידי עוברי עבירה:
+ישראל עם הארץ אע"פ שאין מפקידין אצלו חלין כמו שביארנו מפקידין אצלו תרומה טהורה שמתוך שאין לבו גס בה לא יבא ליגע אבל כהן החשוד לאכול תרומה בטומאה אין ספק שאין מפקידין אצלו תבואה שלנו שהרי עם הארץ הוא וכן אין מפקידין בידו תרומה טהורה שחשוד הוא ליגע אלא אם כן לא הוכשרו ואפי' היתה התרומה בתוך כלי חרש המוקף צמיד פתיל שאף כשיבא ליגע אין עם הארץ מטמא בהיסט מכל מקום חוששין שמא תסיטם אשתו נדה שמטמא בהיסט וכלי חרס מיטמא בהיסט ואע"פ שבפכים קטנים אמרו שטהורים בזב מפני שכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא בזו שאני שעד שלא הוקף הוה ליה בכלל מגע:
+ממה שכתבנו למדת לפי דרכך שעם הארץ אינו מטמא בהיסט ואע"פ שעשאוהו כזב וזב מטמא בהיסט לא עשאוהו כזב אלא לענין מדרסו וצינורא שלו אבל להיסט שלו ובמקום חששא לבד לא גזרו על היסטו וכן היא בתוספ' ופירשו בו הטעם שאם כן אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום ויש חולקים בזו וכבר כתבנוה בשני של חגיגה:
+עם הארץ אינו חשוד להחליף ומעתה המוליך חטיו לטוחן עם הארץ הרי הם בחזקתם למעשר ולשביעית ואין חוששין שמא החליף אבל אינם בחזקתם לטהרה מפני שעם הארץ חשוד הוא ליגע ומכל מקום יש צדדין שהם חשודים להחליף מצד איזו סיבה והוא שאמרו הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שחשודה להחליף המתקלקל לכבוד חתנה ויש חולקים לפסוק שאינו צריך וכבר ביארנוה בראשון של חלין ולחלוף שביעית אין לחוש שאין עם הארץ חשוד מן הסתם על השביעית אלא אם כן הוחזק בפרט על כך:
+אף הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שחשודה להחליף מזה לזה תמיד לפי מה שרואה כענין התלמידים ואף את שלה מחלפת לפעמים לכבוד תלמיד כשנתאחר עד שנתקרר את שלו ואומרת בעצמה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא וכבר ביארנוה גם כן בראשון של חלין:
+אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה ודבר זה פירשו בו גדולי הרבנים שאשת חבר מסייעת עם אשת עם הארץ לטחון ברחים שלה בזמן שאשת חבר טמאה שאינה רגילה ליגע בפירות מחשש שלא תטמאם ואין לחוש שתקח מפירות של עם הארץ דרך שכחה ותאכל אבל כשהיא טהורה לא שמא תגע ותאכל ושמא טבל הוא ונמצאת אוכלת טבלים ולר' שמעון בן אלעזר אף כשהיא טמאה אסור שחברתה אשת עם הארץ נותנת לה ואוכלת ואע"פ שאינה חשודה להחליף וכל שכן לגנוב כל אשה רגילה ליטול משל בעלה ואינה חוששת לגניבה דמוריא ואמרה תורא מדיישיה קא אכיל כלומר והואיל ומסייעת אותי ראוי לי שאתן לה ואין הפירוש מחוור שאם יש כאן צד גניבה אף כשחברתה נותנת היאך היא אוכלת ואי משום סיעתא דידה איהי ודאי לא מוריא בהכי שלא על דעת כן היא מסייעת אלא שאין כאן גניבה כלל שרשאה אשה ליתן משל בעלה דבר מועט בדברים הרגילים ואין כאן חשש כמו שביארנו באחרון של קמא ואם כן היאך היה מקשה ממנה השתא מיגזל גזלא וכו' ועוד הרי רוב עמי הארץ מעשרים הם ואם מכל מקום חיישת בהכי הרי היא מסייעת ידי עוברי עבירה ואף בזמן שהיא טמאה אסור ומתוך כך פירשוה קצת רבנים בדרך זו אשת חבר טוחנת את שלה בבית אחד עם אשת עם הארץ שטוחנת גם כן לעצמה בזמן שאשת חבר טמאה נדה שהרי אף כשתבא אשת עם הארץ ליגע הרי טומאתה כטומאת הנדה ואין כאן אפושי טומאה אבל בזמן שאשת חבר טהורה לא שמא תגע בהם אשת עם הארץ ותטמאם ור' שמעון אומר שאף בזמן שהיא טמאה יש בה חששא אחרת שמא חברתה אשת עם הארץ גונבת משל בעלה ונותנת לה ואוכלת ואינה חוששת לטומאת הפירות שלה אחר שהיא טמאה ואיכא חשש טבלים ואף זה לענין פירוש אינו מחוור שלר' שמעון מיהא אף כשחברתה נותנת היאך היא אוכלת ועוד שהרי רוב עמי הארץ מעשרין הן:
+ועיקר הדברים הוא מה שפירשו מקצת גאונים והוא שאשת חבר טוחנת בצד אשת עם הארץ זו שלה וזו שלה בזמן שאשת עם הארץ טמאה נדה ומאחר שכן אף היא טמאה בעיניה ונזהרת שלא ליגע בשל טהורה אבל לא בזמן שהיא טהורה ר"ל טהורה מנדות שמאחר שכן היא טהורה בעיניה ונוגעת ור' שמעון אומר אף בזמן שהיא טמאה לא מפני שחברתה ר"ל אשת עם הארץ אחר שמן הסתם אינה עומדת עם אשת חבר לבד אלא יש שם אשה אחרת שהיא אשת עם הארץ גם כן עומדת עמה לשפחה שהיא טהורה בעיניה ונותנת לה מפירות החבר ואוכלת מטמאתם בנגיעתה שכך היא דרך נשים כל שטהורות בעיניהן הן נוגעות זו בשל זו ומאכילות זו לזו וזה שאמרו השתא מיגנב פירושו משל חבר וזה שתירץ מוריא ואמרה כו' מפני שסתם הדברים הריחים של אשת עם הארץ הם ומתוך כך מצויה אשת חבר לשם שלא בחנם הלכה אשת חבר להתחבר עם אשת עם הארץ ומשום טומאת ריחים שלה ליכא שהרי כלי גללים וכלי אבנים אין מקבלין טומאה ואף תלמוד שבמסכת תרומות מעיד לנו בפירוש זה וכמו שאמרו שם אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחן מפני שהיא מחזקת עצמה טהורה ממנה אלא שאף לפי' זה יש מפרשים שחברתה ר"ל אותה הדרה עם אשת עם הארץ הטהורה נותנת לאשת החבר מפירותיה של אשת עם הארץ ואינה חוששת לגניבה שאחר שהיא מסייעתה סבורה היא שהיא יכולה לאכול ולהאכיל אכילה כזו בלא קפידא הא אלו היתה טמאה בעיניה לא היתה נוגעת אף באותם של אשת עם הארץ שהרי הפירות טהורים בעיניהם והם עושין עצמן פטורים על הטומאה:
+ולענין פסק הלכה כתנא קמא ויש פוסקים כר' שמעון ואין נראה כן:
+
+Daf 62a
+
+אין עושין חלת עם הארץ בטהרה ר"ל שאם אמר לו עם הארץ לגבל חבר הפרש חלה מעיסתי ועשה אותה בטהרה לא ישמע לו ופירשו גדולי הרבנים מפני שכבר ניטמאת העיסה בידו וכשחבר מפרישה כהן סומך עליו ואוכלה אבל עושין לו העיסה מתחלה בטהרה וכגון שלא הוכשר הקמח ונוטל הימנה תרומה ומניחה בכפישה או באנחותא והם בלאי חמותות שאין מקבלין טומאה וכשבא עם הארץ ליטול נוטל את שתיהן ר"ל העיסה והחלה ואין חוששין שמא נגע בחלה וכגון שהזהרנוהו על כך ואיימנוהו שאם יגע חוזרת לטבלה שמאחר שהזהרנוהו אין חוששין לו הואיל וראינוהו מחזר לתקנה ולנגיעת שוגג לא חיישינן הואיל והזקקנוהו ליתנה בכלים שאין דרכם ליתן חלה בתוכם וכן אין עושין לו תרומת זיתים משהוכשרו במעטן בטהרה אבל עושה לו זיתי חלין קודם שיכנסו למעטן בטהרה ונוטל הימנה כדי תרומה ומניחה בכלים שאין מקבלין טומאה וכשבא עם הארץ ליטול נוטל את שניהם ואין הכהן חושש שמא נגע במזיד שכבר הזהרנוהו ולשוגג לא חיישינן הואיל והזקקנוהו ליתנה בכלים שאין מקבלין טומאה רמי אנפשיה ומדכר ודברים אלו הקלו בהם משום כדי חייו של גבל ובדד זו היא שיטת גדולי הרבנים אלא שיש מקשים היאך אמרו אין עושין בטהרה והלא אי אפשר שכבר ניטמאת ועוד מה הוצרכה ללמדנו ועוד שבתרומת זיתים וזיתי חלין היה לו לומר אין עושין תרומת זיתים מן המעטן אבל עושין מן הסל והם מפרשים שמועה זו בעם הארץ שאמר לגבל גלגל לי עיסה בטהרה והפרש ממנה חלה ועשה אותה בטהרה ושאר העיסה אעשנה לעצמי בטומאה אין שומעין לו אבל עושין לו הכל העיסה והחלה וזה ששאלו וטעמא מאי פירושו מפני מה אין עושין לו חלה בלבד ופירשוה משום כדי חייו דגבל שיטול שכר כל העיסה והפי' נכון:
+כבר ביארנו שאין מסייעין לגוי בשביעית בעבודת קרקע והוא שאמרו אין עודרין לגוי ורוצה לומר בשביעית אלא שאומרין להם שתהא להם הצלחה באותו עבודה וכיוצא בזה הואיל ואין להם עבירה בכך:
+עובדי הגלולים אין נמנעין משאול בשלומן ומכל מקום אין ראוי להאריך עמהם בדברי שלום ביתר מן הרגיל וחוץ לתחום שלום מנהג וזהו הנקרא אצלי כפילת שלום שכל שאדם מאריך בשאלת שלום על הרגיל מורה חבה יתרה ושיכות וכבר ידעת שעבודת הגלולים היתה מושכת את הלב הרבה מצד תועלות שהיו משיגים בעבודתם כמו שאמר ומן אז חדלנו כו' חסרנו כל וכן באחרון של סנהדרין ק"ב ב' אמרי בענין מנשה אלו הוית בההיא שעתא נקטת שיפולא ואזלת בתרה ומתוך כך היו מגדולי החכמים מקדימים שלום להם מפני שהמקדים נותן דרך למשיב להשיב לו כדרך ששאל והיה מקדים לקרא לו כמנהג כדי שישיב לו כפי קריאתו ולא יכנס עמו בשיכות יתר מדאי ואלו היה ממתין שיהא הוא מקדים לו שמא יקדמנו בדברי חבה והתעלסות אהבים והיה הוא צריך להוסיף לו באותו הדרך עד שמתוך כך היו מתאהבים זה לזה ודעתם מתקרבת יותר מדאי והיו האחרים למדים מהם והולכים אחריהם אבל כפילת שלום כפי הרגיל אין בו חשש אע"פ שכופלו וכדרך שאמר באחד מהם שהיה אומר שלמא למר שלמא למר כלומר שלא היה נכנס עמהם בדברים אחרים אלא שלום מנהג ואין לפרשו שלבו היה על רבו כמו שגדולי הרבנים מפרשים שהרי אסור לגנוב דעתן של בריות אפי' של עובדי גלולים כמו שהתבאר במקומו ונמשך למה שכתבנו מה שאמרו שביום אידם לא יכנס לביתו ויתן לו שלום שאף הוא מספר לו ענין האיד הנעשה לשם כוכב פלני או מזל פלני או קדש פלני ושבחו בכך וכך ולבו מגמגם בדבר ושמא יבא לידי תקלה אלא שאם מוצאו בשוק נותן לו שלום ואף זה ביום אידם מיהא לא בסבר פנים המראים חבה והתדבקות שמא מתוך פנאי שלי ותשוקתו בספור כח גליליו ימשך עמו ומכל מקום אמות הגדורות בדרכי הדתות ומאמינים במציאותו ית' לאחדותו ויכלתו אע"פ שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו אין להם מקום בדברים אלו:
+תלמידי חכמים כששואלין בשלומם ראוי להאריך ולכפול ביתר מן הרגיל והוא שאמרו רב הונא ורב חסדא הוו יתבי חליף ואזל גניבא אמר ליה חד לחבריה ניקום מיקמיה דבר אוריין הוא אמר ליה ומקמי פלגא ניקום והוא שהיה בעל מריבה וקטטה ומצער תלמידי חכמים בהקנטותיו אדהכי אתי איהו לגבייהו אמר להו שלמא עלייכו מלכי שלמא עלייכו מלכי והרי כאן כפילת שלום בדברי חבה והמשכות של אהבים חדא שהמקדים אין המנהג לכפול ועוד שאין המנהג לספר בשאלת שלום בשבח הנשאל ושאלו לו מנא לן דרבנן איקרו מלכים דכתוב בי מלכים ימלוכו ומנא לן דכפלינן שלמא למלכא דכתוב שלום לך שלום לעוזרך וכל זה כפל שלום ואריכות דברי חבה על הדרך שביארנו:
+אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו דרך הערה אמרה תורה ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת:
+ועתה נשלם פרק הניזקין תהלה לאל. ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:
+פרק ששי בע"ה:
+האומר התקבל וכו' זה הפרק הכונה בו לבאר קצת מה שנכלל בחלק הרביעי בדרכי השליחות הן של קבלה הן של הולכה ודינין שבהם ובכלל זה על איזה צד יש לנערה או לקטנה יד להתגרש הן על ידי עצמה הן על ידי אביה וקצת מה שנכלל בחלק שלישי בביאור על איזה לשון יכולין לכתוב ולא ליתן ועל איזה לשון יכולין לכתוב וליתן הן בבריא הן כשכיב מרע ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון בביאור לשון קבלה אי זהו ולשון הולכה אי זהו וששליח קבלה הוא לאשה ושליח הולכה לאיש השני ששליח קבלה צריך עדים מה שאין כן בשליח הולכה השלישי בנערה וקטנה על איזה צד יש להן יד להתגרש ועל איזה צד אין לקטנה יד הרביעי במדקדקת לקבלו לה במקום פלני היאך דינה והיאך אוכלת בתרומה ��שעה שעשת שליח עד שבא לידה החמשי על איזה לשון כותבין את הגט אבל לא נותנין ועל איזה לשון אין כותבין כלל ועל איזה לשון כותבין ונותנין הששי באמר לשנים או לשלשה או לעשרה היאך הוא דינם ועל איזה צד יש בדבורו קפידא זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו קצת דברים כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
+והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר האומר התקבל גט זה לאשתי או הוליך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזיר האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצת להחזיר לא יחזיר לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הא לך ותן לה אם רצה להחזיר יחזיר רשב"ג אומר אף האומרת טול לי גיטי אם רצת להחזיר לא יחזיר אמר הר"מ כבר קדם לנו בפרק שני ששליח הקבלה כאשר הגיע גט לידו הרי הוא כאלו הגיע לידה לפי שהוא ממונה והלכה כרשב"ג שאמר טול לי לשון קבלה הוא:
+אמר המאירי צריך שתזכור מה שכתבנו כמה פעמים שכל שהאשה ממנה שליח לקבל גיטה מיד בעלה הוא הנקרא שליח קבלה והרי הוא במקומה לומר שמשהגיע הגט ליד אותו שליח הרי הוא כאלו הגיע הגט לידה ואם רצה הבעל לחזור אינו רשאי והוא נעשה בלשון התקבל לי גיטי או טול לי גיטי לדעת רשב"ג שאמר במשנה זו אף האומרת טול לי גיטי אם רצה להחזיר לא יחזיר וכן הלכה אבל הולך לי גיטי אינו שליח קבלה אלא שליח הולכה וכן אם אמרה הבא לי גיטי אינו שליחות קבלה אלא שליחות הבאה ויש לו דין אחד עם שליח הולכה וכל שהאיש ממנה שליח להוליך גט לאשתו הוא הנקרא שליח הולכה והרי הוא במקום הבעל לומר שכל שרצה לחזור חוזר עד שיגיע גט לידה והוא נעשה בלשון הולך גט זה לאשתי או הבא ואף כשהוא אומר התקבל הואיל ואין בידו לעשות שליחות קבלה הרי הוא כשליח הולכה וכן צריך שתדע שכל שמינתה האשה שליח קבלה והוא משנה לו את הלשון לומר הולך וכל שכן אם יפרש דבריו ויאמר אי אפשי שתקבל לה אלא הולך עקר שליחותה ונעשה שליח הולכה וחוזר וא"כ כשהיא ממנה שליח קבלה צריך שיאמר הוא לו גם כן התקבל או הולך שפירושו הילך כמו שאמרה ובזו אמרו שמשהגיע גט ליד שליח מגורשת אלא שיש חולקים לומר בהולך בלא אי אפשי לומר שהוא ספק אם עקר השליחות אם לאו כמו שיתבאר ואחר שתזכור הקדמות אלו תפרש משנה זו כהלכתה בדרך זה:
+האומר התקבל גט זה לאשתי ולא מנתהו האשה שליח כלל אלא הוא ממנהו שליח ואומר לו התקבל אע"פ שלשון קבלה הוא אינו אלא שליח הולכה שאין הגט זכות אצלה שנאמר שזכין לה שלא בפניה אא"כ מנתהו היא ואפי' אמר לו בפי' זכה ופירשו בירושלמי אפי' במנוול ומוכה שחין ופירשו הגאונים אף בישראל משמד וכן פירשו בירושלמי אף כשהיתה היא צווחת להתגרש וכן ביבמות אמרוה כן במקום קטטה אלא שבמקום יבם נשאלה שם ונשארת בספק כמו שיתבאר שם וכמו שכתבנוה בפרק ראשון במשנה השניה אבל בשאר מקומות חוזר ומעתה אם רצה להחזיר הגט לידו עד שלא הגיע לידה יחזיר ואח"כ אמר כן בהולך גט זה לאשתי שהוא לשון שליחות הולכה ששניהם אצלו שליחות הולכה הם ומ"מ בהולך מיהא דקדקו בגמרא טעמא דלא שויתיה איהי שליח לקבלה הא שויתיה איהי שליח לקבלה לא יחזיר דהא משמע דהתקבל והולך קאמר מדנפיק להו תנא בחדא דבורא ר"ל האומר התקבל או הולך כשם שהתקבל דוקא בדלא שויתיה אף בהולך כן הא שויתיה אף בהולך לא יחזיר וא"כ הולך כזכי וכבר ביארנו בפרק ראשון שלענין גט הולך לא כזכי ותירץ שבהולך אף בשויתיה איהו יכול לחזור ולא בא ללמד שיהא הולך כהתקבל לענין שויתיה איהי שליח אלא ללמד שהתקבל בדלא שויתיה איהי כהולך דעלמא דהוה סלקא דעתך אמינה הואיל ולשון קבלה הוא והוא אינו בר שוויי שליח לקבלה אף כשיגיע גט לידה אינו גט קמ"ל:
+האשה שאמרה התקבל לי גיטי ונתן הבעל בידו לא יחזיר ופירושה כשאמר לו אף הוא התקבל או הילך אבל אם אמר לו הולך נעקר שליחות הקבלה לדעתנו כמו שביארנו אלא שיש מעמידין אותו בספק והוא שאמרו בגמרא מאי לאו לא שנא אקבלה ולא שנא אהולכה כלומר שאף כשיאמר הולך לא יעקר שליחות קבלה ומשום דהולך כזכי לא אקבלה כלומר שאף הוא אמר לו לשלוחה התקבל כמו שביארנו ואמר אח"כ לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הילך ותן לה אם רצה להחזיר יחזיר שאע"פ שאמרנו בהילך שפירושו הילך כמו שאמרה מכל מקום הואיל ואמר אי אפשי כל הילך מקיים דבורה הוא וסתמו כאומר הילך כמו שאמרה אבל הולך בלא אי אפשי סתמו עוקר שליחות הוא וכן הלכה לדעתנו אלא שיש אומרין בהולך שהוא ספק כמו שיתבאר ורשב"ג בא להוסיף שלשון טול לי לשון קבלה הוא הן במנויה הן בדבור הבעל לשלוחה וכן הלכה:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 62b
+
+איש אין צריך לומר שהוא נעשה שליח להולכה שהרי הבעל מוליך גט לאשתו וכן אין צריך לומר באשה שהיא נעשית שלוחה לקבלה שכן אשה מקבלת גיטה מיד בעלה אלא אף איש נעשה שליח לקבלה שהרי אב מקבל גט לבתו קטנה וכן אשה נעשית שלוחה להולכה שהרי שנינו האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם והעמדנוהו בהולכה מעתה מה שאמרו במשנתנו האומר התקבל גט זה לאשתי ואמר אחריה האשה שאמרה התקבל לי פירושן אף בשליח אחד שהרי הכשר להולכה כשר לקבלה ואם תפרשה בשני שלוחים הרי בסופא אמרו אמר לו הבעל אי אפשי שתקבל אלא הולך והרי זה בשליח אחד הוא שהכשר לזה כשר לחברו כמו שביארנו האשה שאמרה לשלוחה הבא לי גיטי וכשבא השליח אצל הבעל אמר לו אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר לה הילך כמו שאמרה אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת וכן אם אמר לו הבעל התקבל לה גיטה שהרי השליח עקר שליחותו הוה ליה כאומר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא דניחא ליה בשליחות קבלה כי היכי דלא ליצטריך לאמטוייה לידה ונמצא שהשליח קבלו על דעת שליח קבלה ואינו אלא שליח הולכה ואפי' היה סומך הוא אדבורא דידה שהיה לנו לומר שהוא עשאו שליח הולכה הואיל ואמר כמו שאמרה מ"מ אין הוא מקבלו אלא על דעת שליח קבלה ואינו והרי אין כאן שליחות וכל שכן אי אדבורא דשליח קא סמיך שנותנו לו על דעת שליח קבלה ואינו:
+
+Daf 63a
+
+אמרה לו התקבל לי גיטי וכשבא אצל הבעל אמר לו אשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמו שאמרה כיון שהגיע גט לידה מגורשת שאין השליח עוקר שליחותו אדרבה משעבד עצמו לשליחות גדול הימנו ומקבל עליו טירחא דאורחא להיות שליח הולכה ואם כן אינו עוקר שליחות מעליו ומקבל הוא מיהא אותו שליחות שהוא אומר והוא שליחות הולכה ואף הבעל אדבורא דידיה קא סמיך ועושהו שליח הולכה ומ"מ אין אומרין שתהא מגורשת משעה שהגיע הגט ליד השליח דהא ודאי לא עקר שליחות קבלה מנפשיה דהא בקבלה ניחא ליה טפי דמכל מקום לאו אדבורא דידה קא סמיך ואינו נותנו אלא על דעת מה שהוא אומר ואינו גט עד שיגיע לידה וכן פסקו גדולי הפוסקים והמחברים ואף בענין שוכר את האומנין כשאמר בעל הבית צא ושכור לי פועלים בארבעה ושכרם בשלשה ואמרו לו כמה שאמר בעל הבית פסקו גדולי המחברים דאדבורא דשליח קא סמכי ולית להו אלא תלתא תלתא ומ"מ יש מפקפקים להעמיד הדבר בספק ושמא אדבורא דידה קא סמיך והגט גט משהגיע ליד השליח ואם מת הבעל קודם שהגיע לידה חולצת ולא מתיבמת ואף אנו כתבנוה במקומה בענין אומנין בספק:
+לענין ביאור בסוגיא זו שאלו בראשונה מיהא ר"ל בהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל משיגיע לידה מיהא יהא גט שהרי במשנתנו אמרו האומר התקבל גט זה לאשתי שאם רצה יחזיר הא לא רצה להחזיר משהגיע גט לידה הוי גט ואע"פ שהבעל אינו בר שליחות קבלה מכל מקום מימר אמר תגרש כל היכי דמיגרשא ר"ל שבשעת נתינת הגט דעתו שאם לא תתגרש בשליחות קבלה יהא שליח להולכה ולא כמו שפירשו גדולי הרבנים דלכי מתידע ליה דלא מצי מיהוי שליח קבלה ניחא ליה דליהוי שליח הולכה דודאי כל שבשעת נתינה לא היה דעתו בכך אינו גט אלא שבשעת נתינה דעתו בכך ואם כן אף בזו נימא דעתו של בעל להתגרש בכל צד שתוכל ואע"ג דאדבורא דידיה קא סמיך דקאמר שליח קבלה אני וכדאסיקנא בשמעתא ואינו שליח קבלה מ"מ נאמר שדעתו שאם אינו כן יהא שליח להולכה ואמסקנא דאדבורא דידיה סמיך קא מקשה דאע"ג דאידחיה לה לא אידחיה אלא משום דמההיא ליכא לאוכוחה ומשום הכי סלקא לן וכדכתיבנא ואף זו ראיה להחליט בה לפסוק כן דאי סלקא דעתך דמשום דעקריה לשליחות הוא מאי קא מקשי והא אע"ג דקאמר תגרש כל היכי דמיגרשא מכל מקום אין כאן שליחות כלל אלא אמסקנא קא מקשי ומתרץ לה דהתם אדם יודע שאין שליחות קבלה בידו וגמר ויהיב לשום הולכה הכא טעי דאיהו סבר לאמטוייה בתורת שליחות קבלה ואינו ומ"מ יש מפרשים דאפי' אדעתא דעקירת שליחות קא מקשה והוא סובר בהתקבל שבמשנתנו שאינו אמור על דעת לשון הולך אלא על דעת לשון קבלה גמורה אלא שמתוך שנתן עיניו לגרשה אנו אומרין לא על דעת שליחות קבלה בלבד נתנו אלא שתתגרש בכל צד שראויה להתגרש בכך ובשעת מסירת הגט לידו נעשה מתוך דעתו שליח הולכה ואף השליח על דעת שליחות המועיל קבל ואף בזו נימא כיון שנתן עיניו לגרשה דעתו שתתגרש מכל מקום ואין דעתו לכמו שאמרה אלא אם אמרה כן ואם לא אמרה יהא שליח להולכה ונאמר שאף השליח בשעת מסירה אדעתא דהכי קביל ומתרץ שאני התם דהאי לשון קבלה הולכה הוא דאדם יודע וכו' אבל הכא טעי דשליח אטעייה ועקר שליחותו מהולכה לגמרי:
+וחזרו והקשו ממה שאמרו למטה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה שאין שליחות לקטן הא משהגיע לידה הוי גט ומשום דמימר אמר אי לא מיגרשא בשליחות קבלה דידה תיגרש בשליחות הולכה דידי ותירצוה בדרך זה גם כן ר"ל התם אדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ויהיב לשום הולכה ומ"מ מה שיצטרך בביאור על איזה צד יש יד לקטנה להתגרש יתבאר למטה בע"ה:
+וחזרו והקשו ממה שאמרו בבריתא הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי או התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הולך לה או תן לה ששניהם לשון הולכה או שאמר זכי לה או התקבל לה ששניהם לשון קבלה רצה להחזיר יחזיר הא משהגיע לידה מגורשת מאי לאו קבלה אקבלה והולכה אהולכה ר"ל דבהתקבל לי ואשתך אמרה הבא הוא משיב הולך או תן ובהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל אף הוא משיב התקבל כדבריו והוא אינו שלוח מצדה אלא להבאה ואפי' הכי משהגיע גט לידה מגורשת ומשום דדעתיה אכל היכי דמיגרשא וכל שכן באומר הילך כמו שאמרה דהא איהי להולכה אמרה ותירצו קבלה אהולכה והולכה אקבלה ר"ל בהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל הוא משיב הולך ונמצא עוקר שליחותו ועושהו שליח הולכה וזהו הולכה אקבלה ובהתקבל לי ואשתך אמרה הבא הוא משיב התקבל דאמרינן נמי עלה לעיל כיון שהגיע לידה מגורשת וזהו קבלה אהולכה והקשה קבלה אהולכה מכי מטי גיטא לידיה דשליח תשתרי דהא איהו ואיהי לקבלה שויוה ומדלא אמר הכי שמע מינה אדבורא דידיה קא סמיך דקאמר הבא ולא איצטרכינן למאי דאמרינן לעיל בשלמא אי איתמר איפכא דהיינו בהך גונא דאיירינן בה השתא ולימא רב נחמן משהגיע גט לידה מגורשת הוה מוכחינן דאדבורא דידיה סמיך דהא השתא מוכחינן הכי בהדיא ותירץ דמיהא לא מוכחינן מידי דכי איבעיא לן אי אדבורא דידיה סמיך אי אדבורא דידה כו' בדקאמר הילך כמה שאמרה ובאומנים כמו שאמר בעל הבית אבל הכא מי קאמר הילך כמו שאמרה דנוכח מינה הכי התקבל הוא דקאמר ולאו אלישניה דשליח או דאשתו קא מהדר אלא כמי שמתחיל ואומר התקבל לי כו' והתקבל דידיה כהולך ויש מפרשין בענין אחר וזה עיקר וכן יש גורסין אלא הכי השתא כלומר דאפי' תימא קבלה אקבלה ובהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל והוא משיב התקבל איכא למימר משהגיע לידה מגורשת דהתקבל קאמר ולאו אלישנא דשליח ודאשה קאי ונמצא ששליח הולכה עשאו ומ"מ לענין פסק מיהא לא יראה כן שבודאי עוקר הוא עצמו מכל שליחות הולכה:
+כבר ביארנו במשנתנו שכל שהאשה ממנה שליח לקבלה ואף הוא אומר לבעל ששליח קבלה הוא אם הבעל אומר לו הולך עקר שליחות הקבלה אף בשלא אמר אי אפשי שתקבל ולא הצריכו אי אפשי שתקבל אלא בהילך וביארנו שיש מעמידין אותה בספק ומחלקת זו תלויה במה שאמרו התקבל לי גיטי ואף הוא אומר לבעל כן ר"ל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והבעל משיב הולך ותן לה ר"ל הולך לה או תן לה ששניהם לשון הולכה או זכה והתקבל לה ר"ל זכה לה או התקבל לה ששניהם לשון קבלה רצה להחזיר לא יחזיר ומפני שסובר הולך כזכה ותן כזכה ר' נתן אומר הולך ותן לה אם רצה יחזיר זכה והתקבל לא יחזיר ולשיטתנו הלכה כר' נתן וכן פסקוה גדולי המחברים ובהילך מיהא אף ר' נתן מודה ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שהדבר ספק אם הלכה כר' נתן וממה שאמרו בסמוך התקבל לי גיטי ואף הוא אומר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה ואם מת הבעל קודם שהגיע לידה חולצת אלמא מספקא לן אם הולך כזכי אם לאו:
+
+Daf 63b
+
+כבר ביארנו בפרק ראשון שלענין ממון הולך כזכי והוא שכתבנו שם הולך מנה לפלני שאני חייב לו אינו חוזר שזה זכה בשבילו ואעפ"כ חייב המשלח באחריותו אם נאנסו הואיל ולא ברשות המלוה מסרם לו כמו שביארנו שם ומ"מ לענין ביאור זה שהקשו ממנה לזו שבגיטין עד שתירצו התם ספק ממונא לקולא הכא ספק איסורא לחומרא צריך לעיין בעיקר הקושיא והלא אף בממון חילקו בה בין מלוה ופקדון למתנה שבמתנה אמרו הולך אינו כזכי וכמו שפירשנו הטעם שם שלא נאמר הולך כזכי אלא למי שמזכין לו את שלו ותירצו בה קצת חכמי הדורות שבעל הסוגיא היה סבור בגט הואיל והאשה עשאתו שליח לקבלה לדמותו לפקדון ולומר שלא לחלק גט מדין פקדון אלא כשנותן הוא מעצמו ואומר הולך אי נמי כיון דאיכא תנא דסבירא ליה אליבא דכולהו לרוחא דמילתא אע"ג דלמסקנא לא איצטריכא:
+ממה שכתבנו למדת שדין תן לה ודין הולך לה שוים הם ואף תן אינו כזכה וממה שפירשנו בהולך ותן לה ששני לשונות הן ר"ל הולך לה או תן לה ודומיא דזכה והתקבל לה ואף בבריתות שנאוה כן בתלמוד המערב שבמסכתא זו ושבמסכת מעשר שני ר"ל הולך לה ותן לה וא"כ מה שאמרו בפרק ראשון האומר תנו כאומר זכו דוקא בשחרורי עבדים דלא עביד דאמר הכי עד שיגמור בדעתו אבל בגט לא ומ"מ יש מפרשים כאן הולך ותן לה שהכל דבור אחד אבל תן אינו כהולך אלא כזכה וכן אומרין במתנה ומ"מ יש אומרין שאף במתנה תן אינו כזכה ובתוספתא אמרוה כן בפי' והוא שאמרו שם תן מנה לפלני שאני חייב לו הולך מנה לפלני שאני חייב לו הולך מנה לפלני פקדון שיש לו בידי אינו חוזר תן מנה זה לפלני הולך שטר מתנה זו לפלני אם רצה להחזיר יחזיר הלך ומצאו שמת יחזיר למשלח ואם מת יחזיר ליורשיו זכה במנה זה לפלני קבל מנה זה לפלני לא יחזיר מצאו שמת יתן ליורשיו ואם לאחר מיתה ר"ל שכבר מת בשעת הזכוי יחזיר למשלח שאין אדם זוכה לאחר מיתה שא מנה לפלני טול מנה לפלני אם רצה יחזיר ובתלמוד המערב אמרו המעשר כחוב ר"ל שאם אמר הולך מעשר זה לפלני לוי זכה לו ואף בתלמוד של פרק ראשון י"ד א' ראיה לזה דקא נקיט בתן לשון תן מנה לפלני שאני חייב לו ולא נקטה בתן לחודיה אלמא דבמתנה תן כהולך ואף בראשון של מציעא י' א' יש בה מעט ראיה במה שאמרו משנתנו באומר תנה לי ומה שאמרו שליח מתנה כשליח גט למאי נפקא להולך לאו כזכי הוא הדין דהוה מצי אמר לתן לאו כזכי וחדא נקט:
+האיש שעשה שליח להוליך גט לאשתו ומינתה היא אחר כן שליח לקבלו מיד שלוחו של בעל נחלקו בה רב ור' חנינא שלדעת רב הגט פסול ולדעת ר' חנינא הגט כשר ופסקו בה גדולי המחברים וגדולי הפוסקים כר' חנינא וממעשה שהזכירו בסמוך בההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחה דקא לישא אמר לה שליח הא גיטיך אמרה ליה ליהוי בידיך כלומר יהא פקדון בידך או תהא את בו שליח לקבלה ואמר רב נחמן אם איתא לר' חנינא כלומר שתהא אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה עבידנא בה עובדא לדונה כמגורשת גמורה שהרי זו כעושה שליח לקבלו מיד שליח בעלה וכגון שאמר לה כן בעדים שהרי שליחות קבלה צריך עדים ואמרו ליה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל כלומר שעד שלא השלים שליחות של הולכה נעשה שליח קבלה וא"כ אפי' איתה לר' חנינא דוקא בשליח אחר אבל הוא עצמו לא מדין לא חזרה שליחות עד שהעלו בה שהדבר ספק ומטעם חזרת שליחות ואם מת חולצת ואם לא מת צריכה גט אחר ר"ל אם נתקרע הגט או שאבד ומכל מקום אם הוא בעין נותן לה אותו גט בעצמו שכל שיגיע הגט לידה מיד אותו שליח מגורשת בודאי אלמא לא נסתפק להם אלא מדין חזרת שליחות ולענין חזרת שליחות ודאי כך הלכה שהדבר ספק וחוששין ומצריכין אותה חליצה לאחר מיתה או גט מחיים הא כל שרוצה לעשות שליח אחר יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ואע"ג דרב נחמן גופיה אם איתא קאמר כלומר אם איתה לדר' חנינא עבידנא בה עובדא ולא חיישנא לחזרת שליחות אלמא דדר' חנינא נמי מספקא ליה שמא אין הראיה אלא ממה שאמרו הוה עובדא ואצרכוה גט וחליצה אלמא דוקא מספק חזרת שליחות שאם תאמר אין אשה עושה שליח וכו' היה להם לפסלו מצד אחר:
+ומכל מקום יש פוסקים כרב ומפני שהוא רבו של ר' חנינא ועוד מדקא שקלי וטרו אליביה דקאמרי מאי טעמא דרב כו' ולשיטה זו צריך אתה לידע ששני טעמים הוזכרו בגמרא לדבריו של רב והוא שאמרו מאי טעמא דרב אי בעית אימא משום בזיון דבעל שהוא סבור שמצד שהיא מבזתו אינה רוצה לקבלו בידיה וכשהיא עושה שליח לקבלו מיד הבעל אין כאן בזיון דהא ידע ולא קפיד אבל מיד שלוחו דלא ידע דילמא קפיד ואיבעית אימא משום חצרה הבאה לאחר מכן ר"ל שנתן בעל את הגט בחצר של אחרים וקנאתו אחר כן שאינו גט ובאים לדמות ולומר חצר של אחרים הוה ליה כשליח הבעל וכשקנאתו נעשית כשלוחה ואם יועיל בשליח יבאו לדמות שיועיל בחצר וש��לו בה מאי ביניהו איכא ביניהו דקדמה איהי ושויה שליח ופירשו גדולי הרבנים דמשום חצרה הבאה לאחר מכן ליכא דלא דמי ליה ומשום בזיון דבעל איכא ויש מפרשים בהפך דמשום בזיון ליכא דהא ידע ולא קפיד ומשום חצרה הבאה לאחר מכן איכא:
+לענין פסק רוב גאונים מסכימים לפסוק בה מטעם בזיון דבעל והוא שאמרו על זה בתלמוד המערב אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה אתא עובדא קומי רב אמר לא יחזור כלומר שהוא גט מיחלפא שיטתיה דמר אני אומר אחורי הדלת היה עומד ושמע את קולה כלומר וידע ולא הקפיד אלמא כל היכא דליכא בזיון לחצרה הבאה לאחר מכן לא חיישינן ומתוך כך כתבו שזו של רב נחמן שלא היה חושש לרב משום דכיון דקא ליישא לא היה שם צד בזיון שהכל מרגישים הסבה ואע"ג דבדרב יצחק אמרינן הוה עובדא כלומר דמשמע דלאו אעובדא דהוה ליישא קא מהדר הם מפרשים דעובדא דרב יצחק בדשויא איהי מעיקרא דליכא בזיון ולפירוש האחר הם מפרשים שעשאו שליח ליתנו אף ליד שלוחה ומכל מקום יש פוסקים בו כשני הטעמים וממה שאמרו בסוף המביא תנין הניחא למאן דאמר משום בזיון אלא למאן דאמר משום חצרה וכו' אלמא לתרויהו חיישינן וראוי להחמיר ומכל מקום כל שאמר הוא לשלוחו ליתן לאשה או לשלוחה אין כאן בית מיחוש לא משום בזיון ולא משום חצרה ואם לא אמר כן ומנתה היא שליח להביאו ר"ל שלא מינתהו שליח לקבלה אלא להבאה יש אומרין שאף לר' חנינא אינה מגורשת שהרי שליח ראשון נצטוה לגרשה ולא גרשה לא הוא ולא הבא מכחו וגדולי הדורות כתבו שאף לדעת רב מגורשת שמאחר שאינה מגורשת עד שיגיע לידה אין כאן לא בזיון ולא דין חצרה שלאחר מכן:
+זה שהזכירו במעשה זה ליהוי בידך יש מפרשים בו דקאמרה ליהוי בידך וכן היא שנויה בתלמוד המערב בהדיא אבל ליהוי בידך אינו נעשה שלוחה בכך אלא כמי שאומרת המתן מעט ובתוספתא אמרו הרי זה גיטיך תנהו לפלני אינה מגורשת שיקבלהו לי מגורשת ותנהו לפלני הרי הוא כיהא בידך וכן במה שאמרו טול לי גיטי שא לי גיטי דוקא בדקאמר לי ומ"מ בהתקבל לא בעינן לי דכל לשון קבלה הרי הוא כאומר לי וכן אם אמרה יהא פקדון בידך הרי הוא כאומרת לי ואף במעשה זה גדולי הפוסקים גורסין בו ליהוי פקדון בידך והוא לשון מיושר:
+מי שאמר לעדים לכתוב גט וליתן לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא שטעו בגט וכתבו שם האיש או שם האשה בטעות או שאר דברים שהגט נעשה בטעותם בטל או פסול חוזרין וכותבין ואין אומרין עשו עדים שליחותם ולא נתמנו שלוחים עוד לגט אחר שהרי לא אמר להם כתובו חספא והבו לה ואם כן אפי' הגיע הגט לידה לא עשו שליחותם וחוזרים ונותנים וכן אם כתבו גט כשר ואבד מהם קודם שנתנוהו לה חוזרין וכותבין ונותנין שאף אלו לא עשו שליחותם שאין השליחות נעשה עד שיגיע לידה כשר אמר כתבו ותנו לשליח ועשו כן ואבד מיד השליח קודם שיגיע לידה זו היא שנשאלה כאן ונשארה בספק שמא כבר נעשה שליחותם ולא נעשה שלוחים לגט אחר או שמא דעתו שיכתובו עד שיגיע לידה ולא אמר ליתן לשליח אלא שלא להטריחם בהולכה וכן אפי' אמר ותנו לשליח ויוליך לה אע"פ שעכשו נראין הדברים שדעתו שיכתובו עד שיגיע לידה מ"מ הדבר ספק אם יכולים לחזור ולכתוב אם לאו ואם כתבו ונתנו לשליח ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת הא אם נמצא גט בטל או פסול חוזרין וכותבין שהרי אף באשה כן ומה שכתבו גדולי המחברים בזו אמר להן כתבו ותנו לשליח ועשו כן ונמצא גט בטל או פסול אין כותבין אחר עד שימלכו בבעל הדברים מתמיהים ויראה שטעות סופר הוא וראוי להיות אם נתנוהו לשליח ואבד:
+וגדולי הפוסקים כתבו בשאלה זו דין אחר והוא שהם כתבו בפירושה של שמועה זו כתבו ותנו לשליח מהו כלומר מהו שיעשו הם שלוחים להולכה מי אמרי' הא דאמר ותנו לשליח לטרחייהו חייש ומכל מקום דעתו שאם ירצו הם להוליך יוליכו ואפי' אמר ויוליך לה או דילמא סלוקי סלקינהו שלא להיות הם שלוחים להולכה ונשארה בתיקו ואם הוליכו הם הרי זו ספק מגורשת ומ"מ אין הדברים נראין לא לענין פירוש ולא לענין פסק לא לענין פירוש שדבר מענינו ולא לענין פסק שזו ודאי אינו גט כלל וכמו שכתבנו בשלישי בענין אבא בר מניומי ולא את וכן פסקוה גדולי המחברים ר"ל שאינו גט שלא עשאם שליח לגירושין ויטלוהו הימנה ויחזרו ויתנוהו לשליח ליתנו בפני אחרים או בפניהם ואף הם כתבו בה שרבותיהם הורו בגט זה דבר שאינו נראה ומפני שבוש שהיה בנסחאות שלהם והם רומזים בה על מה שכתבנו בשם גדולי הפוסקים ומ"מ יש מי שכתב דדוקא כשאמר ותנו לשליח פלני שמניתיו אבל אם אמר לאי זה שליח אף הם בכלל ויכולים להוליך והדברים נאים אלא שראוי לפקפק:
+יראה ממה שכתבנו שאם צוה לסופר לכתוב וכתב גט כשר ואבד הימנו שאינו רשאי לכתוב גט אחר עד שיצוהו הבעל פעם אחרת שהרי נגמר כל שליחותו וכן הורו רבותי על ידי מעשה אלא שחלקו שכנגדם עליהם ומה שיש לפקפק במה שכתבנו בדין עשו שליחותם עם מה שאמרו באחרון של בתרא במי שפרע מקצת חובו כבר ביארנוהו שם בסוגית המשנה השביעית:
+כבר ביארנו במשנה בטול לי גיטי שהוא לשון קבלה אף שמור לי גיטי או יהא לי בידך כלם לשון קבלה הם ובתוספתא הוסיפו בה שא לי גיטי וכבר ביארנו למעלה בכלם דוקא בדאמרה לי:
+המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע אפי' הן הראשונים והן האחרונים או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהן אמר הר"ם פי' אמרו וקרע אינו שמתנאו שיקרע על כל פנים ואמנם ירצה בזה אם היה נקרע שיעידו בזה:
+אמר המאירי האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים ר"ל ושוב אין הבעל יכול לערער שנים שיאמרו בפנינו אמרה ר"ל שיעידו שבפניהם עשאתהו שליח לקבלה ששליחות קבלה צריך עדים אע"פ שהשליח והמשלח מודים בשליחות ואע"פ ששאר שליחויות אין צורך בהם לעדים באלו הואיל והממון בידו הא הימנוה אבל זו איפשר שהאמינוהו לשליחות הולכה ולא לקבלה ושנים שיעידו שבפניהם קבלו השליח מיד הבעל וקרעו ולא שיצטרך לעדות שקרע או לקרע כלל אלא שכך פירושו שאם אינו בעין צריך עדים שיעידו שבפניהם קבל ומסתמא אם אינו בעין הוא קרעו והם מעידים על הקריעה שלא לצורך אלא דרך המשך דברים וכעין אמתלא הא אם היה הגט בעין ויוצא מתחת יד שליח קבלה אין צורך לעידי קבלה ונשאת בו כאלו יוצא מתחת ידה או שמא אף כשהוא בעין צריך לעידי קבלה וכגון שהבעל מערער ואומר לא נתתי לו אלא לפקדון ולדעת רב הונא כמו שיתבאר בגמרא ואם כן כשהוא בעין צריך לעידי קבלה וכשאינו בעין צריך גם כן לעידי קבלה ואין עדות הקריעה אלא דרך המשך הדברים:
+ואמר על שתי כתי עדים אלו אפי' היו הראשונים הן האחרונים ר"ל שהשנים שאמרה בפניהם לקבל הם עצמם ראו שקבלו או שהעידו אחד מן הראשונים על מנוי השליחות ואחד מן האחרונים על הקבלה ואחד מן השוק מצטרף עמהם לכל אחד מן העדויות ושאלו בתלמוד המערב ויצטרף השליח ר"ל שליח הקבלה ולא יצטרך אלא אחד מ�� הראשונים לעדות המנוי ואחד מן האחרונים לעדות הקבלה תפתר בשהיה קרוב ואינו יכול להעיד דהא אמרת שהקרוב נעשה שליח ומכאן למדו אחרוני הרבנים שהשליח נעשה עד אף בשליח של קבלה ולהוציא מדעת האומרים שאין שליח נעשה עד אלא בשליחות הולכה וכשם שהקרוב נעשה שליח כך שאר הפסולים וכן כתבוה גדולי פרובינצא בחבוריהם ומכל מקום הגאונים כתבו שהנשים והקרובים והפסולים בעבירה מדברי סופרים כשרים אבל פסולי תורה לא ואם הביאו הרי זה פסול ופוסל ואף כשאמרו פוסל דוקא שיתקיים בחותמיו אבל אם לא נתקיים בחותמיו ואתה צריך בו לסמוך על דברי הפסול מן התורה אינו גט וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שגדולי המגיהים כתבו שאם נתקיים בחותמיו ולא הוצרך לומר בפני נכתב כשר הוא לגמרי וכשלא נתקיים אף הוא כשר אלא שלא תנשא עליו וגדולי הדורות למדו עוד מכאן שכל שאמרו שליש נאמן אף בקרוב כן שאלמלא כך היאך נעמיד משנתנו בשהשליח קרוב והלא שאלו עליו בגמרא וניהמניה לשליש ואם קרוב הוא היכי מהמנינן ליה אלא שבשלישות אף הקרוב נאמן וזהו לשון דהא הימניה ולענין ביאור יש שואלים במה שאמר אפי' הן הראשונים הן האחרונים אדרבה טפי עדיפא שכל שאינו כן נראה כעין חצי דבר לזה וחצי דבר לזה אע"פ שאינו כן ופירשו שלא דרך ריבותא נאמר אלא למעט בעדים כלומר צריכה שתי כתי עדים ואם רצו לילך למקום הבעל אינה צריכה אלא כת אחת:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 64a
+
+דברים שבסוגיא זו קצתם מבולבלים ביד המפרשים ומתוך כך אני רוצה להעירך בביאורם ולכתוב פסקים שבה דרך ביאור והוא שאמרו בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין ר"ל שהגט ביד השליש ר"ל השליח כתוב וחתום ופירושו בשליח קבלה וכן ידוע שהוא שליח קבלה אלא שאין אנו יודעים היאך בא הגט לידו כגון שהלכו העדים למדינת הים או שלא היו שם עדים שזו שאמרו שצריכה עדים פירושו להשמר מערער הבעל והיא רוצה להנשא ואם אין הבעל מערער היתה יכולה להנשא הואיל והגט יוצא מתחת יד שלוחה כאלו יצא מתחת ידה אלא שהבעל מערער ואומר לפקדון נתתיו לו ואינה מגורשת ושליח אומר לגירושין נתנו לי והרי נתגרשה בקבלתי רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתה דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב וכגון שהיו שניהם בעיר אחת שאם לא כן אף רב הונא מודה שהשליש נאמן שאם אינו נאמן היאך שליח מביא גט ממדינת הים הרי בעל בא ואומר לפקדון מסרתיו וכבר ביארנו בו בפרק ראשון דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה וכן אף בארץ ישראל אמרו אי עבדת אהנית ומה שאמרו בה אפי' משכונה לשכונה צריך לומר בפני נכתב כו' ואם לדעת רבה נאמרה ר"ל מטעם אין בקיאים לשמה ניחא ואם לדעת רבא נאמרה שמא סובר כרב חסדא שאפי' שניהם בעיר אחת שליש נאמן אי נמי בשאמר הבעל כתבו כתנו והלך לו בעיר אחרת ומגדולי הדורות פירשו בה בשהגיע לידה וכל שהגיע לידה שליש נאמן אף לרב הונא אע"פ שאין טענתה בריא דהא הימניה ועבד הימנותיה והם מפרשין אם איתה דלגירושין לדידה הוה יהיב פי' השליש ולא עכבו בידו ולא הבעל דבעל מיהא מחמת כיסופא לא יהיב לה ורב חסדא אמר שליש נאמן פי' אף בששניהם בעיר אחת דהא מכל מקום הימניה:
+ולענין פסק מתחלה פסקו גדולי הפוסקים כרב הונא דרביה דרב חסדא הוא ואח"כ חזרו לפסוק כרב חסדא ומשום דסוגיין כותיה מדמקשינן לקמן בשמועת בעל אומר לגירושין כו' וניהמניה לשליש וזו כרב חסדא דהא בשמעתא קמיתא אקשינן כדכותה לדידיה דאי איתה למאי דקאמר איה�� ליהימניה לשליש ומדקא מקשי השתא להדיא ניהמניה לשליש אלמא כותיה סבירא לן ומ"מ אינה ראיה דהא התם ליכא הכחשה דהא תרויהו אמרי לגירושין אבל הכא דקא מכחשי אהדדי הלכה כרב הונא וכן פסקוה גאוני הראשונים ולדעת רב חסדא מיהא משנתנו אינה צריכה עידי קבלה אלא כשאינו בעין שכל שהוא בעין אין הבעל יכול לערער דהא שליש נאמן ואפי' נקרע כל שראוהו מקוים ושלם ביד השליח אינה צריכה עדים שבפניהם קבל אלא שבפניהם היה בידו שלם ומקוים בחותמיו ומשנתנו שמצרכת לעידי קבלה כשאינו בעין ואין שם עדים שראוהו מקוים ושלם בידו או שלא היו שם עידי חתימה וכדעת ר' אלעזר וכתבו הגאונים שכל שאמרו שליש נאמן דוקא במחלוקת שהזכרנו שזה אומר לפקדון וזה אומר לגירושין אבל כל שהבעל אומר מזויף הוא צריך לקיום חותמים או לעידי קבלה וכן באשה עצמה והוא שאמרו אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם:
+ולענין ביאור הקשו לרב הונא ממה שאמרו לענין ממון הודאת בעל דין כמאה עדים ושליש נאמן יותר משניהם זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן ותירץ שאני ממון דאתיהיב למחילה וראוי להקל בו להאמין בשליש כדי למעט את המחלוקת ומה שאמרו בה וכן בגיטין פירושו בגיטי ממון והוא שאמרו במקום אחר וכן לשטרות וחזרו והקשו לרב חסדא ממה שאמרו במשנתנו שצריכה עדים שבפניהם קבל וקרע ואמאי וליהימניה לשליש ותירץ דאי הוא נפיק מתותי ידיה הכי נמי אלא הכא כבר נקרע ומתוך כך אין מקום להאמין בו השליש וכמו שכתבנו ומה שאמרו תינח עידי אמרה קבלה למה לי יראה לי שכך פירושו כלומר אף בנקרע מה צורך לעידי קבלה דיו שיביא עדים שראוהו בידו חתום ומקוים ותירצה בשאין שם עידי חתימה וצריך עידי קבלה וכדעת ר' אלעזר דאמר אף עידי מסירה כרתי ולמדת לפי דרכך שאין מזו קושיא למה שפירשנו בדברי ר' אלעזר דאמר אף עידי מסירה כרתי ואחר כך שאלו קרע למה לי כלומר אמאי נקטה בקרע ליתנייה בשהוא בידו ולא יהא צריך לעדים ותירץ בשעת השמד שנו שהיה הדבר מצוי להם לקרעו:
+כל שאתה אומר בדין זה ששליש נאמן הוא הדין שאם יוצא מתחת ידה ואומרת מיד שליש בא לידי ואמר לי שלתורת גירושין בא לידו נאמנת וכל שאין השליש נאמן בכך אף אם יצא מתחת ידה ואמרה מיד השליש בא לידי והוא אמר לי כך אינו כלום וזהו שאמרו מי איכא מידי דשליש גופיה לא מהימן ואיהי מהימנא אבל אם יצא מתחת ידה ומודה שמיד שליש בא לידי אלא שבפני מסרתו לשליש בתורת גירושין אף במקום שהשליש אינו נאמן היא נאמנת מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהבת ליה ויש מפרשין אותה אף כשהגט ביד השליש ומגו דאי בעיא שקלא ליה כי אתו לבי דינא ואמרה לדידי יהבת ליה זו היא שיטתנו בענין זה:
+ומכל מקום אחרוני הרבנים מפרשים מחלקת של בעל ושליש בשליח הולכה ואומר שבתורת גירושין נתנו לו והוא נתנו לה ונתגרשה בקבלתה ואין נראה כן שאם לא הגיע לידה יבטלנו ואם יוצא מתחת ידה ודאי אין עוד נאמנות לשליש אף לרב חסדא ומכל מקום לשיטת פירושם מה שהקשו ליהמניה לשליש פירושו לדעתם אמאי צריכה כלל לעידי אמרה וגורסים בתירוצה מי קא נפיק גיטא מתותי ידה דאשה לידיה דשליש דנימא היא האמינתו כשמסרה לו הגט דהכא הא דמהמנינן ליה משום דבעל מסרו לו והאמינו והקשה ועידי קבלה מיהא למה והרי משמסרו לו האמינו ופירשה בשאין שם עידי חתימה וכר' אלעזר והקשה קרע למה לי דהא אפי' הוי בעין צריכה עידי אמירה ועידי קבלה כדכתיבנא ותירץ דאין הכי נמי אלא דשעת השמד הוה ואגב ארחיה תנייה:
+בעל ושליח שנחלקו זה אומר לקבלה מסרתו לי וזה אומר להולכה מסרתיו ר"ל שעקרתי שליחות הקבלה ועשיתיו שליח להולכה כתבו הגאונים שהשליש נאמן:
+אשה שאין הגט יוצא מתחת ידה וכן אין לה עדים שנתגרשה אלא שמינתה שליח לקבלה והבעל אומר שמסרו לו לגירושין ואף הוא אומר שקבלו והיא אומרת שנתן לה ואבד יכולה להנשא שמכיון שהגיע ליד השליח כבר נתגרשה ושמועה זו פירושה בשליח הולכה והוא שאמר בעל אומר לגירושין כלומר לשליח הולכה מסרתיו להוליכו לידה ואף השליח אומר שכך עשה והיא אומרת באמת נתן לי ואבד הרי שאין הגט יוצא מתחת ידה אינה יכולה להנשא שאין דבר שבערוה פחות משנים ואין אומרין להיות השליש נאמן מתורת שלישות שהרי אין שלישותו בידו וכן הבעל אינו נאמן אף לדעת האומר בעל שאמר גרשתי נאמן דהא לא אמר גרשתי ואין אומרי' להאמין מן הסתם מטעם חזקת שליח עושה שליחותו שאין אומרין כן אלא לחומרא כמו שיתבאר ומעתה אם בעלה כהן אסורה לו ולעלמא אסורה גם כן ובמקום יבם חולצת וכן כתבו גדולי הפוסקים אבל אחרוני הרבנים כתבו בחבוריהם שאינה מגורשת כלל ואין הדברים נראין ואין אומרין להאמין לה מדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ומשום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה דהני מלי היכא דליכא עדים דמסייעי לה אבל היכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה:
+לענין הדברים המתגלגלים בשמועה זו בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן למפרע כלל אבל מכאן ולהבא חוששין לה וחולצת ולא מתיבמת וכבר ביארנוה בבתרא פרק נחלה:
+האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שיש להן קרובות שחזקת שליח שקדש לו ואינו יודע מי ושמא זו קרובת ארוסתו עד שיבא השליח ויאמר שלא קדש או שזו קדש ואם מת שליח אין לו תקנה ואע"פ שהיה לו לילך אחר רוב נשים מכל מקום הויא ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומכל מקום הן מותרות לינשא שאין חזקת שליח מוציאן מחזקת פנויות אבל הוא אסור בכלן ואין חזקתן מועלת לו ומ"מ כתבו מקצת גדולי הדורות שכל שרוצה לישא ובאות כל קרובותיה להעיד לפנינו שלא קדשן שליח זה נאמנות דעד אחד נאמן באיסורין וכל שכן בדלא איתחזק איסורא אלא שהוא כעין חששא בעלמא ומתוך שנאמנות על עצמן לינשא לאחרים נאמנות להתיר לזה:
+המשנה השלישית נערה מאורסה היא ואביה מקבלים את גיטה ר' יהודה אומר אין שתי ידים זכות כאחת אלא אביה מקבל את גיטה בלבד וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש אמר הר"ם כבר ביארנו גדרה בעשירי מנדרים ואמר היא ואביה ירצה בזה או היא או אביה ואשר תהיה יכולה לשמר גיטה והוא שתהיה גם כן תקבל גיטה אחר מות אביה ותתגרש אם יכולה לשמור גיטה והוא שתהיה מבחנת בין גיטה לדבר אחר ואין הלכה כר' יהודה:
+אמר המאירי נערה המאורסה היא ואביה מקבלים את גיטה ר"ל היא או אביה שכשזיכה הכתוב יד לאיש בבתו נערה לא להפקיע את ידה של עצמה אלא יד יתירא זכי ליה רחמנא ויד שלה במקומה עומדת ואם כן אביה מקבל את גיטה בלא דעתה או היא בעצמה שלא מדעת אביה ומ"מ דוקא נערה ונתארסה שהנערות והאירוסין אין מוציאין מרשות אב לגמרי אבל נערה שנשאת או בוגרת אף בנתארסה אין לאביה בקבלת גיטה כלום והיא מקבלת גיטה ולא אביה ר' יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחת ומאחר שזכתהו תורה לאב אביה מקבלת גיטה ולא היא במקום אב שאין לה יד אלא כשאין לה אב והלכה כתנא קמא:
+ומכל מקום קטנה שנתארסה לא נתברר דינה בתלמוד אם יש לה יד במקו�� אב אם לאו שאם אין לה אב או שנשאת ודאי מתגרשת על ידי עצמה כל שהיא בת גירושין ר"ל שיש לה דעת להתגרש על הדרך שיתבאר בגמרא אבל במקום אב לא נתברר וגדולי הפוסקים כתבו בה בגמרא דוקא אביה ולא היא וכשאנו משיבים עליהם ממה שאמרו בסוף משנה זו קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ואם רצה להחזיר בנתים יחזיר ומפני שאין שליחות לקטן והא ודאי בחיי אביה מיירי וכמו שאמרו בסופא ואם אמר לו אביה התקבל גט לבתי אם רצה להחזיר לא יחזיר אלמא שאף בחיי אביה היא מקבלת גיטה אלא שאין ממנה שליח שאף בנערה כן וכמו שפסקנו בשני של קדושין שאף בנערה לא אלימא ידה כיד אביה לעשות שליח ואין בין נערה לקטנה אלא שהקטנה אף לאחר מיתת אב אינה עושה שליח ונערה לאחר מיתת אב עושה שליח ובחיי האב אין עושה שליח אבל לענין קבלת הגט על ידי עצמה אף קטנה מקבלתהו ואף במקום אב הם חוזרים ומתמיהים עלינו לומר שזו ראיה להם שהרי בשני של קדושין העמידוה בשאין לה אב וכמו שאמרו שם בעא מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה אמר ליה אין עושה שליח ואותביה ממתניתין קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה הא נערה הוי גט ר"ל אף על ידי שליח ותירץ הכא במאי עסקינן בשאין לה אב ובקטנה מיהא אין לה שליחות ונערה שאין לה אב יש לה שליחות והקשה והא מדקתני סופא אם אמר אביה כו' אלמא ביש לה אב עסקינן ותירץ חסורי מיחסרא והכי קתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה הא נערה הרי זה גט במה דברים אמורים בשאין לה אב אבל יש לה אב ואמר אביה צא וקבל וכו' לא יחזיר ולמדת שמשנה זו בשאין לה אב ומכל מקום אין להם ראיה בכך כלל שכשהעמידוה בשאין לה אב [לא] משום היא גופה ר"ל מצד קבלת גיטה על ידי עצמה אלא ממה שרצו לדקדק ממנה בנערה שתעשה שליח הא משום היא גופה לא הוצרכו אלמא שאף במקום אב היא מקבלת גיטה שאם לא כן היה להם לומר שם תיקשי לך היא גופה ומ"מ פירשו גדולי הדורות לשיטה זו בשקבלתהו ברשות אביה שאף בקדושין אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך ואף בזו אין עושה שליח אבל שלא מדעת אביה אין לה יד כלל במקום אב זו היא שיטת גדולי הפוסקים והנמשכים אחריהם:
+אבל גדולי הרבנים כתבו שאף קטנה דינה כנערה לענין זה הואיל ומ"מ יש לה יד להתגרש שלא במקום אב הואיל ויש לה דעת להתגרש על הדרך שיתבאר אף במקום אב לא הופקעה ולא נחלקו בנערה אלא להודיעך כחו דר' יהודה וכי תימא ליפלגו בקטנה להודיעך כחן דרבנן מ"מ כח אב בנערה ריבותא יתירתא שהדברים היו מוכיחים שלא יהא לו רשות בה אבל רשות אשה בעצמה אף בקטנה הואיל ונתארסה אין כאן ריבותא ויש להקשות בדבריהם ממה שאמרו בשני של קדושין מחלוקת בגירושין אבל בקדושין אף נערה אביה ולא היא ואעפ"כ בקדושי מאמר חזרו למחלוקתם ואמרו חכמים נערה עושין בה מאמר בין מדעתה בין מדעת אביה אבל קטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה ואחר שהושוית נערה במאמר לגיטין יראה שאף קטנה כן ומ"מ תירצו בה גדולי הדורות שמאחר שאין מאמר כלום אלא משום דמהני בעלמא וכמו שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל נ' ב' אי אמרת לא מהני אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות מדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני ואתי למיבעל אחר ביאה והילכך הואיל ואין מאמר כלום אלא משום דמהני בעלמא מאי דמהני בעלמא מהני במאמר דלא מהני בעלמא לא מהני במאמר וקדושי קטנה דבעלמא לא מהנו אף באין לה אב במאמר נמי לא מהני אבל גט דבעלמא כשאין לה אב כל שיודעת לשמור את גיטה על הדרך שיתבאר מתגרשת על ידי עצמה אף כשיש לה אב כן ומ"מ עיקר הדברים כדעת גדולי הפוסקים ואף תלמוד המערב מוכיח כן אלא שנמנענו לכתבו מפני שיש בו דברים שהם כנגד תלמוד שלנו ואי אפשר להעמידם:
+וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש פי' בקטנה ור"ל שהיא קטנה כל כך שמתוך קטנותה אינה יכולה לשמור את גיטה ומתוך כך אינה יכולה להתגרש ופירשו בה גדולי הפוסקים דוקא בקבלת עצמה אבל מתגרשת היא בקבלת אביה הואיל ומן האירוסין היא ואין טעם משלחת וחוזרת מפקיעתה שהאב המקבל את גיטה משמרה שלא תחזור ומ"מ גדולי הרבנים מפרשים שאף על ידי אביה אינה מתגרשת ומדין משלחה וחוזרת ועיקר הדברים כדעת ראשון אלא שמ"מ כל שנשאת או שהיא גדולה ויצאה מרשות אב אלא שמצד שטות שבה אינה יכולה לשמור את גיטה אינה מגורשת אף על ידי אביה ויש חולקים בזו כמו שיתבאר ביבמות פרק חרש:
+זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוך דברינו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+
+Daf 64b
+
+יודעת לשמור את גיטה שהזכרנו פירושו שמבחנת בין גיטה לדבר אחר כלומר שאם גיטה בידה ומסרו לה שטר אחר בפקדון ומבקשים אותו ממנה היא נזהרת ומבחנת שלא ליתן את הגט במקום השטר אבל אם אינה מבחנת מצד פחזותה הרי זו אינה יודעת לשמור אם גדולה מצד שטותה אם קטנה מצד קטנותה והדין בה כמו שביארנו במשנתנו:
+קטן כל שהגיע לבחינת צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו אם רצו להקנות לו אי זה דבר וקודם זמן זה אינו זוכה אף לעצמו אלא אם כן זיכו לו על ידי אחר הא משהגיע לזמן זה זוכה לעצמו אבל אינו זוכה לאחרים ואם זיכה אחד לאחרים על ידו אינו כלום ואם בא המזכה לחזור חוזר ואפי' הגיע לבחינה גדולה מזו עד שאם נתנו לו חפץ והניחו ולאחר שעה חוזר ונוטלו אעפ"כ אינו זוכה לאחרים שאין זוכה לאחרים עד שיגדל ויביא שתי שערות וזו שאמרו בשתף מבוי שמניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני מבוי ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים והוינן בה האי שפחה היכי דמיא אי דאייתיא סימנין מאי בעיא גביה אלא לאו דלא אייתיא סימנין אלמא שהקטן זוכה לאחרים שאני שתופי מבואות דרבנן ואע"ג דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון הני מלי במילתא דאית ליה עיקר מן התורה אבל במילתא דלית ליה עקר מן התורה לא ושמא תאמר א"כ למה אמרו אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים עד שפירשו אחרוני הרבנים שלא גדולים גדולים ממש ולא קטנים קטנים ממש אלא כל שסמוכים על שולחן אביהם קטנים קרי להו וגדולים שאינם סמוכים ועבד ושפחה אין נקראין סמוכים הואיל ובשכרם הם אוכלים כמו שביארנו שם ואין הדברים נראין שלא אמרו כן אלא במציאה ומשום איבה אלא שיש מפרשי' בנו ובתו הגדולים שפירושו בקטנים אלא שהגיעו לכלל חפץ ומניחו ולאחר שעה נוטלו וקטנים שלא הגיעו לכלל זה ויש מפרשים גדולים ממש וקטנים ממש וזה שאינו מזכה על ידם אע"פ שאמרו כאן שאני שתופי מבואות דרבנן מפני שידן כידו והרי הוא כאלו לא יצא העירוב מתחת ידו הא על ידי קטנים דעלמא מזכה להם וכן כתבנוה שם:
+
+Daf 65a
+
+וכן מה שאמרו שמערימין על מעשר שני לפדותו בלא חומש והוא שאמר לבנו ובתו הגדולים או לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהם מעשר שני ונמצאו פודים מעשר שאינו שלהם ואיש ממעשרו אמר רחמנא ולא ממעשר חברו ושפחה זו על כל פנים קטנה היא והרי זה כזוכה לאחרים שהרי הם חוזרים ונותנים לו פירשוה דוקא במעשר שני דרבנן כגון עציץ שאינו נקוב שאף זה אין לו עקר מן התורה כלל אבל אי אפשר לפרשה במעשר בזמן הזה דאמה העבריה בזמן הזה ליכא וכמו שאמרו אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:
+שלש מדות בקטן והוא הדין לקטנה אלא שמתוך שרצה לשנות בכל המדות בקטנה דברים שאינן בקטן כגון מתגרשת בקדושי אביה ומתקדשת למיאון וחולצת נקט קטן לחוד בשלש מדות ואמר עליהן בכל אחת מהן וכנגדן בקטנה ונסחא המיושרת בשמועה זו היא גרסת גאוני הראשונים וכתבוה גדולי הפוסקים והוא שאמר צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ולא לאחרים וכנגדן בקטנה מתגרשת אף בקדושי אביה ר"ל שאע"פ שנתקדשה קדושין גמורין ר"ל על ידי אביה מתגרשת על ידי עצמה אע"פ שלא הגיעה לזמן פעוטות אם אין לה אב ולדעת גדולי הרבנים אף ביש לה אב כמו שכתבנו שכל שבצרור וזורקו אגוז ונוטלו מבחנת היא בין גיטה לדבר אחר וזהו שסמכו למעלה ענין צרור וזורקו למבחנת בין גיטה לדבר אחר וגדולי הרבנים גורסין בזו מתקדשת למיאון ר"ל שאם קדשוה אמה ואחיה צריכה למאן הא בפחות מכן אף מיאון אינה צריכה אבל מכל מקום בקדושי אביה אינה מתגרשת עד זמן פעוטות ונראה מדבריהם שמדת צרור וזורקו אינו גדול כמבחנת בין גיטה לדבר אחר:
+הפעוטות והוא מבן שש ולמעלה עד עשר לפום חורפיה שהוא זמן גדול על זמן הצרור והאגוז מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ר"ל שבודקין אותה לפי אומד דעתה אם תדע לשמור קדושיה שצריכים שמירה מעולה ואם יודעת לשמור צריכה למאן הא בפחות מכן אע"פ שהגיעה לזמן בחינת צרור ואגוז שקראנוה יודעת לשמור גיטה אינה צריכה מיאון אלא הולכת לבית אמה כאלו לא נתקדשה מעולם ואם מתה אינו יורשה כמו שביארנו ביבמות פרק בית שמאי ואע"פ שבגט מתגרשת בקדושי אביה אף בפחות מכן כמו שביארנו לגירסתינו התם הוא דלא בעינן דעתה אבל בקדושין דבעינן דעתה דוקא מבת שש ולמעלה ושתדע לשמור וגדולי הרבנים גורסין בזו מתגרשת בקדושי אביה ומה שכתוב בפירושיהם במת אביה טעות סופר הוא שהרי לדעתם אף בחיי אביה וכן נמצא בפירוש צרפתי מדוייק ר"ל בחיי אביה:
+ולמדת מ"מ שיודעת לשמור את גיטה ויודעת לשמור קדושיה אינו זמן אחד שאם כן אחר שאמרו כל שיודעת לשמור את גיטה יכולה להתגרש ואמרו ביבמות פרק בית שמאי ק"ז ב' כל שיודעת לשמור קדושיה צריכה למאן ושאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן היה דין מתגרשת בקדושי אביה ודין מתקדשת למיאון דין אחד אלא שאינו זמן שוה ולשיטתנו שמירת קדושין צריך זמן גדול יותר מפני שיש בהם כסף או שוה כסף ונכלל בהם צורך ידיעת שומא ומשא ומתן ולפיכך הלכו בה לזמן פעוטות ולגדולי הרבנים שמירת הגט צריכה לזמן גדול מתוך שאינו דבר שתהא הקטנה חומדתו ואע"פ שקדושין יש מהם בשטר מ"מ סתם קדושין בכסף הם ועל הרוב אנו דנין או שמא כל שבקדושין חביב לה כך נראה לי ויש טורחים לתרץ בדברים אחרים כמו שכתבנו קצתם ביבמות פרק בית שמאי ואף גדולי הדורות האריכו בהם כאן ואינם מתישבים עלי ואין צורך לכתבם ומ"מ עיקר הדברים כנסחת הגאונים הן לענין פירוש הן לענין פסק:
+הגיעו לעונת הנדרים ר"ל שנדריהם נבדקין וכל שיודעים לשם מי נדרו נדריהם נדר והקדשם הקדש וזהו שנה אחת לפני הפרק שזהו כל שנת י"ג עצמה לתינוק עד שיגיע לשלש עשרה ויום אחד שכל שנה זו אפי' הביא שתי שערות נדריו נבדקים וכל שהוא כן ר"ל שיודע לשם מי נדר נדרו נדר והקדשו הקדש וקודם זמן זה אפי' ידע אינו כלום ומשהגדיל אפי' לא ידע נדר�� נדר וכנגדן בקטנה חולצת ר"ל משהגיעה שנת עונת הנדרים לקטן נעשית היא גדולה וחולצת אם הביאה סימנין שהרי היא גדולה וזה שאמר וכנגדן בקטנה והרי גדולה היא פירושה וכנגדן באשה וקטנה דנקט אשגר לישן הוא הא מ"מ בפחות מיכן אף בעונת הנדרים שלה שהיא שנת י"ב אינה חולצת כך צריך לפרש לענין פסק וכן מצאתיה לקצת גדולי הדורות ורוב מפרשים פירשוה בשעת עונת נדרים שלה שהיא שנת י"ב ובהביאה סימנין וא"כ על כל פנים זו מיהא שלא כהלכה נאמרה ועוד שאף לענין פירוש היאך אמרה רבא כן ואיהו גופיה אמר במסכת נדה פרק דופן תוך זמן כלפני זמן ומתוך כך הם מפרשים הגיעו לעונת הנדרים לאחר זמן ר"ל ששלמו שנת י"ב ויום אחד לתינוקת וי"ג ויום אחד לתינוק שאפי' אין יודעין למי נדרו נדריהן נדר ואמר כנגדן בקטנה חולצת ובא ללמד שאינה צריכה בדיקה שחזקה הביאה סימנין ומ"מ תירצת לענין פירוש אבל להלכה לא הועלת מפני שהלכה שאינה צריכה בדיקה למיאון לחומרא אבל צריכה בדיקה לחליצה כמו שיתבאר במקומו וכמו שביארנו בתשיעי של בתרא ולא עוד שאף לענין פירוש אינה שבפירוש אמרו בפרק יוצא דופן כי קאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין דוקא למיאון אבל לחליצה לא אלא שעיקר הדברים לענין פירוש דעונת הנדרים פירושו תוך זמן וכנגדן בקטנה היינו עונת נדרים שלה ואפי' בלא סימנין וכר' ישמעאל דאמר משום אביו בפרק מצות חליצה איש כתוב בפרשה אבל אשה אפי' קטנה ואף לחליצה ולימד כאן דאפי' ר' יוסי לא אמרה אלא משהגיעה לעונת נדרים וזהו שאמרו שם אמר ר' אמי מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בזמן פעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים ר"ל לדעת ברבי דהיינו ר' יוסי ומ"מ לענין פסק קטנה מתיבמת אבל לא חולצת עד שתגדיל ותביא שתי שערות ונמצא שאין לך פירוש בזו לענין פסק אלא מה שפירשנו תחלה ונוח לנו לדחוק מעט בפירושה כדי להעמיד כל המדות בהלכה פסוקה:
+ולמכור בנכסי אביו ר"ל קרקעות עד שיהא בן עשרים כמו שביארנו בארוכה במקומו בתשיעי של בתרא:
+המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר האומר לחברו תן גט זה לאשתי במקום פלני ונתנו לה במקום אחר פסול הרי היא במקום פלני ונתנו לה במקום אחר כשר מבואר לר"ם:
+אמר המאירי נתנו לב המקום אחר פסול דקפידא הוי שאינו רוצה שילעיגו עליו במקום אחר הרי היא במקום פלני ונתנו לה במקום אחר כשר שלא אמר הרי היא במקום פלני אלא כמראה מקום כלומר שם תמצאנה וכן הלכה:
+משנה האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלני וקבלו לה במקום אחר פסול ר' אלעזר מכשיר הבא לי גיטי ממקום פלני והביאו לה ממקום אחר כשר אמר הר"ם אין הלכה כר' אלעזר לפי שהוא לא תשימהו שליח אלא לקבל גיטה במקום פלני ואם ישנה המקום בטל השליחות וכבר התבאר לך שהכונה אם יהיה דעת בעל התנאי שהוא יתן אותו לה במקום פלני הנה אם לא יעשה התנאי בטל הגט ואם היה אמרו במקום פלני אמנם רצה שיודיעהו אנה הוא מקומה לבד ולא ייחד לו מקום ובכל מקום שיתנו לה כשר:
+אמר המאירי האשה שאמרה התקבל לי גיטי ממקום פלני וקבלו זה במקום אחר פסול שאף היא יש לומר בה קפידא הוי ר' אלעזר מכשיר דליכא למימר קפידא אלא בדידיה דמדעתיה קא מגרש והדבר תלוי בו אבל איהי דעל כרחה מיגרשא אינה אלא כמראה מקום ואין הלכה כר' אלעזר אלא כתנא קמא:
+הבא לי גיטי ממקום פלני והביא לה ממקום אחר כשר לדברי הכל שבודאי לא הקפידה היא בהולכה שכשמוסר הגט אינו מוסר לו בפני עדים ואין כאן זילותא ומתוך כך אינה אלא כמראה מקום או שמא הטעם מפני שאין לה למנות שליח להולכה אלא במקום שרוצה הבעל ליתנו ולהוליך לה יעשה וכן הלכה ואף כשאמרה היא התקבל לי גיטי במקום פלני אם עקר הוא השליחות ועשאו שליחות הולכה נותנו במקום שהבעל רוצה:
+משנה הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט על ידה התקבל לי גיטי אסורה מלאכול בתרומה מיד התקבל לי גיטי ממקום פלוני אוכלת בתרומות עד שיגיע לאותו המקום ר' אלעזר אוסר מיד אמר הר"ם אין הלכה כר' אליעזר:
+אמר המאירי הבא לי גיטי והיא אשת כהן אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה שהרי אין כאן ספק גט עד שיגיע לידה התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד שכל ספק גרושה אסורה ושמא קבלו לאלתר ונתגרשה ואם אמרה התקבל לי גיטי ממקום אינה אסורה אלא בכדי שיגיע לשם ומ"מ זה שאמר התקבל לי גיטי ממקום פלני וקבלו במקום אחר שאוכלת עד שיגיע הגט למקום שאמרה צריך פירוש שאף כשהגיע למקום שאמרה היכי הוי גיטא והא אמרת קפידא הוי ופירשוה בגמ' כגון דאמרה ליה התקבל לי גיטי במתא מחסיא וזימנין דמשכחת ליה בבבל ומדקא אמרה זימנין דמשכחת ליה בבבל לא קפידא היא אלא שמ"מ אף בזו אינה מתגרשת עד שיגיע הגט למקום שאמרה מפני שכונתה בענין זה כך היא מישקל כל היכא דמשכחת ליה שקליה גיטא לא ליהוי עד דמטי למתא מחסיא וכן הלכה ור' אלעזר אוסר מפני שנמשך לדעתו דקאמר דבדידה מיהא מראה מקום היא לו ושמא כשפירש מלפניה מצאו במקרה וקבלו ואין הלכה כמותו כמו שביארנו:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:
+
+Daf 65b
+
+האומר לחברו ערב לי בגרוגרות ועירב לו בתמרים אין עירובו עירוב מפני שקפידא הוא וכן אם אמר לו ערב לי במגדל ועירב לך בשובך או ערב לי בשובך ועירב לו במגדל אינו עירוב כך היא שיטתנו וכן פסקוה גדולי המחברים וכדעת רבא שהעמיד זו שאמרו עירובו עירוב לדעת ר' אלעזר שסובר מראה מקום הוא לו וזו שאמרו אינו עירוב לדעת רבנן דאמרי קפידא הוי והלכה כרבנן ושמא תאמר והלא אף ר' אלעזר מודה דאיהו מדעתיה מגרש קפידא הוי ובעירוב מיהא מדעתו הוא מ"מ לא אמרה ר' אלעזר אלא בגט דארחיה דאיניש למידק ומ"מ יש פוסקים כרב יוסף שתירץ כאן בשלו כאן בשל חברו ורוב מפרשים פירשו בה דבשלו ליכא קפידא שלא אמרו דין קפידא אלא בגט דהכא ניחא ליה דליבזי והכא לא ניחא ליה הא בשל חברו ר"ל שנתן לו חברו רשות לערב בשלו ובתמרים ואמר לו לשלוחו ערב לי בתמרים של פלני שנתן לי רשות בהם והלך ועירב לו בגרוגרות אינו כלום דבהא ודאי בשל חברו קפיד ומגדל ושובך נמי פירושו מפירות של מגדל או של שובך והן של חברו שהרשהו באחת מהן ולפירוש זה יראה שאם עירב הוא בשל חברו במה שלא הרשהו עירובו עירוב שאם לא כן מאי איכא על ידי שלוחו דאינו עירוב ואם כן המערב בגזל עירובו עירוב והדברים רופפים:
+ומ"מ לקצת חכמי הדורות ראיתי פי' נאה והוא שכל בשלו יש קפידא אבל כל שאמר לו חברו אני מערב לך בשלי והוא אומר ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות עירובו עירוב שהרי משלו הוא נותן לו ומה שירצה מקבלו הימנו וכן הדין במגדל ושובך שבשלו יש קפידא ובשל חברו על הדרך שהזכרנו אין קפידא ומ"מ כל שחברו הרשהו ערב לך בשלי בתמרים ועירב לו בגרוגרות כל שכן דאיכא קפידא ואינו עירוב אף על ידו ואפי' בדברים ששיעורן שוה לעירוב ולפירוש ראשון יש ללמוד מכאן דין אחר ממה ששאלו מגדל ושובך מאי שלו ומאי של חברו איכא כלומר דאפי' הרשהו חברו לערב במגד�� שלו ועירב בשובך ודאי עירובו עירוב ואם כן למדנו שאם הניח אדם עירוב בבית חברו או בחצרו או ברשותו שלא מדעת חברו עירובו עירוב והדברים רופפים:
+המשנה החמישית האומר כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו ויתנו פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום מבואר לר"ם:
+אמר המאירי האומר ר"ל לעדים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו ויתנו שכל אלו משמען לשם גירושין כתבו גט שהרי הורגל הלשון לקרות לספר כריתות גט סתם וגרשוה שהוא לשון גירושין ואין גירושיה אלא בכתיבה ונתינה ואף מלת גרשוה כולל כתיבה ונתינה כתבו אגרת ותנו לה שהרי נקראת אגרת שבוקין ופירשו בגמרא שאם אמר שלחוה או שבקוה או תרכוה דינן כדין גרשוה אמר להם פטרוה אינו כלום שמא מלשון פטור חובות אומר כן ובגמרא אמרו אמר ר' נתן פטרוה בחרק הפ"א דבריו קיימין מפני שהוא לשון צווי ומ"מ גוזרין אותו מלשון גט פטורין ולא מלשון פטור וחובה וכנגד משנתנו אבל אם אמר פטרוה בפתח הפ"א אינו כלום שהרי לשון עבר הוא ואמר רבא ר' נתן דבבלאה ר"ל שלשונם לשון ארמי דייק בין פיטרוה לפטרוה כלומר שכל שאמרה בלשון צווי הוא גוזרה מלשון ארמי תנא דידן לא דייק ואף בלשון צווי גוזרין אותו מלשון פטור וחובה ושבקוה ותרכוה שאני שאין להם הבנה אחרת:
+והלכה כמשנתנו אלא שגדולי המפרשים סוברים דבבבל מיהא הלכה כמותו ושאר הלשונות מיהא אף הם צריך שיהו בלשון צווי ואני תמה שהרי בלשון ארמי אף פטרוה בפתח הפ"א לשון צווי הוא ונראה לפרש פטרוה ר"ל בפתח הפ"א ודגש הטית דבריו קיימים שזהו לשון גט פטורין פטרוה בחרק הפ"א הוא לשון עבר וענינו פטור וחובה ולמשנתנו הואיל ומ"מ משמעו גם כן על לשון פטור וחובה אינו כלום ויש מפרשין פטרוה בחרק הפ"א הוא לשון גט פטורין לר' נתן ופטרוה בפתח הפ"א אף הוא לשון צווי אלא שענינו לויה כמו נפטרו והלכו להם ולמשנתנו אין ביניהם הפרש וכן פרנסוה אינו כלום ואע"פ שאיפשר שהוא כמי שאומר פרנסוה בענין זה כלומר שתמלאו חפצה שמא על צרכי פרנסה הוא אומר וכן עשו לה כנימוס עשו לה כדת עשו לה כראוי אינו כלום וכל מה שכתבנו שלא אמר כלום כתבו גדולי המפרשים אפי' היה מדבר עמה על עסקי גיטה שאם לא כן מאי למימרא וכן אותם שאמרו שכותבין ונותנין דוקא במדבר על עסקי גיטה שאם לא כן גרשוה תרכוה שלחוה מה מועיל והרי מצינו גרש את האמה הזאת שלחו נא זאת מעלי ומ"מ דוקא בשמות אלו שלא הוזכרה בהם כתיבה ונתינה אלא שענינם כולל את שתיהן אבל כתבו אגרת ותנו לה הרי הוא ככתבו גט ותנו לה ודברים אלו יש לדין בהם כפי מה שעיניו רואות ופירשו בגמרא שאם אמר הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הרי זה ספק אם משמען לגירושין או לענין אחר ואין כותבין לה ואם כתבו ונתנו הרי זו ספק מגורשת:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה הששית והכונה בה בביאור החלק החמשי גם כן והוא שאמר בראשונה היו אומרין היוצא בקולר ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה ר' שמעון השזורי אומר אף המסוכן אמר הר"ם פי' היוצא בקולר מי שיצא והוא אסור בזיקים לדון אותו אצל השלטון ומפרש הוא אשר ירד בים ויוצא בשירה הולך במדבר כאשר יצא עם חבורה הנה יספיק מאלו באמרם כתבו לבד ואע"פ שלא יאמרו ותנו לפי הענין שהוא רצה שיתנו לה גט ויגרשוהו מדעתו והלכה כר' שמעון שזורי:
+אמר המאירי הדבר ידוע שהאומר לשנים כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין אבל אין נותנין לאשתו עד שיאמר להם כתבו ותנו וכמו שאמרו למטה בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ומ"מ בראשונה היו אומרין שהיוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי אומדן הדעת הוא שלנתינה מתכוין אלא שמתוך שהוא בהול אינו משלים את דבורו וכותבין וחותמין ונותנין אע"פ שלא אמר תנו ופירשו בתלמוד המערב לא סוף דבר בקולר של נפשות אלא אף בקולר של ממון שכל קולר סכנה וחזרו לומר כן אף במפרש מן היבשה לים ר"ל בשעה שיוצא מן העיר לילך לדרכו עם השיירה ור' שמעון בן שזורי הוסיף בה אף המסכן וכן הלכה ולא סוף דבר בנוטה למות אלא אף בחולה שכל חולי בחזקת סכנה והראייה שהרי אמרו למטה בריא שאמר כתבו רצה לשחק בה וודאי ר' שמעון בן שזורי היא ואלמא דוקא בריא אבל חולה כותבין ונותנין וכן בפרק ראשון אמרו לא מיתוקמא מתניתין בשכיב מרע והביאו עליה זו של ר' שמעון בן שזורי ואם מסכן דוקא ונוטה למות היה להם להעמידה בשכיב מרע שאינו מסכן ואע"פ שפירשו בתלמוד המערב על זו כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים מפני שסתם הדברים אין אדם מחזיק חולי של סכנה כרוב החליים עד שנמשך בו שלשה ימים הא מכל מקום אם קפץ עליו החולי והכביד מיד כך הוא הדין:
+משנה מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רבן שמעון בן גמליאל אמרו חכמים אם מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחפתו אינו גט אמר הר"ם פי' אמרו רצה לשחק כאשר לא יהיה שם ענין יורה על כונתו כמו שיסופר בזה המעשה והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
+אמר המאירי מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתי אע"פ שלא אמר ויתן הרי אלו יכתבו ויתנו ופירשו בגמרא אע"פ שאין מכירין אותו אלא שפירש להם שמו ושם אשתו ושם עירו ושם עירה ואין חוששין לזיוף כגון שמא אשה היא ויש לה צרה ומכוונת לקלקלה בגט זה שכל שבשעת הסכנה כגון זו שיש לחוש שמא ימות ואם לא עכשו אימתי כותבין אע"פ שאין מכירין אותו שפירש אלא שמ"מ אם הוא בבורות העמוקים צריך שיכונו את הקול אם הוא קול גמור או ערבוב של איזה דמיון ומדברי גדולי המחברים נראה שצריך להעלותו אלא שמ"מ אם אי אפשר להם יכוונו את הקול בכל יכלתם ולמדנו שכל שאין שם שעת סכנה כגון שהוא בארץ אחרת ואין לו מכירין שלענין זה כשעת סכנה הוא שאם לא עכשו אימתי שמא תארע סבה ותעכב וכן מעשים בכל יום:
+ולענין מה שכתבנו בכל השומע יכתוב פירשו בפרק המדיר דכיון דאמר יכתוב שליחותיה קא עביד ומכח שליחותו הם כותבים ויש להקשות בה ממה שאמרו בנדרים המודר הנאה מחברו תורם לו תרומתו ופירשוה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום שאם לא כן הרי תרם שלא מדעת ואי אמרת שליחותיה עביד הרי נהנה ממנו אינו כלום דהתם לאו צואה דידיה הוא אלא שהוא כנותן רשות כלו' כל הרוצה יעשה ודיו בכך לענין תורם שלא מדעת דבגלויי דעתא סאגי כמו שאמרו קדושין נ"ב ב' בכלך אצל יפות שאם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה וקצת גדולי הדורות חדשו בדין השומע שאם שמעו רבים אינו כאומר לכלם כתובו אלא אם שמעו שלשה אחד כותב ושנים חותמין ואינו צריך מעמד כלם שלא כל השומע לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים מהם והדברים נראין:
+הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו רצה לשחק בה כמו שכתבנו ומעשה בבריא וכו' פירשו בגמרא חסורי מיחסרא וה��י קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ר"ל שסופו הוכיח שבשעה שאמר כתבו היה דעתו להמית את עצמו אף זה בהול הוא וכל שכתבו ונתנו לה בחייו והרג עצמו מיד או הפיל עצמו לים או השליך עצמו מן הגג הרי זה גט אבל אם באונס כגון שעלה לגג ודחפתו הרוח אינו גט ומעשה בבריא וכו' ואם הדבר ספק אם הפיל עצמו אם דחפתו הרוח כתבו גדולי המחברים שהוא גט עד שיודע שהרוח דחפתו ואף בתלמוד המערב אמרוה כן אלא שמ"מ צריך לפרש בדבריהם דדוקא כשהיה כן לאלתר ולשון תלמוד המערב בזה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו נשמעינה מן הדא אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט ועל אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו הרי זה גט:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 66a
+
+כל אלו שהזכרנו במשנה שכשאומרים כתבו לבד כותבין ונותנין אף לענין צואתם כן ר"ל שדבריהם ככתובין וכמסורין ואין צריכין קנין וכמו שיתבאר במעשה של גניבא הנזכר בסוגיא זו וכן כתבוה גדולי הפוסקים ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומ"מ יש אומרין דוקא ביוצא בקולר שמאחר שמסור הוא למיתה דינו כשכיב מרע אבל האחרים לא וכבר כתבנוה בתשיעי של בתרא:
+ומעשה של גניבא הוא שכשהיו מוציאין אותו אמר הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פקוד וזכה בה משום דלא בעי קנין ולא הוצרכו דברי רב הונא אלא ללמד שהיוצא בקולר דינו כשכיב מרע וכן מפרש ויוצא בשיירא לדעת קצת על הדרך שכתבנו הא בשכיב מרע לא לימד כלום שידוע הוא לכל ומ"מ יש אומרים שבא להפריש בין שכיב מרע למסכן והוא שידוע ששכיב מרע שנתן מתנה במקצת צריך קנין אלא אם כן צוה מחמת מיתה ובא ללמד שהמסכן אף במקצת הרי הוא כמצוה מחמת מיתה ויוצא בקולר כמסכן לענין זה וכן האחרים לדעת קצת וזהו לדעתם שכתבו גדולי הפוסקים דכולהו הני דמתניתין כמצוה מחמת מיתה הם ומה שאמרו בפרק ראשון באומר תנו מנה לפלני ומת שיתנו לאחר מיתה ואמרו עליו לא מיתוקמא מתניתין בשכיב מרע ואם הדברים כן היה לו להעמידה בשכיב מרע שאינו מסכן הם מתרצים בה דמדקאמרי' התם תנו מנה כו' מתנת שכיב מרע במקצת היא ובעיא קנין אע"ג דמית ועל כרחין במצוה מחמת מיתה היא והוה ליה כמסכן דאזלינן ביה בתר אומדנא ומ"מ הדברים נראין כדעת ראשון ולענין דברי רב הונא מה שאמר גיטו כמתנתו לומר שאם עמד חוזר אע"פ שנתנו בלא תנאי אין הלכה כן אבל לענין מתנתו כגיטו לומר שאינו צריך קנין במתנותיו כשם שבגיטו אינו צריך תנו הלכה היא כמו שכתבנו וכבר ביארנוה בפרק קורדיקוס:
+שמא תאמר בעיקר מה שאמר הבו ליה ארבע מאה זוזי מחמרא היאך הועיל והרי חמרא לא קאמר כלומר הבו ליה חמרא בארבע מאה זוזי דמי חמרא לא קאמר כלומר הבו ליה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא ארבע מאה זוזי מחמרא קאמר וזוזי מכספא נינהו ולא מחמרא אין זה כלום שלא אמר כן אלא ליפות את כחו שאלו אמר חמרא בארבע מאה זוזי אם יחמיץ יאמרו הרי לך יין שבשעת צואתו היה שוה ארבע מאות וכשם שהחמיץ ליורשים כך החמיץ למקבל מתנותיו ואלו אמר ארבע מאה זוזי מדמי חמרא ומכרוהו ואבדו מקצת המעות יאמרו לו לחלוק בהפסד עם היורשים הואיל ואף לשמו מכרו ומתוך כך אמר ארבע מאה זוזי מחמרא שיהו היין והדמים הכל אחריות לו ולמדת שבחמרא ודמי חמרא מפסיד הוא לפי חשבון מפני שהוא שותף בו עם היורשים ולא כדברי גדולי הרבנים שפירשו שכל ההפסד למקבל המתנה דבחמרא אמר ליה שלך החמיץ ולא שלנו ודמי חמרא מעותיך אבדו ולא מעותינו אלא שבזו האחרונה איפשר לומר כן אם הם מוכרים לשמו ולתוספות עוד דעת אחרת לומר שאף לפי חשבון אינו מפסיד כל זמן שישאר שם יין שוה ארבע מאות שהרי נתן לו שוה ארבע מאות מן היין ואין נראה כן לפי סוגיא זו שאם כן במחמרא מיהא מאי יפוי כח איכא ומ"מ איפשר לי לפרש שאלו אמר חמרא בארבע מאה זוזי יקבל יין על כרחו ולא יטרחו הם במכירתו ואלו אמר ארבע מאה זוזי מחמרא יפה כחו ליטול מה שירצה אם יין בשווי ארבע מאות מעכשו אם ארבע מאות מדמיו אחר שימכורו והדברים נראין:
+מי שאמר לשנים כתבו גט לאשתי אפי' היו אחרים שם עמהם באותו מעמד לא יכתוב אחד מן האחרים אפי' מתו אותם השנים או אחד מהם אבל אם היו שם שלשה ואמר להם שנים מכם יכתבו גט לאשתי שהרשות ביד כל שנים מהם לכתוב אפי' ביררו עצמן השנים לכתוב ומת אחד מהם מצטרף השלישי עם הנשאר וכותבים אפי' היו השנים מן השלשה אב ובן שעל כל פנים אי אפשר אלא על ידי אחד מהם עם הנכרי שביניהם אין אומרין ודאי דעתו היה על האב ואין הבן יכול להיות אחד מן השנים ומשום דסתמא דמילתא לא משוי איניש ברא שליחא קמי אבוה אלא אף הבן כותב אם רצה עם הנכרי ואין צריך לומר שאם מת האב כותב הבן עם האחר הלכתא משוי איניש שליחא ברא במקום אבא ודעתו היה על הבן כמו על האב ומ"מ כל שייחד את האב ולא את הבן ומת האב אין הבן כותב במקומו כלל ולא הוצרכתי לכתוב כן אלא מפני שראיתי קצת חכמים שכתבוה כן אגב שיטפא:
+המשנה השביעית והכונה בה בביאור ענין החלק הששי והוא שאמר אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אמר לשלשה תנו גט לאשתי ואמרו לאחרים כתובו מפני שעשאן בית דין דברי ר' מאיר זו הלכה שלח חנניה איש אונו מבית האסורין מקובל אני באומר לשלשה תנו גט לאשתי שיאמרו לאחרים כתובו מפני שעשאן בית דין אמר ר' יוסי לשליח אף אנו מקובלין שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו לה אמר הר"ם אין מן הנמנע שיהיה ב"ד הגדול לא ידעו לכתוב לפי שמן התנאי שיהיו חכמים לא סופרים:
+אמר המאירי אמר לשנים תנו גט לאשתי והרי הדבר ידוע שמלת תנו כוללת כתיבה וחתימה אלא שבא לחקור מאחר שלא אמר להם בהדיא כתבו אם יכולים אותם השנים לומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום או אם צריך שיכתבוהו ויחתמוהו הם בעצמם ובא לומר שהם צריכים לכתוב ולחתום והוא שאמר הרי אלו יכתבו ויתנו ושאלו בגמרא במה שאמר הרי אלו יכתבו אם דוקא כתב ידם ר"ל החתימה אבל כתב הגט יהו רשאים לומר לסופר לכתוב או אם נאמר שאף הכתיבה תהא צריכה ליעשות על ידם ופירשו בה שהכל צריך ליעשות על ידם הן הכתיבה הן החתימה הן הנתינה ואע"פ שלא אמר להם כתבו בהדיא שכל שאומר לשנים יתנו כאומר כתבו ותנו הוא ואפי' נאנסו ואי אפשר ליעשות על ידם שאין שליח עושה שליח דמילי נינהו ומילי לא מימסרין לשליח וצריך להיות אחד מהן כותב ושניהם חותמין ואחד נותן ואין צריך לומר שכן אם אמר להם בהדיא כתבו ותנו ואם אמר להם כתבו לבד כותבין וחותמין שכל שאומר לשנים כתבו כונתו להיות האחד כותב ושניהם חותמין אלא שאין נותנין אא"כ בשכיב מרע וחבריו על הדרכים שהוזכרו הא למדת שאין לסופר לכתוב ולא לעדים לחתום אלא בצוויו של בעל שאין שליח עושה שליח בענינים אלו וכן הדין באמר לשלשה כתבו ותנו שצריך שיכתוב אחד מהם ויחתמו שנים מהם ויתן אחד מהם ואם אמר להם כתובו שיהא אחד מהם כותב ושנים חותמין ואין נותנין אלא אם כן בשכיב מרע וחביריו כמו שביארנו ושני אלו הכל מודים בהם אבל אם אמר לשלשה תנו ולא אמר להם בהדיא כתבו אע"פ שמלת הנתינה כוללת כתיבה וחתימה ונתינה נחלקו בה ר' מאיר ור' יוסי שלדעת ר' מאיר הואיל ושלשה הם ולא אמר להם בהדיא כתבו לא נתכון להיות אחד מהם כותב ושנים חותמין שלא עשאם עדים אלא בית דין עשאם להיות הם משתדלים בענין ורשאים לומר לאחרים לכתוב ולחתום וליתן ומפני שהוא סובר מילי מימסרן לשליח כל שאיפשר לומר שבית דין עשאם ולא עדים ור' יוסי חלק לומר שאף בשלשה צריך ליעשות על ידי עצמן להיות אחד כותב ושנים חותמין ואחד נותן והוא שאמר נמנו לשליח ר"ל השבנו לשליח שאפי' אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו כו' ולא ידעו לכתוב כגון בית דין חדש שלא למדו עדין לכתוב כתיבה מסודרת הרי אלו ילמדו ויכתבו ויתנו והלכה כר' יוסי:
+ופירשו בגמרא שאפי' אמר להם אמרו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו אינו כלום שהוא בעצמו צריך שיאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום או שיאמר לשנים כתובו ויהא אחד מהם כותב ושניהם חותמין ואין הלכה כדברי האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו והביאו ראיה ממה שאמרו כתב סופר ועד כשר ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו כלומר שלא הוכשר בכתב ידי סופר וחתימת עד אחד אלא בחתם סופר וחתימת עד אחד שהם חתימת שני עדים והוצרך ללמדנו כן מפני שאינה אלא לדעת שכתבנו שאף באומר אמרו כן שאלו נאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו היאך היינו מכשירין בחתם סופר כלל אף בחתימת אחר עמו והא נפיק מינה חורבא דזימנין דאמר לשנים אמרו לפלני ויכתוב ולפלני ופלני ויחתמו ואזלי הני וחיישי לכיסופא דסופר ומחתמי ליה ומתוך כך אמר עליה רב חסדא מתניתין מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואין הסופר כותב אלא אם כן נצטוה מפי הבעל מעתה בין אמר לשנים בין אמר לשלשה בין אמר תנו בין אמר אמרו בין לא אמר אמרו צריכים הם בעצמם לכתוב על הדרך שהתבאר:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 66b
+
+ממה שכתבנו למדת שכל שאמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר שיכתוב ולפלני ופלני ויחתומו או שאמר להם אמרו לפלני שיכתוב ואתם חתומו אינו כלום ואפי' כתבו וחתמו ונתנו לבעל עד שיכתוב הסופר במצות הבעל ויחתמו העדים במצותו גם כן ולא סוף דבר לכתחלה אלא אפי' בדיעבד אינו כלום ואם כן מה שנחלקו באמ' לשנים אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתומו דמר אמר כשר ולא תעשה ומר אמר כשר ויעשה אליבא דר' מאיר הוא דפליגי ולית הלכתא כותיה ואין צריך לומר באמר להם אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו דהא דאמר רב כשר ולא תעשה אין הלכה כמותו ולטעמיה מיהא שאלו בגמרא מאחר דכשר אמאי לא יעשה ופירשו הטעם שמא תשכור האשה עדים שיאמרו כך לסופר ולעדים בשם הבעל ואע"פ ששנינו עדים החתומים על המקח ועל הגט לא חשו חכמים לדבר זה ר"ל שלא יהא כל אחד מהם רשאי ליקח השדה או לישא את האשה מצד שתחוש שמא בשעת חתימה נתנו עיניהם בכך ונוגעים בדבר הם ושמא שקר חתמו אלא אין חוששין לכך מ"מ הוא סובר מעשה לא עבדי ר"ל לחתום שקר אבל לומר לאחרים שקר בשם הבעל עבדי ואותם אחרים סבורים שהבעל צוה אבל באתם חתומו ליכא למיחש שהרי אין חותמין אלא אם כן שמעו מפי הבעל עצמו ומה שאמרו בגמרא ר' יוסי תרתי אמר פירושו אחת דמילי לא מימסרן לשליח והשניה דאפי' באומר אמרו כן ושמואל סבירא ליה כותיה בחדא פירושו דמילי לא מימסרן לשליח היכא דלא אמר אמרו אבל היכא דאמר אמרו פליג והלכה אף באומר אמרו ובפרק שלישי כתבנו בענין זה דברים שראוי לשלשלם בסוגיא זו דרך ביאור כמו שהתבאר שם:
+זה שפסקנו שהלכה כר' יוסי אף באומר אמרו כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי הפוסקים וראיה להם ממה שאמרו בפרק קורדיקוס אמר רב אשי כלה ר' יוסי היא ולא מיבעיא היכא דלא אמר אמרו אלא אפי' היכא דאמר אמרו ותניא כותיה וכו' ומ"מ לקצת גדולי הדורות ראיתי שחככו לפסוק כשמואל וכל דאמר אמרו כשר ורב אשי במאי דקאמר בפרק קורדיקוס לאו למיפסק הלכה אתא אלא לאוקומי מתני' כהכי וסוגיא דשמעתא דהכא מיהא כשמואל ואף בתוספות מכריעים בה כשמואל ומ"מ יש סומכין דברי גדולי הפוסקים ממה שאמרו שם תניא כותיה והוה ליה מחלקת ואחר כך סתם ובחדא מסכתא יש סדר ופרק התקבל קודם להם לפרק קורדיקוס ומשום דהניזקין אסמכוה להשולח מפני תקון העולם ואח"כ חזר לענין שליחות ותנא התקבל ואיידי דתנא ביה אמר לשנים כתבו כו' ומי שהיה מושלך בבור כו' תנא מי שאחזו קורדיקוס ואמר כתבו ומתוך בלבולין אלו יש לחוש באומר אמרו ולהחמיר להיות חולצת ולא מתיבמת ולא גט בטל כמו שכתבו גדולי הפוסקים ואף גדולי המחברים כתבו שהוא גט פסול אלא שמתישבין בדבר מפני שהוא קרוב להיות גט בטל ואיני מבין מה יועיל כשנתישב בדבר לשנותו מפסול לבטל או מבטל לפסול הואיל ומ"מ אתה מחמיר בו להיות חולצת:
+המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק הששי גם כן והוא שאמר אמר לעשרה תנו גט לאשתי אחד כותב ושנים מחתמין כולכון כתובו אחד כותב וכלן מחתמין לפיכך אם מת אחד מהן הרי הגט בטל אמר הר"ם ואמרו אחד כותב וכולן חותמין לתנאו בזה וראוי למגרש שיאמר כמו שסדרו שהוא כאשר אמר לקהל כתובו יבאר ויאמר כל שנים מכם אי זה פנים שיהיו וכאשר אמר לקהל הוליכו גט לאשתי יבאר ויאמר ואחד מכם אי זה שיהיה והוא אמרם כתובו וכל חד מנכון חתומו כל חד מנכון אובילו ומתי הנה לא ביאר שכלן חותמין כמו שזכרנו אבל שנים משום עדים והנשאר משום תנאי ולזה לא נרצה בנשארים מהם להיותם פסולים או קרובים או אם יתאחר עדותם זמן לפי שהם תנאי לא עדים ומזאת הסבה אמרנו עידי הגט אין חותמין לא זה בפני זה שאולי כלכם ויעידו הקצת ותחשוב האשה שהוא גט כשר כשהגיע לידה בשני עדים ומתנאו שיעידו כלם כמו שנזכר והלכה כר' יוסי:
+אמר המאירי אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין שלא כיון להיות כלם חותמין אחר שלא אמר כלכם אלא להיות אי זה מהם כותב ושנים מהם חותמין אי זה שיהיו אם הכותב ואחר עמו אם שנים אחרים אבל אם אמר כלכם כתובו אחד כותב וכלם חותמין שכך היתה כונתו ולפיכך אם מת אחד מהם הרי זה בטל:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+כל שאמר כלכם כתובו אף הכותב צריך שיכתבנו במעמד כלם וכן אם אמר לעשרה הוליכו גט זה לאשתי אחד מוליך על ידי כלם אי זה שירצו כלכם הוליכו אחד מוליך במעמד כלם ר"ל שכלם ילכו עמו לא אמר כלכם אבל מנה אותם ואחר כך אמר להם כתבו גט לאשתי או הוליכו גט זה לאשתי הן מנה כלם הן מנה מקצתם הדבר ספק ומחמירין בו ודנין אותו ככלכם להחמיר שבמנה מקצתם אומדין שמא היה המנין עליו טורח ופסקה דעתו שלא להתכוין לכלם או שמא מאחר שלא מנה אלא מקצתם אמנויים מיהא קפיד ובמנה כלם שמא מתוך שמנה כלם לכלם נתכון או שמא מאחר שמנה כלם לא כיון אלא לומר בפני מנין פלני היה ומ"מ תקנו חכמים בכל שמצוה לכתוב גט במעמד רבים שיאמר כתובו אחד מכם חתומו שנים מכם הוליכו אחד מכם כדי שאם יתירו לומר כתובו שמא יאמר כלכם וכל שאמר כלכם צריך שיחתמו כלם אלא ששנים משום עדים והשאר משום תנאי כמו שהתבאר בפרק שני וכבר ביארנו מענין זה בפרק ראשון:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+פרק שביעי בע"ה:
+מי שאחזו קורדיקוס וכו' זה הפרק יסוד ענינו לבאר שני ענינים נכללים בחלק החמשי הראשון ענין נתינת הגט של שכיב מרע והשני ענין נתינת הגט בתנאי על איזה צד התנאי מתקיים ועל איזה צד בטל התנאי או בטל הגט ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון בגט של שכיב מרע איזה שכיב מרע ראוי ליתן גט על פיו ואיזה אינו ראוי לכך והשני מצד הלשון ר"ל איזה לשון מועיל ליתן גט שיועיל הגט ועל איזה לשון דנין בו שאינו מועיל והשלישי בענין דיני תנאים שבגט שהוא תולה אותם בה כגון על מנת שתתני על מנת שתשמשי כו' והרביעי בתנאים שתולה אותם בעצמו כגון אם לא באתי וכו' והחמישי בתנאי שהוא מתנה עם העדים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים הן מענין גט הן מענינים אחרים כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
+והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס חזר ואמר אל תכתובו אין דבריו האחרונים כלום נשתתק אמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותה שלשה פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו אמר הר"ם פי' קורקדיקוס חולי יתחדש ממלא בטני המוח ויתבלבל השכל והוא מין ממיני חולי הנופל ואמרו אין דבריו האחרונים כלום ירצה בו שהוא לא יצטרך שנשאלהו פעם שנית אחר הסכמתו אם הוא עומד על דבריו אם לא ולכן יכתוב הגט עד שקל מחליו זה והרכין בראשו ירצה בו שירמוז בראשו רמז יהיה תשובה מסכמת לשאלה ויפליגו בזה בפנים מן הבחירה מה שאפשר:
+אמר המאירי קורדיקוס והוא חולי מבלבל הדעת ומשבשו ואחת מסבותיו שתיית היין החדש כמו שיתבאר בגמרא ומכל מקום הוא הדין לכל שנשתבש דעתו לאיזו סיבה ואמר שאם מתוך אותו השבוש אמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום ואם עד שלא נתבלבל דעתו אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס ובעת שבושו חזר ואמר אל תכתובו אין דבריו האחרונים כלום וכותבין ומ"מ פירשו בגמרא לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו שמכל מקום אין כותבין ונותנין עד שישתפה אלא שדבורו הראשון מועיל שלאחר שישתפה כותבין ונותנין בלא המלכה שלו ולא סוף דבר בשאמר לאחר שנשתבש דעתו אל תכתובו אלא אפי' לא אמר כלום לאחר שנשתבש אין כותבין עד שישתפה מפני שדנין אותו כשוטה ואין דנין אותו כישן שאם צוה כשהוא ניעור כותבין ונותנין כשהוא ישן אלא הרי הוא כשוטה ולכשישתפה מיהא כותבין ונותנין ואע"פ שלא אמר תנו הואיל ובשעת צוויו שכיב מרע היה הרי כתבו שלו ככתבו ותנו נשתתק כלומר לא על זה שאחזו קורדיקוס לבד הוא אומר כן אלא איזה שנשתתק לאיזו סיבה והרי הוא בכלל שכיב מרע ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו תנועה נרמז ממנה כמשיב הן הרי הוא כאלו השיב הן וכל שהשיב הן אין צורך לשאול לו גם כן על הנתינה שכל כתיבת שכיב מרע הן על ידי עצמו הן על ידי שאלת אחרים ככתבו ותנו הוא ואמר על זה שמתוך שראוי לחוש שמא נתבלבל דעתו בודקין אותו שלשה פעמים ואם מצאנוהו בדעת מכוונת להשיב על הן הן או על לאו לאו הרי אלו יכתבו ויתנו והיו סבורים בגמ' לפרש שאם שאלנוהו שלשה פעמים בדבר הראוי להשיב עליו הן והשיב כהוגן שדיינו בכך וכן בלאו ומתוך כך שאלו ודילמא שיחה דהן הן נ��טיה או שיחה דלאו לאו נקטיה ותירץ דאמרינן ליה בסירוגין ר"ל על אחת בראויה להן ועל אחת בראויה ללאו ואחת בראויה להן ואף בזו שאלו דילמא שיחה דסירוגין נקטיה כלומר אחת הן ואחת לאו ואין זו עדות לדעת מכוונת ופירש בה בחד לאו ותרין הן או תרי הן וחד לאו ופירשו בתלמוד המערב ששואלין לו כותבין גט לאשתך והוא אומר הן כותבין גט לאמך והוא אומר לאו לאחותך והוא אומר לאו וכן כל כיוצא בזה וכן הדין בכל מי שנסתפק לנו אם דעתו מבולבלת אם לאו אף בלא נשתתק וכן פירשוה בגמרא בדרך בדיקה אחרת והוא שאומרין לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה ושאלו בה במאי אילימא גלופקרי וסדיני דילמא קורא אחדיה או חמה אחדיה ופירשו בו גדולי הרבנים שאם נשאלהו בימות הגשמים אם רוצה בסדינין להציע עליו כדרך ימות החמה והוא אומר הן אין זו הוראה לשבוש דילמא חומא אחדיה וכן אם נשאלהו בימות החמה אם הוא רוצה בגלופקרי והוא אומר הן אין זה הוראה לשבוש דילמא צינא אחדיה ואין הפירוש נכון שאין המקשה מחזר להקל ומתוך כך פירשו שאם נשאלהו בימות הגשמים בגלופקרי והוא אומר הן אין זה הוראה לכוון הדעת דילמא קורא יתירא אחדיה ולא מכוון הדעת הוא שואל אלא בפירי שבימות הגשמים שואלין לו אם רוצה אפרסקין ובימות החמה על חומשניות ואם יאמר הן זהו שבוש הדעת וכן מפליגין בבדיקה כפי כח השואל וראוי להזהר שלא לעשות אלא על ידי בקי וחכם:
+זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+מי ששחטו בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וכן אם ראוהו מגויד ר"ל מחותך מלשון גודו אילנא או מגוייר ר"ל מנוקב בחצים מלשון גירי או צלוב ואמר כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו כשאר שכיב מרע ואע"פ שכל אלו מיתתם ודאית מ"מ עדין הוא חי ושבוש הדעת אין כאן שכל אלו אע"פ שבשעת נתינה דחיק להו עלמא טובא עד שנראה כאלו לא נשאר בהם דעת כלל כל זמן שהנשמה בקרבם דעתא צילתא הוא ואין דעתם משתבשת בכך אלא שמחמת חולשא נראה כן ומ"מ אם ראינו בהם בשעת נתינה סימני שבוש צריכין להתישב בדבר:
+ולענין ביאור זו שהקשו לר' יוחנן משמועה זו לא שיעלה על הדעת לדמותה לקורדיקוס שאם כן מתניתין גופה תיקשי דקתני אין בדבריו האחרונים כלום ובזו אמרו כותבין ונותנין על פיו אלא שכך פירושו שמי ששחטו בו רוב שנים ודאי כבר תשש כחו בשעת צוויו עד שאינו מספיק לכתיבת הגט וחתימתו ונתינתו עד דזקיף ליה עלמא עד שלא ישאר בו שום דעת ואעפ"כ הואיל ובדעת צלול אמר כתבו כותבין ונותנין כל זמן שהנשמה תלויה בקרבו אע"פ שאין לו דעת וקשיא לר' יוחנן ותירץ דעתא צילתא היא ועד שעת יציאת נשמה לא משתבש אלא שחולשתו תקפה ומכאן למדו קצת חכמי הדורות בשכיב מרע שאמר כתבו ונשתתק שכותבין ונותנין בשעת השתוק ואין חוששין לטירוף דעת ואין דנין את השתוק כסימני שבוש שכתבנו עליהם שצריך להתישב בדבר שהשתוק מחמת חולשא הוא ואע"פ שבנשתתק אמרו שצריך בדיקה אלמא שחוששין בשתוק לטירוף דעת התם נשתתק מתוך בוריו אבל מתוך חליו חולשא בעלמא הוא ומכל מקום מגדולי הדורות ראיתי שמחמירין ומשום דנשתתק סתמא קאמר ומעתה כל שנשתתק בין צווי לכתיבה ונתינה בודקין בחזקת שלא נטרפה דעתו ובתוספתא כל זמן שיש בו נשמה פירושו בבדיקה אלא שלקצת מפרשים ראיתי בשם תלמוד המערב שכל שנשתתק מתוך חליו דיו בבדיקה פעם אחת הא כל שלא בבדיקה לא וא"כ זו של שחט בו רוב שנים ומגויד וצלוב קים להו לרבנן שאין דעתם מתבלבלת בכך הא כל שהוכה בראש שמוחו מתבלבל או בלב בודקין אותו ואף בקצת חבורים מצינו בשם חכמי פרובינצא שאירע להם מעשה בשכיב מרע שאמר כתבו וכו' ונשתתק ונתנוהו בשעת השתוק ומת לו מתוך השתוק והצריכוה חליצה:
+לענין עדות אשה כל ששחטו בו שנים או רוב שנים וברח ולא ראוהו שמת מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו שאע"פ שעדין חי הוא סופו למות בקרוב בודאי ויכולין להעיד בלא פקפוק:
+ההורג בשגגה שהוא גולה כמו שהתבאר במקומו ענינו בשמת הנהרג מיד אבל אם לא מת מיד אע"פ שכבר אמדוהו למיתה ושלא נפסק חליו שמחמת המכה עד שמת שאלו במזיד כיוצא בזה נהרג בשוגג אינו גולה שמא הוא קירב את מיתתו בפרכוסו או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתהו ואפי' בשחט בו שנים או רוב שנים בשוגג כגון שנפלה סכין מידו ושחטו הדין כן ומתוך כך כל שלא פירכס שנמצא שלא קירב הוא את מיתתו וכן ששחטו בבית של שיש שאין הרוח שולט בו הרי זה גולה וזו שאמרו חובשין אותו כו' ואי מיית קטלינן ליה שוגג שאני שראוי להקל בו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא לא נאמרה אלא בשחט בו רוב שנים אבל מכה אחרת אין רוח ופרכוס מקרבין את מיתתו והדברים נראין שהרי שוגג דקרא ביער הוא ורוח מצויה לשם והיאך אפשר דקרא במת לשעתו מיירי ודבר שאינו מצוי הוא למות המוכה בשעתו ומ"מ יש מפרשים כן בכל מכה וקושית היער יראה לי לתרצה בשאמדוהו למיתה מיד וכל שאמדוהו מיד למיתה אין תולין עוד לפרכוס ולבלבול רוח אבל כל שלא אמדוהו ומת לאחר שעה תולין וזו של שחט שנים או רוב שנים דרך ריבותא נאמר כלומר אף בזה שהכל יודעין שאלו בא לתורת אומד היו אומדין אותו למיתה כל שלא אמדוהו מיהא תולין לקירוב מיתה שעל ידי סבה וכל שבשוגג אף בקירוב פוטרו אע"פ שהמיתה ודאית כך נראה לי והדברים מחוורים וכבר ראיתי לקצת רבנים שטרחו לישבה בדברים זרים ולא נראו לי דבריהם:
+
+Daf 71a
+
+חרש שאינו שומע ואינו מדבר אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב אם כתב לנו כתבו ותנו גט לאשתי אין כותבין ונותנין וכמו שאמרו עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואמרו עליה למטה עד שישמעו קולו לאפוקי דרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין כו' אלמא לית הלכתא כותיה והוא שאמרו חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו וקפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל בגיטין לא ומ"מ דוקא בנשא פקח אבל נשא חרש ברמיזה כנס ברמיזה יוציא וכל שכן בכתיבה שהכתיבה גדולה מן הרמיזה ואם נפלה לו יבמה מאחיו פקח הרי הוא כנשא פקח ונתחדש וכל אלו בחרש שאינו שומע ואינו מדבר אבל שומע ואינו מדבר אף בפקח ונתאלם כותבין ונותנין אף על ידי רמיזה בבדיקות כדין נשתתק האמור במשנתנו וכל שכן בכתיבה וכמו שאמרו מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחים לכל דבריהם:
+ומקצת גאוני הראשונים כתבו שהשליחות מיהא הן של הולכה הן של קבלה אם נעשה על ידי כתיבת העושה שליח הרי זה שליחות ואף בתוספות כתבו שהבריא ששלח ממדינת הים כתבו ותנו גט לאשתי כותבין ונותנין שלא מיעטו מתוך הכתב אלא בחרש ומשום דעתא שבישתא אבל בריא לא וקולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש דמתניתין וכן בירושלמי אמרו היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש:
+אע"פ שבפקח ונתאלם או בכל שומע ואינו מדבר אמרו שהוא כפקח לכל דבריו ודנין על פי רמיזותיו בבחינת בדיקות וכל שכן על ידי כתבו לענין עדות מיהא אין מקבלין עדות על פי כתבו אפי' היה מדבר בשעת העדות ומאחר שכן אינו בכלל שבועת העדות שהרי לא הפסידו כלום שאם כתב עדותו אין דנין על פיו דרחמנא אמר על פי שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם ומה שיש לדקדק בענין מפיהם ולא מפי כתבם היאך דנין על פי עידי חתימה שבשטר כבר ביארנוהו בשני של כתובות:
+עדות אשה סומכין עליו להשיאה אף מפי הכתב ויראה לי אף ברמיזות הנבדקות בדרכי הבחינה שהרי אמרו כשם שבודקין לגיטין כך בודקין לעדויות והעמדנוה בעדות אשה ומכל מקום לקצת מפרשים ראיתי שכתבוה דוקא בכתיבה אבל ברמיזות לא ובכתיבה מיהא כל שכתב בפנינו איש פלני מת סומכין עליו ובתלמוד המערב שבמסכת יבמות אמרו מצאו כתוב איש פלני מת איש פלני נהרג ר' ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' בון אומר אין משיאין מתניתא מסייעא לדין ולדין מסייעא לר' ירמיה על פי עדים ולא על פי כתבם ולא על פי תורגמן ולא על פי עד מפי עד ולא על פי עד אחד ואחר שבזו אף בעד אחד ובעד מפי עד אף על ידי מתורגמן כן ואף על ידי כתבם כן מסייעא לר' בון דתניא יפה כח עדים מכח שטר שהעדים שאמרו מת פלני משיאין מצאו כתוב כן אין משיאין והלכה כר' ירמיה ומכל מקום אף לר' בון בזו שבכאן הואיל ובפנינו כותב כן משיאין:
+אף מה שאמרו כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדויות ולירושות ולמשאות ומתנות לא להעיד על ירושה דעלמא או במשא ומתן ברמיזה או בכתב כלל אלא לירושות פירשו לירשת בנו הבכור ר"ל אם רצה להשוותו לאחד מבניו וכן אם רצה לרבות לאחד ולמעט לאחד על הצד המועיל כמו שיתבאר במקומו וכן למשאות ומתנות פירושו בענינים שלו אבל להכשירו לעדות בבדיקה לא אלא אם כן בעדות אשה כמו שכתבנו:
+כבר ביארנו בחרש שנפלה לו יבמה מאחיו פקח שדינו כדין נשא פקח ונתחרש וכונס ואינו מוציא לעולם שהרי הזיקה דאוריתא והיציאה דרבנן מכל מקום נפלה לו מאחיו חרש והוא גם כן חרש מוציא ברמיזה ואין גוזרין חרש אטו פקח שני אחים חרשים נשואים שתי אחיות הן ששתיהן פקחות הן ששתיהן חרשות הן שאחת פקחת ואחת חרשת או שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים הן ששניהם פקחים הן ששניהם חרשים הן אחד פקח ואחד חרש פטורות מן החליצה ומן היבום שהרי אחות אשה היא ואם היו נכריות ומת אחד מהם השני אינו יכול לחלוץ שהרי אם הוא חרש אין יכול לומר לא חפצתי לקחתה ואם היא חרשת אינה יכולה לומר מאן יבמי אלא יכנוסו ואחר שכנס אם רצה יוציא בגט דאתי גט חרש ומפקיע זיקת קדושי חרש:
+יש שואלים חרש מעיקרו שנפלה לו יבמה מאחיו פקח שנמצאת זיקתו דאוריתא ואין יכול להוציא ברמיזה שנמצא כונס ואינו מוציא לעולם אם מת אותו חרש אם מתיבמת לשלישי אם לאו ונראין הדברים שלא יכנוס דאשת שני מתים היא שהרי זיקת שני יבמים עליה שכניסת הראשון אינה כניסה מעליא לאפוקה מזיקה ולעשותה אשת איש לגמרי הרי היא כעין מאמר וכבר אמרו מי שעשה מאמר ביבמתו ומת אינה מתיבמת לשלישי מחמת שתי זיקות ויש חולקין לומר שאינו דומה שהמאמר אינו כלום אלא דרבנן אבל זה מדאוריתא נפלה קמיה וכשייבם פקעה לה זיקה לגמרי ואע"ג דהכא אי אפשר לו לחלוץ וקיימא לן כל שאינו לחליצה אינו עולה ליבום בחרש מיהא יבום לאו בחליצה מיתלי דהא כי נפלה ליה יבמה מאחיו פקח כונס ואינו מוציא לעולם ונמצא אע"פ שאינו עולה לחליצה עולה ליבום והאי דלא יוציא עולמית משום דגט דידיה לא מפקע יבום דאוריתא ואע"ג דיבם בן תשע לא מהני ביבמה אע"ג דרמיא קמיה מדאוריתא למעקר זיקה לגמרי אלא שצריכה חליצה ה��ם משום דביאת קטן לא קניא לגמרי אבל חרש דגדול הוא ביאתו מפקעת הזיקה לגמרי ומתיבמת לשלישי הן חרש הן פקח וכן כתבוה גדולי הדורות:
+
+Daf 71b
+
+ממה שכתבנו למדת שכל שנשתטה הוא או נתחרש לא יוציא עולמית עד שישתפה אבל אם נתחרשה היא יוצאת אבל אם נשטית לגמרי אם אינה יודעת לשמור לא גיטה ולא עצמה אינה מתגרשת כלל אף מן התורה שהרי משלחה וחוזרת היא ואם יודעת לשמור גיטה ועצמה מתגרשת מדברי סופרים ואם יודעת לשמור את גיטה אבל לא עצמה דבר תורה מתגרשת דהא יודעת לשמור גיטה והרי אין אנו צריכים לדעתה הואיל ועל כרחה מתגרשת אלא שחכמים אמרו אינה מתגרשת כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכך נתפרשה ביבמות פרק חרש:
+כל שנתחרש הוא שהפקענוהו מלגרש פירושו אפי' בחריף הרבה שהרי הפקענוהו אף על ידי כתיבה ולענין ביאור מיהא צריך לעיין שהרי אביי היה סובר כאן דעולמית דקאמר לטפויי מתוך הכתב קא אתי ובפרק חרש נראה שהוא סובר כרב פפא דעולמית אתא לכדר' יצחק דהא קאמר עלה דההיא דר' יצחק אמר אביי דייקא נמי דגבי דידה תני לא יוציא וגבי דידיה תני לא יוציא עולמית שמע מינה הא דאוריתא הא דרבנן ושמא קבלה מרב פפא וליכא מינה סייעתא לר' יוחנן אלא דדר' יוחנן מיהא לא (מדרבא) [מדחיא]:
+המשנה השניה ואינה מענין הפרק אלא שנתגלגלה כאן על ידי מה שאמרו בנשתתק נכתוב גט לאשתך וזו לא בנשתתק היא שנויה אלא בשכיב מרע דעלמא או אף בבריא אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להן כתובו אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לה וחזר ונותנו לה הרי גט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אמר הר"ם פי' אמרו לו לא ירצה בו מי שאחזו קורדיקוס אבל לאיזה שיזדמן וכן אמרו לו נכתוב הגט ואמר להם ותנו לה הגט בטל עד שיאמר הוא עצמו כתבו וחתמו לה:
+אמר המאירי שאלו לו נכתוב גט לאשתך אם בשכיב מרע כדי שלא תזקק ליבם ואם בבריא כגון שהיה מפרש ויוצא בשיירא ואמר להם כתובו ובא להשמיענו שהם בעצמם צריכין לכתבו ולחתמו וכן יכולים ליתנו שהרי כתבו של מפרש ושל שכיב מרע ככתבו ותנו הוא ולא בא עכשו ללמד אלא שאם לא כתבוהו הם בעצמם אלא שאמרו לסופר לכתוב וחתמוהו הם או שאמרו לעדים וחתמו על פיהם על דעת שיתנוהו לבעל ויתנהו לה אפי' נתנוהו לו לאחר שנכתב ונחתם ונתנו לה אינו כלום עד שיכתוב הכותב ויחתמו העדים בצוויו של בעל והוא שאמר עד שיאמר לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו וא"כ כשאמר להם כתבו הם בעצמם צריכים לכתוב ולחתום ורשאים ליתן שהרי כתבו שלו ככתבו ותנו ואין רשאין לומר לסופר שאין אומרין בזו שליח עושה שליח דמילי לא מימסרן לשליח ובפרק התקבל ס"ו ב' נחלקו ר' מאיר ור' יוסי בענין זה ושניהם מודים באמר לשנים שאפי' אמר להם קנו בלא כתבו צריכים הם בעצמם לכתוב ואפי' לא ידעו שאין לך אונס גדול מזה ילמדו ויכתבו ויתנו שלא עשאם אלא עדים ודעתו עליהם שיכתבו וכל שכן אם אמר להם כתבו או כתבו ותנו וכן שניהם מודים שאם אמר לשלשה תנו לחודיה לדעת ר' מאיר עשאם בית דין ויאמרו לאחרים ויכתובו ומפני שהוא סובר מילי מימסרן לשליח ולדעת ר' יוסי אף בשלשה ואף בתנו לחודיה מילי לא מימסרן לשליח ויכתבו הם בעצמם ולא עוד אלא אפי' אמר להם אמרו לסופר פלני שיכתוב ולפלני ופלני שיחתומו שעשאן שלוחים לכך אינו כלום שהוא בעצמו צריך שיצוה לכתוב ולחתום ואין הלכה כדברי האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו שהרי כתב סופר ועד כשר ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו כלומר שלא הוכשר בכתב ידי סו��ר וחתימת עד אחד אלא בחתם סופר ועד שהם חתימת שני עדים ואיצטריך לאשמועינן הכי משום דלר' מאיר דאמר דכל דקאמר אמרו שהרי לא מתכשר בהכי דלדידיה נפיק מינה חורבא דזימנין דאמר לשנים אמרו לפלני ויכתוב ולפלני ופלני ויחתמו ואזלי הני וחיישי לכיסופא דסופר ומחתמי ליה ומתוך כך אמר רב חסדא מתניתין מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואין הסופר כותב אלא אם כן נצטוה מפי הבעל ואי סלקא דעתך מודה ר' יוסי באומר אמרו הא איכא לדידיה נמי הך חורבא דכתיבנא אלא דאף באומר אמרו פליג והלכה כר' יוסי הילכך בין אמר לשנים בין אמר לשלשה בין אמר תנו בין אמר כתבו בין אמר אמרו בין לא אמר אמרו צריכים הם בעצמם לכתוב על הדרך שביארנו:
+וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר זה גיטיך אם מתי זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך לאחר מיתתי לא אמר כלום מהיום אם מתי מעכשו אם מתי הרי זה גט מהיום ולאחר מיתתי אינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת אמר הר"ם שיעור זאת המשנה לפי מה שאספר בראש אמר לאשתו זה גיטיך אם מתי מחולי זה לא אמר כלום לפי שהעקר אצלנו אין גט לאחר מיתה אלא אם ביאר דבריו ואמר מעכשיו או מהיום אולם אם אמר מהיום ולאחר מתתי הנה הוא ספק אם בעבור שאמר מהיום הרי הגט כשר וכשאמר לאחר מתתי הוי תנאה או חזרה הוי והוא גט בטל כמו שאמרנו שאין גט לאחר מיתה ולזה חולצת ולא מתיבמת לפי מה שהתבאר בששי מיבמות וכולן שהיו להן קדושין או גירושין בספק חולצות ולא מתיבמות:
+אמר המאירי זה גיטיך אם מתי ולא אמר מהיום או זה גיטיך מחולי זה ר"ל מסוף חולי זה ואילך או זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום שכל אלו משמען שאין הגט חל עד שימות ואין גט לאחר מיתה ואם מת יכולה להתיבם אבל אם אמר מהיום אם מתי או מעכשו אם מתי הרי זה גט שהרי לכשימות חל הגט למפרע משעת נתינה ואם מת אין מצריכין אותה חליצה מספק ואם מתי דקאמר תנאה הוא והרי הוא כאלו אמר הרי זה גיטיך על מנת שימות מחולי זה מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא לן בהאי דקאמר ולאחר מיתה אי תנאה הוי כאלו אמר מהיום אם ימות ונמצא כשמת נתקיים התנאי שנמצא שהוא גט משעת נתינה אי חזרה הוי ר"ל שחזר בו ממה שאמר מהיום וחזר ואמר לאחר מיתה ואע"פ שבענין מתנה בפרק יש נוחלין אמרו בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ותו לא גבי מתנה איכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה כמו שביארנו בפרק יש נוחלין במשנה התשיעית אבל בזו אין מקום לומר כן ומתוך כך אם מת חולצת ואינה מתיבמת:
+זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 72a
+
+בפרק יש נוחלין נחלקו ר' יהודה ור' יוסי בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו שלדעת ר' יהודה צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ולר' יוסי אינו צריך אלא שיקנהו לאחר מיתה וזמנו של שטר מוכיח שמהיום הוא מקנה ופסק רב לשם כר' יוסי ויתבאר מסוגיא זו שכשם שאמרה ר' יוסי במתנה כך הוא אומרה בגט וא"כ לדעתו אף הרי זה גיטיך אם מתי או הרי זה גיטיך לאחר מיתה הוי גט ומ"מ לענין גט אין הלכה כר' יוסי שהרי רב עצמו שאמר במתנה הלכה כר' יוסי אמר בפרק המגרש מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי ומ"מ יש פוסקים אף במתנה כר' יהודה כמו שביארנו במקומו:
+
+Daf 72b
+
+תנאי זה של גיטא דשכיב מרע ר"ל מהיום אם מתי או אם מתי יהא גט מעכשו אין צריך לכתבו בתוך הגט אלא שיכתוב הגט כהלכתו ובשעת מסי��ה יאמר זה גיטיך מעכשו אם מתי וזהו שאמרו בסוגיא זו מספקא ליה אי אמר ר' יוסי בעל פה אם לאו כלומר דילמא לא אמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו אלא במתנה שהתנאי והזמן כתוב בשטר אבל גט שאין התנאי כתוב בגט אלא שהגט כתוב כהלכתו בלא שום תנאי והתנאי הוא נאמר בשעת המסירה שמא חזר בו מזמן השטר ולפי דרכך למדת שאין צורך לכתוב את התנאי בגט כלל אלא שאם כתבו לאחר התורף כשר כמו שיתבאר ואף עכשו נוהגים כן כמו שנכתוב את הנוסח בפרק אחרון בסוגית המשנה השלישית ומ"מ בשאר תנאים יש שנוהגים שלא לכתבו בתוך הגט כלל כמו שנבאר בפרק אחרון גם כן בשמועת תנאים שבגט בסוגית המשנה הראשונה:
+מאחר שביארנו שאין גט לאחר מיתה וכן שאין אומרין בגט זמנו של שטר מוכיח עליו מי שאמר לאשתו הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט כמו שיתבאר למטה וכן הרי זה גיטיך כשאני מת או כשאמות או לאחר מיתה או אם מתי אינו גט כלל כמו שהתבאר:
+מי שאמר לעדים אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש כתבו גט ותנו לאשתי וכתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש הואיל ושנו התנאי אינו גט ואפי' הקדים ואמר כתבו ותנו אם לא באתי שהדבר מוכיח כאלו אמר כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי כל שכתבו בתוך שנים עשר חדש אינו כלום כמו שיתבאר למטה:
+המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה עמד והלך בשוק וחלה ומת עומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט אמר הר"ם ממה שהתחייב שתדעהו שכל מי שיתן גט על תנאי או לזמן הנה אין מותר לו להתיחד עמה כל זה התנאי מעת כתיבת הגט:
+אמר המאירי והכונה בה כשלפניה והוא שאמר הרי זה גיטיך מעכשו אם מתי מחולי זה ועמד לו מאותו חולי עד שראוהו הולך בשוק וחזר וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט בין שהלך בלא משענת שהדברים מוכיחים שלא מאותו חולי הראשון מת בין שהוא ניתק מחולי לחולי והלך במשענת כל שאמדוהו שמחמת חולי הראשון אירע לו הרי זה גט ואם אמדוהו שלא מחמת חולי ראשון מת אינו גט ואם לא עמד והלך בשוק אף על ידי משענת הרי זה גט ואין צריך אומד אפי' ניתק מחולי לחולי:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+שכיב מרע שצוה סתמו אינו נותן אלא על תנאי שימות וכל שעמד מחליו חוזר ולא שאם לא חזר תהא צואתו קיימת אלא כל שעמד מאותו חולי שצוה בו בטלו מתנותיו ואפי' חלה אחר כן ומת ומ"מ כל שלא עמד והלך בשוק אפי' על ידי משענת סתמו שמחמת חולי הראשון מת אפי' ניתק מחולי לחולי ואין צריך אומד על הדרך שביארנו בגט ואם הלך בלא משענת אע"פ שבגט צריך אומד בזו אין צריך אומד אלא בטלו מתנותיו מיד שסתמו מחמת חולי אחר מת הלך במשענת בזו צריך אומד ואם אמדוהו שמחמת חולי ראשון מת מתנתו קיימת ואם לאו בטלו מתנותיו:
+ממה שכתבנו למדת לענין ביאור שהדברים האמורים לרב הונא בסוגיא זו בגט עומדים לנו לענין מתנה ולא לענין גט וזה שהוא ביאר משנתנו באם מתי מחולי זה ועמד שאומדין אותו דוקא בניתק מחולי לחולי והלך במשענת אבל הלך בלא משענת אין צריך אומד ואנו פסקנוה כן לענין מתנה ולא לענין גט שבגט אף בהלך בלא משענת אומדין אותו ולמדת שדברי רב הונא נדחו בשתים אחת במה שאמר גיטו כמתנתו על הדרך שיתבאר ואחת שאף באם מתי מחולי זה אם עמד חוזר שבגט אינו שוה עם עמד חוזר שבמתנה שבגט אף בהלך בלא משענת צריך אומד ובמתנה לא וכן נראה דעת גדולי המחברים שלא כתבו בגט הליכה במשענת כלל ובמתנת שכיב מרע כתבוה וכן פסקוה גדולי הדורות להדיא ומכל מקום לקצת מפרשים ראיתי שכתבו לפי תומם שאף בגט כל שהלך בלא משענת בטל וכל שכתוב בגט מחולי זה הרי הוא כמתנה לגמרי ונראה לי לשיטה זו שדברי רב הונא לא נדחו אלא במה שאמר גיטו כמתנתו כלומר שכל שכיב מרע שנתן גט סתם אף בלא אמר אם מתי אם עמד חוזר שסתמו לא נתנו אלא על דעת שימות כשאר מתנת שכיב מרע ומה מתנתו כו' ונדחו דבריו מגזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה כלומר שמאחר שלא אמר אם מתי וכי לא מיית חוזר אלמא לא חייל עד לאחר מיתה ואלמא יש גט לאחר מיתה ואתי לאכשורי בזה גיטיך לאחר מיתה ואינהו לא ידעי דסתמא עדיף מלאחר מיתה דסתמא אנן סהדי דמהיום אם ימות קאמר ומגזירה זו נדחו דבריו והרי היא מגורשת לגמרי מתקנת חכמים דאפקעינהו לקדושי הן קדושי כסף הן קדושי ביאה על הדרך שביארנו בתחלת כתבות אבל לענין כשנזכר בו אם מתי מחולי זה כל עמד חוזר שבו שוה לעמד חוזר שבמתנה וכל מה שתירץ לעמד חוזר שבמשנתנו שאומד שלו בניתק מחולי לחולי והלך במשענת אף במתנה כן הא כל שהלך בלא משענת כשם שבמתנה בטלו מתנותיו כך בגט והדברים נראין אלא שיצאתי בהם מדרך רוב מפרשים:
+
+Daf 73a
+
+מכל מקום למדת ששכיב מרע שגירש בסתם אינו חוזר וגט מעליא הוא והתבאר במציעא באחד שנתן גט סתם ואיתנח ואמרה ליה איתתיה מאי אתנחת אי קיימת דידך אנא ואעפ"כ דנו שאינו כלום פטומי מילי בעלמא הוא אבל כל שנתנו על תנאי אם ימות ובתנאי המועיל לחזור מיהא אינו יכול שהרי אם מתי דקאמר תנאי הוא ולכשימות חל מהיום למפרע אבל כשעמד בטל הגט מאיליו אע"פ שמת לאחר כן הואיל ולא מחולי הראשון מת על הדרכים שביארנו ובמתנה יכול לחזור אע"פ שמסרה למקבל אע"פ שדבריו של רב הונא נדחו מקצתן מה שאמר שמתנתו כגיטו הלכה היא ובא ללמד שהמפרש והיוצא בשיירא והיוצא בקולר בדין זה ויש חולקין במפרש ויוצא בשיירא כמו שהתבאר במקומו:
+כל שהצרכנו לאומד בין בגט בין במתנת שכיב מרע נראה דוקא כשפירט ואמר מחולי זה הא שכיב מרע שנותן סתם מחמת מיתה שניתק מחולי לחולי הואיל ומתנתו סתם ולא הלך בלא משענת אין צריך אומד ומתנתו קיימת וכן בגט אם אמר אם מתי לבד ולא אמר מחולי זה אינו צריך אומד אם בהלך בלא משענת לשיטה ראשונה ואם דוקא במשענת לשיטה שנייה שאם לא כן היה לו להקשות לרב הונא מתני' למה לי דקתני מחולי זה אפי' כל שכיב מרע דקאמר תנו גט לאשתו כך הוא לדעתו אלא שאין אומד אלא במחולי זה אבל אם מתי סתם לא ומכל מקום גדולי הפוסקים סוברים שכל שכיב מרע צריך אומד בין לענין מתנה בין לענין גט כשאמר אם מתי אע"פ שלא אמר מחולי זה אלא שקושיא זו חזקה ועוד דהא מתניתין קתני תלת [זה גיטיך אם מתי] זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך לאחר מיתה ובשלשתם אמר לא אמר כלום ואח"כ פירש שתים מהן במהיום מהיום אם מתי הרי זה גט מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואח"כ פירש מהיום אם מתי מחולי זה ועליו הוא מפרש דין האומד אלמא שלא הוזכר דין אומד אלא במחולי זה וכן כתבוה חכמי הדורות:
+הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה וקודם שעמד נפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי וכיוצא באלו אינו גט שהרי מכל מקום לא מת מאותו חולי ולא עוד אלא אפי' אם לא אעמוד מחולי זה והרי לא עמד אינו גט שאין אדם מעלה על לבו בתנאיו אונס שאינו מצוי ולא היה דעתו עליו כלל זה היא שטת רוב פוסקים והם מפרשים אכל ארי אין לנו כלומר אין לנו בו כלום ר"ל שאינו גט דאונסא דלא שכיחא לא קביל עליה ומ"מ גדולי המחברים כתבו בה שהיא ספק מגורשת ויראה לי לשיטתם שזו שאמרו אכלו ארי אין לנו כלומר לא נתברר בידינו ולא עוד אלא שיש מפרשים אין לנו אף על הראשונה ואף באם מתי מחולי זה הם מסופקים בה ומה שיש לפקפק בה מצד מה שאמרו אין טענת אונס בגיטין כבר ביארנוהו בתחלת כתובות והפרשנו בה בין אונס מצוי לשאינו מצוי כמו שביארנו שם:
+מעשה באחד שמכר קרקע לחברו וקבל עליו כל אונס המתחדש עליו לסוף צוה המלך והעבירו הנהר דרך אותה שדה והיה לוקח סבור לחזור על המוכר ופטרוהו דאנסא דלא שכיחא לא קביל עליה כן מעשה באחד שלקח שומשמין בנמל וקבל המוכר כל אונס המתחדש להם בדרך ושכר הלוקח ספנים להוליכם דרך הנהר ונסתם הנהר ולא יכלו לעבור והיה הלוקח סבור לכוף את המוכר לשכור לו בהמות להוליכם עליהם הואיל וקבל עליו כל אונס הדרך ופטרוהו מצד שאין דעתו של אדם מתנה באונס שאינו מצוי וכן כל כיוצא בזה וכבר כתבנו בענין שמועות אלו בדין טענת אונס בגיטין דברים הנראים ושראוי להביאם בכאן בתחלת מסכת כתובות:
+כל שכתבנו לפטור באונס שאינו מצוי פירושו כשהוא מתחייב על ידי תנאי שהוא מתנה על עצמו אבל שואל שחייב באונסין אף בלא תנאי חייב אף באונס שאינו מצוי:
+המשנה החמישית והכונה בה כשלפניו והוא שאמר לא תתיחד עמו אלא בפני עדים אפי' עבד אפי' שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה ומה היא באותן הימים ר' יודה אומר כאשת איש לכל דבר ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת אמר הר"ם כאשר התפרסם בעדים שהוא נתיחד עמה בטל הגט והיא מגורשת ואינה מגורשת רבים מהם שהוא חייב במזונותיה ואינו מתיר נדריה ואינו מטמא לה כמו המגורשת ופסק ההלכה בזה שהיא מגורשת לכל דבר ובלבד שימות ולזה אם בא עליה באותן הימים הנה בעילתו תלויה אם מת אחר הפעל יבטל ואם עמד יבטל הגט ויהיה כבר בעל אשת איש ואם בא עליה בשגגה חייב חטאת:
+אמר המאירי לא תתיחד עמו ר"ל שכיב מרע זה שגירש מהיום לכשימות שנמצא לכשימות מגורשת למפרע משעת נתינה וכן בכל גט הנתון מעכשו על תנאי כך וכך שנמצא לכשיתקיים התנאי מגורשת למפרע משעת נתינה לא תתיחד עמו משעת נתינה עד שעה שימות או שיתקיים אלא אם כן יש עמה אחר שתזהר בסבתו שלא ליזקק עמו שאם נתיחד אם יש שם עידי יחוד הרי הן כעידי ביאה והרי הוא כקדשה מתחלה ולכשיתקיים התנאי נמצאת מקדשת לו ואם ימות נמצאת זקוקה ואם תתיחד בלא עידי יחוד מכל מקום יש בה למפרע איסור יחוד של פנויה ומכל מקום בנתגרשה על תנאי אם נתיחד לאחר שנתקיים התנאי לא דברו במשנה זו אלא שאף זו אם בעידי יחוד צריכה גט אחר מספק קדושין ואם בלא עדים יש כאן איסור יחוד של פנויה:
+וגדולי המחברים כתבו שכל שנתיחדה בפני שנים אף לאחר שנתקיים התנאי הרי זו ספק מגורשת לא מספק קדושין שניים אחר שלא נתגרשה במוחלט אלא מספק הגט שמא בעלה ובטל הגט ואין דבריהם נראין שמאחר שנתקיים התנאי אין הגט בטל אלא שיש לחוש לקדושין אחרים ולא עוד אלא שאף קודם שנתקיים אין העקר אלא שהוא כקדשה מתחלה ולא שיהא הגט בטל ואע"פ שבזו יש שפירשוה מטעם גט ישן אינו כן שהרי מכיון שמתגרשת למפרע אין זה אלא כמי שגירש את אשתו ואחר זמן נתיחד עמה שאין בו דין גט ישן כלל שכל שנתגרשה ובא הגט לידה אין יחודה גורם שום פסול באותו הגט וגט ישן הוא שנתיחד בין כתיבה לנתינה ואף זה אם גירשה בו תנשא לכתחלה ושמא תאמר והלא בהרי זה גיטיך כל זמן ש��עבור מכנגד פניך שלשים יום והיה הולך ובא כו' אמרו למטה ולגט ישן אין חוששין הואיל ולא נתיחד עמה אלמא כל שנתיחד עמה גט ישן הוא התם מדלא אמר מעכשיו הרי הוא כמו שלא נתנו ונמצא היחוד בין כתיבה לנתינה אבל זו נתגרשה למפרע ומגדולי קדמונינו העמידו זו של כל זמן שאעבור וכו' במסרו ליד שליש הא כל זמן שבא לידה אין לחוש לגט ישן אלא שלשון הרי זה גיטיך אינו מוכיח כן וכבר תירצנוה בדרך אחרת בפרק שני ומכל מקום עיקר הדברים כמו שפירשנו ופירש ביחוד זה שכל שיש עמה צוות שהיא נזהרת בסבתו שלא ליזקק עמו מותרת להתיחד ואין כאן איסור יחוד ולא חשש קדושין בעידי יחוד ופירש על צוות זה אפי' עבד אפי' שפחה חוץ משפחתה שלה מפני שלבה גס בה ואינה נמנעת בשבילה וכן פירשו בתוספתא שבנה קטן אין נעשה לה צוות שאינה בושה לשמש כנגדו ואף בשפחתה אם העידה מכל מקום שלא ניזקק עמה נאמנת כמו שביארנו בשני של כתבות:
+וחזר לפרש בשכיב מרע שגירש מהיום אם ימות מה היא בימים שמשעת נתינה עד שימות והיא השאלה בכל תנאי שבמעכשו מיום הנתינה עד שעה שיתקיים התנאי ואמר ר' יהודה הרי היא כאשת איש לכל דבריה כלומר ובעלה זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדריה ויורשה ומיטמא לה ור' יוסי אומר מגורשת מספק ופירשו בה בגמרא ובלבד שימות שאם לא מת איגלאי מילתא דלאו גיטא הוא ומ"מ לשניהם נראה שהגט אינו גט משעת נתינה ומתוך כך הקשו על שניהם ולכי מיית הוי גיטא והא אין גט לאחר מיתה ותירצוה לדבריהם באומר מעת שאני בעולם ופירשו גדולי הרבנים לא באומר מהיום אם מתי דההוא ודאי משעת נתינה אלא באומר כו' ואין הדברים נראין שהרי דבריהם באם מתי קיימי אלא שעיקר הדברים כגירסת גאוני הראשונים שגורסין בה נעשה כאומר מעת שאני בעולם ואף לגירסת הספרים איפשר לפרשה כן וכמו שאמרו בראשון של נדרים י"ג ב' באומר יאסר פי לדבור שפירושו נעשה כאומר ופירוש הדברים שר' יהודה סובר במהיום אם מתי מהיום שמתי בו ר"ל שעה אחת לפני מיתתו ור' יוסי מספקא ליה ומ"מ בגמרא הביאו על זו בריתא ואמרו בה וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות וכן בלבד שלא תתיחד בעידי יחוד כמו שביארנו וכן הלכה ואף גדולי המחברים וגדולי הפוסקים כתבוה כן אלא שיש גורסין בה מגורשת ואינה מגורשת כמו שיתבאר:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו לשיטתנו ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:
+
+Daf 73b
+
+בפרק הזורק יתבאר שהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי לדעת בית שמאי אינה צריכה גט שני אבל לדעת בית הלל צריכה הימנו גט שני ודוקא שנתגרשה מן הנשואין שלבו גס בה אבל נתגרשה מן האירוסין אף לדעת בית הלל אינה צריכה ממנו גט שני ופירשו מחלוקתם בשלא ראוה שנבעלה אלא שיש שם עידי יחוד ולדעת בית הלל שהלכה כדבריהם אומרין הן הן עידי יחוד כו' הואיל ולבו גס בה ומ"מ אם ראוה שנבעלה אף בנתגרשה מן האירוסין כן חזקה שאין אדם עושה בעילתו זנות אבל לא ראוה שנבעלה אלא שיש שם עידי יחוד בנתגרשה מן הנשואין מיהא חוששין לו וכן הלכה וזהו דעת ר' יוסי בר' יהודה בסוגיא זו לפי המסקנא ומכל מקום אם ראוה שנבעלה ושנתן לה כספים יראה מסוגיא זו שאין חוששין לה לקדושין כלל אזורה מוכיח עליה וכן ראיתי לקצת מפרשים:
+זה שביארנו שחזקה אין אדם עושה בעילתו זנות דוקא בזו ר"ל בגירש ונתיחד או בעל או במקדש על תנאי ובעל סתם שמן הסתם על כונת אישות הוא בועל אלא אם כן פירש שהוא בועל שלא לשם אישות או על סמך תנאו אבל בשאר הנשים כל זונה סתמא לשם זנות וכל שכן בשפחה או גויה שאינן בנות קדושין ואין אומרין ודאי שחרר ובעל והרי הבן בחזקת גוי ועבד עד שיודע שנתגירה אמו או נשתחררה וכן כתבוה גדולי המחברים והוא עיקר אבל מקצת הגאונים כתבו שכל שבועל בפני עדים על חזקת אישות בועל והורו מתוך כך שכל מי שיש לו בן משפחתו אין אשתו מתיבמת שמא שחרר ובעל ולא עוד אלא ודאי שחרר ודברים אלו יראה לי שלא אמרום אלא כשבעל בפני עדים שאין ביאת זנות מצויה בפני עדים הא שלא נודע כן אין אומרין כן אלא שלא ראיתיה מבוארת בדבריהם אלא שכתבוה סתם כאלו דעתם בה שיש לחוש שמא בעל בעדים לשם אישות ואף גדולי המפרשים נסכמים לדבריהם הואיל ושפחה מיהא בידו לשחררה ומטעם דלא שביק היתירא כו' אלא אם כן הוא מוחזק בפריצות עריות:
+
+Daf 74a
+
+כבר ביארנו במשנה שכל אותן הימים שבנתים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות וכן כתבנו שזו כדברי חכמים בבריתא אלא שיש גורסים בה דרך אחרת ולפיכך אנו כותבין דרך ביאור ענין הסוגיא כדי לישב בה גירסתנו והוא שאמרו ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה ומעשי ידיה והפר נדריה ויורשה ומיטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט ר"ל שאם מת אינה זקוקה כלל דברי ר' יהודה ומפני שהוא סובר שהגט חל בשעה הסמוכה למיתה וא"כ הבא עליה בנתים חייב בה כבשאר אשת איש ור' מאיר אומר בעילתה תלויה כלומר שר' מאיר סובר שלכשימות הגט חל למפרע משעת נתינה והילכך כל שבא עליה בנתים אם מת פטור ואם עמד חייב חטאת ור' יוסי אומר בעילתה ספק כלומר אם עמד ודאי בחטאת הוא אבל אם מת יש בדבר ספק שמא אין הגט חל עד שעה הסמוכה למיתה ובשעת ביאה לא היתה גרושה עדין או שמא משעת נתינה ומתוך כך אם ימות מביא עליה אשם תלוי ואנו גורסין בה וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות וזו היא כדעת ר' מאיר וכן אנו גרסין חכמים היינו ר' מאיר ופירש דמזוני איכא ביניהו דלרבנן אין לה מזוני והוא רבוי הנכלל במה שאמר לכל דבר ואע"פ שהם מודים שכל מגורשת ואינה מגורשת יש לה מזונות שהרי הלכה פסוקה היא כמו שביארנו בראשון של מציעא מ"מ הם מפרשים בזו שמגורשת ודאית היא לענין זה ומכל מקום גדולי הרבנים גורסין וחכמים אומרין מגורשת ואינה מגורשת ושאלו בה היינו ר' יוסי דאמר בעילתה ספק ותירץ דלרבנן אית לה מזוני ומשום הכי קרו לה מגורשת ואינה מגורשת ולר' יוסי לית לה כלומר בעילתה ספק דוקא לענין אשם תלוי אבל למזונות מגורשת ודאית היא ולענין מזונות מיהא לא נתברר הלכה כמי אלא שנראין הדברים לדמותה למגורשת מספק דעלמא להתחייב במזונותיה:
+המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן על מנת שתתני לי מכאן ועד שלשים יום נתנה לו בתוך שלשים יום מגורשת ואם לאו אינה מגורשת אמר רשב"ג מעשה בצידן אחד שאמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי אוסתלתי ואבדה אוסתלתו אמרי חכמים תתן לו את דמיה אמר הר"ם פי' אמרו ותתן ר"ל שהיא נתגרשה מעכשו אבל יתחייב לה שתתן מה שהתנה עליה ולזה אם נתקרע הגט או אבד קודם שתקיים תנאה ואחר זה קיים אותו לא תצטרך גט אחר ואמרו בכאן ועד שלשים יום לא ירצה שהיא תתן לו אצל שלמות ל' יום ולא קודם ואמנם הכונה שתשלים אליו אותן בתוך זה הזמן ולא נקיש על זה הדין אם אמר לה הרי זה גיטיך על תנאי שתתני לי הבגד הפלוני ונאמר תתן דמיה או דבר שוה כמהו או יותר אבל יתחייב שתתן זה הדבר בעיני ורשב"ג יחלוק על זה הדין ו��ין הלכה כמותו:
+אמר המאירי נחלקו בה בגמרא רב הונא ורב יהודה שלדעת רב הונא והיא תתן ולא שתפרש על כרחה שאין כופין לקיום תנאי אלא שאם יתקיים התנאי יתקיים המעשה ואם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה כמו שכתבנו בראשון של קדושין בשמועת התקדשי לי במנה ונתן לה דינר אלא והיא תתן לכשתרצה וכשתתן תהא מגורשת משעת נתינה למפרע שכל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי ורב יהודה אמר לכשתתן כלומר שאין הגט חל כלל עד שתתן הואיל ולא אמר להם בפירוש מעכשו ושאלו בגמרא מאי ביניהו שהרי אף לרב הונא מכל מקום אינה מגורשת לגמרי עד שתתן שמא לא יתקיים התנאי והשיבו דאיכא ביניהו נתקרע הגט או שאבד קודם קיום התנאי דלרב הונא הרי היא מגורשת ולרב יהודה אינה מגורשת והלכה כרב הונא אלא שלכתחלה לא תנשא עד שתתן כמו שכתבנו וגדולי המחברים שכתבו שתנשא לכתחלה אף קודם קיום התנאי לא נתבררו לי דבריהם אלא שאיפשר שלא אמרוה בנתינה אלא בתנאים דעלמא מפני שהם מחלקים בין תנאי של נתינה לתנאי דעלמא שכל תנאי שהוא שתתן היא לו שמא ימות או לא יקבל וכגון שיהא מטמין עצמו או לא יקבל מדעת ולדעת מה שכתבו הם עצמם דנתינה על כרחו גט פסול הוא אבל בשאר תנאים תנשא לכתחלה ומכל מקום אין הדברים נראין וכבר ביארנו מזה בכדי הצורך בפרק אחרון:
+וכן בענין קדושין אמרו בשלישי של קדושין הרי את מקדשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקדשת והוא יתן ונחלקו בה גם כן רב הונא ורב יהודה שלרב הונא והוא יתן ר"ל לכשירצה ולכשיתן יתקיים התנאי למפרע ונעשית מקדשת משעת נתינה ור' יהודה אמר לכשיתן ר"ל שאין הקדושין חלים עד שיתן הואיל ולא אמר בהדיא מעכשו ושאלו בה א"כ מאי ביניהו והשיבו כגון שקבלה קדושין משני קודם קיום התנאי ואח"כ בא זה יקיים התנאי לרב הונא אין קדושי השלמת התנאי מפקעת קדושי שני לגמרי ולרב יהודה קדושי שני הוו קדושי והלכה כרב הונא והוא הדין בגט שאם קבלה קדושין מאחר קודם קיום התנאי לכשיתקיים התנאי מקדשת לשני כמו שפירשנו במקומו אלא שהתלמוד תפש בקדושין לשון קדושין ר"ל שפשטה ידה כו' ולגיטין לשון גט ר"ל נתקרע הגט כו':
+על מנת שתתני מכאן ועד שלשים יום אם נתנה בתוך שלשים או ביום שלשים מגורשת שאין הכונה בסוף שלשים דוקא אלא באיזה יום שמכאן ועד שלשים ואם לא נתנה לו עד שעברו כל שלשים אינה מגורשת וכן הלכה:
+אמר רשב"ג וכו' פירשו בגמרא דחסורי מיחסרא והכי קתני על מנת שתתני לי איצטליתי ואבדה איצטליתו איצטלית דוקא קאמר כלומר מדמין אותה למכאן ועד שלשים שפירשנו שאין הכונה דוקא בסוף שלשים אלא באיזה יום שמכאן ועד שלשים ואף כאן שתהא סבור לומר לאו איצטליתי דוקא אלא או איצטלית או דמיה אינו כן אלא איצטלית דוקא וכל שאינה נותנת לו איצטליתו אפי' אבדה והיא רוצה ליתן דמיה אין זה קיום התנאי כלל ורשב"ג סובר תתן לו דמיה ומעשה בצידן וכו' ואין הלכה כרשב"ג אלא איצטלית דוקא ואפי' נותנת לו איצטלית חשובה כמותה מדקאמר איצטליתי איצטליתו דוקא:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
+הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם ואפי' רצת ליתן ליורשיו אינו כלום מאי טעמא לי ולא ליורשי קאמר וא"כ נתינה ליורשיו לאו קיום תנאי הוא והוא הדין אם אמר על מנת שאתן ומת הוא או מתה היא שאף אנו אומרין שאתן לה ולא ליורשיה או אתן אני ולא יורשי וגדולי הדורו�� מפקפקים לומר שאין קפידת נותן שוה לקפידת מקבל שהמקבל מקפיד על כל פנים שלא לקבל אלא הוא אבל נותן לא איכפת ליה אם לה אם ליורשיה אם הוא אם יורשיו ומכל מקום גדולי הרבנים כתבוה כדברינו וכן הדברים נראין שאף למקבל משעת מיתה ואילך מיהא דעתו על יורשיו ואפי' הכי אמרינן לי ולא ליורשי:
+זה שביארנו בלא נתנה שזקוקה ליבם פירושו שמתיבמת ומפני שאינו גט כלל ואינה יכולה לומר הריני מזומנת לקיים התנאי ואיני יכולה וכן כתבוה גדולי המפרשים שכל שהתנאי תלוי במקבל כגון על מנת שתתן או שתעשה כך וכך אפי' נתעכב מחמת אונס אינו יכול לטעון אלו לא נאנסתי קיימתי אפי' בממון אבל כשתולה התנאי בעצמו כגון אם לא אבא או אם לא אתן וכיוצא בזה יכול לומר אונס עכבני בממון בכל שעיקר הדבר שהתנה מצוי בידו לקיימו אלא שסיבה אחרת מעכבתו אבל לא בגיטין ובתוספתא אמרו על מנת שתעלי באילן ונקצץ אינו גט ומה שאמרו בתלמוד המערב בעל מנת שתניקי נחתכו דדיה הרי זה גט לדעת רשב"ג נאמרה שסובר שכל עכבה שאינו הימנה הרי זה גט ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בזו של זקוקה ליבם שחולצת ולא מתיבמת מפני שמאחר שלא קבע לה זמן לא בטל הגט ואפי' נקרע הגט או אבד קודם שימות והרבה מפרשים נסכמים לדבריהם והדברים מתמיהים שמאחר שמת ונתברר שאי איפשר לתנאי להתקיים מה בין זה לתנאי שמכאן עד שלשים יום שכשעברו שלשים ולא נתקיים אינו גט כלל אלא שלשון זקוקה ליבם מוכיח כדבריהם אלא שאני אומר שמתוך שתפש ברישא אינה זקוקה תנא סופא זקוקה ושמא הם אמרוה ממה שאמרו במעכשו אם לא באתי לאחר שנים עשר חדש שאם מת בתוך שנים עשר חדש אע"פ שהגט גט לא תנשא במקום יבם עד שיעברו שנים עשר חדש אע"פ שנתברר שלא יבא ואינו דומה שבזו מכל מקום הוא מקפיד שלא להיות גט אלא לאחר שנים עשר חדש אבל מאחר שלא קבע זמן כל שנתברר שלא תתן לעולם הרי הוא כאלו הגיע הזמן ולא נתקיים ובתוספתא אמרו הרי זה גיטיך על מנת שלא תפרחי באויר על מנת שלא תעלי לרקיע הרי זה גט ויש מפרשים בזו שאפי' אמר על מנת שלא תפרחי בתוך שלשים יום נשאת לאלתר ונראין הדברים שבזו אף בקבע זמן נשאת לאלתר שזו של שנים עשר חדש התנאי תלוי בו ומקפיד על הזמן והרי הוא כאלו אמר על מנת שלא תנשא עד לאחר שנים עשר חדש אבל בעל מנת שתתני מכאן ועד שלשים ומת בתוך שלשים למאי ניחוש לה:
+
+Daf 74b
+
+הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר הרי הם מחולים לך אינה מגורשת שהרי לצערה קא מיכוין ולא ציערה ובתוספתא אמרו כיצד יעשה יטלם הימנה ויחזור ויקנם לה ומ"מ בעל מנת שתתן לי איצטליתי ואבדה והבעל מוחל בדמיה יש מי שאומר שאף לרבנן תתן את דמיה דהא מכל מקום איכא צערא וכן הביאוה ממה שאמרו בסוגיא זו עד כאן לא קאמרי רבנן התם איצטלית דוקא אלא משום דלצעורה קא מיכוין אלמא דבנתינת דמיה ליכא צערא הואיל והתנה באיצטלית והילכך אינו יכול למחול אף בדמים וכן כתבו שאם אמר על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה משכון עליהם שאינו כלום זוזי דוקא קאמר וכן שאם נתנו לו אחרים בשבילה לא כלום הוא שהרי אמרו למטה הא לא דלה וכבר דלו מן השמים ולא הועיל לו וכן נראה לדעתם שאם מכרה לו במאתים ושיעכבם לקיום התנאי אינה קרויה נתינה:
+המגרש על מנת שתתן לו אשתו מאתים זוז ורצה למחול יש אומרין שנוטל הימנה את הגט וחוזר ונותן בלא תנאי כדרך שאמרו בפרק אחרון פ"ב א' בחוץ מפלני ויש אומרין שלא נאמר כן אלא בשייר אבל בתנאי לא:
+זה שכתבנו שכל שהתנה בנתינ�� אין המחילה בו קיום תנאי דוקא בענין גט ומשום דלצעורה איכון ולא להרוחה דידיה ואפי' בדבר שנתברר לכל שמשום הרוחה דידיה התנה ועכשו לא הוצרך ומחל מ"מ כשאמרו לצעורה איכון לא שיהא עיקר התנאי לצעורה אלא עיקר התנאי לצורך הוא ומ"מ מרוב האיבה שביניהם דעתו בשעת התנאי על כל צער שלה המתגלגל בסבת קיום התנאי אבל דיני ממונות שהתנאי שהוא מתנה בנתינה להרוחה דידיה מיכון המחילה בו כנתינה ומכאן אמרו קונם שאי אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור של חטים מתיר נדרו שלא על פי חכם כיצד אומר הריני כאלו התקבלתי ר"ל לצורך בני ואין צורך שיאמרו הבנים הרי אנו כאלו התקבלנו שההרוחה שלו הוא שאם אין זה נותן הרי מחסורם על האב ומ"מ אם אין הבנים מוטלים על האב יראה שהם צריכים למחול ואם מתו הבנים יש מפקפקים בה אם נתר הנדר מאליו אם לאו ומ"מ נראה שבמחילה הוא דכל שהוא משום הרוחה ולא איצטריך במחילה הוא אלא שיש לומר שלא נאמר כן אלא במחילה דוקא:
+מי שאמר לאריסו הרי מנהג המקום להיות האריס משקה את השדה שלשה פעמים ונוטל רביע והריני מתנה עמך שתשקהו ארבע ותטול שליש וכשבא להשקותו פעם רביעית ירדו גשמים ולא הוצרך להשקות נוטל שליש שלא נתכון זה בתנאו אלא להרוחה דידיה ולא איצטריך ושמא תאמר והלא אמרו במציעא פרק האומנין האי מאן דאגר אגירי לדולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים תירצו גדולי הפוסקים דשאני אריס מפועל שהאריס שותף הוא ואם נאנס הקרקע אין לו כלום והילכך כל שקבל עליו להשקות ארבעה ולא הוצרך קנה שליש אבל פועל שאף אם נאנס הקרקע לא פקע שכרו כל שלא הוצרך הפסיד וגדולי המפרשים כתבו ששניהם בדין אחד הם שאם שכרו להשקות כל היום ובא המטר בחצי היום או משהתחיל במלאכה פסידא דבעל הבית ויהיב ליה כפועל בטל וכמו שאמרו שם האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתיה בפלגו דיומא אי איכא עבידתא דכותה עבדי דקשיא מינה לא עבדי ויהבי להו כפועל בטל ואריס הרי הוא כקבלן ומשנשלמה מלאכתו נוטל שכרו משלם ואינו עושה בדבר אחר וא"כ מה שאמרו שם פסידא דפועלים בשלא התחילו במלאכה וכן גורסין שם בקצת ספרים אתא מיטרא בפלגו ליליא:
+הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז והיא נותנת ואינו רוצה לקבל אלא שמטמין עצמו הרי לא נתקיים התנאי מצאתהו ונתנה לו בעל כרחו הרי זו מגורשת שנתינה על כרחו במקום שיש טענה לנתינה כגון זה שהתנה ליתן נתינה היא מפני שהוא דומה כעין פירעון חוב ומ"מ כל שלא מצאתהו אפי' הניחם בבית דין שיטלם כל זמן שירצה אינו כלום שהרי הקונה בית בבתי ערי חומה שאם לא גאלו לסוף שנה חלוט לו ופירשו בו שבראשונה היו מטמינים עצמם יום אחרון של שנים עשר חדש כדי שיהא חולט לו והתקין הלל שיהא בעל הבית מטיל מעותיו ללשכה שהיתה מיוחדת לכך ויהא שובר את הדלת ונכנס ואימתי שירצה הלה ליטול יטול אלמא שאלמלא מצד תקנתו לא היה דבר זה מועיל כלל ובמה שהתקין התקין הא לענין גט אינו כלום:
+ולפי דרכך אתה למד שכל שהוא מתנה איזה תנאי עם אחר במעכשו או בעל מנת אם רצה המתנה לחזור אינו חוזר אלא אם רצה המקבלו לקיים יקיים על כרחו של זה שהתנה וחזר ואם אינו מקיים לא יתקיים המעשה שאם כן אינו צריך לנתינה על כרחו אלא יחזור בו מן התנאי וכבר ביארנו ענין זה בכדי צרכו בראשון של קדושין בשמועת הרי את מקדשת לי במנה ונתן לה דינר:
+
+Daf 75a
+
+הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת שהרי לא נתן לה אלא אותיות פורחות על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זו ��גורשת ותחזיר שהרי מכל מקום בשעת נתינה שלה הוא והחזרה אינה אלא תנאי ואע"פ שלא כפל תנאו וכן שהמעשה קודם לתנאי וכן שהתנאי והמעשה בדבר אחד וכל אלו מפקיעין את התנאי שלא להיותו תנאי כמו שביארנו במציעא פרק פועלים והיה לנו לומר שאין כאן תנאי והיא מגורשת ואינה צריכה להחזיר את הנייר מ"מ כל שבעל מנת אין בו צורך לשום אחד מדיני התנאי שהזכרנו כמו שביארנו שם:
+
+Daf 75b
+
+ולמדת שרב אשי כשתירץ בסוף הסוגיא הא מני רבי היא דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי על כל אותם שהוזכרו הוא עושה ר"ל אתנאי כפול ואמעשה קודם לתנאי ואתנאי ומעשה בדבר אחד וכן הדין ברוב התנאים שבתנאי על הדרך שביארנו במציעא ואע"פ שבחליצה מוטעית ר"ל חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז אמרו יבמות ק"ו א' כשרה ומטעם דאין התנאי כלום הואיל ואי אפשר לקיימו על ידי שליח יש אומרין דחליצה שאני דהואיל ועבד מעשה סתמא דמילתא אחולי אחליה לתנאיה ויש מתרצין דעל מנת ומעכשו אין מפקיעין דין התנאי אלא במה שתלוי בהזכרתו שאומרין הרי הוא כמי שהזכיר תנאי כפול ותנאי קודם המעשה והן קודם ללאו אבל זו איפשר לקיימו על ידי שליח אינו תלוי בהזכרתו ומ"מ אף תנאי ומעשה בדבר אחד אינו תלוי בחזרתו ולמדנו בסוגיא זו שעל מנת מפקיעה ואף גדולי הפוסקים הזכירוה להדיא בתשובת שאלה באותם שהופקעו בעל מנת אלא שזו של חליצה לא נאמר על מנת שבה לדוקא ואם תמצא לומר שהוא שנוי בדוקא שנויה היא לדעת ר' מאיר שהוא סובר כל הדינין אף בעל מנת אלא שאין אנו פוסקים כמותו אלא בלשון אם כמו שביארנו בשלישי של קדושין:
+מאחר שכל שנאמר בעל מנת או במעכשו אין בו צורך לרוב מדיני התנאים צריך אתה לשאול למה התקין שמואל בגט של שכיב מרע תנאי כפול והן קודם ללאו עד שהוצרך להתקין שלש לשונות אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט הראשון שלא להקדים את הפורענות והשני לכפילת תנאי והשלישי להקדים הן ללאו והלא יש כאן מעכשו או מהיום ומה צורך לכפל או להן קודם ללאו ואם תאמר שלא התקין אלא לשאין שם מהיום אם כן הרי גט לאחר מיתה הוא וא"ת שהוא סובר זמנו של שטר מוכיח עליו א"כ הרי הוא כמהיום וסוף הדברים שלא התקין אלא לרוחא דמילתא ולדעת ר' מאיר שסובר צורך דיני התנאי אף בעל מנת ויש שאין מצריכין ללשונות אלו כלל אלא מעכשו אם ימות מחולי זה אלא שגדולי הפוסקים הביאוהו וכל העולם נוהגים כן ודבר זה אין צורך לכתוב את התנאים בגט אלא שיכתבנו כהלכתו ובשעת מסירה יאמר לה וכן כתבוה גדולי הרבנים ואף גדולי המחברים כתבו בה כותב או אומר ויש שנוהגין לכתבם בתוך הגט אחר התורף על הדרך שיתבאר בתנאי הכתוב בתוך הגט ועיקר הלשון שיאמר במסירתו או שיכתוב הרי זה גיטיך על מנת שאם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט:
+ויש מפרשים שלא התקין אלא בשאין שם מהיום או מעכשו ולא על מנת ולא היו כותבין אם מתי מתורת גט לאחר מיתה אלא שהיו כותבין הרי זה גיטיך ואם לא מתי מחולי זה לא יהא גט וכשמת היה גט משעת נתינה שהרי לא אמר אם מתי וכשהיה עומד היו סבורים שהגט בטל והתקין להם שכל שאין שם על מנת או מהיום הלכה כר' מאיר והגט גט אע"פ שעמד ואע"פ שהיה יכול לחזור ולישא מכל מקום חשש לכהנים או למי שתכפור האשה באישותו וזהו שכתבו גדולי הרבנים ואי כהן הוא ניפסליה עלה וא"כ מי שאמר זה גיטיך ואם לא מתי לא יהא גט הרי הגט גט מעכשו ואין בו דין גט לאחר מיתה כלל הא כל שבמעכשו אין צריך כלום ולא הועילו כלום שאם כן כשהתקין אח"כ אם מתי יהא גט יש בו דין גט לאחר מיתה ואע"פ שהם מפרשים שמאחר שהקדים אם לא מתי לא יהא גט ופירושו מעכשו שהרי לאחר מיתה אין צריך לומר לו כן אף כשאומר יהא גט פירושו מעכשך אינו כלום שהרי אמרו שהלשון הראשון אינו אלא שלא להקדים פורענות ולדעת זה היאך היה מקשה לו לימא אם מתי ואם לא מתי ושמא הוא סובר שכל שכופל ואומר אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט כשם שאם לא מתי פירושו במעכשו כך יהא גט פירושו במעכשו וכל במעכשו לא תקן כלום והדברים קרובים ואף גדולי הפוסקים כתבו למטה כי בעינן תנאי כפול דוקא באם וכדאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אבל בעל מנת לא וקצת דברים הצריכים בביאור עניני התנאים כגון אם נאמרו אף בממון או דוקא בגיטין וקדושין וקצת פרטים אחרים שבדינים אלו כבר ביארנו בשביעי של מציעא ובשלישי של קדושין:
+המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא ועל מנת שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים ר' יודה אומר שמנה עשר חדש מת הבו או שמת האב הרי זה גט מבואר לר"ם:
+אמר המאירי הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא ולא קבע לה זמן כמה ימים תשמשהו וכן על מנת שתניקי את בני ולא קבע לה זמן כמה הרי זה גט ובלבד שתשמש או תניק ופירשו בגמרא לדעת רבא שמאחר שלא קבע לה זמן צריך שתשמש את אביו כל ימי חייו ושתינק את הבן כ"ד חדש וכמו שסמך לה כמה היא מניקתו כו' ומתוך כך מת הבן בתוך כ"ד חדש או האב קודם שתשמשהו הרי זה גט שמאחר שלא הזכיר זמן לא הקפיד אלא לזמן הצריך ומכיון שמתו אין כאן צורך אבל בסופא שקבע זמן כל שמתו בתוך הזמן אינו גט מקפיד היה על הזמן ומ"מ הלכה שאף בראשונה אינו גט ומ"מ לדעת רב אשי פירשו משנתנו שמאחר שלא קבע לה זמן כל ששמשתו יום אחד או הניקתו יום אחד מגורשת שהרי מכל מקום שמשה והניקה והוא שאמרו סתם כמפרש יום אחד דמי כלומר כל שמתנה עליה שתעשה אי זה דברי בסתם הן מלאכה הן שמוש הן הנקה דיה שתעשה כן יום אחד ומכל מקום בהנקה דוקא בזמן הראוי להנקה ר"ל שתניקהו עד שלא ישלים עשרים וארבעה חדש שהוא זמן הנקה וזהו לדעת רב אשי פי' מה שאמר כמה היא מניקתו שתי שנים כלומר בתוך אי זה זמן היא צריכה להניק עד שמשם ואילך לא יהא קרוי קיום תנאי תוך כ"ד חדש ולר' יהודה תוך י"ח ונמשך אחר דעתו שאמרה כן בחמשי של כתובות אלא שהלכה כתנא קמא:
+ואם מת הבן פירושו קודם שתניקהו ואינה יכולה להניקו או האב קודם שתשמשהו ואינה יכולה לשמשו ואמר עליה שהוא גט וקשה לפרש לדעת רב אשי הואיל ורישא הרי הוא כמפרש יום אחד ולא לזמן הצריך נתכון מפני מה אמר בחברתה הרי זה גט הואיל ולא שמשה כלל ומה בין מפרש יום אחד ומת קודם שמוש לפירש שתי שנים ומת תוך זמן עד שהעמידוה בגמרא בקשיא ואי אפשר לפרש מפני שאין העכבה ממנה שזהו דעת רשב"ג ומתוך כך פסקוה קצת גאונים כרבא ומכל מקום רוב פוסקים כתבוה כרב אשי ומפני שאיפשר לפרש שדעתו ליום אחד עד שיטרח ויחזר אחר אחרת לשמש או להניק ומכל מקום ליומו מיהא אינו מקפיד אלא לצורך ומשמתו אין כאן צורך אלא שמכל מקום אין הלכה כן אלא אינו גט שמכל מקום לא נתקיים התנאי:
+משנה על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ועל מנת שתניקי את בני שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינו גט רשב"ג אומר כזה גט כלל אמר רשב"ג כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט אמר הר"ם פי' אמרו כמה היא מניקתו שתי שנים לפי שהוא אמר על מנת שתניק סתם והעקר אצלנו כל סתם כפרש יום דמי ולא יתחייב שתניק אותו אלא יום אחד וכן לא תשמש את אביו אלא יום אחד אבל זה כאשר תניק אותו יהיה בזמני היניקה וכאלו שאל זמן היניקה אשר בו תניק זה היום אשר תתחייב בה והשמיענו מחלוקת ר' יהודה ורבנן וזמן היניקה אשר נכריח האשה שתניק את בנה ואע"פ שהיא מגורשת ד' שנים אלא אם כן לא יכיר אותה הולד כמו שהתבאר בשני מכתובות ואין מותר לנו להנשא האשה המעוברת ולא המניקה כל אלו השתי שנים ואפי' נתן הולד למי שתניקה ומי שנשא מעוברת או מניקה יוצאת בגט ואפי' היה כהן ואם מת הולד תנשא ולא יאמר אולי תמית אותו לפי שתמיתהו מפני הירושה ולא נניחה שתניקהו אם לא ונסחת התלמוד מי שמתו והניח בן קטן אין מניחין אצל מי שהוא ליורשיו ומעשה היה ושחטוהו ערב הפסח ואין הלכה כר' יהודה ולא כרשב"ג:
+אמר המאירי הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים שנמצא שקבע לה זמן וכן על מנת שתניקי את בני שתי שנים צריכה להשלים הזמן שפירש וכל שלא השלימה הזמן לא נתקיים התנאי מת הבן ואינה יכולה להשלימו והוא הדין במת האב או שלא מת האב אלא שאינו רוצה לקבל תשמישה והוא אומר אי אפשי שתשמשני ואע"פ שאומר כן שלא בהקפדה ר"ל שלא מצד הכעסה שתהא היא מכעיסתו אעפ"כ אינו גט שמכל מקום לא נתקיים התנאי וכל שכן אם אמר כן מצד הכעסתה רשב"ג אומר הרי זה גט ר"ל במת האב או מת הבן או שאמר האב אי איפשי בשמושה שלא בהקפדה אחר שאין העכבה ממנה ומכל מקום אין הלכה כרשב"ג שכל שלא נתקיים התנאי אינו גט ויש פוסקים בזו כרשב"ג ואין נראה כן ובתוספתא אמרו הרי זה גיטיך על מנת שתעלי באילן זה או בכותל זה נקצץ האילן או נפל הכותל אינו גט ובכיוצא בזה אף בממונות כן שהרי תנאי כיוצא בזה אינו משום הרוחה דידיה ואין זה אלא כעל מנת שירצה אבא ומת שאינו כלום:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 76a
+
+כבר ביארנו שכל בעל מנת אינו צריך תנאי כפול ואע"פ שדין תנאי כפול לר' מאיר הוא נאמר והרי ר' מאיר סובר כן אף בעל מנת כמו שנאמר בהדיא בבריתא הנזכרת בסוגיא זו מ"מ אנו פוסקים כמותו באם ואין פוסקין כמותו בעל מנת והילכך על מנת שתניקי וכו' נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואם אמר אם תניקי אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט שהרי אין התנאי כלום הואיל ולא נכפל והמעשה קיים:
+מי שאמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ולא מסרו לה שאלו מסרו לה על תנאי זה אינו יכול משהגיע לידה להחליף תנאו או להוסיף עליו אלא כך אמר לה בפניהם הרי זה גיטיך שאני מגרשיך בו והריני אומר לך בפני עדים אלו שכשאמסרנו לך על תנאי זה אמסרנו שלא יהא גט אלא על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ובשעת מסירה חזר ואמר לה בפני שנים אחרים ושלא בפני הראשונים כשאמסור לך גט זה אני מוסרו על מנת שתתני לי מאתים זוז ולאחר שעה נתנו לה בפני ארבעתם ולא התנה כלום אומרין שעל סמך התנאים מסר ורצת משמשת רצת נותנת מאתים ואין מזקיקין אותה לשניהם הואיל ולא התנה שתיהן בפני כלם אלא אחד בפני אלו ואחד בפני אלו ולמדת שכל שאדם מתנה קודם מעשה ועושה המעשה בסתם על סמך התנאי הוא עושה ואין מצריכין לתנאי בשעת מעשה וכמו שאמרו בתוספתא זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו אם האיש תבע יעשו כדברי האשה ואם האשה תבעה יעשו כדברי האיש אבל אם התנה באחרונה ממין התנאי הראשון והוסיף עליו נתבטל הראשון כיצ�� אמר בפני הראשונים על מנת שתתני לי מאתים זוז ובפני האחרונים על מנת שתתני לי שלש מאות ביטל דברו האחרון את הראשון ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפים להעיד שהיה תנאי בגט הואיל ואין שניהם מעידים על תנאי אחד ולא סוף דבר באחרונה שאפי' באו שנים הראשונים אינו כלום אלא אף בראשונה שאלו באו שנים הן ראשונים הן אחרונים עדותם עדות לקיום התנאי כל שבא אחד מזו ואחד מזו אינו כלום כך פירשו בשמועה זו גדולי המפרשים וגדולי הרבנים מפרשים בראש השמועה שכשאמר לה בפני הראשונים לא מסרו לה כדרך שפירשנו אבל בפני האחרונים כשהתנה בפניהם במאתים זוז מסרו לה בפניהם ואעפ"כ דנין שלא בא להוסיף ולא לבטל אלא או תנאי ראשון או מאתים ולפי' זה הוא הדין אם התנה בשניה בפני הראשונים:
+ומקצת גדולי הדורות חולקים לומר שכל שבתנאי ראשון לא מסר לה ובתנאי שני מסר לה שביטל שני את הראשון ומפרשים שמועה זו בשמסר לה בתנאי ראשון וחזר אחר מסירה ואמר לה בפני שנים אחרים אותו גט שבידך הרי את מגורשת בו על תנאי אחר ואנו אומרין שלא בא להוסיף ולא לבטל והדבר תלוי ברצונה שהרי נתרצו שניהם שיהא גט מנטילה ראשונה על סמך תנאי ראשון או משעה שניה על סמך תנאי שני שמאחר שאינה מקיימת התנאי הראשון נמצא הגט כאלו הוא ביד הבעל ומתגרשת בתנאי שני מאמירה שניה ומ"מ בתוספתא אמרו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי זה גיטיך מעכשו שאינו גט אלא בקיום התנאי ומ"מ הם אומרים שלא כהלכה נאמר אלא כל שלא קיימה תנאי ראשון ומסכימים שניהם לתנאי שני ואין בתנאי שני תוספת ולא בטול הרי הסכימו שניהם להיות גט משעה ראשונה על תנאי ראשון או משעה שניה על תנאי שני אבל כשהתנו בשניה ממין תנאי ראשון והוסיף עליו הרי הסכימו שניהם לבטל תנאי ראשון ולעולם אינו מתקיים אחר בטולו:
+המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מיכן ועד שלשים יום היה הולך מיהודה לגליל הגיע לאנטיפטרס וחזר בטל התנאי הרי זה גיטיך אם לא באתי מיכן ועד שלשים יום היה הולך מן הגליל ליהודה הגיע לכפר עותני וחזר בטל התנאי אמר הר"ם פי' אנטיפטרס מקום בארץ יהודה וכפר עותני מקום בארץ הגליל ועכו עומד לארץ ישראל על הגבול וזאת המשנה מבוארת על שני תנאים וזה שהוא אמר לה אם הגעתי בגליל הרי זה גט ואם לא הגעתי לגליל אלא שאשתהא ביהודה הרי זה גט ואם לאו אינו גט ולא זה כאשר לאנטיפטרס וחזר בתוך הל' יום אינו גט לפי שאנטיפטרס היא ארץ יהודה ולא שהא ל' יום וכן הדין באמרו גליל ומדינת הים:
+אמר המאירי הרי זה גיטיך אם לא באתי מיכן ועד שלשים יום והיה הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפטרס וקא ס"ד השתא דאנטיפטרס בגליל ושכונת המאמר הוא שהוא אומר הריני הולך מיהודה לגליל וכל שהגיע לגליל ואשתהא שלשים יום יהא גט ונכנס לאנטיפטרס שהוא בגליל וחזר בתוך שלשים ביטל תנאו שהרי חל מנין השלשים ולא נשתהא ואינו גט ואפי' יחזור לגליל פעם אחרת וישתהא שלשים אינו כלום הואיל וחזר מהליכה ראשונה ואין אותו הגט עוד כשר לגרש בו ואם לא הגיע לגליל אע"פ שנשתהא שלשים אינו גט שלא התחיל זמן התנאי אלא משהגיע לגליל הא אם יחזור אחר כן לגליל וישתהא שלשים הרי זה גט שלא ביטל התנאי הואיל ולא הגיע לגליל בהליכה ראשונה וכן המשנה השנויה אחריה במגליל ליהודה והגיע לעותני וכן השנויה אחריהן במארץ לחוצה לארץ והגיע לעכו וודאי כל שפירש כן ר"ל שכל שהגיע לגליל וישתהא כו' כך הוא הדין ומכל מקום משנתנו אי אפשר לפרשה כן שהרי אנטיפטרס מיהודה ועותני מן הגליל והוא שאמרו בגמרא אנטיפטרס מיהודה ועותני בגליל וכל שאמר הריני הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפטרס שהוא ביהודה וחזר הרי לא הגיע לגליל ואין מנין השלשים יום תל עדין ולא בטל תנאו אלא כל שיחזור ויגיע לגליל וישתהא שלשים יהא גט וכן אם היה הולך מגליל ליהודה והגיע לעותני שהוא מן הגליל וחזר לא ביטל תנאו שהרי לא חל מנין השלשים ואם היה הולך מיהודה לגליל ועבר לאנטיפטרס ולכפר עותני לא בא ונשתהא שלשים או שחזר בתוך שלשים וחזר לו אחר כן לגליל ונשתהא שלשים הרי זו ספק ומגורשת ליפסל לכהנה ואינה מגורשת לינשא בגט זה:
+ומכל מקום משנתינו פירשו בגמרא שכל שהוא אומר בסתם הריני הולך מיהודה לגליל וכל שאשתהא שלשים יהא גט דעתו על שני דרכים אחת שכל שיגיע לגליל יהא גט לאלתר משעת הגעתו וכל שלא יצא מיהודה יהא תלוי בשהיית שלשים והילכך כל שהגיע לאנטיפטרס שהוא מיהודה וחזר בתוך שלשים הרי אין כאן הגעת גליל ולא שהיית שלשים ובטל התנאי שהרי משיצא ממקומו חל מנין השלשים ולא נשתהא שלשים וכן בעותני וכן בעכו ועכו לפי מה שהיה עולה בדעתנו לפרש במשנה היא מחוצה לארץ ומתוך כך הקשו בה כחברותיה למימרא דעכו בחוצה לארץ והא כי מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לה עד שהעלו בפירושה בגמרא כחברותיה ושהיא מארץ ישראל וכבר כתבנו שבתלמוד המערב אמרו שמקצתה מכאן ומקצתה מכאן וסלמות של הרים מפסיקין ביניהם והם קרויים כיפי דעכו וא"כ אף בגמרא היה יכול לפרש משנתנו בשהגיע לחציה שכנגד חוצה לארץ אלא שסתם משנתנו בבא מארץ לחוצה לה וכשהוא אומר והגיע לעכו ודאי פירושו בצד שכנגד ארץ ישראל ודבר זה בכבוש שני נאמר שהרי ביהושע נאמר לא הוריש את יושבי עכו:
+ודברים אלו כלם לא כתבום לא גדולי הפוסקים ולא גדולי המחברים ונראה לי שהם מפרשים דיניו אלו דוקא במפרש לגמרי אבל בסתם אע"פ שגלה דעתו שבגליל הוא הולך הכל תלוי בשהיית השלשים ומנין השלשים חל מיום שיצא ומתוך כך לא הוצרכו לכתבה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא שלא ביארנוהו:
+המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום היה הולך ובא הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט אמר הר"ם אמרו היה הולך ובא הולך ובא ירצה בו שהוא גט כשר ואינו גט ישן ולא תתגרש בשום פנים עד שלא יהיה במדינת הים ל' יום להמשכות:
+אמר המאירי שאלו בגמרא והא לא עבר כלומר הרי לא נעלם מפניה שלשים יום שהרי היה הולך ובא כו' והיאך אמר הרי זה גט ופירשוה בשני פנים ששניהם הלכה פסוקה הראשון מאי פניך פניה של מטה ר"ל כל זמן שיעבור מכנגד פניה שלא יזדוג עמה שלשים יום רצופים ואע"פ שהיה הולך ובא הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט והשני פניה ממש ומה שאמר הרי זה גט לא שתהא מגורשת שהרי לא עבר מכנגד פניה שלשים יום שהרי היה הולך ובא ורואה את פניה אלא שהגט גט שתהא מגורשת בו כל זמן שיעמד שלשים יום בלא ראיית פניה ואע"פ שהיה הולך ובא הואיל ולא נתיחד עמה לא נתבטל הגט ושאלו על שתיהן וליחוש שמא פייס וכבר ביארנו בפרק שני ובשלישי שיש מפרשים בו שמא פייס ובטל את הגט ויש מפרשים שמא פייס ובעל והוי גט ישן שכל שמשייר זמן הרי הוא כעין המלכה וחוששין לפיוס כמו שביארנו שם והעמידוה באומר נאמנת עלי שלא פייסתי וכן במעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש שאמרו הרי זה גט דוקא בנאמנת עלי שלא באתי ויש לשאול אחר שיש כאן על מנת או מעכשו והגיע הגט לידה היאך הוא יכול לבטלו והרי כל המגרש על תנאי בלא מעכשו ועל מנת אין הגט גט אלא משעת קיום התנאי ומתוך כך יש לבעל לבטל את הגט או להוסיף על תנאו או להחליף אבל כל שיש שם מעכשו או מהיום או על מנת לכשיתקיים התנאי מגורשת משעה שהגיע הגט לידה ואינו יכול לבטלו או להוסיף על תנאו כלל ומתוך כך יש גורסין במשנה זו כל זמן שאעבור ולא על מנת שאעבור ופירושו שתתגרש בו כשיעבור מכנגד פניה שלשים יום ובזו של שנים עשר חדש הם גורסין וליחוש שמא בא כלומר ונתבטל התנאי ומתרצים באומר נאמנת עלי שלא באתי:
+וגדולי המחברים ראיתי להם דברים שנראה לי שדקדקו בו כן שבחשש פיוס של שנים עשר חדש לא כתבו בה מעכשו ובמעכשו לא כתבו בה חשש פיוס אלא חשש ביאה ואף זו לא חששו בה וכן בעברה מכנגד פניה לא הזכירו בה על מנת ואע"פ שגדולי המגיהים תמהים עליהם נראה לי שגדולי המחברים מדקדקים במה שכתבנו ולשונם בזה התנה עליה שתתגרש כשיעבור מכנגד פניה שלשים יום והיה הולך ובא הולך ובא כשילך וישהא שלשים יום תהא מגורשת ואע"פ שהיה הולך ובא בתוך שלשים הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט כשר במה דברים אמורים באומר נאמנת עלי שלא פייסתי אבל אם לא האמינה חוששין שמא פייס וכן האומר לאשה הרי זה גיטיך לאחר שנים עשר חדש והיה עמה במדינה חוששין שמא פייס עד שיאמר נאמנת עלי שלא פייסתי מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש אין חוששין שמא בא בסתר שאין דרך בני אדם לבא בצנעה ואם תם הזמן שקבע הרי זו מגורשת ואם מת בתוך שנים עשר חדש מגורשת אלא שלא תנשא במקום יבם עד שנים עשר חדש ואע"פ שגדולי המגיהים כתבו שכל שיש שם תנאי אף משהגיע הגט לידה יכול לבטלו אין נראה כן בעל מנת שהרי אף נתקרע הגט אין משגיחין בו וכן מה שהגיהו עליהם במעכשו אם לא באתי שאף זו צריך לומר נאמנת עלי שלא באתי באמת כך היא לפי פשוטה של שמועה אלא שגדולי המחברים נראה שדקדקו כמו שדקדקנו ואף לדברי גדולי המגיהים אין גורסין חשש פיוס במעכשו אלא חשש ביאה:
+ולקצת מפרשים ראיתי בשמועה זו שלמדים מגירסת על מנת שהנותן גט לאשתו על מנת כך וכך אף בלשון מעכשו אם בטלוהו שניהם בטל הגט שאין התנאי כלום אחר שבטלוהו והגט בטל שכל מדעת שניהם רשאין לבטלו ואין קיומו עוד כלום ומפרשים שמא פייס ובטלו שניהם את התנאי וכבר כתבנו מענין חשש פיוס בשני ובשלישי דברים שאתה צריך לצרפם עם אלו שבכאן אלא שלא דקדקנו בה שם כל כך וכל שכתבנו בחשש פיוס דוקא בנשואה אבל בארוסה לא כמו שביארנו שם:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה העשירית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש מת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט אמר הר"ם אבל לא תהיה מותרת לאדם בלתי חליצה עד שישלמו הי"ב חדש:
+אמר המאירי מת בתוך שנים עשר חדש אינו גט שהרי לא רצה שיחול עד שנים עשר חדש ואותה שעה כבר מת ואינו גט לאחר מיתה ואין אומרין בגיטין זמנו של שטר מוכיח עליו כמו שהתבאר מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט שכבר חל הגט למפרע משעת נתינה אלא שפירשו בגמרא בזו שלא תנשא במקום יבם עד שנים עשר חדש שמא מקפיד הוא על הזמן כמו שהתבאר וכן על דרך זה אם אמר הרי זה גיטיך לכשתצא חמה מנרתיקה אם תצא חמה מנרתיקה ומת בלילה אינו גט על מנת שתצא או מעכשו לכשתצא ומת בלילה הרי זה גט אלא שלא תנשא עד שתצא:
+וצריך שתדע שמהיום דינו כמעכשו ולא הוצרכתי לכתוב אלא ממה שראיתי לקצת רבנים שכתבו בסדור הגט שלהם שהם מנהיגים לכתוב מעכשו ולא מהיום שכל שכותב מהיום אם מת ביומו הם מפקפקים שמא מהיום אין אותו היום בכלל ואין נראה כן שהרי תקנו מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ולדבריהם מה הועילו והלא כל אותו היום יכול לחזור והיה להם לתקן מעכשו ולעולם דהא מסתמא שכיב מרע כי מכתבי ליה גיטא מכי תקיף ליה עלמא מכתבי ליה אלא ודאי אף אותו היום עצמו בכלל מהיום הוא ואין בינו למעכשיו כלום:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה האחת עשרה והכונה בה בביאור החלק החמישי והוא שאמר אם לא באתי מיכן ועד שנים עשר חדש כתבו גט ותנו לאשתי כתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו בתוך שנים עשר חדש אינו גט כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מיכן ועד שנים עשר חדש כתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש אינו גט ר' יוסי אומר כזה גט כתבו לאחר שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש ומת אם הגט קדם למיתה הרי זה גט אם מיתה קדמה לגט אינו גט אין ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת אמר המאירי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש כתבו ותנו גט לאשתי והרי שאין כונתו שיכתובו אלא לאחר שנים עשר חדש והם כתבו בתוך שנים עשר חדש אף על פי שלא נתנו אלא לאחר שנים עשר חדש אינו גט שלא סוף דבר שהיה מקפיד על הנתינה אלא אף על הכתיבה אמר כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש אע"פ שהקדים הכתיבה להזכרת הזמן והיה לנו לומר שלא הקפיד בזמן אלא על הנתינה אבל לא על הכתיבה ואם כתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש אף זה אינו גט שאף בזו מקפיד הוא על הכתיבה ר' יוסי אומר כזה גט ואע"פ שכל שכתב גט על תנאי ולא נתקיים התנאי אינו גט בזו הואיל והקדים הכתיבה להזכרת הזמן כך כונתו לומר כתבו מעכשו ותנו אם לא באתי כו' ואין הלכה כר' יוסי אלא כתנא קמא ואם כתבוהו לאחר שנים עשר חדש ונתנוהו שנמצא עכשו שעשו כדברי תנאו ומת אם קדם הגט למיתה הרי זה גט ואם מיתה קדמה אינו גט שהרי לא חל זמן הגט עד שעת נתינה ואין גט לאחר מיתה ואם אינו ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת:
+זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+מי שאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי לאחר שבוע ר"ל לאחר השמטה ממתינין אותו כל שנה שמינית שכל שנה שמינית קרויה אחר שבוע וכן אם אמר כתבו לאחר שבוע כותבין אותו כל שנה שאחר השבוע וכן בכלם ואם כתבו אחר הזמן המיועד להם הרי זה גט פסול וכן כתבו גדולי המחברים לאחר שנה חדש לאחר חדש שבת אחת לאחר שבת ממתינין אותו שלשה ימים וכמו שאמרו חד בשבא תרין בשבא תלת בשבא בתר שבא ארבעה וחמשא ושיתא קמי שבא לאחר הרגל אמרה רב שלשים יום ואמרו עליו לית הלכתא כותיה וכתבו בה גאוני הראשונים שממתינין אותו חמשה עשר יום ונראה הטעם ממה שאמרו בכורות נ"ח א' פרס הפסח שהוא ט"ו לפניו וכן בזו ט"ו לאחריו ובכל אלו כתבו גדולי המחברים שאם נתיחד עמה אחר שאמר לכתוב ולחתום וליתן לא יכתובו שהרי אף בגט שהגיע לידה ר"ל בלא על מנת לדעתנו כשנתיחד עמה נפסל הגט שמא בעל קל וחומר בזה שלא נכתב ואם כתבו ונתנו אחר שנ��יחד אינו גט:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+פרק שמיני בע"ה:
+הזורק גט לאשתו וכו' זה הפרק הכונה בו לבאר קצת מה שנכלל בחלק החמשי ובפרט בעניני נתינת הגט דרך זריקה או הנחה ברשותה וקצת מה שיכללהו החלק הששי בעניני גופו של גט ותכונתו ודרך כתיבת זמן שבו לאיזה זמן מונין לו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון בזריקת הגט לרשותה או לכליה על איזה צד מועיל ויתגלגל בזה דין כנסי שטר חוב זה והרי הוא גיטה ודין נתן בידה ישנה וניעורה וכן הדין זריקת קדושין ודין זריקת חוב למלוה השני בדין גט ישן השלישי בזמן הגט לאיזה זמן מונין לו וכשמנה למה שאינו ראוי למנות הימנו וכן כשנזדמנו קצת טעות בגט הן בשנוי שם עיר או שם הבעל והאשה וכיוצא באלו כיצד דנין בהם ונתגלגל מזה לקצת דברים שאינם מכונת המסכתא שדינם שוה לענין זה לצאת מזה ומזה ולשאר הדרכים שהוזכרו בה הרביעי בכתב לגרש ונמלך או בנותן גט על תנאי אם פוסל לכהנה אם לאו החמשי בדין מגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אם צריכה גט אחר אם לאו הששי בדין גט קרח זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצירו אפילו עמה במטה אינה מגורשת בתוך חיקה או בתוך קלתה הרי זו מגורשת אמר הר"ם פי' קלתה הוא כלי יתנו לה בו הנשים מה שהם טוות ואין הבעל מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה ולזה יקנה לה ואע"פ שהיא ברשות הבעל ואמרו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת ובתנאי שתהיה עומדת תוך ביתה או תוך חצרה מגורשת:
+אמר המאירי בא ללמד דרך כלל שזה שנאמר בתורה ונתן בידה לא סוף דבר ידה ממש אלא אף גגה וחצרה וקרפיפה בכלל שכל שנתנו ברשותה הרי הוא כנתנו בידה והוא שאמרו ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה וכו' מנין ת"ל ונתן בידה כלומר תרי זימני והאחד מותיר לדרשא ומתוך כך אמרו הזורק לאשתו גט לתוך ביתה או לתוך חצרה הרי זו מגורשת ובלבד שתהא היא בצד ביתה או חצרה אבל אם אינה לשם לא נתגרשה אע"פ שהגט משתמר בתוכה שאע"פ שחצרו של אדם זוכה לו בענין ממון בזו מיהא חוב הוא לה וכן התבאר הטעם בראשון של מציעא זרקו לה בתוך ביתו שלו או בתוך חצרו הואיל ולא הגיע לידה אינה מגורשת אפי' זרקו למטה שהיא יושבת עליה עמו ומ"מ אם זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה והוא כעין סל שהאשה נותנת בו המטוה וכלים הצריכים לה למטה מגורשת ופירשו בגמרא הטעם מפני שאין הבעל מקפיד על מקום קלתה והרי מקום קלתה כשאול לה וכן הדין לכל דבר שהוא כקלתה ר"ל שהוא כלי קטן ומדברים הרגילים לה עד שאין הבעל מקפיד על מקומם ואינו צריך שתהא קלתה קשורה בה כלל ומ"מ אם היתה קלתה גדולה עד שמן הסתם הבעל מקפיד על מקומה אינה מגורשת אא"כ בדרכים אחרים כמו שיתבאר בגמרא:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+אף לענין גניבה להתחייב בתשלומי כפל לא סוף דבר בשגנב בידו אלא אף אם גנב בגגו וחצרו וקרפפו כגון שנכנסה הבהמה לשם ונעל בפניה לגנבה חייב וכבר ביארנוה במקומה בבבא קמא:
+חצרה שכתבנו במשנתנו שכל שזרק הגט לתוכה מגורשת שאלו עליה בגמ' והלא מה שקנתה אשה קנה בעלה והיאך אתה מוצא חצרה שלה ופירשוה בנכסי מלוג ובכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך שנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר ר"ל מצד אשתו אדם מת��ה עליה קודם שיזכה בה ר"ל באירוסין שלא יירשנה אע"פ שהוא דבר שלא בא לעולם מפני שירושת הבעל דרבנן ולא עשו בה חזוק שלא להפקיעה בתנאי אלא משזכה בה ר"ל משעת נשואין ומאחר שחכמים תקנוה לתועלתו יכול להפקיעה אף בלשון פחות על הדרך שאמרו באיני נזונת ואיני עושה שמאחר שתקנתה היא להתקין לה מזונות תחת מעשה ידיה מחשש שלא יספיקו מעשי ידיה למזונות יכולה לומר כן אף בלשון אי אפשי כמו שביארנו בפרק הכותב הא כל שלא כתב לה כן בעודה ארוסה לדעת זה אינו כלום ואינו קרוי חצרה שמה שקנתה אשה קנה בעלה ואע"פ שאף יד האשה קנויה היא לבעלה ואפי' הכי כי נתנו לידה מגורשת ומשום דגיטה וידה באין כאחת ידה מ"מ לא מיקניא ליה לבעל לגופה אלא למעשי ידיה ומ"מ לענין פסק אי אתה צריך לכך אלא להעמידה בחצר של נכסי מלוג ומשום דגיטה וחצרה באין כאחת שהרי עבד כנעני קונה עצמו בשטר על ידי עצמו ומשום דגיטו וידו באין כאחת אע"פ שיד העבד קנויה לו לגופו:
+שנים שהיו שותפין בשדה ואמר או כתב אחד לחברו שדה זה דין ודברים אין לי עליו או אין לי עסק בה או ידי מסולקות ממנה לא אמר כלום שאין זה לשון הקנאה ואם כן לא מגוף הקרקע סלק עצמו אלא מדין ודברים וכבר ביארנוה בפרק הכותב:
+זה שהעמדנו משנתנו תחלה בכתב לה דין ודברים אין בנכסיך פירושו בנכסיך ובפירותיהם דאי בנכסיך לבד הרי כשכתב לה כן בעודה ארוסה אוכל הוא פירות כמו שביארנו בפרק הכותב ועדין (חצרה) [חצרו] היא לדעת ראשון שכתבנו ומכל מקום כל שכתב ובפירותיהן אע"פ שלא כתב ובפירי פירותיהן חצרה היא ואע"פ שהוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב עד עולם כמו שביארנו שם הואיל ומ"מ אם לא הותירה בפירות קרקע אין מחייבין אותה לאו קנה בעלה מיקרי וכן אע"פ שלא כתב לה בחייך ובמותיך שנמצא הואיל ולא כתב לה כן שאם מתה יורשה לאו קנה בעלה הוא דלא גרע ממשאיל ומשכיר ויש חולקין בזה כמו שיתבאר למטה וא"כ כשאמר בשמועה זו דין ודברים אין לי בנכסיך לישנא קייטא נקט ופירושך ובפירותיהן ומצינו כיוצא בו בשלישי של בתרא מ"ט א' בענין אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ששאלו שם פשיטא כיון דאית ליה פירי פירי הוא דקא אכיל ותירץ בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ואתה צריך לפרש בנכסיך ובפירותיהן וכן כתבוה גדולי המפרשים בתשובת שאלה ומ"מ אף לדעת זה היה יכול להעמידה בנתנו לה על מנת שאין לבעל רשות בהן על צד המועיל כגון למה שאת עושה לפיך לדעת קצת על הדרכים שביארנו בראשון של קדושין ובכמה מקומות או שנתן לה הבעל במתנה שאין לו אפי' פירות כמו שביארנו בשלישי של בתרא אי נמי דקנו מידו על דעת קצת כמו שביארנו בפרק הכותב אלא דחדא מינייהו נקט:
+
+Daf 77b
+
+הוזכר בכאן מעשה בשכיב מרע שכתב גט לאשתו ערב שבת ולא הספיק ליתנו עד שקדש היום למחר נדחקה לו השעה ונתיראו שמא ימות ותזקק אשתו ליבם וחששו לאיסור טלטול הגט ובאו לפני רבא ואמר להו זילו אמרו דלקנייה לה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח מתורת חזקה וכדתנן נעל וגדר הרי זו חזקה וכשקנתה הבית יאמר לה הא גיטיך ותקנהו מתורת חצרה וגדולי הרבנים פירשוה מתורת אגב ר"ל שיקנהו לה אגב הקרקע ואין נראה כן שאם כדבריהם למה ליה ההוא דוכתא דמותיב ביה גיטא והא לא בעינן צבורין אלא ודאי אין אשה מתגרשת מתורת אגב ומתורת חצרה דוקא אמרוה ואין כאן משום חצרה לאחר מכן שהרי מכח בעל היא באה לו וחצרה הבאה לאחר מכן הוא שנתן הגט בחצר חברו וחברו נתן לה אחר כן אותו קרקע וכן אינו בד��ן טלי גיטיך מעל גבי קרקע הואיל ומקנה לה הקרקע ושאלו לדבריו והלא כל שקנתה אשה קנה בעלה אלא דאיגלי מילתא דארוסה הואי ובארוסה מיהא אחר שהקנה לה יכול להתנות על שעבוד שנתחדש לו עליה ולמחלו מכל וכל אלו הוצרכנו לכך אלא שמאחר שפסקנו גיטה וחצרה באין כאחד לא הוצרכנו לפרשה בארוסה אלא אף בנשואה כן:
+ולעיקר השמועה מיהא יש שואלים ומה הוצרך להקנאת חזקה ויתנהו לה במתנה שהרי במתנה כל שהבעל נותן לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כמו שביארנו בשלישי של בתרא וא"כ הרי היא חצרה לגמרי ותירצו בתוספות שאע"פ שבמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות מכל מקום אם מתה יורשה ואם מכרה אין מכרה קיים וכל שהוא כן אינו חצרה לענין גט ואם כן מה שאמרו למעלה בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שפירושו דוקא באומר ובפירותיהן ולא חששו לומר בחייך ובמותיך אינו כן אלא צריך שיאמר בחייך ובמותיך וכנגד מה שכתבנו למעלה וכן כתבו למעלה במה ששאלו ידה מיקני לה לגופה ומאי קושיא וחצרה נמי לא קני גופא הואיל ונכסי מלוג היא ותירצוה שמכיון שאם מתה יורשה קנין הגוף קרי לה:
+ומכל מקום עיקר הדברים שכל שקנאתהו עד שאינו אוכל פירות חצרה הוא ואין ירושתו מפקעת דלא גרע ממשאיל לה או משכיר וזו שבכאן תורת שאלה היתה ולפי שעה שהשאלה צריכה אי זו מדרכי הקנאה דומיא דשכירות ושמא תאמר ועדין מה הוצרכו להקנאה והרי דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו ואם מפני שמתנת מקצת היתה ילמדוהו לצוות מחמת מיתה יש מתרצים שלא נאמר כן אלא במכוין ליתן אבל זה לא כיון ליתן אלא להשאיל ולא עוד אלא שאפי' כיון למתנה גמורה לא היו דברי שכיב מרע מועילים כלום שדברי שכיב מרע אינם אלא לאחר מיתה ולענין גט אנו צריכים שיחול הגט מחיים ושמא תאמר היאך חששו לאיסור טלטול ולא חששו להקנאה יש לומר שאיסור טלטול זה מצורף בו איסור אחר ולא עוד אלא שיש אומרין שאין בו איסור טלטול שהרי ראוי לקרות בו ובאין בה מחמת איסור אחר שהזכרנו והוא שאין מגרשין בשבת כמו שביארנו באחרון של ביצה ואע"פ שבדיעבד אם גירש גירש חששו בו לכתחלה בגירושין שעל ידי מסירת יד וכדי שלא תטרף דעתו התירו בקנין חזקה זו שאינה ניכרת כל כך אלא שדומה כנועל בית לשמרו וכן שהגירושין בלא שום מסירת הא מכל מקום מתנה גמורה ומתורת בריא ר"ל שלא לחזור בו אע"פ שהוא שכיב מרע כגון מתנה במקצת ואינו מצוה מחמת מיתה שצריך קנין ואינו חוזר אסור היה וקצת רבני צרפת מתירין לקנות משכיב מרע בשבת אף במתנה שאינה חוזרת כגון זה שהזכרנו וא"כ היה להם להתיר נתינה מידו לידה עד שפירשו רבים שהגט היה בחצר אחרת ורשות הרבים באמצע ולא הועילו שאף זה ימנה שליח להולכה וילך שם והיא עמו ויתננו לה אלא שהדברים נראין כדעת ראשון:
+חצרה של אשה מדין ידה אתרבאי ר"ל מדכתוב ונתן בידה וכשם שיש לה יד לקבל את גיטה כך היא מתגרשת בגט הנתון בחצרה ומעתה דוקא בחצרה שהיא כידה ומה ידה סמוכה לה אף חצרה דוקא שסמוכה לה כמו שביארנו במשנתנו ואין מפרשין היקש זה לקולא ר"ל מה ידה משתמרת לדעתה אף חצר במשתמרת לדעתה ולאפוקי נתנו ביד עבדה שהרי העבד אינו משתמר לדעתה הא כל שמשתמרת לדעתה יהא גט אף באין סמוכה לה אלא לחומרא דרשינן ודוקא במשתמרת לדעתה ובסמוכה לה וכל שכן שאין אומרין חצרה משום שליחות אתרבאי ר"ל מושלח ושלחה לומר שכמו ששלוחו של אדם קונה לו כך חצרו קונה לו ולהקל ולומר דלא ניבעי סמוכה לה אלא משום ידה אתרבאי על הדרך שביארנו ומעתה אף הקטנה הואיל ויש לה יד יש לה חצר ומ"מ חצרו של איש מתורת שליחות אתרבאי ומעתה קטן אין חצרו זוכה לו שאין שליחות לקטן וכבר ביארנוה בראשון של מציעא:
+מי שהשאיל לאשתו מקום בחצרו לזכות בה בגיטה כל חצרו בכלל ואפי' לא ייחד לה מקום אלא שאמר לה מקום בחצרו מכל מקום הואיל וכל החצר בכלל הרי הוא כסיום מקום ומכל מקום אם היה שם עמוד או חתיכת עץ ונפל הגט עליו הרי זה קרוי מקום אחר שלא מכלל החצר וחד דוכתא מושלי אינשי תרי לא מושלי ואינה מגורשת במה דברים אמורים בשיש לו ארבע אמות על ארבע אמות או שגבוה עשרה או שיש לאותו עמוד שם לווי שכל אחת מאלו עושתו רשות בפני עצמו אבל אם אין בה אחת מאלו בטל הוא לגבי חצר וכן כל כיוצא בזה:
+
+Daf 78a
+
+זה שביארנו במשנה שכל שזרק הגט בחצרו אפי' היתה עמו במטה אינו כלום פירשוה במטה שלו אבל אם היתה המטה שלה על צד שאין לבעל רשות בו קנתה ולא משום כליה שהרי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלא שמן הסתם המטה עשרה גבוהה ואין אויר שלמעלה מעשרה חשוב רשות מוכר להפקיע רשות הכלי ואע"פ שהכרעים מונחים בארץ הואיל וגבוהה עשרה ונוחה להשתמש תחתיה אמקום כרעי לא קפדי אינשי ויש ללמוד מכאן שכליו של לוקח המונח על גבי קונדיסין ברשות מוכר למעלה מעשרה קנה לוקח אלא שאני אומר דוקא באשתו אמרו שאדם עשוי למחול לה כמה דברים:
+כבר ביארנו במשנה שאם זרקו לתוך קלתה אף במונחת בקרקע קנתה שאין אדם קפיד על מקום קלתה מכל מקום דוקא בקלתה וכיוצא בה שהם כלים דקים אבל אם היתה גדולה שמן הסתם אדם מקפיד עליה לא זכת בגיטה ומכל מקום אם היתה קשורה בה אע"פ שאינה קשורה בחבל קצר בכדי שאם תעמד תהא קלתה תלויה בה ולא תגרר בארץ אלא בחבל ארוך שכשהיא עומדת נמצאת קלתה נגררת בארץ אעפ"כ מגורשת אף בגדולה וגירסא הנכונה בזה אמר רב יהודה כגון שהיתה קלתה תלויה בה ריש לקיש אמר קשורה אע"פ שאינה תלויה ואין גורסין אחריה ותלויה אע"פ שאינה קשורה וכן אם היתה קלתה מונחת בין ירכותיה בקרקע אע"פ שאינה קשורה בה זכת שאין אדם מקפיד על מקום מושבה וכן אם היה בעלה מוכר קלתות בכל פנים זכת מפני שמאחר שאומנותו בכך אינו מקפיד על מקומם נמצא שבקטנה אין צריכין בה לשום דבר ומגורשת ובגדולה אתה צריך לאחד מן הדרכים שהוזכרו:
+המשנה השנית והכונה בה במה שנתגלגל בחלק הראשון מענין כנסי שטר חוב זה וכו' והוא שאמר אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו קורא והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הוא גיטך נתן בידה והיא ישנה ניעורה קורא והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הוא גיטך אמר הר"ם פ' אמרו מצאתו מאחוריו אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטיך בתנאי שיהיה כבר רמז אליה בלקיחתו והוא בידה או קשור על גופה לא שיהיה על גבי קרקע אולם אחר הגעתו לידה לא יועיל אמרו דבר שהוא לעולם צריכה חליצה מדרבנן עד שיגיע גט לידה או לרשותה:
+אמר המאירי אמר לה ר"ל בפני עדים כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו ופירשו בגמרא לא מאחוריו בקרקע שהרי זהו טלי גיטיך מעל גבי קרקע אלא שהיה תחוב עמו במתניו ושלפתו משם ואע"פ שזו אינה נתינה פירשוה שעיקם אצלה את מתניו להקריב לה את הגט והיא סבורה שדבר אחר הוא וכשמשתדלת לקראו היא מוצאה שהוא גט אינו כלום עד שיאמר לה הא גיטיך ומכל מקום כל שאומר לה הא גיטיך אף לאחר שבא לידה הרי זה גט ואין צריך ליטלו הימנה ולחזור וליתנו לה לומר לה בשעת נתינה הא גיטיך וכן אם נתן לה בעדים והיא ישנה שאינה בת קבלה ובת שמירה וניעורה ומצאה גיטה עמה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך הא כל שאומר לה כן אף לאחר שניעורה הרי זה גט אע"פ שלא אמר כן בשעת נתינה ואין צריך ליטלו הימנה ולחזור וליתנו לה לומר לה בשעת נתינה הא גיטיך על הדרך שביארנו בראשונה ואע"פ שבאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ובשעת נתינה אמר לה בפניהם כנסי שטר חוב זה התבאר בפרק הניזקין שמגורשת ומפני שאין אנו צריכים לדעתה התם משום דאמר לעדים הוא אבל זו שלא אמר לעדים כלל בתורת גירושין אני נותנו או על מנת לגרש אני נותן או ראו גט זה שאני נותן לה אינה מגורשת דאע"ג דדעתה מיהא לא בעינן מכל מקום מדקאמר הכי ולא אמר תחלה לעדים ראו גט זה וכו' אין דעתו לגרשה בנתינה זו ובטלה לנתינה עד שיאמר לה הא גיטיך אבל גיטא גופיה לא בטיל ומה שיש להקשות עליה ממה שאמרו במסכת קדושין ו' א' אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעא דאלמא בעינן דעתה אף בשעת נתינה כבר כתבנוה בפרק הניזקין ולא עוד אלא שאף לאחר נתינה כתבו אחרוני הרבנים שלא הצריכו לומר הא גיטיך אלא בכנסי ובנתן לה כשהיא ישנה וניעורה אבל בנותן גט ממש בנתינה מעליא אין צריך לומר הא גיטיך כלל ואע"ג דבעקים חרציה הוי כאלו נתנו ואפי' הכי בעינן הא גיטיך התם משום דלאו נתינה מעליתא היא אבל בנתינה מעליא לא צריך אע"פ שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאף בכל אדם כן אא"כ היה מדבר עמה על עסקי גיטה ושעוסקים באותו ענין שכתבו אלא שאם לא אמר כן גט פסול מיהא הוי ויש אומרים שאינו גט וכן נראה בראשון של קדושין שהוזכרו שם הגט והקדושין כאחד אלמא שדינם שוה אלא שיש דוחקים לפרשה כדעת ראשון וכבר כתבנוה שם:
+ובגמרא פירשו בכתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו אינו גט שהרי היא חצר מהלכת ואע"פ שישן הוא כבר אמרו כל שאלו שהלך לא קנה אף עומד ויושב לא קנה ומכל מקום אם הוא כפות קנתה שהרי אינו יכול לילך ופירושה בישן וכפות הא ישן ואינו כפות או כפות וניעור אינו גט שהישן אע"פ שאינו כפות הואיל ומעצמו ניעור הרי הוא כיושב וכל שאלו מהלך לא קנה בעומד ויושב לא קנה וניעור לא קנה אע"פ שהוא כפות דחצר המשתמרת שלא לדעתה הוא ויש מפרשין דבכפות לא בעינן ישן ואינו נראה דהא ודאי חצר המשתמרת לדעתה נמי בעינן וגדולי המחברים כתבו שבניעור אפי' היה כפות אינו גט ובישן ומשמרתו ואינו כפות גט פסול והדברים מתמיהים וכבר כתבנו מענין זה בפרק שני:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה למחצה מגורשת ואינה מגורשת מבואר לר"ם:
+אמר המאירי היתה עומדת ברשות הרבים והוא הדין בכל רשות שאינה של שניהם וזרק לה את הגט קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת שאלו בגמרא היכי דמי קרוב לו ופירש תחלה שאם הוא בתוך ארבע אמות שלו זהו קרוב לו ואם הוא בתוך ארבע אמת שלה זהו קרוב לה וכששניהם עומדים בארבע אמות לגט זה מכאן וזה מכאן זהו מחצה על מחצה הא כל שאינו בארבע אמות לא לזה ולא לזה אינו כלום ואינה מגורשת כלל כדין קרוב לו ושאלו בזו של מחצה על מחצה וליחזי הי מינייהו קדים ר"ל לבא באותם ארבע אמות ואם הוא קדם זכה וכשבאת היא לשם לא תכנס זכותה ברשות הבעל כלל ואם קדמה היא לא יכנס זכות הבעל שם שהרי אי אפשר לומר שבשעת זריקה היו שניהם בתוך אותם ארבע אמות שאם כן לא זז הגט מתוך ארבע אמותיו ואינה מגורשת ועל כל פנים רחוקים היו וקפצו שניהם קודם שינוח הגט ובאו לשם וא"כ ניחזי מאן קדים וא"ת שבאו שניהם כאחד והא קיימא לן אי אפשר לצמצם ועל כל פנים האחד קדם וא"ת שלא נודע והרי עדים יש לשם ומסתמא דייקי והעמידוה בשהיו בשעת זריקה שניהם עומדים בשמנה אמות מצומצמות וגט יוצא מסוף ארבע אמות שלו לתחלת ארבע אמות שלה שנמצא הגט בתוך ארבע אמות לכל אחד ואף בזו הקשה שאם כן אינה מגורשת כלל דהא אגיד גביה הואיל וקצתו בתוך ארבע אמותיו והרי צריך שיהא כלו ברשותה ומתוך כך נדחה טעם זה ומכל מקום אע"פ שנדחתה לא נדחה אלא מתורת מחצה על מחצה ומצד הביאור ר"ל שלא יכול לפרשו כראוי הא מכל מקום כל שזרקו בארבע אמות שלה ואמר לה הא גיטיך ואינו בארבע אמות שלו מגורשת ומכל מקום דוקא בסימטא אבל ברשות הרבים גמורה לא שהרי אין ארבע אמות של אדם קונות לו ברשות הרבים אלא בצדי רשות הרבים ובסימטא ואע"ג דמתניתין רשות הרבים תנינן בה אין הלכה כן ברשות הרבים אלא בסימטא או שמא מתניתין בסימטא וכל שאינו רשות היחיד הוא קוראו רשות הרבים אלא שלדעת זה יש לומר שאף בחצר שאינה של שניהם אין ארבע אמות קונות לה דלא עדיפא חצר שאינה של שניהם מרשות הרבים דאדרבה איכא למימר רשות הרבים עדיפא שיד הכל שולטת בו אלא שיש מפרשים שאף ברשות הרבים לענין גט ארבע אמות קונות וכן בחצר שאינה של שניהם דמסתמא לא קפדי אינשי ואע"פ שיש מפקפקים לומר שתהא לו שום קניה בחצר של אחרים אינו כלום שכך מצינו ב"ב ע"ו ב' בענין הקניות שהמסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם:
+ונראה שכלל הדברים שכל שקונה ברשות הרבים קונה בחצר שאינה של שניהם וכן במשיכה אמרו שם שאינה קונה אלא בסימטא ובחצר של שניהם אלמא רשות הרבים וחצר שאינה של שניהם דבר אחד וסימטא וחצר של שניהם גם כן דבר אחד וכל שנפרש לענין גט רשות הרבים ממש הוא הדין לחצר שאינו של שניהם וכל שתפרשהו בסימטא אף אתה צריך לחצר של שניהם ונראין לי הדברים כסתם משנתנו שאף רשות הרבים גמורה במשמע ולענין גט שמאחר שעל כרחה מתגרשת בקניה קלה קונתהו:
+וכן במחצה על מחצה כל שזרקו לה וקפצו שניהם קודם שינוח הגט ובאו ולא דקדקו העדים אי זה קדם מגורשת מספק ומ"מ יש מפרשים למעלה וליחזי מאן קדים כלומר ואם תמצא לומר דלא דייקי עדים הוה ליה ספיקא דרבנן דהא ארבע אמות גופייהו אין קונות מן התורה אלא מתקנת עגונות אמרוה ומפורש בפרק ארבע אחים דכל ספיקא דרבנן אוקי איתתא אחזקה ואם כן מחצה על מחצה על דרך זה אינה מגורשת וחזרו לפרש מחצה על מחצה בשתי כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה ואע"פ שהיה לנו לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקה הא הויא לה ספיקא דאוריתא ובספיקא דאוריתא לא אמרינן הכי ור' יוחנן פירש משנתנו שאף בחוץ לארבע אמות שלה פעמים שמגורשת שקרוב לו שנינו אפי' מאה אמה כל שהוא קרוב לו מלה וקרוב לה שנינו אפי' מאה אמה כל שקרוב לה מלו ולא קורבת מקום שכל שהוא חוץ לארבע אמות לשניהם אין הקורבה כלום אלא כל ששמירתו נוחה לזה יותר מזה נקרא קרוב אצלו מעתה כל שזרקו לה והיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו כגון שהיה תל או נהר מפסיק בינו לבין הגט זהו קרוב לה אע"פ שמקומו קרוב לבעל יותר וההפך בהפך שניהם יכולים לשמרו אע"פ שקרוב לאחד מחברו הואיל וחוץ לארבע אמות לשניהם הוא מגורשת ואינה מגורשת ויש אומרין כן ��שניהם אין יכולין לשמרו ולא עוד אלא שגורסין כן בהדיא בגמרא ויש לתמוה מאחר שאין היא יכולה לשמרו היאך מגורשת ופירשוה בתוספות שניהם אין יכולין לשמרו כל אחד לבד הא שניהם כאחד יכולים לשמרו ואיני מבין שאף זו אחר שהדבר תלוי בשמירה אגיד גביה הוא ויש מפרשים אותה בשהיא בתוך ארבע אמות שלה אלא שאינה יכולה לשמרו:
+ומכל מקום נראה לי שכל שבתוך ארבע אמותיה מגורשת שתחומה קנה לה ובמקום הראוי על הדרך שפירשנו ואע"פ שהלכה כר' יוחנן וכדתניא כותיה כמו שאמרנו כל שקרוב לה מלו ובא כלב ונטלו אינה מגורשת וודאי זו אינה שמאחר שזרקו קרוב לה נתגרשה ומה לנו עוד באבידתו אלא שכך פירושו כל שקרוב לה מלו אלא שמכל מקום אלו בא כלב לנטלו הוא יכול לשמור והיא אינה יכולה אינה מגורשת כמו שכתבנו מכל מקום טעם ראשון לא נדחה מכל וכל על הדרך שהתבאר ואף שמואל פירש בקרוב לה כל שתשוח ותהא יכולה ליטלו אלא שפסק למעשה שלא להחזיקה במגורשת גמורה עד שיגיע לידה ואחר שיגיע לידה אף מאותו מקום תנשא בו לכתחלה והוה עובדא ואצרכוה חליצה ומכל מקום טעמי קמאי לא אידחו אלא קמו להו ולחומרא:
+וראשוני הגאונים כתבו שאפי' זרקו בחצרה אין להתירה עד דמטי גיטא לידה ולא עוד אלא שאף הם פירשו עד שיתננו לידה וכן היא בתלמוד המערב שאמרו שם המחוור שבכלם עד שיתננו לידה ומכל מקום קשה לפרש ההוא עובדא דלעיל דשכיב מרע דאקנייה לביתא וכו' שאין להפקיע קדושין מכל וכל אלא במקום הדחק ואי הוה צריכה חליצה מה הועילו ושמא לפסלה ליבמים באו ולכופם לחלוץ ואין הדברים נראין שהרי כל שבסוגיא זו בהיתה עומדת על ראש הגג והוא מלמעלה וכו' ושלש מדות בגיטין כלם מוכיחות שמגורשת למעשה אלא לא נאמר כן אלא ברשות הרבים לדעת קצת או בסימטא לדעת אחר שכתבנו:
+משנה וכן לענין הקדושין וכן לענין החוב אמר לו זרוק לי את חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה הלווה קרוב ללוה הלווה חייב מחצה למחצה שניהם יחלוקו היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת הוא מלמעלן והיא מלמטן וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג ונמחק או נשרף הרי זו מגורשת אמר הר"ם פי' ובתנאי שיאמר לה זרוק לי חובי בתורת גיטין פי' ולזה הגיע הממון בקרוב מן המלוה ופטר הלוה לפי שכבר הפסיק ממנו בלקיחת הממון בזה התאר אולם אם אמר לו זרוק לי חובי ותפטר ולא אמר לו בתורת גיטין לא נפטר הלווה עד שיגיע הממון ליד מלוה ואמרו כיון שהגיע לאויר הגג ירצה לומר פחות לשלשה לפי שכל פחות משלשה כלבוד דמי וכאלו נח בשטח המקום אשר הוא עומד בו ואמר כיון שיצא מרשות הגג ירצה בו ממחיצת הגג ונכנס במחיצת המקום שהיא עומדת בו ואמרו נשרף בתנאי שיתחדש האש בזה המקום קודם שיצא הגט מידו אולם כאשר היה האש שם והשליכתו על האש אינו גט:
+אמר המאירי וכך לענין קדושין ר"ל שכל שביארנו בו בגט שהיא מגורשת כיוצא בו בקדושין ואע"פ שבדיני ממונות אינו כן הואיל ובגיטין אמרוה ומשום עגונא כמו שביארנו גלגלוה אף בקדושין מדין היקש הויה ליציאה ולענין החוב אמר לו מלוה זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה נסתלק הלווה קרוב ללוה לא נסתלק מחצה על מחצה שניהם יחלוקו ופירשוה בגמרא בשאמר לו זרוק לי בתורת גיטין כלומר שכל שתזרקהו קרוב לי על הצדדין שבאשה מגורשת תהא פטור ואין צריך לומר אם אמר לו זרוק לי חובי והפטר ומכל מקום בזרוק לי חובי סתמא אינו כלום שאין דנין דין קרוב לו אלא לגיטין וקדושין ומכל מקום אף בזרוק לי והפטר יראה שלא נסתלק עד שתהא זריקתו בדרך שכיוצא בה בגט מגורשת ומכל מקום לקצת מפרשים ראיתי שכתבו ההפך וכן ראיתי לקצת גאונים שלא הצריכו הפטר אלא בספק אבוד כגון זריקה אבל אם אמר מנה לי בידך אם תמצא פלני תנהו לו שיביאהו לידי נסתלק ואין צריך לומר לו והפטר:
+היתה עומדת על ראש הגג שלה וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת ואם העלתהו רוח והפריחתו אין לנו שכבר נתגרשה והוא הדין לנמחק או נשרף ושאלו בגמרא והא לא מינטר שהרי הרוח מצויה להפריחו קודם שינוח ואין אויר זוכה אלא אויר שסופו לנוח בודאי ואע"פ שבראשון של מציעא אמרו שכל שהוא בתוך ביתה אין צורך לחצר המשתמרת התם משום דאיהי מנטרא אבל זו שבכאן אף היא אינה יכולה לשמור ופירשוה בגג שיש לו מעקה וכבר נקלט באויר שבין מחיצות המעקה ומפרשים בו במעקה גבוה עשרה ואין הכרח בכך וכן תירצוה בפחות משלשה כלבוד דמי וכמי שכבר נח ושתיהן הלכה וגדולי המחברים כתבו בזו ובלבד שיהא הולך לנוח אבל אם נמחק או נשרף קודם שיגיע לשם אע"פ שכבר הגיע לאויר מחיצות או בפחות משלשה כגון שנשבה הרוח והעלתהו ונמחק או נשרף הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט והדברים זרים:
+הוא למעלה והיא למטה ר"ל שהגג שלו והוא בתוכו והיא למטה בחצרה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת אפי' נמחק או נשרף וקס"ד אף קודם שהגיע לאויר מחיצות שלה ושאלו בגמרא והא לא מינטר ופירשוה בשמחיצות החצר גבוהות על הגג ואם אינן גבוהות לא נתגרשה עד שיכנס לאויר אותם המחיצות הא בשנכנס שם נתגרשה ואע"פ שלענין שבת קלוטה לאו כמי שהונחה הכא משום אינטורי הוא והא מינטר ומה שאמרו בנמחק פירשוהו בגמרא דוקא בנמחק דרך ירידה ר"ל שהדבר המושלך בכח מרשות שיש בו מחיצות לרשות אחר תחלה אדם זורקו דרך עליה להעביר את המחיצות ואחר כך יורד למקום שהכונה בו לזרקו וסתם גג יש לו מעקה וכל שעבר המעקה והתחיל לירד בחצר משנכנס באויר המחיצות נתגרשה אע"פ שנמחק קודם שינוח אבל אם נמחק דרך עליה ר"ל קודם שיתחיל לירד אע"פ שהוא באויר מחיצות החצר כגון שהם גבוהות מן הגג על הדרך שפירשנו אינה מגורשת שכל דרך עליה לאו נתינה היא וכן בשנשרף דוקא שקדם הגט לאור ר"ל שקדמה זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר אבל אם היתה הדליקה קודמת אינו גט שהרי הוא כמשליכו לאור בידים וכן הדין במים שהוא נמחק בהם:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 78b
+
+קשר את הגט במשיחה ונתן את הגט בידה ועכב את המשיחה בידו אם יכול לנתקו מידה כשימשוך המשיחה ולהביאו אצלו אינה מגורשת עד שתפסק המשיחה כריתות בעינן וליכא ואם לאו כריתות הוא והרי היא מגורשת היתה ידה עומדת כקטפרס ר"ל במדרון עד שכשהגט בידה אינו מתעכב אם נפל לארץ הרי בתוך ארבע אמות שלה הוא ומגורשת ולא סוף דבר בנפל לארץ אלא אפי' אוירן של ארבע אמות זכה לה ואפי' נשרף קודם שנח לארץ מגורשת שארבע אמות יש להן אויר ואין אומרין הא לא מינטר מצד שרוח מצויה להפריחו חוץ לארבע אמות שהמקומות הנמוכים אין רוח מצויה בהם ומכל מקום אם היתה דליקה קודמת לשם או שעומדת על שפת הנהר הואיל ומתחלת נפילתו לאבוד היה עומד אינו גט וכן כל כיוצא בזה:
+חצר שהיה משותף לאשה עם אחר וזרקו לה בתוכו יראה שמגורשת אבל אם היה משותף לה עם בעלה הדבר ספק על הדרך שהעמידוה לענין קדושין בספק בסלע של שניהם כמו שהתבאר בראשון של קדושין ויש פוסקים שאע"פ שבקדושין מקדשת מספ�� בגירושין אינה מגורשת ואף אנו כתבנוה שם בדרך זה כמו שכתבנו שם והדברים רופפים היה לבעל חצר וגג לו לתוכו והשאילה את הגג הרי לענין מה שפירשנו במשנתנו כחצר שלו וגג שלה והוא הדין הנזכר במשנתנו בהיתה עומדת על הגג השאילה החצר הרי הוא כגג שלו וחצר שלה והוא דין הוא למעלה והיא למטה הנזכר במשנתנו ואין אומרין הואיל והשאיל לה גג אף חצר הוא משאילה או בהפך דחד מקום מושלי אינשי תרי לא מושלי למדת שרשויות חלוקות בגיטין שלא נכלל אחד בחברו:
+
+Daf 79a
+
+כבר ביארנו שאע"פ שלענין שבת אמרו קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא לענין גט אינו כן דמשום אינטורי הוא והא מינטר אבל אם זרק גיטה לרשותה ועבר בתוך הרשות שהיא עומדת בה ויצא חוץ לרשותה אפי' עבר בפחות משלשה סמוך לארץ אינו כלום וכן כתבוה גדולי המחברים אף מה שאמרו לענין שבת נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל וזרק מרשות הרבים ונח על גביו חייב ואפי' גבוה מאה אמה מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע לענין גט אינו כלום משום אינטורי הוא והא לא מינטר:
+
+Daf 79b
+
+וכן אף לדעת האומר בשבת לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים מגגו של חברו ר"ל מים הצפים על גגו של חברו שכשם שדיורין חלוקים מלמטה כך חלוקים מלמעלה אע"פ שאין דירה מצויה שם לענין גט מיהא אם היו לו שני גגים סמוכים והשאילה מקום כזה לקבל את גיטה וזרקו בסמוך לו אין אומרין בזה רשויות חלוקות למעלה שאין אדם קפיד ואע"פ שאמרו חד דוכתא מושלי אינשי תרי לא מושלי דוקא במקום דירה ומכל מקום נראה שאם זרקו בגג של אחר הסמוך לזה שהשאילו אינו כלום וכן אם היתה עומדת בגגה והוא סמוך לגג בעלה וזרקו לה ונפל בגגו אינו כלום ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה בדרך זה ופירשוה בשיכולה לפשוט ידה וליטלו ואיפשר שדעתם לפרשה אף בשל אחרים ואף הסוגיא מוכחת כן שאם כן מה חלוק בינה לשבת שהרי אף בגט מגגו לגג חברו אינו גט ומכל מקום איפשר דלדמיון בעלמא נקטה וגגין שלו כשהשאיל אחד לה הוי לענין גט כגגו וגג חברו לשבת ובזו מכל מקום אף לענין שבת הלכה שמותר שכל גגות העיר רשות אחת הן כמו שהתבאר במקומו:
+שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו ומחיצות החיצונה גבוהות על של פנימית כיון שהגיע לאויר החיצונה מגורשת ר"ל שהגיע הגט כנגד אויר הפנימית אע"פ שלא ירד לתוך מחיצותיה הואיל וירד לתוך אויר מחיצות החיצונה מגורשת שהרי אויר שכנגד הפנימית למעלה ממחיצותיה משתמר במחיצות של חיצונה ויש מפרשים אותה אף כשהגיע כנגד אויר החיצונה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש מפרשים לשיטה זו כנגד אויר כותל של חיצונה וראשון עקר ומכל מקום בקופות אינו כן כיצד שתי קפות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו והם מונחות בסימטא או במקום שאינו של שניהם אם בקרקע שלה ודאי קנה לה אויר חצרה אלא שהוא בסימטא או בחצר שאינה של שניהם ואפי' הגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת הואיל ולא נח שאין אויר קונה הואיל ואין מחיצותיו עשויות לתשמיש אויר אלא להניח בתוכו ושמא תאמר ואף לכשינוח היאך הא הוי כליו של לוקח ברשות מוכר שהרי הפנימית ברשותה של חיצונה פירשוה בשאין לה שולים לחיצונה ונמצא שקבלתה שהיא מקבלת את הפנימית אינה קבלה שהרי אינה יכולה לעמד בכדי שתכילה והרי היא מוטה על צדה ונמצאת הפנימית כאלו מונחת על גבי קרקע:
+ולענין מה שכתבנו שאין אויר כלי קונה יש להקשות ממה שאמרו באחרון של ע"ז ע"א ב' מכי מטי לאוירא קנייה יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא ��למא אויר כלי קונה איפשר דהתם בדנקיט ליה גוי בידיה וכל שבעל הכלי תופשו בידו אוירו קונה לו אבל הכא דמנח אארעא לא ויש מפרשים שכל שאינו בעין אלא שכלה קודם שנח אין אויר כלי קונהו אבל כל שהוא נח אויר כלי קונהו למפרע משנקלט בו ועל זו אמרו במסכת מנחות אויר כלי ככלי וגדולי המפרשים פירשו שאין שולים לשתיהן ומתוך שאין להם שולים אין להם אויר ואלו היתה לפנימית שולים זכה בה מכח אוירה:
+המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר בית שמאי אומרים פוטר הוא אדם את אשתו בגט ישן בית הלל אוסרין אי זהו גט ישן כל שנתיחד עמה מאחר שכתבו לה מבואר לר"ם:
+אמר המאירי בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן והוא הגט שנתיחד עמה בין כתיבה לנתינה ובית הלל אוסרין שמא ישהא בין כתיבה לנתינה ויהיו לו בנים ממנה בתוך הזמן ואחר כך יגרשנה בו ולימים ישתכח הדבר והרואים זמן הגט שהוא קודם ללידת הבן יהו סבורים שמשעת כתיבה ניתן ומן הפנויה נולד ונמצא הולד פגום וזהו שאמרו גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה והלכה כבית הלל ומכל מקום פירשו בגמרא שבדיעבד מיהא מגורשת ותנשא בו לכתחלה אלא שגדולי הרבנים פירשוה בשהלך למדינת הים ואינו מצוי ליתן אחר ודין קדימה אין כאן שכל שנכתב ונחתם ביום אחד אע"פ שהקדים כתיבה וחתימה לנתינה אין נקרא מוקדם שאין קדימה אלא כשמקדים הכתיבה לחתימה כמו שביארנו בפרק שני:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:
+המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר כתב לשם מלכות שאינה הוגנת לשם מלכות מדי לשם מלכות יון לבנין הבית לחרבן הבית היה במזרח וכתב במערב במערב וכתב במזרח תצא מזה ומזה צריכה גט מזה ומזה אין לה כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בלאות על זה ועל זה אם נטלה מזה ומזה תחזיר הולד ממזר מזה ומזה לא זה וזה מטמאין לה לא זה וזה זכאין לא במציאתה ולא במעשי ידיה ולא בהפר נדריה אם היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה בת לוי מן המעשר ובת כהן מן התרומה אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אמר הר"ם בית הלל סברי חיישינן שמא יאמרו גיטה קודם לבנה וב"ש לא סבר זה וגט ישן הוא שיכתוב לה גט עוד יחזירה אחר וישאר הגט אצלו אחר זמן רחוק מכתיבת הגט ואחר שהחזירה אצלו גרשה שנית ונתן לה הגט בעצמה וענין מלכות שאינה הוגנת שלא יהיה לזה המלך דין במקום אשר נכתב בו הגט ומשום שלום מלכות תקנו שזמן הגיטין כולן למלך אותה מלכות וזה פסל בעשותו זמן למדי ופרס אשר כבר עברו ואבדו או לחורבן הבית ובנינו אשר אינה מלכות ואמרו הולד ממזר הוא דעת ר' מאיר דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ואינה הלכה אם שנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה לבד הוא אשר הוולד ממזר ודע שמי שגירש אשתו בגט ישן תנשא לכתחלה:
+אמר המאירי כתב לשם מלכות שאינה הוגנת פי' משנה זו נשנית בזמן שהאומות היו מונים למלכיהם מצד שהיו המלכים מנהיגים כן להיכר שולטנותם ובאותו זמן תקנו חכמים שבדור שיהו אף ישראל מונין בשטרותיהם למלכות משום שלום מלכות ומעתה צריכים הם למנות למלכות שבאותו זמן ומתוך כך אם מנה למלכות שאינה הוגנת ופירשו בגמרא מלכות רומי אע"פ שהיתה קיימת באותו זמן גם כן ומפני שבאותו זמן היו עובדי האלילים כמו שנזכר בספר יוסיפון ולא היה להם מצד עצמם לא כתב ולא לשון אלא שנטלום מאומות אחרות ומעתה כל שנכתב לשם אותה מלכות במקום שאין לה שולטנות בו וכן אם כתב לשום מלכות יון או מדי שכבר עברו ואבדו מן העולם או שמנה לבנין הבית או לחורבנו בכלם תצא והולד ממזר ושאלו בגמרא ומשום שלום מלכות תצא והולד ממזר והעמידה לדעת ר' שאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין תצא והולד ממזר ואין הלכה כן אלא שמכל מקום הגט פסול מדברי סופרים הא מכל מקום עקר מנין מלכות הוא למלכות שהוא באותו זמן ושתהא לו רשות ושולטנות באותה מדינה ואפי' היה מלכות שאינה הוגנת כל מלכות במקומה הוגנת היא או שימנו למלכות מפורסמת שיהו כל שאר המלכיות מודים לו אף בחוץ למלכותו וכל שבאותו מלכות אפי' כתב זמן סנטר שבעיר דיו:
+ומכל מקום בזמנים הללו לא נהגו לכתוב זמן מלכות כלל אף במקומות שהגוים נוהגים להזכיר שם המלכות בשטריהם מפני שמכל מקום אף הם אין מזכירין אותו למנין אלא שמונין לזמן הידוע להם בתחילת אמונתם ולא עוד אלא שאפי' היו עושין כן אין קפידת המלכות אלא כשאנו מונין לאי זה זמן של מלכות כגון למלכות יוניים או לבנין הבית או לחורבנו שהוא מנין לדברים המיוחדים לנו אבל עכשיו שאנו מונין ליצירה כבוד שמים הוא וכלם נסכמים בכך וגדולי המחברים כתבו שבקצת מקומות נהגו לכתוב מזמן אלכסנדרוס כשאר השטרות והוא תמה:
+היה במזרח וכתב במערב פירשו בגמרא שלא על הבעל אומר כן ר"ל שהוא מעיר פלנית וכתב לו שם עיר אחרת שאם כן היינו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה אלא סופר שהיה במזרח נצטוה לכתוב והיה במערב כשכתבו וכתב מקום המזרח על שם ששם נצטוה ואמר על זו שתצא והולד ממזר ואף זו לדעת ר' מאיר אבל לרבנן אין הולד ממזר אלא שהגט פסול שאין לכתוב מקום מסירת הדברים אלא המקום ששם הוא נכתב וכדאמר להו רב ספרא לספריה כי יתביתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמימסרן לכו מילי בחיני וכי יתביתו בחיני כתובו בחיני אע"ג דמימסרן לכו מילי בשילי כמו שביארנו ענינה באחרון של בתרא בסוגית המשנה השביעית ולמדת בענין משנתנו שבשני אלו אין הולד ממזר וכן אין שם כל הדרכים השנויים אבל שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא והולד ממזר וכל הדרכים האלו בה:
+וענין הדרכים הוא שאמר שאם נשאת בגט זה תצא מזה ומזה מן הראשון גט גמור מן התורה ומן השני אע"פ שלא היו קדושיו קדושין צריכה גט מדברי סופרים גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט וכן היא שנויה ביבמות וטעם איסורה לשניהם הוא מדכתוב ונטמאה ונטמאה טומאה לבעל וטומאה לבועל ואע"פ שהיא שוגגת מכל מקום בכלל זונה היא ששגגתה עולה זדון מפני שהיה לה להקרות את הגט אי נמי כולהו משום דמיחלפן באשה שהלך בעלה למדינת הים ואין לה כתבה לא על זה ולא על זה שלא תקנוה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזו תהא קלה ואין לנו ואין לה פירות על זה ועל זה ר"ל דין פירות והוא פירקונה שהוא תחת פירות ולא מזונות על זה ועל זה והוא הדין לשאר תנאים שכל שבטלה כתבה בטלו תנאיה ולא בלאות ר"ל אין לה בנכסי צאן ברזל כלום אם אינו בעין ר"ל שאינו משלם לה כשיעור בלאות הקיימין הא בלאות הקיימין ודאי אית לה דהא אפי' זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין כמו שפירשנו בסוף פרק אלמנה ניזונת וגדולי המפרשים פירשוה אף בבלאות הקיימין ועל דעת האומר שם זינתה הפסידה בלאותיה קיימין ואין הלכה כן ובבלאות של נכסי מלוג אי אתה יכול לפרשה שאם אינו בעין אין כאן קנס אף אשה אחרת אין לה אחריות בנכסי מלוג אלא שהדברים כמו שכתבנו ואם נטלה בלאות מזה ומזה תחזיר ואין אומרין כיון דתפסה תפסה והולד ממזר מזה ומזה משני ממזר גמור ומראשון אם חזר והוליד ממנה ממזר מדברי סופרים ואסור מיהא בממזרת הואיל ומן התורה כשר כמו שיתבאר ביבמות ולא זה וזה מיטמאין לה אם הם כהנים שבכלל זונה היא וכבר אמרו מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה ונפסלה מן הכהנה ולא זה וזה במציאתה שאין חוששין לאיבה ולא במעשי ידיה הואיל ואין לה מזונות ובהפר נדריה שאין בעל מיפר אלא שמא תתגנה וזו תתגנה ותתגנה היתה בת ישראל נפסלה מן הכהנה וזו לא הוצרכה אלא משום אידך נקט לה והוא שאם היא בת לוי נפסלה מן המעשר ופירשוה ביבמות אע"פ שבזינתה לא נפסלה מן המעשר הכא שאני מתורת קנס ואם היתה בת כהן נפסלה מן התרומה וכמו שדרשו במסכת סוטה כ"ח א' נאמר ונטמאה בפרשת סוטה שלשה פעמים אחת לבעל ואחת לבועל ואחת לתרומה ואין יורשיו של זה ושל זה ר"ל בנים שהיו להם ממנה יורשין כתבתה ושאלו ביבמות כתבה מאי עבדתה והא אמרת אין לה כתבה ופירשוה בכתבת בנין דוכרין אם מתה בחיי בעלה שאף בניה בכלל הקנס ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין אחיו של ראשון מן התורה ואחיו של שני מדרבנן ומגזירה שמא יאמרו גירש זה וכו' כמו שכתבנו למעלה ודרכים אלו כלם בשינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה הלכה הם:
+
+Daf 80a
+
+משנה כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו צרות האלו ונשאו ונמצאו אלו אילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים אלו בה אמר הר"ם זה דעת ר' עקיבא שאמר יש ממזר ביבמה כמו שביארנו בתשע מיבמות ואינה הלכה והנה נכפל זה הדין בעצמו במה שחזר ללמדך שאפי' את יבמתו שנתקיימה מצות יבם תצא צרתה בכל הדרכים בה:
+אמר המאירי ונתגלגל מענין זה לעריות הנזכרות ביבמות שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום ומותרות לינשא בשוק בלא חליצה אם הלכו ונישאו ונמצאו העריות הפוטרות אותן אילוניות שנמצא שקדושיהן היו בטעות ואין שם צרות עליהן ונמצאת הצרה שנשאת שומרת יבם ונמצאת יבמה לשוק ועל זו אמר תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ונשנית על דעת ר' עקיבא שאמר יש ממזר מחייבי לאוין ואין הלכה כן לענין ממזרות ואף שאר הדרכים השנויים כאן פירשו בגמרא דוקא בנישאו אבל זינו לא שהרי שומרת יבם שזינתה אינה אסורה ליבמה אלא מותרת כמו שהתבאר במסכת סוטה י"ח ב':
+משנה הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת זו שהיא איילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים אלו בה אמר הר"ם הנה כל הדרכים האלו בה זולת הממזרות כמו שביארנו:
+אמר המאירי הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת שהרי יבום האחת פוטרת את כלן ונמצאת היבמה אילונית שנמצא למפרע שקידושי המת בטעות היו ונמצאת הצרה זקוקה עדין תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואף זו לדעת ר' עקיבא ואין הלכה כמותו בממזרות אלא בענין תצא מזה ומזה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים:
+משנה כתב הסופר וטעה נתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה לאחר זמן הרי הגט יוצא מיד האיש והשובר מיד האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אמר הר"ם רצה בזה המאמר כי כאשר טעה הסופר ונתן גט שהוא שובר לאשה למסור אותה לבעלה וכן נתן שובר לאיש על דעת שהוא גט למסור אותו לאשתו ונתנו זה לזה וענין לאחר הוא כל זמן שלא תנשא ולאחר זמן אחר שנשאת לאיש אחר ומה אמר לאבד זכותו של שני כל שהוא יאסור אותה עליו והלא אפשר כל בעל ראשון שיעשה זה המעשה והלכה כר' אליעזר:
+אמר המאירי ��תב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה ולאחר זמן הרי הגט יוצא מתחת יד האיש ושובר מתחת יד האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ור' אליעזר אומר אם לאלתר ופירשו בגמרא כל זמן שלא נישאת אינו גט ויתנהו לה ומגורשת משעת נתינה לאחר זמן ר"ל שכבר נישאת הרי זה גט ולא כל הימנו של ראשון לאבד זכותו של בעל שני אלא אומדין שהגט נפל מידה ומצאו הוא והלכה כר' אליעזר ומכל מקום כל שהדברים מוכיחין כן יש לחוש:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+המשנה הששית וענינה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר כתב לגרש את אשתו ונמלך בית שמאי אומרים פסלה מן הכהונה בית הלל אומרים אע"פ שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה מבואר לר"ם:
+אמר המאירי כתב לגרש את אשתו ונמלך בית שמאי אומרין פסלה מן הכהונה ואם הוא כהן אסור לשהותה שאף הכתיבה ריח הגט הוא ובית הלל אומרין שאין כאן ריח הגט כלל ולא סוף דבר בזו אלא אפי' נתנו לה על תנאי כגון שכיב מרע שגירש בתנאי שימות או בריא שהתנה ולא נתקיים התנאי אין כאן ריח הגט כלל ולא נפסלה לכהנה והלכה כבית הלל:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:
+בפרק המגרש פ"ב ב' יתבאר שמי שנתן גט לאשתו ואמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם אינו גט אלא שמכל מקום נפסלה בו לכהנה שנאמר ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה וזהו ריח הגט כהן שיצא עליו קול שכתב גט לאשתו או אפי' יצא עליו קול שנתן לה גט אין מוציאין אותה מתחתיו ואפי' במקום שאין הדיינין נוהגין לבטל קול היוצא ולשתק את המרננים כדי לבטל את החשד כדי שלא להחזיק ידי עוברי עברה שמכל מקום כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן ליה כמו שיתבאר בפרק אחרון וזו נשואה ועומדת היא ואין מוציאין אותה בשביל הקול ומכל מקום אם מת כהן זה ונשאה כהן אחר מוציאין אותה משני מצד הקול שיצא עליה בעודה תחת הראשון שהרי לגביה דהאי קלא דמקמי נישואין היא ולא הוה ליה למינסבה ושמא תאמר הרי אתה מביא בכך בני הראשון לידי חשד אין זה כלום כיון דמשני מפקינן לה מימר אמרי סמוך למיתה גרשה:
+השבויה כבר ביארנו בכמה מקומות שאסורה לכהן משום זונה ומעתה אסורה לאכול בתרומה ומכל מקום כל שמאמינין אותה לומר טהורה אני על הדרך שביארנו במסכת כתבות מותרת לאכול בתרומה:
+התבואה אחר שנמרחה ראיית פני הבית או פני החצר קובעין אותה למעשר ליאסר אף באכילת עראי אבל אם הכניסה דרך גגות וקרפיפות פטורה מן המעשר שעדין לא הוקבעה ובדורות הראשונים היו מכניסים פירותיהן דרך טרכסמון ר"ל דרך הכבושה לפתח הגדול שבבית כדי לחייבה במעשר תכף לכניסתה:
+המשנה השביעית והכונה בה בביאור החלק החמשי והוא שאמר המגרש את אשתו ולנה עמה בפונדק אחד ב"ש אומרים אינה צריכה ממנו גט שני בית הלל אומרים צריכה ממנו גט שני אמתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין מודי' בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה אמר הר"ם פי' זאת המשנה בנויה על שהעידו עליה שני עדים שנתיחדה עמו ב"ה סברי הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי קדשה בביאה וב"ש סברי עד שיעידו שני עדים שנבעלה בפניהם:
+אמר המאירי המגרש את אשתו ואחר כך לנה עמו בפונדקי בית שמאי אומרין אינה צריכה הימנו גט שני ובית הלל אומרין צריכה הימנו גט שני ר"ל אחר שנתיחדה בעדים אע"פ שלא ראוה שנבעלה שכל כיוצא בזו לבו גס בה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה והלכה כבית הלל אלא שאף הם מודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני שאין לבו גס בה כדי לומר הן הן עידי יחוד ובנתגרשה מן הנשואין מיהא אמרו בתוספתא ראו שנים שנתיחדה עמו צריכה הימנו גט שני אחד אין צריכה הימנו גט שני אחד בשחרית ואחד בערבית זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין ובראוה שנבעלה מיהא אף בנתגרשה מן האירוסין צריכה הימנו גט שני כל כיוצא בזו חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ופירשו גדולי המחברים אפי' ראו שנתן לה מעות שהוא אמתלא לאתנן זונה מכל מקום צריך שתדע שלא נאמרה חזקה זו אלא בדרך זה שהיה לו סרך קדושין עליה או במקדש על תנאי ובעל סתם אבל בשאר הנשים ודאי חזקתה זנות וכן כתבוה גדולי המחברים ומקצת גאונים פירשוה בכל ביאה שלא פירש בה לשם זנות ואף גדולי המפרשים מסכימים שכל שלא הוחזקו בפריצות ושלא היה הענין דרך פריצות הדין כדברי הגאונים וכבר כתבנוה:
+ולעיקר משנתנו יש חוככים לומר שאף מן הנשואין ואף לבית הלל אינה צריכה גט שני כל שגירשה מתוך איבה יתרה כגון לדבר ערוה והוציאוה ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנה זו בית שמאי אזלין לדעתהון דאמרין לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר וכיון דמשום ערוה גירשה לא מיתב דעתיה עלה והילכך לא חיישינן לקדושין ובית הלל אזלין לדעתהון דאמרין אפי' הקדיחה תבשילו והילכך איכא למימר ההיא שעתא רתח עלה והשתא מייתב דעתיה עלה אלמא כל שגירשה מחמת ערוה לא מייתב דעתיה עלה ואינו כן שלא אמרוה בתלמוד המערב אלא לארחא דמילתא ולרובא דעלמא הא מכל מקום לענין הדין בכל הנשים אומרין כן ומכל מקום בכהן שגירש יראה לי שאין אומרין כן הואיל וביאת איסור היא אין חוששין ליחוד והוא הדין ביחוד גרושתו אחר שנתאלמנה מאיש אחר:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה השמינית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אמר הר"ם יקראו גט קרח אשר יהיו קשריו מרובים ממספר העדים שהעידו בו עד שישארו בו קשרים בלתי עדים ואמנם סבת סדרם גט מקושר הנה נתבאר סבת עשייתן במקומו בסוף בתרא זה הגט מתואר מותר שיחתמו בו פסולין לעדות אחר שחתמו בו שני עדים כשרים וכבר קדם שהאדם כאשר קרא לעשרה ואמר להם כלכם כתבו גט לאשתי הדין בזה שיכתוב אחד וכלן חותמין ואז יהיה גט כשר ויצטרך שיחתמו כלם בהכרח ואמר שמי שגרש את אשתו בגט קרח ונשאת לאחר יוציא וכל הדרכים האלו בה לפי שאנחנו נאמר אולי יראה זה הגט ובו כלל העדים וקשר בלתי עדים ויחשוב החושב שהוא גם כן כאשר אמר האדם לאנשים הרבה כלכם כתבו וחתמו קצתם וחסר עד אחד או יותר הנה הוא כשר בדמיון זה הקרח אשר חתמו קצת עדיו וישאר מקום קצת העדים בלתי חתומים וזה אמנם הוא דעת ר' מאיר אשר קדם לך דעתו ואינה הלכה:
+אמר המאירי גט קרח הוא גט מקושר שהיה מדינו לחתום עד אחד בכל כפל שבו על הדרך שביארנו ענינו באחרון של בתרא וכל שהיו קשריו מרובין מעדיו הרי זה פסול ונקרא גט קרח ועליו הוא אומר שאם נשאת בו תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ר"ל הדרכים הנזכרים למעלה ואף זו לדעת ר' מאיר היא ואין הלכה כמותו מיהא בממזרות הא מכל מקום גט פסול הוא וטעם פיסולו התבאר בגמרא משום כלכם והוא שכבר ביארנו שכל שאמר כלכם כתובו אחד כותב וכלם חותמין ואף הכותב צריך לחתום וגט מקושר שהרבה בכפליו הדבר דומה כאלו הזמין עדים כמנין הכפלים שהרי כך דרכו לחתום עד אחד על כל כפל וכשנשארו מן הכפלים שלא חתם בו אדם אלו נכשירהו נבא להכשיר בכלכם אע"פ שלא חתמו כלם:
+משנה גט קרח משלימין עליו כדברי בן ננס ר' עקיבא אומר אין משלימין עליו אלא קרובים הראויים להעיד במקום אחר אי זה הוא גט קרח כל שקשריו מרובין מעדיו אמר הר"ם פי' בן ננס יתיר בו עבד ופסול לעדות בעברות ואע"פ שהלכה כבן ננס לא התיר בו עד אחד לבד והאחרים יהיו כשרים וכבר התבאר לך ענין יחודו בשם קרח להיות הקשרים רבים מן העדים והשאר קשר או קשרים בין עדיו ועדיו ויהיה קרח:
+אמר המאירי גט קרח הכל משלימין עליו ר"ל שאותם הכפלים שנשארו בלא חתימת עד איפשר להכשיר ולהשלימה אף על ידי פסולי עדות כגון קרוב ועבד ופסול בעבירה שמאחר שלא הוצרכנו להשלמה זו אלא מגזירת חשש כלכם דיינו בהשלמה כל דהו דברי בן ננס ר' עקיבא אומר אין משלימין עליו אלא קרובים שאין פיסולם מחמת עצמם אלא מחמת קורבא והם ראויים להעיד במקום אחר והלכה כבן ננס וכמו שאמרו בגמרא כי אתי לקמיה דר' יוחנן הוה אמר צא והשלם עליו עבד מן השוק:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 81b
+
+זה שפסקנו בגט קרח שמשלימין את הקשרים בפסולי עדות דוקא בשיש שם יותר משלשה קשרים שנמצאו מכל מקום שלשה בכשרים אבל אם לא היו שם אלא שלשה קשרים וחתמו עדים בשנים ונשאר האחד חלק אין משלימין אותו אלא בכשר שהרי מכל מקום גט מקושר צריך הוא לשלשה עדים כמו שהתבאר במקומו אף כשהוא מרבה בקשרים לא הוכשרה בו השלמה בפסול אלא בעד אחד כגון שהיו קשריו שבעה ועידיו ששה כשרים שמשלים את השביעי בפסול וכן היו ששה ועידיו חמשה וכן עד היו ארבעה ועידיו שלשה אבל היו קשריו שבעה ועידיו חמשה אין משלימין את השנים בפסולין שהרי מכל מקום מתקיים הוא בשלשה ושמא יתקיים בשני קרובים ועד אחד כשר ולא ידעו הבית דין שהם קרובים:
+לפי דרכך למדת שכשהכשרת השלמתו בקרוב או פסול לא סוף דבר לבסוף אלא בין בתחילה בין באמצע בין בסוף שהרי משנתנו סתם נאמרה בו השלמת קרוב בלא סיום מקום ומעתה אף אתה למד שכל שאתה בא לקיימו אתה מקיימו בכל שלשה מהם ר"ל שאם היו שם שבעה עדים ואתה בא לקיימו בשלשה לא סוף דבר שאתה מקיימו בשלשה שחתמו תחלה או מכל מקום באי זה שתתחיל בו את הקיום שנצריך לקיים חתימת שלשה חתומים בסדר אלא אף במפוזר כגון שאם נתקיימה חתימת ראשון ושלישי וחמשי דייך ואינך צריך לקיום א' ב' ג' או ב' ג' ד' או ג' ד' ה' או ד' ה' ו' או ה' ו' ז' שאם תאמר רצופים בעינן היאך לא הכשירו בו אלא השלמת קרוב אחד מחשש שמא יבאו לקיים בשני קרובים יקבעו מקום לחתימת הקרובים או בתחלה ר"ל שיחתים קרוב כשר וכשר קרוב כשר וכשר וכן בכלם עד שישלים כל הקשרים או באמצע ר"ל כשר קרוב וכשר כשר קרוב וכשר או בסוף ר"ל כשר כשר וקרוב כשר כשר וקרוב והרי הוא יכול בדרך זה להחתים כמה קרובים שהרי לא יתקיים השטר אלא בחד קרוב ושני כשרים אלא דלא בעינן רצופים ושמא יתקיים בשני קרובים וחד כשר ומתוך כך לא הוכשר אלא בקרוב אחד:
+יש למדין מכאן שבשטר מעשה בית דין צריך שיקיים חתימת ידי שלשתן שהרי בזה אתה אומר שמאחר שהוא צריך בחתימתו לשלשה עדים כך בקיומו צריך שתתקיים בו חתימת שלשה דאם איתה דהכא בתרי סגיא אף בחד קרוב ליפסל דילמא אתי לקיומי בחד קרוב וחד כשר אלא ודאי צריך שתתקיים בו חתימת השלשה ואף במעשה בית דין אני אומר כן אלא שגדולי הדורות כתבו דאי משום הא לא איריא דבשלמא במקושר הואיל והכשירו בו עד אחד קרוב דין הוא שיצטרך לקיום שלשה דאי אמרת בתרי אתי לקיומו בחד קרוב וחד כשר כדכתיבנא אבל מעשה בית דין שלא הכשירו גט קרוב לעולם בתרי מינייהו סגיא מידי דהוה אכל קיום דעלמא ועוד נראה לי לחזק דברים אלו שאם לא יוכשר בקיום חתימת השנים בגט מקושר יפסל אף בקרוב אחד שהרי לדעתך לחתימת שלשה כשרים אתה צריך אלא ודאי כל שהדבר ברור שאין שם קרוב דיו בקיום חתימת שנים:
+יש שואלים בשטרות דעלמא היאך מכשירין מלאהו בקרובים נחוש שמא יבא לקיים באחד קרוב ואחד כשר ונפסול אפי' באחד עד שגדולי המפרשים מצריכים מתוך כך שיכתוב הקרוב פלני בן פלני קרוב או שיפרוט שלא חתם אלא לכבוד בעלמא והדברים זרים אלא שאנו מתרצים בה שבשאר שטרות הדבר ידוע שאין צריכים לחתום אלא שנים וכשרואין שהרבה חתמו שם הם מרגישים שמילוי קרובים הוא ומדקדקים בדבר אבל גט קרח שעל כל פנים צריך לשלשה וכן שדרכן של בני אדם בו לרבות בעדים לא ירגישו שמילוי קרובים הוא ויבאו לקיים על כל שלשה מהם ומתוך כך אין מכשירין בו אלא אחד ובכלכם האמור בגט שפסקנו בפרק שני ששנים משום עדים והשאר משום תנאי עד שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול לא נפסל בכך נראה לי שאף בזה אם נמצאו הרבה מהם פסולים הדין כן ודנין אותו כמלאהו בקרובים או לכלכם ושהם משום תנאי ואין באין לקיים אלא באותם שיתברר להם שאינם קרובים ויש לפקפק שלא להכשיר אלא באחד הואיל ואין מילוי קרובים בגט מצוי אלא שמכל מקום באחד פסול כשר שכל שראו בו הרבה חתומים הם חוששין לכלכם ולא יבאו לקיים בפחות משלשה ועל כל פנים השנים כשרים וגדולה מזו כתבו בה גדולי המפרשים שבגט חוששין הם לכלכם וכל שבכלכם אינו מתקיים אלא בקיום כלם והדברים מתמיהים ואף הם כתבו שבגט קרח כל שחתמו שלשה שהם עקרי חתימת גט מקושר זה בפני זה איפשר לאחרים לחתום זה שלא בפני זה אע"פ שבכלכם צריך שיחתמו כלם זה בפני זה ולדעתנו אף בכלכם כן שהרי אף מכאן ועד עשרה ימים כשר וכבר ביארנו ענין זה בפרק ראשון בסוגית המשנה השנית ומכל מקום יש מפרשים שלא הוכשר במלוי קרובים אלא במקום שהעדים חותמין עד שאין הדבר מתקיים אלא על ידם ונכון הוא:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+פרק תשיעי בע"ה:
+המגרש את אשתו וכו' זה הפרק הכונה בו לבאר רוב מה שנכלל בחלק הששי ובפרט בעניני גופו של גט היאך הוא צריך שלא ישייר בו שום דבר ובעניני נוסח הגט ותכונתו חתימת עידיו ונתינתו בעשוי על איזה צד מועיל ועל איזה צד אינו מועיל וקול של גירושין או של קדושין היאך דנין בו והיאך ראוי להרחיק ענין הגירושין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון במי שמשייר בגט כגון הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלני הן שהוא ראוי לה הן שאינו ראוי לה כלל כגון אלא לאבא ולאביך או לעבד ולנכרי שאין להם קדושין בה הן שאינו ראוי לה לגמרי אלא שיש לו עליה קדושין כגון חייבי לאוין והתנאים הנכתבים בתוכו על איזה צד הם פוסלים כגון לפני התורף ולאחר התורף השני בעניני גופו של גט ונוסח שלו השלישי בענין תכונתו כענין כתבו בכתב ידו אלא שאין עליו עדים או יש עליו עדים ואין בו זמן או יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד וכן גיטין שנתערבו או שנכתבו הרבה מגרשים בגט אחד וכן בתכונת חתימת העדים וכן בשנוי כתב שמכתיבת הגט לחתימת עדיו כגון כתבו עברית ועידיו יונית וכויצא באלו הרביעי בענין גט מעשה החמש�� בענין קול היוצא אם בקדושין אם בגירושין הששי בענין היאך ראוי להרחיק ענין הגירושין זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
+והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלני ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתנהו לה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם אם כתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול אמר הר"ם דע שאמרו אלא לאיש פלני כמו אמרו חוץ מאיש פלני ואין זה ספר כריתות אולם אם שם זה התנאי כמו שיכתוב גט כשר כמו שראוי עוד אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שלא תנשאי לפלני הרי זה מותר ואין מחלקת בו ואין מותר שיאמר לה על מנת שתנשאי לפלני שלא יאמרו נשותיהן נותנין זה לזה ואמרו יטלנו ממנה ויחזור ויתנהו לה בתנאי שיאמר לה זה הדבר אחר כתיבת הגט ההיא לא יתנה בו תנאי אולם כאשר לא התנה תנאי מהתנאים קודם שיכתוב הגט ואע"פ שיהיה זה התנאי על הגט פסול ואין הלכה כר' אליעזר:
+אמר המאירי המגרש את אשתו ר"ל בגט כשר אלא שאמר לה על פה בשעת מסירת הגט הרי את מותרת בו לכל אדם אלא לפלני ר' אליעזר מתיר לינשא לכל שאר בני אדם מפני שהוא דורש ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה אלמא גרושה היא אע"פ שהוא שיור וכמו שפירשו בגמרא דלשון אלא הרי הוא כחוץ כלומר לכל אדם חוץ מפלני וזהו שיור גמור ואעפ"כ מתיר ולאותו פלני מיהא אסורה אפי' בזנות וכל שכן בנשואין וחכמים אוסרין כלומר שאינה מגורשת כלל וקרא דואשה גרושה ריח הגט הוא ופוסל בכהונה ומשום חומרא אבל בעלמא אינה מגורשת כלל והבא עליה חייב משום אשת איש ואם מת הבעל מתיבמת ואף לכהנה כתבו הרבה מפרשים וגדולי המחברים בכללם שאינו אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא אלא שאף בכל אדם מכל מקום הגט עצמו כשר הוא וכיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם ולא ישייר בה כלום ולא די לו בשיחזור ויאמר לה פעם אחרת בלא שום שיור אלא שצריך ליטלו ולחזור ליתנו לה ואע"פ שבענין כנסי שטר חוב אמרו עד שיאמר לה הא גיטיך ואינו צריך ליטול ולחזור ליתנו לה פי' ר' יוחנן בגמרא דהכא שאני הואיל וקנאתו ליפסל בו לכהנה הויא לה נתינה ראשונה נתינה ואין האמירה בלא נטילה וחזרת נתינה כלום ואע"ג דחזקיה פליג בהדיא ואמר דמתניתין דהכא ר' שמעון בן אלעזר היא דאפי' בכנסי מצריך כן בפרק הזורק וכבר ביארנו שהלכה כר' ואם כן אף בזו דיינו באמירה שראוי לפסוק כחזקיה משום דרביה דר' יוחנן הוא מכל מקום רוב פוסקים כתבוה כר' יוחנן ולחומרא:
+ומכל מקום דוקא באלא וכן בחוץ אבל בעל מנת ר"ל שיאמר לה התגרשי בו על מנת שלא תנשאי לפלני מגורשת ולא תנשא לו שאין זה שיור בגט כלל אלא שמתנה עמה תנאי זה כאדם שמתנה באי זה דבר ומכל מקום מותרת לאותו פלני בזנות ויש פוסקים דאף בעל מנת פליגי רבנן הואיל והוא על מנת שיש בו שיור אצל הגט כגון שלא תנשאי לפלני וראיה לדבריהם שהרי ר' עקיבא פירשה בגמרא בעל מנת ובחוץ אלמא דבתרתי פליגי ומדלא אמרינן נמי בפשטיה דרבינא שמע מינה חוץ הוא אבל בעל מנת מודו ליה אלא סתם קאמר חוץ הוא כלומר ובחוץ נמי פליג ר' (עקיבא) [אליעזר] ומכל מקום רוב פוסקים כתבוה כדעת ראשון וכן עיקר:
+וזה שאמרו יחזור ויתננו לה כלומר שאין הגט פסול מצד עצמו דוקא בשנכתב הגט קודם שיאמר הוא שיור זה אבל אם אמרו לסופר או לעדים קודם שנכתב הגט או בשעת כתיבתו הואיל ובשעה שנכתב הגט נתגלה שדעתו היה על השיור הגט פסול לגמרי כמו שיתבאר בגמרא ומעתה כל שכן במה ששנינו במשנה שאם כתב שיור זה בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 82a
+
+בסדר טהרות שנינו כל הבתים מיטמאין בנגעים אלא של גוים ופירושו חוץ משל גוים וכמו שדרשו אחוזתכם מיטמאה בנגעים ואין בתי גוים מיטמאין בנגעים ולמדת שלשון אלא חוץ הוא על הדרך שביארנו במשנה ולענין ביאור מיהא שמא תאמר והלא ברוב מקומות מצינו אלא במקום אם לא שהוא כעל מנת ולא במקום חוץ פירשו גדולי המפרשים שמלת אלא מורכבת היא וברוב מקומות היא כמו אם לא והוא כעל מנת אלא שאיפשר לפרשו כלשון חוץ כמו אך לא ושאל עכשו אם נמצא בשום מקום אלא במקום חוץ שאם אתה מוצאו כן בשום מקום אף זה שבכאן יש לפרשו כן ומשני תנא בדבוריה דבכולה מסכתא אשגר לישניה בעל מנת והכא נקטה בלשון אלא וכן פירשו במה שאמרו ועוד בתי גוים מי מיטמאי כלומר שמא אתה מפרש אף זו של נגעים בלשון על מנת ר"ל אם לא ואתה מפרש כל הבתים מיטמאין בנגעים על הסדר האמור בתורה אלא של גוים כלומר אלא אם כן נראו ברשות הגוים תחלה וענין זה מתבאר בלוקח שאם לקח בית המנוגע מישראל אם היה מוסגר יחשב הסגרו כפי ימים שעברו לו בהסגר ואם היה בימי חלוץ עושה לו חלוצו כלומר שלא נשתנה דינו מפני מקחו של זה אם לא נראה הנגע ברשות גוי ר"ל שאם לקחו מן הגוי ונראה הנגע ברשות גוי והתחיל בו הגוי בדיני הנוגעים על פי כהן נשתנה דינו ברשות ישראל ויראה בתחלת ראייה ובדרך זה אתה רוצה לפרשו בלשון על מנת אינו כן שאם כן יש לך לומר שבתי גוים מיטמאין בנגעים מאחר שפירשת שהכהן הביאו לידי הסגר ושאר דיני הנגעים ואטו בתי גוים מי מיטמאי ושמא תאמר והלא משנה שלמה שנינו הלוקח בתים מן הע"א יראו בתחלה ואם כדברינו פשיטא שהרי עד כאן מי הסגירו ולא היה בו דין טומאה כלל פירוש הענין כך הוא יראו כאלו נולדו תחלה ברשות ישראל ולא תאמר כיון שנולדה ברשות הגוי שאינו ראוי ליטמא לא יטמא עוד בנגע זה קמ"ל:
+
+Daf 82b
+
+כשם שנחלקו חכמים ור' אליעזר בלשון שהזכרנו לענין גירושין כך נחלקו בו לענין קדושין ר"ל שאם אמר הרי את מקדשת לי ליאסר לכל אדם חוץ מפלני לרבנן אינה מקודשת כלל ולר' אליעזר מקדשת ואין זה חצי אשה שהרי אם יקדשנה אותו פלני אין לראשון בה כלום ואם לא יקדשנה הרי כלה לראשון שאין הכונה להתירה לפלני בזנות אלא כך הוא אומר חוץ מפלני שאם יקדשך תהי אצלו כפנויה להתקדש לו ולא לי והלכה כחכמים וגדולי המחברים כתבוה בספק מקדשת והדברים מתמיהים:
+ואם אמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שתהי מותרת לפלני מקדשת לו ואסורה על אותו פלני שהרי התנה בדבר שאי איפשר לקיימו ואף בעל מנת שתבעלי לפלני כן שהרי אם תבעל נעשית מקדשת למפרע ואי איפשר לקיימו ולענין ביאור מיהא לדעת ר' אליעזר אם בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואי אתה קורא בה אשת שני מתים לאסרה על לוי מדין זיקת שני יבמים כדרך האמור בשלשה אחים שמת האחד ועשה לה השני מאמר ומת שחולצת לשלישי ולא מתיבמת מפני שניתוספה עליה זיקת שני ולא נסתלקה לגמרי זיקת ראשון וזו מיהא אין בה זיקת שני יבמים שהרי קדושי שמעון לא הועילו כלום שלא אסרה על שום אדם המותר בה שלראובן כבר שיירו הוא להיתר ולשאר בני אדם כבר נאסרה ואי אתה מוצא אשת שני מתים בענין זה אלא בשראובן קדשה חוץ משמעון ושמעון קדשה סתם שקדושי ראובן אסרוה לכל העולם חוץ משמעון וקדושי שמעון אסרוה לראובן ויש לשאול ואף זו היאך היא אשת שני מתים שהרי כשקדש שמעון פקעי קדושי ראובן לגמרי והוה ליה כשלשה אחים שמת ראשון ובא עליה לוי שנסתלקה זיקת ראשון לגמרי וכשימות שני מתיבמת לשלישי ופירשוה בשאמר ראובן הרי את מקודשת לי חוץ משמעון ולכשימות שמעון תהי שלי לגמרי וכשמת שמעון יש בה זיקת שני יבמים:
+ולענין פסק מיהא אין לנו בה דין ודברים שהרי הלכה כחכמים ואינה מקדשת כלל אלא שמכל מקום מה ששאל אביי בענינינו אלו לדעת חכמים היא והוא שאמרו בעי אביי אמר לאשה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון ונתן לה גיטה שאינו כלום לדעת חכמים ונטלו הימנה וחזר ונתנו לה ואמר לה הרי את מותרת לראובן ושמעון או שאמר לה קודם מסירה חוץ מראובן ושמעון ובשעת המסירה אמר לה לראובן ושמעון מאי מי אמרינן מאי דאסר בקמיתא שרי השתא ודעתו להתירה על הכל בלא שום שיור והוי גט או דילמא מאי דאסר שרא ומאי דשרא אסר מפני שדעתו עכשו לומר לראובן ושמעון ולא לכולי עלמא ואינו גט אם תמצא לומר מאי דאסר שרא חזר ואמר לראובן מאי לראובן והוא הדין לשמעון והאי דקאמר לראובן משום דפתח ביה או דילמא לראובן דוקא ולא לשמעון ואם תמצא לומר לראובן ולא לשמעון חזר ואמר לה לשמעון מהו לשמעון והוא הדין לראובן והאי דקאמר לשמעון משום דמיניה סליק או דילמא לשמעון אבל לא לראובן ובעי רב אשי אף לשמעון מהו האי אף אראובן קאי וליכא שיור או דילמא אעלמא קאי וראובן אדוכתיה קאי ונשארו כלם בתיקו ולא תנשא בו ואם מת חולצת ולא מתיבמת ומכל מקום באף לראובן ראיתי להרבה מפרשים דפשיטא דאעלמא קאי הואיל וראובן הזכיר תחלה ואינו גט כלל ומתיבמת והדבר רופף בידי וגדולי המחברים פסקו בראשונה דמאי דאסר שרא ואין כאן שיור ומגורשת ובשניה שאינה מגורשת כלל דלראובן דוקא ולא לשמעון ובאחרות ר"ל בלשמעון ובאף לשמעון ספק מגורשת וכיונו בענין זה על הדרך הנזכר מפני שהם פוסקים כאם תמצא לומר וכן הוא ברוב מקומות אלא שאין זה הכרח וכבר מצינו בהרבה מקומות שיצאו מן הכלל:
+
+Daf 83a
+
+כבר ביארנו שאם אמר לאשה הרי זה גיטיך והרי את מותרת בו לכל אדם על מנת שלא תנשאי לפלני שמגורשת ולא תנשא לאותו פלני אלא לאחר נשאת לאחר ומת או גירשה עדין אסורה לאותו פלני שהרי איסורו תנאי הוא וכל שאינו מתקיים נמצא גט בטל למפרע ומכל מקום בחוץ ולדעת ר' אליעזר כל שנשאת לאחר ומת או גרשה מותרת לזה שנאסרה עליו שכשנשאת יצאה לה מאישות הראשון לגמרי ואם נשאת לאחיו של אותו פלני ומת מתיבמת לאותו פלני אלא שלענין פסק אין לנו שהרי הלכה כחכמים אלא שגדולי המחברים כתבוה בספק מקדשת כמו שביארנו:
+שמא תאמר בעל מנת ולדעת חכמים היאך איפשר לה לינשא לאחיו של אותו פלני והרי גורם לעקור מצות יבום אין זה כלום שאם כן בת אחיו לא ישא שהרי נמצא גורם כו' אלא אין עקירה במקום שאינו ראוי ליבום ולמדת לענין סוגיא שמה שהקשה ר' טרפון לר' אליעזר כך היה איפשר להקשות לחכמים ובעל מנת אלא שהוא סובר שחכמים נחלקו אף בעל מנת:
+מכיון שכתבנו בעל מנת שלא תנשאי לפלני שנשאת לאחר אתה למד שאין חוששין שלא תקיים התנאי ומתירין אותה לינשא וכן אתה למד דבר זה ממה שאמרו בסוגיא זו אי הכי כל התנאים דעלמא נמי לא תנשא דילמא לא מקיימא תנאיה ונמצא גט בטל וכו' ואמרו עליה היינו פירכא ועוד אתה למד דבר זה ממה ש��מרו למטה הרי זה גיטיך על מנת שתנשאי לפלני הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ופירשו בה רב נחמן לא תנשא לאותו פלני גזירה שמא יאמרו נשותיהם נותנין במתנה ואם נשאת לא תצא דמשום גזירה לא מפקינן ואמר ליה רבא לו הוא דלא תנשא הא לאחר תנשא והא בעיא קיומי תנאה וכי תימא איפשר דמיגרשא למחר ומקיימא תנאה וכדקאמרת את גופך בקנם עיני בשינה היום אם אישן למחר שיישן היום ואין חוששין שמא יישן למחר הכי השתא התם מכל מקום איפשר לו לקיים תנאו ולהזהר שלא לישן דאי נמי אנסא ליה שינה מצי למיברז נפשי בסילוא אלא הכי אטו בדידה תלי דליגרשה האיך ומתרצה דלא תנשא לא לו ולא לאחר לא לו שמא יאמרו נשותיהם נותנין במתנה ולא לאחר משום דבעיא לקיומי תנאה ואינו תלוי בידה ואם נשאת לו לא תצא לאחר תצא הא מכל מקום כל שתלוי בידה תנשא ואין חוששין שלא לקיים את התנאי וכן אתה למד דבר זה ממה שאמר ר' עקיבא בסוגיא זו הרי שהלכה זו ונשאת לאחד מן השוק ולא תני בה ועברה ונשאת כדקתני בסופא:
+ואחר שכך היאך אמרו בפרק קורדיקוס ע"ד א' הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז מגורשת מעכשו לכשתתן ולאחר לא תנשא עד שתתן תירצו בה רוב גאונים שאינו דומה תנאי שבקום עשה לתנאי שבאל תעשה שתנאי שבקום עשה הרי בכל יום עוברת על תנאה כשאינה נותנת ועוד שאם תמות היא או הבעל ולא נתנה נמצא גט בטל ובניה ממזרים ועוד שקיום התנאי חסר מעשה וחוששין שמא לא תעשה אבל באל תעשה כגון על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלני וכיוצא בו הרי בכל יום מקיימת תנאה ואין לחוש שתעבור עליו בידים וכן בעל מנת שלא תנשאי לפלני שהרי בידה שלא לינשא לו ואין חוששין שתעבור בידים וכן ניתוסף בו שאם ימות נתקיים התנאי וזה שהקשה אי הכי כל תנאים דעלמא פירושו כל תנאים שבשב ואל תעשה שהוא כיוצא בזה ושמא תאמר והלא בעל מנת שתנשאי לפלני שהזכרת דאקשי ליה התם בדידיה תליא מילתא הכא מי תליא מילתא בדידה הוה ליה לאקשויי הכא קום עשה הוא איברא שפיר קאמרת אלא דאי הכי נפקא מינה דלכתחלה לא תנשא הא אם נשאת לא תצא וניחא ליה לאקשויי דלאו בדידה תליא מילתא ואפי' אם נשאת תצא ומכל מקום צריך שתדע שדברים אלו כלם בתנאים שעליה לקיימם אבל בתנאי המוטל לקיים על הבעל או על אחר אסורה לינשא עד שיתקיים כגון מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש וכיוצא בו ואפי' בידוע שסופו להתקיים ויש מתרצים שכל תנאי שהוא בידה בין בקום עשה בין באל תעשה מותרת מיד והיא תחוש לעצמה אבל בעל מנת שתתני כו' שמא לא ירצה הבעל לקבל ולפיכך לא תנשא וכן בכל שאינו תלוי בידה אפי' היה המעשה מוטל עליה ויש מפרשין שבכל תנאים שבעולם לא תנשא עד שיתקיים ואפי' על מנת שלא תשתי יין עד שלשים יום אין מתירין אותה לינשא עד שיעברו עליה שלשים וזה שאמרו כאן אי הכי כל תנאים דעלמא לא תינסוב פירושו אף בקיום התנאי כלומר שלא תהא ראויה לינשא עכשו ואין זה כריתות וכן יש מפרשים אי הכי כל תנאי דעלמא לא תינסיב אם נתקרע הגט קודם קיום התנאי אע"פ שרוצה לקיים התנאי דהואיל וחיישת דלא תקיים תנאה והוי שיור נמצא שנתינת גט על תנאי אינו כלום עד שיתקיים התנאי ונכון הוא ואף גדולי הדורות כתבו בה בשם הגאונים להחמיר אלא שבתוספתא אמרוה כדעת ראשון והוא שאמרו בה על מנת שלא תלכי לבית אביך או שלא תשתי יין כל שלשים יום הרי זה גט ואין חוששין שמא תלך ושמא תשתה:
+
+Daf 83b
+
+כבר ביארנו במקומו שלדעת קצת פותחין בחרטה ואינו צריך לפתח אחר ומכל מקום זו שאמרו כאן אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה פירושו בחרטה שעל ידי פתח כלומר שאלו ידע שכך עתיד להיות לא היה נודר שנמצא הנדר מעיקרו אינו והוא סובר שאין פותחין בחרטה לבד ואין הלכה כן אלא שיש פוסקים בה כן כמו שביארנו במקומו:
+כבר ידעת שבקצת נדרים הבעל מיפר לאשתו ופירשו הטעם כאן מפני שהנודרת על דעת בעלה נודרת ודעתה שיתקיים בקיומו או יתבטל בבטולו ונמצא שאף היא אינה אוסרת שלא נדרה אלא על דעת הסכמתו של בעל ואע"פ שזו דרך סוגיא נאמרה יש למדים ממנה שכל שנדרה וקיים לה הבעל אין לה היתר על ידי חכם שעל דעת הבעל נדרה והרי הוא כאלו נדרה בפירוש על דעת פלני ואינו נראה כן שאין לבעל עליה בקיומו אלא שהם כמי שנדרה ברשות עצמה ואף לדבריהם על דעתו מיהא ובהסכמתו יש לה היתר חכם ולשיטה ראשונה יש מצריכים לישאל הוא על ההקם אע"פ שעבר יומו ואינו יכול להפר ואחר כך יתיר לה חכם ואין אנו מחמירין בה כלל שאין לנו אחר היתר חכם במקום שאיפשר להתיר כלום:
+הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין לעולם או שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות שהרי אין לדבר סוף עד שתמות כל שלשים יום הרי זה כריתות ולדעתנו יכולה לינשא אף תוך הזמן אלא שיש חולקים בה כמו שביארנו אמר על מנת שלא תאכלי בשר זה לעולם או שאל תשתי יין זה לעולם גדולי המחברים כתבו שאינו גט ואני תמה שהרי יכולה לשרוף את הבשר או לשפוך את היין ובגמרא לא נאמרה אלא ביין סתם כמו שכתבנו:
+הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה גט שהרי אף זה אין לדבר סוף עד שתמות כל ימי חיי או כל ימי חיי פלני הרי זה כריתות שהרי יגיע הכריתות במיתתו או במיתת הפלני ואע"פ שאיפשר שהם חיים יותר ממנה הואיל ואיפשר לבא לידי כריתות בחייה הרי זו מגורשת ולדעתנו רשאה לינשא קודם מיתתם וזהו הטעם שבעל מנת שלא תנשאי לפלני אפי' אמר שלא תנשאי לו לעולם הרי זה כריתות שהרי איפשר שימות הפלני בחייה ויבא לידי כריתות וגדולי המחברים כתבוה בה שאפי' לא הזכיר בה לעולם אינה מגורשת מפני שהוא כעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם ואינה מגורשת לדבריהם עד שיאמר על מנת שלא תנשאי לפלני עד חמשים שנה והדברים מתמיהים אדרבה הרי הוא ככל חיי פלני ואף גדולי הרבנים כתבו למטה על מנת שלא תבעלי לפלני אינו גט שמא תבעל לו והוא דומיא דלא תלכי לבית אביך לעולם והם דברים מתמיהים ואם כן על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך מפני מה אמרו מגורשת ואם מצד האיסור הא מכל מקום בתנאה קיימא וכי אלו אמ' על מנת שלא תאכלי בשר חזיר לעולם מי מיגרשא ולגדולי המחברים מיהא איפשר לפרשה בעד זמן פלני אבל לגדולי הרבנים אין לנו צד בתירוץ דבריהם אלא שמצאתי בפירוש ישן דומיא דלא תלכי לבית אביך ואין שם לעולם ופירשו בו כל שלשים יום ודעתם שלא לינשא עד שלשים ואף בזו עד שימות הפלני:
+נתן לה גט והתנה עמה להיות מגורשת לגמרי היום ושתהא אשתו למחר אינה מגורשת ואין אומרין כיון דפסקה פסקה ושתהא מגורשת לגמרי ואינה חוזרת לו בלא ליקוחין שניים ולמדת שאין הלכה כרבא אמר רב נחמן דאמר כיון דפסקה פסקה וראיה לדבר שהרי אמרו אתקין רב בגיטא מן יומא דנן ולעולם מן יומא דנן לאפוקי דר' יוסי ולעולם לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן ואף בתלמוד המערב שבמסכת קדושין אמרו בפרק האומר הרי זה גיטיך עד שלשים יום אינו גט וכן פסקוה גדולי המחברים והוא הוא עקר הדברים ומגדולי הדורות פסקו כרבא אמר רב נחמן ומגורשת דכיון דפסקה פסקה ומאי דאתקין רב בגיטי לרוחא דמילתא תקין לאפוקי נפשין מספיקא דהא תלמוד אתקין מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי ואיהו גופיה סבירא ליה כר' יוסי או שמא גט פסול מדרבנן ומכל מקום איפשר שאינו סובר בה כר' יוסי אלא בדיני ממונות ולגמרי תקין לפסול אף בדיעבד בין במיומא דנן בין בולעולם ולענין קדושין אם קדש ואמר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי כתבו גדולי הדורות שאינה יוצאת בלא גט שכל קדושת הגוף אם אמר היום קדש ולמחר לא יהא קדש אינו יוצא בלא פדיון ואשה כקדושת הגוף היא וכבר ביארנוה בשלישי של נדרים כ"ט א':
+
+Daf 84a
+
+הרי זה גיטיך על מנת שתנשאי לפלני אם נשאת לו הרי זה גט כשר אלא שמגזירת חכמים לא תנשא לו שמא יאמרו נשותיהן נותנין במתנה ומאחר שאינה נשאת לו לא תנשא לאחר שהרי לא נתקיים התנאי ואם נשאת לו לא תצא ואם נשאת לאחר תצא כמו שביארנו למעלה ואם אמר על מנת שלא תנשאי אלא לפלני הדבר רופף בידי שאם נשאת לאותו פלני ומת שמא אף הוא מכוין שלא תנשא לעולם לאחר והרי אין זה כריתות או שמא דעתו בנשואין הבאים אחר גירושיו:
+קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר כבר ביארנו שמותר לישן היום ואין חוששין שמא יישן למחר ואין צריך לומר בקנם עיני בשינה למחר אם אישן היום שמותר לישן היום ואין חוששין שמא יישן למחר דאי בתנאיה מיזדהר כל שכן דבאיסוריה מיזדהר ואף לדעת האוסר בהיום אם אישן למחר בלמחר אם אישן היום מתיר וכמו שאמרו שם ט"ו א' לדעתו כי לא מיזדהר בתנאיה באיסוריה מיזדהר:
+כל שהתנה לה בדבר שאי אפשר לקיימו אינו תנאי והמעשה קיים והרי היא מגורשת מעתה הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לרקיע על מנת שתרדי לתהום על מנת שתבלעי קנה בן ארבע אמות על מנת שתביאי לי קנה בן מאה אמה על מנת שתעברי ים הגדול ברגליך אינו אלא כמפליגה בדברים והרי הגט גט כשר אבל אם אמר על מנת שתאכלי בשר חזיר או על מנת שתאכלי ביום הכפורים זה וכיוצא בו אם נתקיים התנאי מגורשת ואם לאו אינה מגורשת דהא מכל מקום איפשר דאכלה ולקיא או מיענשא ואין כאן מתנה לעקור דבר מן התורה דאיהו לא אמר דתיכול אלא דאי אכלה תיגרש לא תיכול ולא תיגרש וכן כל כיוצא בזה:
+אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שתבעלי לפלני אם נתקיים התנאי ר"ל בפני עדים הרי זה גט ואם לא נתקיים אינו גט ולדעתנו בזו אינה יכולה לינשא עד שיתקיים הואיל וקום עשה הוא ולשיטה אחרת יכולה לינשא שהרי בידה הוא וכדקאמר בשמעתא איפשר דמשחדא ליה ומרציא ליה אבל אם אמר על מנת שלא תבעלי לפלני לדעתנו מגורשת ותנשא מיד כמו שכתבנו למעלה אלא שגדולי הרבנים לפי מה שמצאנו ברוב פירושיהם מדמין אותה ללא תלכי לבית אביך לעולם ואינו כריתות ויש מפרשים שאין רשאה לינשא ואינו דומה לשאר תנאים שבשב ואל תעשה שהרי אינו בידה שמא ימצאנה במקום אונס ויבעלנה באונס והרי אין טענת אונס בגיטין ומכל מקום נראה לי שזה אונס שאינו מצוי הוא:
+על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששין שמא תבעל להם ויכולה לינשא מיד ושמא תאמר באבא ואביך הוא דאין חוששין הא בעל מנת שלא תבעלי לפלני חוששין ולא תנשא עד שימות הפלני ואם כן זהו כנגד שיטתנו אינו כן אלא הוא הדין לעל מנת שלא תבעלי לפלני והאי דנקטה הכי באבא ואביך לאשמועינן דבאבא ואביך טעמא דאמר לא תבעלי הא אם אמר על מנת שתבעלי אינה צריכה לקיום התנאי שדינו כעל מנת שתעלי לרקיע כמו שאבאר בסמוך או שמא האי דנקט באבא ואביך אין חוששין שמא נבעלה להם פירושו שאע"פ שהיא מתיחדת עמהם תמיד אין חוששין לעידי יחוד ואינ�� צריכה להביא עדים שלא עברה על תנאה ואין צריך לומר בפלני שאין חוששין לה שהרי אינה מתיחדת עמו ונאמנת לומר לא עברתי על תנאי וכן הדין בכל תנאים שהם בשב ואל תעשה כגון על מנת שלא תשתי יין עד יום פלני שאפי' היה טוען שעברה על תנאה היא נאמנת שכל שהוא בשב ואל תעשה ואינו מביא עדים היא נאמנת והרי הוא כאומר לה מתחלה נאמנת עלי ואע"פ שאמרו חוששין שמא פייס התם שכיחא מילתא בפיוס ורגלים לדבר שלא גירשה מיד וכן כשחוששין לשמא בא מפני שבידו הוא וכן תנאי שבידה ובקום עשה צריך לה עדים בקיומה אבל תנאי שבידה ובשב ואל תעשה אינה צריכה עדים ונאמנת לומר שלא עברה:
+אמר לה על מנת שתבעלי לאבא ולאביך אינו כלום ומגורשת שאינו אלא כמפליגה בדברים ואינו דומה לעל מנת שתאכלי בשר חזיר דהתם בידה הוא ואיפשר דאכלה ולקיא אבל בזו אי איהי עבדא איסורא אינהו מי עבדי ולמדנו שכל שאמר על מנת שתאכילי לפלני בשר חזיר אינו תנאי והגט גט ומכל מקום יש לי לפרש בכלם שהתנאי תנאי אחר שאיפשר ליעשות ולא אמרו כאן אטו לאבא ולאביך בדידה תליא מילתא אלא כלומר שלא היה לו לשנותה ולהזכירה שאין הדבר מצוי להתנות בדברים מכוונים בדבר איסור שאינו בידה מכל וכל אלא שיש שותף עמה בעבירה הא מכל מקום אם התנה אין זו הפלגת דברים ואין הגט גט אלא אם כן נתקיים התנאי והדבר רופף בידי:
+כבר ביארנו בלא תלכי לבית אביך לעולם שאינו כריתות ובשלשים יום הרי זה כריתות אמר לה על מנת שלא תלכי לבית אביך ולא הזכיר שלשים ולא הזכיר לעולם מה דינו חכמי הדורות כתבו שכריתות הוא מפני שאינה אסורה אלא כל ימי חיי אביה והוה ליה ככל ימי חיי פלני וממה שאמרו בפרק שתוף שבנדרים מ"ו א' קנם ביתך שאני נכנס מת או מכרו לאחר מותר קונם בית זה מת או מכרו לאחר אסור ומכל מקום יש אומרין שאינו דומה בית אביך לביתך שאף לאחר מיתה הוא קרוי בית אביה ואף בזה כל שלא פירט בה זמן אע"פ שלא אמר לעולם אין זה כריתות:
+
+Daf 84b
+
+תנאים שבגט על איזה צד פוסלין ועל איזה צד אין פוסלין הדברים מבולבלים בענין זה ביד מפרשים וצריך שתדע שלדברי כלם יש דרכים שפוסלין בהם בין לפני התורף בין לאחר התורף ויש דרכים שאין פוסלין בהם אלא לפני התורף והפסול הוא בשלשה דרכים אחת שנכתב התנאי בתוך הגט ואחת שלא נכתב אלא שאמר לה כן בשעת מסירה והשלישי שלא נכתב בגט ולא נאמר לה כלל אלא שגלה דעתו ואמר לעדים בשעת כתיבה שהוא מכתיבו על דעת שימסרנו בתנאי זה ומה שנראה לברור בענינים אלו לדעתי בשאר הדברים שנתבלבלו בהם הוא שכל שנכתב התנאי בתוך הגט אם לפני התורף נכתב פסול בין בחוץ בין בעל מנת ולא סוף דבר בנתנו סתם ר"ל שלא הזכיר התנאי בשעת מסירה שהרי כל שהתנאי כתוב בתוכו אין צריך לאמרו בשעת מסירה אלא אפי' חזר ומחק או בטלו או נתקיים התנאי מפני שאין כאן כריתות אחר התורף בעל מנת כשר כל שחזר ומחק או ביטלו או נתקיים ובחוץ פסול על כל פנים ולהיתר זה ר"ל אחר התורף בעל מנת אנו פוסקים כרבנן ויש פוסקים כר' לפסול בכל כתיבה בתוכו אף לאחר התורף ואף בעל מנת כמו שנבאר לא נכתב בתוך הגט אלא שאמרו בשעת מסירה כל שבחוץ פסול עד שיטול הימנה ויחזור ויתן בלא תנאי כל שבעל מנת כשר אם בקיום אם בבטול ומחילה אם אינו תנאי של נתינה על הדרך שביארנו בקורדיקוס אלא שבקצת תנאים לא תנשא עד שיתקיים התנאי כמו שביארנו לא נכתב בתוך הגט ולא נאמר לה בשעת מסירה אלא שגלה לעדים שהוא מכתיבו על דעת שיתנהו בתנאי זה וכשנתנו נתנו בלא ת��אי אם לא היה דעת זה עד לאחר התורף כשר אפי' היה דעתו בחוץ הואיל ולא הזכירו בשעת נתינה שכל שלא נכתב התנאי בתוך הגט נתינתו בסתם ר"ל שלא בהזכרת התנאי זהו בטולו ואם היה דעת זה לפני התורף פסול וכתבו בה גדולי הדורות אפי' היה דעתו בעל מנת שכל שלפני התורף הרי הוא כנכתב בתוכו וזהו שאמר רבא לספריה שתקוה לבעל עד דכתיבו לתרפא דגיטא כלומר שלא יגלה דעתו בשום תנאי וכן פירשו גדולי הרבנים וסתמא קאמר אפי' בעל מנת אלא שעיקר הדברים שבעל מנת כשר אף לפני התורף אם נתקיים או ביטלו ואינו כנכתב בתוכו והאי דקאמר רבא שתקוה פירושו שמא יגלה דעתו להם בלשון חוץ ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ממה שאמרו בקורדיקוס כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש וכתבו בתוך שנים עשר חדש אינו גט ר' יוסי אומר כזה גט ומשום דהכי קאמר כתבו מעכשיו ותנו לאחר שנים עשר חדש אלמא דאי אמר להו מיהא הכי כשר אע"פ שנכתב על תנאי שלא ליתנו אלא לאחר שנים עשר חדש וחוץ מכבודו ראיה אין כאן שבזו אין הגט נכתב על דעת שום תנאי בעולם אלא שלא עשאם שלוחים להולכה אלא לאחר שנים עשר חדש ומכל מקום הדברים נראים ואין צריכין חזוק וראיה שאם תאמר שהוא כנכתב בתוכו היה לך לפסול בדעת חוץ אף לאחר התורף:
+ויש לך דרך אחרת בכלל זה עולה לענין אחד עם מה שכתבנו לשיטתנו שחוץ פוסל ככתבו בתוכו בכל ענין וכן בשעת מסירה אבל בגלוי דעת שבשעת כתיבה פוסל לפני התורף ולא לאחר התורף הואיל ובטלו ר"ל שנתנו סתם על מנת בכתב פוסל לפני התורף בכל ענין ולאחר התורף כשר אם מחק או מחל בפירוש אם אינו תנאי של נתינה או קיים בשעת מסירה כשר בכל ענין בגלוי הדעת כשר בקיום או בנתינה סתם אף לפני התורף:
+אע"פ שכתבנו הראוי לברור בענין זה דרך פסק רואה אני להעירך מעט בביאור הסוגיא כדי שיהו הדברים מסודרים לך על אפניהם והריני מודיעך דרך הקדמה שלא דברו בהלכה זו אלא בתנאי שבגלוי הדעת ושבכתיבה בתוך הגט אבל בתנאי שבשעת מסירה לא דברו בה כלל שהדברים פשוטים בה ומעתה הריני מתחיל בביאור הסוגיא והוא שאמרו במשנתנו כתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול ואמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן כלומר זה שאמרו במשנתנו בתנאי של חוץ שאם כתבו בתוכו פסול אפי' חזר ומחק ולא דיו בנוטל וחוזר ונותן מפני שהגט פסול מצד עצמו דוקא בכתבו בתוכו אבל אם לא כתבו בתוכו אע"פ שגלה דעתו שעל דעת זה מכתיבו הואיל ומכל מקום נתנו סתם כשר אפי' גלה דעתו לפני התורף וכי תימא פשיטא מהו דתימא הני מילי לאחר התורף שמכל מקום נכתב התורף בלא גלוי דעת של תנאי אבל לפני התורף אפי' על פה פסול ר"ל בגלוי הדעת של כתיבה אע"פ שלא הזכיר בשעת מסירה קמ"ל דאפי' בהכי כשר הואיל ולא הזכירו בשעת מסירה ורבא אמר לא שאנו דניבעי בפסול זה כתבו בתוכו אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' על פה ר"ל גלוי הדעת פוסל אע"פ שלא הזכירו בשעת מסירה ולדעתנו דוקא בחוץ והא דאמר רבא להנהו דכתבי גיטי שתקוה שתוקי לבעל עד דכתיבו תורפא דגיטא פירושו כדי שלא יגלה דעתו בתנאי שבלשון חוץ זו היא שיטתנו והלכה כרבא ויש מפרשים אותה אף בעל מנת ושתקוה שתוקי כי היכי דלא לידכר שום תנאי כמו שכתבנו ואין הדברים נראין דהא אמתניתין קאי ומתני' בחוץ איתמרא ועוד שאין ראוי לפסול בגלוי הדעת מה שהוא כשר לומר בשעת מסירה והרי מכל מקום שעד עכשו דברו בתנאי שבגלוי הדעת ועל פה הנזכר בה פירושו על פה שבגלוי הדעת ובבריתא הסמוכה לה דברו בתנאי הכתוב בתוך הגט ועל פה האמ��ר בה פירושו על פה שבשעת מסירה והוא שאמר תנו רבנן כל התנאים פוסלין בגט ר"ל אם נכתב בתוכו אפי' נתקיים התנאי או מחק או ביטל ומדקאמר כל התנאים פירושו בין בחוץ בין בעל מנת ולא נתברר עדין אם לפני התורף אם לאחר התורף דברי ר' וחכמים אומרין כל שפוסל על פה ר"ל בשעת מסירה והוא תנאי שבחוץ פוסל בכתב אפי' נתקיים או מחק או ביטל ואת שאינו פוסל על פה והוא תנאי שבעל מנת אינו פוסל בכתב אחר שחזר ומחק או ביטל או נתקיים אמר ר' זירא מחלקת ר' ורבנן מיהא בעל מנת בנכתב לפני התורף שר' פוסל אף בעל מנת מגזירת חוץ ורבנן לא גזרי אבל לאחר התורף אף לדעת ר' כשר בעל מנת ומתניתין דקתני כתבו בתוכו ואוקימנא בחוץ דמשמע דאפי' בכתיבה חוץ הוא דפסיל הא על מנת לא פסיל דוקא איתמר האי דיוקא דידה לאחר התורף אליבא דדברי הכל או לפני התורף ואליבא דרבנן ורבא אמר מחלקת לאחר התורף דר' פסיל ליה אף בעל מנת מגזירת לפני התורף ורבנן לא גזרי אבל לפני התורף אף רבנן פסלי ומתני' דקתני כתבו בתוכו ואוקימנא בחוץ דאיכא למידק דאפי' בכתיבה חוץ הוא דפסיל על מנת לא פסיל דוקא איתמר האי דיוקא לאחר התורף ואליבא דרבנן והלכה כרבא ולפני התורף אף בעל מנת פסול לדברי הכל ולאחר התורף כשר לרבנן בעל מנת אף בתנאי של נישואין ר"ל על מנת שתנשאי לפלני או שלא תנשאי לו ואנו פוסקים כדבריהם ופסול לר' ויש פוסקין כדבריו כמו שהקדמנו אלא שהלכה למעשה נוהגין בגיטא דשכיב מרע כרבנן וכן בפרק שני אמרו אימר הוה ביה תנאה וזייפתיה ולדבריהם היאך היה בו תנאי אלא שהדברים נראין כשיטתנו והיה שם תנאי לאחר התורף ובעל מנת ואני תמה לר' גיטא דשכיב מרע היכא ושמא באמירה או שמא לא אמרה ר' אלא בתנאי של נישואין דומיא דחוץ שאין חוץ אלא לענין נישואין או ביאה באי זה צד ר"ל על מנת שתבעלי לפלני או שלא תבעלי לו וכל התנאין דקאמר פירושו בחוץ ובעל מנת ואני תמה על גדולי המפרשים שכתבו דקיימא לן כרבנן לאכשורי בעל מנת לאחר התורף חוץ מתנאי דנישואין ולדידן אף בנשואין כן והא דתני אבוה דר' אבין לשיטת ר' זירא נאמרה וכבר ביארנו שהלכה כרבא:
+זהו ביאור השמועה בקצור ומפתחות שבה הוא שתזכור תחלה מה שהקדמנו ששמועת רב ספרא נאמרה בגלוי הדעת והבריתא נאמרה בנכתב התנאי בתוך הגט ולא הוזכר בה כלל תנאי האמור בשעת מסירה וכן שתזכור מה שפירשנו שאין על פה האמור בבריתא דומה לעל פה האמור בשמועת רב ספרא אלא על פה האמור בשמועת רב ספרא פירושו בגלוי הדעת ועל פה שבבריתא פירושו על פה שבשעת מסירה וגדולי קדמונינו האריכו בה ופירשו אף על פה שבבריתא בגלוי הדעת ומתוך כך נתבלבלו להם הדברים להקשות דאם כן לרב ספרא מתני' דלא כר' ודלא כרבנן וכן בשאר דברים וטרחו בהם ללא צורך כמו שתראה בפירושיהם ובהרבה חדושין ותוספות ואינך צריך להם כלל:
+אע"פ שהתרנו לכתוב תנאי בתוך הגט על הצדדין שביארנו קצת חכמים מנהיגים שלא לעשות כן ומעשה היה בהר באחד שגירש על מנת שאם בא לשם תוך חמש שנים לא יהא גט והסכימו לכתוב את הגט בלא שום תנאי ולמסרו בתנאי אלא שהסכימו למסור את הגט אחר קבלתה ביד שליש ולכתוב התנאי בשטר אחר ולמסור אותו שטר גם כן ביד אותו שליש וזה נסח שטר התנאי שכתבו מצד אחר אנו עדים חתומי מטה חתמנו על הגט שנתן פלני לפלניתא שהיתה אשתו קודם לכן ובאותו הגט לא כתבו שום תנאי אלא שהוא נתנו לה בפנינו על תנאי וכך אמר לה בפנינו הרי זה גיטיך על מנת שאם לא אחזור בכאן במונפשלייר מהיום ועד חמש שנים ש��מות יהא גט ואם אחזור בתוך זמן זה לא יהא גט ותהיי נאמנת עלי שלא באתי ולא פייסתי ואע"פ שאמרו רבותי' שאדם יכול לכתוב תנאי בתוך הגט לאחר התורף לא רצינו להכניס עצמנו במחלקת וכתבנוהו בלא תנאי ומסרו לה בתנאי זה וכתבנוהו בשטר זה ונתננו ביד פלני זה להיות בידו לראיה ופלני זה הפקיד שטר זה ביד שליש בכאן והוא פלני ואף היא הפקידה גיטה אחר שקבלתהו לפלני זה השליש ששטר בידיו כדי שלא תהא רשאה לילך עם גיטה ולינשא בו במקום אחר קודם שיתקיים התנאי ומה שהיה בפנינו בזמן פלני למנין שאנו מונין וכו' כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלני זה להיות בידו לראיה וכו' ואם לא כתבו שטר זה ביום נתינת הגט כותבין וכתיבת הגט ונתינתו היתה ביום פלוני ואחרנו וכתבנו שטר זה בזמן פלני ונתננו ביד פלני וכו' ואירע במעשה זה שחזר תוך חמש שנים ונתבטל הגט וכתבו לו העדים בנסח זה אנו עדים חתומי מטה חתמנו על גט שנתן פלני לפלניתא בזמן פלני ושמסרו לה בפנינו על מנת אם לא יבא בכאן תוך חמש שנים ועכשו אנו מעידים שבא הנה בתוך הזמן הנזכר ונתבטל הגט ומה שהיה בפנינו בזמן פלני כך וכך קודם זמן השלמת התנאי כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלני זה להיות בידו לראיה:
+ומכל מקום כל שרצה לכתוב את התנאי בתוך הגט כותב נסח הגט הרגיל עד וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי על מנת שאם לא אחזור תוך זמן פלני יהא גט מעכשו די תהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי מאותו היום ואילך לכל גבר דתצביין ואינש לא ימחה בידיכי מן שמאי מאותו היום ולעולם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכי מינאי מעכשו ולאותו זמן ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל וכל שאחזור תוך הזמן הנזכר לא יהא גט כלל אלא שאם לא אחזור בכאן תוך הזמן הנזכר יהא גט מעכשו ולאותו זמן כדת משה וישראל וחותמין העדים ואם רוצה להתנות שתהא נאמנת עליו שלא בא כל זמן שלא יזמין עדים על ביאתו הכל לפי תנאו אלא שאם רוצה לכלול בתוך התנאי על מנת שלא אבא כאן ולא אזמין עדים על ביאתי וכל שאבא ואזמין עדים על ביאתי לא יהא גט:
+כל שכתב תנאי שאי איפשר לקיימו בתוך הגט אפי' לפני התורף כשר שכל שהוא מפליגה בדברים אינו כלום וכן התבאר בתוספתא והוא שאמרו שם על מנת שתעלי לרקיע אינו אלא כמפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב זה הכלל כל תנאי המתקיים בפה מתקיים בשטר כל שאינו מתקיים בפה אינו מתקיים בשטר:
+מגדולי הראשונים חדשו בחבוריהם שכל על מנת הנכתב בגט אינו פוסל אם נתקיים ולא נזכר בו פסול אלא בחזר בו וביטלו או בחזר ומחקו אבל בנתקיים אינו פסול אלא בעל מנת שלא תנשאי אבל בעל מנת שבשאר תנאים לא והביאו ראיה מתלמוד המערב שאמרו בו בשביטל תנאו אבל לא ביטל אף ר' מודה ומכל מקום כשעייננו בירושלמי שהזכרנו במקומו בפרק כל הגט נראה לנו שאף שם נחלקו בענין זה והוא שאמרו שם הדא אמרה כל התנאים דתנינן בגיטין דלא כתיבן וכן שאר דברים שהוזכרו שם אלא שלא נתבררו לנו ואין לסמוך עליהם:
+כל שאתה צריך לאחר התורף אתה כותבו אחר חתימת העדים או קודם לחתימתם בסמוך להם או אף בתוך הגט אחר והרי את מותרת לכל אדם קודם שיכתוב ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וכו':
+המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך ולאחי ולאחיך ולעבד ולנכרי ולכל מי שאין לה עליו קדושין כשר הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין ולכל מי שיש לה עליו קדושין אפי' בעבירה פסול מבואר לר"ם:
+אמר המאירי ולכל מי שאין עליו וכו' שאין זה שיור שכל אלו משויירים הם מאליהם אבל אם אמר הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר וכל מי שיש עליו קדושין אפי' בעבירה כגון כל חייבי לאוין פסול שמכל מקום שיור הוא אחר שיכולה להתקדש לו ואלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דנקט סירכא דחייבי לאוין נקט ר"ל שכך הם נזכרים תמיד בתלמוד שהרי בזו מצד אותם הגירושין עצמם היא אסורה ואין צריך לחזר גירושין אחרים להדיוט ואחר אלמנות לגדול:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 85a
+
+אמר לה חוץ מקדושי קטן ר"ל שהזכיר לה חוץ מפלני והוא קטן שנמצא שאינו בר קדושין מצד קטנותו אלא שהוא בר קדושין לכשיגדל שיור הוא ופסול שהרי מכל מקום הוא בא לכלל הויה והרי קטנה מתגרשת בקדושי אביה לאחר מיתת אביה על ידי עצמה משום דאתיא לכלל הויה ומכל מקום אם אמר חוץ מקדושי קטן דרך כלל ר"ל שלא תתקדשי לשום קטן יראה לי שאין זה שיור שהרי אין קטן דרך כלל בר הויה לעולם:
+אמר לה חוץ מן הנולדים ר"ל שיש שם מעוברת ומשייר בה שלא תנשאי לאותו עובר הדבר ספק שמא מאחר שלא בא לעולם אינו שיור דהא עבד ונכרי איפשר דמיגיירי ואפי' הכי לא הוי שיור או שמא עבד ונכרי לאו לאיגיורי קיימי והני מיהא קיימי לאתילודי ומעתה מחמירין בה ויראה לי שאם אין כאן מעוברת שיאמר עליה כן בפרט אינו שיור וכן יראה לי בעבד שאפי' נתגלה דעת רבו לשחררו וכן נכרי שנתגלה דעתו להתגייר שאעפ"כ אינו שיור הואיל ובשעת הגט מיהא אינו שיור ויכולה לינשא להם אחר שנשתחרר ונתגייר שלא היה התנאי כלום:
+אמר לה חוץ מבעל אחותיך אף זו ספק שמא הואיל ועכשו אינה אצלו בת הויה אינו שיור או שמא זימנין דמתה אחותה ומיתה שכיחה והוי שיור ומתוך כך הדבר ספק ויראה שאפי' אחותה גוססת הדבר ספק:
+אמר לה חוץ מזנותך הרי את מותרת לכל אדם דרך אישות אבל לכל צד שבזנות תהי אשת איש גמורה אף זו ספק שמא הואיל ובנשואין לא שייר אינו שיור או שמא הואיל ושייר בביאה שיור הוא ומתוך כך הדבר ספק וכן אם אמר לה הרי את מותרת לכל אדם בביאה כדרכה הא לשלא כדרכה תהי באיסורך הדבר ספק:
+אמר לה הרי את מותרת לכל אדם לעניני אישות וביאה אבל להפרת נדרים תהי עדין ברשותי הרי זה ספק שמא הואיל ולא שייר בביאה אין זה שיור או שמא הפרת נדרים מכלל אישות היא וכדכתוב אישה יקימנו גו' אלמא שמצד הפרת הנדר קרויה עדין אשתו וכן אם אמר לה חוץ מתרומתיך ר"ל שהיתה בת כהן ואין לה זרע והיה לה לשוב ולאכל בבית אביה והוא משייר בה איסור תרומה מצד אישותו הדבר בספק שמא הואיל ולא שייר בנשואין אינו כלום או שמא קנין כספו כתוב אלמא שהיא נקראת אשתו מצד אכילת תרומה כשהיא אשת כהן וכן הדין ליקרא אשתו מצד מניעת תרומת אביה מצד אישותו וגדולי הרבנים פירשו חוץ מתרומתיך שאם תנשא לכהן לא תאכל בתרומה ואינו כן שאפי' לא אמר כן אינה אוכלת שהרי אסורה היא לכהן ויש מפרשין חוץ מתרומתיך שהיא אשת כהן ומשייר בה שתאכל עדין בתרומה ושמא זהו שיור ואינו גט או שמא אינו שיור והוי גט ואסורה בתרומה:
+אמר לה הרי את מותרת חוץ מירושתיך ר"ל שאני משייר בגיטיך שאם תמות אהא אני יורשך אף זו ספק שמא הואיל ולא שייר בביאה אינו שיור והוי גט ואינו יורשה או שמא הוי שיור ואינו גט ויורשה:
+אמר לה הרי את מותרת לכל מי שיקדשך בכסף חוץ ממי שיקדשך בשטר שלא תהי מקדשת לו או בהפך כל שישייר אחת מדרכי הקדושין אף זו ספק שמא הואיל ומכל מקום החליטה לאחת מהן אינו שיור או שמא הואיל והוקשו הויות אהדדי שיור של אישות הוא כל אלו ספק ודנין בהן להחמיר:
+המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודן יהוי ליך מני ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין למהך להתנסבא לכל גבר די תיצביין גופו של גט שחרור הרי אתה בן חורין הרי אתה של עצמך אמר הר"ם ר' יהודה סבר שעם היות גוף הגט הוא הרי את מותרת לכל אדם יתחייב מזה שיכתובו בו ודין די יהוי ליכי מנאי וגו' והלכה כר' יהודה ומותר לכתוב הגט באי זה לשון שיהיה ובאי זה כתיבה שתהיה וזה בשני תנאים תנאי בלשון תנאי בכתיבה אולם תנאי הלשון הוא שישמור מאלו הענינים בנסחת הגט אצלנו אולם תנאי בכתיבה שלא יהיה בו דמיון מובן בענין אחר מחסרון או מהפסד צורת האותיות המוסכמות אצל האומה ההיא:
+אמר המאירי גופו של גט ר"ל עקרו הרי את מותרת לכל אדם ושאר הדברים אינן אלא דרך ספור וטכסיס הדברים לא שיפסל בכך ור' יהודה אומר שעל כל פנים צריך שיכתוב בו ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין והלכה כר' יהודה ומפני שידים שאין מוכיחות אינן ידים וכל שלא כתב לה כן אע"פ שכתב לה הרי את מותרת לכל אדם שמא לא בגט זה הוא מגרשה אלא בדבור בעלמא ושטר ראיה בעלמא הוא ורחמנא אמר ספר ואע"פ שראוי לומר שיש ידים מוכיחות שבגט זה מגרשה שמא אין הכונה אלא שתעשה כהיתר לכל אדם ומכל מקום במינאי מיהא אף ר' יהודה מודה שלא נפסל בכך שאין אדם מגרש אשת חברו כמו שביארנו בראשון של קדושיו בענין הרי את מגורשת ולא אמר ממני ובראשון של נדרים בענין ידים שאין מוכיחות ומתוך כך צריך שיכתוב ודן כו' כלומר שזהו הגט שמגרשה בו ואע"פ ששאלו בגמרא אי בעינן ודן אי לא ולא איפשיטא מכל מקום הא קיימא לן ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ויש פוסקים שאף בודן לא נפסל שכל שבגט לא בעינן ידים מוכיחות אם במינאי שאין אדם מגרש אשת חברו ואם בודן שאין אדם מגרש בעל פה ונותן שטר לראיה ואין נראה כן וכבר ביררנו דבר זה בראשון של נדרים:
+גופו של גט שחרור הרי את לעצמך או הרי את בן חורין ואין בו הכרח לדבור אחר וכן הלכה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 85b
+
+אמר לאשתו בשעת מסירה או כתב לה הרי את בת חורין או לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אינו כלום אבל אם אמר לאשתו בשעת מסירה או כתב לה הרי את לעצמך במקום הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת אמר לה אין לי עסק בך אינו כלום ולא סוף דבר אין לי עסק בך שהוא משלח את עצמו אלא אף באין לך עסק בי שאין לשון זה נאמר אלא בממון אבל אם כתב כן לעבדו יצא לחירות:
+המוכר עבדו לגוים יצא לחירות וקונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו וצריך שיכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל ואפי' כתב לו בשעה שמכרו לכשתברח ממנו אין לי עסק בך צריך ממנו גט שחרור וכבר ביארנו עניני שמועה זו כלה ומה שיש לפקפק עליה בראשון של קדושין:
+הגט כשר בכל לשון ובכל כתב ובלבד שיזהר באי זה לשון שיכתבו שיכתוב בו דברים המורים באותו לשון אלו שהזכרנו בגופו של גט וכן בכתב שיזהר בחסרון האותיות או במלואן שלא יארע בו ספק הן מצד שיכתוב דבר שמשמעו לשני ענינים הן הפסד צורת אות עד שתדמה לאות אחרת אלא שתהא כל אות נכרת עד שיהא תינוק לא חכם ולא טפש יודע לקרות על הדרך האמור בספר תורה וכל שהוא כתוב בלשון עברי יזהר שלא יכתוב ודין ביו"ד שהדבר מוכיח מענין דין ר"ל דין הוא שאגרשיך הא משמע שאם אינו דין לא אגרשיך והרי שנפסדה הבנתו העקרית שאנו צריכין לה וכן לא יכתוב איגרת ביו"ד שיש לטעות בו שיהו שני תבות ושיהא משמעו אם זינת מלשון הנואף והנואפת שתרגום ירושלמי שבו גיירא וגיירתא והוא לשון האמור במסכת עבודה זרה י' ב' על בתו של אסוירוס גר גיריא וא"כ משמען של דברים שיהא גט אם זינת הא אם לא זינת לא יהא גט ויכתוב דתהויין ותצביין בשלשה יודי"ן שאם בשנים יהא משמעו תהויין ותצביין על רבות נסתרות לא על עצמה ויאריך וא"ו של תירוכין ושבוקין ופטורין שלא יהא כמשמע תריכין ושביקין ופטירין כלומר גט של בני אדם המגורשים ונמצא משלח את עצמו וכן יאריך לוא"ו של וכדו האחרונה שלא יהא כמשמע וכדי כלומר בדברי הבל ותעתוע ולא יכתוב לימהך ביו"ד שיבא לטעות להיות שני תבות וידמה כמי שאומר לי תהיי מגט זה ואילך כדרך שהיית ומהך לשון דרך וכן לא ידביק תגה של ה"א בגגה עד שידמה לחי"ת שיהא במשמע שלשחוק ומחוך הוא נותנו ולא יכתוב לאתנסבא באל"ף אחר הלמ"ד שיבא לטעות בשני תיבות כמי שאומר שלא תנשא אלא להתנסבא:
+ודקדוקים אלו כתבו הגאונים שלא נפסול בהם את הגט אלא בערער הבעל וטוען שעל סמך פיסולו נתנו אבל בלא ערער לא ומכל מקום גדולי המחברים פוסלין בו אף בלא ערער ואין הדברים נראין ואף בערער הבעל יראה דוקא בשאין העדים לשם אבל אם היו העדים לשם בית דין שואלים מהם היאך נצטוו ואם מעידים שבגט כשר בלא שום שיור נצטוו וטעות בעלמא היה מתירין אותה אף בערער הבעל וכן נראה לי:
+והתקין עוד רב לכתוב בגט מן יומא דנן ולעלם מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח ואע"פ שהלכה כמותו בממון בגט אינו כן ואם לא כתבו אינו גט ויש אומרין שלא תקן אלא לרוחא דמילתא ואם לא כתבו לא הוי גט פסול ולעלם לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן בהיום אי את אשתי כמו שכתבנוה למעלה ואף זו לדעתנו אינו גט כלל אלא שאף בזו נחלקו קצת מפרשים לומר דלרוחא דמילתא תקין ובדיעבד לא הוי גט פסול ויש אומרין בשתיהן שבדיעבד מגורשת וישתקע הדבר:
+אף כשיכתוב דברים אלו צריך הוא לכתוב הרי את מותרת לכל אדם ואע"פ שהוא כותב למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין זו אינה אלא היתר נישואין וצריך הוא להתירה אף לזנות שהרי חוץ מזנותך פסול כמו שביארנו ויש חולקין לומר שאינו צריך ממה שאמרו ביבמות בפרק האשה רבה הורוה לינשא וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא ואמרו שם צ"ב א' מאי קלקלה אלמנה לכהן גדול שלא התירוה אלא בנישואי היתר אבל זינתה פטורה שכל שמתירים לינשא זנות בכלל וא"כ מה צורך להרי את מותרת ואף גדולי הרבנים לא כתבוהו בנסח שלהם ומ"מ גדולי הפוסקים וגדולי המחברים כתבוהו וזו שביבמות אינה ראיה שכל שבית דין מתירין לינשא בעין יפה מתירים ודעתם לעשותה כפנויה לגמרי שאין מתירין למחצה אבל נשואין האסורין לפנויה לא עלה על דעתם אבל מגרש בעין רעה מגרש וכל שאיפשר לו לשייר חוששין לו ואם באת לדמותה להיתר בית דין אף אתה אמור ששייר נשואי עבירה כי התם ומתוך כך צריך לכתוב הרי את מותרת לכל אדם וכן נראה אחר שהכל מודים שהוא גופו של גט וכמו שאמרו וצריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם:
+כבר ביארנו טעם להצריך כל שום וחניכא וכו' בפרק השולח נהגו העם לכתוב כן אף בשם האב וכן בשם עירו מנהיגים לכתוב וכל שום אף למקום האב עד שרבים מצריכים במי שהוא מעיר אחת ואביו מאחרת לכתוב אנא פלני דממקום פלני בר פלני דממקום פלני וכל זה שופרא דגיטא ורוחא דמילתא וכן יש כשמגיעין לוכדו תרוכית יתיכי שכופלין וכותבין אנת פלנית בר פלני וכל שום דאית ליכי ואין צורך בכך אלא ותרוכית יתיכי די תהוייין כו':
+ונסח הגט לפי מנהגנו במנין י"ב שטין הנהוגות לזקנים בענין זה כך הוא ברביעי בשבת בעשרים יום לירח פלני שנת פלנית לבריאת עולם למנין שאנו מונין בו במגרש פלני או במתא פלנית או במגדול פלני לפי מה שהוא דעל נהר פלני יתיב איך אנא פלני בר' פלני דממקום פלני וכל שום אוחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתראי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי אנת פלניתא בת ר' פלני דממתא פלנית וכל שום אוחרן דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי דהוית אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי דתהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דתצבייין ואינש לא ימחה בידיכי מן שמאי מיומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל:
+ואם הוא ממקום אחר ודר עכשו במקום זה כותב פלני דממקום פלני ודיירנא השתא במקום פלני או דאיתילידנא במקום פלני ודיירנא השתא כו' וכן בשם שלה ואם הוא ממקום אחד ואינו דר במקום אחר אלא שהוא עכשו במקום זה שמגרש בו כותב דהוינא השתא במקום פלני ואם הוא גט של תנאי כותבין את התנאי לאחר התורף ויש שאין נוהגים לכתבו כלל בתוך הגט אלא שמוסרו לה בתנאי והעדים כותבים את התנאי מצד אחר אם רצו כדרך שכתבנו למעלה ומ"מ בגיטא דשכיב מרע אע"פ שאפשר שלא לכתבו בתוך הגט אלא שיאמרהו לה בשעת מסירה כמו שכתבנו בפרק קורדיקוס רוב העולם נוהגים לכתבו בתוך הגט והוא שכותבין נסח הגט מתחלתו כשאר גיטין וכשמגיעין וכדו פטרית וכו' הם כותבים וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי מעכשו אם מתי דתהוייין רשאה וכו' עד סוף הגט וכשכתב כדת משה וישראל כותב ואם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשו ואם לא מתי לא יהא גט ואם רצה כותב בראשון מעכשו אם מתי מחולי זה:
+ולחכמי נרבונא מצאתי גט שכיב מרע שהיו חתומים בו שני גדולי עולם הרב ר' יוסף משה בר' יוסף וה"ה ר' אליעזר בר' זכריה וראיתי שלא כתבו בו דהוית אינתתי מן קדמת דנא וראיתי נסח שלהם כך:
+בששי בשבת בששה ימים לירח תמוז שנת ד' אלפים ותתצ"ד לבריאת עולם כמו שמונים כאן בנרבונה מתא איך אנא לוי בר' יוסף דממדינת הים נרבונה דעל אנבי נהרא וכל שום וכו' צביתי וכו' ופטרית וכו' אנת מרת ריינה בת מר שמואל דממדינת בדירש ודרה היום בנרבונה וכל שום וכו' עד ולאתריהון דאבהתיכי וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי מהיום אם מתי מחולי זה דתהויין רשאה וכו' עד כדת משה וישראל ואם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעת שאני בעולם ותהיי נאמנת עלי שלא נתיחדתי עמך ואם לא מתי לא יהא גט משה ב"ר יוסף נ"ע אליעזר ב"ר זכריה י"ץ:
+גט שהיה בו מחק או גרד או ביני חטי ולא נתקיים אם במקום הטופס כשר אבל במקום התורף אינו גט אלא אם כן כתב קיומו למטה כדין שאר שטרות ואפי' הרקיב או ניקב כלו או נמחק או ניטשטש כל שיכול לקרותו תינוק לא חכם ולא טפש כשר ואם לאו אינו גט ומכל מקום דוקא בשאין שם עידי מסירה אלא שיוצא מתחת ידה בעידי חת��מה אבל אם היו שם עידי מסירה כל שהם מעידים שקבלתהו בכשרות אפי' מצאו שם אח"כ מחק או גרד או ניטשטש או נקרע שתי וערב או אפי' אבד כשר ולגדולי המחברים ראיתי היה שתי וערב כשנתן לה בפניהם ולא הבנתי וכן כתבו שהגט שנמצא קרוע קרע בית דין שזו היא קריעת שתי וערב הרי זה בטל אבל בקרע אחר כשר וכתבו בו גדולי המגיהים שאף בקרע בית דין כל שנתקיים בחותמיו ויוצא מתחת ידה כשר ולא אמרו פסול אלא שלא לגבות בו מפני שחוששין שכבר גבתה בו וקרעוהו ב"ד:
+
+Daf 86a
+
+כשאדם מוכר עבד כנעני לחברו הנהיגו חכמים לכתוב בשטר המכר עבדא דנן מוצדק לעבדו ר"ל דינו חתוך לעבדות בלא שום ערער ופטיר ועטיר מן חרורי ומן עלולי ומן עררי מלכא ומלכתא כלומר פטור ונשמר משחרור ומכל דבר עלילה שעליה יהא מחזר אחר שחרורו ומכל ערער מלך ושליט ר"ל שאינו מוכתב למלכות שלא להיותו מצד זה מקח טעות ורשום ורשו דאינש לית עליה כלומר שום רושם וסימן לאדון אחר או שום רשות אין לו עליו אלא לזה ומנוקה מכל מום ומכל שחין חדש או ישן שיצא עליו עד טסהר ר"ל עד שתי שנים ואע"ג דסימפון בעבדים ליכא כיון דהתנה התנה נשלמה משנה שלישית תהלה לאל:
+המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר שלשה גיטין פסולין אם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד אלו שלשה גיטין פסולין אם נשאת הולד כשר ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים המשועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם אמר הר"ם פי' אמרו אלא עד אחד בתנאי שיהיה כתוב בכתב ידו או שכתב אותו הסופר ויש בו עד אחד אם נשאת תצא והולד ממזר ואמנם באלו השלשה גיטין אם נשאת לא תצא והלכה כר' אלעזר וזולתם מהשטרות אשר יאמר בהם עידי מסירה כרתי כמו שביארנו בפרק ד' מזאת המסכתא:
+אמר המאירי שלשה גיטין פסולין מדברי סופרים אלא שקבעו בהם שאם נשאת הולד כשר ואחר שכן הלכה כדברי האומר בשלשתם אם נשאת לא תצא ולענין ביאור פירשו משנתנו בגמ' אף לר' מאיר שאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ומפני שכך תקנו בהם חכמים בפרט וכל שכן לדעת חכמים ומכל מקום הגט פסול מדרבנן ופוסל לכהנה מן התורה מתורת ריח הגט ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר אלא שכופין אותו ליתן לה גט אחר ונותנו לה אף תחת בעלה ואם אי אפשר לכתוב אחר ואין לו בנים הימנה ורצה להוציא הרי זה משובח הא אם יש לה בנים לא יוציא מפני לעז בניו וזהו דרך כלל ענין גט פסול וענין גט בטל או כשאנו אומרין אינו גט הוא שבטל מן התורה ואינה מגורשת כלל ואם נשאת תצא והולד ממזר ואם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו לדעת גדולי המחברים חוץ מהרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם או הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלני כמו שביארנו ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שלא כל הגיטין שוים בענין זה שיש צדדין שאין הפסלות ברור כל כך לכל ויבאו להתיר גרושה לכהן ולדבריהם אין לנו בזה אלא עיני הדיינים וכן כתבו שאם קדשה אחר בגט זה צריכה גט משני ואסורה לשניהם ואין נראה כן אלא אם כן נשאת בו שלא יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט שזו אסורה אף לראשון אע"פ שנבעלה בשגגה שלא יאמרו החזיר גרושתו משנשאת וזהו ענין גט בטל דרך כלל וענין ספק מגורשת הוא שאם נשאת תצא והולד ספק ממזר:
+ושלשה גיטין אלו הראשון הוא שכתבו הבעל בכתב ידו ואין עליו עדים ור"ל אף עידי מסירה שהרי משנתנו לר' מאי�� וחכמים שסוברים עידי חתימה כרתי ועידי מסירה לא מעלין ולא מורידין ואע"פ שר' מאיר סובר עידי חתימה דאוריתא וכדמפרש בפרק שני כ"ג א' וכתב לה אחתימה מכל מקום סובר שכתב ידו כעדים וכמו שאמרו בממון הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין אלמא כעדים דמי ובדין היה להגבות ממשעבדי אלא דלית ליה קלא אלא שפסלוהו מגזירה שמא יבאו להכשירו בכתב ידי סופר ואף הם אמרו לדעתו להוציאו מכלל משנה מטבע ומעתה כתב בכתב ידו ואין עליו שום עד חתום ולא עידי מסירה פסול והולד כשר וכן הלכה ומכל מקום גדולי המחברים ראיתי שהשמיטוהו ולא הביאו אלא כתב בכתב ידו ועד אחד חתום אלא שראיתי להם שבפירושי המשנה הביאוהו ופסקוהו וגדולי המפרשים העמידו כל שלשה גיטין בעידי מסירה ובמחילה מהם אינו כן שהרי ר' אלעזר חלק בה בסוף לומר שבעידי מסירה כשר לגמרי ועוד שהרי בפרק שני י"ז ב' אמרו שלשה גיטין ר"ל שאחד מהם שאין בו זמן מה הועילו חכמים בתקנתם ואלו היו שם עידי מסירה הרי נודע הזמן על פיהם אלא ודאי בלא עידי מסירה הוא:
+השני יש עליו עדים ואין בו זמן שתקנת הזמן משום בת אחותו היתה ולר' מאיר כך תקנוה ואין כאן שנוי ואע"פ שבשלום מלכות אמר ר' מאיר גופיה הולד ממזר ואי ליכא זמן הא איכא איבה אינו כן שאין איבת מלכות אלא כשמונין למנין אחר אבל כשאין שם זמן כלל אין בו איבה ולרבנן אע"פ ששינה דינו כן וגזייה לזמן הנזכר בפרק שני יראה שהוא פסול גם כן גזייה לזמן ולא כתבו אחד הוא וכן כתבוה גדולי המפרשים וגדולי הדורות אחריהם והתמה מגדולי המחברים שכתבוהו בכשר אלא שכבר הרגישו בה גדולי המגיהים:
+השלישי יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד ופירשו עליה בגמרא כתב ידו שנינו כלומר כתב ידו ועד אחד אבל כתב סופר ועד אינו כלום ואפי' בסופר מובהק ובקי ותצא והולד ממזר ומה שאמרו כתב סופר ועד כשר פירושו חתם סופר ועד וזהו שאמרו בו כשר כלומר ותנשא בו לכתחלה ובא ללמד שלא נחוש לקלקול משום כיסופא דסופר על הדרך האמור בפרק התקבל ושמא תאמר מה הוצרך ללמד בכתב ידו ועד שהוא גט ואף בכתב ידו לבד כן אין זה כלום שכתב ידו לבד הוצרך לו שלא לעשותו בטל וכתב ידו ועד הוצרך לו שלא לעשותו כשר:
+ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים חתומים וכן שאינו כתב ידו הואיל ונתנו לה בעידי מסירה כשר לגמרי וחולק בה עם תנא קמא שהיה סובר עידי מסירה לא מהנו כלל והוא סובר שהם עיקר וגובה בהם כשאר שטרות מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם שמא ימותו עידי מסירה ויבא הבעל ויערער ומתוך חששא זו מחתימים בו עדים שאם יבא ויערער יתקיים בחותמיו והלכה כר' אלעזר ומכל מקום ענין שלשה גיטין גם כן על הדרך שכתבנו הלכה הם וזו של ר' אלעזר מחלקת שניה היא והלכה כדבריו:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+כבר ביארנו בגיטין אלו שאם נשאת לא תצא ואפי' אין לו בנים ממנה אלא שבזו אם רצה לחוש לעצמו רשאי ומעתה גט ישן אע"פ שאין מגרשין בו לכתחלה אם נתגרשה בו תנשא בו לכתחלה:
+מאחר שפסקנו בשלשה גיטין אלו שאם נשאת לא תצא אתה למד מן הסוגיא שבגט קרח ובשלום מלכות אם נשאת תצא ומנינא דמתניתין למעוטי הני ומכאן למדו חכמי הדורות שכל שנזכר במסכתא זו גט פסול אע"פ שהפסול מדבריהם לא תנשא ואם נשאת תצא אלא שמכל מקום הולד כשר שאין שנוי מטבע עושה ממזרות הא מ"מ תצא אע"פ שאינה אלא משום גזירה דהא קרח מגזירת כלכם הוא ואעפ"כ תצא ואם כן אף כתב על ע��ה של עציץ נקוב שפסול מגזירה שמא יקטום וכן טופסי גיטין שפסולם מגזירת טופס אטו תורף בכלם אם נשאת תצא ומ"מ יראה להם בכלם שאם יש לו בנים הימנה לא תצא שכל שהולד כשר חוששין ללעז וכן סוגיא זו מוכחת דקאמר אלא למאן דאמר תצא מאי איכא למימר ומאן שמעת ליה דקאמר תצא רב ואיהו גופיה אמר יש לה בנים לא תצא ואם בשאר פסולים לעולם תצא היה לו לומר התם אפי' יש לה בנים תצא הכא יש לה בנים מיהא לא תצא אלא כל שהולד כשר לא תצא הא אין לה בנים תצא ובזו נשתנו שלשה גיטין שאף באין לה בנים לא תצא אלא שאם בעל נפש אתה פרוש והדברים נכונים ומכל מקום ראשוני הגאונים כתבו בהיה במזרח וכתב במערב שלא תצא וכן בכל הפסולים וזו הנזכרת כאן בגט קרח ובשלום מלכות סוגיא בעלמא היא ותנא ושייר אי נמי לאוקומי מתני' אפי' אליבא דרבנן דעיקרא דמילתא לאוקומה אדר' מאיר שמרבה ממזרות בשאר מקומות בכל שנוי מטבע אבל לרבנן כלם שוין לענין זה וכמו שאמרו בפרק ראשון ה' א' לרבה דלאחר שלמדו פסול מגזירת חזרת קלקול ואם נשאת לא תצא ויש לגדולי הפוסקים תשובת שאלה בענין זה נתגלה בה דעתם בדרך אחרת לומר שכל הפסולים תצא והולד ספק ממזר ליאסר בממזרת ובבת ישראל ואין ולד כשר בגט פסול אלא שלשה שהוזכרו במשנתינו אלא שחכמי הדורות סוברים עליהם שלא אמרוה אלא כגון אותה של פרק ראשון:
+המביא גט ממדינת הים ולא אמר בפני נכתב כו' אין הולד ממזר ומכל מקום יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וכבר ביארנוה בפרק ראשון:
+
+Daf 86b
+
+עריות שאמרו לפטור את צרותיהן מן החליצה ומן היבום אם היו לבעליהן המת עליהן ספק קדושין או ספק גירושין כגון שגירשה לפני מותו גירושי ספק צרותיהן חולצות שמא הגט גט והקדושין אינם ולא מתיבמות שמא הקדושין קדושין והגט אינו ואפי' היה הגט גט פסול שאם נשאת בו הערוה לא תצא הדין כן ואין אומרין על זו שתצא כדי שלא תטעה צרה זו לומר מאחר שאינה יוצאה גט גמור היה ואפשר לי להתיבם שאף כשתאמר כן אין לנו שהרי הגט גט גמור מן התורה:
+כבר ידעת במי חטאת שנתערבו בהם מים כל שהו שפסולים ומתוך כך כל ששתת מהן בהמה חיה ועוף פסלום מפני שהם מקיאים וחוזרין שם קצת המים עם משהו לחות שבפיהם או שאף המים עצמם בטלו בפיהם מתורת מי חטאת וחזרו להן כשאר מים וכן פירשוה גדולי הרבנים ומכל מקום היונה אינה פוסלת מפני שהיא מוצצת לגמרי ואין ריר יוצא מפיה למים ושרצים ששתו אינן פוסלין חוץ מן החולדה מפני שמלקלקת בלשונה ולחות יוצא מפיה למים וזבוב גדול כעין חגב הנמצא בעמרים והיא נקראת קרצית שבעמיר אם היא קטנה עד כזית פוסלת מכזית ולמעלה אינה פוסלת:
+זה שביארנו שהלכה כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי גדולי הפוסקים כתבו בה אף עידי מסירה וכן עיקר אלא שיש הרבה שמועות נוטות לומר עידי מסירה דוקא וכבר כתבנו הענין בכדי הצורך בפרק השולח בסוגית המשנה הרביעית:
+אף כשביארנו שהלכה כר' אלעזר דעידי מסירה כרתי יש פוסקין דוקא בגיטין דבדידהו כתוב וכתב לה לשמה ומשמע דאכתב גופו של גט קאי ולא אחתימה ולר' מאיר איצטריך לפרושי וכתב אחתימה ולא דייקא שפיר אלא כר' אלעזר ניחא טפי אבל שטרות דכתוב בהן וכתוב בספר וחתום ודאי אין עידי מסירה כלום ואין אומרין בה עצה טובה קמ"ל וא"כ האי דקאמר ר' אלעזר וגובה מנכסים משועבדים ופירשוה בסוגיא זו אשאר שטרות וכדקאמר ר' אלעזר תרתי אמר ורב סבירא ליה כותיה בחדא ר"ל בגיטין ופליג עליה בחדא ר"ל בשטרות הלכה כרב אי נמי סוגיא דהכא משבשתא ולרב ושמואל הוא דאיתמרא אבל מתניתין כי קאמרה וגובה מנכסים משועבדים פירושו בגוביינת הכתובה ולא בשאר שטרות ומשום דמשעת כתיבה שעביד נפשיה הכי איתה בהדיה בבתרא דבתרא קע"ו א' וגדולי המפרשים נוטים לומר דכי לית לן כר' אלעזר בשטרות דוקא בשטרי שעבוד דאע"ג דמסר בעדים לית ליה קלא אבל שטר מתנה קנה וכמו שאמרו בסנהדרין כ"ח ב' ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי ואמר ליה זיל קני בעידי מסירה עד דאמר ליה והא מזוייף מתוכו הוא אלמא דאי לאו דמזוייף מתוכו הוא אף בשטרות כן וכן בפרק מי שהיה נשאוי צ"ד א' בענין שני שטרות היוצאים ביום אחד הם מפרשים אותה במתנה או בשתפרש שאין בו אחריות:
+וגדולי הפוסקים כך כתבוה תחלה שאין הלכה כדר' אלעזר בשטרות אלא שנמצא אחר כך בהלכות הבאות מספרד הלכה כר' אלעזר בגיטין והוא הדין לשטרות ופירושה אף בשטרי שעבוד וכן כתבוה גדולי המחברים ובאמת הסוגיא כך מוכחת דהלכתא כשמואל בדיני ואיהו קאמר הלכה כר' אלעזר אף בשטרות ולא פלג בהו בין שטרי שעבוד לשטרי מתנות ואי אינהו לא פלוג אנן היכי פלגינן ולדעת זה מה שאמרו בפרק ראשון בשטרא פרסאה דמסריה באפי סהדי ישראל לית ליה קלא פירושו מפני שנעשה בהדיוטות וכל שנעשה בהדיוטות אין לו קול ולא משום דכל שבעידי מסירה לית ליה קלא וכן פירשנוה במקומה ומכל מקום הדעת מכרעת כדברי גדולי המפרשים:
+המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו לפיכך אם אבד אחד מהן השני בטל מבואר לר"ם:
+אמר המאירי שנים ששלחו שני גיטין שוים ר"ל שהם שוים בשמותיהם וכתב כל אחד גט לאשתו ששמותיהן שוים גם כן ושלחום על ידי שליח זה ושמא תאמר היאך שני יוסף בן שמעון מגרשים נשותיהן על ידי שליח והרי הוזקקו לגרש זה בפני זה והם עצמם חייבין ליתן זה לאשתו במעמד חברו לא נאמר כן אלא בשאין מגרש אלא האחד אבל אחר ששניהם מגרשים אין לחוש לכלום ואמר שאם נתערבו שניהם ר"ל שאין השליח מכיר אי זה משל זה ואי זה משל חברו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ולפיכך אם אבד אחד מהם השני בטל והיו סבורים בגמרא לומר דמתניתין אליבא דר' מאיר דלא בעי עידי מסירה והילכך כשהגיעו שניהם ליד כל אחת מהן נמצאת כל אחת מתגרשת בשלה דאי ר' אלעזר כיון דאמר עידי מסירה כרתי הא לא ידיע בהי מינייהו מיגרשא והוא שהיה סבור שכשם שר' מאיר מצריך חתימה לשמה משום דעידי חתימה כרתי ומוקים וכתב לה אחתימה כך מצריך ר' אלעזר נתינה לשמה הואיל ועידי מסירה כרתי ואע"ג דלר' אלעזר מוקמינן וכתב לה לשמה אגופו של גט הואיל ואין הכריתות בכתיבה לבד אלא בעידי מסירה על כל פנים לה לשמה אוכתב ואנתן קאי והשיבו דאפי' לר' אלעזר כתיבה לשמה בעי נתינה לשמה לא בעי וכל שהגיע לידה הגט שנכתב לשמה שהרי בכלל שניהם הוא ואין צריך שיתברר בהי מיניהו מיגרשא וכן הלכה שאף לר' אלעזר נתינה לשמה לא בעי:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
+המשנה הששית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר חמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלני מגרש את פלנית ופלני לפלנית והעדים מלמטן כולן כשרים וינתן לכל אחת ואחת היה כותב טופס לכל אחת ואחת והעדים מלמטן את שהעדים נקרין עמו כשר אמר הר"ם פי' כלל הוא זמן אחד לכלם כמו שיכתוב בשני בשבת גרש פלני לפלנית עם דברי שאר המאמר וטופס לכל אחד ואחד הוא שיכתוב זמן לכל אחד ואחד והוא מאמר באחד בשבת גרש פלני לפלנית וישלים הגט הנה זה גט אחר גט והעדים מלמטן:
+אמר המאירי חמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלני מגרש פלנית ואיש פלני מגרש פלנית והעדים מלמטה כלם כשרים וינתן לכל אחת ואחת היה כותב טופס לכל אחד ואחד והעדים מלמטה את שהעדים נקראים עמו כשר שאלו בגמרא מאי כלל ומאי טופס ופירש ר' יוחנן זמן אחד לכלם זהו כלל כלומר שכתב תחלה ביום פלני גירש פלני וכל שום דאית ליה את אשתו פלנית וכל שום דאית לה וכן פלני את אשתו פלנית ופלני את אשתו פלנית וכך אמר לה כל אחד מהם לאשתו צביתי ברעות נפשאי ופטרית יתיכי ליכי דתהוייין רשאה כו' עד סוף הנסח וחותמין שני עדים הרי זה כשר וינתן לכל אחת מהן ופירשוה גדולי המחברים בעידי מסירה אלא שאם אין שם עידי מסירה כל שיצא הגט מתחת ידה מגורשת וכל שיש שם זמן לכל אחד ואחד זהו טופס כגון שכתב באחד בשבת גירש פלני את פלנית וכך אמר לה וכו' ובאותו יום בעצמו גירש פלני את פלנית וכך אמר לה וכו' שנמצא כל גט שבמגלה מיוחד לעצמו והעדים מלמטה לכלם ואם נתן לכל אחת בעידי מסירה ודאי כלן מגורשות אלא שאם אין שם עדי מסירה אלא שהיה יוצא מתחת יד אחת מהן אין מגורשת בכך אלא זו שגיטה באחרונה והוא שהעדים נקראין עמו ואי אתה מפרש זמן לכל אחד ואחד זהו טופס שכתב בה באחד בשבת גירש פלני ובשני בשבת גירש פלני שאם כן הוה ליה נכתב ביום ונחתם בלילה ומתוך כך צריך לפרש שהזמן אחד אלא שמזכירו לכל אחת מצד חלוק הטופסין להיות כל אחד מיוחד לעצמו ולא היה צריך לומר אלא טופס לכל אחד ואחד שבזו הוא תלוי אלא דהיא היא ושמא תאמר בזמן אחד לכלם מיהא נאמר מאחר שנחלקו השמות ר"ל פלני גירש ופלני גירש שמא לא חתמו אלא על שם הנזכר אחרון שהרי אמרו עדים החתומין על שאלת שלום בגט כגון שכתב בסוף הגט שאלו לי בשלומה או בשלום פלני פסול אלא אם כן היו שם עידי מסירה משום דמילתא באפי נפשה היא ומפסקה בין נסח הגט לשאילת שלום מכל מקום הרי אמרו עליה שאלו פסול ושאלו כשר שוא"ו מוסף על ענין ראשון ועל הכל חתמו ואף זה כבר כתוב פלני ופלני ואם לא כן לא הועיל אלא הנזכר אחרון אע"פ שחזר ועירבם כשכתב וכך אמר לה כל אחד מהם כו' ומכל מקום אם כתב בגט אנו פלני ופלני ופלני גירשנו נשותינו וכך אמר לה כל אחד מהם לאשתו צביתי וכו' אפי' נמסר לכל אחת מהן בעדים אינו גט שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד דכתוב לה ולא לה וחברתה ומכל מקום אם חזר ופרטן אחת אחת כגון שחזר וכתב בגט פלני גירש פלנית ופלני פלנית כשר הא כל שלא חזר ופורט שתים בגט אחד הוא:
+ואף בעבדים לא אמרו הכותב כל נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררים זה את זה אלא בשני שטרות שטר לכל אחד כמו שביארנו בפרק השולח ושמא תאמר אף בעבדים מה לו לאוקומה בשני שטרות לוקמה בהדר פלגינהו כדקאמר בגט תירצו גדולי המפרשים שאם עשה כן בעבדים ר"ל שיאמר כל נכסי לפלני עבדי וכל נכסי לפלני עבדי הוו להו סותרים זה את זה והכל לאחרון שהכל הולך אחר התחתון:
+וכל שביארנו בגיטין אלו שכשרים אפי' היה ריוח בין נסח פלני לשל פלני שאין ריוח מפסיקן:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 87a
+
+המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני גיטין שכתבן זה בצד זה ושני עדים עברים באים מתחת זה לתחת זה ושני עדים יונים באים מתחת זה לתחת זה את שהעדים הראשונים נקרים עמו כשר עד אחד עברי ועד אחד יוני עד אחד יוני ועד אחד עברי באים מתחת זה לתחת זה שניהם פסולין מבואר לר"ם:
+אמר המאירי שני גיטין שכתבם זה בצד זה ברחב המגלה כל אחד בדף מיוחד ואלו היו שני עדים עברים או יונים באים לתחתיו של זה וכן שנים אחרים עברים או יונים תחתיו של זה אין ספק שכשרים וניתן לכל אחד מהן ואותה שיצא מתחת ידה מגורשת אע"פ שאין שם עידי מסירה שהרי בכל גט מהני שני עדים ויונים שאנו מכשירים לא יונים גוים אלא ישראלים שחותמין בכתב יוני וזו פשוטה היא ולא הוזכרה אלא שמשנתנו ענינה שהעדים תחלת חתימת כל אחד מהם תחת הגט שבצד הימני שבמגלה וסוף חתימתו תחת הגט השמאלי שבה וזהו שאמר שני עדים עבריים באים מתחתיו של זה לתחתיו של זה ר"ל מתחת ראשון לשני וצריך שתדע שחתימת האדם היא על שלשה פנים האחד שיכתוב איש פלני עד אע"פ שלא הזכיר שם אביו והשני שיכתוב שם אביו כלומר בן פלני עד אע"פ שלא הזכיר את שמו והשלישי פלני בן פלני אע"פ שלא הזכיר עד ויש מכשירים בהזכרת שמו לבד אע"פ שאין שם עד אחר שחתימתו נכרת וממה שאמרו בסוגיא זו וליתכשר האי בראובן והאי בבן יעקב עד אלא שאנו מפרשין בה שמלת עד שבסוף מוסבה על שני השמות והוה ליה כראובן עד ובן יעקב עד וכן עקר וכסתם משנתנו האמורה למטה וכן צריך שתדע שהיונים אין כותבין בדרך העברים מצד ימין לצד שמאל אלא משמאל לימין ונמצא כל שחתום בשיטה אחת בלשון עברי וחתם אחריו אחר בכתב יוני ששמו של אביו של עד יוני תחתיו של שם עד עצמו של עברי ושם עד עצמו של יוני תחתיו של שם אביו של עברי ויש מפרשים שלא מצד הכתב הוא אלא שהם מקדימים שם האב לשם עצמם והכל אחד אלא שלפירוש ראשון אתה כותב ביוני עד (בן) נח בן שם ואתה הופכו בקריאתך שם בן נח עד ולפי' שני אתה כותב נח בן שם עד כלומר נח בנו שם עד ר"ל שהעד הוא שם ומכל מקום אתה מבין עכשו ששני היונים באים מתחת שני לראשון וזהו שאמרו שני עברים באים מתחת זה לתחת זה ר"ל מראשון לשני ושני יונים באים מתחת זה לתחת זה ר"ל משני לראשון:
+ומעתה צריך שתבין בביאור משנתנו שאלו היה חתום ראובן תחת הימני ובן יעקב עד תחת השמאלי כגון זה ![]()
היו שני הגיטין כשרים בשני העברים שהרי שמות שבצדדין כלן חוזרין על החתום והרי הראשון כשר בראובן שמלת עד האחרונה חוזרת לו כמו שביארנו וכן ביצחק והשני היה כשר בבן יעקב עד ובבן אברהם עד וזהו שאמרו בגמרא בחתימת העברים ליתכשר האי בראובן והאי בבן יעקב עד והעמיד משנתנו שכתב ראובן בן בצד ימין ויעקב עד בצד שמאל ומתוך כך הראשון כשר שהעדים נקראין עמו והוא יצחק בן וכן ראובן בן שמלת עד האחרונה חוזרת להם ומלת בן אינה מפסדת שעל כל פנים מלת שם האב נמשכת אחריהם במלת עד וגדולי הרבנים פירשו שרוצה לומר בן ראובן וכמנהג יוניים ואין נראה כן ושמא תאמר יוכשר השני ביעקב עד פירשוה בגמרא תחלה בשלא כתב עד ונמצא שאין בו אלא יעקב ואינו כלום והראשון מכל מקום כשר שהרי מלת יעקב נמשכת עמו והוה ליה ראובן בן יעקב ואין צורך לעד ואחר כך תירצו שאין צורך בכך שאע"פ שכתב עד הרי נודע שאינה כתיבתו של יעקב שלא נתקיימה ואם תאמר שראובן שהכתיבה שלו חתם בשם אביו לכונת גט שני ולא לסיום חתימה ראשונה לא שביק איניש שמא דידיה וחתים בשמא דאבוה ואם תאמר שהוא חותם כן דרך סימן על הדרך שהיו עושין הרבה חכמים זה בצורת ספינה וזה בצורת דג וזה בצורת אות אחת שתשמש בצורת חותם שבטבעותיהם עד שהיה נכר לכל שזו היא חתימתם לא חציף איניש לשוויי שמא דאבוה סימנא ומתוך כך לא הוכשר השני ביציאה מתחת ידה אלא דוקא בעידי מסירה ו��מא תאמר יוכשר השני מצד היוניים ששם העד עצמו תחת השמאלי ואם מצד הרחקת שני שיטין הרי נתמלא הריוח ומלאהו בקרובים כשר ואם מפני שהגט עברי הרי אמרו גט שכתבו עברית ועדיו יונית כשר שמא גונדלית חתמו כלומר בשנוי מנהג אע"פ שכתבו חתימתם בלשון יוני ועל סדר עברים חתמו ונמצא שהראשון יש לו ארבעה עדים והשני בלא כלום ואף לפי' הראשון שחתם עד תחלה אינו מרחיק דבר זה שהרי איפשר לומר עד בדבר זה נח בן שם ומלת גונדלית עיקרה אטר יד ימינו ונקרא כל שנוי מלאכה שביד על שמה ויש מפרשים גונדלית אדם שנגרר במעשיו אחר מה שרואה מאחרים ואין מתעורר לעשות דבר מעצמו ואף אלו שנו מנהגם לחתום כדרך שחתמו הראשונים:
+עד אחד עברי ועד אחד יוני עד אחד עברי ועד אחד יוני באין מתחתיו של זה לתחתיו של זה שניהם פסולין פי' אף זו מתפרשת כראשונה שחתומים כדרכן בשיטות סמוכות אלא שחתם עברי ואחריו יוני ואחריו עברי ואחריו יוני ואמר ששניהם פסולים ושאלו בה בגמרא וליתכשר האי בעד אחד עברי ועד אחד יוני ואין גורסין בה והאי בעד אחד עברי ועד אחד יוני שהשני אין לו צד להכשירו והענין הוא שהוא סומך על מה שאמר ביונים דגונדלית חתמי ר"ל כל שבא אחר חתימת עברי ומכל מקום החותם ראשון אין לחוש בו לגונדלית אלא לעולם כדרכו הוא חותם אבל הבא אחריו אם הוא כותב בכתב ממין הראשון אין לחושבו לגונדלית שהרי אינו משנה אחר שאותו שלפניו לא שינה אבל כשהוא כותב כתב אחר יש לחוש להיות נגרר אחר כתבו של ראשון והוא סובר עכשו שאין לחוש לגונדלית אלא ביוני הבא אחר עברי וכן סובר שכל יוני הבא הראשון ודאי כדרכו חתם והיוני שתחתיו נגרר אחריו וחתם גונדלית ועברי הבא שלישי כדרכו ויוני הבא רביעי גונדלית ונמצאו ארבעתם על גט הראשון ואיהו מיהא ליתכשר והוא הדין דהוה מצי אמר ליתכשר האי בכולהו או בשני עברים אלא דמסתמא השנים הרצופים תחלה חתמו על הראשון והשנים הרצופים אחריהם חתמו על השני ואחר שכן באחד עברי ואחד יוני ליתכשר אחר שאתה סומך בגונדלית ואין גורסין בה הא תני זעירי שניהם כשרים שאין השני עכשו בכלל חקירתו עד שישיבהו עליו ומכל מקום איפשר לגרסו ושניהם כשרים מפני שאינו חושש לגונדלית ונכשר הראשון בשני עברים והשני בשני יונים ומכל מקום לדידן דחיישינן לגונדלית הוא השיבו שהגונדלית אף בעברי הבא אחר היוני הוא וכן אף ביוני הבא אחר עברי אין סומכין לומר ודאי גונדלית חתם אלא חוששין ולהחמיר ואם כן שמא יוני הבא שני חתם כדרכו ועברי הבא אחריו חתם גונדלית להיותו נגרר אחריו והיוני הבא אחריו חתם כדרכו ונמצאו שלשה על השני ואחר לבד על הראשון או שמא היוני הראשון חתם גונדלית ועברי הבא אחריו כדרכו ויוני הבא רביעי כדרכו ונמצאו שלשה על הראשון ואחד על השני לבד ומתוך כך פוסלין את שניהם אבל ראשון לעולם אין לחוש בו לשנות מנהגו ולא לבא אחריו לחתום באותו כתב בעצמו וזהו שבמשנה הקודמת לזו לא חששו לעברים לגונדלית לפסול את שניהם גם כן שהרי שני עברים רצופים תחלה:
+ויש גורסין וליתכשר האי בעד אחד עברי כו' והאי בעד אחד כו' ופי' הדברים אפי' באחד עברי כלומר שאין צריך לומר אם חתמו כלם כדרכם שהראשון כשר בעברים ושני ביונים אלא אפי' יש מהם שלא חתמו כדרכם מכל מקום שנים חתמו על כל אחד ואחד ועברי ויוני ראשונים חתמו בדרך אחד לשניהם וכן השניים בדרך אחרת לשניהם אם שנתחלף עברי ליוני אם שנתחלף יוני לעברי ותירץ שמא אחד לבד שינה טעמו ואין הדברים מתישבים וראשון עקר אע"פ שהוא בא דרך זרות שהרי שני העברים באים מתחת ראשון לתחת שני והמשנה אמרה עברי ויוני באים מתחת זה לתחת זה ועברי ויוני מתחת זה לתחת זה ומתוך כך פירשו גדולי הרבנים שהיוני החתום שני והעברי החתום שלישי התחילו חתימתם בסוף שיטה אחת וסיימוה בראש שיטה שתחתיה כגון זה ![]()
והרי שהראשון יש להכשירו בעברי ראשון ויוני הבא אחריו והשני בעברי שני ויוני הבא אחריו וקורא ראובן ושם באים מראשון לשני ויצחק וקהת ר"ל יצהר באים משני לראשון ואין בו חשש גונדלית כלל והוא מקשה להכשיר את שניהם כל אחד בעברי ויוני וגורסין ולתכשר האי בעברי ויוני והאי בעברי ויוני:
+
+Daf 87b
+
+משנה שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטן כשר כתבו העדים בראש הדף מן הצד או מאחריו בגט פשוט פסול הקיף ראשו של זה לצד ראשו של זה והעדים באמצע שניהם פסולין ראשו של זה לצד סופו של זה והעדים באמצע את שהעדים נקרים בסופו כשר אמר הר"ם אמרו בכאן עדים יונים אינו רוצה בו שיהיו מעידי יון אולם הם עידי ישראל כשרין אבל חתמו עדותן בכתב יוני ואתה יודע שכתיבת היונים אינה כמו הכתיבה העברית והערבית אשר יתחילו בכתיבה מן הימין אל השמאל אמנם יכתבו משמאל לימין ולפי זאת הצורה היו הגיטין והעדים אשר ידבר בזאת ההלכה וזאת צורת שני גיטין ![]()
דע שאלו היה בנסח זה תחת הגט האחד ראובן ותחת הגט האחד בן אברהם וכן תחת האחד שמעון ותחת האחד בן אברהם היו שניהם יחד כשרים לפי שנאמר שתחת הגט השני גם כן שני עדים עברים והם בן אברהם ובן יעקב לפי מה שציירנו הנה אין ספק שהשני עברים על הגט הראשון העידו ולא אפשר שיכתבו כמו שציירנו ואפי' העידו על הראשון ויהיה הגט האחד בטל בשני עדים והשני בלתי עד הנה לזה אמרנו שהראשון כשר והוא שהעדים נקראים עמו ושזאת הצורה בעצמה יתבאר עד אחד עברי ועד אחד יוני לפי שאנחנו נאמר גם כן אולי העברי ראשון והיוני אשר אחריו אמנם כוננו השלשה עדים על הגט הראשון וישאר עד אחד לבד גט השני ואפשר שנאמר גם כן שהשני יונים עד אחד מהעברים אמנם חתמו על השני וישאר על הראשון בעד אחד ולזה שניהם פסולים ואשר התחייב זה לפי שאנחנו נאמר אולי השני ישאר בעד אחד עם השנים עברים עד אשר חתימתם במה שביניהם והם יחד על גט ראשון חתמו כמו שהתבאר מן הצורה או נאמר גם כן שהעברי השני עם השני יונים חתמו אשר חתימותיהם אפשר בהם שהוא על הגט השני ולא יצטרך זאת הצורה שייר מקצת הגט וכו' זה כלו מבואר לא יצטרך באור:
+אמר המאירי שייר מקצת הגט שלא השלימו באותו הדף והשלימו בדף שני לרחב המגלה כשר ושאלו בגמרא וליחוש דילמא תרתי גיטי הוו ואיתרמי ליה זמן דקמא ועדים דבתרא וגזייה לעדים דקמא ולזמן דבתרא ומיגרשא בגיטא דלאו דידה ואע"ג דבעלמא לא חיישינן לכתב הסופר שלא לשמה הכא שאני דרגלים לדבר ואם תאמר ביש ריוח מלמטה בדף ראשון אכתי ניחוש דילמא זמן דבתרא גייז ואם תאמר שאף זו ביש ריוח למעלה והדבר ניכר שלא נחתך בהן כלום אכתי ניחוש דילמא אימלוכי אימליך ופירשו בו חכמי הדורות שמתחלה אמר לסופר כתוב גט לאשתי וכתב מקצתו ונמלך ומנעו שלא להשלים והרי נתבטל שליחותו וכשחזר ואמר לו השלימהו לא נעשה שליח אלא לחצי גט ואע"פ שחששא רחוקה היא בזו רגלים לדבר שכך היה שכל שנכתב כסדר במעמד אחד אינו בשני דפין בשמלה אחרונה של דף ראשון נקשרת הרבה עם מלה ראשונה של דף שני כגון הרי את בסוף זו ומותרת בתחלת זו ואין הדבר מצוי לסופר להשהות ולהפסיק בין שתי תבות כאלו ואם תאמר שכך נזדמן לכל האי לא חיישינן ויש מפרשין אימלוכי אימליך שאדם צוה לכתבו ונתחרט ובא אחר וצוה להשלימו וכלם מפני שרגלים לדבר ומכל מקום חזרו ופירשוה דידיע במתחתא דמגלתא כלומר שבמדת המגלה ניכר שלא נכתבה כגון שהוא מעליון הקלף ושלכך נתכוון הסופר מתחלתו שישלימהו בדף שני ואם לא כן חוששין לו אף בעידי מסירה שהרי הגט ספק פסול:
+כתוב בו עדים בראש הדף ר"ל שהגט בא תחת חתימת העדים או שהיו חתומים מן הצד בגליוני הגט או מאחורי בגט פשוט פסול וגדולי המחברים כתבו בו שאינו גט ומכל מקום הם כתבו שאם נמסר לה בעדים כשר ויש לפקפק ליקרא מזוייף מתוכו אלא שכבר ביארנו שכל שפיסולו נכר אין פוסלין אותו מצד מזוייף מתוכו שהרי לא יבאו לסמוך עליו ואע"פ שמצינו לרב שהיה חותם מן הצד כבר פירשוה דוקא בדיסקי ר"ל בשהיה מזמין אנשים לבא לפניו לדין ואין הקפידה בכך:
+הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה ואחורי גט זה כלפי אחורי גט זה והחתומים באמצע ואין נקראין עם אחד מהם שהרי על כל פנים גג כתב החתום כנגד גג כתב הגט האחד ורגליו כנגד רגלי כתב הגט האחר כגון זו ![]()
ואנו פוסלין אף העליון שגגו של חתום כנגד כתבו הואיל וגג לגג הוא אבל אם כתב שני גיטין זה תחת זה וחתמו באמצע שזהו תחת הראשון אותו שהעדים נקראין בסופו שזהו הראשון כשר והשני פסול אלא אם כן בעידי מסירה ואם העדים תחת התחתון הרי התחתון כשר ופירשו בגמרא גם כן שאם כתב שני גיטין ברחב המגלה והעדים באמצעם כעין עיבורא דדשא שניהם פסולים:
+משנה גט שכתבו עברית ועידיו יונים יונית ועדיו עברים עד אחד עברי ועד אחד יוני עד אחד עברי כשר כתב הסופר ועד כשר איש פלני עד כשר בן איש פלני עד כשר איש פלני בן איש פלני ולא כתב עד כשר כתב חניכתו וחניכתה כשר כך היו בקיאי הדעת שבירושלים כותבין מבואר לר"ם:
+אמר המאירי גט שכתבו עברית ועידיו יונית או יונית ועידיו עברית או עד אחד יוני ועד אחד עברי כשר ור"ל ישראל החתום בכתב יוני או דרך יוני כמו שביארנו למעלה ומכל מקום צריך שיהו העדים מכירים לשון כתב הגט וכתבו גדולי המחברים שאם מכל מקום כתב מקצת הגט בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר פסול אבל גדולי המפרשים חוככים לומר שאם היו העדים חתומים בכתב אחד החתימה מצרפן וממה שמצאו בתוספתא גט שכתבו בחמשה לשונות וחתמו עליו בחמשה לשונות פסול ומשמע שאם חתמו בלשון אחד חתימה מצרפן:
+כתב סופר ועד כשר ופירשו בגמ' חתם סופר ובא ללמד שאין חוששין שמא לא צוה הבעל לסופר לחתום אלא לשנים אחרים והם החתימוהו שלא לביישו כמו שהתבאר בקורדיקוס אבל כתב סופר ועד אינו כלום:
+ובגמרא הזכירו בשטר שהיו חתומים בה שני עדים ולא מצאו לקיים אלא האחד אלא שכתב טופס השטר היה ניכר שהוא של סופר פלני ואעפ"כ לא הכשירו שאין הכתב כלום אלא החתימה:
+איש פלני עד או בן איש פלני עד או פלני בן פלני ולא כתב עד כשר כמו שביארנו וכך היו נקיי הדעת שבירושלים חותמים ר"ל פלני בן פלני ולא היו מזכירין עד:
+כתב חניכתו וחניכתה ר"ל בגט שצריך להזכיר שמו ושם אביו כדי לברר הענין ואם כתב שמו וכנוי משפחתו דיו כענין כנויין הרגילים בספרד פלני אבן כך או אבן כך שאינה על שם ראש משפחה אלא כנוי כללי לכל המשפחה ונחלקו בגמרא חד אמר עד עשרה דורות כלומר אע"פ שעברו עד עשרה דורות שלא נקראו באותו השם אלא אם כן עברו עשרה וחד אמר שלשה כלומר שכל שעברת שלושה דורות שלא נקראו באותו כנוי אינו כלום וכן הלכה ויש מפרשים חניכתו וחניכתה כגון שמתיחסים לראש משפחה ומחברים אותו ראש משפחה לעולם על שמם ומניחים שם האב כגון שיאמר אבן ראובן אבן עזרא ואמר עד עשרה דורות כלומר אע"פ שעברו עד עשרה דורות מאותו ראש המשפחה וחד אמר שמשיעברו שלשה אינו כלום אלא אם כן חזר לכנוי כללי על כל המשפחה שכל שהוא כנוי כללי דיו בכך אפי' לאלף דור וזה עקר:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שביארנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 88a
+
+
+
+Daf 88b
+
+המשנה השמינית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר גט מעושה בישראל כשר ובגוים פסול ובגוים חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומרין לך אמר הר"ם פי' מעושה נעשה באונס ובהכרח והוא שיכריחו האיש על הגירושין ואם היה ב"ד של גוים מכריחים הוא גט פסול על כל פנים ואם היה ההכרח שלהם כפי מה שחייבהו דין ישראל כמו שתהיה האשה מבקשת הגט או תחייב לגרשה בדין התורה הנה זה הגט אע"פ שהוא פסול הוא פוסל מן הכהנה וכן אם הכריחו ב"ד של ישראל שלא כדין הנה יהיה הגט פסול ופוסל מן הכהנה ואם הכריחוהו גוים עד שיקבל מה שיצוהו ב"ד של ישראל לגרש הרי זה מותר:
+אמר המאירי ענין משנה זו פירשוהו בגמרא כך גט מעושה על ידי ישראל אם כדין כגון אלו שכופין אותן להוציא או שהיא אסורה עליו כשר לגמרי ופי' הדברים שכופין אותו אף לכתחלה בכל מיני כפיה עד שיאמר רוצה אני ושלא כדין ר"ל שלא היה מאותן שכופין אותן להוציא וטעו בהוראתם וכפאוהו בכך עד שאמר רוצה אני וגירש פסול לינשא ופוסל לכהנה אם מת הבעל קודם שיגרשנה פעם אחרת בגט כשר ולא מן הדין אלא שמא יבאו להקל בעשוי שבדין ואם כן כל שנתרצו לכנוס צריכה קדושין ומה שכתבו גדולי המחברים שמאחר שאנסוהו יגמור ויגרש לא שנכופהו בכך אלא שיתנו לו עצה בכך הא כל שבדרך אונס מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל כו' ואם גוים אנסוהו אם כדין ר"ל שאף כדיננו ראוי לכופו פסול ופוסל ואם שלא כדין אפי' אמר רוצה אני וצוה לישראל לכתוב ולחתום אפי' ריח הגט אין בו ומשום דגוים לאו בני עשויי בדידן נינהו וכדין מיהא פסול דאתי למיחלף בכדין דישראל ושיאמרו שכל שעל ידי עשוי אינו כלום ומשום הכי פוסל ושלא כדין אינו כלום דאפי' אתי למיטעי למימר הכי בשלא כדין הוא:
+ולמדת לפי דרכך שמה שאמר רב משרשיא בגמרא דבר תורה גט המעושה אף בגוים כשר אינה ואע"פ שבפרק חזקת הבתים מ"ז ב' אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני ורמינן עליה ממתני' דאי הכי מעושה בגוים אמאי פסול ותירצוה משום דרב משרשיא אלמא עיקר היא דהא פסקינן התם כרב הונא לא קשה דמעיקרא הוה סלקא דעתין התם דרב הונא אף בלא זוזי קאמר ומשום דאגב אנסיה גמר ומקנה ולהכי אקשייה מהכא ואיצטריך לאוקומה כרב משרשיא ומכל מקום הא אסיקנא התם דוקא ביהיב זוזי ולא קשיא ליה מתני' דהכא ליכא זוזי ולא איצטריך לדרב משרשיא ומכל מקום אפי' יהבו ליה זוזי בגט מיהא אינו כלום הואיל וסתמו אינו בתורת נתינת מעות כמו שביארנו שם שלא חלקו בגיטין ליתן בהם את הדברים לשיעורין:
+וכל שהוא כדין וישראל מעשין בגוים שיאמרו עשה מה שישראל אומרין לך עשוי דישראל הוא וכשר שהרי ישראל מצווים לכופו ואף בזמנים הללו ואע"ג דאנן הדיוטות אנן והיאך אנו ראויים לכופו ואם על ידי גוים הרי אמרו שכל שאת מוצא כינופיאות של גוים אע"פ שדיניהן כדיני ישראל אי אתה רשאי להזקק להם שנאמר לפניהם ולא לפני גוים לפניהם ולא לפני הדיוטות מכל מקום אנן שליחותיהו דבני ארץ ישראל עבדינן דהא מילתא דשכיחא הוא כהודאות והלואות ולא בעינן בהו מומחין כגזילות וחבלות ומכל מקום יש צדדין שאף בגזילות וחבלות נדון בהן למנוע בהן את הנזקין וכבר ביארנו הענין כלו בסנהדרין פרק ראשון ובקמא פרק חובל:
+ועשוי זה שהוזכר במשנתנו לא סוף דבר שחבטוהו והכוהו על כך אלא כל אונס במשמע אפי' אונס ממון כגון שהיו כובשין את ממונו עד שיגרש או הטילו עליו קנס על ידי גוים ואפי' קבלה מעצמו כל שנתחרט וכופין אותו לקיים מצד הקנס אונס גמור הוא וגדולה הימנה כתבו קצת רבנים שאם נשבע הוא לגרש ונתחרט ושכנגדו מתרין אותו לגרש מצד השבועה אונס גמור הוא אלא שבזו איני מודה הואיל ובידו לישאל וכן עשוי זה אינו צריך למסירת מודעא אלא שאם מסר מודעא אע"פ שלא נתברר לנו האונס מודעתו פוסלתו לגמרי שמודעת הגט אינה צריכה בירור אונס אפי' בנתינת מעות כמו שביארנו בשלישי של בתרא שאין אנו צריכים בגט אלא לגלוי הדעת וכל שגלה דעתו אינה צריכה הכרת אונס אבל אם לא מסר מודעא אינו נאמן לומר אנוס הייתי ומכל מקום אם נודע בעדים שכן אינו צריך מודעא כלל שאף בדיני ממונות אע"ג דתלוה וזבין צריך מודעא תלוה ויהיב לא צריך מודעא וגט הואיל ואין סתמו ראוי לנתינת מעות אין נתינת מעות שבו כלום כמו שביארנו שם ואין צריך לומר אם המעות שהיו כובשין לו כדי לאנסו מחמת כך או דמי הקנס יתרים על אותן שהוא מקבל שאין זה קרוי נתינת מעות כלל ואע"פ שלענין מכירה אמרו תלוה וזבין זביניה זביני שמשמעו אונס גוף כבר ביארנו שם שאף באונס מעות כן וכההוא מעשה דפרדיסא שהוזכר בשלישי של בתרא מ' ב' על הדרך שביארנו שם וכן לא סוף דבר בשהיו אונסין אותו אלא אף בשהיו מבהילין ומפחידין אותו בכך אונס גמור הוא וכן כתבוה בבירור גדולי המפרשים ואף גאוני הראשונים כתבו שם בנסח זה מיהא דפרדיסא שמעינן דמאן דמפחיד לחבריה במידי דיכיל למיעבדיה כגון בהפסד ממון או בהכאת נפש אונס הוא וכתבינן עליה מודעא אע"ג דלא עביד מאי דאמר ואחר שכן אף בגט שאינו צריך מודעא כל שנתברר שהבהילוהו או הפחידוהו שלא כדין בדבר שאיפשר להתקיים או שזה סבור שיהא אפשר להתקיים אם בגוים אינו גט ובישראל פסול ופוסל:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה התשיעית והכונה בה בביאור החלק החמשי והוא שאמר יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת מגורשת הרי זו מגורשת ובלבד שלא יהא שם מתלה אי זו היא מתלה גרש איש פלני את אשתו על תנאי זרק לה קדושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זו היא מתלה אמר הר"ם פי' אמרו מגורשת אינו רוצה בזה כי כאשר אמרנו באשת איש גרשה בעלה ונאסרה אותה על בעלה שיצא שמה מגורשת ואמנם נאמר כי כאשר יצא שמה מקודשת עוד יצא שמה היא בעצמה שהיא נתגרשה מאלו הקדושין הרי זה מגורשת שהרי קול ושוברו עמו לפי שהשמועה תאסור אותה והיא תתיר אותה אולם כאשר התבארו הקדושין בעדים וכל שכן אם היא נשאת הנה לא יתאמתו גרושיה אלא בעדים לפי מה שהתבאר בזאת המסכתא:
+אמר המאירי יצא שמה בעיר מקדשת כלומר פנויה שיצא עליה קול שהיא מקדשת לפלני הרי זו מקודשת מספק מצד הקול שחוששין לקול ואסורה בלא גט ופירשו בגמרא דוקא בשני דברים אחד שיזכירו בה לפלני ואחד שיהו שם אמתלאות חזקות ודברים המוכיחים כן מגורשת הרי זו מגורשת פי' קא סלקא דעתין השתא שאם יצא קול על אשת איש שהיא מגורשת מעמידין אותה בחזקת מגורשת וודאי לא להקל להתירה לעלמא דמשום קלא לא שרינ�� אשת איש לעלמא אלא להחמיר ולאסרה על בעלה אם הוא כהן והקשו בה והא אמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לאו קלא הוא ר"ל לאסרה על בעלה כלומר אפי' יצא עליה קול משנשאת שכבר נתקדשה קודם לו לפלני אין אוסרין אותה על בעל זה מצד קול בעלמא וכן אם יצא עליה קול של גירושין או של זנות אין אוסרין אותה על בעלה כהן בכך אלא אם כן בעדות ברור ואף זו נשואה ועומדת היא ופירשוה שעל אותה פנויה שיצא עליה קול שהיא מקדשת הוא חוזר שאם נצטרף באותו הקול קול של גירושין אין קול הקדושין מעכבתה שלא לינשא לאחר שהרי קול ושוברו עמו קול אסרה וקול שרי לה ובלבד שלא תהא שם אמתלא כלומר בין בקול הקדושין להחמיר בין בקול הגירושין להפקיע ובלבד שלא תהא באותו הקול אמתלא שיהא הקול מתוכה שאלו כן אין הקול כלום לא לאסור ולא להפקיע וסומכין על דבריה ופירש באמתלא של קדושין שהיה הקול יוצא שפלני זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה שהרי אף הקול לא עשאה מקודשת ושל גירושין שאחר קול מוחלט של קדושין יצא קול שגירשה על תנאי וכן בהפך ר"ל תנאי בקדושין וספק קירוב בגט ולמדנו ממשנתנו שאם היתה בחזקת אלמנה ויצא עליה קול גרושה אסורה לינשא לכהן ואם כן כשהקשו בגמרא ואסרינן לה אגברא הוה מצי לשנויי דלאו בנשואה קאי אלא באלמנה אלא שאם כן היינו רישא ויש מפרשים שקול של גירושין אף באמתלא מפקיעין קול מוחלט של קדושין ששוברו עמו הוא ולא חששו לקול אלא אם כן בקול שאין עמו שום שובר שלא להוציא לעז על הבריות ותולין לומר שנתקיים התנאי ואמתלא דמתני' הם מפרשים אותה על איסור כהנה שבה כלומר מקדשת ומגורשת ואע"ג דקול ושוברו הוא מכל מקום לכהנה מיהא אסורה לה דוקא בכי הא אבל אשה נשואה שהוציאו עליה קול של גירושין על תנאי ומת בעלה אין חוששין לו וראשון עיקר וכן כתבוה גדולי המפרשים:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 89a
+
+יצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה הן אם היא פנויה ושיצא עליה קול בפסול לה שלא לאסרה לכהן הן אם היא אשת איש שלא לאסרה על בעלה שאין הקול אלא שראו פריצותא בעלמא וכן אם נראו בה טכסיסי זונה כגון אכילת בשוק ומגרגרת בשוק ר"ל הולכת נטוית גרון וכן מניקה את בנה בשוק ואינה חוששת בגלוי דדיה או אפי' שהגיעה למשא ומתן של נשים הטוות בלבנה שדרכן לשיח שיחות בטלות על החשודות שבעיר אין חוששין לה ולא סוף דבר שאין בית דין אוסרין אותה עליו אלא אפי' למי שמחמיר על עצמו אין צורך להחמיר ואם בא לישאל מודיעין לו שאין צורך להחמיר פריצותא בעלמא הוא ואף לדעת ר' מאיר ור' עקיבא שאמרו תצא פירושו בכתבה אלא שהלכה כר' יוחנן בן נורי שאמר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה והתורה אמרה ערות דבר וכתוב יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור ויש מפרשים בו עידי טומאה ולא אמרו בעידי דבר מכוער שתצא אלא מבועל אם כנסה אחר שגירש זה אבל מבעל לא ואע"פ שעוברת על דת משה ויהודית וחברותיה לאו דבר ברור הוא אף אלו אע"פ שיוצאות שלא בכתובה אינה אסורה עליו ואף כל שבעידי דבר מכוער תצא בלא כתבה ובאלו מצוה עליו לגרשה וכמו שאמרו למטה זו מדת רשע ואף אלו צריכות התראה להפסד כתבה ואף לאחר התראה אינה אסורה עליו ואין איסור שלא בדבר ברור אלא בקנא לה ונסתרה וגדולי המפרשים פירשו כאן דבר ברור עידי דבר מכוער וכן פירשו קצת מפרשים בעידי דבר מכוער שתצא מבעל אלא שעיקר הדברים בו מבועל כמו שיתבאר ביבמות בע"ה:
+בתולה שיצא עליה קול שנבעלה לכשר לה אין אוסרין אותה לכהן גדול מצד הקול וכן אם יצא עליה קול שהיא חלוצה אין אוסרין אותה לכהן הדיוט הואיל וחלוצה מדברי סופרים לקלא לא חיישינן יצא על פנויה קול שהיא נשואה מכמה שנים אין חוששין לקלא עתיקא ולא איתברר לא חיישינן וכן בארוסה אפי' יצא עליה קול חדש שנתקדשה באותו הפרק אלא שלא הזכירו בה לפלני אינו כלום כמו שביארנו במשנה וכן אם יצא עליה קול שנתקדשה באותו הפרק בעיר פלנית אין חוששין לה וכן אשה שיצא עליה קול שהיא ממזרת אין חוששין לה לאסרה לינשא:
+יצא על אדם קול שהקדיש את נכסיו אין חוששין לאסרם עליו וכן יצא עליו קול שהפקיר ובא אחר וזכה אין שומעין לו:
+לפי דרכך למדת שהקול האוסר הוא יצא קול חדש פלנית נתקדשה היום או באותו הפרק לפלני אף זו לא בקול הברה לבד אלא שבאו עדים והעידו שראו בבית פלני נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין כדרך מקום שמתאספין בו לשמחה ואומרין שלא מתורת עדות פלנית נתקדשה היום וזהו הקרוי אמרו דבר אבל אם לא אמרו שנתקדשה אלא פלנית מתקדשת היום או פלנית תתקדש היום אינו כלום וזו היא לא אמרו דבר כלומר לא אמרו קול מוחלט ודבר מסויים וקול ושוברו הוא אבל כל שאמרו עכשו דבר המסויים אע"פ שלאחר זמן החזירוהו לאינו מסויים אינו כלום אלא אם כן היתה האמתלא נראית לבית דין כמו שיתבאר ואין הלכה כדברי האומר אפי' מכאן ועד עשרה ימים ונרות דולקות ומטות מוצעות לאו דוקא אלא כמנהג שנוהגים בענינות הללו אף אם באו שנים או יותר ואמרו שמענו מפלני שנתקדשה פלנית בעדים ופלני מפלני עד שיגיעו למי שאי אפשר לחקרו כגון שמת או הלך ופירשוה גדולי המחברים שיאמרו בפני פלני ופלני והלכו העדים למדינת הים או מתו הרי זה קול שמחזיקה במקדשת ומכל מקום רוב מפרשים פירשוה אף בשאין מזכירים עדים אלא פלני שמע מפלני והיה אומר ששמע מפלני וכן הרבה אלא שנראה כדברי גדולי המחברים:
+כל קול שלא הוחזק בבית דין שלא יהא קול הברה אלא קול גמור על הדרכים שביארנו אינו קול וכל שאי אפשר לבא לידי כך אלא שהקול יוצא ואין שם עדים לנרות דולקות וכו' ופלני מהיכן שמע נחלקו בזו בסוגיא זו מהם שאמרו שמבטלין אותו ר"ל שמשתקין אותו כדי שלא יתפשט ומהם שאמרו שאע"פ שאין אוסרין עליו מכל מקום אין משתקין אותו מפני שאע"פ שאין בזו כדי לאסור נוח לנו שלא תנשא מפני החשד שלא יאמרו כבר נתקדשה לאחר ועכשו נשאת והניחו דבר זה על מנהג המקומות יעשו הדיינים כפי מה שיראה בעיניהם על פי תוכן הענין והוראתו:
+כבר ביארנו שכל שהוחלט הקול אין אמתלא שאחר זמן מפסיקתו והוא שאמרו בההיא דנפק עלה קלא דאיקדשא ואייתיוה לרב חמא ואמרו ליה על תנאי קדיש דלא ליזיל לבי חוזאי ואזל ואמר כיון דבעידנא דהוה קלא לא הוה אמתלא לאו כל כמינך דמחזקת אמתלא:
+אע"פ שביארנו במנהג קצת מקומות שאין מבטלין את הקול כל שהקול בקידושין קלים שיש בהם ספק אם יש בהם שוה פרוטה אם לאו ולא באו לידי בירור הצריך לקול מבטלין אותו בכל מקום שאין כאן חשד והכל מכירין ואומרין עיינו רבנן בקדושיה ולא הוה בהו שוה פרוטה:
+
+Daf 89b
+
+וכן אם יצא עליה קול שנתקדשה לאחד מבניו שלפלני והיו מזכירים בפרט איזה מהם אלא שמן הסתם הואיל ומתיחסים אותו לאב קטן הוא או סמוך לקטן ומתוך כך אם אין הקול מתברר מבטלין אותו ככל מקום שאין כאן חשד מסתמא מימר אמרי עיינו רבנן בקידושיה וקדושי קטן הוו וזה שפירשנוה בהזכירוהו ובפרט שאם לא כן הרי הוא שלא לפלני ומכל מקום יש מפרשים שמאחר שהם מזכירים אחד מבניו של פלני אין זה שלא לפלני:
+יצא עליה קול או אפי' נתברר בעדים שנתקדשה לפלני וידענו בו שהוא קטן בשנים אלא שהוא ארוך בקומה עד שנראה כגדול אין חוששין מתוך החשד להצריכה גט מזה שאין הקומה סימן לגדלות כלל עד שיטעו הבריות בכך מצד הקומה שאף שכלו של קטן עד שני בדבר מעשה היה ואמרו חכמים דרך צחות עדין לא הגיע לפלגות ראובן ר"ל לחקרי לב ואין לחוש שיטעו הבריות עליו:
+אע"פ שכתבנו באמתלא שאינה בשעת הקול אלא לאחר זמן שאינה אמתלא להפקיע את הקול מכל מקום כל שיש אמתלא שאותה אמתלא היתה שם בשעת הקול סומכין עליה וזהו שאמרו במקום אמתלא חוששין לאמתלא ובאה מלת חוששין לקולא כדרך שביארנוה בקצת מקומות ולדעתנו רב זביד שאמרה כן חולק עם רבה שאמר אמתלא שאמרו אפי' מכאן ועד עשרה ימים ואנו גורסין ורב זביד אמר במקום אמתלא חוששין לאמתלא כלומר שאין תולין באמתלא לאחר זמן אלא במקום שהדבר מוכיח שכך היה כגון שאף בשעת הקול יצא הקול שהקדושין בזריקה היו ולאחר זמן יצא הקול שספק קרוב לו היו וכל שהוא כן תולין בה ומתירין אותה לינשא אבל בדרך אחרת אין מתירין באמתלא שלאחר זמן אלא שאם נשאת מיהא לא תצא וכן נראה שפירשוה גדולי הפוסקים והמחברים ומה שהקשו לרב זביד ממשנתנו שאמרה ובלבד שלא תהא שם אמתלא פי' וסתם נאמרה אפי' לאחר זמן ותירץ מקום אמתלא קאמר כלומר כל שאתה מפרשה אף לאחר זמן דוקא במקום אמתלא ומכל מקום גדולי הרבנים גורסין רב זביד אמר בלא וא"ו ואינו חולק עם רבה אלא מילתא באפי נפשה היא כלומר לא סוף דבר באמתלא גמורה שמפקעת את הקול אלא כל שיש מקום ופתח לומר כן כגון אם יצא הקול שבזריקה היו תולין שקרוב לו היו ומה שאמרו ובלבד שלא תהא שם אמתלא דאלמא אמתלא גמורה פירושו מקום אמתלא ומה שהקשו משמועת נתקדשה ואח"כ בא בעלה איפשר לפרשה לשני הפירושין יפה ואין צורך להאריך בה:
+האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונתקדשה לאחר ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לראשון הואיל ולא נשאת שאלו נשאת תצא מזה ומזה כמו שיתבאר במקומו שאם תחזור לראשון יאמרו גירש זה וכנס זה ועכשו מחזיר גרושתו מן הנשואין ואין אומרין על תנאי נשאת שאין אדם נושא אשת חברו על תנאי אבל כשנתקדשה אם יטעו לומר שקדש זה ונמצא מחזיר גרושתו משנתארסה אף הם יאמרו שעל תנאי קדש ונמצא שאין בהן אירוסין כל שנשאת או אפי' נתקדשה ואחר הנשואין או האירוסין יצא קול שכבר נתקדשה לפלני היום או באותו הפרק אין אוסרין אותה על זה הא מכל מקום אם יצא הקול קודם שנשאת או שנתקדשה לו אסורה עליו:
+יצא עליה קול האוסר ובא אחר וקדשה קדושין גמורים בודקין על קדושי ראשון ואם נמצאו קדושין אין קדושי שני כלום ואם לאו אלא שהקול הוא קול האוסר משתדלין שיגרש הראשון ויכנוס השני אבל שיגרש שני ויכנוס ראשון לא שמא יאמרו גירש זה וכנס זה והרי ראשון מחזיר גרושתו מן האירוסין אבל אם אף השני לא קדשה בבירור אלא שאחר קולו של ראשון יצא קול שנתקדשה לשני אחד מוציא ואחד כונס אי זה שירצו כך פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים אלא שיש פוסקים שאף בראשונה מותרת לשניהם כרב שישא בריה דרב אידי:
+מאחר שכתבנו שאם נמצאו קידושי ראשון קידושי מעליי אינה צריכה גט משני אתה למד שאין הלכה כרב הונא שאמר אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת ר"ל להצריכה גט ומכל מקום דוקא שלא בפני בעלה אבל בפניו ודאי מק��דשת שהרי הלכה כרב המנונא שאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואף רב הונא מדרב המנונא אמרה לשמעתיה אלא שהיה סבור כרב המנונא שיאמר כן אף שלא בפניו ואינו כן שכל שלא בפניו מעיזה ומעיזה אבל בפניו מיהא פשטה ידה ואמרה גרשתני דין אחד הוא שהפושטת ומקבלת בפני בעלה הרי היא כאומרת גרשתני וקצת חכמי הדורות חוככים לומר בין בגרשתני בין בפשטה ידה שאף שלא בפניו כן והדברים זרים ומתמיהים אלא דוקא בפניו ואף זו דבר ברור שענינה כשהיא מכוונת לקדושין ופורשת מן הראשון אבל כל שאינה מכוונת לכך אלא שסבורה שהם דברי לעג אע"פ שמבינה את הלשון מתוך שיודעת שאין קדושין תופסין על קדושין אין זה כלום וכן מן הסתם כל שחוזרת עם הראשון שהרי עיקר הטעם שאינה מעיזה להתיר את עצמה במה שיודעת שהבעל בריא שאינו כן ר"ל שלא גירשה וכל שאינו נפקעת ממנו כבר נהפכה חזקתה וכן הורינו בה למעשה:
+וצריך שתדע שאין קרוי בפניו אלא אם כן ברור שהיא רואה בו שהוא רואה ושומע בכך ואין צריך לומר בשאר הדברים שכתבנו בדין גרשתני בשני של כתבות שכלם מתפשטים בדין פשטה ידה ולפי דרכך למדת בדין פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפניו שלא נאסרה לבעלה הראשון אא"כ פירשה ממנו אחר אותו וכל שכן אם הלכה לה עם האחר ואינה צריכה גט משני כלל אחר שהיא עומדת כדרכה עם הראשון הא אם פירשה ממנו נאסרה והרבה חולקים בקצת דברים שכתבנו ואנו כתבנו מה שנראה לנו ושהסכימו בה עמנו קצת רבני אשכנז מן הגדולים והמובהקים שבהם:
+המשנה העשירית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר בית שמאי אומרין לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה שנ' כי מצא בה ערות דבר ב"ה אומרים אפי' הקדיחה תבשילו שנ' כי מצא בה דבר ר' עקיבא אומר אפי' מצא אחרת נאוה ממנה שנ' והיה אם לא תמצא חן בעיניו אמר הר"ם ב"ש יתלו במלה ערוה וב"ה באמרו דבר ומאמר ר' עקיבא בלתי אמת לפי שהוא כאשר מצא טובה הימנה ישהנה עליו ולא יגרש זאת והיא לא חטאת כלל והיא נאותה למדותיו והלכה כב"ה:
+אמר המאירי בית שמאי אומרין לא יגרש אדם את אשתו לכתחלה אלא אם כן מצא בה ערות דבר ר"ל דבר זמה ובית הלל אומרין אפי' הקדיחה תבשילו ר"ל שאינה משתדלת בצרכי ביתו להושיבם על אפניהם והענין דרך כלל הוא שמסרבת לו ואינה מתנהגת על פי רצונו ור' עקיבא אומר אפי' מצא אחרת נאה הימנה כלומר אפי' בלא שום טעם אלא מצד הרצון ואין הלכה לא כר' עקיבא ולא כבית שמאי אלא כבית הלל ומכל מקום אף בלא שום סבה אם גירש גירש ואינו בעמוד והחזר שהרי באונס נאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו כלומר שכל ימיו בעמוד והחזר הא שאר בני אדם לא:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 90a
+
+היוצאת משום ערוה אסורה לבעל ולבועל אבל לשאר בני אדם מותרת כמו שהתבאר:
+מי שהיה בלבו לגרש את אשתו והיא יושבת תחתיו ומשמשתו עליו הכתוב אומר אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך ולא סוף דבר תשמיש שבצנעה שהרי זה מבני גרושת הלב הנזכר בנדרים כ' ב' אלא אף בשמוש שבבית אסור לו לקבלו הימנה אא"כ הוא מודיעה שדעתו בכך ואי סברא וקבילא אין לנו ובמסכת יבמות אמרו לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש גו':
+אע"פ שהגירושין מרוחקים ונמאסים במקום שאין שם סיבה כל שרואה באשתו טכסיסי פריצות שהם סרסורי זמה מצוה עליו לגרשה וכל שאינו מדקדק בכך עליו אמרו דרך משל שהוא מבני אדם הרואים זבוב בתמחוי שלהם ומוצצים ואוכ��ים וזו היא מדת אדם רע ופחות רואה אשתו יוצאה וטווה בשוק וראשה פרוע ופרומה משני צדדין ומדברת עם בני אדם בשוק ומניקה את בנה בשוק ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים ואינו מקפיד ועל כיוצא בזו אמרו במסכת יבמות ס"ג ב' אשה רעה מצוה לגרשה:
+ויש לך אדם מדקדק ביותר מדאי ועליו אמרו דרך משל שהוא מבני אדם שאם רואים זבוב בכוסם זורקין כל מה שבכוס כך הם נוהגים שכל שרואים נשותיהם מדברות עם אחיהן וקרוביהן או אף על שאר עסקים הם חושדין אותן עד שכשיוצאין מבתיהם נועלים בפניהן ומדה בינונית שבענינים אלו כאדם המוצא זבוב בכוסו שזורק את הזבוב ושותה את הכוס וזו היא מדת כל אדם רואה אשתו מדברת עם אחיה וקרוביה ואינו מקפיד ואם רואה בה יותר מדאי מיסרה ומוכיחה והיא נוכחת אבל המגרש בלא סיבה הראויה לכך שנאוי ומשוקץ ומתועב וכבר החרימו ראשי הישיבות וגדולי הרבנים מזמן קדום על כל מי שיגרש על כרחה אלא אם כן בהסכמת טובי העיר ואף בהרבה מקומות השתדלו גדוליהם עם המלכיות והשולטניות שלהם לקנוס כל המגרש שלא בהסכמת האשה או בהסכמת טובי העיר קנס גדול כדי שלא יהא הפתח פתוח לכל הבא:
+ובמסכת סנהדרין כ"ב א' אמרו כמה קשים גירושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש וכל שכן שהדבר מכוער באשה שנתגדלה עמו ונשקעה באהבתו שכיוצא בזו בגידה והפרת ברית ועליו אמרו אפי' מזבח מוריד עליו דמעות כלומר שאף סניגוריו נעשין לו קטיגור ואין בה לשום אדם ללמד עליו זכות והוא שאמר על כי העיד יי' בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה היא חברתך ואשת נעוריך וכתוב ובאשת נעוריך אל תבגוד ובמסכת יבמות ס"ב ב' אמרו האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא:
+נשלם הפרק ונשלמה המסכתא ת"ל, ונשלם הנה מה שנראה לנו לכללו במסכת גיטין תהלה לאל, יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת יבמות בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן סלה.
\ No newline at end of file