diff --git "a/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Kiddushin/Hebrew/Meiri on Shas.txt" "b/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Kiddushin/Hebrew/Meiri on Shas.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Kiddushin/Hebrew/Meiri on Shas.txt"
@@ -0,0 +1,1424 @@
+Meiri on Kiddushin
+מאירי על קידושין
+Meiri on Shas
+http://www.sefaria.org
+
+מאירי על קידושין
+
+הקדמה
+
+אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א כבר ביארנו בפתיחת החבור על זה הסדר ר"ל סדר נשים שעקר ענינו בא לבאר עניני האישות בכללו הן בעניני בית ראשון בענין הקידושין והכתבה הן בעניני חרבנו כענין הגיטין וסבות הפירוד הן בעניני בית שני ר"ל כענין היבום והחליצה וענין סוטה וכן ביארנו שנכללו בה עניני נדרים ונזירות לסבות שזכרנום בפתיחת החבור וכן ביארנו שהגאונים כללו בה עוד דברים שלא מעניני האישות ושלא מן הסדר רק שהם ענינים סובבים בסתרי הנשים והם עניני מסכת נדה וכן הזכרנו שזאת המסכתא ר"ל מסכת קדושין היא קודמת בסדורנו לשאר מסכתות הסדר להיות עניניה קודמים בענין האישות והענין הוא שקודם מתן תורה לא היה להם אישות אלא כשהיה אדם פוגע אשה בשוק וישרה בעיניו היה מדבר בינו לבינה בענין הנשואין ואם נאותין זה לזה מכניסה לביתו ועומדת עמו והיתה לו לאשה וכן כשהיו מתקוטטין זה בזה היה הולך לו זה מכאן וזה מכאן ומתוך כך לא היתה אימת בעל מוטלת כל כך על האשה שתחוש למניעת עבודתו או לסטות מתחתיו או לקפוץ בנדרים מדרך כעסה עליו ולא היה אצלם קשר חזק בענינים אלו אלא ביבום שהיה מוכרח אצלם בלא שום פירוד לסבה קדומה באמונתם בענין הנפש וכשנתנה תורה נצטוו להיות ענין האישות בקשר חזק באירוסין ונשואין ובעדים ובכתבה ושלא יוכל לשלחה אלא בגט וכשתזקק לאחיו אם מת הוא בלא זרע שתהא זיקתה נתרת ונעקרת בחליצה ושיהא יכול ליסרה אם שטתה ממנו ר"ל שקנא לה ונסתרה וכן שיהא רשאי להפר נדריה ודברים אלו כלם מתבארים בסדר זה:
+ובמסכתא זו באו להתחיל בבאור ענינים אלו והיא כוללת ארבעה פרקים וסדרם לפי שטתנו א' האשה נקנית ב' האיש מקדש ג' האומר לחברו ד' עשרה יוחסין וענין המסכתא הוא מבאר עניני הקדושין ודרך קניתם במה מקדשין וכיצד מקדשין ומי מקדש ועל ידי מי ודין מי שנזדמן לו אי זה טעות בקדושין ובאי זו אשה קדושין תופשין בלא שום נדנוד עבירה ובאי זו תופשין בעבירה ובאי זו אין קדושין תופשין כלל ונתגלגלו בה על ידי אלו הדברים דרכי הקניות בשאר ענינים וכן על ידי הנשים שאין קדושין תופשין בהן אלא בעבירה או שאין תופשין בה כלל נתגלגל לבאר דין התולדות אי זו מהן פסולה ואי זו מהם כשרה ועל ידי אלו נתגלגל לבאר עניני היוחסים על אי זה צד הוכשרו לינשא לישראל או לכהנה ועל אי זה צד נפסלו ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לארבעה חלקים הראשון לבאר בו הדברים שבהן מקדשין את האשה ושהאשה נקנית בהם ונתגלגל מזה בביאור מקצת שאר דברים במה הן נקנין ונכלל בזה החלק ענין ידיעת כיצד מקדשין ובאי זה לשון ובאי זה ענין והשני לבאר מי מקדש ועל ידי מי מקדשין ובאי זה זמן יש יד לאשה לקבל קדושין על ידי עצמה ובענין מי שקדש ונמצא שקדושיו היו בטעות והשלישי בענין המקדש על תנאי על אי זה צד צריך לקיים תנאו ועל אי זה צד אין תנאו כלום ומי שנולד לו ספק בקדושיו אם קדש אם לא קדש או את מי קדש וכיוצא באלו הענינים כיצד הוא הדין הרביעי בענין מקום שקדושיו עבירה או במקום שאין קדושיו תופסין כלל ומהו דין התולדות וכן עניני היוחסין:
+החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון וקצתו בפרק שני כענין התקדשי לי בזו ובזו ובענין המקדש באיסורי הנאה והחלק השני יתבאר בפרק שני וקצתו בפרק שלישי והחלק השלישי יתבאר בפרק שלישי והחלק הרביעי יתחיל בפרק שלישי ויושלם ענינו בפרק רביעי זהו יסוד המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה דברים שלא מעין הכונה על ידי גלגול כמו שיתבאר ואמנם הפרק הראשון יסוד ענינו להתחיל בביאור החלק הראשון ורבו יסוב על שלשה ענינים הראשון בענין הדרכים שהאשה מתקדשת בהם ועל אי זה צד מקדש בהם השני במה שנתגלגל לבאר דרכי הקנינים בשאר הדברים השלישי שעל ידי מצות קדושין שהיא משתלשלת למצות פריה ורביה שאין הנשים חייבות בה בא לבאר המצות שהנשים חייבות בהן ואותן שהן פטורות מהן ועל ידי גלגול דבר זה ביאר המצות הנוהגות בחוצה לארץ ושאין נוהגות אלא בארץ זהו יסוד הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שהקדמנו:
+
+
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף ובשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר בית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל היבמה נקנית בביאה הקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם אמר הר"ם פי' דרך מורה הזכרים והנקבות אמר הכתוב את הדרך אשר ילכו בה ואמר האשה נקנית ולא אמר האיש קונה מפני שהיא לא תהיה אשת איש כי אם ברצונה אבל אם קדשה בעל כרחה אינה מקודשת ולמדנו שהיא מתקדשת בכסף שנאמר כי יקח איש אשה ונאמר בעפרון נתתי כסף השדה קח ממני גמר קיחה קיחה משדה עפרון והקדושין בשטר הוא שיכתוב לה באיזה דבר שיזדמן אפי' בחרס הרי את מקודשת לי מאורסת לי ומה שדומה לאלו הדברים ויתן לה זה הדבר בפני עדים והראי' על זה אמרו ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר כמו שאמר הכתוב וכתב לה אף הויה בשטר ודרך הקידושין בביאה שיבעלה בפני עדים לשם קדושין ואין שם... יותר מבואר הקנין הזה וזהו אשר בא בתורה ובא אליה ובעלה בביאה תעשה בעולת בעל אבל מי שקידש בביאה או בלתי שדוכין יש לדיין שיכהו שלא ילמדו ממנו ואע"פ שקדושיו שלמים משקל הדינר צ"ו גרגרים שעורת כסף ואיסר הוא דרהם והדינר ששה דרהם ומשקל האיסר ד' גרעינים ופרוטה חצי גרעין כסף מלבד שאמר האשה נקנית אמר גם כן היבמה נקנית והיה האמת שיאמר היבם קונה שהעיקר אצלנו שמי שהכריח יבמתו ובא עליה בלתי רצונה קנאה כמו שכבר התבאר בתחלת ששי מיבמות:
+אמר המאירי כלומר האשה נקנית למקדש לענין שלא יהא אחר יכול לזכות בה ושאינה נתרת לשום אדם עוד בחייו אלא בגט בשלש דרכים ר"ל באחת משלש דרכים והם כסף ושטר וביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה ומכל מקום אינה נקנית לו בכך עדיין קנין גמור שהקדושין אירוסין הם עושים ולא נשואין ואין הקנין גמור לגמרי להשתעבד לו בשבעה מלאכות ולזכות במעשי ידיה וירושתה ומציאתה ולכל הדברים עד שתבא חפה ותגמור הנשואין וקונה את עצמה להיות יוצאה מרשות הארוס או הבעל אם נשאה בשתי דרכים ר"ל באחת מהם והן גט ומיתת הבעל ופירשו בגמרא במנין זה שהמנין הראשון ר"ל נקנית בשלש דרכים בא למעט חפה בלא קדושין שאינו כלום שאע"פ שאחר קדושין עושה נשואין גמורים והיה לנו לומר שאף בלא קדושין תועיל מיהא לעמוד במקום קדושין אינו כן אלא אין חפה בלא קדושין עושה כלום וכן בא למעט חליפין אע"פ שקונה בקרקעות ובמטלטלין שהרי קנין חליפין אף בפחות משוה פרוטה הוא וכמו שאמרו קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה והרי אמרו אתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה והילכך אפילו היו החליפין שוין כמה הואיל ומתורת חליפין היא אינו כלום כמו שנ��אר למטה והמנין השני ר"ל וקונה עצמה בשתי דרכים בא למעט שאינה קונה את עצמה בחליצה אע"פ שהיבמה קונה עצמה בחליצה שהרי באשה דעלמא כתיב וכתב לה ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ושלשה דרכים אלו שהאשה נקנית בהם כלם קדושי תורה הם וכמו שהביאו את כלם בגמרא מן המקראות כסף מכי יקח ושטר מויצאה והיתה וביאה מובעלה וכן שבשמועת חפה קונה אמרו תנא דכתיבין בהדיא קתני אלמא ששלשתן מן התורה הן וכן שאמרו חדא מחדא לא אתיא וכו' והעלו בה שאף חדא מתרתי לא אתיא כלומר וכלן הוצרכו להביאם מן המקראות אלמא כלהו בחדא מחתא נינהו וכן שאמרו בפרק זה בגמרא בית שמאי אומר בדינר והרי קדושי אשה ככסף הכתוב בתורה הוא וכו' ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שקדושי כסף מדברי סופרים ואף מגאוני הראשונים כתבוה כן בראשון של כתבות ובשלישי של בתרא מ"ח ב' בענין מה שאמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה והקשו בה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות והיו מפרשים תינח דקדיש בכספא שהם קדושי סופרים ואף סופרים יכולים להפקיעם הם אמרו והם אמרו אבל קדושי ביאה מאי איכא שהן מן התורה היאך הם מפקיעים אותם ומכל מקום עקר הפירוש בו תינח דקדיש בכספא שהרשות ביד חכמים להפקיר ממונו של זה שהפקר בית דין הפקר ונמצא שלא קדש בשלו על הדרך שאנו אומרים באיסורי הנאה מדברי סופרים שאם קדש בהם אינו כלום שאע"פ שמן התורה מותר בהנאה כבר הופקר על ידי סופרים ואין זה ממון שלו אבל מכל מקום קדושי כסף אף הם מן התורה בלא שום פקפוק ואף גדולי הדורות העידו על גדולי המחברים שחזרו בהם ומכל מקום הגיעה לידי שאלה שנשאלה להם על זה והשיבו בה ממה שכללו במנין המצות שכל דבר שלמדהו בהיקש או בקל וחומר וגזרה שוה ובכלל באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם אינו קרוי של תורה אלא של סופרים אלא אם כן אמרו בו חכמים בפירוש שהוא מן התורה ואפילו דבר שנאמר עליו הלכה למשה מסיני בכלל דברי סופרים הוא ואם כן הכסף למדנוהו מקיחה קיחה והיה מן הדין לומר שאף השטר מדברי סופרים שאף היא באה מהקש ויצאה והיתה אלא שהביאם לומר שהוא מן התורה ממה שאמרו ט' ב' בענין נערה המאורסה משכחת לה כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס אלמא שאירוסין של שטר הם מן התורה ומכל מקום אין אנו סומכין על כלל זה שהרי כל המקומות מעידין שכלם מן התורה וכן שמצינו בכבוד אשת אב שבאה מן התורה נאמר עליה בכתבות במעשה פטירתו של רבי דאורייתא היא ואעפ"כ אינו אלא מדברי סופרים ונשארנו על שיטתנו שכלם מן התורה:
+ועכשיו הוא מתחיל להזכיר את שלשתן והקדים את הכסף מפני שהוא ראש המדברים בכל מקום ושהכתוב הקדימו וכדכתיב כי יקח ובדין היה להזכיר ביאה אחריו וכסדור המקרא אלא מתוך שהשטר אף הוא קנינו מרובה סמכה עם הכסף וענין קדושי כסף יתבאר בגמרא שנותן לה כסף או שוה כסף ואין צורך לטרוח מהיכן יצא לנו מן המקרא להיות שוה כסף ככסף כמו שטרחו רבותינו בה בנזקין להביאה מכסף ישיב לבעליו ובעבד מישיב גאלתו שלא הוצרכו להביאם מן המקרא אלא בדברים שהפורע פורע שוה כסף על כרחו של מקבל כגון עבד לאדון ומזיק לניזק אבל אשה ושדה שאין הנותן רשאי ליתן לעקר קנייתם שלא מדעת המקבל פשוט הוא שכל שהיא מקבלת שוה כסף הרי הוא ככסף ויש מפרשים בדרך אחרת לומר שלא הוצרכו לטרוח בכך אלא בעבד דכתיב ביה בהדיא כסף וכדכתיב מכסף מקנתו והוצרך לרבות שוה כסף מ��שיב גאלתו וכן בנזיקין דכתיב ביה בהדיא כסף ישיב לבעליו הוצרך לרבות שוה כסף מדכתיב ביה ישיב אבל הכא לא כתיב ביה כסף בהדיא אלא מהקישא דקיחה קיחה וראשון עקר:
+ונשוב לדברנו והוא שכשהוא נותן את הקדושין נותן לה בפני עדים ואומר לה בפניהם הרי את מקדשת לי ואין הכרח לומר בדבר זה אלא שהלשון יותר שלם בכך וצריך שיהו העדים רואים את נתינת הכסף ושומעים שהוא אומר לה הרי את מקדשת לי בלשון שתהא היא מבינתו או בדרך שתהא היא מבינה שלקדושין הוא נותנם כמו שנבאר אבל קדושי שטר צריך שיכתוב בשטר על הנייר או על החרס הרי את מקדשת לי ושיהו העדים רואים מה שכתוב בשטר ונתינת השטר לידה ושתהא היא יודעת שהוא שטר קדושין אבל ראיתי לחכמי ההר שכתבו שאינו צריך לומר לה כלום שהרי מה שצריך לומר לה כתוב הוא בשטר והוא שאמרו בגמרא כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקדשת לי וכיצד בשטר כתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקדשת לי ולא הזכיר בה ואמר לה הרי את מקדשת לי והם פירשו הטעם מפני שהכסף אדם עשוי ליתנו או להלוותו או לקנות בו אי זה דבר ואם אינו מפרש בנתינתו שלשם קדושין הוא נותנם אין במשמע נתינתו ענין שם קדושין כלל והרי הוא כמונה מנה לחברו בפני עדים שאין ראית המנין שום זכות למונה שמא חייב היה לו או נתנם לו אבל שטר שכתוב בו שתהא היא מקדשת לו אינו צריך אמירה אחרת שהרי אמירתו מפורשת בשטר ואין צריך בה אלא שיראו העדים מסירת השטר ולשון שכתוב בו ושתהא היא יודעת שהוא שטר קדושין ויש מפרשים אף בשאינה יודעת כן ואין הדברים מתישבים לי שאם הוא מדבר עמה על עסקי קדושיה או נשואיה אף בכסף אין צריך לאמירה ואם אינו מדבר עמה על עסקי קדושיה או נשואיה כלל היאך היא יודעת מה שכתוב בשטר שתתקדש במסירת השטר בלא שום אמירה ואיפשר לדעתם בשכבר דבר עמה אלא שעכשיו לא היו עוסקים באותו ענין שבכסף צריך לפרש כמו שיתבאר הואיל ועכשיו מיהא אין עסוקין באותו ענין ובשטר הואיל והעדים לפניה והוא נותן לה השטר ומקבלתו בפניהם וכבר דבר עמה על עסקי קדושיה או נשואיה אע"פ שעכשיו אינם עסוקין באותו ענין דיו ועקר הדברים כדעת ראשון והראיה שהרי צריך שיכתוב השטר לשמה ומדעתה כמו שיתבאר ונמצא מכל מקום שקדושי כסף צריכין ראיה ושמיעה וקדושי שטר ראיה בלא שמיעה ורבותי חולקים לומר שאף בשטר צריך אמירה וכמו שאמרו בגט כתב לה ונתן לה ואמר לה הרי את משלחת וכו' ונראה לי כדעת ראשון שהרי בשאר הקנאות אמרו כתב לו שדי מכורה לך וכו' ואין צריך אמירה וקדושי ביאה חלוקה שלישית והוא שהם צריכים לשמיעה בלא ראיה ר"ל בלא ראית המעשה אלא שיתיחד בפניהם ויאמר לה בפניהם התיחדי עמי להתקדש לי בביאה ונכנסת עמו לחדר בפני העדים והן הן עדי הייחוד הן הן עדי ביאה על הדרך שאמרוה במסכת גיטין המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ומכל מקום אינו דומה מכל וכל לזו שבמגרש את אשתו ולנה עמו אינו צריך שיאמר לעדים שלשם קדושין הוא מתיחד עמה שמאחר שלבו גס בה רגלים לדבר שאין יחודו אלא על עסקי ביאה ולקיבעיה הדר וודאי בעל ומאחר שחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אומרים שגמר ובעל לשם קדושין והוא עדות המתקיים בידיעה שלא בראיה אבל אשה דעלמא שאין לבו גס בה אם אינו אומר לה בפני עדים שתתיחד עמו להתקדש לו בביאה אע"פ שנכנס עמה לחדר בפניהם אין אומרים הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה שמאחר שאין לבו גס בה שמא לא בעל שהרי אף בנתארסה ונתגרשה מן האירוסין אנו אומרים כן כמו שיתבאר במקומו וזהו לדעת מה שאמרו בבריתא של משנה זו כל ביאה שהיא לשם קדושין מקדשת שאינה לשם קדושין אינה מקדשת וודאי בעדים קאמר דאי לאו בעדים אפילו לשם קדושין אינה כלום ויש אומרים שאפילו לא אמר לה שתתייחד לשם קדושין הואיל ואמר לה בפני עדים שתתיחד עמו ונתיחדה בפניהם מקדשת שודאי בעל וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואחר שכן לשם קדושין בעל וכן שאם העדים והאשה יודעים שלשם קדושין הוא מתיחד אינו צריך לשום דבור בעולם שדבר זה הוא יותר מלבו גס בה:
+ומכל מקום רוב מפרשים מסכימים שכל שלא הזכיר ביחודו לשם קדושין אינו כלום אלא במגרש את אשתו ואף במגרש את אשתו קצת גאונים פירשוה גט מספק שאמרו צריכה גט משני הא גט ודאי לא שאין חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות עושה קדושי ודאי שלא לחוש לקדושי שני אם נתקדשה לאחר כן לאחר ומכל מקום יש לדון עליה שהרי נאמרה חזקה זו אף לקולא בפרק המדיר בענין קדשה על תנאי וכנסה סתם ובקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת והוא שאמרו שם קדשה על תנאי ר"ל על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אמר רב צריכה הימנו גט ופירש אביי הטעם מתורת חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וודאי מחל תנאו לענין שקדושיו קדושין אע"פ שלענין כתבה מכל מקום הפסידה כתבתה כמו שיתבאר שם ושאלו בה והא איפליגו בה חדא זימנא דתניא קטנה שלא מיאנה והגדילה ר"ל אצל זה הראשון ואחר כך עמדה ונשאת לאחר רב אמר אינה צריכה גט משני שבודאי משהגדילה אצל הראשון בעל לשם קדושין גמורים אלמא שמה שאמר בקדשה על תנאי וכנסה סתם שצריכה גט לא מספק אלא שהיא מקודשת גמורה ואם בא אחר וקדשה אינה מקדשת לשני ומכל מקום אפשר דוקא באלו שתחלתם בענין אישות שכבר קדשה על תנאי ובקטנה שכבר נשאת לראשון אבל בזו שנתגרשה לגמרי אין חזקה זו נחשב קדושי ודאי ואם תאמר אף בזו כן מפני שכבר נשאת לו אע"פ שנתגרשה באשה דעלמא מיהא לא ולפיכך צריך שיאמר לה שתתיחד לשם קדושין ומכל מקום יש מפרשים שלא אמרו הן הן עדי יחוד אלא במגרש וכו' אבל אשה דעלמא צריך לראיית מעשה וכן כתבוה גדולי המחברים בפירושי המשנה ולשטה זו מיהא נראה שלא ראית מעשה דוקא אלא שיראו כמזדווגים על הדרך שאמרו בדיני נפשות משיראו כמנאפים והדברים רופפים וראוי להחמיר בה:
+ולמדת מכל מקום שבקדושי כסף צריך שיאמר לה הרי את מקדשת לי ואין צריך לומר בדבר זה אלא שהלשון יותר שלם בכך כמו שביארנו ואף בביאה אינו צריך לומר בביאה זו אלא שיאמר השמעי לי להיות מקדשת לי או התיחדי עמי והרי את מקדשת לי ואם אמר בביאה זו מוטב אבל בשטר אע"פ שאין צריך לומר בה כלום כמו שביארנו אם בא לומר יאמר הרי את מקדשת לי לבד ואינו אומר הרי את מקדשת לי בשטר זה שאין לשון בשטר זה נופל בה יפה שאינה מקדשת בגוף השטר שהרי אין בו שוה פרוטה והוא שאמרו בתלמוד המערב הדה דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא כלומר ויכול לומר הרי את מקדשת לי בשטר זה וליתנו לה בתורת שוה כסף אבל קדושי שטר אין צריך לדמי השטר ואפילו אין בו שוה פרוטה מקדשת וכן אפילו כתבו על איסור הנאה על הדרך שביארנוה בגט וכמו שאמרו בתלמוד המערב כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה מעשה בא לפני ר' ואמר הרי זו מגורשת ואפילו באיסורי הנאה של תורה לדעתינו כמו שיתבאר למטה ובקדושי כסף אינו כן שאף באיסור הנאה מדברי סופרים אינה מקדשת כגון המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה כמו שביארנו במקומו שכל המקדש על דעת חכמים מקדש והם עשאום הפקר ועשהו ממון שאינו שלו וכן כותבין אותה על דבר שיכול להזדייף הואיל ויש שם עדי מסירה שאף בגט כל שיש שם עדי מסירה כשר בכך ויראה שמדקדקין בו לכתבו בכתב שרשומו מתקיים כגון דיו וסיקרא וכיוצא בהן על הדרך שאמרוה בגט וכן שלא יכתב במחבר לקרקע הכל על הדרך שיתבאר בגט ואף לגדולי הדורות ראיתי שכתבו בשלישי של יבמות שאם כתב לה בכתב ידו וחתם עד אחד מקדשת מן התורה אלא שמדרבנן הם קדושין פסולין על הדרך שאמרוה בגט ולא אמרו המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו אלא בכסף ובביאה או שמא דנין כתב ידו ועד אחד כשני עדים לענין זה ובשני של מסכתא זו כתבו שכתב ידו בלא עדים מקדשת מספק ואין חלוק לדעתם בענין זה בין קדושין לגרושין אלא בשיש עליו עדים ואין בו זמן שבגט הוא פסול ובקדושין הם קדושין גמורין ויש חולקים בזו לומר שאין בדברים אלו דמיון בין גט לקדושין כלל וכל שאין שם עדים אין חוששין לקדושיו ולא עוד אלא שאף עדי חתימה לדעתם אין מועילים בו בלא עדי מסירה ועדי מסירה מועילין בו בלא עדי חתימה שאין עדי חתימה מעלים ומורידין בו כלל אלא שגדולי המפרשים לפי מה שכתבו במסכת יבמות נראה שהצריכו בשטר קדושין עדי חתימה ועדי מסירה וכל שאין שם עדי חתימה עושין אותן קדושי ספק ומכל מקום אף הם מודים שאם יש שם עדי חתימה ואין שם עדי מסירה אין כאן בית מיחוש ועקר הדברים שהכל תלוי בעדי מסירה וכן צריך לשמה וכל שלא לשמה פסול אף אם היה בה שוה פרוטה הואיל ובתורת שטר מקדשה וכן זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה הרי היא ספק מקדשת:
+ומעתה התחיל לבאר במשנה זו בקדושי כסף אי זהו שיעורן ואמר בית שמאי אומר בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומר בפרוטה ובשוה פרוטה והלכה כבית הלל שאין הדבר תלוי אלא בממון ופרוטה ממון הוא וכמה הוא פרוטה אחד משמנה באיסר האטלקי ופירשו גדולי המחברים שהאיסר יש בו כסף משקל ארבעה שעורות ונמצא בפרוטה משקל חצי שעורה ואע"פ שהפרוטה בכל מקום הזכירו שהיא של נחשת הוא מפני שאין כסף שבה נחשב לכלום ועיקרה נחשת אלא שמערבין בה ללבנה משקל חצי שעורה של כסף ודבר זה נמנה בעדיות מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל ואע"פ שהשטה מתחלפת אם נתקדשה בפרוטה וקדשה אחר בדינר מכל מקום אנו דנין את מחלקתם אחר קדושי ראשון ואחר כך הזכיר הדרכים שהיא קונה עצמה בהם והם גט ומיתת הבעל היבמה נקנית קנין גמור להיותה אשת איש לכל דבר בביאה ואף בזו צריך עדי ייחוד ואע"פ שאמרו בין שוגג בין מזיד קנה מכל מקום צריך שיהיו בזה עדים שאם לא כן במה נקנית וכן כתבוה רבותי אלא שמזו של שוגג למדנו שאין צריך לומר לה התקדשי לי בביאה וכן אינו צריך להזמין עדים שיראו את היחוד אלא שיראו מאליהם וכן בכל קדושין שבעולם שאין עדי קדושין צריכין הזמנה ולא אתם עדי אלא כל שרואים מאליהם דיים וביבמה מיהא שטר וכסף אין מועילין בה אלא שמדרבנן מועילים לפסלה לשאר אחים ונקראים קדושי מאמר אלא שאין גומרין בה להקנותה לו לשום זכות בעולם וקונה את עצמה בעודה יבמה בחליצה ובמיתת היבם הא משנתיבמה הרי היא אשת איש גמורה וקונה את עצמה בדרכים שהוזכרו למעלה והרבה טרחו בחדושין ביבמה ובשאר הקנינים שהוזכרו במשנה למה לא שנו בהם דרכים ואין בדברים אלו שום עקר:
+זהו באור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+הרבה דקדוקין נאמרו בשמועה זו על משנתינו ממה שנאמרה בלשון קנין ולא נאמרה בלשון קדושין על הדרך שאמרו בפרק שני האיש מקדש וכן ממה שתלה שם את הענין באיש ר"ל ששנה האיש מקדש וכאן הוא תולהו באשה לומר האשה נקנית וכן הרבה דקדוקין שאין תועלת בהזכרתם ויש בהם בלבול פירושים וגירסאות וקושיות אלא שדברים פשוטים הם ונוחים לפרשם על נקל אלא שבמה שאמרו בה וכסף מנלן הזהר מלפרש מנלן דאשה מתקדשת בו שזו לקמיה קא בעי לה אלא פירושו מנלן דאיקרי קנין ואף ברוב ספרים גורסים כן בהדיא אלא שאף בזו הזהר שלא לפרש מנלן דכסף סתם איקרי קנין שאם כן היה לו להביאה משדות בכסף יקנו ולא הוצרך לגזירה שוה אלא כך פירושו וכסף דאשה מיהא מנלן דאיקרי קנין שהרי מכל מקום אינו דומה לשאר קניות והביאה מקיחה קיחה ומה שסמך לו וקיחה מנלן דאיקרי קנין לא שאלת שואל היא אלא לשון המשיב כלומר כסף דאשה למד מכסף דעפרון דההיא קיחה וודאי על קנין נאמרה כדכתיב ביה בהדיא קנה אברהם אי נמי דאפילו לא כתיב ביה הכי הואיל ומכל מקום הקשנוהו לשאר קניות של כסף הדבר פשוט בעלמא שכל שבכסף לשון קניה הוא וכדכתיב דרך כלל שדות בכסף יקנו והרבה מפרשים מדקדקים בה ללא צורך ולא דיינו בדקדוקים הנזכרים בשמועה אלא שרבותינו בעלי התוספות הוסיפו לדקדק על שנאמר האשה ר"ל בה"א ובמסכת כתבות נאמר בתולה נשאת בחסרון ה"א ודורשים חסרות ויתרות כאלו נכתבו על הלוחות בסיני ואיני רואה תועלת בזכירת דברים אלו יפרשם המבין על הצד שירצה אבל מה שיצא לנו ממנה לענין פסק הוא שהאשה אינה מתקדשת בעל כרחה ואע"פ שאין לשון המקרא מוכיח כן להדיא שהרי כי יקח אף על כרחה משמע וכן ובעלה וכל שכן שהשטר בקדושין יוצא לנו מהיקש של גט וכבר ידעת שהאשה מתגרשת בעל כרחה מכל מקום אין זה צריך קרא שאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו והרי אף בשאר דברים אין שום מקח מתקיים באונס וזהו שהוצרך ביבמה לומר ויבמה בעל כרחה וכן בגט ושלחה בעל כרחה הא אשה דעלמא אינה מתקדשת בעל כרחה ולא סוף דבר שאנסוה בשעת קבלת קדושין ר"ל שבשעת קבלת הקדושין היא אומרת איני מקבלתם אלא באונס או שנתנו לה שלא בידיעה ושלא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ואחר כך אמר לשם קדושין נתתי אלא אפילו אמרה רוצה אני כל שנתברר שאנסוה עד שאמרה רוצה אני אינה מקדשת אחר שלא אמרה רוצה אני אלא מתוך האונס וראיה ברורה לזה שהרי מה שאמרו בפרק חזקת הבתים מ"ז ב' אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני כשאמר רוצה אני הוא שהרי הביאוה מדתניא יקריב אותו יכול על כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועל כיוצא בה היו אומרים בתלו את האשה וקדשוה שקדושיה קדושין ואעפ"כ אמרו שם אמר רב אשי הלכתא תלוהו וזבין זביניה זביני אבל תלוה לאתתא וקדיש לאו קדושיה קדושין הוא שעשה שלא כהוגן ועשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושיה אם בקדושי כסף שעשאום הפקר ואם בקדושי ביאה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות:
+ואם אנסו את האיש וקדש יראה לי גם כן שאע"פ שאמר רוצה אני הואיל ומתוך האונס אמר כן אין קדושיו קדושין וכן מצאתיה אחר כן לגדולי פרובינצה בחבוריהם ולא עוד אלא שלדעתי אף לדעת האומר בתלו את האשה וקדש שקדושיו קדושין התם הוא דשקלה זוזי וכל שיש שם נתינת מעות אנו אומרים אגב אנסי גמר ומקני כמו שאמרוה בתלוה וזבין ותלוה וזבין אמרו תלוה ויהיב לא אמרו שבמתנה הואיל ואין שם מעות אינו גומר ליתן באונס אף באומר רוצה אני ואף כל שאנסוהו לקדש הואיל ואין כאן מעות אין קדושיו קדושין ומכל מקום יש אומרים שלא הצריכו נתינת מעות לגמר קנין אלא במקום שהמקנה מתחסר כגון מכירת קרקע אבל בקדושין שאין כאן חסרון ממון כל שאמר רוצה אני וגמר הוא לקנות או להקנות מקדשת וחסרון פרוטה ואיסור קרובות אינו קרוי חסרון לענין זה והרי בגיטי נשים באלו שכופין אותן להוציא מצינו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואף גדולי המחברים כתבו בהדיא שהאיש שאנסוהו וקדש קדושיו קדושין ונראה לי כעין סעד לדבריהם שהרי מצינו באונס שכופין אותו לכנוס ואף גדולי המגיהים ראיתי שמודים בה כשיאמר רוצה אני ומכל מקום יש לפקפק בה שאם האונס בא מצד האשה אף זה שלא כהוגן ואיפשר שמתוך שאין מצוי כלל לא כללוה בדין הפקעה והדברים סתומים ואין לנו בהם אלא לדון אחר המחמיר:
+
+Daf 2b
+
+ראיית הקרי אין בה אלא טומאת ערב אבל טומאת זיבה טעונה שבעה נקיים וכבר התבאר במסכת נדה שהקרי הוא היוצא בקושי האבר ובהנאה ואינו נגרר אלא שהוא דבק ומתקשר ולבן הרבה כלובן ביצה שאינה מוזרת וזיבה היא באה מדרך חולי ויוצאת שלא בקושי האבר ואין ביציאתו תאוה ולא הנאה והוא נגרר ויוצא כמו בצק של שעורים ודוחה כלובן ביצה מוזרת וכבר ביארנו במסכת מגלה ובשאר מקומות שבזיבה כל שראה ממנה שלש ראיות נעשה זב גמור לכל דיני זיבה הן שראה אותם ביום אחד הן שראה אותן בשני ימים הן בשלשה ימים רצופים כל שלא יפסיק יום אחד בין שתי הראיות שהזב תלה הכתוב בראיות ולא בימים מה שאין כן בזבה שתלאה הכתוב בימים ולא בראיות וכל שראה הזב שלש ראיות בזיבה נעשה זב אף לטעינת קרבן ר"ל שאע"פ שספר שבעה נקיים וטבל והעריב שמשו אינו נכנס למקדש ולא אוכל בקדשים עד שיביא קרבן ביום השמיני אבל כל שלא ראה אלא שתים אע"פ שהוא זב לענין טומאת משכב ומושב ולספירת שבעה נקיים ולטעינת מים חיים מכל מקום אינו זב לקרבן אלא סופר שבעה וטובל ומערב שמשו ונכנס למקדש או אוכל בקדשים והוא שאמרו אין בין זב בעל שתי ראיות לבעל שלש אלא קרבן הא בראיה אחת אינו זב כלל והרי הוא כקרי בעלמא ואינו טמא אלא טומאת ערב ואתה צריך לידע שהזיבה איפשר לה לפעמים לבוא על ידי אי זו סיבה ולא מחמת חולי גמור וכל שהוא כן אע"פ שראייתו בסימני זיבה אינה זיבה כלל אלא קרי בעלמא וכדכתוב מבשרו ולא מחמת אנסו ופירשו רבותינו במסכת נזיר שסבות אלו צריך לבדקן בשבעה דרכים במאכל ובמשתה במשא בקפיצה בחולי בהרהור במראה ופירושן במאכל ומשתה שאם אכל ושתה הרבה או אכל ושתה דברים המביאים לידי שכבת זרע תולין בה וכן אם נשא משא כבד או קפץ ממקום למקום קפיצה גדולה ובכלל אלו אם הוכה על גבו או שהיה חולה מצד אחר ומתוך חולשת כחותיו ורפיון עצביו אירע לו כך או שראה אשה ונתאוה לה הרבה או שהרהר הרבה בעסקי ביאה אם באשה שכבר מכירה או שאינה מכירה כל אלו תולין בהם אלא שסבות אלו לפי מה שהתבאר בתוספתא של מסכת זבים חלוקות בדיניהם שהמראה וההרהור תולין בהן בכל ראיות שהוא רואה בהם מעת לעת כדין ראיית קרי שתולין בה כל זיבה הבאה אחריה מעת לעת אבל שאר הסבות תולין בהם כל זמן שהוא מצטער מאותו משא וקפיצה וחולי או המאכל והמשתה אם שעור רב ואם שעור מועט אבל שאר סבות כגון שינה ושחוק ורכיבה אין משגיחין בהם ומכל מקום בדיקות אלו אין אנו צריכין להם לכל שלש ראיות אלא בקצתן והוא שראיה שלישית אין צריכה בדיקה כלל והשניה צריכה בדיקה לטומאה ולקרבן והראשונה צריכה בדיקה לקרבן וכיצד הוא הדין ראה ראיה ראשונה בין בסבה בין בלא סבה אינו זב כלל אף לטומאה ואם כן אינה צריכה ב��יקה מחמת עצמה וכן לא מחמת השניה שהשניה אינה תלויה אלא בעצמה שאם נראית בלא סבה אע"פ שהראשונה בסבה הרי הוא זב לטומאה ואם היא בסבה אע"פ שהראשונה בלא סבה אינו זב לטומאה אלא שמכל מקום צריכה בדיקה מצד השלישית שאין קרבן אלא כשהשלישית באה אחר שתים שלא בסבה ונמצאת ראשונה צריכה בדיקה מצד השלישית והשניה מחמת עצמה לטומאה ומחמת השלישית לקרבן והשלישית אינה צריכה בדיקה כלל שכל שראה הראשונה בלא סבה אף כשראה השלישית בסבה נעשה זב לקרבן דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה בראיה שלישית הוקשה לנקבה וזהו שאמרו שם בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לטומאה הא משנזקק לטומאה דהיינו אחר שנעשה זב לטומאה אין עוד בדיקה:
+אע"פ שבאיש כל זיבה הבאה מחמת אונס אינה זיבה על הדרך שביארנו באשה אינו כן אלא כל דם הבא בימי זיבה אפילו בא מחמת סבות אלו שהזכרנו או כיוצא בהן הרי הוא דם זיבה ונעשית בה זבה גדולה בראיית שלשה ימים רצופים אלא אם כן בדם הבא מחמת קישוי של ולד כמו שיתבאר במקומו ועל זו אמרו דרכו של איש ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק כלומר דינו של איש בהצרכת בדיקה אם בא מחמת סבה ואין דינה של אשה בכך:
+אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית ר"ל שלענין שלשה דרכים אלו הולכין בהם אחר חנטה ואם נחנט בשלישית ונלקט ברביעית הרי הוא ערלה ואם נחנט ברביעית ונלקט בחמשית הרי הוא רבעי ואם נחנט בשביעית ונלקט בשמינית הרי הוא שביעית ואסורין ואם נחנטו בששית ונלקטו בשביעית הרי הן כשל ששית ומותרין ויש חולקים בשביעית כמו שביארנו בראשון של ראש שנה ובשלישי של סכה אבל לענין מעשר דינו כירק לילך בו אחר לקיטה אע"פ שנחנטו בשנה אחת אינו מתעשר מן הנלקט בשנה זו על הנלקט בשנה אחרת וזהו שאמרו אחר לקיטתו עשורו שלא בא להפקיע ממנו חיוב מעשר עד שעת לקיטתו שבודאי אם אכל ממנו במחבר דרך קבע חייב במעשר אלא שלא נאמר אלא לענין עשור מזו על זו וכן לענין שבשנה ראשונה ושניה מתעשרין מעשר שני ובשלישית מעשר עני והולכין לענינים אלו באתרוג אחר לקיטה וראש שנה שלו חמשה עשר בשבט אף לענין לקיטה כמו שביארנו בראשון של ראש השנה:
+ולענין ביאור סוגיא גדולי הרבנים פירשוה בדרך אחרת והוא שהם פירשו שוה לאילן להיות ערלה ורבעי ושביעית נוהגין בו וגדולי המפרשים מקשים עליהם שאם כן היה לו לשנות גם כן ששוה לאילן לחיוב שכחה ופיאה מה שאין כן בירק הואיל ואין מכניסו לקיום וכן שאסור להרכיבו עם הירק דאלו ירק בירק בארץ אסור משום כלאי זרעים אבל בחוצה לארץ מותר אלא שעקר הדברים לענין ביאור כפי' ראשון ואף גדולי הרבנים עצמם פירשוה בראשון של ראש שנה כדעת ראשון:
+
+Daf 3a
+
+ולענין ביאור גם כן שאמרו דארחיה דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים פירושו שצריכה כל מיני מים ר"ל בין מי גשמים בין השקאה ברגל ואחר שאף אתרוג כן הוקש בזה עם הירק להיות אחר לקיטתו עשורו ולא לדון בענין זה כדין האילנות שדרכן ליגדל על רוב מים ר"ל על מין המים שהוא רוב ההשקאה והוא מי הגשמים שהם מספיקין לאילנות שכך למדו במסכת ראש שנה מגרן ויקב דכתוב כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב מה גרן ויקב דרכן ליגדל על רוב מים ר"ל מי גשמים ומתעשרין לשנה שעברה ר"ל אותה שבאו בה שליש ולא אחר לקיטתן כך אילנות שגדלין על רוב מים ר"ל מי גשמים מתעשרין לשנה שעברה ר"ל אחר חנטה ולא אחר לקיטה ואע"פ שלדעתנו מעשר פירות מדרבנן קרא מיהא אסמכתא הוא יצאו ירקות שגדילתן על כל מים ומתעשרין אחר לקיטתן וכן באתרוג:
+הכוי הרי הוא ספק חיה ספק בהמה ומתוך כך נותנין בו חומרי שניהם והוא שאמרו בשני של בכורים כוי יש בו דרכים שהוא שוה לחיה והוא שדמו טעון כסוי ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו ויש בו דרכים שהוא שוה לבהמה והוא שחלבו אסור ויש בו דרכים שאינו שוה לא לזה ולא לזה והוא שיש בו משום כלאים עם זה ועם זה ושהכותב חיתו או בהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי ולענין כלאים מיהא איני יודע מה הוצרכה שאפילו נתברר לנו שהוא מין חיה אסור להרביעו עם חיה אחרת שאינה מינה אף בדומה לה וכן אם נתברר שהוא מין בהמה אסור להרביעו עם בהמה אחרת שאינה מינה אף בדומה לה ושאר דברים מיהא שוה הוא לשניהם ר"ל שטעון שחיטה ומטמא משום נבלה ומשום אבר מן החי:
+המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא סוף דבר בגיטי נשים אלא אף בשחרורי עבדים כן וזהו שאמרו זו היא אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ועקר דבר זה יתבאר בראשון של גיטין:
+לענין פירוש מה שנאמר בסוגיא זו כל היכא דאיתא פלוגתא תני דרכים פירושו כל שהדבר יש בו חלוק לידון בדרך זה ולא באחר והוא שבמשנתנו נקנית בשלש דרכים ולא בחפה וחלפין ובזב באלו דוקא ולא בשינה ושחוק ורכיבה אע"פ שמביאות לידי קרי ובאתרוג באלו ולא לענין מעשר ובכוי בדרך זה לחיה ובדרך זה לבהמה ובדרך זה לא לאחד מהם ובגיטי נשים ושחרורי עבדים שוים הם בשלשה דרכים והם לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולהכשיר עליהם עד כותי באותו זמן ולפסול כל שחותמיהם גוים אבל לענין תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אינם שוים אלא חוזר באשה מפני שחוב הוא לה ואינו חוזר בעבד מפני שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואע"פ שמצינו מקומות שיש בהם חלוק ונאמר בהם לשון דברים כמו שבעה דברים בגולם ושבעה בתלמיד חכם וכן במפתה ואונס שאמרו המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה באלו אינו אלא מפני שהם גופים מוחלקים וכל אחד בשלו אין בו שום חלוק ועוד שלשון דרכים אינו נופל יפה אלא בבי"ת השמוש כלומר בכך וכך דרכים ואין לומר בזה בשבעה דרכים שהרי הדברים עצמם הוא מיחס עליהם:
+וכן לענין ביאור מה שאמרו סלקא דעתך אמינא הואיל וגמר קיחה קיחה וכו' מה שדה מיקני בחלפין וכו' קמ"ל ומשום דאתתא בפחות מפרוטה לא מיקניא נפשה יש שואלים והואיל וגזירה שוה היא למה מעטוה מטעם זה והלא בשטר לא מעטוהו מטעם שאין בו שוה פרוטה אחר שיצא לנו מהיקישא דויצאה והיתה אלא שאף הם משיבים שמאחר שאין היציאה אלא בשטר על כרחנו ההויה בשטר אע"פ שאין בו שוה פרוטה אבל קנין שדה עפרון לא היה בו קנין חלפין אלא קנין כסף למדין הימנו לכל קניות שכשדה אלא למה שהיה בו ונחזיר את הדבר לכללו ר"ל דאתתא בפחות מפרוטה לא מקניא נפשא ויש גם כן טעם לדבר דשטר לאו אדעתא דממון נחתא... שהרי היא קונה הסודר מן הדין ומאחר שקונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה לא מקניא נפשה ומאחר שבטל ממנה דין חלפין בטל אף בשהיה שם שוה פרוטה ואפילו נתרצית בטלה דעתה והרי היא כמתרצית להתקדש בדברים בעלמא שאינו כלום וראיה לשני אלו הילך מנה על מנת שתחזירהו לי שיש כאן יתר מפרוטה ושהיא מתרצית בכך ובאשה לא קנה מפני שהוא כעין חלפין כמו שיתבאר:
+ולענין ביאור זה שאמרו אתתא בפחות מפרוטה לא מקניא נפשה פירשו גדולי הרבנים מפני שגנאי הוא לה עד שלמדו קצת אחרוניהם מדבריהם שאם היא מתרצית בכך יהיו קדושין לדעתם ומתמיהים עליהם בכך עד שגורסין בפחות מפרוטה לא מיקניא כלומר אפילו נתרצית מפני שאין כאן כסף ואינו אלא כדבור בעלמא ואפילו הודיעה שאינה מקפדת בכך ואין צורך לשנות הגירסא שאף כונת גדולי הרבנים שגנאי הוא לכל הנשים ואפילו פרשה בטלה דעתה כמו שפירשנו וראיה לדבר מה שאמרו למטה מאי טעמא דבית שמאי ר"ל שאמרו בדינר אשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות מדינר אלא מעתה בנתיה דר' ינאי דקפדן אנפשיהו ולא מיקדשן בפחות מתרקבא דדינרי אי קבלה חד זוזא הכי נמי דלא מיקדשא ותירץ פשטה ידא לא קאמינא דכיון דאיכא ממונא מיקדשא כי קאמינא בקדשה בליליא אי נמי בשליח קבלה ולא הקשה אלא מעתה אם אינה מקפדת בכך דפשיטא ליה דבטלה דעתה:
+ויש מגלגלין בכאן דין אחר והוא שמקשים האיך יעלה על הדעת ללמוד חלפין משדה עפרון והרי שדה עפרון לא היה נקנה בחלפין שאין קנין חלפין בגוי לא לו מאחרים ולא לאחרים ממנו עד שבאין ללמוד מכאן שיהא קנין חלפין קונה בגוי בממונו ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בנמכר לגוי מכסף מקנתו ולא בתבואה וכלים ומאי ניהו חלפין אלמא דבממונו מהני ומה שאמרו בבכורות מדישראל בחדא גוי נמי בחדא פירושו לבד מחלפין דהא על כרחין ישראל בחדא דקאמר פירושו לבד מחלפין אלא שהנהיגו לכתוב בהרשאה של גוי שהגוי קנה מן המרשה או האחר ממנו במנא דכשר וכו' ולא לכתוב וקנינא מפלוני לפלוני גוי שלשון זה מורה זכיה מתורת שליחות ואינו בר שליחות ואע"פ שבכל מורשה אמרו בבבא קמא שליחא שויה אפילו קנה הוא עצמו ממנו וגוי לא בר שליחות הוא כשם שהרשאה מועלת לענין דאי נפלי נכסי קמיה יתמי אין כח ליתומים לתבוע ללוה או לנפקד אם אב' ביד המורשה אע"פ שאין להם שליחות כך הדין בגוי שאחרים יכולין להקנות לו כמו שזכין לקטן ומכל מקום יש מפרשין שאין קנין סודר בגוי כלל דקטן הוא דאף על גב דלית ליה שליחות אית ליה זכיה הואיל ויכול לבא לתורת שליחות אבל גוי דלא אתי לכלל שליחות אף זכיה אין לו וסוגיא שבכאן כך פירושה הואיל ושדה ישראל נקנה בחליפין ניליף קיחה קיחה משדה עפרון קמ"ל ולי נראה שמכל מקום עד שלא נתנה תורה ובני נח אף הם מצווים על הדינין כל דרכי הדינין והקניות היו שוות לכלם וכן עקר והרי כתוב וזאת לפנים בישראל שלף איש נעלו:
+
+Daf 3b
+
+האב זכאי בבתו נערה בקדושיה להיותן שלו בכסף ר"ל שמקבל כסף קדושיה והוא שלו וכן בשטר לצור על פי צלוחיתו ובביאה ר"ל שנותן לו מתנה שישיאהו בתו ויקדשה בביאה או שמוסרה לו לקדשה בביאה בלא דמים ודבר זה בנערה ואין צריך לומר בקטנה שהרי נאמר באמה העבריה אין כסף והוא מקרא מיותר שמאחר שאמר ויצאה חנם לא הוצרך לומר אין כסף אלא שבא לדרוש ממנו אין כסף לאדון זה כשיוצאה מביתו בסימני נערות אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה מרשותו בעודה נערה וזהו אב שמקדשה והקדושין שלו ומה שהקשו על זה ואימא לדידה פירושו שהרי אין כתוב כאן אין לו כסף כדי שתדקדק לזה אין לו אבל לאחר יש לו אלא אין כסף כתיב ואע"פ שעל כרחנו על האדון הוא חוזר מכל מקום אתה יכול לדקדק אין כסף ביציאה זו שמאדון זה לשום אדם אבל יש כסף ביציאה מאדון אחר אלא שאינו לאדון אלא שלה ר"ל שמתקדשת בכסף והוא שלה ותירץ בה השתא אביה מקבל את קדושיה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי תשקול כספה כלומר וכי בחנם זכתהו תורה לקבל קדושיה וכן מה שהקשו ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד כלומר שאף לענין גט כל שבחיי אביה וכשהיא ברשותו וכגון שלא נשאת אלא שנתארסה אינה מקבלת גיטה אף ביודעת לשמרו לדעתנו כמו שנבאר בפרק שני וגדולי הרבנים פירשו כאן לדלית לה יד שאינה בת עונשין כלל ולא בת עמידה בדין לשום דבר וברביעי של כתבות פירשוה דלית לה יד לקבל קדושין וזו אינה שאף נערה אין לה יד לקבל קדושיה כמו שיתבאר ובמה שפירשו כאן מיהא מפני שאינה בת עונשין ולא פירשוה לענין קבלת גיטה על הדרך שכתבנו נראה שהצריכם לפרש כך מפני שהם סוברים שאף היא מתגרשת על ידי עצמה בחיי אביה אף באירוסין כמו שנבאר לשיטתם בפרק שני אלא שעקר הדברים כדעתנו:
+ולענין הסוגיא מיהא יש לשאול והאיך תעלה על דעתנו לפרש את המקרא בקטנה והרי כתוב והוציאו את הנערה איפשר שקידשה כשהיא קטנה ונעשית נערה וזינתה ושמא תאמר בקטנה מה הוצרך ללמדה השתא זבוני מזבין לה קבולי קדושיה מיבעיא איפשר שלא זכתהו תורה אלא בשיעור מועט לשש שנים אבל לקדשה לאדם אחר עולמית לא והוצרך לומר שבקטנה מיהא אביה מקבל קדושיה אבל נערה דאית לה יד שהרי מצינו בה שהיא מקבלת גיטה אף בחיי אביה ואף כשהיא ברשותו ר"ל שלא נשאת עדיין אלא שנתארסה וכמו שאמרו נערה המאורסה היא או אביה מקבלין את גיטה כמו שיתבאר תאמר כן בקדושין והילכך איהי תיקדיש נפשה ואיהי תשקול כספא ומהיכן בא שלא תהא היא יכולה לקדש עצמה ולהיות הכסף שלה והביאה מסברא והוא שאמר מסתברא דיציאה דכותה קא ממעט כלומר כשם שאתה ממעט ואומר אין כסף לאדון כך אני מדקדק אבל יש כסף לאדון והוא האב וכשם שמקרא זה בנערה כך אתה מדקדק אבל יש כסף לאדון בנערה וזהו יציאה דכותה אדון באדון ונערות בנערות זו היא מסקנת הסוגיא וכן הלכה שאין לנערה יד כלל לקבל קדושין בחיי אביה אלא אם כן יצאה מרשותו על ידי נשואין כגון נשאת ונתאלמנה או נתגרשה בנערותה הא נערה בחיי אביה ושהיא ברשות אביה אינה יכולה לקדש עצמה אלא אביה מקבל קדושיה והם שלו:
+ומכל מקום לענין ביאור הסוגיא תחלה הביאוה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ושאלו עליה אלא הא דאמר רב מנין שמעשי ידיה של בת ר"ל של נערה הרי הם לאב שנאמר כי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשי ידיה לרבה אף הבת מעשי ידיה לאביה ואע"פ שפסוק זה בקטנה נאמר כבר שאלו בפרק נערה שנתפתתה ותרצוה בלשון זה קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני מזבין לה מעשי ידיה מיבעיא כי איצטריך קרא לנערה ומכל מקום שאלו תיפוק לי מבנעוריה בית אביה ההוא בהפרת נדרים כתיב כלומר ואי אתה למד משם אף לקדושין שיהיו של אב דממונא מאיסורא לא ילפינן לא לקדושין ולא למעשי ידיה וכי תימא ניליף מקנסא ר"ל של אונס ומפתה שכתוב בהן ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ממונא מקנסא לא ילפינן וכי תימא ניליף מבשת ופגם וכשם שבשת ופגם לאביה כך קדושין לאביה שהרי בשת ופגם אינו קנס אלא ממון שהרי הכל לפי המביש והמתבייש שאני בשת ופגם דאית לאבוה נמי צערא בגויהו ויש לשאול היאך עלה בדעתו ללמוד שיהיו קדושין לאב... אלא מקדושין וכמו שאמרו בפרק נערה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ואע"פ שכופין אותו להוציא מכל מקום קדושיו קדושין ומאחר שרשאי לפגמה אם רצה לקדשה למנוול ומוכה שחין דין הוא שיהא בשתה ופגמה שלו וכל שלא יצא לנו בקדושין שיהיו לאב אף לבשת ופגם לא למדנו ומתוך כך כתבו גדולי המפרשים שעל מעשי הבת הוא חוזר ולא על קדושין ומשהביא שמועת רב הונא ר"ל מנין שמעשי הבת לאביה וכו' שבקינהו לקדושין ואיירי במעשי הבת ואין שטת הסוגיא מוכחת כן דהא עקר סוגיין אקדושין קאי והרבה טרחו המפרשים בתירו�� קושיא זו ויראה לי שמכל מקום דרך התלמוד שלא להיות המקשה משגיח על כך וכמו שאמרו למטה בסוגיית עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את האח ופירשו בה מרבה אני את הבן שבן קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחזה והקשה אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחתיו ליבום ותירץ כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום והקשה אלא טעמא דאית בה האי פרכא הא לאו הכי אח עדיף ותיפוק לי דהתם תרתי והכא חדא ולא היה משגיח על שאף שדה אחזה לא למדנו להיות הבן קם תחת האב יותר מן האח אלא מטעם שאין יבום אלא במקום שאין בן והוא שתירץ לו על זו שדה אחזה נמי מהאי טעמא הוא דקמה ליה לתנא כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכו' ואף בזו היה יכול לתרצה כן ר"ל בשת ופגם גופיהו מקדושין הוא דקמה ליה לתנא וכל שלענין קדושין לא למדנו לבשת ופגם לא למדנו אלא שהרחיב לו את הדרך לומר שאף אלו למדנו בבשת ופגם להיותם לאביה ממקום אחר אין למדין קדושין מהם דשאני בשת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגויהו ויש מי שתירץ בה שלא הוצרכו ללמוד שיהי' בשת ופגם לאב מקדושין אלא לחציו שאלו מכלו ודאי אף האב ראוי ליטול בו חלק הואיל וחולק עמה בבשת ופגם ואם כן חציו מיהא פשוט הוא שהוא לאב ומאותו חצי הוא מחזר ללמוד קדושין ממנו ותירץ לו שאין ללמוד ממנו שהרי מתוך שיש לו צער בכך הוא זוכה בחציו וחזר ללמוד להיות קדושין לאב מאין כסף וכו' ויציאה דכותה קא ממעט כמו שביארנו והקשה והאיך היא יציאה דכותה התם ר"ל באמה נפקא לה מרשות אדון לגמרי הכא אכתי מיחסרא מסירה לחפה ומעשי ידיה וירשתה של אב עד שתכנס לחפה שאין לארוס בה כלום ותירץ בה להפרת נדרים מיהא מרשותו לגמרי שלא להפר לה לבדו על הדרך שהיה מפר קודם אירוסין וכן היה יכול לתרץ שאם היתה בת כהן לענין תרומה יצאה מרשותו שהרי בת כהן הארוסה לישראל אינה אוכלת בתרומה כמו שיתבאר במקומו אלא שהוא תופשה בדבר השוה לישראל ולכהן:
+
+Daf 4a
+
+בת כהן שנשאת לישראל ונתאלמנה או נתגרשה אם אין לה זרע בשעה שמת בעלה חוזרת לאכול בתרומה אפילו היו לה ומתו אבל יש לה זרע הרי אותו זרע פוסלה מלחזור לבית אביה לדין אכילת תרומה בין זכר בין נקבה ולא סוף דבר זרע ממש אלא אף זרע זרעה ולא סוף דבר בזרע זרעה כשר שהרי בני בנים ובני בנות הרי הם כבנים כמו שהתבאר ביבמות פרק הבא על יבמתו בענין קיום מצות פריה ורביה אלא אף זרע זרעה פסול והוא שבבת ישראל לכהן מאכיל ומכל מקום זרעה פסול אין צריך לומר שהרי מצד אחר אתה בא לפסלה והוא שכל שנבעלה לפסול לה פסלה מלאכול בתרומה אלא שאף לגירסא זו פירושה בזרע זרעה ומכל מקום בזרע זרעה מן השפחה ומן הנכרית אינו פוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה ממנו בן ובא על השפחה וילדה ממנו ומת הבן הראשון ואחר כך מת הכהן אין זרע זרעה הבא מן השפחה והנכרית פוסלה וכן הדין שאינו מאכילתה בבת ישראל לכהן שאין זה זרעה וכן היא שנויה בסיפרא פרשת אמור אל הכהנים:
+שמא תאמר למה באו שני מקראות לקדושין ולמעשי ידיה להיותם לאב תלמוד אחת מחברתה אינו כן שאם בא ללמוד קדושין ממעשי ידיה אני אומר מעשי ידיה לאב מפני שמזונותיה עליו ונותן לה מתוכם על מעשי ידיה אבל קדושין שממקום אחר באו לא יהיו לאב ואם באת ללמוד מעשי ידיה מקדושין אף אני אומר קדושין לאב שלא טרחה בהם אבל מעשי ידיה שטורחת בהם לא יהו לאב לכך הוצרכו שניהם:
+עבד כנעני של כהן אוכל בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה קנין כספו הוא יאכל בו אבל עבד עברי אינו קנין שלו ואינו אוכל ולא סוף דבר שלא נרצע אלא אפילו נרצע והוא שנאמר תושב כהן ושכיר לא יאכל בו ותושב זה נרצע שקנוי קנין עולם ושכיר הוא שאינו נרצע שאינו קנוי אלא קנין שנים ושמא תאמר מאחר שהתושב אינו אוכל מה הוצרך ללמד בשכיר שלא יאכל אלו לא נאמר שכיר הייתי אומר שהתושב הוא הקנוי קנין שנים אבל הקנוי קנין עולם אוכל מתוך כך בא שכיר ולמד על תושב:
+אמה העבריה יוצאה מרשות אדון בסמני נערות ואם אין לה סמני נערות כגון שהיא אילונית יוצאה בבגרות שלה שהוא לעשרים שנה כל שהביאה סמני אילונית ולמדת לפי דרכך שהאלונית מכירתה מכירה ואין אומרין דמייתיא סימני נערות ליהוו זבינה זביני דלא מייתיא סימני נערות לא ליהוו זבינה זביני הואיל ואי אתה קורא בה ויצאה בנערות ויחזרו מעשי ידיה לאביה והכסף לרבה וכן שאם יעדה באותן המעות לא יהיו קדושיו קדושין אלא מכירתה מכירה גמורה:
+ומכל מקום לענין ביאור יש בדבר זה קצת בלבול אלא שאני מעירך בביאור הסוגיא תחלה על הסדר והוא שאמרו ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות והקשה ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות ר"ל ליכתוב רחמנא ויצאה אין כסף שהוא בא לנערות ולא הוצרך לכתוב חנם שבא לסמני בגרות ויש גורסין בהפך ר"ל ויצאה חנם אלי ימי נערות אין כסף אלו ימי בגרות ואינו נכון שמאחר שלמדנו יציאה לנערות לא הוצרכנו ללמדה לבגרות ועוד שהרי אתה צריך לפרש וליכתוב רחמנא נערות ר"ל ויצאה חנם ולא בעי בגרות ר"ל אין כסף והאיך אתה אומר כן והלא אתה צריך לאין כסף מצד אחר לדקדק ממנו אין כסף לאדון זה וכו' אלא עקר הדברים כגרסא שכתבנו ותירץ בה בא זה ולמד על זה כענין תושב ושכיר והקשה מי דמי תושב ושכיר תרי גופי נינהו נרצע ושאינו נרצע ואיפשר להיות שניהם בבית הכהן ואף לכשיכתוב בהדיא תושב נרצע לא יאכל שהיה השכיר בא מקל וחומר על כל פנים אין קפידא אם חזר וכתבו דמילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא וכל שכן כשבאו בסתם שאם נאמר בא זה ולמד על זה אין תמה ושאלה בכתיבת שניהם אלא הכא דחד גופה הוא ליכתוב בהדיא ויצאה בנערות ושוב אין מקום לבגרות דמכי נפקה בנערות בבגרות מאי בעיא גביה והאיך כתבה תורה דבר שאי אפשר ופירש לא נצרכה אלא לבגר דאילונית דהוה אמינא אילונית דלית לה סימני נערות לא תצא לעולם קמ"ל דבבגרות שלה מיהא נפקא ובגרות שלה כשהביאה סימני אילונית הוא לעשרים שנה כמו שיתבאר במסכת נדה פרק דופן ושמא תאמר והרי נמכרה כשהיא קטנה וכבר באו שש פירשוה גדולי המפרשים שמכרה בי"ו שמאחר שאין לה סימני נערות הרי היא קטנה אף בהבאת סימני אילונית עד שתגיע לעשרים ואף הם הקשו הרי מכל מקום כשהיא בת עשרים הוברר הדבר שהיא אילונית ונעשית גדולה למפרע מי"ב שנה ולמעלה לדעת רב שאמר ביבמות פרק הערל אכל חלב מבן שתים עשרה ועד שמנה עשרה שנה נעשה גדול סריס למפרע וחייב קרבן וכבר ביארנו במקומו ששמועה זו בנקבה נאמרה שזמנה מי"ב וכן שלדעת בית שמאי נאמרה שאמרו שכל שלא הביא שתי שערות והוא בן שמנה עשרה הוא הסריס בזכר והאילונית בנקבה הא מכל מקום לדעת פסק כך הדין בזכר מי"ג עד עשרים ובנקבה מי"ב עד עשרים ואם כן אף באמה כן והאיך יעלה על הדעת שלא לצאת עד שנצטרך להביאה לנו מן המקרא כתבו גדולי המפרשים שלא אמרה רב אלא כשהביא סימני סירוס בשעת אכילת החלב ואעפ"י שהביא סימני סירוס אינו סריס ודאי עד שיהיה בן י"ח לדעת בית שמאי או בן עשרים לדעת בית הלל ומכל מקום סוגיא של יבמות אינה מוכרחת כן אלא שאפשר לישב ולפרש כאן שהוא סבור שלא אמרה רב אלא בדרך זה אבל זו אתה מפרשה שמכרה בי"ו ועדין לא הביאה סימני אילונית עד י"ז וכבר הגיעו עשרים קודם שש והייתי אומר שלא תצא עד שיגיעו שש עד שבא ולימד שהאילונית יוצאה בבגרות וכתבו גדולי המפרשים שמשעה שנולדו בה סימני אילונית ואילך מיהא חוזרין מעשי ידיה לעצמה וגדולי הדורות כתבו שאפילו מכרה בי"א כשהביאה סימני אילונית לי"ד או לט"ו יוצאה שאע"פ שאינה אילונית ודאית עד שתהא בת עשרים מכל מקום אינה משתעבד בה מספק וחזר והקשה ולא קל וחומר הוא וכו' עד שתירצה לעקר זבינא דאילונית על הדרך שכתבנו:
+שעור זה של עשרים שכתבנו בהבאת סימני אילונית שהיא גדולה וכן לזכר בסימני סירוס עקר ענינו במסכת נדה פרק דופן וכלל הענין הוא שהנקבה נקראת קטנה עד שתים עשרה שנה ויום אחד והזכר נקרא קטן עד שלש עשרה שנה ויום אחד ואפילו הביאו כמה שערות בתוך זמן זה הרי הן שומא הגיעו כל אחד לפרקן והביאו שתי שערות הזכר נקרא גדול לכל דבר והנקבה נקראת נערה עד שתכלה ששה חדשים ומשם ומעלה נקראת בוגרת הגיעו לפרקן ולא הביאו שתי שערות באשה מיהא יש לה הרבה סימנין מלמעלה שנקראין סימן העליון והן שמנה כמו שהתבארו במסכת נדה וכל שבאו כלם אע"פ שלא הביאה שתי שערות שהן סימן התחתון דנין אותה בגדולה שאי אפשר לביאת כלם בלא סימן התחתון וודאי כבר בא ונשר אבל אם באו מקצתן הואיל ותחתון אין כאן הרי זו נערה וקטנה ודנין בה להחמיר הא כל שלא הביאה לא עליון ולא תחתון אפילו נראו לנקבה סימני אילונית ולזכר סימני סירוס הרי הן בקטנותם עד עשרים ואם כשהגיעו לעשרים הביאו שתי שערות נעשה האיש גדול והנקבה נערה ששה חדשים ואחר כך בוגרת הגיעו לעשרים ר"ל שנכנסו שלשים יום לשנת העשרים ולא הביאו שתי שערות אם נראו באשה סימני אילונית הרי היא גדולה ואם לא נראו בה הרי היא קטנה עדין עד שתביא שתי שערות או עד שתגיע לרוב שנותיה והוא שלשים וחמש שנה ויום אחד ומשהגיעה לזמן הזה אע"פ שלא נראה בה סימן של אילונית הרי היא גדולה ונקראת אילונית וכן בזכר לסימני סירוס וכל שכתבנו בנקבה סימני אילונית לא מצינו שתהא גדולה ודאית אלא בכלם אבל בקצתם לא נתברר והרי זה ספק ודנין בו להחמיר ובזכר מיהא אם נראה בו אף אחד מסימני סירוס ולא הביא שערות בזקנו הרי הוא גדול ודאי הא אם הביא שערות בזקן אינו נעשה גדול אלא בכלם כמו שביארנו בפרק הערל ואם לא נראה בו אפילו אחד הרי הוא קטן עד שיביא שתי שערות או שיגיע לרוב שנותיו ומשיגיע לרוב שנותיו הרי זה סריס ונקרא גדול אף בלא שום סימן סירוס וסימני סירוס ואילונית כבר פירשנום בארכה בפרק הערל בסוגיית המשנה הרביעית זהו כלל הענין אלא שיש בדין זה עוד תנאים אחרים ואף קצת מפרשים כתבו בקצת ענינים אלו דרך אחרת ובמקומו יתבאר בע"ה:
+
+Daf 4b
+
+אמה העבריה אינה ניקנית לשפחות בביאה אבל נקנית היא בכסף וכן יוצאה בכסף על ידי גרעון כמו שיתבאר:
+קדושי כסף כל שנתנתם היא וקדשתיהו ר"ל שאמרה התקדש לי בכסף זה אינן קדושין כלל וכן אפילו אמרה אתקדש אני לך כמו שיתבאר:
+ולענין ביאור מה שנאמר כאן אי כתב ויצאה חנם הוה אמינא היכא דיהבה איהי לדידיה וכו' יש שואלים והאיך יתקיים יציאה דכותה והרי באדון המקנה לוקה הכסף ובזו הקונה לוקחו ומכל מקום איפשר לפרש בה אין כסף לאדון זה ויפסיד האמה והכסף ויש כסף לאדון אחר שקונה האשה והכסף והוא הבעל וגדולי המפרשים כתבו בה דיהבא איהי לדידיה ואמרה ליה הריני מקדשת לך כי הדר בעל מיהא ויהיב קדושין לאב ליהוו קדושין דהא מכל מקום איכא השתא כסף לאדון אחר ומנו אב:
+
+Daf 5a
+
+הקדש ומעשר שני שבאו לפדותם פודין אותם על הכסף ואע"פ שפירות מעשר שני איפשר לחללם על פירות אחרים ממינם כמו שיתבאר במקומו מכל מקום עקר הפדיון בכסף שהרי במעשר נאמר וצרת הכסף בידך ובהקדש נאמר ונתן הכסף וקם לו ואפילו כתב לגזבר שטר על מעות פדיונו אין הקדשו פדוי כלל דכסף ממש בעינן אבל שטר אין פודין בו כלל:
+בשני של גיטין יתבאר שלדעת ר' יוסי הגלילי אין כותבין את הגט על דבר שיש בו רוח חיים והביאה מדכתיב ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר תלמוד לומר וכתב אם כן מה תלמוד לומר ספר מה ספר שאין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים ומכל מקום אין הלכה כן אלא כותבין אותו אף על דבר שיש בו רוח חיים כגון קרן פרה ויד של עבד ובלבד שיתן לה את הפרה או את העבד שלא יהא מחוסר מעשה אחר הכתיבה כמו שיתבאר שם:
+המגרש את אשתו צריך שיהא ענין הגט דבר הכורת בינו לבינה מכאן אמרו הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם או שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ואין כאן אפילו ריח גט ואע"פ שבקנם ביתך שאני נכנס אמרו מת או מכרו מותר שאחר שמת או מכרו אין זה ביתו והיה לנו לומר אף בזה שאין קרוי בית אביה אלא בחייו והרי אמרו שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני שהוא כריתות בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבי בגיטין אף לאחר מיתת אביה הוא קרוי בית אביה:
+כבר התבאר שהכסף והביאה והשטר כלם קדושי תורה וזו שהוצרכה תורה להזכיר את שלשתם הוא מפני שלא היינו יכולים להביא אחד מחברו לא מן הכסף שכן פודין בו את ההקדשות ומעשר שני ולא מן השטר שכן מוציא ולא מן הביאה שכן קונה ביבמה ואף אחת משתים אי אפשר ללמוד שכסף וביאה הנאתן מרבה מה שאין כן בשטר וכסף ושטר קנינן מרבה מה שאין כן בביאה ושטר וביאה ישנן בעל כרחה שטר בגט וביאה ביבמה מה שאין כן בכסף ואע"פ שמצינו כסף על כרחה באמה העבריה ר"ל במכירתה שאביה מוכרה על כרחה באישות מיהא לא מצינו כסף על כרחה ואם תאמר והרי מצינו שהאב מקבל קדושי כסף בשביל בתו קטנה על כרחה אין זה כלום שהרי למה שאנו אומרים עכשו לא למדנו עדין לקדושין שיהו בכסף ויעוד שבאמה אף הוא אינו אלא מדעתה כמו שיתבאר ומכל מקום למטה בסמוך בשמועת חפה קונה שאמר ורב הונא באישות מיהא כסף בעל כרחה לא אשכחן הוא קשה לפרש שהרי כבר למדנו לקדושי כסף והרי מצינו בהם על כרחה אלא שאיפשר שמכל מקום לא מצאנו שיהא הנותן יכול ליתנו על כרח המקבל:
+כבר ביארנו שאע"פ שחפה אחר כסף גומרת לעשות נשואין חפה בלא קדושין מיהא אינו כלום ויש מפקפקים בה ממה שראו לרב הונא בסוגיא זו שאמרה כן בפירוש מקל וחומר ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה חפה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה ואע"פ שיש לומר כלך לדרך זו ומה חפה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שיגמור אין זה כלום שאין הדעת נותנת ליקרא שארו ואשתו ובעולת בעל לחייבה בחנק ולירשה בלא ייחוד ואע"פ שראינו לרבא שהשיב על דברי רב הונא כבר השיבו אביי ושתק לו ושמא הודה ולא בוש ואף כשתמצא לומר שלא הודה הוה ליה רבא יחיד אצל אביי ורב הונא ומכל מקום כיון שאמרו למעלה במוחלט מנינא דרישא למעוטי חפה נראין הדברים שאינה קונה וכן ממה שהקשו בה ולרב הונא דאמר חפה קונה וכו' מראין הדברים שאין הלכה כמותו וכן כתבוה כל הפוסקים ואף גדולי הדורות הביאוה ממה שאמרו ביבמות פרק ��בא בשמועת יש חפה לפסולות לר' מאיר דאמר קדושין פסלי חפה פסלה והקשו ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא בקדושין דקני לה אבל חפה דלא קני לה לא ואע"פ שפסקנו שיש חפה לפסולות ר"ל שאם נתיחד כהן גדול באלמנה בת כהן לחפה שבלא קדושין על דעת ליבעל לו ביאת אירוסין ונשואין אע"פ שלא בא עליה נפסלה לתרומה מצד שעור ביאת האיסור מכל מקום משמע שפשוט היה להם שאינה קונה אלא ששעור גמור של ביאת איסור פוסלתה בתרומה כמו שביארנו שם:
+ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מן התורה שהרי קנין כספו היא אבל חכמים גזרו שלא תאכל עד שתכנס לחפה שמא ימזגו לה הכוס בבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחותה הקטנים הבאים עמה:
+למדת שחפה אחר כסף גומרת אבל כסף אחר כסף או שטר אחר שטר אינו גומר הא ביאה אחר ביאה או אחר אי זה משאר מיני הקדושין גומרת שהביאה עצמה ר"ל ביאה ראשונה שלשם קדושין אירוסין עושה ולא נשואין וכשהוא בא עליה פעם שניה לשם נשואין הרי היא גומרת לעשותה נשואה לכל דבר וכן כל ביאה שאחר קדושין שהביאה ייחוד היא וכל ייחוד שאחר קדושין נקרא חפה:
+
+Daf 5b
+
+עיקר קדושי כסף הוא שיהא האיש נותן לאשה כסף או שוה כסף ויאמר לה הרי את מקדשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאינתו ואין צריך לומר בדבר זה אלא שהלשון מבורר יותר בכך כמו שהתבאר אבל אם נתנה היא ואמרה לו הריני מקדשת לך אין זה כלום נתן הוא ואמרה היא ר"ל הריני מקדשת לך בכסף זה שנתת לי הרי הן קדושי ספק וחוששין מדרבנן ואע"פ שספק תורה הוא שהרי עקר הספק הוא בכי יקח אם רוצה לומר נתינה לחודה או נתינה ואמירה מכל מקום אף הספקות של תורה אין איסורן אלא מדברי סופרים וכן כתבו גדולי המחברים ומכל מקום יש מפרשים בזו שספק סופרים הוא ומכל מקום אם של תורה או של סופרים קדושי ספק הם ומקצת מפרשים כתבוה דוקא בשאין מדבר עמה על עסקי קדושיה הא אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה קדושי ודאי הם דלא גרע מהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה ולא פירש ר"ל ששתקו שניהם שהיא מקדשת ויפה כתבו ואע"פ שראיתי חולקים עליהם לומר דגרע וגרע מפני שבזו הם סומכים על אמירתה אין זה כלום שמאחר שאין אנו צריכים לאמירתה דבור שלה לא מעלה ולא מוריד כלל והרי זה כנתן הוא ואמר הוא ושאמרה היא גם כן שאין דבור שלה מפסיד כלום כך נראה לי ברור:
+נתנה היא ואמר הוא ר"ל הרי את מקדשת לי בהנאתך על מה שקבלתי ממך לא הוזכר בסוגיא זו ומכל מקום למטה אמרו הילך מנה ואקדש אני לך ר"ל שחזר הוא ואמר הרי את מקדשת לי בשכר הנאתך על מה שקבלתי שבאדם חשוב מקדשת שמאחר שכבוד הוא אצלה הרי זה כנתן הוא וגדולי המפרשים כתבוה אף באדם שהיא אוהבתו אע"פ שאינו חשוב כל כך הא באדם שאינו חשוב ושאין היא אוהבתו כל כך אינה מקדשת וגדולי המחברים לא הביאוה ונראה דעתם שכל שנתנה היא ואמר הוא אף באדם חשוב אינה מקדשת ויש פוסקים שהיא מקדשת מספק על דרך נתן הוא ואמרה היא וגדולי הפוסקים הזכירו זו של הילך מנה ואקדש אני לך שבאדם חשוב מקדשת והזכירו בזו נתנה היא ואמר הוא שאינה מקדשת ושמא דעתם על זו באדם שאינו חשוב ויש מפרשים בה שזו באין מדבר עמה על עסקי קדושיה ואין בשעת הנתינה רמז לקדושין אבל הילך מנה הרי אף בשעת נתינה היא רומזת לקדושין ואין זה כלום שסתם הדברים בנתנה היא ואמר הוא שמזכרת לו ורומזת ענין קדושין שעל כל פנים צריכין אנו שבשעת הנתינה תהא הכונה לקדושין אלא עקר הדברים כדעת ראשון:
+כתבו בתוספות שקניית הכסף שבקרקע דינה כ��ניית הכסף שבקדושין ונתן הלוקח ואמר הלוקח קנה נתן המוכר ואמר המוכר לא קנה נתן המוכר ואמר הלוקח או בהפך הרי זה ספק ואין הדברים נראין אלא כל שהלוקח נותן יאמר אי זה מהם וקנה וכל שהמוכר נותן לא קנה:
+נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקדשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו ולא אמר לי אינה מקדשת שידים שאינן מוכיחות אינן ידים ומכל מקום בזו דוקא שלא היה מדבר על עסקי קדושיה שאם כן אין ידים שאינן מוכיחות פחות משתיקה ורבותי מוסיפין לומר שאף באינו מדבר על עסקי קדושיה אם הוא לפנינו ואומר שלעצמו קדשה מקדשת גמורה שאין הספק אלא אם קדשה לעצמו או לאחר והוא נאמן שלעצמו קדשה ולדעת זה בשאינו לפנינו אסורה לכל העולם בודאי כמקדשת גמורה ואם ישנו לפנינו ואומר שלפלוני קדשה יראה אף לדעתם שאינה מקדשת ודאית שאם אמרו בהוא עצמו שרגלים לדבר לא יאמרו באחר ואיפשר שמחזיקין אותה כמקדשת מספק לו ולאותו אחר ויש מפרשים שבכלם מקדשת מספק לכל העולם ואינו נאמן אף לעצמו ולא אמרו אינה מקדשת אלא שאינה מקדשת ודאית לשום אדם ומכל מקום גדולי האחרונים שבספרד כתבו שמאחר שידים שאין מוכיחות אינן ידים אינה מקדשת לא לו ולא לאחרים אפילו מספק ואף שיטת הסוגיא מוכחת כן וגדולי המפרשים כתבו שמקדשת לזה מספק אבל לא לאחרים כלל ועקר הדברים נראה ברור לפי ענין הסוגיא כדעת גדולי ספרד שכתבנו שאלו היה בהם חשש לא נשמט בעל הגמרא מלהזכירה וסתם אמרו עליה אינן ידים כלומר שאין הדבור כלום אחר שלא ייחד לה בלשונו למי היא מקדשה ואפילו בירר אחר זמן למי אם לעצמו אם לאחר:
+אמר הריני אישך הריני בעליך הריני ארוסיך אין כאן בית מיחוש ובזו אפילו היה מדבר עמה על עסקי קדושיה כן שהרי מקיח את עצמו וכשם שבנתנה היא ואמרה אין דבור עסקי קדושיה מועיל כלל אף בזה כן ואע"פ שקצת מפרשים חולקים בזו חוץ מכבודם אין לחוש בכך:
+בגירושין נתן לה גט ואמר לה הרי את משלחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת ואין כאן ידים שאין מוכיחות ואע"פ שלא אמר ממני שאין גירושין אלא מבעל וכמו שאמרו בראשון של נדרים שאין אדם מגרש אשת חברו וכן אם לא כתבו בגט ודין דיהוי ליכי מנאי כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שמן הסוגיא נראה שקדושין וגירושין בחדא מחתא לא הקשו אלא משל קדושין וכמו שתרץ בה הכא במאי עסקינן דאמר לה לי כך היא שטתנו וכן נראה דעת גדולי הפוסקים אלא שיש אומרים שאף בגט אינו כלום ואינו נראה לי אבל אם אמר איני בעליך איני אישך איני ארוסיך ונראה לומר שכך הוא כתוב בגט אין כאן בית מיחוש אף לריח הגט ומ"מ נראה שאלו נכתב בגט כהוגן אין האמירה בלשון הזה פוסלתו שנתינת הגט אינה צריכה לשום אמירה ומכל מקום לדעת המפרשים שנתינת הגט צריכה אמירה כמו שנבאר למטה בסוגית היה מדבר עמה וכו' אפילו נכתב בגט כהוגן כל שאמר כן בשעת נתינה אינו כלום ולפי דעת ראשון מיהא בקדושי שטר לשיטתנו שאינו צריך אמירה כל שנכתב בשטר כהלכתו אין לשון הקחת עצמו פוסלתו הא כל שכתוב בגט או בשטר הקדושין כן הקחת עצמו ושלוח עצמו פוסל על הדרך שביארנו וכן לדעה שניה אף בשלא נכתב כן אמירתו פוסלת נאמר בקדושין כי יקח ולא שיקיח את עצמו ונאמר בגירושין ושלחה ולא שישלח את עצמו:
+מאחר שידים שאינן מוכיחות אינן ידים אהא אע"פ שהיה תפוש בשערו או נוטל כוס של יין בידו או שכבר עבר נזיר לפניו אינו נזיר שכל אלו ידים שאינן מוכיחות הן ואפשר שעל דבר אחר הוא מכוין כלומר אהא בתענית וכיוצא בזה ואע"פ שמלת אהא מורה שעל תאר גופו נאמרת ונמצא שהיא מורה על הנזירות יותר מתענית וכל שכן כשהוא תפוש בשערו או נוטל כוס של יין בידו מכל מקום ידים שאין מוכיחות הן אבל נזיר עובר לפניו הרי זה ידים מוכיחות והרי הוא נזיר אין זה אלא כאומר אהא כמוהו ובלבד כשכיון לכך ויש מקשים על סוגיא זו שהרי בראשון של נדרים לפי גירסא שבקצת ספרים משמע שנזיר עובר לפניו ידים שאין מוכיחות הן והוא שאמרו שם מודרני הימך מופרשני הימך מרוחקני הימך אסור אמר שמואל ובכלם עד שיאמר שאיני אוכל לך שאיני טועם לך והקשו בה למימרא דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הוין ידים והם גורסים והתנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודלמא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו אלמא ידים שאין מוכיחות הוין ידים ומכל מקום אף לגירסא זו הם מתרצים דמודרני הימך ומופרשני הימך הוא כנזיר עובר לפניו וכשאמר עליהם שאינו אסור עד שיאמר שאיני אוכל הוא מקשה אלמא ידים שאין מוכיחות כי הני שכיוצא בהם נקרא מוכיח במקום אחר לא הוין ידים ורמינהו וכו' ואתה מפרשה בהרבה סוגיות המתחלפות בתלמוד שאצל מודרני הימך הם נקראים ידים שאין מוכיחות ואצל שאר דברים נקראים ידים מוכיחות ולדעתי עקר הדברים לגירסא זו שלא הקשו אלא ממה שהיה שמואל מפרשה תחלה בראשון של נזיר בשכבר היה נזיר עובר לפניו ולא שיהא עובר עכשו שמאחר שאינו עובר עכשו יד שאינו מוכיח הוא כמו שביארנו בראשון של נדרים ומכל מקום בגמרות שלנו של נדרים אין גורסין בה כן אלא למימרא דקא סבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ותירץ לו אין שמואל מדקים לה למתניתין כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים כלומר ואף הוא עצמו סובר כן וכן הלכה:
+ואם קדש אשה בפני חברתה ונתן כסף לחברתה ואמר לה ואת הרי זה יד מוכיח ומקדשת ובראשון של נדרים יתרחבו הדברים בדין ידים מוכיחות ושאינן מוכיחות בע"ה ולענין ביאור ידים שאין מוכיחות פירושו דבור שאינו מבורר כל צרכו ובידו רצפה תרגומו ובפומיה ממלל:
+
+Daf 6a
+
+נתן קדושין לאשה ואמר לה הרי את מקדשת לי הרי זו מקדשת ואפילו לא אמר לה בדבר זה כמו שביארנו אע"פ שלא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה הואיל ומכל מקום היא ועידיה מבינים את הענין הן מצד שהיא יודעת בלשון הן מצד שהודיעוה בכך הן מצד רגילות הענין מצד המנהג כגון כלות שלנו שמתוך המנהג וההמיה שאדם רגיל לעשות הן מבינות הענין שאם אינה מבינה כלל אינו כלום וכן הדין באומר הרי את אשתי או הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקתי הרי את לקוחתי שכל אלו לשון מבורר לקידושין הן וכל שאמר לה או כתב לה כן ושתהא היא מבינה או יודעת או מכרת בענין שלשם קדושין היא מקדשת אבל אם נתן לה ואמר לה או שכתב לה הרי את מיוחדת לי אפילו אמר בדבר זה או הרי את מיועדת לי הרי את נגדתי הרי את עזרתי הרי את צלעתי הרי את סגורתי הרי את תחתי הרי את עצורתי הרי את תפושתי הרי את חרופתי וכיוצא בלשונות אלו אין לשון שבהם מבורר לקדושין וכל שאמר לה או כתב לה כן ולא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה אין בהם חשש כלל אפילו הבינו האשה והעדים את הענין לשם קדושין ואפילו היתה משדכת לו מקודם וכתבו גדולי המפרשים הטעם מפני שצריך היה לפרש וכיון שלא פירש נמצאו העדים תלויים בלב האיש והאשה ולא בשמיעת אזניהם וראיית עיניהם ומכל מקום יראה מדעתם שאם פירש קודם קדושין לפני העדים והאשה שבלשון זה הוא מקדשה הרי זו מקודשת ואף הם כתבוה כן בהדיא אבל אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה באחד מלשונות אלו אע"פ שאם לא פירש כלום מקדשת ודאית כל שפירט לה אחד מלשונות אלו אינה מקדשת ודאית אלא היא מקדשת מספק ונמצא לשון זה פחות משלא פירש מפני שלשונות אלו הבנתם מספקת אם לקדושין אם למלאכה ומכל מקום אם היה במקום שהורגלו לגמרי באחד מלשונות אלו להזכיר בו שם ארוסה מקדשת הרי הוא אצל אותו מקום לשון כלשון מבורר לקדושין ומכאן אמרו האומר חרופתי ביהודה מקדשת וגדולי המחברים פסקו בלשון זה שהוא מבורר לקדושין מפני שסמכו על לשון המקרא ר"ל והיא שפחה נחרפת לאיש ומכאן אני מפקפק בזמן הזה לאומר הרי את צלעתי להחמיר בו במדבר בה על עסקי קדושיה מפני שאדם רגיל בלשון זה הרבה:
+היה מדבר עמה על עסקי קדושיה והיא מתרצית לו ונתן לה בפני עדים בלא שום דבור בעולם או בא עליה הרי זו מקדשת ודבור שבעסקי קדושיה הוא במקום הרי את מקדשת לי אחר שבשעת דבורו עמה על עסקי קדושיה נתרצית לו ואף העדים אין צריכין דבור והזמנה ואמירת אתם עדי אלא כל שקדש בפניהם מקדשת ודבר זה דוקא בשהם עסוקים בענין הקדושין ר"ל שלא פסקו מלדבר בענין הקדושין אבל אם פסקו מלדבר בענין הקדושין אפילו היתה משדכת לו מקודם ואפילו נתעסקו מענין לענין ובאותו ענין ר"ל בצרכי הבית כגון כמה תכשיטין יש לך או היאך את נוהגת במלאכת הבית וכיוצא בדברים אלו אין זה כלום עד שיפרש אם קודם מעשה אם בשעתו ואף לאחריו אם היא מודה ומתרצית בכך ואף בשתיקתה נעשתה מקדשת מספק כמו שיתבאר למטה בענין שתיקה דלאחר מתן מעות בדין קצת הוראות שבה ומכל מקום יש מפרשים שכל שמדברים בעניני הבית וצרכי הזווג אותו ענין בעצמו הוא ואין קרוי מענין לענין באותו ענין אלא כגון שמדברים מזווג של אחרים כגון פלוני רוצה לשדך פלונית וכיוצא בדברים אלו וכן הדעת נוטה:
+צריך שתדע שהדבור בעסקי קדושיה צריך שיהא בו לשון שאלו היה כיוצא בו בקדושין יהא מועיל כגון שיאמר תרצי להיות אשתי או איזה משאר לשונות המועילים ושיהא לשון שלא יהא בו מקיח את עצמו אלא שתהא קנויה היא לו הא כל שאינו כן אינו כלום שאין דבור בעסקי קדושין מועיל במה שאין קדושין עצמן מועילים וכן נראה לי ברור:
+וכן התבאר לך ממה שכתבנו שהשולח חפץ או תכשיט למשדכת שלו הן על ידי שליח שיאמר לה דבר זה שולח לך פלוני המשודך שלך הן על ידי עצמו בלא דבור עסקי קדושין אין אומרים שהשדוכים יהיו עומדים במקום דבור עסקי קדושין אלא אין כאן חשש קדושין אלא שחזר הענין לדין סבלונות אם יש לחוש בהם אם לא על הדרך שיתבאר בפרק שני:
+אף בגירושין היה מדבר עמה על עסקי גיטה ונתן לה ולא אמר לה הרי זה גיטיך הרי היא מגורשת ואין העדים צריכין הזמנה ואמירת אתם עדי כמו שביארנו בקידושין שכל ראיית מעשה מבורר אין צריך בו להזמנה ופירשו רבותי שכן הדין בשלוחו בין בקדושין בין בגירושין ושמא תאמר בגט מה אנו צריכין לדבור עד שתבין הענין והואיל ועל כרחה מתגרשת מה לנו אם אינה יודעת תדע שאחרוני הרבנים פירשו מתוך כך שגיטה לא הוזכר בזה כלל אלא אגב גררא וכן כתבוה גדולי קדמונינו שבנרבונה ולא הוצרכנו להרי זה גיטיך ושתהא היא יודעת כך אלא בכנסי שטר חוב זה ומצד שהגט אחד מתנאיו הוא שיהא נתון לה בתורת גירושין אבל כל שנתנו בתורת שטר חוב או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ונעורה ומצאתו בידה אינו גט ואף באלו אם אמר אחר כן הרי הוא גיטיך דיו ואינו צריך לו ליטלו ממנה ולחזור ליתנו לה באמירת הא גיטיך ואף אם אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה בפניהם כנסי שטר חוב זה אע"פ שלא חזר ואמר הרי זה גיטיך כשר שהרי הודיעו העדים שבתורת גט נתנו לה ולא הזכיר לה בתורת חוב אלא מפני שהוא נכלם ממנה ולמדנו מכל מקום שכל שלא הזכירו בשם חוב או מזוזה אינו צריך אלא לנתינה אע"פ שאינו אומר כלום ושאינו מדבר על עסקי גיטה הואיל ואין אנו צריכין לדעתה ונתן לה ישנה שהוא צריך לומר לה אחר שנעורה הא גיטיך לא מפני שאנו צריכין לדעתה אלא שאנו צריכין ליתנו לבת שמירה ומכל מקום גדולי המפרשים סוברים שאף בגט צריך שיאמר לה הא גיטיך אם בשעת מעשה או אחר מעשה אם אינו מדבר על עסקי גיטה וזה שהזכירו כן בכנסי שטר חוב לבד פירושו אף במדבר על עסקי גיטה ויראה מדעתם שאם נתן לה בלא דבור עסקי גיטה ובלא אמירת הרי זה גיטיך אינו כלום כדין קדושין הואיל וכאחד הוזכרו בשמועה זו דינם שוה וגדולי המחברים כתבו שאם לא היה מדבר על עסקי גיטה ונתן לה ולא פירש גט פסול הוא:
+וחרשת שהשיאה אביה הואיל ויודעת לשמור גיטה בעצמה לדעת ראשון מתגרשת אף בלא רמיזה ולדעת שני צריכה רמיזה ואף מפרשים שהזכרנו נחלקו בה בהדיא כל אחד לשיטתו ומגדולי הראשונים שבקטלוניה מכריעים לומר שאין המדה שוה בגט ובקדושין מכל וכל שבקדושין צריך שיבינו בדבר העדים והאשה ובגט דיינו או בעדים או באשה הא כל שלא ידע אחד מאלו אינו כלום:
+כל מי שאינו בקי בעניני גיטין וקדושין והלכותיהם הכתובות בתלמוד לא יהא נמהר להורות הוראה בענינם שמא יטעה להקל באי זה דבר ויבא להתיר אסור ערוה ונמצא גורם רעה לעצמו ולאחרים הא כל שלמד הלכותיהם שבתלמוד יורה אע"פ שאיפשר שהרבה ספקות מתילדות בעניניהם שכל שלמד הלכותיהם יודע הוא באי זה דבר ראוי להורות לאסור או להתר ובאי זה דבר ראוי לחוש ולהניח מקום לספקות:
+
+Daf 6b
+
+כבר ידעת שלשון גירושין שבגט הוא הרי את מותרת לכל אדם ושבגט שחרור לשפחה הרי את בת חורין כתב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אינו כלום וכתבו גדולי המפרשים הטעם מפני שהתרתה לכל אדם אינו תלוי בגט בלבד אלא בטבילה שאחר גט וכן הדין בהרי את מותרת לבן חורין וכן אם כתב לאשתו הרי את בת חורין לא אמר כלום שאין זה לשון גירושין אבל אם כתב לאשתו הרי את לעצמיך במקום הרי את מותרת לכל אדם הרי היא מגורשת וכל שכן שאם כתב לשון זה בשפחה שהיא משוחררת:
+כתב לאשתו אין לי עסק בך אין זה כלום ולא סוף דבר באין לי עסק בך שהוא כמשלח עצמו אלא אף באין לך עסק בי שאין לשון זה נאמר אלא בממון ויש מפקפקין בדבר זה ואין נראה כן אבל אם כתב כן לעבדו יצא לחירות ושמא תאמר והלא בשתפין ובנכסי מלוג אמרו שכל שהבעל או השותף אמר אין לי עסק בשדה זו לא אמר כלום וכמו שאמרו מדין ודברים סליק נפשיה תירצו רבותי שבעבד כשאמר אין לי עסק בך גמר כל מה שצריך לשיחרורו שהרי אינו צריך קנין והרי הוא כאלו אומר אין לי עסק בשדה זו וקנו מידו שאמרו מגופה של קרקע קנו מידו אלמא כל מה שגמר הקנאתו אין אומרים מדין ודברים סליק נפשיה ובעבד מיהא כל שאמר כן גמר הקנאתו שהרי אינו צריך קנין ולי נראה לתרץ שהאשה והשותף הם באים לקנות בלשון זה זכותו של זה ואין לשון זה כדאי להקנות אבל העבד שאינו הקנאה אלא מחילה ולשון זה כדאי הוא לענין מחילה ומקצת רבותינו הצרפתים תירצוה שבעבד כל שאמר אין לי עסק בך זכו בו שמים לחייבו במצות והרי הוא כעין הקדש שהאמירה כמסירה אבל שדה הואיל ואין כאן זכות שמים הרי הוא מחוסר זכיה וכן יש שתירצוה בפנים אחרים זה בכה וזה בכה אלא שכבר כתבנו בתרוצה עקר הדברים:
+זה שכתבנו בהרי את בת חורין והרי את לעצמך ואין לי עסק בך שהעבד יצא בהן לחירות דוקא בכתב ובעידי מסירה או עדי חתימה אבל באמירה אפילו העידו עליו עדים ואפילו קנו מידו אינו כלום שאין עבד יוצא אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי המגיהים חולקים בה מיהא בקנין לומר שהקנין הרי הוא ככסף:
+המוכר עבדו לגוים קונסין אותו על שהפקיעו ממצות לפדותו עד עשרה בדמיו ויצא לחירות וצריך שיכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל שהרי הגוי לא קנאו קנין הגוף כדכתיב מהם תקנו אתם קונין מהם ולא הם קונין מכם ולא הם קונין זה מזה אלא שמכל מקום אין מוציאין אותו מידו בלא פדיון שלא לבא עליו בעקיפין אלא כופין את המוכר לפדותו ויצא לחירות אלא שצריך גט שחרור כמו שכתבנו ואפילו כתב לו הישראל מקודם שכל שיברח או שיסתלק מן הגוי באי זה צד שיסתלק ממנו לא יהא לו עסק בו אין זה כלום אלא אם כן אמר לו כן עכשו ויש חולקים לומר שמועיל אף בשכתב לו מקודם כמו שהתבאר ברביעי של גיטין וכן עקר ודין דבר שלא בא לעולם אין כאן שהרי אע"פ שבריחתו אינה עדין אותו שהוא משחרר מכל מקום בא לעולם והוא אינו מקנה לו כלום אלא שהוא מפקיע את האיסור וזהו שבפרק שלישי העמידו את ר' על כיוצא בזה בשיטה בהדי ר' מאיר לדין דבר שלא בא לעולם ולא הזכירו בה ר"ש ב"ג ואף הרבה מפרשים כתבו שכל שבמחילה אין בו דין דבר שלא בא לעולם שלא נאמר אלא בהקנאה וכן נראה שהרי לקח מן האשה תחלה הואיל ונסתלק דין נחת רוח הועיל והרי דבר שלא בא לעולם הוא אלא שאינו אלא שיעבוד ומכירתה כעין מחילה וכן מצינו נדר ושבועה אין לי עליך ולא על הבאים ברשותיך ר"ל לוקח והרי דבר שלא בא לעולם הוא אלא שכל אלו אינן אלא כעין מחילה:
+המקדש במלוה אינה מקדשת ר"ל שאם היתה היא חייבת לו דינר ואמר לה הרי את מקדשת לי באותו דינר שאת חייבת לי אינה מקדשת שהמלוה להוצאה ניתנה והרי בשעת קדושין אין כאן להקנות עצמה ואפילו היתה בעין ומכל מקום אין כאן דבר ברשותו שיהא נותן לה עכשו שכל שהוא נתן להוצאה אינו ברשות מלוה כלל והרי אין כאן נתינה כלל בשעת קדושין אבל אם קדשה בהנאת מלוה הרי היא מקדשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ובגמרא שאלו על דבר זה האי הנאת מלוה היכי דמי אלימא דאמרה ליה ארבעה בחמשה כלומר שהלוה לה ארבעה דינרין בחמשה לזמן פלוני ולאחר זמן אמר התקדשי לי בזוז חמשי שאת חייבת לי מצד הרבית ופי' הנאת מלוה ר"ל רבית ההלואה האי ריבית מעליא הוא כלומר היאך אתה קורהו הערמת רבית ועוד היינו מלוה שאף זוז חמשי הואיל ושניהם מתכוונים לנטילת רבית ולא נפרע ממנו עדין הרי מכל מקום הלואה הוא וכל שכן שיש לומר עליו שאינו בעין ותירץ לא צריכא דארוח לה זמנה כלומר שכל שקדשה בריבית על הדרך שהזכרנו אינה מתקדשת אלא בדארוח לה זמנה וקודם שנבאר דארוח לה זמנה צריך לבאר זה שביארנו עכשו שכל שקדשה ברבית על הדרך שהזכרנו אינה מקדשת אם אתה אומר כן מצד שהוא הלואה וכגון שלא הגיע לידו עדין ושנפרש האי ריבית מעליא הוא על הדרך שפירשנו ר"ל והאיך אתה קורהו הערמת רבית ועוד דמאחר שלא הגיעו לידו היינו מלוה אם מצד שאין מקדשין ברבית ואפילו בא לידו וחזר ונתנו לה בתורת קדושין ושנפרש האי ריבית מעליא הוא והיאך אתה אומר שמקדשת והרי אפילו בא ל��דו אינה מקדשת ועוד שהרי מכל מקום אחר שלא בא לידו היינו מלוה ויצא לנו בדין זה שאם אתה אומר שזה שאינה מקדשת מצד קדושי מלוה הוא אם נתנה לו ריבית קצוצה כגון שהלוה לה ארבעה בחמשה ופרעתם לו וקבלם ואחר כך אמר לה הרי את מקדשת לי בדינר זה של ריבית שאני מחזיר לך מקדשת שאין כאן קדושי מלוה שהרי נותן לה עכשו את הדינר והיא מקבלתו לשם קדושין ואם אתה בא מצד ריבית אינה מקדשת והרי הדבר במחלוקת אצל קצת מפרשים יש אומרים הואיל ומן הדין הוא חייב להחזיר הרי הוא כקדשה בגזל שלו שמקדשת ויש חולקים לומר שאינו דומה לגזל שהגזל אף הנשים יודעות שהוא צריך להחזירו ומאחר שקבלתהו לשם קדושין ודאי ידעה ומחלה אבל ריבית הואיל ומדעת הלוה הוא נתן אינה יודעת בחיוב חזרתו והרי הוא בעיניה כמו שנתנה לו משלו והרי זה מחילה בטעות ונמצא שלא נתן לה כלום משלו ומתוך מחלוקות אלו כל שאירע כן חוששין לה ומחמירין מכל צד ר"ל לעיולה קדושין ולאפוקה גט הא ריבית שאינה קצוצה כל שקבלו הוא וחזר ונתנו לה מקדשת שמאחר שאינו יוצא בדיינין שלו הוא נותן אלא שיש כאן ספק אחר בריבית שאינה קצוצה ולא קבלו וכן שאינו מלוה כגון שהלוה סאה בסאה ובשעת הלואה היתה הסאה שוה דינר ועכשו שוה ב' דינרים והרי הסאה בידה ומביאתה לו ואומר לה טלי חצי סאה מרבית שבו והתקדשי לי בו אם נאמר שמאחר שאינו רשאי ליטלו לכתחלה יבאו לב"ד אף הם אומרים לא תטול כלום אין כאן נתינה או שמא הואיל ואין היא מזמינתו על כך לדין והרי היא עומדת ליתן ואין מי שיעכב בקבלתו וכשיקבלם אין כח בדיינין להוציאו נתינה מעליא הוא ולא עוד אלא שיש חוככים אף ברבית קצוצה לומר שמקדשת אע"פ שאינה יודעת בחיוב חזרתו מפני שאינו חייב בחזרת אותם המעות דוקא ואם כן כל שלא החזירם ממונא דידיה הוא והרי הוא כמקדשה בריבית שנוטל מאחרים שאף במקום שלא נתיאש הנותן מקדשת ואין דנין אותו כגזל דאחרים שאינה מקדשת הואיל ואין חיוב החזרה באותן המעות עצמם והדברים נראין לפרש שלא באו בשמועה זו מחמת ריבית כלל שהרי כשהיו אומרים כאן בהנאת מלוה ארבעה בחמשה השיבו האי ריבית מעליא הוא ואלו היה בה משום ריבית לא היה צריך לומר אלא האי ריבית הוא ומה ענין לומר ריבית מעליא אלא שאין הכונה אלא בכך ר"ל ריבית מעליא הוא והיאך אתה קורהו הערמת ריבית אבל לא היה מפקפק שיהא פקפוק בקדושין מצד הרבית:
+ומכל מקום נשוב לדברינו והוא שהנאת מלוה שאמרו עליה שמקדשת פירשו בה דארווח לה זמנא ופירשו בה גדולי המחברים שבשעת ההלואה קדשה בהנאת המלוה כגון שבאה לפניו ללות ממנו דינר ואמר לה הריני מלוה לך דינר זה עד זמן פלוני והתקדשי בהנאת המשך הזמן שלא אוכל לתבעך עד זמן פלוני ומקדשת מפני שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש באותה מלוה עד סוף הזמן אע"פ שלשון דארוח לה אינו נופל יפה איפשר שכך הוא שהיא רוצה ללות לזמן מועט והוא מלוה לה לזמן ארוך יותר ואומר לה כן וזהו הערמת ריבית שזכה בה בשכר המתנתו ויש מפקפקים לומר שזו רבית גמורה היא שהרי היא נותנת לו פרוטה של הקנאת עצמה בשכר המתנתו אלא שמתרצים שמאחר שאין כאן נתינה גמורה מידה לידו אין זה ריבית גמורה ואין זה כלום וכי מה בין זה למלוה את חברו בשכר שיעשה מלאכתו או שיתן לו שדהו באריסות אלא שיש לתרצה שאין כאן ריבית גמורה הואיל והנאה מגעת לשניהם וגדולי הרבנים כתבו בשכבר הגיע זמן ההלואה ויכול לכופה שתפרענו ואמר לה הריני מאריך את הזמן והתקדשי לי בשכר פרוטה שאת נותנת לכל אדם שיפיסני להאריך וכל שכן אם קדשה בהנאת גוף ההלואה ושיאמר כן ר"ל התקדשי לי בשכר פרוטה שאת נותנת למי שיפיסני למחול לך אלא שדרך רבותא הוא תופשם שבגוף המלוה כל שלא אמר בהנאת הפרוטה שאת נותנת למי שיפייסני בכך אפילו בכל המלוה אינה מקדשת ובהנאת מלוה מקדשת אף בהנאת הארכה ואף בזו יש לפקפק בשכר פרוטה שהיא נותנת להאריך זמנה להיותו רבית גמורה שהרי היא נותנת לו פרוטה של הקנאת עצמה בשכר המתנתו כמו שכתבנו אלא שיש לתרצה כמו שכתבנו אלא שקצת אחרונים פירשוה בתוך זמן ר"ל שלא הגיע זמן ההלואה שאין כאן ריבית גמורה הואיל ואין יכול לדחקה עכשו אלא שהוא כעין ריבית ואיני יודע אם יאמרו כן במקום אחר שאם לוה אדם מחברו לשלשים יום ותוך הזמן נתן לו פרוטה להאריכו עוד שלא יהא זה ריבית גמורה ולא מצאנוה כן בשום מקום ויש מפרשים בה כגון שהגיע הזמן ואמר לה הריני מאריך את הזמן והתקדשי לי באותה הנאה ולא אמר לה בהנאת פרוטה שאת נותנת למי שיפייסני על כך וכן כתבוה גדולי הפוסקים והדברים זרים שהרי אין כאן שום נתינה אלא שאחר שהם כתבוה ראוי להחמיר ומכל מקום במקצת הלכות תמצא דמטא זמנא ונקטה זוזי למיפרעיה שזהו כהלואה מתחלה על הדרך שכתבוה גדולי המחברים שאין כאן דין מלוה להוצאה ניתנה שמאחר שהביאתם לפרעם אין רשות בידה להוציאם ועל כרחה הוא יכול ליטלם הימנה וכל שכן אם הביאה המעות לפרעו ואמר לה יהו שלך והתקדשי לי בהם ויש שפירשו הנאת מלוה בריבית שאינה קצוצה וענין דארוח לה זמנה כגון שהלוה בלא ריבית והאריך לה הרבה וכשפרעתו הביאה לו דינר ריבית וקדשה בו שזהו ריבית מאוחרת ומקצת רבותינו שבצרפת פירשוה כגון שהיתה חייבת לאחר והגיע הזמן ואמר לה זה אני נותן פרוטה לבעל חובך שיאריכך והתקדשי לי בו ואע"פ שאמרו בפרק נשך שרי ליה לאינש למימר הי לך ארבע זוזי ואוזפיה לפלוניא זוזי בזו הרי הוא כחוזר ונוטלם מן האשה ולא התירו לחזור וליטלם מן הלוה:
+קדושי מלוה שכתבנו שאינם קדושין לא סוף דבר מלוה על פה אלא אף במלוה בשטר ואע"פ שהחזיר לה השטר וכן הדין לכל קנין שבכסף שאין מחילת המלוה קונה כלל וראיה לדבר מה שאמרו בפרק שני ושוים במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי אלמא שאינו קונה במלוה כלום ומכל מקום בתוספות כתבו שאם מחל לה המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו מקדשת ומביאים קצת ראיה לדבריהם אלא שאינה כדאי:
+ומלוה שיש עליה משכון מיהא והחזיר לה המשכון מקדשת כמו שיתבאר למטה וכן אם קדשה במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ומקדשת כמו שיתבאר:
+האומר לחברו הי לך דינר על מנת שתחזירהו לי והחזירו לו במכר קנה ר"ל שאם בא לקנות קרקע בכסף שהיא אחת מקניות קרקע ואמר לו הי לך דינר לקנייתו על מנת שתחזירהו לי קנה ויש מפרשים שאם רצה חברו ליתן לו קרקע במתנה והלה מחזר ליטלו במכר כדי שיתחייב עליו באחריותו ומכרו לו ואמר לו הי לך מנה בדמיו ועל מנת שתחזירו לי שהוא מכר וחייב באחריותו ואין זה נראה לי שמאחר שהחזירם לו במה יתחייב לו ואין אחריות המכר אלא להחזיר המעות ואם רוצה לקבל אחריות למתנה יתנה לו בהדיא כן ויתחייב באחריות אלא שעקר הדברים כפירוש ראשון:
+וכן בפדיון הבן אם אמר לכהן הי לך חמש סלעים לפדיון בני על מנת שתחזירם לי והחזירם לו בנו פדוי:
+ובתרומה אם אמר לכהן הי לך תרומה זו שהפרשתי על מנת שתחזירה לי והחזירה לו יצא ידי נתינה והרי היא של ישראל ומוכרה לכהן אחר בדמי תרומה והדמים חולין בידו שהתרומה קדושה קדשת הגוף בכל מקום שהיא ודמיה מותרין אבל מכל מקום לענין תרומה אסור לכהן ליטלה על דרך זה שהדבר דומה כמי שעושה ליכנס עמו בחבה כדי ליתן לו פעם אחרת במתנה גמורה והדבר דומה לכהן המסייע לישראל בבית הגרנות כדי שמתוך סיועו יהא בעל הבית נותן לו תרומותיו והתורה אמרה חלף עבודתכם ולא חלף שכרכם הא לענין הדין מיהא יצא ידי נתינה שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ומכל מקום כתבו קצת מפרשים דדוקא שפירש ואמר על מנת להחזיר והלה מקבלו על דעת כן אבל אם לא פירש לו כן בהדיא אלא שגלה הנותן דעתו שהוא מכוין שיחזירה לו או שהמקבל גלה דעתו בכך קודם נתינה או שהוא רגיל עמו בכך והלה נותן לו על אותו סמך בכלם לא קנה שמאחר שהנותן לא פירש לו בהדיא על מנת להחזיר אף המקבל סבור שלא להחזיר ולא קבלה על דעת חזרה ואף הנותן לא גמר להקנות אלא בחזרה והוא שאמרו בבכורות פרק בכור לנחלה נ"א ב' לענין פדיון הבן בענין רצה הכהן ליתנו במתנה רשאי רב חנניה הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר אתא ההוא גברא קמיה חזייה דהוה חליף ותני קמיה אמר ליה לא אמרת דיהבת הי לך ואין בנך פדוי ונמצא בענין זה שכח מתנה על מנת להחזיר יפה ממתנת סתם:
+וכן צריך שתדע שכל שעל מנת להחזיר קונה בו דוקא לכשיחזיר ואם אבדה בטל הכל שהרי הלכה רווחת איצטלית דוקא ולא דמיה ומכל מקום יש אומרים בזו דוקא במה שדרך בני אדם להקפיד עליו כגון אצטלית שאדם רוצה בו יותר מבדמיו או מפני שהוא מתכוין לצערה וכן הדין באתרוג שאינו רוצה בדמיו אלא לקיים מצוה בשאר הימים אבל כל שאינו מכוין אלא לתועלת וכדי שלא לשקע את המתנה ביד המקבל אומרים מה לי הוא מה לי דמיו וכן אם אמר אחר כן הרי חזרתך מחולה לך הועיל ואע"פ שלענין גט אמרו על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין לך אינו כלום שלצערה נתכוין והרי לא צערה התם כדקתני טעמא דלצעורי איכוין אבל כל שלא נתכוין אלא לתועלת עצמו רשאי וכמו שאמרו בנדרים בענין מדיר הנאה מחברו עד שיתן לו או לבניו הסמוכים על שלחנו כור של חטים אף זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו הרני כאלו התקבלתי כמו שיתבאר במקומו במסכת גיטין פרק קורדיקוס:
+מכיון שביארנו במתנה על מנת להחזיר ששמה מתנה האומר הי לך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא ומה שיש לפקפק בה מצד שאמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כבר ביארנוהו בתלמוד בתרא פרק נוחלין בסוגיית המשנה הששית:
+אע"פ שבכל אלו אמרו שעל מנת להחזיר קונה באשה אינו כן ר"ל שאם נתן לה דינר ואמר הי לך דינר זה שתתקדשי לי בו על מנת שתחזירהו לי אינה מקדשת שאם לא החזירתהו הרי לא נתקיים התנאי ואם החזירתהו הרי לא נהנית והדבר דומה לקונה בחליפין שסתם חליפין המוכר שהוא הקונה הסודר מחזירו לבעליו שלא היתה הכונה אלא שכשם שהלוקח מקנה לו סודר זה בלב שלם ובגמר דעת כך הוא מקנה לו אותו שדה ומכל מקום אינו חליפין ממש שאלו כן אף במכר לא קנה שאין מטבע נעשה חלפין וכן שבחלפין אם רצה שלא להחזיר כמו שאמרו בתלמוד בבות מאן לימא לן דהאי סודרא אי תפיס ליה לא מתפיס ומתוך כך יש גורסין גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחלפין ואין גורסין לפי שאין אשה נקנית בחלפין ויש שאין גורסין לא זה ולא זה אלא בכלהו קנו לבד מאשה ומפרשים הטעם כמו שכתבנו תחלה שאם לא החזירה לא נתקיים התנאי ואם החזירו לא נהנית בכלום והוא הדין שאם נתן אחד לחברו מתנה על מנת להחזיר והלך אותו שקבל המתנה וקדש בו את האשה שאינה מקדשת שהרי נעשה עליה גזלן ומכל מקום יש אומרים שלדעת אותם שסוברים שיש למתנה זו תשלומין ושנתינת דמיה נקראת חזרה מקדשת לכשישלם ואע"פ שהשואל יש לו תשלומין ואינה מקדשת בזו שאני הואיל ושם מתנה עליה וכל שכן אם הודיעו שלקדש בו את האשה הוא מקבלה שאין דעת הנותן בכך ואין נראה כן ומכל מקום מקצת מפרשים כתבו במי ששאל טבעת מחברו וקדש בו את האשה שאם הודיעו מתחלה שלקדש בו את האשה הוא שואלו מקדשת ואינה צריכה להחזירו שעל דעת כן השאילו ויתן לו את דמיו ועל דרך מה שאמרו באחרון של מועד קטן באומר לחברו השאילני חלוקך שאלך לבקר בו את אבא שהוא חולה ומצאו שמת קורעו ומשלם דמי קרעו ואם לא אמר לו שהוא חולה אלא שאלך ואבקר את אבא אינו קורעו ואם קרעו נקרא גזלן וכן בזו אם לא הודיעו שלקדש בו את האשה הוא שואלו כיון שהוא צריך להחזירו והיא לא קבלתהו על דעת חזרה אינה מקדשת ואפילו קבלתהו על דעת חזרה כן שהרי מתנה על מנת להחזיר באשה אינה מקדשת והרי שואל נעשה גזלן עליו והרי הוא כקדשה בגזל של אחרים לפני יאוש שאינה מקדשת ואע"פ שכתב כתבה ובעל אחר כן שעל דעת קדושין הראשונים כתב ובעל ויש אומרים שאם שאלו לזמן וקדש את האשה בהנאה שתתקשט בו כל אותו זמן מקדשת:
+מתנה על מנת להחזיר שלא קבע זמן לחזרתו יש מי שאומר שיכול המקבל לישמט כמה שירצה ואפילו עכב בידו כמה כל שהחזירו לבסוף קנה ואין הנותן יכול לכופו להחזיר כל שעה שירצה אף לאחר שלשים ויש אומרים שזמנה שלשים ויש פוסקין שהכל תלוי ברצון הנותן וכל שהוא תובעו צריך להחזירו ואם עכב לא קנה וכן נראה ממה שאמרו הרי את מקדשת על מנת שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקדשת והוא שיתן ופירושה בשלא קבע לה זמן מדקתני סיפא שאתן לך בתוך שלשים יום ונחלקו בה רב הונא ורב יהודה רב הונא אמר והוא יתן ורב יהודה אמר לכשיתן וכן בגירושין אם אמר לה הרי את מגורשת ממני על מנת שתתני לי וכו' ואמרו בגמרא וצריכא דאי אתמר בגירושין בהא אמר רב הונא משום דאיהו לא כסיף למיתבעה אבל בקדושין דאיהי כסיפא למיתבעיה אימא מודה ליה לרב יהודה צריכא ואם יכול לדחות ולומר אתן לכשארצה כי לא כסיף למיתבעה מאי הוי הרי מכל מקום אינו יכול לכופה אלא ודאי נראה שאף ע"פ שלא קבע לה זמן אינה יכולה לדחותו ומתוך כך דעתו סומכת שתתנם לו כשיתבעם הואיל ולא כסיף למיתבעה ומכל מקום אינה ראיה גמורה שאף סוף הענין אינו אלא דאיהו לא כסיף למיתבעה ואין אשה עשוייה לדחות את בעלה והדבר קרוב לודאי שתתן בשעת תביעתו אלא שהדעת נותנת שהכל לפי ענין המתנה שבאתרוג ודאי דעת הנותן להחזירו בכדי שיהא מזומן בידו לצאת בו למחר וכל שלא החזירו בשיעור זה אף שלא על ידי תביעה נראה שאינה מתנה ואף במכר דעתו שיחזירנו אחר שעשה בה קנינו ובזו נראה שכל שעכבה אחר התביעה לא הועיל אלא שאם לא תבע ולא נתן לא עכב ויש לו מקום להחזירה עדין וכן כל דבר ודבר לפי ענינו:
+
+Daf 7a
+
+האשה שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך באותה הנאה והוא הדין לדעת גדולי הדור אם אמרה הלוה מעות לפלוני ואקדש אני לך הרי זו מקדשת אע"פ שאין הנאה מגעת לידה שהרי ערב משתעבד בלא הנאה מגעת לידו ומכל מקום דוקא כשיאמר האיש לאשה הדברים כהלכתן והוא שבשעה שהוא נותן המנה לאותו פלוני יאמר לה הרי את מקדשת לי בהנאת מנה שאני נותן לפלוני ומכל מקום אם היה הוא נותן לה מנה לקדשה ואומר לה הרי את מקדשת לי והיא אומרת תנהו לפלוני ואני מתקדשת בו אין ��ריך אמירה אחרת ומכל מקום אם אמרה הרויח זמן הלואה לפלוני ואקדש אני לך כתבו גדולי הדור שאינה מקדשת שהרי כיוצא בה בערב פטור הואיל ולא על אמונתו הלוהו כמי שיתבאר באחרון של בתרא ואין צריך לומר אם אמרה זרוק מנה לים ואקדש אני לך:
+אמר לה הי לך מנה ר"ל משלי והתקדשי לפלוני שאני שלוחו ואומר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לפלוני שאני שלוחו במנה זה שאני נותן לך משלי הרי זו מקדשת אע"פ שאותו שנתקדשה לו לא חסר כלום שהרי מצינו כיוצא בו בעבד כנעני שפודין אותו אחרים בממונם והוא יוצא לחירות ואם אינו שלוחו צריך שיהא שם אותו פלוני ויאמר בשעת נתינה הרי את מקדשת לי באותו מנה שפלוני נותן לך בשבילי ויש אומרים אף לאחר נתינה כן שיאמר הרי את מקדשת לי במנה שנתן לך פלוני בשבילי ומקדשת משעת נתינת המעות שזהו כנתרצה הבן... ויש אומרים אף בלא אמירתו הואיל ומכל מקום נתרצה בכך אלא שאין זה נראה כמו שנבאר בפרק שני:
+ממה שכתבנו שאדם רשאי לומר הי לך מנה והתקדשי לפלוני שאני שלוחו למדת שכל שנתמנה שליח לקדש את האשה אין צריך שיהא המשלח מוסר לו במה יקדש אלא מקדשה השליח בשלו ודיו ואין צריך שתדע האשה אם הוא של מקדש או של שליח ומכל מקום אם נתן הוא לו במה לקדש צריך שיקדשנה באותו דבר בעצמו עד שיאמר לו בדבר זה או במה שתרצה ויש אומרים שאם מסר לו מעות ועירבם השליח בשלו אין קפידא בכך שמן הסתם אינו מקפיד בין מעות למעות אחר שהכל כדבר אחד ומכל מקום לרוחא דמילתא יש נוהגים לכתוב שיקדשוה בדבר זה שמסר לו או במה שירצה וכשאין הוא אומר כן כותבין בשטר השליחות שהמשלח מסר לו דבר פלוני ואם הוא מוסר לו דינר מזהירים את השליח שלא לערבו בשלו:
+אמרה לו תן מנה לפלוני ואקדש אני לו אע"פ שאינה הנאה מגעת לידה שאין הקונה חסר כלום בקנינו מקדשת מדין שניהם ר"ל מדין ערב ועבד כנעני ואף זו כשיאמר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לי בהנאת אותו מנה שנתן לי פלוני במצותך והוא הדין באמרה תן מנה לראובן ואקדש לשמעון:
+הי לך מנה ואקדש אני לך באדם חשוב מקדשת וכשיאמר לה הרי את מקדשת לי בהנאת מה שקבלתי מתנה ממך או בהנאת דינר שאת נותנת למי שיפיסני לקבל מתנה הימך:
+ומכל מקום אם אמרה הי לך מנה וקנהו וקנה אותי אגבו אינו כלום שאין האשה נקנית באגב ודרך הקנאה ולא עוד אלא אפילו שהיתה נקנית דרך הקנאה הרי אדם כדין נכסים שיש להם אחריות ונכסים שיש להם אחריות אין נקנין אגב אותם שאין להם אחריות אדרבה את שאין להם אחריות נקנין אגב אותם שיש להם אחריות הנקנין בכסף ובשטר ובחזקה כמו שיתבאר ולענין ביאור זה שאמרו אם כן הוו להו נכסים שיש להם אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות אינו נאמר בדרך מוחלט שהרי עבד כמטלטלין הוא בקצת דברים ואף לכשתדונהו כקרקע אין מטלטלין נקנין אגבו כמו שהתבאר בקמא דקמא וכן לכשתדונהו במטלטלין אינו נקנה אגב קרקע וכן שלא הוקש לקרקע אלא עבד כנעני אלא פירוש הדברים אלו היה בכאן שיכות בענין אגב כלל כך היה הדין:
+דרכים אלו כלם כשם שנאמרו לענין קדושין כן נאמרו לענין ממון תן מנה לפלוני ותהא שדי קנויה לך הי לך מנה ותהא שדי קנויה לך בהנאת קבלתך באדם חשוב כלם קנו ויש חולקין בזו הרביעית שלא נאמר לדעתם דין אדם חשוב אלא בקדושין שהאשה רוצה לינשא לאדם חשוב אבל הקנאת שדה לאדם חשוב בשכר קבלת מתנה ממנו אינה ואף דעת גדולי הרבנים נראה כן:
+ממה שאמרו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקדשת מדין ערב למדו קצת מפר��ים שאם אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי ואני אפרענו לך אע"פ שאין יכול שמעון לתבעו ללוי שהרי נתנו לו גובה מראובן אע"פ שאין הלוה משתעבד שכך הוא הענין בזו וקורהו דין ערב שכל שנכנס בשליחותו הרי הוא כאלו קבלם ויכול לשעבד עצמו עליהם וכן אם הלוה ראובן לשמעון והגיע הזמן ודוחקו לפרעו ואמר לוי מחול לו ואני פורע הרי הוא ערב אע"פ שהלוה פטור מכלום ואין זה ערב שלא בשעת מתן מעות שהרי עכשו הוא מחסר מעות על אמונתו וכן דנו מקצת חכמים בנרבונה ואיני רואה צורך בכך שכיוצא בזה חוב גמור הוא ולא ערבות:
+אמר לאשה חצייך מקדשת לי אינה מקדשת שאין אשה ראויה לשנים אבל אם אמר התקדשי לחציי הרי זו מקדשת גמורה אין הכונה אלא לומר שאם ימלך לישא אחרת עמה שיעשה ברשותה הא מכל מקום חציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין אינה מקדשת שזה ודאי אין כאן אלא חציו שצד עבדות אינו ראוי לה בהיתר ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שהיא מקדשת מספק ויש אומרים מקדשת גמורה ומה שאמרו לישא בת חורין אינו יכול פירושו לכתחלה אבל דיעבד מקדשת ולדעת גדולי המחברים מיהא מקדשת מספק וכן כתבו שהמקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקדשת קדושין גמורים עד שתשתחרר ולכשנשתחררה מיהא גמרו קדושיה כקדושי קטנה שגדלה ואם בא אחר וקדשה קודם שנשתחררה מקדשת מספק לשניהם ודברים אלו של עבד ושפחה יתבארו ברביעי של גיטין:
+האומר ידה של בהמה זו עולה או רגלה של בהמה זו עולה וכיוצא בזה מאיברים שאין הנשמה תלויה בהן אין כלה עולה ומכל מקום ידה או רגלה עולה וכיצד יעשה אם ישחטנה בעזרה הרי יש כאן חולין ואם ישחטנה בחוץ הרי יש כאן קדשים אלא תמכר לצרכי עולה ודמיה חלין חוץ מדמי אותו אבר והלוקח מקריב את כלה עולה והלה לוקח בדמי אותו אבר עולה קטנה מפני שקדשת האבר תפשה את דמיה או שיצא לחלין על יד הדמים ונמצאת כלה חלין ביד הלוקח ומקדישה מתחלה ויש מפרשים שאינו מוכר את הרגל כלל ומה שאמר ודמיה חלין חוץ מדמי רגל שבה שיטפא דלישנא הוא כלומר ודמיה חלין ביד המוכר חוץ מדמי הרגל שהרי לא נמכר ואין דמיו בידיו שאלו מכרו אף הם חלין בידו שאין המכירה מכירה כלל והדמים חלין בכל מקום שהן אלא מוכרה כלה חוץ מן הרגל והלה מקריבה והרגל קרב על שם הראשון ועולה לו כדין בהמת שותפין שהקדישוה ולדעת זה יראה שאם מכר לו את הרגל שחייב להחזיר את דמיו קודם הקרבה הא לאחר הקרבה לא שהרי כל שקירבה שלא לשם בעלים לא עלתה לבעלים אלא שאיפשר לומר שמאחר שבשנוי השם של קרבן כגון שהיתה עולה וחשב בה לשלמים שלא עלת לבעלים אמרו דוקא בשעקר שם הזבח בזדון אבל בטעות עלת לבעלים אף זה בטעות קירב הרגל לשמו ועלת לבעלים וחייב להחזיר את דמיו ולמדת מכל מקום לשיטה זו שאין הרגל נמכר וראיה לפירוש זה מה ששאלו בראשון של תמורה והא האי שני מייתי בהמה מחסרה אבר כלומר והיאך משלם נדרו בבהמה זו אחר שאין הרגל בכלל המכר שהרי הוא נדר בהמה שלמה ואין זו שלמה ותירצה באומר הרי עלי עולה בדינר ר"ל שלא נדר בהמה שלמה עולה אלא מה ששוה דינר מבהמה זו וזה מכר לו בהמתו בדינר חוץ מן הרגל והרי היא כבהמת שותפין שהקריבוה:
+דברים אלו לא נאמרו אלא במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו וכמו שפירשנו אבל אם אמר ראשה של זו או לבה של זו עולה הואיל והקדיש אבר שהנשמה תלויה בו הרי כלה עולה שמא תאמר אף באשה כשאמר חצייך מקדשת יתפשטו הקדושין בכלה אין זה כלום שהבהמה אין לה דעת שתעכב שלא תתקדש אבל אשה יש בה דעת אחרת בזולת דעתו של מקדש ואין הכל תלוי בו ואינה נשמעת אלא למה ששומעת והוא חציה והרי אינו כלום וזהו שאמרו בגמרא הא לא דמיא אלא להא דאמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה ר"ל שאחד מן השתפין הקדיש החצי שלו וחזר ולקח חלק האחר והקדישו הרי היא קדושה כלה הא קודם שלקחה לא שהרי אינו יכול להקדיש מה שדעת אחרת מעכבתו ויש שאין גורסין והקדישה אלא מכיון שלקח חצי האחר ואע"פ שלא הקדיש עדין אותו חצי שלקח קדושה היא שמאחר שכבר הקדיש חציה תכף שלקח חציה האחר נתפשטה הקדשה בכלה אלא שבספרים מוגהים מצאנוה כנוסח ראשון וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום חזר ולמד בסוף דבריו שאעפ"י שהיא קדושה אינה קריבה הואיל וכשהקדיש את החצי הראשון היו בעלים לחציה האחר שהיתה דעתם מעכבת את ההקדש מלהתפשט בכלה שהדחוי מעקרו משעת ההקדש הוי דחוי שלא להיות חוזר ונראה ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה עולה או שלמים לפי מה שהוקדשה ועושה תמורה ר"ל שאם אמר עליה הרי זו תמורת זו תופשת תמורתה ותמורתה כיוצא בה שלא ליקרב עד שלמדו ממנה שלשה דברים והם שהדחוי מעקרו הוי דיחוי כמו שכתבנו ואין למדין ממחוסר זמן ולאפוקי ממאן דאמר שאין דחוי שלא להיות חוזר ונראה אלא בדחוי הבא אחר ההקדש ר"ל שהיה נראה תחלה ואחר כך נדחה וכן שבעלי חיים נדחין שלא להיות חוזרין ונראין ושלא כדעת האומר אין דיחוי אלא בשחוטין כגון נשפך דם הזבח או נטמאו אימורין ועדין דם בכוס אבל בעלי חיים הואיל ועל ידי מום איפשר לו לצאת לחלין אין דיחויו דיחוי שלא להיות חוזר ונראה ולימד כאן שאף בעלי חיים כן וכן שיש דיחוי בדמים ר"ל בדבר שאינו קדוש אלא לדמים כגון זה שבשעה שהקדיש חציה לא היתה ראויה לקרבן ונמצא שלא היה עליה בשעת הדיחוי אלא קדשת דמים שתמכר ויקדשו דמי חציה ואע"פ כן אינה חוזרת ונראית ואין אומרין שאין דיחוי אלא בדבר שמקודש בגופו אבל מה שלא היה בו אלא קדשת דמים אין קדשתו חשובה לכלום והרי הם כחלין שהוקדשו שקרבין אלא יש דחוי אף בדמים ושמא תאמר וכיון שלמדנו שהדיחוי מעקרו הוי דחוי כבר למדנו ממילא שיש דחוי בדמים שהרי היכן מצינו דיחוי מעקרו בדבר שגופו קדוש מתחלתו פירשוה גדולי המפרשים כגון מצורע שהפריש קרבנותיו בתוך ימי ספירו ואבדו תוך הזמן והפריש אחרים והקריבם ואחר כך נמצאו הראשונים שהרי אלו קדושים מתחלתם קדשת הגוף וכיון שנדחו אין חוזרין ונראין אלא לדמיהם ולענין פסק מיהא גדולי המחברים כתבו שכל שחזר והקדיש חציה האחר אחר שלקחה קריבה שאין הדיחוי מעקרו דחוי בבעלי חיים ואף הם כתבו בה אע"פ שהוא קדשת דמים ואין לשונם מבורר אצלי שהרי כשאין בה אלא קדשת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה כמו שביארנו ואף אנו פסקנו בשני של פסח שני ובששי של יומא שאין בעלי חיים נדחין שלא להיות חוזרין ונראין לא בדחוי מעקרו ולא בנראה שנדחה:
+
+Daf 7b
+
+מי שקדש את האשה ואמר לה חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה או חצייך בפרוטה היום וחצייך למחר וכן שקדשה בפרוטה חציה היום וחציה למחר ואפילו שנאמרו שני הלשונות תוך כדי דבור או אפילו אמר שני חצייך בפרוטה שהכל בדבור אחד כל אלו קדושי ספק הואיל ומכל מקום אין שם דבור אלא לחצי וגדולי המחברים פסקו בשתים הראשונות ר"ל חציך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה שמקדשת בודאי ונראה הטעם מפני שבעל התלמוד אמר על שתיהן אם תמצא לומר שמקדשת ומכל מקום הדברים מתמיהין שהרי בשאלת חצייך בפרוטה נתהפכו הדברים וכמו שאמר הכא ודאי בחדא זימנא קא אמר לה כלומר שאף כשתאמר בראשונות שדבור חלוק הוא ופסקה למילתיה בזו ודאי דבר אחד הוא ואעפ"כ נשאר בתיקו ובתוספות כתבו שכל אלו דוקא שנאמרו שני הלשונות בתוך כדי דיבור אבל אם אמר לה בשחרית חציך בפרוטה ולאחר זמן חזר ואמר חצייך האחר בפרוטה אפילו ביומו אין כאן בית מיחוש כלל וגדולי הרבנים חולקין בה ממה שאמרו כל ביומיה מונה והולך הוא כלומר הואיל ודעתו לגמרם היום אלא שעקר הדברים כדעת התוספות שאין לשון מונה והולך נופל אלא בדבורים הסמוכים והתכופים ומכל מקום בחצייך היום וחצייך למחר אם קדשה אחר קודם מחר מקדשת לשני שאין לראשון בה לשון מעכשו או על מנת כלל:
+שני בנותיך לשני בני שעשאוני שליח בפרוטה וכגון שהבנים גדולים והבנות קטנות וכן שמברר אי זו מהן לאי זה מהם כגון גדולה לגדול ולקטנה לקטן או פלונית לפלוני ופלונית לפלוני אף זה ספק שמא אחר נותן ומקבל הולכין ויש כאן ממון או שמא אין הולכין אלא אחר המקדש והמתקדשת ואין כאן ממון לאחד ונמצא שיש צד לקדש כמה נשים בפרוטה לקדושי ספק לאחד וכן בתך ופרתך בפרוטה או בתך וקרקעך בפרוטה הרי אלו קדושי ספק שמא הכונה לומר פרוטה בין הבת והפרה אע"פ שאין הפרה נקנית בכסף או בין הבת והקרקע ואין כאן פרוטה לקדושין או שמא הכונה לומר בתך בפרוטה והפרה במשיכה או הקרקע בחזקה ומתוך כך דנין את כלן בקדושי ספק ולענין בתך וקרקע הקרקע בחזקת בעליו:
+המקדש את האשה בשיראין ובבגדים של משי שאין רוב העולם בקיאין בשומא שלהם כמה שוין אם אמר לה התקדשי לי באלו במה שהן הרי זו מקדשת אחר שהם שוים פרוטה והוא הדין כל שאמר התקדשי לי בשיראין אלו אע"פ שלא הזכיר במה שהן אע"פ שטועה בערך שלהם הואיל ואינה מוטעית בגוף השיראין להיותם ממין אחר כגון שסבורה שהן של חוטי זהב ואינן אלא משאר חוטין אלא שמוזהבים מעט וכן כיוצא בזה הא כל שהן בגופן כמו שהיא סבורה ושסתם בני אדם סבורים אלא שמוטעית בערך שלהן מקדשת ואם הזכיר לה סך שווי שבהן כגון שאמר לה התקדשי לי בשיראין אלו ששוים חמשים דינרין או התקדשי לי בחמשים דינרין והרי אלו בדמיהם ונמצאו שאינן שוים חמשים אינה מקדשת שהרי על דעת חמשים ירדה ונמצאת מוטעית למפרע אבל אם היו שוים חמשים אע"פ שלא נשומו לפניה בבקיאים הרי היא מקדשת ואין אומרים מכיון שלא נתברר לה כן לא סמך דעתה עליהם ואם נתקדשה לאחר קודם השומא תהא מקדשת לשני אלא אין צריכין שומא וכל שהם שוין כך מקדשת משעה ראשונה והוא שאמרו שיראי לא צריכי שומא:
+חכמי התוספות כתבו שלא אמרו שיראי לא צריכי שומא אלא בשיראין וכיוצא בהן שרוב בני אדם יודעין קצת שומתן אבל אם נתן לה נופך או מרגלית שאין רוב בני אדם בקיאין בשומא שלהם כלל אין דעתה סומכת כלל עד שישומו לפניה על ידי בקיאים ואבנא דכוחלא הנזכרת למטה לא אבן של מרגלית היתה אלא אבן חקוקה שהיו נותנין בה כחול והוא דבר שערכו ידוע אלא שהוא מועט ונתפשטו מדבר זה לומר שלא לקדש בטבעת שיש עליה אבן עד שישומו את האבן לפניה מפני שדעתה אף על המרגלית ואע"פ שאמרו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דוקא במלוה ופרוטה שהאחד בעין והאחד אינו בעין וודאי דעתה על אותה שהוא בעין אבל מרגלית וטבעת ששניהם בעין דעתה על שניהם ומכל מקום אין צורך בדברים אלו שהמקדש אינו מזכיר סך השווי אלא הרי את מקדשת לי בדבר זה וכל שהוא כן הרי הוא כאומר בכל דהו ר"ל במה שהן ובכל דהו הכל מודים שאין צריך שומא בשום דבר ואפילו אמרה סבורה הייתי שהוא שוה יותר ולא היה בלבי להתקדש אלא בערך כך דברים שבלב הם והרי הוא כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה שמקדשת ודאית כמו שיתבאר ומכל מקום דוקא כשהאבן היא אותה שהיא סבורה אלא שטועה בסך השווי אבל אם היתה אבן של זכוכית והיא סבורה שהיא מרגלית הואיל ואין דרך ליתן זכוכית בטבעת של זהב הרי זה כהטעתה והרי הוא כאומר שמרגלית היא הואיל ורוב העולם סבורין כך ואינה מקדשת ואפילו אמר לה בכל דהו שהיא סבורה שאמר לה בכל דהו על הערך ואם כן צריך שיודיעוה בפירוש שהיא של זכוכית או שיאמר לה בכלל שתתקדש בה אי זה דבר שיהיה הואיל ומכל מקום שוה פרוטה וכן בטבעת של כסף והוא מוזהב ואפילו אמרה בלבי היה להתקדש אף על דעת זה אינו כלום ומתוך שהרבה רבנים מסכימים בכך נהגו להחמיר שלא לקדש בטבעת עם אבן אלא אם כן מודיעין אותה בפירוש שלא יהא דעתה אלא על הטבעת:
+ויש אומרים שהמקדש במטבע אינו כלום מפני שהוא שוה יותר מכדי דמיו מצד הצורה ונמצאת דעתה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא ואין הדברים כלום:
+וכן נחלקו הרבה רבנים במקדש בקרקע אם קדושיו כלום אם לאו מהם שכתבו בהנחה פשוטה שקדושיו קדושין הואיל והקנה לה בקנין הראוי לקרקע וגדולי פרובינצא חולקים לומר שאינה סומכת להקנות עצמה בדבר שאי אפשר לה להצניעו לעצמה ודעתי נוטה לזה ממה שבגרושין אמרו בהדיא שאם כתב את הגט במחבר לקרקע אפילו נתן לה את הקרקע אינו כלום דונתן כתוב דבר הניתן מיד ליד ואף כאן כי יקח כתוב ונתינה וקיחה שניהם לדבר אחד הנקח מיד ליד הם אמורים ואע"פ שמכל מקום לא נאמר יקח על האשה כבר דרשוהו בקיחה קיחה על הכסף וכן שיש להקיש הויה ליציאה וכן שבשלושה דרכים ששוו גיטי נשים לשחרור עבדים אמרו בראשון של גיטין וליתני מחובר שפסול בשניהם ותירץ בסוף השמועה מילתא דליתא בקדושין קתני אבל מחובר ושאר הנזכרים שם אף בקדושין פסול ואע"פ שאנו מפרשין אותה שם בשטר קדושין שאינו נכתב במחבר ושאפילו נתן לה הקרקע אינה מקדשת הואיל ואין נותנו לה בתורת שוה כסף מכל מקום ראוי לחוש לדברי הרבנים ואף גדולי הדור מביאין ראיה שמקדשת מדקתני בתוספתא של מסכתא זו המקדש באשירה ובפירותיה בעיר הנדחת וביושב' בדימוס ובמה שעליו במרקילוס ובמה שעליו וכל שחל עליו איסור ע"ז אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקדשת מדקתני אשרה ועיר הנדחת ותלה הטעם משום ע"ז אלמא כיוצא בו בעלמא מקדשת ומכל מקום יש דוחין שלא הוזכרה אלא משום סיפא ר"ל במכרן וקדש בדמיהן שמקדשת ואין זה כלום דמדקאמר אע"פ שמכרן כלומר ולא מבעיא בלא מכרן אלמא דבעלמא כי האי גונא מקדשת ומכל מקום יש מפקפקין שמא דוקא הני דהוו להו תלוש ולבסוף חברו הא קרקע עולם מהיכא ונמצאו מפרשים באשרה שנטעה ביחור של אילן וכל זה הבל דאפילו למאן דאמר תלוש ולבסוף חברו כתלוש בתלוש ונטעו לא אמר וכן מוכיח בהכשר זרעים בהעור והרוטב קי"ח ב' ואף בתלמוד המערב מוכיח בגט דבמחבר לא מדכתיב ספר שהוא תלוש וניתן מיד ליד הא בקדושין לא ומתוך בלבולין אלו ראוי להחמיר:
+מי שקדש בדבר אחד והפיל עליו שם אחר כגון שנתן לה דינר ואמר לה התקדשי לי בטבעת זה הואיל ואמר לה זה ושהיא הבינה והכירה שדינר הוא וקבלתהו יראה לי שחוששין לה וצריכה גט שאף היא יודעת שאין זה טבעת והוא נותן והיא מקבלת לשם קדושין ושניהם מתכונים להעלות שמו כן על הדרך שאמרו שבועות כ"ט א' צפרא חזא ואסיק שמיה גמל ואע"פ שבענין מכירה אמרו ב"מ ק"ד א' והוא דמתקרי בית כור בקדושין מיהא יראה הדין כמו שכתבנו וראיה לדבר לדעתי שהרי כשאמר לה במנה זה ודאי כאלו אומר במנה של כסף וכשנמצא זו דינר של נחשת אמרו עליה למטה אי דידעא ביה סברה וקיבלה אלא שאינה ראיה גמורה שאין כל המנה מפסיד שמו מפני דינר אחד של נחשת ואלו היה כל המנה של נחשת ואמר לה במנה של כסף והיא והוא יודעין ומכירין שהוא של נחשת שזהו נדון שלפנינו לא הוזכרה מכל מקום ראוי להחמיר הא מכל מקום כל שהיא סבורה שהוא הענין שהוא קוראו כן אינה מקדשת שהרי זה כיין ונמצא של דבש או של דבש ונמצא של יין שאינה מקדשת כמו שיתבאר וכן אם פניה מכוסות בשעת הקבלה ואינה יודעת מה הוא נותן לה כל שהפיל עליו שם אחר אינה מקדשת אבל כל שהיא מכרת הענין מקדשת אע"פ שהוא קוראו בשם אחר הן בלשון שהיא מבינה הן בלשון הקדש וזהו לשון בכוס זה של יין ונמצא של דבש כלומר שאף היא לא היתה סבורה שהיא של דבש הא אלו ידעה שהוא של דבש אע"פ שהוא קוראו יין מקדשת ואף לענין מכירה מצינו כיוצא בה בפרק בית כור רב פפא זבן ארעא מההוא גברא ואמר ליה עשרין גריוי הנין ולא הוו ביה אלא חמיסר אתא לקמיה דאביי אמר ליה סברת וקיבלת כלומר הואיל ובשעת מכירה לא אמרת ליה והא תנן עד שתות ינכה ואמר ליה הני מילי היכא דלא קים ליה מר הא קים ליה בגויה אמר ליה והא עשרין קאמר דעדיפא עשרין קאמר ולמדנו מכאן שאם שקל כוס של כסף לפניה וידעה היא כמה זקוקים יש בו ואינו כן הואיל ואף היא יודעת מקדשת:
+
+Daf 8a
+
+עבד עברי נקנה בכסף כמו שיתבאר וכל שהכסף קונה בו אינו צריך להיות הכסף דבר קצוב כגון כסף טבוע שדמיו קצובין אלא אע"פ שאין דמיו קצובין ושוה כסף בו ככסף ומכל מקום בין בכסף בין בשוה כסף דוקא בשוה פרוטה שכל פחות מכן אינו ממון ואינו קונה כלל אפילו בדברים שהנאתם קרובה כגון פת וכלים ותבואות וכל מיני פירות אע"פ שהם נקנין בחלפין כשאר מטלטלין מכל מקום אין נעשים חלפין לקנות בהן כחלפין של סודר נעלו כתוב למעט את הפירות אבל המטבע אינו נעשה חלפין ואינו נקנה בחלפין וכל שהוא נעשה חלפין אין צורך בו לשוה פרוטה וכבר אמרו קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה כמו שיתבאר במקומו:
+הפודה את בנו ואמר לכהן הי לך טלית זה או עגל זה לפדיון בני ולא פירש לו בכמה ואף הכהן לא פירש לו שיקבלנו בחמש סלעים שהם ראויים לו אם שוים חמש סלעים בנו פדוי וכמו שביארנו בענין שיראי לא צריכים שומא אבל אם אינם שוים כך אינו פדוי עד שישלים שלא לקחם אלא שהוא סבור שישלים אמר לו עגל זה או טלית זה בחמש סלעים ואינו שוה כך אלא שהכהן מקבלו בכך הרי זה פדוי ואין בזה חלוק בין כהן גדול נכבד להדיוט ופחות שעגל וטלית הכל צריכין להם וכל כהן יכול לומר בהן לדידי שוה לי אבל בסודר ושאר דברים שאינן ראויים אלא לנכבד אי אפשר לומר כן אלא לנכבד שדרכו בכך ר"ל ליקח כיוצא בדברים אלו ביתר מכדי דמיהן אבל כהן אחר לא אין זה אלא הערמה כדי לזכות בפדיון מתוך כך ואף בטלית ועגל לכל אדם יש אומרים דוקא שוה ארבעה בחמשה שכך דרך ליקח בשעת הצורך ואיני רואה צורך בכך וגדולי הרבנים כתבו שלא נאמרו דברים אלו אלא כשזה אומר סודר זה בחמש סלעים והלה מקבלו בסתם אבל אם אמר הלה הריני מקבל דבר זה בחמש סלעים אפילו פחות שבפחותים ואפילו אינו שוה אלא פרוטה קנה ואין הדברים נראין שהרי רב כהנא אמר לדידי שוה לי ואעפ"כ אמרו דוקא רב כהנא דגברא רבא הוא:
+ודאתאן עלה מיהת בענין רב כהנא יראה מכאן שכהן היה ובמסכת חלין אמרו בענין מתנות כהנה רב כהנא אכיל בשביל אשתו ותרצו בה ששנים היו אחד בדורו של ר' יוחנן וכמו שהוזכר בסוף בבא קמא שר' יוחנן הענישו ואחר בדורות האחרונים וכמו שמצינו אי תמיד אמר ליה רב כהנא לרב אשי ועל זה אמרי שהיה אוכל בשביל אשתו:
+התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקדשת שמאחר שאמר לה במנה סתם ונתן לה דינר ודאי דעתו להיות עקר הקדושין בדינר והשאר תנאי עליו והרי זה כאומר הרי את מקדשת לי בדינר זה על מנת שאשלים לך מנה ולכשישלים המנה מקדשת למפרע משעת נתינת הדינר ומכל מקום נחלקו המפרשים אם היא יכולה לכופו להשלים אם לאו יש מפרשים וישלים על כרחו ר"ל שהיא כופתהו בב"ד על השלמת המנה ואינו יכול לחזור וכן היא אינה יכולה לחזור ואף פשוטה של סוגיא זו מוכחת כן שהרי במה שהקשה עליו ממה שאמרו ורצה אחד מהם לחזור חוזר משמע דהכא אין אחד מהם יכול לחזור קאמר ומה שאמרו כ"ז א' זכו בשדה זה לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה שנראה משם שכל שלא נתקיים התנאי יכול לחזור פירשו גדולי קדמונינו הטעם שמאחר שתלה הענין בכתיבת השטר אפילו היה במקום שאין כותבין את השטר הוא עשאו כמקום שכותבין שאין השדה קנוי' בלא שטר ונמצא שעדיין לא נעשה תחלת הקנין אבל בזו כבר נגמרו הקדושין והתנאי מאליו בא ואין יכול לחזור אלא שכופין אותו להשלים וכן יש לומר לדעתי שבזו של זכו בשדה זו הואיל והתנה עם העדים הרי הוא כאומר בפירוש שלא תועיל הזכייה אלא בכך והביאו ראיה לדעת זה ממה שאמרו הרי את מקדשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה שמקדשת ותנאו בטל מיהא בעונה אע"פ שקיים בדבר שבממון כגון שאר כסות ואין יכול לומר הואיל והתנאי בטל חוזרני בי ואלו היה המתנה יכול לחזור ודאי היה הטעם מפני שלכך התנה שתהא הבחירה בידו אם לקיים אם לחזור ממנו ואם כן אף בזו יאמר לכך התניתי שאם יועיל תנאי יועיל ואם לא יועיל לא יהיו קדושין אלא שבשאר תנאים אין יכול לחזור ונמצא שאין הבחירה בידו אם לקיים תנאו אם לחזור ממנו ואף כאן אין הבחירה בידו ואחר שאין תנאי מועיל נתקיים המעשה ושמא תאמר שאני התם שהתנאי לא חל מעולם מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ואין התנאי כלום ונמצא שאין המעשה תלוי בתנאי אלא נגמר מיד הואיל ואי אפשר לתנאי להתקיים אבל כל שהתנאי יכול להתקיים הרי המעשה תלוי בקיום התנאי וכל שלא נתקיים יכול לחזור אף הם משיבים שאינו דומה שאלו אמר הוא התקדשי לי ואיני נותן לך שאר כסות ועונה כלומר שאפילו יש בדין כן איני עושה היה ראוי לומר כן מאחר שהוא אומר על מנת הרי כונתו לומר אם אני זקוק ליתן שאר כסות ועונה לא יהיו קדושין וכעין שאמרו בהרי זה גיטיך על מנת שתאכלי תרומה איפשר דאכלה ולקיא והקשו בה והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותירץ הכא לא עקר ולא מידי דמי אמר לה אכולי ותתגרשי לא תיכול ולא תתגרש אף בזו מי קאמר לה התקדשי ואין לך עלי שאר כסות על מנת קא אמר לה כלומר אם אני זקוק לכך לא יהיו קדושין ואעפ"כ אין אומרים כן אלא מקדשת והתנאי בטל על כרחו אף בזו מקדשת וישלים על כרחו ובגט מיהא הואיל ומתגרשת על כרחה והוא תולה התנאי בה הואיל והוא דבר איסור אפילו קבלתהו אין כופין אותה ואחר שכן כל שהיא עושה מעצמה מגורשת ואם לא תאכל אינה מגורשת שאין תנאו בטל ולדעת זה כשהקשו בסוגיא מבריתא שאמרה ורצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו הוא מקשה משניהם ר"ל מן האיש ומן האשה שהבריתא אומרת שאם רצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו והוא אומר מקדשת וישלים על כרחו ואין אחד מהם יכול לחזור:
+ומכל מקום יש מפרשים וישלים אם ירצה שאין היא יכולה לחזור אבל הוא ודאי יכול לחזור ואף הם כתבו שכל שחזר אף הדינר חוזר לו ומה שאמרו בפרק מי שמת קמ"ה א' קדושי לא הדרי דקדושין לטבועין נתנו דוקא כשנגמרו הקדושין אלא שאיזו סבה גרמה לגרש ובין שהסבה ממנו בין שהסבה ממנה אינן חוזרין אבל זה שלא נגמרו הקדושין ודאי חוזרין ולדעת זה שהם אומרים שאין היא יכולה לחזור אבל הוא יכול לחזור לא הקשו בסוגיא זו אלא מן האשה שכל שהוא מתנה על עצמו ר"ל על מנת שאתן ליך אם רצה מקיים אם רצה אינו מקיים לשם כך התנה על עצמו שתהא הבחירה בידו אם לקיים אם שלא לקיים ואע"פ שאמרו בההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק ואמר רב אשי אמרינן ליה קום סליק איכא דאמרי אמר ליה אי בעית סלקת טעם הדבר מפני שלא התנה בפירוש כלומר על מנת שאעלה או אם לא אעלה שאלו אמר כן אין אומרים לו קום סליק ולא אי בעית סלקת שהרי תלה בהדיא בעלייתו והרי לא עלה אלא דרך הבאי דבר רוצה אני לצאת לדור בארץ ישראל ומתוך כך אני מוכר נכסי ונעשה גלוי דעת זה חשוב בעיניהם הואיל ובשעת גמר המכירה אמרו לענין זה שאלו נולד אונס משעת גמר המכירה שאינו יכול לעלות יהא המכר בטל אבל אינו חשוב כתנאי גמור וכל שלא היה שם אונס מתחלה ועד סוף אומרים לו קום סליק או אי בעית סלקת אלא אף כשבידו לעלות אם לא רצה אינו עולה והמכר בטל ואם חזר חזר ואין יכול לומר אחזור ואקיימנו אלא בטל המעשה:
+וחכמי ההר מוסיפין בדעת זה לומר שאף כשתלה התנאי במקבל המתנה או המכר ר"ל על מנת שתתן לי וכו' אם אינו מקבלו המכר בטל לכך שייר והתנה ליתן לעצמו מקום לחזרה עד שיתקיים התנאי הא לכשיתקיים נגמר המעשה למפרע משעת תחלתו הואיל ואמר מעכשו ונמצא שכל שאמר על מנת המתנה יכול לחזור בין שתלה התנאי בעצמו בין שתלאו במקבל המתנה או המכר או הקדושין אבל המקבל שלא התנה אינו יכול לחזור הואיל ויש שם מעכשו או על מנת שהוא כמעכשו ושמועת על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה אינו תנאי גמור שהרי תנאי ומעשה בדבר אחד הוא שמאחר שאמר לה הרי את מקדשת לי נתחייב לה בשאר כסות ועונה ואין יכול עוד לומר על מנת שאין לך שאר כסות ועונה אבל אם היה התנאי חשוב ואינו רוצה לקיימו בטל המעשה ואיני מבין היאך אמרוה שהרי בשאר כסות (ועונה) קיים ואם הוא קרוי תנאי ומעשה בדבר אחד היאך קיים אף בשאר וכסות ועוד אף בעונה אין זה תנאי ומעשה בדבר אחד שכמה פעמים אדם נושא אשה לשמשו שתתייחד עמו בהיתר ועוד שאם כן למה תלה הטעם במתנה על מה שכתוב בתורה אלא שאין קרוי תנאי ומעשה בדבר אחד אלא כעין הרי זה גיטיך והנייר שלי ואף בזו כל שאמר על מנת תנאו קיים שכל שבעל מנת אינו צריך לתנאי בדבר אחד כמו שביארנו במקומו והוצרך לבא בה מטעם מתנה על מה שכתוב בתורה ואע"פ שכל שמתנה עמה על מנת שתאכלי בשר חזיר אין זה מתנה על מה שכתוב בתורה הואיל ותלה הדבר ברצונה לא תאכל ולא תתקדש מכל מקום כשפוטר עצמו ממה שחייבתהו תורה כגון מקדש על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה או שרוצה לזכות בתנאו במה שלא זכתה לו תורה כגון שקדש יפת תאר על מנת שיתעמר בה תנאו בטל והמעשה קיים ולי נראה לשיטה זו שכל שתלה התנאי במקבל אף המקבל יכול לחזור:
+ומכל מקום עקר הדברים נראה לי שאין אחד מהם י��ול לחזור אלא שאין הקדושין נגמרים עד שישלים כל התנאי ואין המקבל יכול לכופו להשלים ואפילו יאמר איני רוצה להשלימו אינו כלום שאינו יכול לחזור אפילו תלה התנאי בעצמו ר"ל שאמר על מנת שאתן וכו' שלא יכול לחזור ולומר אקיימנו עד שיבא בענין דבר שלא יוכל לקיימו כגון שפירש בו זמן ר"ל שאתן בתוך שלשים ועברו שלשים או שמת ובכך נתבטל הכל שאף במקום יבום אין צריכה חליצה וסוף הדברים שזה שחיוב התנאי עליו בידו לקיימו על כרחו של שני ויתקיים המעשה ובידו להתעכב שלא לקיים ויעמוד המעשה בתלייה עד שיתקיים התנאי או שיבא בענין דבר שלא יוכל לקיימו ואותו שאין החיוב עליו אין בידו לא חזרה ולא עכוב וזהו עקר בדין זה שעליו ראוי לסמוך ובסוגיא זו כשהקשה מורצה אחד מהם לחזור משניהם הוא מקשה שהרי בתנאי אין אחד מהם יכול לחזור ואם מחלה לו ההשלמה כתבו רבותי שהוא כקיום תנאי ומקדשת גמורה אלא שצריך עדים במחילה ואע"פ שבפרק קורדיקוס אמרו בהדיא בכיוצא בה שהמחילה אינה קיום תנאי לא אמרוה אלא בגט ומשום דלצעורה איכוון אבל במקום אחר שאין הכונה אלא משום הרוחה המחילה קיום תנאי הוא וכמו שאמרו קונם שאי אתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כור של חטים שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי וגדולי פרובינצה כתבו בחבוריהם כדעת חכמי ההר ר"ל שאם אמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז שיכול בעל התנאי לומר איני רוצה ויתבטל הכל ומביאים ראיה ממה שאמרו בפרק קורדיקוס הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת בעל כרחו אינה מגורשת ולמה צריך שיתקיים התנאי מדעתו וגדולי הדור תמהים עליהם שהרי לשון אחר אמרו שם בין מדעתו בין בעל כרחו מגורשת והלכה כלישנא בתרא אע"פ שהקשה בה רב פפא ודילמא אפילו בפניו דוקא מדעתו כל דילמא דחייה הוא ועוד שהרי מכל מקום הלכה כרבא שאמר שם דנתינה על כרחו הויא נתינה אלא שעקר הדברים שהכל ביד אותו שעליו לקיימו אם ירצה יקיים על כרחו של שני ואם אינו רוצה לא יקיים ויתבטל המעשה מאליו או יעמוד בתלייה עד שיקיים או שיגיע שם דבר שלא יוכל עוד לקיימו על הדרך שביארנו וכן כתבו בדרך זה על מה שתמהו רבים שם על גדולי הפוסקים שלא הביאו לשונות אלו בהלכותיהם ותירצו הם שטעם השמטתם מפני שאותו משא ומתן האמור שם בנתינה על כרחו אם היא נתינה אם לאו לדעת רבנן הוא שסוברין שכל עכבת תנאי אע"פ שאינו ממנה הוי עכוב ואינו גט כעל מנת שתניק את בני שתי שנים ועל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ומת הבן או שאמר האב אי אפשי בשמושיך שלא בהקפדה כלומר שלא אמר כן מצד הכעסה שתהא היא מכעיסתו ורשב"ג חולק לומר שכל עכבה שאינה ממנה אינה עכבה והוי גט והילכך לדעת רשב"ג שהלכה כמותו אין לשאול אם היא נתינה אם לאו שאפילו תמצא לומר שאינה נתינה הוי גט הואיל והעכבה אינה ממנה והילכך אף בנדון שלפנינו כל מעשה שיש בו תנאי קיום המעשה תלוי ביד מי שעליו לקיים התנאי שאם אינו רוצה לקיימו המעשה עומד בתלייה ואין האחר יכול לכופו לקיימו ואם הוא רוצה לקיימו אין האחר יכול לומר איני רוצה בכך שאפילו יש עכבה בקיום התנאי הואיל ואין העכוב מצדה המעשה מתקיים כל שכן כשרוצה לקיימו שאין חברו מעכב על ידו וכן ראיה ממה שאמרו בפרק שלישי ס' א' הרי את מקדשת לי על מנת שאתן ליך מאתים זוז הרי זו מקדשת והוא יתן ונחלקו בה רב הונא ורב יהודה רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אמר לכשיתן ואיכא ביניהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ובגיטין אמרו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת והיא תתן ונחלקו בה רב הונא אמר והיא תתן ורב יהודה אמר לכשתתן ואיכא ביניהו שנתקרע הגט או שאבד ושואלים בה מפני מה לא אמרו בענין גט גם כן איכא ביניהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ותירצו בה שאף רב יהודה מודה שאם פשטה ידה וקבלה קדושין משני שהיא מקדשת הואיל וקיום התנאי תלוי בה שכיון שעליה לקיימו הרי קיימה מעשה הגט כשקבלה קדושין מאחר וחייבה עצמה במאתים לראשון אבל בקדושין שהתנאי מוטל עליו הכל תלוי בו והיא אינה יכולה לחזור וכל זמן שירצה הוא לקיים התנאי אין קבלת קדושיה עוקרת קדושי ראשון ומכל מקום הלכה והוא יתן והיא תתן שכל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי כמו שיתבאר:
+ומעתה נשוב לנדון שלפנינו והוא שאם אמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זה כאומר התקדשי לי בדינר זה על מנת שאתן לך מנה והתנאי תלוי בו אם רצה מקיים על כרחה ומתקדשת למפרע ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אינו כלום ואם אינו רוצה לקיים הרשות בידו והיא כתלויה ועומדת ואין התנאי מתקיים עד שישלים לה מנה ואם היה שם דינר של נחשת אפילו הרגישה בו אינו כלום אלא אם כן מחלה בפירוש ולדעת האומרים שהמחילה קיום תנאי על הדרך שכתבנו למעלה דברים אלו כלם במנה סתם אבל אם אמר לה במנה זה קפידא הוי ואין כאן קדושין כלל עד שיתן לה כל המנה שמאחר שהיא רואה המנה בידו ואינו נותנו אף היא אינה סומכת עליו כלל וכל שלא נתן לה את כלו אפילו בדינר האחרון יכולה אף היא לחזור היה שם כל המנה אלא שהיה שם דינר של נחשת אם הרגישה בו הרי סברה וקבלה ומקדשת ואם לא הרגישה בו כגון שהוא בין המעות או שנתנו לה בלילה אינה מקדשת כלל:
+היה דינר זה של כסף כאחרים אלא שהוא רע אם אינו יכול לצאת אף על ידי הדחק דינו כדינר של נחשת ואם יכול לצאת על ידי הדחק הרי זו מקדשת ויחליף ואם מת עד שלא החליף אינה מקדשת ואע"פ שאמרו בפרק הזהב נ"ב ב' האי מאן דמוקים אזוזי נפש רעה מקרי אפילו הכי יכול לתבעו בדין להחליפם לו ואף זו אינה מקנה את עצמה אלא במנה יפה ויש מתרצין שהאיש דרכו לחזור בעיירות ובדרכים ומוציאם אבל אשה אין דרכה בכך ומקפדת:
+אף במנה סתם אם היה מונה והולד דעתה על כל המנה ואם רצה אחד מהן לחזור אף בדינר אחרון רשאי וברוב הלכות גדולי הפוסקים נמצאו כאן דברים זרים ונוסח שבהם אבל מנה זה והיה מונה והולך אם רצה אחד מהם לחזור רשאי ונראה שאף הוא טעות סופר ואף גדולי הדורות העידו שמצאו בהלכות ספרדיות אבל אם אמר לה מנה זה או שהיה מונה והולך וכו' וכן הדברים נראין:
+גדולי המפרשים כתבו שאף בדינר סתם דוקא כשאמר לה מנה ונתן לה דינר אבל נתן מנה חסר דינר אינה מקדשת ואין אומרים שיהא כאומר לה התקדשי לי במנה חסר דינר זה על מנת שאשלים לך את הדינר שכך אמרו בפרק שני מנה חסר תשעים ותשעה לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למיתבעיה ומכל מקום דוקא כשאמר לה סתם התקדשי לי במנה אבל אם התנה בפירוש התקדשי לי במנה חסר דינר זה על מנת שאשלים לך הדינר הרי זה כשאר תנאים:
+יש אומרים במנה זה ונמצא חסר דינר שאינו צריך חזרה והקדושין בטלין מאליהם ומה שאמרו השתא במנה סתם לא הוו קדושין במנה זה מיבעיא אלמא כשם שבמנה סתם בעי חזרה אף במנה זה בעי חזרה לאו למימרא שיהו שוין אלא כך הוא אומר השתא במנה סתם אמרת דלא כמאן דאמר על מנת דמי במנה זה מיבעיא:
+בתוספתא אמרו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש וכן המוכר חפץ לחברו זה אומר במנה וזה אומר במאתים יהלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה אם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח ואם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר ודבר זה בקדושין מיהא אתה צריך לשאול שאם לא נתן לה קדושין כלל בשעת הויכוח שבינו לבינה לא מנה ולא מאתים מה מקום למחלוקת זו הרי היא רואה עכשו מה שהוא נותן לה אלא שהפירוש שנתן לה דינר לשם קדושין על מנת שישלים לה מנה והיא קבלתהו על מנת שישלים לה מאתים ונשארו במחלקת זה והדינר פקדון בידה ואמר על זה שאם האשה תבעה את האיש אינה יכולה לתבוע אלא מנה ואם האיש תבע את האשה יכולה לתבוע ממנו מאתים שאם נתן לה כל שבדעתו ליתן לה אפילו תבע האיש את האשה ולא נתן לה אלא מנה מה בכך הרי סברה וקבלה ויש לפרשה בנתן לה מעות צרורים ולא ידעה כמה וכשהוא תובעה היא סוברת שמאתים יש בו וכל שאין שם מאתים אינה מקדשת ואם היא תובעתו הרי היא מקדשת במנה:
+התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקדשת שהרי במנה אמר לה ומנה אינו נותן ואע"פ שנותן עליהם משכון הרי אינו נותן לה גוף המשכון על דעת שיסתלק הוא ממנו אלא שמשעבדי אצלה באותו מנה והיא אינה קונתהו ולא סוף דבר באשה שכל שהבעל משייר בו זכות לעצמו אינה בוטחת בו אלא אף בשאר מכירות כן כמו שיתבאר בסמוך בענין ההיא אמתא שכל שראוי לקנות בכסף צריך שיתן לה דבר כעין כסף כלומר שיהא שלה לגמרי הילכך אין מסירת המשכון חשובה נתינה הואיל ואין הוא מסתלק ממנה שאלו נתן לה באותו מנה חפץ שוה מנה שיהא שלה ודאי מקדשת גמורה היא אבל המשכון אינו נותן לה לגופו וזהו שאמרו משכון אין כאן כלומר שאינו נותנו לה לגמרי ויש מפרשים משכון אין כאן שאין אדם קונה משכון אלא דרך הלואה ובמעות שהוא מלוה או שהלוה נקנה לו המשכון אבל כל שאין מקבל המשכון נותן כלום אין המשכון קנוי לו ויראה לדעת זה שאלו נתן לאחד מנה במתנה והניח משכון עליהם אינה מתנה אלא שבתוספות כתבו שלא נאמר משכון אין כאן אלא בדבר הראוי ליקנות בכסף על הדרך שביארנו שמאחר שאין הכסף בעין והוא אינו קונהו אלא בכסף היאך יקנה את זה אבל נתן לו מתנה והניח לו משכון עליה או שהתנה עמו אי זה דבר כגון אמנין שהטעו זה את זה וכבר הניח משכון עליהם קונה וכמו שאמרו שם שוכר עליהם או מטען עד כמה עד כדי שכרן והתניא עד ארבעה וחמשה זוז אמר ליה כי תניא ההיא שבאת חבילה לידו ומכל מקום גדולי ההר כתבו בה שלא בתורת קניית משכון אמרו כן אלא שיכול למשכנו במה שהטעהו מאותה חבילה שכל החוזר בו ידו על התחתונה ואף במעשה של אמתא שנבאר בסמוך אי זיל אמתא לא היה האחד יכול לחזור והיה זה יכול ליפרע מן הנסכה אבל מתנה אף בהניח עליה משכון לא קנה ואף הם כתבו בנותן מנה באחריות שצריך קנין שמאחר שאין שם מעות במה יקנה זה קרקעותיו אלא או בקנין או שיחייב עצמו ממה שהמתנה שוה כל זמן שיבא בה ערער ועל אותו חיוב ישעבד נכסיו ויועיל אף בלא קנין ומכל מקום בשטר קונה וגדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה שמי שאמר נתתי לך כך וכך זהובים בקנין ושעבדתי לך כל נכסי שתגבה מהם אלו הזהובים אין המתנה כלום שאין מטבע נקנה בחלפין והשעבוד אינו מועיל והביאו ראיה ממה שאמרו כאן משכון אין כאן אלא שרוב הגאונים כתבו שלא נאמר כן אלא בקנין כסף על הדרך שביארנו אבל במתנה או אי זה תנאי שהניח משכונ�� עליה זכה במשכונו:
+וגדולי פרובינצה מוסיפין בחבוריהם בענין מעשה דההוא אמתא הנזכר בסמוך שלא התנו בשעת המכר ליתן נסכא במשכון אלא אחר שעה הוא שאמרו כן אבל אם התנו כן בשעת המכר היה המכר מכר וכן בקדושין אם בשעת הקידושין אמר לה התקדשי לי במנה ולא הזכיר לה משכון אבל אם אמר התקדשי לי במנה שאני מניח לך עליהן משכון זה מקדשת ושמא תאמר אם כן כשהקשה מקדשה במשכון האיך לא השיבו שאמר לה כן איפשר שפשוט היה ולא הוצרך ללמדה והילכך כל שמשעבד נכסיו עד שיתן כך וכך מועיל ואין אומרים בה שאין מעות נקנין בחלפין שהחלפין מכל מקום מקנין שעבוד הנכסים לקיים מה שחייב בו את עצמו והדברים נראין לענין סברא אלא שאין שטת הסוגיא מוכחת כן:
+
+Daf 8b
+
+קדשה במשכון של אחרים ר"ל שהלוה לאחד מנה על המשכון וקדשה באותו משכון הרי זו מקדשת שהרי בעל חוב קונה משכון ונמצא שקנאו זה המקדש והרי הוא נותנו לאשה במתנה גמורה שאין לו עוד דין ודברים באותו משכון שאלו הוא נותנו לה דרך משכון לשעבוד המנה הואיל ואינו מסלק עצמו ממנה אף זה אינו כלום אלא שנותן לה כל זכות שיש לו בה ומוסרו לה והרי זה כנתן לה מעות והיא הלותם על המשכון ולא סוף דבר במשכנו שלא בשעת הלואה אלא אף משכנו בשעת הלואה ואע"פ שלא אמרו בעל חוב קונה משכון אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו כך פירושן של דברים במשכון דאחרים וכדר' יצחק כלומר ומאחר שבמשכנו שלא בשעת הלואה קונה משכון לגמרי אף בשעת הלואה חשוב שעבוד שיש לו עליו להתקדש בו בנתינת המשכון ויש אומרים שבמשכנו בשעת הלואתו אינה מקדשת ואין זה כלום שהרי למטה י"ט א' אמרו המקדש במלוה שיש עליה משכון מקדשת מדר' יוסי וודאי במשכנו בשעת הלואה היא שנויה דומיא דאמה וכן יתבאר לך ממנה שאף במשכון שלה כל שמחזיר לה המשכון מקדשת שהרי זו של אמה משכון דידה הוא וכמו שאמרו והיא גופה משכון היא ואעפ"כ מקדשת וקדושין שהוא מקדשה הם הם חזרת המשכון הא לא אמרו במשכון דאחרים אלא להוציא קדשה במנה ונתן לה משכון עליהם הא כל שהחזיר לה משכון שלה וקדשה בו מקדשת ובכלל משכון דאחרים היא ואין בזה חלוק בין שאמר התקדשי לי במשכון זה בין שיאמר התקדשי לי במלוה שיש לי אצליך או אצל פלוני והא לך המשכון וגדולי הדורות מחלקין בזו ואין הדברים נראים וגדולי הרבנים חולקין לומר שבמשכנו בשעת הלואתו אינה מקדשת הואיל ואינה קונה משכון וזו של אמה הם מפרשים בה שמפני שהיא כעין מכירה קנאה ולא יראה כן:
+קדשה במלוה של אחרים ובמעמד שלשתן גדולי המחברים כתבו שמקדשת וכן הדין במלוה בשטר שיש לו על אחרים והקנהו לה בכתיבה ומסירה ויש חולקין בשתיהן כמו שיתבאר בפרק שני:
+יש מי שאומר שלא נאמר במשכון דאחרים שמקדשת אלא במשכון של ישראל אבל במשכון של גוי אינה מקדשת שגוי מישראל וישראל מגוי אינו קונה משכון וכן כתבו גדולי הראשונים בשמועת ישראל שהלוה לנכרי על חמצו ומכל מקום בסוף ע"ז שאלו במשכנתא דגוי אי כזביני הוא וצריך טבילה אם הוא כלי שמשתמשין בו או לא ולא הובררה ומתוך כך מצריכין בה טבילה מספק ואף כאן יש אומרים שמקדשת מספק ואף במשכון שבשעת הלואה ואף לדעת הפוסקים שאין צריכים טבילה איפשר מפני שאותה טבילה מדברי סופרים והויא לה ספק סופרים אבל קדושין שהוא ספק תורה חוששין לה וכן עקר:
+יש מי שאומר שאם אמר לה הרי את מקדשת לי במנה והריני כותב לך עליהן שטר שמקדשת שהרי הוא כנותן לה והיא זוקפתן עליו במלוה וכן נראה ממה שאמרו במציעא פ��ק אמנין ע"ז ב' כותב לו אני פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו השאר וקנה כלו דאלמא קרקע נקנה בדרך זה ואם כן אף באשה נאמר כן ואם תפרשה דוקא בנתן לה מקצת פשוט מיהא באשה אם נתן לה מקצת וזקף לה השאר ואפילו בכל יש ראיה ממה שאמרו ט"ז א' בעבד עברי שקונה עצמו בשטר האי שטרא היכי דמיא אלימא דכתיב ליה שטרא אדמי היינו כסף אלמא שאף בכתיבת שטר על כל המעות הוא קונה בעצמו ואף בקרקע ראוי לומר כן ומה ששנו שם נתן לו מאתים זוז לאו דוקא אלא משום דקאמר ברישא כשאתרצה לחזור ולומר תן לי המאתים זוז שהחוזר בו ידו על התחתונה ואם המוכר חוזר יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי רצה אומר לו תן לי מעדית שבקרקע כנגד מעותי ואם לוקח חוזר רצה מוכר אומר לו הי לך מעותיך רצה אומר לו קנה לך מזבורית שבקרקע כנגדן:
+גדולי ספרד למדין מסוגיא זו שהכופר במקצת ומודה מקצת ומניח משכון על המקצת שהוא מודה אין זה הילך והעידו על רבותיהם גדולי הפוסקים שהיו עושין בה מעשה להשביעו שבועת התורה ומכל מקום יש אומרים שמאחר שאין כח ביד חכמים להוציא מידו משכון זה עד שיפרע מחובו הרי הוא כנגוש והרי הוא הילך ולא גרע משטר שאמרו עליו בראשון של מציעא שהוא כהילך הואיל ובאותו שטר הוא יכול להכריחו ולהוציא ממנו חובו וכבר כתבנוה שם ועוד שהמשכון מאחר שמכל מקום הלוהו הרי הוא קונה את המשכון:
+מקצת מפרשים למדין עוד מכאן על מה שאמרו באחרון של ע"ז במוכר יין לגוי שצריך ליקח דמי יינו קודם שימסור לו היין שלא ינסכנו הגוי קודם שיגביהנו ועדין לא קנאו הגוי ותו כי קא שקל דמי יין נסך קא שקל אם הניח משכון על המעות לא הועיל מנה אין כאן משכון אין כאן ואם נותן לו משכון ילוהו מעות עליו ויפרענו מאותן המעות ואין צורך בכך שהרי מכיון שזה נותן לו היין הרי המשכון נקנה לו דרך הלואת היין ואינו דומה למעשה דההיא אמתא הנזכר בסמוך וכל שכן לדעת שכתבנו שמאחר שהגוי מחייב עצמו ליתן לו המעות ומניח לו משכון עליהם קנאו ועוד אף לדברי הכל הואיל ובדיניהם קונה הגוי את היין ואין אחד מהם יכול לחזור כל שנתן לו משכון כנתן מעות דמי:
+כבר ידעת על עבד כנעני שנקנה בכסף מעשה באחד שקנה שפחה כנענית בכסף והניח נסכא משכון על הכסף והוקרה השפחה וחזר בו המוכר ובא לפני חכמים ואמרו שרשאי הוא לחזור פריטי אין כאן נסכא אין כאן הואיל ובתורת משכון הוא מוסרה לו שפחה לא יצאה מרשות מוכר כמו שביארנו ומכל מקום אם הוזלה יכול הוא ליפרע מן המשכון כמו שביארנו למעלה ושאר מטלטלין אף מעות אין קונין בהן אלא לענין מי שפרע הא אם נתן לו משכון על הדמים יראה שאינו כלום אף לענין מי שפרע:
+האומר לאשה התקדשי לי במנה נטלתו בכעס וזרקתו לפניו אינה מקדשת שאף כשנטלתם על דעת כן נטלתם וכן הדין אם הזמינה תיקה לקבלו בכעס ונטלתם וזרקתם לפניו הואיל ונכר לעדים מתנועות שלה בשעת הזמנת תיקה או נטילתה שאף בעת נטילתה היתה כונתה לזריקה וכן אם לא נטלתם אלא שהוא השליכו בתיקה כל שנתהפכה דרך מיאון עד שנפל מתיקה בכונתה אינה מקדשת ואפילו לא היה זה עד לאחר כדי דבור כל שהוא כשיעור מועט בכדי הראוי לכך וכן אם לא זרקתו לפניו כגון שהלך הוא תכף לנתינתו כל שהעידו העדים שהזמנת תיקה או נטילתה היה בכעס ובכונת זריקה לפי הניכר מתנועותיה באותה שעה וזרקתם בתוך שעור הראוי לכך אע"פ שהלך הוא לשעתו ולא הספיקה לזרקו לפניו דיו ומכל מקום כל דברינו אינם אלא כשאמר לה התקדשי והיא מבינתו הא אם אינה מבינתו וסבורה שהוא נותן לה שלא לכונת קדושין או שאמר לה בלשון מתנה או לשון מנחה ושלוחים ודורון אינו כלום ובלשון קדושין מיהא לא סוף דבר בזו אלא אף אם נטלתו בכעס וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד שהיה לנו לדון שלשם קדושין נטלתו שאלמלא כן הרי היא חייבת לשלם אלא ודאי לשם קדושין נטלתו ולא זרקתו אלא להבחין אם הוא כעסן וקפדן על שרואה בה שמפסדת את שלה אין זה כלום ואינה מקדשת וכל שזרקתו לים או לאור חייבת לשלם הא זרקתו לפניו ונתגלגלו לים או לאור פטורה מלשלם שאין זה אלא גרמא והם לא היו פקדון בידה שתתחייב בפשיעה ומכל מקום כל שנטלה את המנה בפני עדים בנחת כמתרצה לדברים או שהזמינה תיקה לכך ושלא בכעס ואחר כך זרקתם לפניו או לים כתבו גאוני ספרד שצריכה גט אעפ"י שזרקתם בתוך כדי דבור כדבור הילכך מאחר שנטלתם בנחת אע"פ שזרקתו לאלתר שמא נתחרטה לאחר קבלתה הא מכל מקום אפילו נטלתם בכעס אם לא זרקתם אלא לאחר שעור הראוי לכך מקדשת ודאי ואין זריקתה כלום:
+התקדשי לי במנה ואמרה לו תנם לאביך או תנם לפלוני אע"פ שעשה כך אינה מקדשת אין זה אלא כפורקת עול דבריו מעליה כלומר איני רוצה בהם אבל אם אמרה תנם לאבא או לאביך או לפלוני שיקבלם לי ונתנם הרי זו מקדשת והוא הדין אם אמרה תנם לאבא או לאביך או לפלוני ואקדש אני לך ולא כדברי גדולי הרבנים שכתבו שאף באקדש לך אינה מקדשת אלא אם כן פתחה לו היא בכך ורבותי כתבו שכל שהדבר ברור שהיא מכוונת למתנה גמורה או לענין שיצניעם לה אביה אע"פ שלא אמרה שיקבלם לי או אני לך מקדשת ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:
+אמר לה התקדשי לי במנה ואמרה לו תנהו על גבי סלע או על גבי סלע זה אינה מקדשת אין זה אלא כאומרת איני חפצה בהם ואם היה סלע שלה מקדשת ופירשו גדולי הרבנים הטעם שחצרה קונה לה והרי הוא כמו שקבלתהו ואם היה סלע של שניהם מקדשת מספק ואע"פ שבגט אינה מגורשת טעם הדבר מפני שהגט לא יצא עדין מרשותו ובגט צריך שיצא מרשותו אבל בקדושין כל שיש לה בה קצת רשות דיו שהרי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקדשת ואין אנו קפדים אלא על דעתה כך כתבוה גדולי המפרשים ומכאן נראה שהם נמשכים בסלע שלה לטעם גדולי הרבנים ומכל מקום יש לשאול הואיל ובסלע שלה אתה בא מתורת חצר היה לך לומר בשל שניהם שאינה מקדשת שהרי חצר של שותפין אין קונין בה זה מזה אלא אם כן המקח בקופת הלוקח כמו שיתבאר בבתרא פרק ספינה אלא שרוב גאונים מפרשים בסלע שלה שלא מתורת חצר הוא אלא מפני שמאחר שהסלע שלה אומדן הדעת הוא שבלב שלם היא אומרת כן ושהיא מחזקת עצמה במקובלת בכך וזהו ששאלו בשל שניהם שמא הואיל ויש לו חלק בה אין זה אלא כאומרת איני חפצה בהן ומכל מקום הם מתרצים שאין שאר מקחים דומים לקדושי אשה שהרי יש דברים הרבה שאתה צריך להם בשאר קנינים שאין צריכין לקדושי אשה כגון משיכה והגבהה ודומיהם ששאר מקחים הואיל וגופו של דבר הוא קנוי צריך קניה חשובה יותר מן האשה ומכל מקום עקר הדברים כמו שכתבנו:
+התקדשי בככר תנהו לכלב אינה מקדשת שאף זו מן הסתם נשמע מדבריה שאינה רוצה להתקדש לו ואם היה כלב שלה מקדשת שמן הסתם רוצה היא בכך ואם היה כלב של שניהם לא הוזכרה בגמרא ומכל מקום כתבו קצת מפרשים שאם אותו הככר אינה שוה אלא פרוטה אינה מקדשת שהרי אין מגיע לחלקה אלא החצי היה בשוה שתי פרוטות מקדשת ואינו דומה לתנהו לעני שאינה מקדשת כמו שיתבאר בסמוך שבעני אף הוא ��ייב בכל מזונותיו ויש אומרים שאף בזה אינה מקדשת שאין דרך שותפין להקפיד על מזונות הכלב מחצה על מחצה ואיפשר שהיא מכוונת שיהא הוא נותן לה היום והיא למחר ויש פוסקים בה שמקדשת מספק:
+היה כלב רץ אחריה לנשכה הרי זו ספק מקדשת שמא מתוך שהצילתה גמרה ומקניה נפשה או שמא מכיון שאף הוא חייב בכך מדכתוב לא תעמוד על דם רעך אינה גומרת להקנות עצמה בכך ודבר זה כשהיא רוצה להחזיר לו דמי הככר שאם לא כן אינו חייב להצילה שאף הוא אסור להציל עצמו בממון חברו ויש אומרים שאע"פ שהוא עצמו אסור להציל עצמו בממון חברו אחר שאין בעל הממון לשם מכל מקום כל שבעל הממון שם חייב להצילו אף על מנת שלא ליטול ממנו מה שהפסיד בהצלתו ואינו יכול להוציא ממנו בדין והוא שאמרו במצות פריקה ישב והלך לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו טעמא דכתוב עמו הא לאו הכי חייב בכך ואף כשתמצא לומר שאף אם לא כתב עמו כך הוא הדין איפשר שזה הוא מפני שאף הנזוק יכול לסייע עמו וכל שאינו מסייע אין לאחרים חובה בהצלת ממונו יותר ממנו ועוד שאין שם אלא הצלת ממון אבל זה שיש בו הצלת גוף ושאין הוא עצמו יכול להציל הרי זה חייב להציל אף בפסידא ואין יכול להוציא ממנו מה שהפסיד בהצלתו ומכל מקום דין הצלת עצמו בממון חברו אין זה מקומו ובמסכת בבא קמא יתרחבו הדברים בע"ה:
+התקדשי לי בככר תנהו לעני ונתן אינה מקדשת ואפילו היה עני סמוך עליה או רץ אחריה לבקש ממנה שאף היא אומרת אף אתה חייב במזונותיו כמוני אע"פ שאני קודמת בחיובו מצד ענייך קודמין:
+בתלמוד המערב שבפרק שני אמרו התקדשי לי בסלע זה ואמרה לו השליכהו לים או לנהר אינה מקדשת תנהו לעני הרי זו מקדשת רוצה היא להיות מקדשת ותראה עושה טובה לעני ונראה חולק עם התלמוד שלנו שבככר לעני כתבנו שאינה מקדשת ומכל מקום רוב גאונים מסכימים אותם לדעת אחת שנתינת ככר הואיל וכדי חייו הוא אף הוא חייב בכך ולפיכך אינה מקדשת אבל סלע שהוא יותר מכדי חייו אין אדם חייב לתתו לעני ואין לומר בה כי היכי דמיחייבנא אנא וכו' שאין אדם חייב להעשיר את העני אלא לפרנסו:
+
+Daf 9a
+
+הרי שהיה מוכר פירות או כלים או תכשיטין או יין וכיוצא באלו וראה אשה ואמרה לו תן לי מאותם תפוחים או מאותם תכשיטין או השקני כוס אחד וכיוצא באלו ושאל זה אם אני נותן התקדשי לי בהן אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת וכן אם שתקה לשאלתו ונתן לה ויש חולקים בזו אחר שהיא תבעה תחלה ואין הדברים נראין אבל אם השיבתהו כדבריה הראשונים ר"ל תן לי או שאמרה כפל לשון כגון הבא מיהבא ואשקי אשקויי אינה מקדשת אין זה אלא כאומרת תן מכל מקום כמו שאני אומרת ואל תתלוצץ עלי בדברים אחרים ומכל מקום כתבו גדולי המפרשים שאם אמר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לי הרי זו מקדשת הואיל ושתקה בשעת נתינה או אפילו אמרה בשעת הקבלה הבא מיהבא וכן כתבו גדולי ההר שלא נאמר שאינה מקדשת אלא בשתבעה היא מתחלה שהדבר מוכיח שמה שאומרת אחר כן הן או השקה על דבורה הראשון היא סומכת ולא לשם קדושין אבל אם היא הוה תובעתו מתחלה אלא שהוא משדלה בדברים ואומר לה אני נותן לך מאלו התקדשי לי ואמרה לו תן או הבה מיהבא הרי זו מקדשת והדברים נראין:
+כבר ביארנו בקדושי שטר שענינם הוא שיכתוב על הנייר או על החרס אע"פ שיכול להזדייף הואיל ויש שם עדי מסירה הרי את מקדשת לי או בתך מקדשת ואע"פ שאין בשטר שוה פרוטה ולמדת לפי דרכך ששטר קדושין אינו צריך לעדי חתימה שאלו כן אף הוא לא היה ראוי לכתוב על החרס שהרי יכול להזדייף הוא ופסול וכמו שאמרו בשני של כתבות דדוקא אחספא אבל אמגלתא לא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי כלומר ואחספא מיהא אין לחוש שהרי פסול הוא ואם אתה בא לפרשה בחוקק על החרס זה אינו מצוי וכן שאינו כתב אלא הכל תלוי בעדי מסירה ומכל מקום אם כתבה היא לו הרי אני מקדשת לך או שכתב האב בתי מקדשת לך ונתן השטר למקדש בתורת שטר אינו כלום ויש חולקים בזה ממה שאמרו בתלמוד המערב סדר מכירה אני פלוני מכרתי בתי לפלוני סדר קדושין אני פלוני קדשתי בתו של פלוני ושאלו שם החליף ואמר קדשתי בתי לפלוני מהו והשיבו מה בכך ומכל מקום הם מפרשים מה בכך כלומר להיותם מיהא קדושי ספק כעין מה שאמרו בקדושי כסף בנתן הוא ואמרה היא ואין הדברים נראין שהרי אין כאן לא נתינה שלו ולא אמירה שלו ואין קדושין אלו תלויין אלא אחר הלשון וכל ששנה הלשון אינו כלום ומכל מקום אם היה בשטר שוה פרוטה יש לחוש שמא מתורת כסף נתנו לה וכשכתב בו הרי בתי מקדשת לך או הריני מקדשת לך יש לדמותו לנתן הוא ואמרה היא לעשותם קדושי ספק הא כל שאין לחוש לקדושי כסף אינו כלום וזהו לשון מה בכך כלומר שאין דבר זה כלום:
+כבר ביארנו גם כן שאם קדשה בשטר האסור בהנאה מקדשת ואפילו באיסור הנאה של תורה ומכל מקום יש חולקים לומר דוקא באיסור הנאה של סופרים והביאוה ממה שאמרו בתלמוד המערב כתב על דבר שהוא אסור בהנאה מעשה היה לפני ר' ואמר הרי זו מגורשת ר' אלעזר אמר אינה מגורשת אמ"ר זעירא מאן דמר מגורשת מקדשת מאן דמר אינה מגורשת אינה מקדשת רבנן דקסרי אמרי מאן דמר מגורשת ומקדשת באסור הנאה מדבריהם מאן דמר אינה מקדשת ואינה מגורשת באסור הנייה של תורה ולית הדא פליגא אדרב דאמר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום כלומר אע"פ שאסור הנאתו באותה שעה אינה מדברי תורה תמן בגופו קדש ברם הכא בהנייה שבו קדש ופירוש הדברים תמן בגופו קדש והרי גופו אינו שוה כלום ברם הכא בהנייה שבו קדש ר"ל במה שכתוב בו מעתה אף באיסור הנאה של תורה תהא מקדשת כלומר הואיל ולא בגופו מקדש דמה בינה לשאין בו שוה פרוטה לשטר שאין בו שוה פרוטה שהיא מקדשת בו תהא גם כן מקדשת כשהוא אסור בהנאה אף מן התורה דמאחר שאינו שוה פרוטה מה בין זה לזה ותירץ תמן ר"ל בשאין בו שוה פרוטה ראוי להשלים עליו כלומר שהוא אע"פ שאינו שוה פרוטה ראוי להשלים עליו לפרוטה שמכל מקום שוה משהו ברם הכא אינו ראוי להשלים עליו כלומר שאינו שוה כלום אחר שאיסור הנאתו מן התורה והרי למדת שבשטר באיסור הנאה של תורה אינה מקדשת ובאיסור הנאה מדברי סופרים מקדשת ובשל כסף אף בשל סופרים אינה מקדשת הואיל ובגופו מקדש ומכל מקום בתלמוד שלנו במסכת גיטין נאמרו הדברים בסתם כתבו על איסור הנאה כשר כלומר אף בשל תורה ואף הירושלמי יש לפרשו כן מעתה ר"ל בניחותא אף באיסור תורה ראוי לומר כן והקשה מה בינה לשאין בו שוה פרוטה כלומר פשיטא שאף באיסור תורה כן ומה הוצרכה לאמרה והרי הדבר פשוט שמאחר שמקדשה אף בשאינו שוה פרוטה הוא הדין כשאסור בהנאה אף מן התורה ותירץ שאינו דומה ולפיכך הוצרך ללמדה ומכל מקום לכתחלה שהרי משתרש בדמי הקלף ואיסור הנאה אף בפחות משוה פרוטה אסור ליהנות כדאיתא בנדרים בענין מודר הנאה ואף למי שפוסק דוקא בנדרים שאפילו ויתור אסור בהם הא בעלמא איסור הנאה בפחות משוה פרוטה אינו כלום מכל מקום אם השטר שוה פרוטה אסור אף כשנותנו לה בתורת שטר ואע"פ שמצות לאו ליהנות נתנו בזו יש הנאה בזולת קיום המצוה שהרי משתרש בדמי הקלף ומכל מקום אף בדבר שאין שם הנאה אסור לכתחלה משום בזוי כמו שאמרו סנדל של ע"ז לא תחלוץ לכתחלה וכן לולב של ע"ז לא יטול לכתחלה:
+כבר ביארנו שהאב זכאי בבתו נערה לקבל קדושיה אבל לא בבוגרת מעתה כתב לה בתך מקדשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתו ונתן לו הואיל ונערה היא הרי זו מקדשת ואין צריך לומר בקטנה כתב הרי את מקדשת לי ונתן לה אם מדעתו של אב ר"ל שנתן לה רשות בכך הרי זו מקדשת מתורת שליחות ואם לאו אינה מקדשת ואם היתה קטנה אינה מקדשת מפני שאין שליחות לקטן ואע"פ שאמרו אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דוקא בקדושי כסף ולא מדין שליחות גמור אלא שנעשה כאומר תן מנה לבתי ותתקדש לך אבל בשטר שאין צד בקדושיה אלא מתורת שליחות הרי אין שליחות לקטן וכן כתבו חכמי ההר והדברים נראים:
+היתה בוגרת וכתב לה הרי את מקדשת לי ונתן לה מקדשת כתב הרי בתך מקדשת לי ונתן לו אם מדעתה ר"ל שנתנה לו רשות לקבלם בשבילה הרי זה כמי שעשאתו שליח ומקדשת ובזו מיהא אף בשאר בני אדם כן אף בשלא הגיע שטר הקדושין לידה:
+שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אינה מקדשת שהרי הוקשה ליציאה מה יציאה לשמה אף הויה לשמה ואפילו היה בו יותר משוה פרוטה הואיל ומכל מקום אינו נותנו לה בתורת כסף אלא בתורת שטר והוא נכתב שלא לשמה פסול ומכל מקום יש מפרשים שכל שיש בו שוה פרוטה מקדשת מתורת כסף דדעתה אניירא ואף גדולי ספרד כתבו כן וממה שאמרו בתלמוד המערב הדא דתימא בשאין בו שוה פרוטה הא יש בו שוה פרוטה כסף הוא ואין הדברים נראין שכל שהוא מקדשה בשטר ובתורת שטר אין דעתה על הנייר כלל ואף בשוה פרוטה כל שהוא מקדשה מכל מקום בתורת שטר אם נכתב שלא לשמה פסול:
+וכל דינין האמורים בענין לשמה בגט אנו דנין כן בקדושין ומעתה אם כתב שטר קדושין סתם ואמר הריני כותב לשם מי שארצה או שייחד לו שתי נשים וכתב לשם אי זו מהן שירצה וכן כתב שטר קדושין אחד לשתי נשים וכתב בו שתיהן מקדשות לי אע"פ שבכסף הרי הן מקדשות בשטר אינו כלום שהכסף ראוי ליחלק מה שאין כן בשטר:
+וכן אם כתבוהו חרש שוטה וקטן שאינן בני דעת או עבד וגוי שאינן בתורת קדושין וכן בכל הפוסלין בגט מן התורה כגון מחבר וכתיבה על יד עבד וקרן פרה אם אינו נותן עבד ופרה ואפילו קצץ הקרן ונתן לה ואפילו היה הקרן שוה פרוטה לדעתנו אחר שמכל מקום הוא נותנו לה בתורת שטר וכן כתבו בחקיקה או על הקרקע וכן כתבו בשני ספרים אבל הדברים הצריכים בגט מדברי סופרים אין הקדושין בדין זה כגון בפני נכתב וכו' וכגון חתימת עדים זה שלא בפני זה וכן שטר קדושין בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו ולהביאו אצלו אע"פ שבגט אינה מגורשת בקדושין דיינו בקבלה קלה וכן סלע של שניהם בגט לא מהני והן קדושי ספק ויש חולקים בקצת דברים אלו אלא ששטה זו מוכרעת לרוב מפרשים:
+ויש דברים שמקילין בגט ומחמירין בקדושין כגון עדים שאין יודעים לחתום שמקרעין להם נייר חלק ואמרו בשני של גיטין דוקא בגטין אבל בשאר שטרות לא או שמא קדושין וגיטין חדא הוא וכבר ביארנו לדעתנו שאין עדי חתימה צריכין בו שהרי אף בגט עדי מסירה עקר ולא נאמר עדי חתימה אלא מפני תקון העולם ומעתה שטר קדושין שאין כאן תקון העולם אף לכתחלה כן וכן כתבוה חכמי ההר:
+ולגדולי הדורות ראיתי שאם כתב שום תנאי בשטר הקדושין פסול כגט עצמו ממה שאמרו בפרק המגרש בעי ר' אבא בקדושין ר"ל שקדשה חוץ משמעון היאך ותירץ ויצאה והיתה והם מפ��שים כן בכל תנאי שבתוך הגט ומכל מקום איפשר שבזו אמרו הואיל ושייר בגוף האשה לאחרים אבל בשאר תנאים לא והדברים רופפים:
+
+Daf 9b
+
+שטר אירוסין שכתבו לשמה אלא שכתבו שלא בידיעתה או אפילו בעל כרחה אלא שאחר הכתיבה נתרצית לו ואחר כך מסרו לה נחלקו בה בסוגיא זו רבא ורבינא אמרי מקדשת שמאחר שנכתב לשמה ונמסר לה בידיעתה אין לכתיבה שלא מדעתה כלום וכדין הגט שאין אנו צריכין בו לידיעתה אלא שיכתבנו לשמה וימסרנו לה בידיעתה ורב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקדשת שהרי בגט אם כתבו הסופר לשמה בלא דעת הבעל שהוא מקנה אינו כלום ואף בזו אתה צריך לכתיבתה לדעת מקנה שהוא האשה והדברים נראין לפסוק כרבא ורבינא חדא מפני שהדברים מתקבלים יותר לומר שמאחר שנכתב לשמה ונמסר לה בידיעתה אין כתיבה בידיעתה מעלה או מורדת ועוד שהרי רב פפא אצל רבא תלמיד אצל הרב וכן שרבינא הוא בתרא והלכה כמותו ברוב מקומות:
+ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פוסקים כרב פפא ורב שרביא ממה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ואע"פ שפירשוה בשטרי פסיקאתא שנויא היא ולא סמכינן עליה והביאו ראיה ממה שבפרק הנושא העמידה רב אשי בשטרי אירוסין ממש והוא שאמרו שם על מה שאמרו כמה אתה נותן לבנך וכו' עמדו וקדשו קנו והם הם דברים הנקנין באמירה בעא מיניה רבינא מרב אשי דברים אלו נתנו ליכתב או לא נתנו ליכתב ואמר ליה לא נתנו ליכתב ואמרו שם תא שמע אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקאתא והם מפרשים שרבינא הקשה ממנה לרב אשי ותירץ לא בשטר אירוסין ממש ופירוש הדברים לדעתם דברים אלו נתנו ליכתב ר"ל שאם יכתבו אותם עושין מעשה שטר לטרוף ממשעבדי והלכך אין לנו לכתבו אלא מדעת שניהם כדין שאר שטרות או לא נתנו ליכתב שאפילו צוה לכתבם אין להם דין מעשה שטר ואין טורפין אותם המתנות ממשעבדי והלכך יכולין העדים לכתבם שלא מדעת שניהם שאין שום חורבא יוצאת משם ואמר ליה לא נתנו ליכתב והקשה לו מההיא דאין כותבין ואם איתא דכתיבה לא מהניא אמאי אין כותבין ותירצה רב אשי בשטר אירוסין ומכל מקום מקצת המגיהים כתבו באותו תא שמע שלסייע לרב אשי הוא בא ופירשו דברים אלו נתנו ליכתב ר"ל שלא מדעת שניהם מפני שהוא כקנין שסתמו לכתיבה או לא נתנו ליכתב אלא מדעתם והיו באים לסייעו מההיא דאין כותבין ואמר להם דרך דחיה מיהא לא תסייען דאיכא לאוקומה בשטר אירוסין ויש מפרשין נתנו ליכתב שלא מדעת שניהם שאם נכתבו אין נגבין ממשעבדי או לא נתנו ליכתב שלא מדעת שניהם שאלו כתב אף הוא גובה ממשעבדי ואמר לו לא נתנו ליכתב ואותביה מן הפקחים שכשהיו פוסקין עם נשותיהם לזון את בנותיהם היו כותבין על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי ואם לא נתנו ליכתב היכן פקחותם שיכתובו ויזקקו נכסיהם לגבות מהם מן המשועבד ושאר השמועות סיוע לרב אשי וגדולי המפרשים נוטים לדעת ראשון ופירשו דברים הללו ניתנו ליכתב כלומר כמלוה הם שאע"פ שאין הפסקא מצויה באותה שעה נתחייב וכל שיקנה נכסים אחר כן יתן או שמא כמתנה הם ואם אין הפסקא מצויה בידו באותה שעה לא קנה כלום והילכך לא ניתנו ליכתב שאם התנה מעות או מטלטלין אין הכתיבה מועלת אם אינם ידועים אצלו ופשט ליה לא נתנו ליכתב והקשה ממה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם כלומר שידעו כמה פסקו זה לזה והם יקבלו זה וזה אותה פיסקא שכל זמן שלא קבלו זה וזה הפסק ויאמר האחד כתבו עלי כך וכך אין כות��ין שאין התנאים מתקיימין אלא בפסקו של זה וקבלתו של זה הא מדעת שניהם כותבין אלמא מהניא בהו כתיבה אע"פ שאין הפיסקא ידועה אצלם שהרי אין הקפידא אלא להיות הפיסקא על דעת שניהם אלמא ניתנו ליכתב כדין מלוה ופירשה בשטר אירוסין ממש ולא מתורת דחייה אלא אוקימתא מעליא ומכל מקום גאוני הראשונים מסכימים לפסוק כרבא ורבינא וכן הדברים נראין אלא שראוי לחוש לדברי הכל לחומרא:
+זה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם לדעת הפוסקין כרב פפא ורב שרביא אתה מפרשה בשטר אירוסין ממש ולדעת הפוסקין כרבא אתה מפרשה בשטרי פסיקאתא ר"ל תנאים הנעשין בין אבי החתן ואבי הכלה בשעת שדוכין בלא קנין שאם בקנין ודאי כותבין שסתם קנין לכתיבה עומד אלא שהתנו בלא קנין ואין כותבין אותן אלא מדעת שניהם שמא לא נתרצה להיותם מלוה בשטר אלא מלוה על פה ושמא תאמר היאך אתה דנה אף במלוה על פה והלא דברים בעלמא הם תקנת חכמים היא וכמו שאמרו כמה אתה לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו על סמך אותן דברים קנו והם הם דברים הנקנין באמירה ומכל מקום יש מפרשים דוקא שקדשה סמוך לאותן הדברים אבל לאחר זמן מרובה לא ולשיטה זו יש שפירשו בתקנה זו שהטעם בה כדי שלא יטעו לומר שהקדושין תלויין באותם התנאים אחר שסמוך לאותן הדברים קדשו עד שאם לא יתקיימו התנאים יהיו הקדושין ספק ומתוך כך תקנו שיהיו הקדושין גמורין בלא שום תנאי והתנאים יהו עליהם חוב גמור ומה שאמר בה כתובות ק"ב ב' בההיא הניתא דמיחתנו וכו' אין זה עקר הטעם אלא כדי שלא יהא הדבר כהלכתא בלא טעמא סמכו הטעם לומר בההיא הניתא דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי אבל עקר הטעם הוא זה שהזכרנו:
+בתלמוד המערב אמרו על דברים אלו שלא נאמרו אלא באבי חתן ואבי כלה אבל לא אח על ידי אחותו ולא אשה על ידי בתה ושמא תאמר לטעם שהזכרנו מה בין זה לזה והלא יש לחוש אף באלו לטעות ולומר שהקדושין תלויין באותם התנאים הם פירשו שבאלו אין להם כח להתנות שאין הבת והבן ברשותם ואם יארע אי זה אונס יאמר זה לזה אני לא התניתי ואמי ואחי לא היה להם כח להתנות עלי לפיכך לא הוצרכו לעשות בהם תקנה שאין לחוש שיטעו לומר שיהיו הקדושין יכולין להתבטל בשביל אותם התנאים אבל האבות דעת הבן והבת תלויים בהם ועל דעתם מקדשין ויבאו לטעות בכך ולפיכך הוצרכו לאותה תקנה ומכל מקום יש מפרשים שאפילו לא קדשו אלא לזמן מרבה הואיל והתנו בשעת קדושין קנו ועקר הטעם דבההיא הניתא דמיחתני אהדדי וכו' ושמא תאמר אם כן למה לא אמרו באח על ידי אחותו ואשה על ידי בתה כן יש לומר שאין דעת אם ואח קרובים אצל האחות והבת כל כך כדעת האב הואיל ואין עליהם להשיאה ואין כאן הנאת חתון כל כך:
+ויש שואלים הלא מה שפוסק הבעל עם אשתו אינו נקנה באמירה וכמו שאמרו בתלמוד המערב בפרק אע"פ כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים והרי הבעל יש לו כח להתנות כרצונו וכן יש לו בה הנאת חתון ואעפ"כ אין תנאי נקנה באמירה ואם כן זה קשה לשתי השטות שהוזכרו ומתוך כך פירשו הטעם לפי שהאב חייב להשיא את בתו ואת בנו ואע"פ שאין חובה עליו ליתן לבן משלו מכל מקום חובת הנשואין עליו ומתוך כך יש כאן הנאת חתון בעשיית המוטל עליו אבל הבעל אינו מצווה ליתן דבר לאשתו הילכך אין כאן שעבוד בדברים אע"פ שחיבתו גדולה בנשואין והוא הטעם לאם ולאח מפני שאין חובת נשואי הבת עליהם ואפילו הניח אבי הבת נכסים להשיאה ופסקו על אותן הנכסים הואיל ואי�� עקר החיוב עליהם לעשות משלהם אין שעבודם בדברים כלום זוכה היא במה שהניח לה אביה אבל אין לה על אמה ואחיה כלום אע"פ שפסקו על עצמם וגדולי המחברים כתבו שאם התנו ארוס וארוסה זה לזה קנו באמירה ותלמוד המערב מוכיח שלא כדבריהם וכבר תירצנוהו לשיטתם בכתבות פרק נושא:
+מאחר שביארנו שלא נאמר שעבוד זה אלא באב ולא באם ואח אתה צריך לברר אם יש אב מצד אחד ואם או אח מצד אחר כגון שאבי החתן קיים והתנה ליתן לבנו כך ואחיה של הכלה התנה על ידה כך אם מה שפסק אבי החתן נקנה באמירה אע"פ שאין תנאי שכנגדו כן או לא ונראין הדברים שאף שלו אינו נקנה באמירה שאינו מקנה אלא על הדרך שקונה וכן באב שפסק לבתו ואין שם אבי הבן שיפסוק לבנו ואם כן אע"פ שקדשו אין כופין זה את זה אם לא קנו מידו וזהו ששנינו הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שתהא יושבת עד שתלבין ראשה ואינו יכול לכוף את חמיו שיפרענו והם מפרשים אותה אפילו היה עשיר ובעל נכסים ומכל מקום יש מפרשים שכל שהאב מקנה נקנה באמירה אע"פ שאין תנאי שכנגדו נקנה באמירה הואיל ומכל מקום נוח לו באותו חתון גמר ומקנה ומה שאמרו בפוסק מעות לחתנו שתשב עד שתלבין ראשה פירושו בשאין לחמיו מה לפרוע או שאין זה רוצה לכופו לדין עמו ואף בקנו מידו כן או שמת ואף בתלמוד המערב נראה כן שאמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל בכתב והאב באמירה ובלבד דברים שהם נקנין באמירה היך עבדא גדול בשם רב כמה אתה נותן לבנך כך כמה אתה נותן לבתך כך כיון שקדשה זכת הבת בין הבנות משמע שכמו שהבעל פוסק מתחייב אף בשלא פסק האב כנגדו כך מה שהאב פוסק מתחייב אף בשלא פסק אבי חתן או אבי כלה כנגדו וזהו שהזכירו זכת הבת בין הבנות ואלו בן בין הבנים לא הזכיר משמע דאו או קאמר כמה אתה נותן לבנך או כמה אתה נותן לבתך ומכל מקום הוא הדין לפסק לבנו וכמו שאמרו שם שבן גדול רבתא ואמר זעירתא שהחדוש הגדול הוא שזכה הבן בין הבנים במה שפסק לו אביו שאין לו במה יקנה שהבת מתוך שנקנית האשה לו בפרוטה איפשר שנכללו בקנייתה קנין הפסיקאתא והשיב והדא היא זעירתא ולא נמצא זה קונה אשה וכמה מטלטלין בפרוטה כלומר ואין קניית המטלטלין נמשכין אחר קניית האשה ואעפ"כ נקנין מדרך פסק ואף הבן כן וכן אמרו שם בפירוש כמה אתה נותן לבנך כך וכמה אתה נותן לבתך כך כיון שקדשה זכתה הבת בין הבנות והבן בין הבנים ובלבד מן הנשואין הראשונים וכדמר ר' חנינא המשיא את בנו בבית זכה בבית ובלבד מן הנשואין הראשונים ולחכמי ההר ראיתי בזה שאמרו ובלבד מן הנשואין הראשונים שלא נאמר אלא בבן שאין האב חייב ליתן לבנו ומתוך חיבת נשואין ראשונים רוצה להקנות באמירה אבל אב לבתו אף בנשואין שניים או שלישיים כן וזהו שלא הזכירו חלוקה זו בתלמוד שלנו מפני שהזכיר הבת עם הבן:
+זה שאמרו בתלמוד המערב לא האח על ידי אחותו שאלו שם אפילו בכתב כלומר דוקא על פה הוא דלא מהני הא בכתב מהני או דילמא אפילו בכתב כלומר בלא קנין ומפני שהוא ככותב לחברו בחזקת שהוא חייב לו ואינו חייב לו ופירשוה אפילו בכתב וחזרו ושאלו בה אפילו אחר כלומר שמאחר שאינו קפיד בנשואיה אין לו לפטמו בדברים וודאי גמר והקנה והשיבו ונשמעינה מן הדא ולא האח על ידי אחותו כלומר וכל שכן באחר שאין לו עליו אלא צד מצוה ולא נתכוון אלא לפטומי מילי כדי שתנשא לו ואם כן כל שלא בקנין אינו כלום והוא שאמרו שם אף למדת הבן כן כיצד תן בתך לפלוני ואני נותן לך כך קח שדה של פלוני ואני נותן לך כך לא קנה שלא אמרוה בפסקת אבי חתן ואבי כלה אלא מחיבת החתון אבל אחר לא הא למדת שאם ואח הכל שוה לדין זה ומכל מקום במה שאמרו שם שאף בכתב אינו מועיל אין סומכין עליו וזהו מחלקת ריש לקיש ור' יוחנן בפרק הנושא באומר לחברו מנה אני חייב לך בשטר שלר' יוחנן חייב כלומר כל שחייב עצמו בשטר אף בלא קנין ואף בלא הלואה ומכל מקום אם נעשה בטעות פטור והוא שאמר בתלמוד המערב הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו שאינו חייב ליתן לו כלום ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בפרק הנושא אף בזו שהוא חייב ואיפשר דדוקא בדרך שכשכתב לא היה טועה אלא שלא נתקיים הדבר שעל ידו חייב עצמו אבל כל שאף שבשעה שכתבה שטעה לא והדברים צריכים בירור:
+יש שואלים אם פסקו האבות זה לזה ולא הזכירו נשואין אלו בפרט ולא הספיקו לינשא ומת ארוס אם יכולה לתבוע את אביה מה שפסק לה וכן אם מתה כלה אם יכול הארוס לתבוע לאביו מה שפסק או שמא יכול לומר לא פסקתי אלא על דעת חתון זה וכתבו גדולי הפוסקים והמחברים שאין יכול לתבוע דלא נקנה באמירה עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס וכן נראה ממה שאמרו פרק מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן לך איני רוצה ליתן ואמרו עליה בתלמוד המערב ולאו נקנין באמירה הם תני בר קפרא פוסק על מנת לכנוס ופירשו הם כל הפוסק לחתן דעתו על מנת לכנוס והרי הוא כמתנה הריני פוסק על מנת שתכנסנה ומעתה אם מת הארוס אף הבת אינה יכולה לתבוע את אביה ואע"פ שהמשנה עסוקה בפוסק לחתנו אין פיסקת חתנו אלא בשביל בתו ולזכות לבתו הוא מתכוין וכשמת הפסידה הבת את פסיקתו ואע"פ שקשורה באותם אירוסין שהרי היבם עומד במקום אחיו כל שכן במקום שאין שם זיקה וכן אם מתה הבת אין הבן יכול לתבוע את פיסקתו ומכל מקום גאוני הראשונים מפרשים פוסק על מנת לכנוס כלומר משנתנו בשהתנה בפירוש על מנת לכנוס אבל אם פסק סתם זכה היבם וכן הבת והבן:
+יש שואלים בראובן שחייב עצמו בקנין או בשטר ליתן לחברו מנה לצורך נדונית בתו ומת האב יכולה הבת להוציא אותו מנה מיד אותו שחייב עצמו כן או לא שמא יכולה היא לומר תכף שחייבת עצמך ליתן מנה לצורך נדוניתי זכיתי בו שהרי לא חייבת עצמך לאבי אלא בשבילי אלא שאבי היה כשליח ביני לביניך וזכה בשבילי או שמא הוא אומר לא חייבתי עצמי אלא לאביך שהיה צריך לטרוח ולהשלים נדונייתך ורציתי לעשות עמו חסד וטובה לסייעו במה שיתן לך ומשמת איני חושש ביך ובנדוניתיך ואין לך עלי כלום כך ראיתיה לחכמי ההר והם מסתפקים בה והדברים נראין שחייב שמאחר שחייב עצמו בשטר ובקנין אין לאחריהן כלום:
+שטרי נשואין ר"ל כתבה אין כותבין אותן אלא מדעת שניהם ר"ל שאם אמר הבעל לסופר לכתוב לאשתו כתבה בסך פלוני לא יכתוב עד שידע דעת האשה ופירשו הטעם שמא יפחות הוא סך שומת הדברים שהביאה לו יותר מן המותנה ביניהם ואחר שנכנסה לחפה והחתים לה כתבתה היא בושה מלהזמינו לדין על כך ואע"פ שאמרו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בזה סתם הדברים אינו מוסר לו מעותיו עד שיגיע שטרו לידו ואפילו מסר אם פיחת אינו בוש על כך מלהזמינו לדין:
+כבר ביארנו בקדושי ביאה שלא סוף דבר כדרכה אלא אף בשלא כדרכה מקדשת משכבי אשה כתוב שני משכבות יש לה ועשה הכתוב אחד כחברו לכל דבר שהרי אף הבא על כל עריות שבתורה שלא כדרכה חייב כמו שיתבאר במקומו מעתה הבא על נערה בתולה המאורשה אפילו שלא כדרכה ��וא והיא בסקילה ואפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה כלם בסקילה הואיל ובתולה היא בכל ביאה וביאה ומכל מקום כל שבא עליה ארוס אפילו שלא כדרכה אין שם בתולה עוד עליה לחייב הבא עליה בסקילה אלא הרי היא כדין בעולה ודינם בחנק וגדולי המחברים כתבו שאף בעשרה הראשון בסקילה וכלם בחנק וכבר כתבנו דבריהם בסנהדרין פרק סורר:
+כבר ידעת באונס ומפתה נערה בתולה שלא נתארסה שמשלם קנס יראה מכאן שאף הבא עליה שלא כדרכה משלם קנס ואפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה כלם משלמים קנס וכמו שאמר מודה רבי לענין קנס דכלהו משלמי ומדקאמר מודה אלמא [חכמים] נמי הכי סבירא להו ומכל מקום כל שבא עליה ארוס אף שלא כדרכה ונתארמלה הימנו אין עוד קנס אחריו וגדולי המחברים כתבו שכל שלא כדרכה אין בו קנס ויש לתמוה בדבריהם מסוגיא זו וממה שאמרו בכתבות פרק נערות במה שאמרו שם אי זהו בשת הכל לפי המבייש והמתבייש ושאלו בגמרא ואימא חמשים שקל אמר רחמנא בכלהו כלומר ולא תתחייב אלא בקנס לבד והשיבו אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים כלומר ואעפ"כ כך הוא הדין עד שהביאה אחר כן מתחת אשר ענה כלומר הקנס אינו אלא מצד הענוי מכלל דאיכא בשת ופגם וכן ממה שאמרו ביבמות פרק הבא נבעלה שלא כדרכה פסלה לכהנה והקשו בה ממה שנאמר באונס ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול היכי דמי אלימא שאנסה בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דבעולה היא והרי הוא אסור אף בבעילת עצמו הואיל ולא לשם נשואין נבעלה לו אלא בשאנסה שלא כדרכה דמשום אלמנה אין משום בעולה לא דאכתי בתולה היא ומאחר שמותר לו לקיימה חייב לנשאה אלא אם כן היא אלמנה וכל שכן שהיא בדין תשלומי קנס ומכל מקום בסנהדרין פרק סורר יראה שאינו חייב קנס אלא בכדרכה ממה שאמרו שם בסוגית אותם שמצילין אותם בנפשו אין לנערה חטא מות נער זה זכר נערה זו נערה המאורסה חטא אלו חייבי כריתות ורמינהי אלו נערות שיש להם קנס אחותו וכו' ואי אמרת נתן להצילו בנפשו אמאי יש לה קנס מתחייב בנפשו הוא ותירצה רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה שמאחר שבא עליה שלא כדרכה יצא מדין הצלה בנפשו שכך אמרו שם כל שנעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו וקנס ליכא עד שיבא עליה כדרכה ומכל מקום אין זו קושיא ויש לדון שאפילו חזר ובא עליה שלא כדרכה משלם קנס ולא תפשוה בכדרכה אלא שהיא סתם ביאה ובראשונה הוא שהוצרכו להעמידה בשלא כדרכה כדי לחייב הבא עליה אחר כן בקנס שהרי הצלה בנפשו אין כאן שכבר העמידה בשלא כדרכה ויש על השני קנס אחר שעדין בתולה היא הא מכל מקום אף בחזר ובא עליה שלא כדרכה חייב בקנס וזה שלמד וחזר ובא עליה כדרכה מפני שסתם ביאה כך היא וגדולי המחברים פסקו שאין קנס אלא בכדרכה וכבר טרחנו להעמיד דבריהם בסנהדרין פרק סורר:
+ויש מתמיהין לדעת ראשון היאך אפשר שלא יגע בבתוליה ומשלם קנס והלא תשלומי קנס אינם אלא בשביל סלוק הבתולים ולא לחנם הקפידה תורה בין נערה לבוגרת עד שפירשו בזו שלא כדרכה במקום בתולים ודרך הטיה שהבתולים קיימים אלא שנתמעכו קצת אבל שלא כדרכה ממש בהפיכת השלחן לא ואין הדברים נראין:
+קדושין שאין מסורין לביאה כגון שיאמר לשתי אחיות אחת מכם מקדשת לי אע"פ שאין כאן קדושין ודאי מכל מקום יש בהם סרך קדושי ספק להצריכם גט כמו שיתבאר במקומו במסכתא זו נ"א א':
+וכבר ביארנו שהיבמה נקנית בביאה ולא בכסף ובאמה העבריה הפך הדברים שנקנית בכסף ולא בביאה כמו שיתבאר:
+יש שואלין בנערה בתולה שאינה מאורסה שבאו עליה עשרה ועדין היא בתולה שכלם בדין קנס איזה מהן בדין ולו תהיה לאשה ובתלמוד המערב אמרו שהרשות בידה לברור ונסח דבריהם בכתבות פרק שלישי בררה לה אחד מהן נפטרו כלן אמרה אי אפשי בו חוזרת ובוררת כלומר שאע"פ שבררה כל שלא נתקדשה לו עדין אם מתחרטת בברירתה חוזרת ובוררת וכן שאלו אם צריכה קדושין אחרים או אם תתקדש באותה ביאה אע"פ שלא היו בה עדים שיאמר לה בעדים התקדשי לי באותה ביאה של שעת פתוי או אונס ואין זו שאלה אלא ודאי צריכה קדושין אחרים:
+
+Daf 10a
+
+בת שלש שנים ויום אחד ביאתה ביאה וכל גדול שבא עליה והיא עליו ערוה מומת על ידה והיא פטורה שאינה בת עונשין וכן בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה וכל גדולה הנבעלת לו והיא ערוה עליו מומתת על ידו ואין צריך לומר שאם היא אשת איש נאסרה לבעלה בביאתו והוא פטור שאינו בר עונשין למדת שאין הלכה כר' יאשיה שאמר ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים ר"ל שיהיו שניהם בני עונשין אלא כר' יונתן שאמר ומת האיש השוכב עמה לבדו כלומר אע"פ שאין בן זוגו בר עונשין:
+ולענין ביאור מיהא יש דוחים פירוש זה מצד שקשה להם היאך איפשר שיהא ר' יאשיה חולק בזה ובביאור אמרוה כן במסכת סנהדרין ואין זו קושיא שאיפשר שהיא באה לדעת ר' יונתן ועוד קשה להם היאך השיב ר' יונתן מקרא דומת האיש וכו' שהוא נאמר בנערה המאורסה וקרא דומתו גם שניהם נאמר באשת איש ואף זו אינה קושיא לדעתי שכל שאתה מחייבו בערוה אחת אף בכל העריות אתה למד כן ומכל מקום הם גורסים מפני כך בדבריו של ר' יאשיה ומתו בקמצות הוא"ו ואין גורסין גם שניהם וביאורו מוסקלתם באבנים ומתו ואין זה כלום שהרי במסכת ערכין אמרו האשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין אותה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין אותה עד שתלד והקשו פשיטא סלקא דעתך אמינא הואיל וכתוב כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה קמ"ל ואימא הכי נמי אמר ר' יוחנן ומתו גם שניהם לרבות את הולד האי מיבעי ליה עד שיהיו שניהם שוים דברי ר' יאשיה כי קא אמרינן מגם והרי למדת שגרסת הספרים דוקא:
+ולענין פירוש מיהא מקצת חכמי הצרפתים פירשו עד שיהיו שניהם שוים בדין מיתה אחת כגון שהיו חיובי שניהם בחנק או שניהם באי זו מיתה כגון הבא על קטנה מאורסה שקדשה אביה שנחלקו בה רבנן ור' מאיר בשביעי של סנהדרין שלדעת רבנן הוא בסקילה שאף היא אלו היתה בת עונשין היתה בסקילה ולר' מאיר הוא בחנק אחר שאינה בת מיתה ור' יאשיה ור' יונתן שניהם סוברים כר' מאיר ובא ר' יאשיה לומר שמאחר שאנו סוברים כר' מאיר להיות דינה בחנק פטור הוא לגמרי אף מחנק הואיל ואינה בדין אותה מיתה אף אם היתה בת עונשין ולר' יונתן חייב חנק ואין חלוק המיתות פוטרתו:
+ולענין פסק אין אנו צריכין לזה כלל שהלכה כרבנן וכלל הדברים שאין חלוק הדינין מפקיע את החייב הן שהיה חלוקם שזה פטור וזה חייב הן שהיה חלוקם שאלו היה זה חייב לא היה עמו במיתה אחת כמו שביארנו במקומו בשביעי של סנהדרין:
+ביאה זו שמקדשין בה אין אשה נקנית בה אלא בסוף ביאה וסוף ביאה פירושו הכנסת האבר כלו אף בלא הוצאת זרע ומירוק גיד אבל העראה והוא הכנסת עטרה אע"פ שבכל איסורי עריות העראה כביאה אינה קונה שכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואם כן כל שהערה ופשטה ידה וקבלה קדושין קודם הכנסת האבר מקדשת לשני וכן כהן גדול אינו מקדש בביאה שהרי בשעה שהוא קונה כבר היא בעולה וכבר אמרו שהוא אסור אף באנוסת עצמו ומכל מקום גדולי עולם שאלו בה והלא במסכת יבמות נ"ה ב' אמרו בפרק הבא אשה לבעלה מניין שנקנית בהעראה אתיא קיחה קיחה מכי יקח איש אשה לואיש כי יקח את אחותו מה עריות העראה כביאה וכדכתיב את מקורה הערה אף באישות כן ותירצו גדולי הפוסקים שזו של יבמות ענינה בביאה שאחר הקדושין כגון שקדשה בכסף ולא נכנסה לחופה ובא עליה שהביאה היא במקום חפה לעשות נשואין ואמר שבהעראה לבד קנאה ליקרא נשואה לירשה וליטמא לה ולכל עניני אישות אבל ביאה של קדושין אינה קונה לעשותה ארוסה בהעראה לבד עד סוף הביאה לפי דרכך למדת מדבריהם שביאה שאחר קדושין עושה נשואין בלא חפה והרי היא במקום חפה וכן אמרי בתוספתא אין ארוסה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה או שתבעל לשם נשואין וכן בכתבות פרק נערה אמרו סתם חצר דידיה לנשואין וגדולי הדורות הקשו בה ממה שאמרו במסכת סוטה פרק ארוסה על מה שאמרו שם שארוסה ושומרת יבם אינן שותות ומוכח לה מדכתיב תחת אישה והקשה תיפוק לי' דהא קדמה שכיבת בועל לבעל ואוקמה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה והיה להם להקשות האי ארוסה קרית לה כשם שהקשו שם לאלתר דכותה שומרת יבם שבא עליה ארוס בבית חמיה והקשה לו האי שומרת יבם קרית לה אלא שהם פירשוה שבא עליה ארוס בבית אביה דרך זנות ולא לשם נשואין ואין כאן לומר חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות שכל שבא על ארוסה בבית חמיו איתרע חזקיה:
+ולענין קושיא ראשונה מיהא תירץ בעל הלכות שזו של יבמות בשפירש בה שבהעראה רוצה לקנות הא בסתם דוקא בסוף ביאה ומגדולי הדורות הוסיפו על שטה זו שכל שהערה ופירש הרי הוא כמפרש שמאחר שפירש גלה בדעתו שלא כיון אלא לקנות אבל כל שגמר ודאי לא היה בדעתו לקנות עד גמר ביאה על הדרך שהוזכר וזהו שאמרו דעתו על גמר ביאה ואחרוני הרבנים תירצו שהעראה כביאה בכל מקום ומה ששאלו כאן תחלת ביאה או סוף ביאה פירושו תחלת העראה או סוף העראה ותחלת העראה זו נשיקה וסוף העראה זו הכנסת עטרה שהרי אין הלכה כדברי האומר העראה זו נשיקה אלא כדברי האומר זו הכנסת עטרה ולמד שאין העראה בתחלת העראה אלא בסופה שזהו הכנסת עטרה וכן עקר שמאחר שנקראת ביאה לענין עריות למה נחלוק בינה לקנין אישות ואירוסין:
+אע"פ שביאה לשם נשואין או סתם ביאה שאחר קדושין עושה נשואין כחפה כמו שכתבנו מכל מקום ביאה של קדושין אינה עושה אלא אירוסין ואינו יורשה בכך ולא מיטמא לה אם הוא כהן ולא מיפר נדריה בלא האב עד שתבעל פעם אחרת לשם נשואין ר"ל ביאה שאינו של זנות או שתכנס לחפה:
+האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה כמו שהתבאר ואע"פ שהיא ארוסה זוכה האב עדין במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדרה ר"ל עם שתוף הארוס ומקבל את גיטה אם נתגרשה מן האירוסין ועודה נערה ואע"פ שאף היא יכולה לקבלו מכל מקום אף אביה כן וכמו שאמרו נערה המאורסה היא או אביה מקבלין את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה אם נפלו לה נכסים מבית אבי אמה ואם נשאת הבעל זוכה בכל אלו ועוד באכילת פירות ומכל מקום אע"פ שביארנו שביאה אירוסין עושה לכל אלו שהזכרנו לענין האכילתה בתרומה מיהא כל שנתקדשה בביאה אוכלת בתרומה ואין לה שום איסור אף מדברי סופרים כשאר ארוסות שהרי אין כאן גזירת סימפון שחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו ומשום מזיגת כוס האמור למעלה אין לחוש שמאחר שבא עליה מקום הוא מיחד לה וזהו שאמרו בסוגיא זו נפקא מינה לירשה וכו' ולא אמרו להאכילתה בתרומה:
+קטנה מאחר שהיא בת שלש שנים ויום אחד שהיא ראויה לביאה מתקדשת לגדול בביאה על ידי אביה ליעשות מאורסת לחייב גדול הבועלה בסקילה או אשת איש אחר חפה לחייבו חנק אע"פ שהיא פטורה הא פחות מכן אין שמה ביאה והרי הוא כנותן אצבע בעין ואע"פ שמקדשה בכסף או בשטר אף ביום לידתה בביאה מיהא אינו כלום בפחותה מבת שלש שנים ויום אחד הא בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת אף בביאה ואם מת בעלה ונפלה לפני יבם קנאה יבם בביאה לחייב עליה כבראשון אם היבם גדול ואם הוא קטן קנאה לענין שאינה יוצאה עוד אלא בגט ומטמאה את בועלה בנדותה לטמא משכב התחתון כעליונו של זב ופירוש דבר זה הוא שהנדה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובמשא ולטמא משכב ומושב ומרכב שתחתיה אע"פ שאינה נוגעת בו כגון שהיו כמה מצעות זו על גב זו שאף התחתון נקרא מדרס שלה ליעשות אב הטומאה לטמא אדם וכלים ובועל נדה כנדה להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים ומשכבו ומושבו ומרכבו אע"פ שלא נגע כגון משכב התחתון שאינו מדרס גמור כמשכב התחתון של נדה עצמה להיות אותו משכב אב הטומאה אלא שהוא נעשה ראשון לטמא אוכלין ומשקין והוא שאמר כעליון ר"ל כעליונו של זב והוא דבר הנישא על הזב כגון מצעות שעליו שאינו חמור כאותם שתחתיו ואין מצע שעליו בלא מגע אלא ראשון לטומאה ומאחר שהיא בת שלש שנים ויום אחד הרי היא כגדולה גמורה לענין זה ר"ל לטמא משכב התחתון של בועלה להיות ראשון לטומאה כשאר הנדות הא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אינו אלא כנוגע בה וטמא טומאת ערב ואינו מטמא משכב ומושב:
+
+Daf 10b
+
+נשאת על ידי אביה אוכלת בתרומה הא פחות מכן אינה אלא כארוסה בעלמא ואסורה מדברי סופרים בא עליה אחד מן הפסולים כגון כותי וחלל נתין או ממזר פסלה מן הכהנה בא עליה אחד מכל העריות שבתורה מומת על ידה והיא פטורה מצד שאינה בת עונשין כמו שהתבאר:
+זה שגזרו בארוסה שלא לאכול בתרומה לא מחשש סמפון הוא ר"ל שמא ימצא בה מום ונמצאו קדושי טעות ונמצאת זרה אוכלת בתרומה שאין חוששין לסמפון וכן שאפילו קבל הבעל מומין שאין כאן עוד טענת מקח טעות אינה אוכלת אלא טעם האיסור שמא ימזגו לה כוס כמו שביארנו למעלה מעתה הגיע זמן הנשואין ומסרה האב לשלוחי הבעל או הלך האב עמה עם שלוחי הבעל אוכלת שהרי אין אחיה עמה ואם משום אביה אב ודאי גדול הוא ונזהר בכך:
+עבד כנעני ושפחה כנענית אוכלין בתרומה שהרי קנין כסף הוא ואין ביאה קונה באמה לענין זה ולא לשם שפחות כמו שהתבאר אלא בכסף ושאר קניות הנזכרות למטה:
+
+Daf 11a
+
+ולענין הדין אין בהם טענת מקח טעות מחמת מום שאם בגלוי הוא הרי ראה וניפס ואם בסתר הוא כגון שומא או נשיכת כלב או ריח הפה וחוטם מה לו בכך והרי למלאכה הוא רוצהו ואין בזה בטול מלאכה ואם הוא נכפה לזמן קבוע שהוא כמומין שבסתר ויש בו בטול מלאכה לא שכיח ומכל מקום גדולי המחברים פסקו שכל שיש בו שחין רע או חולי שמתיש כחו או נכפה או משועמם וכיוצא בכאלו מדברים המלוכלכים הרי זה מום וכן בצרעת שהרי אינו סובל שיהא עוסק במלאכת אכילה ושתיה וכל אלו כמומין שבסתר נמצא גנב או קוביוסטוס ר"ל גונבי נפשות הגיעו שסתם עבדים כך הם ואין כאן טעות וכן בזולל וסובא וכיוצא בהם ליסטים מזוין או מוכתב למלכות קול יש לו ומתוך הקול אי אפשר שלא ידע והרי זה כסביר וקביל ושמא תאמר והלא בבבא בתרא פרק פירות אמרו המוכר עבדו לחברו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו ליסטים או מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי יש לך לפניך ר"ל והלה מחזיר לו ��עותיו בדין תירצוה חכמי הדורות כשהביאו מעיר אחרת וזו שבכאן באותה העיר ושמא תאמר לדעת זה הביאו מעיר אחרת מיהא לא יאכל בתרומה משום סמפון לדעת החושש לסמפון אע"פ שאין הלכה כן לקיחה מעיר אחרת דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו בו ויש מפרשים שזו של בתרא בשלא פרעו עדין ואומר לו הרי שלך לפניך שהרי נעשית מוציא ועליך הראיה שנודע לי בקול אבל כל שפרעו אינו ואע"פ שהיה לך לומר גם כן לדעת החושש לענין תרומה לסמפון היה לנו לאסור בשלא פרעו לא פלוג רבנן ויש מפרשים שאף בלקחו בעיר וכן אף בשלא פרעו הוי מקח טעות ובזו כך אומר קלא אית להו ואין לחוש בהם לאכילת תרומה ומכל מקום כשימצא כן נעשה זר למפרע ויש מפרשים שהמוכר אומר ללוקח הרי שלך לפניך כלומר שהרי נודע לך מצד הקול וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם והדברים נראים כדעת האמצעי:
+ולענין ביאור סוגיא תדע שבדברי רבינא ראוי לגרוס אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה וכו' משום דעולא ואין גורסין בה אי משום דעולא אי משום סמפון ופירוש הדברים שמעתי שאתה אומר ארוסה אוכלת כל שאין לחוש למזיגה ואי אתה חושש לסמפון והשיבו ואתה אי אתה אומר כן והרי קל וחומר הוא אבל מה אעשה וסתם ארוסה מיהא אסורה משום דעולא:
+כבר ביארנו במשנה בקדושי כסף ששעורן בפרוטה שכל פחות מכן אינה מקנה עצמה בכך ואפילו פחותה שבפחותות ואפילו פירשה ואמרה הריני רוצה להתקדש לו בדבר זה אע"פ שאין בו שוה פרוטה אינו כלום סתם הדברים אין שום אשה מקנה עצמה בלא כלום ואפילו פירשה וכן כלך לדרך זו אפילו ידענו בה שהיא גדולה בכבוד ומעלה יתירה ומשתררת שהדברים מוכיחים בה שאינה מקנה עצמה בפרוטה מתקדשת היא בפרוטה ומכל מקום כל שפירשה ואמרה שאינה רוצה להתקדש אלא בשעור כך דבריה קיימין הא כל שבסתם מקדשת בפרוטה הן על ידי עצמה הן על ידי שלוחה הן שהבחינה באותו דבר שהוא שוה פרוטה הן שלא הבחינה כגון שקדשה בלילה הואיל ואינה מוטעית בגופו של דבר ושהוא שוה פרוטה מכל מקום למדת שהסתם בפרוטה הואיל והוא ממון אפילו לנכבדות ביותר ואם פירשו תהא כפירושן ופחות מפרוטה אינה כלום אף לפחותות ואף בפירשו:
+ולענין ביאור זה שאמרו בדינר פירשו תחלה טעם שלהם שכן אשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות מדינר והקשה אלא מעתה וכו' כלומר הואיל ולא מתורת ממון אתה בא אלא מתורת קפידא נהי אף בשאינה מקפדת משערין בכך ואין שום אשה מתקדשת בפחות הא כל שרגילות מתוך הקפדתם בקדושין יתירים נימא דאי פשטה ידה וקבלה חד זוזא לא כלום הוא והשיבו פשטה ידה לא קאמינא כלומר שמאחר שאף היא מראה שאינה מקפדת בכך מקדשת אחר שיש שם ממון ומדקאמר לא קאמינא נראה דאף מפרוטה הוא אומר כן הא כל שלא בידיעתה שיעור הממון סתם נשים אינן מקדשות בפחות מדינר ואף בנתיה דר' ינאי כל שלא ידעו בשיעור הממון אחר שלא התנו בו כלום הרי הן כשאר הנשים שאם מתורת הקפדתם היה להם לפרש וחזרו ופירשו הטעם דכסף של תורה כסף צורי ופרוטה אינה של כסף ואם כן אף בפשטה ידה וקבלה פרוטה אינה מקדשת ומדאפיקתה מפרוטה ואוקמתה אכסף אוקמה אדינר אע"פ שיש מטבע כסף פחותה ממנה והיינו מעה ומכל מקום הלכה בפרוטה על הדרכים שביארנו:
+
+Daf 11b
+
+הודאת מקצת שבית דין משביעין עליה צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ופירשוה במקומה על כפירת הטענה ר"ל שתהא כפירת הטענה שתי כסף כלומר שתהא התביעה שתי כסף ופרוטה או יותר עד שתהא הכפירה בשתי כסף וההודאה בפרוטה ושתי כסף אלו פירושו שתי מעין שהם שליש דינר ואע"פ שכסף כתוב והיה לנו לומר כן בכפירת מעה הוקש כסף לכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ובכלים אינו כן אלא כל שהתביעה בשני כלים וכפר באחד והודה באחד נשבע אפילו במחטין אע"פ שאין בהם שוה פרוטה מפני שהכלי דבר חשוב ואינו צריך ערך שיווי וזה שאמרו מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב אינו נאמר דרך הצרכה ר"ל שיהא צריך שהכלים יהו חשובין אלא דרך הודעה הוא נאמר כלומר כשם שכסף דבר חשוב כך הכלי ואפילו פחות שבפחותים חשוב הוא ואין צריך בו לכפירת שוה פרוטה הואיל ומכל מקום בכלי הוא כופר ויש מחליפין בגירסא כלומר ומה כלים דבר חשוב שהרי סתמם חשובים הם ואפילו קלים שבהם אף כסף כל שהוא חשוב קצת אע"פ שהוא מטבע קל שבכסף דהיינו מעה ואין צורך בכך כמו שביארנו במקומו:
+ולענין ביאור סוגיא זו מיהא זה שהיו מביאים לבית שמאי טעם הצרכת דינר לקדושי כסף מטעם שכל כסף האמור בתורה כסף צורי לא שהדינר הוא מטבע פחות שבצורי שהרי יש מעה ושאר מטבעות אלא שהפרוטה מכל מקום אינה כסף צורי ומדאפקיתיה מפרוטה אוקמה אדינר ומה שהקשו וכללא הוא והרי טענה וכו' ותנן הטענה שתי כסף כך פירושו כלומר אם תאמר שכל כסף האמור בתורה כסף צורי דוקא ולא כסף אחר בשום מקום ומצד שאתה סובר שכסף של תורה בא בלשון מדוקדק וכלם בענין אחד יש לך לדון גם כן בכל כסף סתם אחד ולא שנים שהרי כסף לשון יחיד הוא והאיך אמרו שהטענה שתי כסף נהי שהמעה כסף צורי ואין צורך בדינר שנים מיהא למה אלא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים ולא כיונה תורה אלא לממון בעלמא וניתן השעור לחכמים לפי מה שיראו פעמים באחד פעמים בשנים והוא הדין שפעמים בצורי פעמים בשל מדינה לפי הענין ולפי הזמן וכעין מה שהיו סבורים לומר למטה פרוטה כל דהו כלומר היוצאת באותו מקום שהענין לשם ותירץ בה משום דאיתקש לכלים והקשה ממעשר שכתוב בפדיונו כסף ואדם רשאי לחללו על פרוטות וכדתנן הפורט סלע ממעות מעשר שני כלומר שחללו על סלע ורוצה להחליף הסלע בפרוטות כדי להוציאן או שחללו על פרוטות ורוצה להחליפן בסלע להקל משאן שהרשות בידו וכן בהקדש כתוב בפדיונו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו ואמרו על הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה שהוא מחולל שאין דין אונאה ובטול מקח בהקדש בעמיתו הוא דכתיב ולא הקדש וכן קדושי אשה שלמדנו מכסף השדה וכבר פסקנו שהם בפרוטה והשיב שלא [נאמרו] הדברים בכסף סתם אלא בכסף קצוב כלומר כל כסף קצוב האמור בתורה כגון חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע שלשים של עבד חמש סלעים של פדיון הבן כלם בכסף צורי שארבעה דינרין מהם הוא סלע של תורה ושל דבריהם אף בקצוב כגון המבייש את חברו שלא נזכר בו כסף בתורה אלא שחכמים הזכירו בו לשון מטבע פירושו כסף מדינה ואם כן התוקע לחברו באזנו שחייבוהו על הבשת בסלע פירושו סלע מדינה שהוא שמינית שבסלע צורי והוא פלגא דזוזא והוא הקרוי בלשון מדינה איסתירא ר"ל סלע מדינה הא כסף סתם של תורה פעמים בצורי פעמים בשל מדינה לפי הענין ולפי מה שנמסר לחכמים:
+אמה העבריה נקנית בכסף והאדון רשאי ליעדה מדעתה וכשמיעדה אינו צריך בה קדושין אחרים אלא שאומר לה הרי את מקדשת לי בכסף שקבל אביך בדמיך וכל מכירת אמה שאי אפשר ללוקח ליעדה לא לו ולא לבנו אינה מכירה ומתוך כך אין יכול למכרה לבנו אבל מוכרה הוא לאביו שאע"פ שאין אביו יכול ליעדה הרי בנו מכל מקום יכול ליעדה:
+וכן אמה העבריה ועבד עברי קונין עצמם בגירעון כס�� ר"ל שאם נזדמן להם לפדות את עצמן פודין ומחשבין זמן שעבדו ופוחתים מדמי המקח כפי השעור כמו שיתבאר מעתה אינם נקנים בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים הראוים לגירעון כסף וכל פחות מפרוטה אינו כלום הא כל שקנהו בשתי פרוטות הואיל ויש בהם תורת גירעון מכירתם מכירה גמורה ואין אומרים בהם הואיל ואפיקתה מפרוטה אוקמה אדינר ויש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא באמה וממה שהוקש גירעון כסף שלה לייעוד מה ייעוד כל היכא דלא מצי מיעד לא הוו זביניה זביני כמו שכתבנו אף בגירעון כל היכא דלא מציא מיגרעא לא הוו זביניה זביני אבל עבד עברי נקנה בפרוטה וכל דיהיב ליה יותר מפרוטה גורע עד פרוטה וכל היכא דיהיב ליה פרוטה אינו גורע כלל:
+
+Daf 12a
+
+ממה שכתבנו למדת שכל שקדש בפרוטה אם אין בה שיעור שהוזכר והוא אחד משמנה באיסר האיטלקי אינו כלום אע"פ שהיא פרוטה היוצאת באותו מקום שאין אומרים פרוטה כל דהו כל אחד בפרוטה של מקומו אלא דוקא שיהא בה אחד משמנה באיסר האיטלקי:
+הנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה משיב פרוטה וחומשה ומביא אשם בשתי סלעים צא וחשוב כמה פרוטות בשתי סלעים קרוב לאלפים ר"ל אלף ותקל"ו אם כך ענש הכתוב את השוגג קל וחומר את המזיד אם כך ענש לעושה עבירה קל וחומר שישלם שכר לעושה מצוה שמדה טובה מרובה ממדת הפורענות וכיצד אתה אומר ששתי סלעים אלף ותקל"ו פרוטות הסלע ארבעה דינרין ושש מעה כסף דינר ומעה שני פנדיונים ופנדיון שני איסרין ואיסר שמנה פרוטות ונמצאו קצ"ב פרוטות בדינר שהרי כ"ד איסרין בדינר וכ"ד שמיניות הם קצ"ב נמצא בסלע תשס"ח פרוטות ובשתי סלעים אלף ותקל"ו אלא שלפעמים האיסרין בזול ונפחת ערכם מן הרביע עד שנותנין מהם שלשים ושנים בדינר וכל שהיא כן אתה צריך לחלק קצ"ב פרוטות שבדינר לשלשים ושנים איסרין ואין מגיע לכל איסר אלא שש פרוטות וכל שהוא כן צריך לקדשה בששית האיסר שמכל מקום לחלק אחד מקצ"ב בדינר אנו צריכין שהוא אחד משמנה באיסר כשהאיסרים על מתכונת הראוי להם ר"ל בדינר ולעולם קצ"ב פרוטות בדינר ולא כדברי האומר שלעולם אין באיסר אלא שש פרוטות וכמו שאמרו שש מעה כסף דינר שלשה הדריסין למעה והרי י"ח לדינר שני הנצין להדריס ונמצאו ל"ו לדינר שני שמנין להינץ ונמצאו ע"ב לדינר שני פרוטות לשמן ונמצאו קמ"ד לדינר וכבר ידעת שהאיסר אחד מכ"ד בדינר וקמ"ד פרוטות הם כ"ד ששיות אלא לעולם קצ"ב פרוטות בדינר אלא שלפעמים האיסרין בזול כמו שביארנו:
+קדשה בדבר שהוא ספק אם יש בו שוה פרוטה אם לאו הרי זו מקדשת מספק היה הדבר ברי שאינו שוה פרוטה במקום זה אבל הדבר ספק אם הוא שוה פרוטה במקום אחר חוששין לה אפילו לא היה לה דרך לאותו מקום שאנו מספקין עליו שיהא שוה בו פרוטה ומקדשת מספק ומכל מקום דוקא כשיהא דבר המתקיים שאפשר להוליכו עד המקום שהספק בו אבל אינו דבר המתקיים והדבר ברי שבכל המקומות שאיפשר לילך בהם בקיומו אינו שוה פרוטה אין חוששין לה כך כתבוה גדולי המחברים וראיה להם ממה שאמרו בסוף גיטין ההוא דקדיש בציפא דתחלי והוא מעט אוכל שנשאר על גרעין התמרה אחר שאכלה ואמר אביי אפילו למאן דאמר לא מבטלינן קלא הכא מבטלינן מאי טעמא מימר אמר עייני רבנן בקדושי ולא הוו בהו שוה פרוטה ואלמלא כן מה הועלנו והא מכל מקום חיישינן וכו' אלא שאינו דבר המתקיים ואע"פ שיש לומר שבקול מיהא אין חוששין לקדושי ספק מכל מקום קצת ראיה הוא וכל שכן בטעמא דמיסתבר ויש חולקים בזו מפני שהם מפרשין חיישינן שמא שוה פרוטה במדי כלו��ר וכשמקדשה שם בדבר זה יאמרו שאינה מקדשת ואין נראה כן ולמדת שכל שהדבר ברי שהוא שוה פרוטה באי זה מקום מקדשת ודאי ושמא תאמר הלא אף במקדש במעשר שני אמרו שאינה מקדשת אף מספק אע"פ שהלכה כר' מאיר שאמרה בין בשוגג בין במזיד ומשום דמעשר ממון גבוה הוא מכל מקום לר' יהודה מיהא דוקא בשוגג דאלו במזיד הואיל ומעשר לדעתו ממון הדיוט הוא מקדשת ובשוגג הוא שאינה מקדשת משום דלא ניחא לה אי משום טרחא דארחא אי משום אנסא דארחא והרי בזו יש בה טירחא דארחא וחשש אנסא דארחא ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה מכל מקום מדבריו למדנו שכל שיש שם טרחא דארחא וחשש אנסא דארחא אינה מקדשת יש מתרצין שמאחר שדין זה לא נאמר אלא בשוגג אף הטעם דוקא בשוגג והיא סוברת בשעת קדושין שהוא ממון אחר ומעתה אינה מקדשת כלל אבל זו הרי יודעת שאינו שוה פרוטה כאן ועל דעת זה קבלתם ומתוך כך ראוי לומר שמקדשת מספק ואם נודע בודאי מקום ששוה פרוטה תהא מקדשת בודאי כמו שכתבנו וגדולי הדורות אומרים שאף בזו ספק שמא מתוך שאינו שוה כאן לא גמרה ומיקניא נפשה ולדבריהם ראוי לפרש חיישינן שמא לפעמים תהא שוה פרוטה במדי וסמכה דעתה על מה שהיא שוה פרוטה לשם ואף לגדולי קטלונייה ראיתי כן שאין למעות אלא מקומן ושעתן ויש שמכריעין שכל שהשיירות מצויות אף על ידי הדחק מקדשת ודאי שאף היא אומרת לכשילך אדם לשם אמכרנה לו בפרוטה או אמסרנה לו שימכרנה לי לשם אבל כל שאין השיירות מצויות אין כאן אלא קדושי ספק וכעין מה שאמרו בתשיעי של קמא בענין יכול לומר לו לך והוציאו בדאית ליה ארחא למישן:
+
+Daf 12b
+
+קדשה ולאחר זמן ראינו הקדושין ואין בהם שוה פרוטה והעידו העדים או הודו שניהם שבשעת קדושין היה בו שוה פרוטה הרי אלו קדושין גמורין לא העידו העדים בכך ולא הודו שניהם וקדשה אחר והרי היא תחת ידו ונודע לנו בודאי שכל שיעור שהוא מתקיים אין בו שוה פרוטה בשום מקום שנמצא שאין כאן אפילו קדושי ספק מראשון ואמרה האשה בשעת הקדושין היה בו שוה פרוטה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה בראשון ורוצה להפקיע עצמה משני וכן הדין באמה ושאר קרובות וכן בכל אדם אלא אם כן העידו בכך שני עדים כשרים או שנתברר לנו שיש עדים בכך אע"פ שאינם כאן ומה שהקשה הא איכא סהדי באורית והשיבו השתא מיהא ליתנהו לא שנתברר כך אלא שיצא קול ואפילו יצא קול בכך ר"ל שהיה שוה פרוטה באותה שעה וכן יצא קול שיש עדים במקום פלוני שיודעים שכך הוא אין זה כלום לאסרה לשני שהוא תחת ידו עד שיבאו וכן הדין בשבויה שבאת ואמרה נשביתי וטהורה אני שאמרו עליה שנאמנת ואם באו עדים שנשבית ואחר כך אמרה טהורה אני שאינה נאמנת שכל שלא באו עדים אע"פ שיצא עליה קול שנשבית מתירין אותה בנשביתי וטהורה אני ואפילו יצא קול שיש עליה במקום פלוני עדי טומאה אין זה כלום עד שיבאו וכל שאומרת טהורה אני נאמנת ואין לומר אם הקלנו בשבויה אם מפני שאין בה אלא איסור לאו אם מפני שאין אסורה שוה בכל אלא לכהנים בלבד אם מפני שמן הסתם מנוולת עצמה לפני השבאי נקל באשת איש אלא כל כיוצא בזה אף באשת איש כן שאין מוציאין אשה מחזקת ארוס ודאי או מחזקת מי שהיא תחת ידו אלא אם כן בראיה ברורה אלא שבארוס מיהא הואיל ואינה תחת ידו ממש בקול יוצא שיש עדים במקום פלוני ראוי לגמור ולעכב עד שיצא הדבר לאור ואם בגט ראוי להרהר עליו ולפקפק בזרעו ויש פוסקין כן אף באשת איש ושהיא תחת ידו וחששות אלו כלם דוקא שנודעו הקדושין אלא שהיה הספק בשווי פרוטה אבל כל שעקר הספק בקדושין עצמן אינו כלום ר"ל שאם יצא קול על פנויה שנתקדשה אין הקול כלום ואין חוששין לה לפי דרכך למדת באשת איש שבאה לאסור עצמה על בעלה ואמרה לו שכבר נתקדשה מאחר אינה נאמנת לא כל הימנה שתאסור עצמה על בעלה מעשה היה באשתו של ר' חייא שהיתה לה צער לידה ומתוך כך היתה מחזרת לאסור עצמה על בעלה ואמרה לו אמרה לי אם קביל ביך אבוך קדושי כי זוטרת ואמר לאו כל כמיניך דאסרת ליך עלי ולא סוף דבר בזו שאף היא לא היתה אומרת כן בודאי אלא שכך שמעה מאמה אלא אף כשהיא אומרת בודאי שנתקדשה לאחר כך הוא הדין וכמו שאמרו באחרון של נדרים בטמאה אני לך שאע"פ שאוסרת עצמה עליו בודאי אינה נאמנת ואע"פ שאף היא מוזהרת בביאתו ושויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא כל שיש לחוש שעיניה נתנה באחר או להפקיע עצמה מיד בעלה נעקרו דבריה לגמרי ולא סוף דבר בעקר הביאה אלא אף להיתר אכילת תרומה כן אם היא אשת כהן כמו שיתבאר שם:
+זה שכתבנו בקדשה בתמרה שמקדשת מספק ומטעם חיישינן שמא שוה פרוטה במדי כך היא שטת כל הפוסקים מפני שהם פוסקים כשמואל וכן שרב יוסף סובר כמותו וכמו שאמרו בההוא דקדיש בשוטיתא דאסא אצרכה גיטא כשמואל ואע"פ שאביי ורבא אמרו עליהם לא סבירא להו הא דרב חסדא ומשום טעמא דקולא בשבויה הא לטעמיה דשמואל לא חששו אנו מפרשין כך שאף במקום שאין לחוש לדבריו של שמואל כגון דבר שאינו מתקיים כל שקול יוצא לעדות חוששין לו ומכל מקום יש פוסקים שלא כשמואל וכל שאינו שוה כאן אין חוששין למקום אחר כלל הואיל ולא נודע בודאי ובמעשה הנזכר בסוגיא זו בציפתא דאסא שאמר אתון דשמיע לכו הא דרב הונא בריה דרב יהושע חושו לה ואם כן אף מצד שמא שוה פרוטה במקום אחר היה לו לחוש אלא שאף זו אנו מפרשים שהוא היה אומר לחוש לשתיקה דלאחר מתן מעות אף במקום שאין לחוש לדשמואל כגון דבר שאינו מתקיים והראיה שהרי ציפתא דאסא אינו שוה כלום אלא בעודו לח להנאת ריחו וכן דעת גדולי המחברים שפסקו בשתיקה דלאחר מתן מעות שאינו כלום ובציפתא דאסא כתבו שמקדשת מספק מטעם שמא שוה פרוטה במדי אפילו שדיא זוזי דאית בה הואיל ולא השליכה הציפתא כמו שיתבאר ויש חולקין עוד לומר שאפילו נודע בודאי אינו כלום שאין לה אלא מקומה וכמו ששנינו גבי הקדש אע"פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותם מפני השבח שאם תלקח לו כסות בשלשים דינרין הוא משביח מנה וכן פרה אם ממתינין לה באיטליז משבחת וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך אין להקדש אלא מקומו ושעתו ולא יראה כן שהרי כשהקשו לשמואל הקשו והא אנן בשוה פרוטה תנן כלומר דמשמע דודאי שוה פרוטה אלמא משווי הפרוטה לבד הוא מקשה לו ובזו הוא שיש קפידא ר"ל שיהא שוה פרוטה באיזה מקום הא בריחוק המקום ששוה בו פרוטה אין קפדין בו ומכל מקום גדולי הרבנים כתבו בפרק שני בענין אנסא דארחא שרמזנו עליה למעלה דברים המוכיחים שצריך שיהו הקדושין שוים פרוטה כאן אלא שאיפשר לפרשה בדרך אחרת ושמא אף הם לא כיונו בה לכך וכתבו גדולי ספרד שכל חשש שמא שוה פרוטה במדי אם נשאת לאחר מוציאין אותה ממנו אבל אין מפקפקין בזרע שלהם לפסלם אלא אם כן היה שם חשש עדים שידעו שבאותה שעה היה שוה פרוטה:
+אע"פ שביארנו בקדושי ביאה שהם קדושין גמורין מן התורה מכל מקום הואיל והדבר מסור לעדי ייחוד אין ראוי להקל ראש בכך אלא יקדש בכסף או בשטר ומכל מקום העושה כן הואיל וקדושי תורה הם ובסיגנון של כונת אישות כגון ששדך תחלה אינו בר מלקות הא כל שקדש בביאה בלא שידוכין ראוי להלקותו הואיל ותחלת ביא��ו לא נראית לשם אישות הא מקדש בכסף או בשטר בלא שדוכין וכן המקדש בשוק אע"פ שהדברים מכוערין אין מלקין אותו:
+המבטל את הגט משנתנו לשליח קודם שיגיע לידה ושלא בפני השליח שהוא מבוטל כמו שיתבאר במקומו ונמצא מכשיל את האשה לינשא ראוי לבית דין שבאותה העיר לגעור בו ולקנסו אלא שאינו בר מלקות ומכל מקום אם בפני השליח בטלו אין בזה כלום שהרי השליח נזהר מליתנו לה הואיל וידע בבטולו:
+המוסר מודעא על הגט שהיא מודעא כמו שהתבאר במסכת ערכין וכן שהיא מודעא אף בלא אונס אלא בגלוי הדעת לבד וכמו שביארנו דינה בשלישי של בתרא הואיל ומכל מקום הוא מוסרה דרך זדון ושלא מצד שום אונס ראוי גם כן לגעור בו מפני שהוא פירצה והכנת מכשול שמא תלך ותנשא אלא שאינו בר מלקות ומכל מקום כל שעושה כן מצד אונס אין כאן לא גערה ולא נזיפה ואפילו לא נודע האונס לעדים הואיל ומכל מקום הוא מגלהו להם אין כאן גערה כלל:
+המצער שליח ב"ד הבא להזמינו לדין או למשכנו ומבזהו אע"פ שהוא בר נדוי כמו שיתבאר במקומו אין מלקין אותו:
+וכן מי שחלה עליו שמתא שלשים יום על שלא בא לדין ועדין אינו רוצה לבא אע"פ שחוזרין ומנדין אותו כמו שיתבאר במקומו אין מלקין אותו:
+חתן הדר בבית חמיו אם היא חשודה ממנו מלקין אותו על לא טובה השמועה הא כל שאינה חשודה אע"פ שהדבר מכוער אינו בר מלקות:
+ובכל אלו אע"פ שאין שם מלקות כתבו הגאונים שמנדין אותם והכל לפי ענין הפירצה וכח הב"ד וצורך המקום והשעה ומכל מקום בחתן הדר בבית חמיו כתבו גדולי הדורות שלא נאמרה אלא בדורות הראשונים אבל בזמנים הללו שבנות ישראל גדורות ביותר אין חוששין לכך אלא שאם אירע שם רנון ודבת עם חוזרין לראשונות ויש פוסקים בכלם שמלקין עליהם כלישנא קמא דרב וכן כתבוה גאוני ספרד בחמשי של יבמות:
+נתן לאשה פחות משוה פרוטה וכן שהוא דבר שאינו מתקיים שאין לחוש בה לשוה פרוטה במדי שאין כאן חשש קדושין כלל אלא שהטמין בתוכו דבר השוה פרוטה והיא אינה יודעת בכך ואחר שבא לידה ומרגישים בו שאינו שוה פרוטה הוא אומר שתהא מקדשת בדבר הטמון בה כגון שנתן לה עלה של כרוב וטמן בה חתיכת זהב והרי שמצד הכרוב אינו שוה פרוטה אלא שאחר שקבלתה הוא אומר שתתקדש לו בחתיכת זהב הטמונה שם או שאומר שבאותו דבר היה מכוין לקדש אם היא אומרת ר"ל שהיא מתרצה בכך הרי היא מקדשת ומכל מקום נראה דוקא שהעדים שם ששומעין הודאתה שאם לא כן הרי בשעת קבלתה לא נתקדשה בדבר הטמון שם שהרי לא ידעה היא בכך ואפילו אמר לה תחלה בדבר זה ולא פירש בעלה של כרוב זה מכל מקום אף היא לא סמכה דעתה אלא על מה שהיא רואה והראיה שהרי בנתן לה כוס מלא מים ואמר לה התקדשי לי בכוס זה לדעתנו אינה מקדשת אלא בכלי ואם אין הכלי שוה פרוטה אינה מקדשת אעפ"י שהמים מצטרפים לפרוטה שאין דעתה על המים כלל כל שכן במה שלא ראתה ואם תאמר התם הוא שאמר בכוס זה ולא הזכיר המים הרי אם מלא יין הוא בהפך ר"ל שדעתה על היין כמו שיתבאר בפרק שני אלמא הכל תלוי אחר מה שדעתה עליו וכשאומר אחר כן שתתקדש בדבר הטמון שם צריך שיהיו שם העדים שישמעו הודאתה ויראה לי שאף הקדושין אינם חלים אלא מאותה שעה ואם אין עדים שם בשעת הודאתה נמצאו אלו קדושין שלא בעדים שאפילו שניהם מודים אינה מקדשה אע"פ שבעל מנת שאני צדיק ונמצא רשע אמרו שמקדשת שמא הרהר תשובה בלבו ואע"פ שלא ידעו העדים אם הרהר תשובה ואין אומרים שתהא כמקדש בלא עדים בזו כיון שאמר על מנת שאני צדיק ודאי הרהר לעשות תשובה בלבו ואע"פ שלא ידעו העדים אם הרהר תשובה ואין אומרים שתהא כמקדש בלא עדים בזו כיון שאמר על מנת שאני צדיק ודאי הרהר לעשות תשובה ומכל מקום יש מוכיחים משם שאין צורך שידעו העדים קיום התנאי אם נתקדשה על תנאי הואיל וראו הקדושין שהרי בזו לא ראו העדים שיהא צדיק עכשו ואם לא הודית אלא שאמרה אינה רוצה בקידושיו אינה מקדשת כלל שתקה יראה מסוגיא זו שמקדשת מספק ואע"פ שאמרו שתיקה דלאחר מתן מעות לא כלום הוא כמו שיתבאר בזו יש לדון בה שמאחר שמתחלה בתורת קדושין בא לידה אם איתא דלא ניחא לה היה לה לזרקם שהרי אף אם יאבדו בזריקה אינה חייבת הואיל ולא זרקתו ממש במקום האבד ואע"פ שהקשו בה שאף היא סוברת כך ר"ל שאע"פ שבאו לידה בתורת קדושין תתחייב בזריקתם וכלהו נשי לאו דינא גמירי מכל מקום רבינא שהוא בתרא שלח להו חושו לה והילכך מקדשת מספק ומכל מקום אם למדוה את הדין ואמרו לה אם אינך רוצה בקדושין זרקהו לפניו שאינך חייבת בכך או שתאמר שאינה רוצה אלא ששתקה בזו ודאי מקדשת בודאי וכן כתבוה חכמי ההר אלא שאני מפקפק בראשונה ר"ל כשאמרו לה לזרקם שאינה חייבת בכך שמא חוששת להתבזות ולבא לבית דין על כך:
+ממה שכתבנו אתה למד שאם זרקתם במקום האבד חייבת הואיל וידעה במעות וכן אמרו בבבא קמא פרק דיר הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה של כסף היא פשעה בו משלמת של כסף הזיקתהו משלמת של זהב דאמר לה נהי דנטירותא דכספא קבילת נטירותא דזהב לא קבילת מכל מקום אזוקינהו למה לך ומכל מקום אם קודם שהודיעה שיש שם דבר טמון זרקתהו במקום האבד אינה חייבת אלא על אותו דבר שהיתה יודעת בו וקצת גאוני ספרד כתבו בענין זה קצת דברים שלא נראה לנו:
+אמר לה כנסי סלע זה בפקדון ובשעה שמסרו לידה אמר לה התקדשי לי בו ושתקה הרי זו מקדשת אחר שהבינה בלשון הקדושין שקבלתה מוכחת שרוצה היא בכך אבל אם אמר לה כנסי סלע זה בפקדון ומסרו לידה על דעת כן ואחר שבא לידה אמר לה התקדשי לי בו אם הודת ר"ל שאמרה הן או רוצה אני הרי זו מקדשת אבל אם שתקה אינה מקדשת כלל ששתיקה שלאחר מתן מעות אינה כלום אפילו לקדושי ספק ואין לדון בזה שאם אינה רוצה היה לה לזרקם בפניו שבזו ודאי הואיל ובתורת פקדון בא לידה סוברת היא שאם תזרוק ויאבדו שתהא היא חייבת בכך ואע"פ שמן הדין כל שזורקתו לפניו ואומרת הילך פקדונך אינה חייבת עוד בפקדון זה שכל נפקד מחזיר כל שעה שירצה מכל מקום היא סוברת כך והדברים מוכיחים שהיא סוברת כך ויש מפרשים מכח קושיא זו שקבלתם לזמן ידוע והוא אמר לה התקדשי לי בו שלא היתה רשאה להחזיר לו תוך הזמן ודברים זרים ואין צורך בכך:
+
+Daf 13a
+
+יש דברים שאף שתיקה בשעת מתן מעות אינה כלום כיצד היה חייב לה סלע ואמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לך ובשעת מסירתה לידה אמר לה התקדשי לי בו ר"ל וישאר החוב ושתקה אינה מקדשת שאף היא אומרת אין שקלי ודידי שקלי והוא הדין אם חטף סלע מידה או גנב לה והחזיר הן על ידי תביעתה הן מאליו ואמר לה התקדשי לי בו אינו כלום שאף היא אומרת אין שקלי ודידי שקלי ומכל מקום דוקא בשלא שדך ואפילו היה מדבר עמה על עסקי קדושיה אינו כלום אבל אם שדך ר"ל שגמרו ביניהם את הענין בדברים הרי זו מקדשת וישאר החוב ששתיקתה כהודאה ואם לא שדך אלא שאמרה הן בשעת מתן מעות מקדשת אבל לאחר מתן מעות אינה מקדשת ואינו דומה לכנסי סלע זה בפקדון שאף לאחר מתן מעות אם אמרה הן מקדשת שבזו הרי הוא נותן לה משלו אבל גזל או חוב שלה מכיון שקבלתהו בתורת פרעו�� או השבון שוב אינו נותן לה כלום משלו ובזו אפילו שדך אינו כלום ואע"פ שאמר לה שישאר החוב אינו כלום שכבר פרח השעבוד ועכשו אינה קונה באמונתו וכן מה שכתבנו בפקדון ששתיקה דלאחר מתן מעות אינו כלום פירושו אפילו בשדך שכל שלאחר מתן מעות הואיל ואין שם מעשה אין שידוכים מועילים בו:
+יש דברים שיש לחלק בהם בין סלע שהיה חייב הוא לה לחוטף מידה לדעתו והוא שאם היה חייב לה סלע ונתן לה סלע בתורת קדושין ולא הזכיר לו אותו שהוא חייב לה מקדשת ואינה יכולה לומר אין שקלי וכו' אפילו הגיע זמן ההלואה ובחטף מיהא יכולה לומר כן אלא שיש לדון דוקא שקדשה בו סמוך לחטיפה הא לאחר זמן איפשר לדון שהוא כחייב לה והדברים רופפים:
+אירע מעשה באחד שאמר לאשה הלויני דינר על משכון זה והלותה לו הדינר וכשמסר לה המשכון אמר לה בה כתתי התקדשי לי בו וקבלתהו ודנו בה גדולי הדור שמקדשת ואינה יכולה לומר אין שקלי וכו' שמכל מקום עדין אין לה שום קנין במשכון עד שעת משיכה ובשעת משיכה הרי על דעת קדושין נמסר לה והיה לה לפרש איני מקבלתהו אלא בדינר שהלויתי ואפילו לא היה המשכון שוה יותר על הדינר כלום אלא שיש חולקים שלא לומר כן אלא כשהמשכון שוה יותר דמדשתקה סמכא דעתה על אותו יתרון:
+כל שכתבנו בשתיקה בשעת מתן מעות שמקדשת דוקא בנתן בידה אבל אם זרקם בקרוב לה בסתמא לא כלום הוא שלא אמרו בענין זריקת גט קרוב לה שמגורשת שכן הענין בקדושין כמו שביארנו בפרק הזורק אלא בשנתרצית בכך אבל בסתם לא וזה שאמר בתנם על הסלע אם הסלע שלה מקדשת הא אם לא אמרה לו כן אף בסלע שלה אינו כלום:
+זה שכתבנו בחטף סלע מידה וקדשה בו שבשדך מקדשת שמא אתה רואה לומר שיהא הדין כן בגזל של אחרים אינו כן ואע"פ שסתמה של בריתא אמרה קדשה בגזל בחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה מקדשת כששדך כבר אמרו עליה בפרק שני פרושי קא מפרש כלומר קדשה בגזל כגון שחטף סלע מידה אבל בגזל של אחרים אפילו שדך ואפילו אמרה אין אינה מקדשת אלא אם כן נתברר שנתיאשו הבעלים ואין הלכה כדברי האומר סתם גזלה יאוש בעלים היא אבל בנתברר שנתיאשו מקדשת ובגנבה אע"פ שלא נתברר שסתם גניבה יאוש בעלים היא ואע"פ שאמרו יאוש כדי לא קני הרי כשבא ליד האשה יש בו יאוש ושנוי רשות ונמצא שאינה צריכה להחזיר את הדמים ומאחר שקנאתהו כשבא לידה אף היא מקנה עצמה בו ויתחייב הוא בדמיו ויש חולקים להצריך יאוש ושנוי רשות ביד המקדש כדי שיקדשנה בממון שלו וכשאנו משיבין עליהם מההוא דחטף זוזא מחבריה ושדיא לההיא אתתא ואמר מיקדשת לי דאמר רבא עלה לית דחש לה לדר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא שמשמען של דברים שאלו היה שם יאוש היתה מקדשת הם משיבים רבא לטעמיה דסבירא ליה יאוש כדי קני ומכל מקום יש ראיה ברורה לסתירת דבריהם ממה ששנינו ובהקדש בשוגג קדש לר' יהודה והרי הקדש אינו יוצא לחלין עד שיגיע ליד האשה והאיש לא קנאו כלל ואעפ"כ כיון שכשהגיע ליד האשה היא קונה אותו מקדשת שמאחר שקנאתהו אף היא גומרת ומקנה בו עצמה:
+גזל שלה בלא שדך שאמרנו עליו שאינה מקדשת פירושו אף לאחר יאוש שאין תועלת ביאוש אלא בגזל של אחרים שביאוש הוא נותן לה ממון שלו אבל בשלה אע"פ שנתיאשה ממנו ממון שלה הוא ואף לדעת האומר יאוש כדי קני פירושו לענין שאינו צריך להחזיר הגזילה עצמה בעין אלא דמיה אבל גזל שלה שהדבר עצמו שגזל לה בא לידה הרי הוא שלה וכל שכן שהלכה רווחת יאוש כדי לא קני וכשנוטלת את שלה אין כאן שנוי רשות נמצאת למד יש חומר בגזל של אחרים מבשלה ויש חומר בגזל שלה מבשל אחרים ובשדך בגזל שלה מקדשת אף בלא יאוש:
+בתלמוד המערב שבפרק שני אמרו חטף סלע מידה ונתנו לה ובשעה שנתנו לה אמר הרי את מקדשת לי הרי זו מקדשת ופירושה בשדך ושאלו שם במה קדשה ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה סלע אמ"ר יוסה אלו אתמר כלי יאות סלע דרכו להתחלף ופירשו חכמי ההר שר' יוסה בא לברר הטעם שפירש ר' חגאי כלומר אלו נאמר בבריתא חטף כלי מידה ונתנו לה מקדשת היה לנו להקשות במה קדשה שכלי אינו עשוי להתחלף שחוזר הוא בעין ולא היה לומר בו רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה כלי שאין דרך בני אדם לומר השאיל לי כלי ואחזיר לך כיוצא בו והילכך כשנוטלתו ממנו אין לומר שעל דעת שיהא חייב לה כלי אחר קבלתהו אבל סלע דרכו להתחלף ר"ל שאינו חוזר בעין ואם כן הרי מקבלתהו על דעת שיהא חייב לה סלע ומכאן יצא להם לומר שמה שאמרנו בגזל דידה שמקדשת בשדך דוקא בחטף סלע מידה או מעות אבל בגזלת דבר החוזר בעין אינה מקדשת אף בשדך וזהו שהזכיר חטף סלע מידה ולא הספיק לומר חטף מידה ושמא תאמר והרי אמרנו קדשה בחמס וחמסן יהיב דמי ואם כן מסתמא כלי הוא שאין דרך לקנות מטבע במטבע איפשר שקנה סלע בפרוטות או דינר זהב בסלע או שמא בחמס מיהא אף בכלי מקדשת מכיון שקבלתו נתרצית בקבלת המעות ומכל מקום אנו רגילים לפרש הטעם בגזל שלה שמקדשת שמאחר שנתרצית לקבלו לשם קדושין הדברים מוכיחים שמחלתו לו או הקנה לו ומכל מקום ראוי לחוש לדברי תלמוד המערב ויש מוסיפים לומר אף בסלע שלא אמרו מקדשת אלא דוקא בשיחזור ויפרע לה את הסלע וכעין מה שאמרו למעלה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקדשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי הכא נמי כיון שקדשה בגזל דידה ואינה יכולה להתקדש אלא מטעם רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה סלע הרי הוא כאומר לה התקדשי לי בסלע זה שגזלתיך על מנת שאפרענו לך וצריך שיפרענו לה:
+כשם שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך קרקע כשהוא נקנה בכסף ר"ל בתורת דמים אינו נקנה בפחות משוה פרוטה בין במכירה בין בשכירות אבל אם אינו נקנה בתורת כסף אלא בתורת חלפין ובדבר הראוי לעשות בו חלפין הרי הוא נקנה בפחות משוה פרוטה וכמו שאמרו קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה:
+
+Daf 13b
+
+כבר ידעת שהיולדת מביאה חטאת ועולה וחטאת שלה קודם לעולה ואע"פ שכתוב בה עולה קודם לחטאת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה וכל חטאת ועולה של אדם אחד חטאת קודמת ואפילו חטאת העוף לעולת בהמה כמו שיתבאר במקומו מעתה הביאה חטאתה ולא הספיקה להביא עולתה ומתה יביאו יורשים את עולתה שאין העולה מכפרת עד שתאמר אין כפרה למתים אלא אינה אלא דורון ואע"פ שאמרו עולה מכפרת על חייבי עשה הואיל ואינה מכפרת חטא ידוע אין לומר בו אין כפרה למתים אבל אם שנתה הסדר והביאה עולתה תחלה אע"פ שלכתחלה לא היה לה לעשות כן לא יביאו יורשים את חטאתה שאין כפרה למתים והרי חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא ומה שאמרו בתוספתא בחטאת העוף שמתו בעליה שאינה מתה לדעת ר' שמעון היא שנויה שהיה סובר גם כן שאין חטאת צבור מתה מפני שיש בחמש חטאות שאין מקום להם בצבור כגון ולד חטאת שאין צבור מביא נקבה וכגון תמורת חטאת שאין צבור עושין תמורה וכגון מתו בעליה שאין צבור מתים ומאחר שיש בהם שאין להם מקום בצבור אף באחרות כגון עברה שנתה או נתכפרו באחרת אינן מתות בצבור וכן לדעתו מטעם זה חטאת העוף הואיל ואינו בולד חטאת שהרי אין ולד יוצא מגופו וכן שאינו עושה תמורה אף האחרים אינו נדון בהם ומכל מקום לדעת חכמים את הראוי להם נדון בו אע"פ שיש בהם שאינו ראוי להם והלכך חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא והלכה כדבריהם לענין זה אלא שבענין חטאות שנתכפרו הצבור באחרת ונמצאת הראשונה תרעה עד שתומם ותמכר ויפלו דמיה לנדבה ואין צריך לומר שכן בעברה שנתה שאף ביחיד פסקוה רבים כן ולא פסקו מיתה בחטאות אלא ארבע וכן נראה ממסכת תמורה ואף גדולי המחברים פסקוה כן הא זו של יולדת מיהא חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא ואין צריך לומר אם לא הביאה לא חטאת ולא עולה שאין היורשים מביאים כלום אפילו הפרישה את שניהם מחיים אבל כשהביאה חטאתה ומתה שאמרנו שיביאו יורשים את עולתה לא סוף דבר בהפרישתה מחיים אלא אף בלא הפרישתה מחיים שכבר נשתעבדו נכסיה לקרבן וכל שיש מקום להקרבתו יורשים חייבים בו מכח השעבוד שכל שעבוד נכסים מן התורה הוא כמו שיתבאר אלא שכל שלא הפרישה מחיים דוקא כשהניחה קרקע ליורשיה כמו שכתבנו בראשון של ראש השנה:
+דין זה שכתבנו בחטאת ועולה על הדרך שכתבנוה באשה כך הוא נאמר באיש כגון זב שהביא חטאתו ומת וכן מצורע אלא שמתוך שמשנה זו שנויה במסכת קנין ורוב דברים שבה נאמרו באשה ויש מהם שאין בהם מקום באיש הוא שונה אף זו באשה ויש דוחקין לפרש שדוקא נשנית באשה ואין דבריהם כלום:
+זה שביארנו בשעבוד נכסים שהוא מן התורה וכמו שאמרו שיעבודא דאוריתא כך פירושו שכל המלוה את חברו הן בשטר הן בעדים והיא הנקראת מלוה על פה מכיון שמסר לו מעותיו נשתעבדו נכסי הלוה למלוה שיעבוד גמור אף בלא פירש לו שעבוד נכסים שאלו פירש אין צורך לומר כן שבודאי הכל מודים שמן התורה הוא לכל אדם להשלים תנאו ולהיות הן שלו צדק אלא אף בלא פירש שמדת הדין משעבדת הנכסים לכל הלואה שבעולם אפילו בעל פה וכמו שמצינו בערב שחייב כדכתיב אנכי אערבנו וניכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה ומן הדין הוא שאם מכר הלוה את נכסיו שיהא המלוה חוזר וטורף מן הלוקחים אלא שחכמים הפקיעו טירפא ממלוה על פה מפני שאין לה קול וחששו להפסד הלקוחות ומתוך כך אמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשים אע"פ שנשתנה רשות הנכסים ואלמלא שהשעבוד מן התורה לא היתה נגבית מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות מחשש פסידת לקוחות הא מלוה בשטר גובה מן הלקוחות אף בסתם כמו שביארנו ויש שואלים והלא רב פפא בעצמו אמר באחרון של בתרא מלוה על פה נגבית מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ולא בא עליה מטעם שיעבודא דאוריתא אלמא שלא מן הדין הוא אלא מחשש נעילת דלת איפשר שלא אמרה כן שם אלא לדעת עצמו שאמר שם פריעת בעל חוב מצוה וכבר פסקנו שם שאין הלכה כמותו אלא פריעת בעל חוב דין גמור הוא ובכאן אמרה כטעם רבים שמאחר שהיה אף הוא מורה בענין אע"פ שהיה בענין חלוק בטעם רצה להזכירה בטעם האחרים שלא יפקפקו עליה ויש מחזירין את הכל לטעם אחד ומפרשים מלוה על פה נגבית מן היורשים שיעבודא דאוריתא שאלמלא לא היה השעבוד מן התורה היינו פוטרים את היורשים והיו באים לנעילת דלת ומכל מקום אין מלוה על פה נגבית מן היורשים אלא באחד משלשה דרכים והם תוך זמן או שחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה כמו שהתבאר שם ומכל מקום גדולי המפרשים פוסקים כלשון האמור שם שלא משום שעבוד תורה אמרוה אלא משום נעילת דלת ומה שיצא לנו מבין סברות אלו וכן שאר דברים שמתגלגלין על ענין זה כבר ביארנוהו שם:
+כל שנאסרה לבני אדם מצד אישות בטל האישות בטל האיסור כגון אשת איש שכל שמת הבעל הותרה אשתו לכל חוץ מן היבמה שחדשה בה תורה דין אחר אבל ערוה שמחמת אישות שנצטרף עם האישות איסור שמחמת קורבה יש מהם שאע"פ שבטל האוסר לא בטל האסור כגון אשת הבן שאע"פ שמת הבן נאסרה אשתו לאביו וכן רוב העריות כמו שיתבאר במקומו:
+ולענין ביאור זה שאמרו ואוקמה אעשה פירושו מויצאה והיתה לאיש אחר כלומר זו תהא לאיש אחר ולא אחרת אלא שאין הלכה כן כמו שכתבנו:
+פסולי המוקדשין ר"ל קדשים בעלי מומין שנתנו לפדייה כל שלא פדאם אין לו בהם היתר זביחה ואכילה וכל שנהנה מעל ואם פדאם יש לו בהם היתר זביחה ואכילה ומכל מקום אסורין בגיזה ועבודה וכדכתוב לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך ור"ל אחר שפדאם וכן אמרו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ר"ל שלא יוציא את החלב מהם שכל שמחיים אסור שהרי אין לך בו אלא היתר זביחה ואכילה ואכלת ולא לכלביך:
+
+Daf 14a
+
+היבמה נקנית בביאה כמו שביארנו ונקנית בעל כרחה ליבם בביאה וקונה את עצמה בחליצה כמו שהתבאר וחליצה זו צריך שתהא בבית דין של ישראל אבל בבית דין של גרים לא וכל שהיה אחד מהשלשה גר פסולה ואפילו היתה אמו מישראל לא יחלוץ עד שיהא אביו ואמו מישראל וכשנעשה מעשה החליצה וקראה היא אחר החליצה והרקיקה ככה יעשה וכו' ונקרא שמו וכו' כל היושבים שם עונין אחריה חלוץ הנעל שלשה פעמים כמו שיתבאר הכל במקומו בע"ה:
+הבא על אשת איש בחנק אבל הבא על היבמה אין בה אלא איסור לאו שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר כמו שיתבאר במקומו:
+שני שעירי יום הכפורים צריך להגריל עליהם ואם לא הגריל עליהם אלא שקדשם הכהן בפה ובקריאת השם ר"ל שאמר יהא זה חטאת וחברו לעזאזל לא אמר כלום שאין השם מקדשם אלא הגורל והפך הדברים בשאר קרבנות שבאים עולה וחטאת כגון ביולדת ונזיר שאם הגרילו ועלה באחד חטאת ובחברו עולה אינו כלום שאין הגורל מקדשם אלא קריאת השם בפה והוא שאם הבעלים קנו זה לשם חטאת וזה לשם עולה הולכין אחר דעתם ואין הכהן רשאי להחליף והוא שנאמר ביולדת ולקחה שתי תורים אחד לעולה וכו' אלמא בלקיחה תליא מילתא ואם קנו הבעלים סתם הכהן קורא להם שם והוא שנאמר בפרשת נזיר ועשה הכהן אחד לעולה ואחד לחטאת אלמא בכהן תליא מילתא למדת מכל מקום שבמקום שקדש הגורל לא קדש השם ומקום שקדש השם לא קדש הגורל:
+גט אשה שנכתב שלא לשמה פסול וכן אם גירש שתי נשיו בגט אחד כגון שכתב פלוני מגרש פלונית ופלונית נשיו אינו כלום שנאמר וכתב לה שני פעמים אחד לומר לה לשמה ואחד לומר לה ולא לה ולחבירתה:
+חליצה לא סוף דבר שכשירה בנעלו של יבם אלא אף בנעל של כל אדם כשירה ומכל מקום בפרק מצות חליצה פירשו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה נעלו שלו בעינן והוא שאמרו שם הב לה ואקני לה הא בדיעבד מיהא כשירה אם כן מה תלמוד לומר נעלו נעל הראוי לו פרט לגדול שאין יכול להלך בו שהחליצה פסולה בו אפילו היה שלו ופרט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו ופרט לסולים ר"ל מה שעל גב הרגל הנקרא בלשון לע"ז אנפיא"ה שאין לו עקב והוא מה שאחורי הרגל שקורין לו בלשון לעז טלו"ן שכל שאין שם עקב זה אין המנעל או הסנדל מתעכב יפה על הרגל אף על ידי קשרי האצבעות ואין החליצה חליצה גמורה אלא שהיא פסולה ופוסלת ויש מפרשים עקב כף הרגל שנקרא שול"א ולענין פסק שניהם בדין אחד שאם אין שם כף רגל אינו כלום שאין עליו שם נעילה אלא מצד כף הרגל אלא שמכל מקום אותו כף צריך שיהא מעור המנעל עצמו ר"ל חתיכה אחת שאם היא מעור אחר יש בה גזירת חצי מנעל כמו שיתבאר במקומו:
+
+Daf 14b
+
+המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני במה שנתגלגל לבאר דרכי הקניות בשאר הדברים והחל הענין בקניות של עבד עברי והוא שאמר עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף יתירה עליו האמה העבריה שהיא קונה את עצמה בסימנים הנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון אמר הר"ם פי' אמר השם בעבד עברי מכסף מקנתו מלמד שהוא נקנה בכסף ואמר באמה העבריה והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ואמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה ואמר באמה העבריה אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת בשטר כמו שביארנו האשה נקנית בשטר אף היא נקנית בשטר תדע עבד עברי מאמה העבריה [חסר כאן ראה בנדפס] שהיא נקנית בכסף כמותו ותצא בשנים ואמרו בשנים ירצה בו עבודת שש שנים מיום מכירתו עד שלימת שש שנים ואפי' היו בכלל הו' שנים שמטה והוא אמרם שש שנים יעבוד ובשביעית יצא פעמים שהוא יוצא בשביעית שאם הזדמן שנת היובל בכלל הו' שנים יצא ובגרעון כסף הוא שתשוב קנייתו על איזה זמן שעבד אצלו ויגרע מה שראוי לו מכסף ויתן לו השאר ויצא דמיון זה אם קנה אותו בס' דינרין ועבד עמו שתי שנים יתן לו מ' דינרין ויצא חפשי ועל זה הענין רמז באמה העבריה באמרו והפדה וסימנין הוא שתביא שתי שערות אחר שלמות י"ב שנים ויום אחד וזה שבא בקבלה ויצאה חינם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות וימי בגרות הוא אחר שהביאה שתי שערות עד ששה חדשים כמו שביארנו בפרק שלישי מכתובות ואמרו בנרצע ועבדו לעולם ובאה הקבלה ועבדו ולא לבנו... ולעולם לעולמו של יובל ואמר בנרצע ואף לאמתך תעשה כן ולזה אמה העבריה גם כן יוצאת במיתת האדון ולא זכר התנא להיותה משותפת עם הנרצע בזה הענין אמנם עבד עברי כאשר מת האדון הנה אם הניח בן עובד זה הבן עד סוף שש ואם לא הניח בן יוצא ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ולא שאר יורשים ודע שעבד שמכר עצמו מחמת עוני והוא אמרו ית' כי ימכר לך אחיך העברי וכשמכרוהו ב"ד והוא אמרו ונמכר בגניבתו וכאשר היו דמיו יותר מערך מה שהוא חייב מן הקרן גניבתו לא ימכר וכבר קדם בשלישי מסוטה שהאיש נמכר בגניבתו ולא האשה ואמנם ימכור אותה אביה והיא קטנה כמו שהתבאר בשלישי מכתובות ואמרו שטר אמה העבריה מי כותבו והשיבו אם כותבו כמו שיכתוב לו בתי מכורה לך בתי קנויה לך ויתן לו השטר בפני עדים וכאשר זכרנו קצת דיני עבד עברי ואמה העבריה נשלים אותה בלשון היותר קצר אחר שתדע שמי שנמכר לגוי יוצא במיתת האדון גם כן הרי מזה אמרם המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש מכרוהו ב"ד אין נמכר ליתר על שש מוכר עצמו אינו נרצע ואין מעניקין לו ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית ושמכרוהו ב"ד נרצע ומעניקין לו ורבו מוסר לו שפחה כנענית והיא מותרת לו כל ימי שהוא עבד ובניו ממנה עבדים והוא אמרו האשה וילדיה תהיה לאדוניה ולהאדון שיכריחנו על זה אם לא רצה העבד ואמרו ואלו מעניקין להם היוצא בשנים ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין אבל היוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו ושיעור הדבר אשר יתן לו מממונו לא פחות ממה שישוה ל' סלעים והסלע ד' דינרין וכבר ביארנו שיעור הדינרין יאמרו מנין לבורח שחייב להשלים שנאמר שש שנים יעבוד ואמרו ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה לפי שהיא הרי נערה כמו שביארנו והיא ברשות אביה ואם מת אביה הרי היא לעצמה לפי שהעיקר אין אדם מוריש זכות בתו לבנו ואין לאחיה בזה כלום וענק עבד עברי לעצמו ואין לבעל חובו בשום דין ולא יגבה חובו ממנו וכאשר חלה העבד אצל האדון והתמיד חליו פחות מד' שנים היו כמו שכן לסירוגין הוא יחשוב לו דמן החולי מכלל השש שנים ואם התמיד חליו ד' שנים חייב להשלים לפי שהוא כשכיר הלא תראה אמרו ית' כי משנה שכר שכיר וכבר ידעת לשון הפסוק באמה העבריה אשר לו יעדה ואמר כיצד מצות יעוד אמר בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו אפי' בסוף שש ואפי' סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות ואמר ית' ואם לבנו יעדנה והוא שאמר הרי את מקודשת לבני אמנם צריך שיהא הבן גדול וירצה בזה אמרו אין יעוד אלא לגדול ואין יעוד אלא מדעת ולא יתכן מכירת אמה העבריה שלא למי שיש לה עליו קדושין או על בנו ואע"פ שלא יהיה עליו כמו שימכרנה לאביו שזה יכול ליעדה לבנו שמותר לאדם לישא את בת אחיו ואמרו לאמה מלמד שמוכרה לפסולין וכאשר לו יעדה או לבנו שוב אינה יוצאה כי אם בגט ואמנם תצא בכל אלו הפנים אם לא יעדה לא לו ולא לבנו ודע שיוכרח האב על פדיית בתו כאשר מכרה משום פגם משפחה והוא אמרם מפדין אותה בעל כרחו ואמרו אינה נמכרת ונשנית וממה שיתחייב שתדעהו שהעבד כאשר גנב לראובן דרך משל ונמכר בגניבתו עוד גנב פעם שנית לראובן בעצמו הנה לא ימכר פעם שנית לפי שלא ימכרהו ראובן ב' פעמים אמרו כיון שנמכר פעם אחת שוב אי אתה רשאי למכרו ולא יהיה המרצע אלא של מתכת ואין רוצעין אלא במילת של אוזן ועבד כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום אבל יקח שפחה כנענית לפי שהיא מותרת לו כל ימי העבודה ואמרו בכל עבד עברי יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ואמרו אם אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד ועד שיאמר בתחלת שש ובסוף שש לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר את אשתי ואת בני הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך הוא חולה ורבו אינו חולה אינו נרצע שנאמר כי טוב לו רבו חולה והוא אינו חולה אינו נרצע שנאמר עמך תנו רבנן כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ואמרו רבו חייב במזון אשתו ובניו ולזה אמר ויצאה אשתו ויצא מעמך הוא ובניו עמו שהם אינם נמכרים ואמנם יצאו אחריו וכן אין מותר לו שיעבידהו עבודה שיש בה בזיון גדול כמו שישא מנעליו או שיוליך כליו למרחץ לאמרו ית' לא ימכרו ממכרת עבד ואמרו אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:
+אמר המאירי עבד עברי ר"ל בין שמכר עצמו מחמת דוחקו לישראל או לגוי והוא שאין לו מה יאכל וכבר מכר כל אשר לו וכגון זה הואיל ואינו עושה לצורך סחורה או לקנות כלים או לפרוע לבעל חובו אלא לצורך אכילה לבד ואין לו מה למכור כדי לאכול אלא עצמו נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו ועליו נאמר בנמכר לישראל כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ובנמכר לגוי וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לו בין שמכרוהו ב"ד מחמת שגנב ולא מצאו לו ב"ד במה לשלם אפילו הקרן שמוכרין אותו כדכתוב ואם אין לו ונמכר בגניבתו ועליו נאמר כי תקנה עבד עברי וכן במשנה תורה נאמר עליו כי ימכר לך אחיך העברי בין ��אב שמכר את בתו לאמה כלם בכלל זה להיות נקנין בכסף או בשטר והוא שבמוכר עצמו נותן לו כספו ובמכרוהו בית דין נותנו למי שגנב ממנו ובאמה נותנו לאביה ואמר שיהא קנוי לו באותו כסף או שוה כסף שנותן בשבילו או שנותן כסף אחר בתורת קנייה ובשטר שבמוכר עצמו כותב לו על הנייר או על החרס הריני קנוי לך ונותן לו השטר ובמכרוהו בית דין כותבין לו בית דין הרי זה קנוי לך ובאמה כותב האב הרי בתי קנויה לך ובכלם אנו למדין בכסף ממה שנאמר בנמכר לגוי מכסף מקנתו ובאמה העבריה והפדה והוקש מוכר עצמו לישראל מנמכר לגוי בגזרה שוה של שכיר שכיר ומכרוהו ב"ד לאמה מהיקש העברי או העבריה שנאמר במכרוהו בית דין ולא עוד אלא שאף גזירה שוה של שכיר שכיר שוה היא לכלם שנלמד אותה למטה אף ממכרוהו בית דין למוכר עצמו כמו שיתבאר בסוגיא ובקנין שטר אנו למדין בכלם כן ממה שנאמר לא תצא כצאת העבדים ר"ל עבדים כנעניים כלומר בראשי איברים אבל נקנית היא בקנין העבדים הכנעניים שנקנין בכסף ושטר כמו שיתבאר למטה ומכרוהו בית דין למד ממנה בהיקש שהזכרנו והשאר למדים ממנו בשכיר שכיר שבנמכר לגוי כתיב כימי שכיר יהיה עמו ובנמכר לישראל כשכיר כתושב יהיה עמך ובמכרוהו בית דין משנה שכר שכיר ומכל מקום אינם נקנין בחזקה אע"פ שהכנעני נקנה אף בחזקה שהרי מיעט הכתוב בכנעני וכתב והתנחלתם אותם אותם בחזקה ולא עברי בחזקה וכן אינו נקנה בחליפין אבל נקנה הוא בכסף ושטר להיות כל דיני עבד עליו להיות מעשי ידיו לרבו ואם מכרוהו שמותר בשפחה על הצדדין שיתבאר אבל מוכר עצמו אסור בה כמו שיתבאר:
+וקונה את עצמו לצאת מרשות אדון להיות מעשי ידיו לעצמו וליאסר בשפחה ולשאר כל הדברים בשנים ר"ל שש שנים ומכל מקום זו דוקא במכרוהו בית דין שאינו נמכר לעולם אלא לשש אבל מוכר עצמו נמכר אף ליתר על שש או לעולם הכל כמו שיתנה אלא שאם מכר עצמו סתם יראה לקצת מפרשים שיוצא בשש ויש חולקים לומר לעולם ושש שנים שניתנו לעבד אף שנת השמטה בכלל שאין שנת השמטה מוציאה את העבד לחירות אלא שנת היובל והוא שאמר וביובל שאם פגע יובל בתוך שש למכרוהו ב"ד או בתוך שני תנאו למוכר עצמו יוצא וכן באמה העבריה וכן יוצא בגרעון כסף שאם יש לו במה לפדות את עצמו מחשב עם רבו כמה עולה קנינו לשנה הן לשש שנים למכרוהו ב"ד הן לשני תנאו למוכר עצמו ומחשב כמה שנים עבד ונותן לו לפי הנשאר כיצד מכרוהו ב"ד בששים דינרים או מכר עצמו לעשר שנים בשמונים דינרין ועבד ארבע שנים במכרוהו ב"ד נותן לו עשרים דינרין ויוצא ובמוכר עצמו מגרע שמונה דינרין בכל שנה לחשבון שנים שעבד ונותן לי הנשאר וכן באב שמכר את בתו אבל במיתת האדון אינו יוצא לגמרי שהרי כל שהלוקח ישראל עובד הוא את הבן הא מכל מקום במקום שאין בן יוצא ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ועל זו אמרו למטה בסוגיא לך ולא ליורשיך ר"ל שאר יורשים חוץ מן הבן וזהו שאמרו לך ולא ליורשך ולא אמרו לך ולא לבנך וכשהקונה גוי או גר אינו עובד אפילו את הבן יתירה עליו אמה העבריה שיוצאה בכל אלו ר"ל שנים ויובל וגירעון ועוד בסימני נערות או בסימני בגרות באילונית כמו שהתבאר והוא הדין שיתירה עליו במיתת אדון שהאמה אינה עובדת אפילו הבן אלא מאחר שמוציאה לפעמים אף בעבד ר"ל במקום שאין בן לא פסיקא ליה למיתניה או שמא תנא ושייר שהרי שייר בשניהם גט שיחרור שהכל יוצאים בו הנרצע והוא שעבד שש שנים ובסוף שש קודם שקיעת החמה אמר לו אהבתי את אדני וכו' נקנה ברציעה להיות כל דיני עבד עליו וקונה את עצמו ביובל ובמיתת אדון שהנרצע אינו עובד אפילו הבן אבל אינו יוצא בשנים שהרי כתוב לעולם ובגירעון אין לומר בו כן שהרי אין הרב קונהו בכסף:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוהו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+משיכה בגוי כבר ביארנו באחרון של ע"ז שקונה הן גוי מחברו הן גוי מישראל הן ישראל מגוי אם כן מה שאמרו כאן אשכחן נמכר לגוי הואיל וכל קנינו של גוי בכסף ופירשו גדולי הרבנים שאינו קונה במשיכה וכמו שאמרוה בערכין מיד עמיתך ולא מיד הגוי לא כהלכה נאמר ויש מפרשים בזו הואיל וכל קנינו של גוי אף בכסף כלומר שאינו צריך משיכה וכמו שאמרו במסכת תמורה ובאחרון של ע"ז בענין אתנן בזונה גויה דלא בעיא משיכה ואע"פ שהם גורסים דלא קניא במשיכה גירסא משבשת היא ואף בקצת פירושין מצאנוה כאן כדברינו ומכל מקום גדולי האחרונים שבצרפת פירשו כאן הואיל וכל קנינו של גוי בעבד עברי הוא בכסף שתורת משיכה וחזקה בעבד עברי אף לישראל אינה כלום וקנין שטר אצל גוי ליכא שלא מצינו לו קנין שטר אלא או בכסף או במשיכה כמו שביארנו או בחזקה כמו שהתבאר ברביעי של גיטין בענין עמון ומואב טהרו בסיחון וכן כל הקניות הדומות לאלו כגון הגבהה וכליו וכמו שביארנו באחרון של ע"ז:
+כבר ביארנו במכרוהו ב"ד שאינו נמכר אלא לשש אפילו לא הספיקה מכירת שש לתשלום הגניבה אבל מוכר עצמו נמכר לשש בסתם לדעת קצת ונמכר ליתר על שש בתנאי שהרי לא נכתב בו שש שנים:
+וכן ביארנו שמכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית אבל מוכר עצמו אינו נרצע וכן לענין הענק מכרוהו בית דין מעניקין לו אלא אם כן יוצא בגירעון כסף מוכר עצמו אין מעניקין לו וכן מוכר עצמו נמכר לגוים אם רצה אבל מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לישראל ואמה העבריה מעניקין לה ואינה נרצעת ואינה נמכרת אלא לשש כמו שיתבאר ומה שנאמר בסוגיא זו לך ולא ליורשך כבר ביארנו למעלה שאין הבן בכלל זה ומה שנאמר בה להרצאת אדון פירושו לפייסו שלא יקשה בעיניו בשלחו אותו חפשי כדכתיב לא יקשה בעיניך וכו':
+
+Daf 15a
+
+הרציעה היא באזן ימנית ואין רוצעין אלא אם כן אמר אהבתי וכו' כשהוא עבד והוא שיש שהות ביום אחרון של שש בכדי עשיית מלאכה בפרוטה כמו שיתבאר:
+הענקת עבד עברי מצות עשה וכל הנמנע מלהעניקו עבר בלא תעשה שנאמר לא תשלחנו ריקם הענק תעניק לו הגיע זמנו לצאת ולא הספיק להעניקו עד שמת העבד נותן הענקו ליורשיו שעקר המצוה בהענקה הוא מצד מה שעשה לבעל הבית יתר על דמי שכירותו וזהו שאמרו פעלתו ליורשיו ומכל מקום בעל חוב של עבד אינו מוציא מהאדון ליפרע ממנו ואע"פ שענק זה נכסיו של עבד הוא אע"פ שהוא ברשות אדון והלכה כר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוצאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו בזו שאני דכתוב הענק תעניק לו ולא לבעל חובו ויש מי שאומר שכך הדין בכל שכירות שלא אמרו מוציאין מזה ונותנין לזה אלא בהלואה מצד שהלוה שעבד עצמו וכל המשועבדין לו הן מה שנשתעבד לו קודם שלוה הן מה שישתעבד לו אחר שלוה מפני שכבר הגיע ממון הלוה ביד זה אבל שכירות שלא הגיע לידו כבר לא וכבר חלקנו על סברא זו ברביעי של קמא:
+זה שאמרנו שהלכה כר' נתן שמא תאמר והרי אמרו כאן לדעת חכמים שהלכה כמותם בעלמא נמי לא סבירא להו כר' נתן אלא שיש שהעמידוה דוקא במה שהגיע לידו כמו שביארנו ודבר זה לא סוף דבר שבית דין מוציאין אלא שאף הוא רשאי לפרוע בלא רשות ב"ד מעצמו ונפטר בכך מפני שהוא תופש לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים שקנה וכבר ביארנו דבר זה עם שאר דברים שנתגלגלו בביאור דבריו של ר' נתן ברביעי של קמא:
+מה שביארנו במכרוהו בית דין שרבו מוסר לו שפחה כנענית לא סוף דבר מדעת העבד אלא אף בעל כרחו שנאמר כי משנה שכר שכיר עבדך כלומר שהשכיר אינו עובד אלא ביום וזה עובד אף בלילה והלא נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה והוא הדין לעמך בשינה והיאך אתה אומר להשתעבד בו אף בלילה בשעה שכל בני אדם הולכים וישנים אלא שעבודה זו רמז לשפחה שמזדווג עמה וילדיה לרבו ומאחר שהכתוב קראה עבודה אלמא אף בעל כרחו כשאר עבודות:
+
+Daf 15b
+
+כבר ביארנו שמי שאין לו לאכול מותר לו למכור עצמו ומכל מקום אסור לו למכור עצמו לגוי ואפילו לגר תושב ואם עבר ומכר עצמו אפילו לע"ז מכור וכשנמכר לגוי אם אינו נפדה אינו יוצא בשש אלא ביובל הא ביובל מיהא יוצא וכופין את הגוי להוציאו אם ידנו תקפה ומכל מקום אם יש לו במה לפדות או שמוצא ללות מחשב עמו ונותן לו כפי שנים העתידים לבא בעבודתו ואפילו אינו מוצא בכדי כל פדיונו גואל עצמו לחצאין כמו שיתבאר ואם אין לו ואינו מוצא ללות מצוה על קרוביו לפדותו והקרוב קודם לחיוב פדיונו שנאמר או דודו או בן דודו ואף בית דין כופין את הקרובים על כך לא היתה יד הקרובים משגת או שאינם כאן מצוה על כל ישראל לפדותו ובין שפדאוהו קרובים ובין שפדאוהו שאר בני אדם יצא לחירות ואינו משתעבד ביד הפודה כלל אבל נמכר לישראל אין קרובים יכולין לפדותו על כרחו של לוקח או של עבד וכן אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין אלא אם ידו משגת לכדי כל השנים הנותרות יוצא כמו שיתבאר:
+ולענין ביאור סוגיא מה שאמרו כאן אי הכי הדר קושיין לדוכתיה כך פירושו עם ביאור הסוגיא דרך כלל והוא שתחלה אמר בנמכר לגוי שאינו יוצא בשש דכתיב ואם לא יגאל באלה באלה ר"ל גאלת קרובים הוא נגאל ולא בשש ואע"פ שמקל וחומר היה לנו לדרוש כן אתא באלה ואפקיה והקל וחומר הוא ומה מי שאינו נגאל באלה וכו' באלמא נמכר לישראל אינו נפדה בקרובים ואי יליף גזירה שוה דשכיר שכיר לימא נמי דנמכר לישראל יהא נגאל בקרובים ואע"פ שגזרה שוה של שכיר שכיר ממוכר עצמו למכרוהו ב"ד היא דבמוכר עצמו כתוב כשכיר כתושב יהיה עמך ובמכרוהו ב"ד כתיב משנה שכר שכיר וכדאמר ברישא דשמעתין דמאן דלא יליף לה מפליג בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד מכל מקום אף בנמכר לגוי כתוב כימי שכיר עמו ומאן דיליף הא יליף הא דכלה חדא היא וכדאיתא לקמן בשמעתא דנמכר במנה והשביח וכו' דיליף שכיר שכיר ממוכר עצמו לגוי לנמכר לישראל ואחר כך שאלו מי הוא שחלק עם ר' בזו לומר שאף נמכר לגוי יוצא בשש והשיב שר' יוסי ור' עקיבא הם שנחלקו עמו שראינו להם מזקיקים באלה לדרשא אחרת ונחלקו בגאלת קרובים ושל אחרים אי זו לשיעבוד עד שהוצרך לומר לר' עקיבא וכי אלא באלה כתוב והשיב שלא נחלקו במשמעות באלה אלא במקרא נדרש לפניו או לאחריו והקשה אי הכי באלה למה לי והיאך אתה מיחס להם מחלוקת עם ר' מטעם באלה והלא לא במשמעות באלה הם חולקים כלל ותירץ שהם סבורים בעלמא נדרש לפניו ולאחריו והכל בשיחרור אלא שבאלה מוציא האחד לשעבוד והקשה אם כן ששניהם סבורים בעלמא נדרש לפניו ולאחריו אלא שבאלה הוציא את האחד ומיעט לר' יוסי גאלת אחרים ולר' עקיבא גאלת קרוביו על כל פנים אתה צריך לחזור ולדרוש לדעתו באלה אלא באלה ותירץ בסברא קא מיפלגי ואין גורסין אלא שדרשת באלה ודאי במקומו עומדת שאם לא כן היכן ��חלוקתם שעם ר' אלא שעקר מחלקתם בסברא ודרשת באלה אסמכתא בעלמא ומאחר שאינה אלא אסמכתא אין קפדין לדרוש בה אלא באלה וחזר לגמור את הענין ללמד שזו שאמרוה לשיעבוד נחלקו בה עם ר' ואמר שר' סובר אף בזו לפניו ולאחריו והכל לשיחרור ואסמכתא דבאלה אין לו שהרי העמידו לדרשת באלה הוא נגאל וכו' וחזר ושאל לר' מאחר שהכל לשיחרור מאי ויצא בשנת היובל והלא בין שתדרוש אלא באחר בין שתדרוש אלא באלה יוצא לאלתר ואינו צריך להמתין את היובל ופירשה בגוי שישנו תחת ידו כלומר אם לא יפדה על ידי שום אדם לא תבא עליו בעקפין להוציאו מרשותו אפילו בשש אלא העמידהו ברשותו עד היובל ויצא וכן הלכה:
+
+Daf 16a
+
+שטר אמה העבריה האב כותבו והוא שכותב על הנייר או על החרס בתי מכורה לך בתי קנויה לך ואם כתבו האדון ר"ל שכתב בתך מכורה לי או בתך קנויה לי אינו כלום:
+הגר שמת ואין לו יורשים כל המחזיק בנכסיו זכה בהם כמו שיתבאר:
+כל שביארנו שהעבד נקנה בכסף אף שוה כסף בכלל שנאמר ישיב גאלתו לרבות שוה כסף ככסף ואם נתרצה האדון לעבד לכתוב לו שטר על דמיו יוצא בשטר זה אלא שאף זה בכלל כסף הוא ומכל מקום יש כאן יציאה בשטר והוא גט שיחרור ושאלו עליה בגמרא שטרא מאי בעי לימא ליה באפי תרי זיל ותירץ זאת אומרת שאין אומרין בעבד עברי שאין גופו קנוי עד שנאמר חוב ממון לבד הוא עליו ודיו במחילה אלא גופו קנוי למלאכתו כעין דקל לפירותיו עד שיגיע זמנו ואחר שכן הרב שמחל על גירעונו ר"ל מה שנגרע מהשלמת עבודתו אינו מחול ואפילו מחל יכול לחזור ולהשתעבד בו שאין מקום בזה למחילה אלא לשיחרור והילכך אינו מחול אלא בשטר או בקנין שהקנין סתמו שטר הוא ומכאן הסכימו רוב גאונים שהמחילה אינה צריכה קנין שהרי אמר לימא ליה באפי תרי זיל ואין לפרש באפי תרי ובקנין שהקנין אין אומרים עליו באפי תרי ששטר גמור הוא הואיל וסתמו לכתיבה עומד ועוד שאינו אומר לימא ליה באפי תרי לבד אלא שאומר גם כן זיל כלומר שאינו צריך אלא ליתן לו רשות לילך ואלמלא שגופו קנוי היה מספיק לו בכך וגדולי המחברים כתבו שאם אמר הריני מוחל לך חוב פלוני אינו כלום שמא כמהתל הוא ואע"פ שאמר כן בפני עדים עד שיאמר בלב שלם ובנפש חפצה ואינו צריך קנין ויראה לי אף לדבריהם שכל שנראה לעדים שאינו כמהתל שהוא מחול ואם אמר אתם עדי אין צריך לומר שמחל ואף גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה פשרה אינה אלא בקנין ומחילה שאינה דרך פשרה אינה צריכה קנין דלא ליחסרא משיכה ואפילו אתם עדי אין צריך בה אלא שלשופרא דשטרא כותבין בה קנין אבל מחילה דרך פשרה צריכה קנין שמאחר שהפשרה ר"ל כשתובע זה את זה ובררו להם שנים לבצוע ביניהם צריכה קנין מן הנתבע לתובע שיפרע מה שיאמרו הם כמו שביארנו בראשון של סנהדרין אף התובע צריך שיקנו ממנו למחול השאר שהכל דין אחד הוא ומכל מקום גדולי פרובינצה כתבו בחבוריהם דוקא בשאין שם משכון אבל יש שם משכון מחילתו צריכה קנין וכמו שאמרו כאן זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי וודאי לאו קנוי לגמרי קאמר שאם כן מה בינו לכנעני אלא קנוי כעין משכון וכמו שאמרו באמה היא גופה משכון היא והילכך אין מחילתה אלא בקנין או בחזרת משכון ואף גדולי הדורות כתבו כן בהדיא בסוגיא זו ומכל מקום יש אומרים גופו קנוי לגמרי לעבודתו כדין דקל לפירותיו כמו שביארנו וכן מי שמלוה את חבירו על משכונת קרקע ומחל החוב צריך שיקנה לו גוף המשכונא שהרי גופה קנויה למלוה הא משכון של מטלטלין קנה במחילה ואינו צריך קנין ��לא החזרת משכון כך נראה לי וכבר מצאתי סעד לדברי בחמשי של קמא כמו שביארנו שם ואף קצת מפרשים כתבו שלא נאמר כאן זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי אלא לתנא דבריתא שהזכיר שטר בדברים שהעבד קונה עצמו בהם אבל לתנא דמתניתין שלא הזכיר בה שטר לא וודאי הלכה כתנא דידן ואין נראה כן חדא שהרי בפרק זה אמרו רבא לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי ואף בפרק הגוזל זוטא אמרוה כן אלמא הילכתא היא אלא שבמשנתנו לא שנה אלא יציאה הבאה על כרח האדון מה שאינו בשטר שחרור ואע"פ שבפרק השואל אמרו בעבד עברי שאין גופו קנוי פירושה שאין גופו קנוי במוחלט:
+ובתלמוד המערב נחלקו במי שמחל שטר חוב לחברו חד אמר מחל וחד אמר לא מחל עד דיהדר ליה שטריה ר"ל או שיקנה על מחילתו ונראה לפסוק כדעת האומר מחל לשיטתנו שאין השטר יתר ממשכון ומכל מקום לדעת האומרים שהמשכון אין מחילתו כלום במלוה בשטר נראה לפסוק גם כן כמאן דאמר לא מחל ואף לגדולי הדורות ראיתי שפירשו בה עד דהדר שטרא משום דהוה ליה שטרא כמשכון ואף אנו חזרנו אחר כן לדבריהם מכח שמועה אחרת שבתלמוד המערב כמו שכתבנו בחמשי של קמא:
+סימנין אין מוציאין מרשות האב שהרי כל שבח נעוריה לאביה אבל מיתת אב מוציאה את הבת מרשותו שלא לזכות בו יורשיו להיות מעשי ידיה שלהם אלא לעצמה שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מכאן שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ומכל מקום מיתת אביה אינה מוציאתה מרשות אדון כלל והנרצע קונה עצמו במיתת אדון כאמה ועליו אמרו בסוגיא זו מילתא דאיתא באיש לא קתני שהרי אינה יתרה בזה על כל העבדים דהא נרצע נמי קונה עצמו במיתת אדון:
+סימנין אין להם קיצבה למעלה ר"ל שאם הגיעה לשתים עשרה שנה ויום אחד ולא הביאה שתי שערות עדין היא קטנה אפילו נראו בה סימני אילונית עד שתהא בת עשרים וכשתגיע לשנת עשרים אם נראו בה שתי שערות תהא נערה ששה חדשים ואחר כך בוגרת ואם נכנסה לתוך שנת עשרים שלשים יום ולא הביאה שתי שערות אם נראו בה סימני אילונית הרי היא גדולה ואם אין בה סימני אילונית הרי היא קטנה עד שתביא שערות או שתגיע לרוב שנותיה ר"ל שלשים וחמש שנה ויום אחד:
+
+Daf 16b
+
+וכן הדין בזכר בשלש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא שתי שערות שאפילו נראו בו סימני סירוס הרי הוא קטן עד שיגיע לעשרים הגיע לשנת העשרים ונכנס בה שלשים יום ולא הביא אם נראו בו סימני סרוס הרי הוא גדול ואם לאו הרי הוא קטן עד שיראו או עד שיגיע לרוב שנותיו:
+ומכל מקום יש להם קיצבה למטה שכל שהביאו כמה שערות הבת קודם שתים עשרה שנה ויום אחד והבן קודם שלש עשרה שנה ויום אחד אינן סימן אלא שומא בעלמא שצומחין בה שערות אפילו היו אותן שערות במקומן אחר שהגיעו לפרקן אינו כלום הואיל ונתברר בהן שתוך זמן צמחו אבל אם לא נתברר כגון שלא נבדקו תוך זמן ואחר הזמן נבדקו ונמצאו הרי הן בחזקת סימנין ואין חוששין שמא קודם הזמן צמחו ומשהגיעו לזמן אפילו לא נמצאו שם שערות אלא שנמצאו שם גומות זו בצד זו בלא שער חזקה אין גומא בלא שער ושערות היו שם ונשרו:
+אלו מעניקין להם היוצא בשש והיוצא ביובל בין עבד מתחלתו בין עבד שנרצע והיוצא במיתת אדון כגון נרצע ואמה וכן אמה כשיוצאה בסימנין ונמצאו ארבע לאמה שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין ושתים בעבד והם שנים ויובל ושתים בנרצע יובל ומיתת אדון ונמצא שאין הלכה כשמועת ארבעה מעניקין להם אלא כסוגית אלו מעניקין להם וכו' אבל יוצא בגירעון כסף אין לו הענק�� שנאמר וכי תשלחנו מעמך וזה אין שלוחו מעמך ואין צריך לומר בבורח שאין מעניקין לו שהרי אף הוא צריך להשלים כמו שיתבאר והיאך מעניקין לו ואם תאמר לאחר שהשלים אין זה כלום שבודאי אם השלים מעניקין לו:
+ענק עבד עברי לעצמו ר"ל שאין בעל חוב גובה ממנו כמו שהתבאר וענק אמה העבריה לאביה ואם מת אביה הרי הוא לעצמה וכן מציאתה לאביה ואע"פ שאינה סמוכה על שלחנו מכל מקום מכח אביה היא סמוכה על שלחן אדון ואין בה לרבה אלא שכר בטלה ואם מת אביה הרי הוא לעצמה ויש חולקים לומר שמציאתה לרבה אלא אם כן בצדדים ידועים וכבר ביארנו דבריהם וסתירתם בראשון של מציעא:
+העבד שברח בין מוכר עצמו בין מכרוהו ב"ד חייב להשלים כל ימי בטולו ומכל מקום אם אירע היובל קודם שהשיגוהו אינו משלים וכן אם השיגוהו והתחיל להשלים ופגע בו יובל יוצא כל שהגיע היובל הופקעה העבודה ונפקעו התשלומין כך היא שטתנו ואנו מפרשים כאן כגון שברח ופגע בו יובל כלומר שאינו טעון להשלים ובא ללמד שאין מעניקין לו ומכל מקום גדולי הדורות סוברים שכל שטעון השלמה משלים אפילו לאחר היובל כשיעור מה שברח ומפרשים כגון שברח ופגע בו יובל שברח תכף למכירתו ולא עבד כלל והגע עצמך שנמכר שתי שנים קודם היובל וברח וקודם שהשיגוהו פגע היובל והשיגוהו אחר היובל והשלים ואינו משלים אלא שתי שנים ולסוף שתי שנים יוצא מכח היובל שעבר ואמר על זה שאין מעניקין לו וכן הדין אצלם בנרצע שברח ופגע בו יובל שחייב להשלים אחר היובל והדברים מתמיהים לענין פירוש ולענין פסק ומכל מקום אפשר לפרש שברח סמוך ליובל ופגע בו יובל מיד שאין האדון קפיד כל כך על השלמתו ואמר עליו שאין לו הענק:
+
+Daf 17a
+
+חלה העבד ונתבטל ממלאכתו מצד חליו אם חולי כבד עד שנתבטל מכל מלאכה כל שחלה שלש לבד שהוא חצי זמנו אינו משלים הואיל וימי עבודתו עולין כימי בטולו אבל אם חלה יותר משלש משלים כל ימי החולי אף עקר השלש ואין אומרין כבר נמחלו השלש אלא משלימן והדבר דומה לשתות של אונאה שמחזיר אף הפחות מן השתות ואין אומרין כבר נמחל ויש חולקין בזו לומר שאינו משלים אלא היתר מן השלש ואם לא חלה חולי כבד עד שיתבטל מכל מלאכה אלא שעשה מלאכה קלה כגון מעשה מחט וכיוצא בו אפילו חלה כל שש אינו משלים וכל הראוי להשלים אם פגע בו יובל אינו משלים על הדרך שביארנו בברח:
+ברח וחלה בבריחתו דנין אותו אחר הברחה ומשלים ולא סוף דבר שברח תחלה שהאדון יכול לומר לו אלו היית כאן לא נחלית אלא אף בחלה תחלה שאף בזו האדון אומר לו אלו היית אצלי נתרפאת מהר וכן היא שנויה בהדיא בתלמוד המערב ולשונם בזה ברח ואחר כך חלה משלים דאמר ליה אלו היית גבאי לא איבאישת חלה ואחר כך ברח משלים דאמר ליה אלו הוית גבאי אינשמת בפריע לא היה זמן עבודתו אלא ארבעה שנים סמוך ליובל וחלה שתי שנים יראה לכאורה שאינו חייב להשלים שהרי ימי עבודתו עולין לשיעור ימי בטולו ומכל מקום יש אומרים שכל שלא עבד שלש משלים וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאוה מדכתיב כשכיר כתושב יהיה עמך וסתם שכירות שלש שנים:
+כבר ביארנו שמצות עשה להעניק עבד עברי ואף אמה העבריה שמכרה אביה בכלל זה שנאמר ואף לאמתך תעשה כן ואי אפשר לומר על הרציעה שאין אמה נרצעת אם כן מה תלמוד לומר תעשה כן להענק ומפני שאין בית דין מוכרין אותה בגניבתה הוצרך ללמד שביציאתה מאדון במכירת אביה מעניק לה:
+ובמה מעניקין בדברים שמתברכין מחמת עצמן כמו שהוזכר בתורה מצאנך מגרנך ומיקבך והדומים לאלו אבל כספים שאין מתברכין מחמת עצמן אלא דרך סחורה והתעסקות וכן הבגדים אינו חייב ליתן לו מהם:
+וכמה שעור הענק לעין בינונית שיעור שלשים סלעים כשעור שלשים של עבד ואינו טעון ליתן לו מכל מין ומין אלא אם רצה ממין אחד אם רצה ממינים הרבה כל שיעשה בין הכל שלשים סלע יצא ידי חובה ולא סוף דבר שמצוה בכך כשנתברך הבית בגללו אלא אפילו לא נתברך הבית בגללו אם כן למה נאמר אשר ברכך הכל לפי הברכה תן לו ר"ל שאם נתברך הרבה בגללו יש לו להשגיח על כך:
+ולענין ביאור סוגיא זה שאמרו בשלמא לר' מאיר הינו דכתוב צאן גרן ויקב כך פירושו הואיל והוא למד גזרה שוה מחמש סלעים של בכור אלו לא כתב שלשה מינין לא היה שיעור הענק אלא חמש סלעים ועכשו שכתב שלשה מינין נעשה שיעור הענק ט"ו סלעים אלא לר' יהודה ור' שמעון הואיל ועקר הגזרה שוה משלשים לר' יהודה ומחמשים לר' שמעון מה הוצרך הכתוב להזכיר שלשה מינין הואיל ורשאי ליתן אפילו ממין אחד:
+
+Daf 17b
+
+כבר ביארנו בעבד עברי שעובד את הבן אבל אם לא הניח האדון בן אינו עובד לא את הבת ולא את האח וכל שכן שאר יורשים והנרצע והנמכר לגוי או לגר ואמה העבריה אינן עובדין אפילו את הבן:
+והבן קם תחת אביו ליעוד ר"ל שאם רצה האדון ליעד אמה העבריה לעצמו מיעדה ואין צריך לקידושין אחרים אלא שאומר לה אפילו בסוף שש הרי את מקדשת לי בכסף שקבל אביך בדמיך ואם רצה ליעדה לבנו אף הוא אינו צריך לקידושין אחרים אלא אומר לה האב הרי את מקדשת לבני בכסף שקבל אביך בדמיך אבל אחר אינו מיעד אפילו אחיו של אדון אלא אם נתפייס עם אביה בכך לקדשה מתחלה:
+וכן קם הבן תחת אביו לשדה אחזה ולא האח כיצד המקדיש שדה אחזה יכול המקדיש לפדותה לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף והדמים נופלים לבדק הבית הגיע היובל ולא גאלה הכהנים נותנים דמיה לבדק הבית שלא להיות הקדש יוצא בלא פדיון והשדה מתחלקת להם מכרה הגזבר לאחר הבעלים פודין מיד הלוקח כמיד הגזבר ואם הגיע היובל ולא פדאה יוצאה לכהנים ואין צריכין ליתן בה דמים שכבר נפדית ואפילו גאלוה אחיו של מקדש או אחד מקרוביו הדין בה כן ואפילו בתו שכך למדנוה בערכין הואיל ולענין נחלה כאחר דמי אף לענין שדה אחזה כן וכן בעבד עברי כמו שכתבנו אע"פ שיש מפקפקין בה אבל אם גאלה בנו של מקדיש חוזרת לאביו ביובל ומלשון גדולי הרבנים איפשר שיראה לך שתכף שמכרה הגזבר לאחר הופקעה זכות הבעלים עד שאין בידם עוד לגאלה ואין זה כלום:
+לענין ביאור הסוגיא צריך שתדע דרך הקדמה שיש דברים שמצינו בהם בתורה שהבן קודם בה לאח לגמרי שאין לאח בה שום זכות אף במקום שאין בן והוא הייעוד ויש דבר שמצינו בו זכות לאח ולא לבן כלל והוא היבום ונמצאו הבן והאח שוים במדרגות של זה על זה אלא שמדרגת הבן גדולה יותר שזכותו מתפשט אף במקום שיש אח וזכות האח אינו מתפשט אלא במקום שאין בן ויש דברים שלא ביארה התורה בהדיא בזכותם אם לבן אם לאח כגון שדה אחזה ועבד עברי ואנו מזכים בהם את הבן כמו שביארנו הואיל ומצינו מדרגת זכותו גדולה יותר ואף לענין נחלה הבן שמת והניח זרע ויש לו אב אין ספק שזרעו קודם ואפילו בת קודמת לאב אבל אם אין לו זרע ומניח אח ואב שהיה לנו לספק בכך אעפ"כ האב קודם כך למדנו במקראות שבסדר נחלה שארו זה האב ואע"פ שלא נכתב בתורה ונתתם את נחלתו לשארו עד סוף כל היורשים ר"ל שאין לו בן ולא בת ולא אח ולא אחי האב לא נכתבו כסדר והיה לו לכתוב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לשארו ר"ל לאביו ושמא תאמר הואיל והמקראות צריכים לישבם העמד האב לירש אפילו במקום בן כלומר איש כי ימות ושאר אין לו ונתתם את נחלתו לבנו ומה ענין לרבות את הבן לעשותו קרוב במקום אב ולמעט את האח שלא לעשותו קרוב במקום אב ואם מפני שהבן יורש קודם לאח הרי מכל מקום אח יורש במקום שאין בן ואם כן כשאין בן מיהא יהא קודם לאב זו היא שביארנו שכל שלא נתברר הזכות למי מזכין את הבן ולמדת שכל שאנו מזכין את הבן אינו אלא ממה שמדרגתו גדולה כמו שביארנו והוא שאמרו כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכו' ולא מטעם שמצינו בבן מדרגות הרבה מבאח כגון שדה אחזה ונחלה שאף אלו מטעם זה זכינו בהם את הבן שאף הנחלה לא מצינו הבן קרוב לירש במקום אב יותר מן האח אלא שאנו מזכין לו מדין שמדרגת האח אינה אלא שלא במקום בן אבל בפירוש לא מצינו לבן אלא ייעוד וכנגדו מצינו באח יבום ונמצאו אחת אל אחת אלא שאותה של בן גדולה כמו שהזכרנו:
+הגוי אע"פ שהוא מעובדי האלילים ומן האמונות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות הרי הוא בכלל ירושה של תורה ויורש את אביו ושאר מורישיו ואין אומרין שיהא כל המחזיק בהן זוכה בהן אלא כל המחזיק בהן צריך להחזיר וכל שהוא מעכב הרי הוא גזל בידו והרי גזילו אסור כמו שהתבאר בבבא קמא ואף אנו אם בא לפנינו לדין מוציאין מיד המחזיק ונותנין לו והוא שהוצרכנו בעבד עברי הנמכר לגוי שלא לעבוד את הבן מדכתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו אלמא שיש לו יורש וכן כתוב כי לבני לוט נתתי את ער ירשה וכן הדין בישראל שנשתמד:
+נתגייר הגוי ועדין אביו גוי ומת אביו אין גר זה שהוא בנו יורשו מן התורה שהרי אין לו קורבה כלל עם האב שהגר שנתגייר הרי הוא כקטן שנולד ומותר מן התורה לישא אף אחותו בין של שאר אם בין של שאר אב אלא שחכמים אסרוהו בשאר אם הואיל וכשהיה גוי היה אסור בה כדי שלא יאמרו באנו מקדשה חמורה לקלה ומעתה כל שפקעה קורבה פקעה ירשה ומכל מקום חכמים תקנו לו ירשה שמא יתן עיניו באותה ירושה ויחזור לסורו שהרי אם יחזור לסורו יחזור לדינו ויורש ומדברי סופרים מעמידין אותו בירושתו וכופין את המוחזק ליתן לו ואע"פ שהיה לנו לומר שלא להיות ספק שמא יחזור מוציא מיד ודאי מוחזק מדת חכמים כך היא ובכמה מקומות הפקיעו את נכסי מי שזכה בהם מן התורה מכח תקנותיהם ושמא תאמר והרי אם יחזור לסורו אין דינו כגוי אלא כישראל משומד וכמו שאמרו אי קדיש קדושיו קדושי ואם כן הרי לא חזרה הקורבה מכל מקום מזדקק הוא עם אחיו בערכאות שלהם ויירש בדיניהם ומתוך חששא זו עושין אותו כיורש גמור אף להוציא מיד ישראל המוחזק אע"פ שאם חזר לסורו אין מוציאין מיד המוחזק:
+מעתה גר וגוי שירשו את אביהם גוי יכול הגר לומר לגוי טול אתה ע"ז ואני מעות אתה יין נסך ואני פירות שהרי לא זכה הגר בירשת ע"ז ויין נסך מן הדין עד שתאמר שכשהוא לוקח במקומם מעות ופירות חלופי ע"ז ויין נסך קא שקיל ומכל מקום אם באו הע"ז ויין נסך מצד חלקו לרשותו הרי זכה ונעשו שלו ואסור אחר כן לומר לאחיו החלף לי ושמא תאמר שמא זה שהותר לומר טול ע"ז מפני שיש ברירה והוברר הדבר אחר שחלק המעות והפירות היו שלו אין זה כלום שהרי אמרו שאם נשתתפו בעודן גוים ונתגייר אחד מהם אסור לומר טול אתה וכו' מפני שכבר זוכה הוא מן הדין בחציין ונמצא נוטל חלופן אלמא אין ברירה וכן הדין שכל בדאוריתא אין ברירה אלא שלא הותר בתחלה אלא מצד שאין שם ירשה מן התורה ומכל מקום יש מי שכתב שזה שאמרו בנשתתפו אסור ושאין ברירה דוקא כשחלקו מין אחד כנגד מין אחר שאינו דומה לו כגון ע"ז ומעות ויין נסך ופירות אבל כל שבאו לחלוק מין אחד כגון פירות של ערלה או של כלאי הכרם או שאר איסורי הנאה עם פירות שמאותו המין ודאי יש ברירה ומותר אף בנשתתפו והוא שאמרו חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ והניח פירות מעושרין ושאינן מעושרין יכול חבר לומר טול אתה פירות שבמקום פלוני ואני פירות שבמקום פלוני ודעתו של חבר למעושרין ואין חוששין ללפני עור אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים והם מפרשים את זו מטעם ברירה וכל שהוא מין אחד יש ברירה לדעתם אף באיסור תורה ואין זה כלום שבזה אפילו אמר לו טול חטים ואני שעורים אין זה אלא כמוכר טבל ומכירת טבל אינה אלא מדרבנן ואי משום לפני עור הרי רוב עמי הארץ מעשרין אלא שהם הביאו ראיה ממה שאמרו בבתרא פרק בית כור באחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן בטלה מחלקת דאחים שחלקו יורשים הם ומטעם ברירה ומשותפין שנדרו הנאה זה מזה שר' אליעזר בן יעקב מתירן ליכנס מטעם זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ומטעם יש ברירה ועוד שאם תאמר אין ברירה הואיל ואחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל כיון שצריכין להחזיר אין להם אלא קנין פירות ואין ברורים אלא בירושת חד בר חד כמו שנזכר ברביעי של גיטין וראיות אלו כלם אין בהם הכרח כמו שיתבאר בכל אחת מהן במקומה וודאי כל בדאורייתא אין ברירה ולחומרא וכל נשתתפו אסור אף במין אחד:
+גוי את הגר כגון שנתגייר האב ומת ובנו עמד בגיותו אין בנו הגוי יורשו לא מן הדין שהרי אין כאן קורבה ולא מתקנת סופרים שהרי אין כאן חשש חזרת סורו ולא עוד אלא אף גר את הגר כגון שנתגיירו האב והבן אין הבן יורשו לא מן הדין שהרי אין כאן קורבה ולא מתקנת סופרים שהרי חשש חזרת לסורו אין כאן שאין חזרתו מועלת לו כלום ואע"פ שהיה לנו להשתדל בתועלתו מכל מקום במקום שאין דין אלא תקנת חשש חזרת סורו לא הפקיעו את המוחזק ואם שתאמר לתקן לו כדי שלא יחזור לסורו דרך הקנטה לכל שמדרך הקנטה אין אנו חוששין ליזיל בתר שיבקיה:
+מעתה מי שלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו אינו צריך להחזיר ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו כלומר שאין הדבר מוחזק לו אפילו במדת חסידות ויש אומרים שאף הוא עושה כנגד רוח חכמים על שגוזל את יורשיו בחנם וכעין מה שאמרו הכותב נכסיו לאחרים והניח את בנין מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו ומכל מקום בגמרא הקשו על זו ממה שאמרו על זו במקום אחר רוח חכמים נוחה הימנו ותירצו לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדשה כאן שהורתו שלא בקדשה ולידתו בקדשה כך אנו גורסין ופירוש הדברים שכל שהורתו ולידתו שלא בקדשה אין כאן אף נחת רוח חכמים אבל כשהורתו שלא בקדשה ולידתו בקדשה כגון שנתעברה בגיות ונתגיירו קודם שתלד רוח חכמים נוחה הימנו ומכל מקום אם אפילו הורתו בקדשה ישראל גמור הוא ויורשו מן הדין ומכל מקום יש מקשים עליה ממעשה הנזכר בתשיעי של בתרא באיסור גיורא דהוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדשה ולידתו בקדשה הוה חלש איסור בעא לאקנויינהו לרב מרי בריה ואמר רבא היכי ליקנינהו איסור להני זוזי לרב מרי בריה שהיה מחשב בעצמו שלא היה יכול להקנותם ושישארו לו אי בחלפין אין מטבע נעשה חלפין אי במשיכה ליתנהו גביה בירושה לאו בר ירושה הוא אי במתנת שכיב מרע מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן וכל שאינו בירשה אינו במתנה אי במעמ�� שלשתן אי שלח לי לא אזילנא אי אגב קרקע אין לו קרקע והעלו שם דלקנינהו ניהליה באודיתא ר"ל שיהא איסור מודה שאותם המעות של רב מרי הם ואמרו שם נפק אודיתא מבי איסור שמע רבא ואיקפד ואמר אינהו מגמרו טענתא לאינשי ומפסדו לי והיאך אפשר שיהא דעת רבא לעבור דבר שיש בחזרתו נחת רוח לחכמים ופירשו רבני צרפת שלא אמרו רוח חכמים נוחה הימנו אלא בהלואה שעשה לו חסד וראוי לו לעשות בו לפנים משורת הדין אבל זו של איסור פקדון היה ובפקדון הואיל ואין כאן חסד אין כאן נחת רוח לחכמים ויש מתרצים שהלואה ופקדון שוים הם ולא כעס רבא אלא על שהשתדלו להוציאם מידו מן הדין מפני שהוא היה רוצה בנחת רוח חכמים ואע"פ שאמר ומפסדו לי פירושו מפסדו לי נחת רוח חכמים או שמא רב מרי כשידע שלא מן הדין הוא מחזירם היה משלם לו גמול על כך ונמצאו מפסידים לו ומכל מקום גדולי קדמוננו שבנרבונה גורסין כאן שהורתו ולידתו בקדשה ר"ל שבזה רוח חכמים נוחה הימנו כאן שהורתו שלא בקדשה ולידתו בקדשה שבזה אין רוח חכמים נוחה הימנו ונמצא מעשה של איסור מסכים לכך ובכמה הלכות של גדולי הפוסקים נמצא כן אלא שהדברים מתמיהים שאם הורתו ולידתו בקדשה ישראל גמור הוא כדאיתא ביבמות פרק נושאין ומן הדין הוא יורשו ועוד שהרי במקום שהזכירו כאן אין רוח חכמים נוחה הימנו נראה שאף הלידה שלא בקדשה שהרי אמרו בה מן הגר שנתגיירו בניו עמו אלמא שלא בקדשה נולדו ומכללן של דברים אתה שומע שאם היתה לידתו בקדשה רוח חכמים נוחה הימנו ויש גורסין כגירסא שלנו אלא שמהפכין בפירושה לומר שבהורתו ולידתו שלא בקדשה רוח חכמים נוחה הימנו שמא יחזור לסורו אבל בלדתו בקדשה אין חוששין לכך והבל הוא חדא שאם יחזור לסורו לא יועיל וכל חשש חזרת סורו שמדרך הקנטה אין חוששין לה כמו שכתבנו ועוד שהרי בזו שאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו אמר שנתגיירו בניו עמו כמו שכתבנו ויש דוחקים לפרש הורתו ולידתו בקדשה מצד אמו שמשנתגיירה בא עליה בעלה גוי ונתגייר אחר שנתעברה ועל זו אמרו רוח חכמים נוחה הימנו אבל רב מרי היתה הורתו שלא בקדשה אף מצד האם ודברים דחוקים הם ועקר הדברים כדעת ראשון:
+ומה שראוי לגלגל במעשה של איסור שהזכרנו וכן מתנת שכיב מרע מגר לישראל או מישראל לגר או מגר לגר דעלמא כבר ביארנו הכל בתשיעי של בתרא:
+
+Daf 18a
+
+אמה העבריה שייעדה האדון או בנו הרי היא כשאר הארוסות ואינה יוצאה אלא במיתת הארוס או בגט כשאר הנשים ומה שנאמר כאן שמשיעדה אינה יוצאת במיתת האדון פירושו כיציאת אמה אלא שעומדת בביתו אם נשאת כדין אלמנה ואם לא נשאה שהיא זקוקה ליבם ומכל מקום אם מת האדון או גרשה אחר הייעוד קודם שנשאה ועדין היא קטנה רשאי האב לחזור ולמכרה ומה שאמרו כאן שפירס טליתו עליה אינו רשאי למכרה לא בייעוד אדון הוא אלא באב ובקדושין דעלמא ור"ל כיון שמסרה למי שיפרוס טליתו עליה אינו רשאי למכרה אבל בייעוד הואיל ולא מסרה האב לכך בהדיא רשאי למכרה הואיל ולא נשאת עדיין וכל שכן אם יצאה בשנים או ביובל או גירעון כסף ועדין היא קטנה שיכול האב למכרה שמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות ומה שאמרו אינה נמכרת ונשנית אין הלכה כן ומכל מקום אם קדשה כשהיא קטנה ונתאלמנה או נתגרשה אינו יכול למכרה שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אפילו אחר אירוסין ולא אף לאישות אחר אישות ר"ל שאם השיאה ונתאלמנה או נתגרשה אין לאביה עוד רשות בה כמו שיתבאר אבל מוכרה לאישות אחר שפחות ואפילו יצאה בסימנין מקבל קדושיה עד שתבגר וכן אם קבל קדושיה ונתארמלה חוזר ומקבל קדושיה:
+לא ניתן רשות לאב למכור את בתו אלא כשהעני ביותר עד שאין לו מה יאכל או מה ימכור וכל שראו הקרובים שיש ביד האב במה לפדותה כופין אותו לפדותה משום פגם משפחה הא כל שאין לו אין כופין את האדון לקבל שטר על דמיו דאטו איהו נקיט מרגניתא בידיה ויהיבנא ליה חספא אבל עבד הנמכר לישראל אין כופין את קרוביו לפדותו כמו שביארנו שהרי לא נכתבה גאלת קרוביו אלא בנמכר לגוי ואף בנמכר לישראל נתמעטה מבאלה ואם תאמר לעשות כן בתביעת שאר קרוביו לקרוב יותר דרך תקנה מצד פגם משפחה אינו כן שאם נכוף אותם בכך יחזור וימכור את עצמו ויש גורסין נכפייה משום פגם משפחה כלומר שנכוף את העבד לפדות את עצמו ותירץ הדר מזבין וכו' ויש מפרשים שאם אין לאב במה לפדותה באים בני המשפחה שאין ספק בידם לעשות וכופין על כך אותם שיש בידם ספק לעשות ואין הדברים כלום שאם כן אף האב חוזר ומוכר אלא לא נאמרה כפייה זו אלא על האב:
+כבר ביארנו שהגנב שאין לו מה לשלם נמכר בגניבתו וכיצד הוא הדין אם מצאו לו במה לשלם ממטלטלי כופין אותו לשלם הקרן והכפל או תשלומי ארבעה וחמשה ואם אין לו מטלטלין יורדין לקרקעותיו לעידית שבהם כשאר הנזקין ופורע ואם אין לו לא קרקע ולא מטלטלין נמכר ומכל מקום האשה אינה נמכרת בגניבתה ואף האיש אינו במכר אלא לתשלומי הקרן אבל לתשלומי הכפל או ארבעה וחמשה אינו נמכר אלא יהא חוב עליו עד שיעשיר בגניבו ולא בכפלו ואינו נמכר מצד הזמתו ר"ל שהעידו על אחד שגנב ונמצאו מוזמין ואין להם במה לשלם:
+גנב ונמכר וחזר וגנב אם לאותו אדם בעצמו גנב אינו נמכר על השניה אלא תהא חוב עליו שאין מוכרין אותו בשביל זה שתי פעמים אבל אם גנב לאחר מוכרין אותו בשביל אחר אחר שיצא מזה ואפילו גנב למאה כן:
+ואף בגניבה ראשונה יש צדדין שאינו נמכר כיצד היה גניבו כנגד ממכרו נמכר וכן אם היתה הגניבה שוה יותר מערכו ושאר הגניבה עם כפילא חוב עליו אבל אם היה הוא שוה יותר מן הגניבה אינו נמכר ונמכר כלו אמר רחמנא ולא חציו או חצי זמנו וכל שהוא שוה פרוטה יותר מגניבו הדין כן:
+גנב להרבה בני אדם קודם שנמכר מוכרין אותו בשביל כלם וחולקין ובלבד שיהא ערכו כקרן שגנב בין כלם או פחות וכן שותפין שגנבו כאחד כל אחד נמכר בחלקו ורואין מי שדמיו יתר על חלקו ואינו נמכר:
+גנב להרבה בני אדם קודם שנמכר ועמד אחד בדין הרי הוא כמי שנמכר בשבילו וממתינין האחרים עד שיעבור זמנו:
+גנב לאדם אחד הרבה גניבות קודם מצרפין אותן לאחת ומוכרין אותו בשביל כלם דברים אלו כך קבלנו בפירושם ואף גדולי המחברים מסכימים ברבם ולשיטה זו אנו מפרשים כאן בגניבה אחת כאן בשתי גניבות בגניבה אחת אינו נמכר וחוזר ונמכר אבל בשתי גניבות אף לאדם אחד חוזר ונמכר והקשה בגניבתו טובא משמע כלומר שעל הנגנב הוא חוזר שיהא הגנב נמכר על גניבותו ובגניבתו הרי הוא כלשון כענין גניבותיו כמו ובהמה רבה והדגה אשר ביאור ואעפ"כ אנו דורשין שכיון שנמכר פעם אחת אינו מוכרו אלא כל שבאדם אחד אינו נמכר אלא פעם אחת אף לכמה גניבות אבל בשני בני אדם חוזר ונמכר ואין נראה כן:
+גדולי הרבנים יש להם בענין זה שיטה אחרת והוא שהם פירשו כאן בגניבה אחת ר"ל שנמכר ונשנה בה אם אינו שוה אלא חצי הגניבה אבל אם גנב לו הרבה פעמים והעמידו בדין אינו נמכר אלא פעם אחת והקשה בגניבתו טובא משמע ותירץ שבאדם אחד אע"פ שהן שתי גניבות חוזר ונמכר והוא שיעמידהו בדין בזמן אחד אבל בשני בני אדם אינו נמכר אלא על מי שהעמידו ראשון בדין ואם העמידוהו בדין כאחד חולקין את דמיו ואף לאחד אם גנב ונמכר ויצא לחירות וחזר וגנב לו חוזר ונמכר:
+
+Daf 18b
+
+ייעוד אירוסין עושה ולא נשואין שאינן אלא כקדושין בעלמא ואינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו מפר נדריה לבדו עד שתכנס לחפה:
+אין האב רשאי למכור את בתו אלא למי שיש לו או לבנו קדושין בה והילכך אינו מוכרה לקצת קרובים כגון לבנו שהרי אחותו היא ונמצא שאין לו בה קדושין שהרי אחותו היא ולא לבנו שהרי אחות אביו היא אבל מוכרה לאביו שאע"פ שאין לו בה קדושין שהרי בת בנו היא יש לבנו בה קדושין שהיא בת אחיו והרי יש כאן צד ייעוד ומכל מקום כל שקדושין תופסין לו בה אע"פ שהוא בעבירה מוכרה לו שנאמר אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנשואיה ומעתה מוכרה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ושמא תאמר אלמנה או גרושה וחלוצה זו היאך היא אם שקדשה עצמה ומת המקדש הרי אין מעשה הקטנה כלום ואין לזו שם אלמנה וגרושה ואם שקדשה אביה והיאך הוא מוכרה אחר כן וכבר ביארנו שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אפילו אחר אירוסין פירושה שנתאלמנה מקדושי ייעוד ואע"פ שמעות הראשונות לקדושין נתנו ובדמים שקבל אביה הוא מקדשה ולא בדמי העבודה שיש לו עליה כמו שהתבאר מכל מקום כשקבל את הדמים לא קבלם להדיא לקדושין ואין זה קרוי אצלו מכירת אישות עד שנפקיע ממנו מכירה אחרת אם נתאלמנה ממנו או גירשה או נפלה לפני יבם מן הייעוד וחלץ לה יבמה ואע"פ שחליצה פסולה היא שהרי קטנה היא מכל מקום הרי נפסלה בחליצה זו מן הכהנה ואעפ"כ מוכרה לכהן הואיל וקדושין תופסין לו בה:
+לענין ביאור זה ששאלו בייעוד אם עושה נשואין פירשו גדולי המפרשים דהוה ליה כמסרה אב לשלוחי הבעל שיורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה אבל לתרומה לא כדאמרינן מסירתה לכל חוץ מתרומה ולפירוש זה אף לדעת נשואין עושה צריכה יחוד לתרומה והיינו דלא קאמר נפקא מינה לתרומה ומכל מקום יש סוברים שלדעת זה אינה צריכה חפה כלל אף לתרומה והאי דלא תני תרומה משום דאפילו למאן דאמר אירוסין עושה אוכלת הואיל ובביתו עמדה אין כאן חשש אחיה ואחותה ובא לבררה מבבגדו בה כיון שפירס וכו' הא יעודי מיעד לה ר"ל הא קדושי מקדש לה עד דאוקמה בקדושין דעלמא שאם נתאלמנה מהם אינו מוכרה הא קדושי מקדש לה הואיל ולא נשאת אבל ביעוד שמא נשואין עושה ואפילו קדושי לא מקדש לה ובא לבררה ממוכרה אלמנה לכהן גדול ובקדושי ייעוד ר"ל שנתיעדה ואחר כך מת ומקבל האב קדושיה אחר כן לדעת ר' יוסי שאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ונמצא שלא קדשה הוא אלא היא בעצמה נתקדשה באותה פרוטה שעתידה לעשות לו במלאכתה ואין כאן אצלו שפחות אחר אישות שהרי לא קדשה הוא ואם נשואין עושה אע"פ שלא עשאן הוא מכל מקום כיון שנשאת וכו' והקשה ואף כשתאמר אירוסין עושה מה בכך הא מכל מקום אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ואפילו לאחר אירוסין אע"פ שלא עשאן הוא הואיל ומכל מקום אירוסין גמורים היו אלא מאי אית לך למימר דשאני אירוסין דידיה דהיינו קדושין דעלמא מאירוסין דידה דהיינו ייעוד ואם כן אף כשעושה נשואין נאמר כן ואהדר ליה אירוסין מאירוסין איכא למימר דשאני הואיל ולא מפקעי רשות אב לגמרי אף באירוסין דידה והילכך באירוסין דידה מיהא שיך למימר דלא ליפקעו רשותיה אף ממכירה אלא נשואין הואיל ובדידיה פקע רשותיה לגמרי אף בדידה כן אלא ודאי אירוסין עושה וכן הלכה אף לדעת האומר לקידושין נתנו כמו שביארנו:
+
+Daf 19a
+
+כשהאב מייעד את האשה לבנו אינו מיעד אלא לבנו גדול וצריך שייעד מדעת הבן ושהבן יהא נותן לאב רשות ליעדה ואחר כך אומר לה האב בפני שנים הרי את מקדשת לבני בכסף שקבל אביך בדמיך וכן אינו מיעד לא לו ולא לבנו אלא מדעתה אע"פ שכבר קבל אביה מעותיה והרי האב יכול לקדשה על כרחה הואיל ולא קדשה להדיא אינו מייעד אלא מדעתה כך היא שיטתנו ומכל מקום גדולי הרבנים מפרשים שצריך להודיעה ולהזמינה לכך אלא שמכל מקום אי אפשר לה לעכב וכן כתבוה גדולי הדורות וקצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו למטה שאם קדשה האב לאחר ורצה האדון וייעד אין קדושי האב לאותו אחר כלום אלא שאיפשר שאף לדעתנו האב מיהא אינו יכול לעכב ואם מת האדון אין כאן ייעוד שהרי זכתה בעצמה וכן אם שקעה חמה בסוף שש אין כאן ייעוד הא קודם שקיעת החמה אפילו לא היה שהות ביום כדי לעשות עמו פרוטה מקדשת שהרי לא בעבודה שיש לו עליה הוא מקדשה אלא בכסף שקבל אביה כמו שהתבאר ומכל מקום אם באה לצאת בגירעון כסף צריך שיהא שהות ביום בכדי לעשות עמו פרוטה לקיים בה גירעון כסף:
+קטן הבא על אשת איש פטור ומכל מקום אם הוא בן תשע שנים ויום אחד היא חייבת כמו שביארנו בסנהדרין וגדול הבא על אשת קטן פטור שאין לו אישות ואף היא פטורה אפילו יבם בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו שקנאה הבא עליה פטור כמו שביארנו במקומו:
+אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך ופירשוה רבותי אף מאדם שאינו ידוע אלא שיאמר לה צאי וקבלי ממי שתרצי אע"פ שאין לך יד והריני כאלו קבלתים והדברים זרים שאם כן הרי זה תורת שליחות ואין שליחות לקטן אלא שהדברים נראים כמו שפירשוה חכמי ההר והוא שהאב אמר למקדש תן הקדושין לבתי ותתקדש לך והרי זה כאומר תנם על גבי הסלע או לכלב שבסלע שלו וכלב שלו מקדשת אבל אם לא אמר האב למקדש כך אינה מקדשת וקבלה שלה כמו שאינה ואע"פ שבאמה העבריה אינו אומר לו כן לדעת האומר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו הואיל ומשמכרה זכה בייעודה סתם הדברים כך הם ואע"פ שדבר זה לא נאמר בגמרא אלא לר' יוסי בר' יהודה שאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ואין הלכה כן זו מכל מקום הלכה היא ולאו למימרא שחכמים חולקים בה אלא שלא למדנוה מדבריהם וגדולי הפוסקים לא הביאוה ואפשר שהניחוה מצד שמפקפקים בה אחר שאותה שהוציאה ממנה אינה הלכה אלא שכל הגאונים מסכימים לפסוק כן וכן המקדש במלוה שלה שיש עליה משכון שמקדשת אע"פ שמדברי ר' יוסי למדנוה הסכימו כל הגאונים שהלכה היא וכבר כתבנו בה די הצורך למעלה:
+
+Daf 19b
+
+כבר ביארנו במצות ייעוד שאומר לה בפני שנים הרי את מקדשת לי או לבני בכסף שקבל אביך בדמיך ואין צריך שיהא ביום שהות כדי לעשות עמו שוה פרוטה אלא כל שלא עבר היום כגון בסוף שש סמוך לשקיעת החמה דיו ומשיעדה נוהג בה מנהג אישות ואינו כופה אותה למנהג שפחות:
+מאחר שביארנו שמעות הראשונות לקדושין נתנו כל שרצה האדון לייעדה הרי היא מקדשת למפרע משעת קניה מעתה אם הלך האב וקדשה לאחר ורצה האדון וייעד אין קדושי האב לאותו אחר כלום אין הדבר דומה אלא לאומר לאשה הרי את מקדשת לי מעכשו ולאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים שאינו כלום ואינו כאומר התקדשי לי לאחר שלשים שאם בא אחר וקדשה בתוך שלשים מקדשת אלא הרי הוא כמעכשו ואע"פ שלא הזכיר לה זמן אין קפידא בכך שאף האומר מעכשו ולכשארצה לכשירצה מיהא מקדשת למפרע וכן כתבו גדולי הדורות בנותן מתנה מהיום לכשארצה שאם נתרצה מתנתו מתנה למפרע מאותו היום ומכל מקום אני מפקפק בה ואם מזו של אשה הרי מכל מקום זמן עבודתה ר"ל שש שנים הוא כאלו נזכר בפירוש:
+קדשה האב קודם שייעדנה האדון ואף האדון לא יעדה ועברו שש שנים הרי קדושי האחר נגמרין תיכף שיצאה לחירות ונעשית ארוסתו באי זה צד יציאת חירות שבה ואין קדושי אחר תופשין בה:
+לענין ביאור מה שאמרו כאן לר' יוסי בר' יהודה מהו דתימא הא לא אמר לאחר שלשים כך פירושו מהו דתימא הואיל ולענין ייעוד לא הזכיר שתתייעד לו לכשירצה או לזמן פלוני יש לומר שהקדושין מתחילין משעת מכירה והראייה שהרי מייעדה בלא רשות אב אלא שאין גומרים עד שייעד כשיעור מלאכה של שוה פרוטה ואם כן הרי הוא כעין מעכשו ואם קדשה לאחר יש לדון בו שיהיו קדושי ספק קמ"ל:
+המוכר את בתו ופסק עמו שלא לייעד אם רצה האדון לייעד מיעד שהרי המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא אם כן בדבר שבממון וכמו שאמרו המקדש על מנת שאין לו עליו שאר כסות ועונה בדבר שבממון כגון שאר וכסות תנאו קיים אבל בעונה תנאו בטל וגדולי המפרשים כתבוה בהגהותיהם במסכת כתבות פרק הכותב שלא אמרו בדבר שבממון תנאו קיים אלא כשמתנה על מנת שאין לך עלי שאר וכסות כלומר שאע"פ שאת זוכה בהם תמחלי אותם לי אבל אם אומר על מנת שאיני חייב לך בשאר כסות לא אמר כלום וכעין מה שאמרו בראשון של מכות בענין על מנת שלא תשמטני בשביעית:
+מכירת אמה לפסולים או אף לקרובים כל שיהא שם צד ייעוד או לאדון או לבנו כבר ביארנוה שהיא מותרת וגדולי המחברים כותבים שאינו מייעד שתים כאחת שנאמר יעדה וכן ביארנו שהאב מקבל קדושי בתו אף בנערותה אבל אינו מוכרה אלא בקטנותה:
+
+Daf 20a
+
+כבר ביארנו בעבד עברי שאינו יוצא בראשי איברים ואם סימא את עינו נותן לו את דמיו כבשאר בני אדם והוא שאמרו אם בגפו יבא בגפו יצא בגופו נכנס בגופו יוצא כלומר שלם כשנכנס שאם חסרו הרי משלימו בתשלומין וכן פירשו בו יחידי נכנס יחידי יוצא כלומר שזה שאמרו בעבד עברי שרבו או בנו אם מת האדון מוסר לו שפחה כנענית אפילו על כרחו של עבד כדי שיוליד לו ממנה עבדים ושהעבד מותר בה דוקא כשיש לו לעבד אשה ובנים שאין לחוש בו להשתקע עם זו אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו כופהו בכך ואף הוא אסור בה והתבאר במקום אחר שאין רבו יכול להפרישו מאשתו ובניו שנאמר אשתו עמו וכן אין יכול למסור לו שתי שפחות ולא שפחה אחת לשני עבדיו שנאמר אם אדניו יתן לו אשה:
+כל היוצא בגרעון כסף שלא היו דמיו של עכשו שוין לדמי קנייתו כגון שהכסיף או השביח מחשבין לעבד להקל עליו כיצד נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים אין מחשבין לו שנים הנשארות אלא לחשבון דמי קנייתו נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה מחשב עמו לפי דמיו של עכשיו ובעבד עברי הנמכר לגוי הואיל ונגאל לחצאין פעמים שזה שהוא נגאל לחצאין קולא אצלו בענין זה ופעמים שיהא חומרא אצלו כמו שיתבאר למטה אבל עבד הנמכר לישראל אינו נגאל לחצאין כמו שהתבאר:
+חייב האדון להשוות עבד עברי במאכל ובמשתה שנאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מכין והוא ישן על גבי התבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ודבר זה יראה לגאונים שמצוה הוא על האדון ומדת מוסר ודרך ארץ שלמדתהו תורה אבל אם לא עשה כן אין העבד יכול לכופו בדין וכן כתבו שבזמן הזה אע"פ שאין דין עבד עברי נוהג משבטלו היובלות מדת חסידות ודרך ארץ לא בטלה וכן מי ששוכר שמש קבוע לביתו כל הדרכים האלו בו והרוצה להפקיע חובתו יתנה עמו עד שלא יכנס בביתו ואין בזה משום מתנה על דברי תורה הואיל ועקרה אינה אלא מדת חסידות ונמצא הענין כעין מה שאמרו במציעא פרק פועלים בשוכר את הפועלים שאם מנהג המדינה לזון יזון ונאמר שם בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים והלך ושכר ופסק להם מזונות ואמר לו אביו בני אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתה לא יצאת ידי חובתך אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית ואע"פ שביארנו שאם יש מנהג בעיר הכל הולכין אחר המנהג וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב זאת אומרת מנהג מבטל הלכה ואף זו מנהג להאכיל פת קיבר לשמשיו שמא אין מנהג אלא כשבעל הבית אף הוא אוכל בדוחק אבל שיהא הוא אוכל פת נקיה ומאכיל קיבר אין מנהג מועיל לעבור על דברי תורה אלא אם כן בתנאי ואפילו התנה אינו רשאי להאכילו דברים שאין אדם רגיל באכילתם שהרי במעשה שהזכרנו שאלו פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן והשיבו דרך צחות צריכא וכו' כמודיא דלברות כלומר דוקא פת וקטנית ולא פת קטנית אפילו בתנאי הילכך אף בתנאי אינו מאכילו פת מורסן או פת משונה ביותר וכן במשכבו ושאר הדברים וירא שמים יתנהג במדת רחמנות ואחוה שנאמר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך והעבד צריך לנהוג בעצמו מדת עבדות כמו שהתבאר בתורת כהנים ואף בעבד כנעני אמרו בתלמוד המערב ר' יוחנן אכיל קפר יהיב לעבדיה שתי חמר ויהיב לעבדיה קרי עליה הלא בבטן עשני עשהו ומכל מקום חכמי ההר כתבו שאף בלא תנאי אם יש לבעל הבית בנים ובנות ומשווהו עמהם יצא ידי חובתו ואע"פ שמרויח לעצמו ומענג את נפשו שלא עמך דוקא אלא עם בני ביתיך הבני חורין:
+כבר ידעת שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית שנאמר לאכלה לאכלה ולא לסחורה ולאו הבא מכלל עשה עשה אע"פ שאין בהם אלא עשה לא יקל אדם בכך וכבר אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וכן הדין והענין להזהר בעבירה קלה כבחמורה שאין אדם יודע ענשן של עבירות דרך הערה אמרו ברמז הסדור של פרשיות של סדר בהר סיני בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית ר"ל איסור קל שבה והוא מכירת הפירות דרך סחורה אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו שנאמר בשנת היובל וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה דבר הנקנה מיד ליד לא הרגיש לסוף מוכר שדותיו שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו לא הרגיש לסוף הוא מוכר את ביתו שנאמר איש כי ימכור בית מושב לא הרגיש לסוף מוכר את בתו שנאמר וכי ימכור איש את בתו ואע"ג דהא לאו בהא כתיבא כך הוא משל הדיוט לזבין איניש ברתא ולא לוזיף ברביתא מאי טעמא האי מיגרעה ונפקא והאי מיתוספא ואזלא לא הרגיש סוף לוה ברבית שנאמר ימוך אחיך עמך וכו' אל תקח מאתו נשך ותרבית לא הרגיש סוף מוכר את עצמו שנאמר ונמכר לך ולא לך אלא לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר גר תושב משפחת גר זה הגוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לע"ז עצמה לחטוב עצים ולשאוב מים ואע"פ שעונותיו גרמו לו אין אומרים נידחי אבן אחר הנופל וליזיל בתר שיבקיה אלא אף זה מרחמין עליו שנאמר עליו אחרי נמכר גאלה תהיה לו:
+
+Daf 20b
+
+כבר ביארנו בכל היוצא בגירעון כסף שאין דמיו עתה שוים לדמי קנייתו הן שהשביח או שהכסיף שמחשבין לעבד להקל ובעבד עברי הנמכר לגוי כבר ביארנו שהוא נגאל לחצאין וממעט מ��ני שיעבודו כחשבון מה שהוא פורע מעתה יש בדבר להקל ולהחמיר אלא שבאותה שהיא להקל אתה צריך לפרשה בשלקחו ביוקר והוזל וחזר והוקר כשעת המקח כיצד הרי דמיו שבתחלת קנייתו ושבסוף גאולתו שוים אלא שבאמצע נשתנה מתחלתו ומסופו וזה קנאו במאתים והכסיף מיד ועמד על מנה ונתן לו חמשים בחצי דמיו כשווי של עכשו על הדרך שביארנו למעלה ואחר כך חזר למאתים הרי זה נותן לו מנה שהוא חשבון חצי דמיו של עכשו ושל שעת קנין ויוצא והרי מצד שהוא נגאל לחצאין הרויח העבד חמשים דינרין שאלו לא היה נגאל לחצאין לא היה פירעון החמשים כלום והיה צריך ליתן לו מאתים והרי זה קולא אצל עבד קנאו במאתים ועדין שוה מאתים ונתן לו מנה חצי דמיו והכסיף ועמד על מאה נותן לו חמשים ויוצא ונמצא נותן בדמיו מאה וחמשים ואלו לא היה נגאל לחצאין לא היה פירעון המנה אלא פקדון ויוצא בהם והרי נמצאת גאלת חצאין חומרא אצל העבד:
+עבד עברי הנמכר לגוי נגאל בקרובים ואם אין בידו לווה וגואל ואם לא מצא בכדי כלו נגאל לחצאין ואע"פ שבסוגיא זו נשאלה והשיבו נגאל כלו ולא חציו וכן שבסוף הסוגיא אמר רבינא שהוא בתרא עבד עברי הנמכר לגוי יוכיח וכו' ואין לוה וגואל ולא גואל לחצאין מכל מקום ראוי להקל אצלו ולסמוך על מה שאמר רב אשי אם תמצא לומר נגאל לחצאין וכו' וכל אם תמצא לומר הלכה הוא ברוב מקומות ואיפשר לומר דהכי קאמר להו ודאי ראוי לומר דלקולא אמרה וכו' ודרשה דונגאל כלו מוקמינן לה דכי הויא לה חומרא לא יהא נגאל לחצאין וכן עקר או שמא משום חלול השם נגאל בכלם לחצאין הואיל ועל הרוב היא קולא ומכל מקום יש פוסקין שאינו נגאל לחצאין כפשוטה של סוגיא וכן שאינו לוה ונגאל מדכתיב ביה או השיגה ידו ונגאל ואין זה הכרח שמאחר שלא נאמר והשיגה ידו אף הוא אומר שכל שרשאי ליגאל באי זה צד מחשב כפי שניו ולא למעט שאינו לוה או שמא כלך לדרך זו שאינו לוה וגואל ולא נגאל לחצאין משום חלול השם שלא יהא הגוי סבור שיבא עליו בעקפין והדברים רופפים ומכל מקום עבד הנמכר לישראל הן מוכר עצמו הן מכרוהו בית דין הן אמה אינו נגאל בקרובים שהרי נאמר בנמכר לגוי יגאלנו לזה ולא לאחר ואע"פ שהקרובים כופין את האב לפדותה משום פגם משפחה שאר קרובים מיהא אין כופין אותם וכן כל הנמכר לישראל אינו לוה ונגאל ואינו נגאל לחצאין כמו שביארנו שמאחר שנפקע מגאלת הקרובים נפקע מכלם:
+המוכר שדה אחזה ובא לפדותו רשאי ומחשב לפי דמים שקנה כמה עולה לכל שנה ופוחת מן השנים שעברו ונותן לפי הנשאר וחוזר לו שדהו ומכל מקום אם אין לו אינו לוה וגואל שהרי נאמר והשיגה ידו וכן אינו גואל לחצאין שהרי נאמר בו ומצא כדי גאלתו ומכל מקום אם רצו קרוביו לגאול גואלים שנאמר ובא גואלו וכו' ואין שדה אחזה נגאל עד שיעמד ביד הלוקח שתי שנים שיאכל הלוקח ממנו שתי תבואות וכל שלא נגאל חוזר ביובל:
+המוכר בית בבתי ערי חומה גאלתה כל שנים עשר כל שעה שירצה בתוך שנים עשר חדש אפילו ביום שמכר וכשגואל אינו גורע כלום ואינו נגאל בקרובים ואינו לוה וגואל ואינו נגאל לחצאין ואם לא נגאל בתוך שנה נחלט ואינו יוצא ביובל ר"ל שאם פגע בתוך שנת המכר אינו חוזר אלא עומד ביד הלוקח עד שירצה המוכר לגאלה בתוך השנה ואם פגע לאחר שנה כבר הוחלט:
+ולענין ביאור מיהא יש שואלים היאך נסתפקו בגמרא בזו עד ששאלוה והיאך יעלה על הדעת שיהא גואל לחצאין והרי אמרו בערכין אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו ואם נגאל לחצאין למה אין שומעין לו ואינה קושיא דחצאין הוא דמאי דפריק פריק לגמרי שאם שוה מאה דינרים נותן חמשים ולוקח חצי הבית אבל דבר שנה בשנה אינו כן אלא שמנכה לו מן הזמן ובזה אמרו שאין שומעין לו ואין ללמוד ממנה גאלת חצאין:
+מקדיש שדה אחוזה שיעור פדיונו לכל זרע חמר שעורים חמשים שקל וכל שרצה לגאול אפילו מיד גואל ואין צריך להמתין שתי שנים ואם אין לו לוה וגואל וכן גואל לחצאין וזה חמר בהדיוט מבהקדש ואם לא נגאלה על ידו או על יד בנו מתחלקת לכהנים ביובל כמו שביארנו והם נותנים הדמים לבדק הבית כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם מכרה גזבר לאחר ולא גאלוה בעליו מתחלקת לכהנים ביובל בלא דמים:
+
+Daf 21a
+
+הקדיש בית בבתי ערי חומה אם גאלו אחר מיד ההקדש כיון שעלתה לו שנה משעה שגאלה נחלט מיד ביד הפודה ואם לא גאלו אחר הרי זה נפדה לעולם ואם הקדיש בבתי ערי הכהנים נפדה לעולם ואם גאלה אחר מיד גזבר והגיע יובל והוא ביד הפודה הרי זה חוזר לבעלים ביובל:
+המוכר בית במקום שאינו מוקף חומה והוא הנקרא בתי החצרים הרי זה גואל מיד ואם לא גאל מיד רשאי לגאול עד היובל וגורע לו לפי השנים שעברו ואם לא גאלו הרי הוא חוזר ביובל בלא דמים כשדות שנאמר על שדה הארץ יחשב ונגאל בקרובים אבל אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין:
+כל שביארנו בשדות ובתים שהוא נגאל בקרובים אין זה חובה עליהם אלא שאם רצו לגאול גואלים על כרחו של מחזיק והוא שאמרו וגאל את ממכר אחיו רשות ואם באו שנים לגאול הקרוב קרוב קודם שנאמר או דודו או בן דודו או אחד מאחיו יגאלנו:
+נמצא שומת הדברים שמוכר שדה אחזה יש בו ששה דינין שלשה לחומרת המוכר ושלשה לקולא אותם שהם לחומרא שאינו נגאל בפחות משתי שנים ושאינו לוה וגואל ושאינו גואל לחצאין ואותם שהם לקולא שמשעברו שתי שנים פודה עד היובל בגירעון כסף לפי שנים שעמדה ביד הלוקח וכן שנגאל בקרובים וכן שאם לא נגאלה חוזרת לבעלים ביובל מוכר בית בבתי ערי חומה יש בו שבעה דינין אחד לקולא והוא שיכול לפדותה מיד וששה לחומרא והם שאם בא לגאול אינו מגרע כלום ושאינו נגאל בקרובים ושאינו לווה וגואל ושאינו גואל לחצאין ושאם לא נגאל בתוך שנה נחלט ושאינו יוצא ביובל ר"ל שאם פגע יובל בתוך שנתו אינו חוזר עד שיגאלנה למוכר בתוך שנתו מוכר בית בבתי ערי החצרים כל דינו כשדה אחזה כדכתיב על שדה הארץ יחשב חוץ מאחת והוא שבזו גואל מיד עד היובל ומכל מקום כשהוא גואל וגורע נחשוב לפי השנים שעברו ואם לא נגאלה חוזרת ביובל ואינו לוה וגואל ולא גואל לחצאין זהו דין מכירה בשלשתם מקדיש שדה אחזה יש בו ששה דינין אחד לחומרת המקדיש וחמש לקולא אותם שהם לקולא שאם בא לגאול גואל בגירעון כסף שקל ופנדיון בכל שנה לבית זרע חומר שעורים ושאם בא לגאול מיד רשאי ושלווה וגואל ושגואל לחצאין ושאם מכרה לבנו של מקדיש הרי הוא כמי שגאלה הוא להיותה חוזרת לו ביובל ואותה שהיא לחומרא שאם לא גאלה הוא או בנו מתחלקת לכהנים ביובל הן בדמים אם לא מכרה הגזבר לאחר הן שלא בדמים אם מכרה לאחר מקדיש בית בבתי ערי חומה גואל מיד ולעולם ר"ל אפילו אחר היובל ובלא שום גירעון ואם גאלה אחר מיד הגזבר כל שעברה שנה משעה שגאלה נחלטה ביד הפודה מקדיש בית בבתי החצרים נפדה לעולם אף לאחר היובל ואם גאלה אחר מיד הגזבר חוזרת לבעלים ביובל ופרטי דברים אלו יתבארו בכל דיניהם במסכת ערכין בע"ה ומכל מקום כל שתדע הקדמות אלו סוגית הגמרא פשוטה היא:
+ומה שאמרו בה בשלמא למאן דאמר לרבות בתי ערי חומה היינו דכתוב בכל פירושו דמדלא כתיבה בהו גאלת קרובים כלל איצטריך רבוייא דבכל דכל לרבוייא אתיא לרבויי מאי דלא איכתיב כלל אלא למאן דאמר לרבות בתי חצרים הא מדכתיב בה גאלת קרובים מדכתיב על שדה הארץ יחשב מסתייה לאשמועינן קדימת קרוב דלימא גאלה תתנו ומאי בכל ובחדושין ותוספות נתחבטו בה ללא צורך:
+זה שביארנו במקדיש שדה אחזה שהוא נגאל לחצאין יש אומרים לא שיהא יכול לומר לו הי לך חצי המעות והחזר לי חצי שדי שאף הוא אומר שדה שלם לקחתי ולא חצי שדה אין זה אלא כממשכן שדה לחברו שאינו יכול לפדות חציו בחצי דמיו ואף בשתי שדות בהלואה אחת כן כמו שיתבאר בבתרא פרק כור בשמועת בטלה מחלקת ואף במטלטלין כן כמו שאמרו כור בשלשים יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה אלא זה שאמרו גואל לחצאין פירושו שיתן חצי הדמים הראויים לו לפי הזמן שעד היובל והלה אוכלו חצי השנים שעד היובל ומחזיר את כלו זהו דעת קצת רבנים והוא שבפירושי בבא בתרא פירשו בשמועת בית כור שהיו בה נקעים במה שהקשו בה נהי דבהדי ארעא לא קדישי ליקדשו באפיה נפשיהו כלומר נהי שאינן בכלל השדה לענין פדיון יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חמר שעורים דכיון דעל כרחך קדושים הם בכלל השדה דלא עדיפי מבור וגת שהקדיש את כלם ליקדשו באפי נפשיהו ליפדות בחשבון חומר שעורים בחמשים שקל כסף ויגאלו בפני עצמן אלמא אין נגאלין בפני עצמן ומפני שדין גאלה לחצאין אינה אלא לפי שנים ומכל מקום בשמועת בתי ערי חומה במה ששאלו בה בסוגיא זו אם נגאל לחצאין אם לאו פירשו גדולי הרבנים נגאל לחצאין דאי יהיב פלגא דמיה בתוך שנה מיפריק פלגיה ופירשו בענין נקעים נמי נהי שאין נפדין לחשבון בית זרע חמר שעורים מחמת השדה מפני שאין מצטרפין עמו מכל מקום יפדו לחשבון זה מחמת עצמן ומאי נפקא מינה אם נמכרין עמה אם לאו ומכל מקום אנו פירשנוה שאע"פ שגואל לחצאין מכל מקום אין לו לפדות את היפה ולהניח את הנקעים:
+
+Daf 21b
+
+הרציעה לא סוף דבר שהיא נעשית במרצע לבד אלא אף במחט או במקדח ומכתב ובכל דבר הנוקב ובלבד שיהא של מתכת הא של עץ כגון סיל והוא כעין קוץ המתקן בידי אדם וסירא ר"ל קוץ לא:
+וכשהוא מרצע אין צריך למרצע גדול אלא אף בקטן ואע"פ שכתוב בו המרצע ודרשו בו מרצע גדול אין הלכה כן וכיוצא במה שאמר ר' יהודה שאין גיד הנשה נוהג אלא בשל ימין ומדכתיב הירך המיומנת שבירך אין הלכה כן כמו שהתבאר במקומו:
+כשהם רוצעים אין רוצעים במילת ר"ל באליה של אזן אלא בגופה של אזן ומתוך כך אמרו אין עבד כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום מצד הרציעה והכתוב אומר ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו ר"ל לעבודתו אע"פ שאינו שב לשררה שהיה בה ולפי דרכך למדת שמי שנקב התנוך של אזנו אינו בעל מום והרי אמרו נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור וכן למדת שעבד עברי כהן אע"פ שרבה הכתוב את הכהנים במצות יתרות אף הוא רבו מוסר לו שפחה כנענית כעבד עברי ישראל שאם אין שפחה אין רציעה שהרי הוא צריך לומר אהבתי את אשתי ר"ל השפחה:
+כבר ידעת שכל היוצא למלחמה שראה אשה בשביה וחשקה אם תקפו יצרו עליה מותר לו לבא עליה אף בגיותה על דעת שיכניסה לביתו אבל לא על דעת שיבעלנה וילך לו אבל כל שבדעתו לכנסה מותר לו לבעול ביאה ראשונה בגיותה ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ודברה כנגד יצר הרע שבו כלומר מוטב שיאכל בשר תמותות ר"ל מסכנות שחוטות והיא הבעילה על סמך שיגיירנה ואל יאכל בשר תמותות נבלות והיא הבעילה אף בלא גירו�� ומשבעל ביאה ראשונה אסור לו לבא עליה עד שיעשה לה כסדר האמור בתורה ויגיירנה וישאנה:
+והכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה אבל מביאה ראשונה ואילך אסור בה שהרי אסור הוא בגיורת:
+אין יפת תואר מותרת אלא בשעת שביה אבל אם אינו בשעת שביה אסור בה ומותר לו אף באשת איש שהרי אין אישות גמור לגוי אע"פ שיש בו נדנוד איסור:
+
+Daf 22a
+
+וכן מותר אף בכעורה הואיל והיא יפה אצלו לא נאמר יפת תאר אלא שמן הסתם אין אדם חושק אלא יפת תאר:
+ואסור לו ליקח שתים שנאמר וחשקת בה ולא בה ובחברתה ולא עוד אלא אפילו ליקח אחת לעצמו ואחת לאביו או לאחד מקרובו אסור לא התירה תורה דבר זה אלא כנגד יצר הרע ויאכל לו ולא לאחרים על ידו:
+ומשלקח אחד יפת תאר וכבשה אע"פ שלא נתגיירה אסור לאחר לגזלה ממנו שנאמר ולקחת לקוחין יש לך בה ויש מפרשים אותה לענין אישות כלומר שהיא אשת איש גמורה אחר שנשאה אע"פ שנתגיירה על כרחה ואין זה כלום שהרי אינו מגיירה על כרחה ואם כן מה צורך לומר שיש לו בה אישות אלא עיקר הדברים כמו שביארנו:
+וראוי לו שלא ילחצנה במלחמה להביאה בנזיפה או להבהילה להתגייר אלא נותן לה מתון עד שתעשה מה שתעשה מתוך ישוב הדעת:
+וכיצד הוא עושה מכיון שראה וחשק מותר לו לבא עליה מיד בגיותה בלא שום דין ודברים אלא שאחר שבעל ראוי לו לדבר על לבה ולקרבה לחסות תחת כנפי שכינה אם קבלה עליה מטבילה לשם גירות מיד ונושאה ואם לא קבלה מוליכה בביתו בנחת ושלא בנזיפה ובערבוביא ומושיבה בביתו שלשים יום ומניחה לבכות אביה ואמה וקרוביה ועזיבת דתה ונימוסיה ואינו מונעה ולא עוד אלא שמניחה בניוולה מגדלת צפרניה ומגלחת ראשה כדי שתתגנה בעיניו ומתגלגל עמה בכך כל שלשים יום אם קבלה הרי הוא מטבילה לשם גירות ונושאה אחר שלשה חדשים לביאתה בתוך ביתו ואם אינו חפץ בה משלחה ואסור לו למכרה או להשתמש בה כשפחה ואם לא רצתה להתגייר מגלגל עמה כל שנים עשר חדש רצתה מטבילה לא רצתה מכריחה לקבל שבע מצות שנצטוו בני נח ואסור לו לנשאה שהרי גויה היא וכל שנתעברה מביאה ראשונה ולדה כמוה ובנו מותר בה והוא היה היתר תמר לאמנון שתמר בת יפת תאר היתה ונתעברה אמה מביאה ראשונה ומשנתגיירה ילדה את אבשלום ונמצאת תמר אחות אבשלום אף מאמו ומותרת לאמנון והוא שאמרה לו דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך זו היא שיטתנו והיא הנכונה ואחרוני הרבנים נסכמים בה ומכל מקום מלשון גדולי הרבנים נראה שאף ביאה ראשונה אסורה לו עד שתתגייר וזהו לדעתם שלא ילחצנה במלחמה ולשון הגמרא מורה כדעת ראשון וכמו שאמרו בביאה ראשונה כולי עלמא אע"פ שהם נדחקים לפרשה ושלא ילחצנה במלחמה פירושו כמו שכתבנו או שמא הזהיר על ביאה שניה או שמא הזהיר אף על הראשונה שלא תהא בלחיצה ובאונס ובתלמוד המערב באחרון של סנהדרין נחלקו בה ולשונם בזה ר' יוחנן שלח לרבנין אתון אמרין בשם רב יפת תאר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה ואני אומר אף ראשונה אסורה עד שיעשה בה כל המעשים הללו:
+אין העבד נרצע עד שיאמר וישנה אהבתי את אדני וכו' כדי שלא יבהילוהו בכך אלא שיאמר כן מתוך המתון וישוב הדעת וצריך שיאמר כן בסוף שש ר"ל ביום אחרון ומכל מקום דוקא בעוד שהוא עבד והוא שיש עדיו שהות ביום לעשות עמו שוה פרוטה או יתר וגירסת הספרים לשיטתנו אמר רבא בתחלת פרוטה אחרונה בסוף פרוטה אחרונה כלומר כשאנו אומרים בתחלת שש פירושו בתחלת פרוטה אחרונה שהוא עבד ובסוף שש דקאמר פירושו בסוף פרוטה אחרונה שהוא ר��ע הסמוך להיות חפשי כלומר שצריך שיאמר כן אף בסוף פרוטה אחרונה כדי שיהא שתי האמירות בסמוך ליציאתו עד שיראה שהדברים נאמרים בכונה גמורה ויש מפרשים בדרך אחרת וזו עקר:
+מסר הרב לעבד שפחה וילדה לו בנים אבל לרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר אהבתי וכו' הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך הוא חולה ורבו אינו חולה או רבו חולה והוא אינו חולה או שניהם חולים אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך שיהיו שניהם בטובה וצריך שישוהו עמו שנאמר עמך עמך במאכל עמך במשתה כמו שביארנו למעלה:
+עבד עברי שהיתה לו אשה כשנמכר לעבד האדון חייב במזונותיה וכן אם היו לו בנים הן שהיה לו אשה זו או בנים אלו קודם שנמכר הן אחר שנמכר ובאשה מיהא לאחר שנמכר דוקא שלקחה מדעת האדון ודבר זה יצא לנו מן המקראות שנאמר ויצאה אשתו עמו וודאי לא על השפחה הוא אומר כן שהרי אינה יוצאה אלא על העבריה ומי הכניסה שתצא אלא הרב חייב במזונותיה וכן אתה אומר בבנים מדכתיב ויצא מעמך הוא ובניו עמו שלא על בני השפחה הוא אומר כן שהרי כתוב האשה וילדיה תהיה לאדוניה ובמקום אחר התבאר דוקא על זו אמרו שחייב במזונות אשתו אבל לא בארוסה ושומרת יבם וכן דוקא בנשואין שלא בעבירה אבל בנשואי עבירה אפילו מחייבי לאוין ואפילו מן השניות אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו הראויה לעמוד עמו ואע"פ שהאדון חייב במזונותיה אין מעשי ידיה שלו אלא מעשי ידיה לבעלה שלא מן הדין הוא זה אלא מצד מוסר ודרך ארץ ומתוך כך יראה לי שאם התנה עמו שלא לאכול אשתו ובניו עמו רשאי ואין בו משום מתנה לעקור דבר תורה על הדרך שכתבנו למעלה בענין כי טוב לו עמך:
+
+Daf 22b
+
+הרציעה צריך שתהא על הדלת ושתהא הדלת קבועה בבנינה ועומדת לא שתהא עקורה ומושלכת בארץ ושינקוב עליה שלא נאמר מזוזה אלא ללמד שתהא הדלת מעומד כמזוזה אבל הרציעה על הדלת בין שיש שם מזוזה בין שאין שם מזוזה וכן אינו רוצע אזנו במקום אחר ושאחר כן יקוב חור בדלתו אלא מגישו אל הדלת ומניח אזנו על הדלת ונוקב והולך עד שמגיע חודו של מרצע לדלת ודבר זה הוא בסוף שש אחר שהביאו לפני בית דין של שלשה ואמר דבריו בפניהם והאדון בעצמו הוא שרוצע ולא בנו ולא שלוחו ולא שליח בית דין והתבאר במקום אחר שאין רוצעין שני עבדים כאחד:
+מה נשתנה אוזן לירצע מכל איברים שבגוף אזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע ואע"פ שמוכר עצמו אינו נרצע כמו שבארנו לענין פסק שעשה דבר שהוזקק עליו לימכר לגניבתו ולקנות לו אדון והוא שאמרו במכילתא אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב תרצע:
+ומה נשתנה דלת ומזוזה משאר כלים דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות להוציאם מעבדות והלך זה ונשתעבד על הדרך שביארנו תרצע לקיים מה שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה ובמדרש אמרו מרצע בגימטריא ארבע מאות רמז לארבע מאות שנה שנשתעבדו בגלות משנולד יצחק ויצאו ממנו וזה נשתדל וחזר לעבודתו:
+במקום אחר התבאר על העבד בין מוכר עצמו בין מכרוהו בית דין שאינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח כדרך שעבדים נמכרים שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד אלא בצנעה ודרך כבוד ושאסור לעבוד בו עבודת פרך כגון עבודה שאינה צריכה לו או עבודה ביותר מדאי ושלא כדרך שאר פועלים מכאן אמרו שלא יאמר לו עשה במלאכה פלונית עד שאבא ונכנס שנינו והוא מכוין שיהא שוהה אחר כדי שירבה במלאכה יותר מדאי ויאמר לו לא היה לי פנאי לבא עד עתה ועל זה נאמר ויראת מאלהיך וגדולי המחברים פירשו בעבודת פרך עבודה שאין לה קיצבה ואין שיטת התלמוד מוכחת כן וכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:
+אף הגוי שראינו שעבד בו בפרך והוא תחת ידינו מונעין אותו שלא ישתעבד בו אלא דרך שיעבוד הראוי כדרך שנישתעבד לישראל שנאמר ולא ירדנו בפרך לעיניך:
+כשם שישראל אסור להעבידו עבודת פרך כך אסור להעבידו בדברים בזוים כגון חליצת מנעל והולכת כלים לבית המרחץ שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד אלא עבודת פועל הה"ד כשכיר כתושב יהיה עמך ומותר לספר לו שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו אבל לא יעשהו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים אלא אם כן היתה אומנותו בכך ומכל מקום כל שלא נמכר אלא שמשתכר לאי זו מלאכה הואיל והוא משתכר לדבר זה ואינו עושה אלא ברצונו מותר ודברים אלו התבארו בתורת כהנים:
+המשנה השלישית והוא מענין החלק השני במה שנתגלגל בביאור הקנאת עבד כנעני והוא שאמר עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו וחכמים אומרים אף בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים אמר הר"ם פי' אמר השם בעבד כנעני והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה הקיש עבדים לקרקעות מה קרקע נקנה בכסף אף עבד כנעני בזה הדרך בעצמו והנה לי בזה שני עיקרים אחד מהם זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו והעיקר השני מחלוקת ר' מאיר וחכמים בראש פ"ק דגיטין ביציאת עבד לחירות שאמר ר' מאיר חובה הוא לו וחכמים אמרו זכות הוא לו ומהידוע אמרו מה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו וזה אין מחלוקת בו הנה ר' מאיר סבר כשיתן אחד לעבד ממון ואמר לו קנה על מנת שתצא לחירות קנה אותו רבו ואינו יוצא לחירות לפי שמעת שאמר לו קנה אותם קנה רבו ולא יועילוהו תנאו אחר זה ולזה אמר ר' מאיר שהוא לעולם לא יצא בכסף אלא על ידי אחרים כשיתן אחר מתנה לרבו לפדותו וחכמים אומרים יועיל תנאו ולא קנה עבד כלום מזה הממון ואיך יקנה אותו רבו ואין לרבו בזה הממון כלום עד שיצא לחירות ולזה אפשר אצלם בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים ור' מאיר גם כן סבר שהוא לא יהיה בן חורין עד שיגיע גט שחרור לידו אולם כאשר זכה לו ע"י אחר לא יצא לפי שחובה היא לו ולזה אמר בשטר ע"י עצמו וחכמים אומרים שהוא קונה את עצמו אפי' בשטר ע"י אחרים לפי שזכות הוא לו והלכה כחכמים ואמרו בכאן בחזקה כבר ביארנוהו ואמרו כיצד בחזקה התיר מנעל לרבו או הלבישו הוליך כיליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו הלבישו הגביהו או שהגביה הרב את העבד קנאו ועבד כנעני הוא ג"כ יקנה את עצמו בראשי אברים והוא שיכהו אדניו ויפול ממנו אחד מהכ"ד אברים והם אצבעו הידים והרגלים וראשי האזנים וראשי הדדין וראש האמה או יסמא את עינו או יפיל את שינו כמו שבא בכתוב ואשר הביא שלא ימנה בכלל מה שיקנה העבד עצמו לפי מה שיצטרך גט חירות מרבו אחר שהומם כמו שביארנו:
+אמר המאירי עבד כנעני והוא כל עבד שמשאר אומות שכולן מיוחסות דרך השאלה על שם כנעניים ולאו דוקא כנעני ומכאן ואילך אין צורך למה שנתחבטו רבים בכנעני היאך אפשר לקיימו והלא משבעה עממין הוא ובכלל לא תחיה כל נשמה ולא עוד שאף בכנעני דוקא אתה יכול לפרשה באותו שהשלימו וקיבלו שבע מצות שבכל עממין שבעו��ם חוץ מעמון ומואב שנאמר בהם לא תדרוש שלומם וטובתם כשנלחמין עמהם קוראין להם לשלום תחלה אם ישלימו ויקבלו שבע מצות משאירין אותם והיו למס ולשיעבוד ואין הורגין מהם אפילו נפש אחת אפילו היו משבעה עממין ואם לא השלימו או שלא רצו לקבל שבע מצות נלחמים בהם והורגין כל זכר שבהם ומשאירין הנשים והטף בשאר אומות וכן בעמון ומואב אף בלא קריאת שלום אם לא השלימו תחלה מאליהם אבל בשבעה עממין ובעמלקים כל שלא השלימו או שהשלימו ולא רצו לקבל שבע מצות הורגין את הכל ועל זו נאמר לא תחיה כל נשמה ושמא תאמר אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון לא היה אלא מפני שלא שאל בהם יהושע עדיין ולא היו יודעים מנהגם של ישראל שיהיו שואלים בשלום ושמא תאמר ומכל מקום כשכרתו להם ברית על דעת להכרית עבודה זרה מארצם היה שהרי לא היו משלימים עם שום אדם אלא בהשלמה וקבלת שבע מצות ואחר שקבלו עליהם כן למה הקפידו עליהם הנשיאים ועשאום חוטבי עצים ושואבי מים ולא עוד אלא שנראה מפשוטן של מקראות שראויים היו להכותם אלמלא כח השבועה לא היה אלא מפני שבאו להם בערמה ובהטעאה והכירו בהם שלא קבלו מה שקבלו מלב ומנפש אלא על דרך הערמה להנצל מהם ויש מפרשים שלא היתה שאילת שלום אלא עד שלא עברו את הירדן ואין הדברים נראין ומכל מקום למדנו שאף בכנעני גמור יש מהם שאינם בכלל לא תחיה ומכל מקום עממין אלו כבר אבד זכרן ואתה יכול לפרשה בשאר אומות על הדרך שכתבנו תחלה:
+וצריך שתדע שקנייה זו שאנו עסוקים בה פירושה הן בישראל הקונה עבד כנעני מישראל חברו הן שקנהו מגוי מגר תושב הן שהגוי מכר עצמו לישראל הן שמכר לו בניו ובנותיו ואע"פ שגוי אינו קונה גוי חברו לגופו אלא למעשה ידיו כמו שיתבאר במסכת גיטין עד שאם יברח ממנו ויתגייר מיד הוא מותר בבת ישראל אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לו ומכל מקום בגוי מישראל אין אנו עסוקין שהרי המוכר עבדו לגוי יצא לחירות וכופין אותו לחזור ולקנותו עד עשרה בדמיו:
+וכן תדע שלענין קנייתו אין חלוק בין שמל וטבל לשם עבדות או שלא מל וטבל ומכל מקום אחר שקנאו צריך לו שימולהו ויטבילהו לשם עבדות ויהא חייב במצות שהנשים חייבות בהם ואם לא רצה לקבל מצות אלו מגלגל עמו כל שנים עשר חדש ואם לא רצה עדיין חוזר ומוכרו לגוים כמו שיתבאר ביבמות וכל שהוא כן אף הוא קונהו באלו אע"פ שכתבנו שאין קנין שטר בגוי עם ישראל בעבד כנעני מיהא מועיל ויש חולקין בזו:
+ומעתה נשוב לביאור משנתנו והוא שעבד כנעני נקנה בכסף או בשטר או בחזקה מפני שלענין קנין הוקש לקרקע שנקנה באלו אע"פ שלא הוקש לו לענין חזרה ביובל שהרי נאמר עליו לעולם בהם תעבודו ובגמרא פירשו שיש עוד קניות בעבד כנעני והן חליפין ומשיכה אלא שלא שנה במשנתנו אלא קניות שישנם בקרקע ושאינם במטלטלין וחליפין אע"פ שהן בקרקע ישנה במטלטלין כבקרקע ומשיכה ישנה במטלטלין ואין לה מקום בקרקע שאין הקרקע בר משיכה ומכל מקום פירשו רבותי שבקנוי מן הגוי אין קנין חליפין מועיל בו שלא מצינו קנין חליפין בגוי אבל אינו נקנה בהגבהה וכמו שאמרו הגביהו רבו לא קנאו אבל הגביהו הוא לרבו קנאו מתורת חזקה וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים וכו' לפי מה שיתבאר בגמרא צריך שתדע שכל שעל ידי אחרים הנזכר במשנה זו פירושו שלא מדעת העבד וכן צריך שתדע שמשנה זו סובבת על שלשה דינין אחד אם חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות או אם זכות הוא לו והשני אם יש קנין לעבד בלא רבו בשום צד אם לאו והשלישי אם גטו וידו של עבד באין כאחת אם לאו ומעתה על פי שלשה דינין אלו פירשו בגמרא ששלוש מחלוקות בדבר זה שלדעת ר' מאיר בכסף על ידי אחרים שיתנוהו לרבו על מנת שיצא בו עבדו לחירות ואפילו שלא מדעתו ואע"פ שחוב הוא לו לדעתו מכל מקום אין אותן הנותנין חבין לו שקבלת רבו גורמת לו אבל לא על ידי עצמו שכל שנתנוהו לו קנאו רבו ואפילו נתנוהו לו על מנת שאין לרבו רשות בו או על מנת שיצא בו לחירות שאין קנין לעבד בשום צד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו שיכתוב לו רבו גט שחרור וימסרנו בידו בעידי מסירה או בינו לבין עצמו ובעידי חתימה מפני שהוא סובר גיטו וידו באין כאחת אבל לא על ידי אחרים ר"ל שיזכו בשבילו שלא ברצון העבד שהוא סובר חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות ואין חבין לאדם שלא בפניו והרי בזו קבלתם גרמה לו חירותו וחכמים סוברים בין בכסף בין בשטר בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו כסף על ידי אחרים שיתנוהו לרבו על מנת להוציא עבדו לחירות שהם סוברים שיש קנין לעבד בדרך זה ושטר על ידי אחרים שיזכו בשבילו אף שלא מדעתו מפני שהם סוברים זכות הוא לו וכסף על ידי עצמו מפני שהם סוברים שיש קנין לעבד בלא רבו ובלבד שיהא הכסף משל אחרים ושיתנוהו לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו או על מנת שיצא בו לחירות ובשטר אף על ידי עצמו מפני שהם סוברים גיטו וידו באין כאחד ויש כאן מחלוקת שלישית והוא לדעת ר' שמעון בן אלעזר והוא בין בשטר בין בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו בשטר מפני שהוא סובר זכות הוא לעבד ואינו סובר שיהיו גיטו וידו באין כאחד ובכסף מפני שהוא סובר זכות הוא לו וסובר שאין קנין לעבד בלא רבו בשום צד ואתה צריך לגרוס בסוף הסוגיא אלא בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו והוא הדין בשטר והיינו רבנן בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו והוא הדין לכסף והיינו ר' שמעון בן אלעזר ויש גורסין בדרך אחרת וזו עקר:
+
+Daf 23a
+
+ולענין פסק הלכה כחכמים ובין בכסף בין בשטר בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו ובלבד שיהא הכסף משל אחרים אלא שבחלק זה ר"ל כסף על ידי עצמו והכסף של אחרים מחלוקת גדולה בין המפרשים אם דיו בתנאי שיתנהו לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו או צריך שיזכיר בפירוש לאי זה דבר הוא נותנם לו והוא שיאמר לו על מנת שיהא רבך מוציאך בהם לחירות שנמצא שאף לעבד אינו מקנה אלא על מנת שיצא לחירות ומחלקותם תלויה במה שנחלקו בגמרא על משנה זו רב ששת ור' אלעזר רב ששת אמר דכולי עלמא במתנה סתם אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כלומר שכל שאדם נותן או מקנה לעבד או לאשה בסתם ובלא תנאי קנה רבו וקנה בעלה ומשנתנו בשהקנה לו אחר ואמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו דר' מאיר סבר כי אמר ליה קני קנה רבו וכי הדר אמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו אינו כלום ואין לדעת ר' מאיר קניה לעבד בלא רבו אלא אם כן ייחד לו לדבר פלוני כגון על מנת שתצא בו לחירות הא בדרך זה מיהא יש לו קנייה אף לר' מאיר לדעת רב ששת ורבנן סברי שאף בעל מנת שאין לרבך רשות בה אהני ליה תנאיה והלכה כרבנן והילכך כל שמתנה דרך כלל בהקנאתו על מנת שאין לרבך רשות בו דיו ואין לרבו עוד רשות בהם וכן באשה בעל מנת שאין לבעליך רשות בהם ור' אלעזר חלק ואמר דכולי עלמא כי האי גונא קנה רבו וקנה בעלה ומשנתנו בשהקנה לעבד ואמר לו בפרט על מנת שתצא בו לחירות דר' מאיר סבר שאף בזה קנה רבו וכן באשה אע"פ שפירט לאי זה דבר הוא נותן לה ולדעת זה אין לו קנין בלא רבו בשום צד ורבנן סברי הא אפילו לדיד��ה לא מקני ליה אלא על מנת שיצא בו לחירות והרי לר' אלעזר ואליבא דרבנן כל תנאי שאדם מתנה בהקנאת עבד ואשה להפקעת זכות בעל או אדון דרך כלל אין מועיל עד שיפרט שאף להם אינו נותן אלא לדבר פלוני כגון בעבד לצאת בו לחירות ובאשה ליזון היא בהם או להלבישה או לאי זה דבר ומעתה גדולי הפוסקים פסקו כרבנן אליבא דר' אלעזר ואין על מנת שאין לרב רשות בהם מועיל כלום עד שייחד לאי זה דבר ואע"פ שדעת הנותן לא היתה אלא לכך הרי מצינו כיוצא בו בנכסי לך ואחריך לפלוני שאם ראשון ראוי ליורשו לא אמר כלום ותוך כדי דבור אין לו מקום בכאן שהרי אין כאן חזרה ממה שאמר אלא שאף הוא סובר לקיים את הכל:
+ומכל מקום הרבה תמהים עליהם וסותרים את דבריהם ממה שאמרו במסכת נדרים פרק אלו נדרים שהבעל מיפר המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת מעות לבתו אומר לה הרי מעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נותנת לפיך ואמרו על זה אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נותנת לפיך ר"ל שהוא דבר פרטי והוא כעין האמור בעבד על מנת שתצא בו לחירות אבל אם אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל והקשו שם לרב מתקיף לה ר' זירא כמאן אזלא הא שמעתא דרב כר' מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה ורמינהי כיצד משתתפין במבוי וכו' עד ומזכה להם על ידי אשתו ואי אמרת קנה יתהון בעל הא לא נפיק מרשותיה דבעל ואמר רבא מודה ר' מאיר לענין עירוב הואיל ולזכות לאחרים הוה נפיק מיד בעלה הוא והרי סוגיא זו הולכת על שיטת רב ששת שהרי מה שאת נותנת לפיך הוא דבר פרטי וכעל מנת שתצא בו לחירות ולפיכך הודה רב שבתנאי זה דיו ואמרו עליו כמאן כר' מאיר ואלו לשיטת ר' אלעזר אף בזו חולק ר' מאיר ואם כן לשיטת ר' אלעזר מה שאמר רב כדעת רבנן הוא ולא כדעת ר' מאיר אלא ודאי בשיטת רב ששת ובמה שאת עושה לפיך אף ר' מאיר מודה אבל מה שתרצי עשי כלומר שלא יהא לבעליך רשות בהם בזו נחלקו ר' מאיר וחכמים ונמצא רב כר' מאיר וזהו שאמר שמואל אף מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל שהוא סובר כחכמים שדיו בעל מנת שאין לבעליך רשות בהם וזהו מה שתרצי עשי ואע"פ שבאותה משנה אמרו למה שאת נותנת לפיך שמא המשנה לדעת ר' מאיר היא שנויה או שמא שנאוה דרך הרוחה לדברי הכל והרי למדת מסוגיא זו לענין פסק שאף בעל מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה הבעל וודאי כך הדין בעבד ואף במסכת סנהדרין פרק סורר אמרו במה שא"ר יוסי עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו והקשו בה משל אמו מה שקנתה אשה קנה בעלה ותירץ בה כגון דאקני לה אחר מנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן וכן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר אלמא הנחה פשוטה להם שכל שהתנה דרך כלל על מנת שאין לבעליך רשות בהן דיו ומתוך כך ראו האחרונים וחכמי הדורות שלפנינו לפסוק כרבנן וכשיטת רב ששת וכל על מנת שאין לרבך או לבעליך רשות בהם מועיל בכך ומכל מקום נראה לי כדעת גדולי הפוסקים שאם לא כן אף לר' מאיר אתה מוצא קנין לעבד בלא רבו והאיך החליט לומר דוקא בכסף של אחרים ואם מזו של סנהדרין יראה לי שפירושה שהקנה לה בדרך שאין לבעל רשות בה וכן שלא דקדק בה כל כך אחר שאין עקר הדין לשם אלא שזו של נדרים קשה ומכל מקום אנו כתבנו באחרון של נדרים שאף מה שתרצי עשי הוא קצת יחוד לדעת שמואל כלומר שאיני נותן לך אלא לצרכיך לאי זה מהן שתרצי אם למזונותיך או למלבושיך אם לתכשיטיך אם לאי זה דבר ומה שאמרו רב כר' מאיר פירושו שהוא נוטה בקצת לשונות של ייחוד כר' מ��יר בכל הלשונות של ייחוד והוא במה שתרצי עשי שהוא קצת יחוד ואעפ"כ הוא אומר שלא קנה יתהון בעל ומכל מקום לא כר' מאיר דוקא שבלשון שאת נותנת לפיך אף רב מודה שמועיל ודלא כר' מאיר ומתוך כך נראה שפסקו גדולי המחברים כשמואל דהתם וכרבנן דהכא ללישנא דר' אלעזר ולשונם בזה על מנת שתאכלי בהם או על מנת שתלבשי או על מנת שתעשי בהם מה שתרצי לא קנה הבעל ויש באין בפשרה רחוקה מן הדין להפריש בענין זה בין אשה לעבד שר' אלעזר לא אמרה אלא בעבד שמתוך שגופו קנוי אין לו שום קנייה בתנאי שבדרך כלל אבל באשה ודאי לא קנה הבעל:
+ואע"פ שדייך למשנתך בהלכה זו כמה שכתבנו עד כאן הן לענין פירוש הן לענין פסק וכל מה שאנו כותבין בה מכאן ואילך הוא טורח יתר והוצאה שלא לצורך אעפ"כ אני רואה להעירך בקצת ראיותיהם ובשאר דברים שבאו עליה לקצת מפרשים בדרך זרות ודברים רחוקים והוא שבעלי פשרה זו שהזכרנו יש להם כעין ראיה ממה שאמרו בפרק השואל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך כיון שיצתה מרשותו ומתה פטור והקשו בגמרא עבד הא לא נפק ליה מרשותיה ותירצה שמואל בעבד עברי שאין גופו קנוי אלמא שאף שמואל שהודה באשה שבתנאי דרך כלל דיו פירשה בעבד עברי הא בכנעני לא נפיק מרשותיה והרי זה מאחר ששולחה לאחר הרי הוא כאומר על מנת שאין לי רשות ואין זה כלום שהרי מכל מקום אין כאן תנאי וכן יש להם כעין ראיה בפרק הזורק דאמר ליה רבינא לרב אשי אטו רבא יד דאשה קשיא ליה נהי דקני לה למעשי ידיה גופה מי קני לה ואמר ליה יד דעבד קשיא ליה אלמא שנייא זכיית עבד מזכיית אשה וכל אלו דברים דחוקים שהרי בסוגיא זו מזכירם כאחת ובמדה אחת דכולי עלמא אין קניין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה והרי אשה מיהא לא היה עקר הוראת ענין זה שבא בכאן אלא שדרך גררא הוזכרה כדבר פשוט שדין אחד הוא ועוד שהרי הקשו בסוגיא זו דר' מאיר אדר' מאיר ודרבנן אדרבנן מדתניא אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש ואם כדבריהם היה לו לומר בשלמא דר' מאיר אדר' מאיר לא קשיא שאני דין עבד מדין אשה אלא דרבנן אדרבנן קשיא אלא ודאי שנראין הדברים שהדין שוה בעבד ואשה:
+ויש מי שמצדד לומר שכל שאדם אחר מקנה להם על מנת שאין לבעל או לרב רשות בהן אין הפרש בין עבד לאשה ובשניהם לא קנה הבעל או הרב אלא הרי הוא קיים כשאר כל התנאים שהרי בעקרת דבר תורה אמרו בדבר שבממון תנאו קיים אבל במה שמקנה להם הבעל לאשה או הרב לעבד יש לחלק בין עבד לאשה כענין שלמדנו משמועות שהזכרנו של פרק השואל והזורק שהעבד הואיל וגופו קנוי אין שום הפרש בין ידו ליד רבו שגוף ידו של עבד כגוף ידו של רבו הוא וכשמזכה לו דבר או לאחרים על ידו הרי הוא כמזכה מימינו לשמאלו ששניהם ברשותו וכאלו אמר תהא חצרי זוכה למה שבתוכה לפלוני שאינו כלום אלא אם כן זיכה לחברו חצרו קודם לכן אבל אשה כיון שאין גופה קנוי אינה נחשבת רשותו וכשמזכה לה או לאחרים על ידה זכתה על הדרך שהיא זוכה כשהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה ואף הם מביאים כעין ראיה לדעת זה ממה שאמרו בשתוף מבוי ומזכה להם על ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל לא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים והקשו לרב מאשתו ואם דינם שוה היה להם להקשות אף לשמואל מעבד כנעני שהרי בשתוף כשמזכה האדון על ידו הרי הוא כמתנה בפירוש על מנת שאין לו רשות במה שאני מזכה בעירוב זה ומפני מה אינו מזכה על ידי עבדו כמו שהוא מזכה על ידי אשתו אלא שכל שמזכה להם הבעל או הרב יש חלוק בין עבד לאשה וחכמי ההר דוחים ראיה זו מפני שנוח לו להקשות לרב מאשתו משיקשה למה חלקו בין אשתו לעבדו ומכל מקום אף הם סועדים סברא זו במקצת ממה שאמרו בתלמוד המערב פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר ומאחר לרבו הא מרבו לאחר לא מאחר לעצמו מחלקת ר' מאיר וחכמים דתני הילך כסף זה על מנת שלא יהא לרבך רשות בו זכה העבד זכה רבו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים זכה העבד לא זכה רבו מה צרכא ליה מרבו לאחר כשם שהעבד זוכה מאחר לרבו כך העבד זוכה מרבו לאחר נשמעינה מן הדה השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו לית הדה אמרה שהעבד זוכה מרבו לאחר אמ"ר אלעזר תפתר בעבד עברי וכו' ר' זעירא שמע מן הדה אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו לית הדה אמרה שאין העבד זוכה מרבו לאחר תפתר כר' מאיר דר' מאיר עביד יד העבד כיד רבו והא תני אשתו אית לך מימר ר' מאיר עביד יד אשה כיד בעלה ר' חנינא בשם ר' פנחס תפתר להדין תניא דתני אשתו אין פודה לו מעשר שני ר' שמעון בן אלעזר אומר בשם ר' מאיר אשתו פודה לו מעשר שני ולהדין תניא עביד ר' מאיר יד העבד כיד רבך ולא עביד יד אשה כיד בעלה זהו לשון תלמוד המערב ולמדו ממנו שאע"פ שהעבד זוכה מאחר לעצמו לדעת חכמים כשהקנה לו אחר על מנת שאין לרבו רשות בו כדקתני בהדיא בבריתא אם מזכה רבו לאחרים על ידו היה מספק אם יועיל באותה זכיה עד שדחה ר' אלעזר אותה משנה של פרק השואל שהיה נראה ממנה שהעבד זוכה מרבו לאחר והעמידה בעבד עברי על הדרך שתירצה שמואל בתלמוד שלנו כמו שכתבנו ומכל מקום הואיל ולא עמדה סברא זו וכשרצה ר' זירא ללמוד ממשנת אבל לא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים שאין העבד זוכה מרבו לאחר תירצוה דר' מאיר היא וסבירא ליה יד עבד כיד רבו אבל לא יד אשה כיד בעלה ממה שאמר ר' מאיר אשה פודה מעשר שני אבל לרבנן אין חלוק בין עבד לאשה וכשם שאשה זוכה בין מאחרים לעצמה בין מבעלה לאחרים כך העבד זוכה בין מאחרים לעצמו בין מרבו לאחרים:
+למדנו שאין חלוק ביניהם למסקנת סוגיית של תלמוד המערב ואף בתלמוד שלנו בכמה מקומות מצינו שאף לר' מאיר עבד ואשה שוים הם ואחד מהם זו של סוגייא זו שכשהקשו דר' מאיר אדר' מאיר כמו שכתבנו למעלה נראה שלא עלה להם לתרץ שיהא ביניהם שום חלוק והוצרכו לתרצה במעשר דאתא מבי נשא וכן באחרון של נדרים ואלו שאין זוכין להם בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנעניים ואשתו והוצרך להעמיד זו שאמרו מזכה להם על ידי אשתו כשיש לה חצר באותו מבוי הא לאו הכי לר' מאיר אינו יכול לזכות על ידי אשתו הילכך כל שכן לרבנן שסוברים יש קנין לעבד בלא רבו כשאחרים מזכים על מנת שאין לרבו רשות בו והוא הדין בעבד מזכה לו או לאחרים על ידו שיש לו זכייה ומה שהוצרכנו בפרק השואל להעמידה בעבד עברי שאין גופו קנוי משום דסתם מתניתין היא וסתם מתניתין ר' מאיר וכן מה שאמרו בפרק הזורק יד דעבד קשיא ליה למאן דאמר בשטר על ידי עצמו יד עבד כיד רבו הוא מאן שמעת ליה דאית לי' בשטר על ידי עצמו ר' מאיר ולדידיה הוא דמקשינן יד עבד כיד רבו הוא אע"פ שנותן לו רבו השטר כדי לסלק רשותו מעליו ואע"פ שהאשה יש לה יד לקבל גיטא מפני שאינו קונה גוף ידה אלא למעשה ידיה אבל לרבנן אין להקשות כן כלל הואיל וסוברים יש קנין לעבד בלא רבו כשאחר מזכה לו על מנת שאין לרבו רשות בו והוא הדין כשמזכה לו רבו לצורך עצמו או לצורך אחרים ולדעת זה כתבו חכמי ההר שלרבנן לא הוצרכו להעמיד זו של השואל בעבד עברי אלא אף בעבד כ��עני כן וכן זו של ערוב לדעתם יכול לזכות אף על ידי עבד כנעני שמאחר שכשאחר מזכה לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו זכה כך יש לו זכייה כשנותן לו רבו לזכות לאחרים כסוגיאות שלנו שלא מצינו בהם חלוק בין מה שמזכין לו אחרים למה שמזכה לו רבו אף לר' מאיר ואף לסוגיית תלמוד המערב לא מצינו חלוק זה אלא לר' מאיר אבל לרבנן מכל מקום למדת שאין חלוק בין אשה לעבד וכן למדת בסוגיית תלמוד המערב שהולכת על שטת רב ששת שהם אמרו הילך כסף זה על מנת שאין לרבך רשות בו ומתוך כך פסקו האחרונים כחכמים ולשטת רב ששת אלא גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כחכמים ולשטת ר' אלעזר כמו שכתבנו:
+ויש מפרשין סוגייא של נדרים לשטת גדולי הפוסקים בדרך זה אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נותנת לפיך שייחד לה דבר ידוע דלדידה נמי לא אקני אלא לכי הא אבל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל שאין קנין לעבד וכו' וסבירא ליה לרב כר' מאיר ובאת נושאת ונותנת לפיך מודה ר' מאיר דלא קנה בעל ואקשי ליה ממתניתין אבל לשמואל לא קשיא דמוקים לה דלא כר' מאיר ושמא תאמר והא מודה ר' מאיר באת נושאת ונותנת לפיך דלא קנה יתהון בעל יש לומר הני מילי באחרים הוא דשיך האי טעמא דלא קנה יתהון בעל לפי שאין הבעל יכול לקנות שום מתנה אלא מה שקנתה האשה אבל בדבר שהוא של בעל עצמו כל שכן שאם מיחד לה דבר אינו קנין שאין הוא נותן דבר לאשה לצרכה שנאמר כיון שאינה קנויה לו הוה ליה כאלו נפק מרשותיה אלא לצורך אחרים הוא דיהיב לה ואותו אחר אינו יכול לקנות עד שיצא מרשות הבעל והאשה אינה יכולה לקנות בעבורו שהרי אינו נותן לה אלא דבר זה ותירץ רב אשי אע"ג דאמר ר' מאיר יד אשה כיד בעלה מודה הוא לענין שתוף שכיון שהוא נותן לה רשות שתזכה בשביל אחרים הוה ליה כאלו נותן לה לצרכה ואותביה רבינא מדתניא אלו שזכין לאדם ואמרו בה אשתו לא זכיה מאן קתני לה לא ר' מאיר ולא רבנן אלא אמר רב אשי מתניתין באשה שיש לה חצר וזכיתה סבירא לן דכיון שנותן לה רשות לזכות תהוי המתנה לצרכה דקנתה ואיפשר מפני שאף לאותו אחר אינו מקנה אלא לצורך אותו ערוב ומתוך כך לא קרינן ליה נפק מרשותיה אלא אם כן יש לה חצר באותו מבוי ולדבריהם הלכה כרב דאת נושאת ונותנת לפיך שייחד לה דבר לא קנה בעל ובמה שתרצי עשי קנה בעל ואע"ג דרב מפרש פלוגתיהו במה שתרצי עשי וגדולי הפוסקים שמביאים דבריו של ר' אליעזר שפירשה בעל מנת שתצא לחירות שהוא כעין מה שאת נושאת ונותנת לפיך ופסקו כרבנן לא נפקא לן מידי דכלהו מודו בייחוד דבר דלא קנה יתהון בעל ובמה שתרצי קנה אלא דניחא ליה לפרושי פלוגתיהו כר' אלעזר כי היכי דתיקום הלכתא כרבנן ולא שנפרש פלוגתיה דרב ונצטרך לפסוק כר' מאיר וכל זה טורח יתר הוא שטרחו לקיים דבריהם של גדולי הפוסקים ומכל מקום עדין קשה להם זו של ערוב שהוצרכו להעמידה ביש לה חצר וכו' ואין נזהרין מזה כלל ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה כלל בהלכות ערוב ומכל מקום בתשובות שאלות מצינו על זו דההיא סוגיא אליבא דר' מאיר ואנן כרבנן סבירא לן וכמה שפירשו בההיא סוגיא דהיא אליבא דר' מאיר ואנן כרבנן הלכה היא למאי דפריש לה ר' אלעזר בסוגיא שבכאן דמאי דסבירא ליה לר' מאיר אליבא דרב סבירא להו לרבנן דר' אלעזר ויש מתרצין בה מה שתירצו בפרק התקבל שאני שתופי מבואות דרבנן ופליגא בריתא ומתניתין בההיא סברא דפליגי אמוראי בהא מילתא אי אמרינן הכי ר"ל שאני שתופי מבואות דרבנן אי אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון והאי דלא תריץ לה רב אשי הכי התם משום דבעי לתרוצי בגונא דלא ליפליג מתניתין ובריתא אהדדי:
+ועוד נראה לביאורה דהאי בריתא קשיא רישא אסיפא בענין קטן דקתני בתרויהו על ידי עבדו ושפחתו העברים ופירשוה בגיטין ס"ה א' דלא משכחת אמה העבריה אלא בקטנה והדר קתני על ידי בנו ובתו הגדולים ולא קטנים ודבר זה תירץ אחד מן המחברים שיש לחלק בין קטן שלו לקטן דעלמא שקטן הזוכה על דעת אביו הוא זוכה והילכך אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים דאכתי לא נפק מרשותיה ומכל מקום אם אינו סמוך על שלחן אביו הרי הוא כקטן בעלמא אך כתבו דברים אלו גדולי ההר וטרחנו לכתבם אע"פ שאין מדרכנו באריכות יתר מדאי כל כך מצד רוב מחלוקת שאירעו בענין זה בדורנו והיו מבהילים את שכנגדם בראיות חלושות שהזכרנו וכדי להעיר הרוצה לירד לאמתת הענין והשונה ישנה דרך קצרה מה שכתבנו תחלה עד המקום שהתחלנו להת' באריכות זו ויניח את השאר ואף אנו חזרנו וכתבנוה בלשון קצר ומבורר יותר באחרון של נדרים ופירשנו שם מה שנראה לנו באותה סוגיא לשיטת גדולי הפוסקים והמחברים כמו שכתבנוה למעלה בלשון קצרה:
+אע"פ שהארכנו הרבה בענינים אלו עדין אנו צריכים בה בענינים אלו לפרש לדעת האומר שבעל מנת שאין לבעל רשות בהן קנה יתהון בעל או שנתן לה בלא שום תנאי שקנה הבעל לדברי הכל אם קנה מכל וכל או דוקא לענין פירות יש מי שאומר שקנה הבעל לגמרי ואף גוף המתנה כעבד שקנה רבו הכל והרי הוא כמציאת האשה שכלה לבעלה ויכול למכרה אף בלא רשותה ואינה כירושה שהיא נכסי מלוג ואף גדולי הרבנים כתבוה כן בההיא במסכת סנהדרין פרק סורר אלא שבמקצת פירושים ישנים מצינו להם שהפריזו על מדותיהם לומר כן אף בירושה הבאה משנכנסה לרשות הבעל ואין לה בנכסי מלוג אלא במה שקנתה עד שלא נשאת ודבר זה אי אפשר לאמרו וסתירתו מבוארת במסכת כתבות פרק נכסים במשנת נפלו לה משנשאת ואף בסוגיא זו רמזו להיות כל המתנה נחלטת ביד הבעל בשמועת אשה פודה מעשר שני בלא חמש וכן קצת ראיה ממה שהושוה בסוגיא זו קנין אשה לבעלה לקנין עבד לרבו אלא שחכמי הדורות הסכימו שהמתנה אינה אלא כירושה ולא זכה בעל אלא בפירות וראיה להם בתלמוד המערב שבמסכת כתבות פרק מציאה שאמרו שם מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם שאינו יכול לשנותם למלאכת אחרת התיבון הרי אשתו אינו יכול לשנותה למלאכה אחרת ואת אמר הרי אלו שלו אמ"ר יוחנן טעם אחר באשה מה טעם אחר אמ"ר חגאי משום קטטה ר' יוסה לא אמר כן אלא שלא תהא אשה מבריחה נכסים של בעלה ותאמר מצאתי הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה כלומר והרי יכולה להבריח ולומר במתנה נתנו לי והרי זו מוכחת שהמתנה שלה שאם של בעלה האיך תאמר כן ומה הועילה ואע"פ שמכל מקום יש לבעל פירות מכל מקום תאמר שזכת בה מיהא להיות הגוף מיהא שלה ותירץ קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה הגע עצמך שמצאה בעדים זו מפני זו אלמא מתנה סתם כירושה היא ומכל מקום אין כאן ראיה שהרי איפשר לפרש שתאמר במתנה נתנו לי על מנת שאין לבעלי רשות בהן ובדרך שתזכה בהן בלא בעלה ר"ל שלא יזכה בעלה אף לפירות ואע"פ שמכל מקום סתם נאמרה פשוטן של דברים מוכיח כן כדי שתחוש לשמא תגנוב ותאמר נתן לי והכל שלי כענין מה שהיה סבור לומר במציאה אלא שמכל מקום גדולי המפרשים נסמכים לומר שהיא כירושה ומצד שהמתנה כעין מקח הוא ומאחר שבירושה הבאה מאליה אין לו אלא פירות כל שכן במתנה שהיא כעין מקח וכמו שאמרו אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הו�� יהיב ליה ועוד לדידה אקני לדידיה לא אקני ודיינו שנזכהו בפירות מצד שהם גדלים ברשותו שכל הבא מכח אחר על כל פנים צריך לירד לדעת הנותן ודיינו אם מעבירין דעתו מן הפירות מצד שגדלים ברשותו וכן הביאו ראיה ממה ששנינו המשליש מעות לחתנו ליקח לבתו שדה והיא אומרת ינתנו לבעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו במה דברים אמורים מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו וינתנו לבעלי דקא אמרה פירושו נאמן בעלי עלי שלוקח בהן קרקע או שיתעסק בהם ויעמוד הקרן קיים וטעמא דאמרה הכי הא לאו הכי אפילו מן הנשואין אין לו אלא שדה והוא אוכל פירות למדנו שאין לבעל בהן אלא פירות שאלו היה שלו לגמרי אף בלא אמירתה יטלם הבעל שהרי הכל יש לו ומכל מקום לדעתי אין כאן ראיה שמאחר שהשלישם הרי הוא כאומר על מנת שאין לו רשות בהם אלא שהדעת נותנת להסכים על כך ואף גדולי המחברים כתבוה כן במסכת נדרים:
+ולענין משנתנו למדת שהעבד נקנה בחמשה דברים כסף ושטר וחזקה וחליפין ומשיכה וקונה את עצמו בשלש בכסף ובשטר ובראשי איברים ואע"פ שלא הוזכרה יציאת ראשי איברים בכאן לא הונחה אלא מפני שהיא קנס ובקנסא לא מיירי וגדולי המחברים פירשו הטעם מפני שבאלו אין צריך גט שחרור ובראשי איברים צריך גט שיחרור וכן אינו קונה עצמו בחליפין ומכל מקום יש מפקפקין בזו לומר כן ממה שאמרו בפ' השולח בההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע בכיה קמיה ואמרה עד אימת תשתעבד ההיא אמתא שקל כומתא ר"ל כובע הראש שדה לה ואמר קני הא וקני נפשיך ואמר רב נחמן לא עשה כלום ומפני שהיה כליו של מקנה דמשמע שאלו היה שלה כגון שנתן לה על מנת שתצא לחירות והקנתהו לו והוא הקנה אותה לעצמה בחליפי הכומתא זכתה בעצמה ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון וכבר פירשנו לדעתם שבזו לא מתורת חליפין נתנה אלא בתורת דמים וטעה לדמותה להילך מנה ואקדש אני לך שמועיל גם כן בממון כמו שהתבאר אלא שכבר ביארנו שלא נאמר כן אלא בדבר חשוב וכן כתבנו בה שם דברים אחרים כמו שיתבאר שם:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
+אע"פ שהחליפין קונין במטלטלין לא כל המטלטלין בכלל שהרי מטבע אינו נקנה בחליפין ואף השטרות כתבו ראשוני הגאונים בנוסח זה מצאנו בתשובת שאלה לגאון שהשטרות נקנין בחליפין ולא איבריר גבן דכיון דלאו גופיהו ממון לא מיקנו בחליפין אלא באגב:
+כיצד העבד נקנה במשיכה כגון שתקפו והביאו אצלו אבל אם קראו ובא אצלו מחמת קריאתו לא קנאו ואע"פ שבבהמה שנקנית במשיכה כמו שיתבאר ואמרו עליה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה בהמה שאני שעל דעת בעליה היא הולכת אבל עבד על דעת עצמו הוא הולך ואין ביאה מחמת קריאתו נקראת משיכה ומכל מקום עבד קטן הרי הוא כבהמה ואינו צריך תקיפה אלא קורא לו והוא בא כדין האמור בבהמה ומכל מקום לא הופקעו ממנו קניות העבד ר"ל כסף ושטר וחזקה שלא אמרו הרי הוא כבהמה אלא לדין המשיכה ויש אומרין בהכישה במקל שהיא כתקפה ואף עבד גדול נקנה בו ומכל מקום לפי שטת הסוגיא אין הכשה במקל כדין משיכה כלל לענין עבד:
+הבהמה אינה נקנית במסירה מעתה אחזה בטלפה בשערה באוכף שעליה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה אע"פ שבמצות המוכר עשה או שאף המוכר מסר לו לא קנה עד שימשוך על הצד שביארנו ומעתה בעבד כנעני אין ספק שאינו נקנה במסירה וזהו שאמרו עבד כנעני נקנה במשיכה כלומר ולא במסירה ומכל מקום יש מפרשים אף במשיכה והוא הדין למסירה ונמשכים בה לדעת גדולי צרפת שפירשו בבבא בתרא שהמסירה גדולה מן המשיכה וכבר ביארנו שם סתירת דבריהם וכן יש אומרים שעבד קטן נקנה בהגבהה הואיל ודרכו להגביה ואין נראה כן שאין לחלק בין דברים שדרכן להגביה לדברים שאין דרכן להגביה אלא לענין שאותן דברים שדרכן להגביה אין נקנין אלא בהגבהה אבל ודאי אפילו אותם דברים שאין דרכן להגביה נקנין בהגבהה ואעפ"כ בעבד כנעני אמרו שאינו נקנה בהגבהה לפי שהוא דבר שאין אדם רגיל לעשות כך שיהא הרב מגביה את העבד הילכך לא שנא גדול ולא שנא קטן ועוד שבסתם אמרו שאין עבד נקנה בהגבהה ואין לנו לפרש:
+כיצד העבד נקנה בחזקה כל שנשתמש בו אפילו בתשמיש קל כגון התיר לו מנעלו או הנעיל לו מנעלו הוליך כליו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גררו הלבישו וכן אם הגביהו הוא לרבו דרך שמוש קנאו אבל הגביהו רבו לו לא קנאו שהגביהו הוא לרבו הוא שקנאו מתורת חזקה ואע"פ שהגביהו הוא לרבו קנאו שפחה כנענית אינה נקנית בביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה אפילו הגביהתו שלא אמרו אלא בדרך עבודה שזה נהנה וזה מצטער יש מי שאומר דוקא בעבדות שנמצא גוף האדון בעצמו משתמש בו אבל אם התחיל לעשות לו מלאכה אין זו חזקה שאין זו אלא כאכילת פירות וחכמי ההר סוברים שאף זו חזקה היא לא הזכירו אלו אלא שהוא הדרך הקל ליעשות במקום שקונהו ואינו מעוכב עד שילך למקום המלאכה אבל כל שמתחיל במלאכתו אין לך חזקה גדולה הימנה שהרי הולכת כלים לבית המרחץ אינו תשמיש הגוף וודאי כך הדין בהולכת כליו לאי זה מקום ומעתה כל שכן בהתחלת מלאכה ואין זו ראיה שהולכת כליו לבית המרחץ צורך תשמיש גופו הוא:
+לענין ביאור יש שואלין היאך הקשו בגמרא אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה והלא אף מכורה קודם לכן יוצאה בכך שהרי אמרו הבא על שפחתו יוצאה לחירות חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ומכל מקום אף למי שפוסק בו אינה קושיא שבזו היא מפני שהיתה שפחתו מקודם אבל זה שמכוין לקנותה בכך אינו בכלל זה שהרי זה כמפרש שעל דעת קנין הוא עושה:
+גר שמת ולא הוליד אחר שנתגייר הרי זה גר שאין לו יורשים וכל המחזיק בנכסיו זכה ואם היו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין ומכל מקום אם בא אחד והתחיל בשעבודם בחיי הגר ונמשכה עבודתם עד שבשעת מיתת הגר נמצא אותו עבד מתעסק במלאכתו זכה בו ולא זכה העבד בעצמו ואפילו גדול וזהו שאמרו כאן רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשים הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא אמר לעבדיה שלוף לי מסנאי ואמטינהו לגו ביתאי וכונתו היתה שבשעת מיתה יהא העבד מתעסק בהולכת מנעליו לביתו שזה הוא חזקה ולשון הגמרא בזה איכא דאמרי גדול הוה ולדברי הכל הוצרך לכך שאלמלא כן היה העבד זוכה בעצמו לדברי הכל ואיכא דאמרי קטן הוה ודלא כאבא שאול כלומר שלדעת חכמים אף בקטן הוצרך לכך שאף הקטן זוכה בעצמו כמו שכתבנו אבל לאבא שאול שאמר גדולים קנו עצמן קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם לא הוצרך לכך שהרי אינו זוכה בעצמו וכל המחזיק בו אפילו לאחר מיתת הגר זכה ולא היה לו אלא שיעמוד שם עד שימות הגר ויחזיק בעבד ומכל מקום גדולי הפוסקים גורסים קטן הוה וכדאבא שאול עד שמתוך כך הם פוסקים כאבא שאול כמו שכתבוה בהדיא ברביעי של גיטין ומכל מקום אין בה הכרח שאף ��גירסתם אנו מפרשים כן איכא דאמרי גדול הוה והיה צריך לכך כמו שכתבנו שהרי אלמלא כן היה העבד זוכה בעצמו ואיכא דאמרי קטן הוה ולא היה צריך לכך אלא שיעמוד שם ויחזיק בו אלא שמצד שהיה אבא שאול אומר כל המחזיק בו זכה חשש שמא יבא אחר ויקדמנו או יתקוטט עמו בחזקתו וכיון להוציאו משם ורצה לצאת ידי ערעור ומכל מקום הלכה שאף הקטן זכה בעצמו בכל מקום שהוא ואין הברחתו עושה כלום אלמלא שעשאו באותה שעה מתעסק בעבודתו ומכל מקום יש מפרשים שאף הגדול לא זכה בעצמו אלא מדעת ר"ל שידע במיתת האדון וכעין מה שאמרו העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה הואיל ואינו מתכוין לכך וקטנים מיהא שאמרו חכמים שיצאו בני חורין ואע"פ שאין להם דעת קטן שאני דזכו בו שמים והם מפרשים איכא דאמרי גדול הוה ולא לכונת חזקה עשה אלא שנתכון להבריחו שלא ידע במיתת הגר ויחזיק בו קודם ידיעתו ואיכא דאמרי קטן הוה וכאבא שאול שאמר גדולים קנו עצמם ר"ל בידיעת מיתת הגר קטנים שאין להם דעת לא קנו את עצמן ואינו סובר בהם זכיית שמים ואם כן לא היה צריך בהברחתו שאף בכאן אין לו ידיעה בכך אלא שנתכון להיות משתמש בו בשעת מיתה כדי שיקדים בחזקתו לפני כל אדם ונראה כדעת ראשון ואין זה דומה לעודר בנכסי הגר שגופו מיהא זוכה הוא בו אף שלא בידיעה כדין חצרו:
+
+Daf 23b
+
+מאחר שביארנו שהעבד יכול לקבל גיטו מיד רבו אף הוא עושה שליח לקבל גיטו מיד רבו שכל מה שאדם יכול לעשותו אדם יכול למנות בו שליח אבל אם יש לו שני עבדים אין האחד נעשה שליח קבלה לקבל גיטו של חברו שהרי לא יצא מרשות האדון עדין אבל נעשה העבד שליח קבלה לקבל גיטו של חברו מיד רבו של חברו:
+המודר הנאה מכהן יכול להקריב לו קרבנותיו שהכהן אינו בעבודתו שליח שלנו שהרי מה שאין אנו יכולין לעשותו אין אנו יכולין למנות בו שליח אלא שלוחו של הב"ה הוא והוא שאמרו הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו:
+
+Daf 24a
+
+הפודה מעשר שני שלו הן שהוא מקרקע שלו הן שנפל לו בירושה הן שניתן לו במתנה מוסיף חומש והוא שמחלל ופודה שוה ארבעה בחמשה ואפילו פדה על ידי שלוחו ופדאו שלוחו במעות של בעל הבית הרי שלוחו כמותו ומוסיף חומש ומעתה אם פדאתהו אשתו במעות שלו מוסיף חומש אפילו בנכסי מלוג שמכל מקום המעשר שלו הוא לגמרי שבכלל הפירות הוא אבל אשה פנויה פודה מעשר שני שלה בלא חומש שנאמר איש ממעשרו ולא אשה ממעשרה ומה שאמרו בספרי ואם גאול יגאל לרבות את האשה פירושו בנשואה שמוספת חומש במעשר הבעל ומתורת שליחותו שביארנו הקנה אחד מעות לאשה ואמר לה על מנת שתפדי בו מעשר שני של בעליך הרי אמרו לא קנה יתהון בעל והרי פדיון זה שלא במעותיו ואין זה שליחותו ולפיכך פודה בלא חומש מת אביה וירשה ממנו מעשר שני הואיל ומעשר ממון גבוה הוא זכה בו הבעל שלא חלה עליו תקנת חכמים ולפיכך כשפודתהו אע"פ שבמעות הבעל פודתהו אינה מוספת חומש שאין זה מעשרו והרי הוא מעשר לזה ומעות לזה וכן הבעל עצמו פודהו בלא חומש:
+עבד כנעני יוצא בראשי איברים ר"ל שכל שהכהו בכונה וחסרו שן או עין או אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שהם בגלוי ואינן חוזרים יצא לחירות ואע"פ שלא הוזכרו בתורה אלא שן ועין לא הזכירם אלא ללמד מהם על האחרים שיהא חסרונם מום שבגלוי ואינו חוזר ואף שני אלו הוצרכו שאלו נאמר שן ולא נאמר עין הייתי אומר אפילו שן דחלב ר"ל שהעבד קטן קמ"ל עין מה עין שאינו חוזר אף שן דוקא שאינה חוזרת כגון שן של גדול ואם תאמר עין ולא תאמר שן הייתי אומר מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו אבל שן לא אפילו של גדול קמ"ל שן ומכאן אמרו לעשרים וארבעה איברים והם עשרים אצבעות שבידים ורגלים וראשי האזנים וראש החוטם וראש הגויה ובאשה ראשי הדדים:
+
+Daf 24b
+
+תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי גדולי המחברים פסקו בו שיצא לחירות ולא מצד עצמו שהרי אין כאן חסור אבר ולא בטול מלאכת עצמו אלא מצד שבטל בכך מעשה השנים שהם קבועים באותו עצם:
+היה אחד מאיברים אלו בטל ממלאכתו ובא זה וחסרו יצא לחירות מעתה היתה עינו כהה או שאינה רואה כלל ובא זה וחטטה וכיוצא בזה יצא לחירות שהרי מכל מקום עשאו מחסר אבר והרי מצינו בעוף לענין קרבן שאע"פ שאין תמות וזכרות צריכין בו שלא נאמר תמים זכר אלא בבהמה מחסר אבר פוסל בו כגון יבש גפה נחטטה עינה ונקטעה רגלה ואע"פ שיבש גפה אינו חסרון לגמרי הואיל ויבש מכל וכל כמי שאינו הוא ויש אומרים דוקא בגף שכל כחו של עוף לשם וכן אם היה האבר שלם במלאכתו ובא זה ובטל מלאכתו אע"פ שלא חסרו הואיל ובטל מלאכתו לגמרי עד שאינו יכול להשתמש בו כלל יצא לחירות אחר שנגע בגוף האבר כגון הכהו על עינו וסמאה או על אזנו וחרשה יצא לחירות וכן אם לא בטל מלאכתו לגמרי כגון הכהו על עינו וחסר את מאורה או על שנו ונדנדה כל שיכול עדין להשתמש בה כלל לא יצא לחירות היתה השן נדודה והפילה או העין כהה והשלים כהותה לגמרי הואיל והיה משתמש בה ועכשו בטל לגמרי אע"פ שלא חסרו יצא לחירות וכל שסופו לחזור לבריאותו כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור לא יצא לחירות:
+וכל שהעבד יוצא בראשי איברים צריך הוא גט שיחרור להתירו בבת ישראל ואע"פ שהוכרעה כאן בדרך אחרת לא נאמר הלכה כדברי המכריע אלא במתניתין אבל בבריתא לא כמו שהתבאר בשבת פרק כירה ואם כן נשארנו על שורש מה שידוע הלכה כר' עקיבא מחברו:
+ולענין ביאור מה שאמרו בסוגיא זו נראין דברי ר' עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא שאלו בה והלא כלל ופרט משלש עשרה מדות היא והיאך הוא קוראם מדרש חכמים והרי הם גופי תורה ותירצו שכל כלל ופרט אסמכתא בעלמא הוא כמו שאמרו בשני של סוטה בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא כסוי הדם שהתורה אמרה וכסהו בעפר והלכה בכל דבר שמגדל צמחים וגט שהתורה אמרה ספר והלכה בכל דבר ותער שנאמר בנזיר ותער לא יעבור על ראשו והלכה אף בכל דבר ואע"פ שכלם נדרשו בכלל ובפרט אסמכתא בעלמא הוא וגדולי צרפת תירצו שלא קראוה בכאן מדרש חכמים ליטול ממנו דוגמא לאחרים אלא שמצד שאין שחרור שאר איברים נזכר בתורה בהדיא אין הכל בקיאין בו ושמא ימצאו בשוק ויערער עליו לומר עבדי אתה ואם התרנוהו בבת ישראל יאמר הרואה עבד מותר בבת ישראל ומתוך כך צריך גט שיחרור ומכאן הביאו ראיה לדברי רב אחא גאון ז"ל שכתב שהמקדש בעדים פסולים בפסול שמדברי סופרים חוששין לקדושיו להצריכה גט שאין הכל בקיאין בפסול זה ויאמרו אשת איש יוצאה בלא גט ואע"פ שבחמץ משש שעות ולמעלה אף בשעות של איסור סופרים אין חוששין לקדושיו היכא דאיתמר איתמר ועוד שאיסור חמץ מפורסם ביותר אף לעמי הארץ ומכל מקום דברי רב אחא ודאי נראה לי שאין צריכות סעד שבודאי כל פסול שמדברי סופרים אינו מפקיע קדושי תורה אף לאחר הכרזה שהרי לפני הכרזה לא נפסלו כמו שהתבאר בסנהדרין דפסולי סופרים בעי הכרזה אלא שאף לאחר הכרזה אין מפקיעין קדושי תורה ואי משום הא דחמץ אין הנדון דומה לראיה שמאחר שהוא הפקר עשאו הפקר מי שעשאו הרי לא נתן לה כלום אבל ראיתי מי שכתב מכאן שאף ב��סולי עדות של תורה כל שאינו מאותן הכתובין בתורה כגון אבות לבנים או בנים לאבות חוששין לקדושיו שמאחר שאין פסולים אלא מדרשה אין הכל בקיאין בו ומצריכין אותה גט וכמו שאמרו כאן הואיל ומדרש חכמים הוא וכן מידי דהוה אשניות שאסורות מדרבנן וצריכות חליצה כמו שאמרו איסור מצוה ואיסור קדשה חולצות ולא מתיבמות ולא יראה כן כלל ויש מי שאומר שאף בפסולי עדות שמדברי סופרים אין חוששין לקדושיו דכל דתקון כעין דאוריתא תקון ואפקעינהו רבנן לקדושיה ואף גדולי הפוסקים כתבו כן בהדיא בתשובת שאלה והדברים זרים ומכל מקום במגרש בפסולי עדות מדרבנן יראה שאף גדולי הפוסקים דנים בה שהגט פסול ולא בטל הואיל ולא באו בקדושין אלא מטעם כל דמקדש וכו' ואפקעינהו וכו' ולא מצינו בשום מקום כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש שהרי לא אמרוה בקדושין אלא שעשו ממון שמקדש בו הפקר וביאתו ביאת זנות ואין לנו מקום בגירושין לומר כן ולא עוד אלא שאף בקדושין ראוי לומר שלא נאמר אפקעינהו רבנן וכו' בכל מקום אלא היכא דגלי גלי וכו' שאם כן אף כל בשלא כהוגן נאמר כן ואם כן האומר לשלוחו צא וקדש לי וכו' וקדשה לעצמו אין לך שלא כהוגן יתר ממנו וכן מכר ערלה וכלאי הכרם וקדש בדמיהם שלכתחלה אסור אף בדיעבד לפקעינהו לקדושיה וכן בנושא אשה על אשה ומקדש בביאה שהוא בר מלקות וכן בכמה דברים אלא ודאי צריכה גט שפסולי סופרים מן הדין עדים הם ואין מפקיעין קדושי תורה בפסולי סופרים שאלו כן לא נשמט התלמוד מלהזכירה כמו שהזכירה באיסורי הנאה מדברי סופרים הא כל שפסולי תורה אין כאן קדושין כלל וכן בגט אין בו ריח גט ואפילו בקרובים הבאים ממדרש חכמים ולא אמרו כאן להצריך גט בעבד בראשי איברים מפני שהן מדרש חכמים לומר שלא יהא מדרש חכמים תורה אלא שמאחר שלא נכתבו בתורה ושהחירות בא בשגגה או באונס האדון מתנכל עליו לזמן רחוק ומערער בו כמו שיוכל ולא יוכל לברר ובני אדם חוששין בו שהוא עבד ויאמרו עבד מותר בישראלית ומתוך כך הצריכוהו לכתוב לו גט שחרור ומשתדל העבד מיד לכופו בכך:
+תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו אם יש בתוך הכלי אוכלין הראויין לו הרי זה דרכו ומשלם חצי נזק מדין צרורות ואם אין שם אוכלין הרי זה משנה ומשלם חצי נזק מדין תולדה של קרן וכן הדין בסוס שצנף וחמור שנער ונבקע הכלי לקולם וכבר פירשנוה בשני של קמא:
+התוקע לחברו באזנו בלא נגיעה וחרשו פטור מחמשה דברים אלא שנותן לו סלע לדמי בשתו אחזו ותקע בו וחרשו חייב כמו שיתבאר במקומו:
+היה רבו של עבד רופא ואמר לו העבד כחול לי עיני וסמאה חתור לי שני והפילה יצא לחירות שאע"פ שלא כיון להשחית אבר מכל מקום כיון ליגע בו ואין צריך כונה להשחית אלא כונה ליגע ואע"פ שההשחתה מאליה היא באה וכל שכן אם כיון לעקרה אע"פ שמדרך רפואה כיון לכך אבל אם הושיט ידו במעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור שהרי לא כיון לנגיעת אותו אבר:
+וכן אם זרק לבהמה ונפלה על העבד והפילה שנו או סימא את עינו פטור הואיל ולא כיון ליגע כמו שביארנו בשני של קמא:
+היתה לעבד אצבע יתירה וחתכה האדון אם היתה נספרת על גב היד כגון שהיתה בשורת האצבעות יצא לחירות ואם לאו לא יצא לחירות:
+
+Daf 25a
+
+סרסו רבו בביצים ר"ל שנתקן ונשארו נתוקים בתוך הכיס או חתך את לשונו לא יצא לחירות מפני שאין אלו דבר שבגלוי:
+גדולי הפוסקים ראיתי שהביאו בהלכותיהם דין יציאת ראשי איברים ונראה דעתם שאף היא נוהגת בזמן הזה ואע"פ ש��וא קנס וכן שאינו דבר המצוי הואיל ודין קנס אי תפש לא מפקינן אף בזו תפוש ועומד הוא שאינו יכול עוד להשתעבד בו:
+שלשה סימני טומאה יש בצרעת שתים אף בתחלת ראיית הנגע והם שער לבן ומחיה שבאמצע הבהרת ואחד לאחר ההסגר והוא פשיון כמו שביארנו בראשון של מועד קטן כל שהיתה הבהרת בראש האבר והמחיה באמצע הבהרת אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא קצתו שופע ויורד מכאן וקצתו שופע ויורד מכאן עד שאין הנגע נראה כאחד וכתוב וראהו הכהן עד שיראהו כלו כאחד והוא הדין בפרחה בכלו שטהור ושאם נראה אחר כן בו מחיה טמא שצריך שתהא המחיה במקום הראוי לשאת דכתוב ומחית בשר חי בשאת במקום הראוי לשאת והוא מקום הנראה כלו כאחד:
+ואלו הן ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה וראשי דדים שבאשה אבל דדים שבאיש אין בהם שפוע ומטמאין:
+כל שנטמא במת צריך הזיה וכיון שנגעה בו הזאה באי זה מקום של עור בשרו עלתה לו אפילו על ראש אצבעו אבל אם נגע בלשונו אינו כלום שצריך הוא שיגע במקום גלוי והלשון לענין הזיה אינו כאיברים שבגלוי נגע על שפתו ואע"פ שפעמים הוא מדבקם זו עם זו וסותמם הואיל ורוב פעמים מגלות גלוי הוא אצל הזיה וטהור:
+לענין טומאה אמרו שמגע בית הסתרים אינו מטמא ולשון לענין טומאה גלוי הוא ומיטמא הן במגע שרץ הן בזב הן בכל הטמאות המטמאות במגע:
+מומין הפוסלין לעבודה אינם מומין אלא אם כן הן באיברים שבגלוי אבל מומין שבחלל כגון ניטלה הכוליא או נקבו מעיו אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשירה ולשון לענין זה גלוי הוא ומשנטל רוב המדבר בלשונו והוא ממקום הפרש דבוקיה ואילך הרי הוא בעל מום ואף בבהמה לענין קרבן דנין בה כן אבל לענין טבילה אינה כגלוי אלא כטמון ואינו צריך שיבאו בה מים והוא הדין לשן ומכל מקום אע"פ שאין לשון ושן צריכין לביאת מים צריכים הם שיהיו ראוים לכך שלא יהא בהם דבר חוצץ מעשה היה בשפחתו של רבי שטבלה ונמצא עצם בין שניה והצריכה רבי טבילה אחרת ולאו דוקא לטהרות כעין טבילת שפחתו של רבי אלא אף לבעלה הדין כן וכמו שאמרו ביבמות פרק חולץ כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ונדה ודאי לא לענין טהרות נאמרה שאם לטהרות אינו חוצץ לאי זה דבר הוא חוצץ וכי גרעה נדה משאר טמאים אלא ודאי לבעלה קאמר וכן ראיה ששנאה דומיא דגר ועבד משוחרר שלא נאמרו לטהרות ומתוך כך כל הטובלת לנדתה צריכה לחטט בין שניה ואם נמצא בהם עצם מן הסתם מקפדת היא עליו כמו שביארנו באחרון של נדה וצריכה טבילה פעם אחרת ויש מפרשים שמכל מקום זו אינה אלא מדברי סופרים והוא שאמרו והצריכה רבי ולא יראה כן שהרי אמרו ראוי לביאת מים בעינן ולשון זה מוכיח שמן התורה הוא אומר כן שכך אמרו בענין מנחות כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ופוסל וכבר ביארנו ביאור הענין ראוי לבילה ושאינו ראוי לבילה בבתרא פרק ספינה:
+
+Daf 25b
+
+מעוך וכתות שאסר בתורה לענין מומין פירושו אף בביצים ואין צריך לומר בגיד אבל נתוק וכרות דוקא בגיד אבל בביצים לא ולמדת מזו אף לענין איסור שהנותק וכורת בביצים אינו חייב משום ובארצכם לא תעשו וכן כתבוה חכמי ההר ומעוך הוא שמיעך ביציו ביד וכתות הוא שכתשן והוא יותר ממעוך אלא שהכל מין אחד ונתוק הוא שתלושין ביד ונפסקו החוטין שהם תלויין אלא שהם נתונים בכיס והכיס לא נתלש וכרות הוא ממין הנתוק והוא שכורתי�� החוטים שהביצים תלויים בהם בסכין אלא שעדין מעורים בקצת ר"ל שאינם נתוקים לגמרי וכמו שאמרו להביא נותק אחר כורת שחייב ונמצא מעוך וכתות אבר אף בביצים אבל נתוק וכרות שבבצים אינו נכר כל כך:
+המשנה הרביעית והוא מענין החלק השני במה שנתגלגל לבאר בעניני הקנאת בהמות והוא שאמרו בהמה גסה נקנית במסירה ובהמה דקה בהגבהה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אף בהמה דקה נקנית במשיכה אמר הר"ם מסירה הוא שימסור לו בהמה או דבר ר"ל יוליך בו הבהמה ותעורר לו בהליכה ופסק ההלכה בין בהמה דקה בין בהמה גסה נקנית במשיכה וכ"ש בהגבהה ומן העקרים אשר יתבארו בתחלת זה שהמשיכה קונה בסימטה ובחצר של שניהם ומסירה קונה ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם והגבהה קונה בכל מקום וכל מה שדרכו בהגבהה אע"פ שאמרו בו שיקנה במשיכה ואשר הביא שקניית בהמה דקה במשיכה ואע"פ שאפשר בהגבהה היותה קיימת בארץ ואינה נוחה להעתיקה והוא אמרם משום דמסרכה והמקומות שאמרנו שיקנו בו הדברים במסירה לא תועיל בה משיכה ואשר יועיל בו משיכה לא תועיל בה מסירה ושמור אלו העיקרים תמיד:
+אמר המאירי צריך שתדע שהמטלטלין אינם נקנין לא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה וכמו שאמרו בכמה מקומות מעות אינן קונות וכן מטלטלי לא בני שטרא אינהו ר"ל שטר העשוי לגמר קנין וחזקה אין צריך לומר שאין לה מקום אצל מטלטלין מכל מקום נקנין הם בהרבה דרכים מהם שנקנין בלא נגיעת הקונה בגופו של דבר הקנוי והם ששה דרכים כגון שכירות מקום לקניית מה שבתוכו וחליפין ואגב קרקע בכל מקום וכליו של לוקח בקצת רשויות וחצירו למה שבתוכו וקניית חפץ לזה במשיכת חבירו את חליפיו ואלו אין בהם הפרש בין דבר לדבר אלא כל מיטלטל נקנה באחד מאלו על הצדדין שקנייתם מועלת כגון שתאמר בכליו של לוקח שאינו קונה ברשות מוכר ובחצר אם אינה משתמרת וחליפין אם הם בכליו של מקנה וכן שאין נעשה במטבע וכן בכלם כמו שיתבאר דין כל אחד מהם במקומו הראוי לו אבל מכל מקום בצדדין שקנייתם מועלת הן מצד המקום הן מצד דרך הקנייה כל מיטלטל נקנה בהם חוץ מן המטבע אצל החליפין ויש מין קנייה אחרת במטלטלין שהיא בנגיעת הקונה גופו של דבר הנקנה והם שלש הגבהה משיכה ומסירה ובכלל הקניות זכוי על ידי אחר שיקנה בשביל זה שרוצה להקנותם לו ומתוך כך אין אנו מונין אותה בפני עצמה וכן אין אנו מונין אודיתא שאין אנו עסוקין אלא במקנה את שלו ואלו השלש מיהא ר"ל הגבהה משיכה ומסירה יש בהם חלוק בין דבר לדבר שיש דברים נקנין בזו ואין נקנין בזו וענין דבר זה הוא ששלש קניות אלו האחד גדולה מחברתה והוא שהגבהה גדולה מכלם ולמטה הימנה משיכה והמסירה פחותה מכלם וכל שדרכו של דבר במה שהוא קניה מעולה אינו נקנה בפחותה הימנה ר"ל שאם הוא דבר שהגבהתו נוחה בו אינו נקנה במשיכה וכל שכן במסירה ואם הוא דבר כבד שאין הגבהה נוחה בו אבל המשיכה נוחה בו נקנה במשיכה ולא במסירה ואם הוא דבר שאף המשיכה כבדה בו ושאין דרכה בכך כגון ספינה ותיבה גדולה וכיוצא בו נקנה במסירה מכל מקום כל שנקנה בפחותה אם רצה לטרוח לקנות בגדולה הימנה רשאי יקנה וכן צריך שתדע שהדברים הנקנין בפחותה אם הזכיר לו הלוקח הקנייה המעולה כגון שאמר לו הגבה וקנה קפידא הוא ולא קנה אלא באותה שהזכיר אבל אם הוא דבר הנקנה בהגבהה לבד אפילו אמר הלוקח משוך וקנה אינו כלום כך יראה לי אלא שבזו האחרונה חלקו רבים וגדולי עולם כתבוה בהפך כמו שכתבנו בבתרא פרק ספינה וכן צריך שתדע שקניות אלו יש בהם חלוק במקום קנייתם שההגבהה קונה בכל מקום ואף ברשות מוכר והמשיכה אינה קונה ברשות מוכר ולא ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם אלא בסימטא או בחצר של שניהם או שימשכם מרשות הרבים לאלו והמסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם וכל שכן בסימטא ובחצר של שניהם לדעתנו אלא שברשות מוכר אינה קונה ויש אומרים שאינה קונה בסימטא ובחצר של שניהם הואיל ומקום משיכה הוא ואין נראה כן ומעתה צריך שתדע שכל שאתה אומר נקנה בקנין פלוני פירושו במקום הראוי לאותה קניה ר"ל שכל שאתה אומר נקנה בהגבהה אתה מפרש בכל מקום אף ברשות מוכר וכל שאתה אומר נקנה במשיכה אתה מפרשו בסימטא או בחצר של שניהם וכל שאתה אומר במסירה פירושו בכל מקום חוץ מרשות מוכר לדעתנו ולדעת קצת דוקא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם ולמדת שהדברים הנקנין במשיכה אינן נקנין ברשות הרבים לא במשיכה מפני שאינה מקומה ולא במסירה מפני שאין אותו דבר נקנה במסירה ומה שאמרו בבתרא פרק ספינה משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם ומסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם שפשוטו של דבר מוכיח שהדבר שקנייתו במשיכה אלו היה בסימטא או בחצר של שניהם הוא בעצמו נקנה ברשות הרבים במסירה אחר שאינו מקום משיכה אינו כן שלא אמרו שם אלא בדבר שקנייתו במסירה כגון ספינה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שכל הנקנה במשיכה שהוא ברשות הרבים שאינו מקום משיכה אם אמר לו המקנה לך חזיק וקני קנאה במסירה וראיה להם ממה שאמרו בבבא בתרא פרק ספינה נקנית במסירה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לא קנה עד שימשוך אמר רב אשי אי דאמר לך חזיק וקני אפילו רבנן מודו הכא דאמר לך משוך וקני מר סבר קפידא וכו' אלמא אף למי שהוא סובר שקנייתה במשיכה כל שאמר לך חזיק וכו' מודה שקונהו במסירה במקום שאין המשיכה קונה בו אבל במקום משיכה אף בלך חזיק אין המסירה כלום ואף במקום שאינו מקום משיכה אם לא אמר לו לך חזיק אין המסירה כלום וחוץ מכבודם אין כאן ראיה שלא בא רב אשי לומר אלא שלא הטעינו חכמים משיכה בספינה אלא כשהמקנה הזכירה אבל כל שלא הזכירה אלא שאמר לו לך חזיק ורוצה לומר כראוי לה נקנית במסירה והוא הדין בסתם הא כל שדינו במשיכה אף בלך חזיק אינו נקנה במסירה אף במקום שאינו ראוי למשיכה כך נראה לי וכל שכן שנתרחקנו מסברת גדולי הראשונים שבקטלונייה שכתבו שאף דבר הנקנה במשיכה כל שאמר לו לך חזיק וקני נקנה במסירה אף במקום משיכה:
+ומעתה נחל בביאור משנתנו ולא עסקנו בה אלא בשלש קניות שהקונה נוגע בגוף הדבר הנקנה והם הגבהה ומסירה ומשיכה ואמר שבהמה גסה כגון סוסים ופרדים וחמורים ושוורים נקנית במסירה מפני שהגבהה ומשיכה כבדות בה וטורח יתר וקונה במסירה במקום הראוי לה יהדקה בהגבהה הואיל ואדם רגיל בה בהגבהה ומסירה זו פירשוה בגמרא אחזה בטלפה בשערה באוכף שעליה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה ופירשו בה בקצת תוספות שאינה כלום עד שימסרנה המקנה ליד הקונה והביאו ראיה ממה שאמרו בראשון של מציעא מוסירה מחברו קונה אבל במציאה ובנכסי הגר לא קנה דמאי לשון מוסרה כאדם שמוסר דבר לחברו ובמציאה ונכסי הגר מאן מסר ליה דליקני ולדעת זה אתה צריך לפרש אחזה בטלפה שהמקנה מסרה לו וכן בכלם ומכל מקום גדולי הרבנים מפרשים אחיזה מאליו אלא שהיא במצות המוכר ומה שאמרו שם מאן מסר ליה דליקני פירושו מי אומר לו כך וכן נראה ממה שהזכירו בפרק ספינה בענין מסירה לך חזיק וקני ואם הוא צריך למסירה לידו הי�� לו לומר תא חזיק וקני ואע"פ שלענין פסק אינך צריך לה שהרי אף הגסה אינה נקנית במסירה כמו שיתבאר מכל מקום אתה למד דין זה לדברים הנקנין במסירה וחכמים אומרים בהמה דקה אף במשיכה שמתוך שהיא מסתרכת הגבהתה קשה אבל המשיכה קלה בה ולענין פסק אין הלכה כאחד מהם אלא כחכמים דבריתא שאמרו אחד זו ואחד זו במשיכה שאף הגסה משיכתה קלה והילכך בין גסה בין דקה אין צריכות הגבהה ואינן נקנות במסירה אף במקום שאינו ראוי למשיכה ואף בלך חזיק וקני לדעתנו אלא במשיכה הראויה על הדרך שפירשנוה למעלה ובמקום הראוי למשיכה גם כן וגדולי הדורות מסכימים שדקה מן הדקה כגון גדיים וטלאים אין נקנין אלא בהגבהה וכן אווזים ותרנגולין ממה שאמרו פרק ספינה לא שנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה אבל בדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
+מקצת רבני צרפת כתבו שהמסירה גדולה מן המשיכה הואיל וקונה ברשות הרבים ופוסקין מתוך דבריהם שבהמה גסה נקנית במשיכה וכל שכן במסירה הואיל ודרכה גם כן בכך אבל בדקה שאין דרכה במסירה כלל אינה נקנית במסירה ולדעתם אתה צריך לומר שכל שדרכו בפחותה אינו קונה בגדולה ודברים זרים הם וראיה לסתירת דבריהם מה שאמרו בראשון של מציעא מנהיג מי איכא למימר דלא קני אי איכא למימר דלא קני ברכוב הוא דאיכא למימר ומנהיג הוא משיכה ורכוב הוא ענין מסירה אלמא שהדבר פשוט יותר להיות המשיכה קונה יותר מן המסירה אלא שהם מתרצים בה שזו נאמרה במציאה ונכסי הגר שאין דעת אחרת מקנה אותם וכל שאין דעת אחרת מקנה אין מסירה חשובה כמשיכה מכל מקום הדברים סתם נאמרו לומר שבכל מקום מנהיג הוא ראוי לקנות יותר מן הרכוב וכן בפרק ספינה וחכמים אומרים לא קנה במסירה עד שימשוך ולשון זה מראה מקום לומר שהמשיכה גדולה ועוד שהרי בכאן השוו את המדות בין גסה לדקה ואמרו אחד זו ואחד זו במשיכה מה דקה במשיכה ולא במסירה אף גסה כן וכן הדברים ברורים בלא שום פקפוק:
+שכירות מקום אף הוא קונה במטלטלין כמו שכתבנו במשנה ושכירות נקנה בכסף בשטר ובחזקה כמכירה ושמא תאמר והלא במסכת ע"ז אמרו שכירות לא קניא כבר ביארנו שם שלא נאמר אלא לענין איסור אבל לענין הדין קנה ויש מפרשין שכירות קניא לענין שיקנה השוכר מה שבתוכו שהרי על דעת כן השכירו ואף אם לא השכירו על דעת כן הואיל והשכירו לו כבר נתן לו רשות להעמיד שם את מקחו והילכך הרי הוא כרשותו לקנות מה שבתוכו אבל לקנין גוף הדבר המושכר לא קניא ואין זה כלום אלא כל שלענין הדין קנה אף לגוף הקרקע ולענין זה לא סוף דבר שוכר אלא אף שואל כן וכמו שאמרו לענין גט דאושלה מקום בחצרה אלא שהשואל אינו קונה עד שיחזיק או שיכתוב לו שטר שהרי אינו נותן דמים שיקנה בהם והשוכר קונהו בכספו בכל מקום שהוא וקנה לו משם מה שבתוכו כשגמר את מקחו ואמר לו המוכר הרי הוא ברשותך קנהו:
+כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח מכל מקום אם אמר לך המוכר קני קנה שמאחר שהכלי של לוקח ואמר לו קני הושאל לו מקומו ואם הוא בסימטא קנה אף בלא אמר לו קני הואיל ועל סמך גמר הדברים שביניהם עשה וברצון המוכר ומכל מקום בזו יש קצת תנאים כמו שביארנו בבתרא פרק ספינה ואם תאמר אחר שכן כשהקשו כאן שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח היאך לא העמידה באמר ליה קני אין זה כלום שאם כן לא היה מחדש כלום שכל שאמר לו קני והכלי שלו הושאל לו מקומו ותורת שכירות מקום או שאלה עליו ��כבר תירצה חבירו בשוכר את מקומו:
+קניית הבהמה מתורת כליו הוא שיביא ארבעה כלים ויניח תחת רגליה שהרי עכשו כל הבהמה בכליו:
+
+Daf 26a
+
+וכל שאמר לו הגבה וקנה שצריך הגבהה והיא בהמה גסה הרבה כמו פיל וכיוצא בו שאין אדם יכול להגביהה בשיעור הגבהתה לענין קניה שהוא שלשה טפחים כיצד יעשה יביא חבילי זמורות גבוהין ויעלה את הפיל עליהם ויש מפרשין שיעמוד הוא במקום גבוה ויביא זמורות לחות בידו והבהמה מגבהת עצמה ליטול מאותן הזמורות ואחר שהוא סבב את הגבהתה הרי הוא כהגביהה ממש על הדרך שאמרו במשיכה שכל שהלכה מחמת קולו קונה:
+זה שכתבנו בהגבהה שצריך שתהא בשלשה טפחים כך כתבוה רוב פוסקים ואף גדולי הרבנים פירשו כן בבבא קמא בענין הופך את הגלל ואע"פ שבענין ערוב אמרו שדיו בהגבהת טפח שמא בערוב הקלו ויש מפרשים שכל שהוא מגביה את הדבר ממש בידיו דיו בטפח אבל כל הגבהה שעל ידי כלים אינה נכרת אלא בשלשה ועקר הדברים כדעת ראשון:
+המשנה החמשית והיא מענין החלק השני גם כן במה שנתגלגל לבאר בדין קניית קרקעות ומטלטלין והוא שאמר נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף בשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות זוקקים את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם אמר הר"ם פי' נכסים שיש להם אחריות הם קרקעות ואמנם נקרא ככה לפי שאחריות עשוי הוא לטרוף והעשויים לטרוף הם קרקעות לבד והמשל בו שראובן מוכר שדה לשמעון והיה על ראובן חוב ללוי קודם לזאת המכירה הנה על לוי שיגבה קרקע הנמכר מיד שמעון כאשר לא ימצא לראובן מה שיפרע חובו וזהו ענין האחריות ושאין להם אחריות הן המטלטלין כלן לפי שאין ללוי שיוציא מיד שמעון המטלטלין אשר מכר אליו ראובן דרך משל אחר שלקח החוב מלוי ואמרם היות הקרקע נקנה בנתינת כסף הוא אמרו שדות בכסף יקנו ובתנאי שלא נהגו בזה המקום שיכתבו שטר אמנם במקומות שנהגו לכתוב שטר מקח וממכר לא קנה עד שיכתוב את השטר אם לא שיפרש במכר שהוא נקנה בנתינת כסף לבד ואופן קניית הקרקע בשטר הוא שיכתוב באיזה דבר שיהיה שדי נתונה לך שדי קנויה לך או מה שדומה לזה וזה במתנה לבד הוא שיקנה בשטר אבל במכר לא קנה עד שיתן את הדמים אם לא שיהא מוכר שדהו מפני רעתה והביאו ראי' על קנין השטר וכתוב בספר וחתום והחזקה יקנה בו לבדו לעולם והנה נתבאר דרכה במקומות בגמ' ומזה שיבנה מעט או שיסתור שיעור מועט בקרקע אשר רצה לקנות בפני בעליה וכאשר ישתמש מעט בגופה של קרקע ובעל הקרקע לא יחלוק עליו הנה נתקיים המכר והמקח ואם היה שלא בפניו יצטרך שיאמר לו אז לך חזק וקני והראיה על הקנייה בחזקה באמרו וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ראי' על זה אמרו וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנו מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד שלא יתקיים קנייתו שלא בנתינה מיד ליד ואמרו שמטלטלין נקנין עם נכסים שיש להם אחריות כמו שימכור ראובן לשמעון ככר פלפלין ובית אחד בכך וכך הנה כאשר קנה שמעון הבית באחד משלשה פנים אשר נקנה בהם קרקעות קנה כבר הפלפל עם זה הבית אע"פ שלא משך אותו ואפי' הי' הפלפל במדינה אחרת ובתנאי שיאמר לו קני הני אגב מקרקעי והראיה על זה אמרו ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים בצורות אשר ביהודה וכבר זכרנו בזה הסדר במסכת כתובות כי כשנאמרה שבועה במשנה אמנם היא שבועת התורה או שבועה ��תקנת חכמים כעין דאורייתא ולא יתחייב שבועה בטענת קרקעות והוא יתבאר בשבועות במקומו ואמנם ישבע שבועת התורה על המטלטלין לאמרו ית' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואמר ונקרב בעל הבית אל האלקים וכבר זכרנו שמודה מקצת ישבע שבועת התורה אמנם אם הוא כופר הכל פטור אבל ישבע שבועת היסת כמו שביארנו בסוף כתובות ואם יטען ראובן דרך משל על שמעון ובית והודה לו במקצת חוב חייבו שבועת התורה על מה שכפר מן המעות וישבע גם כן על כפירת הבית על ידי גלגול וגלגול שבועה מן התורה שאמרו בסוטה אמן אמן ובאה הקבלה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר כמו שביארנו במקומו ולזה כל מי שיתחייב עליו שבועה על המשביע אותו שיגלגל עליו כל מה שירצה ממה שיתלה בטענה הראשונה או לא יתלה ומכח דברנו יתבאר לך שמי שטען על חבירו כלל קרקע והודה במקצתו או טען עליו כלים וקרקעות והודה בכלל המטלטלין וכפר בקרקעות כולם או קצתם או הודה בקרקעות כולם או קצתם וכפר במטלטלין כלן הנה בכל החילוקין פטור משבועת התורה וחייב שבועת היסת בכל מה שיטענו עליו וכן מי שטען על חבירו כלל במטלטלין והביא קצתם ואמר לו זהו מה שיש לך אצלי וקח אותו לא נחייבהו זולת שבועת היסת ושמור אלו העקרים ודי בהם:
+אמר המאירי נכסים שיש להם אחריות ר"ל קרקעות נקנין בכסף ר"ל שנתן לו הדמים שקנאו על דעת שיקנהו בכך לא על דעת פירעון לבד או אפילו שלא נתן לו דמי הקנין אלא מקצתם אפילו שוה פרוטה הואיל ונתנו על דעת גמר קנין קנה כלו ומה שאמרו במכר לו עשר שדות בעשר מדינות שלא אמרו כיון שהחזיק באחת זכה בכולן אלא בשנתן דמי כלם מפני שאין אותם הדמים נתונים לכונת גמר קנין שהרי בחזקה הוא קונה אלא שנתנם לפירעון כמו שביארנו במציעא פרק הזהב ואין חזקת שדה אחד מועיל לחברו אלא בשפרע דמיו אבל כל שבא לקנותו בכסף אף בפרוטה קונה כל אותם שהוא מזכיר באותו קנין אלא שאם לא הזכיר את כלם לא קנה אלא אותו שהזכיר כמו שנתבאר למטה ומכל מקום בגמרא פירשו שלא אמרו בכסף שקונה אלא במקום שאין נוהגין לכתוב שטר ר"ל לגמר קנין אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב ומכל מקום אם התנה לקנות בכסף לבד הואיל וקנין בפני עצמו הוא אף במקום שכותבין את השטר קנאו בכסף וכמו שאמרו בסוגיא ואי פריש פריש ואלו לא היה הכסף קנין לא היה תנאי מועיל לו שאלו התנה לקנותו בדבור בעלמא אינו כלום למדת שבמקום שאין כותבין שטר לגמר קנין קנאו בכסף הנתון על דעת גמר קנין ואף במקום שכותבין את השטר כן אם התנה ובזמן הזה כתבו גדולי צרפת שמקום שאין כותבין את השטר הוא שאין שטר שלנו עשוי לגמר קנין אלא לראיה והודעה וזכרון לדורות הבאים על גמר הקנייה שהשטר העשוי לכונת גמר מכירה הוא שכתוב בו שדי מכורה לך ואף בלא עדים כמו שיתבאר ושטרות שלנו אינן כן אלא שמודה שנטל מעות מפלוני ושמכר לו בהם קרקע פלוני והרי מטלטלין שאין נקנין בשטר ובזמן הזה עושין מהם שטר לראיה שנקנו בקנין הראוי להם ואף המטבע שעושין ממנו שטר חוב מן הלוה למלוה דרך הודאה שהלוהו כך והשטר מזכיר הענין ומודיעו וכן שהשטר והחליפין שבו מועיל לשעבוד הנכסים וגדולי פורבינצא משיבים עליהם ששטר שלנו שטר הקנאה הוא וממה שאמרו בפרק חזקת הבתים ולא לאשה בנכסי בעלה כלומר שאין לה בהם חזקה והקשו הא ראיה יש כלומר שאם כתב לה שטר עליהם זכתה בהם ואימא לגלויי זוזא הוא דעבד כלומר לא נתכונו אלא לידע מעות שבידה ותירץ הכא במאי עסקינן בשטר מתנה שאין כאן דמים עד שתאמר ��לברר מעות שבידה הוא עושה אמר רב נחמן אף במוכר קנתה ולא אמרינן לדלויי זוזא הוא דעבד ושאלו שם ודל זוזא מהכא תקני בשטרא כלומר שאלו לא כתב לה שטר אלא שקנתה במעות לבד היה מקום לומר לגלויי זוזי עבד אבל מאחר שכתב לה קנתה בשטר וכדתנן נכסים שיש להם אחריות וכו' ואם כדבריהם היה לו לתרץ התם בשטרי הקנאה הכא בשטר ראיה ולדעתי אין זו ראיה שסתם שטרותיהם לכונת גמר קנין היו ומכל מקום זה שאמרו שבמקום שנהגו לכתוב את השטר לא קנה עד שיכתוב יש מפרשים לא שיכתוב ממש אלא שמצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ולא יראה לי כן הואיל ויכול לחזור בו ואם תאמר בקנין היאך אתה מפרשו אם שיקנה לכתוב קנין דברים הוא ואם שיקנה על גוף המכר הרי קנאו בקנין ואין צריך דבר אחר שהחליפין קנין גמור הוא בלא שום דבר אחר והשטר אינו אלא הודעת הקנין ומכל מקום רבותי פירשו שמאחר שעכשיו כל שנהגו לגמר קניה הוא קנין החליפין אין כסף קונה עד שיקנו שהחליפין אצלנו כמקום שנהגו לכתוב השטר אצלם והדברים נראין:
+ומכל מקום כל שיש שם קנין אין צריך כסף כלל וכן בחזקה כך היא שטתנו וכן כתבוה חכמי צרפת אבל גדולי פורבינצה כתבו בחבורם שחזקה וחליפין אין קונין אלא במתנה אבל במכר דוקא עד שיתן דמים שאין כחם גדול מן השטר ואף בשאלתות כתבוה כן בחזקה בפרשת בהר סיני ואף שם כתבו שבמקום שנהגו להחזיק לא קנה אף בשטר וכסף עד שיחזיק ואין הדברים נראין שאם כן לא נשמט בעל התלמוד להזכירה ואע"פ שהמקראות שהחזקה והחליפין יוצאין משם מתנה הוא אין זה כלום שהמקראות אסמכתא בעלמא הם אלא שאף הם מביאים ראיה ממה שאמרו במציעא הרי שמכר שדהו באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות מלמדין אותן שלא יחזרו בהן והוא שיזקוף הנשאר עליו מלוה ואם איתא יקנה בחליפין ולדעתי אינה ראיה שלא דברו אלא על אותו קנין בעצמו ר"ל קנין דמים ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בפרק חזקת הבתים במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כגון לוקח אומר לקחתי ומוכר אומר לא מכרתי אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה והאחין שחלקו נעל וגדר הרי זו חזקה ומדשבקיה למכר ונקט מתנה שמע מינה דחזקה דמכר אינו קונה בלא דמים ואף זו לדעתי אינה ראיה שלא דברו שם אלא באותם שנקנות בחזקה בלא דמים שמן הסתם כל שמוכר בדמים אינו רוצה לקנות אלא בדמיו ולא עוד אלא שבמשנה אמרו אבל המוכר ונותן מתנה וכו' וזו פשוטה כדברינו ואף כל הסוגיות מעידות כן שלא חלקו באלו בין כותבין לאין כותבין בין נתן דמים ללא נתן אלא שיש קצת ראיה לדבריהם במה שאמרו יפה כח חזקה משניהם שלדברינו היה להם להוסיף במדרגות שבה שחזקה קונה בלא כסף ושטר ואף זו אני אומר שאינה ראיה שמאחר שאף הכסף והשטר אי פריש פריש לא פסיקא ליה ואף הם מביאים עוד ראיות חלושות שאין בהם הכרח כלל והדברים ברורים כמו שכתבנו:
+ואמר אחר כן שהקרקע נקנה בשטר ופירושו שטר העשוי לגמר קנייה ר"ל שדי מכורה לך ולא שטר ראיה העשוי להצניעו ופירשו בגמרא דוקא במתנה אבל במכר עד שיתן דמים אלא שאף בזו אי פריש פריש ואם מכר שדהו מפני רעתה קנה אף בשטר לבד בלא דמים שגומר להקנות הוא ושטר זה העשוי לקנייה אינו קונה עד שיגיע השטר לידו ואינו כשטר העשוי לראיה ששטר העשוי לראיה צריך עדי חתימה מחשש כפירה וכן שיהא בדבר המתקיים ושאי אפשר להזדייף אבל זו אפילו על הנייר או על החרס ובלא חתימת עדים אלא שיש מצריכים לה עדי מסירה שאין זה אלא לגמר קנייה ואם רצה החוזר לומר אחר כן אין שטר זה כל��ם אינו רשאי הואיל ומודה שכתבו הא אם כפר שלא כתב אין זה כלום שאין שטר ראיה אלא בכתב ידו או בעדי חתימה ובדבר המתקיים ושאין יכול להזדייף ומעתה אין לתמוה על מה שאמרו בשני של כתבות ודוקא אחספא שמשמען של דברים שכתיבה בחרס אינה כלום שהרי בכתב העומד לראיה היא נאמרת ומי שמפרש זו שבכאן (בחזקה) בחוקק אינו כלום שהרי כתב שנינו וכבר אמרו במסכת גיטין וכתב ולא וחקק וזה שכתבנו בשטר שאינו קונה בלא דמים ובדמים שאינן קונין בלא שטר מכל מקום יש ביניהם קצת הפרש שבדמים בלא שטר עומד החוזר במי שפרע ובשטר בלא דמים אפילו מי שפרע אין בו וגדולי ההר כתבו שאף שטר בלא דמים יש בו מי שפרע:
+ואמר אחר כן שהקרקע נקנה בחזקה והוא נעל או גדר או פרץ כל שהוא במה שיועילו מעשיו ודוקא שיחזיק בפניו או שיאמר לו לך חזיק וקני ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ולא למעט הגבהה ומסירה ושאר קניות שהזכרנו אלא למעט מהם כסף ושטר וחזקה ואמר אחר כן שנכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות והוא שיקנה לו קרקע בכסף או בשטר ויאמר שיקנה כלים כך וכך עם אותו קרקע ופירשו בגמרא שאין צריך שיהיו אותם הכלים צבורים בה אלא נקנין בכל מקום שהם והילכך אף בארבע אמות קרקע או בטפח על טפח או אף בכל שהו יכול להקנות אלף צאן ואלף גמל אבל מכל מקום אגב וקני בעינן כלומר שיאמר קנה כלים הללו אגב קרקע שהקניתי לך ולא לשון אגב ממש שכל שיאמר עם הקרקע הרי הוא כאגב שהרי עקר המקום שקניה זו יצאה לנו משם הוא אמרו ויתן להם אביהם מתנות וכסף וזהב ומגדנות עם ערים בצורות אשר ביהודה וגדולי הרבנים פירשוה באגב ממש והביאוה ממה שאמרו בסוגיא זו תשמע דתני כל הני ולא תני אגב והרי ששנה באחת מהם ועמו מאה צאן אלמא אגב ממש בעינן ומכל מקום אנו מפרשין דתני כל הני ולא תני אגב ממעשה של רבן גמליאל וזקנים ומשטר הנזכר בזכה שדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר ומכל מקום כל שאומר עם קרקע פלוני הרי הוא אגב אלא שזה לשון ארמי וזה לשון עברי והדברים פשוטים ואמר אחר כן שכמו שהמטלטלין נגררין אחר הקרקעות לענין קניה כך הקרקעות נגררין אחר המטלטלין לענין שבועה והוא שידוע שאין נשבעין על הקרקעות ואם היה חייב לו שבועה על המטלטלין מגלגלין עליו אף שבועת קרקעות:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+זה שביארנו שכסף בלא שטר ושטר בלא כסף אם התנה קנה כל שהתנו שניהם או אחד בשביל שניהם והודה האחר אין אחד מהם יכול לחזור אבל אם התנה האחד לבדו ולעצמו ואמר אי בעינא בכספא אקנה אי בעינא בשטרא אקנה ידו על העליונה כל שרצה לחזור חוזר עד שיעשו שתיהן כל שרצה לקיים אין האחר יכול (לקיים) לחזור:
+כל שנתן מתנה לחברו ועשאה בלשון מכר אע"פ שהודה לו חברו שמתנה היתה חייב באחריתו ואע"פ שאין אחריות כתוב בשטר שזה שכתב לו לשון מכר לאחריות נתכוון וחוזר עליו ועל לקוחות הבאות אחר המתנה ודבר זה גדולי ההר פירשוהו בשהזכיר סך דמים בשטר ואין נראה לי כן אלא אף בשלא הזכיר האחריות בשווי הקרקע או כשל עכשו או כשעה שנתן על הצדדין שהוא במכר:
+זה שביארנו שמעות אינן קונות במטלטלין מדברי סופרים הוא ומתקנת שמא יאמרו נשרפו חטיך בעליה אבל מן התורה קונות הם והיוצא לנו מענין זה עם שאר דברים המתגלגלים בה כבר ביארנו במציעא פרק הזהב:
+כבר ביארנו בקניית אגב שאין צריך שיהיו הדברים הנקנין צבורין בתוכה ושמא תאמר לעקר השאלה מיהא היאך נסתפק אי בעינן צבורין אם לאו והלא אם היו צבורין בתוכה מתורת חצרו הוא קונהו אין זה כלום שאיפשר שהוא חצר שאינה משתמרת:
+קרקע כל שהו חייב בפיאה ובבכורים ובודוי שלהם ר"ל קריאת הפרשה ואי אתה מפרשה בודוי מעשר שאין ודוי מעשר תלוי בקרקע שאפילו לקח טבל מן השוק מתודה עליו וכן ראוי לכתוב עליו פרוסבל כמו שידעת שאין כותבין פרוסבל אלא אם כן יש לו ללוה קרקע כל שהו וכן ראוי להיות מטלטלין נקנין על גבו כמו שביארנו וכבר כתבנוה בשני של בתרא:
+
+Daf 26b
+
+קנין חליפין יש מי שאומר שאינן כלום אלא אם כן הקונה לשם שהרי צריך הוא להקנות סודרו ואע"פ שעכשו נוהגין לעשות כן בסודר העד מכל מקום הואיל ובפני הקונה הוא שליחותו הוא עושה וראיה להם בסוגיא זו הכא נמי דליתיה למקבל מתנה ואין זה כלום שכל שיש שם קונה בשבילו יכול להקנות סודרו במקומו והוא שפירשו כאן גדולי הרבנים שלא היה שם אחד משתדל בזכותו של זה ליתן כליו בשבילו שמנהגם היה להניח הכלי אצל המקנה כמו שביארנו במקומו וכן היה יכול לזכות לאחר שיזכה בשבילו אלא שלא רצה להאמין בו ואין להקשות ליקנינהו ניהליה באודיתא שלא היה רוצה להודות מה שאינו או שרצה לפרסם נדיבותו ושמתורת חסד הוא עושה ומכל מקום אלו עשה כן הועיל וכתבנו דבר זה להוציא ממה שכתבו גדולי הדורות שאין הודאה מועלת אלא בדבר המסויים כלומר שמעות הללו הם של פלוני אבל כשאומר שיש לי כך וכך מעות מפלוני לא קנה ואין זה נראה כלל:
+יראה מסוגיא זו שקניית אגב מועלת אע"פ שאין הקרקע שהוא מקנה לו מסויים וכמו שאמרו טפח על טפח ולא סיים אי זה ומכל מקום יש מי שכתב שצריך שיהא המקום מסויים ר"ל הקרקע שמתוכו הוא מקנה לו השיעור שרצה כגון ארבע אמות או טפח ואף גדולי פורבינצה כתבו בחבוריהם שצריך לסיים הצד ר"ל שיאמר בצפונו או בדרומו אלא שאין זה נראה ומכל מקום לכלם אין צריך לומר שצריך שיהא לו קרקע ומה שסומכים על ארבע אמות שבארץ ישראל דברים בטלים הם אלא שקצת גאונים תקנוה שלא יהא כל אחד ואחד תוקף בממונו של חברו:
+ומה שאמרו כאן שחלה בירושלם כר' אליעזר פירושו שר' אליעזר סובר שאף שכיב מרע צריך הקנאה ואין אומרין שדבריו ככתובים וכמסורים ומכל מקום אין הלכה כן אלא זו בבריא היא שנויה והוא שאמרו שהיה בירושלם כרבנן כלומר שאלו היה שכיב מרע לא היה צריך לאחת מדרכי הקניות אלא כל דבריו ככתובים וכמסורים כמו שיתבאר במקומו:
+הוזכר בסוגיא זו מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ואמר להם רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ר"ל מעשר ראשון שהוא ניתן ללוי ויהושע זהו ר' יהושע בן חנניה שהיה לוי וכמו שאמרו במסכת ערכין מעשה בר' יוחנן בן גודגדא שהלך לסייע את ר' יהושע בן חנניה בהגפת דלתות ואמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים וצריך היה שיהא שם עמו כדי שאף הוא יזכה תרומת מעשר שבה לכהן כמו שנאמר בה בסמוך ושמא תאמר והיאך נותנו ללוי והרי קנסם עזרא ויש מתרצים שלא קנסם עזרא אלא לדורו ואין זה כלום שבכמה מקומות בתלמוד מצינו לבתר דקנסינהו עזרא אלא עקר הדברים שהיא לשטת ר' עקיבא שנחלקו הוא ור' אליעזר במסכת כתבות שלדעת ר' אליעזר קודם קנס היה מי שרוצה נותנו לכהן ומי שרוצה נותנו ללוי ואחר הקנס לכהן ולא ללוי ולדעת ר' עקיבא קודם קנס ללוי לבד ואחר הקנס לכהן או ללוי ולפיכך נתנו ללוי שהיה עמו לשם והיה תלמיד חכם והגון ונזכר במשניות מעשר שני שאף הוא ר"ל ר' יהושע פתח ואמר עשור שאני עתיד למוד ר"ל תרומת מעשר נתון לר' אלעזר בן עזריה שהיה לשם עמהם והיה כהן עשירי לעזרא ומקומו מושכר לו ואע"פ שאין השוכר רשאי להשכיר זו ברשות בעלים נעשית או שמא לענין הקנאה רשאי ולפי דרכנו למדנו מכאן דין אחר שאע"פ שאין הקרקע שלו הואיל והיא שכורה בידו מקנה אגבה ונראה שבשאלה אינו כן ולא עוד אלא שאף הבעלים אין מקנין באגב בשאילת קרקע אע"פ שלענין שכירות מקום שאלה כשכירות שאם כן דיו שישאיל להם את מקומם:
+ונשוב לענין השמועה והוא שחזר רבן גמליאל ואמר עשור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שהוא גזבר עניים שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו שהיתה שנה שלישית שמעשרין בה מעשר עני ונתקבלו זה מזה שכר ר"ל שנטל מהם את שכרו וכן שר' יהושע נטלו מר' אלעזר בן עזריה ובא ללמוד מכאן שקניית אגב צריכה צבורין שאם לא כן יקנם מיד מצד אחר ויקנה להם המעשרות אגבו ומה ענין שיקנה להם מקום המעשר עד שנטעה ללמוד מדבריו דצבורין בעינן אלא שתירץ שעשה כן כדי שלא יטריחם לפנות ויש לשאול ושמא לא הקנאת אגב היתה אלא הקנאת שוכר את מקומו שצריך שיהא הדבר הקנוי בתוכה ותירצו גדולי המפרשים שאלו כן היה להם להזכיר תחלה שכירות המקום ואחר כך יקנה להם הפירות שבתוכו הא מאחר שתחלה הקנה להם הפירות ואחר כך הוא מזכיר שכירות הקרקע אלמא קניית אגב היתה ויש לפרשה שביתו של אחד אינו משתמר אצל אחר ואם כן ביתו של רבן גמליאל לא היה משתמר אצל אלו ואין שכירות מקום קונה אלא בחצר המשתמרת לקונה אלא קנית אגב היתה וכן נראה בראשון של מציעא ואע"פ ששם אמרו וכי ר' יהושע ור' עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין דמשמע שבשדה היו הפירות לא כי שאלו כן הרי עדין לא היה חייב הואיל ולא ראו פני הבית אלא שהוא כשדה אצלם לענין שמור ואם כן על כרחנו קניית אגב היתה:
+ולענין השמועה לידע מה היתה מהירותו של רבן גמליאל ולא המתין עד שיהא בביתו יש מפרשים שפירותיו טבלים היו וחשש על בני ביתו שיאכלו מהם בחזקת מתקנים ואף הוא לא נתן רשות לתרום ולעשר ומכל מקום תרומה לא הוזכרה כאן שחטה אחת פוטרתה ושאף היא נטלת באומד ובמחשבה ואינה צריכה מדידה ומתוך כך נראה שכבר נתנה קודם שיכנס בים או שנתן בה רשות אבל המעשרות שהם שיעור גדול וצריכים מדידה לא רצה לסמוך עליהם והיה דעתו לחזור קודם גמר הקציר ונתאחר וחשש על בני ביתו שיאכלו ואף בתלמוד המערב פירשו כיוצא בה שהתרומה בגורן היו מפרישין אותה אחר מירוח מיד אבל שאר מעשרות משנכנסו לבית ולכשירצה ויש שואלים לפי זה והלא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וזו אינו קושיא שאין דין מן המוקף נאמר אלא כשהתבואה זו במקום אחד והתבואה שמעשר עליה במקום אחר ומצד שמא ישרף המעשר והתבואה קיימת וכסבור שנתקנה ולא נתקנה הא כל שהתבואה במקום אחד אע"פ שהוא אינו לשם אין זה שלא מן המוקף וכן שואלים היאך נחשד רבן גמליאל להשהות בביתו תבואה שאינה מתקנת ואף זו יראה לי שיצא מביתו בתחלת הקציר והיה סבור לחזור תכף שיגמר הכל ותכנס התבואה בבית ונשתהא וקרא להם שם וכן יש שואלים אם כן היאך אמר למוד שמשמעו שמופרשים היו ואין צריך אלא מדידה מצד שהיו מוקפים זה אצל זה ואחר שטבלים היו היה לו לומר להפריש אף זו אצלי אינה שאלה שאף למוד פירושו להפריש דהא תלמוד תרומת מעשר ודאי צריך היה הפרשה ונאמר בו למוד גם כן אלא שיש כאן קושיא חזקה שהרי אמרו בלוקח יין מן הכותיים שכל כיוצא בזו אין ברירה ואם כן היאך היו אוכלין בני ביתו על סמך זה עד שפירשו שמכל מקום חשש לעון מיתה שבתרומת מעשר ויש ברירה מיהא לסלק עונש מיתה וממה שמסייע לפירוש זה הוא ממה שאמרו בראש משנה זו מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרות להם שם ומעשה ברבן גמליאל וכו' ופירותיו משמע שהם טבל וכן שאמרו שצריך לקרות להם שם ואין קריאת השם אלא במה שאינו מופרש ואע"פ שבמקומה נשנית משנה סמוך למשניות של ביעור לפניה ולאחריה שמא זו מיהא לא לענין ביעור נאמרה שאלו כן היה לו לומר בה מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקנות להם שם אלמא לענין טבלים נאמרה וכפשוטה של שמועה שנאמרה בה פירותיו וצריך לקרות להם שם:
+ומכל מקום יש למדין דבר מענינו ומפרשים אותה לענין ביעור והוא שנאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וכו' כלומר שבשנה שלישית וששית לשמטה צריך להוציא כל מעשרותיו מביתו וליתנם לראוי להם ומה שהוא חייב לאכול בירושלם כגון מעשר שני ונטע רבעי שורפו וכן בכורים אע"פ שאינו אוכלם הואיל ואין מקום אכילתם אלא בירושלם ומתודה ואומר בערתי הקדש וכו' וגם נתתיו וכו' וודוי זה בערב יום טוב אחרון של פסח של רביעית וששית ואע"פ שהיה דינו בסכות של תחלת שביעית וששית נתן שיעור זה מצד קצת דברים שגמר שלהן למעשר אחר סכות והוא שאמרו מקצה שלש שנים ונאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות מה להלן חג אף כאן חג יכול מה להלן סכות אף כאן סכות ת"ל כי תכלה רגל שכל מעשרות השנה כלים בו ועל זו אמרו במשנה זו מי שהיו פירותיו ר"ל מעשרותיו רחוקים ממנו ושהגיעה שעת הביעור צריך לקרות להם שם ולא קריאת שם דוקא כדבר שאינו מופרש אלא הזכרת שמות המעשרות לזכותם לראוי להם וללמד שלא די לו כשיאמר דרך כלל יהיו כל המתנות קנויות לראוי להם ומקומם מושכר להם ומעשה ברבן גמליאל וכו' שהשהא מעשרותיו והגיעה שעת הביעור ואמר וכו' ושמא תאמר והיאך אמר שאני עתיד למוד והלא כל אחד מופרש ומדוד היה במקומו פירשוה שנתערב ואינו נראה כלל אלא שאיפשר שסמוכים היו זה בזה או שמא כל שבשעת נתינה סתם הדברים דרך מדידה אדם נותנו לבעליו ותרומה גדולה מיהא שלא נזכרה יש אומרים מפני שאינה טעונה ביעור וכמו שאמרו יש במעשר שני ובכורים מה שאין בתרומה שהם טעונין ביעור ולא תרומה ואע"פ שאמרו וגם נתתיו לרבות את התרומה ההוא מדברי סופרים ואין זה כלום ומה ענין שלא יהיו התרומות נתנות לבעליהם כשאר המתנות אלא זו שאמרו שאינה טעונה ביעור פירושה ביעור מן העולם אלא הוצאה מן הבית ליתנה לכהן ומעשר שני ובכורים טעונין שריפה ואם כן זה שלא הוזכרה הוא מטעם שהזכרנו תחלה שכבר נתנה והרי שנתישבה המשנה אלא שפירותיו משמען טבלים ואף לשון קריאת השם ולשון מדידה אין נופלים יפה אע"פ שיישבנו ענינם כפי היכולת וכן שבבבא מציעא אמרו שבשדה היו כמו שביארנו ואע"פ שפירשנוה שכל בית של אחרים כשדה הוא אצל אחרים מכל מקום אין הדבר מוכיח כן:
+ומתוך כך נראה לי לצאת ידי כלם שפירותיו היו טבלים ושכונתו היתה לביעור ולא ליראת בני ביתו שמאחר שלא היה הוא לשם אין כאן חזקת חבר לטעות בה ורבן גמליאל לא היה רגיל להשהות מתנותיו וכל שכן בשנה זו שהיתה שנה שלישית אלא הענין היה שרבן גמליאל יצא מביתו בתחלת הקציר ונראה שתרם תרומה גדולה ונתנה שאלמלא כן אף הוא היה מזכירה והיה סבור לחזור קודם סכות ואירע שנשתהא בים ומצות ביעור אף על פי שעקרה וודוי שבה לפסח הבא מכל מקום תחלת מצותה בחג הסכות שנ��ספה כל התבואה ולא רצה לאחר וקרא שם לכל מתנותיו ולא לכונת האכילה לבני ביתו שהרי אין ברירה אלא לכונת קיום מצות ביעור והוא הוא אצלי אותו הפרק האמור בסכה מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהיו באים בספינה ולא היה להם לולב וכו' ואע"פ שאין ברירה דוקא לאכילה אבל לכונת קיום מצות ביעור ודאי יש ברירה וכן איפשר שהפירות היו בשדה שלרוב תבואותיו היו משתהין הרבה לשם וראיית פני הבית אינה מעכבת שאם רצה להפריש מיהא שלא יהא מעשר ובזה נסתלקו כל הקושיות והדברים ברורים:
+
+Daf 27a
+
+זה שביארנו שקניית מטלטלין הנקנין אגב קרקע אין צריך לצבורין בתוכה דוקא בכל מטלטלין ומכל מקום עבדים הנקנין אגב קרקע צריך שיהו בתוכה כמו שביארנו בראשון של קמא ויש אומרים כן בכל בעלי חיים ואינו כן שהרי במעשה הנזכר בסוגיא זו אמרו טפח על טפח ועמו מאה צאן וכן בפרק חזקת הבתים בפרה וטלית אמרו דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקנינהו אלא לא נאמרה שם אלא בעבדים אבל שאר דברים אין צריך לצבורים ומכל מקום אגב וקני בעינן כמו שהתבאר ומאחר שאין קפידא בצבורים אף בצבורים אנו צריכים לאגב וגדולי המחברים שכתבו שבצבורים אין צריך לומר אגב תמה הוא אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:
+ראובן שרצה ליתן או למכור שדה אחת לשמעון ואין שמעון בכאן ואמר לשנים זכו בשדה זו לפלוני ר"ל בחזקה וכתבו לו שטר על זה והלכו במצותו והחזיקו בשביל שמעון ולא כתבו את השטר או שכתבוהו ולא בא ליד הלוקח שכל שטר שאינו בא לראיה אלא בתורת קנין אינו כלום עד שיגיע ליד מי שנעשה לו אם רצה חוזר בשטר הואיל ולא בא עדין ליד הלוקח ואין אומרין שכבר זכו בעבורו בשטר אחר שהחזיק בשדה או שנכתב השטר אלא חוזר אבל אינו חוזר בשדה אחר שהחזיקו בו אע"פ שלא החזיק הוא בעצמו אחר שלא תלה קנין השדה בהגעת השטר לידו ומה שיש לי לפקפק בזה מה הועילה לו חזרת השטר אם לענין אחריות או לאי זה ענין אחר כבר ביארנוהו בבתרא פרק ספינה וכן ביארנו שם שזה שביארנו בענין זכו בשדה זו וכו' בחזקה ולא פירשנוה בקנין סודר מפני שאלו היה שם קנין סודר לא היה חוזר אף בשטר שסתם קנין לכתיבה עומד וגדולי צרפת פירשוה בקנין ונמשכים לשיטתם שפירשו סתם קנין לכתיבה עומד בשלא מיחה ואין הדברים נראין כמו שהתבאר שם:
+אמר לעדים אלו זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר הואיל ותלה הקניה בשטר אע"פ שהחזיקו אינו כלום עד שיגיע השטר לידו וכל שלא הגיע השטר לידו חוזר אף בשדה שכך היתה כונתו שלא יקנה אלא בשטר ומה שיש לפקפק בזו מה שאמרו כל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי כבר ביארנוהו בבתרא פרק ספינה:
+היה צריך למעות ונמלך למכור שדה משדותיו ומצא הסופר ואמר לו כתוב לי שטר שאני מוכר לפלוני קרקע פלוני כדי שיהא השטר מזומן לי ליתנו ללוקח כל זמן שארצה שהרי רשאי לעשות כן כמו שאמרו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו הואיל ואין כאן חשש אלא למוכר עצמו אם תפול מידו והלה מוצאה מכל מקום כל שעשה כן ואין השטר בידו שיהא יכול למסרו לו כיון שהחזיק זה בקרקע ואמר לו שיקנה השטר אגבו נקנה לו בכל מקום שהוא והוא הדין בכל שטר ר"ל שאם הקנה ראובן לשמעון על גב קרקע שטר חוב שיש לו על לוי קנאו שמעון ויראה לי דוקא כשיקנה לו השטר וכל שיעבוד שבו אבל חוב שבעל פה הואיל ואינו דבר מסויים כתבו גדולי המחברים שאינו נקנה אגב קרקע ומכל מקום בנוסח הגאונים מצינו שאדם מקנה אגב קרקע כל כח וזכות וטענה ודין ודברים על אי זה צד שיהיו לאדם על חברו:
+ולענין השמועה מיהא למדת שלשה דינין בשטר שלא הגיע ליד המקבל אחד שחוזר בשטר לבד ואחד שחוזר בין בשטר בין בשדה ואחד שאינו חוזר לא בשטר ולא בשדה:
+כל קנין מטלטלין אגב קרקע לא סוף דבר שהקרקע והמטלטלין שניהם מכר או שניהם מתנה אלא אפילו האחד מכר והשני מתנה קנה אבל אם הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחר אם קנה זה האחד המטלטלין כשקנה חברו את הקרקע יש אומרים שהוא ספק והילכך אין גובין לו ואם תפס אין מוציאין מידו והדברים נראין שלא קנה הלה את המטלטלין שהרי מה שהביאוה מר' עקיבא שהמעשר לעניים והמקום מושכר לר' עקיבא כבר תירצוה בשני פנים ושניהם טעמי תריצי נינהו אחד מושכר לו למעשר ואחד שאני ר' עקיבא דיד עניים הוה ומכל מקום נראה לי שאם הקנה לאפטרופוס קרקע ומטלטלין אגבו ליתומים שקנו היתומים שהאפטרופוס גם כן יד היתומים הוא לכל זכות שלהם:
+מטלטלין אגב קרקע אינן נקנין אלא בצד שלא יהו המטלטלין צריכים פירעון כגון שהיו המטלטלין מתנה או אם הם במכר שכבר נתן לו דמי כלם הא אם הוא מכר ולא נתן דמים אינן נקנין אגב קרקע ואם פרע מקצתן קנה כנגד מעותיו לבד ויראה לי דוקא כשאין צבורין בה אבל צבורין בה קנה בלא פירעון:
+מכר לו קרקע והחזיק בה קנאה אע"פ שלא נתן דמים והדמים חוב על הלוקח ולדעתנו אפילו היה המוכר עייל ונפיק אזוזי ומה שאמרו בפרק השוכר את האמנין האי מאן דמזבין מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי לא קני פירושו בשפרע המעות סתם שלא בגמר קנין הא בשקנה הקרקע באי זו מדרכי הקנין או אם משך במטלטלין אין הדמים מעלין או מורידין ויש חולק להעמידה בדלא עייל ונפיק אבל עייל ונפיק לא קנה אע"פ שקנאה בדרכי הקנין ויראה לי ראיה לדבריהם מדקאמר האי מאן דמזבין מידי לחבריה ומידי דמיטלטל משמע ודאי בשמשך היה שאלו לא משך אין מעות קונות אלא שמשך ואפילו הכי עייל ונפיק לא קני ומשיכה במטלטלין וחזקה או אחת משאר דרכי ההקנאה בקרקע אחת היא וכן אמרוה שם בההוא דזבין חמרא לחבריה אלא שיש לפרשה בלא משך ושפרע מקצת הממון ולענין מי שפרע אבל חזקת שדה אחד על חברו אינה מועלת אלא בנתינת דמים כיצד מכר לו עשר שדות בעשר מדינות הואיל וסדנא דארעא חד הוא אפילו היה האחד הר והאחד בקעה ושרחוקים זה מזה כמה החזיק באחד מהם קנה כלם ובלבד כשנתן דמי כלם ולא בתורת קנייה אלא בתורת פירעון שאלו בתורת קנין אין צורך לחזקה כמו שביארנו ואם לא נתן דמי כלם לא קנה מאותם שלא החזיק בחזקת אותו שהחזיק אלא כנגד מעותיו ואפילו לא הוה עייל ונפיק אזוזי ואם היו כלם מתנה הואיל ואין כאן חסרון פירעון קנה כלם וכן בשכירות לכל זמן השכירות שאין כאן חסרון פירעון שאינה לשכירות אלא לבסוף אבל אם מכר לו עשר בהמות והקנהו האחת לא קנה חברותיה כלל עד שיקנם אחת אחת או שימשכם באפסר אחד או שיקנה את כלם על גב קרקע:
+היו מקצת השדות מכר ומקצתן מתנה ונתן דמי המכר וכן מקצתן שכירות ומקצתן מכר ונתן דמי המכר יראה שקנה הכל ומכל מקום כל שקנה עשר שדות בכסף ר"ל שיהא הכסף לעיקר קנין לא קנה אחד בקנין חברו אלא אם כן הזכיר את כלם וכן אחד בשטר העשוי לגמר קנין לא קנה האחר ואע"פ שנתן דמי כלם הואיל ובירר שלא נתנם לגמר קנין ומכל מקום כל מן הסתם אע"פ שבתורת פירעון הוא נותנם אנו דנין אותו בגמר קנין לכנגד מה שפרע ולמדת לשיטתנו שבשמועה זו לא חלקנו בין עייל ונפיק אזוזי ובין לא עייל ונפיק ומה שיש לחלק בה ביניהם מפורש אצלינו במציעא פרק האמנין וקצת חכמי הדורות ראיתי שחלקו בה אף בשמועה זו כמו שכתבנו ואין בידינו להכריע:
+דברים אלו שכתבנו במטלטלין אגב קרקע שלא קנאם אלא בזמן שאין שם חיסרון פירעון כך כתבנוה לפי שיטתנו ולפי קבלתנו ולגרסת כל ספרינו שאנו גורסין ואמר רבא לא שנו אלא שנתן לו דמי כלם ועל כל פנים אתה צריך לפרשה על ענין מטלטלין אגב קרקע ואחר כך אמרו תניא כותיה דרבא יפה כח הכסף וכו' ויפה כח חזקה שהחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כלם במה דברים אמורים בשנתן דמי כלם וכו' ומטלטלין אצל קרקע כשדות הרחוקים זה מזה הם וכל שכן למה שפירשתיה בשאין צבורין בה ואחר כך אמרו מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל מכר לו עשר שדות וכו' קנה כלן ומכל מקום בדברי גדולי המחברים לא מצינו קניית מטלטלין אגב קרקע שתהא צריכה לנתינת דמים כלל אלא במכירת עשר שדות בעשר מדינות ומתוך כך טרחתי ומצאתי בהלכות ספרדיות לגדולי הפוסקים שדברי רבא סמוכות לדברי שמואל ודברי שמואל קודמין להם והוא שראיתי שם אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כלם אמר רבא לא שנו אלא שנתן לו דמי כלם וכו' תניא כותיה דרבא יפה כח הכסף וכו' ויפה כח חזקה שהחזקה מכר לו עשר שדות וכו' קנה כלם במה דברים אמורים בשנתן לו דמי כלם וכו' ואין גורסין אחר כן מסייע ליה לשמואל ולשיטה זו לא נאמר ענין זה בהקנאת מטלטלין אגב קרקע כלל שודאי הקנאה זו אינה צריכה דמים ואע"פ שאמר לא שנו ולשון זה אינו מוסב אלא על משנה או בריתא ושמואל לאו תנא הוא אומר אני שכך פירושו מה שאמר שמואל במכר לו עשר שדות שכיון שהחזיק באחת מהן קנה כלם ברייתא היא ולא נשנית אלא בדרך זה והזכירו הברייתא אחריו ואמרו עליה תניא כותיה והנאוני הדברים:
+
+Daf 27b
+
+מי שקנא לאשתו ונסתרה משקה אותה מי המרים ומשביעה אם זינתה עם איש זה שקנא לה עליו על הדרך שיתבאר במקומו ורשאי לגלגל עליה בשבועתה אם זינתה עם אחר משנתארסה לו או משנשאה שנאמר אמן אמן אמן על האלה ר"ל שתהא ירכה נופלת ובטנה צבה אמן על השבועה שלא זינתה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה אמן שלא שטיתי נשואה שהרי כל זמנים אלו אם זינתה נאסרה לו ורשאי לגלגל עליה כל חשד ביאה שאלו עשאתה תאסר לו בה הא כל חשד ביאה שאלו עשאתה לא נאסרה לו בה אינו מגלגלה ומעתה אינו מגלגל עליה אם שטית קודם שנתארסה או אם גירשה והחזירה וקנא לה ונסתרה אינו מגלגל הזמן שעמדה בו גרושה ואם היא יבמתו אינו מגלגל עליה אם זינתה בעוד שהיא שומרת יבם שהרי שומרת יבם שזינתה לא נאסרה ליבמה ולא הוזכרה כאן אלא לדעת ר' עקיבא שאומר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל מגלגל עליה אם זינתה תחת אחיו שהרי אותה ביאה אוסרתה אף על אחיו היבם אע"פ שביארנו שכל קנא לה משנשאת ונסתרה שמגלגל עליה אם זינתה כשהיא ארוסה מכל מקום אם קנא לה ונסתרה בעודה ארוסה אינה שותה כלל ואין צריך לומר כן בשומרת יבם שהרי בעודה ארוסה או שומרת יבם אף לר' עקיבא אין יכול להשקותה אלא שאסורה לו ארוסה לדברי הכל ושומרת יבם לר' עקיבא אבל אינן שותות שהרי נאמר תחת אישך פרט לארוסה ושומרת יבם שאינן תחת איש ולא נוטלות כתבה אף בכתב לה שהרי הן גרמו ליאסר לו וזהו שאמרו כאן האי ארוסה היכי דמיא כלומר אם אתה סבור לפרשה בלא גלגול ותנא מילי מילי קתני כלומר שלא שטיתי ארוסה אם הקנוי והסתירה בזמן אירוסין ונשואה אם הקנוי והסתירה בזמן נשואין השתא ליעיין מר במיליה האי ארוסה היכי דמיא אי דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתרא כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא ארוסה אי אפשר שהרי תחת אישך אמר רחמנא פרט לארוסה ואם תאמר שישקה אחר שנשא ובעל על קנוי וסתירה שבזמן אירוסין הרי כל כיוצא בזה אין המים בודקין את אשתו שנאמר ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון ר"ל שלא בא עליה אחר חשד הסתירה אז המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו וגדולי המחברים פירשו שיהא האיש מנוקה מעון מכל ביאה אסורה שבימיו אף מדברי סופרים והדברים זרים כמו שביארנו בראשון של שבועות ואם תאמר שישקה משנשא קודם שיבעול על קנוי וסתירה שבזמן אירוסין והרי אף זו אין המים בודקין בה אלא שהיא אסורה לו שנאמר ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ומכל מקום אם קנא לארוסתו בזמן אירוסין ולא נסתרה ונשאה ונבעלה ואחר כך נסתרה הרי זו שותה שבזמן אירוסין אף הוא זמן קינוי הוא ואין צריך לקנוי אחר ומתוך כך יש שגורסין כאן אלא לאו דקני לה כשהיא ארוסה ולא איסתתרא ונכנסה לחפה ונבעלה ואיסתתרא ונמצא מגלגל אירוסין ואע"פ שלא היה שם סתירה וכל שאין סתירה אין בה שבועה בפני עצמה והוא משביעה על ידי גלגול ומכל מקום יש גורסין דקני לה כשהיא ארוסה ונכנסה לחפה ונבעלה וקני לה ואיסתתרא כלומר שאין קנוי שבזמן אירוסין מעלה ומוריד כלל להצטרף עם סתירה שאחר נשואין להשקותה ומכל מקום אין הגירסא מחוורת ואף הראשונה אינה לפי שיטתנו מפני שהדברים מראין שאלו לא קנא לה בעודה ארוסה אינו מגלגלה וזה אינו כמו שכתבנו אלא הגירסא המחוורת אלא דקני לה כשהיא נשואה ואיסתתרא ושמע מינה על ידי גלגול כלומר שמגלגל עליה זמן אירוסיה אע"פ שלא קנא לה ולא כמו שהיית סבור דמילי מילי קתני אלא שמגלגל בנשואין אף זמן האירוסין על הדרך שאתה מפרש באיש אחר שהוא מתגלגל ואע"פ שלא קנא לו:
+ומכל מקום גדולי המפרשים שאלו והרי איפשר להעמידה שלא על ידי גלגול כגון שבא עליה ארוס בבית אביה וקנא לה בזמן אירוסין ונסתרה בזמן אירוסין גם כן ונכנסה לחפה ולא נבעלה שנמצא כאן תחת אישך וקדימת בעל ונקוי עון ואע"פ שלדעת גדולי המחברים אין זו קושיא שהרי ביאה אסורה מדברי סופרים היא ובפירוש כתבוה אפילו בא על ארוסתו בבית חמיו מכל מקום לדעת גדולי המפרשים אין זו הלכה כמו שביארנו במסכת שבועות וסוטה והם פירשו בקושייתם שלא היה יכול לפרשה כך שאם פירשה כן היה לך לומר דכותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה ואם כן אין זו שומרת יבם שהרי קנאה לגמרי וכן היא ביבמות פרק הבא ומכל מקום יש מפרשין שקדימת שכיבת בעל פירושה קדימת שכיבה של היתר וביאה שבבית חמיו מכל מקום ביאה אסורה היא וסתירת דבריהם מבוארת במסכת סוטה פרק ארוסה כמו שביארנו שם ושמא תאמר לענין ביאור מיהא לפשוט ליה גלגול מאיש אחר אף אתה היית אומר דוקא בדברים שעקר שבועה חלה עליו שהרי איש אחר אם קנא לה חלה עליו שבועה בשבילו אבל דבר שאין עקר שבועה חלה עליו בפני עצמו מהיכן ראינו לגלגלו לפיכך הביאוה מארוסה שאין עליה עקר שבועה והוא שאמרו בתלמוד המערב מנין לגלגול שבועה מדאוריתא תשמעינה מן הדה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר עד כדון דברים שנשבע עליהם דברים שאין נשבעין עליהם מנין מן הדה אמן שלא שטיתי ארוסה וכו':
+
+Daf 28a
+
+סוטה לא נתנה ליתבע לשבועתה ולבדיקת מים המרים בעד אחד הן בקנוי הן בסתירה אלא שצריכה שני עדים לקנוי ושני עדים לסתירה כמו שיתבאר במקומו אבל ממון ניתן ליתבע אף בעד אחד שהרי קם הוא לשבועה:
+בין שעקר השבועה שרוצה לגלגל עליה באה על טענת בריא כגון שבועת עד אחד ושבועת מודה מקצת בין שעקר השבועה באה על טענת ספק כגון שבועת השומרים מן התורה אף שבועת אפטרופסים ושותפין ואריסין מדברי סופרים בכלן מגלגל עליהם כל טענות שירצה ומכל מקום דוקא שהטענה שהוא רוצה לגלגל תהא טענת בריא ואם בא לגלגל עליו טענות של שמא אינו רשאי ומה שפירשו כאן אשכחן ודאי ספק מנא לן פירושו אשכחן כשעקר השבועה באה על טענת ודאי שהסוטה כעין ודאי הוא שרגלים לדבר הואיל וקנא לה ונסתרה אבל כששבועת הראשונה באה בטענת שמא מנין שיהא מגלגל עליה אף מה שבא לטענו בבריא והביאה מגזרה שוה נאמרה שבועה בפנים ר"ל בעזרה והיא שבועת סוטה ונאמרה שבועה בחוץ והיא שבועת בית דין מה שבועה האמור בפנים ר"ל בנסתרה והיא אותה של סוטה עשה בה ספק כודאי כלומר בין שתהא הסתירה מוכחת שהיא כטענת בריא כגון שראה שהיא מדברת עמו קודם הסתירה בין שאינה מוכחת כל כך אלא שאפשר שנזדמנה הסתירה במקרה בשתיהם שותה ונבדקת אף של חוץ והיא שבועת בית דין עשה בה ספק ר"ל שבועת השומרים כודאי כלומר שבועת עד אחד ומודה מקצת ואי אתה מפרש בסוטה ספק כודאי אם יאמר הוא שידע בודאי שזינתה שבזו אינה משקה כלל אפילו ראה הוא הסתירה אינה שותה ונאסרה לו ומכל מקום יראה לי לפרשה שראה הוא הסתירה ושני עדים עמו שזה שאמרו בראה הוא הסתירה שאינה שותה ונאסרה לו הוא מפני שאינו יכול להשקותה על ידי עצמו הא כל שיש עדים עמו משקה אותה ומכל מקום כל שרצה לגלגל עליו טענת שמא אינו רשאי אפילו על שבועת בריא ואע"פ שבסוטה מגלגל איש אחר ואירוסין שהוא שמא אינו אלא מפני שאף עקר הטענה שמא ואע"פ שעשינוה כבריא מכל מקום שמא הוא ומאחר שעקר הטענה בשמא מגלגלין עליה בשמא או שמא כל שמא אצלה כעין בריא ובשותפין שחלקו שאין כאן שבועה ואמרו עליה שאם נתחייב לו שבועה במקום אחר יכול לגלגלה אף זו הואיל ואם לא חלקו יש כאן שבועה ונמצאת עקר השבועה בשמא ראוי לגלגל עליה אף שמא או שמא כל שמא שיש לו פנים ואיפשר למשביע לידע מגלגלין עליו בשמא וכל שמא רעוע שהיה לו לידע אין מגלגלין אותו על טענת בריא זו היא שיטתנו וכן כתבוה רוב המפרשים והביאוה ממה שאמרו במציעא פרק השואל שואל אומר שכורה מתה ומשאיל אומר איני יודע פטור שואל אומר שכורה מתה ומשאיל אומר שאולה מתה ישבע שוכר והקשו ואמאי מה שטענו לא הודה לו ותירצו על ידי גלגול דאמר ליה אישתבע לי מיהא דכדרכה מתה ר"ל בלא פשיעה ועל ידי זו אישתבע לי דשכורה מתה ואם טענת שמא מגולגלת אף בראשונה למה פטור בלא שבועה והלא נשבע שכדרכה מתה ישבע על ידה שהשכורה מתה ולדעתם מגלגלין טענת בריא על שבועת שמא ועל שבועת בריא וכן טענת שמא על שבועת שמא אבל שמא על בריא לא אלא אם כן על הצדדין שכתבנו וכבר כתבנוה במציעא פרק השואל ומכל מקום יש חולקים בזו ומפרשין אשכחן ודאי ר"ל שזמן אירוסין שבסוטה כעין ודאי הוא ספק מנא לן ר"ל אם רוצה לגלגל עליו טענת שמא ותירץ עשה בה ספק כודאי והוא איש אחר אע"פ שלענין פירוש הדברים מתיישבין לענין פסק מיהא אי אפשר לומר כן כמו שכתבנו:
+כל תביעה שהיא בבריא מגלגלין אותה אפילו דברים הנוגעים בגופו של נתבע כגון השבע שלא נמכרת לי בעבד עברי ומכל מקום אם טענו בעבד כנעני אין שומעין לו ולא עוד אלא שמנדין אותו וכמו שאמרו הקורא לחב��ו עבד יהא בנדוי הוא קראו ארור שנאמר ארור כנען וכו' ויהי כנען עבד למו יהא בארור כמו שאמרו נדוי בו ארור וכו' ממזר סופג את הארבעים מדבריהם מפני שהוא מיחס למזדווגת עמו לאו של מלקות שנאמר לא יבא ממזר רשע יורד עמו עד לחייו ר"ל לאומנותו כדי שיעשה עמו מעשה רשע כמו שהוא אומר וכמו שאמרו היורד לאמנותו של חברו נקרא רשע ויש מפרשין לחייו ממש ר"ל שרשאי להכותו שזהו מעשה רשע כדכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך:
+וכן אפילו היתה תביעה זרה ושלא היתה בה שום אמתלא בעולם מגלגלין אותה וכמו שאמרו מהו דתימא קרקע דעבידי אינשי דמזבני בצנעה אם מחמת בושת מכירתם אם מחמת חשש שיצאו עסיקין ומה שאמרו מאן דזבין בפרהסיא זבין כך הוא בלוקח אבל המוכר בצינעה מוכר ומתוך כך איפשר שהלוקח נשמע לו לצנעה שלו וזה לא ידע אבל עבד אם איתא דזבין ליה קלא אית ליה קמ"ל כלומר שאע"פ שאין שם הוכח ואמתלא מגלגלין עליו:
+המשנה הששית והיא גם כן מענין החלק השני בקניית חליפי חפץ אחד מחברו שנקנה האחר במשיכת חברו והוא שאמר כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אמר הר"ם פי' אמרו כל הנעשה דמים באחר שיעורו כל הנישום דמים באחר ענין זה כל מה שאפשר שישוער בו דמי דבר מהדברים דמיון זה שאפשר שיאמר האדם זה החמור או זה הקרקע שוה כך וכך ליטרי פלפל ולזה אם החליף הפלפל עם החמור כיון שמשך זה נתחייב האחר בחליפיו ואע"פ שהוא לא משך השני וזהו ענין הקנין אשר יראה במקח וממכר היה הקונה נותן למוכר זה הדבר אשר בו יתקיים הקנין תמורת הדבר אשר יקנה ממנו הנה כאשר יגיע זה ביד המוכר קנה הקונה ואע"פ שלא משך ואפי' הדבר אשר נפל בו החליפין אין ערך לו אמרו קונין בכלי אפי' שאין בו שוה פרוטה ולא יתקיים הקנין לא בפירות ולא במטבע ר"ל מטבע המעות והדינרין דרך הדברים כולם יקנו בחליפין ר"ל הקנין כמו שביארנו שזה היה הקנין מקרקעי או מטלטלים או עבדים אלא המטבע הנה הוא גם כן לא נקנה בחליפין ולא יכשר הוא שיהיה חליפין לדבר אחר אלא אם לקח האדם על הכלל מעות או דינרין מבלי משקל ומנין ואמר לאחר קח זה הכלל חלוף הענין הפלוני אם מקרקעי אם מטלטלין או עבדים ונתן לו זה הכלל הנה יתאמת הקנין וקיים המכר בזה ויהיה זה המטבע אז דינו כדין חליפין וכבר ביארנו שאמרנו חליפין או קנין הענין אחד ונאמר קנין זה אשר לא יתחייב שלא יתקיים הקנין משום דדעתי' אצורתא ר"ל הפתוח אשר בו הצורה עבידא דבטלה וכאשר נקח מזה המטבע מבלתי הסתכלות למנינו ולמשקלו הנה כבר התבאר מהדעת שלא יביטו בו מאשר הוא מצוייר ואמנם... על שיעור גרמו כאילו היה חתיכת זהב או כסף אשר יתקיים בו הקנין בלא ספק ואי אפשר לאדם שיקנה מטבע אם לא יהיה לפניו כשיקנהו אגב קרקע כמו שקדם ויתקיים לו זה הקרקע בכסף ובשטר ובחזקה לפי מה שנקדם ביאורו ואמרו רשות הגבוה בכסף לפי שהגזבר כאשר יקנה דבר להקדש ונתן כספו קנה אע"פ שלא ימשוך וההדיוט עד שימשוך והוא ענין אמרו בחזקה הנה כבר התבאר לך כי כאשר קנה הדיוט מהדיוט מטלטלין ונתן הכסף כולו או קצתו אבל לא יכלול המטלטלין הנה לא יתקיים לו ולא יהיה המכר מכר ולכל אחד מהם שיחזור מן המקח אבל יחויב שיקבל החוזר מי שפרע ויחזור הדמים לבעליו וישארו המטלטלין ביד חבירו אלא א"כ נתן הכסף בתורת חליפין והוא שיתנהו כמו שביארנו ואם כלל המטלטלין באותן הפנים אשר יקנה בו המטלטלין וכבר קדם זכה קיים המקח והממכר ויתחייב הקונה בנתינת השאר ויתחייב המוכר בנתינת הסלע כאשר הוא נשאר אצלו וכאשר אמר האדם השור פלוני הקדש כמו מה שיקנה אותו הקונה אחר המשיכה והוא ענין אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והמקח והממכר במאמר וההסכמה על בלתי נעשה בדבר מן הדברים לא במקרקעי ולא במטלטלי ולא יועיל בו העדים והוא שאמר אתם עדי שאני קניתי ממנו כך וכך או מכרתי לו כך וכך ואפי' מי שפרע לא יתחייב בזה למי שיחזור אמנם יתקיימו אותן הדברים בפנים הנזכרים בזה הפרק ושמור אלו העקרים אשר זכרתי לך כולם בזה הפרק שהם עיקר הדינין ולא תבקש ממני לכפול אותם בכל מקום שאין כונתי להאריך החבור בכפילת המאמרים וכאשר יבא מהם עיקר במה שאנו עתידים אמנם ארמוז בו בזה הפרק ולא אאריך בביאור ענינו:
+אמר המאירי כל דבר שהוא נעשה דמים לדברים האחרים ר"ל שקונין בו כל דבר הן קרקעות הן המטלטלין הן פירות אם החליפו בדבר אחר ר"ל בתורת חליפין כגון שקנה חפץ אחד ונתן לו הדמים או אפילו פרוטה בתורת חליפין כעין קנין סודר בין שזכה המוכר בדמים או בפרוטה והוא כשמשכה מיד הלוקח בתורת חליפין זכה הלוקח מיד בחפץ הנמכר ונעשה ברשותו להתחייב בחליפי הדמים ר"ל חפץ הנמכר אם נגנב או אבד שהרי זכה בו וברשותו נגנב וכן אם לא נתן לו אלא פרוטה נתחייב לפרוע כל הדמים ואע"פ שהמעות אינן קונות במטלטלין דוקא כשהם בתורת פירעון אבל בתורת חליפין קונות הן זהו העולה על דעתנו תחלה בפירוש המשנה ושאלו בה בגמרא שמעת מינה מטבע נעשה חליפין והדבר פשוט לענין פסק שהמטבע אינו נעשה חליפין לקנות בו שום דבר בתורת חליפין שדעתו על הצורה שחשיבות המטבע מצד הצורה הוא שהרי אם נחבסה צורתו אינו שוה החצי וצורתא עבידא דבטלא אף קודם זמן הראוי ליבטל ר"ל אף בעוד שהם חדשים אם מצד פסול מלכות או מצד פסול מדינה מה שאין כן בכלים שחשיבותם עומדת עליהם עד שישברו ומתוך כך אמרו שאינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין ותירצו בגמרא במשנה זו שלדעת אחרת היא מצטרפת והכי קאמר כל הנשום דמים באחר כלומר כל דבר שאם בא אדם לקנות בו חפץ אחר צריך לשומו כמה שוה שאין ערכו ניכר ונודע להדיא כמטבע כגון שבא להחליף אי זה מיטלטל במטלטל אחר כגון פרה בחמור וכיוצא בו שאין רוב בני אדם בקיאים בערך שניהם אם שוה זה כזה אם פחות אם יתר וצריך בדבר שמאים וכן כל המטלטלין שבעולם כל שאין לומר באחד מהם שיהא מטבע אצל חברו כגון פרה בטלית או טלית בטבעת כיון שגמרו ביניהם שווי שניהם ומשך אחד את האחר נקנה האחד לאחר בכל מקום שהוא ולא סוף דבר כשהיה ערך שניהם שוה ולא הוצרכו לשום עלוי אלא אף אם היתה שם שומת דמים והוצרך האחד לעלות בחליפיו כגון שהיה טליתו של זה שוה חמש סלעים ופרתו של זה עשרה שנמצא בעל הטלית צריך להחזיר חמש סלעים כיון שמשך האחד נקנה האחר לשכנגדו ונתחייב במה שהתנה ולא נאמר שתהא הסחורה האחת קרויה מטבע אצל חברתה עד שהקרויה מטבע לא תהא קונה במשיכתה ומשיכת האחרת תהא קונה אלא בדברים שיש עליהם צורת מטבע על הדרכים שביארנו במשנת הזהב והוא שסמכו בזו כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור כיון שזכה בה וכו' אלמא בחליפי מטלטלין במטלטלין נאמרה ולא במטבע:
+ומכל מקום בגמרא שאלו למה שהיה עולה על דעתנו תחלה שמשנתנו עסוקה במטבע מאי כיצד כלומר היאך אמר עליה שור בפרה או חמור בשור ופירשו בה דברים שאנו צריכים בהם לענין פסק והוא שתירצו הכי קאמר ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה וחמור בשור זו היא גירסת גדולי הרבנים מפני שהם סוברים שלדעת האומר פירי לא עבדי חליפין אף בהמה וחיה בכלל פירות ואין נעשין חליפין מפני שדעתם לומר נעל דוקא והדומה לו כגון כלים אבל דבר אחר אפילו בעלי חיים אין עושין חליפין ולדעתם האומר בפירות שאין עושין חליפין לא הוצרך להוציא את המטבע משום דדעתיה אצורתא אלא מפני שהמטבע אינו כלי גמור ואם כן לדעתם כל האומר שהפירות אין עושין חליפין אף בבעלי חיים הוא אומר כן ומתוך כך הוצרך להעמיד משנה זו לדעת האומר פירי עבדי חליפין ולדעת זה מה שהקשה אחר כן ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד פירושו אף למה שאתה מעמידה בנישום מאי כיצד שהרי בהמה בכלל פירות היא ולדעתו אין קונות כמטבע גמור ולא טרח מלהקשות מדרב נחמן על דעת מה שהיה עולה בדעתנו תחלה אלא על דעת מה שגמרו להעמידה בנישום כלומר אכתי לרב נחמן מיהא מאי כיצד וכבר פסקנו במציעא הלכה רווחת שהפירות אין עושין חליפין אלא שנקנין בחליפין ואם כן לדעת זה אף שור בפרה בכלל זה ומכל מקום גדולי הפוסקים סוברים שאף לדעת האומר פירי לא עבדי חליפין בעלי חיים מיהא אינן כפירות אלא כמטלטלין שכל שאדם עושה בה מלאכתו ועניני תשמישו בכלל כלי הוא ואף המטבע היה בדין זה אלא שטעם דעתיה אצורתא מעכבו כמו שביארנו ואם כן אי אתה יכול להעמיד שור בפרה שאם כן הרי אין זה פירי והיאך הקשה ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד והלא אף לדעת רב נחמן שור בפרה אינן בכלל פירות ועושין חליפין ומתוך כך הם גורסים החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור ושחוטה ונבלה הרי הן כפירות שעשויות לירקב במהרה ואם כן זה ששאלו עליה ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד אתה צריך לפרשה על דעת מה שהיה עולה בדעתנו תחלה שאם העמידה בנישום הרי לשיטה זו לכשתירצנוה בנישום ניגרוס שור בפרה ואין כאן קושיא אלא שנפרש ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא מטבע מאי כיצד שכשתפרשה בפירות ובבשר שור הרי הוא סובר שפירות אין עושין חליפין אף לכשיעלה על דעתנו שהמטבע יעשה חליפין שמטבע הוא שקונה מפני שדומה לכלי מתכות ושאדם משתמש בהם ואם נגרוס שור בפרה מה הוצרך להשמיענו מטלטלין במקום שאף המטבע היה עולה על דעתנו שקונה זו היא שיטת גדולי הפוסקים וכבר הביאו גדולי האחרונים ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק הזהב כמאן כתבינן האידנא במנא דכשר למיקניא ביה במנא למעוטי פירות דכשר למעוטי איסורי הנאה למיקניא להוציא כליו של מוכר ביה למעוטי מטבע אלמא שאע"פ שיצאו פירות הוצרך להוציא מטבע והטעם שמאחר שאף בהמה וחיה נעשין חליפין הואיל ואדם משתמש בהם יש לומר שאף המטבע היה בדין זה אלמלא בטול הצורה ואם כן אע"פ שיצאו פירות הוצרך להוציא מטבע ואם כדברי גדולי הרבנים שדעתם שכל שאינו כלי ממש אינו עושה חליפין הרי פירות ומטבע ובעלי חיים בחדא מחתא נינהו ומה הוצרך להוציא מטבע אחר שיצאו פירות ועוד ראיה ממה שאמרו בפרק המדיר המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה ומדנקט בפרה וחמור מחליף אלמא בהמה בחייה נעשית חליפין ואם תפרשה על הדרך האמור ביש דמים שהן כחליפין כמו שיתבאר מכל מקום היה לו להקשות ממנה לרב נחמן ולתרץ כן ועוד שהרי אמרו שם המחליף פרה בחמור וילדה ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את חמורו עד שמת חמורו על בעל החמור להביא רא��ה שקיים היה באותה שעה ואלמלא שהבהמה בחייה נעשית חליפין אין זה כלום אלא שמכל מקום קשה לי לפרש היאך אדם מצוי להחליף בשר חמור בשור ואפשר אגב גרירת בשר שור בפרה נקט בשר חמור בשור ומכל מקום גדולי קדמונינו גורסין שור בפרה וחמור בשור וקורין אותה פירות מדכתוב ופרי בהמתך וכן שבענין מעשר קראוה פרי מפרי אלא שמכריעין לומר דוקא בבהמה שאינה בת מלאכה:
+ולענין פסק למדת שלדעת כל הפוסקים אין מטבע נעשה חליפין ולא פירות אבל בהמה בחייה לדעת גדולי הרבנים אין נעשית חליפין ולדעת גדולי הפוסקים נעשית חליפין ולדעת גדולי קדמונינו אותן שאין עומדות למלאכה אם מחמת קטנן אם מחמת ישנן אם מחמת פטומן אין נעשות חליפין והעומדות למלאכה נעשות חליפין והדבר נאה אלא שיש כאן נתינת דבר לשיעורין ומתוך כך אנו מסכימין לדעת גדולי הפוסקים כפשוטן של שמועות:
+ומכל מקום בסוגיא זו ביארו בתירוץ קושיא זו ר"ל במה שהקשו לרב נחמן מיהא מאי כיצד דברים שאף אנו צריכים בהם גם כן לענין פסק והוא שאמרו שלדעת רב נחמן כיצד זה נתגלגל בדרך זה ויש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור והענין הוא שבכל צד שאתה תופש במשנתנו הן נעשה דמים הן נישום בדמים לא נשנית אלא מתורת חליפין הא אם נעשה דמים ובתורת דמים ר"ל לשון מכר אינו קונה שהמעות אינן קונות ויש דמים ר"ל שמוכר בתורת דמים שהמעות קונין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור כגון שיש לזה פרה אחת ובא הלה ואמר לו פרתך בכמה אמר לו לחמור אני צריך אמר לו חברו חמור אין לי דמי חמור יש לי הריני נותנם לך בפרתך ולקח את דמי החמור בפירעון כיון שמשך דמי החמור קנה הלה את הפרה בכל מקום שהוא שמאחר שתלה המעות במטלטלין שאמר דמי החמור הרי הוא כאלו החליף חמור בפרה שהמעות קונות מן התורה ואע"פ שהמשיכה מפורשת בתורה כדכתוב מיד עמיתך לא למעט קנין כסף היא באה וחכמים הוא שתקנו שאין קונות מגזירת שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה כמו שיתבאר במציעא ובדבר שאינו מצוי לא תקנו בו כלום ואין אדם מצוי לתלות דמיו בחמור וגדולי הדורות מפרשים בדבר זה כגון שאמר לו ראובן לשמעון שורך בכמה אמר לו שמעון במנה אמר לו ראובן מנה אין לי פרה במנה יש לי נתרצו שניהם בדבר ומשך שמעון את הפרה בתורת דמי השור כיון שמשך שמעון את הפרה נקנה השור לראובן בכל מקום שהוא ואע"פ שבתורת מעות ניתנו ומעות אינן קונות מכל מקום דבר שאינו מצוי הוא וגדולי המפרשים פירשוה בדמים שאין מקפיד עליהם שהתבאר במציעא שקונות כגון שאמר לו שורך בכמה אמר במנה נטל מעות בידו בלא מנין אלא כמו שנזדמן לו ואמר לו טול אלו בשורך והלה נטלם ולא דקדק במנין וכגון זה מעות קונות מפני שהוא דבר שאינו מצוי וגדולי הרבנים וכן גדולי הפוסקים והמחברים פירשוה כגון שמכר לו שורו במנה ומשך הלה שורו ואחר כך תבעו המנה ואמר לו אין לי מנה אלא פרה יש לי הרי נתונה לך במנה ונתרצו שניהם בדבר אפילו לא משכה קנאה ויש משיבין עליהם ממה שאמרו במסכתא זו פרק שני מ"ז א' דאי מלוה להוצאה ניתנה במכר אמאי קנה אלמא כל שאינו נותן דמים בעין במכר לא קנה ואם כן אף מן התורה אין מעות קונות אלא שיש לפרש שיש לחלוק בין דמים שאדם חייב מתורת הלואה לדמים שאדם חייב מתורת מכר שהמלוה להוצאה נתנה אבל הדמים שאדם חייב מתורת מה שחברו מכר לו לא נתנה להוצאה והדברים זרים וכבר כתבנום במציעא פרק הזהב:
+זהו ביאור המשנה וסוגיא שלה וכבר למדת פסקים שבה מתוך ��יאורה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 28b
+
+המשנה השביעית והיא גם כן מענין החלק השני בביאור דין קנייה בהקדש והוא שאמר רשות הגבוה בכסף [פי' הר"מ תמצא במשנה השישית] ר"ל שאם נתן הגזבר מעות בשביל דבר אפילו היה בסוף העולם קנה מה שאין כן בהדיוט שלא קנה עד שימשוך וזה שאמר ובהדיוט בחזקה פירושו חזקת קנין כלומר ורשות הדיוט אינו קונה בכסף אלא באי זה משאר קנינים כגון משיכה או הגבהה או אחד משאר הקנינים שהוזכרו ולא חזקה ממש שאין מטלטלין נקנין בחזקה ואם תפרשנה בקרקע הרי אף הדיוט קונהו בכסף וזה שרשות גבוה בכסף פירשוהו בתלמוד המערב משום דכתיב לי"י הארץ וקנתה לו חצרו המשתמרת לדעתו שהרי אף בהדיוט קונה לו חצרו ומכל מקום אין אנו צריכין לכך אלא לדעת ריש לקיש שאמר שאף דבר תורה אין מעות קונות אבל למה שפסקנו כר' יוחנן שדבר תורה מעות קונות ושבהקדש נתפרש כן בהדיא כדכתוב ונתן כסף ערכך לא היתה תקנת חכמים להקדש אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט ר"ל שאם אמר שור זה עולה אפילו בסוף העולם קנאה הגזבר ובזו נופל יפה עם לי"י הארץ ומלואה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך או יחזיק אם הוא קרקע וזה שאמר כמסירתי אחת מן הקניות הוא תופש והוא הדין לאחרות:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+כבר ביארנו בגזבר שנתן מעות בשביל בהמה שאפילו היא בסוף העולם קנה שמא תאמר מהו צריך לנתינת מעות והלא אמירתי לגבוה וכו' ואם תאמר שלא נאמר אמירתי לגבוה אלא כשהמקנה אומר כן דרך הקדש אבל דרך מכר לא ר"ל שאם אמר מוכר לגזבר הריני נותנה לך בכך לא קנה גזבר אינו כן שהרי בבתרא פרק נחלה אמרו לא תישמיה את דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט אלמא כל שאמר המוכר הריני נותנה לך בכך וכך קנאה הגזבר מיד וכן במסכת ערכין אמר אמר אחד בעשר ואחד בעשרים וכו' חזר בו של עשרים ממשכנין אותו עד עשר אלמא באמירה קנה אלא שעקר הדברים שלא הוצרך כאן לנתינת מעות אלא מצד הגזבר שמשנתן מעות אף הוא אינו יכול לחזור הואיל וכיוצא בו בהדיוט עומד במי שפרע הא בלא נתינת מעות הגזבר קנה מן ההדיוט באמירה אבל לא הדיוט מן הגזבר וכן הדין בהדיוט הלוקח מן הגזבר שכל שאמר לוקח הריני נותן לך כך וכך אינו יכול לחזור וכמו שמבואר באותה שבערכין שהזכרנו:
+גאוני הראשונים כתבו שכל שאמר מוכר הריני נותנה לך בכך וכך אינו יכול לחזור אבל אם שאלו גזבר כמה דמיה של פרה זו והוא אומר מנה הואיל ולא אמר הריני נותנה לך במנה אף ההדיוט יכול לחזור אלא אם כן קבל את הדמים על פי אותה שומא וזהו שהוצרכנו בכאן בנתינת מעות וזו שבפרק נחלה פירושו ולא תישיימה את להזכיר בשומתך שאתה נותנה לו בכך וכך:
+כבר ביארנו באומר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה והוא הדין למכר כמו שביארנו:
+
+Daf 29a
+
+ולענין לוקח מן ההקדש משך ההדיוט החפץ מיד בערך מנה ולא הספיק לפרעו עד ששוה מאתים נותן מאתים שיד הקדש על העליונה רצה קונין ממנו במשיכה רצה אין קונין ממנו אלא בכסף מדכתוב ונתן הכסף ומעתה אף הוא אומר הואיל ולא פרעת לא תקנהו אלא במאתים או הניחנו ולא שיאמר על כל פנים תקנהו ותתן מאתים שעל כרחך או קנה או לא קנה ואין נותנין לו חומר משני צדדין ומכל מקום אם לא רצה להניח נותן מאתים שכל שמשיכה אינה קונה בו אינה בדין מי שפרע כלל ולא נאמר מי שפרע אלא במי שפרע משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים שקנאו במשיכה מכח הדיוט שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש והוא הדין אף בלא משיכה כמו שביארנו שהרי אמירה לגבוה היא אלא שאפשר לפרשה כשמשך בלא אמירה כגון ששאל הדיוט לגזבר שור זה כמה שוה ואמר לו מאתים אמר לו רוצה אתה למכרו או מכרהו לי ואמר לו הן ומשכו בשתיקה וכן כתבוה גדולי המפרשים פדאו ההדיוט במאתים ר"ל שפרע מאתים ולא משך ואף לא הספיק למשכו עד שעמד במנה מה שפדה פדה ואף בזו הוא הדין בלא פרע ולא תפש בה פדאו אלא משום סיפא והיא פדאו במנה ולא הספיק למשוך עד שעמד במאתים שבזו אינו נותן אלא מנה שהרי אף כיוצא בזה בהדיוט אע"פ שלא קנה במי שפרע מיהא קאי והקדש אינו בר מי שפרע הא לא פדה ולא משך חוזר הגזבר:
+המשנה השמינית ויתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר כל מצות הבן על האב האנשים חייבין והנשים פטורות כל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין כל מצות עשה שהזמן גרמא האנשים חייבין והנשים פטורות וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ בל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים אמר הר"ם פי' מצות הבן על האב שש מצות ואלו הן למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ולהשיטו בנהר והביאו ראי' עליהם כלם מפסוקים בהיות יאריך ביאורם נתמעט התועלת הנה זה כלו יתחייב האב שיעשה לבן ולא תתחייב האם שיעשהו לבנה והוא ענין אמרו האנשים חייבים והנשים פטורות ומצות הבן על האב ירבו המספר והדבור בזה ארוך מאד אבל יקבץ אותם שני עיקרים ונתנו בזה... ואמרו מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו כבוד מאכיל ומשקה מכניס ומוציא מלביש ומכסה הנה אלו כלם וכל מה שימשך אליו יתחייבו הבנים הזכרים והנקבות שיעשו לאבות יחד אם לא שיהיו נשואות כי אז אינם בתורת הכיבוד אלא מה שאפשר לה שיעשה עם עבודת בעלה המחויבת לה בתורת נישואין לפי מה שהתבאר בכתובות ומצות עשה שהזמן גרמא הן מצות מוגבלות וכאשר לא יהיה זה הזמן יפול חיובו כמו סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית להיותם מחויבים ביום ולא בלילה וכל מה שדומה לזה ומצות עשה שלא הזמן גרמא הן מצות שאין להם זמן כמו המזוזה והמעקה והצדקה וכבר ידעת שהעיקר אצלנו שאין למדין מן הכללים הנה אמרו כל ירצה בו הריבוי ואמנם מה שיתחייבו הנשים ממצות עשה ומה שלא יתחייבו על ההגעה הנה לא ישוב אל כלל ואמנם הם דברים המקובלים הלא תדע שאכילת מצה בלילי הפסח ושמחה במועדים והקהל ותפלה ומקרא מגילה ונר חנוכה ונר שבת וקדוש היום זה כולו מצות עשה שהזמן גרמא וכל אחת חיוב לנשים כחיובם לאנשים וכן גם כן מצות פריה ורביה ותלמוד תורה ופדיון הבן כל אחד מהם מצות עשה שלא הזמן גרמא אבל לא יתחייבו הנשים ואמנם הם שמורות כמו שזכרנו אמנם העיקר הנזכר במצות לא תעשה הנה הוא אמת אמר השם איש אי אשה כי יעשו מכל חטאת האדם אמרו ע"ז השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה זולת אלו השלש לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך כל מי שיש לו זקן והוא מוזהר מגילוחו הוא אשר נאמר עליו גילוח אבל האשה לא והוא אמרם הני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ואמר גם כן אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן:
+אמר המאירי פירשוה בגמרא כל מצות המוטלות על האב לעשותם לבן כגון למולו ולפדותו אם הוא בכור וללמדו תורה ואומנות ולהשיאו אשה האבות חייבין בכך ולא האמהות שמאחר שאין מצוות בהן לעצמן אינן מצוות בהן לבניהן והרי מילה ופדיון אינן בנקבות ותלמוד תורה נשים פטורות מדכתיב ושננתם לבניך וכן הן פטורות להנשא שאינן מצוות על פריה ורביה ואמנות אע"פ שהאשה צריכה לו מכל מקום דיו להיות כתלמוד תורה וכן שכל כבדה בת מלך פנימה ואם תצריכה להזקיק את בנה ללמוד אומנות הרי היא צריכה לילך לפני האמנין תמיד לראות בלמודו ודברים אלו מהם שנתברר חיובם בתורה כגון מילה ופדיון הבן ותלמוד תורה ומהם דברי קבלה כגון נשואין מדכתיב קחו לכם נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואמנות דכתוב ראה חיים עם אשה אשר אהבת וכל מצות האב על הבן ר"ל שהבן חייב לעשותם לאב כגון מיני כבוד ומורא אף הבנות חייבות במה שיש סיפק בידם לעשות כל מצות עשה שהזמן גרמא כגון סכה ולולב ודומיהם אנשים חייבים ונשים פטורות ומכל מקום יצאו מכלל זה מצה ובשר הפסח וקדוש היום והקהל ושמחה כמו שיתבאר וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון צדקה וגמילות חסדים אף נשים חייבות וכן יצא מכלל זה תלמוד תורה ופדיון הבן כמו שהתבאר ופריה ורביה וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא כגון חמץ בפסח ומלאכת שבת ויום טוב ודומיהם בין שלא הזמן גרמא כחלב ונבלה ודומיהם אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ מבל תשחית שבזקן ומבל תקיף שבפאת הראש ומטומאה למת שמאחר שאינה בהשחתת זקן לעצמה אף בזקן אנשים אין לה חיוב וכן מאחר שאינה בהשחתת זקן אינה בהקפת הראש הואיל ומקרא אחד כולל את שתיהן ולענין טומאה הא כתוב בני אהרן ולא בנות אהרן:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+כבר ביארנו שהאב חייב למול את בנו לא מל אותו האב חייבין בית דין למולו וכתבו הגאונים שאף הן מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וכן הדין הואיל וכל שאין שם אב הם חייבים בכך וכן כתבו שאם אין שם בית דין ראשי הקהל חייבים בכך ואחד מן המיוחדים שבהם מברך להכניסו וכו' וגדולי המחברים כתבו שאין ראוי לעשות כך אף לבית דין והדברים מתמיהים אחר שהם חייבים בכך וכבר הגיהו בה גדולי המגיהים וכתבוה בדרך שכתבנוה אלא שכתבו שעכשו נהגו להניח מקום לסנדקניס לברך להכניסו ומכל מקום יש נוהגים כן במוהל ואם לא מלוהו בית דין והגדיל חייב הוא למול את עצמו ואם לא מל את עצמו חייב כרת שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הוא חייב כרת על עצמו ואין האב חייב כרת עליו הא הוא עצמו מיהא חייב כרת וכל יום ויום עומד באיסור עון שיש בו כרת עד שימול או ימות בעון כרת וגדולי המחברים כתבו שאינו בכרת עד שימות והכל אחד שכל שהוא חי אפשר לו למול ולהפקע מן הכרת:
+האב חייב לפדות את הבן כמו שביארנו ומכל מקום אם לא פדהו האב והגדיל חייב הוא לפדות את עצמו היה הוא לפדות ובנו לפדות ואין לו במה לפדות אלא לאחד הוא קודם לבנו דמצוה דגופיה עדיף:
+
+Daf 29b
+
+אין לו במה לפדות אבל היו שם חמש סלעים במשעבדי ששעבד אביו או הוא עצמו ובא לו אצל כהן ליפדות ושיהא הכהן טורף לקוחות אין זה כלום שמלוה הכתובה בתורה לענין זה אינה כמלוה בשטר ואינו יכול לטרוף מעתה היה ראובן לפדות וחנוך בנו לפדות ויש שם חמש סלעים משעבדי ששעבד יעקב וחמש סלעים בני חרי שבידו הואיל ואין כאן טירפא כלל אין כאן אלא חמש סלעים בני חרי והוא קודם לבנו ואלו היתה כמלוה בשטר היה לו לפדות בנו בבני חרי שבידו שמצותו עליו ועצמו במה ששעבד אביו שאם נתן הבני חרי בשביל עצמו אין טירפא בשביל פדיון בנו על מה ששעבד אביו שלא נתחייב יעקב בפדיון בן בנו ואם שעבדם הוא עצמו אתה צריך להעמידה לענין ביאור דבר זה בששעבד קודם שחל חיוב פדיון בנו עליו ר"ל קודם שלשים יום מכאן למדו רבותי בראובן שהלוה לשמעון מנה בשטר בניסן ומת שמעון באלול והלוה ראובן אחר כן לבנו של שמעון מנה במרחשון ומכר שמעון קרקע שוה מנה בין ניסן לאלול וכשתבע ראובן חובו לא נמצא ביד בנו של שמעון אלא מנה בן חורין שהדין הוא שיפרענו בשביל עצמו וחוזר על המשועבד בשביל אביו ואין הלוקח דוחה אצל המנה בן חורין שביד הבן שהרי לא זכה בו בשביל האב ואף ראובן אינו מקבלו בשביל חוב אביו ואלו היה חייב את שניהם אין ספק שביד כל אחד מהם לגבות או להגבות את הקודם ומכל מקום אם פרעו הבן בשביל חוב אביו וקבלו הפסיד שעבודו ויש מפקפקים אם ראובן יכול לעכב שלא לקבלו בשביל האב:
+כל שיש לפניו שתי מצות אחת ששעתה עוברת ואחת שאין שעתה עוברת ואיפשר לו עכשו לקיים את שתיהם מקדים אותה ששעתה עוברת ומכל מקום בפדיון הבן ועליה לרגל ואין לו הוצאה לשתיהם עכשו אע"פ שעליה לרגל עוברת יתר מפדיון הבן מקדים פדיון הבן תחלה ואחר כך משתדל לחזור אחר הוצאת הרגל שנאמר וכל בכור בניך תפדה והדר לא יראו פני ריקם ומכל מקום אם יודע בודאי שאם יפדה לא יוכל לעלות עולה:
+פדיון הבן הכל תלוי בפטר רחם אפילו היו לו עשרה בנים שכל אחד מהם בכור לאמו חייב לפדות את כלם אבל לנחלה אין בכור אלא אחד והוא אותו שהוא בכור לאביו שנאמר כי הוא ראשית אונו ולו משפט הבכורה:
+האב חייב ללמד את בנו תורה כמו שביארנו הגדיל הבן ולא השתדל האב בלמודו חייב הוא להשתדל בעצמו היה הוא ללמוד תורה ובנו ללמוד תורה ואין לו בכדי למוד האחד הוא קודם לבנו ואם היה בנו זריז ומשכיל ונבון והדברים מראין שיהא תלמודו מתקיים בידו יותר ממנו בנו קודמו ומכל מקום אם יש בידו בכדי למוד שניהם לא יפטור אחד את חברו:
+לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה שמשנשאה אין למודו מצוי כל כך שצריך הוא להשתדל בביתו וטפילו דרך צחות אמרו רחים בצוארו ויעסוק בתורה מכל מקום במקום שהבנות זריזות ועול ביתם מסור להם אם רואה בעצמו שאין לבו פנוי בלא אשה ישא ואחר כך ילמוד כדי שיעמוד לו בלא הרהור עבירה:
+ולעולם ישא אדם אשה בבחרותו כדי שלא יתמיד גדולו בהרהורין רעים ומחשבות נכריות שמאחר שהתמיד עצמו בהם לעולם אף לאחר שישא לא יהא בטוח בהם ועקר הפרק בענין זה הוא מארבע עשרה שנה ולמעלה דרך הערה אמר אחד מחכמיהם אנא נסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארבסר הוה אמינא לשטנא גירא בעיניה ומכל מקום כל שהגיע לעשרים ולא נשא אינו ניצל כל ימיו מהרהורין שהתמיד בהם אלא אם כן הוא מן היחידים:
+
+Daf 30a
+
+לעולם יהא אדם נותן לב תמיד להשגיח על עניני הבנים ולהתמיד בתוכחתם בין גדולים בין קטנים ומכל מקום הזמן הראוי להשתדל בתוכחת עד תכלית הוא משעה שהדעת מלבלב ויוצא עד שיעשה פרי והוא משתסרי עד עשרים וארבע שקודם שתסר אין לו דעת כל כך לקבל ואחר עשרים וארבע אינו נשמע כל כך מכל מקום תהא תוכחתו והדרכתו בזמנים אלו מזמנת לו תמיד בענין הבן:
+אין האב חייב בלמוד תורת הבן אלא תורה שבכתב עד שידע ענין המצות ויקיים אותם כראוי ומכל מקום הוא חייב בעצמו להוסיף וללמוד כפי רוחב לבו וישוב דעתו:
+ולעולם ישליש את ימיו בלמודו שליש בתורה ושליש במשנה ושליש בתלמוד ושאר מיני מחקר הראוים במה שהוא לומד:
+כשם שאדם חייב ללמד את בנו כך בבן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני ב��יך ועל זו שאלו עד היכן אדם חייב ללמד את בנו תורה כלומר עד כמה מדורותיו והוא משיבו כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו כלומר שחייב אף בבן הבן או בבן הבת אם אין לו עזר מצד האב אף לענין שיעור הלמוד דוקא בתורה שבכתב כמו שביארנו ובמקום אחר התבאר שאף לאחרים חייב ללמוד שנאמר ושננתם לבניך והתלמידים קרויים בנים כדכתוב ויצאו בני הנביאים אלא שלבנו ובן בנו צריך להשתדל בלמודם אף בשכר ולאחרים אינו מצוה אלא שילמדם בחנם אם הוא יודע אבל לא לשכור להם מי שילמד וכן בנו קודם לבן בנו ובן בנו לאחרים ולעולם תהא מצוה זו חביבה לו עד שיוליך את בנו הוא בעצמו בבית הספר וירגילהו בקריאתו וכבר העידו על ר' יהושע בן לוי דשרי ריסנא ארישיה וממטי ליה לינוקא לבי כנשתא כלומר שהיה מניח על ראשו סדין גס שאינו ראוי לו לעטיפת הראש אלא שהיה עושה כן דרך נחץ שלא לילך בגלוי הראש ולא המתין עד שיתעטף בסודרו מרוב מהירותו ושאלוהו מאי כל האי כלומר שאתה הולך בנחץ עד שלא נתעטפת כהגון לך והשיבם מי זוטר מאי דכתוב יום אשר עמדת וכו' וכן ראוי להקרותו לפניו מה שלמד אתמול ולהוסיף עליו מעט והוא שאמרו עד דמקרי ליה ומוספא כלומר ועוד תוספת מעט:
+וכן ירגיל עצמו בלמוד עד שיהיו אפילו פרטים הדקים שבתורה סדורים לו לא נקראו הראשונים סופרים אלא שהיו מונין כל אותיות שבתורה והיו אומרים ו"ו של גחון חצי התורה באותיות דרוש דרש חציין של תיבות והתגלח חציין של פסוקים וכן אמרו חזיר מיער ע' של מיער חציין של אותיות שבתהלים והוא רחום חציין של פסוקים וכן אמרו שמנת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים יש בתורה יתר עליו ספר תהלים שמנה חסר ממנו דברי הימים שמנה אלא שאחר כן נתחדשו ספקות בדבר ולא ידענו וא"ו דגחון אי מהאי גיסא אי מהאי גיסא ואין לומר ניתי ספר תורה דאנהו בקיאי בחסרות ויתרות אנן לא בקיאינן וזה שאנו מוצאין תקונים ביד הסופרים שעל פיהם אנו סומכין בכתיבת ספר תורה אינם אלא כפי מה שמצאו בספרים המוחזקים במדויקים לא שיהא הדבר ברור כל כך ומתוך כך אני חוכך להקל בענין זה שלא לפסול ספר תורה בכך שלא נאמר כן אלא למה שבקיאים בו ואף ספרי המסרות אין לסמוך עליהם כל כך ואף לא המדרשות והרי מצינו מחלוקת בין המדרשות והמסרות במלת הפילגשים שדרשו בו פילגשם כתוב וכן ואשימם בראשיכם ואשמם כתוב וכן ביום כלות משה כלת כתוב ובספרי המסרה שלשתם שלמים וכן קרנות קרנת מצינו במסרה הפך מה שדרשו בו חכמים אלא שבזו הסכימו הגאונים שמאחר שבא בתלמוד בעיקר דין כגון זה לטטפת וכגון בסכת בסכת וכגון אין לו שדרשו בו בעקר דין עיין עליו סומכין עליהם על התלמוד אבל אותם שהם בהגדה ולא בעקר דין כגון פילגשם ואשימם וכלות אין להכריע בהם ואין לפסול בכך:
+למדת שכל חסרה ויתרה שאין הדבר ברור בה בחסרון ויתרון הואיל ואין אנו בקיאין אין להחמיר בהם כל כך לפסול בה ספר תורה אע"פ שהמסרה או ספרי התקונין או אף המדרשות מעידין עליהם אחר שנמצא ביניהם מחלקת וכך נראה לי בענין הפרשיות בפתוחה וסתומה בכל מה שאין אנו בקיאים בהם ושמצינו בהם מחלוקת:
+לעולם יהא אדם שוקד על תורתו עד שיהיו דברי תורה מסודרין בפיו שאם אדם שואלו דבר אל יגמגם אלא יאמר מיד וכל שעושה כן עליו נאמר לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער שאפילו אב ובנו רב ותלמידו שאין דרכם להתקנא זה בזה כמו שאמרו בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו כל שהם עוסקים בתורה וחולקים נעשו אויבים זה לזה שגדר ה��הבה הוא שווי הרצון וכל שאין שם הסכמה אחת אין כאן אהבה ומכל מקום אחר שאין מחלקתם לכונת נצוח אלא ששניהם מכונים להוציא הדבר לאמתו אין זזין משם עד שנעשו אוהבים זה לזה ר"ל שנסכמים לדעת אחת:
+
+Daf 30b
+
+כל ששוקד על דרכי התורה אפילו היו בידו עברות מצד תוקף יצרו ונתגדל על תכונות מדות רעות התורה מגינה עליו ר"ל שאי אפשר שלא תדריכהו תורתו לשוב מהם שלא ישתקע בהם דרך הערה אמרו משל לאדם שהכה את בנו הכאה גדולה והניח לו רטייה על מכתו ואמר לו כל זמן שרטייה זו על גבי מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ואי אתה מתירא ואם אתה מעבירה הרי מכתך מעלה נמי ר"ל צמחים ובועות כך ברא הקב"ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין כל שעוסק בתורה אינו נמסר בידו ולפיכך כל שפגע בו יצרו ורואהו מתנכל עליו יהא מושכו לבית המדרש אם ברזל הוא מתפוצץ ואם אבן הוא נמוח:
+כשם שהוא חייב להשתדל להשיא את בנו כך הוא חייב להשתדל בנשואי בתו ר"ל שילבישנה ויעדנה במיני עדיים ויתן לה מממונו עד שיהיו קופצים מצויים לה וישאנה הראוי שבהם:
+כבר ביארנו שהאב חייב ללמד את בנו אמנות וכל שלא עשה כן הוא כאלו מלמדו לסטות שכשהוא גדל מבקש למודו ר"ל מה שהורגל בו ואינו מוצא והולך ומלסטם את הבריות ומכל מקום כל שלמדו תורה אין צריך ללמדו אמנות אחרת שיש תורה יש קמח ולמוד תורה ואמנות לצדדין נשנו ויש מפרשין שחייב בשתיהן ואם למדו בעסק ובפרקמטיא אינו צריך אמנות אחרת:
+כבר ביארנו שכבוד ומורא אנשים ונשים שוים בו ומכל מקום בכבוד מיהא אשה שיש לה בעל פטורה מפני שאין ספק בידה לעשות שהרי רשות אחרים עליה הא אם נתאלמנה או נתגרשה חזרה לחיובה אע"פ שכבר נפטרה:
+השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום שנאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את י"י מהונך וכן השוה מורא אב ואם למורא הקב"ה שנאמר איש אמו ואביו תיראו וכתוב את י"י אלהיך תירא וכן השוה עונש קללת אב ואם לעונש ברכת השם שנאמר איש כי יקלל את אביו ואת אמו ונאמר איש כי יקלל אלהיו וכן בדין ששלשתם שותפין בו דרך הערה אמרו שלשה שותפין יש באדם אביו ואמו והקב"ה ופירשוה במסכת נדה אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושיער ושחור שבעין הקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים ראיית עין ושמיעת אזן דבור שפתים והלוך רגלים דיעה ובינה והשכל למדת שהב"ה נותן בו עשרה ואביו ואמו עשרה בין שניהם והוא שאמרו במקום אחר קל וחמר לשכינה ארבעה עשר יום בזמן שאדם מכבד אביו ואמו אמר הב"ה מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני:
+גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הב"ה כבוד אב לכבוד אם שנאמר כבד את אביך ואת אמך וכן גלוי וידוע לפניו שהבן מתירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הקב"ה מוראת אם למוראת אב שנאמר איש אמו ואביו תיראו:
+
+Daf 31a
+
+לעולם תהא מוראת שמים בלבו של אדם ויתבונן שאין דבר נעלם ממנו כל העובר עבירה בסתר עד שידמה ויאמר אין י"י רואני הרי הוא כאלו דוחק רגלי שכינה ר"ל שמצייר בלבו העדר כבודו והשגחתו משם והרי נאמר עיני י"י המה משוטטות בכל הארץ וכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכן אסור לילך בעזות מצח מגדולי החכמים לא היו הולכים אפילו ארבע אמות בקומה זקופה ובגלוי הראש:
+כבוד אב ואם שוים מכל מקום כל שאמו אשת אביו ומצות שניהם באה עליו כאחת יקדים כ��וד אביו מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו הא כל שאין אמו אשת אביו כגון שנתגרשה או שלא היתה אשתו מעולם ישתדל כמה שיוכל לעשות מצותם כאחת כגון אם ישאלו ממנו דבר אחד ישים לפניהם כאחת ואם אי אפשר ליעשות כאחת יקדים את המזדמן ואל יעבור על המצות כך היא שיטתנו ומפני שאנו גורסים כאן מבין ריסי עיניך נכר שבן גרושה אתה תן להם מים בספל וקעקע להם כתרנגלין ומכל מקום יש גורסין מבין ריסי עיניך נכר שבן אלמנה אתה כלומר שהם אדמות ורכות מרוב הבכי וכדרך שאמרו במועד קטן שהיה רבן גמליאל שומע קולו ובוכה עד שנשרו ריסי עיניו ואף זה היה כן ולפיכך אמר לו מבין ריסי עיניך נכר שבן אלמנה אתה ואם כן אי אתה שואל לצורך ואיני נזקק להשיב אלא שמכל מקום דרוש וקבל שכר וכל שאירע כן הטל לפניהם וכו' כלומר לפי שאלתך ראוי לך לעשות כן והדברים מראין כדעת ראשון שאין ריסי עינים מעידות שבכה על אביו ושמא על מת אחר הוא בוכה ועוד שלא נאמר מעולם מבין ריסי עיניך ניכר אלא על דמיון הענינים לא עינים ממש ומכל מקום יש מפרשין מבין ריסי עיניך נכר שבן אלמנה אתה כלומר שאתה פקח וכמו שאמרו בפרק חלק ההוא יתמא בר ארמלתא קטלינהו לכלהו שסתם בני אלמנה נכנעים ומתגדלים בפקחות ויש מפרשים שבן אלמנה אתה שנשאת לבעל ואתה שואל בין אמך לבעל אמך שאדם חייב בכבודו גם כן כדכתוב את אמך לרבות בעל אמך ובזו ודאי הטל להם וכו' הא אב ממש אב קודם:
+כבוד אב ואם אין לו שיעור ולא עוד אלא שאף אומות העולם שאין מצווין בו מקיימים אותו בלא שיעור מעשה היה בגוי אחד באשקלון שבקשו ממנו פרקמטיא בששים רבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו שהיה ישן ולא ציערו לעוררו ואף פעם אחת היה לבוש סידקין של זהב ויושב בין גדולי רומי ובאה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה ופעם אחרת בקשו ממנו אבנים לאפוד בשמונים רבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו לשנה אחרת נתן לו הקב"ה שכרו בעולם הזה נולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי אבל איני מבקש אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא ונתנוהו לו ודבר זה אתה צריך לפרש שבמקדש שני היה שהרי במקדש ראשון לא עשו אלא פרה ראשונה וכמו שאמרו שמימות משה ועד עזרא לא עשו פרה ואחר שכן למדת לפי דרכך שאף אבני אפוד לא בטלו בבית שני אע"פ שבטלו אורים ותומים ואבני אפוד משום אורים ותומים נקבעו מכל מקום כל מה שהיה בידם לקיים קיימו וכן אע"פ שבטל השמיר והשמיר היה בא לחוק את שמות בני ישראל על האבנים אפשר שלא חקקום ומה שהיה בידם לעשות עשו:
+גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה ומכל מקום במצוות שאדם מברך עליהם אם בא מי שאינו מצוה לעשותם יש מי שאומר שצריך לברך עליהם אחר שהוא בכלל הדת כגון נשים ומביאין ראיה ממה שאמרו כאן אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן אמינא לא מיפקידנא ועבידנא השתא דשמעיתה להא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי וכו' מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן ודאי רב יוסף מברך היה עליהם ואע"פ שהיה יודע בעצמו שפטור שאם תאמר בלא ברכה היאך אמר אחר כן מאן דאמר לי אין הלכה וכו' אדרבה היה לו להצטער על שעשאן בלא ברכה ועוד שבודאי רב יוסף כחכמים היה סבור ובתורת חיוב היה עושה את המצות והיה אומר שרוצה היה לעשות�� בנדבת לב בלא חיוב ואם שלא בברכה היאך היה נוח לו בכך ומכל מקום יש מפרשים שלא אמר ר' יהודה סומא פטור אלא מדאורייתא הא מדרבנן חייב ומכיון שהוא חייב מדרבנן ודאי צריך לברך אבל נשים שפטורות אף מדרבנן אין להן לברך ואם ברכו עברו על לא תשא וכן כתבו גדולי המחברים אבל כל רבני צרפת מתירין לברך וכבר כתבנו דעתנו מענין זה במקומות בסדר מועד:
+כשם שאדם חייב לכבד את אביו ואת אמו ר"ל להאכיל ולהשקות להלביש ולכסות להכניס ולהוציא כמו שהתבאר כך חייב לכבדם בכל מיני כבוד וזהו מן הדברים שאין להם שיעור למעלה אלא שאם רואה שכבודו קשה בעיניהם מפני שהוא בעיניהם יתר מדאי ורצה למשוך ידו כפי רצונם רשאי ולא עוד אלא אפילו רצו הם לעבדו ומכיר בהם שכך היא רצונם יקבל והכל לפי מה שעיניו רואות בתלמוד המערב אמרו אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קוריאקון שלה והניח ר' טרפון שתי ידיו תחת פרסותה והלכה על גבן עד שהגיע למטתה פעם אחת חלה ונכנסו חכמים לבקרו אמרה להם התפללו עליו שהוא נוהג עמי כבוד יותר מדאי אמרו לה מהו עביד לך תנא לון עובדא אגיבונה ר"ל השיבוה אפילו עשה כן אלף אלפי אלפים לא הגיע לחצי כבוד ובהפך זה אמרו אמו של ר' ישמעאל קבלה עליו לרבותינו גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד נתכרכמו פניהם אמרו איפשר ר' ישמעאל מיקל בכבוד אבות אמרו לה מה עביד ליך אמרה כד נפיק מבית ועדא אנא בעיא מסחיא רגלוי ולא שביק לי ובקצת גירסאות בעינא מסחי רגלוי ומשתי מיא ואינה מיושרת אמרו ליה הואיל והיא רצתה רצונה זהו כבודה אמ"ר מונא יאות טחוניא אמרין כל בר נש ובר נש זכותיה גו קופסיה אימיה דר' טרפון אמרה הכן ואגיבונה אכן ואימיה דר' ישמעאל אמרה הכן ואגיבונה הכן ר' זעירא הוא מצטער ואמר הלואי דליהוי לי אבא ואימא ואוקרינון ואירות גן עדן כד שמע אלין תרין אולפניה אמר בריך רחמנא דלא שבק לי אבא ואימא לא כר' טרפון הוינא יכיל עביד ולא כר' ישמעאל הוינא מקבל:
+וכן חייב לכבדם הרבה בדברים ולא עוד אלא שאם עשה להם כל מיני כבוד שבעולם והיה מקלה אותם בדברים יצא שכרו בהפסדו וקפחו וכל המכבד בדברים ולא כבד במעשה אלא מעט מצד מיעוט היכולת או אף שהטריחו במלאכה דרך כבוד ותועלת שכרך כפול לו דרך צחות אמרו יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו ברחים ומביאו לחיי העולם הבא ופירשו ענין זה בתלמוד המערב שמעשה היה באחד שהיה דרכו לצוד והיה מביא תמיד פסיונין ושאר מיני עופות ומאכיל לאביו וכשהיה אביו שואלו בני אלו מנין לך היה מקלהו בדברים ואומר לו סבא אכול ודוש כלביא אכלין ומודשין והרי זה מאכיל לאביי פסיוני וטורדו מן העולם וכן פירשו באחד שהיה אמנות שלו טחינת ריחים ונזדמן שהזעיק המלך את חייליו וקראו לאביו של זה הטוחן לילך ומצד שראה הבן טורח הדרך חמל עליו ואמר לו אבא היה אתה במקומי לטחון ולזון את עצמך ואנשי ביתי ואני אלך במקומך לצבא ושמח הזקן על שהצילו מטורח הדרך ועשה כדבריו והרי זה מטחינו בריחים ומקיים מצות כבוד אב ונמצא מטחינו ומביאו לחיי העולם הבא ולשון תלמוד המערב בזה יש מאכיל לאביו פטומות ומורידו לגיהינם ויש כודנו ברחים ויורש גן עדן חד בר נש מאכיל פטומין אמר ליה אבוי ברי אילין מנן לך אמר ליה סבא סבא אכיל ודוש כלביא אכלין ומודשין נמצא מאכילו פטומות ויורש גהינם כיצד כודנו לרחים ויורש גן עדן חד בר נש הוה טחין ברחיא אתו צמות לטחנניא ר"ל הזעיקו בני אמנות הטחינה לחיילות של מלך למלחמה וקבצום על כך אמר ליה אבא זיל טחון תחותוי אימטית מבזיא טב אנא ולא את אי מטית מילקי טב לי אנא ולא את נמצא כודנו לרחים ויורש גן עדן:
+
+Daf 31b
+
+אפילו היה הבן תלמיד חכם וכן שהוא גדול בשנים אין לו להקל בכבוד אב ואם דרך הערה אמרו על אבימי בנו של ר' אבהו שהיה תלמיד חכם וכן שהיה גדול בשנים עד שהיו לו חמשה בנים בעלי הוראה ואעפ"כ אמרו עליו כי הוה אתי אבוה וקרי אבבא רהיט ואזיל ואמר אין אין עד דמטי התם ופתח ליה יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאיתי נמנם גחין וקם עליה עד דאיתער ומה שאמרו על זה איסתייעא מלתא ודרש מזמור לאסף בתריסר אפי הוא שתמהו בו מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שמו את ירושלם לעיים אדרבה קינה לאסף מיבעי ליה ואחד מהם הוא שאמר שירה על שכלה חמתו בעצים ואבנים שבה ולא נהרגו כלם וכדכתוב כלה י"י את חמתו ויצת אש בציון:
+וכן אמרו על ר' טרפון שהיתה אמו זקנה כל אימת דבעיא למיסק לפוריא גחין וסלקא עליה וכשהיה משבח עצמו על כך אמרו לו עדין לא הגעת לחצי כבוד:
+ואם היה הבן תלמיד חכם ורצו אביו ואמו לשמשו יקבל מאמו ואל יקבל מאביו שמכיון שהוא בן תורה יש לו בזה חלישות הדעת:
+אע"פ שהמצות לא ניתנו לדחות מפני כבוד אב ואם כמו שיתבאר מכל מקום מותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לצאת לקראת אביו או לקראת אמו וכן לשאר מיני כבוד:
+היה משתדל באי זה דבר ואינו נשמע אל יאמר מהרוני בשביל עצמי שלחוני בשביל עצמי פטרוני בשביל עצמי אלא שלחוני בשביל אבא פטרוני בשביל אבא מהרוני בשביל אבא:
+וכשם שצריך לכבדו בחייו כך צריך לכבדו במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו אל יאמר כך אמר אבא אלא כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו ודוקא תוך שנים עשר חדש אבל לאחר שנים עשר חדש אומר זכרונו לחיי העולם הבא וכיוצא בזה:
+כשהחכם דורש ומעמיד תורגמן והיה החכם מביא דברים בשם אביו או רבו אינו מזכירן בשמותיהן אלא כך אמר אבא כך אמר רבי אבל כשהתורגמן משמיע הדברים לאחרים אינו אומר כך אביו או רבו של חכם אלא מזכירן בשם כשאר החכמים:
+אי זהו מורא ואי זהו כבוד מורא אינו עומד בפניו ר"ל עד שיתן לו רשות לעמוד ולא יושב במקומו ולא יסתור את דבריו ופירשו בו דוקא בפניו וכן אם אביו חולק עם אחרים לא מכריעו בפניו אי זהו כבוד מאכילו ומשקהו מלביש ומכסה מכניס ומוציא וכלם משל אב אלא שמתבטל ממלאכתו לדברים אלו ומכל מקום אם אין לאב עושה משלו ואם לא עשה הרי נפקע ממצות כבוד וכופין אותו וכן מצינו במדרש מתן תורה בפרשתא רביעאתא כל שמועתא פשטין בחדא כופין את הבן לזון את האב ומה שיש לפקפק בו ממה שאמרו כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרים עליה אב אצל הבן אינו בכלל זה כדין קטני קטנים בשאר צדקות כופין לדעת הרבה מפרשים כמו שביארנו ברביעי של כתבות:
+ועוד מצאתי במדרש שהזכרנו גדול כבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה על שלו שעל כבוד הקב"ה כתיב כבד את י"י מהונך כיצד מפריש לקט שכחה ופיאה תרומות ומעשרות אם יש לך תתן ואם אין לך פטור בכלן ובכבוד אב ואם כתיב כבד את אביך ואת אמך אפילו אתה מסבב על הפתחים וזו מיהא אף בתלמוד המערב שבפרק זה שנויה כן:
+
+Daf 32a
+
+כבר ידעת שהפודה מעשר שני לעצמו מוסיף חומש והפודה מעשר שני של חברו אינו מוסיף חומש והתבאר במקומו שמערים אדם ונותן לבנו ולבתו הגדולים מעות ואומר להם פדה בהם את המעשר והוא שאמרו שני אחים שני שתפים אב ובנו רב ותלמידו פודין זה לזה מעשר שני ר"ל בלא תוספת חמש וכן אם הוצרך אחד מהם והיה לו לשני מעשר עני הרי זה מאכילו אפילו הבן לאביו שהרי עיקר חיובו להאכילו ולהשקותו אינו אלא משל אב ואע"פ שאם אין לאב מוטל הוא על הבן אפילו משלו מכל מקום הואיל ויש לו מעשר עני רשאי להאכילו ואין זה נקרא פורע חובו בשל עניים אחר שעיקר החיוב משל אב הוא אלא שאמרו תבא מארה שמאכיל לאביו מעשר עני אלא אם כן האכילו משלו כראוי והוא רוצה בהעדפות וזה מעדיף לו מן המעשר:
+מצות כבוד שלא להכלים הבן את האב או שלא לגעור בו אפילו נטל ארנקי של בן וזרקו בפניו לים לא יכלימהו וכן בכל הדברים וראוי להדריך את בניו בכך ולעשות להם לפעמים דברים המכעיסים כדי לנסותם ולבחנם ובלבד שימחלו האבות על כבודם עד שאם חס ושלום יהא הבן עובר על מצות כבוד לא יהא האב נמצא עובר על נתינת מכשול וכן שתהא בחינתו בדברים שלא יעבור עליהם על בל תשחת ומה שאמרו ברב הונא דקרע שיראי באפי בריה כבר אמרו כפום מאני הוה כלומר במקום התפירה:
+כבר ידעת שכל חייבי מיתות שנתערבו ולא הוכרו נדונין בקלה אפילו היו בעלי החמורה מרבין מוטב להקל בראויים לחמורה משנחמיר בראויין לקלה וכן ידעת בארבע מיתות שהסקילה חמורה מן השריפה מעתה הנשרפין שנתערבו בנסקלין אע"פ שהנסקלים רוב ידונו בשריפה ואין צריך לומר שכן בנסקלין שנתערבו בנשרפין שנצטרף עם זה שהנשרפים רוב ואפילו לא היתה האחת חמורה מחברתה היו נדונין בה:
+מי שראה את אביו טועה בהוראה או עובר על אי זו מצוה אל יאמר לו אבא על דברי תורה עברת או טועה אתה בהוראה או כך כתוב בתורה ר"ל כנגד מה שעשית אלא יאמר לו דרך שאלה מקרא שכתוב בענין היאך הוא כלומר התבונן אם הוא כמו שאתה מבין בו וכיוצא בדברים אלו:
+כל שאמר לו אביו השקני מים או שצוהו אי זה דבר והיה לו מצוה לעשות אם איפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים תעשה על ידי אחרים וילך הוא לכבוד אביו וכן הדין במצוה שאי אפשר לו בה באחרים אלא שאינה שעה עוברת ואיפשר לו לקיים את שתיהן הא כל שהמצוה שעה עוברת ואי אפשר לו בה באחרים יניח כבוד אביו ויעשה את המצוה שהוא ואביו חייבין בכבוד שמים ואם צוהו לעבור על אי זה מצוה הן עשה הן לא תעשה אפילו מדברי סופרים אל ישמע לו כלל ומה שיש לפקפק בשמועה זו עם שמועת כל חפצים לא ישוו בה האמורה בראשון של מועד קטן כבר ביארנוה שם בסוגית המשנה הששית ותלמוד תורה מיהא כל שבטל כבוד אב ואם בשבילה אין בידו עבירה והוא שאמרו במסכת מגלה גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותן השנים שנטמן יעקב בבית עבר לא נענש עליהם:
+האב או הרב אפילו נשיא שמחלו על כבודם כבודם מחול אפילו להשתמש מהם אלא שמכל מקום אף במה שמחלו מכבודם ראוי שלא יקבל מהם אלא בהדור ובסרהוב עד שיעשו עצמם כמכירים שלא מן הדין הוא ומכל מקום מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואין לשום אדם להקל בכבודו אף עם מחילתו וכל שכן לקבל תשמיש ממנו כדי שלא להקל בעול יראתו והוא שאמרו שום תשים עליך מלך שתהא אימתו מוטלת עליך:
+
+Daf 32b
+
+כל שכתבנו בכבוד אב ואם ומוראו כך הוא הדין בכבוד רבו ולא עוד אלא שחובתו יתירה על של אב שזה הביאו לחיי העולם הזה וזה מביאו לחיי העולם הבא כמו שיתבאר בשני של מציעא וברבו מובהק עומד מפניו כמלא עיניו:
+תלמיד חכם שאינו רבו אע"פ שאינו חייב בכבוד ומורא כל כך מצוה להדרו אע"פ שאינו זקן שנאמר והדרת פני זקן ואין זקן אלא מי שקנה חכמה כיצד היה התלמיד עובר יעמוד מלפניו כל זמן שהוא עובר לפניו אפילו מאה פעמים ביום ואינו חייב בכך משיראהו אלא משיקרב ממנו ארבע אמות עד שיעבור מכנגד פניו שזו היא קימה שיש בה הדור וכל שיש בה חסרון כיס אינו חייב בכך ומעתה בעל אמנות אינו צריך לעמוד בפני תלמיד חכם ואם היה טרוד במלאכת אחרים אינו רשאי לעמוד בפני תלמיד חכם שהרי יש כאן בטול מלאכה ואע"פ שבמביאי בכורים אמרו בעלי אומניות עומדין ושואלים בשלומן אין הענין אלא לפייסן שלא תהא מכשלן לעתיד לבא שלא להביא:
+ולא יעמוד מפניו במקומות הצנועים כגון בבית הכסא ובבתים הפנימיים שבבית המרחץ שאין זה קימה של הדור שאף הרהור של דבר תורה אסור בהם כמו שיתבאר במקומו:
+
+Daf 33a
+
+ולא יהא היושב עוצם עיניו עד שלא יראהו בזמן החיוב שהרי נאמר ויראת מאלהיך ומכל מקום ראוי לחכם שלא יטריח ר"ל שלא יכוין לעבור דרך שם ויש לו לעבור דרך אחרת כדי שיעמדו מפניו אדרבא ראוי להקיף עד שיעברו בדרך אחרת שאין להם מכירים בה כדי שלא יטריחו ואם היה החכם יושב אסור לעבור לפניו דרך עזות ובגלוי הראש אלא אם כן באדם שיש לו עם החכמים שיכות וחברה:
+זקן מופלג שאינו חכם אין חייבין לעמוד מפניו מלא קומה אלא שמכל מקום מצוה להדרו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת ואפילו יניק וחכים מצוה עליו להדר הזקן המופלג ואפילו היה הזקן אשמאי ר"ל בור ועם הארץ אלא שהוא בעל מדות הא אם הוא רשע ועבריין אינו בכלל זה כלל:
+ולשון אשמאי נגזר מענין והאדמה לא תשם שתרגומו לא תבור:
+וזקן שמשאר אמות מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסמכו ולעזרו ואם היה חושש לכבודו שולח לו שלוחו לסמכו כמו שאמרו רב נחמן משדר להו גזאי ר"ל אותם הרצים שהיו עומדים לפניו לכוף ולהביא לפניו אותם שהיה מזמנן לדין אבל הוא עצמו לא שהיה חושש לכבוד תורתו והוא שאמר אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא:
+
+Daf 33b
+
+תלמיד היושב לפני רבו ועוסק בתורה אינו זקוק לעמוד מפניו כל זמן שהוא יוצא ובא אלא שתי פעמים ביום דיו שישוה כבודו לכבוד שמים אבל שתי פעמים ביום יעמוד מפני רבו אפילו בשעה שעוסק בתורה הא כל שיושב במקרה ותלמיד חכם עובר עומד אפילו מאה פעמים כמו שביארנו והוא שאמרו בבבא בתרא ר' אסי כד הוה חליש מגירסא אמר איקום אפיתחא דבי מדרשא דכי חלפי רבנן אקום מקמיהו ויש מפרשין שמפני אדם אחד אינו רשאי לעמוד אלא שני פעמים ביום אבל להרבה תלמידי חכמים עומד מפני כל אחד מהם שני פעמים והיא היא כונתו של ר' אסי ויש מפרשים שכל תלמיד חכם צריך לעמוד כל זמן שיראהו ואפילו תלמיד היושב לפני רבו ושמועה זו פירושה שאינו רשאי להשתדל בכך עד שיכין עצמו לעמוד במקום שתלמידי חכמים מצויים לעבור שם אלא שתי פעמים ביום שהרי אינו מזמין עצמו לכבוד שמים אלא שתי פעמים ביום ויש מפרשים בשמועה זו שאינו חייב ומכל מקום אם רצה להזמין עצמו מאה פעמים לאדם אחד מותר שהרי בכבוד שמים ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ואע"פ שאמרו אינו רשאי פירושו אינו חייב וכן הם מפרשים מה שאמרו אין בעלי אומניות רשאין וכו' אלא שאנו מפרשין בה לשון ראשון על מלאכת אחרים כמו שכתבנו:
+היה הבן תלמיד חכם והוא רבו של אביו הוא חייב לעמוד מפני אביו ואין אביו חייב לעמוד מפניו:
+ורכוב הרי הוא כמהלך לענין זה ועומדין מפניו על הדרך שעומדין מפני המהלך:
+המצרע מטמא באהל על הדרך שביארנו בשלישי של ברכות ומכל מקום אין טומאת אהל שבו הולכת על סדר טומאת אהל של מת שהמת מטמא כל המתאהל עמו אע"פ שלא היה המת עומד ��לא שהיו מעבירין אותו אבל מצורע אין מטמא באהל אלא אם כן הוא עומד מעתה היה המצורע יושב או עומד תחת האילן וטהור עובר הרי הטהור טמא שאין קפידא בטהור אם עובר אם עומד או יושב אבל אם היה הטהור עומד או יושב והמצורע עובר לא נטמא הטהור וכן בנושא אבן המנוגעת:
+ספר תורה כל זמן שמגביהין אותה או מעבירין אותה ממקום למקום עומדין מפניה מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן ומכל מקום דוקא בספר תורה שיש בה קדשה יתירה אבל לשאר ספרים אין עומדין כלל ומה שאמרו במסכת מכות כמה טפשאי הני דקיימי מפני ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה שהרי אמרה תורה ארבעים יכנו והם דרשו ארבעים חסר אחת לא שיהא תלמיד חכם גדול ממנה אלא כך פירושו הואיל והם יודעים את התורה כל כך שמתוך מה שהם דורשים בה נראים כסותרים דבריהם ודאי ראוי לעמוד מפניהם:
+זה שביארנו שאדם חייב לעמוד מפני תלמיד חכם דוקא מי שאינו עוסק בתורה אבל כל שהוא עוסק בתורה ועבר לפניו תלמיד חכם אינו זקוק לעמוד אלא אם כן היה רבו:
+ולענין ביאור זו היא שאמרו ר' אלעזר ור' יעקב הוו יתבי כלומר והיו עוסקין בתורה חלף ר' שמעון וקמו מקמיה אמר להו חדא דאתון חכימי ואנא חבר כלומר ואין הרב זקוק לעמוד מפני תלמיד וזו הלכה היא אלא שאחר כך אמר ועוד כלום תורה עומדת מפני לומדיה וזה שהוא קורא אותם תורה הענין הוא מצד שהיו עוסקים בתורה והפירוש כלומר ואפילו הייתי רב לכם הואיל ואתם עוסקים בתורה אינכם רשאים להתבטל ולעמוד שאין תלמיד חכם העוסק בתורה רשאי לעמוד לפני רבו העובר לפניו בשעה שעוסק בתורה ועל זו האחרונה אמרו לייט עלה אביי כלומר שמפני תלמיד חכם אחר הוא שאינו רשאי לעמוד הא מפני רבו צריך לעמוד וכן הלכה:
+אע"פ שבחכם אינו עומד עד שיהא סמוך לו בארבע אמות וכיון שעבר יושב באב בית דין עומד כמלא עיניו ואינו יושב עד שיעבור מלפניו ארבע אמות ובנשיא עומד כמלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו או שיתכסה מעיניו וגאוני הראשונים כתבו שכך הדין ברבו מובהק ומה שאמרו במסכת הוריות שכשאב בית דין עובר עושין לו שתי שורות אחת מלפניו ואחת מלאחריו פירושו בשעה שנכנס לבית המדרש:
+
+Daf 34a
+
+כבר ביארנו במצות עשה שלא הזמן גרמא שהנשים חייבות ונמנו בכללן מעקה ואבידה ושלוח הקן:
+ולענין ביאור מיהא יש שואלים והלא אף מצד אחר אתה יכול לחייבם שהרי כל אחת מאלו יש בהם לאו מעקה לא תשים דמים שלוח הקן לא תקח האם על הבנים אבידה לא תוכל להתעלם אלא שאפשר לפרשם בדרך שאין שם לאו שלא נאמר במעקה לא תשים דמים אלא בבונה מתחלה ולא עשה מעקה אבל אם עשה מעקה ונפל אין כאן לאו ומעמיד סלם רעוע שבאו עליה מתורת ולא תשים דמים בביתך שמא פירושו שמעמידו מתחלתו רעוע ואם אתה בא לפרשה אף כשקבעו חשוב ונתישן ונעשה רעוע איפשר שמדברי סופרים הוא וקרא אסמכתא בעלמא ומעתה בנה מעקה ונפל אין כאן אלא עשה של ועשית מעקה ושלוח הקן כגון שלקח על מנת לשלח שאין כאן לאו אלא עשה של שלח תשלח וכן באבידה שכבר הכניסה לביתו על דעת השבה ואין כאן עוד לאו אלא עשה של השב תשיבם:
+ערובי חצרות אין מערבין אותן אלא בפת כמו שהתבאר במקומו אבל עירובי תחומין ושתופי מבואות בכל דבר הראוי או למזון עצמו או ללפת בו את המזון ומתוך כך אין מערבין במים ולא במלח אלא אם כן ערבן זה בזה לטבל בו וכן אין מערבין בכמהין ופטריות וכן הרבה כיוצא באלו שאין מערבין בהם כמו שביארנו הכל במקומו ומה שפירשוה גדולי הרבנים בע��ובי חצרות דרך פירוש אמרוה ולא דרך פסק:
+
+Daf 34b
+
+אשה חייבת בשמחה כמו שביארנו ומה שאמר כאן אשה בעלה משמחה לא להפקיעה מחיוב שמחה אלא שעקר חיובה מצד שמחת הבעל ומכל מקום לענין פסק אף אשה שאין לה בעל חייבת בשמחה:
+ולענין ביאור מיהא כונת התלמוד היתה לומר שאין היא חייבת כלל אלא שבעלה חייב לשמחה והקשה אלמנה מאי איכא למימר כלומר דהא אלמנה נמי כתיבה בה שמחה כדכתיב לגר ליתום ולאלמנה ותירצה בשרויה אצלו כלומר שאותו שהיא שרויה אצלו חייב לשמחה ויש גורסין גרושה והכל אחד אלא שהגירסא הנכונה באלמנה מדכתיבא גבה שמחה בהדיא ולענין פסק מיהא היא עצמה חייבת כמו שביארנו:
+תפלין הרי הם בכלל מצות עשה שהזמן גרמא שהרי יצאו שבתות וימים טובים מדין תפלין כמו שביארנו במקומו:
+
+Daf 35a
+
+כבר ביארנו שכל מצות לא תעשה נשים חייבות חוץ משלש שהזכרנו והם השחתה והקפה וטומאה וזהו שאמרו בסוגיא זו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכן ואלה המשפטים השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה ובתוספות חדשו דברים לומר מכאן שהאשה כשירה לדין שהרי במקרא זה לא דבר אלא בדיינין כדכתוב אשר תשים ובזו השוה אשה לאיש ואף הם מסתייעים מדבורה שנאמר עליה והיא שופטה את ישראל וכו' וכשהשבנו להם ממה שאמרו בסנהדרין כל הכשר לדון כשר להעיד והרי אשה אינה כשירה להעיד כדכתיב ועמדו שני האנשים הם מפרשים כל איש הכשר לדון כשר להעיד ומכל מקום אין הדברים כלום לא נאמר כאן השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה אלא לעשות להם דין בעניניהם בכל עסקיהם הן לתביעותיהם הן לתביעות שעליהם ופירוש הדברים אלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפני כלם להיות נדונין בהם ולא פירט בהם אנשים אלא אף נשים בכלל ומה שנסתייעו מדבורה לא היה אלא מתורת אדנות ושלטנות מצד מעלה יתרה שהיתה לה ומכל מקום כל מעשיה על פי דיינין נעשים אלא שאף היא היתה במעמדם כדכתוב והיא יושבת וכו':
+
+Daf 35b
+
+כבר ביארנו שהאשה אינה באיסור השחתת זקן ולא באיסור הקפת הראש לא לעצמה אם העלת שער בזקנה ולא בהשחתת זקן האיש או הקפתו ומכל מקום לענין טומאת נגעים האמורה בראש או בזקן אם העלת האשה שער בזקנה הרי היא בדין טומאת נגעים שבזקן שהיא חלוקה מנגעי שאר בשר כמו שיתבאר במקומו והוא שאמרו זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הן כזקן לכל דבריהם ור"ל לכל עניני טומאת נגעים וטהרתם הא לענין השחתת זקן לא כמו שביארנו:
+השחתת זקן אין בה חיוב אלא בגלוח שיש בו השחתה הא כל שגלח במספרים אין כאן חיוב שאין זה השחתה ואם לקטו במלקט וברהיטני ובכיוצא באלו מכלים שמלקטין בהם את השער דרך ליקוט ועוקרין אותו משרש פטור שאין זה גלוח ואי זה הוא גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער:
+
+Daf 36a
+
+אע"פ שביארנו בהשחתת זקן והקפת פאת הראש שהנשים פטורות בקרחה על המת אינו כן אלא אף הנשים חייבות בה וכן בגדידה ושריטה ואיסור קרחה בכל הראש ואע"פ שבישראל נאמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת הרי בכהנים נאמר לא יקרחו קרחה בראשם לחייב על כל הראש כבין העינים ודנין ישראל מכהנים בגזירה שוה של קרחה קרחה וכן למדים מזו שאף בכהנים לא נאסרה אלא על מת הא על ספינתו שטבעה או על ביתו שנפל וכיוצא באלו פטור ואע"פ שבכהנים מיהא סתם נאמרה הרי נאמר בישראל בין עיניכם למת וכן הדין בכהנים וכן הדין בשריטה וגדידה אלא שבאלו על ע"ז חייב כמו שביארנו במסכת מכות:
+ואם קרח כמה קרחות על מת חייב על כל אחת ואחת אם בזו אחר זו ובהתראה על כל אחת מהן אם בהתראה אחת וכגון שקרח בבת אחת בחמש אצבעותיו או שסך חמש אצבעותיו בסם המשיר והשיר כמו שביארנו באחרון של מכות ולפי דרכך למדת שהקרחה במקום שער אבל שריטה וגדידה שתיהם ענין אחד וענינם בין במקום שער בין שלא במקום שער בין ביד בין בכלי וכבר ביארנו ענינים אלו כולם במסכת מכות ולא הוצרכנו כאן אלא ללמד שאף הנשים חייבות בהם ובתלמוד המערב אמרו רב המנונא מקפיד לחבריא פקדון לנשיכון כד תהון קיימן על מיתייא לא ליתלשן בשעריהון דלא ליתו לידי קרחה שנאמר כי עם קדוש אתה אחד אנשים ואחד נשים:
+ושיעור קרחה נחלקו בה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם עד כמה היא קרחה אי תנאי תני בגריס ואי תנאי תני כל שהו מאן דתני כל שהו כמשמעו שנאמר קרחה ומאן דתני כגריס נאמר כאן קרחה ונאמר בנגעים קרחה מה קרחה האמורה להלן כגריס אף קרחה האמורה כאן כגריס:
+המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר בדיני הקרבנות שיש בהם פרטים שאין נוהגים בנשים בקרבנות שלהם והם הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזיות נוהגות באנשים ואינן נוהגות בנשים חוץ ממנחת הסוטה והנזירה שהן מניפות אמר הר"ם כל אלו הנמנין בכאן באו בלשון זכר ואמר וסמך ידו והניף והגיש וקמץ ומלק את ראשו ואמר והקריבו בני אהרן ואמר בתורת כהנים והקריבו זו קבלת הדם ואמר והזה מן הדם ואמר במנחת סוטה ולקח הכהן מיד האשה ואמר באשר יביא קרבן ידיו תביאנה את אישי יי' את החלב על החזה להניף אותו תנופה לפני יי' מה שלמים תנופה בבעלים ותואר התנופה בבעלים כמו שזכרו כהן מכניס ידו תחת יד בעלים ומניף ולמדנו נזיר מסוטה לפי שאמר בסוטה ונתן על כפיה ואמר בנזיר ונתן על כפי ודין הנזיר והנזירה בקרבן שוה לאמרו בתחלת הפרשה איש או אשה כי יפליא לנדור נדר והוא אמרם כף כף מסוטה:
+אמר המאירי הסמיכות שאדם סומך על קרבנו כדכתיב וסמך ידו והוא נאמר בקרבן בהמה שכל קרבנות בהמה בין של חובה בין של נדבה סומך על ראש הבהמה בעודה חייה בכל כחו חוץ מבכור ומעשר ופסח ובשעת סמיכה מתודה אם הוא חטאת או אשם או עולה אבל בשל שלמים אינו מתודה אלא שאומר דברי שבח ואין סמיכה אלא בבעלים ושל נשים אין בו סמיכה דכתיב דבר אל בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ואחר אינו סומך בשבילו שנאמר וסמך ידו ולא יד חברו אפילו יד אשתו או עבדו אך שלוחו והתנופות והוא בקרבן שלמים שמביאין הבעלים חזה ושוק בידיהם וכהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף לפני י"י במזרח בהולכה והבאה והעלאה והורדה ושל נשים אף הוא טעון תנופה אלא שתנופתה נעשית על ידי כהן ואין אשה מניפה אלא סוטה במנחתה ונזירה בקרבנה וההגשות והוא נאמר בקרבן או במנחה בקרבן שאחר התנופה היה הכהן מגיש האמורין למזבח להקטירן ובמנחה שאחר שנתנה בכלי שרת ונתן עליה שמן ולבונה מוליכה אצל הכהן והכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית והגשה זו אינה אלא בכהן ובא ללמד במשנה זו שאינה בכהנת דכתיב במנחה הקרב אותה בני אהרן ולא בנות אהרן וכן הקמיצות והוא נאמר במנחת הסולת דכתיב והביאה אל בני אהרן וקמץ משם וכו' וההקטרות והוא נאמר גם כן במנחה דכתיב והקטיר הכהן את אזכרתה וכו' וכן נאמר דין הקטרה גם כן בקרבן בהמה כדכתיב באימורין והקטירו בני אהרן וכן מליקה שבחטאת העוף דכתיב והקריבו הכהן ומלק הקבלות ר"ל ��בלת הדם דכתיב והקריבו בני אהרן ומפי השמועה למדו והקריבו זו קבלת הדם וההזאות פירשו בגמרא על הזאה של עוף שנאמר בו והזה מדם החטאת שאלו על הזאה של יום הכפורים או של חטאות הפנימיות של פרה הרי כל אלו אינן אלא בכהן גדול אלא שלא נאמרה אלא בהזאת עוף והביאוה בגמרא מקל וחמר ומה קרבן בהמה שלא קבע כהן לשחיטתו שהרי השחיטה כשירה בזר קבע כהן להזאתה ולזריקת דמה עוף שקבע כהן למליקתו אינו דין וכו' וממילא למדנו שזריקת הדם גם כן בנשים שהזריקה בבהמה כהזאה בבן עוף וכן נתינת אש במזבח ועריכת עצים ועריכת אימורין כלם בכלל הקטרה הם:
+ולענין ביאור מיהא יש לשאול מה הוצרכנו להוציא נשים מכל אלו והרי זמן גרמא הם שאין מעשה הקרבן אלא ביום ואין זה כלום שאין זמן גרמא נאמר אלא להפקיע החיוב אבל ליפסל הדברים על ידן לא שהרי שחיטה צורך עבודה וכשירה בנשים אלא שראוי לשאול והרי כל אלו טעונות בגדי כהנה ואשה מנין לה ושמא הייתי אומר שלא נאמר חיוב בגדי כהנה אלא לאנשים:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שיש חולקים בסמיכה לומר שהנשים סומכות מתורת רשות וכבר ביארנוה במסכת חגיגה ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר:
+
+Daf 36b
+
+המשנה העשירית ואינה מכונת הפרק אלא שבאה על ידי גלגול כמו שביארנו בתחלת הפרק והוא שאמר כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש אמר הר"ם פי' הם המצות אשר אינם נתלות בקרקע ואמנם הם חובת הגוף ושהיא תלויה בארץ הם אשר הם חובת קרקע וכבר ביארנו בסוף מסכת חלה שאסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני וכלאי הכרם מדרבנן אמנם כלאי זרעים הנה מותר לזרעם בחוצה לארץ והלכה כר' אליעזר שאמר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואע"פ שהיא תלויה בארץ כמו שנתבאר בסוף מסכת ערלה:
+אמר המאירי פירשו בגמרא שאינה תלויה בקרקע אלא שהיא חובת הגוף ר"ל שהיא מוטלת על גוף האדם ולא על קרקע או גדוליו נוהגות אף בחוצה לארץ אפילו באותם שכתוב בהם ביאה ר"ל כי יביאך כגון תפלין ופטר חמור ואין צריך לומר אותן שאין כתוב בהם ביאה כגון שבת וע"ז ודומיהן ושהיא תלויה בארץ ר"ל שאינה חובת הגוף אלא שהיא מוטלת על הקרקע או גדוליו כגון תרומות ומעשרות לקט שכחה ופיאה ושביעית ודומיהן אין נוהגות אלא בארץ אפילו מדברי סופרים חוץ מן הערלה והכלאים ר"ל כלאי הכרם שאע"פ שהם חובת קרקע נוהגים אף בחוצה לארץ ומכל מקום דוקא בשתיהם מדברי סופרים ר' אליעזר אומר אף החדש שאע"פ שהוא חובת קרקע נוהג בחוצה לארץ ואיסורו מן התורה אף בחוצה לארץ ואף בזמן הזה וכן הלכה ובתלמוד המערב שאלו מפני מה לא הוציאו אף חלה מן הכלל שהיא חובת קרקע ונוהגת בחוצה לארץ מדברי סופרים והיא השאלה בתרומות שנוהגות בחוצה לארץ במקומות הקרובים לארץ ותירצו בה לא תני מתניתין אלא דברים שנוהגים בישראל ובגוים אבל חלה אינה נוהגת בעיסת גוי דכתיב עריסותיכם והיא החשובה בתרומות דכתיב דגנך ולא דגן גוי ולפי דרכך למדת שהערלה נוהגת בנטיעת גוי וכן פסקוה גדרלי המחברים בין כשנטעה נכרי לעצמו בין שנטעה לישראל ומה שאין נמנעין עכשו לקנות ענבים מגפניהם אע"פ שמבריכין בהם והברכה חייבת בערלה שמא מפני שספק הוא וספק ערלה שלהם מותר או שמא הברכה שנוהגין בה עכשו אינה חייבת בערלה שכשיש לשרש שני ראשים או שלשה או כמה עושין חפירות ארכות וכל אחת סמוכה לשרש ומבריכין ומכ��ין עלה עפר היין מן הראש היוצא ואינו נפסקת מן השרש לעולם וכן לעולם יונק מן השרש ואין בזה איסור ערלה ומכל מקום קצת חכמי צרפת הקשו בה ממה שאמרו במסכת ערלה נכרי שנטע פטור מן הערלה ופירשו שכל שהנכרי נוטע בשלו פטור אבל נטע בשל ישראל חייב בין שנטע בשכירות בין שנטע באריסות ואין קושיא ממה שאמרו במסכת ע"ז מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה שמאחר שלשרף ערלה הוא צריך אף הוא מביאה מנטיעות של ישראל או מאריסותו שעם ישראל וכן מה שאמרו בסיפרי ונטעתם כל עץ מאכל פרט לגוים פירושו בנטיעת גוי בשלו ויש נוטים לאסור אף בשלו והם מפרשים אותה של ספרי להוציא נטיעות שמצאו ישראל נטועות מיד גוים כשבאו לארץ אף בשדה שהחזיקו ישראל בהם אחר כן וכן מה שאמרו פירות הללו של ערלה הם שאינו נאמן מפני שלא נתכוון אלא להשביח מקחו אלמא שערלה נוהגת בשל גוים אף זו בשדה ישראל ויגיד עליו רעו ר"ל של עזיקה הם ונראה לומר משדה המשומר ר"ל שעשה בה גדר בשביעית ואם של גוי מה לנו שנאמר שלהשביח מקחו נתכוון הא נטיעת גוי בשל ישראל ובשליחותו חייב:
+ואם כן אתה צריך לפרש מה שאין כן בחלה ובתרומה שמרוח גוי אף בשל ישראל פוטר מן התרומות ומן המעשרות וגלגול גוי אף בשל ישראל פוטר מן החלה ואף במסכת מנחות שנאוה כן כמו שנבאר בסמוך ומכל מקום יש מחייבין במרוח גוי וגלגול גוי הואיל ובשל ישראל הוא ואף גדולי הפוסקים סוברים כן ומה שאמרו במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל שלדעת ר' יוסי מירוח גוי וגלגול גוי פוטר הם מפרשים אותו שהגוי מירח וגלגל בשלו ולקח ישראל אחר כן הימנו ומה שאמרו שם במירוח גוי שהחמירו בו שלא לפטור משום בעלי כיסין והיו גאונים מפרשים בה מפני עשירים שהיו להם תבואות הרבה והיו ממרחין אותם על ידי גוים לפטרן מן המעשר אלמא מירוח גוי בשל ישראל פוטר והוא הדין לגלגול הם מפרשים מגזירת בעלי כיסין שהיו מקנים תבואותיהם לגוים ואחר כך לוקחים מהם ומצד שהגוי קונה בכסף היו עושין כן בלא פרהסיא אלמא מירוח גוי בשל ישראל אינו פוטר ואף בראשון של בכורות אמרו הלוקח טבלים מן הגוי ממורחים מעשרם וכו' והקשו דאמרחינהו מאן אי אמרחינהו גוי דגנך אמר רחמנא ולא דגן גוי אלא דאמרחינהו ישראל ברשות גוי ומעשרן דאין קנין לגוי וכו' ופירשו כל המפרשים דאמרחינהו ישראל ברשות גוי שקבל ישראל שדה מן הגוי למחצה לשליש ולרביע ופירוש זה מוכיח להדיא שגלגול ישראל אינו מחייב בשל גוי ואם כן אף של גוי אינו פוטר בשל ישראל וכן נראה ממה שאמרו במסכת חלה נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה נתנה לו משגלגלה פטור והרי להדיא שגלגול ישראל אינו מחייב בעיסת גוי ואם כן אף של גוי אינו פוטר בשל ישראל וכן אמרו שם העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה הא אם יש בה כשיעור חייבת מה נפשך אם גוי גלגלה למדת שגלגול גוי בשל ישראל חייבת אם ישראל גלגלה למדת שגלגול ישראל בשל גוי אינו מחייב ואם כן קושיא שבתלמוד המערב חוזרת שהיה לו להוציא חלה מן הכלל שהרי חלה נוהגת בגוי שגלגל מיהא בשל ישראל ואם כן על כל פנים אתה צריך לומר שדעת גדולי הפוסקים בערלה שנוהגת בגוי אף בנטע שלהם מה שאין כן בחלה ומכל מקום איפשר שהערלה והכלאים חיובן מכח הלכה וכמו שאמרו עליהם בגמרא הלכתא גמירא לה וכן אמרו הערלה הלכה ואע"פ שבזו אמרו הכלאים מדברי סופרים איפשר שמתוך שרגילות הלשון להזכירם תמיד עם ערלה הוזכרו כאן ובערלה מיהא אמרו הלכה והוא כעין תורה ודומיא דחדש שהוא מן התורה אבל חלה אינה אלא מדברי סופרים לגמרי:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 37a
+
+עד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות הוקם המשכן כל זמן שעמדו במדבר נאסרו הבמות מפני שהיה עמהם מזבח הנחשת שעשה משה במשכן והיו כלם במקום אחד והיו צבור ויחידים מקריבים קרבנותיהם במזבח זה והוא הקרוי במה גדולה או במת צבור אחר שעברו הירדן והיו בגלגל כל שבע שכבשו ושבע שחלקו הותרו הבמות מפני שהיו טרודים במלחמות והיו עושין כל אחד במה לעצמו ומקריב בה והיא הנקראת במה קטנה או במת יחיד באו לשילה אחר ירשה וישיבה נאסרו הבמות חרב שילה ובאו לנוב וגבעון הותרו הבמות באו לירושלם ונבנה בית המקדש נאסרו הבמות ולא היתה עוד להן היתר וכבר ביארנו ענינים אלו וסיבותיהן בראשון של מגלה וצבור היו מקריבים קרבנותיהם בכל זמן בבמה גדולה והיחידים בשעת היתר הבמות מקריבים בבמה קטנה וכשהיו צבור מקריבים קרבנותיהם בבמה גדולה אין ספק שמקריבים היו נסכים בבמתם שהרי נצטוו במלואים וזה אשר תעשה למזבח וכו' וכתוב בו נסכים אבל אם היחידים במדבר שנאסרו הבמות קרבו נסכים בבמה גדולה אם לאו בזו נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא מצד שבנסכי יחיד כתוב בפרשת שלח לך ביאה ומושב וסובר ר' ישמעאל שפירושו אחר ירשה וישיבה שנאסרו הבמות ובא להצריך ליחיד נסכים בבמה גדולה מפני שעד כאן לא קירבו יחידים נסכים בבמה גדולה והוא שכתוב שם כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם בבמה הנוהגת לכלכם ולמדת ממילא שהוא סובר מושב לאחר ירשה וישיבה משמע שהרי במה גדולה אינה נוהגת בכל מושבות ולר' עקיבא לא בא אלא להטעין ליחיד נסכים בבמתו ר"ל בבמה קטנה בשעת היתר הבמות שמושב בכל מושבות משמע ואפילו במקום שנאמר ביאה אלא אם כן כתוב בה וישבת בה בפירוש בפרשת מלך ובכורים ולא לחוצה לארץ שהרי אין קרבן בחוצה לארץ אלא לשבע שכיבשו ושבע שחלקו אבל להטעינו נסכים בבמה גדולה לא הוצרך שאף במדבר הקריבום:
+ולענין הסוגיא הקשו לר' ישמעאל מה ראיה מכאן שכל מקום שנאמר מושב אחר ירשה וישיבה והלא בנסכים ביאה ומושב כתוב בהו ונהי דחדש מיהא ילפת מינה הא מושב לחודיה דילמא דוקא בכל מושבות ותירץ שאף הוא לא אמרה אלא בביאה ומושב ללמד דין חדש שכתוב בו ביאה ומושב ולא יאסר לדעתו אלא בארץ ואמר אחר כן האי תנא מפיק מאידך תנא שאמר שאף בביאה סתם ר"ל אף בלא מושב לאחר ירושה וישיבה משמע ונפקא מינה לענין ערלה דכתוב בה ביאה בלא מושב וכן שביעית ויובל ומכל מקום בדברים שיש בהם חובת קרקע שאם לא כן הרי תפילין כתוב בהו ביאה ומדביאה בלא מושב כן ודאי אף מושב בלא ביאה כן ונפקא מינה לכל מקום שאמר בו מושב הן בביאה הן שלא בביאה שכלם נקראות ביאות סתם עד שיפרט בו וישבת בה וחלה אע"פ שכתוב בה ביאה כלם מודים שתכף שנכנסו ר"ל שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בה כמו שדרשו בבואכם וכו' משנה ביאה זו מכל ביאות האמורות בתורה שבכלן כתוב כי תבאו כי יביאך וכאן כתוב בבואכם ללמדך שכיון שנכנסו נתחייבו בחלה:
+ולענין פסק אין הדבר תלוי לא בביאה ולא במושב אלא בין חובת הגוף לחובת הקרקע על הדרך שביארנו במשנה ומתוך כך אין לדקדק במה שדקדקו בחדושין במקומות שנאמר בהם מושב או ביאה ונתחבטו בדיניהם בדרכים חלוקים זה בכה וזה בכה שלא נאמרו הדברים אלא דרך סוגיא ושקלא וטריא והכל הולך אחר החתום:
+
+Daf 37b
+
+מאחר שביארנו בחדש שאסור בכל מקום ומושב האמור בו פירושו בכל מושבות למדנו שמשנכנסו לארץ נאסרו בחדש והוא שכתוב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ועבור פירושו תבואה ישנה וממחרת הפסח פירושו מחרת שחיטת הפסח שהוא יום חמשה עשר מפני שלא הותרו בחדש עד שהקריבו את העמר בששה עשר כך הוא פשוטו של מקרא ומכל מקום בסוגיא זו הבינו עבור הארץ התבואה החדשה וממחרת הפסח מחרת יום ראשון שהוא יום ששה עשר:
+
+Daf 38a
+
+כבר ביארנו במקומו שזמן איסור חדש בזמן שבית המקדש קיים עד שקרב העומר בששה עשר בניסן ומשחרב בית המקדש האיר פני מזרח של יום ששה עשר מתיר אלא שרבן יוחנן בן זכאי תקן לאסרו כל יום הנף כמו שביארנו במקומו מכל מקום כל זמן שעכבו או נתרשלו בזמן המקדש ולא קירבו עומר אין חדש נאסר מששה עשר ואילך מתוך כך פירשו גדולי הדורות בסוגיא זו מה שאמרו בחדש שאין איסור איסור עולם שלאחר ששה עשר מותר אף כשלא הקריבו עומר ומה שאמרו בו ויש היתר לאיסורו פירושו בתוך יום האיסור ר"ל יום ששה עשר שהרי מקצתו אסור ומקצתו מותר וזהו לאחר הקרבת העומר אבל כלאים איסורן איסור עולם שאם זרע חטה ושעורה וחרצן אסורין לעולם הם והפירות הצומחים מהם ואיסורן איסור הנאה שנאמר פן תקדש פן תוקד אש ר"ל שלא יסיק בו תנור וכירים ואין היתר לאיסורו בתוך ימי האיסור דהיינו לעולם וזו לא הוצרכה שמאחר שאיסורו איסור הנאה ושאין לה היתר בתוך ימי האיסור ר"ל כל שלש אבל אין איסורה לעולם ר"ל לאחר שלש וקשה לפירוש זה שהרי הפירות של ערלה מכל מקום אין להם היתר ומתוך כך יש מפרשים בחדש יש היתר לאיסורו שאיסורו בא על ידי היתר שבשעת זריעתו לא עשה איסור ובכלאים אין היתר לאיסורו שהרי בעבירה זרע ושתים של ערלה הם איסור עולם ואיסור הנאה ויש מפרשין בחדש אין איסורו איסור עולם שלא נצטוו בני נח עליו אבל כלאים יש בהם שאיסורן אף לבני נח והוא הרכבת אילן ושתים של ערלה איסור הנאה ואין היתר לאיסורה אבל אינה איסור עולם שלא נאסרה לבני נח ויש מפרשים עוד בדרכים אחרים אלא שאין לנו בהם דין ודברים לענין פסק:
+
+Daf 38b
+
+יובל לא היה נוהג אלא בבית ראשון שהיו כל יושביה עליה ובאותו זמן היה נוהג אף בחוצה לארץ לענין שלוח עבדים עברים ושאר דברים התלויים ביובל חוץ מחזרת קרקע וכן באותו זמן היתה שמטת כספים נוהגת בכל שביעית מן התורה אף בחוצה לארץ שאין שמטת כספים תלויה במקום כהשמטת קרקע ואין אומרים במקום שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים וכו' אלא בזמן שאתה משמט וכו' אבל איסור עבודת קרקע בשביעית והפקר הפירות לא היה נוהג מן התורה אלא בארץ ומשגלו שבט ראובן וגד וחצי מנשה בטלו יובלות ולא חזר קרקע לבעלים אף בבית שני אבל איסור עבודת קרקע והשמטת כספים היתה נוהגת בארץ מדברי סופרים אבל לא מן התורה שבזמן שאתה משמט קרקע וכו' הא בזמן שאין אתה משמט קרקע להחזירו לבעלים אי אתה משמט כספים והוא הדין לעבודת קרקע ויש אומרים שאיסור עבודת קרקע מיהא היתה נוהגת מן התורה בארץ אבל שמטת כספים מדברי סופרים ומכל מקום בתלמוד המערב מוכיח כדעת ראשון ר"ל שאין איסור עבודת קרקע מן התורה אלא בזמן היובל ומתוך כך הם מפרשים בכאן בזמן שאי אתה משמט קרקע לאיסור עבודת קרקע ואין נראה כן אלא לענין החזרתו ומכל מקום שמטת כספים נוהגת מדבריהם ובזמן הזה יש דנין בו קדשת שביעית לענין השמטת כספים מדברי סופרים גם כן ודינין אלו מבולבלים ביד מפרשים וכבר כתבנו מדינין אלו בארכה בראשון של מועד קטן וברביעי של גיטין:
+אע"פ שהערלה בחוצה לארץ הלכה והכלאים מדברי סופרים ספיקן שוה ר"ל שספק ערלה וספק כלאים בארץ אסור בסוריא מותר בחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ביד מן הערלה או מן הכלאים כיצד היה כאן כרם של ערלה וענבים נמכרים חוצה לה או כרם של כלאי הכרם וירק נמכר חוצה לו ואין ידוע אם ענבים אלו או ירק זה מאותם הכרמים האסורים אם לאו בארץ ספק תורה הוא ואסורין ואע"פ שרוב וקרוב הלך אחר הרוב קרוב המצוי עד שהוא קרוב לודאי שאני בסוריא מותר ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים או הירק יוצאים מאותם הכרמים האסורים לוקח מהם הואיל ולא ראהו בוצר להדיא משם או לוקט הואיל ומכל מקום יש בו צד באיפשר רחוק שמא ממקום אחר הביאם לאותו הכרם הא כל שנתברר לו שמשם הם כגון שראה או שהעידו לו ודאי אסורין ואין הלכה כדברי האומר בספק כלאים שהגוי יורד ולוקט בפניו ובלבד שלא ילקט הישראל ביד:
+
+Daf 39a
+
+ומכל מקום לענין ביאור לדעת האומר ובלבד שלא ילקוט ביד אמרו בגמרא ספק לי ואנא איכול כלומר ספק לי שלא אצטרך אני ללקוט ביד ולמדת שאף ישראל יכול למכור ממנה ואההיא דיורד ולוקט בפניו ובלבד שלא ילקוט ביד קאי ואין הלכה כן כמו שביארנו ומכל מקום יש שפירשה אההיא דיורד ולוקח ובלבד שלא יראהו לוקט כלומר שלא יתברר לו שהיא מן הערלה ופירוש ספק לי כלומר שתלקוט לי או שתצוה ללקוט לי שלא בידיעתי עד שכשיגיעו לידי יהיו אצלי ספק ואני אוכל ולפירוש זה הלכה היא אלא שאין נאה למוכר לעשות כן שמכיון שהממציא יודע האיסור בודאי אין ראוי לו להיותו מאכיל איסור:
+וכן יש שפירשו בספק ערלה וספק כלאים דרכים אחרים ומצד מה שהקשינו מרוב וקרוב שלדעתם אף בקרוב המצוי אמרו לילך אחר הרוב ומפרשים ספק ערלה כגון שיש שם נטיעות של ערלה ושל היתר וכן הדין בכל דיני הספקות:
+שלשה דינין יש באיסור כלאים והם הרכבת אילן מין בשאינו מינו וכלאי הכרם וכלאי זרעים:
+הרכבת אילן אסורה מן התורה בין בארץ בין בחוצה לארץ ולוקין עליהם ואסור לומר לגוי להרכיב לו באילנו אלא שאפילו בארץ מותרין הפירות באכילה ואפילו למרכיב עצמו:
+כלאי הכרם אסורין מן התורה בארץ ולוקין עליהם ובחוצה לארץ אסורין מדברי סופרים ואסורין בהנאה לכל אדם בארץ מן התורה ובחוצה לארץ מדברי סופרים:
+כלאי זרעים אסורין מן התורה בארץ ולוקין עליהם ומכל מקום אם עבר וזרען מותרין באכילה וזה שאמרו בסוגיא זו כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה דאלמא באכילה מיהא אסירי אינו כן אלא מתוך שאמר בכלאי הכרם דבארץ אסירי בהנאה נקט ליה בכלאי זרעים דבארץ שרי בהנאה ומכל מקום אף באכילה מותר ומותר לומר לגוי לזרעם לו ובחוצה לארץ מותר אף לישראל עצמו לזרעם לכתחלה ולא סוף דבר שאין צריך להרחיק ביניהם שיעור יניקה כגון שיזרע ארבע זרעים בארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע על הדרך שהתבאר במסכת שבת ומכל מקום שיצטרך לזרעם זו לבד וזו לבד שאם כן אף בדרך זה הואיל ואין ביניהם שיעור יניקה מה הועיל אלא שאף לערב הזרעים לזרעם ביחד מותר:
+ומאחר שביארנו דיניהם צריך שנבאר את שמותיהם והוא שהרכבת אילן הוא במי שהרכיב יחור של אגוז באילן של תאנה והדומה לזה אפילו אילן מאכל באילן הירק וכן אם הרכיב ירק באילן או אילן בירק כמו שמרכיבין ענף אילן בקלח של כרוב וכמו שתוחבין זמורה באבטיח ליתן מימיה לתוכה והדומים לזה אבל זריעת זרעים עם זרע אילן או עירוב זרעי אילנות מותר שאין לך כלאים באילן אלא הרכבה של שני מינין הא כל שבמין אחד אע"פ שאין זה כזה כגון מיני התאנה אם הרכיב זה במין אחר שבתאנה מותר שהרי באגסים וקרוסטמלין ובפרישין עם עוזרידין אמרו שאין כלאים זה בזה ואע"פ שאין אנו בקיאין בשמות אלו מכל מקום נראין הדברים שהם רחוקים זה מזה יותר ממיני התאנה זה בזה:
+וכלאי זרעים הוא שלוקח שני מיני זרעים וזורען בשדהו הן ממיני הקטניות הן ממיני ירקות כגון חטה ושעורה או פולים ועדשים או זרע חציר וזרע כרתי וכיוצא באלו:
+וכלאי הכרם הוא שזורע שני מיני זרעים כאחד מזרעים שבתבואה או הקנבוס ולוף שהם נגמרים עם גמר תבואת הכרם ולפיכך אמרו עליהם שאסורין מן התורה או אף שבקטניות ושבירקות מדברי סופרים חוץ מקצת זרעים נזכרים במקומם ומכללם האירוס והקסוס ושושנת המלך שאינם כלאים בכרם הא כל המינין שהזכרנו כלאים בכרם כל זמן שיזרעם בתוך הכרם או שיקח שני מינים מאלו עם חרצן ויזרעם כאחת בשדהו שכל שני מינין בכרם או שלשה מינין שהחרצן אחד מהם כלאי הכרם הוא נקרא ואיסורן וחיובן הוא שיזרע שני המינין כאחד בכרם או שיזרע שלשת המינין כאחד והוא הנקרא במפולת יד והוא שאמרו עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והוא הדין אם זורע חטה ושעורה במפולת יד בתוך הכרם וחייב באלו משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם אבל אם זרע חטה וחרצן או שעורה וחרצן או חטה בכרם או שני מינין בכרם אלא שלא זרעם כאחד אלא זה אחר זה וכן שזרע חטה ושעורה וחרצן אלא שלא זרעם כאחד אלא זה אחר זה אין אלו כלאי הכרם אלא שקצתם כלאי זרעים ומכל מקום יש בזה מחלקת בין המפרשים יש אומרים שאין אלו כלאי הכרם לא לענין איסור זריעה ר"ל מלקות בארץ ואיסור בחוצה לארץ ולא לענין איסור הנאה וזה שאמרו המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור דלא כר' יאשיה היא ואינה הלכה ואפילו שני מינין בכרם כל שאינן במפולת יד מותר בהנאה וכן דעת קצת רבני צרפת ויש אומרים שלא אמרה ר' יאשיה אלא לענין איסור זריעה אבל לענין איסור הנאה אפילו חטה וחרצן או מין אחד בכרם אסור בהנאה ואין צריך לומר שני מינים בכרם אע"פ שאינן במפולת יד וכשמועת המעביר עציץ נקוב בכרם שפירושה אפילו בעציץ של מין אחד וכן הרבה שמועות בתלמוד נוטות לדעת זה כגון מחיצת הכרם שנפרצה והמסכך גפנו על תבואתו של חברו והמקיים קוצים בכרם וכשותא בכרמא ערובא הא באכילה מיהא כלם מודים שאסור ואפילו מין אחד בכרם וגדולי הדורות מכריעים שמין אחד בכרם או חטה וחרצן מותר אף באכילה שאם לא כן מהו שאמרו במסכת ברכות נהוג עלמא כר' יאשיה לענין כלאים הואיל ואיסורן במקומו עומד מה היו מועילים במנהגם ואם כן כל השמועות שמורות שמין אחד בכרם קדש אינן הלכה וכן מוכיח מה שאמרו באחרון של בכורות אין תורמין ממין על שאינו מינו דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה אינו דין וכו' ולר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן היכי מייתי לה מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאין כלאים אין מתעשרין וכו' ואלו היה ר' יאשיה סובר שמין אחד בכרם אוסר באכילה או בהנאה היה לו להביא הקל וחמר כן מה תירוש ויצהר שאם נטעם זה עם זה אינם אסורים אין מתעשרין תירוש ודגן וכו' וכן יש עוד ראיה לזה לדעתי ממעשה הנזכר כאן חזיוה לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני וודאי לכונת אכילה היה עושה כן והיה לו לשמתו על שם שהיה יודע בסופו שיאכל אלא ודאי מותרין באכילה אלא שלכתחלה מיהא אסור וכן הדין בשעורה וחרצן או בחטה וחרצן שודאי מותרין באכילה אבל שני מינין בכרם אע"פ שאינם במפולת יד וכן חטה ושעורה וחרצן אע"פ שאינן במפולת יד אסורין בהנאה וממה שאמרו בפרק כל הבשר כתוב המלאה דמשמע דוקא התוספת וכתוב הזרע דמשמע שאף הזרע עצמו משהושרש נאסר אע"פ שלא הוסיף ותירץ זורע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בהוסיף אלמא אע"פ שלא נזרע במפולת יד כל שהוסיף אסור ודין כלאי הכרם בכרם שהוא עדיין בוסר לא קדש עד שיעשו הענבים כפול הלבן שהוא שיעור דק והוא כשיעור שיצאו הענבים מכלל בוסר אע"פ שהירק או התבואות השרישו אלא שבזו קונסין אותו לאסור את הזרע אבל כל שיצאו הענבים מכלל בוסר וזרע ביניהם משנשרשו קדש יש מתירין בכלאי זרעים לזרוע מין אחד בכרם על ידי גוים ממה שאמרו במסכת שבת יהיב פרוטה לגוי וזרע ויש אוסרין מפני שכל שאסור לו אסור אף על ידי גוי ולא אמרוה אלא בכשות שהוא ספק אילן:
+
+Daf 39b
+
+המשנה האחת עשרה ואינה מכונת הפרק כלל אלא שבאה הנה על ידי גלגול מה שהזכיר בענין המצות והוא שאמר כל העושה מצוה אחת מטיבים לו ומאריכים את ימיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבים לו ואין מאריכים את ימיו ואינו נוחל את הארץ וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן הישוב והמחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק אמר הר"ם פי' רצה באמרו כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו שהן כנגד עונותיו עד שיהיו זכויותיו מרובין מעונותיו בזאת המצוה ואמרו כל שאינו עושה מצוה אחת רצה בו אפי' שרעותיו יותר מטובותיו ולא עשה מצוה אחת כדי להשוותם אבל עונותיו מרובין מזכויותיו ואמר מטיבין לו ומאריכין את ימיו בעולם הזה והנה נבאר זה בסנהדרין בפירוש ודרך ארץ היא הנהגתו עם אנשי העולם בטובו יהיה בעל מוסר ענין אין זה בעמידתו בעולם אבל יציאתו מן העולם הנאתו לעולם ואמר באיש הזה משפטו שמושבו מושב לצים ופסול לעדות:
+אמר המאירי פירשוה בגמרא מצוה אחת יתירה על זכיותיו וכלל הדברים שיהא בכללו נעשה צדיק שאין הכל תלוי במנין שיש מצוה שקולה כנגד כמה ויש עבירה שקולה כנגד כמה ואין הענין אלא כמי שאומר שהצדיק נגמל בזה ובבא וכמו שאמרו בקצת מצות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ומהם כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כלם שכל אלו יש בהם טוב לשמים וטוב לבריות והוא שאמרו כאן מטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ ר"ל העולם הבא ואם אנו רואים אותו לפעמים שהוא נענש איפשר שהוא לנקותו ממקצת עונות והכל ביושר אלא שאפני דרכיו נעלמים ממנו ועל דרך זה אמרו בקצת מצות שאם היתה שקולה מכרעת וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב ופסול הוא לעדות כמו שביארנו הענין באחרון של חגיגה אבל המחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשלש לא במהרה ינתק:
+זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא מפנות האמונה להאמין בגמול ובעונש בין בעולם הזה בין בעולם הבא ואל יבלבלהו מה שיראה מהעדר הסדור בין בני אדם בצדיק ורע לו ורשע וטוב לו שהכל ביושר פעמים שהוא צדיק גמור או שאין עונותיו כדאי להשתלם כל כך ונגמל בזה ובבא ופעמים שמקצת עבירות שבו צריכות מירוק ומריעין לו לנקותו מעונותיו עד שנדמה כאלו הוא רשע וכן הרשע לפעמים רשע גמור ונענש בזה ובבא ופעמים צריך שיגמל לקצת מעשים שבידו ומטיבין לו כדכתיב ומשלם לשונאיו על פניו כלומר בעוד שהוא חי כדי להאבידו לע��לם הבא וזהו ענין יום טוב ויום ביש כלומר שכל העושה מצוה אחת יתירה מטיבין לו ר"ל שמתקינין לו כדרך שמתקינין ליום טוב שמצטערין ומתעמלין קודם לו להכנת יומו כך מטיבין לו ר"ל שמתקינין ליום טוב שלו כלומר שמצערין אותו בעולם הזה להיות יומו מותקן לעולם הבא וההפך להפך הא למדת שאע"פ שיש לפעמים שכר מצות אף בעולם הזה מכל מקום כמה דברים מעכבין את הגמול ועקר השכר לעולם הבא ולפיכך אל יהרהר אדם בענין צדיק ורע לו או רשע וטוב לו כלל ועל דעת זה העידו קצת חכמים ואמרו הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזרתו נפל ומת היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו של זה שהרי בשתי מצות אלו כתוב טובה ואריכות ימים אלא לעולם שכלו טוב ולעולם שכלו ארוך ואע"פ שבעל זה המאמר סובר שאין בעולם הזה שכר מצות מכל מקום עקר הענין ופנת הדת להשלים ביניהם לומר שאף בעולם הזה יש שכר אלא שהוא מתערב לקצת סבות ונמצא עיקרו צפון לעולם הבא וכל מעשיו יתברך במשפט ויושר אלא שאפני חכמתו נעלמים וכבר הארכנו בענינים אלו בילדותנו בחבור התשובה:
+לעולם יזהר אדם שלא להרהר בעבירה שאע"פ שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כלומר שאין נענש בה כאלו עשה מעשה מכל מקום נענש הוא עליה אחר שהוא מכוין בהרהורו לכונת עשיית העבירה ושלא נמנע מעשייתה מצד כבישת יצרו אלא שלא נזדמן לידו להוציא הרהורו לפועל:
+ויש דברים שהמחשבה מעשה גמור והוא כל הדברים התלויים בייחוד ובשאר עניני האמונה שהרי עיקר דברים אלו במחשבה הם והוא שנאמר בע"ז למען תפוש את בני ישראל בלבם ומי שבא דבר עבירה לידו וכבש ביצרו והציל עצמו ממנה הרי הוא כעושה מצוה:
+
+Daf 40a
+
+לעולם יזהר אדם מחלול השם כגון לומד תורה שבא לעבור עבירה בפרהסיא וצריך להזהר מזה יתר על כל עבירות דרך הערה אמרו נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא ואע"פ שאמרו העובר עבירה בסתר כאלו דוחק רגלי שכינה כלומר שמסלק השגחת השם משם ועושהו כלא יודע ועליו אמרו שלא חס על כבוד קונו ענינו כשהוא יכול לכוף את יצרו והוא סמוך בעשיית העבירה למה שאין הבריות יודעות בה אבל כל שאינו יכול לכוף את יצרו נוח לו שיעשה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא והוא שאמרו אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים אחר שהוא במקום שאינו מקפיד על כבוד עצמו ושמא אז יכנע לבבו ואם לא יכנע בכך יעשה מה שלבו חפץ בדברים שאין בהם איסור אלא שהם מכוערים ואחר שאינו מקפיד על כבוד עצמו ויחליט עצמו לדברים המותרים אין יצרו מתגבר לאסורים ואין כאן חלול השם אחר שאין מכירין אותו וכמה פריצי איכא בשוקא ודרך הערה אמרו אין מקיפין לחלול השם אלא שנפרעין ממנו מיד וכן שאין מקיפין אותו למצוה שכנגדה שאם היתה שקולה מכרעת:
+
+Daf 40b
+
+לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב כדי שיעורר עצמו להכריע עצמו לכף זכות וכן תמיד ולא עוד אלא שיראה עצמו כמי שכל העולם תלוי בו ר"ל שיהא רואה בעצמו כל העולם כמחצה זכאין וכמחצה חייבין ואת עצמו כחציו חייב וחציו זכאי ונמצא שבמצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות וכן כל כיוצא בדבר זה בכל מה שיהא איפשר לו להעיר את עצמו ובכל יום יעיר את עצמו למצות ויזהר מן העבירות ולא יהא בטוח בעשיית העבירות על סמך מה שעשה מן המצות שאפילו היה צדיק כל ימיו ומרד באחרונה אבד כל הראשונות שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו אלא שהמצות שעשה אם לא נתחרט על שעשאן משתלמות לו בעולם הזה או מקילות בענשו לעולם הבא על דרך מה שאמרו דרך הערה מצננין לו גהינם וכן אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו אחר שנתחרט על הראשונות שהרי אם לא נתחרט אין כאן תשובה וכבר ביארנו שלא יביאהו מה שיראה מהעדר הסדור לפקפק באמונת גמול ועונש שלפעמים מיסר השם את הצדיק לטובתו וגומל את הרשע לרעתו על הדרך שביארנו דרך הערה אמרו למה צדיקים דומין בעולם הזה לאילן שעומד כלו במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ נופו נמצא כלו במקום טהרה כך הקב"ה מביא ייסורין על הצדיקים בעולם הזה שיהיו יורשים העולם הבא שנאמר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאוד ולמה רשעים דומין בעולם הזה לאילן שכלו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו נמצא כלו עומד במקום טומאה כך הקב"ה משפיע טובה לרשעים בעולם הזה כדי שיהיו יורדין במדרגה התחתונה של גהינם שנאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות:
+תלמוד ומעשה תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה ונמצאו שניהם בידו וביאור דבר זה הוא שאם באה לידו מצוה ממצות שאין שעתן עוברת והוא צריך לתלמוד ראוי להקדים את התלמוד למצוה ומכל מקום אם אינו צריך ללמוד אינו דוחה מצוה שלו בשביל ללמד אחרים וכן ביארנוה בסוף ראשון של קמא:
+האוכל בשוק הרי הוא פסול לעדות מפני שהוא בכלל הבזויים וכבר ביארנו במקומו שהבזויים פסולים לעדות והבזויים הם ההולכים ערומים בשוק בשעה שעוסקין במלאכה מנוולת והאוכלים בשוק בפני כל העם ובתלמוד המערב פירשוה בחוטף ואוכל ופירשוה רבותי שאוכל דרך גרגרנות בחפזון על דרך חוטפין מצה בערבי פסחים שאם חטיפה ממש הרי יש לך סרך פסול מצד אחר והוא הגזל אלא שמכל מקום כבר פירשוה שם בגזל פחות פחות מפרוטה ואוכל בשוק והוא שאמרו שם ר' חזא ליה לר' שמעון ברבי אכיל בשוקא אמר ליה גנאי הוא לתלמיד חכם שיאכל בשוק והקשה לו מזו שאף בכל אדם אמרו שפסול לעדות ופירשה בחוטף פחות משוה פרוטה ואוכל:
+
+Daf 41a
+
+לעולם יהא אדם זהיר במדותיו שהן הן המביאות לגופי העבירות או הזכיות דרך הערה אמרו מטעימין לו לאדם מפרי מעשיו בעולם הזה אם רגזן הוא הרי כעסו מביאו לידי טעות וקלון ואם ענו הוא ענותנותו מביאתו לידי שררה שנאמר ולפני כבוד ענוה:
+ונשלם הפרק הראשון ת"ל:
+האיש מקדש וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק השני שבספר שבא לבאר על ידי מי אדם יכול לקדש ר"ל אם דוקא על ידי עצמו או על ידי שליח ובאי זה זמן יש יד לאשה לקבל קדושיה ובענין מי שנזדמן אי זה טעות בקדושין כיצד הוא הדין וביארנו שזה החלק יתבאר רובו בפרק זה וקצתו בפרק שלישי וכן ביארנו שקצת החלק הראשון נתגלגל בפרק זה בענין במה מקדשין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר שהאיש מקדש על ידי שליח והאשה מתקדשת על ידי שליח ושהאיש מקבל קדושין לבתו קטנה או נערה אף על ידי שליח ויתגלגל בזה על אי זה צד ובאי זה זמן יש יד לאשה לקבל קדושיה ועל אי זה צד ובאי זה זמן אין לה יד לענין זה אלא שאביה מקבל קדושיה וכן יתגלגלו בה קצת דיני שליחות השני לבאר מה שנתגלגל בו מן החלק הראשון במי שמקדש בפחות משוה פרוטה אלא שצירף מהם שנים או שלש ונתן לה בדבורים חלוקים אם מצטרפין אם לאו והשלישי לבאר במי שנזדמן טעות בקדושיו ובכלל מי שמקדש שתי נשים כאחת כיצד הוא הדין הרביעי לבאר במה שנתגלגל מן החלק הראשון במקדש בקדשים ובאיסורי הנאה:
+זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
+המשנה הראשונה ממנו תבאר החלק הראשון והוא שאמר האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו אמר הר"מ העיקר אצלנו שלוחו של אדם כמותו והביאו ראיה על זה מאמרו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל והנה התיר שחיטת כל הפסחים לאחד שיהיה ש"צ ואע"פ שזה מותר הוא הטוב אצלנו שיקדש האדם בעצמו יותר משלוחו לפי שמעיקרנו שלא ישא אדם אשה עד שיראנה אולי לא תיטב בעיניו ותעמוד עליו ולא יאהבנה וזה אסור לאמרו ית' ואהבת לרעך כמוך ולזה קדם בו על שלוחו ומזאת הסיבה בעצמה אמרו שלא ישיא אדם את בתו קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ולזה קדם אמרו בה על שלוחה ואמר כשהיא נערה ולא אמר כשהיא קטנה ואע"פ שיש לאב לקדש את בתו בת יום אחד ותהיה אשת איש מהסיבה אשר אמרנו שאסרו להשיא הקטנה:
+אמר המאירי האיש מקדש פירשו בגמרא שמצוה בו יותר מבשלוחו ולא עוד אלא שנדנוד עבירה יש למי שמקדש עד שיראנה קודם קדושין ושאם מכיר בה ושאינה נאותה לו לא ישאנה ונוח לו בכך משישאנה וימאסנה אחר כך ומכל מקום אם סמך על השליח וקדש לו קדושין אלא שאף במקדש על ידי שליח ראוי לו שיחקור עליה תחלה ויבדוק גם בקרובות אם על ידי איזה השתדלות כדי שיכנס בכך מתוך שמחה ולא יביא עצמו לידי חרטה וכן האשה מתקדשת בה ובשלוחה ובאשה מיהא בשמקדשת עצמה אין נדנוד עבירה כשמתקדשת על ידי שליח שאין חוששין שלא יהא הבעל מוצא חן בעיניה שהכלל מסור בידינו איתתא בכל דהו ניחא לה אלא שמכל מקום מצוה בה יותר מבשלוחה שכל שהוא בעצמו נעשית המצוה על ידו שכרו מרובה ועל דרך מה מה שאמרו בצרכי הנאת שבת רב ספרא מחרך רישא רבא מלח שיבוטא ואע"פ שאינה מצוות על פריה ורביה מכל מקום המצוה נעשית על ידה ועוד שאע"פ שאין בה עשה גמור אינה נפקעת ממצוה לגמרי ואע"ג דאיכא איסורא לדידיה על שמקדשה על ידי שלוחה מכל מקום לאו איהו גרים:
+האיש מקדש את בתו נערה ר"ל שמקבל קדושיה אף על כרחה אע"פ שלשפחות מיהא אינו רשאי למכרה ואין צריך לומר בקטנה שהרי אף לשפחות יכול למכרה אלא שבנערה אין לאב בקבלת קדושיה הן על ידי עצמו הן על ידי שלוחו שום נדנוד עבירה אלא שמצוה בו יותר מבשלוחו הא נדנוד עבירה אין כאן שהנערה יש לה דעת ואינה נשמעת למי שממאיסתו לו וכמו שאמרו איתתא בכל דהו ניחא לה אבל קטנה אסור לו לקבל קדושיה שמתוך שאין לה דעת נשים באות וממאיסות לו בעיניה ואין לה בחירה כענין טב למיתב וכו' וגורם לה לגדל את עצמה במרד ומעל וזהו שאמרו בגמרא נערה אין קטנה לא כלומר נערה היא דמקדשה אביה בלא שום איסור הא קטנה לכתחלה לא ומטעם שהזכרנו ומה שאמרו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה לא שמשתגדיל נהא צריכים שתאמר בפלוני אני רוצה שהרי כל שהגדילה בכל דהו ניחא לה אלא פירושו עד שתגדיל ומשהגדילה אנו מוחזקין בה שנוח לה בכל מי שיברור לה אביה ותאמר עליו רוצה אני בו ומצד טב למיתב וכו':
+וכבר ביארנו במי שמקדש על ידי עצמו צריך שיאמר לה הרי את מקדשת לי ומקדש על ידי שליח צריך שיעשהו שליח ויאמר לו לך וקדש לי אשה פלונית והשליח יאמר התקדשי בדבר זה לפלוני שאני שלוחו הן בכסף השליח הן בכסף המשלח אלא אם כן התנה עמו שאלו התנה עמו במה יקדשנה הכל לפי מה שהתנה עמו כמו שביארנו בשמועת הא לך מנה והתקדשי לפלוני ומכל ��קום אפילו לא הזכיר שהוא שלוחו כל שנתברר שהוא שלוחו קדושיו קדושין ובירור זה בשליח הולכה אין בו צורך לעדים אלא כל שיודה השליח והמשלח שליחות הוא וכן כל שאר השליחות כגון שליחות הולכת הגט וכגון אם שלחו להפריש תרומתו וכיוצא בזה אבל שליחות של קבלה אינו שליחות לדעתנו אלא אם כן בעדים הואיל והוא נעשה בשליחות זה כיד המשלח לגמרי כמו שיתבאר כך היא שיטתנו ואף גדולי המחברים כתבוה כן להדיא אלא שגדולי המגיהים הגיהו ששליח הולכה של גט כן הדין מפני שגיטו מוכיח עליו וכן לענין תרומה כך הוא הדין שאין זו דבר שצריך לעדות כלל אבל קדושין דאפילו שניהם מודים אין הקדושין כלום בלא עדים אף הודאת השליח והמשלח אינו כלום וכל שכן בזו שהודאתם מחייבת לאחרים ואף במה שאמרו למטה ודילמא שליח שוויה מצינו בפירושי ראשוני הגאונים שליח שוויה בעדים ומכל מקום בתוספתא אמרו הוחזק השליח בעדים ולא הוחזק בעדים אלמא שלפעמים היו עושין אותו בלא עדים וכן עקר אלא שראוי להחמיר ומכל מקום כל שקדש את האשה לפלוני שלא בשליחותו אע"פ שנתרצה זו בכך לכשידע אינו כלום ואפילו היה בידו כסף הבעלים וקדשה בו ומכל מקום הוצרכנו לכתבה מצד שמגאוני הראשונים כתבו בה מקדשת מצד זכין לו לאדם וכו' ואף רבותי היו סבורים ללמוד כן ממה שאמרו בפרק ראשון הילך מנה והתקדשי לפלוני מקדשת וסתם נאמרה ר"ל אף בשאינו שלוחו הואיל ונתרצה ומכל מקום אנו מפרשים אותה בשהוא שלוחו אלא שנתן השליח את המנה משלו ואף גדולי הרבנים כתבוה כן בפי' ויש מי שבא לומר בדבריהם ממה שאמרו קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ר"ל שלא ידע האב בקדושין כלל צריכה גט שמא נתרצה האב אלמא לכשנתרצה מיהא מקדשת והרי קטנה אין לה רשות בעצמה כלל והרי זה כשליח שקדש שלא בידיעת בעלים אלא שאין זה דמיון שבזו אף כשהאב מקבל אינו מקבלם אלא בשבילה ומעתה דין הוא שכשקבלתם היא ונתרצה האב שיהיו קדושין ועוד שהרי לענין פסק בקטנה אף בנתרצה האב אינה מקדשת וזו ראיה לדברינו ואם יש לפקפק בה נראה לי לפקפק בה מאותה שאמרו בפרק זה הנהו דיתבי תותי ציפי אמר רבינא שמא נתרצה הבן לא אמרינן אלמא הא נתרצה הרי היא מקדשת וודאי לא מתורת שליחות שהרי אחר כן אמרו ודילמא שליחא שוויה וכן ממה שאמרו במשנה שביעית וקבלה אחת מהן על ידי כלן שמן הסתם לא מנוה בפרט לכך אלא שנתרצו וקראוה שליח כמו שאמרו שם אשה נעשית שליח וכו' אלא שמכל מקום איפשר לפרשה בשקבלה בשליחותם וכן הדברים נראין אלא שבשעת הריוח ראוי לחוש:
+ולענין ברכה כתבו גדולי המחברים שכל המקדש הן על ידי עצמו הן על ידי שליח צריך לברך קודם הקדושין ואם קדש ולא בירך לא יברך אחר כן דמאי דהוא ומכל מקום קצת גאונים כתבו שאין שליח מברך ואע"פ ששליח של תרומה מברך בזו הרי נגמרה המצוה על ידו אבל בקדושין לא נגמרה עד כניסה לחפה ובאותו שעה מברך אף על הקדושין שהרי החפה שירי מצוה הם ועובר לעשיה מיקרי ואף לשיטה ראשונה יש אומרים שבמקום איסור כגון שלא ראה אותה וקדש על ידי שליח אינו מברך שאין מברכין על מצוה שיש בה נדנוד כגון שלוח הקן אחר שלקח האם והבנים וכן בגירושין מצד ששנוא המשלח וכן עריפת פטר חמור אחר שלא פדהו וכן כל כיוצא בזה:
+ולענין מי הוא כשר לשליחות קדושין הכל תלוי בכשרות שליחות הגט ר"ל שהכשר לזה כשר לזה והפסול פסול חוץ מן הסומא כמו שביארנו בשני של גיטין:
+זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+כשם שהאיש ע��שה שליח וכן האשה כך השליח עושה שליח אע"פ שלא התנה לו המשלח כן בין בקדושין בין בגירושין בין בהולכה בין בקבלה ואע"פ ששליח קבלה אין שום דבר בידו שיעשה שליח עליו אין אומרים עליו מילי לא מימסרן לשליח אלא אף הוא עושה שליח ודוקא בחלה או נאנס וכן לדעת קצת דוקא בהולך או התקבל סתם אבל את הולך או את התקבל לא אלא אם כן הרשהו בכך בפרט ויש חולקים בקצת תנאים אלו ובשלישי של גיטין יתבאר בעי"ה במשנה החמישית:
+ונסתפקו רבותי בשאר שליחיות אם שליח עושה בהן שליח שהרי לא הביאוה בגירושין אלא מושלחה ובקדושין מכח היקש הויה ליציאה אבל שאר שליחיות מנא לן ואם שתלמוד בהם מגירושין מה לגירושין שכן ישנה בעל כרחה והדבר רופף בידינו אלא נראה מיהא שבממון שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר:
+אף בכל התורה כלה שלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ושמא תאמר דוקא בזו שהוא שותף בה אינו כן שאף אחד מחבורה זו יכול לשחוט לבני חבורה אחרת כמי שהתבאר בפסחים וכן הביאו שם דברים שאין לו בהם שותפות כדתנן שכח מה שאמר לו רבו לוקח גדי וטלה ואומר לו אם גדי אמר לי רבי הרי גדי שלו וטלה שלי וכו' ולא נאמר למטה שאני התם דאית ליה שתפותא בגויה אלא לדעת האומר שכל ישראל יוצאין בפסח אחד:
+תרומה גדולה לא נאמר בה שיעור מפורש שלא נכתב בו אלא ראשית דגנך ומן התורה אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי אלא שבנבואת יחזקאל הוזכר בה שיעור אחד מששים וחכמים דנו בה שמדה זו הוא לעין רעה ר"ל בני אדם קמצנים ופחותים והוסיפו על המדה ושיערו בה אחת מחמשים לעין בינונית ולעין יפה אחת מארבעים אמר לשלוחו צא ותרום תורם כמו שהוא מכיר בדעתו של בעל הבית ואם אינו יודע דעתו תורם לי בבינונית ומכל מקום אם פיחת עשרה ר"ל שתרם לו לאחת מארבעים או הוסיף עשרה ר"ל שתרם לו לאחת מששים אע"פ שנתגלה אחר כן דעתו של בעל הבית בהפך מעשי השליח תרומתו תרומה הואיל ועשאו שליח מסתמא מקבל הוא עליו כל מה שעושה:
+
+Daf 41b
+
+ותרומה זו ניטלת באומד ובמחשבה ר"ל שכל שהפריש במחשבתו הרי היא תרומה ואוכל מצד האחר שנאמר ונחשב לכם תרומתכם:
+ואף ההקדש מחשבה מועלת בו ר"ל שאם גמר בלבו שיהא שורו עולה חייב שנאמר כל נדיב לב הביאו עולות וכו' והוא שאמרו מה להנך שכן ישנן במחשבה ר"ל תרומה וקדשים:
+כבר ידעת שאין הפסח נשחט אלא למנויו שנאמר תכסו על השה ואין נמנין עליו אלא בעוד שהוא חי אבל משנשחט אין אחר יכול למנות עליו ולא אחד מהם יכול למשוך ידיו הימנו לימנות באחר ואותם הנמנים עליו נקראים בני חבורה ועל זו אמרו בני חבורה שאבד פסחם ואמרו לאחד מן החבורה צא ובקש לנו את הפסח ואם אתה מוצאו שחטהו לשם החבורה ובני חבורה לקחו פסח מצד אחר ושחטוהו לשם החבורה אם שלו נשחט ראשון ר"ל קודם שנמנו על האחר הוא אוכל משלו ר"ל מן הנמצא והם אוכלים עמו שהרי בשליחותם שחט ושלהם יוצא לבית השריפה ואם שלהם נשחט ראשון הוא אוכל משלו שהרי מכיון ששחט לא נמנה על השני ואע"פ שלכתחלה אין שוחטין פסח על היחיד מכל מקום דיעבד כשר הוא ואע"פ שלא אמרו על זה כשר אלא כשיחיד ראוי לאכול את כלו מכל מקום בזו הואיל וכששחט לשם כלם שחט כשר הוא ואע"פ שבא לידי נותר אנוס הוא והם אוכלים משלהם שהרי כדין שחטו שהרי היו יכולים למשוך ידיהם ממנו כל זמן שלא נשחט ואם אין ידוע אי זה נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אין אוכלין עמו ושלהם יוצא לבית השריפה ופטורים מפסח שני כמו שיתבאר במקומו בפסחים פרק מי שהיה טמא:
+עושה אדם שליח להפריש תרומה כמו שביארנו וכן במעשר ומכל מקום אין עושין שליח גוי שנאמר כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ואם עשו את הנכרי שליח ותרם אין תרומתן תרומה כלל ומותרת לזרים והכותי כבר ידעת שהוא כגוי ומכל מקום נכרי שתרם משלו בארץ ישראל תרומתו תרומה מדברי סופרים ליאסר לזרים ודבר זה יש אומרים מפני שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר וכל שכן לדעת זה שמירוח הגוי אינו פוטר ומכל מקום יש אומרים שיש קנין לגוי ושאף מירוח פוטר וזה שאמרו שתרומתו תרומה פירושו שהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי והקדימה בשיבלין קודם מירוח ובחוצה לארץ אינה תרומה כלל וכן חרש שוטה וקטן אינן בני שליחות כלל אבל עבד כנעני נעשה בו שליח שדינו כאשה ובגיטין אינו כן אלא חרש שוטה וקטן ונכרי ועבד כנעני פסולין בין להולכה בין לקבלה ואע"פ שעבד הואיל ומל וטבל לשם עבדות דינו כאשה ואשה כשירה לשליחות גט הואיל ומכל מקום אינו בתורת גיטין וקדושין שהרי אין קדושיהן קדושין כלל שהרי עם הדומה לחמור הוא אינם כשרים לשליחות ומכל מקום בישן וכפות יכולה לקבלו מתורת חצירה אבל מתורת שליחות לא ויש חולקים לומר ששליחות הולכה כשירה בעבד ולא מופקע אלא משליחות קבלה ואינו כלום ובשני של גיטין יתבאר בהדיא שאף הולכה בדין זה שהרי שאלוה בקבלה והביאוה מהולכה אלמא שניהם שוין:
+לפי דרכך למדת שהתורם את שאינו שלו בלא רשות הבעלים אין תרומתו תרומה כלל ומכל מקום השותפין תורם כל אחד מהם שלא ברשות חברו וכן האפטרופוס תורם בנכסי יתומים וכן אריס שלא ברשות בעל הבית ויש פוסקים באפטרופוס דוקא להאכיל טבל לא להניח וכן היא שנויה בחמישי של גיטין:
+
+Daf 42a
+
+קרבן הפסח אין בני חבורה נמנין עליו אלא בכדי שיגיע לכל הפחות שיעור כזית לכל אחד מפני שכל המנויים עליו צריך שיאכלו ממנו ואין אכילה פחותה מכזית ומתוך כך אין שוחטין אותו אלא על מי שהוא ראוי לאכל ולהוציא קטן כל כך או זקן כל כך או חולה כל כך שאין יכול לאכל כזית ולמדת שאין הלכה כדברי האומר שכל ישראל יוצאין בפסח אחד מפני שהוא סובר שאין אכילה מעכבת אלא זריקה ודיים בזריקה לשם כלם אלא לאכילה אנו צריכים ואין אכילה בפחות מכזית כמו שביארנו ולפיכך קטן שאינו ראוי לאכילת כזית אינו נמנה בפסח וזהו לדעת קצת מה שאמרו כאן איש זוכה ואין קטן זוכה ומכל מקום עיקר הפירוש בו שאף הקטן הראוי לאכילת כזית שאיפשר לו לימנות על הפסח מכל מקום אינו זוכה לאחרים לימנות על ידו כגדול שזוכה למנות עליו כל אותן שירצה לחבורתו ומה שאמרו במסכת גיטין צרור וזרקו אגוז ומניחו ולאחר שעה נוטלו זוכה בין לעצמו בין לאחרים דוקא מדרבנן ולא עוד אלא שאף מדרבנן דוקא שבאחר מהנה אותם לו לזכות לאחרים על ידו ומכל מקום זוכה הוא לעצמו לימנות על ידי אחרים ואע"פ שאמרו מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום אלמא שמן הדין אין להם שום זכייה במקום שאין להם מקנה הוא שנאמר כן אבל כל שאחרים כוללין אותו במנינם ומזכין אותו לימנות בפסחים זוכה ומכל מקום יש לתמוה היכן מצינו שיהא קטן זוכה לאחרים מן התורה עד שיצטרך בו מיעוט ואם מפני שבעירוב אמרו ומזכה על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי קטנים מפני שידם כידו שמשמען של דברים ששאר קטנים מיהא זוכין בערוב בשביל אחרים שמא מתוך שאין ערוב אלא מדברי סופ��ים חלקו בו שהקטן זוכה לאחרים ובשל סופרים ואף בזו דוקא בשיש לו דעת כל כך שכשנותנין לו חפץ ומניחו לאחר שעה זוכרו וחוזר ונטלו כמו שכתבנו:
+כשם שהקטן אינו נעשה שליח כך אין אחר נעשה לו שליח וכל שעושה בשבילו אי זה דבר מתורת שליחותו לא עשה כלום אלא שמכל מקום אדם רשאי לזכות בעבורו שאין זה אלא כמי שהוא שלא בפניו וזכין לאדם שלא בפניו ומעתה היו כאן יתומים ובאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין להם אפטרופס להשוות חלוקותיהם וליתן חלקו של זה במזרח ושל זה למערב כפי מה שיראה בעיניו להשוות ביניהם ואע"פ שכשיגדילו איפשר שתהא חלוקה זו חובה לאחד מהם הואיל ומכל מקום לזכות להם נתכוון ועל פי בית דין אע"פ שנתגלגל לחובה מה שעשה עשוי הואיל ולא טעה בשומא וזהו שאמרו בית דין מעמידין להם אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כלומר הואיל והכונה לזכות אע"פ שאפשר שנתגלגל לחוב ר"ל שהיה נוח לו יותר בחלק חברו לאי זו סבה ולאו דוקא באו לחלוק שהרי קטנים אין להם לתבוע זה את זה ואף כשתובעים מאליהם אין דבריהם כלום אלא אף כשנראה לבית דין או לאחד מקרוביהם להיות זכות להם להיות כל חלק כל אחד מבורר ובאו לחלוק פירושו שבאו לחלוק בעצת בית דין או בעצת אי זה שיתן להם עצה לבא לבית דין על כך ולדעת זה אם יש להם אפטרופוס יש כח לאפטרופוס לברר חלק היתומים מאליו ואין יכולין למחות אלא אם כן טעה בשומא או שמא שמועה זו ביתומים שיש להם חלק עם אחר והאחר מביאם לחלוק ועל זו אמרו שמעמידין להם אפטרופוס לתביעת האחר לחוב ולזכות על הדרך שביארנו ובאו לחלוק לאו דוקא מעצמם אלא על ידי תביעת אחרים אבל יתומים קטנים אין אפטרופוס יכול לחלוק וכן הדברים נראין ויש שואלים בה והלא בחמישי של גיטין אמרו אין אפטרופוס יכול לחוב על מנת לזכות וכל שעשה האפטרופוס בשבילן לכונת זכות הואיל ונתגלגל לחובה היתומים יכולין למחות ומשיבים בה שזו של גיטין במנהו אבי יתומים כבר שלא מנהו אלא לתועלתם וזהו שבכאן במנוהו בית דין והלשונות מוכיחים כן שבכאן אמרו מעמידין אפטרופוס אלמא עכשו הוא שמעמידין אותו לכך ושם אמרו אין אפטרופין רשאין אלמא באפטרופוס שכבר נתמנה הוא ועוד ראיה שאותה השמועה נאמרה על מה שאמרו במשנה יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמנה להם אביהם אפטרופוס ומכל מקום אף לדעת זה אף שמנהו אבי יתומים אם עשה דבר זה על פי בית דין אין היתומים יכולין למחות והוא שאמרו בתוספתא של תרומות אפטרופין תורמין ומעשרין על נכסי יתומים ואין דנין לחוב ולזכות אלא אם כן נטלו רשות מבית דין ויש מפרשין שאין חלוק באלו בין מנה אבי יתומים אפוטרופוס למנוהו בית דין אלא זו שבכאן בחלוקה שאין החובה מצויה כל כך הואיל והחלקים שוים ואין בחירה אלא מצד הרוחות וזו שבגיטין בתביעת ממון הן שהיתום תובע הן שהוא נתבע שמעמידין לו אפטרופוס ואם זכה להם זכה ואם לאו יכולין למחות ויש מפרשין שזו וזו אף בתביעת ממון אלא שכל שהיתום תובע מעמידין לו על מנת לזכות ואע"פ שנתחייב נתחייב אבל כל שאדם תובעו והעמדנו אפטרופוס לדון בשבילו אם נתחייב יכול למחות והדברים נראין ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום יתומים גדולים שבאו לחלוק עם אחיהם הקטנים בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובורר להם חלק יפה ר"ל שהגדולים ישוו החלקים והאפטרופוס בורר ואין חולקים בגורל ויש מפרשים בדרכים אחרים ואינם כלום:
+ואחר שבירר להם האפטרופוס אם הגדילו אינן יכולין למחות אע"פ שנתגלגל ��הם לחובה מצד הרוחות כגון שנפל לו שדה סמוך לחלק אחיו הואיל ומכל מקום לא נתאונה בשומא הא אם נתאונה בשומא יכולין למחות ולפי דרכך למדת שהקטנים אין יכולין לכוף את הגדולים לחלוק אבל הגדולים יכולין לכוף את הקטנים על דרך זה ומגדולי צרפת כתבו שאין היתומים יכולין לכוף זה את זה לחלוק עד שיתרצו כלם ולא הבנתי דבריהם:
+הדינין ששמו נכסי יתומים אם למזון אשה ובנות אם לכתבת אשה אם לבעל חוב ומכרו ופחתו שתות כגון שמכרו שוה מאה ועשרים במנה מכרן בטל ואע"פ שבשאר מוכרין מכרן קיים שאין אונאה לקרקעות הרי שליח יצא מכלל זה ויש במקחו אונאה ובית דין שלוחים הן אלא שיפה כחם שבשאר שלוחים אף בפחות משתות ובית דין דוקא בשתות ואף במטלטלין שמכרו ופחתו שתות הדין כן ואע"פ שבשאר שלוחים אף בפחות משתות בטל מקח בבית דין דוקא בשתות וכן הדין אם הוסיפו בשתות שאע"פ שעכשו הרויחו היתומים והיה לנו להחזירה לדין שאר לוקחים שבשתות קנה ומחזיר אונאה במטלטלין ובקרקע שאין בו שום אונאה מכל מקום אתה צריך להשוות את המדה ביניהם ומכל מקום יש מפרשים בהוסיפו שתות שלקחו לצורך היתומים שנמצאו היתומים מתאונים ואין הדברים נראין וגדולי המחברים פירשו בדין זה שאם נתאנו היתומים במטלטלין בשתות רצו מבטלין מקח רצו מחזירין לוקחים להם אונאה ואם נתאונה שכנגדם בשתות רצו היתומים מבטלים את המקח רצו מחזירין להם היתומים אונאתם ובקרקע רצו היתומים מבטלין את המקח רצו מקיימין אותו ואין מחזירין אונאה אבל בפחות משתות בדיינין אין כאן לא חזרה ולא בטול מקח אבל בשליח אף בכל שהו וכן הדין באפטרופוס שהאפטרופוס שליח גמור הוא ויש דנין אותו כדיינין ואין נראה כן שאם כן כשהקשה לו אי דלא טעי אמאי יכולין למחות והשיבו ברוחות היה לו להשיבו כגון שטעה בפחות משתות אלא ודאי אפטרופוס כשליח ושליח כאלמנה ובכל שהו בטל:
+
+Daf 42b
+
+האחין שחלקו ונתאונה אחד בחלוקה הן במטלטלין הן בקרקעות הרי הן כלקוחות ואין אומרים הואיל ויורשים הם באונאה כל שהו ראוי לומר שיבטל שאין ראוי להיות האחד יורש יותר מן האחר אלא לקוחות הם ואע"פ שלקצת דברים אנו דנים אותם כיורשים כמו שהתבאר בפרק בית כור לענין אונאה מיהא לקוחות הן ובמטלטלין כל פחות משתות נמחל ובשתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקחו ומכל מקום קרקעות אין להם אונאה ולא בטול מקח כמו שביארנו במקומו:
+זה שביארנו שכל פחות משתות נקנה מקח ואין שם לא בטול מקח ולא חזרת אונאה דוקא בשחלקו על ידי עצמן כגון גדולים עם גדולים אבל כל שיש שם קטנים שנמצאת חלוקתם על ידי אפטרופוס אף בכל שהו חלוקתם בטלה שהאפטרופוס כשליח כמו שביארנו וכל שעל ידי שליח אף בכל שהו בטל מקח שהרי אף הוא אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:
+ולענין הסוגיא מיהא יש שואלים בה שהרי במסכת כתבות פרק אלמנה אמר רבא בעצמו ששליח כדיינין ואין זו קושיא שבכאן רבא בשם עצמו וזו של כתבות רבא בשם רב נחמן ומכל מקום כבר פסקנו שם שליח כאלמנה ומגדולי צרפת תירצו שאותה של כתבות בשליח בית דין ואף בשליח בית דין פסקנו שם שליח כאלמנה כל שטעה בשומא שאף האלמנה הואיל והדין נותן שתמכור שלא בבית דין כשליח בית דין הוא וכדין אפטרופוס על הדרך שביארנו ויש מי שחולק לומר ששליח בית דין הרי הוא כדיינין וכן יש מי שכתב שכל שעל יד שליח בפחות משתות אונאה חוזרת אבל המקח אינו בטל ואין זה כלום שהרי בפירוש אמרו שם באלמנה אפילו שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ופסקנו שם ששליח כאלמנה ואם כן כל שעל ידי שליח אף בכל שהו בטל בין במטלטלין בין בקרקעות ומה שיש לפקפק בזה ממה שאמרו בתשיעי של מציעא בשמועת זבין במאתי ושויה מאה ומאחרון של בתרא בשמועת ההיא אתתא דיהבא זוזי לגברא דמזבן לה וזבן לה שלא באחריות כבר ביארנוהו במקומו:
+אף זה שאמרנו שבמטלטלין שתות קנה ומחזיר אונאה דוקא שמכרו על שומת עצמם אבל אם מכרו על פי שומת בית דין או שהתנו ביניהם שיהא מקחם על דין שומת בית דין כל שבשתות בטל מקח בין במטלטלין בין בקרקעות וכדתנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל כמו שביארנו וגדולי הרבנים גורסים בזה בדרך אחרת אלא שאין דבריהם עולים לענין פסק:
+אף זה שביארנו שבקרקעות אין בהם לא דין אונאה ולא דין בטול מקח דוקא בשאין שם אלא אונאה מצד הדמים אבל כל שטעו במדה אין זה אונאה אלא מקח טעות וכן במטלטלין כל שבמדה ושבמשקל ושבמנין אף בפחות משתות חוזר ר"ל שהמקח בטל ויש מפרשים בזו שאין המקח בטל אלא שישלים את המדה וכן במטלטלין שישלים את המדה או את המשקל או המנין אלא שאם אין לו במה להשלים המקח בטל ואין יכול לומר נכה לי מן הדמים כפי חשבון ומכל מקום בבתרא פרק ספינה בשמועת אין מוסיפין על המדות יותר מן השתות מוכיח להדיא שהמקח בטל וזה שהם תמהים היאך אפשר לבטל המקח בזו אלא שישלים את מדתו בזו אני מודה להם במקצת והוא שבודאי אם מכר לו עשר טלאים ומנה לו תשעה וטעה וקרא לתשיעי עשירי או חמשים סאין ומדד לו ארבעים ותשע וסבור שחמשים מדד והרגיש במנינו ודאי ישלים וכן במשקל אם מכר לו חמשים ליטראות פירות ושקל לו ארבעים ותשע וסבור שחמשים שקל והרגיש במנינו ודאי ישלים וכן בקרקע אם מכר לו חמשים אמה בשדהו ומדד לו ארבעים ותשע וסבור שחמשים מדד ודאי ישלים אין זה אלא כמי שמכר לו במנה וכשבא זה לפרעו מנה לו תשעים והוא סבור שמנה פרע שכל שירגיש במנינו נותן לו עשרה ואין המקח בטל אבל זו שאנו אומרים שכל שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו בכל שהו חוזר פירוש שמכר לו שדה פלוני בחזקת שהוא בן מאה אמה ונמצא שאין בו אלא תשעים ותשע וודאי אין כאן תשלומין שלא לקחו אלא בחזקת כך וכן במטלטלין שמכר לו יריעה בחזקת שהיא בת חמש אמות וכן במשקל שמכר לו כוס של כסף בחזקת שהוא בו עשר ליטראות וכן במנין שמכר לו סל מלא פירות בחזקת שיש בו אלף זוג וכן כל כיוצא בזה ומכל מקום גאוני ספרד סוברים כדעת ראשון וגורסים בשמועת תוספת המדות דרך אחרת כמו שכתבנו בבתרא פרק בית כור ואף אנו כתבנו שם דרכים אחרים אלא שעל זו שבכאן אנו סומכים יותר:
+אע"פ שביארנו שבכל התורה כלה שלוחו של אדם כמותו לדבר עבירה אינו כן וכל שהלך לדבר עבירה ועשה כשליחותו פטור המשלח שאף הוא אומר לו דברי הרב ודברי תלמיד דבר מי שומעין ונמצא שהמשלח פטור והשליח חייב:
+השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם שאין לאלו שליחות כלל לשום דבר שביארנו בראשון של מציעא וכל שכן לדבר עבירה ומכל מקום חייב הוא בדיני שמים שלח ביד פקח הפקח חייב והמשלח פטור שאין שליח לדבר עבירה ויש בזו תנאים וכבר ביארנום בששי של קמא:
+כבר ידעת שהנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה בשוגג מעל ואפילו הוציאם על ידי שלוחו בשוגג כל שהשליח עשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו שליח מעל כיצד נתן לו מעות של הקדש בחזקת של חלין ואמר לו הבא לי מהן חלוק וקנה לו טלית שליח מעל ובזו אפילו היו חרש שוטה וקטן שאינם בתורת שליחות ב��ל הבית פטור מכל מקום ואם עשו שליחותם בעל הבית מעל ואע"פ שאין שליח לדבר עבירה הא למדוה מגזרה שוה חטא חטא מתרומה מה תרומה נעשית על ידי שליח אף מעילה כן:
+ולענין ביאור מיהא ראוי לשאול האיך הקשו מזו נימא אין שליח לדבר עבירה עד שנצטרך ללמדה מגזירה שוה והלא לא אמרו אין שליח לדבר עבירה אלא מטעם דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ומעילה אינה אלא בשגגה לא למשלח ולא למשתלח ומכל מקום תירצו ששגגת הקדש לבעלים כמעילה הוא מפני שהיה לו לזכור ואף שליח באותם הזמנים שהיו מעות של הקדש מצויין בידם הרבה היה לו לחקור ויש כאן נדנוד עבירה ולא עוד אלא שאף בכל מקום שהשליח אינו סבור לעבור בו עבירה כגון שצוהו לשחוט קדשים בחוץ ושליח סבור שהם חלין בעל הבית מכל מקום פטור שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין:
+יש דברים שאף לעבירה יש בהם שליחות והוא ענין שליחות יד המחייב באונסין כמו שיתבאר במקומו שלא סוף דבר אם שלח בעל הבית בה יד הוא בעצמו אלא אף אם אמר לעבדו ולשפחתו לשלוח בה יד ועשו חייב הוא באונסין כאלו שלח בה יד הוא בעצמו ומכל מקום שליחות יד אינה מחייבת במחשבה ולא בדבור כגון שאם אמר או חשב הריני משתמש בה אעפ"כ אינו חייב באונסיה עד שישלח בה יד ממש וכבר ביארנוה במקומה בשלישי של מציעא:
+
+Daf 43a
+
+אף טביחה ומכירה המחייבת בתשלומי ארבעה וחמשה חיובה אף בשטבח ומכר על ידי שליח שנאמר וטבחו או מכרו או לרבות את השליח וכבר ביארנוה במקומה בשביעי של קמא:
+השוחט קדשים חוץ לעזרה במזיד חייב כרת ובשוגג מביא חטאת קבועה ואם עשה כן על ידי שליח המשלח פטור והשליח חייב אם הוא מזיד ושנים ששחטו בהמה אחת בחוץ פטורין שנאמר אשר ישחט אחר שביארנו שהשוחט בחוץ בשוגג מביא קרבן זה שאמרו הוא ולא שוגג הוא ולא מוטעה הוא ולא אנוס לא בא אלא להפקיעם מן הכרת וכן ראיה שהרי ההוא בדם יחשב נאמר ועליו אמרו הוא ולא שוגג וכו' שמא תאמר מה הוצרכנו מן המקרא להפקיע את אלו מן הכרת והיכן מצינו כרת לשוגג ומוטעה ואנוס תדע שמצינו כמותו בתורת כהנים הרבה מקראות שבאו למעט את השוגגים מן הכרת ומכל מקום לא הועלנו שבאנוס מיהא מה הוצרך מקרא להפקיעו מן הכרת אלא שהם מפרשים שהמקרא בא למעט שוגג ומוטעה אבל אנוס אגב גררא נסביה אבל גדולי המפרשים פירשו שמשום אנוס הוצרך ללמדה והם מפרשים באנוס שוחט במזיד אלא שאנסוהו על כך ביראת הריגה ושמא הייתי סבור לומר שדינו כשפיכות דמים מדכתיב דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ושיהרג ואל יעבור בה ולימד שאין בזו כרת ואין הדברים נראין שאף בשפיכות דמים כל שהרג באונס אע"פ שלא כדין עשה אין בה מיתת בית דין ואף בזו לא הייתי דן בה שיהא בה כרת כלל ומתוך כך נראה לפרש הוא ולא שוגג וכו' להפקיעו מן הקרבן בשוגג ואע"פ שבשאר חייבי כרת במזיד יש בשגגתן קרבן בזו אין בה קרבן ושוגג הוא שיודע בעיקר האיסור אלא שסבור שלא יהא בו חיוב קרבן ואנוס הוא שסבר שהוא במקדש ומוטעה הוא שסבור שמותר לשחוט בחוץ או שמא אנוס מצד עצמו שסבור שמותר ומוטעה מצד אחרים שהורו לו שמותר ולפירוש זה אין הלכה כן כמו שביארנו אלא שהדברים נראין כן לענין פירוש ואע"פ שמכל מקום הוא במזיד כתוב כך פירושו הוא בכרת אבל אינו בדין שכנגדו ר"ל קרבן בשגגתו:
+אע"פ שאין שליח בדבר עבירה מכל מקום ראוי להזהר שלא לגרום תקלה שכל הגורם תקלה נקראת היא על שמו הרי הוא אומר לדוד על מעשה אוריה ואותו הרגת בחרב בני עמון ואע"פ שנאמרה בו בגמרא דעת אחרת והוא שברשות הרגו ומה חרב בני עמון לא נענש עליו אף אוריה לא נענש עליו מפני שמורד במלכות היה מפני שהשוה כבוד אחרים לכבוד מלכות שנאמר ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חונים מכל מקום המקראות מוכיחים כדעת ראשון וכדכתוב רק בדבר אוריה וכו' ואפילו בדבר שהשליח נהנה כגון צא ובעול את הערוה או צא ואכול את החלב מכל מקום ראוי לו שלא לגרום תקלה להיות חטא אחרים תלוי בו:
+שליח נעשה עד בין לקדושין בין לגירושין ר"ל שאם שלח קדושין לאשה ביד שליח ואותו שליח קדשה בעד אחד הרי הוא מצטרף עמו לעדות ואין אומרים שלוחו של אדם כמותו והרי הוא כגופו ואין אדם מעיד לעצמו אלא עדות גמור הוא וכן אם שלח לה ביד שנים הן הן שלוחיו הן הן עדיו ואע"פ שלא עשאם עדים אין בזה כלום שהרי ראו את המעשה וכל שראה מעשה אע"פ שלא הוזמן לעדות עד גמור הוא שאלו קדש את האשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי הואיל ומכל מקום ראו שהוא נתן לה הקדושין ושמעו שאמר לה הרי את מקדשת לי ושהיא קבלתם אע"פ שלא אמר להם אתם עדי מקדשת שאין צורך לאתם עדי אלא במקום שאין שם ראיית מעשה כגון עדי הודאה על הדרך שהתבאר במקומו וכן בגירושין אם שלח גט לאשתו על יד שליח והוא צריך לעדי מסירה כל שמסר לה השליח בעד אחד הרי הוא מצטרף עם האחר ואין חוששין שמא עיניו נתן בה וכעין מה שאמרו במקום אחר עדים החתומים על המקח או על גט אשה לא חשו חכמים על דבר זה וכן אם שלח לה על יד שנים הן הן שלוחים הן הן עדים:
+
+Daf 43b
+
+אף בדיני ממונות שליח נעשה עד מן הדין כיצד נתחייב מנה לפלוני ואמר לשליח הולך מנה זה לפלוני ונתן לו הרי השליח מצטרף עם אחר להעיד או קם לשבועה בלא צירוף ואם שלח על ידי שנים הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכל שהלה כופר בפירעון הרי הוא נזקק לעדות השלוחים שמא תאמר והלא השלוחים נוגעין בעדותן הרי אינם אומרים שנתנו הרי הלוה אומר להם החזירו לי מעותי אין זה כלום שהרי אם רצו יכולין היו לומר החזרנום לך שהמפקיד בעדים אין צריך לפרעו בעדים ושמא תאמר מכל מקום אין אדם מעיז וכו' הרי על כל פנים מכאן או מכאן מעיזים הם אם מצד פרעיניה אם מצד אהדריניה ושמא תאמר ומה אתה צריך לעדות השלוחים והלא מכל מקום יכול הוא לומר פרעתי שהרי המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים באמת אלו אמר הלוה למלוה פרעתיך אין כאן צורך לעדות אלא אין זה אומר לו פרעתיך אלא שלחתי לך ביד פלוני ופלוני והמלוה אומר לא נפרעתי ונמצא שהוא צריך לעדות השלוחים בין שהלוהו שלא בעדים והשלוחים אין נוגעין בעדותם שהרי היו יכולין לומר החזרנו והיו נאמנין אף בלא שבועה כך פירשוה בגמרא ומכל מקום יכולין היו להעמידה בשהתנה המלוה שלא יפרעהו אלא בעדים שנמצא הוא צריך לעדים או המלוה בשטר זהו מה שהיה ראוי לומר מן הדין ומכל מקום עכשו שנתקנה שבועת היסת שנמצא שאין השלוחין נאמנין לומר החזרנו אלא בשבועה הרי הם נוגעים בעדותם שהרי כל שאינם מעידין כן הלוה אומר להם להחזיר לו מעותיו ואין נאמנין בהחזרנו אלא בשבועה ונוח להם להעיד שנתנו ושלא יצטרכו לשבועה והילכך אין כאן עדות ואע"פ שאמרו חזקה שליח עושה שליחותו דוקא במקום שאין מי יכחישנו אבל בזו הואיל ומלוה מכחיש אין כאן עדות והלוה אינו אומר פרעתי אלא שלחתי ביד אלו והללו אומרים נתננו ואין נאמנין בעדותם והלה אומר לא נפרעתי וחזר הדבר לדין חנוני על פנקסו האמור במסכת שבועות ונשבע שליח שבועת המשנה שנתן ומלוה שלא נטל והלוה חוזר ופורע למלוה ויש מפרשי�� שהשלוחים אין נשבעין אלא שבועת היסת שלא אמרו בחנוני על פנקסו ששניהם נשבעים שבועת המשנה אלא מפני שהם נשבעין ונוטלים אבל שלוחים הללו נשבעים ולא משלמין הם אבל המלוה שהוא נוטל נשבע שבועת המשנה ונמצא מעתה שכל שבממון אין שליח נעשה עד ומכל מקום יש אומרים שכל שנסתלקה תורת נוגע בעדות מהם כגון שהלך המשלח עמהם וראה שנתנו שאין תביעה למשלח עליהם הרי הם נעשים עדים ועל סמך סברא זו כתבו גדולי הדורות במה שתפשו בה לגדולי הפוסקים שהביאו בהלכותיהם מה שאמרו בתלמוד המערב חד בר נש אפקיד גרבין גבי חבריה וכפר ליה אתא עובדי קומי ר' ירמיה ונעשה שליח עד וחייבו שבועה על ידי הכתף ויש לתמוה למה הביאוהו והלא עכשו אין שליח נעשה עד בממון ואין כאן עד אחד לחייבו שבועת התורה על ידי כתף אלא שגדולי הדורות פירשוה בשהלך המפקיד עם השליח שאין תביעה בינו לבינו כלל ונסתלק ממנו תורת נוגע בעדות ומתוך כך שליח נעשה עד ויש מפרשין אותו בשבועת היסת ואלמלא הכתף לא היה משביעו אף היסת שהרי תביעת שמא היא:
+זה שכתבנו שקודם התקנה השלוחים נאמנים לומר אהדריניה ללוה עד שמזו סלקנום מתורת נוגעים בעדות יש שואלין בה והרי בראשון של גיטין אמרו הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אם לחזור אינו חוזר וכתבו גדולי הפוסקים בתשובותיהם שאם החזירם השליח ללוה המלוה חוזר על השליח ואם כן אכתי נוגעים בעדותם הם שאם אמרו אהדריניה אמר להו המלוה פרען ותירצו חכמי הדורות שזו של גיטין דוקא כשהלוה עני אבל כל שיש ללוה חוזר עליו ושליח פטור ולדבריהם כל שהלוה עני מיהא נוגעים בעדותם הם ויש מפרשין זו שבכאן שלא אמר לו הולך שהוא כזכה אלא שאמר לו היה לי שליח לפרוע ממון זה לפלוני ויש מתרצים בדרך אחרת ושם יתרחבו הדברים בע"ה:
+יש שואלין מי שאמר לשנים קדשו לי את האשה בדינר ונתן להם את הדינר ואמרה האשה לא נטלתי ושלוחים אמרו שנתנו לה עכשו שנתקנה שבועת היסת ונסתלקו שלוחים מתורת עדות מקדשת או לא ורבותי סוברין שאינה מקדשת שלא חלקו חכמים בענין זה בין ממון לקדושין ואין כאן עדות ולא אמרו בקדושין ששליח נעשה עד אלא במקום שאין תביעת ממון בין המשלח לשליח כגון שראה הוא על הדרך שכתבנו למעלה או שטוענת לסיבלונות נתנו לי או שהיה חייב לי ושלחם לי בפירעון וכל כיוצא בזה ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שהיא מקודשת שכל לענין איסור ודאי נאמנין הגע עצמך שאמרו עדים הרי אנו נותנין לך הממון ואע"פ שכבר נתננוהו לה אין כאן שבועה ונאמנין אף עכשו מקדשת שאם אי אתה אומר כן נמצאו קדושין תלויין ברצון העדים ובתלמוד המערב אמרו אמר לשנים צאו וקדשו לי וכו' אמ"ר בון נראין הדברים במקדשת בשטר אבל בכסף נעשה כמי שנוגע בעדותו אמ"ר יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו נוגע בעדות אמ"ר אבא אתא עובדי קומי רב ועשה שליח עד וצריך לפרש לדברי ר' בון היאך הוא נוגע בעדות אחר שלא נתקנה היסת עדין ושמא לאחר התקנה נאמרה:
+חכמי הדורות נחלקו בראובן שנתחייב לשמעון מנה הלך לוי אצלו ואמר לו שהוא שלוחו של שמעון ושיתן לו אותו מנה ונתנם לו והלך ראובן למדינת הים ובקש שמעון ללוי אותו מנה וטען לו אתה חייב לי מנה מצד אחר ואני מעכבו וזה אומר איני חייב לך כלום קצתם אמרו שלוי נאמן מתוך שיכול לומר נתתים לך שהרי המפקיד את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ונשבע שבועת היסת וקצתם אמרו שאינו נאמן שלא נאמרה כאן אלא כשמלוה או לוה עשאו שליח אבל כל שעשה עצמו שליח אי��ו נאמן אף בנתתיו לך וכן הדברים נראין:
+זה שכתבנו שאף בקדושין אין צריך לומר אתם עדי שכל שראו את המעשה אין צורך להזמנת עדים יש למדים מכאן שהמקדש את האשה והטמין עדים אחורי הגדר והאשה לא ידעה בהם וקבלה קדושין שהיא מקודשת הואיל והם ראו את המעשה ואין זה קרוי מקדש בלא עדים ואין הדברים כלום שכל שבקדושין בודאי כל שאינה יודעת בעדים אף היא סוברת שאינם כלום ואינה מקנה עצמה וכן הדין בכל שאדם מקנה לחברו וכן יצאה הוראה על ידי מעשה מלפני גדולי המפרשים ושאר חכמי דורותיהם הא לענין הלואה כל שראו את המעשה יכולין להעיד אפילו ראו מאחורי הגדר הואיל ומכל מקום ראו את המעשה וכן שראו שקנה מידו ואפילו היו שניהם יודעים בעדים כל שלא הוזמנו לעדות אינן יכולין לכתוב שטר על אותה הלואה שאם כן כשהלוהו בפני כמה וקנה בפניהם יאמר לכל שנים מהם שיכתבו לו את השטר וזהו שנהגו להזמין עדים בכל מכר וכן נהגו לכתוב מפני זה היו עלי עדים וכו':
+זה שביארנו שכל שאין השלוחים יכולין לומר אהדריניה נוגעין בעדות הן יש שואלין יפטור המשלח את השלוחים מכל ערער וכמו שאמרו בבבא בתרא ליסלקו תרי מיניהו ולידיינו ותירצו שבזו כל שכן שהם פוסלין עצמם בכך שנראה כשוכרם להעיד שנתנו ומה שאמרו שם ליסלקו תרי מיניהו מכל מקום הרי הם מפסידים באותו סלוק אבל אם הממון מן התובע ויכול לתבעו לעדים כל שהוא מוותרו ומוחלו להם נראה כשוכרם לעדות ומכל מקום אם התנה להם בשעת השליחות שיהיו נאמנין בהחזרנו בלא שום שבועה יראה לי שאין כאן דין נוגע בעדות:
+נערה המאורסה בין היא בין אביה יכולין לקבל את גיטה שכשזכה הכתוב יד לאיש בבתו נערה לא להפקיע את ידה אלא יד יתירא זכי ליה ומכל מקום יד שלה במקומה עומדת וכל שקבלו אביה או קבלתו היא בעצמה שלא מדעת אביה הרי היא מגורשת גמורה ומכל מקום דוקא נערה ומאורסה שלא הופקעה עדין מרשות אביה מכל וכל אבל נערה ונשאת או בוגרת אף כשנתארסה אין לאביה בה שום יד והיא מקבלת גיטה ולא אביה ולמדת שאין הלכה כר' יהודה שאמר אין שתי ידים זוכות כאחת ומאחר שהתורה זיכתה לאב אין לה יד ומכל מקום אף לר' יהודה כל שאין לה אב יש לה יד לקבל גיטה ולא הופקעה אלא במקום אב אלא שהלכה רווחת שהדין כן אף במקום אב כמו שכתבנו:
+קטנה שנתארסה לא הוזכר בסוגיא זו אם יש לה יד אם לאו וגדולי הפוסקים סוברים בה אביה ולא היא ויש להקשות עליהם ממה שאמרו בפרק התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הגיע גט לידה מגורשת ושמא תאמר שזו דוקא נאמרה בשאין לה אב הא במקום אב דוקא אביה ולא היא באמת בסוגיא זו העמידוה בכך ר"ל בשאין לה אב ומכל מקום תחלה היו סוברים בה בשיש לה אב וכשהעמידוה כאן בשאין לה אב לא משום היא גופה אלא ממה שהיו מדקדקים ממנה הא נערה הרי זה גט שהדבר מוכיח שהנערה יש לה רווחת למנות שליח ומתוך כך רצו להעמידה מתוך דקדוק זה בשאין לה אב ללמד שהנערה במקום אב אינה עושה שליח כמו שיתבאר הא משום היא גופה אף בשיש לה אב כן וכן אי אפשר לפרשה בנשואה שהרי בסופה אמרו ואם אמר אביה צא וקבל גיטה מגורשת ובנשואה ודאי אינו כן אלמא אף בקטנה ארוסה ויש לה אב כן ומכל מקום פירשוה חכמי הדורות דוקא מדעת אביה ר"ל שנתן לה אביה רשות שהרי אף בקדושין אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך אבל שלא מדעת אביה אין לקטנה יד כלל זהו דעת גדולי הפוסקים לפי מה שכתבו בשמועת שלש מדות בקטן האמורה בפרק התקבל הא אם אין לה אב או שנשאת ודאי מתגרשת על יד�� עצמה כל שיש לה דעת להתגרש והוא שתבחין בין גיטה לדבר אחר הא כל שאינה כן אינה יכולה להתגרש על הדרך שיתבאר שם ומכל מקום גדולי הרבנים סוברים שאף בקטנה דינה כנערה ואף במקום אב בין היא בין אביה שמאחר שיש לה יד שהרי במקום שאין אב היא מקבלת גיטה אף במקום אב לא הופקעה ידה ולא נחלקו בנערה אלא להודיעך כחו דר' יהודה ואין קושיא ממה שלא נחלקו בקטנה להודיעך כחן דרבנן שכח אב בנערה רבותא יתירתא שהדברים היו מוכיחים שלא יהא לו רשות בה אבל רשות אשה בעצמה אפילו קטנה אין כאן ריבותא:
+היבמה נקנית בביאה כמו שהתבאר ומכל מקום מדברי סופרים שיקדשנה בכסף קודם ביאה וזהו נקרא מאמר ואין קונה בה קנין גמור אלא לפסלה על שאר אחים ומאמר זה אינו אלא מדעתה אבל שלא מדעתה לא קנה שאין קדושין אלא מדעת ואם היא בוגרת דוקא מדעתה ואם היא נערה בין מדעתה בין מדעת אביה אבל קטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה אבל מת האב או שנשאת עושין בה מאמר מדעתה ושמא תאמר לשיטת גדולי הרבנים שכתבו שאף בקטנה אמרו חכמים בין היא בין אביה והלא זו של מאמר ודאי רבנן היא שאלו לר' יהודה ודאי אף בנערה דוקא מדעת אביה אלא ודאי רבנן ובקטנה מיהא דוקא מדעת אביה וודאי אף בגירושין כן אין זה כלום שהמאמר כעין קדושין הם וכשם שקדושי קטנה בעצמה אף במקום שאין אב אינם כלום אף במאמר כן אבל גט שכל שאין לה אב קטנה מקבלת גיטה כל שיודעת לשמור אף ביש לה אב מקבלתו אף היא ובין היא בין אביה:
+קטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ודוקא בקבלת עצמה אבל מתגרשת היא בקבלת אביה הואיל ומן האירוסין היא ואין טעם משלחה וחוזרת מפקיעתה שהאב המקבל את גיטה משמרה שלא תחזור ואף זו דוקא לשיטת גדולי הפוסקים אבל גדולי הרבנים מפרשים שאינה מתגרשת אף בקבלת אביה ומתורת משלחת וחוזרת ודעתנו בשתיהם כדעת גדולי הפוסקים אלא שהדברים יתרחבו בענינים אלו בפרק התקבל בע"ה:
+
+Daf 44a
+
+אע"פ שלענין גירושין פסקנו בנערה שמתגרשת בין על ידי עצמה שלא מדעת אביה בין על ידי אביה שלא מדעתה ושאף בקטנה כן לדעת גדולי הרבנים בקדושין מיהא אינו כן אלא אף נערה אינה מתקדשת כלל בחיי אביה אלא על ידי אביה ואם קבלה היא שלא לדעת אביה אינו כלום מכל מקום כל שיצאה מרשות אביה אלא שמצד שהיא שוטה אינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת לא על ידי עצמה ולא על ידי אביה:
+היבם אינו מיפר נדרים כלל אלא כל שהיא נערה ונתארסה אעפ"י ששומרת יבם אביה לבדו מיפר נדריה ואפילו עשה בה היבם... עצמה מרשות אביה אם תפרשה לענין נדרים לומר שמקודם המאמר יהא האב מיפר לבדו ואחר המאמר אב ויבם מפירין אין הלכה כן אלא אף לאחר מאמר האב מיפר לבדו ומכל מקום יש מפרשים בה מפקעת עצמה מרשות אביה שאם רצה האב ליתנה לאחד משאר אחים אינו רשאי שזה שעשה בה מאמר פסלה משאר אחים כמו שביארנו:
+כבר ביארנו במקומו שהכופר בפקדון ונשבע והודה חייב קרבן ואם נשבע הרבה פעמים והודה חייב על כל אחת מהם שאין כן בשבועת העדות שמשנשבע שאינו יודע לו עדות אם חזר ונשבע כמה פעמים אינו חייב אלא אחת כמו שביארנו הטעם במקומו מעתה היו חמשה תובעים אותו והוא אומר שבועה שאין לכם בידי אין זו אלא שבועה אחת ואינו חייב אלא אחת שהרי דבור זה כולל את כלם בשבועה אחת ואין כונתו לפרוט שבועה על כל אחד ואחד הא אם אמר שבועה לא לך ולא לך או שבועה לא לך לא לך או שיזכיר שבועה בתחלה ובסוף ר"ל שבועה לא לך ולא לך ולא לך שב��עה והוא ענין שאמר עד שיזכיר שבועה באחרונה ופירשוה בתלמוד המערב אף באחרונה בכל אלו פרטים הם וחייב על כל אחת ואחת ואין צריך לומר אם הזכיר שבועה לכל אחד ואחד ר"ל שבועה לא לך ושבועה לא לך וכו' וכבר כתבנום בכדי צרכה במקומה בחמשי של שבועות:
+לענין קדושין אינו כן אלא כל שאמר לה התקדשי לי בזו פרט הוא ואינה מתקדשת אלא באחד ואם יש באחת מהם שוה פרוטה מקדשת ואם לאו אינה מקדשת אלא אם כן מספק מתורת שווי פרוטה במדי הא אם אמר התקדשי לי בזו ובזו הרי כלן מצטרפות וכל שיש בין כלן שוה פרוטה מקדשת וכן התקדשי לי בזו בזו ובזו וכן התקדשי בזו ובזו ובזו התקדשי שכלן אצל קדושין כלל הן חוץ מהתקדשי התקדשי ולמדת שהלכה כר' שמעון בקדושין ולא בשבועות וזו היא שיטת גדולי המחברים לפי הנראה אלא שיש לחלוק בהבנת דבריהם ומכל מקום יש מפרשים שהכל פרט עד שיאמר באלו וכענין האמור בשבועות והדבר רופף בידינו ומחמירין בו:
+
+Daf 44b
+
+אע"פ שנערה המאורסה יש לה יד לקבל את גיטה אף כשיש לה אב ובין היא בין אביה מקבלין את גיטה אין יד שלה חזקה כל כך כיד אביה והוא שאביה יכול לגרשה על ידי שליח ר"ל שממנה שליח לקבל את גיטה ונערה היא עצמה יכולה לקבלו אבל אינה יכולה למנות שליח לקבלה ומכל מקום אם אין לה אב כל שהביאה שתי שערות עושה שליח אבל קטנה אע"פ שאין לה אב שיכולה היא לקבלו כשיודעת לשמור אינה עושה שליח:
+זה שכתבנו שהנערה אינה יכולה לעשות שליח לקבל את גיטה יש מפרשין לענין שתתגרש בה תכף שבא ליד שליח כשאר שלוחי קבלה הא מכל מקום אם עשתה שליח כל שהגיע לידה מגורשת אע"פ שלא הגיע לידה מיד הבעל ויש חולקים לומר שאף בהגעה לידה אינו גט הואיל והבעל מסרו לשליח שכשהגיע לידה לא מכח הבעל הגיע לידה והוא שאמרו בפרק התקבל בקטנה ואפילו הגיע לידה איני מיגרשה הא בעל יהביה לשליח אדעתא דתתגרש בידה וכי אתי בידה לא אתי מכח הבעל ותירץ אדם יודע שאין שליחות לקטן ומימר אמר תגרש כל היכא דמיגרשה ובנערה מיהא אין לומר אדם יודע אדרבה אדם סבור שכן ולדעת זה מצינו נערה בקבלת גט חמורה מקטנה ומכל מקום גדולי הדורות כתבוה כדעת ראשון ואומרים שאף נערה אדם יודע מיהא אין לה שליחות ומימר אמר וכו':
+כבר ידעת שזה שנאמרה בתורה בגט ונתן בידה לא ידה ממש אלא כל שברשותה ואם כן זרק לה גט בחצירה או בחצר אביה אם היא נערה המאורסה הרי זו מגורשת כמו שיתבאר במקומו כתב גט לאשתו ונתנו ביד עבדה הכנעני והרי עבד כנעני כחצרה אם היה עבד ער אע"פ שהיא משמרתו ואע"פ שהוא כפות אינו גט שאין זו חצר המשתמרת לדעתה היה ישן והיא משמרתו ואינו כפות הרי זה גט פסול שמא יקוץ ונמצא חצר מהלכת:
+קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה שביארנו שאינה מקדשת לא סוף דבר בשלא נתרצה האב אלא אפילו נתרצה האב אחר כן ר"ל אחר הקדושין הואיל ומכל מקום לא נתקדשה לדעתו אינה מקדשת זו היא שיטתנו וכדעת גדולי הפוסקים ומכל מקום גדולי תלמידיהם חולקים עליהם לומר שלא נאמר כן אלא בסתם אבל כל שנתברר שנתרצה מקדשת גמורה ואפילו נתאכלו המעות בשעת הרצוי כדין הרי את מקדשת לי לאחר שלשים יום ונתאכלו המעות שמקדשת וכן כתבוה אחרוני הגאונים שבספרד ועקר הדברים כדעת ראשון שמאחר שפסקנו כעולא דאפילו מיאון אינה צריכה כלומר שאין הקדושין כלום אף רצוי האב אינו כלום ושלא לדעת שכתבנו לא סוף דבר בשלא היה שם האב ולא ידע כלל כמו שפירשו גדולי הרבנים אלא אפילו ראה ושתק הואיל ולא היו מדברים עמו על עסק�� הקדושין ואפילו שדכו כבר וגמרו הדברים ביניהם כל שלא היו עסוקין עכשו באותם הדברים ונתקדשה שלא לדעתו אינה מקדשת ואינה צריכה גט ולא מיאון וכן הדין בדין זה בנערה אלא שתפשוה בקטנה מצד המיאון הנזכר בה ולפי דרכך למדת שהלכה כעולא ולא כרב ושמואל וכן פסקוה גדולי הפוסקים לפי מה שנמצא בהלכות מדוייקות הבאות מספרד וממה שאמרו למטה ברבינא שהוא בתרא לא סבר לה כרב ושמואל וקאמר לה אפילו בארצי קמיה דהוה ליה כשדיך ואף הם כתבו שרוב הגאונים פסקו כן וכן נראה דעת גדולי המחברים ומכל מקום יש שפוסקין שכל ששדכו וגמרו הדברים ביניהם אע"פ שלא מדעתו נעשה הואיל ואמר אחר כן שנוח לו בכך מקדשת כרב ושמואל וכפירושו של רב נחמן ויש פוסקים כן אף בלא שדכו מפני שהם חוששים לדבריהם של רב ושמואל ואף בלא פירושו של רב נחמן ממה שבמעשה הנזכר למטה בההוא דאמר לקריבי נשאו ונתנו אביי ורבא לפי דבריהם של רב ושמואל ומדשקלו וטרו אליביה משמע דהלכתא כותיה ואע"פ שעקר הדברים כדעת ראשון דהא רבינא בתרא דכלהו הוה מכל מקום לדבריהם כל שנתקדשה שלא לדעת אביה הן קטנה הן נערה הדבר תלוי ברצון האב וכל שישנו כאן נשאלין לו ואם אינו לפנינו צריכה גט שמא נתרצה בשעה שידע ואפילו שמענוהו שאומר שאינו מתרצה שמא כבר נתרצה וצריכה מיאון אם היא קטנה שהנערה אינה בת מיאון אלא אם היא קטנה צריכה מיאון שמתוך שקבלה גט יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ומתוך שרואין במיאונה יודעין שהקדושין לא היו כלום ולא יבאו לטעות ולומר שאין קדושין תופסין באחותה שיודעים אם אין קדושין אין גט ואע"פ שיש עדין לחוש דאיכא דחזי בגט ולא חזי במיאון מכל מקום אנו עושין כמה שאיפשר שהרי על כרחך בנערה אין מיאון וצריכה גט מספק:
+חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהם על הדרך שהתבאר במקומו ואחת מהם בתו ר"ל אם היתה בתו של ראובן נשואה לשמעון ויש לשמעון גם כן אשה אחרת ומת שמעון ונפלה לפני אחיו הואיל ובתו פטורה מן החליצה שהרי ערוה היא לו אף צרתה כן ואם מתה הבת או מיאנה או נתגרשה קודם מיתת שמעון ואחר כך מת שמעון צרת הבת מותרת לראובן שהרי לא היתה צרת בתו בשעה שנפלה לפניו ליבום וכן בכלם וכן בנמצאת אילונית ומכל מקום צריך שתדע בבתו מיהא היאך אתה מפרש בה מיאון שאם קדשה היא עצמה והלא הואיל ובת מיאון היא ר"ל שהיא קטנה וקדשה היא עצמה או שקדשוה אמה ואחיה במקום אב אין כאן קדושין כלל ואף מיאון אין כאן כמו שכתבנו ואם מקדשה אביה מה מקום עוד למיאון והלא קדושין גמורים הם ובמת האב אי אתה מפרשה שהרי נפלה לפניו על כרחך אתה מפרשה לשיטתנו כשנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב והוא שהשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה ואחר כך קידשה היא עצמה לאחי אביה וכגון זו יכולה למאן שהרי לא קדשה אביה וצריכה למיאון שהרי יש לה יד לקבל קדושין הואיל ואין לאביה רשות בה ודי לה במיאון שאין מעשה קטנה כלום אלא שתקנו לה נשואין שלא ינהגו בה מנהג הפקר ולשיטה אחרת אתה מפרש במיאון שנתקדשה שלא לדעת אביה ומחשש שמא נתרצה אם בשדך אם לא בשדך כל אחד לפי שיטתו:
+ומה שנתגלגל כאן בענין מכירת אמה לקרובים כבר ביארנוה בפרק ראשון:
+
+Daf 45a
+
+זו שנתקדשה שלא לדעת אביה לשיטתנו אין כאן חשש כלל ואם נתגרשה מקדושין אלו אינה אסורה לכהן ואם מת המקדש ויש לו אח אין כאן זיקה כלל אפילו לספק חליצה אבל לדעת הפוסקים שחוששין שמא נתרצה האב אם מת המקדש ונפלה לפני יבם דנין בה בדרך אחרת וכבר ידעת במאמר שבשאר יבמות שאם בא לפטרה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו הואיל והקדושין לא עקרו הזיקה לגמרי אבל מיאון אין כאן אפילו בקטנה הואיל ולדעת אביה נתקדשה שאין מיאון במקום קדושין גמורים אבל זו שעקר קדושיה בספק מצד שנתקדשה שלא לדעת אביה יש צדדין שצריכה מיאון עם הגט והחליצה אם היא קטנה שהיא בת מיאון והוא שאמרו ממאנת למאמרו ר"ל עם עשה בה היבם מאמר ואינה ממאנת לזיקתו ר"ל אם לא עשה בה מאמר שאם עשה בה מאמר ר"ל שלא מדעת אביה צריכה גט וחליצה ומיאון גט ר"ל גט גמור שמא נתרצה בקדושי שני ולא בראשון חליצה שמא נתרצה בקדושי ראשון ואף אם נתרצה בשני צריכה חליצה מצד הראשון שאין קדושי שני אלא מאמר ומיאון שמא לא נתרצה לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני והגט והחליצה לחנם ויבאו לומר שאין קדושין תופסין באחותה מצד הגט ומתוך כך צריך מיאון להודיע שהגט אינו גט גמור וקדושין תופסין לו באחותה ואף לכשתאמר שנתרצה בקדושי ראשון מכל מקום לא נתרצה בקדושי שני שהגט בא בשבילו ולא נתרצה בראשון כדי נסבה אלא שגדולי המפרשים טורחים להעמידה לענין פירוש אלא שלענין פסק אין צורך בכך ואע"פ שבנערה אין מיאון ויש לחוש לטעות בכך היכא דלא איפשר לא איפשר לא עשה בה מאמר אינה צריכה אלא חליצה בלבד ומצד קדושי הראשון ושמא תאמר אף בזו הואיל וראו את החליצה יאמרו שאין קדושין תופסין באחותה ונצריכה מיאון הרי אף בחליצה גמורה שבלא שום פקפוק קדושין תופשין באחותה שלא נאסרה אחות חלוצה אלא מדברי סופרים כך נאמרה במסכת יבמות אחות גרושה מן התורה אחות חלוצה מדברי סופרים ואע"פ שיש לחוש לשאר מינין אחרים שבעריות כגון שלא יאמרו אין קדושין תופסין לאביו בה משום כלתו אין זה כלום שכלתו ושאר עריות חמיר להו לאינשי ומדקדקים בה ביותר אבל אחות אשה מתוך שיש לה היתר קילא להו ואין מדקדקין בה כל כך:
+
+Daf 45b
+
+האב אין לו רשות בבן כלל שאם קדש בשבילו יהו קדושין וכל שקדש בשביל בנו שלא מדעת הבן ר"ל שלא בידיעתו או אפילו שהיה שם ולא גלה דעתו שירצה בכך לשיטתנו ואין צריך לומר אם מיחה אין קדושי האב קדושין כלל כשם שאמרו לשיטתנו שאין אומרים נתרצה האב כך בזו אין אומרים נתרצה הבן ואפילו אמר אחר כן שמתרצה הוא בכך הואיל ולא גלה דעתו בשעת קדושין ואף מן הסתם אין אומרים שמתורת שליחות עשה וכגון שהבן גדול שיכול לעשות שליח שמן הסתם לא חציף איניש לשווייה שליחא לאבוה ומכל מקום אם טענו כן והודו שניהם בכך נאמנין אף בלא עדות ששליחות הולכה אינו צריך עדות כמו שביארנו הא כל שלא טענו כן אינו כלום ואפילו ארצי קמיה ר"ל שכבר דבר האב לבן ופייסו על זווג זה ונעתר לו הואיל ומכל מקום לא מדעתו קדשה אינו כלום שהרי רצויו בכאן דיו שיהא כשדוכין באותה שהזכרנו וכבר פסקנו שאף בדשדיך אינו כלום ומכל מקום לשיטות האחרות שכתבנו למעלה חוששין בזו אם בארצי או בלא ארצי כל אחד כשיטתו ולשיטתנו אנו מפרשים בזו בפירוש אמר מר לא סבר לה מר לדרב ושמואל ר"ל אפילו בדשדיך והילכך אף בזו אע"ג דארצי אינו כלום ולפי דרכך למדת שבשאר בני אדם חוששין שמא עשאו שליח ומחמירין בדבר הא כל שנודע שלא מתורת שליחות אינו כלום שאף לדעת האומר שחוששין לנתרצה דוקא באב או שמא באב חוששין לנתרצה ובאחר כל שהודיע שנתרצה יש לפקפק בדבר כמו שכתבנו למעלה וגדולי המפרשים פירשו בארצי קמיה דרך אחרת ואין דבריהם נראין ומכל מקום אף לדעת הפוסקים חוששין שמא נתרצה האב אם בדשדיך ואם בדלא שדיך כל אחד לשיטתו דוקא דרך כבוד אבל דרך בזיון וחלול כגון שקדש בשוק אף אם קדשה בככר זהב או שקדשה בדברים פחותים כגון ירק וכיוצא בו ואע"פ שקדשה בצנעה ובישוב הדעת ודאי אין חוששין לנתרצה ואפילו אמר אחר כן שמתרצה הוא אין שומעין לו:
+לדעת האומר שחוששין לנתרצה האב יש צדדין יש דברים שהדבר בברור לנו שלא נתרצה ואפילו במקום שהיה לטעות בכך כיצד הרי שהיו אשה ובעלה חלוקים בבת שלהם היא אומרת לפלוני שהוא קרובי והוא אומר לפלוני שהוא קרובי ופתתהו בדברים או הקניטתו עד שאמר תהא לקרובך וגמרו הדברים וטרח בסעודה ומתוך כך בא קרוב שלו וקדשה ודאי הואיל וטרח בסעודה לא נתרצה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה הא כל שלא טרח אע"פ שכבר נעתר לה בכך חוששין לו שמא נתרצה לשטה זו ולשיטתנו מיהא אין חשש בכל אלו שהזכרנו ויש פוסקים בזו האחרונה שאף לשיטתנו כל שלא טרח הואיל ומתחלה גלה דעתו בכך ופתוי או הכרח הביאו לכך חוששין שמא נתרצה לזה ואין כלום שאם כן אף בשדך כן וכן בכל שהוא אומר שרצונו בכך אלא ודאי כל שלא מדעתו לשיטתנו אינו כלום או שמא שדך שאמרו לא שנגמרו הדברים אלא שנשאו ונתנו בדבר ונתקרב דעתם לגמור הענין אלא שלא נגמר והדברים רופפים וראוי להחמיר:
+אף לענין חפה האב זכאי בבתו נערה או קטנה ר"ל שאפילו נתקדשה לדעתו אינו יכול לכנסה בלא ידיעת האב הואיל והיא עדין קטנה או נערה ואם כנסה אינה נשואה גמורה ובתוספתא של יבמות אמרו קטנה שקדשה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ואפילו קדשה לדעת וכנסה שלא לדעת היה מעשה והוציאה אביה מגננה ר"ל מחפתה ומכל מקום בזו כל שנתרצה האב נשואה היא סתם הדברים קדושין לחפה קיימי ובגלוי הדעת סאגי הא מכל מקום כל שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ואין דעתו מסור בידינו ועמדה ונשאת בעודה קטנה או נערה אם מתה בעודה קטנה או נערה אינו יורשה ואם היא אשת כהן אינה אוכלת בתרומה עד שתבגר או שיבא אביה ויתרצה ואע"פ שלא נאסרה אלא או שמא ישקה לאחיה ולאחותה או משום סמפון ובזו אין לחוש לאחת מהן מכל מקום כל שכיוצא בזה אינה בוטחת בנשואין כלל ורדופה לילך תמיד לבית אביה ויש בה חשש השקאה או שמא יש שם סמפון והוא מכסהו עד שיבא אביה הא משבא ונתרצה או שהגדילה שעה אחת אוכלת בתרומה ומורישתו ודברים אלו יש מי שכתב דוקא בתוך זמן הא משהגיע זמן הואיל וארוס כופהו בדין להכניסה אף הוא מכניסה שלא בידיעתו ואוכלת בתרומה ומורשתו אף בנערות וקטנות ויש חולקים בדבר לפרש כן אף בהגיע זמן וכן הדין בדבר זה בשהיה אביה כאן ושתק והוא הרמוז בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן כלומר שראה ושתק ואע"פ שהיה לנו לומר שמאחר שקדש וראה ושתק אנן סהדי דניחא ליה אדרבה מדאיתיה ושתק מירתח רתח ויש חולקים בראשונה לענין תרומה שאוכלת כרב עד שיבא אביה וימחה ואע"ג דחש לה רב לדרב אסי מחמיר היה על עצמו אלא שגדולי המחברים והפוסקים כתבוה כשיטתנו ואין צריך לומר בנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת שאינה אוכלת בתרומה אף לדעת הפוסקים למעלה שחוששין לנתרצה האב שאף לדבריהם לא אמרו חוששין לנתרצה האב אלא לחומרא ולמדת מכל מקום שקטנה שהיה אביה במדינת הים אם קדשה עצמה או קדשוה אמה ואחיה אינו כלום ולא אמרו תקינו נשואין לקטנה אלא ביתומה ומכל מקום הגאונים גודרים בה להיות בנשואיה מיהא תורת אישות בהשיאוה אמה ואחיה אע"פ שאביה קיים הואיל והוא במדינת הים כמו שפירשו בהלכות גדולות אלא שאינה מן הדין וקצת רבני צרפת מחמירין לחוש שמא יקדשנה אביה במדינת הים ואוסרים אותה לישב תחתיו של זה ולשמשו ואע"פ שבת כהן שהלך אביה למדינת הים אין חוששין לכך עד שנאסרה בתרומה מחשש שמא קדשה לישראל וכן בעבדו מחשש שמא מכרו לישראל אינו דומה ששני אלו מכל מקום בחזקתם הם עומדים אבל זה אע"פ שאין לחוש לשמא קדש לשמא יקדש חיישינן או שמא בת כהן לישראל לא שכיחא ואם יארע כן אף הוא חושש לקלקולה ומודיע אבל ישראל בישראל שכיח ואינו חושש לקלקול שאינו חושב שיהיו אמה ואחיה מקדשין אותה בחייו אלא שלדעתי אין לחוש כלל שאם כן אף בגדולה נחוש שמא קבל אביה בעודה קטנה אלא לעולם אין חוששין לדבר זה ולכשיבקע הנאד יבקע:
+
+Daf 46a
+
+כבר ביארנו לשיטתנו שכל שנתקדשה שלא לדעת האב אינה מקדשת כלל ומה שנשאו ונתנו בשמועה זו בקטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אם יכולין בין היא בין אביה לעכב אם דוקא אביה ולא היא אין לה מקום לשיטתנו שהרי אין כאן קדושין כלל ומתוך כך לא הביאוה גדולי הפוסקים והמחברים ומכל מקום לדעת הפוסקים שכל שנתרצה האב מקדשת אם בשדיך אם בלא שדיך כל אחד לשיטתו אם נתקדשה שלא לדעת אביה ואף היא מיחת' בהן קודם שיתרצה האב אע"פ שנתרצה האב אחר כן אין הקדושין קדושין שמאחר שמיחת' קודם ריצוי האב הרי בשעת הריצוי אין כאן קדושין כלל שהרי הקדושין לא היו חלים עד שעת הריצוי וכל שקודם הריצוי אף היא היה בידה לעכב וכבר עכבה ומיחת' ויש מבלבלין שמועה זו בקושיות ותירוצין וכשתפרשה על הדרך שכתבנו אין צורך בכך כלל:
+המפתה את הנערה ישנו בדין מהור ימהרנה לו על הדרך שיתבאר ואם מיאן האב בכך משלם קנס אפילו רצה האב כל שהיא מעכבת משלם קנס ואין אומרים הואיל וברצונה היה לא יהא בידה לעכב אלא אף היא מעכבת לענין שהוא חייב קנס בעכובה אע"פ שהאב רוצה בכך ושיכול לקבל קדושין ממנו בשבילה אם ירצה ואם פיתה לשם אישות ובעדים לשיטתנו צריכה קדושין אחרים ולשיטות שהזכרנו הכל תלוי ברצון האב אם בשדיך ואם בלא שדיך כל אחד לשיטתו אלא שיש אומרים אף לשיטה זו שדרך חלול הוא ואנן סהדי שלא נתרצה על הדרך שכתבנו למעלה:
+המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין חלק השני והוא שאמר האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בזו ובזו ובזו אם יש בכלן שוה פרוטה מקדשת ואם לאו אינה מקדשת היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה אמר הר"ם עד שיהא באחת מהן שו"פ בתנאי שתהיה האחת אשר בה שוה פרוטה נשארה האחרונה ויהיה כל מה שאכלה כאילו היא מלוה והעיקר אצלנו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ואם היתה הנשארת פחותה משוה פרוטה אינה מקודשת לפי שאין קידושי מלוה דין קידושין:
+אמר המאירי מאחר שבכל אחת מהן אמר התקדשי אין אחת מהן מצטרפת עם חברתה ואם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת באותה תמרה ששוה פרוטה ואם אין באחת מהן שוה פרוטה אינה מקדשת אלא קדושי ספק מחשש שווי פרוטה שבמדי אע"פ שיש בין כלן שוה פרוטה שהרי אינן מצטרפות זו לזו ואין שם קדושין אלא על אחת מהן והשאר כעין מתנה או פקדון ואין חלוק בזו בין אוכלת ראשונה ראשונה בין שהיא מנחת שהרי אין שם קדושין אלא לאחת וכן הדין אם אומר התקדשי לי בזו או בזו שכל אלו דבורים חלוקים הם התקדשי לי בזו ובזו ובזו או שאמר בזו ועוד בזו או באלון וברמון ובאגוז הרי אלו מצטרפות אחת עם חברתה וכל שיש בין כלן שוה פרוטה מקדשת וכן הדין בלא וא"ו ר"ל התקדשי לי בזו בזו בזו שכל אלו כלל הם ובכל אלו יש חלוק בין אוכלת למנחת שזה שכתבנו שכל שיש בין כלם שוה פרוטה מקדשת פירושו במנחת שנמצאו באחרונה כלם בעין וקדושין מתחילין בראשונה וגומרת באחרונה שהרי דעתו לקדש בכלם וכל שאוכלת ראשונה ראשונה כגון שאמר התקדשי לי בזו והיא לוקחת ואוכלת ובזו והיא אוכלת הרי משאכלה נעשית עליה מלוה עד שיגמרו הקדושין ונמצאת בשעת הגמר מתקדשת במלוה שהרי אין בשעת הגמר שוה פרוטה בעין ואם כן אינה מקדשת עד שיהא שוה פרוטה באחת מהן ופירשוה בגמרא דוקא באחרונה ואפילו היה באחת מן הראשונות שוה פרוטה מכל מקום לא גמרו הקדושין עד האחרונה ונמצאת מלוה והמקדש במלוה אינה מקדשת אבל כשיש באחרונה שוה פרוטה אע"פ שמכל מקום אין הקדושין אלא בכלם הרי נמצאת באחרונה שהיא שעת הגמר שוה פרוטה בעין ונמצאת מתקדשת במלוה ופרוטה והמקדש במלוה ופרוטה מקודשת שדעתה על הפרוטה ומכל מקום יתבאר בגמרא שאם אמר לה התקדשי לי באלו הואיל וכללן במלה אחת אפילו נתן לה אחת אחת והיא אוכלת מקדשת דכי קא אכלה מדנפשה קא אכלה כלומר שאע"פ שהן בידו ברשותה הם אלא שנוטלתם אחת אחת כדי לאכלם ומכל מקום למדת שסוף משנה זו ר"ל היתה אוכלת ראשונה ראשונה אסיפא דמתניתין קאי ר"ל בזו ובזו ובאחת מהן פירושו באחרונה:
+ולמדת ממשנתנו שהמקדש במלוה אינה מקדשת והמקדש במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה כמו שפירשנו וכן למדת שמעות בעלמא חוזרין כלומר מעות הנתנין לשם קדושין ואין נגמרין לקדושין כגון מקדש אשה הידועה לו באשת איש או נכרית שהמעות חוזרין שאינן אלא כפקדון אצלה ומתוך כך אף במשנתנו כשנותן לה את הראשונות הואיל ואין הקדושין נגמרין פקדון הם וכשאוכלתם נעשין מלוה ואלו היית אומר בעלמא מעות מתנה בזו כל שהיה אף באחת מן האחרות שוה פרוטה היתה מקודשת שהרי מאחר שאינה פקדון במנחת אינה מלוה באוכלת וקדושין גמורים הם והאומר בעלמא מעות מתנה דוקא במקדש אחותו וכיוצא בה שאין שם תפיסת קדושין כלל אבל זו כל שאתה מפקיעם ממלוה קדושין הם ואף אנו הצרכנו בה טעם אחר ברביעי של גיטין ופסקנו שם במקדש אחותו מעות מתנה אלא שיש חולקים כמו שיתבאר שם וגדולי המפרשים האריכו בביאור דבר זה הרבה:
+ויש שואלים במשנה זו ממה שאמרו הרי את מקדשת לי לאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים מקדשת לשני ואם לא בא אחר וקדשה מקדשת לראשון אפילו נתאכלו המעות והיה לנו לומר גם כן הואיל והמעות לא נגמרו לקדושין עד שלשים יום הרי הם פקדון וכשאכלתם נעשה מלוה ומתרצים שבזו אין הקדושין חסרים לא נתינה ולא אמירה ואינם חסרים אלא זמן והזמן מאליו בא אבל זו שבמשנתנו מחסרים הם נתינה ואמירה שבשעת אכילתה לא השלים עדין לא נתינה ולא אמירה ואם אמר לה התקדשי לי באלו אע"פ שלא נתנם לה כאחת אלא שמונה והולך אחת אחת וכן אע"פ שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה כל שיש בין כלן שוה פרוטה מקודשת שהרי אף בזו אין בה חסרון אמירה ואע"פ שיש כאן חסרון נתינה הואיל ואמר לה באלו והתחיל ליתן כנתון דמי שבודאי על דעת קיום דבריו הוא נותן ומכל מקום אם בא אחר וקדשה קודם גמר הנתינה יראה שמקדשת לשני וכל שכן בהתקדשי בזו ובזו ובזו והתחילה לקבל וקדשה אחר קודם גמר הנתינה ומכל מקום לקצת מפרשים ראיתי שאף בהתקדשי בזו ובזו ובזו אינה מקדשת לשני שהם דנין אותה כמעכשו ולאחר שלשים ואין נראה לי כן:
+זהו ביאור המשנה וכלה עם מה שגלגלנו בביאורה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 46b
+
+חיוב חלה היא בעיסת חטים משעת גלגול ומכל מקום אם קדם והפריש משנתערב הקמח עם המים הרי זו חלה שכל שנתערבו הקמח והמים עיסה היא וגדולי המחברים כתבו ששיעור גלגול הוא עירוב הקמח עם המים ואין הדברים נראין שאם כן במה יאמרו שאוכלין ממנה עראי עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים אלא שיעורה בחטים משנתגלגל ובשעורים משתטמטם העיסה הפריש את חלתו קמח אינה חלה שהרי עריסותיכם אמר רחמנא ואע"פ שאף בתרומה דגנך כתוב ואע"פ כן הרימה בשובלין תרומה היא בזו אף בשובלין שם דגן עליו אבל קמח אין שם עיסה עליו והילכך אינה חלה והרי היא גזל ביד כהן וצריך שישיבנה לבעלים והעיסה הנילושה מן הקמח שנטל משם את החלה חייבת בחלה ואותו הקמח שהופרש לשם חלה אם השלים בו מקמח שלו מדת עומר כשילושנו יתחייב בחלה כשאר קמחים:
+הכהן אף הוא חייב בתרומות ומעשרות ובחלה שנאמר אתם לרבות הלויים גם אתם לרבות את הכהנים ומכל מקום אין מוציאין מידם כלום ליתנו לכהן אחר או ללוי שלא אמרו בהם לתרום אלא שלא יאכלו פירות בטבלם והילכך תורמין ומפרישין תרומה ומעשר ותרומת מעשר ואוכלין את התרומה בטהרה והמעשר כחלין וכן בחלה וזהו שאמרו כאן זימנין דאית ליה לכהן וכו' ושמא תאמר מעשר ראשון מיהא למה הפרישו שאם משום קדשה הרי אין לו קדשה כלל כמו שכתבנו שלא אמרו טבל ועלה אוכל במעשר אלא במעשר שני הא מעשר ראשון אין לו שום קדשה תדע שלא הוזקק להפרישו אלא כדי להפריש ממנו תרומת מעשר לאכלה בטהרה:
+כשם שאין תורמין מן החיוב על הפטור ולא מן הפטור על החיוב כך אין תורמין מדבר שחיובו מן התורה על דבר שאין חיובו אלא מדברי סופרים ולא מן המחוייב מדבריהם על המחוייב מן התורה תרם מעציץ שאינו נקוב על הנקוב תרומתו תרומה לענין שאין הכהן חייב להחזירה ויחזור בעל הבית ויתרום מן הנקוב שהוא מחוייב ואף הכהן יוציא תרומה משאינו נקוב אלא שלא חש להזכירה אחר שאין בה חיוב תורה:
+תרם מן הנקוב על שאינו נקוב הרי היא תרומה ר"ל שאין הכהן חייב להחזירה ולא תאכל אותה תרומה אחר שהיא מחוייבת עצמה עד שיפריש עליו הכהן ממקום אחר שהרי טבל היא בידך ולאו דוקא ממקום אחר אלא אף מניה וביה ואף הישראל צריך לחזור ולתרום את שאינו נקוב אלא שמאחר שאין בו חיוב תורה לא חש להזכירו או שמא בכיוצא באלו לא גזרו לתרום משאינו נקוב:
+התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח הרי נמצא שתרם מן הרעה על היפה והרי היא תרומה מן התורה שנאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ומאחר שהוא אומר שכשהוא תורם מן היפה אין בו נשיאות חטא אלמא שאם לא תרם מן היפה אלא מן הרעה יש כאן נשיאות חטא ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה אחרי שאין כאן לאו או עשה שיעבור עליו ושלא הועילו מעשיו שאלו היה בו לאו היה עובר על לאו ואע"פ שלא הועילו מעשיו כגון מוכר לצמיתות שלוקה ואין ממכרו קיים כמו שביארנו במקומו וכן הרבה כיוצא בו אבל כשלא עבר על לאו ולא הועילו מעשיו נשיאות חטא למה אלא ודאי תרומתו תרומה ומכל מקום חכמים הצריכו להיותו חוזר ותורם והוא שאמרו תרומתו תרומה ויחזור ויתרום ושמא תאמר מה בין קישות מרה שאתה מחייבו בתרומה לשקדים המרים שהם פטורין כמו שביארנו בראשון של חלין יראה הטעם ששקדים המרים מין בפני עצמו הוא שתולדתו בכך אבל קישות תולדה שלו מתוקה אלא שלאי זו סבה נתחדש בה מרירות והראיה מה שחבר עמה אבטיח ונמצא סרוח ולפיכך חייבין ואינו מן הפטור על החיוב אלא שהוא מן הרעה על היפה ותרומתו תרומה אלא שחוזר ותורם ואע"פ שדרך כלל אמרו במסכת תרומות בתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה ולא שנינו בה שיחזור ויתרום פירשו בו שכל שהוא מתכוין לכך תרומתו תרומה ואינו צריך לחזור ולתרום אבל כל שדעתו לתרום מן היפה ונמצאת רעה הואיל ובטעות הופרש צריך לחזור ולתרום וזהו לשון ונמצאת מרה אלא שמכל מקום תרומתו תרומה שהרי כשידע בכך גם כן תרומתו תרומה ויש שואלין אם כן היאך אמרו במסכת תרומות בתורם חבית של יין על יין ונמצאת חומץ שאם ידע שהיתה חומץ עד שלא נתרמה אינו תרומה והלא יין וחומץ מין אחד הוא ואם תאמר שחומץ ויין שני מינים הם כמו שביארנו לענין תערובות יין נסך באחרון של ע"ז ומה תאמר לדעת גדולי המחברים שעשאוהו לענין יין נסך שני מינים ולענין תורם מזה על זה כתבו בהן בפירוש שמין אחד הם ואעפ"כ פסקו שאם היתה חומץ בשעת הפרשה אינה תרומה ואין זה אלא מן הרעה על היפה ונראין הדברים שהיין כבר בדקו ומצאו יין והיה סבור שבשעת ההפרשה היה יין ומאחר שבדק וגלה בדעתו שאינו רוצה אלא ביפה וטעה ונזדמן לו רע אינה תרומה אבל בקישות אע"פ שמכל מקום הוא היה סבור בה שאינה מרה מכל מקום לא גלה דעתך בכך שאין הדבר מצוי לבדוק ובזו אמרו שהוא תרומה:
+ונמצא הענין חלוק לשלשה דרכים כל שגלה דעתו שאינו מתכוין אלא ליפה ונזדמן לו רעה אינה תרומה וכל שלא גלה דעתו בכך אלא שמכל מקום מן הסתם הוא סבור שהיא מן היפה ונמצאת מן הרעה תרומתו תרומה ויחזור ויתרום ואם כיון לתרום מן הרעה תרומתו תרומה ואינו חוזר ותורם:
+
+Daf 47a
+
+השוחט את הזבח על מנת לאכול ממנו כזית חוץ לזמנו הרי זה פגול וחייב כרת כזית חוץ למקומו פסול ואין בו כרת על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו ועל מנת לאכול כזית חוץ למקומו פסול ואין בו כרת מפני שיש כאן ערוב מחשבות וכבר אמרו כהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר שאין שם עירוב מחשבות כך הרצאת פסול שלא יהו שם עירוב מחשבות ואין חלוק בזה בין קדמה מחשבת זמן למחשבת מקום בין קדמה מחשבת מקום למחשבת זמן ומעתה אין בו חלוק בין האומר כזית וכזית בין שאומר כזית כזית שאף כשתאמר שזה פרט ולא כלל הרי אע"פ שלא נאמר דרך כלל עירוב מחשבות הוא:
+ולענין ביאור מה שאמרו כאן הניחא לר' אמי לא לרבא הוא מקשה ר"ל על מה שאמר שבאלו כי קא אכלה אדעתא דנפשה קא אכלה אלא לעיל קאי במה ששאלו בהיתה אוכלת דמתניתין אהיא קאי ותירצוה רב ושמואל דארישא קאי דהוו להו פרטי ובאחת מהן כל חדא מיניהו משמע וכי קשיא לן מאי איריא אכלה אפילו מנחת נמי תירצה דאוכלת איצטריכא ליה וכו' ור' אמי נמי תירצה אסיפא דהויא כללא ודוקא במנחת ובין כלם או באוכלת ובאחרונה שבהן ובבריתא זו קאמר לה בכללה והוא דקאמר בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ואכלתו וקא אמר עד שיהא באחת מהם ולר' אמי ניחא דמפרש ליה נמי באחרונה שבהן אלא לרב ושמואל דבאחת מהן משמע להו באי זו שבהן הא הכא אכללא נסיב לה והיכי מיקדשא הא כל שאין באחרונה פרוטה הוה ליה מקדש במלוה דאי הוא קאי אפרטי הוה אמינא באי זו שבהן והוא הדין למנחת אלא דאוכלת איצטריכא ליה אבל הכא אכללא קאמר ליה ותירצה דלישנא בתרא דהך בריתא ר"ל בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו נטלתו ואכלתו לאו לרבנן איתמרא דחשבי לכלהו הני כללא כדקאמר ברישא אלא הך סיפא רבי היא דחשיב לכלהו פרטי חוץ מבאלו ובאחת מהן פירושו באי זו מהן ואף במנחת כן אלא דאוכלת איצטריכא ליה ותדע שזו שאמרו כאן רבי היא דאמר לא שנא כי קאמר כ��ית כזית ולא שנא כי קאמר כזית וכזית פרטא הוא לדעת ר' יהודה נאמרה שאמר בענין זה אם קדמה מחשבת זמן למחשבת מקום פיגול ויש בו כרת דהואיל ולא היו המחשבות כאחד אין כאן עירוב מחשבות וכן אם קדמה מחשבת מקום למחשבת זמן פסול ואין בו כרת ועל דבריו של ר' יהודה נתגלגלו דבריו של רבי ולא בפירוש נאמרו אלא מכלל דבריו יצא לנו כן:
+והוא שאמרו בענין זה בשני של זבחים בעא מיניה לוי מרבי לדעת ר' יהודה כזית מחר ובחוץ מאי כלומר תרי אמרינן הואיל ומכל מקום מחשבת זמן קודמת לא הוי עירוב מחשבות והוה ליה פגול או דילמא הואיל וכללו במחשבתו בלא שום חלוק הוי ליה עירוב מחשבות ופסול אבל אינו פגול אמר ליה וזו שאלה פשיטא דעירוב מחשבות הוא והקשה ותיבעי ליה כזית מחר כזית בחוץ הואיל ומכל מקום המחשבות באות כאחת סבר איבעי חדא דפשיטנא תרתי דאי בעינא כזית כזית בשלמא אי אמר לי דעירוב מחשבות הוי כל שכן כזית מחר ובחוץ אלא אי אמר לי דלא הוי עירוב מחשבות אכתי כזית מחר ובחוץ מיבעיא לי והקשה השתא נמי בשלמא אי אמר ליה דלא הוי עירוב מחשבות כל שכן כזית כזית אלא אי אמר ליה דהוי עירוב מחשבות אכתי כזית כזית מיבעיא ליה והוא הדין לכזית וכזית ומשני מירתח קא רתח כלומר כשאני שואלו בכזית מחר ובחוץ אם איתא דכזית כזית או כזית וכזית עירוב מחשבות הוא ודאי משיב הוא בדרך כעס כלומר היאך אתה מסופק על זה ואף כזית וכזית או כזית כזית עירוב מחשבות הוא מפני שהוא כלל שכל שאדם שואל ומחזר הקולות במה שהדבר פשוט להחמיר אף בקלה הימנה יש לרב להשיב בה מעט דרך כעס ואין העברת הדרך בכך כמו שביארנו במסכת חלין ואף כאן היה לו להשיב מעט דרך כעס כלומר מדקא בעית לה הכי בכזית מחר ובחוץ מכלל דכזית כזית פשיטא לך דלא הוי עירוב מחשבות והוה ליה פגול וצריך להביא קרבן אחר והא נמי עירוב מחשבות הוא ואין צריך קרבן אחר ונמצא מביא חלין לעזרה אבל אם היה שואל בכזית כזית אם ישיבהו דלא הוי עירוב מחשבות עד שיצטרך לשאול אחר כן בכזית מחר ובחוץ אף כשיהא סבור בכזית מחר ובחוץ שאין בו עירוב מחשבות לא היה כועס עליו על שהיה שואל בכזית כזית שהרי כל שאתה אומר שאין בו עירוב מחשבות אתה מזקיקו קרבן וכשאני מסתפק בכך מביאני לזה צד חומר שלא להביא חלין לעזרה וכל זה לא נאמר לדעת פסק שאף במקום עירוב מחשבות לא עלה לבעלים הואיל ואין הזבח כשר וצריך קרבן אחר אלא הכל נאמר שם דרך פירוש כלומר שלפי דרכך למדת מאחר שלא השיבו דרך כעס בכזית מחר ובחוץ דוקא הוא שיש בו עירוב מחשבות וכל כזית כזית או כזית וכזית פרט הוא ואין זה עירוב מחשבות והולכין אחר המוקדם ולענין פסק מיהא אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' כמו שביארנו:
+ומה שהוזכר בשמועה זו מענין התקדשי בזו או בזו בזו והתקדשי לי באלו ובדין אוכלת ומנחת כבר ביארנו הכל למעלה:
+המקדש את האשה במלוה שיש לו עליה אינה מקדשת כמו שביארנו בפרק ראשון ואפילו במלוה בשטר והחזיר לה השטר ואפילו היו המעות בעין שהמלוה להוצאה ניתנה וברשות לוה הוא שאם רצה המלוה לחזור אינו רשאי וכן שאם נאנסו הלוה חייב באונסיהן וכן במכר לא קנה שכל קנין שבכסף אין מחילת מלוה קונה בו כלל ואפילו היתה בעין ואפילו מלוה בשטר והחזיר את השטר:
+אמר לה התקדשי במנה ונתן לה מנה חסר דינר אינה מקדשת ואע"פ שבהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר פסקנו בפרק ראשון הרי זו מקדשת וישלים מנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למתבעיה אבל מנה חסר תשעים ותשעה לא כסיפא לה מ��לתא למיתבעיה ומכל מקום כיוצא בזו במכר קנה שבמכר לא כסיפא מילתא:
+היה לו פקדון בידה ואמר לה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך הרי היא מקדשת שהרי פקדון לא נתן להוצאה ואפילו מצאתו שנגנב או שאבד או שהוציאתו כל שנשתייר ממנו שוה פרוטה מקדשת שהרי אינו אומר אלא התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך ואף הפרוטה הנשארת פקדון היא מכל מקום פירשו בתלמוד המערב שאם אמר בכל הפקדון שיש לי בידך אינה מקדשת עד שיהו כלן קיימין ואני מסופק אם אמר לה באותו הפקדון שיש לי בידך אם לשון זה משמע כלו או נאמר אף בפרוטה ויראה שלשון זה על כלו נאמר ופקדון זה פירושו שלא קבלה עליו אחריות הא קבלה עליו אחריות דינו כמלוה:
+
+Daf 47b
+
+השואל את הכלי לזמן קצוב מכיון שמשכו קנאו לאותו זמן ואם שאלו למלאכה ידועה עד שישלים אותה מלאכה ואין אומרים שלא קנאו עד שיתחיל במלאכה קרדום שיבקע בו אלא אף משמשך בין לענין אונסין בין לענין שלא יהא זה יכול לחזור כמו שביארנו במקומו:
+קדשה במלוה של אחרים אם מלוה בשטר היא וכתב ומסר כמו שידוע שאין אותיות נקנות עד שיכתוב וימסור וכן שכתב לה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה יש אומרים שמקדשת וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי הדורות שלפנינו פסקו בה שאינה מקדשת כמסקנא של סוגיא זו והוא שמתוך שמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול לא סמכא דעתה ומכל מקום אם היה בדרך שאינו יכול למחול כגון במעמד שלשתן על הדרך שכתבנו בקמא פרק חובל הרי היא מקדשת וכן במלוה על פה יראה בסוגיא זו הואיל ותלה טעם מחלקתם אם מלוה כפיקדון לענין מעמד שלשתן אם לאו שאם הקנה לה במעמד שלשתם הרי היא מקדשת שדין מעמד שלשתן לא סוף דבר שהוא נאמר בפקדון שהוא בעין אלא אף במלוה כמו שיתבאר בראשון של גיטין אלא שגדולי ההר חולקים לומר שדין מעמד שלשתן במלוה לא נאמר בקדושין הואיל ובמלוה מיהא הילכתא בלא טעמא הוא אין דנין בה מעמד שלשתן בקדושין:
+ויש למדין מתוך דברים אלו שהמשכון אם מחל המלוה את הלואתו אינו כלום עד שיחזיר לו את המשכון שאם לא כן אף אם קדשה במשכון דאחרים לא תהא מקודשת שהרי הואיל ואפשר לו למחול לא סמכה דעתה אלא שלא מחל עד שיחזיר את המשכון וכבר כתבנו מדין זה במקום אחר:
+
+Daf 48a
+
+כל שמקדש בשטר צריך שיהא כתיבה לשמה וכן לדעת קצת צריך שיהא כתוב מדעתה כמו שהתבאר בפרק ראשון ושטר שאין עליו עדים אם מסרו בעדים מקדשת ואם אין שם עדים כלל אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו כלום אלא שגדולי הדורות כתבו בה שמקדשת מספק ואין הדברים נראין וכל שקדש בשטר ואינן קדושין מתורת שטר כגון שכתבו שלא לשמה אפילו היה בה שוה פרוטה אינו כלום שהרי לא בתורת כסף קדשה ומה שאמרו בתלמוד המערב אבל יש בו שוה פרוטה כסף הוא כמו שביארנו בפרק ראשון פירושו שיכול לקדש בה מתורת כסף ומכל מקום כל שהוא ספק אם קדשה בתורת שטר או בתורת כסף ויש בו שוה פרוטה אע"פ שאין לחוש בה מתורת שטר חוששין לה:
+האשה שאמרה לאמן עשה לי שירין נזמים וטבעות ואקדש אני לך בשכר מלאכתך אע"פ שעשאם ושהחזירם לה ואמר לה הרי את מקדשת לי בשכר שעשיתי עמך אינה מקדשת מפני שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואין אמן קונה בשבח כלי אף להיותו משכון בידו ואע"פ שבמציעא אמרו מגו דתפיש ליה אגריה הוי עליה שומר שכר מכל מקום אין דעתה בכך ומכל מקום אם התנה עמה להיותם משכון בידו ודאי מתקדשת בחזרתם וכן כתבו גדולי ההר הא כל שלא התנה אין דעתה בכך ונמצא שהוא מלוה גמורה והוא הדין אם אמר לה בשכר שאעשה עמך שמכל מקום לכשיתחילו הקדושין מלוה הוא ואם הוסיף לה נופך משלו מקדשת מלוה ופרוטה הוא ודעתה אפרוטה:
+ולענין ביאור מיהא יש שואלין אף לכשתאמר אינה לשכירות אלא לבסוף מכל מקום קודם שיהא נותן לה הוה ליה מלוה ומתוך כך פירשו גדולי הרבנים אינה לשכירות אלא לבסוף כשיחזיר ומכל מקום אנו מפרשים לכשיגמר הכל ובאותה שעה חלין הקדושין וכן כתבו גדולי המפרשים:
+
+Daf 48b
+
+המשנה השלישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש של דבש ונמצא של יין בדינר זה של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצא של כסף על מנת שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני אינה מקודשת ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח הרי זו מקדשת על מנת שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר ממזר ונמצא נתין בן עיר ונמצא בן כרך בן כרך ונמצא בן עיר על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק רחוק ונמצא קרוב על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו על מנת שיש לי בנים ואין לו על מנת שאין ויש לו ועל כלם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ כן אינה מקדשת וכן שהטעתו אמר הר"ם פי' כונתה ורצונה בזה הדבר המיוחד לא לאחר ולזה אין הלכה כר' שמעון גדלת אמרו בתלמוד גודלת ר"ל מתקנת הנשים ולא חלק ר' שמעון בטעות היחס שהיא בלתי מקודשת ואע"פ שהטעה או הטעתו לשבח כי לפעמים לא ירצה אחד מהם אלא כמותו ביחס או פחות ממנו ומהעיקרים ג"כ אצלנו דברים שבלב אינן דברים:
+אמר המאירי ר"ל והיא קבלתו על דעת יין כמו שהוא אומר ונמצא של דבש אע"פ שהדבש שוה יותר מן היין אינה מקודשת שמא באותה שעה נוח לה ביין מבדבש ואין צריך לומר בכוס זה של דבש ונמצא של יין שהרי עכשו נמצא הטעות פסידא אצלה ודרך כלל כל שאמר לה בדבר זה ונמצא דבר אחר אפילו הטעתו לשבח אינה מקדשת ואין בזה חלוק בין שני מינין למין אחד הואיל ומכל מקום יש שנוי השם בין זו לזו אינה מקודשת כגון יין ונמצא חומץ או קישות מרה ומתיקה וכל כיוצא בזה הואיל ובשעה שקבלתהו קבלתהו על דעת מה שהזכיר כגון שהיה בלילה ואינה רואה מה שמקבלת בשעת הקבלה שאלו רואה בשעת הקבלה ודאי מקדשת אפילו הטעה בפחות ממה שהזכיר דודאי סברה וקבילה ויש מפקפקין בזו הא בשלא הרגישה בטעות בשעת הקבלה אינה מקדשת מעתה בדינר של כסף ונמצא של זהב או של זהב ונמצא של כסף על מנת שאני עני ונמצא עשיר או על מנת שאני עשיר ונמצא עני אינה מקדשת שאף העניות יש לו מקום אצל עשירה שרוצה להתגבר ולהיות בעלה כפוף וכן בכל כיוצא בזה בכל הדברים ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח מקדשת ופירשו בגמרא שלא חלק ר' שמעון על מה שהזכרנו שכל שקבלה היא את הקדושין בחזקת מה שהזכיר ונמצא שהוא דבר אחר אינה מקדשת אלא שר' שמעון על מחלוקת אחר הוא סובב שלא הוזכר והוא שלא קבלה היא עצמה את הקדושין ואף המקדש לא דבר עמה כלל אלא שאמרה לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני שאמר לי שיקדשני בדינר של כסף והלך ונתן לו של זהב שלדעת תנא קמא אינה מקודשת שזה שאמרה לו בשל כסף דרך קפידא אמרה שאינה רוצה אלא בשל כסף ור' שמעון סבר שאינה אלא מראה מקום כלומר אף בכל מה שיתן לך אפילו בכסף שהוא דבר קל אצל מקדש שדרכו לחזר אחר תכשיטין נאים או מטבעות של זהב ואף בזו הלכה כתנא קמא שקפידה היא ואינה מקדשת וכן הדין אם אמר הוא לשלוחו הלויני דינר של כסף ולך וקדש לי אשה פלונית והלך ולוהו דינר של זהב שהוא קפידא ואינה מקדשת:
+ואחר שביארנו טעות שבשבח ממון הזכיר טעות שבשבח יוחסין על מנת שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר ממזר ונמצא נתין אינה מקדשת ואף בהטעאה בשבח גם כן כגון מלוי לכהן או מנתין שאינו מטיפה כשרה לממזר שהוא מטיפה כשרה שאם מלוי לכהן וכיוצא בו אף היא אומרת מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא ובנתין וממזר שמא היא יודעת בעצמה מה היא ומה טיבה ומתיראה שהממזר יתגאה עליה יותר מן הנתין ורוצה היא בפחות ביתר כדי שיהא שלום מצוי בינו לבינה וכן בכל כיוצא בזה:
+על מנת שאני בן עיר ונמצא בן כרך וכבר אמרו שישיבת הכרכים קשה אם מצד היוקר אם מצד שעוברים ושבים דוחקין וכן אף בן כרך ונמצא בן עיר שנמצא הטעות לשבח שמא אף היא נוח לה בכרך ובתוספתא אמרו על מנת שאני בשם ונעשה בורסי הואיל ובשעת הקדושין היה בשם מקדשת וכן כל כיוצא בזה על מנת שאני בשם ונמצא בשם ובורסי מקדשת על מנת שאיני אלא בשם ונמצא בשם ובורסי אינה מקדשת וכן כל כיוצא בזה על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק או אפילו רחוק ונמצא קרוב שמא אף היא נוח לה בכך על מנת שיש לי בת שפחה מגדלת ר"ל גדולה ויש מפרשין בת או שפחה מגדלת כלומר ולא תהא צריכה לטרוח בצרכי הבית כל כך וכן באין לי ויש לו שמא נוח לה בטורח זה ולא תהא שם בת ולא שפחה רגילה בבית מקודם לה כדי שתעשה כרצונה בבית ולא יהו בת ושפחה מגלות עניניה ובגמרא פירשוה בת שפחה נכבדת כלומר שנולדה מעבד עברי ושמא מתוך חשיבותה אין זו רוצה בה אלא שלא הוצרכו לפרשה כן אלא לומר שאף זו שבח יוחסין הוא ולא חלק בה ר' שמעון ולענין פסק אין לנו שאף בשבח ממון הלכה כתנא קמא ויש מפרשין מגדלת מלשון מגדלא נשיא ר"ל גודלת גדילים או בעלת אי זה אומנות ובכלם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אף לכשיתברר לי בטעות זו שעל כל פנים הייתי רוצה להתקדש לו אינו כלום שאין דברים שבלב דברים לסתור מה שנאמר בפירוש בשעת מעשה ואינה צריכה גט אף מדברי סופרים הא מכל מקום אם אמרה כן בשעת הקדושין ר"ל ניחא לי לאיקדושי לך בין כהן בין לוי וכן בשאר מקדשת כן כתבוה אחרוני הגאונים שבספרד ואע"ג דלא איקיים תנאיה הואיל ולאו בדידה אתני אלא בדנפשיה ואיהו ודאי מידע ידע אי כהן אי לוי לאו מקח טעות הוא ועוד דהא מכל מקום מכיון דאיהי עקרה לתנאיה והוא שתק בטליה לתנאיה וכן היא שהטעתו כגון שאמר לה על מנת שאת לויה ונמצאת כהנת אפילו אמר הוא בלבי היה שתתקדש לי על כל פנים:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה אלו הן:
+הרי שנתן לאשה כוס מלא ואמר לה התקדשי לי בכוס זה אם היה של מים אינה מקדשת אלא בו שהמים אינן חשובות בעיניה ודעתה על הכלי לבד ואם אין הכלי לבדו שוה פרוטה אפילו היה שוה פרוטה עם המים אינו כלום ואם היה של יין אינה מקדשת אלא במה שבתוכו שכך דרכן של בני אדם נותנין כוס של יין לשתות על מנת להחזיר את הכוס וכל שאין ביין שוה פרוטה אינה מקדשת היה של שמן דעתה על הכל שהרי אין אדם עשוי להוציא את השמן לשעתו ודעתה עליו שהוא נותן לה את השמן ואת הכלי להיות השמן שמור בתוכו זהו פירוש גדולי הרבנים ויפה פירשו ואע"פ שלא באו התירוצין כסדר הבריתות מצינו כיוצא בו הרבה בתלמוד ואחת מהם לדוגמא בשני של סכה תני חדא אין ישנים בהם לא שינת עראי ולא שינת קבע ותניא אידך ישנים בהם עראי ולא קבע ותניא אידך ישנים בהם בין עראי ובין קבע ותירצו שלא כסדר הבריתות ומכל מקום גדולי המחברים פירשום בדרך אחרת וכסדר הבריתות שבמים בו ובמה שבתוכו ונראה הטעם שהמים אין להם שום חשיבות ודעתו היה לעשותם סעד לכלי וודאי דעתו על שניהם וביין בו ולא במה שבתוכו לנראה הטעם שבודאי לא היה דעתו לקדש על היין שסובר הוא עליה שתהא עיניה נותנת בכוס ואף היין מקפיד הוא עליו מתוך שיש לו קצת חשיבות ואין דעתו לעשותו סעד לכלי ובשמן במה שבתוכו ולא בו שמתוך רוב חשיבותו דעתו על השמן ושתריקהו לשעתה הוא מגיש והיא מוצקת ויש מפרשים במים בו ולא במה שבתוכו כפירוש ראשון וביין בו ובמה שבתוכו שבודאי לא בא אלא לעשותו סעד לכוס ומתוך בלבול הפירושין ראוי להחמיר בכלם:
+אע"פ שהיין והחומץ לענין תרומה מין אחד הוא כמו שביארנו לענין מכירה כל שהשמות חלוקים אפילו במין אחד הרי זה מקח טעות ומעתה קבל עליו למכור תבואה שחמתית ונמצאת לבנה או לבנה ונמצאת שחמתית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור הלוקח והמוכר:
+
+Daf 49a
+
+גט פשוט עדיו מתוכו והמקשר עדיו מאחוריו פשוט שכתבו עדיו מאחוריו ומקשר שכתבו עדיו מתוכו שניהם פסולין פשוט שכתבו עדיו מאחוריו מתורת מוקדם שהרי רגילים היו לכתוב במקושר על ראשונה שניה ומקשר שכתבו עדיו מתוכו שמא לא הרגיש המלוה באיחורו ולא מחל ואין הלכה כדברי האומר במקשר שכתבו עדיו מתוכו שכשר הואיל ויכול לעשותו פשוט ר"ל שיכול להודיעו שבתורת פשוט כתבו ובכונת איחור אלא שניהם פסולים:
+נצטוה הסופר לכתוב ולא הזכירו לו לא פשוט ולא מקשר אלא שמנהג המקום באחד מהם אפילו עשה הסופר מעצמו פשוט במקום שנוהגין במקשר או מקשר במקום שנוהגין בפשוט כשר הואיל ומכל מקום עשה פשוט כתקנו ומקשר כתקנו אבל כל שנצטוה לכתוב פשוט או מקשר אין לו לשנות ממה שנצטוה ואפילו היה מנהג המקום בשניהם או אפילו היה המנהג הפך הצווי שכל צווי קפידא היא ולא מראה מקום וכבר ביארנו ענין זה באלו בכדי היכולת באחרון של בתרא:
+האשה שאמרה לשלוחה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו במקום אחר פסול וכן הדין בקדושין כמו שיתבאר למטה ובהבא לי גיטי אינו כן אלא אף אם אמרה לו הבא לי גיטי במקום פלוני ונתנהו לה במקום אחר כשר כמו שיתבאר במקומו:
+האומר לאשה הרי את מקדשת לי על מנת שאני קורא או על מנת שאני יודע לקרות אין אומרים כל שיודע לקרות שלשה פסוקים בבית הכנסת ר"ל בלא הבנה אלא עד שידע לקרות ולתרגם ולא שיתרגם מדעתו שמא יכשל בדבריו:
+והקורא פסוק כצורתו ר"ל שאינו קורא כדרך נקודו אלא כעין מי שקורא להגיה והמתרגם פסוק כצורתו בלא שום תוספת במקום הראוי לכך כגון וזבחת פסח לי"י אלהיך צאן ובקר שמשמעו שאף קרבן הפסח בא מן הבקר ואינו כן אלא שעל שלמי שמחה הוא חוזר וכמו שתרגם אנקלוס וניכסת קודשיה מן תוריה ואם כן הרי זה בדאי והמוסיף עליו במקום שאינו ראוי כגון ויאמר אלהים ואמרו מלאכיא די"י הרי זה מחרף ומגדף ואף במתרגם כצורתו לפעמים מחרף ומגדף כגון ויראו את אלהי ישראל שיתרגם בלא שום תוספת אלא שידע לתרגם בתרגום הידוע בה ר"ל של אנקלוס הגר:
+ומכל מקום אם אמר על מנת שאני קורא אין שם זה מונח עליו אלא אם כן יודע לקרות בכל עשרים וארבעה ספרים בדקדוק:
+על מנת שאני שונה שיודע לקרות הלכות של משנה ואם אמר לה על מנת שאני תנא אין שם זה מונח עליו עד שידע לקרות משנה וסיפרא וסיפרי ותוספתא:
+
+Daf 49b
+
+על מנת שאני תלמיד אין אומרין כבן זומא וכבן עזאי אלא כל ששואלין אותו דבר בתלמודו ואומרו ואפילו בדברים הקלים שרוב העם יודעים בהם קצת ענינים כגון הלכות החג בחג ושל עצרת בעצרת ושל פסח בפסח והוא הרמוז כאן בהלכות כלה מלשון דרשה שהיו דורשים בזמנים אלו ויש מפרשים אותו לחומרא כלומר במסכת כלה שהיא מסכתא זרה ושאינה מתלמוד שלנו ואין הדברים נראין:
+על מנת שאני חכם אין אומרים כר' עקיבא וחבריו להיות מעמיק במה שאין יד הבריות שולטות לשאול בו אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום והוא אומר:
+על מנת שאני גבור אין אומרים כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה אלא כל שחבריו יראין ממנו מפני גבורתו וכן על מנת שאני עשיר אין אומרים כר' אלעזר בן עזריה וכר' אלעזר בן חרסום אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עשרו:
+על מנת שאני צדיק אפילו היה רשע גמור הרי זו מקדשת שמא הרהר תשובה בלבו על מנת שהוא רשע אפילו צדיק גמור מקדשת מספק שמא הרהר ע"ז בלבו וכתוב למען תפוש את בני ישראל בלבם:
+מי שמכר את ביתו וכבר הוציא קול וגלה דעתו להדיא שאינו מוכר אלא מפני שדעתו לעלות לארץ ישראל ונתפשט הקול הרבה אלא שמכל מקום לא הזכיר הוא גלוי הדעת זה בשעת המכירה מכרו קיים אע"פ שלא עלה ואע"פ שהיה בדעתו דוקא על דעת לעלות שאין דברים שבלב כלום התנה בדבר זה תנאי גמור בשעת המכר ר"ל שאמר הריני מוכר זה על מנת שאעלה לארץ ישראל אע"פ שאין כאן כפל תנאי דבריו קיימין שאין צריך כפל תנאי בעל מנת ואפילו באם הדין כן לדעת האומרים שאין צורך תנאי כפול בממון כמו שיתבאר ולדעת הפוסקים שאף בממון צריך תנאי כפול אתה מפרשה בעל מנת או בכפל תנאי וכל שהתנה מיהא דרך תנאי אם בכפל תנאי אם שלא בכפל תנאי כל אחד לשיטתו אינו מכר ואע"פ שהוא יכול לעלות שהרי מכל מקום מכר דרך תנאי שאם לא יעלה לא יהא מכר ואע"פ שמרצונו הוא מתעכב ולא מחמת אונס מכל מקום אין זה מכר ואין אומרים לו לא קום סליק ולא אי בעית סלקית הואיל והתנה מכרו על מנת לעלות לארץ ישראל אם בתנאי כפול או בעל מנת או שלא בתנאי כפול ואפילו באם כל אחד לשטתו ועלה אלא שלא מצא שם דירה או שראה שאינו יכול לדור שם מפני היוקר או שאר סבות וחזר וירד אף זה מכר שלא התנה אלא על דעה לעלות וכבר עלה ואע"פ שבלבו היה לעלות ולדור דברים שבלב אינם דברים לסתור מה שנאמר בפה לא הזכיר עלייה זו דרך תנאי אלא שאמר בשעת המכר שהוא מוכר על דעת לעלות או שאינו מוכר אלא על דעת זו ואין זה תנאי אלא גלוי דעתו שעליו הוא מוכר ונשתנית רצונו ואינו עולה הואיל ואין כאן תנאי אלא גלוי הדעת והוא יכול לעלות אומרים לו קום סליק ואפילו היה עכשו אונס בדרך ואינו יכול לעלות הואיל ומכל מקום כשמכר היה יכול לעלות אומרים אי בעית הות סלקת ואת הוא דפשעת היה אונס מתחלה ועד סוף ועדין האונס שם וניכר שהוא אונס קבוע או שקבע זמן בגלוי דעתו ועבר הזמן יש אומרים המכר בטל אע"פ שאין כאן תנאי גמור הואיל וגלה דעתו בשעת המכר ושאינו יכול לעלות ושאין צד פשיעה במה שלא עלה ויש אומרים שאף זה הואיל ולא התנה אין כאן אלא דברים שבלב ונראה לי כדעת ראשון שאם לא כן מה הוצרכנו לקום סליק ולאי בעית סלקת הרי מכל מקום מצד דברים שבלב אתה מקיים את המכר ועוד מה הוצרכו גדולי הפוסקים להביאה אלא שהדברים נראין כן:
+ושלש מעשים שהוזכרו כל אחד למדנו ממנו דין בפני עצמו וכלל הדברים שכל שמכר ולא גלה דעתו בשעת המכר אע"פ שגלהו בשוקים וברחובות אף לפני הלוקח הואיל ולא גלהו בשעת המכר אפילו היה שם אונס מתחלה ועד סוף מכרו קיים וזהו ענין מעשה הראשון התנה בתנאי גמור בשעת המכר אפילו נתעכב מרצונו מכרו בטל ואם עלה ואע"פ שלא מצא דירה מכרו קיים וזהו ענין המעשה השני לא התנה בתנאי גמור אלא שגלה דעתו בשעת המכר הדבר תלוי באונס על הדרך שכתבנו וזהו ענין המעשה השלישי:
+וממה שכתבנו למדת במעשה שהיה באחד שנתן את ביתו מתנה גמורה לבנו מחיים על מנת שלא יצטרך הוא למזונות ועמד והפקיר כל נכסיו והרי הוא צריך פרנסה וקצת חכמים דנו בו שאין לו על הבן כלום ואומרים לו את הוא דפשעת ואי בעית לא אפקרת לניכסך אינו כן שמאחר שתנאי גמור הוא אע"פ שהוא סבב בעצמו כן חוזר מכח תנאו וכן אתה לומד דבר זה ממה שאמרו בפרק קורדיקוס התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה וכו' אלמא שאלמלא תקנות אע"פ שבפשיעתו של זה נשאר הפירעון אין חושבין אותה בנגזלת:
+אע"פ שפסקנו שדברים שבלב אינם דברים לסתור מה שנאמר או מה שהותנה בפירוש אין הדבר מוחלט כל כך אלא כל שיש שם אומדנא דמוכח דנין אחריו כדין האמור במברחת שכתבה שטר מתנה לאחד מבניה ואחר כך מת בעלה ואמרו שלא נתנה אלא להבריח נכסיה מבעלה וכן במה שאמרו באחד ששמע שמת בנו והניח כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו ואין אלו שהזכרנו בסוגיא זו דומות לאלו לדון בהם כן מצד אומדנא דמוכח שכל מה שבסוגיא זו אין האומד אלא מתוך דבריו הא כל שלא גלה את דעתו אין כאן אומד אבל זו שבהברחה ושמע שמת בנו אף בלא שום דבור יש שם אומד מאליו ולא עוד אלא שבאלו שהוזכרו כאן המעות מפקיעין את האומד שאיפשר שהמעות גורמין לו להתרצות אף כנגד מה שהיה בדעתו וכן בפרק מרובה אמרו באשה אחת שהיה בנה מיצר לה קפצה ונדרה כל מי שיבא איני מחזירתו קפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין לה ואמרו לא נתכונה זו אלא להגון לה שאף זו האומד בא מאליו וכן שכיב מרע שכתב כל נכסיו והבריא וכן בתלוה ויהיב שאין מתנתו מתנה אפילו אמר רוצה אני שלא אמר כן אלא מחמת אונס ובתלוה וזבין זביני זביני מטעם שכתבנו שהמעות עושין אותו מרוצה אף כנגד מה שבלבו וכן בענין נודרין להרגין שנודרין יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומבטל בלבו אונס שאני ואעפ"כ צריך שיקיימנו יום אחד ושיאמר בלבו יאסרו וכו' היום שבמקום איסור החמירו בו קצת ומה שאמרו במסכת כלה נשבע לה ר' עקיבא ובטל בלבו אע"פ שלא היה שם אונס אלא כדי לברר את דבריו אף זו אינה אלא ללמוד הלכה שלא ליכשל בה לדורות וכן שאף השבועה עצמה יש לדון בה שאינה כלום שהרי אינה בידו ונדנוד סרך שבועה לבטלה אפשר שדברים שבלב מעבירין אותה ואף לענין חמץ בפסח לא אמרו בטול בלבו אלא במקום שיש שם סרך אונס כגון תלמיד היושב לפני רבו או חור שבין יהודי לארמאי או הולך להציל מן הגייס או שהולך למצותו או שמא בזו נראה לי שלא אמרו אינן דברים אלא במקום שיש בו טענה עם אחרים אבל שבועה ובטול חמץ דברים שבלב דברים ועוד שזו שבבטול אין כאן דברי פה שיהיו דברים שבלב סותרות אותם ולא אמרו אינן דברים אלא לענין סתירת מה שנאמר בפה ומה שאמרו במתכוין לומר תרומה ואמר מעשר או מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים או שלמים ואמר עולה שלא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוים אינה ראיה לומר שדברים שבלב דברים שזו אף הוא אינו מתכוין לומר כן ולישניה הוא דאיתקיל ליה ואף דבור שבפה אין כאן ודברים שבלב שאינן דברים פירושו שאומר הדבר בפיו ומתבטל בלבו או שמא כל שבקדשים יצא מכלל זה וכמו שאמרו בהקדשות גמר בלבו מנין תלמוד לומר כל נדיב לב כמו שביארנו בשבועות ועוד שבאלו אין כאן דבור כנגד דברים שבלב ומתוך מה שכתבנו אתה למד להרבה ש��תלמוד וילמוד סתום מן המפורש ובקצתם אתה רשאי לפרש שלא בלבו דוקא אלא שהוא קורא בלבו כל שאין קולו נשמע לאזניו הא כל שבלב ממש איפשר בקצתם שאינו כלום:
+זה שרמזנו במחלוקת מפרשים בממון אם צריך תנאי כפול אם לאו יש מביאין ראיה משמועה שבסוגיא זו שאינו צריך תנאי כפול שלא הזכירו כאן אלא אדעתא למיסק ומכל מקום איפשר לפרשם בתנאי כפול כמו שביארנו אלא שיש ראיה ממה שאמרו במסכת כתבות פרק אלמנה זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני וזו ודאי בשאין שם תנאי כלל אלא שאמר בשעת המכר שמתוך צורך מעות הוא מוכר ואם תמצא לומר שהתנה ודאי לא כפל תנאו שאם כן האיך נחלקו בה אלא ודאי בשלא כפל ופסקו בה דהדרי זביני ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה אף בממון כמו שביארנו במציעא ויש אומרים דרך כלל שאין ר' מאיר מצריך תנאי כפול בממון אלא במה שאדם רוצה שיתקיימו המעשה והתנאי ואם אינו כן אין כח בתנאי להפקיע המעשה אלא בתנאי כפול אבל זו אנן סהדי שאין הוא רוצה בגוף המכר כלל אלא מצורך המעות וכל שלא נצטרכו לו אין צורך לתנאי כפול וקשה לזה גיטא דשכיב מרע שאינו נותן הגט אלא כדי שלא תזקק ליבם והרי הוא רוצה שיתרפא ויבטל הגט אלא איפשר שבגט החמירו והוא שאמרו בתלמוד המערב חומר הוא בעריות כמו שיתבאר במשנת תנאי בני גד ובני ראובן:
+
+Daf 50a
+
+מי שנדר להקריב קרבן ולא שלם את נדרו בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כיון שעברו שלשה רגלים בית דין כופין אותן להקריב ברגל הבא תחלה שנאמר יקריב אותו בעל כרחו אם כן מה תלמוד לומר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני שכל שאומר איני רוצה אינו מתכפר ואעפ"כ בחטאות ואשמות הואיל ומחוסרי כפרה הם אין ממשכנין אותם שאין חוששין שמא ישהו וכן בגיטי נשים בכל אותן שאמרו כופין אותן להוציא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
+המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה לויה והיא כהנת עניה והיא עשירה עשירה והיא עניה מקדשת שמכל מקום הרי לא היא הטעתו בכך וכן הדין בהיא שאמרה סבורה הייתי שהוא כהן והוא לוי וכן כל כיוצא בזה:
+כבר ביארנו למעלה בנהנה מן ההקדש בשוגג שמביא קרבן מעילה ושאם נתנו לשליח בשוגג בתורת חלין אם עשה השליח שליחותו בעל הבית מעל ואם לא עשה השליח שליחותו שליח מעל מעתה אמר לשלוחו הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא שליח מעל הביא לו מן החלון אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מן הדלוסקמא או מחלון אחר או מכיס אחר שבאותו חלון בעל הבית מעל שדברים שבלב אינם דברים ואם אמר מזיד הייתי או נזכרתי קודם הוצאתך פטור מן הקרבן:
+המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר הרי זו מקודשת אמר הר"ם פי' כאשר אמר לו הרי היא במקום פלוני מראה מקום הוא לו ואין זה תנאי וכבר התבאר זאת הכונה בעצמה בפרק שלישי מגיטין:
+אמר המאירי ר"ל שקפידא היא אם מפני שבאותו מקום יש לו אוהבים שאם תצא עליו דבה יהו מגינין לו אם לסבה אחרת אבל אם אמר הרי היא במקום פלוני או הרי את מוצאה במקום פלוני מקדשת שאין זה אלא מראה מקום וכן בשליח קבלה שלה ויתבאר בגמרא שכך הדין בגיטין אמר לשלוחו תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול שקפידא היא שלא לבזותה במקום אחר אם לסבה אחרת הרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר מגורשת וכן בשליח קבלה שלה:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר אלא שבמסכת נזיר התבאר שהממנה שליח לקדש אשה ומת השליח הרי זה אסור בכל הנשים שחזקת שליח עושה שליחותו וחזקה קדש ואין זה יודע מי נתקדשה לו שיוכל לקדש אחרת שמא קרובה היא לאותה שקדשה השליח ומכל מקום לא נאסר אלא באשה שיש לה קרובות כגון בת או אם או אחות אבל אשה שאין לה קרובות מותר הוא בה ואפילו יש לה קרובות אלא שאותם הקרובות היו נשואות בשעה שמנהו שליח אע"פ שנתגרשה קודם מיתת השליח אין חוששין לה שהרי לא יכול למנותו במה שלא היה הוא יכול לעשות בשעת המנוי:
+המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה המקדש על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומים תצא שלא בכתובה שכל המומים הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים אמר הר"ם כבר קדם לשון ההלכה בשביעי מכתובות ושם תבקש ביאורו:
+אמר המאירי ואפילו גט אינה צריכה שקדושי טעות הם שהרי אין האדם מיפר במה שנדרה קודם קדושין ואע"פ שחכם יכול להתירם בפתח או בחרטה שמא אינו רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ומכל מקום כתבו גדולי המחברים שאם הלכה היא אצל חכם והתירה הרי זו מקדשת ויש לפקפק בדבר ופירשוה במסכת כתבות דוקא באחד משלשה נדרים אחד שלא תאכל בשר ואחד שלא תשתה יין ואחד שלא תתקשט בבגדי צבעונין אבל בשאר דברים לא הופקעו הקדושין בשבילם מפני שאין סתם אדם מקפיד עליהם ואפילו אמר זה שהוא מקפיד אין שומעין לו ומכל מקום אם אמר על מנת שאין עליך שום נדר אף בכל נדר שבעולם כן כנסה סתם ר"ל שקדשה סתם ולא הזכיר בשעת הקדושין על מנת שאין עליך נדרים מקדשת היא מכל מקום אלא שתצא בלא כתבה אם הוא רוצה לגרשה אפילו לא הזכיר לה גם כן בשעת כניסה לחפה ואין אומרים מאחר שלא התנה לה בשעת קדושין ואף בשעת כניסה לחפה לא הזכיר לה כן אינו קפיד בכך ויש לה כתבה אלא תצא בלא כתבה ואף הקדושין יתבאר במסכת כתבות שאינן אלא קדושי ספק ומדבריהם ואף לענין כתבה אם תפשה יראה משם שאין מוציאין מידה וכמו שתירץ רבא שם גבי איסורא לחומרא גבי ממונא לקולא והתבאר שם גם כן שאפילו קדשה על תנאי ר"ל על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים צריכה גט ומכל מקום דוקא בשבעל שאין הטעם מצד שמא מתוך שלא הזכיר את התנאי בשעת כניסה לחפה מחל את התנאי עד שתאמר שאף בלא בעל כן אלא אין הטעם אלא מפני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומעתה דוקא בבעל ובעדי יחוד וכן במקדש על תנאי ובעל וכן המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל בעדי ייחוד קדשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקדשת כלל והוא שתמצא בה אחד מן המומין הפוסלים בנשים והם כל המומין הפוסלים בכהנים ויתר עליהם שמונה ריח רע וזיעה וריח הפה וקולה עבה ודדים גסים מחברותיה טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת הכלב ונעשה המקום צלקת ושומא שעל הפדחת אפילו קטנה ביותר ואפילו קרובה לשער ראשה ואע"פ שאין בה שער אבל בשאר מומין כגון עקרה או אילונית אפילו אמר הוא מקפיד אני עליהם אינו כלום ויראה אף בשאמר שום מום שאין מום אלא באלו כנסה סתם ר"ל שקדשה וכנסה סתם הרי היא מקדשת ודוקא מספק כמו שכתבנו ותצא בלא כתבה ואף בקדשה על תנאי וכנסה סתם:
+ויש שואלין במה שאמרו ביבמה שנמצאת אילונית שאינה חולצת ולא מתיבמת תהא צריכה חליצה מספק שמא דעתו אף באילונית כשם שאתה מצריך גט בנמצאו עליה מומין ונדרים שמא דעתו אף בבעלת מומין ונדרנית ומתרצין שהאילונית הכל יודעין שאין דעתו של יבם עליה דהא לבנות בית אחיו כתוב ולדעת זה אף במקדש מתחלה ונמצאת אילונית אינה צריכה גט ויש חולקין בזו ממה שבמסכת כתבות פרק אלמנה נזונת נשנו אילונית ושניות כי הדדי ואמר עליהם אין להם כתבה ויש לדקדק בה גם כן כתבה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא ודומיא דשניות ואין הדברים נראים שאם כן איך אמרו בחמש עשרה נשים שאם נמצאו אילונית צרותיהן מותרות ואם אילונית צריכה גט מספק היאך צרתה מותרת להתיבם שמא צרת ערוה היא וכשם שאתה מצריכה גט מספק במקדש תצריכה חליצה מספק מיבם אלא שמתוך שמקח טעות הוא ואינה צריכה גט נמצאו נשואי האח בה כמי שאינן וצרותיהם מותרות ואילונית שנשנית עם השניה אף היא שנויה באותה משנה עם הממאנת שאינה צריכה גט ושמא תאמר אם כן למה אמר ר' מאיר קטנה אינה מתיבמת שמא תמצא אילונית ואע"פ שאין הלכה כמותו אלא כחכמים שאמרו בקטן וקטנה שאין חולצין מפני שלענין חליצה איש כתוב בפרשה אבל לענין יבום קטן וקטנה מתיבמין מכל מקום לדעתו של ר' מאיר מיהא למה אמר בקטנה שאינה מתיבמת ומחשש שמא תמצא אילונית ואינה בת יבום ונמצא פוגע באשת אח שלא במקום מצוה ואף חכמים לא נחלקו עליה אלא מפני שאין חוששין למיעוט ותתיבם ממה נפשך שאם אינה אילונית שפיר מיבם ואם היא אילונית הרי אינה אשת אח כלל שמקח טעות הוא ולא הוצרך אחיו בו אף לגט יש לומר שכך פירושו שמא כשזה מיבם את הקטנה יפטרו הצרות וינשאו ותמצא זו אילונית ועדין האחרות זקוקות ליבם ונמצאו יבמות לשוק שהאילונית מקח טעות אף בהכיר בה אחיו כמו שיתבאר בראשון של יבמות ושם יתרחבו הדברים בע"ה בענין זה:
+זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
+המשנה הששית והיא גם כן מענין החלק השלישי והוא שאמר המקדש שתי נשים בשוה פרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה אע"פ ששלח סבלונות לאחר מיכן אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח וכן קטן שקדש אמר הר"ם פי' אמרו וכן קטן שקידש ר"ל ששלח סבלונות משהגדיל וסבלונות הם המנחה ויגזר זה השם מסבל והוא המשא והציור בו אלו השלש דמיונים אע"פ שענינם אחד לפי שלא יספק אחד מהם מן השני שאילו השמיענו ההלכה הראשונה לבד לאמרו איידי דנפיק מיניה ממונא טעי דחשיב שהם קדושין גמורין ואולם בהלכה השנית הנה נאמר אדעתא דקדושין שלח סבלונות ואע"פ שהשמיענו באלו שתי ההלכות לאמרו בדמיון אלו הדברים יפול הטעות בין פרוטה לפחות משוה פרוטה אולם קטן שקידש הכל יודעין שאין קדושין שלו כלום ואלו הדברים אשר שלח אמנם שלח אדעתא דקידושין משהוא יודע הפסד הקדושין הראשונים למדנו בזה שהם כלם הם נסמכים על הקדושין הראשונים והם נפסדים:
+אמר המאירי אין אחת מהן מקדשת כלל ואע"פ שבשתי בנותיך לשני בני בפרוטה נשאר בפרק ראשון בספק בזו מפני שיש פרוטה לנותן ולמקבל אבל באלו אין פרוטה אצל המקבל ומתוך כך אין כאן קדושין ואמרו בזו ובמי שקדש אשה אחת בפחות משוה פרוטה שאע"פ ששלח סבלונות לאחר מכן ר"ל מיני תכשיטין שאדם רגיל לשלוח לארוסתו אחר קדושין אינה מקדשת ואין אומרים מאחר שקדש בקדושין שאינם מועילים יודע הוא בקדושין שלא הועילו ושלח הסבלונות להיות עולים לכאן ולכאן ר"ל לקדושין ולסבלונות ותמצא מקדשת מחמת הסבלונות אע"פ שלא הזכיר בהן לשון קדושין הואיל ומכל מקום לא הזכיר בהן גם לשון סבלונות אלא שאומר לה תכשיט זה שולח לך פלוני ואינו מזכיר לא לשם קדושין ולא לשם סבלונות והיה לנו לחוש שמתוך שהרגיש בקדושיו הראשונים שאינם כלום הוא מכוין עכשו לשם קדושין אחר שלא הזכיר בהם לשם סבלונות וכגון שנתנו בעדים אלא אומרים שלא הרגיש בטעותו וסבור היה שהיו קדושיו קדושין ולא כיון בסבלונות לסרך קדושין כלל ואפילו היה מדבר על עיסקי קדושיה והרי הם כשאר סבלונות דעלמא הבאות לאחר קדושין שאין בהם סרך לקדושין וכן בקטן שקדש שאין קדושיו כלום אף מדברי סופרים שלא תיקנו לו אישות כלל שאפילו שלח סיבלונות לאחר שהגדיל אינה מקודשת ואין אומרים שהרגיש בקדושין שאינם כלום וכיון בסבלונות להיות עולים לכאן ולכאן אלא טעה בעצמו וסבור הוא שקדושיו קדושין גמורים ולא כיון בסבלונות לסרך קדושין כלל ואם הקדושין אינם אין הסבלונות עושים אפילו ספק ומכל מקום אם בעל אחר קדושין אלו יתבאר בכתבות ובבריתא שבשמועה זו שהיא מקדשת חזקה אין אדם עושה וכו' ודוקא בבעל בעדי ייחוד ולפי דרכך למדת שהקטן שאמר לאשה הרי את מקדשת לי לכשאגדל אפילו היו המעות קיימים לכשיגדל אינו כלום ואף כשלא אמר מעכשו ולא ראינו עצמנו צריכים לכתבה אלא מצד מעשה שאירע והיו קצת חכמים סוברים לומר שמקדשת ממה שאמרו בבכורות פרק בכור לנחלה הפודה את בנו בתוך שלשים שאם לא אמר מעכשו אלא אחר שלשים ואיתנהו למעות אחר שלשים שבנו פדוי ובן דכיון דממילא רבי הרי הוא כמי שכבר בא ואין הדברים כלום ואף הראיה אינה שהפדיון אינה מחסר אלא זמן אבל קטן חסר זמן והבאת סימנין וכן שאין דמיון מפדיון לקדושין כלל:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+כשם שקטן שקדש אין קדושיו כלום אף מדברי סופרים כך הדין בשוטה והוא שביארנו סימניו במסכת חגיגה בין שהוא בן דעת וקדש את השוטה בין שהוא שוטה וקדש את בת דעת אבל חרש יש לו קדושין מדברי סופרים וגדולי המחברים כתבו שאם בא פקח וקדש אשת חרש שהיא פקחת מקדשת לשני ומגרשה ומותרת לבעלה החרש וגדולי המגיהים אוסרים מטעם שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנשואין וכן כתבו בטמטום ואנדרוגינוס שקדושיהן ספק בין קדשו בין נתקדשו אבל גדולי המגיהים נוטים לומר שאינם קדושין כלל הואיל ואינן ראויין לינשא ובפרק הערל אמרו באנדרוגינוס נושא אבל לא נישא כמו שיתבאר שם וכן כתבו גדולי המחברים בשכור שקדש שקדושיו קדושין אפילו נשתכר הרבה אלא אם כן הגיע לשכרותו של לוט:
+ישראל שקדש גויה או שפחה או גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין כאן קדושין כלל ואפילו בדורות הראשונים שהיה להם לחוש שמא היו מעשרת השבטים שהוגלו מקרוב מכל מקום כיון שנטמעו נטמעו כמו שהתבאר בראשון של יבמות והוא שאמרו שם גוי שקדש בזמן הזה חוששין לו שמא מעשרת שבטים הוא ואמרו שם כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך כלומר שעשרת שבטים הגלו אנשים לבד ונשים לבד כדי למחות זכרם ונשאו נשים נכריות ובניהם באים מן הגויה וישראל הבא על הגויה והוליד ממנה בן הרי זה גוי ואין קדושיו כלום והקשה והא איכא בנות כלומר שנישאו לגוים והולדות ישראלים וגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וקדושיו קדושין ותירץ בנתא דההוא דרא איצטרויי איצטרו כלומר נבקע בית הרחם שלהם מצד ששתו כוס של עיקרין שלא יתעברו מהם ומכל מקום העלו שם במסקנא לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים הואיל ונטמעו נטמעו וישראל משומד שקדש יתבאר במס��ת יבמות פרק החולץ שקדושיו קדושין וגירושיו גירושין ואפילו עובד ע"ז ואף בגר שנתגייר וחזר לסורו הדין כן כמו שיתבאר שם ובתשובת הגאונים נמצא שהמשמדים של עכשו אין קדושיהן קדושין הואיל ומחללין שבת וממה שאמרו ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כל המחלל שבת אינו נקרא ישראל ואף גדולי המפרשים מסכימים שכל שהוא משמד לע"ז מין הוא ודינו כגוי גמור ומכל מקום אין הדברים נראין שהרי אמרו בפרק החולץ דאי הדר ביה הוה ליה כישראל משמד שקדושיו קדושין והדר ליה ודאי לגמרי משמע:
+
+Daf 50b
+
+דין סבלונות האמור במשנתנו כבר ביארנו הענין בסיבלונות הבאין לאחר קדושין ר"ל שנודע בודאי שקדש ואחר כך שלחם ואף כשהקדושין הראשונים אינם כלום אין חוששין לסבלונות הבאות אחריהן אע"פ שלא הזכיר בהם לשם סבלונות הואיל ולא הזכיר בהם גם כן לשם קדושין אבל סבלונות ששילחם למשדכת שלו קודם שנתקדשה או קודם שנודע אם כבר נתקדשה אם לאו כגון שהוא אומר שקדשה בעדים והיא כופרת ואין בידינו לברר ואף כשניתנו לא הוזכר לא לשם קדושין ולא לשם סיבלונות והיו שם עדים שאלו בגמרא היאך דנין בהם וגדולי המפרשים מערערים בה מה מקום לשאלה זו שאם דבר עמה השליח לעסקי קדושיה שעם המשלח ודאי מקדשת ואם אינו מדבר עמה על עסקי קדושיה אחר שלא פירש אין זה כלום עד שתירצוה לקדושי ספק ומה שאמרו בלא פירש ואינו מדבר על עיסקי קדושיה שאינן קדושין פירושו לקדושי ודאי ולדעתי בעלמא כל שאינו מדבר על עיסקי קדושין ולא פירש אפילו ספק אין כאן וחשש סבלונות האמור כאן ענינו כששדכו ונגמרו השדוכין ביניהם ועל אותו גמר שלח לה סבלונות ושאל על זו אם נחוש בהם לסרך קדושין לקדושי ספק ולהצריכה גט אם לאו וכן איפשר לפרשה לדעתי באינה משדכת ובמדבר עמה על עיסקי קדושיה וכגון שפירש בה לשון שהוא מוכיח כונת סבלונות יותר מקדושין אע"פ שאינו מזכיר לשון סבלונות בהדיא כגון שאומר דברים אלו שולח לך אותו הפלוני שתתנאי בהם בין הבנות וכיוצא בזה ואע"פ שבשתיקה היינו דנין אותה במקדשת מיגרע גרעה ובאתרי דמקדשי וכו' מיהא הוה ליה כצלעתי ועזרתי דבשתיקה הוו קדושי ודאי ובאותן הלשונות חזרו לקדושי ספק ובאתרא דמסבלי וכו' אין לפקפק בה כלל שבודאי לסיבלונות נתכון הא כל שאינו מדבר עמה וכו' אף באתרא דמקדשי וכו' אין לחוש לכלום וכן נראה לי ברור:
+ולענין תשובת השאלה נמצאת הגירסא משבשת בקצת ספרים וגדולי הפוסקים גורסים בה באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא כלומר דחיישינן לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא הדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל ופירוש הדברים לדעתנו באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן שמאחר שלא קידש ואין המנהג לשלח סבלונות עד שיקדש יש לך לדון שסיבלונות אלו לשם קדושין נתנו אחר שהיו שם עדים ואע"פ שלא הזמין הוא את העדים שהרי כל שמעידים על ראיית מעשה אין צריכים הזמנה וכן אע"פ שלא הזכיר לשון קדושין הואיל ומכל מקום לא הזכיר לשון סבלונות גם כן מסבלי והדר מקדשי אפילו היו שם עדים אין חוששין לקדושין אע"פ שלא הזכיר לשון סיבלונות הואיל ומכל מקום לא הזכיר לשון קדושין גם כן שמאחר שהמנהג לשלח סיבלונות קודם קדושין אין כאן סרך לקדושין ואם היו קצתם עושין כך וקצתם עושין כך חוששין אף אם היה המיעוט דמקדשי והדר מסבלי אחר שהיו שם עדים ושלא הזכיר לשון סיבלונות שמחמירין בענין לחוש בו למיעוט אם מצד חומר אישות אם מצד שהרצועה מותרת לכל אדם לעשות רצונו בכך ושמא יתרבו המועטין כמנהג זה וכן הלכה ולמדת לפירוש זה שכל שהסיבלונות אינן בעדים או שהזכיר לשון סיבלונות אין חוששין בהם ומכל מקום יש מפרשים אף לנסחא זו שאין החשש מצד הסיבלונות עצמן אלא מחשש שמא קדש תחלה כבעינן הוחזק שטר כתבה בשוק האמור למטה וכן שאחר שהוא אומר חוששין לסבלונות משמע שבהזכרת שם סיבלונות ניתנו לה ולדעת זה אפילו היו הסבלונות שלא בעדים ואפילו הזכיר בהם לשון סבלונות חוששין באתרי דמקדשי והדר מסבלי אלא אם כן נודע בודאי שלא קדש וכן נראה דעת גדולי המפרשים אלא שלשון חוששין לסבלונות מוכיח כפירוש ראשון ומכל מקום גדולי הרבנים גורסין לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטי מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא ר"ל להקל בה ואיכא חזקה בהדה שהרי בחזקת פנויה היא קמ"ל שאפילו במקום חזקה לא חיישינן למיעוטא וחוששין לה הא רובא מסבלי מיהא אין חוששין כלל ואע"פ שלשון חששא אינו נופל אלא בחומרות כבר מצינו כיוצא בו כגון חוששין שמא חוץ לחומה לנו חוששין שמא במי מילין כתבו ועוד שכל שהוא אמור אצל מיעוט רגילות הלשון כך הוא בכך לומר חוששין למיעוט או אין חוששין למיעוט בין לקולא בין לחומרא וכמו שאמרו במקום אחר אשגר לישן הוא והדברים נראין כנסחת גדולי הפוסקים ולהחמיר ומכל מקום בזמנים אלו אין חוששין לסיבלונות כלל ואתרא דמסבלי והדר מקדשי הוא שהכל נוהגין לשדך ולעמוד בשדוכין אי זה זמן ואחר כך מקדשין ונושאין כאחד ואין המנהג לקדש תחלה אלא למיעוטא דמיעוטא ואין לחוש לדברי הכל ומכל מקום אם נראה הנותן משתדל ומחזר אחר עדים יש לחוש:
+אשה שלא הוחזקה במקדשת או בנשואה והוחזק שטר כתבה שלה בשוק שפלוני כתב לה כך וכך בכתבתה וענין חזקה בשוק פירושו שאינו יוצא מתחת ידה כל שנוהגים שלא לכתוב כתבה אלא אחר קדושין חוששין שמא קדש ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם ואפילו לא הזכיר בכתבה לשון אישות ר"ל הוי לי לאינתו ואינתתיה דא ואפילו היה מקום שאין סופר מצוי לשם ויש לדון שנזדמן לו סופר במקרה וכתב אין אומרים כן אע"פ שאין הכתבה יוצאת מתחת ידה ואם היו נוהגים לכתוב קודם קדושין אין חוששין בה כלל אחר שאין שם חזקת קדושין ויש פוסקין באתרא דמקדשי והדר כתבי ודאי קדש ואין חוששין לקדושי שני ובכתבי והדר מקדשי אין חוששין לקדושי ודאי אבל חוששין לקדושי ספק ועקר הדברים כדעת ראשון:
+המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאינים ושלהן היתה ושל שביעית היתה אמר להן הרי כלכן מקודשת לי בכלכלה הזאת וקבלתה אחת מהן על ידי כלן אמרו חכמים אין האחיות מקודשות אמר הר"ם כבר קדם לשון ההלכה בשביעי מכתובות העיקר אצלנו אין קדושין תופסין בעריות למאמר השם ית' ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפי' באחת מהם וילפינן העריות כולם משתי אחיות ולמדנו מזאת המשנה ג' עיקרים אחד מהם שמקדשין בפירות שביעית והשני שהמקדש בגלל אינה מקודשת והשלישי אשה נעשית שליח לחבירתה ואפי' במקום שנעשה לה צרה יש גזל שלה כמו שחטף מאיזה דבר ואחר נתנו לה ואמר לה הרי את מקודשת אינה מקודשת אלא א"כ קדם ביניהן שידוכין ואמרנו קדשה בגזל אינה מקודשת בשלא נתיאשו הבעלים אבל נתיאשו הבעלים מקודשת ואמרו אין האחיות מקודשות ואמרו אין האחיות מקודשות שיורה אם היו נכריות מקודשות וזה כאשר אמר להם הראויה מכם לביאה מקודשת לי אבל כשאמר כולכם מקודשות אין אחת מהם מקודשת ודע כי כשאמר לשני אחיות או לאשה ובתה ומה שדומה להם הרי אחת מכם מקודשת לי ונתן הקדושין להם יחד או קבלו האחת על ידי חברתה הקדושין תפסו בהן וצריכות שני גיטין:
+אמר המאירי ר"ל שאמר הרי שניהן מקדשות לי בשתי פרוטות אלו אינן מקדשות ואין אחת מהם צריכה גט שמאחר שאלו קדש האחת אין הקדושין תופסין לו באחרת בשקדש את שתיהן כאחת אין אחת מהם מקדשת והרי הן פנויות גמורות בין לו בין לאחרים ומכל מקום יתבאר בגמרא שאם אמר אחת מהם תהא מקדשת לי ולא בירר אי זו שנמצאות כל אחת בספק אחות אשה והרי קדושין אלו אינן מסורין לביאה אעפ"כ שתיהן מקודשות מספק וצריכות גט שמאחר שלא קדש אלא אחת מהו ואלו בירר אי זו היתה מקדשת ודאי כשלא בירר מיהא כל אחת מקדשת מספק שקדושין שאין מסורין לביאה קדושין הן להצריכה גט ומכל מקום אם אמר הראויה לביאה משתיכן תהא מקדשת לי אין אחת מהן מקדשת שהרי אין אחת מהן ראויה לביאה ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אחד כלכלה של תאנים ושלהן היתה אלא שהיתה של שביעית שהוא הפקר וזכה בהן שאלמלא כן הרי קדשה בגזל שלה ולא שדך אינו כלום כמו שביארנו בפרק ראשון אלא שזכה בהן מן ההפקר ואמר הרי כלכם מקדשות לי בכלכלה זו והיה בה שוה פרוטה לכל אחת מהן ואמרו חכמים אין אחיות מקדשות ומן הטעם שביארנו נכריות מקדשות ואע"פ ששתפן וכללן עם האחיות וכלן בדבור אחד נאמרו הרי אף לענין זכיה את וחמור קנה חלקו ר"ל שאם אמר קנה שדה זו וחמור קנה מחצה ולא הוצרכו בגמרא להעמידה בראויה לביאה תתקדש לי אלא מפני שהיו סוברים באת וחמור שלא קנה ואנו פוסקים שקנה כמו שיתבאר בבתרא ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כאן שאף הנכריות אינן מקדשות מדין את וחמור אלא אם כן אמר הראויה לביאה תתקדש לי אע"פ שלענין דיני ממונות פסקו באת וחמור שקנה והם מפרשים בסוגיא זו את וחמור הוא וכו' כלומר ולגבי קדושין מיהא לא קני ואף רבותי נסכמים בה כמו שכתבנו בתשיעי של בתרא אלא שעקר הדברים כדעת ראשון והנכריות מקדשות אבל האחיות אינן מקדשות כלל הא אם אמר כלכם ואחת משתי אחיות מקדשות לי הנכריות מקדשות בודאי והאחיות צריכות גט מספק:
+ולמדת ממשנה זו תשעה דברים הראשונה שהמקדש כמה נשים נכריות כאחת כלן מקדשות בודאי והשניה שהמקדש ב' קרובות כאחת אינן מקדשות כלל והשלישית שאם קדש נכריות וקרובות כאחת הנכריות מקדשות ולא הקרובות כלל והרביעית שאם לא קדש הקרובות כאחת אלא שקדש אחת מהן ולא בירר אי זו קדש כלן מקדשות מספק שקדושין שאין מסורין לביאה קדושין הן מספק החמישית שאם קדש נכריות ואחת מן הקרובות הנכריות מקדשות בודאי והקרובות מספק הששית שאם קדש אחת מן הקרובות בלשון הראויה לביאה אינה מקדשת אף מספק השביעית שהמקדש בפירות שביעית מקדשת הואיל וזכה בהן ואע"פ שכתוב בהן קדש השמינית שהמקדש בגזל שלה אינה מקדשת ודוקא בשלא שדך כמו שביארנו בפרק ראשון התשיעית שהאשה נעשית שליח לחברתה לקבל קדושיה אם במקום שנעשית לה צרה כמו שאמרו וקבלה אחת מהן על ידי כלן ר"ל בשליחותם או אף בשנתרצו בלקיחתה לדעת קצת על הדרך שביארנו בתחלת הפרק:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוה במשנה אלו הן:
+
+Daf 51a
+
+מעשר הוא שאחר שהפריש ��רומה גדולה מפריש אחד מן העשרה הנשאר למעשר ואין מפרישין אותו באומד אלא או במדה או במשקל או במנין ואם הפריש פחות מן הראוי אינו מעשר כלל ומפריש מאותו מעשר אחד מעשרה שבו ומן הנשאר בכרי אחד מעשרה שבו שלא חל שם מעשר עליו כלל לא על עצמו ולא הנשאר בכרי הפריש יתר מן הראוי כגון שהפריש סאה מחמשה סאין ולא היה לו להפריש אלא חצי סאה הותקן הנשאר בכרי אע"פ שבזה אחר זה אינו ר"ל שאם הפריש חצי סאה כדינו וחזר והפריש חצי סאה אחריו אין שם מעשר חל על השני כלל ישנו מכל מקום בבת אחת ר"ל כשמפריש הסאה בבת אחת חל מיהא שם מעשר על החצי אבל המעשר מקולקל שלא חל שם מעשר על כלו אלא על הראוי למעשר ונמצא שהותקנו הפירות מצד שכבר חל שם מעשר על הראוי אלא שהמעשר מקולקל מצד שיש שם חלק שלא חל עליו שם מעשר ונמצא המעשר שטבל מעורב בו ואסור לכל אדם ואנו רגילים לפרש בו שאין לו תקון ומכל מקום לגדולי הרבנים ראיתי שפירשו אסור לכל אדם עד שיתקן ותקון זה הוא שאם יש לו טבל ממקום אחר מפריש על זה לפי חשבון הטבל שבהם ואע"פ שהוא שלא מן המוקף היכא דלא איפשר שאני או שמביא את הטבל ומקיפו אצל זה ואף לאחר התקון יראה שהוא מעשר וחלין מערבין זה בזה אלא שמאחר שהמעשר מותר לזרים הרי עירובו עם חלין מתקנים אינו אוסר ותרומת מעשר שבו מפריש עליו ממקום אחר שהרי תרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף לדעת רוב מפרשים כמו שיתבאר במקומו ויש מפרשים תקון זה בדרך אחרת והוא שאם היו לו חמשת סאין שנמצא הראוי למעשר חצי סאה והפריש הוא סאה מעשר הרי הד' סאין מתוקנים והסאה שהפריש שם מעשר חל על הראוי ממנו לתקון ד' סאין והוא שתחשוב ד' סאין לתשעה חלקים ותחשוב מן הסאה חלק שהוא עשירי לאותם הט' חלקים והשאר טבל ומפריש ממנו אחד מעשרה להיות מעשר והנשאר ממנו חלין מערבין עם המעשר או שמא יפריש את הכל זה מזה ר"ל שיפריש מן הסאה החלק שיהא עשירי לתשעה חלקי הד' סאין והשאר טבל ומפריש ממנו אחד מעשרה והנשאר חלין לעצמן:
+הפריש אחד מעשרה כדינו ואחר כך חזר והפריש מן התשעה הנשארות לשם מעשר אין שם מעשר חל עליו כלל והרי הוא חלין מתקנים כשאר הפירות ועל זו אמרו שאינו בזה אחר זה:
+היו לו חמש סאין שהיה ראוי להפריש מהם חצי סאה ונטל סאה ואמר חציה של סאה זו מעשר או כל חצאי גרגירי חטה שבה מעשר הרי זה מעשר והוא מעשר וחלין מתקנים מערבין ומותר אחר שיפריש מתוכו תרומת מעשר שבו או שהוא מפרישם ממקום אחר כמו שביארנו ועל זו אמרו שהוא לחצאין נמצאת אומר במעשר שאינו בזה אחר זה אבל ישנו בבת אחת ולחצאין ויש חולקים לפסוק שאינו לחצאין וכנגד סוגיא זו מכח שמועות אחרות אלא שאין בהם הכרח ואיפשר לישבם ולהסכימם עם מה שנאמר בסוגיא זו:
+מעשר בהמה אינו בזה אחר זה ולא לחצאין אבל ישנו בבת אחת וישנו בטעות כיצד מנה תשעה ויצא עשירי וקראו עשירי ונמצא קדוש כדינו ואחר כך יצא אחד עשר וקראו עשירי אין אחד עשר קדוש כלל שאינו בזה אחר זה ולא עוד אלא אפילו יצא עשירי ולא קרא עליו שם ויצא אחד עשר וקראו עשירי אין אחד עשר קדוש שהעשירי אע"פ שלא קרא עליו שם נתקדש מאליו ואין אחריו כלום מנה תשעה ויצאו שנים כאחד ואמר חצי של כל אחד מהם יהא קדוש מתורת עשירי אין אחד מהם בקדושה כלל שאינו לחצאין אבל אם קרא את שניהם עשירי הרי שניהם בספק קדשה מפני שישנו בבת אחת וזהו שאמרו עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה כלומר שאחד מהם מעשר גמור דאין ידוע אי זה הוא ואין קרבין אלא ירעו עד שיוממו ויאכלו לב��לים במומן אחר שמביא בהמה אחרת ומחלל קדשת המעשר עליה ומקריבה ואם קראם אחד עשר הרי זה חלין ומעשר מערבין זה בזה ויאכלו גם כן במומן כדרך שהזכרנו וכן הדין אם לא קרא להם שם ובתשיעי ועשירי שיצאו כאחד בין שקרא להם תשיעי בין שקרא להם עשירי בין שלא קרא להם שם שניהם בספק קדושה טעה וקרא לתשיעי עשירי הרי התשיעי והעשירי בספק קדשה וכן אם קרא לאחד עשר עשירי אבל אם קרא לשמיני או שלמטה הימנו עשירי אין זה כלום וכן לשנים עשר או שלמעלה הימנו שלא נאמר כן אלא בסמוך לעשירי מלפניו או מאחריו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתם מקדשין וכן הדין אף בשלא קרא שם לעשירי ויתבאר במקומו באלו תשיעי נאכל במומו ועשירי מעשר ואחד עשר יקרב שלמים:
+שלמי יחיד הם שלשה מינין והם שלמי שמחה וחגיגה וכיוצא בהם מן הבאים בנדר ונדבה והם הבאים בלא לחם ושלמי נזיר והוא הנקרא איל נזיר והוא בא עם לחם עשר חלות ועשרה רקיקין העשרה שהם רקיקים משוחים בשמן והעשר חלות לותת את הסולת בשמן והכל מצה ומאפה תנור ויש עוד מין שלישי למי שהיה מביא שלמים להודאה על נס שאירע לו והם נקראים שלמי תודה ובאים על לחם ארבעים חלות עשרה של חמץ ושלשים של מצה ואותן השלשים של מצה הם שלשה מינים עשרה חלות מאפה תנור ועשרה רקיקין שהם גם כן מאפה תנור ועשרה רביכין ר"ל חלוטות ברותחין ומטוגנות אחר כן בשמן והכהן לוקח בנזיר שתים אחת מכל מין ובתודה ארבע אחת מכל מין ושיעורן בנזיר ששה עשרונות ושני שלישי עשרון חצים לחלות וחצים לרקיקין ובתודה עשרים עשרונות חצין לעשר של חמץ וחצין לשלשים של מצה ושחיטת הזבח עליהם מקדשתן ולחמי תודה אלו אינן לחצאין ולא בטעות ולא בזה אחר זה אבל ישנן בבת אחת בצדדין ידועין כיצד הביא שמנים חלות בעזרה ואמר תקדש חציה של כל אחת אינו קדוש שהרי אמרו אחד שלא יטול פרוס וכן אם שחט זבחו על ארבעים חלות ונתכון ללבנות ונמצאו שחורות אינו קדוש שהקדש טעות אינו הקדש וכן אם הביא ארבעים לתודה זו ונתחלפו לו באחרת שחטה על ארבעים חלות ואחר כך הביא ארבעים אחרות ואמר יתקדשו אלו על אלו אין השניות קדושות כלל שחט על שמנים חלות כאחד אם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמנים קדשו ארבעים מהם ונוטל ארבעים מהם ומרים אחת מכל עשרה לכהן וארבעים השניות יפדו ויצאו לחלין אבל אם אמר לא יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשו שמנים לא קדשו אף הארבעים וכן הדין לדעת גדולי המחברים אף בסתם ר"ל ששחטה על שמנים חלות ולא אמר כלום אין כאן קדשה כלל אף בארבעים מהם שלקרבן גדול נתכון ודעתו על כלם כר' יוחנן ומכל מקום יש פוסקים בסתם כחזקיה שלא הביא שמנים אלא לאחריות אם יאבדו קצתם אבל לא נתכון אלא לארבעים והביאם לזה מה שידוע בחזקיה שהיה רבו של ר' יוחנן ואין הלכה כתלמיד אצל הרב:
+קדושין שאין מסורין לביאה כבר ביארנו שהם קדושין להצריכם גט ואע"פ שנחלקו בה אביי ורבא ולדעת רבא לא הוו קדושין זו היא אחת מאותם שהלכה בהם כאביי ר"ל והוא סימן לשמועות ידועות מבוארות במקומן כמו שביארנו כל אחת במקומה הראוי לה וכן בארנו את כלם ביחד בחבור זה בשני של ע"ז בסוגית המשנה השלישית:
+ולענין ביאור מיהא שאלו בתוספות לדעת רבא מיהא היאך קדושין תופסין בחייבי לאוין והרי אין מסורין לביאה ואף הם תירצו שלא נאמר כן אלא במה שהאיסור בא על יד הקדושין כגון זו שאם קדש אחת מהן היתה מקדשת ודאית אבל חייבי לאוין אין האיסור בא על ידי הקדושין:
+
+Daf 51b
+
+המקדש את בת�� סתם והיו לו שתים אחת קטנה או נערה ואחת בוגרת נתקדשה הקטנה ואין הבוגרת בכלל ואפילו עשאתו בתו הבוגרת שליח לקבל קדושיה סתם הדברים אינו מניח קדושי הבת שהם שלו בשביל אותם שאינם שלו ואפילו אמרה לו שיהו הקדושין שלו אעפ"כ אינו מניח מה שהמצוה מוטלת עליו בשביל אותם שאין מצות קדושיה מוטלת עליו:
+היו לו שתים קטנות או נערות או אחת נערה ואחת קטנה הרי זה כאומר אחת מהם מקדשת לי והרי הם קדושין שאין מסורין לביאה וצריך לגרש את שתיהן או כמה שהן:
+היו לו בנות גדולות וקטנות ואמר הרי בתך הגדולה מקדשת לי אין בכלל אלא גדולה שבכלן ולא סוף דבר בכת אחת אלא אפילו היו לו שתי בנות משתי נשים אין בכלל אלא גדולה שבגדולות וכן אם אמר בתך הקטנה אין בכלל אלא קטנה שבקטנות שאין אדם מוריד עצמו לספק לקרות קטנה אלא לקטנה שבקטנות או גדולה לגדולה שבגדולות מאותן שברשותו לקדשם ומכל מקום אין הבוגרות בכלל ואפילו לא כיון לגדלה שבכלן או לקטנה שבכלן אלא לאחרת אינו כלום ואפילו היתה אחת מן האחרות משדכת לו שאין מחשבה הנכרת מבטלת דבור וכן כתבו רבני צרפת בקצת חבוריהם מעשה באחד שהיו לו שלש בנות קטנות ושדך אחת מהם לאחד בשטר שדוכין ובשעת נשואין קדש בסתם ואמר בתך מקדשת לי והצריכו ליתן גט לשלשתן והיה שם מי שחלק להתיר מצד השדוכין ולא נענה אלא שמכל מקום לא חזרו החולקים מלומר כן והיו אומרים שכל שאחת מבנותיו משודכת לאחד וקדש אחת מבנותיו לאחר סתם אין המשדכת בכלל ואם קדש לזה ששדך אין האחרות בכלל ואף אני מסכים לומר כן ממה שאמרו בבריתא היו עסוקים בגדולה לגדול וקטנה לקטן אני אומר גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן ולא סוף דבר עכשו שיש חרם קדמונים שלא לחזור בשדוכין אלא אף בלא כן ששארית ישראל לא יעשו עולה ולא עוד אלא שיש מפקפקין לומר כן אף בבוגרת הואיל ונשתדכה לזה שקדש סתם ואין זה דומה לשויתיה שליח שזו דעת המקדש מיהא אינו לזו בפרט אבל משדכת דעת שניהם עליה וכן יש מפקפקין לומר במה שאמרו ושויתיה שליח שעשאתו שליח בכלל וכמו שפירשוה גדולי הרבנים אבל אם עשאתו שליח בפרט לקבל קדושיה מזה שמקדש סתם אף הבוגרת בכלל ומה שאמרו כאן ואיני יודע לאו דוקא עד שנשמע משם שלא נאמר אלא כשהוכרו ולבסוף נתערבו ר"ל שנתברר בשעת הקדושין ואחר כך נולד הספק אלא שסתם הדברים קלקול זה אינו אלא בנמהרי לב וקלי הדעת שמקדשים שלא מתוך יישוב הדעת ומשא ומתן:
+זה שקדש אחת משתי אחיות שהיה לו ליתן גט לשתיהן ולא הספיק ליתן גט עד שמת ויש לו אח אחד הרי זה חולץ לשתיהן ואין אומרים יחלוץ לאחת תחלה ואחר כך ייבם השנית שמא אותה שחלץ לה היא המקדשת וחליצתה חליצה גמורה ונמצאת האחרת אחות חלוצתו וכן אינו מיבם תחלה לאחת ושיחלוץ לאחרת שמא השניה היא המקדשת והרי היא זקוקתו ונמצא כשמיבם תחלה פוגע באחות זקוקתו:
+היו לו שני אחים אחד חולץ בתחלה לאחת והאחר מיבם אחריו את השניה שאם זו השניה היא המקדשת כדין הוא מיבם ואם זו שחלץ לה אחיו היא המקדשת הרי זו אחות חלוצת אביו שמותרת אבל לא יהא מיבם תחלה קודם שיחלוץ אחיו לאחרת שמא אחותה היא המקדשת ונמצא פוגע באחות זקוקתו ואם כנסו שניהם אם כאחד אם בזה אחר זה אין מוציאין מידם ואין צריך לומר מן המיבם השני שהרי כדין הוא מיבם הואיל ואין כאן אחות זקוקתו שהרי נשאת האחרת לאחיו אלא אף אותו שכנס ראשון שנמצא בשעה שכנסה בספק פגיעה באחות זקוקתו הואיל ואחר כך כנס האחר אין מוצי��ין מידו שכשכנס השני נסתלקה זיקתה מן הראשון:
+שנים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע אי זו קדש וזה אינו יודע אי זו קדש זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין לא הספיקו ליתן גט עד שמתו ויש אח לכל אחד מהם ואין אחד מהם יודע אי זו אשת אחיו הרי כל אחד מן האחין חולץ לשתיהן ואין אחד מהם מיבם שאם תאמר ייבם זה ויחלוץ זה אם הוא מיבם קודם שיחלוץ האחר שמא אין זו אשת אחיו ונמצא פוגע ביבמה לשוק וכן שהאחרת היתה אשת אחיו וזו אחות זקוקתו ואף אחר שחלץ האחר לשתיהן אין זה מיבם שמא האחרת היתה אשת אחיו וזו אחות זקוקתו לזה אח אחד ולזה שנים היחידי חולץ לשתיהן תחלה ואינו יכול ליבם את האחת שמא האחרת היתה אשת אחיו וזו אחות זקוקתו והשנים אחד חולץ לאחד מהן והאחר מיבם את השניה שאיסור יבמה לשוק אין כאן שהרי חלץ היחידי לשתיהן ואיסור אחות זקוקה אין כאן שהרי חלץ אחיו לאחרת ונמצא שאחר חליצת היחיד לשתיהן וחליצת אחיו לאחת הוא יכול ליבם את האחרת אבל אינו מיבם קודם חליצת אחיו לאחת שמא האחרת היתה אשת אחיו והויא לה אחות זקוקתו וכן אינו מיבם קודם חליצת היחידי לשתיהן שמא זו היא זקוקת האחד ונמצא פוגע ביבמה לשוק כנסו שני האחים אחר חליצת היחידי לשתיהם אין מוציאין מידם ואפילו מן המיבם הראשון שפגע בספק אחות זקוקתו שבשעה שכנס השני מיהא נסתלקה זיקתה כמו שהתבאר:
+
+Daf 52a
+
+מי שהיו לו חמשה בנים וכלם עשאוהו שליח לקדש להם את האשה ופגע באיש שהיו לו חמש בנות ואמר לו אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני או בנותיך מקודשות לבני אע"פ שהדברים נראים שעל סדר תולדותם הוא מכוין גדולה לגדול וקטנה לקטן אין זה כלום ואינן מקודשות אלא מספק כשאר קידושין שאין מסורין לביאה וכל אחת מהם צריכה חמשה גיטין ואם מת אחד מהם כל אחת מהם צריכה גט מארבעה הנשארים וחליצה מאחד מהם וכן בכל ספיקות הדומות לאלו:
+קדשה בגזל בין בגזל שלה בין בגזל של אחרים הן קודם יאוש הן לאחר יאוש הן בגניבה הן בגזילה על אי זה צד מקודשת ועל אי זה צד אינה מקודשת כבר ביארנו הענין כלו כפי הצורך בפרק ראשון:
+מי שגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכבר ביארנוהו בכדי הצורך בשביעי של קמא:
+
+Daf 52b
+
+כבר ביארנו בפרק ראשון שסתם גזילה אינה יאוש בעלים מכל מקום לסטים מזויין ישראל סתמו יאוש בעלים וכבר ביארנוהו במקומה בבבא קמא בפרקא בתרא:
+אריס או שותף שנטל מן הדבר המשותף קודם שחלקו וקדש בו את האשה הרי זה בכלל גזילה ואינה מקודשת שהרי כל שחולק שלא מדעת בכלל גזילה ואין חלוקתו חלוקה ומכל מקום דוקא בדבר הצריך שומא אבל דבר שאין צריך שומא הרי הוא חולק שלא מדעת חברו כמו שביארנו במציעא והילכך כל שקדש בו מקודשת נטל מפירות של בעל הבית לקדש בו את האשה וראה בעל הבית ואמר היאך אי אתה בורר לך מן היפות והלך וקדש על סמך דבור זה אף זה גזל ואינה מקודשת שלא אמר כן אלא משום כסופא כלומר כדי שיתבייש מתוך דבריו ויש מפרשים כדי שלא יתבייש ממה שעשה לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה הא כל שאמר לו בהדיא שנוח לו בכך אינו גזל ומכל מקום דוקא כשאמר לו קודם שיקדש הא אם קדש תחלה ואחר כך אמר לו הלה שנוח לו בכך אינה מקודשת שמכל מקום בגזל קדשה ואין אומרים מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה שאין אומרים כן אלא לדעת האומר יאוש שלא מדעת הוי יאוש אבל מאחר שפסקנו שאינו יאוש אין אומרים כן ולא הביאו גדולי הפוסקים מע��ה זה אלא ללמוד הימנו אם קדש בו אחר שאמר לו בעל הבית כן וכן כתבוה חכמי הדורות ומכל מקום אם קדשה בדבר שמן הסתם אין בעל הבית מקפיד עליו כתבו גדולי המחברים שמקדשת מספק:
+התורם שלא ברשות הבעלים ושלא בשליחותם אם גלו הבעלים את דעתם שנוח להם בכך תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה שלא אמרה אלא דרך כעס ואם היו בעלים מלקטים ומוסיפים בין כך ובין כך תרומתו תרומה ויש חולקים לומר שאף בגלוי הדעת אין תרומתו תרומה אלא אם כן עשאו שליח לתרום וכבר ביארנו דבר זה בשני של מציעא:
+המשנה השמינית והכונה להתחיל בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר המקדש בחלקו מקדשי הקדשים ומקדשים קלים אינה מקודשת ממעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קדש דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שוגג קדש מזיד לא קדש אמר הר"ם פי' הדבר שיקח הכהן מקדש הקדשים ומקדשים קלים הוא ממון גבוה וכהנים משלחן גבוה קא זכו ולא נתן השם להם אלו המתנות כי אם לאכילה לא שיעשו בהם דבר זה והוא אמרו זה יהיה לך מקדשי הקדשים מן האש כמו שהאש לא תשמש זולת האכילה כך אלו המתנות שיקחו מקדשי מזבח לא ישתמשו אלא באכילה ואמר השם במעשה לזה הוא בהוייתו יהא ולזה אינה מקודשת ור' יהודה סבר זה במזיד שהוא ידע שזה הדבר מעשר שני הרי לפי שמעשר שני מתחלל כמו שביארנו במסכת מעשר שני וכשנתחלל הרי היא מקודשת בלא ספק ור' מאיר סבר שאין דרך חילול בכך ר"ל שאין דרך חילול והרי הקדש בדק הבית בהיפך דר' מאיר סבר במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ור' יהודה סבר היפך והלכה כר' מאיר במעשר וכר' יהודה בהקדש:
+אמר המאירי המקדש בחלקו ר"ל שחלק עם אחיו בבשר קדשים אחר זריקת הדם בין בקדשי קדשים כגון חטאות ואשמות שהבשר לכהנים בין בקדשים קלים כגון שלמים שהכהנים חולקים בהם בחזה ושוק או הבעלים עצמם שקדשו בבשר שלמים אחר שנתנו חזה ושוק לכהנים שהרי הבשר נאכל לבעלים אינה מקדשת כלל שהכהנים ואף הבעלים בדברים אלו משלחן גבוה זכו בהם ואינו ממון שלהם ושמא תאמר מאחר שזכו מיהא הרי הוא שלהם אינו כן שלא זיכתה תורה בהם לכך אלא לאכילה אבל לא לפרוע חובותיהם או לעשות בו שום דבר ובבריתא מצאתי בבשר מעשר בהמה אפילו לאחר שחיטה אינה מקודשת בעצמיו ובגידיו בקרניו ובטלפיו בדמו ובחלבו ובעורו ובגזתו מקודשת ונראין הדברים בעצמות וגידים וקרנים וטלפים מפני שאין מועלין בהם לאחר זריקת דמים וכל שכן בחלב שלה אם היא נקבה אבל בדם אתה צריך לפרשה בשירי הדם קודם שיצאו לנחל קדרון הא משיצא לשם מועלין וכן הקיז דם לבהמות קדשים מועלין בו ובמעשר שני בין בשוגג ר"ל שאינה יודעת שהוא מעשר שני אע"פ שידע המקדש או שאף שניהם אינם יודעים בין במזיד לא קדש דברי ר' מאיר מפני שהוא סובר שמעשר ממון גבוה הוא שנאמר לי"י הוא ולא זכתהו תורה לעשות בו שום דבר מחפציו עד שיתחלל ואין בזה חלוק בין שקדשה במעשר זה בירושלם שהוא מקום אכילתו לקדשה חוץ לירושלם ור' יהודה אומר בשוגג לא קדש במזיד קדש מפני שר' יהודה סובר מעשר ממון הדיוט הוא הילכך כל שהודיעה שהוא מעשי שני מקדשת ואע"פ שאמרו במציעא שלא אמר ר' יהודה ממון הדיוט הוא אלא בירושלים הואיל ומקום אכילתו שם אבל חוץ לירושלם ממון גבוה הוא מכל מקום הואיל והיא יודעת בכך סומכת היא על אכילתו שבירושלם ואף אונס הדרך אינו מציל עליו הואיל וידעה בו שהוא מעשר אבל בשוגג לא קדש שקדושי טעות הם שאלו היתה יודעת בו שהוא מעשר לא היתה מקנה עצמה לו מפני שהיתה חוששת לטורח הדרך אע"פ שיש לדון שאונס הדרך מוטל עליו אחר שלא ידעה בו שהוא מעשר הא אם הוא בירושלם אין כאן טעות כלל ומקדשת ובזו הלכה כר' מאיר אלא שמכל מקום יש ללמוד מדברי ר' יהודה שאם קדשה במטבע שהיא סבורה בו שיכולה להוציאו בכאן ונמצא שאינה יכולה להוציאו כאן שאינה מקדשת ודאי אע"פ שלדעת קצת אונס הדרך עליו אחר שהיא שוגגת:
+ובהקדש של בדק הבית במזיד קדש בשוגג לא קדש דברי ר' מאיר מפני שהוא סובר הקדש במזיד מתחלל ר"ל שכל שנהנה בו במזיד יצא לחלין אע"פ שאינו מביא קרבן שאין קרבן במזיד אבל בשוגג אין מתחלל ואינו מביא קרבן מעילה הואיל ושוגג הוא ושההקדש בעולם ולא אמרה תורה להתחייב ולהביא קרבן בשוגג אלא כשאין ההקדש בעולם כגון שאכל בשוגג או שהדליק בו את הנר וכלה אבל כל שהוציאו במזיד מתחלל אע"פ שהוא בעולם ואינו מביא קרבן שאין קרבן במזיד והילכך במזיד כגון שנודע לאיש ולאשה שהוא הקדש קדש שהרי המקדש הוציאו לחלין ויכולה היא ליהנות בהם ואף היא אינה יכולה לומר איני רוצה שיצא הקדש לחלין על ידי שהרי ידעה בכך וסברה וקבילה הא בשוגג לא קדש שאם הוא שוגג הרי לא יצא לחלין ואין כאן ממון שלו וכן שאיפשר שלא היה רוצה להתחלל הקדש על ידו ואם הוא מזיד והיא שוגגת יכולה היא לומר שאינה רוצה שיתחלל הקדש על ידה ואך כשאינה אומרת כן אנן סהדי דלא ניחא לה ור' יהודה אומר בשוגג קדש במזיד לא קדש מפני שהוא סובר הקדש במזיד אינו מתחלל בשוגג מתחלל והילכך בשוגג יצא לחלין והוא מביא קרבן מעילה ומשלם קרן וחומש להקדש ויש כאן ממון שלו ואפילו היא שוגגת אינה יכולה לומר איני רוצה שיהא הקדש מתחלל על ידי שהכל תלוי במוציא ובמזיד לא קדש שלא יצא לחלין בכך ואין כאן ממון שהרי אינה יכולה להוציאם אחר שלא יצאו לחלין ובזו הלכה כר' יהודה:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו וכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+הכופר לחברו בבהמה של קדשים קלים ונשבע והודה הרי זה בדין שבועת הפקדון כחולין גמורים שנאמר ומעלה מעל בי"י לרבות קדשים קלים שהם ממונו ולא אמרו במשנתנו שממון גבוה הוא אלא לאחר זריקת הדם ויראה שישראל שקדש בבהמת שלמים מחיים או כל שקודם זריקת הדם מקדשת והיא אוכלת הבשר במקום בעלים וכבר ביארנוה בראשון של קמא:
+קדשי קדשים אין נאכלין אלא בעזרה ולא בעזרת נשים אלא בעזרת ישראל וזהו ששאלו אשה בעזרה מנין שאלו בעזרת נשים ודאי מצויה היא לשם אלא שאין נאכלין אלא בעזרת ישראל ומתוך שאין אשה מצויה לשם שאלו בה מהיכן באת ליכנס היא לעזרה והעמידוה בשהיא קטנה או נערה וקבל אביה קדושיה או שהיא גדולה ומינתה שליח לקבל קדושיה או שדחקה ונכנסה ומכל מקום יש אומרים שאין איסור לאשה בכניסתה לעזרת ישראל ולא שאלו כן אלא מתוך שאין הדבר מצוי ויש להם ראיה ממה שאמרו כאן דחקה ונכנסה ולא אמרו עברה ונכנסה וכן נראה לי ממה שאמרו בראשון של כלים עשר קדושות הן ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות שמביאין ממנה עומר ובכורים ושתי הלחם עיירות מוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחים מתוכם את המצורע ומסבבין לתוכם מת כלומר שמקיפין בו את העיר לנשאו בעיר ממקום למקום ואם יצא מן העיר אין מחזירין אותו ומדברי סופרים לפנים מחומת ירושלם מקדש מהם שאוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני הר הבית מקדש הימנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסות לשם החיל מקדש הימנו שאין גוים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקדש הימנו שאין טבול יום נכנס לשם עזרת ישראל מקדשת הימנו שאין מחסר כפורים נכנס לשם ובמסכת יומא פירשו בה שאפילו טהור הנכנס לשם טעון טבילה עזרת כהנים מקדשת הימנה שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולשחיטה ולתנופה שהסמיכה אינה אלא בבעלים והתנופה בבעלים עם הכהנים והשחיטה כשרה בזר בין האולם ולמזבח מקדש הימנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם ההיכל מקדש ממנו שאין נכנס לשם וכו' אלא כהן גדול ביום הכפורים זהו לשון המשנה והרי שלא אמרו בעזרת ישראל שאין נשים נכנסים לשם וכן ראיה שהרי שחיטה כשרה בנשים כמו שיתבאר במקומו והשחיטה בעזרה היתה ואע"פ שגדולי צרפת פירשו באותה משנה שסמיכה ותנופה ושחיטה כשרות בעזרת ישראל אלא שלימד במשנה זו שאלו רצה לעשותם בעזרת כהנים לא מיחו בידם ושמא דוקא באנשים מכל מקום בעזרת ישראל מיהא אתה למד שנכנסות ולא כפירוש גדולי הרבנים שפירשו שמאחר שאין מחסר כפורים נכנס לשם כל שכן נשים ולמדנו שלא אמרו אשה בעזרה מנין אלא מתוך שאין הדבר מצוי:
+
+Daf 53a
+
+כל הראוי לכהנים בקדשים לא סוף דבר לאותם שמקריבים את הקרבן אלא כל אנשי בית אב חולקין עמו אף אותם שלא הקריבו וזה שנאמר בתורה באשם הכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ובמנחה הכהן המקריב אותה יאכלנה לא נאמר אלא לומר שלא יחלוק בה אלא הראוי להקריב אבל טמא או קטן אע"פ שהוא מותר באכילת קדשים אין חולקין בקדשים אלא אשה ואנדרוגינוס ואע"פ שבעל מום חולק כמו שיתבאר במקומו בזה מאחר שהכתוב התירו באכילתם שנאמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים וכו' ראוי הוא לאכול שאף הוא מסייע לתלע בעצים ולהפשיט ולנתח אבל טמא או קטן לא הא כל שאר אנשי בית אב שבאותו היום חולקים והוא שנאמר במנחת הסלת לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו וכשהם חולקים צריך שיחלקו כל קרבן וקרבן ליתן חלק ממנו לכל אחד ואחד לא שיהא אחד נוטל מזה והאחר כנגדו בקרבן אחר ולא סוף דבר שלא יחלקו מנחות כנגד זבחים שהרי אינם מין אחד שזה ממין דבר הנשחט וזה ממין הקמחים וכן שהמנחות אינן קמות תחת הזבחים בדלות שהרי יש בנתים קרבן העוף ר"ל שאם לא השיג בבהמה מביא עוף ואם לא השיג לעוף מביא מנחה אלא אף מנחות כנגד עופות אינן חולקים אע"פ שהמנחה קמה תחת עופות לדלי דלות ולא סוף דבר באלו שמכל מקום הללו מיני דמים והללו מיני קמחים אלא אפילו עופות כנגד זבחים ולא סוף דבר באלו שמכל מקום הללו מעשיהם ביד ר"ל במליקה והללו בכלי ר"ל בסכין ובשחיטה אלא אפילו מנחות כנגד מנחות או עופות כנגד עופות או זבחים כנגד זבחים ולא סוף דבר במנחת מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת שזו מעשיה קשין וזו מעשיה רכין אלא אף מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת ולא סוף דבר בקדשי קדשים אלא אף בקדשים קלים שכל אלו אינם ממון שלהם כדי לחלוק עד שלפעמים יצטרך לעלות בדמים זה על זה אלא ממון גבוה הוא ומה שאמרו בלחם הפנים כשנשתלחה בו מארה שלא היו שבעים בה באכילה מועטת כמו שהיו רגילים בזמן שהיתה הברכה משלחת בו שאמרו עליה שבאכילת כזית יש אוכל ושבע ויש שבע ומותיר וכשנשתלחה בו מארה אמרו שהצנועין מושכין ידיהם ומניחים חלקם לחבריהם והגרגרנים חולקים והרי זו ודאי לא לחלוקה חלק כחלק היא אמורה שהרי אינה כלום לכל אחד ומתוך כך היה ראוי לפרש שחולקים ונוטל כל אחד כדי שבעו ומעלה לחברו בדמים אינו כן אלא מאי חולקים חוטפים ר"ל שנוטלין בזרוע והצנועים לא היו קפדים בכך והיו מניחים להם מקום ומכל מקום יש דברים שאין חולקים דבר אחר כנגדם ואעפ"כ מה שבא לחלקו ממנו הוא כממון שלו לעשות בו כל דבר ומהם גזל הגר שאין כהנים שבאותו משמר חולקים אותו כנגד דבר אחר כמי שביארנו בבבא קמא פרק הגוזל קמא ואעפ"כ כשבא חלקו לידו עושה ממנו את חפציו כמו שביארנו במסכת חלין פרק לחיים ובאחרון של סכה התבאר שבעצרת שחל להיות בשבת שיש שם שתי הלחם חמץ ולחם הפנים מצה אין חולקין זה כנגד זה אלא אומרים לכל אחד הי לך חמץ הי לך מצה:
+
+Daf 53b
+
+כבר ביארנו שלדעת ר' יהודה שהלכה כמותו כל שהוציא מעות הקדש בשוגג מעל ואם קדש בהם מקדשת וכן אם קנה בהם חפץ מקחו קיים והנהנה אחריו פטור שהרי יצא לחולין ובמזיד אינו מביא קרבן מעילה אלא שלוקה ומתוך שאינך מביא קרבן מעילה לא נתחלל ההקדש אלא הרי הוא בהוייתו ואם בא אחר ונהנה בו בשוגג מעל:
+המפקיד מעות של הקדש אצל שולחני ולא הודיעו שהם של הקדש אם צרורים בקשר משונה או חותם על הדרך שביארנו במציעא אין הנפקד רשאי להשתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הנפקד ואם מותרים ר"ל שאינם קשורים בקשר משונה או חותם יש לו רשות להשתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל המפקיד ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שלא מעל לא מפקיד ולא נפקד לא מפקיד שלא הרשוהו ולא נפקד שהרי הוא כמורשה מאליו ונראה שהם גורסים במשנה זו במעילה בזו אם הוציא שולחני לא מעל אצל בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא בעל הבית מעל וחנוני דינו כשולחני וכבר ביארנוה גם כן במציעא פרק שלישי:
+
+Daf 54a
+
+כל שיש בו צד היתר אין בו מעילה אף במי שלא הותר בו הואיל והותר לקצת בני אדם כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת הדם אפילו אכל מהם זר בשוגג אין בו קרבן מעילה ומעתה כתנות כהנה שבלו מועלין בהם כשאר קדשים ויצאו לחולין שהרי מכיון שבלו אין בהם היתר לשום אדם אבל אותם שלא בלו אין מועלין בהם שהרי ניתנו ליהנות בהם אף שלא לשעת עבודה שלא נתנה תורה למלאכי השרת להפשיטם לשעתם תכף לגמר עבודה שעל כל פנים צריכים הם לשהייה מועטת ומתוך כך הותרו אף שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא כלאים ואף בזה יש חולקים להתירו כל יום העבודה ובמקדש והילכך אם נהנה בהם לא יצאו לחלין ואני תמה אף בבלו מפני מה מועלין שהרי בבשר קדשים אפילו נפסל מלאכול הואיל והיתה להם שעת היתר אין מועלין בהם ואלו כבר היה להם שעת היתר אלא שיראה לי שמאחר שאין הנאתם היתר מרווח אלא מצד שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אין זה קרוי שעת היתר לגמרי ושמא תאמר מאחר שבלו הרי נעשית מצותם וקיימא לן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו תירצו בה שכבר יצאו מכלל זה תרומת הדשן ובגדי כהונה כמו שהתבאר בשלישי של מעילה ודבר זה לדעת האומר והניחם שם מלמד שטעונים גניזה אבל לדעת האומר והניחם שם שלא ישתמש בהם ליום הכפורים אחר אבל בכל השנה יכול להשתמש בהן כהן גדול או הדיוט אין זה נעשית מצותו אלא שהלכה שטעונין גניזה וכן כל בגדי כהן שבלו:
+כתנות כהנה שהזכרנו יש מפרשים בה של כהן גדול שאם בכהן הדיוט הרי אמרו מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם היו מפקיעין ועושין פתילות להדליק לשמחת בית השואבה ומבלאי כתנותיהם למנורה ומכל מקום רוב מפרשים כתבוה אף בכהן הדיוט ושמחת בית השואבה ומנורה כעין צורך עבודה היא או שמא הואיל וצרכי רבים הם דינם כחומות העיר שבאים משירי לשכה אף לדעת האומר בשירי לשכה שמועלים בהם אלא שהלכה אין מועלין בשירי לשכה:
+כבר משנכנס ניסן אין מקריבין אלא מתרומה חדשה וכדכתוב החדש הזה לכם ודרשו בו חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה ו��לש עשרה תיבות היו במקדש עשויות כעין שופר רחבות מלמטה וקצרות מלמעלה וכלן תשמישיהן מיוחדין כל אחד לענינה על הדרך שהתבאר בשקלים ושתים מהם באחת היו מניחים בתוכה שקלים של שנה זו הנקראים תרומה חדשה עד שתתמלא ויטלום ממנה ליתנם בלישכה וכותבין עליה חדתין ובחברתה היו מניחין שקלים של שנה שעברה מאותם שלא הביאום בשנה האחרת והביאום עכשו וכבר נתכפרו אלו בשקלי חביריהם הואיל ולא נמנעו בהבאתם דרך זדון והוא שאמרו תורמין על האבוד ועל הגבוי שעדין לא הגיע ללשכה ועל העתיד לגבות ומאחר ששקלים אלו הם תשלומי שנה שעברה אינן בכלל תרומה חדשה להיותם ראויים לקרבנות ומניחין אותה בתיבה זו וכותבין עליה עתיקין וכל השקלים החדשים כשבאו מרוב הצבור היו צוברין אותן בלשכה אחת וממלאין מהן שלש קפות גדולות כל אחת בת תשע סאין כדי לתרום מהם שלש קופות קטנות כל אחת בת שלש סאים ג' פעמים בשנה בפסח ובעצרת ובחג והוא הנקרא תרומת הלשכה ומשם היו לוקחין תמידין ומוספין וכל קרבנות צבור וקצת דברים אחרים מבוארים במקומם ומה שנשאר בקופות הקטנות בסוף השנה נקרא מותר התרומה ועושין ממנה רקועי זהב לצפוי בית קדשי הקדשים וקצת דברים אחרים מבוארים במקומם ומה שנשאר בלשכה או בקפות הגדולות אחר שתרמו מהם שלשה פעמים נקרא שירי לשכה והיו בונין ממנה חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר וקצת דברים אחרים מבוארים במקומם ועתיקין בכלל שירי לשכה הם ומה שנשאר ממנה אחר שעשו כל אלו נקרא מותר שירי לשכה ונחלקו בה ר' ישמעאל ור' עקיבא באחרון של כתבות שלדעת ר' ישמעאל עושין בהם סחורה ולדעת ר' עקיבא שהלכה כמותו אין משתכרין בשל הקדש ולא ביארו בה לר' עקיבא מה היו עושים בה ורבותי סוברים שהיו מניחים אותם עד שיצטרכו לצרכי העיר פעם אחרת:
+שקלים של שנה זו כל שמוציאם שלא לצורך עבודתם מעל אבל בעתיקין אין מועלין בהם אבל כל שבבית המקדש יש בהם מעילה והוא שאמרו בונין בחול ואחר כך מקדישין כדי שלא יהנו בישיבה על אבן או קורה או בעמידה בצל הבנין כמו שביארנו ברביעי של מציעא:
+כבר ביארנו במקומו שאין דין התפשה בנדר אלא כשמתפיס בדבר הנדור ר"ל שאם אמר ככר זה עלי כבשר חזיר אינו כלום שאין החזיר אסור בנדר אלא שיאמר ככר זה אסור עלי כקרבן כחטאת כאשם וזהו לשון כאמרא ר"ל כשה של תמיד וכן אם אמר כדירים פירשו בתלמוד המערב דירים של קרבנות ר"ל דיר בהמות שהופרשו לקדשים או דירים של עצים ר"ל של עצי המערכה וכן אם אמר כעצים ופירשו שם גם כן שני גזירי עצים או כאישים ופירשו שם גם כן כשלהובית של אש של מערכה וכן אם אמר כמזבח הרי זה נדר וכן כהיכל כירושלם שמשמען של אלו כדבר הקרב בהן ולא כעצים ואבנים שבה ואפילו לא אמרן באות הכ"ף אלא שאמר דירים שאוכל לך היכל שאוכל לך ירושלם שאוכל לך אסור:
+
+Daf 54b
+
+כרם רבעי דינו כמעשר שני ליאכל לבעליו בירושלם או ליפדות ולהוציא דמיו בירושלם וכל שפודהו לעצמו מוסיף חומש כמעשר שני וצריך לבערו מביתו בשנה שלישית וששית לשמטה כשאר המעשרות ואין לו פרט ולא עוללות שממון גבוה הוא כמעשר שני ואין זה קרוי כרמך אלא כלו לגת ומביא את היין לירושלם או פודהו שכרם רבעי אם רצה פודהו בענבים ואם רצה פודהו ביין וכן בזיתים מה שאין כן בשאר פירות שאין יכול לשנותן אלא שפודה אותן במה שהן כמו שיתבאר במקומו ומאחר שאין לעניים בו כלום אינו צריך לעשות בה סימן להיות עניים מכירין בו שהוא רבעי עד שיהיו פודין לעצמן ואם כן מה שאמר�� בסדר זרעים ובשביעי של קמא שמציינין היו כרם רבעי בקזוזיות של אדמה פירושה בשנת השמטה שיד הכל ממשמשת בו:
+כבר ביארנו בענין הקדש בדק הבית שכל שמסר לשלוחו מעות של הקדש בשוגג להוציאם לקנות מהם אי זה דבר בתורת חלין שאם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל אפילו היה השליח חרש שוטה וקטן שאינם בדין שליחות ואם לא עשה שליח שליחותו אלא ששינה שליח מעל אם הוא בר מעילה כגון ששלח ביד הפקח ובזו אם שלח ביד חרש ושוטה וקטן ושינו בשליחותם בעל הבית מיהא פטור שלח ביד פקח ואף הפקח עשה שליחותו אלא שכבר נזכר בעל הבית שהמעות הקדש קודם שהוציאם השליח והשליח לא נזכר ונתנם בשגגה ליד החנוני שליח מעל שהוא השוגג ובעל הבית פטור שמזיד היא ואין קרבן למזיד וחנוני יכול להוציאם שכבר נתחללו כשהגיעו לידו ואם נזכר אף השליח קודם שיגיעו ליד חנוני הרי נמצאו בעל הבית ושליח מזידים ונמצא שלא נתחלל ההקדש ביד החנוני והרי הם הקדש בידו והוא מעל לכשיוציאם בשוגג:
+כבר התבאר שהפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש בין שהיה שלו מעיקרו בין שנפל לו בירושה בין שניתן לו במתנה ושמא תאמר היאך איפשר לינתן לו במתנה והלא ממון גבוה הוא פירושו בשניתן לו הטבל והוא מפריש אחר כך מעשרותיו ולענין זה לא אמרו שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו שאין קדשה למתנות שיקרא ממון גבוה עד שיופרשו:
+אף כרם רבעי הדין בו כמעשר שני שכל הפודהו לעצמו מוסיף חומש בין שהיה שלו מעיקרא בין שניתן לו במתנה ושמא תאמר והלא אמרת שהוא ממון גבוה כדין מעשר שני והאיך נותנו במתנה שהרי בזו אי אתה אומר שנתנו בטבלו שהרי שם רבעי על הכל הוא פירושו שנתנו לו כשהוא סמדר והוא כשנפל הפרח מעליהם והוכרו הענבים שעדין לא חל איסור רבעי עליו ויכול ליתנו שהסמדר אינו פרי ומותר בין לערלה בין לרבעי כמו שיתבאר במקומו וכל שכן אם נתנו קודם שהוא סמדר אלא שיש מפקפקין בזו מצד דבר שלא בא לעולם ואין הדברים נראין אבל בוסר מיהא חייב בערלה ואינו יכול ליתנו וגדולי המחברים כתבו שאף הבוסר יכול ליתנו והוא תמה:
+מעשר שני הואיל וממון גבוה הוא אינו רשאי למכרו ומכל מקום אם עבר ומכרו יראה מכאן שמכור ולענין דין קניתו דינו כדין הקדש שעקר קנינו בכסף אלא שקונה במשיכה לתועלת הקדש שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש מעתה משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק ליתן לו הסלע עד שעמד בשתים נותן לו שתים שאין עקר ענינו אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו משך הימנו בשתים ולא הספיק ליתן לו הסלע עד שעמד בסלע נותן לו שתים שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ויש חולקים בענין זה ומפרשים משנה בשהסלע של מעשר והפירות חלין ואף גדולי המחברים נסכמים בה ואין הדברים נראין וכבר האריכו עליהם גדולי המגיהים:
+
+Daf 55a
+
+בהמה שנמצאת חוץ לירושלם וקרוב לה לאי זה רוח שבה כמדת ירושלם למגדל עדר או פחות מכן ואין לה בעלים חזקתה מירושלם יצאה ורוב בהמות היוצאות משם קדשים ויש לספק את זו בכל זבח שהיא ראויה לו וצריך שתדע שארבעה מיני קרבן הם עולה ואשם חטאת ושלמים שלשה מהם לצבור והם עולה וחטאת ושתי כבשי עצרת לשלמים שאין לצבור שלמים אלא אלו והם הנקראים זבחי שלמי צבור והיחידים באלו השלש ר"ל עולה וחטאת ושלמים ועוד באשם ויש ליחידים עוד שלשה קרבנות ידועים והם בכור ומעשר ופסח ושלשתן בכלל שלמים וכן צריך שתדע שהעולה באה מכל חמשת המינין הראויים לקרבן שהם א' הבקר ב' הצאן שבכללה הכבש והאיל ג' עזים בכללם השעיר ד' תורים ה' בני יונה אבל כל שבאה מן הבהמות אינה באה אלא מן הזכרים פעמים בגדולים פעמים בקטנים וכן החטאת בא מכל חמשת המינין אלא שאף כשבאים מן הבהמה באין פעמים זכר פעמים נקבה פעמים בגדולים פעמים בקטנים וחטאת של יחיד לעולם נקבה בת שנתה חוץ משעיר נשיא ופר כהן משיח ופר כהן גדול ביום הכפורים ושל צבור לעולם זכרים והאשם לעולם מן הצאן פעמים בגדולים ר"ל איל ופעמים בקטנים ר"ל כבש ואינו בא אלא מן הזכרים והשלמים באים בכל מיני הבהמה בזכרים ובנקבות בגדולים ובקטנים מעתה כיצד הוא עושה בבהמה הנמצאת אם היא נקבה ובת שנתה הרי היא ראויה לחטאת כדכתוב עז בת שנתה לחטאת ושמא היא אחת מן החטאות המתות ותרעה עד שתמות והוא שאמרו כונסה לכיפה והיא מתה מאליה וכניסת כיפה לאו דוקא או שמא כיפה היתה שם מיוחדת לכך היתה נקבה ובת שתים הרי יצאה מספק חטאת שאין חטאת יחיד אלא בת שנה וכן יצאה מספק עולה ואשם שאין אלו באים אלא זכר אם כן על כל פנים שלמים הם ואין כאן ספק אלא אם הם שלמים פשוטים בלא תודה או שלמי תודה מעתה יביא אותה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא היה זכר אם בן שתי שנים הרי הוא בספק אשם של גזילות או של מעילות או של שפחה חרופה שהוא בא איל בן שתי שנים והרי אין אשם בא נדבה ותרעה עד שתמות ואם היה בן שנה יצא לו מספק אשם שאע"פ שאשם מצורע ונזיר בני שנה אין חוששין לאלו שאינן מצויין ולכל שאינו מצוי אין חוששין כדרך שאין חוששין לשל צבור ולנשיא ומשיח וכהן גדול לעולם אף בבהמה הראויה להם ומכל מקום יש כאן ספק עולה או ספק שלמים והילכך היא עצמה אי אפשר ליקרב ואין כאן דרך בבא לחוב בדמיהן ר"ל בדמי אותה בהמה לומר שיפריש אחרת תחתיה והיא תצא לחלין ושיבא לפדותה על דרך זה שיחלל קדשתה על מעות ושיביא שתי בהמות ויתנה אם מעות הללו דמי עולה זו עולה תחתיה וחברתה נדבה ואם שלמים זו שלמים וחברתה נדבה שאין תמימים נפדין ואין אומרים לו עמוד וחטא לפדות תמימים בשביל שתזכה להקריב שתי בהמות אלא כיצד היא עושה מניחו עד שיומם ומביא שתי בהמות תחתיו ומתנה אם זו עולה זו תחתיה וחברתה שלמים ואם זו שלמים זו תחתיה וזו עולה ומקריב אחד שלמים עם לחמי תודה ואחד עולה והנמצא יאכל במומו ואין עוד לחוש שמא בכור או מעשר היה שאף אלו נאכלים הם במומם וכן אין לחוש לפסח שאם בזמנו הוא הכל נזהרין בו ואם לאחר זמנו הוא הרי אף הוא שלמים:
+כל שאינו קדוש קדשת הגוף אלא קדשת דמים כגון קדשי בדק הבית מכיון שמעל בו אחד יצא לחלין והנהנה אחריו פטור אבל כל שהוא קדוש קדשת הגוף אינו יוצא לחלין ויש בו מועל אחר מועל ר"ל שאע"פ שנהנה בו אחד ומעל אף הנהנה אחריו מעל והוא שאמרו אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת ר"ל בהמה תמימה הקדושה למזבח וכלי שרת שהם קדושין קדשת הגוף כיצד היה רוכב על גבי בהמה זו שאע"פ שאין בהמת קרבן ראויה לרכיבה מכל מקום רוכבין עליה לפעמים דרך ארעי או שנהנה בה על אי זה צד ובא חברו אחריו ורכב או נהנה באי זה צד כלן מעלו ויתבאר בתוספתא אפילו הוציאה והקנה לאחר כגון שנתנה לחברו וחברו לחברו וכן היה שותה בכוס של זהב בחזקת שהוא של חלין ובא חברו ושתה אחריו כלן מעלו וגדולי המחברים פירשו משנה זו ר"ל אין מועל אחר מועל בקדשי בדק הבית והענין לדעתם שלא אמרו בקדשי בדק הבית שאין בהם מועל אחר מועל אלא כשהוציאו והקנהו לאחר אבל כל שלא הקנהו לאחר אלא שנהנה בו ופגמו ובא חברו אחריו ונהנה בו ופגמו שניהם מעלו ועל זו אמרו שאין מעילה אחר מעילה אלא בבהמה ר"ל המוקדשת לבדק הבית כגון בהמה טמאה וכלי שרת ר"ל כלי תשמיש כבהמה כגון רכב על החמור ונהנה בפרוטה ופגם ובא חברו ורכב ונהנה ופגם אבל אם נתנו לו או מכרו או שכרו יצא לחלין ולא מעל אלא הראשון ובכלים כגון שבקע בקרדום ונהנה בפרוטה ופגמו ובא חברו אחריו ובקע בה ונהנה בו ופגמו כלן מעלו ואם נתנו או מכרו ראשון מעל וכן אם שתה בכוס של זהב ונהנה בו בפרוטה ובא חברו אחריו ושתה ונהנה בו בפרוטה שניהם מעלו ונסמכו בדבר זה על התוספתא שכתוב בה ענין זה של בקע בקרדום וכו' וסוגיא זו מוכחת שלא כדבריהם שאמרו בה וקדשת הגוף מי מיתחלא וכו' והתנן וכו' וכן שהוזכרו בה כלי שרת ולשון זה לא הוזכר לעולם לשאר כלי תשמיש ואע"פ שאין בהמה הראויה לקרבן בת רכיבה מכל מקום איפשר לרכוב עליה לפעמים דרך עראי כגון לעבור את הנהר וכיוצא בו ובבהמה גסה כגון שור ופרה הא קדשי בדק הבית כל שנהנה אע"פ שלא פגם בדבר שאין פגם בהנאתו כגון המשתמש בכלי זהב או שנהנה ופגם בשוה פרוטה בדבר שהנאתו בפגם אין מעילה אחריו והתוספתא כנגד התלמוד שלנו ואין סומכין עליה וכבר האריכו בענין זה גדולי המגיהים ואף בהמה קדושה קדשת הגוף יש אומרים שבהוצאה מרשותו ר"ל נתינה מחברו לחברו לא מעל אלא הראשון ובזו מיהא נראין דברי התוספתא שכלם מעלו כמו שכתבנו ויש מפרשין אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכו' למעט אף קצת דברים שבקדשת הגוף כגון עצי המערכה:
+
+Daf 55b
+
+אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני חוץ לירושלם ולא סוף דבר בעירו או שלוקח בהמות הרבה שאסור שיש לחוש שמא יגדלם עדרים עדרים וישהא אותם שלא לבערם בשנה שלישית כמו שביארנו בשלישי של סכה אלא אף בבהמה אחת ובדרך הליכתו לירושלם שהדבר מוכיח שלאכלה עכשו בירושלם הוא מכוין אסור מפני שכל שלוקח בכסף מעשר חוץ לירושלם צריך להיותו דרך חלול וכבר אמרו טיבעא אפירא לא מחללינן ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך ואם לקח בשוגג שלא ידע הלוקח שהם מעות מעשר יחזרו המעות למקומן שמקח טעות הוא ואם ברח המוכר תעלה ותאכל במקום ואין קונסין את הלוקח לעלות ולאכול כנגדן אחר ששוגג היה ובמזיד אם נתכוין ליקח לאכילת מעשר לשם שלמים שהרי כל בהמות הניקחות בכסף מעשר נאכלות בירושלם כמו שהתבאר במנחות תעלה ותאכל במקום ר"ל בירושלם הואיל ואין כאן מקח טעות ואם נתכון להוציא המעשר לחלין ר"ל ליקח הבהמה בתורת חלין גמורים ליאכל חוץ לירושלם או בירושלם מתורת חלין גמורין יחזרו דמים למקומן שקונסים אף המוכר ואם ברח המוכר יעלה ויאכל כנגדן ר"ל שיקח מעות אחרות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר יהיו מתחללות על אלו ויעלם ויאכלם בירושלם וגדולי המחברים פוסקים בהפך שמיעה זו שבמזיד יחזרו דמים למקומן ובשוגג תעלה ותאכל במקום והוא תמה שהרי ר' יהודה לפרש דברי חכמים בא:
+
+Daf 56a
+
+לקח בהמה טמאה עבדים וקרקעות אף בירושלם הואיל ולא לאכילה ושתיה או סיכה ניקחו בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן ואם ברח המוכר יאכל כנגדן על הדרך שביארנו ושמא תאמר בזו הדין כך הואיל ובירושלם לקח וכל שניקח בכסף מעשר בירושלם דרך מקח הוא ולא דרך חלול ליתפש הקדשה על הניקח ואם כן כל שלקח דבר שאינו ראוי אינו מקח ונשארו המעות בקדשתם והרי האיסור ביד המוכר וראוי לקנסו להחזיר ולבטל המקח אבל למעלה כשלקח בהמה טהורה בתורת חלין בחוץ לירושלם למה יחזרו הדמים והלא כל הניקח חוץ לירושלם דרך חלול הוא ונמצאת הבהמה נתפשה לקדשה והיא ביד הלוקח והיה לנו לקנסו לעלות ולאכול כנגדן ולא לקנוס את המוכר לבטל את המקח פירשוה גדולי הרבנים מפני שהמוכר מכיר שלאכלה חוץ לירושלם היא לוקחה אחר שהוא נמהר כל כך ליקח ועובר על לפני עור:
+וכן יש שואלים בסוגיא זו שיש ללמוד ממה שביארנו ביאכל כנגדן שיכול אדם לחלל קדשת מעות שאינם בידו על שאינם בידו וכן נראה בשלישי של סכה במה שאמרו אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ליקח ממנו פירות ואם מסר צריך שיאמר מעות אלו שמסרתי לעם הארץ מחללים על פירות שבביתי ויכנסו הפירות לקדשה תחתיהם וכן במסכת יבמות פרק האשה נראה שאפילו הקדש של חברו אדם יכול לפדותו על מעות שלו ואף בלא דעת בעלים ואם כן מה הוצרכו בשביעי של קמא בענין גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש וכו' שהקשה לו מחלול כרם רבעי שהצנועים היו אומרים כל הנלקט היום יהא מחולל על מעות אלו ותירצוה בכל המתלקט ומכל מקום איפשר שזו שבכאן קנס הוא ולא חלול גמור והוא שאמרו יאכל כנגדן ולא אמרו יחלל ויאכל כנגדן ואף זו של סכה אינה אלא תקנת חכמים במקום שאין יכול לעשות תקנה אחרת חשובה ממנה וזה שביבמות שאני הקדש שהוא לגבוה ובעלים ואחרים שוים בו אבל מעשר שני ורבעי ושביעית שהבעלים נהנין מהם אין מן הדין לחללם אלא ברשות בעלים ועל מה שבידו אלא שתקנת חכמים היא:
+
+Daf 56b
+
+המשנה התשיעית והוא שאמר המקדש בערלה ובכלאי הכרם ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ובצפרי מצורע ובשער הנזיר ובפטר חמור ובבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן הרי זו מקודשת אמר הר"ם פי' אלו הדברים אשר זכר איסורי הנאה ומעיקרי תורתנו שכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה וכל מה שנאסרה אכילתו ההנאה בו אי אפשר לנו מבלתי ראיה למה הותרה ההנאה בו אם פסוק אם היקש ואמרו ית' בערלה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ואמר בכלאי הכרם פן תוקדש פן תוקד אש וכבר ביארנו זה בסוף כלאים ואמר ית' בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו ואמר בעגלה ערופה ונכפר להם הדם ואמר כפרה כתוב בה כקדשים וצפורי מצורע הם ממכשירי מצורע והוא בפנים ר"ל במקדש וכן חטאת מצורע היא מכפרת והיא בפנים הנה כמו שדין המכפר והמכשיר אשר בחוץ אחד והם צפורי מצורע ועגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואמר בנזיר קדש יהיה גדל פרע שער ראשו ואמרו גדולו יהא קדש ופטר חמור נאמר בו וערפתו יאמר וערפו שם את העגלה בנחל ולא תאסר ההנאה אלא אחר העריפה ובא בבשר בחלב לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים אחד איסור אכילה ואחד לאסרו בהנאה ואחד לאיסור בישול ואמר השם ית' בבשר תאוה והיא החולין כי ירחק ממך המקום ואמר בתורת כהנים בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה ואמרו בכאן יכול לא תאכלנו אבל יטלנו לכלב ת"ל לכלב תשליכון אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה וכאשר מכר האדם אחד מאיסורי הנאה כבר עבר אבל מותרין בהנאה לפי שאין אצלנו דבר שיעמדו הדמים במקומם בלתי ע"ז ופירות שביעית אמרו בע"ז והיית חרם כמוהו ואמר בשביעית קדש הוא מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיו וכבר ביארנו על השלמות בשני משביעית ולא ניליף מע"ז ושביעית לשאר באיסורין להיותן שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין לפי עיקרי ההקש:
+אמר המאירי אינה מקודשת שכל אלו איסור הנאה הם וכן הדין בחמץ בפס�� ואפילו באיסור הנאה מדברי סופרים כגון חמץ משש שעות ולמעלה וכיוצא בזה שמאחר שמכל מקום הם אסרוהו בהנאה אין כאן ממון וכלן אם עבר ומכרן וקדש בדמיהן מקדשת ולא סוף דבר קדש בדיעבד אלא הואיל ומכרן מקדש בהן לכתחלה ולא תפש לשון קדש אלא אגב מכרן הא משמכרן מקדש בהן לכתחלה שאין איסורי הנאה תופשין את דמיהן בשום דבר אלא בע"ז ושביעית הא בע"ז אף במכר וקדש בדמיה אינה מקדשת ואף בפרש של עגלי ע"ז אינה מקדשת שכל שהוא מע"ז נתפס באיסורה שנאמר לא ידבק בידך וכו' אבל פרש של שור הנסקל מותר בהנאה ופירות שביעית מיהא אע"פ שתופסין דמיהן מקודשת היא בהם כמו שביארנו במשנה שלפניה וזו של מכרן וקדש בדמיהן מקודשת פירושו במכרה לגוים שאם לישראל הרי מקח טעות הוא והדמים חוזרין והויא לה גזילה ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שפירשוה אף במכרן לישראל והוא שאמרו שם ר' חגאי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן אמ"ר חנינא זאת אומרת מקדשין בגזילה ופירשו גדולי המפרשים בשאין דמיהן כלומר שלא קדש באותם הדמים עצמם שאותם הדמים ודאי גזל הם אלא שלקח בהם אי זה דבר וקדש בו וזה שאמרו מקדשין בגזילה פירושו בגזילה כי האי שאין הדמים בעין אלא מאי דאתי מחמתיהו:
+המשנה העשירית והוא שאמר המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר חטאת הרי זו מקודשת אפילו ישראל אמר הר"ם פי' תרומות תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשרות מעשר ראשון ומעשר עני ומתנות הזרוע והלחיים והקיבה ואמרו אע"פ ישראל אמרו בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר קנה אותם ואע"פ שמכר אותם ממי שיכשר אותם לאכילה ויקח דמיו ולזה יקדש בהם ואפר פרה אדומה והמים שיזו על זה האפר ולזאת האשה בו הנאה לפי שהיא תמכור אותם לאיש טמא להיות טהור בו ותקח ממנו דמי הבאת אפר הפרה ודמי מילוי המים וזה מותר שאין אסור לו לקיחת הדמים זולת בהזאה וקידוש לבד כמו שיתבאר ברביעי מבכורות הנוטל שכרו להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה והנה אבאר דיני הקידוש והמילוי במסכת פרה:
+אמר המאירי הרי זו מקודשת אע"פ שהוא ישראל ונראים הדברים שתנא זה סובר טובת הנאה ממון ואם כן אע"פ שתרומה ומעשר זה אין לו בהם כלום שהרי צריך הוא ליתנם לכהן וללוי הואיל ויש לו בהם טובת הנאה ליתנם לכל כהן שירצה ויקבל בו אי זה תועלת הרי זה ממון ומכל מקום בגמרא נחלקו לומר שטובת הנאה אינה ממון ואם כן אינה מקדשת ומשנתנו אפשר להעמידה בתרומות ומתנות שהם שלו לגמרי ויכול למכרם לכהן כגון שנפלו מבית אבי אמו כהן אלא שמתוך שזו לא הוצרכה ללמדנו העמידוה הם בשנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן שלא הפריש בה אבי אמו עדין תרומות ומעשרות שאף הכהן חייב להפרישם אלא שאינו חייב לנתנם כמו שהתבאר ובא ולימד שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרי הן כאלו הפרישן אבי האם ושנפלו לו התרומות פירושה שיכול למכרן הא בתרומות ומעשרות שהרים מגרנו אינה מקדשת שטובת הנאה אינה ממון וכן פסקוה רוב פוסקים אלא שיש מפקפקים בה כמו שיתבאר ולפי דרכך למדת שהכהן מקדש בתרומתו ובחלקו שמשבאה לידו הרי הוא ממונו ואין צריך לומר במתנות ר"ל זרוע לחיים וקיבה קדש במי חטאת והם מים שמלאן מן המעין ליתן לתוכן אפר הפרה כמו שידוע שצריך שיהיו מים חיים בשעת המלוי ואין צריך שיהיו חיים בשעת נתינת האפר וכן המקדש באפר פרה הרי זו מקדשת ופירשו בגמרא בשקדש בשכרו ר"ל בשכר הבאת האפר ממקום שהוא מוצנע לשם או בשכר מלו�� המים והבאתו ויש אומרים שזו אינה הלכה שהרי בשכר עשיית שירין ונזמים אמרו שהוא מלוה כמו שביארנו למעלה אלא שמתוך שראיתי רוב פוסקים שהביאוה נראה לי להעמידה ולומר שזו הואיל והמים והאפר בידו ואינם שלה הרי הוא כנותן לה גוף הדבר ואין זה פחות משירין ונזמין שהתנה עמה להיותם משכון בידה שהיא מקודשת כמו שביארנו למעלה הא בשכר הזאה וקדוש אינה מקדשת שאין ליטול שכר מגוף המצוה ללמדה ולעשותה אלא שאם טורח בחלקי מצוה כגון הבאה ומלוי מותר ליטול שכר הטורח:
+זה שביארנו בערלה שאסורה בהנאה לא סוף דבר הנאה שיש בה ממש כגון שיהנה בגוף הערלה או שימכרנה לכתחלה ויאכל בדמיה אלא אף הנאה שאין בה ממש ואפילו לא היתה בה הנאה אלא למראית העין כגון צבע ואפילו היה האיסור כלה בשעת הנאתו כגון שידליק בו את הנר והוא שאמרו אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר תלמוד לומר וערלתם וכו' לרבות את כלם ויש שואלים בערלה ובשאר איסורי הנאה יהיו קדושיו קדושין שהרי יכולה ליהנות מהם שלא כדרך הנאתם כל שיש שם מקצת חולי כמו שביארנו בשני של פסחים מכל מקום כל שאינה חולה אינה יכולה לעשות כן ובחולה מיהא ושאותו ענין צריך לה יש אומרים שמקדשת וכל שכן בחולי שיש בו סכנה שאיפשר לה ליהנות אף כדרך הנאתה דמכל מקום לדידה שוי לה וכבר שאלתיה לגדולי הדור ולא הובררה להם וחככו בה להחמיר וכן כתבו בדבר שאינו שוה פרוטה לרוב העולם אלא ששוה פרוטה לזה כגון עלה של חזרת למצוה או ענף הדס כשר לתתו למי שצריך לה למצוה או תפוח לחולה וכיוצא באלו שמקדשת ויש מפקפקין בכל אלו לומר שאינה מקודשת ומכל מקום אם לא היתה צריכה לאותו דבר לצרך חולי או למצוה אלא שהיא תאבה לו ומצטערת עליו הכל לפי מה שהוא ענין וכמו שאמרו למעלה ח' א' לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא אבל איניש אחרינא לא ואף זו אם אינה מן הראויות לכך אינה מקודשת דמסתמא לא אקניא נפשה ואע"פ שיש מפרשים דלא איתמרא אלא בסודר וכן בעגל וטלית שאף הם אינם ראויים כל כך לכל אדם אבל שאר דברים הדקים אף כל אדם יכול לקבלו בכך מכל מקום נראה כדעת ראשון ואף גדולי הדור מכריעין בה ממה שאמרו חיישינין שמא שוה פרוטה במדי ואם לא כן מה לנו לחשש מדי נחוש שמא הוא לה כן עד שנשאלה ותאמר שאינו שוה לה ומכל מקום הדברים רופפים וראוי להחמיר:
+כלאי הכרם אסורין בהנאה שנאמר פן תקדש פן תוקד אש כלומר שלא יסיק בו תנור וכירים:
+ושור הנסקל שאסור בהנאה גם כן כמו שביארנו במשנה לא סוף דבר משנסקל אלא אף אם שחטו משנגמר דינו ליסקל אסור בהנאה בין בשרו בין עורו אע"פ ששאר הנבילות מותרות בהנאה שנאמר או מכור לנכרי הא אם קדם ושחטו קודם שנגמר דינו מותר:
+ומה שנתגלגל כאן ששוחטין בצור ובקנה ובזכוכית יתבאר במסכת חלין:
+שור שהמית את האדם שהוא נסקל לא סוף דבר במועד אלא אף בתם אלא שהמועד משלם כופר והתם אינו משלם כופר ולא שתאמר כופר שלם הוא שאינו משלם כשם שאינו משלם נזק שלם הא חצי כופר מיהא ישלם הואיל ומשלם חצי נזק אלא אף חצי כופר אינו משלם ודבר זה אי אתה צריך ללמדו כשהשור נסקל שהרי אם היינו אומרים כן אף הוא לא היה משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל אלא אף כשהשור אינו נסקל כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים ושור שנגח את האשה ויצאו ילדיה אפילו היה מועד פטור מדמי ולדות ואין צריך לומר תם וכבר ביארנו ענינים אלו כלם ברביעי של קמא:
+
+Daf 57a
+
+עגלה ערופה אסורה בהנאה ומ��עלין בה שהרי כפרה כתוב בה כקדשים שנאמר כפר לעמך ישראל ולא סוף דבר משנערפה אלא אף בחייה ולא משעת קיחה שהרי אין דמיה קדושים לא קדשת מזבח ולא קדשת בדק הבית אלא היא עצמה לעריפה הא אין איסורה אלא משירד עליה שם ערופה והוא משעת הורדתה לנחל איתן ואילך ושמא תאמר והלא אמרו שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר אלמא לא נאסרה משעת הורדתה שאם כן היאך פקע איסורה תדע שבאחרון של כריתות הקשו מזו לזו והעמידוה בתנאים חלוקים ומי ששנה זו לא שנה זו והילכך אין פוסקין אלא אחת מהן ומכל מקום מדרך סברא נראה לדחות אותה סוגיא ולהעמיד את שתיהן לומר שכל שלא נמצא ההורג ירידתה אוסרתה הא נמצא פקע איסורה למפרע וכן נראה דעת גדולי המחברים שפסקו את שתיהן:
+צפרי מצורע אסורים בהנאה שכך אמרו נאמר מכשיר ומכפר בפנים מכשיר אשם מצורע שהיה מביא כבש לאשם ולא היה בו לכפרה אלא להכשירו לבא בקהל ולאכול בקדשים וכמו שאמרו מנגעיה איכפר ליה קרבן כי מייתי לשרוייה בקהל מכפר בפנים כל הקדשים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ מכשיר בחוץ צפרי מצורע שמכשירין אותו לבא למחנה מכפר בחוץ עגלה ערופה מה בפנים עשה מכשיר כמכפר כדכתוב כחטאת כאשם אף בחוץ עשה מכשיר כמכפר:
+כבר ידעת בטהרת מצורע שצריך להביא שתי צפרים ולשחוט את המעלה שבהן על רביעית מים שבתוך כלי חרש ועושה כסדר האמור בתורה בענין וקובר את השחוטה ומשלח את האחרת והשחוטה אסורה בהנאה ואין צריך לומר באכילה ואם אכל ממנה כזית עבר בלאו שנאמר וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה ומכל מקום לא נאסרה אלא משעת שחיטתה ולא משעת קיחה ומתוך כך אין איסור במשתלחת כלל שהרי שחיטה אין בה ליאסר מאותה שעה ומשנשתלחה מותרת היא אף באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה כמו שיתבאר למטה שחט אחת מהן ונמצאת טריפה יקח זוג לשניה והטרפה לא חל עליה שם קדשה ומותרת בהנאה ואם הוא טעות אחר שאין בו איסור אכילה כגון נמצאת שאינה צפור היא מותרת אף באכילה:
+אחר ששחט הצפור היה מביא עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן ומקיף עמהם ראשי האגפים וראש הזנב של צפור החיה וטובל הכל בדם שבכלי ובדם שעליהם ומזה שבע פעמים על הדרך שכתוב בענין שחט את הצפור ואין לו עץ ארז או אזוב או שני תולעת שהרי כלם מעכבים זה את זה מכל מקום הואיל ושחטה לשם טהרת מצורע אע"פ שאינה שחיטה ראויה למצותה שחיטה שאינה ראויה שחיטה היא והרי היא אסורה בהנאה:
+
+Daf 57b
+
+בהמה שנעבדה או שהוקצית לע"ז אסורה לגבוה ומותרת להדיוט אפילו בעדים אחר שאינה בדין סקילה שכל לסקילה לתקלה וקלון אנו צריכים ובזו תקלה איכא קלון ליכא וכן כתבוה גדולי המפרשים אבל רובע ונרבע בעד אחד או על פי הבעלים שאין בה סקילה מכל מקום לגבוה אסורה ובעדים מיהא בני סקילה הם ואף להדיוט נאסרו משנגמר דינם:
+צפור המשתלחת אינה משלחה אלא חוץ לחומת העיר על פני השדה לא לצד הים ולא לצד מדבר היערות שנאמר אל מחוץ לעיר אל פני השדה:
+שער נזיר אסור בהנאה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע וכו' גדולו קדש ומכל מקום אינו תופש את דמיו כמו שביארנו במשנה:
+פטר חמור מצוה לפדותו בשה ואם אינו פודהו עורפו על הדרך שיתבאר במקומו ועד שלא פדהו אסור בהנאה ואם מת קודם פדיון יקבר וכן אם לא פדאו ונערף אסור בהנאה הואיל ולא נפדה ומכל מקום אם מכרו אינו תופש את דמיו כמו שביארנו במשנה וגדולי המחברים כתבו בפטר חמור שאם מכרו דמיו אסורין ואני תמה אם כן האיך כללוהו בכאן עם אותם שאם מכר�� וקדש בדמיהן מקדשת ושמא הם סוברים שהדמים אסור למוכר אבל מותרין לאחרים ואם כן כשיגיעו ליד האשה מותרים הם והרי יש ממון אצל המקבל:
+בשר בחלב אסור בהנאה כך למדנו מפי השמועה נאמר בתורה לא תבשל שלש פעמים אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול:
+חולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה אמרה תורה שחוט שלי בשלי ר"ל קדשים בפנים שנאמר ושחט את בן הבקר לפני י"י ושחוט שלך בשלך שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך וכו' בשעריך וכו' מה שלי בשלך ר"ל אם שחט קדשים בחוץ אסורין בהנאה שהרי נאסרו מחיים ואין כאן דבר המכשירן הואיל ובחוץ נשחטו אף שלך בשלי ר"ל חלין שנשחטו בעזרה אסורין ומכל מקום בקדשים ששחטן בחוץ חייב כרת אבל חלין שנשחטו בעזרה אין בהם חיוב כרת ומתוך שאיפשר להקשות בה מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת הביאוה ממקום אחר והוא שידעת שבמדבר לא הותרו לאכול בהמה הראויה להקרבה אלא על ידי הקרבה ובא להתיר להם בשר תאוה משירחק להם המקום ר"ל שיבואו לארץ ויתרחקו מן המשכן והוא שכתוב כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום ולא סוף דבר תמימים הראויים להקרבה שהדבר מוכיח שעליהם בא איסור זביחתם במקדש הואיל והם הם שנאסרה אכילתם במדבר שלא בהקרבה אלא אף בבעלי מומין ולא סוף דבר באלו שמכל מקום הם מאותו המין הראוי ליקרב אלא אף בחיה ואף העופות יכול אם שחט מותר תלמוד לומר כי ירחק וכו' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל וכו' יכול בהנאה מיהא מותר תלמוד לומר לכלב תשליכון אותו והכתוב מדבר בבשר שיצא חוץ למחיצתו כגון עובר שהוציא ידו על הדרך שביארנו במסכת חולין שנאמר בשדה שיצא בגלוי כעל פני השדה אתה נותן לכלב כשיצא ממחיצתו ולא חולין שנשחטו בעזרה שנאסרו בכניסת מחיצה ומכל מקום איסור הנאתם יש פוסקים שאינו אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא ואף אנו פסקנוה כן ברביעי של קמא ובשני של פסחים:
+
+Daf 58a
+
+איסורי הנאה יש מהן בשריפה ויש מהן בקבורה וכבר התבארו במקומן באחרון של תמורה ומכל מקום מאותם שהוזכרו כאן שור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער נזיר טמא ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בין בהמה בין חיה ועוף כלם יקברו ושער נזיר טהור בשרפה וערלה וכלאי הכרם את שדרכן לישרף כגון אוכלין ישרפו ואת שאין דרכן לישרף יקברו:
+שחיטה שאינה ראויה ר"ל שאינה מכשרת לאכילה יש בה צדדין שהיא נקראת שחיטה ויש צדדין שאינה קרויה שחיטה כמו שביארנו במסכת חולין שלענין אותו ואת בנו קרויה שחיטה לאיסור שחיטת השני אחריו ולענין כיסוי הדם אינה קרויה שחיטה להטעינה כסוי ולענין חולין בעזרה פסקנו במסכת חולין שאינה שחיטה לדונם לגמרי כחולין שנשחטו בעזרה לאוסרה בהנאה ומעתה השוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה או ששחט את הטריפה מותרת בהנאה אע"פ שעבר ופסק זה נמשך למה שכתבנו שאין איסור הנאתם מן התורה ואע"פ שביארנו שהמקדש בהם אין קדושיו קדושין הרי הוא כמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה ומכל מקום יש פוסקים שאיסור הנאתם מן התורה ולדעת זה אף אלו אסורים בהנאה הואיל וברוב דברים פסקנו ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:
+ע"ז תופשת דמיה לעולם שנאמר והית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו כמוהו אפילו מאה זה אחר זה ר"ל שאם מכר ע"ז בדמים ולקח מן הדמים פירות וחזר ולקח מן הפירות בשר הכל אסור לעולם אבל פירות שביעית אע"פ שהם חמורים בענין זה יותר מן ההקדש שההקדש תופש את דמיו ויוצא לחולין ר"ל שיצא ההקדש לחולין ונתפשו הדמים לקדשה ובשביעית נשארו הפירות לקדשת שביעית ביד המוכר ונתפש מה שלקח מהם בקדשתם ביד הלוקח מכל מקום דוקא בפרי ראשון אבל פרי שני לא ולעולם ראשון ואחרון בקדשה ואמצעיים יוצאין לחולין כיצד לקח בפירות שביעית בשר שניהם בקדשת שביעית ומתבערים חזר ולקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין ביין שמן יצא יין ונכנס שמן וכן לעולם פרי ראשון נשאר בקדשתו לעולם בכל מקום שהוא ואחרון אחרון נתפש והתפשת שביעית אינה אלא דרך מקח אבל לא דרך חלול ר"ל שאם אמר פירות הללו מחללים על מעות אלו לא נכנסו המעות לקדשת שביעית ונתפסו הדמים שבידו לקדשת שביעית על הדרך שביארנו ומכל מקום דוקא בפרי ראשון אבל אמצעיים מתחללין ונתפשים בין דרך מקח בין דרך חלול:
+כבר ביארנו במשנתנו שטובת הנאה אינה ממון ר"ל טובת הנאה כזו שאין לבעלים בה כלם אלא שיכול ליתנה למי שירצה ומכל מקום בקצת מקומות הוזכרה בתלמוד טובת הנאה להוראת דבר מועט כגון ההיא איתתא דזבינה לכתבתה בטובת הנאה וזו ודאי מין אחר שבטובת הנאה שהוא ממון שהרי יכול למכרה אבל טובת הנאה שבמשנתנו אינה ממון ומכל מקום באחרון של נדרים יראה לדעת רבא שהוא ממון בסוגיית קנם כהנים ולויים נהנים לי אלא איפשר שבמודר החמירו שאף הויתור אסור בו ומכל מקום גדולי הדורות חוששין לה ומפקפקים לומר שהמקדש בתרומות תהא מקודשת מספק וראוי לחוש ואף בשאלתות בפרשת ויקח קרח נאמר בהדיא שטובת הנאה ממון:
+
+Daf 58b
+
+הגונב תרומות שהופרשו לישראל אינו משלם תשלומי כפל שהרי טובת הנאה אינה ממון וכן הדין במעשר הא אם התרומה שלו כגון שנפלה לו מבית אבי אמו כהן ויכול למכרה משלם תשלומי כפל שהתרומה בכלל רעהו היא והגונב טבלו של חברו משלם כפל בכל דמי הטבל ואף בדמי התרומה המעורבין לשם ולא סוף דבר כשהתרומה שלו כגון נפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן אלא בטבל שהוא שלו מעיקרא שאף הוא אומר לו פוטר הייתי עצמי בחטה אחת ואף לענין מעשר כן שאע"פ שאינו פוטר בו את עצמו בפחות משיעורן מכל מקום לא חלקו בדיניהם או שמא קנסו לגנב לפרוע כפל בכלו אחר שלא הופרש:
+הנוטל שכר לדון דיניו בטלים אלא אם כן אגר בטילה על הדרך שיתבאר באחרון של כתבות וכתבו חכמי הדורות שלא סוף דבר באותו דין אלא כל דיניו וזהו שלא אמרו אין דינו דין אלא דיניו בטלים וכן הדין במה שאמרו שאם נטל שכר להעיד עדותו בטילה שעל כל העדיות נאמר ונראה לי בדבריהם כל הדינין וכל העדיות שמאחר נטילת השכר ואילך והטעם שיש לחוש שאף הוא אינו מעיד כן אלא בשכר הא כל שנתברר שלא נטל שכר כשר ואף הם כתבו שאם החזיר הממון שהעידו עליו לבעלים וחזר והעיד באותה עדות מקבלין הימנו שאין זה פסול לא בתחלתו ולא בסופו אלא שמתורת קנס על שעבר על מה שאמרו מה אני בחנם וכו' כדאיתא בבכורות פרק עד כמה נתבטלו דיניו ועדויותיו וכן כתבו שאין אלו צריכין הכרזה כשאר פסולי עדות של סופרים אלא שהעדות בטלה מאליה הואיל והיה יודע לו בעדות ואינו רוצה להעיד אלא בשכר:
+נטל שכר להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה:
+והמקדש נמי חטאת ובאפר פרה כבר ביארנו דינו במשנתנו:
+ונשלם הפרק ת"ל:
+האומר לחברו וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שזה הפרק אמנם הוא בא לבאר החלק השלישי בענין המקדש על תנאי על אי זה צד צריך לקיים תנאו ועל אי זה צד אין תנאו כלום ומי שנולד לו ספק בקדושין אם קדש אם לא קדש או מי קדש וכיוצא באלו הענינים על אי זה צד דנין בו וכן ביארנו שיתגלגל בו קצת החלק השני בענין מי שנזדמן אי זה טעות בקדושיו וכן שיתחיל לבאר בו קצת החלק הרביעי בענין מקום שקדושיו עבירה או במקום שאין קדושיו תופסין כלל מהו דין התולדות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון במה שנתגלגל בו מהחלק השני במי שנזדמן איזה טעות או מחלוקת בקדושיו כגון שהיה סבור שהיא כהנת והיא לויה וכיוצא בזה או שזה שלחו לקדש לו וקדש לעצמו או שקדשה אחד לזמן כגון לאחר שלשים יום או מעכשו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך הזמן או שקדשה לזמן שאינו כגון לאחר שאתגייר וכו' כיצד דנין בכל אלו השני לבאר המקדש על תנאי כיצד דנין בו ועל אי זה צד אנו דנין את התנאי שנתקיים ועל אי זה צד דנין שלא נתקיים השלישי לבאר הספיקות הנולדות הן לאב בקדושי בתו הן לאשה או לאיש בקדושין שמזה לזה או המחלוקות שאירעו ביניהם בענינים אלו הרביעי לבאר במקום שהקדושין עבירה או שאין תופסין כיצד דנין בתולדותיהן ר"ל אי זה מהם תולדותיהם כיוצא בהם ואי זה כיוצא באמותיהם ואי זה ממזר ואי זה פגום:
+זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:
+והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר עניני החלק הראשון ובפרט לבאר במי שחברו הרשהו ושלחו לקדש לו וקדש לעצמו והוא שאמר האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני אמר הר"ם אמר חבירו ולא אמר שלוחו שהוא ואפי' היה אוהבו אשר לא ירמהו כאשר רמהו מה שעשה עשוי ואמרו מקודשת לשני (ולא אלא) שישאנה כאשר ירצה בין בתוך שלשים יום או אחריהם:
+אמר המאירי מקודשת לשני ואינה צריכה גט כלל מן המשלח אע"פ שיש לומר שאלו היתה היא יודעת בשליחותו היתה רוצה בשל משלח ונמצא הוא שהטעה ופירשו בגמרא שמה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ואף משנתנו כך היא שזה שאמרו בה והלך פירושו שהלך ברמאות:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
+כשם שאמרו בקדושין שכל כיוצא בזה מנהג רמאות הוא כך הדין והענין בדיני ממונות שאם נתן לו אחד מעות לקנות לו קרקע והלך וקנה לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ומה שאמרו בתלמוד המערב שבפרק נשך הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצה שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח מוציא הימנו על כרחו איפשר שבזו לא הזכיר שקנאם לעצמו אלא שקנה סתם ומכל מקום אם היתה כונתו לקדש בשביל המשלח ולא רצתה האשה והוא קדשה לעצמו אין כאן רמאות ואע"פ שלא הודיעו מקודם שמא חשש בין כך ובין כך שיקדמנו אחר ולא סוף דבר בזווג שני שלא נאמר בו ענין בת פלוני לפלוני אלא אף בזווג ראשון שנאמר בו ענין בת פלוני לפלוני שאין אדם סומך על דברים אלו שלא להשתדל במה שצריך לו ועוד שהרי כבר אמרו במו"ק י"ח ב' במקומו שמא יקדמנו אחר ברחמים וכן בדיני ממונות אם היה דעתו לקנות לחברו כמו שהתנה ולא רצו למכור לו ונהגו לזה כבוד או שבחרו במצרנותו והלך וקנה לעצמו אין בזה רמאות ואע"פ שלא הודיעו מקודם שמא יקדמנו אחר:
+לא סוף דבר בשנתן לו חברו מעות לקנות לו וקנה לעצמו שהוא מנהג רמאות אלא אף כל שראה חברו מחזר באיזה דבר לקנותו והוא מקדמו בסתר ולוקחה הרי זה רמאות וכן אם ראהו מהפך ומחזר בחררה לזכות בה מן ההפקר או להיות בעל הבית נותנה לו והוא מעביר לו את הדרך ומקדמו הרי זה רמאות ומדת חסידים ותלמידי חכמים לכל שאירע להם כך שיחזירה שני לראשון ואם היה זה שמחזר אחריה תחלה עני הרי זה שאינו רוצה להחזירה לו נקרא רשע ולא עוד אלא שבזו אפילו לא היה זה יודע שחברו העני מחזר אחריה ראוי לו שיחזירה לו ומעשה היה ברב גידל שהיה מחזר בקרקע לקנותו והלך ר' אבא ולקחה וקבל עליו לר' זירא ור' זירא לר' יצחק נפחא ואמר לו המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כשעלה אמר לו עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי אמר ליה נקרא רשע אמר ליה ומר מאי טעמא עביד הכי אמר ליה לא הוה ידענא אמר ליה השתא מיהא לותבה מר ניהליה אמר ליה זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמיתא היא ולא מיסתייעא מילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם אי בעי במתנה נישקלה רב גדל לא נחית לה דכתוב שונא מתנות יחיה ר' אבא לא נחית לה משום דהוא מהפך בה רב גדל לאו מר נחית לה ולאו מר נחית לה ומיקריא ארעא דרבנן ר"ל שעשאוהו הפקר לתלמידים לטייל בה וכן ראוי להזהר שלא לסבב ליקרה ולעלותה והוא שאמרו בתלמוד המערב האומר לחברו צא וקח לי מקח פלוני והלך ולקחו לעצמו הרי זה זריז ונשכר אלא שנהג מנהג רמאות ר' זעירא מיקל לאהן דחמי לחבריה זבין זביניה ומעלה ליה עלוי ר' בון בר זעירא אומר אף לעושה חבלה רבנן קרין עלוי למס מרעהו חסד:
+המשנה השנית והיא כענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני בת ישראל לכהן תאכל בתרומה מעכשו לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אמר הר"ם פי' אמרו בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה שב אל הבבא הראשונה והוא אמרו הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום הרי היא אוכלת בתרומה כל אלו השלשים יום ואם אמר לה מעכשיו לאחר שלשים יום אינה אוכלת בתרומה מעת שלקחה אלו הקדושין ואמרו מקודשת ואינה מקודשת לכל אחד מהם וצריכה גט מזה ומזה דילמא מחלפא באשת איש:
+אמר המאירי הרי קדושין אלו אינם חלים כלל עד שיעברו שלשים והילכך כל שבא אחר וקדשה בתוך שלשים מקדשת לשני שכבר עבר לפניו וקדמו לקדשה קודם שיחולו קדושיו ונעשית לו מקודשת גמורה בלא שום פקפוק עד שאם היתה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה כשאר ארוסות וכשהגיעו שלשים והיו קדושי ראשון ראויים לחול מצאוה אשת איש ולא חלו כלל וכן הדין לפי מה שיתבאר בגמרא שאם לא בא אחר וקדשה אם חזרו שניהם או שחזר הוא או שחזרה היא שאינה מקודשת כלל שהרי כל שלא חלו הקדושין הרשות ביד כל אחד לחזור וזה שלא נחלקו בגמרא אלא באשה מפני שבאיש פשוט היה להם שיכול לחזור שבודאי לכך התנה ואמר לאחר שלשים ומתוך כך לא נחלקו אלא באשה הא לענין פסק שניהם יכולין לחזור הא כל שהגיעו שלשים ולא חזר אחד מהם וכן לא בא אחר וקדשה הרי קדושין חלין מיד ומקודשת גמורה ואע"פ שבמשוך פרה לקנותה לאחר שלשים לא קנה אלא אם כן היתה בביתו כמו שביארנו בשלישי של מציעא בזו הואיל ואינו רוצה לקנותה עכשו אין המשיכה כלום ומתוך כך צריך לקניה אחרת לאחר שלשים אבל נתינת מעות שבאים עכשו לידה ונהנית בהם מעכשו כל שלא חזרו בהם ולא קבלה קדושין מאחר מקודשת גמורה ויתבאר בגמרא אפילו לא היו הקדושין בעין כגון שנתאכלו קודם הגעת שלשים ואין מעות אלו כפקדון שאם נאבד ולא נשתייר הימנו שוה פרוטה אינה מקודשת שהפקדון כשאבד ברשות הבעלים אבד וכל שכן שאינן כמלוה שהרי מלוה להוצאה ניתנה ועל דעת חזרה אבל אלו בתורת קדושין באו לידה להיותם ברשותה שלא לחזור לו לע��לם כל זמן שיחולו הקדושין ולא נתנם להוצאה אלא על מנת שתתקדש בהם ומכל מקום יש אומרים דוקא בקדושי כסף שאם אינה מקודשת היא חייבת להחזיר המעות ומתוך כך אפילו נתאכלו מקודשת אבל בשטר ואבד השטר או בביאה אינה מקודשת ואין נראה לקצת רבותי כן אלא בכל קדושין שבעולם כל שלא בא אחר וקדשה ולא חזרו בהם מקודשת ומכל מקום לחכמי הדורות ראיתיה בפירוש כדעת ראשון אפילו הניחה את השטר ברשות הרבים כדאיתא בגיטין:
+אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשו ולאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים מקדשת ואינה מקדשת ונחלקו בגמרא בענין זה רב ושמואל שלדעת שמואל אין ספק זה תלוי ועומד אלא עד שיגיעו שלשים יום שכל שלשים היו תלוים בספק שאם ימות הראשון או יחזור בו בתוך שלשים יהיו קדושי שני חלים לאלתר הא כל שהגיעו שלשים מקדשת לראשון ובטלו קדושי שני שכל שאמר מעכשו תנאי הוא כלומר מעכשו יהיו קדושין אם אגיע לשלשים ולא אחזור וכל שהגיע לשלשים ולא חזר נמצאו קדושיו קדושין למפרע וקדושי שני בתוך שלשים אינם כלום והרי זה כשאר תנאים דעלמא כגון שאמר הרי את מקדשת לי מעכשו בדינר זה על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום שכל שקיים תנאו מקדשת למפרע עד שאם קדשה שני בתוך הזמן אין קדושיו כלום ולדעת רב ספק זה תלוי ועומד לעולם ואף לאחר שלשים מקדשת בספק לשניהם וצריכה גט מכל אחד מהם שמא לשון זה ר"ל מעכשו ולאחר שלשים תנאי הוא וכמו שכתבנו או שמא חזרה היא כלומר לא מעכשו אלא לאחר שלשים שנמצאו קדושי שני קדושין ואף כשיגלה הוא דעתו לאחד מהם ר"ל אם לתנאי אם לחזרה אין זה כלום שכל המתנה על דעת חכמים הוא מתנה ואין דברים שבלבו כלום ואע"פ ששאר תנאים אומרים בהם שתנאי גמור הוא אינו דומה שכל שהתנאי תלוי במעשה לא התנה לזמן אלא שיהא לו שהות לקיים המעשה אבל זה שלא התנה בשום מעשה למה התנה בזמן אחר שדעתו מעכשו אלא שיש לחוש לחזרה והלכה כרב וכמו שאמרו גם כן בענין גט באומר הרי זה גיטיך מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וחולצת ולא מתיבמת דמספקא לן אי תנאה הוי כלומר מהיום יהא גט אם ימות או חזרה הוי ר"ל לא מהיום כמו שאמרתי אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה ומאחר שהקדושין בספק בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אם לשמואל כל שלשים אם לרב לעולם והלכה כרב:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה כלו על הצד שכתבנוהו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא יתר על מה שלא ביארנו במשנה אלו הן:
+
+Daf 59a
+
+מי שהרשה את עבדו או את שפחתו או אי זה שליח לתרום ואחר כך בטל שליחותו בין בפניו בין שלא בפניו והשליח הלך ותרם אם קודם שביטל תרם תרומתו תרומה ואם לאחר שבטל תרם אין תרומתו תרומה וגדולי המחברים פסקו שאפילו תרם אחר בטול תרומתו תרומה אלא אם כן שינה בשליחותו כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם בדרום שמאחר שזה ביטל וזה שינה אין תרומתו תרומה ואף בתלמוד המערב שנויה כן אלא שגדולי המגיהים כתבו שלא העמידוה שם בשינה אלא לדעת האומר לא אתי דבור ומבטל דבור אבל לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו אף בלא שינה כן וכן הדברים נראין:
+השולח גט לאשתו ביד שליח של הולכה הרי זה יכול לבטל את השליחות או את הגט עד שלא יגיע הגט לידה ואפילו על ידי שליח מעתה השולח גט לאשתו והגיע את השליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הרי זה בטל ומכל מקום התבאר בסוף סוגיא זו שלא נפסל הגט בכך שלא להיות חוזר ומגרש בו שלא נתכון אלא לבטל את השליחות אע"פ שהוזכר בלשונו בטול הגט וכמו שכתבנו שאמר גט שנתתי לך בטל הוא ומכל מקום אם פירש ואמר גט שנתתי לך בטל הוא שלא להיות גט אינו חוזר ומגרש בו וכן אם לא היה ביד השליח אלא שהוא עדין ביד הבעל ואמר גט זה בטל אינו חוזר ומגרש בו לעולם שעל כל פנים לא על שליחות הוא אומר כן אלא על גוף הגט ויש חולקים בזו שמאחר שנכתב הגט ונחתם כהלכתו אינו יכול לבטלו שלא יהא כשר אין זה אלא כאומרת הריני חוזרת בי שלא אתקדש בכסף זה לעולם שאם חזר וקדש בו מקדשת וכן הסכימו חכמי הדורות אלא שהענין יתבאר במקומו יותר ברביעי של גיטין:
+כל הכלים אין מקבלים טומאה עד שתגמר מלאכתן ואם היו ראויים לקצת מלאכות כמות שהם ואינם חסרין מלאכה לאותו דבר וחשב עליהם להעמידן לאותה מלאכה אע"פ שלא אמר בפיו אלא במחשבה גמורה ירדו לידי קבלת טומאה באותה מחשבה ודין דברים שבלב אין כאן שלא נאמר אלא על הדרכים שכתבנו למעלה ואינו יוצא מדין קבלת טומאה אפילו חזר וחשב להעמידה למלאכות שהם צריכים בו עדין תקון וגמר מלאכה שאין מחשבה מוציאה את הכלי שירד לדין קבלת טומאה מדין חזקתו בין שירד לטומאה על ידי מעשה כגון שגמר מלאכתו למלאכה שהוא צריך לה בו בין שירד לה במחשבה ר"ל שחישב עליו להעמידו למלאכה שאין הכלי צריך לה עוד תיקון וגמר מלאכה אלא אם כן צירף בה מעשה שיתחיל לתקן ולגמור מלאכתו שהמעשה מוציאו מידי טומאה בין שירד לה על ידי מעשה תקון וגמר מלאכה בין שירד לה על ידי מחשבה מעתה העור סתמו עומד למנעלים ולרצועות ואינו מקבל טומאה עד שיקציענו ויגמר מלאכת המנעל והרצועה ומכל מקום ראוי הוא לעשות ממנו שלחן בלא שום קיצוע שדרכם היה להיות להם עור שלם מיוחד לשטחו על הקרקע ליתן עליו מפה לאכול מעתה אם היה עומד לקיצוע שנמצא שאינו מוכן לקבל טומאה וחשב עליו לשלחן הרי מחשבה זו מכינתהו לקבל טומאה עד שאפילו חזר וחשב עליו למנעלים ורצועות לא פקעה חזקתה שאין מחשבה מוציאה מידי חזקת ירידה לטומאה הא מעשה גמור כגון שהתחיל לקצע מוציאו מידי חזקת טומאה ולא עוד אלא שאפילו נטמא טהר לדעת רוב מפרשים ואפילו ירד לטומאה על ידי מעשה כגון שקצעו סביב סביב מעט מעט ליפותו לשלחן וכן כל כיוצא בזה ומה שיש לחלק בענין זה בין עור של בעל הבית לעור של עבדן כבר ביארנוהו בשביעי של קמא:
+גדולי הרבנים פירשו במחשבה זו המורידה לטומאה שאומרים כן אף במחשבה שאינה מביאה את הכלי למלאכה אחרת שאין צורך בה לתקון וגמר מלאכה אלא לאותה מלאכה בעצמה שצריך לה תקון אלא שחשב להשתמש בו בלא תקון כגון גולמי כלים ר"ל שעתידין לשוף ולשבץ שחשב שלא לשוף ולשבץ אלא שישתמש בהם בלא שיפה ושבוץ ויש לפקפק לומר שמאחר שאין דרכם במלאכה זו אלא בשיפה ושבוץ אע"פ שזה גומר בדעתו כן בטלה דעתו ואין זה גמר מלאכה:
+
+Daf 59b
+
+כבר ביארנו הרבה פעמים שאין הפירות מקבלין טומאה עד שיוכשרו בתלוש ושיהא נוח לבעלים באותו הכשר כמו שדרשו מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ואע"פ שהיה אפשר לדרוש יותן על ידי מעשה של אחר ושנדרוש בו מה יתן דקא עביד מעשה אף יותן דקא עביד מעשה אינו כן שאף מחשבה לענין טומאה נידונית היא כמעשה כמו שביארנו ואם כן מה שנאמר כאן מה יתן דקא עביד מעשה אף יותן דקא עביד מעשה כך פירושו מה יתן דאיכא מעשה אף יותן ר"ל שנפלו עליהם ובניחא ליה הרי הוא כמעשה:
+האשה שמינתה שליח לקבל קדושיה אין צריך לומר שאם הלכה היא וקדשה עצמה קודם שיקבל השליח קדושיה שקדושיה קדושין ואם שלו קדמו קדושיו קדושין כמו שיתבאר בפרק אחרון אלא אפילו לא קדשה עצמה כל שחזרה בה קודם שיקבל שליח קדושיה מתבטל השליחות ואינה מקודשת וחזרות אלו שבסוגיא זו כלם בעדים:
+כבר ביארנו במי שאמר הרי את מקדשת לי מעכשו ולאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים שמקדשת מספק וביארנו הטעם מפני שספק לנו אם הוא תנאי או חזרה מעתה לדעת זה בא אחר וקדשה מעכשו ועד שלשים ובא שני וקדשה מעכשו ועד עשרים שכלו ימי שני בתוך של ראשון ובא אחר וקדשה מעכשו ועד עשרה וכן כמה בדרך זה מאחרון ומראשון צריכה גט אבל מאמצעי אינה צריכה גט מה נפשך אם לשון זה תנאי של ראשון קדושין שלאחריו אינם קדושין אם לשון זה חזרה של אחרון קדושין שלפניו אינן קדושין ונמצא אמצעי יוצא מידי ספק ואין אומרים בלשון זה שנדון אותו אחר דעת המתנים וקצתם מכונים לתנאי וקצתם מכונים לחזרה ושמא הראשון כיון לחזרה ואמצעי לתנאי ונמצא שחלו קדושי האמצעי ואין קדושי ראשון ואחרון כלום ומתוך ספקות אלו נאמר שמקדשת לכלם מספק אינו כן אלא אחר דעת בית דין דנין את הלשון והרי משמעו שוה בכלם אם לתנאי אם לחזרה ואין קפידא בענין זה באחרון אם שיקדש לזמן שיהיו ימיו כלים בתוך זמנו של אותו שלפניו אם שיקדש סתם שכל שלא קדש אחר אחריו אין לנו ולתנאו כלום אלא אגב גררא של שאר לשונות הוא תופשו בענין זה:
+
+Daf 60a
+
+זה שפסקנו בענין זה הוא מפני שפסקנו כרב שתלה טעם הספק אם משום חזרה וכן דעת גדולי הפוסקים ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כר' יוחנן שאפילו הן מאה כלם תופשים בה וצריכה גט מכל אחד ואחד ויראה שהביאם לכך הכלל הידוע רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ומכל מקום טעמו של ר' יוחנן אינו מטעם שהזכרנו להיות לשון זה מובן לקצת בני אדם בתנאי ולקצתם בחזרה אלא טעם אחר הוא שאם מטעם זה לא היה אומר אפילו מאה תופשין בה שהרי בזו אין תפישה אלא לאחד מהם ואין אנו יודעים מי הוא ולפיכך נעשית מקדשת מספק לכל אחד מהם ומאחר שהוא אומר כלם תופשין בה אלמא שיש לכל אחד מהם סרך קדושי ודאי ומתוך כך הוצרכו לומר שטעמו של ר' יוחנן טעם אחר הוא והוא שאמרו כל חד וחד רוחא לחבריה שבק לומר שכל אחד מצא לו בה מקום פנוי לחול עליה קדושין מתוך שקדושין של זה לא נגמרו עד שלשים ומאחר שכן כך היה הענין מהשתא מיתחלי ומיגמר לא ליגמרו עד שלשים שכל הרוצה לקדש יהו קדושין תופסין ואחר שכן לא היה לגדולי המחברים לכתוב שמקדשת לכלן מספק שהרי מתורת ודאי היא מקדשת לכלן ואף גדולי הדורות מביאים ראיה דדברי ר' יוחנן בודאי נאמרו ממה שהקשו לו מזו ששנינו מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ולר' יוחנן שיורא הוא ולא יהא גט כלל שכל גט שיש בו שיור אינו כלום אלמא משיור בודאי הוא אומר כן ואע"פ שאף המשייר בקדושין אינו כלום דוקא בשיור גמור כגון חוץ מפלוני אבל זו שבכאן אין בה שיור אלא עד שלשים אבל מגרש מעכשו ולאחר מיתה כיון שלאחר מיתה אינו זמן גירושין וכל זמן שהוא בחיים לא גירש לגמרי שיור גמור הוא ולמדת שדברי ר' יוחנן לסרך קדושי ודאי נאמרו וזה שגדולי המחברים כתבוה בלשון ספק איפשר שמתוך שאינה ראוייה לאחד מהם הם קורין אותה מקודשת מספק לכלם ולדעתם אפילו הם מאה צריכה גט מכל אחד מהם וכן יש לומר שלדעת ר' יוחנן אפילו באו מאה וקדשוה ביום אחד ואמר כל אחד מהם מעכשו ועד שלשים יום כלם תופשים וכן כל שקדשוה סתם אבל המקדשים משלשים ואילך לא שכבר גמרו הראשונים ומכל מקום ראשונים לא נפקעו ומכל מקום נראים הדברים לפסוק כרב ושלא לחוש אלא לראשון ואמצעי שאם ��ספק אתה בא לחוש ומטעם שהזכרנו להיות לשון זה מובן לקצת בני אדם בתנאי ולקצתם בחזרה הרי טעם זה כבר נדחה בגמרא ואם לתפיסת ודאי הרי כל שאתה מניח בה שום שיור אשה לחצאין הוא ועוד שהרי במהיום ולאחר מיתה זה שאמרו גט ואינו גט נתפרש הטעם גם כן משום דמספקא לו אי תנאה אי חזרה ומתוך כך חולצת ולא מתיבמת אבל מהיום אם מתי תנאי גמור הוא ולכשמת במצא גט גמור למפרע וכן כל מה שאתה מסופק בו אם תנאי אם חזרה פירושו במעכשו ולאחר או במהיום ולאחר אבל באם ר"ל מהיום אם אגיע לשלשים או מעכשו אם לא באתי והדומה לזה תנאי גמור הוא:
+כבר ביארנו במי שאמר הרי את מקדשת לי לאחר שלשים שאם בא אחד וקדשה תוך שלשים או שחזר אחד מהם אינה מקדשת לזה כלל וכן ביארנו שאם לא קדשה אחר ולא חזר אחד מהם הרי היא מקדשת אע"פ שנתאכלו המעות אם מת הוא בתוך שלשים ואף היא לא חזרה ולא קבלה קדושין מאחר והגיעו שלשים יום מי שמראה עצמו כמספק אם זקוקה ליבם ומיהא לחלוץ מספק לדעתי אין זה צריך לפנים שמאחר שבשעה שמת לא חלו קדושיו כלל היאך יחולו אחר כן אלא ודאי בזו אין כאן זיקה כלל אף מספק ומכל מקום אם קדשה אחר בתוך שלשים ומת זה השני בתוך השלשים בלא זיקה או גירש פירשו בתלמוד המערב שקדושי הראשון חלים לסוף שלשים אבל אם מת לאחר שלשים או גירש אין קדושי הראשון חלין והדברים מתמיהין אף במת או גירש תוך שלשים היאך קדושי ראשון חלין עוד ומאחר שקבלה קדושין אין לך חזרה גדולה מזו ואף לגדולי הדורות ראיתי שלא היו נסכמים בו ומחזיקין אותו במשבש אלא שאיפשר שמאחר שלא באו קדושי שני בגבולו של ראשון קדושי ראשון כדקיימי קיימי וחזרה גמורה אין כאן שמא היתה סבורה להתקדש לשני עד יום שלשים לבד:
+התקדשי מעכשו ולאחר שלשים אין ספק באשה שאינה יכולה לחזור בתוך שלשים שהרי כשמקבלה קדושי שני חזרה הוא ולא כל הימנה אבל הוא כבר ביארנו שהוא חוזר שכך הוא הענין מעכשו ולאחר שלשים אם לא אחזור בי כמו שפירשנו ואף גדולי הרבנים כתבוה כן ואע"פ שבהתקדשי לי על מנת שאתן לך מנה אינו יכול לחזור לדעתנו כמו שביארנו בפרק ראשון בזו הואיל ותלה התנאי במעשה לא התנה אלא לקיום התנאי שאין בידו עכשו לקיימו אבל זה שלא התנה במעשה מה לו להאריך הזמן ודאי לא כיון אלא שיהא בידו לחזור אבל היא שלא התנתה אינה יכולה לחזור אדרבא היא קבלתם על סמך רצונו וכן אע"פ שבמשוך פרה זו לקנותה מעכשו ולשלשים יום אינו חוזר לדעת רוב מפרשים בזו מצד מלאכתה שהוא צריך לה התנה אבל בזו לא התנה אלא לחזרה ומעתה אם מת לו בתוך שלשים אין כאן קדושין כלל ואין כאן זיקה וזהו שפירשנו למעלה תנאה הוא שאם ימות או יחזור לא יהו קדושין ואף גדולי הרבנים פירשוה כן ונמצא דין מיתה שוה לדין חזרה ומכל מקום גדולי הראשונים כתבו במסכת גיטין בענין הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו עד לאחר שלשים שכל שיש בו מעכשו אף הוא אינו חוזר ולדעת זה כל שמת ודאי צריכה חליצה ועקר הדברים שיכול הוא לחזור וכל שחוזר אין כאן קדושין כלל הא כל שמת ולא חזר צריכה חליצה שהרי אמרו על מנת שלא ימחה אבא תוך שלשים ומת האב תוך שלשים מקדשת שהרי ידוע שלא ימחה ואע"פ שאלו היה קיים שמא היה מוחה אף בזו אע"פ שמא היה חוזר מקודשת מספק הואיל ומעכשו חלו הקדושין וחולצת ולא מתיבמת מספקא לן אי תנאה אי חזרה ויש אומרים שמתיבמת ממה נפשך אי תנאי הא רמיא קמיה ליבום אי חזרה הוא אין כאן זיקה כלל ושמא תאמר נחוש שמא תפטר צרתה ביבום זה ואם אין זו יבמה נמצאת האחרת יבמה לשוק שהרי בכיוצא בזו אתה אומר כן ביבום של אילונית אינו דומה שהאילונית אשתו ידועה היתה וכשרואין אותה מתיבמת פוטרין צרתה אבל זו אינה אשתו ודאית ואין צרתה פוטרת עצמה בלא חליצה מצד נשואיה אבל אם קדשה שני בתוך שלשים ומת איזה מהם בזיקה ר"ל שיש לו אח חולצת ולא מתיבמת שמא תנאי הוא ומקדשת לראשון שמא חזרה ונתקדשה לשני ואם מת אחד מהם בלא זיקה או גרשה מתיבמת לאחיו של אחר ממה נפשך וכן כל שאמר התקדשי לי מעכשו ולאחר שלשים יום אם מתה היא בתוך שלשים ואחותה היתה נשואה לאחיו וכבר נפלה לו ליבום בחייה חולצת ולא מתיבמת לדעת שכתבנו שיכול הוא לחזור:
+המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני והוא שאמר האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן ליך מאתים זיז הרי זו מקודשת ויתן על מנת שאתן ליך מכאן ועד שלשים יום נתן לה בתוך שלשים יום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אמר הר"ם פי' אמרו ויתן ירצה בו שהוא יחייבהו שיתן וכאשר נתן הנה תהיה מקודשת מעת לקחה הקדושין וכאלו אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שאתן ליך מאתים זוז וכן אמרו על מנת שאתן לך מכאן ועד ל' יום לפי שהעיקר אצלנו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי:
+אמר המאירי והוא יתן כלומר מקדשת מעכשו ולכשיתן ונחלקו בענין זה בגמרא רב הונא אמר והוא יתן ולא שתפרש והוא יתן על כרחו ר"ל שתהא היא כופתהו ליתן שבודאי אינה כופתהו לדעתנו כמו שכתבנו בפרק ראשון אלא כך פירושו כשיתן לה המאתים תהא מקדשת משעה הקדושין למפרע שכל האומר על מנת כאומר מעכשו ואם כן הרי זו תלויה ועומדת עד שיתן והוא יתן כשירצה ויגמרו קדושיו למפרע ורב יהודה אמר הרי זו מקודשת לכשיתן כלומר שאין הקדושין חלין כלל עד שיתן הואיל ולא אמר לה מעכשו שאינו סובר בעל מנת שיהא כמעכשו ושאלו בה מאי ביניהו כלומר שאף לרב הונא מכל מקום אסורה לו עד שיתן שמא לא יקיים התנאי ונמצא למפרע שלא קדש ונמצאו בניה פגומים והשיב בה כגון שקבלה קדושין מאחר קודם שישלים זה את התנאי ואחר קדושי שני הוא בא ומשלים את התנאי שלדעת רב הונא השלמת התנאי מפקעת קדושי שני ואף מתורת ספק כדין כל תנאי גמור שבמעכשו ולרב יהודה קדושי שני הוו קדושין ויש מפרשין לרב יהודה קדושי ספק שלא הוחלט בידו בעל מנת אם הוא כמעכשו אם לאו והראיה מה שאמרו למטה רב יהודה כרבנן והרי לרבנן במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט והלכה כרב הונא ומכל מקום אם מת הוא קודם קיום התנאי אינה זקוקה ליבם ואפילו רצו יורשיו ליתן במקומו שזה שאמר אתן אני קאמר ולא יורשי וכן אם מתה היא קודם קיום התנאי אין כאן סרך קידושין ומותר בקרובותיה ואפילו רצה ליתן ליורשיה אתן לך קאמר לה ולא ליורשיה ויש מפקפקין בשתיהם כמו שנבאר ולענין אם הוא יכול לחזור אם לאו נחלקו בה המפרשים וכבר כתבנו בפרק ראשון בשמועת התקדשי לי במנה ונתן לה דינר שלדעתנו אף הוא אינו יכול לחזור ר"ל שאפילו חוזר ואומר איני רוצה להשלים התנאי כל שיקיימנו אחר כן נתקיים ומקודשת ואין צריך לומר באשה שאינה יכולה לחזור שהרי היא לא התנה וכן כתבנו שאם מחלה לו התנאי בעדים לדעתנו הרי הוא כקיום התנאי מכל מקום כל שקבע לה זמן ועבר הזמן ולא קיים תנאו אין זה כלום והוא שאמרו על מנת שאתן לך מאתים מכאן ועד שלשים יום נתן לה בתוך שלשים יום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:
+אף לענין גיטין אמרו האומר לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת והיא תתן ואף בזו נחלקו רב הונא ורב יהודה שלדעת רב הונא והיא תתן לכשתרצה מיהא יהא הגט גט מעכשו ולדעת רב יהודה אינו גט כלל עד שעה שתתן ושאלו בה אם כן מאי ביניהו והשיבו שנתקרע הגט או שאבד קודם קיום התנאי שלרב הונא אינה צריכה גט אחר ולרב יהודה צריכה גט אחר והלכה כרב הונא:
+
+Daf 60b
+
+ולענין ביאור מיהא יש שואלים היאך לא אמרו גם כן איכא ביניהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר שלרב הונא מקודשת לשני ולרב יהודה אינה מקודשת לו כלל ותירצו בה שבזו אף לרב יהודה צריכה גט משני שלא אמרה אלא דרך ספק וכמו שכתבנו למעלה ואף אנו תירצנוה בפנים אחרים בפרק ראשון אלא שלדעתי הקושיא מעיקרא אינה נקט בקדושין לשון קדושין ונקט בגיטין לשון גיטין ולנדון שלפנינו מיהא הלכה כרב הונא וכל שאמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז אפילו נתקרע הגט או שאבד מגורשת אלא שלא תנשא עד שתתן וכבר הארכנו בקצת דברים הצריכים בדין זה בפרק ראשון:
+הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם אפילו רצתה ליתן ליורשיו שכל שאמר לי לי ולא ליורשי קאמר והיא שהביאתנו לומר בעל מנת שאתן ומת הוא או מתה היא שאף הוא אמר לה ולא ליורשיה או אתן אני ולא יורשי ומכל מקום חכמי הדורות מפקפקין לומר שאין קפידת נותן שוה לקפידת מקבל שהמקבל מקפיד על כל פנים שלא לקבל אלא הוא אבל נותן לא איכפת ליה אם הוא אם יורשיו אם לה אם ליורשיה אלא שגדולי הרבנים כתבוה כדברינו וכן הדברים נראין שכשתמצא לומר אף למקבל משעת מיתה ואילך מיהא דעתו על יורשיו ולא איכפת ליה אם לו אם ליורשיו:
+המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו על מנת שאראך מאתים זוז הרי זו מקודשת ויראנה הראה על השלחן אינה מקודשת אמר הר"ם פי' אמרו הרי זו מקודשת ויש לו ירצה בו שהוא אם היה אצלו מה שזכר הרי זו מקודשת בודאי ואם אמר שאין אצלו כלום ולא מצאנו דבר מפורסם הרי היא מקודשת בספק דחיישינן שמא יש לו ומתכוין לקלקולא ואמרו הראה על השולחן וכן כאשר לקח ממון בשותפות והראה לה מזה הממון מאתים זוז או הלוה והראה אותם לה אינה מקודשת:
+אמר המאירי הרי את מקדשת לי ר"ל בפרוטה זו על מנת שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו כלומר שיתברר שיש לו וכל שלא נתברר אינה מקודשת ופירשו בגמרא אינה מקודשת ודאי אלא ספק מחשש שמא יש לו ובתוספתא אמרו על מנת שיש לי ביד פלוני אע"פ שאמר אין לי מקודשת ר"ל מספק שמא עשו קנוניא והטעם שמאחר שאמר על מנת שיש לי הדבר מוכיח שיש לו אחר שהוא בא לקדש וכשחוזר ואומר אין לו ראוי לחוש וכל שנתברר שיש לו כגון שהביא עדים על כך אין צריך שיראם לאשה אבל אם אמר לה על מנת שאראך מאתים זוז כלומר שיש לי מאתים זוז ושאראם לך מקודשת ובלבד כשיראה וכל שלא הראה אינה מקודשת גמורה עד שיראה ותתקדש למפרע שאינה סומכת על שום בירור עד שתראה היא בעצמה ואם נתן לה זמן ולא הראה לזמן שקבע אינה מקודשת אף מספק ואם הראה על השלחן כגון שהיה הוא שלחני והראה לה מאתים דינרין של אחרים על השלחן אע"פ שהריוח שלו אינה מקודשת שלא נתכונה אלא שיהא אף הקרן שלו:
+על מנת שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת ויש לו על מנת שיש לי במקום פלוני אם יש לו באותו המקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת על מנת שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראנה הראה בבקעה אינה מקודשת אמר הר"ם פי' אמרו בכאן ויש לו ואז תהיה מקודשת בודאי ואם אמר שאין אצלו כלום הנה היא מקודשת בספק חיישינן שמא יש לו והשמיענו זה הדין בממון ובקרקע שלא נאמר קרקע לא יוכל אדם להחביאו ואם היה אצלו קרקע כבר היה נודע ולא תהיה מקודשת בספק וכן אם השמיענו זה הדין בקרקע לבד לאמרו אע"פ שלא נראה ממנו דבר תהיה מקודשת ודאי לפי שהאדם יכול לטמנו ולא נודע לאדם אעפ"כ אם לא יהיה נראה אלינו לא תהיה מקודשת אלא בספק ואמרו הראה בבקעה ירצה בו הראה בבקעה שאינה שלו ואפי' לקח אותו בשכירות או בשותפות אינה מקודשת:
+אמר המאירי הרי זו מקודשת ויש לו ר"ל שיתברר שיש לו ואם לא נתברר אינה מקודשת ודאי אלא ספק על מנת שיש לי במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקדשת ואם אין לו באותו מקום אינה מקודשת ואע"פ שיש לו במקום אחר שהקרקע אדם קפיד עליו על המקום אם מצד חשיבות המקום או קרבתו או מצרנות ושכונה של בני אדם מהוגנין ובמעות מיהא לא הוזכר בו חלוק מקומות ויראה שאפילו אמר לה על מנת שיש לי מאתים במקום פלוני ונמצא שאין לו באותו מקום אלא במקום אחר מקודשת כל שבידו להביאם ומכל מקום אף בזו גדולי המחברים כתבו שאינה מקדשת ואין נראה לי שאם כן למה לא הוזכר כן בראשונה ומכל מקום כל שאין הדבר מזומן להביאם כאן יראה שאינה מקדשת אלא שאחר כן חזרנו להודות לדברי גדולי המחברים ממה שבבריתא של מסכתא זו פרק שלישי מצאנוה כן בהדיא ר"ל על מנת שיש לי מאתים זוז מקודשת שמא יש לו בסוף העולם שיש לי במקום פלוני אם יש לו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת שיש לי ביד פלוני אפילו אמר אותו פלוני אין לו בידי מקודשת ר"ל מספק שמא עשו קנוניא אמר עד שיאמר יש לו בידי אם אמר מקודשת ואם לאו אינה מקודשת על מנת שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראה כלומר שאע"פ שנתברר שיש לו אינה מקודשת עד שיראנה ואם הראה בבקעה ר"ל שאינה שלו ופירשוה בגמרא אע"פ שקנאו לפירותיו או שהוא אריס בה אינה מקודשת שלא נתכונה אלא לשדה שהגוף שלי:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 61a
+
+אמר לה על מנת שיש לי בית כור עפר והיה לו בית כור עפר אלא שאין שם בית כור עפר שלם אלא אם כן הוא מודד עמו סלעים גבוהים עשרה שאין ראויין לזריעה אין אלו נמדדין עמה והרי אין כאן בית כור וכן אם היו שם נקעים עמוקים עשרה כל שהן מלאים מים שאין ראויין לזריעה הא כל שהוא פחות מעשרה בטל הוא אצל הבית כור ונמדד עמו וכן בנקעים עמוקים עשרה אם אינן מלאים מים ראויין לזריעה הם ונמדדין עמה וכן הדין בענין הקדש ולענין מה שאמרו המקדיש שדהו בשעת היובל ר"ל שדה אחזה נותן לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף בין שהקדיש בית כור שלם בין שהקדיש לתך או חצי לתך סאה תרקב וחצי תרקב ואפילו בית רובע ואם הקדיש בית כור עפר והיו שם נקעים עמוקים עשרה מלאים מים או סלעים גבוהים עשרה שאין ראויין לזריעה אין נמדדין עמה לעכבו שלא לפדות את היפה ולהניח את הנקעים שאע"פ שגואל לחצאין מכל מקום אין לו לגאול את היפה ולהניח את הפחות אלא אם רצה פודה את השוה ומניח את הנקעים שזה כהקדש אחר הוא ואין אחד משתלשל לחברו כלל ואף בפני עצמם אין קדושין ליפדות בדין שדה אחזה אלא בשווין הואיל ואין ראויין לזריעה הא כל שראוי לזריעה נמדד עמו וכן כל פחות מעשרה אע"פ שאין ראוי לזריעה שכל כיוצא בזה בטל הוא אצל הקרקע ומכל מקום לענין מכר אינו כן שאם אמר בית כור עפר אני מוכר לך והיו שם נקעים עמוקים עשרה אע"פ שאינם מלאים מים שהן ראויין לזריעה אין נמדדין עמה שאין אדם רוצה ליתן מעותיו בשדה אחת ויראה כשנים או שלשה מקומות וקצת רבני צרפת כתבו דוקא כשאמר לו בית כור עפר אבל אם אמר לו בית כור סתם אפילו כלו נקעים וסלעים הגיעו ואין נראה כן ואף הם כתבו שאם היו פחותים ברוחב מארבעה טפחים הגיעו וקצת גאונים כתבו שאע"פ שבקדושין אנו מדמין אותה להקדש בגיטין אינו כן אלא כל שאמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי בית כור עפר דינו כמכר ואין נמדדין עמה ולענין שניהם שני חצאי בית כור המפוזרים בשני מקומות אין נדונין בבית כור לא לענין גיטין ולא לענין קדושין כך נראה לי מסוגיא זו אלא שיש מפקפקין בה:
+המשנה החמישית והכונה בה גם כן בענין החלק השני בביאור עיקרי התנאי והוא שאמר ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנאמר ויאמר משה אליהם אם יעברו בני ראובן וגו' ואם לא יעברו חלוצים אתכם וגו' ר' חנניה בן גמליאל אומר צורך היה הדבר לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שבארץ כנען לא הונחלו אמר הר"ם פי' זה אשר יקרא תנאי כפול והוא מחויב אבל כאשר אמר על מנת כמו אלו ההלכות הראשונות אמר ר' מאיר שהוא גם כן יצטרך תנאי ואין הלכה כר' מאיר:
+אמר המאירי ר"ל שאינו כפול אינו תנאי ונתקיים המעשה אפילו לא נתקיים התנאי כגון שאמר הרי את מקדשת לי אם תתני לי מאתים זוז עד יום פלוני ולא כפל לומר ואם לא תתני לא תהיי מקודשת אין התנאי כלום והמעשה קיים ר"ל שהיא מקודשת אף כשלא קיימה את התנאי שמאחר שלא כפל לומר שאם לא יעשה כך לא יהא המעשה קיים לא התנה דרך דיוק וכונה גמורה אלא דרך הערה והזהרה ומתוך כך הוצרך רבן של נביאים לכפול את התנאי בבני גד ובבני ראובן כדכתוב ויאמר משה אל אלעזר ואל יהושע בן נון אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן ונתתם להם את ארץ הגלעד ר"ל לחלקם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען ר"ל ואף בארץ הגלעד אלא שלא יהיו בוררים חלקם בארץ הגלעד ואלמלא שכפל תנאו היו בוררים להם כל ארץ הגלעד לחלקם אע"פ שלא יעברו ואע"פ שגיטין וקדושין מיהא איסור הוא ושמעינן ליה לר' מאיר דאמר בסוף פרק שבועת העדות שבאיסור מודה ר' מאיר שמכלל לאו אתה שומע הן ואין צורך לתנאי כפול שמא דקדקו בהן יותר משאר איסורין והוא שאמרו בתלמוד המערב אמ"ר יוסה בכל אתר אית ליה לר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן וכא את אמר לית ליה אמ"ר מתניה חומר הוא בעריות ייראה מכאן כדעת האומרים שלא נאמר דין תנאי כפול אלא בגיטין וקדושין שהן עריות ומכל מקום אע"פ שאף אנו נוטים לומר כן אין ראיה מכאן לדעתי שכך פירושו בכל אתר ר"ל של איסור אית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן בענין מה שאמרו אל יככה י"י יברכך וייטיב לך אם תבא ותעיד לי שר' מאיר מחייב אע"פ שאין הלכה כמותו ומכלל לאו הן ואע"פ שלענין נדרים ביארנו בראשון של נדרים שאינו סובר מכלל לאו הן כגון לא קרבן לא אוכל לך שלדעתו צריך לפרש הא מה שאוכל לך קרבן אע"פ שאין הלכה כן שמא בנדרים אמרה שמאחר שהולכים בהם אחר לשון בני אדם דינו כממון וכבר תירצנוה בראשון של נדרים בפנים אחרים אבל בשאר איסורין סובר מכלל לאו אתה שומע הן כדין שתויי יין שבמיתה מדכתיב ולא ישתו ולא ימותו ועל זו אמרו בכל דבר של איסור אית ליה מכלל לאו הן וזו של קדושין וגיטין שהוא אין לו מכלל לאו הן והשיבו חומר הוא שהחמירו בעריות להיות המעשה קיים אף בלא כפל תנאי ואע"פ שהחומרא מביאה לידי קולא שאם הוא חומר בקדושין קולא הוא בגיטין מכל מקום עיקרו לחומרא או שמא לשון חומר נאמר בכאן לענין שרצו לדקדק בהם הרבה שלא לקדש ושלא לגרש אלא בבירור לשון שבלא שום ספק הא בדיני ממונות לא נתברר בכאן אם צריכין כפל אם לאו ור' חנינה בן גמליאל בא לחלוק שאין צורך לתנאי כפול כשלא כפל המעשה תלוי בקיום התנאי וכפלו של תנאי בני גד ובני ראובן צורך היה לדבר אחר שאם לא כפל היה במשמע שאף בארץ לא ינחלו ר"ל לא סוף דבר שבארץ גלעד לא יטלו כלל שמאחר שתבעוה בפה ושעליה התנאי בא ראוי לקנסם להעבירם ממנה אף מחלקם ואע"פ שסייעו בכבושה ומתורת קנס אלא אף בארץ כנען שאין עליהם מצדה תורת קנס ושהיה לנו ליתן להם חלקם אף כשיתרשלו בכבושה שהרי ארץ ישראל מוחזקת היא לא ינחלו כלל ומתורת קנס ונמצאו קרחים מכאן ומכאן לפיכך בא לומר שלא רצה לבוא עליהם מתורת קנס ושאם לא יעברו לא יפסידו חלקם ואע"פ שהם חוטאים בכך המשפט לאלהים הוא ואין לנו לגזלם לכך שארץ ישראל מוחזקת היא וכל שכן שלא יפסידו חלקם שבגלעד שסייעו בכבושה אחר שסלקת תורת קנס מכאן ומכל מקום הלכה כר' מאיר:
+ואע"פ שעקר המשנה באה לתנאי כפול מכל מקום אתה למד מתנאי בני גד ובני ראובן הרבה דינין אחרים בתנאי וכשאתה מצרף את כלם אתה מוצא במנינם שהם עשרה הראשון שאתה למד משם תנאי כפול והשני שאתה למד משם גם כן תנאי קודם למעשה שאלו אמר תנו להם אם יעברו מכיון שהקדים המעשה לא הקפיד על התנאי אלא שאמר דרך הערה וגדולי המחברים כתבו בפירושו דברים שלא נתישבו לנו כמו שכתבנו בשביעי של מציעא והשלישי הוא שאתה למד ממנו הן קודם ללאו שכל המקדים את הלאו אינו מדקדק בלשונו כאדם המקפיד להיות תנאו קיים שכל הרוצה להיות תנאו קיים מקדים מה שהוא קיום המעשה ותדע שלשון הן האמור כאן ענינו הן ולאו של המעשה ולא שהקפידא בלאו והן של תנאי אלא בשל מעשה המשל בזה שאלו הזכיר עברתם בלשון עכוב שהוא ההפך ואמר אם לא יתעכבו בכאן ונתתם ואם יתעכבו כאן ונאחזו וגו' אף זה קיים אע"פ שהתנאי שבו לאו קודם להן הואיל ומכל מקום הן קודם ללאו בענין קיום המעשה וזהו אם לא שכב איש אותך הנקי ודרשו בו למטה שזה שתפס בלשונו הנקי הוא לומר אם שכב הנקי שאע"פ שהלאו קודם בתנאי מכל מקום הן קודם במעשה כלומר אם אמת כדבריך שלא שכב הנקי ותהיי מותרת לבעליך והיתרה לבעלה הוא הן שהוא עקר המעשה המכוון בדבר וכן מי שאמר הרי את מקדשת לי אם לא תגזלי לי אותו ממון שיש לי בידך ואם תגזלי אינה מקודשת שאין זה לאו קודם הן אלא הן קודם ללאו שאחר המעשה אנו דנין הרביעי הוא שאתה למד ממנו שיהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר כגון זו שבתנאי באם יעברו והמעשה במתנת הגלעד אבל כל שהתנאי והמעשה בדבר אחד כגון הרי זה גיטיך והנייר שלי או אם תחזירי לי את הנייר או אתרוג זה נתון לך אם תחזירהו לי אינו תנאי והמעשה קיים אף בלא חזרה שנראה כחוזר ממה שאמר ודבריו חוכא וטלולא החמישי הוא שאתה למד מכאן שצריך שיהא התנאי תנאי שאיפשר לקיימו על ידי שליח ר"ל שיהא המעשה שהתנאי בא עליו מעשה שאיפשר לקיימו על ידי שליח כגון זו שהיה איפשר להם להחזיק באותם הארצות על ידי שליח שכל כיוצא בזה המעשה חלוש והתנאי מבטלו אבל כל שהמעשה אי איפשר לקיימו על ידי שליח אין התנאי הבא עליו כלום שהמעשה חזק ואין תנאי מבטלו כמו שיתבאר בענין חליצה מוטעית בסמוך ואע"פ שקדושי ביאה אינם על ידי שליח ואע"פ כן אם התנה בהם תנאו קיים כבר התבאר בפרק המדיר ע"ד א' שזו יצאה מן הכלל מטעם איתקוש הויות להדדי הששי תנאי שיהא איפשר לקיים את התנאי הא כל שאמר אם תעלי לרקיע אינו כלום ומכל מקום כל שאיפשר לקיימו אע"פ שאסור לקיימו כגון אם תאכלי בשר חזיר תנאו תנאי כמו שאמרו לא תיכול ולא תתגרש ואין אומרים המתנה על מה שכתוב בתורה בכל מה שאינו ממון תנאו בטל אלא בהתנה לעצמו לזכות במה שמנעה תורה הימנו או ליפטר ממה שחייבתהו או שהתנה בגופה להתחייב במה שפטרתה התורה כגון שהתנה שלא לקיים מצות עונה או שהתנה ביפת תואר להתעמר בה השביעי אתה למד אותו מן הששי והוא שלא יתנה לעצמו ליפטר במה שחייבתהו תורה או לזכות במה שמנעתהו וכבר הארכנו בשני אלו בשביעי של מציעא השמיני שיתנה בדבר שבא לעולם התשיעי בדבר שיש בו ממש העשירי שלא יהא כעין פטומי מילי והוא כשמתנה אחר המעשה או שיתנה מי שאין התועלת בו וכתבו גדולי הרבנים שאף ר' חנינא לא חלק בכל אלו אלא בתנאי כפול לבד ואף הלשון מעיד כן שהרי לא חלק בה אלא מטעם שצריך היה לאמרו ואין זה טעם אלא לתנאי כפול ומכל מקום יראה מתלמוד בבא מציעא שאף אלו אינם אלא לדעת ר' מאיר שהרי בתנאי קודם למעשה אמרוה שם והוא הדין לאחרים אלא שהלכה כר' מאיר בכלם:
+ומכל מקום רוב גאונים מסכימים שלא הוצרכו דינים אלו אלא באם לחודיה שכל שהוא באם הרי התנאי בא לסתור המעשה לגמרי שלא יהא חל עכשו כלל עד שאם אמר הרי זה גיטיך אם תעשי כך וכך אין הגט חל כלל מעכשו אלא משעת קיום התנאי עד שאם נקרע הגט בינתים אינו כלום ומאחר שהתנאי בא לבטל המעשה מכל וכל צריך להיותו חזק והוא שיכפלנו ושאר הדברים הנזכרים אבל מעכשו ועל מנת אין התנאי עוקר המעשה לגמרי שהרי אינו מונעו מלחול עכשו שהרי כל שיתקיים התנאי המעשה קיים מעכשו עד שאפילו נקרע הגט בינתים כשר ומאחר שאינו סותר התנאי לגמרי אין צורך לכפלו ולחזקו בדברים אלו ואע"פ שמשה רבינו מאותה שעה הורידם לנחלה מכל מקום לא הוזכר בלשונו על מנת או מעכשו ומעתה כל שצירף בו מעכשו כגון מעכשו אם תעשה כך וכך אין צריך לא לכפול תנאי ולא לשאר הדברים שהוזכרו וכן בעל מנת אלא שאתה צריך בו לקצת דברים שהזכרנו כגון תנאי שאיפשר לקיימו וקצת דברים שהוזכרו כמו שנבאר בסמוך ואע"פ שאמרו בפרק המדיר חליצה מוטעית כשרה ואיזו חליצה מוטעית כל שאומרין לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז ופירשו שם הטעם שמאחר שכל דיני תנאי גט למדין מתנאי בני גד ובני ראובן שהוא תנאי שאיפשר לקיימו על ידי שליח וחליצה אי אפשר לקיימה על ידי שליח אין תנאי שבה תנאי אלמא אף בעל מנת אנו חוזרין לדיני התנאי היוצאים מתנאי בני גד ובני ראובן וכן שאתה מוצא בקצת מקומות שהוזכרו דיני התנאי בשמועות שבעל מנת ומעכשו כגון על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני הנזכרים בפרק קורדיקוס לדעת ר' מאיר שמא שיטפת לשון הוא ואינו בא בדקדוק כמו שביארנו במציעא פרק פועלים ויש מפרשים שאותם השמועות באות לדעת ר' מאיר והוא סובר כל דיני התנאי אף בעל מנת וכמו שהוזכרו עקרי דבריו בפרק זה שכלו על מנת וכן מעכשו אלא שאין אנו פוסקים כמותו אלא באם ואע"פ שבגט של שכיב מרע איכא מהיום דאי לאו הכי גט לאחר מיתה הוא ואע"פ כן הצריכו בו תנאי כפול והן קודם ללאו בזו הואיל ור' מאיר סובר כן התקינו כן לרוחא דמילתא כמו שיתבאר שם ויש אומרים שלא יצאו על מנת ומעכשו אלא ממקצת התנאים ולא מכלם מהם שאמרו שלא יצאו אלא מדין תנאי כפול לבד ויש אומרים אף מדין הן קודם ללאו הא מדין תנאי ומעשה בדבר אחד ודין איפשר לקיימו על ידי שליח אף בעל מנת ומעכשו כן ובפרק קורדיקוס יראה לדעת רב אשי בשמועת הרי זה גיטיך והנייר שלי שאף תנאי ומעשה בדבר אחד אינו מפקיע כלל בעל מנת ומעכשו וכן יראה בכל אותם שהוזכרו ואף זו שבקיום על ידי שליח הואיל ואף היא מתנאי בני גד יצאה אלא שמכל מקום יש קצת דינין אחרים בתנאי שצריכים אף בעל מנת ומעכשו כגון תנאי שאיפשר לקיימו ושלא יתנה לעצמו ליפטר במה שחייבתנו תורה או לחייבה במה שמנעתו תורה וכן לדבר שיש בו ממש ולדבר שבא לעולם:
+וכן יש אומרים שאין כל דיני התנאי אמורים אלא בשקובע התנאי לאחר אבל כל שקובעו לעצמו אין צורך לתנאי כפול כגון אם אוביר ולא אעביד וכו' אלא שיש חולקים לומר דאם אוביר שאני שאף אם לא התנה ראוי לומר כן ואי משום דקאמר בדמי טבה לאו דוקא ביותר מן הראוי אלא כפי הראוי שהרי אלו אמר אי מוברנא יהיבנא לך אלפא זוזי אינו כלום כמו שביארנו במציעא פרק נשך ובפרק המקבל ומכל מקום לדעת ראשון ההיא מדין אסמכתא היא הא כל שאינה אסמכתא וקובע על עצמו מועיל בלא כפל תנאי ועקר הדברים שאף בקובע לעצמו צריך תנאי כפול אלא אם כן בדבר הדומה לאם אוביר ר"ל שאף בלא שום תנאי ראוי לומר כן כגון שקבל מלאכתו לעשות ואומר אם איני עושה אני נותן לך כפי נזקך וכן כל כיוצא בזה וכן יש אומרים שאין דיני התנאי אמורים אלא לענין אוקומי ממונא אבל לאפוקי ממונא אין מוציאין עד שיקיים תנאו אע"פ שלא כפלו וכן יש אומרים שכל שעל ידי שליח אין בו צורך לתנאי כפול וכן מצאוה בשאלתות בפרשת מטות ופירשו הטעם שאין אדם ממנה שליח אלא למה שאומר לו וכן יש מחלוקת בין הגאונים בדיני התנאי שלדעת גדולי הפוסקים וגדולי המפרשים לא הוצרכו תנאי כפול ושאר הדינין שהוזכרו אלא בגיטין וקדושין וגדולי המפרשים פירשו הטעם מפני שרוב הקנאות שבממון יש בהם קנין וכל קנין כמעכשו וכמו שאמרו בבתרא פרק מי שמת שבהקנאה אינו צריך שיכתוב מהיום אלמא כל קנין כמהיום דמי ויש שפירשו הטעם שהרי מצינו בממונות שהולכין בהם אחר אומדנא דמוכח ואם אומד המוכיח וגלוי הדעת מעכבין כל שכן תנאי אע"פ שאינו כפול ואע"פ שגדולי המחברים מביאים ראיה לומר שאף בדיני ממונות כן ומצד שתנאי בני גד ובני ראובן בממון היה לדעתי אין כאן ראיה שכל שעל פי הדבור ורוח הקודש כאיסורין הן וראוי לדקדק בהם או שמא לדעת ר' מאיר היא שנויה והוא סובר כן בודאי אף בממון הואיל ומדבר שבממון הוא מביאה אלא שאין אנו פוסקים כמותו אלא בגיטין וקדושין ואף בגיטין וקדושין יש שאין פוסקין כמותו אלא לחוש ולהחמיר ומה שהתקין שמואל לגט של שכיב מרע אם מתי ואם לא מתי לתנאי כפול לרוחא דמילתא עביד דילמא איכא דסבירא ליה כר' מאיר וחוששין לבית דין טועין וכן הדין בתנאי קודם למעשה וחברותיה ואע"פ שבמציעא פרק פועלים סתמו בתנאי שהמעשה קודם לו שאינו תנאי והוא עסוק בממון כבר ביארנו שם שהיא שנויה לדעת ר' מאיר ולא פסקנו כמותו בממון וכבר כתבנו קצת ראיות לשיטה זו פרק שני בסוגיית דברים שבלב אלא שחכמי הדורות כתבו שכל שאר הדברים שלמדנו מבני גד ובני ראובן כגון תנאי קודם למעשה וחברותיה כלם הלכה פסוקה הם ואף חכמים מודים בכלם ולא נחלקו אלא בתנאי כפול וממה שהשיב עליו ר' חנינא צריך היה הדבר לאמרו וכו' או ממה שאמר רשב"ג בפרק קורדיקוס אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול והוו להו שני כתובים וכו' אבל שאר הדינים כלם הלכה הם ואף חכמים מודים בהם והדברים ברורים ומכל מקום צריכים אנו ליישב דעת גדולי המחברים ושאר הפוסקים דיני תנאי אף בממון ענין דברים שבלב ואומדנא דמוכח ויש שפירשו שכל אומדנא הניכרת לכל העולם הוא יותר מתנאי שלא הושלם שאף אני אומר שלא הותנה אלא דרך הערה:
+ומגדולי ההר פירשו לשיטה זו שכל שנותן או מוכר או מקדש ומגרש ומתנה רואין כונתו של מתנה אם דעתו לקיום המעשה אין כח בתנאי לבטל המעשה אלא בתנאי כפול וזהו דעתו של משה שבלב שלם היה נותן להם את ארץ הגלעד לחלקם ומשתדל להעתר להם אבל דברים שניכר לכל שהמקנה אותם מקנה בהכרח כגון כל אותן שנאמר בהם דברים שבלב דברים מצד אומדנא דמוכח תנאי קלוש שבו מבטל המעשה וגלוי הדעת הוא כתנאי קלוש וכן זבין ולא איצטרכו ליה זוזי וכן בכל דיני אסמכתא שדעתו של מתנה לבטל המעשה והדבר בטל מאליו אף בלא תנאי כפול וכן כל שמוכר על ידי אונס דבר כגון לקנות תבואה או לעלות לארץ ישראל אנן סהדי שאינו רוצה במכר אלא בהכרח וכל שמתנה על הדבר אף בלא תנאי כפול מתבטל המעשה וכן אתה למד מן המפורש על שאינו מפורש וגדולי המפרשים מוסיפין לומר בדיני תנאי שאין התנאי צריך לכל אלו שהוזכרו אלא במעשה נעשה מיד כגון נתינת גט וקדושין שמעכשו הוא נותנם על תנאי ואין כח בתנאי לעקור מה שנעשה אלא בחזוקין אלו וזהו תנאי בני גד ובני ראובן שמאותה שעה הורידם להחזיק בארץ הגלעד ובזו לדעתם אף בממון כן שאם נתן מנה לחברו ואמר יהא שלך אם לא אעשה כך וכך אינו תנאי אלא אם כן בחזוקין אלו אבל כל שאומר הריני נותן לך מנה אם תעשה כך וכך ואין כונתו ליתן עד שיקיים התנאי אין צורך בזה לחזוק שבתנאי וכן נראה ממעשה שהוזכר ביום טוב בענין הבו ארבע מאה זוזי לפלוניא ולינסוב ברתאי ולפי דרכך למדת שתנאי קודם למעשה לא נאמר אלא לענין הלשון ולא שיהא צריך לקיים התנאי קודם שיעשה המעשה שהרי משה רבינו עשה המעשה ר"ל נתינת הארץ קודם קיום התנאי אלא שהענין הוא שיזכיר התנאי קודם הזכרת המעשה וכבר הזכרנו למעלה מה שכבר ביארנו במציעא שגדולי המחברים חדשו בענין תנאי קודם למעשה דברים שלא נראו לנו לענין פירוש מפני שהן דברים שלא הוצרכו ללמדם מתורת תנאי כמו שביארנו שם וכבר ביארנו שם גם כן כל דיני התנאים בקצרה בכדי היכולת:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ובגמרא באה עליה סוגיא מבולבלת שאני רואה עצמי צריך להעירך בביאורה דרך קצרה ודברים שנכנסו תחתיה הן לביאור הסוגיא הן לדברים היוצאים ממנה לענין פסק אלו הן:
+תחלה שאלו שפיר קאמר ליה ר' חנינא וכו' ואין ללמוד מכאן דין תנאי כפול ותירץ לכתוב קרא ונאחזו בתוככם והיה במשמע ליטול חלקם בכל ר"ל בין בגלעד בין בכנען ומה לו לכתוב בארץ כנען בפרט בודאי לא נתכון אלא להוציאם מחזקת הגלעד וודאי לא מחלקם אלא ממה שהיה בו התנאי והוא מנטילת כלו ולא הוצרך לכך אלא מצורך תנאי כפול ור' חנינא חזר והשיב שאף אם כתב ונאחזו בתוככם אע"פ שלא היו מסלקים אותם מן הכל על הדרך שביארנו במשנה שהרי מכיון שכתב ונאחזו כבר סלק תורת קנס מכאן מכל מקום עדין הייתי אומר שאם לא יעברו ונאחזו בתוככם בגלעד ולפי חלקם אבל בארץ כנען כלל כלל לא שאע"פ שסלקנו תורת קנס מכאן מכל מקום סבור הייתי לומר כן שמאחר שלא יסייעו בכבושה לא יהיו נוטלין חלק בה ולפיכך בא לומר שכשם שאין מפסידין חלקם מהגלעד כך לא יפסידו חלקם מהכנען שארץ ישראל מוחזקת היא ואין לנו לגזלה להם ור' מאיר חזר ואמר שאף זה היה במשמע דכל בתוככם כל היכא דאי�� להו משמע אלא שר' חנינא לא הודה בכך ונשאר מחלקתם במקומו ולפי דרכנו למדת שכל שהיית בא מתורת קנס היה הפסדם בגלעד פשוט יותר מהפסדם בכנען והוא שאמרו במשנה שאף בכנען לא ינחלו כלומר וכל שכן בגלעד וכל שאתה מסלק את הקנס ומחזירה לדין הפסידם שבכנען פשוט יותר מהפסדם שבגלעד והוא שאמרו בגמרא הוה אמינא ונאחזו בגלעד אבל בכנען לא ואין לך עוד קושיא מסתירת הדברים זו לזו שהאריכו בה הרבה מפרשים ובלבלו מתוכם את הסוגיא ללא צרך ואחר כן הביא ר' חנינא משל לדבריו שתנאי בני גד ובני ראובן דומה לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו ואמר פלוני בני יירש שדה פלונית ופלוני בני יירש שדה פלונית ופלוני בני יתן מאתים זוז לאחיו ויירש שדה פלונית ר"ל באותן השדות שנתתי לאחיו וכל שכן שיטול חלקו בשדה השלישי שהייתי מורישו ממנו בנתינת מאתים ואלמלא הכפל כל שלא יתן המאתים לא יטול חלק בשדות שהקצה לשני האחים אלא חלקו בשדה השלישי והכפל החזירו לירושת השדות שהקצה לאחים וזהו ענין בני גד ובני ראובן שהקב"ה היה מנחיל ארץ כנען לשאר שבטים והיה מנחיל לאלו את הגלעד בתנאי שיעברו ואם לא היה כופל כלום היה במשמע שלא יטלו כלל בארץ כנען שהוקצית לאחים אלא חלקם שבגלעד לבד וכפל התנאי החזירם לירושת חלקם אף בכנען ומתוך שהיה התלמיד זוכר מה שביארנו במשנה שהיינו באים מתורת קנס והיינו מפרשים שאלמלא הכפל היינו מפקיעים אותם בין מן הגלעד בין מן הכנען והיה סבור שהמשל בא על ענין משנתנו הוא מקשה והא לא דמיא משל למתניתין שבמשנתנו אלמלא כפילו לא היו נוטלין לא בכנען שהוא בדמיון השדות ולא בגלעד שהוא בדמיון השדה של עידית ובמשל שהזכרנו לא היה הכפל מועיל אלא לירושת השדות שהוקצו לאחים שאף בלא כפל הוא יורש חלקו באותו שדה של עידית והשיב שאין משל זה חוזר על משנתינו שהיינו באים עליה מתורת קנס ולהפקיעם מן הכל שהיה ר' חנינא סבור שר' מאיר היה דורש כל המקרא לתנאי כפול אלא שמשל זה נאמר לאחר שנתישב בסוגיא שר' מאיר היה דורש לתנאי כפול אלא בארץ כנען וכמו שאמר ניכתוב רחמנא ונאחזו והשיב ר' חנינא שאף בזו אלמלא כפלו היו מפסידים חלקם שבארץ כנען שהוא כענין השדות שבמשל ולא היו יורשים אלא חלקם שבגלעד שהוא בדמיון חלק שדה העידית שבמשל וזהו הפירוש המיושר שבשמועה זו ואין צורך במה שנתבלבלו בו הרבה מפרשים זה בכה וזה בכה:
+
+Daf 61b
+
+אלא שלענין פסק במשל שהזכרנו כל שלא כפל ואף האחר לא נתן את המאתים אינו יורש אלא חלקו באותה שדה וכל שכפל על הדרך שהזכרנו יורש בשוה עם האחרים אלא שיש מדקדקים לומר דוקא ביתן ויירש אבל אם אמר יירש ויתן יורש כל השדה אע"פ שאינו נותן ומביאים ראיה ממה שאמרו בשני של יום טוב בענין הבו ארבע מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתאי אלא שאתה מוצא כשתעיין במה שפירשנו שם בפירושנו ובחבור זה שאין משם ראיה כלל ומכל מקום במשל שהזכרנו אלו כפל ואמר אם לא יתן לא יירש כלום אף באותו שדה לא אמר כלום שאינו יכול לעקור ירושה ממנו אבל השדות שנתן לאחרים קנו אע"פ שהם בלשון ירשה כמו שיתבאר בבתרא פרק נחלה ואם אמר לא יתן יירש עם אחיו ולא הזכיר בשאר נכסים אינו יורש אלא חלקו באותו שדה ואע"פ שפסקנו כר' מאיר ולדידיה בתוככם כל היכא דאית להו משמע בזו נראין הדברים כר' חנינא אם מצד שהוא ממון ואינו בדין תנאי לשיטתנו אם מצד שאין הענינים דומין מכל וכל ושאר דברים שבשמועה זו סוגיא בעלמא הוא והדברים פשוטים מפורשים בכדי צרכן בפירושי גדולי הרבנים:
+
+Daf 62a
+
+אבל מה שאמר בענין סוטה בשלמא לר' חנינא היינו דכתוב אם לא שכב הנקי כלומר ולא כפל עוד את התנאי שזה שכתב אחר כן ואת כי שטית וכו' לא על השבועה שהוזכרה הוא חוזר אלא על השבועה שנאמרה אחריו והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר הכהן יתן י"י וגו' אבל הראשונה לא הוזכרה בה אלה אלא שאם לא שכב הנקי ולא הוצרך לכפול שאם שכב לא תהא נקיה ותירץ הנקי כתוב כלומר בלא יוד והוא רמז לדרוש בו שאם שכב תענש וחזר והקשה לר' חנינא דהא ודאי נראה דלהכא נקט לישנא דהנקי כדי לדרוש בו חנקי עד שתירץ בה שזו שהוצרך לכך הוא מפני שהייתי סובר לומר אם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא איסורא בעלמא יש לתמוה והיאך אפשר שלא להיות שם עונש אחר שהיא אשת איש והלא המים המרים להעניש הן באות ומתוך כך יש מפרשים אם שכב ואין המים בודקין כגון שקדמה שכיבת בועל או שלא נקה האיש מעון ועדים והתראה אין כאן ליענש בידי אדם לא הנקי ולא חנקי כלומר שאין כאן עונש שמים אלא שעון איסור בידו קמ"ל שאף זו הרבה שלוחים יש למקום לגבות את שלו וכמו שאמרו אע"פ שארבע מיתות בטלו וכו':
+וכן מה שהוזכר בה מענין הזאה הוא שידעת שטמא מת צריך הזאה שלישי ושביעי בין לקדשים בין לתרומה ר"ל שלישי לטומאתו ושביעי לטומאתו ונמצא שיש שלשה ימים הפסק בין הזאה להזאה וכל שהזה בשני וששי אע"פ שאף בזה יש כאן הפסק שלשה ימים הואיל ומכל מקום מיעוט בימי טהרה וסמך הזאתו לטומאתו יותר מדאי לא נטהר ואם הזה שלישי ושמיני הואיל ויש יותר משלשה ימים הפסק בין הזאה להזאה אע"פ שאינו ממעט בימי טהרה בהזאה ראשונה ואדרבה שהוסיף בה הזאה אחרונה לא טהר הא מכל מקום כל שלא מיעט בימי טהרה אדרבה הוסיף בהן ושאין יותר משלשה ימים בין הזאה להזאה כגון שהזה רביעי ושמיני טהר והוא שאמרו בסיפרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מנין תלמוד לומר וחטאו מכל מקום ולמדת שאתה צריך לגרוס כאן סלקא דעתך אמינא בשלישי ובשמיני שפיר דמי קמ"ל ואין גורסים ברביעי ושמיני שהרי הזאה שברביעי ובשמיני הזאה היא ויש גורסים בה כן ולענין הזאה בזמנה שהוא מצוה:
+המשנה החמישית והיא חוזרת לענין החלק הראשון לענין קדושי טעות והוא שאמר המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה לויה והרי היא כהנת עניה והרי היא עשירה עשירה והרי היא עניה הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו וכן הלכה וכבר ביארנוה בפרק שני ואף מקומה היה לשם אלא שנתגלגלה כאן לבאר שאף לדעת ר' חנינא שאינו מצריך לתנאי כפול מכל מקום אם רוצה להתנות צריך שיוציא התנאי בשפתיו שדברים שבלב אינם דברים כמו שהתבאר זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
+המשנה הששית והיא גם כן מענין החלק הראשון במי שקדש בדרך שאין קדושיו כלום והיה סבור שהם קדושין והוא שאמר האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקיבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום אמר הר"ם פי' כאשר זינתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין ואם ילדה נקבה מקודשת ואשר יחזק אצלי שהוא יצטרך לקדש אותה אחר לידתה ואז יותר לו לבא עליה לפי שמהעיקר בידי אין אדם מקדש לחבירו דבר שלא בא לעולם ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא אשת איש:
+אמר המאירי אע"פ שנתגיירה או נתגייר הוא ושהיו המעות קיימין בשעה שנתגיירה היא או הוא אינה מקודשת שמאחר שאין בידו עכשו לקדשה אין קדושיו לעתיד כלום ואע"פ שאמרו כל שבידו לאו כמחסר מעשה דמי אלא הרי הוא כעשוי ובלאחר שאתגייר מיהא הרי בידו להתגייר אינו כן שהרי גר צריך שלשה ואף בדיעבד אין משיאין לו ישראלית אלא כשטבל בפני שלשה שלהשיאו בבת ישראל אם נתגייר בינו לבין עצמו אינו כלום ואחר שהוא צריך ב"ד אינו בידו והוא שאמרו מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וכל שכן באחר שתתגיירי שהרי אין בידו לגיירה לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי אינה מקודשת שהרי אין בידו עכשו לקדשה וכן אין בידו עכשו לשחרר עצמו או השפחה שבשפחה של אחרים אנו עסוקים ואפילו היתה שפחה שלו שבידו לשחררה ואע"פ שצריכה טבילה מכל מקום אינה צריכה שלשה שהרי כבר טבלה טבילת גרות בשעת שפחותה ואפילו עדים לטבילתה אינה צריכה שהוא נאמן על השחרור ואם כן הרי בידו הוא אעפ"כ אינה מקודשת ומטעם אחר הנזכר בגמרא והוא דמעיקרא בהמה ר"ל כשקבלה הקדושין והשתא דעת אחרת שכל עבד או שפחה כנענית ושבשבעה עממין עם הדומה לחמור הוא מה שאין כן בגוי:
+לאחר שימות בעליך אם היא אשת איש או לאחר שתמות אחותיך אם היא אחות אשתו אינה מקודשת שהרי אין בידו לקדשה עכשו וכל שלא בא לעולם ואין בידו להביאו אינו כלום לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת מפני שהוא סובר אין קדושין תופסין בשומרת יבם אע"פ שאינה אלא מחייבי לאוין ומשום דכתיב לא תהיה אשת המת וכו' ודרשו בה לא תהא בה הויה והרי אין בידו לחלוץ וכן שנאוה ביבמות כמו שאמרו שם אמר ר' יוחנן אין קדושין תופסין ביבמה אמר ליה ריש לקיש ולא משנתנו היא לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותא אלמא פשיט להם שכן וכן בסוף פרק זה אמרו מה יבמה שהיא בלאו ואין קדושין תופשין בה ומתוך כך הרבה פסקו כן ומכל מקום רוב פוסקים פסקו בשומרת יבם שקדושין תופסין בה מספק מספקא לן בלא תהיה אשת המת אם הוא בא ללאו גרידא כשאר חייבי לאוין או שמא פירושו לא תהא בה הויה ולדעת זה מה שאמר אין ממזר מיבמה פירושו ממזר ודאי אלא שחכמי הצרפתים פירשו בו אפילו ממזר ספק ולדעתנו מיהא הואיל וקדושיו תופסין בה מספק אף בלאחר שיחלוץ ליך יבמיך מקודשת מספק שהרי אלו קדשה עכשו קדושין תופסין בה מספק וכן פסקוה להדיא גדולי המחברים ונמצאת משנתנו כלה הלכה חוץ מיבמה ואף יבמה דוקא בקדושי ספק:
+האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום אפילו בשאשתו מעוברת ולא עוד אלא אפילו בהוכר עוברה ולא אמרו בגמרא בהוכר עוברה שמקודשת אלא לדעת ר' אליעזר בן יעקב שסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומה שאמרו בהוכר עוברה ודברי הכל פירושו על רבה ורב יוסף שהיו חלוקים בדברי ר' אליעזר בן יעקב ולא נאמר ודברי הכל שיהיו חכמים מודים בה כלל שהרי הוא דבר שלא בא לעולם וכל שאין מקנין לו אינו נקנה לו גם כן וגדולי המחברים שכתבו בהוכר עוברה מקדשת תימה הוא אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ומכל מקום יש מפרשים דבריהם באומר לכשתלד תהא מקודשת לי ופוסקים במזכה לעובר שאמרו בו לא קנה שאם אמר לכשתלד קנה ומאחר שקונה נקנה ואף רבותי כתבוה כן ומכל מקום אנו פוסקים שאף בלכשתלד לא קנה כמו שביארנו במקומו אלא שיש חוככים בה ולדעתם בזו מקודשת מספק ומכל מקום אין להם טענה מזו להכריע ממנה דעת גדולי המחברים בזו שהרי פסקו הם סתם שהמזכה לעובר לא קנה ולא חלקו בה בין שאמר לכשתלד לשלא אמר לכשתלד ומכל מקום אף הם כתב�� בזו מדרך סברא שצריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתלד שיכניסה בקדושין שאין בהם שום דופי:
+זהו ביאור המשנה וכבר הבנת פסק שלה מתוך דברינו ודברים שנכנסו בגמרא תחתיה אלו הן:
+המחובר אינו בדין חיוב תרומה שנאמר ראשית דגנך ואין דגן אלא בכרי מעתה אין תורמין מן התלוש על המחבר ולא מן המחבר על התלוש ואם תרם אין תרומתו תרומה כלל הואיל וכונתו מן המחבר לתלוש ומן התלוש למחבר והכל טבל וצריך תקון התלוש מעכשו והמחבר לכשיתלש והוא עכשו גזל ביד כהן וצריך להחזיר ומכל מקום אם לא כיון לתרומה זו מעכשו אלא לכשיתלש כגון שאמר פירות ערוגה זו התלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו המחברים לכשיתלשו או פירות ערוגה זו המחברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו התלושין לכשיתלשו הואיל ודעתו על שעת חיוב וכן שבידו להביא שעת החיוב שהרי בידו לתלשם עכשו דבריו קיימין מכל מקום דוקא בשהביאו המחברים שליש בשעת אמירתו שאין דין דבר שלא בא לעולם אמור אלא בדבר שאין יכול להקנותו עכשו אבל דבר שיכול להקנותו עכשו אע"פ שהוא מקנהו לשעה שאינה בעולם אינו קרוי דבר שלא בא לעולם וכמו שאמרו בחמישי של כתבות שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה תקדוש קדשה הואיל ובידו להקדישה עכשו ואע"פ שהוא מקדישה לשעה שאינה בעולם שהרי אמר לכשאקחנה ומכל מקום כל שלא הביאו שליש בשעת אמירתו אינו כלום אפילו בשחת שהוא ראוי מיהא ליקצר למאכל בהמה ואין צריך לומר באגם ר"ל שאינו ראוי למאכל אף לבהמה אע"פ שגדל עד כדי שיש בו כדי לכוף ראשו אלא אף בשחת כן בין של שדה בית הבעל בין של שדה בית השלחים שכל אלו אע"פ שלענין מכירה בא לעולם הוא אחר שיצאו ולבלבו לענין תרומה דבר שלא בא לעולם הן הואיל ולא בא חיוב תרומה שלהם:
+
+Daf 62b
+
+הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת שאע"פ שבידו לגרשה אין בידו לקדשה ואין לשאול היאך בידו לגרשה ואף בזו מי יימר דמזדקקי עדים וסופר שלא נאמר כן אלא בבית דין שאין נזקקין לכל אדם וכן עד שיחקרו את הענין אם ראוי ליעשות אם לאו אבל עדים וסופר מזומנין הם לכל הבא והרבה ראיתי שטרחו בזו ללא צורך:
+הנותן שתי פרוטות לאשה באחת אמר לה התקדשי לי היום ובאחת אמר לה התקדשי לי בה לאחר שאגרשיך יראה מסוגיא זו שאם גרשה מקדשת מספק וכמו שאמרו תפשוט מינה דלא הוו קדושי ותירץ דילמא כי היכי דתפשי בה השתא תפשי בה למחר וכן כתבוה גדולי הדורות ומכל מקום יש פוסקים שאינה מקודשת כלל ומביאים ראיה ממה שאמרו בנדרים פרק שלישי ר"ל פרק ארבעה נדרים תיפשוט מינה דבעי ר' אושעיא וכו' תיפשוט דהוו קדושין ותירץ אשה כפדאן אחרים דמיא כלומר ואינה מקודשת דהא אמר ר' יוחנן לענין קדשים פדאן אחר אינן חוזרות וקדושות והענין הוא במי שאמר נטיעות הללו קרבן מעכשו עד שיקצצו כלומר ואם נקצצו יהיו חלין ואמרו שאם פדאם קודם שנקצצו אינן יוצאות לחלין לגמרי אלא יוצאות לחלין ברגע כדי להתפיש פדיונן לקדשה ומיד חוזרות וקדושות ופירש ר' יוחנן דוקא בפדאן הוא שאע"פ שפדאן אין מוחה בידו שיעכב הקדשה שלא תחל אחר הפדיון אבל אם פדאם אחר שהרי אדם יכול לפדות הקדש חברו אין חוזרות וקדושות ומותרות אף למקדיש שהרי הדבר מאותו הפודה הוא עד זמן הקדשו ר"ל עד שיקצצו ואין בידו להקדיש מה שאינו שלו ואחר שאין הוא יכול להקדיש אינו חוזר לקדשה מאליו מחמת הקדשו ואף אשה כפדאן אחר הוא שהרי יצאה מרשות הבעל לגמרי על ידי הגירושין ואותה שעה אין לו עליה כלום ו��כל מקום אין כאן ראיה שמא לא נאמרה אלא דרך דחיה וכמו שנאמר כאן דילמא וכו' שאלמלא כן מדר' יוחנן מיהא תפשוט אלא שדרך דחיה נאמרה ומכל מקום אין דמיון גמור ביניהם שזו מאחר שפדאום אחרים אין כח בידו להקדיש מה שאינו שלו אבל אשה הואיל ושניהם רוצים והיה בידם בשעה ראשונה להתקדש לעולם אע"פ שבשעה שנתגרשה יצאה מרשותו לגמרי איפשר שמקדשת ומתוך כך נראה לחוש בה מספק אע"פ שלא נאמרה שם בלשון דילמא ומכל מקום בעלי שיטה ראשונה חזקו ראיתם ממה שלא נאמרה שם בלשון דילמא ועוד שהרי נאמרה שם בלשון פשוט הרבה והוא שאמרו יתיב ר' אבין ור' יצחק קמיה דר' ירמיה והוה ר' ירמיה מנמנם ויתבי וקא אמרי לבר פדא שאמר חוזרות וקדושות תיפשוט דבעי ר' אושעיא וכו' איתער בהו ר' ירמיה ואמר להו ומי קא מדמיתו פדאן הוא לפדאן אחרים אשה כפדאן אחר הוה אלמא כדבר פשוט השיבה להם וגדולי המחברים כתבו בזו שמקודשת ודאי והדברים זרים אלא שיש מביאים ראיה לדבריהם מזו שאמרו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה הואיל ובידו להקדישה עכשו וכן לדעתם אם אמר נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו ואם יפדום אחרים לכשאקחם מהם יהו קדושין שאם לקחם ממנו הרי הם קדושים אלא שלדעתי אינה ראיה שבזו כשלקחה ממנו אין לה דעת לעכב ובאשה מיהא שהוא דעת אחרת כל שגירשה לא נשאר לו בה כלום ודעתה מעכבת ומכל מקום כי שחושש לקדושין אלו הן לודאי הן לספק כל אחד לשיטתו דוקא כשהיא מבינה בדבר ומתרצה בו כדין עקר קדושין:
+והתבאר שם גם כן שהמקדש את האשה ואמר לה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי אינה יוצאה בלא גט:
+
+Daf 63a
+
+עבד שלקחוהו על מנת לשחררו אינו כלום שהרי בעוד שהוא עבד אינו זוכה בשום דבר ואם תאמר שכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשו הרי דבר שלא בא לעולם הוא ואם כן אפילו ברח כל שאנו משיגין אותו מסגירין אותו להחזירו לרבו ומכל מקום אם היה בורח מחוצה לארץ לארץ אין מסגירין אותו אלא אומרים לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתהא ידו משגת ופורע ועל זה נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו כמו שיתבאר במקומו:
+מעשה ידיה של אשה כלם לבעל מתקנת חכמים במקום מזונותיה והדבר משוער במסכת כתבות עד היכן הוא כופה אותה לעשות לו וכל שדחקה עצמה ועשתה יותר על המחוייב הרי הוא של בעל נדרה שלא יהנה בה בעלה ממעשה ידיה אינו צריך להפר שהרי היא משועבדת לו ואע"פ שמעשי ידיה מדברי סופרים הפקר בית דין הפקר ולא כל הימנה להפקיעו בנדריה מה שזכו לו חכמים ואף לענין העדפה אינו צריך להפר שאף היא של בעל אע"פ שאינה חייבת לו בכך ומכל מקום אם אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה וקונם מה שאני עושה לפיך או איני נזונית ואיני עושה ויקדשו ידים לעושיהן צריך להפר ואע"פ שקונם מה שאני עושה לא בא לעולם כל שבלשון קונם קדשת הגוף הוא והרי הוא כמקדיש את היד או הדבר שהפעלה עתידה לצאת ממנו הא כל שלא אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה אפילו אמרה יקדשו ידים וכו' אין צריך להפר ומכל מקום יפר מטעם שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו כמו שיתבאר בחמשי של כתבות:
+המשנה השביעית והיא חוזרת לענין החלק השני והוא שאמר האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אמר הר"ם פי' ובתנאי שיתן לה עם זה שוה פרוטה לפי שאם קידש אותה בשכר עבודתו לבד אינה מקודשת לפי שהוא זוכה כל חלק ��כלל זה השכירות עם כל חלק מעבודתו הנה כאשר נשלם עבודתו היה זה אצלה חוב בשכירותו בעבודה ומקדש במלוה אינה מקודשת:
+אמר המאירי פירשו בגמרא שאינו מקדשה בשכר הדבור ובשכר עשייתו כפועל אלא שנתן לה פרוטה ואמר הרי את מקדשת לי בפרוטה זו על מנת שאדבר עליך לשלטון או על מנת שאעשה עמך מלאכת יום או יומים כפועל דבר עליה לשלטון או עשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הא אם אמר בשכר שאדבר עליך לשלטון או בשכר שאעשה עמך כפועל אינה מקודשת שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כמו שהתבאר והוה ליה מלוה וכן בשכר שהרכבתיך על החמור או בשכר שארכיבך או שאמרה לו שב עמי בצוותא ואקדש אני לך בשכרך או שחוק לפני רקוד לפני עשה לפני כדימוס הזה אע"פ שיש בענין זה שוה פרוטה אינה מקודשת על הדרך שביארנו:
+וצריך שתדע שהרבה ערערו הגאונים בשיש מחלוקת בתנאים בין האיש והאשה שזה אומר נתקיים וזה אומר לא נתקיים היאך נדון בה ויראה שכל שהתנאי במניעת מעשה שלה כגון על מנת שלא תעשי כך וכך שהיא נאמנת לומר קיימתי ולא עשיתי שהרי הסכימו הגאונים בגט בתנאי זה שתנשא לאלתר ואין חוששין שתעשה ויתבטל הגט ואם כן הדבר מוכרע שאין הבעל יכול לומר לה עברת על תנאך אם אין לו עדים בכך שאם הוא יכול לומר כן היאך נתירה לינשא מיד והלא צריכה להיות עמה עדים תמיד שלא יטעון עליה שעברה על תנאה ויקלקלנה אבל כשהתנאי בעשיית מעשה יראה שהבא לקיים את המעשה צריך עדים על קיומו של תנאי ומכל מקום לחכמי הדורות ראיתי שכתבו שכל שהתנאי מוטל עליו לבד הוא נאמן כגון שאם אמר הוא על מנת שאדבר עליך לשלטון או שאלך למקום פלוני הוא נאמן לומר שדבר ושהלך ואינו צריך עדים ואם אמר על מנת שתעשי כך היא נאמנת לומר שעשתה אבל אם יש לתנאי מקום לשניהם כגון על מנת שאתן לך מאתים זוז או שתתני לי שיש לאחד מקום אצל הנתינה ולאחר אצל הקבלה יש אומרים שכל שהתנאי עליו אומר שקיימו עדים ויש אומרים שהמוציא את חברו מחזקתו עליו הראיה ובקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן ואסורה ואף בתלמוד המערב שבפרק זה אמרו הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי מכיון שהוא מבקש להוציא את האשה מן הסמפון עליה להביא ראיה וסמפון הוא שטר התנאים של שדוכין כמו שאמרו שם סדר סמפון כך הוא אנא פלן בר פלן מקדש לך אנת פלונית בת פלוני על מנת ליתן לך מוקמא פלן ומיכנסיך ליום פלן וכשנחלקו בדבר שזה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי עליו להביא ראיה אחר שבא להוציאה מחזקתה ולעשותה מקודשת הגע עצמך דלא הוה סמפון אלא ספק מכיון שהוא בא לאסרה עליו להביא ראיה הגע עצמך שכנסה בתוך סמפון ר"ל בתוך זמן התנאי ושאל בה אי זה מהם נאמן אחר שכנס אתא קמי ר' אבהו אמר זיל הב לה אמר ליה אשה לא קניתי ואת אמר זיל הב לה כלומר שר' אבהו היה מאמין את האשה והיה כופה את הבעל ליתן לה ולקיים התנאי ואמר לו והלא לדבריה שאומרת שלא נתקיים אינה מקודשת ואמ"ר אבהו מעולם לא שיחק אדם בי אלא זה חזר ומר אין הוא הדר ביה הוא יתן ואין היא הדרה בה היא תתן כלומר שמאחר שכנס נתקיים המעשה ונתחייב בתנאי ושאל בה ולית דא קמיתא כלומר לא זהו שאמר ר' אבהו בתחלה ותירץ חזר ועשה מעשה בית דין כלומר שחזק דבריו הראשונים ומכל מקום למדנו שכל בקדושין היא נאמנת לומר לא קיימת אלא שדברי תלמוד המערב מבולבלים אצל מפרשים במקום זה ואין לנו בהם בכדי לסמוך:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה השמינית והיא מענין החלק השני גם כן והוא שאמר על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מת האב הרי זו מקודשת מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה אמר הר"ם אמר על מנת שירצה אבא ענינו שלא ימחה בידו ולזה אם מת האב מקודשת ומלמדין אותו לומר איני רוצה עד שלא תהא זקוקה ליבם:
+אמר המאירי בגמרא שאלו ברצה האב היאך מפרשים אותו אם דוקא שיאמר אין ר"ל רוצה אני וכל שלא יאמר כן לא תהא מקודשת הא משיאמר הן מיהא לא יהא יכול עוד למחות אם דיינו שישתוק בשעה שישמע ואע"פ שלא אמר אין ומכיון ששתק בשעת שמיעה נעשית שתיקתו הודאה ואינו יכול למחות עוד או על מנת שלא ימחה ר"ל שכל שירצה למחות אפילו אחר ששתק בשעת שמיעה או אפילו אחר שאמר אין שיהא בידו למחות ולא מצאו לפרש משנתנו בחד טעמא באחת מאלו וקודם שנבאר פסק משנתנו צריך שנעירך מעט בביאור הסוגיא הבאה עליה מפני שהספק תלוי בה וצריך שתדע לשיטתנו שכל על מנת שישתוק אע"פ שפירושו שישתוק לכשישמע שאין דין שתיקה אלא בשעת שמיעה מכל מקום אם מת האב ולא שמע מקודשת ובכלל שותק בשעת שמיעה הוא מכיון שנסתלק חשש מחאתו ושאלו על זה מאי עד שירצה אבא אלימא דוקא בדאמר אבא אין וכל שלא יאמר אין אינה מקודשת אפילו שמע ושתק ורצה האב ר"ל שאמר הן מקודשת ואין יכול עוד למחות הא כל שלא אמר הן אינה מקודשת אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת ור"ל קודם שיאמר הן שאם לאחר שאמר הן מאי איריא מת אלא קודם שיאמר הן והיאך היא מקודשת והא לא אמר אין וכן שנתברר שלא יאמרהו לעולם אלא מאי שירצה שישתוק לכשישמע ורצה האב ר"ל ששמע ושתק מקודשת ואין צריך לומר אם אמר הן ואם לא שתק אלא שמיחה אינה מקודשת מת האב מקודשת בין ששמע ושתק בין שלא שמע כלל שהרי נסתלק מכאן חשש מחאה אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה כדי שיעקרו הקדושין למפרע ולא תהא זקוקה ליבם ומדקאמר מלמדין אותו משמע שבשעה שמת הבן כבר שמע האב ושתק ואם כן נתקיימו הקדושין ומה תועיל עוד מחאתו שאם תאמר שמת הבן ולא שמע האב עדין אם כן מודיעין אותו הוה ליה למימר אלא על כל פנים סיפא דמתניתין ר"ל מת הבן בעל מנת שלא ימחה היא שאע"פ ששמע ושתק או אף שאמר הן יכול למחות לכשירצה ומלמדין אותו למחות ומכל מקום רישא אי אפשר להעמידה בכך שאם כן היאך יאמר רצה האב מקודשת והלא אף ברצה ואמר אין יכול הוא למחות ואם כן על כל פנים רישא ומציעתא בעל מנת שישתוק וסיפא בשלא ימחה או רישא בחד טעמא ר"ל בישתוק או באמר הן ומציעתא וסיפא בחד טעמא ר"ל בשלא ימחה שאף האמצעית איפשר לפרשה בשלא ימחה שמכיון שמת האב לא ימחה ופירשוה אחר כן בטעם אחר והוא על מנת שלא ימחה ושקבע זמן למחאתו כגון על מנת שלא ימחה אבא תוך שלשים יום רצה האב והוא שלא מיחה תוך שלשים מקודשת לא רצה אלא שמיחה תוך שלשים אינה מקודשת מת האב בתוך שלשים מקודשת שהרי נסתלק חשש מחאה מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב למחות אפילו שתק או נתרצה זו היא שיטתנו בביאורה וגדולי המפרשים פירשו בעל מנת שישתוק דוקא ששמע ושתק הא לא שמע ומת אינה מקודשת ומת האב מקודשת שאמרו דוקא כששמע האב קודם שמת ושתק ויש להשיב עליהם שאם כן מאי איריא מת אלא שאף הם מרגישים בכך ומפרשים שבא ללמדנו מת האב בעל מנת שירצה האב מקודשת מפני שעל מנת שירצה על מנת שישתוק הוא והוא שהקשה אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב למחות ואמאי הא שתיק ליה כלומר דמדמת האב פירושו לאחר ששמע ושתק הבן נמי לאחר ששמע האב ושת��:
+ולענין פסק למדנו שהלשונות חלוקים בהרבה פנים על מנת שירצה אבא על מנת שיאמר אבא הן על מנת שישתוק על מנת שלא ימחה על מנת שלא ימחה מכאן ועד זמן פלוני:
+ואע"פ שכבר הבנת פסק הדברים מתוך ביאורנו אני חוזר וסודרן דרך פסק והוא שכל שאמר על מנת שלא ימחה אבא עד זמן פלוני אם לא מיחה תוך הזמן מקודשת ודבר זה אף בלא שמע שכל שלא ימחה אין בו חלוק בין שמע ללא שמע מיחה בתוך הזמן אינה מקודשת מת האב בתוך שלשים מקודשת ואע"פ שלא שמע שהרי נסתלק חשש מחאה מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב למחות אפילו שתק או הודה שכל שהזכיר לשון מחאה אף לאחר שתיקה או רצוי הוא על מנת שלא ימחה אבא ולא קבע זמן למחאתו אפילו שמע האב ושתק או שנתרצה בהדיא אינה מקודשת ודאית לעולם שהרי ביד האב למחות ואף לאחר הודאה או רצוי ואפילו שתק או נתרצה ונשאה הבן על סמך רצוייו של אב והוליד ממנה כמה בנים מוחה לכשירצה ועושה נשואיה בטלים ובניה פגומים מת האב מקודשת בין ששמע בין שלא שמע שהרי לא היה הדבר תלוי אלא במחאה והרי נסתלק חשש מחאה לגמרי מת הבן ואין לו בנים ממנה מלמדין אותו למחות שלא תזקק ליבם על מנת שישתוק פירשו שישתוק לכשישמע שמע ושתק מקודשת שמע ומיחה אינה מקודשת מת האב מקודשת ולדעתנו אף בלא שמע ולדעת גדולי המפרשים אינה מקודשת מת הבן מלמדין אותו למחות על מנת שיאמר אבא הן שמע ואמר הן מקודשת ואם לא אמר הן אינה מקודשת וראיתי דרך המפרשים בזו שאינה מקודשת כלל הואיל ושמע ולא אמר הן וכל שכן אם מיחה ומכל מקום בזו נראה לי דוקא שאינה מקודשת ודאית הא מכל מקום עומדת היא בתליה שכל שאמר הן אף לאחר שתיקה או לאחר מחאה מקודשת על הדרך שכתבנו בשלא ימחה שאפילו שתק או רצה יכול לחזור ולמחות מת האב ולא אמר הן אינה מקודשת כלל ואף לדעתנו שהרי נסתלק חשש רצוי ואמירת הן מת הבן מלמדין את האב שלא יאמר הן ולדעת המפרשים דוקא בשלא מיחה או ששתק הא אם שמע ושתק או מיחה אין צורך בכך ולדעתנו אף בשתק או מיחה צריך ללמדו ולא עוד שאף עכוב אמירתו אינה אלא בתליה שכל זמן שירצה יכול לומר הן לדעתנו והדברים רופפים על מנת שירצה אבא אין דינו ברור לנו ויש מפרשין שדינו כעל מנת שישתוק והוציאוה מדבריהם של גדולי המפרשים הן ממה שכתבו בפירושיהם הן ממה שכתבו בה בהגהותיהם וכן הביאוה מסוגיא שבפרק המדיר אלא שאין בה הכרח כמו שיתבאר בסמוך ונשאר הענין מספק בה אם הוא בעל מנת שישתוק אם הוא בעל מנת שיאמר הן ותאכל כחמור שבשניהם ויש מספקים אותה אף בעל מנת שלא ימחה ובפרק המדיר נראית סתירת דבריהם שנחלקו ר' שמעון וחכמים בהריני בועליך על מנת שירצה אבא דלר' שמעון על מנת שיאמר הן ולרבנן על מנת שישתוק ונמצא שלא אמר אחד מהם בה על מנת שלא ימחה ומכל מקום אין לדון ממנה לענין פסק לפרשו על מנת שישתוק וכדעת חכמים שלא נאמרה אלא לדעת האומר שם אבל טעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה גט וכבר נדחית והעמידו שם מחלוקתם בדרך אחרת הא מכל מקום למדנו שלא נסתפק אחד מהם לומר בו על מנת שלא ימחה ודברים אלו כלם אין בהם הכרח וכל על מנת שירצה אבא הדבר מספק בכלם ולא עוד אלא שנתגלגלו עליו ספקות מצד אחר תלויות בדין יש ברירה ואין ברירה מבוארות בשלישי של גיטין ושם יתבאר מה שתלוי בלשון זה בענין דין ברירה בעזרת הצור וגדולי המחברים כתבו בדין זה דברים זרים וכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:
+
+Daf 63b
+
+המשנה התשיעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קידשתיה שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס אמר הר"ם פי' אמרו נאמן ומותר לו לגרשה:
+אמר המאירי קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה כגון שהיא קטנה או נערה שהאב נאמן לומר קדשתיה ולאסרה לכל העולם חוץ מאותו שקדשה לו ועכשו הוא אומר שקדשה ואינו יודע למי ונמצאת אסורה לכל אדם ובא אחד ואמר אני הוא שקדשתיה נאמן ויתבאר בגמרא שלא סוף דבר נאמן ליתן גט ר"ל להתירה לכל על ידי גיטו שהרי אין אדם חוטא ולא לו אלא נאמן אף לכנוס ואין אומרים שיצרו תקפו להכניס עצמו באיסור ולנשאה שמאחר שהאב קיים מתירא הוא שיבא ויכחישנו ולמדת שאם אין האב קיים אינו נאמן לקדושי ודאי ואם האב מכחישו אינו נאמן אף לקדושי ספק וגדולי המפרשים פירשו בנאמן ליתן גט להצריכה גט ממנו אף בשנזכר האב אחר כן שלאחר קדשה הואיל ובשעה שאמר זה אני קדשתיה היה האב מספק בהם חלו הקדושין ואין זכירתו מפקיעתם בלא גט ואין הדברים נראין שבודאי האב נאמן עליה לכל דבריו וזה שביארנו נאמן לכנוס פירושו קדושי ודאי ושלא יצטרך לקדושין אחרים כלל שהרי אין מקום בזו לקדושין אחרים כלל שאם קדשה הרי קדשה ואם אחר הוא שקדשה קדושיו למה חלקו בה שנים זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה והרי על כל פנים אחד מהם שקר שניהם נותנין גט מספק ומותרת לכל העולם ואין אומרים מאחר שאחד מהם שקר נחוש ששניהם משקרים ולאחר נתקדשה אלא אין חוששין אלא לאחד מהם ומתירין אותה לכל העולם בגט שניהם ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס בקדושין שניים אבל כל שאמר אחד אני קדשתיה ולא יצא ערער האחר עליה וכנסה הראשון ואחר כך בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן עוד לאסרה עליו אבל האב ודאי יכול לאסרה כמו שביארנו:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי אף זו הואיל וגדולה היא אסורה לכל העולם ואם בא אחד ואמר אני הוא שקדשתיך בזו מיהא אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו ואינו חושש לשמא תכחישנו שמא אף היא רדופה אחריו ומחפה עליו:
+אע"פ שהאב נאמן לומר קדשתי את בתי אם לפלוני ולאסרה לכל חוץ ממנו אם שאינו יודע למי ולאסרה לכל העולם מכל מקום לענין עונשין מיהא אינו נאמן ואם בא עליה אדם אין סוקלין על ידו ולא סוף דבר בשאמר קדשתיה ואיני יודע למי ואף זה שבא עליה בכלל הספיקות שאין סוקלין אותו שהרי יש לספק בו שמא הוא המקדש אלא אף אם הדבר ברור שאינו מכלל הספיקות כגון שהוציאהו מכלל הספק ואמר בריא לי מיהא שלא לזה קדשתיה או שהיה קטן בשעה שאמר האב קדשתיה והגדיל או גוי ונתגייר ולא עוד אלא אף כשאמר האב בבריא קדשתיה לפלוני וזו זנתה עם אחר שאין סוקלין לא הבועל ולא הבת על ידו עד שיתברר הקידושין בעדים שחזקת אירוסין אינה חזקה וכן הדין באמרה היא נתקדשתי וזינתה בין שאמרה ואיני יודעת למי וזה בכלל הספיקות בין שאינו בכלל הספיקות על הדרך שביארנו בין שאמרה בהדיא לפלוני נתקדשתי וזינתה עם אחר אין הבועל נהרג על פיה ולא היא על פי עצמה:
+וכן מי שאמר בני זה בן תשע לעשותו ראוי לביאה וכן בתי בת שלש שנים לעשותה ראויה לביאה נאמן לקרבן ולא למכות ולעונשין וכן אם אמר בני זה בן שלש עשרה ויום אחד או בתי זו בת שתים עשרה ויום אחד נאמן לענין שאם נדרו או העריכו או החרימו או הקדישו יהו דבריהם קיימין ואע"פ שלא הביאו שתי שערות ואפילו אינן יודעין לשם מי נדרו או הקדישו ובפחות מכאן אם בשנים עשרה שנה ויום אחד הזכר ובת אחת עשרה ויום אחד לנקבה אם אינם יודעים לשם מי נדרו אין דבריהם כלום ואף בהבאת שתי שערות והשערות דנין אותן בשומא ובפחות מכן אפילו ידעו לשם מי נדרו אין דבריהם כלום אפילו הביאו שתי שערות שהשערות נדונין בשומא אבל למכות ולעונשין אם עבר על חייבי מיתה ומלקות אינו נאמן אחר שאף הבן לא הוחזק בכך ומכל מקום בדאיתחזק נאמן כמו שהתבאר:
+
+Daf 64a
+
+המשנה העשירית ואינה מכונת הפרק אלא שמאחר שדבר במשנה שלפניה באב שאמר קדשתי את בתי נתגלגל לבאר מה שהוא נאמן בבתו והוא שאמר קדשתי את בתי קטנה קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה אינו נאמן אמר הר"ם פי' נאמן באמרו שבתו גרושה והיא פסולה לכהונה כל זמן שהיא נערה לפי שהשם ית' האמין אותו עליה בזה לאוסרה ולהתירה אמרו מנין לאב שנאמן לאסור את בתו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ולזה נאמן עליה שהיא גרושה אבל אם היתה גדולה לא תפסל לכהונה על פיו וכן כשאמר שהיא נשבית שפסולה לכהונה לא נאמן לפי שלנישואין הימניה רחמנא לאב בשביה לא הימניה:
+אמר המאירי קדשתי את בתי קטנה ר"ל והוא הדין לנערה שהרי קטנה או נערה נאמן עליהם לאסרה אם אמר אחר כך גירשתיה נאמן להתירה מקדושיה ולפסלה לכהנה הואיל והיא קטנה עדין בשעה שאומר כן או נערה שהרי אף בנערה הוא יכול לקבל גיטה כמו שהתבאר ומתוך כך כל שהיא קטנה עדין או נערה נאמן אבל אם היא גדולה עכשו והוא אומר שקדשה וגירשה כשהיא קטנה או נערה אינו נאמן ואם אמר נשבית ופדיתיה והרי בא לפסלה לכהנה מספק זונה אינו נאמן אף בקטנה ובגמרא היו סבורים לפרשה מטעם שאין בידו למסרה לידי שבאי ולפסלה מן התרומה ואע"פ שבידו לפסלה בקדשתיה וגרשתיה והיה לנו לומר שמאחר שבידו לפסלה בדרך זה יהא נאמן לפסלה בנשבית ופדיתיה אחר שהיא קטנה אינו דומה שבקדושין וגירושין אינו פוסלה אלא מן הכהנה אבל לא מן התרומה אם חזרה לבית אביה שאין פסול תרומה אלא שנפסלה מצד ביאת הפסול לה אבל לא שנפסלה מצד הגט אבל כשנשבית ופדיתיה הרי הוא בא לפסלה מן התרומה אלא שמכל מקום נתבטל טעם זה בגמרא מכל מקום בידו להשיאה לחלל וכל שנשאה לחלל בתו פסולה לכהנה שכל בת חלל זכר פסולה לכהנה ואין בנות ישראל מקוה טהרה לחללים ומאחר שבתו פסולה אף היא פסולה שכל שאין אתה נושא בתו אין אתה נושא אלמנתו וכן שיכול להשיאה לחייבי לאוין ועוד שהרי בקדשתיה וגרשתיה אינו בידו שמא לא ימצא מי שיקדשנה ואם קדשה שמא לא ירצה הבעל לגרשה אבל אין דברים אלו תלויין אם הדברים שהוא טוען עליה בידו עכשו אם לאו גזירת הכתוב הוא להאמין האב בעניני אישות שבבתו נערה וקטנה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה הא בשאר דברים שלא מענין אישות לא האמינתהו תורה:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
+המשנה האחת עשרה והיא באה גם כן על ידי גלגול משנה שלפניה מי שמת ואמר יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים כלומר ואשתו פטורה מן החליצה נאמן יש לי אחים כלומר ולא בנים ולהטעינה חליצה אינו נאמן ופירשוה בגמרא במקום שהיא בחזקת היתר זיקה כלומר שלא הוחזק לנו לא באחים ולא בבנים ונמצאת שהיא בחזקת היתר מכל מקום נתחזקה חזקתה בדבורו שאם יצ�� קול שיש לו אחים אין חוששין לו אבל כשאומר יש לי אחים מוציאה מחזקת היתר שלה ולא כל הימנו ובגמרא נחלקו רבי ור' נתן במי שהיה מוחזק באחים ובלא בנים שנמצאת המשדכת לו בחזקת טענת זיקה ואם כשבא לקדשה אמר יש לי בנים או אין לי אחים ונמצא מעמידה בחזקת היתר זיקה נאמן משום מה לי לשקר שהרי אם אינו מכוין אלא להבטיחה שלא ייזקק ליבם הרי יכול להבטיחה בגירושין הסמוכין למיתה ודבר זה שניהם מודים בו אלא שכשחזר בו בשעת מיתה ואמר אין לי בנים או יש לי אחים שמוציאה מן החזקה שהכניסה ומחזירה לחזקתה הראשונה לדעת רבי אינו נאמן לאסור שמכיון שיצאת מחזקת איסור מתורת מה לי לשקר נעקרה החזקה הראשונה של איסור לגמרי מפני שטעם מה לי לשקר כעדים דמי ר"ל כדבר הברור וגדול הוא מחזקה ולפיכך חזקת האיסור נדחית מפניו לגמרי כמי שלא היתה מעולם והרי זה כאותה של משנתנו שבשעת מיתה נמצאת בחזקת היתר זיקה וכשחזר ואסרה אינו נאמן כדין משנתנו ור' נתן סבר שאע"פ שטענת מה לי לשקר הועילה בשעת קדשין להוציאה מחזקתה כל שחזר בו בשעת מיתה מיהא נאמן לאסר ולדחות מה שאמר בשעת קדושין שטענת מה לי לשקר דיה אם היא כחזקה ושתהא יתירה מחזקת האיסור עד שתדחה חזקת האיסור מפניה ולא שתהא מעברת חזקת האיסור לגמרי אלא שמחלישתה מטעם שאין אדם חוטא ולא לו להיות תלויה ועומדת שאם לא יחזור בו נדון אחריה הא כל שיחזור בו בשעת מיתה דין חזקה ראשונה חוזר ונעור ובזו גדולי הדורות פוסקים כרבי מטעם הלכה מחברו ומכל מקום יש פוסקין כר' נתן ונראין לי דבריהם ממה שתמהו לימא מתניתין דלא כר' וטרחו להעמיד משנתנו כדבריו ומכל מקום לפי דרכך למדת ממה שכתבנו שאף ר' נתן מודה שהבעל נאמן בשעת קדושין להוציאה מחזקת איסור כל שלא חזר בו שהרי אמר שנאמן אף לאסור כלומר אף ממה שאמר בשעת מיתה כלומר כשם שהיה נאמן עד עכשו להתיר ממה שאמר בשעת קדושין כך נאמן עכשו ליאסר אלמא שאם לא חזר בו היתה לה בחזקת היתר זיקה ומעתה אני מוליד לך דין שלישי בענין זה והוא שהיא בחזקת טעינת זיקה ושלא אמר הבעל כלום בשעת הקדושין ובשעת מיתה הוא מוציאה מחזקה זו ואומר אין לי אחים או יש לי בנים שנאמן אף לר' נתן שהרי אף בזו יש בה מה לי לשקר ואין צריך לומר לדעת רבי ומכל מקום בזו יראה לי שאם נראה לדיינין טענת מה לי לשקר פורחת והולכת כגון שהיה מחזר לגרשה ואין סופר מזדמן לו ודחיקא ליה עלמא ומתירא שמא ימות בין כך ובין כך אינו נאמן הואיל ובחזקת טעינת זיקה היא עומדת הא כל שאינו כן נאמן ומעתה תמהני על גדולי המחברים שכתבו שכל שמוחזק באחים ואמר בשעת מיתה שאין לו אינו נאמן ואף גדולי המגיהים נראים בהגהותיהם כנסכמים בה ואיפשר שהם סוברים כדברי ר' נתן שאינו נאמן ומה שאמר בשעת קדושין כלל להוציאה מחזקתה ודכותה במה שאמר בשעת מיתה ואינו נראה כן שהרי אמרו בדבריו נאמן אף לאסור ואף כשהם גורסים נאמן לאסור היה לו לומר נאמן לאסור ואינו נאמן להתיר כדברי ר' שאמר נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו בפירושיהם בדברי ר' נתן נאמן אף לאסור שכמו שאם היתה בחזקת איסור ובא לסוף להתירה מאמינים בו כך אם בא לאסרה מאמינים בו ואע"פ שהיתה בחזקת היתר ושמא תאמר והלא בבעל שאמר גירשתי את אשתי ואע"פ שבידו לגרשה וכל שבידו נאמן אמרו בבתרא פרק נחלה חולצת ולא מתיבמת ובזו היאך אתה פוטרתה לגמרי גירושין שאני שיש להם קול ומאחר שלא נתפשט הקול בהם חוששין להם וכן שמא תאמר היאך החלטנו לפסוק בכאן לדעת ר' במה לי לשקר שהוא עוקר חזקה ובראשון של בתרא הדבר בספק וכן בראש פרק האשה שלום שביבמות כבר ביארנו שם שזו שבכאן אינו בעל דבר אלא בעל לגבי אשתו ואין אדם חוטא ולא לו אבל בדברים שהוא בו בעל דבר כגון אלו של בתרא ושל יבמות שהזכרנו צורך עצמן הן ומתוך כך נשאר הדבר בספק ודנין בהם באיסורין לחומרא ובממונות לקולא כדין כל הספיקות:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 64b
+
+המשנה השתים עשרה והיא חוזרת לענין החלק השלישי והוא שאמר המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל אמר הר"ם מי שקידש את בתו סתם והיה אצלו כלל בנות כולם אסורות על זה המקדש וצריכות גט כך אחת ואחת לבד הבוגרות כמו שנזכר ולמדנו מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי בזאת ההלכה השנית לפי שנראה בדעתנו שאסר ר' מאיר בראשונה שאמר כולן אסורות חוץ מקטנה שבקטנות לפי שכל אחת מהם בסמיכות לקטנה שבקטנות גדולה נקרא לפי שמנהג האדם שיגדיל הבנות וירבו שנותיהן אולם בהלכה השנית אשר קדש קטנה לא תקרא קטנה אלא מי שאין שם קטנה יותר ממנה קמ"ל דאפי' בהא חילק ר"מ והלכה כר' יוסי בשתיהן:
+אמר המאירי וכן הלכה ובלבד על הדרך שביארנוה בפרק שני וכן אמרו בבריתא קדשתי את בתי ואיני יודע למי אין הגדולות בכלל נתקדשה בתי אין הקטנות בכלל וכן בגירושין מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי גדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות כלם אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הקטנה שבקטנות ר' יוסי אומר כלם מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות קדשתי את בתי קטנה ואיני יודע אם הקטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות כלן אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הגדולה שבגדולות ר' יוסי אומר כלם מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות כלן אסורות חוץ מקטנה שבקטנות שכל אחת קרויה גדולה אצל קטנה הימנה ופירשוה בפרק שני לדעת תנא קמא בהוכרו ולבסוף נתערבו כלומר שכבר ידע האב אי זו מהן קדש ולבסוף שכח שאם לא כן לדעת זה קדושין שאין מסורין לביאה הם ומכל מקום ר' יוסי מתיר בכלם חוץ מגדולה שבגדולות שאין דעתו אלא עליה כלל אמרו לא מחית איניש נפשיה לספיקא והלכה כר' יוסי וכן הדין והענין בקדשתי את בתי הקטנה ואיני יודע וכו' וכן בזו הלכה כר' יוסי ומטעם זה גם כן ר"ל דלא מחית איניש נפשיה לספיקא:
+ולענין ביאור מיהא פירשו בגמרא שאף לדעת ר' מאיר דוקא בשתי כתי בנות שכל הראשונות אדם קורא גדולות לגבי הנהו דכת שניה וכן כל שבכת שניה אדם קורא קטנות לגבי הנהו דכת ראשונה אבל אם אין שם אלא כת אחת אף הוא מודה שאין קורין גדולה אלא לגדולה שבכלן ולא קטנה אלא לקטנה שבכלן ואמצעית שמא אית לה כלומר בשמה הן קורין לה ואינו קורא לה לא גדולה ולא קטנה והקשה אם כן בקדשתי את בתי הגדולה אמצעית שבכת שניה תשתרי דלדידך לגבי מאן קרי לה גדולה והיאך אמר כאן כלן אסורות דאכתי שבכת גדולה היינו טעמא דכלן אסורות דכלהו לגבי קטנות גדולה קרי לה הא אמצעית שבקטנות לדידך מיהא תשתרי ותירץ דלית בהו אמצעית דאי הות בהו אמצעית ודאי הות שרי ודיקא נמי דאי לאו הכי הוה ליה למיתני אם גדולה שבגדולות אם גדולה ואמצעית שבקטנות לאשמועינן בה איסורא ואע"ג דבקמייתא לא תני הכי ר"ל בכת ראשונה אע"ג דהתם ודאי אסירא מכל מקום התם לא איצטריך דהא אפילו קטנה מיקריא גדולה לגבי הנהו דכת שניה והילכך כל שכן אמצעית אבל שבכת שניה דהויא לה אמצעית דידה בכת אחת אם איתא דאיכא ליתני אלא שמכל מקום אף בשני כתים הלכה כר' יוסי ומטעמא דלא מחית איניש נפשיה לספיקא ומכאן אמרו בגמרא שהנודר הנאה מחברו עד הפסח פירושו עד שיגיע עד שיהא הפסח פירושו עד שיצא הפסח ואם אמר עד פני הפסח יש להבין בענינו עד שיגיע ור"ל קמי פסחא שהוא פני הפסח או עד שיצא ור"ל עד דמיפני פסחא שכל הימים נעשה האחד פנים למחרתו ומאחר שכן לא מחית איניש נפשיה לספיקא ודנין בו עד שיגיע ודוקא בדבר שזמנו קבוע ר"ל שהדבר ידוע כמה הוא נמשך כגון פסח וסכות אבל אמר עד הקציר ועד הבציר הואיל ואין לאלו זמן קבוע אפילו אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיתחילו העם לקצור או לבצור שלא נתכון זה אלא לתחלתו כמו שיתבאר במקומו:
+זהו ביאור המשנה וכבר ביארנוה בכדי הצורך בפרק שני בסוגית המשנה השביעית ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 65a
+
+המשנה השלש עשרה והיא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי אסור בקרובות גדולה וגדולה מותרת בקרוביו ומותר בקרובות קטנה והקטנה מותרת בקרוביו קדשתי את בתיך והיא אומרת לא קדשתה אלא אותי אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו ומותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו אמר הר"ם פי' קס"ד שתהא האשה נאמנת על בתה מדרבנן אחר שהאב נאמן מדאורייתא כמו שביארנו ולמדנו שהיא אינה נאמנת זה ההבדל להשלים החלוקה ואע"פ שהוא בלתי צריך אליה וכאשר לא אמרה היא קדשתני מבקשים ממנו ליתן גט ואם לא נתן מעצמו כופין אותו ליתן:
+אמר המאירי האומר לאשה קדשתיך כלומר בעדים והלכו להם במדינת הים או מתו או שאיני זכור את העדים ולא היתה היא מודה שכן אין ספק שהיא מקודשת גמורה אע"פ שאין הדבר מתברר על פי העדים אחר ששניהם מודים שכראוי נתקדשה ר"ל בעדים אלא שבזו היא מכחישתו ואומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה כגון אחותה ושאר עריות שהרי עשאן על עצמו חתיכה של איסור בהודאתו והיא מותרת בקרוביו כגון אחיו ושאר עריות שהרי אינה מודה בכך ועדות אין כאן היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו ר"ל לאחר שיגרשנה ובלא גט אסורה לכל העולם והוא מותר בקרובותיה אם אינו מגרשה שהרי לא הודה בכך ואין אומרים ודאי אלמלא שדבריה קיימין לא היתה אוסרת עצמה לכל העולם ונחוש לאיסור קרובותיה עליו שמא אף היא אינה מכונת אלא לכך ובדורות שלפנינו אירע מעשה באחת שאמרה נתקדשתי לפלוני ביום פלוני בפני פלוני ופלוני והעדים הכחישו ואמרו שלא היו דברים מעולם ודנו בה שאעפ"כ שויה נפשה חתיכא דאיסורא וכן כתבו אחרוני הגאונים שבספרד בראשון של כתבות בשמועת פתח פתוח ובמסכת כריתות אמרו אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי הוא אסור בקרובות גדולה ר"ל האם וגדולה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות קטנה כגון אחותה שמצד אביה ואף הקטנה מותרת בקרוביו שלא האמינה תורה האם על הבת כלל קדשתי את בתיך ר"ל על ידי אביה והיא אומרת לא קדשת אלא אותי הוא אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו:
+זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אין כופין אותו ליתן גט אם אינו רוצה בה שהרי גיטו אוסר קרובותיה עליו ומכל מקום מבקשין ממנו כך ואע"פ שיאסר בקרובותיה כדי שלא תאסר לכל העולם ומ��ל מקום אם לא רצה או שמתה מותר בקרובותיה וכל שעל ידי פיוס שלנו גרשה אינו נותן לה כתבה אבל אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתבה שהרי גלה דעתו שקדשה ולפי דרכנו יראה מכאן שארוסה גרושה יש לה כתבה ואע"פ שלא כתב לה שהרי על כל פנים בלא כתב לה הוא שאם כתב לה הכתבה מוכחת ומבררת ואע"פ שבפרק הכותב שאלוה באלמנה מן האירוסין ולא הובררה ומאחר שלא פשטוה כתבו הגאונים שאין לה אלא אם כן כתב בגרושה מיהא יש לה ומפני שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מכל מקום אנו פסקנו בראשון של מציעא לענין פסק שארוסה בין אלמנה בין גרושה אין לה כתבה אלא אם כן בכתב לה שאין מחלקין בזו בין אלמנה לגרושה וזו שבכאן לדעת רב היא שנויה שסובר כן בפרק הכותב אלא שראינו לגדולי הפוסקים שהביאוה ואיפשר לפרש כאן שכתב לה קודם אירוסין שאע"פ שאינה מקודשת אלא מספק פעמים שכותבין קודם אירוסין וכמו שאמרו למעלה באתרי דכתבי כתבה והדר מקדשי וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שכל שהתנה הרי הוא ככתב וזו ענינה בשהיא אומרת קדשת והתנית או שמא כשאבדה כתבתה וגדולי הדורות נוטים לומר שיש להם כתבה בין באלמנה בין בגרושה שלא שאלו בה מנין אלא דאית לה הא מכל מקום פשוט היה להם שיש לה וכן הדבר מוכיח באחרון של יבמות אלא שיש לדחות בה וכבר כתבנוה בראשון של מציעא:
+המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו ולא עוד אלא אפילו בעד אחד ואפילו הודה האיש והאשה שכן נתרצו שניהם בדבר אינו כלום אפילו לחשש ספק ומכל מקום כל שאמרו שקדש בעדים והודו זה לזה מקודשת גמורה אע"פ שאין העדים לפנינו כמו שביארנו במשנה ואם אמר הוא שקדשה והיא אינה מודה בכל ביארנו במשנה את הדין ואם עד אחד מעיד בקדושין ר"ל שמעיד שנתקדשה בעדים כל שהיא מכחישתו אינו נאמן שכל עד אחד בהכחשה אינו נאמן אצל אותו שמכחישו כמו שיתבאר:
+קדש בעדים פסולים אם בפסולי תורה אינו כלום אם בפסולין מדברי סופרים או בספק פסולין של תורה מקודשת מספק כמו שביארנו בפרק ראשון בסוגית עבד כנעני וכל כיוצא בזה כופין אותו לגרש או היא להתגרש:
+המגרש את אשתו מן הנשואין ולנה עמו בפונדקי הואיל ולבו גס בה ויש עדים בייחוד צריכה ממנו גט שני אע"פ שלא ראו שנבעלה כמו שאמרו הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ומכל מקום בנתגרשה מן האירוסין הואיל ואין לבו גס בה אינה צריכה הימנו גט שני כמו שיתבאר במקומו:
+
+Daf 65b
+
+שנים שבאו ממדינת הים ואשה אחת עמהם וחבלה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר זו אשתי וזו עבדי וזו חבילתי ואשה אומרת אלו שני עבדי והחבילה שלי וכן אשה רוכבת על גבי בהמה ושנים מנהיגים אותה היא אומרת אלו עבדי ובהמה שלי וכל אחד מהם אומר זה עבדי וזו אשתי והבהמה שלי אינה צריכה גט כלל שהרי אין כאן עדים לאחד מהם וכן שאינה מודה לאחד מהם ואפילו היה שם עד אחד שהעיד שנתקדשה לאחד מהם בעדים אינו כלום עד אחד בהכחשה הוא ועד אחד בהכחשה אינו נאמן וכן אין אחד נאמן על חברו להיותו עבד שלו אלא שזה דבר שבממון הוא ואם יש לו עד אחד נשבע והחבילה או הבהמה כלם חולקים בהם כדין שנים אוחזים בטלית ונשבע כל אחד שיש לו בה ושאין לו בה פחות משליש ומכל מקום אחר שחלקו את השליש היא יכולה לתבוע כתבה הואיל ושניהם מודים שיש לה עליהם כתבה ואע"פ שמכל מקום אף היא מודה שאין לה עליהם כתבה ואלו אמר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני ודאי אם נתן גט אין כופין אותו ליתן כתבה הואיל והיא מודה שאין לה עליו כתבה ואע"פ שהוא מו��ה אינו כלום שהרי בגיטין אמרו כתבתי ונתתי לו וזה אומר לא כתב ולא נתן מוכר אוכל פירות דאוקי ממונא לחזקת מריה בזו שאני שמכל מקום היא אומרת אם כדברי כלה שלי ואם כדבריכם תנו לי כתבתי מחלק שלכם אלא שמכל מקום אינה נוטלת אלא כתבה אחת שהרי על כל פנים אחד מהם שקר ואי דמר לאו דמר וזהו שאמרוה בלשון כתבתה ולא אמרו כתבותיה ויש מפקפקים לומר כתבה מכל אחד שאיפשר שגירש זה ונשא זה וכל שבאה לגבות כתבה אינה גובה עד שתתגרש ולענין גירושיה צריכה שני גיטין ואם גירשה האחד אינה גובה כתבה אלא מאותו שגירשה ומן השליש שלו ואם אותו השליש אינו מספיק לכתבתה תפסיד השאר עד שיגרשנה האחר וזהו שצריכה שני גיטין לגבות כתבתה מן החבלה כלומר לגבות כל כתבתה ופירוש הדבר אם אין שליש של אחד מספיק לכך ופירשו בתלמוד המערב שבמציעא פרק ראשון היא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה ושניהם נותנים גט וחולקים בבהמה ובמשאוי בשוה ויש מפרשים שכל שחולקת בחבלה אינה גובה כתבה ממנה וכל שגובה כתבה ממנה אינה חולקת אלא שידה על העליונה אם השליש המגיעה שוה יתר על מאתים של כתבה חולקת בשבועה ואינה גובה כתבה ואם מאתים של כתבה מרובין על שליש החבלה נוטלת כתבתה אם אחת אם שתים כל אחד לשיטתו וכל שבאה לגבות כתבה ושתהא כל החבלה משועבדת לכתבתה צריכה שני גיטין על הדרך שביארנו היה כל אחד משניהם מביא עדים לדבריו הרי טענת האשה בטילה ואין כאן עדות מוכחשת עד שנאמר בעדותם שהוא כמי שאינו שאיפשר שגירש זה ונשא זה ומכל מקום אם היו מכחישין זה את זה הרי הוא כמי שאינו ויש אומרים שאף בזו הואיל ומכל מקום כלם מעידים שהיא אשת איש נאמנין לעשותה אשת איש מידי דהוה זה אומר מנה וזה אומר מאתים שיש בכלל מאתים מנה ומצרפין וגדולי הדורות כתבו בזו שכל שיש להם עדים אינה נאמנת אף במה שעשאתם עליה חתיכת איסור שלא אמרו כן אלא בשאין עדים מכחישין אבל כל שיש עדים מכחישין אותה אע"פ דשויתינהו אנפשה חתכה דאיסורא אינה נאמנת ואחד נותן גט ואחד כונס הא בלא עדים אינה רשאה ליכנס לאחד מהם אלא בשחרור היתה היא מביאה עדים גם כן לדבריה הרי יש כאן עדות מוכחשת וכמי שאינה היה כל אחד מהשנים מביא עד אחד לדבריו אין זה כלום לגבי קדושיה ואין אומרים הרי כל אחד עושה אותה אשת איש ויצטרפו מיהא לעשותה אשת איש מידי דהוה אעד אחד אומר מנה לוה בראשון ואחד אומר מנה לוה בשני שמצטרפים שבזו תובע אחד הוא אבל זה שמעיד שנתקדשה לזה וזה מעיד שנתקדשה לזה אע"פ שאיפשר שגירש זה וכנס זה ואין הכחשה בין שניהם אין מצטרפין הואיל ומכל מקום האשה מכחישתו שכל עד אחד בהכחשה ר"ל שאותו שמעיד כנגדו מכחישו אינו כלום וכן הדין אם עד אחד מכחישו:
+כל מה שביארנו בגוביינת הכתבה מן החבלה אתה מפרשה לענין פסק לאחר תקנת הגאונים שהמטלטלין משועבדים לכך אבל לדעת התלמוד הרי אין מטלטלין משועבדין לכתבה ואי אתה מפרשה אלא לדעת ר' מאיר מטלטלי משתעבדי לכתבה שהרי לדעת חכמים אין מטלטלין משועבדין לכתבה כלל ולמדת לפי דרכך שאף מחיים נאמר כן ואע"פ שאמרו מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה דוקא בשאר חובות אבל בכתבה לא ומה שאמרו במסכת נדרים אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתבתה כבר העמדנוה שם לדעת ר' מאיר:
+אע"פ שביארנו לענין הקדושין שאפילו שניהם מודים אין הקדושין בלא עדים כלום בממון אינו כן אלא כל שהודה לחברו שמכר לו או נתן לי או חלק עמו אף בינו לבינו זכה ואין עדים צריכים לגמר ��דבר שאף מה שנעשה בינם לבין עצמם כל שהודו זה לזה קיים הוא ואין צורך לעדים אלא במקום כפירה וזהו שאמרו כאן מר זוטרא ורב אחא בריה דרב מרי אפלוג ניכסייהו אתו לקמיה דרב אשי אמרו ליה על פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא דאי בעו למהדר לא מצו הדרי ואנן לא אהדרינן כלומר שאין צורך לעדים לגמר הקנין אלא כדי שלא יכפרו זה לזה ואנו אין לנו בעצמנו חשש בכך שאין אנו עשויים לשקר ולומר דבר שאינו או דילמא דלא מיקיימא מילתא אלא בסהדי ואף כשיודו זה לזה יכולין לחזור ואם כן אף אנו צריכין לעדים שאף כשנודה זה לזה הענין היאך היה מכל מקום כל שיחזיק אחד ממנו את עצמו באונאה יערער על החלוקה או שמא מכיון שאין חלוקתנו חלוקה נמצאנו כל אחד מחזיק בשל חבירו ואמר ליה לא איברו סהדי אלא לשקרי מכאן כתבו גדולי הפוסקים שכל שיהו בעלי דינין מודים זה לזה שקנו זה מזה אין אחד מהם יכול עוד לערער ואע"פ שלא היה הענין בעדים וכל שקנה הקונה באחד מדרכי הקניות הן הגבהה הן משיכה הן מסירה הן קנין כסף הן שטר הן חזקה הן מטלטלין אגב קרקע כל אחד בראוי לו אע"פ שלא היו שם עדים כלל הואיל ושכנגדו מודה לו שכך היה קנה ואין שכנגדו יכול לומר הואיל ובלא עדים היה הרי הוא כמי שלא היתה שם הגבהה או משיכה או קנין הראוי וחוזר אני בי שלא נבראו עדים אלא לשקרנים ולזייפנים ואין צריך לעדים במקום הודאת שניהם אלא בגיטין וקדושין וכן כתבו גדולי המחברים ואף גדולי צרפת כתבוה כן בתשובת שאלה על ידי מעשה והביאו ראיה מזו שבכאן וכן ממה שאמרו בפרק הזהב ואי אמרת ניקנינהו בחליפין ליקנו מעות להאיך אגב סודר דלית ליה סודר ולקנינהו אגב קרקע דלית ליה קרקע והקשה לו לא איכפיל תנא לאשמועינן גברא דלית ליה מידי ואם קנין בלא עדים אינו קנין לישני ליה דלית ליה סהדי ומכל מקום גדולי המפרשים חולקים בקנין וממה שאמרו בבתרא הודאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מדקתני להו בהדדי אלמא כשם שהודאה שלא בעדים אינה כלום כך קנין אלא שאין כאן הכרח שלא נאמר בהודאה אלא מטענת משטה אני בך וכבר כתבנו מענין זה במציעא פרק זהב ובבתרא פרק חזקת הבתים:
+ומה שאמרו בסוגיא זו התם לא חייבא לאחריני יש שואלים והלא אף בממון יש בהודאה חובה לאחרים לפעמים כגון שהוא חייב לאחרים ומפקיע חובו מהם ולמדין מכאן שאם היה כן אינו נאמן הואיל ובשעת הודאתו היה חייב לאחרים הא אם אחר הודאה לוה מאחרים אין חובתם מפקעת הודאתו שכבר נעשית וכן כתבוה חכמי ההר:
+מי שאמר לו עד אחד אכלת חלב בשוגג ר"ל שחתכה זו שאכלת בחזקת שומן חלב היא ונמצאת חייב קרבן והלה אומר לא אכלתי ויודע אני ששומן היה או אף שאמר איני מאמינך שחלב היה אלא אני מאמין ששומן היה פטור מן הקרבן ובלבד שהדבר כן הא אם הוא מאמינו ולפטור עצמו הוא אומר שאינו מאמינו נפקע מחיוב קרבן אלא שהוא נקרא רשע ועל זה נאמר ויראת מאלהיך אמר לו שהוא מאמין בו חייב קרבן ולא עוד אלא אפילו שתק וכתבו גדולי המפרשים שמכיון ששתק לו אפילו אמר אחר כן איני מאמינך אינו כלום מכל מקום נראה לי לפרש בדבריהם בשחזר ואמר כן שלא לשום סבה אלא מדרך חרטת האמנתו אבל אם שתק לו ואחר כך חקר ופשפש בעצמו מהיכן אכל ומצא פקפוק בדברי העד וחזר שלא להאמינו פטור וחיוב זה הבא מחמת השתיקה יש מפרשין בו שמחמת שעד אחד נאמן באיסורין שאם אמרו כן לקולא כל שכן לחומרא ואינו כן שאלו כן אין כאן קרבן שנאמר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים וכן שאלו כן אם אמר אינו יודע נאמן אלא שטעם הדבר התבאר במסכת יבמות פרק האשה רבה מטעם שתיקה כהודאה כלומר שאף הוא מאמין כן או שמא מטעם ששתיקתו מוכחת שהוא כנזכר שכך הוא והרי זה כנודע מאליו הא אם אמר איני יודע פטור ובקצת חבורי רבני צרפת נמצא ששתיקה לגוי אינו כלום שמאחר שאינו בר עדות אינו חושש להכחישו:
+אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה אומר לא נטמאו או שאמר איני מאמינך בזה הרי טהרותיו בחזקתם לטהרה ואם שתק לו הרי שתיקתו כהודאה והרי הוא מאמין בו והרי הן בחזקת טומאה ובחמשי של גיטין אמרו היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן ושאלו בה מאי שנא רישא ומאי שנא סופא ותירץ אביי רישא בידו וכל שבידו נאמן סופא לאו בידו כגון שהחזיר לו טהרותיו ויש מי שפירש שם רישא בידו ומתוך כך הוא נאמן ובשתיקת הבעלים סופא לאו בידו ואינו נאמן אף בשתיקת הבעלים ומקשין ממנה לזו שבכאן מדאביי לאביי שהרי כאן לאו בידו הוא והיאך אמרו בה שתיקה כהודאה ופירשו בכאן שלא אמרו שתיקה כהודאה אלא בדבר שהוא יכול לידע כגון אכילת חלב וניטמאו טהרותיך האמור כאן הם מפרשים בו ואתה בעצמך ראית שנטמאו אבל כל שלא אמר לו כן ואף הוא אינו בידו אפילו שתק אינו נאמן ולי נראה הפך הדברים שכל שבידו כגון שהיה עושה עמו בטהרות אף בשאינו מאמינו נאמן ובשאינו בידו אינו נאמן בהכחשה ר"ל שאמר שאינו מאמינו הא בשתיקה נאמן וזו שבכאן בשאינו בידו כסתמן של דברים ואחרוני הרבנים מתרצים דהכא בשתק ומשום שתיקה כהודאה והתם באומר איני יודע ואינו נראה שאף השתיקה איני יודע הוא שהרי אינו מכחישו לגמרי והרי מעשה הנזכר כאן בההוא סמיא אמר ליה אביי אי מהימן לך אפקה והרי זה שתיקתו כאיני יודע הוא וכן כל הסוגיא אלא עקר הדברים כמו שכתבנו ומכל מקום רבא תירצה לשם בדרך אחרת והוא שאמר סופא דאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה כלומר כלה מילתא בשאין בידו כגון שהחזירה ורישא בשאמר לו כן פעם ראשונה שראהו ושתק לו ומתוך כך נאמן סופא בשראהו אחר הזמן שהוא מעיד בטומאתו ולא אמר לו ואחר כך אמר לו ובכי הא אפילו שתק לו אינו נאמן ודבר זה בעושה עמו שהיה מוטל עליו לומר לו הא באחר כל שאמר לו הדבר תלוי בשתיקה וזו מסכמת לזו שבכאן בין לאביי בין לרבא ואף רבא לא נחלק בכל שבידו שנאמן ואף בשאינו מאמינו אלא שהפליג בשאין בידו בין שאמר לו תכף שראהו לאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה שלדעת אביי אף באשכחיה ולא אמר ליה והדר אמר ליה כל זמן שיאמר לו נאמן בשתיקה ולרבא אינו נאמן הואיל ומוטל היה עליו לאמרו ובזו שבכאן מיהא אין בה מחלוקת בין רבא לאביי כלל כך נראה לי ליישב דברים אלו וגדולי עולם ראיתי מבלבלים את הדרכים ומפרשים שדברי רבא חוזרים למה שבידו לומר שאף במה שבידו כל דאשכחיה ולא אמר ליה והדר אמר ליה אינו נאמן ואינו נראה שמאחר שהוא עדין בידו כל שעתא ושעתא זמניה הוא וכן כתבו בה הרבה דברים שאינם מתישבים בעיני ומה שכתבתי נראה לי ברור ויש מקשים בה ממה שאמרו בסנהדרין בא אחד ואמר אני ראיתי את חברי שהטמין מעות בשדה תיבה ומגדל ואמר של מעשר הם בבית אינו נאמן הואיל ואין בידו ליטלן בשדה נאמן אלמא אין עד אחד בשתיקה כלום ושמא אף זו באומר איני מאמינך או שמא אף בשתיקה ומפני שזה אינו מעיד אלא ששמע כן מפי האב ושמא שלא להשביע את עצמו אמר כן ובשדה מיהא נאמן שהרי האמינו הואיל והטמין בפניו במקום שהיה הוא יכול ליטול או שמא התם דבר שבממון הוא שמעמידו בחזקת אחרים או של מעשר שני וכל שבממון תלוי בשנים ובשדה מיהא הואיל ובידו ליטול נעשה כעין שליש:
+אמר לו עד אחד נטמאת כלומר ונכנסת למקדש ונתחייבת קרבן והוא אומר לא נטמאתי פטור ואינו מביא קרבן על פיו ובזו מיהא אף בשנים כן אם היו מעידים אותו בטומאה ישנה שהרי יכול לומר להם טבלתי ומאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי כמו שהתבאר בשלישי של כריתות ומכל מקום אם שתק לו נאמן:
+
+Daf 66a
+
+אמר לו אחד שורך נרבע והדבר ידוע שכל שהעיד אחד על שורו שנרבע או שהמית או שאף בעליו העידו בכך פסול לגבוה ואמר לו הלה איני מאמינך הרי שורו כשר לקרבן ואם שתק לו או הודה פסול שתיקה כהודאה דמיא ובזו אף כשאמר איני יודע הדין כן:
+אע"פ שהוא שותק לו אינו אסורה עליו ואפילו היה אותו עד מוחזק בעיניו כאדם כשר ואפילו הוא מאמין בדבר שמכל מקום אין דבר שבערוה פחות משנים ומכל מקום אם היה אותו העד מוחזק בעיניו לנאמן בכל דבר כשני עדים אסורה לו לצאת ידי שמים לא שיהיו מוציאין אותה בית דין מתחת ידו בכך אלא שאם בא לצאת ידי שמים מוציאה הא כל שאינו נאמן אצלו לכל דבר כשנים אפילו היה מוחזק לו בכשר והגון אינו כלום ואפילו שתק לו ואפילו היה הוא מאמין בענין בתוך לבו שכך הוא שהרי המאמין בעד אחד שאינו גזלן ושהוא כשר והגון מאמין הוא הענין ואעפ"כ כל שאינו מאמינו כשנים אינו כלום וכן כל שמקנא לאשתו ועד אחד מעידה שנסתרה מאמין הוא הדבר ואעפ"כ אינה אוסרה כך הוריתי בענין זה על ידי מעשה ואף גדולי הדור נסכמו בה לדברי וחזקו את הסברא מצד שלא אמר אי מהימנת דעבדא איסורא אפקה אלא אי מהימן לך כבתרי הא כל שנאמן אצלו כשנים אסורה לו מתורת ידי שמים ואע"פ שהיא מכחישתו שאף בעד אחד דעלמא לא אמרו שבהכחשה אינו נאמן אלא שאינו נאמן לאותו שמכחישתו אבל לזה שאינו מכחישו נאמן וגדולי הרבנים כתבו בזו שכל שמכחישתו אינו נאמן ואינו נראה שהכחשה שלה אינה כלום לגבי דידיה ומכל מקום כל שהוא מכחישו אינה אסורה לו והדבר מסור ללבו ולמי שכל הסתומות גלויות לפניו ולמדת שאף במה שאינו יכול לידע יכול הוא לומר איני יודע ואיני מאמין אלא שאם הוא מאמין ואומר שאינו מאמין הקלר תלוי בצוארו ואנו אין לנו וכל שמוציאה מתורת האמנה בעד אחד נותן לה כתבה שמכל מקום אינו נאמן ומכל מקום יש מקום שאף עד אחד הראוי לסמוך עליו נאמן אע"פ שאינו נאמן כשנים והוא כשכבר קנא לה בעדים ואחר כך נסתרה על פי עד אחד והעיד לו כן ואף בזו יוציא ויתן כתבה וגדולי המחברים כתבו שכל שדעתו סומכת להיות הדבר אמת אסורה לו על פי אחד אפילו עבד או אשה וזו תמה שאם כן מה היה צריך למהימן כבתרי ואף אביי מה היה צריך למהימן דלאו גזלנא הוא ושמא הם מפרשים אותה בשלא היתה חשודה בעיניו הא כל שהיתה חשודה לו בעדות כל דהו דעתו סומכת ואסורה לו והדברים שהרי אין לך חשד אשה גדול יותר מרוכל יוצא והיא חוגרת בסינר ואעפ"כ אינו אסורה לו אלא שיש מפרשים אי מהימן לך כגון דקים לך ביה דלא משקר לדידך אפילו פסול שבפסולים:
+באו עליה עדים בדבר מכוער ואין שם עדות ברורה בזנות אינו חייב להוציא ואינה אסורה עליו ומכל מקום אם רצה להוציאה תצא בלא כתבה מדין יוצאה משום שם רע כמו שיתבאר ראה הוא בה דבר מכוער אינו חייב להוציא ואם רצה להוציא יוציא ויתן כתבה ואם טען שראה בזנות חייב להוציא ויתן כתבה ובזו בית דין כופין אותו להוציא שהרי אסרה על עצמו:
+אמרה היא לו שזינתה אין משגיחין בדבריה אין זה אלא שעיניה נתנה באחר ואפילו נתנה אמתלא לדבריה שכך הוא כמו שהתבאר בסוף נדרים ההיא אתתא דכל יומא דתשמיש הות קיימא ומייתי מיא ומשיא ידה דגברא יומא חד אייתית ליה מיא למימשי אמר לה מאי האי הא האידנא לא הות הדא מלתא הכא אמרה ליה אי לאו את חד מן נהלוי ר"ל מוכרי אהלים דהוו הכא האידנא הוה ואמר רב נחמן עיניה נתנה באחר ולית מששא במילתא ושמא תאמר אף בלא נתינת עין באחר למה נאסרה והרי שגגה היא זו שהרי אף היא אומרת שסבורה היתה שבעלה היה כבר העמידוה באשת כהן שנאסרה אף בשגגה ואונס ודכותה באשת ישראל ולשיטתנו אף בדעתו סומכת אינה אסורה לו שאין סמך של מחשבה מפקעת אישות וגדולי המחברים נמשכו לשטתם שאם דעתו סומכת אסורה לו ואין הדברים נראין ומכל מקום כל שכתבנו בענינים אלו הוא לצאת ידי שמים אבל בית דין אין מוציאין אלא בעדים שיעידו שזינתה בפניהם ברצון ומכל מקום אם הוא טען שהוא בעצמו ראה שזינתה אף זה כופין אותו להוציא אלא שנותן כתבה ומכל מקום אומר אני שלא נאמר כן אלא בדין התלמוד שהאיש היה בידו לגרש וכן עכשו במקום שהרשות ביד כל אדם לגרש אבל במקומות שאינו יכול לגרש כשירצה אם מחמת חשש המלכות אם מחמת חרם גדוליהם חזר דין האיש כדין האשה וכשם שבאשה בראשונה כל שאומרת טמאה אני לך יוצאה עד שראו שהיו נותנות עיניהן באחר ואוסרות עצמן וחזרו לומר שלא תהא נאמנת ואע"ג דשויתה אנפשה חתכה דאיסורא סומכין כל כך על חזקת עיניה נתנה באחר שאין חוששין למה שעשאתו חתיכה דאיסורא כלל ואף להתירה לתרומה כמו שיתבאר שם ובאותו זמן לא היה מקום לתקנה זו אלא באשה שלא היה לה צד להפקיע עצמה מיד בעלה אלא בכך אבל באיש לא שהרי מוציא לרצונו ואלו נתן עיניו באחרת אין צריך לבא בטענת איסור שהרי מגרש הוא לרצונו ומכל מקום כל שאין האיש מוציא לרצונו על הדרך שכתבנו הרי הוא בכלל התקנה ושמא עיניו באחרת ובמקום שאי איפשר לו לישא שתים גם כן ומגדולי הדור נסכמו בה עמי והוסיפו לומר אף במקום שיכול לישא אשה דמכל מקום כל כמה דאגידא הא גביה לא משכח וכל שראינוהו שטוען כן אין לאסרה עליו ואף אני הוריתי כן במקום שהיו שם ידים מוכיחות שסבת שנאה מעוררתו ושיצא עליו קול בנתינת עין באחרת וגדולי הדור נסכמו בה לדברי במקום שמצות המלכות מונעת ומעכבת שלא לגרש אלא מדעת:
+ענין זה שרמזתי עליו הוא שנזדמן לי אחד שנשא אשה ונתחדשו קטטות ושנאות ביניהם והיא מיטפלת בצערה וסובלת חירופיה וגדופיה כדי שלא תתגרש ומכל מקום היה הוא מרגיל עמה קטטה ומחזר עליה לגרשה ומוציא עליה שם רע ברוב ענין ונמצא שקרן במקצתם ונזדמן לו פריץ שנטען עליה ושמח לו והתעלס עמו באהבים כדי לפרסמה בזנות ולהוציא עליה שם רע וכששמע אביה בדבר בא לידי כעס עם הפריץ ולהכעיס הלך לו אצל הבעל ואמר לו בהדיא שנזדקק לבת זוגו ושמח הבעל עליו וטען בב"ד שהיא אסורה לו ושיאסרוה בית דין עליו בחתם ידיהם כדי שיראהו למלכות ותהא מרשתהו לגרש היה מחבירינו מי שהיה סבור לאסרה מטעם אין אדם משים עצמו רשע שטעם זה ר"ל אין אדם משים עצמו רשע עושה עדותו עדות אצל האשה ולא אצל עצמו וסתרתי את דבריהם מטעם שכבר בררתי בראשון של סנהדרין ולא עוד אלא שדנתי עליו שאפילו היה אחר מצטרף עמו אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים וזה פסול הוא וחשוד על העריות וכן היו באים לאסרה מצד שדעתו סומכת להאמין במה ש��ו אומר וסתרתי את דבריהם שכתבתי למעלה וכן נסמכתי להתיר ממה שראיתיו מרגיל קטטה ומחזר לגרשה ונמצא שקרן בהרבה דברים שטען עליה וכבר אמרו ביבמות בקטטה בינו לבינה שאם אמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרו שם מאי טעמא דקטטה משום דמשקרא אלמא שהקטטה מחזיקתה בשקרנית וכן בזה כל שאינו רשאי לגרש אלא מדעת וראינוהו מרגיל קטטה הרי הוא מוחזק בענין זה בשקרן ואין סומכין על דבריו כל שכן להיות דעתו סומכת וחזר לומר שראה עליה דברים מכוערים ואף מזו היו חבירי נוטים לאיסור והוריתי שאפילו כן לא נאסרה לו ולא אמרו מכוער הדבר תצא אלא מבועל שכנסה אם גירשה זה הא מבעל לא ואפילו פיו על פיה כמו שיתבאר בתלמוד המערב שבפרק המדיר ואין אוסרין ואין מלקין על היחוד ואין האשה נאסרת אלא על ידי קנוי וסתירה ואפילו קנא לה ונסתרה בעד אחד כמו שביארנו ואף לאחר כן כשראה שכלתה אליו הרעה מתוך הוראתנו חזר וטען שראה להדיא שזינתה והיה הדבר פשוט בעיני חבירי לאיסור ואף בזו הוריתי שאין לנו לאוסרה מצד שכבר הודה בראשונות שאינו יודע עוד עליה דבר ועכשו חוזר ומגיד על מה שכבר טען שלא היה יודע בה דבר אחר והרי זה כעין מה שכתבנו למעלה בטהרות דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי וכו' ואין לנו עדות יתירה על של עדים ואלו עדים שהעידו בחתכה זו שהיא מותרת או באשה זו שהיא פנויה וחזרו ואמרו שאסורה היא או שאשת איש היא אינם נאמנים וכן מצד מה שכתבנו שיש לחוש שמא עיניו נתן באחרת והרי תקנתו בכלל תקנת האשה ולא עוד אלא שגדולי הדור נתחזקו בטעם זה עד שכתבו לי שתקנת טמאה אני לך שאינה נאמנת אף דין גמור הוא שאין אדם נאמן בדבורו להפקיע מה שנשתעבד לחברו ולא תלו את הענין בתקנה אלא שבראשונה היו נוהגים לאסור מחשש חומר אשת איש ולפנים משורת הדין ותקנו להעמידה על הדין ואף בזו הרי הוא משועבד לה ואינו נפקע בדבורו אלא שמכל מקום אין כופין אותו בעונה אלא שהוא מותר בה מכל מקום יקיים על כרחו ויפרנס בשאר וכסות אחר שאף היא אינה כופתהו בענין עונה וכן הרביתי בזו דברים ונענו לי חבירי ואף גדולי הדור נסכמו לדברי ומפני שהדברים מחדשים וצריכים להתלמד ראיתי לכתבם וכן הסכמתי עמהם לומר שאין דין אין אדם משים עצמו רשע נאמר במי שהוא מפקיעו מעליו ומכניס עצמו בכלל רשעים כגון זה שהוא נטען וחשוד והרי החשוד דרך כלל אינו נאמן בעדות אשה לאפוקה כמו שהתבאר בסנהדרין כל שכן באותה שנחשד בה שיש לומר שלזה הוא מכוין ואף לדעת האומר שאם כנס יוציא כל כי האי גונא לאו דינא גמירי וכן הסכמנו שלא נאמר אלא במתכוין להעיד הן בבית דין הן שלא בבית דין אבל כל שלא אמרה דרך עדות אלא דרך כעס או לאי זו סבה אינו כלום וגדולי הרבנים רמזוה בשני של יבמות:
+השבויה אסורה לכהנה מספק זונה ואם באו שני כתי עדים שנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית בדרך שלא נאמר בו לא ראינוה אינה ראיה מעמידין אותה על חזקתה אם לפסול אם להכשיר ואע"פ שאמרו כאן מאי חזית דסמכית אהני וכו' כלומר ואמאי אמר ויבוקש הדבר ולא נמצא ואין אומרים אוקי תרי וכו' בזו אינה אלא מפני שלא היתה היא בכאן וינאי שהיה בן כהן לא היה לעולם בחזקת כשרות שהרי על תחלת לידתו העידו בפסול ומתוך כך כשראו שנים כנגד שנים היו אומרים להעמידו בחזקת פסול ובשני של כתבות במשנה חמשית שבו פירשנו בה בשם חכמי התוספות דרך אחרת שעליה ראוי לסמוך יותר ומכל מקום אם אלו שאמרו נשבית הוזמו על ידי שנים אחרים אין עדות הראשונים כלום וכן אם ��עידו שנים שנשבית ושנים אחרים העידו שתכף שנשבית נגנבה מהם והוכנסה שפחה תחתיה קודם שנתיחדה עם השבאי נאמנין ועד אחד שהעיד שהיא שבויה אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים:
+זה שביארנו באשת ישראל שכל שזינתה ברצון אסורה לבעלה ובאונס מותרת הקטנה מיהא כל פתוי שלה אונס הוא כמו שיתבאר ביבמות פרק הבא ובתלמוד המערב שבסוגיא זו אמרו קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה:
+
+Daf 66b
+
+כל ספק שאירע בטבילה הן אם טבל אם לא טבל הן שהמקוה שלם הן שהמקוה חסר הרי הטמא בחזקתו עד שיודע בבירור שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות עד שיודע זמן שנמדד בו והיה שלם שלא נאמר ספק טומאה ברשות הרבים טהור אלא בספק טומאה כגון נגע או לא נגע וכיוצא בו אבל זה שהיה טמא בודאי ואתה בא לטהרו אי אתה מטהרו מספק:
+ומקוה פסולו ביחיד ר"ל שכל שהעיד אחד שמדדו ומצאו חסר נאמן לפסלו ולטמא כל טהרות שנעשו על גביו למפרע:
+כהן שבדקוהו ונמצא על פי שני עדים שהוא בן גרושה ובן חלוצה שהוא חלל מונעין אותו מלעבוד ומכל מקום אם עבד עבודתו כשירה אף במזיד ויש שפירשוה דוקא בספק חלל אבל חלל ודאי ישראל הוא וכן ראיתיה לחכמי הדורות מפני שהם תמהים על משל דר' טרפון היאך דומה אחד לחברו שהרי בן גרושה ובן חלוצה אע"פ שנודע בבירור עבודתו כשירה ואלו גבי מקוה אם נודע שהוא כן טהרותיו טמאות למפרע אלא שפירשוה בספק חלל הא ודאי חלל לא אבל בעל מום שעבד אפילו בשוגג עבודתו פסולה בין מום קבוע בין מום עובר במה דברים אמורים במום הפוסל באדם מלהקריב ובבהמה מליקרב אבל מום הפוסל באדם ולא בבהמה על הדרך שיתבאר במקומו אין עבודתו פסולה אלא שמכל מקום אם עבד במזיד לוקה ויש מומין שאין בהן איסור עבודה אלא מפני מראית העין ובאלו אף מלקות אין בו וכל שהעיד אחד על כהן שהוא בעל מום נאמן ומונעין אותו מלעבוד שהרי אם שקר הוא מעיד יכול הוא להראות:
+המשנה הארבע עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר כל מי שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ואי זו כהנת ולויה וישראלית שנשאו לכהן וללוי ולישראל וכל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם ואי זו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין וכל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה קדושין על אחרים הולד ממזר ואיזה זה שבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה וכל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמוה ואיזה זה ולד שפחה ונכרית אמר הר"ם פי' כבר ידעת שאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל ולא נאמר בזה הולד הולך אחר הפגום וממה שיתחייב שתדענו שמצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שלישי לפי שהן קדושין בלא עבירה והולד הולך אחר הזכר וכן אילו נשא אדומי ראשון אדומית שנית היה הולד שני אמר השם בשפחה האשה וילדיה ואמר בגויה כי יסיר את בנך מאחרי בנך קרוי בנך ולא בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה:
+אמר המאירי כל מקום שיש קדושין ואין עבירה בנשואיהן כגון כהנים לויים וישראלים זה בזה הולד הולך אחר הזכר בת ישראל לכהן הולד כהן בת כהן לישראל הולד ישראל וכן כלם וכל מקום שיש קדושין ויש עבירה ר"ל שקדושין תופשין שם אלא שיש בהם עבירה כגון חייבי לאוין כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל או בת ישראל לנתין ולממזר הולד הולך אחר הפגום שאין צריך לומר בבת ישראל לנתין ולממזר שהולד נתין וממזר ולא אף ממזרת ונתינה לישראל הולד נתין או ממזר ונתינים הם מבני הגבעונים שנתגיירו דרך שקרות והניחום לחוטבי עצים והשאירום שלא להחזיקם בגרים גמורים לענין אסור חתנות אלא שהם חייבים בתרי"ג מצות ועליהם אמרו בתלמוד המערב נתינים יהושע רחקם ומה שנאמר בתלמוד שלנו דוד גזר עליהם שמא נשתכח וחזר ורחקם או שמא יהושע רחקם לכל זמן בית המקדש ודוד לעולם ובפסלות כהנה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אתה מפרש שהולד הולך אחר הפגום ממה שהדבר ידוע שכל אשה הפסולה לכהנה שנבעלה לכהן בין ברצון בין באונס הן במזיד הן בשוגג בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך זנות בין דרך נשואין תכף שהערה בה נעשית חללה מיד אבל הכהן עצמו לא נתחלל אפילו נשאה אלא שאומר לו עמוד והוצא ואמר עכשו שאם נשא אחד מן הפסולות לו והוליד ממנה בן הולד חלל כאמו ולפי דרכך למדת שקדושין תופסין בחייבי לאוין והולד כשר אלא שהולך אחר הפגום וכל מקום שאין לו עליה קדושין כלומר שאין קדושיו של זה תופשין בה אבל יש לה קדושין על אחרים כלומר שקדושיה תופסין עם אחרים כגון אחותו או אחת מן העריות שבחייבי כריתות ומיתות בית דין הולד ממזר וכל מי שאינה בתורת קדושין כלל לא לזה ולא לאחרים ר"ל שאין קדושין תופסין בה כלל כגון שפחה ונכרית שקדשן ישראל או עבד וגוי שקדשו בת ישראל הולד כמוה לעולם בין לגריעותא בין למעליותא ר"ל שישראל שהוליד מן הגויה ומן השפחה הולד גוי ועבד וגוי ועבד שהולידו מבת ישראל הולד כשר בקהל ישראל ומכל מקום בשפחה שלו כתבו הגאונים שהולד כשר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודאי שחררה ומהם שהיו אומרים שאלו היה לו בן משפחתו לא תתיבם אשתו ואע"פ שהולד הבא משפחה ונכרית אינו פוטר מן החליצה ומן היבום שהרי כמי שאינם הם ואינן נדונין כשאר זרע פסול לפטור מכל מקום חוששין שמא שחררה תחלה והולד כשר וגדולי המחברים מרחיקים דברים אלו לומר שלא נאמרה חזקה זו אלא באשתו שגירשה או במקדש על תנאי ובעל סתם שחזקה בתורת אישות בעל עד שיפרש שעל סמך תנאו הוא בועל אבל שאר הנשים כל ביאה לשם זנות עד שתתברר שלשם קדושין היא וכן הדברים נראים לי ממה שאמרו בבריתא של מסכתא זו פרק ראשון כל ביאה שהיא לשם קדושין מקודשת ושאינה לשם קדושין אינה מקודשת:
+ר' טרפון אומר יכולים ממזרים ליטהר כיצד ממזר בא על שפחה הולד עבד שחררו נמצא הבן בן חורין ר' אליעזר אומר הרי זה עבד וממזר אמר הר"ם לא חולק ר' טרפון בעבד שנשא ממזרת שהולד ממזר לפי שאין חייס לעבדים ואין הבדל בין שהיא שפחתו או שפחת חבירו ור' טרפון מתיר זה לכתחלה והלכה כר' טרפון:
+אמר המאירי ליטהר ר"ל לטהר את זרעם לעשותם ישראלים גמורים בלא שום פסול אע"פ שאמרה תורה שהממזרות אינו נפקע וכדכתוב עד עולם וכיצד הוא דבר זה שנשא שפחה הרי בנו הולך אחריה ולא אחר האב כלל ונמצא עבד ודבר זה אף לכתחלה כן שהממזר מותר בשפחה שלא נאמר לא יהיה קדש ר"ל לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה אלא בישראל הכשר הא ממזר מותר ויש לו בה הויה ואין צריך לטרוח ולמכרו בעבד עברי להתירו בשפחה שאף בלא כן מותר הוא בה ולמדת בדין זה שאף לאחר חורבן הוא ואף בזמן הזה ואלו היינו אומרים דוקא כשנמכר לעבד לא היה כן לאחר חורבן ולא אף במקדש אלא בזמן שכל יושביה עליה שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אלא לכתחלה קאמר ובכל זמן ומכל מקום בנו כמוה ואחר שבנו עבד ישחררהו אם הוא שלו או ישתדל בשחרורו והרי הוא בן חורין וישראל גמור וכן עבד מותר בממזרת אפילו לכתחלה אלא שהולד כמוה ונמצא ממזר ואין הולכין אחר האב אע"פ שהוא הפגום מצד שהעבד אין לו חייס ור' יהודה אומר הרי זה עבד וממזר עבד מצד האם ומדין וולדה כמוה וממזר מפני שפסול ממזרות אינו נפקע לעולם דכתוב עד עולם כלומר הלך אחר פסולו לעולם ומכל מקום הלכה כר' טרפון וכן הדין בממזר שבא על הנכרית והוליד ממנה בן וגיירו אלא שביאתו אסורה לכתחלה:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 67a
+
+הגר מותר בממזרת וכן גיורת בממזר דכתוב לא יבא ממזר בקהל י"י בקהל י"י הוא דלא יבא הא בקהל גרים יבא ומכל מקום בשניהם הולד ממזר ואף גר שנשא גיורת שהולד כשר מכל מקום אף הוא מותר בממזרת ואפילו הורתו ולידתו בקדשה וכן אף בבן הבן עד שישתכח שם גיור משם אבל גר שנשא ישראלית או גיורת שנשאת לישראל הולד ישראל ואסור בממזרת ומכל מקום למדת מגר בממזרת שיש מקום שיש בו קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום:
+חלל אין פסולו אלא לכהנה אבל בישראל כשר לגמרי ונמצא חלל בישראל שיש קדושין ואין עבירה ומתוך כך הולד הולך אחר הזכר חלל שנשא בת ישראל הולד חלל ישראל שנשא חללה הולד כשר ונמצאו בני ישראל מקוה טהרה לחללות ואין בנות ישראל מקוה טהרה לחללים:
+שלשה מינים יש בגרים לענין אישות מהם שראויים לבא בקהל מיד מהם שאינם ראויים לעולם מהם שראויים לזמן וכיצד הוא הדין כל שבא משאר האומות חוץ מעמון ומואב ומצרים ואדום ונתגייר מותר לבא בקהל מיד נתגייר אחד מעמון ומואב אע"פ שהוא כישראל לכל דבר אסור לבוא בקהל לעולם אלא הם בהם ובדומיהם ומכל מקום דוקא הזכרים אבל נקבותיהם מותרות מיד נתגייר אחד ממצרים ואדום בין נקבות בין זכרים אסורים לבא בקהל עד שיעברו שני דורות והשלישי מותר לבא בקהל ומצרי שני שנשא מצרית ראשונה או מצרית שניה שנשאית למצרי הולד הולך אחר הפגום ונמצא שני:
+
+Daf 67b
+
+מצרי ואדומי שנתערבו בגיותן עם עמוני ומואבי הולד הולך אחר הזכר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני עד שאם יתגייר אסור לעולם מצרי שנשא עמונית הולד מצרי ואם יתגייר מותר בדור שלישי וכן אם אחד משאר אמות הוליד מאחת מאלו הולד נדון כשאר אמות ולכשיתגייר מותר מיד ואם נתערבו משנתגיירו הולד הולך אחר הפחות כיצד גר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני ליפסל לעולם אם הוא זכר ואם היא נקבה שאלו היתה עמונית כשרה מיד הרי היא מצרית ליפסל עד שלשה דורות וגר מצרי שנשא עמונית הולד מצרי ליפסל מיהא עד דור שלישי שהרי אמו מותרת מיד וכמו שאמרו עמוני ולא עמונית וגר משאר אמות שנשא מצרית הולד מצרי זהו שאמרו באמות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר הפחות ומה ששאלו מאי באמות הלך אחר הזכר פירושו אי זה ענין יצא לנו מזה מיהא בעוד שהם גוים ופירשוה לענין אחד מהאמות שבא על אחת משבעה עממין שהם בדין לא תחיה הולד הולך אחר הזכר ואינו בכלל לא תחיה ואתה רשאי לקנותו בעבד ועל זה אמרה תורה וגם מבני התושבים הגרים עמכם ר"ל שבאו משאר הארצות לארץ שבעה עממין שהיא שלכם והולידו מנשים שבכאן מהם תקנו אבל אחד משבעה עממין שהוליד מאחד משאר אמות הרי הבן בדין לא תחיה ואינו נקנה בעבד וזה שדרשו אשר הולידו בארצכם כלומר שלא היה עקרם בכאן אלא שבאו דרך מקרה והולידו ולא מן הגרים ר"ל אותם שעיקרם מכאן שהם שבעה עממין:
+אשת האב ואשת הבן ואשת האח שלא במקום מצות יבום ואשת אחי אביו ארבעתן ערוה לעולם בין לכתחלה ר"ל שהן באזהרה ללקות בין דיעבד ר"ל שלא להיות קדושין תופשין בה ולידון בכרת אח מן האירוסין ואף לאחר שנתאלמנו או שנתגרשו ועל אלו אמרו והיתה לאיש אחר ולא לקרובים וכשם שנאסרו הבנות בקרובי הבעל כך נאסרו הבנים בקרובות האשה ושש עריות נאסרו להם והם אמה ואם אמה ואם אביה בתה ובת בתה ובת בנה וכלן בכרת אף לאחר גירושין וכן הדין באחות אשתו בין מאביה בין מאמה בין מנשואין בין מזנות ואף זו בכרת אף לאחר שגירש את אשתו אלא שזו לאחר שמתה אשתו מיהא הותרה לו וכל העריות הואיל וזדונן כרת שגגתן חטאת ואע"פ שיש עריות שהם במיתה מהם בחנק כגון אשת איש בעוד שהיא אשת איש ר"ל שלא נתאלמנה או נתגרשה ומהם בסקילה ומהם בשריפה כמו שיתבאר במקומו ואין שגגת חטאת אלא בזדון כרת הרי מכל מקום כלן שוות לכרת בין אותם שיש בהם מיתה בין אותם שאין בהם מיתה כגון אחותו ואחות אשתי ומאחר שמכל מקום יש בכלן כרת בזדון בלא התראה שגגתן חטאת:
+
+Daf 68a
+
+אע"פ שכל חייבי כריתות אין קדושין תופשין בהם כלל הנדה מיהא יצאה מן הכלל להיות קדושין תופשין בה אע"פ שזדונה כרת כך למדנו מפי השמועה ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא בה הויה:
+כל שקנא לאשתו בעדים ונסתרה בעדים אסורה לו לעולם ומדברי סופרים ואע"פ שכל שזינתה נאסרה ולוקה בעלה עליה והרי בכלל לאו אחרי אשר הוטמאה מכל מקום קנוי וסתירה לא זינתה בודאי ומכל מקום אם בעל מכין אותו מכת מרדות ומעתה אי אתה צריך ללמוד בה שאין הולד ממזר ולא הוצרכה לאמרה אלא לר' עקיבא שהוא אומר שהיא בלאו גמור מכח לאו זה ושיש ממזר מחייבי לאוין ואין הלכה כמותו לא בזו ולא בזו:
+אע"פ שביארנו בחייבי לאוין שקדושין תופשין בהם יש בהן אחד שלא נתברר לחכמים והיא שומרת יבם שנתקדשה לאחר ועקר הספק ממה שכתוב בו לא תהיה אשת המת החוצה שמא לא בא אלא ללאו גרידא והרי היא כשאר הלאוין להיות קדושין תופסין בה או שמא כיון לומר לא תהיה בה הויה ומתוך כך מקדשת מספק ומכל מקום אין הולד בדין ממזרות כלל וחייבי עשה אינך צריך ללמוד בהם שאין הולד ממזר שהרי האומר בחייבי לאוין כן מודה הוא בחייבי עשה ואלו הן חייבי עשה מצרי ואדומי תוך שלשה דורות שהוא לאו הבא מכלל עשה וכן בעולה לכהן גדול:
+
+Daf 68b
+
+זה שנאמר בסוגיא זו אמר קרא כי יסיר וכו' לענין ביאור מיהא עיקר הפירוש הוא שכתוב בתורה בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך ועל כל פנים זה שאמר כי יסיר חוזר לסמוך לו ר"ל בתו לא תקח לבנך ואם כן היה לו לומר כי תסיר אלא על אבי הגויה הוא אומר שיסיר את חתנו והוא בנך מאחרי הא לא חשש לבן הנולד ר"ל שיסיר בן בנך מאחר שאותו בן אינו קרוי בנך ובא רבינא לומר מאחר שלא טרחת לדרוש כי יסיר אבתו לא תקח לבנך אלא מתורת סמיכות כל שכן שהוא חוזר על בתך לא תתן לבנו שאבי הבן יסיר את בנך מאחרי וודאי על בן בנו הוא אומר וקורא לו בנך אלמא בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך שגוי ועבד הבא על בת ישראל כשר וכן פירשוה קצת חכמי צרפת אלא שגדולי הרבנים פירשוה בענין אחר:
+זה שפסקנו בגוי ועבד הבא על בת ישראל שהולד כשר פירושו כשר לגמרי אף לכהנה שהרי לא אמרו הולד פגום אלא כשר ויש מן הגאונים מפקפקים לפסלו לכהנה כמו שיתבאר בהלכותיהם של גדולי הפוסקים בפרק החולץ ואין הדברים נראין:
+
+Daf 69a
+
+זה שביארנו בשפחה שהולד כמוה דוקא לענין אישות הא מכל מקום האומר ��שפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין ואין אומרים שהוא בן חורין כמוה ואפילו לא נולד עדין אלא שהיא מעברת שאין אומרים לענין זה עבר ירך אמו הוא אבל אם אמר לה הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום ופירשו גדולי המחברים הטעם מפני שזה כשחרר חציה והמשחרר חצי עבדו לא קנה ואין הדברים נראין שאם כן זהו טעם עובר ירך אמו ואם כן מה בין זו לזו אלא שהטעם בזו אם מפני שלא בא לעולם אם מפני שאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו וכן כתבוה גדולי המגיהים:
+ונשלם הפרק ת"ל:
+עשרה יוחסין וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק הרביעי שהוא בא לבאר עניני היוחסין ושכבר הותחל ביאור זה החלק בפרק שלישי ובאו בזה הפרק להשלים הענין בכל הלכותיו אלא שחזר וביאר בו ענינים כוללים עניני המסכתא ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון לבאר מנין היוחסין ועל אי זה צד הותרו להתערב זה בזה או ואסרו השני במי שלא נתברר יחוסו על אי זה צד בודקין אחריו ואי זה אנחנו מחזיקים אותו מן הסתם בכשר שלא יהא צריך בדיקה אחריו השלישי בפרטי יוחסין הכשרים או הפסולים לכהנה הרביעי על אי זה צד אדם נאמן בבנו להכשירו או לפסלו ועל אי זה צד אינו נאמן החמישי חוזר לשאר עניני המסכתא בקצת ספיקות הנולדות בקדושין ושאר ענינים שבאישות כיצד דנין בהם הששי לבאר בענין איסור ייחוד הן עם העריות הן עם שאר הנשים והן שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כמו שיתבאר:
+והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר עשרה יחסים עלו מבבל כהני לויי וישראלי חללים גרים וחרורי ממזר נתיני שתוקי ואסופי כהני לויי וישראלי מותרין לבא זה בזה לויי וישראלי חללי גרי וחרורי מותרים לבא זה בזה גירי וחרורי ממזר ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה אלו הן שתוקי כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו אסופי כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה ר' יהודה אוסר ר' אלעזר אומר ודאן בודאן מותר ודאן בספיקן ספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור אלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי אמר הר"ם כאשר עלה עזרא מבבל לא הניח בהם פסול בשום פנים זולת כהנים לויים מיוחסים וכן אמרו לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסלת נקיה ועלה עמו אלו הי' משפחות כדי שלא ישארו בבבל ויתערבו עמהם כי אין שם ב"ד הגדול שיזהירו על זה והעלם לירושלים שהי' שם ב"ד הגדול שלא יניחום להתערב ונתינים הם הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע וכתוב בהם ויתנם יהושע חוטבי עצים פי' אמרו מאי בדוקי שבודקים את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי הולד כשר כמו שביארנו בתחלת כתובות והלכה כאבא שאול כל האסורין פי' שהם אסורין לבא בקהל הם עמוני ומואבי וממזר ושתוקי שלא נבדקה אמו ואסופי וכותי כאשר היה כותי אצלם אינו כגוי אולם היום כבר ביארנו שהם כגוים גמורים לכל דבריהם ואמרו ר' יהודה אוסר שיעורו ואפי' ר' יהודה שאוסר גר בממזרת מתיר גם עמוני בממזרת לפי שתכלית מה שאמר ר' יהודה קהל גרים איקרי קהל וגר אסור בממזרת כאשר היה זה הגר ראוי לבא בקהל אבל אם אסור לבא בקהל הנה הוא מותר בממזרת והלכה כר' אליעזר ופסק ההלכה קהל גרים לא איקרי קהל וגר מותר בכהנת ומותר בממזרת:
+אמר המאירי פירוש כשעלה עזרא מבבל הביא עמו כל גדולי הדור והחכמים שבהם עד שלא נשאר בבבל מי שיתעסק לבדוק ביוחסיהם שלא יתערבו פסולים בכשרים וחשש שמא המיוחסים שבהם כשתהא העניות שולטת בהם ושלא יראו ביניהם אנשים של צורה שיהיו יראים או בושים מהם וכן שיהיו מודיעים להם ענין פיסולם יעשו עצמם כמעלימים עין בענינם עד שיהיו מתרצין להם בחתון ויטמעו זה בזה ותהא כלה חשודה בפסול ומתוך כך כיון להעלות עמו כל הפסולין שבה עד שיהא הנשאר סולת נקיה ולא חשש שמא תתקלקל ארץ ישראל בכך שהרי הסנהדרין היו שם ומנהיגים הרבה שמונעין כל קלקול הבא מדרכים אלו וכמו שאמרו לשכת הגזית ששם היו יושבין מיחסי כהנה ולויה ר"ל הבודקים ביוחסיהם הן לעבודה הן לתרומה וכן שחכמי הדור מצויין לשם לבדוק בכל מה שצריך בהנהגתם וביאר במשנה זו שעשרה יוחסין עלו עמו מבבל א' כהנים ב' לויים ואע"פ שכתוב ומבני לוי לא מצאתי שם לא מצא מן הכשרים אלא מאותן שקצצו בהונות ידיהם בשיניהם על נהרות בבל על שהיה נבוכדנצר מכריחם לשיר לפניו משיר ציון כדי שיראו לו שאינן יכולין למשש בנימי הכנורות ועוד יש לפרש שבאותו היום לא מצא אבל חזר לבבל והביא מהם וכדכתוב וישבו הכהנים והלויים המשוררים ג' וישראלים ד' חללים והם הנולדים מפסולי כהנה ה' גרים ו' משוחררים ואע"פ שגרים ומשוחררים אחד הוא מכל מקום כל שנתגייר בלא שום סיבה של עבדות אהוב יותר וכמו שאמרו במסכת הוריות מפני מה הכל רוצין לישא גיורת ואין הכל רוצין לישא משוחררת מפני שזה בכלל ארור ר"ל עבד עבדים יהיה לאחיו וזה אינו בכלל ארור ז' ממזרים והוא הנולד מכל ערוה שאין קדושין תופסין בה ח' נתינים והם שביארנו ענינם למעלה ט' שתוקי ויתבאר בסמוך שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו וענינו פנויה שזינתה וילדה ולא נבדקה לישאל ממי ומתה או שנתחרשה עד שאינה יכולה ליבדק ופיסולו של זה מספק ממזרות שמא מממזר נתעברה או שמא מאחד מן העריות הא מכל מקום אם נבדקה אמו יש לה דין אחר והוא שאם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת וכשר לכל דבר ואף ברוב העיר פסולין אצלה אפילו היתה ארוסה ואמרה מארוס נבעלתי ואם אמרה לממזר נבעלתי אינה נאמנת לעשותו ממזר ודאי ואף כשהוא מודה אלא שהוא ספק ממזר ועל שם דבר היה קורא אבא שאול לשתוקי בדוקי כמו שהתבאר בגמרא ומכל מקום זה שהכשרנו באומרת לכשר נבעלתי שנאמנת בין להכשיר את עצמה בין להכשיר את בתה אף ברוב פסולין דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אף ברוב כשרים אין מכשירין אף בבתה להכשירה לכתחלה עד דאיכא תרי רבי רוב העיר ורוב סיעה וכן כתבוה גדולי הדורות בראשון של כתבות י' אסופי ויתבאר בסמוך שאינו מכיר לא את אביו ולא את אמו והוא שהושלך בשוק ונאסף על ידי מי שנכמרו רחמיו עליו ואף זה פיסולו ספק מספק ממזרות שמא אשת איש היא שזינתה ואי אפשר לה לתלות בבעלה ומתוך בשתה היא משליכתן בשוק או שמא פנויה היא וכן יש לחוש שמא מחמת רעבון הושלך ומתוך כך דנין אותו בספק ממזר זהו ענינם של יוחסין ומכלן היו בבבל והעלה עזרא עמו כל הפסולין כמו שביארנו:
+ואחר כך מתחיל בסדר עירובן זה בזה על אי זה צד מותר ועל אי זה צד אסור ואמר כהני לויי וישראלי מותרין לבא זה בזה אבל כהן אין יכול לידבק מישראל ולמטה שהרי חללה אסורה לו וגיורת ומשוחררת הרי היא בכלל זונה שאסורה לו לויי וישראלי חללי גירי חרורי מותרין לבא זה בזה שאף הלוי דינו כישראל ליוחסין של אישות גירי וחרורי ממזר ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה והוא שהגר מותר בממזרת מצד שלא נאסר הממזר אלא לבוא בקהל וקהל גרים לא איקרי קהל ומשוחרר דינו כגר וכן מותר בנתין שאף הנתין הוא כעין גר ולא נשאר באיסור חתנות אלא לגבי ישראל ושתוקי ואסופי אע"פ שהם ספק ישראל כשר מותרין בממזרת שהרי נאמר בקהל י"י בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ואף שתוקי ואסופי מדין תורה מותר הוא בישראל שהרי כתוב לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלא שמעלה עשו ביוחסין וכל האסורין לבא בקהל מותרין וכו' וטרחו בה בגמרא לפרש שאם באסורים לבא בקהל ישראל הוא אומר כן שהם ממזר נתיני שתוקי ואסופי הרי כבר נאמר בסמוך כן וכמו שאמר גרי וחרורי ממזר נתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה וודאי פירושו כל אחד מאלו הששה עם אחד מן האחרים שבהם ר"ל שלא כיון לומר שהגר והמשוחרר מזדווג בארבעה האסורין בביאת קהל לבד אבל לא הארבעה זה עם זה שהרי מכיון שהזכיר את כלם ואומר עליהם דרך כלל מותרין לבא זה בזה פירושו על כל אחד מהם עם חברו ועוד שהרי יש לך לדקדק הא מותר אסור והרי גר מותר לבא בקהל ומותר בממזרת ואם פירושו על האסורים לבא דרך כלל בקהל כהנה שהם גירי וחרורי ומשם ולמטה ואע"פ שכבר הוזכרו כל הששה גם כן שמא בא להוסיף גיורת פחותה מבת שלש שלא היינו כוללים אותה בראש המשנה מפני שלא היינו אוסרים גיורת אלא כסתם זונה ופחותה מבת שלש שנים אינה בכלל זונה ועכשו בא לכלול בכלל זה גיורת או משוחררת בפחות משלש להודיע שאף אלו אסורות לכהן הרי מכל מקום אין זה כלום שהרי אלמנה וגרושה וחללה זונה מן האסורין לבא בקהל כהנה ואסורות באלו והעלו בגמרא בפירושה שזו נאמרה לדעת ר' יהודה שאוסר גר בממזרת וכנגד מה שנאמר במשנתנו ומשנה זו נאמרה בגר עמוני ומואבי שאסורין לבא בקהל ואמר כל האסורין לבא בקהל כגון גרים אלו ר"ל של עמון ומואב וממזרי ונתיני ושתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה אף לר' יהודה וזה שאמר ור' יהודה אוסר פירושו אע"פ שר' יהודה אוסר בשאר גרים ומפני שסובר שקהל גרים איקרי קהל מודה הוא באלו שאינן קהל הואיל ואסורין לבא בקהל ומתוך כך מותרין באלו ומכל מקום הלכה שאף בשאר גרים כמו שכתבנו ור' אליעזר אומר וכו' ודבריו חוזרים למה שיצא ממשנתנו למעלה שממזרים ונתינים ושתוקים ואסופים מותרים לבא זה בזה שלא היו סוברים דין מעלה עשו ביוחסין אלא בקהל ודאי והוא חולק לומר שאע"פ שהגר מותר בכלם וכן הנתין מכל מקום כל שמצד ממזרות ודאן בודאן כגון ממזר בממזר מותר אבל ודאן בספיקן כגון ממזר בשתוקי ואסופי או ספקן בודאן כגון שתוקי ואסופי בממזר או ספיקן בספיקן כגון שתוקי באסופי או אף שתוקי בשתוקי אסור שמא זה ממזר וזה אינו ממזר ולא מן הדין שהרי בקהל ודאי הוא דלא יבא וכו' אלא מעלה עשו ביוחסין אף בספיקן והלכה כר' אליעזר ומעתה ממזר ספק או שתוקי ואסופי אסור מדרבנן בבת ישראל ואסור בממזרת ואפילו ממזרת מספק שהרי שמא זה ממזר וזה אינו ממזר וכלן מותרין מיהא בגיורת ומשוחררת והולד הולך אחר הפגום ר"ל שהוא שתוקי או אסופי או ממזר ספק ורבותי חולקין לומר ששתוקי בשתוקי או אסופי באסופי מיהא מותר כולי האי לא גזיר ואע"פ שאמרו בגמרא כותי לא ישא כותית בזו אינה אלא לדעת האומר שממזרות בודאי נתערב בהם ואדרבא זו סעד לדבריהם שכותית בכותית אמרו שתוקי בשתוקית ואסופי באסופית לא אמרו אלא שמכל מקום בבריתא מצאתי כותי לא ישא כותית וכן שתוקי ואסופי כיוצא בהן ואלו הן ספיקות שתוקי ואסופי וכותי ופירשו בגמרא על ספיקן של כותיים שהוא מספק ממזרות או מספק עבדות והוא ששפחות נתערבו בהם והולידו וכבר עשאום אחר כן כגוים גמורים כמו שהתבאר ואף במשנתנו לא כללוה בכלל יוחסים מפני שאין שום אחד מן האחרים מותר בהם:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיהן בגמרא אלו הן:
+
+Daf 69b
+
+בזמן שבית המקדש קיים לא היה כהן אוכל בתרומה של תורה ובקדשים וכל שכן שלא היה עובד ומקריב אלא אם כן היה כהן מיוחס בודאי והוא הכהן שהעידו עליו שאביו היה עובד במקדש או אבי אביו עד כמה דורות שכל שהיו מוצאין אותן בחזקת כהן ונודע בשלשלתו מי שאינו צריך בדיקה והוא כהן ששימש על גבי המזבח מחזיקין אותו בכהן מיוחס לאכול קדשים ולעבוד אבל כהן של חזקה אינו אוכל אלא בקדשי הגבול ר"ל תרומה דרבנן ואף זו דוקא כשהוחזק בה ואוכל אותה אף במקום שיש תרומה של תורה ואין גוזרין מזו על זו ואע"פ שלא הוחזק בה אלא במקום שאין שם תרומה של תורה אבל אינו אוכל תרומה של תורה וכל שכן קדשים וכל שכן שאינו עובד עד שיודע בשלשלת יחוסו אחד שאינו צריך בדיקה אחריו וכל שהעידו עליו עדים באכילת תרומה של תורה מעלין ממנה ליוחסין ומחזיקין אותו בכהן מיוחס כך היא שיטתנו וכן יראה מסוגיא זו שמתוך שלא מצאו כתב היחס לא רצו להאכילם אלא בתרומה דרבנן וכן נראה דעת גדולי המחברים ומכל מקום גדולי המפרשים נראה שדעתם נוטה לומר שכל שהוא בחזקת כהן אין מהרהרין אחריו ואע"פ שלא נמצא כתב יחוסו ושלא נתבררה שלשלתו ולא נאמר באלו אלא שלא יאכלו עד שיתברר יחוסם וכמו שאמר עד עמוד כהן לאורים ותמים ואע"פ שלא היו אורים ותמים בבית שני פירשו בתלמוד המערב שאין זה אלא כאומר עד שיחיו מתים או עד שיבא בן דוד וסוף הענין לומר עד שיתברר יחוסכם אינו אלא מפני שיצא עליהם קול בחללות ושמא תאמר אם כן היאך האכילום בתרומה והרי אמרו בכתבות דנפק עליה קלא ואחתיניה פירושו ואחתיניה ממה שלא היה מוחזק בו מתחלה ור"ל ואחתיניה מחזקת אביו אבל במה שהוחזק בו אין מורידין אותו משום קול ואף הענין מוכיח שלזו רמז אשר לקח לו מבני ברזלי הגלעדי וברזלי היה גר וכהן אסור בגיורת עד שיתערב בה זרע ישראל ר"ל שכל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהנה הא גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהנה ונסתפק הדבר אם היה עירובם גר בגיורת שנמצא בתו פסולה ובניה חללים אם שמא נתערב בהם זרע ישראל ולא הספיקו לברר את הדבר והעמידום על חזקתם בתרומת סופרים ומכל מקום אף לדבריהם דוקא בגלות בבל שהיה גלות מועט ועדין חזקת אבות קיימת הא לעתיד לבא אין מחזיקין אותם עד שיתברר יחוסם על פי נביא:
+
+Daf 70a
+
+ראוי לאדם שיזהר בנשואין שישתדל ויטרח בבת זוג מיוחסת ובת אבות מפני שטבע התולדות נמשך אחרי טבע המולידים ויותר לטבע האמהות וכל הנושא אשה שאינה הוגנת לשם ממון הוין לו בנים שאינם מהוגנים ולא סוף דבר בפסלות הברור אלא כל שהוא רואה באבותיה שהם רשעים ונבלים ופורקי עול יראת שמים רעים בגופם וחטאים בממונם אע"פ שלא נתברר פיסולם מכל מקום סימן הוא לפסול ולכונה זו אמרו אליהו כופתו כלומר שאליהו מעתד בהרגל הלשון ובפי הבריות על בירור הספקות ואמר שספק פיסולו יעמידהו נבוך בעצמו והוא משל על הכפיתה עד שלסוף יכיר שלא יזדמן לו בה סימן ברכה ויחזיק פיסולה כברור לו והוא ענין מה שאמרו והקב"ה רוצעו והוא משל על העונש המגיעו:
+לעולם יזהר אדם שלא ירגיל לשונו לפגום את הבריות ולמעט במעלת זולתו בכונת לשון הרע והמעטת כבוד אחרים דרך קנאה וגאוה שאין זו אלא כחושד עצמו ומקנה לאחרים מיראתו עליהם שידעו בו שמץ פסול ויודיעוהו ועושה עצמו כמקדים לפורענות והוא שאמרו כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם ואמר שמואל ובמומו פוסל ומכל מקום לא נאמר כן אלא לחוש לו אבל להכריז עליו ולפרסמו שהוא כן לא אלא אם כן נודע בבירור שהוא כן:
+כל המבזה תלמיד חכם חייב נדוי בין שבזהו בפניו בין שבזהו שלא בפניו והחכם עצמו יכול לנדותו לכשיודע לו שבזהו כמו שביארנו במקומו:
+כל שהוא ממונה פרנס על הציבור ומנהיגם אם מצד חכמתו אם מצד מעלתו ראוי לו לנהוג בעצמו שררה שלא יזונו עיני הבריות ממנו דרך הדיטות עד שיהא בעיניהם כאחד מהם ולא יהיו דבריו נשמעים ומקבלים מכאן אמרו שאסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה ומכל מקום עשית מלאכה מועטת בביתו במקום מצוה כגון מעקה וכיוצא בו רשאי:
+אין מקבלין שום תשמיש על ידי אשה אפילו קטנה ופנויה וביאור דבר זה בשימוש המביא לידי שעשוע וחבה כגון מזיגת הכוס והוא הדין לרחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו וכיוצא באלו הא שאר תשמישים שאין לחוש בהם לסרך הרהור מותר:
+
+Daf 70b
+
+ואשת איש אפילו שאילת שלום ואפילו על ידי שליח ואפילו על ידי בעלה אסור אלא למי שיודע בעצמו שאין תרבות יצרו חשוד בסרך הרהור על דברים אלו כלל על זה ועל כיוצא בו נאמר ויראת מאלהיך אני יי:
+תלמיד חכם שבא אי זה ענין של עצמו לידו אין ראוי לו שיאמר דבר בשם רבו או בשם אחרים כדי ללמוד ממנו אותו דבר שהוא אומרו לראיה או עדות על מה שהוא רוצה ודורש לעצמו שמא יחשדוהו שאינו כן אלא שהוא אומרו מעצמו בשם אחרים להנאתו והוא שאמרו כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ר"ל קודם מעשה שנזדמן לו ואם לאחר מעשה אמרה אין שומעין לו ואם היה עמו אחר שמקובל בכך שומעין לו:
+כבר ביארנו שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר מעתה צריך לשאול היאך אמרו כל דאמר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא והלא שמא אע"פ שבאותו זמן היו עבדים ועשו עצמם מבית חשמונאי מכל מקום אחר כך נשאו נשים מבנות ישראל ונעשו כשירים פירשו גדולי הרבנים שבאותו זמן הכירו בהם שאר העם ונזהרו שלא לדבק עמהן וסתם הדברים שלא נתערבו אלא הם בהם:
+
+Daf 71a
+
+כל שיש בו צד ממזרות אין פיסולו נפקע לעולם אלא אם כן על ידי נשואי שפחה כמו שהתבאר ומכל מקום כל שלא נודע בבירור עד שלאורך זמן נתבלבלו הדורות ונתערבו מצד עשרם משפחות זו בזו עד שנשתנה הענין מודאי לספק אע"פ שעדין יש בדבר הרהורי קבלות ומסרת מזקנים וסרך ערער בענין מניחין אותן ועל כיוצא בזה אמרו משפחה שנטמעה נטמעה ועל כיוצא בזה גם כן אמרו למטה ממזרי ונתיני טהורין לעתיד לבא שמאחר שהותרו על ידי ספק הותרו לעולם ואף בזמן שהנבואה מבררת:
+אע"פ שלא נאמר לשון זביחה בתורה אלא בבהמה דכתוב וזבחת מבקרך אף חיה ועוף שחיטתן מן התורה שהרי חיה הוקשה לבהמה כדכתוב בבכור כאשר יאכל את הצבי ואת האיל למדת שחיה כבהמה ועוף הוקש לחיה דכתוב בכסוי הדם ציד חיה או עוף ושפך את דמו אלא שפיכת דמו כשפיכת דם חיה:
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+במסכת גיטין יתבאר שהמביא גט ממקום למקום בארץ ישראל אע"פ שלא ראה השליח כתיבת הגט וחתימתו נותן לה בפני עדים ודיו ויכולה להנשא בו אלא שאם בא הבעל וערער יתקיים בחותמיו ואם אינה יכולה לקיימו תצא אבל המביא גט מחוצה לארץ או מארץ לחוצה לארץ או ממקום למקום בחוצה לארץ אם ראה השליח כתיבתו וחתימתו אומר בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם ונותנו בפניהם ואין צריך קיום אחר ואפילו בא הב��ל וערער אין משגיחין בו ואם לא ראה השליח כתיבתו וחתימתו לא יתנהו עד שיתקיים בחותמיו ואם נתן קודם קיום הרי זה גט פסול ולא תנשא בו לכתחלה ובבל הרי הוא כארץ ישראל לענין זה ושעור תחומה נתבלבל ביד המפרשים בביאור הלכה זו וכבר אבד זכרם של מקומות ונשתכח ענינם ואין לנו בהם דין ודברים:
+
+Daf 72b
+
+המפקיר עבדו יצא לחירות ומכל מקום צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל כמו שיתבאר במקומו:
+כבר ביארנו שהכהן אסור לישא גיורת מכל מקום הגר יכול לישא כהנת שלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולים למדת שהגר מותר בממזרת אלא שהולד ממזר ומותר בכהנת וכן הדין במשוחרר וכל שכן שהכהנת מותרת לינשא להם אלא שלא הוזהרו כשירות לנשא לפסולין ר"ל לפסולין של כהנה כגון גירי וחרורי וחללי על הדרך שביארנו:
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+אסופי שביארנו והוא שהושלך בשוק כל שמצאוהו מהול אין בו משום אסופי וכשר הוא שאלמלא שכשר הוא לא היו טורחים למולו וכן כל שראו איבריו מתקנים ומיושבים והוא ענין משלטיה הדמיה האמור כאן אין בו משום אסופי שכל כיוצא בזה על ידי טורח גדול הוא ומאחר שהדברים מוכיחין כן כשר הוא שאלו היה פסול לא היתה טורחת בו כל כך וכן כל שראו ראשו נמשח או סביבות עיניו מכוחלין ליפותו או שמצאו בצוארו קמיע אם של כתב אם של עיקרין אם שאר דברים שהנשים נוהגות לתלות בצואר בניהם הואיל ודברים אלו כלן מוכיחין שהמשליכין חסים עליו אין זה אסופי שהשליכתו אמו מתורת זנות אלא שהושלך מחמת רעבון וכן אם נמצא באילן בכדי שאין חיה יכולה לטרפו אין בו משום אסופי הא במקום שחיה יכולה לטרפו יש בו משום אסופי וכן כל שנמצא במקום שהפחדים מצויים שם עד שבני אדם נמנעין מהיות רגילים לשם יש בו משום אסופי סוף הדברים כל שהדבר או המקום או תכונת השלכתו מוכחת שהמשליך מכוין שימות הרי זה אסופי וכל שהדבר מוכיח שהמשליך מכוין שלא ימות עד שיבא אחד ויאספהו אין בו משום אסופי וכשר ודוקא בערי ישראל שאין שם גוים אבל כל מקום שיש שם גוים אע"פ שנמצא בתכונות שהוזכרו אם רוב גוים יתבאר בראשון של כתבות שדינו כגוי ומותר להאכילו נבלות ואם נגח שור שלו את שלנו מוציאין כל הנזק ממנו שלא אמרו אין הולכין בממון אחר הרוב אלא בישראל גמור אלא שבדיני נפשות מקילין עליו ומפקחין עליו את הגל ואם רוב ישראל דינו כישראל להחיותו ולהחזיר לו אבידה שלא אמרו אין הולכין בממון אחר הרוב אלא בממון שלנו אבל אבידה ודאי מחזירין לו ומכל מקום ליחסו לכהנה אין מיחסין אותו כלל ואם בת היא פסולה לכהנה הואיל ויש שם גויים כלל ואם הוא זכר בתו ואלמנתו פסולות לכהנה מטעם דתרי רבי רבי בעינן ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שאף לישראל פסול אם אינו מתנהג כשורה עד שלדעת זה כתבו שאם קדש את האשה צריכה גט מספק גוי ספק ישראל אלא שאם מתנהג כשורה דינו כגר ובתו פסולה לכהנה במחצה על מחצה מצוה להחיותו ואין מאכילין לו נבלות ואין מחזירין לו אבידה נגח שור שלנו את שלו פטור שאומרים לו הבא ראיה שישראל אתה ולא מעובדי האלילים נגח שור שלו את שלנו משלם חציה כישראל ועל השאר אומר לו הבא ראיה שאיני ישראל ואשלם ומכל מקום עיקר הדברים כדעת ראשון שזה שאמרו ברוב ישראל אבל ליחסו לא פירושו להחזיקו במיוחס להשיאו לכהנה אבל אם קדש קדושיו קדושין וכן נראה ממה שכתבו רבני צרפת בפירוש משניות של טהרות במסכת מכשירין מה שאמרו שם בתוספתא מחצה על מחצה מטילין בו שני חומרין שאם קדש אשה ובא אחר וקדשה צריכה גט אלמא שברוב ישראל אינו כן ולגדולי הדורות ראיתי שכתבו דין אסופי אף במקום שיש בו רוב גוים הואיל וגוי הבא על בת ישראל הולד כשר רוב כשרין אצלה הוא ולא הבנתי דבריהם שאף הם פסקו זו של מכשירין בראשון של כתובות על הדרך שפסקנוה ומכל מקום יראה לי שאם נמצא מהול וניכר שבידי אדם נעשה אף בעיר שיש בה גוים דנין אותו כישראל וכן אסופי זה הנמצא בעיר שיש בה גוים על הדרך שכתבנו אם הטבילוהו בית דין או טבל משהגדיל גדולי המחברים כתבו שהוא כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל וגדולי המפרשים כתבו שבעיר שרבה גוים אם נתגייר כשר גוי הוא ונתגייר:
+אסופי הנמצא בערי ישראל שיש לדון לפי ענינו באסופי על הדרך שביארנו אם בא אחד ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן כל שהוא עדין בשוק וכן הדין באמו ומכשירין אותו על פיו או על פיה אבל משנאסף מן השוק אינו נאמן הואיל ויצא עליו שם אסופי שאלו היה כדבריהם אחר שלא היתה כונתם להעלים למה אחרו מלומר כן ומכל מקום בשני רעבון נאמנין שהרי זו ששתקו עד שנאסף הוא מפני שהם רוצים לזונו בשל אחרים ונאמנות זו יש אומרין דוקא לאלתר ר"ל תכף שנאסף וכן יראה מסוגיא זו ויש אומרים שלא סוף דבר לאלתר אלא אף לאחר זמן ולא נאמר בשמועה זו לאלתר אלא בחיה ופוטרת את חברותיה על הצד שיתבאר:
+היולדת תאומים ולא ידעה בהם אי זה בכור נאמנת החיה לומר זה יצא ראשון ומכל מקום דוקא בשלא יצאה וחזרה אע"פ שהחזירה פניה לצד אחר ונתעלם הילוד מעיניה הא כל שיצאה מן הבית וחזרה אינה נאמנת:
+שלש נשים שהיו ישנים על מטה אחת ומשלבות זו בזו ונמצא דם תחת אחת מהם אם שלשתן ראויות לראיה כלן טמאות ואם בדקה אחת מהם את עצמה תכף למציאה והוא שהיה עד מזומן לה במקומו ואינה צריכה אלא קנוח ומצאה טמא כלן תולות בה והיא טמאה וחברותיה טהורות וכן הדין אם יש שם אחת ראויה לראיה ושתים שאינן ראויות כגון שהם מעברות או מניקות כלן תולות בראויה כמו שיתבאר במקומו:
+נשים הרבה שילדו בבית אחת זו אשת כהן וזו אשת לוי וזו אשת נתין וזו אשת ממזר וכן הרבה נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי וזה נתין וזה ממזר במה דברים אמורים שלא הוחזק ערער על אותו הולד לומר אין זו של אשת כהן אלא של אשת ממזר אבל כל שיצא עליו ערער אינה נאמנת אפילו במקום שאין שם אלא ערער דחד שלא אמרו אין ערער פחות משנים אלא במקום שיש בו חזקת כשרות אבל במקום שאין בו חזקת כשרות אף ערער דחד פוגם וגדולי המחברים גורסים כאן שלא קרא עליה ערער ר"ל על החיה כלומר שהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם אבל אם ערער עליה אפילו אחד לומר ששקר העידה אינה נאמנת והרי הבן כשר ואין לו יחוס והדברים מתמיהים הן לענין פירוש הן לענין פסק שאם אין לו יחוס למה הוא כשר והרי יש כאן ספק ממזרות:
+כתבו רבותי שאף בעדות בכור שכתבנו שהחיה נאמנת עליו לאלתר אם קרא עליו ערער אינה נאמנת הא אמו ואביו נאמנין אף במקום ערער אלא אם כן היה ערער של שנים ואף בערער של שנים דוקא בעדות אבל ערער של קול בעלמא כנגד האב אינו כלום והוא שאמרו היו מוחזקין באחד שהוא בכור ואמר אביו על אחר זה בכור נאמן:
+
+Daf 74a
+
+שלשה נאמנין על הבכור חיה ואביו ואמו חיה לאלתר על הדרך שביארנו אמו כל שבעה שכל שבעה היא נותנת לב עליו להכירו מן האחר להזמינו לברית תחלה אביו לעולם הא לאחר שבעה אין האם נאמנת כלל הואיל ואין מצוה ברורה מוטלת עליה אינה מדקדקת בענין ומכל מקום יראה דוקא בדרך זה הא כל שנולד לך בן אחד לבד וגדלת�� וילדה אחר כן הרבה נאמנת לומר על הראשון שהוא בכור או שמא לא נתנה האמנה זו אלא לאב וכשם שהאב לומר זה בני בכורי נאמן כך לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה ויש בזה תנאים וכבר ביארנום בבתרא פרק נחלה:
+דיין שיצאו בעלי דינין מלפניו ונחלקו ביניהם זה אומר אותי זכה וזה אומר אותי זכה אם יש בידם פסק דין רואין בו ואם אין בידם פסק דין חוזרין לפניו לדון בהם פעם אחרת ואם היה דין שלא היה תלוי בטעם אלא באומד הדיין הרי כל אחד מהם יכול לומר מתירא אני שמא יתחלף אומד שלו ואף הדיין אינו נאמן להעיד היאך פסק הואיל וכבר יצאו מלפניו הא כל שהם עומדים לפניו נאמן לומר זה זכיתי ולזה חייבתי:
+נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי במה דברים אמורים במקחו בידו ומעיד שהקנהו לזה בחליפין או באיזו משאר הקנאות אבל אם אין מקחו בידו אלא ששניהם תפושין בו אינו נאמן ושמא תאמר ניחזי זוזי ממאן נקט ואף באין מקחו בידו יהא נאמן על המעות שבידו ממי היו ונעמיד את המקח בידו של זה שנתן המעות פירושו דנקט מתרויהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה ולא ידע הי מדעתיה והי בעל כרחיה כלומר שאלו ידע אף הוא נאמן בכך כך היא גירסת קצת ספרים ואינה מחוורת שאם כן מה ענין לומר אינו נאמן הרי אף הוא לא ידע אלא שהם מישבים שכל שלא ידע אינו נאמן כלל אף כאחד שהרי אף עדות אין כאן הא אם ידע נאמן מיהא כאחד להשביע את האחר אבל מקחו בידו נאמן כשנים ומכל מקום עיקר הגירסא ולא ידיע כלומר שלא נתברר לנו ואף בשידע הוא אין סומכין עליו בכך הואיל ומשניהם קבל שהדבר מצוי לטעות ואף כאחד אינו נאמן זו היא שיטת גדולי הרבנים ולפי דבריהם כל שהמקח בידו נאמן אף בשלא נתנו המעות או בששניהם נתנו המעות וכשאין בידו אם לא קבל אלא מאחד נאמן ואם לא קבל מאחד מהם או שקבל משניהם מזה מדעתו ומזה על כרחו אינו נאמן אף בשהעיד על האחד שהדבר קרוב לטעות וענין הדברים שכל שמקחו בידו הרי הוא כשליש שנאמן בכל דבר וכשאין מקחו בידו כל שלא קבל אלא מאחד נאמן כשנים להעמידו ביד זה שמעיד עליו שעל המעות שבידו הרי הוא כשליש להאמין מהיכן באו אבל משקבל משניהם אינו נאמן כלל שמא זה נוח לו יותר שלא להבהילו בתכיפה בחזרת המעות ולפיכך אומר שלחברו נתרצה ונמצא נוגע בדבר ולפיכך אינו נאמן אף לשבועתו ונמצא שכשלא קבל אלא מאחד נאמן כשנים וכשקבל משניהם אינו נאמן אף כאחד ומכל מקום לגירסת ולא ידע כל שידע הוא נאמן מיהא כאחד שאין כאן דין נוגע בדבר כלל שאין הדבר מצוי ליתן לב לעכב המעות שהם בידו עדין ויש מפרשים נחזי זוזי ממאן נקט אמקחו בידו כלומר ומה אנו צריכים להאמינו והעמידה בשקבל משניהם והם גורסים ולא ידיע כלומר שאין אנו יודעים מאי זה מדעתו אלא שהוא יודע ונאמן בכך הא כל שיצא המקח מתחת ידו אינו נאמן כלל להוציא ממון אלא לשבועה וכן יש לפרש לגירסת ולא ידיע שאפילו ידע אינו נאמן כשנים אלא כאחד ואלו במקחו בידו נאמן כשנים וכן יש מפרשים בשמועה זו דרכים אחרים וכבר ביארנו דין שמועה זו עם כל הצריך בה במציעא פרק ראשון:
+כבר ביארנו בראוה מעברת ושאלוה מה טיבו של עובר זה שאם אמרה לכשר נבעלתי או מאיש פלוני והוא כשר נאמנת ולא סוף דבר להכשיר את עצמה שלא להתחלל מן התרומה ומן הכהנה מתורת נבעלה לפסול אלא אף להכשיר את העובר לינשא לכהנה ואפילו ברוב פסולים אצלה כמו שהתבאר:
+
+Daf 74b
+
+אע"פ שהגיורת לא נאסרה לכהנה אלא מסתם זונה מכל מקום הואיל ונאסרה אף בפחותה מבת שלש נאסרה כמ�� שביארנו וגר בגיורת בתו לפסולה לכהנה ושאר דברים שבסוגיא זו כבר ביארנום למעלה:
+כל שנבעלה לפסול לה בין בלאו בין בעשה אפילו פנויה פסולה מן הכהנה הן ישראלית הן כהנת ואם היא כהנת אף היא פסולה מן התרומה מדין זונה מעתה גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי ונתין וממזר שבאו על כהנת ועל לויה ועל ישראלית כל שהם בני תשע שנים ויום אחד שביאתם ביאה פסלוה מן הכהנה ומן התרומה הואיל ואינה ראויה לינשא לכל אלו והוא הדין לגוי ועבד הואיל ואין לה אלמנות וגירושין בו וכן בפצוע דכא וכרות שפכה שאף הם פסולים לה וכן שומרת יבם שנבעלה לזר וכן ביאת חלל אף בבת ישראל פוסלת מן הכהנה ומן התרומה אע"פ שאינו פסול לה ומצרי שאמרנו אפילו בשני שזרעו כשר ונמצא שאתה נושא בתו הואיל והוא מכל מקום פסול הנבעלת לו פסולה כדין עמוני ומואבי שמכל מקום אתה נושא בתו שהרי נקבותיהם מותרות ואעפ"כ הואיל ומכל מקום הוא פסול פוסל את הנבעלת לו:
+
+Daf 75a
+
+וזה שביארנו במצרי שני שזרעו כשר לא סוף דבר בשנשא מצרית שניה שאין ביאתו בעבירה אלא אף כשנשא בת ישראל ואע"פ שביאתו בעבירה ואשתו נעשית זונה בתו כשרה לכהנה וכן הדין בגר עמוני שנשא בת ישראל וכן הנרבעת לבהמה לא נפסלה לכהנה אע"פ שהיא בסקילה שאין זונה אלא מביאת אדם וכן הבא על הנדה לא עשאה זונה שהרי ראויה לינשא לו ואין צריך לומר הבא על הפנויה:
+אלמנת עיסה פסולה לכהנה ואע"פ שיש בה שתי ספקות שהרי מכל מקום בתו של עיסה פסולה וכל שאין אתה נושא בתו אין אתה נושא אלמנתו ועיסה זו הוא שאביו כהן וגירש את אשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ולסוף שני חדשים החזירה וילדה בן זה לשבעה והרי בן זה הקרוי עיסה יש בו שני ספקות לחללות שמא קרוב לו היה ואינו גט ואם תמצא לומר שקרוב לה היה שמא בן תשעה הוא וקודם שגירשה מעברת היתה ואינו חלל ומכל מקום הרי הוא ספק חלל שמא קרוב לה היה ובן שבעה הוא והרי לא היתה לו חזקת כשרות לעולם להעמידו עליה וכשנשא אשה ומת אלמנתו פסולה שהרי בתו אתה פוסל מספק מתורת בת חלל וגדולי הרבנים מפרשים שהאלמנה עצמה קרויה עיסה ופירושה שבעלה ספק חלל והיא באה מכחו ונעשית ספק ספיקא ואין הדברים נראין שכל שבעלה ספק גמור אף היא כן ולא הוצרכו הדברים לאמרן אלא בספק ספיקא וכן הדין בכל משפחה שנתערב בה ספק חלל שכל אלמנה מהם פסולה לכהנה לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא הואיל ושתי ספיקות הן שמא זו אלמנת החלל שמא אינה אלמנת החלל ואם תמצא לומר שהיא אלמנתו שמא לא היה חלל גמור הא מכל מקום אם נתערב בה ודאי חלל אסורה לכהן עד שיבדוק ואם נשאת תצא:
+זה שביארנו שכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו אין בת אלמנתו בכלל איסור ר"ל שהנשאת לחלל או לספק חלל ומת ונשאת לישראל וילדה ממנו בת אותה הבת כשרה לכהנה ואע"פ שהיא עצמה פסולה לו שאין זו יתירה מבת גרושה וחלוצה או בת זונה ולא הוצרכנו לכתבה אלא מפני שראינו לקצת חבורים ישנים טועים בה:
+ארוסה שעיברה הולד ספק ממזר ואסור בין בבת ישראל בין בממזרת ומשתקין אותו מנכסי הארוס אפילו נשאה אחר כן ואפילו תפש מוציאין ממנו מכל מקום אם נבדקה אמו ואמרה לארוס נבעלתי נאמנת על הצד שהתבאר ואם תפש אין מוציאין ודוקא בשתק הוא או שאינו כאן הא אם אמר ארוס שאינו ממנו נאמן וממזר ודאי הוא ואם הודה ולא בוש כשר לגמרי ויורש עם אחיו לכתחלה:
+גר שנשא גיורת זרעם פסול לכהנה לעולם עד שיתערב זרע ישראל בהם מצד אחד וכל שיתערב בו זרע ישראל נעשית ה��ולדה ישראל גמור להשיא לכהנה ואין צריך לומר ליאסר בממזרת הא כל שלא נתערב בו זרע ישראל פסול לכהנה לעולם וכן מותר בממזרת עד שישתקע שם הגירות ממנו הא משנשתקע שם הגירות ונשתכח אע"פ שפסול לכהנה אסור בממזרת וכן הדין במשוחרר ושאר הדברים הנאמרים בסוגיא זו בכותיים אין לנו בהם דין ודברים שכבר עשאום כגוים גמורים:
+
+Daf 75b
+
+צרת ערוה פטורה מן החליצה ומן היבום מפני שצרתה שהיא ערוה פוטרתה ומכיון שהיא פטורה מותרת לכל אדם ויבמה עליה בכרת שהרי היא אשת אח שלא במקום מצוה ואם הוליד ממנה הולד ממזר ודין יבמה לזיקת חליצה או יבום לא סוף דבר בנשואה אלא אף בארוסה כמו שיתבאר במקומו ושומרת יבם שנשאת לאחר אע"פ שקדושיה ספק אין כאן סרך ממזרת כלל כמו שביארנו בפרק שלישי:
+
+Daf 76a
+
+המשנה השנית הכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר הנושא אשה כוהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות שהן שמנה אמה ואם אמה אם אביה ואמה אם אבי אביה ואמה לויים וישראל מוסיפין עליהן עוד אחת אין בודקין לא מן המזבח ולמעלן ולא מן הדוכן ולמעלן ולא מסנהדרין ולמעלן כל שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וגבאי צדקה משיאים לכהונה ואינו צריך לבדוק אחריהן ר' יוסה אומר אף מי שהיה חתום עד בארכי הישנה של צפרי חנניה בן אנטיגנס אומר אף מי שהיה מוכתב בארסטיה של מלך.
+אמר הר"ם פי' אמרו אם אבי אמה ואמה ירצה באמרו ואמה אם אבי אמה וכן אמרו אם אבי אביה ואמה ירצה בו ואם אם אבי אביה וכבר הנחתי לך בזה צורה זו ![]()
שיתבאר הענין מאד ושמתי על כל אחד הנמנים בזאת המשנה סימן תבין זאת הצורה תמצא ד' נשים מצד האב וד' מצד האם הנה אלו השמנה נשים הם ד' משפחות לפי שהוא יכלה אל אם אם אבי אמה ואלו הד' משפחות וזאת הצורה ואשר התחייב לבדוק הנשים ולא יבדוק מהאנשים לפי שהאנשים כאשר יתקוטטו זה עם זה ביוחסין הוא דמבזו ואם היה באש פסלות היה נשמע והנשים אמנם תבזה האחת מהם האחרת בענין הזנות או דבר מסבותיו לא תבזה אותה ביחסה ולזה יצרך הבדיקה בנשים ויוסיף הישראל והלוי בחקירת משפחה נוספת לפי שההתערבות בהם יותר וזה כלו ראוי משפחה שקרא עליה ערער והוא שיאמרו שנים שהמשפחה הפלונית יש בה פסלות אולם המשפחה הבלתי נחשדת אינו צריך לבדוק לפי שהעיקר אצלנו כל משפחות בחזקת כשרות עומדות ואשר יתחייב שיבדקו האנשים ואם נשוא הוא מן המשפחה החשודה אבל האשה אינה צריכה לבדוק לפי שהעיקר אצלנו לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין ומותר לכהנת שתשא גר או חלל וכל שכן הלויה והישראלית כבר התבאר בסוף מכות שסנהדרי גדולה היו מתעסקין בבדיקות שהכהנים שכל כהן כשר עובד וכשנמצא פסול ירוחק וכן הדוכן אשר יאמרו עליו הלויים השיר בודקין ואח"כ מעלין וכן הסנהדרין לא יהיו אלא כהנים ולויים וישראלים מיוחסים והנה נבאר זה במסכת סנהדרין למאמר השם בהם והתיצבו שם עמך בדומין לך בחכמה ויחוס ושוטרי הרבים אמנם זה בירושלמי לפי שהם לא היו מעמידין להם דיינין אלא מיוחסין ואפי' בדיני ממונות וגבאי צדקה הם המריבים תמיד עם האנשים למשכנם ולהתרימם כמו שהעיקר אצלנו ממשכנין על הצדקה ואפי' בערבי שבתות אלו היה בהם פסלות היו מפרסמין אותו והיה נשמע וארכי הישנה של צפורי לא היו מקבלין עדות אלא מיוחס ואסרטיה של מלך הם אנשי החיל ממלחמת בית דוד לפי שהם לא יצאו למלחמה אלא מיוחס כדי שתהא זכות אבותם מסייעתם:
+אמר המאירי משנה זו בכהן הבא לישא ומשום פסול כהנה נגעו בה ומתוך שבודק בפסול כהנה כגון גרושה וחללה זונה בודק גם כן בשאר פיסולין כגון ממזרות הא ישראל אף לדעת משנתנו אינו צריך לבדוק מחמת פסול ממזרות ושאר פיסולין כגון הכלליים בסתם משפחות אלא בכהנים נאמרה ועיקרה משום פסול כהנה והוא שאמרו בגמרא כשהקשו תבדיק איהי נמי בדידיה ותירצו לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין וזו פירושה לפסולי כהנה שאף בפסולי ישראל אף היא נזהרת כמהו ובא לומר במשנה זו שהכהן צריך לבדוק בסתם משפחה בכהנת ר"ל אם בא לישא כהנת ארבע אמהות ואם בא לישא לויה וישראלית מוסיף עוד אחת הא ישראל בסתם משפחה אינו בודק כלום הא במשפחה שקראו עליה ערער בפסול של ישראל והוא שהעידו בו שנים שנתערב בהם ממזרות וכיוצא בו בודק ומכל מקום בגמרא יתבאר לענין פסק שאף הכהן אינו צריך לבדוק בסתם משפחה שכל המשפחות בחזקת כשרות אף לכהנה ואף בקול בעלמא אין פוסלין אותן אלא שראוי ליזהר בקצתם מצד המדות כגון המשפחות המתגרות תמיד או הנוהגות ליתן שמץ פסול באחרות דרך דבה וקנאה על הדרך שביארנו ואם כן משנתנו לענין פסק אתה מפרשה במשפחה שקראו עליה ערער אם בכהן ובפסול כגון שהעידו שנתערב בה חללות או גרות ואם בישראל ובפסול ממזרות ואמר שאם היא ממשפחת כהנים צריך לבדוק בה בדורות שעברו ארבע אמהות שתים מצד האב ושתים מצד האם שהם שמנה מפני שכל אחת מהם נבדקת עם אמה והם מצד האם אמה ואם אמה עמה אם אבי אמה ואמה עמה ומצד האב אם אביה ואמה עמה אם אבי אביה ואמה עמה ובאנשים מיהא אינו צריך לבדוק באבותיה ופירשו הטעם בגמרא שהאנשים מתוך שבשעת מריבותיהם מחרפין זה את זה בפסול יוחסין פיסולם מתפרסם ונודע לכל ואינו צריך בדיקה אבל הנשים אינן מחרפות זו את זו אלא בזנות ואין פסול משפחה שבהן נודע וצריך בדיקה ובלויה וישראלית מוסיפין עוד עליהן אחת מפני שעירוב פסולים מצוי בלויים וישראלים יותר מכהנים ונמצאת בדיקתה בשתים עשרה אמהות ובגמרא פירשו באחת האמור כאן זוג אחד ונמצאת הבדיקה שש עשרה אמהות ובתלמוד המערב אמרו לויים וישראלים מוסיפין עוד אחת כלומר כשהם באים לישא ומחשש ממזרות ודומיהם והקשה נמצאת מחמיר בישראל יותר מבכהן ותירץ אחד זה ואחד זה אינו אלא קנס שלא יכניס אדם עצמו בטורח בדיקה וישא ממשפחתו שבמשפחתו אינו צריך לבדוק ובכהנים לא קנסו כל כך שזריזים הם ליזהר מפסול יוחסין ואין רגילין להתרחק ממשפחתם ומכל מקום לסוגית תלמוד שלנו אין הדברים נראין להחמיר בישראל יותר מבכהנים ואף רבותי דחו זו שבתלמוד המערב והעמידו את הפסק על דרך אחת כסתם משנה זו כל שהתחיל לבדוק באמהות ומצא כהן שעבד עבודה או לוי שאמר שירה על הדוכן או שנתמנה בסנהדרין שוב אין צריך בדיקה משם ולמעלה לבדוק אם אבי אמה וכן כלם על דרך זה שכבר נבדק באותה שעה בכל צדדיו וכל שהיה בו שמץ פסול לא היו מניחין אותו שם כלל ויש מפרשין שלא נאמר כן אלא בבדיקה של סתם משפחה וכענין משנתנו אבל כל שבודק מצד ערער שיצא הואיל והעידו עליו צריך לבדוק על כל פנים כל שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים והם דיינים בעלמא הממונים לדון קצת דינין קלים שלא יצטרכו הרבים לילך לפני בית דין של עשרים ושלשה והעמידוה בגמרא בירושלים שהיו קפדים בה אף על אלו שלא למנותם אלא מן המיוחסים הא בשאר מקומות לא שהרי אף ממזר כשר לדיני ממונות כמו שנבאר וגבאי צדקה משיאין לכהנה שמתוך שממשכנין עליה אף בערב שבת מקנתרים בהם בני אדם ואם יש בהם פסול כבר נודע ונתפרסם ואף הכתוב בערכא ישנה של צפורי והוא בית דין הקבוע להם מקדם הרי הוא מן המשיאין לכהנה שלא היו מניחין בה אלא אחר בדיקת יחוסם וכן מי שהיה כתוב באיסטרטיא של מלך ופירשו בגמרא לצאת לחיילות של בית דוד:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
+
+Daf 76b
+
+כל הפסול לעדות פסול לדון ויש כשרים להעיד שהם פסולים לדון קצתם דוקא בדיני נפשות וקצתם אף בדיני ממונות כיצד אוהב ושונא וגר שאין אמו מישראל והמשוחרר פסולין אף לדיני ממונות זקן וסריס וממזר וסומא באחת מעיניו כשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין הא כל שאמו מישראל הרי הוא כישראל גמור וממנין אותו לכל דבר שבשררה ומנוי כשאר כל ישראל וכשאין אמו מישראל אין ממנים אותו אף לשום שררה אלא שמקצת שררות מצרפין אותן עם האחרים ומבליעין אותם ביניהם כך נראה לי וזהו לדעתי פירוש מיטפל להו ואע"פ שגדולי הרבנים פירשוהו בענין אחר:
+ע"ז של ישראל אין לה בטילה אבל ע"ז של גוי בטילה ובטולה הוא על ידי גוי שיהא פיחוס בצורתה או שאר מינין שבבטול על הדרך שכבר הזכרנום במקומן במסכת ע"ז:
+
+Daf 77a
+
+המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר בת חלל זכר פסולה מן הכהנה לעולם ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהנה וחלל שנשא בת ישראל בתו פסולה מן הכהנה ר' יודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר ר' אלעזר אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהנה וגר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהנה אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה מן הכהונה אחד גרים ואחד עבדים משוחררים אפילו עד עשרה דורות עד שתהא אמן מישראל ר' יוסי אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה אמר הר"ם ראוי שנבאר ענין חלל וחללה ואז נדבר על זאת המשנה וזה שכהן הדיוט כשבא על זונה או גרושה וכן כהן גדול כשבא על אלמנה או גרושה או זונה עשאה חללה בין שיהיה בעילתה בעילת נישואין או בעילת זנות באונס או ברצון או בזדון או בשגגה ולא נשא אחת מאלו וגירשה הנה הוא חלל זכר היה או נקבה וכן כל כהן שנשא חללה או יזנה עמה כמו שזכרנו הנה כל מה שיולד לו ממנה יהיו חללים וזאת היא הזונה שתאסר לכהן וכאשר בעל אותה תהיה חללה וזרעה ממנה חללים היתה גיורת ומשוחררת ומי שנבעלה בעילת זנות כמו שקדם בששי מיבמות ובעילת זנות היא שתבעל האשה למי שהוא אסור עליה משום ערוה מהעריות או שתהיה נבעלת לגר עמוני ומואבי מצרי ואדומי וכותי ונתין וחלל וממזר וגר ועבד יהיה באונס או ברצון בזדון או בשגגה או בנשואין במי שאפשר בהם הנשואין לעשות חללה ואין הפרש בו בין היותה ר"ל זאת האשה אשר תהיה זונה באלו הבעילות בין שתהיה כהנת או לויה או ישראלית ואע"פ שבעילת חללה אינה בעילת זנות לפי שהעיקר אצלנו לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ולא תאסר על הכהנה נשואי חללה לחלל ולא תאסר היא עליו אבל תפסול אותה מהכהונה ולזה מנו אותו בכלל הפסולין לפי שהעיקר חזק אצלי שהוא יפסול אותה להיות זרעה ממנה חללים כמו שהתבאר בזאת ההלכה כשנשא חלל לבת ישראל גם כן ונוצר מזה ולד ונשא זה הולד השני בת ישראל ונולד לה ממנו בת זאת הבת אסורה לכהונה ואפי' תשלש לזה לאלף דור וזה ענין אמרו לעולם וזאת ההלכה בארתי על העיקר הקדום והוא אמרם כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר אני מופלא איך יפסול החלל לכהנת לויה וישראלית כמו שזכרנו כשבא עליה שישימה זונה וזה סותר לעיקר לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ואם היה שישימה חללה הנה לא יתכן זה גם כן לפי שהעיקר אצלנו אין חללה אלא מאיסור כהונ�� ולא תאסר כהנת על חלל ואם אמרנו כשבא עליה שלא לשום אישות פסל אותה להיותה חללה הנה זה לא תתקיים לפי מה שאמר על חלל זכר וחבירו כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו ראיה שיפסול גם כן בנשואין ואין הלכה כר' יהודה פסק ההלכה שלכתחילה לא נניח שישא כר' אליעזר בן יעקב ואם נשא בת גרים אין מוציאין מידו וזרעו כשר:
+אמר המאירי בת חלל זכר פסולה מן הכהנה לעולם ר"ל שכל שהוא חלל אף בנו חלל וכן בן בנו עד כמה דורות ואפילו נשא החלל בת ישראל אין זרעו מטוהר בכך שאין בנות ישראל מקוה טהרה לחללים וכל שאפילו אחרון שבדורות שלהם מוליד בת אותה בת פסולה לכהנה אבל ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהנה שבני ישראל מקוה טהרה לחללות ר' יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר ר"ל שאפילו עד כמה דורות בתו פסולה לכהנה אף כשנתערב שם זרע ישראל וחלק ר' אליעזר בן יעקב לומר שכל שנתערב בו זרע ישראל בתו כשירה הילכך גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהנה מיד אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהנה וכן עד כמה דורות עד שיתערב בו זרע ישראל וכן במשוחרר ור' יוסי חולק עוד לומר שאף גר שנשא גיורת בתו כשירה ואף לכתחלה ולענין פסק הלכה כר' אליעזר בן יעקב לכתחלה ר"ל שלא נתערב שם שכל שלא נתערב שם זרע ישראל בתו פסולה לכתחלה הא בדיעבד הלכה כר' יוסי ואם נשאת לא יוציא אחר שלידתה והורתה בקדשה הא גיורת עצמה אפילו פחותה מבת שלש ויום אחד פסולה ולא משום זונה שהרי אין ביאתה ביאה אלא משום דכתוב בתולות מזרע ישראל אבל בת חלל זכר פסולה לגמרי ואם כנס יוציא זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+חללה האמורה בתורה לפסול כהנה שני מינין הם אחד שנולדה מפסול כהנה ולא היתה לה שעת הכושר מעולם ואחד שהיתה לה שעת הכושר ונעשית אחר כן חללה כיצד כהן שבא על הגרושה או על הזונה וכן כהן גדול על האלמנה הרי אלו עצמן נעשו חללות בביאתן שכל כהן שבא על הפסולה לו עשאה חללה עד שאם תבעל לו או לכהן אחר פעם אחרת לוקה משום חללה וכן אם הוליד מהם בת הרי היא חללה ואם הוליד מהם בן נעשה חלל וכן הבאים אחריו דור אחר דור עד שכל בת היוצאה מהם אף מן האחרון פסולה לכהונה אבל הכהן עצמו שבא על הפסולה לו אע"פ שעבר לא נתחלל ואפילו נשאה אלא שעומד בעמוד והוצא וכל חללה שנשאת לישראל בתה כשירה כמו שביארנו הא נבעלה לישראל שהיא פסולה להינשא לו לא נעשית חללה אלא זונה אם הוא איסור השוה בכל וכשבא כהן עליה לוקה משום זונה ונעשית חללה וכן נעשית זונה בבעילת חלל אע"פ שמותרת לינשא לו ומחזיר גרושתו משנישאת עובר בלאו ומכל מקום בניו כשרים למדת שכל שנבעלה לכהן שהיא פסולה לו עשאה חללה וכל שנבעלה לישראל האסור לה או לחלל אע"פ שמותר לה עשאה זונה ולא חללה שאין חללה אלא מאיסור כהנה הבא על הנדה מיהא לא נעשית זונה אע"פ שהיא ערוה הואיל ומותרת לינשא לו:
+
+Daf 77b
+
+כהן גדול שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון ועל אלמנת לוי והתרו בו על כל אחת מהן לוקה על כל אחת ואחת ולא סוף דבר בזו אלא אפילו בא על אלמנה אחת שלש ביאות והתרו בו על כל אחת ואחת לוקה על כל ביאה וביאה ואם לא התרו בו אלא על הראשונה אינו לוקה אלא אחת על הדרך שאמרו בנזיר שהיה שותה יין כל היום כלו ולא התרו בו אלא על הראשונה אינו לוקה אלא אחת ואם אמרו לו על כל פעם ופעם אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת:
+היתה אלמנה זו אלמנת ראובן ואלמנת שמעון ואלמנת לוי והתרו בו בביאה אחת על שלשתם אינו חייב אלא אחת:
+בא על אלמנה שהיתה גרושה וכן שהיא חללה וזונה בזמן שהן כסדר הזה ר"ל שנתאלמנה תחלה ואחר כך נשאת ונתגרשה ואחר כך נבעלה לכהן שהיא פסולה לו ונעשית חללה ואחר כך נבעלה לקרוב או לפסול לה ונעשית זונה וכן בביאת חלל כמו שביארנו והתרו בו על ביאה זו משום ארבעה שמות כלומר משום אלמנה ומשום גרושה ומשום חללה ומשום זונה חייב על ביאה זו ארבעה מלקיות שאע"פ שאין איסור חל על איסור כבר ביארנו בכמה מקומות שהאיסור חל על איסור באחד משלשה דרכים והם כשהם באים בבת אחת ובאיסור מוסיף ובאיסור כולל וזו שבכאן כל שהן כסדר זה יש כאן איסור מוסיף כיצד נתאלמנה נאסרה לכהן גדול ועדין מותרת לכהן הדיוט נתגרשה נאסרה אף להדיוט ומאחר שנוסף בו איסור לכהן הדיוט ניתוסף אותו איסור בעצמו אף לכהן גדול ועדין היא מותרת לאכול בתרומה אם היא בת כהן ושבה אל בית אביה בלא זרע נתחללה נאסרה מלאכול בתרומה ועדין היא מותרת לישראל זינתה נאסרה אף לישראל מיהא בקצת צדדין שבזנות כגון אשת איש שזינתה ברצון וניתוסף בה איסור זונה אף לכהן גדול ומשום לאו שבכללות אין כאן שמאחר שחלק הכתוב גרושה בכהן הדיוט מן השאר בלאו מיוחד וכדכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו כך הוא הענין באלמנה מן האחרות בכהן גדול אע"פ שנכללו כלן בלאו אחד ר"ל אלמנה וגרושה וחללה זונה והוא הדין שכן בזונה מחללה בכהן הדיוט הא אם נשתנה הסדר והוא שנעשית זונה תחלה ונתחללה ונתגרשה ונתאלמנה אינו חייב עליה אלא אחת על ביאה אחת ומשום זונה ואם לא התרו בו משום זונה אלא משום חללה אינו לוקה כלל שכל שאמרו אין איסור חל על איסור פירושו שאף בשלא התרו בו על ראשון והתרו בו על השני אינו לוקה על השני וכן התבאר בפסחים מעתה אין צריך לומר בכהן גדול שבא על אחותו אלמנה שאינו חייב בה משום אלמנה ומכל מקום יראה שאם זינתה מחייבי עשה אף היא קרויה זונה ונעשית בביאת כהן שאחריה חללה ללקות משום חללה שהרי אין בה מלקות משום זונה ולפי דרכך למדת שכל שאיסור חל על איסור אף קל על חמור הוא חל:
+האוכל נבלה ביום הכפורים בשוגג חייב חטאת משום יום הכפורים והוא הדין למלקות במקום התראה ואע"פ שאיסור נבלה קודם הרי יום הכפורים חל עליו אם במוסיף אם בכולל במוסיף שהרי ניתוסף בו כרת ואם בכולל שהרי נכללו עמה ביום זה כל שאר חתכות לאיסור ושמא תאמר ואם נתנבלה היום מיהא היאך איסור נבילה קודם פירשוה גדולי קדמונינו מפני שהנבלה בכזית ולא נתחייב מתורת יום הכפורים אלא בככותבת וגדולי הרבנים פירשו שהרי מכל מקום ערב יום הכפורים עומדת באיסור אבר מן החי ושמא תאמר אף בנשחטה כן אינו כלום שכל שנשחטה פרח איסורה ויום הכפורים חל על היתר אבל נתנבלה אע"פ שפרח איסור אבר מן החי כבר עמד במקומו איסור נבילה ואין שהות לאיסור יום הכפורים לחול:
+כבר ביארנו שהזונה היא הנבעלת למי שאסורה לו ובאיסור השוה לכל ר"ל לכהן ולישראל כגון לממזר או לנתין או לאחד מן העריות או חייבי לאוין וכן נעשית זונה בביאת חלל אע"פ שמותרת לינשא לו וכל שנאסרה משום זונה אינה חללה עדיין עד שיבא עליה כהן שאין חללה אלא מאיסור כהנה ר"ל שאין אשה מתחללת לחייב כהן הבא עליה משום חללה אם אין באותה ביאה איסור כהנה לבד כגון גרושה או זונה שמתחלה היתה מותרת לישראל ואסורה לכהן וכשבא עליה כהן עשאה חללה הילכך ישראל הבא על אחותו עשאה זונה ואחר שנעשית זונה היא מותרת לישראל ואסורה לכהן וכשבא עליה כהן עשאה חללה להתחייב עליה אחר כן הוא או אחר משום חללה אלא שאין כאן מלקות מצד שאין כאן איסור מוסיף כמו שביארנו וכן כהן שבא על אחותו עשאה זונה ולא חללה עד שהנולד ממנה ממזר ולא חלל ואוכל בתרומה לדעת המכשיר ממזר בתרומה אחר שאינו חלל כמו שביארנו בשביעי של יבמות במשנה רביעית אלא שלדעתנו ממזר כזר גמור הוא ואינו אוכל כמו שכתבנו שם וכמו שאמרו שם בהדיא בראש הפרק והרי ממזר דאינו אוכל ומאכיל וצריך לפרש בזו עשאה זונה ולא חללה עד שהנולד ממנה ממזר ולא חלל שאם בא על הכהנת עשאה זונה ולא חללה ואם בא עליה ביאה שניה הוא או אחר עשאה חללה והנולד ממנה חלל ואף בביאה אחת יש אומרים שאם גמר ביאתו עשאה חללה שמשהערה בה עשאה זונה וכשגמר עשאה חללה וכן נראה במסכת יבמות אלא שרבותי פירשו בה שאם הערה ופירש עשאה זונה וכשחזר וגמר עשאה חללה אבל כל שהערה ולא פירש עד שגמר ביאתו לא עשאה אלא זונה והדברים נראין ואלמנה לכהן גדול גרושה לכהן הדיוט עשאוה חללה בביאה ראשונה כלל הדברים כל שמאיסור כהנה נעשית חללה וכל שכן זונה מאיסור שבישראל נעשית זונה ולא חללה:
+
+Daf 78a
+
+כהן גדול שקדש את האלמנה ובעלה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ואם גמר ביאתו והתרו בו בכך חייב שלש שמשהערה נתחייב משום לא יחלל שהרי נתחללה היא מיד וכשגמר נתחייב משום לא יחלל זרעו וכבר ביארנו בפ"ק י' א' שדעת רבותי בזו דוקא כשהפסיק אחר העראה וחזר וגמר ודברים אלו כך הדין בגרושה וחללה וזונה להדיוט שהרי הוקשו זו לזו ויש שואלים יילקה אף משום בא על החללה שהרי משהערה נתחללה ובגמר ביאה נעשה בא על החללה פירשו גדולי הדורות שמכיון שנעשית חללה אינו לוקה עוד בביאתו משום לא יחלל שהרי מחללת היא אף לתרומה אלא משום לא יחלל זרעו וכהן המערה בחללה זונה אינו חייב עד שיגמור ביאתו שלוקה משום לא יחלל זרעו:
+החלוצה אסורה לכהן ומכל מקום אין איסורה אלא מדברי סופרים מפני שהיא כעין גרושה והולד ממנה חלל מדברי סופרים ולמדת שיש בחלל שלשה מינין חלל גמור וספק חלל וחלל מדברי סופרים וחלל הגמור הרי הוא כזר לישא גרושה וליטמא למתים וספק חלל וחלל של דבריהם נותנין להן חומרי כהנה שלא לישא גרושה וחברותיה ושלא ליטמא וחומרי ישראל שלא לאכול בתרומה ושלא להשתמש בכהנה כלל:
+כהן גדול באלמנה או הדיוט בגרושה שביארנו בקדש ובעל שחייב שתים שמא אתה סבור שאם קדש ולא בעל יהא חייב אחת משום לא יקח אינו כן אלא כל שקדש ולא בעל אינו לוקה כלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל ומכל מקום בעל ולא קדש לוקה כהן משום לא יחלל שאין הביאה תלויה בקדושין ואע"פ שלא יקח לאו בפני עצמו הוא מכל מקום לא אמרה תורה לא יקח אלא משום לא יחלל ואף כל איסורי ביאות חייב בביאתן אע"פ שלא קדש חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת שכל שבעל ולא קדש אינו לוקה כלל להיות לו לאשה אמר רחמנא ואין צריך לומר שבקדש לבד אינו לוקה בה אע"פ שנאמר בה לא תשוב לקחתה שלא נתלו הלקוחין אלא בביאה זהו עקר הדברים שבפסק זה וגירסת הסוגיא ופירושה לדעת זה כך הוא אמר אביי קדש ר"ל כהן גדול באלמנה וכהן הדיוט בגרושה לוקה משום לא יקח בעל ר"ל אחר הקדושין לוקה אף משום לא יחלל ורבא אמר בעל ר"ל אחר הקדושין לוקה ר"ל לוקה שתים כדקא אמרת אבל קדש ולא בעל אינו לוקה אף על אותה של קדושין שלא נאמר לא יקח אלא משום לא יחלל ומודה אביי במחזיר גרושתו אע"פ שיש בו לאו לקדושין לחוד כדכתוב לא יוכל לשוב לקחתה והיה לנו לומר לשיטתו שילקה בקדושין לב�� שאינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא ומודה רבא שאם בלל ולא קדש פירוש גדול באלמנה והדיוט בגרושה שלוקה על הביאה שהרי לא יחלל כתוב וכבר חלל בביאה וכן הדין בכל איסורי ביאה שהרי איסורי ביאה בלשון ביאה כתיבי לא יבא ממזר לא יבא עמוני ושניהם מודים כלומר אע"פ ששניהם נסכמים באיסורי ביאה שביאה בלא קדושין מחייבתם מחזיר גרושתו יצאה מן הכלל שנאמר להיות דרך בנין בית אסרה תורה ואין לגרוס כאן במחזיר חלוצתו שזו לא הוצרכה שהרי אחר חליצה אין קדושין תופסין בה וביאתה בכרת למדת ששניהם מודים באיסורי ביאה שהקדושין אין מחיבים בהם כלל שהרי לא נאמרו בלשון קיחה אלא הביאה מחייבת אף בלא קדושין ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאינו חייב אלא בקדושין וביאה ושניהם מודים באיסור כהנה שביאה בלא קדושין מחייבו אחת ואחר קדושין שנים לא נחלקו אלא באיסורי כהנה שקדש ולא בעל שלדעת אביי לוקה משום לא יקח ולדעת רבא אינו לוקה כלל והלכה כרבא זו היא שיטתנו ושיטת כל הגאונים והשמועות שבתלמוד מסכימות לה:
+ומכל מקום גדולי המחברים חדשו בענינים אלו דברים והוא שכתבו שכהן גדול או הדיוט בגרושה וחללה וזונה אם בעל שלא בקדושין אינו לוקה עד שיקדש ויבעול אבל כהן גדול באלמנה לוקה בביאה אף שלא בקדושין שנאמר לא יחלל וכיון שבעלה חללה אבל זונה וחללה וגרושה כבר הם מחללות קודם ביאתו ואין כאן לא יחלל והדברים מתמיהים שהרי אף זונה וחללה וגרושה הוא מחללן מן התרומה וכן שמחלל את זרעו בהם ואף הם כתבו שכל איסורי לאוין כגון ממזר בישראלית או ישראל בממזרת אינו לוקה בביאה בלא קדושין וכן בכל חייבי לאוין חוץ מאלמנה לכהן גדול וכבר הרגישו בדבריהם גדולי הדורות והקשו להם ממה שאמרו בכתבות פרק אלו נערות אי כר' יצחק קשיא ממזרת כלומר דמתניתין דהתם קאמר דממזרת יש לה קנס אעג"ב דאיכא מלקות ור' יצחק סבר אין אדם לוקה ומשלם וודאי ההיא בביאה בלא קדושין היא עד שהם דוחים אותה סוגיא מצד סוגיא זו והם גורסים בה ומודה רבא בכהן גדול באלמנה ומפרשים בסוגיא זו דמדקאמר ומודה אביי ומודה רבא ושניהם מודים שמע מינה דבכל חייבי לאוין פליגי והדברים זרים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:
+
+Daf 78b
+
+המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים ר' יהודה אומר נאמנים אמר הר"ם הלכה כר' יהודה ובתנאי שלא יהיה לזה שילד ממזר בנים אבל אם היו לו בנים לא יהיה נאמן האב לפסול בין בנו לפי שתכלית מה שנאמן האב על בנו למאמר השם יכיר יכירנו לאחרים והאם אינה נאמנת ולא נצטרך לבאר אם אמר האב אין זה בני והאם תאמר הוא בנו שהיא נאמנת והולד כשר וזה יתבאר בתחלת כתובות:
+אמר המאירי האומר זה בני ממזר כלומר שמודה שהוא בנו אלא שהוא ממזר ר"ל שנולד לו מחייבי כריתות או מיתות בית דין אינו נאמן שכשם שאדם קרוב אצל עצמו כך הוא קרוב אצל בנו וכן שאין אדם משים עצמו רשע והרי הוא מעיד על עצמו בדבר זה שבא על חייבי כריתות ומיתות ב"ד שאם תפרש שכונתו לומר שאחר בא על אשתו ויצא ממנה זה לא היה קורהו בנו אלא שאחר שהוא אומר בני זה ממזר אף הוא מודה שבנו הוא והרי הוא אומר שבא על חייבי כריתות או מיתות בית דין ואחר כך פירש דבר זה בדרך אחרת באדם שאומר שאינו בנו אלא שאחר בא על אשתו שאינו נאמן ואפילו היתה אשתו מודה בדבר והוא שאמר ואפילו שניהם אומרים ר"ל שהאם מסכמת עמו לומר כ�� אע"פ שהיא יודעת דבר זה בודאי יותר ממנו ואפילו בעובר שאין לו חזקת כשרות כל כך אינו נאמן ר' יהודה אומר נאמן פירוש האב בין בראשונה בין בשניה וכל שכן אם האם מסכמת עמו בכך אבל אמו אינה נאמנת אף לדעת ר' יהודה שלא אמר באב שנאמן אלא מכח הכתוב דכתיב יכיר יכירנו לאחרים שאם אמר על הקטן שהוא בכור אע"פ שמוחזק לנו באחר גדול ממנו שהוא בכור נאמן אע"פ שבדבור זה פסל את הראשון לומר שאינו בנו שאלו היה בנו אפילו היה ממזר היה נוטל פי שנים אלא שכשאומר על הקטן שהוא בכור מאליו רצה לומר בגדול שאינו בנו ונשאר זה הקטן בדין בכורה ליטול פי שנים על פיו ולא סוף דבר בנכסים המוחזקים עכשו בידו שהרי בידו ליתנם מעכשו אלא אף בנכסים שנפלו לו לאחר שאמר דבר זה שלא היה בידו ליתנם באותה שעה שאין מקנה דבר שלא בא לעולם ואף לדעת ר' מאיר שסובר כן אתה יכול לפרשה בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס שאינו יכול לדבר עד שיהא נותן לו ואינו יכול להקנותם הואיל ובשעה שבאים לעולם אינו בר מתנה וכן נאמן ליטול בנכסים שיפלו לו לאחר מיתה מתורת בן פשוט ולהפקיע את הגדול שהיה מוחזק לנו בבנו הא מתורת בכורה לא שאין הבכור נוטל בראוי כמו שיתבאר במקומו וכשם שנאמן על בן זה הקטן שהוא אע"פ שהיה מוחזק לנו בפשוט כך נאמן עליו לומר שבנו הוא ושהוא ממזר או בן גרושה ובן חלוצה ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע גזירת הכתוב הוא מדכתיב יכיר ואין צריך לומר כל שאומר שאינו בנו אלא שאחר בא על אשתו שנאמן אע"פ שהוא מוחזק לנו בבנו וחכמים מודים בענין זה לענין בכורה וחולקים עמו לענין פסול והלכה כר' יהודה ומכל מקום דוקא במקום שאינו חב אלא לבנו כגון שאין בנים לבן אבל במקום שחב לבני בנו אינו נאמן והוא שאמרו נאמן אדם על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול ופירשו בה לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן וכבר ביארנוה בבתרא בפרק נחלה זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמר מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קדושיו קדושין אם של שלוחו קדמו קדושיו קדושין אין ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ר"ל נערה או קטנה והלך הוא וקדשה ר"ל שקבל קדושין בשבילה אם שלו קדמו קדושיו קדושין שכשקבל קדושיה הוא מבטל שליחותו של שליח ואע"פ שלא בטלו בפירוש הרי הוא בטל מאליו שכבר נעשית מקודשת בשעה שהשליח מקבל קדושיה ואין לקדושי השליח מקום לחול ויראה לי שאפילו מת אותו שקבל אביה את הקדושין מיד ואחר כך קבל השליח קדושיה שאף זה אינו כלום שכבר נתבטל שליחותו והרי הוא כמקדש שלא ברשות אביה ואם של שליח קדמו קדושיו קדושין ואם אין ידוע איזה מהם קדם שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס וכן האשה שהיא גדולה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין ואם של שליח קדמו קדושיו קדושין ואם אינו ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס:
+זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 79a
+
+הבת משתים עשרה שנה ויום אחד עם הבאת שתי שערות עד שישלמו ששה חדשים היא נערה ואפילו הביאה סימני בגרות בתוך זמן זה אינה קרויה בוגרת ומששה חדשים ואילך נקראת בוגרת אפילו לא הביאה סימני בגרות אבל אותו היום שהששה חדשים כלים בו הדבר תלוי בסימני בגרות שאם לא הביאה סימני בגרות הרי הוא כזמן שלאחריו ר"ל זמן שעבר והיא נערה ואם הביאה סימני בגרות הרי כזמן שלפני והוא ר"ל זמן הבא והיא בוגרת וסימני בגרות מפורשים במסכת נדה כמו שאמרו שם ר' יוסי אומר משיעלה הקומט תחת הדד ר' עקיבא אומר משיטו הדדים בן עזאי אומר משתשחיר הפטמת ר' יוסי אומר משיניח ידו על העוקץ ושוקע ושוהה לחזור ועוד סימנים אחרים מפורשים שם והלכה כדברי כלן להחמיר כמו שהתבאר שם מעתה קדשה אביה שהוא סבור עליה שהיא נערה והלכה היא וקדשה עצמה מצד אחר אם בתוך ששה חדשים היא אין קדושיה כלום ואפילו הביאה סימני בגרות ומה שאמרו כאן השתא הוא דבגרה שמשמען של דברים שאלו נודע שבגרה בתוך ששה היו קדושיה קדושין אינו כן אלא כך פירושו אף על פי שבשעה שנודעו קדושיה עברו ששה מכל מקום עכשו הוא שהיא בוגרת ולא בתוך ששה ואם כבר עברו ששה חדשים אין קדושי אביה כלום שמאחר שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה שתי שערות ועברו ששה אחר כן גדולה היא ואפילו לא הביאה סימני בגרות אבל אם אירע דבר זה ביום שכלו ששה חדשים שהדבר תלוי בסימני בגרות וקדשה אביה בבוקר וקדשה היא עצמה בערב ובדקנוה ומצאנוה בוגרת אומרין כשם שהיא בוגרת עכשו כך היתה בוגרת בבקר ואין חוששין לקדושי אביה כלל ואפילו בשאין מכחישתו ר"ל שאף היא אינה יודעת בודאי אם היתה בוגרת בבקר אם לאו וכל שכן כשמכחישתו ר"ל שאומרת בבריא שאף בבקר היתה בוגרת כך היא שיטתנו וכן כתבוה רבותי אבל לגדולי הדורות ראיתי שפוסקין שכל שבתוך ששה והביאה סימני בגרות חוששין לקדושי שניהם שמתוך שהיא בחזקת נערה ולא בחזקת בוגרת אומרים השתא הוא דבגרה אלמא שהם סוברים שאלו נודע בודאי שהביאה סימני בגרות אף בתוך ששה בוגרת היא ובאמת שיטת הסוגיא מוכחת כן במה שאמר אלימא בתוך ששה בזו אמר רב הרי בוגרת לפנינו ודאי השתא הוא דבגרה ומכל מקום לענין פסק מיהא הדברים זרים:
+מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות וכבר ביארנוה למעלה בפרק שלישי:
+הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק וכבר ביארנוה בארכה בבתרא פרק פירות ובאחרון של פסחים:
+
+Daf 79b
+
+מי שנתן כל נכסיו בלא שיור בסתם ר"ל שלא הוזכר בה שתהא מתנת בריא וכן לא הוזכר בה שהוא מצוה מחמת מיתה הוא אומר שכיב מרע היה ובטלה מתנתו אחר שעמד והם אומרים שמתנת בריא היה ואינו יכול לחזור אע"פ שעכשו מיהא בריא הוא עליהם להביא ראיה שבריא היה שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו החזיקו בנכסיו מכל מקום ארעא בחזקת מרה קיימא עד שיתברר שנשתנה ויצא מרשות לרשות ומכל מקום במטלטלין אם באו לידי המקבלים נשבעין היסת שבריא היה הואיל ויכולים לטעון שלקוחים הם בידם וכבר ביארנוה במקומה בתשיעי של בתרא:
+המשנה הששית והכונה בה לבאר בענין החלק החמשי גם כן והוא שאמר מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה אינו צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים מתה ואלו בניה מביא ראיה על הבנים ואינו מביא על האשה אשה נשאתי במדינת הים הרי היא זו ואלו בניה מביא ראיה על האשה מתה ואלו בניה מביא ראיה על האשה ועל הבנים מי שיצא ר"ל כהן שיצא למדינת הים הוא ואשתו וחזר ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה שיצתה עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה נאמן ואינו צריך להביא ראיה על האשה שהיא מן המשיאין לכהנה שבודאי כבר נבדקה כאן בשעת נשואין ולא על הבנים ופירשוה בגמרא בכרוכין אחריה ר"ל שנדבקים אצלה וגדלו עמה בחזקת בנים ואחר שכן אנו מחזיקים אותה בבנים שלהם ואין צריך לבדוק אחר יוחסיהן בעדים בין להאכילן בתרומה בין להשיא בנותיהם לכהנה ובתלמוד המערב אמרו איש ואשה עשו אותם כשני עדים חזקה אין האשה שותקת על בני חברתה הא מכל מקום אם אין שם אלא האיש לבד צריך ראיה על הבנים ואין הלכה כר' שאמר בכתבות הרי שבא ואמר בני הוא זה נאמן להאכילו בתרומה ולא להשיאו אשה אלא אף לתרומה אינו נאמן אלא במסיח לפי תמו וגדולי המחברים כתבו שנאמן וסוגיא זו מוכחת שלא כדבריהם שהרי אמרו ור' יוחנן אומר אף ליוחסין אלמא שאף לתרומה צריך ראיה ובגדולים מכל מקום הואיל ואינם כרוכים אחריה צריך להביא ראיה שממנה נולדו ומה שאמרו בבתרא פרק נחלה אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן פירושו לירשו לפטור את אשתו מן היבום אבל ליוחסין לא אמר אשה שיצאה עמי למדינת הים מתה ואלו בניה מביא ראיה על הבנים שממנה נולדו ובזו מכשירין אותן ואין צריך להביא ראיה על האשה שמן המשיאין לכהנה היתה שכבר נבדקה בהן יצא למדינת הים בלא אשה וחזר באשה ובנים ואמר אשה זו שנשאתי במדינת הים ואלו בניה מביא ראיה על האשה שהיא מן המשיאין לכהנה ואינו מביא ראיה על הבנים שממנה נולדו שמאחר שכרוכין אחריה ודאי שלה הם ואם לא באה אשתו עמו והוא אומר מתה ואלו בנים שנולדו לי ממנה צריך להביא ראיה על האשה שמן המשיאין לכהנה היתה ועל הבנים שממנה נולדו:
+זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+מי שיצא למדינת הים וחזר ובא ואמר שתי נשים נשאתי ומתה האחת ואלו בניה של זו צריך להביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת ואף אחר ראיה של אשה צריך להביא ראיה על הבנים שממנה נולדו ואפילו היו קטנים וכרוכים אחריה שמא בני האחרת היו וגדלתן ויש מפרשין דבר זה אף בששתיהן קיימות שכל ששתיהן בבית אחד איפשר שמתוך שזו מטוכססת בגדול בנים יותר מחברתה ויודעת לקרב את הנערים ולמשוך את לבם הם כרוכים אחריה יותר מאמם ועיקר הדברים כדעת ראשון:
+
+Daf 80a
+
+מאחר שאנו סומכים כל כך בכרוכין אחריה שהוא בנה אף היא נסקלת על ידו אם בא עליה אם הוא ראוי לביאה כגון מבן תשע ולמעלה ומעשה היה באשה אחת שבאה לירושלם ותנוק מורכב לה על כתפה והגדלתו בחזקת שהוא בנה ובא עליה והביאוה לבית דין וסקלוה אע"פ שלא היו יודעין בעדות ברור שהוא בנה אלא מכח החזקה וכן הדין שהוא נסקל עמה על ידה אם היה בר עונשין וכן הדין באב שבא על המוחזקת לנו בבת שלו שנשרף על ידה שהבא על בתו בשריפה והוא שאמרו סוקלין ושורפין על החזקות וכן אמרו איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית בחזקת שהתינוק והתינוקת בניהן של אלו שהם גדלים אצלם נסקלין זה על זה ר"ל האם בבן הגדל שם ונשרפין זה על זה ר"ל האב בבת הגדילה שם וכן מלקין על החזקות אע"פ שאין כאן עדות ברור והוא שאמרו במי שהוחזקה נדה בשכנותיה כגון שראוה לובשת בגדי נדות שאם בא בעלה עליה לוקה עליה משום נדה אם התרו בו מכח חזקה זו הואיל והיא לא הכחישה לומר שאינה נדה כך פירשוה רבותי ואף גדולי המפרשים נראה שפירשו כן והוא שהוצרכו לפרשה שבא עליה והיא ישנה שאם לא כן אף היא בכלל העונש ויש מפרשין אף כשהיא מכחשת ושיטת הסוגיא מוכחת כן אלא אם כן עוקרת החזקה מכח אמתלא אחרת ומכיון שלקה נפטר לו מן הכרת שכל חייבי כריתו�� שלקו נפטרו מידי כריתתן וכן הדין בבא על המוחזקת לנו באיסורי לאוין:
+ואע"פ שבמלקות ומיתה אמרו שדנין אחר החזקות בתרומה מיהא יש צדדין ששורפין על החזקה ויש צדדין שאין שורפין אותה מכח חזקה כיצד כבר ידעת שכל ספק טומאה שאירעה ברשות היחיד טמא במי שיש בו דעת לישאל אבל במי שאין בו דעת לישאל כגון חרש שוטה וקטן טהור ומכל מקום דוקא במקום שאין שם חזקה אבל כל שיש שם טומאה מכח חזקה אף בשאין בו דעת לישאל ספיקו טמא ועשו בהם אין דעת לישאל כיש דעת לישאל לענין שתולין לה אע"פ שאין שורפין כיצד תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו העיסה כלה טמאה מפני שחזקת התינוק לטפח ודבר זה פירשוה גדולי הרבנים בתינוק שאינו בחזקת טומאה ודנין אותו בטמא בחזקת שדרכו לטפח בשרצים ואין הדברים נראין לענין פירוש שאם כן אף בבצק שבידו היה לו לר' מאיר שיטהר ולמה לא חלק לטהר אלא בעיסה ואף לענין ספק יש לחוש דהא ספק ספיקא הוא שמא נטמא שמא לא נטמא ואם נטמא שמא לא נגע בעיסה וטהור נכנס ונתן לו אלא התינוק ודאי טמא הוא אם למגע שרצים אם שנוגע תמיד באשה נדה ולא טבל ובצק שבידו טמא אף לר' מאיר ולא נחלקו אלא בעיסה שבצדו שמטמאין אותה בחזקת שדרכו לטפח בעיסה ומאחר שאנו רואין בצק בידו ודאי מזו נטלה ונמצא מטפח בה ומטמאה ומכל מקום אין שורפין אותה על חזקה זו אלא תולין ואף זו גדולי המפרשים מקשים בה ממה שאמרו בתוספתא תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור ופירשו משנה זו כשהתינוק ודאי טמא ומה שאמרו דרכו של תינוק לטפח פירושו בעיסה כמו שכתבנו והראיה שר' יוסי חלק בבריתא לומר אם יכול לפשוט ידו ממקומו וליגע טמאה ואם לאו טהורה שאין מחזיקין אותו אלא ממקום מציאתו אפילו היה בצק בידו שאני אומר טהור נכנס לשם ונתן לו ואע"פ שהלכה כחכמים מכל מקום הדברים ברורים בענין דרכו של תינוק לטפח שפירושו בעיסה:
+עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתכות מבשרן בעיסה ואין ידוע באותן חתכות אם הם של שרצים לידון לטומאה אם של צפרדעים ושתהא העיסה טהורה שהרי אין טומאה בשרץ אלא בשמונה שרצים הכתובים בתורה אם רוב המיטפלים שרצים טמאה וזו היא ששורפין עליה ואם רוב צפרדעים טהורה ויש גורסין בזו מנופלין שם ר"ל מחותכין ניפולים ניפולים:
+עיסה טהורה בתוך הבית ומשקין טמאים שם ויש שם תרנגלים ונמצאת העיסה מנקרת בנקירת התרנגולים חזקה ששתו מן המשקין הטמאים ונקרו בעיסה בעודן טופחין על פיהם וטמאוה מפני שדרכן לשתות ולנקר ומתוך כך עשאוהו כדבר שיש בו דעת לישאל לידון ספיקו בטומאה לענין שתולין לה אע"פ שאין שורפין ופירשוה במקומה בשאין ריוח קרקע בין המשקין והעיסה בכדי לנגב שם את פיו אבל אם יש ריוח קרקע בנתים אפילו מעט שיוכל לנגב את פיו באותו שיעור אף זו חזקה שהם מנגבין את פיהם קודם שינקרו ואין משקה טמא טופח בפיהם ואף כשאין שם ריוח קרקע דוקא במשקין צלולין ואפילו היו אדמים ואין אומרים מאחר שהם אדמים אלו נקרו במשקה טופח ניכרים היו שמא עיסה בלעתם אבל בעכורים טהורים שאלו נקרו במשקה טופח ניכר היה בעיסה מתוך עכירותן ופירוש צלולין הוא שבבואה נראית בהן וכל שאמרנו בזו טמאה אין שורפין עליה אלא שתולין וגדולי הדורות שואלים בשמועה זו אף במשקה טופח היאך טמאו את העיסה והלא אין משקין מטמאין אלא ברביעית ותרצו בה הכא שאני דחשיבי אגב התרנגולים ועל דרך מה שאמרו שמא יטמאו מים שאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכלי משום דחשיבי אגב הכוס או שמא אין צורך לרביעית אלא לפסול את הגויה ר"ל שהשותה משקין טמאים לא נפסל אלא ברביעית אבל לטמא אוכלין או משקין אחרים אף בכל שהו וכן כתבו גדולי המחברים ואע"פ שבסתם יינן אמרו שאף לטומאת אוכלין אינו מטמא אלא ברביעית מתוך שאין לטומאה זו עיקר מן התורה אלא שהיא מדברי סופרים ולריחוק ע"ז הקלו בה:
+זה שביארנו בתרנגולים התבאר במקומו שכך הדין בה בשאר בהמות שנראית נשיכתן בבצק וכלן דוקא בשאין הפסק בנתים בכדי לנגב את פיהם בשיעור אותו המהלך ובפרה בכדי שתלחך את לשונה ובכלב אפילו היו המשקין בצד הבצק טהור מפני שהוא פקח ואין דרכו להניח את המזון ולילך לו למים:
+
+Daf 80b
+
+המשנה השביעית והכונה בה לבאר החלק הששי והוא שאמר לא יתיחד איש אחד עם שתי נשים אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים ר' שמעון אומר אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהן בפונדקי מפני שאשתו משמרתו מתיחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהן בקרוב בשר הגדיל זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו לא ילמד רווק סופרים ולא תלמד אשה סופרים ר' אלעזר אומר אף מי שאין עמו אשה לא ילמד סופרים ר' יהודה אומר לא ירעה רווק בהמה ולא ישנו שני רווקים בטלית אחת וחכמים מתירין וכל שעסקו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים ולא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים לא ילמד אדם את בנו חמר גמל ספן חנוני ורועה מפני שאומנותן אומנות ליסטים אמר הר"ם פסק ההלכה ואפי' אשה אחת עם שני אנשים לא תתייחד וכל שכן שתי נשים ואיש אחד אלא א"כ היו שתי הנשים שתי צרות או שתי יבמות או אשה וחמותה ואשה ובת בעלה ואשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לפי שאלו ישנאו קצתן קצת ולא תסתר אחת מהן בפני האחרת כדי שלא יתפרסם ענינה וכן הנערה הקטנה תספר הענין ולא תאסר אשת איש על בעלה ביחוד אלא א"כ קדם הקינוי כמו שביארנו בתחלת סוטה ואין מלקין אשת איש על היחוד ולא אשר נתיחד עמה גזירה שמא תוציא לעז על בניה ומלקין על יחוד פנויה אותם יחד ואמנם העיקר שאצלנו באמרם מלקין על לא טובה השמועה אין הפרש בזה בין פנויה ואשת איש או זכור או שאר עריות עד שלא תרבה השמועה הרעה משני אישים אשר יזנו כן הענין ואין מותר לבן ישראל היחוד עם הערוה מן העריות זולת הבהמה והזכור לפי שלא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה והחסידים מן החכמים היו מרחיקין כל יחוד ואפי' יחוד בהמה עם גודל חסידותם ע"ה ואמרו הגדילו הוא שתהיה הבת מי"ב שנה ויום אחד והבן מי"ג שנה ויום אחד ובתנאי שלא תהיה בושה לעמוד לפניו ערומה אולם אם היתה בושה לעמוד לפניו ערומה תאסר ואפי' בפחות מזה השנים פי' רווק מי שלא נשא עדיין אשה תרגום בחורים רווקי ויאסר זה מפני אמות הנערים אולם יפול בינו וביניהם שייכות בסבת הבאת הבנים לספר ומזאת הסיבה לא תלמד האשה מפני האבות ואין הלכה כר' אלעזר פי' אמרו כל שאמנותו בן הנשים לא יתיחד עם הנשים ירצה בו שלא יותר לו זה מפני מחייתו בשום פנים וראוי לאדם שילמד את בנו אומנות נקיה ולזה הוזהר שלא יהיה ספר והוא המקשט וכבר ביארנו שלא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה ולזה אין הלכה כר' יהודה:
+אמר המאירי לא יתיחד וכו' ר"ל אסור הוא להתיחד עם הערוה מפני שהדבר מפתח ומבוא לגלוי ערוה ואע"פ שאין היחוד בכלל מנין המצות מכל מקום איסור תורה הוא קרוי כמו שהביאוה דרך אסמכתא מדכתיב בן אמך כדאיתא בגמרא וכן במסכת ע"ז הקשו יחוד דעריות דאוריתא היא ור"ל שהוא איסור תורה מדרך רמז ואסמכתא ומתוך כך הוא אומר שלא סוף דבר באותם שהם ערוה עליו שאסור להתיחד עם אשה אחת אלא אף איש אחד ואפילו כשר עם שתי נשים או עם כמה ואפילו כשירות שבהן שאיש אחד מכל מקום יש לחוש שיהא יצרו תקפו במקום שאין לשם מונע והנשים שמא מתוך שדעתן קלה מתפתות זו לזו לחפות זו את זו ואף זו הנכשלת משתדלת אף להכשילה כדי שתהא אף היא עמה בצרך חפוי וגדולי הרבנים כתבו שעם שתים אסור אבל עם הרבה מותר והדברים נראין כן מדקאמר עם שתי נשים ולא אמר עם הנשים ואילו אינו כשר אלא אם כן הוא מאותם שעסקן עם הנשים והוא שאמרו עליה כל שעסקו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים אף במקום ערוה שכל אחד משמר את חברו שלא לחטוא ופירשוה בגמרא דוקא בכשרים ר"ל סתם בני אדם אבל פריצים אפילו עשרה לא מעשה היה והוציאוה עשרה במטה ר' שמעון אומר אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא ומכל מקום אף באשה אחת מותר בזמן שאשתו עמו בבית מפני שאשתו משמרתו ולא סוף דבר ביום ובבית שלה אלא אף בלילה בזמן שאדם ישן ובבית אחד כגון פונדקי הוא ישן עמהם הואיל ואשתו עמו בפונדקי שאשתו משמרתו ששנתה מתנדדת מאמתה של זו שאין האשה מתקנאה אלא בירך חברתה ובא ללמד אחר כן שהאם עם בנה והבת עם האב אינם בכלל איסור ייחוד אלא מתיחד אדם עם אמו ועם בתו שאין היצר תוקף באלו ופירשוה בגמרא שאפילו דירה גמורה מותר לדור עמהן ולא עוד אלא שישן עמהם אף בקירוב בשר עד שיגדילו ר"ל בסימני נערות אבל משהביאה סימני נערות אסור לישן עמה בקירוב בשר אע"פ שאינה בושה לעמוד ערומה וכן אם היא בושה לעמוד ערומה אסור לישון עמה בקירוב בשר אע"פ שלא הביאה סימני נערות וכן יתבאר בגמרא ובמקום אחר יתבאר שאף אשתו נדה אינה בכלל שאר עריות לאיסור ייחוד אלא מותר להתיחד עמה ובמסכת ע"ז יתבאר שאף ייחוד של פנויה אסור מבית דינו של דוד שגזרו בה על מעשה שאירע באמנון ותמר וכן יחוד של גויה אסור מגזירת בית דינו של שמאי והלל כמו שהתבאר שם ומכל מקום ביחוד של ישראלית עם הגוי ואפילו באשתו של גוי אסור שלא נאמר באלו אשתו משמרתו שאין להם בשת ולא עוד אלא דאיהו בי קרי ואתתיה בי בוציני וכל שאסרו ביחוד הן בבית דינו של דוד הן בשל שמאי והלל אסור על הדרך שנאמר תחלה ביחוד העריות:
+פירוש רווק בחור פנוי שאין לו אשה ושלא היתה לו מעולם ואמר שלא ילמד תנוקות והתינוקות קרויים סופרים ומכל מקום יש מפרשים סופרים מלמדי תנוקות ופירוש הדברים לא ילמד רווק כלומר לא ירגל עצמו להיות מן הסופרים וטעם האיסור שאע"פ שאינו חשוד על משכב זכור יש לחוש באמותיהן שמוליכות את בניהן לבית הספר ויצרו מתגבר בהן ודוקא רווק שיצרו מתגבר אבל אלמון מותר וכן לא תלמד אשה סופרים מחשש אבותיהם שבאים בגלל בניהם ונמצאו מתיחדים עמה ור' אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה אע"פ שכבר היתה לו או אפילו יש לו ואינה שרויה עמו לא ילמד סופרים ומכל מקום הלכה כתנא קמא ויש פוסקים כר' אליעזר מיהא במי שאין לו אע"פ שכבר היתה לו לא ירעה רווק בהמה שמא יבא לרבעה וכן לא יישנו שני רווקים בטלית אחת שמא יבואו לידי משכב זכור וחכמים אומרים מותר שלא נחשדו ישראל על הבהמה ולא על הזכור והלכה כחכמים כל שעסקו עם הנשים ר"ל אפילו אותו שמתעסק במלאכת נשים שהיה לנו לומר בעבידתיה טריד כגון חייט במלבושיהן או צורף בתכשיטיהן לא יתיחד עמהן ואפילו עם כמה נשים אלא יתעסק בהן ואשתו עמו ויש מפרשים בזו שעסקו עם הנשים חמור יותר ולא יתיחד אף באשתו עמו מפני שאין אשתו יכולה לשמרו תמיד כל כך ואף הנשים מתוך שצריכות לו ולבן גס בו מחפות עליו ולא ילמד אדם אמנות לבנו בין הנשים שלא ירגילנו בחיק הנשים יותר מדאי ויש מפרשים בזו שלא יושיב תינוק ותינוקת כאחת לאמנות אחת שלא ירגילם לדבר זה עם זה יותר מדאי ויתבאר בגמרא ביחוד אם בעלה בעיר מותר שאימתו עליה ואם היה זה גס בה כגון שגדלה עמו או שהיתה קרובתו אסור אף כשבעלה בעיר עד שיהא בבית וכן יתבאר בגמרא שכל המתיחד ופתח פתוח לרשות הרבים מותר:
+ונתגלגל מדברים אלו להזהיר את האדם ללמד את בנו אמנות נקיה והוא שאמר ר' מאיר אומר ישתדל אדם ללמד את בנו אמנות נקיה וקלה בלא עמל גדול ומגונה כמו מעשה מחט ומעשה רוקם וכיוצא בו ואע"פ שאותה אמנות אינה מעשרת כל כך יהא בוטח בשם ומתפלל למי שהעושר והנכסים שלו שיהא מצליחו באמנותו שאין לך אמנות שאין בה עניות ועשירות ואין עניות או עשירות מן האמנות אלא הכל לפי זכותו ולפי רחמי השם יתברך וכן אמר ר' שמעון בן אלעזר מעולם לא ראית חיה ועוף שיש להם אומנות והם מתפרנסים שלא בצער והן לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אבל מה אעשה שהרעתי את מעשי וקפחתי את פרנסתי אבא אורין איש צידן אומר אל ילמד אדם את בנו חמר גמל קדר ר"ל בעל קרונות ספר ספן רועה טבח וחנוני שאמנתותם אמנות ליסטים קצתם הולכין בדרכים ונוטלין פירות של אחרים ורועה שמרעה בהמותיו בשדות אחרים וחנוני שלמד באונאה שמערב מים ביין ושאר מיני תערובות וכן שחשוד על המשקולות ר' יהודה אומר משמו החמרים רבם רשעים מפני שהולכים תמיד בדרכים כמו שפירשנו ואינם הולכים בדרך רחוקה כל כך שיהיו מתיראים על עצמם עד שתהא יראתם מעוררתם לשוב הגמלים רבן כשרין מפני שפורשין לפעמים במדברות במקום גדודי חיה ולסטים ומתיראים ומכניעים עצמם למקום ומה שאמרו במסכת נדה רוכבי גמלים רבם רשעים לענין שכבת זרע נאמר מפני שהם מתחממים ונעשים בעלי קריין ודוקא רוכבים וזו שבכאן פירושו במנהיג ולא ברוכב הספנים רבם חסידים שפורשין הם בעמקי הים ומסתכנים הרבה פעמים תמיד עד שכמעט אין להם הפסק לעמוד שלא בתשובה טוב שברופאים לגיהינם מפני שכמה פעמים שופך דמים מפני היאוש ושאינו משתדל כראוי במלאכת רפואתו או שאינו יודע לפעמים סבת החולי ודרך רפואתו ועושה עצמו בקי כשר שבטבחים שותפו של עמלק פירשו גדולי הרבנים שמאכילים ספק טריפות מצד חסותם על ממונם ואיני יודע מה דמיון מזו לעמלק אלא שמפרשים בדבריהם מאליפז שנטל כל ממונו ליעקב ונמצא שכלם חומדי ממון ועיקר הדברים לדעתי שהוא חשוד על הסירוס והוא מעשה המיוחד לעמלק כמו שאמרו בהגדה שהיה מסרס ומשליך ערלותיהם כלפי מעלה לבזות מצות מילה וזהו ענין ויזנב בך וזהו לדעתי אמרו הנחשלים אחריך מלשון ביעי חשילאתא ר' נהוראי אומר מניח אני כל אמנויות שבעולם אפילו אומנות נקיה וקלה ואיני מלמד את בני אלא תורה שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ושאר אמנות אין בהן אלא שכרן שבשעתן וכן שאר אמניות אם יכנס אדם לידי חולי או זקנה או לידי ייסורין אינו יכול לעסוק במלאכתו ומת ברעב אבל תורה אינה כן אלא משמרתו בנערותו ובזקנתו ונותנת לו מחיה ואחרית ותקוה בנערותו ובזקנתו בנערותו מהו אומר וקוי י"י יחליפו כח בזקנתו מהו אומר עוד ינובון בשיבה דשנים ו��עננים יהיו וכן מצינו באברהם ואברהם זקן בא בימים וי"י ברך את אברהם בכל מצינו שקיים אברהם את כל התורה עד שלא ניתנה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי:
+זהו ביאור המשנה והראוי לה ממנה לענין פסק כבר הבנת פסק שלה ממה שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+אף בשעת אבלותו של אדם ואף בשעת אנינותו אסור להתיחד שאף בשעת האנינות יצרו של אדם מתגבר עליו והוא שאמרו כל שלשים יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ושני אנשים ר"ל שאין צורך לעשרה אבל לא באיש אחד ושתי נשים שהרי יש כאן ייחוד כמו שביארנו:
+מי שקנא לאשתו ונאסרה הרי זה בא לבית דין שבעירו ומספר להם מה שאירע ושהוא רוצה להעלותה לירושלם להשקותה ובית דין מזקיקין אותו להביא עדיו ושומעין דבריהם ומוסרין לו שני תלמידי חכמים לשמרו שמא יבא עליה בדרך קודם שתשתה ונמצא שאינו מנוקה מעון:
+
+Daf 81a
+
+זה שביארנו שאשה אחת מתיחדת עם שני אנשים כשרים לא כל הרוצה להחזיק עצמו בכשר מותר בכך אלא דוקא מי שהוחזק חזקה מפורסמת בכשרות ושבא לידי ניסיון ועמד עליו דרך הערה אמרו רב ורב יהודה הוו קא אזלי בארחא הות אזלא ההיא אתתא קמיהו אמר ליה רב לרב יהודה דל כרעך מקמי גיהנם אמר ליה והא מר הוא דאמר בכשירים שפיר דמי אמר ליה מידי אנן כשרים אנן אלא כגון מאן כגון ר' חנינא בר פפא וחביריו הנזכרים בסוף פרק ראשון ודבר זה פירושו לצאת ידי הרהור מדת חסידות וכדקאמר דל כרעך מקמי גיהנם אמר ליה כלומר כדי שלא תהרהר בה ומכל מקום לענין איסור כל סתם בני אדם כשירים הם כמו שביארנו במשנה שאם לא כן נמצאת אוסר כל העולם שר' חנינא וחביריו לא שכיחי וכל שרב ורב יהודה אמר אחד מהן לחברו אטו אנן כשרים אנן והיכן מצינו גדולים מהם למסור לסוטה להתלוות עמה בדרך אלא לא אסרו אלא בפריצים הנודעים בכך ולאסור להם למתיחדת עמהם ולהכותם ולרדותם וזהו שאמרו לא שאנו אלא בכשירים אבל בפרוצים לא ולא אמרו חסרון הניכר אבל בשאר אנשים לא ומה שהוצרכו לתלמידי חכמים בלווי סוטה הוא מפני שידעו להתרותו בדברי כבושין ומתוך כך אין אנו צריכים לאסור להתלוות עם הנשים בדרך כמו שחשבו קצת מפרשים אלא מותר להדיא בין באחת בין בהרבה כל שיש שם שני אנשים:
+מלקין על הייחוד בכל האסורה בייחוד אפילו של פנויה או של גויה ומלקות זה פירושו מכת מרדות יש מפרשים מלקות גמור ובעריות ובחייבי לאוין ובהתרו בו ומכח הן עדי ייחוד הן עדי ביאה ואין הדברים נראין שלא אמרו הן הן עדי ייחוד אלא בגרושתו מטעם לבו גס בה כמו שביארנו בתחלת המסכתא והילכך אין כאן אלא מלקות של מרדות וכמו שאמרו במקום אחר מאי לוקה לוקה מדבריהם ואין אוסרים את הראויה לינשא משום ייחוד של איסור ביאה שלה הפוסלין אותה בביאתה לכהנה ומכל מקום באשת איש אין מלקין כלל על ייחוד שעמה שלא להוציא לעז על בניה שלא יאמרו שעל עסקי זמה הלקוה ואע"פ שאיפשר להכריז שלא הלקוה אלא על הייחוד איכא דשמע בהא ולא שמע בהא ומתוך דברינו למדת בסוגיא זו שלא נאמר בה ענין הכרזה אלא באשת איש לדעת הסובר בה להלקות ולהכריז אבל שאר ייחודין אין מכריזין עליהם וגדולי המחברים כתבו בה דברים שלא נראו לנו:
+מאחר שאין מלקין בייחוד של אשת איש אין צריך לומר שאין אוסרין אותה לבעלה משום ייחוד וכבר אמרו אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עיסקי קינוי וסתירה ואירע לפני רבותי באחד שנתיחד עם גרושתו לאחר נשואיה והיו קצת חבירים אוסרין אות�� ממה שאמרו בגרושתו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה וכו' עד שבאו רבותי והתירוה שלא אמרוה אלא במתיחד עם גרושתו שלא נשאת שהיא מותרת לו ומתוך שלבו גס בה אומרין שבא עליה בהיתר ולשם קדושין אבל אחר שנשאת לאחר הואיל ונאסרה לו הויא כאשת איש דעלמא ואין אומרין הן הן עדי ייחוד לאסרה על בעלה השני ונראה לי שאף לאחר שמת בעלה השני הואיל והיא אסורה לו אין אומרים הן הן עדי ייחוד להצריכה גט:
+בסוף נדרים שנינו ההוא גברא דהוה מהרזק בביתא הוא ואנתתא ר"ל נסגר בייחוד מענין הרזיקה באינדרונא שבפרק החובל פ"ה ב' אתא מריה דביתא פרטה נואף להוצא וערק אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס כלומר נטמן היה מפניו ומעתה ראוי לשאול שאף אלו היה נטמן היאך היתה אסורה ואין אוסרין על הייחוד פירשו בתוספות שלא נאמר אלא שהיא אומרת טמאה אני לך וכן שהיא חשודה ממנו כמו שנזכר בלשון נואף וכל כי האי אי לאו האי טעמא הוה אסרינן לה ולא היינו טוענין לה עיניה נתנה באחר שרגלים לדבר וכן הדין והענין בחברתה הנזכרת שם והוא שאמרו ההוא נואף דעל לביתא דההיא איתתא אתא גברא סליק נואף איתיך בבאלי ר"ל בכניסת הפתח והוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא אתא מארי דביתא בעא למיכל מהנך תחלי בלאו דעתא דאיתתא אמר ליה נואף לא תיכול דטעמינון חויא אמר רבא אתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ויש לפרש בשתיהן שלא נאמרו אלא במי שמחמיר על עצמו כענין מי שראה באשתו דבר מכוער שביארנו בפרק האומר ואמר שדברים אלו מוציאים אותו מכל סרך חומרא שבעולם וכן יש מפרשין אותה בשכבר קנא לה:
+כל שמתנהג בקלות ראש עד שהבריות מרננות אחריו תמיד שהוא עובר עבירות מלקין אותו על כל צד אמתלא שיצאה עליו בשם רע בענין שיהא מכוער אצל השומעים עד שיאמרו עליה לא טובה השמועה אע"פ שאין שם עדים שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה מעבירים עם י"י ר"ל השמועה שהעם מעבירים עליכם ומרננים אחריכם מלשון ויעבירו קול במחנה והרי דבר זה לשון לאו כלומר אל בני אל תתנהגו בדבר זה שירננו העם אחריכם אלמא שכל המתנהג בדרך זה עובר בלאו של קבלה:
+נשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחוד אבל אם היו נשים לבד ואנשים לבד בין שהיו נשים בפנים ואנשים בחוץ בין שהיו נשים בחוץ ואנשים בפנים חוששין שמא יפרוש אחד מן האנשים ויתיחד עם הנשים ואם יש ביניהם קנים או שאר דברים שאי איפשר לעבור מזה אלא בהמיית קול מותר:
+
+Daf 81b
+
+לעולם יזהר אדם שלא להשקיע שום הרהור עבירה בלבו שההרהור מביא לידי מעשה וכל שהרהר בעבירה והשביע את יצרו מצד הרהורו אע"פ שלא עשה עבירה הואיל ובמחשבת עבירה היה עון הוא וצריך כפרה מעשה היה באחד מגדוליהם שנזקק לאשתו והוא סבור עליה שהיא אחרת ואף כשנודע לו שאשתו היתה הזקיק עצמו לתשובה הואיל ובמחשבת עבירה היה והוא שאמרו אישה הפרם וי"י יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה ושותה יין ומטמאה למתים ואעפ"כ צריכה סליחה הה"ד וי"י יסלח לה וכשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק הזה היה בוכה ומה מי שמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה או כלך לדרך זו ולא ידע ואשם ונשא עונו במה הכתוב מדבר במי שמתכון לאכול בשר שומן ועלה בידו חלב ומה מי שמתכוין לאכול שומן ואכל חלב אמרה תורה ולא ידע ואשם מי שנתכוון לאכול חלב ועלה בידו חלב על ��חת כמה וכמה:
+אע"פ שאסרנו באיש אחד להתיחד עם שתי נשים מתיחד אדם עם שתי יבמות ר"ל הנשואות לשני אחים ועם שתי צרות ר"ל ששתיהן נשואות לאיש אחד ועם אשה ויבמתה ר"ל אשת אחיה או אחות בעלה ועם אשה ובת בעלה שסתמן של אלו שונאות זו את זו ואינן מחפות זו על זו וכן עם אשה ותינוקת היודעת טעם ביאה ר"ל שמרגשת ומבינה בענינים אלו ואינה מוסרת עצמה לביאה שמתוך שיודעת בענין מספרת בשוק ומתוך שאין מוסרת עצמה עדין לכך אין חשש שתחפה עליה כדי שתהא היא מחפה עליה גם כן:
+כבר ביארנו במשנה שכל שהביאה סימני נערות אע"פ שאינה בושה לעמוד ערומה או שבושה לעמוד ערומה אע"פ שלא הביאה שתי שערות אסור לישן עמה בקירוב בשר אפילו לא הביאה סימני נערות ושאינה בושה לעמוד ערומה אם נתקדשה אסור שכבר נתלבשה מן היצר מצד מה שהרגישה בקדושיה וכן אסור לחבקה ולנשקה ומכל מקום אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה כמו שהתבאר ומכל מקום כל שאינו עושה לכונת ייחוד ולסרך הרהור אלא דרך חיבת המולידים לפרסם ולהודיע להם שבניהם חביבים אצלם מותר ועל זה אמרו הכל לשם שמים:
+
+Daf 82a
+
+הצורפים והסרוקות ר"ל סורק בגדים והנקורות ר"ל טחונות ונקראים כן על שם שהן מנקרי ריחים והגרדיים והספרים והכובסים והגרע ר"ל המקיז דם והבלן והבורסי אמנותם מגונה ואין מעמידין מהם ולא משום אדם שאמנותו מזולזלת לא מלך ולא כהן גדול לא מפני שהם פסולים אלא מפני שאמנותם מזולזלת ביותר:
+
+Daf 82b
+
+אין לך אמנות שעוברת מן העולם ר"ל שכלם יש בהם צורך ואי איפשר לעולם בלא הם אלא לעולם יהא אדם משתדל להיות אמנותו נקיה אשרי מי שראה את הוריו באמנות נקיה אוי לו למי שאמנותך פגומה אי איפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסי אשרי מי שאמנותו בשם אוי לו שאמנתו בורסי וטוב מזה ומזה שיניח כל אמניות שבעולם ויעסוק בתורה שכל האמניות אינן עומדות אלא לעת ילדותו ותורה עומדת בין בזקנתו בין בילדותו בילדותו הוא אומר וקוי י"י יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ובזקנותו הוא אומר עוד ינובון בשיבה דשינים ורעננים יהיו וכן אי איפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות ואע"פ שפשוטו של דבר כך הוא יש להוסיף בפירושו שבניו נקבות שהזכרים פחותים וחסירים ואשרי מי שבניו זכרים שנמצא בהם השלמות המכוון בהם על זה נאמר גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו אמן אמן:
+ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת קדושין תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת כתבות בעזרת הצור ובישועתו א"ס א"ס.
\ No newline at end of file