diff --git "a/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Nazir/Hebrew/Meiri on Shas.txt" "b/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Nazir/Hebrew/Meiri on Shas.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Nazir/Hebrew/Meiri on Shas.txt"
@@ -0,0 +1,883 @@
+Meiri on Nazir
+מאירי על נזיר
+Meiri on Shas
+http://www.sefaria.org
+
+מאירי על נזיר
+
+הקדמה
+
+אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת נזיר היא מסדר נשים והורגלנו בלמודה אחר מסכת סוטה לסיבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת תשעה פרקים וסדרם לפי שיטתנו א' כל כנויי נזירות ב' הריני נזיר מן הגרוגרות ג' מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ד' מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ה' בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש ו' שלשה מינין אסורים בנזיר ז' כהן גדול ונזיר ח' שני נזירים ט' הגויים אין להם נזירות וענין המסכתא אמנם יסוד ענינה לבאר עניני הנזירות על אפני שלמותם בכל ענין הצריך בביאורם ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לששה חלקים הראשון לבאר הלשונות שהוא נזיר בהם הן מצד עיקר הנזירות הן מצד כנויי נזירות וידות נזירות והתפסה בנזירות וכן הלשונות שהוא נזיר בהם נזירות אחת והלשונות שהוא נזיר בהם שתי נזיריות או יותר וכן הלשונות שאדם נזיר בהם שלשים יום והלשונות שהוא נזיר בהם יותר משלשים ובאי זה לשון הוא בדין נזיר עולם ובאי זה הוא בדין נזיר שמשון וביאור החלוק וההפרש שבין נזיר עולם לנזיר שמשון ובאי זה לשון הוא נזיר למה שפירש לבד ובאי זה ליתר ממה שלא פירש וכן באי זה לשון הוא נזיר למה שכיון לבד ובאי זה נזיר אף במה שלא כיון ולא ידע באיסורו ובאי זה אינו נזיר כלל ובאי זה לשון נתפשט בנזירותו חיוב הבאת קרבנות נזיר אחר עד שיפטר האחר בהבאתו וכן בתולה נזירותו בבנים אי זה ולד במשמע שיתחייב בנזירות בלידתו השני בביאור סתם נזירות מתי הוא מגלח והנודר שתי נזיריות כאחת היאך הוא נוהג בהם מאחת לחברתה בזמן הגלוח ובביאור דין נזירות אחר שהפסיקתו טומאה בנתים או שהוא טמא בתחלת נזירות ובביאור ספק שנולד בזמן הנזירות ונמצאו בו כתי עדים מכחישות זו את זו היאך נדון בה השלישי בדין אשה שנדרה בנזירות על אי זה צד בעלה מיפר לה ועל אי זה צד אדם מדיר את בנו בנזירות ועל אי זה צד אפשר לאחרים למחות וכשבטל הנזירות והופרשו הקרבנות מה יעשה בהם ועל אי זה צד אדם מביא קרבנות נזירות אביו הרביעי שהנזירות יש בו דין טעות ושגגה ואונס וזירוזין והבאי ושאלה והיתר כשאר נדרים ודין הקדש טעות החמישי בביאור הדברים שהנזיר אסור בהם הן באכילה הן בשתיה הן בגלוח הן בטומאה למתים ובדין קרבנות נזיר וגלוח שעליהם ועל איזו טומאה הנזיר מגלח וכן ספיקי הטמאות שבו הששי לבאר שהנזירות חל אף על הנשים והעבדים אבל לא על הגוים ולבאר דין נזירות הקטנים החלק הראשון יתבאר בראשון ובשני וגם יתבאר ממנו בפרק רביעי והוא קצת מדין התפסה השני יתבאר בשלישי השלישי והרביעי יתבארו ברביעי הרביעי יתבאר בחמישי וקצת ממנו בפרק שני החמישי יתבאר בששי ושביעי ותשיעי ושמיני הששי יתבאר בפרק תשיעי אלא שנזירות הקטן יתבאר בפרק רביעי זהו שורש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה קצת דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:
+והפרק הראשון ממנה יחל בביאור ענין החלק הראשון ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר כנויי נזירות ידותיהן והתפסת נזירות השני לבאר שיש בלשונות של נזירות לשונות חסרים שאין חסרונן מפקיעם מעיקר נזירות ובכלל זה ביאור דין נזיר עולם ודין נזיר שמשון השלישי דין סתם נזירות ר"ל שלא פירש בו זמן כמה הוא נוהג נזירותו וכן לבאר שיש לשונות שהם מורים על יתר מנזירות אחת ואעפ"כ אין נוה��ים בהם אלא נזירות אחת ויש בדרך זה שנוהגים בהם שתי נזיריות ויש בדרך זה שהוא נזיר לעולם הרביעי בתולה נדרו בימים אם בריחוק מקום כגון הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני כלומר בימים הצריכים לילך למקום פלוני אם בריחוק זמן כגון הריני נזיר כמנין ימות החמה וכיוצא בזה מה דינו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+
+
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון ותחל בביאור החלק השני והוא שאמר כל כנויי נזירות כנזירות האומר אהא הרי זה נזיר או אהא נווה הרי זה נזיר נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר הרי אני כזה הרי אני מסלסל הרי אני מכלכל הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר הרי עלי צפרים ר' מאיר אומר נזיר וחכמים אומרים אינו נזיר הרי אני מן החרצנים מן הזוגים ומן התגלחת ומן הטומאה הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו אמר הר"ם פי' זה אשר אמר אהא נווה אינם כנויי נזירות ואמנם הם חלקי הנזירות והם אשר יקראו ידות ר"ל חלקי המאמרים אשר יורו על ענין הנזירות ויהיה שיעור המשנה כל כנויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות ואלו הן ידות האומר אהא אשר ביאורו אהיה והכונה שהוא אומר אהיה נזיר ובתנאי שיהה נזיר עובר לפניו בעת הדבור ויאמר גם כן שזה הענין כאן ואמנם השמיענו שלא נצטרך בנזירות שיהיו פיו ולבו שוין אבל כאשר היה בלבו ואע"פ שפיו לא יורה על זאת הכונה שלמה חייב בנזירות וכן כאשר אמר אהא נוה אשר ביאורו אהיה נאה והתנאי שיחזיק בשער אצל זה המאמר על דרך הרמז כאלו יאמר אהא מתנאה בזה ונזיק נזיח פזיח הם כינויי נדרים והעקר בהם שהלועזים מהאומות המשתפות לישראל הם מביאים מלת נזיר לפי התחלף לשונם אחר נעתק זה אל ההמון ונפסד הלשון בלשונם עד שיהיו אומרים מנזיר גם כן נזיח פזיח והריני כזה ר"ל שהוא רמז אל נזיר אל השער זה בו ביד ומכלכל רבוי השער ואמרו בעבוי השער בערוה ורבי משתכל כל העטרה וכאשר נטה ידו לשער ראשו ואמר והוא מחזיק בו הריני מכלכל הריני מסלסל חייבתו בנזירות וצפורים הם שתי תורים או שני בני יונה לבד ויקריבם נדבה והלכה כחכמים וכאשר אמר הריני נזיר מן החרצנים לבד חייבוהו דיני הנזירות כולן וכן כשיאמר מן הזגים או מן התגלחות:
+אמר המאירי צריך שתדע דרך הקדמה שהנזירות בכלל הנדרים וכדכתיב איש כי ידור נדר נזיר ומכל מקום אין דינו שוה לשאר נדרים ששאר נדרים באים דרך מניעת דבר ושלילתו כגון שאמר קונם דבר זה עלי כלומר שהוא עליו קדש שלא לאכלו או ליהנות ממנו ואינו חל אלא על מה שהוא מזכיר בפרט ובאותו דבר אסור לעולם עד שישאל על נדרו ואין לו מן הסתם זמן קצוב בנדרו אבל נזירות הוא בא דרך חיוב וקנין לעצמו ר"ל שאומר הריני נזיר ומיד חל עליו נזירות לכל היוצא מן הגפן ולתגלחת ולאזהרת טומאה למתים ולדיני קרבנות נזיר ושאר דינין שבו אע"פ שלא הזכיר דברים אלו בפרט כלל וסתמו אינו נזיר אלא שלשים יום ואפי' אסר על עצמו דרך קונם יין כגון שאמר קונם עלי יין אינו אסור אלא ביין ואף זה לא נאסר לו מתורת נזירות אלא מתורת נדר ואסור בו לעולם ומותר בשאר איסורי נזיר הואיל ולא אסר עליו את היין בלשון נזירות וכן אפי' צירף בקונמו כל היוצא מן הגפן ואפי' אסר כל פירות שבעולם עליו בקונם אם יגלח או יטמא למתים כל שבלשון קונם הוא אוסרם על עצמו אע"פ שפירט כל איסורי נזיר אינו נאסר בהם מתורת נזירות אלא מתורת נדר ואסור בהם לעולם וכמו שאמרו בתחלת נדרים ד' ב' נדר לית ליה קיצותא אבל נזירות סתמו שלשים יום אבל כל שאמר הריני נזיר חלו עליו כל דיני נזירות לשלשים יום ואפי' פירט על עצמו אחד מאיסורי נזיר הואיל ובלשון נזירות אמרו נאסר בכלם ר"ל שאם אמר הריני נזיר מן היין נעשה נזיר בכל ועיקר הנזירות הוא שיאמר הריני נזיר או הריני נזיר לשם או הרי עלי לנהוג נזירות וכיוצא באלו ובא ללמד במשנה זו שאע"פ שאין עיקר נזירות אלא באלו יש לדון בהם כנויי נזירות כנזירות ולפי מה שהתבאר במס' נדרים דענין הכנויים הוא שהיו בזמנם הרבה מקומות שעמי הארץ מצויים לשם והיה לשון הקדש מתערבב בפיהם עד שכשהיו רוצים להזכיר לשון נזיר היו אומרים נזיק נזיף נזיח פזיח ולימד במשנה זו שמאחר שלשם נזירות הם מתכוונים ושזהו לשון השגור בפיהם מחמת עלגותם הרי הן כנזירות גמורה ואם אמר הריני נזיק או נזיף וכיוצא באלו הרי זה נזיר ומכל מקום התבאר בנדרים בענין כנוי נדרים שכנויי כנויין שבנדרים כגון מקנמנא מקנסנא וכיוצא באלו אינן כלום ואף כאן אם אמר בכנויי כנויין כגון שאמר מנזיקנא מינזיהנא מיפזיחנא אינו כלום ומשנה זו פתחה בכנויין ופירש ידות תחלה ופירשו בגמרא חסורי מיחסרא והכי קתני כנויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות ואין הן ידות ואיידי דסליק מידות פריש להו ברישא וענין היד לפי מה שהתבאר בנדרים הוא שאוחז בלשונו ראש הדבור ומניח את סופו שהוא העיקר כענין ידות הכלים שהם בית אחיזה ליד הכלי שלא בנגיעת גוף הכלי ולימד שמאחר שהוא גומר בלבו לנדור בנזיר אע"פ שלא הוציא בשפתיו לשון נזירות גמורה אף בלשון כנוי נזירות ולא בשום לשון של נזירות כל שהיה שם אי זה ענין שמוכיח על אותו דבור שלענין נזירות נתכוון בו אע"פ שלא הזכיר לשון נזירות כלל הרי זה נזיר כיצד האומר אהא נאוה וצריך אתה לקרות שתי מלות אלו ר"ל אהא ונאוה בלשון שני ענינים ר"ל בהפסק קריאה ביניהם ונזיר מוסב על שניהם כלומר מי שאמר אהא או שאמר אהא נאוה נזיר הוא והיה לו לומר האומר אהא או שאמר אהא נאוה אלא שקיצר הלשון שבודאי אם אמר נאוה לבד אינו כלום ובאומר אהא פירשנו בגמרא כשהיה נזיר עובר לפניו באותה שעה שאמר כן שאחר שאמר אהא בשעה שהנזיר עובר לפניו בודאי אהא נזיר קאמר וידים מוכיחות הן שהן ידים ואע"פ שאפשר לדון ביד מוכיח גם כן שתהא כונתו לומר אהא במקומו להביא קרבנות נזיר בשבילו פירשנו בגמ' כשהוא אומר לנזירות נתכוונתי ואחר שהוא אומר כך ושהיה יד מוכיח בכך נזירות מעליא הוא אע"פ שלא הוציא בשפתיו מה שהיה בלבו הא אם לא אמר שנתכוון לכך אינו נזיר שמא לחייב עצמו בקרבנותיו נתכוון שהוא יד מוכיח לענין נזירות גם כן וכן אם אמר אהא ולא היה נזיר עובר לפניו באותה שעה אע"פ שכבר עבר לפניו קודם לכך שעה או יתר או פחות אינו כלום אפי' היה תפוס בשערו אלא דנין שמא אהא בתענית קאמר ולא שנחייבהו בתענית אלא שמכל מקום אין דנין אותו בלשון נזירות אלא שמא כיון לאי זה ענין אחר הא למדת שמשנתנו בנזיר עובר לפניו והוא אומר אהא וכן שאמר שלנזירות נתכוון:
+נאוה ר"ל שאמר אהא נאוה ואף זה אינו נידון בכנוי נזירות אלא ביד הנזירות ופירשוה בגמ' דוקא בשהיה תפוס בשערו ואומר אהא נאוה כלומר בשער מתגדל ונאה ושאלו בגמ' וכי נזירות מילתא דעבידא הוא כלומר דבר מתקן שיקרא ענינו נאה והלא חוטא הוא ותירץ שאף לדעת האומר כן לא אמרה אלא בנזיר טמא שאינו יכול לסבול ארך הנזירות ונכשל בו או שחטא מצד הטומאה ר"ל שנתרשל בשמירתו וני��מא ואע"פ שבראשון של נדרים ובקמא בפרק החובל משמע שלדעת ר' אליעזר אף בנזיר טהור נקרא חוטא מכל מקום צערו מכפר לו אחר שנזהר בשמירתו או שמא דרך הנסחאות להשתנות בהרבה מקומות וכל שכן במסכתיות אלו ר"ל נדרים ונזיר שאין הרגילות מצויה בהם ואין לשונות שבהם באים בדקדוק ומכל מקום יש פוסקים שאין הנזיר נקרא חוטא וממה שדעת זה ר"ל שהנזיר חוטא כבר העמדנוהו בשטה בראשון של נדרים אלא שאנו פסקנוה כדעת ראשון כמו שכתבנו שם ומ"מ לענין זה מיהא ר"ל שלא להיותו נכלל במלת נאה לא נקרא חוטא כמו שביארנו שם:
+ואח"כ פירש מן הידות וחזר לכנויין ואמר נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר כלומר אע"פ שעיקר לשון הנזירות הוא שיאמר הריני נזיר כנויי נזירות מיהא הם נזיק נזיח פזיח ואחר כך חזר לענין הידות והוא שאמר הריני כזה הריני מסלסל הריני מכלכל הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר וזה שהפסיק בכנויין בין ידות שהוזכרו ר"ל אהא ואהא נאוה לאלו הוא מפנה שאלו הנזכרות עכשו אינן ידות לגמרי אלא לשונות המוכיחים בנזירות יותר מן הידות וקרובים ללשון של עיקר נזירות יותר מהם והזכיר תחלה הריני כזה ופירשו בגמרא שכל שהיה נזיר עובר לפניו ואמר הריני כזה ודאי התפסה גמורה היא והרי הוא נזיר מדין התפסת נזירות ואינו יד כלל אלא שבא ללמד שאם אמר הריני לבד אפי' היה נזיר עובר לפניו אינו נזיר מתורת יד שאין מלת הריני נידונית כמלת אהא ואין מלת הריני לבד כלום וזהו עיקר הבאת הריני כזה במשנה זו ואחר כך פירש לשונות שהם ידות אלא שהם קרובים לעיקר נזירות יותר מהם וכבר ידעת שהסלסול והכלכול אפשר להפילם בלשון על השער וכמו שמצינו בסלסול עד מתי אתה מסלסל בשערך ובכלכול כמו שאמרו במסכת שבת פרק המוציא שהשיעור בהוצאת סיד לדעת ר' יהודה הוא כדי לסוד כלכול ופרשו שם בת צדעה שהיו נוהגות לסוד שם כדי להשיר את השער ואע"פ שאין הלכה כן אלא כתנא קמא שאמר שם כדי לסוד שם אצבע קטנה שבבנות כמו שביארנו שם במשנה השלישית מכל מקום אתה למד שהכלכול הוא לשון נופל על השער שכשהוא עבה הרבה במקום אחד קורין אותו כלכול וכמו שאמרו במקום אחר נדה נ"ב ב' גם כן עד שתכלכל העטרה ומכל מקום אפשר להפילם גם כן בענינים אחרים שהרי הכלכול לשון נופל על סדור המזונות והנהגתם וסלסול על התורה כדכתיב סלסלה ותרוממך ומתוך כך פירשו בגמ' שהיה תפוש בשערו ומאחר שבעודו תפוש בשערו אומר הריני מכלכל הריני מסלסל ושהוא אומר שלנזירות נתכוון הרי זה נזיר ובלא תפיסת שער אפי' היה נזיר עובר לפניו אינו כלום שהלשונות נתיחדו כל אחד לענינו עובר לפניו לאהא ותפוס בשערו לסלסול וכלכול וכן אם אמר הרי עלי לשלח פרע שהשלוח אינו לשון העברת השער אלא לשון גדולו וכמו שמצינו בכהן ופרע לא ישלחו וזה אינו מתורת יד אלא שמאחר שמקבל עליו אחד מדיני הנזירות וגמר בלבו להזיר הרי הוא נזיר לכל:
+הרי עלי צפרים ר"ל שתי תורים או שני בני יונה רבי מאיר אומר הרי הוא נזיר ר"ל אחר שנזיר עובר לפניו ואפי' היה נזיר טהור ולא הוזכרו תורים אלא לנזיר שנטמא מכל מקום שם נזירות יש כאן וחכמים אומרים אינו נזיר אע"פ שהנזיר עובר לפניו ואפי' היה בלבו להזיר שאין הצפרים לשון מוכיח לנזירות כלל שאף הצפרים ר"ל תורים ובני יונה אין באים בנזיר אלא בנזיר שנטמא ואפי' היה נזיר טמא עובר לפניו מכל מקום אינו נזיר והלכה כחכמים אלא שחייב להביאם בנדבה:
+הריני נזיר מן החרצנים או מן הזגים או מן התגלחת או מן הטומאה הרי זה נזיר וכל ד��דוקי נזירות עליו רצה לומר שהוא נזיר לכל הדברים ואע"פ שלא היה בלבו אלא למה שהזכיר הואיל ומכל מקום הזכיר בהדיא לשון נזירות ר"ל הריני נזיר ומזכיר נזירותו על אחד מן הדברים שהם מן הדברים הנוהגים בנזיר והמפורשים עליו בתורה נזיר גמור הוא הא אמר הריני נזיר מן הגרוגרות או מן הדבש וכיוצא באלו הואיל ואין מה שהזכיר אסור בנזיר אין עליו דין נזירות כלל אלא שאסור בהן מתורת נדר אבל אם לא הזכיר לשון נזירות אלא שאמר הרי עלי שלא לאכל חרצן אינו נזיר כלל אפי' היה בלבו לנזירות אלא שאסור בחרצן מתורת נדר ואע"פ שבהרי עלי לשלח פרע אמרו שאם בלבו לנזירות הרי זה נזיר התם הוא שאין לשון נדר אלא על מניעת דבר ודנין אותו בנזירות אחר שנתכוון לכך אבל הרי עלי שלא לאכל חרצן וכיוצא בו נדר גמור הוא כך נראה לי ברור אלא שיש לבעל הדין לחלוק:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+לענין ביאור יש גורסין בסוגיא זו מכדי תנא מעגלה ערופה קא סליק ר"ל ממסכת סוטה מאי שנא דקתני נזיר ותירץ משום דרבי דאמר רבי למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום בסדורו של רבינו הקדוש מצינו שמסכת נזיר קודמת למסכת סוטה ואף במסכת סוטה שנינו מכדי תנא מנזיר קא סליק ואם כן קשיין אהדדי אלא שעיקר הגירסא בכאן מכדי תנא בסדר נשים קאי מאי טעמא תני נזיר כלומר דהוה ליה למיתנייה בסדר קדשים ומצד הקרבנות ותירץ תנא אקרא קאי דכתיב בגירושין והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר אלמא שסיבת גירושיה היתה בשביל עבירה שהיין גרם לה ואם כן כל הרואה סוטה בקלקולה יתבונן שהיין גרם לה ויזיר עצמו מן היין ונמצא שיש לנזירות מקום אצל סדר נשים משום גיטין וסוטה הבאים בשביל היין ומכל מקום היה לו לשאול דליתני סוטה ברישא אלא שנסמך על מה שביררוה במסכת סוטה והוא שאמרו שם מכדי תנא מנזיר קא סליק מאי שנא דקתני סוטה לכדרבי דאמר למה נסמכה וכו' ושאל בה אם כן ליתני סוטה והדר ליתני נזיר ותירץ איידי דתנא כתובות דתני ביה המדיר תני נדרים ואיידי דתני נדרים תני נזיר דדמי ליה והדר תני סוטה לכדרבי ושמא תאמר ועדיין מה הועלנו והלא בסדורו של רבנו הקדוש אין סוטה אחר נזיר אלא כך הוא הסדר יבמות כתבות נדרים נזיר גיטין סוטה קדושין באמת כך הוא אלא שגיטין וסוטה כאחת הן לענין זה שסיבת הגירושין בסיבת הקלקול ואם כן איידי דתנא כתבות דתני ביה המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר והדר תני גיטין וסוטה שהם כענין אחד לכדרבי שהקלקול הבא מצד היין מביא לידי גיטין וסוטה וזהו עיקר הדברים וגאונים הראשונים נדחקו לומר שמאחר שבשני מסכתיות אין סדר למשנה איכא דמקדים סוטה לנזיר ואיכא דמקדים נזיר לסוטה ותרויהו לכדרבי ודוחק הוא שמכל מקום הוא שואל טעם על סדור כתיבתם לא על סדור משנתם שהמשנה אין אדם שונה אלא ממקום שלבו חפץ ומקדים ומאחר כרצונו ואף רבינו הקדוש היה עושה כן ומתוך כך אין לעמוד על בירור איזו נשנית ראשונה כדי לברור מסדורם סתם ואחר כך מחלוקת ומחלוקת ואחר כך סתם בשני מסכתיות אבל מכל מקום סדור הכתיבה אינו זז ממקומו אלא עיקר הדברים כמו שכתבנו ומה שנתגלגל כאן מענין הדלקה והטמנה והוצאה על ידי אשה ובהמה ונחלה ושאר הדברים המתגלגלים עמהם בקצת ספרים כבר ביארנו כל אחת מהן במקומה הראוי לה וכלן ביחד בתחלת נדרים:
+
+Daf 2b
+
+כבר ביארנו בתחלת נדרים שידים מוכיחות אינן ידים בשום מקום וביארנו שם שיש סוגיאות מתבלבלות ובאות כחולקות על זה אלא שכבר יישבנו את כלם כמו שביארנו שם וזו שבכאן תדע שהגירסא המדוייקת לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים כלומר שזה האומר אהא ואין נזיר עובר עכשו לפניו אע"פ שכבר עמד היום לפניו מ"מ יד שאינו מוכיח הוא ומתוך כך תירצוה בשעובר לפניו באותה שעה שהוא יד מוכיח ומה שאמרו בה מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין קמ"ל דלא לאו למימרא דלא ניבעי שיהו פיו ולבו שוין לענין נזירות אלא שאין צריך שיהיה מוציא בשפתיו ממש מה שבלבו אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שענינם יד מוכיח על ענין נזירות דיו:
+לעולם יהא אדם זריז לעשות המצות הבאות לידו בהדור סכה נאה לולב נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכריכתו בשיראין נאים שנאמר זה אלי ואנוהו:
+
+Daf 3a
+
+כבר ביארנו במשנתנו שהאומר הרי עלי צפרים אינו כלום לענין נזירות אפי' היה נזיר עובר לפניו בין נזיר טמא שהוא בדין הבאת צפרים בין נזיר טהור שאינו בדין הבאת צפרים וסוגיא זו לא נאמרה אלא לדעת ר' מאיר ואין הלכה כמותו ומכל מקום לענין ביאור כך היא הצעה של שמועה מאי טעמיה דר' מאיר אמר ריש לקיש צפרים סמוכים לשער קביל עליה כלומר שמאחר שמצינו צפרים אצל שער במקרא אחד וכדכתיב בדניאל עד די שעריה כנשרין רבא וטופרהי כצפרין אף הוא גמר בדעתו על הצפרים שהזכיר השער הסמוך להן ר"ל צפרין התלויין בשער ולאו דאי אמר נשרין או טופרין דסמיכו נמי לשער יהא נזיר אלא הואיל והזכיר צפרים דשייכי גבי נזיר ומצינו צפרים סמוכים לשער אע"פ שמצינו צפרים במקום אחר במצורע ובנדבה דנין שעל צפרים הסמוכים לשער גמר בדעתו הואיל ונזיר עובר לפניו ור' יוחנן מפרש טעמיה משום דחיישינן דצפרי נזיר טמא קביל עליך הואיל ונזיר עובר לפניו והכי קאמר הריני נזיר שאם אטמא אתחייב בצפרים ואין צריך לסמוכים והקשה וניחוש דילמא צפרי נדבה קביל עליה כלומר וניחייבינהו בתרוייהו ותירץ א"כ לימא הרי עלי קן שכך לשון בני אדם על צפרי נדבה שקורין להם קינין והקשה ודילמא צפרי מצורע קאמר ואע"פ שאינו מצורע שמא לפטור מצורע מקרבנותיו קאמר ויתחייב בכלם ותירצה כשהיה נזיר עובר לפניו וכדפרישנא אלא דאיהו אכתי לא ידע דבנזיר עובר לפניו מוקים לה והקשה ודילמא נזיר טמא הוא ולפטרו בקרבנותיו דמאחר שהטמא עובר לפניו ודאי אטומאה דאותו נזיר הוא דחייש ותירץ בנזיר טהור עובר לפניו והקשה אם כן במאי קמיפלגי ומאי טעמיה דריש לקיש שמאחר שהנזיר עובר לפניו מה צורך להזכרת צפרים הסמוכין לשער וודאי לריש לקיש נזיר עובר לפניו הוא דהא כלה מתני' אוקימנא או בנזיר עובר או בתפוס בשערו ותירץ דלריש לקיש אף באין נזיר עובר לפניו קאמר ומתני' דאוקימנא בנזיר עובר או בתפוס בשערו כל אחד בראוי לה דוקא בידות אבל כשקבל עליו אחד מדיני הנזירות אין צריך לנזיר עובר לפניו ואם כן צריכין אנו לדון בה מכח המקראות ויש מפרשים דמתני' אף לריש לקיש בנזיר טהור עובר הוא והכי קאמר במאי קמיפלגי כגון שפירש בהדיא צפרים הסמוכים לשער ואי נזיר עובר לפניו כולהו מודו דנזיר הוא אבל בשאין נזיר עובר לפניו נחלקו ולמדת מכל מקום לפי' זה שאם אמר בהדיא צפרים הסמוכים לשער ונזיר עובר לפניו שהוא נזיר לדעת ר' מאיר אפי' לר' יוחנן ומכל מקום לרבנן שהלכה כמותם אינו כלום:
+
+Daf 3b
+
+האומר ימין שלא אוכל ככר זה או שאוכלנו שמאל שאוכל ככר זה או שלא אוכלנו אם בהזכרת השם ��דעת גדולי המחברים או אף בלא הזכרת השם ולשיטת שאר מפרשים על הדרך שביארנו בשבועות ובנדרים הרי זו שבועה שלא נתכוון אלא על ימין ושמאל הרמוזה בשם ית' שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו והוא רמז על השמאל וכמו שרמוז במה שאמרו מנין שהב"ה מניח תפילין שנאמר ובזרוע עוזו:
+כבר ביארנו בשלישי של שבועות ששבועת בטוי אינה חלה על בטול מצות עשה אלא בכולל אבל הנדר חל על המצוה כברשות כיצד אמר שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה בלילי הפסח שאין שבועת בטוי חלה לבטל את המצוה ומכל מקום אם אמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה אף בלילי הפסח ששבועת בטוי חלה על בטול מצות עשה כל שנעשית השבועה בכולל ונדר חל על המצוה אף בפורט ר"ל שאם אמר קנם מצת הפסח עלי אסור לאכול מצה בלילי הפסח וכבר ביארנו שם שלא הנדר והשבועה גורמים כך אלא הלשון שלשון שבועה הוא איסור עצמו על החפץ ר"ל שבועה שלא אעשה דבר זה והרי הוא משועבד לאותו דבר ואין בידו להפקיע אבל הנדר הוא לשון איסור החפץ על עצמו ר"ל קנם דבר זה עלי והואיל ואסר הדבר על עצמו אין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומעתה אם היפך ואמר שבועה בלשון נדר כגון שאמר אכילת מצת מצוה עלי בשבועה אסור במצת מצוה ואם אמר נדר בלשון שבועה כגון שאמר קנם עלי שלא אוכל מצת מצוה חייב לאכלה אלא שכל נדר שהוא בלשון שבועה או שבועה שהיא בלשון נדר אין בו אלא איסור סופרים לדעתנו שם כמו שביארנו שם וכן למדת ממה שכתבנו שם שהנזירות אע"פ שהוא בכלל הנדרים לענין זה איסור עצמו על החפץ הוא ואינו חל על ביטול דבר מצוה אלא בכולל שכשהוא אומר הריני נזיר הרי הוא כאומר שלא אשתה יין ושלא אוכל ענבים ואם כן אינו חל על בטול דבר מצוה אלא מדין כולל ר"ל שאם נשבע לשתות יין היום שנמצאת שתיית יין היום מצוה עליו וחזר ואמר הריני נזיר לא היה חל נזירותו על אותו הכוס הראוי לו מצד שבועתו אלמלא שנזירותו כולל יין וענבים וחרצן וכן למדת משם שכל שאנו אומרים שאין שבועה חלה על דבר מצוה לא סוף דבר במצוה שנתחייב עליה מסיני אלא אף כשחדש הוא חיובה על עצמו הדין כן ר"ל כגון שנשבע לעשות איזה דבר שאין שבועה אחרת חלה לבטלה שמשנשבע על הראשונה לעשותה הרי היא עליו חיוב מסיני ששבועתו עשאתה מחוייבת עליו מסיני וכן למדת משם שאם נשבע לבטל מצות עשה של סופרים כגון מקרא מגלה ונר חנוכה חלה עליו אף בפורט ואין מותר לו לעבור על שבועתו לקיים את המצוה עד שישאל על שבועתו:
+ודברים אלו אין בהם פקפוק אלא שמכל מקום אתה צריך לידע שיש בסוגיא זו דברים המראים הפך הדברים ומתוך כך אני צריך להעירך בביאורם והוא שזה שאמרו במשנתנו בהריני נזיר מן החרצן שהוא נזיר לכל אמרו עליה בסוגיא זו מתניתין דלא כרבי שמעון דאמר אינו חייב עד שיזיר מכלן ומדכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין וכו' ותנא דמתניתין מייתי לה מדכתיב מיין ושכר יזיר כלומר אפילו לא הזיר אלא מאחד מן הדברים הנוהגים בנזיר כגון יין או שכר הרי הוא נזיר לכל ואמר ר' שמעון ההוא מיבעי ליה לאסור מצד נזירותו יין מצוה כיין הרשות ושאלו בה מאי היא אלימא קידושא ואבדלתא ויש גירסא בקצת ספרים הרי מושבע ועומד מהר סיני הוא ובעלי גירסא זו סוברים שאין שבועה חלה לבטל מצות עשה אף בכולל שלא כדעת הירושלמי שכתבנו בשלישי של שבועות ושהביאוהו גדולי הפוסקים בסוף הלכות פסחים וכדעת קצת מפרשים שעשאוהו חולק על תלמוד שלנו כמו שביארנו שם ומתוך כך שאלו כאן לדעתם מאי הי�� כלומר איזהו יין של מצוה זה שאתה בא לאסרו מצד הנזירות אילימא קידושא ואבדלתא והרי מושבע ועומד הוא עליו כלומר והיאך נזירות חל עליו שאע"פ שנדר חל על דבר מצוה אף בפורט דוקא באומר קנם עלי דבר זה אבל בנזירות לענין זה הרי הוא כשבועה שהרי הנזירות איסור עצמו על החפץ הוא והם סוברים שהיין בקדוש והבדלה תורה היא וממה שכתוב זכור את יום וכו' ודרשו בו זכרהו על היין וכו' ותירץ דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר וחיילא עליה נזירות בכולל ופירשו בה גדולי הרבנים שאין זה בכלל מושבע מהר סיני לומר שלא לחול עליו נזירות מדין כולל אחר שהוא הוא שחידש חיובו על עצמו ועיקר האיסור לא מסיני בא ולא מהר חורב הופיע וכיוצא בזה נזירות חלה עליו מדין כולל ואלו ודאי דברים מתמיהים הם שבודאי ממצות סיני הוא לקיים שבועתו ואם אין הנזירות חל לבטל את המצוה משאר המצות אף שנשבע עליו מצוה היא שהרי נשבע לעשות דבר ואחר כך נשבע שלא לעשותו אין שבועה שניה כלום ועוד שהרי כשהוא שואל והרי מושבע ועומד הוא והיאך נזירות חלה עליו אדרבה היה לו להשיב משום הא איצטריך קרא דאי לאו דמושבע מהר סיני הוא קרא למה לי למיחל נזירות עליה אלא שאפשר שפשוט היה לו שלא בא המקרא לבטל מצות סיני:
+ומכל מקום אחרוני הרבנים מצאו בה גירסא מיושרת שבה מתקיים כל מה שכתבנו ודרך נסחתם ופירושם כך הוא מאי היא כלומר היאך אתה מוצא יין מצוה שאתה בא לאסרו מצד הנזירות מכח מקרא זה אילימא קידושא ואבדלתא וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא כלומר שנצטרך מקרא באיסורו והלא יין לקדוש והבדלה אינה תורה ועוד שהרי רשאי לקדש על הפת ולהבדיל על כל שהוא חמר מדינה וכן שראוי הוא לקדש ולהבדיל ויטעום אחר אלא דאמר שבועה שאשתה שנעשה איסור עליו מן התורה והנזירות חלה עליו מדין כולל אע"פ שהוא איסור עצמו על החפץ ועדיין יש כאן מקום עיון לענין מה הוצרכנו בה למקרא והרי אף שבועה חלה בכולל לבטול מצות עשה לדעתנו כמו שביארנו בשלישי של שבועות פירשו מגדולי קדמונינו שבנרבונה שמא הייתי אומר הואיל והותר בנזיר מכלל טומאה למת מצוה אף יין יותר מכללו ליין מצוה וכמו שמצינו מ"ד א' שהיו סבורים להביאה בקל וחומר ומה טומאה שסותרה הותר מכללו למצוה יין שאפי' עבר ושתה אינו סותר אינו דין שיותר מכללו לפיכך הוצרך בו מקרא להחזירו לדין שבועה לאסרו מדין כולל או שמא לימדה הכתוב בנזירות וממנו למדנוה לשבועה הואיל ואף הנזירות איסור עצמו על החפץ הוא:
+
+Daf 4a
+
+ושאלו בה רבנן נמי הא מיבעי להו לאיסור יין מצוה כברשות ותירץ אם כן נימא קרא מיין מאי משכר שמעת מינה תרתי ר"ל איסור יין מצוה ודין כל נזירות למי שנזר באחד מדברים הנוהגים בנזיר ור' שמעון איצטריך ליה שכר לאקושי שכר שכר למקדש לאשמועינן דמה נזיר מותר בשאר המשכרים חוץ מן הדברים היוצאים מן הגפן אף למקדש כל שאכל משאר המשכרים מותר ליכנס למקדש ולעבוד ולענין פסק נזיר מותר בהם לכתחלה וכהנים לכתחלה אסורין בביאה ובעבודה ולוקין עליה אלא שעבודתם כשרה כמו שנבאר אלא שאין אנו משתדלין עכשו אלא בביאור הסוגיא והוא שחזרו ואמרו איבעית אימא וכו' ויש גירסא בקצת ספרים איבעית אימא אקידושא ואבדלתא והם מפרשים שהם חיוב תורה ודקשיא לך והרי מושבע ועומד וכו' הני מילי בשבועות אבל נזירות חל על דבר מצוה מידי דהוה אנדר ואף זו גירסא משובשת שהנזירות איסור עצמו על החפץ הוא ודינו בענין זה כשבועה שלא לחול בפרט ולחול בכולל אלא עיקר הגירסא איבעית אימא ר' שמעון לית ליה איסור כולל כלומר דרבי שמעון נמי מודי דלאשמועינן יין מצוה דיו במיין לחודיה ושכר שכר נמי לא סבירא ליה והא דלא דריש משכר דבחדא ליתסר בכולהו משום דאיצטריך ליה לאחרינא דאיהו לית ליה בכוליה תלמודא שיהא איסור חל על איסור אף בכולל וכדקאמר באוכל נבלה שנתנבלה מערב יום הכפורים ואכלה ביום הכפורים שאין איסור יום הכפורים חל עליה אע"פ שכלל באיסורו אכילת היתר והיה מן הדין לומר שאם נשבע על היין שלא לשתותו וחזר ואמר הריני נזיר שלא יהא הנזירות חל על אותו היין שכבר נאסר עליו בשבועה ואתא קרא לאשמועינן שיהא הנזירות חל על איסור שבועה לחייבו על אותו יין משום שבועה ומשום נזירות מדין כולל אע"פ שבשאר מקומות אינו סובר כן ויש מפרשים ואיבעית אימא לרבי שמעון דהא דאיצטריך קרא דמיין ושכר לאשמועינן דאין איסור חל על איסור ואם נדר בנזירות ושתה ביום הכפורים אינו חייב אלא מצד הנזירות וזהו מיין ושכר יזיר כלומר יהא חייב מצד הנזירות ולא מצד איסור הבא לו אחר כן ואע"ג דבפרק כל הבשר יליף לה הכי מקרא אחרינא מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שהיא מחוללת ועומדת ולא חיילא טומאת הגוף עלה אע"פ שהיא כוללת מכל מקום אורחא דתלמודא הכי הוא זהו עיקר ביאור הסוגיא ונסחאות שבה ונמצאו דברים שהקדמנו מתקיימין כהוגן ומעתה אנו חוזרים למה שראוי לברור ממנה דרך פסק:
+כבר ביארנו בהרבה מקומות שכהנים שתויי יין אסור להם ליכנס למקדש ולעבוד ואם נכנס אחד ועבד עבודתו פסולה והוא חייב מיתה בידי שמים בשתיית רביעית אבל אם השתכר בשאר המשכרים והמשבשים את הדעת כגון ששתה חלב או אכל תמרים או דבש או דבילה קעילית ונכנס למקדש ועבד לוקה ועבודתו כשרה שאין עבודה מתחללת אלא בשכרות הבא מחמת היין כמו שביארנו דברים אלו כהלכתן בשני של סנהדרין ובנזיר מכל מקום לא נאסרו דברים שאינן ממין הגפן כלל אע"פ שהם משכרים אלא מותר בהם לכתחלה:
+בהרבה מקומות ביארנו שאין אדם חייב על חתיכה אחת מכח שני איסורין אלא אם כן באחד משלשה צדדין הראשון הוא שיהא שני האיסורין באים כאחד כגון שתלש אבר מן החי מן הבהמה או העוף ונעשית טרפה בתלישת אותו אבר שלוקה עליו משום טרפה ומשום אבר מן החי הואיל ושני האיסורין באו כאחד השני שיהא איסור שני בא אחר הראשון אלא שהשני מוסיף איסור באותה חתיכה כגון חלב קדשים שנעשה נותר שמאחר שהנותר הוסיף איסור על אותה חתיכה שהרי מתחילה היה אותו חלב ראוי לגבוה ועכשו נאסר אף לגבוה הרי האוכלו חייב משום חלב ומשום נותר וכן נבלה ביום הכפורים שהרי יום הכפורים מוסיף בה איסור כרת השלישי שהאיסור השני בא אחר הראשון גם כן ואינו מוסיף שום איסור בחתיכה אלא שאותו האיסור השני כולל על האוכל באיסור אכילה שאר דברים שהיו מותרים לו מתחלה כגון שאכל נבלה ביום הכפורים בדרך שאין בה כרת כגון שהתרו בו למלקות והרי הנבילה כבר היתה איסורה קודם יום הכפורים ואף יום הכפורים אינו מוסיף בה איסור הואיל והתרו בו למלקות מצד אכילת יום הכפורים שהרי חייבי כריתות שהתרו בהן למלקות ולקו נפטרו מידי כריתתן אלא שמכל מקום כלל שאר דברים עמה להיות כלם אסורים באכילה ומתוך שחל יום הכפורים לאיסור שאר דברים כולל את הנבלה להתחייב מלקות שני באכילתה מצד יום הכפורים אם התרו בו למלקות וכן כיוצא בזה הא כל שאיסור שני בא אחר הראשון ואינו כולל ואינו מוסיף אינו חייב על השני כלל כמו שביארנו במסכת חולין ובכמה מקומות:
+כל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה לכזית ר"ל שאם אכל חצי זית זג וחצי זית חרצן לוקה שנאמר מכל אשר יעשה מגפן היין לומר שכולם מצטרפין לכזית ללקות עליהן אבל בפחות מכזית אינו לוקה כלל שאין הלכה כדברי האומר כל שהוא למכות אלא אף למכות שיעור איסור אכילה בכזית וכל שכן לענין קרבן באיסורין שחייבין על שגגת אכילתן חטאת כגון חלב ודם וכיוצא בהם מדברים שזדונן כרת שאין בהם חיוב קרבן אלא בכזית:
+המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר הרי אני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם מכביד שערו ומקל בתער ומביא שלש בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה נזיר שמשון הכביד שערו אינו מקל ואם נטמא אינו מביא קרבן טמאה אמר הר"ם הענין אמר נזיר שמשון אשר לא היה מוזהר מטומאה וזה הענין קבלה והוא אמרם גמרא גמירי לה ואשר התיר לו זה שהוא לא נדר בנזיר ואמנם המלאך אמר לאמו כי נזיר אלהים יהיה הנער ענינו פרוש ושעור זאת המשנה האומר הריני נזיר עולם ומה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם מכביד שערו מיקל בתער ר"ל שמותר לו הגלוח בתער אבל מי"ב חדשים לי"ב חדשים והביאו ראיה מאבשלום לפי שהוא היה נזיר עולם וזה מפורסם וידוע אצל המעתיקים ומצאנו פסוקי אמת בויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו ולא תחשוב זה חולק למאמרו ית' תער לא יעבור על ראשו לפי שזה הפסוק אינו בנזיר ואמנם בא לומר שנדר לזמן ידוע ואמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' ואמר בנזיר שמשון ואם נטמא אינו מביא קרבן אשם אשר יורה זה שאין מותר לו ליטמא לכתחלה אין הענין כן אבל מותר לו ליטמא לכתחלה כמו שמשון ואמנם בעבור שאמר בנזיר עולם אם נטמא אמר כן בנזיר שמשון אם נטמא:
+אמר המאירי צריך שתדע דרך הקדמה שהנזירות חלוקה על ארבעה מינים שדיניהם חלוקים זה מזה האחד קרוי נזיר עולם והשני קרוי נזיר לעולם לנזירויות חלוקות והשלישי קרוי נזיר לזמן קצוב ויש בו דרכים שהוא נזיר לעולם והרביעי קרוי נזיר שמשון וביאור ענינם ודיניהם הוא שהראשון ר"ל נזיר עולם הוא שנדר ואמר הריני נזיר לעולם או כל ימי חיי ודינו שכל שהכביד שערו יותר מדאי רשאי להקל בתער עד כמה שירצה ובלבד שלא יגלח מכל וכל וכן דוקא משנים עשר חדש לשנים עשר חדש וכשעושה כן מביא שלש קרבנותיו ואסור ביין לעולם והשני שהוא נזיר לעולם לנזירויות חלוקות ר"ל שכל ימיו הוא נזיר יוצא מנזירות לנזירות כגון שאמר הריני נזיר כשער ראשי ונעשה נזיר לעולם משלשים יום לשלשים יום ומגלח משלשים לשלשים ומביא קרבנותיו ואסור ביין ובטומאה לעולם אף ביום הגלוח כמו שיתבאר במשנה השלישית השלישי ר"ל נזיר לזמן הוא שאמר סתם הריני נזיר שדינו שלשים יום או שפירט איזה זמן ואפי' פירט זמן אלף שנים שאי אפשר לו לחיות כל כך אינו בכלל נזיר עולם אלא בכלל נזיר לזמן והוא קרוי נזיר לעולם נזירות אחת ודינו שאי אפשר לגלח כלל עד סוף הזמן אלא א"כ על ידי טומאה ושאר דיני הנזירות שלשתם שוים בכלם ר"ל שאם ניטמאו מביאין קרבן טומאה ומגלחים תגלחת טומאה והרביעי ר"ל נזיר שמשון הוא שאמר הריני נזיר כשמשון ודינו שהוא נזיר לעולם ואסור בתגלחת לעולם ומכל מקום אינו נזיר גמור לכל הדברים מפני ששמשון לא יצאה נזירות מפיו אלא מאמר המלאך עשאו נזיר ואין לנו בו נזירות אל�� למה שנמצא בו והוא איסור היין והתגלחת אבל מיטמא הוא למתים לכתחלה שהרי מצינו שטומאה למתים הותרה בו שהרי כתוב ויך מהם שלשים ויקח את חליפתם ולמדו מפי השמועה שהרגם ואחר כך נגע בהם והפשיט כתנותיהם וכבר ידעת שהגוים לא הופקעה טומאתם אלא מאהל וכן דינו שאי אפשר לו לישאל לעולם על נדרו כמו שיתבאר ובאו במשנה זו לבאר קצת דינין אלו והוא שאמר הריני כשמשון וכו' ויש מפרשים דוקא שיזכיר לשון נזירות ר"ל הריני נזיר כשמשון שאם לא אמר כן אלא הריני כשמשון מה בכך שמא מספר הוא על עצמו שהוא גבור כמוהו על דרך הריני כבן עזאי בשוקי טבריא ויש חוככים לומר אף בלא הזכרת נזירות כלשון המשנה ומכל מקום אף לדעת ראשון אם היה נזיר עובר לפניו אף בהריני כשמשון דיו:
+ונסח המשנה הרי אני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כמי שנקרו פלשתים את עיניו כמי שעקר דלתות עזה הרי זה נזיר שמשון ולפי מה שפרשו בתוספות שמשון ובן מנוח הם שמות העצם ובעל דלילה ועקר דלתות עזה ונקרו פלשתים את עיניו הם תארים שלו מצד המאורעות שארעו לו ופירוש הדברים לדעתם שאם אמר הריני כשמשון או הריני כבן מנוח אינו כלום שכמה שמשון וכמה בן מנוח יש בעולם ואפי' אמר כשמשון בן מנוח שאף שמשון בן מנוח יש הרבה בעולם אלא צריך שיצרף עם אחד משמות העצם אחד מתאריו והוא שיאמר כשמשון בן מנוח בעל דלילה או שיאמר כשמשון בן מנוח שעקר דלתות עזה וכן בנקרו פלשתים את עיניו ומאחר שהוא מזכיר שם העצם שלו שלם ר"ל שמשון ובן מנוח עם אחד מן המאורעות שאירעו לו אין חוששים לאחר אלא אם כן אמר הוא בפי' שלאחר שאינו נזיר כלל נתכוון ונראה לדעתם שאפי' אמר כשמשון בעל דלילה או כבן מנוח בעל דלילה אינו כלום עד שיזכיר שם העצם בשלמות ר"ל שמשון בן מנוח ושיזכיר אחד מתאריו עמו ר"ל בעל דלילה או אחד מחביריו ויראה לי שהביאם לכך מה ששאלו בגמרא למה לי למיתנא כל הני צריכי דאי אמר הריני כשמשון ולא גרסינן דאי תנא אלא דאי אמר כלומר שאלו אמר הנודר הריני כשמשון אמינא שמשון אחרינא איכא ומשום הכי אשמעינן כבן מנוח כלומר שצריך שיזכיר עמו בן מנוח ואי אמר נמי בן מנוח אמינא איכא דמיתקרי הכי ר"ל שמשון בן מנוח משום הכי אשמעינן כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו כלומר שיצרף אחד מתאריו עם שם העצם שלו ושל אביו ואף גדולי הרבנים נראים כנוטים לפירוש זה ואני תמה שאם כן היה לו לומר במשנתנו כשמשון בן מנוח בעל דלילה או כשמשון בן מנוח שעקר דלתות עזה או כשמשון בן מנוח שנקרו פלשתים את עיניו ומה ענין לומר כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה אלא עיקר הדברים לדעתי דמתני' או או קתני וכל שיאמר הריני כשמשון או הריני כבן מנוח או הריני כבעל דלילה או הריני כמי שעקר דלתות עזה או הריני כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון שסתם כל אחד מלשונות אלו עליו הוא נאמר ופירוש הגמרא כך הוא למה לי למיתנא כל הני דהא ודאי פשיטא הוא דמאחר שהוא מתכוון לנזירות ומזכיר אחד מלשונות אלו ודאי על שמשון שבכתוב הוא מתכון ותירץ צריכי דאי לאו מתני' הוה אמינא אי אמר כשמשון דאאיניש אחרינא קאמר קמ"ל ואין גורסין קמ"ל כבן מנוח אלא קמ"ל סתמא כלומר קמ"ל דאי אמר כשמשון לחודיה סגי ואכתי הוה אמינא דוקא כשמשון שהוא שם העצם שלו הא אם אמר כבן מנוח אאיניש אחרינא קאמר קמ"ל דאפי' כבן מנוח נמי הכי הוא ואכתי הוה אמינא דוקא כבן מנוח דהוה ליה מיהא שם העצם של אביו הא כל שאינו מזכיר שם העצם כלל אלא אחד ממאור��יו אינו כלום שאיפשר שכמה בני אדם אירע להם כן קמ"ל כבעל דלילה וכו' ולשון הגמרא דאי אמר כשמשון אמינא שמשון דעלמא קמ"ל ואי אמר נמי כבן מנוח הוה אמינא כבן מנוח דעלמא קמ"ל ואי אמר כבעל דלילה וכמי שעקר וכו' וכמי שנקרו וכו' הוה אמינא כאיניש דעלמא דאורעיה הכי קמ"ל ולמדת שכל אחד מלשונות אלו עושים אותו נזיר שמשון וכן עיקר וכן נראה דעת גדולי המחברים ובתלמוד המערב אמרו בענין שמואל הרמתי שהיה נזיר עולם שאם אמר הריני כשמואל הריני כבן חנה כבן אלקנה כמי ששסף את אגג הרי זה נזיר עולם ור"ל לדעתנו בכל אחד מלשונות אלו:
+ומה בין נזיר עולם לנזיר שמשון וכו' פירשו בגמ' דחסורי מיחסרא והכי קתני האומר הריני כשמשון וכו' הרי הוא נזיר שמשון ואם אמר הריני נזיר עולם הרי הוא נזיר עולם ומה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הואיל ואין זמן לנזירותו אם הכביד שערו מיקל בתער שיש בו קצת שנוי אבל לא במספרים שהוא דרך גלוח ואף בתער פירשו בתוספות דוקא מיקל ר"ל גלוח במקצת אבל גלוח לגמרי לא דאי הכי מאי מיקל דקאמר ועוד שהרי היתר גלוח זה יצא לנו בגמרא מאבשלום שהקבלה בידינו שהיה נזיר עולם וכתיב ביה ובגלחו את ראשו מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך ולמדו מפי השמועה ימים ימים מבתי ערי חומה שנאמר בו ימים תהיה גאלתו ופירושו שנים עשר חדש כדכתיב גביה שנה תמימה ואבשלום ודאי שהיה מתגאה בשערו אין הדעת מקבלת שיגלח מכל וכל ומכל מקום גדולי המחברים פרשו בפירושי המשנה שמעביר תער לגמרי ואינו נראה כלל ואמר גם כן שבשעה שמגלח גלוח שהזכרנו מביא שלש קרבנות ר"ל אותם האמורים בנזיר טהור והם חטאת ועולה ושלמים ואם ניטמא מביא קרבן טומאה ר"ל שני תורים ואשם ונזיר שמשון אפי' הכביד כמה אינו מגלח לעולם ולא אפי' מיקל ונמצא נזיר שמשון חמור בזו מנזיר עולם ונזיר עולם חמור מצד אחר שהוא אסור בטומאה ונזיר שמשון מותר בטומאה לכתחלה וזה שאמרו במשנתנו אם נטמא אינו מביא קרבן טומאה דמשמע דלכתחלה מיהא אף נזיר שמשון אסור בטומאה פירשו בגמרא שלא בא בדקדוק אלא איידי דתנא בנזיר עולם אם נטמא מביא קרבן טומאה תנא נמי בנזיר שמשון אם נטמא אינו מביא וכו' ומכל מקום אף לכתחלה מותר ונזיר לזמן חמור משניהם שאסור לגלח עד סוף הזמן ואם נטמא מביא קרבן טומאה כמו שביארנו ומכל מקום נזיר שמשון חמור גם כן יותר משניהם ר"ל יותר מנזיר עולם ומנזיר לזמן ששני אלו בשאלה ונזיר שמשון אינו בשאלה כמו שיתבאר ואף במשנתנו היה יכול להזכירה בהבדל שבין נזיר עולם לנזיר שמשון אלא דחדא מינייהו נקט:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 4b
+
+כבר ביארנו בראשון של נדרים שאין מתפיסין אלא בדבר הנדור אבל כל שהתפיס בדבר האסור מצד עצמו אינו כלום וכן ביארנו שם שהבכור הואיל וקדושתו מרחם אע"פ שמכל מקום מצוה להקדישו ר"ל שיפרישנו ויאמר הרי זה קדש וכדכתיב הזכר תקדיש הואיל ומכל מקום קדושתו מרחם ואע"פ שאין הוא מקדישו קדוש הוא מאליו ואינו קרוי דבר הנדור אלא דבר האסור מצד עצמו ואם התפיס בו ואמר הרי עלי חתיכה זו כבכור לא אמר כלום כמו שביארנו שם בארכה אבל המתפיס בחטאת ואשם אע"פ שאין באים בנדר ונדבה אלא על חטא מתפיסין בהן שדבר הנדור הן הואיל ועל כל פנים צריך הוא להפריש ולקדש ולומר זו חטאתי וזה אשמי והוא שאמרו כאן שהם נתפסין בנדר כמו שביארנו שם גם כן ולענין ביאור זה שאמרו כאן דכלי עלמא בעינן דבר הנידר פירושו על ר' יעקב ור' יוסי הנזכרים בשמועת הבכור ואמר שכלם מודים שלדבר הנדור אנו צריכים ואינו חוזר כלל על ר' יהודה ור' שמעון הנזכרים בשמועת נזיר שמשון לומר שלדעת ר' יהודה התפסתו התפסה והוא נזיר ולר' שמעון הואיל ושמשון לא היה נדור אלא שמאמר המלאך עשאו נזיר אין התפסה שבו כלום שאותה מחלוקת ודאי במקומה עומדת והלכה כר' יהודה ושמא תאמר ומאחר שאין שמשון נדור ואין התפסה אלא בדבר הנדור היאך התפסתו כלום ועוד דהא ר' יהודה גופיה בעי התפסה בדבר הנדור כדאיתא בשני של נדרים במשנת האומר תרומה בגליל נראין הדברים שמכל מקום הואיל ואין נזירות בלא נדר ואף של שמשון נזירותו מפי המלאך הוא לא יצא מכלל שאר נזירים לגמרי והוה ליה כדבר הנדור אי נמי דכלי עלמא דקאמר אכלהו קאי כלומר דכולי עלמא בענין דבר הנדור ושמשון נמי דבר הנדור הוא ובבכור הוא דפליגי ולא חש לאדכורי דנזיר שמשון נדר הוא משום דפשיטא היא ויש מחזקים פירוש זה לומר שהמלאך צוה למנוח שיצוה לבנו לקבל עליו נזירות או שידירהו הוא בנזיר וכדתנן מדיר אדם את בנו בנזיר ואין צרך בכך ולא עוד אלא שאין נראה כן שהרי זו היא שהקשו למטה ושמשון לאו נזיר הוא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער כלומר שיקבל עליו נזירות זו מצד עצמו או שידירהו אביו ותירץ מלאך הוא דקאמר ולעולם לא יצאה נזירות מפיו ולא מפי אביו עליו אלא שעיקר הדברים שהדרת המלאך עליו הדרה היא לר' יהודה שהלכה כמותו ומה שנתגלגל כאן בשמעון הצדיק שאמר מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד וכו' כבר ביארנו הענין כהלכתו בראשון של נדרים:
+
+Daf 5a
+
+המוכר בית בבתי ערי חומה ר"ל בעיר המוקפת חומה יכול לגאלה אף ביום שמכרה ושלא כדברי האומר אין ימים פחותים משנים וכדכתיב בה ימים תהיה גאלתו ואין יכול לגאלה עד שיעברו שני ימים למכירתו אלא גואלה מיד עד שיעברו שנים עשר חדש ומשיעברו שנים עשר חדש ולא נגאל הוחלט ביד הלוקח ואם היה שנה מעוברת הוחלט לסוף השנה וכדכתיב שנה תמימה כמו שיתבאר במקומו:
+יש בסוגיא זו קצת דברים שצריכין ביאור ומתוך כך אני מעירך בביאור כלה דרך קצרה אע"פ שאין לנו צרך בה לענין פסק והוא ששאלו נזיר עולם היכא כתיבא ר"ל שיהא יכול לגלח ושיביא קרבנותיו והביאה מדתניא רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה דכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה ואשלמה את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה' והיתה קבלה בידם שנדר זה נזירות עולם היה ואפשר שסמכוה ממה שנאמר עליו אחר שבא מגשור שלא היה מגלח אלא מקץ ימים ולמדו מכאן שנזיר עולם מגלח לפרקים ידועים ומה שכתוב אשר נדרתי לה' בחברון לא שנדר בחברון אלא הוא אומר שילך לקיים בחברון מה שנדר בגשור ר"ל הבאת קרבנותיו בשעת הגלוח ואע"פ שלא היה בית המקדש בנוי שעת היתר הבמות היה ואע"פ שבמה גדולה ר"ל אהל מועד ומזבח שעשה משה היה בגבעון כבר אמרו בסוף זבחים שמשבאו לנוב וגבעון הותרו הבמות ר"ל ליקרב שם כל דבר הנידר ונידב וקרבנות נזירות קרויות לדעת זה נידר ונידב אע"פ שהנדר אינו אלא על היין וחבריו וחיוב הקרבנות מאליו הוא בא ואף לדעת האומר שקרבנות נזירות אינו בכלל נידר ונידב ואינו קרב בבמה קטנה אפשר שהלך לחברון להביא משם כבשים שהיו נבחרים שם כדאיתא בשני של תמורה ואע"פ שלא עמד שם טעם זה מדאקשו עלה דאם כן מחברון מיבעי ליה שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה או שמא כונתו לילך לחברון מפני שדוד אביו נמשח לשם כדי שיהא מרדו חזק יותר אצל ההמון:
+ולמדנו מכל מקום שנזיר עולם מגלח לפרקים ועדין אין הפרק מתברר אם מחדש לחדש אם משנה לשנה אם מזמן אחר לזמן אחר והוא בא לברר את הפרק מדכתיב לעיל מיניה וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל ובגלחו את ראשו מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך ויליף ימים ימים מבתי ערי חומה ונתברר שפרק הגלוח הוא משנים עשר חדש לשנים עשר חדש ושאלו והא רבי הוא דקאמר לגבי בתי ערי חומה אין ימים פחותים משנים ואם כן נימא דלסוף שני ימים מגלח והשיב דהא משום כובד הוא כדכתיב כי כבד עליו ובתרי יומי ליכא כובד והקשה אימא משתי שנים לשתי שנים ומדאשכחן שנתים ימים ותירץ דנין ימים שאין עמהם שנים מימים שאין עמהם שנים וכו' וכן כשהקשה אימא מתלתין לתלתין ומדכתיב חדש ימים השיב דנין ימים שאין עמהם חדש וכו' והקשו ואימא מתלתא ירחי לתלתא ירחי ומדאשכחן בבת יפתח מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה וד' זמנים בשנה הוא מג' חדשים לג' חדשים ותירץ שאין דנין ימים מימימה ר"ל מימים שיש עמו ימימה ואף על פי שושב הכהן ובא הכהן מלמדנו שדנין מתיבות הדומות בענין אע"פ שאין דומות בלשון כמו שביארנו בראשון של יומא ובכמה מקומות מזה החבור כל דאיכא דדמי טפי מיניה ילפינן אי נמי האי ארבעת ימים בשנה לא משלשה חדשים לשלשה חדשים היו שמא שני הפרקים היו מארבעה לארבעה ושני הפרקים הנשארים משנים לשנים והלכך לא ילפינן מינה ר' נהוראי אומר נזיר עולם מגלח משלשים יום לשלשים יום דיליף לה מכהנים דאסרינהו בגדול פרע משלשים ואילך וודאי משום דמתלתין ואילך איכא כובד והילכך האי נמי דכתיב כי כבד עליו וגלחו מדאתא לכלל כובד אישתרי ליה בגלוח ושמא תאמר והלא כהנים גופייהו תלתין דידהו מנזיר ילפינן להו דילפינן פרע פרע מנזיר שסתמו שלשים וא"כ טפי הוה ניחא ליה למילף נזיר עולם מנזיר סתם אינו כן שנזיר סתם נשלם נזירותו ואינו עוד נזיר מה שאין כן בנזיר עולם וניחא ליה למיגמר מכהנים שהם כהנים לעולם ור' יוסי אומר מערב שבת לערב שבת שכן מצינו בבני מלכים שמגלחין מערב שבת לערב שבת ר"ל גלוח קצת שאף באבשלום כבר ביארנו שגלוח קצת היה אלמא כל בבני מלכים משמנה ימים לשמנה ימים איכא כובד מיהא להצריך קצת גלוח ואני תמה במה שפירשו גדולי המחברים בפירושי המשנה על גלוח זה שהעברת תער היה היאך אפשר לדעת ר' יוסי לגלח מכל וכל משמנה לשמנה והיאך היה שערו שוקל כל כך אלא עיקר הדברים כמו שכתבנו ושאלו לדבריו מאי איכא ביניהו לשאר אחוה הרי אף שאר אחיו היו מגלחין כן ובמה היה נזירותו ניכר ותירץ דאי הוה יום טוב באמצע שבת אחיו מגלחין ולא הוא ואי נמי דאחוה מגלחי בצפרא דמעלי שבתא ואיהו עד פניא ר"ל אחר שיביא קרבנותיו וישחטם שהרי שחיטת הקרבנות קודמת לגלוח ולאו דוקא פניא ממש אלא לאחר הבאת קרבנותיו ושחיטתם ולשיטתנו מיהא יכול היה לתרץ דאחוה אף במספרים ואף בהעברת תער ואיהו דוקא בגלוח קצת ובתער וכן מגלחים כל זמן שירצו והוא דוקא משמנה לשמנה וכן שהוא מביא קרבנות והן מגלחין בלא כלום אלא דחדא או תרי נקט ומ"מ הלכה כרבי משנים עשר חדש לשנים עשר חדש:
+ואחר כך שאלו הני ארבעין שנין מאי עבידתיהו ר"ל הא דכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך וכו' ארבעים שנה מהיכן שהרי משחז�� לו מגשור עד שנראה לשני המלך לא היו אלא שתי שנים כדכתיב וישב בירושלם שנתים ימים ופני המלך לא ראה ואי אפשר שמה שהשתדל אחר כן למשוך לב העם להתחבר עמו במרדו יהא זמן מרובה אלא ארבעים שנה מזמן ששאלו להם מלך ומצד שהיה המרד הראשון הזכיר המנין מתחלת המלכות ואותה שנה ששאלו להם מלך היתה שנה עשירית למלכות שמואל ומלך שמואל עם שאול שנה אחת ושתים שמלך שאול לבדו והם ג' ושלשים ושבע שמלך דוד בשעה שמרד אבשלום הרי ארבעים וכן היא בשני של תמורה ומ"מ יש גורסין שם שלשים ושש לדוד ולגירסא זו צריך לפרש ששנת עשר של שמואל שאלו מלך אבל לא עמד להם עד י"א ואותה שנה מלכו שאול ושמואל ושנת י"ב ושנת י"ג מלך שאול לבדו ונמצאו ד' שנים משעת השאלה ותלתין ושית דדוד הרי ארבעים ומכל מקום לשתי הגירסאות קשה לפרש שהרי כל זמן מלכותו של דוד לא היה אלא ארבעים שנה והרי אחר מעשה אבשלום כתיב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ואחר אותן שלש שנים צוה ליואב לשוט בארץ מדן ועד באר שבע לידע מספר העם והרי ארבע ואחת שקבע משמרות כשזכה בגורן ארונא כדאיתא בסדר עולם והרי חמש ונמצא למנין זה שמלך יותר שאם שנת המרד היתה בשנת ל"ז הרי מלך מ"ב שנים ואם בשנת ל"ו מכל מקום מלך מ"א והרי כל מלכותו אינה אלא ארבעים ומכל מקום בסדר עולם אמרו מקץ ארבעים שנה לשנה ששאלו להם מלך היא שנת שלשים ושש לדוד ר' נהוראי אומר שלשים וחמש כיצד שנה עשירית עצמה אחת ושנה י"א שמלך שמואל שלא עמד להם מלך עד סופה הרי שתים ושתים שמלך שאול בחיי שמואל הרי ארבע ושאול חי ארבעה חדשים אחר שמואל ודוד מלך עד שעת המרד ל"ה שנים וששה חדשים ונמצאו משעת שאלת המלך עד שעת המרד מ' שנה פחות ב' חדשים ולא חש לחסרונם כלל ואחר כך מלך דוד ג' שני רעב ושנת המנין היתה תשעה חדשים ועשרים יום כדכתיב בהדיא וישוטו בכל הארץ ויבאו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום ולשנה אחרת התקין משמרות כהונה ולויה כדכתיב בשנת הארבעים למלך דוד נדרשו וגו':
+המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי והרביעי והוא שאמר סתם נזירות שלשים יום אמר הרי אני נזיר אחת גדולה הרי אני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן עד סוף העולם נזיר שלשים יום הרי אני נזיר יום אחד הריני נזיר שעה אחת הרי אני נזיר אחת ומחצה הרי אני נזיר שתים הרי אני נזיר שלשים יום ושעה אחת נזיר שלשים ואחד יום שאין נזורים שעות אמר הר"ם סמכו זה העקר ר"ל סתם נזירות שהוא ל' יום באמרו קדוש יהיה ומנין יהיה ל' יום ולא תהיה נזירות פחות מל' יום וזה ענין מקובל ואמנם סמכו לזה בדמות סימן ואמר מכאן ועד סוף העולם יגיע ענין זה הדבור שהוא אומר שזה נזירות הוא אצלו מן הגודל כמו שילך מכאן ועד סוף העולם ועם זה לא תחייבהו זולת ל' יום עוד ואמנם ויום אחד או שעה אחת או אחת ומחצה ר"ל נזירות או חצי נזירות הנה יחייבו בזה כולו שיהא זה נזיר ס' יום והוא אמרו הריני נזיר סתם ואני אבאר לך בפרק ג' איך דין מי שנדר שתי שתי נזירות ואמנם חייבוהו שתי נזירות לפי שהראשון כבר הבדילו באמרו הריני נזיר ונדר מן הנזירות השני יום או שעה הנה אי אפשר שלא ישלימוהו ואמנם כי אמר הריני נזיר ל' יום ושעה אחת הנה יעמוד ל"א יום לפי שהעיקר אין נזירות לשעות לאמרו ימי נזרו:
+אמר המאירי סתם נזירות שלשים יום ר"ל שאם אמר הריני נזיר ולא פירט בו זמן הרי הוא נזיר שלשים יום והביאוה בגמ' לדעת רב מתנא מדכתיב קדוש יהיה והרי יהיה בגימטריא תלתין הוו ולדעת זה כל השלשים יום הם מן הנזירות ואינו מגלח ולא מביא קרבנתיו עד שלשים ואחד ומכל מקום בר פדא הביאה בגמ' מדכתיבי בפרשת נזיר כ"ט לשונות של נזירות בין לשון נדר ולשון נזירות ואע"פ ששלשים הם כי נזר אלהיו לא חשיב שאינו אלא לשון כתר ונשארו כ"ט והם ארבע בפסוק שני ר"ל לנדור נדר נזיר להזיר ואחד בפסוק שלישי והוא מיין ושכר יזיר הרי חמשה ואחד בפסוק רביעי כל ימי נזרו הרי ששה ושלשה בפסוק חמישי והם כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר הרי תשעה ואחד בפסוק ששי כל ימי הזירו הרי עשרה ואחד בפסוק שביעי והוא כי נזר אלהיו אלא שאינו מן המנין ואחד בפסוק שמיני כל ימי נזרו הרי י"א ואחד בפסוק תשיעי והוא וטמא ראש נזרו הרי י"ב ושלשה בפסוק שנים עשר והם והזיר לה' את ימי נזרו וכו' כי טמא נזרו הרי ט"ו ושנים בפסוק י"ג והם זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו הרי י"ז ושלשה בפסוק י"ח והם וגלח הנזיר וכו' את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו הרי כ' ושנים בפסוק י"ט והם ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו הרי כ"ב ואחד בפסוק כ' והוא ואחר ישתה הנזיר יין הרי כ"ג וששה בפסוק כ"א והם זאת תורת הנזיר אשר ידור וכו' על נזרו כפי נדרו אשר ידור וכו' על תורת נזרו הרי כ"ט ולדעת זה כל כ"ט יום מזמן הנזירות ומגלח ומביא קרבנותיו ביום שלשים והקשו עליו בגמ' מדתנן סתם נזירות שלשים יום שמשמעו שכל השלשים מן הנזירות ותירץ שמאחר שביום שלשים מגלח ומביא קרבנותיו בכלל הנזירות הוא ולענין פסק כל שאמר הריני נזיר סתם מונה לכתחלה שלשים ואינו מגלח עד יום שלשים ואחד אם לרב מתנא מן הדין ואם לבר פדא מדברי סופרים ומגזרה שמא יאמר הריני נזיר שלשים שאף לדעתינו אין גלוחו בשלשים כלום ומכל מקום נזיר סתם שגלח ביום שלשים יצא אם לרב מתנא מדין מקצת היום ככלו ואם לבר פדא הואיל ואינו אלא מדברי סופרים אבל אם פירט זמן צריך על כל פנים להשלים בנזירות כל הזמן שפירט ומחרתו מגלח ואפילו בנזירות שלשים כן ר"ל שאם אמר הריני נזיר שלשים אינו מגלח אלא ביום שלשים ואחד ואין צריך לומר אם התנה על הימים שהוא פורט שיהו שלמים וסוגיין בכולה תלמודא כרב מתנא ומתוך כך נראה שהלכה כמותו:
+הריני נזיר אחת קטנה הריני נזיר אחת גדולה אפי' מכאן ועד סוף העולם הרי זה נזיר שלשים יום כלומר שאם אמר הריני נזיר אחת קטנה ר"ל נזירות אחת קטנה הרי הוא נזיר לשלשים יום אע"פ שפירט קטנה שאין נזירות לעולם לפחות משלשים ואפי' פירט זמן קצר כגון הריני נזיר עשרה ימים או יום אחד או שעה אחת הרי הוא נזיר לשלשים יום אמר הריני נזיר אחת גדולה ר"ל נזירות אחת גדולה הואיל ומכל מקום לא פירט זמן אינו נזיר אלא ל' ואפי' אמר הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם שאין הכונה אלא כאומר הריני נזיר נזירות סתם שהיא גדולה אצלי כמכאן ועד סוף העולם ולמדת שכל שלא פירש זמן אפי' היה לשונו מורה זמן מרובה אינו נזיר אלא לשלשים וכל שלשונו מורה זמן מועט אפי' פירט זמן מועט נזיר הוא לשלשים שאין נזירות לפחות משלשים ואח"כ הוא בא לפרש בשפירט זמן והוא מרובה יותר משלשים ופירש בו שלשה חלוקות הראשונה שאמר הריני נזיר ויום אחד השניה הריני נזיר ושעה אחת ר"ל שלא הזכיר הריני נזיר שלשים ואחד יום או שלשים יום ושעה אלא שאמר הריני נזיר סתם וסמך לו ויום אחד או ושעה אחת והשלישית שאמר הריני נזיר אחת ומחצה ר"ל נזירות וחצי נזירות והוא מכוין למ"ה ימים ואמר על שלשתם הרי הוא נזיר שתים שמאחר שאמר הריני נזיר סתם או הריני נזיר אחת כבר חל עליו נזירות שלשים וכשסומך ויום אחד או ושעה אחת או מחצה לנזירות שניה הוא מכוין וכבר ביארנו שאין נזירות לפחות משלשים ונמצאו עליו שתי נזירויות ומגלח ומביא קרבנותיו בסוף כן אחד מהם ובכלל חלוקה זו החלוקה השנית אע"פ שלא הוזכרה והוא שאם לא נדר נזירות סתם אלא שקצב זמן בנזירותו ואמר הריני נזיר שלשים ואחד יום או ארבעים וחמשה יום או למאה יום כל שהוא פורט שלשים ומהם ולמעלה הרי הוא נזיר כמנין שפירט לא פחות ולא יותר שלא כיון אלא לנזירות אחת ואפי' אמר שלשים יום ויום אחד הדין כן כמו שנבאר בגמ' אלא שיש בזו חלוקה שלישית והוא שאם פירט שעה צריך להשלימה ליום ר"ל שאם אמר הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת או כמה שעות הרי הוא נזיר שלשים ואחד יום שאין בנזירות שעות כדכתיב ימי נזרו ימים אתה מונה בנזירות ולא שעות:
+משנה הרי אני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואי זה הוא שהוא מגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים אמר הר"ם פי' בעבור שאמר הריני נזיר עולם ודין נזיר עולם שיגלח מי"ב חדש לי"ב חדש כמו שבארתי לך למדך בזה ואמר ומגלח אחת לל' יום לפי שהשער והעפר והחול חלקים נפרדים הנה הוא כאלו נדר בכך וכך אלף נזירות אשר לא ישלם אותם בכל ימיו אבל כאשר אמר הריני נזיר ודבק הנזירות ואמר כעפר הארץ ואמנם כיון הנצחות זה מתדמה על מנין העפר ואמנם נאמר שהוא נדר נזירות כאשר אמר הרי עלי נזירות כשער ראשי אמ' שענין זה המאמר כאשר שער ראש חלקים נפרדים בין שהיה זה הנזירות נפרד ואין הלכה כרבי:
+אמר המאירי האומר הריני נזיר כשער ראשי או כעפר הארץ או כחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לל' יום כלומר שאע"פ שאמר שהוא נזיר עולם לא נזיר עולם ממש שיהא גלוחו דוקא משנים עשר חדש לשנים עשר חדש כדין נזירות אחת הנדורה לעולם אלא נזיר לעולם נזירות חלוקות משלשים לשלשים ופירשו הטעם בגמרא מפני שהשער והעפר והחול הם חלקים מפורדים זה מזה והרי הוא כאומר הרי עלי נזיריות כשער ראשי וכעפר הארץ ומתוך כך חייב לגלח ולהביא קרבנות בסוף כל שלשים ואינו מותר לעולם ביין ובטומאה אפי' ביום התגלחת אלא שכל נזירותיו באים רצופים זה לזה זה נכנס וזה יוצא ורבי חולק לומר שמאחר שהוא אומר הריני נזיר כשער ראשי וכו' נזיר עולם גמור הוא ר"ל נזירות אחת ולא אמר כשער ראשי אלא כאומר לעולם ודינו להתגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש כמו שביארנו אא"כ אמר הרי עלי נזיריות כשער ראשי ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:
+משנה הריני נזיר מלא חבית או מלא הקופה בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי נזיר שלשים יום ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ונזיר כל ימיו אמר הר"ם כבר קדם לך שסתם נזירות ואפי' כיון האדם כונת ל' יום וכאשר יאמר לא כוונתי לא שהיה נזיר לעולם ואמנם כונתי זמן ארוך הנה לא תחייבהו זולת ל' יום ואם אמ' סתם נזירות ולא כונתי שיהיה נזירות מוגבל ולא כונתי גם כן לעולם הנה יהיה נזיר כל ימיו ומגלח שנים עשר חדש:
+אמר המאירי הריני נזיר מלא חבית מלא קופה ר"ל כמלא חבית או כמלא קופה בודקין אותו וכו' כלומר שאין משוין אותה מכל וכל לשער הראש ועפר הארץ וחול הים מפורדים זה מזה כמו שביארנו אבל חבית וקופה אע"פ שהדברים שהחבית והקופה מתמלאים מהם דברים מפורדים הם מכל מקום החבית או הקופה מצרפין אותן שהכלי מצרף מה שבת��כו והרי הוא כעין נודר נזירות גדולה ששיעורה שלשים ומכל מקום מאחר שירד למנין מלא חבית ומלא קופה יש לחוש בזו לנזירות עולם והלכך בודקין אותו אם אמר לנזירות גדולה נתכוונתי כלומר ליתר משלשים אבל לא לעולם הרי זה נזיר שלשים כדין נזירות גדולה ואם אמר סתם נזרתי כלומר כונתי היתה לנזירות שאין לה גבול רואין את החבית או הקופה כאלו מלאה חרדל והרי הוא נזיר לעולם לגלח אחת לשנים עשר חדש אבל לא לנזיריות חלוקות לגלח משלשים לשלשים שהכלי מצרפן כמו שביארנו ויש גורסין מלא הבית ומלא הקופה ולענין הדין כך הוא אלא שלענין גירסא נראה יותר לגרוס חבית שהיא דומיא דקפה וכן ממה שהקשו בגמ' נחזיה כאלו מלאה קשואים ואם אתה גורס בית אף הקשואים שהבית מתמלא מהם מן הסתם הם יותר מכדי חייו:
+משנה הרי אני נזיר מכאן עד מקום פלני פחות משלשים יום נזיר שלשים יום ואם לאו נזיר כמנין הימים אמר הר"ם בתנאי שיהיה כבר התחיל בהלוכה בדרך ההוא אולם אם היה שלא החזיק בה הנה נאמר שלא כיון זולת אחת גדולה ויהיה נזיר ל' יום לבד אע"פ שהיה מרחק המקום מהלך שנה ונאמר בזה כמו שאמרנו שיאמר בכאן ועד סוף העולם:
+אמר המאירי הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני רואין כמה מהלך יש מכאן לשם ואם הם פחות משלשים יום הרי הוא נזיר שלשים יום שאין נזירות לפחות משלשים ואם יש שם יותר משלשים יום הרי הוא נזיר נזירות אחת לאותם הימים כאלו פירט הימים בהדיא ופרשוה בגמ' דוקא שכבר התחיל לילך בדרך וודאי מתירא הוא מסכנת הדרך ומכוין לנזירות אחת כמנין הימים שהולך בדרך ועוד שהרי משהחזיק בדרך אין לומר שהדרך ארוכה לו שהרי מראה הוא עצמו שאינה ארכה אצלו אבל אם לא התחיל לילך בדרך כלל אין זה אלא כאומר נזירות אחת גדולה ר"ל שהיא גדולה אצלי כמכאן ועד מקום פלוני ואפי' היה שם כמה אינו נזיר אלא לשלשים על הדרך שביארנו במכאן ועד סוף העולם:
+משנה הרי אני נזיר כמנין ימות השנה מונה נזירות כמנין ימות השנה אמר ר' יהודה מעשה היה וכיון שהשלים מת אמר הר"ם ר' יחלוק על זה הסתם ויאמר שמי שאמ' הריני נזיר כמנין ימות החמה הרי זה נזיר עולם עד שיאמר נזירותי עלי כמנין ימות החמה נזירות עלי כמנין ימות הלבנה ואז ימנה הנזירות כמו שנדר ור' יהודה חולק עליו והביא המעשה במי שאמ' הריני נזיר כמנין ימות השנה אינו נזיר עולם והוא אמרו כיון שהשלים ראה שהוא נזיר לזמן והלכה כר' יהודה:
+אמר המאירי הריני נזיר כמנין ימות השנה הרי עליו נזיריות כמנין ימות השנה ר"ל שאם פירט שנת החמה מקבל עליו שס"ה נזיריות של ל' ל' שהם שלשים שנה ומגלח ומביא קרבנותיו לסוף כל ל' ואם פירט שנת הלבנה או שאמר סתם שנה מונה שנ"ד נזיריות של ל' ל' שסתם שנה אצל נדרים שנת הלבנה הוא ומכל מקום דוקא דאמר כמנין אבל אם אמר כימות החמה או כימות השנה אין זה אלא נזירות אחת כאותם הימים ולא נזיריות חלוקות לגלח משלשים לשלשים שאינו דומה לשער ראשי ועפר הארץ שהימים אינן מובדלים זה מזה וכלם כיומא אריכתא הם אמר ר' יהודה מעשה היה וכו' פי' יתבאר בגמ' שר' חולק על זה הסתם לומר שהאומר כמנין ימות החמה נזיר עולם הוא שמאחר שאמר הריני נזיר לנזירות אחת הוא מכוין וכשאמר כמנין ימות החמה פירושו כאומר לעולם כלומר הריני נזיר כמנין שנת החמה שנה לכל יום ויום שהם שס"ה שנים ואין נזיריות חלוקות עד שיאמר הרי עלי נזיריות כמנין ימות החמה ור' יהודה חולק עליו והביא מעשה שנזר כמנין ימות החמה ואמרו עליו שכשהשלים נזירותיו מת אלמא בתורת השלמה היו ואם נזיר עולם היה אין כאן השלמה שהרי לכל ימי חייו היה נזיר אלא שלא היו עליו אלא שס"ה נזיריות של ל' ל' שהם ל' שנים כתנא קמא וכן הלכה:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו ופסקנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+אע"פ שאין שבועה חלה על שבועה ר"ל שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו וחזר ונשבע עליו שלא יאכלנו אינו חייב אלא אחת וכן בקנם הואיל ואין בהם זמן קצוב כמו שביארנו בראשון של נדרים בנזירות מיהא שיש לו זמן קצוב נזירות חל על נזירות ר"ל שאם אמר הריני נזיר וחזר ואמר הריני נזיר הרי הוא חייב למנות שתי נזיריות של ל' ל' וכן אם אמר הריני נזיר אם אוכל ככר זה וחזר ואמר הריני נזיר אם אוכל ככר זה מונה שתים וכן בכמה נזיריות וכן נאסר הנזיר ביין מצוה כיין הרשות כמו שביארנו למעלה:
+
+Daf 5b
+
+בפרק שלישי ט"ז א' שנינו מי שאמר הריני נזיר מגלח ליום ל"א ואם גלח ליום שלשים יצא אמר הריני נזיר שלשים אם גלח ביום שלשים לא יצא וכבר כתבנו דברים אלו דרך פסק במשנתנו ומכל מקום לענין ביאור הביאוה בסוגיא זו והקשו ממנה לבר פדא מראש המשנה ר"ל ממה שאמרו בהריני נזיר שמגלח ליום ל"א אלמא שכל השלשים מן הנזירות כרב מתנא עד שנסתייע הוא מסופה ר"ל ממה שאמרו אם גלח ביום שלשים יצא אלמא שאין עיקר הנזירות אלא כ"ט שאם כל יום שלשים מעיקר הנזירות היאך הוא מגלח ומביא בו קרבן ואכתי לא שלים נזירותיה אלא כולה כבר פדא ורישא באומר שלמים כך היא הגירסא בקצת ספרים ופירושה באומר הריני נזיר שלשים שלמים ואין צורך בכך שאף לבר פדא כל שפירט ואמר שלשים ודאי כל השלשים מן הנזירות ואין גלוח והבאת קרבנות שביום שלשים כלום אלא שעיקר הגירסא נעשה כאומר שלמים כלומר זה שאינו מגלח לכתחלה עד שלשים ואחד גזרה שמא יפרוט ויאמר הריני נזיר שלשים ומכיון שפירט שלשים נעשה כאומר שלמים ומכל מקום אף לדעת הגורסים באומר שלמים פירושו באומר לשון שמשמעו שלמים וזהו כשיאמר שלשים בפרט וחזרו והקשו מסיפא לרב מתנא ותירצה מטעם מקצת היום ככלו ונעשה מקצתו כיום שלשים ומקצתו כיום שלשים ואחד ונמצא עכשו שאין ביניהם כלום ולשניהם לכתחלה לא יגלח ביום שלשים ואם גלח יצא אלא שיש ביניהם דין תורה ולענין קרבן טומאה של בר פדא יום שלשים אינו מן התורה כלל ואינו מביא קרבן טומאה אם ניטמא בו ולרב מתנא מקצתו מיהא מן התורה ומכל מקום חזרו והקשו לרב מתנא ממה שאמרו הריני נזיר שלשים אם גלח יום שלשים לא יצא ואם מטעם מקצת היום ככלו אף בפורט שלשים היה לו לומר שיצא ותירצה באומר שלשים שלמים ויש גורסים אף בזו נעשה כאומר שלמים אבל הריני נזיר סתם אף ביום שלשים יצא על הדרך שביארנו ויש מפרשים מזו קושיא לבר פדא והכל עולה לענין אחד:
+שנינו עוד בפרק שלישי שאף מי שנזר שתי נזיריות מגלח את הראשונה לכתחלה ליום שלשים ואחד ומתחיל נזירות שניה מאותו היום ונמצא מגלח שניה ליום ששים ואחד ואם גלח את הראשונה ביום שלשים יצא ומגלח את השניה לכתחלה ביום ששים שהרי נזירות שניה התחילה ביום שלשים של ראשונה שכל בתחלת נזירות לדברי הכל מקצת היום ככלו ונמצא שיום ששים הוא שלשים ואחד לנזירות ואם גלח את השני ביום ששים חסר אחת יצא שהרי נזירותו השניה התחילה ביום שלשים לראשונה ונמצא יום ששים חסר אחת יום שלשים לשניה ונמצא יום שלשים של ראשונה עולה לכאן ולכאן ולענין ביאור מה שהקשו ממנה לרב מתנא ולבר פדא דברים פשוטים הם וכענין הראשונה ומה שהשיב בר פדא אנא אהא סמכי כלומר זו שאמרו שיום שלשים עולה לו מן המנין ואתה משיבני מה הוצרך יום שלשים להיות עולה לכאן ולכאן אחר שאין עיקר הנזירות אלא כ"ט יום אנא נמי אהא סמכי כלומר משם אני למד לעיקר נזירות שאינו אלא כ"ט יום דמדקאמר דיום ל' עולה לשניה אם כן יום ל' אינו מעיקר נזירות ראשונה שאלו כן היה כולו צריך לה ומפני שאינו סובר מקצת היום ככלו בסוף נזירות אלא שאינו מעיקר הראשונה ומתוך כך נחשב לשניה אע"פ שגלח ושתה שמקצתו האחרון ככלו הואיל ותחלת נזירות הוא ועולה מן המנין דקאמר דוקא לשניה ולא לכאן ולכאן ומה שהקשו לרב מתנא מאי היא דמקצת היום ככלו הא תנא ליה חדא זימנא שאלו בתוספות דהא הוה מצי לאקשויי נמי לבר פדא מאי היא דנעשה כאומר שלמים הא שמעינן לה נמי מרישא ותירצו דלבר פדא אשמועינן מהא דאמרינן מקצת היום ככלו בתחלת נזירות וכדקאמר גלח ראשונה ביום שלשים מגלח שניה ביום ס' ומדתני מגלח לכתחלה שמעינן דיום שלשים דראשונה עולה דאכתי לא שמעינן ליה אבל לרב מתנא דסבירא ליה מקצת היום ככלו אף בסוף נזירות כל שכן בתחלת נזירות:
+
+Daf 6a
+
+מי שאמר הריני נזיר וניטמא ביום שלשים סותר את הכל שאע"פ שאם גלח ביום שלשים יצא אם לרב מתנא מדין מקצת היום אם לבר פדא מפני שאין יום שלשים מעיקר המנין הואיל ולכתחלה אינו מגלח עד יום ל"א נמצא יום שלשים מעיקר הנזירות לענין זה וסתר את הכל כדברי חכמים אם לרב מתנא מן התורה ואם לבר פדא מדברי סופרים ואין הלכה כר' אליעזר שאמר לא סתר אלא שבעה ר"ל שהוא שיעור הצריך לו להזאה שלישי ושביעי שאע"פ שהטמא משלח קרבנותיו נזיר אינו משלח דהא כתיב ונתן על כפי הנזיר אלא סותר את הכל ואין צריך לומר אם אמר הריני נזיר שלשים שהדין כן שהרי אפי' אמר הריני נזיר מאה יום וניטמא יום מאה סותר את הכל מן התורה ואין הלכה כר' אליעזר שאמר בזו שסותר שלשים לבד ומדכתיב זאת תורת הנזיר כלומר שכל שנטמא ביום מלאת תן לו תורה נזיר ר"ל נזיר סתם למנות שלשים אבל כל שניטמא בתוך הנזירות אפי' ביום מלאת ואפי' בסוף היום סותר את הכל אבל כל שנטמא ביום מאה ואחד שהוא אחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו סותר ל' לבד וכן נזיר סתם שנטמא ביום ל"א קודם הבאת קרבנותיו סותר כל השלשים:
+ולענין ביאור מה שהביאוה כאן להקשות ממנה לרב מתנא או לבר פדא כך היא הצעה של שמועה תנן מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים סותר את הכל בשלמא לרב מתנא ניחא שהרי יום ל' מעיקר הנזירות והרי הוא כאלו נטמא באמצע נזירותו ואע"פ שהוא מודה שאם גלח ביום שלשים יצא התם משום מקצת היום ככלו אבל זה שנטמא קודם הבאת קרבנותיו אין מקצתו ככלו שהטומאה מפקעת טהרת אותו מקצת למפרע כדין זב וזבה שטובלין ביום שביעי עצמו ואם ראו לאחר טבילה סותרין את הכל אלא לבר פדא קשיא שמאחר שאין יום ל' מעיקר הנזירות למה סותר ואם מפני שלא הביא קרבנותיו וכי נזיר שהשלים נזירותו ואיחר קרבנותיו כמה ימים סותר נזירותו ואיסתייע ליה בר פדא מסיפא דאמר ר' אליעזר אינו סותר אלא שבעה ואם יום שלשים מן המנין ליסתור כולהו ואהדר ליה דר' אליעזר מטעם מקצת היום ככלו הוא דקאמר הכי דסבירא ליה מקצת היום ככלו אף בנטמא והשיבו מדתנינן גבה הריני נזיר מאה יום וניטמא יום מאה שלדעת ר' אליעזר סותר שלשים ומה נפשך אם מקצת היום ככלו ליסתור שבעה כדין ניטמא יום מאה ואחד שאינו סותר לדעתו אלא שבעה אלא ודאי לא סבר מקצת היום ככלו והוה ליה למימר דלסתור כולהו אלא דאמר קרא ז��ת תורת הנזיר כל שנטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר ובנזיר סתם הוה ליה יום שלשים לאחר מלאת ואינו סותר אלא שבעה ונמצא רב מתנא כחכמים ובר פדא כר' אליעזר וזו ראיה למה שכבר ביארנו שהלכה כרב מתנא והדר אמר לימא פלוגתא דרב מתנא ובר פדא כתנאי דמדקא חזי פלוגתא דר' יאשיה ור' במאי דכתיב כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימים יכול מיעוט ימים שנים ושיהא יכול לגלח לסוף שני ימים תלמוד לומר קדוש יהיה גדל פרע יהיה בגימטריא תלתין הוו וזהו שאמר אין גידול פרע פחות משלשים כלומר כמנין יהיה דברי ר' יאשיה ונמצא שאינו מגלח עד יום ל"א כרב מתנא ר' אומר אינו צריך הרי הוא אומר עד מלאת ואלו ימים שהן צריכין מלאת הוי אומר יום שלשים שאין חדשה של לבנה אלא כ"ט יום וחצי ותשצ"ג חלקים ואתה צריך למלאת את יומו ולחסרו מחדש אחר עד שתמנה החדשים אחד מלא ואחד חסר וקאמר דעד אותו יום לא יגלח הא ביום שלשים יגלח וכבר פדא ותירץ דכולי עלמא יום שלשים בעינן כרב מתנא דהלכתא כותיה ומיהו ר' סובר עד ועד בכלל והילכך מעד מלאת נמי מצינן לאיתויה שהרי יום שלשים בכלל ולר' יאשיה עד ולא עד בכלל ואי מייתית ליה מעד מלאת נמצאת מתיר גלוחו ביום שלשים ומשום הכי ניחא לן לאיתויה מיהיה דמשמע דשלשים גמורים בעינן וסוגיין בכולי תלמודא נמי הכי הוא וחזר והקשה למה שהיה ר' מביאה מעד מלאת ואימא שבת כלומר שלא יאסר בגלוח אלא עד שבת שהרי השבת ממלא את השבוע והשיבו שבת מי איכא חסירותא כלומר שאין שבוע אלא משבעה ימים ואין ראוי לקרוא את השבת ממלא את השבוע שהרי כל שאין שבעה אין שבוע אבל יום שלשים ממלא את החדש שאף בזולת יום שלשים הוא חדש חסר והוא בא למלאתו ושמא תאמר נימא שנה שהרי יש בה חדש העבור שממלא את השנה הפשוטה ותירץ דעד מלאת הימים כתיב ושנה בחדש היא מתמלאת ולא בימים שהרי אמרו מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים ר"ל שאם נדר מחברו לשנה מונה י"ב חדשים מיום ליום ולא שס"ה ימים כמו שהתבאר בנדרים:
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+במשנתנו ביארנו שהאומר הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם שאינו נזיר אלא שלשים שאין הכונה אלא כאומר אריכא לי מילתא כמכאן ועד סוף העולם ואע"פ שבמכאן ועד מקום פלוני פירשנו שאם יש שם יותר ממהלך שלשים נזיר כמנין הימים בזו דוקא כשהחזיק בדרך הא לא החזיק אף זה אינו נזיר אלא שלשים הכל כמו שביארנו במשנה ומכל מקום לענין ביאור מה ששאלו בסוגיא זו וליהוי כל פרסה ופרסה ותירץ לא באתרא דלא מנינן פרסי וכן שהקשה וליהוי מאוונא לאוונא ר"ל כל מלון ומלון שבסוף כל יום ויום יש גורסין אף בזו כתירוצה באתרא דלית בה אוונא וגורסין אחר כן תנן הריני נזיר כשער ראשי וכו' ותירץ כל מידי דאית ביה קיצותא וכו' וגירסא משובשת היא שאין מקום שלא ימנו בו מאוונא לאוונא אלא עיקר הגירסא וליהוי מאוונא לאוונא מי לא תנן הריני נזיר כשער ראשי וכו' ותירץ כל מידי דאית ביה קיצותא וכו' ולענין פירושה פירשו בתוספות דלא אמתני' דמכאן ועד מקום פלוני קאי אלא אמתניתין דמכאן ועד סוף העולם כלומר שנדונהו בנזיר לעולם נזירות חלוקות משלושים לשלשים כמנין הפרסאות ותירצה באתרא דלא מנו פרסי אלא שיעור מהלכות הימים וחזר והקשה להיות נזיר נזירות חלוקים מל' לל' כמנין מהלכות הימים דהיינו מאוונא לאוונא דהא ודאי אף בדוכתא דלא מנו פרסי אווני מיהא מנו ומי לא תנן הריני נזיר כשער ראשי שהוא נזיר עולם לנזירות חלוקות משלשים לשלשים הכא נמי ליהוי נזיר באתרא דמנו פרסי כמנין הפרסאות שעד סוף העולם ובאתרא דלא מנו פרסי מיהא כמנין ימי המהלך ותירץ כל מילתא דאית בה קיצותא כגון עד סוף העולם שהפרסאות והמלונות שעד סוף העולם ידועות הן להרבה בני אדם וכל שכן בישובי הקצוות וכל כי האי לא קתני כלומר להיותן בדין נזיר עולם לנזירות חלוקות אלא חד נזירות ומדחד נזירות היא לא נזיריות עולם אלא לנזירות סתם ואריכא לי מילתא כמכאן ועד סוף העולם קתני אבל בשער ראשי לית ליה קיצותא שאין המנין נודע לשום אדם וכל שהוא כן לנזירות חלוקות הוא מכוין והא תניא בניחותא הריני נזיר כל ימי חיי הרי זה נזיר עולם ר"ל נזירות אחת לכל עולמו שמאחר שאינו דבר קצוב אינו נזיריות חלוקות אלא נזיר כל ימי חייו נזירות אחת ומיקל בתער משנים עשר חדש לשנים עשר חדש דהא הכא איכא למימר אריכא לי מילתא בכל ימי חיי דהא לישנא נוסח ברור הוא למי שנודר בנזירות כל ימי חייו אבל אם אמר הריני נזיר לאלף שנה הואיל וקצוב הוא אע"פ שכל ימי חייו בכלל אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם ר"ל נזיר לזמן קצוב אלא שכל עולמו נכלל בו בנזירות אחת דהא הכא נמי ליכא למיתלי באריכא לי מילתא ואחר כך אמרו רבא אמר שאני שערות הואיל ומובדלים זה מזה אבל ימים ולילות ופרסי ואווני אין הפסק בנתים רבה אמר שאני התם דקתני הריני נזיר אחת כלומר וקסבר רבה דהאי לישנא נמי מהדר אמכאן ועד סוף העולם כלומר הריני נזיר אחת מכאן ועד סוף העולם ומדקאמר אחת ודאי הא דקא סמיך ליה מכאן ועד סוף העולם פירושו אריכא לי מילתא וכו' וודאי הלכה כתירוצו של רבא ואפילו אמר מכאן ועד סוף העולם בלא לשון אחת אינו נזיר אלא שלשים יום ויש מפרשים דקושיא דלהוי כל פרסה ופרסה וכו' וכולה סוגיא אמכאן ועד מקום פלוני קאי והכל מתישב כהוגן:
+
+Daf 7b
+
+כבר ביארנו במשנה שאם אמר הריני נזיר שלשים ושעה משלים את השעה ליום והרי הוא נזיר שלשים ואחד יום וכן ביארנו שבכלל חלוקה זו שאם אמר הריני נזיר שלשים ואחד יום שהוא נזיר כמה שפורט ועל זו אמרו כאן לא שנו אלא בשאמר שלשים ואחד יום אבל אמר שלשים יום ויום אחד נזיר שתים ומכל מקום אין הלכה כן אלא אף בזו נזיר ל"א יום לבד כמו שביארנו במשנה ואע"פ שנאמר בה רב כר' עקיבא והלכה כרבי עקיבא מכל מקום אין הדמיון גמור ביניהם כך נראה לפי מה שראיתי בלשון גדולי המחברים ושהסברא נותנת כן ומכל מקום יש פוסקים מתוך כך שכל שאמר ל' יום ויום אחד הרי הוא נזיר שתים ומוכח לישנא יתירא כר' עקיבא ומכל מקום יש גורסין לא שנו אלא שלשים ושעה אחת אבל אמר ל' יום ושעה אחת הרי הוא נזיר שתים וזה הלשון נוח יותר לפי לשון המשנה:
+המוכר את הבית בסתם ולא הזכיר כל מה שבתוכה ובנינים שעמה וכן שלא כתב ולא שיירית זבינאי אילין כלום לא מכר את הבור ולא את הדות ולא שאר דברים הנזכרים במקומם ברביעי של בתרא אע"פ שכתב לו עומקא ורומא ומעתה כל שרוצה ליכנס בהם ואין לו דרך בהם אלא מתוך הבית צריך ליקח לו דרך מן הלוקח שכל המוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו דרך במה שנשתייר לו במכירתו ומ"מ אם שיירם בפרט כגון שאמר חוץ מאלו אינו צריך ליקח לו דרך לא הזכירם בפרט אלא לכונה שהוא משייר דרך לעצמו כמו שביארנו במקומו:
+
+Daf 8a
+
+מי שאמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור והלך למדדו ומצאו שנגנב או שאבד אין זה נזיר כלל שספק נזירות להקל אמר הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה שס"ה נזירות של ל' ל' שהם שלשים שנה אמר כימות החמה הרי הוא נז��ר נזירות אחת שס"ה יום ואם הזכיר ימות הלבנה או ימות השנה מונה מנין שנות הלבנה כמנין ימות הלבנה או כמנין ימות השנה כדינו וכימות שנת הלבנה או כימות השנה כדינו הריני נזיר כמנין הילקטי קיץ ר"ל שבילים קטנים שעושין בקיץ להלך בין הגנות והם מרובים ויש מפרשים שבילים קטנים שמיבשי התאנים עושים בין הקציעות כדי שיהיו מהלכין בנתים ולא יהו נדרסות ברגל וכעין זה מה שאמרו במסכת שבת הילקטי קטנה היתה בין שני בתים וכן אם אמר כמנין שבילי שמטה שהשבילין מרובין בשדות מתוך שהם הפקר מונה נזירות חלוקות של ל' ל' כמנין הילקטי קיץ וכמנין שבילי שמטה:
+אף על פי שזהו היוצא משמועה זו דרך פסק מתוך שיש קצת דברים בסוגיא מבולבלים אני רואה להעירך מעט בביאורה והוא שזה שביארנו במשנתנו במלא החבית ומלא הקופה שאם אמר סתם נזרתי רואין אותה כאלו מלאה חרדל שאלו בה בסוגיה זו וניחזייה כאלו מלאה דלועין וימנה נזירות חלוקות כמנין הדלועין שהיא מתמלאת בהם לבד והוא הדין שיהא יכול לתלות בגוף אחד שימלא החבית או הקופה ולא יהא נזיר אלא ל' ותירצה משום דספק נזירות להחמיר וכר' שמעון דאמר אדם מכניס עצמו לספיקות להיות דעתו להחמיר אף על הספק שספק נזירות להחמיר אע"פ שכל שאנו באים להחמיר בספק נזירות נעשה הספק חמור מן הודאי כגון זו שאלו אמר הריני נזיר כחרדל שבחבית היה דינו כשער ראשו והיה נזיר לעולם נזירות חלוקות ומגלח מל' לל' ועכשו כשהוא בספק מחמירין בו לנזירות אחת של עולם שלא לגלח לעולם אלא להקל משנים עשר חדש לשנים עשר חדש וכמו שמצינו לו בהריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור ונגנב שהוא נזיר מספק לדעת ר' שמעון ואלו היה נזיר ודאי לא היה נזיר אלא נזירות אחת של ל' יום ולסוף ל' מגלח ומביא קרבן ונאכל ומותר ביין וכשהוא נזיר מספק אינו מגלח שאין גלוח אלא על הקרבנות והרי אין יכול להביא אשמו על הספק ואפי' בתנאי שאם אינו נזיר יהא קרבן נדבה שאין תנאי בחטאת ואשם הואיל ואינם באים נדבה ואע"פ שאמרו אם גלח על אחד משלשתן יצא ואם כן יביא שלמים ועולה בתנאי ויגלח עליהם לא אמרוה אלא בדיעבד וכן שמכל מקום אינו יכול לגלח כל הראש שהרי הקפת כל הראש שמה הקפה לאיסור פיאות אלא שבנזיר ודאי התירה הכתוב הא בספק לא ומתוך כך נאסר ביין ואם תאמר יאמר אם איני נזיר חובה הריני נזיר נדבה ויביא כל קרבנותיו שהרי על כל פנים נזיר הוא באי זה צד מ"מ זו קבלת נזירות אחרת היא ואינו מצויה אי נמי נפקא מינה לנטמא קודם שיספיק לומר כן ואינו יכול להביא קרבן טומאה שמא אינו נזיר ואם היה ודאי היה מביא:
+ורבי יוחנן אמר דמתניתין אפי' לר' יהודה אתיא דאע"ג דבכרי אמר ר' יהודה אינו נזיר שספק נזירות להקל התם דלא נחית לנזירות שהרי יש בו צד שאינו נזיר כלל והוא אם אין בכרי כשיעור אומד שלו אבל זו שבמשנתנו כבר ירד לנזירות מיהא לשיעור הקשואים וכיון דנחת ליה במאי פקע מיניה הואיל ולא נתברר מנינו והדר קא בעי לר' יהודה ליחזייה כמלאה קשואין למנות נזיריות חלוקות ומאחר שכשישלימו נזירות של מנין הקשואים לא נחית לנזירות דהא כל נזירות ונזירות נזירות באפי נפשיה הוא ונאמר ספק נזירות להקל ולא יכנס עוד לנזירות ותירץ דר' יהודה סבר לה כר' דקסבר בשער ראשי דנזירות אריכתא היא ואף הכא לר' יהודה נזירות אריכתא הוא קביל עליה וכל שהשלים זמנו למנין הקשואים יש לו להשלימו כמנין חרדל הואיל ונחת לנזירות ומקשה ומי סבר לה כרבי והא פליג בהריני נזיר כמנין ימות החמה ו��דפרישנא במתניתין וכן שבהריני נזיר כמנין הילקטי קיץ סבר ר' יהודה דנזירות חלוקות הם מדקאמר מנין ואלו רבי לא שני ליה כלל בין שאמר כמנין לשלא אמר כמנין ותירץ לו דר' יהודה סבר לה כותיה בחדא דחד נזירות קביל עליה בשער ראשי ובמלא חבית ופליג עליה בימות החמה ובהילקטי קיץ דשני ליה בין מנין לאין מנין וזו שהוזכרה כאן בהריני נזיר כל ימי חיי או כל ימי עולם שהוא נזיר עולם ובנזיר לזמן קצוב אפי' לאלף שנים שהוא נזיר לעולם כבר ביארנו ענינה למעלה במשנה השניה:
+
+Daf 8b
+
+מי שאמר הריני נזיר אחת הרי הוא נזיר נזירות אחת של ל' אמר הריני נזיר ואחת מונה שתי נזיריות שכך הוא משמען של דברים הריני נזיר נזירות אחת ואחרת אחריה שהן שתים אמר הריני נזיר ואחת ועוד הרי הוא נזיר שלש אמר הריני נזיר ואחת ועוד ושוב הרי הוא נזיר ארבע שכל לשון ולשון של תוספת מוסיף לו נזירות אחת:
+אמר הריני נזיר הין הרי הוא נזיר אחת שכן בלשון יוני קורין לאחת הין ונזירות בכל לשון אמר הריני נזיר דוגון הרי הוא נזיר שתים טריגון שלש כטריגון ארבע פנטיגון חמש שכך הוא בלשון יוני בכל אחת מהן וכן הדין בשאר הלשונות:
+אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהא מרובע בארבע קרנות של כותלים אבל אם היה כלו עגול כשובך או בעל שתי קרנות כגון שהיה עשוי כקשת עם המיתר או בעל שלש קרנות כעין משולש או בעל חמש כגון שהיה יוצא מקרן מזרחי דרומי לקרן מזרחי צפוני אלכסון אחד כגון זה ![]()
אינו מטמא בנגעים:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+
+Daf 9a
+
+הריני נזיר מן הגרוגרות וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הראשון שבה שהוא בא לבאר הלשונות שהאדם נעשה נזיר בהם ושבכלל זה החלק ביאור קצת לשונות סתומים שהוא נזיר בהם למה שכיון לבד ובאיזה נזיר אף למה שלא כיון ובאיזה אינו נזיר כלל ובאיזה לשון נתפשט בנזירותו חיוב הבאת קרבנות נזיר אחר עד שיפטר האחר בהבאתו וכן בתולה נזירותו בבנים איזה ולד במשמע שיתחייב נזירותו בלידתו וזה הפרק בא להשלים ביאור החלק הראשון ובפרט ביאור דברים אלו שהזכרנו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון כשהזכיר לשון נזירות על מה שאינו בכלל איסורי הנזירות כגון הריני נזיר מן הגרוגרות או מן הבשר מהו דינו השני שנזר בקצת איסורי נזיר אלא שלא נזר אלא בפרט אחד כגון כוס זה של יין אם הוא נזיר לגמרי אם לאו וכן בנזיר על מנת שיהא מותר בקצת איסורי נזיר אם יועיל תנאי אם לאו וכן מי שלא היה יודע בכל איסורי הנזירות וטוען שלא היה סבור שיהא דבר זה אסור לנזיר וכיוצא בו משאר השגגות אם מתירין בו אם לאו השלישי בדין התפסת נזירות ובדין נודר נזירות וכולל בנדרו שיתחייב בהבאת קרבנות נזיר אחר אם נפטר האחר בהבאתו של זה אם לאו ואם נדר בהבאת חצי קרבנותיו היאך הוא דינו הרביעי לנזר כשיהא לו בן איזה ולד במשמע שיתחייב בנזירות בלידתו ושאר דינין שבענין זה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר ב"ה אומרים אינו נזיר אמר ר' יודה אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הם עלי קרבן אמר הר"ם ב"ש אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומעת שאמר הריני נזיר חייבהו הנזירות ואמר אחר זה מן הגרוגרות ומן הדבילה הבריחה מחייב הנזירות לפי שהוא מודה עתה בזה ודעת ב"ש אין שאלה בנזירות ואי אפ��ר בו החזרה וב"ה אומרים שלא ביאר כנגד הדברים ולא יחייבוהו הנזירות אבל הני אסור בגרוגרות ובדבילה וענין מאמר ר' יהודה מב"ש הם עלי קרבן לפי שהוא כאשר זכר הנזירות והקרבן אשר הוא מתנאי הנזיר השלם אם כן ר' יהודה כב"ש ודברי ב"ש נדחין והנה אינו כלום ואיך שיאמרו:
+אמר המאירי הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בית שמאי אומרים הרי זה נזיר ר"ל נזיר גמור לכל דינין שבנזיר אע"פ שגרוגרות ודבילה אינן מאיסורי נזיר כלל ופרשו הטעם בגמרא שכשאמר הריני נזיר נעשה נזיר וכשחזר ותכף לדבורו מן הגרוגרות ומן הדבילה אין אומרין שהוא סוף דבור הראשון ופירושו אלא דבור אחר הוא ונעשה כחוזר על דברו הראשון כמציל עצמו ממה שנזר ואין זה אלא כעין מי שרוצה לישאל והרי לדעתם אין שאלה בהקדש על ידי חרטה והיא חזרתו שאינה כלום אף תוך כדי דבור ונזירות דינו כהקדש דכתיב קדוש יהיה והילכך הרי זה נזיר גמור ומותר בגרוגרות ודבילה ובית הלל דנין אותו כדבור אחד ולא כמתכוין לחרטה או לשאלה ואע"פ שאפי' היינו דנין אותה כשני דבורים היה לנו לומר לדעתם שיהא השני כעין חזרה ושאלה והרי לדעתם יש שאלה בהקדש מכל מקום דעדיפא מינה קא אמרי שאינו אלא דבור אחד ולא נתכוין אלא לאיסור גרוגרות ודבילה ואינו נזיר כלל שלא נזר כדרך הנוזרים ועל הדרך שאמר רבי שמעון בנודר מנחת שעורים או מן הקמח שפטור מכלום הואיל ולא התנדב כדרך המתנדבים ר"ל מן החטים ומן הסלת כמו שיתבאר בגמ' אלא שמכל מקום אסור הוא מתורת נדר בגרוגרות ודבילה אמר רבי יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי עלי קרבן פי' רבי יהודה בא לחלוק על מה שפירשנו בדברי בית שמאי ובית הלל והוא סובר שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל לענין נזירות כלל שכלם מודים שאינו נזיר אלא שלדעת בית שמאי נאסר מיהא בגרוגרות ודבילה ובאומר הרי הן עלי כקרבן ר"ל שחקרנוהו מה היה בלבו כשהזכיר לשון נזירות על הגרוגרות והוא משיב שכונתו היתה על הגרוגרות להיות אסורות עליו כקרבן או שאומר כן בפירוש ר"ל הריני נזיר מן הגרוגרות וכו' והרי הן עלי כקרבן ולדעת ראשון אפילו אמר כן הואיל ולשון נזירות הזכיר נזיר הוא ומותר בגרוגרות אלא שלדעת רבי יהודה אינו נזיר כלל אף לבית שמאי אלא שאסור בגרוגרות וכשאומר שכונתו היתה בהזכרת הנזירות לאסרן עליו כקרבן ולבית הלל אין בדבריו כלום אף לאיסור הגרוגרות:
+זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ואליבא דלישנא קמא ר"ל שאינו נזיר כלל אלא שנעשה בגרוגרות ודבילה נדור ואסור בהם מתורת נדר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:
+כבר ידעת שהערכין ר"ל מי שאמר ערכי עלי או ערך אדם פלוני עלי נותן בהם כחשבון הקצוב בתורה לפי שני הנערך בין באדם חשוב הרבה בין במנוול ומוכה שחין אבל אם אמר דמי פלוני עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ואין ערך אלא מבן חדש ומעלה אבל המעריך בן חדש או פחות מבן חדש אינו כלום ואינו חייב לא בערך ולא בדמים וכן המעריך את הכלי ר"ל שאמר ערך כלי זה עלי לא אמר כלום ואין אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולדמים נתכוון אלא פטור מכלום:
+האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים אבל אם אמר הרי זו תמורת עולה ובתוך כדי דבור אמר תמורת שלמים אם לא נתכון מתחלה אלא לאחד מהם תופסין לשון ראשון והרי הוא תמורת עולה ואם נתכון לשניהם דבריו קיימין ודינה כדין תמורת עולה ושלמים שהזכרנו שאף בגמר ��בריו אדם מתפיס ר"ל שדעתו מתחלה אף לדבור אחרון:
+הקדש טעות אינו הקדש כמו שיתבאר במסכתא זו ומתוך כך יש שאלה בהקדש כל שנמצא שם פתח כעין טעות ששאלה שבהקדש ותרומה אינה בחרטה לבד אלא מצד טעות כמו שביארנו במסכת נדרים וכן הערכין והדמים יש להן שאלה כשאר הנדרים והקונמות:
+כל המנחות באות מן החטים ומן הסלת חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר ואין במנחות פחותה מעשרון אלא יש בהם כעשרון לא פחות ולא יותר והם מנחת חוטא ר"ל עני המחוייב חטאת ומנחת סוטה ומנחת חנוך לכל כהן כשנכנס לעבודה ומנחת חביתי כהן גדול שבכל יום ומנחת העומר ויש מהן שיכול להתנדב כמה שירצה ובלבד בעשרונים שלמים והם חמש מנחות הבאות בנדר ונדבה שמהם מנחת הסלת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור וכל המנחות טעונות שמן ולבונה לוג שמן וקומץ לבונה לכל עשרון חוץ ממנחת חוטא ומנחת סוטה מעתה מי שאמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מן הקמח או חצי עשרון או עשרון ומחצה או שלא בשמן ולבונה פטור מכלום שלא התנדב כדרך המתנדבים ומכל מקום דוקא כשבדקנוהו ואמר שאלו היה יודע שכן לא היה מתנדב אבל אם אמר אלו הייתי יודע שכן הייתי מתנדב כדרך הראוי חייב להביאה כראוי ואם אמר מן השעורים יביא חטים מן הקמח יביא סלת חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון וחצי יביא שנים ואם אמר מן העדשים לדעת גדולי המחברים אע"פ שאין העדשים בדין הקרבה לעולם דינו כדין השעורים ויביא חטים בבדיקה שהזכרנו ויש לפקפק בה לומר שבעדשים פטור מכלום הואיל ואינן בני הקרבה כלל ואין חלוק בזה בין שאמר הרי עלי מנחת כך וכך לאומר הרי עלי מנחה מכך וכך ומכל מקום גדולי המחברים מחלקין בזו בין מנחת שעורים למנחה מן השעורים שבמנחת שעורים פטור מכלום אף בבדיקה ובמנחה מן השעורים הוא שתלוי בבדיקה ונראה הטעם מפני שכשאומר הרי עלי מנחה הוא דבור אחד ומן השעורים הוא דבור אחר ותפוס לשון ראשון ועל הדרך שאמרה זעירי במסכת מנחות פרק המנחות והנסכים בשלא אמר מנחה כלל אלא שאמר הרי עלי להביא מן השעורים וכמו שאמרו שם לא שנו אלא דאמר מנחה וכו' ולדעתם הוא הדין לשאמר מנחת שעורים ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שלא נאמרה אלא לדעת רבי מאיר או לדעת בית שמאי שסוברים תפוש לשון ראשון אבל לדעת חכמים אין חלוק ביניהם:
+אע"פ שזהו פסק היוצא לנו מן השמועה מתוך שיש בסוגיא דברים מבולבלים אני רואה להעירך מעט בביאורה והוא שאמרו מאי טעמא דבית שמאי כלומר דקאמר דהוה ליה נזיר והא מכל אשר יעשה מגפן היין כתיב וגרוגרת אינן ממין הגפן ואם כן במה הוא נזיר ופירש סברי לה כרבי מאיר דאמר גבי ערך כלן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ונותן דמיו ואף כאן מכיון שהזכיר לשון נזירות אדם יודע שאין נזירות בגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות ובית הלל סברי לה כרבי יוסי וכו' והיה לו לומר ובית הלל סברי אדם מוציא וכו' בכל מה שאין דבורו באפשר אלא שאלו אמר כן הייתי אומר לדעת בית הלל שיהו דבריו לבטלה אף לענין הגרוגרות שלא יהא נדור בהן ומתוך כך אמר ובית הלל סברי להו כרבי יוסי דאמר בגמר דבריו וכו' כלומר מוסף על דעתם שאדם מוציא דבריו לבטלה סברי לה כרבי יוסי וכו' ומטעם הוצאת דבריו לבטלה נפקע נזירות ממנו ומטעם בגמר דבריו וכו' נעשה נדור מן הגרוגרות ואע"ג דרבי יוסי אף בגמר דבריו קאמר ולשון ראשון מיהא אינו נפקע ואף זו היה לך לומר שיהא גם כן נזיר במקצת אינו כן שאינו סובר אף בגמר וכו' אלא במקום שאפשר לקיים את שתיהן כגון תמורת עו��ה תמורת שלמים שאפשר לימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אבל במקום שאי אפשר לקיים את שתיהן שאם לשון נזירות דוקא גרוגרות ולא כלום נינהו ואם גרוגרות דוקא נזירות ולא כלום ומתוך כך אומרים בגמר דבריו נתפס ונעשה נדור מן הגרוגרות ונזירות כלל כלל לא והיינו דקאמר נדר ופתחו עמו הוא כלומר שדבריו האחרונים מפרשים את הראשונים והיינו דפריך ולבית שמאי נמי הואיל ומודה שדבור אחד הוא ודאי אית לן למימר נדר ופתחו עמו הוא ואף לכשתעמוד כל דבריו על הגרוגרת אין כאן הוצאת דברים לבטלה שהרי אין דבורו האחרון אלא פירושו של ראשון כלומר לשון נזירות שאני אומר איני מבינו אלא על גרוגרות ודבילה שהם ממינים המשכרים ופירש בדברי בית שמאי שאלו היו מחזיקים את הענין בדבור אחד ודאי כך הוא הדין אלא שהם מחזיקים אותו בשני דבורים שמאחר שאין אדם מוציא וכו' אנו עושין את דבורו חלוק לשנים והוא מכוין בראשון לנזירות ומכוין בשני לחזרה מן הראשון ואחר שכן אין חזרתו כלום אחר שאין שאלה להקדש על הדרך שביארנו במשנה ולבית הלל מכל מקום הואיל ואינו עושהו אלא דבור אחר אינו צריך לטעם יש שאלה אלא לא נתכוון כלל אלא לגרוגרות ואין נזירותו כשאר נדבות נזירות ומתוך כך אין דבריו כלום לענין נזירות אלא שאסור בגרוגרות ודבילה מתורת נדר:
+
+Daf 9b
+
+ואמר אחר כן מתני' דלאו כי האי תנא דתני רבי נתן בית שמאי אומרין נזיר ונדור דסברי לה כרבי מאיר ולא הוציא שם נזירות לבטלה ונדור מן הגרוגרות הואיל ואמר שנתכוון לאסרן עליו כקרבן ואמרי לה בית שמאי אומרים נדור ולא נזיר ובית הלל אומרים לא נדור ולא נזיר שלא נדר ולא נזר כדרך הנוזרים והנודרים והדר מייתי הא דמנחות וקאמר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים וכו' ואוקמוה חזקיה כבית שמאי ור' יוחנן אוקמה אפי' לבית הלל וכשבדקנוהו ואמר אלו הייתי יודע שאין נודרין כך לא נדרתי אלא כך ובתר הכי קאמר דהדר בלה חזקיה ולא ממה שהיה מעמידה כבית שמאי אלא ממה שהיה מפרש דברי בית שמאי שהוא נזיר לגמרי ועכשו חוזר ומפרש שלדעתם נדור הוא ולא נזיר כרבי יהודה וגרוגרות ודבילה בנות נדר נינהו והכא נמי דוקא שעורים שהם בתורת מנחה בקצת דברים כגון מנחת סוטה ומנחת העומר אבל עדשים ולא כלום ורבי יוחנן אמר אפי' אמר מן העדשים יביא חטים ומקשה והא רבי יוחנן אליבא דבית הלל אוקמה ובאומר אלו ידעתי וכו' ועדשים ודאי ליכא לספוקי בהא ומשני לדבריו דחזקיה קאמר כלומר דמוקים לה כבית שמאי דאדרבה האי דלא תני מן העדשים משום דודאי כי אמר הרי עלי מנחה לאו אעדשים קא מיכוין וכי אמר עדשים מהדר הוא דקא הדר ותפוס לשון ראשון אלא אף שעורים וכו' אלמא לרבי יוחנן בעדשים פטור מכלום ונראה שהלכה כן אלא שגדולי המחברים פסקוה כחזקיה וכקושייה דרבי יוחנן זהו ביאור הסוגיא דרך קצרה והרבה נתחבטו בה ללא צורך:
+
+Daf 10a
+
+המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר אמרה פרה זו הרי אני נזירה אם עומדת אני אמר הדלת הזה הרי אני נזיר אם נפתח אני ב"ש אומרים נזיר בית הלל אומרים אינו נזיר אמר ר' יודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי פרה זו קרבן אם עומדת היא אמר הר"ם פי' ביאר בתלמוד שזה המאמר הוא שתהיה בפרה רבוצה לפניו ואינה רוצה לעמוד וכן השער נעול קשה לפתחו ואמר זה האדם אשר ישתדל לפתוח זה השער או להעמיד זאת הפרה אמרה הפרה נזירה אני אם עומדת על דרך ההעברה כמו שיאמר קודם בזמננו זה מרוב העניני' אשר יקשה עליהם ההתעסקות נשבע זה בדבר שלא יעשה וכן בלא ספק גם כן היו בזמנם אלו המאמרים השבועות בין האנשים עוד יאמר הריני נזיר מבשרה אם לא נעמדה וכן הריני נזיר מדלת זה אם אינו נפתח אחר עמדה הפרה מעצמה או נפתח השער אומ' בית שמאי אחר שלא העמיד הפרה בידו ולא נפתח השער בעבות חייבוהו המאמר אשר אמר הריני נזיר מבשרה או מדלת זה שהוא לא כיוון בזאת השבועה אלא שיעמידה בידו ולזה תחייבהו הנזירות וכן גם כן אשר אמר הריני נזיר מבשרה או מן הדלת וענו להם לפי דעתם אמ' להם לדברינו אפי' אמר בביאור הריני נזיר מבשרה אינו נזיר אבל לדבריכם לאי זה דבר תחייבהו הנזירות והוא לא יאמר הריני נזיר מבשרה אלא בתנאי שלא תעמוד וכבר עמדה ואם היתה כונתו שלא יעמידה ונפתח הפתח איך היה זה ואמ' ר' יהודה שב"ש לא יחייבו הנזירות עד שיאמר גם כן והרי בשרה קרבן אם לא עמדה וכן כסא הדלת קמן לסבה אשר זכרנו:
+אמר המאירי אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני אמר הדלת הזה הריני נזיר אם נפתח אני בית שמאי אומרים הרי זה נזיר וכו' שאלו בגמ' פרה מי מישתעיא ותירצוה תחלה כשהיתה הפרה רבוצה לפניו והדלת סגור בקושי ואמר כסבורה פרה זו שאינה עומדת וזהו לשון אמרה פרה זו כלומר שמענינה נראה כן כי הלשון יתיר על הוראת ענין ליקרא בלשון אמירה וכמו שאמרו חזנהו להנהו ענני דהוו אמרי ניזיל ונישדי מיטרא בארעא דעמון ומואב וכן בהרבה מקומות וכן מה שאמר הריני נזירה כאדם שאומר דרך העברה על האבן נשבע הוא שלא יפרח באויר או על החגר נשבע הוא שלא ירוץ והוא אומר הריני נזיר מבשרה אם אינה עומדת ר"ל מאליה וכן בדלת אם אינו נפתח ר"ל מאליו ולא עמדה מאיליה ונמצא הוא נזיר לפי דבריו מבשרה ולבית שמאי הרי הוא כאומר מן הגרוגרות והדבילה ובעשה נזיר לכל עניני נזירות ומותר בבשרה ולבית הלל אינו נזיר כלל אלא שאסור בבשרה מתורת נדר ורבי יהודה חלק בפי' דבריהם על הדרך שחלק בגרוגרות ודבילה והלכה כבית הלל ולדעת תנא קמא וזה שהוצרכו לפרש ענין זה בשלישית ר"ל בפרה אחר שכבר לימדה בשתים ר"ל גרוגרות ודבילה כולהו צריכי דאי תנא גרוגרות ודבילה הוה אמינא בהנהו קאמרי בית שמאי משום דמיחלפי ביין מצד שהם דברים המשכרים מה שאין כן בבשר ואי איתמר בשר הוה אמינא דאדרבה בבשר הוא דאיכא למימר הכי מפני שדרך הבשר ליאכל עם שתיית יין מה שאין כן בגרוגרות ודבילה ומכל מקום לענין פירוש הקשו עליה בגמ' מי קתני מאיליה ונראה לי שאין גורסים מי קתני לא עמדה מאיליה כלל אלא מי קתני מאיליה כלומר דכל דלא תני הכי ודאי משמע דאיהו קאמר הכי כסבורה היא שלא לעמוד ועל כל פנים אני אעמידנה וכל שכן בדלת הנסגר בקושי שאין הענין נראה שיאמר הוא שיפתח מאליו ותירצה רבא שהיתה רבוצה ואמר הריני נזיר גמור מיין אם אינה עומדת ועמדה ר"ל שלא על יד זה הנודר ואין גורסין ועמדה מאליה ואף מי שגורס כן מפרשים שלא מאליה דוקא אלא למעט שלא עמדה על ידו וסברי בית שמאי שזה שנזר אם אינה עומדת כונתו לומר אם אינה עומדת על ידו וכן בדלת והרי זו לא עמדה על ידו אלא על ידי אחרים והרי הוא נזיר וזהו שאמרו תורפיה דההוא גברא ר"ל גלוי דעתו וכונתו הוא משום אוקומי בידיה ובית הלל סברי שלא כיון אלא שתעמוד על ידי מי והרי מכל מקום עמדה ואינו נזיר ואף בזו הקשו ואי נזיר מיין ממש קאמר מאי האי דקאמר רבי יהודה אף בית שמאי לא אמרו אלא באומר פרה זו עלי קרבן והרי אינו אוסר הפרה על עצמו כלל ואוקמה באומר הריני נזיר מבשרה אם אינה עומדת ולא עמדה על ידו אלא על ידי אחרים או מאליה ולבית שמאי נזיר הוא שלהעמדה על ידי עצמו כיון ולבית הלל אף כשיודו שלכך כיון אינו נזיר דמבשרה קאמר ובבשרה לבד הוא שנאסר אלא שהם אומרין לבית שמאי אף לדבריכם ראוי לומר שאינו נזיר שלא כיון אלא שתעמוד על ידי מי והרי עמדה וכבר ביארנו שהלכה כבית הלל:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר מזגו לו את הכוס ואמר הרי אני נזיר ממנו הרי זה נזיר מעשה באשה אחת שהיתת שכורה ומזגו לה את הכוס ואמרה הרי אני נזירה ממנו אמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא כלומר הרי הוא עלי קרבן אמר הר"ם פי' זה המעשה לא יעזור על המאמר הקודם אבל סותר אותו ואמנם הדין קודם הוא באיש בריא אולם באיש מר נפש שאמר הריני נזיר שהוא לא יכוין אלא שלא ישתה זה אשר נשתדל עליו לשתותו הנה הוא ההיקש בשכור כאשר אמר הריני נזיר ממנו לא תחייבהו נזירות לפי שכונתו לא יכבדוהו ברבוי השתיה והודה במעשה על זה ונהנה השעור וגם היה זה שכור אין זה נזיר ומעשה באשה פי' ומאמרנו בשכור אמנם שלא נשקע בשכרות ולא הגיע לשכרותו של לוט אשר פעולתו ומאמרו נענשים ויענוש על כל פועל שיעשה כמו שראוי העונש עליו אולם מי שהגיע לשכרותו של לוט הנה פעולותיו ומאמרו כלם חסרין ואין אמת לו ולא יתחייב כלום בכל מה שיעשה:
+אמר המאירי מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר לגמרי וכן הלכה מעשה באשה אחת וכו' שאלו בגמ' מעשה לסתור ותירץ ענין משנתנו כך מזגו לו את הכוס וכו' הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר לגמרי במה דברים אמורים בבריא וודאי לשם נזירות נתכוון אבל אם היה שכור ומזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר הימנו אין כוונתו אלא שהוא מצטער על היין שבאותה שעה ונודר שיאסר אותו הכוס עליו כקרבן ולא נאסר אלא באותו הכוס ומעשה באשה אחת שכורה שמזגו לה את הכוס ואמרה הריני נזירה ממנו ואמרו חכמים שלא נתכונה אלא לומר הרי אותו הכוס עלי כקרבן כלומר לאסור על עצמה אותו הכוס בפרט וצריך אתה לפרשה בשלא הגיעה לשכרותו של לוט שאם כן לא היה הנדר כלום ושמא תאמר ואם זו היא כונתה היה לה לומר כן בפירוש ולמה הזכירה לשון נזירות פירשו בגמרא שהיא סוברת שאם תאמר כן יהו מביאין לה אחר ורוצה להזכיר לשון נזירות כדי שיחשבו עליה שכל יין בכלל אסרה עליה ולא יפצרו בה לשתות:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:
+המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני ג"כ והוא שאמר הרי אני נזיר על מנת שאהא שותה ביין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכלם יודע אני שיש נזירים אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור ור' שמעון מתיר יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאיני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר את המתים הרי זה מותר ור' שמעון אוסר אמר הר"ם הבבא הראשונה אין חולק עליה לפי שהעקר אצלנו כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והבבא השניה מחלוקת ר' שמעון וחכמים שחכמים אומרים שמי שאמר הריני נזיר מן היין לבד או מן התגלחת לבד או מן הטומאה לבד תחייבהו הנזירות יאמרו בכאן חייבתהו הנזירות אע"פ שיחשוב שאחד מאלו הג' דברים מותר ור' שמעון שאומר לא תחייבהו הנזירות עד שידור מכלם יאמ' לא תחייבהו הנזירות אם חשב באחד מאלו הדברים שהוא מותר וסבת מחלקתם בבבא השלישית שהוא נדרי אונסין בלי ספק והוא מ��לל ד' נדרים שהתירו חכמים ולזה לא יצטרך הפרה כמו שבארנו בשלישי מנדרים ור' שמעון אומר שאלו הד' נדרים אי אפשר בהם מבלתי שאלה לחכם והפרה ולזה יאמר בכאן שהוא חייבתהו הנזירות ואם היה אנוס עד שישאל לחכם ואין הלכה כר' שמעון בשני המאמרים יחד:
+אמר המאירי הריני נזיר על מנת שאהא שותה ביין ומיטמא למתים הרי זה נזיר ר"ל נזיר לגמרי ואסור בכלן וזו אף רבי שמעון מודה בה ואע"פ שהוא סובר שאינו חייב עד שיזיר מכלם כמו שביארנו לדעתו בפרק ראשון מכל מקום הרי זה נזיר סתם אלא שמפקיע קצת דרך תנאי והרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל ואין אומרין על מנת כחוץ ונמצא שאינו נודר אלא על קצת איסורי נזיר אלא תנאי גמור הוא ואינו כלום ומתוך כך אסור בכלם אף לרבי שמעון ואין צריך לומר לחכמים שאף אם לא נזר אלא לאחד מאיסורי נזיר נעשה נזיר בכלם כמו שביארנו וכן הלכה:
+יודע אני שיש נזירים ר"ל לענין תגלחת ולענין קרבן אבל לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין שאלו כן לא נזרתי ונמצא שלא היתה כונתי באיסור היין הרי זה אסור בכלן שהרי מ"מ נזר לאחד מאיסורי נזיר ורבי שמעון מתיר כשטתו שסובר אינו חייב עד שיזיר מכלן והרי עכשו לא נזר ביין והלכה כחכמים:
+יודע אני שהנזיר אסור ביין כלומר ולנזירות סתם נתכוונתי אלא שהייתי סבור שחכמים מתירין לי מיהא ביין מפני שאיני יכול לחיות בלא יין והרי זה לגבי יין כנדרי אונסין והוא שאמרו בגמ' בנדרי אונסין קמיפלגי ויש מפרשים שנאנס לנדור בנזירות סתם ונזר באותו אונס וגמר בלבו להיות נזיר לכל אלא שיהו חכמים מתירין לו ביין מפני שאינו יכול לחיות בזולתו או שיתירוהו בטומאה מפני שהוא קובר מתים ואין לו אומנות אחרת ונמצאו חייו תלויין בטומאה ולדעת חכמים הרי זה כשאר נדרי אונסין הנזכרים בנדרים עם זירוזין ושגגות והבאי שהותרו בלא שאלה ורבי שמעון אוסר שמאחר שמ"מ נזר לכל אין האונס מפקיעו שאף ארבעה נדרים צריכין שאלה ואף בזו הלכה כחכמים וכמו שפסקנו בשלישי של נדרים בארבעה מינין אלו שאינן צריכין שאלה כלל ומ"מ בגמ' פירשו מחלקתם בזו אף בדרך אחרת והוא שנזר סתם שנעשה נזיר לכל הדברים אף לרבי שמעון ונשאל על היין לרבנן כשם שתחלת נזירות כל שנזר באחד מאיסורי נזירות נאסר לכלם כך בסוף נזירות כל שנשאל על אחד מאיסורי נזירות הותר בכולן ואף לדעת האומר שנדר שהותר מקצתו לא הותר כלו הכא שאני הואיל ותחלתו איסור אחד אסרו לכל אף סופו שאלה לאחד מאיסוריו התירו לכל ולרבי שמעון כשם שבתחלת נזירות אין נזירות באחד עד שיזיר מכלן כך כשנעשה נזיר לכל אין היתר אחד מהם מועיל לכלם עד שיהא ניתר מכלם ואף בזו הלכה כחכמים וכל שכן שכבר פסקנו הותר מקצתו הותר כלו:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 11b
+
+המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר הרי אני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חברו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם היו פקחים מגלחין זה את זה ואם לאו מגלחין נזירים אחרים הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח חצי נזיר זה מגלח נזיר שלם דברי ר' מאיר וחכמים אומרים זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר אמר הר"ם פי' ענין אמרו ועלי לגלח נזיר שיביא הקרבנות המחויבות לו בעת התגלחת אצל שלמות הנזירות וכן ענין מגלחין זה את זה שיביא כל אחד ואחד הקרבנות המחויבות לחברו הנה לא יפסידו כלום ויהיה כל אחד כבר קיים נדרו ודע שאם שמע חבירו ואמר ואני לא ��אמר ועלי לגלח הנה תחייבהו הנזירות לבד הכל מודים שאם אמר חצי קרבנות נזיר עלי הוא לא יחייבהו זולת חצי קרבנות המחוייבות לנזיר יקריב אותם עם אי זה נזיר שירצה וישלים הנזיר ההוא החצי האחר והם גם כן מודים שהוא אם אמר חצי קרבנות נזיר עלי תחייבהו הקרבנות כלם לפי שאין אצלנו חצי נזירות ואמנם חלקו בזה הלשון ר' מאיר כאשר אמר הרי עלי חייבתהו קרבנות נזיר שלמים ואמר אחר זה חצי נזיר חזרה ואי אפשר לו החזרה וחכמים אומרים נדר ופתחו עמו וחזרתו אמתית והלכה כחכמים:
+אמר המאירי הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ר"ל הריני נזיר ועוד אני מקבל עלי יתר על נזירותי שיהא עלי לגלח נזיר אחר ר"ל שיהא מוטל עלי להביא קרבנותיו ביום תגלחתי עד שיפטר הוא בהבאתי ונמצאו דבריו קיימין בין להיותו נזיר בין להיות מוטל עליו להביא קרבנות איזה נזיר שירצה או שיזדמן ביום תגלחתו של אותו נזיר ולהיות אותו נזיר פטור בהבאתו ושמע חבירו ואמר ואני שנמצא נזיר בכך מדין התפסה ואף הוא הוסיף ואמר ועלי לגלח נזיר ואלו לא אמר כן לא היתה מלת ואני תוספת אלא הנזירות לא שיהא עליו לגלח נזיר כמו שיתבאר בגמ' אלא שאף הוא הוסיף ואמר ועלי לגלח נזיר אם היו פקחים שניהם מגלחין זה את זה ר"ל שזה מביא קרבנותיו של זה וזה מביא קרבנותיו של זה וכל אחד נפטר בהבאת חברו ונמצאו חסים בהוצאה שלא להביא קרבנות כפולים ואם לאו ר"ל שאינם פקחים או שאינם חסים בהוצאתם ואין אחד מהם רוצה לפטור את עצמו בשל חברו מביא כל אחד את קרבנותיו ומביא כל אחד מהם קרבנות על נזירים אחרים זה על נזיר אחר וזה על נזיר אחר:
+הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חברו ואמר ואני ועלי לגלח חצי נזיר גם כן וזה שאמר ועלי לגלח חצי נזיר תוספת הוא דהא בואני סגי שהרי הראשון לא נדר בנזירות שנאמר דהאי ואני אנזירות לחוד קאי שלא אמר אלא הרי עלי לגלח ועלה קאי האי דקאמר ואני אלא שהוא תוספת ביאור ואיידי דנקיט ליה ברישא נקטיה נמי בסיפא ולדעת רבי מאיר זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם ולדעת חכמים זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר ופירשו בגמ' שאם אמר חצי קרבנות נזיר עלי כלם מודים שחייב בחצי קרבנות איזה נזיר ותו לא וישלים אותו נזיר החצי האחר וכן כלם מודים שאם אמר קרבנות חצי נזיר עלי הואיל ואין נזירות לחצאין חייב להביא כל קרבנותיו ולא נחלקו אלא כשאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר דלרבי מאיר כי קאמר הרי עלי איחייב בכוליה קרבן וכי הדר אמר חצי נזיר לאו כלום הוא ולדעת חכמים נדר נדר ופתחו עמו הוא ולא נאמר הרי עלי אלא על דעת חצי הקרבנות ואינו חייב ביותר מחצי הקרבנות והלכה בזו כחכמים ובראשונה כסתם המשנה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+ממה שכתבנו למדת שכל שמקבל עליו שני דברים כגון זה שאמר הריני נזיר ושיהא עלי לגלח נזיר אחר ושמע חברו ואמר ואני שאינו נתפס אלא לדבור אחד והוא הראשון ר"ל להיותו נזיר ולא להיות עליו לגלח נזיר אחר אלא אם כן פירט שאם לא כן מה הוצרך להזכיר במשנתנו ואני ועלי והלא בואני לבד סגי לתרוייהו ואין לומר דאין הכי נמי והאי דאמר ועלי פירושא דמילתא קמייתא הוא ועלי בהא מילתא קאמר כלומר הריני נזיר כמותך אף לכל מה שחייבת בו את עצמך ר"ל לגלח נזיר אחר דלישנא יתירא בכדי לא נקיט וסיפא הוא דנקטיה בכדי דאיידי דתני לה ברישא תנא לה בסיפא כמו שכתבנו ומכל מקום יראה לי שאין תכלית הענין ראשון דוקא אלא אותו שלשונו נופל עליו יותר בדקדוק שהרי ואני נופל יותר על היותו נזיר מקבלת הבאת קרבנות נזיר אחר ולשון ועלי מורה יותר קבלת הבאת נזיר אחר מקבלת נזירות על עצמו ואם כן אם אמר הראשון הרי עלי לגלח נזיר והריני נזיר ואמר חברו ואני הרי הוא נזיר ואין הבאת קרבנות נזיר אחר עליו וכן בכל כיוצא בזה ומכל מקום כשאמר הרי עלי לגלח נזיר ובא חברו ואמר ואני ואע"פ שאין הלשון נופל יפה בקבלת הבאת קרבנות על כל פנים אי אפשר לפרשו בענין אחר ועליו להביא קרבנות נזיר ואע"פ שלא אמר ועלי אלא ואני:
+
+Daf 12a
+
+האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ולא פירש לו אשה פלנית וכן לא פירש אשה שממקום פלוני אלא אשה סתם ומת שליח או שהלך אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עשה שליחותו והרי קדש לו ולא ידע את מי קדש ושמא זו שרוצה עכשו לישא היא קרובתו של האחר שנתקדשה לו ר"ל משבע קרובות שנאסרו לאדם מחמת אשתו ומותר מיהא באשה שאין לה אחת מקרובות אלו שהן ערוה כגון שאין לה לא בת ולא בת הבת ולא בת הבן ולא אם ולא אם אם ולא אם אב ולא אחות ואפילו היו לה אחת מקרובות אלו אלא שהיו נשואות בשעה שמנהו שליח אע"פ שנתגרשה או נתאלמנה קודם שימות השליח הרי זה מותר בה ואין חוששין שמא קדשה השליח בשביל זה אחר שנתגרשה או נתאלמנה שהרי לא היתה ראויה לזה בשעת השליחות ואין אדם עושה שליח לקדש אלא מה שראוי לו בשעת השליחות ולמדנו שאם קדש השליח אשה שהיתה נשואה או ערוה למשלח בשעת השליחות אלא שנפקעה ערותה אחר כן לא עשה כלום שאין זה משליחותו והוא שאמרו למטה דמילתא דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח כלומר לא מצי לשווייה שליח ולא עוד אלא אפי' פירש לו כן ר"ל שיקדש לו אשה פלנית לכשתתגרש ויש מפקפקין לומר שאם קדש בודאי מקודשת היא אלא שאין חוששין לכך ולא יראה כן:
+זה שכתבנו בממנה שליח לקדש לו ולא פירט למי ומת שליח שאסור בכל הנשים פירשו בתוספות שלא איסור גמור אמרו אלא אינו אלא קנס בעלמא על שפשע והכניס עצמו בספיקות בדבר שהוא כעין קבוע ויש לדון בו כמחצה על מחצה ומ"מ אין זה קביעות גמור שהרי אין לומר בה קבוע אלא מצד שהיא קבועה בביתה ואין קביעות גמור אלא בקבוע ועומד אלא שמתורת קנס אסרוהו ואפי' נזדמנה לו אשה בשוק שאין כאן קביעות כלל הואיל ומ"מ עומדת היא לחזור לקביעותה ומכאן למדו רבים שאם כינס מיהא לא יוציא אפי' קדשה בבית ויש פוסקין שמוציאין מדרבנן אפי' נזדמנה לו בשוק ויש מכריעין שבמקום קביעותה מוציאין הא בשוק אין מוציאין:
+תורים או בני יונה שהזב והמצורע והיולדת מביאין אחד לחטאת ואחד לעולה הם הנקראים קנים וכשהופרשו וקרא להם שם אי זה חטאת ואי זו עולה הוא נקרא קן מפורשת וכל שלא קרא להם שם עדין אי זו לחטאת ואי זו לעולה אלא שהפרישן והביאן לבד הוא הנקרא קן סתומה ועל זו אמרו קן סתומה שפרח גוזל אחד מהם לאויר העולם והלך לו או שפרח לבין חטאות המתות כגון עברה שנתה או נתכפרו בעליה באחרת וחביריהם נתערבו ביניהם ולא הוכר או שמת אחד יקח גוזל אחד במקומו להיות זוג לשניה הנשארת ויקרא להם שם אחד לחטאת ואחד לעולה וכן הדין בקן מפורשת שידע הוא אי זה מהן פרח ר"ל שידע שאותו של חטאת פרח או שאותו של עולה פרח שיקח אחר להיות זוג לשניה ויקרא לו שם אותו שפרח אבל קן מפורשת שפרח אחד מהן ולא נודע אי זה אין לו תקנה בלקיחת גוזל אחר שהרי אינו ראוי להצטרף עם זה שמא זה הנשאר חטאת שהזאתו למטה מן הסיקרא ונאכלת וזה ראוי להיות עולה שהיא למעלה מן הסיקרא ונקטרת והוא אינו יודע שזה הנשאר חטאת עד שיע��ה את הנלקח עולה כדינו וכן אם זה עולה עד שיקרא לנלקח שם חטאת כדינו וכל כיוצא בזה ימות הנשאר ויביא שנים ויקרא להם שם:
+גוזל זה שפרח אינו אוסר שאר קינין ששאר בני אדם עתידים להביא עד שנחוש בהם שמא זהו שפרח מקנו של פלוני וכבר נקדש לדבר אחר ואין אדם מתכפר בקרבן חברו וכן אף שאר קנים שזה בעצמו רוצה להביא עד שנחוש שזהו שפרח מקן שלו ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ושנהא קונסין אותו על שלא שמרו כראוי אלא אין חוששין לכך כלל שהרי אין באלו קביעות כלל ולא כעין קביעות ונדון בו שמן הרוב פירש ושמא תאמר ומה הוצרכנו לכך והלא מכיון שפרח פקעה קדושתו אחר שלא קורא להם שם הרי אמרו בפרק שלוח הקן שהמקדיש אפרוחי שובך למזבח פרחו לא פקעה קדושתם ולא עוד אלא שאף בקרא להם שם אנו אומרין שלא נאסרו האחרים בחששא שלהם:
+זה שכתבנו שאין אדם עושה שליח לקדש אלא מה שראוי לו בשעת השליחות פירושו במה שאינו באפשר לעשות בשעת השליחות הא במה שאפשר לעשות אע"פ שהדבר מוכיח שאין דעתו על כך שליחותו שליחות שהרי במשנתנו אמרו הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חברו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם היו פקחים מגלחים זה את זה ואם לא שהענין כמו שכתבנו היאך הראשון נפטר בהבאת קרבנות השני שלא היה נזיר בשעה שאמר הוא כן והיה לנו לומר שלא עלה בדעתו אלא באי זה שיהא נזיר באותה שעה אלא שמכל מקום הואיל ואף באותה שעה היה באפשר לזה השני להיות נזיר כונתו עולה אף עליו אבל כל שאי אפשר לכללו בשליחותו בשעת השליחות כגון זה שביארנו באשת איש אינו בכלל השליחות אף לכשתתגרש כמו שביארנו:
+
+Daf 12b
+
+האומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן ועד יום פלוני הרי הן קיימין לא אמר כלום ולא סוף דבר בהקמה שמא תהא הקמה בטעות שהרי יש לחוש שמא תדור נדר שאי אפשר לקיימו ברצון הבעל ויתחרט אלא אף אם אמר הרי הן מופרין לא אמר כלום ואע"פ שר' אליעזר חולק בה לומר אם מיפר נדרים שבאו לכלל איסור לא כ"ש שיש לו להפר את שלא באו לכלל איסור אין הלכה כמותו אלא כחכמים:
+מי שמנה שליח ועשאו אפטרופוס להפרת נדרי אשתו או להקמתן אינו כלום אף באותם שעברו כגון שהיה טרוד ואינו יכול להזמין עצמו להפר או שהיה כעוס עליה ואינו רוצה להראות עצמו כחושש על צערה להשתדל בהפרת נדריה ורוצה להפר על ידי שליח אינו כלום וכן בהקמה ואע"פ שבכל התורה כולה אמרו שלוחו של אדם כמותו בזו גזירת הכתוב הוא דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו ואין צריך לומר במי שמינה אפטרופוס להקם או להפר כל נדרים שעתידה לידור שאף בבעל אינו כלום כמו שביארנו ואע"פ שהשמועה בנדרים העתידים נאמרה לענין פסק מיהא אין צריך בה אלא לנדרים שעברו שאם על העתידים אף הוא אינו יכול להפר וכל דאיהו לא מצי עביד פשיטא דשליח נמי לא מצי משוי כמו שכתבנו:
+כתבו בתוספות שכל שיש שפחה ישראלית או שמש ישראל בבית ולשים עיסה ותורמין חלה ברשות בעלת הבית צריכים ליטול רשות בשעת גלגול ואין רשות שמקודם גלגול כלום שהרי קודם גלגול אף היא אינה יכולה לתרום וכל שאין היא יכולה לתרום אף שליח נמי לא מצי משוי ולפי דרכך למדת שאשתו של אדם מיהא תורמת או מתרמת שלא ברשות בעלה וכן הדבר מתברר ביבמות פרק יש מותרות במעשר ראשון מדכתיב גביה אתם וביתכם והוא הדין לשאר מעשרות ובתרומות וחלות:
+המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר הרי אני נזיר כשיהיה לי בן ונולד לו בן הרי זה נזיר בת וטומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר אם אמר כשאראה לי ולד אפי' נולד לו בת וטומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר הפילה אשתו אינו נזיר ר' שמעון אומר יאמר אם היה בן קיימה הרי אני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה חזרה וילדה הרי זה נזיר ר' שמעון אומר יאמר אם הראשון היה בן קיימא הראשונה חובה וזו נדבה ואם לאו הראשונה נדבה וזו חובה אמר הר"ם קס"ד שענין אמרו שיהיה לו זרע מאמרו אבנה גם אנכי ממנה אשר ענינו הזרע לבד וכן גם כן קס"ד כי כאשר אמר כשיהיה לי ולד ענינו ולד חשוב בין האנשים אולם טומטום ואנדרוגינוס לא ביארו לנו שאין ענין כן אבל אנחנו נשען על המכוון מן הלשון פי' דעת ר' שמעון ספק נזירות להחמיר ואינה הלכה:
+אמר המאירי הריני נזיר כשיהיה לי בן הרי זה נזיר ר"ל כשנולד לו בן זכר שלא כיון זה אלא על בן זכר שהמלה היא מלה מיוחדת לבן זכר כדכתיב לבן או לבת ולשרה בן ותהר ותלד בן הא אם נולדה לו בת או טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר שאין אלו בכלל בן ואע"ג דכתיב ואבנה גם אנכי שמשמעו אף על בנות מ"מ עיקר הלשון על הזכר הוא אבל אם אמר הריני נזיר לכשיהא לי ולד הרי זה נזיר אף לכשיולד לו בת או טומטום או אנדרוגינוס שכל אלו בכלל ולד הם ואין אומרין שמשמעו ולד הנחשב בין האנשים אלא כל ולד במשמע אבל אם הפילה אשתו אינו נזיר שמא אינו בר קיימא והעמידוה בגמ' לדעת ר' יהודה דכרי ר"ל הנזכר בשמועת הכרי והיא השמועה שהוזכרה בפרק ראשון במי שאמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור והלך למדוד ומצאו שנגנב שלדעתו אינו נזיר כלל דלא מחית איניש נפשיה לספיקא בדבר שספיקו חמור מודאו שאלו נזיר ודאי היה מגלח בסוף שלשים ומביא קרבנותיו וניתר ועכשו שמא אינו נזיר ואין רשאי לגלח הפאות ולא להביא קרבן על הספק ונמצא ספק נזיר כל ימיו עד שישאל לחכם והלכה כמותו בין בשל כרי בין בזו של משנתנו ר' שמעון אומר יאמר אם בן קיימא הוא וכו' כלומר ר' שמעון נמי לטעמיה דקאמר בכרי שהוא נזיר דמחית איניש נפשיה לספיקא והוי נזיר מספק אלא שבשביל שיהא ניתר בגלוח והבאת קרבנות מתנה בשעת הפלת אשתו אם בן קיימא הוא הרי עלי נזירות חובה ואם אינו בן קיימא יהא עלי נזירות נדבה שנמצא נזיר ודאי בהכרח ויגלח ויביא קרבנותיו ואין הלכה כמותו אלא אינו נזיר כלל כמו שביארנו ואם חזרה ונתעברה וילדה הרי זה נזיר ר"ל לדעת ר' יהודה שמאחר שבלידה ראשונה לא היה נזיר כלל אף הלידה לא נקראת לידה ועכשו היא שיולדת ולר' שמעון שעשאו ספק נזיר בלידה ראשונה מזקיקו עכשו שיאמר אם הראשון היה בן קיימא הרי נזירות שקבלתי באותה שעה היה חובה וזו נדבה שהרי אין זו הלידה שעליה נזרתי שהאומר לכשיהא לי ולד אין דעתו אלא על לידה ראשונה שתלד אשתו בן קיימא ואם הראשון לא היה בן קיימא ולא היתה הלידה קרויה לידה הרי נזירות שקבלתי היא נדבה ועכשיו יהא זה חובה ומ"מ הלכה כר' יהודה ולשניהם למדת שהאומר לכשיהא לי או בת או ולד אין משמעו אלא על לידה ראשונה שתלד אשתו ולא על כל לידה ולידה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 13a
+
+מי שאמר הריני נזיר לכשיהא לי ולד והפילה שנמצא הולד ספק אם בן קיימא אם לאו והפריש קרבנותיו לנזירותו והקדישם בחזקת שהוא בן קיימא להיותם מוכנים לכשישלים נזירותו וניכר בו שאינו בן קיימא ואחר כך ילדה מאותו עבור בעצמו ולד שהוא בר קיימא כגון שהיתה מעוברת תאומים והפילה אחד ואחר כך חזרה וילדה את השני בר קיימא הרי זה ספק אם קרבן זה צריך הפרישו ולהקדישו מתחלה אם לאו שמא הואיל ובשעת הפרשה לא היתה נזירות חלה עליו לדעת ר' יהודה שהלכה כמותו אף עכשו אין אותה הפרשה מועלת כלום וצריך להפרישו פעם אחרת לשם זה וכל שלא הקדישו פעם אחרת מותר בגיזה ועבודה או שמא הואיל ולשם אותה לידה הפרישו וכבר אירע שחל הנזירות באותו עבור בעצמו חלה עליו קדושה עכשו משעת הפרשה והלכך אסור בגיזה ועבודה מספק ואין לוקין עליה ומ"מ כל שהפריש ללידה זו והפילה וילדה מחמת עבור אחר אינו כלום ולר' שמעון חלה עליו ספק קדושה אף מחמת הנפל אלא שאין הלכה כמותו כמו שביארנו:
+מי שאמר הריני נזיר לכשיהא לי בן ושמע חברו ואמר ועלי או ואני או שאמר הראשון הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן ושמע חברו ואמר ועלי או ואני הרי חבר זה המתפיס עצמו לראשון ספק לנו בדבורו שמא כונתו לומר כשיהא בן לראשון או לפלוני כלומר שאם אמר הראשון הריני נזיר לכשיהא לי בן כשחזר זה ואמר ועלי או ואני פירושו ועלי לקבל נזירות גם כן או שאני נזיר גם כן לכשיהא לך בן שעל דבורו של ראשון הוא נסמך ולא שנאמר שעל עצמו הוא חוזר לומר ועלי נזירות או ואני נזיר לכשיהא לי בן גם כן דכל באפיה דנודר ראשון כסיפא ליה מילתא שיהא הוא טורח כמוהו בפניו ועושה עצמו מתאנח לבנים או שמא אף הוא צריך לכך ועל עצמו הוא אומר כן וכן כשאומר הראשון הריני נזיר כשיהא לפלוני בן וזה אומר ואני והוא הדין אם אמר ועלי אף זה ספק שמא כונתו לומר על עצמו כשיהא לי בן שהרי עכשו לא כסיפא ליה מילתא שהרי לא בפני אותו פלוני הוא או שמא אף זה על דבורו של ראשון הוא נסמך כלומר אף אני אוהבו כמותך ומקבל עלי כן לכשיהא לו בן ונשארו כלם בספק וכתבו בה גדולי המפרשים שמונה נזירות בין לנזירות בנו של חברו בין לנזירות בנו של עצמו וגדולי המחברים פסקו בה דרכים אחרים שלא נתבררו לנו אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:
+
+Daf 13b
+
+המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי ג"כ והוא שאמר הריני נזיר ונזיר כשיהא לי בן התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן משלים את שלו ואחר כך מונה את של בנו הרי אני נזיר כשיהא לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו הרי אני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד כלום לאחר שבעים סותר שבעים שאין תגלחת פחות משלשים יום אמר הר"ם פי' זה כלו מבואר ודע כי כאשר נטמא בימי הנזירות אשר חייבתהו בעת הוולדות הולד סותר את הכל לפי שנזירותו ונזירות בנו בדמיון אחד פי' כאשר נולד לו ולד והוא מונה מימי הנזירות עד ע' יום לא יפסיד וישלימם ויגלח עוד יחזור אחר זה כמו שביארנו משלים את שלו ותהיה הנשארות אשר ישאר עליו מנזירות ל' יום וימנה אותם אחר תגלחת נזירות בנו ויגלח כמו שאמרנו וחוזר ומשלים את שלו ויהיה בין תגלחת לתגלחת ל' יום אולם אם נולד לו הבן אחר הע' יום וחזר ופסק וחזר אל נזירות בנו והשלימו וגלח לא יוכל לחזור אל שלמות נזירות שלן לפי שכאשר נשאר ממנו הוא פחות מל' יום ואין תגלחת פחותה מל' יום ולזה יצטרך שימנה אחר נזירות של בנו אשר הוא ל' יום שניים להשלים נזירות שלו אשר הם מאה יום ואז יגלח ויפסיד התוספת כלו אשר מנה אחר הע' קודם הולדת וולד:
+אמר המאירי הריני נזיר ונזיר כשיהא לי בן ונמצא שנזר שתי נזיריות אחת מיד ואחת לכשיולד לו הבן והתחיל למנות את שלו כדינו ובתוך ימי מנינו נולד לו בן משלים את שלו שהרי הזכיר ראשון את שלו וכשישלים יגלח ויביא קרבן ואחר כך מונה את של בנו שאין הענין אלא בנוזר שתי נזיריות זו אחר זן שמגלח בין כל אחת ואחת שמאחר שהיה נזירות שלו קודם לשל לידת בנו לא חל עליו נזירות בנו עד שהשלים את שלו זו היא שיטתנו ואף בתוספות פירשוה כן ומ"מ גדולי הרבנים מפרשים שאינו מגלח בינתים שאע"פ שמ"מ משלים הוא את שלו וכן שאחר כן הוא צריך למנות נזירות שלימה ללידת בנו מ"מ כשנולד הבן בנתים חלה עליו נזירות של בן ונמצאת ראשונה נזירות מועטת ר"ל פחותה משלשים ואינה בת תגלחת ויש מקשים לדבריהם אחר שאין תגלחת בנתים מאי נפקא מינה ומה אנו צריכין לברר אי זה ימנה תחלה ומתרצים בה שיש לברר בה אם בשעה שנולד הבן ומנה שנים או שלשה ימים ועדין הוא בתוך הראשונה ונשאל על שלו שלפי פירושנו אין אותם שני ימים או שלשה שמנה לאחר לידת הבן עולין לו לשל בן שהרי לא מנזירות של בן היו שהרי לא חל ולפירוש גדולי הרבנים אותם שני ימים או שלשה עולין לו שכבר חל הנזירות אלא שהיה צריך להשלים את שלו ומ"מ עיקר הדברים כדעת ראשון:
+אמר הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר שנמצא נוזר גם כן שתי נזיריות אלא שקדם בלשון נדרו נזירות בנו ונמצא כנוזר שתי נזיריות אחת כשיולד הבן ואחרת אחר נזירות הבן ואע"פ שיראה מלשונו שאינו מקבל נזירות שלו עד שיעבור נזירות בנו דעתו גם כן שאומר ונזיר עכשו ונמצא שיכול להתחיל קודם לידת הבן בנזירות של עצמו ואם נשלמו שלשים שלו קודם לידת הבן מגלח ומביא קרבנותיו ולכשיולד הבן נוהג נזירות בנו וכן אם נולד הבן מיד נוהג נזירות בנו כדינו ומשלימו ומגלח וחוזר לשל עצמו אבל משנתנו מדברת שאם התחיל בשלו וקודם שהשלים נולד בנו מניח את שלו ונוהג את של בנו שהרי קבלו עליו תחלה ואחר שישלים נזירות בנו משלים את שלו ועולה לו מה שמנה קודם לידת הבן ומ"מ בזו אינו מגלח לסוף מנין נזירות של בנו שהרי אינו מונה שלשים שלו לאחר התגלחת שכבר עלה לו מה שמנה קודם לידת הבן והיאך יגלח אחר השלמתו ואין תגלחת לפחות משלשים אלא אינו מגלח עד שישלים הנזירות אלא א"כ נזר את שלו לזמן יתר משלשים עד שיהא צריך שלשים להשלמתו אחר שהשלים את של בנו זו היא שיטתנו וכן דעת התוספות ויש מפרשים שאף בנזירות סתם מגלח לסוף נזירות הבן אלא שכל שהוא כן ר"ל שלא יהא צריך שלשים להשלמת נזירות שלו אחר נזירות בנו אין מה שמנה תחלה עולה לו ומונה שלשים כדי שיהא בין תגלחת לתגלחת שלשים וכן אם אמר הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום והתחיל בשלו שאם מנה שבעים ונולד לו בן מונה שלשים של בן ומגלח ומשלים שלשים שלו ומגלח ולא הפסיד כלום אבל אם כשנולד לו הבן מנה שמונים לנזירותו מונה שלשים של בן ומגלח וכשבא להשלים נזירותו אע"פ שלא היה צריך אלא עשרים מונה שלשים ונמצא מפסיד עשרה וכן כתבוה גדולי המחברים ולשיטה ראשונה כל שהוא כן אינו מגלח לסוף נזירות בנו עד שישלים את שלו וקצת ראיה לזה ממה שנחלקו ריש לקיש ור' יוחנן בגמ' שלריש לקיש ניטמא בימי בנו אינו סותר את שלו ר"ל שאם מנה עשרים לשלו ונולד הבן ופסק בשלו ומנה של בן וניטמא סותר את של בן אבל אותם עשרים שלו אינו סותר ועולים לו אחר שיחזור וימנה נזירות של בן מתחלה ואם כן אינו מגלח לסוף נזירות של בן שאם כן נמצא מגלח לשלו לסוף עשרה ואע"פ שר' יוחנן חלק לומר בניטמא בימי נזירות בנו סתר הכל ומונה את של בן ואחר כך את שלו ושהלכה כמותו כמו שיתבאר מ"מ למדת מדבריו שאם לא נטמא עולה לו מה שמנה שאם לא כן מה בא ללמדנו אף בלא טומאה כן אלא שעולין לו ואינו מונה אלא עשרה וא"כ על כל פנים אינו מגלח לסוף נזירות הבן:
+הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום כלומר והתחיל למנות את שלו ולסוף שבעים נולד לו בן לא הפסיד כלום ר"ל שאינו צריך למנות אלא מאה ושלשים כמנין שתי הנזיריות והוא שכשנולד הבן פסק בשלו ומתחיל בשל בנו ומונה שלשים ומגלח ומביא קרבנותיו וחוזר ומשלים את שלו שלשים יום ומגלח ומביא קרבנותיו אבל אם נולד הבן לאחר שבעים כגון שכבר מנה שמונים ונולד הבן ופסק בנזירות שלו ומנה את של בן ומגלח ומביא קרבנות צריך שימנה שלשים להשלמת נזירותו אע"פ שלא היה לו להשלים אלא עשרים ונמצא מפסיד כל מה שמנה יתר על שבעים שהם עשרה ימים כדי שיהא בין תגלחת לתגלחת שלשים כך אתה צריך לפרש לשיטת גדולי המחברים שכתבנו אבל לשיטת התוספות אתה מפרש שאינו מגלח בנתים ואינו צריך אלא להשלים לשלו מה שחסר מן המאה והם עשרים יום ואתה צריך לפרש לשיטה זו שאם נולד לו בן עד ע' לא הפסיד כלום ר"ל בכפל לשון נזירותו ואינו מונה לשתיהן אלא ק' שאותם שלשים שהוא עתיד למנות עד מאה לנזירות הבן עולות לו לנזירות המאה לפי שבשעה שקבל נזירות בנו היה בדעתו שאם יוכל להבליעו בתוך נזירות המאה יעלו לו לנזירות הבן ולנזירות המאה והוא הדין אם הקדים נזירותו לנזירות הבן כגון שיאמר הריני נזיר מאה יום ונזיר לכשיהא לי בן שאם נזירות בנו מובלע בשלו יעלו לו לכאן ולכאן וכן לדעת התוספות זה שאמרו ברישא ר"ל הריני נזיר ונזיר לכשיהא לי בן שמונה את שלו ואחר כך של בנו דוקא כשמנה יום אחד או יותר קודם לידת הבן שאין כל נזירות הבן מובלע בתוך נזירותו אבל אם נולד הבן ביום שהתחיל למנות את שלו אינו מונה לשניהם אלא שלשים יום בלבד ואף כאן כל שנולד ביום שבעים לא הפסיד ומ"מ אחרוני הרבנים פרשוה דוקא בשקבל עליו תחלה נזירות הבן שצריך להפסיק נזירותו תכף שנולד הבן ולהתחיל בשל בן ועולין לו בשל בן ג"כ אבל אם אמר הריני נזיר מאה יום תחלה ואח"כ אמר ונזיר כשיהא לי בן לעולם לא יתחיל של בן עד שיגמור נזירות ראשון ואם נולד לאחר שבעים סותר ר"ל שמפסיד שיצטרך למנות נזירות בנו יתר על מאה יום הואיל ואין ימי נזירות של בן נבלעים בתוך המאה ומשלים אחר נזירות הבן את נזירותו כמה שחסר מן המאה ואינו מגלח אחר נזירות הבן הואיל והשלמתו פחותה משלשים אלא ממתין עד סוף השלמת נזירותו ומגלח ומביא קרבנותיו:
+זהו ביאור המשנה וכלה כל אחד לפי שיטתו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+שאלו בסוגיא זו במי שאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר מעכשיו מאה יום אם העשרים יום שמכאן עד זמן הנזירות הראשון הם כדין נזירות ומתחלת נזירות המאה או שמא אין נזירות חלה בהם כלל ואע"פ שלפי משנתנו היה לנו לומר שיתחיל נזירות המאה מעכשו ולסוף עשרים יפסיק וימנה שלשים של נזירות ראשון ויגלח ויביא קרבנותיו ויחזור וימנה שמונים להשלמת נזירות המאה ויגלח ויביא קרבנותיו שהרי כך אמרו בהריני נזיר לכשיהא לי בן ומעכשו מאה יום שנזירות המאה חל מיד כמו שביארנו שמא הטעם מצד שאפשר לו שישלים המאה קודם שיולד הבן ויש מקום להתחלת נזירות המאה הואיל ואף השלמתו קודם לידת הבן אפשרית אפי' היתה סמוכה לפרקה שמא ישתהא אבל זה שנדר נזירותו אחר עשרים וקבל עליו מעכשו נזירות המאה והרי אי אפשר להשלים נזירות מאה בזמן התחלת הנזירות הראשון שהוא אחר עשרים אין נזירות המאה חל כלל עד שיתחיל נזירות ראשון וישלימהו או שמא הו��יל ויש בו גדול שער חיילא ר"ל שאע"פ שיתחיל עכשו בנזירות המאה ויפסיק בסוף כ' ימים ויתחיל בנזירות ראשון ויהא נוהגו ל' יום ויגלח ויביא קרבנותיו יש לו עוד להשלמת המאה ל' יום או יותר עד שיהא בין תגלחת לתגלחת שלשים יום שנמצא אחר השלמתו גדול שער ששיעורו שלשים יום ואין התגלחת סותר הכ' ימים שמנה כבר שאין סתירה גמורה לכל מה שנמנה אלא בטומאה אבל תגלחת אינו סותר אלא כל זמן שלא יהא אחר התגלחת ל' יום והעלו בה שנזירות המאה חל מיד על הדרך שכתבנו ר"ל שמונה עשרים יום מנזירות המאה ולסוף עשרים מתחיל נזירותו ונוהגו שלשים ומגלח ומביא קרבנותיו ואחר כך מונה שמונים להשלמת נזירות המאה ומגלח ומביא קרבנותיו וכן הלכה:
+ולשיטת התוספות שהזכרנו מיהא יש שואלים מפני מה צריך למנות שמונים להשלמת נזירות והרי במשנתנו אמרו נולד עד שבעים לא הפסיד כלום ופירשו הם לפי שיטתם שימי נזירות הבן עולים לו לחשבון המאה הואיל וכלם נבלעים בתוך המאה ואם כן אף בזו יהו אותם ימי נזירות שלשים המתחילים אחר עשרים עולים למנין המאה ותירצו שאינו דומה שבמשנתנו לא נתכוון לנזירות בנו אלא אם כן נולד אחר שבעים אבל כל שנולד תוך שבעים הואיל ויכול להבליען בתוך המאה דעתו שיעלו אבל זה שיודע שהל' יהו נבלעים במאה אם היה בדעתו שיעלו לא היה נודר אלא המאה:
+וכן יש שואלים לשיטת התוס' מאי שנא הכא שמגלח אחר שמונה השלשים שאחר העשרים מזו של משנתנו שאמרה מניח את שלו ומונה את של בנו שפירשו לשיטתם שאינו מגלח אחר הנזירות של בן עד שמחזרים לתרצה מפני שבמשנתנו אין שיעור גלוח אחר נזירות הבן ר"ל שלשים יום ולפי שלא יפסיד מה שמנה קודם נזירות הבן נמנע מלגלח אבל כל שיש שיעור גדול שער בהשלמתו מגלח אחר הנזירות ומ"מ אחרוני הרבנים מפרשים אף בזו שאינו מגלח עד שישלים כל מנינו ומה שאמר כיון דאית ליה גדול שער לבסוף לא מפני שמגלח בסוף ל' אלא שהוא נותן טעם למה שאמר שנזירות המאה חל מעכשו והוא מפני שיש שיעור גידול שער אחר נזירות השלשים:
+נדר על דרך זה נזירות מועטות ר"ל של שלשים יום כגון שאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ונזיר מעכשו שלשים יום אף זו נשאלה כאן אם חל נזירות שמעכשו באלו העשרים יום ושימנה אותם כ' ויפסיק וימנה נזירות השלשים וישלים אחר כן עשרה ימים לשלשים או אם אינו חל כלל באלו הכ' ואף זו אין ללמדה ממשנתנו שאמרו בה הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מעכשו שמתחיל למנות את שלו ואם נולד לו בן בתוך השלשים מפסיק בשלו ונוהג נזירות של בנו וחוזר ומשלים את שלו שבזו הטעם מפני שאפשר לנזירות שלו שתושלם קודם לידת בנו אבל זה שבידוע אין לו לנזירות שניה שמעכשו אלא עשרים יום יש לדון שלא יחול ואע"פ שאמרו בה אם תמצא לומר בנזירות מועטת כיון דעשרה ימים הוא דיתירי לא סלקי ליה ר"ל שיצטרפו אותם העשרה עם העשרים והילכך אין נזירות חלה באותם עשרים אעפ"כ נראה לפסוק דחיילא בהו נזירות ולדמותה למשנתנו כמו שביארנו בנזירות מרובה אלא שלשיטת גדולי המחברים מגלח בסוף הנזירות הבא אחר עשרים ונוהג שלשים יום להשלמת נזירות שמעכשו כדי שיהא בין תגלחת לתגלחת שלשים ונמצא נוהג בו חמשים יום ולדעת התוספות אינו מגלח בסוף נזירות הבא אחר עשרים אלא משלים אחריהן עשרה ומגלח לבסוף ומ"מ גדולי המחברים ראיתי שלא נמשכו בזו לשיטתם וכתבו בזו שמונה לנזירות שמעכשו שלשים ומגלח וחוזר ומונה הנזירות שנדר לאחר עשרים ומגלח ומצד שאם תאמר שלא ימנה אלא עשרים ויפסוק וימנה שלשים ויגלח הרי לא נשארו להשלמת הראשון אלא עשרה ואין בין תגלחת לתגלחת פחות משלשים ואיני יודע למה לא כתבוה כשיטתם:
+
+Daf 14a
+
+נדר על דרך זה נזירות עולם ר"ל שאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום שנמצא חוב עליו לנהוג נזירות אחר עשרים ולגלח וחזר ואמר ומעכשו נזיר עולם שנמצא אסור בתגלחת שאין דינו אלא שאם הכביד שערו מיקל בתער משנים עשר חדש לשנים עשר חדש ומביא ג' קרבנותיו אף זו נשאלה כאן אם חל נזירות עולם מעכשיו ושידחה נזירות ראשון שאחר עשרים או לדעת קצת שלא יתחיל נזירות עולם כלל עד שישלמו חמשים ויגלח ומצד שאע"פ שבהריני נזיר לאחר עשרים ונזיר מעכשו מאה יום ביארנו שמונה העשרים ומפסיק בהן לנזירות שלשים וחוזר ומונה את שלו בזו ראוי לומר שיהו עשרים ראשונים מצטרפין לנזירות המאה עם השמונים האחרונים אע"פ שהופסקו בנזירות השלשים מפני שאף נזירות המאה יש לו הפסק וכשנתעכב נזירות המאה ל' יום יש מקום להשלמתו במנין שמנים וכן שהנזירות דומים זה לזה ומגלח בסוף כל אחד אבל בזו אם יתחיל בנזירות עולם ומפסיק בו לנזירות שלשים ולגלח ויחזור לנזירות עולם הרי הפסיד מנזירות עולם שלשים יום פסידא שאינה חוזרת שהרי נזירות עולם כל ימיו היא ואין בה גלוח ומתוך כך נוח לו שיתחיל בנזירות עולם מעכשו ולעולם וידחה נזירות עולם השלשים או שמא לדעת קצת שלא יתחיל בנזירות עולם עד שיעברו עשרים בלא שום נזירות וינהוג שלשים לנזירות ראשון ויגלח ויתחיל בנזירות עולם או שמא הואיל ורשאי לישאל על אי זה מהם אין חומרו של זה מעכב בשל זה ומתחיל למנות נזירות עולם ולסוף עשרים יוצא מעולמו ובא לו לנזירות ראשון ונוהגו שלשים ומגלח וחוזר לעולמו כמתחלה ולא הובררה ופסקו בה גדולי המחברים שנזירות השלשים נדחית ונעשה נזיר עולם מעכשו ויש פוסקים שמונה ומפסיק כדי לצאת ידי שתיהם:
+אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים ומעכשו נזיר סתם והרי מכיון שהתחיל בנזירות שמשון אינו רשאי לגלח ולסוף עשרים לנזירות שניה שמעכשו אינו יכול לגלח שאין גלוח בפחות מל' הילכך בזו אין נזירות שמעכשו חל כלל שהרי אין לו מקום שנזירות שמשון אין לו שאלה ולא הוזכר בכאן אם אמר הריני נזיר לאחר עשרים ומעכשיו נזיר שמשון דכל דכן הוא שמעכשו חל נזירות שמשון שהרי אפשר לישאל על נזירות שאחר עשרים אלא שכל שלא נשאל יראה שכל שלשים שאחר העשרים אסור ליטמא למתים כשאר הנזירים אע"פ שנזיר שמשון מותר בה וכן לא הוזכר כאן אם אמר הריני נזיר עולם לאחר עשרים ומעכשיו נזיר סתם שאף זה נזירות שמעכשיו חל הואיל ויכול לישאל על נזירות עולם:
+כבר ביארנו שאף הנזירות אינו נתפס אלא בדבר הנדור כשאר הנדרים אבל אם היה כאן אדם שנמנע משתיית יין מחמת צערו או שהוא קץ בו ואינו יכול לשתותו כדרך כמה בני אדם ואמר הריני כמוהו לא אמר כלום ואע"פ שמתפיסין בנזירות שמשון אע"פ שלא נדר הוא בנזירות כבר ביארנו שמ"מ הואיל והמלאך אמר נזיר אלהים יהיה הנער הדרת המלאך אין לך הדרה גדולה הימנה מעתה מי שאמר הריני נזיר כמשה בשבעה באדר הן שיכוון לומר על משה שמת בו ולא שתה יין בכל אותו היום כלומר שיום מותו ודאי לא נתעסק בצרכי גופו כלל הן שיכוון לומר כרוב ישראל ביום מיתתו ונצטערו ונתאבלו ולא שתו יין אינו כלום ואין כאן סרך נזירות ולענין ביאור זה שנתגלגלה כאן על ידי נזירות שמשון שהיה בלא נדר נתגלגלה ומ"מ פשוטה היא:
+זה שביארנו במשנתנו בהריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מעכשו מאה יום שמתחיל בנזירות המאה מעכשו וכשיולד הבן פוסק ומונה את של בנו ומשלימו וחוזר להשלים את של מאה אם נטמא בתוך נזירות של בן סותר את הכל ר"ל אף מה שמנה מאותו נזירות של מאה שהרי אף נזירות המאה לא נשלם וכל נזירות שלא נשלם טומאה סותרת כל מה שעבר הימנו אבל אם השלים נזירות הבן וחזר לנזירות המאה וניטמא אינו סותר אלא עד סוף נזירות הבן כך ראיתיה לגדולי המחברים ויש מפרשים שנזירות המאה מיהא בסתר כלו ומ"מ כל שאמר הריני נזיר ונזיר כשיהא לי בן שמשלים אח שלו תחלה אם נטמא בשל בן אינו סותר אלא של בן שנזירות שלו כבר נסתלק וגלח עליו:
+
+Daf 14b
+
+מי שנדר נזירות הרבה והתחיל למנות ונצטרע אין הצרעת סותרת המנין שעבר ומ"מ לענין אם ימי הצרעת עולים לחשבון ימי הנזירות אם לאו יתבאר במסכתא זו שימי הסגרו עולין לו אבל ימי חלוטו ושבעת ימי ספירו לכשנרפא אין עולין לו אלא מגלח לצרעתו שהרי תגלחת מצוה היא ומותרת בנזיר כמו שיתבאר ומביא קרבנותיו וחוזר ומשלים מנין נזירותו ומגלח כל שיש שלשים בין תגלחת הצרעת לתגלחת הנזירות ושאר הטמאות כל שנטמא הנזיר בהן אינן סותרות וימי הטומאה עולין לו חוץ מנטמא במת ואם נצטרע וניטמא במת בימי צרעתו סותר את הכל שאעפ"י שאין אותן הימים עולין לו מ"מ אחר שהצרעת לא סתרה כלום ממה שכבר מנה אף ימי הצרעת קרויים ימי נזירות:
+יום אחרון של נזירות כגון יום שלשים לנזיר סתם או יום מאה למי שאמר הריני נזיר מאה יום הוא הנקרא יום מלאת וכל שנטמא בו אפילו בסוף היום סתר הכל יום מחרתו והוא יום ל"א לנזירות שלשים או יום ק"א לנזירות מאה הוא הנקרא אחר מלאת או יום הבאת קרבנות טהרה ומצות תגלחת טהרה וכל שנטמא בו קודם הבאת קרבנותיו הקודמת למצות התגלחת בתגלחת טהרה כמו שמבואר במקרא בנזירות מועטת ר"ל של שלשים סותר הכל ובנזירות מרובה סותר שלשים יום וכיצד הוא עושה מזה עליה שלישי ושביעי ומגלח תגלחת טומאה בשביעי ולמחרתו מביא קרבנות טומאה על סדר הכתוב במקראות ומתחיל למנות נזירות שלשים יום ומביא קרבנות טהרה ומגלח תגלחת טהרה ומ"מ אם נטמא ביום זה אחר שנזרק אחד מן הדמים אע"פ שלא נזרקו כלם ושלא גלח אינו סותר כלום אלא מביא שאר קרבנותיו כשיטהר יום מחרתו והוא יום ל"ב לנזירות שלשים או יום ק"ב לנזירות המאה הוא הנקרא יום גדול שער כלומר יום הראוי לגדל בו שער מפני שסתמו נתגלח מאמש ועל יום זה אמרו כאן לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו שאם נזדמן שלא הביא קרבנותיו ולא גלח מאמש וניטמא אינו סותר כלום שהרי נשלם הנזירות לגמרי:
+קדש השער בדם ר"ל שניטמא אחר שנזרק הדם קודם גלוח שביארנו שאינו סותר כלום אלא שמביא שאר קרבנותיו כשיטהר אף הוא מגלח באותה שעה שאע"פ שאין התגלחת מעכבת אלא כל שהביא קרבנותיו מותר ביין ובטומאה מ"מ מצוה לגלח אף לאחר זמן מרובה:
+
+Daf 15a
+
+נזיר שכלו ימיו ובא לו ליום שאחר מלאת שהוא יום הבאת קרבנותיו ותגלחתו אם לא הביא קרבנותיו הרי הוא עדיין בכל דקדוקי נזירות ואסור לשתות יין וליטמא למתים וכן אסור בגלוח שהרי גלוח שקודם קרבן אינו כלום שהרי צריך הוא לגלח על אחד מן הדמים כמו שיתבאר ואם גלח או שתה יין או ניטמא למת לוקה:
+זהו הישר שבשמועות אלו לענין פירוש ולענין פסק ובפירושי גדולי הרבנים ראיתי בהן דרכים אחרים ואף בתוספות טרחו בה הרבה בפנים אחרים שלא נראו לנו:
+זהו שביארנו במשנתנו במי שאמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מעכשו מאה יום שאם נולד לו בן בסוף שבעים לא הפסיד כלום יש פוסקים שיום שבעים עולה לכאן ולכאן ר"ל שאם נולד ביום השבעים נחשוב אותו לנזירות שלו העובר ולנזירות הבן ואינו צריך למנות לנזירות הבן אלא כ"ט יום חוץ ממנו ואע"פ שרב שאמרה הוקשה עליה ממה שאמרו נולד לו עד שבעים לא הפסיד כלום ולדעת זה היה לו לומר שהרויח שהרי משתכר הוא בכך יום אחד והוא שאמרו איתגורי מיתגר כלומר ומאי האי דקאמר לא הפסיד אדרבה מרויח הוא כבר תירצה דמשום דקתני סיפא אחר שבעים סותר תנא רישא בשבעים לא הפסיד ואע"פ שחזרו והקשו עליו ממה שאמרו אחר שבעים סותר ור"ל אם נולד אף בע"א שהרי צריך הוא למנות שלשים לנזירות הבן ומתחילין מע"ב ולסוף מאה ואחד מתחיל להשלים שלשים לנזירות שלו ונמצא מפסיד יום אחד לשיטת גדולי המחברים ולשיטת התוספות מפסיד שאין נזירות הבן מובלע בתוך המאה ולדעתו אף יום ע"א עולה לכאן ולכאן ומתחילין ימי נזירות הבן ממנו ונמצא סוף ק' השלמת ימי נזירות הבן ואינו מפסיד כלום אלא שמונה ל' להשלמת נזירותו לשיטתנו או שנזירות הבן מובלע בתוך המאה לשיטת בעלי התוספות מ"מ אף הוא תירצה מאי אחר אחר אחר כלומר שנולד בע"ב שאף כשיעלה לשתים מ"מ מונה שלשים של בן ממנו ואינם כלים עד סוף ק"א וצריך למנות בהשלמת שלו עד סוף קל"א והפסיד לשיטתנו יום אחד ולשיטת התוספות כל שלשים הואיל ולא נבלע נזירותו בתוך המאה ואע"פ שאף בזו הקשו אם כן ליתני נולד אחר שבעים לא הפסיד שהרי אף לאחר שבעים הוא כן כל שנולד ביום ע"א עד שנשאר בקושיא מ"מ יש לומר בה שאלו היה שונה כן היה צריך לפרש דוקא ביום שבעים ואחד ולא פסיקא ליה למיתני אחר שבעים ומ"מ יש פוסקים שאין מקצת היום בזה ככלו ומצד הקושיא שהזכרנו שהרי מ"מ היה לו לפרש ולא לסתום שכל שאמר עד שבעים יום במשמע שבשבעים ואחד הפסיד ולדעתו אינו כן ואע"פ שהיה ראוי לסייע לרב ממה שאמר בפרק ראשון שאם גלח ביום שלשים של נזירות ראשונה מגלח לכתחלה בנזירות שניה ליום ס' שיום ל' עולה לסוף נזירות ראשונה ולתחלת נזירות שניה מ"מ אין יום הל' נמנה לשני ימים שהרי אין בין שתי הנזירות אלא ס' יום אבל זו שבכאן הוא אומר שיהא יום ע' נחשב לשני ימים עד שאם גלח ביום צ"ט יצא והרויח יום אחד ופחתו מן המאה ונמצא שאין זה דומה לזה כלל:
+ויש מתרצין בה דהתם דין הוא שיהא יום שלשים עולה לכאן ולכאן שמאחר שגלח ביום שלשים נגמר נזירות ראשון ולפיכך סוף היום עולה לתחלת נזירות שניה וכן בזב וזבה ואבל שיום שביעי שהוא אחרון מקצתו ככלו אבל ימים שבאמצע אין אומרים בהם מקצת היום ככלו שאם כן אף בכל יום יתאבל מקצתו ודיו ואף כאן כל שלא נגמר נזירות שקבל עליו מאה יום לא נאמר שיום אחד עולה לשנים:
+הקובר את מתו קודם הרגל כל שפגע בו רגל בתוך שבעה בטלה ממנו אבלות שבעה ומונה כ"ג לאבלות שלשים ולא סוף דבר שלשה ימים שהם עיקר המרירות אלא אפי' יום אחד אפילו שעה אחת אפילו רגע אחד ואם עברו שבעה קודם הרגל ונכנס לתחום אבלות של ל' לגיהוץ ותספורת ופגעו רגל באותו אבלות בטלה ממנו גזירת ל' ובדבר זה יום שביעי עולה לכאן ולכאן וכל ששביעי שלו ערב הרגל עולה לסוף אבלות ז' ולתחלת אבלות ל' והרי הוא כאלו פגעו רגל בשמיני ורשאי לגלח בו ואע"פ שלא גלה בו מותר לגלח אחר המועד ואין אומרין הואיל ולא נשתמש בהפסק זה לכבוד הרגל לא ישתמש בו אחר הרגל אלא אף בלא גלח מותר שהרי מכל מקום פקע אבלותו וכבר ביארנוה במקומה באחרון של מועד קטן:
+
+Daf 15b
+
+שומרת יום כנגד יום שטבלה ביום השמור וש��טו עליה את הפסח וזרקו את הדם לשמה עם שאר החבורה על סמך טבילתה שתאכל לערב וראתה אחר כן ביום השמור עצמו אינה אוכלת לערב שהרי טמאה היא ומ"מ פטורה מלעשות פסח שני ואין הטעם משום דמכאן ולהבא הוא מטמא ר"ל שמקצת היום שבטהרה ככלו וסוף היום של טומאה כיום מחרתו שהרי ראייתה סותרת יום השמור אלא שמ"מ בשעת שחיטה וזריקה טהורה היתה:
+אף זב שראה שתי ראיות שהוא זב לכל דבר אלא שאינו טעון קרבן ומ"מ טעון הוא שבעה נקיים וספר שבעה וטבל בשביעי שלו ושחטו וזרקו עליו על סמך שיאכל לערב וראה אחר כן אע"פ שאינו אוכל שהרי טמא הוא מ"מ פטור הוא מפסח שני שהרי בשעת שחיטה וזריקה טהור היה ולא נתבררה ביאת טומאתו ומ"מ מטמאים הם משכב ומושב למפרע מן התורה שהרי סותר מנינו לגמרי:
+בעל שלש ראיות שחל שביעי שלו ערב פסח וכן נדה בשביעי שלה אין שוחטין עליהם שהרי אין מביאין קרבנותיהם עד יום שמיני ואין אוכלין בקדשים עד ליל שעבר שמיני ואם ראו בשמיני קודם הבאת קרבנותיהם אינם סותרים ולא מטמאין משכב ומושב למפרע כמו שיתבאר במקומו:
+זה שביארנו בזב שטבל בשביעי ושחטו עליו שאם ראה אחר כן פטור הוא מפסח שני הואיל ולא נתבררה ביאת טומאתו בשעת שחיטה וזריקה ועכשיו מיהא טהור היה הוא הענין שדמו ענין זה לטומאת התהום והוא שאמרו טומאת התהום דזבה התירו כלומר טומאה שאין ביאתה מתבררת בשעת שחיטה וזריקה התירו שהוא לענין זה כטומאת התהום שהותרה לנזיר ועושי פסח וטומאת התהום היא שאין שום אדם יודעה ומכירה כגון שהיא משוקעת בקרקעית מערה ומים על גבה או שטמונה בתבן וצרורות ובמקומות שאין רגילות הדבר בכך כמו שיתבאר במסכתא זו ולענין נזיר כל שהשלים נזירותו בחזקת טהרה וגלח וכפר ונודע שטמא היה אע"פ שאם בטומאה ידועה נטמא סתר את הכל ומביא קרבנות טומאה ומגלח תגלחת טומאה ומונה נזירות אחרת ומביא קרבנות טהרה ומגלח אם נטמא מיהא בטומאת התהום אינו סותר כמו שיתבאר ולענין פסח אם עבר עליו אפי' היה מת שלם הואיל וטומאת התהום היתה טהור לפסח הואיל ואפשר שלא נגע ולא האהיל ושוחטין עליו ואוכל עד שידע בודאי שנטמא בו:
+
+Daf 16a
+
+לענין ביאור זה ששאלו לרבי יוסי דקאמר מקצת היום ככלו זבה גדולה לקרבן היכי משכחת לה כך פירושה מכיון שהוא סובר שמאחר שתחלת היום שלה בטהרה נעשה ככלו וכשחוזרת ורואה נעשה כרואה למחר היאך אתה מוצא זבה גדולה לקרבן והרי מקצת היום נעשה שמור למקצתו והעמידה בששופעת כל שלשה בלא הפסק או שרואה שלשה רצופים בתחלת הלילה שאין לה בתחלת היום אפי' מקצתו בטהרה ואף הוא אינו סובר מקצת היום אלא בתחלתו ויש מפרשים לדעתו שאף בסופו כן וזה שאמר דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעות החמה פירושו שתהא הראיה בשופעת מסוף הים לתחילת היום שנמצא שאין כאן לא תחלת יום ולא סוף יום בטהרה:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+מי שאמר הריני נזיר וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השני שבה שענינו בא לבאר זמן גלוח הן בסתם נזירות הן בנודר שתי נזירות כאחד היאך הוא נוהג בזמן הגלוח מאחת לחברתה ובביאור דין נזירות אחר שהפסיקה טומאה בנתים או שהיה טמא בתחלת נזירותו וכן בביאור ספק שנולד בזמן הנזירות ונמצאו בו כתי עדים מכחישות זו את זו היאך נדון בהם וזה החלק אמנם יתבאר ענינו בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים אלו החלק הראשון בביאור זמן הגלוח הן בסתם נזירות הן בנודר שתי נזירות כאחד היאך הוא נוהג בזמן הגלוח מאחת לחברתה וה��ני בביאור טומאה המפסקת בנזירות והשלישי בביאור מי שהוא טמא בתחלת נזירותו הרביעי בביאור ספק שנולד בזמן הנזירות זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מי שאמר הרי אני נזיר מגלח יום שלשים ואחד אם גלח יום שלשים יצא הרי אני נזיר שלשים יום אם גלח יום שלשים לא יצא מי שנזר שתי נזיריות מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד והשניה יום ששים ואחד אם גלח את הראשונה יום שלשים מגלח את השניה יום ששים אם גלח יום ששים חסר יום אחד יצא זו עדות העיד ר' פופיס על מי שנזר שתי נזיריות שאם גלח את הראשונה יום שלשים מגלח את השניה יום ששים אם גלח יום ששים חסר אחד יצא שיום שלשים עולה לו מן המנין אמר הר"ם כבר אמרנו שהיתר נזירות ל' יום הנה הוא כאשר גלח יום ל' הנה עברו ממנו אולם אם אמר הריני נזיר ל' יום הנה יצטרך שישלים הל' בנזירות ויגלח ביום ל"א נחשוב יום התגלחת הראשונה מן הל' הקודמים ומתחלת הל' השניים ויהיו גם כן שלמות הל' השניים ויהיו גם כן שלמות נ"ט יום התשעה וחמשים כאשר הוא לשון הפסוק:
+אמר המאירי מי שאמר הריני נזיר כלומר והרי סתם נזירות ל' יום מגלח וכו' ר"ל שמביא קרבנות טהרה ומגלח תגלחת טהרה ביום ל' ואחד מפני שהוא צריך להשלים שלשים יום בנזירותו ומגלח ביום שלשים ואחד ומ"מ אם גלח ביום ל' עצמו יצא וכבר פירשנוה בפרק ראשון לרב מתנא שאף על פי שעיקר הנזירות שלשים מ"מ בדיעבד מקצת היום ככלו ויום ל' עולה לכאן ולכאן וראיתי בתוס' שיכול הוא לשתות יין באמצע היום שתחלת היום משלים לראשונה וסוף היום מתחיל לשניה ואין נראה לי כן שכל שאתה אומר שהושלם הראשון הותחל השני תכף לו הא אם הזכיר נזירות בפרט אפי' נזירות שלשים כגון שאמר הריני נזיר ל' נעשה כאומר שלשים שלמים בלא שום חסרון ואין אומרין בה מקצת היום ככלו ואינו מגלח אלא ליום שלשים ואחד ואם גלח ביום שלשים לא יצא:
+נזר שתי נזיריות מגלח את הראשונה לכתחלה ביום ל"א כמו שביארנו בחברתה ואת השניה ביום ס"א שהרי נזירות שניה ביום ל"א ונמצאו שלשים שלה כלים ליום ס' ומצות גלוחו לשניה ביום ששים ואחד ואם גלח את הראשונה ביום ל' יצא מטעם מקצת היום ככלו כמו שביארנו ומגלח את השניה לכתחלה ביום ס' שהרי נזירות שניה חלה ביום שלשים ונמצאו שישים שלה כלים ביום נ"ט ומצות גלוחו לשניה ביום ס' ואם גלח את השניה ביום ס' חסר אחת יצא שמאחר שנזירות ב' חלה ביום ל' לראשונה כשמגלח לשניה ביום נ"ט נמצא מגלח ביום ל' של שניה ויצא מטעם מקצת היום ככלו וזו עדות העיד ר' פפייס וכו':
+זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא וכמו שביארנוה בפרק ראשון לדעת רב מתנא שהלכה כמותו ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:
+המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר מי שאמר הריני נזיר ונטמא יום שלשים סתר את הכל ר' אליעזר אומר לא סתר אלא שבעה הרי אני נזיר שלשים יום ונטמא יום שלשים סתר את הכל הרי אני נזיר מאה יום ונטמא יום מאה סתר את הכל ר' אליעזר אומר לא סתר אלא שלשים נטמא יום מאה ואחד סתר שלשים ר' אליעזר אומר לא סתר אלא שבעה אמר הר"ם פי' אמרו השם בנזיר שנטמא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו הנה כאשר נטמא בתוך ימי הנזירות יפלו הקודמים כלם בלי ספק ואם ביום סוף הנזירות אמרו חכמים שהוא גם כן סותר את הכל ור' אלעזר אומר שהוא לא סתר בלתי סתם נזירות אשר הוא ל' יום ואם ניטמא אחר מלאת ר"ל אחר שלמות הנזירות אמר ר' אלעזר שהוא סתר ז' לבד וחכמים אומרים סתר ל' יום וכבר קדם שסתם נזירות ל' יום ושהוא אם גלח יום שלשים יצא הנה יום שלשים כאלו והוא אחר מלאת ולזה סותר ז' וחכמים אומרים שמי שנטמא אחר מלאת סותר שלשים יום יאמרו סותר את הכל לפי שכל מה שהוא כלו ל' יום אולם אם אמר הריני נזיר ל' אשר יהיה בו שלשים הוא יום שלמות הנזירות ונטמא אז הנה כבר נפלו השלשים כלם לדברי הכל אם לר' אלעזר ל' לדעתו שהוא סתם שלשים וזה הנזירות אמנם הוא ל' ואם אצל חכמים לדעתם שהוא סתר הכל ואע"פ שהיה יותר משלשים הנה נפלו כמו שביארנו בהלכה ה' והלכה כחכמים:
+אמר המאירי מי שאמר הריני נזיר ר"ל נזיר סתם שהוא ל' יום ונטמא ביום ל' סתר את הכל כאלו ניטמא באמצע הל' שאף על פי שאם גלח ביום ל' יצא בדיעבד מדין מקצת היום לדעת רב מתנא שהלכה כמותו כמו שביארנו בפרק ראשון הואיל ומ"מ לכתחלה אינו מגלח אלא ביום ל"א הרי יום שלשים מעיקר הנזירות וסתר את הכל הואיל ונטמא קודם הבאת הקרבנות וחייב בהזאה שלישי ושביעי ובתגלחת טומאה ובקרבנות טומאה על הסדר האמור במקראות וחוזר ומונה תחלת נזירות:
+רבי אליעזר אומר לא סתר אלא שבעה ר"ל כשיעור הצריך לו להזאה וטהרה שאע"פ שהטמא משלח קרבנותיו בנזיר אינו כן דהא כתיב ונתן על כפי הנזיר מפני שהוא סובר שנשלם נזירותו מטעם מקצת היום אע"פ שלא הביא קרבנותיו והלכה כחכמים ואף בנטמא ביום ל"א קודם הבאת קרבנותיו הדין כן אבל אם אמר הריני נזיר שלשים הואיל ופירט ל' אף לרבי אליעזר נטמא יום ל' סתר את הכל שכל שפירט שלשים איפקע ליה דין מקצת היום אלא שאם נטמא ביום שלשים ואחד קודם הבאת קרבנותיו לרבנן סתר שישים ולרבי אליעזר שבעה והלכה כחכמים:
+הריני נזיר מאה יום ונטמא ביום מאה סתר את הכל הואיל ונטמא קודם הבאת קרבנותיו ר' אליעזר אומר שלשים ומפני שהוא דורש זאת תורת הנזיר כל שנטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר ר"ל נזירות סתם שהוא שלשים הן לנזירות סתם הן לנזירות מרובה והלכה כחכמים שכל שנטמא ביום מלאת סתר את הכל:
+נטמא יום מאה ואחד שהוא אחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו סתר ל' מפני שצריך לגלח תגלחת טומאה ולגלח תגלחת טהרה לאחר ל' וכן הדין לנזירות מועטת רבי אליעזר אומר לא סתר אלא ז' כטעם הראשונה והלכה כחכמים:
+זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא כדעת חכמים ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 16b
+
+המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' הוא שם שלשים יום אינו עולה לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולה לו מן המנין ומביא קרבן טומאה ר' אליעזר לא בו ביום שנאמר והימים הראשונים יפלו עד שיהוא לו הימים הראשונים אמר הר"ם פי' אמרו ואינו מביא קורבן טומאה וכן לא תחייבהו תגלחת וילקה על העמידה שם ואחר ההתראה בלא ספק ואמר עולין ואין עולין לו לפי מה שביארנו וזה שזה אשר נדר בבית הקברות כך וכך ימים עוד אמר אחר בבית הקברות ימים או יצא והוא ג' או ז' וטבל וחזר לבית הקברות אחר זה הנה ימנו אלו הימים אשר עמד וקיים בבית הקברות מכלל ימי הנזירות ואם הוא חזר אחר יציאתו קודם שתשלם טהרתו ונכנס לבית הקברות יפל הכל ולא ימנו לו אלו הימים אשר היה בו בבית הקברות לא בראשונה ולא בשניה אבל יפלו לו להיותו לא יכנס מאחר ז' הטהרה אבל הטומאה דבקה וכאלו לא יצא אשר אמרנו שימי הנזירות ולא תמנה לו ויהיה שיעור זאת המשנה מי שנדר בבית הקברות אפי' הוא שם ל' יום אין עולין לו מן המנין ואם נטמא שם טומאה שהנזיר מגלח עליה לא יביא קרבן טומאה יצא והזה ושבה וטבל וחזר עולין לו מן המנין ר' אליעזר אומר אם חזר בו ביום שנדר אינו סותר אותו היום שנאמר והימים הראשונים יפלו והלכה כר' אליעזר וכן הדין בנזיר טהור מתחלתו כאשר נטמא ביום שנזר או בשני יפול לו אבל ישלם עליו המספר ואם נטמא בשלישי או מה שאחריו אז יפלו הקודמים:
+אמר המאירי מי שנזר והוא בבית הקברות כלומר שנמצא טמא מת בתחלת נזירותו ואינו יכול להתחיל במנין נזירות של טהרה וכן הדין בכל טמא מת שנזר בעודו בטומאתו אפי' עמד שם ר"ל בבית הקברות כל שלשים יום או שעמד בטומאתו כל שלשים יום אין עולין לו לימי נזירות כלומר שאע"פ שנשתהא בטומאתו ימים הראויים לנזירות שלמה והיה לנו לומר שיהא קרוי נזיר לענין שנזקיקהו להזאת שלישי ושביעי ולגלח ולהביא קרבנות טומאה ולהתחיל אחר כן בנזירות טהרה אינו כן שאין קרבנות טומאה וגלוח שבהן באין אלא כשחל עליו נזירות טהרה ונטמא שנמצאת טומאתו סותרת הקודמין וכדכתיב והימים הראשונים יפלו אבל כל שהוא טמא מתחלתו ולא התחיל עדין במנין נזירות טהרה אין אותה טומאה מזקיקתו לקרבן טומאה יצא ונכנס כלומר שיצא והזה שלישי ושביעי וטבל שנמצא שעכשו חלה עליו מנין נזירות של טהרה ונכנס לו אחר טבילתו לשם עולין לו מן המנין ר"ל אותו יום טהרה שהוא מתחיל בו למנות נזירות של טהרה עולה לו לענין זה שיהא קרוי נזיר והרי הוא נזיר שנטמא וזקוק לקרבן טומאה ורבי אליעזר חולק לומר שאם נכנס שם ביום טבילתו שהוא יום ראשון לנזירות של טהרה אין טומאה זו מזקיקתו לקרבן עד שימנה בטהרה יום ב' שתהא הטומאה סותרת שני ימים שנאמר והימים הראשונים יפלו ואין ימים פחות משנים והוא הדין לנזיר טהור מתחלתו שנטמא ביום ראשון שאין טומאתו מזקיקתו לקרבן אלא שמונה ז' ומטהר ומשלים עליו ימי נזירות עד שיטמא בשני שנמצאת טומאה סותרת שני ימים וגדולי המחברים כתבו שאפילו נטמא בשני אינו סותר ולא מזקיק לטומאה עד שיטמא בשלישי כמו שנבאר בגמ' והלכה כרבי אליעזר והילכך טמא מת שנזר או מי שהוא בבית הקברות ונזר אין טומאה זו מזקיקתו לקרבן טומאה כלל אלא מטהר לכשירצה וכשיטהר מתחיל למנות נזירות של טהרה ומ"מ נחלקו בגמרא רבי יוחנן וריש לקיש שלדעת רבי יוחנן אע"פ שאין שם נזירות חל עליו לענין שתהא טומאתו מזקיקתו לקרבן מ"מ שם נזירות חל עליו משעת קבלתו להיות כל דקדוקי נזירות עליו מעכשו עד שאם התרו בו לצאת ונשתהא אחר התראתו או שנטמא בטומאה אחרת של מת חוץ לבית הקברות וכן אם שותה יין או מגלח לוקה ואין צריך לומר שכשיטהר חלה עליו נזירות של טהרה בלא קבלה אחרת שנזירות הטהרה תלויה ועומדת כל שתמצא מקום תחול מאליה ולריש לקיש היו סבורים בגמרא תחלה לומר לדעתו שאין שום דקדוק של נזירות עליו ולכשיטהר צריך לחזור ולקבל וכן מותר בשתיית יין ובגלוח ובטומאה אלא שכשיטהר הוא צריך לקבל נזירות על מה שנדר בטומאתו כמו שהתבאר לדעתו בתחלת מסכת נדרים שעובר עליו בבל תאחר ומ"מ אח"כ העלו בגמרא שאף לדבריו הנזירות חלה עליו מאליה בזמן הטהרה בלא קבלה אחרת וכן אסור בכל דקדוקי נזירות אלא שאינו לוקה עליהם והלכה כרבי יוחנן וכבר למדת מדברינו שכשהוא מיטהר יום שביעי עולה לו לתחלת ימי נזירות שהרי אינו צריך להביא קרבן על טומאתו וראוי לומר שתכף שהזה יחול עליו נזירות טהרה ובזו הוא חלוק מדין נזיר טהור שניטמא שאינו מתחיל למנות נזירות של טהרה אלא ממחרת יום טהרתו ר"ל יום שמיני מפני שהוא צריך להביא קרבנות טומאה בשמיני:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנתחדשו עליה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
+לענין ביאור זה שהקשו לריש לקיש מזו שאמרו מי שהיה טמא ונזר אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים ואם עשה כן לוקה דאלמא נזירות חיילא עליה מהשתא ותירצה ביוצא ונכנס פירושו שיצא והזה שלישי ושביעי וטבל ושמא תאמר ואם זו בקבלת נזירות אחרת מאי למימרא אפשר שבא ולימד שאף על פי שאינו מקבל עליו נזירות חדשה ר"ל הריני נזיר אלא שאומר יחול עלי נזירות שקבלתי הרי הוא נזיר ויש מפרשים שאף לדעתו כל שמתחיל לנהוג נזירות אחר הטהרה הרי הוא כקבלה אחר שכבר קבלה בטומאתו וכן מה שהקשו לו מהא דאין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה מן המנין על הדרך שביארנו במשנה דאלמא נזירות חיילא עליה מהשתא דאי לא אמאי עולה לו מן המנין פירושו היאך שביעי שלו עולה בלא קבלה אחרת ואם שנפרשה בשקבל היה צריך לפרש גם כן שטמא שנזר צריך לחזור ולקבל כשיטהר ונזיר טהור שניטמא אינו צריך לכך או שהיה לו לומר מקבל עליו נזירות בשביעי הא מדקתני אין בין שמע מינה שניהם נזירים הם ולמה שחזרו ואמרו מיחל כולי עלמא לא פליגי דחייל כי פליגי למילקי והקשו לו מדקאמר אין בין וכו' הא למלקות זה וזה שוים ותירץ לא לתגלחת יש מפרשים ששניהם מגלחים בשביעי ואף על פי שטמא שנזר אינו מגלח כלל כמו שביארנו מ"מ אכתי לא פסיקא ליה דהא מבעיא בעי לה בסמוך והסוגיא דרך דחיה נאמרה ויש מפרשים דהא דקאמר כולי עלמא לא פליגי דחייל פירושו שאף לריש לקיש לוקה על היין ועל התגלחת ואטומאה לחוד הוא דפליגי ופירשו לתגלחת כלומר ששניהם שוים ללקות על התגלחת והוא הדין לשתיית יין ולא יראה כן וזו שהקשו ולתנייה כלומר דהא איכא בינייהו נמי הא ותירצו בתקנתיה קא מיירי כלומר להיות יום שביעי עולה לו אבל בקלקולי לא מיירי להיות לוקה וטהור שנטמא פירושו בשוגג שאין בו מלקות וזו שהקשה מטמא שנזר שאם שתה יין או גלח או ניטמא למתים לוקה ואיתותב יש שואלים ולוקמה ביוצא ונכנס ומפרשים שלשון הבריתא מוכיח שכל שאסור בכך לוקה ומכיון שלדבריו אף הוא מודה שאסור לוקה:
+
+Daf 17a
+
+זה שביארנו בנזיר והוא בבית הקברות שאם התרו בו לצאת ונשתהא ולא יצא לוקה שאלו כאן אם שיעורו בשהייה זו כשהייה האמורה במקדש שאם נטמא במקדש ושהא בכדי השתחואה בפשוט ידים ורגלים חייב כמו שביארנו בשני של שבועות או שמא אף בשהייה מועטת כל שנשתהא כלל אחר התראתו ותמהו על השאלה היכי דמי אי דאמרו ליה לא תזיר כלומר שראוהו שם ושמעוהו רוצה להזיר והתרו בו שלא להזיר מפני הטומאה ועבר ונזר ודאי זה אינו צריך שהייה כלל ואין זה אלא כנזיר טהור שהתרו בו שלא ליטמא וניטמא ואין זה לאו שאין בו מעשה שבשעת נזירותו הוה ליה כנזיר טהור שנכנס לשם בהתראה ובכלל זה אם נזר בלא התראה אבל יודע הוא באיסור טומאת נזיר בשעה שנזר שכל שהתרו בו לצאת אינו צריך שהייה ופירשה שהשאלה היתה בנזיר טהור שנכנס לשם בהיתר כגון בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופירע לו את המעזיבה ונמצא טמא והתרו בו לצאת ובכלל זה אם נזר בבית הקברות ובשעת נזירותו לא ידע באיסור טומאתו והתרו בו לצאת וכן כשנכנס בשוגג באהל המת או מת עליו מת פתאום והתרו בו לצאת ובכלם אם נשתהא שיעור שהייה האמורה במקדש לוקה ושאלו כאן אם בשהייה מועטת משיעור זה לוקה אם לאו ונשארה בתיקו ונמצא שמכין אותו מכת מרדות ואינו לוקה וגדולי המחברים כתבו בה שאע"פ ששהא אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ואם פירע הוא עצמו את המעזיבה ודאי אינו צריך שהייה שהרי הוא טימא את עצמו וכל למלקות באונס גמירי שהייה במזיד לא:
+
+Daf 17b
+
+אף לענין גלוח שאלו זה שנזר בבית הקברות שביארנו שאין טומאה זו מזקיקתו לטומאה אם מזקיקתו מיהא לגלח בשביעי לטהרתו או שמא מכיון שאינו מביא קרבן טומאה אף לגלוח אין מזקיקין אותו והיו רוצים לבררה מההיא דאין בין טמא שנזר וכו' אלא שביעי וכו' הא לתגלחת זה וזה שוין ותירצה לא אלא הא למלקות זה וזה שוין ושאל וליתנייה כלומר שיהא שונה התגלחת בחלוקין שביניהם ותירץ תנא שביעי לכל מיליה ר"ל לתגלחת ולטומאה וחזר לבררה מדתניא אין לי אלא שלא יהו ימי טומאה עולים לו למנין נזירותו אלא ימי טומאתו ר"ל שנטמא במת וכן הדין שהרי אף היא סותרת כל המנוי אבל אם נצטרע בתוך נזירותו והוחלט שהצרעת אף בזמן ההחלט אינה סותרת המנוי מנין שלא יהו ימי חלוטו מיהא עולין לימי הנזירות ודין הוא מה ימי טומאתו ר"ל כשנטמא במת מגלח לטומאתו ומביא קרבן טומאה ואין ימי טומאה עולין לו אף ימי חלוטו הואיל ובטהרתו מגלח ומונה שבעת ימי ספירו וחוזר ומגלח ומביא קרבנותיו וא"כ ראוי לומר שאע"פ שימי הסגרו עולין לו שהרי לא הוזקק לגלח ימי חלוטו מיהא לא יעלו והוא משיבו לא אם אמרת בימי טומאתו שהטומאה סותרת את הקודמין כדכתיב והימים הראשונים יפלו תאמר בימי חלוטו שאין החלט סותר וחוזר ומשיבו אמרת ומה נזיר ששערו ראויה לתגלחת אין עולים לו ימי חלוטו שאין ראויים לתגלחת לא כל שכן שאין עולין לו מאי לאו תגלחת טומאה כלומר ופירוש הדברים ומה נזיר בקבר ר"ל נזר בבית הקברות ששערו ראוי לתגלחת שאף על פי שאין לו קודמין שערו ראוי לתגלחת לכשיטהר כאלו נטמא בתוך ימי נזירותו שמגלח בשביעי ואפי' הכי אין עולין לו ימי חלוטו שאין ראויים לתגלחת ר"ל לתגלחת של נזירות לא כל שכן שאין עולין לו ולמדת שנזר בבית הקברות מגלח ופירש לא תגלחת טהרה ופי' הדברים ומה נזיר בקבר ששערו עומד מעכשו לתגלחת טהרה אחר שיתחיל מנין נזירותו וישלימנו ימי חלוטו שאין שערו עומד מעכשו לתגלחת טהרה של נזירות שהרי עומד הוא תחלה לתגלחת אחרת של טהרה והוא תגלחת שבסוף הצרעת לא כל שכן שלא יעלו ונמצא שלא ביררנו בשאלתנו כלום ולענין הצרעת מיהא כבר פסקנו בפרק שני שימי ההסגר עולין לו למנין אבל ימי חלוטו וימי ספירו אין עולין לו ומ"מ אינם עוברים כלום אלא מגלח לצרעתו שהרי תגלחת מצוה היא ומותרת בנזיר ומביא קרבנותיו ומשלים מנין נזירותו ומגלח כל שיש בין תגלחת לתגלחת שלשים ולענין השאלה חזר לבררה ממה שאמרו וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו בטהור שנטמא הכתוב מדבר ר"ל ועליו אמר שקדם ומגלח לטומאתו ומביא קרבן וחוזר ומונה מתחלה שטעון העברת שער והבאת צפרים הא טמא מתחלתו וזהו שאמר ולפטור את הנזיר בקבר ר"ל שנזר בקבר העברת שער והבאת צפרים שיכול וכו' תלמוד לומר נזרו וכו' אלמא טמא מתחלתו אינו טעון גלוח וכן שביארנו:
+
+Daf 18a
+
+ממה שכתבנו למדת ששלשה מיני טומאות חלוקים בענין הנזיר והם נזיר טמא מתחלתו ונזיר טהור שנטמא פעם אחת ונזיר טהור שנטמא הרבה פעמים וכיצד הוא דינם נזיר טמא מתחלתו אף על פי שכל דקדוקי נזירות עליו לכשיטהר אינו טעון גלוח ולא הבאת קרבן אלא מזה שלישי ושביעי וטובל בשביעי ומתחיל לימנות ימי נזירות טהרה מן השביעי נזיר טהור שנטמא פעם אחת סתר כל המנוי ומזה שלישי ושביעי ומגלח בשביעי וטובל ומביא קרבנות טומאה שהם שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם ומתחיל נזירותו בשמיני אלא שבדיעבד אם לא גלח עד השמיני מביא קרבנותיו בו ביום הואיל וטבל בשביעי ובין זה ובין זה אינו מתחיל בנזירות עד השמיני שכך נאמר בו וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא ר"ל אחר הכפרה וזהו שדרשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו שהוא יום שמיני ולא ביום תגלחתו שהוא השביעי וכל שהזה שלישי ושביעי ונתאחר כמה שלא טבל כל זמן שיטבול מעריב שמשו ומביא קרבנותיו למחר ומונה ואם טבל ואיחר קרבנותיו אף זה אינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו ומשהביא חטאתו מתחיל למנות ואין עולתו ואשמו מעכבין ניטמא טמאות הרבה בין שהתרו בו על כל אחת ואחת בין שלא התרו בו אינו מביא על כלן אלא קרבן אחד ומונה מן האחרונה שלישי ושביעי להזאה ודיו ולא סוף דבר שניטמא הרבה פעמים בתוך השבעה אפי' ניטמא בשביעי הרבה פעמים שמאחר שלא הגיע ליום הראוי לקרבן הרי הוא כניטמא בתוך השבעה וכטומאה אריכתא היא אלא אפילו ניטמא בשמיני קודם הבאת קרבנות הרבה פעמים אינו מביא אלא קרבן אחד ואע"פ שהיה לנו לומר מכיון שיצא ליום הראוי לקרבן לאו כטומאה אריכתא היא ויתחייב על כל אחת אינו כן שכל שניטמא קודם הבאת קרבנותיו הרי הוא כניטמא בתוך שבעת ימי הטומאה אפילו איחר קרבנותיו משמיני ולהלן כמה ימים ונטמא בהן ומעתה אין צריך לומר אם ניטמא בתוך השבעה או בשביעי הרבה פעמים או ניטמא בשביעי וחזר ונטמא בליל שמחרתו שמיני או שניטמא בליל שמיני הרבה פעמים שהרי אף זו בכלל אחת מאלו היא שאם תאמר לילה מחוסר זמן ואינו קרוי שמיני עד שיאור יום שמיני הרי דינו כניטמא בשביעי ואף כשתאמר לילה אינו מחוסר זמן אלא שדוחהו עד למחר ואע"פ שאינו מביא קרבנותיו עד למחר מ"מ שמיני הוא קרוי ודינו כשמיני הרי אף בשמיני כן ומ"מ כבר פסקנו בראשון של חגיגה שלילה מחוסר זמן וכן ביארנו שם ענין חסור זמן בארוכה ומ"מ אם הביא קרבנותיו וניטמא אחר כן חזר וסתר וטעון קרבנות אחרים ולא סוף דבר כשהביא כל קרבנותיו ר"ל חטאתו ועולתו ואשמו אלא כל שהביא חטאתו וניטמא טעון קרבנות אחרים אע"פ שלא הביא אשמו ועולתו שהחטאת הוא עיקר הכפרה ואע"פ ששאר אשמות של טמאים כגון אשמות של מצורעים מעכבים מלאכול בקדשים ומליכנס למקדש זה אינו מעכב מלהתחיל במנין נזירות שהרי כתיב באשם והזיר והביא כלומר הזיר אפילו קודם שהביא הא אם שינה בסדר הקרבנות חטאת מעכבת על כל פנים:
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+האשה שנדרה בנזיר ונטמאת בתוך נזירותה ואחר כך הפר לה בעלה אפילו הפרישה קרבנותיה מביאה חטאת העוף אבל לא עולה ולא אשם ואף על פי שעולה דורון הוא מ"מ הואיל ונתלית בקרבנות חובה של טומאה אינה מביאתה ולא סוף דבר בזו שלא נשלם נזירותה עד שהפר ואף על פי שהבעל מיגז גייז ר"ל לעקור את הנדר מכאן ולהבא אבל לא שיעקרהו מעיקרו למפרע מ"מ אין קרבן לחצי נזירות אלא אפילו השלימה נזירותה בטהרה כל שלא נזרק עליה אחד מן הדמים מיפר ומפקיעתה הפרתו מן הקרבן ושמא תאמר חטאת העוף למה מביאתהו יותר מן האחרים כבר ביארנו הטעם באחרון של נדרים מפני שחטאת העוף באה על הספק ואין בה משום ספק חולין בעזרה ומאחר שהנזיר חוטא הוא הזקיקוהו להביא חטאת העוף אחר שה��א באה אף על הספק וגדולי המחברים כתבו שהאשה שנדרה בנזיר ונטמאת בתוך נזירותה ואחר כך היפר לה בעלה מביאה קרבן טומאה ונראה הטעם משום דמיגז גייז ובת איתויי קרבנות היא:
+כבר ביארנו שהטמא שנזר ומנה והזה וטבל אם נכנס ביום טבילתו שהוא יום ראשון לנזירותו לבית הקברות אין טומאה זו מזקיקתו לקרבן והוא הדין שאותו היום עולה לו למנין עד שיכנס שני ימים לנזירות שנאמר והימים הראשונים יפלו ואין ימים פחות משנים ושאלו כאן אם נטמא בשני הואיל ומ"מ יש כאן שני ימים בנזירות אף על פי שלא יצאו שנים אם סותר ושיזקק לטומאה או שמא עד שיצאו שנים ויכנס השלישי ויראה מן הסוגיא שכל שנטמא בשני סותר וזקוק לקרבן ומדאמר להו רבא יפלו כתיב נפילה כל דהו ומ"מ גדולי המחברים פסקו דוקא עד שיצאו שנים ויכנס השלישי ודבר זה לא סוף דבר בטמא שנזר אלא אף בנזיר טהור שנטמא ביומו אינו סותר אותו היום עד שיטמא בשני או בשלישי לדעת גדולי המחברים ונטמא בסוף הן לנזירות מרובה הן למועטת אף בסוף יום מלאת סותר הכל ואין דורשין והימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים ר"ל שיהא סופו כתחלתו אלא כל בסופו סותר את הכל ואין צריך לומר בערב יום מלאת הא לאחר מלאת והוא יום הבאת הקרבנות בנזירות מועטת סתר הכל ובנזירות מרובה סתר שלשים כמו שהתבאר.
+המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר מי שנזר נזירות מרבה והשלים את נזירותו ואחר כך בא לארץ בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום בית הלל אומרים נזיר בתחלה מעשה בהלני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים ולסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ולסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה אמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה אמר הר"ם פי' אי איפשר הנזירות בחוצה לארץ מפני הטומאה ואמר בתוספתא נזירות נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ירצה בו מי שחייב עצמו בנזירות בחוצה לארץ יחייבוהו זה על צד הקנס ולזה יעלה לארץ ישראל ויתחייב הקנס שנחייבהו שם הנזירות וזה אשר נזר בחוצה לארץ קנסינן ליה בית שמאי אומרים יהיה הקנס שנחייבהו סתם נזירות בארץ ישראל וזה ל' יום וב"ה אומרים נחייבהו מהנזירות כמו מה שחייב עצמו לארץ ודעת ר' יהודה שאשר נטמא ביום מלאת אינו סותר הכל ואמר יפלו לו לבד כמו שאמר ר' אליעזר וכן יתבאר שזה הוא דעתו ויסמוך זה למאמר ית' וזאת תורת הנזיר ביום מלאת וגו' התורה אמרה כי מי שנטמא ביום מלאת אין לו תורת נזיר ר"ל סתם נזירות וזה ל' יום לא היתה נזירה אלא י"ד שנה ולא ימנה ל' יום כאשר לא השלימו שנה ואין הלכה כר' יהודה.
+אמר המאירי מי שנזר נזירות מרובה ר"ל בחוצה לארץ והשלים נזירותו שם והדבר ידוע שכל שנזר בחוצה לארץ כל דקדוקי נזירות עליו ואם עבר עליהן לוקה אלא שאין עולין לו מן המנין והוא צריך לעלות לארץ ישראל לחזור ולמנות בטהרה שהרי ארץ העמים טמאה ולהביא קרבנות טהרה לשם אבל קרבנות טומאה לא שאין טומאת ארץ העמים טמאה מן התורה ואף בזמן הזה שאין קרבן אף על פי שאסור לנדור בנזיר אם נדר כל דקדוקי נזירות עליו וגדולי המחברים כתבו שכופין אותו לעלות לארץ ישראל ולנהוג נזירות לשם עד שימות או שיבנה בית המקדש ויביא קרבנותיו ולא יראה כן שבזמן הזה בכל מקום אנו טמאים טומאת מת ואין הפרש ביניהן ומ"מ נזיר הוא לעולם הואיל ואינו בהבאת קרבנות הא בזמן שבית המקדש קיים הוא טעון לעלות לצורך קרבנותיו ואמר שכשהוא בא לארץ שמזקיקין אותו להפיל ימים ראשונים מדין טומאת ארץ העמים ולמנות נזירות חדשה בטהרה דיו שימנה שם שלשים אע"פ שנזירות מרובה נדר ופרשו בגמרא שהוא סובר משום אוירה גזרו ואף הנכנס בה בשידה תיבה ומגדל ומ"מ אף בלא שידה תיבה ומגדל אין בה אלא גזירת טומאת אויר וטומאת אויר אינה כקבר ומקילין בה וב"ה אומרים נזיר כבתחלה כלומר כנזירות שנדר תחלה כשאר הנזיריות שמפני גושה גזרו והנכנס בה בשידה תיבה ומגדל טהור הא כל שנכנס בלא מחיצה טמא טומאה חמורה כשאר אהל המת ואף כשתאמר משום אוירה מ"מ כשקנסו בנזירות גמורה קנסו ר"ל בנזירות מועטת מועטת ובמרובה מרובה והלכה כב"ה ולענין דין הטומאה כבר ביארנו בחגיגה שהמטמא בגושה ועפרה במגע ובמשא טמא טומאת שבעה ומזה שלישי ושביעי ושורפין עליה תרומה וקדשים והמיטמא באוירא כגון שהכניס ראשו ורובו לארץ העמים ומאהיל עצמו עליה אין בה טומאת שבעה אלא טבילה ביומו והערב השמש ואין שורפין על ידה אלא תולין והנכנס שם בשידה תיבה ומגדל מ"מ טמא טומאת אוירה כמתאהל גמור אע"פ שהתיבה מפסקת בינו לבין האויר שאהל זרוק אינו אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה.
+מעשה בהילנאי המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבא בני מן המלחמה אהא נזירה שבע שנים והיא היתה בחוצה לארץ לסוף שבע שנים עלתה לארץ להביא קרבנותיה והורוה בית הלל שצריכה למנות שבע שנים אחרות לנזירות טהרה ולסוף אותן שבע נטמאת ונמצאת נזירה כ"א שנים ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה כלומר שלא נטמאת בסוף השבע שאלו בנטמאת ולדעת בית שמאי שאין מזקיקין למנות בארץ ישראל אלא שלשים ושניטמאת בסוף השלשים היה לו לומר ארבע עשרה ושלשים יום שהרי מ"מ מצד טומאה זו צריכה למנות נזירות כבתחלה והוא שאמרו בגמרא ארבע עשרה שנה ושלשים יום מיבעי ליה ויש גורסין שבע שנים וששים יום מיבעי ליה ולומר שמאחר שאינה זקוקה במנין ארץ ישראל אלא שלשים אף כשנטמאה בסופן אינה מונה אלא שלשים שכל שנטמאת ביום מלאת הוא סובר שאינו סותר אלא שלשים וכר' אליעזר ונמצאו בין הכל שבע שנים וששים יום וכן היא הגירסא הנכונה וגורסין בה גם כן תניא נמי הכי ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר ניטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר סתם ומדתני עליה משמיה איהו נמי הכי סבירא ליה אלא שמ"מ בשלא ניטמאת ומ"מ בתלמוד המערב אמרו שלדעת האומר שנטמאת ור' יהודה כבית שמאי לא קשיא הא דלא אתינן מתנן חדשים לגבי שנים ולענין פסק מיהא אין לנו שהלכה כבית הלל וכן הלכה שאף ביום מלאת סתרה הכל כמו שהתבאר.
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו.
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר מי שהיו שתי כתי עדים מעידות אותו אלו מעידות שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש בית שמאי אומרים נחלקה העדות אין כן נזירות וב"ה אומרים יש בכלל חמש שתים שיהא נזיר שתים אמר הר"ם פי' זה מבואר וכבר ידעת שנזירות שלשים יום:
+אמר המאירי מי שהיו שני כתי עדים מעידין אותו שנזר אלא שכת אחת מעידתו שנזר שתי שנים וכת אחת מעידתו שנזר חמש והוא שותק או אינו זכור או מכחישם בית שמאי אומרין נחלקה עדותם כלומר ואין כאן עדות ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים שהרי כלם מודים בשתים ואפילו היו מכחישות זו את זו ר"ל שזו אומרת שתים ולא חמש וזו אומרת חמש ולא שתים והרי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו התבאר בדיני ממונות שזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה הא כת אחת שאחד ממנה מעיד על שתים ואחד על שלש אינו כלום שהרי אין כאן כת אחת בעדות אחת ואין צריך לומר במכחישות זו את זו ואף על פי שבדיני ממונות אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים חייב במנה שיש בכלל מאתים מנה בדין זה אינו כן ואע"פ שבגמרא אמרו לדעת ר' ישמעאל שאף בכת אחת נחלקו בית הלל לומר שיש בכלל חמש שתים יחידאה היא וסתם משנה עדיף ומ"מ יש פוסקים כן ומזו של דיני ממונות וכן שר' ישמעאל אמר ולשיטה זו אנו צריכים לברר מה שנאמר בגמרא על זו (שלש שר' ישמעאל) אמר רב הכל מודים במונה שנחלקה עדותם ושאלו בה מאי קאמר אלימא זה אומר חמש ולא שתים וזה אומר שתים ולא חמש הא קא מכחשי אהדדי כלומר ופשיטה היא שאין עדותם כלום ויראה לי מכאן שאף בדיני ממונות כל שבכת אחת שאחד אומר מנה ולא מאתים ואחד אומר מאתים ולא מנה לבד אינו כלום אלא שיש לחוש ולומר שזה שאמר חמש ולא שתים אפשר בלא שום הזכרת שתים אבל במאתים אי אפשר למנין מאתים אלא אחר מנין מנה:
+ונשוב לדברינו והוא שפרשו דבריו אחד אומר שנדר אחת שתים ואחד אומר שנדר שלש ארבע חמש שנמצא שאין זה בכלל זה והרי הוא כאלו אמר האחד אני שמעתי ראשונה ושניה ולא עוד והשני אמר אני שמעתי שלישית ורביעית וחמישית ושאל בה השתא יש לומר חמירתא אמר קילתא לא אמר ואין גורסין חמירתא אמר רב אלא חמירתא אמר כלומר אותו העד הלא בתמיה אלא דרך שאלה כלומר שמא אין זו הכחשה ואותן שהוצרכו לו ר"ל שלא אמרן חברו קאמר ר"ל שלש ארבע חמש והן הקרויות חמירתא כלומר שהן צריכות למוד קילתא לא קאמר ר"ל אותם שלא הוצרכו לו והם אותן שהזכירן חברו ואין זה אלא כמוסיף על דבריו של חברו כלומר אלו שהזכרת נדר ועוד שלש כלומר ואף זו אינה הכחשה ויש בכלל חמש שתים במערבא אמרי אין הכחשה במונה כלומר כל שמזכירין את השנים דרך מנין אין חלוק שהזכרה השנים קרוי הכחשה אלא אינו מכוין אלא להוסיף על דברי הראשון ויש בכלל חמש שתים ואם כן בין במונה בין שלא במונה יש בכלל חמש שתים ובתלמוד המערב שברביעי של סנהדרין מצאנוה בהפך שבמונה יש בכלל חמש שתים ובשאינו מונה נחלקו והוא שאמרו שם רב אמר בכולל נחלקו אבל בפורט כל עמא מודו יש בכלל חמש שתים ר' יונה אמר במונה נחלקו אבל בכולל כל עמא מודו נחלקה העדות כולל אהן דאמ' תרתין ואהן דאמ' חמש פורט אהן אמ' חדא ואהן אמר תלת ארבע חמש ונראין הדברים שזו וזו אין דנין אותם בהכחשה ומ"מ יש גירסא בפירושי גדולי הרבנים שנוטה לדברי תלמוד המערב והוא שגורסין אמר רב הכל מודים במונה שיש בכלל חמש שתים ואפילו בכת אחת וכו' עד אלא אחד אומר אחת שתים וכו' פשיטא דודאי הואיל ונחתי למנינא אין אחרון אלא כמוסיף על דבריו של ראשון דהשתא חמירתא ר"ל אותן שהוצרכו להוסיף קאמר קילתא לא קאמר בתמיה כלומר לא כל שכן שנכללו בדבריו אותם שהוזכרו על ידי חברו ובמערבא אמרי לה נמי הכי אלא דאמרי לה בהאי לישנא אין הכחשה במונה וכשנאמר דרך מנין אפי' בבת אחת יש בכלל חמש שתים ומ"מ אף שלא כדרך מנין הלכה כבית הלל ויש גירסאות אחרות אלא שאינן מתישבות כל כך ואף זו שהבאנו בשם תלמוד המערב לא הוזכרה שם על כת אחת אלא על שתי כתי עדים וזו לענין פסק כבר ביארנו שיש בכלל חמש שתים על כל פנים ולא נפל הספק אלא בכת אחת ואף בזו יראה לפסוק שכל שאין בניהם הכחשה ברורה יש בכלל חמש שתים:
+זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק הראשון בענין דין התפסה שבנזירותו ורוב עניני החלק השלישי בדין אשה שנדרה בנזירות על אי זה צד בעלה מיפר לה ובאי זה זמן ובכללו על אי זה צד האדם מדיר את בנו בנזיר ועל אי זה צד אפשר לאחרים למחות וכל שביטל הנזירות והופרשו הקרבנות מה יעשה מהם וכן על אי זה צד אדם מביא קרבנות נזירות של אביו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בדין התפסת נזירות השני בדין אשה שנדרה בנזיר השלישי בדין מדיר את בנו בנזיר הרביעי בדין גלוח על נזירות האב זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+
+Daf 20b
+
+והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מי שאמר הרי אני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואני הרי כלם נזירים הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין מבואר לר"ם:
+אמר המאירי הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואני פירוש לשון קצר הוא וענינו ששמע אחד ואמר ואני ואחריו אמר שני ואני וכן שלישי אחר השני כלם נזירים ופרשו בגמרא שאין אדם יכול להתפיס אלא בתוך כדי דבור והוא כדי שאלת תלמיד לרב ר"ל שלום עליך רבי ונתנו שיעור זה לכל תוך כדי דבור כדי שיהא פנאי לכל תלמיד הנושא ונותן באי זה ענין אם יבא רבו לשם שיהא שואל בשלומו וחוזר לעסקיו והוא שתמה בגמרא תו לא שבקת רווחא לתלמידא כלומר ששיעור מועט הוא ומ"מ לא חשו להשיבו שכך היה הענין פשוט להם וצריך שתדע שהתפסה זו יש לה מקום בשני פנים או שיתפיסו כלם בראשון ויאמר כל אחד מהם לראשון ואני כמוך או שיאמר ואני כנודר הראשון או שיתפיס כל אחד בשלפניו ר"ל שיתפיס המתפיס הראשון בנודר והשני במתפיס ראשון והשלישי במתפיס שני ומ"מ כל שכלם מתפיסים בראשון צריך שיהו כלם בתוך כדי דבור של ראשון ומתוך כך אי אפשר שיהו המתפיסין זה אחר זה אלא שלשה שהם שלש תיבות כלומר ואני ואני ואני כנגד שלש תיבות שבשאלת תלמיד לרב או שיהו אפי' כמה מתפיסין כאחד תוך כדי דבור של ראשון כך פירשוה בתוספות ולא יראה כן שהרי שלש תיבות הוא כדי דבור וכל ששהה כדי דבור לא הועיל וכמו שאמרו בסוגיא הריני נזיר ושמע חברו ושהה כדי דבור ואמר ואני הוא אסור וחברו מותר אלא ודאי אי אפשר אלא בשנים ואם מתפיס כל אחד בחברו דיו שיהא כל אחד בתוך כדי דבור של אותו מתפיס הקודם לו ואפי' היו הרבה עד שהאחרון שבהם נשתהא ביתר מכדי דבור מן הנודר הראשון דיו שיהא בתוך כדי דבור של אותו שהתפיס קודם לו וכל שהוא כן מתפיסים אפילו אלף זה אחר זה כל שהשני תוך כדי דבור של ראשון ושלישי תוך כדי דבור של שני ורביעי תוך כדי דבור של שלישי וכן כלם וכן יש ביניהם חלוק אחר שאם התפיסו כלם בראשון אפילו בזה אחר זה אם הותר הראשון על ידי שאלה הותרו כלם אבל אם לא הותר הראשון אף על פי שהותר אחד מן המתפיסים הראשונים לא הותר אפי' אותו שהתפיס אחריו שהרי לא נתלה נדרו אלא בראשון אבל כל שהתפיס אחד בחברו הקודם לו כל שהותר אחד מן המתפיסים האמצעיים הותרו כל המתפיסים שאחריו אבל לא הותרו את שלפניו שכל אחד תלה נדרו בקודם לו ומתוך כך שאלו בגמרא אם התפיסו בזה אחר זה בסתם ר"ל שלא ביררו אם בראשון אם אחד בחברו ר"ל זה במתפיס שלפניו אם נדון אותם כמתפיסים בראשון הואיל וכלם לפניו ושלא תועיל בזה אחר זה אלא בשלשה לשיטת התוספות או שנים ל��יטתנו ואותם השנים או השלשה לא יהא אחד מהם ניתר בהיתר אחד מחביריו המתפיסין אלא בהיתר הראשון או שנדונם כמתפיס אחד בחברו ושתועיל אף לאלף ובזה אחר זה ושיהא כל אחד מהם ניתר בהיתר שלפניו אע"פ שלא הותר הראשון והעלו בה שסתם הדברים כל שבזה אחר זה חד בחבריה מיתפיס ומעתה אתה מפרש משנתנו לענין פסק שאם אמר זה הריני נזיר ושמע שני ואמר אחריו ואני וכן שמע שלישי ואמר אחריו של שני ואני וכן אפילו אלף זה אחר זה כלם נזירים ואם הותר הראשון על ידי שאלה הותרו כלם שהרי כלם תלויים בהיתרו ואם הותר האחרון לא הותר אחד מן הקודמין הא אם הותר אחד מן האמצעיים הותרו כל המתפיסים שאחריו אבל לא אותם שלפניו כך אנו צריכים לבאר משנתנו לענין פסק אלא שלענין ביאור מה שאמרו בגמרא לענין תוך כדי דיבור שהזכרנו לימא מסייע ליה מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואני פירושו שהיה סבור במשנתנו שכלם מתפיסים בראשון אע"פ שמדברים זה אחר זה והיינו דלא קאמר אלא ואני ואני ואע"פ שלדעת התוספות תלתא מיהא איכא כמו שביארנו לא כיון אלא ללמד שיש לדבר קיצבא ולא חש להזכיר השלישי הא אלו היתה התפסה אף לאחר כדי דבור היה לו להזכיר יותר משלשה כדי ללמוד שאף לאחר כדי דבור היה ולשיטתנו מיהא הקושיא באה מדוקדקת שהרי כל שמתפיסין בראשון אין התפסה אלא בשנים שאלו שלשה כדי דבור הוא והיינו דמקשי לקמן אי אמרת בחבריה מתפיס ליתני ואני ואני כלומר תלתא זימני דכל דבקמא מתפסי תלתא לא אפשר וכן עיקר אלא שמ"מ דחאוה והעלו אחריה שכלם חד בחבריה מתפיס והאי ואני ואני אפילו בכמה כן אלא דתנא לאו כי רוכלא חשיב ואזיל ועל הדרך שביארנו:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר פי כפיו שערי כשערו הרי זה נזיר אמר הר"ם זה כאשר אמרנו עוד אמרו ואני חייבתהו הנזירות אם היה זה בתוך כדי דיבור והוא שעור מה שיאמר שלום עליך ר' בשוה וכן השלישי וכן הרביעי וכל מה שרבה המספר אשר יאמר ואני כאשר היה בין אמרו ואני ובין אמרו אשר לפניו ואמרו פי כפיו ושערי כשערו וממה שראוי שתדעהו שהאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה לה ואני אחר בא בעלה והפר לה הנה הנזירות מחויב לזאת שאמרה ואני ואע"פ שהפר נדרה לפי שהבעל לא יסיר הנדר זולת מה שיתלה באשתו לבד והוא אמרם בזה הלשון בעל מגזז גזז ולא מעקר עקר ואם אמר הבעל עצמו ואני לא יפר אחר זה לפי שהוא כבר קיים נדרה כמו שבארנו בסוף העשירי מנדרים:
+אמר המאירי מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר פי כפיו ושערי כשערו הרי זה נזיר ושאלו בגמרא היאך אפשר שתועיל התפסה במה שעיקר נזירות אינה מועלת והרי אם אמר בעיקר נזירות ידי נזירה או רגלי נזירה אינו כלום אלא אם כן אמרה באבר שהנשמה תלויה בו כגון ראשי נזיר או כבדי נזיר וכל כיוצא בזה וכן הלכה ופיו ושערו אינן דבר שהנשמה תלויה בהם ואם כן אף לעיקר נזירות אם אמר פי נזיר או שערי נזיר לא אמר כלום היאך יועיל בהתפסה ופירשו משנתנו כשאמר בהדיא אחר ששמע חברו שנזר יהא פי כפיך מיין ושערי כשערך מלהגזז הא כל שלא הזכיר מיין ומלהגזז אינו כלום זו היא שיטתנו ומ"מ בתוספות פירשו שמאחר שהפה והשער הם מיוחדים לנזירות מכל שאר האברים זה ביין וזה בגלוח כל שהתפיסן בנזיר נעשה מן הסתם כפורט מיין ומלהגזז אבל כל שמזכיר עיקר נזירות לאבר אחר אינו כלום אלא באבר שהנשמה תלויה בו ונמצאת התפסה באלו חמורה מעיקר נזירות שאם אמר יהא פי נזיר או שערי נזיר אינו נזיר ואף בתוספתא שנינו שאף בשאר איברים התפסה מועלת והוא שאמרו ידי כידו רגלי כרגלו הרי זה נזיר ופירשוה בתוספות שאף זו ענינה ידי כידו מליגע למת רגלי כרגלו מלילך לבית הקברות ואע"פ שבעיקר נזירות אינו כלום בהתפסה מיהא אתה מפרשה מן הסתם כן ולשיטתנו אתה יכול לפרשה בשפירש כן בהדיא אלא שנראין דבריהם מדברינו:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני מיפר את שלה ואת שלו קיים הרי אני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר הריני נזיר ואת ואמרה אמן מפר את שלה ואת שלו בטל הרי אני נזירה ואת ואמר אמן אינו יכול להפר אמר הר"ם פי' כאשר אמר האדם לאשתו הריני נזיר ואת על ההפסק והקיום ואמר אמן אינו יכול להפר אולם אם היה אומר ואת על דרך התמה כאלו יאמר ואת ומה תאמר התעשה מה שתעשית אם לאו ואמ' אמן ואז תענה אם אני אעשה והנה אפשר לו שיפר לה כמו שנזכר:
+אמר המאירי מי שאמר הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני מיפר את שלה ר"ל יכול הוא להפר את שלה ואין אומרין מאחר שהוא נוזר אנן סהדי דניחא ליה בשל אשתו גם כן שהרבה פעמים אדם נודר במה שאינו רוצה כן באשתו ומתוך כך יכול להפר בשלה ושלו מ"מ קיים אע"פ שמיפר לה שלא נתלה נדרו בנדרה ומ"מ כל שהותר הוא על ידי שאלה הותרה היא גם כן:
+אמרה אשתו הריני נזירה ושמע הוא ואמר ואני אינו יכול להפר לה שמאחר שהוא מתפיס עצמו בנדרה הרי הוא כמקיים בפירוש את נדרה ואם הותרה היא ע"י חכם הותר הוא:
+הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר שלה אם ירצה ושלו קיים אע"פ שהיפר לה שהרי לא תלה נדרו בנדרה ושמא תאמר ומאחר שהוא אומר ואת והיא אומרת הן היאך אתה אומר שהיפר לה והלא אין לך הקמה גדולה מזו פירשוה בגמרא בשאמר ואת דרך שאלה כלומר מה רצונך בענין זה תהיי נזירה כמוני או לא ואחר שכן על דעת עצמה היא נוזרת ויכול להפר אבל אם אמרה דרך הנחה פשוטה כלומר ואת נזירה עמי גם כן והיא אומרת הן אינו יכול להפר שהקמה מעליתא היא ומ"מ אף בזו אם הותרה היא לא הותר הוא שאין נדרו תלוי בנדרה וכן אם היא לא קבלה את הנזירות הוא מ"מ נזיר ואין זה תליית נדרו בנדרה כלומר הריני נזיר אם את נזירה אלא נזירותו לחוד ונזירותה לחוד ומה שאמרו בבריתא הריני נזיר ואת אם אמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה כבר תירצוה הריני נזיר ואת מיפר שלה ושלו קיים כלשון משנתנו ואין הלכה כאביי שהעמידה לומר שכל הריני נזיר ואת תולה נדרו בנדרה הוא אלא כסתם משנתנו:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+בעשירי של נדרים שאלו בארוס שהוא שותף עם האב בהפרת נדרי ארוסתו כשהפר הוא בלא האב או האב בלא הוא אי מיגז גייז לנדר אי מיקלש קליש ופי' מיגז גייז שתכף שהפר בטל חצי הנדר לגמרי וחציו האחר עומד על עמדו ובתוקף איסורו ופי' מיקלש קליש שלא נתבטל חצי הנדר לגמרי ולא עמד החצי האחר על תוקף איסורו אלא כל האיסור נקיש ונתמעט חומרו ועדיין כלו באיסור אלא שירד מאיסור חמור לקל הימנו ונפקא מינה לנדרה משיעור שני זתים שלפניה ושמע ארוס והיפר לה ואכלתם בהפרת הארוס קודם הפרת אב דאי אמרת מיגז גייז נשאר שיעור זית אחד בתוקף איסורו ולוקה שהרי כזי�� אכלה באיסור ואי אמרת מיקלש קליש הרי נקלש הנדר וניתק מחיוב מלקות לאיסור בעלמא והעלינו בה דלאו מיגז גייז אלא מיקלש קליש ובכאן נעתקה השאלה לבעל גמור שמיפר בלא שותפות כשהוא מיפר לאשתו אם הפרה גוזזת להיות הנדר נדר עד שעת הפרתו אלא שיבטל מכאן ולהבא או עוקרתו לגמרי למפרע כאלו לא חל מעולם כדין היתר חכם שעוקר את הנדר מעיקרו כמי שלא היה מעולם ונפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ואחר כך שמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מעיקר עקר הרי הנדר כמי שלא היה ואף השנייה שהתפיסה במה שאינו כלום התפיסה והותרה ואי אמרת מיגז גייז עדיין חברתה אסורה שהרי נשאר הנזירות נזירות עד שעת הפרה וכשהתפיסה בנזירות גמורה התפיסה והעלינו בה לענין פסק דבעל מיגז גייז ולא מעיקר עקר וכן הלכה ומתוך כך לא נאמר בו הותר מקצתו הותר כולו כמו שביארנו בענין יפר חלקו וכן אם שתת יין ונטמאת או גלחה קודם הפרה שלוקה על מה שעבר ויש מפרשים שטעונה גם כן קרבן טומאה:
+אף על פי שזהו פסק היוצא לנו משמועה זו יש בביאורה קצת דברים שאתה צריך להתעורר עליהם מצד שקצת מפרשים כתבו בהם דרך פירוש דברים שאינן נראין והוא שבתחלה באו לברר את השאלה ממה שאמרו במשנתנו הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני שאינו יכול להפר ופירשו בה גדולי הרבנים אי אמרת בשלמא מיעקר עקר ואין לו מקום להתפיס נדרו אם יפר ונמצא שהוא גורם ליבטל נדרו וקיי"ל דהוא אינו מיחל אלא אי אמרת מיגז גייז הואיל ומ"מ בדין התפיס ואין נדרו בטל בבטול שלה ליפר לה והוא ליתסר שהרי לא נעקר בהפרתו הנדר מעיקרו ובדין התפיס וקשה לפירושם שהרי אין זה בדין הוא אינו מיחל שהרי אין הוא מיפר את שלו אלא שלה ואם נדרו מתבטל מאליו מה בכך והרי כשתלתה אחרת את נדרה בנדר אשתו הוא מיפר אף על פי שנדר חברתה מתבטל בהפרתו ואף על פי שאין הוא יכול להפר נדר האחרת ומתוך כך פירשו קצת רבנים שבצרפת בשלמא אי אמרת מיעקר עקר ונמצא שכל שיכול להפר לה נתבטל את שלו עמה ודאי אנן סהדי דניחא ליה בנדרה וכשקיים הוא את נדרה דמי שכל הנודר דעתו שלא להתבטל נדרו על ידו אלא אם כן על ידי חכם אלא אי מיגז גייז הואיל ואין נדרו מתבטל בהפרתו אין זה נראה כמקיים ותירץ לו דאפילו הכי כל דאמר ואני כאומר קיים ליכי דמי כמו שפירשנו במשנתנו ומה שנאמר כאן אי מיתשיל מצי מיפר אי לא לא פירושו אי מיתשיל על הקמתו ויפר את שלה ביומו ויבטל שלו גם כן ולשון אריכות הוא ללא צורך שאין ספק שהכל ניתר על ידי חכם אלא שלשונות אלו של נדרים ונזיר אינן באים בדקדוק כל כך כמו שהתבאר וחזרו לבררה ממה שאמרו האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה וכו' כמו שנבאר ענינה במשנה החמישית ואי סלקא דעתך מיעקר עקר תיפוק לחולין שהרי כיוצא בה בנשאל לחכם יוצאין לחולין כמו שיתבאר והוא משיבו דלעולם מיעקר עקר והאי דלא נפיק לחולין דהוה ליה כחטאת שמתו בעליה אחר שאינה צריכה כפרה וחזרו לבררה ממה שאמרו האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין וכו' סופגת את הארבעים ואי דלא היפר פשיטא אלא דהיפר ולוקה על מה שעבר כמו שנבאר במשנה הרביעית ואי מיעקר עקר היאך סופגת למפרע והוא חוזר ודוחה דמדקתני סיפא היפר לה ולא ידעה ושתתה אינה סופגת אף על פי שבשעת שתייתה לא ידעה ובאיסור שתתה תנא נמי רישא סופגת ובלא היפר כלל אף על גב דלאו מידי אשמעינן וחזרו לבררה ממה שאמרו האשה שנדרה בנזיר וניטמאת ר"ל בתוך נזירותה ואחר כך היפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ולא אשם ופירושו בהפרישה קרבנותיה על הדרך שביארנוה בפרק שלישי ואי מיגז גייז תיתי נמי עולה והוא הדין לאשם והוא משיבו אלא מאי מעקר עקר אי הכי חטאת העוף נמי לא תיתי והוא מתרץ דחטאת העוף מיהא מביאה על שחטאה וכן ממה שהיא באה על הספק כמו שביארנו בפ' שלישי ולענין פסק כבר ביארנו שם שאף על פי שהבעל מיגז והיה לנו לומר שתביא את כלם מ"מ אין קרבן לחצי נזירות ומ"מ גדולי המחברים כתבו שמביאה את כלם ונראה משום טעם מיגז גייז כמו שכתבנו בפרק שלישי וסוף הדברים ביררוה ממה שאמרו בהדיא האשה שנדרה ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והיפר לה היא מותרת וחברתה אסורה דילמא מיגז גייז:
+ומה שאמר רבי שמעון שאם אמרה הריני כמותיך שתיהן מותרות ומפני שכונתה לומר הריני כמותך לאיסור או להיתר אין הלכה כן ומ"מ לדבריו יש לדקדק כיון שחל עליה נזירות שעה מדין מיגז גייז ולאו מיעקר עקר היאך היא מותרת בהתירה והלא מי שאמר הריני נזיר היום ולא למחר הרי הוא נזיר שאין נזירות לחצאין פירשו בתוספתא שדעת ר' שמעון שכונתה לומר איני מכונת אלא להיות כמותיך ואם סופך להיות מותרת כלל לא יחול עלי נזירות ומ"מ אין הלכה כרבי שמעון:
+ונמצא שביררנו מה שפסקנו דבעל מיגז גייז ולא מיעקר עקר ומ"מ אמרו אחר כן מר זוטרא בריה דרב מרי אמר היינו דבעי רמי בר חמא והרבה מפרשים נתבלבלו בפירושה ועיקר הפירוש דמר זוטרא הדר ופליג דאפילו מהא לא איפשיטא בעיין והא דקאמר חברתה אסורה טעמא אחרינא הוא ומשום דסבירא ליה בעיקרו קא מתפיס לאסור שתיית יין ושאר הדברים שהיו בה קודם הפרת הבעל ואף על גב דבשעת הפרה איעקר ליה למפרע מ"מ היא התפיסה באיסור שתייה שהיה בה ואף על פי שבהיתר חכם מודה שהותרה אף המתפסת עצמה בנדרה ואין אומרין כן התם הוא שכל שהותר על ידי חכם מצד טעות ושגגה הותר ונתברר שמנהג טעות היה ובבעל מיהא אין הפרתו מצד טעות ותשאר המתפסת באיסורה דמ"מ מיעקר עקר והוא מפסיק בענין לחקור ואם כן תפשוט מינה הא דבעי רמי בר חמא במתפיס בבשר זבח שלמים לאחר זריקת דמו אי בעיקרא קא מתפיס ונאסר אי בדהשתא ומותר וכבר ביארנו בענין זה בראשון של נדרים שלשיטתנו בדהשתא קא מתפיס ולשיטת גדולי המחברים בדמעיקרא קא מתפיס הכל כמו שביארנו שם ומ"מ לשאלה זו השיבו שאין ללמוד בשר זבח שלמים מזו דהכא האי דבעיקרא קא מתפסא משום דבסיפא ליכא שום נזירות אחר שהפר לה הבעל אבל שלמים אף לאחר זריקת הדם יש בהן קדושה שלא ליאכל חוץ לחומה ואיכא נמי למידן דבהשתא מתפיס ואיכא דאמרי היינו דרמי בר חמא כלומר דהא ודאי פשיטא דבעייה דרמי בר חמא מיפשטא מיהא דבעיקרא מתפסא אלא דאיכא למיבעי עלה אי אמרה הריני בעיקריך מהו שמא דעתה על עיקר איסור ואכולה מילתא קיימא כלומר כל שאת באיסוריך הריני כמותיך הא כל שיהא איסור שביך נפקע אהא אני מותרת גם כן או שמא דוקא בעיקר הענין ר"ל בתחלתו ותשאר היא באיסורא אף אחר היתר חברתה והביאה ממה שאמרו האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר והיה סבור לפרש שמצד בטול נדרו הוא דאמרינן הכי כמו שפירשנו למעלה ואי בעיקרא קא מתפיס הרי נשאר נדרו קיים ותירץ לו דלא משום בטול נדרו הוא דאמרינן הכי אלא שהוא כמקיים בהדיא על הדרך שביארנו ולענין פסק מיהא אין הענין תלוי בהתפסה דהשתא ובהתפסה דמעיקרא שכל שהוא מיפר לה מיגז גייז וחברתה אסורה ולוקה על מה שעברה שאם תאמר מעקר עקר ואיסור חברתה אינו אלא משום דמעיקרא קא מתפיס כל שנעקר מעיקרו על איזה צד שיעקור אינו כלום וכמי שלא היה מעולם אלא דבעל מיגז גייז ודברי מר זוטרא אין עולים כהוגן ואף קצת רבנים טורחים לפרש דבריו בדרך אחרת לומר שאינו חולק על מה שאמרנו מיגז גייז אלא דבעי למיפשט מינה בעיא דרמי בר חמא והם מפרשים שאלת רמי בר חמא קודם זריקה אלא שאחר כן נזרק הדם ושואל אי אמרינן שהוא נודר בדהשתא ר"ל במה שעתיד להיות או במעיקרא ר"ל במה שהם בקדושתם בשעת הנדר ודומיא דאשה שהתפיסה בחברתה קודם הפרת הבעל שנשארה באיסורה והפרה במקום זריקה ואף על גב דאי אמר בשלמים הוי התפסה מדאמר בבשר שלמים משמע על שם מה שעתיד להיות ואף על פי שבראשון של נדרים אמרו בהדיא בשאלה זו לאחר זריקת דמים פירושו שהתפיס קודם זריקה ואחר כך נזרק וסוף הדברים אי אפשר לישב לשיטתם סוגיא זו ולא לשון סוגיא שבנדרים אלא על ידי דחק פירושין שאינן נראין ואין צורך בכך:
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין ומטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה ביין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכות מרדות אמר הר"ם פי' אמר כי כאשר נדרה בנזיר ועברה ושתתה או נטמאת עוד שמע בעלה נדרה אחר זה והפר סלקה לפי מה שעברה קודם ההפר ואולם ענין מכת מרדות בזה הספור ובזולתו שבאה לב"ד שיעשו בה לפי זדונה ודברי ר' יהודה אמת:
+אמר המאירי האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים פי' לדעת האומר בבעל מיעקר עקר פירשה בשלא היפר הבעל שאם היפר אינה לוקה אף על מה שעברה שהרי נעקר מעיקרו וכמי שאינו אלא בלא היפר וכי תימא מאי למימרא איידי דבעי למיתנא סיפא הפר לה בעלה והיתה שותה אינה סופגת כמו שנבאר תנא רישא סופגת ומ"מ כבר פסקנו שהבעל מיגז גייז ופי' משנתנו בהפר אלא שסופגת את הארבעים על מה שעברה וכן הלכה:
+היפר לה בעלה והיתה שותה ביין וכו' אינה סופגת פי' הפר לה בעלה והיא לא ידעה בהפרתה ושוהה ביין ומיטמאה למתים בלא ידיעת הפרתה אף על פי שמ"מ היא מזידה ומתכונת לעבור אינה לוקה ר' יהודה אומר תספוג מכת מרדות הואיל ומתכונת לעבור בזדון ופירשו בבריתא במסכת מכות פרק ד' מלקות ארבעים חסר אחת מרדות עד שיקבל עליו או שתצא נפשו ודבר זה יש לפקפק אם הוא מקבל עליו מיד אם נכהו כלל ויראה שמתחילין להכות אותו בודאי על מה שעבר כפי מה שיראה לבית דין ואם מקבל עליו מניחין אותו אף על פי שלא הוכה ארבעים ואם עומד במרדו ואינו מקבל עליו מכין אותו עד שתצא נפשו שחכמים עשו חזוק לדבריהם:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+אסור לאדם להדריך יצרו לשום הרהור עבירה שההרהור מביא לידי מעשה וכל שהרהר בעבירה והשביע את יצרו מצד הרהורו אף על פי שנזדמן לידו דבר היתר הואיל ועשה מעשה במחשבת עבירה עון הוא וצריך כפרה באחרון של קדושין ביארנו באחד מגדוליהם שנזקק לאשתו והיה סבור שאחותו היתה ואף כשנודע לו שאשתו היתה הזקיק עצמו לתשובה והוא שאמרו כאן אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר והיפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה והולכת ושותה יין ומיטמאה למתים ואע"פ שהפר לה בעלה צריכה כפרה הה"ד וה' יסלח לה וכשהיה ר' עקיבא מגיע אצל מקרא זה היה בוכה אמר ומה אם מי שנתכוון לאכ��ל בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון סליחה וכפרה מי שנתכוון לאכל בשר חזיר ואכל בשר חזיר על אחת כמה וכמה כיוצא בדבר אתה אומר נאמר בפרשת אשם תלוי והוא לא ידע ואשם ונשא עונו מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו ספק חלב צריך כפרה מי שנתכוון לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה ועל ידי הנביאים נאמר ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם ר"ל שהצדיקים עושין אותם לשמן עד שמשיגים מעשייתם כבוד בוראם והרשעים אין מקיימין אותן אלא מצוה מלומדה בלא שום התבוננות ואין עולה להם מעשייתם אלא תענוג גופם ועל זו אמרו בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה וכן אמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה מנא לן מיעל ומה שיש לפקפק בה ממה שנהנית בעבירה כבר ביארנוהו בסנהדרין פרק סורר ואף על פי כן נוח לו לאדם שיתעסק בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן משלא יתעסק בהן כל עיקר שמתוך שלא לשמן בא לשמן דרך הערה אמרו אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה שהרי בבנות לוט בכירה קראתו מואב נאמר בהם אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא תעביד בהו הא צעורי צערינהו ר"ל במסים ובארנוניות ואלו צעירה דקריתיה בן עמי ולא פרסמה הענין כל כך נאמר בם אל תצורם ואל תתגר בם כלל:
+עמוני ומואבי שנתגיירו אע"פ שמשנתגיירו הרי הם כישראל לכל דבר אסורים הם לישא בת ישראל ודוקא בזכרים אבל נקבותיהם מותרות מיד כאחד משאר האומות שנתגייר ומ"מ משעלה סנחריב ובלבל את האומות ונתערבו זו בזו כל הפורש מהן להתגייר חזקתו שמן הרוב פירש ומותרין לבא בקהל מיד:
+מה שנאמר בכמה מקומות שהפסח נאכל על השובע אין הכונה שיאכלהו אחר שהוא שבע שזו אכילה גסה היא ואינה אכילה אלא ענינו שמתוך שהוא בא שה תמים זכר לא היו הפסחים מצויים כל כך והיו צריכים להצטרף בו חבורות חבורות והיו נזקקים לצרף בהם שלמי חגיגות עד שבצירופם עם בשר הפסח יהא שבע כראוי הא כל שהוא אוכלו אכילה גסה ר"ל אחר שבעו אינה אכילה וכמו שאמרו ביום הכפורים שהאוכל בו אכילה גסה מזיק בעלמא הוא ופטור וכן בתרומה ומה שאמרו כאן שהאוכל פסח אכילה גסה אע"פ שלא עשה מצות הפסח מן המובחר פסח מיהא קא עביד לא אכילה גסה דוקא קאמר אלא שאינו אוכלו לשם מצוה אלא לתענוג אכילתו ומ"מ נהנה הוא ממנה וכן פירשוה בתוספות:
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח"כ הפר לה בעלה אם משלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ואם משלה היתה הבהמה החטאת תמות והעולה תקרב עולה והשלמים תקרב שלמים ונאכלים ליום אחד ואינם טעונים לחם היו לה מעות סתומים יפלו לנדבה מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנים ולא מועלים דמי עולה יביא עולה ומועלים בהם ודמי שלמים יבאו שלמים ונאכלים ליום אחד ואינם טעונין לחם אמר הר"ם כל מה שקנתה האשה לבעלה כמו שהתבאר בכתובות הנה אמרו בכאן משלה אי אפשר אלא על אופן יארך ביאורו בכאן שאיש אחד יתן לה קרבנות ויתננה במתנה שלא יהיה חלק לבעלה בהם בשום פנים וזה מותר כמו שהתבאר בפרק אחרון מנדרים וכבר ידעת לשון התורה שאיל השלמים אשר יקריב הנזיר אי אפשר עמו מלחם אבל הוא נופל בעבור שלא תשלם הנזירות והנה החטאת הוא שנעזבה עד שתמות כמו שהתבאר בשני ממסכת תמורה וענינים סתומים שלא יתבאר מה ממנו חטאת ומה ממנו עולה ומה ממנו שלמים ומפורשים הם שיתבאר וענין לא מועלין שאין מותר לו ליהנות בהם לכתחלה ומי שיהנ�� בם לא יחייבהו קרבן מעילה כמו שיתחייב לכל מי שיהנה מן ההקדש כמו שיתבאר במסכת שקלים עד שיקנה באלו המעות כלם בהמה הוא שיקרב כלה עולת נדבה וההפרש בין עולת נדבה אשר יקריב אותה האדם ובין העולות אשר יקנו מאלו המעות אשר יפלו לנדבה הם הדברים הנזכרים בשלישי ממסכת תמורה ושם יתבאר הכל:
+אמר המאירי האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ר"ל שהשלימה נזירותה בטהרה והפרישה בהמות הצריכות לשלש קרבנותיה והם כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ואחר כך היפר לה בעלה שהרי יכול להפר כל שלא נזרק עליה אחד מן הדמים כמו שנבאר במשנה זו ושוב אינה מביאה קרבנותיה שאין קרבנות הטהרה באין אלא כשהיא נזירה והרי אינה נזירה מה יעשה בקרבנות אלו המופרשים אם שלו היו ר"ל שהקדישתם משל בעל הרי הן חולין ויצאו וירעו בעדר עם שאר הבהמות שהרי לא היו בידה להקדיש ולא חלה קדושה עליהם ואף על פי שלדעת רבי יהודה שהלכה כמותו אדם מביא קרבן עשיר על אשתו ר"ל שכל קרבנות שהאשה חייבת בהם בעלה מביא על ידה ואם נתחייבה בקרבן עולה ויורד הוא מביא עליה קרבן עשיר הואיל והוא עשיר ואין אומרין שהאשה מ"מ עניה היא וא"כ כל שכן בקרבנות שאינם בדין עולה ויורד שבעלה חייב בהבאתם והיה לנו לומר שכשהוקדשו הוקדשו באשה אם לא היפר כך הוא אבל מ"מ אינו משועבד לה בכך אלא בקרבנות הצריכים לה ומשהיפר לה פקע השעבוד למפרע ואף על גב דמיגז גייז מ"מ לא נשתעבד כלל אלא לצורך הקרבה ולא חלה הקדשה אלא על דעת כך ולדעת חכמים שאין סוברים שיהא בעל חייב בקרבנות אשתו ואין הפרשתה כלום אף בלא היפר אתה מפרשה בשהקנה לה בעל ואין הקנאתו אלא על דעת שתצטרך בהקרבתם אלא שהלכה כרבי יהודה ואם שלה הן וכגון שהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן או שיוסיף עוד לומר לצורך הקרבה לדעת הפוסקים שצריך שיאמר למה שאת אוכלת לפיך כמו שביארנו בכמה מקומות והרי שנמצאת קדושה חלה עליהם ולא פקעה מצד ההפרה שהבעל מיגז גייז ואף לדעת האומר מיעקר עקר יש לישבה על הדרך שביארנו בסוגיא שלמעלה אלא שהלכה מיגז גייז והילכך חטאת תמות כלומר שלא יעשה בו כלום וימנע מהן מים ומזון עד שימותו ויקבר כדין חטאות המתות שדינן להכניסם לבית וינעול עליהן ועולה תקרב עולה בתורת נדבה שהרי לדורון היא באה ולא לכפרה ואף לדעת רבי ישמעאל שסובר שאף עולה כפרה תלויה בה כמו שביארנו בפרק שלישי והרי זו אינה צריכה אף הוא לא אמרה אלא בנזיר טמא אבל בטהור מודה שאינה אלא דורון וכן השלמים יקרבו שלמים בתורת נדבה ונאכלין ליום אחד ר"ל שאף על פי ששאר שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד באלו מטילין עליהן חומר שלמי נזיר אחר שהופרשו לשם נזירות ולא יאכלו אלא ליום אחד ר"ל יום ולילה עד שיעלה עמוד השחר מן הדין אלא שחכמים עשו סייג עד חצות הלילה:
+ואין טעונין לחם ר"ל ששלמי נזיר טעונין לחם חלות ורקיקים כמו שהתבאר במקרא וזה הואיל ופקע נזירותו לא נתקדש הלחם:
+ויש להם זרוע ר"ל לינתן לכהנים ומה שאמרו בגמרא ואין להם זרוע פירושו שאין בו תנופה כשאר שלמי נזיר שהזרוע בשלה וחלה ורקיק ניתנין מיד הכהן ליד הנזיר ומניפן וקצת רבנים מפרשין אין לו זרוע האמור בגמרא שלא להתיר בשולו עם האיל שבנזיר הוא שהותר אף על פי שיש בו נותן טעם וזה כבר יצא מדין שלמי נזיר ואף אם נשחטו הבהמות כל שלא נזרק דמה של אחת מהן חטאת תקבר ועולה ושלמים יקרבו נדבה:
+היו לה מעות סתומים ר"ל שבשעה שהפר לה לא הפרישה עדין בהמותיה אלא שהפרישה ��עות לקנותם וקראה עליהם שם הרי אלו ליקח מהם קרבנותי אם היו סתומים ר"ל שלא פירשה בהם עדין אלו מהן לחטאת ואלו מהן ועולה ואלו מהן לשלמים וכן שלא הזכירה בהם שם חטאת ועולה ושלמים ולא לשון קרבנות חובותיה אלא שאמרה אלו לנזירותי לפי מה שנבאר בגמרא או שהפרישם לשם כל הקרבנות ולא הוציא בשפתיו כלום יפלו כלם לנדבה לקיץ המזבח ויש מפרשים שתקריבם היא עולת נדבה ואף על פי שדמי חטאת מעורבים בהם ואין חטאת בא נדבה כך למדו הלכה הוא בנזיר ואם היו מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח ואסור ליהנות בהם לכתחלה אלא שאם נהנה אינו מביא קרבן מעילה כנהנה מן ההקדש הגמור ופירשו בתוספות שזו אף בהפרישה בהמתה כך הוא הדין שאין לחטאת דין קדשים גמורים אבל דמי עולה תביא עולה ר"ל עולת נדבה ואם נהנה מעל ודמי שלמים יבאו שלמים ואין בהם מעילה שאין מעילה בשלמים לפני זריקת דמים אלא באימוריהן לאחר זריקת דמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם כדין הראשונים:
+משנה נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר ר' עקיבא אומר אפי' נשחטה עליה אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר בד"א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה יפר מפני שהוא יכול לומר אי אפשי אשה מנוולת ר' אומר אף בתגלחת הטהרה יפר שהוא יכול לומר אפי' אשה מגולחת אמר הר"ם פי' ר' עקיבא חושש להפסד קדשים ויאמר מאשר נשחטה מהג' בהמות לא יפר וכבר ידעת שתגלחת טומאה הוא אשר יטמא הנזיר ויביא שתי תורים או שני בני יונה ויטהר ויקרב ואחר זה ישוב ויתחיל בנזירות והימים הראשונים יפלו וענין מנוולת בלשון אדם כחישות הפנים והבאתו זה בענין ההמנע מן השתיה והוא אמרו אי אפשי באשה מנוולת לא תשתה יין ואמר ר' אפי' בתגלחת טהרה אשר מותר לה בשתיה יש לו להפר ואע"פ שנשחטה הבהמה ונזרק דמה לפי שאם לא יפר יחויב לה התגלחת ותוכל לומר אי אפשי באשה מגולחת ות"ק סבר שתגלחת לא יזיק בה לפי שאפשר לה בפיאה נכרית ואין הלכה כר' ולא כר' עקיבא:
+אמר המאירי נזרק עליה אחד מן הדמים ר"ל או של חטאה או של עולה או של שלמים שאף על פי שחטאת קודמת אם שינה לא פסל שוב אינו יכול להפר אף על פי שעדין לא גלחה ולא הביאה אלא קרבן אחד ואפילו הפר צריכה גלוח והבאת שאר קרבנות והענין הוא מפני שמ"מ לא נשאר אצלה צד ענוי שמשנזרק עליה אחד מן הדמים אינה מעוכבת מלשתות בשביל הגלוח דתגלחת לא מעכבא והוא הדין לשאר הדמים במה דברים אמורים בתגלחת טהרה שלא נשאר עליה צד ענוי על הדרך שביארנו ואף על פי שהיא צריכה גלוח ומתנוולת בגלוחה והיה לנו לומר שיפר מצד הגלוח שהוא מדברים שבינו לבינה אין זה ניוול שהרי איפשר לה בפאה נכרית הא כל שלא נזרק אחד מן הדמים עדין לשמה הואיל ועדין אסורה ביין יכול להפר מצד ענוי נפש אבל בתגלחת טומאה שמביאה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש לאשם אפילו נזרק עליה אחד מן הדמים יפר שהרי עדיין היא צריכה למנות בנזירות ונאסרה ביין ויכול לומר אי אפשי באשה מנוולת ר"ל עומדת בדאגה וצער מחמת בטול שתיית היין המשמח ומיפר מצד ענוי נפש לענין שלא תנהג עוד בנזירות ומ"מ קרבנות טומאה מביאה הואיל ובעל מיגז גייז וכבר נתחייבה בטומאתה וכן כתבוה גדולי המחברים כמו שכתבנו ואף בתוספות מצאתיה כן ולשיטתנו דוקא חטאת העוף כמו שהתבאר:
+ורבי עקיבא חולק לומר שמשנשחט אחד מן הקרבנות אף על פי שלא נזרק דמו אינו מיפר ופירשוה בגמ' משום הפסד קדשים ובשחיטת חטאת דוקא שכל שנעשית בחטאת אחת מן העבודות שלא לשמה פסולה ואין לה ת��נה ואף על פי שאף קודם שחיטה תמות להפסד שמחיים אין לחוש הואיל ולא הותחלה בה אחת מן העבודות אבל בנשחטה יש לחוש אבל עולה ושלמים אף הוא מודה שיקרבו נדבה ואין כאן הפסד קדשים שהרי אותה שנשחטה יכול לזרוק דמה שלא לשמה והבשר ניתר לאכילה שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת כמו שיתבאר במקומו ומ"מ הלכה כרבנן ואין השחיטה עושה כלום לענין זה אף לחטאת וכן חלק רבי מאיר לומר שאף בתגלחת טהרה יפר אף לאחר זריקה שהרי מ"מ צריכה גלוח ויכול לומר אי אפשי באשה מגולחת ופאה נכרית אינה מפקעת נוולה מפני שאין הסירוק עולה בה יפה והוא שאמרו איידי דמזדהמא לא ניחא ליה ומ"מ אין הלכה כרבי מאיר אלא כת"ק וכל שנזרק עליה אחד מן הדמים בתגלחת טהרה אינו יכול להפר:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו בסתמא הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוה במשנה אלו הן:
+זה שביארנו במשנתנו שאדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבנותיה שהיא חייבת יש מפקפקין בה לומר דוקא בקרבנות שאין היא גורמתן כגון יולדת וזבה ושגגת עבירה שיש בה קרבן ולענין נזירות יראה לי לפרש לשיטה זו כגון שאינה יודעת שהנזירות טעונה קרבן אבל שתהא היא נודרת ונודבת קרבן להדיא לא והדברים נראין ומה שכתבו קצת מפרשים משמועה זו לומר שהאדם חייב לפרוע מה שלותה אשתו משנתארסה קודם שנשאת כבר ביארנו סתירת דבריהם בבתרא פרק נחלה ובמציעא פרק המקבל:
+
+Daf 24b
+
+כבר ביארנו במקומו שהבעל שרצה שתאכל אשתו לעצמה ויפסוק לה מזונותיה כראוי על הדרך שביארנו במקומו שהוא רשאי ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת כל שהותירה המותר לבעלה ומ"מ יראה מסוגיא זו שלא נאמר כן אלא שהיא אכלה בכדי הראוי לכדי שביעה אבל אם היא פוחתת באכילתה כדי לקמץ לעצמה רשאה היא בכך והוא שלה וזהו שאמרו כאן שקימצה מעיסתה וכן כתבוה בתוספות:
+האיש מדיר את בנו בנזיר ר"ל שיאמר בעודו קטן הרי אתה נזיר או הרי פלוני בני נזיר וכל שלא מיחה בכך הוא או קרוביו הרי הוא נזיר ובמחאתם מ"מ אינו נזיר ודינין אלו עם דין הקרבנות המופרשים לנזירותו אם נתבטל נזירותו מצד המחאה יתבאר למטה במשנה הששית:
+המפריש מעות לנזירותו ועדיין הם סתומים לא נהנין ולא מועלין שמאחר שלא פירש כלם ראויים להביא בהם שלמים ר"ל שיכול לימלך ולהביא מכלם בהמה יפה לשלמים ואין מעילה בשלמים ופירשו בתוספות שאמר לנזירותו שמשמעו לאחד מקרבנות נזירותו ומתוך כך ראוי להביא מכלן שלמים אבל אם אמר לקרבנות נזירותו הרי שלשתן מעורבין ואין ראוי להביאן שלמים אלא יפלו לנדבה וכדקאמר לאלתר דמת והיו לו מעות סתומים מת זה המפריש והיו לו מעות סתומים לקרבנות נזירותו יפלו לנדבה ואם מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח ולא נהנין ולא מועלין ודמי עולה יביאו עולה ומועלין בה ודמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם נתכפר באחרות כגון שאבדו והפריש אחרות תחתיהם והקריבם ואחר כך נמצאו הראשונות חטאת תמות ועולה ושלמים יקרבו נדבה והשלמים נאכלים ליום אחד ואין טעונין לחם וכן כל שלמי נזיר שקירבן שלא כמצותן כגון ששחטן לשם תודה או לשם קרבן או שהביאו איל בפחות משתי שנים ואין ראוי להביאו אלא בן שתי שנים שהם כשרים ואין עולין לבעלים לשם חובה אלא בשלמי נדבה מטילין עליהן חומר שלמי נזיר שאין נאכלין אלא ליום אחד ואין טעונין לחם ואין להם זרוע על הדרך שביארנו ��משנתנו ושלמי נזיר שאין נאכלין אלא ליום אחד למדוה במקומן משלמי תודה וכמו שדרשו תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר:
+
+Daf 25a
+
+זה שביארנו בהיו לו מעות סתומים לצורך קרבנותיה שאע"פ שדמי חטאת מעורבין בהם יפלו לנדבה ומפני שהלכה היא בנזיר ר"ל הלכה למשה מסיני שמעות סתומים הנותרים מהפרשת נזירות אחר שלא נצטרכו בעליהן להם יפלו לנדבה אע"פ שדמי חטאת מעורבים בהם כך הוא לדעת רבי יוחנן שהלכה כמותו ומ"מ ריש לקיש מביאה מן המקראות והריני צריך להעירך בביאור הסוגיא מעט לברר מכלל ביאורה מה שראוי לברר בה לענין פסק והוא שרבי שמעון בן לקיש הביאה מדכתיב לכל נדריכם ולכל נדבותיכם אמרה תורה מותר נדר יהא נדבה כלומר כל שנותר מן הנדר שלא נצטרך לו להביאן יהו נדבה אע"פ שדמי חטאת מעורבין בהם והקשו לו אם כן אף במפורשין כן ולמה אמרו דמי חטאת ילכו לים המלח ופירש בה דבמפורש לא איירי קרא דהא אשמעינן תנא דבי רבי ישמעאל דכל חטאת שמתו בעליה או שנתכפרו באחרת למיתה אזלא והוא הדין לכל חטאת שאינה צריכה כגון זו שהיפר לה בעלה ואף בדמים הואיל ומפורשין הדין בהם לילך לים המלח ועולה ושלמים יקרבו נדבה כל אחד כהלכתו הא לא איירי קרא אלא בסתומים והוא שאמר דתנא דבי רבי ישמעאל רק קדשיך וכו' ובשחוטי חוץ כתיב בסדר ראה אנכי בפרשת כי ירחיב שמתיר זביחה בחולין בכל מקום כדכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר כי ירחק ממך המקום וכו' וזבחת מבקרך ומצאנך וכו' ואכלת בשעריך וחזר והזהיר על הקדשים כדכתיב רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך אשר תדור תשא ובאת אל המקום וכו' ופירט בהם עולה ושלמים דכתיב ועשית עולותיך וכו' ודם זבחיך ישפך וכו' והבשר תאכל ואמר רבי ישמעאל שאין להעמידם בעולה ושלמים גופייהו דהא בדוכתא אחריתי כתיבי בפרשת ויקרא אם עולה קרבנו וכו' אל פתח אהל מועד יקריב אותו וכו' ואם זבח שלמים קרבנו וכו' יקריבנו לפני ה' וכו' ושחטו אל פתח אהל מועד אלא לא דבר הכתוב אלא בולדי קדשים ותמורתן וולדי קדשים פירושו בשלמים שאין לומר ולד בעולה שהרי אין עולה באה אלא מן הזכר אלא בולד שלמים ותמורה הן של עולה הן של שלמים ובא ללמוד שולדות שלמים ותמורת עולה דינן כיוצא בהם ליקרב ולדות שלמים כשלמים ותמורת עולה כעולה ותמורת שלמים כשלמים ומפני שולד חטאת ותמורתה הולכים למיתה ונתירא שמא נטעה לומר כן באלו אמר מה תקנתם תשא ובאת אל המקום יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון עד שימותו תלמוד לומר ועשית עולותיך וכו' ודם זבחיך וכו' לומר לך כשם שאתה נוהג בעולה וכו' יכול אף ולד חטאת ותמורת חטאת ותמורת אשם כן תלמוד לומר רק כלומר דולד חטאת ותמורתו אזלי למיתה ותמורת אשם ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה וולד מיהא באשם ליכא שאין אשם בא אלא מן הזכר ולמדת לענין פסק שולד שלמים ותמורתן ותמורת עולה קריבין כמותן וולד חטאת ותמורתו ימותו ותמורת אשם תרעה שכל שבחטאת מתה באשם רועה ונמצאת למד ממדרשו שכל חטאת שאינה צריכה תמות והוא הדין לדמיו לילך לים המלח:
+ונחזור לביאור הסוגיא והוא ששאל למאי דקתני יעלם לבית הבחירה וכו' מה הוצרך הכתוב למעט ולד שלמים ותמורת עולה ממיתה והא לא גמירי מיתה בולד ותמורה אלא בחטאת וכדתנן חמש חטאות מתות וכו' ותירץ דאי לאו קרא הוה אמינא דהנך חמש ימותו בכל מקום שהן וולד שלמים ותמורת עולה יזקק להעלותם לבית הבחירה ולמות שם מדכתיב תשא ובאת ולהכי איצטריך בזו ועשית עולותיך וכו' ולמאי דקתני יכול אף ולד חטאת ותמור�� אשם כן הקשה מאי אצטריך קרא דאי לולד חטאת שימות הא הילכתא גמירי לה ואי בתמורת אשם שתרעה הא נמי הלכתא גמירי וכו' ותירץ דאי לאו קרא הוה אמינא בין בולד חטאת בין בתמורת אשם דאי אקרבה לא ליחייב קמ"ל דעובר בעשה דכתיב בהני ועשית עולותיך וכו' הא אידך לא ולאו הבא מכלל עשה עשה והקרבן גם כן פסול:
+
+Daf 25b
+
+אשם שניתק לרעיה שדינו לרעות עד שיסתאב ולהביא מדמיו עולת נדבה אם שחטו סתם קודם שנפל בו מום והקריבו עולה כשר ויש מפרשים שמכיון ששחטו לשם עולה מקריבו לכתחלה וזורק דמו לשם עולה ודוקא ניתק הא לא ניתק לא וניתק זה יש מפרשים שנמסר לרועה ויש מפרשים משהוציא הגזבר בשפתיו שילך לרעיה ויש גורסים ששחטו לשם עולה כלומר שצריך שבשעת שחיטה יעקור שם אשם ממנו וישחטנו לשם עולה וכל שלא עשה כן פסול:
+
+Daf 26a
+
+חייבי קנין שבקרבן עולה ויורד כגון מצורע עני ומטמא מקדש עני ודומיהם שדינן בדלות בשתי תורים אחד חטאת ואחד עולה שהפרישו מעות לקניהן ר"ל לחטאת ולעולה אם רצה אחר כן להוסיף ולהיות כל מה שהפריש לחטאת העוף לבד או לעולת העוף לבד וכן אם רצה להוסיף בהם ולהביא קרבן עשיר ר"ל חטאת בהמה ועולת בהמה רשאי ואע"פ שנמצאו דמי חטאת ועולה מתערבין לגוף אחד אפי' אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי יכול לערבן וליקח בהן חטאת או עולה שאין הפירוש מועיל בקנין אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן היו המעות סתומים ומת יפלו לנדבה שהרי כלם היו ראויין לעולה וזה שאמרו הלכה היא בנזיר שאף בעירוב דמי חטאת יפלו לנדבה דאלמא הא בשאר מקומות לא ענינו הא בשאר מקומות שבקרבנות בהמה לא ואין אנו צריכים למה שתירצו תנא נזיר וכל דדמי ליה שבנזיר קרבנות בהמה הם ולא מצינו כן בקרבנות בהמה אלא שהלכה היא בנזיר ומ"מ לענין ביאור זה שאמר תנא נזיר וכל דדמי ליה פירושו שיש בו צד קנין שהרי נזיר יש בו קן בתגלחת טומאה ויש מפרשים בתירוץ זה תנא נזיר לדמותו בענין זה לדין קנין מכח הלכה הואיל ויש לו צד דמיון בקנין מצד נזירות הטומאה ולאפוקי היכא דליכא צד קן באותה שלא היה מחוייב חטאת שאנו מבארים בסמוך שאין בה צד קן וכן יש לפרש תנא נזיר להלכה מפני שכלם באים לחיוב אחד בקנין ולאפוקי הא של מחוייב חטאת שאינן לחיוב אחד כמו שאנו מבארים עכשו והוא שאם היה מחויב חטאת קבועה ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות לחטאת ולעולה ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ונתערבו או שאמר אלו לחטאתי ולעולתי או שאמר דרך כלל אלו לחובתי אם רצה להביא מכלן חטאת או עולה לא יעשה שהרי חטאת ועולה שבקרבנות בהמה ושלא מחיוב אחר מעורבין ואם מת ילכו כלם לים המלח וגדולי המחברים הביאו שמועה זו בדרך אחרת אלא שזו נראית עיקר ואף בתוספתא כתובה כן וכן כתבוה גדולי המגיהים בהגהותיהם:
+אף מה שביארנו במשנתנו בקרבנות נזיר שכל שהמעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח ודמי עולה יביאו עולה ודמי שלמים יביאו שלמים לא סוף דבר באלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי שלא נתערבו אלא אף באמר אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי שהם מעורבים או אפי' אמר דרך כלל אלו לחובתי כלומר לכל הקרבנות שאני חייב מפורשין הם ויקח מהם שיעור דמי חטאת לים המלח והסתומים הוא שיאמר אלו לנזירותי או שהפרישם לשם כלם ולא הוציא בשפתיו כלום ובזו נאמר שיפלו לנדבה ומ"מ אם נפלו דמי חטאת מביניהם ר"ל שהפריש קצתם לחטאת ועדיין של עולה ושלמים מעורבין ומת אף הנשארים דינם כמפורשין ויביא בחצין עולה ובחצין שלמים וכן אם אמר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ר"ל לשאר קרבנות נזירותי ומת דמי חטאת ילכו לים המלח והשאר יביא חצין עולה וחצין שלמים ואם נהנה בכלן מעל מצד העולה הא במקצתן לא מעל שמא בשלמים נהנה אבל אם אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי שנמצאו החטאת והשלמים מעורבים ומת דמי עולה יביאו עולה אבל השאר אינם כמפורשים שכל שחטאת מעורב שם סתומין יפלו לנדבה ואין נהנין בהם אף במקצתן מצד החטאת ואם נהנה לא מעל שאף בחטאת כיוצא בזה אמרו לא נהנין ולא מועלין כמו שביארנו למעלה וזו שאמרו כאן מועלין בכלם ומצד החטאת אין הלכה כן וכן הוצרכנו לפרש שכל שחטאת מעורב בהן סתום מיקרי שאלו אתה דנן כמפורשין היאך יפלו לנדבה וכבר ביארנו למעלה שכל חטאת מפורש לים המלח אזיל וכדקאמר כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל ומ"מ יש מפרשים דלאו מפורש גמור הוא אלא כמפורש לענין שאין רשאי להביא מהן קרבן אחר:
+
+Daf 26b
+
+הפריש שלש בהמות אע"פ שלא פירש אי זו לעולה ואי זו לחטאת ואי זו לשלמים הרי הן כמפורשות שהרי החטאת באה נקבה והעולה כבש בן שנה והשלמים איל בן שתי שנים והרי זה כמפורש ואם מת הנקבה תמות והכבש יקרב עולה והאיל לשלמים ומ"מ אם היו בעלות מום לצורך דמים הפרישן והרי הן כסתומין והוא הדין אם הפרישן שלש חתיכות של כסף ולא פירש וכן סואר של שלש קורות ושאר שלשה מיני מטלטלין כלן כמעות ליקרא סתומים להיות כלם נופלים לנדבה ואין אומרין שיוציא מהם שיעור דמי חטאת לים המלח מפני שאין סתומה אלא במעות שהם מתערבים ביחד אבל אלו אין שלשה הגופים מעורבים אלא כל גוף שבהם עומד בפני עצמו אלא כלם כמעות ליקרא סתומים אחר שלא פירשו ויפלו כלם לנדבה:
+זהו פסק היוצא לנו מן השמועה ואתה למד ביאורה מתוך דברינו ומ"מ בתוספות טרחו לפרשה בדרכים אחרים ובאריכות דברים וקושיות ותירוצין ואין צורך בכך:
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+יתבאר בפרק זה שהאיש מגלח על נזירות אביו ר"ל שאם היה אביו נזיר והפריש מעות לצורך קרבנותיו ועדין הם סתומים ומת ואמר זה הריני נזיר על מנת שאפטר בהבאת קרבנותי ממעות שהניח אבא הרי זה נזיר ומביא מהן קרבנותיו וכן כל שהפריש אביו דברים שהן קרויין סתומין כגון בהמות בעלות מום ומטלטלין על הדרך שביארנו ואם לא אמר כן יפלו המעות לנדבה ולא סוף דבר בזה שנזר על דעת כך אלא אפי' היו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומין ומת ואמר הבן שהוא רוצה להביא קרבנותיו מהם רשאי ואם לא אמר כן יפלו המעות לנדבה הא כל שהיו מפורשים בחיי אביו יעשה בהם כמה שהזכרנו וכן הדין אם הפריש בהמות תמימות שהרי סתמן כפירושן כמו שביארנו וחטאת תמות ועולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים והוא טעון קרבנות אחרים:
+כל שביארנו בחטאת שמתו בעליה שהולכת למיתה אפילו היה בנו אחריו מחויב חטאת וראוי להביא אותו קרבן בעצמו אינו כלום שהרי אף בקרבנות נזיר לא אמרוה אלא במעות סתומין אבל בהמה שהופרשה לא ולא סוף דבר שחטא אביו בקלה ר"ל בשגגת כרת כגון חלב ודם והבן בשגגת מיתה וכרת כגון חלול שבת ונערה המאורסה או בהפך שאין החיובים שוים אלא אף בשוין כגון שזה בחלב וזה בדם או שזה בחלול שבת וזה בנערה המאורסה הדין כן ואפי' על אותו חטא בעצמו ולא סוף דבר בבהמה שהופרשה אלא אפילו במעות שהפריש האב כן שהרי מ"מ אין כאן מעות סתומים שהרי אין כאן אלא חטאת ועל זה נאמר בחטאת נשיא ובחטאת יחיד בפרשת ויקרא קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו לא סוף דבר הבן אצל אביו אלא אף החוטא עצמו כל שהפרישו על החלב לא יביאנו על חלול שבת ולא אפי' על דם ואם הקריב פסול ולא מעל שלא נשתנית קדשתו הראשונה ועל אלו נאמר קרבנו וכו' על חטאתו שיהא קרבנו לשם חטאו ולא עוד אלא אפי' הפרישו על חלב שאכל בשחרית לא יביאנו על חלב שאכל ערבית ואם הקריב לא כפר ולא מעל אבל הפריש מעות על החלב של שחרית לוקח מהן על של ערבית ואם לקח מהן על הדם אף על פי שמעל לא כפר ויש אומרים שבזו שאם לקח מהן על הדם בשוגג כפר במזיד לא כפר וכן היא שנויה בתוספתא של כריתות:
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+שלמי צבור והם כבשי עצרת אם שחטן שלא לשמן כגון לשם עולה או לשם שלמי נדבה או לפני זמנן כגון ערב עצרת או לאחר זמנן כגון מחרת עצרת שעל כל פנים שלא לשמן נשחטו הדם יזרק שלא לשמן והבשר יאכל כדין הזבחים שנזבחו שלא לשמן שכשרים ומ"מ התבאר במסכת מנחות פרק התכלת ששתי הלחם הבאים עמהם לא קדשו שאין הלחם קדוש עד שתהא זביחתו לשם שלמים ואם היתה שבת לא יזרוק שהרי אין ראוי לבשל הבשר היום ואין כאן צורך אכילת היום ואם עבר וזרק הורצה שהרי הועילה הזריקה להקטיר אמורין לערב וביום טוב אף במקום שאין שם היתר אכילת היום הותרה הזריקה לכתחלה שלא החמירו כל כך ביום טוב כבשבת:
+המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר כיצד גלח או שגלחוהו קרובים מיחה או שמיחוהו קרובים והיתה לו בהמה מופרשת החטאת תמות והעולה תקרב עולה והשלמים תקרב שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנים ולא מועלים דמי עולה יביא עולה ומועלים בהם דמי שלמים יביא שלמים ונאכלים ליום אחד ואינן טעונין לחם אמר הר"ם פי' זה אשר אמרנו האיש מדיר את בנו בנזיר והוא שיאמר לו הרי אתה נזיר או יאמר הרי בני פלני נזיר וישתוק הבן וקרוביו והתחייב הנזירות וכן הוא ענין מקובל אין לו רמז בתורה והוא אמרם הלכה היא בנזיר וכבר נתנו בו קצת חכמים טעם כדי לחנכן במצות ולא יתקיים זה המאמר והזמן אשר יהיה בו פעלת האב לחייב הבן הנזירות הוא עד שיביא שתי שערות ואפי' עבר עונת נדרים ר"ל י"ג שנה ויום אחד והוא לא הביא שתי שערות ידירו בנזיר לפי שהוא קטן כמו שהתבאר ביבמות ואמר כיצד ירצה בו איך יעשה בקרבנות אשר הפריש לנזירות בנו כאשר יתקיים הנזירות אם כשיהיה הבן עצמו כמו וגלח את ראשו או גלחוהו קרובים או התקוטטו על אביו מה שחייבוהו או מחחוהו הקרובים ואמרו לו למה תחייבהו אלו החיובים איך יעשה באלו הקרובים ויאמר היתה לו בהמה מופרשת פי' זה כלו מבואר ממה שקדם פירושו בזה הפרק וזה כלו ענין מקובל ר"ל היות הנזירות ולא התחייב זה כי כאשר עשה מעשה ידין שהוא לא ירצה בפעל אביו או ביאר במאמר שלו שהוא לא יקבל הנזירות יהיה שוה בזה הוא וקרוביו ואמנם תחייבהו הנזירות בשתיקתו כאשר לא יפול מחוי ואם חייבהו ויהיה בו לא ישער הוא ולא הקרובים על מיחויו במה שאסר זה הוא הנראה אצלי:
+אמר המאירי האיש מדיר את בנו בנזיר ר"ל שאם אמר הרי בני פלוני נזיר או שאמר לבנו הרי אתה נזיר הרי הוא נזיר להיות כל דקדוקי נזירות עליו הן קרבנות טומאה הן קרבנות טהרה הן כל שאר דקדוקי נזירות אם שתק הבן או קבל ואפי' בזמן שאלו נדר הוא בעצמו לא היה נזיר כגון שלא הגיע לעונת נדרים וכל שכן משיגיע לעונת נדרים שאף הוא יכול לידור נזירות בעצמו ולהיות חייב בהבאת הקרבנות שדין הנזירות כשאר נדרים לענין עונת נדרים ��מ"מ אין האב מדירו אלא עד שיגדיל שמשהגדיל לגמרי אינו יכול להדירו ואף בקטנותו אינה מן הדין אלא הלכה היא בנזיר ואינו נוהג בשאר נדרים וכן כשהוא יכול להדירו בקטנותו דוקא שלא ימחה הקטן או אחד מקרוביו הא כל שהוא מוחה או שאחד מקרוביו מוחים קודם שינהג בנזירות אינו כלום והוא הדין אם הוא עושה אי זה דבר שהוא מוכיח שאינו חפץ בכך כגון שהוא מגלח או שאחד מקרוביו עושה כן הא משהתחיל למנות או משקבל אין ממאה שבהם כלום ופירשו בתוספתא שאפי' התחיל לנהוג נזירות כל שהביא שתי שערות נתבטלה נזירות מאליו:
+ואין אשה מדרת בנה בנזיר שלא נאמרה הלכה אלא באב וכן האב אינו מדיר את בתו שלא נאמרה הלכה אלא לבן ואמר אח"כ שכל שהאב הדיר את בנו בנזיר והפריש לו קרבנותיו ומיחה הבן או אחד מקרוביו החטאת תמות והעולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לתם הפריש לו מעות סתומין יפלו לנדבה מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח דמי עולה יביאו עולה דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם על הדרך שהתבאר:
+זה ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 29a
+
+כשם שהאיש חייב לחנך את בנו במצות בזמן הראוי לפי ענין המצוה כמו שביארנו בראשון של חגיגה אף בבתו חייב לחנכה במה שראוי לה גם כן ועל הדרך שנאמרה בהדיא בתענית יום הכפורים בחנוך שעות שבהם וכן אם אין להם אב האם חייבת בכך ואין הכונה אלא להרגיל התינוקות במצות ולקבוע ענין המצות בלבותיהם כל אחד לפי מה שראוי לו ומה שאמרו קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו אב ואם מיהא מצווין בכך מתורת חנוך ומ"מ דברים אלו כלם במצות שיש בהן חיוב אבל במצות התלויות ברצונו של אדם ובנדבת לבו כגון נזירות אין חובת חנוך עליו אלא אם ירצה יעשה על הדרך שביארנו ומשנתנו לא משום חנוך היא אלא מכח הלכת סיני שאלמלא כן היאך היו מגלחין אותו מכל וכל והרי הקפת כל הראש שמה הקפה כמו שביארנו בתחלת יבמות ואע"פ שקטן הוא מ"מ לא היה להם לתקן בקטן דבר שהוא נאסר בגדול כל שאינו מצד מצות התורה וכן האיך היו מניחין לו להביא קרבנות טהרה והרי חולין בעזרה דאוריתא לדעתנו בין להקריב בין לאכל כמו שביארנו בראשון של פסחים וכל שכן שיש לדון היאך היה מביא קרבן טומאה שיש בה חטאת העוף ונמצא כהן אוכל טרפה אחר שאינה חטאת ראויה שהרי במליקה צריך לחתוך עצם המפרקת תחלה ומשנשברה המפרקת נעשית נבלה ואף כשהחזיר סימנין אחורי העורף שכשר בשחיטה מ"מ נבלה היא שאין שחיטה בצפורן מכשרת והרי שחיטת העוף מן התורה כמו שביארנו בשני של חולין אלא שמכח הלכת סיני הוא:
+חטאת העוף הבאה על הספק כגון על ספק זיבה וספק לידה ובאשה וכן על ספק זיבה באיש אינה נאכלת ואע"פ שמצינו בהמת אשם תלוי נאכלת אף על פי שבאה על הספק בחטאת העוף אינו כן ולענין ביאור גירסא דוקא סבר לה כרבי יוסי ברבי יהודה דקסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וכן דסבר חולין בעזרה לאו דאוריתא ומקשי וסבר ר' יוסי דחלין בעזרה לאו דאוריתא והתניא ר' יוסי ברבי יהודה אומר מנין לחטאת העוף הבאה על הספק כגון זב וזבה ויולדת שמביאין אותה על ספק זיבה ולידה ת"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה מה זכר וכו' כלומר מצינו זכר שמביא קרבן על הודאי ר"ל חטאת חלב ודם וכיוצא בו ואף נקבה מצינו שהיא בדין זה וכן מצינו זכר מביא קרבן בהמה על הספק באשם תלוי וכן נקבה בדין זה וכן מצינו שהזכר ממין שהוא מביא על הודאי בחלב ודם מב��א על הספק באשם תלוי וכן נקבה בדין זה אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה כן תלמוד לומר וכו' והלשון אינו בא בדקדוק והענין הוא כך אי מה זכר ואף נקבה עמו מביאין קרבן על הספק ונאכל באשם תלוי שהוא קרבן בהמה אף נקבה ר"ל והוא הדין לזכר יהו מביאין לפעמים קרבן ספק בחטאת העוף ויהא נאכל ומפני שרוב הקנין באשה הוא קוראו סתם קרבן נקבה ותירץ בה לא אם אמרת בזכר ר"ל בקרבן שאתה מייחס את סתמו לזכר והוא קרבן בהמה שאין שם אלא ספק איסור אחד ר"ל של חולין בעזרה ובקרבן שאתה מייחס את סתמו לנקבה והוא קרבן העוף מוסיף עליו איסור נבלה ותירץ דאיסורי דרבנן קאמר שהם במליקה מיהא אין בה איסור תורה משום חלין בעזרה שלא נאמר כן אלא בשחיטה ראויה אבל הנוחר והמעקר אין בהן איסור תורה משום חולין בעזרה ומותרין בהנאה ומ"מ שינויא הוא וראוי לסמוך על סתם השמועה להיות חולין בעזרה בשחיטה ראויה מן התורה ואסורין בהנאה שהרי מן ההקש יוצא להם כן והקש דאוריתא היא:
+
+Daf 29b
+
+כבר ביארנו בשם התוספתא שכל שהדירו אביו בקטנותו סמוך לגדלותו שכשהגיע לגדלותו והביא שתי שערות נתבטל הנזירות מאליו תדע שאף בסוגיא זו לקצת גירסאות שבה נאמר בה כן ומתוך שהסוגיא מתחלפת בנסחאות אני מבארה דרך קצרה לנסחאות שאנו רגילין לפרש בה והוא שאמרו לימא כתנאי כלומר האי דפליגי בהדרת האב את בנו אי מכה הלכה אי מדין חנוך דתניא עד מתי האיש מדיר וכו' עד שיביא שתי שערות ואפילו הגיע לעונת נדרים מדירו עד שיביא וכו' ורבי יוסי אומר דוקא עד שיגיע לעונת נדרים והיא שנת י"ג כולה שנדריו נבדקין על הדרך שביארנו בפרק יוצא דופן אלמא לרבי אף על פי שהגיע לעונת נדרים מדיר ליה מכח הלכה ולרבי יוסי הואיל ולא מכח הלכה היא אלא מתורת חנוך כיון דנפיק מרשותיה לענין נדרים שהרי רשאי לידור לעצמו אין בו תורת חנוך לענין נדר והשיבו דכולי עלמא הלכה אלא דרבי סבר דמופלא הסמוך דהיינו שנת י"ג כולה אין נדרו נדר אלא דרבנן ואתי דאוריתא ר"ל הלכה ודחי דרבנן ורבי יוסי סובר דנדרו נדר מדאוריתא ואחר שכן אין אביו מדירו וכבר פסקנו בפרק דופן שמופלא סמוך לאיש דאוריתא עד שלוקין עליו ואף על פי כן הלכה כרבי דמדירו עד שיביא שתי שערות שכך היתה הלכה וחזר ואמר אי בעית אימא דכולי עלמא משום חנוך ומופלא דרבנן רבי סבר אתי חנוך דרבנן ודחי מופלא דרבנן ורבי יוסי סבר וכו' וצריך שתדע שכל זה לא נאמר אלא דרך דחיה ומשא ומתן שהרי אי אפשר לומר שיהא רבי סובר דהדרת אב דרבנן שהרי הוא סובר יש שחיטה לעוף מן התורה ואם כן היאך מביא חטאת העוף בתגלחת טומאה ועוד דהא פסקינן הלכתא מופלא דאוריתא אלא כלה דרך משא ומתן נאמרה ולא בדוקא והדר אמר דפלוגתא דרבי דקאמר עד שיביא וכו' ורבי יוסי דקאמר עד שיגיע וכו' כהני תנאי והאי דקאמר לימא וכו' לאו דוקא דהא לא דחי ליה בתר הכי והיה לו לומר והני תנאי כהני תנאי ויש כיוצא בו בפרק כל שעה ומחלוקת זו הוא שר' חנינא הדירו אביו בנזיר והביאוהו לפני רבן גמליאל לבדקו ופירשו בתוספות שבאותו יום שהדירו אביו הביאוהו לפניו לבדקו כדי לידע אם חל עליו נזירות אביו אם לאו ואמרו תחלה לידע אם הביא שתי שערות כלומר שכבר ידע בו שהשלים את פרקו לי"ג ויום אחד ובדקו בו אם הביא שתי שערות שאלו הביא אין הדרת האב כלום ואם לא הביא חלה עליו נזירותו אף על פי שהגיע לעונת נדרים ורבי יוסי חלק לומר שבודאי לא הביא שתי שערות ובדיקתו על ידי עדים היתה אם נכנס לשנת י"ג אם לאו ואמר לו ר' א�� תצטער בכך אם קטן אני אהא בשביל אבא ואם גדול אני אהא בשביל עצמי עמד רבן גמליאל ונשקו אמר מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל לא היו ימים מועטים שהורה הוראות בישראל:
+זהו תורף המעשה ואנו סבורים עכשו לפרש בדבריו אם קטן אני לענין נדר ר"ל שלא אהא אני רשאי לידור והיינו קודם שהגיע לעונת נדרים ואם גדול אני ר"ל שאהא יכול לידור והוא משהגיע לעונת נדרים ומדקאמר אהא בשביל עצמי אלמא דמשהגיע לעונת נדרים אין הדרת האב כלום ועיקר הגירסא בשלמא לרבי יוסי ברבי יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים היינו דקאמר אם גדול אני אהא בשביל עצמי אלא לרבי דאמר עד שיביא וכו' אם גדול אני אהא בשביל עצמי בתמיה הא ברשותיה דאבוה קאי והיה לו ליתן את הכבוד לאביו והשיבו מי סברת אם גדול אני בדעת ר"ל יודע להפלות אף על פי שלא השלים שנת י"ג בהבאת שתי שערות דהא ודאי משום הא לא הוה בדיק ליה אלא גדול ממש כלומר אם קטן אני בשנים אהא בשביל אבא כלומר שאע"פ שאני יכול לידור מצד מופלא הסמוך לאיש רוצה אני לעמוד בנזירותו של אבא ואם גדול אני בשנים עד שאין נזירותו של אבא חל עלי בשום פנים אהא בשביל עצמי והשתא אתיא שפיר לדעת רבי והלכה כמותו כמו שביארנו:
+וקבעי עלה בעיא והכי גרסינן לה בספרים שלנו ובתוספות אי אייתי שתי שערות מעיקרא קאי בנזירות דידיה אי לבסוף קאי בנזירות דאבוה בי מיצעי מאי הניחא לרבי יוסי ברבי יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים אלא לרבי מאי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה ופירוש הדברים שהוא חוזר בנזירותו של רבי חנינא שהדירו אביו ואמר שאם בדקוהו ביום ההדרה ונמצאו בו שתי שערות בזמנן קאי בנזירות דידיה שהרי נזירות אביו לא חלה עליו כלל ואם נבדק ולא הביא שתי שערות וכן נודע שכל השלשים עמד בלא הבאת שתי שערות קאי בנזירות דאבוה שהרי שעת ההדרה וכל זמן הנזירות היה ברשות אביו אבל אייתי בי מיצעי מאי כלומר אם לא נמצאו בו ביום ההדרה והתחיל בנזירות האב וצמחו בו בתוך השלשים היאך יצא ידי הנזירות באותם השלשים שהרי נזירות האב נתבטל כשהביא שתי שערות וכמו שביארנו בשם התוספתא ונזירות שלו לא חל עד שעת הבאת השערות והיאך יביא קרבנותיו לסוף השלשים מזמן שהדירו אביו ודברי המודר ודאי כך הם אם קטן אם גדול הריני באותו נזירות להביא קרבנותיו לסוף הל' הניחא לרבי יוסי ברבי יהודה שתלה הבדיקה אם הגיע לעונת הנדרים אם לאו כל שלא הגיע לעונת הנדרים בשעת ההדרה אין הגעת עונת הנדרים שבאמצע סותרת נזירות האב ומתניתין נמי בהכי מוקמינן לה אלא לרבי אם הדירו סמוך להבאת שערותיו ואייתי בי מיצעי מיהא מאי ואם כן אף בדלא ידעינן ניחוש לכך והשיב שלדעת רבי כל שהוא כן ודאי חיישינן ואין לו תקנה עד שינהוג נזירות ששים יום מיום הדרת אביו שהרי על כל פנים יש כאן עכשו נזירות שלמה אם קודם הבאת שתי שערות אם לאחר הבאת שתי שערות ועלתה לו נזירות אם של אב אם של עצמו שאם עברו עליו שלשים בלא הבאת שתי שערות נזירות של אביו נזירות ואם הביא שתי שערות ביום ההדרה עלתה לו נזירות של עצמו וכל שהביא באמצע השלשים כל שנתברר היום שבאו מונה מאותו היום וכן הלכה ומ"מ יש גורסים הניחא לרבי וכו' אלא לרבי יוסי כו' ותירץ לרבי יוסי ברבי יהודה מאי איכא למימר ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ודאבוה ואיני יכול לישבה:
+
+Daf 30a
+
+המשנה השביעית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה כיצד ��י שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים לנזירותו ומת ואמר הרי אני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה שאין זה מגלח על נזירות אביו ואי זה הוא שהוא מגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ומת זהו שהוא מגלח על נזירות אביו אמר הר"ם פי' זה שאמר ר' יוסי שהוא מגלח על נזירות אביו הוא גם כן אופן אמתי וכאשר הניח וקדם אחד מהם וגלח על נזירות אביו זכה וכן אם נדר על תנאי שיביא קרבנות אביו כאשר גלח וזה הדין גם כן אין לו התלות בפסוק זולת הקבלה והוא אמרם הלכה היא בנזיר ואין הלכה כר' יוסי:
+אמר המאירי האיש מגלח על נזירות אביו ר"ל שאם היה אביו נזיר והפריש מעות לצורך קרבנותיו ועדיין הם סתומים ומת ואמר זה הריני נזיר על מנת שאהא רשאי להביא קרבנותי ממעות שהפריש אבא לקרבנותיו ואפטר בכך רשאי אבל אשה אינה מגלחת על דרך זה על נזירות אביה שהלכה היא בנזיר אבל אשה לא אפילו במקום שאין בן שלא באה הלכה על היורש אלא על הבן ובמשנה זו אמר שאף הבן דוקא בדרך שהזכרנו אבל אם היו הוא ואביו נזירים והפריש האב מעות סתומין לנזירותו ומת אינו מגלח על נזירות אביו הואיל ואף הוא היה נזיר אלא יפלו לנדבה לדעת ר' יוסי שאין הענין אלא כשהיה האב לבד נזיר על הדרך שביארנו ומ"מ אין הלכה כר' יוסי אלא כל אחד מהם מגלח על נזירות אביו כשהוא אומר כן הא אם לא אמר כן יפלו לנדבה וכן אם היו המעות המפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח ושל עולה יביא לעולה ושל שלמים לשלמים וכן אם הפריש בהמות תמימות חטאת תמות ועולה תקרב עולה ושלמים שלמים ויש גורסים משנתנו בהפך שלדעת ר' יוסי כשהיה הוא ואביו נזיר מגלח ובאב לבד נזיר אינו מגלח ולענין פסק אין לנו שהרי אין הלכה כר' יוסי אלא כרבנן דפליגי עליה כדאיתא בגמרא:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 30b
+
+מת האב והניח שני בנים או יותר שאלוה בסוגיא זו ויראה לפסוק שאין אומרים בה כל הקודם יגלח ר"ל שכל שקדם לומר כך זכה אלא כלם יורשים וכל אחד מהם מגלח עליהן כפי חלקו ואף הבכור מגלח עוד על חלק בכורתו וכן אין בה חלוק בין שהפרישן האב בלשון חולין ר"ל הרי אלו לנזירותי בין שהפרישן בלשון הקדש ר"ל הרי אלו לקרבנות נזירותי וכן אין הפרש בין שהיו נזיריות האב והבן שוים בין שהיה האחד נזיר עולם והאחד נזיר סתם או לזמן קצוב אבל אם הקרבנות שהפריש האב הופרשו לקרבן טומאה והוא רוצה להוסיף ולהפריש מהן קרבנות טהרה או אם הפרישן האב לקרבנות טהרה וזה רוצה להפרישן לקרבנות טומאה הרי זה ספק ומתוך כך לא יביא ואם הביא לא עלו לו:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+בית שמאי אומרין הקדש טעות הקדש וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק הרביעי שבה הוא בא לבאר שהנזירות יש בו דין שאלה ודין טעות ושגגה כשאר הנדרים ודין הקדש טעות ושזה החלק אע"פ שהתבאר ממנו קצת בפרק שני עיקר ענינו יתבאר בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר דין הקדש טעות אם הוא הקדש אם לאו השני בנודר נזירות באי זה צד של טעות היאך הוא דינו השלישי כששנים חולקים על אי זה דבר וכל אחד מהם נודר בנזירות שהוא כדבריו היאך דנין הן לאותו שנמצא כדבריו הן לאותו שנמצא בהפך מדבריו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש בית הלל אומרים אינו הקדש כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף בית שמאי אומ' הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש ועלת של שמן בית שמאי אומרים הקדש בית הלל אומרים אינה הקדש אמר הר"ם פי' ב"ש ילפי מתמורה כמו שהתמורה אפי' בטעות מתקדשת כן ענין ההקדש מתחלתו והנה נבאר זה בתמורה ובית הלל אומרים כבר היה אצלנו קדש ידוע אבל אחותי הקדש בטעות לכתחלה כבר ביארנו בזה הדיבור אפי' במקום שהיין בו יקר מן השמן אשר יהיו הדינים אשר עליו בידו פחות מדמי הדבר הנדר אינם הקדש אצל בית הלל להיותו טעות והביא משל מהשור אשר הוא קדושת הגוף ומהדינר והחבית אשר הוא קדושת הדמים:
+אמר המאירי מתוך שהיתה כוונתו לבאר נזירות של טעות אם זה נזירות אם לאו הקדים את ההקדש למעלתו אף על פי שעיקר כונתו בנזירות ואמרו בית שמאי שכל שאדם מקדיש אפילו בטעות הקדש הוא כיצד שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש ויצא לבן בית שמאי אומרין הקדש ופירשו בגמרא הטעם דילפינן לה מתמורה מה תמורה תופסת אף בטעות ר"ל שאם נתכוון לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר הרי זו תמורת שלמים שהיא תמורה ולוקה עליה וכן נתכוון לומר שור שחור ואמר לבן אף בתחלת הקדש כן ובית הלל אומרים אינו הקדש ואף על פי שבתמורה הלכה רווחת שתופסת אף בטעות תמורה שאני שבא מחמת דבר אחר ר"ל מחמת הקדש אחר שהוקדש כראוי אבל להוריד הקדש מתחלה בטעות לא וכדי לברר דברי בית הלל שהלכה כמותם אתה צריך לברר קצת הסוגיא הבאה בגמרא על ענין זה והוא ששאלו בגמרא לבית שמאי אף לענין תמורה אלו אמר הרי זו תחת זו הרי זו תמורת זו לחצי היום כלומר שאיני רוצה שתחול התמורה עד חצי היום מי הויא תמורה מקמי חצי היום ודאי לא הויא תמורה עד חצי היום הכא נמי לא ליהוי הקדש עד דמיגליא מילתא ר"ל שיצא השור השחור כמו שאמר וקא סלקא דעתך השתא שאין לאדם זה אלא שור אחד שמור וכשהוא אומר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש דעתו לכשיצא אותו השחור ואין דעתו על הלבן כלל ולא יחול ההקדש עד שיצא השחור ואף על פי שאמר שיצא ראשון וזה השחור לא יצא ראשון נהי שזהו טעותו שהיה סבור עליו שיצא קודם הלבן מ"מ לא יחול הקדש על הלבן אלא על השחור לכשיצא אע"פ שטעה להיותו יוצא ראשון ולבית הלל מיהא לא יהא הקדש אחר שטעה וחשב שיצא ראשון ויצא אחרון והיה סבור רב פפא לתרץ שבזו אף בית שמאי מודים שאינו הקדש שלא אמרוה בטעות גמורה אלא בכעין טעות ולא למדוה מתמורה כלל ולדעתו אין הענין אלא במי שיש לו שוורים שחורים ולבנים וזה שאמר ראשון לכשיצא ראשון קאמר כלומר שור שחור שיצא ראשון לחביריו השחורים והאי דקאמר הקדש אשחור קאי ואע"פ שיש כעין טעות כשאמר שיצא ראשון דמשמע ראשון לכלם מ"מ אינו טעות דראשון לחביריו קאמר ואף על גב דשור שחור קאמר לאו למימרא דלית ליה אלא חד שחור אלא דאית ליה תרי או תלת ושור שחור שיצא ראשון לחביריו קאמר דאי לית ליה אלא חד ושיהא דעתו שיצא ראשון לכלם היה לו לומר בראשון שהוא שם דבר כלומר בתחלה הא מדקאמר ראשון ראשון לחביריו קאמר והגירסא הנכונה והא שור שחור קאמר לא צריכא דאית ליה תרין ותלת ומי לא עסקינן דלית ליה אלא חד אמר לך רב פפא אם כן שיצא בראשון מיבעי ליה ובתוספות גורסין בדרך אחרת וזו נראית לי עיקר ושאלו לדעת זה ��האי הקדש טעות קרית ליה הא ודאי הקדש גמור הוא ואף לבית הלל ותירץ משום דאטעייה לדבוריה קמא כלומר שקראו ראשון סתם ולא פירש בהדיא ראשון לשחורים ויש בו כדי לטעות שתהא כונתו לומר ראשון לכלם ונמצא הענין כעין טעות ומתוך כך אמרו בית הלל שאינו הקדש:
+ולענין פסק מיהא חזר בו רב פפא והודה שבית שמאי אף בטעות גמורה אמרוה ולא חלקו בית הלל אלא בטעות אבל זו אף לבית הלל כל שיש לו שוורים שחורים ואומר שור שחור שיצא ראשון ודאי ראשון לשחורים קאמר והשחור מיהא הקדש ולא חלקו אלא בשאין שם אלא שחור אחד והוא אומר שחור שיצא ראשון ויצא לבן ראשון שלדעת בית שמאי דעתו על שיצא ראשון אלא שסבור שהשחור יצא ראשון ולבית הלל אינו הקדש וכן הלכה אלא שאנו מבארים שיטת הסוגיא בלשון קצרה והוא ששאלו לרב פפא וסברי בית שמאי דבטעות גמורה אינו הקדש והתנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים והתירו אם לבית הלל על ידי פתח או חרטה שהרי יש שאלה בנזירות וכל שכן אם היה בשגגה או באונס או בזרוזין והבאי אם לבית שמאי שסוברין שאין שאלה בנזירות שהתירוהו מצד שמצאו שאין בלשונו קבלת נזירות כלל כגון בכנויין שאינן כנוי לנזירות וכיוצא בזה ואמר שאם היתה לו בהמה מופרשת לקרבנו חולין גמורין הם ותצא ותרעה בעדר ואמרו להם בית הלל אי אתם מודים שהקדש טעות היה ואתם רואים שאינו הקדש אלמא בית שמאי אף בטעות גמורה אמרוה ותירץ דבית הלל הוא דטעו במילתייהו דבית שמאי וקא סברי עלייהו דהא דקאמרי בשור שחור ויצא לבן דהוי הקדש משום דהקדש טעות הקדש אף בטעות גמורה קאמרי ולא היא דבטעות גמורה לא קא אמרי אלא דהתם לאו טעות גמורה היא אלא כעין טעות משום דאטעייה לדבורא קמא על הדרך שביארנו ושאלו בתוספות והיאך אפשר לומר כן והלא אף בית שמאי השיבוהו ממעשר בהמה שאם קרא לתשיעי עשירי הוי הקדש אלמא אף בטעות גמורה כן ותירצו דלדבריהם דבית הלל קאמרי כלומר למה שאתם טועים בהבנת דברינו וסבורים עלינו שאף בטעות גמורה אמרנוה הרי מ"מ מצינו במעשר כן ויש כיוצא בה בתחלת מסכת נדה ולמאי דקא טעית ומקשית לי קופה וכו' וחזר והקשה ממה שאמרו במשנתנו היו מהלכין בדרך ובא אחד כנגדן ואמר אחד הריני נזיר שזה פלני ואחד אומר הריני נזיר שאין זה פלני את שנמצא כדבריו נזיר וכן הלכה כמו שיתבאר ולבית שמאי מיהא שניהם נזירים וכן בחברותיה על הדרך שיתבאר במשנתנו אלמא נזירות שבטעות נזירות הוא והוא הדין להקדש ותירצו אמרי הכא סברי בית שמאי הקדש טעות הקדש התם לא ועיקר הפירוש דהדר ביה רב פפא וקאמר דמהכא ודאי מצינן למוכח דבית שמאי סברי הקדש טעות הקדש אבל מהתם לא הוה מוכחת הכי דהא יכילנא לשנויה כדשנינן ומ"מ עלה בידינו דהדר ביה רב פפא ומודה דבית שמאי בטעות גמורה אמרוה ובית הלל לא נחלקו עליהם אלא בטעות גמורה כמו שכתבנו:
+ואע"פ שעלה בידינו עכשו מה שראוי לפסוק לפי הסוגיא מ"מ תירצה אביי בדברים שאף הם צריכים לנו לענין פסק והוא שלדעת אביי כל שאמר כן על העתיד לצאת כגון שעמד בשחרית ואמר שור שחור שיצא ראשון ויצא לבן תחלה אף לבית שמאי ואף בשור אחד שחור אין הלבן קדוש שבודאי דעתו על השחור ואלו היה דעתו על היוצא ראשון שחור לא היה לו ליחד שחור אלא דברי בית שמאי בשכבר יצאו השוורים והוא סבור ששחור יצא תחלה ואומר אותו שור שחור שיצא היום תחלה יהא קדוש ונמצא שאותו שיצא ראשון לבן היה וכגון זו ודאי לא הזכיר את השחור דרך קפידא אלא שכך היה סבור ומתני' דקאמר שיצא ר"ל לשון ��תיד ושיעלה תני שיצא לשון עבר וכן שעלה ומ"מ לענין פסק הלכה שזה וזה שניהם הקדש לדעת בית שמאי ולדעת בית הלל שניהם אינן הקדש וכבר ידעת שהלכה כבית הלל אבל לענין פי' מיהא נראה כדעת ראשון דהא שיעלה קתני:
+ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר דינר זהב שיעלה בידי ראשון יהא הקדש ועלה של כסף בית שמאי אומרין הקדש ובית הלל אומרין אינו הקדש ואף זו מתפרשת כחברתה חבית של יין שתעלה בידי ראשונה ועלה של שמן בית שמאי אומרין הקדש ובית הלל אומרין אינו הקדש וכן אף זו מתפרשת כחברתה וצריך שתדע שזו אין בה חלוק בין מקום שהיין יקר מן השמן למקום שהשמן יקר מן היין וכן השוורים בין מקום שהלבן שוה יותר למקום שהשחור שוה יותר והוא שאמרו בגמרא אמר רב חסדא אוכמא בחיורי לקיא וחיורא באוכמא לקיא כלומר שור שחור כשעומד בין הלבנים מפחית ערך הלבנים כלומר שהלבנים מתבקשים יותר וכשאדם רואה את השחורים הופכים עורף לילך למקום אחר וחיורא באוכמא לקיא ר"ל שכל כתם לבן הנמצא בשור שחור בידוע שיש שם נגע והקשה לו מדתנן שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש ויצא לבן הרי הוא הקדש ר"ל הלבן ועיקר הגירסא קא סלקא דעתך כל דמקדיש בעין יפה מקדיש בתמיה כלומר וכי תעלה על דעתך שדעתו של אדם בהקדשו על המעולה שבנכסיו ודאי לא אלא על הגרוע ואם הלבן שוה יותר היאך נאמר שדעתו על הלבן אלא ודאי הלבן גרוע והיינו דאמרי בית שמאי דהוי הקדש וקשיא לרב חסדא ותירץ לא בעין יפה מקדיש ומפני כך אמרו שדעתו על הלבן ולא הוציא בלשונו שחור דרך קפידא ואקשי ליה מסיפא דקתני דינר זהב ועלה של כסף דהוי הכסף הקדש אלמא דבעין רעה מקדיש וחזר הוא ואמר אלא מאי בעין רעה מקדיש ומוכחת מינה דלבן גרוע אדמותבת מרישא לדידי אותיב מסיפא לדידך דהא סיפא קתני חבית של יין ועלתה של שמן דאותה של שמן הוי הקדש והא שמן דעדיף מיין והשיבוהו משום הא לא קשיא דבגליל שנו דמישחא זילא להו ותרוייהו מוכחי דבעין רעה מקדיש ואם כן אף לבן נמי גרוע וקשיא לרב חסדא ותירץ רב חסדא דלא אמר איהו דלבן עדיף אלא בתורא דקרמונאי שסתמן לחרישה וכל שלחרישה לבן עדיף הא שאר מקומות שחורים עדיפי ונמצא דבעין רעה מקדיש ומשום הכי חייל על הלבן הא לאו הכי לא הוה חייל ובית הלל פליגי אפילו בהא ונמצא שלדברי בית הלל כל שבטעות אינו הקדש הן שהאחד שוה יתר מחברו הן שחברו יתר הימנו ואין דנין בה מצד מקדיש בעין יפה מקדיש או בעין רעה מקדיש כלום אלא שמ"מ הלכה מקדיש בעין יפה מקדיש כמו שהתבאר באחרון של מנחות ויש בסוגיא זו בקצת ספרים נסחאות אחרות תמצאם בפירושי גדולי הרבנים אלא שגירסא שכתבנו עיקר:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו מונה משעה שנזר נשאל לחכמים והתירו היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר אמרו ב"ה לב"ש אין אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות שתצא ותרעה בעדר אמרו להן בית שמאי אין אתם מודין במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש אמרו להן ב"ה לא השבט קדשו מה אלו טעה והניח את השבט על השמיני או על שנים עשר שמא עשה כלום אלא כתוב שקדש את העשירי הוא קדש את התשיעי ואת אחד עשר אמר הר"ם פי' אמרו מונה משעת הנדר ובתנאי שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ר"ל שיעמוד אחר הנזירות משעה שנדר כמו הימים אשר בין שבועתו ושאלתו לחכם אשר נהג בהם היתר ולא יתחייב הנזירות בו (הנה בו) הנה כאלו הוא אמרם עד משעה שנשאל אבל זה מדרבנן על דרך הגדר אולם החיוב הנה הוא מה שזכר מונה משעת הנדר ואע"פ שהוא לא נהג אלא משעה שנשאל לפי שהוא בזה הזמן טועה וחושב והשבועה בלתי מחויבת אליו ובסוף ט' וי' וי"א שלשתן מקודשין ושם התבאר דין כל אחד מהם והסבה בזה שהמעשר אינו מתקדש בכונה ואמנם הענין בו חוזר לקרותו המספר לאמרו ית' העשירי ואין הקדש בזה ואמנם שבלכונת המקדש ולאשר אמר עשירי שזה סבור בו הקדשה או לא יסבור שהוא לא הניח השבט על השמנה והוא יודע שהוא השמנה לא יתקדש בשום השבט עליו וכן כאשר עלה על התשעה או העשרה והוא יודע שהיא התשעה או הארבעה ולא יתקדש ואמנם אמרו שמנה לפי שהתשעה והעשרה והי"א טעות במנינו:
+אמר המאירי מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו פי' הוא נדר בנזירות ועבר על נזירתו ושתה יין אם מצד שהיה מדמה שאין נדרו נדר אם בזדון ובא לישאל לחכמים כדי שיהא נדרו מופר מעיקרו ולא תהא בידו עבירה על מה שעבר והחכם אסר לו שכך הוא הדין בכל שעבר על נזירותו שאין נזקקין לו עד שינהג נזירות כמספר הימים שנהג בהם היתר שלא כדין ומתורת קנס שקנסו חכמים בכך ודבר זה חלוק לשלשה מינין אחד שאם לא נהג נזירותו כלל אין נזקקין להתירו כלל אלא ינהוג נזירות כמה שנזר אחר שכל ימי נזירותו עבר בהן והשני שאם נהג נזירות קצת הימים ונהג היתר בקצתן ובא לישאל אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכשימנה כשיעור זה אז נזקקין לו הן שנהג נזירותו בתחלת הנזירות ועבר בסופו הן שעבר על נזירותו בתחלת הנזירות ונהג בסופו ושני אלו בנזירות סתם או שפירט שלשים יום והשלישי שבמרובה דיו שינהג ל' יום אפילו עבר כל ימי הנזירות ועכשו בא זה לפני חכמים ואסרו ר"ל שלא נזקקו להתירו מונה משעה שנזר ולכאורה משמע מלשון זה שמה שמנה עולה לו מן המבין ר"ל אפילו הימים שנהג בהן היתר אלא שינהג את הנשאר מזמן הנדר בנזירות ושאלו עליה בגמרא מני מתני' לא רבנן ולא רבי יוסי דתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו ר"ל להתירו כלל כלומר עד שינהג איסור כימים שנהג בהם היתר ואפילו בנזירות מרובה ושהיו אותם הימים שנהג בהן היתר שלא כדין יתר מל' ורבי יוסי אומר דוקא בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו שיקנסוהו שלשים אם עבר יתר משלשים והשתא מני מתני' אי רבנן קשיא בין נזירות מרובה בין נזירות מועטת דהא משמע מבריתא דבכולהו מונה נזירותו משעת שאלה כימים שנהג בהן היתר אי רבי יוסי קשיא מועטת דאף על גב דבמרובה כל שאתה מזקיקו למנות שלשים דיו אף על פי שעבר כמה ימים יותר ואיכא לפרושי מתני' מונה משעה שנזר לכל ימי עברתו חוץ משלשים במועטת מיהא מונה משעת שאלה כנגד כל מה שעבר ותירץ אי בעית אימא ר' יוסי ובנזירות מרובה ואי בעית אימא רבנן ומאי משעה שנזר משעה שנשאל כלומר שמונה משעת שאלה כימים שנהג בהם היתר בין במרובה בין במועטת והלכה כר' יוסי ויש בסוגיא נסחאות אחרות וזו עיקר ומעתה אם אתה מעמיד משנתנו בנזירות מרובה אתה יכול לפרש מונה משעה שנזר כמשמעו ואם במועטת אתה צריך לפרש משעה ששאל:
+נשאל לחכמים והתירו והרי נמצא שהותר מעיקרו וכמי שאינו אם היתה לו בהמה מופרשת קודם שנשאל תצא ותרעה בעדר שחולין גמורין הם מפני שאף ההקדש היה בטעות ונתגלה הדבר שלא חלה עליה קדושה מעולם ואף בית שמאי מודים בזו הואיל ונתגלה הדבר שמעיקרו לא היה כלום שאף בתמורה שהיא תמורה אף בטעות כמו שב��ארנו אלו נעקר על ידי שאלה עיקר ההקדש שהותפסה בהמה זו בתמורתה מעיקרו אף התמורה אינה כלום וכן הלכה:
+אמרו להם בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים בה שהקדש טעות הוא ואעפ"כ תצא ותרעה בעדר אלמא הקדש טעות אינו הקדש ובית שמאי לא השיבום בזה כלל מפני שלא חששו לה שהרי הפרש שביניהם ידוע ומבורר שכל שהוא בר שאלה נעקר הנדר מעיקרו כאלו לא היה וחזרו לחזק דבריהם בהקדש טעות שהוא הקדש במה שאמרו אי אתם מודים לענין מעשר בהמה במי שטעה בבהמות של עצמו וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מוקדשין בין בטעות בין בכונה שכך אמרו טעותו וכל שכן כונתו ואף על פי שגדולי המחברים בפירושי המשנה פסקו שבכונה לא קידש בשאר חבוריהם כתבוה במקומו כשיטתנו ונמצא שהקדש טעות שבהם הקדש כל שהבהמות שלו שאלו שליח אין טעותו כלום ולא נתקדש אלא עשירי בלבד הא בשל עצמו שלשתן מוקדשין וכן הלכה אלא שאין דינם שוה אלא תשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו ועשירי מעשר ואחד עשר יקרב שלמים כמו שיתבאר במקומו והשיבו בית הלל בזו לא השבט מקדשו ר"ל קריאת השם שהוא הטעות אלא גזירת הכתוב הוא להתקדש הסמוכין לעשירי בטעות הן לפניו הן לאחריו ר"ל תשיעי ואחד עשר ואלו היה הקדש טעות הקדש היה לך לומר כן אף בשמיני ושנים עשר שקרא להם עשירי ואינו כלום אלא שגזירת הכתוב הוא בסמוכים לעשירי ואין ללמוד הקדש ממנה שאין קדושת הקדש באה מאליה אלא על ידי דעת בעלים כדאמר בגמרא הקדש בדעתא דמריה תלי אבל מעשר בהמה כעין קדוש מאליו הוא שאפילו שתק בשעה שעובר תחת השבט ולא קראו עשירי קדוש הוא:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+
+Daf 32a
+
+המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השני גם כן והוא שאמר מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו מצאה שנגנבה אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר הרי זה נזיר ואם משנגנבה הבהמה נזר אינו נזיר זו טעות טעה נחום איש המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב אמר להם נחום איש המדי אלו הייתם יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב נוזרים הייתם אמרו לו לאו והתירן נחום איש המדי וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש נזיר משחרב בית המקדש אינו נזיר אמר הר"ם מבואר שאמרו בכאן בהמתו אמנם ירצה בו שלש בהמות המחויבת לו והטעות אשר טעה נחום המדי מבואר לפי שאמרו התירם לא ירצה בו היתר נדרים ואמנם רצה בו והוא התיר להם השתיה והטומאה ואמר להם שהנזירות בלתי עשוי אולם הפר נדרים הנה מחלוקת שהוא מותר ומאמר חכמים משחרב בית המקדש אינו נזיר ירצה בלא ספק שלא יצטרך הפרה לפי שהוא לא תחייבהו נזירות כבר התבאר בזה המאמר לדעת ר' אלעזר אשר יאמר פותחין בנולד שהוא לא יצטרך הפרה כמו שביארנו בט' מנדרים והוא אמרם בתלמוד שטפוה רבנן לר' אלעזר ואוקמיה בשטתיהו דתנן פותחין בנולד לא יצטרך הפרה ויתבאר מענין בא בנדרים שהוא יצטרך הפרה אצל ר' אלעזר וכבר ביארנוהו זה שם:
+אמר המאירי מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו ר"ל שלשת קרבנותיו ומצאם שנגנבו ונתחרט מתוך הגניבה ובא לישאל על ידי פתח זה שאלו ידע שיגנבו בהמותיו לא היה נודר ואמר שאם בשעה שנדר לא נגנבה הבהמה אין פתח זה כלום שהרי נולד הוא ואין הנולד מצוי ואם כבר נגנבה בשעה שנדר אינו נזיר ר"ל הופר הנזירות מעיקרו ואינו טעון קרבנות שהרי נתלית חרטתו בשעת הנדר ואלו היה יודע בשעת הנדר הדבר שאירע כבר כשנדר לא היה נודר:
+זו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה להביא קרבנותיהם למקדש ומצאוהו חרב והוצרכו לעקירת הנדר מפני שהנזיר אסור לעולם באיסורי נזירות עד שיביאו קרבנותיהם ובאו לפניו ופתח להם בנולד זה ר"ל אלו הייתם יודעים בשעת הנדר שבית המקדש עתיד ליחרב כלום הייתם נודרים ואמרו לו לאו והתירם והרי חורבן בית המקדש נולד וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו שאין פתח זה מועיל אלא למי שבשעה שנדר את נזירותו כבר חרב הבית אלא שנעלם ממנו אבל כל שנדר קודם חורבן אין פתח זה מועיל לו כלום וצריכין פתח ממקום אחר ואע"פ שר' אליעזר היה שם בשעת החורבן כמו שהתבאר בחמישי של גיטין והוא סובר פותחין בנולד לא השגיחו בו ועקרו את דעתו או שהחזירוהו לשיטתם והוא שנאמר בגמרא שטפוה לר' אליעזר ואוקמוה בשיטתייהו כלומר הסירוהו משיטתו והעמידוהו בשיטתם הואיל ולא מצינו שחלק בהם ובגמרא אמרו בענין זה אף על גב דאמור רבנן אין פותחין בנולד בתנאי נולד מיהא פותחין והיכי דמי דאמרי להו אלו אתא איניש דאמר לכון דחרב בית מקדשכון מי נדרתון ודבר זה יש מפרשים בו כן אלו בא אדם בשעת הנדר שיאמר לכם כבר חרב בית המקדש אף על פי ששקר היה אומר הייתם נודרים כלומר שלא הייתם מאמינין בו או שמא לא הייתם נודרים מצד שמאמינין הייתם בדבריו ואלו אמרו שלא היו נודרים מתירין להם אף על פי שלא חרב באותה שעה ואין דנין אותו בנולד ולמדין מזה לכל שאר נדרים ומפני שכמה שקרנים יש בעולם מזומנים לומר שקרות ואין זה נולד ומ"מ יראה לי לשיטה זו דוקא בכיוצא בזה שבודאי קודם החורבן היו שם הרבה דברים מוכיחים עליו ואע"פ שהנחנוהו בכלל נולד שאינו מצוי מ"מ מצוי הוא לכמה בני אדם שיאמרו כן וכן הדבר אצלי במודר הנאה מאחד ונעשה סופר העיר שאם פתחו לו בנולד זה והיו שם דברים מביאים הרבה בני אדם לומר כן שפותחין לו בכך הא כל שאין הדבר מצוי כלל לשום אדם לומר כן אינו פתח כלל ומ"מ בקצת תוספות פירשו בפתח זה שהוא כעין מה שנאמר בפרק ארבעה נדרים אלו היו עשרה בני אדם שפייסוך בשעת הנדר מי נדרת כך בזו אלו באו לכם בני אדם ויאמרו לכם שלא לידור שמא יחרב בית המקדש מי נדריתו ומאחר שהוא אומר שאלו פייסוהו לא נדר והמפייסין מצויין אף על פי שהפיוס מצד דבר העתיד פותחין בזו וזו יתד גדולה ומבוא גדול להיתר נדרים:
+ולמדת מ"מ שידיעת הדבר בשעת הנדר שעתידה להיות אינה מפקיעתו מנולד שהרי חרבן בית המקדש נודע מצד הנבואות שיחרב ואעפ"כ אנו דנין אותו בנולד שאינו מצוי הואיל ומ"מ לא ידעו זמן חרבנו עד שאפשר להתקיים נדרם קודם שיארע ואף על גב דכתיב שבועים שבעים שהם ת"צ שנה והם ע' שנה של גלות בבל ות"כ של בית שני אלמא זמנו נודע מ"מ לא נודע באי זה יום מן השנה והרי היה נדרם יכול להתקיים קודם החרבן הא כל שנודע כן ואי אפשר לנדרם להתקיים פותחין בו ואינו בדין נולד כלל:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה דבר בגמרא שלא ביארנוהו:
+
+Daf 32b
+
+המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן ואמר אחד מהם הרי אני נזיר שזה איש פלני ואחד אומר הרי אני נזיר שאינו הוא הרי אני נזיר שאחד מכם נזיר שאין אחד מכם נזיר ששניכם נזירים שכולכם נזירים בית שמאי אומרים הרי כולם נזירים בית הלל אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ר' טרפון אומר אין אחד מהם נזיר אחד הר"ם בית שמאי אומרים כלם נזירים ר"ל אשר אומרים אמת ואשר אינו אומר אמת כלם יחייבם הנזירות לפי שאצלם הקדש טעות הקדש כן נזירות בשעת נזירות ור' טרפון יאמר שכל אחד מהם לא יפסוק הענין ולא יאמר אותו אלא לפי כח מחשבתו ולא יחייב נפשו זה הנדר חיוב שלם ולזה לאשר אמת דבורו ולזה אין דברו אמת לא תחייבהו נזירות ובית הלל אומרים שאשר לא יתאמתו דבריו נלכד בנזירות והוא אשר יתחייבהו הנזירות ואם אמר דרך משל הריני נזיר שאין זה פלני הנה זה האיש אשר לא נתקיימו דבריו חייבתהו הנזירות הנה הכונה אם כן ממאמר בית הלל מי שלא נתקיימו דבריו הוא מה שאמרו והלכה כר' טרפון:
+אמר המאירי היו ב' מהלכין בדרך ובא אחד כנגדן וכו' פירוש ונחלקו שניהם עליו זה אומר שהוא ראובן וזה אומר שאינו ראובן או שהוא שמעון ואמר הראשון הריני נזיר אם הוא ראובן כדברי והשני אומר הריני נזיר אם אינו ראובן כדברי או אם הוא שמעון והגיע אצלם והרי הוא ראובן לבית שמאי שניהם נזירים שנזירות טעות נזירות כהקדש ולבית הלל אינו נזיר אלא אותו שנתקיימו דבריו ומה שאמר אין נזיר אלא אותו שלא נתקיימו דבריו הרי אמרו בגמרא תני שנתקיימו דבריו וכן תירצוה בדרך אחרת ולשונם בזה כגון דאמר אי נמי לאו פלני ליהוי נזיר ומאי לא נתקיימו דבריו לא נתקיימו דבריו הראשונים אלא האחרונים ופירוש הדברים שהתנה בנזירותו על שני דברים בחיוב ובשלילה כגון שאמר ראובן הוא ואינו שמעון ואם הוא ראובן ואינו שמעון הריני נזיר ולימד שלא סוף דבר שהוא נזיר כשנתקיימו כל דבריו ר"ל שהוא ראובן אלא אף אם אינו ראובן שנמצא שלא נתקיימו דבריו הראשונים הואיל ומ"מ נתקיימו דבריו האחרונים כגון שלא היה שמעון אלא אדם אחר הרי הוא נזיר מצד דבריו האחרונים הא אם היה שמעון לבית הלל אינו נזיר כלל הואיל ולא נתקיימו דבריו כלל ויש מפרשים בדרך אחרת לומר שחזרו מדבריהם והחליפו דבורם זה בשל זה בתוך כדי דבור ואותו שנתקיימו דבריו האחרונים נעשה נזיר שהולכין אחר לשון אחרון הואיל ובתוך כדי דבור חזרו בהם ואף על פי שלענין פסק כך הוא לענין פירוש מ"מ מילי דכדי נינהו ולא הוצרך ללמדם כלל ועוד שהרי בלשון הגמרא נאמר אי נמי לאו פלני הוא אלמא שהוא סבור לקיים ב' דבורים וכן ראיתי בתוספות שפירשוה ג"כ בדרכים אחרים שאין מתישבים עלי:
+ונשוב לענין המשנה והוא שחזר ולימד דין זה כשאמר הריני נזיר שאחד מכם נזיר שאין אחד מכם נזיר ששניכם נזירין שכלכם נזירים פירוש שסיעת בני אדם הולכת ואחד בא כנגדן ואומר הריני נזיר שאחד מכם נזיר ר"ל שיש ביניכם אחד שהוא נזיר או שאין בכם נזיר אפילו אחד או ששניכם נזירים כלומר שיש בכם שנים שהם נזירין או שכלכם נזירים ולא נתקיימו דבריו בית שמאי אומרים כלם נזירים כלומר הן אותם השנים שנזרו על האחד הבא כנגדן הן האחד שנזר על הסיעה העוברת בין אותו שנתקיימו דבריו בין אותו שלא נתקיימו דבריו ובית הלל אומרים אינו נזיר אלא אותו שנתקיימו דבריו ומה שאמר שלא נתקיימו תני שנתקיימו או שתפרשהו על השנים שהאחד בא כנגדן ועל הדרך שביארנו ר' טרפון אומר אין אחד מהם נזיר ר"ל אפילו אותו שנתקיימו דבריו שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ר"ל שידע בשעת הנזירות שדבריו קיימים הא כל שנוזר על הספק אף לכשיתקיימו דבריו אינו נזיר ואין הלכה כדבריו ולא כדברי בית שמאי אלא כבית הלל:
+משנה הרתיע לאחוריו אינו נזיר ר' שמעון אומר יאמר אם היה כדברי הרי אני נזיר חובה ואם לאו הרי אני נזיר נדבה ראה את הכוי ואמר הרי אני נזיר שזה חיה הרי אני נזיר שזה בהמה הרי אני שאין זה בהמה הרי אני נזיר שזה חיה ובהמה הרי אני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה הרי אני נזיר שאחד מכם נזיר שאין אחד מכם נזיר ששניכם נזירים שכולכם נזירים הרי כולם נזירים אמר הר"ם פי' הרתיע לאחוריו חזר אחורנית ר"ל זה האיש אשר חלקו בו אם הוא פלני אם לאו אם הוא נזיר או בלתי נזיר אחר שהיה לפניהם חזר לאחוריו ולא יודע עם מי האמת מהם הנה לא יחייב אחד מהם נזירות ור' שמעון סבר ספק נזירות להחמיר כמו שקדם ויחוייב כל אחד מהם הנזירות מספק כמו שנזכר שם ואינה הלכה וכבר הקדמתי לך בפרק אחרון שכוי יש בו דרכים שוה לחיה וכו' ולזה תחייבהו הנזירות על איזה פנים שאהיה מאמרו ואם היה האיש האחד בעצמו יאמר אלו המאמרים כלם על הכוי וידור בנזיר על כל אופן מאלו הששה פנים יחייבהו נזירות ובעבור שזכר הכוי שהוא מין בהמה ומין חיה וזכר דיני מי שנדר שהוא כן או אינו כן הביא מה שדומה לזה והוא שהיו האנשים לפניו אחד נזיר ואחד אינו נזיר הנה אשר אמר מהם הריני נזיר שאחד מכם נזיר חיבתהו הנזירות וכן אם יאמר הריני נזיר שאין אחד מכם וכן אם ששניכם נזירים לפי שכבר צדק על הקצת כמו הכוי בשוה וכן אם היו אשר לפניהם רבים והיה בהם נזירים ובלתי נזירים ואפי' היו מאה בלתי נזירים ואחד נזיר ואמר שכלכם נזירים חייבתהו הנזירות להיות קצת דרכיו שוה לדרכי חיה וזה ענין אמרו הרי כלם נזירים ר"ל הנזירות מחוייבת לאלו כלם אשר יאמרו כל דבור מאלו הדבורים:
+אמר המאירי הרתיע לאחוריו ר"ל אותו האחד שנזרו השנים עליו הלך לאחוריו ולא הגיע אצלם עד שאי אפשר להם לברר אם נתקיימו דברי האחד אם לאו אין אחד מהם נזיר וזו ודאי לר' טרפון לא הוצרכה שהרי אף בהגיע אצלם כן וכן לבית שמאי לא הוצרכה שאף בנתברר שלא נתקיימו דבריהם נזירים הם וכל שכן בספק נתקיימו הא לא נצרכה אלא לבית הלל ואף על פי שלא נתברר לנו דעת בית הלל בזו פירשו בגמרא שלדעת ר' יהודה נאמרה וכמו שאמרו לדעתו הריני נזיר שיש בכרי הזה מאה כור והלך למדדו ומצאו שנגנב או שאבד ר' יהודה מתיר כלומר שאינו נזיר שסתם נזירות להקל וכן הדין בהרתיע לאחוריו ור' שמעון חולק לומר שהוא נזיר אלא שיתנה על נזירותו אם כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה כדי שיהא נזיר ודאי אם בחובה אם בנדבה שאם לא יתנה הוה ליה ספק נזיר ויתעכב אף לאחר שלשים בשתיית יין וגלוח מפני שלא יהא יכול להביא קרבנותיו מספק חולין בעזרה וכן הוא אומר בשמועת הכרי וכמו שאמרו עליה ר' שמעון אוסר ומ"מ הלכה כר' יהודה:
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+ראה את הכוי וכו' וכבר ידעת שהכוי יש בו דרכים שוה לחיה ולא לבהמה ויש בו דרכים שוה לבהמה ולא לחיה ויש בו דרכים שאינו שוה לאחד מהם ויש בו דרכים ששוה לשניהם כמו שנשנית באחרון של בכורים וביארנוה בראשון של קדושין ומתוך כך אמר במשנה זו אמר הריני נזיר שזה חיה שאין זה חיה שזה בהמה שאינו בהמה שזה חיה ובהמה שאינו חיה ובהמה שאחד מכם נזיר שאין א' מכם נזיר ששניכם נזירים שכלכם נזירים כלם נזירים ופי' הדברים שהמשנה שנויה לדעת בית שמאי אלא שאין הדבר שוה שמה שנתלה מן הנזירות בענין הכוי אף לענין פסק כלם נזירים שהרי הכל אמת מצד הדרכים שבו שאף הוא לא על גופו הוא מכוין שאם כן היאך אומר שהוא חיה ובהמה וזה אי אפשר אלא שעל הדרכים שבו הוא מכוין הא כל שנתלה באחד מכם נזיר וכו' לדעת בית שמאי היא שלענין הלכה אינו נזיר אלא את שנתקיימו דבריו ובגמרא פירשו שבענין משנה זו יכולין להתפס תשעה נזירים כגון שהיו רבים אחד אמר הריני נזיר שזה חיה ושני אמר שאינו חיה ושלישי אמר שזה בהמה ורביעי אמר שאינו בהמה וחמישי אמר שזה חיה ובהמה וששי אמר שאינו לא חיה ולא בהמה ושביעי אמר לאותן הנוזרים שאחד מכם נזיר ושמיני אמר שאין אחד מכם נזיר ותשיעי אמר שכלכם נזירין ובתוספות אין גורסין כאן ששניכם נזירין שאם כן עשרה הם וכן יש למחקה מצד אחר שהרי באותם הששי הם תולין נזירותם אלא שיש לפרש ששניכם וכלכם חדא היא אף על פי שששה הם פירושו ששנים מהם נזירין אלא עיקר הדברים שלא לגרסו ולימד במשנתנו מ"מ שכלם נזירים לדעת בית שמאי ולענין פסק כל שנתלה בענין הכוי מיהא נזירים מצד הדרכים כמו שביארנו ובאחרים כל שנתקיימו דבריו כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ בתוספות פירשו שאף הנזירות התלוי בכוי לדעת בית שמאי הוא ונראה שהם מפרשים שבגוף הכוי הם חלוקים ואיני יודע היאך יפרשו שהוא חיה ובהמה שכל האחרות מתפרשות כראוי שאף שאינו לא חיה ולא בהמה אפשר שבריה בפני עצמה היא הא חיה ובהמה היאך ומ"מ יראה לי כדבריהם אם לא נצטרף שם זה שאמר שהוא חיה ובהמה שמעיד על כלם שעל הדרכים הוא נאמר ולא על טבעו ותולדתו ואף במסכת בכורים שנינו הריני נזיר שזה בהמה וחיה הרי זה נזיר ומסתמא נזיר ודאי קאמר אלמא ודאי על הדרכים שבו דבריהם מתפרשים:
+ונשוב לבאור משנתנו שבצירוף רבים מצינו במשנתנו תשעה נזירים כמו שביארנו והוא שאמרו בגמרא כגון דהוו גברי טפי דמיתפסי ואזלי כי הדדי ונזרו הששה בענין הכוי ובאו השלשה אחריהם שאחד מהם אמר שאחד מאותם הששה נזיר וכו' והשני שאין אחד מהם נזיר והשלישי שכלם נזירים לדעת בית שמאי ומ"מ בבריתא אחרת שנינו תשעה נזיריות ור"ל שכלם באדם אחד בלא צירוף שום חבר והרי אחד בלא חברים אין לו מקום לומר שאחד מכם וכו' ואם כן כל התשעה נזיריות נתלין בעניני הכוי והיאך אתה מוצא בהם תשעה ואינה אלא ששה בשום פנים כגון שיאמר בדבורים חלוקים ובתנאי נזירות כל הדרכים שהזכרנו בו ופירשוה באומר הריני נזיר ונזיריות הכל עלי כלומר באחד שמצא תשעה הנזירים שהוזכרו ואמר הריני נזיר בכל אחד מן הספקות שהוזכרו בו ובכל מה שהותפס בו שהמתפיס עצמו בספק נזירות הוא ספק נזיר ומ"מ הלכה שאינו נזיר אלא במה שנתלה בכוי או באחרים במי שנתקיימו דבריו על הדרך שביארנו ויש מפרשים ונזיריות הכל עלי שכלם מתפרשות בענין הכוי ששה שהזכרנו והשלשה אחת שיאמר שזה חיה ואינו חיה כלומר שבקצת דברים כך ובקצת דברים כך והשנית שיאמר שזו בהמה ואינה בהמה והשלישית שזו חיה ובהמה ושאינו לא חיה ולא בהמה אדם ובהמה תושיע ה':
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+שלשה מינין אסורין בנזיר וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק החמישי שבה אמנם יסוד ענינו יבאר הדברים שהנזיר אסור בהם ושהוא חייב בהם את שאסור בהם כגון באכילת הדברים האסורים לו באכילה ושתיית דברים האסורים לו בשתייה וכגון איסור גלוח וטומאה למתים ואת שהוא חייב בהן כגון קרבנות טומאה ותגלחת שבהן ושזה החלק יתבאר בזה הפרק ובפרקים שאחריו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בביאור שלשת הדברים האסורין לו טומאה ותגלחת והיוצא מן הגפן השני דין תגלחת טומאה וקרבנותיה אם נטמא בתוך ימי נזירות השלישי דין תגלחת טהרה וקרבנותיה כשהשלים נזירותו הרביעי אם נמצא אי זה פסול או אי זה דבר שלא כדין בזבחים כיצד עושין לו וכיצד אין עולין לו ואם נטמא אחר קרבן אחד היאך דינו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון ובפרט בענין איסורי אכילה ושתייה שבו והוא שאמר שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר' עקיבא אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן על הזוגים בפני עצמן ר' אלעזר בן עזריה אומר עד שיאכל שני חרצנים וזוגן אלו הן החרצנים ואלו הן הזוגים החרצנים אלו החיצונים והזוגים אלו הפנימיים דברי ר' יודה ר' יוסי אומר שלא תטעה בזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל אמר הר"ם כבר אמרנו הרבה פעמים שהרביעית הוא מדה שעורה אצבעיים על אצבעיים וחצי אצבע וחומש ואלו האצבעות יקישו בהם הם הבוהנות מאצבעות היד וביאור שרה פתו טבל לחמו והיא מלה עבודה וכל משרת ענבים וענין לצרף כזית אם היה בלחם עם היין אשר נשרה בו כזית לפי שר' עקיבא סבר היתר מצטרף לאיסור ואין הלכה כר' עקיבא ראית ר' אליעזר מחרצנים ועד זג ומיעוט הקבוץ בלשון עברי שנים וענבל תמונה יתלה בצואר החיות והוא הפעמון שם החלול ממנו זוג ושם הגשם המקש אשר יכה בצדדי התמונה וישמיע לה קול ענבול והלכה כר' יוסי אשר יאמר שחרצן הוא הגרעין וזג הוא הקלפה החיצונה ואין הלכה כר' אלעזר בן עזריה אלא אם אכל מן החרצנים והזגים:
+אמר המאירי שלשה מינין אסורין בנזיר ר"ל שלשה ענינים נאסר עליו הטומאה כלומר שיזהר מן הטומאה ר"ל בטומאת מת שנאמר כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא ואם נטמא במזיד לוקה שתים אחת מלאו זה ואחת משום בל יחל שהוא בכל הנדרים כמו שהתבאר:
+והתגלחת ר"ל שאסור לו לגלח אפילו שערה אחת שנאמר תער לא יעבור על ראשו וכל שגלח אפילו שערה אחת בתער או אף בדבר אחר כגון מספרים וכיוצא בהם כל שהוא כעין תער והוא שקצצה מעיקרה לוקה שתים אחת מלאו זה ואחת משום בל יחל וכן אם תלשה ביד הא אם הניח בה כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה אלא שביטל מצות עשה שנאמר גדל פרע שער ראשו:
+והיוצא מן הגפן ר"ל הן באכילה הן בשתיה שנאמר כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל וכן יין ושכר לא ישתה והיוצא מן הגפן פירושו בין הפרי בין פסולתו של פירי והפרי הוא הענבים לחים או יבשים והבוסר והוא שהוזכר בגמרא בלשון גורקי מענין שייף לברתיה בגוהרקי דערלה שכל שלא נתבשל קרוי בלשון ארמי גוהרקא והפסולת הוא החרצן והזג והענבים שהחמיצו והם שהוזכרו בגמרא בלשון עינבי דקרוס מלשון חמרא דאיקריס וכן ענבים הדקים שבין הגסים שאינן מתבשלים לעולם והם שהוזכרו בגמרא בלשון בין הבינים וכן לענין שתיה היין הוא הפרי הן לח הן קרוש והחומץ הוא הפסולת אבל כל שהוא מכלל העץ כגון עלין ולולבין ומל גפנים וכן הסמדר מותרין לגמרי שכל אלו מגוף העץ הם ולא נאסר אלא ביוצא הימנה וכל שאכל או שתה מן היוצא ממנה לוקה שתים אחת מלאו המיוחד על מה שאכל או שתה ואחת משום בל יחל ושיעור איסורו באכילה בכזית ובשתיה ברביעית ואם אכל כזית ענבים לחים וכזית ענבים יבשים והם הצמוקים וכזית חרצן וכזית זג ושתה רביעית יין ורביעית חומץ לוקה שבעה אחת משום ענבים לחים ואחת משום יבשים וכמו שאמרו על שניהם מה לחים ויבשים שהם מין אחד והם שני שמות וחייבין על זה בעצמו ועל זה בעצמו אף כל וכו' ואחת משום חרצן ואחת משום זג ואחת משום יין ואחת משום חומץ שאף הם שני שמות הם שהרי אף הם שני מינין כמו שהתבאר בבתרא ואחת משום בל יחל ומ"מ גדולי המחברים חולקין שלא ללקות ביין וחומץ אלא אחת כמו שנבאר וכן יש מוסיפין להלקות על לאו שבכללות שבו ר"ל מכל אשר יעשה וכו' ואינו כן כמו שיתבאר ואמר אחר כן שכל היוצא מן הגפן מצטרף זה עם זה ר"ל לכזית של אכילה ולרביעית של שתיה ר"ל שאם צירף ענבים וחרצן וזג ואכל בין כלם כזית ביחד או זה אחר זה בתוך כדי אכילת פרס לוקה אחת על אותו כזית ואחת משום בל יחל וכן אם שתה יין וחומץ מעורבים זה עם זה ברביעית וכן אף האכילה והשתיה מצטרפות ר"ל שאם שתה פחות מרביעית יין ואכל עמו ענבים עד שבין שניהם יש שיעור רביעית לשתיה או כזית לאכילה לוקה וכן כתבוה גדולי הרבנים בראשון של סוכה ומכאן נראה לי שרמז במה שאמר אחר כן ואינו חייב עד שיאכל כזית מן הענבים משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ור' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ונאמר עליו בגמרא תנא קמא לא מדמי לכל איסורי נזיר לשתיה ור' עקיבא כיון דכתיב לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל איסורין בכזית ופירוש הדברים לדעתי אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית ר"ל מן הענבים לבד או מן המצטרפים עמו בדברים הראוים לאכילה כגון חרצנים וזגים וזו היא משנה ראשונה וכן ביין עד שישתה רביעית יין לבד או המצטרפים עמו בדברים הראויים לשתיה כגון חומץ הא ראוי לאכילה עם ראוי לשתיה אינו מצטרף ועל משנה זו הראשונה אמרו בגמרא תנא קמא לא מדמי איסורי נזיר ר"ל איסורין שמענין אכילה לשתיה ואין שיכות לאכילה עם שתיה עד שיצטרפו שניהם אלא או כזית בכל מידי דאכילה או רביעית בכל מידי דשתיה ור' עקיבא חלק לומר שמצטרפות על הדרך שפירשנו תחלה מדחזינן לקרא שכלל אף היין בלשון אכילה כדכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל מה אכילה ר"ל בדברים הראויים לאכילה בכזית אף כל איסורין שבו מצטרפין לכזית ואף אכילה ושתייה וייחס את הכל לכזית שאף הרביעית כשהוא קרוש עומד על כזית כמו שביארנו במסכת שבת ע"ז א' והוא שאמרו כאן ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית ר"ל מן היין כגון שנבלע רביעית יין באותה הפת חייב כל שאכל הפת ביחד או בתוך כדי אכילת פרס אלמא אף הראוי לשתיה שהכניסו דרך אכילה חייב וכל שכן שהאכילה בדבר הראוי לאכילה והשתיה בדבר הראוי לשתיה מצטרפין ואף על פי שר' עקיבא אף בשיש כזית בין הפת והיין אמרה ומשום דסבירא ליה דהיתר מצטרף לאיסור בנזיר הואיל ויש טעם היין בכלו ושטעם האיסור בעין או בבליעה שלא על ידי רוטב שלא נתפזר טעם האיסור בהיתר אלא שהוא צרור ומונח כמו שיתבאר מ"מ בכאן לא אמרה אלא בשיש כזית לצרף ביין לבד ר"ל שנבלע בו רביעית והוא שאמרו בגמרא על מה שאמרו היתר מצטרף לאיסור בנזיר דאליבא דר' עקיבא איתמר ושאלו בה הי ר' עקיבא אילימא ר' עקיבא דמתני' דאמר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב דילמא התם שאני דאיכא כזית בעיניה כלומר דכל שיש בו כדי לצרף כזית ביין לחודיה קאמר וכי תימא אי הכי מאי למימרא לאפוקי מדתנא קמא דאמר עד שישתה רביעית יין כלומר שהיה דעתו שלא ללקות על היין אלא בדרך שתייה ואפקה מר' עקיבא דבריתא דאמר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית מפת ויין חייב אלמא פלוגתא דמשנה ראשונה ור' עקיבא דמתני' אינה אלא דלמשנה ראשונה אין שתיה ואכילה מצטרפות ולר' עקיבא מצטרפות והלכה כר' עקיבא בהא אלא דבההיא דבריתא אין הלכה כמותו ואין היתר מצטרף לאיסור כלל אף בנזיר כמו שיתבאר והדברים ברורים ומשנה ראשונה נדרשת לפניה ולאחריה ר"ל אאינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית ואעד שישתה רביעית יין על הדרך שביארנו:
+וטרחתי בפירוש זה מצד שראיתי המפרשים מתבלבלים בביאורה ולא עלתה בידם והוא שגדולי הרבנים מפרשים שזו שאמרו תחלה ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית אינה משנה ראשונה אלא הם הם דברי ר' עקיבא ופירושם עד שיאכל כזית וכן בשתיה כזית והוא שיעור מה שנשפך מכלי מלא בשביל כזית ואחריו אמרו משנה ראשונה עד שישתה רביעית והם מפרישים גם כן והוא הדין לאכילה ונמצא מחלקתם שלמשנה ראשונה אף מידי דאכילה שיעורו ברביעית ולר' עקיבא אף מידי דבר שתיה בכזית והם גורסין בגמרא תנא קמא מדמי כל איסורי נזיר לשתיה ר"ל משנה ראשונה מדמי לכל איסורי נזיר לשתיה ר"ל שיהא אף הראוי לאכילה שיעורו ברביעית ור' עקיבא סבר מדכתיב לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל כזית וכמה הרפתקי עדו עליה דהאי פירושא חדא דמהיכא אית להו דהא דאינו חייב עד שיאכל כזית ר' עקיבא היא ועוד מהיכן להם עד שיאכל כזית והוא הדין לשתיה ועוד שישתה רביעית והוא הדין לאכילה ליכיילינהו וליתנינהו עד שיאכל או ישתה כזית ועד שישתה או יאכל ברביעית ועוד אי רישא ר' עקיבא היאך הפסיק בין דבריו של ר' עקיבא שהרי אחריו אמרו אמר ר' עקיבא אפי' שרה וכו' ועוד הוה ליה למיתני משנה ראשונה עד שיאכל מן הענבים ברביעית דהא הויא רבותא טפי ואף אחרוני הרבנים הרגישו בקצת קושיות אלו ובאחרות עמהן אלא שהנחנו מהם מה שלא נראה לנו להיות קושיא חזקה והוספנו עליהן מה שנראה לנו להיות קושיא חזקה ואף הם פירשו דעד שיאכל כזית ממשנה ראשונה הוא ולא נחלקו אלא בשתיה שלמשנה ראשונה ברביעית ולר' עקיבא אף שתיה בכזית וגורסין בגמרא תנא קמא לא מדמי וכו' ולא הרגישו להקשות לא להם ולא לגדוליהם שהרי רביעית לשתיה וכזית לאכילה שיעור אחד הוא אלא שעיקר הדברים כמו שפירשנו:
+והזכיר אחר כן שאם אכל ענבים וחרצנים וזגים ושתה יין חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו וכן הלכה כמו שביארנו ואף אם אכל ענבים שבשני שמות כגון לחים ויבשים חייב עוד אחת כמו שביארנו:
+ר' אלעזר בן עזריה אומר אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזגן ר"ל שני גרעינין וקליפתן דמיעוט חרצנים שנים והרי בכל קליפה שני גרעינין בתוכה ומתוך כך הוא אומר שאין החיוב אלא בענבה אחת שיש בה שני חרצנים וקליפה אחת שעליהן והוא סובר כר' יוסי שחרצן הוא הגרגיר כמו שיתבאר בסמוך אלא שלעיקר דבריו מיהא שאמר שאינו חייב אף באכילת כזית אלא אם כן היו בכלל צירופיו שני חרצנים וקליפה אחת אין הלכה כן אלא אף בחרצן לבד או בזג לבד כל שאכל מהן כזית חייב ואם אכל חרצן בכזית וזג בכזית חייב שתים ונחלקו אחר כך בביאור חרצן וזג שלדעת ר' יהודה חרצנים אלו החיצונים ר"ל הקליפה וזג אלו הפנימיים ר"ל הגרעינין ור' יוסי חולק ואומר בהפך וכדי שלא תטעה הוא מזכיר בהם כזוג של בהמות שהחיצון החלול שהגרגיר המקשקש מונח בתוכו קרוי זוג ואותו הגרגיר שבתוכן קרוי עינבל ואף בכאן החיצון ר"ל הקליפה קרויה זג והגרעינין שזורעין אותם קרויים חרצנים וכן הלכה וכמו שאמרו בענין כלאים חטה ושעורה וחרצן ואין הקליפה בת זריעה וזהו שתרגם אנקלוס זג עיצורין שהקלפות הן הן שנעצרות בגת וגרגרים שבפנים שהם החרצנים תרגם פורצנין ו��מו שאמרו בפרק כל הבשר ק"י א' במאי טויתינהו בפורצני ואין הקליפות ראויות להיסק אלא הגרעינין וזהו שהתורה הזכירה חרצן בלשון רבים וזג בלשון יחיד מפני שרוב ענבים יש בתוך כל קליפה שני גרעינין:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 34b
+
+זה שביארנו במשנתנו שכל שהוא מכלל העץ כגון עלין ולולבין ואף הרכים שבהם ואף הסמדר אינם בכלל איסורי נזיר לא סוף דבר כשכל אכילתו מהם אלא אפילו אכל או שתה מאיסורי נזיר פחות מכשיעור והשלימו באלו אין מצטרפין אלא הרי הוא כשאר התירות שאינן מצטרפות לאיסור אף באיסורי נזיר כמו שביארנו ועל שיטה זו אנו גורסין בסוגיא זו היוצא מן הגפן אין גפן עצמו לא מתני' דלא כרבי אליעזר וכו' איכא דאמרי לה אסיפא כל היוצא מן הגפן מצטרף וכו' הא גפן עצמו לא ואמרו עליה מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא לא כלומר שמכל מקום מצטרף הוא והלכה כאיכא דאמרי ויש גורסין בדרך אחרת וזו עיקר:
+כבר ביארנו בששי של סנהדרין שמדת כלל ופרט וכלל יש דורשין אותה בלשון זה ר"ל כלל ופרט וכלל ויש דורשין אותה בלשון ריבה ומיעט וריבה ושם ביארנו החלוק שבין לשון זה לחבירו והיאך לשון ריבה ומיעט וריבה מרבה יותר על הפרט מלשון כלל ופרט וכלל וכן ביארנו שם שפרט וכלל ופרט דינו לגמרי ככלל ופרט וכלל וכן מיעט וריבה ומיעט למי שדורשו בלשון זה דינו כריבה ומיעט וריבה וכן ביארנו שם שפרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט לרבות כל דבר עד שיפרוט לך הכתוב פרט אחריו להחזירו לדין כלל ופרט וכלל על הדרך שביארנו שם וכן ביארנו שם שברוב מקומות אנו פוסקים כמי שדורשו בכלל ופרט וכלל ואף זו שבכאן אחת מהן שהרי אין הלכה כר' אליעזר שמרבה עלין ולולבין ושאינו ממעט אלא שבישתא והיא הזמורה עצמה שאינה ראויה לאכילה אלא כרבנן שממעטין עלין ולולבין אף בזמן שהן ראוים לאכילה ר"ל כשהם רכים ביותר:
+
+Daf 35a
+
+כבר ביארנו בשבועת השומרין שאינה אלא בדבר המיטלטל וגופו ממון וכעין פרט האמור עליהם חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור הא עבדים ושטרות וקרקעות אין נשבעין עליהן כמו שיתבאר במקומו ועל זו אמרו חמור או שור פרט וכל כלל בהמה לשמור וחזר וכלל וכו' כלומר דמינה יליף ר' אליעזר במדת פרט וכלל ופרט שדנין בו כעין הפרט וכן ידעת בענין קרבנות שהרובע והנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר והחיה כלן פסולין לקרבן אבל בהמה שנעבדה בה עבירה אחרת כגון שחרש בה בשבת או שחרש בה עם בהמה טמאה או שחסמה ודש בה כשרות ולענין ביאור זהו שאמרו לילף מהדין קרא אם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים פי' מן פרט הצאן כלל הכבשים או מן העזים פרט ודנין בו כעין הפרט לרבות שנעבדה בה עבירה אחרת ולמעט רובע ונרבע וחביריהם שבפסול עבירה שבגופם וכן לילפה מדכתיב מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו וכו' מן פרט ולמעט את החיה הבהמה כלל שחיה בכלל בהמה בקר וצאן פרט ודנין בו כעין הפרט למעט חיה ולרבות בחור בעולה וזקן באשם וענין הסוגיא מבולבל כמעט שאין לעמוד בביאורה אלא שאנו נדחקים לפרש שלא חשש להשיבו על הראשונה דמן הצאן שאין הפרט מוכיח בפרטים שהוזכרו כלום אבל השיבו על השניה דמן הבהמה דאי מהתם אף מעין הפרט הוה מרבינן חיה דחיה בכלל בהמה היא אלא דאותביה היכי סלקא דעתך למימר הכי והא בקר וצאן כתיב וחזר ותירץ שזו אינה פרט וכלל ופרט אלא כלל ופרט וכלל דמן הבהמה כלל בקר וצאן פרט תקריבו חזר וכלל וזו פשוטה היא לדרוש בה כעין הפרט ושאל עליה ומנלן דהכי הוא ר"ל דבכלל ופרט וכלל נידרוש כעין הפרט ומוכח לה ממעשר שני כמו שנבאר עכשו:
+
+Daf 35b
+
+אין לוקחין בכסף מעשר שני אלא דבר שהוא פרי מפרי הן דרך הריון והולדה הן דרך נטיעה וזריעה כגון בהמה חיה ועוף מאמותיהם וענבים מגפניהם וכן שיהא מגידולי קרקע ר"ל שיהא מזונם או יניקתם מן הארץ ומתוך כך אין לוקחין ממנו כמהין ופטריות וכיוצא בהם שאין להם זרע להיות יוצאות זו מזו ולא דגים שאין מזונם מן הארץ לבד וכבר ביארנוה בשלישי של עירובין כ"ז ב':
+ולענין ביאור סוגיא חזר אחר כן לחקור בעצמן של מדות שבכלל ופרט לבד כלל אחרון בא ומוסיף כל הדומה לפרט שאלמלא כלל אחרון לא היה בכלל אלא מה שבפרט וכן בפרט וכלל כלל ראשון מוסיף גם כן כל הדומה לפרט שאלמלא כן היה הכלל מוסף על הפרט לרבות כל דבר אלא שנשאר לו בשאלה מה בין כלל ופרט וכלל דהיינו תרי כללי ופרטא לפרט וכלל ופרט דהיינו תרי פרטי וכללא והשיבו שכלל ופרט וכלל מרבה יותר מפרט וכלל ופרט שכל שיש לרבות דבר הדומה מצד אחד ודבר הדומה משני צדדין שמרבין כל הדומה לפרט אף מצד אחד ואם יש לרבות משלשה צדדין מרבין מיהא לכעין הפרט הדומה לו משני צדדין ומשום דכללא בתרא דוקא כמו שביארנו בששי של סנהדרין ואלו תרי פרטי וכללא אין מרבין אלא הדומה לפרט מכל צדדיו שאם יש שם דבר הדומה לו משלשה צדדין אין מרבין את הדומה לו מאחד ולא אף משנים ואם אין שם דומה משלשה צדדין אלא מאחד או מב' מרבין את הדומה בב' וכן כל כיוצא בזה הא מ"מ לדעת האומר כללא קמא דוקא הוא בהפך אלא שהלכה כללא בתרא דוקא וכבר ביררנו דבר זה עם ביאור ההפרש שבין כלל ופרט וכלל לריבה ומיעט וריבה בששי של סנהדרין:
+זה שביארנו בהיתר שאינו מצטרף לאיסור אף באיסורי נזיר לא סוף דבר כשרוב האכילה היתר אלא אף כשחציה או אפילו רובה איסור ולענין ביאור מיהא אף לדעת האומר היתר מצטרף לאיסור דוקא בשאין שם רוב היתר והוא שאמרו למטה בשלמא לדידי דאמינא משום היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין וכו' כלומר וכשאוכל ממנה כזית אין שם חצי זית מן האיסור אלא לדידך דאמרת עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישא חולין מאי הוי ואף על פי שיש גורסין בדרך אחרת אינו כלום וכן יראה מסוף הסוגיא שאף לדעת האומר היתר מצטרף לאיסור דוקא באכילה בבת אחת וזהו שהוצרך ללמד שאיסור מצטרף באיסור אחר בנזיר ר"ל אף בזה אחר זה ובלבד בתוך כדי אכילת פרס שאם תאמר אף בהיתר מצטרף לאיסור אף בזה אחר זה מה הוצרך ללמד באיסורי נזיר שמצטרפין ומ"מ הלכה שאף ברוב איסור אין היתר מצטרף עמו ובקדשים מיהא אף ברוב היתר מצטרפין בקצת דברים לדעה קצת כמו שיתבאר למטה בחטאת אלא שיש חולקין בה כמו שביארנו בשלישי של פסחים והאיסורין מיהא כל שאינם מין אחד אין מצטרפין בחולין ובאיסורי נזיר הואיל ואיסורין שבו אחד הם הרי הם כנבלה וטרפה שמצטרפות ובקדשים אף האיסורין מצטרפין וכמו שאמרו הפגול והנותר וכל שפסולו בקדש מצטרפין:
+
+Daf 36a
+
+כבר ידעת שהמקטיר שאור למזבח לוקה בין שהקטירו בעצמו בין על ידי תערובת כגון שנתערב עם פתיתין של מצת מנחה ולא ניכר איזהו של חמץ ואיזהו של מצה ובלבד שיהא בשאור כזית שאין הקטרה למלקות בפחות מכזית אלא שאם נפל ממנו לתוך הנקטרת נפסלה שאוסרין הן בכל שהו וזה שאמרו כאן אף שאור בבל תקטירו ושאל בה כמאן כר' אליעזר דדריש כל ר"ל בענין חמץ בפסח ללקות על עירובו אי הכי לענין חמץ בפסח נמי נימא הכי ותירץ אין הכי נמי אלא שהוא תופסה בשאור לאפוקי מדאביי דמחייב בהקטרה בפחות מכזית אף בלא צירוף היתר וקמ"ל דאין הקטרה בפחות מכזית ולהכי מצריכינן עלה צירוף היתר ולענין פסק מיהא אין הקטרה למלקות בפחות מכזית וכן הלכה שאף צירוף היתר אין מועיל בו אף על פי שבקצת דברים שבקדשים היתר מצטרף לאיסור לדעת קצת כמו שביארנו:
+המקפה ר"ל תבשיל עבה והוא של תרומה והשום והשמן הנתונין בו לתבל הן של חולין ונגע טבול יום במקצתה אף על פי שטבול יום אינו פוסל בחולין אלא בתרומה בזו פסל את הכל שהמקפה עיקר ואם המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה לא פסל אלא מקום מגעו הא מקום מגעו פסל אפילו נגע בחולין כגון שהיו השום והשמן ניכרים ושאלו בה מה טעם שאם מצד שיש בהם טעם התרומה אין הטעם עושה כלום לטומאה אלא לאיסורין ופירשוה הואיל וזר לוקה עליה בכזית והיו סבורים לפרש באכילת כזית בין שניהם ר"ל התרומה והחולין וזו אינה שהרי אין היתר מצטרף לאיסור אלא לא נאמרה אלא כשיש שם שום ושמן כל כך שכל אכילת פרס שבמקפה יש בה כזית שום ושמן ופי' הדברים הואיל וזה לוקה עליו באכילת כזית תרומה בכדי אכילת פרס של מקפה וכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא שלא אמרו מדאוריתא חד בתרי בטיל אלא במין במינו שאין בו טעם ואף על פי שנחלקו חכמים על רבי אליעזר שלא ללקות בכותח הבבלי שאני כותח הבבלי שאין דרכו אלא בטבול והוא הקרוי כאן מישטר שטר ואי אפשר לאכול ממנו כזית בכדי אכילת פרס ואם תמצא לומר שאכלו בעין והוא הקרוי כאן מישרף שריף מלשון שורפה חיה בטלה דעתו אצל כל אדם ואינה אכילה המחייבת ושמא תאמר והרי תרומת השום מיהא אינה אלא מדרבנן והיאך אמרו שזר לוקה עליו פירשו בתוספות דלוקה דקאמר אשמן קא מהדר ואם תמצא לומר דאשום קא מהדר אף אתה מפרש דלוקה מדרבנן והואיל ומ"מ ודאי הוא החמירו בה:
+
+Daf 36b
+
+שתי מדוכות שדוכין בהן את התבלין ודכו בהן תבלין באחת של חולין ובאחת של תרומה ולפניהם שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו ולא נודע תבלין של אי זו מדוכה באי זו קדרה הרי אלו מותרות שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואפילו היו שם תבלין של תרומה הרבה ותבשיל של חולין מועט עד שאם נפלו תרומה לתוך חולין היה מהם כזית בכדי אכילת פרס ואף על פי שכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא הרי מ"מ התרומה דרבנן שתרומת תבלין אינה אלא מדברי סופרים:
+שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאף זו אני אומר חולין בתוך חולין ותרומה לתוך תרומה נפלו ואפילו היה שם כזית בכדי אכילת פרס ומ"מ דוקא בתרומה בזמן הזה שאינה אלא מדברי סופרים הא בתרומה דאוריתא אסור ומה שיש לפקפק בדינין אלו כבר ביארנוהו בשלישי של פסחים:
+
+Daf 37a
+
+איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ונימוח ונתן טעם בהיתר אם יש בו מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס כל האוכל מאותו תבשיל אכילת פרס לוקה וזהו טעמו וממשו וכרת מיהא אין בו אף באיסורי כרת כגון חלב שאין כרת באיסור שעל ידי תערובת ואם אין בו מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס אין כאן מלקות שטעמו ולא ממשו הוא אבל אסור הוא מן התורה זהו טעם כעיקר הנזכר בכל התלמוד וממין זה נזיר ששרה פתו ביין ונתן היין טעם בה ויש ביין בכדי רביעית או בכדי כזית אם היה קרוש אלא שאינו בכדי אכילת פרס שאסור אלא שאינו לוקה ואם בכדי אכילת פרס לוקה וכל שכן בשאר איסורין אף של חייבי לאוין והוא שאמרו ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא שלשים או כמה שפירש ואין איסורו איסור הנאה שהרי מערבין לנזיר ביין ויש היתר לאיסורו ר"ל שכשנדר בנזירות לא עשה שום איסור כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן שהרי אף הזריעה בעבירה לא כל שכן והוא הדין לערלה בשתים והן שפירותיה באיסור עולם ואיסורן איסור הנאה ומ"מ אין עבירה בנטיעתם ומעתה כל שכן באיסורי כרת כגון חלב ודם וכיוצא בו:
+לענין ביאור טעם כעיקר שכתבנו שאיסורו מן התורה יצא לנו ממקרא האמור בנזיר ר"ל וכל משרת ר"ל ששרה פתו ביין שאין בו ממש האיסור ומה שהעמידוהו להיתר מצטרף לאיסור דוקא לר' עקיבא שהיה סובר כן ר"ל שהיתר מצטרף לאיסור בנזיר אבל לדעת חכמים אין היתר מצטרף לאיסור וכל משרת לא בא אלא לטעם כעיקר והוא ששאל אביי בסוגיא זו והאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא והא ליתן טעם כעיקר אתא ומ"מ תמהו עליו דמעיקרא הוה מהדר לאותובי אדרב דימי ולמימר דהיתר מצטרף לאיסור אף בשאר איסורין והשתא אתי למעוטיה אף מנזיר ותירץ דבתר דשני ליה רב דימי כל תיובתיה חזר לומר שאף באיסור נזיר לא יצטרף והאי משרת הא אפיקתיה לטעם כעיקר ותירץ שלא אמרו לדרוש כל משרת להיתר מצטרף וכו' אלא לר' עקיבא דקאמר הכי הא לרבנן לטעם כעיקר אתא ושאל לרבי עקיבא טעם כעיקר מנא ליה ואף על גב דאי היתר מצטרף לאיסור כל שכן שהטעם כעיקר מ"מ אי לית ליה קרא לטעם כעיקר אנא אמינא דמשרת לטעם כעיקר ובפרק אלו עוברין הביאוהו מבשר בחלב ולא קמה ומשום הכי לא אייתיוה בסוגיא זו ואפקה מגיעולי גוים דקדירה בת יומא דאין כאן אלא פליטה וטעם בלא ממשות ואסרה הואיל ומ"מ לשבח הוא אבל לרבנן חדוש הוא שאף בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא וכל נותן טעם לפגם היה ראוי להתיר כדגמרינן מנבלה דבעינן ראויה לגר והוצרכו להוציאה ממשרת ולרבי עקיבא מיהא שאלו ליליף שאר איסורין מנזיר להיות היתר מצטרף בכלן לאיסור ותירץ בה משום דחטאת ונזיר שני כתובין וכו' וענין חטאת הוא שנאמר בו כל הנוגע בבשרה יקדש ר"ל כל הבשר הנוגע בה על ידי בליעה יקדש להיות כמוה ר"ל שכל חתיכת חולין שבלעה מבשר חטאת תהא אף אותו מקום הבליעה כדין קדשים אם פסולה היא כגון חתיכת חולין בשל קדש או קדש בקדש אלא שהיתה הפולטת פסולה תפסל אף הבלועה הימנה ואם כשרה יאכל כחמור שבה שאם בלעה שלמים מחטאת תאכל אף של שלמים כחטאת ליום ולילה לפנים מן הקלעים וכן הלכה והוא מפרשה אף כשמקום המגע מועט עד שאין לשער בו כזית בליעה אלא שטעמה נבלע שם שלא בפזור ומצטרף של היתר עמו להשלימו ואף רבנן מודו בהא ואף ברוב היתר ומ"מ לא נאסר אלא מקום הבלע וכמו שאמרו הא כיצד נוטל מקום הבלע ומה שאמרו ורבנן מיצרך צריכי לטעמיה דר' עקיבא קאמרי כלומר לדידן אף בנזיר לא ומחטאת לא גמרינן דנזיר מקדשים לא ילפינן אלא לדידך אודי מיהא דלאו שני כתובים הם ור' עקיבא אמר לך דקדשים ודאי הוו מצי למילף מנזיר דאין לומר כלל דחמיר איסורו טפי מקדשים:
+מדברינו למדת שטעם כעיקר נאמר בכזית איסור שנבלע בהיתר ואין בו כזית בכדי אכילת פרס והיתר מצטרף לאיסור נאמר בפחות מכזית איסור בעין שהשלימו בהיתר או שהאיסור אינו בעין אלא שלא נבלע בו על ידי רוטב ר"ל בבשול שהרוטב מוליך האיסור ומפזרו אלא שנבלע בו על ידי מגע חם בחם והטעם צרור ומונח כאלו הוא בעין שמקום מגעו בלע הרבה מן האיסור ואף על פי שהיו סבורין לגלגלה במקפה של חולין ושום ושמן של תרומה בזה מצד שהשום והשמן ניכרין הם וטעמן בעצמן או שהם מתבלין וטעמן יתר הרבה או שהיה הדבר הנבלע ממנו מועט שאינו אלא כשיעור השלמת השיעור וטעם האיסור מרובה בו והוא שאמרו עליו היתר מצטרף לאיסור בבת אחת והיתר מצטרף לאיסור כשאינו בעין קרוב הוא לענין טעם כעיקר אלא שטעם כעיקר בא מכח איסור שלם ונתפזר והיתר מצטרף לאיסור מכח איסור חסר אלא שהוא בעין או צרור ומונח וטעם איסור שבו גדול מאותו של טעם כעיקר ובחטאת נאסר אף בבא מכח איסור חסר לדברי הכל ולדעתנו אף ברוב היתר והוא שלפעמים הזכירו בחטאת טעם כעיקר ופעמים מזכירין בה היתר מצטרף לאיסור ותדע שיש בהלכה זו הרבה דברים שיש לדון עליהם וכן יש בה בקצת ספרים נסחאות הרבה שלא רמזנו עליהם ממני שאינן כדאי וכבר הארכנו בענינה ובביאורה בכדי הצורך בשלישי של פסחים:
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+כבר ביארנו במשנתנו שכל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה וכן ביארנו בפרק ראשון שכל שנדר בנזירות אף לאחד מאיסורי נזיר נעשה נזיר בכלם ואם כן ר' שמעון שאינו סובר באיסורי נזיר שיצטרפו וכן שסובר שאינו נזיר עד שיזיר מכלן או שיזיר בסתם אין הלכה כמותו באחת מהן:
+זה שביארנו שאין היתר מצטרף לאיסור אף בנזיר לא סוף דבר באיסורי אכילה שבו אלא אף ברביעית יין שלו אם נטל פחות מרביעית יין והשלימו במזיגת מים לרביעית אינו לוקה:
+עשר רביעיות הן חמש אדומות ר"ל של יין ודם וחמש לבנות ר"ל של מים ושמן חמש האדומות סימן להם נזיר ועושה פסח שהורו במקדש ומת חמש הלבנות סימן להם חלת נזיר ומצורע שנפסלו בשבת וביאורן של ראשונות ר"ל האדומות א' נזיר ר"ל רביעית יין לאיסור שתייתו ב' עושה פסח ר"ל ארבע כוסות צריך שיהא בהן בכל אחד כדי רביעית ג' שהורו ר"ל שאם שתה רביעית יין אל יורה דכתיב בכהנים יין ושכר אל תשת בבואכם וכו' וסמיך ליה ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטהור ובין הטמא וכו' ד' במקדש ר"ל שאם שתה רביעית יין ונכנס למקדש חייב ה' רביעית דם ר"ל שדם המת מטמא במגע ובמשא ובאהל ושיעורה ברביעית ומ"מ רביעית דם הבא משני מתים טהור לא נאמרה אלא בבאה ממת אחד וזה שהביאוה כאן בבאה משני מתים אינה הלכה:
+וביאורן של אחרונות ר"ל הלבנות א' חלת ר"ל רביעית שמן לחלות תודה של רביכה והוא ששלשת מיני מצה היו באין בתודה חלות ורקיקין ורביכין והיו באין עליהם חצי לוג שמן חציו שהוא רביעית לרביכין ורביעית הנשאר חציו לחלות וחציו לרקיקין ב' נזיר ר"ל רביעית שמן שהיו נותנין ברקיקי נזיר ג' מצורע והוא רביעית מים למצורע דכתיב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים ונאמר בסוטה מים שדם הצפור ניכר בהם וכמה הם רביעית ומה שאמרו בסוף נגעים מביא פילי של חרס ובו חצי לוג מים שבוש הוא וראוי לגרוס רביעית וכן תמצא במשניות מדויקות ד' שנפסלו ר"ל שכל המשקין טמאין לפסול את הגויה ברביעית והוא שכבר ידעת שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וחכמים גזרו על משקין טמאין שיטמאו כלים מגזירת משקה זב וזבה אבל אדם לא אלא שגזרו בכל השותה אותם שיהא שני לטומאה עד שיהא פוסל את התרומה ומפני שחששו שמא ישתה עמהם משקה של תרומה ויטמא משקה התרומה במשקה טמא ונמצא אוכל תרומה טמאה ולא גזרו בכך אלא בשתיית רביעית ה' בשבת ר"ל ששיעור השופכין ר"ל מים סרוחין להוצאת שבת ברביעית אבל יין ומים ושמן ודבש יש בהוצאתן שיעור מועט מזה כמו שביארנו במקומן:
+אף נטילת ידים שיעורן ברביעית ואם נטל בפחות מרביעית אינו כלום אפילו לאחד וכל שיש בכלי רביעית נוטלין ממנו אפילו שנים בבת אחת ר"ל שיהא הקלוח יורד מידיו של ראשון לידיו של שני ויש מקילין אף בזה אחר זה ושיטול השני במה שנשאר לראשון ולא יראה כן וכבר ביארנו הענין בסוף מסכת ברכות במה שחברנו שם בדיני נטילת ידים ולא מנאוה בכלל אלו שהוזכרו מפני שמכיון שהוכשרו אף לשנים אין כאן רביעית גמורה לאחד:
+ולענין ביאור בעל התלמוד הקשה ליחשוב נמי רביעית דנטילת ידים ר"ל לדעת האומר לאחד ולא לשנים ותירץ בפלוגתא לא מיירי כלומר דהא לרבנן אף לשנים ואין כאן רביעית והוא סובר כרבנן ופירושו בפלוגתא כלומר במה שאין דעתו כן אף על פי שיחיד אמרה לא הזכיר ורביעית דם הבאה משני מתים שהזכיר דרך רבותא הזכירה שהרי מ"מ אע"פ שאין הלכה כן נמנה מיהא רביעית שבמת אחד:
+אף לענין סוטה אמרו שאחר שהביא המגלה מביא פילי ר"ל שבר של חרס חדשה שלא נעשית בו מלאכה מעולם ונותן לתוכו חצי לוג מן הכיור ונותן שם מעפר המשכן ומן הדברים המרים ומוחק המגלה לתוכן ואע"פ שר' חלק בה לומר רביעית לא הזכירה בכלל הרביעית שהוזכרו שלא חשש לדבריו במקום רבים במה שאינו סובר כן:
+כבר ביארנו בשלישי של ברכות שאף על פי שמי רגלים אסור לקרות את שמע כנגדן אם שפך עליהם מים מותר אפילו היו מי רגלים כנוסים לתוך כלי ושפך לתוכו מים מותר וכמה נותן לתוכה רביעית הן ששפכו שם קודם שיהיו מי רגלים לתוך הכלי הן ששפכו אחר שהיו שם מי רגלים וזה שלא הוזכרה כאן מפני שרבים היו חלוקים עליה לומר בכל שהו ואף הוא סובר בה כרבים ומ"מ הלכה כר' זכאי שאמר בה ברביעית:
+כל הטמאים לא עלו מטומאתם אלא בטבילה שגוף הנטבל עולה בהם ושיערו באדם ארבעים סאה ובכלים לפי מה שהן ומ"מ אף למחטין וצנורות צריך רביעית וזהו הקרוי רביעית דמקוה ואף ברביעית דוקא לטומאתן אבל לטבילת כלים הניקחים מן הגוים לעולם בארבעים סאה שנאמר בהם אך במי נדה יתחטא ואף לענין טומאה אף על פי שכך הוא מן התורה חזרו חכמים ובטלוה להצריך ארבעים סאה אף למחטין וצנורות גזרה שמא יטבילו כלים גדולים בפחות מארבעים סאה וכמו שאמרו זה הכלל כל שאדם טובל בו ידים וכלים טובלין בו ומ"מ דוקא במקוה אבל מעין מטבילין בו מחטין וצנורות אף בפחות מרביעית אפילו בכל שהוא הואיל וגוף המחט עולה בו והוא שאמרו מעין בכל שהוא ר"ל לענין כלים ומקוה בארבעים סאה ומאחר שלא אמרו ומקוה ברביעית לענין מחטין דקאי בהו אלמא שאחר גזירה נאמרה ואף על פי כן מעין בכל שהוא ולענין ביאור הגירסא הנכונה והא איכא רביעית דמקוה ותירץ בר מההיא דבטלוה רבנן ובקצת ספרים גורסין והא איכא רביעית דמקוה דתנן ר' אליעזר אומר רביעית מים שאובין פוסלין את המקוה וגירסא משובשת היא שאלו הקשה כן היה לו לתרץ בפלוגתא לא מיירי שהרי זו דעת יחיד ולענין פסק אין שאיבה פוסלת אלא בשלשת לוגין כמו שביארנו במקומו:
+
+Daf 38b
+
+זה שנאמר בתורה באיסורי נזיר ענבים לחים ויבשים מיותר הוא שהרי שניהם היו בכלל ענבים הא לא בא אלא שאם אכל שניהם יהא חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו אף על פי שטעם אחד הוא הואיל והם שני שמות מכאן אתה למד לכל איסורי נזיר אף על פי שהם שוים בטעם אחד ומין אחד הואיל והם שני שמות לוקה שתים אפילו באכילה אחת ובהתראה אחת כל שאכל כזית מכל אחד מהם והותרה מכלם ונמצא שאם אכל ענבים וחרצן וזג וצמוקים ושתה רביעית יין אפילו חדש שטעמו וטעם הענבים אחד לוקה חמ�� מלקיות אף בהתראה אחת שהרי בכל אחד מהם לאו אחד בפני עצמו הואיל וחלקן הכתוב בלחים ויבשים אף כל המפורשים שבהם נתחלקו זה בעצמו וזה בעצמו ללאו מיוחד לכל אחד ולוקה עוד מלקות ששי משום לא יחל ששוה בכל נדר כמו שביארנו אבל אינו לוקה עליהם לאו שביעי מדין מכל אשר יעשה מגפן היין שלאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו והוא שאמרו כאן בגירסא מדוייקת אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים ר"ל אחת מלאו של חרצן ואחת מלאו אשר יעשה מגפן היין אכל זג לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש ר"ל אחת משום חרצן ואחת משום זג ושלישי מכל אשר יעשה וכו' רבא אמר אינו לוקה אלא אחת ר"ל אחת על כל פרט ופרט הא מכל אשר יעשה לא שאין לוקין על לאו שבכללות ומה שאומר איכא דאמרי תרי הוא דלא לקי ואיכא דאמרי אפילו חדא לא לקי כך פירושו איכא דאמרי שאם לא הותרה מצד הפרט אלא מצד הכלל לוקה מיהא אחת על כל הפרטים ואיכא דאמרי אפילו חדא לא לקי הואיל ולא הותרה אלא מצד הכלל וכן הלכה וכבר ידעת שהרבה בלבולין ונסחאות ושינוי פירושין נאמרו בשמועה זו ובכיוצא בה בנא ומבשל ורחים ורכב המבוארות במקומן וכבר הרחבנו בביאור עניניהם בכדי היכולת בתשיעי של מציעא:
+נזיר שהיה שותה יין כל היום בהתראה אחת אף על פי שבדיני שמים חייב בכולן אינו לוקה אלא אחת ר"ל אחת משום יין שהרי מ"מ לוקה הוא שנים מצד לא יחל דברו ואם התרוהו על כל שתיה ושתיה לוקה על כל אחת ואחת כמנין התראותיו כל ששתה רביעית אחר התראתו:
+כבר ביארנו לשיטתנו שאם שתה רביעית יין ורביעית חומץ חייב שתים הואיל ושני שמות הן ושגדולי המחברים חלקו לומר שאינו לוקה אלא אחת הואיל וכתוב בהן חומץ יין נראה שהכתוב עשאם אחד מ"מ יראה שסוגיא זו סועדת לשיטתנו ממה שאמרו בה הא שייר עינבי דקרוס כלומר שלוקה אף עליהן אף על פי שלוקה מצד היין והחומץ בכלל עינבי דקרוס הוא ושמא עינבי דקרוס אינו בכלל יין אבל חומץ בכלל יין הוא ולמדת שאם אכל עם אותם שהוזכרו עינבי דקרוס לוקה אף עליהם וכן בבין הבינים על הדרך שפירשנו למעלה וכן בבוסר:
+לענין ביאור זה שאמרו אלא אמר רב פפא לא תנא מידי חמש פירושו שלא הוזכרו בבריתא חמש אלא לוקה סתם ופירושה לוקה כפי הראוי ושאל אם כן אמאי אותביה ושבשוה לבריתא לאקשויי מינה ותירץ אנא סברי דסברא הוא בידיה והקשיתי לו מן הבריתא להחזירו והוספתי דרך גירסא מה שהייתי אני סבור בפירושה השתא דידענא דגמ' היא בידיה ולא הדר ביה פשפשתי בדברי ומצאתי שאפשר לפרש הבריתא בדרך אחרת שאין בה קושיא ומ"מ הלכה כרבא:
+
+Daf 39a
+
+המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן ובפרט באיסור התגלחת והוא שאמר סתם נזירות שלשים יום גלח או שגלחוהו לסטין סותר שלשים יום נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שספסף כל שהוא חייב נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שהיא משרת את השער אמר הר"ם אמ' השם בנזיר גדל פרע וכאשר התאמת אצלנו שסתם נזירות ל' יום הנה השער אשר יהיה לו ל' יום יהיה לו פרע ואמר ית' גדל פרע שער ראשו וכאשר הסיר השער חייבתהו מלקות בעת יסיר שער אחד ואולם לענין הסתירה ר"ל שיפול לו מן המספר שלשים יום כמו שאמר הנה לא יהיה עד שיגלח רוב שער ראשו בתער או במה שדומה לתער ר"ל שיגזור השער עד שטח הגשם ואמר או שספסף כל שהוא חייב ר"ל המירוט ביד ובאור חופף הסכוך ומפספס החכוך בצפרנים ובכלי ובתנאי שלא יכון השער לפי שזאת ההלכה אמנם הוא לר' שמעון שאמר דבר שאין מתכוין מותר וכבר קדם לנו במקומות שהלכה כר' שמעון בדבר שאין מתכוין ואדמה הטיט אי זה טיט שיהיה מהטינים אשר ירחצו בו השיער ובאור סורק נפץ השער ושם הכלי מסרק והלכה כר' ישמעאל:
+אמר המאירי סתם נזירות שלשים יום כלומר כבר ידעת שסתם נזירות שלשים יום וכן שאם פירש זמן יתר משלשים שהוא נזיר לכל הזמן שפירש מעתה רצה לבאר במשנה זו כשעבר על אחד משלשה מינין האמורים בו על אי זה צד סותר והתחיל ענין זה בגלוח מפני שבאיסור אכילה ושתיה שהזכיר אין בהם סתירה כלל והריני מבאר לך הענין תחלה דרך כלל והוא ששלשה מינין אלו האסורין אין דינם שוה לסתירה אלא כל שעבר במין הראשון ר"ל באיסור אכילה ושתיה שבו אפילו במזיד ואפילו כמה ימים אינו סותר כלום לא בנזירות מרובה ולא בנזירות מועטת אלא לוקה על עברתו אם הותרה ומגלח בסוף נזירותו תגלחת טהרה בקרבנותיה:
+וכל שעבר במין השני ר"ל התגלחת פעמים סותר ופעמים אינו סותר ואף כשהוא סותר לא סתירה לגמרי שיהו ימים ראשונים שנמנו כתקנן נופלים ויצטרך למנות מתחלה אחר גדול הפרע אלא שמאחר שנתגלח שלא כדין עומד שלשים עד שיגדל פרע ומתחיל ומשלים נזירותו והימים שקודם הגלוח עולין לו וכיצד הוא הדין אם נתגלח מיעוט ראשו אפילו במזיד אינו סותר כלל אלא לוקה על עברתו ומגלח בסוף נזירותו תגלחת טהרה בקרבנותיה ואם גלח רוב ראשו אפילו בשגגה אפילו באונס כגון שגלחוהו לסטים צריך לעמוד שלשים עד שיהא פרע שלו מגודל ואחר השלשים משלים נזירותו הן לנזירות מרובה הן לנזירות מועטת וכל אותם השלשים כל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המנין אבל כל מה שנמנה קודם הגלוח עולה לו מן המנין ואינו צריך אלא השלמה וכן אין שם קרבן על הגלוח:
+וכל שעבר במין השלישי והוא הטומאה במת אפילו נטמא בשגגה או באונס סתר כל מה שמנה לגמרי ועומד שבעה בהזאת שלישי ושביעי ומביא קרבנות טומאה בשמיני ומתחיל למנות כמתחלת נזירות:
+ועל זו אמרו כאן גלח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום ר"ל עד שיתגדל הפרע ופירושו ברוב ראשו בין שגלח בתער בין בכעין תער והוא כל שלא נשאר ממנו כדי לכוף ראשו לעיקרו ובתוספות חולקים לומר שלענין סתירה דוקא בתער ממה שאמרו למטה לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ואינו כלום שהרי הקשו עליה מבריתא שאמרה לרבות כל המעבירים ותירצוה בכעין תער ולענין חיוב מלקות שבו אם גלח במזיד אמר שהנזיר שגלח בין בזוג ר"ל מספרים בין בתער או ששפשף ר"ל שעוקרו ביד כל שהו ר"ל אפילו שערה אחת לוקה ופירשו בגמרא כל שנעקר השער מעיקרו עד שלא נשאר ממנה כדי לכוף ראשו לעיקרו וכל זה למלקות הא לענין סתירה לא עד שיגלח רוב ראשו כמו שביארנו ואחר כך פירש שהנזיר מותר לכתחלה להיותו חופף ומפספס ר"ל חופף בידיו על שערו ומפספס ר"ל חוכך בצפרניו ואם נישר שער בחפיפתו או בפספוסו אינו חושש ואינו מכוין לכך שכל שאין מתכוין ושאפשר שלא יארע כן מותר וכן הלכה אבל לא יסרוק במסרק ר"ל לכתחלה מפני שהמסרק כעין ודאי הוא להשיר את השער שאף הוא כונתו להשיר את השער המדולדל והקרוב לינשר וכן הלכה ורבי ישמעאל אומר אף לא יחוף באדמה מפני שהחפיפה באדמה אף היא כעין ודאי להשיר את השער וכדקאמר מפני שמשרת ומ"מ יראה בגמרא שאף באדמה שאינה משרת אסור שגזרו בשאינה משרת מפני המשרת וכן הלכה אלא שבסריקה וחפיפה בדיעבד אינו לוקה ויש מפרשים חופף בנתר אף על פי שדרכו להשיר את השער ומפספס מבדיל שערותיו זו מזו בידו:
+משנה נזיר שהיה שותה ביין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת שלשה מינים אסורים בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן שהטומאה והתגלחת סותרין והיוצא מן הגפן אינו סותר חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ומבתגלחת שלא הותר בכלל היוצא מן הגפן והותר בתגלחת מצוה ובמת מצוה חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן והתגלחת אינה סותרת אלא עד שלשים יום ואין חייבין עליה קרבן אמר הר"ם פי' זה אשר אמרנו מאלו ההלכות אינו חייב אלא אחת זה בדיני אדם אשר אינו חייב מלקות כי אם בהתראה ולזה צריך התראה על כל מלקות ומלקות והוא אמרו אמרו לו אל תשתה אולם בדיני שמים הנה כל מה ששתה כדי רביעית עליו עבירה וכל גלוח שערו עבירה וכל טומאה עבירה ועל זה ההיקש לכל איסורין שבתורה אין הבדל בין איסור לאו לאיסור כרת או איסור מיתת ב"ד הלא תדע שהבא על הערוה זה ערוה שתהיה חייב על כל ביאה וביאה ואע"פ שאנחנו לא נענישהו זולת עונש אחד הנה השם יענישהו על כל עבירה ועבירה ואם נהרוג אותו על אחת מאלו העבירות והתודה ונתכפר לו הכל מצד התשובה לא מצד העונש האחד כאשר יעשה בב"ד יכפר חטאים גדולים והנה אבאר זה במקומו פי' אמר השם ית' מיין ושכר יזיר ואמר בספרי לעשות יין מצוה כיין הרשות אולם בטומאה הנה לא אמר לא יטמא לבד אבל אמר לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ומת מצוה הוא מת שאין לו קוברין ותגלחת מצוה הוא שיקרה לו צרעת בימי הנזירות ויתרפא ממנה אשר תחייבהו הגלוח במצות עשה הוא אמרו יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו והעקר בכל התורה כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה וזהו ענין הותר מכללם ר"ל ששם הענין הותר לו באלו הדברים האסורים ויהיה מותר בהם והמאמר כלו מבואר:
+אמר המאירי אחר כך ביאר בג' מינים שבנזיר שכלם שוים לענין זה שאם היה שותה יין כל היום בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת אבל אם היו מתרין אותו בכל שתיה ושתיה אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת וכן בתגלחת אם היה מגלח כל היום עד שנתגלח כלו בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת ואם התרו בו בכל שערה ושערה אל תגלח אל תגלח לוקה על כל שער ושער כפי התראותיו וכן בטומאה היה מיטמא למתים כל היום בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת התרו בו על כל טומאה וטומאה לוקה על כל אחת ואחת ודבר זה בכל טומאה שבמת ואף על פי שאינו מגלח תגלחת טומאה בכל טמאות שבמת אלא בטמאות ידועות כמו שיתבאר מ"מ דין זה שבמלקות הוא בין בטמאות שהנזיר מגלח בין באותן שאין הנזיר מגלח:
+ואחר כך מפרש בג' מינין שהוזכרו ההבדל שבין זה וזה ואמר שג' מינין אלו שהוזכרו בנזיר ר"ל הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן לאיסור אכילה ושתיה שהטומאה והתגלחת סותרין טומאה לגמרי ותגלחת שלשים יום על הדרך שביארנו והיוצא מן הגפן אינו סותר כלום וחומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ותגלחת שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו אף לדבר מצוה שהרי אמרו מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות ותגלחת וטומאה מותרין לדבר מצוה תגלחת במצורע וטומאה במת מצוה חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל כדכתיב והימים הראשונים יפלו וחייבין עליה הבאת קרבנות טומאה והתגלחת אינה סותרת אלא ל' מתורת גדול שער ואין חייבין עליה הבאת קרבנות כלל כמו שיתבאר:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו ופסקנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+השער כשהוא גדל אינו מתגדל מלמעלה ר"ל דרך ראש השער עד שישאר עיקרו המחובר בראש במקומו לעולם אלא מלתחת ר"ל שעיקרו המחובר בראש הוא שמבצבץ ויוצא וכן אתה מוצא בצמר הבהמה כשאדם צובעו בסיקרא ומתגדל אחר כן שהסיקרא עומדת לעולם בראש שער הצמר ועיקרה המחובר לגוף נמצא לבן אחר שנתגדל וכן הזקנים שצובעים את זקנם כדי שיראו כבחורים כששערם גדל נמצא עיקר השער המחובר בזקן לבן ואף על פי שאותם הכנים הדקים הנמצאים בשער הנקראים בלעז קוקש ובלשון תלמוד אינבא אנו רואין שעומדת לעולם בעיקר הסמוך לראש מתוך חיותה כשמרגשת ריחוקה בשעת הגדול מתקרבת לשם וכשהן מתות מיהא מתרחקות כפי גדול השער וכן הגוי המסתפר לעבודה זרה שמניח קליעה מהודקת ולאחר זמן גדל השער ונמצא כשמתגדל השער אצל הראש שאין בה קליעה אלא שערות נפרדות מעתה מי שנתגלח תוך נזירותו ונשתייר בכלל שערותיו בכדי לכוף ראשו לעיקרו שפסקנו בו שאין בו מלקות אלא שבטל מצות עשה ואם גלחוהו ליסטים מיהא שלא עבר על עשה אין בו כלום והרי מ"מ נתגלח כל מה שהיה שם בשעת הנדר ומה שנשאר אחר הגלוח שער חדש הוא שהחליף אחר קבלת הנזירות והיה לנו לומר שלא יועיל השיור ושיהא לוקה ומתוך כך העמידוה בסוגיא זו שגלח אחר מלאת ר"ל יום הבאת הקרבנות והוא יום שלשים ואחד בנזירות מועטת או יום מאה ואחד בנזירות שפירט בו מאה ולדעת רבי אלעזר שאמר לענין טומאה שאינו סותר אלא שבעה ואף בגלוח דנין כן לפי דבריו ואינו מגלח עד סוף שבעה ולהשלמה אחרת אינו צריך שהרי נשלם מנינו וקים להו לרבנן שהשער גדל בשבעה ימים בכדי לכוף ראשו לעיקרו ולא יותר ואם כן כל שהשאירו בגלוחם כדי לכוף וכו' הרי נשאר משערו כאלו המתין שבעה ואינו צריך להיותו סותר כלום שהרי השאירו בו כשיעור שהיה גדל בשבעה אם גלחוהו מכל וכל הא לרבנן שסותר שלשים אף בהשאירו כדי לכוף הרי לא השאירו מה שהיה השער גדל בל' וסותר כאלו גלחוהו מכל וכל ולדעת זה אחר שהלכה כרבנן כל שגלחוהו ביום מלאת וכל שכן תוך זמן הנזירות אפילו השאירו בו כדי לכוף וכו' סותר ומ"מ לרוב פוסקים ראיתי שכל שנשתייר כדי לכוף אין בו לא מלקות ולא סתירה אלא שבמזיד ביטל מצות עשה נראה לדעתם שסוגיא זו דרך דחיה נאמרה ואין אנו מחלקין בשער בין במה שהיה שם בשעת הנדר למה שצמח בו אחר כן ולעולם אין סתירה אלא בגלוח שבתער או בכעין תער וכמו שאמרו למטה בהדיא לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער תער אין מידי אחרינא לא והא תניא מנין לרבות כל המעבירים אלא אימא כעין תער ולמדת ממה שכתבנו שהמגלח בתער וכעין תער ביטל עשה ועבר על לא תעשה וכל שהשאיר בו כדי לכוף ביטל עשה אלא שלא עבר על לא תעשה:
+נזיר שסך סיכה הממרטת את השער מעיקרו יראה מדברי גדולי הרבנים שהוא חייב מפני שהם פירשו מריטה הנזכרת כאן סיכה הממרטת את השער ועוקרתו מגדולו:
+
+Daf 39b
+
+אף על פי שתגלחת של איסור נקראת תגלחת אף בלא תער כל שהיא כעין תער בתגלחת אחרונה של טהרה מיהא צריך תער דוקא וכן במצורע אלא שהמצורע חמור מן הנזיר שטעון תגלחת בכל גופו אפילו בית השחי ובית הערוה עד שיעשה כדלעת חוץ מן המקומות שאינן נראין כשער שב��וך החוטם וכל שגלחו המצורע והנזיר בלא תער אינו כלום ואין צריך לומר על ידי סיכה וכן כל שגלחו בתער אלא שהניחו שתי שערות אינה תגלחת והוא שאמרו בנזיר ללקות באחת ר"ל שבתגלחת של איסור אף בשערה אחת לוקה כל שהיא בכעין תער ולעכב בתגלחת מצוה שלא ליקרא גלוח בשתים ולסתור אינו סותר אלא ברוב הראש ובתער או כעין תער לדעתנו ולשיטת התוספות אף לסתירה תער דוקא ואף בתוספתא שנאוה כן בהדיא:
+
+Daf 40a
+
+אף הלויים כשהופרשו לעבודה הוצרכו לגלוח בתער על כל בשרם ושיור שתי שערות היה מעכב בהם גם כן והיו טעונין תנופה בגופן וקרבנות האמורים בהם בסדר בהעלותך ולא היו קרבנותיהם טעונין לחם כקרבנות נזיר וכן לא היה קרבנם עולה ויורד כשל מצרע אלא קבוע להם אף בעניות כקרבנות נזיר:
+
+Daf 40b
+
+חמש פאות בזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת באמצע ואין חיובם אלא בגלוח שיש בו השחתה והוא התער הא בשאר כלים לא וכבר ביארנו הענין בכדי צרכו באחרון של מכות ונזיר ומצרע מגלחין אף הפאות בתער ואף כהן שנצטרע כן שאין מצות גלוח שבהם מתקיימת אלא בתער וכל שיש שם עשה ול"ת ואי אתה יכול לקיים את שתיהן אין משגיחין בלא תעשה כלל אלא יבא עשה וידחה את לא תעשה כמו שביארנו בראשון של יבמות בענין הציצית שנעשה מן הכלאים ואף על פי שגלוח נזיר יש בו עשה ולא תעשה הואיל והוא בדין שאלה הקלו בו כמו שביארנו שם וכן ביארנו שם שהקפת כל הראש שמה הקפה ואין אומרין שאינו חייב אלא במגלח את הפאות ומניח שאר שער הראש אלא אף במגלח את כלו הואיל ומ"מ נתגלחו הפאות חייב:
+זה שביארנו בתגלחת של טהרה שבנזיר שכל שגלח בה שלא בתער או ששייר שתי שערות לא עשו כלום אף בתגלחת טומאה שבו הדין כן בין בתער בין בשיור שתי שערות גלח והניח שתי שערות וצמח כל ראשו וחזר וגלחו כלו עם אותם שתי השערות או שנתגלחה אחת מן השתים עם הראש יצא ידי גלוח אף על פי שנשארה האחת שאין שיור אחת כלום ואין הגלוח צריך להיות כאחד שאפילו גלח שער שער כל שנתגלח כלו יצא ואין התגלחת מעכב בשתיה ובטומאה הואיל ונזרק עליו אחד מן הדמים אבל אם הניח שתי שערות ונשרה אחת מהן וגלח אחת אף על פי ששער אין כאן מצות גלוח אין כאן וכל שכן אם נשרו שתיהן ואין צריך להעביר תער על מקום הנשירה שהרי אפילו כל ראשו כן אינו צריך שהנזיר הממורט אינו צריך העברת תער כמו שיתבאר מ"ו ב' ומ"מ בתוספות פירשו כאן שישהא קרבנותיו וימתין שבעה שיהא שערו מתגדל ויגלח ויביא קרבנותיו וכן עיקר:
+אף על פי שזהו היוצא משמועה זו לענין פסק אני מעירך בביאורה מעט מצד קצת בלבולים שבה והוא שהנזיר בתגלחת שבו הן של טומאה הן של טהרה וכן גלוח שבמצורע לא הוזכר בהם תער אלא שבתגלחת איסור של נזיר נאמר ותער לא יעבר על ראשו עד מלאת ימי נזרו ואם אינו ענין לו שהרי אף בשאר המעבירים לוקה תנהו ענין לתגלחת אחרונה של טהרה וכן שסמוך לו עד מלאת ימי נזרו כלומר שאחר מלאת יגלח בתער וילפינן טמא מטהור לתער והלוים הוזכר בהם תער ועל זו אמרו תער אין לי אלא תער תלש מרט סיפסף מנין תלמוד לומר לא יעבר וכו' ושאל בה אם כן למה נאמר תער ללמד על תגלחת אחרונה ר"ל של טהרה ואמר עליה ללמדו ממצורע אי אפשר שאין דנין נזיר שהוא קל ממצורע שהוא חמור שטעון גלוח בכל הגוף כאלו היה פשוט לו שהמצורע בתער ור' חלק לומר שאינו צריך לגלגלו לתגלחת אחרונה דמעד מלאת נפקא ואישתייר ליה תער בתגלחת של איסור לגופיה לומר שאינו לוקה אלא בתער והקשו והא לא יעבר כתיב לרבות כל המעבירים ותירץ דאף הוא מודה שבשאר מעבירין חייב אלא שבתער חייב שתים אחת משום תער ואחת משום לא יעבר אלא שאין הלכה כמותו כמו שביארנו והדר מייתי מתני' דסוף נגעים דתגלחת נזיר ומצורע ולויים בתער דוקא ותגלחתן מצוה ר"ל שאם השיר כל השער על ידי סם לא יצאו ידי תגלחת ושאל בה בשלמא נזיר דכתיב תער לא יעבר ותנהו ענין לתגלחת מצוה שבו לויים נמי כתיב בהו תער אלא מצורע מנלן אי מלויים איכא למיפרך אי מנזיר איכא למיפרך אי מתרויהו איכא למיפרך ומ"מ תמהו על הבריתא שאמרו למעלה ללמדו ממצורע אי אפשר כאלו היה הדבר פשוט שהמצורע בתער ועכשו אתה מחזר להביאו מן הדין ואי אתה מוצאו ותירץ דההיא רבנן דסבירא להו בפאת זקן שאין חיובה אלא בתער ויליף מצורע מיניה בגזרה שוה של זקנו זקנו ומשום הכי פשיטא ליה דמצורע בתער והא דמהדרינן לאיתויי תער במצורע מדינא רבי אליעזר היא דלא מצי אייתויה מזקן שהרי סובר בה שחיובה אף במלקט ורהיטני וגירסא הנכונה מאי טעמא דרבנן כלומר דבפאה דוקא בתער וילפי מצורע מינה דתניא זקנו ר"ל האמור במצורע מה תלמוד לומר דמדכתיב וגלח את כל שערו הרי הזקן בכלל ומה הוצרך להזכיר בו זקן לפי שנאמר בכהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף כהן שנצטרע יאסר בגלוח וכל שערו האמור בו יתקיים בשאר שער חוץ מבזקן ת"ל זקנו וממילא מדאצטריך קרא למישרי פאות במצורע וקיימא לן דאיסור פאה אינו אלא בתער אלמא בתער תגלחת של מצורע ומנלן דפאה גופה בתער דתניא ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף במספרים תלמוד לומר בישראל לא תשחית אי לא תשחית יכול אף במלקט וברהיטני שיש בהם השחתה תלמוד לומר יגלחו ואין גלוח והשחתה אלא בתער והקשה דילמא מצורע אף במלקט ורהיטני קיים מצות גלוח ומ"מ שרייה רחמנא לגלח אף בתער ותירץ דאי משום הא לא איצטריך קרא דמקל וחומר דנזיר הוה מייתינן לה ומה בנזיר שיש עליו איסור גלוח בתוך זמן הנזירות הותר לו בסוף הנזירות בתער ואין גלוח פאות שבראש מעכב מצורע שלא היה בו איסור גלוח לא כל שכן שבזמן גלוחו מותר בתער ולא יהא גלוח פאות מעכב ועיקר הגירסא ומה נזיר דאיסורא קא עביד מגלח בתער מצורע דליכא איסורא גביה לא כל שכן ואף על גב דבנזיר אי אפשר לקיים הגלוח בלא תער ובמצורע למאי דקאמרת מתקיים בלא תער זהו שאמרו אחר כן ותו אי סלקא דעתך דבשאר מעבירין שיקיים מצות גלוח היכי מרבינן ליה למישרי תער והרי אפשר לקיים את העשה בלא העברת הלאו ואחר כך הוא שואל ר' אליעזר מנא ליה ואין גורסין מאי טעמיה אלא מנא ליה דתגלחת מצורע בתער דתניא ראשו ר"ל האמור במצורע מה תלמוד לומר והרי בכלל כל שערו היה לפי שנאמר בנזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר שנצטרע בתוך נזירותו או שנזר בעודו מצורע ונרפא יהא מוזהר שלא לגלח את הראש ותתקיים מצות גלוחו בשאר השער תלמוד לומר ראשו ומדאיצטריך לשרויי גלוח בנזיר מצורע והוא סובר כרבי יונתן דלעיל שגלוח של איסור אין בו חיוב אלא בתער אלמא תגלחת מצורע בתער ומקשי ליה כדלעיל דדילמא אף בשאר מעבירין קיים מצוה אלא דאתא קרא לשרויה בתער ותירץ לו כדלעיל דאי הכי לא הוה מרבינן ליה הואיל ואפשר לקיים העשה והלאו בשאר מעבירין ולמדת עכשו שלר' אליעזר איסורי פאה בכל מעבירין ואיסור גילוח בנזיר דוקא בתער ולרבנן איסור גלוח בנזיר בכל מעבירין ואיסור פאה דוקא בתער ושאלו לחכמים ראשו דמצורע מאי דרשי ביה ופירשוהו להתיר בו לאו של הקפת פאת הראש דהקפת כל הראש שמה הקפה ואיצטריך למישרייה וכי תימא הא אוכחנא ליה מזקנו בפאת זקן ומדאישתרי בזקן אישתרי בראש לא היא ומיצרך צריכי דאי כתב זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא דמאן דבעי לגלוחי כל הראש מותר דהקפת כל הראש לא שמה הקפה ואין פאה אלא בשמשוה צדעיו לאחורי אזנו ומניח השאר כתב רחמנא ראשו לאשמועינן דאף בהקפת כל הראש איצטריך רחמנא למישריה במצורע ואי כתב ראשו ולא כתב זקנו הוה אמינא דראשו לאשמועינן דהקפת כל הראש שמא הקפה ואידך דאתי עשה דגלוח ודחי ל"ת דהקפה הא תגלחת תער במצורע לא נפקא ומפני שהם סוברים שפאות הראש אף במספרים אסירי ואף בתוספות פסקוה כן ופירשו שמה שאמרו בתוספתא עד שיקיף בתער פירושו כעין תער:
+ומ"מ לדעתנו אף על פי שלביאור סוגיא אתה צריך לפרש כן בסוגיא זו לענין פסק אינה אלא אין איסורה אלא בתער כשל זקן ושאר דברים שבסוגיא כלם מובנים ממה שכתבנו הימנה דרך פסק וזו האמורה אחר שמועה זו בגלוח שער הגירסא המדויקת כך היא אמר מר וכלן ששיירו שתי שערות לא עשו כלום אמר רב אחא לא שאנו אלא בנזיר טמא אבל בטהור לא ממאי מדגלי רחמנא בטמא יגלחנו ר"ל כלו אלמא בטהור רובו ככלו מחכו עלה במערבא טמא דבתער מנלן דיליף מטהור ליליף נמי טהור מטמא לשיור שתי שערות ותו לא מידי ובתוספות וכן בפירושי גדולי הרבנים נסחאות שלא מצאנום בספרים שלנו ואינן מתישבות אף על פי שהם טרחו בה הרבה:
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+זה שביארנו במשנתנו שאם נטמא הרבה פעמים והתרו בו על כל אחת מהן חייב על כל אחת ואחת פירושו בשניטמא ופירש ואחר כן חוזר ומיטמא הן במגע הן במשא הן באהל ואף על פי שהן טומאה וטומאה ואינן אלא שם אחד והיה לנו לומר שמאחר שהוא טמא אינו חייב על טומאה אחרת אינו כן אלא חייב על כל אחת ואחת ומ"מ טומאה בחיבורין ר"ל אם בעוד שהוא נוגע במת זה מוסיף ונוגע במת אחר ומתרין בו אינו חייב אלא אחת הואיל וטומאה ראשונה עדין בידו שכל שהוא שם אחד אין צ"ל בזה אחר זה שאינו לוקה על השניה שהרי טומאה בידו ואינו מוסיף כלום אלא אף בבת אחת אינו חייב אף על פי שהתרו בו בשתיהן אבל טומאה וביאה שהם שני שמות אחת מלא יבא ואחת מלא יטמא אם הטומאה והביאה כאחת והתרו בו על שתיהן חייב שתים אבל כל שקדמה האחת והוא בחיבורין ר"ל שקודם שפירש הימנה נכשל בחברתה אינו חייב אלא אחת כיצד נכנס לבית כשהוא גוסס ושהה שם עד שמת ובשעה התכופה למיתה בודאי מתרין בו לצאת ושלא ליטמא במת באהל ונמצאו טומאה וביאה באין כאחת ולוקה שתים וכן אם נכנס באהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חברו בשליחותו ופירע את המעזיבה ומתרין בו שלא להניחו לעשות כן משום ביאה באהל המת ומשום טומאה באהל המת ולא קבל שנמצאו טומאה וביאה באין כאחת שאם שלא מדעתו אין כאן משום לא יבא שאין התראת ביאה אלא מקודם הביאה וכן אם נכנס באהל המת בשוגג ומתרין בו לצאת אין כאן בלא יבא אבל אם נכנס כדרכו אינו חייב אלא אחת שמשעה שנכנס חוטמו או אצבעות רגליו נטמא ומשום ביאה לא איחייב אלא בביאת כלו והרי מחולל ועומד הוא ואינו חייב אלא אחת אף בהתראת טומאה וביאה הואיל ויש בה חבורין ר"ל שאין הפסק בין הטומאה והביאה וכל שכן אם הכניס ידו תחלה ואחר כך נכנס שהרי נטמא בשעת הכנסת היד ומשום ביאה לא איחייב אלא בביאת כלו וכל זה שכתבנו לדעת רב יוסף אבל לדעת רבה כל טומאה וטומאה אף לאחר שפירש וחזר ונגע אינו חייב אלא אחת הואיל ומחולל ועומד הוא באותו השם בעצמו ר"ל בלאו דלא יטמא ומתני' דהיה מטמא וכו' שחייב על כל אחת ואחת ענינה בטומאה וביאה הן כאחת הן זו לאחר שפירש מזו שהרי מ"מ לא הותרה מאותו השם וגדולי המפרשים בהגהותיהם פסקו כדעת רבה ומשום דרבה ורב יוסף הלכה כרבה ומ"מ סתם משנתנו אינו מוכיח כן שהרי משנתנו סתם נאמרה בלשון טומאה וטומאה ואם מפני שהוא מחלקת רבה ורב יוסף הרי אינם חלוקים על דעת עצמם אלא אליבא דרב הונא ואין סתירה מזה כלל ומתוך כך נראה לפסוק כרב יוסף וכן פסקוה גדולי המחברים ואף חכמי התוספות נסמכים בה:
+הכהנים אין בהם חלוק בין טומאה לביאה וכל שניטמא הן במגע הן בביאה באהל הן במשא ופירש וחזר ונגע חייב על כל אחת ואחת ואם היה נוגע ולא פירש או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים אפילו התרו בו כמה אינו לוקה אלא אחת בין בטומאה וטומאה בין בטומאה וביאה בין בבת אחת בין בקדימה אחת לחברתה ר"ל שלא פירש בנתים ומ"מ כהן גדול יש בו שני שמות אלו ר"ל טומאה וביאה שהרי נאמר בו לא יבא ולא יטמא ואף עיקר סוגיא זו על כהן גדול נאמרה אלא שהוא הדין לנזיר ששניהם שוין בטומאה שלא ליטמא אף לקרובים וכמו שאמרו והושיטו לו מתו ומת אחר ר"ל מתו או מת אחר שמתו ר"ל קרובו ומת אחר שניהם שוים בו וכל שטומאה וביאה באין כאחת או פירש בנתים לוקה שתים אם התרו בו על כל אחת ואחת הא כל שקדמה טומאה ולא פירש בנתים אינו לוקה אלא אחת על הדרך שביארנו בנזיר ואף בזו חלקו בה גדולי המגיהים כדרך שחלקו בנזיר ואין דבריהם נראין כמו שכתבנו:
+טומאה בחבורין שהזכרנו פירושו שבעוד שנוגע במת נוגע במת אחר ויש טומאה בחבורין נאמרת בצד אחרת והוא שאם נגע זה במת ופירש ונגע בכלים נעשו הכלים ראשונים אבל אם כשהוא נוגע עדין במת נוגע בכלים נטמאו הכלים טומאת שבעה מדברי סופרים כאלו נגעו במת עצמו ודוקא לתרומה וקדשים שלא יהא כשר באכילתם עד שיעברו שבעה אבל לנזיר ועושה פסח אין להם בזו אלא טומאת ערב שלא העמידו דבריהם בפסח הואיל ויש כרת במניעתו כשהוא טהור ולא בנזיר שהקלו בו לרוב צערו שהוא אסור בכל מין היין והוא דומה לאדם שנגע בו בעודו נוגע במת ואף אנו גורסין בסוגיא זו כאן בחבורי אדם בכלים כאן בחבורי אדם במת ולענין ביאור זה שתירץ רב יוסף כאן בחבורין כאן שלא בחבורין כלומר שכל שהוא נוגע במת ומוסיף טומאה במת אחר טומאה אחת היא אבל שלא בחבורין ר"ל אחר שפירש חייב כלומר ואף כהן בבית הקברות שנגע במת חייב דלאו חבורין הוא הואיל ואינו נוגע במת גופו זו מיהא אינה אלא עמידתו בבית הקברות חיבורין הוא לענין פסק כמו שביארנו ומה שהקשה לו אחר כן וטומאה בחיבורין דאוריתא היא הוא שהיה סבור עליו מאחר שהיה אומר שטומאה בחבורין טומאה אחת היא שאף אחר הנוגע בו בעודו מחובר למת תהא נידונית כטומאה אחת להיות הנוגע בו טמא שבעה מן התורה כנוגע במת עצמו ותירץ לו שלא על אותה טומאת חבורין הוא עסוק לדונה כטומאה אחת אלא דבריו של רבי יצחק בטומאה של אדם בכלים והוא הדין לאדם באדם ודבריו של רב יוסף באדם במת ר"ל כהן גדול או נזיר שנוגעים במת שני בעוד שנוגעים בראשון ויש גורסין כאן באדם בכלים כאן באדם באדם כלומר שבאדם הנוגע בנוגע בעודו מחובר למת טמא שבעה מן התורה דחדא טומאה היא ומ"מ אפשר לאמרה לענין פירוש אבל לענין פסק אינה אלא דוקא מדרבנן ואף בזו דוקא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא כמו שביארנו בשני של ע"ז ומתוך כך נראה כפי' ראשון:
+כל שביארנו בכהן שנטמא שכל שלא פירש אינו חייב על טומאה שניה הן שהיה נוגע במת הן שהיה בבית הקברות לא נאמר אלא לענין מלקות אבל מ"מ איסורא איכא שהרי אמרו לה יטמא ולא לאחרים עמה ר"ל אף בעודו נוגע בקרוביו ומ"מ יש אומרים דוקא שנוגע באחר שלא לצורך מתו אלא לצורך האחר אבל כל שנתעסק במתו ואי אפשר לו שלא בטומאת אחרים כגון שצריך ליכנס לבית הקברות לצורך מתו נכנס ובלבד כשהוא נוגע במתו שלא יהא קרוי פורש ואף בשעה הסמוכה לקבורה הצריכו קצת גאונים שיצא עם מתו עד מקום שאין שם טומאה ויתעכב לשם עד שיקבר ואחרים יוליכו את המת עד הקבר ויקברוהו והוא יתעכב לשם במקום שאין שם טומאה ומ"מ בצרפת הסכימו שזו אינה אלא חוכא וטלולא ומה ענין שיכנס ויצטרך לצאת אחר כן בנגיעת המת ומ"מ אין כאן תמה שאף על פי שאחרים קוברים אותו כל לכבודו ולהספדו מותר ליטמא וכדי שלא יטמא שלא בנגיעתו אחר שנתקן הכל ואין שם אלא קבורה יצא בנגיעה ויתעכב במקום שאין שם טומאה עד שיקברוהו ומ"מ בתוספות העידו על חכמיהם שנמנו עליה וגמרו שאין לו ליכנס כלל ואם נכנס אם אינו נאחז בארון לוקה ואם נאחז בארון איסורא מיהא איכא ואף הם פקפקו בחזרה למלקות הואיל ופירש ואין תקנה בדבר אלא אם כן קוברו בקבר יחידי או בקצה בית הקברות וכל שכן שאחר שקברו אין לו לחזור לבכות ולספוד שאין זה צורך המת כלל אחר שנקבר ואף גדולי המחברים כתבו שצריך לקברו בסוף בית הקברות שלא יטמא אחר קבורת מתו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שהכהנים בזמן הזה טמאים הם ואין להם מלקות בשום טומאה אלא שהאיסור במקומו והוא שאמרו קברו את המת וחזרו ולפניהם ב' דרכים אחת טמאה ואחת טהורה באין בטמאה בא עמהם ר"ל אותו כהן אבל בא עמהם בטומאה מפני כבודם שלא יטריח ואף זו דוקא בטומאת סופרים כגון בית הפרס אלמא שאלמלא הכבוד אסור הוה בכך ומ"מ אני מצטרף לדעת אחרת שלא נאמרה בשום מקום אלא במתכוין ליטמא מתחלה כגון שכבר נקבר מתו ויצא לו מבית הקברות ולא היה לו לחזור בטמאה אלא משום כבוד צבור אבל כל שהולך עם מתו וראוי לו ליטמא בו וניטמא בו נכנס עמו בבית הקברות אף בלא נגיעה ויכול לחזור שלא אמרה תורה להטמא ולטרוח ולקבור בקבר יחידי או לחזור בשידה תיבה ומגדל אלא כיון שנכנס בהיתר אף חזרתו מותרת בלא נגיעה אלא שראוי לומר שיצא תכף שנקבר שלא ישהא שם וכן הדבר נראה לי ברור:
+
+Daf 43a
+
+טומאה זו שהוזהרו עליה כהן ונזיר אינה אלא בטומאת מת אבל שאר טמאות אינם מוזהרין עליהן בהדיא אמרו לא יטמא להם במותם אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם ואין טומאה כלל אלא בשמת לגמרי אבל אם לא מת לגמרי אפילו היה גוסס ובשעה התכופה למיתה אין כאן טומאה כלל ולא סוף דבר גוסס שמיעוטן מיהא לחיים אלא אף מגוייד במקום שאי אפשר לחיות אפילו נשחטו שני סימניו ומ"מ נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או נקרע כדג מגבו או נחתך ראשו הרי זה מטמא אף על פי שהוא מפרכס ובהלכות גדולות כתבו שהכהן אסור לעמוד בבית שיש בו גוסס ונראה כן ממה שאמרו כאן לענין טמויי עד דנפקא נשמתיה לענין איתחולי הא איתחיל ופירושו כשנכנס בעודו גוסס התיר עצמו לחלול והכניס עצמו לספק טומאה ומתוך כך אסור אלא שלא נטמא:
+
+Daf 43b
+
+כל שהכהן מטמא לאביו או לשאר קרובים יראה מסוגיא זו דוקא כשהוא שלם אבל כל שחסר אבר אחד אינו מטמא לו אפילו היה חסר עצם כשעורה ואפילו היה סמוך אותו אבר החסר למת שהרי נקטע ראשו האמור כאן פירושו שהראש לשם וכן שאלו אי אזיל בפקתא דערבות כלומר שהוא מקום ליסטאות ופסקוה גנבי לרישיה הכי נמי דלא מיטמא ולא התירוה אלא מדין מת מצוה כך נראה דעת גדולי המ��ברים וזהו דעת רב בסוגיא זו ומ"מ יש פוסקים שאינו מטמא לאבר אחד שלו אבל מיטמא הוא לשדרה ולגולגולת ולרוב בנינו שהוא שני ירכים ושוק אחד ולרוב מנינו ר"ל קכ"ה איברים אף הדקים שבהם וזהו דעת רבי אליעזר בן יעקב וכן דעת גדולי הפוסקים וכן יראה עיקר ויש פוסקין שאינו מטמא לאבר מאיבריו אלא שאם ניטמא בגופו ומצאו חסר מחזר הוא על אותו אבר ומיטמא בו וזהו דעת ר' יהודה ומה שאמרו בבריתא הנזכרת בשמו אבל מטמא הוא על אבר מן המת מאביו פירושו על ידי חזור ואפילו על עצם כשעורה כן ולדברי כלם לאבר אחד שלא על ידי חזור אינו מטמא כלל וכל שכן לכזית בשר ולכזית נצל ר"ל בשר שנימוח ונעשה ליחה קרושה וכן למלא תרוד רקב וכל שכן לאבר מן החי ולדעת הפוסקים שאינו מטמא בחסר כלל כל שעמד בקבר זמן מרובה אי אפשר בלא חסרון ואינו מטמא לו ושיעור זה לא נתברר ומ"מ בגמרא אמרו על זה מעשה ומת אביו של רבי יצחק בגנזק ולאחר שלש שנים הודיעוהו כלומר ורצה לחטט בקברות אבותיו ושאל את פי ר' יהושע וארבעה זקנים ואמרו לו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר כלומר ואי אפשר לשלש שנים בלא חסרון או שמא פירושו שעומד להתפרק בטלטולו ונמצא מיטמא לאיבריו ולמדת לפי דרכך שכל לצורך המת מיטמא לו אף אחר שנקבר אלא שדוקא בשאינו עשוי להתפרק אם כלו אם רוב בנינו או שדרה וגלגלת כל אחד לפי שיטתו שהרי כל שהוא מתפרק נמצא מטמא לאיבריו וקצת רבנים כתבו גם כן שלא נמנע הכהן מליטמא לחסר אף לדעת הפוסקים כרב אלא כשנתחסר לאחר מיתה אבל חסר בחייו מיטמא לו לכשימות ואינו נמנע:
+כל שאמרו בכהן שאינו מיטמא אין מת מצוה בכלל אלא מיטמא לו בין קרוב בין רחוק בין שלם בין חסר ואי זהו מת מצוה כל שיש לו קרובים ראויים להתאבל או לירש שיכולים ליטפל בו על ידי עצמם או על ידי אחרים אין זה מת מצוה וכמו שאמרו כאן הא אית ליה ברא ומ"מ אם אינם כאן חזר הדין כמי שאין לו וכמו שאמרו כאן כיון דאזיל בארחא כמי שאין לו קוברים והוא הדין אם אין קרוביו יכולין ליטפל לו על ידי עצמם ולא על ידי אחרים וכל שהוא כן הדבר תלוי באחרים ויש מפרשים בה שהכהן מטמא לו אפילו אפשר באחרים והם מפרשים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה הא קורא ואין אחרים עונין זהו מת מצוה כלומר שהחולה קורא ומתאנח מי יתעסק בקבורתו ואין לו קרוב שיענהו וכהן מיטמא בזה אף על פי שאפשר באחרים וזהו שאמרו ביבמות פרק אשה רבה שקטנה הראויה למאן בעלה יורשה מדברי סופרים אחר שלא מיאנה ומיטמא לה ולא מן הדין אלא שהיא כמת מצוה שמאחר שהוא יורשה במקום שהיה ראוי לומר שהקרובים יירשו אף הקרובים מערערים לומר הוא יורש ואנו קוברים ונעשית כמי שאין לה קרוב והם גורסים שם כיון דלא ירית לה אביה קריא ולא ענו לה קרינא בה ומ"מ יש מפרשים קורא ואחרים עונין על הכהן כלומר שכל שאין שם קרוב וכהן קורא לאחרים שיקברוהו אם אינו מוצא הרי זה מת מצוה הא אם הוא מוצא כן אינו מת מצוה וכן כתבוה גדולי המחברים וכן היא בתלמוד המערב שבמסכתא זו ואף הדבר מעיד על עצמו שלא הותרה אלא לכבוד הבריות ואף זו של יבמות יש לפרשה כן ומה שאמר קריא וכו' כלומר אם אתה אומר שלא יטמא לה בעל אפילו היא עצמה צווחת כן אינה מוצאה שבעל סומך על הקרובים וחושש לטומאתו אחר שאינה אשתו גמורה וקרובים מערערים ואין משגיחין בה שיהא נכרי יורש והם קוברין וכל שכן שאר בני אדם שסומכים על הקרובים ועל היורש ואף בפ' כ"ג ונזיר אמרו שאם שניהם פוגעים מת בדרך יטמא נזיר ולא כהן אלמא כל שאפשר באחרים לא יטמא כהן וכן הנזיר אם אפשר באחר ומ"מ כל שאין שם קרוב ויש שם אחר ואינו יכול לעשות לבדו כהן מסייע ואין אומרין לאחר שיטרח לבדו הא כל שיש שם קרוב אומרין לו שיטרח או ישתדל באחרים ולא יטמא כהן אלא אם כן אי אפשר שלא בסיוע שלו:
+
+Daf 44a
+
+אף על פי שכבר ביארנו במשנתנו בשלשה המינין שהוזכרו היתרונות שיש לאחד על חברו יש קצת דברים שהיו ראויים להזכיר בהם שלא הוזכרו והוא שהתגלחת עשו בה המגלח כמתגלח ר"ל אף שהמגלחו לוקה שנאמר לא יעבר ר"ל אף על ידי אחרים מה שאין במטמא או מאכיל ומשקה:
+
+Daf 44b
+
+המשנה השלישית והכונה בענין החלק השני ר"ל ענין תגלחת טומאה וקרבנותיה אם נטמא בתוך ימי הנזירות והוא שאמר תגלחת הטומאה כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי אם גלח בשביעי מביא קרבנותיו בשמיני ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום דברי ר' עקיבא אמר לו ר' טרפון מה בין זה למצורע אמר לו שזה טהרתו תלויה בימיו ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא את קרבנותיו אלא אם כן היה מעורב שמש אמר הר"ם פי' מה בין זה למצורע לפי שהמצורע לא יביא קרבנותיו אלא מחרת יום הגלוח השני כמו שיתבאר במסכת נגעים והשיבו ר' עקיבא שהמצורע טהרתו נתלית בגלוח הוא אמרו ואת כל שערו יגלח ולבש בגדיו ורחץ בשרו במים אולם הנזיר אשר נטמא במת הנה הטומאה נתלית בימים הוא אמרו וטמא ז' ימים הנה כאשר טבל בשביעי והעריב שמשו ואחר גלח בשמיני יביא קרבנותיו והם שתי תורים או שני בני יונה וכבש בן שנתו לאשם בשמיני אולם אם לא יטבול בשביעי אבל בשמיני הנה לא יביא קרבנותיו עד שיעריב שמשו ר"ל בתשיעי והוא מאמר ר' טרפון אינו מביא את קרבנותיו אלא אם כן היה מעורב והלכה כר' עקיבא:
+אמר המאירי תגלחת טומאה כיצד היה מזה וכו' כלומר נזיר שנטמא במת באחת מטמאות שחייב לגלח עליהן על הדרך שיתבאר מזה שלישי ושביעי כדרך כל טמא מת ומגלח בשביעי וכדכתיב וביום השביעי יגלחנו ור"ל אחר ההזאה ואחר הטבילה ר"ל שמזה וטובל ואחר כך מגלח שנאמר ביום טהרתו ביום שביעי יגלחנו ואחר כך מעריב שמשו בטהרה ומביא קרבנותיו בשמיני שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש לאשם כדרך שכתוב במקראות ומפיל כל מה שמנה ומתחיל למנות ביום שמיני תחלת נזירותו משהקריב חטאתו כמו שהתבאר ואם שהה ולא גלח עד השמיני מביא קרבנותיו בו ביום הואיל והזה וטבל בשביעי הא כל שאיחר בהזאה וטבילה או בטבילה לבד אינו מביא קרבנותיו עד מחרת של טבילתו שמעריב שמשו בטהרה דברי רבי עקיבא והלכה כמותו אמר לו רבי טרפון וכו' פי' רבי טרפון בא לחלק במי שלא גלח עד השמיני שלא יביא קרבנותיו עד מחרת הגלוח ועל הדרך שמצינו במצורע שטעון הערב השמש אחר הגלוח והשיבו שהנזיר טהרתו תלויה בימים שכל שמנה שבעה והזה בשלישי ושביעי וטבל אפילו לא גלח טהור ורחמנא קרייה טהור כדכתיב ביום טהרתו יגלחנו והגלוח אינו מעכב את הטהרה אף בתגלחת טהרה כמו שהתבאר אבל מצורע טהרתו תלוי בתגלחתו ואינו טהור עד שיגלח שאין טבילתו כלום אלא אם כן לאחר הגלוח דכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וכבס בגדיו ורחץ הילכך כשטבל בשביעי ולא גלח עד שמיני צריך לחזור ולטבול בשמיני אחר הגלוח השני ויעריב שמשו ומחרתו יביא קרבנותיו אבל נזיר כל שהזה וטבל והעריב אם לא גלח עד השמיני מביא בשמיני ואם לא טבל עד השמיני מביא קרבנותיו בתשיעי כמו שביארנו:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:
+
+Daf 45a
+
+כבר ידעת שבמדבר היו שלש מחנות הראשון מחנה ישראל והוא ד' דגלים והשני לפנים הימנו מחנה לויה והוא סביב למשכן והשלישי לפנים הימנו מחנה שכינה והוא מפתח אהל מועד ולפנים וכנגדן בבית עולמים כל שמפתח ירושלם עד הר הבית נקרא מחנה ישראל וכל שמפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור מחנה לויה אלא שדרך מעלה הגבילו בו מקומות קדושים זה מזה והם החיל ועזרת נשים ושער ניקנור עצמו מכלל מחנה לויה הוא ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה וכן ידעת שהמצורע והזב וטמא מת טעונין שלוח שנא' וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש ומ"מ אין דינם שוה אלא המצורע שלוחו חוץ לשלש מחנות ואין ישיבתו אלא מפתח ירושלם ולחוץ זב וזבה ונדה ויולדת חוץ לשתי מחנות ומקום ישיבתם בכל העיר מפתח הר הבית ולחוץ טמא מת נכנס בכל הר הבית עד החיל ואפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ר"ל במחנה לויה מעתה מהו שנאמר בזב בשמיני שלו ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד מפני שכבר טבל בשביעי והעריב שמשו ומביא קרבנותיו בשמיני ומביאן עד שער ניקנור אחר שטבל והעריב שמשו אבל אינו נכנס מפתח העזרה ולפנים שהרי מחוסר כפורים אסור בביאת מקדש כטבול יום וכמו שאמרו טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ומ"מ כשטבל ולא העריב שמשו עדין הוא כזב ואינו נכנס אף להר הבית ולא סוף דבר בטבול יום של שלש ראיות שהוא מחוסר כפורים אחר הערב שמשו אלא אף טבול יום של שתי ראיות אבל נזיר שניטמא נכנס במחנה לויה עד החיל שהרי טמא מת נכנס בהר הבית כמו שביארנו ומ"מ מן החיל ולפנים אינו נכנס עד שיטבול וכשטבל נכנס בחיל ולא בעזרת נשים וכשהעריב שמשו נכנס בכל מקום שהטהור נכנס שלא נאמר דין מחוסר כפורים אלא בארבעה מחוסרי כפרה שהם זב וזבה ויולדת ומצורע שקרבנותיהם באים לכפרה אבל נזיר אין טומאתו באה לכפרה שטמא מת בעלמא אינו טעון קרבן ואין קרבנו בא אלא למנות נזירותו בטהרה והרי הוא כאוכל חלב שמביא קרבנו בעזרה עצמה:
+ולענין ביאור עיקר הדברים כמו שפירשו בתוספות דחבריה דרב נתן היו אומרין שאף טבול יום של שתי ראיות כזב הוא שלא ליכנס במחנה לויה ואף על פי שהמקרא בבעל שלש ראיות הוא מ"מ בבעל שלש לא היו צריכין לומר כן דבריתא היא בהדיא אלא ילפי משלש ראיות לשתים להיותו כזב שלא ליכנס במחנה לויה אף על פי שטבול יום של קרי מותר בו כמו שיתבאר במסכת תמיד ושאל אביי אחר שהם מפרשים אהל מועד מחנה לויה ללמוד ממנה אף לזב בעל שתי ראיות בנזיר טמא נמי דכתיב ביה אהל מועד מאי אמריתו ביה דודאי אף בטומאתו נכנס במחנה לויה וודאי ראוי להחמיר בו כזב בעל שתי ראיות הואיל ואין בזב בעל שתים חסרון קרבן אלא אמר אביי טבול יום דזב ר"ל של שתי ראיות לאו כזב ובריתא דאימתי הוא בא דוקא בשל שלש ולא ילפי מיניה של שתים וכל שכן נזיר שאין מחמירין בו יותר מזב בעל שתים שהנזיר עם חסרון קרבנו והזב שאין בו חסרון קרבן בכדאי הם לדונם כאחת ואהל מועד דנזיר פירושו העזרה עצמה ואהל מועד דהכא לאו כאהל מועד דהכא וחזר בעל התלמוד ושאל אם אהל מועד האמור בזב בעל שלש פירושו במחנה לויה וכדחזינא דאפילו אביי מודי בהא מ"מ היכי קרי ליה אהל מועד ותירץ למימרא ר"ל לאשמועינן דאיתקש מחנה לויה למחנה שכינה שלא ליכנס בה מחוסר כפורים:
+המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי והרביעי והוא שאמר תגלחת טהרה כיצד היה מביא שלש בהמות חטאת ועולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלח עליהן דברי ר' יהודה ר' אלעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום ואם גלח על אחת משלשתן יצא אמר הר"ם ענין מגלח עליהן שתהיה תגלחתו אחר השחיטה והלכה כר' יהודה:
+אמר המאירי תגלחת טהרה כיצד ר"ל כשמנה נזירותו בטהרה והשלימו מביא שלש בהמות כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ומפרש בכל אחת זו לעולה וזה לחטאת וזה לשלמים אלא שמ"מ אם לא פירש כל שהביא שלשתן מקריבין כפי הראוי כמו שיתבאר בסמוך שהרי ניכרים הם שהכבשים הזכר לעולה שאינה באה אלא זכר והנקבה חטאת והאיל שלמים ושוחט את השלמים ר"ל תחלה ואף על פי שבכל מקום חטאת קודמת בזו שלמים עיקר ששערו משתלח תחת דוד של שלמים ומגלח עליהן ר"ל אחר שחיטתן דברי רבי יהודה רבי אליעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום ואפילו חטאת העוף לעולת בהמה וכדכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה זה בנה אב וכו' והלכך שוחט את החטאת תחלה ואחר כך העולה ואחר כך השלמים וכן הלכה ואחר כך מגלח ר"ל אחר שחיטת שלשתן ואם גלח על אחת משלשתן ר"ל אחר החטאת או אחר העולה יצא וכן הלכה:
+משנה רשב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש הראויה לחטאת תקרב חטאת לעולה תקרב עולה לשלמים תקרב שלמים היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד אם גלח במדינה לא היה משלח תחת הדוד בד"א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר' מאיר אומר הכל משלחים תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד היה מבשל את השלמים או שולקן וכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונותנין על כפי הנזיר ומניפן ואחר כך הותר הנזיר לשתות ביין ולטמא למתים ר' שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין ולטמא למתים אמר הר"ם כבר ידעת לשון התורה בקרבנות נזיר שהוא כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ותורת הנזיר שיגלח פתח אהל מועד לפי שבו בא הפסוק בנזיר טהור ור' מאיר יאמר שנזיר טמא גם כן כאשר טמא גלח פתח אוהל מועד ישליך שערו גם כן על האש אשר תחת זבחי שלמים זולתי נזיר טהור שגלח פתח אוהל מועד שנעשה אהל מועד כמצותו וזה אשר אמר הכהן תחת זבחי השלמים ואם השליך תחת החטאת יצא ומאמר רשב"ג אמת ואין הלכה כר' שמעון:
+אמר המאירי רשב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פי' זו לחטאת וכו' אלא שהביאם ואמר אלו לנזירותי דיו שממילא הקדושה חלה כל אחת על הראוי לה שהרי הדבר ניכר לעין אי זו ראויה לחטאת ואיזו לעולה ואיזו לשלמים ואין קריאת השם מעכבת בהן וכן הלכה:
+היה נוטל וכו' כלומר שאחר שחיטת הקרבנות והגלוח מבשל את השלמים ויתבאר בגמרא שמן הרוטב היה נותן על השער ומשליך השער תחת הדוד של שלמים וכן הלכה ואם שלח תחת דוד של אשם יצא שאלו בגמרא ואשם בנזיר טהור מי איכא דהא הכא בתגלחת טהרה קיימינן ופירשה שאם היה נזיר טמא משלחו תחת דוד האשם וזו אינה הלכה כמו שיתבאר בסמוך ואם גלח במדינה יצא דאף על גב דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד דהיינו בעזרה ממש פירשו בגמ' שאי אפשר לומר כן שאם כן דרך בזיון הוא והתורה אמרה לא תעלה במעלות וכו' כל שכן דרך בזיון וכן שאם יגלח בפתח היה צריך להביא שערו תחת האש ונמצא שחסר לקיחה והבאה תחת הדוד ונתינה באור אלא לא בא הכתוב אלא ללמד שאחר שחיטת השלמים יגלח וזהו שאמרו בגמרא וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר כלומר שיגלח אחר שחיטת השלמים שנאמר בהם פתח אהל מועד ולא שיהא הגלוח לשם וכן הלכה אלא שאם גלח אחר אחד ��צא כמו שביארנו וכן דרשו בו שלא יגלח עד שיהא פתח העזרה פתוח וכן הלכה ואינו מגלח אלא בעזרת נשים בלשכת נזירים שבה בקרן מזרחית דרומית ושם היו מבשלים את השלמים ומגלח סמוך לדוד ונותן באש ונמצא שאינו מחוסר הבאה ואם גלח במדינה ר"ל בירושלם יצא ובתוספות גורסין שאם גלח במדינה לא היה משלח ר"ל תחת הדוד כלומר שלא מצינו שלוח אלא למגלח בעזרה ר"ל בעזרת נשים דלהכי אהני פתח אהל מועד ומ"מ אנו גורסים משלח כלומר שאפילו גלח במדינה משלחו תחת הדוד ואין נמנעין מחסרון הבאה הואיל ומ"מ ראוי היה לגלח סמוך לדוד וכן הלכה וכן שחסרון הבאה אינו מעכב שהרי אפילו נתן תחת החטאת יצא:
+במה דברים אמורים בתגלחת טהרה אבל בתגלחת טומאה לא היה משלח ר"ל תחת דוד של אשם ששער נזיר טמא לא היה צריך גלוח במקום שבמקדש ולא השלכה על האש אלא יגלח במדינה או במקדש ר"ל במקום שאפשר לו לטמא מת ליכנס ושערו נקבר ואפרו אסור כדאיתא בסוף תמורה וכן הלכה ומ"מ אם גלח במקדש ונתנו תחת דוד האשם יצא ורבי מאיר אומר הכל משלחין תחת הדוד אם טהור בשל שלמים ואם טמא בשל אשם חוץ מטמא שבמדינה ר"ל שגלח במדינה הא אם גלח במקדש משלח ואין הלכה כן אלא שבדיעבד יצא כמו שביארנו:
+היה מבשל וכו' ר"ל אחר שנתנם להתבשל ונתן שערו תחת הדוד כשנגמר בשולן אי שליקתן שהשליקה מועלת בהן כבישול נוטל כהן זרוע בשלה מן האיל של שלמים וכבר ידעת שמביא היה הנזיר עם האיל של שלמים סל של עשר חלות ושל עשר רקיקין והכל מצה ועכשו נוטל עם הזרוע חלה ורקיק ונותן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן והוא הדין שמניף חזה ושוק והאמורין וכדכתיב והניף אותם תנופה וכו' על חזה התנופה ועל שוק התרומה וכל שכן באמורין אלא שלא חש להזכיר אלא מה שנתחדש בזה על שאר שלמים ואחר כך הותר לשתות יין וליטמא למתים רבי שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר לשתות יין וליטמא למתים אף על פי שלא גלח ולא הביא שאר הקרבנות ושלא הניף שדברים אלו כלם למצוה ולא לעכב וכן הלכה ולאפוקי מדרבי אליעזר שהיה אומר תגלחת מעכבא:
+משנה גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו גלח על החטאת שלא לשמה ואחר כך הביא את קרבנותיו לשמה תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו גלח על העולה ועל השלמים שלא לשמן ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו ר' שמעון אומר אותו הזבח לא עלה לו ושאר כל הזבחים עלו לו אם גלח על אחת משלשתן ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר הזבחים אמר הר"ם כבר קדם לך אמרו אם גלח על אחד משלשתן יצא וכבר זכרנו בפסחים ואנחנו נשלים באור זה בתחלת זבחים שמנהגנו שמהפסדי קדשים שיכוין בו אצל השחיטה חלוף מה שהוא זה שנשחט וזהו הענין אשר יקראו אותו שלא לשמו ואין הלכה כר' שמעון:
+אמר המאירי אחר כך בא לבאר ענין החלק הרביעי ואמר שאם גלח על הזבח ר"ל על השלמים ונמצא פסול ר"ל שנמצא בעל מום תגלחתו פסולה והרי הוא כנתגלח בתוך נזירותו שסותר ל' יום כמו שביארנו ומונה שלשים ומביא קרבנותיו שאף הזבחים לא עלו שהרי אין הקרבן כלום ונמצא מגלח קודם הקרבן ואין גלוח שקודם קרבן כלום והוא הדין אם גלח אחר החטאת או אחר העולה ונמצא פסול שאף שאר הזבחים שהקריב אחר הגלוח אין עולין לו שלא נראו להביאם והוא שאמר אחר כן גלח על החטאת שלא לשמה ר"ל לא סוף דבר בבעל מום אלא אף אם נשחט החטאת שלא לשמה ואחר כך הביא עולתו ושלמיו לשמן אף זה תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו ולא עוד אלא אף בעולה או שלמים שנשחטו שלא לשמן כיון שלא עלו לבעלים לשם חובה נעשה כמגלח בלא דמים ועל זו חלק ר' שמעון לומר שאותו הזבח לא עלו לו אבל שאר הזבחים עלו לו ואין תגלחתו פסולה מפני שהוא סובר נזיר שגלח על שלמי נדבה יצא והלכך כששחט עולה או שלמים שלא לשמן הוו להו נדבה והתגלחת כשרה אלא שאותו הזבח לא עלה אבל שאר הזבחים עלו לו אבל כשנמצא באחד מהם מום או חטאת שנשחט שלא לשמו מודה ר' שמעון שתגלחתו פסולה ומ"מ אף בעולה או שלמים אין הלכה כרבי שמעון:
+גלח על שלשתן ר"ל שגלח סתם ולא ייחד על אי זה מהם אלא שדעתו לגלח על אי זה שימצא מהם כשר ונמצא אחד מהם כשר והשנים פסולים יצא שהרי כל שגלח על אחד משלשתן יצא ויחזור ויביא שאר זבחים כהלכתן שהרי מ"מ הגלוח נעשה כראוי וכן הלכה:
+משנה מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר' אליעזר אומר סתר את הכל וחכמים אומרים יביא שאר קרבנות ויטהר מעשה במרים התדמרית שנזרק עליה אחד מן הדמים ובאו ואמרו לה על בתה שהיא מסכנת והלכה ומצאתה שמתה אמרו חכמים תביא שאר קרבנות ותטהר אמר הר"ם הלא קדם לך בפרק שלישי שר' אליעזר יסבור שנטמא אחר מלאת סותר ז' ימים הנה אמרו הנה סותר את הכל לא ירצה בו ימי הנזירות ואמנם ירצה בו סותר כל הקרבנות ויפסידם כלם ויצטרך קרבנות שלמי' אחר שלמות שבעה ימי סתירה וחכמים אומרים שהוא מביא שאר קרבנות ואין הלכה כר' אליעזר וממה שראוי שתדעהו מאמר התוספתא נזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים ואם גלח או שתה יין או נטמא סופג את הארבעים ר"ל שיהיו דיני נזירות נשארים שיגלח תגלחת טהרה לפי מה שהתבאר בזה הפרק:
+אמר המאירי מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר"ל קודם שיגלח רבי אליעזר אומר סתר את הכל פירוש לא סתירת המנין שהרי אף קודם קרבן הוא סובר שכל שנטמא ביום הבאת קרבנות ר"ל אחר מלאת אינו סותר אלא שבעה אלא סתירת קרבן קא אמר שכשיטהר יחזור ויביא אף אותו קרבן שנזרק דמו קודם שנטמא שמאחר שהוא סובר תגלחת מעכבת כל שנטמא קודם גלוח ואף כשנזרקו כל הדמים הוא אומר כן כל שנטמא קודם גלוח אלא דמשום רבנן נקיט לה הכי שהם סוברים שכל שנזרק אחד מן הדמים וניטמא אינו סותר כלום אלא יביא שאר קרבנותיו לכשיטהר והוא מותר מ"מ הואיל ונזרק עליו אחד מן הדמים וכן הלכה:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:
+
+Daf 45b
+
+מאחר שביארנו שהנזיר אינו מגלח בפתח העזרה אין צריך לומר בנזירה שהרי נצטרף בה טעם אחר שמא יתגרו בה פרחי כהונה ואע"פ שבסוטה לא חששו בכך זו כוחלת ופוקסת וזו מתנוולת שנאמר ופרע את ראש האשה וכו' וכבר ביארנו שאף על פי שהדין לשלח שערו תחת דוד השלמים אם נתנו תחת דוד החטאת יצא וכן ביארנו שמשנזרק אחד מן הדמים הותר והוא שאמרו אחר מעשה יחידי:
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+מי שהוא ממורט נודר בנזיר אף על פי שאין לו שער ואינו צריך להעביר תער כלל וכן אם אין לו כפים נודר בנזיר ומביא קרבנותיו אף על פי שאינו ראוי לתנופה ולא מפני שהתנופה אינה מעכבת שהרי מ"מ ראוי בעינן אלא שכך הענין מפורש בפרק נגמר הדין זימנין דבעינן קרא כדכתיב וזימנין דלא בעינן שאלו בעדים נאמר יד העדים ואף על פי כן הורגים בעדים גדמים ולא נאמר יד אלא במקום שאפשר ומ"מ במצורע נאמר על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית וכל שאין לו אזן ימנית או שאין לו בהן יד הימנית ובהן רגל ימנית אין לו טהרה עולמית ואין תקנה בנתינה על המקום או על השמאלית ולמדת שפעמים שענין במקרא כפשוטו ופעמים שאינו נדרש כפשוטו ומ"מ בזו של נזיר אינו צריך תנופה אף בזרוע כלל:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+
+Daf 47a
+
+כהן גדול ונזיר וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק החמישי שהותחל ענינו בפרק ששי ובפרט בענין טומאה למתים שאסורה בנזיר ושלוקה ומגלח עליה כמו שביארנו ונתגלגל על ידי דברים אלו ביאור על אי זו טומאה שחייבים עליה בביאת מקדש ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר על מה שכבר התחלנו לבאר שטומאת מת מצוה דחויה לכל אדם בא עכשיו לבאר אם שני בני אדם פוגעין במת מצוה ושניהם אסורין בטומאה כגון שאחד כהן ואחד נזיר אי זה מהם נזקק תחלה השני לבאר שאע"פ שעל כל טומאת מת הוא טמא טומאת שבעה וטעון הזאה שלישי ושביעי ושאותם ימי טומאה אין עולין לו מכלל הנזירות אעפ"כ יש טמאות מן המת שאינו מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ולא מביא קרבנות מפני שלא נאמר בו כי יטמא לנפש אלא וכי ימות עליו מת וכו' עד שיטמא בטמאות שהן מעצמו של מת והוא צריך לבאר אלו הן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן ואלו שאין הנזיר מגלח עליהן השלישי בענין מה שנתגלגל לבאר בטומאה שחייבין עליה בביאת מקדש זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהם היו מהלכים בדרך ומצאו מת מצוה ר' אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא אפי' כהן הדיוט אמר להם ר' אליעזר יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו אמרו לו יטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם אמר הר"ם הזכיר הפסוק בנזיר לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם והפסוק בכהן גדול ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא וכבר בארו בפרק אשר לפני זה שהנזיר מטמא למת מצוה והביאו ראיה על זה מאמרו לאביו ולאמו וכן כהן גדול מטמא במת מצוה לאמרו בו לאביו והלכה כחכמים:
+אמר המאירי כהן גדול ונזיר אין מטמאין לקרוביהם ר"ל אף לקרוביהן שהרי בכהן גדול כתיב על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו וכו' ובנזיר כתיב על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם:
+היו שניהם מהלכים בדרך ר"ל כהן גדול ונזיר ופגעו במת מצוה ר"ל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברים וכן שקוראים בדרך אם יש שם אדם שיזדקק לו ואין עונה על הדרך שפירשנו בפרק ששי לשיטתנו יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר מפני שהנזיר טעון בה גלוח וקרבנות וסתירה מה שאין כן בכהן גדול דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים יטמא נזיר שקדשתו קדשת שעה שאפילו היה נזיר עולם מ"מ קדשת שעה היא קרויה אחר שאין קדשתו מאליו ואל יטמא כהן שקדשתו קדשת עולם ר"ל קדשה שמאליה לעולם והלכה כחכמים ומ"מ אף על פי שמשנה זו בכהן גדול נאמרה לאו דוקא אלא מתוך שהשוה את שניהם ר"ל כהן ונזיר לאיסור טומאת קרובים הוא תופסה בכהן גדול ומ"מ הוא הדין שאף כהן הדיוט יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט שאף הוא קדשתו קדשת עולם וכן יתבאר בגמרא שכל הגדול מחברו מתאחר לטומאה כיצד כהן גדול וכהן הדיוט יטמא הדיוט משוח בשמן המשחה והוא כל כהן גדול שמאהרן עד דורו של יאשיהו ומרבה בגדים והוא כל כהן שמיאשיהו ואילך שנגנזה צלוחית של שמן המשחה ולא היה להם חנוך אלא בלבישת שמנה בגדים משוח בשמן המשחה עדיף ומתאח�� לטומאה מפני שהוא מביא פר הבא על המצות כשטעה והורה היתר בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכדכתיב ביה אם הכהן המשיח ומרובה בבגדים אינו טעון אלא קרבן האמור שם לאחרים בפרשת ואם נפש אחת ושמא תאמר היאך אתה מוצא שני כהנים גדולים כאחד אלא אם כן בכהן שעבר על הדרך שיתבאר פירשוה בתוספות שאחרון שבמשוחים חלה או גלה ומנו ראשון שבמרבי בגדים ואפילו חזר המשוח לא הפסיד השני עבודתו הואיל ושמש בהתמדה ואעפ"כ משוח עדיף ממרובה בגדים ומשוח שעבר מרובה בבגדים עדיף ופירוש הדברים שאירע פסול באחרון שבמשוחים ביום הכפורים ומשחו אחר תחתיו ואחר יום הכפורים חזר ראשון לעבדתו והשני נדחה אלא שאין מורידין אותו מחומרי כהן גדול לאיסור טומאה ולנשואי אלמנה ושאם רוצה לעבד עובד בשמנה בגדים ומת הראשון והיה זה שנתמנה ראוי להתמנות לכתחלה תחתיו ולא נמצא או שלא נמלכו למנותו לאיזו סבה ונתמנה הראשון שבמרבי בגדים והואיל ונתמנה נתמנה והראשון עומד על עמדו ופגעו שניהם במת מצוה יאמר שמרובה בגדים עדיף שהוא עובד עבודה ואף על פי שאף האחר אם עבד כשר הואיל ועבד בשמנה מ"מ לכתחלה לא יעבוד משום איבה כמו שהתבאר בראשון של מגלה ואין צורך להעמידה כרבי יוסי שאמר שם שאינו ראוי לעבד כלל וכן הדין במשוח ומשוח שעבר או במרבה בגדים ומרבה בגדים שעבר שהעובד מתאחר לטומאה אלא דרבותא אשמעינן שאף בב' אלו שהא' משוח אין המשיחה נערכת אצל העבודה כלום כהן שעבר מעבדתו מצד שהוא בעל קרי וכהן שעבר מחמת מומו אף על פי שכשפגעו במת מצוה אין אחד מהם ראוי לעבודה מ"מ עבר מחמת קריו מתאחר לטומאה שהרי למחר יהא ראוי לעבדה ויטמא העובר מחמת מומו משוח מלחמה והוא הכהן שנמשח לימנות על חלוצי הצבא לומר להם אל ירך לבבכם וכו' וסגן והוא שהיו ממנים כהן אחד שיהא מזומן אם יארע פסול בכהן גדול והוא כמשנה לכהן גדול והוא הנקרא ממונה וכל שפגעו שניהם במת מצוה יטמא משוח מלחמה ולא סגן שמא יארע פסול בכהן גדול ונכנס סגן ומשמש תחתיו אבל להחיותו ושאר קדימות שבמעלות משוח מלחמה קודם לסגן כמו שביארנו באחרון של הוריות ולענין מה שאנו בו מ"מ למדת שכל הגדול מחברו שפגעו הוא וחברו במת מצוה יטמא חברו ולא הוא וכן הלכה ומעתה פגעו בו שני נזירים אחד נזיר שלשים ואחד נזיר למאה יום יטמא של שלשים אחד נזיר עולם ואחד לזמן קצוב יטמא של זמן קצוב:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+כבר ביארנו שאין כהן ונזיר מוזהרין אלא על טומאת מת הא שאר טמאות הרי הן כשאר בני אדם והוא שנאמר בנזיר במותם ודרשו בו במותם הוא דלא מטמא אבל מטמא הוא לנגעם ולזיבתם אפילו כהן גדול וכן אמרו על כל נפשות מת לא יבוא יכול אפילו נפש בהמה תלמוד לומר לא יבא במטמא בביאה ר"ל באהל הכתוב מדבר והיינו מת וכהן הדיוט מיהא מטמא על שבעה מתים והם אב ואם ואח ואחות ובן ובת ואשתו ואח ואחות מיהא דוקא מאביו אבל אחיו ואחותו מאמו אינו מטמא עליהן וטומאת מת מצוה מיהא דחויה אצל הכל אפילו היה אחד כהן גדול ונזיר ושהיה הולך לשחוט את פסחו או למול את בנו ששתיהן מצות עשה שיש כרת במניעתן או אפילו היה הולך לשתיהן כאחד שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מאכילת הפסח אף בכל אלו מטמא הוא למת מצוה ואיסור טומאה שבכהן ונזיר ענינם בין במגע בין במשא בין באהל ורביעית דם הבאה משני מתים כבר ביארנו שאינה מטמאה באהל:
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+המשנה השנית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר על אלו טמאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל על מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגלגלת על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי על חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהילן על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו ועל אהילו על אלו הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמים ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא שאר קרבנו אמר הר"ם פי' אמרו על המת לא ירצה בו כלל המת לפי שזה מבואר ואמנם ירצה בו רוב גדלו במנין כשיעור ואם לא יהיה בו רובע עצמות הנה הם יטמאו הנזיר באהל ויתחייבו עליו התגלחת לפי שהעצמות אשר הם רוב בנינו של מת או רוב מנינו ואפילו לא יהיה בו רובע הקב הנה הוא ג"כ יטמא באהל כמו שהתבאר בשני ממסכת אהלות ואם היו העצמות אין בה לא רוב מנין ולא רוב בנין והיו בהן חצי קב הנה הנזיר מגלח על אהלו וניצל היא הליחה הנגרת מן המתים כאשר נעופש הבשר ויגיר ולוקח בו ורקב הוא אפר המת אשר ישאר ממנו כאשר תאבד הלחות כלו וזה הרקב אשר יטמא באהל לא יהיה אלא במת שנקבר ערום בארון של מתכת או של אבן והדומה לו ויהיה המת בכללו ר"ל שיהיה נקבר שלם לא נחסר ממנו אבר ואמר מת שחסר אין לו רקב ולא שכונת קברות ולא תבוסה ותרווד הוא כף והנה התבאר בי"ז מכלים שהיא כף גדולה ושעורה מלא חפניו ושדרה היא החוליות אשר הם בגב בכללו וגלגלת קדרת הראש כל אחד מהם ביחוד וחצי קב הוא ב' לוגין וחצי לוג הוא רביעית וכבר ביארנו שיעור הרביעית וזה כלו כבר התבאר בשני ממסכת אהלות שהיא תטמא באהל במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ובארנו סבת זה וראייתו ואמרו בתחלת זאת ההלכה על אלו נזיר מגלח למעוטי סככות ופרעות אשר יתבאר אחר זה ואמר עד שיטהר ירצה בו עד שיעריב שמשו מאחר הטבילה אשר יטבול אחר שלישי ורביעי:
+אמר המאירי על אלו טמאות הנזיר מגלח על המת ושאלו בגמרא מת מאי קמ"ל השתא על כזית מן המת מגלח על המת עצמו לא כל שכן וא"ת המת אע"פ שאין בו כזית בשר אף זו פשוטה היא שאף על אבר אחד אף על פי שאין בו כזית בשר מגלח כמו שנבאר בסמוך כל שכן על כל המת אלא שפירשוהו על הנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין אע"פ שאין בכלו כזית שהייתי סבור לומר שעדיין אינו בכלל בריה ואעפ"כ מגלח עליה אי נמי על רוב בנינו ר"ל שתי ירכים ושוק אחד או שתי שוקים וירך אחד שכל הבנין הוא השוקים והירכים והצלעות עם השדרה או רוב מנינו ר"ל קכ"ה עצמות אף על פי שאין בהם רובע קב עצמות ולא שום בשר הואיל ומ"מ לא נדקדקו העצמות אלא שעומדים בעינם ולשון זה ר"ל רובע קב לא בא בדקדוק שהדבר מוכיח שאלו היה שם רובע קב עצמות היה מגלח אף בלא רוב בנין ורוב מנין וזה אינו אלא בחצי קב אלא שמתוך שלענין אהל נשנית ברובע קב תפשוה כן דרך שיטפא והיה להם לשנות כאן אע"פ שאין בהם חצי קב ועל כזית מן המת ר"ל בשר המת אף על פי שאינו אבר שאלו היה אבר שלם אף בפחות מכזית כגון אלו העצמות הדקים כן כמו שנבאר אלא שהבשר אינו מטמא אלא בכזית ופירשו בה הן לח הן יבש:
+ועל כזית נצל ר"ל בשר שנימוח ונעשה ליחה ונתקרשה שמאחר שנתקרשה בידוע שהיא מבשרו אבל כל שלא קרש אין דנין עליו שהוא כבשר אלא כיחו וניעו:
+ועל מלא תרוד רקב ומתוך שלא הזכיר בתרוד זה ר"ל כף אם היא כף גדולה או קטנה נחלקו בגמרא בשיעורה שלדעת חזקיה שיעורה כמלא פיסת היד ולדעת ר' יוחנן מלא חפניו ופסקו גדולי המחברים כר' יוחנן וענין רקב הוא מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב ואמר ��אותו רקב מטמא את הנזיר להזקיקו גלוח כמלא חפנים:
+ועל השדרה והגולגולת ר"ל שדרה או גולגולת ופירושן בשדרה שלימה או גולגולת שלימה אבל אם חסרו הרי הן כשאר עצמות שלא לגלח הנזיר עליהן ושיעור חסרונן בשדרה חוליא אחת ובגולגולת כסלע:
+ועל אבר מן המת או אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי ר"ל אף על פי שאין בו כזית בשר הואיל ונשאר שם בשר בכדי שאלו היה חי היה בו בכדי להעלות ארוכה:
+ועל חצי קב עצמות אף על פי שאין בהם לא רוב בנין ולא מנין:
+ועל חצי לוג דם אבל על רביעית אינו מגלח ואמר על כל אלו שהנזיר מגלח עליהן הן במשאן הן במגען הן באהילן ואע"פ שמלא תרוד רקב אינו מטמא במגע הואיל ואי אפשר ליגע בכלו הרי אין המדה שוה בין גלוח נזיר לטמאות של תרומה וקדשים שהרי לתרומה וקדשים רביעית דם ורובע עצמות מטמא ובנזיר דוקא חצי לוג וחצי קב ושמא ברקב החמירו בנזיר אף במגע ומ"מ גדולי המחברים פסקו שכלל זה לא נשנה בדיוק והיה צריך לפרוט ממנו מלא תרוד רקב שלא לגלח אלא באהילו ומשאו אבל לא במגעו ופירש אחר כך בעצם כשעורה שידוע בו לענין טומאת תרומה וקדשים שמטמא במגע ובמשא ולא באהל וכן הדין בכל עצמות המת שאין בהם שדרה שלמה או גולגולת שלמה או רוב בנין או רוב מנין או רבע קב עצמות לתרומה וקדשים וחצי קב לענין גלוח שכל אלו אין כאן טומאת אהל לא לתרומה וקדשים ולא לגלוח נזיר אבל יש בהם טומאת מגע אף לגלוח נזיר וכלל בכל מה שהוזכר שכל שהם באים ממת אחד מגלח ומזה שלישי ושביעי וסותר את הקודמין ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ופירשו בגמרא שיעריב שמשו אחר הטבילה ויביא קרבנותיו בשמיני ומתחיל למנות ממנו וכדעת חכמים שאמרו שאין נזירות הטהרה חל עד השמיני כמו שביארנו במה שקדם:
+משנה אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת בימי ספרו ובימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי וברביעי ואינו סותר את הקודמים ומתחיל מונה מיד וקרבן אין לו באמת ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולים לו אמר הר"ם פי' סככות צללים ר"ל האילנות אשר יעשו צל על הארץ כאשר תהיה טמאה תחת השרץ שלו ובא הנזיר תחת זה השרש ופרעות האבנים והעצים היוצאים מן הכותל ומה שדומה לזה כאשר היה תחתיהם טומאה ועבר הנזיר תחתם ובית הפרס הוא שדה שנחרש בה קבר ונתערבו עצמותיו בכלל העפר לפי מה שהתבאר בסוף מסכת אהלות וגולל משקוף הקבר ודופק דופני הקבר ויתבאר לך במסכת אהלות שהכלים שנוגעים במת מי שיגע בהם יטמא טומאת שבעה וכן יתבאר בשני מאהלות שבית הפרס וארץ העמים מטמאין במגען ובמשאן ושרביעית דם תטמא במגע ובמשא ושגולל ודופק מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא ולשון התורה בטומאת הקבר או בעצם או בקבר יטמא שבעת ימים אבל עם היותו שבאר ואמר ומזה בשלישי ובשביעי לא תחייבהו תגלחת ויפלו הימים הקודמים בלתי טמאות מיוחדות והם שיהיו מראש המת לאמרו וכי ימות מת עליו וכי יטמא לנפש וטמא את ראש נזרו ואמ' ואהל ר"ל כי כאשר נגע באהל המת או כאשר האהיל על רוב עצמות והוא ענין אמרו רובע עצמות עוד זכר ימי ספירו וימי גמרו של מצורע לפי שהם גם כן יפלו מה שלפניו כמו הטומאה אבל ישלים ימי הנזירות אחר שלמות ז' ימי הטומאה אשר יטמא במת ובכזית מן המת ומה שמנה עמו ולשון התורה במצורע כאשר נרפא מהצרעת שיגלח כמו שזכרנו וישאר שבעה ימים אחר הגלוח והטהרה והוא אמרו ויצא מחוץ לאהלו שבעת ימים ואח�� זה יביא קרבנותיו ואלו השבעה ימים יקראו ימי ספירו וימי הצרעת אשר היה בו מוחלט והוא ימי החלטו תשלם מימי חלטו ר"ל שלמות טומאתו ויאמר שימי ספירו גם כן וימי חלוטו לא תמנה מימי הנזירות כמו שלא ימנה לו ימי טומאת מת כאשר נטמא באחד מאלו הפנים שהנזיר מגלח עליהם אולם המצורע שיצטרך להסגר כמו שבאר הפסוק והסגירו שבעת ימים וכבר היה ההסגר שבועות כמו שאמ' והסגירו שבעת ימים שנית הנה אלו ימי ההסגר עולין לו וימנה מימי הנזירות וכן הזב והזבה אורך ימי טומאתם וימי הספירה גם כן המיוחדת המחוייבת להם אחר הפסקת הזיבות אבל עולין מן המנין וזה הלכה למשה מסיני כמו שאמ' באמרו ימי הזב:
+אמר המאירי הסככות והם ענפים שבאילן המיסך על הארץ שיש ספק טומאה תחתיו וכן אבנים הפרועות ר"ל יתדות היוצאות מן הגדר ויש תחתיהם ספק טומאה על הדרך שביארנו ספקות שבהם בתחלת מועד קטן ובית הפרס והוא שביארנו ענינו בכדי הצורך באחרון של חגיגה ועל ארץ העמים ר"ל בגושה שגזרו בו טומאה לשרוף עליה תרומה או קדשים במגעה ולתלות אף באוירה כמו שביארנו גם כן באחרון של חגיגה והגולל והדופק על הדרך שביארנו ענינם בשלישי של ברכות ורביעית דם אף במגעו ואהילן של רוב עצמות שאין בהם רוב בנין או רוב מנין אף על פי שמגלח במגען כמו שביארנו אף בעצם כשעורה וכן על אבר מן החי או מן המת שאין עליהם בשר כראוי וכן בכלים שנגעו במת אף בכלי מתכות שנאמר בהם חרב כחלל לטומאת שבעה במגעם כל אלו אף על פי שהוא טמא בהם טומאת שבעה ושמזה עליהם שלישי ושביעי כל אחת כדינה ר"ל עצם כשעורה ואבר מן החי ואבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי ושדרה וגולגולת שחסרו במגע ובמשא וסככות ופרעות באהל וכן כלם כל אחת כדינה מ"מ אין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ולא מביא קרבנות וכן ימי חלוטו אם נצטרע בתוך נזירותו וימי ספירו לכשנרפא אינו מגלח עליהן ואינו סותר ולא מביא קרבן וכן אינו מזה בהן שלישי ושביעי והא דקאמר מזה וכו' על השאר הוא נאמר ואחר כך הוא אומר שמתחיל ומונה מיד ר"ל שימי הטומאה מיהא אין עולין לו לימי הנזירות אבל תכף ששלמו ימי טומאה וטהר מתחיל להשלמת מנין הנזירות ומ"מ כלים הנוגעים במת והם של עץ לשיטתנו אין הנוגע בהם טמא אלא לטומאת ערב ואין בהם הזאה ועולין לו ומ"מ לשיטת גדולי המחברים אף אלו בטומאת שבעה ואעפ"כ הם מפרשים שבנזיר אין בהם הזאה ויש מפרשים שאין נגיעת כלים בטומאת שבעה אלא בחבורי אדם בכלים וכלים במת וקרבן אין לו ר"ל שאינו חייב קרבן על הדרך שהתבאר אבל ימי הסגרו עולין לו למנין ימי הנזירות וכן ימי זיבה הן באיש הן באשה ואין צריך לומר בשאר הטמאות:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו ופסקנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+
+Daf 50a
+
+כזית נבלה שנימוח ונעשה ליחה ונתקרשה אף על פי שלענין מת נידון כבשר כמו שביארנו בכזית נצל בדין נבלה אינו כן שהדבר ידוע שבשר נבלה שהוא סרוח מעיקרו ר"ל קודם שנתנבלה לא ירדה תורת נבלה עליו אפילו ראוי לכלב הואיל ואינה ראויה לגר אפילו לטמא טומאת אוכלין ומשקין שהיא טומאה קלה אבל אם כשנתנבלה ראויה לגר אף על פי שנפסלה ממאכל אדם הרי היא בטומאתה אף לטמא אדם וכלים במגע ובמשא עד שתפסל מלאכל הכלב והנצל ענינו שהבאיש ונעשה ליחה ונתקרשה בחיי הבהמה ולא ירדה עליו תורת נבלה ומתוך כך אין נצל לבהמה אף על פי שראוי לכלב וגדולי המחברים דנוה בספק בנבלת בהמה אלא שבנבלת העוף החליטו שהוא טהור:
+בהמה טהורה אין חלב שלה מטמא משום נבלה שנאמר וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה וכו' מי שאיסורו משום נבלה וכו' אבל הטמאה חלבה כבשרה וכן בנבלת עוף טהור מעתה לקח חלב נבלת טמאה או של נבלת עוף טהור והמחהו באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרה שהשתיה בכל מקום בכלל אכילה אבל אם המחהו בחמה טהור מפני שהסריחו בחמה עד שנפסל מאכילת הכלב:
+הנצוק אינו חבור לטומאה ר"ל שאם עירה משקין טהורים מכלי לכלי שבו משקין טמאים מה שבעליון טהור כשהיה שאין חבור הנצוק חבור לענין טומאה ומ"מ התבאר במסכת מכשירין בענין זה שלא נאמר' אלא בשעירה חם לתוך חם או צונן לתוך צונן אבל מצונן לחם טמא שזיעת החמים הטמאה עולה כתימרות של עשן ומתערבת דרך העמוד במים שבכלי העליון הא כל חם לתוך חם או חם לתוך צונן או צונן לתוך צונן טהור ומ"מ אף זו לא בכל המשקין כן אלא שיש מהם שהם עבים עד שמתוך עובי סולדין לאחוריהם ר"ל כשקלוח הנצוק פוסק יוצא ריר כמין חוט שמחבר העמוד העבה למשקין התחתונים ואותו חוט מתכווץ ונסוג לאחוריו ונבלע בתוך העמוד העבה החוזר לתוך הכלי ונמצא אותה טפה המחברת הטהור והטמא יחדו חוזרת לתוך הכלי העליון וכל שהוא מטמא בצירוף חבור הנצוק וממין זה דבש הזיפים והוא דבש חשוב ביותר ועבה ונקרא דבש הזיפים על שם שמתוך יקרו וחשיבותו ועביו מזייפין אותו בסלת ושאר דברים כיוצא בו וכן הצפחת והוא מאכל עבה עשוי מקמח ודבש אבל המקפה הן שהיא של גריסין והם חצאי הפולים מוסרי הקלפות הן שהיא של פול והם של פולים שלמים עם הקלפות אף על פי שהם עבות מ"מ אין בהם רירים שיבלעו בתוך העמוד החוזר ומשנפסק נושרין טיפין עד שאין טיפת ראש העמוד חוזרת לכלי העליון ואין צריך לומר בשאר מיני האוכלין העבים כגון תבשיל של עדשים העבה וכיוצא בו שאין נצוק לאוכלין ולא שאלוה כאן אלא שהיו מספקין אם הזכירו חכמים דבש וצפחת דוקא ומשום רירי ושדברי בית שמאי באו להוסיף עליהן או שמא מתוך שהם עבים והוא הדין לכל מאכל עבה אלא שיהו בית שמאי סבורים עליהם שבדוקא אמרוה ולענין פסק ודאי בית שמאי לא היו טועים בדברי חכמים ולהוסיף באו ורבנן דבש וצפחת דוקא מצד העובי ומצד ריר שלו ולענין ביאור זה שהיו סבורים להביאה ממה שאמרו בית שמאי אף מקפה וכו' מפני שהם סולדים וכו' ר"ל על ידי רירים אלמא דטעמא דרבנן נמי הכי הוא אלא שסוברין במקפה שאין בה רירים ודחאוה דרך סוגיא דילמא התם ר"ל טעמא דבית שמאי ודאי מדנקט לישנא דסולדין לאחוריהם משום רירי הכא ר"ל טעמא דתנא קמא משום דסמיכי והוא הדין לכל תבשיל עבה ואין גורסין הכא דסמיכי לא אלא הכא משום דסמיכי:
+
+Daf 50b
+
+כזית מן המת שחלקו לחלקים אם כל החלקים בתוך הבית האהל מקבצן ומטמא באהל וכן במשא והוא הדין למגע אם נגע הכל ביחד אבל אם נגע באחד מחלקיו אע"פ שהחלקים מוקפים זה לזה לא נטמא ובתוספות פירשוה אפילו נגע החצי ביד אחת והחצי ביד אחרת בבת אחת אבל כזית חלב מן המת שהתיכו מטמא לגמרי שאין ההתכה מפרדתו והרי הוא כזית שלם כשהיה ושאלו כאן והרי מ"מ כשהריקו מן המחבת לכלי נמצא מקצתו בכלי ומקצתו במחבת ואינם מתחברים אלא על ידי נצוק והרי הוא מפורד ונמצא חבורו אחר כן כשהורק כלומר על ידי אדם ואין חבור אדם חבור ופירשוה בשלא הריקו מן המחבת לכלי אלא דבהדי דארתח ר"ל תכף שהותך הטה את המחבת לצד אחד ועלה לו כל הזית לפומיה דמנא ר"ל בזוית הכלי וקרש לשם ומ"מ אין אנו צריכין לכך שכל שהוא טמא כלו אינו מתפרד על ידי נצוק ש��נצוק אינו עושה חבור לחדש טומאה בטהור אבל מ"מ במה שהוא כלו טמא אין הנצוק מפריד ונמצא לא מחבר ולא מפרד היה כזית חלב מפורד והתיכו כדי לעשותו אחד טהור שאין חבור על ידי אדם חבור לענין שיהא מגע מקצתו ככלו אע"פ שלענין טומאת אוכלין להצטרף לכביצה כל האוכלין מצטרפין אף על ידי אדם ובטומאת נבלה כל שחצאי זתים מפורדין לגמרי אפילו במשא טהור אלא אם כן מחברות על ידי חוט בשר עד שינטלו שתיהן כאחת כמו שביארנו במסכת חולין פרק רוטב:
+
+Daf 51a
+
+מלא תרוד רקב שביארנו במשנתנו שמטמא במשא ואהל כמלא חפניו כבר ביארנו במסכת נדה פרק המפלת שבתחלתו דבר אחר נעשה לו גנגלין ר"ל שאם קודם שירד לטומאה והוא קודם שנעשה רקב נתערב בו דבר אחר כגון רקב עץ או עפר אותו דבר נעשה לו מתנגד ועומד כנגדו לקלקלו ומפקיעו מדינו שלא לירד לטומאה אף לאחר שיתמלא שיעורו אבל סופו והוא משירד לטומאה אין תערובת שבו מפקיעו ומאחר שבתחלתו מיהא תערובת מפקיעו מטומאת רקב אי אתה מוצא טומאת רקב אלא במת שנקבר ערום בארון של שיש או על רצפה של אבנים אבל נקבר בכסותו או בארון של עץ או על רצפה של לבנים אין לו רקב וכן אם גזז שערו וצפרניו שאין מטמאין וקברם עמו אין לו עוד טומאת רקב וכן אם קבר שני מתים זה בצד זה או שקבר אשה ועוברה עמה אפילו עוברה במעיה אין לו רקב אבל אם קבר מת זה בעצמו וזה בעצמו שיעור מלא תרוד משניהם מצטרף לטמא הואיל וטומאתן ושיעורן שוה וכן הדין בכזית בשר משני מתים אבל רביעית דם הבאה משני מתים ושדרה או גולגולת הבאים משני מתים ורובע קב עצמות משני מתים ואבר הבא משני מתים ואבר מן החי הבא משני בני אדם כל אלו אין מטמאין באהל אלא במגע ובמשא כשאר העצמות:
+כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן ובשעת חבורן הכל טמא ר"ל שאם המת בחוץ ושערו בתוך הבית הכל טמא וכן אם נגע בשער או בשן וצפורן טמא אפילו היה שערו עומד ליגזז וצפרניו עומדות לינטל אע"פ שנשאלה כאן ולא הובררה יראה שהכל טמא הואיל ומ"מ עדיין מחובר הוא אלא שגדולי המחברים דנוה בספק כשיטת הסוגיא:
+
+Daf 51b
+
+טומאת רקב אינה אלא במת שנקבר שלם הא כל שנקבר חסר אין לו טומאת רקב ומעתה הרוג אין לו טומאת רקב שכבר נתחסר דמו אבל כל שנקבר שלם יש לו רקב הן שבא הרקב מן הבשר לבד הן מן העצמות לבד הן מן הכל ביחד הן שבא מאבר שהנשמה תלויה בו הן שבא מאבר שאין הנשמה תלויה בו כגון מן הערקוב ר"ל מן הארכובה ולמטה ולענין ביאור מיהא זו ששאלו ברקב הבא מן הערקוב מהו הולכת על שיטה אחרת והוא שהיה השואל סבור שכל חסרון במה שאין הנשמה תלויה בו לא יהא קרוי חסרון להפקיעו מדין רקב וכן שאם נקבר אותו אבר עמו יהא נעשה גנגילון לשאר איברים אבל חסרון במה שהנשמה תלויה בו קרוי חסרון ומפקיעו מדין רקב ואם נקבר עמו יהא חוזר לדינו ולא יהא גנגלין לשאר איברים ואף תלמוד המערב הולך בשיטה זו והוא שאמרו שם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה נעשה גנגלין ר"ל אם נקבר עם גוף המת מן הארכובה ולמעלה אינו נעשה גנגלין וכן אמרו שם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה יש לו רקב ר"ל אם לא נקבר האבר הנחתך עמו אף על פי שנקבר המת חסר שאין זה חסרון מן הארכובה ולמעלה אין לו רקב כלומר דחסרון הוא ושאלו שם אפילו לא נחתכה רגלו נראה אותה כחתוכה ותעשה גנגלין ותירץ מכיון שהיא מחוברת לו גוף אחד הוא כלומר ואינו מפקיע תורת רקב ועל שיטה זו פשוט הוא שאם הרקיב כלו אין רקב וערקוב נעשה גנגלין לרקב משאר הגוף אלא ששאלו אם רקב הערקוב מטמא לבדו שמא הואיל ונקבר שלם הרי הוא כרקב שבשאר הגוף או שמא דיו שלא יעשה גנגלין עם הרקב האחר אבל שיטמא לבדו לא ואתו למיפשטה ממה שאמרו רקב הבא משני מתים טמא והעמדנוה בשאין שם אלא מלא תרוד בין שניהם וודאי יש בו תערובת מרקב הערקוב ואף על פי כן מצטרף ואלו לא היה מטמא לבדו היאך היה מצטרף וזה הוא לשון האמור זיל הכא בדרך ערקוב קאתי כלומר שאי אפשר שלא יהא שם תערובת מן הערקוב והשיבו שאף זו פשוטה היא שכל שהרקיב כל המת רקב הערקוב ושאר רקב כלו אחד הוא הן לטמא לבדו הן בתערובתו עם שאר הרקב ואינו שואל אלא שאין שם רקב אחר אלא של ערקוב וזהו שאמר כגון דארקיב חד אבר' ואתי דרך ערקוב כלומר שאותו אבר הוא הערקוב ושאל אם מטמא לבדו ולענין פסק כבר כתבנו שכל שנחתך ממנו אבר אין לו רקב כלל וכל שנקבר שלם כל רקב שבו מטמא:
+כבר ביארנו שאף אשה מעוברת שנקבר עוברה עמה נעשה לה גנגלין ואין לו רקב מ"מ שכבת זרע שנקרש ונקלט במעיה כל שלא נבראת צורת הולד וכן עורו של אדם ופרשו וכיחו וניעו אין נעשין גנגלין כלל ושמא תאמר ומה הוצרכה ללמדה ואלו אתה אומר באלו שנעשין גנגלין היאך אתה מוצא רקב שיטמא בגמרא שאלוה ופירשוה משכחת לה דאשקייה מי דקלים וסכו נשא ושלקו בחמי טבריא ופי' הדברים לדעת קצת אשקייה מי דקלים לשלשלו להעביר פרשו כיחו וניעו וכן שכבת זרע באשה וסכו נשא להעביר השער ושלקו בחמי טבריא להעביר כל העור שאחר השליקה נקלף כלו ונשאר הבשר שלם ושמא תאמר ומה צורך לסיכת נשא אחר שכל העור מועבר עד שמתוך כך פירשו רבים שסיכת נשא להעביר עור הראש ומפני שהוא רך ביותר אם יפשיטנו בחמי טבריא יתחסר מן הבשר גם כן וזה אינו שהרי בפרק החובל אמרו מכה אביו ולא עשה חבורה חייב בכולן ואוקימנא בסכו נשא ואם הנשא מעביר עור הראש הרי עשה בו חבורה ויתחייב מיתה ולא תשלומין אלא ודאי אין הנשא מעביר אלא השער ושליקת החמין מכינה את העור לקליפה אלא שאף על פי כן צריך סיכת נשא להעביר עיקרי השערות התחובין בבשר שתחת העור וכמו שאמרו בפרק העור והרוטב שערות חלחולי מחלחלי ולענין פסק אין לנו אלא כמו שכתבנו:
+מת שטחנו אחר שנקבר אין לו רקב שאין טומאת רקב אלא כשהרקיב מאליו טחנו ואחר כך הרקיבה אותה טחינה מאליה הרי זה ספק ושמא תאמר והרי משנטחן נעשה חסר והיאך אתה נותן לו דין רקב אין זה כלום שהרי מ"מ כשנקבר שלם היה ונשארה בספק וכן אם הרקיב אבר ממנו כשהוא חי ומת והרקיב כלו הרי זה ספק אם אותו רקב שבחייו מטמא לבדו ומ"מ יראה שאינו נעשה גנגלין לשאר האברים ואין הספק אלא אם מטמא לבדו הואיל ומת והוא מחובר לגוף או שמא אין דין רקב אלא במה שנרקב לאחר מיתה:
+כבר ביארנו בכמה מקומות שדרכם היה לתקן את הדרכים לעולי רגלים ולבדוק את החשודים מן הטומאה וכל שהיו מוצאים קברות בענין שיהא נראה מהם שבית הקברות של ישראל היה או אף קבר יחידי שהיה ידוע שברשות נקבר לשם וקנה את מקומו לא היו מפנין אותו שחכמים גזרו שלא לפנות את הקברות ושאם פנוהו יהא טמא כדי שלא יבאו לפנותו וכל שהיו מכירין בתכונת הקברות שאינם של ישראל כגון שלא מצאוהו רגליו פשוטות וידיו על לבו אלא ראשו מונח בין ירכותיו או יושב היו מכירין שאינו של ישראל והן שהיו רבים הן שהיה יחידי היו מפנין אותו או אותם והשדה טהור היו מוצאין את הקבר או את הקברות בתכונת קבורת ישראל חוששין לה ואם היה קבר יחידי אם היה ידוע להם שברשות נקבר לשם קנה מקומו ונאסר לפנותו אלא שהיו מציינין עליו להיותו ניכר לעוברים לא היה ידוע להם אלא שנמצא שם קבר יחידי במקרה מותר לפנותו אלא שצריך שיטול עמו את תפוסתו והוא עפר שתחתיו שלחלוחית המת והנמסס מגופו נבלע שם ושיעורו בעובי שלש אצבעות שבקרקע בתולה לבד מן העפר התיחוח ומפנה אותו ואת תפוסתו וקוברו במקום אחר והשדה טהור ואין חוששין שמא מת מצוה היה וקנה מקומו דמת מצוה קלא אית ליה וכן הדין אם מצא שנים מפנה אותן ותפוסתן והשדה טהורה ומ"מ אם מצא שלשה כל שמצאם קבורים בתכונת קברות ישראל יש לחוש לשכונת קברות ר"ל שמא בית הקברות היה ואסור לפנותם ודוקא כשמצאן בשיעור המיועד לקברות על הדרך שביארנו בבתרא פרק פירות הא אם מצאם רצופים בפחות מכשיעור דנין שבאקראי נקברו שם ועל מנת לפנותם היום או מחר ויש להם דין תפיסה אבל אין להם דין שכונת קברות לאסור את פנויין וביארו עכשו בשמועה זו שכמו שביארנו במת שנקבר חסר שאין לו דין רקב כך אין לו דין תפיסה ר"ל שאם מצא מת אחד חסר נוטלו בלא תפיסה והשדה טהור וכן אם מצא שלשה מתים שנים שלמים ואחד חסר יש להם תפיסה ואין להם שכונת קברות שהדבר מוכיח שדרך מריבה מתו לשם ונקברו שם באקראי:
+אבר מן החי אינו מטמא אלא כשהוא שלם בבשר וגידים ועצם אבל בשר מן החי טהור לגמרי ואף על פי שבשר מן המת מטמא בכזית אף באהל אף הוא מטמא בעצמות של רוב מנין ובנין וברובע קב ובמלא תרוד מה שאין כן בחי שאין עצם או עצמות שלו מטמא בשום פנים אלא באבר שלם שבו בשר וגידין ועצמות ולענין ביאור זה שהקשו מזו למה שאמר במת שחסר שאין לו רקב כך פירושו היכי דמי כלומר הא דקאמר שאין בחי דין רקב ודאי דארקיב חד אבר כלומר שנחתך ממנו אבר או אברים והרקיבו וודאי דכותה גבי מת קאמר דאית ליה ר"ל שכל שניטל מקצתו והרקיב יש לו דין רקב ומכלל דמת חסר יש לו רקב והשיבו מי קתני דכותה וכו' שום מת קתני כלומר שום חי במה שדרכו להרקיב שזהו מקצתו אין לו רקב שום מת במה שדרכו להרקיב היינו כלו יש לו רקב:
+
+Daf 52a
+
+שמנה שרצים האמורין בתורה נעשו אב הטומאה במיתתן ושאר השרצים טהורים לגמרי ולענין איסור אכילה שיעור שאר שרצים בכזית כשאר איסורי מאכלות ושל שמנה בכעדשה שיעור אכילתן כשיעור טומאתן ומ"מ כל שאכל בריה שלמה אפילו פרעוש אחד או נמלה חייב שאין שיעור לבריה בין שאכלה חיה בין מתה ואם חסרה אחת מרגליה אף על פי שיכולה לחיות יצאה מתורת בריה ואינו לוקה על אכילתה אלא בכזית ולענין טומאה בשמנה שרצים כל שיש בו אבר שלם בבשר וגידים ועצמות מטמא וכל שאינו כן טהור:
+כבר ביארנו שהשדרה או הגלגלת שלמים מטמאין כמת עצמו אלא אם יש חסרון בשדרה בחוליא אחת ובגלגלת כסלע נשתברו רוב צלעותיה של שדרה אף במקום שעושה אותה טרפה כגון מחציין ולמעלה כלפי השדרה או אפילו גירר רוב צלעותיה ר"ל שעקרן מחוליותיהן טהורה מטומאת אהל אלא שהיא כדין שאר עצמות הואיל והחוליות קיימין ואע"פ שלענין טרפה כל ברוב צלעות בעקירתן או בשבירה מחציין ולמעלה כלפי השדרה טרפה לענין טומאה טהורה במה דברים אמורים כשהיא בבית אבל אם נעקרו בתוך הקבר הרי הקבר מצרפן ומטמא עדין באהל:
+כבר ביארנו על אבר מן המת הבא משני מתים או אבר מן החי הבא משני בני אדם ועל רובע קב הבא משני מתים לענין אהל או חצי קב לענין נזיר ועל רביעית דם הבא משני מתים ועל שדרה הבאה מב' מתים ועל גולגולת הבאה משני מתים כולן אין מטמאין באהל ועצם כשעורה שנחלק לשנים מטמא במשא אבל לא במגע מעשה היה והביאו קפה מ��אה עצמות בבית הכנסת של בורסיים מקום שלא יהו בני אדם מצויין ליגע והניחום באויר שלא יהא שם טומאה לנכנסים בבית הכנסת ובאו לחקור אם היה שם שדרה ממת אחד עד שיטמאו הנזיר שהתאהל עליהן במקום שהוציאום משם והביאו את הרופאים הבקיאים בנתוח ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד וטהרו כל המאהילים על פיהם אחר שלא התאהלו על הקבר אלא במקום אחר:
+לעולם יזהר אדם בהזכרת תלמיד חכם דרך כבוד בכל ענין מעשה היה ונחלקו בר' עקיבא במה שהיה אומר על רביעית דם הבאה משני מתים שטהור שהיו מהם אומרים שחזר בו ר' עקיבא ואמר אחד מהם כל ימיו של ר' עקיבא היה מטמא אם משמת חזר בו איני יודע וכשדבר בלשון הדיטות כזה על ר' עקיבא ר"ל אם משמת חזר בו דאג בעצמו והחליט עצמו לתעניות עד שהושחרו שיניו מפני תעניותיו:
+
+Daf 52b
+
+רובע קב עצמות שביארנו שמטמא לכל ר"ל באהל במגע ובמשא אע"פ שאין בה רוב מנין ולא רוב בנין נחלקו בה בית שמאי ובית הלל שלדעת בית שמאי דוקא כשבא משנים או משלשה עצמות הא מעצם אחד אף על פי שיש בו רובע קב כגון שהיה מגודל ובעל אברים גסים לא ולדעת בית הלל דוקא כשבא מן הגויה ר"ל מעיקר הגוף והוא שיבאו מרוב הבנין כגון משתי ירכות ושוק אחד או מרוב המנין והוא מידים ורגלים וקרסולין והם מקום חבור הרגל והשוק שהם באים מרוב המנין עם פרקי הידים והרגלים ולענין פסק אין הלכה כאחד מהם אלא כל שיש בהם רובע קב מאיזה עצמות של מת הן מאחד הן מכמה מטמא על הדרך שביארנו שלא הוצרכנו לגולגולת או שדרה שלמים או לרוב מנין ובנין אלא כשאין שם רובע קב כגון קטנים ויש פוסקים כבית הלל לומר דוקא כשרובע זה בא מרוב הבנין או מרוב המנין וכל שכן אם בא מן השדרה או מן הגלגלת:
+אף חצי קב האמור בענין גלוח הנזיר פירושו אף כשבא מן השדרה או מן הגלגלת ואין מחמירין לומר שכל שבא מן השדרה דיו ברובע אף לגלוח אלא דוקא בחצי קב וכן לשיטתנו אין מחמירין לומר דוקא בבאים מיהא מרוב בנין או רוב מנין אלא מאי זה עצמות שבגוף ולענין ביאור סוגיא זו שאלה נשאלה כאן ר"ל אם מחמירין ברובע קב הבא מן השדרה או מן הגלגלת אם לאו ובא רבא לבררה מדתנן בגלוח נזיר השדרה והגלגלת ומן הסתם יש בהן רובע ואם כן היה לו לומר רובע הבא מן השדרה וכו' ואשמעינן רבותא טפי דאף על פי שחסרה הואיל ואית בה רובע נזיר מגלח מה שאין כן בשאר עצמות אלא בחצי קב ופירשה רב עוקבא בשאין בהם רובע ואשמעינן נמי דאף על גב דליכא רובע מגלח הואיל ושלמות הן והגירסא הנכונה והא רבא הוא דאמר דהא דקתני המת לא נצרכא לרוב בנינו ורוב מנינו שאין בהם רובע פירוש ואע"פ שאין עליו בשר דהכי אמרה לעיל בסוגיא לאחר פטירתו של ר' מאיר והכא נמי נימא לשדרה וגולגלת שאין בהם רובע כלומר דמדהוה אמר הכי ברוב בנין ורוב מנין אף בשדרה וגולגלת היה לו לומר כן והיאך היה עולה על דעתו דבשדרה שיש בה רובע עסקינן ותירץ שאף זו שאמר ברוב בנין ורוב מנין לא הוה קאמר לה הכי מעיקרא אלא לבתר דשמע מרב עוקבא דאוקמה להא דשדרה וגלגלת בהכי אוקמה איהו נמי להא דרוב בנינו בהכי דרוב בנין ומנין בהדי שדרה וגלגלת לגבי הא חדא מחתא נינהו ויש גורסים ומפרשין בדרך אחרת ומה שפירשתי נראה לי ברור וכבר ביארנו במשנה שרובע עצמות ורביעית דם מטמא באהל ובמגע ובמשא לתרומה ולקדשים אבל לנזיר ועושה פסח דוקא חצי קב עצמות וחצי לוג דם ומה שאמרו כאן אין הכרעת שלישי מכרעת כבר ביארנו הענין במסכת חולין פרק ראשית הגז אלא שמכאן אתה למד שכל שאינו אומר�� מצד הכרעה אלא מן הקבלה כל שקבלתו מפי מומחין שומעין לו ומה שהוזכר כאן בלשון אבן הסכוכית פירושו אבן הפרועה היוצאת מן הגדר וקורא לה סכוכית על שהכל סוכין בה או שמא מתוך שיש תחתיה צל ויש גורסין בהדיא למעוטי סככות ופרעות ואף על גב דבהדיא תני להו ארחא דתנא לגלואי ברישא ברמזא מאי דמפרש בסיפא וכן מה שאמרו כאן רובע עצמות לא כלומר דלא מטמא באהל לענין גלוח נזיר אלא במגע ואם כן מאי אשמעינן בסיפא דרובע קב אינו מגלח באהילן אי לאשמועינן דלא מטמא באהל לענין נזיר מרישא שמעינן לה דדוקא חצי ואי לאשמועינן דבמגע מיהא מגלח אי דאית בהו עצם כשעורה הא אשמעינן הכי בעצם כשעורה ופירשה באקמח אקמוחי ר"ל שנדקדקו העצמות עד שאין שם עצם כשעורה ואף על פי כן מטמא במגע הואיל ויש שם רובע שלא הוצרכנו לכשעורה אלא בשאין שם רובע כך פירשוה בתוס' אלא שראיתי לגדולי הרבנים בקצת פירושין שפירשו רובע עצמות לא כלומר אף במגע ואי דאית בהו עצם כשעורה תיפוק לי' משום עצם כשעורה דמטמא במגע אף לענין נזיר ותירצה דאקמח אקמוחי ומשום הכי לא מטמא במגע שאין לדקדוק עצמות דין רקב וראשון עיקר שהרי במשנה אמרו על אהל רובע קב אלמא במגעו מטמא ולענין תרומה וקדשים אף באהל:
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+כבר ביארנו במשנתנו שהנזיר מגלח על אבר מן המת ומן החי שיש עליהן בשר כראוי ר"ל אע"פ שאין בהן כזית הואיל ויש עליהן בשר בכדי להעלות ארוכה באבר של חי מחובר במקומו לא היה בהן בשר כשיעור זה פשוט הוא שאין הנזיר מגלח באהילן שהרי אף לתרומה וקדשים אין בהם טומאת אהל אלא מגע ומשא אבל אם הנזיר מגלח על מגעו אם אין בו כשעורה נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש שלדעת ר' יוחנן אינו מגלח שאם משום עצם הרי אין בו כשעורה ואם משום אבר הרי אין בו בשר כראוי ואף לענין תרומה וקדשים כן כמו שנבאר למטה ולדעת ריש לקיש מגלח הואיל ויש בו אבר שלם אף על פי שאין בו כשעורה רחמנא רבייה ואין חסרון הבשר מפקיעו מתורת אבר והלכה כר' יוחנן ולענין ביאור ר' יוחנן דייק לה מרישא דקתני שיש עליהן וכו' הא אין עליהן לא וכי תימא הני מילי באהל אבל במגע אף בשאין עליהן וכו' אם כן ליתנייה בהדי עצם כשעורה דקתני ועל עצם כשעורה במגעו וכו' ריש לקיש דייק לה מסיפא דלא תני לה גבי סככות ויש לשאול ולבית שמאי נמי הוה ליה למיתנייה לומר דאין נזיר מגלח על אהילו כדקתני באהילו של רובע עצמות אלא שברובע עצמות הוצרך ללמדה שתטמא במגע אף על פי שאין בה עצם כשעורה אי נמי רובע עצמות ורביעית דם דבעלמא מטמא באהל הוצרך ללמד כאן שאין נזיר מגלח אבל אבר שאין בו בשר כראוי לא הוה ליה למיתנייא שלא יגלח הנזיר על אהילו דפשיטה היא שהרי אף בעלמא אינו מטמא אלא במגע ולענין הסוגיא מיהא השיב ר' יוחנן דהואיל ומכללא שמעה לא תניא בסיפא כלומר דהא שמע ליה מרישא דאי אין עליהן בשר כראוי אינו מגלח אפילו במגעו מדלא תני לה בהדי עצם כשעורה ואף על גב דתנא אהילו של רובע קב דנפיק ליה נמי מרישא אדרבה אי לא תנייה הוה אמינא דאפילו במגעו לא יגלח ומ"מ חזר והקשהו מדקתני רביעית דם דנפיק ליה מרישא ושאינו מגלח אף על מגעו והגירסא הנכונה לאפוקי מדר' עקיבא דהוה אמר ברביעית דם שהנזיר מגלח כדאיתא במתני' דלקמיה ויש גורסין לאפוקי מדר' עקיבא דאמר רביעית דם הבאה משני מתים וכו' ואינה גירסא מיושבת:
+
+Daf 54a
+
+הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל אבל לא במשא ואף טומאה שבו אינה על דרך אחת אלא בהרבה דרכים וכיצד הוא הדין כל שיש במקום הטומאה חלל טפח על טפח או יותר לפי ענין הטומאה אלא שהטומאה ממעטתו מטפח על טפח זה הוא קבר סתום ומטמא באהל מפני שהיא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה למאהיל עליו ובוקעת ויורדת למתאהל תחתיו וכן מטמא אף סביביו במגע כל שהוא מגוף הקבר כגון צידי הקבר ואם נשאר בו מגב הטומאה ולהלן טפח על טפח פנוי אינו מטמא באהל שהטומאה מתפשטת באותו חלל ואינה בוקעת ומ"מ מטמא הוא כל סביביו במגע ואם אין במקום הטומאה טפח על טפח אף עם מקום הטומאה הרי זו טומאה רצוצה ומטמאה באהל מצד בקיעתה ואינה מטמאה את הנוגע בצדדין כלל כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם אלא שגדולי המחברים וחכמי התוספות נראין מצטרפין לדעת אחרת:
+וקבר שלפני הדבור ר"ל קודם מתן תורה לא היה בו טומאה ואף לאחר הדבור אלא במגע אבל לא באהל וגוים מיהא אין להם טומאת קברות אף במגע ולא טומאת אהל אף בגופן עד שיגע בגוף הטומאה או ישאנה וענין חרב הרי הוא כחלל ושאר דברים שבמדרש מקרא זה ר"ל וכל אשר יגע וכו' הכל מבורר ממה שכתבנו למעלה ואבר הנחלל פירושו הנחתך:
+צריך אתה לברר בסוגיא זו במה שכתבנו באבר מן המת שנחלקו עליו שלא נחלקו בו לענין גלוח נזיר לבד אלא אף לענין תרומה וקדשים שאם לא כן היה לו לרבי יוחנן להשיב כי רבייה רחמנא לתרומה וקדשים והענין הוא שהאבר אינו מטמא אף לתרומה וקדשים אלא כשהוא כבריתו בשר וגידין ועצמות וכל שחסר מן העצם טהור לגמרי אחר שלא נשאר בו כשעורה ואם חסר מן הבשר שיעורו כדי להעלות ארוכה עד שאף כל האבר אם אינו אבר בעל עצם כגון הכוליא והלשון דינו כשאר הבשר ליטהר בפחות מכזית ושאלו כאן האי אבר מן המת דפליגי עליה לענין גלוח והוא הדין לתרומה וקדשים היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה תיפוק לי' משום מגע עצם כשעורה דנזיר מגלח ומאי טעמיה דרבי יוחנן ואי דלית ביה מאי טעמא דבית שמאי הרי אם מדין עצם אין בו כשעורה ואם מדין אבר אין בו בשר כראוי ותירץ לעולם דאין בו כשעורה ורחמנא רבייה הואיל ועצם האבר שלם ושיש בו מקצת בשר אף ע"פ שאין בו כראוי ולרבי יוחנן כל שאין בו בשר כראוי נפק ליה מתורת אבר ואין אתה מטמאו אלא מתורת עצם ובכשעורה וכי רבייה רחמנא למשא הוא דרבייה ושאר הסוגיא פשוטה היא:
+
+Daf 54b
+
+ארץ העמים עיקר טומאתה מחשש מגע עצמות שהרי טומאת אהל אין בה שלא היה דין גזרתה אלא כבית הפרס שמטמא במגע ובמשא ולא באהל ומתוך כך לא גזרו עליה מתחלה אלא בגושה למהלך בה או לנוגע או לנושא ומ"מ טומאת גושה שורפין עליה תרומה וקדשים והמטמא בה טמא טומאת שבעה והזאה שלישי ושביעי ואח"כ גזרו בה אף טומאת אויר כאהל ולא כחומר אהל דעלמא שבביאת מקצתו יטמא כלו אפילו בהכנסת אצבעו או חוטמו אלא דוקא בראשו ורובו מפני שלא היתה גזרה זו אלא שלא יכנס שם ואף בזו אין שורפין עליה אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין וכן אין בה טומאת שבעה ולהזאות שלישי ושביעי אלא טבילה והערב השמש לבד ולענין ביאור סוגיא שאלו בכאן אם עיקר הגזירה היתה בגושה או באוירה והביאוה מדתנינן בה ומזה וכו' וטומאת אוירה ודאי הואיל ואינה אלא מחשש הכניסה אין כאן הזאה ונדחית מצד שלא נאמר דין הזאה אלא על השאר ומדתני בה נמי כלים הנוגעין במת סתמא דמשמע אף כלי עץ וכלי עץ הואיל ואינן אלא אב הטומאה אין הנוגע בהם אלא ראשון ואין תורת הזאה אלא בנוגע במת או בכלי מתכות והנוגעין במת ומדין חרב כחלל ואם תאמר שמשנתנו בכלי מתכות ודאי הנזיר מגלח עליה אלא בכלי ��ץ אף על פי שאין הנוגע בהם בתורת הזאה ומה שאמר הני כלים בני הזאה נינהו וכו' פירושו הנוגע בהם זו היא שיטת התוספות ומ"מ אנו מפרשים משנתנו אף בכלי מתכות ואעפ"כ לענין נזיר מיהא אינו בר הזאה שאין הנזיר מגלח בטומאת חרב כחלל דכי ימות עליו מת כתיבי ואף בתוספות הביא ראיה לסברה זו ממשנת אהלות במשנת שנים טמאים במת שכל סדר אותם הטמאות על ידי חרב הרי הוא כחלל אמורות ושנו עליה בתוספתא דוקא לתרומה וקדשים אבל לענין נזיר אין הנזיר מגלח אלא על טומאת מת וכן יש חולקין לומר שדין חרב כחלל לא בכלי מתכות לבד נאמרה אלא אף בכל הכלים וממה שאמרו בספרי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא לפי שנאמר בחלל חרב לימד על חרב שהוא כחלל להיות הנוגע בו טמא טומאת שבעה למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין ר"ל אם חזרו כלים ונגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת מנין שטמאים טומאת שבעה שלעולם יהיו הכלים בטומאה מטמאה תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי אלמא אף בגדים בכלל זה להיות המטמא כמטמאו ומ"מ קצת רבנים העמידוהו בתכשיטין של מתכות וכדכתיב אלה הבגדים אשר יעשו וחשיב ציץ בהדייהו וכלל הדברים לשיטה זו שכלי מתכות במת הן כלים במת עצמו הן כלים באדם שנגע בו הרי הן כמטמאן אבל אדם במת או אדם באדם שנגע במת או בכלים שנגעו במת או כלים בכלים שנגעו במת יורדים מדרגה אחת:
+
+Daf 55a
+
+הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הפורחים באויר טמא טומאת אוירה ואף על פי שאין באוירה אלא טומאת אהל ומגזירה שמא יכנס והרי אין כאן אהל מ"מ המחיצות אינן כלום שאהל זרוק ר"ל מיטלטל אינו אהל ותיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה שהרי אין חציצת רגלי התיבה חציצה אחר שזרקה ואם היתה מונחת על פני המת טהורה שהמחיצה חוצצת ולענין ביאור מה שהקשו ממנה לר' יוסי שהיה מטהר בשידה לא משום אהל זרוק הוא דהא אף לדידיה סבירא ליה דזרוק אינו אהל ואם כן ודאי אף בשידה המונחת אמרה ומשום דסבירא ליה משום גושה והא איכא מחיצה ורבי דמטמא משום דסבירא ליה משום אוירא והרי מ"מ הוא בתוך האויר ותירצה דכולי עלמא משום אוירא אלא דמר מילתא לא שכיחא וכו' ואיסתייע מדתנן הנכנס וכו' בשידה טהור בספינה טמא ועל כרחין רבי יוסי הוא מדמטהר בשידה ומשום דספינה מילתא דשכיחא היא מטמא ומ"מ הלכה כרבי ובכלם טמא ומה שהעלו כאן דלרבי יוסי נמי אהל זרוק לא שמיה אהל ובשלישי של עירובין ובראשון של גיטין לא נראה כן כך דרכן של סוגיאות תמיד ומ"מ קצת רבנים טרחו בתוספות לפרש בסוף השמועה איבעית אימא דכולי עלמא משום גושה והאי דמטהר בשידה משום דאהל זרוק שמיה אהל ובספינה הואיל ופתחה נוח לצאת מטמא מגזירה שמא יוציא ראשו ורובו ובהא דתיבה מלאה כלים פירשו דלאו קושיא היא אלא סייעתא ומונחת דקאמר פירושו על הכתף ולא על הקרקע והוא הדין אם היו מוליכין אותה אבל זריקה אף אהל זרוק אינה וכמו שאמרו בעוף הפורח שאינו מביא ולא חוצץ:
+זה שביארנו במשנתנו בנזיר שנצטרע שימי חלוטו וימי ספירו אין עולין לו לא סוף דבר בנזירות מועטת אלא אף בנזירות מרובה כן אע"פ שנהג בה שלשים בטהרה והוא הדין במה שביארנו שימי זיבה וימי הסגר עולין לו לא סוף דבר בנזירות מרובה אלא אף בנזירות מועטת כן אבל מה שביארנו שאינו סותר את הקודמין דוקא כשנשאר אחר תגלחת צרעתו למנינו שלשים שמ"מ אחר התגלחת הוא צריך למנות שלשים שיהא מגודל פרע בסוף נזירותו:
+לענין ביאור תדע שסוגיא זו מבולבלת בפירושין ואני צריך להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שרב חסדא היה סבור שלנזירות מועטת הוא שימי חלוטו וספירו אין עולין לו כגון שנזר סתם שנזירותו ל' ונצטרע כ' יום וגלח ואי אפשר להיות ימי הצרעת עולין לו שהרי על כל פנים צריך הוא למנות שלשים אחר הגלוח מפני גדול שער ואע"פ שבנתגלח שלא כדין אמרו בפ' שלשה מינין במשנה השניה שאינו מונה עד שיעברו שלשים בנתגלח כדין מיהא מונה מיד אחר הגלוח אבל אם נזר למאה יום ונצטרע חמשים אותם חמשים של צרעת עולין לו הואיל ויש גדול שער בחמשים האחרונים והקשוהו ממה ששנינו מתחיל ומונה מיד ואינו סותר את הקודמין ובמאי אלימא בנזירות מועטת והיאך אינו סותר את הקודמין והרי עכ"פ צריך הוא למנות שלשים אחר הגלוח אלא בנזירות מרובה וקתני מונה מיד כלומר אחר הטהרה הא ימי הטומאה אין עולין לו ולא שיהא סותר את הקודמין אלא שמשלים עליהם וחזר ופירש שלא העמיד רב חסדא את משנתנו בנזירות מועטת בנזירות שלשים שבזו ודאי אי אפשר לומר שלא יהא סותר את הקודמים אלא פירוש דבריו לא שנו אלא בנזירות מועטת ר"ל שכשפרחה בו הצרעת לא נשתיירו למנין נזירותו אלא שלשים ונתרפא וגלח ובזו אמרו שאין ימי הצרעת עולין ומתחיל למנות אחר הטהרה כל השלשים יום שנשארו מלמנות אבל בנזירות מרובה ר"ל שנשארו ממנין הנזירות אחר שפרחה הצרעת יותר משלשים יום כגון שנשארו ארבעים יום לנזירותו ונצטרע עשרה ונרפא וגלח ימי הצרעת עולין לו ואינו מונה אלא שלשים אחר הגלוח והטהרה וחזרו והשיבוהו ממה שאמרו בפרק שאחר זה נזיר שהיה טמא בספק כגון שנסתפק לו אם ניטמא במת אם לאו וכן שהיה מוחלט בספק כגון שנסתפק אם החליטו כהן אם לא ונרפא ואלו היו טומאתו וחלוטו ודאים היה דינו לגלח שתי תגלחות מצד חלוטו אחת מיד הואיל ונרפא והשניה לסוף ז' והיה מביא בשמיני קרבנות מצורע ואחר כך היה מונה שבעת ימים לקיים תגלחת טומאה שמאחר שתגלחת מצוה גלח בראשונות דיו שיגלח לאחר ז' שמצות גלוח מתקיימת אחר שצמח בכדי לכוף ראשו לעיקרו ואחר כך מתחיל ומונה נזירות מתחלה שהרי ימים ראשונים נפלו ואף על פי שהנזיר אסור בגלוח אלא אם כן הוא גלוח של נזירות אם של טומאה אם של טהרה כבר ביארנו שתגלחת מצוה מגלח אבל עכשו שהוא מוחלט בספק אין תגלחת הצרעת מועלת לו שמא אינו מצורע ואינו רשאי לגלח תגלחת של רשות בתוך נזירותו וכיצד הוא עושה מזה שלישי ושביעי ואינו מגלח ומונה נזירותו ושוחט אחד מקרבנות נזיר ומגלח עליו תגלחת נזיר ביום ל' ואף על פי שעיקר גלוח ביום ל"א בזו הואיל ולא הותר עדין לשתות הקלו בה ומתנה שאם הוא מצורע או טמא לא תהא נזירותו עולה לו עדין ומביא צפרים של מצורע שהרי אינם באים במקדש ואין בהם משום חולין בעזרה וכן מגלח כדרך מצורע ראשו וזקנו וגבות עיניו ועץ ארז ואזוב וצפרים וביום שלשים ואחד מביא חטאת העוף לקרבן של נזירות טומאה ואינה נאכלת כדין חטאת העוף הבאה על הספק ועדין יש לחוש שמא נזיר טמא היה ותגלחת זו של טומאה היתה ואינו יכול לגלח עכשיו לצרעתו שאינה דוחה נזירות מספק ונמצא שביום ל"א מתחיל למנות נזירות טהרה וכמו שפסקנו שמשהביא חטאתו מתחיל למנות וביום ס' שהוא יום ל' למנינו מגלח ומביא אחד מקרבנות נזיר ומגלח כדרך תגלחת שניה שבמצורע ומביא קרבנות מצורע ואוכל בקדשים בו ביום שאם מצורע היה הרי גלח שתי פעמים והביא קרבנותיו ואף אם הוא טמא שעדיין חייב קרבן טומאה הואיל והזו עליו לטומאתו מותר בקדשים שאין טמא מת בכלל מחוסר כפורים כמו שיתבאר ואינ�� מביא עכשו קרבן טומאה שאם אינו מצורע כבר הביאו בתגלחת ראשונה ואם הוא מצורע וטמא אין קרבן טומאה עולה לו עד שיצא מטומאת צרעתו ויתכפר בקרבנותיו ומ"מ עדין צריך לנהוג נזירות שמא טמא ומצורע היה ושתי התגלחות לצרעתו היו ואין תגלחת מצורע עולה לנזירות של טומאה וצריך הוא עדין לגלוח טומאתו ואינו רשאי לגלח לסוף שבעה שאחר ששים שמא אינו טמא ונזירות טהרה הוא ואינו מגלח בתוך שלשים וכן שמא מצורע ודאי הוא ולא טמא מת ומנין וראשון לא עלה לו שימי חלוטו היו וכן מנין שני לא עלה לו שימי ספירו היו ומתוך כך ממתין שלשים ולסוף שלשים מגלח ומביא קרבנות טומאה והוא חטאת העוף שבאה על הספק והרי פרנסת תשעים יום ואחר כך מונה שלשים של טהרה פעם רביעית ומביא כל קרבנותיו ושותה יין ומטמא למתים ואלמלא שהתרת לגלח ביום שלשים והמתנת עד שלשים ואחד תהא תגלחת שניה ביום ששים ואחד ועדין הוא טבול יום ואינו מביא קרבנותיו עד ששים ושתים יום ולא נראה לאכל קדשים עד ס"ב ותני עלה במה דברים אמורים ר"ל שיהא מותר בקדשים לסוף ששים יום וביין וטומאה לאחר ק"כ יום בנזירות מועטת של שלשים יום על הדרך שהזכרנו אבל בנזירות בת שנה אינו אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ואינו שותה יין ומטמא למתים אלא לאחר ארבע שנים ואף זו על הדרך האמור שאכילת קדשים צריכה זמן שתי הנזירות והיתר יין וטומאה לארבע מפני שהוא צריך לגלח ארבע תגלחות שתים לספק צרעתו ואחת לספק טומאתו ואחת לנזירותו וכן הדין שאם נזר לעשר שנים שאינו אוכל בקדשים עד עשרים ולא הותר ביין וטומאה עד ארבעים והקרבנות שהוא מביא יתבאר בפרק שמיני שאם הוא עשיר מפקיר נכסיו מפני שמצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא ואחר כך מביא חטאת העוף שהיא באה על הספק ועולת בהמה בתנאי חובה ונדבה וכן בשלשת התגלחות ושלש חטאות אלו ראשונה לספק טומאתו שניה לספק צרעתו שאין המצורע מביא קרבן אלא אחר תגלחת שניה ושלישית לספק טומאתו שמא טמא ומצורע היה ולא הביא קרבן טומאתו כראוי שהתגלחות שתיהן לצרעתו היו ואין תגלחת צרעתו עולה לנזירותו אף של טומאה ואף קרבנות הטהרה שבשנה רביעית כלם צריכים תנאי כמו שיתבאר וכל אלו הספקות באשה או בקטן שאינו בתורת הקפה אבל בגדול אינו מגלח אלא תגלחת רביעית וכן הרבה דברים צריכים עוד לברר בה אלא שלא פירשנוה כאן אלא בקצור מפני שסמכנו על מה שיתבאר בפרק שמיני:
+ונשוב לדברינו והוא שדקדקו ממנה שאם כדברי רב חסדא ושבנזירות מרובה יהו חלוטו וספירו עולין לו תיסגי ליה בשלש שנים ושלשים יום שהרי לא הוצרכנו לנזירות טהרה אלא למנין שלשים ולגדול שער ואין לומר שנזירות הטומאה סותרה הכל שהרי על כל פנים שנה אחת מנה לחלוטו ושנה לספירו והרי עלתה כל אחת מהן לנזירותו ועוד הקשה לו ממה שאמרה בנזיר שניטמא אין לי שלא יהו ימי טומאה עולין לו אלא בטומאת מת ימי חלוטו שבצרעת מנין שלא יעלו לו ואם מתורת מה מצינו כלומר מה מצינו לשניהם ששוים בגלוח והבאת קרבן יהו שוים שלא לעלות אינו דומה שימי טומאת מת מבטלין את הקודמין כדכתיב והימים הראשונים יפלו מה שאין כן בימי חלוטו ושאר טמאות ולמדוה מקל וחומר ומה נזיר בקבר ר"ל שנזר בבית הקברות שאין לו קודמין ושערו ראוי לתגלחת נזירות טהרה מעכשו ר"ל שאינו צריך תגלחת טומאה וקרבנותיה אלא מטהר לכשירצה ומתחיל למנין נזירותו כמו שביארנו בפרק שלישי במשנה השלישית ואעפ"כ ימי טומאתו אין עולין לו ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות שהר�� על כל פנים טעון הוא תגלחת לצרעתו אינו דין שלא יהו עולין לו וימי ספירו למדין להם מימי חלוטו במה מצינו הואיל ושניהם שוים בטעינת תגלחת אף אנו משוים אותם שלא לעלות הא ימי הסגרו שאין טעון תגלחת עולין לו וכן בכל הטמאות קתני מיהא בימי חלוטו שאין מבטלין את הקודמין ואי במועטת ר"ל שאין לו למנות להשלמת נזירותו בשעת פריחת הצרעת אלא שלשים יום היאך יעלו לו הרי על כל פנים טעון גלוח לצרעתו ולמנות שלשים כדי שיצא מנזירותו מגדל פרע אלא במרובה וכו' וכן הלכה כמו שכתבנו:
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין השלישי והוא שאמר ר' אליעזר אומר משום ר' יהושע כל טמאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת המקדש וכל טמאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש אמר ר' מאיר לא תהא זו קלה מן השרץ אמר ר' עקיבא דנתי לפני ר' אליעזר ומה אם עצם כשעורה שאינו מטמא את אדם באהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו רביעית דם שהיא מטמא את אדם באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה אמר לי מה זה עקיבא אין דנין כן קל וחומר וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר' יהושע אמר לי יפה אמרת אלא כך אמרו הלכה אמר הר"ם פי' לא תהא זו קלה מן השרץ ר"ל לא תהיה זאת מן המת אשר לא יתחייב הנזיר עליו תגלחת יותר קל מטומאת השרץ וכאשר התבאר אצלנו שטומאת שרץ חייבין עליה על ביאת מקדש כמו שבא הפסוק בו בנבלת שרץ טמא הנה איך יהיה זה מאמר ר' מאיר בלתי אמתי וכבר קדם לך בזה הפרק שהנזיר מגלח על מגע עצם כשעורה ועל משאו ואינו מגלח על רביעית דם עד היות עצם כשעורה אינו מטמא באהל ורביעית דם מטמא באהל כמו שזכרנו לפי מה שהתבאר בשני מאהלות ורצה ר' עקיבא שילמד רביעית דם בק"ו מעצם כשעורה כמו שתראה ועצם כשעורה לא בא לנו פסוק מבואר בטומאתו כמו שנתבאר באהלות ואמנם הוא הלכה והעקר אצלנו אין דנין קל וחומר מהלכה וזה ענין אשר רמז לנו ר' אליעזר והוא גם כן כונת ר' יהושע כשאמר לו יפה אמרת כל ההיקש טוב לו היה בפסוק אבל לא היה זה הדין הלכה אין דנין קל וחמר מהלכה הנה לא יחייב זה והוא אמרו אלא כך אמרו הלכה:
+אמר המאירי אמר רבי אליעזר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה משום ביאת מקדש הן לקרבן בשוגג הן לכרת במזיד וכל שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה משום ביאת מקדש ואע"פ שאין בטומאת שרץ חלוק וכדכתיב בה או בנבלת שרץ טמא בטומאת מת מיהא מחלקין כן ומכאן נראה לגדולי המחברים שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינה מן התורה אלא מדברי סופרים שאל"כ היאך אין חייבין בה על ביאת מקדש דבנזיר הוא דאיכא למימר מת כתיב אבל ביאת מקדש מיהא למה ולא יראה כן שאם כן היאך קראה רבי מאיר טומאה חמורה אצל השרץ שאע"פ שהן מן התורה הואיל וביאת מקדש שוה לטומאת נזיר בהבאת קרבן למדו מפי השמועה להשוותם בכך ורבי מאיר חלק לומר שאף באותה שאין הנזיר מגלח חייבין על ביאת מקדש שלא תהא טומאת השרץ הקלה חמורה ממנה ואין הלכה כמותו אלא כר' יהושע:
+וכן בא רבי עקיבא לחלוק על מה שאמרו למעלה שאין הנזיר מגלח על רביעית דם לדון בו שיגלח מקל וחומר של עצם כשעורה ומה עצם כשעורה שאין לו טומאת אהל כלל נזיר מגלח על מגעו רביעית דם שיש לו בעלמא טומאת אהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעו ואע"פ שרבי עקיבא אף באהילו אומר כן כמו שהתבאר למעלה בשמועת ששה דברים מ"מ לדברי חכמים הוא אומר כן כלומר לדידי אף באהילו מגלח א��א לדידכו במגעו מיהא יהא מגלח והשיבו רבי אליעזר בסתם אין דנין קל וחומר כן ונשען על בינתו ולא פירש לו הטעם עד שהרצה את הדברים לפני רבי יהושע ואמר יפה אמרת כלומר שקל וחומר זה ודאי קל וחומר מעליא הוא ואין עליו תשובה ואלו היתה טומאת עצם כשעורה למגע כתובה בהדיא ודאי כך היינו דנין אלא שטומאת עצם כשעורה למגע אינה אלא הלכה ואין דנין קל וחומר מהלכה ואין הלכה כרבי עקיבא אלא כמה שהשיבו לו:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:
+הלכה למשה מסיני שהזורע את שדהו חציו במין אחד וחציו במין שני כגון שבת וחרדל אע"פ שעשאן גרן אחד מניח פאה לכל מין ומין ואם זרעו מין אחד לגמרי ר"ל שהכל חטה שחמתית או כלה לבנה אע"פ שעשאן שתי גרנות אינו מניח אלא פאה אחת לשתיהן ואם זרעו מין אחד אלא שהם שני גוונין כגון מקצתו שחמתית ומקצתו לבנה זו תלויה בתכונת הגרן אם עשאה גרן אחד אינו מניח אלא פאה אחת ואם עשאה שתי גרנות מניח פאה לכל אחת:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+
+Daf 57a
+
+שני נזירים שאמר להם אחד וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק החמישי שהותחל ענינו בששי ובשביעי ובפרט בענין ספיקי הטמאות שבנזיר על איזה צד הוא מתנהג בהם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון בענין ספק טומאת מת לבד והשני שנתערבה ספק טומאה אחרת שטעון עליה גלוח כגון ספק טומאת צרעת זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שעל ידי הגלוח שצריך לגלח כל הראש יתגלגלו בו דברים בענין פאת זקן והקפת הראש והעברת שער מבית השחי והערוה ושאר דברים וכן קצת שאר דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון ומה שנתגלגל עמו והוא שאמר שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי את אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טמאה שלי וקרבן טהרה שלך אם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך וסופרים שלשים יום ומביאים קרבן טהרה ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך וזה קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טמאה שלך וזה קרבן טהרתך מת אחד מהן אמר ר' יהושע יבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר ויאמר אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד ואם טהור הייתי הרי אתה נזיר לאחר שלשים יום וסופרים שלשים יום ומביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה ספק שלשים יום ומביאים קרבן טהרה ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך וזה קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה ספק וזה קרבן טהרתך אמר לו בן זומא ומי שומע לו שידור כנגדו בנזיר אלא מביא חטאת העוף ועולת הבהמה ויאמר אם טמא הייתי החטאת מחובתי והעולה נדבה ואם טהור הייתי העולה מחובתי והחטאת ספק וסופר שלשים יום ומביא קרבן טהרה ואומר אם טמא הייתי העולה ראשונה נדבה וזו חובה ואם טהור הייתי העולה ראשונה חובה וזו נדבה וזה שאר קרבני אמר ר' יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו מחוצים אבל הודו חכמים לדברי בן זומא אמר הר"ם העקר אשר אצלנו יתבאר לך על השלמות במסכת טהרות ברשות הרבים ספקן טהור וברשות היחיד טמא ולמדנו זה מסוטה אשר אמר השם בה ונסתרה והיא נטמאה ופסוק בטומאה כשנסתרה ברשות היחיד זה כאשר היה ברשות היחיד איש אחד או שנים כמו שוטה אשר אין שם בלתי בועל אולם כאשר ��יו ברשות היחיד ג' אנשים או יותר והתחדש ספק טומאה ספקן טהור לפי שהוא בדמיון רשות הרבים הנה אשר אמר לשני נזירים ראיתי אחד מכם שנטמא לא היה אחד מהם שנטמא ואמנם היה חוץ מהם וזה אשר אמרו וסופרים שלשים מדבר על סתם נזירות שהיא שלשים יום וכן אם היה עליהם כמה סופרים עשר שנים וזה לא יביא גם כן אלא אם היה זמן אחד מהם כזמן חברו וכבר ידעת שקרבן טומאה היא שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת וכבש בן שנתו לאשם וקרבן טהרה כבש בן שנתו לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים והלכה כבית שמאי:
+אמר המאירי שני נזירים שאמר להם אחד וכו' צריך שתזכור מה שכבר ביארנו בג' של קדושין על עד אחד בהכחשה שאינו נאמן ר"ל שאם אמר לו אחד נטמאת ונכנסת למקדש ונתחייבת קרבן והלה אומר לא נטמאתי אין העד נאמן ואין זה מביא קרבן על פיו הא אם הלה שותק ועומד לו כמסופק על הדבר נאמן וכן התבאר בשלישי של כריתות שאף אם שנים אמרו לו כן בטומאה ישנה והוא אומר לא נטמאתי נאמן שמפרשים את דבריו לומר מאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי אלא שטבלתי ואין כאן הכחשה לעדים הא בטומאה חדשה כגון שאמרו לו עכשו נטמאת אינו יכול להכחישם ומ"מ בטומאת נזיר התבאר שם שאף בשנים כל שאומרין לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי אינו מביא קרבן על פיהם שהרי יש לפרש את דבריו מאי לא נטמאתי שאיני חייב בטומאה שכבר נשאלתי על נזירותי ואין כאן הכחשה ולמדת מכאן שמשנתנו שמחייבתו קרבן על פי אחד פירושו בשותק כמסופק על הדבר וכל שהוא כן מביא קרבן על פי אחד וכן צריך שתזכור מה שביארנו בכמה מקומות שספק טומאה ברשות הרבים טהור ושתצרף בה שכל ספק טומאה שאירעה במקום שלשה אפי' ברשות היחיד ספקו טהור שכל מקום שלשה כרשות הרבים הוא לענין ספק טומאה ואם כן משנתנו שהם ב' נזירים ואמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא שאנו מזקיקין אותו לידון בנזיר טמא אתה צריך לפרשה כמו שהעלו בה בגמ' שאין זה המעיד עם השנים במקום אחד אלא שהנזירים בבית וזה העד בחוץ ואומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניהם ואיני יודע איזה הוא כלומר שרחוק הייתי ולא הרגשתי ויש מפרשים שלא נקרא רשות הרבים אלא כשכל השלשה בכלל ספק המגע ואפילו היה השלישי בבית כל שהוא רחוק מהם עד שאינו בכלל ספק המגע דיו וכן צריך שתדע שאע"פ שהתגלחת שבמקום מצוה כגון של נזיר ושל צרעת דוחה לאו של פאת הראש שהרי הקפת כל הראש שמה הקפה כמו שיתבאר מ"מ במקום שאתה מזקיק לתגלחת מחמת ספק אין תגלחת ספק דוחה לאו של פאה ואם כן משנתנו אתה צריך לפרשה בנזירות של אשה או של קטן שהדירו אביו והרי אשה הואיל ואינה בהשחתת זקן אינה בהקפת הראש וכן קטן כל שמתגלח על ידי עצמו או על יד אשה אין כאן איסור כמו שנבאר:
+ואחר שתדע שלש הקדמות אלו אתה מתחיל בפי' משנתנו בדרך זה שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא והן שותקין לו וכן שהשני נזירים ברשות היחיד והעד מבחוץ ומעיד שראה טומאה נזרקה ביניהן לתוך רשות היחיד שספיקו טמא ואתה צריך לפרש שזמן הנזירות שוה אם שנדרו ביום אחד סתם נזירות או נזירות מרובה לכמה שנים אלא שזמן אחד לשניהם וכבר ידעת שקרבן נזירות טומאה הוא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש בן שנתו לאשם וקרבן טהרה כבש בן שנתו לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ואמר על אלו שמגלחין ר"ל לסוף נזירותם אלא שכבר הזה שלישי ושביעי שנזיר טמא יכול להשהות תגלחת טומאה וקרבן טומאה כמה שירצה ובסוף נזירותם מביאין קרבן טומאה של אחד ו��רבן טהרה של אחד בין שניהם ומתנה כל אחד על חברו אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך והרי שמ"מ נשאר חיוב קרבן טהרה לטמא שהרי נפלו ימיו הראשונים וצריך למנות נזירות מתחלה ולהביא קרבן טהרה לבסוף ומתוך כך סופרים עוד שלשים ר"ל לנזירות סתם ואם הוא נזירות גדולה סופרים כל אותו זמן ובסוף נזירותם חוזרין ומביאין קרבן טהרה בין שניהם ואומר אחד לחברו אם אני הייתי הטמא שנמצא שקרבן הטומאה היה שלי וקרבן הטהרה היה שלך זהו עכשו קרבן טהרתי ואם אני הייתי הטהור שנמצא שקרבן הטהרה היה שלי יהא זה של עכשו קרבן טהרתך ונמצא עכשו שלא הפסידו כלום בקרבנותיהם ואסורין בכל דקדוקי נזירות עד שיעשו כל מה שהזכרנו ואם היו גדולים אין אחד משניהם מגלח תגלחת שניה שאין לאו של הקפת הראש נדתה שבסוף השלשים הראשונים ודאי רשאין לגלח ממה נפשך אי משום טומאה אי משום טהרה אבל תגלחת שניה הרי האחד היה טהור ויצא ידי גלוח בראשונה ואינו רשאי עכשו לגלח כל הראש אלא אם כן באשה וקטן כמו שהקדמנו אלא שהגדולים מגלחין בראשונה ומביאין קרבנותיהם על הדרך שהזכרנו ומה ששאלו בגמרא דילמא לאו טמאים נינהו וקא עביד הקפה על גלוח שני הוא אומר כן:
+מת אחד מהם ר"ל אחר שנולד הספק יבקש אחד מן השוק שידור כנגדו ר"ל שיהא נודר נזירות בדרך שיעשהו נזירות ספק והוא שיאמר אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מעכשו ואם טהור הייתי הרי אתה נזיר לאחר שלשים והרי זה השני צריך למנות שתי נזירות מן הספק וממתין עד שישלמו ל' הראשונים לזה השני ולסוף אותם ל' מביאין בין שניהם קרבן טומאה וקרבן טהרה ויאמר לאותו שבשוק אם טמא הייתי ונמצא שנזירותך חל מיד ונגמר עכשו ואתה חייב בקרבנות טהרה הרי קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני טהור שנמצא שלא חל נזירותך עד עכשו הרי קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה יהא קרב בספק ותהא עולת העוף קריבה בתנאי נדבה וחטאת העוף אע"פ שאי אפשר לה ליקרב בתנאי נדבה מ"מ כבר ביארנו שחטאת העוף קריבה בספק אלא שאינה נאכלת ומ"מ אינו מביא אשם שהרי אי אפשר לו ליקרב על תנאי נדבה ואין בהמה קריבה על הספק במקום שא"א לה ליקרב נדבה ואין אנו קפידים באשם שהרי משהביא חטאתו מתחיל למנות ואין עולה ואשם מעכבין כמו שביארנו בפרק שלישי ועדין שניהם בכל דקדוקי נזירות וסופרין עוד ל' יום אחרים ומביאים קרבן טהרה ואומר אם אני הוא הטמא וחל נזירותך בל' שעברו והיה קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך זהו עכשו קרבן טהרתי ואם הייתי אני הטהור והיה קרבן הטהרה שלי וקרבן הטומאה הוקרב חטאת העוף בספק והעולה נדבה זה של עכשו יהא קרבן טהרתך אמר לו בן זומא ומי שומע לו שידור כנגדו על הספק אלא כל שמת אחד מהם מביא האחר מקצת קרבן טומאה והוא חטאת העוף ומקצת קרבן טהרה והוא כבש בן שנתו לעולה כדי שיגלח על הדמים והוא הדין שמביא עולת העוף של טומאה בתנאי נדבה אלא שלא חשש להזכירה ואומר אם טמא הייתי הרי החטאת מחובתי והעולה נדבה ואם טהור הייתי תהא עולת הבהמה מחובתי וחטאת העוף ספק וכן עולת העוף בתנאי נדבה ועדיין דקדוקי נזירות עליו שמא טמא היה וימים ראשונים נפלו וצריך למנות נזירות שניה וסופרה ומביא קרבן טהרה שלם ר"ל חטאת עולה ושלמים ואומר אם טמא הייתי תהא עולת בהמה שהבאתי נדבה כמו שהתניתי וזו חובה עם שאר הקרבנות ואם טהור הייתי תהא עולת הבהמה שהבאתי כבר עולת חובה וזו נדבה וזהו שאר הקרבן ונמצאו כל הקרבנות קר��ין חוץ מאשם הבא על הטומאה אמר רבי יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו מחוצין ר"ל קרבנות טהרה שלו באין לחצאין שאם הוא טהור עלתה לו עולה ראשונה לחובתו ועכשו מביא חטאת ושלמים אבל הודו חכמים לבן זומא ולא חששו לקרבנות מחוצין ואף בגמרא שאלו לר' יהושע מה בכך אם יביא קרבנות מחוצין ותירצו שאף הוא לא אמרה אלא לחדד בה את התלמידים וכן אמרו עליו דרך צחות מאי ליעבד רבי יהושע לדקיה דלא ליסרי ר"ל מה יעשה לבני מעין ואמורין שלא יסריחו שמאחר שיש אחר כנגדו צריך להשהות תנופות החלב עד שיגלחו שניהם וישהא יותר מדאי ויסריח ואף על פי שכשלא מת אחד מהם כך הוא הדין לדברי הכל שמביאין קרבן טומאה וקרבן בתנאי בזו אי אפשר בדרך אחרת אבל כשמת אחד מהם אפשר כבן זומא והלכה כבן זומא:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו בראשונה בסתמה ובשניה כבן זומא הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+
+Daf 57b
+
+הקפת פאת הראש שאסרה תורה היא השואת צדעיו לאחורי אזנו מפדחתו בגלוח שיש בו השחתה ולוקה בה על כל פאה ופאה ר"ל פאה שבצד זה ושבצד זה ואפילו גלח שתי צדעיו בבת אחת ובהתראה אחת לוקה שתים ואין חלוק בזה בין שגלח את הפאות והניח שער הראש בין שגלח כל הראש כאחד הואיל ומ"מ גלח הפאות עם שאר השערות שהקפת כל הראש שמה הקפה ומה שנתגלגל כאן בנזיר טמא בספק ומוחלט יתבאר במשנה השנית:
+חיוב זה של הקפה חיובו על המקיף אבל המוקף אם הוא גדול אף הוא חייב אם סייע בדבר אבל אם לא סייע פטור וקטן אף על פי שסייע הרי אינו בר מלקות ומ"מ המקיפו חייב מלקות כאלו הקיף את הגדול ואף המקיף דוקא כשהוא בדין הקפת עצמו אבל האשה הואיל ואינה בהקפת עצמה וכמו שביארנו שכל שאינו בדין פאת זקן אינו בדין הקפת הראש אף כשהיא מקפת אחרים אפילו בגדול ולכתחלה מיהא אסור לה אלא שבקטן יראה לי שמותר לה ממה שמצינו כאן שרב הונא היה רואה באשתו שמקפת לבניו ואינו מוחה וכבר פסקנו כמותו ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאף בקטן אסור לה לכתחלה וממה שהיה רב אדא מקללה על כך ואין נראה לי כן שהרי רב אדא לא היה מקללה אלא על דעת רב הונא שמאחר שהיה דעתו שגדול המקיף את הקטן חייב היה מקללה על שהיתה עושה מה שבעלה נזהר ממנו ומ"מ לדעת רב אדא כל היכא דניקף חייב מקיף חייב אע"פ שאינו בדין פיאה וכל שאין הניקף חייב אף המקיף פטור אע"פ שהוא גדול ושהוא בדין פיאה ויש לפקפק לפסוק כרב אדא דטעמא דמיסתבר הוא אלא שכל הפוסקים כתבוה כרב הונא ועבדים כנענים מיהא ישנן בדין פיאה שלא נפקע חיובם מן הנשים אלא שאין דרכן בזקן ואפילו העלו זקן דרך זרות אע"פ שהוא זקן לענין נגעים לידון בנגעי זקן כמו שיתבאר במקומו לענין פיאה אינו כלום:
+
+Daf 58a
+
+יש בסוגיא זו קצת בלבולין מצד קצת נסחאות ומתוך כך אני מעירך בביאורה דרך קצרה עם הנסחאות המיושרות שבה וכן שתלמוד ממנה קצת דברים שידיעתם צריכה לענין פסק והוא שכבר ידעת שכתוב במצורע וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ומדכתיב כל שערו ראשו מה תלמוד לומר אלא כדי להתיר לאו של הקפת הראש במצורע שאלו לא הזכירו הייתי אומר כל שערו שאינו בדין הקפה הא של ראש לא ולימד על עשה של תגלחת שדוחה לאו דהקפה ותניא אידך ראשו מה תלמוד לומר לפי שנאמר בנזיר תער לא יעבר על ראשו יכול אף בנזיר שנצטרע כן תלמוד לומר ראשו ולהתיר תגלחת שהוא עשה במקום עשה ולא תעשה של נזיר עשה של גדול פרע ולא תעשה של תער לא יעבור על ראשו מאי לאו תנאי היא דמאן דמייתי לה מנזיר משו�� דבמצורע לא איצטריך דאיסור פיאה אין כאן דהקפת כל הראש אינה הקפה ומאן דמייתי לה ממצורע לבד ומדין פאה משום דסבירא ליה דהקפת כל הראש שמה הקפה והוא משיבו דרך דחיה דכלי עלמא לא שמה הקפה וקרא דאיצטריך לשרוייה במצורע כגון שהקיף תחלה ולבסוף השלים כל הראש בתגלחת ובא להתיר התגלחת אף בדרך זה דהואיל ואלו גלחיה בחדא זימנא שרי והכא נמי שרי ועיקר הגירסא ומי מצית אמרת הכי כלומר שתהא התגלחת אפשר ליעשות בהיתר כגון בגלוח הראש בבת אחת ותתירה באיסור שיקיף תחלה והלא כל שאמרו בעשה דוחה את לא תעשה דוקא כשאי אפשר לקיים את שתיהן כדריש לקיש וכו' ועיקר הגירסא אלא דכולי עלמא הקפת הראש שמה הקפה והדר בעי ואם כן לכולי עלמא נמי דיינו שיבא הכתוב להתיר לאו של הקפה ומאין לנו להעמידה בנזיר שיבא להתיר לאו ועשה בלא לאו של הקפה שהם ב' לאוין ועשה ומאי דקאמר לאו גרידא מנא ליה כך פירושו אין לך דרך להעמיד מקרא זה בנזיר אלא אם כן למדת מצד אחר שעשה דוחה את לא תעשה עד שתאמר שלא הוצרך כאן לכך ועל כל פנים הוא בא ללאו ועשה אפילו במקום שני לאוין כגון נזיר ומנא ליה לאו גרידא בעלמא דנוקמיה להאי בנזיר ותירץ דלאו גרידא נפקא ליה מגדילים שהותר כלאים בציצית ואם כן הא דהכא ודאי בנזיר מיתוקמא ועיקר הגרסא ומאן דמוקים ראשו למישרא לאו דהקפה תיפוק ליה מגדילים ולוקים קאי בנזיר ויש כאן קצת חלוף בין סוגיא זו לסוגיא שבראש יבמות אלא שדרך התלמוד כך הוא ומ"מ הוא משיבו דקרא דגדילים מיבעי ליה למאי דרמי רבא כתיב הכנף מין כנף ר"ל שלא יפטר בכלאים אלא שיהא הציצית ממין הכנף וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך ותירצה דצמר ופשתים בין במינן בין שלא במינן אבל שאר מיני בגדים במינן פוטרין כגון של משי בבגדי משי וכן בכלם שלא במינן אין פוטרין וסבירא ליה דשאר מינין חייבין בציצית מן התורה ואפילו הכי אין עשה שבהם דוחה את הלאו ומשום הכי איצטריך למישרי לאו דהקפה ומ"מ זו של רבא אינה הלכה אלא שאר בגדים פטורין בציצית מן התורה ומתוך כך אין נפטרין אלא במינן ואלו היה חיובם מן התורה היה אפשר בכלאים במקום שאין לו מאותו המין ואין לנו דרשת הכנף מין כנף אלא לענין הצבע על הדרך שביארנו בתחלת יבמות:
+והדר בעי ואם כן מהיכא נפיק ליה דנזיר שנצטרע יגלח שהרי לא מצאה אלא בדחיית עשה את הלאו אבל שיהא עשה דוחה את לא תעשה ועשה מנא ליה ותירץ דנפקא ליה מזקנו דמצורע שבא להתיר גלוח דכהן שיש בהם בפרט לאו דפאת זקנם לא יגלחו ועשה דקדושים יהיו וכו' ודרשו בו זקנו מה תלמוד לומר משום דכתיב ופאת זקנם וכו' יכול אף אם נצטרע הכהן כן תלמוד לומר זקנו וכו' וודאי הוא הדין לנזיר ודחי ליה דמדכהן לא ילפינן דלאו שאינו שוה בכל הוא שאין קדשתם נוהגת בנקבותיהם והאי דמפיק לנזיר מראשו מוקי זקנו לאשמועינן דהשחתת זקן דוקא בתער ומינה ילפינן דגלוח מצורע בתער מדאיצטריך למישרייה ומנזיר לא הוה גמרינן דאיכא למיפרך שכן קרבנו טעון לחם והקשה ולמאן דמפיק ראשו ללאו גרידא ולאו ועשה מזקנו זקנו למה לי כלומר בשלמא למאן דמפיק ליה לעשה ולא תעשה מוקים לזקנו לתגלחת מצורע שהיא בתער אלא למאן דמפיק ללאו גרידא וזקנו לעשה ולא תעשה ומכהן נזיר לא יליף מיניה כדכתיבנא ואם כן על כל פנים חד נפיק ליה מראשו ומדכתיב סתמא לא שנא כהן ולא שנא ישראל וחד לנזיר ולוקמי לראשו לנזיר דהא כהן ונזיר שניהם שקולים לעשה ולא תעשה וליליף כהן מיניה וזקנו לא איצטריך ותירץ דכהן מנזיר נמי לא יליף דמה לנזיר שישנו בשאלה ומה שצריך בסוגיא זו עוד לענין פסק הן במין כנף הן בעשה על אי זה צד דוחה לא תעשה או את לא תעשה ועשה כבר ביארנו הכל בתחלת יבמות:
+
+Daf 58b
+
+העברת שער משאר המקומות שבגוף כגון של בית השחי ובית הערוה ושאר אברים אף על פי שאין בה מטעם הקפה כלום מ"מ יש איסור בקצת דברים שבו מצד עדי אשה והוא שאמרו לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה מה תלמוד לומר אם ללמד שלא ילבש איש שמלת אשה ולא אשה שמלת איש אי אפשר לומר כן שהרי כתיב תועבה היא ואין כאן תועבה אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ולא אשה שמלת איש ותשב בין האנשים וכן שלא תצא בכלי זין למלחמה כללו של דבר שלא ישתמש זה בדבר הנהוג לזה דרך תחבולה והכנת ניאוף וכן שלא יתקן איש בתקוני אשה כגון כחול ופקוס וכיוצא באלו והעברת שער לאיש אינה בכלל עדי אשה כלל מן התורה אפילו בתער אלא שמדמיון דברים אלו אסרו חכמים לאנשים בהעברת שער שבקצת מקומות שבגוף אלא שנחלקו בה המפרשים ולשיטתנו בית השחי ובית הערוה אף על פי שמן התורה לא נכלל בעדי אשה כלל ומותר אף בתער מדברי סופרים אסור אף במספרים ואף על פי שיש צער בדבר ולא דרך קשוט הוא נעשה אלא כדי שלא יצטער בגדולן הרי אמרו גבול יש לה כל שהוא גדל משם ואילך נושר ואפילו לחוך בידו אסור כל שהוא מתכוין להשירם ומ"מ מותר לחוך בהם בבגדיו ואם נשרו נשרו ואם עבר והעבירו אם בתער לוקה מדבריהם ר"ל מכת מרדות אבל במספרים אפילו כעין תער אף על פי שיש איסור בדבר אין בו מרדות וכן בחכוך ביד ואף בתער כתבו גדולי המחברים שאין מרדות אלא במקום שאין דרכן להעבירו אלא נשים אבל במקום שאף דרך האנשים בכך אין כאן מרדות והדברים זרים זהו דין בית השחי ובית הערוה לשיטתנו אבל שאר אברים בתער אסור אלא שאין כאן מרדות ובמספרים אף כעין תער מותר לכתחלה וכל מה שנאסר בדברים אלו אף בנזיר נאסרו ולא כדברי האומר שבנזיר מותר בהעברתן הואיל והותר בהקפת כל הראש אלא אף הוא אסור בו הא מצורע ודאי חייב בכלו דכתיב את כל שערו ודרשו בו סוטה ט"ז א' עד שיעשה כדלעת:
+וצריך שתדע שגירסת הספרים לשיטתנו כך היא ואמר רב מיקל אדם כל גופו בתער כלומר אף בית השחי ובית הערוה מיתיבי המעביר בית השחי לוקה ר"ל מרדות כדמפרש לה בסמוך והשיב כי קאמר רב בשאר אברים ושאר איברים מי שרי והתניא העברת שער מדברי סופרים כלומר אלא שאין בה מרדות כי קאמר רב במספרים כלומר ותער דקאמר כעין תער אלמא לא התיר רב לכתחילה אלא בשאר אברים ובמספרים אבל בתער בבית השחי ובית הערוה מכין אותו מכת מרדות ובשאר אברים אסור אלא שאין בו מרדות וכך נמצאת גירסא זו מוגהת מכתיבת רבנים גדולים ומ"מ יש גורסין בסופה אלא כי קאמר רב במספרים כלומר כשהקשה לו מהא דהמעביר בית השחי וכו' הוא תירץ כי קאמר רב במספרים דאלמא אף בית השחי ובית הערוה מותר במספרים ואין בין בית השחי ובית הערוה לשאר אברים אלא בתער ולמרדות וכן יש ספרים שאין גורסים ושאר אברים מי שרי אלא שמקשין לרב מהא דהמעביר וכו' ותירץ הא בתער הא במספרים כלומר דאף בית השחי ובית הערוה מותר במספרים ואף הם מביאים ראיה למה שאמרו בפרק החולץ במה שכתוב במפיבושת ולא עשה את רגליו שפרשוהו בהעברת שער ומאחר שהיה משבחו על כך ושהקפיד עליו דוד אלמא שמותר היה מיהא במספרים אלא שאפשר שבאותו זמן לא נגזרה גזרה זו וראיה גדולה לדעתי לשיטה ראשונה מה ששאלו מהו לגלח ואמר ליה אסור והשיבו והא קא גדל ומצטער ליה ותירץ גבול יש לה אלמא כששאלה במספרים שאלה שאם בתער מאי האי דמקשי ליה והא קא מצער ליה כשיצערהו יגזזנו במספרים אלא שמע מינה דאף במספרים קאמר דאסור ולא עוד אלא שיש גורסין בה מהו להקל כלומר במספרים ושלא כעין תער ואמר ליה אסור וכן עיקר אע"פ שקצת רבנים מפרשים שבענין תער שאלוה:
+
+Daf 59a
+
+דברים אלו אע"פ שאינו מן התורה ראוי להזהר עליהם וכל שכן שראוי לתלמידים ליזהר בכך הרבה מפני שהמון עמי ארץ מקילין בה ונעשית להם כהיתר ספרו בכאן מעשה שראו באחד מן הגדולים שלא היה לו שער בבית השחי והיו מתמיהים עליו עד שנודע להם שמתוך זקנה נשרו וכן ספרו באחד שנתחייב מלקות לפני אחד מן החכמים ובית דינו ונתגלה בית השחי שלו וראוהו שלא נתגלח ואמר להם שבקוה דמן חבריא הוא:
+
+Daf 59b
+
+המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה ביין ומטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינה דוחה אמר הר"ם פי' זאת ההלכה תצטרך אל ששה עקרים יהיו שמורים בדעתך ואז יתבאר ענינה העקר הראשון שמחוסר כפורים אסור בקדשים עד שיביא כפרה ושהמצורע מכלל הארבעה מחוסרי כפרה כמו שיתבאר בשני מכריתות ואין הנזיר מכלל מחוסר כפרה כמו שהתבאר שם והעקר השני שהמצורע יגלח שני גלוחים ואז יביא כפרתו וזה לשון התורה התגלחת הראשונה בעת טהרתו מהצרעת אחר הטבילה התגלחת השנית ביום ז' מן התגלחת הראשונה והביא הקרבנות בשמיני ואז יותר לו אכילת הקדשים וזה כלו לשון התורה והעקר השלישי שימי ספירו והם הימים אשר בין שני הגלוחין וימי חלוטו והם ימי החלט לא ימנו בין ימי הנזירות וכבר ביארנו זה בפרק אשר לפני זה והעקר הרביעי שאין אדם מגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזרו ולצרעתו והעקר החמישי וכבר נכפל שנזיר שנטמא בימי הנזירות ואפי' בסוף היום ממנו סותר את הכל והעקר הששי והוא שנזכר בזאת ההלכה שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינה דוחה וכאשר היו אלו העקרים כלם אמתיים התחייב מהם שהנזיר כאשר היו עליו סתם נזירות אשר היא ל' יום כמו שהתבאר והוא אשר דברנו בו בזאת ההלכה עד שבסוף השלשים יום התחדש לו ספק טומאה או היה באלו השלשים יום כלם ספק טמא וכן גם כן היה באלו הל' יום ספק מוחלט הנה אי אפשר לומר אכילת הקדשים לאחר שלמות כפי הנזירות אשר היו עליו וזה ששים יום ולא יותר לו השתיה והטומאה והפסק ממנו הנזירות אם לא אחר ד' דמיוני הנזירות אשר עליו וזה אחר ק"כ יום וסבת זה שהגלוחים המחויבין לו תגלחת טומאה לפי שהוא ספק טמא ותגלחת טהרה ושתי תגלחות של מצורע לפי שהוא ספק מצורע ויגלח כל אחד מאלו הד' בסוף לפי שבשני אלו הספקות הנופלים בטומאה והצרעת ד' סברות אחד מהם שהוא טמא ודאי ומוחלט ודאי או טמא ודאי ואינו מוחלט או מוחלט ודאי ואינו טמא או טהור ואינו לא מצורע ולא טמא מת בתגלחת הראשונה אשר גלח בסוף שלשים יום אשר היה בהם ספק טמא וספק מוחלט שאם לא היה לא טמא ולא מוחלט הנה לא יחייבהו זולתו ואם היה מוחלט וטמא הנה תהיה זאת התגלחת הראשונה משני התגלחות המחויבות לכל מצורע ולא יוכל לגלח שנית ביום ז' מזאת התגלחת לא יותר מוחלט בספק ואולם אינו מצורע ואמנם הוא טמא ודאי וכבר נפלו השלושים יום מן הקודמים מפני הטומאה והוא עתה באלו השלושים השניים בנזיר ולא יותר תגלחתו בימי הנזירות זאת התגלחת השניה המחוייבת לה מהיותה ספק מוחלט כאשר הוא ספק וזה ענין אמרם לגלחו בגו שבעה לאו אפשר דילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו ולזה נניחהו עד שישלימו שלשים שניים ואז נגלחהו התגלחת השנית אשר בה תשלם טהרת מצורע ואז יאכל בקדשים לפי שכבר גלח השתי תגלחות וכן האחת והאחת שלשים יום ואם היה הוא המוחלט הנה כבר נטהר לפי שאינו מתנאי הטהרה לפי שלא יהיה בין תגלחת ותגלחת זולת ז' ימים ולא יותר אבל הכונה שלא יהיה פחות הנה כבר באר שהוא לא אפשר טהרתו אלא אחרי כפל זמני הנזירות וישאר ענין התרת היין והטומאה ואמר גם כן לסבת מוחלט ודאי היו הראשונים ויהיו ימי חלוטו והשנית יהיו ימי ספירו והם אשר היו בין שתי התגלחות כמו שביארנו והעקר הרביעי אצלנו שימי חלוטו וימי ספירו אין עולין לו ויצטרך שיצא אחר הששים יום שלשים יום נזיר ויגלח שלישית ואם היה אמנם מוחלט לבד הנה לא יצטרך יותר זולת שאנחנו נאמר אולי גם כן טמא היה בודאי ואי אפשר לו בלתי תגלחת טומאה לפי שלא תגלחת אחת לנזיר ולצרעתו ולזה יעמד שלשים יום רביעיים ויגלח תגלחת רביעית ותהיה התגלחת הראשונה מאלו שתי התגלחות המחויבות למוחלט והתגלחת השנית לספק ספירו ר"ל השנית משתי התגלחות המחויבות למוחלט והתגלחת השלישית לספק טומאתו אשר תצטרך שתהיה גם כן אחר ימי הנזירות עד שיפלו שזה הספק אמנם חדש בימי הנזירות כמו שבארנו תחלה והתגלחת הרביעית תגלחת טהרה ועל זה ההיקש בעינו הלא הדין כמו שנדר בנזיר דרך משל שנים עד היו בם כלם ספק מוחלט והתחדש לו ספק טומאה בסופו והנה הוא אוכל בקדשים אחר עשרים ושותה יין אחר ארבעים כמו שבארנו והוא אמרם בת שנה רוצה בו נזירות בת שנה אוכל בקדשים אחר שתי שנים ושותה אחר ד' ומגלח ד' תגלחות ואולם הקרבנות אשר יקריב בכל תגלחת ואיך מלאכתה הנה אין ספק זה נאות בכונת זה הפירוש:
+אמר המאירי צריך שתזכור מה שהקדמנו במשנה שלפניה שתגלחת מצוה דוחה את הנזירות בזמן שהיא תגלחת מצוה בודאי אבל כל שהיא תגלחת מצוה מספק אינו דוחה את הנזירות ומתוך כך משנתנו שמזקקת לנזיר זה תגלחת מצד מצות ספק פירושה באשה וקטן על הדרך שביארנו בראשונה וכן צריך שתזכור מה שכתבנו שם שהמצורע בכלל מחוסרי כפרה ליאסר בקדשים עד שיביא כפרתו אחר שתי תגלחות אחת ביום טהרתו לאחר הטבילה ואחת בשביעי של אותה תגלחת ויביא קרבנותיו בשמיני ואוכל בקדשים אבל הנזיר אע"פ שהוא טעון קרבן אינו בכלל זה וכל שהוא נזיר טמא כל שהזה שלישי ושביעי מותר בקדשים שאין טמא מת בכלל מחוסרי כפרה וכן תזכור מה שכבר ביארנו שכל שנטמא במת סותר כל מה שמנה אבל טומאת צרעת אינה סותרת אלא שימי חלוטו וימי ספירו אינם עולין לו וכן צריך שתדע שאין תגלחת אחת עולה לנזירות ולצרעת וכן צריך שתדע בענין הקרבנות שקרבנות מצורע לעשיר הם כבש לאשם וכבשה לחטאת וכבש לעולה ושלשה עשרונים למנחה ובעני כבש לאשם ושני תורים אחד לעולה ואחת לחטאת ועשרון למנחה ושל נזיר טמא שני תורים אחד לחטאת וכבש לאשם ושל נזיר טהור כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים וסל של מצוה וכבר ידעת שכל ספק שבקרבן עולה ויורד אפשר להקריבה בתנאי נדבה אבל חטאת ואשם אין באים נדבה אלא שחטאת הערף קריבה ואינה נאכלת ומעתה אתה נכנס בביאורה של משנה זו והוא שאמר:
+נזיר שהיה טמא בספק כגון שנסתפק לו אם נטמא במת באי זה זמן שבתוך שלשים שלו אם לאו וכן שהיה מוחלט בספק ר"ל כגון שנסתפק אם החליטו כהן בתוך שלשים שלו גם כן ��אי זה זמן שבהם אם לאו ועכשיו נרפא מצרעתו וצריך לה שתי תגלחות והזה שלישי ושביעי לספק טומאתו וצריך לה תגלחת שלישית וצריך עוד תגלחת רביעית לסוף נזירות הטהרה ואומר עליו שאינו אוכל בקדשים עד שיעברו עליו ב' נזירות ר"ל שלשים יום כסתם נזירות ועדיין כל דקדוקי נזירות עליו כאיסור שתיית יין וטומאה למתים עד שיעברו עליו ארבע ר"ל ק"כ יום וכן הענין בנזירות מרובה מונה שתי נזיריות כמנין נזירותו לקדשים וארבע לדקדוקי נזירות ר"ל שאם היא נזירות בת שנה אינו אוכל בקדשים עד שיעברו עליו שתי שנים וכל דקדוקי נזירות עליו עד שיעברו ארבע שנים וכן כל כיוצא בזה וסיבת הענין הוא שאדם זה ענינו באחד מארבעה פנים או שהוא טהור לגמרי ולא היה לא טמא ולא מוחלט או שהיה טמא ומוחלט או שהיה טמא ולא מוחלט או שהיה מוחלט ולא טמא והרי אלו היה טמא ומוחלט בודאי היה דינו לגלח שתי תגלחות מצד חלוטו אחת מיד הואיל ונרפא והשניה לסוף שבעה שתיהן בכל שערו וראשונה בצפרים ועץ ארז וכו' ושניה בשביעי לראשונה וטובל ומעריב שמשו והיה מביא קרבנות מצורע בשמיני שהם כבש לאשם וכבשה לחטאת וכבש לעולה ושלשה עשרונים למנחה ועושה בהם כסדר הכתוב בתורה ואחר כך היה מונה שבעה ימים לטומאתו ומזה בהן שלישי ושביעי ומקיים תגלחת טומאה שמאחר שתגלחת מצוה הוא שגלח בראשונה דיו שיגלח לאחר שבעה שמצות גלוח מתקיימת אחר שצמח בכדי לכוף ראשו לעיקרו ואחר כך מתחיל נזירות מתחלה שהרי נפלו ימיו הראשונים ואע"פ שהנזיר אסור בגלוח אלא א"כ הוא תגלחת של נזירות אם של טומאה אם של טהרה כבר ביארנו שתגלחת מצוה כגון תגלחת של צרעת מגלח אבל עכשו שאינו מוחלט ודאי אין תגלחת הצרעת מותרת לו שמא אינו מצורע וכן לא תגלחת טומאה שמא אינו טמא וא"כ צריך להמתין עד סוף נזירותו שאם אינו טמא ולא מצורע יהא מגלח לנזירות טהרה וכיצד הוא עושה מזה בשלישי ושביעי ואינו מגלח ומונה נזירותו וביום שלשים או ביום של סוף נזירותו מגלח כל שערו ובעץ ארז ואזוב וצפרים כדין תגלחת מצורע ואם היה מצורע ודאי הרי יצא ידי תגלחת ראשונה ואם אינו מצורע ולא טמא מת הרי גלוח זה היה של נזירות טהרה ופירשו בגמרא שתגלחת זו מביא צפרים ביום הגלוח על ספק חלוטו וחטאת העוף למחרתו על ספק טומאתו ועולת בהמה על ספק נזירות טהרתו דאי ודאי מצורע הוא ולא טמא הרי צפרים חובתו וחטאת העוף קריבה על הספק ואינה נאכלת אלא שנשרפת ומה שאמרו בגמ' אזלא לקבורה לדעת ר' יהודה נאמרה שאמרה כן באחרון של תמורה ומ"מ הלכה כחכמים ולשריפה אזלא ואע"פ שמצורע נזיר אינו בדין חטאת העוף ומצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא מפקיר נכסיו והוה ליה עני ועולתו מביאה על תנאי נדבה ומשום צפרים אין כאן חשש שהרי מבחוץ היתה עשייתן ואין בהן חולין בעזרה וגלוח זה שאמרנו עליה שהוא ביום שלשים אף על פי שעקר גלוח ביום ל"א הואיל ועדיין אסור לשתות הקלו בה ועדיין אינו יכול לגלח לא משום תגלחת שניה של מצורע ולא משום תגלחת נזיר טמא שמא לא היה מצורע אלא נזיר טמא ואותה תגלחת שביום שלשים של נזירות טומאה היתה ואינו יכול עכשו לגלח תגלחת מצורע שאינה דוחה נזירות מספק ונמצא שביום ל"א מתחיל למנות נזירות טהרה ואע"פ שלא הביא אשמו ר"ל אשם של נזירות טומאה אין בכך כלום שהרי מתחיל למנות משהביא חטאתו כמו שהתבאר וביום ס' שהוא יום שלשים למנינו שנשלם זמן נזירות אחרת מגלח מתגלחת שניה של מצורע ומביא חטאת העוף ועולת בהמה לספק חלוטו שאין המצורע מביא ק��בנותיו עד לאחר הקרבנות ואוכל בקדשים שאם מצורע היה הרי הביא קרבנותיו ואם טמא מת היה הרי אינו בכלל מחוסרי כפרה כמו שהקדמנו וצפרים אינו צריך שכבר הביאם ועל זו שאלו בגמרא והא בעי אייתויי אשם ר"ל אשם מצורע והרי מעוכב באכילת קדשים עד שיביאנו והעמידוה כרבי שמעון שסובר שאפשר להביא אשם על תנאי נדבה ר"ל שמביא שלמי נזיר בתנאי אשם ואף על פי שממעט אכילתו שהרי אכילת אשם ליום ולילה לבד הוא סובר מביאין קדשים לבית הפסול כלומר שגורמין להם לבא לבית הפסול בהמעטת זמן אכילתם ואע"פ שאין הלכה כן שעת הדחק שאני וגדולי המחברים כתבו שאין האשם מעכב לא בתגלחת טומאה ולא בצרעת כעולה ואין הדברים נראין וכבר הרגישו בה גדולי המגיהים ואינו מביא עכשו קרבן טומאה שאם אינו מצורע כבר הביאו בתגלחת ראשונה ואם הוא מצורע וטמא אין קרבן טומאה עולה לו עד שיצא מטומאת צרעתו ויתכפר בקרבנותיו ועדין אינו יכול להתחיל בנזירות טהרה שמא טמא ומצורע היה ושתי התגלחות לצרעתו היו ואין תגלחת מצורע עולה לנזירות טומאתו וצריך עדין לגלוח טומאתו ואינו רשאי לגלח לסוף שבעה שאחר ס' שמא אינו טמא ונזירות טהרה הוא ואינו מגלח בתוך ימי נזירותו או שמא מצורע היה ומנין ראשון לא עלה לו שימי חלוטו היו וכן לא מנין שני שימי ספירו היו ומתוך כך ממתין פעם שלישית ומגלח ומביא חטאת העוף והוא הדין לעולת העוף ועולת בהמה בתנאי נדבה ואחר כך מתחיל בנזירות טהרה ומונה ל' יום פעם רביעית ומתנה ומביא כל קרבנותיו ומתנה על העולה אם טמא הייתי עולה ראשונה נדבה וזו חובה ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה וכן כלם כפי הראוי להן בתנאי וזה הנשאר הוא שאר קרבני וכבר ביארנו למעלה שאלמלא שהתרת לגלחו ביום ל' הוא שאלו המתנת עד ל"א תהא התגלחת שניה ביום ששים ואחד ועדיין הוא טבול יום ואינו מביא קרבנותיו עד ס"ב ונמצא שלא נראה לאכל קדשים עד ס"ב:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה כלה על הדרך שכתבנוהו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוה במשנה אלו הן:
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+היה נזיר זה טמא ספק ומוחלט ודאי הואיל ומוחלט ודאי מגלח מיד ומביא צפרים ולסוף שבעה מגלח וטובל ובשמיני מביא קרבנותיו ואוכל בקדשים ונמצא אוכל בקדשים בשמיני ואחר שמנה שאמרו בגמרא שיטפת הלשון הוא ומ"מ אסור ביין ובטומאה עד לאחר ס' ר"ל אחר ששים שאחר השבע שמיום השמיני שהוזכר הוא מתחיל למנות שלשים ראשונים והרי נפלו ימיו מספק טומאה ואינו מגלח בתוך השלשים שמא לא נטמא אלא שמגלח ביום ל' וביום ל"א מביא חטאת העוף שמא נטמא וחוזר ומונה שלשים ובסופן מגלח ומביא קרבן טהרתו ושותה יין ומטמא למתים וזה שהתרנו תגלחת ראשונה ביום שלשים הוא גם כן מצד שעדיין אסור ביין כמו שהתבאר:
+היה טמא ודאי ומוחלט בספק ונרפא אוכל בקדשים אחר ארבעים וארבעה יום ושותה יין לאחר שבעים וארבע שמאחר שהוא טמא ודאי מונה שבעה ימים ומזה שלישי ושביעי ומגלח ומביא קרבנותיו בשמיני ומתחיל למנות תחלת נזירותו מיום שמיני ואינו מגלח בתוכם לצרעתו שהרי ספק הוא אלא שביום שלשים מגלח לצרעתו וטובל ומונה שבעה ימים לתגלחת שניה והוא יום מ"ד ומחרתו מביא חטאת העוף ועולה על תנאי ואוכל בקדשים ועדין אסור ביין עד שימנה שלשים לתחלת נזירותו והם ע"ד ובשבעים וחמשה מותר בכל:
+ובתוספות גורסין בזו אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום ושותה לאחר שבעים וארבעה ומפרשים שהוא טמא ודאי מונה ��בעה ימים ומזה שלישי ושביעי ומגלח ומביא קרבנותיו בשמיני ומונה ל' יום ושמא אינו מוחלט והוא נזיר טמא ומגלח יום ל' על אחד מן הדמים בתנאי וטובל ומחרתו מביא חטאת העוף לספק חלוטו ואוכל בקדשים ושמא שתי התגלחות היו לחלוטו וצריך למנות עוד שבעה לטומאת ודאי והם מ"ד ומתחיל מנין טהרתו שלשים והם שבעים וארבעה וראשון עיקר:
+היה טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ר"ל בשמיני ומותר ביין וטומאה לאחר מ"ד שהרי מגלח מיד תגלחת ראשונה של מצורע הואיל ונרפא ומזה שלישי ושביעי ומגלח תגלחת שניה ומביא קרבנותיו בשמיני ואחר שהביא קרבן מצורע בשמיני אוכל בקדשים ומונה עוד שבעה לטומאתו ואחר כך סופר ימי נזירות שלימה ומביא קרבן טהרה על הדרך שביארנו במשנתנו:
+כבר ביארנו שתגלחת אחת אינה עולה לנזירות וצרעת טעם הדבר שאם היה נזיר ומצורע וכבר שלמה נזירותו וכגון שנצטרע ביום ל' ונרפא אחר החלט אין תגלחת ראשונה של מצורע עולה לו לנזירות שאינן דומות זו לזו שתגלחת ראשונה של מצורע לגדל שהרי צריך הוא לגלח פעם אחרת ותגלחת הנזירות להעביר שאין צורך בה לתגלחת וכיון שהן חלוקות אין תגלחת אחת עולה לו ואם מתגלחת ספירו והיא השניה אף אלו אינן דומות שתגלחת מצורע לפני הדמים ר"ל קודם הבאת הקרבנות שהרי תגלחתו בשביעי והבאת קרבנותיו בשמיני ותגלחת הנזיר היא אחר הדמים שהרי אינה אלא אמר שחיטת אחד מן הקרבנות ואם שתגלחת חלוטו תעלה לו לימי טומאתו ר"ל שמצורע טמא מגלח לצרעתו תעלה לתגלחת טומאתו שהרי שתיהן לגדל אף אינן דומות שתגלחת נזיר טמא אחר ביאת מים ר"ל שטובל תחלה אבל מצורע מגלח ואחר כן טובל וכן בשניה של ספירו ולענין ביאור מה שחזרו ושאלו תעלה לימי צרעתו וטומאתו אינה אלא כעין איכא דמתני לה בלישנא אחרינא והכל אחד:
+
+Daf 61a
+
+ארבע תגלחות שהוזכרו כלם בתער ואין גלוח מספרים עולה באחת מהן ולא אף הסיכה בצבע נשא שהוא מעביר את השער מעיקרו שאין הכונה בהם להעברת שער לבד באי זה צד שיהא מועבר אלא מצוה בתער ולענין ביאור יש שואלין והיאך נסתפק בה והרי אמרו ג' מגלחין בתער ובכללן נזיר ומצורע כמו שהתבאר בפרק ששי ופירשו בתוספות שלא שאלוה אלא בתגלחת נזיר טמא ונפקא מינה לתגלחת נזירות טומאה דעלמא והוא שלמדוה ממה שאמרו ומגלח ארבע תגלחות דאי ס"ד משום עבורי שער אפילו בשלש סגי כלומר שתגלחת שלישית שהיא מסרך נזירות טומאה לא תצטרך להיותה בתער הואיל והראשונות שהיו לספק החלט היו בתער ותגלחת אחרונה גם כן שהיא לטהרה עתידה להיות בתער ושמא תאמר והיאך אפשר להיות השלישית בהם של נשא והרי צריך לגדל שער לנזירות טהרה ומאחר שסך בנשא אין השער צומח כדאיתא בפרק החובל פירשו בתוספות שיעביר נשא בכל שער ראשו לבד שתי שערות שיקיים בהם מצות העברת תער או שמא אינו צומח לגמרי אבל צומח הוא בכדי לכוף ראש לעיקר או שמא הוה ליה כנזיר ממורט ולא יצטרך מחמת הגלוח כלום:
+ונשלם הפרק תהלה לאל:
+הגוים אין להם נזירות וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הששי שבה שהוא אמנם בא לבאר שהנזירות חל על הנשים והעבדים אבל לא על הגוים ולא על הקטנים על ידי עצמן אלא על ידי האב ושזה החלק יתבאר בזה הפרק לבד נזירות הקטנים שהתבאר ענינם בפרק רביעי וכן באו עוד בזה הפרק מעניני החלק החמישי בעניני טומאת נזיר ובפרט בעניני נזיר שלא נודעה לו טומאתו עד שגלח ובענין בדיקת הדרכים לעולי רגלים ולנזיר ועושה פסח כשמוצאין מת בדרך על אי זה צד ��פנין ועל אי זה צד חוששין לו לשכונת קברות ועל ידי דברים אלו נתגלגלו בה שאר דברים מענין ספק נגעים ובדיקת ראיה בזב ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בעניני נזירות הנשים והעבדים השני בעניני נזיר שגלח ונודע לו אחר כן שנטמא (אחר כן) בתוך נזירותו השלישי בענין בדיקת הדרכים לנזיר ועושה פסח ושאר עולי רגלים הרביעי במה שבא על ידי גלגול בקצת ספיקות הן בעניני מכה את חברו ואמדוהו למיתה הן בספק נגעים הן בספק זיבה על איזה צד בודקין אם מחמת אונס באה אם שלא מחמת אונס וסיים דבריו בעניני הנזירות לידע בשמואל הנביא אם היה נזיר אם לאו כדי לידע במי שאמר הריני כשמואל הרמתי אם נעשה נזיר בכך אם לאו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
+והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר הגוים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו עבר מכנגד פניו ר' מאיר אומר לא ישתה ר' יוסי אומר ישתה אמר הר"ם בתחלת פרשת נזיר אמור אל בני ישראל ואמרו בני ישראל ולא גוים ואמר השם ית' בשבועות ובנדרים כלם לאסור אסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו וכופף הוא שיכריחהו על השתיה והטומאה והעקר אצלנו בעבדים לנזירות כופהו לנדרים אינו יכול לכפותו לשבועה אינו צריך לכפותו לפי שלא ישבע אלא מה שיקרה והוא בלתי קונה עצמו ואולם הנדרים המחויבים לו כמו שיאמר על כך וכך כאשר עשיתי כך או אכלתי כך או איסור על עצמו דברים שאין בהם עינוי נפש ממה שלא יושג העבד בעצמו מזה היזק ולא יתבטל לאדניו ברצון ואם אמר לעבדו מופר לך הנה כבר הסיר ממנו הכפיפה והיה בן חורין ולזה משלים את נזירותו ואמר עבר מלפניו ירצה בו שהוא יברח ממנו או יצא ממנו והוא נזיר אמר ר' מאיר לא ישתוק מפני שיצטער ויחזור לרבו להכריח אותו על השתיה ור' יוסי אומר ישתה שלא יחלה וימות שאי אפשר לרבו שיקנהו ויחפשהו וישוב לרשותו והנה כלו נשאר ברשותו והלכה כר' מאיר:
+אמר המאירי הגוים אין להם נזירות כלומר שאף על פי שנתרבו בענין קרבנות לנדר ונדבה ונזירות הרי הוא בדין קרבן מ"מ התורה מעטתם מדין נזירות שנאמר דבר אל בני ישראל ולא לגויים:
+נשים ועבדים יש להם נזירות כלומר שאם נדרו בנזיר נדרם נדר נשים בהדיא כתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו' ועבדים דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים ומ"מ אי לאו ריבויא דהאי קרא לא היינו כוללין אותם בדין נזירות מדין אשה ר"ל שכל מצוה שהנשים חייבות בה עבדים חיבין בה שהייתי אומר שלא נאמר כן אלא במצוה הבאה מאליה אבל שבועות ונדרים ונזירות שהוא מביאם עליו והתורה אמרה על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא זה וכו' דאלמא דכל נדר שיש בו עינוי נפש או בטול מלאכה אינו חל עליו כלל כמו שיתבאר ושמא היה עולה על דעתך לומר שאף בנזירות כן קמ"ל שהנזירות מיהא חל עליו כבנשים ואח"כ בא לבאר על איזה צד האדון יכול לבטל את נזירותו ובאשה מיהא כבר ידעת שהאב או הבעל יכולין להפר לה כשאר הנדרים אבל העבד אינו בתורת הפרה אלא שהרשות ביד רבו לכופו לשתות ולהטמא בלא הפרה שאין הפרה בעבד אלא כופהו בכך וכל שאינו כופהו חייב לנהוג נזירותו ויראה שאף על פי שלא כפאו בשעה ש��מע כופהו לכשירצה ומשכפהו נתבטל נזירותו אלא שאם יצא לחירות חייב להשלים שאין הכפייה בטול גמור ויש חולקים בה כמו שנבאר בסמוך ולמדת מ"מ שכופהו לשתות וזהו שאמרו חומר בנשים מבעבדים שאדם כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו וחומר בעבדים מבנשים שאדם מיפר לאשתו ואינו מיפר לעבדו:
+הפר לאשתו הפר לה עולמית ר"ל שהופר הנדר לגמרי ואף לכשנתגרשה או נתאלמנה אינה צריכה להשלימו הפר לעבדו ויצא לחירות ישלים לנזירות כך אנו גורסים בה וכך היא גירסת התוספות ואנו מפרשים דבר זה בחומר שבעבדים על הנשים שהנשים הפרה מועלת בהן לעולם אבל העבד הפרה שלו והיא הכפייה לשתות וליטמא אין כפייתו מבטלתו אלא לכל שהוא ברשותו אבל לכשיצא לחירות חייב להשלים והפר לאו דוקא אלא הפרה שלו קאמר והיא כשהוא כופהו לשתות וליטמא ומ"מ אם הפר דוקא בלשון הפרה לא אמר כלום ונוהג נזירותו כאלו אין שם לא הפרה ולא כפייה ומ"מ גדולי המחברים נראה שגורסין הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירותו כלומר שמאחר שאמר לו לשון הפרה לא החזיקו בעבד ונשתחרר ממילא ונוהג נזירותו והדברים זרים ולמה נשתחרר בכך ועוד שהיה לו לומר ונוהג נזירותו ולא שיאמר משלים:
+עבר מנגד פניו ר"ל שנדר בנזירות וברח רבי מאיר אומר וכו' ולפי מה שיתבאר בגמרא אם נתיאש רבו כלם מודים שנוהג שהרי הוא כהפקירו והמפקיר עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל אבל כל שלא נתיאש לרבי מאיר לא ישתה דרביה נמי ניחא ליה בהכי כדי שיצטער ויתחרט עד שיאמר אלכה ואשובה וכו' כי טוב לו עבוד וכו' ור' יוסי אומר ישתה שהרי מן הסתם דעת רבו עליו והרי הוא כאלו כפאו דאנן סהדי שאלו היה אצלו היה כופהו וכן הוא הדין והמחלוקת כשהלך לו האדון והלכה כרבי יוסי וגדולי המחברים פסקו כרבי מאיר והוא תמה ובבריתא אמרו בפרק אחרון בעבד שנזר והשלים נזירותו וגלח ר"ל בלא ידיעת רבו ואח"כ יצא לחירות שיצא ידי נזירות אבל אם קודם גלוחו יצא לחירות לא יצא ויש מפרשים בו דוקא כשכפאו רבו קודם גלוח שכן התבאר שם שאם נטמא ויצא לחירות מונה משעה שנטמא:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה כלה על הדרך שכתבנוהו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+זהו שאמרו כאן לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שהדבר מוכיח ששאר נדרים ושבועות חוץ מן הנזירות אינן חלין על העבד למטה בסוף הסוגיא יראה הפך הדברים שבנדרים ושבועות אינו כופהו ונוהג במה שנדר או נשבע ופסק הדברים שכל שיש בו עינוי נפש או עכוב מלאכה או שהעריך עצמו אין הנדר חל עליו כלל שאין נפשו קנויה לו ואינו צריך לכפותו אלא אף בלא כפייה הוא יכול לעשות כנגד נדרו שאין זה אלא כאוסר פירות חברו על חברו אבל כל שנדר או נשבע בדבר שאין בו לא ענוי נפש ולא עכוב מלאכה אין האדון יכול לכפותו ולפי מה שיתבאר למטה אם נדר על אשכול של ענבים אם אין שם אלא הוא הרי זה אוכלו אף בלא כפייה שהרי יש כאן ענוי נפש ואין הנדר חל ואם יש שם אחר אין רבו יכול לכופו וכן כל כיוצא בזה:
+לענין ביאור זה שאמרו כאן שאני הכא דכתיב על נפשו וכו' פירושו דכתיב גבי נדרים ושבועות על נפשו כלומר שכל שיש בו ענוי נפש אינו חל ומהו דתימא אף לענין נזירות כן קמ"ל שחל הוא עליו אע"פ שיש בו ענוי נפש אלא שהרשות ביד רבו לכופו ולמדת מזו שכל שיש בו ענוי נפש אינו חל כלל אבל החלק השני והוא שאם אין בו ענוי נפש אין רבו יכול לכופו יתבאר למטה והריני מצרף אותה סוגיא עם זו כדי שיהא הענין רצוף במקום אחד והוא שאמרו תנו רבנן רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ושבועות ושאלו בה למה רבו כופהו בנזירות ולא בנדרים ושבועות אי משום דכתיב על נפשו יצא עבד וכו' אף נדרים כן וזו ודאי קשה לפרש דהא קרא בנדרים כתיב ועוד שהרי פסוק זה מוכיח שאין הנדר חל עליו כלל ובנזירות אי אתה אומר כן שהרי אתה אומר עליו חל הוא אלא שרבו כופהו אלא שלשון מסכתא זו אינו מדוקדק כל כך ואנו מפרשים בה דאלישנא דהכא סמיך והכי קאמר אי מדכתיב בנדרים על נפשו כלומר דכל שיש בו ענוי נפש אינו חל כלל ואמרת עליה דנזירות מיהא איתרבי אף על פי דאית ביה עינוי אלא שרבו כופהו דלהכי אהני על נפשו בנדרים נמי במה שהם חלין והוא כשאין בו עינוי נפש יהא רבו כופהו שהרי אין בו עינוי דנדרים הוה ליה כענוי דנזירות מצד שהנזירות נתרבה מן המקרא והמתרץ לא הבין שאלתו והיה סבור על המקשה שיהא דעתו שהנדר חל אף במקום ענוי ומחזר לומר שיהא רבו כופהו ותירץ לו שזה שאין רבו כופהו הוא מפני שאין בה ענוי שאם נדר באשכול זה הרי מותר באחרים מה שאין כן בנזיר שיש בו ענוי וחזר ושאלו לפי סברתו ומה תאמר כשאין שם עוד אשכול והא רבו יכול לכפותו והוא חוזר ומשיבו בחרצן שאין שם עינוי כל כך אף כשאין שם אחר שאין אכילתו מצויה ובנזיר מיהא נזר בחרצן נעשה נזיר לכל והוא משיבו שאף בחרצן כל שאין לו דבר אחר לאכל חליש ליביה ואיכא ענוי ויהא יכול לכופו והעלה אביי שלשון הבריתא אינו כן שהנדר כל שיש בו ענוי אין כאן נדר כלל ומה שאמרו בבריתא כופהו לנזירותו ולא לנדרים ושבועות ענינו בנדרים שיש בה ענוי ופירושה צריך לכופו בנזירות אבל בנדרים ושבועות אינו צריך לכפותו כלל דכתיב להרע או להטיב שאין שבועה אלא במה שבידו והרעה לאחרים אינה בידו ועבד כל הרעת עצמו הרעה לאדון הוא הא כל שאין בו ענוי אין צ"ל שאינו כופהו הואיל ואין בה שום הרעה לאדון ולמדת שהמקשה היה מחזר לומר שבמקום שאין שם ענוי יהא רבו כופהו והעלו הלכה שאינו כופהו:
+ולענין הבריתא מיהא הוזכר בה אבל לא לנדרים ושבועות וערכין וא"כ לפי מסקנא זו אתה צריך לפרשה שאינו צריך למחות שאינו חל עליו כלל כמו שביארנו למעלה וכן כתבוה גדולי המחברים בהלכות נזירות ומ"מ בתוספות מפרשים שלא נשנית בה ערכין כדמיון הנדרים אלא כך פירושו נזירות בעיא כפייה ומהניא ביה נדרים ושבועות לא צריכי כפייה כלל הואיל ויש בהן עינוי ערכין לא מהניא בהו כפייה כל שיש לו מעות שאין לרבו רשות בהן על הצדדין שאפשר להיות כן על הצדדין שביארנו בראשון של קדושין והרי הוא כנדרים שאין בהן עינוי והדברים נראין ובהלכות ערכין ראיתי לגדולי המחברים שכתבו שהעבד מעריך ולכשיפדה נותן הערך שנדר:
+הגוי אינו מעריך אלא שהוא נערך כיצד גוי שאמר ערך ישראל פלוני עלי או ערכי עלי אע"פ שהוא בתורת נדר ונדבה לענין הערכה לא אמר כלום אבל ישראל שאמר הרי ערך גוי זה עלי חייב בערכו כפי שניו וגדולי המפרשים בהגהותיהם פסקוה בהפך ר"ל שהגוי מעריך אבל לא נערך ובמקומה נחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה ושיטתנו כר"מ וממה שנאמר בה במקומה בראשון של ערכין אמר רבא הילכתיה דר"מ מסתברא וטעמיה לא מיסתברא ומ"מ לגדולי המפרשים הואיל ולא מיסתבר טעמיה הדרינן לכללא דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה ודעת ראשון נראה עיקר:
+בן נח אף על פי שיש לו אבות לענין ירושה על הדרך שביארנו בראשון של קדושין בענין גוי יורש את אביו דבר תורה מ"מ אינו בתורת אבות לענין כבוד ר"ל שאינו מוזהר על כבוד אב ואם נתגייר האב והבן אפי' נתגייר האב והיתה לידת הגר בקדשה הואיל והורתו שלא בקדשה אינו חייב על מכת אביו וקללתו אלא שנוהג בו מקצת כבוד אפילו גר שנתגייר ואביו גוי אסור לו לבזותו שלא יאמרו עליו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה:
+
+Daf 61b
+
+הגוי אין לו טומאה ר"ל שאם נטמא באיזה טומאה אם דחק ונכנס במקדש אין כניסתו מחייבתו כרת ולא מגעו בטומאה וקדשים מטמאתן שכל שאינו בטהרת הזאת שלישי ושביעי אינו בטומאה והרי נאמר במי חטאת והיתה לבני ישראל למשמרת ומה שאמרו ערל מקבל הזאה פירושו בערל ישראל:
+אע"פ שביארנו בבן נח שהוא בתורת ירושה מ"מ אינו יכול להנחיל עבדים לבנו שהרי אף לעצמו אין לו קנין אלא למעשה ידיו כמו שביארנו ברביעי של גיטין וכ"ש העבד שניתן לו עבד ע"מ שאין לרבו רשות בו שאינו יכול להנחיל לבנו שהרי אין לו חייס:
+לענין ביאור מה שאמרו אלא אמר רבא וכו' כך פירושו כלומר בשלמא ערכין כתיב בני ישראל ואלמלא דכתיב איש הוה אמינא נמי דאינו נערך אלא מבני ישראל אימעיט דאינו מעריך ומאיש איתרבי דהוי נערך אבל הכא בנזיר מאי קאמרת בני ישראל נזירים ומביאין קרבן וכו' כלומר דמבני ישראל אימעוט מקרבן ומאיש איתרבו לנזירות הא אימעיטו להו מקרבן מצד אחר ומקרא דמרבינן גוים לנדרים ונדבות והוא קרא דאיש איש אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה שדרשו בו לעולה פרט לנזירות וא"כ על כל פנים בני ישראל למעוטינהו מעיקר נזירות אתא ומקשי ליה דלימעוט מנזירות עולם ותירץ לו דאטו נזירות עולם כתיב וחזר והקשה דלימעוט מהדרת בניהם או שלא לגלח על נזירות אביהן הא מעיקר נזירות לא לימעוט והשיבו דהני הלכה היא בנזיר אף בישראל ומה שבישראל אינו אלא מכח הלכה אין צריך למקרא למעט את הגוי מהם אלא ודאי מעיקר נזירות אימעוט וא"צ לומר באחרים וכן זה שאמרו אח"כ איש כי יפליא גבי ערכין וכו' הענין דבפרשת ערכין כתיב איש כי יפליא נדר בערכך נפשות וכו' ובפרשת נדרים כתיב איש כי ידור נדר ובפרשת נזיר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר ובפרשת קרבנות נדר ונדבה כתיב איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם וקא בעי השתא האי דערכין למה לי אי לאקושי ערכין לקרבנות נדרים לרבות בהם את הגוי ושיהא יכול להעריך וכדעת ר' יהודה הא איתקוש להו בנדר נדר הכא כתיב נדר בערכך והתם כתיב לכל נדריהם ופירשוהו לאיתויי מופלא סמוך לאיש ר"ל שנה הסמוכה לגדלות וביודע להפלות על הדרך שביארנו ענינו במסכת נדה פרק דופן שנודר ומעריך ושאל הניחא למ"ד מופלא סמוך לאיש נדרו נדר מן התורה ושכך הלכה כמו שביארנו שם אלא למ"ד דרבנן למאי אתא ותירץ לאיתויי מופלא הסמוך לאיש בגוי ושמא תאמר א"כ נמצא גוי חמור מישראל שגוי מופלא דאוריתא וישראל דרבנן פירשו בתוספות שהאומר מופלא סמוך לאיש לאו דאוריתא טעמא דידיה משום דגבי נדרים כתיב לא יחל מי שישנו בבל יחל בנדרי איסר ישנו בנדרי הקדש וערכין וקטן ליתיה בבל יחל דנדרי איסר הא גוי שאינו בתורת בל יחל בנדרי איסר מה לנו להפריש בו בנדרי הקדש בין סמוך לאיש לגדול ממש אחר שיודע להפלות והרי נדרי הקדש אינן בתורת עונש להפריש בו בין גדול לקטן ומ"מ חזר והקשה הניחא למ"ד בני ישראל נערכין ולא הגוים נערכין אבל מעריכין הם מריבויא דאיש דהיינו ר' יהודה והשתא אתי שפיר איש לרבות את הגוי להעריך דהא קרא במעריך כתיב אלא למ"ד שאינו מעריך אלא שהוא נערך וקרא ודאי במעריך כתיב ואי אמרת שבקיה לקרא דמדלא מצינן לאוקומיה במעריך איהו מוקים נפשיה בנערך ליתא דלא צריך קרא לאוכוחי דנערך דאפילו קטן בן יומו נערך ולא בן יומו דוקא אלא מבן חדש ולמעלה ואוקמה לאיתויי גוי גדול ופירשו בתוספות לאו דוקא לאיתויי אלא למעוטי קאמר ויש ספרים שגורסין בהדיא לאיתויי מיעוטא לגוי גדול ר"ל שאינו יודע להפלות דאף על גב דישראל נודר ומעריך אחר שהוא גדול אע"פ שאינו יודע להפלות גוי מיהא אף לדעת האומר שהוא מעריך דוקא ביודע להפלות אע"פ שהוא גדול והדר בעי איש דנזירות למה לי דאי לאשמועינן מופלא הסמוך לאיש מנדרים נפקא ותירץ דאתי לרבויי ידים שאין מוכיחות על הדרך שביארנו ענינם בראשון של נדרים והקשה ולרבא דאמר לא הויין ידים למאי אתא ותירץ דמשום הפלאה נקט ליה מלת איש ויפליא ואתא לאשמועינן הא דר' טרפון דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה כלומר שצריך שיהו דברים מבוררין ואין הלכה כמותו כמו שהתבאר ומשום הכי קאמר לרבנן מאי איכא למימר ותירץ מיבעי ליה לכדתניא היתר נדרים פורחין באויר ר"ל שאינו כתוב בהדיא בתורה ור' אליעזר מוכח לה מדכתיב כי יפליא בנזירות ובערכין ותרויהו לא צריכי דהא כולהו איתקוש לנדרים ודריש לה הפלאה לאיסור ר"ל שיפרש את הנדר בשעת נדרו והפלאה להיתר ר"ל שיהא רשאי לישאל עליו:
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר נזיר שגלח ונודע שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר אם טומאת התהום אינו סותר אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת המת טמא שחזקת הטמא טמא וחזקת הטהור טהור שרגלים לדבר אמר הר"ם טומאת התהום היא הטומאה הנסתרת אשר לא ידע אותה אחד בשום פנים ר"ל שלא יידע אדם בזה המקום מת ושהוא מקום טומאה והוא לא ידע וזה אמרם כל שלא ידע אותה בסוף העולם ואמרו גם כן לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד לאפוקי הרוג דלא שהרי כבר ידע בו מי שהרג בלא ספק וכן יקרא הקבר אשר לא ידע בו אחד בשום פנים קבר התהום והיות הנזיר כאשר נטמא בקבר התהום וידע אחר הטמאתו שהוא נטמא במת לא יפלו לימי הנזירות ואינו סותר ולא למדנו זה מהיקש ולא משום ראיה אלא הלכה מקובלת והוא אמרם טומאת הסתרים גמרא גמירי לה ואמרנו נזיר שגלח ימי תגלחת טהרה ואחר זה ידע שנטמא בימי הנזירות טומאת התהום ושמנו ספקו טמא ואם היה הטומאה על פני המים להיות טומאת מת והנה נבאר בד' ממסכת טהרות שהיות ספק טומאה צפה על פני המים טהור אמנם זה בשרץ לבדו ונבאר ראית זה ובאור להקר להתקרר וקור שם הברד ואמרנו שספקו טהור כאשר ידע בזה אחר התגלחת להיותה טומאת התהום לפי שהוא מושקע בקרקע ולנו שנאמר שהוא לא ידע בה אחד ולא נשעה נאמר זה כאשר היה צף על פני המים לפי שהוא מוכן לראותו אדם ויודע אותה הנה כבר הגיע לך מזה המקום ענין ראוי שיהיה שמור בזכרונך תמיד והוא שהמת כשמצאנוהו על ענין אפשר עמו שלא ידע בו אחד שהוא בזה המקום הנה אנחנו נעמידהו במדרגות טומאת התהום אם לא שנמצא אחד וכבר ידע בו וכאשר מצאנוהו מגולה נראה הוא לא נאמר אולי עבר אדם עליו ולא ראהו ואין שם מי שידעהו אבל נאמר שהוא כבר יודע ואינה טומאת תהום ואשוב אל הכונה הנה אשר נדר לטהר מטומאת מת וטהר והשלים נזירותו ואחר זה יודע שבתוך המערה אשר טהר בה מת היה שקוע בקרקע המערה סותר ויעמד בחזקת טומאה והסבה בזה מה שאמר שחזקת טמא טמא וענין רגלים לדבר שהדבר ישפע עד לא תכלית כאשר נרצה להמשך האפשרות ואמנם העקר כי כאשר קויים ענין מה נעמידהו בחזקתו עד שיהיה ענין מבואר יסירהו מזאת החזקה אבל מה שהיה בה ספק ואפשרות אחר הנה לא יסור החזקה עוד כבר כל מה שדומה לזה:
+אמר המאירי נזיר שגלח ר"ל תגלחת טהרה הבאה אחר הבאת קרבנות כמו שהתבאר ואח"כ נודע לו שכבר נטמא בתוך ימי הנזירות אם בטומאה ידועה היה ר"ל טומאה שכבר נודעה לשאר בני אדם הרי זה סתר את הכל ומזה שלישי ושביעי ומגלח וטובל ומעריב שמשו ובשמיני מקריב קרבנותיו ומונה נזירות אחרת מתחלה ומביא קרבנות טהרה ואם בטומאת התהום והיא טומאה שלא ידע בה שום אדם והוא שאמרו בגמרא שאם היה מכירה אחד בסוף העולם ר"ל שנודעה לו אותה טומאה לשם אינה טומאת התהום וכל שלא נודעה לשום אדם הרי הוא טומאת התהום וסתם הדברים כל שנמצא מת מאליו בקרקעית מערה ומים על גביו או טמון בתבן וצרורות טומאת התהום הוא אבל הרוג אינה טומאת התהום שהרי נודעה להורג וכן אם נמצא מת טמון בתוך המים ולא משוקע בקרקעית או במקום אפל או בנקיק הסלע הואיל ונראה על ידי הצצה אינה טומאת התהום ואמר שכל שהיתה הטומאה טומאת התהום ר"ל שלא שמענו עליה שנודעה לשום אדם וכן שהיא במקום המוכיח שלא נראתה לשום אדם אינו סותר ופירשו בגמרא שזו לא מן הדין שהרי ודאי טמא הוא לתרומה וקדשים ולכל דבר חוץ מנזיר אלא כך היא הלכה בנזיר שאין טומאת התהום סותרת ולא מזקיקתו לקרבנות טומאה אחר שלא נודעה לו עד לאחר התגלחת אלא שבגמרא הוסיפו עליה עושה פסח שאם עשה פסח בחזקת טהרה ונודע לו שהיה טמא אם בטומאה ידועה חייב בפסח שני ואם בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני שכל טומאה שהנזיר מגלח עליה דוחה בקרבן פסח וכשם שאם נודעה לו בתוך הנזירות נזיר מגלח עליה ואם לא נודעה לו עד שגלח אינו סותר כך בפסח אם נודעה לו קודם עשיית הפסח חייב בפסח שני ואם לא נודעה לו עד שעשה פסחו אינו חייב בפסח שני מ"מ כך היתה הלכה שאינה דוחה קרבן פסח כלל ולא סותרת בנזיר כל שלא נודעה לו עד לאחר התגלחת ואם נודעה לו קודם התגלחת אף בטומאת התהום סותר ופירשוה בגמרא דוקא לר' אליעזר דאמר תגלחת מעכבא אי נמי אף לרבנן כל שנודעה לו קודם הבאת הקרבנות הא משהביא הקרבנות כל שנזרק עליו אחד מן הדמים אינו סותר וכן הלכה:
+כיצד ירד לטבול וכו' כלומר כיצד היא טומאת התהום שאמרנו עליה שאינה סותרת ירד לטבול במערה ר"ל שהיה טמא טומאת שרץ או שאר טמאות שאין בהן סתירה לנזירות וירד במערה לטבול הימנה וטבל ונמצא מת ר"ל או כזית ממנו צף על פני המערה אע"פ שלא ידע בודאי אם נגע או האהיל עליה טמא שהמערה רשות היחיד היא וספק טומאה ברשות היחיד טמא ומה שאמרו שספק טומאה צפה על המים טהורה אף ברשות היחיד דוקא בשרץ הא בשאר טמאות לא ובתוספות פירשוה בכל טומאה שאינה מטמאה באהל הא לענין טומאה שמטמאה באהל ספיקא טמא וירד לטבול דקאמר פירושו אפילו ירד לטבול שדרכו לדקדק בטהרה נמצא משוקע בקרקע ר"ל משוקע בעפר ירד להקר טהור ר"ל אפילו ירד להקר שאין דרכו לדקדק לטהר מטומאת מת ר"ל שהנזיר נטמא במת ובשביעי שלו ירד לטבול במערה לטומאת נזירותו והביא קרבנותיו וגלח טמא שלא נאמר דין טומאת התהום להקל אלא בנזיר טהור או שנטמא וטבל טבילה ההוגנת ואחר שגלח הלך על קבר התהום ר"ל קבר שלא נודעה טומאתו שמאחר שהוא בחזקת נזירות של טהרה אין טומאת התהום סותרת אבל זה שהיה בחזקת נזיר טמא טומאה הסותרת אינו עולה מטומאתו אלא בטבילה מבוררת שרגלים לדבר שהוא טמא ר"ל להעמידו על חזקתו והוא שאמר שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
+
+Daf 63b
+
+המוצא מת מושכב לרחבה של דרך ועבר עליה לנזיר ועושה פסח טהור ור"ל בטומאת התהום שלא נודעה לשום אדם והוא שדקדקו בכיוצא בה מוצא פרט למצוי כלומר שלא מצאו עד אחר החפירה והחפוש שאלו היה מצוי אין זו טומאת התהום וכן מת פרט להרוג שאם הוא הרוג הרי נודע למי שהרגו אבל כשמת מאליו אין אומרין הרי נודע למי שקברו שמא גל של צרורות נפל עליו מושכב פרט ליושב ר"ל שאם מצאו יושב ודאי אחר הושיבו משמת וידע בו לרחבה של דרך שעל כל פנים עבר על הטומאה שהרי הטומאה מחזקת כל הרוחב ומתוך כך לנזיר ועושה פסח טהור שהלכה היא בנזיר ועושה פסח ר"ל לעשות פסח לכתחלה הואיל ולא בודאי נטמא שהרי שמא לא נגע ולא האהיל כגון שהלך בקצה הדרך סמוך לו ומה שפירשוה למעלה בנזיר בשכבר גלח ובעושה פסח בשכבר עשה פסח הוא בודאי נטמא בטומאת התהום כך נראית שיטת גדולי המחברים ויש מפרשים שאף זו בטומאה ודאית ובנזיר שגלח ובעושה פסח בשכבר עשה הא לתרומה וקדשים טמא ולמדת שאינה מן התורה שאלו מן התורה לכל היה טמא או לכל טהור אלא הלכה היא ולא נאמרה אלא לנזיר ועושה פסח ומה שהיו מביאין אותה ממה שנאמר בנזיר וכי ימות מת עליו במחוורת עליו וממה שנאמר בעושה פסח בדרך רחוקה מה דרך גלוי אף טומאה גלויה כבר נדחית:
+כבר ביארנו שיום אחרון של ימי הנזירות והוא יום ל' לנזירות סתם הוא הנקרא יום מלאת ואם נטמא בו סתר את הכל לדעת חכמים אבל לדעת ר' אליעזר לא סתר אלא שבעה כשיעור הצריך לו להזאת שלישי ושביעי והלכה כחכמים:
+יום מחרתו והוא יום ל"א נקרא לאחר מלאת והוא יום הבאת קרבנות ומצות גלוח וכל שנטמא בו קודם הבאת קרבנותיו בנזירות סתם סתר הכל לדעת חכמים ובנזירות מרובה ל' יום ולר' אליעזר שבעה והלכה כחכמים הא משנזרק אחד מן הדמים אינו סותר כלום נטמא ביום ל"ב והוא הנקרא יום גדול שער אף על פי שאירע שלא הביא עדין קרבנותיו ולא גלח אינו סותר כלום שהרי נשלם הנזירות ומ"מ כל שנטמא בתוך ימי הנזירות או ביום מלאת אף על פי שלא נודע לו אלא אחר מלאת ושהביא קרבנותיו וגלח ונכנס ליום ל"ב או יותר כל שהיתה הטומאה מ"מ בתוך מלאת או ביום מלאת סותר אם בטומאה ידועה נטמא כמו שביארנו במשנה ובטומאת התהום אינו סותר ואם נודע לו קודם הבאת הקרבן סותר אף בטומאת התהום אלא שיראה דוקא שנודע לו ביום מחרת המלאת ומעתה סוגיא זו הבאה כאן ר"ל נטמא בתוך מלאת ר"ל בטומאת התהום ונודע לו לאחר מלאת ר"ל קודם תגלחת אי בתר ידיעה אזלינן ותהא נידונית כטומאה שלאחר מלאת אל בתר טומאה אזלינן לענין ביאור לר' אליעזר שאלוה ולענין סתירה ר"ל אם סותרת שבעה כדין נטמא בשעת הידיעה לדעתו אם כל שלשים הואיל ומ"מ הטומאה היתה בתוך מלאת והוא הדין שיש לשאלה מקום בידיעה שביום מלאת שאף כשנטמא ביום מלאת הוא אומר שבעה כמו שהקדמנו והוא שיש לה מקום לרבנן בנזירות מרובה ליום שמחרת המלאת אלא שראוי לפרשה בנזירות סתם ומה ששאל למאי אלימא למיסתר אינו לשון מדוקדק אלא שהוא ולמאי ודאי פשיטא דלענין סתירה קא בעי לה והיה רבא סבור לבררה ממה שאמרו במשנתנו אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר וסתם סתירה לגמרי משמע ואהדר ליה שאף בלשון משנתנו הוא שואלה אם סותר לגמרי או שבעה ואי לרבנן פשיטא שאפ��לו נטמא עכשו סותר הכל אלא לר' אליעזר שלדעתו אלו נטמא עכשו אינו סותר אלא שבעה ונשארה בספק ולענין מה שיש לה מקום לדעת חכמים בנזירות מרובה יראה שהדבר בספק ומחמירין בו:
+זה שביארנו במוצא מת מוטל לרחבה של דרך בטומאת התהום אע"פ שלתרומה טמא בנזיר ועושה פסח טהור יש צדדין שאף בתרומה טהור ויש צדדין שאף לנזיר ועושה פסח טמא כיצד היה מוטל בכל הרוחב עד שאין לו מקום לעבור לתרומה טמא הא יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור שספק טומאה ברשות הרבים טהור וכן דוקא שמצאו שלם אבל מצאו משובר ומפורק אף באין לו מקום לעבור טהור אף לתרומה אימר בין פרקיו עבר ולא האהיל ומה שהזכירו בזו לשון חששא ר"ל חוששין שמא בין פרקיו עבר בהרבה מקומות מצינו לשון חששא לקולא ומ"מ אם היה בקבר אפילו משובר טמא שהקבר מצרפו שהקבר מטמא אף בצד ריקן שבו וזה שהתירו בנזיר ועושה פסח דוקא כשהלך ברגליו שיש לתלות שהטה ולא נגע אבל טעון משא או רכוב על גבי בהמה שאי אפשר לו לילך זקוף לרצונו ושלא יטה לצדדין אי אפשר שלא יגע ברגליו אם הוא מגולה או שלא יאהיל אם הוא מכוסה או שלא יסיט:
+כבר ביארנו במשנה שכל שאין בו טומאת אהל כגון שרץ כל טומאה שבו שהיא צפה על פני המים ספקה טהור אף ברשות היחיד תדע שאין בזה חלוק בין שצפה על מים שבכלי בין על מים שבקרקע אלא בשתיהן ספקו טהור ויתבאר במקומו שאפילו לא היה שם אלא מלא אדם היורד לשם וטומאה טהור עד שיודע לו בודאי שנגע:
+
+Daf 64a
+
+זרק את השרץ ונסתפק אם נגע בטהרות דרך הלוכו אם לאו הרי זו טומאה צפה וספיקה טהור אבל אם היה השרץ נתלה או נגרר ר"ל שהיה השרץ בידו של אדם ומעבירו על גבי טהרות או גוררו למטה בקרקע אצל הטהרות או תחתיהן ואינו יודע אם נגע אם לאו ספיקו טמא שמאחר שהיא בידו הרי היא כטומאה מונחת ולא כטומאה צפה:
+היה מאהיל בהלוכו על פני השרץ וספק נגע ספק לא נגע טהור שמאחר שהוא מהלך הרי חזר הענין כטומאה צפה ויש מפרשים דוקא שהטומאה נזרקה תחתיו והאהיל וספק נגע ספק לא נגע וזהו שאמר אחריה שאין לך דבר שמטמא מלמעלה כלמטה ר"ל באהל שבדרך זריקה חוץ מכזית מן המת שזרקו וספק אם נתאהל על הטהרות אם לאו ומה שהזכיר נצל ורקב אינו אלא כאומר כזית מן המת וחבריו המטמאין באהל וראויים לזריקה וספקן טמא שרא נאמר ספק טומאה צפה טהור אלא בשרץ ולשיטת התוספות בכל טומאת מגע אבל טומאת אהל ספקה טמא אף בטומאה צפה ומה שאמר כל ר"ל כל הנתלין והנגררין ספקן טמא אף בטומאה צפה לרבות זב וזבה שיש טומאה בספקן אף בטומאה צפה מפני שטומאתן בלא מגע כאבן מיסמא על גבי יתדות ותחתיה כרים וכסתות וישב על האבן ואע"פ שאין הכרים והכסתות נדרסות בישיבתו הכל טמא ואם נזרקו תחת האבן וספק אם עברו תחת מושב הזב אם לאו טמא ברשות היחיד שאין טומאה זו טומאת מגע:
+היה השרץ בכלי וכלי צף על פני המים הואיל והטומאה מ"מ נחה בתוך הכלי הרי היא כמונחת על הארץ וספקה טמא וכן אם היה השרץ על גבי מת והמת צף על פני המים או שהיה מונה על גבי נבלה והנבלה צפה על המים הרי היא כמונחת על הארץ וספק מגעו טמא אפילו נימוחו בשר הנבלה או המת ונעשו כמשקה שאין מה שעליהם ראוי ליקרא מונח כ"כ לדונה כטומאה שבכלי אעפ"כ כמונחת דמיא ולא עוד אלא אף אם היתה מונחת בדבר שמעקרו כעין משקה כגון שכבת זרע והשכבת זרע צף על פני המים הרי הוא כמונח הואיל ושכבת זרע אינו כנוס במקום אחד כמי רגלים אלא נעקר ממותר הלחות שבאברים ידועים וכן שנקלט ומתעבה במעי האשה ומתוך מה שכתבנו יש ספרים שגורסין בהם כיון דמעיקרא והוא הפירוש הראשון ויש גורסין כיון דמיעכרא במעי האשה כלומר שנעכר ומתעבה:
+היה השרץ על גבי שרץ והשרץ התחתון צף וספק נגע בעליון ספק לא נגע הרי זה טהור שמאחר שטומאתן ושיעורן שוה לגמרי הרי הוא כטומאה סמיכתא ר"ל טומאה אחת עבה ודנין אף העליון כטומאה צפה כתחתון ויש פוסקין אותה בספק:
+היה שרץ על מי חטאת ומי חטאת עבים הם מאד מצד האפר הרי זה ספק אם דנין אותה כמונחת מצד האפר או כצפה מצד המים:
+
+Daf 64b
+
+נזיר ועושה פסח שנטמאו בטומאת מת טומאה ודאית והזה שלישי ושביעי וטבלו ואחר כך נטמאו בטומאת התהום ועשה זה את פסחו והנזיר גלח והביא קרבנות טומאה ומנה נזירות טהרה והביא קרבנותיו (וגלח) הנזיר טמא וחייב לחזור ולמנות מתחלה שמזקת טמא טמא כמו שביארנו במשנה ובעושה פסח טהור ואינו צריך לחזור ולעשותו בפסח שני ומה בין זה לזה נזיר מחוסר תגלחת אבל עושה פסח אינו מחוסר כלום וא"ת הרי חסר הערב השמש שימשא ממילא ערבא והוא הדין בנזיר אם אירע לו כן אחר הזאה וטבילה וגלוח הא כל שאירע להם קודם הזאת שביעי וטבילה נזיר סותר וחוזר למנות כשיודע לו ועושה פסח חייב לחזור ולעשותו בפסח שני וגדולי המחברים כתבו אבל אם נטמא בששי לטומאתו חייב וכו' ולא הוצרכו לכך שאף בשביעי כן כל שאירע לו קודם הזאה וטבילה וכבר הרגישו בה גדולי המגיהים:
+במסכת נדה ביארנו על איזה צד היולדת או המפלת טמאה לידה ועל איזה צד אין טמאה לידה והדבר ידוע שכל שהאם טמאה לידה חייבת בקרבן וכן ידעת שהיולדת זכר מערבת שמשה ביום מ' ומביאה קרבנה ביום מ"א והיולדת נקבה מערבת שמשה ביום פ' ומביאה קרבנה ביום פ"א מעתה כל שילדה או הפילה וחזרה והפילה בתוך ימי מלאת מביאה קרבן אחד לשניהם ואפילו הפילה פעם שלישית בתוך ימי מלאת של נפל שני וכן פעם רביעית בתוך ימי מלאת של נפל שלישי וכן כמה אינה מביאה אלא קרבן אחד לכלם ואם לאחר מלאת מביאה קרבן שני ודבר זה אי אתה מוצאו אלא ביולדת נקבה שהרי כל שהפילה בתוך מ' יום של תשמיש אין אמו טמאה לידה אפילו ביום מ' אלא אין הענין אלא ביולדת נקבה ועמדה שבועים וטבלה ושמשה והפילה בתוך פ' או אפילו בסוף יום פ' הואיל וכשהפילה את השני לא נראית לקרבן מצד הראשון קרבן אחד לכלם ואפילו חזרה והפילה בתוך ימי מלאת של שני אפילו כמה זה אחר זה וכלן כמי שילדה תאומים זה אחר זה כל שמחוסרת קרבן ראשון בשעת לידת שני אבל אם הפילה בליל אחד ושמנים ומשם ואילך הואיל ונראית לקרבן מצד הראשון חייבת קרבן אחר על השני ושמא תאמר וכשילדה בליל פ"א מיהא אע"פ שטבלה והעריבה שמשה והותרה לבעלה הואיל וצריכה טבילה והערב השמש ביום שמנים ואחד לקדשים שכך הוא דין כל מחוסר כפורים כמו שביארנו באחרון של חגיגה באונן ומחוסר כפורים והרי נמצאת מחוסרת הערב השמש ותפטר בקרבן אחד כבר אמרו שהערב השמש אינו חסרון שימשא ממילא ערבא:
+המשנה השלישית וענינה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר המוצא מת בתחלה מושכב כדרכו נוטלו ואת תבוסתו מצא שנים נוטלן ואת תבוסתן מצא שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמנה כמלא מטה וקובריה הרי זו שכונת קברות בודק ממנו ולהלן עשרים אמה מצא אחד בסוף עשרים אמה בודק ממנו ולהלן עשרים אמה שרגלים לדבר שאלו מתחלה מצאו נוטלו ואת תבוסתו אמר הר"ם פי' אמרו המוצא דרך משל שיהיה נראה מבלי חפירה ואמר מת שלא יהא הרוג ואמר מושכב לא שימצאהו יושב ואמר כדרכו לא שי��יה ראשו בין ירכותיו לפי שכאשר יהיה בו דבר מאלו הדברים אינו עושה שכונה קברות לפי שנאמר גוים הם ואין להם שכונת קברות וכאשר תבוסה ההכאה ענינו אשר יזכה בו מאמרו מתבוססת בדמיך ובאור זה שהוא עם המת העפר הלח כלו אשר תחתיו ויחפור מהעפר הלח ג' אצבעות ואז יטהר זה המקום וסמכו זה לאמרו ונשאתני ממצרים וידוע שממנה יוציאוהו אמנם הכונה טול עצמי מעפר מצרים שאני שוכב בו לפי שהוא תמצית החמר והבשר המעופש יתערב בזה העפר וכבר בארתי לך בפרק ז' שהעקר אצלנו מת שחסר אין לו רקב ולא תבוסה ולא שכונת קברות זה כאשר נמצא מת אחד או שנים או רבים אבל הם במקום אחר ר"ל קרובים שאנחנו נאמר מקום הוא בו המתים אולם היו ג' מתים ואין כל אחד ואחד ארבע אמות וכן הקבורה שוב דוק בו עשר אמות כמו שיתבאר מתאר הבדיקה בסוף פרק ט' ממסכת אהלות:
+אמר המאירי המוצא מת מושכב כדרכו וכו' כבר ביארנו בפרק שביעי שדרכם היה לבדוק את הדרכים החשודים בטומאה ולטהרם מן הטמאות לעולי רגלים ולעושי פסח ולנושאי טהרות וכל שהיו מוצאין קברות בענין שיהא נראה מהם שבית הקברות של ישראל היה או אף קבר יחידי שהיה ידוע שברשות נקבר וקנה את מקומו לא היו מפנין אותו כך גזרו חכמים שלא לפנות את הקבר ושאם פנוהו יהא טמא כדי שלא יבאו לפנותו וכל שהיו מכירין בתכונת הקבר שאינו של ישראל כגון שלא מצאוהו רגליו פשוטות וידיו על לבו אלא ראשו מונח בין ירכותיו או יושב היו מכירין שאינו של ישראל או שבמקרה הושלך לשם ולא על דעת ליקבר ולהשאר שם והיו מפנין אותן אפילו היו רבים והשדה טהור ואם היו מוצאין את הקבר בתכונת קברי ישראל חוששין לה ואם היה קבר יחידי אם היה ידוע להם שברשות נקבר לשם קנה מקומו ואסור לפנותו אלא שהיו מציינין עליו להיותו ניכר לעוברים ואם לא היה ידוע להם אלא שנמצא שם קבר יחידי במקרה מותר לפנותו אלא שנוטל תפוסתו עמו על הדרך שנבאר וקוברו במקום אחר והשדה טהור ואין חוששין שמא מת מצוה היה וקנה מקומו דמת מצוה קלא אית ליה ואם היה מוצא רבים היו מחמירין בה ולביאור ענינים אלו אמרו במשנה זו המוצא וכו' כלומר שהיה חופר אם במקרה אם בכונת בדיקת המקומות החשודים ומצא מת מושכב כדרכו אמר שאף על פי שמצאו כדרכו בתכונת קבר ישראל הואיל ויחיד הוא אין מחזיקין את המקום בבית הקברות אלא נוטלו ואת תפוסתו ר"ל ממה שתחתיו שלחלוחיתו נמס לשם והביאוה מן המקרא דכתיב ונשאתני ממצרים כלומר מעפר מצרים טול עמי ונחלקו בגמרא בשיעור התפיסה מה שאמרו שנוטל את הקיסמין ר"ל מן הנסרים שנשרו מן הארון בקרקע מחמת בלייתם ואת הקוססות ר"ל רגבים שנתדבקו מחמת לחלוחית הדם וזורק את הודאין ר"ל מה שהוא מכיר בודאי מאותם הנסרים שאין שם שום לחלוחית מן המת ומשאיר את הספק וקובר את הכל במקום אחר עם המת והשדה טהור ומה שאמרו על זו בגמרא שהשאר הנשאר עם המת מצטרף עמו לרוב בנין ולרובע עצמות ולמלא תרוד רקב אין הלכה כן שהרי פסקנו שכל שנקבר בארון של עץ אין לו רקב ובתוספות טרחו להעמידה ואין צורך בכך:
+
+Daf 65a
+
+ומהם שאמרו תפיסה ביתר מזה והוא שנוטל כל עפר התיחוח שתחתיו ועוד חופר מקרקע בתולה שלש אצבעות וקובר את הכל וכן הלכה מצא שנים אף הן אין חוששין להם ונוטלן עם תפוסתן והשדה טהורה הא אם מצא שלשה ומצאן נקברים בתכונת קברי ישראל יש לחוש לשכונת קברות ר"ל שמא בית הקברות היה ואסור לפנותם ובלבד כשמצאם כשיעור המיועד לקברות הא אם מצאן רצופין בפחות מכשיעור דנין שבאקראי נקברו שם ועל דעת שיפנו אותם היום או מחר ויש להם דין תפיסה אבל אין להם דין שכונת קברות לאסור את פנויין ועל שיעור זה אמרו אם יש בין זה לזה מארבע אמות עד שמנה הרי זו שכונת קברות ואין גורסין בה כמלא המטה וקובריה וכן מה שאמר בין זה לזה לא בין מת לחברו אלא בין כל התחום שמראשון לאחרון והוא שזה התנא סובר לפי מה שהתבאר בששי של בתרא על תכונת המערה הנעשית לכוכין על הדרך שביארנו ענינה שם שהיא ארבע אמות ברוחב ושמנה בארך ושנקברים שלשה ברחב ארבע שלש לשלש כוכין ושני טפחים בין כוך לכוך ושני טפחים לזוית אחת מכאן ואחת מכאן ולפי חשבון זה ששה נקברים בארך המערה וכשמצא שלשה בתוך ארבע זהו רחבה של מערה וכשמצאן תוך שמנה שמא זהו ארכה של מערה והשלשה האמצעיים נתמלאו עפר ומ"מ שכונת קברות יש כאן ובודק מן האחרון ולהלן עשרים אמה ולשיטה זו היה לו לומר כ"ב שמנה של מערה זו ושמנה של מערה שכנגדה ושש של חצר שביניהם וכבר שאלוה שם ופירשוה שמצאו שם קצת קברות של נפלים שאין שיעורן כל כך ומ"מ לפי מה שביארנו שם שיעור זה שלא כהלכה נאמר וסתם מערה רוחב ארבע בארך שש ונקברין בה שלש בארך המערה ונמצאו שלש אמות לשלש כוכין ואמה בין כל אחד ואחד והם חמש ונשארה אמה לזויות חצי אמה מכאן ושתים ברחב המערה ואמה שביניהם והם שלש ונשארה אמה לזויות ואם כן ענין זה הוא שכל שנמצא שלשתן עד ארבע אמות מתחלת הראשון לתחלת האחרון או בתוך חמש מתחלת הראשון לסוף האחרון הרי נקברו לארך המערה ובית הקברות קבוע היה ובודק מקצת פנימי של מערה כלפי חוץ שמנה עשרה אמה שש של מערה זו ושש של מערה שכנגדה ושש של חצר שביניהם וכל שמצא אחד בסוף שמנה עשרה בודק שמנה עשרה אחרות ואע"פ שבמערה ראשונה לא היה בודק אלא אם כן מצא שלשה הואיל ומ"מ מצא שלשה במערה שכנגדה ומצא בזו אפילו אחד רגלים לדבר שיש בזו גם כן שכונת הקברות שאלו מצאו תחלה קודם שמצא שלשה לא היה צריך לבדוק ולחוש לשכונת קברות אלא היה נוטלו ואת תפוסתו אבל עכשו צריך לבדוק שמנה עשרה אחרות לפי מה שפסקנו שם עד שיגיע לקרקע בתולה ושאלו בגמ' בדק ולא מצא מאי ושאלה זו ענינה לאותן שלשה שנמצאו אם יכול לפנותן אם לאו שלענין מה שבדק ודאי טהור הוא אבל הוא שואל אם מאחר שלא מצא נדון אף שלשה אלו בנקברים באקראי ושיהא רשאי לפנותם והשיב שאסור לפנותם שמא לא בדק יפה ושכונת קברות היתה ושאל אם כן למה בודק והשיב עילא מצאו וטיהרו את ארץ ישראל כלומר בדיקה מהניא למה שבדק ומצאו תחבולה זו לטהר את הארץ ושלא לחוש למה שנבדק כשיעורו הא לפנות את השלשה ודאי אסור ועוד הקלו בענין זה שאם מצא אחד ופנהו עם תפוסתו כדינו ואחר זמן מצא השני ופנהו גם כן עם תפוסתו כדינו ואחר זמן מצא השלישי אין אומרין יחזיר את השנים לכאן שהרי חוששין לשכונת קברות אלא בודק כשיעור שהזכרנו לא מצא כלום מפנה אף השלישי הואיל והשנים נתפנו ברשות וזו שביארנו במצא שלשה שחוששין לשכונת קברות דוקא על הדרך שהוזכר ר"ל מוצא מת מושכב כדרכו ודקדקו בה מוצא פרט למצוי ר"ל שהיה ידוע על אחד מאותם השלשה שעל ידי הדחק נקבר לשם שכל שהוא כן אין זה ממנין השלשה ואין מחזיקין את הנשארים בשכונת קברות אלא נוטלן ואת תפוסתן כדין שנים וכן דוקא מת פרט להרוג שאם נמצא אחד מהן הרוג אומרים שנהרג לשם ונקבר שם במקרה והאחרים אגבו ומותר לפנותו ואין צ"ל אם נמצאו שלשתן מגויידים ונוטלן עם תפוסתן וכן דוקא מושכב פרט ליושב שאם מצא אפי' א' מהם יושב אומרין שגוי הוא ואי�� מחזיקין אותם בשכונת קברות אלא נוטלן עם תפוסתם וכן דוקא כדרכו פרט לראשו בין ירכותיו שאף זה אומרין שגוי הוא הואיל ונקבר שלא בתכונת קברי ישראל וכן פירשו בגמ' שיש מת שאפי' בדין תפיסה אינו והוא מת שמצאו חסר שאינו חשוב כלל ואין לו אפי' דין תפיסה וכ"ש שכונות קברות אלא נוטלו משם בלא תפיסה וכן אם נקברו זה בצד זה וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה ודאי גוים הם וניטלין בלא תפיסה הא כל שמצא אחד ידוע לשם ושנים שלא היו ידועים אלא שנמצאו שם עכשו או שנים ידועים ואחד תחלה יש להן דין תפיסה אבל לא דין שכונת קברות שאין שכונת קברות אלא בג' שיהו שלשתם ידועים או שלשתם נמצאים מתחלה והתבאר בסדר טהרות שאחד המוצא שלשה קברות או שלשה כוכין או כוך ונקיק ומערה הרי זו שכונת קברות וגדולי המחברים כתבו משנה זו כפשוטה לבדיקת עשרים ולהיות בין מת לחברו מארבע אמות ר"ל יתר מארבע ופחות משמנה כמלא המטה וקובריה כאלו משנתנו אינה מתפרשת במערה אלא בשדה שנקברו בשטחו ובדיקת העשרים מדרך קבלה ולא מטעם חשבון מדת קברות שבמערה והדברים מתמיהים שהרי בפרק פירות הביאוה על ענין המערה והעמידוה על הדעת שכתבנו:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה וכל מה שנתחדש עליה בגמרא כבר ביארנוהו בביאורה:
+
+Daf 65b
+
+המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר המכה את חברו (ועמדוהו) [ואמדוהו] למיתה הקל ממה שהיה לאחר מיכן הכביד ומת חייב ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ספיקו טמא אמר הר"ם מבואר הוא ספק נגעים בסוף פרק ממסכת נגעים שתבקש זה המקום צר לבאר אותו מכונת המסכתא וכן בפרק השני מזבין יתבארו אלו הדרכים השבעה:
+אמר המאירי כבר ידעת שהמכה את חברו בדבר הראוי להמית ובדרך הראוי להמית על הדרך שהתבארו במקומן אם אמדוהו לחיים נותן חמישה דברים ופטור ואפילו אירע שחלה והכביד ומת פטור הואיל ומתחלה אמדוהו לחיים ואם אמדוהו למיתה חובשין אותו וממתינין לזה המוכה אם מת נהרג ואם נתרפא לגמרי משלם חמשה דברים ומתירין אותו ובא עכשו לבאר במשנה זו שאם אמדוהו למיתה תחלה ואחר כך היקל מחליו עד שאמדוהו לחיים ואח"כ הכביד ומת חייב ואין אומרין שרגלים לדבר שלא מת מחמת אותה מכה אחר שהיקל אדרבה הואיל ולא נתרפא הימנה מכל וכל ודאי מאותה מכה מת ור' נחמיה פוטר ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:
+כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה ר"ל קודם שהוחלט לטומאה שמעמידין אותו על חזקתו ופירשו הענין בחמישי של נגעים כגון שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע והסגירן ובסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע באי זה מהן פשת אפי' היו שתיהן באיש אחד וממה נפשך הרי פשה בו נגע וראוי להחליטו טהור כך דרשו בתורת כהנים וטמא הכהן את הנגע את הודאי הוא מטמא ולא את הספק ואין צריך לומר אם שני הנגעים בשני אנשים ומ"מ כל ספק הבא משנזקק לטומאה טמא ופירשו שם הענין כגון שבאו שנים אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע בסוף שבוע פשו שתיהן בזו כגריס ועוד ובזו כסלע ועוד והחליטם חזרו שניהם להיות כסלע שנמצא שהלך הפשיון מאחד מהם הואיל ואין ידוע אי זהו שניהם בטומאתם עד שיחזרו שתיהן לכגריס שנאמר וטהרו הכהן את הודאי הוא מטהר ולא את הספק:
+ומ"מ זו שאמרו כל ספק לא כלן דוקא אלא על הרוב נאמר ומ"מ יש מהן שספיקן טמא אף משלא נזקק לטומאה והוא במה שידעת על מה שאמרו ששער לבן סימן טומאה דוקא בשקדמה בהרת לשער אבל אם קדם שער לבהרת אינו סימן טומאה וכל שהוא ספק אי זה קדם הרי זה טמא:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
+המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק הרביעי כשלפניה והוא שאמר בשבעה דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לטומאה במאכל ובמשתה ובמשא ובקפיצה ובחולי ובמראה ובהרהור משנזקק לטומאה אין בודקין אותו אנסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר אמר הר"ם בפרק שני מזבין יתבארו אלו הדרכים השבעה וענין אמרו ספקו ושכבת זרעו טמאין שאנחנו לא נאמר אם ראה ראיה אחר שכבת זרע מחמת שכבת זרע ראה שנאמר בתחלת הראיה וזהו ענין אמתי שאין ספק בה ובמסכת זבים יתבארו אלו העקרים כלם והלכה כחכמים:
+אמר המאירי בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לטומאה וכו' כבר ביארנו בכמה מקומות שראיית הקרי אין בה אלא טומאת ערב אבל הזיבה טעונה שבעה נקיים וכן ביארנו בראשון של מגלה ובהרבה מקומות שהזיבה כל שראה הימנה שלש ראיות הן ביום אחד הן בשני ימים הן בשלשה ימים רצופים כל שלא הפסיק יום אחד בין הראיות נעשה זב גמור אף להיותו טעון קרבן ר"ל שאע"פ שספר שבעה וטבל והעריב שמשו אינו נכנס למקדש ולא אוכל בקדשים עד שיביא קרבנותיו בשמיני ואם לא ראה אלא שתים נעשה זב לטומאה ר"ל לטמא משכב ומושב וכן לספירת שבעה נקיים ולהיותו טעון מים חיים אבל אינו טעון קרבן אלא סופר שבעה וטובל ומעריב שמשו ונכנס למקדש או אוכל קדשים ואם לא ראה אלא אחת עדין אינו זב כלל אלא הרי הוא כקרי בעלמא ואינו טמא אלא טומאת ערב ובמסכת נדה פרק כותיים ביארנו שהקרי הוא היוצא בקושי האבר ובהנאה ואינו נגרר אלא שהוא דבק ומתקשר ולבן הרבה כלובן ביצה שאינה מוזרת וזיבה היא באה מדרך חולי ויוצאה שלא בקושי האבר ואין יציאתו דרך הנאה והוא נגרר ויוצא כבצק של שעורים ודוהה כלובן ביצה המוזרת ולפעמים היא באה דרך סבה ושלא מחמת חולי גמור וכל שהוא כן אע"פ שראייתו בסימני זיבה אינה זיבה כלל אלא קרי בעלמא ואע"פ שזיבת האשה כל דם הבא בימי זיבה אפי' מחמת אונס הוא דם זיבה ונעשית בשלש ראיות שבשלשה ימים זבה גדולה אלא א"כ בא מחמת קשוי של לידה על הדרך שביארנו במקומו באיש מיהא כל שמחמת שום אונס אינה זיבה שכך נדרש עליו מבשרו ולא מחמת אנסו ובא עכשו לבאר במשנה זו שסיבות אלו צריך לבדקם בשבעה דרכים שכל אחד מאלו גורם לזיבה והם במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה בחולי במראה ובהרהור ופירושן במאכל ובמשתה שאכל או שתה יותר מדאי או שאכל או שתה כשיעור הראוי אלא שהם דברים המביאים לידי שכבת זרע כגון בשר שמן ויין ישן וכיוצא באלו על הדרך שהם מפורשים בשני של זבים ומשא ר"ל אם נשא משא כבד בקפיצה ר"ל אם קפץ קפיצה גדולה ממקום למקום ובכלל אלו אם הוכה על גבו או חלה מצד אחר ומתוך חולשת כחותיו ורפיון עצביו אירע לו כך בחולי ר"ל חולי הזיבה בעצמו במראה ר"ל שראה אשה ונתאוה לה לשעתו בהרהור ר"ל שהרהר בעסקי ביאה בלא ראייה אם באשה ידועה או בשאינה ידועה שכל אלו גורמות למי שטבעו קרוב בכך לבא לידי זיבה ומ"מ התבאר בתוספתא של מסכת זבים שסבות אלו חלוקות בדיניהם שסבות המראה והרהור תולין בכל ראיות שתראה בהן מעת לעת כדין ראיית קרי שתולין בה כל ראיה הבאה אחריה מעת לעת אבל שאר הסבות תולין בהן כל זמן שהוא מצטער מאותו משא וקפיצה או החולי או המאכל והמשתה הא שאר סיבות כגון שינה ורכיבה ושחוק ודומיהן אין משגיחין בהם כל עיקר ואח"כ ביאר שבדיקות אלו אינן אלא עד שלא נזקק לטומאה והוא קודם ראיית השתיים אבל משנזקק לטומאה ר"ל שכבר ראה שתים בלא סיבה ונזקק לטומאה ר"ל שנעשה זב לטומאה אין צריך בדיקה לשלישית שאף כשיראנה בלא סיבה נעשה בה זב אף לקרבן שנאמר והזב את זובו לזכר ולנקבה בראיה שלישית הוקשה לנקבה שמטמאה אף באונס כמו שביארנו ואף הראשונה אינה צריכה בדיקה מחמת עצמה אלא מחמת השלישית והשניה צריכה בדיקה מחמת עצמה ומחמת השלישית וכיצד הוא הדין ראה ראייה ראשונה בין בסיבה בין בלא סיבה טמא טומאת ערב לבד ולא משום זיבה כלל ומעתה אינה צריכה בדיקה מחמת עצמה וכן לא מחמת השניה שכל שראה את השניה בלא סיבה אע"פ שהראשונה היתה בסיבה הרי הוא זב לטומאה הואיל ואותה שנעשה בה זב בא שלא בסיבה ואם היתה השניה בסיבה אינו זב לטומאה אפי' היתה הראשונה בלא סיבה אלא שמ"מ צריכה בדיקה מחמת השלישית שאין טעינת קרבן אלא כשהשלישית באה אחר שתים הבאות בלא סיבה נמצאת הראשונה צריכה בדיקה מחמת השלישית והשניה מחמת עצמה לטומאה ומחמת השלישית לקרבן והשלישית אינה צריכה בדיקה כלל שמאחר שראה השתים הראשונות בלא סיבה אף כשראה השלישית בסיבה נעשה זב אף לקרבן למדת שמשנזקק לטומאה אין בודקין אותו כלל:
+אנסו וספיקו ושכבת זרעו טמאין פי' אנסו הוא חוזר למה שאמר שמשנזקק לטומאה אנסו טמא ר"ל ראיית האונס מטמאתו כמו שביארנו ואח"כ אמר וספיקו כלומר לא סוף דבר שראה זיבה בודאי אלא שראתהו מחמת סיבה אלא אף ספיקו ופירשו בגמרא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא כגון שראה זוב בבגדו ולא ידע אם משניה אם משלישית שזו ודאי אינה מזקיקתו לקרבן אלא שבודאי ראה פעם שלישית אלא שהוא מסופק אם הוא קרי או זיבה או שראה זוב וקרי בבגדו ולא ידע אם ראיית הזב לחודה אם נתערבה שכבת זרעו עמה שאלו נתערבה שכבת זרע עמה דינה כקרי כמו שהתבאר בפרק המפלת שאינה סותרת אלא יום אחד כקרי ואמר שאף בזו טמא ועל זו הוא אומר שרגלים לדבר כלומר הואיל ונזקק לטומאה רגלים לדבר שזיבה ראה בלא עירוב שכבת זרע ואח"כ ביאר שכבת זרעו טמא ופירשו בגמרא לא סוף דבר במגע שאף בטהור כן אלא אף במשא מה שאין כן בטהור וכן פירשוה שאין תולין בה כלומר שאע"פ שאמרו ברואה קרי שכל זיבה הבאה אחר הקרי בתוך מעת לעת תולין בה דוקא עד שלא נזקק לטומאה הא משנזקק לטומאה לא אלא הרי הוא כשאר הסבות לתלות בה עד שלא נזקק לטומאה ולא משנזקק אפי' היתה הראיה סמוכה לקרי אלא אומרין הואיל ונזקק לטומאה הזיבה החלישתו וזיבתו ניעורה ולא שבאה מחמת הקרי אבל קודם שנזקק לטומאה הואיל והזיבה לא החלישתו עדין דנין בה שלא באה אלא מחמת הקרי ומפני שהיה ראוי לתלות בזו אף משנזקק לטומאה יותר מן האחרות הוצרך ללמדה ולענין המשא מיהא יש פוסקים ששכבת זרע מטמא במשא שאי אפשר לו בלא צחצוחי זיבה ויש אומרים שלא נאמרה אלא בקרי הבא אחר הזיבה בסמוך לה הא משהרחיק את הראיה לא:
+זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
+כבר ביארנו שראייה שלישית אינה צריכה בדיקה ואין הלכה כר' אליעזר שאמר בשלישית בודקין ברביעית אין בודקין אלא אף בשלישית אין בודקין ומ"מ יש צדדין שיש מקום אף לחכמים לומר שברביעית אין בודקין והוא שאם נזקק לטומאה הן בשתים הן בשלש והוא מונה שבעה נקיים וראה זיבה בתוכן אפי' באתהו מחמת אונס סותר את הכל כמו שביארנו בפרק בנות הכותיים ומעתה אינה צריכה בדיקה:
+
+Daf 66a
+
+גוי שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד ואין תולין לו אע"פ שלא ראה שתי ראיות של זיבה בגיותו שלא החלישתו הזיבה והיה לו לומר שמחמת הקרי בא מ"מ קבלת עול מצות החרידתהו ונתעוררה זיבתו וזיבה גמורה היא שהרי אין החרדה מסבות המטהרות שהוזכרו זו היא שיטתנו והגירסא הנכונה אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה דאיידי חולשיה הוא דחזא כלומר ולא מחמת הקרי סבר רב פפא למימר מעת לעת הוא דלא תלינן הא מיד תלינן אמר ליה רבא והא תניא גוי שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד וכיון רבא בזו להשיב ממנה לרב פפא כלומר שכל שאין תולין בקרי אין תולין כלל אף בראייה הסמוכה לקרי והקשה ממנה לרב אדא שביאר הטעם שלא לתלות משום דאיידי חולשיה חזא והרי בגוי אף בשלא נזקק לטומאה נאמרה דליכא חולשא ואעפ"כ אין תולין ותירץ בה אין לך חולי גדול מזה כלומר שקבלת עול מצות החרידתהו ושמא תאמר לשיטה זו כשאמר בשבעה דרכים וכו' היה לו לומר בשמנה ושיחשוב ראיית הקרי שבכל מעת לעת בסיבה שמינית יראה לי שזו בכלל המראה והרהור היא ועדיפא מיניהו לתלות בה ומה שאמר אחר כן תנאי היא אין גורסין בה אלא ושמעתא באפי נפשה היא וארישא דשמעתא קא מהדר אלא שלשון מסכתא זו אינו מדוקדק כל כך כמו שביארנו כמה פעמים והענין חוזר לשכבת זרעו של זב אם מטמא במשא אם לאו ועיקר הגירסא בשמעתא דהני תנאי כך היא תנאי היא דתניא שכבת זרע של זב מטמא במשא ר' יוסי אומר יומו אלמא דתנא קמא דקאמר מטמא במשא סתם ולא יהיב שיעורא לאו משום צחצוחי זיבה אתי עלה אלא דשכבת זרעו מטמא במשא אף בלא צחצוחי זיבה ור' יוסי דתלי שיעורא ביומו וחזינן ליה בדוכתא אחרינא דבתליה נמי קאמר יומו אלמא דהכא משום צחצוחי זיבה קאמר ואח"כ חזר למה שנתגלגל לפרש בדבריו דבתלייה נמי קאמר יומו והזכיר את המחלקת שהוא בשני של זבים במשנה רביעית שבו והוא שאמרו שם הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ר' יוסי אומר יומו ואע"פ שלא הביאוה כאן כבר הודענו קצור הלשונות שבמסכתא זו ומ"מ עלה קא סמיך וקאמר במאי קמיפלגי וכו' ויש שאין גורסין בדברי רב פפא כי לא תלינן במעת לעת וכו' אלא כך הם גורסים סבר רב פפא למימר איידי חולשא הוא דחזא כלומר סבר לפרושי טעמא דרב אדא הכי ואותביה רבא מגוי שראה קרי וכו' דליכא חולשא ותירץ אין לך חולי גדול מזה וכו' ותנאי היא כדפרישית:
+ויש גורסין סבר רב פפא למימר כי לא תלינן מעת לעת אבל מיד תלינן דאיידי חולשי' חזא כלומר מחמת חולשא שהחלישתהו הקרי והרי היא כשאר סבות ואותביה מגוי שנתגייר והם גורסין והא אין לך חולי גדול מזה ומתשובתו של רבא הוא כלומר והיאך מטמא מיד והא איכא למימר נמי דאיידי חולשיה וכו' דאין לך חולי גדול מזה ועל זו אמרו אלא תנאי היא ומ"מ עיקר הדברים דלטומאת משא נאמרה וכמו שכתבנו ויש גורסין בה גוי שראה וכו' ותנן עלה במה דברים אמורים בנתגייר מהול ואינו כלום וכן יש מבלבלין עוד את הסוגיא בנסחאות ובפירושין ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
+המשנה הששית והכונה בה לסיים המסכתא בענין נזירות והוא שאמר נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון מורה נאמר בשמואל מורה מה מורה אמורה בשמשון נזיר אף מורה אמורה בשמואל נזיר אמר ר' יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם אמר לו ר' נהוראי והלא כבר נאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא של בשר ודם אמר הר"ם יש תועלת שידיעתנו בשמואל אם היה נזיר אם לא למי שאומר הריני כשמואל או יתואר בו תואר מתאריו כמו שאמרו בשמשון והלכה כר' נהוראי:
+אמר המאירי נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו וכו' והשיבו ר' יוסי שלא נאמר אלא על מוראת בשר ודם כלומר שלא תהא מוראת שום אדם עליו והה"א במקום אל"ף וכמו שתרגם יונתן ומרואת איניש לא תהא עלוי אמר לו ר' נהוראי והלא מצינו שנתירא שנאמר איך אלך וכו' ואם כדבריך היאך נתאמתה הנבואה אלא ודאי לשם נזירות נאמר ולענין פסק נזיר עולם היה ונפקא מינה למי שאמר הריני כשמואל הרמתי שיהא נזיר עולם:
+זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
+
+Daf 66b
+
+העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמי שבירך כל שכיון לשמוע את הברכה ולא עוד אלא שרוב פעמים כונת המטה אזן לשמוע גדולה יותר מכונת המדבר ועל סמך זה אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך ודרך משל אמרו שהרי גוליירין ר"ל עבדים ורגליים מתגרין תחלה במלחמה וגבורים באין לסוף ומנצחין ומ"מ כל שאומד את עצמו להיות ברכתו בכונה מעולה נוח לו שיברך ועל כונה זו היו אומרין גדולי החכמים לבניהם חטוף ובריך כלומר שיהא זריז בכך ולא יסרהב בדבר יותר מדאי וכן אמרו אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע כלומר ששניהם מקבלים שכר בשוה אלא שמן השמים ממהרים למברך תחלה לשלם שכרו ומ"מ אחד המברך ואחד העונה אמן חברים עם כל ישראל נתברך באלהי אמן א"א:
+ונשלם הפרק ונשלמה המסכתא תהלה לאל ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת נזיר תהילה לאל יבא אחריו מה שיראה לנו לכללו במסכת נדרים בעזרת הצור ובישועתו אא"ס.
\ No newline at end of file