Ikar Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot
עיקר תוספות יום טוב על משנה אבות
On Your Way
http://mobile.tora.ws/

עיקר תוספות יום טוב על משנה אבות



Chapter 1



Mishna 1

כשנגלה בסיני קבלה בכללותיה ופרטיה ודקדוקיה ולא נתחדשה לו הלכה. וכדאיתא בתורת כהנים שהביא רש"י בתחלת פרשת בהר סיני. ולהוראה זו אמר מסיני. ולא דבר ריק הוא שהרי זה אות על הדת, אחת היא לאמה, כנסת ישראל שקבלוה. ברה היא ליולדתה, התלמידים בנים הם לה', מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל קבל משה. שנאמר ועליהם ככל הדברים וכדדרשינן במגילה כו'. ועתוי"ט:
ומסרה כו'. מה שקיבל מסר ליהושע. אבל במשה לא יוכל לומר שנמסרה לו, כי לא נמסר לו שער החמשים, כמבואר במסכת ר"ה דף כ"א:
ונביאים מסרוה כו'. כלומר שאע"פ שלא כל הכנסיה היו נביאים נמסרה להם התורה כולה כו'. אבל אח"כ שנתמעטו הדורות לא נמסרה כולה, אבל קבל כל אחד כפי כחו. ומ"מ התורה שבידו קבלה היא איש מפי איש עד מרע"ה:
והעמידו. אמרו לשון עמידה, לפי שמימות משה עד ימות רבן גמליאל היו לומדין בעמידה והרב יושב על הכסא. <small>מדרש שמואל</small>. ולי נראה לשון והעמידו, להעמידם בהבנת אמתתה של תורה [ועם שיהיו התלמידים הרבה] כי זהו עמידה וקיום, ושקר אין לו רגלים:

Mishna 2

וקשיא לי, שא"כ אינה אזהרה כלל ואינו דומה לאינך. ולי נראה דהיינו ההגיון ולימוד התורה, והיינו דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה, כענין שנאמר והגית בו יומם ולילה. ועתוי"ט:
ובמסכת מגילה מסיים, שנאמר אם לא בריתי וגו' לא שמתי. שבברית בין הבתרים הבטיח הקב"ה שאפילו ישראל חוטאים יקוים בריאת העולם בזכות הקרבנות. ועתוי"ט:

Mishna 3

איש סוכו. היה אדון למקום הנקרא סוכו. מלשון אישי כהן גדול:
כעבדים כו'. אמר בכ"ף הדמיון וגם כפל דבריו <b>אלא הוו כו'</b> ודקדק בלשונו ולא אמר אלא תהיו כו', וגם קרא להעובדים ע"מ כו' עבדים, בכדי שלא נטעה בשום צד לומר שאסור הוא לעבוד ע"מ כו', דזה אינו, דגם העובד כן צדיק גמור הוא ועובד ה' מיקרי, [ובחנם טעו צדוק ובייתוס אלא שהיה לו לפרש שיהא מפורש לכל שומע] אבל בא להורות שיש מעלה ומדרגה יותר גדולה, והוא העובד מאהבה. ובא להזהירנו שנהיה ג"כ מהעובדים מאהבה. ועתוי"ט שהאריך בזה:
וכלומר שזה ההפרש שיש בין פרס לשכר, כי השכר הוא שינתן בדין:
שלא וכו'. ונוסחא אחרינא <b>ע"מ שלא</b> וכו'. ולא הבינותי אותה נוסחא, דלא שייך לומר לעבוד ע"מ ועל תנאי שאם יתן לו שכר שלא יעבדהו. ולא קשיא הרי גם העובד שלא ע"מ כו' יודע הוא שסוף השכר לבא והרי הוא מקוה אל הגמול, זה אינו, שהעובד מאהבה הוא שבעיניו מקצר תמיד בעבודה וחושב בנפשו שלא עבד כראוי לו לרוב אהבתו בו יתברך, ואדרבה ירא לנפשו פן יחטא בקצורו בעבודתו, ואשם. וזו שסיים <b>ויהא מורא שמים</b> כו', כינהו בשם שמים, לומר שלא תהיה היראה מעונש ח"ו, אלא יראה מצד גדולתו יתברך נ"ל. תוי"ט:

Mishna 4

קבלו מהם. פירוש משמעון ואנטיגנוס. <small>הרמ"ה</small>. ויש ספרים גרסי <b>ממנו</b>. וכתב המדרש שמואל שהיא הגירסא המדוקדקת אם הוחזקה. ועתוי"ט:

Mishna 5

כ"ז כו'. בין בהיותה טמאה, שהדיבור מביא לידי תאוה והתאוה לידי מעשה, ואין לך רעה גדולה מזו שגורם לעצמו. ובין שהיא טהורה, שיותר טוב היה שבזמן ההוא יהיה עוסק בד"ת, וזהו שאמר ובוטל מד"ת. <small>מדר"ש</small>. ונוסחא אחרת מדויקת, <b>כל המרבה</b>:

Mishna 6

וקנה כו'. ולא אמר וקנה לך תלמיד, שאין ראוי לעשות דבר זה, לעשות האדם עצמו לרב ולומר תלמוד ממני, כמו שעושים בארצות הללו.<small> דרך חיים</small>. ולי נראה דלא קשה מידי, דכבר הזהיר והעמידו תלמידים הרבה. ועתוי"ט:
חברתו הוה ליה למימר. אבל תחלת דבריו לקוחים מדברי הר"מ, ולא אמרם לענין חברת הלימוד, שכתב שצריך האדם שיקנה אוהב לעצמו שיתקנו בו מעשיו וכל עניניו כמ"ש או חברותא או מיתותא כו'. וצריך שישתדל כו' שימשכהו לאהבתו:

Mishna 7

הרחק כו'. שכנו שקרוב לו אמר בו לשון הרחקה. וברשע שאינו שכנו לא הוצרך. לומר הרחק, שאינו קרוב, רק הזהיר שלא יתחבר לו. ואמר בשכן, רע ולא רשע, לפי ששכונת הרשע היא רעה לשכנו וקרבתו היזק גדול משא"כ בשאינו שכנו אין רשעו גורם לאדם שום רע אע"פ שהוא רע לשמים אא"כ הוא מתחבר אליו. ר"י ן' שושן. ועתוי"ט:
ואל כו'. ולא אמר שידאוג מן הפורענות, כי דבר זה מדה מגונה מי שהוא דואג מן הפורענות. אבל אל יתיאש כו' כאשר עשה המן שהיה בטוח בגודל עשרו וכהרף עין נהפך עליו הצלחתו. וזהו לשון ואל תתיאש. ד"ח:

Mishna 8

ומ"ש בתחלת דבריו שעורכין כו'. לא שהם מטעימים בעצמם לפני הדיינים, אלא ע"י שמגלין לבעל דין לומר לו עשה כך הרי זה כאילו הם טוענים בפני הדיינים. ועתוי"ט:
ולא אמר תהא טוען כך. אלא ר"ל שמשיאו עצה לעשות מעשה כההוא דר' יוחנן בפרק ד' דכתובות בדין רפואה שאין לה קצבה שנפרעין מנכסי הבעל, ויעץ להם ר"י קוצו לה מידי. אבל לא סלקא דעתך שיטעון לבעל דין דברי און ומרמה, שאלו הם רשעים גמורים. ועתוי"ט:
כרשעים. אבל שניהם כצדיקים לא, שא"כ לא יחפש בטענותיהם וידין כל אחד לכף זכות ולא ירד לאמתת הדין. אבל כששניהם בעיניו כרשעים יחפש בטענותיהם של כל אחד כו', ובשביל כך ירד לאמתת הדין. <small>ד"ח</small>. ועתוי"ט:
דהו"א כיון דאיכא למחשד אין זה בכלל והוי דן כו' לכף זכות. צריכא:

Mishna 9



Mishna 10

אין לפרש שהם עצמם היו גרים, שא"כ איך היה אפשר למנותן נשיא ואב ב"ד. אלא שבאו מן גרים. ובודאי אמן מישראל היו ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב"ד. ד"ח:
דהשתא אינו עושה המלאכה מפני שכרה אלא לאהבתה בעצמה. ועתוי"ט:

Mishna 11

חכמים כו'. אין הכוונה שאין שאר בני אדם מוזהרים בכך, אלא שאם יפול ספק בדבריהם של חכמים יבואו השומעים לכלל טעות, משא"כ בדברי הדיוט שאין משגיחין על דבריו. לכן הזהיר יותר לחכמים. <small>הר"י ן' שושן</small>:
לשון מסורס הוא, שהמים הרעים הם כינוי לפנים בתורה שלא כהלכה:
אין זה שוה לדברי התנא שאינו מיירי אלא בתלמידים הבאים אחריכם. והרשב"ם כתב בשם אבות דר' נתן, שצדוק ובייתוס היו שונין לתלמידיהם דברי אנטיגנוס, וטעו התלמידים:

Mishna 12

ורודף כו'. כענין שנאמר בקש שלום ורדפהו:
אוהב כו'. לפי שהם בריותיו של הקב"ה ולפיכך ראוי שתאהבהם, וגם שתהיה האהבה מזה הפנים, ולא מפנים אחרים, כגון מפני הנאה המגיע לך מהם:
לכאורה מתנגד למאמר ואל תתחבר לרשע. וז"ל הר"מ, היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מרבה לספר עמו:

Mishna 13

שמיה. שהיה לו כבר, וישאר קרח מכאן וקרח מכאן. מד"ש. ועתוי"ט:
ודלא וכו'. לפי שאומר נגד שמיה כלומר מי שלומד להגדיל שמו אבד שמיה ופן תאמר בלבבך לא אלמוד עוד כי שמא יהיה למודי בשביל השם ויאבד, או, אם שמעתי מאמר זה קודם שאלמוד לא אלמוד, לזה אמר ודלא מוסיף, יסיף ודאי, כי הלומד ופירש קשה מהכל כו'. כ"מ. ועתוי"ט:
והא שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה, לפי שסתם כתר כתרה של תורה, כי כל הכתרים זולתו אינן כלום. הר"י ן' ששון:

Mishna 14



Mishna 15

וזה שלא כדעת בית אביו של ר"ג שהוא מבית הלל כדלקמן שהרי היו מחמירין כו':

Mishna 16

ר"ג. והוא בן בנו של הלל. ולכך לא נכתב לשון קבלה מכאן ולהלן, לפי שמתלמידי שמאי והלל נתרבה המחלוקת בישראל כו' לא היתה מוגבלת ומקובלת ונמסרה כמו אצל הראשונים. כך פירשו המפרשים. ואינו מוכרח, דבפ"ב מ"ח תנן, ריב"ז קיבל כו' מהלל ושמאי כו':
שהטבל מעורב בהן. הר"מ. ורש"י. והחסיד הר"י ן' שושן מתמה למה לא אסר בהחלט מכל וכל שלא לעשר אלא במדה, ולימא ואל תעשר, מאי ואל תרבה. ולכך אני אומר שהכונה שאפילו שנתכוין להרבות ולתת יותר מן השיעור, שמא תטעה באומד דעתך. ועתוי"ט:

Mishna 17

שמעון בנו. והוא מהרוגי המלכות. והוא רשב"ג דסוף פרק קמא דכריתות. ואינו רשב"ג דסוף פרקין: ואולי כשאמר מאמר זה עדיין לא עלה לגדולת רבן, דוגמת בן זכאי בפ"ה דסנהדרין מ"ב:
דאי לא בעי לראיה על הקודם, היה ראוי שיקדים לזה וכל המרבה כו' שהוא יותר ראוי להסמיכו אל ולא מצאתי כו':

Mishna 18

רשב"ג. הוא נכדו של ר"ש הנזכר במשנה הקודמת. וזהו אביו של רבי הוא רבינו הקדוש. ובו מתחיל הפרק השני:
דאלו קיום העולם יוכל להתקיים ע"י הג' שבשבילם נברא דמאי דלא הוה הוה, כ"ש דמאי דהוה שיהא בהוייתו בשבילם, דגמילות חסדים ג"כ יוכל להיות ביחידי סגולה שעל ידם יקוים העולם, וכמ"ש כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני. ועתוי"ט:
שנאמר כו'. ולעיל מיניה כתיב כאשר זממתי להרע לכם וגו' כן שבתי זממתי בימים האלה להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה אל תיראו אלה הדברים אשר תעשו וגו'. ועתוי"ט:

Chapter 2



Mishna 1

איזוהי כו'. והוי זהיר כו'. לפי שהדרך שיברור לו כו'. הוא דבר הרשות ועצה טובה הוא דקמ"ל, אבל אינו מחייב לאדם בכך. ואילו והוי זהיר כו' מחייב הוא לאדם שיהא זהיר כו' לכך היתה תחלת דברי פיהו איזהוי דרך שיבור בלשון נסתר, ואח"כ והוי זהיר בלשון נוכח לחייבו בכך. ד"ח:
והוי כו'. לענין זהירות להיות זריז ומהיר במצוה קלה כמו שהוא זריז ומהיר במצוה חמורה הוא אומר ומזהיר, לפי כו'. לא שר"ל כשיבא לידך שתי מצות האחת קלה והאחת חמורה ואין לאל ידך לעשות שתיהן כאחת שלא תעזוב הקלה ותעשה החמורה, שזה אין השכל סובלו, אלא לענין זהירות בלבד הוא אומר. וכל אחת ואחת בשעתה. ד"ח:
וז"ל הר"מ, מצות עשה לא התבאר שכר כל אחת מהן מה היא אצל הש"י. וניחא דהא נמצא למען ירבו ימיכם וגו', למען ייטב לך, למען יאריכון ימיך. ובד"ח מפרש, שלענין הטורח והזריזות וההוצאה אומר שאין אתה יודע, דלפום צערא אגרא כו'. ועתוי"ט:
מתן שכרן. יש שכר לפעולתך מהש"י כו'. וכמו מי שעובד למלך ושכר הפעולה קצובה. ולפי שהיה נאותה לו למלך או מצד אחר נותן המלך יותר ויותר מן הקצוב לשכר הפעולה ושכר כזה אינו ראוי להקראות שכר לבד. אבל זה שמו מתן שכר לפי שיש עמו מתנה מרובה. ועתוי"ט:
מחשב כו'. שאע"פ שאין שכרה ידוע כמה הוא, ידענו ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא ושכר האמיתי בעוה"ב ואין ערך אליו מהטוב הגשמי שאתה מפסיד [ועמש"ל פ"א מ"ג]. ועתוי"ט:
דע. לפי שההסתכלות הזה אינה בראייה חושיית, אבל בראיית השכל, לכך חזר ואמר דע:
למעלה. שאם חלש למעלה וגבור למטה אימת החלש על הגבור, כ"ש שהגבור למעלה. וממך לא רחוק, אבל למעלה ממך ממש כענין שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד:
עין כו'. כנגד המעשה אמר עין רואה, וכנגד הדבור הרע אמר ואוזן שומעת. והיה מספיק למניעת העבירות כשידע שמעשיו בספר נכתבין. אבל לא ידע ויבין את זאת כי אם בהקדים לו הידיעה שיש רואה ושומע. וכתב בד"ח, אמר עין ואוזן בלשון יחיד, כי לא אדם הוא שיש לו עיני בשר ודם ח"ו:

Mishna 2

ת"ת כו'. פירש בד"ח, לפי שהדרך ארץ קודם בזמן לת"ת להכי טופל ת"ת עם ד"א במלת עם. ועתוי"ט:
ר"ל ואל יחושו על הציבור שלא יוכלו לשאת המשא הכבד הזה, שזכות כו', ואפילו ממון הרבה, ובלבד שיהיה העסק הזה שמכריחים לשם שמים ולא לשום פניה אחרת בעולם. ועתוי"ט:
אני. נמצא כך בלשון חכמים. כמו ואני ועקיבא בן יוסף ערב בדבר. ועתוי"ט:
הרבה. לפי שאתם עוסקים בצרכי צבור שהם רבים, ומאחר שהם רבים, הרבה שכר יש לכם כאלו עשיתם הרבה. ד"ח:

Mishna 3

דעל כיוצא בזו לא אמר שמעיה כי זו מצוה רבה היא להתוודע להם כדי לפקח על עסקי צבור. ומרדכי ורבינו הקדוש יוכיחו. מד"ש:

Mishna 4

בטל כו'. נ"ל דעשה רצונו אמר כלפי מ"ע, ולפיכך אמר בטל רצונך כנגד מצות ל"ת:
וקשה, דא"כ יוכל לומר לא מעוקצך כו'. ורש"י מסיים, ואינו רואה סימן ברכה לעולם. ועוד יש לומר, שאינו רואה וימות בלא עתו או יגלה ממקומו:
וא"כ היינו הא דאבטליון פ"ק מי"א, ותו למ"ל. והר"מ לא פירש אלא שלא יהיו פשוטי הדברים מרוחק מאד ובטל מן הדיבור, שהוא אומר לא יהיו דבריך צריכים לפירוש רחוק:
רישא דקרא, גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר:
לכשאפנה כו'. הוא לא זו אף זו, אפילו שלא לשמוע מזולתך אלא לשנות בעצמך אל תאמר לכשאפנה כו':

Mishna 5

כל. אמר כל לפי שאפשר וכבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם, כענין ר"א בן חרסום או אילפא ודומיהם. מד"ש. ואמר מחכים, פועל יוצא, שלעתות הפנאי ילמד לאחרים אבל לא יחכימם:
המרבה. דוקא קאמר המרבה. דבלא משא ומתן להחיות גופו, גם תורתו אינה מתקיימת. כדאמרינן לקמן אם אין קמח אין תורה. ואמרינן יפה ת"ת עם דרך ארץ:
השתדל. ענין ההרגל והמחשבה לדבר. ותרגום ויאבק איש עמו, ואשתדל גברא עמיה. הר"מ:

Mishna 6

על כו'. לא אמרו בדרך חיוב מוחלט, שכן הוא ושכן יהיה, שהרי אפשר שזה הנשטף לא שטף, וכן השוטף אפשר שלא יושטף. אלא בדרך הנתה היה אומר בינו לבין עצמו שכן הוא כפי השכל. ומפני שהמפורסם מכחישו. הרגיל בפיו להשמיע לרבים, מרבה בשר כו', לומר, כן כל המדות הנהוגות בעולם, ושבמדה שאדם מודד כו' ומן הגלויות אתה דן לנסתרות שגם המה ביושר וצדק אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונתם. ובזה תוכיח מאמרו הקודם אין בור כו'. ועתוי"ט. ואמר <b>יטופון</b> לשון רבים להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כולן יהרגו:
שהרי בבחירת עצמו עשה זאת לא לקיים שליחותו יתברך. והרבה שלוחים היו למקום שיהרג זה. ועתוי"ט:

Mishna 7

לא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו מה שאינו ישנו, שאין צער למת באזמל, והחנוטין יוכיח. אבל אמרוהו כלפי הנפש שמצטער מאד בראותה בניוולו של הגוף. וכן הוא בכל בו. ועתוי"ט שהאריך בזה:
לעצמו. להנאתו בעוה"ז. <small>מדר"ש</small>. ולי נראה לפרש שענינו שקנה עצמותו. ורוצה לומר שבהיות לו שם טוב הנה נתעצם והיה מה שהוא. שכל שאין לו שם טוב הנה הוא כלא היה. ועתוי"ט:

Mishna 8

קבל כו'. בשלשלת הלל לא הוצרך להזכיר שממנו קבלו. ועכשיו מזכיר בריב"ז שלא היה מבני בניו. ועוד, שהוא היה לו תלמידים הרבה ורבתה המחלוקת מהם ואחריהם הזכיר שאע"פ שנחלקו בכמה דינים מ"מ עיקר התורה קבלוה:
נוצרת. לשם כך יצאת לאויר העולם כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שאם אין מקבלין ישראל את התורה יחזיר העולם לתוהו ובותו, נמצא עכשיו שחובה גדולה מוטלת עליו ולא בטובה הוא עושה. רש"י:
ה' תלמידים כו'. לא מנה רק הגדולים שנמסרה להם הקבלה. אמנם הרבה תלמידים אחרים היו לו. מד"ש:
אליעזר. לפי שתלמידיו היו, קוראן בשמן. רש"י:
כי בור סיד ר"ל בור של סיד ומה שבח יש בזה אבל בור סוד שסדותו יפה ומעמיד המים שלא יבלעו בקרקע ובשלמותו סיוד, ובא חסר יו"ד כדרך נחי העי"ן. מד"ש:
שאינו כו'. כלומר לענין זה הוא שדומה לבור סוד ולא בכל בחינותיו, לפי שיש בבור הזה נמי לגריעותא שאין מימיו מתוקים כמו באר מים חיים כו' ולפיכך הוצרך לבאר שאינו מאבד טיפה. מד"ש:

Mishna 9

וראו. כדאמרינן בעלמא נפק דק ואשכח. והמכוון בכל זה יציאת השכל והתשוטטו להתבונן בעיון ולהשכיל היטב. וזהו לשון ראו, כמו ולבי ראה הרבה חכמה:
שידבק כו'. פירוש כי בודאי שבכל הטובות והישרות יש להדבק. אלא ר"ל במדה אחת להיות בה שלם לעולם, כי טוב לאדם לאחוז במדה אחת לעולם בשלימות ונקל אליו להשיג ממנה הטובות החשובות כלם, מהיות בו כמה מדות ואינו שלם באחת מהם. הר"ר יונה. ושפתים ישק. מד"ש. וניחא בזה שדברי רבי בריש פרק זה קאי אכל המדות באיזו דרך יבור לו להתנהג בעשיית כ"א וא'. ולזה לא אמר שידבק:
וצריך לומר שמה שאמר לעיל ומתוך כך מחשב כו', אינו עיקר פירוש הרואה את הנולד, אלא שמתוך כך נמשך ג"כ שמחשב כו'. אבל עיקר כוונת הרואה כו' הוא מה שמפרש צופה ומביט במה שעתיד להיות וזה בכל עניניו ועסקיו כו'. ועתוי"ט:
המקום. הוא מקומו של עולם. וכן הוא אומר ומתחת זרועות עולם. אבל העולם לא יכילנו שנאמר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. רש"י:
שנאמר צדיק וישר הוא. וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו. הר"מ:

Mishna 10

כשלך. ולא פליג אדתנן לקמן פ"ד מי"ב וכבוד חברך כמורא רבך, דהתם בחברים שהם חברים בתורה. ד"ח. ועתוי"ט:
וז"ל הר"מ כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהן ואל תתגאה עליהן, אבל תהיה חברתך להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך, ואל תוסיף להתקרב אליהן יותר ממה שיקרבוך שלא תפסיד כוונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה. ולא תגיעך מהם המעלה אשר תקוה. והמשיל זה במי שמתחמם באש שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו ואם יוסיף להתקרב ישרף:
שנשיכתן כו'. כלומר שפעמים הם מזיקים בפועל שלם, וזהו כמו הנשיכה כו'. ולפעמים שאינם מזיקים בפעולה שלמה, וזהו כמו עקיצה בלבד כו'. ולפעמים שאינם מזיקים כי אם בדבור בלבד וזהו כלחישת השרף. עוד נ"ל שאלו הלשונות הם כינויים לחרמות ונידויים ושמתות דרבנן, שכן מצינו בגמרא בלשון כינוי:
דקרא דלעיל מיניה מסיים כמו פתן חרש יאטם אזנו:
ואתה יודע מענין גיחזי שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בחולי מטונף כהתבאר מדברי חכמים בענין ארבעה אנשים מצורעים, וכן עם אחרים. ובכולן התבאר הנזק שהשיגו. הר"מ:
כגחלי אש. אף קלות שבקלות. כי פורץ גדר של חכמים, כגון יחוד של פנויה, שסתם אשה נדה היא. שנאמר תהיה בנדתה, עד שתבא במים, וחכמים גזרו אף אם טבלה, שהרי גזרו על יחוד פנויה ל"ש טהורה ול"ש טמאה. רש"י:

Mishna 11

ואמר שמוציאין כו' ואצ"ל שיתרחק ממנה. ולפיכך אמר ר' יהושע לעיל שהדרך שיתרחק ממנה האדם הוא חבר רע. וזהו חידוש יותר. מד"ש:
יצר הרע. רוב התאוה. הר"מ:
וזה לשונו, רוע הנפש והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראות עיניו וישנאהו, וייטב לו חברת החיות, והתבודד במדברות וביערות, ויבחר לו מקום שאינו מיושב, זה אצלם לא מצד פרישות רק לרוע תאותם וקנאתם בזולתם. אלו ימיתו האדם בלי ספק כי יחלה גופו וימות טרם עתו:
וי"מ שהכל מקללין אותו ותחול עליו קללתם ויצא מן העולם, שהרי אמרו חז"ל אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. מד"ש:

Mishna 12

שכך דרשו רז"ל בפסוק לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו'. וקמ"ל ר"י דה"מ כשמתקן עצמו לכך, דמתקיימא בו יותר מבזולתו. ואי לאו הכי, לא:

Mishna 13

בק"ש ובתפלה. לפי שהם קבלת עול מלכות שמים ועבודה לו יתברך, לפיכך הזהיר עליהם יותר. ובמד"ש כתב דרבינו יונה גרס הוי זהיר בק"ש יותר מבתפלה. ופירש הטעם כי זמן התפלה הוא רחב עד ד' שעות, וזמן ק"ש קצר כוותיקין עם הנץ החמה. וזהו לשון הוי זהיר כי צריך זהירות גדולה:

Mishna 14

שקוד כו'. פירוש הוי שקוד ויגע בלמוד התורה כדי שתדע להשיב כו'. ולפי זה לא גרסינן <b>ודע</b>. אבל בספרים אחרים גרסי <b>ודע</b>. פירוש דעהו אתה בידיעה שלימה, ולא תהיה תשובתך אליו מקובלת אצלך או מלומדת מאחר, כי כן לא תנצח אותו. ואמר שתשיב, הודיע שלא תלך אתה אליו להקשות לו, אלא אם יבואו אליך ויקשו לך, דע מה שתשיב. [אמנם אתה לא תתחיל לשסות בך את הכלב]. מד"ש:
וז"ל הר"מ, אע"פ שתלמוד דעות האפיקורסים לדעת איך תשיב עליהם, השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם, ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך. והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל, ר"ל שיכוין לבו באמונת הש"י. ע"כ. וא"כ, <b>לפני מי</b> מוסב על הש"י:
ונאמן כו'. לא פליג על מאמר אל תהיו כעבדים כו' וכמו שכתבתי שם. ומצאתי בנוסח ארץ ישראל מוגה דגרס, <b>ומי הוא בעל מלאכתך</b>, ותו לא מידי:

Mishna 15



Mishna 16

הרבה. לפי שאמר לעיל <b>והשכר הרבה</b> נמשך לאדם מזה לומר הנה אקבל שכר הרבה כשאלמד שעה אחת ואח"כ אני יושב בטל מתורה כי כבר יש לי שכר הרבה לקבל. לכך אמר אם למדת הרבה כו' דאל"ה לא שהרי אדרבה יש לך עונש בעון ביטול תורה. מד"ש. ולא אמרו אחד המרבה ואחד הממעיט כו' אלא כשנעריך ג"כ המנדבים מה ערכם, היינו שהעשיר מרבה והעני ממעיט, אבל לא כשיש ביכלתו להרבות והמעיט. ועתוי"ט:
שכר כו'. ולא תעלה על דעתך שכשתקבל המתנה הרמוזה במתן ובהרבה, שינוכה משכרך. מד"ש:
ודע כו'. כלומר אין הכוונה כדי שתעבוד ע"מ לקבל פרס. רק כוונתי היא זאת שתדעהו דרך ידיעה לבד וכדלעיל. ויש גורסים <b>שמתן</b>, בשי"ן. ולפ"ז י"ל דאתא למימר דאפילו מתן שהיא המתנה, בהאי עלמא ליכא, ולכך אל תתמה בראותך הצדיקים אם מרעה אל רעה יצאו. כ"כ במד"ש:

Chapter 3



Mishna 1

עקביא. בזמן הבית היה. ועתוי"ט:
דע. חזר ואמר מלת דע לפי שלפני מי אתה עתיד כו' אינן בהסתכלות וראיה מוחשת כי אם שיאמין זה בדרך ידיעה. מד"ש:
מאין כו'. שאלת המקום שבא משם בל' אין כמו מאין באו האנשים ושאלת המקום שישוב לשם בלשון אנה כמו אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח:
אתה הולך. כי האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המות מיום הולדו הוא. שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה וע"כ נקט לשון הווה ולא לשון עתיד. מד"ש:
למקום כו'. ולא אמר שיהיה רמה ותולעה שכך אמר הכתוב כי עפר אתה, ואל עפר תשוב. ד"ח:
דין וחשבון. תחלת דין קאמר, ולפיכך הקדים דין לחשבון ואמר לתת דין שאם יעשה חטא מתחייב מזה דין לכך שייך לומר שהוא נותן הדין כו'. ד"ח:

Mishna 2

מלכות. הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ [ולפיכך לא אמר בשלום] המלך. כך פירשו המפרשים:
לצים. דאין ליצנות גדולה ממי שאומרים לו מנה זהובים שעה אחת, וכל שתמנה יהיה שלך, והוא בטל, ודאי מתלוצץ מן הזהובים ומבזה אותם. כן הבטל מד"ת אחר שיודע השכר הגדול הזה, אינו כי אם לץ. ואמר ואין ביניהם ר"ל שאע"פ שכל אחד עוסק לבדו אבל אין ביניהם שכל אחד מהביל ומתלוצץ בלבו על ידיעת ולימוד חברו וחושב שאין לו תועלת בחברתו עמו כו' בודאי לצים יקראו אע"פ שאין פוצה פה. ועתוי"ט:
שכינה שרויה ביניהם. היפך הלצנים כי הם הכת שאינם רואים פני השכינה. אמנם אלו להיפך כי הלצנים אפילו במותם השכינה מתרחקת מהם כ"ש בחייהם ואלו אפילו בחייהם שכינה שרויה ביניהם כ"ש במיתתם. מד"ש:
ועוסק כו'. שיחיד אינו רגיל להוציא ד"ת מפיו, ולפיכך לא שייך לומר אצלו ועוסק בד"ת כמו שהוא אצל שנים שהם מדברים זה עם זה:
וכן פירש הר"מ. אבל גירסתו, מנין שאפילו אחד יושב ושונה שמעלה עליו הכתוב כאלו קיים את התורה שנאמר ישב וגו'. ולגירסא שלנו נראה כמ"ש מד"ש בשם הרשב"ם, שמפרש כי נטל עליו, שהושלך עליו שכר משלם, או הרי הוא כנטל שכרו כבר שמזומן הוא. עוד פירש כאן כמש"כ הר"ב סוף מ"ו. וגירסת רש"י נ"ל דגרס כאן כל מקום וגו' ולקמן מ"ו גרס כי נטל וגו' כו'. ובגמרא, ומאחר דאפילו חד, תרי מבעיא? תרי מכתבי מילייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבי מיליה. ועתוי"ט:

Mishna 3

שלשה. נקט שלשה, דבפסוק שהביא לראיה שם מדבר ג"כ בשלשה, החכם והכהן והנביא. לב אבות:
והברכות הן ג'. כי הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. ונמצא שהן כנגד ג' אמות דלקמן. ועתוי"ט שהאריך לרמז בג' ברכות אלו שהם נגד תנ"ך. א"נ נגד מקרא משנה גמרא. וסיים וזה לשונו, ואע"פ שהצגתי ציונים להדמות ברכת המזון לתנ"ך א"נ כו' כדאיתא בסוטה סוף פרק ז', מ"מ לא נתישבה דעתי בפסק הזה לצאת ידי חובה בכך, דודאי דר"ש לאו בהכי מיירי דאטו ברשיעי עסקינן שאין מברכין ברכת המזון שהוא מצות עשה. ומילי דאבות מילי דחסידות נינהו. ולשון רש"י, ורגילין בני אדם לפטור עצמן בבהמ"ז:
כאלו כו'. שמעלה עליהם כאלו הקריבו קרבנות על דרך מה שארז"ל כהנים משולחן גבוה קא זכו. מדר"ש:

Mishna 4

<b>ומפנה</b>. והוא גירסת הר"ב. וגירסת <b>והמפנה</b> טעות הוא, דא"כ הנעור אינו מפנה ולמה יתחייב. והרשב"ם מפרש הנעור בלילה ואפ' בבית. והמהלך בדרך ואפילו ביום. ובשניהם ביחידי עסקינן. ולדבריו יש לקיים גירסת והמפנה. וע' תוי"ט:

Mishna 5

עול תורה. התמדת הקריאה. הר"מ:
ולאו דמתחייב בנפשו דלעיל במפנה, חמור מנותנין עליו עול דהכא בפורק. דודאי ליתא. אלא דמתחייב דאמרן היינו אם יפגעו בו לסטים או מזיקים מתחייב בנפשו, ודמו היה נדרש מעצמו, אבל אפשר שלא יארעו כל רע. אבל הכא נותנין כו' ולא יוכל מלט. נ"ל:

Mishna 6

וכן מצינו עשרה שדנין, בדיני ערכין, ושנים ואחד כשקבלו עליהם. א"נ יחיד מומחה:
אע"ג דגרסתו בדין, עסק התורה במכ"ש הוא:
אפילו שנים. ומאחר דאפילו תרי, תלתא מבעיא. מהו דתימא דינא שלמא בעלמא ולא אתיא שכינה, קמ"ל דדינא נמי היינו תורה. ומאחר דאפילו תלתא, עשרה מבעיא. עשרה קדמא שכינה ואתיא, תלתא עד דיתבי. גמרא. ואדאתמר התם קאמר לה, ולא אתמר התם חמשה. ובמד"ש כתב דבעשרה נצב, ר"ל עומד כביכול, והם יושבים. משא"כ בחמשה דלא כתיב נצב. ועיין מה שכתבתי לעיל אות י"א:

Mishna 7

וכן בדוד. על אותו מעשה שקבץ כסף וזהב לבית המקדש אמר דוד פסוק זה. רש"י. ומשום דאיכא למדחי, דדלמא דוד שאני שהתנדב לבהמ"ק שהש"י צוה עליו בפרטות והיה בהניח וגו', א"נ רבים שאני, לכך לא אמר שנאמר כי ממך הכל וגו', לפי שאינה ראיה גמורה. ד"ח:
בדרך. שהוא מקום סכנה. וי"מ דלאו דוקא, אלא הוא הדין בבית, אלא דבדרך שכיחי אילן. וניר ואפשר שיפסיק:
ניר. דלא תימא דוקא אילן שהוא רואהו מרחוק ואומר מה נאה שזה ודאי שמפסיק, אלא אפילו ניר שנמצא בצדו כשהוא מהלך אפ"ה הוי הפסק. ד"ח:
מעלה עליו הכתוב. סמיך ליה על פסוק הקוטפים מלוח עלי שיח. דדרשוהו על הפוסקים מדברי תורה. וכן מתורגם דשבקין פתגמי אורייתא מן לוח לבהון מטול מילי דעלמא. וכיון שכן הוא מתורגם מלתא דפשיטא הוא וא"צ להזכירו בהדיא, וסמך על המבין כו'. מד"ש. ואמר כאלו כו'. צ"ל דהכא לא הוי אלא הפסק דרך עראי ומיד הוא חוזר אל משנתו, אבל לעיל מ"ד קאמר דמפנה לבו לבטלה. ולפירוש השני שכתב הר"ב דהכא במברך כו', מעיקרא לא קשיא. ועתוי"ט:

Mishna 8

כל. לאתויי אפילו מחמת עצלות. והמד"ש כתב אפילו מחמת שהוא טרוד למצוא טרף לביתו אפ"ה מתחייב בנפשו. כי מקרא מלא הוא השלך על ה' יהבך. ואין נפטר רק מי שתקפו כו':
דבר אחד. שאין לך דבר אחד שאין תלוים בו דברים רבים. ולפיכך בדבר האחד ששכח נתקיים פן תשכח את הדברים. מד"ש. ונ"ל דכתיב השמר לך ושמור. כפל, דהיינו לתת שמירה לכל דיבור:
ויסירם. כלומר שישב ויפנה לבטלה ובזה יסירם מלבו, ואע"פ שאינו מתכוין שע"י כך יסורו מלבו, דהא לא כתיב פן תסירם, אלא פן יסורו, ומאליהם משמע. והכי דייק לישנא דמתניתין מדלא קתני יכול אפילו לא הסירם, לפי שלא נתמעט אלא תקפה בלבד. אבל הסרה דממילא נמי באזהרת דפן יסורו. ד"ח. וכל זה באינו רוצה יותר בבטלה מבדברי תורה, אלא כשבא דבר בטלה לידו יושב בטל ומתרשל מלחזור על למודו. ולכך לא אמר אלא מעלה כו' כאלו. ומתניתין [ד] דמתחייב בנפשו, היינו בהמפנה כו' שרוצה יותר בבטלה מבעסק התורה ומבקש וחוזר על הבטלה, אבל עכ"פ אלו לא ישכחם הוה ניחא ליה. ור' נחוניא בן הקנה דמתניתין ה' הפורק עול, מיירי במי שנתכוין להסיר ד"ת מלבו. נ"ל:

Mishna 9

ובהכי מתורץ דלא פליג אדהלל שאמר בפרק דלעיל משנה ה' אין בור ירא חטא, דהכא במחשבה קאמר ולא בפועל, שאין בור יודע איזהו חטא שיירא ממנו, אבל במחשבה יכול לחשוב ולירא מכל דבר שיהא חטא. ועתוי"ט:
חטאו. כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולהכי קאמר שיראת חטאו, שירא מן החטא שהוא מוכן. ולא קשיא דהוה ליה למתני כל שיראתו מהחטא קודמת כו'. ד"ח:
וכל כו'. היינו שזכותו בזה או עונשו גוברת על הגזרה שגזרו עליו אם יהיה חכם או טפש [ותתקיים הגזרה בשאר עניניו ולא בלימוד התורה] אבל אם באו שניהם כאחד מניחים אותו כפי הגזרה שאם היא שיהיה חכם מתקיימת, ואם שיהיה טפש אינה מתקיימת. וכן פירוש בבבא שניה. מד"ש:
וא"ת איך אפשר שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו, שמה שאינו יודע איך יעשה. אלא, במה שמקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסור ימין ושמאל, ה"ז מעשיו מרובין מחכמתו. מד"ש. ובהכי ניחא דלא קתני קודמין. ועתוי"ט:

Mishna 10

שנאמר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו'. ואומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. שכל מי שמשוך עליו חוט של חסד בידוע שהוא ירא שמים:
וכל שאין כו'. צריכא. דאי מרישא, ליכא למשמע דאפשר שאין רוח הבריות נוחה הימנו לפי שהוא נוטה אל קצה האחרון מהחסידות ואפ"ה רוח המקום נוחה הימנו, קמ"ל. ואי תנא סיפא ליכא למשמע הרישא לפי שאפשר שרוח הבריות נוחה הימנו לפי שמראה בעצמו סימני טהרה ובקרבו ישים ארבו, קמ"ל דסימן מובהק הוא בשני הפנים. וטעמא דכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם, הרי רוח הבריות רוח המקום. ולא קתני שרוח כל הבריות כו' דלא חיישינן למיעוטא, כדאשכחן במרדכי. מר"ש:
כי בשחרית האדם הוא עצל מחמת השינה, ובערב כבר הוא יגע ומבקש לנוח, ובצהרים האדם בכח ביותר עד שהוא שמח לגמרי. ד"ח:

Mishna 11

המחלל כו'. והמלבין. בגמרא מוכח להו מקראי. ועתוי"ט:
כמנשה שהיה דורש למה לו למשה לכתוב ותמנע היתה פלגש. רש"י:
דאלו שאר עבירות, יסורין עם המיתה ממרקין:

Mishna 12

בשמחה. וזה יותר ממה שאמר שמאי בסבר פנים יפות. הר"מ:

Mishna 13

שחוק וקלות ראש כו'. כלומר אבל כובד ראש והיראה הוא סייג לעריות. שכל זאת המשנה מדברת בסייגים. הר"ר יונה. ולא תני הסייג, משום דלא הוה משתמע דמרגילין אלא דמביאין לידי ערוה. מד"ש. ועתוי"ט:
שוגגים מאליהם, כסבורים שהוא ראוי להתעבר. מוטעים ע"י עדי שקר. רש"י:
מעשרות כו'. במשנה ירושלמי גרס <b>מעשרות סייג לתורה</b> ופירש שעי"כ יוכלו מקבליה להחזיק בתורה וללמדה, כמאמרם ז"ל לא נתנה התורה אלא לאוכלי תרומה. [ומעשרות שם לכלל המתנות]. והר"ר ישראל פירש דכתיב ואכלת וגו' מעשר דגנך וגו' למען תלמד ליראה וגו'. מד"ש:
סייג לחכמה שתיקה. ולא אמר שתיקה סייג לחכמה, דשאני הא לפי שאין שום סייג לחכמה כי אם השתיקה בלבד, להכי תני סייג קודם. משא"כ אינך דאע"ג שכל אחד סייג לאותו דבר, מ"מ יש לאותו דבר סייג אחר מלבד זה. מד"ש:
ומכיון שהאויל כשמחריש יחשב לחכם שמעינן מינה דכל השותק הרי הוא חכם. ועוד דלעיל מיניה כתיב חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה:

Mishna 14

חביב אדם כו'. לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו. רש"י. ובכל אדם אמר ר"ע וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא נאמר לבני נח ולא לבני ישראל לבדם. ועתוי"ט שהאריך:
כלי חמדה. היא התורה שנקראת חמדה. שנאמר תורת ה' תמימה, וכתיב בתריה הנחמדים מזהב וגו'. מד"ש. ועתוי"ט:

Mishna 15

שאין ידיעתו יתברך כידיעתינו. ואע"פ שאנו אומרים בו ג"כ ידיעה, אין זה אלא בשתוף גמור. וכמו שאין בנו כח לדעת אמיתת מציאותו ית' כו', כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו, כי הוא ודעתו אחד לא כהאדם שהוא ודעתו שנים כו'. וכתב הר"מ אלמושנינו שדעת הר"מ כמו שכתב המדרש שמואל, וזה לשונו, ומעיקרא לא קשיא מידי לפי שידיעתו יתברך הוא כצופה ומביט העשיה שעושה האדם, והרי אין ראיית האדם מכרחת למעשה זולתו, כך צפיית הש"י מעשה האדם אינו מכרחתו, וידיעתו יתברך העתיד הוא אצלו הווה, שאין לפניו קדימה ואיחור, שאינו בחוק הזמן. ע"כ. וזהו ההבדל ידיעתו מידיעתנו, שידיעתו תמיד בהווה אף מה שהוא עתיד בערכנו אלא שאין בנו כח להשיגו ולהבינו כו'. ועתוי"ט שהאריך בזה:
לא נמצא כן בפירוש הר"מ. אלא זה לשונו, ואמר שדין השי"ת עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי אליהם. כמו שביאר יתברך מדרכיו ואמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים. ואמר המשורר טוב ה' לכל:
עתוי"ט שהאריך בזה וסיים וז"ל, והוי יודע דמכל מקום נפרעין מן האדם לפי מעשיו, שהאומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי, אלא מאריך אפיה ודן העולם בטוב שלא יהא נאבד ונפסד, וגבי דיליה לעתים ידועים אצלו יתברך זכרו נצח:

Mishna 16

ולשון הר"מ, משל על המות ושאר עונשים, כלשון הר"ב במצודה פרוסה:
מדעתו כו'. אית דגרסי מדעתן ושלא מדעתן. והוא עיקר. ושב אל הגבאים. וכגון ההיא דחגיגה דף ד', היכי יכלת לה כו', א"כ להוי במנינא. היינו מדעתן ושלא מדעתן אלא במצות הקב"ה. הרשב"ם:
בכח ובעלילה. ערוך. ונוסחא אחרינא, והדן דיין אמת. וי"ג והדן דין אמת. וי"ג והדיין דיין אמת:
מלבד השנויין לעיל משנה י"א, ובריש פרק חלק:

Mishna 17

ולא בא התנא לומר על קדימה ואיחור שצריך שיקדים האחד לחברו. שאם אתה אומר כן אין גם אחד מהם יהיה במציאותו. שאם אין האחד אא"כ יקדים לו האחר וכל אחד יש לו דין קדימה על חברו, נמצא שא"א שימצא המאוחר בלא הקודם כו' נמצא ששניהם אינם נמצאים כו' אלא שכוונת התנא שאם אינו לומד אע"פ שנושא ונותן לא יהיה יפה עם הבריות כי לא ידע כדת מה לעשות כדאיתא בב"ק [דף ל] מאן דבעי למהוי חסידא לעיין במילי דנזקין. וכן אם אין דרך ארץ כלומר שאין משאו ומתנו יפה כו' סוף שתורתו משתכחת ממנו על העון אשר חטא שהוא מחלל ש"ש שאומרים זה שלמד תורה כמה מקולקלין מעשיו כו':
אין חכמה כו'. עיין לעיל מ"ט בהר"ב. וי"ל דהכי קאמר אם אין חכמה, אז אע"פ שמחשבתו הוא להיות ירא חטא, אין יראתו יראה, כי לא ידע להזהר עוד. וכן אם אין יראה היינו במחשבתו אין חכמה, כלומר אין חכמתו מתקיימת. והשתא כל הבבות שוות שהקדום בחלוקה הראשונה הוא סבה על הוויית השני. והקדום בחלוקה השניה הוא סבה על קיום השני. דוק בהם. ועתוי"ט לפי הנוסחא אחרינא:
וא"כ זה שאמר הכתוב. טוב טעם ודעת למדני, הן מלות נרדפות:
קמח. לא אמר חטים או לחם, לפי שלא הצריכו להיות לו חטים שדרך להכניסם לימים הרבה וגם לא יסתפק בלהם שהוא ליום או לשבוע. שעליו נאמר והיו חייך תלואים לך מנגד זה הסומך על הפלטר. אלא באמצעם שיהיה לו קמח לקצת ימים מוכן לעשות ממנו לחם. גם שאר תבשילין נעשים מקמח. מר"ש:
כל כו'. כבר נשנה כיוצא בזה במשנה ט'. ולא בא התנא הזה אלא להודיע הענין במשל נאה הזה. וכ"כ הר"מ. ולכך לא פירש בו הר"ב כלום:
ושרשיו. המעשה דומה לשרשים לפי שהם עיקר כדאמרינן לעיל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. הרשב"ם:
והיה. לעיל מיניה כתיכ ארור הגבר וגו' שאינו בוטח בה' שיזמין לו פרנסתו אלא מרבה בגזלות ובוטח בבני אדם המחזיקים ידו:
כעץ. לעיל מיניה כתיב ברוך הגבר וגו'. <small>רש"י</small>. ורוח ועקירה מפורש נמי בקרא, דכיון דכתיב ערער לשון יחידי, וערבה לשון מישור, להורות דאית ביה תרתי לרעותא, שכיון שאין אילנות סביביו, וגם הוא במישור שאין סביבו הרים וגבעות, אין מונע לרוח שבא בו ויכהו עד שיזיזנו ממקומו. ובפסוק והיה כעץ שתול מבואר מדאמר ועל יובל ישלח שרשיו שזה ודאי להודיע שהוא מושרש יפה בארץ לא יזיזוהו כל הרוחות שבעולם. מד"ש. והיינו טעמא שלא הביא הפסוק מתהלים אע"פ שדהע"ה מוקדם לירמיה, מפני שכאן יותר מבואר ועל יובל וגו'. ועתוי"ט:

Mishna 18

הן דברי ב"ש. ולב"ה אינן רק ל"ה. ולהלכה ליתא כלל אלא טבילה אחת באחרונה. והר"ב לא בא כאן אלא להפליג הענין:
הן כו' לא בא למעט שאר הלכות שבתורה. דהא לא ממעט אלא תקופות כו'. אלא נקט הני לפי שהם דומים לתקופות כו' שהם חשבונות. ואע"פ שאלו הם חשבונות הבאים מחמת ספק שאירע בהן, ואילו תקופות כו' אין בחשבונותן ספק, אפ"ה אינהו עדיפי. ד"ח. ועתוי"ט:
הן הן כו'. הן והן קאמר. וכמו שפירש בגמרא דסוף פרק קמא דחגיגה על הן הן גופי תורה [ע"ש בהר"ב]. ומשום דר"א חסמא היה אחר החורבן כו', ואין לקינין שייכות כו'. הלכך אצטריך לאשמעינן דאף הן גופי הלכות אפילו בזמן שאין בהמ"ק קיים לפי שהתלמוד בהן במקום עבודה הוא. והא דלא תני הכא גופי תורה, דהכא על הספקות הוא אומר, ואין מזה בתורה שבכתב כלום, אלא בהלכה שבע"פ:
וע"ש שמקיפים העולם בהיקף, נקרא מהלכם תקופה כו'. ודבריו הם על הידיעה מן המהלכים בלבד. ולא מה שנמשך מהם שהוא קידוש החודש ועבור השנה שלענין זה ודאי שהן והן גופי הלכות הן כו':
כמו רדו שמה שאמר יעקב, רמז לרד"ו שנים שעבדו ישראל במצרים. וכן בזא"ת יבא אהרן, רמז לבית ראשון שיעמוד ת"י שנים. ובערוך פירש שבמקום אחד כותבין א' ובמקום מאה כותבין ק'. ובד"ח פירש, חכמת המדידה והתשבורת. וקרוב לשמוע פירוש זה, משום שר"א חסמא היה יודע לשער כמה טיפות בים [כדאיתא בהוריות דף י'] כו', ולפיכך ראוי הוא שיאמר כן. ואילו אחר שלא היה שלם בחכמות אין מן הראוי שיאמר כך. דוגמת מאמרם ז"ל ברבה ריש קהלת:
ולי נראה לפרש הפרפראות שקודם הסעודה להמשיך האכילה. והיינו שמי שבקי בתקופות, ר"ל בתכונה עצמה שהוא מהלך המזלות כו' וכן בגמטריאות שהיא חכמת השעור [כ"פ המגיד] הקודם אליה. הם פרפראות הממשיכים לב האדם לחכמה האלהית. שמידיעת גלגלי השמים ידע ויכיר הבורא יתברך כי הוא רוכב שמים שמהנרכב יוודע הרוכב. וכן לפירש"י והר"ב שגמטריאות הוא חשבון האותיות הוא פרפראות לחכמה האלהית שבספר יצירה ודומיו שמשתמשים מאוד בחשבון האותיות ונוטריקון וצירופיהם. וי"ל שכיון התנא לשניהם היינו לחכמה המושגת בעיון ובמחקר והיינו ע"י התקופות, ולחכמה האלהית המקובלת. ועתוי"ט:

Chapter 4



Mishna 1

ויש להקשות ממה שאמר ירמיה [ט'] אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ונראה לי דלא קשיא, דס"ל לתנא דידן שזה שאמר כי אם השכל וידוע אותי, הוא עצמו בכלל החכמה והגבורה והעושר שזכר. וכך הוא אומר אל יתהלל חכם בחכמתו כי אם שהיא החכמה השכל וידוע אותי. וכן לענין הגבורה והעושר, ולזה שאל התנא איזהו חכם כו' שאליו כיון הנביא:
היינו ממש השכל וידוע אותי וגבור הכובש כו' והוא גבורה לשם שמים שלא יחטא לפניו. אין לך השכל וידוע אותי גדולה מזו שתכלית הידיעה הזאת הוא לירא מפניו ולשמור מצותיו. ועשיר השמח בחלקו ולא נבהל להון ונמצא פונה כל ימיו לעבודת שמים והיינו נמי השכל כו' ולפיכך נאמר אשריך כו'. ואמרו בגמרא [ברכות דף ח'] גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים כו' דאילו אינו מסתפק ונבהל להון לא יהיה פנוי לעבודת הש"י:
דאין לפרש דר"ל שנעשה משכיל יותר מן מלמדיו, שאין זה חדוש שלאחר שלמד האדם מלומדו הוא מתחכם ומשכיל בלמודיו ואין חידוש שישכיל יותר ממה שהשכילו מלמדיו. ד"ח:
כיון שכל שיחתי היה בתורה:
יצרו. יצה"ר נקרא יצר סתם לפי שקדם ושליט בגוף הוא לבדו. מד"ש. ועוד פירש שהוא יצרו המיוחד לו ונתעצם בו יותר ממה שיתעצם ויתיחד ביצר הטוב כי טבע האדם נוטה יותר אל יצר רע:
דאל"כ אלא פירוש דקרא טוב ארך אפים יותר מגבור, הוה קשיא למה, שאם הוא ארך אפים מצד רכות הטבע אין זה טוב:
בעוה"ז. שלא תצטרך לבריות. ולעוה"ב, דמתוך שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות. רש"י:

Mishna 2

העבירה. ולא תנן <b>הקלה</b> כמו במצוה, לפי דהא דתנן קלה היינו שהיא קלה על האדם לעשות והעבירות הם קלות על האדם לעשותם ורובם הם הנאה לאדם. לכך לא שייך למיתני מן העבירה הקלה. ד"ח:
עבירה. שהש"י מניחו ביד טבעו הרע. אבל לא שיסייעהו מן השמים כמ"ש הרב בשכר מצוה, דהא אמרינן [יומא ל"ח] הבא ליטהר מסייעין לו, הבא ליטמא פותחין לו. רבינו יונה:

Mishna 3



Mishna 4

רמה. פירש הר"מ יחשוב אחריתו והוא שובו רמה כו' והאריך [התוי"ט] בפירוש מלת תקוה ומסיק שהוא מענין קו לקו ושרשו קו והתי"ו היא לתוספת בלבד כמו תפארת, תלבושת. והוא מענין קו המדה ועיין במד"ר פרשת בראשית על פסוק יקוו המים יעשה מדה למים. וה"נ ה"פ שקו מדתו היא הרמה. ועתוי"ט:
בסתר. וא"ת הרי פירש הר"ב במ"ב פ"ח דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא והיינו החוטא ואחרים למדין ממנו, א"כ לא משכחת לה בסתר כו'. ונ"ל דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו, כגון העריות. ואין הכי נמי האוכל איסור וכהאי גוונא ביחידות ואין רואה, לא הוי חילול השם כלל. ועתוי"ט:
אחד שוגג כו'. נודע שהשוגג ג"כ צריך כפרה אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי הש"י להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שנפרעין בגלוי, במזיד עונש מזיד, ובשוגג עונש שוגג כו'. ועתוי"ט:

Mishna 5

ללמד כו'. לאו למידק ללמד ולא לעשות, שלאיש אשר אלה לו אמר אלהים מה לך לספר חקי:
וללמד. כלומר מספיקין בידו שיהא לומד ושתעלה בידו מה שהיתה מחשבתו ללמד. ולומד דעל מנת ללמוד לא אצטריך לאשמעינן, דודאי שתתקיים מחשבתו הטובה שבקש ללמוד. אבל בנדון דידן רבותא אשמועינן דכשדעתו ע"מ ללמד, שמספיקין בידו ללמד וגם למודו שעם עצמו עולה בידו ולא יגרע דבר כי ה' יתן חכמה. מד"ש. ועתוי"ט:
לשמור ולעשות. שאע"פ שלא היתה כוונתו אלא לעשות, מספיקין בידו גם לשמור מהעבירות, שלא יהא כטובל ושרץ בידו. (נ"ל תו"ל ללמד) מד"ש. ובנוסח ארץ ישראל לא גרסינן לשמור. וכן עיקר. דודאי לעשות היינו לקיים כל התורה. ועתוי"ט:
דכתיב כאשר צוני, כלומר שצוני ללמוד בחנם. דאי לא, כאשר צוני אמאי קאי. דליכא למימר בשכר וכי צוהו בכך דלא סגי דלא לשקול אגרא. וליכא למימר נמי דה"ק כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר, דודאי ישראל לא היו מפקפקים בכך, דהא כתיב וגם בך יאמינו לעולם. הר"נ:
ושיקנו להם בתחלת השוק כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד ואע"פ שאין שם חכמה. וכדאי הוא תלמיד חכם להיות כעם הארץ נכבד. הר"מ:
כדאיתא בעזרא ז' כל כהניא וגו' מנדה בלו והלך לא שליט למירמא עליהום:
מן העולם. פירוש, מחיי העוה"ב. הר"מ:

Mishna 6



Mishna 7

שוטה כו'. שוטה שמרבה עליו איבה. ורשע שאינו מקפיד אם יגזול או ישבע לשוא. ונוסף על זה גס רוח, שגסות רוחו היא שהביאתו לידי כך להורות ולדון לקנות שם כשם הגדולים אשר בארץ. מד"ש:

Mishna 8

ולא ידעתי טעמו, דמ"מ מוטב שיחתך הדין ברבים. ועוד שאם הם ג' לא ידע המתחייב מי שחייבו. ועתוי"ט:

Mishna 9

והא דלא תנן העוסק, משום סיפא דלא בעי למתני כל שאינו עוסק, דהוה אמינא משום גבהות לבו מעושרו אינו עוסק בתורה. ולהכי תני המבטל כו' כלומר מפני שצריך לעסוק בעושרו דבר זה מבטל תורתו. והכא נמי הכי קאמר, המקיים תורה מעוני, שאין עסקיו מבטלין לימודו אלא מקיים לימודו. ד"ח. ולפ"ז נ"ל ד<b>מעוני</b>, ג"כ איידי דסיפא דתנן <b>מעושר</b> דפירושו מחמת עושר. ואע"ג דהוה ליה למתני בעוני:
סופו כו'. וגם היות שהנסיון פעמים רבות יורה בחלוף זה. ועובדא דר"א בן פדת אי בעית לאחרובי עלמא כו', כתב בד"ח, דמתניתין בבינוני במזלו. ועוד, כדי שהעושר לא יבטלו. וכן במדרש מפני מה בני עניים כו' שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו ד"ת דכתיב כי העושק יהולל חכם. וגם לפעמים הוא מפעל החטא ויסורין ממרקין. ועתוי"ט:

Mishna 10

הוי כו'. פשיטא, מאי קמ"ל. וי"ל דאתי למימר שיהא מיעוט העסק בשביל התורה ולא בשביל הטורח או העצלה. ד"ח:
לגירסת מד"ש במשנה ד' התם לענין הגאוה והכא לענין הלימוד. ועתוי"ט:
ואם עמלת בתורה. ויגעת וטרחת בה יש שכר הרבה כו'. כי השכר לפי רבוי העמל והטורח, לא לפי ריבוי הלימוד. ולכן לא אמר ואם למדת, אלא ואם עמלת. כי הכל תלוי בעמל, אחד המרבה ואחד הממעיט. סיוע לו מתניתין דסוף פרק ה' דקתני לפום צערא אגרא. מד"ש:

Mishna 11

תשובה ומעשים טובים. לשון הר"מ, התשובה אחרי המעשים הרעים, או המעשים טובים בתחלת הענין. והקדים תשובה, כמו שאמרו רז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. מד"ש. והרשב"ם גורס, <b>תורה ומעשים טובים</b>. עתוי"ט:
כתריס. מגן. שכן תרגום ולא יקדמנה מגן (מלכים ב' י"ט) ולא יקדמנה בתריסין. וי"מ מלשון תריסי חניות. פירושו מסגר. ערוך:
בפני הפורענות. ר"ל המתרגשות ובאות כפי מנהגו של עולם. אבל אין לפרש פורענות על חטא, דבזה אמרו [יומא פ"ח מ"ח] תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין. וראיה ממע"ט בתחלת הענין. ועתוי"ט:
סופה כו'. פירש"י עתידה שתהיה העצה קיימת ומצלחת. ובמד"ש מפרש על הכנסיה עצמה, והיינו דתנן <b>סופה</b> לומר שאע"פ שתראה בתחלה בעוני הכנסיה, סופה להתקיים. ושאינה לש"ש אע"פ שתראה אותם מצליחין אין סופה להתקיים. ולא קשיא <small>(הושע ד, יז)</small> חבור אפרים עצבים הנח לו, שהרי גם סופם לא נתקיימו:
ושאינה כו'. אעפ"י שהכנסיה היא לדבר מצוה, כל מה שיש בה מחשבה פוסלת כגון יוהרא וגיאות אשר היא מצויה בעוסקים עם הצבור, הוי שאינה לש"ש, ולהכי לא קתני ושהיא לדבר עבירה:

Mishna 12

כמורא רבך. כדאמרינן בב"מ דף ל"ג. ופירש"י לפי שיושבים יחד בבהמ"ד ומקשין ומפרקין זה לזה ולמדין זה לזה. ע"כ. ולא שמשוה אותם לגמרי, שא"כ הכל שוה, אלא לענין החבוב הוא. כלומר שיהא חביב עליו כפי שהוא בטבע אוהב וחביב בעיניו לכבד או לירא מי שהוא מדרגה גדולה ממנו. ומלת חביב נמשכת לכולם. מד"ש:
כלומר ואע"פ שמשה רבו היה, הנה גם לאהרן יתר שאת שהוא אחיו הגדול. ודרשינן בכתובות דף ק"ג ואת אמך לרבות אחיך הגדול, ולפיכך מן הדין שקולים היו ונדונים כחברים, ואפ"ה הכי קרי ליה אדוני. וכ"ז רק ממדת החסידות היא. ועתוי"ט:

Mishna 13

[בתלמוד. יש גורסין בתלמיד ששגגת תלמיד כו'] גורסים בתלמיד. והכוונה להזהיר שילמד לתלמיד כראוי, ששגגת התלמיד בהוראתו עולה זדון לרב שמלמד אותו. ריטב"א:

Mishna 14



Mishna 15

לא זו אף זו קתני, לא מבעיא שלות רשעים שאין בידינו, לפי שאנו יודעין שהוא רשע ורואים כי טוב לו. אלא אף זה יסורי הצדיקים שאפשר שנראה צדיק ואינו כן. והיינו דתנן ואף. מד"ש. ועתוי"ט:
וקתני ואף דהא מלתא דפשיטא היא שאין בידינו השלוה אנחנו יגיעי הגלות, ובעי ר"י בזה לומר שלא נתיאש שנחשוב עצמנו כרשעים גמורים ושאבדה תקותנו ח"ו, ושגם אין אנו צדיקים ושכבר השלמנו מה שעלינו להשלים בתורה ובמצות. מד"ש:
שיוסיף לך תועלת. ויש גורסין, שנאמר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ואת הוא הטפל, ורועה הוא האדון וראש:
לשועלים. אף שיש חיות פחותות מהן, המשיל בהן, לפי שמי שלא הגיע להוראה המשילו שלמה המלך ע"ה לשועלים, באמרו אחזו לנו שועלים וגו' מחבלים כרמים כרם ה' צבאות. שעליהם נאמר רבים חללים הפילה. כמ"ש הר"מ. וא"א לישב בכסא למשפט ושיקובל למורה אלא ע"י תחבולות וערמות לגנוב דעת העם. לזה אמר אפילו שתראה הרבה מורי הוראות כאלה ואתה ראש וחשוב מהם, אל תקנא בחטאים האלה להיות כמותם. ועתוי"ט:

Mishna 16



Mishna 17

העולם הבא. רישא אסיפא לא קשיא, כי העוה"ז הוא למעשה ועוה"ב אל הגמול וקורת רוח. מר"ש. ועוה"ב יש מפרשים עולם הנשמות. וי"מ עולם התחייה. ועיין בריש פרק חלק:
קורת רוח. לשון נתקררה דעתו שמתקררת ומתישבת דעתו עליו מפני שמחה. רש"י:

Mishna 18



Mishna 19

הקטן. לפי שהיה מקטין את עצמו. א"נ שהיה [מעט] קטן משמואל הנביא, שגם הוא ניבא בשעת מיתתו והיה ראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך, ונמצא שזה השם הוא לו לתהלה ולתפארת. ירושלמי:
אפו. בהרשב"ם נראה דגרס, חרון אפו לא נאמר [שהוא חום האף לבד] אלא אפו [כלומר כל האף. כ"פ הרמ"ה] מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. מדר"ש. וגירסא זו נראית עיקר. שעכשיו חידש לנו שמואל הדקדוק שבכתוב זה:

Mishna 20

ילד. לשון הר"מ, שהלומד בימי הילדות כו'. וא"כ פירושו הלומד כשהוא ילד. ועתוי"ט:
מחוק. שכבר נחקקו בדעתו חשבונות רבים מעניני העולם וכשירצה לזכור ד"ת יצטרך למחקם לאותם המחשבות ולא יוכל לזה בשלימות. ולכך לא תנן ישן שהוא היפך חדש. הרי"א:
כמו אכילת ענבים שאינם מבושלות שבעודן בין שיניו ירגיש ברעותם:
כמו שתיית היין מהגת ייטב לו בשתייתו כי יערב לחיך, אבל בחדרי בטנו ימלא מכאובות. ועתוי"ט:

Mishna 21

הקנאה כו'. דוגמת מאמרו של רבי יהושע משנה י"א פרק ב' כו'. שהקנאה נמשכת מעין הרע, והתאוה נמשכת מיצה"ר, והכבוד הוא סבת שנאת הבריות, שאין שנאוי לבריות כמו הרודף אחר הכבוד. ועתוי"ט:

Mishna 22

להחיות. ולא אמר לחיות, אלא להחיות, שצריכים פועל ואינם עומדים לכך, כי הטבע אינה מחייבת התחיה שלאחר המיתה כמו שמחייבת מיתה לכל החיים:
וקאי על החיים שאחר המיתה:
הדיין כו'. נקטינהו בדרך לא זו אף זו. אבל בסדר זמנים בעל דין קודם לתבוע, ואח"כ יביא עדיו, ואח"כ ידין הדיין:
דאי להטות הדין, זה מן השטות, שירוחק מן הש"י מה שלא יצוייר ואף לא ידומה, כי איך יצוייר לו שוחד, ומה יהיה השוחד. הר"מ. הקשו המפרשים דמאי שהכל שלו, שאין נתינת טעם על שוחד של מצות. ותירץ במד"ש שאף המצוה היא הכל שלו, שהבא ליטהר מסייעין לו ואין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומרה. ע"כ. ומתשובה לא קשיא, לפי שאינה מצוה בפני עצמה אלא היא כנגד העבירה לדחותה מעליו:
שע"כ כו'. ובחן זה. שהוא זוכר ענינים טבעיים שאין בחירה לאדם בהם, שעליהם אמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולא אמר ע"כ אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד ומה שדומה לזה, שאלו כולן ענינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם. הר"מ:
לפי שהוא צופה מסוף העולם ועד סופו. כמ"ש (איוב כ"ט) בהלו נרו עלי ראשי. רש"י:

Chapter 5



Mishna 1

ומה ת"ל כו'. הכי פירושו, מה תלמוד לומר מזה שהוא נברא בעשרה מאמרות, כלומר איזה לימוד נמשך מזה. ולא שהיא שאלה על הבריאה עצמה למה היתה בעשרה מאמרות, אלא שרצה לומר שיש לנו ללמוד מהבריאה שהיא בעשרה מאמרות לימוד מוסר נאה, שהלא במאמר אחד כו', ויצא לנו ממה שנברא בעשרה, להפרע כו'. אבל לא שלכך היתה כוונת הבריאה בעשרה מאמרות כדי להפרע וכו', שאין זה ממדת טובו יתברך לעשות פעולה יתירה כדי להפרע כו'. ד"ח:
להבראות. ולא תנן ברא העולם ויכול לברוא. נראה בעיני שהפליא בזה הוראת הבריאה שהיתה יש מאין ואפס מוחלט, ולא כמחשבת החושב בחומר קדמון. שכאשר נאמין באפס מוחלט, צודק המאמר לומר שהיה יכול להבראות שהוא מצד הנברא, שכיון שאפס ואין מוחלט היה, אין מונע מלהבראות במאמר אחד כמו בעשרה מאמרות. אבל אילו היה חומר קדום, לא יצדק לומר בפשיטות שהיה יכול להבראות מצד החומר, כי שמא טבע החומר לא היה מקבל הבריאה במאמר אחד:

Mishna 2

להודיע. כלומר דבר זה מה שהיו י' דורות הוא מודיע לנו כמה הש"י ארך אפים. ד"ח:
מנח כו'. לא דמי למאדם ועד נח. דאדם ונח בכלל עשרה, אבל הכא אין נח בכלל. אלא לפי דסיים בנח הדר ופתח ביה:
להודיע כו'. ומודיע בזה דבר גדול יותר מן הקודם, שהקב"ה מאריך אף ולא גבי דיליה בהשחתה וכליון גמור כמו בדור המבול. ונ"ל דהיינו דכתיב ארך אפים, ולא ארך אף, דתרי אף הוו. חדא שיוצא לפועל, ולבסוף משחית הכל, ואחד שאינו יוצא לפועל לכליון חרוץ שוטף, כי צדיק מושל ביראת אלהים:

Mishna 3

אבינו. שאנו זוכים ומקבלים טובה בזכותו זה שעמד בכל נסיונותיו, לפיכך קראו התנא בכאן אבינו. נ"ל:
ועמד כו'. שלא הרהר אחר מדותיו. רש"י:
להודיע כו'. שבזה אנו יודעים בודאי כמה חבתו. וכמ"ש רש"י בפירושו עתה ידעתי, להשיב לשטן ולגוים התמהים מה היא חבתי אצלך יש לי כו':

Mishna 4

ואלו הם נסים בלי ספק. ועתוי"ט:
וזה היה לנוי ולתפארת ישראל. ובלא אוהל נמי תסגי להם בהבקעו לבד, דאין ספק דהענני כבוד לא סרו מהם. וכן נמי הנס החמישי נעשה לנוי:
הקדוש ברוך הוא. לפי שהמכות באו במשפט ובדין על המצריים, לכך יחדם התנא להקדוש ברוך הוא שהוא דיין אמת. אבל בנסים שנעשו לאבותינו לא יחדום לו, לפי שלא היה שורת הדין נותן לנס לפי שהללו עובדי כוכבים כו'. מר"ש:
הים. מה שהקדים התנא הנסים שבים לפי שעיקר המכות היו למען ספר שמו בעולם. ועיקר הודעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הלכך בהיותם עיקרים באיכות הפרסום. לכך הקדימם אע"פ שלא היו קודם בזמן. מד"ש:
נסו. ואע"פ שהעגל חטא היה, נקרא נסיון, שענין נסיון להקב"ה הוא מיעוט האמונה והסתפקם בו. וכך הוא חטא העגל שלא האמינו ולא בטתו בו שילכו בטח דרכם במדבר אשר הוליכם בה ממצרים ועד הנה. ועתוי"ט שהאריך ומסיק שאין לחשוב העגל לנסיון ולחשוב במקומו וימרו על ים בים סוף כדאמרינן בגמרא שבעלייתם מן הים אמרו כשם שאנו עולין מצד זה כו'. אבל ויבואו מרתה לאו בעלייה מן הים היה. ובגמרא דחשיב לעגל ג"כ, י"ל דמתאוננים והאספסוף חדא הוא ותליא בפלוגתא דרבי ורשב"ג במסכת שבת דף קט"ז, ע"ש. ובזה ניחא המדרש רבה פרשת מצורע שהביא והיה לכם לזרא [שנאמר על האספסוף] על מתאוננים:
במדבר. שעל שהיו במדבר מקום שמם מאין יושב, וחסר, אין כל בו, חשבו אולי שהוא מחסרון השגחתו יתברך על הגליל ההוא, ולפיכך נסוהו. והיינו דדייק למתני במדבר. וקא קרי ליה להקב'"ה מקום בכאן, להורות כי הוא מקומו של עולם מאין פנוי מהשגחתו. מד"ש:

Mishna 5

עשרה כו'. וקא מני להו דלא רמיזו בקרא כלל:
מריח כו'. מתאות בשר הקודש. א"נ מריח אברים של המערכה. שאלו הריחה ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קודש. רש"י:
ולא הסריח כו'. כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האברים שנתעכבו מבערב מעלין אותו בראשו של מזבח ועומדים שם ב' או ג' ימים עד שיהיו פנוים להקטירם שאין לינה פוסלת בהן בראשו של מזבח ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתן. רש"י. ותני מעולם, י"ל דאתא לאתויי להבמות ונוב וגבעון ומשכן שבמדבר:
בבית המטבחיים כו'. שבעזרה במקום שהיו שם שולחנות של שיש שמדיחין עליהם את האימורים, ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס. רש"י:
ביום הכפורים. אף שהוא התגברות קטרוג היצר. ועתוי"ט:
עמוד כו'. העולה מן הקרבנות. אבל בעת ההקרבה היה האויר נח. הר"מ:
הזיק. לא תנן לא נשך, אלא אפילו אם אירע לפעמים שהיה נושך לא היה מזיק. ותני מעולם, פירש במד"ש, שאפשר דאתא לאתויי אפילו שלא בזמן שבהמ"ק קיים. שכדאית היא קדושת הארץ:

Mishna 6

הרוצה לעמוד על כוונת הענין. יעיין בתוי"ט:
וקשה, דאמר <small>(במדבר טז)</small> אם בריאה יברא. והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז"ל פה כו'. ולי נראה, דפי הארץ פירושו דבור הארץ, דומיא דפי האתון ופי הבאר. וה"פ דקרא, <b>אם</b> ב<b>בריאה</b> [ותחסר בי"ת השמוש בתיבת בריאה, וכמוה רבים] שמששת ימי בראשית הוא הגיהנם, <b>יברא</b> קרובי פתחא [כמאמר חז"ל בחלק], ועל ידי כן <b>ופצתה</b> [מלשון פצו שפתי] תשמיע קול דברים להגיד כל הנעשה בתוכה שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה. ואח"כ בשעת מעשה אמר <b>ותפתח</b> וגו' אמר פתיחת פה לבד לבלוע אותם. ועוד היה שהעם <b>נסו לקולם</b> ר"ל קול דברי הארץ. דאל"כ קשה דאדרבה דרך שומעים קול צועקים אוי ואבוי שיתקרבו אל הקול. וז"ל רש"י בחומש, לקולם, בשביל קול היוצא על בליעתם. וע"ש ברא"ם. ועתוי"ט:
שבכל מקום שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים. ונברא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכל מקום שהולכין. ד"ח. וזהו ג"כ כוונת רש"י שהסלע היה הולך ומתגלגל. דאי כפשוטו היה לו כאן להזכיר הנס שהסלע נתן מים בתלוש:
כלומר שיהיו עונים כנגד הדבור שלה, ובהכי ניחא דלא תני פי הסלע. ועתוי"ט:
והקרוב אלי שהיה הדבר נסיי ומעשה אלהים המה והרבה נתלבטו בזה כו'. וכתב בעל עשרה מאמרות [מאמר חקור הדין חלק ב' פ"כ] שהיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו, לא כמעשה הדיוט שציירו זולתנו בבית המדרש ונער יכתבם:
כלומר לפיכך היו נגללים ולא היו כסנפרינון שלנו שהוא מקשה ולא נגלל. אבל היה ספיריי למראה וכעצם השמים לטוהר, והלוחות היינו הראשונות דאילו שניות משה פסלן מעצמו:
וי"א כו'. מסיק בד"ח, דלא אתו לאפלוגי, אלא שכל אחד מוסיף על הקודמים. לפי שיש בבין השמשות זמנים מחולקים, כדאיתא בשבת דף ל"ד כו'. ונוסח אחר <b>אילו של יצחק וקברו של משה וי"א אף המזיקין וי"א אף צבת כו'</b>. ועתוי"ט:

Mishna 7

[בפי"ב דכלים מ"ז] שיחסרהו ההשלמה והתיקון כו' וכן איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות אמנם אינם שלמות ולא הולכות על סדר כראוי. אבל יש בהן ערבוביא ובלבולים והתערב בהם חסרון ואין זה עם הארץ שיש לו דרך ארץ [שהן מעלות המדות בלבד]. וכ"ש שאינו בור דמשנה ה' פ"ב. הר"מ:
ז' דברים כו'. הקדימו לגולם לפי שלו קדימה בזמן ומ"מ ביאר המדות בחכם שכן נאה להעלות על שפתים ישק מדות החכם כו':
וזה בתשובה. אבל בשאלה הא תנן במשנה ה' פ"ב ולא הביישן למד:
ובמנין. ויש ספרים דלא גרסי ובמנין. ומ"מ לדגרסי, או או קתני. ועיין פרק קמא דעדיות מ"ה:
כלומר ולא סגי ליה במה שלא נכנס לתוך דברי חבירו אבל יתמהמה ג"כ עד שידע שישיב כהלכה:
ותמיהני דזו מדת כל אדם שלא לשקר, כ"ש בפסק דין שיתלה עצמו באילן גדול כו' ונמצא מכשיל הרבים, שאפשר שאין הדין כך, גם הראיה שהביא מאנשי חרן אינו ענין לנדון זה. והר"מ פירש, ולא יתפאר במה שלא ידע, והוא אמרו על מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ועתוי"ט:

Mishna 8

גופי כו'. כלומר עבירות חלוקות. ועתוי"ט:
מעשרין. מעשר שם כולל לכל המתנות. ועתוי"ט:
בצורת כו' במסכת שבת דף ל"ב ילפינן לה מקרא:
החלה. כלומר אף שלא לטול את החלה. ועתוי"ט:
וכיון שפשעו הב"ד ולא עשו. לפיכך דבר בא לעולם ואינו מבחין בין טוב לרע והיה כצדיק כרשע. אבל לשון <b>שלא נמסרו</b>, לא משמע כן. אלא כדפירשו המפרשים כגון מיתות בידי שמים וכריתות, אי נמי שלא בהתראה או שברח העובר:
שביעית. שדינם להפקירם. אי נמי לבערם לגמרי וכמ"ש במשנה ב' פרק ט' דשביעית. ולפיכך מדה כנגד מדה, שהדבר בא לעולם שהוא הפקר בני אדם שאין המלאך המשחית מבחין. ואילו חרב אפשר כי יחנן קולו שמוע ישמע ויניחהו האויב. ד"ח. והני תרי כיון שדומים בעונש נחשבו לחד במנין השבעה. וכן בסמוך:
חרב כו'. בגמרא (שם) ילפינן לה מקרא:

Mishna 9

חיה רעה כו' גלות כו'. כולהו מייתי להו קראי בגמרא שם:
מתרבה. שכאשר יקרה שיהיה דבר באלו הפרקים יתרבה אז בעון אלו, לפי שיקרה בהם תמיד העון אצל קצת האנשים, והנה הוא מדה כנגד מדה, כי החסיר חיות העני וגם חשש שכשיתן שיחסר לו לחמו כשיאריכו לו חייו, לכך יחסרו חייו ותשאר תבואתו לאחרים. ומעתה לא קשיא על המשנה הקודמת. מדרש שמואל:
ובמוצאי החג. כי בחג כבר נשלם עסק האדמה, ומי שנתן אלו החוקים נתנם, ומי שלא נתנם גזלם. הר"מ:

Mishna 10

 שלי כו'. לא בנותני צדקה איירינן, דהנהו מתניין לקמן משנה י"ג. אלא בהנאה דעלמא:
ודוקא שהוא רוצה ליהנות מנכסי אחרים מדעתן. דאלו שלא מדעתן אע"פ שרוצה גם להנותם הוא גזלן גמור ואין לך רשע גדול מזה. ולא דברו חז"ל אלא בדעות, ולא על הגנב והגזלן שהוא רשע. מד"ש:
חסיד. לא שמבזבז כל אשר לו. שהרי אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות. אלא במוותר כפי הראוי איירינן. ד"ח:

Mishna 11

קשה כו'. אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דיעה. כי מי לנו גדול בענוה כמרע"ה ונאמר בו ויקצוף וגו' וכו'. מד"ש:
רשע. דאמר מר לא תרתח ולא תחטא. רש"י. וד"ח מפרש, כי הא דאמרינן בנדרים כל הכועס בידוע שעונותיו מרובין, שנאמר איש אף יגרה מדון ובעל חימה רב פשע:

Mishna 12

ואע"פ שאפשר בסייעתא דשמיא לאוקמי גירסתו כשיראת חטאו קודמת לחכמתו, מי שלא הגיע לכלל מדה זו אין ראוי להקרא רשע כיון שחסרון ברייתו הביאו לידי כך:

Mishna 13

ועינו רעה בשלו. לפי שיש לו אבירות לב. ואינו דומה לעינו רעה בשל אחרים. רש"י. אלא כלומר כעין רעה דמתניתין י"ט, שאינו מסתפק בשלו וחומד במה שראוי אל העני. וקשה דא"כ רשע הוא שעובר על לא תאמץ את לבבך. ואפשר דהכא איירי בענין שאין מחסור לעני ונמצא שאינו מאמץ לבבו מתת לעני די מחסורו, ואלו לא היה מי שיתן היה הוא נותן ורצונו ליתן כשימצא עני שאין לו נותנים, ומ"מ אבירות לב הוא. והשתא אתי שפיר דיתן ויתנו אחרים חסיד. דקשה, שכן הוא מדת כל אדם אלא דהכא בעני שיש לו די ספוקו בנתינת אחד מהם. והוא רוצה שיתן ויתנו כדי למלאות ספקו בשפע, לאיש כזה ראוי להקרא חסיד. כן נ"ל:

Mishna 14

יש לפרש דה"ק, א"נ לומד ואינו מבין. ויש לפרש, דה"ק ואינו שונה ואינו לומד ולא מבין:
חסיד. שמשפיל עצמו ומראה כאילו הוא צריך ליושבים בביהמ"ד. מד"ש. ועתוי"ט:

Mishna 15

ספוג. צמר הים. הר"מ:

Mishna 16

בדבר. גירסת הר"ב בדבר בטל, בטל דבר כו':
אמנון ותמר. לדוגמא בעלמא נקטיה. ולפיכך לא קשיא רישא לסיפא:

Mishna 17

הלל ושמאי. לפי שתלמידיהם לא שמשו כל צורכן ומהם ואילך רבתה המחלוקת בישראל, לפיכך נקטינהו לדוגמא. ומש"ה נמי לא קשיא רישא לסיפא. ועתוי"ט:
קרח כו'. לא הזכיר צד השני שהם משה ואהרן כמו שזכר בחלוקה ראשונה ב' הצדדים. לפי שבכאן אינם שווים שמשה ואהרן כוונתם לשמים היתה. ולא היתה בהם שום בחינה שלא לשם שמים. מד"ש:

Mishna 18

בגמרא מפיק להו מקראי. ועתוי"ט:
אין מספיקין כו'. כלומר אין מסייעין לו כו'. משא"כ לשאר עוברי עבירה כשיתן אל לבו לשוב ודאי דהוי בכלל בא לטהר מסייעין לו. ועתוי"ט:

Mishna 19

שמצות בני אדם אינם רק לפי דעתם. כי הטובים לא יצוו ברע. אבל יזהירו ממנו. והכתוב אומר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. הר"מ:
בעוה"ז. זה על דרך יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעוה"ז, כפירש"י בריש פרק ד'. דאי לא תימא הכי, הרי כמה מתלמידיו של אאע"ה הרעבים וצמאים בעוה"ז אלא לפי שהם מסתפקין ואינם צריכים לבריות נקראו אוכלים בעוה"ז. ועוד יש לומר ששורת הדין הוא אומר, אבל אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות להנחילו יותר שכר בעוה"ב:
יורשין גיהנם. בעוה"ז. כדאמר [יומא דף ע"ב]. לא תירתו תרתי גיהנם. מר"ש:
והוא ג"כ איש מרמה בעשותו תחבולות לפעולות הרע. הר"מ:

Mishna 20

עז פנים לגיהנם. שמעיז פניו שלא לעשות רצון אביו שבשמים:
ונאמר ישובו רשעים לשאולה:
ובושת פנים לגן עדן. כמ"ש חז"ל כל אדם שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא. כדכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. מד"ש:

Mishna 21

כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשה האחים. ראובן שמעון ולוי לחשבון ז' חדשים לכל אחד. נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם. הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנה בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ובחומש פרשת וישב בפסוק ויתאבל שפירש"י ששה חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם, לא דייק:
לא נמצא רק ט"ז. ובפירש"י די"ח פעמים כתיב אדם, עד כי מאיש לוקחה זאת. וצ"ל דאיש נמי מן המנין:
במד"ר פרשת קרח. ונ"ל מדאשכחן במתי מדבר שלא נענשו בפחות מבן כ':
גמרא. ונ"ל דר"ל דישראל בשעת מ"ת גרים היו וגר כקטן שנולד דמי. ועתוי"ט:
בישישים חכמה נוטריקון בן ששים. ריטב"א. ואף לגירסתנו זקן זה שקנה חכמה. מד"ש. ועתוי"ט:

Mishna 22

בן בג בג. יש לפרש שלא האריך ימים. וכן בן הא הא. והרשב"ם פירש שגרים היו. והם בני אברהם ושרה שנתוספו ה' על שמותם וכל הגרים בניהם נקראו. ובג גימטריא ה'. וקראם זה משונה מזה כדי להכיר בין זה לזה. מד"ש:
ולפי שד"ת הן צורך גדול לבני אדם. היה אומר בלשון ארמי שהיו הכל מכירין בו כשעלו מבבל. מר"ש. ועתוי"ט:
והפוך. כפל לשון לחזק ולהורות על התמידות וההפלגה. וענין ההפוך עצמה הוא חזרת הלמוד:
תחזי. ר"ל האמת. פירוש, ותראה האמת בעין השכל. כתרגום וירא, וחזא. ועתוי"ט:
טובה הימנה. שלא תאמר שבלמוד חכמת יונית בהכרח אלמד מהם מדיניות והנהגה ומדות טובות, להכי קאמר שאין לך מדה טובה הימנה, כי כל המדות טובות ערוכות בכל ושמורות בה. מד"ש:

Mishna 23

וזה בשכר הצער והטורח עצמו, שאם הוא מרובה שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן אי אתה יודע מתן שכרן. כדתנן בריש פ"ב. ד"ח:

Chapter 6