{ "title": "Dirshuni I", "language": "he", "versionTitle": "merged", "versionSource": "https://www.sefaria.org/Dirshuni_I", "text": { "Preface": [ "נחמה וינגרטן-מינץ", "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן... קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצֽוּן' (ישעיה נח, ב)", "הורתו ולידתו של קובץ זה, תחילתן בכמיהה, בחיפוש ובחלום משותף.", "תמר ואני מצאנו האחת את חברתה במעגל לימוד נשי, מפגש שבדיעבד הסתבר כמפגש מכונן שהצמיח בינינו חברותא אמיתית ובת-קייָמא. גילינו כי אנו חולקות רצון עז למצוא אכסניה ראויה למדרשי הנשים שנחשפו בפנינו, זעיר פה זעיר שם. ביקשנו לייצר במה עבור הכותבות, מעליה תוכלנה להרים בכוח את קולן ולבטא את רחשי לבן והמיית נפשן באמצעות כתיבה מדרשית.", "ראשיתו של תהליך איסוף החומר הייתה בפרסום 'קול קורא' לנשים בקהילות לומדות, במוסדות ובמדרשות ללימודי יהדות מזרמים שונים. נדהמנו מההיענות. חברה הביאה חברה, ואט אט נערמו על שולחננו כמאתיים מדרשים, פרי עטן של עשרות כותבות.", "כינסנו ועדה מייעצת ויצאנו למסע ארוך ומאתגר של הגדרת גבולות, בירור יעדים וקביעת מטרות. בין חברי הוועדה התגלעו לא אחת חילוקי דעות מקצועיים ואידאולוגיים, שהביאו לפרישתם של חלק מחבריה. אף על פי כן, מכל מלמדינו השכלנו – ולעתים ממבקרינו – יותר מכולם.", "קראנו את המדרשים לבד ובחברותא, ניהלנו דיונים סוערים וניסינו, בעדינות, לזקק את הרעיונות הפרשניים המקוריים והאמיצים שנשלחו אלינו. נשים רבות כתבו, חלקן ממקום אישי וכואב, חלקן מתוך מבט מפוכח ונוקב, וכולן מדם לבן ומהמיית נפשן. חלק כתבו במסגרת קבוצות לימוד ובתי מדרש, אחרות אימצו את הסגנון הדרשני ככלי קבוע להתמודדות אישית עם הטקסטים הקדומים, ורבות שלחו ידן בפעם הראשונה בדרש על הכתובים. ניסינו ככל האפשר לשמור על סגנונה האישי של כל כותבת, על לוז המדרש ועל המסגרת הבסיסית, ויחד עם זאת ביקשנו להחיל על הטקסטים סגנון שיהדהד למדרשי חז\"ל הן מצד הצורה והן מצד הלשון. השתדלנו לטוות מארג עדין של קשרים עם הנשים הדורשות, ולייצר בינינו דיאלוג מכיל ומפרה. אם נפגעה מי מהן לאורך הדרך שלוחה לה בקשת סליחה ומחילה, בדחילו ורחימו.", "מתחילת מסענו המשותף, החלטנו כי מסגרת הקובץ תהיה 'מדרש נשי ישראלי'. בשורות הבאות אנסה להגדיר את שלוש צלעותיו של משולש זה.", "מדרש", "הגמרא קובעת כי 'אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש' (בבלי, חגיגה ג, ע\"א). לדידנו, הבשיל הרגע שבו נפתחו שערי תורה והוראה בפני נשים, ובאה העת שבה כבר אפשר להן לחדש ולדרוש.", "אחד ממוקדי המחלוקת בוועדה המייעצת, היה הניסיון להגדיר את גבולות הז'אנר המדרשי.", "במקרא, משמעותו של הפועל דר\"ש היא חיפוש, בקשה, חקירה, ביאור ובירור. בספרות חז\"ל, למן המאה הראשונה ואילך, נתייחד הפועל לסוגה ספרותית מוגדרת המתייחסת ל'כל חיפוש בפסוקי המקרא כדי להעלות מסקנות חדשות, בין בהלכה ובין באגדה'. 1יונה פרנקל, מדרש ואגדה, א, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ\"ז, עמ' 33.", "בעיני חכמים נתפס המקרא כספר המרכזי והחשוב ביותר; ואולם המקרא, על אף תיאורי העבר האפּיים שנפרשו בין פרקיו ופסוקיו, לא תפקד כספר היסטוריה בלבד. הוא היווה 'זיכרון חי' של היהדות, המתייחס לתמונת ההווה לצד ראיית פני עתיד, ושימש כמקור השראה וכמעצב השקפות עולם ונורמות התנהגותיות. 2זוהי למעשה הגדרתו של 'מיתוס': 'אינו סיפור בעלמא אלא ממשות חיה. המיתוס אינו עוסק בפיקציה... אלא באירוע ראשוני השולט ללא הרף בעולם ובחיי האדם והקובע את גורלם'. ראו בהרחבה: משה שוורץ, שפה, מיתוס אמנות: עיונים במחשבה היהודית בעת החדשה, ירושלים ותל אביב 1966 , עמ' 146. לאורך הדורות התפתחה פעילות מדרשית ענפה שהטעינה את הטקסטים העתיקים במשמעויות חדשות, ואִפשרה מיזוג בין עולם הערכים והאמונות של הדרשנים לבין הטקסט המקראי. דרישת הכתוב הייתה אמצעי לפתרון הבעיות שמצא בעל המדרש בסיפור המקראי או בחוק המקראי, ובמה להעברת מסרים חינוכיים ותאולוגיים. היא נעשתה בעיקר באמצעות הבחנות ודיוקים שאותם הציע הדרשן, או באמצעות עיבוי הטקסט על ידי השלמת פערים. בעל המדרש הרחיב את הטקסט בפרשייה המקראית שבה דן, תיאר את שהתרחש מאחורי הקלעים ובין תמונה לתמונה, או את מאפייני אישיותם של הגיבורים. לא אחת, שימשו המדרשים מעין שופר להשמעת קולו המבקר של הדרשן, להעברת מסרים חתרניים שאתגרו את התפיסה התאולוגית המקובלת, או יצאו כנגד ההתנהגות הנורמטיבית של בני ובנות הדור.", "כללים שונים נקבעו על ידי החכמים לבחינת הטקסט המקראי ולפרשנותו. במדרשים העוסקים בענייני הלכה נקבעו י\"ג המידות שבהן התורה נדרשת, 3אביגדור שנאן מציין כי כבר בספרות התנאית מובאות שבע המידות בהלכה המיוחסות להלל הזקן. במאה השנייה הוסיף ר' ישמעאל שש מידות נוספות על אלה של הלל, וי\"ג המידות המיוחסות לו נוגעות אף הן בעיקר בהלכה. רק מאוחר יותר נוצרה רשימה של ל\"ב מידות הנוהגות באגדה. אך למעשה, הדרשות בענייני אגדה חסרות הגבלה כלשהי. עוד על שימושיו השונים של הביטוי 'מדרש'. ראו בהרחבה: אביגדור שנאן, 'גבולות נעים ומעומעמים – התהליך המדרשי בין יצירה לחשיפה', דרור כרם (עורך), מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל, ז, ירושלים תשנ\"ז. ונוצרה מסגרת רחבה שבתוכה פעלו חכמים. בית המדרש והשיח בין החכמים אפשרו מרחב חופשי לקריאה פעילה של הטקסט המקראי באמצעות חשיבה אסוציאטיבית, יצירת קשר בין פסוקים שונים והצגת אופציות מגוונות לפרשנות.", "בקביעתם 'חכם עדיף מנביא', ייחסו חז\"ל ליצירתם הרוחנית ביטוי לכוונת האל ולרצונו. בעבורם, הייתה הפעילות המדרשית מעשה דתי של חשיפת 'דברי אלוהים חיים', כשכל עיון מחודש בפסוקים יצר תובנות חדשות והוביל למסקנות שונות. במאמרם 'השלכות הפמיניזם על תיאולוגיה יהודית אורתודוכסית', 4תמר רוס ויהודה גלמן, 'השלכות הפמיניזם על תיאולוגיה יהודית אורתודוקסית', מנחם מאוטנר, אבי שגיא ורונן שמיר (עורכים), רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית: ספר הזיכרון לאריאל רוזן צבי ז\"ל, תל אביב תשנ\"ח. מציינים תמר רוס ויהודה גלמן כי קביעה זו 'מצילה', למעשה, את היחס למקרא, ומסייעת לכך שלא ייתפס כספרות המותנית בזמן ובתרבות בלבד. לדידם, העיקרון שלפיו ההתגלות האלוהית ממשיכה להיחשף ולהתבטא דרך פיות אנושיים, מאפשר לראות גם ברעיונות הפמיניסטיים גילויי אלוהות.", "לאחר דין ודברים, החלטנו אנו, להגדיר 'מדרש' כפעילות פרשנית על טקסט קאנוני מקודש, שעושה שימוש בכלים ובכללים שקבעו חז\"ל. בשונה ממדרשי חז\"ל שדורשים בעיקר את הפסוקים המקראיים, הרחבנו אנו את היריעה גם למדרשים על טקסטים של חז\"ל ועל מקורות אחרים שהתקבלו כאבני יסוד בתרבות היהודית, דוגמת תפילות, פיוטים, הגדה של פסח ועוד. זאת ועוד, אף שמדרשי חז\"ל שונים בסגנונם, בלשונם, בהיקפם ובמבנה הספרותי המאפיין אותם, ביקשנו להחיל על מדרשי הנשים מבנה אחיד שנשען על אדני המדרשים הקדומים, ושבהם מתייחס המדרש לפסוק או לטקסט נבחר המופיע בתחילתו. ביקשנו לשמור על מבנה מהודק ומצומצם שיזכיר את מדרשי חז\"ל ויקיים איתם מעין דיאלוג. לדידנו, ניכוס 'כלי האדון' 5את המושג 'כלי האדון' טבעה אודרי לורד בניסיון להגדיר את כללי המשחק של התרבות הגברית השלטת. זהו המודל הפטריארכלי המקובל לבחינת הייררכיה חברתית ומגדרית שמציב את האשה כ'אחר' ומעמיד אותה בשולי החברה. ראו בהרחבה: אודרי לורד, 'כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון, 1979 ' (מאנגלית עדנה גורני), ללמוד פמיניזם: מקראה, מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה הפמיניסטית, תל אביב 2006 , עמ' 194-190 . בפורמט המוכר לציבור בר-אוריין, והלבשת רעיונות חדשים בלבוש ישן, מאפשרים להכליל את מדרשי הנשים כחלק אינטגרלי ממערך 'תלמוד התורה' בעבר ובהווה.", "הכתיבה הדרשנית בימי חז\"ל הייתה ראי לחיי הדרשן, לתקופה שבה חי ולסביבה שבה צמח ולמד. בדומה לכך, למרות שביקשנו לשמר ולשחזר את הלשון החז\"לית עד כמה שניתן, ביקשנו גם להתייחס לחיינו כאן ועתה, ולכלול בקובץ סגנונות שונים שיאפשרו מרחב יצירתי וביטוי אישי של הנשים הדורשות, בנות המאה העשרים ואחת. ניהלנו שיג ושיח סוער באשר לאפשרות להכליל בספר שירה הדורשת את הכתובים ('מדרשיר'), ופסלנו אותה מתוך שאיפה להישאר נאמנות לרוח הסוגה העתיקה. פסלנו גם יצירות פרוזה ארכניות ושימושי לשון מודרניים שנראו לנו צורמים מדי ולא תאמו את הסגנון החז\"לי של הספר.", "מאידך, כללנו מדרשים סיפוריים, מדרשים ליריים ומדרשים בעלי אופי למדני; הרחבנו את האכסניה גם לדרשות נוסח רבי נחמן מברסלב וספר הזוהר (מדרשים אחדים, פרי עטה של נעמה שקד, נכתבו במקורם בשפה הארמית ותורגמו במיוחד בעבור קובץ זה). הבאנו מקבילות נשיות למדרשים 'גבריים' מובהקים, דוגמת מדרשי 'כנגד ארבע בנות' של דליה מרקס ותמר דובדבני ושל עינת רמון, או מדרש 'ראשי האימהות' של יעל לוין. כללנו פלפול, פיוט, תחינה ותפילה.", "חלוצת כתיבת מדרשי הנשים, רבקה לוביץ, שקובץ מדרשיה ראה אור כבר לפני מספר שנים, 6רבקה לוביץ, 'ותלך לדרוש – מדרש נשי יוצר', האשה ביהדות: סדרת דיונים, 11 (בעריכת טובה כהן), המרכז לחקר האשה ביהדות ע\"ש פניה גוטספלד הלר, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשס\"ג. טבעה מושגים חדשים השזורים בין דפי הספר. כך למשל הוא המושג 'בית מדרשה של ברוריה', שבו יושבות נשים חכמות ומנהלות דיאלוג פורה ומפרה עם פסוקי המקרא ועם הפרשנים הגברים; כך היא גם 'תנות' – דמות פיקטיבית המשמשת בתפקיד 'המספרת' במדרש הנשי, שאת שמה הגתה לוביץ על פי הנאמר בפסוק 'מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעה ימים בשנה' (שופטים יא, מ). דמות זו מהווה מעין מקבילה נשית של אליהו הנביא, 7ראו בהרחבה: רבקה לוביץ, 'מדרשים פמיניסטיים', בתוך נחם אילן (עורך), עין טובה: דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל: ספר היובל לטובה אילן, בני ברק 1998 . היושבת למרגלות השכינה, מְתנה באוזניה את צרותיהן של בנות ישראל ומהווה מליצת יושר עליהן.", "נשי", "קריאה בספרי המקרא, במדרשי חז\"ל ובספרות התלמוד, מספקת תמונה עשירה, מפורטת ומרתקת של גיבורים מורכבים, החיים חיים עתירי עניין ואתגר ומנהלים מערכות יחסים פתלתלות ומסובכות עם אלוהים ואדם. קריאה מעמיקה תגלה כי מקומן של הנשים בתיאורים המקראיים ובדיונים התלמודיים על סיפורי המקרא אינו תואם את חלקן היחסי באוכלוסייה. הליכותיהן, השקפותיהן ורגשותיהן תועדו זעיר פה זעיר שם, ותמיד מפרספקטיבה גברית שראתה בהן את ה'אחר'. החברה הפטריארכלית לא אפשרה להן גישה שווה אל הקודש והן הודרו מהשיח הציבורי ומן ההיסטוריה הכתובה. 8שם.", "במהלך מאתיים השנים האחרונות, עם השינוי במעמד האשה, הצליחו הנשים לפרוץ את קיר הזכוכית של התרבות הגברית השלטת, להילחם על שוויון הזדמנויות ולכבוש עמדות מפתח במרחב הציבורי. זאת ועוד, בעולם היהודי נשים רבות השכילו לקנות לעצמן מקום של כבוד בין באי בתי המדרש, הקימו מעגלי לימוד ומוסדות ללימוד נשי והן אף מרביצות תורה ברבים.", "אולם, על אף האמור לעיל, ביקשנו למצוא לא רק את האשה הלומדת, השואלת, התוהה ומקשה בתוך בית המדרש, אלא גם את האשה הכותבת ויוצרת בין כתליו. החשש מטאבו תרבותי-הלכתי, היעדר כלים מתאימים להתמודדות, והדרה והשתקה של שנים, חברו יחד ל'חרדת כתיבה', 9Sandra Gilbert and Susan Gubar, The Madwoman in the Attic: The Woman Writer and the 19th century Literary Imagination, New Hampshire 1979 (להלן: גילברט וגובר, המשוגעת בעליית הגג). שבאה כעת על פתרונה. בשורות הבאות אנסה לסקור מעט מן הסיבות שבשלן לא נפרץ מחסום הכתיבה המדרשית עד כה.", "לאורך הדורות נמנעו נשים בעולם המערבי מלשלוח ידן בכתיבה בשל סיבות מגוונות: מחסומים חברתיים-כלכליים, היעדר חינוך הולם, תנאים פיזיים מגבילים ונחיתות כלכלית של האשה שהייתה סמוכה על שולחנם של הגברים בחייה. הסביבה הגברית העוינת והמתנכרת לא אפשרה את התפתחותן האינטלקטואלית של הנשים וחסמה בפניהן את הדרך לביטוי ספרותי יצירתי. 10וירג'יניה וולף, חדר משלך (מאנגלית אהרן אמיר), ירושלים ותל אביב 1981 . הקול הנשי הושתק תדיר במרחב הציבורי אפילו בדיבור על פה, והן הודרו מטקסים דתיים, מפוליטיקה, מחוק וממדע. 11Deborah Cameron (ed.), The Feminist Critique of Language, London 1990 הביטוי הנשי נותר בתחום הפרטי, והוגבל לאופני ביטוי לגיטימיים, דוגמת מכתבים ואיגרות. הנשים לא למדו קרוא וכתוב בשפה הלטינית – שפת התרבות הגבוהה שהייתה חלק בלתי נפרד ממטענם החינוכי של הגברים – ולכן היו חסרות את המטען התרבותי הקנוני שהיה נחלתם הבלעדית של הגברים, ונדרש ליצירה הספרותית. 12Josephine Donovan, 'The Silence is Broken', Mcconell-Ginet Sally et al (eds.), Women and Language in Literature and Society, New York 1980, pp. 205-212 יתרה מזאת, ברבות השנים, הפך היחס החברתי למכשול פסיכולוגי-ספרותי. 13גילברט וגובר, המשוגעת בעליית הגג. כל ספרות היא תוצאה של קונבנציות קיימות, תוצר של דורות קודמים. מסורת תיאורי הנשים שנוצרה בתודעת הקוראים לא בהכרח תאמה את המציאות, היות שנכתבה מנקודת תצפית גברית על ה'אחר'. בקרב הנשים, שרבות מהן אימצו במהלך השנים את היחס של הסביבה הגברית כלפיהן, נוצרה בעיית זהות קשה שמנעה מהן לשלוח ידן בכתיבה. במאמרה 'גנבי השֹפה', 14Alicia Ostriker, `The Thieves of Language, Women Poets and Revisionist Mythmaking`, Showalter Elaine (ed.), The New Feminist Criticism, Essays on Women, Literature and Theory, New York 1985, pp. 315-337 מרחיבה אליסיה אוסטריקר בדבר הצורך לנכס את 'שפת האב' ואת המיתוסים הפטריארכליים הקונבנציונליים ולהעניק להם פרשנות נשית מחודשת, על מנת לבנות לנשים זהות חדשה, ולאפשר להן יצירה חדשה השונה במהותה מזו הגברית.", "להבדיל מכתיבת הנשים באירופה, שהחלה טיפין-טיפין כבר בימי הביניים, עד השליש האחרון של המאה התשע-עשרה המשיכה הכתיבה העברית להיות בגדר 'צופן' ליודעי ח\"ן, והצריכה בקיאות עצומה במקרא ובתלמוד כדי לפענח את הטקסטים השונים שנבנו נדבך על גבי נדבך. היו אמנם תפילות ותחינות לנשים ביידיש שנכתבו באותיות עבריות, וקרוב לוודאי שהיו לא מעט נשים שידעו גם לכתוב יידיש באותיות עבריות, אולם העברית נחשבה 'שפת אב' והייתה נחלתם הבלעדית של יוצאי בתי המדרש ולומדי התורה. היות שנשים לא למדו ב'חדר', הן לא רכשו את המטען התרבותי הקנוני הנצרך, ומכאן נקל להבין מדוע נפקד מקומן מקהל קוראי העברית ועל אחת כמה וכמה מקהל הכותבים. בנוסף, אל אותן הסיבות החברתיות והכלכליות שהיו נכונות גם בחברה הכללית, הצטרף גורם מהותי שנבע מהאיסור הדתי. ההלכה היהודית אסרה למעשה על לימוד תורה לנשים: 'כל המלמד בתו תורה – כאילו לומדה תִפלות' (משנה, סוטה ג, ד) ומכאן התפתחו תלי-תילים של הלכות שאסרו על האשה ללמוד. העברית, שנועדה אך ורק לשם לימוד תורה, ונלמדה באמצעות לימוד כתבי הקודש בישיבה וב'חדר' – נותרה בגדר טאבו מוחלט עבורן. 15עוד על מקומה של האשה היהודייה בחברה הפטריארכלית, ניתן למצוא לדוגמה במבוא לקובץ: יעל עצמון (עורכת(, אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, ירושלים תשנ\"ה, עמ' 43-13 , שבו סוקרת העורכת את \"היהדות וההדרה של נשים מן הזירה הציבורית\" למן העת העתיקה ועד לימינו אנו.", "בחברה היהודית שנשענה על מסורות הלכתיות של איסור לימוד תורה לנשים, החלוקה הלשונית בין היידיש, 'לשון האם' היומיומית ('מאמא לושן'), לבין 'שפת האב' העברית שהייתה שפת הקודש – הייתה גם חלוקה מגדרית. העולם האינטלקטואלי היהודי נותר סגור בפני נשים שלא לקחו חלק בלימוד הטקסטים היהודיים הקנוניים.", "יצירותיהן של נשים משכילות בודדות שהחלו לכתוב בשפת הקודש, קראו תיגר על המוסכמה בדבר אי יכולתן האינטלקטואלית. דרך הכתיבה בעברית הן ניכסו את 'שפת האב' לכתיבה הנשית, ויצרו שני מעגלי זהות: מעגל 'לשון האם' של הכתיבה הנשית ומעגל 'שפת האב' שהציב אותן כחלק מהתרבות הלאומית הכללית. 16טובה כהן 'בתוך התרבות ומחוצה לה – על ניכוס \"שפת האב\" כדרך לעיצוב אינטלקטואלי של האני הנשי', סדן ב, ירושלים תשנ\"ז, עמ' 110-69 . הכותבות המעטות מתקופת ההשכלה, הביאו לפריצת גבולות באמצעות מתן פרשנות נשית מחודשת לטקסטים המסורתיים, והובילו לעיצוב 'אני' נשי בדרך מקורית ואמיצה. 17כתביהן של הנשים המשכילות, המעידים על ידענותן הרבה ועל בקיאותן בכתובים, אוגדו בתוך: טובה כהן ושמואל פיינר, קול עלמה עבריה: כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה, תל אביב 2006 . וראו עוד על כך בהרחבה בהקדמה לספר. בנוסף ראו גם: טובה כהן, 'משכילות ולמדניות – שורשיה של כתיבת נשים מודרנית בעברית', מסכת, ה (2006), עמ' 43-27 .", "נדמה שקו ישיר נמתח בין אותן כותבות אמיצות של ספרות ההשכלה אל חלוצות הכתיבה המדרשית הנשית בימינו. בהיעדר מסורות נשיות של 'אימהות ספרותיות', מנכסות הדרשניות כלים גבריים לפרשנות הכתובים, על מנת להאיר מיתוסים עתיקים, לקרוא בהם מחדש מזווית ראייה נשית ולהעניק להם נופך חדש. הזרקור מוסט מקדמת הבמה אל השוליים, מוצא שם דמויות נשיות נשכחות ומציב אותן במרכז.", "במדרשיהן מקשיבות הנשים הדורשות לקולן של נשות המקרא והתלמוד דוגמת מיכל, רחל, שרה, בת יפתח ובנות צלפחד, ממלאות חללים ופערים בטקסטים המקודשים ומעלות קושיות חדשות מנקודת מבט נשית. במדרשים אחרים, הן רושמות רגעים אינטימיים בחייה של אשה, שעד כה נידונו, אם בכלל, מנקודת מבטו הבלעדית של הדרשן הגברי. בציפורן דקה, מיומנת ועדינה, הן משרטטות תמונה מורכבת של רגעים שבירים ועדינים שמציפים רגשות עזים: עקרות ופוריות, יחסים בין בני זוג, אימהוּת, אונס וגירושין.", "לצד העיסוק בנשים המקראיות ובחייהן של נשים, כללנו בספר זה גם מדרשים הקוראים תיגר על התפיסה הגברית המקובלת ועל הפירוש הגברי שניתן למקומה של האשה בתרבות ובמסורת היהודית. פירושים חדשים לפסוק 'והוא ימשול בך', 18ראו מדרש 'ואל אישך תשוקתך' של רבקה לוביץ, עמוד 30 וגם מדרש 'והוא ימשול בך' של דנה פולבר, עמוד 31 . הסתכלות אמיצה על 'שעשני אשה' 19ראו מדרש 'שעשני אשה' של דנה פולבר, עמוד 147 . וקריאה חתרנית של אגדות תלמודיות שונות, פותחים דיון מרתק באשר למקומה של האשה במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי כאחד.", "שאלות אחרות שאינן נחלתן הבלעדית של נשים, מושמעות אף הן מפי הנשים הדורשות. מדרשים רבים עוסקים בתאולוגיה, בתאודיציה, בשאלת דרך ה' בעולמו בבחינת 'בכל דרכיך דעהו', ביחסים בין בני האדם, או בקריאה מחדש של טקסטים 'גבריים' מובהקים.", "במאמרה 'לעמוד שוב בסיני: זיכרון יהודי ממבט פמיניסטי', 20Judith Plaskow, `Standing Again at Sinai: Jewish memory from a . Feminist Perspective`, Tikkun vol. 1 no. 2, New York 1990 מצביעה ג'ודית פלסקו על אופיו האנדרוצנטרי של המדרש שנוצר עד ימינו, המשקף את החוויה הדתית היהודית-גברית ואת ניסיון חייהם של בעלי המדרש הגברים. היא קוראת לעבּות את המסורת היהודית ואת הזיכרון היהודי באמצעות כתיבה מדרשית וליטורגית פמיניסטית, שתהפוך את המסורת לכזו שתשקף גם את החוויה הדתית של האשה היהודייה. את המדרש הנשי הצומח מניסיון החיים הנשי היא דורשת להציב כשווה-ערך דתי למדרשים הגבריים שנכתבו עד כה, אשר התקבלו כחלק מהקנון המסורתי. עתה, משנפרץ ה'צופן התלמודי', ונפתחו בפני הנשים גם שערי היצירה התורנית, אנו תפילה כי בכך תונח התשתית לבניין איתן של יצירות נשיות אמיצות, חדשות ומחדשות, שיצטרפו למסד הרחב שיצרו חכמי חז\"ל לפניהן.", "ישראלי", "מתחילת הדרך היה ברור לנו כי מדרשי הנשים שייכללו בספר זה יהיו פרי עטן של נשים ישראליות, בחינת 'כי מציון תצא תורה'. אמנם, מדרשי הנשים הראשונים נכתבו בשנים האחרונות בעיקר בארצות הברית, 21על מפעל המדרשים הנשיים בארצות הברית ראו: Jody E. Myers,`The Midrashic Enterprise of Contemporary Jewish Women', Studies in Contemporary Jewry, vol., XIV (2000) וכותבות אלה הן שפרצו עבורנו את הדרך, אולם מדרשיהן שונים מאלה הישראלים הן בסגנונם הפרוזאי, רחב היריעה, והן, כמובן, בלשונם שכתובה באנגלית. הכתיבה בשפה העברית, יוצרת מערכת מסועפת של אלוזיות ומשקעים, משחקי מילים וריבוד משמעויות בתוך הטקסטים עצמם. הדורשות הישראליות יוצרות באמצעות אותם הכלים העתיקים שעמדו לרשות חכמי המדרש והתלמוד, הן מצד המבנה הצורני שלהם והן מצד שימושי הלשון. העברית המודרנית המניחה נדבך נוסף על גבי הפסוקים העתיקים, מעניקה למדרשים המודרניים נופך מעניין ומורכב ומטעינה אותם במשמעויות חדשות.", "יתרה מזאת, גם התכנים של מדרשי הנשים הישראליות, הקשורים חלקם בזמן ובמקום, מציירים את מערכת היחסים המורכבת של הנשים עם העם, הארץ והמדינה. מדרשים על מייסדי הקיבוץ, מדרשים על תפילות לגשם, ומדרשים המתייחסים למוסד הרבנות הממלכתית – הם כולם פועל יוצא של פסיפס צבעוני ומרתק של יוצרות החיות כיום במדינת ישראל.", "המנעד העצום של הכותבות אינו מפסיק להפתיע אותנו: נשים מבוגרות וצעירות, יוצאות עיר ויוצאות כפר וקיבוץ, נשים דתיות וחילוניות, אורתודוקסיות, קונסרבטיביות ורפורמיות, נשים מלומדות יותר ופחות, נשים שכתבו מדרשים בעבר לצד כאלה שזו להן התנסותן הראשונה בכתיבה מעין זו. כל אלה חברו למעיין נובע של יצירה אמיצה ומקורית שמצאה מקומה באכסניה משותפת זו.", "לפני שנברך על המוגמר, היה עלינו לצלוח עוד מהמורה אחת. שאלת חלוקת הספר לשערים לא נתנה לנו מנוח: תהינו, האם ללכת בדרכם של חז\"ל ולהגדיר חלוקה טכנית לפי סדר הכתובים, האם לקבוע את סדר המדרשים על פי שמות הכותבות, או אולי ליצור קבוצות של מדרשים בעלי מכנה משותף רחב. במשך ימים ארוכים פירקנו והרכבנו, פרמנו ותפרנו, בניסיון למצוא פתרון שיאפשר, מחד, חיים עצמאיים לכל מדרש, ויעמידו, מאידך, בהקשר המתאים מבלי לכפות עליו פרשנות חיצונית.", "לבסוף, החלטנו להיתלות באילנות גבוהים: ככל הנראה, עמדו ח\"נ ביאליק וי\"ח רבניצקי בפני דילמה דומה בבואם לחלק לשערים את 'ספר האגדה' שערכו. ההכרעה נפלה על חלוקה נושאית-כרונולוגית, ברוח ספר האגדה.", "הספר נפתח בסדר כרונולוגי של הכתובים: 'מעשה בראשית ודורות ראשונים', 'אימהות ואבות', 'ישראל במצרים ויציאת מצרים', 'ישראל במדבר' ו'נביאים וכתובים'. המשכו בשערים 'תלמוד תורה', 'הגדה של פסח' 'בין אדם למקום' ו'שעשני אשה' (עם חלוקה לנושאי משנה: 'שאהבה נפשי', 'פרי בטן', 'בין הורים לילדים' ו'צדק ומשפט'), וחתימתו בשער הנקרא 'עולם ומלואו'.", "למעלה משנתיים חלפו מאז הפגישה הראשונה של תמר ושלי, שנים שבמהלכן מצאנו זו אצל זו שפה משותפת, יד תומכת ואוזן קשבת. בד בבד עם תהליכי ההפריה הרוחנית של ימים הרי-גורל ותוכן, חווינו שתינו הריונות ולידות של בנותינו הקטנות. בתוך מהומת חיי היומיום הסוערים, בין קריירה תובענית ומשפחות תובעניות עוד יותר, פיתחנו כישורי לוליינות מרשימים ויכולת חלוקת קשב יוצאת דופן. בעוד כרסינו בין שינינו, ניהלנו דיונים סוערים, יד אחת תומכת בתינוקת יונקת, יד שנייה מטגנת חביתה, ובין כתף לאוזן נצמדנו לאפרכסת בפלפול תלמודי מורכב ומרתק. רעיונות פרשניים פשטו צורה ולבשו צורה, פסוקים ומקורות אותרו ונטענו במשמעויות חדשות, ומדרשים קרמו עור וגידים.", "במשך מאות שעות, למדנו רצוא ושוב את המדרשים הרבים והמגוונים שקיבלנו. ערכנו למולם שוב ושוב חשבון נפש נוקב וטעון, משתוקקות להעמיד במה לקריאה חדשה של הטקסטים העתיקים, וחוות בצוותא את ההתרגשות של סיבוב המפתח בשער הנעול. תקוותנו, כי פתחנו צוהר אל עולם חדש ומופלא, והצלחנו לסלול דרך חדשה לנשים רבות.", "ולוואי ונזכה בכך להגדיל תורה ולהאדירה:", "כִּי כֹה אָמַר ה'... לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ' (עמוס ה, ד)." ], "Creation of the World": { "I": [ "עזר כנגדו
ברוריה ארן", "'שתהיה לו חברה נאותה ומשותפת לו כל צרכו, ולזה אעשה לו העזר הראוי והנאות לו, השווה לו' (ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק, שער שמיני)", "'לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָֽאָדָם לְבַדּוֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּֽוֹ' (בראשית ב, יח)", "מאי עֵזֶר?
הצלה, שנאמר 'כי אלהי אבי בעזרי ויצלני מחרב פרעה' (שמות יח, ד).
הגנה, שנאמר 'עזרנו ומגננו הוא' (תהלים לג, כ).
ישועה, שנאמר 'עם נושע בה' מגן עזרך' (דברים לג, כט).
גאולה, שנאמר 'אני עזרתיך נְאֻם ה' וגאלך קדוש ישראל' (ישעיה מא, יד).
ובמה האשה עוזרת את האיש?
שהיא מצילתו, מגינתו, מושיעתו וגואלתו מהיות לבדו.", "ומהו כנגדו?
יש נגד שהוא מוּל, ויש נגד שהוא שווה, שנאמר 'ואלכה לנגדך' (בראשית לג, יב).
ופתר רבנו שלמה יצחקי על אתר: 'וזהו לנגדך – בשווה לך', שהרי הלכו יחד, שהשלימו יעקב ועשיו קודם הליכתם, וכעת הלכו זה לצד זה, בשווה.", "והיאך האשה היא כנגד האיש?
והרי כך אמרה התורה 'ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו' (בראשית ב, כ).
מלמד שלא נמצא לו עזר כנגדו מבין החיות והעופות, שאינם כמותו.
לכך נצטרך אשה, שרק היא שווה לו.", "וזהו שאמרו 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'.", "אין מקרא יוצא מידי פשוטו – בבלי, יבמות כד, ע\"א." ], "II": [ "לזאת ייקרא אשה
מירי וסטרייך", "'וַיִּקְרָא הָֽאָדָם שֵׁמוֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹֽא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּֽוֹ... וַיֹּאמֶר הָֽאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵֽעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻֽקְחָה־זֹּֽאת' (בראשית ב, כ; כג)", "וייקץ מן התרדמה וירא והנה עצם מעצמיו.
היה מזדרז אדם להשלים מלאכת קריאת שמות זכר ונקבה ואמר: לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻֽקְחָה־זֹּֽאת.'
והאשה רואה איך אומר אדם מֵאִישׁ לֻֽקְחָה' – חלק היא, ולא בריאה נפרדת.
והנחש רואה אל תוכה, מוסיף איסור, פוקח בעורמתו תרדמת עיני אדם, וסוף פקיחה זו – קללות: עפר זחילה, עצב הולדה, זעת אפיים.
ואדם רואה: שלוש קללות – נחש, אשה, איש. ומבין – קללה נפרדת, בשר נפרד, עצמיות נפרדת. זאת הפעם לא רק עצם מעצמיי, בשר מבשרי; זאת הפעם עזר כנגדי.
באותה השעה נשלמה מלאכת קריאת השמות, 'וַיִּקְרָא הָֽאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָֽיְתָה אֵם כׇּל־חָֽי' (בראשית ג, כ)." ], "III": [ "ויקדש אותו
תמר ביאלה", "'וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל־צְבָאָֽם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכׇּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָֽׂה' (בראשית ב, א-ב) ", "על שום מה חזר הכתוב ושנה שֶכִלָה הקדוש ברוך הוא ביום השביעי ממלאכתו? ללמדך שראשונים החלו כָלים שמים וארץ מעצמם. שעד אותו היום היו עומדים ומתקיימים. הגיע היום השביעי, סדקים ניתנו בהם והם הולכים ונשברים.", "נבהל הקדוש ברוך הוא ופסק ממלאכתו. אמר בלבו: 'עד מתי אני בורא את אלה, והם הולכים להם ומתכלים מעצמם?'
ישב במקומו, שנאמר 'וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי', והתבונן בכל מה שאמר עליו שהוא טוב ומה שאמר עליו שהוא טוב מאוד.", "ראה שכל בריאה ובריאה שברא היא טובה והיא מתּכלֵית, וכל מעשה ומעשה שעשה הוא כָלֶה והוא טוב, והיה צר לו עליהם וצר לו על עצמו. ביקש עצה כיצד לשמור ולתקן עולם שברא, שהולך ושב לו לתוהו ובוהו, עד שמצא.", "מהו אותו הדבר שמצא? שהמציא את הקידוש, שנאמר 'וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ' (בראשית ב, ג). אמר: יבואו ברכות וקידושים ויראה כל דבר ודבר וכל מעשה ומעשה שיש בעולם, צד חִיּוּת שבו וצד טוב שבו, ועל ידי שנזכר בו אותו הצד, נתחזק אותו הדבר ונתחזק אנחנו בעצמנו, ותתעכב במשהו כְלָיָה שבעולם, ויתעכב במשהו כליון שבנפשנו. ועל זה נאמר 'שָבַת וַיִּנָפש' (שמות לא, יז)." ], "IV": [ "חוה, אדם ועץ הדעת
רבקה לוביץ", "'וַתֵּרֶא הָֽאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַֽאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל' (בראשית ג, ו)", "מניין ששניים העומדים באותו מקום, אין האחד רואה מה שרואה חברו?", "בבית מדרשה של ברוריה דייקו ואמרו, על האשה בגן עדן נאמר 'וַתֵּרֶא הָֽאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַֽאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל'' (בראשית ג, ו), ועל האיש לא נאמר ולא כלום.
ואמרו שראתה האשה את העץ וראתה את הפרי, אך האיש לא ראה אלא את הפרי. ויש אומרות שגם את הפרי לא ראה. ואם כך למה אכל? שראה אדם הראשון במבט עיניה של האשה עשרה קבין של חוכמה ודעת ועל כן אכל.
ומניין שעמד אדם הראשון באותו מקום שבו עמדה האשה, ומול אותו העץ ואותו הפרי? שנאמר 'וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל' (שם). מלמד שהיה עומד עמה במקומה.", "בבית מדרשה של ברוריה נמנו וגמרו שדעה יתרה יש באשה והקדוש ברוך הוא לא ציווה לה ולא כלום. ובמה נחלקו? יש שאמרו שמתוך שהאל לא ציווה אותה בכלום נהייתה בה דעת; ויש שאמרו שמתוך שהייתה בה דעת לא ציווה אותה האל בכלום.", "לדעת אותן שסברו שמתוך שהאל לא ציווה אותה בכלום נהייתה בה דעת, איש ואשה שווים נבראו ואין לזו יתר על פניו של זה, אלא שאדם הראשון, נגלה אליו הקדוש ברוך הוא והורה לו כיצד לנהוג בעולמו, ואילו לאשה לא הורה דבר. כיוון שכך, הוצרכה זו להתבונן בתוך עצמה, להביט בעולם, ולהבין דבר מתוך דבר. כיוון שהסתכלה האשה בעולם שמעה את הנחש, ראתה את הפרי וראתה את העץ, וראתה שהוא נחמד להשכיל.", "לדעת אותן שסברו שמתוך שהייתה בה דעת לא ציווה אותה האל בכלום, ראה הקדוש ברוך הוא שבינתה של האשה יתרה משל האיש, ולפיכך את האדם הראשון ציווה שלא לאכול מן העץ ואילו לאשה לא אמר כלום. ושאלו חכמות – אם כן, מה ראתה זו לאכול מן העץ? וענו להן, שאשה זו בעלת אמונה הייתה, וראתה בעולמו של הקדוש ברוך הוא שהוא מלא כל טוב, וסברה שטוב יבוא לעולם אם תאכל מן העץ.", "ומחמת שנתמלאה אשה ראשונה בחוכמה ובדעת, ביקשה להיניק את כל העולם כולו וליתן אף להם מכוחם של העץ והפרי, שנאמר 'וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל', 'גַם' לרבות שאר העולם.", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: רבקה לוביץ, 'ותלך לדרוש – מדרש נשים יוצר', טובה כהן (עורכת), האשה ביהדות: סדרת דיונים, 11(תשס\"ג), עמ' 9-10. ", "שבינתה של האשה יתרה משל האיש - בבלי, נדה מה, ע\"ב." ], "V": [ "ואל אישך תשוקתך
רבקה לוביץ", "'וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשׇׁל־בָּֽךְ' (בראשית ג, טז)", "שאלה תנֹות לשכינה: 'בתורתה של ברוריה כתוב: ואל אשתך תשוקתךְ והיא תמשול בְּךָ'.
אמרה לך השכינה: אלו ואלו דברי אמת ושניהם בדיבור אחד נאמרו, שהרי כל המשתוקק על חברו, חברו מושל בו, אלא שדיברה תורת משה בלשון בני אדם, אלו הזכרים.", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: רבקה לוביץ, 'ותלך לדרוש – מדרש נשים יוצר', טובה כהן (עורכת), האשה ביהדות: סדרת דיונים, 11)תשס\"ג), עמ' 12.", "תנות – ראו מדרשי בת יפתח, רבקה לוביץ, עמ' 100." ], "VI": [ "והוא ימשול בך
דנה פולבר", "'וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשׇׁל־בָּֽך'ְ (בראשית ג, טז)", "מהו 'והוּא יִמְשָל בִָּךְ?'
לא נתקללה חוה, אלא במשלים שימשילו עליה בני אדם.
רבותינו, זכרם לברכה, המשילו נשים לכל דבר בעולם:
רצו להמשילן לכוס, המשילו.
חפצו להשוותן לבשר, השוו.
ביקשו לדמותן לפת, דימו.
איוו לתארן כקרקע, תיארו.
היו הן בעיניהם כתבשיל, ככבשות, כאווזות, כגופו של אדם; וגם כחמת מלא בדבר זה או אחר, וכערווה.
לעתיד לבוא יתקיים: 'השבתי את המשל הזה ולא ימשלו אתו עוד בישראל' (יחזקאל יב, כג).", "להמשילן לכוס – בבלי, נדרים כ, ע\"ב. להשוותן לבשר – שם. לדמותן לפת – בבלי, יומא יח, ע\"ב. לתארן כקרקע – בבלי, סנהדרין עד, ע\"ב. כתבשיל – בבלי, פסחים קיב, ע\"א. ככבשות – מדרש שכל טוב [בובר] בראשית פרק כב. כאווזות – בבלי, ברכות כ, ע\"א. כגופו של אדם – בבלי, ברכות כד, ע\"א. חמת מלא – בבלי, שבת קנב, ע\"א. כערווה – בבלי, גטין צ, ע\"א." ], "VII": [ "מדרש שמיעה
רבקה לוביץ", "שלוש נשים קשתה עליהן השמיעה, ונתבעו על מה שלא שמעו.
האחת ספק שמעה ספק לא שמעה ולקתה; השנייה שמעה פתח האוהל וננזפה; השלישית לא שמעה ולקתה.", "ספק שמעה ספק לא שמעה ולקתה זו חוה. שנאמר 'ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו' (בראשית ב, טז-יז), ואומר: 'ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו' (שם, ג, יז).
וחוה היכן הייתה באותה שעה? יש אומרות שחוה לא שמעה דבר ה', שהרי הצלע אין דרכה לשמוע. לפיכך בשעה שקצף ה' לא אמר לה אלא 'מה זאת עשית' (בראשית ג, יג). ויש אומרות שחוה שמעה את דבר ה', שהרי אדם הראשון דו- פרצופין היה ומה ששמע הזכר אף הנקבה שמעה, מפני שהיא עמו בשמיעה. ולקתה, שנאמר 'הרבה ארבה עצבונך והרנך' (שם, ג, טז).", "שמעה וננזפה זו שרה. שנאמר 'ושרה שמעת פתח האהל' (בראשית, יח, י). ומדוע צחקה שרה? אלא כל האומר שרה חטאה אינו אלא טועה. שהרי אינו דומה מי ששומע נבואה שנדברה אליו למי ששומעת נבואה פתח האוהל. שכאן יודע ומרגיש בטיבה של אותה נבואה, ואילו כאן שומע את הנבואה כשומע דברי חברו. פעמים שהוא מאמינם, פעמים שאינו מאמינם. וננזפה, שנאמר 'למה זה צחקה שרה' (שם, יח, יג).", "לא שמעה ולקתה זו אשת לוט. שנאמר 'המלט על נפשך אל תביט אחריך' (שם, יט, יז). ואשת לוט היכן הייתה באותה שעה? יש אומרות שלא הייתה לידו באותה שעה, שהיתה מכינה לו צידה לדרך. ויש אומרות שהייתה לידו וסברה שלא נצטוותה בדבר כלל, שהרי נאמר 'אל תביט אחריך'. ולקתה, שנאמר 'ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח' (שם, יט, כו). ומהו שנאמר 'אחריו' ולא 'אחריה'? מלמד שנהג עמה הקב\"ה כמה שהיה נוהג עם לוט אילו הביט אחריו, ונענשה זו על מה שנצטווה זה.", "'וַתְּהִי נְצִיב מֶֽלַח' (בראשית יט, כו)", "שאלו בבית מדרשה של ברוריה: למה נעשתה אשת לוט לנציב מלח?
ובמקום אחר שאלו: נשים כיצד שומעות את דבר ה'? ואמרו: יש שבעליהן מדברין עמן בלילה מה ששמעו מפי הגבורה, ויש ששומעות פתח האוהל את דבר ה'. אלא שכולן ננזפות ולוקות כאילו הן היו שם, כאילו הן שמעו וכאילו דיבר ה' אליהן ממש, שהרי כבר אמרו: 'אשתו כגופו'. ועל עלבון זה הנשים בוכות, ודמעותיהן מתגלגלות ונאספות על אשת לוט, ששם אין לה, אך היא יציבה ועומדת, וטעמה עמה כל הדורות עד עצם היום הזה.
ועוד אמרו בבית המדרש של ברוריה: לעתיד לבוא יימס נציב המלח. יש אומרות מפני שיבואו מים של תורה וימסו אותו. ויש אומרות שלא יהיו עוד נשים שדמעותיהן יתגלגלו על אשת לוט. ויש אומרות שני הדברים חד הם.", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: רבקה לוביץ, 'ותלך לדרוש – מדרש נשים יוצר', טובה כהן (עורכת), האשה ביהדות: סדרת דיונים, 11(תשס\"ג), עמ' 14. ", "אדם הראשון דו-פרצופין היה – בבלי, ברכות סא, ע\"א. אשתו כגופו – בבלי, יבמות סב, ע\"ב." ], "VIII": [ "דמעות המלח
רותי תימור", "'וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל־נַפְשֶׁךָ אַל־תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹד בְּכׇל־הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן־תִּסָּפֶֽה' (בראשית יט, יז)", "בשעה שהאש החלה אוכלת את בתי סדום אמר לה לוט לאשתו: מהרי, הכיני לחם וחמת מים ונברח על נפשנו פן ניספה. אמרה לו: אנחנו את נפשנו נציל, ובנותינו יישארו כאן?
ומניין שהיו ללוט עוד בנות שנותרו מאחור? שבתחילה נאמר 'ויאמרו האנשים אל לוט עד מי לך פה חתן ובניך ובנתיך' (בראשית יט, יב), ובתר כתיב 'קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת' (שם, יט, טו). מלמד שנותרו הנשואות מאחור עם בעליהן. אמר לה: הסי אשה! עשי כדבריי!
שתקה.", "ויוציאום המלאכים מהעיר ולא אמר לוט לאשתו דבר מדבריהם. הלך הוא בצעד בוטח, והיא משתרכת אחריו. היה לבה כבד עליה מאוד, הפכה ראשה לאחור וראתה את עירה, את משפחתה ואת רכושה עולים באש.
'ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח' (בראשית יט, כו). דמעה אחר דמעה נטפה מעיניה, והדמעות הולכות ומתמלאות, הולכות וגוברות עד שנעשו לנציב מלח. התמוטטה ונפלה, ולא זזה עוד.
ולוט לא הביט לאחורי.", "חז\"ל אמרו 'במלח חטאה ובמלח נענשה', ואני אומרת, לא חטאה ואף על פי כן לקתה.", "שנותרו הנשואות מאחור – על פי פרקי דרבי אליעזר, כה. במלח חטאה – על פי בראשית רבה נא, ה." ], "IX": [ "שיחתן של בנות לוט
תמר ביאלה", "'וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כׇּל־הָאָֽרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת־אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָֽרַע' (בראשית יט, לא-לב)", "ותאמר הבכירה אל הצעירה: 'אָבִינוּ זָקֵן'.
ותען לה הצעירה: שזקנתו קפצה עליו. אבל אמנו לעולם לא תזקין, שבאותה השעה שביקש אבינו להוציאנו – לא הביטה בנו, ועל כן נענשה שתביט לנצח על החורבן. ועל שלא חמלה עלינו ולא לחמה בעבורנו, הייתה לנציב של מלח.", "ותאמר הבכירה אל הצעירה: 'וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ'.
ותען לה הצעירה: שלא נותר עוד איש בארץ שיבקש להגן על החלש, כמו שנאמר: 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש' (שמות ב, יב) ונאמר: 'וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע' (ישעיה נט, טז).", "וכשביקשו אנשי העיר מאבינו שיוציא את האנשים, אמר להם: 'הנה נא לי שתי בנות... אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם' (בראשית יט, ח).", "ותאמר הבכירה: 'לְכָה נַשְׁקֶה אֶת־אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָֽרַע'. ותינחם הצעירה ותען: שאנחנו זרעו שבעולם וממנו נחייה את עצמנו ונמציא לעצמנו תקווה.", "וסופן של בנות לוט, שיצאה מהן שושלת מלכות שנאמר:
'ותלד הבכירה בן, ותקרא שמו מואב' (בראשית יט, לז)
וישאו להם נשים מאביות... ושם השנית רות' (רות א, ד)." ] }, "Matriarchs and Patriarchs": { "I": [ "ניסיונותיה של שרה
נעמה אלדר", "'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו' (משנה, אבות ה, ג)", "עשרה ניסיונות נתנסתה שרה אמנו ועמדה בכולם, להודיע כמה כוחה וכמה גדולה הייתה תקוותה.", "שהייתה עקרה וולד לא היה לה;
ונלקחה ממולדתה ומבית אביה לארץ לא נודעת;
שנדרשה לשקר בעבור אברם בבואה למצרים ונלקחה לבית פרעה ונעשה לה מה שנעשה;
שהרתה שפחתה המצרית לאברם אישהּ;
והקלה בה שפחתה; ואמר לה אישה 'עשי לה הטוב בעיניך' (בראשית טז, ו);
ששמעה מפתח האוהל את בשורת לידתו של יצחק; שהמתינה שנים רבות לאברם אישה שישוב ממסעותיו וממלחמותיו;
שנדרשה לשקר בעבור אברהם בבואה לגרר ונלקחה לבית אבימלך ונעשה לה שם מה שנעשה;
שנלקח בנה ממנה לעקדה." ], "II": [ "מדרשי הגר
אילה צרויה", "'וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת־נֶפֶשׁ הַגֵּר' (שמות כג, ט)", "'וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר' (דברים י, יט)", "אל תקרי הַגֵר אלא הָגָר. ואתם ידעתם את נפש הָגָר?
ואהבתם את הָגָר?", "שלושה צעקו ונשמעה צעקתם, ועל שום השמיעה נקרא שמו ישמעאל: הגר, 'וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך' (בראשית טז, יא); ישמעאל, 'וישמע אלהים את קול הנער' (שם, כא, יז); ואברהם, שנאמר 'ולישמעאל שמעתיך' (שם, יז, כ).", "שניים צחקו ונשמע צחוקם, ועל שום צחוקם נקרא שמו יצחק: שרה, 'ותצחק שרה בקרבה' (שם, יח, יב); אברהם, 'ויפל אברהם על פניו ויצחק'. (שם, יז, יז).
והאחד, שומע קול חי, עונה מן המדבר ומפתח האוהל.", "אברהם, אב המון גויים, שנאמר: 'ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם' (שם, יז, ה), עכשיו הרי את אב לכל העולם כולו שנאמר 'כי אב המון גוים נתתיך' (שם). הגר, אם המון גויים רבים, שנאמר 'ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב' (בראשית טז, י). ולהודיע חיבתה של הגר נקראו גויים על שמה, שנאמר 'אהלי אדום וישמעאלים מואבו הגרים' (תהלים פג, ז).", "צאנה וראינה כמה אהב יצחק את הגר, וכמה כיבד את שרה אמו.
אמרה שרה לאברהם: 'גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק' (בראשית כא, י). ישבה הגר בבאר לחי רואי, שנאמר 'ותקרא שם ה' הדבר אליה אתה אל ראי. כי אמרה הגם הלם ראיתי אחרי ראי. על כן קרא לבאר באר לחי ראי' (שם, טז, יג-יד). ורק לאחר מיתתה של אמו הלך יצחק וישב שם עם הגר שנאמר 'ויצחק בא מבוא באר לחי ראי' (שם, כד, סב).", "מעשה אבות ואימהות סימן לבנים ולבנות, מניין?", "ששלח המלאך את הגר המצרית אל שרי מן העין, שנאמר: 'והתעני תחת ידיה' (בראשית טז, ט). ובבין הבתרים הראה האל כי ירדו בני ישראל למצרים: 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם' (שם, טו, יג);זו השליכה את הילד כמטחווי קשת באין מים וצפתה לראות מה ייעשה לו, וזו שילחה את הבן על פני מים ואחרת צפתה לראות מה ייעשה לו; והאל, ששמע 'אל קול הנער באשר הוא שם' (בראשית כא, יז), ושמע 'את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם' (שמות ו, ה) – גאלם על ידי אותו שנמשה מן המים.", "על כן לימדם הקב\"ה: 'ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים' (שם, כג, ט).", "מדרשים אלו פורסמו לראשונה בעמודים, 708 [2] (חשוון-כסלו תשס\"ז).", "אב המון גויים – תוספתא, ברכות א, יב. הלך יצחק וישב שם – ראו בראשית רבה ס, יד" ], "III": [ "לו ישמעאל יחיה לפניך
דנה פולבר", "'לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶֽיךָ' (בראשית יז, יח)", "'כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָֽרַע' (בראשית כא, יב)", "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶֽיךָ' – מה ראה אותו צדיק לקפח את שרה אשתו?
ראה לנגד עיניו: 'קח נא את בנך' (בראשית כב, ב); וראה המלאך קורא לו ומבקש: 'אל תשלח ידך אל הנער' (שם, כב, יב); וראה ידו המונפת נרפית ונופלת; וראה הבן מביט בו בעיניו השתוקות, הכבויות, המסרבות לראות.
וראה עצמו משתתק ונסוג, עד שנזכר שהילד עודנו עקוד על המזבח, והוא מתיר אותו, ומכאיב לגופו בחבלים.
וראה כיצד הם יורדים מההר, צועדים בדרך חזרה, ולא נשמע 'אבי' ולא נשמע 'בני'.
וכשראה אברהם את כל מה שצפוי לבנו, אמר 'לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶֽיךָ'. אך כבר נגזרה גזרה במרומים – 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (בראשית כא, יב)." ], "IV": [ "שרה והעקדה
רבקה לוביץ", "'וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' (בראשית כב, א)", "הַדְּבָרִים', אלו דברים שהיו עם שרה. והאלוהים ניסה את שרה.
והמלאך אמר לה: קחי נא את בנך את יחידך אשר אהבתְּ את יצחק, ולכי לךְ אל ארץ המוריה והעליהו שם לעולה.
ושרה אמרה: לא. כי לא תשחוט האם את בנה.
ובבוקר השכם, נתעוררה שרה ונזדעזעה, כי הנער איננו וגם אברהם אביו איננו. פרשה ידיה אל אל שבשמים ואמרה: ריבונו של עולם, יודעת אני שמי ששוחט בנו בשם האל, סופו שאין לו בן ואין לו אלוהים. סלח נא לאברהם שטעה בדבר. זכור נא שלא עלה על לב אם להקריב את בנה לאל, והצל הנער מידו.
אותה שעה שלח אברהם את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו. ומלאך ה' קרא אל אברהם ואמר: 'אל תשלח ידך אל הנער כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה' (בראשית כב, יב) אף על פי שלא חשכת את בנך. ועל כך נאמר 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה' (שם, כא, יב), לפיכך: 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (שם).", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: רבקה לוביץ, 'ותלך לדרוש – מדרש נשים יוצר', טובה כהן (עורכת), האשה ביהדות: סדרת דיונים, 11 (תשס\"ג), עמ' 17." ], "V": [ "שרה והאיל
צביה ולדן", "'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא־תִקְרָא אֶת־שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָֽהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן' (בראשית יז, טו-טז)", "'וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת־הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנֽוֹ' (בראשית כב, יג)", "'וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּֽי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָֽל' (בראשית לב, כט)", "היכן הייתה שרה באותה השעה?
השכימו אברהם ויצחק בנו והשכימה אף היא. צררה להם זיתים ותאנים ומילאה להם הנאד. השקיפה מתוך האוהל ולִבּה כבד עליה.
איִל היה לה לשרה שהיה אהוב עליה מכל עדריה. מיד כשנעלמו האב ובנו בעיקול הדרך, קראה שרה לאותו האיל ואמרה לו: 'מהר, אל תתמהמה. עלה אחריהם ההרה במקומי. הצבי ישראל, קום והצל את בני מיד אביו'. שמע אותו האיל, הלך במצוותה ובדרכו שרה עם אלוהים." ], "VI": [ "הסנה והעקדה
נאוה גרינפילד", "'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ אֶת־חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־לוֹ הָאֱלֹהִֽים' (בראשית כב, ג)", "'וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּֽי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָֽה' (בראשית כב, ז)", "'וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת־אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּֽל' (שמות ג, ב)", "שנינו: אש הסנה הבוער, היא האש שהביא אברהם לעקדת יצחק. שנאמר 'הנה האש והעצים', ונאמר 'והסנה בוער בָּאֵש'. איזו אש? זו אִשו של אברהם.
ומה היא אשו של אברהם? זו אש הדבקות אשר נשאה אותו לעקוד את בנו. שנאמר 'האש והעצים'. 'העצים' שנאמר 'ויבקע עצי עולה'; והאש – לא שמענו. אלא כך אמרו: זו אש הדבקים בה', אשר בכוחה הלך לשחוט את בנו.
ויש אומרים: מניין שאותה אש בערה באברהם ובסנה? שנאמר 'והאלהים נסה את אברהם' (בראשית כב, א), ונאמר 'ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה' (שמות ג, ד).
מאי 'מתוך הסנה'? מתוך אותו ניסיון.", "וכיצד הייתה האש עולה מהר המוריה אל הר חורב? אמרו: מלאך ה' אשר קרא לאברהם בהר המוריה, לא זז מאצל מזבח העקדה, עד שירדו יעקב ובניו למצרים. משירדו – הלך והתייצב בהר חורב בסנה, הוא ואשו של אברהם אשר שמר אצלו והרי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות! שתי שליחויות אין מלאך אחד עושה, אבל שליחות אחת עושה. ומהי אותה שליחות? לשמור על צאצאיו של אברהם אבינו ולקיים 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (בראשית כא, יב). זהו שנאמר 'אֵינֶנּוּ אֻכָּל'. לא ירדה על הסנה – אלו ישראל – המאכלת. 'וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ' (שמות א, יב).", "רד\"ו שנים היה המלאך בסנה הבוער. יש אומרים: רד\"ו שנים היה ולא ראו עוברי המדבר את האש עד שבא משה, ויש אומרים ודאי ראו.", "לא ראו, מניין? וכי יעלה על דעתך שראו סנה בוער ואיננו אוכל רד\"ו שנים ולא דיברו בו? ודאי שלא ראו. זהו שנאמר 'וַיַרְא וְהִנֵּה' (שמות ג, ב). כשהסתכל – היה. ראו, מניין? שנאמר 'בלַבַּת־אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה'. מהו 'הַסְּנֶה'? אותו הסנה הנודע. זה אשר נאמר 'אסרה נא ואראה... מדוע' (שם, ג, ג). 'מדוע' – נודע הדבר, אך סיבתו נסתרה.", "ומה זכה משה שראה את האש? באברהם בערה אש, ובמשה בערה אש. מה בין זו לזו?
אש שבערה באברהם – תשוקה הייתה בו למלא רצונו של אלוהים. אש שבערה במשה – תשוקה הייתה בו להציל את עם ישראל. אברהם אבינו הוליך את יצחק לעקדה; משה רבנו הרג את המצרי להחיות את ישראל. בא מי שביקש לקיים את עם ישראל והמשיך במקום שנעצר בו אבי האומה: 'אל תשלח ידך אל הנער' (בראשית כב, יב).", "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות – בראשית רבה נ, ב. רד\"ו שנה – על פי במדבר רבה יג, כ." ], "VII": [ "שרה והאשה השונמית
דנה פולבר", "האשה השונמית לא הייתה ולא נבראה, אלא משל הייתה. משל למי? לשרה אמנו.", "מלכים ב' בפרק ד
(ח) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּֽעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל־שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק־בּוֹ לֶאֱכׇל־לָחֶם וַֽיְהִי מִדֵּי עׇבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכׇל־לָֽחֶם. (ט) וַתֹּאמֶר אֶל־אִישָׁהּ הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִֽיד. (י) נַעֲשֶׂה־נָּא עֲלִיַּת־קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָֽׁמָּה. (יא) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל־הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב־שָֽׁמָּה. (יב) וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא־לָהּ וַֽתַּעֲמֹד לְפָנָֽיו. (יג) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמׇר־נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ ׀ אֵלֵינוּ אֶת־כׇּל־הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר־לָךְ אֶל־הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל־שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָֽׁבֶת. (יד) וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵֽין־לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵֽן. (טו) וַיֹּאמֶר קְרָא־לָהּ וַיִּקְרָא־לָהּ וַֽתַּעֲמֹד בַּפָּֽתַח. (טז) וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה (אתי) [אַתְּ] חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל־אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל־תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶֽךָ. (יז) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָֽׁע. (יח) וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל־אָבִיו אֶל־הַקֹּצְרִֽים. (יט) וַיֹּאמֶר אֶל־אָבִיו רֹאשִׁי ׀ רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל־הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל־אִמּֽוֹ. (כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל־בִּרְכֶּיהָ עַד־הַֽצׇּהֳרַיִם וַיָּמֹֽת. (כא) וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל־מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵֽא.", "שרה אמנו אשה גדולה הייתה. נקראה עברייה משום שהקדוש ברוך הוא היה עובר עליה תמיד. מאחר שהתגלה לה, החזיקה בו. נתייעצה עם אברהם אשהּ, ועשו לו מעין בית: מי שביקשו ללמוד דרכיו היו נכנסים אל ביתם. כיוון שנכנסו – שוחחו, כיוון ששוחחו – היו מכניסין עצמן תחת כנפי השכינה.", "נועץ הקדוש ברוך הוא במלאכיו: הנה חרדה שרה ואש אברהם, חרדה לדבר ה', מה לעשות לה? הרי מוצאת היא חן ושכל טוב בעיני כל אדם. ומה לעשות לה עוד?
השיבו: אבל בן אין לה ו אשהּ זקן.", "קרא הקדוש ברוך הוא אל שרה בפתח אוהל ודיבר אליה. אמר: שוב אשוב אלייך למועד הזה כעת חיה, והנה את, שרה, חובקת בן.", "התחילה שרה צוחקת בקרבה, עד שפרץ צחוקה החוצה. אמרה: זָקַנתי – אחרי בלותי הייתה לי עדנה? הלוא חדל להיות לי אורח כנשים. עוד הוסיפה: אברהם אישי אף הוא זקן. ועוד ביקשה: אד-ני אלוהים, אל תכזב בי. אך ה' פקד על שרה: כאשר אמרתי וכאשר דיברתי אעשה. יראה שרה, פסק צחוקה ותהר שרה ותלד בן זקונים לאברהם למועד הזה אשר דיבר אליה אלוהים.", "ותקרא שרה את שמו של הילד יצחק, לאמור: צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי. כלום תבעתי מאברהם 'הבה לי בנים'? שמא בנים פיללתי להיניק?", "בין כך ובין כך גדל הילד, נגמל, ויצא עם אביו להר המוריה.
משעלו להר, ואמר אברהם 'השה לעולה – בני', מלמל הנער 'נפשי, נפשי.", "נשא עוף השמים את קולו והביאו אל אמו, הניח את לחשו על ברכיה, בעדינות, כשם שמניחים איגרת אהבה.
קראה שרה באיגרת, אמרה לקדוש ברוך הוא: המצחק אתה בי ובילד אשר ילדתי?
וירע הדבר מאוד בעיני שרה על אודות בנה. סגרה בעדה ויצאה.", "(כב) וַתִּקְרָא אֶל־אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן־הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד־אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשֽׁוּבָה. (כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ (אתי) [אַתְּ] (הלכתי) [הֹלֶכֶת] אֵלָיו הַיּוֹם לֹא־חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלֽוֹם. (כד) וַֽתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶֽל־נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל־תַּעֲצׇר־לִי לִרְכֹּב כִּי אִם־אָמַרְתִּי לָֽךְ. (כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּֽז. (כו) עַתָּה רֽוּץ־נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמׇר־לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלֽוֹם. (כז) וַתָּבֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הָהָר וַֽתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהׇדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה־לָהּ כִּֽי־נַפְשָׁהּ מָֽרָה־לָהּ וַֽיהֹוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִֽי. (כח) וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִֽי. (כט) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מׇתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי־תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִֽי־יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל־פְּנֵי הַנָּֽעַר. (ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי־יְהֹוָה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶֽיהָ. (לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּשְׁעֶנֶת עַל־פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשׇׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד־לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּֽעַר. (לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל־מִטָּתֽוֹ.", "למדה קל וחומר מאברהם: מה אברהם יצא בחמור ובשני נערים, אף אני אצא באתון ובנער מה אברהם חבש חמורו, אף אני אחבוש אתוני מה אברהם הלך אל המקום אשר אמר לו האלוהים, ארוצה אף אני עד האלוהים מה אברהם הלך שלושה ימים ולא עצר אפילו לשם דיבור, אף אני ארכב בלא עצירה מה אברהם קיווה 'ונשובה', אשובה אף אני.", "קפצה הדרך לשרה, והגיעה להר המוריה בשעה שהעלה אברהם את יצחק על המזבח לא השגיחה שרה באברהם, ואף ביצחק, אפילו שדמם לבה למראיתו. ניגשה עד המקום.", "רעשה פמליה של מעלה: מה ליל דת אשה בינינו? ניגשו להודפה. היסה אותם הקדוש ברוך הוא: נפשה מרה לה, הרפו לה, ותגד לי.", "אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הֲשאלתי בן מאתךָ, הלוא אמרתי לא תשלה אותי.", "אמר הקדוש ברוך הוא למלאך: חגור מותניך וקח משענתי, וּקְרא אל אברהם לבל ישלח ידו אל הנער ולבל יעשה לו מאומה. ירד המלאך וקרא: אברהם! אברהם! שלום לך! שלום לאשתך! שלום לילד!", "אמרה שרה אם יצחק: חי נפשך אם אעזבךָ. ויבוא ה' אתה עד למזבח שעליו היה יצחק עקוד.", "והנה שב המלאך. אמר להם: אברהם אינו מקשיב אליי ואינו שומע בקולי. אומר הוא 'אוציא ממנו טיפת דם.
וירא ה' והנה יצחק עקוד מושכב על המזבח.", "(לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־יְהֹוָֽה. (לד) וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל־הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל־פִּיו וְעֵינָיו עַל־עֵינָיו וְכַפָּיו עַל־כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחׇם בְּשַׂר הַיָּֽלֶד. (לה) וַיָּשׇׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָֽיו (לו) וַיִּקְרָא אֶל־גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל־הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵֽךְ. (לז) וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת־בְּנָהּ וַתֵּצֵֽא.", "אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. והוסיף: ביצחק ייקרא לך זרע. פה אל פה אדבר אתו ועם בנותיו ועם בניו, עין בעין יראו בפועל ה', כף אל כף אלוום ואנחם.", "פקח יצחק את עיניו המעונות.
אמר הקדוש ברוך הוא לשרה: שאי בנך. 'שאי' זוהי נשיאות שהוכנה ליצחק ולבנותיו ולבניו; 'בנֵך' משום שלא ייקחו אותו ממך עוד. גם אם נשיא הוא – בנך הוא.
באה שרה, השתחוותה, נפלה על פניה, התפללה, נשאה את בנה ויצאה.", "ולמה נקראה שרה האשה השונמית?
אשה' משום הנשיות שבה, משום האישיות שבה.
אין שונמית אלא נוטריקון: שונה מות, זוהי שרה שמשנה מוות והופכתו לחיים.", "אוציא ממנו טיפת דם – בראשית רבה נו, ז." ], "VIII": [ "אוהל שרה
ענת ישראלי", "'וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ' (בראשית כד, סז)", "אל תקראי 'הָאהֱלָה' כי אם 'אֱלֹהָּהּ שרה אמו'.
שהייתה שרה עובדת את אלוהי אברהם אישהּ, ומכנה אותה אֱלוֹהָה, ורואה בְּקִרְבָּהּ פנים שלא נגלו לאברהם.
והייתה אלוהה שרויה עמה באוהלה תמיד, ומנחמת אותה, ולכן 'וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ' (בראשית יח, יב), שמילאה אותה הראייה ההיא אושר ושמחה.
וכשנכנסה רבקה לאוהלה של שרה, ראתה אף היא אותה אלוהה, אלוהי אברהם ואלוהי יצחק, כאשר נגלתה לשרה.
מיד דבקה נפשה בנפש יצחק 'ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו'. (שם, כד, סז)." ], "IX": [ "מדרשי רבקה
חגית רפל", "'וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַֽיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּֽוֹ' (בראשית כה, כא)", "ורבקה עקרה. בנים ובנות לא היו לה. בלילות המסו דמעותיה את הכר למראשותיה, ובימים הייתה שואלת נפשה להיות כאחת הכבשות במקנה יצחק, כי אותן חנן האל בגדיים לרוב.
כמה תפילות לחשה, רק שפתיה ינועו וקולה לא יישמֵע. לא על האדמה, ולא בגנזי מרומים.
ויצחק? יוצא לשוח בשדה, לבו ונפשו בתיקון תפילת המנחה, ואין אתר פנוי בלבו לרֶטט בִּכייה של אשת.", "'וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּֽס' (בראשית כד, סה)", "השמיטה עצמה לארץ ולקחה צעיפה וכיסתה בו את פניה, מחיצה חוצצת בינה לבין יצחק בעלה, כל משבריה וגליה אינם נוגעים בו, ומום שבה אינו מתקבל על דעתו. עושה רבקה כדרך כל הנשים: נר דולק באוהל מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור מעל האוהל כבימי שרה. מנחמת רבקה את יצחק אחרי אמו, אך לה אין מנחם.", "'וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַֽיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא' (בראשית כה, כא)", "זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת, ולא נענו כי מפורדת תפילתם ואינה נובעת ממעין אחד. ראה הקב\"ה בצערם ופקח את עיניהם. נתייצבו יצחק ורבקה זה מול זה, זה לנוכח אשתו וזו לנוכח אישהּ, הסירו צעיפיהם ומחיצות לבבם וראו עין בעין. רבקה רואה את הדרו של יצחק, אך גם מומים שבו, שאין הוא חופר בארות כאברהם אביו אלא משמרן בלבד. ויצחק רואה את רעייתו, את יופייה ותום לבבה, אך גם מומים שבה, את סבל עקרותה וכאב מילים ששחין עליה הבריות: 'בת רשע ואחות רשע...'
קיימו וקיבלו עליהם לחיות באהבה, באחווה, בשלום וברעות עם מומים שבהם. ונגולו רחמיהם זו על זה וזה על זו. ויש אומרים: מאותו גל רחמים שאב יעקב תעצומותיו, לגול את האבן הגדולה מעל פי הבאר.
'וַתַּהַר רִבְקָה'.", "בתיקון תפילת המנחה – על פי בבלי, ברכות כו, ע\"ב. ונר דולק – על פי בראשית רבה ס, טז. מנחמת רבקה - על פי מדרש אגדה [בובר] בראשית כד. זה עומד בזווית – על פי מדרש תנחומא [בובר] יט, וראו רש\"י לבראשית כה, כא. בת רשע – על פי בראשית רבה סג, ד, וראו רש\"י לבראשית כה, כ. לגול את האבן – על פי בראשית כט, י." ], "X": [ "ויצא יעקב
נעמה שקד", "שתי יציאות יצא יעקב: אחת מרחם אמו, שנאמר 'ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו' (בראשית כה, כו) ואחת מרחם עירו, שנאמר 'ויצא יעקב מבאר שבע' (שם, כח, י).
משיצא מרחם אמו, חזר ונתכנס באוהליה, שנאמר 'ויעקב איש תם ישב אהלים' (שם, כה, כז) – תם כתינוק ויושב מקופל כפנקס.
עד שאחזה יד בציצת ראשו וטלטלתו: 'קום ברח לך' (שם, כז, מג).
שמע בת קול שאומרת 'ברח דודי ודמה לך לצבי' (שיר השירים ח, יד), וכנגדה בת קול חוזרת ואומרת 'לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים... נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דדי לך' (שם, ז, יב-יג).
ידע בעצמו ובבשרו שהגיעה שעתו לצאת אל העולם. 'ויצא יעקב... וילך חרנה... וילן שם...'", "דבר אחר:
'ויצא יעקב' – הוא שאמר בו אלוהים לאברם 'כי אם אשר יצא ממעיך' (בראשית טו, ד).
ולא ממעיה של רבקה יצא? אתמהא! והכתיב 'ושני לאמים ממעיך יפרדו' (שם, כה, כג).
אלא כל אותן שנים היה יעקב נתון במעי אברהם כיונה במעי הדגה, עוסק בתורה ושתי עיניו כשתי שמשות ואין הנפש מבקשת לה דבר אחר.
כיוון שראה כך המקום ברוך הוא, אמר: 'לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך' (שם, טו, ד) – שאין ירושה בלא יציאה.
מה עשה? 'ויוצא אתו החוצה' (שם, טו, ה) – הוליך אותו מתוך מעיו של אברהם כבמנהרת אפלה, 'ויאמר הבט נא השמימה' (שם) – יצא ונפרשו לפניו שמים רחבים ועמוקים ואותיות מרוקמות בהם כאור זרוע, ומבטו היה מנביט בהן ציצים ורימונים.
'ויחלם והנה... ראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו' (שם, כח, יב). בו – ביעקב, עולים ורדים, בתוך גופו, סנה בוער ואותיות פורחות והוא נודע בשערים.", "דבר אחר:
ויצא יעקב מבאר שבע הה\"ד ונהר יצא מעדן וגו'. ויעקב איהו נהרא דנגיד ונפיק מגו באר (ס\"א דההוא עדן) סתימא וטמירא. פתחת אילנא (דחיי) ואמרת מעדן מאי מעדן. דא איהי שרה דאתמר בה אחרי בלותי היתה לי עדנה. בקדמיתא קא הוינא כבאר סתימא וריקניא והשתא הא אתערת רחמי ואתעבידת עדן ואפיקת מיין דילה לאתרוי בהון ולאתעדנא בהון. תו בספרי קדמאי חמינן עדנה דא איהי אמיה דאברהם. אהדרנא ואמינא ת\"ח מגו ההוא נביעא דקיק וגניז מגו באר דאתרויא ושבעא אתנגיד יעקב ונפק לעלמא. מאי כתיב לבתר וירא והנה באר בשדה וגו' ויגל את האבן וגו'. אלמלא נפק איהו בגרמיה לא הוה בידיה למיחמי לההיא באר סתימאה וכ\"ש לגללא אבנא מפומהא. בגין דיצא הוה אזיל כנהר שוטף וע\"ד להשקות. מאי להשקות. דכתיב כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. לאשקאה לכל עדרין לכל אינון נעדרין דאסתימו ואתעלמו חיליהון. ויעקב איהו דגלי לון ואפיק לון לעלמא. כד אמינא דא בכינא ואמינא בליבאי בג\"כ כד נפיק בר נש מבאר דיליה ואתפתחו מעיינוי לא ליהוי בעדונא דיליה בלחודוי אלא אית ליה למיזל ולאסתכלא בעלמא ובבני נשא בעינא פקיחא למיהב מגויה לאחרינא. לאשקאה להון ולאתערא להון והיינו וילך חרנה. זכאה חולקיה מאן דעביד הכי דמקיים בנפשיה ונחל עדניך תשקם.", "תרגום:
'ויצא יעקב מבאר שבע' (בראשית כח, י) – זהו שכתוב: 'ונהר יצא מעדן [להשקות את הגן]' (שם, ב, י). ויעקב הוא הנהר המושך ויוצא מתוך באר [נוסח אחר: של אותו עדן] סתומה וטמירה.
פתחה אילנה [אילנא דחיי – עץ החיים] ואמרה: 'מֵעֵדֶן' – מהו מֵעֵדֶן? זו היא שרה, שנאמר בה 'אחרי בלתי היתה לי עדנה' (שם, יח, יב) – בתחילה הייתי כבאר סתומה וריקנית, ועתה הרי התעוררה רחמי ונעשתה עדן ומוציאה מימיה לרוות בהם ולהתעדן בהם. עוד: בספרים קדמונים ראינו – עדנה היא אמו של אברהם.
חזרתי ואמרתי: בוא וראה, מתוך אותה נביעה דקיקה וגנוזה, מתוך באר שרוותה ושבעה, נמשך יעקב ויצא לעולם. מה כתוב לאחר מכן – 'וירא והנה באר בשדה' וגו' (שם, כט, ב), 'ויגל את האבן [מעל פי הבאר]' וגו' (שם, כט, י). אלמלא יצא הוא בעצמו – לא היה בידו לראות אותה באר סתומה, וכל שכן לגול את האבן מפיה. מפני שיצא – היה הולך כנהר שוטף, ועל כן 'לְהַשְקוֹת' (שם, ב, י). מהו 'להשקות'? שכתוב: 'כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים' (שם, כט, ב) – להשקות לכל העדרים, לכל אותם נעדרים שנסתמו ונעלמו כוחותיהם, ויעקב הוא שמגלה אותם ומוציאם לעולם.
כאשר אמרתי זאת, בכיתי ואמרתי בלבי: מפני כך, כאשר יוצא אדם מבּארו ונפתחים מעייניו – לא יהא בעידון שלו לבדו, אלא יש לו ללכת ולהסתכל בָּעולם ובבני אדם בעין פקוחה, לתת מתוכו לאחרים, להשקות להם ולעוררם, וזהו 'וילך חרנה' (שם, כח, י).
אשרי חלקו מי שעושה כך, שמקיים בנפשו 'ונחל עדניך תשקם'! (תהלים לו, ט).", "מדרש זה נכתב במקור בארמית במסגרת 'בית מדרש כותבים' של בית המדרש אלול בירושלים, ותורגם לעברית בעבור קובץ זה.", "מקופל כפנקס – על פי בבלי, נדה ל, ע\"ב. ושתי עיניו – פרקי דרבי אליעזר, ט: 'והיו שתי עיניו של דג כחלונות אמפומיות מאירות ליונה'. אותיות פורחות – על פי בבלי, עבודה זרה יח, ע\"א. נודע בשערים – על פי זוהר, חלק א קג, ע\"ב [תרגום]: 'שהוא יודע ומשיג לפי מה שמשער בלבו'. ונהר יוצא מעדן... הוא הנהר המושך ויוצא – על פי הזוהר [למשל: אדרא זוטא, ח\"ג רצ עמוד ב[. עדנה היא אמו של אברהם – ספר היובלים יא, יד-טו." ], "XI": [ "ויָגל את האבן
מירי וסטרייך", "'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּֽוֹ' (בראשית כט, י)", "ויגל את האבן', ומהו 'וַיָּגֶל'?
שנגלתה רחל לפניו ופניה כפני רבקה אמו, שהדליקה נר באוהל שרה, והשיבה הענן וברכת העיסה. ונגולה אבן צעקת עשיו מלבו, והבין.
'וישק את צאן לבן אחי אמו' ואחר כן נאמר 'וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך' (בראשית כט, יא).", "שהדליקה נר... וברכת העיסה – על פי בראשית רבה ס, טז. צעקת עשיו – על פי בראשית כז, לד." ], "XII": [ "ועיני לאה רכות
מירי וסטרייך", "'וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת' (בראשית כט, יז)", "לא נאמר לִבּה אלא עיניה.
רכות היו, כי הביטה לאה ביעקב ותמיהות סימניוו.
וראתה פני רחל תאומתה ואף דודאיו של ראובן ראתה, ועלבונה.
אך לִבּה לא רך היה, ולא הייתה יראה, כי ראתה נצח בניה, כהונה ולוויה.", "תמיהות סימניו – על פי בבלי, בבא בתרא קכג, ע\"א. דודאיו של ראובן – על פי בראשית ל, יד. כהונה ולוויה - על פי אוצר המדרשים [אייזנשטיין] עמוד קכו." ], "XIII": [ "מדרשי בלהה
אלישבע אוברמן, נעמה אלדר, אהובה כהן בן-אהרון, איילה רונן סמואלס ושרה שדמי וורטמן", "'וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת־זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָֽה' (בראשית כט, כד)", "'וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָֽה' (בראשית כט, כט)", "לָהּ לְשִׁפְחָה' – לה ולא לו. שחשש לבן פן ידבק יעקב בשפחותיו וירחק לבו מנשותיו.
ועוד דרשו והוסיפו בבית מדרשה של ברוריה, שחיבורן של נשים מרבה כוחן וממעט צערן'.
'לָהּ לְשִׁפְחָה' – את זלפה נתן ללאה ואת בלהה לרחל.
ומניין ידע לבן שבלהה נכונה לרחל? שבלהה הייתה מבינה בבַּלָּהָה, וראה לבן ברוח הקודש שתהיה רחל חרדה לכוחה ולגורלה, לפיכך נתן לה את בלהה שתהא מתירה בלהותיה ופותרת פחדיה וזו תיבנה ממנה, שנאמר 'ואבנה גם אנכי ממנה' (שם, ל, ג).
ולמה נתן ללאה בתו את זלפה? שהיו 'עיני לאה רכות' (שם, כט, יז) והיו זולפות דמעות, לכך נתן לה את זלפה שידעה להכיל את דמעותיה ויחד יכלו להן.", "דבר אחר.
מה ראה לבן לתת את בלהה דווקא לרחל? שרחל 'היתה יפת תאר ויפת מראה' (בראשית כט, יז), ובלהה שפחתו גם היא. ומניין שהייתה בלהה יפת תואר? שחשקו בה סב, אב ובן.
סב מניין? שנאמר 'ויתן לבן... את בלהה שפחתו' (שם, כט, כט);
אב מניין? שנאמר 'ויבא אליה יעקב' (שם, ל, ד);
ובן מניין? שנאמר 'וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו' (שם, לה, כב).", "'וַתִּתֶּן־לוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹֽב. וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּֽן' (בראשית ל, ד-ה)", "וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד' – מכאן שדיברה תורה בלשון בני אדם, שאילו נכתבה בלשון בנות חוה, הייתה מדקדקת ומתארת מה אירע כל אותם תשעה ירחים, ומה אירע לזו עם זו, וכיצד התקינו עצמן ללידה הקרבה.", " 'וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּֽן. וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן־לִי בֵּן עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּֽן' (בראשית ל, ה-ו)", "'וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹֽב. וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים   נִפְתַּלְתִּי עִם־אֲחֹתִי גַּם־יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִֽי' (בראשית ל, ז-ח)", "אמרה רחל לבלהה בעודה על ברכיה 'דנני אלהים וגם שמע בקלי'. 'על כן קראה' — בלהה – 'שמו דן'.
ועוד אמרה רחל: 'נפתולי אלהים נפתלתי עם אחתי' – עם בלהה שהייתה לי כאחות. על כן, 'ותקרא' – בלהה – 'שמו נפתלי'.", "מדרשים אלה נכתבו במסגרת תכנית 'ניגון נשים' – בית מדרש יוצר לנשים דתיות וחילוניות הפועל בתוך 'המדרשה באורנים'.
בעודה על ברכיה – על פי בראשית ל, ג" ], "XIV": [ "הבה לי בנים
דנה פולבר", "דרשה רחל: 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי' (בראשית ל, א).
חשבה, אם אין לי בנים אינני קיימת, אינני ראויה לחיים, אין לי שמחה, אין לי מלאות, אין לי שלווה ונחת. וכרבקה לפניה תהתה – 'למה זה אנכי?' (שם, כה, כב). לבסוף נולדו לה בנים ומתה.
בין כך ובין כך מתה." ], "XV": [ "פָּנים בפָנים
נעמה שקד", "'וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּֽי־אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי־כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָֽי' (בראשית לב, כא)", "'וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּֽי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִֽׁי' (בראשית לב, לא)", "'וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל־נָא אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל־כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵֽנִי' (בראשית לג, י)", "ואני בשובי מפדן בלילה בעברי על נהר יבק נפתחו המים ואראה מראות אלהים:
והנה איש עולֶה מן המים והנה ארבעה פנים עולים ויורדים בי
האחד כי אמרתי אכפרה פניו
והשני במנחה ההולכת לפני
והשלישי אראה פניו
והרביעי אולי ישא פנָי
ויתרֹצצו הפנים בקרבי ואמר למה זה אנֹכי
ויֵאבק ויחבק האיש עִמי עד עלות השחר ויבָּקעו פניו
וַיצא הראשון אדמוני כֻּלו ואחרד ואכפרה פניו
ואחרי כן יָצא אחיו וידִי אוחזת בעקבו ההֹלך לפני
וַיצא השלישי ואֵרֶא פניו כראות פני אלֹהים
ואחרי כן יָצא הרביעי כצאת השמש על הארץ ויאמַר ישא פניו אליך
ואפֹּל על פני ואבךְּ בכיה גדולה ומרה
וַאֹמר הכי קרא שמי יעקב ואעקבני עד עתה
ואֹמר הלא אצלתי לי ברכה, ברכני גם אני ואשא קולי ואבךְּ
ואֹמר הקול קול יעקב והבכי בכי עשָֹו", "ויהי כעלות השחר ויזרח השמש על המים כמראה אש ויעלו הפנים מעלי
ואִיוָתר אני לבדי ואבקש את נפשי
ואֹמר אלַי מה לך פֹה יעקב צֵא צא איש הפָּנים ועמדת בהר לפני ה'
לא יעקב יֵאמר עוד שמי כי ישראל
ואחרי כן קול דממה דקה", "מדרש זה נכתב במסגרת 'בית מדרש כותבים' של בית המדרש אלול בירושלים.", "ואני בשובי מפדן – על פי בראשית מח, ז. בעברי על נהר יבוק, ויאבק ויחבק האיש עמי, ואותר אני לבדי, לא יעקב יאמר עוד שמי – על פי בראשית לב, כב-לא. ואראה מראות אלהים... ארבעה פנים וכו' – על פי יחזקאל א. עולים ויורדים – בראשית כח, יב. ישא פניו אליך – במדבר ו, כו. ויתרוצצו, ויצא הראשון, ואחרי כן יצא אחיו – על פי בראשית כה, כב-כו. בכייה גדולה ומרה... הקול קול יעקב – על פי בראשית כז. ואותר אני לבדי... קול דממה דקה – על פי מלכים א' יט, ט-יב. צא צא – על פי שמואל ב' טז, ז." ], "XVI": [ "עד עלות השחר
תמר ביאלה", " שֵׁרִיתִיךָ' – אבל דונש פתר אותו לשון התרה... ופתרון שריתיך כן הוא שנאמר 'הִנֵּה פִתַּחְתִּיךָ הַיּוֹם מִֽן־הָאזִקִּים' (ירמיה מ, ד).
(רש\"י על ירמיה טו, יא(", "'וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּֽי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָֽל' (בראשית לב, כט)", "פתחה תמר: 'אם לא שריתיך – לטוב!' (ירמיה טו, יא).
קב של פחד היה אחוז בעקבו של יעקב והיה מייסרו, שהיה אומר בלבו, יבוא אחי שעקבתי רגלו ועקבתי בכורתו ועקבתי ברכתו, ויכֵּני כף על ירך. נטל אם על בנים והעבירם את הנחל.
באותה שעה של בריחה, נזכר במנוסה שנס מבית אביו ואמו. עצם עיניו, ושב על עקביו.
מצא פכים קטנים של זיכרונות ששכח, צפו לפניו פניהם של בני משפחתו, ומתוך כך בא לפניו האיש. לא הכיר יעקב פניו, ביקש יעקב לברכו, אחז בו אותו האיש וביקש להמיתו. והיו מתגוששים ומתאבקים זה בזה עד שנגע האיש בכף ירך יעקב, וחזרו ועלו הייסורים שהיו תלויים לו בעקבו.
קרא אליו יעקב: מה לך שעקבת רגלי?
השיב לו אותו האיש: עקבתיך, שאתה עוקבני מבטן. ובאותו היום שביקשתי ליטול ברכה מאבינו, באת אתה בידיך החלקות ובדברי החלקות שבפיך ועקבת במרמה בכורתי, ובי אחז הפחד – מאין תימצא ברכה ותקווה בעבורי ובעבור כל זרעי אחריי? הביט יעקב בפניו של אותו האיש והיה תמה על כל אותן שנים. היה משיב וקולו כמלעלע: לא, כי בירך יצחק את עשיו 'משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל' (בראשית כז, לט) וברכתו קיימת, שצדיקים, דבריהם מתקיימין!", "שתק אותו האיש עד שהרפה אחיזתו ובקש לילך מאצל יעקב. אחז בו יעקב בכל כוחו, ולא היה נותן לו לילך מאצלו.
אמר לו האיש: מה לך שאתה עוקבני? שלחני כי עלה השחר בְּלִבִּי, ואין בי עוד טרוניה עליך.
השיב לו יעקב: לא אשלחך עד כי בירכתני, שברכתך ברכה ותקוותך תקווה ואחי אתה!
אמר לו אותו האיש: על שהתרת צער עבדך כמו שנאמר 'אם לא שריתיך לטוב', על כן: 'לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל'.", "שצדיקים דבריהם מתקיימין – על פי מסכת שמחות דרבי חייה, פרק א הלכה ה." ], "XVII": [ "מדרשי דינה
רבקה לוביץ", "'וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן... וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד... וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן... וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן... וַתַּהַר ... וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּֽן... וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן... וְאַחַר יָלְדָה בַּת' (בראשית פרקים כט-ל)", "מהו 'ואַחַר'? – אחר כל הבנים האלה ילדה בת.
יש שדרשו 'אחר' לשון צער, ויש שדרשו לשון שמחה.
לשון צער, שלא עשה יעקב משתה בלידתה של דינה, ולא בא יעקב כשקראה אותה אמה בשמה, אלא יצא הכרוז ואמר בת נולדה ליעקב, ועולם כמנהגו נוהג. לשון שמחה, שהייתה משתוקקת לאה לבת. קודם לכן הייתה מבקשת לשמח את בעלה יעקב בבנים זכרים, ולהתעלות על אחותה בבנים זכרים. אחר זאת, משילדה לאה את כל הבנים הזכרים האלה, לא ביקשה לעצמה אלא בת.", "'וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב' (בראשית לד, א)", "למה השמיעה התורה כאן שדינה בת יעקב הייתה, ולא אמר כן למעלה? הייתה דינה יושבת אצל לאה כל הימים עד שבגרה. משהגיעה לפרקה, יצאה מן האוהל לראות בבנות הארץ. אמר יעקב ללאה: סבתי שרה ואמי רבקה יושבות היו באוהל תמיד, ונר דולק בו וענן קשור מעליו. זו סקרנית היא, יוצאה ורואה בבנות הארץ, ואינה משלי. לפיכך אמרה התורה: 'ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב'.", "'וַתֵּצֵא דִינָה'", "יש שדרשו על מקרא זה 'כאמה כן בתה'. ויש שדרשו 'כאביה כן בתו'.
כאמה, שנאמר 'ותצא לאה לקראתו' (בראשית ל, טז). מה זו יצאה לקבל פני בעלה בדבר מצווה, אף זו לשידוכין יצאה.
כאביה, שנאמר 'ויצא יעקב' (שם, כח, י). מה זה יצא בשל אחיו עשיו, אף זו יצאה בשל אחיה למצוא לה מקום.", "'וַתֵּצֵא דִינָה ... לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָֽרֶץ'", "דינה זנב לאחיה הייתה. משגדלה, ראתה שאין מקומה אתם, יצאה לראות בבנות הארץ.
הוא שנאמר 'או חברותא או מיתותא'.", "'וַתֵּצֵא דִינָה ... לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָֽרֶץ'", "שתקנית הייתה דינה, וקול לא היה לה. וכל כך למה? משום שבני ביתה לא הקשיבו לה ולא הרבו לדבר עמה, כמו שאמרו חכמים: 'אל תרבה שיחה עם האשה'. לפיכך יצאה לראות בבנות הארץ.", "דינה כאילמת הייתה, הוא שנאמר 'ותצא דינה... לראות' לראות יצאה, ולא לשמוע. ועוד נאמר 'וישכב אתה ויענה' (בראשית לד, ב) ולא נאמר 'ותצעק דינה'. וכי יעלה על דעתך שלא צעקה דינה? אלא כאילמת נהייתה, שמחמת הכאב ומחמת הבושה נשתתקה ונדמה.", "'וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּֽהָ'", "בבית המדרש של ברוריה חלקו אם לרצונה היה הדבר אם לאו.
יש שאמרו שלא לרצונה היה, שהרי הכתוב אומר 'וַיִקַּח אֹתָהּ' (בראשית לד, ב), מלמד שחטף אותה שכם. ועוד אומר הכתוב 'וַיִשְׁכַּב אֹתָהּ' – 'אֹתָהּ' ולא 'עִמה', מלמד שכפה עצמו עליה. ועוד אומר הכתוב 'וַיִּעַנֶּהָ', כפשוטו.
ויש שאמרו לרצונה היה הדבר, שנאמר 'וַיִקַּח אֹתָהּ' ואין קיחה אלא לשון חיתון, כמו שנאמר 'כי יקח איש אשה' (דברים כד, א). ועוד נאמר 'וישכב אתה' כפשוטו. ועוד נאמר ' וַיִּעַנֶּהָ' מלמד שבא עליה בעונתה. אי נמי שענה לה – שהייתה שואלת ושואלת לאחיה והם היו דוחקין בה ולועגין לה, עד שבא שכם וענה לה.", "שתיקתה של דינה מסוף העולם ועד סופו. וזוהי צעקה שבלב.
שתי נשים נאנסו ושתיקתן מסוף העולם ועד סופו: דינה, ותמר אחות אמנון. אצל תמר אמר הכתוב: 'ותלך הלוך וזעקה ויאמר אליה אבשלום אחיה... אחותי החרישי אחיך הוא אל תשיתי את לבך לדבר הזה ותשב תמר ושממה' (שמואל ב' יג, כ).", "מדרשים אלו פורסמו לראשונה בתוך: רבקה לוביץ, 'מדרשים פמיניסטיים', נחם אילן (עורך). עין טובה: דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל, ספר היובל לטובה אילן, בני ברק תשנ\"ט; וכן בתוך: רבקה לוביץ, 'ותלך לדרוש – מדרש נשי יוצר', טובה כהן (עורכת), האשה ביהדות: סדרת דיונים, 11(תשס\"ג), עמ' 20-22.", "סבתי שרה ואמי רבקה – על פי בראשית רבה ס, טז. כאמה כן בתה – ירושלמי, סנהדרין פרק ב הלכה ו. או חברותא או מיתותא – בבלי, תענית כג, ע\"א. אל תרבה שיחה – משנה, אבות א, ה." ], "XVIII": [ "ויכֵּר יהודה
מירי וסטרייך", "'וַתֹּאמֶר הַכֶּר־נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵֽלֶּה' (בראשית לח, כה)", "ויהודה כולו הודיית ה', אין בו חתימת עצב אמו, רק עיני שֵלָה ופֶתח עיניים. ובאמרה 'הַכֵּר'! הכיר מלכות שבה, וזכר רכת עיניים, וראַה אדמוני עם יפה עיניים. על כן נאמר: 'ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני' (בראשית לח, כו).", "ויהודה כולו הודיית ה' – על פי בראשית כט, לה. עיני שלה ופתח עיניים – על פי בראשית לח, יד. רכת עיניים – על פי בראשית כט, יז. אדמוני עם יפה עיניים – על פי שמואל א' טז, יב." ], "XIX": [ "ויזורר הנער עד שבע
נעמה שקד", "ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו' – הה\"ד 'עטישותיו תהל אור ועיניו כעפעפי שחר'. מאי טעמא זרירוהי תנהר נהורא, אלא 'ויזורר עד שבע' אלין שבע אמהן דקא אתו ואתקיימו סחרניה דערסיה ובעו רחמי על נפשיה.
אתת שרה וצווחת 'אל תשלח ידך אל הנער'! אזל קלא דילה ועייל בכל פתחי דגופא ואזריר חבקוק זרירא חדא.
אתת הגר ואמרת 'אל אראה במות הילד'! מריה דעלמא, עביד כגונא דעבדת לי, היך מה דאת אמר 'שמע אלהים אל קול הנער' ואומר 'קומי שאי את הנער והחזיקי ידך בו', מאי כתיב אבתריה – 'ויפקח אלהים את עיניה'. אוף השתא פְּקח עינוי! קמאת ואחידת בידיה ואזריר זרירא תנינא.
קמת חנה, דכתיב 'ותקם חנה וגו' והיא מרת נפש'. אמרת: הדין שאלתא דשאילנא מינך לית דינא איהו לנטלא ליה מני. הא שאלא דקיימא לתשובה, לאתבא נפשא דינוקא במעוי. 'וחנה היא מדברת על לבה', הא אוקמוה על עסקי לבה. אלא, שוויאת ידהא על לביה ואזריר זרירא תליתאה.
אתת אביגיל ואמרת 'וזכרת את אמתך'! אל תקרי אמתך אלא אמתך, איכן איהי קשוט דילך. דאתמר 'תפלה לדוד הטה ה' אזנך שמרה נפשי ענני וגו' אהלֵך באמִתך'. נפלת על אנפהא ואחידת ברגלוי דרביא ואמרת 'חי ה' וחי נפשך אם אעזבך'. אזריר זרירא רביעאה.
אתייצבת מרים לגביה, דכתיב 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו'. מאי טעמא מרחוק, אלא הה\"ד 'הנני מושיעך מרחוק'. אתאחידת בההוא אתר רחיקא ועמיקא מכלא לאמשכא מניה חיין, וכתיב 'להביא בניך מרחוק'. אעברת כפה בעדונא על עינוי בגין למחמי למרחוק, ואזריר זרירא חמישאה.
אתת חוה ואמרת: אנא דאתקריאת 'אם כל חי' רישא ושרותא לבני נשא, מני אתגזרון חיין ומותא לכלא, לא הכי אמרת לי 'בעצב תלדי בנים' – תלדי כתיב ולא תשכלי! הא יהיבנא ליה מדילי שבעין שנין. אחידת בתרי ידיהא ברישיה ואזריר זרירא שתיתאה.
קמת אמיה אתתא רבתא ואמרת: ברי ברי, פנַי ירווך בכל עת באהבתך אשגה תמיד. אסתים קלה בדמעוהי ונשקתיה על פומיה ואזריר זרירא שביעאה.
עד כען שבע אמהן. אבל, 'שבע' דא שכינתא, דאקרי השונמית 'הזאת' ואקרי 'האשה הגדולה', סגיאה מכל נשי עלמא, דכולהון כלילן בה (בגווה). ואיהי ציון, עלה אתמר 'כי קול נהי נשמע מציון וגו' כי מות עלה בחלונינו להכרית עולל'...
כד אתחבראן כלהון אמהן כחדא בקשורא חדא אתעבידו מנרתא טבתא וסליקו נהורא, כדין אתנהרת ואתערת רוחיה, וכתיב 'ויפקח הנער את עיניו'. מאי חמא, חמא ההיא מנרתא דשבעא קנין דליקת על רישיה. וכלא האי היך אתעביד – בשעתא דאזריר זרירוהי, ועל דא 'עטישותיו תהל אור'.
ת\"ח כתיב 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' וכתיב 'נשים באות מאירות אותה'. אלין שבעא אנפין דאימא דנהירין בה, מהבהבין וסלקין, וכלהן אחידן בחד שרשא דכתיב אל מול פני המנורה ודאי יאירו שבעת הנרות. ואלין שבעא בוצינין משכין ונגדין נהורא מן ההוא אור קדמאה, דאיהו אור זרוע לצדיק. והא אוקמוה חבריא צדיק איהו חבקוק, הה\"ד 'צדיק באמונתו יחיה', רזא דמלה באומנותיו יחיה, דאינון שבע אמהן דיליה דנטילו האי זרעא דנהורא מגנתא דעדן ונטרי ליה ואסגיאו ליה ואוליד ואצמח.
ות\"ח מגו ההיא חיזו חזא חבקוק נבואה דיליה, כד\"א: 'כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזו'. ורזא דא 'עטישותיו תהל אור'.", "תרגום:
'וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָֽיו' (מלכים ב' ד, לה)", "זהו שכתוב: 'עטישתיו תהל אור ועיניו כעפעפי שחר' (איוב מא, י). מה טעם זרירותיו (עטישותיו) תהל אור? אלא 'ויזורר עד שבע' – אלו שבע אימהות שבאו ועמדו סביב מיטתו וביקשו רחמים על נפשו.
באה שרה וצווחה: 'אל תשלח ידך אל הנער'! (בראשית כב, יב) הלך קולה ונכנס בכל פתחי הגוף, וזורר חבקוק זרירה אחת.
באה הגר ואמרה: '\"אל אראה במות הילד\"! (בראשית כא, טז) ריבון העולם, עשה כשם שעשית לי, כמו שאתה אומר \"שמע אלהים אל קול הנער\" (שם, כא, יז) ואומר \"קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו\" (שם, כא, יח); מה כתוב אחריו – \"ויפקח אלהים את עיניה\" (שם, כא, יט). אף עתה, פקח עיניו!' עמדה והחזיקה בידו, וזורר זרירה שנייה.", "קמה חנה, שכתוב: 'ותקם חנה וגו' והיא מרת נפש' (שמואל א' א, ט-י). אמרה: 'שאלה זו ששאלתי ממך – אין דין הוא ליטול אותו ממני! הרי זו שאלה שעומדת לתשובה, להשיב נפש התינוק אל קרבו'. 'וחנה היא מדברת על לבה' (שם, א, יג), הרי ביארוהו: על עסקי לבה. אלא: שֹמה ידה על לבו, וזורר זרירה שלישית.", "באה אביגיל ואמרה: '\"וזכרת את אמתך\"! (שמואל א' כה, לא) אל תקרא \"אמתך\" אלא אמִתך, היכן היא אמת שלך?! שנאמר \"תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני... שמרה נפשי וגו' אהלך באמתך\"' (תהלים פו, א-ב, יא). נפלה על פניה ואחזה ברגליו של הילד ואמרה: 'חי ה' וחי נפשך אם אעזבך' (מלכים ב' ד, ל). וזורר זרירה רביעית.", "התייצבה מרים אצלו, שכתוב: 'ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו' (שמות ב, ד). מהו הטעם 'מרחוק'? אלא זהו שכתוב: 'הנני מושעך מרחוק' (ירמיה מו, כד). נאחזה באותו מקום רחוק ועמוק מכל, למשוך ממנו חיים – וכתוב 'להביא בניך מרחוק' (ישעיה ס, ט). העבירה כפה בעידון על עיניו, כדי שיראה למרחוק, וזורר זרירה חמישית.", "באה חוה ואמרה: 'אני הנקראת \"אם כל חי\" (בראשית ג, כ), ראש ותחילה לבני אדם, ממני נגזרו חיים ומוות לכל, לא כך אמרת לי: \"בעצב תלדי בנים\" (שם, ג, טז)? — תלדי כתוב ולא תשכלי! הריני נותנת לו משלי שבעים שנים'. אחזה בשתי ידיה בראשו, וזורר זרירה שישית.", "עמדה אמו, האשה הגדולה, ואמרה: 'בני בני, פניי ירווּךָ בכל עת, באהבתךָ אשׁגֶה תמיד'. נסתם קולה בדמעותיה ונשקתו על פיו וזורר זרירה שביעית.", "עד כאן שבע אימהות.
אבל 'שֶׁבַע' – זו שכינה, שנקראת השונמית 'הזאת' ונקראת 'האשה הגדולה' – גדולה מכל נשי העולם, שכולן כלולות בה (בתוכה). והיא ציון, עליה נאמר: 'כי קול נהי נשמע מציון וגו' כי עלה מות בחלונינו להכרית עולל'... (ירמיה ט, יח-כ).
כאשר נתחברו כל האימהות כאחת, בקישור אחד, נעשו מנורה טובה והעלו אור. אז האירה והתעוררה רוחו, וכתוב 'ויפקח הנער את עיניו'. מה ראה? ראה אותה מנורה של שבעת הכנים דולקת מעל ראשו. וכל זה היאך נעשה – בשעה שזורר זרירותיו, ועל כן 'עטישתיו תהל אור'.
בוא וראה, כתוב: 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' (במדבר ח, ב), וכתוב: 'נשים באות מאירות אותה' (ישעיה כז, יא). אלו שבעה פנים של אמא המאירים בה, מהבהבים ועולים, וכולם אחוזים בשורש אחד, שכתוב 'אל מול פני המנורה' — ודאי 'יאירו שבעת הנרות'. ושבעה נרות אלו מושכים אור מאותו האור הראשון, שהוא 'אור זרע לצדיק'. והרי העמידוהו החברים: 'צדיק' הוא חבקוק, זהו שכתוב: 'צדיק באמונתו יחי ה' (חבקוק ב, ד). סוד הדבר: באומנותיו יחיה, שהן שבע אמהותיו, שנטלו זרע זה של אור מגן עדן ושמרוהו וגידלוהו והוליד וצמח.
ובוא וראה, מתוך אותו מחזה ראה חבקוק את נבואתו, כמו שנאמר: 'כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ, ונגה כאור תהיה קרנים מי דו לו ושם חביון עזה' (חבקוק ג, ג-ד). וסוד זה – 'עטישתיו תהל אור'.", "מדרש זה נכתב במקור בארמית במסגרת 'בית מדרש כותבים' של בית המדרש אלול בירושלים, ותורגם לעברית בעבור קובץ זה.", "חבקוק – על פי זוהר, ח\"ב מד ע\"ב (תרגום): 'ויזורר הנער עד שבע פעמים'... וזה הוא חבקוק הנביא, כמו שנאמר: 'את חובקת בן'. שאלה זו ששאלתי ממך – על פי שמואל א' א, כז. על עסקי לבה – בבלי, ברכות לא, ע\"ב. ירווך בכל עת – על פי משלי ה, יט. הזאת – מלכים ב' ד, לו; על פי הזוהר [למשל, ח\"ג רצז ע\"ב: 'הזאת'... דא שכינתא]. האשה הגדולה – מלכים ב' ד, ח. אור זרוע לצדיק – תהלים צז, יא; זוהר, ח\"ב קסו ע\"ב – קסז ע\"א." ], "XX": [ "אנקת האימהות
יעל לוין", "'וַיְהִי בַיָּמִים הָֽרַבִּים הָהֵם וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָֽה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב' (שמות ב, כג-כד)
כתב ר' אלעזר מוורמייזא: 'אל האלהים מן העבדה... . [וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם]', 'את' לרבות אנקת האבות, כדכתיב קול באברהם; 'עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי' (בראשית כו, ה).
ביצחק ויעקב: 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' (שם, כז, כב), אחד ליצחק ואחד ליעקב [...] 'ויזכר אלהים את בריתו', שכרת ברית את אברהם כי עם אברהם עם יצחק ועם יעקב, כמו 'אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּֽאוּ' (שמות א, א), עם יעקב, 'אֶת־בְּרִיתוֹ', לרבות השבועה כי נשבעתי והקימתי את השבועה אשר נשבעתי. 'אֶת־אַבְרָהָם', לרבות זכות שרה. 'אֶת־יִצְחָק ', לרבות זכות רבקה. 'אֵת יַעֲקֹב', לרבות זכות רחל ולאה והשבטים.", "אין לי אלא אנקת האבות, אנקת האימהות מניין?
'אל האלהים מן העבדה... וישמע אלהים את נאקתם', 'את' לרבות אנקת האימהות, כדכתיב קול בְּשָֹרה; 'וישמע אברם לקול שרי' (בראשית טז, ב), ואומר 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה' (שם, כא, יב).
ברבקה: 'ועתה בני שמע בקלי' (שם, כז, ח).
ברחל ובלאה: 'קול ברמה נשמע' (ירמיה לא, יד); 'מנעי קולך מבכי' (שם, לא, טו) — אחד לרחל ואחד ללאה.", "נוסח מורחב יותר של מדרש זה יצא לאור בדפוס בתוספת ביאור נרחב. ראו: יעל לוין, 'מדרש אנקת האבות והאימהות במצרים', הצופה (18 באפריל 2008), מדור סופרים וספרים.", "ר' אלעזר מוורמייזא – רבנו אלעזר מגרמייזא, בתוך: הגדה של פסח ושיר השירים עם פירוש הרוקח, עמ' פד-פה." ], "XXI": [ "ראשי האימהות
יעל לוין", "רַבִּי בֶּרֶכְיָה פָּתַח מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ וגו' (ישעיה מא, ד). מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם הִתְקִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ, אָדָם רֹאשׁ לַיְצוּרִים, קַיִן רֹאשׁ לַהוֹרְגִים, הֶבֶל רֹאשׁ לַנֶּהֱרָגִים, נֹחַ רֹאשׁ לַנִּמְלָטִים, אַבְרָהָם רֹאשׁ לַמּוּלִים, יִצְחָק רֹאשׁ לַנֶּעֱקָדִים, יַעֲקֹב רֹאשׁ לַתְּמִימִים, יְהוּדָה רֹאשׁ לַשְּׁבָטִים, יוֹסֵף רֹאשׁ לַחֲסִידִים, אַהֲרֹן רֹאשׁ לַכֹּהֲנִים, משֶׁה רֹאשׁ לַנְּבִיאִים, יְהוֹשֻׁעַ רֹאשׁ לַכּוֹבְשִׁים, עָתְנִיאֵל רֹאשׁ לַמְּחַלְּקִים, שְׁמוּאֵל לַמּוֹשְׁחִים, שָׁאוּל לַנִּמְשָׁחִים, דָּוִד רֹאשׁ לַמְּנַגְנִים, שְׁלֹמֹה רֹאשׁ לַבּוֹנִים, נְבוּכַדְנֶצַּר רֹאשׁ לַמַּחֲרִיבִים, אֲחַשְׁוֵרשׁ רֹאשׁ לַמּוֹכְרִים, הָמָן רֹאשׁ לַקּוֹנִים, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּי הַכֹּל כֵּן, הִתְחִלּוּ צוֹוְחִין וַוי, וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹש. (מדרש רבה אסתר, פתיחתא)(מדרש אסתר רבה י, ב).", "מי פעל ועשה קרא הדרות מראש' וגו' (ישעיה מא, ד).
מתחילת ברייתו של עולם התקין הקב\"ה לכל אחת ואחת מה שראוי לה. חוה ראש ליולדות. נעמה ראש לנמלטות. שרה ראש לאימהות ולנביאות. דבורה ראש למיניקות. רבקה ראש לדורשות את ה'. רחל ראש לרחמניות ולמבכות על הבנים. לאה ראש למודות את ה'. דינה ראש לבנות יעקב. יוכבד ראש למיילדות. בִּתיה ראש לגיורות. מרים ראש למשוררות ולמלמדות התורה. ציפורה ראש למוהלות. אלישבע ראש לנשות הכוהנים. שֶׁאֱרָה ראש לבונות. בנות צלפחד ראש למחבבות הארץ. דבורה הנביאה ראש לשופטות וללוחמות. חנה ראש למתפללות. רות ראש לאימהות המלכים. מיכל ראש למניחות תפילין. אסתר ראש למְלָכות, דכתיב 'וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי' (אסתר ב, יז), ואומר 'ותלבש אסתר מלכות' (שם, ה, א).", "נוסח מוקדם של מדרש זה פורסם לראשונה בעמודים, 681 [6] (אדר תשס\"ד).", "חוה ראש ליולדות – על פי בראשית ד, א. נעמה ראש לנמלטות – על פי בראשית רבה כג, ג. שרה ראש לאימהות – על פי מדרש בראשית רבתי כג, א. ולנביאות – על פי בבלי, מגילה יד, ע\"א-ע\"ב. דבורה ראש למיניקות – על פי בראשית לה, ח. רבקה ראש לדורשות את ה' – על פי בראשית כה, כב. רחל ראש לרחמניות – על פי איכה רבה, פתיחתא כד. ולמבכות על הבנים – על פי ירמיה לא, יד. לאה ראש למודות את ה' – על פי בבלי, ברכות ז, ע\"ב. דינה ראש לבנות יעקב – על פי בראשית ל, כא. יוכבד ראש למיילדות – על פי בבלי, סוטה יא, ע\"ב. בתיה ראש לגיורות – על פי זוהר, שלח לך, קסז ע\"א-ע\"ב. מרים ראש למשוררות – על פי שמות טו, כא. ולמלמדות התורה – על פי ספרי זוטא יב, יב. צפורה ראש למוהלות – על פי שמות ד, כה. אלישבע ראש לנשות הכוהנים – על פי שמות ו, כג. שארה ראש לבונות – על פי דברי הימים א' ז, כד. בנות צלפחד ראש למחבבות הארץ – על פי ספרי במדבר, פנחס, קלג. דבורה הנביאה ראש לשופטות וללוחמות – על פי שופטים פרק ד. חנה ראש למתפללות – על פי שמואל א' פרקים א וב. רות ראש לאימהות המלכים – על פי בבלי, בבא בתרא צא, ע\"ב. מיכל ראש למניחות תפילין - על פי ירושלמי, עירובין פרק י, הלכה א." ], "XXII": [ "נִסי האימהות
יעל לוין", "'יְהֹוָה לִי לֹא אִירָא' (תהלים קיח, ו)
אברהם אמר 'ה' לי לא אירא מה יעשה לי' נמרוד,
יצחק אמר 'ה' לי לא אירא מה יעשה לי' אבימלך,
יעקב אמר 'ה' לי לא אירא מה יעשה לי' עשו ולבן,
דוד אמר 'ה' לי לא אירא מה יעשה לי' גלית. (מדרש תהלים, קיח, ט)", "'דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל' (תהלים קיח, יג)
[אברהם אמר 'דחה דחיתני' בימי נמרוד 'וה' עזרני' (תהלים, שם),
יצחק אמר 'דחה דחיתני'] בימי פלשתים 'וה' עזרני',
יעקב אמר 'דחה דחיתני לנפל' בימי עשו 'וה' עזרני',
דוד אמר 'דחה דחיתני לנפל' בימי גלית 'וה' עזרני'. (מדרש תהלים קיח, יד)", "'לֹא־אָמוּת כִּֽי־אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָֽהּ' (תהלים קיח, יז)
אברהם אמר לא לי לתנות כל הנסים שנעשו לי בימי נמרוד,
יצחק אמר לא לי לתנות הנסים שנעשו לי בימי פלשתים
ויעקב אמר לא לי לתנות הנסים שנעשו לי בימי עשו,
ומשה אמר לא לי לתנות הנסים שנעשו לי בימי פרעה,
ודוד אמר לא לי לתנות הנסים שנעשו לי בימי גלית ובימי שובך ובימי שאול.
(מדרש תהלים, קיח, טו)", "ה' לי לא אירא' (תהלים קיח, ו).
שרה אמרה 'ה' לי לא אירא מה יעשה לי' פרעה ואבימלך,
רבקה אמרה 'ה' לי לא אירא מה יעשה לי' אבימלך,
רחל ולאה אמרו 'ה' לי לא אירא מה יעשה לי' עשיו ולבן,
דבורה אמרה 'ה' לי לא אירא מה יעשה לי' סיסרא.", "דחה דחיתני לנפל' (תהלים קיח, יג).
שרה אמרה 'דחה דחיתני לנפל' בימי פרעה ובימי אבימלך 'וה' עזרני' (תהלים, שם),
רבקה אמרה 'דחה דחיתני לנפל' בימי אבימלך 'וה' עזרני',
רחל ולאה אמרו 'דחה דחיתני לנפל' בימי עשיו 'וה' עזרני',
דבורה אמרה 'דחה דחיתני לנפל' בימי סיסרא 'וה' עזרני'.", "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה' (תהלים קיח, יז).
שרה אמרה לא לי לתנות כל הנסים שנעשו לי בימי פרעה ובימי אבימלך,
רבקה אמרה לא לי לתנות הנסים שנעשו לי בימי אבימלך,
ורחל ולאה אמרו לא לנו לתנות הנסים שנעשו לנו בימי עשיו,
וציפורה אמרה לא לי לתנות הנסים שנעשו לי בימי הרועים,
ודבורה אמרה לא לי לתנות הנסים שנעשו לי בימי סיסרא.", "נוסח מוקדם של מדרש זה פורסם בתוספת ביאור נרחב. עיינו: יעל לוין, 'ליל ההצלה וההודיה, לאבות ולאימהות', מקור ראשון – שבת (י\"ג בניסן תשס\"ח), עמ' 10", "שרה...פרעה – בראשית פרק יב. ואבימלך – בראשית פרק כ. רבקה...אבימלך – בראשית פרק כו. רחל...עשיו – בראשית פרק לב. ולבן – בראשית פרק לא. דבורה...סיסרא – שופטים פרק ד. לא לי לתנות – לשון תמיהה, שאלה רטורית. וציפורה...בימי הרועים – שמות פרק ב." ] }, "Exodus": { "I": [ "ברכת יוסף
דנה פולבר", "שלושה נתברכו בשדיים ורחם ולא עלתה להם, ואחד עלתה לו.", "שלושה ולא עלתה להם, אלה סיסרא, איוב ואחי יוסף.
סיסרא נתברך ברחם, שנאמר 'רחם רחמתים לראש גבר' (שופטים ה, ל) – והרי יעל מחקה ראשו.
איוב נתברך בשדיים ורחם, אך הצטער על שיצא מרחם ועל שדיים שינק מהם שנאמר: 'מדוע קדמוני ברכים ומה שדים כי אינק' (איוב ג, יב) ועוד אמר: 'ולמה מרחם הוצאתני' (שם, י, יח).
אחי יוסף נתברכו בשדיים ורחם בברכת אביהם: 'ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש' (בראשית מג, יד) – ולא הועילה להם אותה הברכה עד שניגש יהודה ואמר 'בי' (שם, מד, יח).
אחד ועלתה לו, זה יוסף, שנאמר 'ברכת שדים ורחם ... לראש יוסף' (שם, מט, כה-כו). וכי יש שדיים ורחם לאיש? אתמהא. אלא אשה הייתה ליוסף ובה נתברך.", "יעל מחקה ראשו – על פי שופטים ה, כו." ], "II": [ "ותראינה המיילדות
רנה פילץ", "'וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־הָֽעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל־הָאׇבְנָיִם אִם־בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם־בַּת הִוא וָחָֽיָה.", "וַתִּירֶאןָ הַֽמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִֽים' (שמות א, טז-יז)", "נשאלו המיילדות: מניין יראת אלוהים שהייתה לכן?
והשיבו: ממראות גדולים ועמוקים שראינו על האבניים, מהמסתורין שאפפונו בוקר וערב: אדם ועוד אדם בא לעולם; מאין הוא בא ומה מביא הוא אתו; הטוב שאמו רואה בו; החמלה והאהבה שהוא מעורר; תינוקות פועים מגיחים מגופות דואבים, והחותמת הרכה של אצבע אלוהים טבועה בפניהם.", "הקשו להן:
והרי בהר סיני נאמר 'וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו וי עמדו מרחק...ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהי הי ראתו על פניכם לבלתי תחטאו' (שמות כ, טו-יז). יראת אלוהים ממקום של קולות וברקים היא באה!", "והשיבו:
יש יראה הבאה מתוך ראייה של חוץ ויש שבאה מתוך ראייה של פְּנים; יש שלמראה הנס שמעל הטבע נאחז אדם אימה, ועולה ומתגברת בו היראה, ואצלנו, אין הדבר כך. יראתנו, 'לא בשמים הוא' (דברים ל, יב). דווקא מתוך הטבע, מתוך כאב המראות על האבניים, נולדה בנו יראת אלוהים, ולמדנו לבחור בטוב ולשמור על החיים, להילחם במוות ולהתנגד לרע." ], "III": [ "ותחיינה את הילדים
רבקה לוביץ", "'וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִֽים' (שמות א, יז)", "מהו 'וַתְּחַיֶּינָה את הילדים'?
שהחיו אותם בתורה, שאין חיים אלא תורה. ומי הן שלימדו את ילדי ישראל תורה כל אותן השנים שעבדו ישראל בפרך? הרי אלו שפרה ופועה שהיו עוברות מבית לבית, מאשה לאשה, והיו מתכנסין שם ילדי ישראל לרגלי מיטתה של יולדת. תחילה היו מיילדות את האשה, ואחר מחיות את הילדים בתורה.", "לפיכך נאמר 'ויהי כי יראו המילדת את האלהים, ויעש להם בתים' (שמות א, כא), אלו בתי מדרשות. שכל בית שהייתה בו יולדת נעשה להן כבית מדרש, עד שהיו ישראל מלאין בבתי מדרשות לרוב.", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: רבקה לוביץ, 'ותלך לדרוש – מדרש נשי יוצר', טובה כהן (עורכת), האשה ביהדות: סדרת דיונים, 11 (תשס\"ג), עמ' 23." ], "IV": [ "ותרא אותו כי טוב
ארנה פילץ", "'וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי־טוֹב הוּא' (שמות ב, ב)", "ומה טוב ראתה אמו של משה?
חד אמר: הגון לנביאוּת, ואחרים אמרו: נולד כשהוא מהול. ועוד אמרו: בשעה שנולד משה, נתמלא כל הבית כולו אורה. וחת אמרה: עטף מבטה של האם את התינוק בידיעתה 'כִּי טוֹב הוּא' וניטע בו הכוח לממש את הטוב הצפון בו.", "דבר אחר, 'ותרא אתו כי טוב הוא',
שדומָה בריאת אדם לבריאת עולם. שיולדות אימהות פרי בטנן ורואות כי טובים המה, כמו שברא הקב\"ה את האור: 'וירא אלהים את האור כי טוב' (בראשית א, ד).", "דבר אחר, 'ותלד בן ותרא אתו כי טוב הוא'
השתוקקו אמותינו לבנים זכרים ואמרו: 'הבה לי בנים' (בראשית ל, א). ועוד נאמר 'יסף ה' לי בן אחר' (שם, ל, כד). ונאמר 'אם הבנים שמחה' (תהלים קיג, ט). וקשיא, ואם הבנות – לא שמחה היא? אלא אמרו לה: ראי הטוב גם בבנותייך, הביטי בהן, שמחי בהן וצפי לטוב בחייהן, וגם בהן תצמח הידיעה 'כִּי טוֹב' – כי טובות הן.", "הגון לנביאות... כולו אורה – על פי שמות רבה א, כ." ], "V": [ "צאו ולימדו
עינת רמון", "צאו ולימדו מה ביקשה בת פרעה ללמד לבני ישראל שעה שחמלה על אחד מילדי העבריים וגידלה אותו כבנה: 'שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו'.
על כן 'אמר לה הקב\"ה לבִתיה בת פרעה: משה לא היה בנך, אף את לא את בתי, ואני קורא אותך בתי'. מכאן ש'יש צדיקים באומות העולם שיש להם חלק בעולם הבא'.", "שבכל דור ודור סוככת האלוהות כנפיה עלינו, ומעמידה לנו נשים ואנשים מישראל ומאומות העולם, שאוֹמץ לבם וחוסן נפשם מצילים אותנו משרירות הלב, מן האימה, ומן האדישות העומדים עלינו לכלותנו.", "מדרש זה פורסם לראשונה בהארץ (4 באפריל 2004).", "שכל המגדל יתום ויתומה – בבלי, מגילה יג, ע\"א. אמר לה הקב\"ה לבתיה – ויקרא רבה א, ג. יש צדיקים – תוספתא, סנהדרין יג, ב." ], "VI": [ "שירו לה'
תמר דבדבני", "'אָז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַֽיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַֽיהֹוָה כִּֽי־גָאֹה גָּאָה' (שמות טו, א)", "'וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹֽת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַֽיהֹוָה כִּֽי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּֽם' (שמות טו, כ-כא)", "על שום מה נאמר 'ותען להם מרים'? שהרי כבר בקעה השירה מפי משה, שנאמר 'אשירה לה' כי גאה גאה'? אלא שמרים ידעה שירה שמשה לא ידע.
מהו שירו של משה? משה קרא 'אשירה לה'', שהיא שירת היחיד הבודד, שאינה מצטרפת לכלל מקהלת קולות וניגונים. ביקש משה להוציא את הקול מתוך לבו של כל אחד ואחד ולגאול את שירו.
אבל שירת הגאולה לא הייתה עדיין שלמה.
ומהי שירתה של מרים? 'שירו לה'', לשון רבים היא.
למדה מרים: 'את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל, קול גדול ולא יסף' (דברים ה, יח). 'קול גדול' על שום מה? על שום שהוא מכיל בתוכו רבי-רבבות קולות, מבטאים, לשונות וצלילים. שהקול קול אלוהים והצלם צלם אלוהים – מורכב מכל בני האנוש, על פרצופיהם ודעותיהם השונים. על כן קראה 'שירו לה' כי גאה גאה' – שהיא מאספת ומצרפת כל הקולות כולם, ומחברת את 'אָשִׁירָה' האישי לשירה משותפת ורבת פנים.
אמרה להם מרים: 'שירו לה'' והזכירו לעצמכם את צלם אלוהים אשר בכם, מורכב משבעים פנים ומשבעים לשון ומשבעים ניגונים. 'שירו לה' ברכו שמו' (תהלים צו, ב): בשעה שאתם שרים לו, אתם מברכים את שמו.", "על פרצופיהם ודעותיהם – על פי בבלי, ברכות נח, ע\"א." ] }, "Israel in the Desert": { "I": [ "מַן מִן השמים
סוזאן וינגרטן", "'וְהַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹֽלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָֽקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה' (במדבר יא, ז-ח)", "שאלה אלישבע אשת אהרן: המן נופל מן השמים ומדוע עלינו לטחנו ולדוכו? אמרה לה מרים: 'אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומיניקה את בנה ומצעת את המיטה ועושה בצמר'.
אמרה לה אלישבע: 'הכניסה לו שפחה אחת – לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת': רק הנחותות ביותר טוחנות ברחיים, שנאמר 'מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים' (שמות יא, ה).
אמרה לה מרים: אבל אפילו המלאכים עצמם טוחנים מן, שנאמר 'וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו. לחם אבירים אכל איש' (תהלים עח, כד-כה). כל זמן שאשה טוחנת את המן, אף הנחותה ביניהן, נדמית היא למלאך!
אמרה לה אלישבע: לא כן אחותי, שמלאכים – אין דרכם לכבס ולבשל ולהיניק את בניהם ולהציע את מיטתם ולעשות בצמר...", "אלישבע אשת אהרן – על פי שמות ו, כג. אלו מלאכות – משנה, כתובות ה, ה. הכניסה לו שפחה – שם. אפילו המלאכים – על פי בבלי, יומא עה, ע\"ב: 'לחם אבירים אכל איש' – לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו', וכן בתרגום השבעים." ], "II": [ "פטירת מרים
תמר ביאלה", "אמר הקב\"ה משוקיותהון עלי, ורבנין אמרין עתידין נפשיהון של אלו לינטל בנשיקה. א\"ר עזריה, מצאנו שנפשו של אהרן לא נטלה אלא בנשיקה, הה\"ד 'וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל־הֹר הָהָר עַל־פִּי יְהֹוָה וַיָּמׇת שָׁם' (במדבר לג, לח), ונפשו של משה מניין, שנא' 'וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל־פִּי יְהֹוָֽה' (דברים לד, ה). מרים מנין, דכתיב 'וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם' (במדבר כ, א). מה 'שם' שנא' להלן 'על פי ה'', אף כאן כן, אלא שגנאי לפרשו. (שיר השירים רבה א, ה)", "מאותו היום ששבה מרים למחנה, התקיים בה מה שאמר הקב\"ה 'הלא תכלם' (במדבר יב, יד) והייתה נחבאת בתוך האוהל ולא מתגלית עוד לבני ישראל. כאותה הלבנה שביקשה אף היא למלוך בשווה, ונאמר לה 'לכי ומעטי את עצמך', הייתה יוצאת רק בשעה שיורדת החשכה, וממהרת אל אותה הבאר שהניח להם הקב\"ה, שהייתה מתגלגלת עמם במסעותיהם.
ישבה מרים בדד, שפחד העם מצרעת שֶׁבָּהּ, שמא תשוב, ואף היא ממתנת הייתה לאותה הצרעת שתבוא ותשחית פניה ותיטול נשמתה.
ומה הייתה עושה בכל לילה בשעה שהייתה באה לאותה באר? הייתה גוחנת על אותם מים, לראות בהם אם הועם זיו פניה. ביקשה לידע שמא עור שתלוי בהן נאכל, ועיניה שבות ושוקעות להן בקבריהן. באותה שעה שהייתה רואה שפניה זיו נהרה נסוך עליהן, שביקשה מחילה ומחול לה – הייתה בוכה עליהן שלא רואין אותן בני אדם ולא נושקין להן עוד, לא אהובה, לא אחיה ולא חברותיה.
לילה אחד, בשעה שהלכה כדרכה לבאר וביקשה לבדוק אספקלריה שלה, נתגלו לה באותם המים מעל פניה פני לבנה במילואה. היו דמעותיה נושרות לתוך הבאר, ובבואות של פניה ופני הלבנה מתערבבות זו בזו.", "עוד היא בוכה, החלו המים שוקעים. ביקשה מרים לראות מה היה להן, כפפה עצמה על פי הבאר ונפל לבה בקרבה, שלא נראו במים איקונין שלה. אימצה עיניה לתוך המים ומתוך כך עלתה בהם שוב לבנה במילואה. הייתה הלבנה מרצדת במים, והיו פניה מסתתרים ומתגלים ונדמים כפני יוכבד אמה.
גאה לבה של מרים, שגעגועים שהיו כלואים בה מיום שמתה אמה שברו מפתח של לב והציפוהו. ביקשה להביט בה עוד, השקיעה ראשה בבאר עד שהרגישה פה נושק לה על פיה.
נשמט כדה הריק לאדמה ונשבר.", "עם אור ראשון, אותו שקראוהו איילת השחר, באו בנות ישראל למלא כדיהן מאותה הבאר ומצאוה שהיא יבשה. אמרו, נקרא למרים אחותנו שתעלה את המים, שלא ניתנה לנו באר בנדודינו אלא בעבורה.
אמרו: מי תיכנס לאותו האוהל, שיראות היו מלבוא בו.
אמרה ציפורה: אני אכנס, שמחמת שביקשה להשיב את אישי אלי, נזרקה בה אותה המחלה. מצאתה שהיא שכובה במיטתה, מעוטפת באור רך, עיניה עצומות ופיה שמוט כתינוקת.
אמרה, הדרן עלך אחותי.
יצאה ואמרה להן.
יש אומרים, בשעה שהיו מכינות גופתה לקבורה היו סופדות לה 'מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה' (שיר השירים ו, י). ויש אומרים שהיו סופדות: 'ישקני מנשיקות פיהו' (שם, א, ב).", "לכי ומעטי את עצמך – בבלי, חולין ס, ע\"ב. לאותה הבאר ... שהיתה מתגלגלת עמם במסעותיהם – במדבר רבה א, ב. אותו שקראו לו איילת השחר – ירושלמי, יומא, פרק ג הלכה ב. שלא ניתנה לנו באר בנדודינו אלא בעבורה – במדבר רבה א, ב. שביקשה להשיב את אישי אלי – ספרי, במדבר צט." ], "III": [ "מדרשי בנות צלפחד
רבקה לוביץ", "'וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד... וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחׇגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָֽה' (במדבר כז, א)", "מדוע נקראו בתחילה בנות צלפחד ורק אחר כך מנאן בשמותיהן?
על שם צל ופחד שהיו בהן בתחילה. שבתחילה ישבו בצל אביהן, ופחדו לשאת את ראשן. משנתקרבו האחיות זו לזו, נתעצמו ונודעו בשמותיהן, שנאמר 'ותקרבנה בנות צלפחד... ואלה שמות בנתיו'.", "'כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דֹּבְרֹת' (שם, כז, ז)", "שאלה תנות את האלוהים: אם אמת דיברו בנות צלפחד, מדוע לא כתבת כן בתורתך, שהרי אתה אמת ותורתך אמת ודברך קיים לעולם?
ענה לה האלוהים: 'אמת מארץ תצמח' (תהלים פה, יב).
שאלה תנות: וכי לא נאמר 'תורת ה' תמימה' (שם, יט, ח)?
ענה לה האלוהים: כבר כתבתי בתורתי 'תמים תהיה עם ה' אלהיך' (דברים יח, יג). ועוד שאמרתי: 'התהלך לפני והי התמים' (בראשית יז, א).
יש אמת היורדת ממרומים ויש אמת הצומחת מלמטה. אשרי הדור שבו פוגשת אמת של מעלה באמת של מטה. הוא שנאמר 'אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף' (תהלים פה, יב).", "ציניקנים שבאותו הדור היו אומרים: בנות צלפחד אין פיהן ולבן שווה
אמרו: לכוחן הן עושות, לעושרן הן עושות, על מנת להשוות עצמן לזכרים בנחלה הן עושות, שלא לשם שמים הן עושות.
לפיכך אמרה התורה: 'כֵּן בנות צלפחד דברת'. 'כֵּן' משום 'כּנוּת'. 'כֵּן' משום 'נכון דיברו':
לכוחן הן עושות, לעושרן הן עושות, להשוות עצמן לזכרים בנחלה הן עושות, לשם שמים הן עושות.", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: רבקה לוביץ, 'ותלך לדרוש – מדרש נשי יוצר', טובה כהן (עורכת), האשה ביהדות: סדרת דיונים, 11 (תשס\"ג), עמ' 24.", "שאלה תנות – ראו מדרשי בת יפתח, רבקה לוביץ, עמ' 100." ], "IV": [ "יד חזקה
צביה ולדן", "'וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד בֶּן־חֵפֶר בֶּן־גִּלְעָד בֶּן־מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחׇגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָֽה' (במדבר כז, א)", "מדוע הזכירן הכתוב בשמותיהן? יש אומרים, שנדמו חמש בנותיו של צלפחד כאצבעות ביד חזקה, כדכתיב 'היעמד לבך אם תחזקנה ידיך' (יחזקאל כב, יד). והיו הבנות כאותן אצבעות, תומכות ואוחזות ואינן מרפות זו מזו:
מחְלה מחוללת ויוצאת במחול;
נֹעה נָעה ומניעה;
חָגלה חגה לה כחוני;
מִלכה מהלכת;
תִרצה רצה.
ואין היד מממשת עצמה אלא כאשר כל אצבעותיה מחוללות מעשה. ודרשה אותה היד נחלה, ואצבעותיה – אחוזה, אחיזה של ממש. כדכתיב 'תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו' (במדבר כז, ד).", "ויש אומרים: שנדמו בנותיו לאצבעות למודות מלחמה, כדכתיב 'ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה' (תהלים קמד, א). ונדמו לאצבעות שאצרו בעצמן את הכוח לשנות ולהשתנות. כדכתיב 'ואמרת בלבבך כחיו עצם ידי עשה לי את החיל הזה' (דברים ח, יז).
מַחְלָה לא מחלה על כבודה ולא ויתרה על חלקה;
נֹעָה נָעה ונעה עד שהניעה את חוק הנחלות;
חָגְלָה חגה כִּמְעַגֶּלת, עד שנשלם מעגל הצדק;
מִלְכָּה לא נמלכה בדעתה, לא הרפתה, וזכתה במלוכה יחד עם אחיותיה;
ואילו תִרְצָה תירצה ותירצה את דבריה, ולא ויתרה עד שנתרצתה.", "כנגד חמש בנות דיברה תורה בפרשה....." ], "V": [ "אותו הדור
ענת ישראלי", "'וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד' (במדבר כז, א)", "'אוֹתוֹ הַדּוֹר הָיוּ הַנָּשִׁים גּוֹדְרוֹת מַה שֶּׁהָאֲנָשִׁים פּוֹרְצִים' (במדבר רבה כא, י)", "אותו הדור היו הנשים גודרות ומגדירות מחדש את מקומן ואת מעמדן בעולם, שגם להן תהיינה שפה, יצירה ואמירה בדת ובתרבות ואחוזת נחלה בחברה. ותהיינה גם הן שותפות ומשפיעות, מנחילות ומנהיגות.
והיו האנשים שלהן פורצים את חוקי המגדר הנוקשים שנהגו עד זמנם, ומזמינים את נשותיהם לרשת ולנחול ולהיקרא בשמן יחד עמם", "מדרש זה נכתב במסגרת תכנית 'ניגון נשים' – בית מדרש יוצר לנשים דתיות וחילוניות הפועל ב'מדרשה באורנים'." ] }, "Prophets and Writing": { "I": [ "בעד החלון
רבקה לוביץ", "אֵם ואשה השקיפו בעד החלון, אבל זונה קשרה תקווה.
אֵם סיסרא השקיפה, שנאמר 'בעד החלון נשקפה ותיבב' (שופטים ה, כח).
מיכל בת שאול השקיפה, שנאמר 'ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון... ותבז לו בלבה' (שמואל ב' ו, טז).
רחב הזונה לא השקיפה, שנאמר 'ותורדם בחבל בעד החלון' (יהושע ב, טו), ועוד נאמר 'את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון' (שם, ב, יח).", "דבר אחר:
למה נאמר 'נשקפה' ולא 'השקיפה'? משום שבשעה שהן השקיפו מן החלון יש מי שהשקיף עליהן. שהרי גם מי שיושבה בזווית ביתה ומשקיפה מבעד החלון, תפילותיה מגיעות לשמים.
ותנות היושבת בשער השמים שומעת את סיפורן של כל הנשים בכל הדורות, וקושרת לכל אחת ואחת חוט של תקווה בחלונה, שאולי יגיע יומה לירד בחבל בעד החלון.", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: רבקה לוביץ, 'ותלך לדרוש – מדרש נשי יוצר', טובה כהן (עורכת), האשה ביהדות: סדרת דיונים, 1111 (תשס\"ג), עמ' 26.", "ותנות – ראו מדרשי בת יפתח, רבקה לוביץ, עמ' 1." ], "II": [ "מדרשי בת יפתח
רבקה לוביץ", "'וְרַק הִיא יְחִידָה אֵֽין־לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ־בַֽת' (שופטים יא, לד)", "אמרה לה השכינה לבת יפתח: לא היה לו, ליפתח, ממך בן או בת, ובארץ אינם יודעים שלאשה שם משלה, ואין היא צריכה לא בן ולא בת. שבי עמי במרומים, ובכי על זאת. בארץ קראו לך 'בת יפתח', ואני אקרא לך 'תַּנּוֹת'.", "ולמה נקרא שמה 'תנות'? לפי שנאמר 'מימים ימימה תלכנה בנות ישראל, לתנות, לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה' (שופטים יא, מ). ואמרו אין 'לתנות' לשון בכי, אלא 'תנות' שמה של בת יפתח הוא. היא תנות היא בת יפתח. ומה עושה? יושבת במרומים, ושומעת סיפוריהן של בנות ישראל אשר בארץ, ואחר יושבת אצל השכינה ומתנה באוזניה צרותיהן, מתפללת בעבורן ומלמדת עליהן זכות.", "'וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל־בְּתוּלֶיהָ עַל־הֶֽהָרִֽים' (שופטים יא, לח).", "מי היו רעותיה? אמרו: מיעוט רבים שניים. ואלו הן: רחל שלימדה אותה בכי, ומרים שלימדה אותה תופים ומחולות.
רחל לימדה אותה בכי, שנאמר 'רחל מבכה על בניה... כי איננו' (ירמיה לא, יד). ובבת יפתח נאמר 'ותבך על בתוליה'; מרים לימדה אותה תופים ומחולות, שנאמר: 'ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת' (שמות טו, כ) – כל הנשים, לרבות אלו שלא היו באותו הדור. ובבת יפתח נאמר 'והנה בתו יצאת לקראתו בתפים ובמחלות' (שופטים יא, לד).", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: רבקה לוביץ, 'ותלך לדרוש – מדרש נשי יוצר', טובה כהן (עורכת), האשה ביהדות: סדרת דיונים, 11 (תשס\"ג), עמ' 28.", "מיעוט רבים שניים – על פי ירושלמי, יומא פרק ב הלכה ד." ], "III": [ "ויוסף שאול
נעמה שקד", "'וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת־דָּוִד וַיַּרְא אֶֽת־לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם וַתְּהִי עַֽל־מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּֽתְנַבְּאוּ גַּם־הֵֽמָּה. וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲחֵרִים וַיִּֽתְנַבְּאוּ גַּם־הֵמָּה וַיֹּסֶף שָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שְׁלִשִׁים וַיִּֽתְנַבְּאוּ גַּם־הֵֽמָּה. וַיֵּלֶךְ גַּם־הוּא הָרָמָתָה וַיָּבֹא עַד־בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּשֶּׂכוּ וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד וַיֹּאמֶר הִנֵּה (בנוית) [בְּנָיוֹת] בָּרָמָֽה. וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל־[נָיוֹת] (נוית) בָּרָמָה וַתְּהִי עָלָיו גַּם־הוּא רוּחַ אֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד־בֹּאוֹ (בנוית) [בְּנָיוֹת] בָּרָמָֽה. וַיִּפְשַׁט גַּם־הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם־הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כׇּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכׇל־הַלָּיְלָה עַל־כֵּן יֹֽאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִֽם' (שמואל א' יט, כ-כד)", "ויסף שאול וישלח מלאכים' – הוא בחינת יוסף; ששלח מלאכים והתנבאו, וזהו בחינת חלום, וכן: 'ויחלם יוסף חלום'. ואומר 'והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם' – מדבר בשמואל, וזהו שנאמר 'להקת הנביאים נבאים ושמואל עמד נצב עליהם'. 'ויגד לאחיו' – היינו שנתפשט כוח החלום מיוסף אל אחיו. והם לא היו בחינת חלום, רק היו בשנאה, וכשאמר החלום לאחיו – 'ויוספו עוד שנא אתו'. ויוסף לא אסף כוח החלום, רק נתפשט עוד 'ויחלם עוד חלום אחר ויספר אתו לאחיו', וגם הם היו מתחזקים נגדו 'ויוספו עוד שנא אתו'.", "והנה שאול היה משורש יוסף ומשתוקק ומתגעגע אל שמואל, בחינת חלום, 'ולא ענהו ה' גם בחלמות'. והיה משתוקק יותר ושלח מלאכים, בחינת מלאכה, שהם פעולות שהאדם עושה להשיג השתוקקותו. 'ותהי על מלאכי שאול רוח אלהים', רצונו לומר על פעולותיו, 'ויתנבאו גם המה' – בחינת חלום; רק הוא עצמו (שאול) לא התנבא – כי היה החלום נתפשט על פעולותיו, רק לא בו עצמו. 'ויגדו לשאול' – בחינת 'ויגד לאחיו' כנ\"ל, שנתאמצו הפעולות להמשיך עליו החלום.", "וישלח מלאכים אחרים' – הוא כנגד 'ויחלם עוד חלום אחר', שהוסיף עוד פעולות למשוך עליו החלום, בגודל השתוקקותו אליו. 'ויתנבאו גם המה' – היינו שנתפשט החלום עוד, רק הוא עצמו לא התנבא, כנ\"ל. ועם כל זה שאול לא נתייאש, רק התחזק בבחינת יוסף שבו, 'ויסף שאול וישלח מלאכים שלשים' – שהם שלוש פעמים, יותר מן השני חלומות שחלם יוסף. 'ויתנבאו גם המה' – שנתפשט עוד החלום, כנ\"ל.", "ואחר נתאמץ שאול מאוד מאוד, 'וילך גם הוא הרמתה ויבא עד בור הגדול'. ובור הוא בחינת נפילה גדולה מאוד, כידוע, בחינת 'לכו ונשלכהו באחד הברות וכו' ונראה מה יהיו חלמתיו', שחס וחלילה נתעלמים החלומות ונחשכת הנפש בחשיכה איומה, חס ושלום.", "ועל כן מיד אמר: 'אשר בשכו' – שהוא שם סתום מאוד, לא ידענו מהו. וזהו שורש נעלם. ומן הסתימות מוכרח שתהיה איזהו ישועה, על כל פנים. על כן 'וישאל ויאמר איפה שמואל' – דהיינו שהיה בתוך הבור שואל. לפי שבבור דייקא נמצא נקודת עצמיותו מאוד, ששאֵלה היא בחינת שאול.", "ותהי עליו גם הוא רוח אלהים' – שזכה סוף סוף, מחמת עוצם כיסופיו, שנחה עליו אותה הרוח – אלוהים שסרה ממנו לפנים. 'וילך הלוך ויתנבא' – רצונו לומר שנמשך החלום מכוח הפעולות שפעל, כנ\"ל, ונתפשט עד עצמיותו, וזהו 'וילך הלוך' – מתוך ההליכה דייקא. ונתדבק בחינת שאול בבחינת יוסף, 'עד באו'. כמו שאמרו אחי יוסף: 'הנה בעל החלמות הלזה בא'. 'ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף', וכן בשאול: 'ויפשט גם הוא בגדיו' וגו' 'ויתנבא גם הוא לפני שמואל' – שהוא נקודה הפנימית של החלום, כנ\"ל. 'ויפל ערם כל היום ההוא וכל הלי לה' – שהוא בחינת התפשטות גמורה. 'על כן יאמרו הגם שאול בנביאם', וזהו 'בעל החלמות' כנ\"ל.", "ויחלום יוסף חלום וכו' – בראשית לז. ולא ענהו ה' גם בחלומות – שמואל א' כח, ו." ], "IV": [ "מדרשי מיכל
אילה צרויה", "ותאהב מיכל בת שאול את דוד' (שמואל א' יח, כ), ותהי אהבתה אותו למוקש לה. ותצל מיכל את אישה מפני אביה ולא זכר לה את חסדה בלכתו במדבר. ותשב כאלמנה בית אביה.
והוא אֳהַבַהּ? גיל ונועם היו לו בחייו, שנאמר 'אביגיל... ואחינעם... ותהיין גם שתיהן לו לנשים' (שם, כה, מב-מג).
ותאהב מיכל בת שאול את דוד? – 'ותבז לו בלבה'! (שמואל ב' ו, טז).", "שניים נשמעה שתיקתם מסוף העולם עד סופו:
אהרן, שנאמר 'ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש... ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו' (ויקרא י, א-ב).
'וידם אהרן' (שם, י, ג).
מיכל, שנאמר 'ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים) (שמואל א' כה, מד). ונאמר 'ויקחה מעם איש מעם פלטיאל בן ליש וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה' (שמואל ב' ג, טז)
ותידום.", "שח-מט", "בראשית הייתה האהבה, שנאמר 'ותאהב מיכל בת שאול את דוד' (שמואל א' יח, כ), והם שיחקו בה.
אביה, שנאמר 'ואמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש' (שם, יח, כא);
ואישהּ, שנאמר 'וישר הדבר בעיני דוד לה תחתן במלך' (שם, יח, כו).
והיא באהבתה, לא ידעה לבבם הערל 'ותרד מיכל את דוד בעד החלון וילך ויברח וימלט' (שם, יט, יב).
והוסיפו לשחק בה.
אביה, 'ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים' (שמואל א' כה, מד);
ואישהּ, 'תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי' (שמואל ב' ג, יד).", "וכך, 'עד יום מותה' (שמואל ב' ו, כג), משחק היא בין מלכים. בת שאול; אשת דוד; מיכל.", "מדרשים אלה פורסמו לראשונה בעמודים, 722722 [6] (ניסן תשס\"ח)." ], "V": [ "מיכל ורחל
מירי וסטרייך", "אמרה מיכל:
רחל ולאה אחיות, אף אני ומרב אחיות;
רחל ולאה נישאו שתיהן ליעקב, ואף על שתינו נאמר 'בשתים תתחתן בי היום) (שמואל א' יח, כא).
מה רחל הצעירה, אף אני הצעירה.
הייתה הולכת מיכל ומכסה תרפים כרחל; והייתה מוכיחה את דוד כרחל שהוכיחה את יעקב.", "ולא ידעה כי לא כרחל היא, שברחל נאמר 'ויאהב יעקב את רחל' (בראשית כט, יח) ועליה נאמר 'ותאהב מיכל בת שאול את דוד' (שמואל א' יח, כ).
ועוד: שכעסה של רחל עורר את שמיעת ה' ואת פתיחת רחמה, שנאמר 'ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה' (בראשית ל, כב), ואילו 'ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה' (שמואל ב' ו, כג).", "ומכסה תרפים – על פי שמואל א' יט, טז. כרחל – על פי בראשית לא, לד. מוכיחה את דוד – על פי שמואל ב' ו, כ. כרחל שהוכיחה – על פי בראשית ל, א." ], "VI": [ "צדיק באמונתו יחיה
נעמה שקד", "אָמַר רַבִּי שַׂמְלַאי, שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹש עֶשְׂרֵה מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, בָּא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת עֶשְׂרֵה... בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִֽחְיֶֽה' (חבקוק ב, ד), (מדרש תנחומא, שופטים ט)", "בשעה שבא חבקוק והעמידן על אחת, אמר לו משה: חבקוק תלמידי, ותורה מה תהא עליה? וכל מצוותיה ומשפטיה ואותיותיה וכתריהן – עליהם מה יהא? יעמדו על רגל אחת, שאין בה מנוח ואין בה אמונים?", "אמר לו: משה רבי, כשהייתה תורה נתונה על ידיךָ, לא הייתה כבדה יותר מדאי שנאמר 'וידי משה כבדים' (שמות יז, יב), וכן אמרת: 'ואתפש בשני הלחת ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם' (דברים ט, יז).", "נשמט משה וישב על הקרקע וזלגו עיניו דמעות, והיה חבקוק יושב ובוכה כנגדו.
אמר: עת לכתב ועת לשבר
עת לשמר ועת להשליך
אלא בוא נטענה בשורש אחד, והייתה לעץ חיים ומרפא בענפותיה.", "נענה לו משה: ולא ליקטתי האותיות אחר ששיברתי, 'וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים' (שמות לד, א)? אל תקרי לוחות אלא לחות, שנשקתין והשקיתין בדמעותיי ונעשו רכות ורעננות. אף אתה, 'כתוב חזון ובאר על הלחות' (חבקוק ב, ב).", "שחק ואמר לו: כמה דאת אמר – 'הואיל משה באר את התורה' (דברים א, ה).
קרנו פניו של משה ונצנצה חמה בעיניו.
באותה שעה נתחזקו ידיהם זו בזו, דכתיב: 'ויהי ידיו אמונה' וגו' (שמות יז, יב). החזיק חבקוק בידו של משה וכתב בספרו: 'צדיק באמונתו יחי ה' – והייתה תורה שותה מעיניהם, ונותנת פֶּרי, והאותיות פורחות.", "מדרש זה נכתב במסגרת 'בית מדרש כותבים' של בית המדרש אלול בירושלים.", "נשמט וישב על הקרקע – על פי בבלי, בבא מציעא נט, ע\"ב. עת לכתוב – על פי קהלת פרק ג. עץ חיים – משלי ג, יח. קרנו פניו – שמות לד, כט." ], "VII": [ "מדרשי נעמי
שרי אלגד", "'אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהֹוָה' (רות א, כא(", "אמרה נעמי: מלאה הלכתי בבנים ומלאה בבנות, ונפלו ילדיי חללים בשדה המחלה והכיליון ואני נותרתי ריקה.
'ותקח נעמי את הילד ותשתהו בחיקה ותהי לו לאמנת' (שם, ד, טז). משנפקדה כלתי, נתמלאתי אף אני.", "'כִּי שָֽׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּֽי־פָקַד יְהֹוָה אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָֽחֶם' (רות א, ו)", "מה הלחם משיב נפש, אף ההיריון משיב נפש.
ומהיכן באה השמועה לנעמי? שנתגלתה לה דמותה של שרה ואמרה לה: 'בתי, כשם שפקד אותי ה' בבן לעת זקנותי וצערי, כמו שכתוב 'וה' פקד את שרה' (בראשית כא, א), כך יפקוד ה' אף אותך. שובי אל עמך ואל מולדתך, והנותן לחם יפקוד אותך בבן ויקים לך את שמך'. מיד כתיב: 'ותצא מן המקום אשר היתה שמה' (רות א, ז).", "'(וירדתי) [וְיָרַדְתּ] הַגֹּרֶן... וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו (ושכבתי) [וְשָׁכָבְתְּ]' (רות ג, ג-ד)", "וירדתי' כתיב, לא 'וירדת'; 'ושכבתי' כתיב, לא 'ושכבת'.
אמרה נעמי: הייתי עמם בגורן, כרחל שהוליכה את אחותה אל יצועי אהובה ונתנה לה סימניה.
'ויתן ה' לה הריון ותלד בן' (שם, ד, יג), 'לה' נתן היריון, ולי – את הילד שיהיה לי למשיב נפש שנאמר 'ילד בן לנעמי' (שם, ד, יז).", "אני ריקה שבתי משדה מואב, ומלאה הביאני ה' לבית ישראל.", "מלאה הלכתי – רות רבה ג, ז. פקד – בראשית כא, א. ונתנה לה סימניה – בבלי, בבא בתרא קכג, ע\"א. למשיב נפש – רות ד, טו." ], "VIII": [ "נשים עם בפני עצמן
דנה פולבר", "'וַיֹּאמֶר (מומכן) [מְמוּכָן] לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל־הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל־כׇּל־הַשָּׂרִים וְעַל־כׇּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכׇל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ. כִּֽי־יֵצֵא דְבַר־הַמַּלְכָּה עַל־כׇּל־הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאׇמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת־וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא־בָֽאָה' (אסתר א, טז-יז)", "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם־אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָֽעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכׇּל־עָם וְאֶת־דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין־שֹׁוֶה לְהַנִּיחָֽם. אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם...' (אסתר, ג, ח-ט)", "ממוכן זה המן. ממוכן דיבר לשון הרע על נשים, והמן דיבר לשון הרע על נשים. ממוכן היכן? שאמר 'על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן'.
המן היכן? שאמר: 'ישנו עם אחד' – נשים עם בפני עצמן הן.", "מפזר ומפרד בין העמים' – אשה מתקנאה בירך חברתה, צרה עינה באורחים, נשים שחצניות הן. 'ודתיהם שנות מכל עם' – אל תקרי דתיהם, אלא דעתיהן: נשים דעתן קלה עליהן, אין להן חוכמה אלא בפלך, אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן, מרבות כשפים הן.", "ואת דתי המלך אינם עשים' – דברניות, גרגרניות, עצילות, משמשניות, קנאיות, גנביות, יוצאניות הן.
'ולמלך אין שוה להניחם' – אשה גולם היא, קרקע עולם היא, אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי – אפילו שרה אמן.", "אם על המלך טוב יכתב לאבדם' – נשים גרמו מיתה לעולם. דבר אחר: אין אשה יורשת.
אמר לו הקב\"ה: רשע, את בריותיי אתה מבזה? חייך שתתבזה לא על ידי אדם, אלא על ידי סוס, שנאמר 'מהר קח את הלבוש ואת הסוס... ועשה כן למרדכי היהודי' (אסתר ו, י);
ותקפח חייך לא על ידי אשה, אלא על ידי עץ שנאמר 'ויאמר חרבונה... הנה העץ אשר עשה המן למרדכי... ויאמר המלך תלהו עליו' (שם, ז, ט).", "ממוכן זה המן – בבלי, מגילה יב, ע\"ב. נשים עם בפני עצמן הן – בבלי, שבת סב, ע\"א. אשה מתקנאה בירך חברתה – בבלי, מגילה יג, ע\"א. צרה עיניה באורחים – בבלי, בבא מציעא פז, ע\"א. נשים שחצניות הן – ירושלמי, שבת פרק ו הלכה א. נשים דעתן קלה עליהן – בבלי, קידושין פ, ע\"ב. אין להן חוכמה אלא בפלך – בבלי, יומא סו, ע\"ב. אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן – במדבר רבה, י, ה. מרבות כשפים הן – משנה, אבות ב, ז. דברניות – בבלי, ברכות מח, ע\"ב. גרגרניות, עצילות – אבות דרבי נתן נוסחא ב, פרק מה. משמשניות – בראשית רבה עד, ט. קנאיות – אבות דרבי נתן נוסחא ב, פרק מה. גנביות, יוצאניות – בראשית רבה מה, ה. אשה גולם היא – בבלי, סנהדרין כב, ע\"ב. קרקע עולם היא – שם, עד ע\"ב. אפילו שרה אמן – ויקרא רבה ב, א. נשים גרמו מיתה לעולם – ירושלמי, סנהדרין פרק ב הלכה ד. אין אשה יורשת - בבלי, בבא בתרא קיא, ע\"ב." ] }, "Torah Study": { "I": [ "שבע למדו תורה
דנה פולבר", "'אין חכמה לאשה אלא בפלך' (בבלי, יומא סו, ע\"ב)", "שבע למדו תורה בכיתה אחת: לאה, רחל, יעל, היַלדה מתֵּבֵץ, בת יפתח ומיכל. ואף רות המואביה.
שמעו מפי רבן: 'אין חכמה לאשה אלא בפלך'. ומשום שאין מוסרין דברי תורה לנשים שמעו שיעורן רק פעם אחת, ואילו פירוש לא שמעו.", "לאה ורחל למדו מיואב: מה 'מחזיק בפלך' (שמואל ב' ג, כט) של יואב אינו אלא 'מחזיק במשען', אף בחייהן פלך הוא משען. לאה תפסה פלך הודיה, רחל תפסה פלך שתיקה.
יעל לא הצטיינה בעבודות הבית וכליו, ובלבלה בין כלי לכלי. זכרה: 'אין לאשה חכמה אלא ביתד' – מיד תפסה יתד ומחקה ראש סיסרא.
היַלדה מתֵבֵץ גדלה והפכה לאשה ועל פי השמיעה זכרה: 'אין חכמה לאשה אלא בפלח' – אחזה פלח רכב ומחצה ראשו של אבימלך.
בת יפתח, כמוה כבן עזאי חשקה נפשה בתורה, אך בגלל הפלך שהועידו לה, לא מצאה פתח לתשוקתה. נתייאשה ומסרה נפשה למות.
מיכל המשיכה ללמוד, ואף תפילין הניחה. זכרה היטב והבינה היטב. בזה בלבה. רות המואביה קיבלה כפשוטו. החלה לעבוד בשדה ובבית, לפרנס עצמה וחמותה, עד שיצא שמה בבית לחם כאשת חיל. המשיכה עד שחשדה: כלום יש עוד מובנים לפלך? בדקה ומצאה: פלך שהוא מחוז, פלך שהוא נשיאות, פלך שהוא מלכות. דרשה וקיימה, והעמידה שושלת מלכות.", "מחזיק במשען – על פי מצודת ציון לשמואל ב' ג, כט. לאה תפסה פלך הודיה, רחל תפסה פלך שתיקה – בראשית רבה עא, ה. מיד תפסה יתד – על פי שופטים ד, כא. אחזה פלח רכב – על פי שופטים ט, נג. כמוה כבן עזאי – על פי בבלי, יבמות סג, ע\"ב. נתייאשה ומסרה עצמה למות – על פי שופטים יא, לו. אף תפילין הניחה – על פי ירושלמי, עירובין פרק י הלכה א. בזה בלבה – על פי שמואל ב' ו, טז. והעמידה שושלת מלכות – על פי רות ד, יז." ], "II": [ "עשרת הדיברות
תמר ביאלה", "מעשה בעלמה שהייתה יושבת בבית הכנסת בשעה שהיו קורין בעשרת הדיברות. באותו היום היה הקורא מקפיד בקריאתו עד שנדמה היה לה שהיא שומעת את הדברים בפעם הראשונה. והייתה תמהה לשמע הדברים ולבה הולך ומתעכר.
הייתה שואלת בלִבּה: 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך' (שמות כ, ט) – והאשה, מה יהא עליה? האם לא צוותה אף היא בקדושת השבת?
וזה שנאמר: 'לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך' (שם, כ, יג) – והאשה, מה יהא עליה? האם לא צוותה אף היא שלא לחמוד איש רעותה?", "אותה עלמה צדקת הייתה, ועד אותו היום לא עלתה על לבה מחשבה זרה והרהור אחר אמיתה של תורה. באותה שעה היה הולך לבה ומתעטף בפחד, והיה מכה בה ומכה, עד שהייתה חושבת שכל באי בית הכנסת שומעים קול דפיקותיו. דמעות שעלו בגרונה, טעם תהום היה בהן, וטעם של ים שטבעו בו המצרים היה בהן. ומתוך שהייתה רועדת ומתבהלת פרחה דעתה.", "אסף הקדוש ברוך הוא נשמתה בכפו והיה מסתכל בה ומחייך. אמר לה: עד כמה הייתי ממתין לך שתבואי ותקשי לי, ואני אהיה מבאר לך ונותן לך מה שגנוז אצלי בשבילך כשלושת אלפים שנה!
השפילה מבטה והקשתה: ולאשה לא דיבר הקדוש ברוך הוא בהר סיני? ואותה לא ציווה בדברים שדיבר לגברים בקולות וברקים?", "זקף הקדוש ברוך הוא את ראשה ואמר לה: שכשעלה משה אליי, ציוויתי לו 'והיו נכנים ליום השלישי כי ביום השלשי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני' (שמות יט, יא). כיון שרחק משה מהנשים, ופרש מציפורה אשתו, קירב להר רק את האנשים שנאמר: 'ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה' (שם, יט, יז).
ובאותה השעה שהיו רק גברים סביבותיו, כששמע משה את הדברים, את 'לא תעשה כל מלאכה', אמר בלבו: 'ומי נענש לעשות מלאכה אם לא האיש? ומשל מי עבדים ושפחות, מקנה ובנים שהוא יכול לומר להם עשו מלאכה או תשבותו, אם לא של האיש?', על כן כתב להם משה לשמור את השבת בלשון זכר. ומשום שלא היה מעורב עם הבריות – בריות לשון נקבה – שלא היה עם צפורה אשתו זמן רב, לא זכר שגם לאשה יצר לחמוד, ועל כן לא כלל אף אותן באותו הלאו.", "שאלה אותה עלמה לפני הקדוש ברוך הוא: ואם כן, ומשה שפרש מהנשים לא יכול היה לשמוע אותם הדברים שציווה הקדוש ברוך הוא לנשים אלו, האם תלמיד חכם שלא פרש יכול לשמוע?
הרצינו פניו של הקב\"ה – הרצינו מלשון רצינות והרצינו מלשון רצון – והשיב לה: שכל בית מדרש שאין בו אשה, לא יצא דברי שלם מלפניו." ], "III": [ "אגדת תורה
שרה פרידלנד בן-ארזה", "עם לידתי הונחתי בבית המדרש, ובחיקה של תורה הייתי אמון.
יום יום הייתה שעשועי. מחבואים הייתי משחקת עמה, נתפסת ומטפסת בה ,מחפשת ומוצאת חיים ורצון.
לילה לילה היו צלליהשל תורה מרקדים כנגדי,ניגונה ממסה ערשי, וטעמיה משתלחים בחלומותיי.
עם שבאו בי סימני בינה יתרה, ונסתלקה ממני ילדות, נתרחקתי מחֵיקה וממחבואיה ומביתה של תורה. אבוקות של אור הבהבו וכבו, ונצטנן בית המדרש.
עטו חכמים אצטלאות כבדות, ובאו בו, והעמידו שומר לפתחו.
דחקתי ונכנסתי שמה, ונתכרכמו פניי מפני הצינה ומפני הבושה ומפני פניהם של חכמים שנתנו בי, שאמרו: אל ייכנסו חכמניות לכאן, מפני שקנתרניות הן, ולא ללמוד תורה הן באות אלא לקפח בהלכות הן באות. מוטב ישמעו נשים תורה מאבותיהן ומבעליהן, שאמר ר' אלעזר בן עזריה: אם אנשים באו ללמוד, נשים – לשמוע.
ועוד שאלו חכמים: אשה בבית המדרש – מניין?
ואני כלפי לבי רוחשת: וכי אין רוח צפונית שבכאן מצמררת לבה של תורה ומקישה אותיותיה דא לדא? והלוא כל מעילים וכל כריכות שהקיפוה חכמים אין מחממים אותה, עד שתבוא אשה – ולו חכמנית, ולו קנתרנית – לפשוט בה.
ולבי שותק.
אמר ר' יעקב, אחי : יאמרו: יַלדוּת הלכה, חכמים הקפידו, יעקב שתק – תורה מה יהא עליה?
ועוד – וכי אין אשה עשויה לבוא במקום שלוחיה לקבל תורתה הראויה לה בבית המדרש?
ועוד – דחקה אשה ונכנסה – מאי?
נענה ר' יעקב כנגדי ודרש: ייאותו דברי תורה לאורן של נשים, ואפילו ייכוו קצותיהם או ייחרכו בגחלתן, שמוטב ילהטו באש של אשה, ואל יעלו כפור, שנאמר 'כפור כאפר יפזר... לפני קרתו מי יעמד, ומאי כתיב בתריה – 'ישלח דברו וימסם ... מגיד דברו ליעקב' (תהלים קמז, טז-יט) – אלו הנשים. ונאמר 'הלוא כה דברי כאש...' (ירמיה כג, כט), ונאמר 'לריח ניחח אשה לה'' (שמות כט, מא). אל תקרי אשה אלא אשה.
ההוא יומא סלקוהו לשומר הפתח, ואתווספו כמה ספסלי.
ההיא שתא אתווספו כמה מדפֵי.
ההוא דרא אתווספו חדרי. יש אומרים: חדרי-לב; יש אומרים: חדרי-בטן הם חדרי -גוף; יש אומרים: חדרים כמשמעו, ובהם חדרים לקולות תורה וניגוניה, חדרים ובהם צבע לתמונותיה, חדרי תנועת הגוף. אחרים אומרים: אף חדרי חדרים ריקים לשתיקה בתורה
התגדלה תורה ונשתלחו אבריה ודעתה להתפרש בחדרים החדשים.", "קול מן החדרים נשמע: ברוכות נשים לה', אשר לא עזבו חסדו ותורת-אמתו, ואף מכירן ברוך יהיה. ייתן ה' את הבאה בחדרים החדשים, תורת נשים ותורת אנשים, אשר תבנינה שתיהן את בית ישראל.
אמרו נשים: קפדנותם של חכמים ביקשה לטרדנו מבית חיינו ולמנוע תורה מזרענו. ענוותנותו של ר' יעקב קרבתנו תחת כנפי השכינה.
אמרתי אני: זה שאמר הכתוב 'כאח לי יונק שדי אמי' (שיר השירים ח, א) – אלו דדיה של תורה, שכך דרש ר' שמואל בר נחמני: 'דדיה ירוך בכל עת' (משלי ה, יט) – נמשלו דברי תורה כדד. ושני דדים לתורה – דד לאחי ודד לי, דד לאנשים ודד לנשים.", "ורוח הקודש כנגדי שוחקת: אשרי זקנותך שלא ביישה את ילדותך", "הייתי אמון... ומוצאת חיים ורצון – על פי משלי ח, ל: 'ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת...'. לילה לילה... ניגונה ממסה – על פי תהלים ו, ז. בינה יתרה – בראשית רבה יח, א. והעמידו שומר – על פי בבלי, ברכות כח, ע\"א: 'תנא: אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי'. אל ייכנסו חכמניות לכאן... – על פי בבלי, קידושין נב, ע\"ב: 'לאחר פטירתו של ר' מאיר אמר להם רבי יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנים הם, ולא ללמוד תורה הם באים, אלא לקפחני בהלכות הם באים. דחק סומכוס ונכנס. אמר להם: כך שנה לי ר' מאיר... כעס ר' יהודה עליהם, אמר להם: לא כך אמרתי לכם: 'אל יכנסו מתלמידי ר' מאיר לכאן, מפני שקנתרנים הם, ולא ללמוד תורה הם באים, אלא לקפחני בהלכות הם באים? וכי אשה בעזרה – מנין? אמר ר' יוסי: יאמרו: מאיר שכב. יהודה כעס. יוסי שתק. דברי תורה מה תהא עליה וכי אין אדם עשוי לקבל קידושין לבתו בעזרה? ואין אשה עשויה לעשות לה שליח לקבל קידושיה בעזרה? ועוד – דחקה ונכנסה מאי?...' אם אנשים באו ללמוד – תוספתא, סוטה ז, ו. רוח צפונית – פרקי דרבי אליעזר ג. ומקישה... דא לדא – על פי דניאל ה, ו. לי עקב אלו הנשים – מכילתא, פרשת בחדש ב. ההוא יומא סלקוהו לשומר הפתח, ואתווספו כמה ספסלי – תרגום: אותו יום סילקו את שומר הפתח והתווספו כמה ספסלים. ההיא שתא אתווספו כמה מדפי – תרגום: אותה שנה נתווספו כמה מדפים. ההוא דרא אתווספו חדרי – תרגום: אותו דור נתווספו חדרים. ברוכות נשים – על פי רות ב, יט-כ. ייתן ה' – על פי רות ד, יא. קפדנותם של חכמים...ענוותנותו של – על פי בבלי, שבת לא, ע\"א. דרש ר' שמואל בר נחמני... נמשלו דברי תורה כדד – בבלי, עירובין נד ע\"ב. אשרי זקנותך – על פי בבלי, סוכה נג, ע\"א.." ], "IV": [ "מדרשה
יהודית שילת", "באו נשות ישראל לפני ריבונו של עולם ואמרו לו: ייפּתחו לפנינו שערי תורה. עמד רבי אליעזר ואמר: 'כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות'.
אמרו בנות ישראל: זכויות לנו, ואיך נדען? יש זכות תולה לשנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים...
חִייך בן עזאי ואמר: 'חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה – תדע שהזכות תולה לה'
הסתפקו בנות ישראל בדברי בן עזאי. באו ליכנס בשערי תורה ועמדה עמן מטרוניתא.
התייצב בדרכן רבי אליעזר ואמר: 'אין חכמת נשים אלא בפילכא'. ועוד נרעש ואמר: 'יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים, שנשים מוציאות דברי תורה לדברי הבאי'
אמרה לו ברוריה: 'חטאים' ולא 'חוטאים' – דברי הבאי הם? הלוא דברי אהבה, אחווה, שלום ורעות הם. הנהנו בנות ישראל שהיו עמה ואמרו: אף אמרו חכמים 'יפה אמרה בתו מבנו'.
נשתהו חכמים.
נמנו וגמרו: שלנו היא. מצווים אנו בה יומם וליל.
תש כוחן של בנות ישראל.
חזרו לעבודות ביתן: כיבסו, אפו, בישלו, בנו את ביתן ועבדו את ה' בשלהן. ובכל דור ודור נמצאה חכמנית אחת, דעתנית אחת, אשה חשובה אחת, האוהבת את התורה, מחכימה בה, לומדת ומלמדת.", "משנפתחו שערי בינה לפני כל העולם כולו, חזרו ובאו בנות ישראל לפני ריבונו של עולם. אמרו לו: פתח לנו שערי תורה! נצטרפו אליהן מחכמי ישראל ואמרו: הרי מאז ומעולם גילו גנוזה זו נשים חכמניות, גם הלכה נלמדה מהן. הוסיפו הצעירות ואמרו: והלוא גם אנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה, ולא בכדי עמדנו שם, שהרי חיכו האנשים לנשים כמאמר הכתוב: 'היו נכנים לשלשת ימים' (שמות יט, טו).
קמו מקצת חכמים ואמרו: ומה לכן כי באתן היום לבקש תורה? אלפי שנים מחזרת תורה על בתי ישראל ולא נתאמצתן בה.
אמרו לו לריבונו של עולם: מקובלנו מאמא שלום, אשת ר' אליעזר אחות דרבן גמליאל: 'כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה'! והלוא גלוי וידוע לפניך כי דורות רבים נשאנו את משא בית יעקב באהבה וברצון: נשאנו, ילדנו, ואפילו בין השפתים עוררנו את האהבה. בישלנו, כיבסנו, ענִיותנו לא פעם ניוולתנו, ובכל זאת, בנינו את בית ישראל. ועכשיו, שברוב טובך נפתחו שערי בינה לפני כל העולם כולו, וברחמיך הרבים נעשתה מלאכתנו קלה, רוצות אנו להשלים נפשותינו בלימוד תורתך.
שמע הקדוש ברוך הוא, ונתרצה להן וחייך.
יצתה בת קול ואמרה: ניצחוני בנותיי, ניצחוני בנותיי.", "כל המלמד בתו – משנה, סוטה ג, ד. יש זכות תולה – שם. חייב אדם ללמד – שם. אין חכמת נשים – על פי ירושלמי, סוטה פרק ג, הלכה ד. יישרפו דברי תורה – שם. חטאים ולא חוטאים – בבלי, ברכות י, ע\"א. יפה אמרה בתו – תוספתא, כלים ד, יז. כל השערים – בבלי, בבא מציעא נט, ע\"ב. בין השפתים – על פי שמות רבה א, יב. עניותנו – על פי בבלי, נדרים סו, ע\"א. ניצחוני בנותיי – על פי בבלי, בבא מציעא נט, ע\"ב." ], "V": [ "מדרש ארץ
נעמה שקד", "'וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵֽרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָֽה' (דברים יא, יא-יב)", "ארץ דא אורייתא, די רעותיה ולביה ועינוהי דבר נש ליהוי שויין בה תדיר. ולא דבר נש בלחודוי אלא אוף רעותיה דקב\"ה. תא חזי מה כתיב: 'ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה' – בכל יומא ויומא יתיב קב\"ה וקא דריש בה וגלי בה אנפין חדתין, כגונא דאנן בני נשא יתבין למלעי ולמדרש באורייתא. בקדמיתא כתיב 'ארץ נחלי מים עינת ותהמת' (דברים ח) והכא כתיב 'עיניה' אלהיך בה', עיינין לקבל עיינין. עיינין דלעילא לקבל עיינין דלתתא. לאשתקפא אלין באלין ולאנבעא מיין דכיין מיין חדתין, 'למטר השמים תשתה מים'. כדין אתברכא אורייתא ואתהפכא 'מרשית השנהו עד אחרית שנה'. מאי טעמא רשית? ראשית מיבעי ליה, אלא רשית – במסכנותא הויא, כד\"א 'עני ורש'. וכד אסתכל בה ודריש בה ויהיב בה עינוהי כדין אתהפכאן ואשתני גוונהא וטעמא דילה, ועל דא כתיב 'שנה' וכתיב 'אַחֲרִית', דאתעבידת אחרינתא, בעותרא ורעותא דלבא. זכאין אינון דמשתדלי באורייתא תדיר, דאתו לגבה בתיאובתא בכסופא ואתעבידת נהרא דנגיד ואתמליא מיין ממקורא דילה, עלייהו אתמר: 'פקדת הארץ ותקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים' (תהלים סה).", "תרגום:
ארץ – זו התורה, שרצונו ולבו ועיניו של אדם יהיו נתונים בה תמיד. ולא של אדם בלבד, אלא אף רצונו של הקדוש ברוך הוא.
בוא וראה מה כתוב: 'ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה' – בכל יום ויום יושב הקדוש ברוך הוא ודורש בה ומגלה בה פנים חדשות, כפי שאנו בני האדם יושבים לעסוק ולדרוש בתורה.
בתחילה כתוב: 'ארץ נחלי מים עינת ותהמת' (דברים ח, ז) וכאן כתוב: 'עיניה' אלהיך בה' – עיניים לעומת עיניים, עיניים של מעלה לעומת עיניים של מטה, שישתקפו אלו באלו וינביעו מים זכים, מים חדשים, 'למטר השמים תשתה מים'. אז מתברכת התורה ומתהפכת – 'מרשית השנה ועד אחרית שנה'.
מהו הטעם 'רֵשִית'? ראשית היה צריך לו לכתוב?! אלא 'רֵשִית' – בעניות היתה, כמו שנאמר: 'עָנִי וָרָש' (תהלים פב, ג). וכאשר מתבונן בה ודורש בה ונותן בה עיניו – אז מתהפכים ומשתנים גונהּ וטעמהּ, ועל כן כתוב 'שָנָה' וכתוב 'אַחֲרִית', שנעשית אחרת, בעושר וברצון הלב.
אשרי אותם המשתדלים בתורה תמיד, שבאים אליה בהשתוקקות, בכיסופים, ונעשית נהר המושך ומתמלאת מים ממקורה, עליהם נאמר: 'פקדת הארץ ותשקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים' (תהלים סה, י).", "מדרש זה נכתב בארמית ותורגם על ידי הכותבת בעבור קובץ זה." ], "VI": [ "אחרי עשרים וארבע שנים
רבקה לוביץ", "מה היה בסופם של רבי עקיבא ואשתו, היא בתו של כלבא שבוע שנתקדשה לו בצנעא ושילחתו ללמוד תורה עשרים וארבע שנים?", "בבית המדרש של ברוריה יש שאמרו שעלתה בידם ויש שאמרו שלא עלתה בידם
שעלתה בידם, שמשחזר היו יושבים שניהם בימים, ומספרים זה לזו וזו לזה על כל אותן שנים שהייתה היא בבית והוא בבית המדרש, ובלילות היה מלמדהּ מתורתו.
שלא עלתה בידם, שנצטערה על כל אותן שנים שלא נתעברה ולא ילדה, והייתה יושבת ובוכה על כל אותן התינוקות שיכולין היו להיוולד, עד שנתייבשה דמעתה והייתה שואלת נפשה למות. לשווא היה מפייסה ואומר לה 'הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים'.", "נוסח אחר: שעלתה בידם, שכשחזר רבי עקיבא מבית המדרש לאחר עשרים וארבע שנים, שלח את אשתו אף היא ללמוד תורה בבית המדרש לנשים. ומשחזרה היא לעת זקנה, היו יושבים יחדיו ומתבשמים זה מתורתה של זו, וזו מתורתו של זה. ואף תלמידים ותלמידות היו להם לרוב.
ויש אומרות, שכך עשו אך לא עלתה בידם.", "וסיגל אמרה לא כך היו הדברים. אלא משחזר רבי עקיבא אחרי עשרים וארבע שנים עם עשרים וארבעה אלף תלמידים, ביקש לבוא אל ביתו, עמד על סף הדלת ולא יכול היה לבוא לביתו. אמרה לו אשתו: אין דלת ביתך פתוחה בפניך, חזור למקום שממנו באת.", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: רבקה לוביץ, 'ותלך לדרוש – מדרש נשי יוצר', טובה כהן (עורכת), האשה ביהדות: סדרת דיונים, 11 (תשס\"ג), עמ' 30.", "מה היה בסופם – על פי בבלי, כתובות סב, ע\"ב – סג, ע\"א: 'ר\"ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה: אין. איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה. שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה. אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי רב.
כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי. שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנות חיים? אמרה ליה: אי לדידי ציית, יתיב תרי סרי שני אחריני. אמר: ברשות קא עבידנא, הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב. כי אתא, אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי. שמעה דביתהו הות קא נפקא לאפיה, אמרו לה שיבבתא: שאילי מאני לבוש ואיכסאי, אמרה להו: 'יודע צדיק נפש בהמתו' (משלי יב, י). כי מטיא לגביה, נפלה על אפה קא מנשקא ליה לכרעיה, הוו קא מדחפי לה שמעיה, אמר להו: שבקוה, שלי ושלכם שלה הוא'. שמע אבוה דאתא גברא רבה למתא, אמר: איזיל לגביה, אפשר דמפר נדראי. אתא לגביה, א\"ל: אדעתא דגברא רבה מי נדרת? א\"ל: אפילו פרק אחד ואפי' הלכה אחת. אמר ליה: אנא הוא, נפל על אפיה ונשקיה על כרעיה, ויהיב ליה פלגא ממוניה'.", "תרגום: ר' עקיבא היה רועה של בן כלבא שבוע. ראתה אותו בתו שהיה צנוע ומעולה, אמרה לו: אם מתקדשת אני לך, הולך אתה לבית המדרש? אמר לה, הן. התקדשה לו בצנעה ושילחה אותו. שמע אביה, הוציא אותה מביתו והדירה הנאה מנכסיו. הלך [ר' עקיבא] ישב שתים-עשרה שנה בבית המדרש. כשבא הביא עמו שנים-עשר אלפי תלמידים. שמע [ר' עקיבא] זקן אחד שאומר לה: עד כמה את מתהלכת אלמנות חיים? אמרה לו, אם הוא מציית לי, יישב שתים-עשרה שנים אחרות. אמר [ר' עקיבא], ברשות אני עושה חזר הלך וישב שתים-עשרה שנים אחרות בבית המדרש. כשבא הביא עמו עשרים וארבעה אלפי תלמידים. שמעה אשתו, הייתה יוצאת לקראתו. אמרו לה השכנות: שאלי כלים, לבשי והתכסי. אמרה להם 'יודע צדיק נפש בהמתו' (משלי יב, י).
כשהגיעה אצלו, נפלה על פניה והיתה מנשקת לו רגלו, היו דוחפים אותה תלמידיו. אמר להם, עזבוה, שלי ושלכם שלה הוא. שמע אביה שבא אדם גדול למקום, אמר אלך אצלו, אפשר יפר נדרי. בא אצלו. אמר לו [ר' עקיבא]: על דעת שהוא אדם גדול האם נדרת? אמר לו [האב]: אפילו פרק אחד ואפילו הלכה אחת. אמר לו: אני הוא. נפל על פניו ונשקו ברגלו ונתן לו מחצית ממונו.", "הלוא אנוכי טוב לך – שמואל א' א, ח." ], "VII": [ "אלמלא ברוריה
דנה פולבר", "רבי מאיר לא חלק כבוד לנשים ולא חלק סבלנות לרשעים.
מכל הנשים כיבד רק אשה אחת ומכל הרשעים אהב רק רשע אחד.
ברוריה אשתו הייתה האשה
ואלישע רבו היה הרשע.
על שאר הנשים פסק 'אין חוכמה לאשה אלא בפלך'.
ועל הרשעים האחרים ביקש רחמים – שימותו.
היסתה אותו ברוריה אשתו: לא שימותו הרשעים, רק שיחזרו בתשובה.
ורצתה להוסיף גם לגבי נשים: רק שילמדו... אך החליטה להמתין, שמא תיראה כנוגעת בדבר.
וגם למדה שתיקתה מאבינו אברהם שעל רשעים ביקש, ועל עצמו ובנו לא ביקש.
חשבה לבקש על נשים אחרי כן – שילמדו.. אבל לא הספיקה. שמא מעשה ברוריה עיכבה, או מעשה רבי מאיר, או מעשה ילדיהם...", "ואולי מוטב כך.
כי אלמלא רבי מאיר,
ואלמלא ברוריה שהמתינה,
אולי עד היום הייתי טווה בפלך,
נדקרת בכישור ונרדמת
למאה שנה, או למאה ועשרים.", "אין חוכמה לאשה – בבלי, יומא סו, ע\"ב. ביקש רחמים שימותו – בבלי, ברכות י, ע\"א. רק שיחזרו הרשעים בתשובה – שם. מעשה ברוריה – על פי בבלי, עבודה זרה יח, ע\"ב. מעשה ר' מאיר – שם. מעשה ילדיהם – מדרש משלי [בובר] לא." ] }, "Passover Haggadah": { "I": [ "כנגד ארבע בנות
דליה מרקס ותמר דבדבני", "כנגד ארבע בנות דיברה תורה:
אחת חכמה, אחת כעוסה, אחת תמה ואחת שאינה יודעת לשאול.", "חכמה מה היא אומרת:
מה העדות והחוקים והמשפטים אשר הורישו אבותינו ואמותינו לכם?
אף אתם אמרו לה: 'עדות' – על שום שאמותינו היו גם הן עדות לאותו הנס. 'חוקים' – על שום שניתנו לנו מצוות לאהוב וחוקים להשיח בהם, שנאמר 'ואשיחה בחקיך' (תהלים קיט, מח). 'משפטים' – על שום: מילים, שירה, פרשנות, טיוב ותיקון, שאנו מחויבים בהם.", "כעוסה מה היא אומרת:
מה העבודה הזאת לנו?
אף אתם פִּרשֹו ידיכם לקראתה ואמרו לה: גם לך חלק בליל יציאת מצרים זה, שאמרו: 'בשכר נשים צדקניות... נגאלו ישראל ממצרים', וגם קולך ראוי שיתרונן בשירת החירות, כמרים הנביאה והנשים בעקבותיה, שנאמר 'ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת' (שמות טו, כ).", "תמה מה היא אומרת:
מה זאת?
ואמרתם אליה: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.
'אדם', כל אדם. שנאמר 'זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם' (בראשית ה, ב).
'עצמו' מה טעמו? על שום שבכל אחד ואחת מאתנו מצויה מצרים: אותה אנו מצווים להכיר, אותה אנו מצווים לצאת, אותה אנו מצווים להוציא מקרבנו.", "שאינה יודעת לשאול
אתם פתחו ואמרו לה: 'הרימי בכח קולך... הרימי אל תיראי' (ישעיה מ, ט), 'כי קולך ערב' (שיר השירים ב, יד). בלעדייך ייגרע כוחנו ויימעט שיחנו.
'בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו' (שמות י, ט). כי שותפים כולנו ביציאת מצרים.", "מדרש זה פורסם לראשונה ב'הגדה לזמן הזה', הוצאת מר\"ם – מועצת הרבנים המתקדמים לישראל, עמ' 42 –43.", "בשכר נשים צדקניות – בבלי, סוטה יא, ע\"ב. בכל דור ודור – משנה, פסחים י, ה." ], "II": [ "כנגד ארבע בנות
עינת רמון", "כנגד ארבע בנות דיברה תורה:
אחת חכמת-לב, ואחת מורדת, ואחת תמה, ואחת שאינה יכולה לשאול.", "חכמת-לב, זו מרים – מה היא אומרת?
'אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה... פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזרתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בוודאי שגזרתך מתקיימת'. הלך אביה בעצת בתו. אף אנו נצא אחריה בתופים ובמחולות ונפיץ נבואתה בגויים.", "מורדת, זו תמר – מה היא אומרת?
'הַכֶּר-נָא' (בראשית לח, כה) את דרכי השעבוד והעריצות של שלטון אדם באדם. אף אם מרדה בסמכות נאמר: 'צדקה' ממנו ואין לנו חירות עד שנשוב מדרכינו.", "תמה, זו רות – מה היא אומרת?
'אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמיו אלהיך אלהי' (רות א, טז).
אף אנו נחזקה בדבקותה באלו שאהבה נפשה, ונאמר לה: 'יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל' (שם, ד, יא).", "ושאינה יכולה לשאול, זו שבוית מלחמה, אשת יפת תואר.
רק בכייה החרישי נשמע, שנאמר 'ובכתה את אביה ואת אמה' (דברים כא, יג).
אנו נפתח לה. נהיה לה לפה והיא תהיה לנו לשופטת. נשיבה אל בית אמה ואל חדר הורתה, וקראנו 'דרור בארץ לכל ישביה' (ויקרא כה, י).", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: הגדת הלילה הזה: הגדה ישראלית (בעריכת נעם ומישאל ציון), ירושלים 2004.", "אבא, קשה גזרתך – בבלי, סוטה יב, ע\"א: 'שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות'. צדקה ממנו – על פי בראשית לח, כו." ], "III": [ "קוראת מקרא ביכורים
נירה נחליאל", "'וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָֽׁה' (דברים כו, ו)", "וירעו אתנו המצרים' – אל תאמרי המצרים אלא המיצרים, שכל צרה הופכת אותנו לרעים, שנאמר:
'אוי לנפשם כי גמלו להם רעה' (ישעיה ג, ט).
'ויענונו' – אלו הניסיונות שבהם התנסינו, שנאמר 'למען ענתך לנסתך' (דברים ח, ב).
'ויתנו עלינו עבדה קשה' – זהו הרוגז והכעס, שנאמר 'מעצבך ומרגזך ומן העבדה הקשה אשר עבד בך' (ישעיה יד, ג).", "'וַנִּצְעַק אֶל־יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת־קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת־עׇנְיֵנוּ וְאֶת־עֲמָלֵנוּ וְאֶֽת־לַחֲצֵֽנוּ' (דברים כו, ז)", "את ענינו' – שעניות היינו ברוחנו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, שנאמר 'עני ונכה רוח' (ישעיה סו, ב).
'ואת עמלנו' – זוהי נמיכות הקומה הנובעת מדיכוי, שנאמר 'ויכנע בעמל לבם' (תהלים קז, יב).
דבר אחר – זהו הייאוש מחוסר התוחלת, שנאמר 'הרה עמל וילד און' (איוב טו, לה), ונאמר 'ואון ועמל בקרבה' (תהלים נה, יא).
'ואת לחצנו' – זהו העומס, חוסר הזמן והאילוץ, שנאמר 'ותרא...ותלחץ אל-הקיר' (במדבר כב, כה).", "'וַיּוֹצִאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִֽים' (דברים כו, ח)", "ויוצאנו ה' ממצרים' – הוציאנו מן המיצר, שנאמר 'מן המצר קראתי יה ענני במרחביה' (תהלים קיח, ה).
'ביד חזקה' – חיזק את ידנו, נסך בנו כוחות, שנאמר 'ואני התחזקתי כיד ה' אלהי עלי' (עזרא ז, כח) ועוד: 'כי אני ה' אלהיך מחזיק ימינך' (ישעיה מא, יג) וכן: 'ובידך לגדל ולחזק לכל' (דברי הימים א' כט, יב). דבר אחר – בצדק הוציאנו, שנאמר 'קראתיך בצדק ואחזק בידך' (ישעיה מב, ו)
'ובזרע נטויה' – כשאת האם את ילדה, שנאמר 'בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא' (ישעיה מ, יא).
דבר אחר – כחיבוק האוהב את אהובתו, שנאמר 'שימני...כחותם על זרועך' (שיר השירים ח, ו).
'ובמרא גדל' – חידש את ברית החיים והשלום עמנו, שנאמר 'בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא' (מלאכי ב, ה).
'ובאתות' – זוהי הברית שבינינו, שנאמר 'והיה לאות ברית ביני וביניכם' (בראשית יז, יא). 'ובמפתים' – זהו כוח הדיבור שנתת בנו, שנאמר 'ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת' (יחזקאל כד, כז).", "'וַיְבִאֵנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן־לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָֽשׁ' (דברים כו, ט)", "ויבאנו אל המקום הזה' – לכל אחת ואחד מקום מתאים ומיוחד, שנאמר 'ואל מקומו שואף זורח הוא שם' (קהלת א, ה).
'ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש' – והארץ תשפיע עלינו טובה ונעימות, שנאמר 'וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור' (דברים לב, יג).
ואף אנו במאמרנו נמלאה חלב ודבש, שנאמר 'צוף דבש אמרי נעם' (משלי טז, כד)." ], "IV": [ "לשון האש
אילנה מרמור", "'דָּם וָאֵשׁ וְתִֽימְרוֹת עָשָֽׁן' (יואל ג, ג)", "דם' היא הדממה שמתוכה מתעוררת המילה.
'ואש' היא התשתית, ככתוב 'נפלו אשיותיה' (ירמיה נ, טו), עליה נבנה הדיבור.
'ותימרות עשן' אלו המאמרות העולים ומציירים צורות עשויות.
ולפעמים האש כבושה בתוך הפנים ואין עשן נראה ואין חזון נפרץ, ככתוב 'ופנים נזעמים לשון סתר' (משלי כה, כג). אבל דוד המלך אמר: 'חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני' (תהלים לט, ד), שמתוך אדמומיתו של דוד מתחמם הדיבור, וכשקירות הלב לוהטים לשון האש פורצת, מפיחה הגיגיה עד תהום רבה ." ], "V": [ "ויהי בחצי הלילה
בתי תוספת על נשים | יעל לוין", "ברית הבטחת את ראש האמהות לילה
מובלת לבית-פרעה ולאבימלך הצלת לילה
משולת שושנה יעצה להחליף הברכות בלילה
ויהי בחצי הלילה", "צעקה היולדת והכית ראשית אונים לילה
בכורה מלטת לאי כבה נרה בלילה
הדסה עסוקה היתה בסעודתו של המן בלילה
ויהי בחצי הלילה", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: יעל לוין, מדרשי בתיה בת פרעה, ירושלים תשס\"ד, עמ' 54-5
ובתוך: עליזה לביא, תפילת נשים – פסיפס נשי של תפילות וסיפורים, תל אביב, 2005 ,עמ' 191.", "ברית הבטחת את ראש האמהות לילה – זו שרה. על פי רבינו מנחם ב\"ר שלמה, מדרש שכל טוב, בראשית טו. ראש האמהות – על פי בראשית רבתי כג, א. מובלת לבית-פרעה ולאבימלך הצלת לילה – על פי פרקי דרבי אליעזר, כו. במקורות הספרות המדרשית לא נזכר מפורשות כי לקיחתה של שרה לאבימלך אירעה בליל פסח, אולם נראה כי עניין זה נלמד בגזרה שווה מסיפור ירידתם של אברהם ושרה מצריימה. ראו מחזור פסח, מהדורת י' פרנקל (עמ' 26) משולת שושנה יעצה להחליף הברכות בלי לה – זו רבקה. על פי פרקי דרבי אליעזר, לא. משולת שושנה – על פי מחזור סוכות [מהדורת גולדשמידט ופרנקל], עמ' 107 .צעקה היולדת והכית ראשית אונים לי לה – זו רחל בת בנו של משותלח [נוסח אחר – מתושלח]. על פי פרקי דרבי אליעזר, מז. ראשית אונים – על פי תהלים עא, נא. והשוו תהלים קה, לו. בכורה מלטת לא יכבה נרה בלילה – זו בתיה בת פרעה. על פי פסיקתא דרב כהנא, ויהי בחצי הלילה, ז. הדסה עסוקה היתה בסעודתו של המן בלילה – זו אסתר, על פי 'מדרש פנים אחרים', ספרי דאגדתא על מגלת אסתר, נוסח ב, פרשה ו." ] }, "Between Man and God": { "I": [ "החרב המתהפכת
תמר ביאלה", "'וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' (בראשית ג, כד)", "אמרה תמר: 'כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד' (תהלים לח, יח).
נטע הקדוש ברוך הוא את האדם בגן עדן ואמר: יבוא זה שנברא בצלמי ויעשה כל מה שעשיתי אני:
יעבוד בה, כמה שנאמר עליי: 'וירא אלהים את כל אשר עשה' (בראשית א, לא).
ישמרהּ, כמה שנאמר עליי: 'שמר פתאים ה'' (תהלים קטז, ו).
לא יאכל מעץ הדעת טוב ורע כדי שלא ימות, כמה שנאמר עליי: 'וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים' (ירמיה י, י). באותה השעה שאמר לו הקב\"ה: 'לא תאכל ממנו' (בראשית ב, יז) – כדי שלא ירגיש האדם ולא ימות, נשתתק האדם ונשתתקה נפשו.", "אמר הקב\"ה: 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' (שם, ב, יח). יצר ה' אלוהים מן האדמה את כל חיית השדה ואת כל עוף השמים ואמר: יבוא זה שנברא בצלמי ויעשה כל מה שעשיתי אני, ויקרא להם שמות, כמה שנאמר עליי 'ויקרא את שמם אדם ביום הבראם' (שם, ה, ב).
קרא האדם שמות אך לא מצא לו עזר כנגדו, ושתיקתו העמיקה מעגלים מעגלים עד שישב במכתש גדול לבדו. לא יכול היה הקב\"ה לראות את בבואת מכאובו נגדו תמיד, הפיל תרדמה על האדם ויישנוֹ. מִשֶׁרָפו איבריו, לקח הקב\"ה חרב מתהפכת וחצה את האדם לצלעותיו. הביא את צלע האשה לצלע האיש וניצב מרחוק לדעה מה ייעשה להן. ותפן צלע האיש לצלע האשה ותאמר בפליאה ובהקלה: 'זאת הפעם עצם מעצמי ... לזאת יקרא אשה' (שם, ב, כג) והיו לבשר אחד.", "ויוותר אלוהים לבדו. והיה מקונן ומטפח על לבו 'כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד' (תהלים לח, יח), איכה אוכל אני לבדי לפגוש את צלעי השנייה? יבוא זה שנברא בצלמי ויעשה כל מה שעשיתי אני, וייקח החרב ויחצה בי ויביא'... ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה?' (בראשית ג, ט) 'וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת' (שם, ג, כד).
וימתן.", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: תמר ביאלה, 'האלוהות במדרשים פמיניסטיים', טובה כהן ועליזה לביא (עורכות), להיות אשה יהודייה, ג', ירושלים תשס\"ה." ], "II": [ "פֶּה, עין וכף
אילנה מרמור", "וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל־הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל־פִּיו וְעֵינָיו עַל־עֵינָיו וְכַפָּיו עַל־כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחׇם בְּשַׂר הַיָּֽלֶד' (מלכים ב' ד, לד)", "וישם פיו על פיו', כמו שנאמר 'ישקני מנשיקות פיהו' (שיר השירים א, ב). שהיה משקה את הנער בשיקוי מרוחו ומדיבורו, והיה חוקק בו את האות פ\"א, המפלסת דרך לנשימתו של אדם ופותחת את חמשת מוצאות הפה ונכנסת לכל המקומות שבהם עמדה הרוח מלכת, ומפעמת בו כבחליל.", "ועיניו על עיניו' – שנאמר 'עיניו כיונים על אפיקי מים' (שיר השירים ה, יב). שהיה גופו של הנער מוטל כגולם ולא היה בו כוח התעוררות, שאין בעולם הבא לא ערגה ולא געגוע. והעין החזירה בו לחלוחית של חיים. שיש בעין אפיק מים, ומהמעין יונק אדם את הערגה המעוררת בו את הרצון לחיות. כמו שכתוב 'כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערג אליך אלהים' (תהלים מב, ב). וכשהאות עי\"ן מתפשטת בגוף, היא עפה כיונים אשר חיש תעופנה, ומחלחלת כמו המים שאין להם גבול, ומרטיבה ונספגת ומזינה. מתוך אפיקי המים הללו ניבטת נקודה מלאת עוז וחיות, שהיא בת-העין, והיא תמצית התעוררות הנפש.", "וכפיו על כפו' – עיקר החקיקה נעשתה בכף, ככתוב 'על כפים חקתיך' (ישעיה מט, טז). אחר שעברו בו האות פ\"א הפותחת ומוליכה את הרוח, והאות עי\"ן שהנביעה מים חיים, עדיין נצרכה עבודת הכ\"ף שהיא מבחינת אדמה, ככתוב 'יגיע כפיך כי תאכל' (תהלים קכח, ב). והכף מסוגלת היא לפתוח מנעולים ולכופף מכשולים, מה שאין העין והפה יכולים אלא רק להתפשט ולעבור במקום שלא נחסם ממש. זהו שכתוב 'אצבעתי מור עבר על כפות המנעול' (שיר השירים ה, ה) – שכפות הידיים מסוגלות לסוך את הגוף בשמן ריחני ולדשן עצם ולרכך עד דלתותיו, מנעוליו ובריחיו של ה' יתברך, עד שייפתחו השערים.", "והיה חוקק בו את האות – על פי זוהר ח\"א ז, ע\"ב (תרגום): 'ועתה שאלישע חיבק אותו, חקק בו כל אותן אותיות של שבעים ושניים שמות'." ], "III": [ "הוציאה ממסגר נפשי
קרן הראל", "'מַשְׂכִּיל לְדָוִד בִּֽהְיוֹתוֹ בַמְּעָרָה תְפִלָּֽה. קוֹלִי אֶל־יְהֹוָה אֶזְעָק קוֹלִי אֶל־יְהֹוָה אֶתְחַנָּֽן. אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּֽיד. בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי וְאַתָּה יָדַעְתָּ נְֽתִיבָתִי בְּאֹֽרַח־זוּ אֲהַלֵּךְ טָמְנוּ פַח לִֽי. הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה וְאֵֽין־לִי מַכִּיר אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִֽׁי. זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְהֹוָה אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּֽים. הַקְשִׁיבָה אֶֽל־רִנָּתִי כִּֽי־דַלּוֹתִי־מְאֹד הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּֽנִּי. הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת־שְׁמֶךָ בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָֽי'. (תהלים קמב)", "'מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה שְׁמַע תְּפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֶל־תַּחֲנוּנַי בֶּאֱמֻנָֽתְךָ עֲנֵנִי בְּצִדְקָתֶֽךָ. וְאַל־תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת־עַבְדֶּךָ כִּי לֹֽא־יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כׇל־חָֽי. כִּי רָדַף אוֹיֵב נַפְשִׁי דִּכָּא לָאָרֶץ חַיָּתִי הוֹשִׁבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָֽם. וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי בְּתוֹכִי יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּֽי. זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכׇל־פׇּעֳלֶךָ בְּֽמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵֽחַ. פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי  כְּאֶרֶץ־עֲיֵפָה לְךָ סֶֽלָה. מַהֵר עֲנֵנִי יְהֹוָה כָּלְתָה רוּחִי אַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם־יֹרְדֵי בֽוֹר. הַשְׁמִיעֵנִי בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּֽי־בְךָ בָטָחְתִּי הוֹדִיעֵנִי דֶּֽרֶךְ־זוּ אֵלֵךְ כִּי־אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִֽׁי. הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי יְהֹוָה אֵלֶיךָ כִסִּֽתִי. לַמְּדֵנִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ כִּֽי־אַתָּה אֱלוֹהָי רוּחֲךָ טוֹבָה תַּנְחֵנִי בְּאֶרֶץ מִישֽׁוֹר. לְמַעַן־שִׁמְךָ יְהֹוָה תְּחַיֵּנִי בְּצִדְקָתְךָ תּוֹצִיא מִצָּרָה נַפְשִֽׁי. וּֽבְחַסְדְּךָ תַּצְמִית אֹיְבָי וְֽהַאֲבַדְתָּ כׇּל־צֹרְרֵי נַפְשִׁי כִּי אֲנִי עַבְדֶּֽךָ'. (תהלים קמג)", "מעשה בעלמה אחת שנכנסה למערה וביקשה לומר תפילה.
אמרו לה מלאכי השרת: בפני מי תאמרי תפילה?
אמרה: בפני הקדוש ברוך הוא.
תמהו: וכי מי מודיעך שישמע תפילתךְ?
אמרה: והלוא נאמר 'ה' שמע תפילתי האזינה אל תחנוני' (תהלים קמג, א).
שחקו לה: והרי בלשון בקשה נאמר, ומי מודיעך שישמע תפילתךְ? אמרה: ואם אומר לו 'פרשתי ידי אליך נפשי כארץ עייפה' (שם, קמג, ו) – לא ישמע?
הקשו ואמרו: הרי בכל יום ויום עומדים בני האדם פורשים לפניו בכי ותחנונים, ומדוע ישמע תפילתךְ?
התחזקה ואמרה: ואיך יחזיר פניו ממני בקוראי אליו 'הביט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי' (שם, קמב, ה)?
אם רוצה להסתיר פניו, אומר לו 'אל תסתר פניך ממני' (שם, קמג, ז).
אם רוצה להמעיט עצמו ממני, אומר לו 'אתה מחסי חלקי בארץ החיים' (שם, קמב, ו).
אם רוצה להכניעני, אומר לו 'כי אתה אלוהי רוחך טובה תנחני בארץ מישור (שם, קמג, י).
ואם לא יענה לכל אלו, אין לי אלא לכנוס נפשי בתוכי ולצעוק 'הוציאה ממסגר נפשי' (שם, קמב, ח).
ולא הכירו בצערה.
השתוממה וצווחה בקולה: הכך תגמול עליי?!
בשעה זו התעטפה בה רוחה. פרשה ידיה וזעקה לבה לשמים – ופרחה נשמתה.
יצאה בת-קול ואמרה: נתקבלה תפילתך לפני הקדוש ברוך.
ויש אומרים שבאותה שעה השיב לה, ושבה נפשה." ], "IV": [ "פרקים מתוך תחִנת הנשים לבניָן המקדש
יעל לוין", "כשחרב הבית בשניה נתכנסו אבות העולם עם האמהות ובאו למקום המקדש וקשרו שם מספד גדול.
אותה שעה נזקק להם הקדוש-ברוך-הוא משמי מרום ואמר להם: מה לאוהבי בביתי עושים מספד?", "פתחו האבות ואמרו: כסתה כלמה פנינו כי באוזרים על מקדשי בית ה'. בית קדשנו ותפארתנו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה והעם היה לכלי נדח בין אמות העולם...
יצאה נשמת אשת יונה ובקשה: אף על פי שלא הייתי מצוה, עולה הייתי ברגלים למקדש ולא מחו בי חכמים. ואתה, שצוית לעמך ישראל הזכרים לעלות לרגל שלש פעמים בשנה, היאך יוכלו לקים מאמרך כשאין המקדש עומד על תלו, כשערבה כל שמחה וכשנשכח בציון מועד ושבת?", "נקהלו ונאספו נשמות נשים ומלתן בלשונן: אוי מה היה לנו! בשעה שעלה נחמיה בן חכליה מן הגולה עלינו אנו ומשפחותינו עמו ונתפחמו פנינו מפני החמה, הצנה, היגון והדאגה. הניחונו אישינו והלכו ונשאו להם נשים נכריות. עולות היינו למזבח דרך ימין ומקיפות אותו אנו ובנות ישראל אתנו עם רב מאד לא פעם אחת בלבד, כי אם שבע פעמים, כבשביעי של ערבה, הוא שביעי של חג, יום סיום הדין, ויורדות היינו דרך שמאל, כדרך העולים למזבח והיורדים ממנו. האשה דמעתה מצויה – באשה סתם דברו, וכל שכן בנו – ונושאות היינו נהי בכי תמרורים מאין הפגות והי ההמזבח מוריד עמנו דמעות.", "נתעטפה עליה כל אשה רוחה ופללה: 'אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש' (שיר השירים א, ו), שהרי בנות ישראל מעקרן נאות הן ואינו דומה אדם היוצא ממעי אמו כעור למי שהוא נאה ונתנול, שסופו לחזר להיות נאה. שחורות אנו, אך סופנו לשוב להיות נאות.", "בא נחמיה עבדך ורחק הנשים הזרות ושבו בעלינו לחיקינו ובה בשעה חזר זיו פנינו להבהיק כבראשונה. וכי לא תשים כהיום הזה דמעותינו אלה בנאדך לפדות עמך המכלים בדמעות עיניהם בשפכם לבם נכחך כמים? ואף גם זאת, אם ננעלו שערי תפלה, שערי דמעות הרי לא ננעלו.", "ירדו נשמותיהן של שלש אחיות ושפכו את שיחן: מעשה ואבינו התנה עם בניו ועם בנותיו 'הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים'. קדמנו אנו הבנות לפני אחינו, והכנסנו את ראשינו ואת רבינו לתוך ירושלים וזכינו את אחינו עמנו ונמצאנו זריזות לקים מצות הקרבת קרבן פסח, שהיא זכר ליציאת מצרים. ואתה שהוצאתנו ממצרים, מעבדות לחרות ומיגון לשמחה, החזרתנו לשעבוד ולאפלה ושמתנו לסחי ולמאוס בקרב העמים, לא תשיב את העבודה לדביר ביתך וסדר העבודה לירושלים?", "ירדו נשמות קבוצת נשים ובתולות יחדיו והשיבו דבר: אנו הננו הנשים שהיינו אורגות במקדש בפרוכות מעשה חושב. שלש-עשרה פרוכות היו במקדש שני שהחרבת: שבע כנגד שבעה שערים. אחת לפתחו של היכל, אחת לפתחו של אולם, שתים בדביר הוא קדש הקדשים, ושתים כנגדן בעליה. שכרנו היינו נוטלות מקדשי בדק הבית, ובעד מלאכת המחשבת של הפרוכות שבשערים נוטלות היינו שכרנו מתרומת הלשכה.", "ועוד זאת, אמרו חכמים, כי ישראל נמשלו בפרכת, שלא היה בכל כלי בית המקדש משבח מן הפרכת, ארבעים אמה היתה ארכה ועשרים רחבה ארוגה על שבעים ושנים נימים והכל מתאוים לראותה והרואה אותה לא היה שבע הימנה, שלא היתה צורה בעולם משבחת כמותה ולא היתה צורה בעולם שלא היתה עליה. והלא מספר הפרוכות היה שלשה-עשר, כנגד י\"ג מדותיך, ו'פרכת' אותיות 'כפרת', לא תכפר לעמך ישראל בזכות מלאכתנו בביתך? כחוטשל פרכת היה מבדיל בין קדש לחל כך הבדלתנו מן האמות ועתה תשיבנו לבין גב האריות?", "יצאה בת-קול ואמרה: נצחוני בנותי! נצחוני בנותי! למענכן למענכן אני עושה! ברגע קטן עז בתיכם וברחמים גדולים אקבצכם. בשצף קצף הסתרתי פני רגע מכם ובחסד עולם ארחמכם. מיום שחרב בית המקדש וחרבה ירושלים אין שמחה לפני עד שאבנה את ירושלים ואחז יראת ישראל לתוכה. 'וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכיו קול זעקה' (ישעיה סה, יט). כי שב ה' אל ציון ושכן בתוך ירושלים ונקראה ירושלים עיר האמת והר ה' צבאות הר הקדש.", "מדרש זה פורסם בגרסתו המורחבת בתוך: תחנת הנשים לבנין המקדש, תל אביב תשנ\"ו.", "ובגרסה אחרת בתוך: עליזה לביא, תפילת נשים – פסיפס נשי של תפילות וסיפורים, תל אביב, 2005 ,עמ' 199.", "המדרש מהווה מקבילה למדרש איכה רבה, פתיחתא כד (ו, ע\"ג-ז, ע\"ג). אשת יונה...ולא מחו בי חכמים – על פי בבלי, עירובין צו, ע\"א. וכשנשכח בציון מועד ושבת – על פי איכה ב, ו. נקהלו ונאספו...ושבו בעלינו לחיקינו - על פי בראשית רבה יח, ה. הריני שוחט את הפסח – על פי משנה, פסחים ח, ג. קדמנו אנו הבנות – על פי בבלי, פסחים פט, ע\"א: 'מעשה וקדמו בנות לבנים ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים'. שהיינו אורגות במקדש – על פי בבלי, כתובות קו, ע\"א. ישראל נמשלו בפרכת...צורה בעולם שלא היתה עליה -אגדת בראשית [בובר] פ, א. שלש עשרה פרוכות... ושתים כנגדן בעליה – בבלי, כתובות, קו, ע\"א; בבלי, יומא נד, ע\"א. כחוט של פרכת... כך הבדלתנו מן האמות – אגדת בראשית [בובר] פ, א. נצחוני בנותי – על פי בבלי, בבא מציעא נט, ע\"א-ע\"ב. ברגע קטן עז בתיכם... ארחמכם – על פי ישעיה נד, ז-ח. כי שב ה'...הר הקדש – על פי זכריה ח, ג." ] }, "Marriage and Fertility": { "I": [ "שעשני אשה
דנה פולבר", "'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שלא עשני אשה' (ברכות השחר)", "ברוך שעשני אשה:
אם עמלקית אני – זָכָר יימחה דווקא ולא נקבה;
אם מואבית או עמונית אני – אבוא בקהל;
אם אמה עברייה אני – לא אֵרצע;
אם מלכה אני – לא יעמידוני עליהם;
ואם כוהנת אני – לא אזרוק דם ולא ארוץ לפיס;
אם לוייה אני – לא אשמיע את קולי קול ערווה;
ואף אם קטנה אני – לא אשמש בסעודה;
אם רעיה אני – לא אהפוך שולחן;
אם יושבת אני – מוטב לי לשבת טן דו;
אם נזירה אני – לא אגלח על מות אב ואם;
ואם אביע דעה – לא תהא דעתי כבדה;
אם אעבור ברחוב – לא ימשכוני בעבותות אהבה להניח תפילין;
ואם מניחה תפילין אני – לא ימחו בידיי;
אם לומדת תורה אני – זכותי תתלה לי בבוגדי;
ברוך שעשני אשה.", "זכר יימחה דווקא – בבלי, בבא בתרא כא, ע\"ב. דעה זו כי מחיית עמלק עניינה רק מחיית הזכרים בטעות יסודה ולא התקבלה להלכה. אף על פי כן, על פי הדיון המובא בגמרא, טעות זו של יואב בן צרויה הביאה לכך שבכל מלחמותיו לא הרג את הנשים, אלא רק את הגברים. אבוא בקהל – בבלי, יבמות עו, ע\"ב. לא ארצע – תוספתא, סוטה פרק ב הלכה ח. לא יעמידוני עליהם – ספרי, דברים קנז. לא אזרוק דם ולא ארוץ לפיס – רמב\"ם משנה תורה, הלכות ביאת המקדש, פרק ט הלכה א. לא אשמיע את קולי קול ערווה – בבלי, ברכות כד, ע\"א. לא אשמש בסעודה – בבלי, קידושין ע, ע\"א, ועיינו רש\"י במקום. לא אהפוך שולחן – בבלי, נדרים כ, ע\"ב. מוטב לי לשבת טן דו - בבלי, יבמות קיח, ע\"ב. לא תהא דעתי כבדה – בבלי, קידושין פ, ע\"ב . לא ימחו בידיי – בבלי, עירובין צו, ע\"א. זכותי תתלה לי בבוגדי – משנה, סוטה ג, ד." ], "II": [ "עד שמצאתי
עירית קורן", "מפני מה אמרה תורה 'כי יקח איש אשה' (דברים כב, יג), ולא כתב כי תילקח אשה לאיש? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש; משל לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו. (בבלי, קידושין ב, ע\"ב(", "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם... אִם־תָּעִירוּ  וְֽאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּֽץ' (שיר השירים ב, ז)", "משל למה הדבר דומה?
לבת מלך שביקשה אוצר, ושלחה אביה למצוא את חפצה. הלכה בת המלך ימים רבים ונתייגעה הרבה, חצתה ימים ונהרות עד שהציפוה, עברה הרים ובקעות עד ששיברוה, הגיעה למדבר ציה וצלמוות, ולא מצאה את מבוקשה.
אמרו לה חברותיה: 'וכי אינך רואה כי סביבך אוצרות הרבה?'
אמרה להן: 'את אוצרי שלי אני מחפשת ובו חפצה נפשי', שנאמר 'בלב שלם ובנפש חפצה...אם תדרשנו ימצא לך' (דברי הימים א' כח, ט) והייתה מטפחת על לבה ודמעותיה מסוף העולם ועד סופו.
יצאה בת קול ואמרה: חייך, יען כי האמנת בי ובחסדי, ולא חסכת ולא יגעת למצוא את אוצרך, יש שכר לפעולתך, על כן מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה.
ונתגלגל לידה של אותה בת מלך אוצרה, ושמחה בו שמחה רבה כל הימים והייתה מודה ואומרת: 'עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו' (שיר השירים ג, ד).
והשכינה בירכה אותם בכול.", "וזהו שחזרה אליהן לבנות ירושלים ואמרה להן 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ'.
ועל כגון אלה נאמר 'בעתה אחישנה' (ישעיה ס, כב)." ], "III": [ "מדרש הכרובים
עירית קורן", "'וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים' (בראשית ג, כד)", "שאלו חכמות בבית מדרשה של ברוריה:
ומה מצא הקב\"ה להשכין הכרובים שם? שמא יאמרו הבריות יש אדם היודע את המקום מבלי לדעת את אשתו?
אלא רצה הקב\"ה להזכירם כי הא בהא תליא; קודם ידבק באשתו שנאמר 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד' (בראשית ב, כד) ואחר כך ידבק בקב\"ה.", "וכבר 'אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן ראו חִבַּתכם לפני המקום כחִבַּת זכר ונקבה'.
אל תקרי חיבתכם אלא חובתכם. מכאן, שאם ידבק אדם באשתו, ידבק גם בקב\"ה ונמצאו חוזרים ומשתכנים בגן עדן.", "אמר רב קטינא...זכר ונקבה – בבלי, יומא נד, ע\"א." ], "IV": [ "אחֵר ברחמים
רות קרא-איוונוב קניאל", "אין מקדשין נשים במועד.
רבי יהודה מתיר, שמא יקדמנו אחר ברחמים.
ממאנין ומגרשין וחולצין ומייבמין במועד (תוספתא, מועד קטן א, הלכה י)", "מהו אחר?
פשט הכתוב אחר זה המאחר. אחר זה מאוחר, ויכול אף להקדים ולבוא טרם זמנו, שנאמר 'אחור וקדם צרתני' (תהלים קלט, ה), ואחד המקדים ואחד המאחר, בעיניו כולן כחד ומתקיימים על פי כוונותיו. ושנינו 'ראויה היתה לדוד בת שבע אלא שאֲכָלָהּ פגה', שבאה אליו במכאוב והוא לקחהּ טרם זמנה.", "ורמז כי זיווג שני הוא אחר, וכל שני הוא אחר.
ולא אמר זר, שנאמר 'והזר הקרב יומת' (במדבר ג, י), ולא רצה במותנו שאמר פעמיים: 'ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'' (ויקרא יח, ה) ואמר: 'ואתן להם את חקותי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' (יחזקאל כ, יא). שיש המתחייה בזיווג ראשון ויש המתחייה בזיווגו השני, זה אחר. ואין מוקדם ומאוחר בתורה; עתים זוכה אדם בזיווגו הראשון ועתים מתהפך הגלגל וזוכה בו אחר. ולמדנו שיש אדם הזוכה בזיווגו האחֵר קודם, ואחר תיקונו שב ומוצא את ראשיתו. והכול על פי כוונותיו ואין מהרהרים אחר מידותיו.", "דרש אם תחסירו מעט, נמצא אח לשון אחֵר. והכיצד יהפוך אח לאחר? אלא לאחַר שנוספת לאח רי\"ש יתרה – שמניח עולמו: ראשו, ריאותיו, ראשיתו, רצונו – ובא על אשת אחיו להקים שמו ולגאול נחלתו, ואזי מקדים האחר לתקן את אשר לא התקין הראשון במקומו. שהאחים אחרים זה לזה, בין מייבמין בין חולצין. שמקורם אחד הוא ונעשה פירוד משעה שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת הטוב שברע ונתרבו הנטיעות וכל עניין אחווה לעובדה ולשמרה.", "ועל פי דרך הסוד האוהבה יותר מגופו, יש שהוא אחֵר לעצמו, ועל כן גדולה מעלתו ויתרה. ויש אומרים אחֵר לשון מחשבה אחרת, שחייב אדם לשאת אשה בנעוריו טרם יטרידוהו מחשבות אחרות, טרם יפסיד את כל העולמות.", "ומאי רחמים?
רחמים לשון רחם, לשון אהבה, לשון חמלה, לשון הגשמה ושפע ותיקון ושמחה ובחירה. אף אם אינם ניכרים ואף כאשר הם מאחרים.
ומה עניין הכרעות לרחמים, וכיצד זה יקדמנו אחר ברחמים? שכל התיקונים במקורם תלויים. ונאמר מקור במים ובגשם ובדמעות ובדמים ובגאולת ישראל ובחיים. וסוד המקור שהוא גבוה מכולן בשורשו העליון ויש ומתהפך במציאות לדינים קשים.
על כן נאמר 'שמא יקדמנו אחר ברחמים'. שמא, חששנו: שמא נפלנו, שמא טעינו, שמא קלקלנו. שמא זה האוהבה יותר מזולתו, רחמיו והזדקקותו מכריעים, שמא רחמי האשה מכריעים בדרכי החיים, שמא רחמי שמים באים ומקדימים לזה הזקוק יותר מחברו לכל אלו רחמים.
שאין דוחין נפש מפני נפש.", "ויש אומרים שכל האי עובדא נאמרה בנפשו של אדם, שפעמים הוא אחֵר לעצמו, ופעמים מקדים הטוב לרע ופעמים מאחֵר. ופעמים מתחברים כוחות הנפש לקיים זיווג חלקיהם כראוי, ופעמים אין מתחברים ונזקקים לתיקון ולתשובה ולזיווג שני ברחמים רבים.", "ונאמר 'לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה כי תועבה הוא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה' (דברים כד, ד) ושם נאמר 'כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר נקי יהי הלביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח' (שם, כד, ה). ומה ענין המקראות זה לזה? שאף אנו ישראל, שָבנוּ אל אלוף נעורינו והוא השיבנו אליו אחר דרכינו בגויים, וניחם אחריתנו והטבילנו וקידשנו במצוותיו והיינו בעיניו כחדשים, ומצא חן בעינינו ונקי היה לביתנו לארצנו ולנחלתנו. שיש רחמי שמים נכמרים לעשות תיקון בכל העולמות, למרות שהקדימונו אחרים ברחמים.", "ונאמר 'ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחרי קחנה' (שם, כ ו-ז), וכל 'פן' שנאמר בתורה לשון צער, לשון צרה. ונאמר 'אלהי צדקי בצר הרחבת לי' (תהלים ד, ב) ולמדנו מרבותינו שדווקא במקום הצרה והצוקה, בתוכה עצמה השם יתברך מרחיב לנו ומושיע.", "שבהיכלי תמורה אנו חיים, שנאמר 'ויאמר הגאל לא אוכל לגאל לי פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה את גאלתי כי לא אוכל לגאל וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה..' (רות ד, ו-ז). ואין דוחין נפש מפני נפש, בזכות שאנו חיים. ומתפללים.", "ראויה היתה לדוד בת שבע אלא שאכלה פגה – בבלי, סנהדרין קז, ע\"א. שדוד לקח את בת שבע באיסור, לפני שנעשתה מותרת לנישואין. ונאמר מקור במים – ירמיה ב, יג. ובגשם – תהלים קד, ג. ובדמעות – ירמיה ח, כג. ובדמים – ויקרא כ, יח. ובגאולת ישראל – זכריה יג, א. ובחיים – תהלים לו. וסוד המקור שהוא גבוה... ומתהפך במציאות לדינים קשים – עפ\"י ספר 'שערי גן עדן', שער אותיות, אות ד, עמוד קב-קו. שאין דוחין נפש מפני נפש – משנה, אהלות ז, ו. במקום הצרה מרחיב לנו – על פי ליקוטי מוהר\"ן, תורה קצה." ], "V": [ "מר ממוות
רבקה לוביץ", "'וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה' (קהלת ז, כו)", "ומי איכא מידי דקשה ממותא? נפק דק ואשכח: וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה וגו'. (קהלת ז, כו) רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי. (בבלי, יבמות סג, ע\"א)", "תרגום שטיינזלץ:
והאם יש דבר שקשה ממוות? יצא [רב], דקדק במקראות ומצא את הכתוב: 'וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה' (קהלת ז, כו). רב היתה מצערת אותו אשתו. כאשר היה אומר לה 'עשי לי עדשים' היתה עושה לו חומצה, כשהיה אומר לה 'חומצה', היתה עושה לו עדשים.", "וכל כך למה?
לא משום שפעמים היה אומר לה רב שיקדים לבוא מבית המדרש מבעוד יום והיה בא אחרי צאת הכוכבים, והייתה יושבת אשתו בעליבותה ומצפה לו עד שהיה מתעורר עליו רוגזה וכעסה; ופעמים שהיה אומר לה שיאחר לבוא מבית המדרש והיה מקדים ובא לפני זמנו, והייתה אשתו מתרוצצת אנה ואנה להתקין לו סעודתו.", "ולא משום שפעמים היה רומז לה שיקבעו סעודתם יחדיו והיה בא מבית המדרש עם תלמידים לרוב, והיו יושבים להם ואוכלים ונהנים, וזו עמלה להגיש לכולם, והם מנעימים פיהם בדברי חוכמה וחידוד ולבסוף מברכים את ה'; ופעמים היה אומר לה שיביא אורחים לסעודה והייתה עומדת ומתקינה סעודה יפה, ולבסוף היה בא בגפו.
אלא משום שכשידע רב שבישלה אשתו חימצי היה מבקש טלופחי, והיה מבקש חימצי כשידע שבישלה טלופחי. וזו שתקה ולא אמר לו דבר, רק שהגישה לו את מה שהיה מתוקן בסיר.", "ולא הייתה יודעת האשה האומללה על מה ולמה עושה לה כך בעלה, הלוא הוא כל עולמה וכל עמלה. לפיכך הייתה מרה כל הימים וכמעט שביקשה נפשה למות.", "ועל כגון אלו אמרו לה חברותיה: 'ומוצא אני מר ממות את האשה'.", "מדרש זה פורסם לראשונה בתוך: רבקה לוביץ, 'ותלך לדרוש – מדרש נשי יוצר', טובה כהן (עורכת), האשה ביהדות: סדרת דיונים, 11 (תשס\"ג), עמ' 32." ], "VI": [ "מדרש גירושין
דנה פולבר", "'הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי־סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹֽר' (איוב לט, א) – יעלה זו אכזרית על בניה; בשעה שכורעת ללדת עולה לראש ההר כדי שיפול ממנה וימות. ואני מזמין לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה; ואלמלי מקדים רגע אחד או מתאחר רגע אחד, מיד מת.
בין רגע לרגע לא נתחלף לי – בין איוב לאויב נתחלף לי?!
'חלל אילות תשמר' – אילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה; ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד, מיד מתה.
בין רגע לרגע לא נתחלף לי – בין איוב לאויב נתחלף לי?! (בבלי, בבא בתרא טז, ע\"א-ע\"ב)", "אמרה אשה אל איש: נתחלפת לי בין אוהב לאויב.
ענה האיש: גם את נתחלפת.
ענתה האשה: אתה מעכבני, אתה אויבי, אלמלא אתה – הייתי אחרת. אברח ואדמֶה ליעלה על סלעי בשמים; אלמלא אני מאחרת רגע אחד אתךָ – מיד אני מתה.
אמר האיש: מתאכזרת את אל בנייך ואל בנותייך. כאילו רוצה את לזורקם מראש ההר.
ענתה האשה: ואפילו היה הר – אתה תתפסם.
נתחלפת לי – המשיכה האשה – פעם היית כאוהב מקיש על דלתי, ועתה דומה אתה לדרקון שמכיש.
אמר האיש: ומה בין הכשה להקשה?
אמרה האשה: הקשה – אצל אוהב, שנאמר 'קול דודי דופק' (שיר השירים ה, ב).
הכשה – ללא אהבה, שנאמר 'הוא ישופך ראש' (בראשית ג, טו).
אמר האיש: שמא יש רפואה?
ענתה האשה: על כוס עקרין שמעתי, על סם אהבה לא שמעתי.
אמר האיש: אבוי, רפואה אין, ריפוי ידיים יש.
למדו על עצמם: 'לכל זמן ועת לכל' (קהלת ג, א). עת לבנות ועת להרוס, 'עת לטעת ועת לעקור נטוע' (שם, ג, ב).", "על סלעי בשמים – על פי שיר השירים ח, יד. כוס עקרין – בבלי, שבת קי, ע\"א." ], "VII": [ "מדרש שבעה נקיים
אתי רום", "'וְאִשָּׁה כִּֽי־תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ' (ויקרא טו, יט)", "אשה הייתה בישראל תניא שמה. אשה צדקת וכשרה. כל ימיה הייתה גומלת חסד וצדקה לעניים, מאירה פנים לכל אדם ופותחת חדרי לִבּה לצרותיהם של אחרים. ופרי בטן לא היה לה. הייתה תניא בוכה בלבה בשוכבה ובקומה.", "שנה אחת, בהגיע יום הדין, התגבר צערה עד שביקשה נפשה למות.
התגלה לה אכתריאל יה ה' צבאות מבעד לדמעותיה.
אמר לה: תניא בתי, ברכיני!
אמרה לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בנותיך במידת הרחמים.
אמר לה: מה לך בתי?
אמרה לו: מאז קבע רבי זירא שהחמירו בנות ישראל על עצמן ויושבות על טהרתן שבעה נקיים אחרי היות להן אורח כנשים, נמנע ממני פרי בטן. והלוא בתורת פיך בירכת לנו: 'פרו ורבו ומלאו את הארץ' (בראשית א, כח). ובמעשה הבריאה אשר אתה בראת, רק עת אחת בכל יֶרח קבעת, בה יוכל פרי בטן להיווצר. ואני, שבאורח הנשים רואה ימים תשעה, ואישי מותר לי אך בחלוף עוד ימים שבעה, דווקא בעת זו אסור עליי אישי
ונגולו רחמיו על מידותיו ואמר לה: 'ואשה... שבעת ימים תהיה בנדתה' ומותר לך בעלך בחלוף לך אורח כנשים.
והותר הקשר ברחמה, ותבוא אל אישהּ, ותהר, ותלד.
ונענע להם בראשו ....", "המדרש מתייחס לבעיית 'העקרות ההלכתית'. המקרא מבחין בין שתי טומאות שונות אפשריות בגוף האשה, המחייבות טבילה במים חיים לפני קיום יחסי אישות: טומאת נידה המסתיימת בסוף המחזור החודשי 'ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה' (ויקרא טו, יט); וטומאת זבה המדממת שלא בתקופת המחזור החודשי או יותר משבעת ימי המחזור החודשי. טומאת הזבה מסתיימת לאחר שבעה ימים נקיים נוספים, שנספרים לאחר שפוסק הדימום: 'ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה ... כימי נדתה תהיה טמאה הוא...ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר' (שם, כה-כח). ימים אלה מכונים 'שבעה נקיים'.
התלמוד מזכיר את עדותו של רבי זירא, שלפיה החמירו על עצמן בנות ישראל לשבת 'שבעה נקיים' על כל דימום וסתי שהן רואות (בבלי, נידה סו, ע\"א). התלמוד מציג מחלוקות לגבי מעמדה של חומרה זו, האם היא מנהג או הלכה. בפועל, התקבלה חומרה זו להלכה, ומשמעה הוא שנשים אסורות ביחסי מין 12-14 ימים בחודש, שהם 5-7 ימי המחזור החודשי ועוד 'שבעה נקיים'. נשים שהביוץ שלהן חל באחד מימי 'שבעת נקיים' אינן יכולות להרות, ועל כן מכונה עקרותן 'עקרות הלכתית'. לאורך הדורות ועד ימינו, התבקשו פוסקים שונים להתיר לנשים כאלה לטבול אף בטרם הסתיימו שבעת הנקיים; בימינו יש המציעים פתרון רפואי לבעיה זו בנטילת הורמונים שיאחרו את מועד הביוץ, על מנת שלא יחול ב'שבעה נקיים'.", "תניא...התגלה לה אכתריאל...ונענע להם בראשו – על פי בבלי, ברכות ז, ע\"א: 'תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! – אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשש'." ], "VIII": [ "מדרש הפלה ובריאה
תמר ביאלה", "יאֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ' (קהלת ג, יא)... אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִכָּאן שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן, בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן, עַד שֶׁבָּרָא אֶת אֵלּוּ. (קהלת רבה ג, י\"א:א(", "'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָֽרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּֽיִם' (בראשית א, א-ב)", "ותרא ה' כל עולמותיה נפולים לרגליה, ותאמר בלבה: אניח ללבי ליפול עמהם ואשב במחשכים כמתי עולם. היו דמעותיה ודמיה מתפזרים בחלל והיו מחזרים אחר אדמה שתאספם ובוכים אף הם לרסיסי רסיסים, עד שהיה היקום כולו ענן וערפל של תהום רבה. ביקשה ה' לראות שוב את חורבות עולמותיה ולא עלה בידה. כיסתה עצמה בתהום זו, שנאמר 'תהום כלבוש כסיתו' (תהלים קד, ו) והייתה טופחת על לבה ומייבבת: כי שממות עולם אהיה.", "אותה שעה שלא עלה בידה לראות את אותן עולמות שאבדו, מה עלה על לבה? הייתה נזכרת שעליה נאמר 'ותחולל ארץ ותבל' (תהלים צ, ב) ו'ורחמה הרת עולם. (ירמיה כ, יז) והייתה רואה שבניה ובנותיה מבקשים להיוולד ולומר בתודה 'אשר לא מותתני מרחם' (שם). עצמה עיניה, הבליעה הכאב בגרונה, ביקשה על עצמה שתמצא בתוכה עוד חסד ואמונה, שנאמר 'כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכן אמונתך בהם' (תהלים פט, ג), ומתוך כך הלכה ובראה שמים חדשים וארץ חדשה. עמדו להם שמים וארץ תוהים ובוהים, פשטה אותו לבוש של תהום שהייתה מתכסה בו, והייתה תהום זו של ענן וערפל דמיה ודמעותיה הולכת ונקווית שוב למים חיים, והיא מרחפת עליהם הלוך ושוב, שנאמר 'והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים' (בראשית א, ב).", "ומה הייתה אומרת באותה השעה? 'ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד' (תהלים קד, ה) והיו בניה ובנותיה הנולדים לה חוזרים ומצרפים תפילתם לתפילותיה והיו אומרים אף הם: 'בל תמוט עולם ועד', 'בל תמוט עולם ועד'.", "מדרש זה פורסם לראשונה בדעות, 27 (תמוז תשס\"ו), עמ' 11. כי שממות עולם אהיה – על פי ירמיה נא, כו." ], "IX": [ "סומך נופלים
נחמה וינגרטן-מינץ", "'אֶֽל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵֽרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּֽלְדִי בָנִים... וּלְאָדָם אָמַר... אֲרוּרָה הָֽאֲדָמָה בַּֽעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּֽאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּֽיךָ ... עַד שֽׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּֽי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשֽׁוּב' (בראשית ג, טז-יט)", "איזהו עצב שאין לו שיעור? זהו עצב המַפֶּלֶת קודם זמנה.
שעצב היריון ועצב לידה ועצב אדמה תחילה וסוף יש בהם, ואחריהם שמחה גדולה.
ועצב אשה על עוללה שהיה מקופל וטמון קצתו בקצתו ולא ראה אור – אין לו זמן ואין לו סיום ואין לו מרפא.
ואמרו רבותינו שעל מיתת נפל – אין לב האב דווה, ואין קורעים עליו, ואין מתאבלים עליו, ואין בוכים. ולא עוד, אלא שנדמה להם העולל לדג או לשרץ או לחגב או לרמש ואפילו לסנדל.
מעתה אִמרו: 'מקול נפלם רעשה הארץ צעקה בים סוף נשמע קולה' (ירמיה מט, כא) – צריכה האדמה להזדעזע על כל נֵפל ונֵפל ששב אליה, וצריך קולם להישמע מים ועד ים.
ומזור לנפש דואבת מניין ימצֵא? אין לנו אלא לתת עינינו אל אבינו שבשמים, שהוא סומך נופלים ורופא חולים, שנאמר 'הרפא לשבורי לב ומחבש לעצבותם' (תהלים קמז, ג). ודעו, 'כי רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבקר רנה' (שם, ל, ו).", "שהיה מקופל וטמון...ולא ראה אור – על פי איוב ג, טז: 'כנפל טמון לא אהיה כעללים לא ראו אור'. קצתו בקצתו – וראו מצודת דוד על אתר: 'נפל הוא הנופל מרחם קודם זמנו עד לא כלו חודשיו, בעוד לא נתפשטו אבריו, ועדיין הוא מקופל וטמון קצתו בקצתו'. אין לב האב דווה – על פי בבלי, נידה כג, ע\"ב. ואין קורעים עליו – על פי טור יורה דעה שעד. נדמה להם העולל... ואפילו לסנדל – על פי משנה, בכורות ח, א." ], "X": [ "כוס עקרין
רות קרא-איוונוב קניאל", "יהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה. שנאי מנא ואתיא לקמיה דר' חייא. אמרה אתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא. לסוף איגלאי מילתא. אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא. (בבלי, יבמות סה, ע\"ב)", "תרגום שטיינזלץ:
יהודית אשתו של ר' חייא היה לה צער לידה. שינתה בגדיה ובאה לפני ר' חייא. אמרה: האם אשה מצווה על פריה ורביה? אמר לה: לא. הלכה ושתתה סם עקרות. לסוף, נגלה הדבר. אמר לה: ולוואי והיית יולדת לי עוד 'בטן' אחת.", "האשה רשאי לישב שלא באיש', ככה אמר האיש על האשה, ואיש אחר אמר: 'לא רשאי לישב'. ודחקו באותה פסיקה ושנו וחלקו ואמרו, כאילו לא הייתה להם לשון נקבה. וכמה האיש בקיא לומר בקול רם ונישא: 'יש אשה רוצה להיאסר על בעלה', 'אשה יש לה צער לידה', כאילו לא יצא מגוף אשה, כאילו אמא שם לא זעקה ואם-אָיִן-אני-מֵתָה -.", "אשה ניסתה לומר 'אה'. היא ניסתה לומר 'יש לי צער -'.
ואיש אמר, 'חבל שהכרס שלךְ כבר לא כשירה'.
אשה אמרה 'אה', ואמרה 'זו אני -', 'הכר נא, הכר נא, אנא. הכר נא'.
ואיש לא שמע, קולות לא ראה, כשלא קראה לו אישהּ ולא בועלהּ.", "אשה שתתה כוס עקרין, אשה שתתה דם, אשה התחפשה מנודה, איש דיבר ואשה שתתה, איש שרשאי תמיד לישב על משבר האשה.
ולבסוף איתתה זו (שיש-בה), אמרה, 'נפשי בתורה חשקה, ונפשך בכרסי חשוקה. אך מה אעשה שאת הנֶחְתָּם בחֶבֶל טָבּוּר אין להשיב, והתורה זמנה אץ לה ורץ לה, והיא כאם זקוקה לתינוקתה וזקוקה ליניקתה וזקוקה כאסופית למציאה וגאולה. וזקוקה לי תורה שהיא כה בודדה לבדה. ואם לא אלמד, איני יכולה. שמי שאינו לומד תורה בשעה היעודה, בנערותה, כבר אינו יכול לקנותה ומשול למפסיד עולמו בשעה אחת ומבטל מצוות פריה ורביה'. ואמרה: 'איני יכולה'. ואמרה 'עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה' (במדבר יג, ל). נוכל לה עתה. רק עתה.", "האשה רשאי לישב שלא באיש – תוספתא יבמות ח, ב. יש אשה רוצה להיאסר על בעלה – רמב\"ם, משנה תורה, הלכות אישות כד, ו . אשה יש לה צער לידה – בבלי, קידושין יב, ע\"ב ורש\"י שם: 'צער לידה – שהיתה יולדת תאומים'. ואם-אין-אני-מתה- בראשית ל, א. אישה ולא בועלה – על פי הושע ב, יח. קולות לא ראה – על פי שמות כ, טו. הכר נא – בראשית לח, כה. אשה שתתה דם – בין שתיית דם לדמה השותת על פי משנה אוהלות ג, ה, דברים רבה ג, ח, תוספתא סוטה ב, ג. התחפשה מנודה – על פי בראשית לח, יד והנידה כחוטאת באיכה א, ח. איש שרשאי תמיד לישב על משבר האשה – על פי משנה נדה י, ה וערכין א, ד. שנפשי חשקה בתורה – על פי בבלי, יבמות סג, ע\"ב: 'כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר ואתם פרו ורבו אמרו לו לבן עזאי יש נאה דורש ונאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים'. הנחתם בחבל טבור אין להשיב – על דרך אסתר ח, ח:'..כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב'. ומלשון תשובה, מענה, וחזרה. והתורה כאם זקוקה לתינוקתה – בבלי, עירובין נד, ע\"ב. וזקוקה כאסופית למציאה וגאולה – על פי יחזקאל טז. שמי שאינו לומד תורה בנערותו כבר אינו יכול לקנותה – דברים רבה ח, ו: ''מחורף עצל לא יחרוש' אר\"ש בן יוחאי זה שאינו למד תורה בנערותו ומבקש ללמוד בזקנותו ואינו יכול'." ] }, "Parenthood": { "I": [ "מדרש הנקה
יערה ענבר", "'וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת־אֲבִיחַיִל וּמׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת־כׇּל־תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִֽית' (אסתר ט, כט)", "ויכתבו' לא נאמר, אלא 'וַתִּכְתֹּב'. מלמד שאשה היא היודעת תוקף מהו.", "כתוב: 'את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים' (ישעיה כח, ט). ואמרו חכמינו: הקב\"ה 'ברביעיות מאי עביד? יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה, שנאמר \"את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים\" – למי יורה דעה ולמי יבין שמועה? לגמולי מחלב ולעתיקי משדיים!'
הללו תינוקות, גמולי חלב ועתיקי משדיים, יחידים המה שיבינו דבר ה' ישיר, יחידים המה שילמדם הקב\"ה גופו. איכא דאמרי: מתוך שקרובים הם לנקודת בריאתם ואחדותם עמו, ואיכא דאמרי: מתוך שינקו חלב אמם – במוחלט ובקדמון נגעו, לשון אחר: מתוך שינקו חלב אמם – עתיקים הפכו כעתיקא קדישא, ושפתם – שפתו, וזה שנאמר 'עתיקי משדים'.
לא לחינם קרא הזוהר הקדוש 'תקיפין' ליונקים משדי אמם. 'תֹּקֶף' לשון כולל הוא: הַקָּפָה יש בו, תַּקִּיפוּת יש בו, תֹּקֶף יש בו.
היונק, ברגע היניקה, שלושתם חלים בו:
הַקָּפָה, שחבוק ומוקף בין זרועות אמו.
תַקִיפוּת, שמוכרח להניב מעצמו את מלוא הכוח, לשאוב החלב אל פיו, וזאת בראשית ימיו בעיקרא, ואמרו אמותינו: מי שלא חזה בשפתי היונק לא חזה עוז דבקות מימיו. ואמרו אבותינו: מתוך שינקנו חלב אימהות – כונן בנו און אחיזה ואון מלחמה ואון ידיעה ואון בעילה, וזהו שכתוב: 'וכל מעשה תקפו וגבורתו' (אסתר י, ב).
תֹּקֶף, שמתוך שהתאחדו בו הקפה ותקיפות, נתמזג רוך בכוח, ונולד בו תוקפה של אמת.", "אסתר, שעולל טרם נולד לה, את עם ישראל כולו היניקה, ותכתוב בו את כל תוקף.", "ברביעיות מאי עביד – בבלי, עבודה זרה ג, ע\"ב. תקיפין – זוהר, חלק ג, קצז, ע\"ב." ], "II": [ "פרקים ממדרשי כל מצוות הבן והבת
נעמה שקד", "כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו – אנשים חייבין, ונשים פטורות. תנינא להא, דתנו רבנן: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות. ויש אומרים: אף להשיטו במים (בבלי, קידושין כט, ע\"א)", "א. נשים פטורות
'נשים פטורות', ואף שאינן מצוּוֹת – עושות, דהכי קרינן בציפורה ובחוה ובבת- שבע ובהגר וברבקה וביוכבד.
'למולו' מנלן? מציפורה, דכתיב: 'ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה' (שמות ד, כה).
'לפדותו' מנלן? מחוה, דכתיב: 'ותאמר קניתי איש אתה'' (בראשית ד, א).
'ללמדו תורה' מנלן? מבת-שבע, דכתיב: 'דברי למואל מלך, משא אשר יסרתו אמו' (משלי לא, א), ואומר: 'אל תטש תורת אמך' (שם, א, ח).
'להשיאו אשה' מנלן? מהגר, דכתיב: 'ותקח לו אמו אשה מארץ מצרי ם' (בראשית כא, כא).
'ללמדו אומנות' מנלן? מרבקה, דכתיב: 'לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים' (שם, כז, ט).
'להשיטו במים' מנלן? מיוכבד, דכתיב: 'ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר' (שמות ב, ג).", "ב. למולו ולפדותו
'למולו ולפדותו' – זה לעומת זה: דין ורחמים, גבול ומרחב, זכר ונקבה...
למול – זה מעשה האב בבנו, במשך הזרע – 'המול לכם כל זכר' (בראשית יז, י);
לפדות – זו 'בפטר רחם תלא רחמנא', בלידה ראשונה, ברחם האֵם ('גם את – בדם בריתך', זכריה ט, יא).", "דבר אחר:
למול – לקשור בברית ובחותם של עם ואלוהים, שנאמר 'זאת בריתי... ביני וביניכם (בראשית יז, י);
לפדות – לשחרר מהם, שכך הוא אומר: 'קדש לי כל בכור... לי הוא' (שמות יג, ב), וחוזר ואומר: 'וכל בכור אדם בבניך תפדה' (שם, יג, יג) – להתיר ולהפקיע מהיות קודש לה' אל קיום פשוט, אנושי.", "דבר אחר:
דיבר הכתוב בהווה ('לא את אבתינו כרת ה' את הברית הזאת, כי אתנו אנחנו אלה פה היום'... דברים ה, ג) ובי הכתוב מדבר, ובבני ובתי:
למול – לכרות, לחתוך, לסמן גבול, מילים חדות קשות כצוֹר: כן, לא, אסור, חייבים, כשתגדל, אל תגעי, תשתקי (ואיך למול בלי לפגוע, להצמית?);
לפדות – לגאול, להבדיל, לרווח ('ושמתי פדת בין עמי ובין עמך', שמות ח, יט) — לתת לה מקום משלה, נבדלות, עצמיות, חופש. ולא להיות כמצרים, 'כי הקשה פרעה לשלחנו' (שם, יג, טו), אלא 'כל בכור בני אפדה' (שם).
למולו ולפדותו, למולה ולפדותה, דבר יום ביומו.", "דבר אחר:
למול – הטבָּעה בבשר ובדם ('והיתה בריתי בבשרכם' בראשית יז, יג). חומרים וצורות שבי עוברים אליהם, מגבלים את דמותם (אם לרע ואם לטוב), לתת בילדַי מִשלי – חיים, תנועות, מחשבה.
ש ל י
לפדות – 'פֶּטֶר רֶחֶם' – זו היציאה מן הרחם והלאה, הפְּתיחה והצמיחה והפְּריחה (כמה שנאמר 'פטורי צצים', מלכים א' ו, יח). היא שהייתה מקופלת בי פנימה יוצאת מתוכי ונפתחת (כמו עלה כותרת מקומט) – לא לגעת בה, לא להרוס, רק להתבונן איך פורחת לאט, בעדינות, בדרכה, בגווניה, בקצב משלה. ל א ש ל י.", "דבר אחר:
למולו – להיות מולו, ולפדותו – לומר 'בָּעֵינא בבני', רוצה אני בו.", "בפטר רחם תלא רחמנא – בבלי, קידושין כט, ע\"ב. בעינא בבני – מתוך סדר פדיון הבן [ובנוסח עברי: חפץ אני לפדות את בני].", "ג. ולהשיאו אשה
'להשיאו אשה. מנלן? דכתיב: 'קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים' (ירמיה כט, ו).
בשלמא בנו – בידו, אלא בתו – בידו היא?
הכי קאמר להו: ניתן לה מידי ולבשייה ונכסייה כי היכי דקפצו עלה אינשי. (בבלי, קידושין ל, ע\"ב).", "תרגום שטיינזלץ:
'להשיאו אשה. מניין לנו הדבר? שנאמר: 'קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים' (ירמיה כט, ו).
נניח בנו – בידו, ויכול לומר לו שישא אשה. אלא בתו, וכי בידו היא? הלוא הדבר תלוי באנשים אחרים אם ירצו לשאתה!
כך אמר להם [ירמיה]: שיתן לה האב דבר בנדוניה וילבישנה ויכסנה כדי שיקפצו עליה אנשים לשאתה.", "להשיאו אשה או להשיאהּ איש – וכי בתי בידי היא?! ובנִי בידי הוא?!
אלא הייתי אומרת: ללמדו לשאת אשה; וקודם כול, ללמדו לשאת – לשאת ולתת, לקחת, לקבל ולהעניק, לשאת באחריות ועול, לשאת חן, להיות חי הנושא את עצמו. וכיצד ללמדו? – אין בידי אלא לשאת אותו:
לשאת – שנאמר 'אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו' (דברים א, לא) — להחזיק, להגן, לספק את צרכיו ואת צרכיה.
לשאת – שנאמר 'שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק' (במדבר יא, יב) – לאסוף לחיק, לחבק, לנשק, לעטר בחום ואהבה.
לשאת – להחזיק, להכיל, לקבל אותו או אותה כמו שהם, שנאמר 'שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם; קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו' (בראשית כא, יח).
לשאת – לסלוח, להתאזר בסבלנות ובסובלנות, שנאמר 'ואני אשא ואני אסבל' (ישעיה מו ,ד).
לשאת – להרים, לרומם, לגדל אותה כיחידה ומיוחדת, לגדלה עד שתהיה לאשה. שיהיה הבית מצע לצמיחה, שנאמר 'שדה טוב... לעשות ענף ולשאת פרי' (יחזקאל יז, ח), ונאמר: 'אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה' (שיר השירים ו, ט).", "סוף דבר
'כל שהוא מצות האב על הבן, אם לא יעשה לו אביו – הוא יעשה לעצמו'.
(מכילתא, פרשת בא, יח(", "באשר הוא שם – על פי בבלי, ראש השנה טז, ע\"ב: 'אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר 'כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם\"." ], "III": [ "מדרש כיבוד הורים
נטע גולדמן", "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם' (משנה, פאה א, א(", "'הכל מפסיק לזרעים, ואינו מפסיק לאילן אלא גדר. ואם היה שֵֹעַר כותש – אינו מפסיק, אלא נותן פאה לכל' (משנה, פאה ב, ג)", "שָניתי: ואם היה ' שֵעַר כותש', כן מפסיק לזרעים, שבדידי הווה עובדא:
אבי ואמי – 'שערם כותש'. שני עצים עבי גזע, העומדים ברוחות ובשרב 'והכל מפסיק לזרעים' – חקלאים שנתנו את כל יבולם לציבור, ולא נותרה להם פאה לתת לעניים.
והביכורים? גם אלה לקולקטיב, האוכל פירותיו בעולם הזה, ואין קרן קיימת לו לעולם הבא....כי אין \"עולם הבא\", ואין גמילות חסדים.
והתורה? נכתבת בזיעת אפם אשר ניגרת בשדה, בימי קודש כימי חול: שבתות, חגים, \"שבעה\" של אב...", "'כל זית שיש לו שם בשדה, אפילו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו – אינו שכחה. במה דברים אמורים? בשמו ובמעשיו ובמקומו; בשמו – שהיה שִפְכוֹנִי או בֵישָנִי; במעשיו – שהוא עושה הרבה; במקומו – שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה. ושאר כל הזיתים – שניים שכחה, ושלושה אינן שכחה. רבי יוסי אומר: אין שכחה לזיתים' (משנה, פאה ז, א)", "במקום שבו אין בעלים לשדה, גם הזיתים השפכוניים – נשכחים יום אחד, יחדיו עם תורתו של ר' יוסי. אין מי שידאג להם בזקנתם, אין מי שיזכיר את מעשיהם הרבים, את שמם הטוב. והקרן אינה קיימת אף בעולם הזה.
במקום שבו אין לאב ואם 'קרקע כל שהוא' להוריש לילדיהם, אין לילדים נחלה, אין בית לשבת בו וללמוד תורה.
ואף על פי כן, 'תלמוד תורה כנגד כולם' למה נאמר? שמי שעומל בעולמה של תורה מצליחין בידו לקיים מצוות כיבוד אב ואם.
דרשתי: 'כיבוד אב ואם' עומד כנגד כולם – הוא גמילות חסדים, הוא לימוד תורה, הוא הבאת שלום בין אדם לחברו, הוא ביכורים, והוא הראיון.
יפה אמר רבי יוסי: 'אין שכחה לזיתים'.", "בדידי הווה עובדא – תרגום: בי היה המעשה. הכותבת היא יוצאת קיבוץ התק\"מ המתעמתת עם האידאולוגיה של ההתיישבות הקולקטיבית ותוצאותיה. שערם כותש – פירוש אלבק: שער כותש – שראשי הענפים של האילנות מתערבים זה בזה על גבי הגדר. כזית הנטופה...שהיה שפכוני – פירוש אלבק: זית הנטופה בשעתו – שם עיר בגליל, והיה בה זית מפורסם בשעתו. ובמקרא נזכרת נטופה בסמוך לבית לחם. ובירושלמי מפורש שהזית נקרא כך על שום שהיו זיתיו רכים והיה שמן נוטף מהם. שפכוני – על שם שהוא שופך שמן הרבה. קרקע כל שהוא – משנה, פאה ג, ח. הוא לימוד תורה – משלי א, ח." ], "IV": [ "לב בנות על אִמותיהן
רות קרא-איוונוב קניאל", "'אַל־תִּפְגְּעִי־בִי לְעׇזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל־אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָֽי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵֽךְ. וַתֵּרֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶֽיהָ' (רות א, טז-יח)", "היכן מצינו גילוי לב אם על הבת? והיכן גילינו שמצוי לב הבת על אמה?
שתיים היו להן בנות ממשיכות מרחם וגלויות מבטן, והלכו בעקבי אמן ולא עלתה בידן, אלו הן דינה ואשת בן עזאי, ואחת מצאה לה אם מאומצת, שראתה נעמי כי מתאמצת היא ללכת, וקיבלה רות עקבי עמה.", "דינה – בת לאה הייתה, ונאמר בה 'יצאנית בת יצאנית', שידעה להתענות וידעה להיענות ושיכללה דרכי אמהּ, ומר סופה מסופה של אמה. שידעה קול שברים וקול תרועה, וידעה קול ענות חלושה.
ורק מאיש זר ידעה אהבה, שקיים בה המצווה והיטיב דרכו. וראה ולקח ושכב וענה ודבקה נפשו בה ואהבהּ אהבה רבה, וקראהּ ילדה וקראה נערה וקראה אשה ולא החריש, ולא היה שתקן כאביה באותו הליל באמה, ולא היה שתקן כאביה באמה. ושלא כאמהּ, דינה לא הספיקה לומר 'עתה יאהבני אישי' (בראשית כט, לב) ואף לא עמדה מלדת בנות, ולא התאשרה בבנים, שלא נאמר בה 'באשרי כי אשרוני בנות ותקרא את שמו...' (שם, ל, יג) ובדודאי בניה לא סחרה, ומכל סובביה וחורשיה נסתם הגולל רק על סופה. אהובה נסתרת ותלויה נותרה במותה, שיצאה לראות בבנות הארץ, וה' לבדו שמע קול עונייה.
ועוד, שלא הייתה דינה לאה כאמה ולא נתנה לעיניה הרכות לשטותה, ואמרה בלבה פן יראוני אנשי העיר [נוסח אחר: היער] ויתנו בי עיניהם וליבותיהם, אעשה מעשה אף אני, ואקדים רפואתי ולא ימסרוני לבור, אלא אחלץ אני עצמי מפניהם. ולא צלח בידה.
אשת בן עזאי בת אשת רבי עקיבא הייתה. ושֵם לא נדע לה גם לה.
עליהן נאמר יחדיו 'רחלה אחר רחלה הולכת', שרבי עקיבא הוליך עצמו למיתה ויצאה נשמתו באחת, ואשתו מי יֵדע דרכה ואורכה וכיצד הייתה יציאת נשמתה, שמא בפנים רבות, עונג וצער משמשים בערבוביא, ומי ידע אילו מחשבות ואילו תפילות ואילו כוונות ייחדה באותה השעה.
ודלמא אף בשעת מותה הייתה אשת רבי עקיבא ממלמלת כבשעת לידת בתה, ופועה ככבשה חלושה, ומלחשת 'יודע צדיק נפש בהמתו' (משלי יב, י). ואולי חייכה ואמרה בלשון משובשת 'אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא'.
ומה שאמרה בתה יחידתה אשת בן עזאי איש לא יֵדע, שבעלה חשק באחרת ועקבהּ זה פעמים, שאמר זאת אף זאת, שופך דמים וממעט הדמוּת, ואיפשר לעולם להתקיים על ידי אחרים. ולא היא.
רחלה אחר רחלה הולכת, כמעשה האם כן מעשה הבת.", "ומה אמרו העדים אשר בשער ומה אמרו האחים?
לדינה אמרו 'הכזונה יעשה את אחותנו' (בראשית לד, לא), את אחותנו ולא לאחותנו, מאי הוא?
אלא את היא, עלייך לענות ועלייך הקולות, ועלייך הרגלים הקלות, שנאמר 'כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים..' (ירמיה יב, ה). אל תקרי 'אֶת' אלא אַתְּ, שכל מעשייךְ והליכותייךְ עלינו נרשמים ועלינו נחשבים, ובלוחות השמים אנו העדים. ועוד אמרו 'נטעתם גם שרשו ילכו גם עשו פרי' (ירמיה יב, ב).
מהו פרי אלא מעשה, ומהם מעשים אלא אילנות הפוכים, שראינו עליונים למטה ותחתונים למעלה, וכל מה שאסור למטה ונחשב לרעה עוד ייחשב לך לטובה. וכך ניחמוה, ולא התנחמה.", "ולנכדת כלבא שבוע אמרו 'הניחי לו! שלך ושלו, שלנו הוא' ורפו ידיה, שראתה בעיני רוחה כי עתיד הקב\"ה להפוך העולם כולו לדם, ועלתה בסנסיני התמר כדרך אמותיה וישבה בפתח עיניים ונתקררה דעתה עד עולם.
והיכן מצינו אמא מאומצת? בנעמי, שהייתה מתאמצת על תיקון בתה, כמו שעשה הקב\"ה לבִתּיָה.
וכך הייתה נעמי בונה עצמה ונבנית, שתחילה ידעה למרר בבכי ולאמוד רק חללי גופה ולגלות שורשי הרע, שנאמר: 'אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר שדי לי מאד. אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה' למה תקראנה לי נעמי וה' ענה בי ושדי הרע לי' (רות א, כ-כא).
ובהתגברות נפשה ומכוח הגדלות שבה לא רק לעצמה ראתה אלא לזולתה, וראתה שמתאמצת רות ללכת, ראתה שבתה היא. ולא שמעה לאומרים אשה קטלנית היא זו, אלא ראתה עצים נלפתים זה בזה, ונשמות קשורות בחסד ובנצנוץ אודם מלכויות.
ראתה ואמרה 'טוב בתי כי תצאי' (שם, ב, כב) ואמרה 'בתי הלא אבקש לך מנוח' (שם, ג, א) ואמרה ברוח הקודש בתי היטבת חסדך הראשון כאחרון, בתי ליני עד בוקר.", "ורות לא אמרה הרבה אלא עשתה, והבינה 'אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו' (שם, ב, ב). בעיניה לא כתיב – עתים זיק קנאות עובר בין אם לבתה, שמצאה חן בעיניו, על כן באותה עת בעיניה לא כתיב. וצפתה והלכה.
ואין שיבולים אלא שבילים, ואין שדה אלא שד, כאותו חלב של אמא שנמשך תדיר ולא פוסק, ואין אחר אלא אחר. שראתה גם היא והלכה ושבה וילדה והקימה שם המת והקימה שושלתן. שבאה מאמותיה, ובאה משיכר ומליל וממערה, ובאה מאב, שחתומים כולם בדמה.", "ונעמי נתנה ברכתה, וביקשה לה מנוח וביקשה אף לעצמה לצאת ולשוח בשדה אחר חי, וביקשה בן לו יהי לי ולה, ילד קטן, וביקשה תיקון וגילתה אוזנו באוזנה, ונתלתה בישועה, עליה נאמר ועל אמותינו כולן 'אשר בנו שתיהם את בית ישראל' (שם, ד, יא) שתיהם לשון שתי-הם נארגות, ואין שלם כְּלֵב אם שבור הזועק למֶתק תיקונו בבַת, ואין לב שבור כמות לבה של בת המייחל להתחיות באמה.", "יצאנית בת יצאנית – כך נאמר על דינה ולאה, ירושלמי, סנהדרין פרק ב הלכה ו. שידעה קול שברים – ראו תיקוני זוהר, תיקון כ\"א (מז, ע\"ב). שקיים בה המצווה – מצוות עונה על פי שמות כא, י. וקראה ילדה וקראה נערה וקראה אשה – על פי הושע ב, יח וראו גם פסיקתא דרב כהנא א, ג: 'למלך שהיה לו בת והיה אוהבה יותר מדאי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי לא זז מחבבה עד שקראה אמי'. שתקן כאביה באותו הליל – על דרך ההיפוך לשתיקת רחל באותו הלילה (ואולי גם לאה) כנאמר בבתי מדרשות א לפרשת ראה שופטים תצא 'וכן רחל עבד בה יעקב שבע שנים והכניסו אחותה תחתה ושתקה'. אהובה נסתרת ותלויה נותרה – על פי בבלי נדה לא, ע\"א: 'ופירשו אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים'. ולא ימסרוני לבור – על פי בבלי ברכות ס, ע\"א: דינה התהפכה מבן לבת ויוסף יצא מרחל, והוא מקבילה של דינה, כבדברי ר' יוסף שם.", "אשת בן עזאי בת אשת רבי עקיבא – כך לפי התלמוד: 'ברתיה דרבי עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי', בבלי כתובות סג, ע\"א. ושם לא נדע לה – לא נקרא שמה רחל אלא בתו של כלבא שבוע, על פי בבלי, נדרים נ, ע\"א. רחלה אחר רחלה הולכת – 'והיינו דאמרי אינשי: רחילא בתר רחילא אזלא, כעובדי אמה כך עובדי ברתא' (וזה שאמרו אנשים, רחלה אחר רחלה הולכת, כמעשי אמה כן מעשה בתה), בבלי, כתובות סג, ע\"א. יצאה נשמתו באחת – ראו בבלי, ברכות סא, ע\"ב. שיש זיווג חיצוני ותחתון - ראו פרי עץ חיים לר' חיים ויטאל, שער לח פרק ב-ד, שער לט, יב. זיווג רחל ויעקב הוא זיווג תחתון, ורחל היא בחינת מלכות, ו\"בת\" ביחס ללאה הבינה שהיא \"אם\". אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא – תרגום: אם הוא שומע לי יהי עוד תריסר שנים אחרות. בבלי, נדרים נ, ע\"א. שבעלה חשק באחרת – אחרת זו התורה. על פי בבלי, יבמות סג, ע\"ב: 'בן עזאי אומר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר \"ואתם פרו ורבו\". אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר להן בן עזאי: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים?'. עליונים למטה ותחתונים למעלה – 'עולם הפוך ראיתי' על פי בבלי, פסחים נ, ע\"א. הניחי לו! שלך ושלו, שלנו הוא – על פי בבלי, נדרים נ, ע\"א. וכל מה שאסור למטה – על פי תיקוני זוהר תיקון כ\"ו וס\"ט. עתיד הקב\"ה להפוך העולם כולו לדם – על הקשר לעלייה בסנסיני התמר ראו בבלי, סנהדרין צג, ע\"א. כמו שעשה הקב\"ה לבתיה בת פרעה – על פי ויקרא רבה א, ג: 'אף את לא את בתי, ואני קורא אותך בתי' לא רק לעצמה ראתה אלא לזולתה – רות רבה ב, ד; בבלי שבת קיג, ע\"ב. אשה קטלנית היא זו – ניתן להבין ממות בעלה ובהיפוך הכוונה מבבלי, בבא בתרא צא, ע\"א, שנאמר 'וא\"ר יצחק אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל מתה אשתו של בעז'. חלב של אמא שנמשך תדיר ולא פוסק – זוהר חלק ב דף קכב, ע\"ב. וראתה אף היא – רות רבה ב, ד, ח; בבלי, בבא בתרא צא, ע\"ב, במדבר רבה כא ,כ, זוהר חדש מדרש רות. באה מאמהותיה – על פי בראשית רבה נא, ז- יא; מא, ד, רות רבה ז-ח, בבלי יבמות סג, ע\"א ובבא קמא לח, ע\"ב. ובאה משיכר ... ובאה מאב – על פי בראשית יט, ל-לז." ] }, "Righteousness and Justice": { "I": [ "אין לו לדיין
רבקה לוביץ", "'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות' (בבלי, סנהדרין ו, ע\"ב)", "רואות', לומר לך שאין לו לדיין אלא את שמונח לפניו ואותו הוא רואה. שהדיין בן אנוש הוא ואינו רואה מסוף העולם ועד סופו.
לפיכך אמרה תורה: 'על פי שני עדים... יקום דבר' (דברים יט, טו).", "עיניו', לומר לך שאין לו לדיין אלא את שרואות עיניו שלו.
שהדיין בן אנוש הוא, ואינו רואה אפילו את שמונח לפניו – אלא מתוך עצמו, ומתוך שהוא איש זכר,
ומתוך שהוא מאנשי ההלכה,
ומתוך שיש לו כבודה רבה ואינו זקוק לחסדי הבריות." ], "II": [ "מדרש מסורבת
רבקה לוביץ", "באותו היום השיבה להם אחת ממסורבות הגט כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנה.
אמרה להם לחכמים: תנו לי גִטִי ואצא.
אמרו לה: האיש מגרש, ואין האיש מגרש אלא לרצונו.
אמרה להם: כפוהו לגט, שהרי 'מכּין אותו עד שיאמר רוצה אני'.
אמרו לה: אין אנו יכולים לכופו, שמא נמצא זה גט מעושה, ונמצאת אשת איש יוצאה לשוק וילדיה ממזרים.
באותה שעה נעקר החרוב ממקומו מאה אמה. ראו חכמים ולא השגיחו בדבר.", "אמרה להם: אם כך, הריני אלמנה חיה.
אמרו לה: כבר נאמר 'טב למיתב טן דוּ מלמיתב ארמלו'.
אמרה להם: אבל כך וכך עשה לי בעלי, והוא מאוס עליי, ואיני כשבויה להיבעל לשָֹנוּי לי.
אמרו לה: מי אנו שנשים ראשינו בין הרים גדולים, ויש לחוש לרא\"ש.
באותה שעה, חזרו אמת המים לאחוריהם, ולא השגיחו בדבר.", "אמרה להם: הפקיעו קידושי, שעשה לי דבר שלא כהוגן.
אמרו לה: אין לנו סמכות.
אמרה להם: בטלו קידושי בטענת 'מקח טעות' – של ידעתי שכך וכך יעשה לי, לא הייתי מתרצית להינשא לו.
אמרו לה: אין אנו יכולים.
באותה שעה היטו כותלי בית המדרש ליפול, והמה מטים והולכים.", "אמרה להם: בית דין – אביהם של יתומים הוא, וכי אין אני יתומה וגלמודה?
אמרו לה: אין זו טענה, ואין אנו שומעים טענותייך כלל. שמא ביקש ממך דבר, ולא נתת לו?
אמרה להם: אכן, הרבה עליי תנאים לגט, ואיני יכולה לעמוד בהם.
יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל אשה זו שבעלה מאוס עליה, ואינה צריכה ליתן לו דבר בשביל שתקבל את גִטה.
אמרו חכמים: לא בשמים היא. ואין אנו משגיחים בבת קול.", "באותה שעה היה בוכה הקדוש ברוך הוא ואומר: ניצחוני בניי, ניצחוני בניי.", "המדרש פורסם לראשונה בגיליון פרשת השבוע של קולך, 77 (שבט התשס\"ד).", "באותו היום השיבה – על פי בבלי, בבא מציעא נט, ע\"ב: 'באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא'. – מאי לא בשמים היא? – אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטת'. – אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? – אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני'.", "אין האיש מגרש אלא לרצונו – על פי בבלי, גיטין מט, ע\"ב. מכין אותו עד שיאמר – בבלי, בבא בתרא מח, ע\"א. טב למיתב טן דו – בבלי, כתובות עה, ע\"א ]תרגום: טוב לשבת בזוג מלשבת לבד]. כשבויה להיבעל לשנוי לי – הרמב\"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק יד, הלכה ח, פסק שבטענת 'מאיס עלי' כופין על הבעל לתת גט לאשתו. דעתו זו לא התקבלה להלכה. לרא\"ש – הרא\"ש היה המתנגד הראשי לרמב\"ם, אחת מטענותיו של הרא\"ש (כלל מג אות ו) 'וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, למה נכניס ראשינו בין הרים גדולים לעשות גט מעושה שלא כדין להתיר אשת איש. ועוד כי בעוונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה, ואיכא למיחש שמא נתנה עיניה באחר, וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל'. ועוד בשו\"ת הרא\"ש (כלל מג, אות ח): 'בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן, אם תוכל האשה להפקיע עצמה מתחת בעלה, באמרה לא בעינא ליה, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. ויתנו עיניהם באחר וימרדו בבעליהן. על כן טוב להרחיק הכפייה. ויותר התימה הגדול על הרמב\"ם ז\"ל שכתב... ומה נתינת טעם לכוף את האיש לגרש ולהתיר אשת איש, לא תבעל לו, ותוצרר אלמנות חיות כל ימיה, הלא אינה מצווה על פריה ורביה. וכי בשביל שהיא הולכת אחרי שרירות לבה ונתנה עיניה באחר, וחפצה בו יותר מבעל נעוריה, נשלים תאוותה ונכוף האיש, שהוא אוהב אשת נעוריו, שיגרשנה?'. דבר שלא כהוגן – הצעה של הרב שלמה ריסקין לחידוש השימוש בכוח ההפקעה, ראו: תחומין, כב ותגובתו בתחומין, כג. אין לנו סמכות – ראו תגובתו של הרב זלמן נחמיה גולדברג בתחומין, כג המבטאת את דעת הרוב המוחלט מבין הדיינים. לא הייתי מתרצית להינשא לו – גישת הרב עמנואל רקמן מארה\"ב לביטול קידושין בטענת 'מקח טעות'. הסבר לשיטתו אצל Susan Aranoff, Two Views of Women/Two Views of Marriage,בתוך: טובה כהן (עורכת), האשה ביהדות: סדרת דיונים, 4-5 (אלול תש\"ס). ולא נתת לו – מהרשד\"ם, שו\"ת אבן העזר, סימן מא." ], "III": [ "מדרשי נבָלה
אשרת מורג", "שאלו חכמות: מאי 'נבלה'? נבלה היא אונס:
אונס בידי זר, שנאמר 'כִּֽי־נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹב' (בראשית לד, ז).
אונס קבוצתי, שנאמר 'אַֽל־תַּעֲשׂוּ אֶת־הַנְּבָלָה הַזֹּֽאת' (שופטים יט, כג).
אונס במשפחה, שנאמר 'אַֽל־תַּעֲשֵׂה אֶת־הַנְּבָלָה הַזֹּֽאת' (שמואל ב' יג, יב).", "'רְאֵה יְהֹוָה כִּֽי־צַר־לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרוֹ מָרִיתִי מִחוּץ שִׁכְּלָה־חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּֽוֶת' (איכה א, כ)", "מאי 'מִחוּץ'?
'ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ' (בראשית לד, א).
אמרו חכמים: 'ותצא', שיצאה מקושטת במלבוש לא ראוי ובשל כך באה על עונשה שנאמר 'ויקח אתה וישכב אתה ויענה' (שם, לד, ב). שאלו להם: האם אמרה 'לא'? האם צעקה? אלא 'כי בשדה מצאה; צעקה... ואין מושיע לה' (דברים כב, כז). מכאן למדו חכמים שאין החוץ בטוח לנערות. מוטב תלמדנה בנות ישראל כי 'כל כבודה בת מלך פנימה' (תהלים מה, יד).", "ומאי 'בַּבַּיִת'?
מעשה באיש ופילגשו שהגיעו לגבעה. צבא המון רב על הבית שבו לנו וביקש להוציא אליו את האיש. מורא גדול נפל על האיש והאשה. אמרו חכמים: האיש קודם לאשה להחיותו. אמרה האשה: איך אהין לצאת, והרי נאמר 'ותצא דינה וגו'? 'ויחזק האיש בפילגשו ויצא אליהם החוץ וידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה עד הבקר וישלחוה כעלות השחר' (שופטים יט, כה).
ביקשה אותה אשה להיכנס לתוך הבית ומצאה את הדלת נעולה.
'ויקם אדניה בבקר ויפתח דלתות הבית ויצא ללכת לדרכו והנה האשה פילגשו נפלת פתח הבית וידיה על הסף' (שם, יט, כז).", "דבר אחר, 'בבית':
'ויאמר אמנון הוציאו כל איש מעלי ויצאו כל איש מעליו...ותגש אליו לאכל ויחזק בה ויאמר לה בואי שכבי עמי אחותי' (שמואל ב' יג, ט-יא). אמרה תמר: אחי, חטא הוא לה' שנאמר 'ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ לא תגלה ערותן' (ויקרא יח, ט). ולא שמע אליה. חשבה תמר בלבה, מעשה שמעתי על אשה אחת בגבעה שלא אמרה 'לא'. 'ותאמר לו אל אחי אל תענני!' (שמואל ב' יג, יב). לא הרפה אמנון ולא הבין פירוש 'אל'. 'ולא אבה לשמע בקולה ויחזק ממנה ויענה וישכב אתה' (שם, יג, יד).
אף על פי כן, ביקשה תמר להישאר בבית ולא לצאת אל החוץ. ולא שמע אליה 'ויאמר שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה' (שם, יג, יז).", "לכך נאמר: 'מחוץ שכלה חרב בבית כמות' (איכה א, כ).", "שיצאה מקושטת – בראשית רבה פ, א. כל כבודה – על פי ירושלמי, יומא פרק א, הלכה א. האיש קודם לאשה – תוספתא, הוריות ב, ו." ] }, "The earth and all within it": { "I": [ "שלושה מפתחות
רות קרא-איוונוב קניאל", "'שלושה מפתחות לא ניתנו בידי שליח: חיה וגשמים ותחיית המתים' (בבלי, תענית ב, ע\"א)", "חיה מניין לן? שנאמר 'כי חיות הנה' (שמות א, יט), שהחיות מזדקקת בצווחה ראשונה ומעלים האם וּולָדָהּ שבעים קולות, ומתכּלין בכל צווחה ויוצאת נשמתם קמעה קמעה עד שער מט', ובשער נ' מתמלאה האם בּינה וגבולין ודמים עד קיצה, עד יובלה, ונעשה להם דוגמה מעין עולם הבא, וצווחין בקול גדול ולא יסף, ונדמים כפסים מהעולם. אזי נדחקת שעת יציאת הוולד ומגיעים למקום שיש טהור ולוחשין מים מים, וניצלים הם והעולם כולו בעבורם, ורוֹוים גשם של מעלה בגשם של מטה, כנאמר 'קול גדול ולא פסק'.", "גשמים מניין לן? שנאמר 'וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם' (עמוס ד, ז), ואין לשון מניעה אלא מניע, שנתאווה הקב\"ה לתפילתן של צמאות ושל עקרות, ושם נאמר 'והִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לא אַמְטִיר' ואל תקרי אחת אלא אַחַר, שאַחַר הגשם מֵבין האדם שנתחדשו חייו וזוכה לאריכות ימים ממש, שמביט לשורש נשמתו ורואה עמקותו, ומבין מהו סוד 'חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש' (שם, שם). שצריך האדם להחיות עצמו מאין ממש בכל יום על חלקת נפש יבשה אחת, ואחר 'ושבו העבים אחר הגשם' (קהלת יב, ב).", "תחיית המתים מניין לן? כבר אמרו רבותינו ז\"ל שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין, ויש אומרים מעיין החיים, שהרוצה לחיות ימית את עצמו. ואמרו, כי אין מידה כאהבת ה' במסירת נפשו מתוך חדווה ושמחה בכל שעה כבשעה ראשונה שנאמר 'כי עליך הרגנו כל היום' (תהלים מד, כג) כל היום ממש, שהעולם הזה כיום אחד הוא בעיניך, עד הליל, היא תחיית המתים.", "ונזקקה תחיית המתים לכולן, שהא בהא תליא, גשמים כיולדת, יולדת כגשמים, ותלויין כולן על חוט הסערה, כבאותה שעה בה נשא אברהם את עיניו 'ויראו הנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו' (בראשית כב, יג). ואין אנו מבינים, ואין אנו יודעים, כמה כמה לשלוח ידו אל הנער, שאין שמחה כהתרת הספקות, וכמה כמהּ לשלוח יד אל נפשו, וכמה כמה להיות הוא עצמו איל אחר, כמה נאחז בסבך, בקרניו, תחת קורבנו. תחת בנו.", "ואין בין תחיית המתים לשעת הלידה אלא שעבוד מלכויות. שזו אף זו נאמרו בגשמים, נאמרה תחיית המתים מן התורה, ונאמרה לידה מהתורה, וכל הכופר בתחיית המתים ככופר בשעת לידתו וכופר בצורך גבוה, שיגשים אדם גופו עצמו ממש בעלמא דקב\"ה. והוא עול-מה של תורה. וכולן באו ללמד שצריך האדם לשעבד ולהכפיף עצמו למי שאמר והיה העולם. אף בשעת הלידה שסכנה טמונה בה, כהאי טינרא תקיפא, שיש הקוראין אותה שעת הקבורה, שנזקקה למפתח קבורה, בשעה שעולים הקולות בצינורות, ומצינו שהיו קולות כלואים שעברו מסוף העולם ועד סופו ולא נחלצו. כאותן ולדות שבחרו לא להיוולד, כאותן אהבות דלא מתקיימות.", "ושלושה מפתחות חד הם. ושבין מיד האדם לקונם.
ומפתח זיווג לא אמר. שכל זיווג לשון זוג לשון חיבור, וכל חיבור בסוד שליחות, על כן נמסרו אלו בידי אדם, שכל המחבר חיבור של אמת ומוסר נפשו להישלח, הריהו מקיים המצווה ושב למקורו. כנאמר 'בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר, ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום, שלכך נאמר רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת ברית'.
דלית מפתח אלא ליחיד, שלא יאמר אדם שמא לא בי תלוי הדבר, איש בחטאו יומת, איש בצדקתו יוקם. ועל דבר זה נכרתה הברית, שכל חיבור הוא ברית, וכל חיבור ראשיתו בחיסור, ראשיתו בחסר וקריעה וכריתה, שטרם בראשית ברא- שית, ומהשיתין יורדין דמעות ודמים בקרנות המזבח ומגיעים עד נפש תהום רבה וקמה ארץ מעפרה ומתקיים בה העולם.
ויש אומרים טרם בראשית, בֹּשֶת-ירא, שירא האדם החיבור וירא החיסור וירא הערום האמור וירֵא זיווג נפש בנפש רוח ברוח נשמה בנשמה גוף בגוף. ונאמר איש ואשה אם זכו, שכינה ביניהם, שומרת בֵּינַייהוּ, בל יפחדו, ולא יתבוששו.
ואלין מפתחות לא קרויין מפתחות, אלא מיפתחות. מאי מיפתחות? לשון מי יפתחנו, מפתח הלב אינו כשאר איברין העומדין בתשובה ותלויין ברחמים, בגשמים, בחיות היולדה. אלין מיפתחות כפולים ולעד לשאלה תלויין ועומדין ומתהפכים ככפות תמרים, ולעולם מוכרחין בידי אדם ולא מוחזקין בידי שמים.", "בקול גדול ולא יסף – על פי דברים ה, יח. למקום שיש טהור – על פי בבלי, חגיגה יד, ע\"ב. 'קול גדול ולא פסק' – בבלי, סוטה י, ע\"ב וכן רש\"י לדברים ה, יט. מניעה לשון מניע – בעקבות ליקוטי מוהר\"ן תורה קטו. שאין הברכה שורה – בבלי, תענית ח, ע\"ב. כהאי טינרא תקיפא – תרגום: 'כאותו הסלע החזק', על פי זוהר, האידרא רבא ג קמ, ע\"א. מפתח קבורה – על פי בראשית רבה עג, ד. ושבין מיד האדם לקונם – וראו בבלי, תענית כט, ע\"א. בלום פיך מלדבר – ספר היצירה פרק א, ז. ברא שית – בבלי, סוכה מט, ע\"א; בתי מדרשות א, אות א. בשת ירא...'ולא יתבוששו' - על פי תיקוני זוהר, תיקון נח. איש ואשה אם זכו – בבלי, סוטה יז, ע\"א." ], "II": [ "תפילת הגשם; בתי אימהות ונשים
רות גן קגן", "אלהינו ואלהי אמותינו", "זכור אם ברוח קדש סוכה כמים
צחוקה מתגלגל כפלגי מים
ארח כנשים השבת לה כמים
בנים הניקה כשפע מים", "בעבורה אל תמנע מים", "זכור יוצאת לעת ערב לשאוב מים
חסד מכדה זורם כמים
בשמעה הגמיאיני נא מעט מים
שאבה עד כלו הגמלים לשתות מים", "בצדקה חון חשרת מים", "זכור רועה באה עם הצאן אל פי באר מים
נהי בכי תמרורים מבכה כמים
אחותה עיניה רכות מדמעות מים
רחמה פתחת כנחל מים", "בעבורן אל תמנע מים", "זכור נצבת בין קני סוף על יאור מים
לנולדים פועה להצילם מחשכת מים
בתף ומחול שרה על ים המים
בז כותה חוללת מתנת באר מים", "בצדקה חון חשרת מים", "זכור יושבת תחת תומר בהר אפרים
בשירתה ארץ רעשה, גם עבים נטפו מים
הכוכבים במסלותם נלחמו מן שמים
תברך מנשים חלב נתנה במקום מים", "בעבורן אל תמנע מים", "מיוסד על אדני פיוט תפילת הגשם לפי מסורת אשכנז. פורסם לראשונה באתר 'הזמנה לפיוט'. www.piyut. org.il", "זכור אם – זו שרה. ברוח הקודש סוכה – על פי בבלי, סנהדרין סט, ע\"ב. צחוקה – על פי בראשית יח, יב. אורח כנשים – על פי בראשית יח, יא. בנים היניקה – על פי בבלי, בבא מציעא פז, ע\"א. זכור יוצאת – זו רבקה. יוצאת לעת ערב – על פי בראשית כד, יא. הגמיאיני נא – שם, כד, יז. עד כילו – שם, כד, יט. זכור רועה – זו רחל. באה עם הצאן – על פי בראשית כט, ט. נהי בכי תמרורים – ירמיה לא, יד. אחותה – זו לאה. עיניה רכות – על פי בראשית כט, יז. רחמה פתחת – שם, כט, לא. זכור ניצבת – זו מרים. בין קני הסוף – על פי שמות ב, ג. לנולדים פועה – על פי בבלי, סוטה יא, ע\"ב. בתוף ומחול – על פי שמות טו, כ. מתנת באר מים – על פי תוספתא, סוטה יא, הלכה א. זכור יושבת – זו דבורה. תחת תומר – על פי שופטים ג, ה. בשירתה – על פי שופטים פרק ה. תבורך מנשים – זו יעל על פי שופטים ה, כד." ], "III": [ "מי בוכים
דליה מרקס", "ומים התחתונים עומדים על גבי מי בראשית ומי בראשית על גבי אוקיינוס ומי אוקיינוס על מי בוכים.
ולמה נקרא שמם בוכים?
שבשעה שחצה הקב\"ה את המים חציים נתנם למעלה וחציים נתנם למטה.
אותן שנתן למטה התחילו בוכים ואומרים:
אוי לנו שלא זכינו להיות קרובים ליוצרינו
והיו מעיזות פניהם ורצו לעלות למרום.
עד שגער בהם הקב\"ה וכבשם תחת כפות רגליו.
אז אמרו לפני הקב\"ה: גלוי וידוע לפניך שבשביל כבודך עשינו.
אמר להם הקב\"ה: הואיל ובשביל כבודי עשיתם, דעו באמת שלא אתן רשות למים העליונים לומר שירה לפני עד שיקחו מכם רשות.
שנאמר:
'מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי־יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהֹוָֽה' (תהלים צג, ד).
(אוצר המדרשים אייזנשטיין, מדרש עשרת הדברות עמוד תנ(", "מֵי בוכים בוכות. מבקשות לעלות, לשבת ליד כיסא כבודו. מֵי בוכים בוכות ומעזות פנים. והקדוש ברוך הוא גוער ומכביד כבישתו. התייפחויותיהן אינן קורעות שערי רקיע; מי בוכים אינן צווחות, רק בוכות. בכי כבוש, דלף עיקש, ממאן להינחם. לסוף, קָץ הקדוש ברוך הוא בבכיין ונעתר: מנוי וגמור עמי כי לא אתן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיקחו מכן רשות.", "מאותו היום, ממעמקים באה הרשות לשירה, מן האפלה הגדולה. טיפין של אור נושרים מן המים העליונים, מן הרקיע, אל מֵי בוכים ומפצירים: האם? האפשר? המותר? אך נבלעים בדומייה בתהום בוכייה ורבה. לא עת רצון היא למי בוכים.", "אבל עתים נושקות מי בוכים לטיפֵּי האור הנִקווים ונישאות אליהן. עתים, עת שעת רצון, יוצאת כלה לקראת חתן. נבללות טיפות, נכללות. אותה שעה, שמחה גדולה יש בעליונים ובתחתונים. אותה שעה, אין עליונים ואין תחתונים. ודברי שירה שמחים בשעת היבראם, כי יוצאה כלה לקראת חתן וברייה חדשה נרקמת ובאה." ], "IV": [ "גאות ושפל
אילנה מרמור", "'כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת־כְּבוֹד יְהֹוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל־יָֽם. הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר לְמַעַן הַבִּיט עַל־מְעוֹרֵיהֶֽם. שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם־אַתָּה וְהֵעָרֵל תִּסּוֹב עָלֶיךָ כּוֹס יְמִין יְהֹוָה וְקִיקָלוֹן עַל־כְּבוֹדֶֽךָ' (חבקוק ב, יד-טז)", "'כי צריך לזכך את הפנים, שיוכל כל אחד לראות את פניו בפנים שלו כמו במראה' (לקוטי מוהר\"ן יט)", "וכשהפנים מזוככים, על ידי זה שאדם רואה את רעהו הוא רואה את כבוד ה' משתקף בפני רעהו, ככתוב 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' (משלי כז, יט). ודע שבאמת עיניו של אדם הם בחינת ים. ויש בהם גאות ושפל. ודווקא ברגעי השפל העיניים מתמלאים מים, כי המים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך. ומי שדעתו שפלה מתקיים בו הכתוב 'שפכי כמים לבך נכח פני א-דני' (איכה ב, יט), ויש בזה שמחה גדולה שאדם זוכה בזיכוך פניו ובשטיפת בבת עינו להיות נוכח פני ה'. אך בשעה של גאות, אדם מתמלא ומתמלא ומבקש בכוח להשקות את רעהו, אלא שאין זאת מתוך רצון להיטיב ולסעוד את לבו של רעהו כי אם בבחינת 'הַבִּיט עַל מְעורֵיהֶם'; מתוך שהוא מלא את עצמו ופניו אינן מזוככות, מבקש הוא לראות את מקום התורפה של רעהו ולהשקותו בכוס ימין ה' שהיא כוס התרעלה. ועל ידי זה שאדם ישנה את מבטו, כלומר יזכך את פניו, יכול מאור שבו להחזיר למוטב ולהמתיק את הדין, ועל זה נאמר 'וקִיקָלוֹן על כְֹּבוֹדֶךָ'. שהוא עתים קלון ועתים קיקיון הסוכך ומציל ממוות. ודע כי יש לשמור מאוד מאוד על הקיקיון שלא ייבש וימות, ככתוב 'ותך את הקיקיון וייבש' (יונה ד, ז), והתולעת התישה את הקיקיון, תולעת היא בחינת לענה – שהמרירות של יונה היא שפגעה בשורש החיות, ואדם צריך להיזהר בזה מאוד." ] }, "Afterword": [ "תמר ביאלה", "לפני שנים מספר נתגלגלו לידי מדרשיה של רבקה לוביץ. הפגישה המפתיעה עם פתרונות כל כך 'פשוטים', אלגנטיים וקולעים לבעיית הביטויים הפטריארכליים הקשים במקרא, הדהימה אותי וגרמה לי טלטלה עזה. השנינות, הבהירות והיושר המאפיינים אותם עוררו בי, למעשה, תחושת התגלות. בבת אחת נתחוור לי כוחם הגואל של מדרשי נשים: הדרך שהם מעניקים לאשה פמיניסטית להישאר מחוברת למקורות, ולהמשיך לשאוב מהם השראה מוסרית וקיומית לחייה. מצאתי מזור ושמחה.", "מאוחר יותר נתקלתי במדרש שכתבה אשה נוספת, חנה תומפסון, הפעם באנגלית, בשם 'מדמיינת את שרה'. כעת שוכנעתי סופית שמדובר אכן במדרשים, ובמדרשים נשיים דווקא. המסע המרגש שעשיתי עם מדרש זה, הוביל אותי במידה רבה לעבודה על הספר הזה.", "תרגמתי חלקים שונים ממדרש זה, שהוא ארוך במקורו, והקראתי אותם במסגרות שונות, בניסיון להפיץ את בשורת הגאולה הטמונה בתופעה זו של נשים כותבות מדרשים. התגובות היו, חזקות מאוד, ושיקפו, כך נדמה לי, את עוצמתם של מדרשים מסוג זה.", "המדרש של תומפסון מספר סיפור מקביל לסיפור עקדת יצחק מספר בראשית – הסיפור שלא סיפרה התורה על העקדה מנקודת מבטה של שרה. היא מתארת דו-שיח ארוך ומרתק בין הקב\"ה לשרה, לאחר שאברהם ויצחק כבר יצאו אל ההר. בשיחה מצמררת זו, משיב האל למחאותיה של שרה בתיאור קשה ומפחיד של ההיסטוריה הצפויה לזרעו של יצחק – עם ישראל – ועל הכאב והזוועה שהעקדה תוכל למנוע. לשרה מתחוור שבשתיקתה, היא תוכל לאפשר לאברהם לעקוד את יצחק, ובכך לבצע מעין הפלה למפרע. לעומת זאת, אם תסרב ותבחר להתערב, להציל את בנה, תהא אחראית להיסטוריה מרה ומיוסרת של צאצאיה. אחרי התלבטות מורכבת שבה עולים הטיעונים לכאן ולכאן, בוחרת שרה בכל זאת 'ללדת' את יצחק, להתערב במהלך ולמנוע את עקדתו, ובכך מאפשרת להיסטוריה שלנו, על הרע והטוב שבה, להתרחש.", "בתגובה, מברך אותה ה' בברכה דומה לזו שבירך את אברהם, דומה אבל שונה (בתרגום שלי):
אכן, יען אשר עשית את הדבר הזה
ולא חשכת את בנך, את יחידך,
מהעולם, שרה,
כי ברך אברכך,
והרבה ארבה את זרעך
ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים.
ויירש זרעך את שער אויביו
והתברכו בזרעך כל גויי הארץ
עקב אשר שמעת בקולי
והחלטת טוב.", "בעיניי, מדרש זה מהווה דוגמה, מודל, ל'מדרש נשי', משום שהוא מקשר בין ניסיון החיים האישי של הכותבת, חוויה קיומית של אשה, לבין כתבי הקודש, ועל ידי כך מעורר שאר-רוח קיומי ומוסרי בקוראים. הוא מבקש לחייב ולאשר את הקיום האנושי בעולמנו זה כפי שהוא, העולם שבו הקב\"ה ציווה עלינו לחיות.", "הצגתי מדרש זה לראשונה בכנס 'קולך' השלישי (תשס\"ג). כמה ימים לאחר מכן, קיבלתי למשרדי שיחת טלפון מאשה שלא הכרתי. היא נשמעה נסערת, וביקשה לשתף אותי בחוויה אישית: בשבוע שלפני הכנס מת אחיה, חייל בשירות סדיר, בתאונת אימונים. באחד מימי ה'שבעה' היא הייתה עדה לשיחה שהתנהלה בהיחבא במטבח בין אמה לחברתה. החברה פנתה לאמה ושאלה אותה: 'לו ידעת, אז, לפני עשרים ואחת שנים, שבנך ימות כך, האם היית מוותרת ומעדיפה לא להביא אותו לעולם?' הבת חיכתה מזועזעת לתשובת אמה שהשיבה: 'לא. הייתי יולדת אותו אף על פי כן'.", "בהזדמנות אחרת הקראתי את המדרש בחוג-בית של קרובי משפחה מבוגרים, המתקיים למעלה מארבעים שנה בבתי המשתתפים. במהלך הערב דחו המשתתפים בנוקשות ובזעף את בקשתי להכיר ביצירות אלו כמדרשים לכל דבר הראויים למעמד שווה למדרשים המסורתיים. מתח רב היה באוויר. לפני שיצאתי, ניגש אליי אחד המשתתפים וסיפר לי שהוא ניצול שואה ששרד את אושוויץ והצליח להמשיך בחיים. הוא היה מאוד נסער והתקשה להתבטא, רק חזר ואמר לי שוב ושוב: 'המדרש הזה על שרה בעקדה הוא מדרש! אל תקשיבי למה שאומרים לך, הוא מדרש, אני יודע! זה מדרש!!'", "פעם נוספת שבה נתחוורה לי עוצמתו של המדרש, ולמעשה עוצמתה של כתיבה מדרשית נשית בכלל, הייתה כשקראתי את אותו מדרש במהלך דרשה בבית כנסת מסוים בארצות הברית. ב'קידוש' שלאחר התפילה ניגשה אלי אשה שהתקשתה אף היא לדבר. מתוך שברי משפטים הבנתי שנולד להם לפני כמה שבועות ילד בעל מוגבלות קשה מאוד שסיכוייו לשרוד קלושים. הרופאים הציגו להם את הבררה שעומדת לפניהם: לא להתערב התערבות רפואית יתרה בילד, ובכך להביא למותו הבטוח בטווח הקצר; או להתחיל מסכת של טיפולים קשים ומפרכים, שלא ברור אם ימנעו ממנו ייסורים למשך חייו, ולא ברור אם הם בכלל יאפשרו לו חיים. בן זוגה, כך הסבירה לי, מבקש שלא תהיה התערבות רפואית, ואילו היא רוצה לנתח, והם לא מוצאים שפה משותפת בעניין.
ביקשתי להבין כיצד אני יכולה לעזור, והיא פרצה בבכי והטיחה בי: 'את לא מבינה? אני שרה! אני שרה!!' וברחה.", "אחרי שראיתי במו עיניי עד כמה נוגע מדרש יחיד זה, 'מדמיינת את שרה', בנימי נפשם של שומעיו ועוזר להם לאשר מחדש את חייהם בתוך נסיונות קשים כל כך, נשבעתי שלא אנוח ולא אשקוט עד שמעמדם של מדרשים אלה בתרבות היהודית ובארון הספרים שלה, יהיה זהה לאלה של אחיו הגבריים, מדרשי האגדה המסורתיים. בעיני רוחי ראיתי כיצד, כשאדליק את המחשב כל בוקר ואפתח את 'פרויקט השו\"ת', יעלו בפניי, זמינים כשאר הקבצים, לצורך הכנת שיעור או דרשה, גם מדרשים מאוסף מדרשי הנשים שנחמה ואני נצליח לאסוף.", "היום אני מבינה שאת מעמדם של קובצי מדרשים אלה תקבע ההיסטוריה היהודית שתמשיך גם כשכבר לא נהיה כאן. מה שלצד זאת הולך ונעשה לי חשוב ביותר, הוא המאמץ לטפח ולעודד נשים לכתוב כתיבה דתית, מדרשית או אחרת, שתאפשר להן להמשיך ולמצוא בית רוחני ביהדות, ושתעניק ל'יהדות' השראה רוחנית נשית. וכמובן, אני תקווה שעם השנים, גם תהליך הפיכת כתבים אלה לזמינים, ילך וייעשה קל ופשוט יותר." ] }, "versions": [ [ "Dirshuni, Israeli Women Writing Midrash. Tel Aviv, 2009", "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002706203/NLI" ] ], "heTitle": "דרשוני כרך א", "categories": [ "Jewish Thought", "Modern" ], "schema": { "heTitle": "דרשוני כרך א", "enTitle": "Dirshuni I", "key": "Dirshuni I", "nodes": [ { "heTitle": "פתח דבר", "enTitle": "Preface" }, { "heTitle": "מעשה בראשית ודורות ראשונים", "enTitle": "Creation of the World", "nodes": [ { "heTitle": "עזר כנגדו", "enTitle": "I" }, { "heTitle": "לזאת ייקרא אשה", "enTitle": "II" }, { "heTitle": "ויקדש אותו", "enTitle": "III" }, { "heTitle": "חוה, אדם ועץ הדעת", "enTitle": "IV" }, { "heTitle": "ואל אישך תשוקתך", "enTitle": "V" }, { "heTitle": "והוא ימשול בך", "enTitle": "VI" }, { "heTitle": "מדרש שמיעה", "enTitle": "VII" }, { "heTitle": "דמעות המלח", "enTitle": "VIII" }, { "heTitle": "שיחתן של בנות לוט", "enTitle": "IX" } ] }, { "heTitle": "אימהות ואבות", "enTitle": "Matriarchs and Patriarchs", "nodes": [ { "heTitle": "ניסיונותיה של שרה", "enTitle": "I" }, { "heTitle": "מדרשי הגר", "enTitle": "II" }, { "heTitle": "לו ישמעאל יחיה לפניך", "enTitle": "III" }, { "heTitle": "שרה והעקדה", "enTitle": "IV" }, { "heTitle": "שרה והאיל", "enTitle": "V" }, { "heTitle": "הסנה והעקדה", "enTitle": "VI" }, { "heTitle": "שרה והאשה השונמית", "enTitle": "VII" }, { "heTitle": "אוהל שרה", "enTitle": "VIII" }, { "heTitle": "מדרשי רבקה", "enTitle": "IX" }, { "heTitle": "ויצא יעקב", "enTitle": "X" }, { "heTitle": "ויָגל את האבן", "enTitle": "XI" }, { "heTitle": "ועיני לאה רכות", "enTitle": "XII" }, { "heTitle": "מדרשי בלהה", "enTitle": "XIII" }, { "heTitle": "הבה לי בנים", "enTitle": "XIV" }, { "heTitle": "פָּנים בפָנים", "enTitle": "XV" }, { "heTitle": "עד עלות השחר", "enTitle": "XVI" }, { "heTitle": "מדרשי דינה", "enTitle": "XVII" }, { "heTitle": "ויכֵּר יהודה", "enTitle": "XVIII" }, { "heTitle": "ויזורר הנער עד שבע", "enTitle": "XIX" }, { "heTitle": "אנקת האימהות", "enTitle": "XX" }, { "heTitle": "ראשי האימהות", "enTitle": "XXI" }, { "heTitle": "נִסי האימהות", "enTitle": "XXII" } ] }, { "heTitle": "ספר שמות", "enTitle": "Exodus", "nodes": [ { "heTitle": "ברכת יוסף", "enTitle": "I" }, { "heTitle": "ותראינה המיילדות", "enTitle": "II" }, { "heTitle": "ותחיינה את הילדים", "enTitle": "III" }, { "heTitle": "ותרא אותו כי טוב", "enTitle": "IV" }, { "heTitle": "צאו ולימדו", "enTitle": "V" }, { "heTitle": "שירו לה'", "enTitle": "VI" } ] }, { "heTitle": "ישראל במדבר", "enTitle": "Israel in the Desert", "nodes": [ { "heTitle": "מַן מִן השמים", "enTitle": "I" }, { "heTitle": "פטירת מרים", "enTitle": "II" }, { "heTitle": "מדרשי בנות צלפחד", "enTitle": "III" }, { "heTitle": "יד חזקה", "enTitle": "IV" }, { "heTitle": "אותו הדור", "enTitle": "V" } ] }, { "heTitle": "נביאים וכתובים", "enTitle": "Prophets and Writing", "nodes": [ { "heTitle": "בעד החלון", "enTitle": "I" }, { "heTitle": "מדרשי בת יפתח", "enTitle": "II" }, { "heTitle": "ויוסף שאול", "enTitle": "III" }, { "heTitle": "מדרשי מיכל", "enTitle": "IV" }, { "heTitle": "מיכל ורחל", "enTitle": "V" }, { "heTitle": "צדיק באמונתו יחיה", "enTitle": "VI" }, { "heTitle": "מדרשי נעמי", "enTitle": "VII" }, { "heTitle": "נשים עם בפני עצמן", "enTitle": "VIII" } ] }, { "heTitle": "לימוד תורה", "enTitle": "Torah Study", "nodes": [ { "heTitle": "שבע למדו תורה", "enTitle": "I" }, { "heTitle": "עשרת הדיברות", "enTitle": "II" }, { "heTitle": "אגדת תורה", "enTitle": "III" }, { "heTitle": "מדרשה", "enTitle": "IV" }, { "heTitle": "מדרש ארץ", "enTitle": "V" }, { "heTitle": "אחרי עשרים וארבע שנים", "enTitle": "VI" }, { "heTitle": "אלמלא ברוריה", "enTitle": "VII" } ] }, { "heTitle": "הגדה של פסח", "enTitle": "Passover Haggadah", "nodes": [ { "heTitle": "כנגד ארבע בנות", "enTitle": "I" }, { "heTitle": "כנגד ארבע בנות", "enTitle": "II" }, { "heTitle": "קוראת מקרא ביכורים", "enTitle": "III" }, { "heTitle": "לשון האש", "enTitle": "IV" }, { "heTitle": "ויהי בחצי הלילה", "enTitle": "V" } ] }, { "heTitle": "בין אדם למקום", "enTitle": "Between Man and God", "nodes": [ { "heTitle": "החרב המתהפכת", "enTitle": "I" }, { "heTitle": "פֶּה, עין וכף", "enTitle": "II" }, { "heTitle": "הוציאה ממסגר נפשי", "enTitle": "III" }, { "heTitle": "פרקים מתוך תחִנת הנשים לבניָן המקדש", "enTitle": "IV" } ] }, { "heTitle": "שעשני אשה", "enTitle": "Marriage and Fertility", "nodes": [ { "heTitle": "שעשני אשה", "enTitle": "I" }, { "heTitle": "עד שמצאתי", "enTitle": "II" }, { "heTitle": "מדרש הכרובים", "enTitle": "III" }, { "heTitle": "אחֵר ברחמים", "enTitle": "IV" }, { "heTitle": "מר ממוות", "enTitle": "V" }, { "heTitle": "מדרש גירושין", "enTitle": "VI" }, { "heTitle": "מדרש שבעה נקיים", "enTitle": "VII" }, { "heTitle": "מדרש הפלה ובריאה", "enTitle": "VIII" }, { "heTitle": "סומך נופלים", "enTitle": "IX" }, { "heTitle": "כוס עקרין", "enTitle": "X" } ] }, { "heTitle": "בין הורים לילדים", "enTitle": "Parenthood", "nodes": [ { "heTitle": "מדרש הנקה", "enTitle": "I" }, { "heTitle": "פרקים ממדרשי כל מצוות הבן והבת", "enTitle": "II" }, { "heTitle": "מדרש כיבוד הורים", "enTitle": "III" }, { "heTitle": "לב בנות על אִמותיהן", "enTitle": "IV" } ] }, { "heTitle": "צדק ומשפט", "enTitle": "Righteousness and Justice", "nodes": [ { "heTitle": "אין לו לדיין", "enTitle": "I" }, { "heTitle": "מדרש מסורבת", "enTitle": "II" }, { "heTitle": "מדרשי נבָלה", "enTitle": "III" } ] }, { "heTitle": "עולם ומלואו", "enTitle": "The earth and all within it", "nodes": [ { "heTitle": "שלושה מפתחות", "enTitle": "I" }, { "heTitle": "תפילת הגשם; בתי אימהות ונשים", "enTitle": "II" }, { "heTitle": "מי בוכים", "enTitle": "III" }, { "heTitle": "גאות ושפל", "enTitle": "IV" } ] }, { "heTitle": "אחרית דבר", "enTitle": "Afterword" } ] } }