{
    "title": "Teshuvot Rashi",
    "language": "he",
    "versionTitle": "merged",
    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Teshuvot_Rashi",
    "text": [
        [
            "תשובות רש\"י לשאילות רבני אלצורא על פירוש פסוקי ירמיה ויחזקאל. וזה אשר השיב רבינו לרבני אלצורא.",
            "[והשיב]: ונקנה הכסף [השדה] לשון עתיד הוא ויהא עוד שדה קנוי בארץ הזאת. נקנה כמו נבנה, נעשה, נגלה, כשאין בו וי\"ו הוא לשון עבר, כמו אבן שלמה מסע נבנה, חזון [דבר] נגלה לדניאל. והוי\"ו הופכו לשון עתיד, כמו ונגלה כבוד ה', ויהי גלוי, אף ונקנה ויהי קנוי."
        ],
        [
            "[והשיב]: קראו צום גזרו תענית, שהיו יראים מפני נבוכדנצר. הצדיקים מתענים לפני הקב\"ה והרשעים לפני ע\"ז."
        ],
        [
            "[והשיב]: עשו להם [עשינו לה] כוונים להעציבה. שהיו עושים דמות בצק כדמות הכוכב, כמו כתבונם עצבים, צלמים כתבניתם. ויהא להעציבה, כלומר להצלימה, לשון דמות צלם אאמיינדליי בל'."
        ],
        [
            "[והשיב]: בעשתי עשרה שנה באחד לחדש הואיל ולא פירש את החודש איזהו. על כרחך הוא יום ראשון של שנה, והחודש תשרי."
        ],
        [
            "וששאל: מאחר שכתב צדקת הצדיק [לא תצילנו] ביום פשעו מהו שחזר וכתב וכפל בתוך המקרא, וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו. בראש המקרא לא פירש מאיזה עונש לא תצילנו ואין [ולא] הפורענות העתידה לבוא עליו. ופירש בסוף המקרא שהעונש עונש של מיתה."
        ],
        [
            "וששאל: ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו מהו לגלותנו, וכמה נשתהא ביאת הפליט אחר שהוכתה העיר, ולאיזה חשבון מנה שתי עשרה: המקרא הזה מסורס הוא. וכן פירושו, ויהי בשתי עשרה שנה לגלותנו בעשירי בחמשה לחדש. ומהו לגלותנו, הוא גלות יכניה שקדמה אחת עשרה שנה לחרבן ירושלים שגלה צדקיהו. שהרי יחזקאל גלה עם החרש והמסגר שגלו עם יכניה, כמו שנאמר בתחלת הספר שנדבר עמו בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין. ונגלה עליו בארץ כשדים על נהר כבר, ועדיין היתה העיר קיימת וצדקיהו מלך בתוכה. ובעשתי עשרה שנה לצדקיהו הוכתה העיר בתשעה באב. והוא שתים עשרה לצדקיהו, שהיא שנת שתים עשרה גם לגלות יהויכין, בא הפליט שנה אחרי שהוכתה העיר ארבעה ימים."
        ],
        [
            "וששאל: (לכן) אחרי כן שכתב לכן רעים שמעו [את] דבר ה' חי אני וגו'. לכן הרעים שמעו [דבר ה']. (מה עונש בא עליהם). בתחלה השמיעם על מה הוא כועס עליהם, יען היות צאני לבז וגו'. ולבסוף אמר שמעו, מה עונש אביא עליהם, הנני אל הרועים... והשבתים [מרעות צאן]. והנביא אין יכול לדבר אלא לפי רוח הקודש הנופלת בפיו."
        ],
        [
            "כתוב בשאילתו: וימד משער אל שער מאה אמה. והלא כבר מדד כל רחב עזרת נשים מזרח ומערב צפון ודרום, כמו שכתב למעלה, וימד רחב מלפני השער התחתונה לפני החיצונה והפנימית [החצר הפנימי מאה אמה] הקדים והצפון.",
            "כאן לא דקדק חביבי בשאילתו; והלא אין כתוב כאן הדרום והמערב אלא הקדים והצפון. וכן היה לו לישאל הלא כבר מדד הקדים והצפון, ולמה כשהוא עסוק בשער הצפון חזר ומדד משער עזרת הנשים אל שער עזרת הפנימית מאה אמה.",
            "ועוד תמיה חביבי: על שכתב ושער לחצר הפנימי נגד השער לצפון ולקדים, וכי לא היה שער לפנימית אלא לצפון ולקדים? והלא אף לדרום כתוב לו בענין השער הדרום.",
            "ועוד תמיה: עומד בחצר החיצונה ומונה שער הפנימית מכוונים כנגדם ואולם שער זה בולט בחצר כנגד שער אולם זה.",
            "וששאל: ולמה כפל וימד וימד בחלל הצפוני, ומהו ושער לחצר הפנימי לצפון ולקדים, והלא אף לדרום כן?",
            "יבין אחי בענין, כשהראהו המלאך הכניסו בשער הקדים תחלה לילך חצר החיצונה, והראה לו שער הקדים, ומדד רחב חצר החיצונה לקדים מאה אמה לחצר הפנימית, ומשם סובב לצפון והראהו שער הצפון. וכשבא להראותו את שער הדרום לא הוליכו דרך המערב, שהרי לא כתב רוח מערבית בכל בנין החצירות, אלא החזירו על עקיביו כל רוח הצפון והקדים אל דרך הדרום. לפיכך כשפירש הנביא מעשה שער הקדים של חיצונה, והעיר על מדידת חלל רחב החצר, פירש עמו את רחב הצפון והוסיף תיבה אחת בסוף המקרא וכתב הקדים והצפון. לפי שמדידת הצפון היתה עם מדידת הקדים מהלך אחד קודם שהחזירו על עקיביו. וכשחזר לצפונו של חצר החיצונה, שהיא היתה שעת מדידת' ובמדידה ראשונה לא מדד אלא לקדים. ומה שכתוב במדידה ראשונה לא שמדד לו רחב צפונית עם רחב הקדים אלא הנביא הוזקק להעיד על מדת הקדים. ולפי שאף רחב חלל הצפון מדד לו באותו דרך עצמו קודם שהחזירו על עקיביו, כתב הצפון אצל הקדים. ומכל מקום לא מדדם יחד אלא כך היה הסדר: תחלה מדד שער הקדים ורחבו וגובהו, ואח\"כ רחב חלל החצר לקדים, ואח\"כ מדת שער הצפון כארכו ורחבו וגובהו ואילמיו, ואח\"כ חלל החצר לצפון. וזהו שחזר וכתב וימד משער אל שער."
        ],
        [
            "ושכתב בשאילתו: על לשכות החיצונות הצפונות, שאינו יכול להבין היכן מתחילות למערב, וכמה אוכלות למזרח, והיכן מתחילות לצד פנים, וכמה אוכלות לחוץ? איני יודע להוסיף על מה שפי' בקונטריס אך צורתם אצור ואשלח לו."
        ],
        [
            "וששאל: למה כתבתי שאין אדם יכול ליכנס אלא דרך חיצונה? לא ידעתי מה שואל. שהרי פי' לו שהאולם ובית החליפות עומדים עליו ט\"ו אמות לצפון וט\"ו אמות לדרום, סתמו את כל רוחב החצר הפנימי מן הצפון לדרום מכותל לכותל, ואין אדם יכול לילך מן המזרח למערב משהוא מגיע לבית החליפות, ומכל מקום אני טעיתי באותו פירוש. כי דרך מבוא עשו לו אמה רחב בין בית החליפות לכותל צפוני של עזרה, ששיפועו בעובי כותל הצפוני כלפי ראשו המגיע לבית החליפות וקצרו את רחב עובי אמה ובו נכנסין לתוך אויר שבין הלשכות החיצונות לתאים הצפונים המחברים להיכל. וכן פי' בסוף הענין וסתרו דברי זה את זה. ועתה עסקתי בה עם אחינו שמעיה והגהתיה. ויכול היה להכניסו דרך הפנימית דרך אותו מבוא הקטן וליכנס מן האויר שבין התאים והלשכות אל אחת מן הלשכות, אף שבקש להראות לו פתחי הלשכות היאך הם פתוחים לחצר החיצונה ואת ארך האמה ורחב החמישים שלפניהם, אבל הגהתי."
        ],
        [
            "וששאל: שאינו יכול להבין מהו הכותל המפסיק בין חצר הפנימי לחצר החיצונה לצפון, והלא אינו בא מן המזרח למערב אלא מן הצפון לדרום?",
            "בדבר זה יש להפליא על שאילתו מאד. וכי לא ראה לחצר הפנימי שער לצפון ושער לקדים ושער לדרום. והיאך יהיה לו שער לצפון, אם אין לו כותל צפוני מפסיק בינו לחצר החיצונה. והיאך כותל צפוני בא, אם לא ממזרח למערב, וסופו כלה למאה אמה. וזהו סמוך לזוית כל בית החליפות, שהרי מדת חלל החצר הפנימי מאה על מאה מרובע. והואיל ועוביו שש, נמצא סותם כנגד אויר חמש אמות שבין זוית החליפות לזוית הלשכות החיצונות, ואין דרך ליכנס בו, לא מן החיצונה ולא דרך הפנימים, אלא דרך ששיפועו כשיעור אמה רחב כעוביו של כותל בסופו אצל בית החליפות ליכנס בו אדם."
        ],
        [
            "וששאל: ואם נכלמו וגו' ועשו אותם, כלום צוה לעשות בנין זה בימי יחזקאל?",
            "אמת, אם היתה תשובתם הוגנת על מנת שלא לחטוא, היה בנין זה להם כשעלו מן הגולה. וגאולת עולם בזרוע ולא על ידי רשות כורש, אלא שגרם החטא. וכן שנינו בברכות עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שנייה. אמור מעתה ראויים היו ישראל ליעשות להם גם בימי עזרא כדרך שנעשה בימי יהושע, אלא שגרם החטא."
        ],
        [
            "[והשיב]: נחלה ואחוזה שניהם שוין. ודרך המקראות ליכפול לשונם. כמו כי עשית משפטי ודיני, הנה בשמים עדי וסהדי במרומים, העירה והקיצה למשפטי וריבי [לריבי]. ונחסלו התשובות"
        ],
        [
            "אליך שורק הנטועה בקרן בן שמן מבחר קרוחיות ועטולית כולה זרע עלי עין. פאורות שלחתה ותשרש שרשים למלאות ארץ, נטישותיך באו עברו ים. באבי אביך עמדת, לא החרת בריבותך זרע הקודש בם. אשכולתיך הבשילו ענבי שמחת מלך ואחזת מרעיו והסך נסך שכר, טעמך עמך וריחך לא נמר. אין זרק גיר והנה לא צרך מאתי. אני עץ חולת האחוז אשר בנות עץ החיים, שתול על יובל. חמסי וקבלי על קני היאורים אשר השיגוך במחפת שוא. אל צמרתי כי רחבה, ואל ענפיו כי רחבות, ואל חורשי כי מצל, ואל קמתי כי גבהה. השיאוך יכלו לך ליגעך להלאותך לצור לי שורשי אין, וענפים לא המה, וקומה לא כן, ופרי לא נמצא. עדי לא עוררנו בהגעת יונקתו ושלוח קצירך, והרגזתנו לעלות להיוודע שרשי המעט, ויובש וכמש עלי תאות פרי אל אשר לא נודע. ויום הזה נצבת אל עין המים בין משאבים, אשר עליו תצאנה היוצאות לשאוב. הפכין הגלילין והחביונות אל עין גנים נוזלים מן לבנון. ומה זה נשאת לכוף שרשיך הטובים ולשלוח עליותך להשקות אותן מערגות, מטע עין רוגל הניתן לכביסה, רפוש ודלוח לא עבר עליו לשקוע מימיו ולהציל עבדו מרגש מרפס ומדלח רגל אדם. ולו הואלת לישב לו על יד נהרותיך וינקי רבי קטפוך מים הגדול, אשר כל הנחלים אליו ילכון, כי עתה תבא לך אשר שאלתו, ותאמר אך תהו כליתי כחי כי תמצא עלי כמשים, ופריי נד וטעמו טפל. הנה מקור מים חיים לא מצאו לך, ומה ימצאך מקור אכזב ונחל יבש. יגיעוך יונקותיו ולא ינאוך, וארץ כבול תקרא להם. הנני החתום צעיר עם הנקוב על ספר משיחת החבר, המשלשל ברתוקות ממולאים בתרשיש פז וישפה משובצים אופיר במלואותם. אשר נקב ר' נתן בר' מכיר בר' מנחם בר' מכיר, הנודע במקומנו אמת נודע לטוב ומימיו אנו שותים ופריו לחכנו מתוק. והוא גזעו לא החליף, לא סגסג עליו, לא המיר פריו. אזן שמעה, אשרתהו עין ראתה, תעידהו הולך וטוב עם השם ואנשים, בלול בכל, במקרא ומשנה, תלמוד, הגדה ופיוט. הנני עוטר עטרת שלום ואמת, תבואהו ברכת טוב ושלום מאשר ברכתו שלום.",
            "שאילותיו הגיעו לידי ורגז לבי בהן, כי קדמני בהן בדברים אשר לא הגיתי בהן לפני מלמדי, כי חסר לחם ועדי לבוש ורחיים בצוואר. שמשתי לפניהם וימי כלו אצלם, ומאשר שבתי פה לא עמדה לי שעה להקביל פניהם [מאבל] לחש וקשה, חוש מאחת זה לי עשרים וחמשה שנה. ראיתי באיגרת חביבי ששמע בהם דברים רבים ולא ישרו לי ומה תשירנה דברי, חדל שיחים וקט ושחים, את אשר יסרוני כליותי, ואף אם יגורתי ליבוש [לי יבוא]. את אשר עם יועצינו לא אכחד. ואם חפץ בי ורחש לבי דבר טוב יקחני חביבי אליו. אך אם אולי אקדר באחד הדין בחרירת סדקות, יוסיף הוא לחצוב לסתת בהן וירחיב לבא וממנו וממני יכונו יחד."
        ],
        [
            "ששאל ברכת מגן מפני מה לא התחילו בהתחלתה בפירוש מעין חתימתה. מגן לא על שם מגן יסדוה כי אם על שם כל האבות כולן. כמו ששנינו מנין שאומרים אבות שנאמר הבו ליי' בני אלים. וחתימתה באבינו הראשון לבדו כמו שהבטיחו אוהבו. אמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב ואעשך לגוי גדול, זה שאומרין אלהי אברהם, ואברכך זה שאומרין אלהי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומרין אלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן ת\"ל והיה ברכה, בך חותמין ולא בכולן לפיכך תחלתה הוצרכה להווסד בדבר השווה לכל האבות, לקיים מה שנאמר הבו ליי' בני אלים וסופה שהובטח לו לבדו יסדו בו דבר העומד בו לבדו."
        ],
        [
            "תשובת רש\"י: וששאלת מה ראו לקבוע זמן שאילת מטר בששים לתקופה בגולה: נראה בעיני לפי שאין זמן הזרע אלא שני חדשים הוא, כדשנינן חצי תשרי ומרחשוון וחצי כסליו זרע. ר' יהודה היה מונה מתחילת תשרי. וארץ ישראל דהיא ארץ גריר אין גשמים קשין לה בשעת הזרע, וקבעו שאילתם בשעה שאינה קשה לעוברי דרכים. בבל שהיא לחה ומטונפת, גשמים קשין לה עד כלום הזרע, לפי שהרגבים מדוכתיה מעכבות החריש והכיסוי שצריך עפר תיחוח ודק. וחנניה ירד לגולה וראה אותן נוהגין מניין ימי הזרע מתחילת תשרי של חמה, שהוא יום התקופה וכלין לששים יום.",
            "ומכי עיילי ציבי דבי טבות ליישובא [רישבא] ששאל אחי מה קבוע זמן הוא זה. הא אמרינן חד שיעורא. וסימן הוא שמסר להם משתראה האנשים הללו שהם בקיאין בזמן הרביעה, וכל ימי הגריר מניחין עצים שלהן בקרפיפות ובשדות לייבש בחמה וברוח ובס' לתקופה מכניסן לבית מפני הגשמים."
        ],
        [
            "ששאלת מה ראו שלא להקדים ולא לאחר ויקבעו ביום ששים ממנו.",
            "לפי שחוק הנהוג בישראל צריך להיות לו יום קבוע, שלא יהו אילו עושין כן ואילו עושין כן, משום לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות ונחלקו רב ושמואל על מנהג הראשונים באיזה יום קבעום, והלכה כשמואל"
        ],
        [
            "והמלך המשפט שהוקשה בו שהיה לנו לומר מלך המשפט: גם אני הוקשיתי בה זה שנים רבות. ואומר לי לבי, שהגרסא לפי מרוצתם שגו להרגיל בגרסת המלך הקדוש עם המלך המשפט. אך שלא לשנות מנהג הראשונים, יש לנו לסמוך על כמה מקראות שדברו בלשון זה: בספר יהושע, ויהי בנסוע העם מאהליהם וארון הברית. ואין לנו לומר שהארון עצמו ברית אלא הלוחות שבו כמו שקראוהו בכמה מקראות ארון הברית ארון העדות. ובספר מלכים ויקצף אחז את המסגרות המכונות [ומתרגמין] ית גדנפי בסיסיא. ובספר ירמיה כל העמק הפגרים והדשן כמו עמק הפגרים, ואת המזבח הנחשת אשר לפני י\"י, ויתן [ואתן] את הספר המקנה. יתן חביבי לבו וימצא הרבה לעזרה."
        ],
        [
            "וששאל: מונין לזה ולזה והוקשה לו שאנו מונין שנות בית הראשון על שנות מלכים ועל פיהם צרפנו שנות עולם, ומי יאמר שלא מנו מקצתן שנה לאב ולבן.",
            "כשאמרו מונין שנה לשני מלכים לא אמרו אלא בשטרות שתקנו להם מלכות מפני שלום מלכות וכבודו וכה אמרו שהכותב שטר בתחלת השנה כותב למלך שהוא באותה שנה, וכשמת ועמד אחר תחתיו באותה שנה הבא לכתוב שטר אחריו, אינו מונה למלך המת מפני כבוד החי אלא מונה אותה ראשונה למלך העומד. אבל הכתובים דקדקו בחשבונם, בין בשני דורות שמאדם עד יציאת מצרים, בין בשני מלכי יהודה. והמצרפין את המנין לא על הכתובים סמכו, שהרי יש מקראות הצריכין להדרש ואי אפשר להעמיד (אלא) על ידי מדרש הגון. וכי אפשר לבן שיהיה גדול מאביו, כגון אשר סר אמציהו ומלך עוזיהו בנו בימיו, ולא פירש במקרא. והן ט\"ו שנים שנבלעו שנות הבן בשל אביו, והעמידום רבות מסידרי העולם על ידי שמיטין ויובלות, שמנו שבעה עשר יובלות משנכנסו לארץ עד שיצאו. ואע\"פ שבטלו היובלות משגלו שבט ראובן ושבטים שבעבר הירדן, מנו יובלות לקדש שמיטין ועל ידיהן עמדו על אמיתות סך החשבון. ועוד סמכו על המקרא שכת' בראש שנה בעשר לחודש ארבעה עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר ואם תחסר שנה או תוסיף שנה לא תמצא היובל בארבעה עשר לחרבן הבית. ואף שבע שחלקו מן המקרא הזה הוברר להם, וכל שכן שיש לסמוך עליו בחשבון השנים."
        ],
        [
            "[וששאל] הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והוקשה לו מה נעשה בכמה מקראות ואתה הזהרתו, ולמוכיחים יונעם.",
            "אמת נצטוו הנביאים והחכמים להוכיח את ישראל אחד יחיד ואחד צבור, ואם יראו אותם עוברים על התורה מזידים יוכיחום ויקללום יסתרום ויתלשום ואף לסבבם בעריבים וטעם כבושים להחזירם למוטב. ואף אם לא ישמעו אתה את נפשיך הצלת. ואף את השוגגין ע\"י שאינן יודעין שהדבר אסור, ואם יודעין יחזרו בהם. אליהם להזהירם את החקים את התורות ואת דרך הטוב אשר ילכו בה. אך המחזיקים התיר בדבר איסור ופשט התירו בעיניהם. ואם נודיעם לא ישמעון שיורו בו התיר לעצמן מאחר שהחזיקו בו, כגון הני נשי דיתבן אפומא דלחייא, שדבר התיר הוא אלא מפני הכנסת החפץ המתגלגל אם נאסר עליהן לא ישמעו להם. יאמרו זהירין אנו מהכניס המתגלגל והמספקות וצעדן ואשייאן ותוספות יום הכפורים שהם יושבים בעוד היום גדול וסעודתן מושכתן. ואין הכל זהירין להפסיק ובקיאין להבחין, שאומרין עוד יש שעות עד שרואין קרוב להחשיך. ואם יודעין יעברו עליהן יפה השתיקה דלא להענישם על המזיד. ואין זו דומה לרואה את חבירו עובר מזיד שנצטוו למחות. ואפילו אין מקבל כמו שכתב וממקדשי תחלו, דהתם כי לא מחינן בהן נמי עונש מזיד ומחינן בהן דלמא צייתו."
        ],
        [
            "וששאל: כה אמר למשיחו מי הוא המשיח אשר קבל המלך על כורש",
            "לא פירש חביבי מה הוקשה. אם פירשו לו על משיח העתיד לגלות במהרה בימינו. אם יאמר שמא בימי ישעיה עדיין לא נולד, אף כורש לא היה בעולם ונתנבא עליו"
        ],
        [
            "וששאל: איכא בינייהו יום הכפורים שחל להיות אחר השבת וכולו והוקשה לו מאי שנא יום הכפורים דנקט. אלא מאי לנקוט, אי נקט יום טוב אכילת ירק שלו בו ביום הוא. וליכא למימר אי קמתבעי להו לאורתא. וכי תימא אפשר בחמימא מסקנא היכי מוקי לה. ושהקשה עוד בה היכי דחינן יום הכפורים ומועדות משום אכילת ירק. הכתוב מסר קדוש המועדות ביד חכמי ישראל אף אם הם מזידין ומוטעין, וכל שכן מתוקנין, ואפילו לעבר את השנה כולה בצורכי הבריות שמר אביב, עבר חודש הסמוך לאביב שיבא אביב בזמנו ואם תאמר צורך גבוה זה משום עומר, הרי עומר מיהודה בא ומעברים על עבר הירדן והגליל. ואף שלא להטריח על מביאי בכורים לאחר עצרת מעברים על פירות האילן, וכל שכן עיבור החודש יום אחד. ואכילת ירקות צורך עניים ועשירים שנצטוו להתענג בחג ולשמוח"
        ],
        [
            "וששאל: על הזרוע והלחיים והקיבה למה לא נוהגין בהן, והרי משנה שלמה שנינו נוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית, ונהגו בהן אמוראין אחרונים. והעיד באיגרתו על רבנו הקדוש זצ\"ל שלא מיחה בידו מליתנם.",
            "נאמנים עלי דבריו, ומה זה ימחה בידו, הנותנין עליהם תבא ברכת טוב. אבל נהגו כר' אילעי שאמר עליהן ועל ראשית הגז שאין נוהגין אלא בארץ, וכדתניא, ר' אילעי אומר אין מתנות נוהגות אלא בארץ. וכן היה ר' אילעי אומר אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ. ודקשיא ליה למר רב נחמן בראשית הגז הוא דקאמר נהוג עלמא כר' אילעי, במתנות לא קאמר. בימי ר' נחמן לא נהוג, השתא הא קחזי מר דנהוג. וכי היכי דנהוג בראשית הגז לא מיחו בידם חכמים מלסמוך על ר' אילעי, השתא נמי כי הדור ונהוג במתנות סמכינן עליה ולא מחינן, דתרווייהו חד טעמא הוא, דגמר נתינה נתינה מתרומה. והנותנם יתן שכר שלם, דכל היכי דאמרינן נהגו לא מיבעי אי דריש בפרקא דלא דרשינן, אלא אפילו אוריא נמי לא מורינן. ודאמר בשלשה פרקים מאן דאמר הלכה כר' מאיר דרשינן ליה בפרקא. מאן דאמר מנהגא מדרש לא דרשינן, אוריי מורינן. ומאן דאמר נהגו אוריי נמי לא מורינן, ואי עבוד עבוד ולא מהדרינן בהו.",
            "יפה כוון חביבי לומר לפי שברוב מקומות כהנים אינם מצויין. ועוד דמתנות לא טבלי, החלו להנהיג [החלו העם לנהוג בהם] קל."
        ],
        [
            "וגירסא באיזה מקומן שכתב בשאילתו שכת' בספרים גזירה שאינה למידה בהקיש מדר' יוחנן, מלמדת בקל וחומר מין דבתר איכא [מן דבתרביצא]. ויש שכת' בו, איכא בספרי מצאתי (כת) [כתוב] מלמדת בקל וחומר.",
            "וכל הדבר כולו מוגה, ואמרתי שמא מלבי כתבתיו ובדקתי בדף אחר שהעתקתי בו הגהות המסכתא מספר רבינו יצחק בר' יהודה זצ\"ל וממנו הגהתי בספרי וראיתי אותו המקום חלק ואיני יודע אם חלק מצאתיו שם, או מתוך שלא הבנתי מה הם, הנחתי בו חלק. עתה יבדוק בו חביבי ויודיעני.",
            "על שאילתו נתתי לב ואומר: שכך הגרסא לפי שבוש הספרים באומד הדעת, מלמדת בקל וחומר מן דבתרביצא ותרביצא לשון בית המדרש הוא דבכמה מקומות מצוי הוא בספרים ישנים לשנא דבתרביצא. ובתלמוד נמצא בכמה מקומות בי תרביצא אמרי. וכן זהו פירושו, לפי שלמידה זו למדנו למעלה. ואיתמר כדי ולא הוזכר בה שם חכם, דהכי אמרן לעיל, דבר הלמד בגזירה שוה מהו שילמד בקל וחומר, קל וחומר מה הקיש שאינו למד בהקיש, אי מדרבא אי מדרבינא, מלמדת בקל וחומר מדרבי ישמעאל, גזירה שווה הלמידה בגזירה שווה חברתה מדרמי בר חמא אינו דין שתלמד בקל וחומר. עמדנו על מידה זו מתלמידי בני הישיבה מסדרי הגמרא ולא הוזכר בה איש. הלכך קרי ליה מן דבתרביצא. עד כאן:"
        ],
        [
            "לאלוף המסובל ומסובל בגולות עיליות ותחתיות להבאיר להתאיר להתגדר להתפאר זה דודי וזה רעי, לזה יאמר האדון אדונינו להרבות לו ימי נעמנים ולהחניטו בנטע וגזע מפואר כאותו ואות נפשו יצחק בר' יהודה התאב שמוע שקט שלותו ואמום ישכיל וידע.",
            "על ניקור הצבי והאיל, על ידי היה מעשה וכבר הייתי יושב בביתו של ר' זכור לטוב ונקרו לו איל לצורך סעודת שמחת בתו. וראיתי שלא נטלו מן הירך אלא גיד הנשה לבד. ורבינו היה מתעסק בדברים אחרים ולא הרגיש בדבר. והיה לבי נוקף, כי אם אומרה שלא אהיה כמורה בפני רבו, אם לא אומרה יבא הדבר לידי תקלה.",
            "ושאלתי לרבינו בלשון שאילה: איסור שומן של גיד הנשה אם נוהג בחיה אם לאו. ואמר לי: ודאי נוהג בחיה. ישראל קדושים נהגו בו איסור בין בבהמה בין בחיה. ושאר גידין האסור משום חלב אין צריך ליטול מן החיה, אך אותם האסורים משום דם. וצווה למנקר לנקר ירך של איל כדרך שמנקרים ירך של בהמה.",
            "וחמודו בחסדו וטובתו יבקש עלי רחמים ועושה רצון יראיו ירבה שלומו ושלום תורתו עדי עד."
        ],
        [
            "לאהוב למעלה וחמוד למטה ומושל בגנזי מלך בעליות ותחתיות, לבחון דק ועמוק וספון לעקור הרים ולשבר הסלעים. והוא מן באשכול הממולא עסיס מזוקק פקט וקמח להעדיף להנדף ולהבהיק כאור שמן ערב המובחר ממגורגר ומעוטן בראש הזית, המודים מזרחה שמש ליאור באור נוגה בשביל יתרון חכמה ומועצות ודעת. הוא חביבי קרובי ר' שלמה ברבי יצחק הנקוב על שם השלום שיהיה רצון אדון השלום לפרוש ולנטות עליו כנהר שלום וכשטף נחל בלי אכזב ולהריק לו ברכות כחפצו וכחפצי יצחק בן יהודה. הנני משיבו על שאילותיו כמקובלני מרבותי.",
            "ששאל: ולרב ושמואל קשיא מתניתא דקתני משחרב בית המקדש שאין לחוש לקלקול השיר. התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום כולו דביום שלשים של אלול היו מצפין לעדים. אלא האי דעבדינן תרי יומי משום דשתי קדושות הן דכשני ימים טובים של גליות דמי. לא קשיא, הא לן והא להו, שארץ ישראל דבעדות תליא מלתא, כיוון דהוי מקבלי עדות כל היום כולו דלאחר חול הוי וודאי, מותרת בזה דלא עבדי אלא חד יומא ראש השנה. הא לן בבל דעבדינן תרי יומי ראש השנה, משום דקדושה אחת הוי, דסמכין אתקנה קמייתא שהיו נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. ולא דמי לשני ימים טובים של גליות, דהתם דחד יומא וודאי חול הוא, והאי דעבדינן תרי יומי משום ספיקא דראש חודש הוא."
        ],
        [
            "וששאל: ההיא רחבה דהואי בפומבדיתא דהוי יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, דחד גיסא פתוח למבוי דמתא וחד גיסא פתוח לשביל של כרמים, ושביל של כרמים פתוח לגודא של נהרא וגודא דנהרא [מחיצה מעלייתא היא].",
            "ובגמרא אמר אביי היכי ליעבד מחיצה. ליעבד לה אגודא דנהרא, כלומר ליעבד מחיצה אגודא דנהרא כדי להקיף לדירה, אין עושין מחיצה על גבי מחיצה. ליעבד צורת הפתח אפומא דשביל של כרמים דלהדי רחבה, דכיוון דהווי להו דבר מועט לא שדיין ליה גמלי דמהנו ליה לשביל של כרמים, דגודא הוי מחיצה מעליא. ולחי מאידך גיסא מהני, דאי הוי חצר פתוחה בין חצר לשביל דהוי מותר לטלטל לשביל של כרמים ובשביל עצמו מהני נמי לרחבה. אמר ליה רבא אם כן יאמרו לחי מועיל לשביל דעלמא דהוא רשות הרבים ממש. אלא אמר רבא ליעבד לחי להאיך גיסא להדא מתא, מגו דמהני למבוי דמתא, מהני נמי לרחבה דהוי כהיקף לדירה. ובלא מגו ליכא לתרוצי משום דלחי הוי תקון מעליא."
        ],
        [
            "וששאל: תלת שני דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו לא קחשיב להו. לא תימא דאגלינהו סנחריב ובתר תלת שנין אהדרינהו ירמיהו. אלא הכין פירושא דהנהו תלת שנין, דכתיב בהו ויעל מלך אשור בכל הארץ ויעל שומרון ויצר עליה. שלש שנים שלא היה פנאי למנות שמיטין ויובלות, לא קחשיב. דאותן ג' שנים כל ישראל לא חרשו ולא זרעו ולא קצרו, הלכך לא קחשיב להו בכלל בנין בית המקדש. ואחר כמה שנים אתא ירמיהו ואהדרינהו. והני שני דהוו בגלות עד דאתא ירמיהו, לעולם אימא לך דמנו יובלות לקדש שמיטין, דאע\"ג דאקשינן לקמן דלר' יהודה שנת חמישים עולה לכאן ולכאן, למה לי לממני יובלות, בשמיטין סגי הני מילי בבית שני דלא הוי הפסק כלל, אבל בבית ראשון דהוה הפסק, בהני שלש שנים דלא מני שמיטין ויובלות כלל, אימא לך דבתר תלת שנין צריך למימני להו בכמה ביובל הוי כי אתא סנחריב, כי היכי דלא ליתי למטעי בשמיטין.",
            "וכשפירש לנו מורינו לא נתתי לבי לדבר הזה עד ששמעתי מר' אליעזר המקום יהא בעזרו."
        ],
        [
            "וששאל: דהא רבי אית ליה איסור חל על איסור, והני מילי איסור חמור על איסור קל אבל קל על [חמור] לא הכי דייק, משום דלא שמעי ליה דפליג כי היכי דשמעי ליה לר' שמעון, מכלל דכרבנן סבירא ליה. ורבנן הני וודאי אית להו חמור חל על איסור קל, כגון נבילה ביום הכפורים, אבל קל על חמור לית להו.",
            "והכי מפרש בעשר יוחסין והוא הדין דהא דייק דכר' סבירא ליה ובקידושין שמעי ליה איסור קל חל על איסור חמור. ודכוותא נמי מקשינן בפרק גיד הנשה ולר' יוסי הגלילי יבא איסור חמור ויחול על איסור קל ומאי ניהו טומאת בשר. אמר רב אשי מאן נימא לן כו'. אלמא לא אשכחן תנא דאית ליה איסור חמור לא חייל אאיסור קל אלא ר' שמעון לחודיה.",
            "וידוע יהיה לחשוקי שבח למעוז חיי ששרייתו לשלום. והמקום ירבה שלומו ושלום תורתו עדי עד."
        ],
        [
            "וששאל: הבא אל [על] בתו [חייב עליה משום אשת אחי אביו], וכן הבא על בת בתו חייב עליה משום כלתו. כגון שנשאה בנו דשרייא ליה, מגו דאתוסף בה איסורא בהני נישואין לגבי שאר אחי אביו משום אשת אח, אתוסף נמי איסורא אחריתא לגבי דידיה משום כלתו מאי [דהוי] איסורא מוסיף. ודכוותא הבא על בתו דאמרינן נשאת לאחי אביו, מגו דאתוסף איסורא בהני נישואין לגבי שאר אחי אביו משום אשת אח, איתוסף נמי איסורא אחרינא לגבי דידיה משום אשת אחי אביו דהוי איסור מוסיף, הכא נמי לא שנא."
        ],
        [
            "וששאל: נבלת שרץ מהא לא מטמא, כלומר דלא מטמא שלא בנגיעה.",
            "לאפוקי נבלת בהמה דמטמאה במשא אע\"ג דלא נגע. לאפוקי נבלת עוף דמטמא בגדים אבית הבליעה אע\"ג דלא נגע, כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו דלא מטמא בבית הבליעה. הואיל ותניא בסיפרא דבי רב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו, יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים מבית הבליעה, ת\"ל נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה, שאין לה טומאה אלא מאכילתה, יצאתה נבלת בהמה שמטמאה שלא באכילתה יאכל בה. והוא הדין לשרץ שאינו מטמא בגדים אבית הבליעה שתחב לו חבירו, הואיל ולא נגע. והיינו דקתני אוציא בשר שרצים שאין בהם טומאה חמורה."
        ],
        [
            "וששאל: הזיד במעילה באזהרה דכת' במילואים ואכלו את אשר כופר בהם וזר לא יאכל כי קודש הוא כל שהוא קודש טעון שריפה, הכי נמי וזר לא יאכל כי קודש הם, כל שהוא קודש הרי הוא בלא יאכל אלמא הזיד במעילה באזהרה"
        ],
        [
            "וששאל חציצה דפוסלת בקדשים, מצינו מקומות הרבה דחציצה פוסלת בקדשים. נתן מזרק לתוך מזרק מהו, מין במינו חוצץ או אינו חוצץ, אלמא היכא דאיכא חציצא פוסל. ותניא באצבעו מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין, והיכי דהוי חציצה לא הוי קבלה מעליא. ותניא נמי עמד על גבי כלי, על גבי בהמה, על גבי רגל חבירו פסול. ותנא דברי ר' ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת דלא הוי קידוש מעליא, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה דלא הוי עמידה מעליא. ומתרצי [לה הוא] ולא הוי חציצה ותנן נמי גבי כיסוי הדם דאינו נוהג במוקדשין ליתיב עפר ולא ליבטליה קא הוה חציצה ולא הוי זריקא, הכי נמי קמץ ועלה בידו צרור לא הוי קמיצה דלא הוי בקומצו קמיצה מעליא. וכן במקומות שחציצה פוסלת בקדשים."
        ],
        [
            "וששאל: קדשים קלים אבל לא מעשר שני",
            "אנן הכי גרסינן: נכנסין שם ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני"
        ],
        [
            "וששאל: מאי שנא מועד דאין מוסיפין עליהם, מאי שנא יום טוב ושבת דמוסיפין [עליהם]: סברא הוא, דתניא משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד שאמר וידבר משה את מועדי י\"י. ועזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין בשני ובחמישי ובשבת, ואמרינן כל דטפי ליה מלתא לחבריה טפי ליה גברא. ואיכא למימר היינו טעמא דמוסיפין עליהן ביום טוב, כי היכי דלהוי הכירא מעליא בין יום טוב לחול. אבל בין יום טוב לשבת היינו טעמא דגבי תוספות כי הדדי נינהו דמוסיפין עליהן, משום דאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד"
        ],
        [
            "וששאל: תנחומי אבלים; אנן ה\"ג תנחומי אבילים דהיינו ברכת אבילים דברכת רחבה: ברוך מחיה המתים, ברוך מנחם אבילים, ברוך משלם גמול, ברוך עוצר המגיפה, כדמ' במס' כתובות וה\"ג אין אומרים ברכת אבלים ברכת חתנים"
        ],
        [
            "וששאל: בעשרין וחמשה יושבין במקדש למה זזין ממקומן למקדש, כדי לעשות פומבי לדבר."
        ],
        [
            "וששאלת: פרה אדומה מאי טעמא קודמת לחודש",
            "כך מפורש במס' מגילה ירושלמית ר' לוי בשם ר' חמא בר' חנינא אמר בדין הוא שתקדים החודש לפרה, שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה. ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של ישראל. כדתניא ובנבלתם לא תגעו ברגל, שחייבין כל ישראל לטהר עצמן ברגל. יצחק בר' יהודה."
        ],
        [
            "ובתשובות הגאונים מצאתי: (א) וששאלתם בשבת לאחר שנברך בהמ\"ז בראשונה ואנו צריכים לעשות מיד סעודה שנייה, שהיא שלישית, צריכים אנו לטול ידים ולברך על נט\"י קודם המוציא או לא?",
            "כך ראינו, שצריך לנטילת ידים ולברך, מ\"ש מלילי פסחים שאנו מברכין בטבול ראשון וחוזרין ומברכין בטבול שני ומנהגנו לעשות כן.",
            "(ב) וששאלתם לענין המוציא ובורא פה\"ג בסעודה שנייה מי קודם בראש?",
            "כך ראינו שבסעודה ראשונה ודאי צריך לברך בתחלה בורא פה\"ג. דא\"ר יהודה איתויי כסא דחמרא וברוכי בפה\"ג ומשתי משום כבוד שבת, והדר משי ידיה ומברך המוציא וגמרין לסעודתייהו ומברכין בהמ\"ז ומברכין ברכת בורא פה\"ג ושתיין והדר משו ידייהו ומברכין ענ\"י ומברכין המוציא לחם מן הארץ והדר אוכלין וכדבעי משתי מברכין בורא פה\"ג ושתיין. דכיון דבריכו ברכת המזון בסעודתא קמייתא, איתסר להו למיכל ולמשתי עד דמברכין המוציא ובפה\"ג. לא מבעיא דמברכין בהמ\"ז, דאסור להו למיטעם מידי עד דמברכין עליו. אלא אפילו אמר הב לן ונברך, א\"נ שטוף והב לן וכי בריך בהמ\"ז, איתסר להו למטעם מידי עד דמברכין. הלכך צריכין לברך המוציא ובפה\"ג, ואם לא עשה כן, אסור לו לאכול ולשתות. וכן הלכה רווחת בישראל.",
            "(וכן השיבו לי אני שלמה בר' יצחק זצ\"ל ר' נתן ור' דניאל ור' אברהם בני ר' יחיאל זצ\"ל) ע\"כ לשון תשובת הגאונים."
        ],
        [
            "ולענין שאילתא דשאיל [מר] שלמה היצחקי מן מר נתן ומר דניאל ומר אברהם, בנו ומרנא [בני מרנא] ר' יחיאל מן מתא רומא ז\"ל: על קטן שמת קודם שמונה ימים, אם צריך לחתוך בשר ערלתו לאחר מותו ואם [או] לאו.",
            "כך היא התשובה: ודאי נהוג נשי דידן למחתכיה בקרומית של קנה, אבל לאו מצוה היא. שכך מקובלים אנו דחתום בשר הוא ולאו מידי קעביד ואסיר, משום דבן שמונת ימים אמר רחמנא, והאי לאו בר תמניא הוא. וכי יהיב קוב\"ה מצוות, לחיי הוא דיהיב ולא למיתי. דכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות, שנאמר (כי יש למתים) [במתים] חפשי וגו'. ועוד אתמר קטני ישראל מאימתי חיים לע\"ל. ר' חייא ור' שמעון [בר רבי], חד אמר משעה שנולד, וחד אמר משעה שיספר. מ\"ד משעה שנולד משום דכתיב יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה. ולמ\"ד משעה שיספר [שסיפר] דכתיב זרע יעבדנו יסופר לה'. רבינא אמר משעה שנזרע, שנאמר זרע יעבדנו. רב נחמן בר יצחק אמר משעה שנימול, שנאמר עני אני וגוע מנוער נשאתי אימך [אמיך] אפונה. ר' חנינא אמר [תנא משום ר\"מ] משעה שעונה אמן, שנאמר פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי שומר אמונים, אלא שאומרים אמן, מאי אמן. ר' יוחנן אמר [א\"ר חנינא] אל מלך נאמן. רנב\"י אמר משעה שנימול, ואי מ\"ד [למ\"ד] משעה שנולד, איבעי למגזר בשרא דעורלתיה היכא דמיית קודם זמניה. רנב\"י אתי למימר כמ\"ד משעה שנולד, דמצינו למגזר. ואם נפשך לומר, לעולם כמ\"ד משעה שנולד ס\"ל דאיבעיא ליה למגזריה, ולהכי אמר משעה שנולד דמצינו למגזריה. אבל הא איכא בינייהו (בין). רנב\"י סבר מילה דאתעבידא ליה בזמניה, מהניא ליה לאיתויי לחיי העולם הבא, והאי מילה דאיתעבידא ליה שלא בזמנה, לא מהניא ליה. ומ\"ד משעה שנולד, סבר דאפילו ההיא שלא בזמנה מהניא ליה. ויש להשיב, דא\"כ איבעי להו לאיתויי טעמייהו מחד קרא מקראי דמילה. ואינהו לא אייתו טעמייהו אלא מהני קראי, דמ\"ד משנולד משום דכתיב יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד, ומאן [דאמר] משעה שנימול משום דכתיב נשאתי [אמיך] אפונה, וכדמפרש בחלק: ובתלמוד ירושלמי במס' שביעית פרק רביעי גרסינן מאימתי קטני ישראל חיין. רבא [ר' חייה רובה] ור' שמעון ברבי, חד אמר משעה שנולד, שנאמר לעם נולד כי עשה, וחד אמר משעה שידבר, שנאמר יסופר לה' לדור. תני בשם ר' מאיר משעונה אמן, מה טעם גוי צדיק שומר אמונים. תמן אמרין משעה שימולו, מה טעם, מנוער נשאתי אמיך אפונה. ורבנן דהכא אמרין משיולד מה טעם, ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון ר' אלעזר אומר אפילו נפלים של א\"י באין לחיי העולם הבא, שנאמר ונצורי ישראל להשיב: וכן אורי רב היי גאון מהאי קרא ואתה את בריתי תשמור, כל שישנו בשמירה ישנו בברית, יצאו מתים שאינם בשמירה, הלכך לא מחתכינן.",
            "ועוד בר מן דין ובר מן דין אשכחנא בבראשית [רבה] בסדר וירא אליו, א\"ר לוי לעתיד לבוא אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לתוכה. ואותם שחטאו יותר מדאי מהו עושה להם, מעביר את הערלה מע\"ג תינוקות שמתו עד שלא מלו ונותנה להן ומורידן לגיהנם, הה\"ד שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, מאי טעמא שלח ידיו בשלומיו, משום דחלל בריתו. מכלל דלא מחתכינן לידו [להו], דאי מחתכינן להו היכי מעביר: סליקא התשובה."
        ],
        [
            "ואני הקטן מצאתי סמך לדבריהם בתשובת הגאונים רבינו אלעזר בר' יהודה ורבנא קלונימוס הזקן איש רומי בן רבנא שבתי בבואו למדינת גרמיישא לאחר פטירת רבינו יעקב בר' יקר זצ\"ל. שאלו ממנו דבר זה והוציא חותם עדות קודש והראה מכתב, שכבר נשאלה שאילה זו במתא רומי וכתוב בו: שאל מר שלמה היצחקי מן רבנא מרנא רב נתן גאון (שחיבר ספר הנקרא ערוך) ומן מר דניאל אחיו ומן מר אברהם אחיו. והשיבו גם הם: שכבר נשאלה בבית מדרשו של אביהם מר יחיאל גאון והשיב בשם מר יעקב גאון ריש מתיבתא דמתא רומי.",
            "דמנהג כשר הוא להיות מילה סניף לקה\"ת ותקיעת שופר. ועוד דמצוה מן המובחר הוא להקדים מילה בהשכמה, משום דזריזין מקדימין למצות. ואין נכון לאחרה עד גמר תפילה, דרוב פעמים גמר תפלה בסוף ה' שעות. והמאחר מצות מילה כל כך, נראה דמצות מילה בזויה עליו. לכך נכון להקדים להיות תכופה בין קריאת התורה לתקיעת שופר."
        ],
        [
            "ושאלתי לר' אם מברך עמה [על] נטילת ידים על כל פעם ופעם.",
            "והשיבני: אם אני עומד לעסוק בתורה לעסוקי לאלתר, או לילך לבית הכנסת, או להוציא בפיו שום דבר קדושה, אז [אני] מברך על נטילת ידים ואשר יצר. אלא בשעה שאני יושב ובטל איני חושש לברך על נטילת ידים אלא שייצר לבדה לפי צורך הנקבים.",
            "ואם בא לאכול לאלתר אינו נוטל ידיו ב' פעמים כשאר אנשים, אחת על הפנייה ואחת על האכילה, אלא פעם אחת מברך עליה על נטילת ידים ויושב ואוכל. ואם אמר אדם לחבירו טול וברוך אחר שבירך ברכת המוציא אין זה הפסק ואינו צריך לחזור ולברך מאחר שמעין אכילה דיבר. ונראין דבריו שלא הסיח דעתו מן הברכה, כדאמר רב טול וברוך אין צריך ברכה לברך. ור' יוחנן אמר אפילו [אמר] הביאו מלח, הביאו ליפתן, ואפילו אמר תנו מאכל לבהמתו אין זו הפסקה כלל."
        ],
        [
            "וששאל מאחר ששנינו העונה אמן אחר ברכה שאין בה הזכרת השם זהו אמן יתומה, מהו לענות אמן על הרחמן דברכת המזון ועל האמנין שבקדיש.",
            "אני שמעתי מבית מדרשו של רבנא יעקב תנב\"ה: אמן יתומה זה העונה אמן שלא שמע שום ברכה, אלא ששמע אחרים שעונין, וכך היא מפורשת בהלכות גדולות וכן עיקר, שלא לחנם תיקנו רבותינו שבבבל ואמרו אמן שבקדיש. ועוד מצינו מירמיה שאמר אמן אחר [דברי] בקשה, אמן כן יעשה לי [ה']. ואמר ר' יוסי בר חנינא אמן יש בו אמנת דברים, כלומר שמבקש מהב\"ה שיתקיימו הדברים, וכשם שירמיה אמר אמן אחר דברי תחנה [אחר ריצוי, אף אנו נאמר אמן אחר דברי תחנה], כמו הרחמן שאומרין בברכת המזון, ויהא שלמא [רבא] שויתגדל. שלמה בר' יצחק:"
        ],
        [
            "על החנווני ששאלת: דע כי אמיתים דבריי, ואין לך קל שבקלים שאינו בקי בהילכות מחובר ונולד, כי כבר פסק רב פפא גוי שהביא דורון לישראל ומדבריו אתה למד שאפילו מן הגוי מותר לקבל. ועוד מההוא ליפתא דאתי' למחוזא, נפק רבא חזייה דהוה כמישא. אמר האי ודאי מאיתמול עקירא, ואי משום חוץ לתחום, אדעתא דגוים אתא ושרייה רבא למיזבן מינייהו. והרי לך שלקחו אותו מן הגוים, ובלבד שלא יהא מאותו המין במחובר, או שיהא ניכר שמאתמול נתלש: ומה שהביא ראייה מר' יצחק בר' יקר, אני הייתי שם ולא מפני זאת חיברו עליו אלא בחרוזת דגים הייתה, שראה אותה ביד גוי מערב יו\"ט ולמחר הכירה בטביעות עין והביאה. ועל זאת הומר לרבותינו שיש שם בני אדם שאינן מהוגנין ויקלו בדבר להביאו מן הניצודין ביום טוב ויאמרו מאתמול ניצודו. אבל בדבר שאינו במינו, במחובר אין לחוש."
        ],
        [
            "ואונה הסרוכה באומא והיא אצלה, מעשה בא לידי ושאלתי את פי רבינו יעקב בר רבי יקר והתירה לי לאכול. ויש שאוסרין והוא אמר לי טעמו וטעמם. האוסרין אומרים: הרי נקב יש ולא מצאנו שהותר אלא באוני כדאמר רבא, אבל כסדרן היינו רביתייהו, אבל אומי לא קאמר. וטעמא דאוני משום שעומדין במיצר החזה ומתחממות והדרא בריא. ותדע שהרי בריאה הסמוכה לדופן באוני כשרה ובאומא טרפה כדלקמן וטעם מורי: לא מצינו אומא בגמרא, ורבא לא אמר טעמו משום חום, דהא בכל הריאה אמרן לעיל דלא שלט בה אוירא. ורבא פי' טעמו משום דהיינו רביתייהו, כלומר כך הן גדילות זו עם זו ואין מתפרקות זו מזו, הלכך ל\"ש אוני ול\"ש אומא. ורבא דנקט אוני, משום דעיקר מילתיה דאורי לן דשלא כסדרן טרפה. ואע\"ג דאי הויא סריכי אוני בדופן הוי כשרה כדאמרינן לקמן, אשמעינן רבא דהתם היינו טעמא דכיון שהחלל צר, הן שוכבות תמיד אצל הדופן ואינן מתפרקות ממנו זו מזו, אבל דשלא כסדרן מתפרקות הן [זו מזו] שהרי אמצעית מפרקתן, ולא תימא דוחק הדופן מעמידן שלא יתפרקו זו מזו. אבל באונא ואומא שלא כסדרן לא איצטריכא לן לאורויי, דכיון דברוחב החלל הן עומדות מי יחזיק בה שלא יתפרקו. וסייג מצאתי לדבריו בתשובת הגאונים וניכרים דברי אמת. (ועינוניתא דוורדא כל היכא דסבכא טריפה, דכולהי לגבה דידה שלא כסדרן נינהו)."
        ],
        [
            "שלשה דברים שאל רבי את ר' דוד הלוי: האחת, בשר בחלב בכמה. ואמר לו בששים, כדגמרינן בכולה שחיטת חולין וגם בעבודה זרה כל איסורין שבתורה אוסרין בכל שהוא. ומפרש דבר שבמנין קא חשיב ולא בטיל לעולם אם נאבד בין אחרים. כגון חתיכת בשר נבילה שנתערבה באלף שחוטה, דלית ליה תורת תרומה שנתערבה בחולין דבטילה באחד ומאה. וכיון דמוכרין אותו במנין, דחשיבא הוא (בשר בחלב) ולא בטלה. אבל טיפת חלב בתבשיל עולה בששים."
        ],
        [
            "ר' דוד הלוי הוה ליה קדירה וכף וקערה לבשל חימצי בהדי כחל ואנא בעינא מקמי דר': מהו למיכל כחלא [בתר] בישרא, מי אמרינן כיון דלא אכלי כחלא אלא לחודיה דחיישינן משום בישרא בחלבא משום הכי לא אכלי בהדי בישרא. וכי היכי דלהאי גוונא חשיב ליה כמו חלבא, הכי נמי לא מצי למכלא בתר בישרא [לאלתר] כמו שאר חלב או לא? לא הורה לאיסור ולא להיתר."
        ],
        [
            "מצאתי בשם רבינו שלמה זצ\"ל: שני בעלי בתים היו בבית אחד והצריכם רבינו ר' דוד הלוי זצ\"ל להדליק שתי נרות זה בפתח זה וזה בפתח זה. אבל שאר רבותינו אומרים אין צריכין בבית אחד אלא להשתתף יחד."
        ],
        [
            "ועוד מצאתי: כשישראל נותן לחברו משכון שיש לו מגוי. ואמר לו ללוה, מה שיש שלי על זה לקבל מרבית מן הגוי על זה המשכון עד היום הזה, אקבל ממנו, ומכאן ואילך תעלה לך הרבית. אם מותר לישראל זה לקבל הרבית מיד הגוי וליתנו לחבירו. ואמר ר' מותר, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה."
        ],
        [
            "ושאלתיו: מי שהיה בודק בלילה י\"ד ומצא חתיכה גדולה וביטלה אי יכול למיכלה למחר. ואם לאו. ואמר: לאו והן",
            "וכל החכמים שבכאן מורין: כל הבודק חמץ בלילות מיד לאחר שבדק מבטל כל חמירא, ולמחר כששורף ולא כלום"
        ],
        [
            "ועל ביעור חמץ שהודה ר' שלמה שמבערין הכל בערב שבת, כשחל להיות ערב הפסח בשבת, ומשיירין מזון שתי סעודות חמץ, ולא חלות",
            "והשבתי לפניו: והרי משנה רווחת היא,, י\"ד שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בשבת בזמנו. ובגמרא תני בבריתא מעשה בזונין ובערנו הכל כדברי חכמים בשבת. מכלל דאין צורך לבער לפני השבת, דתרי ביעורי למה לי.",
            "והשיב ואמר: לפי שמצינו ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. וקיימא הלכה כר' יהודה במסכת תמורה",
            "ואמרתי ר' יהודה הוא דאמר בשאר השנים, אבל בי\"ד שחל להיות בשבת היה אומר ביעורו בכל דבר ומודה לחכמים, דהיכא דאיפשר איפשר; והיכא דלא איפשר לא איפשר. והרי בבריתא שורפין תרומות טהורות ותלויות מלפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות.",
            "והשיב לדברי עצמו: שמא הני מילי בתרומות, הואיל ולמחר אינו יכול לתתם לכלבים, דאכילת כלבים לגבי תרומה [שריפה] קרי ליה.",
            "שכן השיב הקדוש ר' יצחק בר' יהודה נ\"ע במסכת ביצה חלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה. ואמאי, וליתנה לכלבים. והשיב: מפני שמצינו במקום אחר לגבי תרומה שאכילת כלבים שריפה הוי, ואין שורפין קדשים ביום טוב. והכא נמי גבי פסח, איכא למימר משום הכי שורפין לפני השבת, דלא מצי למחר למיכלינהו לכלבים.",
            "ואמר לי: אעפ\"י שנראין הדברים, כמו שאתה אומר, שלא לשרוף קודם השבת אלא לבער בשבת. כך ראינו מנהג קדמונים שאין שורפין, ולא תזוז מינה. ובכל השנים כששורפין חמץ עושין מדורת אש מפני איסור הנאה."
        ],
        [
            "וששאלתם בנר חנוכה שלא הדליקה בלילה. כך דעתי נוטה, שכיון שלא הדליקה שוב אינו מדליקה. ודחוי הוא, כדתניא מצותה עם הנץ החמה [משתשקע החמה] עד שתכלה רגל מן השוק. ואמרינן דאי לא אדליק מדליק, ומשמע מכאן ואילך לא עשה מצוה מן המובחר. ובין כך ובין כך צריך להדליק בלילה ולא ביום, משום דפרסומי ניסא הוא. ובליליאה דאיכא נשפא, נר הוי פרסומי ניסא, אבל ביום דאיכא נהורא, [דיממא] לא הוי אור הנר פרסומי ניסא. וכל שכן בשאר לילות דלא מדליק, דעבר יומו ודחוי הוא. יצחק בר' יהודה נ\"ע"
        ],
        [
            "שאילה זו נשאלה לפני רבנו ר' יצחק בר' יהודה: ועוד יום מילה שחל ביום תענית צבור כגון י\"ז בתמוז וג' בתשרי, מהו להתפלל פסוקי דרחמי וסליחות, ווידוי אל ארך אפים, ואם מברכין על היין וטועמו אותו המברך או [אם] הילד, וכמה שיעור טעימה?",
            "[והשיב]: על יום מילה כך נוהג' במקומינו שמתפללין בתעניות סליחות ואומ' ווידוי, ואין אומ' והוא רחום ולא תחנונים. ומנהג אבותינו תורה היא ומצות מילה קיבלוה בשמחה ועדיין עושין אותה בשמחה, כדכתיב שש אנכי על אמרותיך. ולפיכך אין נוהגין לומר והוא רחום ותחנונים. ודיי שמניחים במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות ווידוי ואל ארך אפים. ושליח צבור מברך על היין ואין טועמו. והמנהג תורה היא שאין צריך לטעמו ביום תענית ולא למיתביה לינוקא דאתי למסרך אלא לשהיה עד לאורתא. [ולא] לשתייה אימיה דרביא כי בעיא למיתב בתעניתא, דאע\"ג דאמר' המברך צריך שיטעום, כי טעים ליה אחרינא שפיר דמי, מדמקשינן ביום הכיפורים לימרו זמן על הכוס כבשאר ימים טובים וליתביה לינוקא, ומפרקינן דאתי למיסרך, טעמא דאתי למסרך אלא היכא דליכא למיחש למיסרך, כי טעים אחרינא שפיר דמי. וביום הכיפור' אין אומ' זמן על הכוס כבשאר ימים טובים דצרך למישתייה משום קידוש היום, וליכא למימר דלשהייה עד לאורת' דמוצאי יוה\"כ, דלא איפשר.",
            "וששאלת כמה שיעור טעימה: גבי מקדש הוא דבעינן מלא לוגמא, ואפילו הכי ביומא דתעניתא אסור למיטעם. ואע\"ג דאמ' אשה היושבת בתענית טועמת תבשיל ואין בכך כלום, הני מילי טעימה בעלמא בלא בליעה, ואפילו בולעת קימעא אין בכך כלום, אבל הכא למברך בעינן מלא לוגמא לשתות ובלא לוגמא מיתבא דעתיה, כדאמ' לגבי יום כיפורים שתה מלא לוגמא חייב"
        ],
        [
            "שאלה לה\"ר יצחק ב\"ר יהודה: ריאה שהיא עטופה כולה, וקורין אותה פולמנ\"ארא ועולה בנפיחה ואין רוח יוצא הימנה אבל היא גדולה כמו נפוחה מאיליה, ויש בה מקומות קשין במשוש ונוקבין שם, ואינה מבצבצת ואין שם מוגלא ואף אינה יבשה באותו מקום.",
            "תשובה: הריאה כשנוקבי' אותה ואינה מבצבצת טרפה דאמ' אטום בריאה אי (מבצבץ) מבצבץ כשרה, ואי לא טרפה ואותה שקורין פולמנ\"ארא, היא ריאה שהיא נפוחה מאליה ודבוקה בדופן כלה או מקצתה וכשמפרקי' אותה היא מרוקבת כל סביבה וכשנוטלין אותו רקבובית מעל גבה היא יפה ושלמה מכל נקב, היא כשרה"
        ],
        [
            "בברכות העיקר והתוספות ובשלום עד בלי דיי, יבורך אחי משיב נפשי עין ימיני גדולי, ר' פלוני בר' פלוני, אחי וביתו וילדיו, ישמרכם שומר הברית והחסד לבנים לאלף דור כמותכם. ואני פלוני ופלוני אחי' משיב על שאילותיך הנעימים המפקחים והמרוים לב כל רואיהם.",
            "שאלתי את פי רבותינו ישמרם יוצרם ויחיים ויברכם, ואמרו לי כמו ששגרתי, וגם אני מחלק זכותך שזכיתי אערכה לפניך: הן ראשית תבואתך טובה, ששאלת: על תרנגולת שחוטה ונמצא שכבר היתה הירך שבורה במקום צומת הגידין. והנה העלתה ארוכה ונתרפאה היטב, שנדבקו שברים זה על גב זה, ונתרפאו והיו יפה יפה, וגם העור עלה וכסה מקום השבר. ועכשיו אם נחוש לצומת הגידין פן ניתקו בזמן שנשברה הירך, וצריך לבדקם אם הם קיימים או לא, או נאמר בחזקת קיימים הם, הואיל שעלתה ארוכה ולא נבדוק וגם עיינתה שהיו בה אשכול בצים דקות כעדשה וכחרדל, וסברתה לומר אילו היתה טריפה לא הייתה יולדת ומשבחת, לפי שסגול זה של בצים נדמה שנהיה לאחר שנתרפאת שהרי דקין הן. אין לחוש כלל שמא ניתקו הגידין, דאחזוקי באיסורא לא מחזקינן. דאילו הוה איכא לקמן כד מיתברא באיסורא לא מחזקינן. דאילו הוה גרמא ועור ובשר חופין את רוב עוביו ורוב היקפו, הוה אמרינן מדהא ריעותא חזינן ביה אע\"ג דלא מטרפא בהא, נעיין נמי לצומת הגידין דלא אינתוק, והכי נמי אע\"ג דלא נפיק גרמא לבר כלל אלא מתמשמש בידה דתבר מלגיו למשכא, אמרינן הואיל ואית ריעותא בהאי עצם אע\"ג דלא מיטרפא ביה דלא נפק לבר, אפילו הכי אמרינן ניבדוק דילמא אינתוק צומת הגידין הוא, דהא ריעותא קמן בעצם, נחזי נמי לצומת אבל הכא כי אתא לקמן דכבר איתברה ואיתבריאת, שפיר [איכא למימר מדלא חזינן השתא ריעותא לקמן] בעצם, לא צריכנן לפשפושי למיבדק בתר צומת הגידין, דאחזוקי באיסורא לא מחזקינן.",
            "ועוד לדעתי שאפילו נשבר העצם לפנים ואינו יוצא כלל לחוץ אין צריך לבדוק אחר צומת הגידין, שהרי דרך העצם נוחה להשתבר, לפי שהיה דבר קשה, אבל הגיד והעור, שהוא דבר רך, אם אין דוחק וחוזק דנתקו, אינו מתנתק ועכשיו אנו רואין שהעור לא נפסק, שהוא עלול, וכל שכן גיד ודאי לא נפסק, שאינו נוח יותר להנתק: אבל הרב ר' מנחם הלוי מצריך לבדוק, כשנשבר העצם ממש מבפנים, אעפ\"י שאינו יוצא לחוץ כלל. אבל בתרנגולת זו, כגון שלך, אינו מצריך לבדוק, הואיל ונדבקו שבריה אחד באחד, הואיל ותרנגולת שלך העלתה ארוכה, דאידבוק גרמי להדדי, ומדאידבוק ברי לן דלא הוי תבריה, בדלית עור ובשר חופין את רובו. וכי תימא ודאי עצם הוה חופין את רובו, אבל מאן לימא לן, דילמא אינתיק גידי, הא נמי לא איכא למיחש, דהא חזינן דלא נתנוונה ואזלה, דהא אשכחה דהעלתה ארוכה. וכי תימא דילמא בהא אבר דלא מיטרפא ביה משכחה, דהיינו בעצם דהוי חופה את רובו, ולעולם אימא דאינתיק צומת הגידין. הא לא איפשר, חדא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אי לא הוי אתי לקמן כדאיתבר, וחד כי משכח' ובחד אבר נתנוונה ומטרפא. ועוד האי שיחלא דידה מוכח דלא טעני ביעי, דסגול דידה כחרדלא וכטלופחין, דהוי מיילדא ומשבחא, ולית ליה למיחש. והילכתא בנקבה שאינה יולדת. וכן [אמר] אמימר הני ביעי וכו'",
            "ועוד הא מעשים בכל יום שנמצאות תרנגולות לאחר בישולן מידבקין שברי עצמותיהן וליכא דחייש. וכן שמעו וראו בימי רבותינו אשר היו לפנינו."
        ],
        [
            "[שיטת רש\"י: כתב רבינו כי נהגו העם לברך בר\"ח על ההלל, אבל [הוא] לא היה מברך כלל. ושאלתי את פיו והילך תשובת כתב ידו].",
            "ששאל חתנו על יחיד הקורא הלל בימים שאין גומרין ההלל, אם חובה על הציבור [לברך], מברך גם היחיד: ואני איני מברך [עליו] כלל לא ביחיד ולא בציבור, דאינו אלא מנהג דוכתא בידיה. ואמנהג אין צריך ברכה. כדאמרינן גבי ערבה שקיל חביט [חביט] ולא בירך, קסבר מנהג נביאים הוא: לפיכך אין אני מברך אקב\"ו לקרא את ההלל. אבל אני מברך בא\"י אמ\"ה המהולל בפי עמו משובח ומפואר בשירי דוד עבדך [בא\"י] מהולל בתשבחות. וכן מנהג רבי יעקב בר' יקר."
        ],
        [
            "(רבי' יצחק וכמה גדולים היו רגילין להתענות למחרת י\"ה, מההיא דרבא דאישתכח כוותיה. וא\"כ אין לאכול בלילה הראשונה ולא לעשות מלאכה).",
            "(ורבי) [ורבינו] שלמה כתב בתשובה לחתנו: כי אין נכון לעשות, דאין אנו בקיאין בקיבוע' דירחא, ואין נכון לעשות כלל. לשון רש\"י עכ\"ל."
        ],
        [
            "וששאל לפרש גת וגרגותני ובור גת הוא שעוצרין בה החרצנים, ובדורות הראשונים היו דורכין בו ולא לגיגית. וגרגותני הוא סל שהוא תלוי לפני קלוח הצנור מן הגת והיין נופל לתוכו מן הגת ומסתנן ויורד לבור שהוא עשוי תחתיו שהיין זב בתוכו. ובמקומותינו אין בור, אך כלי נתון תחת הצנור והוא הבור. והלכה כרב הונא דאמר משהתחיל לימשך נעשה יין נסך ואין הדבר אמור אלא במקום שדורכין בגת שהוא תחילת ביאתו לתורת יין, אבל במקומנו משנדרך בגיגית שם יין עליו לפי המנהג אבותינו: ועל בטולו בששים למה שאל וכי מין במינו בטיל. וגם המשנה שונה יין ביין במשהוא, וגם האמוראים לא נחלקו אלא בשאינו מינו. ואין חילוק בין יין נסך לסתם יינם לכל דבר, אלא שהתחילו להקל בו לענין היתר הנאה לפי שאין הגוים שבמקומינו מנסכים יין לעבודה זרה.",
            "יחי חתני ר' מאיר לעד עם בתי והילדים ינובון בשיבה ושלום."
        ],
        [
            "[וזאת השיב רבנו שלמה בר' יצחק ז\"ל לחתנו רבי' מאיר אבי הרבנים ז\"ל, אשר היה בגרמאיזה בעת פלוגת הריאה].",
            "אני שלמה אהובך מודיעך כי לא חזרתי בי ולא אחזור בי, ולא נתישבו לי דברי רבותי, ולא השיבו על דברי כי אם מן השפה ולחוץ, ועדיין אני מוסרם לצנועים: ואם לא מפני הצרה הגדולה אשר הורעה (בינות) [בינותנו] הייתי שונה להם אע\"פ שלא ישמעו. ואמנם אני נתלה באילן גדול רבי' יעקב בר' יקר. ואף כי לא שמעתי מפיו דבר זה, מ\"מ לבי וסברתי והבנתי מפיו יצאו. ואף הם לא מפי השמועה, ואף לא מראיות התלמוד, כי אם מהבנת לבם. ולו ישיבוני דברים הנראים ואשובה לי. אבל קשה לי לאבד ממונם של ישראל על דבר זה הברור והראוי מכמה ראיות להתיר עכ\"ל.",
            "[בא וראה תוקף האריה רש\"י ז\"ל. ונמוקו עמו, כחא דהתירא עדיף טעמו: עכ\"ל רבי' שמעיה מוטרי במחזור שלו]."
        ],
        [
            "וזאת תשובת רבינו שלמה: יבושר שלום שר הבירה עמוד הימני נר ישראל רבינו יצחק הלוי.",
            "על אודות הטלה שנשחט כראוי ולא בדקו, והוציא בני מיעיו והתיר המתיר. ובא מעשה לפני ר' מאיר ואסר. ואיני חלוק על ישיבתו, אך תורה היא וללמוד אני צריך כי הוריתי להיתר. וחלילה להצדיק האוסרין ולהחזיק עצמי בשגגת תלמיד עולה זדון, או כאוכל טריפה בספק, עד יבא אלי רבד ממורי: ואם באת להחמיר על בני המקום משום פרצותא דעבדי טבחי, או משום דקיימא לן בני מדינה דלא גמירי ככותאי דמו, אך טוב לעבדו. ואם, כיון הלכה לאסור ונותן טעם לדבריו, על זאת [אוכל בשרי] בשיניי: ואביא ראיות וטעמי היתר, שלא קבלתי שחילקו חכמים בין ספק סירכי ריאה לספק נקובי האם ופסוקי חוטין ונקובי דקין. דכי איבעיא לן מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, ברובא דליתא קמן. ואהדר למיפשט אתיא מראשה של עולה ומשבירת עצם בפסח ומאליה תמימה. ופרכינן דילמא פלי ליה ובדיק ליה, פסח נמי דילמא מנח גומרתא עליה. אלמא כי איכא לספוקי ארובא, בכולהו נמי איכא לספוקי, וכיון דסמכי ארובא בשאר טריפות, בריאה נמי היכא דלא איפשר, כגון שכבר הוציא הריאה לחוץ, נסמוך נמי ארובא ונימא רוב בהמות כשירות הן: ואי משום דרמי בר אבא, דאמר בפ' אין צדין נטיעה דערלה מקטע להון דקצביא, התם ממתין ג' שנים של ערלה והדר ברביעית אוכל, והכא לא ימתין עד שיבדוק. הני מילי לכתחילה, כגון דעדיין לא הוציאו הריאה לחוץ ויכול להמתין ולברר אם יש בה טריפה, נראה אותו מיד, וכיון דסופו ליגלות, ימתין מעט. שאם יאכל תחילה ואח\"כ יוציא הריאה ונמצא טריפה, נמצא שטריפה [אכל]. אבל אם הוציאו ריאה זו דלא איפשר לידע ואין בסופו ליגלות, לא החזיקה רמי בר חמא בספק [טרפות] מעולם: וע\"ז מקובלני ממך הלכה רווחת חלב [בהמה] טריפה אסור, כמו ששנינו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, מפני שכנוס במעיה. וזה תימא, אם שעה אחת קודם שחיטה אכלנו את חלבה [ולא] חששנו לספק סירכי ריאתה, וכי [מפני] שנשחטה והוציא הריאה בלא בדיקה, נאסר חלבה ונחזיק בה ספק איסורא ולמדינו רבינו מכאן, דהיכא דלא איפשר לאדם לבדוק, סמכינן ארובא. ודרמי בר חמא חומרא בעלמא הוא, ודווקא בדבר שסופו ליגלות מיד ולא נחלק [שום] אדם על רב [הונא].",
            "ושמעתי שהשיב רבינו [דלא] אמר רב הונא, אלא כגון בא זאב ונטל את בני מעיים, והם שאר ספיקות חוץ מריאה. וכי איפשר לומר כן, הא ספק ריעותא מריאה גמרינן. דאיבעיא להו אי אינקוב ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא [מהו], תלינן או לא תלינן, דהא תלינן בזאב. השתא ומה היכא דאישתכח [בה] ריעותא, משום דידא דטבחא ממשמשא תלינן ביה לקולא, היכא דהוציאה גוי או ישראל וממשמש [ביה] בכולה [מבעיא] [דמה לי ממשמש בכולה ומה] (מה) לי ממשמש במקצתה, וכ\"ש היכא דלא אישתכח ביה ריעותא. ותו אם בא זאב ונטל ריאה, מי לא תלינן ביה. מי איתמר בא זאב ונטל [את הדקין] (דקין) בני מעיין תנן, וריאה בכלל בני מעיים, מה לי נקב זאב, מה לי נקב אדם.",
            "ואל יוסיף מורינו על הטריפות דאי איפשר לקבל, דאם כן לא נאכל בשר עולמית. כי רוב פעמים נהגו פה הטבחים לדקור סכין בחלב הבהמה להוציא הריאה, ואין בנו למחות, [אם לא שנתן] (נתן) כל דמי הבהמה, כי אומרים שאל\"כ לא היו יכולין למוכרה לגוים: ואם להחמיר על המקום באת, שהם כנענים טבחים ועמי הארץ ומקילין [בה], הרי אתה בית דין הגדול. אמנם ישען רבינו דבריו על ההלכה ולא לאסור לנו ספקות אחרות הנולדות בריאה, אם לא ראייה נכונה היא. וגזירתו חלה על כולנו ויתן לב למה שקבלנו ממנו. וחלילה למורינו לעשות סניגרון לדבריו, בבא לפניו דברי אמת ע\"כ."
        ],
        [
            "וזה אשר השיבו ר\"י סגן לויה. בכל ראיותיך תשובתך בצדם דקאמרת דאזלינן בתר רובא דליתיה קמן. הכא הואיל ויכול לעשות כתקון חכמים, לא אזלינן בתר רובא, ורב הונא לא אמר אלא בשאר טרפות, שאין צריך לחזר אחריה, אבל הריאה שעלולה היא ויש בה כמה טרפיות, לא עלתה על לבו מעולם. וכן מצאנו בה\"ג האי ריאה בריה בפני עצמה היא. ולמה אמרת שרבותינו לא חלקו בין סרכי ריאה לשאר ספיקות. לא ראית כתוב בה\"ג: האי בר ישראל דבעי למזבן רישא או אטמא או בשרא, כד בדקה טבח מגואי ולא אשכח בה מדעם דמטריף, צריך (לאנפוק) [לאנפוקי] לריאה לאבראי ולאנפוחה טובא, ואי לא עביד הכי ספק טריפה היא ואסור למיכל מההיא בשרא, ואע\"ג דלא איתיליד בה רעותא. ואלו במיני טרפות אחריני, מי עבידנא כל הני בדיקותא, אלא היכא דאתרמי דחזינא טרפינא, אבל לכתחילה לא מהדרינ' בתריהו, רק בריאה דעלולה היא: ודקא אמרת [מחלב] (חלב) בהדי [בהמה] טרפה כו', לאו ראיה היא. חדא, דחלב חדוש הוא, דאתי מן החי ושרי, כדכתיב זבת חלב ודבש, ואומר לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב דאפילו סמוך לשחיטה שרייה רחמנא, ולאו באי אפשר לבדוק תליא מילתא. אבל אבר, בהדי דבחייה בחזקת איסור עומדת, כי נשחטה, אברים ובני מעיים דלא בעין בדיקה, הויין בחזקת היתר. אבל ריאה דלא בדקה, כיון דבעיא בדיקה, מודה רב הונא שהיא בחזקת איסור ואסורה מספק. ואלו היה כדבריך, שאף בריאה דבר רב הונא, לא היתה הבהמה צריכה בדיקה. כי ר' עקיבא ור' חייא בפרק אין צדין, ורב הונא אפילו לכתחילה קא אמרי. ומטעות זה בעונות הרבים פשוט אסור בכל ארץ יון.",
            "ודקא אמרת מדקא מותיב רב עמרם בס\"פ כל הבשר אדרב הונא, דאמר בלוקח גדי מן הגוים חיישינן שמא ינק מן הטרפה, מהא דתניא לוקחין ביצים מן הגוים ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות ומתרץ לא תימא שמא ינקה מן הטריפה, אלא אימא שמא ינקה מן הטמאה, מ\"ט טמאה שכיח, טרפה לא שכיח. לגמרי' לאו ראיה היא כלל.",
            "ודקא אמרת דפסקינא הלכתא, דכי אנקיבא ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא דתלינן [ביה לקולא, כ\"ש היכא דלא אישתכח ביה ריעותא]. לאו ראיה היא, דאדרבא מדקאמר היכא דממשמשא ידא דטבחא, משמע, התם הוא דתלינן, משום דמעשים בכל יום שריאה מדולדלת מן הקנה, מקום משמוש הטבח, אבל במקום אחר לא תלינן. שאם כדבריך לבעו נמצאו נקבים בכל הריאה ודרמי בר חמא עליה אני עומד, ובמקומה עומדת ומקוימת. לפי שהלכה רווחת היא בישראל אם אמרו ספק טומאה לטהר, יאמרו ספק איסור להתיר",
            "ומה שכתבת שבמקומכם מושיטין טבחי גוים סכין להוציא דם הלב בעוד הבהמה מפרכסת, [ויש] (יש) בה חיות עדיין. דבר זה איסור גדול הוא ואסור לאכול ממנה מב' טעמים: אחד, דאמר שמואל השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה גוזל את הבריות ומבליע דם באברים. ואבעיא להו, הרי זה גוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים, הא לדידיה באומצא שפיר דמי. או דלמא לדידיה נמי אסור. וסלקא בתיקו, וכל תיקו דאסורא לחומרא ודממונא חולקין. וכן היו נוהגים שלא לשבור את המפרקת קודם שתצא הנפש. וטעם שני שמא יפרק את הסרכות בחדוד המאכלת ויבא הדבר לידי אסור חמור.",
            "ושכתבת אם להחמיר באתי לחשוב בני מקומינו בני מדינה ועמי הארץ. וחס ושלום לעלות כן לרוחי, כי שבח לצורנו, במקומנו יש תלמידי חכמים מחזיקים בתורה ובאסור והיתר ויודעים להבין בין טוב וחלופו, כמו שכתוב מקום שיפול העץ שם יהו אלא מהלכות וטעמים אסרנוהו, ואין לאדם לערער בדבר כלום",
            "ושכתבת דבא זאב ונטל בני מעים אתמר, וריאה בכלל בני מעים אתמר. אדם כמותך יאמר זה, מחזק אני בך שאתה בקי בחדרי תורה. והלא שנינו מכר את הקנה לא מכר את הכבד. ולא קתני ולא מכר את בני מעים. ואי ריאה בכלל בני מעים, לא היה נותן חלוק נמי לגבי בני מעים. ועוד הרי כתבנו למעלה בשם ה\"ג הקבועות שמורים הוראה בכל ישראל, האי ריאה בריה בפני עצמה היא. ועוד דאמר שמואל אין מחזיקים את הדם בבני מעים, ותרגמה בהדורא דכנתא, מעיא וכרכשא. ואי ריאה בכלל בני מעים, הרי היא מחזקת היא בדם כמו לב וכבד. ועוד שיותרת הכבד מפסקת בינה למעים במחיצה המפסקת בין שני בתים.",
            "ואם ישים ידידי אל לבו, אם הורה ולא כיון, לא ירע לו. כי מצאנו בגדולים הקדמונים שטעו אפילו באשת איש, במסכת יבמות בפרק האשה שלום [האשה בתרא] אמרינן דרב שילא אנסבא לאתתא דטבע גברא באגמא, ומסקנא ותשועה ברוב יועץ וכו' ובכמה מקומות הורו ב\"ד וטעו, ואין עון בדבר, כמו שאמרו בפ\"ק דסנהדרין אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובלבד שיתכוין לבו לשמים. וידוע לי שיראתו טהורה, וחכמתו ודאה, וכונתו טובה וכשרה בלי שום דופי, ולכן אין עון ואשמה בדבר. ובכל עת שאלתי ובקשתי לגודל שלותו ורבוי שלומו שירבה עליו. נאם יצחק ב\"ר אליעזר הלוי ז\"ל"
        ],
        [
            "וזה אשר השיב רבינו ר\"י בר' יהודה ממגנצא ז\"ל איש חיל רב פעלים. חביבי נעימי ידידי רבנו שלמה בר' יצחק ז\"ל ישא משאת שלומים וברכות עד בלי די",
            "עיינתי בנמוקי הנשתון והבנתי שהשוה דעתו על המפליאים. ופליאה זו בעיני, לפי שמחזקני בו שהוא בקי בחדרי תורה ובדבר הזה לא כון שמועותיו שחמודי אמר שהריאה בכלל בני מעים, מדלא קאמר בא זאב ונטל את הדקין. יבין חמודי שודאי לא שאל ר' אבא לרב הונא בא זאב ונטל בני מעים מהו, זולתי בהללו שהעמידם רב הונא בחזקת היתר, דהיינו בשאר טרפיות שאינ' בריאה. ועוד שהרי אין ריאה בכלל בני מעים, דהא ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרויהו מקיפין בריאה, ורבה ורבא דאמרי בקנה. אם איתא דריאה בכלל בני מעים, לא אצטריך ליה לר' יוחנן למימר מקיפין בריאה, אלא ש\"מ דלא הויא בכלל בני מעים. ומתני' דקתני נקבו הדקין, ולא קתני נקבו בני מעים, משום דבעי למתני כל חד וחד באנפי נפשיה, וקיבה והמסס ובית הכוסות וכרס ודקין, דכלהו הוו בכלל בני מעים ולא הריאה.",
            "ומה שבא ידידי לדון מחלב שמותר באכילה אפילו סמוך לשחיטה, ואין חוששין שמא תמצא טרפה. אין הנדון דומה לראיה. דחלב רחמנא שרייה בחיי הבהמה אע\"ג דאתי מן החי, מש\"כ באברי הבהמה דאסירי מחיים. הלכך הנהו אברים, כגון כלהו בר מריאה, דכי נשחטה [הבהמה] הוו בחזקת היתר ולא בעין בדיקה, שריין. אבל ריאה, דכי נשחטה [הבהמה] נמי לא הויא בחזקת היתר, דהא בעיא בדיקה, כי לא נבדקה, כולי עלמא מודו דאסירא.",
            "ומה שכתב חמודי, דרמי בר חמא קודם הפשט ונתוח, שמא תמצא טרפה בבני מעים לא כן קבלתי, אלא כי קאמר רמי בר חמא, כגון דפתח הבהמה, ואפילו הכי אסור לאכול הימנה קודם הפשט ונתוח, כדרך שאסור להקריב את העולה קודם הפשט ונתוח. ופריך התם במסכת ביצה אי לימא לאפוקי מדרב הונא דאמר נשחטה הרי היא בחזקת היתר דלא בעי הפשט ונתוח. והא כדרב הונא תניא, דתניא ר' עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה, מאי לאו מבית טביחתה ממש, דהיינו בלא הפשט ונתוח. ומשני רב משרשיא ממקום אכילתה, דהיינו בני מעים של קצבים שמפשיטים ומנתחים ואח\"כ מוציאים בני מעים לחוץ. ופריך הא תני ר' חייא מבית טביחתה ממש דהיינו קודם הפשט ונתוח, כלומר בריאה, ולא מחזיקינן בה רעותא משאר הטרפיות כדרב הונא. ור' עקיבא אתנא קמא קא מהדר דקאמר כדי לאכול ממנו כזית צלי מבעוד יום, דאלמא בעי הפשט ונתוח וצלי, אלא די בבדיקה, ולאכול כזית חי מבית טביחתה דהיינו קודם שיספיקו להפשיט ולנתח ולצלות, אבל בלא בדיקה כ\"ע מודו דאסור. ואפילו לגבי אורח ארעא איכא למיסר מדרמי בר חמא, דאמר נטיעה מקטעת רגליהון דקצבאי. וכ\"ש בלא בדיקת ריאה דאסור, דהוי ספק איסורא דשכיח. ודכוותה הא דתניא מנין שהאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה, ת\"ל לא תאכלו על הדם וכו', וממתין לה עד שתצא נפשה. וקמ\"ל דאפילו ע\"י בדיקה, כגון דפתח לה ובדק ונפח הריאה בתוך הבהמה קודם שתצא נפשה, דאסור לאכול וצריך להמתין עד שתצא נפשה.",
            "ואם תאמר היאך אפשר לפתחה ולבדוק ריאתה ולנפחה בעודה בבהמה קודם שתצא נפשה. הרי מצינו תימה גדולה מזו, דא\"ר יוסי שונין ישראל בטמאה וגוי בטהורה, דהיינו ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת, וגוי ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת, צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר. ואקשינן למ\"ל הכשר, סופו ליטמא טומאה חמורה. וכל שסופו ליטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר, דתניא דבי ר' ישמעאל כו'. ומשנינן אמר חזקיה הואיל ויכול לגוררה ולהאכילה לכלבים ולהעמידה על פחות מכזית קודם שתצא נפשה, דלא הוי סופה ליטמא טומאה חמורה, הלכך צריכה הכשר ממקום אחר. והשתא י\"ל אם יכול להעמידה על (כזית) פחות מכזית קודם שתצא נפשה, כ\"ש שיוכל לבדוק ריאתה קודם שתצא נפשה.",
            "ומה שהביא ראיה מדתלינן בידא דטבחא, אדרבה משם אני מביא ראיה לדברי. דכיון דכי אנקיב היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינא בטבחא, הכי נמי כיון דלא אבדקה בעודה בבהמה והריאה עלולה היא בסרכות, חיישינן דלמא [ממשמשא] בה [וסרכי] (סרכי) דקוקי הות [בה] ואנתיקו ע\"י משמוש ידא דטבחא כשהוציאה לחוץ, ולא ידיע וספק דאורייתא לחומרא.",
            "ודקא אמרת מתשע חניות, הא לא דמיין אלא לרישא ואינו יודע מאיזה [מהן] לקח, ספקו אסור. והלוקח עשר בהמות מן השוק, מלתא דשכיחא הוא דתרי או תלתא מניהו, טרפות הויין. ואע\"ג דבעלי חיים נינהו ופרשי, אפילו הכי כלוקח מן הקבוע דמי וספקו אסור. דתנן כל הזבחים שנתערבו בהם מן החטאות המתות או משור הנסקל, אפילו אחד בריבוא, ימותו כולם. ומקשינן, ונמשוך ונקרב חד, ונימא כל דפריש מרובא פרשי ומשני ה\"ל קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלמא אפילו בעי חיים קרי ליה קבוע.",
            "ודקא אמרינן מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין בבית דמותרין, היינו משום דהוי רוב טבחי ישראל, וק\"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וכשחוטים בפנינו דמי, והיינו דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת אבל גבי בדיקה, הוי ספק איסור דאורייתא ולחומרא, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לשחוט, ואין מומחין לבדיקה. ודקא אמרינן הא הפילה הוא כשירה, משחיטה הוא דקאמר, אבל לעולם צריך בדיקה.",
            "ועוד מצאנו בהלכות בדיקה שסדרו הראשונים שמתחילות עמד וימודד ארץ וכתוב בה: כך פירשו רבותינו י\"ח טריפות אין צריך לחזר אחריהם עד שיבואו לידך, חוץ מן הריאה שבה שבעים מיני טרפיות והרי חזקה היא, שהשוחט הרבה בהמות ימצא חציין טרפות או יותר מן הריאה, אבל משאר טרפיות לא תמצא אחת מני אלף. ואחר שבדקה מבפנים צריך להוציאה לחוץ ולבודקה משום או נמוחה או נקובה ומשום דברים אחרים הרבה עכ\"ל. הא למדת שאם הוציאה קודם בדיקה, או שלא נפחה, אסורה מספק. נאם יצחק ב\"ר יהודה נ\"ע."
        ],
        [
            "מעשה בא לפני ר' יצחק הלוי ורבי יצחק בר' לוי [בר' יהודה] זצ\"ל: על אחד ששחט בהמה אחת ושגג השוחט ולא בדקה, והוציאו הריאה לחוץ. והורו הם לאיסור והביאו ראיותיהם וטעמיהם. ולפני רבינו בא [מעשה] לידו כמו כן, והורה הוא להיתר. ושלח כתב ידו לעומת גאוני לותיר האוסרין."
        ],
        [
            "יבורך צורינו שלא נתיתם דורינו ולא הואפס עזור ועזוב והביט בהכשר דלים ונבזים והשתיל שתילים מעמידים אדנים בהלך ובאלפי שנסתכל כי מעטו בגינו ודוגמתו אהובי חביבי עמדתי רעי יקירי נכבדי גדולי ר' שלמה בר' יצחק קרובי, כמותך ירבו בישראל וכל מן דין יסמוכו לנו, וידע כי אני אוהבו יצחק לוי שואל לכל עובר ושב שלותו וחניתו ושש אנכי על טובתו, ולפי שידוע לי קשירת חיבתו מודיע אני לו כולו.",
            "ועל ניקור יריכי החיות הטהורות לישראל מבקשני בו שהוא בקי בחדרי התורה ומבורר לי על בוריו שלא יחשבני אדוני חביבי כמו על דבריו, אני כותב לחביבי טעמי הגיד והתרתו כך הוא הדין בלא שום הטיה, מצוה לנקרו כמו של שור ושה ועז. וכל מה שאסור בירך הבהמה אסור בחיה בכף הירך והשוק שלמטה הימנו שקורין סנקרק וכן שומן גיד הנשה, וכן בכנפי העוקץ בוקא דאטמא צריך לנקרו מן הפרשית שקורין בל\"ע קודיל עד שקורין הנצא צריך העצם של בוקא דאטמא וכל הניקור כנגדה כמו של בהמה. לפי שהגיד ראשו נכנס תחת אותו העצם. ואם יש אדם שמפטפט כנגדי על דבר [זה] מהראוי לנדותו ונוטה למינות. לפי שלא חלקו רבותינו בין חיה לבהמה אלא בחלבים הקריבים על גבי המזבח, אבל הגיד וכל הבא מכחו אסור כשל בהמה כדתנן ונוהג בבהמה וחיה. והשומן ישראל קדושים נהגו איסור וגם איסור השומן חמור כשל תורה כמו ששנינו בפסחים העצמות והגידין ישרפו לששה עשר וכולי. ואמר רבא לא נצרכה אלא לשמנו. ותו גרסינן בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בה עשה ולא תעשה ובדברי סופרים העובר על דברי סופרים חייב מיתה. וזה ששנינו ישראל קדושים נהגו בו איסור דברי סופרים הוא. ולכך יש לחמור עליו הרבה. ואני עשיתי אינו צריך כצריך. והמקום ירבה שלומו וטובתו אמן לעד סלה."
        ],
        [
            "והילך תשובתו: אשר הזקיקני לתת לב על המקראות מוספי יום הזכרון, אשר הנהיג רבינו לפני פטירתו, להזכיר ובראשי חדשיכם, ולאחר פטירתו חלוקין על דבריו להחזיר הדבר ליושנה ואומרין שיש איסור וחילול בדבר, שהשומע אזכרת ראש חדש ביום שני יהא סבור שאלול מעובר ובא לקלקל את המועדות. ועוד ראייה לדבריהם מאשר פסקו רבותינו אומרין זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן: לא שמענו את דברי החלוקין ולא להכריע באתי כי אני [איני] כדיי לעשות סעד לדברי הארי שן סלע וגבעת עולם אך מעבור על משלחתו אשר הזקיקני להודיעו מה קיבלתי מרבינו יעקב זצ\"ל באותה שמועה.",
            "אני משיבו כששימשתי לפניו לאותה [לא אותה שמועה] שמעתי מפיו קדוש בסדר המקראות כלום. ומהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה, פירש לתלמידיו כגון ותתן לנו את יום הזכרון הזה ואת יום ראש החדש הזה, וכן ביעלה ויבא, וכן במוסף את מוספי יום הזכרון הזה ואת יום ראש החדש הזה נעשה ונקריב, וכן בחתימה מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים. אבל בסדר המקראות הוא לא הזכיר, ואני לא שאלתיו כי לא ראיתיו נוהגין במקומינו בשום יום טוב הזכרת מקראות של מוספין, לפי שאינן שגורין בפה, חוץ ממוספי שבת וראש חדש שהן תרידין [תדירין] ושגורין בפה מיסיימין מפי כבודך כדרב חננאל אמר רב ומשבאתי משם ושמעתי מאותו צדיק ר' מאיר בר' יצחק שמסדרן הנהגתי אני במקומי [לסדרן].",
            "ועתה שמעתי שהנהיג רבינו הלוי להזכיר את מוסף ראש חדש במקראותיו. רואה אני את דבריו, ולא כחולק על ישיבת רבינו יעקב שלא הנהיג כן. ידעתי מדתו בחר לו מגדולה מכולם והנהיג את עצמו כאיסקופה הנדרסת ושם עצמו שירי שיריים, ולא מלאו לבו לעטרת הראויה לו לחדש דבר בדורו. ואם רבינו יצחק הלוי שם דברים על לבו ופיזר בשעת המכניסם, אומר אני מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, ועל שניהם אני קורא ועמך כולם צדיקים: ואת אשר עם לבבי אני משיב, כי דבריו נכוחים למבין. ואם באנו לפרוש מהם כפורשים מן החיים ומן הטעם הזה מה ראו רבותינו לחלק שתי קדושות הללו משאר כל שתי קדושות שחלו ביום אחד, שהוזקקנו בשתי קדושות להזכיר את שניהם בפתיחה ובחתימה, ובזה אומר זכרון אחד. אלא שבזה יש לומר שבזכרון אחד עולה ומשמע אחד עולה לו לכאן ולכאן מה שאין כן בשאר שתי קדושות, לפי שיש שבת בלא פסח, ופסח בלא שבת, לפיכך אין במשמע הזכרת האחד מהן הזכרת חבירו. אבל יום הזכרון אינו אלא בראש חדש השביעי, ויום ראש חודש זה קרוי זכרון, כדכתיב באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה. לפיכך כשמזכיר את יום הזכרון הרי ראש חדש במשמע. הזכרת האחד מהן הזכרת חבירו, אבל יום הזיכרון, אינו אלא בראש חדש, וזה הוא פירוש לשון עולה לכאן ולכאן, מלשון התלמוד אנו למידין.",
            "וכשנשאלה השאלה בבית המדרש ופירשו שני צידי טעמיה לדרך זו ולדרך זו כדרך כל השאילות שבתלמוד, לא תלו טעם שלא להזכירו בחשש איסור וחורבה, אלא בשלא לצורך תלאוהו. דהכי אמרינן כיון דחלוקין במוספין אמרינן מזכרינן, או דילמא אומר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, כלומר סגי בהכי דלא קאמרינן או דילמא חיישינן לחורבה פלונית, ואילו היה בידו לתלות הטעם בחשש איסור לא היה תולהו ברשות, הואיל וטעם דהזכרה דעולה לו לכאן ולכאן. הוא תינח, היכא דאיכא למימר עולה לו לכאן ולכאן כגון בפתיחה ובחתימה, שהוא אומר את יום הזכרון הזה, שהרי ראש חדש במשמע. אבל כשבא לפרש מניין המוספין ומונה ומשייר, נראה כממעט את המוספין, שהרי אומר את מוספי יום הזכרון הזה נעשה ונקריב, ובאותו המשמע היה ראש חדש ומנה מחצה ודילג מחצה. טוב לו לשתוק משתיהם ולסיים מפי כבודך ואם בא להזכיר יזכיר את שניהם. ואומר אני שכך נהגו הראשונים [להזכיר את שניהם], ודורות האחרונים קבעו המקראות במוספין ושגו במשמע זכרון אחד, ולא קבעינן אלא במקראות של ראש השנה בלבד. שלמה בר' יצחק."
        ],
        [
            "מצאתי כתוב בהלכות גדולות, היכא דהוה ליה עיזא או תורתא וחלב מיניה חלבה ועביד מיניה כמכא ושחטה ואישתכח טריפה, אסור למיכל מההוא כמכא. ועליה דנתי לפני ר' ואמרתי אם כן לא נאכל גבינה כלל. דמאן לומר לן דכולהו בהמות שנחלבו בגבינה כשירות נינהו, דילמא אית בהו חדא טריפה ותהא הגבינה אסורה. ומאי אירייא שחטה ואישתכח טריפה, אפילו לא נשחטה נמי יהא אסור עד שישחוט ויבדוק, אם כשירות הבהמות כולם תהא הגבינה מותרת, ואם טריפות הן תהא הגבינה אסורה. וגער בי על שהעמקתי לו בזה. ואחר כך השיב לי ואמר: לא מחזקינן איסורה לומר דיש בין הבהמות אחת טריפה, אלא הרי הן כולן בחזקת כשירות כל זמן שלא נמצא האיסור ודאי. אבל נמצאת האיסור ודאי, אסורה כל הגבינה שבביתו שעשה מאותו העדר של בהמות. למחר הוסיף לי דבריו. דווקא דידעינן דמקמי דנחלוב ההוא חלבא הוויא טריפה, כגון הא דקאמרינן הגליד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה",
            "אז הוספתי לשאול ואמרתי: לדבריך שהשבתני שכל הבהמות בחזקת כשירות כל זמן שלא נמצא האיסור, אם כן הוציא הטבח את הריאה לחוץ קודם בדיקה, מה נאמר בזה. ועל דבר זה גער בי למאד על שהקשיתי לשאול. וכשנתרצה לי, אמר לי בלחישה: דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם. וכשם שקיבלתיה בלחישה, אך אמרתיה לך בלחישה. והמקום יאיר עינינו בתורתו לנצח."
        ],
        [
            "שאלו לר' יצחק סגן לויה: למה אין מברכין על שינוי לחם ובשר נמי הטוב והמטיב",
            "והשיב: דיין דבר חידוש ושמחה הוא במזון, מה שאין כן בלחם ובשר. ועוד שאין אומ' שירה אלא על היין כדאיתא בפ' כיצד מברכין, אבל ברכת המוציא פוטר כל מיני מזון. ועוד אין קבע לשתייה, אבל לחם יש קבע וכחד ריפתא דמי. וגבי יין איכא תרתי, סעיד ומשמח, מה שאין כן בלחם, דדווקא סעיד ע\"כ."
        ],
        [
            "הורה ר' יצחק הלוי: שאין מונעין לנשים מלברך על סוכה ולולב. דהא דאמרי' כל מצות עשה שהזמן גרמ' הנשים פטו' לאפוקי דאינן חייבות, הא אם חפיצות להביא עצמן בעול המצות הרשות בידן ואין מוחי' בהן, דלא גרעי ממי שאינו מצווה ועושה. ומאחר שהן חפצי' לקיים המצות אי אפשר בלא ברכה. תדע דהא אמרי' הכל עולי' למנין ז' ואפי' אשה אע\"ג דפטורה מתלמוד תורה, עולה ומברכת, ואין כאן ברכה לבטלה."
        ],
        [
            "ואני קבלתי מרבינו הלוי משום דספק זיבות נינהו, וזבה טעונה מים חיים: ואי אפשר להעמיד שמועתו, משום דאמרינן חומר בזב מבזבה, שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים וחזרתי ובדקתי לפרשה, וכן נראה בעיני כמו שפירשתי."
        ],
        [
            "תשובת רבינו שלמה: מן המשפחות המתגרות זו בזו בחירופים וגנאים, ונשמע לקהל קבלון וגזרו עליהם שלא ירגילו בכך. וקפצה אחת ונשבעה קודם גזירת הקהל שלא יקבלו עליהם הגזירה ולא חדלו מחירופיהם. וקפץ אחר והזכיר [לו] שנטמע בימי השמד. ועמד אחד מהם ואמר לזה, הס מהזכיר שהרי נגזר על כך, ולא הזכיר לו מי גזר עליה. ועכשיו נודע שרבינו גרשם גזר שכל המזכיר זה יהא בנידוי. ויש תלמיד אחר מאויביהם דמורה, דנתנדה זה בנידויו של רבינו [גרשם] נדוי עולמית, ושאין לנו חשוב כיוצא בו להתיר. והביא ראייה מההוא מרבנן דסני שומעניה דשמתיה רב יהודה [ושכיב רב יהודה]. אמרו ליה גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא. ואילו אומרים שלא הוזכר להם שם הרב ולא ידעו באותה גזירה מעולם, ועוד שהם מעיר אחרת. או אם חס ושלום נידוי הוא, יש כח בדור של עכשיו להתיר מאחר שקבל עליו הדין, שלא נתכוון הגאון לנידוי עולם. והרבה ראיות הביאו [לדבריו] ושואלים להשיבם דבר.",
            "התבוננתי בדבריהם ויש מהן שיש להתלות עליהן, ומהן שאין דומין להן, והנני אשיב.",
            "אם יבורר הדבר בעדים מהוגנין המוחזקין בגזירת הרב, חס ושלום ששינה בו מחומר שאר אלות וסייג הנוהגות בדורות האחרונים והוציא מפיו לשון שמתא וגם גזר שלא יזכר גנאי זה, לא לבעלי תשובה עצמן ולא לדורי דורותיהן והותרה המפקיר בה בשם גזירת הרב. אין לנו לנהוג קלות ראש בנידויו, כי אין לנו גדול כמותו להתיר גזירתו. ורואה אני את דברי התלמיד בזו, שאם נידה הרב אדם בחייו ועמד במרדו ולא בא לפניו להתיר נידויו, אין לו היתיר לעולם. וכן אם ח\"ו שינה בזו בלשון שמתא להחמיר בו ממנהג הנוהג, אין לו היתיר עולם. וכל ראיותיהן שהביאו, יש להשיב עליהן. שכשנינו מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, לא שנינו אלא במנדים לכבודם, אבל במנדים לכבוד שמים אף המנודה לתלמיד מנודה לרב, וכל שכן לעיר אחרת, שנאמר אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם, הושוו גדולים לקטנים. וכל שכן רבינו גרשם מאור הגולה שמפיו אנו חיין כולנו, וכל [בני] גלות אשכנז וכותים תלמידי תלמידיו הן. ובדבר זה לכבוד שמים [נידה], שהרי מסיני נזהרו על כך לא תונו, באונאת דברים הכתוב מדבר. אם היה בעל תשובה לא יאמר [לו זכור מעשי אבותיך]. ואע\"פ אם היה בן גרים לא יאמר [לו זכור מעשי אבותיך]. ואע\"פ שלדבריכם הם היו מגנין אתכם ממזרים ושאר גנאים, הוגזרו הקהל שבקבלון על כך. והם נשבעו תחילה שלא לקבל גזירתם [עליהם] וסמכו על הוראת טעות לאמור שאין שבועה חלה על שבועה ועברו עליה. ועכשיו אתם קורין [עליהם] ונשיא בעמך לא תאור. ואילו אינן עושין, לא זכיתם בזו, כי אם בנים חטאו ועברו על אזהרת לא תונו ונשבעו לשוא את שבועתם. וכשיצתה מפיהם יצתה לשקר, שנשבעו לעבור [על] המצוה שלא לשמור חוקי דת עברית לשמוע בקול זקניהם גודרי גדר ומחזיקי סייג, הם צריכין מלקות משבועה ראשונה ונידוי מגזירת הקהל שעברו, שעל כרחם חלה עליהם. ואע\"פ שהן בני עיר אחרת, שהרי לכבוד שמים נידו. אבל אבותם לא חטאו בזו ולא הותר להן לספר אחרי מיטתן, שהתשובה מגעת עד כסא הכבוד ואפילו צדיקים גמורים אין עומדים במקום בעלי תשובה, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב.",
            "ושאמרתם שהדורות מתמעטין והולכין, ואמר מר נידוי שלנו [חמור] כנזיפה שלהן. ועוד שאין אנו מתריעין בשופרות, שפחה של בית רבי לא התריעה, דקאמרה [ליה] ליהוי האי גברא בשמתא. ולא נהגו קלות ראש בנידויו ג' שנים, ואם נתמעט כבוד האחרונים מן הראשונים שאין צריך [לנהוג] יותר משלשים יום נידוי, ואם בא להתיר מכאן ואילך יתירו לו. אבל בהיתר הנידוי להקהל, חמור עלינו כל נידוי כל שופט ושופט שעומד לישראל כמו ב\"ד של רב יהודה ואינו ניתר אלא בכיוצא בו, דכתיב ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'. למה לא נתפרשו שמותן של זקינים שלא יאמר אדם כו'. וכתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שילך אדם אצל שופט שלא היה בימיו וכו'. וכשפסקנו הלכה הני בי תלתא דשמיתו אתו בי תלתא אחריתי ושרו לעולם כיוצא בהן, ולא פליגא אהא דרב יהודה: אבל רואה אני את דבריכם, שכל זמן שלא יעידו המוחזקים בה ששינה בה הרב להחמיר, כגון נידוי עולם או שמתא, צריכין לדון הצדיק לזכות שלא תלה קלקלה זו בתלמידיו הבאין אחריו, שמא יתקפנו יצרו לאחר ויעבור בכעסו עליה ויודע היה שאין בתלמידיו המפרנסין הדור אחריו שיתיר נידויו, ואי אפשר ליבדל ממנו כל הימים ונמצאו כולן עוברים. ואפילו אמר אותו צדיק כל העובר יהא בנידוי, למה [לא] אמר, אלא שינהגו בו חביריו נידוי כמשפט כל דור ודור, עד שיפייס באנא שא נא ויכלם בציבור לילקות ברצועה ולילך יחף, ואחר כן יהו כל עשרה שבציבור שלוחי רבינו גרשם להתיר. או אם הזכיר לשון ארור, ואמר מר ארור בו, נידוי בו, קללה בו, שבועה בו, קיימא לן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכוונת לבו, שהרי אין איסור זה בא אלא ע\"י הגוזר ומה שלא נתכוון לגזור לא גזר: וכבר הוחזקו דורות האחרונים, העושים סייג וגדר לדורות הבאין, שתולין היתר הנידויים [ורבוי] העבריינים איש איש בשופטי דורו, וכן נוהגים בכל הקהילות. הכי נמי אני אומר, שלא אמר הצדיק יהא בנידוי, אלא שגזר על הדור לנהוג בו נזיפה כי [כדי] רידויים ולפי דעתם, כדשנינו הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי. ואין לומר שנידוהו התנאים ואין לו היתר שוב עולמית, לא באו אלא לומר שינהגו בו כדי רידוי ליסרו על כך. וא\"ת שאין לנו לדון דינין שבלב להכריע דעתו של צדיק לזכות, שאף בדיני ממונות שעונשו גדול ליטול [ממון] מזה וליתן לזה שלא כדין מצינו כן. כי הא דבני רב עיליש נפק שטרא עלייהו [דהוה כתיב ביה פלגא באגר ופלגא בהפסד]. אמר רבא [רב עיליש] גברא רבה הוה ואיסורא לאיניש לא ספי [ליה]. אלא ה\"ק [אי פלגא באגר תרי תילתא בהפסד, אי פלגא בהפסד תרי תילתא באגר]. אלמא סמכינן אגברא רבה ודרשינן לישניה לאוקומי מילתיה באין דלס ודופי. לכך יש להתיר אותו נידוי בשליחותו של צדיק, כההוא טבחא דלא סר סכינא כו'. אמרו ליה לא ניחוש מר לסבא. אמר להן אנא שליחותא דידיה קא עבידנא: ועל זאת סמכי הקהילות המתירים קשרי הקדומים להן, הכל לפי השעה. ודרב יהודה אינו ראייה לכאן, שנידהו לאלתר בחייו ובשמו של עבריין, משום דסנו שומעניה והיה לו לשוב בחייו ולהתיר נידויו ולא שב, הילכך לא נתלה בדורות הבאים. אבל גזירה זו לא נידוי היה שעבר איש ונידהו, אלא סייג לדבריו שלא יעברו לעתיד, ועל כן תלוי בדורות הבאים.",
            "ועוד בזו אני רואה דבריכם מאחר שלא הוזכר [לו] שם הרב שגזר עליה. ולא מראיותיכם אני דן, מהתראת עידי נפשות שצריך להודיע באיזו מיתה נהרג, אין ראייה דגזירת הכתוב הוא, דכתיב מות יומת [יומת המת], וכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, ואין בנו כח להרוג שלא מן התורה אלא לעשות סייג לשעה. אבל אני דן מגוזרי [מלשון גוזרי] גזרות ומנהגן דאין מתכוונין לענוש השוגגין ואין יודעין [באותה] (אותה) גזירה אלא מקללין כל היודעה ומפקפק בה. וכל מי שלא הוזהר בשם מי שגזר עליה לא פיקפק בגזירתו ולא בא לכלל נידוי, דלא הוה אפקירותא למיהוי בנידוי עד דידע מאן נינהו גברא רבה דקא מפקר ביה. והכי אמרינן מנ\"ל דאזמנינא לדינא דכתיב לכן אתה וכל עדתך לפני י\"י וגומר. אלמא בעינא לאודועי מגברא רבה [דאזמניה], דאי מיתפקר ולא אתי לישמתיה, אבל אי מתפקר מבי דינא סתמא לא הוי אפקירותא לגבי ההוא בי דינא. אף זה לא פקפק בכבוד הרב ולא נתנדה לו. ואפילו באנו להחמיר עליו, אין להטיל עליו אלא חומר של סתם גזירה ולא נידוי גדול העולם שלא ידע בו. ואם היה המתרה מאנשי ריבו של זה, אומר אני שאין זה קרוי יודעה [לפי שלא היה נאמן עליו], אבל זה סבור לשתקו ולחבוש [את] פיו הוא בא.",
            "ומה שהתירו הקהל קבלון כל גזירה שעליהם מפני אימת פורענות וסבורים אתם דאף גזירת גדול העולם בכלל. מהא דאמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן בכל ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו חוץ משמנה עשר דבר, לא אמרינן אלא בגדול הימנו. דהא תנן משנה שלימה בפסיקתא, אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אא\"כ גדול הימנו בחכמה ובמניין חלילה לי מליטול את השם להתיר הנידוי, רק יקבל עליו הדין וירצה חבירו ויתירו לו. ושלום שלמה בר יצחק:"
        ],
        [
            "וששאלתם: ראובן ושותפיו שנשבעו בספר התורה שלא יעכב איש חלקו של חברו מאחר שיסכימו לחלוק. ועכשיו הסכימו לחלוק, ומעכב ראובן משכונות בידו מן השותפות עד שיפדו. ושואלים אתם אם עבר על שבועתו אם לאו.",
            "יש חילוק בדבר זה ולא פירשתם ככל הצורך. אם כך נשבעו שמאחר שירצה אחד מהם לחלוק לא יהא חברו מעכב עליו, הרי עכב. ואם מפני שהוא משכון כלי שלם ואין להפסידו, אית דינא דגוד או אגוד, או יתנהו ביד נאמן עד שיפדה. ואם כך נשבעו שמאחר שיסכימו שניהם לחלוק לא יעכב אחד מהם חלק חברו, הרי בכלי זה לא הסכימו שניהם. ולא היתה שבועה זו אלא שלא יגלגל עליו לתפוס השותפות מחמת תביעה אחרת שיש לו עליו לפני השותפות או לאחר השותפות. וזה שלא עכבו אלא מחמת שלא נפדו, לא עבר על שבועתו. ומכל מקום מאחר שאומר שמעון שמצא בו עול ואינו נאמן לו עוד, ב\"ד כופין אותו לחלוק או לתת ביד נאמן ואתם תנו לבבכם לרדוף שלום, וראו כי בעוונינו לקו אותם שסביבותיכם מכה נחלה מאד. וכבר זוללים בין הגוים והשלום הוא יגרום לכם לעזר מן הצר ולא יוכל שטן לשלוט בכם. ושנו רבותינו גדול השלום שניתן בחלקן של צדיקים שנ' יבוא שלום וגו' ולא ניתן בחלקן של רשעים שנ' אין שלום אמר יי' לרשעים. ומי ששמו וברכתו שלום ישפות לכם שלום:"
        ],
        [
            "מי אנכי חדל אישים ושפל להכניס ראשי אצל הר גבוה ותלול, המחלק שלל לאגפיו בשורות [בשילוח] ענף ועשית פרי. ומה עלתה על לב רבינו הזקן ראש נדיבי פאתי יעקב ר' דורכל להזקיק צעיר לימים לענות על ריב אמר לי לבי מאשר יקרתי בעיניו מאז חבבני ובא להתפנק בבנו קטנו לתהות בקנקן ריקן. אולי לחכמה [אחכמה] להשיב נכוחה ויקרא מורי עלי, חכם בני [ושמח] לבי על הדברים הכתובים אני כותב לפניהם מה דעתי נוטה.",
            "לוי שהיה לו שותפות עם [האחים] ראובן [ושמעון], ומת ולו בת, והשיאוה אמה ואחיה ליהודה, בנו של ראובן, ופסקו לו בנדונייתא ליטול חצי חלקם באותו שותפות שיש להם עם אביו ושמעון אחיו. ושמעון זה נתמצע בדבר לשדך ביניהם ומת גם ראובן לאחר נישואי בנו. והנה השותפות רובו ביד [שמעון אחי] ראובן ותובעו יהודה בן ראובן חלקו, שזיכתה לו חמותו בשותפות. ושמעון משיבו: יש מן השותפות ביד חמותך ובנה, יביאו הם מה שבידם ולחלוק אני עמהם. אחזיק אני מה שבידי ולא אתן להם, ולא לבאי מרשותם כלום. אני אין לי שותפות עמך, צא ותבע נדונייך אצל חמותך ואצל הקבלנים שנתערבו עליה. וזה אומר: מאז נשאתי האשה ואתה ידעתה ונתמצעת בדבר זה, זכיתי בממון שפסקו לי ונעשיתי שותף ליטול [חלק שישי] ואם חמותי נוהגת עמך שלא כשורה, אין לך לעכב את שלי בשביל חלקך שבידה. שכשזכתני בממון היה רוב הממון ביד אבא ובידיך, ואין בידה אלא דבר מועט ולאחר מיכן השבחתו. ובשביל שבח הכא לאחר מיכן שאתה עורר עליה, תעכב את שלי שזכיתי בו קודם לכן. והיא סלקה עצמה מכל וכל ובאה לחשבון והוברר לה חלקה. ומי [יבריחם מחציי] בכל אשר הוא שם. כלך אתה אצלה ותבע תביעתך: וזה אומר: אם בשביל ששידכתי לך באשה, תאבד את זכותי להיות חמותך מחזקת במה שבידה, ואתה תבא [מכחה] ותטול חלקך משלי. לא כל [הימניך] ולחשבון לא באתי עמה, ושולטת היתה בשותפות באותו העת יותר מעתה.",
            "דעתי נוטה: אם נכנס ויוצא ונשא ונתן יהודה זה באותו שותפות ומתעסק בו בשביל עצמו עם שמעון כדרך שותפין. ושמעון ראוהו מכניס ומוציא והאמינו בממון ויצא ונכנס עמו, כבר קבלו שמעון להיות שותף עמו ואין יכול לומר אינך שותף לי. דגלי דעתא דשותפא אית ליה, ואע\"פ שמגיעו להפסד בדבר, על כרחו כבר קבלו עליו. ולא דמי לבני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות, ולא [עוד אלא אפילו] חמשה ועשו סיבולת דהתם איהו מפסיד להו, הכא לאו איהו שקיל מיניה מידי, האלמנה גוזלת את שניהם לפי דבריו. לפיכך צריך לחלוק ליה הששית במה שבידו, ועל הנותר ידינו עם האלמנה. אבל אם [לא] היה נכנס ויוצא ומתעסק עמו בשותפות מחמת עצמו, ובא עליו עכשיו מכח הרשאה שהרשתהו חמותו בחלקה ומכח שטרי פסקתא דבכמה אתה נותן לבנך כך וכך ועמדו וקדשו וקנו, ואמר זכיתי מאותה שעה ועל כרחך אני שותפך, וכל שכן שעל ידך נחתם דברינו להתקיים, אין זה טענה לזכות. אמת שזכה על ידי קידושין בממון בכל מקום שהוא בין להפסד בין לשכר, ושאין חמותו יכולה לחזור בה. ואם היה שמעון זה מעכבו בשביל עסק שהיה לו עם האלמנה ובנה מקידושין של זה, ולהלן ממון אחר, לא היה יכול לעכבו ולומר לו לאו בעל דברים דידי את. אבל עכשיו שמחמת טענה עצמו [אותו ממון] שבידה בא שמעון זה על יהודה, ואמר יש בידה כדי חלקה וחלקך, ולא כל הימנה להוריד אחרים תחתיה במתנתה לבא מכחה, ולהיות כח שלהן יפה מכח עצמה. טענה גדולה היא זו ולא עדיף מגברא דאתי מיניה. אילו באו האלמנה ובנה לחלק עם שמעון במה שבידו, כלום היו יכולין להחזיק במה שבידן ולומר לזה, חלוק אתה לנו. אף זה הבא ברשותם נכנס תחתיהן, ולא יפה כחו משלהן. שהרי שמעון זה לא קבלו עליו שותף לחלוק [עמו], [וחמותו] שזכתהו בחלקה, מה לו למחות, יבואו לחשבון ויטול חלקו וחלקה. ואע\"פ שערער זה מחמת שבח הבא לאחר מיכן, (היא) תביעה מוקדמת היא זו. ומאז שנשתתפו יחד נשתעבד כל הממון זה לזה, למלאות עודפו של זה את חסרונו של זה. דאמרי רבנן עיסקי להדדי משתעבדי, וכל זמן שלא חלקו היתה השותפות משועבדת לכל, שעל מנת כן קבלו מתחלה.",
            "[ומה] שטען יהודה שבאו עמה לחשבון לפני הנשואין ובירר לה חלקה, לא נתבררו הדברים ככל הצורך. אם טען שבאו לחשבון לדעת כמה מגיע לחלקה, ומה עולה חלק נדוניית בתה כדי לכותבו בכתובתה, ואותו חילוק שטען שסלקה עצמה מכל וכל, אינה חלוקה גמורה אלא נסתלקה מחלק ששי והמחתהו לחתנה והשותפות לא בטלה. בכל זה לא איבד שמעון את זכותו שלא קיבל עליו שותפתו, ולא נסתלקה החמות מליטול [ממה שביד] (ביד) שמעון, ושמעון ממה שבידה, ושיעבוד השותפות קיים כבתחלה.",
            "ואם כה טען שסלקה עצמה מן השותפות לגמרי, שבאו למיצוי החשבון ולא נמצא בידה אלא מחצית חלק בעלה ונסתלקה סלוק גמור בחלוקה, ואין לשמעון עוד במה שהשביחה כלום. [אילו] היה שמעון מודה, היו הדברים קיימין ואע\"פ שלא בעדים חלקו, דקיימא לן לא איברו סהדי אלא לשקרי אבל עכשיו שאין שמעון מודה, וטוען שלא היתה באותו חשבון, ישבע שלא נחלק אותו שותפות מדעת שניהם. ואינו יכול לומר לא אשבע לך, לאו בעל דברים דידי את. שאפילו אינו מודה שהיא שותפו בעל דינו הוא, דלא גרע מהבא בהרשאה, שמכח האלמנה ובנה הוא בא. ויש תימה, מאחר שהאלמנה ובנה בעיר ושלשתן שותפין בדבר, למה לא באו בדין ותחלוק היא במה שבידה. ויש לחוש לדין מרומה, שמא קנוניא היא בין חתן וחמותו להפסיד את שמעון ואת יורשי ראובן: וצורינו יצילנו מעונש הדין ויצא דין אמת לאמתו ואיש במקומו יבא בשלום: שלמה ב\"ר יצחק."
        ],
        [
            "כתב שן סלע ומצודה סלה ישכון ויתלונן שלאנן ושליו,, להעמיד נצח פינת מוסד מופלג ומופת הדור למשענת חסד. ותלו עליו כל כבוד תפוצות הגולה, הנסמכים עליו ומטוללים בכנפיו ומתהדרים במרום קיצו יער כרמילו, ראש ישיבת גאון יעקב רבי שלמה בר יצחק, שמו וזכרו לא יסוף ופריו לא יתום לחדשיו וכבר צמחו ארוכה ורפואה כחשק שני שמעיו: עזריאל בר' נתן ויוסף ברבי יהוד', צמאים לו לתשוקה רבה לצקת מים על צמא ונוזלים על יבשה, למען יוצק רוח על זרעו וברכה על צאצאיו לחלות את רבינו באנו לצאת פנאי לשעה להאיר עינינו בשנים ושלשה דברים אשר באו לידינו, ומורינו ורבינו יעמידנו על האמת ועל הנכוחה.",
            "[א] ילמדנו רבינו: האשה שעשתה שליח בעדים לקבל גטה ונתעצל השליח בשליחותו או נטרד, ואם אפשר ללכת למקום המגרש. מהו שתבטל שליחות הראשון ותמנה שליח זריז ומשובח. מי אמרינן מדאיפסק, אתי דבור ומבטל דבור, או דלמא זכות הוא לאדם שמוציא שנואתו מתוך ביתו וכיון דזכין לאדם שלא בפני עדים, מכי מינתה שליח הראשון לקבל גטה אי אפשר לחזור בה ולבטלו... יליף מרנא....",
            "[ב] ועוד יאיר עינינו: אשה העומדת כאן יכולה לימנת שליח במדינת הים לקבל גיטה מיד בעלה, אע\"פ שלא אמרה לו פה אל פה התקבל גטי אלא ע\"י כתב ודיוקנא מינת' שליח בעדים. אמנם מצאנו בהלכות גדולות לשון זה: עגונא דאתיא לבי דינא ואמרה, הוו עלי סהדי דפלוני דאיתיה במדינת הים שויתיה שליח לקבולה לה גטא מן בעלי. וכתבי' לבי דינא למדינת הים ומשויה ליה תו בעל לההוא שליח שליח לקבלה. וכתב גטא ויהיב ליה עד דנפל גטא לידא דשליח, אם נקרע או נשרף, מגרשא הדא עגונה. כך כתוב שם. עתה ידיענו רבי סוד דעתו ונמקו אשר עמו.",
            "[ג] ועוד יאיר עינינו: המשלח לחברו ע\"י ארמאי גדיים ועופות שחוטים בלא סימן וחותם מהו, אמרינן מותרין מההוא הרי שאבד גדייו ותרנגוליו בשוק כו'. ומסקנא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. אז נחמיר לחוש שמא הגוי שחטו, או לא נחוש, דהא קיימא לן חיתוכא דגוי מידע ידיע, כ\"ש דשחיטת גוי מידע ידיעא. בחסדו, אל יהי עליו למשא, כי פשעינו וחטאתינו לא נכחד בא מעשה לידינו והתרנו. והתלמידים מזזדדין בדבר. על שלשה אלה יעמידנו רבינו. כי על כן שכרנו זה עדיו ושלומו וברכתו וחייו יגדיל מלך ישראל אמן.",
            "[א] וזאת תשובתו שהשיב להם זה כמה שנים ויש ממנה להשיב ראיה. האשה שמינתה שליח בפני עדים במקום אחד ואמרה בפניהם הריני ממנה את פלוני שבמקום פלוני שליח לקבל גטי, והודיעו את השליח ונתרצה, שליחותו הוגנת. וכל שכן אשה זו שנטמעה בגוים ונאסרה עליו, שליחותה כשר בכך מכמה טעמים: האחד, מאחר שנאסרה עליו, זכות הוא לה שיוצאה מתחתיו. ואפי' לא מינתה שליח, ימסור הבעל הגט ליד מי שירצה ויאמר בלשון זה: זכה בגט זה לאשתי פלונית. והרי היא מגורשת מיד בקבלתו של זה. דתנן האומ' [תן] גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי, רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בגטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים, שזכין לו לאדם כו'. והא עבד דגמר לה לה מאשה, וכיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו ומקבלין, ואע\"פ שלא מינוהו העבד שליח. וה\"ה לאשה, היכ' דזכות הוא לה. דעבד לא קיימה ליה ביה טעם שליחות, אלא דגמר מאשה דכתיב בה שליחות, וקתני דכי האי גוונ' הוי שליחות.",
            "ועוד דבעא מיניה רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו. מי אמרינן כיון דסניא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, או דילמא זימנין דרחמא ליה. א\"ל תנית' חוששין לדבריה כו' כלו' איכא דרחמא ליה ואיכא דסני ליה. הלכך כי זכה לה ע\"י אחר שלא מדעתה מספיקינ' לה מגורשת ואינה מגורשת, ואם מת חולצת ולא מתיבמת. שמעינא מינה, דהיכא דודאי זכות הוא לה. כי הכא, מצי בעל לזכויי לה בלשון זכייה ואפי' לא מינתו ואף לשאר נשים שגרושיהן חובתן, כיון שאמרה בפני עדים, פלוני יהא שלוחי לקבל, גילתה את דעתה שהיא חפצה בגירושין מחמת איבה שביניהם. ומעתה זכות הוא לה ושלוחה גמור הוא מאחר שנתרצתה ליעשות שלוחה. דלמאי נחוש לה, דילמא כיון דלא ידעא ביה, אי צבי אי לא צבי, לא סמכה דעתה ולא הוי שליח. סתמא דמילתא לא משוי שליח אלא מאן דידעה ביה דעביד דעתה, או משום דרחים לה או משום מצוה, דכה\"ג טובא אשכחן גבי שלוחי הולכה. דההוא גברא דשדר גיטא לדבתייהו אמר ליה שליח לא ידענא ליה. אמר ליה זיל הבי נהליה לאבא בר מניומי, דההוא ידע לה וליתביה נהליה. אלמ' נעשה אבא שלוחו של זה הבעל, ואע\"פ שלא נדבר עמו פה אל פה והוי שליח. וטעם האוסרים איני יודע. ומ\"מ להרויח הדבר ילמדו את המגרש לומר לשונות הללו שתיהן, התקבל וזכי בגט זה לאשתו פלונית, דהוי שליח ממה נפשך. וצורינו יאיר עינינו בתורתו. שלמה בר יצחק.",
            "[ב] וזה אשר השיב רבינו על דבר אגרת שאלות של מעלה: כחי תש ופי נאלם מלספר תלאות העוברות עלי גל אחר גל. על כן רפה ידי מלכתוב לקרובי ר' עזריאל ולחביבי וריעי ר' יוסף תשובה על דבריהם בכתב ידי. והנני קורא מפי לאחד מאחי והוא כותב. הנני משיב להם על עסק הגט. כבר עברו שנים שנשאלתי על אשת איש שנשתמדה ימים רבים ונאסרה על בעלה, ולאחר ימים שבה מדעתה ולנהוג בדרכי ישראל. והוצרכה לגט, ובעלה במקום אחר, ואי אפשר לה אלא א\"כ תעשה שליח לקבלה אחד מבני העיר שבעלה שם. ונשאלתי על הדבר, ומה שהשיבותים צויתי לכתוב לכם כאן, ועודני עומד בדברי.",
            "וששאלתם: השליח הראשון שנתעצל בשליחותו והרי היא צריכה למנות לה שליח אחר. ועלה בלבם לומר, שמא זכות הוא לאדם שמוציא שנואתו מתוך ביתו וזכין לו לאדם שלא בפניו.",
            "תמהתי על שאלתם. וכי מה זיכתה זאת לבעלה על ידי השליח, והלא לעצמה עשאתו שליח ולא לבעלה. אין כאן משום זכין ולא משום חבין, שהרי אין השליח הזה קונה לבעל כלום אלא לה. ואפי' בגרושין זכות לבעל אין זה שלוחו לא לזכות ולא לחוב, וכ\"ש שאין הגרושין הללו זכות לו.",
            "[ג] על דבר העופות שהובאו שחוטין ביד הגוי בלא סימן וחותם, ובא מעשה לפניהם והתירו. אין לי ראיה להתיר, שכשנחלקו רבותינו על מי שאבדו גדייו ותרנגוליו ובא ומצאן שחוטין, לא נחלקו אלא במקום שכל הטבחים ישראל. ותדע, שהרי טעם המתיר לפי שרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן. ואם בעיר שרובה גוים אמרו, מה הטעם הזה. גוי, מה לי מומחה ומה לי אינו מומחה, שהרי שחיטתו נבילה. ואחרי שידענו שהערביים והרבה אומות שוחטין ואין שחיטת ישראל נכרת בין שחיטתן, לא מצינו שחלקו רבותינו בין ארמאי לארמאי. והם סמכו על חיתוכ' דגוי מידע ידיעי, בטוח אני שלא בא התקלה ע\"י בהמתן של צדיקים, וכ\"ש על צדיקים עצמם. ומכאן ואילך אל ינהיגו כן. וצורנו יעמידנו על האמת ועל הטוב. שלמה בר יצחק."
        ],
        [
            "משמי שלום, שלום ישאו לך, אתה יצחק היתום ויעמידו משפטיך על האמת והשלום. אנו החתומים למטה משיבך דבר על אודותיך, שאין דרכינו להיות עושים עצמנו כעורכי הדיינים ולהשיב חרץ המשפט לבעל הדין שלא לעבור בלא תשא שמע שוא אמנם להחזיק איש על שלו אשר הורישוהו מן השמים עד בא משפט, וטענה לגבותו מידו, אין עריכת הדיינים בזו. ועל כן אנו מודיעים לך בקצרה מה לעשות.",
            "אשר שאלת: על אשה אלמנה אשר נשאה אביך ולא ילדה לו, ושהה עמה כדברי חכמים עשר שנים ויותר, ונשא אחרת ויולדתה המינה ונפטר בחיי שתיהן. והיו לו בתים, וצוה לאשתו הראשונה לדור ימי אלמנותה באחד מהן ולאחר מיתה יהיו לבניו. ובקרוב ימיה למות השיאוה קרוביה עצה להשבע על כתובתה כדי להחזיק יורשיה אחריה בבית. ומתה, ועתה מחזיק בה בן אחיה",
            "וששאלת: אם אשה אילונית יש לה לתבוע כתובה אם לאו. קטן אתה ולא פירשו לך מה היא איילונית. ועלתה על רוחך כל אשה שאינ' יולדת איילונית היא. לא זו הדרך ולא זו העיר אין איילונית אלא שסימניה מוכיחים, וכל הנשים יש להן כתובה חוץ משמנו חכמים, עוברת על דת וחברותיה. אבל איילונית יש לה תוספות שמוסיף לה בעלה על מנה, הראוי לאלמנה מן התורה. שכך שנינו נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה, כגון איילונית ושניות מדברי סופרים, יש להן תוספת. ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה, אין להן לא כתובה ולא תוספות. ואשה עקרה לא הוזכרה להפסיד אפי' עקר כתובתה, שמא לא זכה להבנות ממנה.",
            "ועל הבית ששאלת: תדע, אם היא הכניסתו לבעלה או שייחדו וכתבו לה אביך בכתובתה, יפה החזיק המחזיק. ואם לא נכתב בכתובתה בשם מכיון שנפטר אביך נפלו הבתים בחזקתך וצריכה היא או יורשה לתובעך לדין. ובית דין יורידוה, או ישביעוה וישומו הבית בדמים ויתנו לה ויטלו שטר הכתובה מידה. או יכתבו שובר אם בבית דין החזיקה בבית בגיבוי כתובתה, הרי זכתה בו ויורשיה אחריה. ואם בינה לבית קרוביה נשבעה ובית דין לא החזיקוה בבית בשומא, עדיין הבית ברשותך ויורשיה צריכין לעורר עליך, ויראו בית דין שטר כתובתה ובית דין יעמידו אפוטרופוס עליך, בקי ויודע להפך בטענות זכותך וישאל על השבועה, כיצד נשבעה, ויעשו מה שיראו מן השמים. זרח בר אברהם. שלמה בר יצחק."
        ],
        [
            "מה יפית ומה נעמת עלי אהובי ויקירי כי דברי בו פיו הוצדרו חן, כששון מחבריך עשית חיל וכבוד, ואתה על כולם. וכן יאמר צור ישראל להרבות תורתך וכבודך ולהגדיל הדרו עליך, יקירי ונעימי ר' יצחק בר יצחק נעים צדיק בן צדיק, יהי רצון שמים להאריך ימיך ושנותך.",
            "ידוע תדע כי באת אגרתו לידי ומרוב חביבותו עיינתי בשאילותיו והנני משיבו כמקובלני מרבותי, וכמו שדעתי נוטה.",
            "על עסק דם בתולים אין להקל בדבר, דספיק' מיסתפק' להו לרבנן בתינוקת, כדאמ' הא דר' יוחנן וריש לקיש בתנוקת כו' וחשו רבנן בתנוקת, דשמא דם בתולים באים בצחצוחי זיבה, וכיון דמשום זבה היא, מה לי הגיע זמנה לראות ומה לי לא הגיע זמנה לראות, ומה לי גמר ומה לי לא גמר. שהרי מה שהתירו חכמים לגמור משום קולא, כדאמרינן אלא מעתה בעל נפש לא יגמור אלא א\"כ לבו נוקפו ופורש. ולפיכך קיי\"ל כדרב ושמואל דבועל בעילת מצוה ופורש אפי' בלא הגיע זמנו לראות, דתנוקת סתם קאמר."
        ],
        [
            "ועל כלי נחושת ששאלת: שיש בני אדם שמקילין בהן לשנותן מאיסורן ולהתירן על ידי הדחק ושפשוף מלא",
            "תמהתי, אם שמשו לפני חכמים, שהרי אמרו חכמים כבולעו כך פולטו. ואמרו חכמים כל שתשמישן בחמין, כגון היורות והקומקמוסין ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן. ואמרינן היכי עביד. אמר רב מניח יורה קטנה בתוך יורה גדולה, כי הא דהאי יורה דהוה ליה למר עוקבא כו'. כך הוא דרכן של כלי מתכות להתירן, בין לענין גיעולי גוים, בין לענין בשר בחלב, בין לענין חמץ בפסח: והני יורות נמי, אם לא נשתמש בהם מעולם אלא ע\"י צונן, מותרין בהדחה. ואם ידוע שלא נשתמש בהם מעולם בכלי ראשון, כגון בקדירה רותחת, שפעמים שאין לו עץ פרור ולפי שעה משים הכף שבידו בקדירה, ואם ברור לו בכך, הגעלתו בכלי שני. כדאמרינן לענין חמץ בפסח, ודאי הני קערות דתשמישן בכלי שני, כי נטיל [מיא] מן דודא [ושרי] (שרי) עלייהו, שפיר דמי. ואם נשתמש בהן כלל בכלי ראשון אין להם תקנה עד שיגעילו ברותחין בכלי ראשון, כדאמרינן כבולעו כך פולטו, בולעו בניצוצות, אף פולטו בניצוצות: וכלי עצם נמי בולעין ככלי מתכות והתרתן ככלי מתכות. דהכי אמרינן ואזדא רב נחמן לטעמיה דאמר רב נחמן כלי עצם ככלי מתכות דמי, מכלל דכלי עצם בר קבולי טומאה הוא. דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן אומר מה ת\"ל וכו' וכשם ששוין לענין טומאה, כך שוין לענין איסורא, דודאי בלעי בכלים. ועוד סתם כלי [תשמיש], ומעייל עצים. ואמרו אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכיני בפסחא כו', ומעייל להו לקתייהו ברותחין. והלכתא אידי ואידי ברותחין, ובכלי ראשון מכל הני טעמי אין התרתן אלא ברותחין, ואפילו לאכול הם צונן אע\"פ שמותרין בהדחה ובשפשוף מלח, הלכה ואין מורין כן [ואיסור] אין הוא לגזור ולא [להתיר בפני] העם דילמא אתי לזולזול', כדאמר התם, הואיל ואינם בני תורה, ובמקומות חשו חכמים לכך."
        ],
        [
            "ועל הנפולה ששאל. מפורש בתלמוד בהדיא דקתני והלכתא היכא דנפלה מן הגג דלא ידעה ועמדה, אינה צריכה מעת לעת אבל בדיקה בעי', הלכה אפילו בדיקה לא בעי'. ודאי כל זמן שאינה מהלכת צריכה בדיקה מן הדין למי שיודע לבדוק, אבל אנו אין אנו בקיאין",
            "ועוד שאמרת שכך כתוב בהלכות גדולות ויכולין לסמוך עליהן. והואיל וכך, בין נפולה בין דרוסה, אם שהתה י\"ב חודש מותרת כדאמ' והלכתא בזכר כל י\"ב חדש, בנקבה כל שאינה יולדת."
        ],
        [
            "ועל ששאל. על ראובן שבידו המשכון וטוען חמש סלעים הלויתיך. והלה אומר לא, כי הלויתני אלא שלש. הרשות ביד ראובן לישבע או להפך השבועה על שכנגדו, כי אין שינוי בין משכון לשאר תביעות, כי המוציא מחברו עליו הראיה. ומתוך שיכול לטעון עד כדי דמיו, חוץ מהלין מילי, שהן עשויין להשאיל ולהשכיר ושאין להם חזקה."
        ],
        [
            "וששאלת: על המשכון של גוי שהלך ישראל ולוה עליו מישראל אחר בריבית על שם הגוי. כך נראה בעיני שיש בו איסור, דקיימא לן שאין שליחות לגוי, לא שנא אינהו לדידן, לא שנא אינהו לדידהו. ואין בו היתר אלא לענין זה: שיאמר לו ישראל המלוה לישראל חברו קבל אתה אלו הפשיטים ותהיה אתה שלוחי להלוותם לאות גוי, כדי שיהא אותו ישראל המקבל שלוחו של ישראל זה ושלוחו של אדם כמותו. ואעפ\"כ נהגו רבים כך במקומות הללו לקבל סתם ולהלוות סתם, ואין רוח חכמים נוחה מהם. אבל אין כדי להפקיע הרבית, הואיל ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, וגוי אינו סומך על ישראל, מה שיתן לו הגוי מרבית יקבל הימנו. ומסתמ' אמרינן כיון דשניהם יודעי' דלצורך גוי הוא מותר לקבל הרבית. אבל אתה נעשה ערב, ערב למאן, אילימא כו'. והתם דיניה דגוי בתר ערבא אזיל, אבל הכא שווייה הך גוי שליח להאי ישראל למיזף מישראל חבריה, ולהכי שרי למישקל רבית מגוי. אבל שורת הדין לעשות לחיים ולשלום בקרב ישראל אמן: [סליקו להו תשובות שהושיבו לר' יצחק ב\"ר יצחק]."
        ],
        [
            "תוב שאילו מקמיה דין שתוף",
            "ראובן ושמעון אחין היו ושותפין ובא לוי וסרח אמו והשתתפו עמהם והתנו ביניהם לחלוק כל ריוח ומציאה שיבאו לשלשתם בין בפני זה בין שלא בפני זה לחלוק ביניהם ולשום הכל בשותפותן ויטלו ראובן ושמעון שני חלקים מן השותפות ומן רוחיהם, וכן לוי וסרח אמו חלק שלישי. ולוי זה נער היה ואינו יודע ובקי בטיב משא ומתן ואין דרכה של סרח אמו ליכנס וליצא. וטורח ראובן ושמעון בשותפות יותר ממנה וקבלו עליהם טורח השותפות והיו נאמנים לישא וליתן בכל עת שיתקיים ובלבד שתהא כל ההוצאה בהוצאות אכילה ושתייה [באמצע], לפי שטפולו של ראובן ושמעון היה יותר משל לוי וסרח אמו. וכשהיה לוי מתחיל לעסוק במשא ומתן ונשתכר במיעוטו במה שנשתכר בתוך השותפות ונתקיים השותפות בידו [בא] לחלוק השותפות כמו שהתנו ביניהם בתחילה ליטול איש חלקו. והשיבו [שמעון] אני מזומן לחלוק מה שבידינו בשוה איש כפי חלקו רק חובותינו הנתונים ביד גוים באמונה אי אפשר לחלוק, אך בא עמי והתקיע בידך מן הגוים כפי חלקך והוציאם. ענהו לוי איך אלך אחריהם ואיך אוציאם תחת ידיהם, אלא אתם פזרתם נאה הוא ויפה הוא וטוב הוא שתלך אתה ותוציאם שלא יעיזו פניהם נגדך שאתה הוא בעל חובם. נם לו שמעון לא אשתכר בטרחתי זה רק עדיין אטול הוצאתי מבאמצע כאשר עשיתי עד הנה, ואחר כך אטרח בכל כחי להוציאם ובלא דחוי כי מי יכריחני ליקח הוצאתי בתנאי ראשון כל זמן שמעורבות חובותינו לחלוק שלא נוכל להוציאם. דע לך כי אני תובע לך חלקי מכל מה שתשתכר לעולם בכל מקום כל זמן שמעורבות חובותינו להוציא טענו לוי אין רצוני שיתקיים עוד השותפות, והרי כבר התחלנו לחלוק קרוב לי' לטרין ומעתה ניתקו כל תנאי השותפות. וגם לא התנינו בתחילה להיות הוצאותנו באמצע ובידך לעכב המעות מלהוציאם עבור שהם על ידך ודע לך כי אני תובע לך חלקי מכל מה שתוציא שלא ברשותי מן הגוים מהיום והלאה.",
            "יורה המורה אם כח ללוי לחלוק ולנתק כח השותפות ואף כי כבר התחילו לחלוק. ואם ישלם שמעון ללוי כל מה שהוציא שלא ברשותו משעה שרצה לחלוק אחרי שהיה בידם כח לחלוק מה שהיה תחת ידם. או יש כח לשמעון לקיים שותפותם כבתחילה ויטול חלקו בריוח לוי ואף הוצאתו יטול באמצע. ולא כל הימנו דלוי לעכב עד שיצאו כל החובות לאור",
            "תשובה: הנני הנקוב למטה משיב לשואל פרי הצדק הישיש ר' אברהם יגדל שלומו עם שלום רעהו כאותם ועל שאלתם נתתי לב להקשיב והשיבותים כפי עניות דעתי לפי הדברים. דעתי נוטה שאין דברי שמעון נכונים להטיל עולו על האלמנה ובנה. על כרחם לא מצאנו בכל מקום שיהא שותף מעכב על חבירו לחלוק אלא אם כן קובע לו זמן מתחילה, מאחר שאין פרגמטיא למכור לפי שיצא לאור יחלוקו ומה שביד לוי אם כה יאמר שמעון אי אפשר שתשתכר עלי במכירי ואשלם לך משלי והרבית שעד הנה לכשאגבנו אתן חלקך ואשר מכאן ואילך הכל שלי, הרי דבריו נכונים. אבל לומר לו אם תתרצה אתה לך וגבה, אם לא תוכל ישוקעו בין הגוים, לא זה הדרך לעם קדוש ההולכים בתורת קדושים. מצווים ישראל על השב תשיבם לאחיך בכל צרכי חברות [וגופם] (גופם) ומוזהרים על לא תוכל להתעלם ואין לומר כאן שלי קודם, שהרי אין כאן היזק והפסד ויגבה ויטול שלו ושל חבירו. כי מי חלק אותן המעות ביד גוים, אין פרוטה יוצאה לאור שאין זוכה בה. ואף כי יאמר שמעון תמות נפשי עם פלשתים נפסיד שנינו, אין שומעין לו. שהרי הוא מסרם ביד גוים וביום שמסרן היה עליהם שומר שכר ועכשיו שאל בעל הפקדון אינו צריך להחזירם משלו משתבעו הבעלים, עכשיו שברשותו הוא ימתין לוי עד שיגבם שמעון מן הגוים ויחלוקו שניהם בשכר לאמצע. ועל שמעון לטרוח ולהוציאם לאור, שאפילו אונסין ששומר שכר פטור עליהם, מצינו שאם הוכר הגנב ויכול להוציאם הוא בדין מידו חייב השומר לבעלים לשמר והוא יחזור להוציא מיד הגנב. דאתמר נגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה נשבע ועושה עמו דין כלומר ישלם. ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע. ורבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע. ובכל מקום שנחלקו אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מהלכות יע\"ל קג\"ם, ואף אביי מודה בשומר שכר, וזה שומר שכר הוא והוא עצמו הפקידן כל שכן שעליו להוציאם מיד דובים ואריות ואין לו עוד ליטול שכר עליהם. אלא אם כן הוא מנהג העיר שהמלוה מעות על יד חבירו יותר לסרסור שליש או רביע או חומש ועל שמעון לחלק הרבית כפי מנהג העיר. אבל שאר דברים שנשתכרו שניהם אין לזה על זה כלום מיום שאמר לוי אי אפשי עוד בשותפות. וכל מה שהוציא שמעון מצרכי יציאתו משל לוי חייב להחזיר לו. ואם יתן לבו לסמוך על ממון חבירו ויברור לו שערים ממקום אחר."
        ],
        [
            "הנני צעיר שעל החתום נידון ביסורי חולי מוטל על ערס דווי [עת] היא לי עתה לבא בקצרה אשר לא כדת, כי תש כחי ואזלת ידי מלמשוך בעט סופר ולבן ביתי קראתי מפי שורות הללו, והוא כותבן אל אדוני ומורי אב תפארת הכהונה הרב ר' אברהם בר' מאיר הכהן. אני צעיר גידולי משרת בית אביו משיב שלום כתלמיד לרב ויראתי לעבור על פיו בראותי את הקצין הזה ר' יוסף עובר אצלם, הנני משיב דבר לאדוני כאשר ציוני.",
            "כתוב בשאילה: [קפילא ששגג] ובישל בשר בקדירה שבישל בה חלב ובכף אשר הערה בה הקדירה הגיס קדירה אחרת עם בשר ואין בנותן טעם מפני קטנה. והעידו ששמעו רביו שהיה בו איסור מטעם זה דקאמ' דהא דתנן בשחיטת חולין טיפת כו' הני מילי קודם שנעשה בשר בחלב, אבל לאחר שנעשה בשר בחלב אוסר אפי' משהו. והביא ראיה ממתניתין דע\"ז אילו אסורין ואסורין בכל שהו וקא חשיב בשר בחלב וקשיא ליה למור עלה מאי דקשיא ליה, ההוא דע\"ז ליכא לאוקמיה אלא בחתיכה של בשר בחלב שנתערבה בחתיכות של היתר ואינו מכירה דהא תלי טעמא משום דבר שבמנין שפיר קא קשיא למור, ודבריו מוכיחין למבין.",
            "ועל ידי היה מעשה כשהייתי למד תורה אצל רבינו ר' יצחק הלוי בשחיטת חולין ובכל מקום ששנוי שם בשר בחלב בנותן טעם, היה מלמדני שלא אלמוד הלכה מכאן, שהרי במסכ' ע\"ז שנינו בשר בחלב במשהו, ובעוד הייתי לפניו לא נתתי לב להבין בדבר ונסמכתי על דבריו. וכשבאתי לעירי והתבוננתי במס' ע\"ז והוקשה לי בכל הדברים אשר הוקשה לאדוני עתה שאי אפשר להעמידה אלא בחתיכה שנתערבה עם חתיכות ואינה ניכרת, שמרתי הדבר בלבי עד שחזרתי לוורמוישא ודנתי לפניו: למדתנו רבינו בשר בחלב במשהו והבאת לנו ראיה ממסכ' ע\"ז והתבוננתי בה ואין אנו [יכולין] ללמוד זאת משם. והביא הספר ונתיישב בדבר בפני וחזר בו. ובזו אני מעיד עלי שמים וארץ, והאדם הגדול הזה, וזה שכתב אדוני שהעידו אילו מפיו לומר שכל מקום ששנינו בשר בחלב בנותן טעם, הני מילי קודם שנעשה בשר בחלב אבל לאחר שנעשה בשר בחלב אוסר אפילו במשהו. תמיה אני, אם ראוהו בדבר זה לאיסור, כמו שאמרו. ואומר אני שתלמידים טעו בדבר אולי שמעו מפיו כדבר שהי' רגיל לשנות לתלמידיו בשר בחלב במשהו הני מילי לאחר שנעשה בשר בחלב, כי היכי דלא ליקשי להו מתניתין אמתניתין. והם סבורים לומר דההוא בכל שהוא במס' ע\"ז בנתינת טעם קאמר ולא התבוננו בדבר והרב לא הוצרך לפרש להם. ואם בפירוש הורה להם איסור בדבר, שמא בכך נאסרה משום בשר בחלב ואחר מכן נתנה בחלב רותח אסר להם. ויפה כיון, שכיון שנאסרה נעשית נבילה וכל הנפלט ממנה בין טעם בשר ובין טעם חלב, הבשר בשר נבילה והחלב חלב נבילה וכשנפלט ממנה חלב נבילה לתוך חלב היתר הוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו, אבל אם הגיס בה קדירה של בשר אם יש בה מים לבטל את הכף התבשיל מותר, ואעפ\"י שנפלט לתוכו בשר נבילה שבכף, דקיימא לן כל מין במינו ודבר אחר, סליק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וצורנו יאיר עינינו בתורתו."
        ],
        [
            "ועל החוט של ציצית שעושין ממנו הגדיל, ומיבעיא ליה לאחר שנעשה הגדיל ועדיין הוא ארוך מחבירו, מהו לפוסקו. כלום יש כאן משום תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן שפסולה, אין לחוש על זאת. דכי אמרינן תלאן ואחר כך כו' הני מילי בארבע חוטין, דאי לא פסיק להו הוו להו חד חוטא ואין כאן ציצית כלל. הילכך כי קשר קודם פסיקה הוה ליה עשייתו בפסלות, וכי הדר פסיק להו לאכשורי, יש כאן משום תעשה כמצותו, ולא מן העשוי כבר שלא כמצותו. ותחילת עשייתו צריכה שתהא בכשרות. אבל זה שאינו מצוה לפוסקו כי פסיק להו מאי תעשה איכא: גדיל בשתי לשונות שמעתיו חוטין של ערב עבין הארוגין בראש הטלית ובסופה. ל\"א חוטין של שתי שבצידי הטלית מיכן ומיכן, שלועזין צימוייש, ויש שקורין אורלייש. וקשר גודל מראש הצפורן עד פרק ראשון שבאמצע הגודל. ופרק שני שכתב אחי איני יודע איזו פרק הוא קורא שני והמקום יאיר עינינו בתורתו. שלמה בר יצחק."
        ],
        [
            "ועל חוט של כרך הנפסק אחר שנקשר ונתלה הציצית.",
            "כבר השיבותיו: שכך נוהגין. וכן נהגה הגברת אחותו של יצחק בר' מנחם, ומפיו שמעה. וטעם הפסול איני יודע, שאין תעשה ולא מן העשוי בכל מקום אלא שבשעת עשייתו לא נראה למצוה. כגון הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת דסוכה שסיככה במחובר שאינו ראוי ואחר קצצו פסולה. דקאמרי' צריך לנענע, ואם לא ניענע הוה ליה מן העשוי בפסלות. וכן החוטט בגדיש ולא היה שם חלל טפח במשך שבעה שכשנעשה הזה לא היה אהל. וכשהרחיב החלל אמרי' הוה ליה מן העשוי ופסול. וכן אם תלאן ואחר כך פיסק ראשי חוטין שלהן הוה ליה מן העשוי בפסלות, שכשנתלה על הציצית ונגמר עדיין כולו חוט אחד: ואם לא שתלה הטועה ברבינו יצחק נ\"ע הייתי אומר שטעה בזו, דתני ר' חייא הטיל לשתי קרנות בבת אחת כשירה. והוצרכנו להעמידה בפוסק ואחר כך קישר. הא קישר ואחר כך פסקן באמצעם להיבדל זה לקרנו וזה לקרנו פסולה. ואעפ\"י שראשי חוטין קודם קשירה נפסקו. וכבר קודם קשירה היו ארבעה חוטין אלא שארוכין היו כדי שתי קרנות, וקצרן לאחר עשייה פסל. ואם מכאן צלל במים אדירים העל חרם בידו, שזו בפסול נעשית דציצית הכנף כת' ולא ציצית כנפות. ונהי דבשעת פתיל דהיינו קודם קשירה לא בעינא כנף, בשעת ציצית מיהא בעינא כנף. אבל זה אע\"פ שהחוט ארוך הרי בהכשרתו נעשה שאפילו כל החוטין כולן ארוכין עשר אמות כשירה, ואוקימנא אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה. שלמה בר' יצחק."
        ],
        [
            "סדין של פשתן וציציו של פשתן כשר ציצית הכנף, הציצית בכנף משמע ממין כנף יהא ויש חולקין בדבר ואין ממש [בדבריהם], שאף בתשובות הגאונים מצא רבי כן. ואני שאלתי לו: אם יש משום כלאים בציצית של פשתן לכנף של צמר, ושל צמר בכנף של פשתן. ואמר לי: הן, דגזרו חכמים משום כסות לילה, אפילו בזמן שהן תכלת בציצית, סדין בציצית הכי נמי, האידנא גזרינן משום כסות לילה."
        ],
        [
            "ועל הנפנה קודם סעודה מצאתי ששאלו מרבינו שלמה בר יצחק: הנפנה קודם סעודה ונטל ידיו אם צריך ליטול פעם אחרת או לאו.",
            "ואמר להם: דבר זה שאלתי מרבינו יעקב בר יקר. ואמר לי צריך ליטול ולחזור וליטול, ומברך על הראשונה אשר יצר ועל השנייה על נטילת ידים. אבל סבירא לי דנטילה אחת עולה לכאן ולכאן [כי הא] דאמר רב בפרק כל הבשר נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו. והילכתא כוותיה. וראיה דבנטילה אחת סגי מדרב."
        ],
        [
            "ופעמים ראיתי את ר': כשמביאין לפניו בשר על חירותי, או בשר מבוסם, או ביצים מטוגנים בדבש, נוטל ומברך עליו את הכל קודם שיבצע המוציא: ואומר לי: זה חביב בעיני, יעתך את הפת, ונוח לי ליתן ברכותי לשבח את קוני באשר אני אוהב."
        ],
        [
            "אמר ר' כל המברך לאחר יין שבתוך הסעודה עד שלא יטול ידיו במים אחרונים הרי זה משובח. [שהיין הבא לאחר ברכת המזון אינן פוטרין ליין הבא בתוך הסעודה שהרי הפסיק בינתיים ואסוחי דעתא הוא. כדאמרי' בערבי פסחים כיון דאמרינ' הבו נברך אסור למשתי דאי לא אסוח דעתא ולא נמלח הוי, אמאי בריך איין שלאחר המזון בורא פרי הגפן, ליפטר ביין שבסעודה. הא למדת דיין [זה] לא קאי אלעיל כלל לכך מברכין עליו לפניו ולאחריו. אם כן יין דבסעודה במאי ליפטר לאחריו כיון דיין דברכת המזון לא פטר ליה. וברכת המזון גופיה [לא קאי] אמשקה אלא אמזונא: הרי עיניך רואות שצריך לברך איין דסעוד' לאחריו בסוף כל שתייתן, קודם שיטול]: וכבר ימים מקדם עמדנו על שולחן רבינו וחיזרנו עליו לברך אחר אותו היין. ונראה הלכה למעשה ולא רצה ליטול כתר לפנינו לקבוע הלכה לדורות. אבל מרגלא בפומיה כל העושה כן ינוחו ברכות על ראשו."
        ],
        [
            "ורש\"י ז\"ל כתב בתשובה: ואף בפרשה אין מברכין עליו."
        ],
        [
            "ראיתי בתשובות רש\"י: נראה לר' דאין מקבלין מים מבנו קטן בן ה' או ו' שנים. דבעיא כח דגברא וליכא"
        ],
        [
            "חולה מהו להתפלל: כך נ\"ל שאסו' להתפלל מפני שדעתו מטורף ואינו יכול להתפלל. וכך היה נוהג ר' בחליו שלא היה מתפלל אלא קורא ק\"ש בלבד דתניא אבוה דשמואל כי הוה באורחא לא הוה מצלי עד תלתא יומי, (כלו) [כלומר] כשבא מן הדרך לא היה מתפלל כל ג' ימים מטרח הדרך שלא היה יכול להתפלל.",
            "ועוד תניא שתוי אל יתפלל, אלמ' כל מי שנטרף דעתו אסו' לו להתפלל, אבל יכול לומר בקשות ותחנונים [ואסור] (אסור) להתחנן לשם שירפאנו ויעמידנו מחליו."
        ],
        [
            "והר\"ש ז\"ל כתב בתשובה: ויראו עינינו אסור לאומרה כל עיקר לפי שאינה כתובה בתלמוד והויא ברכה לבטלה"
        ],
        [
            "תשובת רש\"י: על עשרה שהתפללו ושמעו כולם ברכו וקדושה וכל התפילה, יכולין להמנות למניין אחר בשביל אחד שלא התפלל, כמו לחתן או לשלא השכים. ויכול אחד מהן להיות אפילו חזן ולהוציא החייב, כיון דהציבור מתפללין י\"ח. וחוזר הוא החזן וכופלו בשביל הקדושה. וא\"ת שהוא [כופלו] בשביל הקדושה ועדיין כולן מחוייבין בה. וי\"ל לא מצינו בכל התלמוד חיוב קדושה, אלא חביבה היא לנו, ואינו בפחות מי'. ועוד יש ראיה ממסכת סופרים ע\"כ."
        ],
        [
            "וששאלתם: כשחל יום טוב או ראש חודש באחד בשבת, מפני מה אין אומרים צדקתך כהררי אל בשבת במנחה: מפני שמקובלים אנו שמת משה רבינו בשבת. וכיון שהתפללו צבור תפלת מנחה בשבת, חל להיות מוצאי שבת ואומר צדוק הדין מפני כבודו של משה. וכשחל יום טוב או ראש חדש להיות במוצאי שבת נדחה צדקתך מפניה, שכבר חלו הם. דתנן רבנן מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה וחיילי יום טוב וראש חודש. ומיהא נמי איכא למילף, דתנן סוכה שבעה כיצד, גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אלא מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל [כבוד] יום טוב האחרון אלמא מן המנחה ולמעלה כיומא [דלמחר] דמי."
        ],
        [
            "שאלה: ולמה אין אומרים מזמור אחר שיש בספר תהלים, שהם כמה נאים לתפלה מיענך ה' ביום צרה. ואין אנו מזכירים בו שם אלקי אברהם ולא שם אלקי יצחק, אלא שם אלקי יעקב",
            "תשובה: אלא שביעקב כתיב העונה אותי ביום צרתי, ובמזמור זה כתיב יענך ה' ביום צרה. לפיכך אנו מזכירים זכות יעקב, מי שענה ביום צרתו הוא יענה לנו ביום צרתנו"
        ],
        [
            "ישראל שיש לו שוורים ומשכירן לגוי לחרוש עד אחר זמן וחורש בהן בשבת. זה שאלו בימי רש\"י. ויש שהתירו, אם הגוי קיבל עליו אחריות מיתה וגניבה ויוקרא וזולא דהוי לישראל כנכסי צאן ברזל. ויש אסרו בכל עניין, שאין הגוי רשאי למוכרן, ונקראת בהמת ישראל בכל מקום שהיא, וישראל מצווה על שביתת בהמתו."
        ],
        [
            "שאלתי לר': על פירות שאנו רגילין להטמין בחמין כמות שהן, כגון תפוחים ושאר פירות, אם מותר אם לאו.",
            "ואמר לן: מאחר שהן נאכלין כמות שהן חיין מותר להטמינן, ולא גרעו ממאכל בן דרוסאי, ואם נתבטלו אין בכך כלום. אבל שאינן נאכלין כשהן חיין, כגון ביצים, אסור להטמינן חיין אם לא נתבשלו תחילה כמאכל בן דרוסאי: ומה שטומנין החמין בתנור ונוהגין לטחות פי התנור בזבל לעכב החמימות ולאחר כך שוברין אותו למחרת, מותר לעשות כן. דאמרינן התם שובר אדם את החבית ואוכל ממנו גרוגרות בשבת."
        ],
        [
            "וזה השיב רבינו שלמה לר' שלמה מטורש: וששאלת הרוחץ במי נהר בשבת אם אסור לשפשף. לא מצינו בכל מקום שאסור לשפשף, שאין מלאכת כבוס בבעלי חיים, לא נאסרה רחיצה אלא מחמי חמין בשבת. וכשהביאו ראיה מיהא, ר' יוסף אומר יורד וטובל, ובלבד שלא ישפשף. לא כיוון חביבי את דבריו. שדברי ר' יוסף אינן בשבת ולא ביום הכפורים אלא אפי' בחול. ואצל מי שהיה שם כתוב על בשרו היא שנוייה. ואיסור השפשוף מפני מחיקת השם הוא. ואומר אני שהחליף אחי משנתו ורצה להביא ראיה מזו ששנינו הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל כדרכו ולערב ישפשף. והוינן בה, ולערב ישפשף, מה דהוה הוה. ואוקימנ' אימ' ומבערב ישפשף. ולמד אחי מכאן, אלמא שפשוף ביום הכפורים אסור. וההוא שפשוף בחמין הוא, דהא משום שלא יהא עליו דבר חוצץ קא עביד ליה. ואשמועינן שהיה אדם משפשף מערב יום הכפורים שלא יהא עליו דבר חוצץ, שאם יראה [קרי למחר] יטבול ויטהר."
        ],
        [
            "מה שאנו מסתכלין בצפורן נגד האור בהבדלה, מדרבא, שהיה מן האחרונים, ואמר יאותו ממש. וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסר לפונדיון",
            "ועוד מצאתי בברכות ירושלמיות בפרק אילו [דברים] אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. ר' יהודה בשם שמואל כדי שיהו הנשים טוות לאורו. א\"ר יוחנן כדי שתהא עינו רואה מה בכוס או מה בקערה. א\"ר חנינא כדי שיהא יודע להבחין בין מטבע למטבע. וזו היא הבחנה גדולה, שמסתכל ומבין בין צפורן לבשר, הרי זה כבין מטבע למטבע. וזו היא הניית האור, דבראיה בעלמא שעיניו רואות את הנר, לא קרינן בה יאותו, ולא כלום עד שיכיר לאורו שום דבר. והוא ניהו הכר גמור שמבין בנר, זו צפורן וזה בשר."
        ],
        [
            "פעם אחת הניחו עירובי תבשולין מערב יום טוב, למחר ביום ראשון מצאו את הפת לבדו שנשאר, והבשר שעמו שנאכל. והרצו הדברים לפני ר' [על] שלחנו, ואמר אילו לא בא הדבר לפנינו עד למחר לא תהא תקנה למחר בדבר. אבל עכשיו יש תקנה, דאמר רב מניח אדם עירובי תבשולין מיום טוב לחבירו ומתנה ולקח [ר'] בשר מן הקערה אשר בפניו ואחת מן הככרות, ואמר אם היום קודש ולמחר חול אין אנו צריכין לכך, ואם היום קדוש ולמחר חול [היום חול ולמחר קודש] הרי זה עירוב. בדין יהא שרי לנא לאפויי וכו'. וייחד לו [ר'] מקום."
        ],
        [
            "מעשה בבחור אחד שנשא אשה ועשו לו חופתו בבית רבינו שיחיה, וכל צרכי חופתו התקינו בבית אחר הסמוך לו, ושכחו ולא ערבו מערב שבת: ושאלו את ר', אמר יבוא אותו בעל הבית ויבטל אותו אצל ר'. אמ' לו, אם כן נמצא רשותי שלו ושלו שלי, ויהיו שתי רשויות כבתחלה: ושאלנו לר': מפני מה אתה מבטל רשותך אצלו. הנח לו לבעל הבית ויבטל רשותו אצלך, ויהיה הכל רשות אחד לטלטלו מזה לזה. אמר (ל) [להם]: כביטול רשותי אצלו, כך ביטול רשותו אצלי, שהצורך של שנינו הוא. שאף אותו בעל הבית נהנה מסעודת החתן ונצרך הוא לסעוד בסעודת החתן הנעשית בתוך [רשותו]. שאינו יכול לילך ולסעוד בתוך ביתו, שאין שם תבשיל אלא לחם וחבית של יין הכל מונחים ברשותי, ואף אני צריך למה שיש ברשותו. אבל אם אין הצורך אלא לאחד ממנו, כגון שאין אותו בעל הבית סועד בסעודה בתוך הבית, ונמצא הצורך שלי, היה לו לעשות לאותו בעל הבית לבטל את רשותו אצלי. לפי שהצורך שלי היה לו לעשות הבעל הבית על שלו. והוא אינו אלא כאורח וקא שתק דהוי ביטול. אבל אם אני מבטל רשותי אצלו להיות רשות אחד, אין זה ביטולו: וראייה לדבר מההוא מעשה דינוקא (דישתפוך) [דאישתפוך] חמימי דהוה בשיבבותא דרב, והיה לו לרב מים [חמים] בחצרו. אמר ליה רב לבני ביתו פנין ליה מאני בחצרי ליה ואיבטל חצירי ליה. ולא קאמר, יבא אותו בעל הבית ויבטל רשותו אצלי. ואם איתא, לבוטיל רשות של אותו בעל הבית דינוקא סגיא לידו, ויבא בעל הבית ויבטל לי רשותו, ולא היה צריך לבטל רשותו לפנות את כליו. וש\"מ דאין זה ביטול. וכן נראה בעיני ר' אשר ברכות יעטה אמן."
        ],
        [
            "השאלות שחולקין עליך לאמר מי שלא עירב בימי הפסח ולכל שבתות השנה שוב אינו יכול לערב לכל השנה. טעם החולקין לא פירשת, וגם איני יכול להבין מהיכן ראיה זו בידם. וכי מה הוזכר, והיכן הוזכר פסח לענין עירוב [יותר] מכל ימות השנה. אמנם הורגלו לעשות כן, לפי שהמצה אינה מתעפשת בחמין. ועוד שכולה העיסה למצות, הורגלו לשתף גם מצוה זו. והוא הדין לכל ימות השנה כל זמן שהאוכל קיים וראוי למאכל אדם סומכין עליו עד שיתמעט כשיעור או עד שיכלה, דתנן נתמעט האוכל מוסיף ומזכה באותה משנה שנינו הריני מערב לכל השבתות כלן. ועד כאן לא פליגי בעירובי תחומין, שפעמים שאין אדם רוצה שיהא ערובו לעולם, [אבל אצל עירובי חצרות לעולם] זכות הוא לו ודעתו שיהא העירובו לעולם. והחולק על כך ואין ראיה לדבריו בידו, אין רוח חכמים נוחה הימנו."
        ],
        [
            "וששאל מהו לילך אצל גוי המכירו ביום טוב וליטול ממנו אגודת עשב לבהמה, או תבן או עומרים, ואמר מה שאתה נוטל ממה שנשאר מהן כיוצא בהן, אני אתן לך את השאר למחר: דבר זה אפילו מישראל אסור, לפי שהוא אזכרת סכום המקח, דתנן הולך אדם אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשרה ביצים עשרים אגוזים, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו. רבי שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח. והני מילי בחנוני ישראל, אבל בחנוני גוי כיון שרגיל אצלו גזירה שמא יביא בשבילו מחוץ לתחום, והבא בשבילו חוץ לתחום אסור לטלטלו. וגבי בהמתו תניא גוי שליקט עשבים מאכיל ואחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. ומקשינן בה אמאי מאכיל אחריו ישראל. והאמר רב הונא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים דמשמע במחוברים לפי שהן מוכנין למאכל בהמה, אבל לא על גבי עשבים מוקצה הוא, כגון שתלושין ומונחין באוצרן שמוקצין הן, וגוי שליקט עשבים מוקצים הן [על הגליון: אצל] ישראל. ומתרצינן דקאים לה באפה ואזלא ואכלה אבל להאכיל בידים אסור, וכיון דבר מוקצה הוא אסור ליתן לבהמתו. הלכך הבא בשביל ישראל מחוץ לתחום אסור לו ליתן לבהמתו."
        ],
        [
            "[א] תשובות: הנני משיבך על אשר שאלת: מה דעתי נוטה על חיה ועוף הנצודים בי\"ט ראשון לאכלן בי\"ט שני ועל פירות מחוברין שנלקטו בי\"ט ראשון, מהו בשני ימים טובים של גליות: שמעתי מפי מורי ר' יצחק לוי שאסור ומפי קרובי ר' שלמה כמו' וסומכין על הלכות גדולות שכתוב בהן איסור ומביאין ראיה לדבריהן מדאמר ר' פפא הלכתא גוי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין ולערב נמי אסורי' בכדי שיעשו, ואומרים בכדי שיעשה, בראוי לעשיה משמע וזהו כן וראיה שבידם. ואני מקודם ששמעתי ראיתי שהיו נוהגים בהן כאן היתר, וגם מיום הבינותי בדברי תלמוד לבי נוטה אחרי המתירים. ואת מורי סבבתי תשובות ולא קבל, וגם ראיה אחת לא מצא לדבריו. ואני היו בידי כמה כמה טעמי התר, וגם מראיות שהבאתי לו טעם התר ולא קבל ודנתי לפניו. ההוא בר טביא דאתא לקמיה ריש גלותא דאיתצד בי\"ט ראשון ואישתחיט בי\"ט שני ר' נחמן ור' חסדא אכול מיניה דממה נפשך מותר, שאחד מן הימים חול. רב ששת לא אכל מיניה. ושחקו עליו חבריו לומר מה נעבוד לרב ששת דלא אכל בשר' טביא. א\"ל רב ששת היכי איכול דתני' וכן היה ר' יוסי אוסר בשני י\"ט [של גליות] ועושה אותן קדושה אחת והרי הן כיום ארוך. ושנייה ר' אשי ולא סמך אשינוייה. ואשכחיה ר' ששת לרבה בר שמואל וא\"ל תני מר מידי בקדושות א\"ל אין, תנינא מודה ר' יוסי בשני י\"ט של גליות שהן שתי קדושות ומותר להתנות על הכלכלה, וביצה שנולדה בזה אכלה בזה. א\"ל ר' ששת אי משכחת להו לא תימר' להו מידי, לפי שהיה בוש מהן שלא אכל. לפי דרכנו למדנו שחזר בו ר' ששת וקבל את משנת רבה בר שמואל. ואע\"ג דאיתמר במסקנא דהוא בר טביא לאו איתצודי איתצוד, לא להחמיר על הצודה בא אלא להקל ולומר [אפילו בו ביום] דאי בי\"ט שני הוי ומשום צידה, ביום ראשון לא הוה אסר ליה ר' ששת, דפשיטא ליה שהן שתי קדושות, וספק י\"ט וספק חול. דהא אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מי\"ט לחברו ומתנה. ואלו בשני ימים של ר\"ה שהן קדושה אחת אמרינן אמר רבינ' הוה יתיב קמיה דר' אשי חזייה דהוה עציב משום דלא אנח ערובי תבשילין א\"ל ננח מר האידנא, דהא אמר רבא מניח אדם וכו' א\"ל אימר דאמר רבא בשני י\"ט של גליות משום ספק הוא, ואפי' ידעינן בקביעא דירחא, נהגו בו ספק, כדשלחו מתם, הזהרו מנהג אבותיכם בידכם שהיו עושין שני ימים מספק הו' שלא נחלק אדם עליו וקם ליה רבינ' ורב אשי בשיטתי'.",
            "רב נמי בשיטתיה קם, דאיתמר ב' ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה. ובשני ימים טובים של ר\"ה דקדושה אחת הן אפי' בזמן שבית המקדש קיים היו עושין שני ימים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, אמר רב נולדה בזה אסורה בזה ופסקינן הלכתא כרב בהני תלתא בין לקולא בין לחומר', אלא הללו אינן ספק והללו הרי הן ספק. ומאחר שכן ספק, מאיזה טעם נאסור. אם ראשון קודם לשני חול, והנלקט בי\"ט מותר לערב בכדי שיעשו ויום ראשון חול, כ\"ש שמותרים בי\"ט של מחר. רב ששת שהיה אוסר את הצבי לא היה בידו טעם, אלא משום שהיה סבור שהן קדושה אחת, והרי פסקנו הלכתא כרב שעשאו ספק. וכשם שלא חלקנו בין ביצה לצידה ומחובר בשני ימים של ר\"ה שאסור, אף ביצה נדונת כמותן לאיסור, אף הם ידונו בשני ימים טובים של גליות כמותן להתר, דמאי חומרייהו מינה, ביצה דאורייתא היא ומשום הכנה. ואפי' למאן דאמר כרבנן דפירות הנושרים, לא אסיר אלא משום שמא יעלה ויתלוש וביצה ופירות הנושרים אוקימנא חדא גזירתא. ועוד א\"ר יוחנן עצים שנשרו מן הדקל אסור להסיקן בי\"ט. ואל תשיבני ביצה שהיה ר' יוחנן מתיר ביצה שנולדה לאוכלה בי\"ט, מ\"ט ביצה, דביומיה נמי חזי לגומעה ולא שרי ליה מר עד למחר, מידע ידעי דבת יומא אסיר כו'. מדקאמר אל תשיבני ביצה, מכלל דלא חמיר מחובר שנלקט מביצה שנולדה, דאי חמיר, מצי לאותוביה מביצה (שנולה) [שנולדה] דקילא מעצים דמובדין, דחמירי. ואי נחמיר צידה ומחובר מפני שלקטם גוי בידים, הא קיימינן דכל מידי דעביד בלאו אדעתא דישראל שרי, והכי סתמא אדעתא לזבוני גוים עבדי. ועוד רב פפא דאמר גוי שהביא דורון לישראל כו', י\"א סתמא קאמר, וחילק בין י\"ט ראשון לי\"ט שני שמותרין לערב בכדי שיעשו, ממה נפשך אם היום קדש הרי הלילה חול והרי המתיר בכדי שיעשו, ואע\"פ שהלילה הזה אינו ראוי לעשייה, אסורא בעשייה אינה אלא שמא היה חול הלילה קודם, וא\"כ הוא כ\"ש שהוא מותר. והמתנה מועלת [אלו] יבא אליהו ויאמר ראשון קדש והלילה חול, וצריך בכדי שיעשו. והא הנהו גננא דגזו להו גוים אסא. ויש ספרים שכתוב בהן ביומא טבא סתם, ואפי' למאן דגריס בי\"ט שני [האי] מעשה כי הוה, בי\"ט שני הוה, וה\"ה לי\"ט ראשון, דברים המותרים ואחרים נוהגין בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, אוקמיה ר' חסדא בכותאי ובבני מדינה דסרכי מילתא ומזלזלי, אבל ישראל בני תורה מותר להתיר בפניהם דבר התר... ולא יחיד אני בדבר כי מצאתי כן תשובת הגאונים ועכשיו אינה בידי ואחפשנה ואיגענה לידך... ואני איני כחולק על ישיבתו של רבי כי נוהגין איסור בהן עד שאזכה לחזור ולדון לפניו, יודה לדברי כאשר דנתי לפניו על עסקי... שהיה מלמדנו במשהו ולבסוף דנתי לפניו והודה לדברי.",
            "[ב] וששאלתם: שבת ויו\"ט מ\"ט דאמרינן קדושה אחת היא, ואינו רשאי לערב שתי רוחות. ואי קשיא לך, קסברי רבנן הואיל ושניהן קדושה גמורה ואסורין שניהן לילך חוץ לתחום, ואין היתר ביניהם, הרי הם כיום אחד. ומן הטעם הזה נאסרה ביצה. דפסקינן בה הלכה כרב דשבת ויו\"ט נולדה בזה אסורה בזה."
        ],
        [
            "ולא זכיתי לשאול את פי רבינו יעקב בדבר, כי נוהגין [היו בו] היתר במקומי, והיה לי הדבר פשוט. ולאחר פטירת ר', שמעתי שרבינו יצחק הלוי אוסר עד מוצאי יום טוב שיני, וכל אנשי עירו כמותו. וגם הלכות גדולות אוסרין [בו]. ודנתי לפניהן ולא הועיל לי. וכל טעמו אינו אלא מדנקיט בכדי שייעשו, בלילה הראוי ליעשות קאמר. ואני אומר צריך שימתין בכדי שייעשו, משום שמא היום קודם והלילה חול. ותדע מדלא קאמר ולערב של שיני אסורין בכדי שייעשו, לערב ראשון קאמר. ותשובת רבינו גרשום מאור הגולה מצאו כמותי: גם עתה בא לי כתב אחר מגוורמשא שצמ\"ה שבא לשם אדם גדול זקן ויושב בישיבה של רומי ושמו ר' קלונימוס ובקי בכל התלמוד והורה כן ונחלק [עליהן]."
        ],
        [
            "ואם יום טוב של פסח הוא ולש עיסה ביו\"ט כיצד יעשה. שאם יפריש תרומה ומברך עליה, לשורפה אינו יכול, שהרי אין שורפין קדשים ביום טוב. ואם תאמר שמעכבה עד לאחר יו\"ט ואחר כך שורפה, הרי היא באה לידי חימוץ ועובר עליה בבל יראה ובבל ימצא. אלא כיצד יעשה: יפריש אותה בלא ברכה מן העיסה ויעשה אותה עוגה קטנה ויאפה אותה עם שאר העוגות שיעשה מן העיסה. ולאחר אפייה יצרף כאחת בסל אחד או בקערה אחת העוגה והתרומה ונראה כאילו הן מחוברות ביחד, לפי שהסל מצרפן לחלה ואח\"כ יברך עליהן להפריש תרומה, ויצניעה עד לאחר יום טוב כשהיא אפוייה וישרוף אותה. ואם תאמר כשהיא בעיסה יברך עליה קודם אפייה ומפרישה ואח\"כ יאפה אותה וימתין עד לאחר יום טוב וישרוף אותה. אם היה עושה כן, אינו יכול לאפותה ביו\"ט לאחר שיקרא עליה שם, משום דהוה ליה מלאכה שלא לצורך הואיל ואינה נאכלת. אבל קודם ברכה יכול לאפות אותה, לפי שעדיין היא ראוייה לבעל הבית בשאר העיסה, ולא הויא אפייה שלא לצורך יום טוב. ויש שמפרישה מן העיסה ושורה אותה במים, וסבור הוא שלא תחמיץ כדברי בן בתירא, דא' שורה אותה במים ואין הלכה כמותו, דאמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר.",
            "ובשאר ימים טובים שאינן של פסח, שאין לחוש בהם משום חימוץ אם הוא משהא אותן עד לאחר יו\"ט, יברך עליה לאלתר ביו\"ט ומפרישה, ומשהא אותן עד לאחר יו\"ט ואח\"כ שורפן שאם חמצו אין בכך כלום. ואם נאפית העיסה ושכח ולא הפריש ממנה לא חלה ולא תרומה, בין ביום טוב בין בחול, יבצע מן העוגה לאחר אפייה ויברך כאילו הוא מפריש מן העיסה. שלמה ב\"ר יצחק."
        ],
        [
            "כן השיב הקדוש ר' יצחק בר' יהודה נ\"ע: במסכת ביצה חלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה. ואמאי וליתנה לכלבים.",
            "והשיב: מפני שמצינו במקום אחר לגבי תרומה שאכילת כלבים שריפה הוי ואין שורפין קדשים ביום טוב. והכא נמי גבי פסח איכא למימר משום הכי שורפין לפני השבת, דלא מצי למחר למיכלינהו לכלבים."
        ],
        [
            "היתה לו שפחה נכרית שלשה בפסח מצה לצורכה בלא נטילת תרומה ובלא מדידה. ונשאל לר' ואמר.",
            "חלה בזמן הזה שנוהגין מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, דמצוה הנוהגת בארץ היא וכל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ. וחלה הפוטרת בעיסה אינה אלא משום גזירה ואין אנו צריכין להפריש חלה מן העיסה שהיא אוכלת. שלא מצינו שגזרו רבנן ליטול חלה מן העיסה שהעבדים והשפחות אוכלין"
        ],
        [
            "כתב רבנו ר\"ש ז\"ל. אשה שלותה ככר של חמץ מחברתה לפני הפסח צריכה לפורעה לאחר הפסח. ואין כאן איסור משום חמץ שעבר עליו הפסח, שהרי לא היה בעין בשעת ביעור חמץ. ואם אינה פורעת, יש בו משום גזל ומשום לוה ואינו משלם, שנקרא רשע וכלוה מן המקום שנאמר לוה רשע ולא ישלם וגו'. ואין בזה איסור שהרי שנינו דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניי בשביעית לפני זמן הביעור ופרע [ופרעי] להו בשמינית לאחר זמן הביעור. וא\"ר יאות הן עבדין."
        ],
        [
            "מה היא הגרסא לענין חמץ בפסח, אם כתוב במשהו או לא?",
            "והגרסא האמתית שהעתקתי מרבותינו ורבותינו מרבותינו דור אחר דור עד חכמי התלמוד במימרא דרבא כך הוא: אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו כרב, שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון. וגם בנוסחאות בדוקות לגאונים הקדמונים קדושי עליון כך כתוב כמו שכתבנו, ע\"כ."
        ],
        [
            "השיב רש\"י: על מיני אורז הנקרא ריש, כי מותרים הם בפסח ואינו מחמשת המינים. ואף לדברי האומר שמבשלין אותו בארץ שגדל [בכלי גוים]. ושאלתי את פי אנשי הארץ ואמרו לי ח\"ו. ואפילו נתבשל, סתם כלי גוים אינן בני יומין."
        ],
        [
            "שאלו את ר': ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות, מהו שיאמר ישר' לגוי טול שבוע של פסח ואני אטול לאחר כך כנגדן.",
            "וא\"ר: מתנה ישראל קודם הפסח ונוטל ממנו דמים מאותו שבוע. ואינו דומה לישר' וגוי שיש להם שדה בשותפות, לא יאמר טול חלקך בשבת ואני אטול [חלקי] בחול. לפי שכל הטורח שהן טורחים בשדה לאמצע וכשזה עודר בשבת נמצא שטורח בשביל ישראל. אבל כאן כיון שנטל דמים מתחילה מותר. וכן ישראל שרגיל לקבל ככרות ממערופייא שלו בכל יום, בשבוע של פסח אינו מקבל, אבל מקבל לאחר הפסח מאותו שבוע עצמו."
        ],
        [
            "שאלו את ר': אם מותר ללוש בבצים בפסח, אם יש בהם משום חימוץ או לא. ולא אמר ר' בדבר לא איסור ולא היתר. איסור לא אמר, שאינו יודע אם דרך ביצים להחמיץ יותר ממים, שהרי אין לישה בלא מים ומים אין מחמצין את העיסה כל זמן שעסוקין בו. והיתר לא אמר, לפי שעיסה הנלושה בבצים עבה ונפוחה יותר משאר עיסה. ויש לחוש כי שמא דרך ביצים להחמיץ יותר ממים. ושמא הלש בבצים אי איפשר בלא חימוץ ואין בידו לשומרה מחימוץ כמו לישת מים. דאיכ' למאן דבעי לאוקומי בפסחים אין לשין ביין ושמן ודבש משום חימוץ. מכלל דאיכא מילתא דמחמעא יותר ממים ואי איפשר לשומרה מחימוץ אפילו בעודו עסוק בה. וכדומה אני, דמה שהעיסה נעשית עבה מפני הביצים, אין זה חימוץ, שאפילו עושין פת מפירורי פת נעשית עבה כמו כן."
        ],
        [
            "מעשה בא לפני ר' מחבית אחת שלאחר שהיתה מזופפת שמו בו קמח כדי לתקן היין. ושאלתי לר': אם יש בה אסור חמץ בפסח או לא. וענה לי: בתוך הפסח אסור ולאחר הפסח מותר. והשבתי לו: והלא חמץ שעבר עליו הפסח הוא. והביא ראיה לדבריו מיהא דאמר רב במסכת פסחים פ' כל שעה, אמר רב חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור, שלא בזמנו (לאחר הפסח) במינו אסור שלא במינו מותר וכו' עד שלא בזמנו שלא במינו אטו מינו לא גזר. ושמואל מתיר טפי דאמר בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר, שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר (כר' שמעון) דאמר לעיל חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר ולא כלום. ור' יוחנן אמר וכו' עד אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב, שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כר\"ש. וקפריך מי אמר רבא הכי כו' עד הני מילי בעיניה, אבל ע\"י תערובת מותר. והך חמץ ע\"י תערובת הוא נתערב ביין, ולהכי מותר אחר פסח: וגם יש כן אנשים ששוברין את קדרותם וקערותם, ואין רוצין להשתמש בהן לאחר פסח, ועושין כרב דאמר קדרות בפסח ישברו. ומביאין ראיות לדבריהן דאמר' הלכה כרב באיסורי ואין ר' מודה בדבר, דסבר ר' הכא לא אמרינן הלכה כרב, משום דחזינן בההיא דקתני אמר רבא הלכתא כר' שמעון דאמר חמץ שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר. והכי אמר לי מורי: דאמרי הלכה כרב באיסורי, היינו בדוכתי' דלא חזינן הלכה כמאן. אבל הכא חזינן בהדיא דהלכתא דמתיר ע\"י תערובת."
        ],
        [
            "מעשה בא לידי אני שלמה היצחקי: ששיגר לי גוי אחד עוגות וביצים בשמיני של פסח. ונכנס הגוי לחצר וקרא לאשתי, ואשתי שגרה אלי לבית הכנסת: והלכתי וציויתי לשמור הביצים בקרן זוית עד הערב, ולערב התרתים בכדי שיעשו אחר הזמן הזה. והלחם לא קבלתי, ורצה הגוי להפקירו אצל שכיניי ולא רציתי. דכיון שהרהינו אצלו נעשה חמץ ונאסר עלי ועל כל ישראל בהנאה ובאכילה"
        ],
        [
            "אבל בתשובות מצאתי: דשבועי לא צריך למימני עד סוף השבוע. אבל עם ימי השבוע עד שהגיעו לשבוע אין צריך למנות ולהזכיר שבועי. אלא כשיגיע לתשעה ימים יאמר שהם תשעה ימים. וכן כל השבוע עד שיגיע לארבעה עשר ימים שהם שני שבועות."
        ],
        [
            "תשובה מפי ר\"ש ע\"ה על ברכת זמן של יום שיני של ר\"ה נוהגין אנו במקומנו ובכל מקומות שעברתי לאומרו. ואין בשני ימים של ר\"ה [לשני ימים טובים של גליות אלא] לגבי ציד ומחובר לאסור את של זה בזה. והטעם לפי שאף בזמן ב\"ד היו עושין שני י\"ט בלא שום ספק ויום השיני היה עיקר י\"ט. ויום ראשון היו גומרין בקדושה דלא ליתי לזלזולי לשנה הבאה, ואהא מנהגא סמכינן. ולעניין זמן מה נפשך, אי ספיקא נינהו נימא זמן, ואי אמנהגא דב\"ד (ק) [קא] סמכינן שהיו נוהגין אותו קדש ולמחר קדש, גם כן אומ' זמן. דהא מיום שיני היו מונין כל המועדות, והוא עיקר החג."
        ],
        [
            "עוד מצאתי תשובה אחרת בשמו שחזר בו ופסק שלא לברך זמן ביום טוב שני כלל. וזה נוסח לשונו: אומרין זמן ביום שני של ראש השנה. כי יש שהיו אומרים שאין לאומרו משום דקדושה אחד הן לענין ביצה. ולאו מילתא היא, אלא ודאי צריך לאומרו. ועתה נראה לי, שאין צריך לומר זמן אלא ביום ראשון בלבד ככל ימים טובים."
        ],
        [
            "תוב שאילו מיקמיה: מה ראו לדחות המועדים משום ערבה שלא תארע בשבת, ולא הקפידו על שופר ולולב. והלא עיקר מצות לולב ביום ראשון כדכתיב בקרא והשאר אינן אלא זיכר למקדש. ועוד היכן מצאו בעלי סוד העיבור סמך וסעד בדברי סופרים שהעמידו דבריהם במקום כרת לדחות פסח ושאר מועדים עליה. והרי בימי חכמים היתה ערבה בשביעי דוחה שבת כמו לולב בראשון כדמפרש בסוכה, והוינן התם אי הכי שאר יומי נמי לידחו, גזירה שמא יעבירנו וכו'. ועוד פרכינן האידנא נמי לידחו לא ידעינן בקביעא דירחא. הלכך אי איקלע מועד דלבטלו ולא לידחי שבת. ולא מצינו רמז לומר דלצרכו רבנן לדחות היום ממקומו, לא משום לולב בראשון ולא משום ערבה בשביעי, כמו שמצינו ביום הכפורים דעברוהו לאלול ודחוהו משום מתייא וירקייא.",
            "והשיבנו רבינו: על כרחינו אי אפשר שלא נקבע ראש השנה בשבת ויבא סוכות נמי בשבת. שאם לא כן לכשיבא מולד תשרי בחמישי [הי\"ח] ובו ביום אי אפשר לקובעו מפני הדחיה, ולא בששי מפני יום כיפור שיבא בראשון, ולא בשבת לדבריך משום תקנת שופר ולולב, ולא בראשון מפני תקנת ערבה. ונמצא דחוי ד' ימים, והללו ד' ימים מה תהא עליהן ובמה ידחו ובמה ימלאו. הואיל ואי אפשר, יש לסמוך עליהם מוטב לקובעה [בשבת] וידחה שופר ולולב יום אחד, שהרי יש להם תשלומין למחרתם, ולא תדחה [ערבה] של שביעי שאין לה תשלומין. וכדאמר התם ערבה בשביעי מאי טעמא דחיא שבת טפי משאר יומי. ומשנינן כדי לפרסמה שהיא מן התורה, תורה שבעל פה, דעשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. ועל דבר זה סמכו הראשונים והשגיחו עליה לעשות לה סעד וסייג. כך קבלתי מפי מורי הקדוש: (ומתוך) חיבת העיקר נוהגין הטעם אפרשנו עוד קצר ובאר: הקפידו רבותינו מסדרי העיבור לדחות ראש השנה משום ערבה ולא דחוהו מחמת עצמו כשהוא בא בשבת ובטל בו שופר ולולב בטל בעיקרו החג הראשון. שאם כן לכשיבא בחמישי [הי\"ח] בו אי אפשר לקובעו מפני דחיית י\"ח, ולא בששי מפני יום כיפור שיבא בראשון, ולא בשבת לדבריך משום תקנת שופר ולולב, ולא בראשון משום תקנת ערבה. נמצא דחוי ג' ימים ויותר. והשתא קדים ואתי סיהרא [תלתא יומי, ולא נראה לכל החכמים לקרותו ראש חדש, מאחר שרחק מיום מולדו] כל כך. כי ההוא דאמר בערכים אין [פוחתים] מד' חדשים המעוברים [בשנה]. ולא נראה [לחכמים לעבר יותר] על ח', משום דקדים ואתי סיהרא תלתי יומי ותמה עלמא. לפיכך הואיל ואי אפשר, סמכו רבותינו על זה ואמרו מוטב לקובעו בשבת וידחה שופר ולולב שהוא מן התורה, ולא תדחה ערבה שהיא הלכה למשה מסיני. שהרי בזמן שהמקדש קיים עשו לה חיזוק יותר משל תורה. כדאמר התם ערבה בשביעי מאי טעמא דחיא שבת טפי משאר יומי. ומשנינן כדי לפרסמה שהיא מן התורה שבעל פה דעשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. ומיהו האידנא לא דחייא שבת כדאמר התם לא ידעינן בקיבעא דירחא דחינן מקמיה, ותו לא מידי."
        ],
        [
            "שאלתי את פי מורי צדק: על חדשי העיבורים שאנו עושין מלאין כדגרסינן [התם] וכך אנו נוהגין בגולה משום רבינו, לעולם אחד מלא ואחד חסר עד שיודע לך שהוקבע ר\"ח בזמנו. דאדר שיני לעולם חסר כמשפטו, שבט מלא אדר חסר. וכשאנו עושין שני אדרים, הראשון הסמוך לשבט הוא עיבור לשנה. שכן אי אתה קורא את המגילה ולא השמעת את השקלים עד אדר השיני, דקיימא לן כמאן דאמר מצוות הנוהגות בשיני אינן נוהגות בראשון. והילכתא כרבנן דאמרו כמה עיבור שנה שלשים יום. ודינו להיות מכ\"ט [יום] וחצי כדין המולד, הרי ז' חצאי יום שהיו עיבורין מדחין הקביעות ממקום המולד, שעל ידי אחד מלא ואחד חסר היו באין כאחד, אבל הן מאחרין הקביעות הרבה לאחר המולד: ועוד על מרחשון וכסליו שהמליאין רבין על החסירין, ששמעתי אומרין שזהו מנהג והילוך שלנו שלשה ושלשה מחזורין שבעולם. בראשון יש ט' מליאין וה' חסירין והשאר כסדרן. ובשיני [יש] לו ה' מליאין וה' חסירין והשאר כסדרן. והשלישי כבראשון ט' מליאין וה' חסירין. נמצא שהמחזור מדחה הקביעות לפניו, אותן ד' ימים שהמליאין רבים יותר מכנגד [על] החסירים, [ועוד] ז' חצאי יום של עיבורים, הרי ז' ימים וחצי שהקביעות נדחה ממקום מולדו. ואיך יתכן לעולם שיבואו עוד הקביעות והמולד בו ביום. אתמהא.",
            "והשיבני ר' [רבינו]: הרי יש לך כנגדן התש\"צגין של כל שנה ושנה שלאחר שכלו [כסליו] חדשי השנה באחד מלא ואחד חסר. נמשך המולד ונכנס ביומו של קביעות כדי שיעור של תשצ\"גין השנה, פעמים עד שתי ידותיו של יום, פעמים עד חציו, עד שלישו, עד רביעו ומאחרין המולד ונקדם הקביעות והתש\"צגין של מחזור, כולן עושין קרוב לז' ימים. הרי איחור זה [של מועד על ידי התש\"צגין עולה לך כנגד איחור הקביעות] של מולד מרחשון וכסליו והעיבורין. ועל ידי כן משוין זה את זה לעולם עד שאין נפרדין זה מזה יותר מזה"
        ],
        [
            "לולב שלא נאגד רק אגד אחד כשר כר' יהודה דיליף קיחה קיחה מאגודת אזוב ולא מצינו שם מניין אגדין וברוב סגי. אבל מצינו בשלש לנוי, משום זה אלי ואנויהו: שלמה בר יצחק."
        ],
        [
            "ועל היקף שבכל ימות החג נשאל רבינו נ\"ע וכן השיב: שכתב על ההיקף שבכל ימות החג, שיש חלוקין ואומרין אם אין לולב אין היקף, ויש או' יש היקף אע\"פ שאין לולב מצוי: אני כבר נשאלתי על זה כמה שנים והשיבותי כדברי האו' יש היקף. ושגיתי בה, שדימיתי דכי איתותב רב יוסף ממתניתא דחיבוט ערבה, אכולה מילתא איתותב, בין בהא דאמר ערבה לאו בנטילה, בין דאמר היקף אחת שבכל יום ושבע של שביעי בלולב. ואמרתי אחרי שהושב רב יוסף, ושמעינן דבערבה הוה הוא היקף. אלמא לא הוזכר לולב לעיניין היקף אלא ערבה. ואמור רבנן דלא עבדינן לה האידנא שבעה זכר למקדש. לפיכך דימיתי שהיקף זה שאנו מקיפין בכל יום לא חובה הוא עלינו אלא בענין זכר למקדש לערבה שבע מנהג בעלמא הוא. ולולב לא מחייבו ולא פוטרו, שהרי אין לולב בהיקף: [אבל עתה יישר כחו של אחי שלמדתי מפלפולו. ויש לומר שלא לחנם הנהיגו הראשונים בלולב היקף], קסברי מחוורתא היא, כי אתותב רב יוסף מהא מתניתא [אהא דאמר ערבה בזקיפה], ולא בנטילה אתותב, ושמעינן מינה דבנטילה, אבל מילתא אחריתי דאמ' היקף דמתני' בלולב, וכן אמ' ר' אלעזר, בדוכתיה קיימי, וההיקף בלולב הוה. וכיון שהוטל עלינו חובה לעשות ללולב זכר למקדש שבעה, הנהיגו להקיף בו כל שבעה זכר למקדש, ואם אין לולב אין היקף. וכן [נראין] הדברים, וחוזרני בו מבראשונה. שלמה בר' יצחק."
        ],
        [
            "וששאלתם: בחולו של מועד אם אסור לסרוק ראשו אם לאו. מותר לחוף ולסרוק ראשו בחולו של מועד, שאף בשבת וביום טוב נחלקו בו אבל במועד מותר. כי האיך נראה לאסר הדבר משום תלישת שער, השתא גלוח במועד [מותר] לבא מבית השביה ועל כל אדם לא נאסר, אלא כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולים."
        ],
        [
            "וששאלתם: מהו להתחיל לקיטת ענבים ודריכתן בגת בחולו של מועד. כדבר האבד דמי ומותר, מהא דרב הונא חצדי ליה חצדא בחולא דמועד ומסקנא דהא דתניא במחובר אפילו כולו אבוד אסור, יחידאה הוא. ועוד דרב חצדי ליה חצדא ואיקפד שמואל, דחצדי דחיטי הוו ולא פסיד. אבל עינבי וודאי פסידן משום דמכחש כחשי כי שבק להו. ועוד כשמתחילין לבצור את הכרמים ונותנים רשות ליכנס בהן, כל מי שאינו בוצר כרמו וודאי הוה דבר האבוד ומותר לבצור ולדורכן בגת."
        ],
        [
            "וששאלתם: מהו לשכור גוים לכתחילה במועד להוליך קורות עצי בנין ממקום למקום כדי שלא יאבדו: מותר לעשות כן, ובלבד שיכול לעשות בצנעה עושה, ואם לאו שאינו יכול לעשות בצנעה יעשה כמו שיוכל. כדתנן מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד. ואמרינן רב יוסף הוו ליה הנהו כשורי עיילינהו ביממא וכו'."
        ],
        [
            "וששאלתם: ישראל שהשכיר פועלים קודם הרגל לבנות לו בניין כולו והתחילו לבנותו קודם יום טוב ולא הספיקו לגמור במועד, שוב לא יהו גומרין וכבר הוא בכולן אבוד ונגנב: כך דעתי נוטה: שאסור להניח ולגמור במועד דאמ' מקבלי קיבולת בתוך בתחום אסור. דכי אזלו אותם בני העיר וחזו לגוי דקא עביד עבידתיה דישראל ביום טוב אמרי האי ישראל יהיב עבידתיה ביומא טבא ונפיק מינה חורבה ולא ידעי דקיבלה גוי מישראל מקמי יום טוב. מישמע דכי אסר כאן שמואל במלאכה שידועה שהיא של ישר' אבל חוץ לתחום קאמ' לשמואל דמותר במקום שאין רגילי' ישר' לבוא שם. ואמ' ר' פפא אי איכא מתא דישר' דרין שם ומקרבא להתם אסו' דחזו ליה בני ההוא מתא. ומסקנא בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלו מדוכתא לדוכתא אפי' חוץ לתחום אסור. ואמרינן מור זוטרא בריה דרב נתן בנו ליה אפדנא במועד מקבלי קיבולת חוץ לתחום. אקלעו רב ורב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עאל לגוה, דקסברי אפי' חוץ לתחום אסור דרגילי למיזל להתם."
        ],
        [
            "וששאלתם: מהו לתקן פרסות סוסים בחולו של מועד בנגרי ברזל, דכי נזדמן לו דרך בחולו של מועד, יש לומר כדבר האבד דמי ושרי על ידי אומן גוי לצורך המועד: כל הני מותר במקום שנהגו, אבל ליתן כלים לכובס גוי וליתן כלים לגוי אומן לתופרן מתחלה, קיבולת הוי ואסור."
        ],
        [
            "מעשה בא לפני ר', ששכח החזן וקראו ארבעה בפרשת ראש חדש שבא בחנוכה, כמו שרגילין לקרות ארבעה בשאר חדשים.",
            "ואמר ר': אם לא היה ספר תורה של חנוכה מוצא מן הארון לא היה צריך לקרות חמישי בשל חנוכה. דהא הילכתא אין משגיחין בחנוכה ובפורים כל עיקר, כלומר אם לא קרא כל עיקר בפרשת חנוכה ובפורים אין לחוש. אבל עתה שהוציא שתי תורות, משום פגמו של ספר תורה שני, צריך להעמיד חמישי ולקרות פרשת חנוכה, שלא יאמרו אותו ספר תורה שיני פגום הוא, לפיכך החזירוהו בלא קרייה. ואין לומר שהרביעי עצמו יקרא בו בשל חנוכה קודם שיחתום בספר תורה ראשון בפרשת ראש חדש, דהוה ליה מדלג, ואין מדלגין בתורה בשני עיניינין. אבל הרביעי מאחר שקרא בשל ראש חדש יחתום וירד, והחמישי יעלה אחריו ויקרא בתורה שנייה, דמוטב שתבטל הא דאמרינן בחנוכה ובפורים אין פוחתין ואין מוסיפין [עליהן], ואל ייפגם ספר תורה. ואחר שקרא בספר תורה אסור לקרות בו פעם שנייה, משום ברכה לבטלה. מלבד הכהן שלאחר שבירך וקרא, עומד ומברך וקורא במקום לוי. דאמר מר אין שם לוי קורא כהן פעם שנייה"
        ],
        [
            "מעשה שהיה ואירע פורים באחד בשבת וקדמו להתענות בחמישי בשבת וכן עמא דבר: ובאתה אשה אחת לפני ר' שהיה לה לרכוב אחר השלטונה. ושאלה [אם] איפשר שתתענה למחר ותאכל היום מפני טורח הדרך. ואמר ר' אעפ\"י שאין [זה] תענית ציבור קבוע, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, אלא שנהגו העם כן שהרי אותם תעניות שהתענה מרדכי בשושן בפסח התענה ג' ימים דכת' ויעבר מרדכי ואמרי' במגילה שעבר יום ראשון של פסח בתענית. ואי משום דברי הצומות וזעקתם דכתיב בקרא לאו היינו קבלת צום לדורות. דא\"כ וצעקתם נמי, מאי צעקה לדורות אנו צועקים חס ושלום. אלא הכי קאמר על דברי הצומות וזעקתם והצרות שעברו עליהם בימי המן, קבלו עליהם היהודים פורים זכר לניסים: מכל מקום אסור לו לאדם להיות פורש מן הציבור, כדאמרי' בפ\"ק דיבמות לא תתגודדו, לא תעשו מצות אגודות אגודות: ויש פרושים שאע\"פ שמתענין בחמישי עם הציבור חוזרין ומתענין למחר כדי לסמוך התענית לפורים שכן הוא דינו. הואיל ואי איפשר לו בשבת יעשה בערב שבת. ור' קורא עליהם [והכסיל] בחשך הולך. מפני שהוא עצמו אינו אלא מנהג [שעושין] זכר לדבר, והן מחמירין לעשותו במקומו כאילו הוא קבוע מן התורה. וכיון שהורגלו רבים בחמשי [דיו] בכך. ולכך נהגו בחמישי לפי שאין מתענין ערב שבת."
        ],
        [
            "ולעיניין ברכה כך השיב רבינו שלמה מ\"כ.",
            "ועל מקרא מגילה אני אומר, בין שהן עשרה בין שאינם עשרה, צריך לברך לפניה ולאחריה. ואחד מוציא כל השומעים ידי חובתם: ויש חלוקים עלי ואומרים שאין מברכין בפחות מעשרה. שלמה בר' יצחק."
        ],
        [
            "וזה הוסד לפני רבינו תנוח נפשו בצרור החיים: איש יהודי וגו', וכן ומרדכי יצא, ליהודים, כי מרדכי היהודי, שנהגו העם לאומרו בפה א' בשעת קריית מגילה אינה חובה ואינו מנהג אלא שמחת תינוקת. אבל מקרא של י\"ג מדות שנהגו העם לאומרו בשעת קריית ספר תורה בתענית ציבור. מנהג כשר הוא. לפי שהן דברי [חינונים] וסליחות, והן הן י\"ג מדות שאינן חוזרות ריקם ודרך הוא ששליח ציבור מתחיל בפסוק ושותק כדי לרמז לציבור לאומרו. ולא מפני שיהא חובה כן. וכן נהגו העם לומר וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו."
        ],
        [
            "ראינו בנ\"א שנוהגין לחלק מתנות בפורים לעבדים ולשפחות העומדים בבתי ישראל. והיה הדבר קשה בעיני ר' כקוצים, לפי שלשון ומתנות לאביונים, בישראל נאמר ולא בגוים. והנותן לגוים גוזל לעניים ומראה בעצמו כאילו הוא מקיים עכשיו [מצוות] ומתנות לאביונים הנאמרה באביוני ישראל. ולפי שמתחילה התחילו עניים המתביישין לשלוח תינוקות שלהם ביד גויות מניקות להחזיר תינוקות על פתחיהן של ישראל, נהגו לתת אף לשפחות ולמניקות שלא לצורך תינוקות. ואין ר' נוהג [היתר] בדבר. ולדברי ר' טוב ממנו הזורק אבן [על הגליון: צרור] לים, שמראה שמתנות היום נעשו אף לגוים. וקורא ר' עליו וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל, שהרבה המקום זהב לישראל להביאו לעבודת המשכן, וכשבא להם מעשה העגל ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם: משל לאדם שהיה מקבל אורחים, באו אורחי ישראל וקיבלם, באו אורחי גוים וקיבלם, איבד את הראשונה, וזהו שאומרים עליו שוטה הוא ודרכו בכך. אף זה הנותן מתנות לגוים בפורים איבד מתנות שנתן לאביונים, שאינו מראה כעושה לשם שמים, אלא כעושה שדרכו בכך."
        ],
        [
            "בתשובת ר' שלמה ב\"ר יצחק כתוב: אסור לטבח לגלות הסימנין בראש הגדי ולהניח הבשר והעור מכאן ומכאן, ואח\"כ חותך בית הסימנים נמי. אם כולם חתך אינו מוציא את הבהמה מידי נבילה. הא חתך אח\"כ את הסימנים לא עשה שחיטה מפורעת ומגולה פרע כדתניא מולק שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט. ואמרינן מולק בסכין מטמא וכו'. אמר ר' הונא מפני שהוא מחליד ואע\"פ שמולק והשחיטה מגולה למעלה."
        ],
        [
            "השוחט בסכין, אם יש פגימה בראשו למעלה או למטה, אע\"פ שיש בו הכשר שחיטה שלא במקום פגם, אסור לשחוט בו לכתחילה, ואפילו אורכו [גדול]. דתנן השוחט במגל יד, כגון ששחט בגב המגל, שחיטה כשרה ותני עלה השוחט, דיעבד אין לכתחלה לא, דילמא אתי למעבד באידך גיסא שיש שם פגימות. וכ\"ש בסכין, שהפגימה באותו צד שהוא שוחט בו, איכא למיגזר דילמא מישתמיט בידיה ואתי למיעבד במקום הפגימה, לפיכך אין שוחטים. וכדברי ר', אפי' הוא מונע משמחת יו\"ט שאין לו סכין בלא פגימה, אפי' הכי לכתחלה לא. וגם בסדר ברייתא של חולין מצא רבי סמך, דתני השוחט בסכין פגומה, ומשמע נמי דיעבד ולא לכתחילה: מפי הרב וכן היה נוהג."
        ],
        [
            "רבי בודק סכינו אפילו לעוף, שמא בעור נפגמה. וכן הורה לו רבו הזקן הלכה למעשה, שהביא לפניו ר' סכין אחת לאחר שחיטת העוף ובדקה ר' יעקב וחזר ובדקה ואמר: אין זו פגימה אלא חורפו של סכין, שקורין אשפרא. ושאל לו רבי: אם היתה פגימה, מה תהא עליה. ואמר לו: נבלה, דאפילו בעוף חיישינן לבעור נפגמה. וכן היה דרכו של ר' ז\"ל לבדוק בין כל יונה ויונה לאכשורי בתרייתא, שאם תמצא פגימה באחרונה לא תפסל אלא האחרון: ומעשה בא לידי אשר, שבדק והשחיז יפה עד י' פעמים, ולאחר שחיטת התרנגולת בדקה בצפורן ולא חגרה בה. והיה לבו מגמגם עד שהצצה בשמש לנגד עיניו ונדמה לו שם פגימה והראתה לר'. וחזר ובדק ואמר: ודאי פגימה היא זו וטרפה לו."
        ],
        [
            "והתרנגולת כבר היתה מלוגה בכלי שני כמשפטה. ולאחר מליגתה חזרו והחמו אותן מי מליגה על האור ושפכום שנית על התרנגולת בכלי שני. כי כן דרך לעשות כדי לייפות העוף, שקורין רפריר. ובאתי ודנתי לפניו: פשיטא לי, דאותו כלי שני שמלגו בה תחילה לא נאסר. דהואיל וכלי שני אינו מבשל, לא נבלע כלום מטעם הנבלה. אבל אותו כלי אחרון שחזרו והחמו בו כדי המליגה מהן ואמר לי ר': אם שטפו הבית השחיטה קודם שמלגוהו בחמין, הרי אותו המין בלא איסור, וכי הוחמו שנית לא בלע אלא היתר. ואם לא שטפוהו, הרי הדיחו אותן מי מליגה הדם של בית שחיטה, וכשהוחמו שוב על האור בלע הכלי את המים של איסור, שבלולים הם בדם."
        ],
        [
            "ושאלתי לו: והמליגה ראשונה עצמה אי אפשר לה בלא שטיפת צואר קודם. ואמר לי: הואיל ואין כלי שני מבשל, אין צריך לו הדחה. שאפילו החמין שבכלי שני מדיחין לדם, אין בכך כלום, מאחר שאין בהם כח לבשל. אבל מפני מליגה זו שחוזרין ומחמין אותן מים עצמן, אם דם הצואר מודח בהן, יש לחוש לבליעת אותו כלי שבלע מים ודם מעורבין."
        ],
        [
            "ועל המליגה עצמה שאלתיו: היאך אנו שופכין הקילוח של רותחים על העוף בכלי שני. נהי דכלי שני אינו מבשל שהרי דופניו קרים הם, מכל מקום הנצוק של רתיחה ששופכין בשטיפה על העוף הרך, מבשל רוב בשרו ודמו עמו: והשיבני ר' מ\"כ והא אין מרתיחין אותן כ\"כ אלא פושרין.",
            "ואמרתי לר': הרי מי שלפניו עופות הרבה למלוג מרתיחין ביותר, כדי למולגן ביחד. והדבר נראה, שהרי העור כוויץ ונפשט מעל הבשר מכח קילוח הרתיחה שנופל עליו, וא\"כ נתת דבריך לשיעורין ואני מצאתי בסדר בשר על גבי גחלים שצריך ליתן תחילה [החמין] בכלי שני ואח\"כ נותנים לתוכו העוף למלגו. ור' א' לי נ\"ע יפה סידר המסדר ויישר כחו. וגם אני כן היה בלבי... [דאין מולגין אותן אלא בכלי שני]."
        ],
        [
            "ההוא ראש ורגלים של כבש שנתבשלו בפארור ונמלח הראש והרגלים לא נמלחו: ושאלו את ר': ואמרו שאף קדירה היתה מבשלת אצל הפארור מלאה בשר. והיה השמש ממרס בכף הפארור והקדירה: ואמר ר': שהכל אסור, אף הבשר שבקדירה. שדם הרגלים כדם האיברים, מידי דהוה אבשר בעלמא. ולשער בששים אי איפשר, שמאחר שדם בלוע בבשר הוה ליה רגלים לכל חד וחד חתיכה דאיסורא, הילכך הכל אסור."
        ],
        [
            "והלב בין שמבושל ובין שניצלה, בין תלוש בין מחובר, כשר העוף. [ובלבד שלא יהא הנקב שמעל הלב פתוח, אלא סתום וסגור], לפי כשהוא מתחמם, מצמית ועוצר הדם שבתוכו, ואינו פולט כשאינו פתוח הלב כלל. ותו אמרינן במסכת חולין הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו, קורעו לאחר בישולו ומותר. [אבל היה הלב פתוח מלמעלה במקום קנה הלב במקום תלישתו ובישלו עם הדם שבתוכו אסור. לפי שהדם יוצא דרך הנקב ואוסר כל המאכל, אם אין ששים כנגד הלב עצמו לשער בו]."
        ],
        [
            "ומעשה בא לפני ר': מקדירה שהיו מבשלין בה דייסא ושמו בו שומן של אווז שבתוך בני מעיים שקורין אלו\"לא שלא היה מלוח. והתירו ר' מהא דאמרינן בשחיטות חולין לא מחזיקינין דם בבני מעיים וכו'."
        ],
        [
            "ראיתי בבית ר' שהיה בביתו בשר שנמלח ויצא המינה קצת ציר והניחוה בקערה אחת. לאחר שנמלחה לילה אחת, למחר מצאת הקערה שלימה ממי מלח שיצא ממנה. ושאלו את פי ר' אם אסורה או מותרת. ואמר: מותרת, שאין זה אלא לחלוחית הבשר"
        ],
        [
            "שאל בחור אחד לרבנו על דם דגים. והשיב לו: שאין בו איסור מן התורה אבל חכמים עשו חזוק וסייג לאסור דם דגים שכנסו במסכת בכורות ולא אסרו אלא מוכנס, גזירה שמא יאמר הרואה פלוני אוכל דם בהמתו. אבל מי שיש לו דג שופע דם, ואם דעתו יפה, אפילו הדחה אינו צריך."
        ],
        [
            "ולענין ששאלת על הזוזין שבעדשים והיתושים שבכלוסים רעה משולחת היא במקומות הללו. אבל אין אנו נוהגי' (אסור) [איסור] לא במאכל ולא בקדרה. דתניא בשלהי פ' אלו טרפות השרץ השורץ על הארץ להוציא את הזיזים שבעדשים ואת היתושים שבכלוסים. וידוע וברור הוא שלא התליעו אלא באביהן ולא נודע אי פירשו וחזרו או לא והוי להו ספק ספיקא ושריין. וסמכינן אהא דתנן דמותרין להוציא את הזיזי' והייתושים שבפנים. ולא דמיין הני לתמרי דרובייהו מתליעי' באביהן. ולהכי אמ' רב הונא הני תמרי דכדא לבתר י\"ב ירחי שתא שרי, דלגבי תמרים פריך תני חדא על הארץ להוציא תולעים שבתמרי' ושבגרוגרות, ותניא אידך על הארץ לרבות תולעי' שבעקרי זתים ושבעקרי גפנים אבל זיזין ויתושין שרן. אבל היכא דבשלן ויצאו לחוץ אינהו גופיהו אסירי ואם מתים הן אסירי מספק, דבעי רב יוסף פירשה ומתה מהו תיקו, וכל תיקו דאיסו' לחומר'. ואמטו להכי הן עצמן אסורי' בין שהן שלמים בין שהן מרוסקי' אבל המאכל אינו אסור אלא בס' דאין בריה וחתיכה אוסרי' המאכל אלא בס'. דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידי' בזמן שמכירין אותו בנותן טעם והרוטב בנותן טע' ובהני ליכא איסורא לא במאכל ולא בקדרה. ואע\"ג דאיכא למימר שהרבה נימוקו במאכל, לא מחזקינן איסורא אלא מי שלבו נוקפו ובעל נפש כדאי הוא לפרוש מן המאכל. ועוד שנפשו של אדם קצה מהן ומצות פרישות יש כאן, אבל איסורא ליכא לא במאכל ולא בקדרה מכל הני טעמי. אבל מן הדין הוא שצריך לבוררן יפה יפה קודם נתינתן בקדרה ויתן אותן במים צוננים ואותן שיפרישו יעלו על המים ויקחם וישליכם, והשאר ישים בקדרה או ישימם במים רותחין בקדרה, כדי שלא יפרישו וימותו במהרה."
        ],
        [
            "תשובת לשון רש\"י: והשתא לא בדקינן י\"ח טריפות שמנו חכמים כגון נפולה, שבורה, נטולה כו'. ואפילו טריפות הריאה לא הוה בדקינן, אי לא דשכיחא. ומיהו היכא דנאבדה הריאה אזלינן בתר רובא וכשירה. ואין מפרסמין אלא לצנועין."
        ],
        [
            "כנף עוף שנשבר: השיב רש\"י: הכנף לא מטריף, אך חותכו מן הפרק ומשליך לפי שהוא אסור משום אבר מן החי: נשבר הכנף עם כל העוף מותר באכילה. אבל אם נשבר למעלה מצד הגוף חיישינן לריאה שמא נקבה וצריך בדיקה. וכיצא בודקין אותה: מביאין שפופה של קנה דקה ומניחין בקנה בריאה ונופחין, אם נפחה כשרה, ואם לאיו טרפה."
        ],
        [
            "עוד שאלו לר' על כבשה ופרה שהיו טרפות והיו חולבות אותן, מה לעשות באותו חלב ובאותן גבינות בעודן בחיים. והשיב: אין בידינו להתיר על דבר שנעשה מאותן כבשות ופרות בתוך ג' ימים. ומביא ראיה מפ' אלו טריפות אבל קודם ג' ימים היה מתיר. וכן פסק ה\"ג דטפי מג' ימים אין לנו לאסור. והכי קאמרי' האי חיותא דאשתחיט ונמצא טריפה שרי למיכל מכמכא דעבדי' מינה מקמי ג' יומי דנעמיד בהמה על חזקתה והשתא הוא דנטרפה, כדאמרי' בנדה דהיכא דליכא אלא חדא ריעותא דטרפה היא לפניך, הלכך העמד הגוף על חזקתו. והכי אמרי' בכתובות גבי עד שלא אירסתיך וכו' מוקמי' לה בחזקת כשרות, הכא נמי אמרי' דהשתא מטרפא. וי\"מ שכמה טריפות אנו אוסרי' מספק משו' חומרא בעלמא, וא\"כ הוי ספק ספיקא, ספק אם היא טרפה אם לאו, ואת\"ל טרפה היא, אימור הטריפות לא בא אלא קודם ג' ימים שנשחטה. ופשיט דהגבינות מותרים, ויש אוסרי' אותן עד י\"ב חדש ואנן לא ס\"ל הכי: (וכן כתב רבי' ברוך שיש להתיר אותן הגבינות ולסמוך על דברי רבי' שמואל. ויש או' דוקא שנמצא טרפה בסרכא, דאז מתירי' הגבינות אבל בטרפות אחר לא. ופוק חזי מה עמא דבר)."
        ],
        [
            "דברי רבינו על המגיס שבוחשין בה קדירות בשר שבחשו בה קדירת חלב, או מגיס קדירת חלב שבחשו בה קדירת בשר. אם כשהיא לחה בחשו בה (קדיר) [קדירת] בשר, כגון שתי קדירות ששופתות ע\"ג כירה אחת של חלב ואחת של בשר ונתנו של זו לתוך זו, הואיל ולחה היא חזינן כמה הכניס מן הכף לתוך הקדירה אחת של בשר, וכל מה שהכניס בה מן הכף נעשה חתיכת איסור היא עצמה, הכף שיעור מה שהכניס ומשערינן בס' להאי שיעור כף שהכניס. ואם יבשה היא שלא בחשו בה היום קדירת חלב משערינן בששים, במה דפלטה בקדירה, הבקיאין בדבר. ואמר לנו רבינו תבא ברכה על המחמיר על עצמו ויאסור זו וזו, אשר כמדומה שאין שיודע לשער ולידע."
        ],
        [
            "ועוד השיבו: [כף] הנאסרת משום בשר בחלב, הנפלט ממנה בין טעם בשר בין טעם חלב, הבשר בשר נבילה והחלב חלב נבילה. ואם נפלט ממנה בחלב היתר או בבשר [היתר] מין במינו הוא ובמשהו: והראש והרגלים אם נקרא מין במינו עם שאר בשר, כתב בתשובה ע\"כ."
        ],
        [
            "רבינו שלמה זצ\"ל שמע מרבו על ר' יהודה כהן בר' מאיר, שהיה אומר דריחא מלתא. ור' אליעזר בן גילו חולק ומורה דלאו מלתא. והתיר הפת לאכול עם הבשר אע\"פ שנאפה עמו בתנור טפילה של גבינה. וכן הלכה וכן עמא דבר."
        ],
        [
            "[וששאלת] על תרנגולין שנתבשלו שלמי' והציאום ובשלו עוד אחרי' באותו מרק והוציאום, ושוב בשלו אחרים באותו קיפה (על הגליון: מרק) עד שנתבשלו בו ס' תרנגולין. לסוף מצאו לב או כבד דבוק באחת מהן ואין ידוע מאי זה בשול היא, שכלן נתערבו, אם הקיפה שנתבשלו בה כלן מצרפתן ובטיל בס' או לא. ואם אסור לב או כבד הנמצא בעוף מבושל או צלי, ואיך שיעורו בנפרד או דבוק?",
            "כך דעתי נוטה: כיון שנמצא כבד דבק באחד מהן ודאי כלן אסורי' כדאמרי' טפת חלב שנפלה על חתיכת בשר החתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות בזמן שאין שם ס' חתיכות, אף כאן כשנמצא כבד דבוק באחת מהן נעשית נבלה ואוסרת כל העופות הראשונים שנתבשלו בהקיפה ג\"כ הכל נעשה כנבלה. לפי' בין הראשוני' בין האחרוני' אסורי' ואין הקיפה מצרפתן לפי שהקיפה עצמה נעשית נבלה...."
        ],
        [
            "כבד שנתבשל עם חתיכות הרבה ואין בחתיכות ששים בו לבטל טעמו, אסר כל החתיכות כולן אפי' הן אלף מפני שהן מינה. חתיכתו, שנדבק הכבד בה, מין בשר הוא וכן שאר החתיכות. ואע\"פ שהאיסור מחמת דם בא, הרי נעשת נבלה. ואם אינו דבוק, וחתיכות הרבה אתו, לא אסר אלא כדי טעמו, מפני שהכבד אוסרת ואינה נאסרת שעשויה לפלוט ואינה חוזרת ובולעת, ונאסרת בנותן טעם. ואם היה שם מתחילת בשולו עד שליקתו ששים לבטל טעמו, אין לחוש לא לבליעתו ולא לפליטתו, והוא עצמו מותר. הלכך כבד נפרד, מבושל או שלוק עם חתיכות, ויש שם ששים בו הכל מותר.",
            "ותמה אני הואיל והכבד עצמו התר, היה לנו לשער במאי דנפיק מיניה, דכי אמרינן בדידיה משערינן כשהחתיכה איסור. ואף לר' נדמה כן, אלא שאין רוצה להתיר, אי לאו דאיכא ששים בדידיה.",
            "ומעשה בא לפני ר' בכבד שאינו דבוק ואסר אע\"פ שהיו שם ששים, מפני שמין במינו לא בטיל. וכשנזכר לאותה ששנינו הכבד אוסרת ואינה נאסרת, אמר לי ככל הדברים אשר פרשתי. וכי משערינן אילפס בקדירה גופא משערינן וכן ר' נוהג. וכשאינו דבוק, ונתבשל עם שאר חתיכות בשר, כולן מועילות לבטלו ולא הוי מין במינו, מפני שהכבד כולו דם גמור הוא, אבל התורה התירתו. אבל דבוק בחתיכה ונתבשל עם שאר חתיכות, חתיכה עצמה נעשת נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה.",
            "ומעשה בא לפני ר' בלב דבוק. ושער ר' דם שבו בששים בחתיכה שנדבק בה והתיר. דלא אמרינן חתיכ' עצמה נעשת נבלה אלא בשנתן בה טעם. עזריאל ברבי נתן."
        ],
        [
            "חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, אף אם יודע שאין בדיר בהמה טמאה, אסור. ועל זה נאמר ופורץ גדר ישכנו נחש."
        ],
        [
            "משמו של רבנא [שלמה] בר יצחק: על טהרת כלים, אל משמעתו סרתי בספקות שלו בדקתי ומצאתי כתוב: כשמטהרין את הלכים, כגון קערות וכפות ושאר כלים, אינו צריך שיהי' הכלי שעל האור מטוהר קודם לכן: כה דיבר אלי רבינו מ\"כ מפיו ואני כתבתי על הספר בדיו, אני יעקב בר שמשון (המד): ופעמים רבות ראיתי רבינו עושה כן. ואני עשיתי כן לפניו פעמים רבות. והנני כותב לך טעמו של דבר ששמעתי מפי רבינו."
        ],
        [
            "מעשה בגוי אחד שהוציא ברזא מן החבית ולא החזירה בשוגג, שלא היה בקי בענין (יהו) [יהודים] והתיר [ר'] לשתות מה שבתוך החבית. ובלבד שתהא הברזא קצרה, שלא תהא הברזא עוברת עוביו של חור תוך חבית. וראה משכשך ליה בשמועה להוציאה, והוה ליה יין נסך. ולניצוק חבור לא חיישינן, דכי האי גונא לא הוי ניצוק חבור, כדמוכח בע\"ז ומה שנפל למטה ודאי אסור, דנגע אע\"פ שלא נתכוון לנסך אסור בשתיה, כדאמר' בע\"ז ההוא דסליק לוליבא ונגע לוליבא ביין ואסר ליה בשתייה, וכן אמ\"ר אבל אם בא גוי ונגע ביין ולא נתכוון לשום נגיעת יין, שלא היה יודע אם היה יין או לא מותר אפילו בשתייה וכההוא דר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי דהוו יתבי וקא שתו חמרא. אתא ההוא גברא ואמר ליה, [תא אשקינן] לבתר דרימא חמרא גוי לכסא איגלאי מילתא דגוי הוה ושריוה למשתי ההוא חמרא. דאמר רב אי סלקא דעתיה דרבנן כי הני חמרא שתו, דאמרי ליה לגוי, [תא אשקינן] אלמא דבשלא נתכוון לשם יין מותר."
        ],
        [
            "תשובת רש\"י: ר' שלמה השיב לר' שמעיה: על היין ששכחה הגברת מפתחות המרתף עיוה\"כ. וצריכנו להיות כל היום בביהכ\"נ. ופעמים הרבה היתה הגברת יוצאת מביה\"כ לביתה וגם בני הבית היוצאים מביהכ\"נ לבית וחוזרים. והשפחה היתה סוגרת פתח הבית כאשר צותה הגברת ובאו גנבים וגזלנים. וליל המחרת שאלה הגברת המפתח אמרה השפחה מצאתיו היום סמוך לערב. והיו שם חביות פתוחות וסתומות ומבורזות בברזא. ושאינם מבורזות מראה בעין שהם מותרות, שאם נמצאת הגויה בתוך המרתף היו הפתוחות והסתומות מותרות [אסורות] אבל מבורזות היה נראה שלא נחשדו הנוצרים לנסך יין ואינם יודעין בטוב לנסך כלל, שאין אדוקין כמו ארמאים שהיו משכשכין אצבעותיהם ביין לע\"ז. אבל עתה לא נחשדו על כך למזוג ולשתות, דאע\"פ דיש רשעים שעושין כן, בפני ישראל הם עושין, אבל שלא בפניו לא חשו חכמים לזה שיהיה גוי מתכוין לעבור ישראל על דתו. כדאמרינן התם קוסטא דמודייתא סלימא קיטמא דחמרא בארבע ליומא, אלמא במידי דלא אהני ליה לא חשוד. ועוד אמרינן הלכה לעיל מינך.",
            "ועוד אחרת ישראל וגוי שותפין בשתי קדירות על כירה א' לא חשו חכמים לדבר דלמא בזמן שישראל אפיה ושדיה ליה גוי בקדרה וכו'. וזו שהיתה חבית בינה ליין לא לחוש לנסוך. ומפני כמה דברים הא': כי היו ישראל נכנסים ויוצאים לתוך הבית. ועוד אם איתא דלמא מינכריה ישראלית, אלא וודאי דאורכסא ואתיה, ואע\"ג דאחזתה רעדה דלמא אזלא וחזי בברזי דחביתא לברר מלתא אי נגרה. ועוד אפי' ספק ביאה טהור. ומהא מסיבתיה דמסרה לה איקלידא לגויה. אמר ר' יצחק א' ר' אלעזר עובדא הוי בי מדרשא. ואמרו לא מסרה לה אלא שמירת המפתח בלבד. ולא דמי היכא דקאי אצל חמרא ממש למנות אותו בחנות שהוא עומד ממש אצל היין. ולא תימא הך בשלא הפליגה עסקינן, הא כיון שלא מסרה לא שמירת המפתח ולא אמרה לה שמור אין לך הודעה גדולה מזו, היכא דשבקין לגוי על מקומו ממש בחנות שהוא עומד שם ממש אצל היין, תניא ננעל או שאמר לה שמור. אלמא שמירה זאת שמירה שהודיעו שהוא מפליג'. אבל סתם במסירת שמירה לא תנן. וכ\"ש זו שלא מסרתה המפתח ששכחה והגויה כגנב במרתף מותר היתר גמור. ואל יהא קל בעיניכם לאבד ממון של ישראל שהתורה הקילה עליו. וקיי\"ל ספיקה דרבנן לקולא ואין לחוש בשום פנים בעולם בזה\"ז. ואי משום חומרא דיי\"נ, הנ\"מ אותן אומות המנסכין לע\"ז והא איסור דאורייתא דזבחי מתים דכתיב ישתו יין נסיכם. אבל הא לא שמענו ולא ראינו ולא ראתה עינינו, שיש מהם ששיכשך יין לע\"ז."
        ],
        [
            "ור\"י בר' יהודה כתב: דהא דקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיוף, ה\"מ בימיהם דחביות שלהם היו של חרס וסגי בחותם אחד על פי החביות. אבל חבית של עץ שלנו שהפרודות מחוברין זה לזה, יכול לתחוב חודו של סכין ויוציא היין דרך שם ויתחוב בו קוץ למלאת הנקב. והמחמיר [תבא] עליו ברכה."
        ],
        [
            "תשובת שאלה לרש\"י: על היין ששאלת, אם ראית שנתנוה בחבית של גוי שלא מלוי ועירוי ג' ימים, אינו מתירו לשתות ממנו. וכל שלא ראו עיניך אל תחזיק את יינם באיסור, אע\"פ שחשודין בו, אין רוב חביותיהם לקוחות מן הגוים. ואיני מחמיר בו, אלא ביין הניתן בו ראשון. אבל לשנה אחרת איני מחמיר בו כל כך: עכ\"ל."
        ],
        [
            "וששאלתם על יהודי שנתנו לו יין [נסך] בחובו, אם קבלו ישראל אסור בהנאה, ואם הניחו ברשותו ומוכרו ישראל ברשות הגוי מותר בדמיו שאיפשר להערים, דתנן [גר] וגוי שירשו את אביהן"
        ],
        [
            "מעשה שהיה בגוי אחד שזרק בכוונתו עפר בכלי מלא יין. והורה עליו להיתר משום דאמר רב כל שבזב טהור, בגוי אינו עושה יין נסך, אם נגע אדם טהור בזב הוי טהור, בגוי נמי אין עושה בזריקתו יין נסך. ומותר הוא בשתיה. דהכי מסתברא שפיר מדקתני מתני' זה היה מעשה והכשירוהו, ולא קתני ימכר, כדקתני בברייתא דהכשירוהו אפי' לשתיה. אבל מגע זב שהוא טמא, בגוי עושה יין נסך. ובכל דוכתא דאמר ר' במגע גוי אסור אפי' בהנאה ובדוכתא דאמר ר' בשלא מגע גוי מותר, אמר אפילו בשתיה.",
            "ועל היין ששאל, אם נמשך בכלי של גוי נסך, אם הנשאר מותר בשתיה או לא. ודע שכך דעתי נוטה, שאסור היין שנשאר בחביות לשתות דאמר רב הונא הניצוק חיבור ליין נסך ואע\"ג דאמר ליה רב נחמן מנא לך הא, ולא פשיטא ליה לרב הונא, דוחיה לראיותיו במיני אחרינא. אפילו הכי גמרא הכי איתא, דאמר להו רב חסדא להנהו מסובתא מוכרי יין, כי מזבניתו חמרא לגוי קטיפה קטופי פסק הקילוח של היין שיורד מכלי עליון לכלי תחתון כל שיפסוק מן הקילוח העליון עד שיגיע לתחתון שלו חוב\"ה [על הגליון: ד' סוכר] נצוק חבור ואפילו רב נחמן לא פליג עליה דרב הונא אלא התחתון לעליון וניצוק לקלוח. אי נמי נפוץ נפוצי, שלא תהיו שופכין כלל אלא על ידי זריקתו מערים כלומר ניצוק דהוה בעי לה מנא לן הא, כלומר לא פשט לה מילתא, דהכי קאמר לקמן תפשוט לך נצוק, חבור תבעי לך. וכל מילתא דאיסורא דקא מיבעיא לן ולא מפשטא לן לחומרא, וכ\"ש הכא דאמר רב חסדא: וכן שמעתי מפי אנשי בית רבי' הגדול תמ\"ך, שמאחר שהיו מושכין מחבית שלו למכור לגוי לא היה שותה ממנו. והיו מקצין לו מודיא אחד או שתי מודיאות מתחלה לשתייתו ואף על פי כן לא היה מורה כן לאחרים [ואף אחי אם בא לפרוש ולהזהר בעצמו על ככה, אל יחוש להורות לאחרים]. כי לפי ענין האיסור שפרץ רואה אני שלא יזהרו, והנח להם לישראל. מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין."
        ],
        [
            "תשובת רבי יצחק ברבי יהודה. וששאלתם על החבית מגופפת ומזופפת על פני המגופה, והברזות מזומנות כאותם שלנו, והפקידן ישראל בחצרו של גוי. אעפ\"כ הואיל והמפתח ביד הגוי אסורות [בשתייה] שכך הוא מנהג של גוים שנועצין [סכין ומוציאין את היין] וסותמין הנקב ואין הסתימה ניכרת. ולא דמי הך סתימה וזפיתא לנוד בדיסקטא."
        ],
        [
            "השיב רש\"י לר\"י בר' יהודה: דאין חילוק בין חבית שלנו לשלהם, שהרי לא קפיד התלמוד אלא בסתימת המגופה, אבל בסתימת דופני החביות לא חייש, אף על גב דתרווייהו של חרס, המגופה והחבית. וכיון דיש חילוק בין מגופה דחרס לדופני חרס, ה\"ה בכלי עץ. כי אין לחוש שיוציא היין דרך סדק דופני החבית."
        ],
        [
            "מעשה בא לפני רש\"י: שיין כשר הי' בקנקן של עץ ומלא היה. ושכחו הקנקן לפני הגוי והריק הגוי ממנו לכליו לשתות. ומתוך יין נסך שבכלי הגוי אסרו היין שבתוך הקנקן ע\"י נצוק חיבור. ולאחר כן הוציא יין מחבית לתוך אותו קנקן האסור. והתירו היין שבחבית ולא אסרוהו משום נצוק שנתחבר בחבית ליין נסך שבקנקן. לפי שיין נסך שבקנקן אסרו משום נצוק. ואותו יין אינו אוסר יין אחר ע\"י נצוק, אלא א\"כ עירב ממש בכלי. ולא חיישינן שמא הריק הגוי מיין נסך שבכלי לתוך הקנקן, או שמא נגע הגוי בידו לתוך הקנקן. דלא שכיחא למיעבד הכי דלא הוי יין נסך אלא ע\"י נצוק. הילכך אין לאסור יין שבחבית ע\"י נצוק הואיל ולא נגע בו ממש דאעפ\"י שאמר' ש\"מ נצוק חיבור, מ\"מ מכאן שמעי' דאפי' הכי יש יין (נסך) שבגת מותר, דנצוק בר נצוק הוא."
        ],
        [
            "ר' אוסר [לשתות] מי תותים של גוי, אלא אם כן ישראל רואהו משעה שהגוי מוציאו מן החביות וכן נהגו גאוני לותיר לפי שהגוי פעמים מערב בו יין בשעה שמוציאו מן החביות, כדי להוסיף עליו ויהא דבר חשוב בעיני המקבל. ואין לחוש שמא מתחילה עירב בו יין בעודו בחביות, דשוב אינו יכול להצניעו שהיין מפיגו ומקרישו ודבר בדוק הוא וכשישראל מקבל מן הגוי ומשגרו לרבי בדורון בימים טובים, ואין רבי חושש בדבר לבדוק אחר יהודי בשום איסור והיתר דלא נחשדו ישראל על כך שקדושים הם."
        ],
        [
            "נשאל לרש\"י: וששאלתם על היין שבחבית שהוציאו ממנה [יין]. לכלי שמזג גוי ממנו בכלי ששתה בו, ונשאר [בו עכבת] יין: נראה [בעיני] שהוא מותר אע\"פ שלא עמד ישראל על גבו במוזגו מן הכלי לפי שאין אדוקים הגוים עכשיו לנסך ואין מכניס ידו לתוך כלי שמזג ממנו [שאין דרכה של ע\"ז אלא ע\"י שיכשוך, ואין לנו לאסור הכלי שמוזגין ממנו] אלא ע\"י ניצוק חבור וכן הלכה שהנצוק חיבור ליין נסך וכששכח ישראל ועירה מן החבית לתוך אותו כלי ראשון הרי [הוא] נצוק הבא מכח נצוק, ואין לנו לאסור היין שבחבית על כך. דתנן ירד לבור דמה שבבור אסור והשאר מותר. ואמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני בינזייא באשכנז לגת, אבל החזיר גרגותני לגת אף מה שבגת אסור. ופרכינן גרגותני גופא במאי מיתסר בנצוק. ש\"מ נצוק הוי חיבור. ודחינן כשפיחסתו בורו. ומיהו רב הונא משום נצוק גומרה דשמעינן ליה לרב הונא דאמר נצוק וקטפרס ומשקה טופח חיבור ליין נסך. וכי לא החזיר גרגותני לגת, קתני מתני' מה שבגת מותר. אלמא אפילו בחבורין שבשעה שהקילוח התחתון יורד מן הגרגותני לבור, יורד קילוח העליון מהגת לגרגותני. קתני השאר מותר. וכ\"ש [כאן] שלאחר זמן כמו נצוק של חבית לכלי שנאסר מחמת נצוק של מזיגה. שלמה בר יצחק."
        ],
        [
            "עוד השיב: כוס ששתה בו (יש) [ישראל] יין ולא נגבו ולא הדיחו ונגע בו גוי ושפך בו שאר משקין מותר בשתיה. דהכי הלכתא יין נסך במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם."
        ],
        [
            "וששאלתם על היהודי שהיה על השלחן וכד היין היה אצלו, ובא גוי והשמיט את המפה מתחת הכד והסיט את היין ונשפך ממנו חוץ היין אסור הוא בשתייה דכח כחו הוא. ורבי אחא בר יעקב עבד עובדא בכח כחו ואסור."
        ],
        [
            "וששאלתם נכרי שהיה עובר בצד יינו של ישראל ונגעו בגדיו ביין בלא כוונה. אם דמי להאי דנחית ולולבא בידיה ואסור בשתייה או שרי, הואיל והיה לבוש בגדיו ולא היה אוחזן בידו בגדי נכרי שנגעו ביין שלא בכוונה אומר אני שהוא מותר, שלא מצינו דוגמתו לאיסור"
        ],
        [
            "שאלו לפני ר': על האנוסין אם יש לפרוש מן יינן, עד שיעמדו בתשובתן ימים רבים ותהיה התשובה שלהם מפורסמת וגלויה ואלו האנוסין שבאו מחדש, אין אנו בקיאין בהן ותשובתן לא ראינו. אם יש עלינו להחמיר ולהפריש מן יינן.",
            "והשיב ר': שחלילה לפרוש מן יינן לביישן, כי לא מלאו לבן לנסך אף לע\"ז. ולא גזרו רז\"ל אלא על מגע גוי, ולא על מגע פושעי ישראל. ובמקומנו אף הגוים אינם מנסכים. וכל שכן אלו שכל מה שעשו עשו משום [אבחת] חרב, ומהרו לפרוש בכל יכולתן. ועוד משקבלו עליהן לשוב ליראת צורנו, הרי הן בכשרותן."
        ],
        [
            "אותה שאילה ששאל רבי על האנוסים: (מצא תשובה אחת רבי ושלחה פני ר'). משומד שנשתמד במקום אחד ובא במקום אחר, אם כשנשתמד ולא חילל שבתות שותין עמו. דאמר גר שנתגייר וקיבל עליו כל מצות ומולין אותו ונתרפא ומטבילין אותו וטבל ועלה הרי הוא [כישראל] לכל דבריהם. ואי אשתמד ומקדש הני קידושיו קידושין וצריכה גט. ומשומד זה שחלל שבתות בפרהסייא אינו [כישראל] שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. כל המשמר שבת נקרא ישראל. ותניא מקבלין קורבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המשומד לנסך יין ולחלל שבת בפרהסיא. הלכך מחלל שבתות בפרהסיא כגוי הוא. ואנוסים שחיללו שבתות בפרהסיא ותשובתם לא נתפרסמה עד מתי מותרים לשתות יין עם אחיהם, אם בגלוי ניכר תשובתם מותר ואם לאו לא.",
            "והשיב: שכתב בתשובה שמצא, דמחלל שבתות כעובד עבודה זרה. ומייתי ראייה מיהא מקבלין קורבנות מפושעי ישראל וכו'. לא נוטה דעתי אחריה אלא בעודו במשומדותו. חדא דיחידיאה הוא ולא עבדי כוותיה, דאמר רב הונא איזהו ישראל משומד זה המחלל שבתות בפרהסיא. והוינן בה [למאן] לר' מאיר (כולה). ואמר רב הונא האי תנא היא דחמירא שבת כע\"ז. דתניא מכם ולא כולכם. מדקאמר האי תנא [הוא], שמוע מינה לית הלכתא כוותיה. ועוד כשקיבלו על עצמן לשוב ליראות צורינו בפרהסיא הרי הן בכשרותן."
        ],
        [
            "ורש\"י פירש [כהן שהמיר דתו] דכשר [לדוכן] וזה לשונו.",
            "הרי אלו כבעלי מומין כו'. מהכא נפקא לו דכהן שהמיר דתו וחזר בתשובה כשר לדוכן. שהרי לא מצינו כהן בעל מום שיהא פסול לדוכן אלא אם היה לו מום בידיו, כדאמרינן במגילה מפני שהעם מסתכלין בו. ותו הא דקתני לא ישמשו במקדש בירושלים, ולהכי איצטריך בירושלים, לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרין לשמש. כל שכן בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש, דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחילה. ותו אמרינן אי מה משרת בעל מום לא, אף מברך בעל מום לא, ת\"ל לעמוד לשרת, לעמידה הקשתיו ולא לדבר אחר. עד כאן לשונו."
        ],
        [
            "תשובת שאלה לרש\"י ז\"ל. הנני החתום משיב לשואלוני: על דבר קדושי העלמה שנתקדשה לשנים, ושניהם היו אנוסים לעבור על תורת משה על ידי גוים, וגם העדים כיוצא בהם היו: רואה אני שהיא צריכה גט. שאף ישראל משומד לרצונו שקדש, [קדושיו] קדושין, שנאמר חטא ישראל, אע\"פ שחטא, ישראל הוא. וכ\"ש [האנוסים שלבם] (לבם) לשמים. והרי אילו מוכיח סופן על תחלתן שחזרו ויצאו משם כשמצאו הצלה. ואפילו ראו יהודים שהנהיגו עצמן בהפקר בעודן בין הגוים ליחשד בעבירות בנות אל נכר, אין עדותן בטלה בכך. דקיימא לן החשוד על העריות כשר לעדות אשה ומודה רב נחמן לעדות אשה שהוא פסול, וה\"מ לאפוקה, אבל לעיולה מהימני. [ושלום שלמה בר' יצחק ז\"ל]."
        ],
        [
            "פרש\"י בתשובה: אע\"פ שהובאו יחד לפדותם, לא היו תפוסות יחד. גם לא הפסידה כל כתובתה."
        ],
        [
            "השיב רש\"י: על היבמה שנפלה לפני יבם משומד צריכה חליצה. ואין חילוק בין שקדשה הבעל ואח\"כ נשתמד בין שנשתמד לאחר [=קודם] קידושין, שהמשומד הרי הוא כישראל חשוד לכל דבר שנאמר חטא ישראל אעפ\"י שחטא ישראל הוא. ואין לחלקו מידת ישראל אלא שאין נאמן באיסורין, הואיל וחשוד הוא עליהן, ויינו יין נסך הואיל וחשוד הוא לע\"ז, וקידושיו קידושין וחליצתו חליצה. כללא של דבר הרי הוא כישראל חשוד.",
            "והתשובה הנמצאת בתשובות הגאונים שאם נשתמד בשעה שקדשה אין צריכה חליצה, דקידושין ונישואין הראשונים מפילים לחליצה ולייבום, אין לסמוך עליהם דדבריהם סותרים זה את זה. שאם זיקתו זיקה וחליצתו חליצה לאר שנשתמד, מה לי קדשה קודם לכן, מה לי קדשה אח\"כ, הרי הוא מחזיקו כישראל גמור להיות חליצתו חליצה. ע\"כ אין לה תקנה אלא בחליצה.",
            "וצור ישראל יאיר עינינו במאור תורתו",
            "שלמה ב\"ר יצחק "
        ],
        [
            "ששאלת: משומד לע\"ז שיש לו פקדון שהפקיד ביד ישראל קרובו ותבעו המשומד לאחר זמן ולא רצה להחזיר לו. ומת המשומד, וקרוביו הקרובים לירש תובעין הפקדון. וגם השליח שהביאו ליד זה הביא עדים גויים שנתן לו המשומד אותו ממון מתנה אחר זמן: דעתי נוטה: דאין בדבר השליח כלום, דאין עדות גוי עדות. ואם אין לנפקד עדים כשתבעו המשומד בחייו, והוא השיב: לא אתן, זכו הקרובים בממון וראויין לירש, דלא מצינו שבטלה תורה ירושה מן הרשעים דכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכ\"ש שהן יורשין כשרים יכין רשע וצדיק ילבש ואם שלח בו יד הנפקד בחיי המשומד או יש לו עדים שתבעו ממנו ואמר אני זוכה בו, אין לך שליחות יד גדול מזה. ונראה לי דאין כח בדיינין להוציאו. דאיתמר ממון מסור רב הונא ורב יהודה, חד אמר מותר לאבדו ביד, לא יהא ממונו חמור מגופו דתניא המינין והמסורין מורידין ולא מעלין, אלמא דגופו הפקר להורידו לבור וכ\"ש ממונו. וחד אמר אסור לאבד ממונו, דילמא נפיק מיניה ברא מעליא [דכתיב] יכין רשע וצדיק ילבש. ומשומד לע\"ז מין הוא, וגופו [וממונו] הפקר, וכל טעמי מסור יש בו בין לאיסור בין להיתר וכיון דלא איפסיק הילכתא לא כמר ולא כמר, הרי זה זכה מן ההפקר בחיי המשומד ואין לנו כח להוציא ואם לא שלח בו יד בחייו אין כאן זכייה. ואם אמר הנפקד שיש בנים למשומד בגיותו, ודוחה הקרובים לומר לאו בעלי דברים דידי אתם, אין בדבריו כלום, דישראל הבא על הנכרית והוליד ממנו בן אינו בנו. דתנן מי שיש לו בן מ\"מ פוטר אשת אביו מן החליצה ומן הייבום וחייב על הכאתו ועל קללתו חוץ ממי שיש לו בן מן הנכרית וצורינו יאיר עינינו בתורתו. ושלום שלמה בר' יצחק."
        ],
        [
            "הורה רש\"י: שאסור ליקח רבית מישראל משומד, דאחיך קרינן ביה, ואינו נקרא כי אם ישראל משומד וחוטא. דכתב חטא ישראל, אע\"פ שחטא, ישראל הוא ולגט ולחליצה דינו כישראל גמור: ואם בא במראה [במרמה] ולוה מישראל ע\"י שליח [ארמאי], ובשעת הפדיון בא ואמר שלי הוא המשכון, מותר לישראל ליקח ממנו כל הריבית. דמצי א\"ל לא הוה ידענא דלצורך היה, וכשהלויתים לא הלויתים אלא לארמאי שמסר בידי המשכון. וכתיב מה אתם בני ברית אף [שלוחכם] בני ברית ונעשה כאומר לו קני משכונך בדמים ממני ולא הזכיר שום רבית: זה הדין נוהג אפילו בישראל, ובלבד שלא יאמר לו לשם רבית. ומיהו נכון לומר [לו] קניהו בדמים."
        ],
        [
            "להלוות לעבריין ברבית במזיד: שמעתי מרבותי שאסור אם אינו משומד, דשביק התירא ואכיל איסורא דאז הוא מותר. אבל במשומד לתיאבון רבית שלו אסור: ע\"כ מצאתי בשם הר\"ש ז\"ל:"
        ],
        [
            "ועוד מצאתי בתשובת רש\"י: דשרי ישראל למימר לחבריה ישראל לך ולוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית וגם תביא לו הרבית. דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד הלוה ליד המלוה: וגם השליח לא עשה שום איסור, דהאי ריבית לאו דידיה הוא. ואי משום שלוחו של אדם כמותו, הא קיימא לן דאין שליח לדבר עבירה להתחייב שלוחו. ואין לפרסם הדבר."
        ],
        [
            "נשאלה לפני ר': עסק ראובן שמשכן משכן אחד אצל גויה בעלת הבית. הניחו בידה ימים רבים עד כי עלה רבית יותר מכדי דמיו. בא שמעון וקנאו מן הגויה, וחוזר ראובן על שמעון לתבוע המשכון מידו.",
            "השיב ר': אין לראובן על שמעון לא דין ולא דברים. מאחר שעלה הרבית כדי דמיו הרי הוא כמכר גמור. כי לא נאסר הגוי להלוות לישראל ברבית, והרי הוא מוחלט ביד שמעון שקנאו."
        ],
        [
            "תשובת רש\"י: וששאלתם על מלבושי גויים שאין ידוע אם תפורין בפשתן או בקנבוס מהו כך ראינו שרא הספיק מדרבנא. ובדין הוא דנעביד לקולא. כדאמ' בפ' האשה שעושה צרכיה, האי מאן דאוביד חוטא דכיתנא בגלימי' דעמרא, ולא ידע אי אנתוק או לא, שפיר דמי. מ\"ט שעטנז אמ' רחמנא שוע טווי ונוז וכו'. אבל כאן שהתפירה מקום ידוע הוא יש לבדוק, ואם לא בדק הרי הוא כבגד שאבד בו כלאים, שהרי הגויים רגילים לתפור בגדיהם בכלאים. ותנו רבנן בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכר לגוי וכו'"
        ],
        [
            "פעם אחת נתחייב גוי שבועה לרבינו, והוליכו עד פתחה של עבודה זרה כאילו הוא רוצה להשביעו, אבל לא היה בלבו להשביעו. שהרי אמרו חכמים אסור לו שיעשה שותפות עם הגוי, שמא נתחייב הגוי שבועה [ונשבע בעבודה זרה שלו] והתורה אמרה לא ישמע על פיך אבל מראה היה כדי שיודה, והביאו רקב העצמות הקדשים והניח הגוי עליהן פרוטה כדי לקלון עבודה זרה. ומאן רבי ונתן לו זמן שבועתו: מאותו זמן ואילך קבל ר' [עליו] שלא ישא ויתן עם הגוי באמונה דבר גדול שבעינו, שמא יכפור הגוי ולא יאמינו בשבועה, כדי שלא יניח גוי מעות למרקולוס ונמצא עבודה זרה נהנית על ידו. ועוד שמודה ומראה כאלו יש ממש בה, שהוא מביא [לעבודה זרה] לישבע בה."
        ],
        [
            "מעשה בשה אחד בכור ששחטוהו בשגגה. ואמר רבי טעון קבורה ואין לו תקנה בזמן הזה מאחר שנשחט. אבל אם היו ממתינים אותו עד שיומם, היו יכולין לפדותו מכל כהן שירצה ויאכל אותו במקום קבוע. ואעפ\"י שנתעברה אמו תחת יד הרועה אין יש [זה] יד גוי באמצע, הואיל ואין לו חלק בה.",
            "הורה ר': בכור תם בזמן הזה אין לו תקנה עד שיפול בו מום וישראל וכהן אסורין בו. ומי ששוחט אותו חייב כרת גמור משום שוחט קדשים בחוץ, דבכור קדוש מאליו ברחם. אלא כך הוא עושה: כשרואה אדם שפרתו נתעברה ילך אצל גוי ונוטל ממנו פשוט ומשתפו עמו, דניכר שיש בו [על הגליון: יד] גוי באמצע ופטורה מן הבכורה. ואחר שיצא העובר חוזר ולוקח אותו מן הגוי ומותר, או כשהעובר יוצא אומר לגוי להטיל בו מום לסרס [לצרם] את (את) אזנו או לעוור אם עינו כדאמר [גדיא] באודניה אימרא בשיפוותא. ומטפל בה ישראל בדקה ל' יום ובגסה נ' יום ונותנו לכהן. ואם אינו נותנו לכהן הרי הוא נקרא גזלן. וכהן שוחטו ואוכלו ומאכיל ממנו אף לישראל. ואחר שנולד אי אפשר להטיל בו מום דכתיב כל מום לא יהיה בו, קרי ביה לא יהיה בו."
        ],
        [
            "עוד בא מעשה לפני ר' באחד מבני העיר שקנה כבשה שלא בכרה והיתה מעוברת, ומסרה לרועה לרעותה וילדה זכר. לימים נצרך הבעל לכבשים והלך אצל הגוי ונתן לו אותו שה ושחטו. ולא נזכר שהיה בכור, ואח\"כ נזכר. ובא ושאל את ר': וא\"ל כי נוהג בזמן הזה, והשוחטו כמעט שחייב משום שחוטי חוץ. וציוה [רבי] על הבשר לקוברו, וכן קרביו וכרעיו ועורו ופרשו. ואמר להם דבר זה עשו אותו בחשאי, כדי שלא יאמרו הגוים כשפין אתם עושין."
        ],
        [
            "א: עגלה היתה לו לר' שלא בכרה ונתנה לגוי בשותפות מפני שהיה מתירא שמא תלד זכר. ולא חש לאותה ששנינו אסור לעשות שותפות עם הגוי ודעתו היתה שאם תלד זכר אי אפשר לשמרו מתורת עבודה ומהויית מום. לפיכך המציעה ביד גוי, דכל שיד הגוי באמצע פטור מן הבכורה",
            "[ב]: ואח\"כ שמע שהיתה חורשת בשבת. ואמרו לו לר'. והשיב: מאחר שאי אפשר לו שלא תהא תחת יד הגוי מותר, דלאו אדעתאי. וכדמסקי' (במ) [במס'] ע\"ז שאלה קניא שכירות קניא ומ\"ט אין מוכרין להן בהמה גסה משום נסיוני."
        ],
        [
            "מעשה היה באחד משכונת רבי שנתן לו גוי פרה מעוברת ומבכרת. ושאל את פיו וצוה עליו למכור העובר לגוי, או כולו או מקצתו, בפרוטה קודם שיצא לאויר העולם. כדי שתהא ידי גוי באמצע להפטר מן הבכורה. וחזר האיש ואמר קבלתי עלי חצי פשוט מן הארוס שלי ויגדלנו לחצאין אם זכר.",
            "ואמר לו רבי: לכשיולד תוכל לפדותו מידו ולחלקו במעות אם תרצה. ובלבד שבשעת פטר רחם שלה יהא בו שותפות לגוי, כדי שלא יקדש ברחם."
        ],
        [
            "ושאלו את ר': כמה שיעור חלה האור וא\"ר לנו: כי בחלה שאנו נותנין לכהן הוי שיעור או לנחתום אחד ממ\"ח, אבל בחלת האור בכזית"
        ],
        [
            "ועל התרומה: אודיעך שמעולם לא נהגו בעיר הזאת לפרש שתי חלות, כי אם בערב הפסח. והיו מברכין על אחת להפריש חלה ועל השנייה להפריש תרומה. ובטלתיה מפני שהיא לבטלה, שאין ערב פסח חמור משאר ימים טובים. ופסוקה היא בבכורות דאמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה עליו מגופו, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא. אמר אביי הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן שאינו רואה קרי. ואי ליכא כהן קטן, שקלה לה בראש העיסה ושדיא ליה בתנורא והדרה מפרשא ליה חלה אחריתי, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואי משכחינן כהן קטן קחזינן בבכורות דלא מפרשינן אלא חלה אחת. ושנויה בסדר זרעים בחוצה לארץ מפרשינן שתי חלות. זהו הטעם כאשר פסקוה אמוראים בבכורות. ובמקום שאין כהן קטן ויש כהן גדול ואין מברכין. וכן נוהגין בכל ערי לותיר אעפ\"י שיש כהנים אין מפרישין אלא אחת ולשריפה."
        ],
        [
            "וכן השיב רש\"י נ\"ע והא לך תשובתו: צריכות נשים לחטוט את שיניהם קודם טבילה דאע\"ג דבית הסתרים אין צריכין ביאת מים, מקום הראוי לבא מים בעינן, כדר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת. והבא לומר לא אמרו חכמים כן אלא לעיניין טהרות אבל לעיניין אשה לבעלה לא, שנינו בברייתא בגמרא דהחולץ כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה. והכא בנידה לבעלה עסקינן, דאי לטהרות פשיטא מאי שנא משאר טהרות. ועוד דומייא דגר ועבד משוחרר שאין טובלין לשם טהרות אלא לאיסור והיתר. אבל אין להורות כן שלא להוציא לעז על הראשונות. ועוד דההיא מעשה בשפחה של בית ר' שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת ואם תאמר יחידאה היא ויחיד ורבים הלכה כרבים, חדא דמימרא הוא וליכא דפליג עלה. ועוד דרבנן בתראי סמכו עלה וקבעוה. דאמרי' דרש רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים כו' עד מסקנא. וכולה ההוא שמעתתא לעיניין אשה לבעלה. ובימי רבא לא היו טהרות, שמיום שפסקו מי חטאת כולנו טמאי מתים, ואין לנו לטהרה עד שיבא מקוה ישר' לזרוק עלינו מים טהורים לטהרנו. שלמה בר' יצחק ז\"ל."
        ],
        [
            "בן [אחד] נפטר ד' ימים אחר מילתו. והיתה אמו מונה עליו תשעה חדשים מליאים מטבילתה. ופטר ר' את אביו מלהתאבל עליו ומלקבל הבראה ותנחומים ומלומר עליו קדיש. וסמך ר' אדרבן שמעון בן גמליאל דאמר כל שלא שהה שלשים יום באדם אינו נפל. והוינן התם במסכת נדה הא ספיקא הוא. ומשנינן התם דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. ומהתם איכא למישמע דכל היכא [דאיכא] למיתלייה בשום ספיקא בעולם לא נפיק מידי נפל. והיינו דמשני ליה למילתא בדלית ביה ספק כלל דקים ליה, כלומר דפשיט ליה שכלו לו חדשיו. וזו שמניין טבילתה בידה, אין זה בירור, שמא לא נתעברה סמוך לטבילתה אלא סמוך לווסתה. דמחלוקת היא במסכת נדה ואימר הרחיקה ווסתה ונמצא שלא כלו לו חדשיו, דהא מעשים בכל יום שהנשים משנות ווסתן, פעם קרוב פעם רחוק, וכל שכן זו שהיתה מיניקת ומסולקת מדמים ואין לה ווסת כל עיקר. והיכי דמי קים ליה בגויה, כגון שבא עליה סמוך לטבילתה ושוב פירש ממנה ולא ידעה עד חדש ימים, ולסוף שני חדשים לביאה שנייה הוכר עוברה, הרי הוא ידוע הדבר שנתעברה מביאה ראשונה והוכר עוברה לשלשה חדשים כמשפטה. [דאי מביאה שנייה, אי אפשר שיהא ניכר בשני חדשים, וכי ילדה זו לסוף תשעה חדשים לטבילתה לזה וודאי כלו לו חדשיו, ואין לתלותו כלל בבן שמונה חדשים מביאה שנייה שהרי הכרתו ענתה בו. ואם כיון זמן הכרתו מתוך שהעוברים הללו חלשים וחסירי כח שאעפ\"י שהחיות נכנסת בו לסוף תשעים, כדאמרינן בנדה המשמש מטתו לסוף תשעים כאילו שופך דם אעפ\"י כן אין האם מרגשת בפרכוסו ובנדנודו עד ד' חדשים, או עד ד' ומחצה, ומתוך כך לא נתן עין בהכרתו. בזה אין לעמוד בכליון חדשיו אלא א\"כ פירש הימינה ששה חדשים מביאה ראשונה. דבששה חדשים הנותרים ודאי לה הוה חיי כלל וכלל, לא לרוח ולא לפירכוס. ומידחיא יום או יומיים, ודאי מטבילתה נעבר. ומי שלא נודע לו בכל אלה, אינו יוצא מכלל נפל כל שלשים, עבר שלשים, הוכיח על חדשיו שנתמלאו, או שבעה או תשעה, דמחוסר זמן לא מטי עד שלשים לעולם, והרי הוא כבן עשרים לאבילות]."
        ],
        [
            "[א]: פעם אחת נפטר מת בחולו של מועד והיה ר' [לר'] לבוש חדש וחס עליו שלא לקורעו על המת. ורצה להפשיטו קודם יציאת נשמה, והביט בבית צואר חלוקו ומצאו שנקרע כבר על מת אחר, ונסתכל באיחוי וראהו רפה. ואמ' אין קורעין לא מתוך השלל ולא מתוך המלל אלא מתוך איחוי אלכסנדרי שהוא יפה וחזק, כדמפרש במועד קטן, ולקרוע מן הצד שלא במקום אותו איחוי לא היה יכול לכוין והניח לבושו החדש עליו וקרעו משום שמצוה בעליון, כדאמרינן היה לבוש עשרה לבושים אינו קורע אלא את העליון, על אביו ועל אמו קורע את כולן, וכשהוא קורע פונה פתיחת סרבלו כנגד לבו כדי שיראה הקרע לעגמת נפש.",
            "[ב]: ובשעת הקבורה היו שם מוחים ואומרים שלא לומר צידוק הדין מפני המועד ואף לא קדיש מפני שהקדיש לא בא אלא בשביל הפסוקין של צידוק הדין. ועמד ר' ואמר צידוק הדין ועליו אומר קדיש, לפי שאין זה הספד וחילול המועד אלא הודאה וקבלת דין מן השמים.",
            "[ג]: וכשחזר משם נכנס לבית האבל לנחמו [ולדבר על לבו והוא יושב] כדאמרינן התם, אבל אחרים מתעסקין בו לנחמו ולדבר על לבו והוא יושב על כסאו כשאר [בני] אדם ומקבל תנחומין: וקשה לר' לישב מחריש, כי מה תנחומין יש בשתיקה, ופותח ומדבר לאבל בדברי תנחומין כזה: ולך י\"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, וכי חסד הוא זה שמשלם לאיש כמעשהו, פורענות הוא זה, אלא משלם לאיש ממעשהו, כלומר מעסקי גופו ומעמלו אתה תשלם לו גמולו ונוטל בניו וגידוליו כדי לכפר עליו, והוא פדיונו, וזהו חסד גדול שאתה גומל לבריות. ולמד ר' מעולא דאמר בבבא קמא בהדיה תנחומא דבבלאי למה לי, דאמרי מה איפשר לן למיעבד, הא איפשר להון למיעבד עבדי. ואזל איהו ופתח בבית האבל: אל תצר את מואב, וכי תעלה על דעתך כו'. אלא שתי פרידות העתידות לצאת מהם, רות המואביה ונעמי העמונית כו'. בתו של ר' על אחת כמה וכמה, שאילו היתה ראויה לזרע ולהיבנות, תעמוד בעולם. ולכך אין להקפיד עליה. [ד]: ולא חש ר' להברותו סעודה ראשונה, שהרי אבילות לא חלה עליו עד לאחר המועד, ומה מקום להבראה זו. וכשעבר המועד שחלה עליו אבילות, כבר עברה סעודה ראשונה ובטלה ההבראה.",
            "[ה]: ולאחר המועד ראהו מתעסק בתיקון חביותיו בימי אבילות ונמנע ר' מליכנס אצלו לנחמו. כי אמר לנו שאפילו על ידי אחרים בבית אחד אסור לעשות מלאכתו, ומה לי לנחמו ועבירה בידו."
        ],
        [
            "וששאלת: אם אבילים מן המניין הוא, לא פירש אם ידע אם עשרה לקדושה ולתפילה הוא שואל. אבל מן המניין הוא, ששנינו בכתובות חתנים ואבילים מן המניין. ואוקימנא כי תניא ההיא לברכת המזון, וברכת רחבה אין לנו עכשיו ובההיא אין אבלים מן המניין. דהא רב ור' יוחנן דאמרי תרוייהו ברכת אבילים בעשרה ואין אבילים מן המניין ומסקנא דשמעתתא דמילתיה דר' יוחנן בברכת רחבה קאמר לה. שלמה בר' יצחק. ע\"כ."
        ],
        [
            "ששאל אם אומרים שבע ברכות בשעת אירוסין.",
            "ראיתי במקום הגאונים שאין אומרים אותם בשעת אירוסין. וטעם לא שאלתי, כי מפורש הוא, ששנינו מברכין את החתנים בבית החתנים. ר' יהודה אומר אף ברכת האירוסין מברכין אותה. ור' יהודה לא אמר אלא ביהודה הואיל ומתייחד עמה, כדמפרש אביי. ואעפ\"י כן חלוקין עליו חביריו, והלכה כמרובין. וכן נוהגין בכל מקום:"
        ],
        [
            "וששאל אם מזכירין ברכת אירוסין בשעת נישואין.",
            "ידעתי שבמקום גדולים אין מזכירין אותה. ויש טעם [בדבר], שהרי שנינו מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת אירוסין בבית ארוסין, ולא קתני ברכת ארוסין בבית חתנים וארוסין בבית חתנים. ואמרינן רב איתי איקלע לבי הלוליה דמר בר רב אשי בריך שית. ואילו הן הששה [ברכות]: שהכל, יוצר האדם, אשר יצר, שוש תשיש, שמח תשמח, אשר ברא. ואם היה מברך ברכת אירוסין הרי כאן שבע, ואיהו שית בריך ותו לא. וכן הלכה: והמזכירה בשעת נשואין מזכיר שם שמים לבטלה"
        ],
        [
            "מעשה בשם רש\"י ז\"ל: מעשה באדם אחד שעשה אירוסין ונישואין ביום אחד וכתבו הכתובה והביאו לבית חתנות לפני הזקנים שאיחדו שם. ואחר שראו הכתובה עמד החתן וקידש ארוסתו ומינו עדים כשרים להיות עידי קדושין. ובא אחד מאותם העדים וחתם בכתובה וחתם גם את חבירו.",
            "שמע רבי ואיקפד ואמר: שתי טעויות טעה אותו העד. אחת: שאין דינם של עידי קדושין לחתום בכתובה אלא עידי קנין שטר הכתובה צריכין לחתום בכתובה ולא עידי קדושין. ואחת: שחתם את חבירו, דאין עד חותם לעד חברו. שאין העדים חותמין אלא מפני שהיום הם כאן ולמחר ילך אחד מהם, או שניהם, במקום אחר ויביאו [בית דין] את השטר לפני אחד מן העדים אם יכיר חתימת ידו וחתימת יד חברו. או שמא העדים אינם בעין שיעידו ויש בני אדם שמכירין חתימת יד העדים. ועכשיו כשמביאין שטר, שחתימתו מכתיבה אחרת, אין כאן הכרת יד העדים. או אם יבא אחד מן העדים בפנינו ומראים לו חתימתן של שטר ושואלין אותו אם זה כתב ידו, אם אינו מכיר בחתימתו נמצא השטר פסול. וע\"כ צריכין העדים לחתום כל אחד בחתימתו: ומתוך כך צוה רבי למחוק חתימת העדים, שלא תהא הכתובה שטר פסול. שהכתובה אינה מתקיימת אלא בחתימה שלא תהא חתימתה פוסלתה. וחתימת עידי כתובה וקנין כתובה הרי הוא כחתימת שטר, דכתובה אינה [אלא] כשטר בעלמא.",
            "וכך הוא הקנין והחתימה: אחד מן העדים תופש כנף בגדו ונותן ביד החתן, דעד הוי במקום כלה שהוא כמו לוקח. וקימא לן כמאן דאמר קונין בכליו של לוקח ואתיא לן כלי מקרא דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו והחתן מקנה לה ע\"י שהעד נותן בידו כל תנאי כתובה. וצריכין העדים לעיין בכתובה כדי לידע התנאים. ואם אין פנאי לכך, שואלין לחכם סכום התנאי של כתובה כפי מה שהוא, הן רב הן מעט, נ' או ק' ליטרין, והולכין וחותמין הכתובה. ואם אין שהות לחתום בו ביום, יכולין לחתום כל זמן שירצו, שלא אמרו חתימה בו ביום אלא בגט. דתנן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, נכתב בלילה ונחתם ביום כשר, דחד יומא הוי אבל שאר שטרות וכתובה יכולין לחתום כל זמן שירצו, אלא כדי שלא יהיו מרננים קרובי הכלה שאין בקיאין בכך, על כן חותמין בו ביום משום הסר ממך עקשות פה."
        ],
        [
            "ומעשה בחתן אחד שעשה אירוסין ונישואין ביחד, ואחר שקידש האשה הביאו [לו] כוס לברך ברכת אירוסין ושתה. ואחר כוס זה הביאו לו כוס אחר לברך עליו ברכת נישואין, ושכח ולא אמר בורא פרי הגפן עם ברכת נישואין, והחזירו רבינו.",
            "ושאלנו לו מה טעם: והלא בירך בורא פרי הגפן עם ברכת [אירוסין], ואע\"פ שכוס שני אינו אלא של נישואין, יכול לפטור עצמו בברכה אחת של בורא פרי הגפן. ואע\"פ ששתה כוס ראשון של אירוסין, הואיל ולא בירך בינתים על הגפן ועל פרי הגפן, מידי דהוה אשותה בסעודה, שאפילו שותה עשרה כוסות אינו מברך אלא על כוס ראשון.",
            "והשיבנו: שאני סועד דקבע סעודתיה, אבל האי לא קבע, דברכת אירוסין לחוד וברכת נישואין לחוד. ובנישואין תקון רבנן שבע ברכות ובלא [בורא] פרי הגפן אינו אלא שש: שהכל ברא, יוצר האדם, אשר יצר, שוש תשיש, שמח תשמח, אשר ברא. לכך צריך לברך בכוס של נישואין ב\"פ הגפן, דברכת אירוסין לחוד וברכת נישואין לחוד. שמנהג זה שנהגו לעשות אירוסין ונישואין יחד אינו אלא לפי שצריכין לעשות סעודה באירוסין, אם עושין אירוסין קודם נישואין וגנאי לחתן ולקרובים אם לא ירבו בסעודה ובשמחה כל היום. ולפיכך אלו בני אדם עושין אירוסין ונישואין ביחד, כדי להפטר בסעודה אחת משתיהן, ולעולם אירוסין לחוד ונישואין לחוד: וכן אמר לנו רבי: שאחר ששתה המברך כוס ראשון דאירוסין צריך לברך על הגפן ועל פרי הגפן. אלא מפני הטירוף ותמיהות בני אדם נמנעין מלעשות כן."
        ],
        [
            "שאלו לר': הרוצה לעשות אירוסין ונישואין מאי לברך ברכת אירוסין ונישואין ביחד על כוס אחד.",
            "ואמר לן ר': הרוצה לעשות כן אומרין לו שתה ושפוך מה שנשאר, ומזוג כוס שיני לברך ברכת נישואין, שנוהגין במקומינו בבה\"ם. לפי שאין אומרין שתי קדושות על כוס אחד, דאין עושין מצות חבילות ואין לומר [דהני] לאו שתי קדושות קרי להו. דכל ברכות שתי קדושות קרי להו, דהא גבי קידוש וברכת המזון הוא (דקאמ) [דקאמרינן] אין אומרין שתי קדושות על כוס אחד (וג) [וגומר] בערבי פסחים. דהכי אמרינן בפסחים ש\"מ תמני וגומר עד ש\"מ או' שתי קדושות על כוס אחד. הני מילי בדלא איפשר קמיירי דאין לו אלא אחד בלבד, אבל יש לו שתי כוסות מברך על זה ועל זה בפני עצמו: כך אמר ר'."
        ],
        [
            "וגם רבינו שלמה השיב: מה ששאלת על ברכת נשואין של שחרית, אם היא עיקר, או ברכת נשואין של ערבית.",
            "כך ראינו שברכת הערב היא העיקר. שכך שנינו בתולה נשאת ליום רביעי ואלמנה ליום חמישי, וזה ר\"ל ברכת שחרית. ותנן בבראשית – רבא דר' יאושיה: והלא לא נאמרה ברכה אלא ליום חמישי, שנאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ וכתיב ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים ועוף ירב בארץ. וכן בששי כתיב תוצא הארץ, נעשה אדם בצלמנו. וכתיב ויברך אותם אלהים לאדם ולחוה ולכל הבריות. ומה ברכה ברכו לכולן, פרו ורבו ומלאו את הארץ. הוסיף עוד ברכה לאדם ולחוה שישלטו בכל הבריות, שנאמר ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ (ועוף ובבהמה): תנא בר קפרא בתולה נשאית ברביעי, שבו נבראו המאורות; ונבעלה בחמישי, שנאמרו בו ברכה לעופות ולדגים. ומקשי (ותבעל) [ותבעלה] ברביעי. ומתרץ לפי שאי אפשר, לפי שנאמרה בו מארה, שנאמר יהי מארת, מארת חסיר כתיב, לפי שהבריות עתידין לקלקל ולהשתחוות להן, והן עתידין ללקות, שנאמר שמש וירח תדמו וכו'. וכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וכו' ותרצו אלא מאי איכא למימר ליום רביעי אור לחמישי, דהיינו ברכת הערב. וכן אלמנה ליום חמישי אור לששי, רביעי לנשואין, חמישי לבעילת בתולה. וכן אלמנה חמישי לנשואין, ששי לבעילתה, וזו וזו ברכותיה בערב, בשעת מתן כתובה, ואז בעילתן תיכף לברכתן."
        ],
        [
            "ובא מעשה לפני רש\"י: באחד שקדש ונמצא אחד מעידי הקדושין קרוב או לא היו בקדושין שוה פרוטה",
            "והשיב: אף על פי שצריך לקדש פעם אחרת, אין צריך לא כניסת חופה ולא ברכה אחרת של אירוסין ונישואין. ואף על פי שצריך לקדש פעם אחרת ונמצא שהיתה החופה קודם הקידושין. מה בכך, הרי קטנה שהשיאוה אחיה ואמה אין הקידושין קידושין עד שיגדלו ויבעלו. ואמרינן בשלהי פרק הכותב קטן שהשיאו אביו כתובתו קיימת, שעל מנת כן קיימה. ואמר רב הונא לא שנו אלא מנה ומאתים כו'. נמצא חופתו קודמת לקדושיו ע\"כ."
        ],
        [
            "על ראובן שקידש אשה בטבעת כסף והייתה סבורה שהוא זהב, אי דמי דאין מקדשין באבן שיש בו טבעת, דשמא סמכא דעתה אאבן ואין שוה כלום.",
            "השיב רש\"י: שאין קידושין טעות דיש בטבעת שוה פרוטה. ולא סמכה האשה אלא שיהא בו שיער קידושין, דבשעת הקידושין אין שמין את הטבעת אלא שוה פרוטה. ובהא סמכא דעתא, ואין צריך קידושין אחרים. ואפילו אם היו אילו קידושי טעות ובעל אחריהם, קנה, ואין צריך קידושין אחרים"
        ],
        [
            "תשובת שאלה לרש\"י ז\"ל. המגרש אשתו ארוסתו [נראה שצריך לכתוב בגט ארוסתו]. שכל זמן שלא כנסה לחופה אין עליה שום אישות עכ\"ל."
        ],
        [
            "ומעשה בא לידי בגרמייזא בתלמיד שחלה והיה לו ארוסה ולו היה אח. והיה ירא שמא תזקק ליבם ובקש ממנו [ממני] לקבל גיטה ולהיות שליח להולכה או אחר לפני. ולא רציתי שיעשה [דבר זה] מאחר שהאשה לא עשתה שליח לקבלה. כי בשליחות דהולכה אולי חובה היא ואין זכין [חבין] לו לאדם שלא בפניו. כדתניא ביבמות פרק האשה שהלכה דבעיא מיניה רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו. מי אמרינן זימנין [דזכות] (זכות) הוא לה כדי שלא תיזקק ליבם וזכין לאדם שלא בפניו. או דילמא כיון דזימנין דרחמא ליה והוה חובה לאשה ואין חבין לאדם שלא בפניו. וא\"ל [תנינא] וחוששין לדבריה' וחולצת ולא מתייבמת, מדאי' [מדזימנין] חוב הוא לה ולא רציתי בדבר. עכ\"ל רש\"י ועכ\"ל התשובה."
        ],
        [
            "מצאתי תשובת רש\"י: ששאלת על אשה שעשתה שליח לקבל את גיטה ונתעצל השליח בשליחותו, ועשתה שליח אחר וקיבל זה השליח האחר גט שאינו הגון. וכששמע הראשון נתחזק בשליחותו והלך אצל הבעל ונותן לו גט כשר. דעתי נוטה: שלא בטלה שליחותו [של ראשון בשביל שליחותו של שני], שלא מצינו בכל מקום שליח בטל בגילוייא גטה [דעתא בגיטא] ואינה כמבטלת בפנינו. ונחלקו בה רבי יוחנן וריש לקיש דתנן וכן היא שנתנה רשות לשליח לקדשה והלכה ונתקדשה, אם שלה קדמה קדושיה קדושין ואם של שלוחה קדמו קדושיו קדושין. ואיתמר לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו. ר' יוחנן אמר חוזרת, דאתי דבור ומבטל דבור [ור\"ל אמר אינה חוזרת, לא אתי דבור ומבטל דבור]. ואיתותב ר\"ל מדתנן פ' השולח, השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששילח אחריו שליח וא\"ל גט שנתתי לך בטל הוא, הרי זה בטל, טעמא דבטלה אבל גילויי דעתא לא אשכחן דמבטל. ועוד מדקתני אם מהשגיע גט לידה אינו יכול לבטלו, והוינן בה פשיטא ומשנינן לא צריכא דמהדר עילויה [מעיקרא] לביטוליה, מהו דתימא כאילו בטליה מעיקרא דמי קמ\"ל. ועוד דאביי ורבא פליגי בגילוי דעתא בגיטא והלכה כאביי דאמר לאו מילתא היא, וכ\"ש [הכא] דליכא גילוי דעתא לבטולי אבל [אלא] לאהדורי בתר גירושין וכל הקודם קודם. ואנן סהדי דכל היכא דתתגרש ניחא לה שהרי כמה ימים חזרה אחר גירושין. ועוד דתנן בפסחים חבורה שאבד פסחה ואמרו צא ובקש ושחוט עלינו, והלך ומצאו שחוט, והם לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון, הוא אוכל משלו והם אוכלין עמו ושלהן יצא לבית השריפה. אלמא היכא דשלו נשחט ראשון אעפ\"י שקדמה לקיחתן לשחיטתו קתני הם אוכלין עמו ושלהן יצא לבית השריפה. אלמא אעפ\"י שמחזירין לעשות שליחותן על ידי עצמן, לא בטלה שליחות מן השליח. שלמה בר' יוסף בלאנ\"ט [בר' יצחק]."
        ],
        [
            "השיב רבינו שלמה זצ\"ל: נראה בעיני האשה שמנתה שליח לפני עדים במקום אחד, ואמרה בפניהם הריני ממנה את פלוני שבמקום פלוני שליח לקבל גטי. והודיעו את השליח ונתרצה ששליחותו הוגנת. וכ\"ש אשה זו שנטמאה בעכו\"ם ונאסרה עליו, שליחותה כשר מכמה טעמים: האחד: מאחר שנאסרה עליו, זכות הוא לה שיוצאה מתחתיו, ואפי' לא מינתה השליח [ימסור] הבעל הגט ליד מי שירצה ויאמר כלשון הזה: זכה בגט זה לאשתי פלונית וה\"ה מגורשת מיד בקבלתו של זה. דתנן האומר לשלוחו תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור ד\"ר מאיר. וחכ\"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים, שזכין לו לאדם כו'. והא עבד דגמר לה לה מאשה, כיון דזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו מקבלין אע\"פ שלא מנהו העבד שליח. וה\"ה לאשה היכא דזכות הוא לה. דעבד לא קיימא לן ביה טעם שליחות, אלא דגמר מאשה דכתיב בה שליחות. וקתני כה\"ג הוי שליחות. ועוד דבעי מיניה רבא מר\"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כו'. מי אמרי' כיון דסניא ליה כלומר איכא דרחמא ואיכא דסניא. הלכך כי זכה לה ע\"י אחר שלא מדעתה, מספקי' לה ומגורשת ואינה מגורשת. ואם מת חולצת ולא מתייבמת. שמעינן מינה דהיכא דודאי זכות לה כי הכא, מצי בעל לזכויי לה בלשון זכייה ואפי' לא מינתו. ואפי' לשאר נשים שגירושן חובתן. כיון שאמרה בפני עדים פלוני יהיה שלוחי לקבל, גילתה את דעתה שהיא חפיצה בגירושין מחמת איבה שביניהם. ומעתה זכות הוא לה ושלוחה גמור הוא, מאחר שנתרצה לעשות שלוחה. דלמאי ניחוש לה, דילמא כיון דלא ידעה ביה, אי צבי אי לא צבי, לא סמכה דעתה ולא הוי שליח. סתמא דמילתא לא משויא אלא מאן דידעה ביה דעביד אי משום דרחים לה, אי משום מצוה. דכה\"ג אשכחן טובי גבי שלוחי הולכה. דההוא דשדר גיטא לדביתיהו א\"ל שליח לא ידענא לה א\"ל זיל הבה ניהליה לאבא בר מניומי דהוא ידעה וליתבי ניהליה. אלמא נעשה אבא שלוחו של זה הבעל, אע\"ג שלא נדבר עמו פה אל פה והוי שליח. וטעם האוסרין איני יודע. מכל מקום ילמדו המגרש לומר לשונות הללו שתיהן התקבל וזכה בגט זה לאשתי פלונית, דהוה שליח ממ\"נ. וצורנו יאיר עינינו בתורתו. שלמה בר' יצחק."
        ],
        [
            "שוב מעשה באחד שרצה לשלח גט לאשתו ע\"י גוי או לעשות לה קבלן לקבל גטה: ואמר ר' אין גט גט בענין זה, אלא א\"כ היא אומרת לישראל לך וקבל לי גטי או לך ואמור לפלוני שתקבל לי גיטי, והוא משיב לה ביד ישראל אני אקבל. אבל אומר ר' דלא סמכינן אדייתיקי אגרותא בדאורייתא וגוי פסול לכך. מהא דתנן במס' גטין הכל כשרים לקבל את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי. הלכך אין גטא גט אלא א\"כ אומרת לך וקבל לי גטי."
        ],
        [
            "עוד השיב: אף על גב שהשליח נותן הגט בפני שלשה משום דדמי למשפט אפילו הכי כיון דקיום שטרות דרבנן, יכול ליתנו בלילה. ולא דמי לקיום שטרות דעלמא דתחלת דין הוא, אבל הכא סוף דין הוא."
        ],
        [
            "תשובת שאלה אל הר\"ש ז\"ל: יוסף ששנה שם אביו בגט, שהיה שמו יעקב והוא כתב שמואל, לפי שהיה אותו יעקב משומד ומת בשמדותו, אין לקנתר בו מאחר שהחזיק שמו ושם אביו וכן במדינה. ומתקנת רבן גמליאל נהגו לכתוב בגיטין פלוני ב\"ר פלוני, וכל שם אחרן וחניכא דאית ליה ולאהיבתי, הגט כשר. שלא הצריכו חכמים לחזר אחר עדים להחזיק שמו ושם אביו, אלא על פי עצמו. ומפני הרמאין שהיו משנין שמן תקן רבן גמליאל לכתוב כן. נמצא שגרש בכל שם שהיה לו ולאביו. ואם לא מפני שנשאת האשה ושלא להוציא לעז על בנ\"י הגט, שלא תצטרך להוציא מזה הואיל ונתייחדה עמו, הייתי מסכים לרדות הרשע ולכופו עד שיכתוב לה גט בשם שברור לו ולאביו. אבל עתה אין חשבון בדבר לסמוך על הדין ועל דת משה וישראל, שהגט כשר ותהא האשה בהיתרא. וצורנו יאיר עיניו בתורתו. שלמה בר' יצחק ז\"ל."
        ],
        [
            "העושה את חבירו שליח לקדש לו את האשה אינו צריך לכתוב לו הרשאה, אלא כך, כתוב לו: בפנינו חתומי מטה מינה פלוני את פלוני בר פלוני לקדש לו אשה פלונית בת פלוני ויחתמו העדים דשליח שעשאו בעדים כשר: והרשאה זו למה, אלא אדם שיש לו ממון ביד חבירו ורוצה לעשות שליח כדי להוציאו מידו צריך להקנותו לשליח אגב קרקע כי הא דרב פפא הוו ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא; אגב אסיפא דביתיה [ולפי] שצריך לעשות לו קניין לפיכך כותבין שם הרשאה שאם לא יקנה לו לא יהא זה נותנם לשולחו. וכדאמרי' אין משלחין מעות בדיוקני שאם יתן אותם לשלוחו שעשה בעדים ולא הקנה לו יכול לתובעם היום ומחר כדאמרי' בבבא קמא כך הורה ר' וכן נהגו: והמקדש את האשה לחבירו יקדשנה בפני עדים ויאמר תהא את מקודשת לפלוני בר פלוני בטבעת זו כדת משה וישראל."
        ],
        [
            "ראובן ושמעון באו לדון לפני רבינו שלמה: אשתו צועקת על שגירשה מביתו ואינו נוהג עמה דת יהודית, והוא אומר כדין גרשתיך דאין לך עלי אפי' כתובה שמקח טעות לקחתי ביך והדברים נכרים שאת לוקה בצרעת וסימני צרעת נהגו ביך חוטם וסתם פנים פורחות בשחין וקודם נישואין היית מרגשת בעצמך מחולי זה, ממשפחתיך יש מהם שחלו בחולי זה ואני בשעה שכנסתיך לא הייתי מכיר במומי סתר שביך. והיא אומרת לא, כי שלמה נכנסתי לחופה. ועל שאתה אומר סימני צרעת נראו בי, לא יהיה הדבר ולא יבא, כי כל גופי שלם אפס שני שומים עלו לה בפניה אחרי אשר גרשה מביתו מתוך צער וכעס. ועל דבר זה העיד מקצת הקהל אשר כמה שנים עמדו עמו ולא שמעו בדבר כי בריאה נכנסה לחופה ואין אנו מכירין סימני צרעת. ועל דברי ריבות האלה השיב הרב תשובה זו.",
            "תשובה: הנני דורש בשלום החתומים בשאלה אחרי אשר לא הוכר באשה מום בבית אביה ומשנכנסה לרשותו נולדו בה אין לו עליה טענת מומים. והראה האיש מעשהו לראה והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו שדרכו לרחם על הבריות וכל שכן על שארו אשר בא אתו בברית, שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה היה נמשך חינה עליו. שכך אמרו רבותינו חן מקום על יושביו ואפי' הוא מקולקל במים רעים והארץ משכלת וכן חן אשה על בעלה ואשרהו אם זכה לזכות בה ולקנות בה חיי העולם הבא, שאף בכופרי הקב\"ה ראינו הרבה שאין מרחקין נשותיהן, מתכוונים לחסד לאומים חטאת וכן הנשים לבעליהן. וזה הקשיח בבית אבינו שבשמים כאשר העיד בינו ובין אשת נעוריו, משפט ודין עליו לנהוג בה כמנהג בנות ישראל, ואם אינה מקרבה ברחמים ובכבוד יגרשנה ויתן לה כל כתובתה.",
            "(תשו' מהר\"ם ב\"ב ד\"פ תתנ\"ג) נשאל לרש\"י: אשת ראובן צועקת עליו שגרשה מביתו והוציאה בלא כתובה, והוא טוען במקח טעות נשאה כי סמני צרעת נראין בחוטמה ופניה פורחות שחין קודם הנישואין והיתה מרגשת בעצמותיה. גם משפחת' כול' מחולי זה ובשעת שכנסתיה לא הרגשתי במומן שבסתר. והיא אומרת בריאה היתה. וגם טוען הבעל המצורעים רוצים לקלטה. והעידו הקהל שבריאה נשאה, ושקר דבר במה שהמצורעי' רוצים לקלטה, אלא הוא המוציא קול.",
            "נראה שאין לו עליה טענת מומין, ואם אינו רוצה לקרבה יגרשנה ויתן לה כתובה, ואם אין לו יתן כל הנמצא בידו אלא שיסדר לו כדרך שמסדרין לב\"ח מטה ושולחן וכסות לי\"ב חדשי' ושטר כתובה יהא עומד לגבות בכל שנה בכל אשר ישתכר עד שישלי' כל כתובת'. ואם חפיצה להתגלגל ע\"י מזונות יתן לה כל אשר יראו ז' טובי העיר לפי השגת ידו. ואינו יכול לומ' צאי מעשה ידיך במזונותיה וכל מעשה ידיה שתשתכר תתן לה, או תחשוב [למזונותיה], ועליו אסיף כדי הצריך, או טוב לו לתת לבו לקרבה למען יתרחם מן השמים ויזכהו לפדות ולבנות ממנה וירחיב לו מכל צרה שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. ומה שלותה ואכלה ישלם, ותשבע כמה לותה. שלמה ב\"ר יצחק."
        ],
        [
            "וששאלתם אשה שהלכה לבית אביה על עסק קטטה שנפלה בינה ובין בעלה, אינו חייב במזונותיה, ולא בכסותה, ולא כלום. ואם מתה מתוך כך קודם שתטול הגט, בעלה יורשה"
        ],
        [
            "לפני רבינו נשאלה שאלה זו: על עסק ראובן שנשא אשה והיו לו מטלטלין וקרקעות, והכניס לה בכתובתה מחצית קרקעותיו ומחציתן הניח לעשות מהם חפצו ולבלתי לתת אותם לשום אדם. כי אמר אולי אבנה ממנה וירשני בנה היוצא מחלציי. וכאשר כתב כתובה כתב כל נכסאי אחראין לכתובתיך חוץ מאלו.",
            "ויש אשר גמגמו בדבר ולא אבו לחתום באותה כתובה. כי אמרו אינה עשויה כתיקון חכמים אשר תקנו לכתוב כל נכסאין אחראין לכתובתיך, דהואיל ושייר בידו מקצת נכסיו אין כאן כל נכסאי ועל אלה באו אל מקום המשפט לפני ר'. וזו היא התשובה. על הכתובה אני משיב: יפה כיון הפוסל שחזר מדבריו והכשיר. והלכה כחזרה ולא מטעמיה, שהכתובה נעשית בדעת החתן וכל מה שסלק מן השיעבוד מדעתו מסולק, ואין כאן חזר והכניסו לשיעבוד. שהרי דקנינא לשון להבא הוא, וכן דאכילנא דעבידנא, דאתינא, כלן לשון להבא הן ולשון יתר הוא אצל ודעתיד אנא למקני. ודרך סופרים לכתוב דקנאי ודעתיד אנא למקני וחוזר וכותב דקנאי. וזה שכתב ליה וכן כתוב בכתובות ובכל הכתובות הנעשות בסביבותינו. ואף היא לשפת יתר. שכבר כתב כל נכסין דאית לי תחות כל שמיא, אלא דבעי למכתב ודעתיד אנא למקני, חוזר וכותב דקנאי. וזה שכתב דקנינא מיניה לשון להבא. וממקום שהפוסל מביא ראיה משם, יש לומר דקנינא להבא הוא דקתני התם וכן לא יאמר אדם לאשתו וכו' ואמר מאי וכן. מהו דתימא התם דלא כתב לה דקנאי ודקנינא. אבל הכא דכתב לה דקנאי ודקנינא וכו', יש ללמוד מכאן דקנאי לשעבר, דקנינא להבא",
            "ואני בדברי עומד להכשיר הכתובה, והכל כמה שכתבתי כי חיך יטעם לאכול כל ימיו של שמעון בן שטח לא נזקק לתקנת כתובתא אלא מפני שלא היו כותבין אחריות לכתובה והיה מוכר נכסיו. וכן לאו דוקא אלא אם כן מה יתקן שיהא כותב לה אחריות כל נכסין, הרבה יש שאין להם שדות כשנושאין נשים, ויש להם לאחר זמן. אבל מי שיש לו אחת ויחדה בכתובתה וסלק שאר נכסיו כתקנת חכמים עשה ואין לתקנו בדבר מכמה טעמים: אחת, שלא נתכוין שמעון בן שטח אלא לאחריות והרי יש. ועוד, כשתקן שמעון בן שטח לטובתה תקן ולא לרעתה. וזה האומר שלא יוצא נחלתו משעבוד כתובתה אלא יכתוב אחריות על כולם, או יתנם תחלה מתנה לבניו ויכתוב לה הנותר בכתובתה, זאת רעתה היא שהאיש מצפה שיהיו לו בנים ממנה ויירשו את נחלת אבותיו ולא יתנם מתנה לאחרים. ואין האשה הזאת חפצה בכך ויכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים, כגון זו, ושומעין לה, שהרי לטובתה חייב להיות אחריותא על כולן שהוא תנאי בית דין. ומיהו תנאי בית דין של שמעון בן שטח. טעמא דאינה שוה מאתים דינר, הא שוה מאתים דינר, אין לה אחריות אלא עליה. ועוד שנינו אין עושין כתובת אשה מטלטלין מפני תקון העולם כו'. ומסקנא הכי קאימנא במה דברים אמורים שלא כתב לה אחריות ומהו אחריות שאם יאבדו ונגנבו תגבה ממקום אחר, אבל לא קיבל עליו אחריות פחת דמיהן כל זמן שלא יאבדו. אמר ר' יוסי וכי מה תיקון העולם יש, אחרי שאמרה שיכתוב לה אחריות ודין, ומה נתקן העולם בכך, והלא כשהן אין קצובין ופוחתין דמיהן במטלטלין הוא דפליג ר' יוסי שהמיחד מטלטלין לכתובה אין דמיהן קצובין ופוחתין, דשכיחא בהו יוקרא וזולא, פעמים שהפרגמטיא מצויה במקום ופעמים שאין תגרין באין שם. אבל במקרקעי שהן שוין כדי כתובתה לא פליג, שאפילו יחדן לה וסלקא מכל שאר נכסים שפיר דמי ועוד שנינו לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. דאמר רבא בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות, אחת שכתב לה בכתובתה, ואחת שיחד לה שדה בכתובתה לאחר זמן אלמא יש שמיחדין שדה לכתובה. ואם תאמר צריך ליחד לה כדי כתובה ותוספת, אין זאת, שהרי אין עליו להוסיף אלא אם כן יש לו בשעת מיתה חוץ מאלו. ואם לא תעמוד על מנת שתקנו לה חכמים, והרי הוא קבלה עליו ואין לקנסה בדבר: וצורנו יאיר עינינו בתורתו אמן ואמן."
        ],
        [
            "תשובת המאור הגדול רש\"י זצ\"ל: על אפטרופוס האלמנה הבא לגבות כתובה ממטלטלין, שתפסו יורשיו במתנה מיד הבעל. ובא עליהן הלה מכח לשון דכתיב בכתובה: אחריות כתובתה קבלית עלי ועל ירתי בתראי לאיתפרעא ואפילו מגלימא דעל כתפאי, דהיינו מטלטלין: ענה רש\"י ז\"ל בר' יצחק ז\"ל לאומרים כן: אוי לעינים לא רואות ואזנים לא שומעות. דלא כתב לה מגלימא דעל כתפאי, אלא שאם בא לגרשה שתגבה ממטלטלין דידיה. והיינו לישנא דעל כתפאי, היכא דמשועבד ליפרע לה מחיים. אבל מיורשים היכא דמית הוא, לא אשכחן שחייבתו תורה לגבות ממטלטלין שום חוב לא זה ולא אחר. ואם יטעה הטועה מדכת' על ירתאי בתראי לומר שגובה האשה מיורשיו, לא תקון רבנן זה הלשון. והאי דכתבאי ליה, משום תקנת קדמונים הוא שתקנו. כמו שמצינו לרב שרירא גאון מדרבנן בתראי, דקדמו עלה דמילתא עניותא דאינשי, דלית להו מקרקעי כלל ויהבי חייסי לנשי וחינא. ואפילו למאן דתקון לא תקון אלא למיגבי מיורשין שירשו ממונו בתר מותו. והללו יתומין קרובי הבעל לא מכח ירושה הן באין. כי אם במתנה גמורה מחיים חלוטה ונמשכת כדין שאר מתנות. ולדברי האפוטרופא יכולה היא לתבוע לכל אנשים שקנו מבעלה כלום מיום שנכנסה. ההיתה כזאת: ועל אשר אמר, המתנה מתנה טמירתא היא, לא יפה כיון. דלא מפסלי מתנה טמירתא אלא לגבי קרקע, שצריכה שטר ועדים ואינו יכול להחזיק אלא בשטר ובעדים, אבל מטלטלין קנו בכל ענין, כיון שהחזיק בהן ועוד מתנה טמירתא, זה האומר לעדים איטמרו וכתובו בבתי גואי ולא בבתי – בראי אבל זה צעק והכריז לבא הקהל לפניו ולשמוע את דבריו, ולא אבו לבא ממשוא פנים. ואף כי לא צוה לאותו השליש שהיה שם בשעת המתנה להעלים המתנה.",
            "את אלה כתב ר' מתתיה בר' משה מפי ר', וספר לו ר' מעשה כזה: שר' יוסף בנו של ר' יצחק הפרנס מטרייש נשא אשה חדשה ולו בנים מאשה אחרת. בשעת פטירתו אמר לחלוק נכסיו, והיה דואג על בניו שלא היה להם כדי כתובת אשתו זאת. והיה סבור שהכל משועבד לכתובתה. והשיאו ר' עצה: תן כל נכסיך מטלטלין לבניך על ידי משיכה במתנה גמורה. והבית שלך אם תבא תגבה בכתובתה, שאפילו תתנו במתנה להם, יש כח בה להוציאו מהיורשין, דמקרקעי משתעבדי לגבה. ואותה אשה חדשה קרובתו של רבינו יצחק הלוי היתה. ושלח לו דשמע שהיה ר' אפטרופס של יתומין. שלח לו הגאון לגבות מהן תחלה כתובה לאשה. ור' השיבו: מטלטלין היו ונתנם לבניו במתנה גמורה מחיים. שמע ר' יצחק הגאון כן, ולא הוסיף לדבר עוד. הא לך ראיה גדולה משני עמודי עולם.",
            "ועל הספרים: אם כן הוא, הנותן ליד היתום קנויים הם לו במשיכה כבמטלטלין. וראייה לפנינו מהגאון הלוי, שפסק כן על מקרא תרגומות של שמעיה. ואין צריכין שטר וקנין אלא ככל המטלטלין. [וראיה בידינו מהגאון]: עד כאן תשובתו."
        ],
        [
            "וכתב רש\"י בתשובה וז\"ל: כל נכסים שהניח המת הם בחזקת של יתום בכל מקום שהם ואינם משועבדים לכתובה אלא למזוני בלבד: ואם תפסה לכתובה יחזירו ליורשים בלא שום טענה. ואם לדון עליהם מלעולם קודם שבועה אין לה רשות בנכסים לא במקרקעי ולא במטלטלי, דהבא ליפרע בנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. וחזקת המחזיק בהם בראשונה ש\"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' אם הגדיל דה\"פ לא יוציא אלא למזוני מפני חיי נפש אלא לכתובה, תפסה מטלטלין מפקינו מינה. עכ\"ל רש\"י."
        ],
        [
            "שאלה: ראובן נשא לאה ומת ראובן בלא בנים ובנות. ולא היה ללאה [מקום] לדור בו ורצתה לדור עם שמעון שהיה בן דודתו של ראובן. ומפני הקורבה שהיתה בין ראובן ושמעון היתה מכבר אלמנתו של ראובן עמו בביתו שנים רבות. לסוף כמה שנים מתה לאה ונשארה ירושתה והחזיק בה שמעון. לימים בא יהודה אחיה של לאה להוציא את הירושה מידו. כי היה טוען ואומר [של] אחותי היתה מפני כתובתה שהיתה לה על בעלה ראובן. ושמעון טוען הנני מחזיק בירושה ואחזיק בה כל הימים. שהרי היתה של ראובן קרובי בן דודתי ואין קרוב ממני.",
            "ועל כתובת אחותך שאתה שואל, אני טוען שאחותך לא נשבעה על כתובתה, ובחיי ראובן קרובי צררי אתפסה. ומה שהנחתי לאחותך לאה להחזיק בה אחר מיתת בעלה שהיה קרובי, לפנים משורת הדין הוא [שעשיתי] (עשיתי), כי היתה עמי בבית וראיתיה עגונה ונתגלגלו רחמי עליה מפני תקף חבת קרובי. ומאחר שמתה היא אקח הירושה בידי, כי אני בא מכח בן דודתי. ובא יהודה והלך לו בעירו שלא היה שמעון דר בתוכה והמשיך והחניף את קולו בדברי פיוסין עד אשר גזרו שלא יהא בר ישראל מחזיק בירושת לאה אחות יהודה אם אינו טוען עליה דין ודברים. ועוד טען שמעון כח אחר שאין כתובת אחותו בעין.",
            "תשובה: מאחר שמתה האשה ולא נשבעה אין יורשיה גובין עוד כתובתה. שכל ממון שאין אדם יכול להוציאו בדיינין עד שישבע, קודם שישבע אינו מורישו ליורשים. דקיימא לן כרב ושמואל דאמרי תרווייהו אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל שמעון לפי דברי האגרת איני יודע מהיכן הוא יורש את בן דודתו ראובן. קרובי האב יורשין את האדם ואין קרובי האם יורשין אותו וצורנו יאיר עינינו במאור תורתו אמן."
        ],
        [
            "אלמנה עד שלא נשאת בבית [על] היתומים להביא ראייה, פי' רש\"י בתשובותיו: היינו למזונות, דמאי דקבעי ר' יוחנן פשיטא ליה לתלמוד' מלוי, אבל לכתובה אינה בחזקתה עד לאחר שתשבע. תדע דלוי למזונות מיירי, דאמרינן האלמנה בנישאת ולא נישאת ש\"מ."
        ],
        [
            "בתשובת רש\"י מקשה: והא דתניא פ' אלמנה ניזונת, [אלמנה] מוכרת וכותבת, אלו למזונו' מכרתי ואילו לכתובה מכרתי. משמע אחרי שמכרה לכתובה מוכרת למזונות. פי' רש\"י דהכי איתא סוגיא בשמעתין בשעה שמוכרת למזונות תהא למזונותיה, ובשעה שדינם בכתובה ומוכרת לכתובה, לא תמכור סתם."
        ],
        [
            "[אמנם כך שאל השואל לפני רבינו שלמה מ\"כ]: ראובן נשא אשה ונהרג ביום הרג רב בלא בנים, ואשתו ברחה אצל אביה הניצל מן ההרג. ולאחר זמן ניסת לשמעון ולא נשבעה על כתובתה והחזיקה בקרקע בעלה הראשון מחמת כתובה. והיורשין עוררין עליה לומר מטלטלין הרבה תפסת בכתובתיך. והיא אומרת לישבע, והם אומרים מאחר שלא נשבעה קודם נישואתה אינו דין שתשבע עתה.",
            "[והשיב הגאון]: דעתי נוטה שלא תפסיד בנישואתה כלום. ואם לא שהיזקקני אדוני באיגרתו להביא ראייה לדברי, לא הייתי צריך לראייה. כי מאין לו שתפסיד אשה כתובתה בתוך כ\"ה שנים שנתנו חכמים קיצבה לדבר: ומכל מקום יש ראייה לדבר: אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה. נמנעו מלהשביע התקין ר\"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים מה שירצו וגובה כתובתה ואמר רב הונא לא שנו אלא שלא ניסת, אבל ניסת אין מדירין אותה, מאי טעמא דמיפר לה בעל. ורב נחמן אמר אפילו ניסת. ומותבינן ניסת, הא ודאי מיפר לה בעל, דמדירין לה ברבים למדנו מכאן, שהאשה גובה כתובתה לאחר שניסת אע\"פ שלא נשבעה קודם שניסת. ואפילו רב הונא לא פליג אלא במקום שנוהגין להדירה, שהנדר תלוי בהפרה. כגון דנדרה קונם כל פירות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובתי כלום. או שאמרה בלשון שבועה יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובתי כלום. שיש לחוש שמא יפר לה בעל בו ביום את נדרה, או את שבועתה, והרי היא מותרת בכל הפירות. אבל הנשבעה שבועה שלא נהניתי מכתובתי כלום, או בלשון אלה או ארור, אותה שבועה אין לה הפרה עולמית, שהרי כבר עברה לה.",
            "ואני הבנתי מתוך איגרתך, שבמקומכם נוהגין להשביעה ואין נוהגין להדירה לפיכך אני אומר, שלא תפסידה בנישואין ותישבע בגזירת ב\"ד באלה וארור, כדרך כל הנישבעין עתה ע\"פ ב\"ד, כמנהג המדינה להשביע את הנשים: [נסתיימה כתיבת הגאון]."
        ],
        [
            "ומצאתי בתשובות רבינו שלמה זקני זצ\"ל: דרב נחמן קאי בשיטת שמואל רבו, דאוקמה במחלק לפניה והיא שותקת: (ואע\"ג דאותביניה לעיל, ה\"מ משום דת\"ק קבלה נמי בעי. מיהו לרבי יוסי דסבר דסגי ליה בחדא, בכתיבה בלא קבלה, איכא למיפרך נמי כדלעיל משום דכתב לה קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. וצריך לשנויי לרבי יוסי במחלק לפניה והיא שותקת. ורב נחמן כר' יוסי ס\"ל, דסגי ליה או בכתיבה או בקבלה. וכיון דמחלק לפניה והיא שותקת, לפיכך מוחלת שהרי עשאה שותף לחלקה חלק בפני עצמה בין הבנים. ומיגו דחשיבא ליה כאחד מבניו לחלק נמי לה חלק, כמו שמחלק לבניו, מתרצה לו ומוחלת השעבוד מן הנכסים. ורב נחמן לפרש טעם לדברי שמואל אתא)."
        ],
        [
            "כתב הר\"ש ז\"ל בתשובת שאלה: הלכה כר' יהודה משום שפירש רבן גמליאל דמבן י\"ח יכול ליגמל הנער. ואע\"ג דאמרינן הלכה כר' מאיר בגזירותיו, שאני הכא (בית) [דבית] הלל קיימיה כותיה דר' יהודה. הלכך מניקה שמת בעלה מותרת לינשא לאחר ט\"ו [חדשים חוץ] מיום שנתארסה, פי' שיהיו שלמים. עכ\"ל."
        ],
        [
            "וששאלתם: ואם גרש אדם את אשתו והיא מניקה, אסור לו ליקח את בנו ממנה. אלא היא מניקה את בנה ומגדלתו עד שתגמל, והוא נותן שכר מניקתו."
        ],
        [
            "ובתשובת מאור הגולה רש\"י ז\"ל: בפ' אעפ\"י ייחד לה מטלטלי ואיתנהו בעינייהו וכו', מכאן אנו למדין דכל שאר מטלטלי ומקרקעי אינה רשאה ליגע עד שתשבע ואם תפסה יחזור ליורשין בלא שום טענה. ואין לדון עליהם עד שיהיו בידם וברשותם."
        ],
        [
            "וכן מצאתי בתשובת רבינו שלמה בר' יצחק נ\"ע: שיכול כל אדם ליתן מטלטלין לכל מי שירצה כל זמן שהוא בחיים. דאי לא תימא הכי, לא שבקת חיים לכל בריה."
        ],
        [
            "וכן כתוב בתשובת רש\"י: שכיב מרע נתן לבניו במשיכה ספרים, והאלמנה רצתה לזכות מכח כתובתה. נראה דזכתה בזכות הבנים."
        ],
        [
            "תשובת רש\"י: וששאלת על המלוה לחבירו ונפסל המטבע, מה ישלם לו.",
            "תדע דקיימא לן דאמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, אלא א\"כ הוסיפו עליו. ומטבע שלנו שנפסל, לא הוסיפו עליו, ולא הוזל הראשון אלא מפני ביטול הצורה ושינויה. לפיכך ישלם לחבירו מה שלוה ממנו קודם פסול המטבע. ומאותו המטבע עצמו שהלוהו ומחציות שנפסלו, ישלם כמו שהיו נחלפין בשעה שהלום לו חבירו. שלמה בר' יצחק."
        ],
        [
            "פרש\"י בתשובה בסוף ימיו: כגון שהלוהו מעות על מנת שישלם לו מעות, ולא שאר סחורה וה\"ה למוכר לחבירו לזמן על המטבע על מנת שישלם לו מטבע ס\"ה. וכן לשון העמוד ע\"כ."
        ],
        [
            "אם יכול אדם למנות אפוטרופוס לטעון בעבורו לבית דין ולמסור טענותיו לחבירו. כמו שנהגו העם למנות שליח בשביל הנשים כשצריכות לטעון בבית דין, מפני שהן בושות לבא לבית דין.",
            "והשיב ר': אם ימסור טענותיו לחבירו בפני עדים וימנהו עליהם לטעון במקומו, יכול הוא לעשות כן. וכעין זה יש בירושלמי בריש פרק כהן גדול בסנהדרין, לא דן ולא דנין אותו. ניחא דן, דנין אותו וימלא אנטלר, פי' שעונה על טענותיו. ומשני שנפלה לו שבועה, ואנטלר אינו יכול להישבע, ועל השבועה הוא עצמו צריך לבא."
        ],
        [
            "שאלו לר': אם בא אדם ואמר לחבירו לפני ב\"ד מנה אני חייב לך. והשיב הלה אינך חייב לי כלום. ואח\"כ לפני ב\"ד אמר, תן לי מה שהודית שאתה חייב לי. והשיב משטה הייתי בך.",
            "והשיב ר': דחייב, דאע\"ג שאמר אינך חייב לי, שמא לא היה זכור. ולא מצי למימר משטה אני בך,, הואיל והודה בפני ב\"ד. ע\"כ."
        ],
        [
            "מעשה זה בא לפני ר': מי שתבע את חבירו בדין ואמר לו מנה לי בידך והלה השיב שכבר פרעתיך לך, והביא עד והעיד בו שפרעו: מעשה זה בא לפני ר' ופטרו משבועת היסית. דכי היכי דאמרינן שנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבין אותו שבועה, הכי נמי היפכא כל מקום ששנים פוטרין אותו ממון לגמרי, אחד פוטרו משבועה."
        ],
        [
            "מי שיודע בחבירו שחייב לו מעות ואינו יכול להוציאם מידו, אם מותר ליקח בסתר כלי או שום דבר כדי ממונו?",
            "מצאתי בשם רש\"י ז\"ל: שיכול לקחת ממונו בסתר וליכא משום לא תגנוב, אחר שהוא יודע בודאי שהוא חייב לו. ואם יבא הדבר לפני בית דין יאמרו לזה שישבע ויטול אחרי שאין עדים שגנבו."
        ],
        [
            "הא דאמרינן צריך שיאמר אתם עדיי, הני מילי בתביעת ממון, כגון שאמר מנה לי בידך [חוץ לב\"ד] וא\"ל הן, יכול לומר משטה אני בך אבל דבר שיש בו מעשה, כגון קדש אשה בפני שנים או תנאי שבני אדם מתנין ומקיימין אותו בפני עדים, אין צריך שיאמר אתם עדיי, ואינו יכול לומר משטה אני בך."
        ],
        [
            "ואם ישראל נותן משכון לגוי בעל חובו למשכנו לישראל אחר תחת יד גוי, אם מותר אותו ישראל לגבות הרבית מן הגוי, ואף על פי שיוצא מכיסו של ישראל אסור, ואם לאו מותר. והמונע עצמו הרי זה חסיד שוטה, ובלבד שלא יתכוון מתחילה לכך. אבל אם הכיר במשכונו של ישראל בתחילה קנסינן ליה."
        ],
        [
            "מעשה באשה אחת שהפקידה טבעת לבתו של רבינו הקטנה ונאבד ממנה. אמר ר': בדין שאין לו ליפרע אבדת בתו הקטנה, דאמרינן נשים ועבדים פגיעתן רעה, אם הזיקו לאחרים אין משלמין והחובל בהם חייב. אבל על ידי בתי נזוקה [אפרע לה] דמי טבעת ולא יותר, שאם היה שוה מאתים ובעלים מעלין אותם בדמים, אפילו הפקידה ע\"י עצמו אין לה אלא דמיו בלבד."
        ],
        [
            "לפי דברי התובעים והמשיבים עליהם, כך נראה לי: אילו היה לוי שומר חנם על הממון הזה ומחמתו יצא עליו קול עושר והכביד עליו המושל לתובעו יותר, משאם לא בא ממון זה לידו, לפדות נפשו ולתת מן הממון שלשה מטובי העיר שהכבידו בפדיונו מחמת ממון זה, כדאמרינן ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו עליה גנביה, שקליה יהביה נהלייהו. אתא לקמיה דרבא פטריה, אמר ליה אביי האי מציל עצמו בממון חברו הוא אלא אמר ר' אשי חזינא, אי אינש אמיד הוא, אדעתא דידיה אתו וחייב לשלם, ואי לא, אדעתא דכסא דכספא אתו ופטור. שהרי הפקדון גרם לו שיצאו עליו, עכשיו שקבלו למחצית שכר, יש עליו לשלם חצי ההפסד שבא עליו מחמתו כשאר כל אונסין. דקיימא לן האי עיסקא, פלגא מלוה פלגא פקדון, וההוא פלגא דמלוה כל צדי אונס שיבאו עליה חייב להחזיר, שבשביל שכר, שהיה מצפה בו, בא לו ההפסד: ומה שהוא טוען, שפטרוהו מכל אונס שיבא עליו מחמת מושל העיר ומשרתיו, אין דבריו נראין. שלא הורגלו שרי העיירות בכך ולא אסיק אדעתיה לאתנויי באונסא כי האי. ולא היה דואג שיתבע השלטון לכל אחד בפני עצמו, כי אין דרכו לתבוע אלא לכל הקהלה יחד, וכל אחד יפטור את ממונו על פי הגזרה בכל אשר הוא שם ועליו להביא ראיה בעדים שפירש להם אונס זה, כמו שהוא טוען שאמר להם, ירא אני שמא יצא עלי קול עושר מחמת ממון הזה ויכבידו עלי משא המושל ופקידיו. ואם אין לו ראיה לדבריו אלה, יתיישבו בדבר טובי העיר, כגון ר' יצחק ב\"ר יוסף קרובי והנדיב ר' שלמה ב\"ר יונה, לפי מה שראוהו מתחלה קודם שיצא ממון זה עליו, ויתבוננו במה שפסק המושל על עניים דוגמתו, ולפי מה שיראה בעיניהם שהכבידו עליו מחמת כן, יטילו חצי האומד על הפקדון, והשאר חייב לשלם: ומה שהוא טוען, שעל פיהם נתן מה שנתן, שמחלו לו כל שיתן בפדיונים, יביא עדים ויעידו כן, שהרי במעמד כל הקהל נאמר לו במערה כפי דבריו. ואם אמרו כן על דבר הפשרה הראשונה של ד' אלפים דינר, לא תעמוד לו על זאת בפדיון זה, שאילו יצאו ידי השר באותה פשרה, עדיין היה נשאר בידם הון רב. עכשיו שהוצגו כלי ריק, לא נאותו לו להחזיר על הפתחים והוא יפדה עצמו בממונם וחייב להחזיר כל מה שקבל משלהם. וכן מה שהמחה מבעלי החוב אצל הפקיד, חוץ מחצי האומד שכתבתי, והמעות והמשכונות, שנמצאו בתיבה בבית הגוי, חצי אחריותו עליו: ומחילת הממון שהם טוענים שמחל ממונם, בשביל לנתק את בעלי החוב מעליו אצל הפקיד כדי שיצא את ידיו. והוא אומר לא בשביל כן מחל, נאמן הוא על כך ובלא שבועה. שהרי על מנת כן נכנס תחילה לדבר שימחול קצת ויגבה מה שיכול, ולא ישביעהו שמחל יותר מדאי, שאין אדם משעבד עצמו לשבועה זו. וכל שכן שגברה יד הגוים שראו רוח המושל לרעה על הקהל ולא נחשבו בעיניהם והוצרכו למחול כדי לגבות. וצריך הוא להתעכב בעיר ולגבות את הממון הנותר בידי גוים, ככל מה שיתעכבו שאר הקהל, עד שיראו טובי הקהל שאין עכבתו מועלת לגבות. ואם אין לו ממה להתפרנס יתפרנס מן הממון, ואם לא ימחה את הלווים אצל אחד מן הנשארים בעיר ויצא: ומה שהוא אומר שאין לו מה ליתן, אם יש לו מטלטלין או ספרים כולן משועבדים לגבות מהם, ולמה שלא תשיג ידו יכתוב להם שטר חוב. ועל פי השבועה יתן כל מה שיש לו, חוץ ממה שאמרו רבותינו שמשיירין לבעל חוב מזון שלשים [יום] וכסות לי\"ב חדש: ומה שטוענין ראובן ושמעון שהם חפצים שיברר לוי את דבריו בגזירה. לא ידעתי מה הוא, מה דבריהם. הם אומרים לו לברר, אם על מה שהוא טוען שפטרוהו מכל אונס שלטון, הם אומ' ישבע שכן ויפטר. יפה הם אומרים לו ויפטר מחצי האומד, שאני מטיל עליו לחייבו מחמת שהוא מצפה למחצית השכר. אבל לא יפטר מכדי מה שפסק המושל על שאר חבריו לחייבו."
        ],
        [
            "נחנו בית דין חתומי מטה עייננו וחקרנו בדברי ראובן ושמעון. ומדבריהם נזדכה ראובן, אחרי אשר הודה שמעון, שהיה ראובן בשעת מסירת החפץ שקבל מיד האשה, ובמעמד שלשתן קנה ראובן, וזכה ע\"י שמעון השליש. או יצא שמעון מתורת שליח האשה, ונכנס דרך השליש. ומאחר ששמעון השליש מודה, שבעת שומת החפץ לא בררה האשה ולא התנת האשה שום סימן, לבד הבאת ההרשאה לידו. מיד נתחייב לפרוע החפץ לראובן כשהובאת ההרשאה, שהתנאי מקודם כאשר התניתה האשה. ומעתה יעוות השליש, אם יעכב החפץ, כי מחאת האשה והתראותיה איננה מעלה, אך יעשה השליש מה שהושלש בידו. כההוא עובדא בסנהדרין: ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותיה ידה ואמרה שטרא פריעה, והימנוה רבנן כדמסיק שמעתא: וגם מה שהאשה טוענת שטר אמנה היו דבריה, אינה נאמנת. לפי, שאפילו כשעדי ההרשאה אומרים שטר אמנה היו דברינו, דברי פיוסים היו דברינו, אינם נאמנים דלא אתי על פה ומרע לשטרא, אחרי שחתימת העדים יוצאים במקום אחר,, כל שכן שהבעל דין טוען שטר אמנה היה, אינו נאמן. דא\"כ לכל השטרות חספא בעלמא, שיכולין לטעון שטר אמנה היה. ואף לכשתמצא לומר שהיה שמעון שליח האשה ונפקא מתורת שליש; נתחייב לפרוע החפץ לאשר אשם לו מדר' נתן, מאחר שפרע חובו שהיה על החפץ כפי ההרשאה המעידה שנפרע החוב, ומוציאין משמעון ונותנין לראובן: לכך חייבנו לשמעון השליש בלא דין ובלא דברים לפרוע החפץ לראובן, ומה שחייבנו וזיכינו כתבנו וחתמנו."
        ],
        [
            "תשובת המאור הגדול רבינו שלמה.",
            "וששאלתם ראובן ושמעון שהלכו לשוק והתנו ביניהם שכל מה שיעלה [שכר לאחד] (אחד) אחד מהן, בין בסחורה בין במציאה בין בכל דבר, יחלוקו זה לזה. ובחזרה הלך האחד לבדו עם פרקמטיא שקנו [בשותפות] ונתפס בידי גוים ונתן ממון בפדיון. ותובע מחברו ליתן חלקו בפדיון, שהרי שותפים הם והיה ביניהן הסחורה שהיתה של שניהם לשומרה כדרך [השותפים] (שותפים). ועוד שהותנו להיות שותפים בשכר, ועכשיו שיש הפסד שוה בהפסד. והלה משיבו: לא היינו שותפים אלא בשוק, אבל משעת צאתינו מן העיר נפרדה חבילתינו. ואילו היית משתכר ממון רב הרבה לא היית חולק לי וזה מודה בכך. ובאו לפניך לדין ופטרוהו. ויש חולקין בדבר לחייבו.",
            "טעם החולקין לא פירש [לי]. ואני אין בידי ראיה מהיכן לחייבו. ואע\"פ שעדיין כל זמן שלא חלקו פרקמטיא [שלהן] שותפים הם. ואילו לא התנו, כל מה שיפסיד האחד ישלם לו חברו חלקו. ואם מפני ששנינו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע, לא נאמר דבר זה אלא בנותן פרקמטיא לחברו על מנת שאם ישתכר יחלוק עמו, ואם יהיה הפסד בפרקמטיא על המקבל להשלים, שכל האחריות על המקבל. נמצאת פרקמטיא עליו מלוה, ומה שהנותן נוטל חלק אינו אלא רבית ושכר בטילות מעותיו עומד ונוטל. אבל בדבר זה אין לך עליו אלא תרעומת, שהרי קבל עליו אחריות חלקו ומפסיד חצי הפרקמטיא, אבל אחריות גופו של שותף זה לא קבל עליו. ואע\"פ שהיה [טורח] על חלק חבירו עם חלקו, אין זו טעם לחייבו לזה. שהרי ראיה גדולה הבאת לדבריך שטף נהר את חמורו ואת חמור חברו וכו' וכ\"ש שהיה טורח זה בכולו וזה לא אמר לו קום רדוף והכנס למקום גדודי [חיות] וליסטים ועלי פדיונך. וכי יבא דבר המחייבים וראיות שלהם נדעה מה טוב. שלמה בר יצחק."
        ],
        [
            "תשובת המאור הגדול רש\"י ז\"ל.",
            "השותפין שהטילו לכיס אחד וכל השכר לאמצע. ופירש אחד מהן לסחורה וממון השותפות בידו. ותפסוהו בעיר ואנסו הכל מידו ובפדיון גופו צריך ליתן [על הגליון: ממון] הון רב. ותובע את חברו ליתן מחצה בפדיון, כי שכרו לאמצע היה ויש לו לחלוק בהפסד. ואם לאו, יהא קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע.",
            "דעתי נוטה שאין לו עליו כלום. שהרי לא קבל עליו שמירת גופו ולא שמירת ממונו. ודיו בהפסדו וקרוב להפסד ולשכר הוא זה. במה היה מצפה לקבל שכר בממונו שמסר בידו, והרי אינו תובעו בהפסדו כלום. וכששנינו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע, לענין רבית שנינו, שנותן פרקמטיא או מעות לחבירו להשתכר בהם למחצה ואם יפסיד לא יקבל עליו כלום בהפסדו, זהו רשע שמלוה ברבית, שכיון שהאחריות של אונס ושל זולל [זול] על המקבל הוא. נמצא שהמעות מלוה עליו, וכל מה שזה נוטל במחצית השכר, רבית הוא, שהרי אין כלום מן הקרן עליו. אבל זה שאחריות ממונו על עצמו, דיו בכך ואין זה אלא מדת כל אדם. ואם מפני שהיה שותפו טורח בגופו ומסכנו על השותפות, אין לנו לחייבו על כך. דלא יהא אלא אפי' הולך בשליחותו בחנם וכל הנאה של משלח, אין שמירת גופו עליו. מקל וחומר דהשתא השאיל לו פרתו בלא גופו שחייב שואל באונסיה (אונסיה), השאיל גופו נפטר שואל מאונס פרתו שנ' אם בעליו עמו לא ישלם, אונסי גופו על אחת כמה וכמה. וכל שכן שאף בשביל עצמו היה הולך. וכן דרך השותפין לטרוח זה היום וזה למחר. אין לנו מהיכן לחייבו ואין צריך להביא ראיה וסמך לדבריהם הללו. שאם באנו לחייבו ולהוציא ממונו בידו, היינו צריכים למצא פתח לדברינו. אבל לפטרו מן הסתם הוא שלא חייבה [התורה] (תורה) את האדם לקבל עליו נזקי חברו אם לא על ידי צדקה וגמילות חסדים וכל ישראל שוין בדבר ושלום. שלמה בר' יצחק."
        ],
        [
            "מצאתי בשם רש\"י: אם אדם חולק שלא לדעת חבירו לא הויא חלוקה. וכל מה שמרויח המקבל בחלקו השכר לאמצע. ואע\"פ שחבירו מודה לו שחלק בשוה, אפילו הכי כיון דלא ניחא ליה דתיהוי חלוקה, לא הוי חלוקה"
        ],
        [
            "השיב רש\"י: אע\"ג דאין אדם מקנה דבר שב\"ל, מיהו כל מי שמתנה לחבירו שאם ישתכר דבר על ידו שום ריוח שבעולם ליתן לו חלקו, חייב ליתן לו. דהא אפי' שכר אמירה חייב אדם לשלם דממונא הוא [כדאמר'] הרי את מקודשת לי ע\"מ שלא אדבר עליך לשלטון הרי זה מקודשת. דאפי' לר\"ל דאמר דצריך שיתן לה שוה פרוטה, מ\"מ סבר דשכירות מעלי' הוא. והא אמרי' בפ' הרבי' דאמרו לי' רב ספרא והא קאכיל רבית'. א\"ל שכר אמירה קא שקיל עכ\"ל."
        ],
        [
            "מצאתי כתב בתשובות: מי שנעשה ערב בקניין, או שנעשה ערב בלא קניין או שנעשה קבלן, יכול לחזור בו קודם נתינת המעות, דלא שיעבד בקניין אלא לאחר נתינת המעות: וערב המקבל ערבות, אם על פיו מחזיר שטרו או משכונו, הוה ליה ערב בשעת מתן מעות ולא בעי קניין."
        ],
        [
            "וששאלתם: ששידך ראובן [את בנו] על בת אחיו וקיימו דבריהם והניחו תשומת יד ביד קבלנים על מנת שהחוזר בו יפסיד ערבונו כדרך שהורגלו ברוב מקומות. ועברו כמה שנים וחוזר בו ראובן. והנה שמעון אחיו תובע ערבונו מיד הקבלנים שהחזירוהו לראובן. ותלמיד אחד מסייעו ואומר קבלן בכתובה לא משתעבד. ועוד דאסמכתא הוא, ואסמכתא לא קניא.",
            "טעה התלמיד בכל הצדדין: חדא, דקבלן בכתובה משתעבד, דמשה בר עצרן ערבא בכלתיה הוה וכו'. ומותבינן וערב דכתובה מי משתעבד, ומשנינן קבלן הוה. ועוד מה ענין קבלנות זו אצל קבלנות דכתובה. [קבלנות דכתובה] זה המתפיס מעות או מטלטלין לאשתו בכתובתה ומסרתן ליד שליש והחזירן לבעלים. אבל קבלנות זו אינה אלא עירבון לקיים תנאים, ואסמכתא זו ודאי קניא ואם נעשה דבר זה בפני חשובי עיר קיימא לן אסמכתא קנייא, והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב ואפילו יש חשובין מהן בשאר מקומות, אין לנו אלא ב\"ד של אותו מקום. דא\"כ אין לדבר סוף, שאין לך ב\"ד חשוב שלא יהא חשוב ממנו בסוף העולם, ואומר אל השופט אשר יהיה בימים ההם וכל שלשה שנתמנו בית דין על ישראל הרי הן כב\"ד של משה לענוש נכסין ולהיות הפקרן הפקר. וכ\"ש על שידוכי אשה שהנהיגו הראשונים כן שלא לבייש בנות ישראל, ויש מן הדין לקונסו [בממון] וברידוי הגוף: ותלמיד המסייעו אין חולק כבוד לתורתו [להחזיק] יד מריע, ומן השמים מנעוהו מכבוד ונכסו ממנו גלויותיה של תורה, ומכ\"ש שלא יבין במעמקיה. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. שלמה בר יצחק."
        ],
        [
            "והשיב רש\"י בתשובה: אמינ' בפועל בטל פלגא אגרא וכן מקובלני מרבותי. וצריך ליתן לשומרי' מעות או דבר אכילה."
        ],
        [
            "דודאי תאיני הבכורות פריחת ריח נדיפתם, מה ערב להשיב נפש ומתק נופת צופים, ומה נעם על חיך ונחמד להשכיל [ולעינים] נתאיו, כי מעין חיים נגאל בוסרם, יהי רצון שיהיו גדוליהן דוגמתם ועודף: אני הצעיר עם בא בקצרה, ולא כמוסיף וגורע, לשאול לשלום שני הישישים שרים רבים ונכבדים אלופי ומיודעי, ר' יוסף בר' אהרן, וקרובי שארי ובשרי ר' יוסף ברבי מאיר, ועמהם נטע נעים וגידולי הקדש ר' אליעזר הכהן בר' יהודה. אני שלמה הצעיר נאמנם ועבדם שואל לשלום להם, ומשיב דבר על הרבתני ענותם להזקיקני להשיבני כמה שהראוני ממרום.",
            "רחל שזימנה את שמעון אחי בעלה לדון והביאה שטר מתנה מלאה אמו ויעקב אביו שכתבו לה בהנשאה לראובן [בנם] ונתנו לה ולו במתנה מעשר היוצא מכפר אחד, שהיה ממושכן תחת ידם בז' ריטלים, לאכול הפירות בכל שנה ולקבל הקרן כשירצה הלה לפדותו. ועוד כרם אחד גדולה שהיה להם בעיר. וטופס שטר המתנה כתוב לרחל ולבעלה בלשון שניהם. והלך ראובן בעלה למדינת הים ולא [נודע] מה נהייה בו אם חי אם מת. והרי שמעון זה מחזיק בקרן ופירות המעשר אכל כמה שנים והקרן קבל. וזו תובעת הקרן והפירות שאכל מן הרבית. ושמעון טוען שירד להם מפני שנצטרך, אחיו והיא שאלו משכונות מאדוני העיר והרהינום ביד גוי אחר בי\"ו ריטלין. וכשתבע השר משכנותיו ולא היה בידם לשלם, אסרו בבית הסהר. ומתוך דוחק בקש מן השר לתת לו זמן, ואם לא יחזיר לו עד אותו זמן, שיהיו הכרם והמעשר לחלוטין בידו. והגיע הזמן ולא החזירום וגבאן השר בחובו כתנאו. ועדיין היתה לאה אמנו קיימת ובקשה מן השר להחזיר לה המעשר בתורת פרס למען תעכבנו עליו כשאר מקבלי פרס מן השרים, וכן עשו. והחזיקה בו אמי כמה שנים וכשנפטרה חזר השר והחזיק בו. ובקשתי פניו שיחזירנו לי בתורת פרס כמו לאמי ולא אבה. והחזיק בו שנה לידע לכמה הוא עולה. לסוף שנה חזרתי עליו והחזירו לי בתורת פרס ועבדתיו עליו יציאות מרובות. ולאחר זמן שמעתי, הגוי שהיו משכונות השר בידו מיד אחי ואמר לשר לקבל משכנותיו מידו ויתן לו הכרם שהיה בידו מן היהודי והמעשר. וחרה לי על נחלת אבותי שתוחלט ביד הגוי. ורחל זו לא היתה בעיר והלכתי למקומה ונמלכתי בה לפני בני הקהלה לתת לי רשות לקנותה וכן עשתה. וחזרתי למקומי ונתתי נחלה אחת שהיתה ממושכנת בידי בט\"ו ריטלין, ונתתי לגוי, וקבלתי משכונות השר מידו והחזרתים לשר והחליט לי המעשר לגמרי והחזיר לי הקרן. ולאחר שנים בא בעל המעשר ופדאו מידי וקבלתי ז' ליטרין. וזאת משיבה לקבל עליה כל אלות ושבועה אם משכנה, לא היא ולא בעלה, אותו מעשר לשר על משכנותיו, ואם ירד לו השר מעולם ולא החזיק בו ולא אכל פירותיו. אבל הכרם משכנה לו אם לא תחזיר לו המשכונות לזמן שקבע. ובתוך הזמן מכרה יין ונתנה לשר ט' ריטלין לתתן לגוי שהמשכונות בידו והשאר לא הספיקה ליתן. ולקח השר הכרם בחזקה ולא היתה חייבת לו כי אם מותר החוב. ואומרת להחזיר מותר החוב לשמעון ויחזיר לה הכרם, וישומו לו פירות שאכל ממנה מיום שירד בה, והמעשר תובעת הכל והרבית שאכל והקרן שקבל. כי בלכת בעלי מן העיר היתה אמך חמותי מוחזקת בעיר ונכרת לשרים ולקחה פירות המעשר ממני בחזקה. ואני יצאתי מן העיר מתוך דוחקי וצעקתי כמה שנים ולא נעניתי. ואחרי מותה החזקת בו וצעקתי עליך והיית מתפשר עמי ונותן לי מן התבואה קצת ג' הינין או ד' לשנה ומשקבלתי הקרן החזקת ולא נתת לי כלום. וזה אומר לא נתתי לך התבואה בשביל פשרה כי בשופי אכלתיו. אבל מפני שאשת אחי היית' באת עלי משני צדדין לרחם על אלמנות חיותך ולהועילך מאותו מעשר מעט. כי מה בצער עתה בהיותי בידי מקודם לכן כשהיה ביד הגוי. ונכמרו רחמיי והניתיך במקצת. ועוד טען שמעון עדיין לא שמענו שמת אחי ולא בעלת דברים שלי את.",
            "לפי הדברים הסדורים נראה לי שהיא בעלת דברים שלו מ\"מ. שהרי שטר המתנה לה ולבעלה נכתב וזכתה היא בחציין. ואפי' בעלה מגרשה נוטלת החצי מחמת נכסי מלוג (דתני) [דתניא] והיה [והיתה] לאהרן ולבניו, מחצה אהרן ומחצה לבניו, ואף בחלק המגיע לבעלה בעלת (דברי) [דברים] של שמעון היא, דקיי\"ל הלכתא פוסקין מזונות לאשת איש אפי' לא שמעו בו שמת. וזה שירד לנכסי בעלה והיא צריכה למזונות מוציאין מידו ונותנים לה. דתניא ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו מנה וחברו בחברו מוציאים מזה ונותנים לזה ת\"ל ונתן לאשר אשם לו ושאמר שמעון שהחזיק בו מחמת מקחו. נראה לי על המעשר שאין לו חזקה בשנים כדין קרקע. שהרי אין כאן שדה מסויימת במצריה שיהא שמעון זורעה ושוטח בה פירותיו ומשתמש בה כדרך קרקעות, אלא נדבת ע\"ז שהתנדבו הגוים מעשרות מעשרותיהם לע\"ז ואין כח לבעל המעשר בקרקע. לפיכך אין כאן דין קרקע אלא דין מטלטלין שתובעתו מעות שלה שעשה [עמה כיורש] (יורש) בפני הגוי הלוה וקבל המינו הרבית והקרן. והוא אומר שהיא מכרה אותו החוב לשר העיר וקנאו ממנו ואין לו לא עדים ולא ראיה. (זו) [וזו] באת לפנינו ושטרה בידה שהחוב שלה הוא. נמצא מחזיק בשלה בטענת חנם שאין לה רגלים וחייב להחזיר הקרן. ואם בא לגזור על כל בת ישראל שמכרה אותו החוב לגוי שהיה נותן לה כל שנה, והוא מחמת שהיה יוצא ובא ומאסף וגובה מן הגוים נתרצתה לו לקנות המותר.",
            "ועל הכרם לא פירשו דבריהם אם הודת בב\"ד שחלטוהו לשר, אם לא יחזירו לו משכנותיו עד הזמן. הרי לא החזירו ונחלט לו מט' ליטרין שאומרת שהחזירה לו, היא גרמה לעצמה והפסידתן. ואם אמרה שבתורת משכון משכנתהו לשר והחזירה רוב החוב, והוא אומר שחלטתו. אם טען שבפניו חלטתו לשר והיא אכלה שני חזקה והיא אין לה עדים שמחתה בפניהם הועילה לו חזקתו. ואם לא טען בפני חלטתו לא הועילה לו חזקה דאמר רב יהודה הבא מכח גוי הרי הוא כגוי, ואין חזקה אלא בשטר שיביא שטר שמכרה ישראל בעליה לגוי. ואי טעין ואמר קמי דידי זבנתה לגוי מהימן מגו דאי בעי אמר מינך זבינת [ה]. ואם יש עדים שמיחתה בפניהם או שלא טען שמעון בפני מכרתו, תשבע שבתורת משכון משכנתו ולא יותר מן החוב אלא כך וכך, ותשלם לו המותר ותגבה הכרם. דתניא הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקרקון, גוי הגובה קרקע של ישראל בחובו או שנטלה בחובו או שנטלה בחזקה ומכרה לישראל חברו אין בה משום סיקרקון. שאפי' שהתה ביד הגוי קודם שמכרה לישראל שנים עשר חדש חוזרת לבעלים. ואע\"ג דאמר ר' יוסף נקטינן אין דין אנפרות בבבל דכיון דאיכא דואר במתא ולא אזיל קביל אחולי אחיל. בבבל היה שם ערכאות קבועים ולא מרעי נפשייהו ודייני קושטא, אבל אלו גזלנין וחמסנין הם והצועק אינו נענה. וכ\"ש שהיה זה שר ואין יד איש תקפה עליו והפירות שאכל שמעון זכה בהם, שהרי כל זכות הגוי קנה ודין בעל המשכון לאכול פירות כל זמן החוב. ואפי' ישראל מישראל אבק רבית הוא זו שאינה קצוצה, וקיי\"ל הלכה כר' אלעזר דאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין אבק רבית אינה יוצאה בדיינין. ומה שאמר שנמלך בה וברשותה קנאו מן השר, אם הודתה שנמלך בה והיא נתנה לו רשות, הרי על פיה ירד ויזכה בה במקחו. ואע\"פ שיש לה לומר השני נוח לי והראשון קשה ממנו, מהאי דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא. א\"ל מפלניא זבינתא. א\"ל פלניא גזלנא הוא. אמ' ליה: והא אית לי סהדי דאימלכי בך ואמרת לי זבנה. א\"ל דאמרי השני נוח לי והראשון קשה ממני ואמר רבא דינ' קאמר ליה, הני מילי היכי דטענה איהי אבל אי איהי לא טענה, אנן לא טענינן לה. לפי שיש לחוש לרמאות שמא מתוך שהיתה אבודה ביד הגוי נתנה לו רשות לקנותו קנין עולם בלב שלם ועל פיה הטיל מעותיו ביד הגוי ועכשיו חוזרת בה. ובכי האי גוונא לא אמרינן פתח פיך לאלם. ואם אמרה בב\"ד לא נמלכת בי מעולם אין לנו להשביעה על כך, שהרי אפי' נמלך היתה יכולה לומר השני נוח לי ומה לה לשקר.",
            "וששאלתם מה יעשה במעות, שהרי בני ראובן השבוי שהיו לו מאשה אחרת עוררין עליהם. חלקה ינתן לה וחלק בעלה ינתן ביד נאמן ויפרנסנה מהם לפי כבודו תחילה עד שיכלו. ואם מתה יקברוה מהם לפי כבודה, שהרי היורשין אפי' מת אביהן חייבין לזונה ולקוברה מנכסי אביהן דתנן יורשי אביה חייבין בקבורתה וחלק שלה אם יכלה בחייה הרי כלה, ואם יותר לכשיבא הדבר לפנינו נתיישב בו. והמקום יאיר עינינו בתורתו. שלמה בר' יצחק."
        ],
        [
            "את שלום הישיש נכבד מר יקיר בר מכיר אני הצעיר עם שלמה ב\"ר יצחק דורש לשלום הנלוים עליו. והנני משיבו על דברי אגרתו ההוגעה אלי: על סדרי ראובן ושמעון המתעצמים בדין וסדרו איש איש דבריו, הצועק והנצעק, ומסרום לידו ומינוהו נאמן לשלחם הלום ולהשיב תשובה לידו. והנני משיב עליה כפי עניות דעתי שהראוני: הרי שקובל ראובן על אודות ספר אחד וכלי תשמיש שהיו לו בביתו באורליינש, והיה גוי אחד נושה בו מעות של רבית והפקידו על ביתו לשמור מה שבתוכו ולסמוך עליו בגבוי מעותיו. והוא הולך ונודד, על כי אבד ממונו בתפיסת השר, עד יוחן ממרום לשוב. ואיחר מהמועד אשר יעדו, ונטל הגוי ספר חומש שבביתו ושאר כלים, שוין פי שנים בחובו. ולאחר ימים מצא ראובן את הגוי בפריש ונתפשר עמו בתשעה דינרים ממטבע קלה של חמשה. ומינה לו שליח אחד מקרוביו מאורליינש לתת לו מעות הללו ולקבל ספרו וכל כלי תשמישיו. ונתרשל שלוחו של ראובן ונפסלה אותה מטבע והוחזקה לשבעה, והיה מחזר השליח להוציא מיד הגוי בט' דינרים פסולים, כי כן ייסד המלך על כל בעל משה לקבל קלין כאשר נלוו, והגוי תובע חדשים. והרגיש שמעון בדבר, ועל ידי שהיה מערער על ראובן, על לא דבר מלפני זאת ימים, קפץ ופדה ספרו לפי דבריו בעשרה דינרין ממטבע כבדה לשבעה, והניח ביד הגוי כל שאר הכלים. וגזירת קדמונים היתה בעיר שלא יפדה ישראל משכונו מיד הגוי. ועוד גזירה אחרת שלא יהא ישראל תופס את ממון, כדי לטעון עליו. ועתה תובע ראובן את שמעון שפדה את משכונו. ועוד שתופסו ומחזיק בו מחמת טענה אחרת. ועוד תובעו כל כלי תשמישיו, שהיה גוי רוצה להשיבם לשלוחו בתשעה דינר, לפי שלא היה איש קונה הספר מידו. ומאחר שהמציא לו שמעון מעות, החזיק הגוי בשאר כליו ונפסד על ידו. והביא ראובן עדים שנתפשר עם הגוי בט' דינרים ממטבע קלה. ועוד הביא עדים ששמעו מפי הגוי לאחר שנפסלה המטבע והוחזקה, שהיה תובע שלוחו של ראובן, ט' דינר מן החדשים, וקפץ שמעון ופדה. ושמעו שהקניטו שלוחו של ראובן לשמעון על שפדה משכונו והפסידו כל שאר כליו. ושמעון משיבו: אתה קלקלת ראשון את שורת הגזירה. שמשכנתי קודם לכן שנים דרכמון, אחד שוה י\"ח דינרים קרטיינ\"ש ביד אותו הגוי, והלכתי לעיר רחוקה ועכבתי ימים ושמעה אשתי בי שחליתי, והלכה אחרי ובקשה האיך לדבר לה טובות אל הגוי תמיד [שלא] ימכור אותו דרכמון. וגם אני שלחתי לך כמה כתבי בקשה על ככה, ולא דייך שלא עזרתני, אבל עמדת ופדיתו בדמים קלים ומכרתו כרצונך. וכשחזרתי בעיר הוגד לי וצעקתי לפני הקהלות הנועדים לשוק, ולא היית בעיר. וגזרו עליך להשיב את שלי או לירד עמי לדין. ולשלשת הימים, כששמעת הגזירה, זימנת עצמך לדין עמי. ולפי שיודע הייתי בך שהוצגת ריקם בתפיסת נשר [השר], לא דנתי עמך עד אראה ידך משגת לדמי דרכמוני. וגם אתה הבטחתני לשוב לפריס ולחזור על הקונה להחזיר הדרכמון. ומיניתי לך נאמנים במקומי לתת לך המעות ולקבלן, ולא קיימת. ולימים רבים שמעתי בני קהלינו מתרעמים לאמור: הנהיית כזאת, שהניח ראובן ספר חומש אחד ביד גוי פלוני כמה ימים ואין איש מקרוביו שם על לב לפדותו. והגוי רוצה לשלחו למקום אחר למכרו. תלונה זו שמעתי כמה פעמים, ולא ראיתי שלוחו של ראובן מחזר אחריו. ואמרו לי מקצת בני קהלינו לפדותו ולעכבו על דרכמוני, ולא היה ספק בידי. ולאחר ימים השיגה ידי, ובא אלי הגוי ואמר ליתן לי קרן ורבית שאני נושה בראובן מחמת דמי [דרכמונך] שמכרתים לו, אחזיר לך ספרו שהניח לי משכון עליהם, כי גם הוא יודע בדרכמון שגיליתי לו שהוא שלך ופדאו. וכן עשיתי. ונתפשרתי עמו לתת לו עשרה דינרי' חזקים לשבעה ולויתי מקצתם לרבית עד שנתתי לו עשרה דינרים, ושאר הכלים לא ידעתי מה טיבן, והספר בידי הרי שש שנים. החזר לי הקרן והרבית ודרכמוני וטול ספרך. ועל שאר הכלים, שמעתי שעכבן חברו של אותו גוי מחמת חוב אחר. וראובן משיבו: על הדרכמון כשקנאו, לא הכיר בו, ואשת שמעון לא בקשה פני על ככה. וכתבים שטוען שמעון לא ראיתי, וקניתיו בעשרה דינר ומכרתיו בי\"א קודם שנגלה לאזני שהוא שלך. וכשצעקת עלי וזומנתי לדין ולא אבית, וקבלתי שתגזור עלי אם הכרתי בו. וכחזרתי לפריש, חזרתי אחריו ומוכרו הקונה, ונאמן עלי הדיין. ושכתבת, שברשות הקהל פדית ספרי להחזיק, כבר בקשת וגזרו על כל אשר צוה, או ששמע שצוו לך, שיבא ויעיד. ואין איש. ועל הרבית שאתה שואל, מחמיר אתה עלי יותר מן הגוי, שאפי' משכוני ביד הגוי כל ימיו, לא הייתי נותן לו רבית, כי החוב של רבית היה. ושמעון אומר: ששמע מן הגוי שהן קרן, ועולין לרבית. ועל הדרכמון, עדים היו לי שהכרת בו והלכו להם. ויש מן הנשארים שאומרים, זכורין אנו שיצא קול בעיר לאמר, הרע ראובן לעשות שפדה דרכמונו של שמעון. וסוף סידרי דבריו שנה על ספר דבריו לכוללן בקצרה וכתב: ראיתי הספר הנכרי מחזרו בשווקים ובבית הכנסת, שנה תמימה או יותר, ולא היה יכולת בידי ומשכנתי משכנותי ביד הנכרי על דמי הספר שהניח זה בידו בי' דינרי' דמי דרכמוני, ועתה יחזיר לי הקרן שנתתי והרבית שעלה על משכנותי. שהרי הגוי אומר לי, החזר הספר ואני אחזיר לך משכונך ודמי דרכמוני שהיה שוה י\"ח דינר קרטיינ\"ש, ויש עדים.",
            "לפי הדברים הכתובים, אע\"פ שמראה שמעון את עצמו כמכבד את כתבי הקדש וכמשיב אבדה, כל עצמו להנאתו נבהל. ולא דקדק בהפסד כליו של ראובן להוציאם מיד הגוי ולא לכבוד כתבי הקדש. שהרי הודאת פניו צווחת, ששמע פעמים תלונה זו בבית הכנסת, שהיה הספר ביד הגוי ולא שם על לבו לקנאו, עד שאמרו לו לעכבו על דרכמונו. ולא להשיב אבדה, שהרי סופו הוכיח שתובע רבית משש שנים ומקושש ומביא ערעור ועקיפין לעכבו. ולא לטובה נתכוון, שהיה לו לשאול את פי שלוחו של ראובן או משאר בני העיר, מה משכונות יש לו לראובן ביד הגוי הזה. ולהוציאם לא עשה כן, אלא הסתיר דבריו וקפץ ולקח את אשר חשק. וקרב לו לזות שפתים של שתי גזירות, שגזרו הראשונים, לפדותו שלא ברשות שכבר חקר זכותו, וגזרו על היודע שנתנו לו קהל רשות שיבא ויעיד, ולא הועד. והעדים מעידים שהיה שלוחו של ראובן מחזר להוציא הכל מידו בט' דינרים פסולים. ואפי' נתרשל השליח חדש, או חדשיים ויותר, כדברי שמעון ולא ראה איש מחזר אחריו, אין כאן יאוש בעלים. שהרי ראובן לא היה בעיר וסומך היה על שלוחו ועל גזירת הקהל שלא ימצא הגוי קונה לספרו, ומשכונו של ישראל אינו קנוי לגוי, ושם בעליו עליו. ועוד שהיו ביד הגוי הזה שאר כלים כנגד חובו ושלא כדין מכרו, ונמצא שמעון לוקח מגזלן לפני ייאוש ולא קנאו ומחזיר בלא דמים. שכל מקום שהגזילה שם, ברשות בעלים עומדת ואין כח ללוקח לעכבה על מעותיו. דאיתמר המוכר שדה לחברו ונמצאת שאינה שלו, אמר רב יש לו מעות ויש לו שבח, ושמואל אמר מעות יש לו, שבח אין לו, [בין למר]. בין למר מגזלן דגבי לוקח ונגזל שקיל בלא דמי, ואע\"ג דלא הכיר בה שהיא גזולה, דהא נמצאת קתני. ועוד שנינו הגוזל שדה ומכרה לאחר והרי יוצאת מתחת ידו כו'. למדנו שמחזירה, וחוזר על הגזלן לגבות מעותיו. ואם תאמר אין דין זה נוהג במטלטלין, הרי שנינו אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהן מתנות, כגון לחיים וקיבה, נותנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים. למדנו שאינו יכול לעכבו על דמיו. ועוד שנינו המכיר כליו או ספריו ביד אחר, אם יצא לו שם גנבה בעיר, ישבע לוקח כמה הוציא ויטול. בלוקח מגנב, ולא הכיר בהם שהם גנובים, עשו לו חכמים תקנת השוק שכל הקונה דבר בשוק וימצא גנוב, יקח דמיו ויחזירו לו, ולא מן הדין אלא מפני תיקון העולם, שאם אתה אומר ישלם בחנם מה שקנה בחזקת היתר, אין לך אדם לוקח מחברו כלום. אבל לוקח מגזלן לא עשו לו תקנה. ותדע דלוקח מגנב, מחמת תקנה הוא מחזיר לו דמים, ולא מן הדין מדאמר רבא ואם גנב מפורסם הוא, לא עשו בו תקנת השוק ומחזיר בחנם, אלמא חפציו לא קניא ליה. ותקנה נמי לא עשו, הואיל והיה לו לחוש שמא גנבה, וכ\"ש לוקח את של חברו מן הגוי לפני ייאוש והכיר שהיא של חבירו, שהטיל מעותיו על קרן הצבי. ואם תאמר משכון היה, ובעל חוב קונה משכון ואין זה גזל. בישראל מישראל דברים אמורים, שאני קורא בהם ולך תהיה צדקה, ואם אינו קונה, צדקה מניין. אבל גוי מישראל דברי הכל אינו קונה, שהרי נוטל רבית, וצדקה אין כאן, וקנין אין כאן. ואם לא היו ביד הגוי (משכון) [משכונות] אחרים מראובן, היה מחזיר ראובן לשמעון מה שהגוי נושה בו ט' דינר שהעידו העדים ונוטל ספרו, דאע\"ג דגוי משכון לא קני, אפותיקי מיהא הוי. ואם משפט האומות בעיר, ליטול מטבע היוצא בשעת פרעון, יתן חדשים. אבל אם כדברי ראובן הוא שיש לגוי שאר כלים משלו והוא לא היה נושה בו חוב אחר, ישבע שהיו שאר כליו שוין כנגד חובו, ונמצא שאין לגוי עליו כלום ויטול ספרו בחנם. ואם אינו כנגד חובו יחשוב אותן לפי דמיהן ויוסיף עליהם עד כדי השלמת החוב. ואם שווין יותר מן החוב, והרי הוא תובעו המותר שהפסיד על הגרמתו, אין לנו על כך. דאפילו למאן דדאין דינא דגרמי, לא דן אלא במקום שברור לן שגרם לו הפסד, כגון מסור וכגון שורף שטרו של חברו ורוצה לשלם דמי הנייר, שוודאי גרם לו הפסד מרובה. אבל כאן מי יודע שגרם לו, שמא אילמלא לא קנאו, היה הגוי מעכבן כאשר היה מעכבן עתה, ואין לראובן עליו אלא הפסד שבא לידו באיסור.",
            "ומה ששמעון טוען, שאמר לו הגוי שבדמי הדרכמון היה הספר בידו, הרי ראובן משיבו, שיש לו עדים שאותו מעות של רבית היו. ואע\"פ שלא באת עדות זו לפנינו, אם יש עדים הרי יש. ואם לאו, אין הגוי נאמן אלא [אמר כן] להכניס בשמעון רוח קנאה על הספר ולפדותו, שכבר בדק באחרים ולא אבו. ואין לנו להשביע על כך, דטענת שמא היא. ואין זה מן הנשבעין שלא בטענה, השותפין והאריסין והאפוטרופסין כו', אלו נשבעי' שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא, מפני שמכניסין ומוציאין הממון ומורין הוראות היתר לעצמן ליהנות מטרחם. לפיכך הטילו חכמים שבועה עליהם. אבל כל אדם, אין נשבעין אלא ע\"י טענת בריא. ומה שכתב שמעון להפטר מן הגזירה, ואומר פישון הגמל במדה כפושה מדד, במדה כפושה מדדו לו ואחרי שהייתה מחזיק בשלי בעולה, ואני בשלך בהתר, ואין זה עיקול, לעבור על הגזירה שגזרו ראשונים, שלא לעקל איש את חברו. הלב יודע שזה עקל ועקלקלות שהרי עדיין לא עמד ראובן בדין על הדרכמון, ואין אנו יודעים אם במדה כפושה מדד. ואפי' היה יודע ראובן, שיש לשמעון דרכמון ביד הגוי יכול הוא לישבע שלא הכיר. ואם מפני הקול שיצא בעיר, שהיו אומרים הרע ראובן לעשות. אין זה עדות, שהרי שמא לא בא עדיין ראובן להטעים דבריו לפניהם ולומר לא הכרתי. ואם היו סבורים מזיד היה, ולפי שורת הגזירה אין שמעון רשאי לתופסו, שהרי כל התופסים ע\"י טענה הם תופסים, ואעפ\"כ גזרו על כך. ואם לא יעמדו דברי ראובן על שאר הכלים, ישלם ט' דינר כאשר פירשנו. ורבית שטוען שמעון משש שנים, צלל במים אדירים והעלה חרס. אחת, שטוען ראובן שמעות [רבית] היו ולא היו עולין לגוי לרבית. ואפי' קרן היו, מאחר ששמע שמשכונו ביד ישראל, נתרשל מפדיונו, כי אין ישראל נוטל רבית מחברו.",
            "ומה שטוען שמעון שהניח מאז משכנותיו ביד הגוי, דבריו סתרו זה את זה. שהרי כתב בתחילה רווחתי בחילוף המטבע ומקצתן לויתי ברבית ונתתי לו י' דינרין. ודרכמון שלקח ראובן מן הגוי לא פירש שמעון את תביעתו כל צרכה, אם היה הגוי נושה בשמעון חוב קצוב כנגד כל דמיו, וקנה זה שיעבודו של גוי, הרי לא חיסרו ולא הזיקו. ואפי' פיחת לו הגוי מדמיו, אחולי אחיל גביה. ומפני גזירת הראשונים, אם מכיר ראובן שזהו דרכמונו של שמעון, יחזיר מה שמודה שנשתכר בו, שלא להשתרש בחטא. ואם היו דמיו מרובין מן החוב וטוען הפסדתני, אם אין עדים שהכירוהו ביד ראובן אין לשמעון טענה עליו מן הדין. שהמכיר כליו ביד אחר שנינו, והרי כתב ראובן שעדיין אינו יודע אם של שמעון היה. אבל שלא לפקפק בגזירת הראשונים ולא להערים איש לקנות של חברו מיד הגוי. ועוד שטוענו שגילתה אשתו את אזניו והוא עצמו בכתבי פסין, יגזרו באלה על מי שהכיר בו וקנאה, שיודה. ואל יאמר יצאתי ידי שבועה מגזירת (הראשונ) [הראשונים], שמא הורה התר לעצמו על שמכרו הגוי מכר חלוט והם גזרו על הפדייה, שהרי בטענותיו כתב כן. ואם יודה שהכיר בו בשעת לקיחה, יקבל משמעון מה שהיה הגוי נושה עליו דבר קצוב ובשבועה ויחזיר לו את שלו, שהרי אין מקחו מקח. ואם בא להחזיר לו אחר והוזלו דרכמונים אין שומעין לו. דקיימא לן זהב טבוע פירא הוי ושייכא ביה יוקרא וזולא דא\"ר יוחנן אסור ללוות דינר בדינר, ותנן [הזהב] קונה את הכסף. ובזקנותו של ר' נשנת וחזר בו ממה ששנה בילדותו וצריך להחזיר דמיו של אותה שעה. ואם לא הכיר בשעת לקיחה והכיר בו קודם שמכרו, או שיש עדים שהכירוהו בידו ואע\"פ שלא הודיעוהו, חייב להחזיר כל דמיו של אותה שעה, אלא שנוטל דמים שנותן לגוי. דכיון דלא הכיר בו בשעת לקיחה, יש כאן תקנת השוק לישבע כמה הוציא ויטול. דדמי ללוקח מגנב ולא הכיר בה שהיא גנובה, שעשו לו תקנת השוק. ולא דמי ללוקח מגזלן, שמחזיר בלא דמים ואע\"פ שלא הכיר משום דגזלן [הוא] והוי ליה הלוקח למידק שמא גזלה. אבל כאן הרבה גוים מוכרים דרכמונים בשוק, לפיכך יטול מה שנתן ויחזיר את מותר דמיו שהיה שוה באותה שעה. ואם מכרו בפחות, מזיק בידים הוא. ואע\"פ שכסבור שלו היה, נמצא שאינו שלו. ובמזיק, לא חלק הכתוב בין מתכוין לשאין מתכוין דתנא דבי חזקיה מכה נפש בהמה ישלמנה לא חלקת בו בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון. ואמר מר פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד. וכאן אע\"פ שלא נתכוון לשל חברו, אלא לשלו, חייב. ואם תאמר גם זו תקנת השוק והואיל וקנאה בחזקת התר ולא הכיר בה ופטר על נזקיה, אין לנו להוסיף על תקנת חכמים. ואם בא אדם לדמותה להא דאמר רבא: הניח להן אביהן פרה שאולה משתמש בה כל ימי שאלתה, כסבורין של אביהן היא, טבחוה ואכלוה, משלמין דמי בשר בזול, דמשמע מה שנהנו ולא מה שהזיקו. אינה דומה לזו, שהמשאיל, משעה שהשאילה לאביהם, סילק ידיו הימנה והעמידה באחריות השואל כל ימי השאלה, וכשטבחו באחריות אביהן טבחו, ואומר לו כלך אצל אבינו. תדע דקתני סיפא הניח להן אביהן [אחריות נכסים חייבין לשלם, וכן הדין במוכר], לפני יאוש בחזקת בעלים הוא עומד, ואם הזיקו לוקח מתחייב בנזקיו. ועל מה שמעלהו שמעון בדמים יקרים, אם יש עדים ששמאוהו באותן הימים, ובקי אין בדמיו כמה היה נמכר בשויו, ולא ששמעו באחד שנתן עיניו והעלה על דמיו, יבואו ויעידו. ואם לאו, על ראובן לישבע כמה היה שוה, שהרי הודאה במקצת אצלו היא, שהרי מודה לו בדינר שטוען שלקחו בי' ומכרו בי\"א.",
            "ושכתב שמעון: אני וראובן סדרנו וכתבנו איש איש דבריו, כבר עברה חצי שנה ומסרנום ליד נאמן ומצאתי רץ, הולך למקום אשר ביררנו, והתנה עמי לשאלת הכתבים בד' פשיטים, וקרובי ראובן שמינה תחתיו, ויצא לו לדרך, עכבו את הנאמן משלחו. מחמת שכתבתי בטענותי על ראובן ראיה לדברי שהוא מוחזק בכך לפדות משכונות חבריו מן הגוים. וכבר קנה כלי קרן אחד שהיה משכון לישראל ביד גוי, ואמרו לי מחוק דבר זה תחלה ואח\"כ שלחם, כי לא בעל דברים אתה על הכלי הזה. וכשראיתי אותם מעכבין, אני הוצרכתי למעותי, הנחתי הספר במשכון לישראל ללוות מן הגוים על משכנותיו מעות לרבית וכן עשה. ועכשיו שכרנו רץ זה בדמים יקרים ויורנו הדין. על מי לתת רבית המעות מאז ותוספת שכר הרץ. וראובן משיבו: הרי טענותי ביד הנאמן היו, ולא יישר שליח הראשון בעיני השליש, כי לא הכירו, שוכרו היה וקרובי לא היו מתרעמים על טענה אחת, שהוספת שלא בפניו, להחשידני בעיני הדיין, שקניתי כבר משכון אחד של חברי מיד גוי. ולא היו הם בקיאים בדבר, עד שבאתי אני והשיבותיך לא היו דברים מעולם.",
            "לפי הדברים הכתובים, טובים ונכחים דברי ראובן על [שמעון] מאחר שנמסרו ליד השליש, עליו לעשות לפי ראות עיניו, והרי לא נראה לו לשלחם, וראובן לא היה בעיר ולא עכב. והשליש יפה כוון שלא שלחם, מאחר שהוסיף שמעון טענה אחת שלא בפני ראובן, עד שיבא הלה וישיב שצדיק [הראשון] (ראשון) בריבו והאף אין זאת, אפי' פסקו בית דין על ראובן ואמרו, צא תן לנו, ולא נתן, לא היה שמעון להאכיל רבית המשכון חברו אלא לעשות בית דין ולמכרו. וכ\"ש שלא פירש עדיין מה מוטל עליו ליתן. ועל כלי הקרן, הרי לא באת עדות לכאן שיחשיד ראובן על השבועה. שלמה ב\"ר יצחק."
        ],
        [
            "אל האצילים, קטני ארץ בעיניהם והמה חכמים מחוכמים, וטבעם יצא ושמעם הורק ונדף ריחו למרחוק, משיבי מלחמה נדברים את אויבים בשער לפתוח ולסגור ואין נודד כנף, חליפים עמותים לראשי הגדולים פאת הישיש ר' אהרן וקרובי ר' אלעזר, יוסיפו אורך חיים וברכה תבואתם וגם ישאו צדקה מאלהי ישעם כחשקם וכאותם וכלבי אני שעל החותם המשיבם דבר משלחתם, ואני איני כדי להזקיקני לזאת, אך מענות על ריבי הוזהרתי ודעתי אני מחוה אותם, כמו שהראוני מן השמים.",
            "יעקב היה שכיב מרע ואין לו לא בן ולא בת ולא אח ואחות, וחילק נכסיו על פיו והיו הקהל לפניו קרובים ורחוקים. ושאל מי יש כאן יצחק בר אברהם ור' יעקב כהן, ואמרו לו הן. ואותו ר' יצחק בן אברהם ור' יעקב כהן כשרים לעדות, ולא אמר לא להם, ולא לאחרים, הוו עלי עדים. וכל כיתי העדים מעידין שכן היתה תחלת צואתו: שמעוני קצינים, הנה דעתי לצוות על נכסי, כרם פלוני אני מניח לראובן ושמעון ולוי ויהודה וקרובים הם. אך יש בנות אחות שקרובות לו וראויות ליורשו יותר מהן, ועוד אשתו בת אחותו היתה. ועוד כרם פלוני ובית פלוני לזבולון ונפתלי, וכל העדים שוין בכך. ועל אשתו העיד ר' יעקב בר אברהם ור' יעקב בר צדוק שנתן לה במתנה כל כסף וזהב וכל מטלטלין חוץ מספריו. ועוד העידו מר יעקב ומר יעקב [שהניח] לה שני כרמים וד' בתים, שיהיו שלה כל ימי חייה, ואם תנשא ותניח זכר, יהיו הבתים והכרמים הללו לזכר היוצא ממנה, ואין אני רוצה שתמכרם לעולם. ואם תמות בלא וולד, יהיו הבתים והכרמים הללו לראובן ושמעון ולזבולון ונפתלי. ואותו מר יעקב ומר יעקב, אחד מהם קרוב לראובן ושמעון (וא) [ואחד] מהם קרוב לזבולון ונפתלי. ומר שמואל ומר נתן מעידים שכך אמר: הכרמים והבתים הללו אני מניח לאשתי שתהא מושלת ושולטת וניזונת מהן היא ובעלה אם תנשא, אבל לא תמכרם עולמית. ואם תניח זכר יהיו שלו, כי בת אחותו היא. ואם לא, יחזירו לקרובי ראובן ושמעון זבולון ונפתלי, כי איני רוצה שתבא נחלת אבותי ליד נכריים. ובנות אחות צווחות לפניו ופירש להן מה שפירש. ור' יעקב כהן מעיד כדברי מר יעקב ומר יעקב, אבל קרוב הוא למר נתן. ולמחרת הניח כרם אחד הנותר לו ולאשתו, ככל מה שפירש בשני כרמים ראשונים, ושני עדים אחרים היו שם ונפטר מחולי זה. ועמדה אלמנתו וקיימה עצמה לאחד מקרובי העדים הללו ועדיין לא נתקדשה. ובעלי יוסף ובנימין ובעלי בנות האחות עוברין על הכל לומר, שאין הנחה זו שאמר אני מניח, לא לשון ירושה ולא לשון מתנה, ואם תמצא לומר לשון ירושה הוא, הרי אתם ראובן שמעון לוי ויהודה אינכם ראויין לירש ואין לשון [ירושה] חל עליכם. וגם לשון המתנה שהזכיר לאשתו במטלטלין אינו מתקיים, הואיל ולא קנו מידו, [שהרי] לא מחמת [מיתה] צווה, שכך אמר: אם אעמוד מחלי זה אין בדברי כלום, ואם אמות יתקיימו דברי. ועוד שאין בעדות העדים ממש מפני כמה דברים: אחת שלא אמר הוו עלי עדים. ואחת, שגמר דבריהם הם אומרים יחזרו הכרמים לראובן ושמעון וזבולון ונפתלי, וקרובים הם להם. ועוד שדבריהם סותרים זה את זה. וגם [אותה] האלמנה צווחת שלא יחזרו הבתים והכרמים לאותן הארבעה קרובים מפני שהיא ראויה וקרובה לירש יותר מהם, וירושה אין לה הפסק, וגם בפני בעלה צווחה כן וגם תובעת כתובתה. ועל הנחת הכרם האחרון עוררים יוסף ובנימין על העדים לומר, שגם הם קרובים לראובן ושמעון וזבולון ונפתלי, ועוד שנתקיימה לאחד הקרובים: הוזקקתוני להשיב צריך, ואין צריך לשתק מעליכם, ואני אחרי כן לכל אשר גזרתם עלי כפי הבנת ליבי ומקובלתי מרבותי.",
            "ששאלתם על העדים שקרובים זה לזה אם מצטרפים להעיד בעדות שבשכיב מרע אם לאו. ידעתי כי לא לי הוצרכתם לזאת... (לא מצאתי יותר, בתוך אבתר, לנותר אין פותר, ולא שפת יתר)."
        ],
        [
            "[א]: כל הנשבעין בתורה נשבעין ואין משלמין, לבד מבעל השטר שנשבע על שטרו וממרק.",
            "[ב]: ואין משביעין את האדם אלא במקום שחייב ממון."
        ],
        [
            "[א]: אשר שאלתם: אם ישבע בספר התורה או בגזרה: כבר נהגו העם בארור עשרה וימתינו עד שיגיעו לצירוף עשרה.",
            "[ב]: ועל הקרסים: מאחר שישבע שלצורך פדיונם מכרם, בכך וכך דמים מכרם ולא יותר, אין לו לישבע על משקלם ולא לישבע שלא מכרם בפחות מדמיהם, כי הכל לפי צורך השעה. וכל השבועות יכלול בגזירה אחת על כרחו של זה שכנגדו ואין לו להטיל שום שבועה על שכנגדו כי מאחר שישבע על אחת ישבע על כולם ובבת אחת שהרבה דברים (משביעי) [משביעין] את הסוטה, אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה, וכולן בשבועה אחת היו. שלמה בר' יצחק."
        ],
        [
            "ובשם רש\"י ז\"ל מצאתי: שנים שנתקוטטו זה עם זה והכה האחד את חבירו. לאחר זמן בא ואמר לו אני מקבל כל רידוי וקנס שיאמר לי בית דין ותמחול לי (לי) על מה שהעויתי. קפץ זה ונשבע שלא למחול לו עולמית. וכשעברה חמתו נתחרט מן השבועה ורוצה למחול לו.",
            "שאל ידידי לומר: אם הנשבע זה הוא נשבע לבטל את [המצוה] (מצוה), שהרי כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך, וכתיב בקבלה נושא עון ועובר על פשע. ופירשו חכמים למי נושא עון, למי שעובר על פשע ולא חיילא שבועה. או דילמא אינה בטול מצוה וחיילא מצוה שבועה [וחיילא שבועה]. ואם תימצי לומר דחיילא שבועה, יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוצא מחילה מפיו או לאיו?",
            "[והשיב] (השיב): שאין לדונו משום שבועה לבטל (מצוה) [המצוה] היא, דהכי תנן מנין שאם לא מחל [לו] שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים ואם איתא שהוא מבטל [המצוה] (מצוה), הוה לא [על הגליון: ליה] למתני הוא עובר בלאיו שנאמר לא תקום ולא תטור את בני עמך. אלא וודאי אין לדונו בלא תטור שהרי נתבזה ואי איפשר בלא נטירה, אלא (מהו) [מיהו] אכזרי הוא כדמפרש תמן: ועוד נראה שאין לדונו משום שבועה לבטל מצוה דתנן גבי נדרים פותחין מן הכתוב בתורה, אומר לו אלו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו. ואומר הוא אלו הייתי יודע שכך היה, לא הייתי נודר, הרי זה מותר. ומדקתני פותחין לו מכלל דלאיו בטול מצוה הוי, דאי בטול מצוה הוא (זו), למה לי' למפתח בחרטה. ומי שרי, והתנן אין נשבעין לעבור על המצות דלא חיילא שבועה כלל. אלא ודאי אין בכך בטול מצוה, כגון שנשבע שלא לעשות סוכה, שלא ליטול לולב, שלא להניח תפלין: ולחבקו ולנשקו שאין לך מחילה גדולה מזו. שהרי כתוב בתורה וישב אבשלום בירושלים שנתיים ימים ופני המלך לא ראה וזה היה כנגד [מחמת] אמנון אחיו שהרג. ובשעת המחילה כתיב ויבא יואב אל המלך ויגיד לו ויקרא [אל] אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו לו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום. ומדאשתיק קרא ולא אמר הריני מוחל, מכלל דנשיקה מחילה מעליותא היא. אלא איני רואה תקנה לשבועתו אלא שיביא עשרה בני אדם ויאמר בפניהם נשבעתי [נתחבלתי בפני כל ונשבעתי] שלא למחול לו ואיני יודע מה לעשות. והלה ניכנס ויאמר לו חטאתי ליי' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו. והם אומרים שרי לך ומחול לך, ונמצאו שניהם יוצאים מידי [ידי] שמים ומחילה קיימת."
        ],
        [
            "והשיב רש\"י: עבריין שעבר על גזירת הציבור ולא נידוהו הקהל נמנה למניין י' וחייב בכל המצות כעכן שחטא. דאף על פי שחטא ישראל הוא ובקדושתו הוי. ולא מפיק מכלל ישראל אלא שנחשד על השבועה. אבל אם נידוהו הקהל שיבדל מקהל הגולה, אם יצרפוהו עמהם, היכן היא קללתן ומה הועילו בתקנתם. ואינו ראוי לצירוף כיון שהבדילו אותו מאגודתם."
        ],
        [
            "ועל מה ששאלת: במי שקפץ ונשבע שלא לקיים גזרת הצבור ואח\"כ גזרו עליו לקבל גזירתן. אם הגזרה חלה עליו בעבור שנשבע: כך נראה לי: שמי שנשבע לעבור על דברי צבור נשבע לשוא הוא. ואפי' התרו לו בר מלקות הוא. שזה שנשבע צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, ולא נפטר מגזרת [הצבור] (הצבו) אם כדין גזרו ודבר שהסכימו כל הקהל. ואע\"פ שקדמה שבועתו לגזירתן שהרי נשבע לבטל המצוה ולסור מחוקי ישראל, דהכי (כתי) [כתיב] הט אזנך ושמע דברי חכמים ולא עוד אלא שגורם שהצבור נפרשין (ממנ) [ממנו] וגוזרין עליו דבר יותר קשה מזה.",
            "ומעשה באחד שקדש ריבה אחת ורצה לחזור וקפץ ונשבע שבועה חמורה, שאפי' גוזרי' עליו הקהל גזרות, שלא יקבל. וגזרו עליו הקהל גזרות שלא יכול לקיימם ונתרצה והכניסה, שאין לך דבר שעומד בפני [הציבור] (ציבור)."
        ],
        [
            "אנחנו שוכני טרויי\"ש עם קהילות אשר סביבותינו גזרנו באלה ובנידוי ובגזירה חמורה על כל איש [ואשה] הדרים כאן: שלא יהיו רשאין לצאת [את] עצמן מעול ציבור. וגם היום או מחור וגם אם השלטון, אם [מבאה\"כ] (באה\"כ) היהודים, מוציאין [אותו] להבדיל מעדת ישראל ומצא שלא פרע בעול עם חביריו, גזרנו שיתן בכל אחד ולא יקל ממשאו. ואם לפרוע דבר אל השלטון והפרידו מאחיו, מן היום הזה והלאה יהיה נמנה עמהם ויתן כ\"א אליטרא שלו לפי מה שיצוינו בני העיר כאשר נהגו מיום הוסדה.",
            "וכן קבלנו מקדמונים שהיו לפנינו: ליתן מכל ממונו, לבד מכלי תשמישו ובתים וכרמים וש\"ח. וממון של גוים שמרויח בהן לא יתן מן הקרן אך אם יש לו פקדון מישראל חבירו יתן מחציו שבאחריותו. ואם יש לו כלי כסף וכלי זהב ותכשיטי נשים וטבעות יתן ממנו דמיהם. ואם יש ביד ישראל מלוה באחריות שלו, כגון גמילות חסדים, שתחילת הלואתו בגמילות חסדים היתה לאחר שעבר הש\"ט, יתן מן הכל רק בתוך שנתו לא יתן.",
            "וע\"ז שמענו שכך מנהג הקדמונים: שאחד מבני העיר שיש לו ממון שהוציא מן העיר שיתן מן הכל. לבד אם בא לגור ולא הכניס ממונו בעיר, לא יתן עד שיכניסם וישא ויתן בו. ואם היה צרור ומונח, לא יתן עד שישלח בו יד ואם מן הדרים כאן נותנים מתנה לבניהם או לבנותיהם והוציאו מן העיר, [כ\"ז שהבנים] בעיר, או הלכו מן העיר לפי שעה, ודעת האב להחזירם בעיר, יתן בעול ציבור מאותו ממון. ואם יש לאחד ספרים ממושכנים בידו שגמל חסד לאחיו יתן הממון שעל הספרים. הועתק מרבינו שלמה מטרוייש."
        ],
        [
            "וששאלתם: מצאתם בספרי דבי רב בשבועת שוא והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר. וקשיא לך מה הוא חומרא דידה משבועת ביטוי: היינו חומרא, דאילו שבועת ביטוי נתנה שגגתה לכפרה, וזו לא נתנה שגגתה לכפרה והרי הוא בלא ינקה. ועוד שבועת בטוי לא אוכל, ואכל חייב מלקות, דהוי לאו שיש בו מעשה. אבל אוכל ולא אכל מזיד, פטור ממלקות דאיתמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה. ר' יוחנן ור\"ש בן לקיש דאמרי פטור. מר משום התראת ספק, ומר משום לאו שאין בו מעשה. ואילו שבועת שוא לאו שאין בו מעשה הוא ולוקה. טעמ' משום דדמי לשבועת שוא היא, דלשעבר נשבע, ומתרבה מלשוא לשוא שני פעמים."
        ],
        [
            "וששאל שחט שני חטאות של צבור משום דעולות אשכחן בצבור טפי מחדא, כדכתיב יהיו עולות וכן שלמים כדכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. אבל חטאת לעולם לא אשכחן בצבור טפי מחדא, דכתיב ושעיר עזים אחד לחטאת וכי שחיט שני חטאות בשבת לא הוי טועה בדבר מצוה, וחייב על השנייה."
        ],
        [
            "והא דאמר ר' שמעון בן לקיש כי משמש בד' לשונות: אי, דלמא אלא, דהא והוקשה לו: למה הפך הסדר ולא הזכירו כסדר שהן מתורגמין: דהא, דלמא, אלא, אי.",
            "לפי דברי שאילתו הבנתי שכך קבל, כי מתרגם בתורה בתרגום אונקלוס בד' לשונות. ופרשו לו ד' שאחזו המתרגמין בהם: כי יקרא, פתח תפתח מה ראה לשנותו מהרבה כי שבתורה, הבאין לסתור דברי אי. כי תאמר דלמא. כי פתח, אלא. כי גוע אהרן, דהא. וקשיא ליה אין סידורן כך: כבר עברו עשרים שנה שאיני מפרשם כתרגומו של אונקלוס, שהוקשיתי בה למה לא מנה: ארי, כד, ברם, דלמא. רובם מתרגמינן ארי, כי יהיה להם כד הוי להון. כי צחקת ברם חייכת. כי חרבך דלא תרים חרבך: ועל המתרגם כי גוע דהא, תוהא אני עליהם: שאין להם לתרגם דהא מית, אלא אם כן [יתרגמו] אתחזיאו כל כנישתא, דהכי אמרינן אל תקרא ויראו אלא וייראו כדר\"ש בן לקיש. שאם אתה קורא ויראו, אין לשון דהא נופל על כי גוע, לפי שאינו בא ליתן טעם (אלא) על האומר למעלה הימינו לומר מה טעם ויראו, לפי שמת אהרן שעמוד ענן בא לרגליו. אלא ישמש אשר, כמו כי טוב העץ למאכל, ותרא אותו כי טוב הוא, כי ברח העם, כי ברח יעקב, אף כאן ויראו כי מת אהרן ויבכוהו: ואף כשיתרגמו ואתחזיאו, תוהא אני עליהם: מה חזו לשנות בו תרגום מהרבה כי שבתורה, שהן כמותן באים ליתן טעם על שלמעלה, כגון ויברך את יום השביעי ויקדש אותו (לפי) כי בו שבת, כי לא המטיר, כי מאיש לקחה, כי שת לי אלקים, כי מים על פני כל הארץ, כי בימיו נפלגה הארץ. כל אלה לשון דהא נופל עליהם, ועוד הרבה: כי פתח תפתח מה ראה לשנותו מהרבה כי שבתורה, הבאין לסתור דברי העלין לאמר: לא כן כי כן, כגון כי צחקת לא כן אלא צחקת, לא תשתחוה לאלהים כי אם הרס תהרסם, לא תכרות ברית כי את מזבחותם תתוצון. וכל כי הסמוך לאם, כגון כי אם ברכתני, כי אם בבא, כי אם לפי דברי, כולם לשון אלא הם, כמו כי פתוח: וגם בכתובים, לא על המלך לבדו כי אם על כל השרים. ומה ראו לשנות כי יקרא בלשון אי מרוב כי שבתורה, שהם לשון תלוי, שמא בא שמא אינו בא, ככל אם שבמקרא. כי יגח, כי יגוף, כי יקריב מכם, כי תשמע באחת שעריך, כי תפגע, כי יהיה לאיש, כי יקרא.",
            "ואומר אני: שעל פי השמועה הזאת החזיקו לתרגמן כך [שפירשו להם רבותיהם ד' לשונות הללו כי גוע דהא, שבו אנו עסוקין כי פתוח אלא, כי תאמר דלמא, כי יקרא אי. ולא פירשו לתרגמן כך], אלא פירשו להם כאילו אי אפשר לשמש משמען אלא בלשונות הללו והזכירו אחד מהן לכל לשון והם אחזום וקבעום בתרגום: ואני אומר: כולן מתורגמין לשון ארי, וכאשר יהפוך כי בלשון עברית, כן יהפוך ארי בלשון ארמית ארבעתן. ור' שמעון בן לקיש (לא) [בא] ללמד על שמוש משמען לפשטן, ולומר לך: יש כי הבא ליתן טעם, ויש כי לסתור דבר ולישב דבר, ויש כי משמע לשון תלוי, כמו אם, אותם שהזכרתי למעלה, ויש כי שהוא תמיה וסוף שמושו משמע להיות פן, כגון כי תאמר בלבבך. אם תדרוש ככל כי שבתורה לא יתחבר לו מקרא שאחריו, לא תירא מהם, אין נופל עליו לא לשון דהא, ולא לשון אם. האיך נופל עליו לשון אם, כי תאמר רבים לא תירא מהן, הא אם לא תאמר תירא. על כרחך פן תאמר רבים ותירא מהן לא תירא מהן. וכן כי תראה חמור שונאך, על כרחך בלשון פן משמש, כמו לא תראה את שור אחיך, אף כאן לא תראה וחדלת. ואם תדרשנו לשון אחר לא יתחבר: דבר יוצרינו כפטיש יפוצץ סלע יוצא לכמה טעמים, ולעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואף כי תעבוד את אלהיהם בלשון פן ישמש, לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, פן תעבוד את וגומר. ולמדנו מדבריו שהצריך לדרוש כי באחת מכל הלשונות דורש בו לשון הנופל עליו. ועל דבריו סמכנו לדרוש בעמוד הענן שבא לרגלי אהרן, באמרנו כי גוע בא ליתן טעם. ולמדנו [שהם] (הם) נופלים על כי שתים מהלשונות הללו, הבא לדרוש זו דורש, והבא לדרוש זו דורש. ומזה הבננו טעם של מחלוקת של בית שמאי ור' עקיבא במס' גיטין בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה. רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו, שאינה נאה או מצא בה ערות דבר. שיש אם במקום או. כגון אם אברה חסידה ונוצה. וכן כל אם הסמוכים לתמיהא: הבמחנים אם במבצרים, הטובה היא אם רעה, הינהק פרא אם יגעה שור: ועוד למדנו, שכי משמש תלוי, ככל אם שבתורה. ועל זו סמך רבי אמי לומר כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין בה משום שבועת ביטוי שנאמר כי תשבע, מעצמה, כלומר אם תשבע, מדלא כתי' אם תושבע או כי ישביעוהו. ומדקשיה ליה, כי וודאי לשון העתיד הוא, כמו כי תבואו אל הארץ, כי ירחק,, כי תבא [תבנה], דאי אפשר שלא תבנה, וכי תאמרו מה נאכל, עתידין אתם לומר כך. ורוב כי שבתורה, המשמשין מקום כאשר, אף כאן כי תשבע, והן שישביעך בית דין. לכך הוצרך לומר וכדר' שמעון בן לקיש, שיש כי משמעו לשון תלוי. וכיון דתשבע דהכא כי תלוי הוא ומעצמה קאמר. וכן כי יקרא, פרט למזומן, אם יקרא לפניך, אם יקרה לפניך, לשון מקרה.",
            "בכל אלה לא דקדקתי מפי רבותי, כי קל מהרתי בעניי לשמש אותם. אך נתננו לב לישב [דברי] חכמי ישראל, דבר על אופניו, כי ידעתים לשונם צח וערב וברור מללו. והמתפרשים בלשון עלג וקצר רוח בעניותנו, שלא עמדנו בסודם להושיב דבר על מכונו: ואם יאמר חביבי: עוד יש שמוש ללשון כי, שהרי רובן משמשין במקום אשר, כגון כי טוב העץ, כי טוב הוא, כי ברח העם כי ברח יעקב, כי לא יוכל לו, כי עירומים הם ועוד יש משמשים במקום כאשר, כמו כי בא סוס פרעה, ויהי כי באנו, ויהי כי עלינו, והיה כי יראו אותך ממצרים; כל אלה בכלל לשון שמוש של אם הם: שיש אם משמש בשלון אשר, כגון אחת היא על כן אמרתם תם ורשע הוא מכלה, אם שוט ימית פתאום, אשר שוט ימית פתאום, היא האחת המכלה תם ורשע, אי אפשר לדרוש לשון תלוי; אם חרוצים ימיו, אם אקוה שאול ביתי ואם המשמש בלשון כאשר, ואם תקריב מנחת בכורים, על כרחך אינו תלוי, שהרי חובה היא מנחת העומר, ופרושו כאשר תקריב. וכן [ואם] (אם) יהיה היובל, וכאשר יהיה היובל אין אם תלוי. וכן שנינו ר' שמעון אומר כל אם ואם רשות חוץ משלשה: אם תקריב, אם כסף תלוה, אם מזבח אבנים. וכשתבנה לי מזבח שהרי סוף לבנות שנאמר אבנים שלימות תבנה. וכן אם יבלענו ממקומו, לכשיבלענו ממקומו, אין דבר זה תלוי, שהרי באורחות שוכחי השם מדבר."
        ],
        [
            "הא דאמרינן בסנהדרין אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו עונותיו: מצא ר' במדרש, שקורין עת לעשות לה', תניא שלשה מכפרין חכם ונשיא וחתן. חכם, דכתיב וכי יגור אתך גר, וסמיך ליה מפני שיבה תקום, דהיינו סבר באורייתא תלמיד נסמך ומשום הכי סמיכי אהדדי, מה גר מוחלין לו כל עונותיו, אף חכם כיון שנסמך. [נשיא] דכתיב בן שנה שאול במלכו, וכי בן שנה היה. אלא כיון שמלך, נעשה כבן שנה. חתן דכתיב ויקח את מחלת בת ישמעאל, וכי מחלת שמה, אלא כיון שזכתה לחתונה, מוחלין לו כל עונותיו."
        ],
        [
            "ובתשובה אחת מוסיף: דהא דאמר רבא פרק גיד הנשה אמור רבנן בששים במין במינו. אי נמי מין בשאינו מינו וליכא קפילא גוי, הוי בששים. התם רבא אמר מידות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. לרבי יהודה אשכחן שיעור ששים במין בשאינו מינו וליכא קפילא, ולרבנן אפילו במין במינו. אבל רבא עצמו סובר כרבי יהודה. (אע\"פ שקבל מרבותיו רבינו יצחק ברבי יהודה דהלכה כרבנן, לא ידע טעם שלהם מפני הראיות שהביא):"
        ],
        [
            "שאלה זו נשאלה לרבינו שלמה: מי ששכח ולא ברך בלילה על ספירת העומר..."
        ],
        [
            "ואלו הדינין מצאתי בשם רש\"י ז\"ל: מה שכותבין בשטרות ובמתנות ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי. ומי שאין לו קרקע היאך כותב.",
            "ומצא רבי בתשובת הגאונים שאפילו מי שאין לו קרקע בזמן הזה יכתוב. ונאמן [וכמאן] דאית ליה [קרקע] דמי. שאין לך כל אחד ואחד מישראל שאין לו קרקע בירושלם. שהרי גוים שהחזיקו בה ולכדוה אין להם חזקה. דקיימא לן קרקע אינה נגזלת ואינה נחמסת לעולם וארץ ישראל בחזקתנו [עומדת] לעולם, ואע\"פ שאין לנו שם שולטנות: והאומר משום ד' אמות [קרקע] מקברו טעות הוא בידם. דמצינו המוכר קברו ומעמידו אינו מכור, וחוזר לבני המשפחה"
        ],
        [
            "מצאתי בתשובות הגאונים שליח ציבור הקורא את המגילה בציבור צריך לסידרה כאחת מפני שהיא כאיגרת אחת.",
            "אבל בנשימה אחת אין צריך לאומרה אלא לעשרת בני המן. (הילכך אם מפסיק בין פסוק לפסוק אין בכך כלום. ואם פסק באמצע פסוק משום נשימה אין בכך כלום. ושיעורו בין פסוק לפסוק ובאמצע פסוק כדי נשימה בלבד)."
        ],
        [
            "מצא ר' בתשובות הגאונים: פרוונקה היא חיה, שקורין אותה פרוונקה, והורגת את הארי, במקום שהולכת מושכתו אחריו."
        ],
        [
            "מצאתי בשם רבינו שלמה ז\"ל: מנהג לומר צידוק הדין בשעת יציאת נשמה. וממתינין לכבוד הדבר, ואומרים אותו בחצר בית הקברות או על פי המערה בשלום תשכב:... והורה ר' ואמר: דאפילו בשבת ויו\"ט אם יאמרו על המת [צדוק הדין] נאה הדבר, לפי שאין זה לא הספד ולא קינה. מ\"מ אין אומרים אותו בשבת ויו\"ט מפני עגמת נפש וממעט בעונג היום. ולברך ברוך דיין האמת מברכין, מפני שאין בברכת דיין האמת אורך דברים. ויש שמחמירים דאפילו ערב שבת מחצות ואילך אין אומרין צדוק הדין. ואיני יודע [מה] מקום לחומרא זו. וישראל חכמים בני חכמים הם, ואם אינם נביאים, בני נביאים הם ומנהגם שלמדו מן האבות תורה היא, שאין להוסיף ואין לגרוע. עיקר הדבר אינה אלא הברכה, ומצותה בזמנה ואפילו בשבת. וצידוק הדין כל שבעת ימי אבלותו מצות אמירתו. הלכך אין אומרין [אותו] במקום שאין מנהג לאומרו בשבת ויום טוב."
        ],
        [
            "כתוב בתשו' בשם רש\"י: שלאחר הגעלת כלים מיד בעודם המים רותחין עליהם, צריך להדיחן במים קרים. פן יחזרו ויבלעו האסורין שעליהן והם רותחין."
        ],
        [
            "ור' ספר לנו מעשה: שהביא גוי חביות של יין לישראל בגרמיישא... והתחיל רבו הר' יעקב בר' יקר להבריח את עצמו כדי שלא ישאלוהו להורות על היין. ורדפו אחריו מורי ור' שלמה עד שהשיגוהו. ושאלו את פיו ואמר להם מותר."
        ],
        [
            "והרב ר' שמעיה זצ\"ל, תלמידו של רש\"י כתב: שרש\"י זצ\"ל כשהיה משכים לעסוק בתורה מברך ברכות התורה. וכשהלך לביהכ\"נ לומר ברכות ופסוקי דזמרה חוזר ומברך בתורה, כמו באותן הימים שלא השכים ללמוד. ונתן טעם לדבריו: כמו דברכת התורה לא חשיבה ברכה לבטלה, אע\"פ שכבר בירך קודם שיקרא פ' קרבנות ואיזהו מקומן ור' ישמעאל, ה\"ה דלא חשיב כאן ברכה לבטלה:"
        ],
        [
            "כתב בתשובות: ראיתי פעם אחת את ר' שהיה מתפלל בלא חגור. ותמהתי ואמרתי: מה זה שהוא מתפלל והוא לא חגור מתנים. הא אמרי' במס' ברכות שאסור לאדם להתפלל בלא חגור חלציים, וטעמא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה.",
            "ואמר: כמדומה לי באותן הימים לא היה להם לחכמים מכנסים אלא חלוקיהן גדולים עד סמוך לעקביהם וכל בגדיהם היו סתומים פנים ואחור ושמאל וימין. לפיכך היו אומרי' שאסור להתפלל בלא אזור, כיון שלא [היה] (הי) להם שום הפסק בין הלב לערוה אלא אזור בלבד. (ונראין הדברים שלא היו לחכמים מכנסים. דבמסכת שבת פ' כל כתבי הקודש תנן מצילין מפני הדליקה. ומפרש שמנה עשר כלים שיכול אדם להציל בשבת. דא\"ר יוסי שמנה עשר בגדים מצילין בשבת מפני הדליקה וחוזר ולובש, כולהו מפרש התם ומכנסיים לא הוזכרו, ש\"מ שלא היו לחכמים מכנסיים). אבל אנו שיש לנו מכנסיים, ובלא שום אזור יש הפסק בין הלב לערוה, מותרים אנו להתפלל בלא אזור."
        ],
        [
            "הרב רבי' שמעי' זצ\"ל פי' בשם רש\"י: שמצא בתשובת הבבליים דלבו רואה את הערוה מותר. מדסבר תנא קמא די\"א לבו רואה את הערוה מותר, דהוי כרבים לגבי יחיד."
        ],
        [
            "כשהיה ר' רוחץ במים חיים או בחמין מהרהר היה בהן. ובלבד שהיה עובר המים ברגליו, אם צלולים הן כדי שיהא לבו רואה [את] הערוה, ואם אינם צלולים אין צריך לעברן [לעכרן]. ואם יש כילה מוציא ראשו חוץ לכילה ומהרהר. ומרחץ שאמרו שאסור להרהר בו, היינו שיושבים שם עממי' [ערומים] וזורקים עליהם המים, כגון אישבוט\"א, אז ודאי אסור."
        ],
        [
            "ר' היה נוהג: כשהיה רוחץ בגיגית במים ורצה לאכול היה שוקע ומקטין [את] עצמו במים, כדי שיהיו המים עולין למעלה עד לגרונו ובירך ברכת המוציא. ואמר: המים עכורים הם ואין לבו רואה את הערוה. וגם כן עשה לברכת המזון."
        ],
        [
            "וזה הוסד מפי רבינו תנוח נפשו בצרור החיים: נטילת ידים על שם כלי ששמו אנטל, והוא מחזיק רביעית לוג, כדאמרי' אנפק אנבג אנטל מחזיק רביעית של [תורה]. ושנו רבותינו [מי] רביעית נוטלין לידים לאחד ואפי' לשנים הואיל ומשירי רביעית קאתו. ונטילה שאמרו אינה אלא בכלי, ואי נמי אי טביל ידיו בנהר או במעיין או במקוה של מ' סאה סגי: וכשהולך בדרך נוטל עמו כלי קטן שהוא מחזיק רביעית ליטול ידיו ממנו ודיו. או נוטל ידיו שחרית בביתו ומתנה עליהם לכל היום, שמא לא ימצא מעיין או נהר לטבילה."
        ],
        [
            "חייב אדם לברך על נט\"י בכל פעם ופעם שנוטל ידיו משום דמצוה לרחוץ משום ניצוצות כדאמרי' ביומא דנטילה זו לנקות עצמו שיהא ראוי לקרות בתורה ולשאר מצות. אבל בברכת נקבים לאחר שבירך שחרית [שוב] אינו צריך כל היום. ואעפ\"כ אם נטל ידיו שחרית והתנה עליהן שפיר דמי. ובלבד שישמור עצמו מלטנפם, כדאמ' בפ' כל הבשר וא\"ר אבינ' לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא שכיח לכו מייא משו ידיכי מצפרא ואתנו עליהו לכולי יומא."
        ],
        [
            "מעשה שנטל החתן ידיו קודם קידוש, ולאחר קידוש היה ממתין מלבצוע עד שיחזור ויטול את ידיו משום האי דפסחים הנוטל ידיו לא יקדש, מי שנוטל ידיו לחולין לא יקדש, משום דקידוש הוי הפסיקה וצריך לחזור וליטול את ידיו: [וא\"ר] דיו בנטילה ראשונה שקודם קידוש, ואינו הפסקה. ולא זו בלבד [אלא] אפי' נטל ידיו שחרית ומתנה עלייהו כל היום כולו, והילכתא כרב באיסוריה ואמר להו רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא, משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו לכולי יומא"
        ],
        [
            "השותה מים בתוך סעודתו, אפילו פעמים ושלש, צריך לברך על כל פעם ופעם, ואע\"פ שבירך בפעם ראשונה. שכך שנו השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו. ואמר רבא למעוטי מאי. אמר רב אידי למעוטי דחנקתיה אומצא דלא מברך, הא לאו הכי מברך. דהוה ליה כנמלך.",
            "ואית דאמרי כיון דאיכא מים קמיה בסעודה ובריך זימנא חדא לא צריך לברוכי זימנא אחריתי, שהרי הוא קובע סעודתו על המים.",
            "ור' אומר לפי שהוא כנמלך על כל פעם ופעם. שאין לך אדם שותה מים כי אם בפחות, שיכול להעמיד עצמו ולהסיח דעתו."
        ],
        [
            "פעמים ראיתי את ר': שהביאו לפניו על השולחן אגוזים מטוגנים בדבש, וקורין לו אב בשטרי, ומברך עליהם בורא פרי העץ. כי הוא היה אומר האגוז עיקר והדבש טפל. ואע\"פ שמטוגנות הן בדבש, לא נשתנה מחיתו [מהוייתו] ואין זה בישול. ובעיני הוי דבש עיקר. אלא כדיי הוא ר' לסמוך עליו."
        ],
        [
            "וכן מצאתי בתשובת רש\"י: דהא דאמר תלמודא אין מחזירין אותו, היינו דוקא כשיסיים תפלתו, כי ההוא דקאי עלה ר' חייא צלי והדר צלי. אבל אי ליכא טירחא דצבור, כגון שלא סיים תפלתו, חוזר לעבודה. ע\"כ."
        ],
        [
            "כתב הר\"ש ז\"ל: היכא דעל איניש לבי כנשתא וצלי מנחה כבר וקמו צבורא למצלי תפלת ערבית. קאים איהו ואתי ומצלי בהדי צבורא אע\"ג דלא קרא את שמע [דאורתא] ולא בירך לפניה ולא לאחריה. ובתר דמצלי בהדי צבורא קרי את שמע בשתים לפניה ולאחריה כהלכתו. ע\"כ."
        ],
        [
            "הגה\"ה: מכאן שהשומע כעונה פסק רש\"י משם רב יהודאי גאון: שהמתפלל ישתוק ויכוין לבו לדבר שבקדושה."
        ],
        [
            "וכתב הר\"ש ז\"ל: מצוה לקרות כל אחד, ואם אינו יודע לקרות העולה בדקדוק, על החזן לסייעו בלחש. א\"נ אי העולה לא גמיר, לימא ליה החזן כל תיבה ותיבה בלחש והקורא יקרא בקול רם. כי היכי דלשמעו צבורא ובהכי נפיק ידי חובתיה."
        ],
        [
            "וכן אירע לפני ר' שלמה ז\"ל: בתלמיד אחד שקרא בסמיכה וגער בו. וצוה לחזור ולברך על התורה ולחזור לקרות"
        ],
        [
            "עוד מצאתי בתשובות הגאונים: האנשים הרגילין לקרות בספר חומש בעשרה במקום שאין ספר תורה אין רוח חכמים נוחה בהם ור' אוסר לעשות כן: שאף בספר תורה גמור שאינו עשוי כתיקון חכמים אסור לקרות, כגון שאינו תפור בגידין, ושלא יהא בין שיטה לשיטה כמלא שיטה אסרו לקרות כל שכן ספר חומש שאינן מדקדקין בו לעשות אחד מן התיקונים האלה שאסור לקרות בו. והמיקל בזה, לא נכון הוא עושה, שמוציא ברכה לבטלה. ת'."
        ],
        [
            "וכמו כן אותם שמשלימין קטן [לעשרה] ומאחזין ספר בידו גם בזה לא נכון למורי. וגם בזו [יש] להחמיר ולא להקל, לומר קידוש השם בלא עשרה. וגבי הזכרת השם בעי עשרה דהיינו עדה, (דקאמר) [דקאמרינן] עד מתי לעדה הרעה הזאת (יצא) [יצאו], יהושע וכלב."
        ],
        [
            "מעשה בחזן אחד שקרא בפרשת פרה ופסק בהגר הגר בתוכם לחקת עולם וגלל ס\"ת וישב במקומו. והקפיד ר' על הדבר, ואמר: לא קריתם כל הפרשה כולה. ודומה כאילו לא קרינן כלל, שלא אמרנו ממנה אלא רמז בעלמא. וחזרו ופתחו והתחילו בראש הפרשה, וקורא ברכת התורה תחלה וסוף, מטעם שיגמרו כל הפרשה עד הערב"
        ],
        [
            "מעשה היה בערב שבת שהיה מעונן והדליק נר של שבת ואח\"כ זרחה השמש. ואמר הרב: אם כבו הנרות מותר להדליקן ולהוסיף בהן שמן עד שקיעת החמה. ואם לא כבו אין צריך לכבותן ולהדליקן. שהנרות אין אוסרין ואין מתירין לעשות מלאכה עד שקיעת החמה עד שיתפלל תפילת ערבית."
        ],
        [
            "ולאחר סיום תפילת לחש החזן פותח ויכולו, אעפ\"י שאינו צריך שכבר נפטר בויכולו שא' בלחש, אלא מפני יום טוב שחל להיות בשבת, שאין אומרי' ויכולו בלחש שהרי אומ' אתה בחרתנו, והוצרך לומ' ויכולו בקול רם. לכך תקנוהו לומר בכל שבת לאחר תפילת לחש, שלא לחלוק בין שבת שחל יום טוב לתוכו ובין שאר שבתות: העתקתי מתשובות רש\"י."
        ],
        [
            "פעם אחת באתי ליצאת ידי הבדלה בהבדלת בית הכנסת, ולא נתכוונתי בברכת היין. אמ\"ל [אמר לי] הואיל ולא נתכוונתה בברכת הבדלה דיין"
        ],
        [
            "ובשם רבינו שלמה ז\"ל מצאתי: שהיה נוהג ליל תשעה באב שחל להיות במוצאי שבת לברך על הנר. אע\"פ שאין מבדילין עד לאחר תענית, דבמוצאי שבת אין מבדילין לפי שכבר אכלו ושתו מבעוד יום, ומיד כשהחשיך חל התענית ואין יכול להבדיל, לפי שאינו יכול לטעום ואין מבדילין אלא על הכוס: (ואם תאמר למה הוא מותר במלאכה, כגון הבערה ובישול דמותרות בט' באב, לפי שכבר הבדיל בתפילה)."
        ],
        [
            "התיר ר': לחתוך קשור כבש או גדי שהוא מקושר בשפוד בשבת, מיהא דתנן שובר אדם חבית ואוכל ממנה גרוגרת בפ' חבית שנשברה. ותניא בגמ' חותלות של תמרים וגרוגרות מתיר ומפקיע וחותך, מידי דהוה אשובר עצם להוציא ממנו המוח."
        ],
        [
            "יתד של שפוד שתוחבין בו יריכי העוף היה ארוך יותר מדאי, ובא מעשה לפני ר' ואסר לחתכו בסכין, ולא לשרוף ראשו באור כדי שיתקצר משום תיקון כלי. ואין זה דומה לחותכה באור לפי שתי נרות דהתם נראה כמדליק כדרכו, כאדם שצריך להדליק שתי נרות"
        ],
        [
            "[א] אין ר' רוצה להתיר לשחוק באגוזים בשבת ויום טוב, לא על גבי שולי קדירה, ולא בגילגול שקורין ווליאה, משום אולודי קלא. ועוד מפני (שמשתר) [שמשתבר].",
            "[ב] ולשחוק [בכדור] שקורין פלוטא מתיר רבינו מפני שמחת יום טוב."
        ],
        [
            "ושומין ביום טוב ר' כותשן כדרכן, אבל פלפלין טוחנן קודם יום טוב או טוחנן בקערה או בכל דבר, בקתא דסכינא או בשינוי אחר, דאמר רב יהודה הני פילפלי מדיק חדא חדא בקתא דסכינא שרי, תרתי תרתי אסור. רבא אמר כיון דקא משני אפי' טובא נמי, או בבוכנא ואסותא ובאצלי אצלויי, כדמסיק בביצה אבל פלפלין בריחים שלהם ודאי אסור כדאמ' בביצה. וריחים שלהן קרי לאותו מולינ\"ט שלהן. תדע מדגרסי' התם טמאה משום שלשה כלים. הברזל שבתוכו שהוא נקוב נקבים דקים אפילו הוא בפני עצמו טמא משום כלי כברה. והעליון משום כלי מתכות, והתחתון משום כלי קיבול."
        ],
        [
            "מה שכתוב בסידורים זה קרבן דשבת, וקרבן ראש החדש הזה נאמר. מצאתי בשם רבינו שלמה ז\"ל: שאין ראוי לאומרו, לפי שדברי הסופר הוא להודיעם, כי כל זה שהוא רוצה לכתוב, אינו קרבן יום אחד, כי אם קרבן ליום פלוני, וזה קרבן ליום פלוני המאורע בו. אלא כמו שמסיים קרבן שבת יתחיל מיד קרבן יום המאורע, ולא יפסיק בנתיים לפרש זה קרבן שבת, ומוסף יום ראש החדש נאמר. וכן בשבתות וימים טובים, כי הוא היודע, מי ראוי למי."
        ],
        [
            "טעה ולא הזכיר של ר\"ח בלילה אינו חוזר בין ביחיד בין בצבור, לפי שאין מקדשין את החדש בלילה והני מילי אחסר, אבל אמלא לא. והאלקים אמר רב נחמן בין אמלא בין אחסר, דהא טעה קאמר.",
            "טעה ולא הזכיר שחרית אין מחזירין אותו, שהרי מוספין לפניו. וה\"מ ש\"צ משום טרחא דצבורא, אבל יחיד הדר בין יום בין לילה."
        ],
        [
            "וראיתי ר': שלא קרא הלל דראש חדש עם הציבור. וקראו בפני עצמו מיושב בשעת קריאת ספר התורה."
        ],
        [
            "מצאתי בשם רבינו שלמה ז\"ל: כשרוצה אדם להדליק נר חנוכה ונר שבת, ידליק נר חנוכה תחלה ואח\"כ ידליק של שבת. שאם הדליק נר של שבת תחילה אסור להדליק נר חנוכה אחר כן, כי כבר קיבל עליו השבת בהדלקת הנר של שבת: וכן כתוב בהלכות גדולות."
        ],
        [
            "והא דאמרינן הרואה צריך לברך, כגון שאין בדעתו להדליק בביתו, או כגון שהיה הולך בספינה, או שהיה עובר בדרך, שלא היה יכול להגיע לביתו קודם שעת הדלקה: כך מצאתי בשם רבינו שלמה ז\"ל שאמר בשם רבו."
        ],
        [
            "ומצאתי בשם רבינו שלמה ז\"ל: המבקש לצאת בדרך ורוצה לקרות את המגלה בי\"א, בי\"ב, בי\"ג, אם יכול להוליך עמו מגלה יעשה כל תקנה שיכול. ואם לאו יקראנה בי\"א, בי\"ב, בי\"ג, ויוצא ידי חובתו."
        ],
        [
            "מצאתי בשם רבינו שלמה זצ\"ל: במעות פורים אין קצבה, כל מה שירצה האדם ליתן יתן, מפני שהוא צדקה, וצדקה כל אחד ואחד יתן כפי עינו הטובה."
        ],
        [
            "ולשער מדת של פסח כך מנהג ר': מביא כלי מלא מים על כל גדותיו וכשיהא כבר מלא יתמלא פעם אחרת ויניחנו בקערה גדולה ויקח מ\"ג ביצים ויתנם כל אחד ואחד לבא בכלי המלא מים. והמים אשר נפלו בקערה הוא שיעור מידת המצה והחומש ביצה פחות [לא פחות]. וזהו שמצריכין לצרפן בסל לחייבן בחלה."
        ],
        [
            "אחר שנאפו המצות, יש לרוץ בבית התפילה ויתפלל כדרך חול. רק אל יאמר מזמור לתודה דאינה קריבה בי\"ד מפני החמץ שבה. ויש מחמירין שאין לאפות מצות עד אחר הביעור חמץ ור' אומר שאין חשש בדבר תשובת רש\"י."
        ],
        [
            "פסח שחל להיות באחד בשבת אסור לאפות מצה מערב שבת הראשונים אומרים משום הידור מצות הוא, אבל מצינו בו איסור מדאורייתא, דהא הקשו מצות לפסח בשילהי פירקא בתרא צלי אש ומצות, מה עשיית הפסח אינו אלא משבע שעות ומחצה ואילך, אף עשיית מצה ואכילת מצה נמי הוקשו לאכילת פסח, כדרבא דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אליעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. מיכן סמכו רבותינו שלא לעסוק בבצק לצורך מצה קודם ביעור חמץ, שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים, ואם לש קודם ביעור, הרי הוא כיוצא בפסח שנשחט קודם ביעור חמץ"
        ],
        [
            "פסק רש\"י: על פסח או שאר יומי טובי' שחלו להיות בחמישי בשבת, או שאר י\"ט בששי בשבת, והנה אסור להכין מי\"ט לשבת אא\"כ עירב בפת ובתבשיל. וכיצד הוא עושה: לוקח פת שלם ובשר או דג מבושל עליו [ומניח עליו בשר או דג מבושל] ומזכה לכל בני העיר ע\"י אחד מבני ביתו הגדולים או אשתו, ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על מצות עירוב [ואומר] בדין יהא שרי [לן] לאפויי ולבשולי ולאדלוקי שרגא ולאתקוני ולאטמוני מי\"ט לשבת לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת. ומייחד לו מקום, ובלילה יבצע הככר של עירוב."
        ],
        [
            "ומנהג כל ישראל לעשות עירובי תבשילין בפת ותבשיל על פי הלכות רב יהודאי ז\"ל. כן כתב ר\"ש ז\"ל בתשובותיו."
        ],
        [
            "והשלש מצות שאמרנו, ר' אומר: שמברך באחת המוציא, ובאחת על אכילת מצה ובציעה לאפיקומן, ואחת לכריכה כהילל. וכן (א) [אמר] לו רבו ר' יעקב בר' יקר הזקן משום אביו: הואיל ושלשתן באו לשם מצוה, תיעשה מצוה בשלשתן. אבל שאר בני אדם מניחין השלישית שלימה. ולא נכון לעשות כן."
        ],
        [
            "פסח שחל להיות במוצאי שבת אם שכח אדם ולא תיקן חרוסת בערב שבת: אמר רבינו שלמה שיכול לתקנו במוצאי שבת שהוא ליל שני כי חרוסת מצוה ואינו מכשירי מצוה השתא [תבלין] נידוכין כדרכן, כ\"ש חרוסת שהוא מותר"
        ],
        [
            "[בליל] שני ימים טובים הראשונים של פסח אין אומרי' קידוש על היין בבית הכנסת. לפי שקידוש אחד מארבע כוסות הוא, ואם שותה הוא בבית הכנסת אותו נמצא שותה חמשה כוסות. ולפיכך אין מקדשין, שהרי אין כאן להוציא שום אדם ידי חובתו בפסח, מפני שאין לך עני בישראל הפוחת מארבע כוסות של יין. ואין זה דומה לומר אגדה של פסח בשנים ושלשה בתים שהוא גומר ועושה כל העניין כסדר."
        ],
        [
            "וכן נמי כתב הר\"ש ז\"ל, וז\"ל: הלכתא [הלל] בלילי הפסח אינו צריך ברכה לפניו, דאין אומרים אותו על דרך קריאה אלא בתורת שירה. שכך שנינו רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח וכו'. ובסופא אמרינן לפיכך, נמצא ששיר והודאה היא. לפיכך אם בא אדם לברך עליו משתקין אותו."
        ],
        [
            "ולגמור את ההלל אין מברכין בלילי הפסח לפי שחולקין אותו באמצע. לפי שאין אומ' שירה אלא על היין. וכוס ראשון מהדרו בקידוש, כוס שלישי בברכת המזון, רביעי בהלל, אלא שני במה מהדרו, שהרי האגדה סיפור דברים בעלמא היא, על כן צריך לומר בכוס שני מקצת ההלל המצרי. ועל שם שחולקין אותו באמצע, שנינו רביעי גומר עליו את ההלל שלא לדגלו כראש חדש. ר\"ש ז\"ל."
        ],
        [
            "פעם אחת שכח ר' ולא אכל מצת אפיקומן [לאחר] סעודתו קודם ברכת המזון, ואחר כך הוזכר. ולא רצה לאכול הימנה, לפי שהיה צריך לברך אחריה ולשתות מכוס של ברכה. ואי איפשר לשתות בין כוס של [ברכת המזון] (מזון) לכוס של הלל. דאמור רבנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה. ולא רצה לברך עליו ברכת המזון בלא יין, לפי שתיקנו [חכמים] כוס שלישי עליה ונראה שהיא צריכה כוס. ואפילו לאחר כוס (של) רביעי של הלל לא רצה לאכול מצה ולברך ברכת המזון. מפני שהם לא התקינו אלא ד' כוסות בלבד, אבל כוס חמישי לא התקינו. ומפני כן נמנע מלאכול מצה אחר ברכת המזון: והחזיק טעם בדבר זה שאין צריך לחזור ולאכול מצה, לפי שסתם רוב מצות שלנו כולן עשויות כתיקון חכמים ויש בהם שימור לשם מצה. ומצה שאכל בגמר סעודתו עולה לו [כלה] לשם מצה של מצוה, הואיל ונעשית בה שימור לשם מצה. וכן נהג רבינו מ\"כ."
        ],
        [
            "מצאתי בשם הגאונים ז\"ל: מעשה היה והתיר ר' תרנגולת שנמלגה בחמין בפסח והיה הזפק בתוכה ובו חטים. והתיר [ר'] מטעם שקרום הזפק מפסיק בינו ובין הבשר."
        ],
        [
            "וכן מצאתי בתשובת רבינו שלמה: חטה [אחת] נמצאת בתרנגולת בי\"ט אחרון של פסח. והמתין רבי עד מוצאי יו\"ט ואכלה."
        ],
        [
            "בין פסח לעצרת (מונ) [מונע] הציבור [מלהתפלל] (להתפלל) תפילת ערבית מבע\"י. מונה היה ר' עם הציבור ימים ושבועי בלא ברכה. מיכ' א\"ר כי אידכר בלילה בביתי, אחזור ואברך כדין, (ונמצ) [ונמצא] שלא ברכתי ברכה לבטלה קודם שקיעת החמה. ואם אשכח, הרי מניתי יומי ושבועי למצוה."
        ],
        [
            "שנים שוחטין לגומא אחת, כל אחד יכסה ויברך. לפי שכל השוחט צריך שיכסה מה ששחט, והרי שחטו שניהן."
        ],
        [
            "וא\"ר השולח עוף שחוט מעיר לעיר צריכי' סימן וחותם ברור, ולא סמכינן אשחיטה."
        ],
        [
            "מפי רבי' שלמה: אסור לטבח לחתוך עצים דמפרקת בשעת שחיטה, כדרך שעושין לבהמה ולחיה שלא תפרכס. דאמר מר החותך מפרקת של בהמה שלא תצא נפשה,, הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את העולם ומבליע דם באיברים. וניהו דליכא למיחש האידנא לכובד בשר ולגזילה, משום דלא מזבנינין השתא בישרא במשקל, הבלעת דם באיברים מיהו איכא."
        ],
        [
            "פעם אחת נמצאה מחט בסימפון של כבד ובא מעשה לפני ר' והכשיר, דסימפוני נקט ועייל. ואע\"פ שאין דרך קנה להכניס את האוכל, איכא למימר שמא קנה הקדים לוושט וקיבלה, דהלכה סימפונת עד הכבד."
        ],
        [
            "מעשה שנמצא טלה בכוליא אחת בלבד והתיר ר': שזה הוא בריתו. ודוקא בכי האי גונא, אבל אם היא שם והקטינה עד כפול טרפה, שזה חולי הוא."
        ],
        [
            "לפני ר' הובא תרנגול שנשבר העצם מן הארכובה ולמעלה. והתירו ר' מפני שלא היה יוצא לחוץ. ולא בדק אפילו בגידין ואפילו האבר לא צוה להשליך, גם לא מפני מאיסת השבר שנתמעך הבשר."
        ],
        [
            "לשון (תשוב) [תשובת] רבינו שלמה ע\"ה: לפני ר' הובאה תרנגולת אחת שנשבר העצם מן הירך ולא היה סמוך לצומת הגידין. והתירו ר', הואיל ולא יצא העצם לחוץ. ואפילו יצא לחוץ, אם רוב בשר חופה אותו מותר. אבל אם נשבר סמוך לפרקו של עצם השוק, מקום שצומתין שם הגידין, צריך בדיקה שלא יהיה מנותק אחד מן הגידין. ויבדוק אם ימצא ששה עשר שלמין: זה לשון רבי' שלמה ע\"כ."
        ],
        [
            "פעם אחת מצא רבי בקערה שלפניו עצם קטן שבראש אחד של ירך אצל הרגל, ותלוי בו אותו בשר שקורין רט\"א. וזורקה לכלב, מפני שהגידין צומתין בו. אבל שאר בשר שנתבשלה עמו התיר ר', לפי שאין בגידין בנותן טעם."
        ],
        [
            "בשר לצלי אין צריך מליחה כלל ואפילו בשר בלא מליחה מותר, דדם האברים שלא פירש מותר. וכן איתא בפ' מפנין, דקאמ' גבי בר אווזא דחזי לאומצא דמותר לאכול בשר חי בלא מליחה, וכ\"ש לצלי, דנורא משאב שאיב. ובמקום שאין מלח מצוי, האיך יבשלו הבשר. יהבהבו אותו על האש תחלה, כמו שמהבהבין הכבד, ואח\"כ יבשלוהו: ובשר מלוח יבש שעבר ובשלו בלא הדחה מותר, שכבר כלה כל לחלוחית דם שעליו. ועל המלח שנדבק אין לחוש, שכבר הוא נופל כולו כשייבש."
        ],
        [
            "ההוא בר אווזא טווייה דאתא קמיה דרבי בסעודתיה דלא אמלח אפילו לצלי, ולא אכל מיניה. מהאי טעמא דאמר מר אין הבשר יוצא מידי דמו לעולם עד שידיחנו יפה יפה וימלחנו יפה יפה ואף על גב דצלי הוא, נהי דלא בעי מליחה כל כך כמו לקדירה, מליחה מיהא לצלי בעי. דאמרינן מולחין בשר לצלי אבל לא לקדירה, כלומר אינו צריך למלוח כלקדירה, דאיידי דצלי הוא דאיב דמא: ואף על פי שלא אכל ממנו רבי, הניח תינוקת לאכול ממנו. דאמרינן קטן אוכל נבילות לתיאבון אין בית דין מצווין להפרישו, וכל שכן הכא דאין איסורו חמור כנבילות"
        ],
        [
            "חלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחי' אותה בעורה, בין שמלחוה לבדה בין שמלחוה עם אחרים, אותו חלב הקרוש אסור איסור חמור וכבשר בחלב דמי. ואם הקפיאו בו גבינה אסור לאוכלה משום בשר בחלב, ולא אמרינן נותן טעם בר נותן טעם הוא."
        ],
        [
            "פסק רש\"י: חלב מחובר בחתיכה ונמלח [עמה] אפילו כל שהוא, נעשית כולה נבילה. לפי שאין במינו הוא [לפי שמין במינו הוא ואינו בטל]."
        ],
        [
            "חלב [ובשר] (בשר) אין ר' יכול לעמוד [עליהם] אם שני מינין הם ויש ביטול לחלב בחתיכת בשר. ופלוגתא היא וקא אזיל ר' לחומרא. ואמר ר': אין לו ביטול בבשר. ובשר ודם פשיטא ליה ששני מינין הם ויש ביטול."
        ],
        [
            "ועל בן היונה שנתבשל בו לבו אין צריך לנו לשער אלא בדם חלב. ודבר מועט הוא, דלב איידי דשיע לא בלע."
        ],
        [
            "ומעשה בא לפני רבי בלב דבוק: ושער ר' דם שבו בששים בחתיכה שנדבק בה והתיר. דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בשנתן בה טעם. עזריאל ברבי נתן."
        ],
        [
            "אסור לאכול חלב אחר דגים מבושלים בלא קינוח. משום הא דא\"ר יוחנן אסור לאכול חלב אחר תבשיל, ולא אמר אחר בשר, ש\"מ אפי' אחר דגים, משום פירורי קערה. וכן הורה רבי'."
        ],
        [
            "לפני ר' הובאו דגים קטני' ומבושלים ומצא דג טמא ביניהן, והשליכו [חוצה] והתיר האחרים. דמאחר שמצא האסור, ולא נשאר בשאר אלא טעמו, בטל בס'. אבל אם ידוע שנפל האסור ולא נמצא, אפילו באלף לא בטיל. דבריה בפני עצמה היא ולא בטלה. ואם קדם וסלק האסור בטל בס'. וכן הלכתא."
        ],
        [
            "וגם מעשה בא לידי: על מים ללוש שהחמון בקדירה שמבשלין בה בשר. ושאלתי כמו כן את פי רבינו. מהו לאותו פת לאוכלו בחלב. והשיב רבינו: דיעבד אין לכתחילה לא."
        ],
        [
            "אין ר' מניח לאכול גבינה או חלב על שולחן שהוא סועד בו בשר, ואפילו למי שמופלג ממנו בהוצאה, ואפילו הוא עומד בראש השולחן, אלא אם כן הוא נוטל למפה על ברכיו ואוכל לצד אחד שלא על השולחן. דאמרינן שני אכסנאים, זה בא ממקום אחד וזה בא ממקום אחד, אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין ותני עלה לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה, אבל מכירין אסור."
        ],
        [
            "וכן פי' הר' יהודה ור' נתן ורבינו שמואל בשם רש\"י ז\"ל: גוים בזמן הזה אינן בקיאין בטיב ע\"ז, והוו כתינוק בן יומו שמגעו אינו עושה יין נסך: ועל סמך זה רגילין עכשיו ישראל ליקח מן הגוי חובו מיין של גוים. ונהי דיינם שבביתם אין להתיר מטעם זה, דמ\"מ אסור משום חתנות. מ\"מ יין שלנו יהא מותר לשתות אם נגע בו גוי, ואין מגעו אוסר כלל אפילו בשתיה. וזה אינו נכון להנהיג, שכבר פשט איסור בכל העולם."
        ],
        [
            "הלכה למעשה הורה ר': דקיי\"ל כר' אלעזר, דיין מותר בחותם אחד. יין נסך ממש חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית, אבל יין ביין אסור בהנאה. וסתם יין אפילו יין ביין מותר חוץ מדמי אותו יין, וכן הלכה: וחביות של עץ שלנו מתיר נמי [רבי] בחותם אחד, דכיון דטעמא הוא משום דלא טרח ומזייף, ולא תלינן מפני דשל חרס הוא ואינו יכול לעשות בו נקב אחר, הכא נמי איכא למימר, לא טרח ומזייף בחותם שעל פני החבית."
        ],
        [
            "ההוא חביתא דפקע לאורתא פסק רש\"י: גוי המהדק מגרפיות גיגית המלאה יין הסדוקה לארכה, אין זה כמדבק חבית הנפקע [על הגליון: לארכה]. שלשם החביות מזומנות ליפול אילך ואילך, וכשהוא מחבקם מחבק כל היין זה לזה. אבל הגיגית היין עומד במקום על ידי הידוק הראשון, וסדק קטן יש שם והוא מהדקו. וכן בא בחבית עץ שלנו: אבל דבר זה אסור להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדק ובחיבור השוליים לסתום, מפני שנוגע ביין. עכ\"ל רש\"י."
        ],
        [
            "רבי אוסר לתלות שמרים של ישראל של יין בשקים ובכלים, שהגוים תולין בהם שמרי יינם: השקים אין להם תקנה, אלא אם כן מיישנן שנים עשר חודש, אי נמי מגעילן ברותחין. כדנפקא לן בהשוכר כדרך שאמרו בטהרות, כך אמרו ביין נסך. והכלים, שמשמשין בהן השקים מלאים שמרים, צריכין עירוי שלשה פעמים מעת לעת, עד שיהיו מותרין לישראל לתלות בהן שמרים: ולמד רבי כן, מהאי דאמר בעבודה זרה בפרק השוכר את הפועל, דאמר רב יהודה הני שקי דארמראי, דעמרא מנגבן, דכותנא מיישנן"
        ],
        [
            "מותר לישא יין בקובה בשני גויים ואפילו אין ישראל מסייע. ואפילו שפכו מיניה, אין בכך כלום. שמה שנשאר תוך הקובה מותר. ואותו שנפל על הקרקע לא חיישינן שחוזר ונוסף עליו וליהוי חיבור לאותו שבכלי. דהאי אינו נסך לענין חיבור, ואין דרך ניסוך לעבודה זרה בכך אלא בכלי. אבל מה שנפל מן הקובה, אם נפל בכלי אסור לשתותו. מפי רבי משולם. וכך קיבל מפי ר' דוד הלוי."
        ],
        [
            "גוי שזרק אבן לתוך חביות של ישראל להכעיס ומתכוין לנסך, אותו יין נסך אסור בשתייה ומותר בהנאה. וזה ששנינו נטל את החבית וזרקה לבור, זה היה המעשה והתירוהו בהנאה ולא בשתיה. והא דאמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך, למשרייהו בהנאה הוא דאמר, אבל בשתייה זו וזו אסור."
        ],
        [
            "עוד צוה ר': להגעיל סכין של גוי בתוך קדרה ולתת בתוך הקדרה מים כדי שיעור איסור היוצא מן הסכין כדי לבטלו בס' ולא יצטרך להגעיל הקדירה. והא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה, ה\"מ איסור בעין, אבל בכי האי גוונא לא שייך ביה מבטלין איסור.",
            "וסכין שמנקרין בו בשר אסור לחתוך בו עד שיודח יפה, או עד שינעוץ אותו בקרקע קשה למרקו מן החלב."
        ],
        [
            "פסק רש\"י: שצריך להגעיל היורה הגדולה, שמגעילין בה כלים. ומנהג יפה לעשות כן, משום אל תטוש תורת אמך. עכ\"ל הרוקח."
        ],
        [
            "ובתשובת רש\"י נמצא. [א]: ירא שמים יטבילם עם כלי חרש ויברך על הודאי אלא ליכלול אילו בברכה.",
            "[ב]: ורחיים של פלפלין שגופו עץ ובתוכו מתכת ברזל, שלהן עיקר וצריכין טבילה."
        ],
        [
            "כלים שהנידה נוגעת בהם בזמן הזה טהורים אצל בעלה. שהרי בני אדם בזמן הזה מטמאין בקברות ואהל המת ובשרץ ובנבילה ובמת, ולא יטהרו עד שיזרוק עלינו מלכינו מים טהורים לטהרינו. כך כלים שהנידה נוגעת בהן מותרין ליגע בהן ולהשתמש בהן: אבל מחמירים אנו על עצמינו ואין אוכלים אנו בקערה אחת, ולא משיורי מאכלה, ולא יושבים על מושבה, ולא מקבלים כלום מידה אלא על ידי אחר. ונותנין אנו לה כלים וקערה, מטפחת וסדינין וכרים וכסתות להשתמש בימי נידותה. ולעת טהרתה מכבסת במים אותם בגדים שיש עליהם כתם, ושאר כלים שישבה בהם מדיחן במים ודיה: ומנהג זה יפה לנהגו כן, מפני הרגל עבירה, אבל איסור טומאה ליכא."
        ],
        [
            "ופירש ה\"ר שמעיה בשם רש\"י: שצריכה לעיין כל גופה יפה ולחוף אותה במים ולשטפו. דחפיפה שייכא בכל הגוף."
        ],
        [
            "ריב\"ן בשם רש\"י: אותן לחשים שדרכן לרקק אחרי כן ואומרין אותן בלע\"ז דמותר. דלא נאסר רק לוחש אחר רקיקה, דנראה שמזכיר השם על הרקיקה ועוד לא נאסר רק בקורא בלשון קודש אבל בלע\"ז לא."
        ],
        [
            "עטיפת הראש לאבילים כל שבעה יומם ולילה. אבל הרבה יש שאינם נוהגים מפני שהאומות משתקין עליהם, ומתוך כך באין לידי שחוק וגיחוך ומגנין בשחקם על הבריות.",
            "לא יניח תינוק בחיקו, מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות."
        ],
        [
            "לאחר שבעת ימי אבילות הורה ר': ללבוש חלק לבן ולרחוץ דאין שלשים אסורים בתכבוסת אלא בגיהוץ בלבד ובתספורת, דאמרינן שלשה לבכי, שבעה לאבילות, ושלשים לגיהוץ. ואפילו גיהוץ שלנו מותר לאחר שבעה, דאמר מר גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם. ואין לנו עכשיו דין שלשים נוהג אלא לתספורת לבדה. אבל רחיצת מים וחליפת בגדים מחליף והולך משעבר אבילותו. וכן פשוט הדבר במועד קטן, גיהוץ, אינפשיר, ליפייר."
        ],
        [
            "בתוספת הריב\"ן נמצא כתוב: שרש\"י היה מחייב לתובע לשלם שכר השליש ומביא ראיה מדאמרינן בבבא קמא מאן דכאיב ליה כיבא (אזי) [אזיל] לבי אסיא, אם אמר כתבו לי כו' עד סוף הדיבור."
        ],
        [
            "מכאן פסק רש\"י: דנכייתא דבית אסורה, ולא דמי למשכנתא [דכרם], דהתם זימנין דאיכא קיוהא."
        ],
        [
            "ובתשובות רבינו שלמה מצאתי: כשהיו מביאים לו אגוז בדבש בתוך הסעודה, היה מברך לפניו שהכל נהיה בדברו. לפי שנשתנה האגוז מכמות שהיה."
        ],
        [
            "פעם אחת היה תינוק אחד אצל ר' בבית הכנסת, הגיע זמן לקרוא ק\"ש. אמר: להוציא התינוק מעליו. משום דסתם תינוק באשפה הוא ואין ראוי לקרוא ק\"ש אצלו."
        ],
        [
            "וכך השיב לי: מעיד אני ששמעתי מפי ר' יוסי בר' יהודה, שהיה מעיד שראה במלכות לעיר את רבינו הרב הגדול ר' יצחק בר' יהודה מ\"כ בשעת דליקה אחת שהיתה בעירו, שקבץ לעצמו מנין להתפלל. ולא מצא זולתי תשעה אנשים בני מצוה. והביא נער קטן וחומש בידו להשלימו לעשרה, והתפללו יוצר: [ואמנם יש לומר שעל ראייה זו [סמך] הרב ועשה מה שעשה]."
        ],
        [
            "מעשה בספר תורה שלא היה תפור אלא בג' חוטין של גידין, אחד בראש הדף ואחד בסוף הדף ואחד באמצע. ובא אחד והתיר. ובא מעשה לפני ר' ואסר: והביא ראיה ממה ששנינו בפרק מגלה נקראת דאמ' מגלה נקראת [ספר ונקראת אגרת]. נקראת ספר, שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה; ונקראת אגרת, שאם תפרה בחוטי גידין כשרה. מכלל דספר תורה, שלא נקראת אגרת, צריך תפירה שלימה מגידין, וג' חוטי גידין לא סגי."
        ],
        [
            "הלל ביחיד אסור לברך עליו לפניו ולאחריו בימים שאין גומרין בהן את ההללא שהרי בצבור אינו אלא מנהג בעלמא, וציבור הוא דעבדו [זכר למנהג] (מנהג) אבותיהם, אבל ביחידים אין זכר למנהג נוהג בהן. ואפילו עשרה שפרשו מן הציבור שמתפללין אחורי בית הכנסת לעצמן, הרי הן כיחידין שלא היו באסיפת הכניסה. ואין להן תורת מנהג לעשות [זכר] אלא בשנים ושלשה הם לצורך כך. שלא נאמר זכר למנהג אלא בכנופיא של אותה העיר כשהן באגודה שלהן, ואפילו לקרותו בלא ברכה אינן צריכין.",
            "ומעשה בא על ידו [שהלך] להתפלל בבית אבל בראש חודש, ורצו המנויין לקרות את ההלל. והורה רבי הלכה למעשה דלא צריך. דעשרה שפרשו מן הציבור היו, ועשרה שפירשו מן הציבור הרי הן כיחידין."
        ],
        [
            "כתב הר\"ש ז\"ל בתשובה: מי שלא הדליק בלילה א' מכל הלילות, שוב אינו מדליק. שכבר הוא דחוי עכ\"ל."
        ],
        [
            "אבל רבינו שלמה הורה: פורים שחלו להיות במוצאי שבת, אומרין ויהי נועם. אבל חל ט' באב להיות במוצאי שבת, אין אומ' ויהי נועם"
        ],
        [
            "מי שמבקש לפרש בים קודם הפסח, ומבקש ללוש ולאפות מצה קודם הפסח, כדי שיאכל מצה בימי הפסח. כך ראינו: ודאי אם אינו יכול להגיע לישוב בפרוס הפסח ואין יכול לאפות בספינה מצה כהילכתה, כגון במים שלנו הלילה, ושלש נשים עוסקות בבצק ושאר מה שהזהרו חכמים במצות מצה, ילוש ויאפה וישא עמו, כדי שלא יבטל מאכילת מצה. העתקתי מתשובות רבינו ש\"י."
        ],
        [
            "בתשובת קדמונים ראיתי: מעשה היה שנפלה חיטה לבור ואסרו לשתות מימיו בפסח."
        ],
        [
            "תשובת רש\"י: [על] גרגיר חיטה שנמצא בתרנגולת בפסח, והיא צלוייה. לא חיישינן להחמיץ. דהכי אמרינן בעופות הוי עיכול בכדי שתפול לאור ותשרף. ואנן קים לן דלא נפל במעיה לאחר שחיטה, ושפיר ילפינן איסור מטומאה וליכא למיחש [עלה] למידי, וכן הלכה."
        ],
        [
            "כך כתוב בתשוב': אין טומנין תבשיל מערב יום הכיפורים, כדי לאוכלו במוצאי יום הכיפורים. שאין טומנין אלא לכבוד שבת, אבל לכבוד החול לא."
        ],
        [
            "נשאל לרש\"י: על תקיעת שופר של מוצאי י\"ה קודם שיבדיל: והשיב: כי תקיעה חכמה היא ואינה מלאכה, ולא גזרינן שמא ילך אצל בקי, דאין צריך לתקוע אלא תקיעה אחת",
            "ועוד כי כבר נשאר השופר מר\"ה בבית הכנסת, ולא אתי לאתויי בר\"ה."
        ],
        [
            "אני החתום נשאלתי: אם אומרי' זמן בנטילת לולב בשני ימים טובים הראשונים של חג, הואיל ויום ראשון מן התורה, דכת' ולקחתם לכם ביום הראשון, ויום שני ספק. ודיניה דלולב כקידוש היום, שכשם שאומרי' זמן על הכוס ביום שני של חג ממה נפשך, הכי נמי אמרי' זמן בנטילתו של לולב ביום שני. או אין אומרי' אותו אלא ביום ראשון בלבד.",
            "כך מקובלני ממורי הזקן רבינו יעקב בר' יקר וכך דעתי נוטה: שאין אומ' זמן בנטילתו של לולב אלא ביום טוב ראשון. לפי שלא מצינו עיקר ושורש לברכה זו לא בתלמוד ולא במשנה ולא בתוספתא: וכלל כלל אין חיוב ברכה זו אלא בשעת עשייתו של לולב בחול בשעה שאוגדו ומתקנו, ובסוכה נמי בשעה שעושה אותה. דת\"ר העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו, נכנס לישב בה אומ' אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו, נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב. ותו תניא גבי סוכה, היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר ביום טוב עצמו, כגון למימך בסתרקי ולעטרה בקרמין ובסדינין המצויירין מברך מיד שהחיינו, דעיקר חיוב בשעת מעשה. ואם אין יכול לחדש בה דבר, מברך שתים, בכניסתו אחת אסוכה ברישא ואחת אזמן. אבל בלולב לא מצריך בשעת נטילה אלא אחת בנטילתו. אלמא דכלל ליכא ברכה [דזמן] (זמן) אלא בשעת עשייה דהיינו בחול. אבל הראשונים שנהגו לברך שתים בנטילתו, הואיל ואין כל אדם עושה לולב לעצמו אלא סומכין על של ציבור, לכך מברך כל אדם שתים בנטילתו.",
            "וגם זו פליאה בעיני על מה סמכו. והואיל שכן חיוב ברכה זו אינה אלא בשעת עשייתה בחול, כיון שבירך זמן פעם אחת, מה לי תו לברך ביום שני, בין שיהא יום ראשון ודאי יום טוב או ודאי חול. מה בכך. כיון שבירך פעם אחת זמן, אמאי חוזרין ומברכין ביום שני, הלא אין עיקר חיובה אלא בחול. וגבי נר חנוכה נמי אין אומ' זמן אלא ביום ראשון והכי נמי הכא. ולא דמי הא לקידוש היום. דזמן דכוס תלוי בקידוש יום טוב, וכיון דשתי קדושות הן מספיקא מקדשינן ואמרינן נמי זמן. אבל ברכה זו אינה תלוייה אלא בעשייתה ואפילו בחול. ואפילו בסוכה נמי אין אומ' זמן להדיא בישיבתה, אלא סומכין על אותו זמן שאומרי' על הכוס. דאמ' רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר ליה אכסא דקידושא, דמקדש ומברך זמן. ואי חיובא הוא, לומר זמן בישיבת סוכה, ונטילת לולב, ליתנייה בהדיא דאמרינן זמן (עליהו) [עלייהו] כדאמרי' גבי נר חנוכה ומקרא מגילה דהוי כהנך מדאורייתא.",
            "ועוד מצאתי בהלכות גדולות דלא צריך לומר זמן בסוכה ולולב, דסגי בדכסא. ובהלכות לולב דקמפרש רב יהודאי גאון תני הכי: ת\"ר העושה לולב לעצמו אומ' ברוך שהחיינו וקיימנו כו'. נטלו לצאת בו מברך אקב\"ו על נטילת לולב ומוליך ומביא ומעלה ומוריד, אבל זמן לא מצריך כלל. ולפיכך כיון שבירך זמן ביום ראשון סגי בהכי, ותו לא מידי. שלמה בר יצחק."
        ],
        [
            "ובשם רבינו שלמה זצ\"ל מצאתי: אם יש בועא בשיפולי ריאה ואין חוט הריאה מקיף אותה סביב טרפה. וכגון שאינה נשפכת כולה לצד אחד מן הריאה אם תנקבנה. אבל אם נשפכת כולה לצד אחד כשניקבה, חדא בועא היא והריאה מקפת אותה. דמה לי חדא בועא בשיפולי הריאה ומה לי בתוך הריאה, כל היכא דאיכא חדא בועא כשרה. דבגמרא לא משני בחדא בועא בין באמצע הריאה ובין בשיפולי הריאה."
        ],
        [
            "ועוד מצאתי בתשובתו אחרת: כבד שנמצא במולייתא, שקורין פשטידא, בששים. ולב הנמצא כמו כן משערינן הדם שנמצא בו בששים. ואם הם דבוקים בחתיכה, צריך להיות בחתיכה ששים, ואם לאו הכל אסור."
        ],
        [
            "ומעשה בא לפני רבי: בכבד שאינו דבוק ואסר. ואע\"ג שיהא שם ששים, במינו לא בטיל. וכשנזכר אותה ששנינו הכבד אוסרת ואינה נאסרת, אמר לי ככל הדברים שפירשתי. וכי משערינן קדירה ואילפס גופה משערינן. וכן רבי נוהג."
        ],
        [
            "שאלו לר': על גבינות שנעשו בבית הגוי והניחם שם ליבש והיו חתומים בדפוס העץ, כמו שרגילים לעשות. ושכח שם היהודי הדפוס, וייראים שמא זייף והחליף הגבינות וחתם באותו חותם.",
            "והשיב: מאחר שאיסור הגבינות, על דעת ר' שמעון וריב\"ל שדבריהן עיקר, אינו אלא משום גלוי, ואין אנו נזהרי' היום משום גלוי, אם יש לו בהן טביעות עין ומכירם, נ\"ל שמותרי', כי התורה חסה על ממונן של (יש) [ישראל]: ועוד כי הגוי במה שאין לו ריוח, לא יטרח ויזייף ויירא."
        ],
        [
            "[וששאלת] חררות שממלאין בשר, ויש שממלאין גבינה, אם אפשר לכתחלה לאפות אותם בתנור אחת ומרוחקות זו מזו. ועוד הפת שנאפית עם חררה של בשר, אם היא נאכלת לכתחלה [בחלב; וכן הפת שנאפית עם חררה של גבינה, אם היא נאכלת] עם הבשר. ועוד חררה של גוים שנתמלאת בשר נבלה או גבינות הגוים, ונתנוה אצל הפת של יהודים בתנור, אם אותה הפת כשרה לישראל לכתחלה.",
            "ואמרתי: מה שאתה שואל לכתחלה, לא דיעבד. לפי שיש מנהגם של שאר בני אדם, כיון שמתירים להם שום דבר של דוחק, סבורין הם שהותר מעיקרו. שהרי לענין כבד ובשר בשפוד אחד מצאתי שהורה הגאון לכתחלה לא, ודיעבד שפיר דמי ואעפ\"כ יש זוללין ומזלזלין ושופדין כבדי תרנגולין עם קרקבניהם, ועושין צלי קדר פריטורי לכתחלה, [ואומרים שוכחין אנחנו]. והמחמיר, אפילו דיעבד אינו טועמו, שכך אמרתי: סבור אני שהותר זאת להם דיעבד, ולכך נהגו בה אפילו לכתחלה. [לפיכך כל דבר שגזרו חכמים ואמרו לכתחלה לא, אבל בדיעבד שרי, אינו מורה להם כלל, כדי שלא יחטאו בערמה ובמרמה]: [ועל המלייתות ופתות ששאלת, יש לגדור ולאסור, שהרי יכול הדבר לבוא לידי אסור, שיזוב הבשר או הגבינה מלמטה, על ידי שהיא נבקעת וילך אצל שאר הפת. הלכך] בין מלמעלה בין מלמטה, [בין אם התנור אינו מדרון אלא כלו שוה, אוסר אני דבר זה אפילו דיעבד. אבל] נוהגין כאן כשהיא מכוסה המלייתא אופין אותה בתנור עם הלחם, ובלבד שמרחיקין זה מזה. וכשאינה מכוסה אופין אותה לבדה קודם הלחם, ואח\"כ מעיינין שלא יצא ממנה [זיבות] על קרקעית התנור, ואופין הלחם לאחר שהוציאוה. וכן עושין בביתו של ר' יצחק בר' יהודה ז\"ל. וכן אמר הרב ר' מנחם הלוי נ\"ע משום רבינו יהודה כהן הזקן, ומשום ר' דוד הלוי נ\"ע, שאותה שאינה מכוסה בדיעבד היו מתירין אותה, אבל לא לכתחלה. אבל של גוי לאפות עם ישראל, מעולם לא שמענו ולא ראינו, [עון פלילי הוא], ותימה ולעג וקלס הוא בפני השומעין, ובושת וכלימה [לעוברי עבירה זאת] ולא די לנו עון פעור, אלא בישולי קדרות של נבלות וטרפות של שפחות [ועבדים ששופתים קדרותיהם] על כירה אחת בלא שימור תדיר, שהרי למאה ולאלף פעמים נמצאו [מגועלות בכפות ובמכסאות] (במכסאות) של קדרות לבד מה שלא ראום, והגעילו [וטימאו עצמן] במרק פיגולי כליהם. אף כי להכניס צלמי – נכריות לכתחלה בתנור להתפטם לחמם בריח תועבה המטמטם את הלב, אולם עונם ישאו, ואשמתם לבר מינן, ומכל יודעי דת ודין ח\"ו מי הוא המיקל לגיעול כזה: ורבותינו אמרו בירושלמי ברוך המקום שרחקנו מהם, אחד משום מיאוס, ואחד משום סחור סחור לכרמא לא תקרב. ומי שהתיר, אפילו לעצמו לא התיר",
            "והבנתי על כל מה שאמרו חכמים כאן, אותה שאינה מכוסה אופין לבדה, הא בפרק כיצד צולין אמרו חכמים אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו כו' וסוגיין שסידור בהלכות גדולות דמוקים הלכתא כלוי. ודווקא דיעבד אבל לכתחלה לא, שאסור לצלות עם היתר בתנור אחד לכתחלה. ואכתי לא פליגי רב ולוי אלא בעובדא דאיבשול, דהיינו דיעבד, אבל לכתחלה לא [לדברי הכל. ועל כן] אמרו רבותינו ז\"ל כיון שאינה מכוסה, דיעבד אין, לכתחלה לא. כלומר הואיל ומגולה היא, נפק לריחא מינה ומפטם ללחם, אעפ\"י שהם מרוחקין זה מזה. [ומה] שמתירין מכוסה, כלומר משום דלא נפיק מינה ריחא כל כך, דדייקי בפת חמה וחבית פתוחה כ\"ע אסור וכו'. כמו כן האי מלייתא מגולה, דנפיק ריחא מינה, וכן עם צלי, וכן מן בהדי בישרא, כלומר מגולין הם. ועיין בפרק כיצד צולין: ושמעתי כבר שהראשונים היו משימין אותה שהיא מכוסה בפי התנור, ולא מבפנים לתנור, לומר שלא יעלה הבל ריח כל כך מבפנים ללחם, לפי שבמקום פתח התנור מונחת. ורואה אני את דברי אלו, יותר ממתירין להכניס מבפנים. אבל הכל מודים מלייתות נבלה וטרפה שאסור להכניס לכתחלה, אעפ\"י [שהן מכוסות וכ\"ש מגולות], שזה אסור וזה אסור.",
            "ואשר עם [לבבי למען] שמו ברוך הוא לא אכחד ממך, יקירי. זכור אני, שכבר בימי ר' יקותיאל זצ\"ל, פעם אחת אסר כל מה שבתנור עם מולייתות של גוים מכוסות של נבילות וטריפות, כל שכן שאסור להכניס לכתחלה, אעפ\"י [שהן מכוסות וכ\"ש מגולות] שזה אסור וזה אסור. ואעפ\"י ששימשת את המאור הגדול, אף על פי כן, זה זכור אני יפה, וברור לי: ואני כבר הזכרתיך זה, כשבאתי מרוסייה לשם, וכן נכון בלבי ועיני. והילכתא כרב באיסוריה ולא מטעמיה, ורב ולוי פליגי בריחא, אי הוי מילתא, אי לא. וקא פריך פרק כיצד צולין, אין צולין שני פסחים כאחד, וקא מתרצי בי רב, אדעתא דרב הכי קאמר, אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת טעמא, ולעולם ריחא לאו מילתא היא. ומוקי מילתא דלוי [כתנאי], ורב לדברי הכל בפת חמה וחבית פתוחה, דהוי ריחא מילתא, ולהכי אסור לדברי הכל. כל התנאים האלו אשכחו, ולא היה רב יחידי, דהא דאמרינן רב ולוי הלכה כלוי, בדליכא אחריני דאמרי כרב, אבל הכא, דאשכחן דרב מוקי למימריה כתנאי, כולהו [הלכה כרב]. ועוד הא תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור למיכלה עם כותחא, אעפ\"י שבכותח נתערב בו [רק] נסיובי דחלבא ואינו ממש חלב וגבינה. ועוד ההוא דג וכו': הבנתי מזה שאסור [לאפות] את הפת עם מלייתא של בשר או של גבינה, בין מכוסה בין מגולה, דהא מיפטמא מריחא דמולייתא, וכיסוייה אינו חוצץ ולא מעכב ריחא כלל, ושומנא מפעפע אלעיל על הקרום. [ועוד] שפותחין אותו בכמה מקומות כדי שלא יתנפח הקרום מלמעלה, וקרום שעל מלייתא אינו קרום, דהא נפיק מיניה ריחא. ומלייתי ומלאתא בלב חכם נטהרין.... ואני השואל מוסיף על דברי אחי, שאפילו לדברי האומר ריחא לאו מלתא היא, איכא למימר, הני מילי בתנור שפתחו מלמעלה דלא מעכב ריחא כולי האי, דנפק לבר דרך פתחו, ואיכא למימר דלא אישתהי לגיו ריחא דאיסור. אבל בתנור דידן דפיו מן הצד ודאי קא מעכב ביה ריחא טובא. ומנא תימרא, דסתם תנור שדברו בו חכמים הוא שפתחו למעלה, דהא מיירי בכל דוכתא שמדביקין בו את הפת בדופני התנור, ולא בקרקעיתו. ותו שכתוב גבי י\"ט עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור, ואי לאו דפתחו לעיל, היכי נפלו להתם, דאי מן הצד לעולם לא מקרי. ע\"כ דבריו."
        ],
        [
            "אין סומכין על דבריו של גוי לא לאסור ולא להתיר. לאסור: מאותה ששנינו בשמועה אחרונה דיבמות גוי שהביא פרות וכו' לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו. ולא להתיר: כדרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור."
        ],
        [
            "הורה רבינו שלמה בגרמיישא: מי ששכשך ידו בחומץ, אע\"ג דלא מנסכי חומץ לע\"ז, אסור משום גזירת יין. דלא מצינו לו היתר, אלא לאפוקי מאיסור הנאה. אבל בשתיה אסור."
        ],
        [
            "ועל עסק יין נסך בא מעשה: שהיו ענבים בכלי ויין תחת הענבים, ובא גוי ורצה להעביר נצר אחד מעבר לכלי, ולא היתה ארוכה כ\"כ ונגעה ראש הנצר בענבים עד כי נענעו הענבים כמעט ביין. לא רצה רבינו לשתות הימנו.",
            "ועוד בא מעשה: שהיו ישראל וגוי מטלטלין חבית אחת עד שנענעו היין שבתוך החבית ונענעוהו בכח עד שעלה היין למעלה על ידיו של גוי וטפטפו לאחר כן טיפות מידיו בתוך החבית. ואסרו רבנן."
        ],
        [
            "ורבנו יצחק בר' שלמה השיב: בגדי המלתחה של כומרין שלובשין בשעה שעובדין לע\"ז, לא ראינו שנוהגים בהם שום איסור להלוות עליהן."
        ],
        [
            "הנודר בתורה, כגון שאמר פירות אלו עלי, כזו לא אמר כלום. ואינו צריך שאלה לחכם אלא א\"כ היה עם הארץ, כדי שלא יזלזלו בנדרים. נדר במה שכתו' בה, הרי זה אסור, שהרי כתוב בה נדר ואיסר. נטלה בידו ואסר בה, הרי זה כמי שנדר במה שכתוב בה."
        ],
        [
            "שאל הר\"ר שלמה את רבי' מאיר: אם אמירה דאסמכתא מועלת [על הגליון: בהקדש], דנהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, מ\"מ טפי ממסירה להדיוט לא [מהני, ומסירה להדיוט דאסמכתא לא מקני להדיוט]. כדאשכחן גבי עירבוני מחול פ' הזהב דבעי קנין גבי גבוה נמי לא מהני אמירה, ואפילו בקנין לא קניא אסמכתא אלא בב\"ד חשוב ומטעם הפקר ב\"ד הפקר ומכח ב\"ד, אבל אין לו כח להקנות במסירה כ\"ש באמירה לגבוה דאסמכתא לא קניא.",
            "והשיב רבי' מאיר: דאין הפירוש במסירה [על הגליון: גרידתא], אלא ה\"פ אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמסירה המועלת להדיוט, באיזה עניין שתמצא שתועיל מסירה להקנותו, מהני נמי אמירה לגבוה. וראייה מהכא דקאמ' מתני' אכן יד עניי אנן, מתחייב באמירה לצדקה, כדאמ' פ\"ק דר\"ה בפיך זו צדקה. וי\"ל דכמו שאין מקדישין דבר שלא בא לעולם, ה\"נ אינו נותן לצדקה דבר שלא בא לעולם. וכ\"ש אמר ניתביה לעניי לא היה קונה הקדש. ונהי שאם היה אומר סלע זה [לכשיבא לידי] אתנהו לצדקה, דומה הוא שהוא מתחייב מטעם נדר. גם בהקדש אם היה אומר אתננו להקדש, אם היה אומר כן, הוה מהני. אבל זה לא אמר כן, אלא ניתביה לעניים ולא נדר כלום עכ\"ל."
        ],
        [
            "מצאתי לרש\"י ז\"ל בשם ר' שמשון ב\"ר אברהם ז\"ל: גוי שלוה מעות מישראל ברבית על משכונו של ישראל, אע\"פ שהמלוה יודע שהגוי לוה לצורך ישראל חבירו, גובה קרן ורבית. דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ונמצא דאין לו דין ודברים על ישראל חבירו, אלא עם הגוי. ואעפ\"י שישראל פורע הרבית ליד ישראל חבירו, לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, והגוי הוא הלוה וישראל אחר לוה מן הגוי."
        ],
        [
            "מעשה אירע שתפסה אלמנה מטלטלין וספרים בכתובתה, ופסקו רבינו יוסף טוב עלם ורבינו שלמה ברבי יצחק וכן בעל הלכות גדולות: דאם מכרה ונתנה קודם שבועה, אתו יורשים ומפקי, לא שנא מקרקעי ולא שנא [ממטלטלי] (מטלטלי). ואפי' תפשה מחיים לא מהני, אלא אם כן תבעוה מחיים ולא רצתה להשיב. כדמשמע [בפרק] (פרק) הכותבא גבי ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי. אבל ייחד לה מטלטלין ואיתנהו בעינייהו, גובה בלא שבועה."
        ],
        [
            "ולהרב ר' שלמה ז\"ל מצאתי: על שכיב מרע שהיו מקצת נכסיו ביד אחרים ומקצת נכסיו בביתו אצל אשתו. וסמוך למיתתו נתן מקצת מתנת בריא לאמו, וגם אמר ליתן לה מה שהוציאה בחוליו. ולאחיו הקטנים היתומים נתן [ספרים] להתלמד בהן, ולכיס של צדקה [נתן] חצי זקוק. והנה אשתו אלמנה תופסת בכתובתה מה שבידה, ומה שביד אחרים תובעת. והודיענו תקון אחרונים בכתובה מה טיבה"
        ],
        [
            "[א]: הכתובה קודמת על כל שטר חוב בפרעון. ולעולם כתובת אשתו הראשונה קודמת לפרוע מכתובת אשתו השנייה.",
            "[ב]: וכל תנאי שיש בו אונס לאו כלום הוא. וכל העובר על דברי תורה לאו כלום הוא, הואיל ויש אונס בדבר."
        ],
        [
            "האשה שנפרעת מכתובתה צריכה לעולם כתב פרעון מב\"ד. שאם אין לו כתב ב\"ד [היאך] האשה נתבעת ונפרעת. ואינה יכולה לא למכור ולא ליתן במתנה מפני היורשין, שיש להם לומר משל אבינו. אבל אם כתב פרעון בידה מב\"ד, יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה בדבר שלה, בין למכור, בין ליתן במתנה."
        ],
        [
            "[א]: בעל חוב שבא לגבות ויש לו עידית במקום קרוב ובינונית במקום רחוק, גובה עידית כאן ולא בינונית. במקום רחוק גובה עידית כאן ולא בינונית.",
            "[ב]: וכן האשה שבאה לגבות כתובתה, ויש לו בינונית כאן וזבורית במקום אחר."
        ],
        [
            "אשת איש ואיש שאמרנו עברנו עבירה, אין שומעין להם מפני שנתנה בו עיניה. אבל האיש ילקה והאשה לא תלקה, אלא יושבת תחת בעלה, שאם תלקה תהיה אסורה לו: (ו) [אם העיד] אפילו אחד על אותו שהודה על עצמו שעבר באשת איש, מפרישין אותה מבעלה בגט ומלקין את שניהם מכת מרדות ומגלחין את ראשו."
        ],
        [
            "איש שעבר עם חמותו, אין מפרישין בתה ממנו, אלא מלקין אותו ואינו מדבר עם חמותו כלל לעולם."
        ],
        [
            "האיש שגרש את אשתו וזנתה, מותרת לחזור לו. אבל אם נשאת אסורה לו לעולם."
        ],
        [
            "אין האשה יורשת לפרי בטנה, אבל האב קודם לכל יוצאי ירכה, ובני האחים קודם לבני האחיות בנחלה. ובן קודם לעולם לבת, וכל יוצאי ירכו קודמין ליוצאי ירכה. בת וכל יוצאי ירכה קודמין לאחין. האחין קודמין לאחי האב, וכל יוצאי ירכו קודמין ליוצאי ירכה. בת וכל יוצאי ירכה קודמין לכל האחין. האחין קודמין לאחי האב וכל יוצאי ירכהם קודמין לאחי הוריהם. ולעולם האיש יורש את אשתו."
        ],
        [
            "שטר שדלג ממנו לבריאת העולם כשר. וכן אם לא כתב הכלל, כגון ד' אלפים, רק הפרט תת\"ך כשר. וה\"ה אם לא כתב הפרט הגדול רק הקטן, כגון ס' או ע' או נ', השטר כשר."
        ],
        [
            "הנותן מתנה בעדים וקנין, בין לבנו בין לאדם אחר, אינו יכול לחזור בו. ומה שעשה עשוי ואינו יכול לחזור בו כלל."
        ],
        [
            "הוספות לספר א'. וששאלתם: וליתביה לינוקא גבי זמן דכוס של יום הכפורים וקשיא לך מאי אהני, הא המברך צריך שיטעום קא אמרינן, ולא שיטעים ופירשו לך ליתביה לינוקא ולבריך ינוקא. אי אפשר לומר כן, דמי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ואי בקטן שלא הגיע לחינוך כאשר פירשו לך, וברכת זמן דרבנן היא ואתי דרבנן ואפיק דרבנן. אי אפשר לומר כן, לחינוך ברכות הגיע, לחינוך כרת לא הגיע, דמשקינן ליה ביום הכפורים. ועוד ליתביה לינוקא, מאן ליתביה ניהליה. דמי הוזכר כאן דקא ליתביה, הכי איבעי ליה למימר לבריך ינוקא. לא זו הדרך. אני קבלתי שהגדול יברך [וליתביה] (ליתביה) לינוקא שהגיע לחינוך וקשיא לך שיטעום ולא שיטעים, היכא דאיפשר טעים איהו. והיכא דלא איפשר, יהיב ליה לינוקא כדי שלא יהי' נזכר שם שמים לבטלה. דת\"ר לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין, אלא א\"כ אוכל עמם, אבל פורס הוא לבניו ולבני – ביתו לחנכן במצות. אלמא כל ע\"י הדחק, כי לא טעים איהו וטעמי אחרינא כגון בניו ובני ביתו, שפיר דמי. וכן הלכה.",
            "וסידור הפסח מסדר הגאונים כתוב כאן. וכתוב בו: והיכי דצריך לקדושי בבית אחרים לבריך אידך ולימר אגדתא, ולברכו אינהו לנפשייהו המוציא ועל אכילת מצה. ואי לא ידעי ליברוכי, ליקרינהו אינהו בענין כמה או לימרו אינהו בלשון חול בריך רחמנו דברייא להך פיתא. אמר רב יצא. ש\"מ דאמר ליה בלשון חול ושלא כתיקון הברכה יצא. וכל שכן כי אמר ליה בלשון חול ובסדר הברכה, אי נמי ליברך ואכלי אינהו. אבל איהו לא אכיל, דא\"כ נתחייב בברכת המזון ואיתסר ליה תו למיכל בביתיה. דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ואע\"פ שאמרו חכמים המברך צריך שיטעום, כי טעמי אינהו אין כאן משום מברך לבטלה, לפי שכל ישראל ערבים זה בזה בהלכות המצות וחייבין כולן להוציא את מי שאינו בקי. ועוד אמר רבא כי הוינן ביה רב הונא איבעי לן, מהו לומר זמן בר\"ה וביוהכ\"פ כו'. ומסקנא ליתביה לינוקא, לית הילכתא כרב אחא בר יעקב דילמא אתא למיסרך. טעמא משום דאתי למיסרך. אבל היכא דליכא למיחש לסירוכי, עבדינן כי ההוא גוונא וכו'. דע וראה והבן שדעת בעל התשובה לומר, שזה מברך והתינוק טועם. ואני כך קבלתי. שלמה בר יצחק."
        ],
        [
            "מעשה שנתבשל השוק, שיש בו גידין ושומן גיד הנשה עם שאר בשר ולא נינקר. והתיר ר', אעפ\"י שאותן גידין מגיד הנשה הן מתפרשין. קיימא לן אין בגידין בנותן טעם. והשומן שבו אינו אוסר השוק ומותר, לפי שהרוטב מבשל השוק. דאע\"ג דהלכה כר' יהודה דמין במינו לא בטיל, מודה ר' יהודה במין במינו ודבר אחר, סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. והשתא דקם ליה ר' בשיטתיה דר' יהודה דאיפשר לסוחטו אסור דרב ור' יוחנן ור' חנינא נמי כוותיה סברי אע\"ג דאיפלגו עלייהו שמואל וריש לקיש, ושמואל במקום רב באיסורין ליתא, וכן דריש לקיש לגבי דר' יוחנן ליתא. ועבדינן כר' יהודה."
        ],
        [
            "מעשה היה בבתו של רבו, שבחשו קדירתו רותחת בכף חולבת. והתיר ר' המאכל. והכף והקדירה משום [כמה טעמים]. אחד שהיה בקדירה יותר מששים בכף. ועוד אפילו לא היה בה ששים מותרים כולם, הואיל ואין הכף בת יומא. ונמצא טעם שנתנה בקדירה טעם לפגם מותר. ואף הכף מותרת, מפני שגיעול בשר שנבלע בה הוה למחר טעם לפגם. אך לא לפקפק ולנהוג קל באיסור, צוה לחלוט הכף ברותחין. מר\"ב."
        ],
        [
            "הלב יודע טרד המצוי באגור ביקבים, על כן לצדק יכריעני אדוני ר' עזרא את קוצר מילי. וראשון דברים אני הנשאל שואל לו לשלום, ועל התוכחות הכתובות לא כדי אני להוכיח. אמנם אין מסרבין לגדולים והנני משיב להם לפי עטי.",
            "מעידני עלי שמים וארץ שקבלתי מרבינו יצחק הלוי בשחיטת חולין בכל מקום ששנינו בה איסור בשר בחלב בנותן טעם, היה רגיל לומר לי לא גמרינן מהא מסכתא ולא עבדינן כוותיה. דהא סתמא מתניתין היא בע\"ז דבשר בחלב במשהו, דתנן אילו אסורין ואוסרין בכל שהוא כו'. ומתורה הורה לי בשר בחלב במשהוא. ואני לא נתתי לבי אז לחקור בדברים, והלא רבינו לא היה שונה מסכת ע\"ז. וכשבתאי לכאן ועסקתי במסכת ע\"ז והבנתי מתוכה, שאי אפשר להורות ממנה בב\"ח במשהו מפני כמה טעמים. חדא, דלישנא דמתניתין לא דייקא הכי, דקתני ואילו אסורין ואוסרין בכל שהוא. אלמא באיסורין עסקינן הבאין לחזור ולאסור את אחרים, כגון חתיכת בב\"ח שנתערבה בחתיכות כשרות לאחר שנתבשל בחלב ונאסרה, דומיא דהנהו דקתני בהדה פטר חמור ועגלה ערופה שהו אסורין ואוסרין ואין שם היתר. ועוד מדתרצינן בגמרא תרתי אית ליה, דבר שבמנין ואיסור הנאה, ושמעינן מינה דבר שבמנין סבירא ליה דבטיל. ומדלא תנא חתיכות נבלה, שמעינן מינה עד דאיכא תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ואי בטיפה שנפלה על החתיכה, אמאי לא תבטיל האי טיפה. מי הויא דבר שדרכו לימנות. ע\"כ לא מפרש אלא בחתיכה בחתיכות.",
            "וכשחזרתי לגרמייזא דנתי לפני רבינו בכך ונומתי... דקדק אדוני בדברי ראובן אמתיים הם, ולא טעה אלא בדבר אחד שהראה... הפרק, והן המשניות עצמן דקדקו בלשונם שאינן סותרין זו את זו... מהפך הדבר לומר בחלב שנאסר כבר ונתערב בחלב היתר. ובחלב לא משמע, האיך יכול לימנות חלב, ולא משכחת לה אלא בחתיכה בחתיכות: ומה שאדוני מקשה האיך סוף איסור חמור מתחילתו, יבין לאשורו ואין לו תימה. קודם שיתן טעם זה עם זה אין כאן איסור, דדרך בישול אסרה תורה... ואסור אפילו יש בו אלף אם יש בו חשיבות, כגון דרכו למנות ואיסורי הנאה, שאילו שני טעמים אין מניחין אותן ליבטל: ומה שאמר אחי עורות לבובין ויין נסך ושאר הנמנין שם תחילת איסורן במשהו. לא נתן לבו לדברים, כולן קודם תערובתן אסורין הן, ובתערובתן הן אוסרין את שנתערבו בהן. אף בב\"ח נמי, בנאסר קודם תערובתו כאילו עסקינן, ובתערובתן חוזר ואוסרן לחתיכות שנתערב בהן.",
            "וראובן הכותב מכתב השאילה, ידעתי מי הוא והכרתי כתב ידו. וירא להזכיר שמו, כי חושדני לאויב לו. ואני לא כן אנכי עמדי. וגם ברכתו לא תעוכב אצלי חנם, ברכת טוב תבואתו ואני ראיתי בכתב שאילתו, ואילו אסורין ואיסורן בכל שהוא. לא כך הוא שנויה, אלא אילו אסורין ואוסרין בכל שהוא. ואין אדם יכול לומר, דאיסורן בכל שהן גרסינן ואתערובת קאי, והכי קאמר שנאסרו מחמת איסור משהו. לא זו הדרך, דתערובת מי מיקרו פטר חמור, מי מיקרו יין נסך ושיער נזיר. הלא אינו אלא היתר מחמת ספק נאסרים, והאיך אתה קורא אותן פטר חמור ושער נזיר. ומקובל אני, ואוסרין בכל שהן."
        ]
    ],
    "versions": [
        [
            "Teshuvot Rashi vol. I, New York, 1943",
            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001297884"
        ]
    ],
    "heTitle": "תשובות רש\"י",
    "categories": [
        "Responsa",
        "Rishonim"
    ],
    "sectionNames": [
        "Teshuva",
        "Paragraph"
    ]
}