{ "language": "he", "title": "The Antiquities of the Jews", "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001934004&context=L", "versionTitle": "Yemei am olam, trans. Kalman Schulman. Vilna, 1886", "license": "Public Domain", "versionNotes": "", "actualLanguage": "he", "languageFamilyName": "hebrew", "isBaseText": true, "isSource": false, "isPrimary": true, "direction": "rtl", "heTitle": "קדמוניות היהודים", "categories": [ "Second Temple", "Josephus" ], "text": { "Preface": [], "": [ [ [ "מעשה בראשית.
בראשית ברא אלהים שמים וארץ, והארץ היתה מעֻלפת בערפל, חבושה בחשֵכה ורוח אלהים מרחפת על פניה, וַיְצַו אלהים: יהי אור; ויהי אור, וירא אלהים (לאור הזה) את כל מסתרי הַחֹמֶר הֲרַת עולם,*)וועלט מאטעריע. ועל דרך זה אמרו חז״ל במסכת חגיגה (יב.) אמר ר׳ אלעזר אור שברא הקב״ה ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כו׳ וכן אמר ר׳ יעקב כי באור ההוא היה אדם צופה ורואה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ויבדל בין האור ובין החשך, ויקרא לאור יום ולחשך קרא לילה, ולראשית הלילה והמנוחה קרא ערב, ולראשית האור והעבודה קרא בקר, ויהי ערב ויהי בֹקר יום ראשון. אך בתורת משה כתוב יום אחד תחת יום ראשון, ופשר הדבר אין מקומו פה בספר דברי הימים, ושמתי לו מקום בספר אשר יעדתיו לבאר בו הליכות ספרי קדשנו וטעמי מצות התורה.*)וזה לשון המבאר לספר נתיבות השלום (בראשית א׳, ה׳): ואמר יום אחד ולא יום ראשון, לפי שאין ראשון בלי שני דעדיין לא נעשה השני, כי הראשון קודם להשני במנין או במעלה אבל שניהם נמצאים והוא ממאמר הנקרא מבעלי ההגיון מאמר המצטרף אבל האחד לא יורה על שני. ביום השני רָקע אלהים את רקיע השמים וימתחהו מעל כל יצורי התבל, וייסדהו בספירים וַיְקָרֵהו בחשרת מים ואגלי טל להשקות את האדמה ולהצמיחה. ביום השלישי יָסד את הארץ על מכוניה וּלְמֵזַח תמיד חגר אותה במים רבים, וביום ההוא הִדְשיא את הארץ דשא עשב מזריע זרע וַיִטַע כל עץ מאכל וכל נטעי נעמנים. ביום הרביעי פֵאַר וַיַעַד את רקיע השמים בַּעֲדִי השמש, הירח וכל כוכבי אור וישם חק למסלוליהם ותקופותיהם להיות לאותות ולמועדים לימים ושנים. ביום החמישי ברא אלהים את בעלי סנפיר וקשקשת וכל נפש החיה אשר שרצו המים למיניהם, גם כל בעלי כנפים המעופפים תחת רקיע השמים, ויטע בהם התשוקה לדבקה איש באשתו להחיות זרע ולפרות ולרבות בארץ. ביום הששי יצר אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו, זכר ונקבה ברא אותם, ולאחרונה ברא את האדם בצלמו כדמותו, ואז כֻּלוּ השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים את כל מעשה בראשית וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר פעל ועשה, ויברך את יום השביעי ויקדשהו, ועל כן צוה ה׳ גם אותנו לשבות ביום השביעי ולקדש אותו, ושמרו בני ישראל את השבת לדורות עולם וישבתו וינָפשו בו כמצֻוה עליהם מפי ה׳ ביד משה.", "אחרי אשר הודיעה תורתנו את דבר יום השביעי (יום השבת) אשר בו שבת אלהים מכל מלאכתו, תשוב להודיענו את סוד יצירת האדם בפרט אחרי אשר הודיעה את זאת בכלל*)הכלל הגדול הזה בתורה, הורה אותנו גם ר״א בנו של ר׳ יוסי הגלילי בל״ב מדות שהתורה נדרשת בהן, והוא מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון. ויברא את האדם זה הוא כלל, סתם ברייתו וסתם מעשיו, וחזר ופירש ויצר ה׳ אלהים את האדם וגו׳ ויצמח לו גן בעדן ויניחהו בגן עדן ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר ואינו אלא פרטו של ראשון כו׳ ע״ש במדה י״ג והכלל הזה ידע גם יוסף בן מתתיהו אשר היה למוד ה׳ בתורה הכתובה והמסורה. וְתוֹדיענו כי ה׳ אלהים יָצר את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו רוח ונשמה*)בתורה לא נזכר רוח רק נשמת חיים ונפש חיה (בראשית ה׳ ו׳). ויהי האדם לנפש חַיָה, וזה שְׁמוֹ אשר פי ה׳ יִקֳבנו: אדם על שם האדמה האדֻמה אשר ממנה יְצָרוֹ יוֹצְרוֹ, כי מראה הָאֹדֶם הוא מראה האדמה בהיותה עוד בבתוליה וראש עפרות תבל. אחרי כן הביא ה׳ את כל חית השדה ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא להם האדם, והאדם קרא להם שמות לפי תכונותיהם, ובשמות ההם הם נקראים עד היום הזה. כראות אלהים כי לא טוב היות האדם לבדו בלא עזר כנגדו, וגם האדם התעצב אל לבו בראותו כי כל בעלי החיים יִלָווּ איש איש אל אשתו ורק הוא נופל מהם בדבר הזה, אז הפיל ה׳ אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח צלע אחת מצלעותיו ויבן אותה לאשה ויביאה אל האדם ויאמר האדם זאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי ויקרא לה בשם אשה כי מאיש לֻקחה, אך אחרי כן קרא לה בשם חוה כי היא היתה אם כל חי.", "ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם ויצמח שם כל עצי פרי נחמדים למראה וטובים למאכל גם עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים נטע בתוך הגן, וישם שם את האדם ואת אשתו לעבוד את הגן ולשמרו, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים , שם האחד פישון, כי פשו מימיו*)אודות ארבעה ראשים ההם, הרבו חכמים רבים לחקור מימי קדם עד הימים האלה, ולא זה המקום להאריך בחקירות כאלה, ורק בדברים קצרים נעיר בזה כי פישון הוא משרש פוש ענינו רבוי והתעצמות המתרבה מעצמו ונתוסף בכמותו, כמו ופשו פרשיו (חבקוק א׳, ח׳) (פיל זיין), פרה ורבה תרגם פשו, כי הפרני ארי אפשני וכן נפיש בארמית לשון הרבה, וכן בתלמוד נפישי גמלי סבי וכו׳ והראב״ע פירשו התפשטות (זיך אויסברייטען) שוה לשרש פשה (ע׳ אוה״ש שורש פוש ושרש פשה) גם הוראת שם פרת לדעת המחבר הוא בהוראת שם פישון, אך ההבדל ביניהם כי מי פישון רבים הם ועצומים רק במקומם , ומי פרת מתפשטים גם למקומות אחרים בעלותם על גדותם כטבע הנהר הזה. אך לא אדע לכוין הוראת שם פרת להוראת פרח, גם לא אבין איך החליף המחבר שם חדקל העברי לשם דגלת הארמי והכשדי, גם שם דגלת לא יורה על דבר חד וצר. ואולי דעת המחבר בשם דגלת כדעת בעל מחקרי ארץ כי הוא שם חדקל בעצמו בשנוי ההברה, כי לפעמים ישתנו קצת גם השמות הפרטים מלשון אל לשון, והחי״ת בשם חדקל הוא נוסף כחיתי״ן אשר בשמות חבצלת, חנמל, חשמנים, יתכן שלזאת כונו חז״ל באמרם: לה נקרא שמו חדקל, (ר״ל בתוספת החי״ת) לפי שמימיו חדים וקלים, ואולם דקל (הוא דגל) שמו. ולפי זה יצדק המחבר באמרו כי נהר טיגריס יקרא בשם דגלת בשפת עברית, אולם תחת חד וצר צ״ל חד וקל, והמעתיק את דברי המחבר טעה בהעתקתו—., והוא ההולך אל ארץ הוֹדוּ (אינדיען) והיונים קראו לו בשם גאנגעסי, ושם ישתפך אל ים ההודי. ושֵׁם הנהר השני גיחון, והיונים יקראו לו נילוס, והוא יגיח מארץ הקדם לארץ מצרים. שֵׁם הנהר השלישי חִדֶקֶל , פתרונו בלשון עברית חַד, כי מימיו חדים, והיונים קראו לו טיגריס. ושֵׁם הנהר הרביעי פרת, שם המורה בלשון עֵבר על הִתְפַּשֵׁט לארך ולרחב, או הוראתו כהוראת שֵׁם פרח, ושני הנהרות האלה (חדקל ופרת) נופלים אל ים האדום.", "אחרי אשר שָׂם ה׳ את האדם ואת אשתו בגן עדן צוה אותם לאמר: מכל עץ הגן אָכֹל תאכלו, אך מעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו, כי ביום אכלכם ממנו תֶאשָׁמוּ ורעה תבוא עליכם (המות). והנה בעת הַמְאֻשָׁרָה ההיא היה שלום ואחוה בין חַיְתוֹ ארץ, [וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי רבץ, ועגל וכפיר ומריא רעו באחו], לא הרעו ולא השחיתו בכל רחבי ארץ, ואהבה נאמנה היתה גם ביניהם ובין האדם*)בקלל ה׳ את הנחש, אמר: ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה וגו׳ (בראשית ג׳, ט״ו), מכלל שעד העת ההיא היה שלום ואהבה בין הנחש ובין האדם גם בין כל החיות ובין האדם—.. רק הנחש היה ערום מכל חית השדה, ויקנא בהצלחת האדם ואשתו וברוב טוּבָם בעֵדן גן אלהים, ויתנכל בעָרמתו לָשׂוּם מוקשים לרגליהם ולהפילם במהמורות, ובדעתו כי בעברם את מצות האלהים יבֻלע להם וילכו מדחי אל דחי, השיא את האשה (כי דעתה קלה) לאכול מפרי עץ הדעת למרות פי ה׳, ובחלקת לשונו דבר אליה כי רק מאשר יודע אלהים כי ביום אכלם ממנו תפקחנה עיניהם ויהיו כאלהים יודעי טוב ורע, רק בעבור זאת צוה אותם לבלתי אכל ממנו, ובפה חנף ושפתי חלקות הִדִיחַ את האשה ותקח מפרי עץ הדעת ותאכל ותתענג על טובם ותשמח על נעמם ותתן גם לאישה עמה ויאכל גם הוא, ותפקחנה עיני שניהם וידעו ויבינו כי עירומים הם ויתבוששו — כי בעץ ההוא הטביע ה׳ סגלה נפלאה לתת מזִמה ויתרון דעת לאוכל מפריו — ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות לכסות את ערותם, וַיְדַמוּ בנפשם כי טוב להם עתה מאז ומאֻשרים הם בפקוח עיניהם ובהשכילם למַלאות את מחסוריהם—. אך בשמעם את קול ה׳ אלהים מתהלך בגן, התחבאו תחת עצי הגן, כי ידעו את עַוָתָתָם ולא נועזו להרים פניהם אליו. ויקרא ה׳ אלהים אל האדם וישאלהו על מה זה יתחמק ויחבא מפניו תחת אשר עד כה ראה פניו בששון ובשמחת לבב? וידם האדם, כי לא מצא מענה לשון. אז דבר ה׳ אליו באפו, ויאמר: ידעתי כי לא על צדקותיך נאלמת ולא תפתח פיך — ידעתי כי מרית את פי ותאכל מן העץ אשר צויתיך לבלתי אֲכָל ממנו, ועתה הנך ברעתך — לוּא הקשבת למצותי, כי אז היית מאשר בארץ ודאגה וְחֹסֶר לא לחצו לבך, כי אז נתתי שמחת עולם בלבך וענג ושעשועים ונעימות נצח בנפשך, ויהי כחול ימיך, וזקנה ושיבה לא כפפו קומתך—. אז התודה האדם על עֲוֹנוֹ, ויתנפל ויתחנן אל ה׳ לסלוח לו, וישיא עֲוֹן אשמתו על אשתו, ויאמר: האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ וָאֹכֵל. והאשה השיאה עון האשמה על הנחש, ותאמר: הנחש הערום והנוכל השיאני ואכל. ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש: כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה , לשונך תהי נאלמה בפיך והדבר יחדל ממך לעולם, ותחת זאת אשים חמת מות ורעל תחת לשונך, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש (כי ממנו נפתחה רעת האדם והאדם ישלם גמולך בראשך) ואתה תשופנו עקב, על גחונך תלך, כי מקצץ אני רגליך, ועפר תאכל כל ימי חייך בהיותך זוחל עפר—. אל האשה, אמר: יען אשר שמעת בקול הנחש ותחטאו וגם את אישך החטאת, הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. ולאדם אמר: כי שמעת בקול אשתך והפרת את מצותי, ארורה האדמה בעבורך, בזעת אפיך תעבוד אותה, והיא לא תוסיף תת כחה לך, וגם אחרי עבודה קשה לא תוציא רק מעט צמח אשר יעשה קמח, ואכלת את עשב השדה*)המחבר כתב את הס׳ הזה בעבור חכמי העמים, והם לא יקבלו את דברי חז״ל (במס׳ ברכות ס״א, בב״ר פרשה כ׳ ובספרא שמיני סי׳ כ״ח) בגדולה מתחילין מן הגדול ובקללה מן הקטן שעל כן נתקלל הנחש תחלה ואח״כ חוה ולבסוף נתקלל אדם, ועל כן הפך המחבר בגוף הספר את הסדר וכתב שבתחלה נתקלל אדם ואח״כ חוה ולבסוף הנחש.. ואחרי אשר הרביץ אלהים את הקללות האלה על האדם ואשתו, גרש אותם מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לֻקחו משם." ], [ "תולדות בני האדם ועשרה הדורות אחריו עד המבול.
והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה׳, ותוסף ללדת בן ותקרא את שמו הבל באמרה הֶבל ימינו ואֵבל על הארץ. גם בנות ילדה חוה לאדם אישה. וקין והבל נפרדו איש מאחיו במחשבותיהם ומעשיהם, הבל הצעיר היה רעה צאן וַיְשַׁו ה׳ לנגדו תמיד וילך בדרכיו, וקין היה עבד אדמה ואין פחד אלהים לנגד עיניו. ויהי מקץ ימים וַיִוָעֲדוּ שניהם להביא מנחה לה׳, קין הביא את מנחתו מפרי האדמה ומפרי העץ, והבל הביא מחלב צאנו ומבכריהם*)לפני המחבר היה הנוסח מבכורות צאנו ומֵחֲלָבֵיהֶן תחת וּמֵחֶלְבֵהֶן (בראשית ד׳ ד׳ וע״ש בבאור)., וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו אשר הביא מצאצאי הטבע ברוח נדיבה, ואל קין הַכֵּלַי וצר העין ואל מנחתו אשר הוציא בחזקת היד מן הארץ, לא שעה. ויחר לקין מאד בראותו כי יתר שאת להבל אחיו ממנו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו, ואת גויתו הסתיר בבור ויכס בעפר, ויחשוב כי בזאת יסתר גם עונו, אך ה׳ אלהים אשר אין נסתר מנגד עיניו, ראה את אשר עשה וישאלהו: אי הבל אחיך? הלא שבת אחים ישבתם תמיד יחדו וזה ימים אחדים הנך יושב לבדד, ויחרד קין וידם. אך עד מהרה הרהיב בנפשו עז ויען ויאמר: גם בעיני יפלא הדבר — וכאשר האיץ בו ה׳ להגיד לו אי הבל, חרה לקין ויען עַזוּת: גם אנכי לא ידעתי איהו! השומר אחי אנכי או אֹמְנוֹ ומלמדו אשר מספר צעדיו אדע? אז דבר אליו ה׳ באפו: התדמה בנפשך כי ממני יפלא דבר? או אם יסתר פועל רע במסתרים אני לא אראה פעלו? הנה קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה לקחת נקם מיד שופכם! ועתה כי עשית זאת ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך! כי תעבוד את האדמה לא תסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ, אז יכנע לבב קין הערל ויחל את פני ה׳ בזבח ומנחה, גם התודה על עונו ויאמר: אהה גדול עוני מנשוא! ויאמר אליו ה׳: לא תמות — אך פקד אפקוד עונך עד דור השביעי—. ויגרש אותו ואת אשתו וַיַרְגִיזֵם ממנוחתם להיות נעים ונדים בארץ. ויירא קין מפני החיות הטורפות השואפות לדמים, ויאמר: הה ה׳! הן גרשת אותי היום ממקום מנוחתי להתנודד ברחבי ארץ, והיה כל חיה רעה אשר תמצאני אהי טרף לְשִׁנֶיהָ. וישם ה׳ לקין אות להיות מוראו וחתיתו על כל חיתו טרף, וישלחהו להתנודד בארץ מבלי מצוא מנוח לנפשו העשוקה בדמי הבל אחיו. אמנם אחרי התנודדו ימים רבים בארץ, הניח לו ה׳ מרגזו ויתנהו לשבת בארץ נוד, ושם בנה לו קין בית לשבתו ויולד בנים ובנות. אך גם אז לא היטיב את דרכיו ואת מעלליו, ויוסף עוד הרע, ויתמכר לשרירות לבו הרע, עָשַׁק עֹשֶק ויחמוס ויגזול ויעש כל תועבות ה׳ אשר שנא, גם הסית את רעיו לפלס חמס ידיהם בארץ, ולהנזר לתענוגות בשרים וחמדות נְמִבְזוֹת, ויעזור להם בכל דבר פשע וחטאה. הוא היה הראשון אשר הפריע את נעימות חיי הַתֹּם והיושר אשר היו בני האדם עד הימים ההם, בהמציאו את דרכי המדות והמשקולת למדוד ולשקול כל דבר מאכל אשר יאכל, ובלמדו את בני האדם אהבת בצע מעשקות וזמה ועגבים. הוא היה הראשון אשר הציב גבולות לשדות וגנים ואשר בנה עיר מושב מוקפת חומה. בעיר ההיא הושיב בחזקת היד בני חוֹרִים ויכניעם תחת ידו, ואת שם העיר קרא כשם בנו בכורו חנוך. וחנוך ילד את עירד, ועירד ילד את מחויאל, ומחייאל ילד את מתושאל, ומתושאל ילד את למך, ולמך היה הראשון אשר לקח לו שתי נשים, שם האחת עדה ושם השנית צלה, ושתיהן ילדו לו שבעה ושבעים בנים*)מאין לקח המחבר את הדבר הזה, נעלם ממני ולא נדע, ובלי ספק שאב את הדיעה הזאת ממקור נאמן מספר עתיק ימים אשר אבד ממנו כספרים רבים כאלה ורמז לזה ולמך שבעים ושבעה—. מבני עדה מהֻלל שֵׁם יָבָל אבי כל יושב אהל ומקנה, ושם יוּבָל אבי כל תופש כנור ועוגב. ומבני צלה היה תובל קין*)המחבר יקרא את תובל בשם טבאל. אשר גבר על אחיו בכח ידיו ואמץ זרועו ויהי אבי כל חרש ברזל ומוציא כלי קרב למעשיהם, ובכחו וגבורתו גם בכח כלי המשחית אשר המציא, הפיל אימתו ופחדו על כל סביביו ולא נבצרה ממנו כל מזמה אשר יזם לעשות. ולמך אשר ידע דעת עליון, ידע גם את האָלה ואת נקמת שדי הרובצת עוד עליו ועל בניו עד דור השביעי בגלל קין אשר שפך את דמי הבל אחיו, ויספר זאת גם לעדה וצלה נשיו*)ע״פ הספור הזה נראה אור בשני כתובים סתומים וחתומים בס׳ בראשית (ד׳ כ״ג, כ״ד) ויאמר למך לנשיו וגו׳ כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי. כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה, כי הנה כאשר ספר למך לנשיו כי נקמת דמי הבל אשר שפך קין רובצת עוד עליו (כי הוא היה דור הששי לקין) ועל בניו, המתיקו הנשים עצה להרוג אותו לכפר בדמו את דמי הבל, ואז תסור נקמת שדי מעל בניהן—. ובהודע עצתן הרעה ללמך הוכיח להן בדברים נמרצים כי בעשותן זאת תוספנה עוד רעה לבניהן ונקמת ה׳ תרבץ על בניהן יתר הרבה עוד. כי הן גם את דמי קין המרצח ינקום ה׳ מיד שופכם, והנקמה ההיא תמשך שבעה דורות, אף כי ההורג אותו (את למך) אשר ידיו לא שפכו את דמי הבל, הלא תרבץ נקמת ה׳ עד שבעים ושבעה דור, ובזה רמז להן גם על שבעים ושבעה בניהן אשר ילדו לו—. וזאת היא כונת דברי למך לנשיו: עדה וצלה שמען קולי וגו׳ כי האיש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי, ר״ל הכי אנכי הרגתי את האיש הבל בעשותי בו פצעים פצעים, וילד (כי הבל היה עוד צעיר לימים) בחבורות חבורות (כאשר ארז״ל במס׳ סנהדרין ל״ז ע״ב כי קין עשה בהבל אחיו חבורות חבורות פציעות פציעות שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאת), ולפצעי ולחבורתי הוא כמו בפצעי ובחבורתי אשר עשיתי להבל (ע׳ מכלול לרד״ק שער דקדוק הפעלים דף מ״ה ע״ב דפוס ליק), הן כל הורג קין תרבץ נקמת שדי עליו שבעה דורות, הלא ההורג את למך יקם עד שבעים ושבעה דורות—. ובדברים נמרצים האלה הפחיד את נשיו לבל יהרגוהו.--.", "ובני קין הרבו הָרֵעַ וישחיתו דרכם על הארץ לַמְרוֹת פי ה׳ גם בעוד אשר היה אדם אביהם בחיים חיתו ומה גם אחרי מותו. כי הם היו זרע מרעים ויתחרו אך להרע ויגורו מלחמות כל היום וידיהם דמים מלאו, ואם לפעמים השיב אחד מהם את ידיו מרצח וְשֶׁפֶך דם, התעיב לעומת זה עלילה בחמס וגזל ובחמדות נתעבות שכם אחד על אחיו המרצחים.", "והנה כאשר הרבו בני קין לעשות הרע בעיני ה', כן הרבו בני שת לעשות הטוב והישר בעיני אלהים. כי אחרי אשר נרצח הבל ואחרי אשר גֹרַשׁ קין מעל פני האדמה, נשאר האדם ערירי, ויתעצב מאד אל לבו, ויכסוף להוליד בנים אחרים אשר ירשו את הארץ אחריו, ואז היה בן שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, באמרו כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין, ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמונה מאות שנה ויולד בנים ובנות. ואנחנו לא נספר בזה תולדות כל הבנים ההם, כי יארכו מאד הדברים, ורק אדות שת בחיר הבנים ההמה, נטיף בזה אמרים קצרים; שת היה איש צדיק תמים בדורותיו, מימי עלומיו הלך במעגלי צדק, ועד יומו האחרון התהלך את האלהים, וגם את בניו הדריך בדרכי ה׳ הישרים, וילמדם לעשות אך טוב וחסד. והבנים אשר הקשיבו למצותיו ישבו שאננים בארץ מולדתם ויתענגו על רוב שלום כל ימי חייהם הם היו אבות כל יודעי חקות השמים והליכות הכוכבים והמזלות, ומדאגה בדבר פן תשכחנה הידיעות הנכבדות ההנה בדורות הבאים — כי אדם הראשון נִבָּא כבר כי בחרות אף ה׳ על רֹעַ מעללי בני דורות הבאים, יביא עליהם מבול מים מבול אש לכלותם מעל פני האדמה — על כן הקימו בני שת שני עמודים גדולים, האחד עמוד לבנים והאחד עמוד אבנים, ויחרתו עליהם את דברי החכמות והמדעים אשר המציאו ברוחב לבבם, באמרם אם יביא ה׳ מבול מים על הארץ וימח את עמוד הלבנים, והיה עמוד האבן לפליטה ודורות יולדו יראו את הרשום עליו בכתב אמת ויביאו לבב חכמה. ועל עמוד האבן חצבו בעט ברזל ועופרת ויודיעו כי הציבו גם עמוד לבנים כדמותו וכצלמו, ואם לא ימצא עוד בארץ, ידעו כי שטף מי המבול גרפו—. ועמוד אבן ההוא נצב עוד בארץ ארם (סוריא) עד היום הזה." ], [ "המבול. נח ובניו בבקעת שנער אחר המבול.
בני שת התהלכו במסלות ישרים ומעגלי צדק שבעה דורות, וה׳ האיר פניו אליהם וירק להם ברכות עד בלי די. אך דור השמיני סרו מארחות אבותיהם הטובים ויעשו הרע בעיני אלהים ואדם, ויתמכרו ללכת בדרכי לבם, וינזרו לְבֹשֶת וישחיתו דרכם על הארץ, עד כי חרה בם אף ה׳ עד להשחית. גם מלאכי אלהים*)המחבר יבאר את שם ״בני האלהים״ (בראשית ו׳, ב׳-ד׳) כמו ״מלאכי אלהים״ (ענגעל גאטטעס), אך לדעת כל המפרשים הוא תאר לבני שת והוא ע״ד אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם (תהלים פ״ב , ו׳) ועוד רבות כאלה בתנ״ך. הרעו אז לעשות, כי גם הם חמדו את יפי בנות האדם בלבבם, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, ויולידו בנים סוררים ומורים, אשר בטחו בכח ידיהם וזרוע עֻזם, ויבוזו לכל ארחות צדק, ויעשו אך הרע בעיני ה׳ והם דומים להנפילים אשר פי היוָנים יקבם בשם גינאנטים (גיגאנטען).", "ונח ראה את רעה בני האדם, וירע לו רעה גדולה מאד ויפלו פניו, וימַלא פיו תוכחות ויוכיחם על דרכיהם הרעים ומעלליהם הנשחתים, אך כל עמלו נשאר מָעַל, כי הם בזו לו לעגו לו, ולא הקשיבו אל כל דבריו. אז ירא נח פן יבער כמעט אף הרשעים ההם ויהרגו אותו ואת אשתו ובניו וכל אנשי ביתו, וישם על לבו לעזוב את הארץ ההיא ולהרחיק נדוד לארצות נכריות. ונח מצא חן בעיני ה׳, כי היה איש צדיק תמים בדורותיו, ויהי מָגֵן לו ולא מִגֵן אותו בידי צוררי נפשו, אך באנשי רשע ההם חרה אפו ויאמר להשחיתם ואתם יחד את כל האדם, ולהקים תחתיהם אנשים טובים וישרים, ועל כן היתה ראשית מעשהו להקציר את ימי חיי האדם עד מאה ועשרים שנה, תחת אשר עד הימים ההם היו ימי חייהם כאלף שנים, ואחרי כן הביא עליהם מבול מים וימח את כל היקום, ורק את נח הציל ממי המבול, ויצוהו לעשות לו תבה בעלת*)בתורה כתוב תחתים שנים ושלישים תעשה ועי׳ ב״ר פ׳ נח וברש״י שם. ארבע מכפלות, שלש מאות אמה ארך דחבה, חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה, גם צוהו להביא אתו אל התבה מכל מאכל אשר נאכל, ומכל החי שבעה שבעה זכר ונקבה לחיות זרע על פני האדמה אחר המבול. כתלי התבה היו חזקים ומוצקים, גם מכסה התבה חזקה מאד לבל יגיע שטף מי המבול אל תוכה, ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳, ויבא הוא ושם וחם ויפת בניו ואשתו ושלשת נשי בניו אל התבה, המה וכל החיה והבהמה וכל הרמש וכל העוף כאשר צוה ה׳, ויסגור ה׳ בעדם. נח היה הדור העשירי לאדם הראשון, כי הוא היה בן למך, בן מתושלח, בן חנוך, בן ירד, בן מהללאל, בן קינן, בן אנוש, בן שת, בן אדם.", "בשנת שש מאות שנה לחיי נח היה המבול על הארץ, בחדש השני אשר המקדונים יקראו לו בשם דְיוֹם והעברים בשם מרחשון, כי כן חלקו המצרים את חדשי השנה, ועל פי המחלקה הזאת יחשב החדש הזה לחדש השני בשנה, אך על פי תורת משה יחשב חדש אייר לחדש השני בשנה כי החדש הראשון הוא ניסן, החדש אשר היונים יקראו אותו בשם קסאנטינוס (Xantinus), יען כי בו יצאו בני ישראל ממצרים, ורֻבי המצות בעניני עבודת אלהים תעשינה על פי החשבון הזה לחדשי השנה, אולם בכל דברי ממכר וקנין ובבל הנהגות המדינה, נחשוב את חדש תשרי להחדש הראשון בשנה, ולפי החשבון הזה חדש מרחשון הוא החדש השני 1)במסכת ר״ה (דף י״א ע״ב) נחלקו חכמי ישראל אדות החדש השני אשר בו החל המבול (בראשית ז׳, י״א) ר׳ אליעזר אומר זה מרחשון ור׳ יהושע אומר זה אייר (ע׳ רא״ם), ויוסף הכהן סובר כר׳ אליעזר—.—. ובעדות תורת משה הוחל המבול בשבעה עשר יום לחדש הזה 2)בגוף הספר בשבעה ועשרים.. מיום ברוא ה׳ את האדם עד המבול עברו 3)לפי חשבון המחבר עברו שני אלפים ושש מאות ונ״ו שנים. אלף ושש מאות וחמשים ושש שנים. החשבון הזה נמצא בתורת משה אם נחשוב את שני חיי האנשים הַמְצֻיָנִים והמהֻללים אשר היו בדורות עולמים ההם. והחשבון ההוא נחשוב מראשית עד אחרית ימי חייהם על הארץ. ", "כי אדם הראשון אשר חי תשע מאות ושלשים שנה, הוליד את שת בהיותו בן שלשים ומאת שנה 4)בגוף הספר מאתים ושלשים., ושת היה בן חמש שנים ומאת שנה בהולידו את אנוש 5)בגוף הספר מאתים וחמשים שנה., ואנוש אשר חי חמש שנים ותשע מאות שנה, הוליד בהיותו בן תשעים שנה את קינן 6)בגוף הספר מאה ושמונים. ויתן את ממשלתו בידו. קינן חי תשע מאות ועשר שנה, ובהיותו בן שבעים שנה הוליד את מהללאל 7)בגוף הספר מאה ושבעים.. מהללאל חי חמש ותשעים שנה ושמונה מאות שנה, ובהיותו בן חמש שנים וששים שנה הוליד את ירד 1)בגוף הספר מאה וששים ושתים. על אודות כל השנוים האלה הרבו כבר חכמים וסופרים רבים לחקור ולדרוש, והדברים ארוכים מאד, ואין פה מקומם.. ירד חי שתים וששים שנה ותשע מאות שנה, ובהיותו בן מאה וששים ושתים שנים הוליד את חנוך. וחנוך היה בו חמש וששים שנה ושלש מאות שנה ויקחהו אלהים ולא נדע עוד ממנו דבר, ובהיותו בן חמש וששים שנה הוליד את מתושלח, ומתושלח בהיותו בן מאה ושמנים ושבע שנים הוליד את למך ויתן את ממשלתו בידו אחרי מָשְׁלוֹ הוא לבדו תשע וששים שנה ותשע מאות שנה. ולמך משל על בני האדם שבע ושבעים שנה ושבע מאות שנה, ואז נתן את ממשלתו ביד נח בנו אשר נולד לו בהיותו בן שתים ושמנים שנה ומאת שנה, וְנֹחַ משל תשע מאות וחמשים שנה. ואם נחשוב את שנות הדורות ההם באופן הזה אשר יֵצא כאור מספר השנים מאדם עד המבול, הלא הוא 2)לפי חשבון המחבר אלפים ותרנ״ו. אלף ושש מאות וחמשים ושש שנים, אך אין לנו לחקור ולחפש אחרי אחרית בני הדורות ההם (אשר ימי חייהם נמשכו עד שִלֵשים ועד רִבֵּעִים) רק לחשוב ראשית ימי חייהם ומתי נולדו—.", "אחרי תת ה׳ אותות לבני האדם כי ישובו מדרכיהם ומהחמס אשר בכפיהם, ולא שבו, המטיר ה׳ מטרות עז מן השמים ארבעים יום וארבעים לילה מבלי הפוגה, עד אשר גברו המים חמש עשרה אמה על הארץ, ויגוע כל האדם וימח כל היקום אשר על פני האדמה. חמשים ומאת יום גברו המים, ולתקופת השנה בחדש השביעי בשבעה עשר לחדש 3)בגוף הספר בשבעה לחדש. הלכו המים הָלוֹך וחסור, ותנח התבה על אחד ההרים בארץ ארמיניה 4)בתורה נקראו ההרים ההם בשם הרי אררט. וע׳ בתרגום יונתן., ויפתח נח את חלון התבה וירא כי במקומות אחדים חרבו מעט פני האדמה, ותחי רוחו. ואחרי ימים מעטים שלח את הָעֹרב מן התבה לראות אם המצא תמצא יבשת ארץ אשר יוכל לשבת בה. אך העֹרב ראה כי המים יכסו עוד את פני הארץ וישב אל נח לתוך התבה, ויחל נח שבעת ימים וישלח את היונה לראות הקלו המים מעל הארץ, ותשב גם היא אליו, כי לא מצאה מנוח לכף רגלה כי מים על פני כל הארץ, ויחל עוד שבעת ימים ויוסף שלח את היונה, ותבוא אליו לעת ערב טבולה בַבוֹץ וענף עץ זית בפיה, וידע נח כי קלו המים מעל הארץ, וייחל עוד שבעת ימים אחרים ויוצא את כל החיה אשר אתו בתבה החוצה, ואחרי כן יצא גם הוא ואשתו ובניו ונשיהם מן התבה; אך לפני צאתו ממנה, הביא קרבן לה׳, ויאכל הוא ובניו מבשר הזבח*)בתורה כתוב כי אחרי צאתו מן התבה בנה מזבח לה׳ ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח—.. המקום אשר נחה עליו תבת נח יקראו הארמינים בשם אפובאטעריון, ופתרונו מוצא (אויסגאנג), כי שם יצא נח וכל אשר אתו מן התבה, ואנשי המקום יַרְאוֹ עד היום את שארית הפליטה אשר נשארה שם מתבת נח.", "זולת תורת משה יספרו גם סופרי העמים את דבר המבול והתבה איש איש בלשון עמו; בין הסופרים ההם, יכתוב בעראסוס הכשדי*)עי׳ בספר בירוסי הכשדי להרה״ח דר׳ שלמה ראבין ווין תרמ״ב. אדות המבול כדברים האלה: ״רבים אומרים כי על הרי קודרו בארץ ארמיניה יִמָצְאו עוד קרשים אחדים מקרשי התבה אשר עשה נח, ואנשי המקום יקחו מהם כֹּפר (האַרץ) לרפאות חליים רבים ושונים״. גם הירונימוס המצרי אשר כתב דברי ימי הצוֹרים, גם מנאַזעס ועוד סופרים רבים כתבו את דבר המבול והתבה ככל הכתוב בספר תורת משה. גם הסופר הנודע ניקולויס הדמשקי יכתוב בחלק התשעים וששה מספרו הגדול כדברים האלה: ״ממעל לנפת מיליאַס יתנשא בארץ ארמיניה הר גבוה אשר יִקָרֵא בשם באַריס, ואשר על פי הגדה עתיקה ברחו שם אנשים רבים בימי המבול וימלטו ממות; ואיש אחד עלה בתבה על ראש ההר ההוא וינצל ממי המבול, ושרידים מהתבה ההיא נמצאו שם ימים רבים, ואולי הוא האיש נח כפי המסֻפר בספר תורת משה״.", "ונח בצאתו מן התבה היה ירא פן יוסיף ה׳ להביא מבול על הארץ מדי שנה בשנה, ויבן מזבח לה׳ ויעל עליו עֹלֹת ויחל את פני ה׳ לבל ישוב לשחת עוד את האדם, ובפקדו אפו על הרשעים לא יספה גם את הצדיקים אתם יחד, ואז תכון תבל והאדמה תעבד ותזרע, גם יִבָּנוּ בתים ובני האדם יחַדשו ימיהם כקדם ויחיו חיי נעם כבשנים קדמוניות לפני המבול, גם יאריכו ימים על הארץ כימי אבותיהם הראשונים. ", "וישע ה׳ אל נח ואל קרבנו, וישמע בקול תפלתו, ויבטיחהו למלאות את שאלתו, כי מצא חן בעיניו בגלל צדקתו ותֹם לבבו. גם גלה את אזנו כי הוא לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה, ולא ברצונו הביא את המבול לשחת כל בשר, רק בני האדם בחמס ידיהם ורע מעלליהם הֵסַבּוּ בנפשותם וכגמול ידם נעשה להם. ולו חפץ להשיב אנוש עד דכא ולכלותם מעל פני האדמה בשנאתו אותם, כי אז לא ברא אותם, כי טוב לבלתי תת חיים להאדם מאשר לשוב ולקחת ממנו מהר את החיים אשר נתן לו. אך יען כי נאץ נאצוני האנשים ההם, הוסיף ה׳ דבר אל נח, ויכעיסוני ברעתם וזדונם, הִמריצוני לעשות בהם שפטים ולהשיב גמול להם. אולם מעתה ועד עולם לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואני רחום וחנון, ורחמי על כל מעשי, גם נעתרתי אל תפלתך אשר התפללת בעד בני האדם, ולמענך למענך לא אשוב עוד להשחיתם. ואם אביא לפעמים סער מתחולל וגשם שוטף על הארץ, אל יפֹּל לב האדם, כי לא אביא עוד מבול למחות את כל היקום מתחת השמים. אך אתם אל תוסיפו לשפוך עוד דמי אדם, ואם יזיד אנוש לשפוך דם אדם, גם דמו ישפך. ולעומת זאת אתיר את ידכם לשפוך דמי חיה בהמה ועוף ולאכול את בשרם, וכל רמש אשר הוא חי נתתי לכם לאכלה, כירק עשב לפנים נתתי לכם עתה את כל, אפס כי לא תאכלו עם בשרם גם את דמם, כי הדם הוא הנפש בכל בעלי החיים. ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ודגי הים, כי כל שַׁתִּי תחת רגליכם. ולאות ברית ביני וביניכם לבל יכרת כל בשר עוד ממי המבול, נתתי את קשתי בענן (הקשת היא בעיני היהודים כלי נשק האלהים וקשת גבורתו), והיה בענני ענן עם סער ומטר סוחף על הארץ, ונראתה הקשת בענן, וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה, ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. אחרי הדברים האלה, נעלה כבוד ה׳ מעל נח.", "ויחי נח אחר המבול שלש מאות שנה וחמשים שנה, וַיְכַל בטוב ימיו ושנותיו בנעימים, ויהי כל ימי נח תשע מאות שנה וחמשים שנה וימת. והנה מקום אתי להזהיר את הקורא לבל יעוז לפסוח על שתי הסעפים בדבר מספר שנות אבותינו הראשונים אשר חיו עד תשע מאות וששים שנה תחת אשר ימי שנותינו על הארץ רק שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, כי תורת ה׳ תמימה היא וכל דבריה אמת ואמונה, ובאמונה אֹמֶן האריכו הדורות ההם ימים ככל אשר תספר תורתנו, יען כי מצאו חן בעיני האלהים בהתהלכם לפניו בתם לבבם וצדקת נפשם, גם יען אשר הם לא התגאלו במאכל תאוה ומשקה שכרון, כי מאכלם בריאה וְשִׁקוּיָם מים חיים. אף לזאת האריך ה׳ את ימי חייהם לבעבור ילמדו עשות משפט וצדקה בארץ, ולבעבור תהי לאל ידם להתחקות על שרשי רגלי החכמות והמדעים, ולהוציא לאור את חקרי לבבם בהליכות הספירות וחקות צבא השמים, אשר לא היתה לאל ידם לבוא עד תכליתם אם לא האריכו ימים עד תשע מאות שנה למצער. גם סופרי היונים ויתר העמים יעידו כי בני הדורות הקדמונים האריכו ימים מאד ככל הכתוב בתורה, וכן יעיד גם מאַנעטאָ אשר כתב דברי ימי המצרים, גם בעראזוס אשר כתב דברי ימי הכשדים, גם הסופר מאכוס והסופר העסטיאֶאוס, גם הסופר היראָנימוס המצרי אשר כתב דברי ימי הצורים. והסופרים הנודעים העזיאס, העקאטאאוס העלאניקוס, אקוזילאאוס, עפארוס וניקולויס יכתבו כי בני הדורות ההם האריכו ימים יותר עוד מאשר כתוב בתורה, כי לפי דבריהם חיו עד אלף שנים." ], [ "דור הפלגה ופלגות הלשונות
שֵׁם, יפת וחם בני נח אשר נולדו מאה שנה לפני המבול, היו הראשונים אשר הרהיבו בנפשם עז לרדת אחר המבול מראשי ההרים אל הבקעות, גם חזקו את ידי יתר האנשים לעשות כאשר עשו הם, הבקעה הראשונה אשר אִווּ למושב להם, היא הבקעה הגדולה אשר בארץ שנער. אך ה׳ החפץ בטובת האדם, צוה אותם לבל ישבו צפופים במקום ההוא, רק יפוצו ברחבי תבל וישבו ברחבה, כי בשבתם איש אצל אחיו במקום אחד, תהי מריבה ביניהם, ואיש את אחיו ידחקון, כי לא ישא אותם, המקום לשבת יחדו, ובהפרדם במרחבי התבל תפרוץ גם עבודת האדמה בכל מקומות מושבותיהם, ינוב חילם ודגנם ותירושם ירבו להחיות עמים רבים, אולם האנשים ההם היו חסרי לב ולא האזינו למצות ה׳, ועל כן באה עליהם רעה כפי רֹע מעלליהם. ויהי כאשר החלו לָרֹב בבקעה ההיא ומספרם הלך הָלֹך וגדול, צוה אותם ה׳ שנית ללכת למרחבי ארץ ולבקש להם משכנות מבטחים, אך הם לא שמעו בקולו גם בפעם הזאת. כי הם נואלו ולא האמינו כי כל טובם בא להם מיד האל הטוב המטיב לכל, ויתאמרו כי בכחם ועצם ידם עשו להם חיל, ותחת עבוד אלהים על כל הטוב אשר היטיב עמהם, הכעיסוהו עוד במזמות רֶשַׁע כֶּסֶל, ויחשבו מחשבת אָוֶן כי רק בשנאתו אותם יחפוץ להפיצם בארצות רבות, לבעבור יקל לו אז להנחֵת ידו עליהם ולדכאם תחת רגליו.", "למחשבת רעה וחטאת מרי כזאת הדיח עוד אותם נמרוד נכד חם, ביתר עָז, כי בהיותו עז נפש וגבור עריץ, פתה אותם להאמין כי לא יד ה׳ רק ידם עשתה להם כל החיל אשר להם, כי ה׳ אויב ומתנקם הוא לבני האדם, וכל מחשבות לבו רק רע עליהם כל הימים. גם הבטיח להם כי הוא (נמרוד) יהי זרֹעם לבקרים ויצילם מיד ה׳ בכל עת אשר יחפוץ להרע להם ולהשחיתם, באמרו כי הוא יבנה להם מגדל רם ונשא אשר שיאו יניע עד לב השמים ומי המבול לא יגיעו עד מְרוֹם קצו, ואז יקח נקם מאת ה׳ על אשר המית את אבותיהם וישחיתם במי המבול.", "וכל עם הארץ נפתו לדברי נמרוד ויתמכרו לבנות את המגדל ולהתגרות באלהים, ובהיות מספרם רב ועצום מאד, לא נבצרה מהם את אשר יזמו לעשות, ובימים לא כבירים התנשא המגדל ושיאו לעב הגיע. אך בהיותו רחב במאד מאד, לא נכר גבהו וְשִׂיא חָסנו ורומו למראה עינים. המגדל נבנה מלבנים שרופות אשר נָטוֹחוּ בַּכֹּפֶר אשה אל אחותה עד כי שטף מים רבים לא יכלו לגעת בו לרעה, וירא ה׳ את מעשיהם וינאץ, ואף כי היה להם משפט מות על הכעיסם את ה' ולא לקחו מוסר מאבותיהם אשר נִמחו במי המבול, בכל זאת לא אבה ה׳ השחיתם, רק בלל את שפתם עד כי לא שמעו איש את שפת רעהו. המקום אשר בנו שם את המגדל, יקרא כעת בשם בבל, כי שם בלל ה׳ את שפת כל הארץ. בנין המגדל ופלגות הלשונות, נזכרו גם בדברי הנביאה לגוים הנקובה בשם סיבילה, הלא כה דבריה: בהיות כל הארץ שפה אחת, בנו בני האדם מגדל גבוה מאד לעלות בו אל השמים. אך האלהים הטיל סער גדול וחזק בארץ, ויהרוס את המגדל, גם ברא לכל אחד מבוני המגדל ניב שפתים שונה מניב שפת רעהו, ועל כן נקראה גם העיר אשר נבנתה על המקום ההוא בשם בבל, כי שם בלל אלהים את שפת הארץ ויפלג את לשונות בני האדם. בקעת שנער נזכרה גם בדברי הספר העסטיאאוס, ואלה דבריו: רבים אומרים כי הכהנים אשר נשארו עוד בחיים, לקחו את קדשי צעאוס ענאליוס ויביאום אל שנער בארץ בבל." ], [ "תפוצות בני נח ברחבי התבל.
אחרי אשר בלל ה׳ את שפת בני האדם, נפוצו מבבל על פני כל הארץ, איש איש אל המקום אשר היתה שם רוח ה׳ להושיבם שם, עד כי מלאו את יבשת הארץ (פעסטלאנד), את ארץ הבינים (ביננענלאנד) ואת ארץ החוף (אופערלאנד), ורבים חרפו נפשם לעבור באניות בימים ויאחזו באיי הים. עמים אחדים לא שנו את שמם הקדמוני עד היום הזה, ואחדים שנו אותו כטוב וכישר בעיניהם, ואחרים הסבו את שמותיהם לשמות ידועים לעמי הארצות הקרובות אל מקומות מושבותיהם, גם היונים קראו לעמים אחדים שמות חדשים בלשון עמם, והדבר הזה נחשב בעיניהם לכבוד ולתפארת, ואחרי כן הכבידו את ידיהם עליהם ללכת בחקותיהם כאלו חֻצבו מצור היונים מאז ומעולם." ], [ "שמות העמים כשמות בני נח.
בני נח הולידו בנים אשר שמותיהם נקראו על העמים בארצות מושבותיהם אחרי תפוצות בני האדם, כי האנשים ההם היו מהֻללים ויקרים בעיני כל העמים ולכבודם קראו את ארצות מושבותיהם כשמותם. יפת בן נח הוליד שבעה בנים, הלא הם: גֹמֶר ומגוג ומדי ויון ותֻבל ומשך ותירס. ומושבם מהרי טוירוס ואמאנוס עד נהר טוירוס בארץ אזיה, ובארץ איירופא היה מושבם ער ארץ גאדירא אשר לא ישב שם אדם עד הימים ההם; ועל כן נקראו גם העמים היושבים בארצות ההם כשמות בני יפת, כי העם אשר פי היונים יקבנו כעת בשם גאלאטים (גאלאטער), נקראו לפנים בשם גֹמרים (גאמארענזער) על שם גֹמר בן יפת. העם אשר היונים יקראו לו בשם סקיטים, נקרא בימי קדם בשם מגוגים (מאגאגענזער) על שם מגוג בן יפת. העם הנודע בפי היונים בשם מדים (מעדער), נקרא כן גם בדורות הראשונים על שם מדי בן יפת אביהם. בני היאנים והגריכים נקראו על שם יון בן יפת אביהם. העם הנקרא בשם תובלים (טהאבעלער) הם בני תֻבל בן יפת, וכעת יכנו בשם עִבֶּרִים (איבעריער). המאסאָכים (מאסאָכענער) נקראים על שם משך בן יפת, ואף כי בימים האלה הם נקראים בשם קאפאדאצים (קאפאדאציער), בכל זאת נודעו בתוכם עד היום עקבות שמם הראשון, כי בארצם בנויה עיר מַסַקָה אשר כל יודעי מחקרי הלשונות ידעו ויבינו כרגע כי בשם הזה נקראו יושביה בימים הקדמונים, והוא על שם משך אביהם. תירס בן יפת קרא את העמים אשר משל בם בשם תירסים (טהירער) על שמו, והיונים הסבו את שם תירסים לשם טְראַסים (טהראציער). אלה הם העמים צאצאי יפת בן נח. בני גמר אשכנז וריפת ותוגרמה, בני אשכנז הם האשכנזים אשר היונים יקראו להם רעגינים (רהעגינער). בני ריפת הם הריפתים (ריפאטאער) הנקובים כעת בשם פאפלאגאנים (פאפלאגאניער). ובני תוגרמה הם התוגרמים (טהארגאמאער), והיונים יקראו להם פריגים (פריגער). בני יון אלישה ותרשיש וכתים*)בתורה כתוב כי בני יון הם ארבעה, שלשה הנקובים גם בזה בשמותם והרביעי הוא דדנים (בראשית י׳, ד׳).. בני האלישים (עליזאער) נקראו על שם אלישה, וכעת הם נקראים בשם עאלים (עאלער). התרשישים נקראו על שם תרשיש, וכיום הם נקראים בשם קיליקים, כי קיליקיא נקראה לפנים בשם תרשיש, ועד נאמן על זה הוא שם עיר הבירה והמהללה בארץ קיליקיא הנקראת בשם תרשיש עד היום הזה. כתים ירש את האי כתים (כעתימה) אשר יקרא כיום בשם ציפערן. ועל כן יקראו היהודים את כל האיים והנפות אשר על הים בשם איי או ארץ כתים כשם האי ההוא. ועד היום נמצאת עיר אחת בארץ כתים (ציפרוס) הנקראת בשם כתים ובפי היונים כִּתְּיוּם. אלה הם העמים צאצאי יפת.", "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ובניהם אחריהם ישבו בארץ ארם (סוריא) ובהר אמאניוס והר הלבנון עד הים, וגבולם עד ים אוקינוס (אצעאן). שמות העמים צאצאי חם נשכחו קצתם מפי יושבי הארץ, וקצתם נשחתו בפי עם הארץ עד כי לא נכיר עוד מוצאותיהם מקדם, ורק שמות אחדים נשארו עוד עד היום הזה. אך שֵׁם כוש, אחד מארבעה בני חם, נשאר על מתכונתו ולא נגעה בו יד העת לשנותו, כי בני עטיאפיע, אשר כוש בן חם מלך עליהם, נקראים בפי כל יושבי אזיה בשם כושים עד היום הזה. גם שם מצרים בן חם נשאר על מכונו, כי יושבי ארצנו (ארץ יהודה) יקראו את ארץ עגיפטען בשם ארץ מצרים ואת יושביה בשם מצרים. פוט בן חם כונן מוצאות (קאלאניען) בארץ לוב (לוביען) ויקרא את יושבי הארץ פוטים על שמו. גם בארץ מוריטאניה ימצא נהר אחד אשר שמו פוט, והנהר הזה גם הארץ אשר אצלו הנקראת כשמו, נזכרים פעמים רבות בפי סופרי היונים. בימים האלה תקרא ארץ לוב (ליביען) על שם להבים אחד מבני מצרים. אך מדוע תקרא הארץ הזאת גם בשם אפריקא, יראה הקורא במרוצת דברי הספר הזה. כנען בן חם ישב בארץ הנודעת כעת בשם ארץ יהודה, ולפנים נקראה ארץ כנען על שמו. כוש הוליד ששה בנים*)טעות המעתיק יש בזה וצ״ל חמשה בנים, והם סבא וחוילה וסבתה ורעמה וסבתכא (בראשית י׳, ז׳). ולפי הנראה חשב יוזיפוס גם את נמרוד בן כוש (שם ח׳) ואין בזה טעות.. ומהם סְבָא אבי הסבאים (סאבאער), חוילה הוא אבי משפחת החוילי (עווילאער) הנקובים כעת בשם גאטולים. סבתה אבי הַסַבְתִּינִים אשר היונים יקראו להם אסטאבארים. סבתכא אבי הסבתכנים. רעמה אבי הרעמונים. ובני רעמה שבא ודדן. דדן הוא אבי הדודנים היושבים בין הכושים בארץ מבוא השמש, ושבא הוא אבי השבאים*)מלכי שבא וסבא נזכרו בספר תהלים (ע״ב י׳), מלכת שבא. (מ״א ז׳ א׳), ומכרום לשבאים (יואל ד׳, ח׳), ותפל שבא ותקחם (איוב א׳, ט״ו).. נמרוד בן כוש ישב בין הבבלים ויהי עליהם למלך. מצרים הוליד שמונה בנים*)אולי חשב גם את פלשתים (בראשית י׳, י״ד)—., ומושבם מעזה עד קצה ארץ מצרים, ובבל זאת נקרא חבל הארץ הזאת בשם פלשתים, והיונים יקראו חלק אחד ממנה בשם פלישתני. מיתר משפחות בני מצרים, הלא הם לודים, ענמים ולהבים (אשר כונן מוצאות בארץ ליביען ויקרא לה בשמו), נפתוחים, פתרוסים, כסלוחים וכפתורים לא ידענו כמעט מאומה בלתי אם שמותיהם, יען כי במלחמת עטיאָפּיען, אשר נדבר על אֹדותיה הלאה, נהרסו עריהם עד היסוד ולא נדע מה היה להם. וכנען ילד את צידון בכורו, אשר בנה עיר בארץ פיניציה ויקרא לה צידון כשמו, וזה שמה בפי היונים עד היום הזה. גם ילד את החמתי היושב בחמת, והיא עיר בנויה גם בימים האלה ויושביה יקראו לה חמת, אך המקרונים יכנוה בשם עפיפאניה כשם מלכה הקדמון; את הָאַרְוָדִי היושב באי ארוד (אראדוס); ואת הערקי היושב בעיר ערקי (Arce) בהר הלבנון. מיתר שבעת בני כנען, הלא הם: חת, יבוסי, אמורי, גרגשי, חוי, סיני וצמרי לא הודיעה לנו תורתנו הקדושה רק את שמותיהם, יען כי העברים הרסו את עריהם כליל ויכחידום מן הארץ. ", "על פי הנסבה הזאת כאשר שבה הארץ אחר המבול לאיתנה הראשון, החל נח לעבוד את האדמה ולנטוע כרמים, ובימי בציר ענבים שתה מן היין אחרי אשר הביא קרבן לה׳, וישכר ויישן שנת תרדמה על הארץ ויתגל בתוך אָהֳלֹה. וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ובבוז וקלון ולצון הגיד זאת לאחיו, והם כסו את ערות אביהם, ובהודע זאת לנח בצאת היין מאתו, ברך את שם ויפת ויקלל את כנען בן חם, כי את חם לא אבה לקלל בהיותו בנו היוצא מחלציו, ויקלל את כנען ואת כל בניו קללה נצחת, והקללה ההיא רבצת כל ימי עולם על בני כנען, ובהשחיתם עוד את דרכם על הארץ, נתנם ה׳ בידי העברים (צאצאי שֵׁם) לעשות בהם שפטים, כאשר נספר זאת במרוצת דברינו בספר הזה.", "בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם, ומושבם בארץ אזיה מנהר פרת עד ים הודו. עילם הוא אבי העילמים (עלאמאער) אשר מהם יצאו הפרסים. אשור בנה את נינוה העיר הגדולה, וילכוד את העמים אשר ישבו בארץ ההיא ויקרא להם אשורים כשמו. ארפכשד רדד תחתיו את העם הנודע כיום בשם כשדים (כאלדאער) ויקרא את שמו עליהם*)ארפכשד מרכב משם ארף ומשם כשד, ועל שם כשד קרא את העם ההוא כשדים, ורק ע״פ הדבר הזה נבין את כונת המחבר בזה. וימשל בם. ארם הוליד ארבעה בנים: עוץ וחול וגתר וָמש. עוץ בנה את טרכוֹניטוּס ואת דמשק אשר בין פלישתיני (ארץ ישראל) ובין חול־סוריא (Cölesyrien). עוץ משל בארמיניה, גתר בבאקטריה, וָמש מלך על המשים (מעסאנאער) אשר בגבול ארצם ימצא כעת הנוף Spasinu Charax.", "ארפכשר הוליד את שלח, ושלח ילד את עבר אשר על שמו נקראו היהודים בראשונה בשם עברים. ולעבר יֻלד שני בנים, שם האחד פלג, כי נולד בעת אשר נפלגה הארץ למספר יושביה, ושם השני יקטן. ויקטן ילד את אלמודד ואת שלף, ואת חצרמות ואת ירח, ואת הדורם ואת אוזל ואת דקלה, ואת עובל ואת אבימאל ואת שבא, ואת אופיר ואת חוילה ואת יובב. ויהי מושבם על נהר קאפענע בארץ הודו גם בארץ אריה הסמוכה לה. כל אלה בני שם. ועתה נדבר דברים מעטים על תולדות העברים. פלג בן עבר הוליד את רעו, ורעו הוליד את שרוג, ושרוג הוליד את נחור, ונחור הוליד את תרח, ותרח הוליד את אברהם, ועשרה דורות עברו מנח עד אברהם, ונולד מאתים ותשעים ושתים שנה אחר המבול, כי תרח היה בן שבעים שנה בהולידו את אברהם, נחור היה בן מאה ועשרים שנה בהולידו את תרח 1)בתורה כתוב כי נחור היה בן תשע ועשרים שנה בהולידו את תרח (בראשית י״א, כ״ד)., ושרוג היה בן מאה ושלשים ושתים בהולידו את נחור 2)בתורה כתוב שלשים שנה (שם כ״ב)., ורעו היה בן מאה ושלשים בהולידו את שרוג 3)שתים ושלשים שנה (שם כ׳)., גם פלג היה בן מאה ושלשים בהולידו את רעו 4)שלשים שנה (שם י״ח).; ועבר הוליד את פלג בהיותו בן מאה ושלשים וארבע שנים 5)ארבע ושלשים שנה (שם י״ז).. ארפכשד הוליד את שלח בהיותו בן מאה ושלשים וחמש שנים 6)חמש ושלשים שנה (שם י״ב)., אך ארפכשד בן שם נולד בשנת שתים עשרה אחר המבול 7)שנתים אחר המבול (שם י׳). והנה כל המספרים האלה סותרים את מספר השנים אשר בתורה, וסותרים לפעמים גם את דברי עצמו, כי פעם יאמר כי אברהם נולד מאתים ותשעים שנה אחר המבול, ופעם אחרת נראה מחשבונו כי הוא נולד תשע מאות ותשעים ושלש שנים אחר המבול. ואנחנו לא נדע מה היה ליוזיפוס בכל השנוים והסתירות האלה, ואולי היתה יד המעתיק הראשון במעל הזה.. ולאברהם היו שני אחים, שם האחד נחור ושם השני הרן, והרן הוליד את לוט בנו גם שתי בנות, האחת שרי ושם השנית מִלכה; וימת הרן על פני תרח אביו בעיר אוּר בארץ כשדים, וקברו נמצא שם עד היום הזה. ואברהם ונחור לקחו להם את בנות הרן אחיהם לנשים, אברהם לקח את שרי, ונחור את מִלכה. ויתאבל תרח על הרן בנו אשר נקטף בלי יומו, ויקץ בחייו ולא יכול לשבת עוד בארץ כשדים, ארץ אשר בה מת בנו מחמל נפשו, ויקח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם ויצאו מאור כשדים ויבואו עד חרן בארץ ארם נהרים וישבו שם, ושם מת תרח בן חמש שנים ומאתים שנה, כי בימים ההם לא האריכו עוד בני האדם ימים על הארץ כבני הדורות הראשונים אשר היו לפני המבול, ובדור משה לא חיו בני האדם רק עד מאה ועשרים שנה, וגם הוא (משה) לא האריך ימים יותר ממאה ועשרים שנה, ומאז והלאה הקציר ה׳ עוד את ימי חיי האדם על הארץ כיום הזה. מִלכה ילדה לנחור שמונה בנים: את עוץ ואת בוז, ואת קמואל ואת כשד ואת חזו, ואת פלדש ואת ידלף ואת בתואל. ופילגשו ושמה ראומה ילדה לו את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה, ובתואל בן נחור יָלד את רבקה ואת לבן." ], [ "מסעי אברהם מכשדים לארץ כנען.
ואברהם הלך ערירי אין לו בן, ויקח לו את לוט בן הרן אחיו ואחי שרי אשתו ויאמצהו לו לְבֵן. ובהיותו בן חמש ושבעים שנה צוה אותו ה' לצאת מארץ כשדים ארצה כנען, ויעש כאשר צוהו ה׳ וישב בארץ כנען גם הוריש אותה לבניו אחריו. אברהם היה חכם לבב ורב תבונות, בעל שפת נאמנים ולשון למודים מאין כמוהו. וברֹחב לבבו התחקה על הליכות אֵל עולם. בצדקתו וישרתו עשה לו שם גדול בארץ, ויקו כי באה העת לפקוח עיני בני האדם לראות כי כל אלהי העמים אלילים, הבל ומעשה תעתועים, וישנו רק אל אחד, אֵל אמת קונה שמים וארץ המחיה את הכל ובטובו נחיה כלנו. והוא היה הראשון אשר ערב את לבבו להוכיח לכל כי אליליהם אפס ותהו, הבל ואין בהם מועיל, ורק ה׳ אלהים, אל אחד, הוא אלהים אמת ומלך עולם. דעת אלהים באה בלבבו בהתבוננו על הים ועל היבשה, על השמש והירח ועל כל צבא מרום וחליפות הליכותיהם ומסלוליהם, כי חשב למשפט: אם היו כל אלה אלהים אדירים וזרֹעם מֹשְלָה להם לעשות בשמים ובארץ כטוב וכישר בעיניהם, כי אז לא היו חליפות למו ולא שִׁנו את משטריהם כפעם בפעם, אין זאת כי אם עבדים הם ויד אל אחד שלטת בם לשמור את החקים אשר נתן להם. וממוצא דבר נדע ונשכיל כי הם לא ייטיבו לבני האדם בכחם ואילותם, כי נתונים נתונים הם בידי אל שדי המושל בם כרצונו, ורק לו יאות הכבוד וההוד, כל רנה כל תפלה וקול תודה. אך הכשדים גם הארמים נִחֲרוּ בו וירדפוהו תחת רָדפוֹ טוב, על כן יצא מארץ כשדים ויסע על פי ה' ארצה כנען, וה' ברכו בכל ובארץ ההיא בנה אברהם מזבח ויעל עֹלות ויקרא שם בשֵׁם ה'.", "הסופר בעראזוס הכשדי יכתוב אֹדות אברהם אבינו, מבלי הזכיר את שמו, כדברים האלה: בדור העשירי אחר המבול חי איש צדיק אשר ידיו רב לו בחכמת תולדות השמים וצבאם. והסופר היקאטאֶאוּס כתב אדות אברהם ספר מיוחד. והסופר ניקולויס מדמשק כתב בספר הרביעי מספרו דברי ימי עולם, לאמר: ״אברהם בא עם אנשי חילו מארץ כשדים אשר ממעל לארץ בבל, לעיר דמשק לגור בה וימלוך בתוכה, ואחרי ימים לא כבירים נסע יצא גם מדמשק וילך לארץ כנען הנקראת כעת ארץ יהודה, ושם פרץ מאד הוא ומשפחתו כאשר אספר במקום אחר״. ועד היום הזה גדול ומהלל מאד שם אברהם בפי יושבי דמשק, ובארץ דמשק יִמָצֵא כפר אחד הנקרא בשם מצודת אברהם." ], [ "רעב בארץ כנען. אברהם ירד מצרימה. תשובתו לכנען.
ויהי רעב בארץ כנען, וירד אברהם מצרימה, לבעבור ישבע מטובה בימי רעבון, גם לבעבור לַמֵד דעת אלקים אמת את כהני מצרים הנצמדים ללא־אלהים, אך מדעתו את המצרים כי רודפי זמה הם ולבם בוער לאהבת נשים, על כן ירא פן יהרגהו מלך מצרים על דבר אשתו היפה בנשים, ויבקש את אשתו כי תאמר אחותו היא, למען ייטב לשניהם. ויהי כבוא אברהם מצרימה ויראו שרי פרעה את שרה כי יפה היא מאד, ויהללו אותה אל פרעה, ותֻּקח האשה בית פרעה, ותבער בלבו אש החשק. אך ה׳ מנע אותו מנגוע בה, וינגע אותו ואת ביתו נגעים גדולים ויפל עליהם מהומה ובלהות. וישאל פרעה את פי הכֹּהנים מדוע חרה בו אף האלהים ובמה יכפר פניהם? ויאמרו לו כי על דבר אשת האיש אשר לקח יחרה בו אף האלהים, כי היא בעולת בעל, ויירא פרעה מאד וישאל את פי שרה מי היא ומי האיש ההולך עמה? ותגד לו שרה כי היא אשתו והוא אישה. ויקרא פרעה לאברהם ויאמר מה זאת עשית לי? למה לא הגדת לי כי אשתך היא? כי לו ידעתי זאת, לא לקחתי אותה אל ביתי, כי באָמרך אחותך היא, היתה את נפשי לקחתה לי לאשה, ועתה הנה אשתך קח ולך. ויתן לאברהם מתנות רבות כיד המלך, גם נתן לו רשיון לבוא בסוד כהני מצרים וחכמיה*)פה מקום אתי להעיר אוזן הקורא אדות דבר נפלא אשר יספר המחבר בספר מלחמות היהודים (ספר חמישי, פרק תשיעי), כי הוא בתוך דבריו אשר דבר על לבות גבורי ירושלים להכנע תחת יד טיטוס לבל ירע וישחית את עיר ה׳ ואת בית מקדשו, אמור יאמר כדברים האלה: ״פרעה נכו, מלך מצרים לפנים, התנפל באלפי גבוריו על ארצנו (ארץ יהודה) ויקח בחזק יד את שרה המלכה אם ישרון. ומה עשה אז אברהם אבינו? הלקח ממנו נקם בחרב ובחנית? לא! כי אף בהיות לו שלש מאות ושמונה עשר פחות הסרים אל משמעתו, אשר לכל אחד מהם היה חיל רב אין מספר, בכל זאת לא בטח בגבורות כל גבוריו ההם רק בשם ה׳ אלהיו, וישא את ידיו הטהורות אל המקום הקדוש הזה אשר אתם (הקנאים) מחללים אותו, ויתפלל אל ה׳ והוא לחם לו את פרעה נכו. כי בערב השני השיב פרעה את המלכה אל אברהם אישה מבלי אשר נגע בה, ויתפלל אל המקום הזה אשר אתם שופכים בו דמי אחיכם, כי בעתוהו חלומות וחזיונות לילה חתתוהו, וינס מהמקום הנורא הזה ויתן כסף רב וזהב כביר להעברים אהובי ה׳, עד כה דבריו. ומי לא יתפלא על הספור הזה? הלא תורתנו הנאמנה תספר כי ברדת אברהם מצרימה מפני הרעב אשר בארץ כנען, רק שם לקחה שרה בית פרעה, אך פרעה לא התנפל בארץ יהודה וישדוד שם את שרה. פרעה ההוא לא היה פרעה נכו, כידוע לכל, מדוע כנה את שרה אמנו בשם מלכה? (ע׳ מ״ר פרשה לך, י״ג ה׳ — גם המחבר יכתוב בשם ניקולויס הדמשקי כי אברהם היה מלך בדמשק, ובגלל זה יכנה את שרה בשם מלכה.) לא מצינו כי היו לאברהם שלש מאות ושמונה עשר פחות סרים אל משמעתו ולכל אחד מהם אנשי חיל אין מספר — וכל היודע למצוא פשר דבר בספור הזה, יודוהו כל החפצים צדקת יוזיפוס—.. ושם אברהם נשמע בכל ארץ מצרים, וכל יושבי הארץ נתנו לו כבוד והדר בגלל חכמתו הגדולה. ", "ובימים ההם נפלגו המצרים במדותיהם ובעבודות אלהיהם לפלגות רבות ושונות, וכל אחת מהן התאמצה להבזות את מדות רעותה ועבודת אלהיה ומלחמה ארוכה היתה ביניהן כל הימים. ואברהם בהיותו במצרים התוכח עם כל פלגה ופלגה ויוכח בחכמתו הרבה כי כלן יחד תועות בתהו לא דרך, וכל היסודות לעבודות אלהיהם ישא רוח יקח הבל, ויתמהו כל חכמי מצרים על חכמת לבבו ועל רחב בינתו, וכל העם האמינו כי רוח אלהים בקרבו וציר ממרום הוא לבשר קֹשְט אמרי אמת ודעת אלהים בארץ. וראשית דרכו היתה ללמד את המצרים דרכי החשבון (אריטמעטיק) וחכמת התכונה (אסטראנאמיע) אשר עד הימים ההם כמו זר נחשבו בארץ מצרים. ואחרי אשר קבלו המצרים את החכמות ההן מפי אברהם, שבו וילמדו אותן להיונים.", "בשוב אברהם ארצה כנען, נפרד מעל לוט, כי לא נשא אותם הארץ לשבת יחדו, ויהי ריב בין רֹעי מקנה אברהם ובין רעי מקנה לוט על דבר מקומות המרעה לעדריהם, ואברהם נתן יד ללוט לבחור לו את הארץ הטובה והישרה בעיניו, ואז בחר אברהם בארץ הררי אשר בז לוט, ואוה את עיר חברון למושב לו, וחברון נבנתה שבע שנים לפני עיר צוען (טאניס)*)וכן העתיקו גם שבעים הזקנים (בספר במדבר י״ג, כ״ב. ישעיה י״ט, י״א — י״ג. שם ל׳, ד׳. יחזקאל ל׳, י״ד. תהלים ע״ח מ״ג), והוא נכון, כי הטי״ת והצד״י מתחלפות בלשונות המזרחיות, כידוע, וכן תרגם גם אונקלוס ויונתן טאניס דמצרים. וע׳ בספר מחקרי ארץ בשם צען. אשר בארץ מצרים, ולוט בחר בבקעה אשר על הירדן, בקרבת סדום אשר היתה אז בימי הצלחתה ואשר אחרי כן נהפכה בעֶברת ה׳ צבאות עד כי גם עקבותיה לא נודעו עוד, כאשר נספר במרוצת דברינו." ], [ "מפלת סדום בידי האשורים*)בתורה כתוב ויהי בימי אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעמר מלך עילם ותדעל מלך גוים (בראשית י״ד , א׳), ויוזיפיס יקרא להם אשורים, ולפי זה מלכו המלכים ההם בארץ אשור—..
בימים ההם מלכו האשורים באזיה, ואנשי סדום ישבו בטח ושלות השקט להם מסביב, הון ועשר בביתם וחילם ינוב מיום ליום, ובחורים גבורי כח רבים ועצומים עמדו לימינם ויהיו עליהם סִתרה, חמשה מלכים מלכו עליהם: ברע בסדום, בִּרשע בעמורה, שנאב באַדְמָה, שמאבר בצבוים, גם מלך אחד בעיר בלע היא צוער. ובימים ההם עלו עליהם האשורים למלחמה ויחלקו לארבע מחנות ועל כל מחנה שר צבא אחד, ויערכו על אנשי סדום מלחמה ויכום וישימו עליהם מס. שתים עשרה שנה עבדו מלכי סדום את האשורים ושלש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה עלו האשורים שנית להלחם בהם. שמות מלכי האשורים ההם היו אמרפל, אריוך, כדרלעמר ותדעל. המלכים ההם בזוו תחלה את כל ארץ ארם ויכו את הענקים, ואחרי בן באו ארצה סדום ויחנו בעמק הנקרא בשם עמק בארות הזפת (פעכברוננענטהאל)*)בתורה כתוב ״בעמק השדים״ (בראשית י״ד, ח׳)., כי בעת ההיא היו בעמק ההוא בארות (זפת) במספר רב, אך אחרי מהפכת סדום נהפך כל הככר ההוא לים הנקרא כעת בשם ים הכֹּפר (אספאלטישעס זעע)*)בתורה נקרא הים הזה בשם ים המלח או ים הערבה, ובפי סופרי חול בשם ים המת גם ים סדום., אשר נדבר עוד על אדותיו בספר הזה. במלחמה ההיא נפלו עם רב מאנשי סדום בחרב ורבים לקחו בשביה, ובין השבוים. היה גם לוט בן אחי אברהם אשר בא לעזרת סדום במלחמה." ], [ "אברהם הכה את האשורים ויצל את לוט ואת אנשי סדום.
ויבא אחד מפליטי המלחמה ויגד לאברהם כי נגפו הסדומים במלחמה וכי נשבה לוט בן אחיו, ויצר לו מאד, וירק את חניכיו ילידי ביתו וירדוף אחרי האשורים וישיגם בלילה החמישי אצל דן (הוא מעין מים הנקרא בשם הזה), ויפל עליהם פתאֹם ויך אחדים מהם בעודם ישנים לבטח, ורבים מהם אשר היו שכורי יין, החריד וינוסו מפניו. וביום המחרת רדף אחריהם עד עיר חובה אשר בגבול דמשק, וַיָשֶׁב את כל הרכוש, וגם את לוט ואת רכושו השיב, וגם את הנשים ואת העם אשר לקחו האשורים בשביה. במלחמה ההיא הוכיח אברהם לעיני כל כי לא ברוב אנשי חיל יתגבר תמיד הלוחם במלחמה, רק במהירות ובאמץ רוח יצליח הגבור גם במתי מעט. כי אברהם התגבר על ארבעת מלכי אשור ההם רק בשלש מאות ושמונה עשר איש אשר ברגליו ושלשה אוהביו ענר אשכל וממרא. ופליטי מחנה האשורים שבו בבושת פנים לארצם.", "אחרי אשר הציל אברהם את אנשי סדום ואת לוט בן אחיו, שב אל מקומו בשלום. ויצא מלך סדום לקראתו עד המקום הנקרא בשם שדה המלך*)בתורה כתוב ויצא מלך סדום לקראתו וגו׳ אל עמק שוה הוא עמק המלך (בראשית י״ד, י״ז)., ושם קדם גם מלכי־צדק מלך שלם את פניו. ומלכי־צדק היה איש צדיק וכשמו כן הוא, ועל כן נבחר מאת אנשי המקום למלך גם לכהן לאל עליון. ושלם נקראה אחרי כן בשם ירושלים. מלכי־צדק הוציא לחם ויין רב לאנשי החיל אשר לאברהם, ובעת אשר אכלו לחם הִלַל את אברהם על גבורתו ואמץ לבו, ויודה לה׳ על אשר מגן צריו בידו, ואברהם נתן למלכי־צדק מעשר מכל השלל אשר בידו*)ויתן לו מעשר מכל (שם כ׳) ר״ל אברהם נתן למלכי צדק מעשר מכל השלל אשר בידו משלל ארבעת המלכים.. ומלך סדום אמר לאברהם תן לי את האנשים אשר הצלת אותם מידי שוביהם ואת כל הרכוש והשלל קח לך, אך אברהם נשבע בשם ה׳ כי לא יקח מחוט ועד שרוך נעל מכל הרכוש אשר השיב, רק אשר אכלו הנערים וחלק שלשת מרעיו אשר הלכו אתו במלחמה, והם ענר אשכל וממרא, הם יקחו את חלקם.", "המעשה הטוב הזה אשר עשה אברהם, מצא חן בעיני ה׳, ויבטיחהו שכר רב ורב טוב על צדקתו ותֹם לבבו. אך אברהם דבר במר נפשו: ה׳ אלהים ומה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי יורש אותי — והנה דבר ה׳ אליו: לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, והיה זרעך ככוכבי השמים אשר לא יוכל איש לספור אותם. ואברהם הקריב קרבן לה׳ על הבטחתו הנאמנה, והקרבן ההוא היה על פי ה׳ אשר צוהו כי יקח לו עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משֻלש ותור וגוזל, ויבתר אותם אברהם בַּתָּוֶך כאשר צוהו ה׳, אך את הצפור (התור והגוזל) לא בתר. ובטרם הֻקם המזבח עופפו הצפרים הטורפות סביבות הפגרים לשתות את דמיהם, והנה קול קורא אל אברהם: ידֹע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ מצרים*)בתורה לא נזכרה פה ארץ מצרים רק בארץ לא להם (בראשית ט״ו , י״ג), גם כל דברי ברית בין הבתרים כתב יוזיפוס בקצרה רק לקוראי ספרו (היונים והרומאים) ולא לנו בני ישראל—. ועבדום וענו אותם, ואחרי כן יתגברו על אויביהם גם יכניעו את הכנענים תחת ידיהם ויירשו את ארצם ואת עריהם.", "בימים ההם ישב אברהם אצל האֵלה (אייכע) הנקוב בשם אגיגעס:*)לא אדע פשר הדבר. (הוא מקום בארץ כנען בקרבת עיר חברון), ודאגה שברה לבו כי עודנו הולך ערירי, ויתפלל תמיד אל ה׳ לברך אותו בבן אשר יירשנו, ויענהו ה׳ ויבטיחהו שנית כי הבן אשר יצא מחלציו הוא יירשהו וִיהִי מאֻשר בארץ כל הימים. ושרה אשת אברהם לקחה על פי ה׳ את שפחתה הגר המצרית ותתן אותה לאישה למען תלד לו בנים ולא ילך עוד ערירי וְתִבָּנֶה גם היא ממנה. ויבא אברהם אל הגר ותהר, ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה, בתקותה כי בנה אשר תלד יירש את אברהם אביו, והשפחה תירש גברתה. וירע הדבר בעיני שרה, ותתאונן באזני אברהם על שפחתה, ויאמר אברהם אליה הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך, ותענה שרה ותברח מפניה ותצעק אל ה׳ לרחם עליה. ובהיותה תעה במדבר וימצאה מלאך ה׳ ויצוה לשוב אל גברתה ולהתענות תחת ידיה, גם לתת לה כבוד כבתחלה ותקל ידה מעליה, כי הרעה אשר מצאה אותה, היא רק על אשר שכחה את הטוב אשר עשתה שרה עמה בתתה אותה בחיק אישה, ותגמול לה עוד רעה והמירה את כבודה בקלון, ואם תמרה את פי ה׳ ולא תשוב אל גברתה, תלך לאבדון במדבר ההוא ותשחית את נפשה, אך אם תשוב אל גברתה, תלד בן אשר בימים הבאים יפרוץ מאד ויירש ארץ רחבת ידים וזרעו לא יספר מרב. ותשמע הגר בקול מלאך ה׳ ותשב אל בית אברהם, ושרה לא יספה עוד לענותה, ואחרי ימים מעטים ילדה בן, ויקרא אברהם את שמו ישמעאל, כי שמע האל בעני הגר—. ", "ואברהם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל. ובהיותו בן תשעים ותשע שנה*)בגוף הספר כתוב בן תשעים שנה., נראה אליו ה׳ ויבטיחהו כי שרה אשתו תלד לו בן ויקרא את שמו יצחק, גם הבטיחהו כי מחלצי הבן ההוא יצאו עמים גדולים ומלכים אדירים אשר ירשו בחרבם ובקשתם את כל ארץ כנען מצידון עד מצרים. ואז צוהו לבל יתחתנו בניו בגויי הארצות ולהִמול להם כל זכר בן שמונת ימים. הטעם למצות מילה אכתוב במקום אחר בספר הזה. ואברהם שאל את פי ה׳ על ישמעאל בנו מה יהי גורלו בתבל, ויענהו ה׳ כי יברך גם אותו ויפרהו וירבהו במאד מאד ויתנהו לגוי גדול. ויודה אברהם לה׳ על חסדו ואמתו, ובהיותו בן תשעים ותשע שנה מל את ערלת בשרו, וימול גם את ישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה גם כל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמולו אתו." ], [ "מהפכת סדום.
בעת ההיא התגאו אנשי סדום בעשרם ורכושם*)יחזקאל ט״ז, מ״ט. ויהיו רעים וחטאים לאלהים ואדם, וישכחו כי כל טוּבם בא אליהם מאת ה׳. את ידי האורחים העניים הבאים אליהם מארצות אחרות, לא החזיקו ולא נתנו להם חנינה, ואת האנשים אשר באו לגור בתוכם, עשו אשר לא כדת. על כן חרה בהם אף ה׳ ויחרוץ עליהם כליון עולם: להרוס את סדום ובנותיה ולהשחית גם את ארצם עד כי לא תצמיח עשב ולא תשא כל פרי.", "ובטרם עֲשות האלהים את משפטו החרוץ על החטאים בנפשותם ההם, נראה אל אברהם מראות אלהים בשבתו פתח האהל באלני ממרא כחם היום, וישא אברהם את עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, והם היו מלאכי אלהים מתחפשים מדמות אנשים. ואברהם לא ידע עוד כי מלאכים הם, ובראותו אותם קם מפניהם ויברכם ויחל את פניהם לאכל לחם, ויעתרו לו וישבו תחת העץ, והוא מִהַר ויכרה להם כרה גדולה: עֻגות קמח סלת, חמאה וחלב ובן בקר רך וטוב צלי אש, ויתן לפניהם ויתראו כאוכלים וסעדים לבם, וישאלו איה שרה אשתו, ויאמר הנה היא באהל, ויאמרו לו כי שוב ישובו אליו לתקופת השנה והנה בן לשרה אשתו. ותצחק שרה בקרבה לאמר: האחרי בלותי תהיה לי עדנה? הלא בת תשעים שנה אנכי, ואברהם גם הוא זקן בן מאה שנה; אז הסירו המלאכים את דמות בני אדם מעליהם הופיעו כמלאכי ה׳ לעיני אברהם, ויודיעו לו כי אחד מהם שלח במַלְאֲכות ה׳ לבשר לשרה כי תלד בן, ושנים מהם שֻׁלחו להפוך את סדום—. ", "ויתעצב אברהם מאד על אנשי סדום שכניו, ויעמוד ויתפלל אל ה׳ לבל ימית צדיק עם רשע, ויענהו ה׳ כי לא נמצאו צדיקים בכל אנשי סדום, וְלוּ היו ביניהם רק עשרה צדיקים כי אז נשא גם להרשעים בעבורם ולא עשה בהם חרון אפו. אז חדל אברהם מהתפלל עוד בעדם, והמלאכים באו סדומה בערב, ולוט אשר למד את מעשה אברהם להכניס אורחים ולנהלם בלהם ובכל המחסורים אשר יחסרו להם, קם לקראתם (כי נדמו לו באנשים) וישתחו אפים ארצה ויפצר בם מאד לָסוּר אל ביתו וללון שם, ויסורו אליו ויבואו אל ביתו. ואנשי העיר אנשי סדום בראותם כי בחורי חֶמד יפי תאר ויפי מראה באו ביתה לוט, נסבו על הבית ויאיצו בלוט להוציא אליהם את הבחורים היפים ההם לעשות להם תועבה. ויתחנן אליהם לוט לבל יעשו קלון כזה להאורחים אשר באו לחסות בצל קורתו, גם אמר להם להוציא אליהם את שתי בנותיו הבתולות לעשות להן כטוב בעיניהם אם לא יוכלו לעצור ביצר לבבם. אך הם לא אבו ולא שמעו לו ויפחידוהו כי ירעו לו יותר עוד מלאנשים ההם, ויגשו לשבור את הדלת. ", "אז חרה בם אף האלהים ויך אותם בסנורים עד כי נלאו למצוא הפתח, ויגזר אמר להשחית את סדום וכל יושביה. ולוט אשר הזהירו ה׳ למהר ולעזוב את סדום, כי משחית הוא אותה מפני רעת יושביה, יצא מן העיר הוא ואשתו ושתי בנותיו הבתולות, כי החתנים (ברייטיגאמע) אשר בנותיו ארוסות להם, צחקו לדבריו וילעגו לו באמרו אליהם כי יהפוך ה׳ את סדום ולא יצאו אתו מן העיר*)הנה יוזיפוס יפרש את הכתוב ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו (בראשית י״ט, י״ד) לפי פשוטו כי לא היו ללוט רק שתי בנות אשר היו ארוסות לשני אנשים מאנשי סדום, כי חתן יקרא גם טרם הנשואין בעודנו ארוס, וכן תרגם אונקלוס סתם כלשון המקרא ״נסבי״, בלשון בינוני, (וכן תרגם הרמבמ״ן) בל״א דיא זיינע טאכטער נעהמען זאללטען. אמנם רש״י פי׳ ע״פ המ״ר כי חתניו הם בעלי שני בנותיו שהיו נשואות כבר, ולוקחי בנותיו הן שאותן שבבית ארוסות להם, ולדבריו תחסר וי״ו העטוף, כאלו כתוב חתניו ולוקחי בנותיו. (באור הרש״ד, וע״ש יתר דבריו).. ויהי כצאת לוט מן העיר המטיר ה׳ אש וגפרית על סדום ועל עמורה, ויהפוך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה. ואשת לוט הביטה מאחריה למרות פי ה' ותהי נציב מלח, ואנכי ראיתי עוד בעיני את נציב מלח ההוא הנצב שם עד היום הזה*)ע׳ ברכות (נד.) ומשם נראה כי גם בימי חז״ל נצב עוד נציב מלח ההוא.. אך לוט ובנותיו נמלטו לעיר צוער אשר נשארה מכל ערי הככר ולא נגעה בה יד האש, והיא נקראת צוער על כי היא עיר מצער, ושם ישב לוט ימים רבים ויחי חיי צער ולחץ.", "ובנות לוט האמינו כי נכחד כל היקום תחת השמש ואיש אין בארץ לבוא עליהן כדרך כל הארץ, ובאותן להחיות זרע אדם ולבנות את התבל כמקדם, השקו את אביהן יין ותשכבנה אתו, ותהרין לו ותלדנה שני בנים, הבכירה קראה את שם בנה מואב, כי מאביה הוא, הוא אבי עם מואב, עם גדול ורב עד היום הזה, והצעירה קראה את שם בנה בן־עמי, הוא אבי בני־עמון עד היום. ושני העמים ההם יושבים בחול־סוריא (חאליזיריען)." ], [ "ישמעאל ובניו הערביאים
ואברהם נסע משם ארצה הנגב ויגר בגרר בארץ פלשתים, ויאמר על שרה אשתו כי אחותו היא כאשר עשה כן ברדתו מצרימה, כי ירא מפני אבימלך מלך גרר פן יהרגהו על דבר אשתו. ואבימלך חָמַד את יְפִי שרה בלבבו וישלח וַיִקָחֶהָ אליו. אך ה׳ מְנָעוֹ מִקְרוֹב אליה, כי הוכיחו במכאוב אנוש מאד וכל הרופאים אמרו לו נואש. ואז בא אליו אלהים בחלום הלילה ויאמר לו הנך מֵת על האשה אשר לקחת, כי היא בעֻלת בעל. ויהי בבקר וישלח אבימלך ויקרא לאוהביו ומיודעיו ויספר להם את חלומו, והם יעצוהו גם האיצו בו למהר ולהיטיב את רעתו, ועל פיהם קרא לאברהם וידבר על לבו לבל ידאג עוד לאשתו, כי אלהים מגן בעדה ולא אנה אליה כל רע. אחרי כן הצטדק לפני אברהם ויאמר עד ה׳ גם שרה יודעת זאת כי לו ידעתי מראש כי היא בעלת בעל, אז לא עלה על לבי לשאת עיני אליה, אך בהאמיני כי אחותך היא, עשיתי זאת בתם לבבי ובנקיון כפי, ועתה הנה אשתך קח ולך. גם חִלה את פניו לסלוח לו ולהתפלל בעדו אל ה׳, ואם יאבה לשבת בארצו, טוב הארץ יאכֵל, ואם יאבה לנסוע לארץ אחרת, ישלח אתו אנשים לשלחו בדרך, גם ימלא כל המחסורים אשר יחסרו לו, גם אברהם הצטדק לפני אבימלך על אשר אמר על שרה אשתו אחותו היא, כי ירא פן יהרג על דבר אשתו, וגם אמנה אחותו היא בת אחיו*)בתורה כתוב אחותי בת אבי היא (בראשית כ, י״ב) כי בני בנים הרי הם כבנים, והיא היתה בת הרן בן תרח. וכן קרא אברהם ללוט אח: כי אנשים אחים אנחנו (בראשית י״ג ח׳), ולפי דעת יוזיפוס תקרא גם בת האח בשם אחות—.. ועל אדות מחלת המלך הצטדק כי הוא לא הביאה עליו רק ה׳*)ובתורה כתוב כי התפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגו׳ (בראשית ב׳ י״ז-י״ח).. ואם יש את לבב המלך להיטיב עמו, ישב בארצו במקום אשר יבחר, ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות, ויתן לאברהם, וישב לו את שרה אשתו, ויאמר לו הנה ארצי לפניך, בטוב בעיניך שב. גם כרתו ברית יחדו לשבת שבת רֵעִים וידידים נאמנים. הברית ההיא כרתו על הבאר הנקראת באר שבע, כי שם נשבעו שניהם ברית אהבה ורעות, והבאר ההיא תקרא בשם באר שבע עד היום הזה*)ע׳ בבאור טעם השם באר שבע (שם כ״א, ל״א)..", "אחרי ימים מעטים ילדה שרה לאברהם בן לזקניו למועד אשר דבר אותו אלהים, ויקרא אברהם את שמו יצחק, על דבר הצחוק אשר צחקה שרה בְּבַשֵׂר לה האלהים כי תלד בן. ואברהם היה בן מאת שנה בהולד לו יצחק בנו, וימל אותו בן שמונת ימים, ועל כן ימֹלו כל זרע אברהם את בניהם לשמונת ימים, והוא חק עולם לדורותם, והערביאים יִמֹלו את בניהם לשלש עשרה שנה, כי ישמעאל אביהם נִמֹל גם הוא בהיותו שלש עשרה שנה.", "והנה בתחלה אהבה שרה את ישמעאל בן הגר שפחתה ותחשבהו כבנה, אך כאשר ילדה את יצחק, מאנה כי יגדל ישמעאל עם בנה יחד, מדאגה בדבר פן ימרה ישמעאל את חיי יצחק אחרי מות אברהם אם יירש פי שנים בהיותו הבכור, ותאמר לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא אבה כי יירש בן האמה עם בני עם יצחק, וירע הדבר מאד בעיני אברהם וימאן לגרש ילד קטן ואשה עניה מביתו על לא חמס עשו, אך באמור אליו ה׳ אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, אז השכים בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר, ואת הילד אשר אין בו כח ללכת בדרך רחוקה שם על שכמה, וישלחה ללכת באשר תתהלך. ותלך ותתע במדבר עד תם הלחם מצלחתה, ותצר לה מאד, ובכלות גם המים מן החמת ולשון בנה בצמא נָשָׁתָּה וכל עוד נפשו בו, השליכה אותו תחת אחד עצי הברושים (טאננענבוים*בתורה כתוב תחת אחד השיחים (בראשית כ״א, ט״ז).), ותלך ותשב מרחוק לבל תראה במות הילד, ותשא את קולה ותבך, אז נראה אליה מלאך אלהים וַיַרְאֶהָ באר מים בקרבת המקום ההוא, ויצו אותה לשאת את בנה ולהחזיק בו, כי בשלומו וטובו גם לה שלום ורב טוב, הדברים האלה החיו את רוחה, ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את בנה, גם רעים טובי לב מצאה במדבר ההוא, והם נהלו אותה ואת הילד בלחם. ", "ויגדל ישמעאל ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים, ארץ מולדתה, והאשה ההיא ילדה לו שנים עשר בנים. ואלה שמותם. נביות וקדר ואדבאל ומבשם ומשמע ודומה ומשא, חדד ותימא, יטור נפיש וקדמה. וישכנו בכל הארץ אשר מנהר פרת עד ים האדום הנקראת בשם ארץ נביות (נאבאטענערלאנד*בתורה כתוב: וישכנו מחוילה וגו׳ (שם כ״ה, י״ח).). ולכבוד אנשי שם וגבורי חיל ההם, גם לכבוד אברהם אביהם, נקראו בשמותם שבטי הערביאים עד היום הזה*)בתורה כתוב: אלה בני ישמעאל ואלה שמותם בחצריהם ובטירותם, שנים עשר נשיאים לאמתם (שם ט״ז).." ], [ "עקדת יצחק.
אברהם אהב את יצחק בנו אהבה בלי־מצרים, כי בן זקונים הוא לו גם בן משביל דורש אלהים ומכבדו בכל לבב ושומע בקול אביו לכל אשר יצוהו, ויתחשב אברהם למאשר בארץ בדעתו כי בן יקיר כזה יירשהו וימלא מקומו אחריו. והאלהים נסה את אברהם וירא אליו ויספור וימנה לו את כל החסדים אשר עשה עמו מעודו, ואשר מגן צריו בידו, ויתן לו בן חכם לעת זקנתו, ובגלל כל חסדיו הנאמנים ההם הוא דורש ממנו להעלות לו את יצחק בנו לעולה, ויצוהו ללכת אל ארץ המוריה ולבנות שם מזבח על אחד ההרים ולהקריב עליו את בנו קרבן עולה לה׳, ואז ידע כי ירא אלהים הוא באמת ונותן יתר שאת לחפץ ה׳ על חיי בנו יחידו מחמל נפשו. ", "וישמע אברהם בקול ה׳, ובכל נפשו עתד את יצחק לעולה כליל לה׳, ויחשוב למשפט כי חטא משפט מות הוא למרות את פי ה׳ אשר הוא מקור החיים ובטובו הוא מחיה כל החיים. אך לשרה אשתו לא הגיד זאת, גם לא גלה את אזן אחד מעבדיו את אשר בלבבו לעשות, לבל יתיצב לו איש לשטן בדרך. וישכם בבקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים, וישם על החמור את עצי העולה ואת יתר הדברים הדרושים לחפץ הזה. ביום השלישי נשא אברהם את עיניו. וירא את הר המוריה מרחוק, ויאמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. ויקח אברהם את עצי העולה מעל החמור וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו. ויצחק היה אז בן עשרים וחמש שנים, ואחרי אשר נבנה המזבח, שאל את פי אברהם איה השה לעולה? ויענהו כי אלהים יראה לו השה לעולה, כי בידו לתת לכל איש ואיש את אשר יחסר לו, גם לשוב ולקחת את אשר נתן לו אם יתאמר כי כחו ועצם ידו עשה לו חיל—.", "אחרי ערוך אברהם את העצים על המזבח, פנה אל יצחק בנו ויאמר: הה בני! אלפי פעמים שאלתיך מאת ה׳, ובשמעו את שאלתי ויתן לי בן יקיר כמוך, לא חָשכתי מכל עמל ותלאה נפשי לשמור עליך, טפחתיך ורביתיך, וכל ישעי וכל חפצי היו רק לראותך בתור אדם המעלה ולהוריש לך את כל אשר לי. אולם יען כי ברצון ה׳ הייתי אב לבן נחמד כמוך, עלי החובה לעשות גם את רצונו, ועתה ירצה ה׳ כי אשיב לו את הבן אשר נתן לי, על כן חזק ואמץ להעלות על המזבח לעולה כליל לה'. ואני בכל חפץ לבבי הנני נותן אותך לה׳, יען כי חפץ הוא בזה חלף כל הטובות והחסדים אשר עשה עמדי מעודי ועד היום הזה. הה בני! בבואך אל התבל על פי ה׳, כן הפרד עתה ממנה על פי ה׳; הפרד נא איפוא בני מחיי התבל לא ככל בני האדם, רק כקרבן עולה תמימה מיד אביך אל תחת יד האלהים. ואני הנני מאמין כי לכבוד ולתפארת הוא לך, כי נכבדת מאד בעיני ה׳ לבל תמות כמות כל האדם על ידי מחלה ומכאובים, על ידי מלחמה או כל אסון וכל פגע רע, רק בתור קרבן ועולה כליל לה׳, וה׳ אשר בידו נפש כל חי, יקבל באהבה וברצון את נפשך בעלות הלהב מעל המזבח ותפלה זַכָּה מלבב אביך. ואז בני יחידי! אז היה נא עלי למלאך מליץ ותחלה את פני ה׳ כי יכלכל את שיבתי תחת בני אשר הפקדתיו בידו—.״ ", "ככל הדברים האלה דבר אברהם על לב יצחק בנו, ויצחק הצדיק והתמים כאביהו, שמע את דבריו בשמחת לבב, ויען ויאמר: לוּ הפרתי את עצת ה׳ ועצת אבי, כי אז לא היה לי כל צדקה לראות אור החיים בתבל, ואם רק אתה אבי לבדך חפצת להעלות אותי לעולה, גם אז לא מריתי את פיך, ומה גם עתה אשר גם ה׳ חפץ בזה—.״ ובשמחה ובטוב לב נגש יצחק אל המזבח, ויעקד אותו אברהם וישם אותו על המובח ממעל לעצים, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו — אך קול ה׳ קרא בַכֹח: אברהם! אברהם! אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה! כי קרבן אדם תועבת נפשי הוא, ורק לנסותך באתי הפעם, ועתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, ועל כן ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו, ושֵׁם אברהם יגדל עד אפסי ארץ וזִכרו לברכה עד העולם.\" אחרי הדברים האלה הראה ה׳ אַיִל אחד לאברהם אשר לא ראהו עד כה, ויקח אברהם את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ואברהם ויצחק אשר התבשרו רוב שלום ורב טוב מאת ה׳, התרפקו ויחבקו זה את זה בשמחות וגיל, וישובו לביתם, ויחיו חיים מאשרים, וכל אשר עשו הצליח ה׳ בידיהם." ], [ "מות שרה וקבורתה.
אחרי ימים מעטים מתה שרה בת מאה ועשרים ושבע שנים, ותקבר בחברון. ואף כי הכנענים חפצו לתת לאברהם אחזת קבר בתוכם בלי מחיר ובלי כסף, לא חפץ אברהם בזה, רק קנה מאת אפרים (עפרון) אחד מתושבי חברון שדה קבורה בחמשים שקל כסף*)בתורה כתוב: ארבע מאות שקל כסף (בראשית כ״ג, ט״ו), ואולי ידע המחבר כי השקלים בימי אברהם היו קטנים מהשקלים אשר היו בימיו עד כי עלו ד׳ מאות לחמשים. —, והשדה ההוא (והמערה אשר בו) קם לאברהם לאחזת־קבר." ], [ "אברהם לקח את קטורה לאשה. ובני קטורה.
אחרי מות שרה לקח לו אברהם אשה ושמה קטורה ותלד לו ששה בנים גבורים וכבירי שכל, ושמותיהם: זמרן, יקשן, מדן, מדין, ישבק ושוח. ושוח*)בתורה כתוב יקשן (בראשית כ״ה, ג׳), והמעתיק שגה בזה וכתב שוח תחת יקשן. הוליד את שבא ואת דדן. ובני דדן אשורים ולטושים ולאומים. ומדין הוליד את עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה. ואברהם כונן להם מוצאות (קאלאניען) בארץ הטראגלאדיטיס ובחבל ארץ ערב המאשרה עד ים האדום. רבים אומרים כי עפר נסע בחיל כבד לארץ ליביען וילכדה, ובניו נושבו בה ויקראו לה אפריקא על שם עפר אביהם. ועד נאמן על זה הוא הסופר אלכסנדר פאליהיסטאר אשר יכתוב כדברים האלה: קלעאדעמוס החוזה הנקרא גם בשם מלכות, אשר כתב בספר את דברי ימי היהודים כמשה מחוקקם, יספר כי אברהם הוליד מקטורה בנים רבים, ואחרי אשר קרא שלשה מהם בשמות עפרה (עיפה) אשור ואופיר (עפר), הוסיף לספר כי האשורים נקראו על שם אשור, ועל שם עפרה ואופיר נקראו עיר עפרה וארץ אפריקא. גם יספר עוד כי בני קטורה ההם באו לעזור להערקולעס בהצותו את ליביען ואנטאאוס, והערקולעס לקח את בת עפרה לו לאשה ותלד לו את דיאדארוס, ומבני דיאדארוס היה זאפאנעס אשר על שמו נקרא שבט הזאפאקים בפי העמים הברברים." ], [ "יצחק לקח את רבקה.
בהיות יצחק כבן ארבעים שנה, אמר אברהם לקחת לו את רבקה בת נחור אחיו*)היא נכדת נחור בת בתואל, אך בת הבן נקראת גם כן בשם בת. לאשה, וישלח את עבדו זקן ביתו ארצה ארם נהרים לקחת משם את רבקה ליצחק, אך בראשונה השביע אותו לקים את דבריו ולעשות כאשר צֻוָה. והשבועה בימים ההם היתה באופן הזה: המשביע והמשבע שמו את ידיהם איש תחת ירך אחיו ויעידו את ה׳ לעד נאמן ביניהם לבל יסור המשבע מדברי המשביע על ימין או על שמאל*)בתורה כתוב כי רק הנשבע שם ידו תחת ירך המשביע.. ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וכל טוב אדוניו בידו ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור. ימים רבים הלך העבד עד הגיעו למחוז חפצו, כי בארץ ארם נהרים חתחתים בדרך ויכבד מאד על הולכי ארחות, בחרף בגלל הטיט והרפש, ובקיץ בגלל חֹסר המים גם בגלל השודדים הרבים הרובצים על הדרכים ואורבים לכל הֵלֶך, והאיש אשר איננו אמיץ לב וגדל כח, לא ימלט מידם אם לא ישים עיניו על כל מדרך כף רגלו.", "בהיות העבד קרוב לעיר חרן, הבריך את הגמלים אל באר המים לעת ערב לעת צאת השואבות, ויתפלל אל ה׳ כי יקרה לפניו את הנערה אשר הוכיח ליצחק בן אדוניו על פי האות הזה: כי תשקהו מים מכדה אחרי אשר יתר הנערות תמנענה ממנו הדבר הזה. ויקרב אל הבאר וישאל מאת הנערות להשקותו מים, ואחרי אשר לא אבו הנערות למלאות את שאלתו, באמרן אליו כי כבד להן מאד לשאוב המים מהבאר גם בעד נפשות אנשי ביתן, שמע כי אחת מהנה גערה בהן על אשר תמנענה מעט מים מאיש אורח, ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו*)את דבר הגמלים אשר השקתה רבקה, לא זכר יוזיפוס—.. ויודה לה העבד על טובה ועל חסדה, ואחרי כן שאל אותה מי הם אבותיה, ויברך אותם כי יַקְרֶה ה׳ לפני בתם בעל נעורים כטוב וכישר בעיניה, ויראו בנים ובני בנים לבת יקרה כזאת. ותען הנערה ותאמר: שמי רבקה, ושם אבי בתואל אשר כבר מת ולבן אחי מנהל את ביתו ומכלכל את אמי ואותי. וישמח העבד בשמעו את דבריה, ויאמן כי הצליח ה׳ את דרכו. ויקח רביד זהב*)בתורה כתוב ויקח האיש נזם זהב וגו׳ (בראשית כ״ד, כ״ב). ועוד עדי עדיים ויתן להנערה ויבקש אותה לקחת אותם חלף טובת לבבה להשקותו מים גם לאות כי מכבד הוא אותה, כי לה אשר עלתה עלי רבות בנות ביקרת רוחה נאוו העדיים ההם. גם שאל את פיה אם יש בבית אביה מקום ללון, כי רד היום ולא יוכל ללכת הלאה, ואף גם זאת כי בידו עדיי נשים יקרי הערך ולא יאבה לסור רק אל בית אנשים ישרים אשר לא יגעו בכל אשר לרעיהם, והיא (רבקה) לעדה בעיניו כי גם אמה וגם אחיה ישרי לב המה כמוה. גם לא יהיה עליהם למשא, כי שלם ישלם במיטב כספו בעד המלון ומפתו אשר הביא אתו יאכל. ותשמח הנערה בשמעה כי מכבד הוא את אמה ואחיה, ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב עמנו וגם מקום ללון, ולא נקח מידך מאומה בעד כל אלה, ובכל זאת ארוצה נא ואגיד לבית אמי כדברים האלה, ואחרי כן אנהגך אביאך אל בית אמי.", "אחרי הדברים האלה הביאה אותו רבקה הביתה, ועבדי לבן פתחו את הגמלים וינהלום במספוא, ולבן קרא את העבד לאכול אתו לחם. אחרי אכלם*)בתורה כתוב ויאמר לא אוכל עד אם דברתי דברי (שם ל״ג). ערך העבד דבריו אל לבן ואל אם רבקה ויאמר: עבד אברהם אנכי — ואברהם בן תרח הלא הוא שארכם הקרוב אליכם, כי נחור אבי אבי בניך, אשה אהובה: היה אחי אברהם בני אב אחד ואם אחת -ואברהם שלח אותי אליכם לקחת את הנערה הזאת ליצחק בנו לאשה, ויצחק הוא בנו יחידו אשר יירש את כל הון ביתו הרב והעצום. ואף כי אין מעצור לו לבחור מבנות ארצו אשה לבנו, אשר לה עֹשֶר ונכסים וכל טוב הארץ, אך הוא לא יחפוץ לתת את בנו לאחת מבנות הארץ ההיא כי אם מבית אביו וממשפחתו. ואתם אל תמנעו את חפץ אדוני, כי מה׳ יצא הדבר, והוא נתן לי אות ומופת על זה, כי זולת אשר נחני בדרך וישמרני מכל ארב ומכל מכשול, הראני עוד אות נאמן כי חפץ אדוני הצליח בידו: כי כבואי היום אל העין התפללתי אליו כי יקרה לפני מכל בנות העיר את הנערה אשר הוכיח לבן אדוני, והוא הקרה אותה לפני—. ועתה הלא תעשו את אשר יחפוץ ה׳ ותתנו על ידי את הנערה הזאת אשר למענה חרד אדוני את כל החרדה הגדולה הזאת.\" ותען אם הנערה ולבן אחיה*)בתורה כתוב ויען לבן ובתואל (בראשית כ״ד, נ׳) אם כן היה עוד בתואל בחיים חיתו, ולפי דברי יוזיפוס אמרה רבקה כי הוא מת כבר, ורק על פסוק ויאמר אחיה ואמה (שם נ״ה) פרש״י (ע״פ חז״ל) ובתואל היכן היה? רוצה היה לעכב ובא מלאך והמיתו, וגם לפ״ז מת רק אז ולא קודם לזה—.: מה׳ יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב, הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה׳*)האותות אשר הראה ה׳ להעבד הרי הם כדבר ה׳—.. ויקח יצחק את רבקה, ויהי אדון לכל בית אביו, כי הבנים אשר ילדה קטורה לאברהם, לא ירשו מאומה בבית אביהם, יען כי כבר נסעו הלכו לארצות אחרות וישבו בהן כל הימים **)ולבני הפלגשים וגו׳ נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם (בראשית כ״ה, ו׳).." ], [ "מות אברהם וקבורתו.
אחרי ימים מעטים גוע וימת אברהם בשיבה טובה בהיותו מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. הוא היה איש צדיק תמים מאין כמוהו, וה׳ אהבו ויברכהו בכל. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו בחברון אל מערת המכפלה אל שדה עפרון החתי אשר על פני ממרא, על יד שרה אשתו." ], [ "תולדות יעקב ועשו בני יצחק.
אחרי מות אברהם, פקד ה׳ את רבקה אשת יצחק ותהר, ויתרוצצו הבנים בקרבה, וַתֵּלַהּ לשאת את עצבונה ואת הֵרונה, ויתעצב יצחק אל לבו אדות אשתו, וילך לדרוש את ה׳*)בתורה כתוב כי לא יצחק רק רבקה הלכה לדרוש את ה׳, ולה אמר ה׳ שני גוים בבטנך וגו׳ (בראשית כ״ה, כ״ב-כ״ג). ויאמר ה׳ לו, שני בנים בבטן רבקה ומהם יצאו שני גוים אשר יקראו על שמם, והבן אשר לפי ראות עינים הוא הקטן, יגדל מהבן הגדול. וימלאו ימי רבקה ללדת והנה תומים בבטנה כדבר ה׳, ויצא הראשון אדמוני כלו, ומכף רגלו ועד ראשו מכֻסה בשער כאדרת שער, ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב אחיו הבכור. ויגדלו הנערים ויאהב יצחק את הבכור הנקרא בשם עשו או שעיר על כי היה איש שעיר, ורבקה אוהבת את הבן הצעיר הנקרא בשם יעקב על אשר אחז בעקב אחיו בהולדו.", "ויהי רעב בארץ, ויחפוץ יצחק לרדת מצרימה לגור שם בימי רעבון, אך ה׳ נראה אליו ויאמר אל תרד מצרימה, גור בעיר גרר בארץ פלשתים ואהיה עמך ואברכך. ובבואו גררה קדם אבימלך מלך גרר את פניו באהבה ובכבוד, ויזכור לו את אהבתו לאברהם אביו, ויעש עמו אך טוב וחסד. אפס כי ברבות הימים הפך לבו לשנוא אותו בקנאתו אשר קנא בו בראותו כי ינוב חילו וכל אשר יעשה יצליח; והקנאה העזה ההיא הסבה כי לאחרונה גרש אותו מארצו*)יוזיפוס יחריש ולא יספר מאומה על אודות רבקה אשר אמר יצחק עליה כי אחותי היא (בראשית כ״ו, ז׳-י״א).. וילך משם יצחק ויחן במקום הנקרא בשם נחל, לא רחוק מעיר גרר*)נחל גרר (שם י״ז).. ויהי כי החל לחפור שם באר, ויתנפלו עליו רֹעי אבימלך להלחם בו ולא נתנו אותו לבצע את מעשה הבאר; אך הוא לא אבה להתיצב לפניהם בחזקת היד, ויאמינו הרֹעים כי ידם רמה. ויעתק יצחק משם ויחפור באר אחרת, אך רֹעים אחרים נקבצו ובאו ויריבו גם עליה, ויעזוב גם את המקום ההוא, כי לא אבה להיות איש ריב ואיש מדון, ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עוד עליה, ויקרא שמה רחֹבות, ויאמר כי עתה הרחיב ה׳ לנו. ואת הבארות אשר חפר תחלה קרא לאחת מהן עֵשֶׂק, כי התעשקו עמו עליה, ואת השנית בשם שטנה, כי רֹעי אבימלך נצבו לשטן לו על אדותיה.", "ויצחק הלך הלוך וגדול, ויהי איש מצליח מאד, ויירא אבימלך פן יפקוד עליו יצחק את הרעה אשר עשה לו חנם, ויקח ממנו נקם בהיות לאל ידו לעשות זאת, וילך אליו מגרר עם פיכל שר צבאו לכרות עמו ברית שלום ולחדש את אהבתם כקדם. ויצחק הצדיק והטוב לכל, סלח לו על הרעה אשר עשה לו, ויזכור לו אהבתו הראשונה, וימלא את כל משאלות לבו, וילך אבימלך מאתו בשלום.", "ועשו אהוב יצחק אביו, לקח אשה בהיותו בן ארבעים שנה ושמה עדה בת אֵילֹן, ואת אהליבמה בת צבעון*)בתורה כתוב ויקח (עשו) אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החתי (בראשית כ״ו, ל״ד). אמנם להלן (שם ל״ו, ב׳, ג׳) כתוב: עשו לקח את נשיו מבנות כנען את עדה בת אילון החתי ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי וע״ש בבאור, כי אין פה המקום להאריך., בנות שני כנענים עשירים ובעלי נכסים רבים, ואת פי אביו לא שאל, כי לוּ שאל את פיהו, כי אז לא נתנו לקחת מבנות ארץ כנען, כי לא אבה להתחתן את הכנענים. אך בכל זאת לא עצב את רוח בנו ולא צוהו לגרש את נשיו—.", "ויהי כי זקן יצחק ותכהיןָ עיניו מראות, ויקרא את עשו בנו הגדול ויתאונן באזניו כי ימי הזקנה ועורון עיניו לא יתנוהו לעבוד את ה׳ כבימי קדם, גם צוהו לצאת השדה ולצוד לו ציד ולעשות לו מטעמים כאשר אהב, ואחרי אכלו מצידו יתפלל אל ה׳ בעדו כי יסתירהו בסתר כנפיו וישמרהו כל ימי חייו על הארץ, ויען כי איננו יודע את יום מותו, נכספה נפשו להתפלל בעדו אל ה׳ ולברכהו בטרם ימות. ", "וילך עשו השדה לצוד ציד להביא, ורבקה אשר ידעה כי ברכת הצדיק יאתה יותר ליעקב מאשר לעשו, צותה אותו, (מבלי אשר ידע זאת יצחק) לקחת שני גדיי עזים ולעשות אותם מטעמים לאביו כאשר אהב, ויעש יעקב כאשר צִוַתּוֹ אמו. ויהי כאשר הוכן האכל, ויקח יעקב את עֹרות גדיי העזים וילבשם על ידיו ועל חלקת צואריו*)בתורה כתוב ותקח רבקה וגו׳ ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו (בראשית כ״ז, ט״ו-ט״ז)., (כי זולת היות יעקב איש חלק, נדמה מאד בקומתו ובדי עורו לעשו אחיו בהיותם תאמים), ואז הביא את המטעמים אל יצחק אביו, אך לבו היה חרד פן יודע לאביו עָרְמָתו ויקצוף עליו ויבא עליו קללה תחת ברכה. אולם יצחק אף כי הכיר כי הקול קול יעקב, קרא אותו לגשת אליו וימשש אותו והנה ידיו שעירות כידי עשו, ויאמר: הקול קול יעקב, אך הידים ידי עשו, ומבלי חקור עוד יותר, התפלל אל ה׳ אחרי אכלו את המטעמים, ויאמר: ״ה׳ אלהים אשר מלכותך מלכות כל העולמים ואשר עשית את השמים ואת הארץ וכל צבאם, אתה הבטחת לאברהם אבי להיטיב עמו ועם בניו אחריו, ובידך מלאת את הבטחתך, כי ברכת אותו בכל, וגם אותי הבטחת להיטיב לזרעי אחרי ולברכם ביתר שאת עוד. אנא ה׳! עשה נא עתה כאשר הבטחתני, ואל תבישני מִשִׂברי לעת זקנתי ככלות כחי כי אם לא תסעדני עתה, ונחשבתי כיורדי בור. אנא ה׳! הושיעה נא לבני זה, בן עבדך, הפלה נא חסדך לו, שמרהו מכל רע, ברכהו נא בחיים מאֻשרים כידך המלאה, יחתו יריביו וינוסו משנאיו מפניו, אך מברכיו יברכו, וחפצי שלומו ישליו ויתענגו על רוב שלום*)נפלאת זאת בעיני כי תחת ברכת יצחק הנפלאה והנשגבה (בראשית כ״ח, ל׳) שם יוזיפוס בפי יצחק תפלה נופלת מאד בערכה מהברכה ההיא ואין זכר לה בתורה—..", "כה התפלל יצחק אל ה׳ בהאמינו כי הוא מתפלל בעד עשו בנו. אך כמעט אשר כלה את תפלתו, שב עשו הביתה מצידו, אז ידע יצחק כי ערם הערים יעקב, אך ישב במנוחה*)בתורה כתוב כי יצחק חרד חרדה גדולה עד מאד (שם ל״ג).. אולם עשו חִלה את פניו כי יברך גם אותו כאשר ברך את אחיו. וימאן יצחק לברכו באמרו כל ברכותי נתתי ליעקב, ולכה איפוא מה אעשה בני? ויתאונן עשו על מרמת יעקב ויצעק צעקה גדולה ומרה, וישא את קולו ויבך, ויאץ באביהו לברך גם אותו. אז נעתר יצחק אליו, ויאמר: ״על חרבך תחיה, והיית גבור ציד ואיש מלחמה ותעש לך שֵׁם בארץ, גם בניך אחריך יהיו גבורי כח ואנשי חיל ושמם יודע בגוים, אך בכל זאת תעבוד את אחיך.\" ", "ויירא יעקב פן יהרגהו אחיו על אשר לקח את ברכתו, גם רבקה יראה מאד פן יקום עליו עשו ויהרגהו, ותקרא ליעקב ותיעצהו לברוח אל לבן אחיה חרנה, ותדבר גם על לב יצחק לשלח את יעקב שמה לבעבור יקח לו שם אשה מבנות לבן. כי עשו הוסיף עוד לקחת אשה על נשיו למֹרת רוח יצחק, שם האשה ההיא בשמת בת ישמעאל*)בתורה כתוב מחלת בת ישמעאל (שם כ״ח, ט׳).. כי יצחק לא אבה להתחתן את הכנענים, ויחר לו על אשר לקח עשו את בשמת לו לאשה ויאהבה מאד*)בשמת היתה בת ישמעאל ולא מבנות הכנענים, ועשו לקח אותה רק בגלל אשר רעות בנות כנען בעיני יצחק (שם)—.." ], [ "יעקב ברח חרנה. ויקח שם אשה ויולד שנים עשר בנים, ואחרי כן שב ארצה כנען.
ויצא יעקב מבאר שבע על פי עצת רבקה אמו, וילך לארץ ארם נהרים, לקחת שם את בת לבן לו לאשה, אחרי אשר גם יצחק התרצה לדבר הזה. ובלכתו דרך ארץ כנען, לא אבה לסור אל אחד מבתי הכנענים, וילן תחת כפת הרקיע, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, ויחלום חלום נפלא מאד: והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים יורדים בו*)עולים ויורדים בו (בראשית י״ב)., ועל ראש הסלם נצב ה׳, ויקרא לו בשמו ויאמר אליו: ", "אל תירא יעקב ואל תחת, כי אנכי אהיה עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, למען יצחק אביך היקר, גם למען אברהם אבי אביך אשר היה צדיק בכל דרכיו. תחזקנה איפוא ידיך, כי אנכי מגן לך וברכתיך בכל טוב הארץ והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי גם את אברהם הבאתי מארם נהרים הנה אחרי אשר גרשוהו קרוביו וגואליו מארצם, וברכתיהו והגדלתי את שמו, וגם את אביך ברכתי, גדלתי ורוממתי ונתתי לו עז ועצמה, ולמען אבותיך אברך גם אותך והיית איש מצליח כמוהם. לך לך איפוא בשמחה לדרכך, וקוה אלי תמיד. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, וירשו את הארץ הזאת, לך לדרכך בשלום ואל תירא מכל עמל ותלאה, ואנכי אהיה עמך בכל מקום ובכל עת ובכל שעה.\"", "ככל החזיון הזה חָזה יעקב במקום ההוא, וייקץ משנתו וישמח במאד מאד ויגל ברעדה על החזיון ההוא ועל הדברים ההם אשר דבר אליו ה׳, ויצק שמן על האבנים אשר עליהם נגלה אליו ה׳*)בתורה כתוב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה (בראשית כ״ח, י״ח)., גם נָדַר נֶדֶר לאמר אם אשוב בשלום אל בית אבי אקריב בזה קרבן לה׳, וכל אשר יתן לי ה׳ עשר אעשרנו לו. ויקרא שם המקום ההוא בית אל, באמרו אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים.", "אחרי כן נשא יעקב את רגליו וילך ארצה ארם נהרים מחוז חפצו, ויבוא עד עיר חרן, וירא והנה באר בשדה ורֹעים עם עדריהם, נערים ונערות, יושבים על יד הבאר. ויגש יעקב אל הרעים, כי היה צמא למים, ויאמר אליהם: אחי מאין אתם? ויאמרו מחרן אנחנו, ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור? ויאמרו ידענו, ומי לא יֵדע את איש גדול כמוהו, ובתו היא רֹעה אתנו את צאן אביה, ולפלא בעינינו כי לא באה עוד עם הצאן הנה, ובבואה הגיד לך את אשר אתה מבקש. עודם מדברים והנה רחל בת לבן באה עם הצאן, ויאמרו הרעים ליעקב הנה בת לבן, ולרחל אמרו כי האיש האורח בא לדרוש בשלום אביה. ותקרב רחל אל יעקב בפנים צהלים ותשאלהו מי הוא ומאין הוא בא ומדוע בא שָׁמָה. ותבטיחהו כי תפיק לו נפשה ותמלא כל משאלות לבו. ", "ויתפלא יעקב על טוּבָה וחסדה ויותר עוד על יפיה וחמדת פניה, כי היא היתה היפה בבנות הארץ, ויאהבה בלבו מרגע הראשון אשר ראה אותה, ויאמר אליה: אם בת לבן את, הנך שארת בשרי, כי אברהם והרן ונחור אחים הם בני תרח, ובתואל אבי אביך הוא בן נחור, ויצחק אבי הוא בן אברהם ושרה בת הרן, ובימים האחרונים יספנו להתחתן עוד, כי רבקה אמי היא אחות אביך. ואני באתי הנה לשאול לשלומכם ולחדש ימי אהבתנו כקדם. אז זכרה רחל כי ככל דבריו שמעה גם מפי אביה, ותשמח מאד עד כי בכתה מרוב שמחתה, ותחבק את יעקב ותשקהו*)בתורה כתוב כי יעקב נשק לרחל וישא את קולו ויבך (בראשית כ״ט, י״א) ומדוע הפך יוזיפוס את הדבר הזה?, ותאמר: אבי וכל ביתו ישמחו מאד לקראת בואך, כי אבי ישא תמיד את שם רבקה על שפתיו, וידעתי כי ישמח גם לקראת בנה. ", "אחרי כן בקשה אותו ללכת אתה אל בית אביה ולשמחהו מהר במראה פניו*)בתורה כתוב כי רחל רצה ותגד לאביה, ולבן רץ לקראת יעקב ויחבקהו וינשקהו ויביאהו אל ביתו (שם י״ב, י״ג).. ויהי בבוא יעקב ביתה לבן, קבלהו לבן בשמחה ובכל אותות אהבה, ואחרי ימים מעטים אמר אליו לבן: אמנם כי שמחתני מאד בבואך, בכל זאת חפצתי לדעת מדוע עזבת את אביך ואת אמך לעת זקנתם. ותחת כלכל את שיבתם באת הנה, והיה אם אדע שרש הדבר ומה שאלתך וחפצך בביתי, עשה אעשה עמך אך טוב ככל אשר תשיג ידי? ויספר לו יעקב בתם לבבו את כל אשר בלבבו, ויודיעהו כי יש לו אח ושמו עשו, והוא מתנכל להמיתו על קחתו ממנו את ברכת אביו בעצת רבקה אמו, כי חרה לו עד מות על אשר לקח ממנו את הברכה וְאִתָּהּ יחד את המשרה ואת הממשלה — ועל כן ברח מבית אביו, וגם זאת בעצת אמו. הן אמנם, הוסיף יעקב לדבר, כי יש לנו קרובים וגואלים גם ממשפחת אבי, אך אתה קרוב לי מהם בהיותך אחי אמי, ואקו כי אלהי אבותי ישמרני מכל רע, וגם אתה תהי עלי סתרה. ", "אז הבטיח אותו לבן לעשות עמו אך טוב וחסד בעבור אבותיו ומה גם בעבור רבקה אמו אשר נפשו קשורה בנפשה גם בהיותה רחוקה מעיניו. ויאמר לשימהו לאביר הרעים אשר לו, ובכל עת אשר יכסוף לשוב אל ארצו ואל מולדתו, העניק יעניק לו מכל טוב ביתו וישלחהו בכבוד כיאות לשארו הקרוב אליו כמוהו. על הדברים האלה ענהו יעקב: אעבדך בכל עבודה אשר תעמוס עלי אם אך תתן לי את רחל בתך הקטנה לאשה. וישמח לבן על הדבר הזה ויאמר: ״טוב תתי אותה לך בן אחותי מתתי אותה לאיש אחר, אך בכל זאת לא אוכל תת אותה לך, עד אשר תשב בביתי שנים אחדות ואראה את דרכיך ואת פעליך, גם אין את נפשי לתת את בתי לנסוע אל ארץ רחוקה אחרי אשר נחמתי כבר כי נתתי את רבקה אחותי ללכת ארצה כנען לבית אישה—.\" ויתרצה יעקב גם לדבר הזה, ויעבוד שבע שנים ברחל, ולתקופת השנים אסף לבן את כל אנשי המקום ההוא ויעש משתה החתונה, ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אותה אל יעקב ויבא אליה, כי מטעם היין ומחשכת הלילה לא ידע כי לאה היא, ויהי בבקר ויאמר אל לבן למה רמיתני? הלא ברחל עבדתי עמך באהבתי אותה, ולמה נתת לי את לאה אשר לא מצאה חן בעיני? ויצטדק לבן על מעשהו, ויאמר: לא יעשה כן במקומנו לתת את הצעירה לפני הבכירה, ועתה אם באמת ובתמים תאהב את רחל, אתן לך גם אותה אחרי אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות*)בתורה כתוב: מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת (בראשית כ״ט, כ״ז), ולפי דברי כל המפרשים כונת הפסוק כי מיד לאחר שבעת ימי המשתה יתן לו גם את רחל (ע׳ בבאור הרמבמ״ן), אך יוזיפוס יפרש ״מלא שבוע זאת״ מלא שבע שנים אחרות בשביל רחל, ולתקופת השנים אתן גם אותה לך — ולפי זה יפרש מלת ״שבוע״ כמלת ״שמטה״ שהיא שבע שנים, כי ״שבוע״ הוא שת״ז אם להיקף זמן שבעה ימים או שבע שנים, כמו שבוע אחד (דניאל ט׳ , כ״ז) שפי' שבע שנים (ע׳ אוצר השרשים).. ויתרצה יעקב גם לדבר הזה באהבתו העזה אשר אהב את רחל, ואחרי עבור גם שבע שנים האחרות, נתן לו לבן גם את רחל לאשה, ואת בלהה שפחתו נתן לה לשרת אותה, ואת זלפה שפחתו נתן כבר ללאה. ", "ולאה התעצבה מאד בראותה כי יעקב אוהב מאד את רחל, רק קותה כי אם תלד לו בנים, יאהב גם אותו, ותתפלל אל ה׳ לפקוד אותה, ויעתר לה ה׳ ותהר ותלד בן ותקרא לו בשם ראובן, יען כי ברחמי ה׳ נתן לה הבן, כי זה הוא פתרון השם הזה*)הכונה בזה כי ה׳ ברחמיו ראה בעניה ויחן לה בן ככתוב בס׳ בראשית ל״ב מ״ט. וראובן הוא ראו בן, ולפי חז״ל במס׳ ברכות (דף ז׳:) הוא רמז גם לראו מה בין בני לבן חמי, וע׳ בס׳ היחש להרה״ח ר״י בכרך נ״י צד י״ד ע״א בהערה.. ומאז והלאה החל יעקב לחן גם אותה*)וזה הוא כי עתה יאהבני אישי (בראשית מ״ט ל״ב), ר״ל כי מעתה יחל אישי לאהוב אותי.. ותהר עוד ותלד בן ותקרא שמו שמעון, כי שמע ה׳ בקולה. ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו לוי, באמרה כי הפעם ילוה אישה אליה, ותהר עוד ותלד בן ותקרא שמו יהודה, באמרה הפעם אודה את ה׳. ותקנא רחל באחותה, ותדאג פן לא יוסיף עוד יעקב לאהוב אותה כבראשונה, כי עקרה היא, ותתן את בלהה שפחתה ליעקב למען תבנה גם היא ממנה, ותהר בלהה ותלד ליעקב בן, ותאמר רחל דנני אלהים וגם שמע בקולי, ותקרא שמו דן. ותהר עוד ותלד בלהה בן שני ליעקב, ותקרא רחל את שמו נפתלי, פתרונו ערמה גם התחרות (וועטטאייפער), כי על פי ערמת רחל לתת את שפחתה לאישה, התחרה את לאה אחותה גם יכלה לה*)ועפ״ז נבין כונת הפסוק: ותאמר רחל נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי ותקרא שמו נפתלי (בראשית ל׳, ח׳), כי נפתלי הוא מלשון עקש ופתלתול (דברים ל״ב, ה׳), שפי׳ ערמה (ליסט), גם עוד הוראה אחרת למלת נפתולי והיא לשון התחרות (וועטטאייפערן) כאדם המתחרה לנצח את חברו בהאבקו עמו ויפתל ויעקש את גוו — ולשתי הוראות האלה כונה לאה בשם נפתלי, וזה הוא שאמרה נפתולי אלהים ר״ל ערמה חזקה (כי שם אלהים הוא לחיזוק הפעולה כידוע, וע׳ בבאור) נפתלתי, הערמתי ואתחר עם אחותי בתתי את שפחתי לאישי, גם יכולתי, ועתה תצא לאור כונת יוזיפוס בזה.. אך גם לאה הערימה כאחותה ותתן גם היא את זלפה שפחתה ליעקב, ותהר גם היא ותלד בן, ותקרא לאה את שמו גד, פתרונו מקרה (צופאלל)(?). ותהר עוד ותלד בן שני ליעקב, ותקרא לאה את שמו אשר, פתרונו אֹשֶר (גליק), כי על ידו יגדל עוד אָשרה מקדם. ויהי היום וילך ראובן השדה ויבא ללאה אמו תפוחי הצמח הנקרא בשם מאנדראגארא*)ע' בבאור הרמבמ״ן על אודות הדודאים אשר מצא ראובן., ותתאו רחל התפוחים ההם, ותבקש מאת לאה לתת גם לה תפוחים אחדים, ותמאן לאה ותאמר המעט קחתך את אישי ולקחת גם את תפוחי בני. ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה. וישכב יעקב עמה בלילה ההוא ותהר ותלד ליעקב בן חמישי ותקרא את שמו יששכר, באמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי. ותהר עוד לאה ותלד בן ששי ליעקב והקרא את שמו זבלון, באמרה הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים. גם בת אחת ילדה ליעקב ותקרא את שמה דינה. אז פקד ה׳ גם אח רחל ותהר ותלד ליעקב בן ותקרא את שמו יוסף, לאמר יוסף לי ה׳ בן אחר.", "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר יעקב אל לבן: זה עשרים שנה עבדתיך בכל כחי ואוני, ועתה שלחני נא ואלכה אל מקומי ולארצי, אך לבן חבל תחבולות שונות ולא נתנו ללכת, על כן חשב יעקב מחשבות לגנוב את לב לבן ולמצוא עת רצון לברוח מביתו ולשוב אל ארצו ואל מולדתו. וישאל את פי רחל ולאה אם יש גם את לבבן ללכת אתו אל בית אביו, וכאשר התרצו גם הן ללכת אתו, לקח את מקנהו ואת כל רכושו אשר רכש בפדן ארם, ויברח עם נשיו ובניו וכל אשר לו לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען. ורחל גנבה את התרפים אשר לאביה, לא בגלל אשר היו נכבדים בעיניה, כי יעקב לִמד אותה לדעת כי התרפים דברו און ומעשה תעתועים הם, רק עשתה זאת לכפר בהם את פני אביה, כי אם ירדוף אחריה וישיגה, אז תשיבם אליו ובזה תשוב חמתו ממנה. ", "ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב, ויחר לו מאד, ויקח עמו אנשי חיל וירדוף אחרי יעקב דרך שבעת ימים וידבק אותו. אך אז רד היום מאד ולא יכול לעשות מלחמה ביעקב, ובחלום הלילה בא אליו אלהים ויאמר לו: ״הִשָׁמֶר לך מִדַּבר עם יעקב קשות ומחרות אפך בבנותיך, רק תכרות עם יעקב ברית שלום ותדבר טובות עם נשיו. אולם אם תעוז להתגרות מלחמה ביעקב אשר עוזריו רק מתי מעט מול אנשי חילך הרבים, ידע תדע כי אנכי מגן לו ואמגנך בידו לעשות בך כטוב וכישר בעיניו.\" למחרת קרא לבן ליעקב ויאמר אליו כי ידבר אתו דברי שלום, יען כי אלהי אבותיו הזהיר אותו אֶמֶשׁ לעשות כן, אך בכל זאת דבר אתו משפטים לאמר: הלא בחסר כל באת אלי, ואני חמלתי עליך ואספתיך אל ביתי גם נתתי את בנותי לך לנשים, וקויתי כי בזאת תוסד ידידותנו לעולם, אך אתה גמלתני רעה תחת טובה, לא זכרת כי אחי אמך אנכי ושארך הקרוב אליך, לא שמת לבך על בנותי אשר נתתי לך ועל בניך אשר אני אבי אמותיהם, ותנהגם כשבויי חרב, את רכושי גזלת ואת הוני עשקת, את בנותי פתית לברוח מביתי, גם גנבת את אלהי אשר קדושים הם בעיני כבעיני אבותי ואבות אבותי, ואת אשר לא יעשה אויב לאויבו עשית אתה לי, אתה שארי בן אחותי בעל בנותי, אוכל לחמי ובן משק ביתי! על הדברים האלה השיב יעקב אמרים כי האהבה לארץ מולדת נטע ה׳ לא רק בלבבו כי אם בלבות כל בני האדם, והאהבה הזאת המריצה אותי לשוב אל ארצי אחרי אשר עזבתי אותה עשרים שנה. אך על דבר האשמה אשר תאשימני, הוסיף יעקב לדבר, כי אנכי לא עשקתיך, יוכיחו נא שופטי צדק בינינו אם לא נהפוך הוא, כי אתה עשקת אותי וכל דברי ריבותיך אל חיקך ישובו. הלא אנכי עבדתיך בתם לבבי, שמרתי את צאנך באמונה, והגדלתי והוספתי את רכושך, ואתה תחת תת לי תודה כעל כל תגמולי עליך, תרע עוד עינך בקחתי חלק קטן מכל הרכוש אשר רכשתי לך, חלף עבודתי הכבדה אשר עבדתיך זה שנים רבות. ועל דבר בנותיך ידע תדע כי לא משנאתן אותך עזבוך ללכת אחרי, כי אם מאהבתן אותי, ומעשותן את אשר נטל על כל אשה לעשות לבעלה, ומה גם כי לא יכלו לעזוב את בניהן ההולכים עמי. כדברים האלה השיב יעקב ללבן להוכיח את צדקת נפשו, ואז מלא פיו תוכחות על כל הרעות אשר עשה לו לבן בהעבידו אותו בפרך עשרים שנה רצופות מבלי השב על לב כי בן אחיו הוא ובעל בנותיו; ראשית דרכו עמו היתה לרמות אותו ולתת לו את לאה תחת רחל, והמרמה הזאת אשר שברה את לבו היתה עוד נקלה מול הרעות הרבות אשר הפגיע בו אחרי כן, רעות אשר לא יעשה כמוהן רק אויב ומתנקם. ובאמת הרע לבן מאד ליעקב, כי בראותו כי ה׳ עמו וכל אשר יעשה יצליח, הבטיח לתת לו נקֻדים, וכאשר ילדו כל הצאן נקֻדים, השיב את הבטחתו אחור ויאמר עקדים יהיה שכרך, וכאשר ילדו כל הצאן עקדים, נחם עוד הפעם על הבטחתו, ויחלף את משכרתו עשרת מנים, כי קנא בו קנאה גדולה בראותו כי מקנהו פרץ בארץ וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח בידו. ", "ועל אדות התרפים אמר לו יעקב כי יחפש אותם בכל אהליו, כי לא ידע כי רחל גנבתם, ויהי בהודע לרחל כי אביה מחפש את התרפים, מהרה ותקחם ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם, ותאמר אל אביה אל יחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך, כי דרך נשים לי, ואז חדל לבן מחפש עוד אחריהם, בהאמינו כי רחל בתו לא תגע באלהיו בימי נדת דותה—. אחרי כן נשבע לבן ליעקב כי לא יזכור לו עוד את אשר עשה לו, ויעקב הבטיחוהו כי לא יענה את בנותיו ולא יקח לו נשים על בנותיו. ויכרתו שניהם ברית על אחד ההרים ויקימו שם גל אבנים ומצבה בתבנית מזבח, ועל כן נקרא ההר ההוא בשם גלעד וכל הארץ ההיא בשם ארץ הגלעד*)על שם הגל אשר יעקב קרא לו גלעד (בראשית ל״א, מ״ז).. אחרי הברית ההיא אכלו שניהם וייטיבו את לבם, וישכם לבן בבקר ויברך את בניו ואת בנותיו וילך וישב למקומו." ], [ "תשובת יעקב לארץ כנען.
ויעקב הלך לדרכו ויראו אליו מלאכי אלהים ויבטיחוהו רב טוב לימים יֻצָרוּ, ויקרא יעקב שם המקום ההוא מחנה אלהים (מחנים). אך בטרם בואו ארצה כנען, חפץ לדעת אם שב אף עשו אחיו ממנו, וישלח מרגלים אל עשו ארצה שעיר לחקור ולדרוש אם הוא שונא לו כמלפנים, ויצו את המרגלים להגיד לעשו כי ברצון נפשו עזב את ארץ מולדתו, לבל ישב בארץ אחת עם אחיו אשר חרה אפו בו, אך עתה אחרי עבור שנים רבות יקוה כי שב אפו ממנו ויואיל לשבת אתו שבת אחים, ועל כן הוא שב לארצו ויפקיד ביד אחיו את נפשו ואת נפשות נשיו ובניו וכל רכושו אשר רכש בעמל ידו, ולהצלחה גדולה מאד תחשב לו אם יואיל אחיו לחלק עמו כל הונו ורכושו.. כשמוע עשו את דברי המרגלים, שמח שמחה רבה וילך לקראת יעקב עם ארבע מאות אנשים נושקי נשק. אך יעקב ירא מאד בהודע לו כי עשו הולך אליו עם אנשי חיל מזֻינים, ובכל זאת בטח בה׳ וישען עליו כי ישמרהו מכל רע, ובין כה וכה עשה תחבולות להציל ממות נפשות אנשי ביתו, ויחץ את העם אשר אתו לשני מחנות, האחת תסע לראשונה, והשניה לאחרונה, באמרו כי אם יתנפלו אנשי חיל ההם בחרב על המחנה האחת להכותה, תחיש מנוס ומפלט לה אל המחנה השנית. אחרי כן שלח ביד עבדיו מנחה לעשו אחיו מן הבקר והצאן ומן הגמלים והאתונות והעירים אשר האמין כי ייטבו בעיני עשו בגלל יקרתם וחין ערכם, ויתן אותם ביד עבדיו עדר עדר לבדו, ויצום לשום רוח בין עדר לעדר, למען הגדל את המנחה בעיני עשו, ויקו כי במנחה הזאת יכפר את פני אחיו אם לא שב עוד אפו ממנו. גם צוה את העבדים ההם לדבר דברי שלום ודברי אהבה וידידות עם עשו בפגשם אותו.", "אחרי עשותו את התחבולות ההן, קם יעקב בלילה ההוא ויעבר את נשיו וילדיו את מעבר יבק, גם העביר את כל אשר לו, ויותר הוא לבדו וישא את עיניו וירא והנה מראה כדמות אדם הולך הלוך וקרוב אליו להאבק עמו, אך בהאבקם יחד גבר יעקב וינצחהו. אז גלה האיש ההוא את אזן יעקב כי לא בן אדם התאבק עמו כי אם מלאך אלהים, ובהתגברו עליו אות ומופת הוא לו כי יחילו דרכיו בימים הבאים וכל אשר יעשה יצליח, גם בניו ילכו מחיל אל חיל ולא יכלו לנצח, וכל רב ושליט תחת כל השמים לא יעצר כח לכלותם מעל פני האדמה. ויוסף עוד לדבר ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם מלאך אלהים ותוכל לו. כדברים האלה נבא המלאך ליעקב, כי בהודע ליעקב כי מלאך ה׳ נצב עליו, האיץ בו לגלות לו את אשר יקרה אותו בימים הבאים אחרי הדברים האלה נעלם המראה מעיני יעקב, ויעקב שמח בלבו על המראה הגדול הזה ויקרא שם המקום פניאל, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים, ויעקב היה צולע על ירכו כי נגע המלאך בכף ירך יעקב בגיד הנשה בהאבקו עמו, על כן לא אכל עוד יעקב את גיד הנשה אשר על כף הירך, וגם אנחנו לא נאכל ממנו עד היום הזה. ", "ויהי כשמוע יעקב כי עשו לא רחוק עוד ממנו, מהר ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות, וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים, והוא עם אנשיו עברו לפניהן, לבעבור הרחק את נשיו וילדיו ממקום המלחמה אשר ילחמו הגברים אם יתנפל עליו עשו בחרב. אך בגשתו אל אחיו, אשר לבו שלם עמו, השתחוה לפניו ארצה, וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צואריו וישקהו, ויבכו. ואחרי אשר ראה עשו את נשי יעקב ואת ילדיו, ואחרי שמעו את כל הקורות אותו, חפץ לשלח אותו ואת כל אשר לו ולהביאם אל יצחק אביהם. אך יעקב אמר אליו כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות, ועל כן עליו להתנהל לאט עד אשר יבוא אל אחיו שעירה, וישב ביום ההוא עשו לדרכו אל הר שעיר אשר ירש אותו בחרבו ובקשתו ואשר נקרא על שמו בהיותו איש שָׂעִיר." ], [ "שכם ענה את דינה, מות רחל, יעקב ובניו באו אל עיר חברון.
ויעקב בא אל המקום הנקרא בשם סכות עד היום הזה, ומשם נסע לעיר שכם, עיר אחת מערי הכנענים. ואנשי שכם חגו או יום חג, ותצא דינה בת יעקב העירה לראות את עדי הנשים במקום ההוא, וירא אותה שכם בן חמור מלך הארץ ויקח אותה וישכב עמה ויענה. ותדבק נפשו בה ויאהבה, ויאמר אל אביו אותה קח לי לאשה כי ישרה היא בעיני, וילך חמור אל יעקב וידבר אתו לאמר שכם בני חשקה נפשו בדינה בתך, ועתה תנה נא אותה לו לאשה. ויצר ליעקב מאד, כי ירא למרות את פי מלך עז כזה, גם לא אבה לתת את בתו לאיש נכרי, ויבקש את פני חמור להרפות ממנו עד אשר יתיעץ אֹדות הדבר הזה, וישב המלך לביתו ויקו כי תאות בנו לא תאחר לבוא ויעקב שלח אל בניו השדה ויודיעם את הנבלה אשר עשה שכם לדינה, ואת אשר דבר אליו חמור. ויצום להמתיק עצה איכה יעשה. ויהי בהודע להם הדבר הרע הזה, ויבהלו ויחרישו ויהיו אֹבְדֵי עצות. אך שמעון ולוי אחי דינה גם מאם אחת, חשבו מזמה לעשות נקמות בשכם וחמור ובכל אנשי העיר, וביום אשר חגו יושבי העיר חג גדול ויעשו הלולים, התנפלו באשון ליל על שומרי העיר בעת אשר נתנו שנת לעיניהם ויהרגו אותם בחרב, ואחרי כן התפרצו העירה ויהרגו בה כל זכר, גם את המלך ואת שכם בנו, רק את הנשים לא הרגו, ויקחו את דינה אחותם וישובו אל אביהם אשר לא ידע מאומה מכל אשר עשו*)המחבר לא ספר בזה את ערמת בני יעקב ככל הכתוב בתורה (בראשית ל״ד:י״ג), כי הוא כתב את ספרו בגלל היונים והרומאים ויחפוץ להסתיר הדבר מעיניהם—.. ", "וכשמעו את מעשיהם, רגז ויקצוף מאד עליהם, וידבר אתם משפטים על הדבר הרע הזה אשר עשו. אך אז הופיע אליו ה׳ ויחזק את ידיו ויצוהו לטהר את אהליו מכל טומאה ולהביא אליו את הקרבנות אשר נדר לו בברחו אל ארם נהרים אחרי ראותו את מראות אלהים בחלום הלילה. ויהי בקדש יעקב את בניו ואת אהליו, מצא את התרפים אשר גנבה רחל מאת לבן אביה, ויטמון אותם תחת האלה אשר עם שכם*)וע״פ זה נבין את הכתוב ויאמר יעקב וגו׳ הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם (שם ל״ה, ב׳), כי עד העת ההיא היו עוד התרפים. אלהי לבן באהלי יעקב—.. ואז נסע משם בית אל ויעש שם מזבח במקום אשר ראה את מראות אלהים בחזיון ליל בלכתו ארם נהרים. ", "משם נסע אפרתה ושמה קבר את רחל אשר מתה עליו בהקשותה בלדתה, והיא היתה האחת מבית אברהם אשר לא נקברה בחברון במערת המכפלה. ואחרי אשר ספד יעקב לרחל ויבך בכי תמרורים, קרא את שם הבן אשר ילדה לו, בנימין, יען כי הוא בן אונה*)בתורה כתוב כי רחל קראה לו בן אוני (שם י״ח).—. אלה הם בני יעקב, שנים עשר בנים ובת אחת; שמונה מהם בני הגבירות, ששה ילדה לו לאה ושנים ילדה לו רחל, וארבעה היו בני השפחות, וכל אחת ילדה לו שנים, שמותיהם הזכרנו כבר בספר הזה." ], [ "מות יצחק וקבורתו.
ויעקב נסע לעיר חברון בארץ כנען, אשר שם ישב יצחק אביו. אך אחרי ימים מעטים גוע יצחק ויאסף אל עמיו (ורבקה מתה בטרם שוב יעקב אל ארצו), ויעקב ועשו קברו אותו בחברון אשר שם קבורים אבותיו. יצחק היה אהוב מאד בעיני ה׳, ואחרי מות אברהם אביו ברך אותו בַכֹּל עד כי התברכו בו כל יודעי שמו, גם האריך את ימיו ושנותיו, כי ימי חייו היו מאה ושמונים וחמש שנים, וכל הימים היה מאֻשר בארץ ויתהלך את האלהים." ] ] ] }, "schema": { "heTitle": "קדמוניות היהודים", "enTitle": "The Antiquities of the Jews", "key": "The Antiquities of the Jews", "nodes": [ { "heTitle": "פתח דבר", "enTitle": "Preface" }, { "heTitle": "", "enTitle": "" } ] } }