Sefer HaTerumah ספר התרומה Warsaw, 1897 https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001340195/NLI ספר התרומה סימנים Siman 1 דין שחיטת העוף סימן אחד ובהמה שני סימנים ורוב אחד כמהו ושחיט' ורידי' בעוף שצולהו כאחת או מנקבו בקוץ דהלכה כרבי יהודה בורידין בפ"ק דברכות ואם לא חתכו בדיעבד כשר. Siman 2 דין פגימת סכין שצריך לבדוק הסכין תחלת שחיטה וסוף שחיטה ואם לא בדק הסכין בסוף כשרה. ואם מצא לו בסוף פגימה כל הבהמות פסולות ואם שבר בה עצם כשרות אם בדק את הסכין תחלה. ומותר לכרוך מטלית על הפגימה ולשחוט. וצריך לבדוק הסימנים אחר שחיטה אם שחוטי' יפה ואם לא בדק בסוף פסולה. Siman 3 דין שהה באמצע שחיטה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא מפורש בדין חלדה. Siman 4 דין דרסה שלא הוליך ולא הביא הסכין. Siman 5 דין חלדה שהסכין מכוסה מן העור או אפילו מסובך מצמר וגם לאחר ששחט מעט פעמים ששוחט בראש הסכין שלא יחתוך מן העור יותר ואז פעמים שראש הסכין ששוחט ממנו מתכסה מן העור ופסולה כך פרש"י פ' חטאת העוף שזהו חלדה שהיתה במליקה א"כ יש להזהר מזה ונראה זהו דוקא אם הסכין מכוס' במה ששוחט ואם החליד או שהה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא פסולה בר משהה בקנה במיעוט קמא דכשר' כמו חצי קנה פגום כך פירש"י והלכות גדולות:
אבל בתוספת' שהה במיעוט בתרא כשרה אבל במיעוט קמא פסולה לכל הפחות בושט והחליד במיעוט בתרא יכול להיות דכשרה כמו הגרים דכשר. Siman 6 דין הגרמה ששחט שלא במקום שחיטה למעלה משפוי כובע או למטה מאונ' קמא וכן בושט למעלה מתפיסת יד או למטה משישעיר ואם הגריס במיעוט קמא פסולה במיעוט בתרא כשרה דהא רב ושמואל פסקו כר' יוסי ברבי יהודה דשחט בטבעת גדולה ושייר מלא החוט על פני רובה כשרה ואם הגרי' אחרי כן כשרה שאין דינו כמו שהה או החליד במיעוט סימנים כדפרישית לעיל. Siman 7 דין עקור שנעקרו הסימנים ממקום חבורן בלחי או נפסקה הגרגרת מאמצע ברובה פסולה מדתנן ניטל לחי התחתון כשרה תלמוד' משני לה שפיר ואם ספק לו מתי נעקר לאחר שחיטה או לפניה פסולה אפילו הסימן השמוט הוא שחוט ואפילו לא תפס בסימנין דהא אמר רבי יוחנן יביא ויקיף. Siman 8 דין שחט בשנים או שלשה מקומות. Siman 9 דין תרי אוני דסריכן בשלא כסדרן טריפה ואם סריכי בכסדרן צריכי נפיחה ופעמים טריפה לדברי ר"ח בשם הגאון היכא דעיקרן מיפרקי ואין סירכא במקום שמתחילות ליחלק. Siman 10 דין אונא באומא דסריכי יחד טריפה. Siman 11 דין ריאה הסרוכה לדופן האומא דהיינו ברוחב החזה טריפה ואם האונא דהיינו במיצר החזה סרוכה לדופן כשרה כדאמר רב נחמן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבשרא שבין הצלעות אבל בצלעות עצמן לא סגי דסוף הסרכא ליפסק ואפילו סביך בבשרא ממש ובמיצר החזה כמו האונא דכשרה היינו בנפיחה דווקא כך פירשו הגאונים ואם יש סירכה מהריאה לשומן הלב או לשום מקום טריפה. Siman 12 דין חשבון אונות תלת מימינא ותרתי משמאלא מלבד תרי אומי' אי חליף או יתיר חסיר טריפה ואם היתיר' בדרא דאוני כשרה ולא מצרפינן החסרה לעינוניתא דורדא אא"כ קיימ' בדרא דאוני ואי יש תרי עינוניתא טריפה אי אין בה אפילו אחת כשירה. Siman 13 דין בועה שבריאה אי תרי דשפכי אהדדי או אחת כשרה אבל תרי דסמיכן ולא שפכן אהדדי או אחת בשפולי ריאה דנראית כשתים טריפה כדאמר בה"ג או הריאה שנשתנית מכמות שרגילה או ממראה או מדבר אחר. Siman 14 דין מחט שנמצאת בריאה ואין המחט נראית בחוץ והריאה באת לפנינו שלמה כשרה ואם חתך ממנה ובא לפנינו עם המחט טריפה או מחט שנמצאת בתוך הכבד אפילו שלם לפנינו אי קופא לצד חוץ טריפה דדרך הושט עם המאכל בא ויצא לחוץ וחזר ונכנס בכבד והוה ליה נקובת הושט ובקופא לגיו כשרה ובמחט קטינתא כדידן טריפה בכל ענין אבל בריאה בכל ענין כשרה שהריאה והכבד תלויין בקנה וסמוך לקנה יותר לריאה וגם רחב יותר אבל מכבד רחוק וקטן אי נמצא' בסימפונא דכבדא כשירה אי תחובה מבפנים בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה וכן נמצאת המחט בחלל הקורקבן גם נתחב בבשר מבפנים או נמצאת בחלל הושט בכל ענין כשרה שהקורקבן ובית הכוסות תלויין בושט והמאכל בא דרך הושט וגם המחט בא דרך הושט עם המאכל ואפי' קופא לבר ננעץ בבשר כשרה דאוכלין ומשקין דחקוה להיות תחובה שם אבל הכבד תלוי בקנה ואין לומר שהקדים קנה לושט שאין רחב וקרוב לכבד כמו לריאה אם תולעים יוצאים מריאה כשרה דלאחר שחיט' פריש וכשנתחב' המחט מבפנים בדקינן אי בקורקבן ואין נכרת מבחוץ ויש קורט דם בחוץ נגד המחט טריפה ואם המחט נכרת משני צדדין ואין קורט דם על המחט ולא על הבשר לאחר שחיטה יצא לחוץ וכשרה ולא חיישינן שמא עבר מחיים לצד חוץ וחזר ונכנס לפנים. Siman 15 דין נקבים שבגרגרת אם יש בהם חסרון לכאיס' אם אין בהם חסרון לכרוב' או סדוקה לארכה נשתייר חוליא כשרה ואף נקבה למטה מהכשר שחיט' דינה במשהו. Siman 16 דין חוט השדרה שנפסק ברובו ובראש הוי במשהו ניקב קרום של מוח למטה לצד הזנב עד בין הפרשות ברובו מכאן ואילך כשר ובעוף עד בין אגפים ברובו מכאן ואילך הוי כשר. Siman 17 דין נקבים דמיטרפא בהו אם סותמתו שומן הנאכל בין בבהמה בין בחיה בין בעוף הויא סתימה וכשרה דמהד' אבל חלב שאינו נאכל אינו חשוב סתימה וטריפה אבל ריאה הדבוקה לשומן הלב לא קרוי סתימה דדוקא שומן הגדל במקום הנקב סותם וכשרה. Siman 18 דין נפלה בהמה מן הגג או מן העלייה או נפלה דרך ארוב' מגובה עשרה טפחים טריפה ואם דלגה מאיליה אמדה נפשה וכשרה ואם הניחה למעלה ומצאה למטה יש לומר שדלגה וכשרה ואילים המנגחין זה את זה כשרין וטבח המפיל בהמתו לארץ בשעה שרוצה לשחטה אע"פ שמפילה בחוזק כשרה לפי שנועצת צפרניה בארץ או אם החליקה ונפלה לארץ מאיליה אע"פ שעתה אינה נועצת צפרניה כיון שלא הפילוה בכח כשרה כיון שאין גובה עשרה מכריסה עד לארץ כדאיתא בפ' הפרה ואדם שזרק טלה לארץ אם נפל על מתניו כשר ועופות שנצודין ואין יכולין ללכת אי מקרבי קטרי של מצודה חיישינן וכל מקום שיש לחוש משום ריסוקי אברים כגון נפלה מן הגג או מאליה או טרפה בכותל צריך להמתין עד שתלך והלכ' אינה צריכה בדיקה. Siman 19 דין בהמה שלא בדק בה סרכי הריאה טריפה אבל הטלה אין רגילות להיות בו סירכא כשהוא קטן ואם לא בדק כשרה בדיעבד. Siman 20 דין ניטל הטחול או הכליות דכשרה ובניקב הטחול בסומכא טריפה אבל בקולשיה כשרה וכוליא שלקתה טריפה כי מטי לקותא עד מקום חריץ וכוליא שהקטינ' בדקה עד כפול בגסה עד כענבה. Siman 21 דין נשמט ירך או בבהמה או בעוף מקום חבורו בקולית בלא איעכל ניביה כשרה אבל איעכל ניביה טריפה שמוטת יד בבהמה זה הוא רגל שלפני' כשרה שמוטת גף בעוף ממקום חבורו בכתף שמא נקבה הריאה שהוא פקח. Siman 22 דין ניטל צומת הגידין שנחתך מעט מהבשר עם אחד מהחוט' למעלה מהארכובה בסמוך והעצם שלם דבחוט אחד או רובו טריפה בין בבהמה בין בעוף. Siman 23 דין נחתכו רגליה למעלה מצומת הגידים טריפה והוא הדין אם נשבר העצם ויצא לחוץ גרידא דרך נקב קטן שאין עור ובשר חופין רוב השבירה ודווקא ברגל של אחרים אבל בשלפניה אפילו כולו נחתך למעלה מן הארכובה כשרה דאמר רב בעלת שלש בעלת חמש ברגל טריפה אבל ביד הוי מום לגבוה אבל להדיוט כשרה והיכא שנשבר העצם למעלה או למטה ולא נחתך לגמרי אם לא יצא לחוץ הכל כשר בין בהמה בין אבר ואם יצא לחוץ למעלה מן הארכוב' הכל אסור משום טריפה אבל למטה מהארכובה ויצא לחוץ בהמה כשרה אבל האבר יש לו דין אבר מן החי מדרבנן ואסור למולחו עם הבשר להושיטו לבן נח מדרבנן ונפקא מינה דאם יש ספיקא לקולא אבל מן התורה אין לו דין אבר מן החי אפילו למעלה מן הארכובה משום טריפה כדתנן בפרק אמרו לו. Siman 24 דין עור ובשר חופין רוב השבירה צריך רוב הכסוי מבשר ומעוט מעור ואין הגידין מועילין לכסות כמו העור ואם יצא העצם דרך נקב קטן וחור בפנים אין מועיל אחרי כן עור ובשר חופין רוב השבירה. Siman 25 דין דרוסת הזאב אפילו הכה בידו בהמה גסה טריפה ודווקא ביד שלפניה הכה הבהמה ולא ברגל של אחריו וגם לא בשן וכן חתול בגדיי' וטלאים דווקא ולא באמרי רברבי וחולדה בעופות טהורין או עוף טמא שהכה בידו עופות טהורים נץ בעוף הגס וגם בעוף הדק ושאר עופות כדכותייהו טריפה ואם שחט העוף טהור קודם שהסיר העוף טמא את ידו מעליו כשר אבל יש לחוש שהסיר ידו שלא בפניו ואסור אם זאב או חתול נכנס בעדר עם הבהמות ושותק והם צועקים חוששין ואם חתול או חולדה נמצא בלול של תרנגולים וצועקים והוא שתיק דזה שכיח מותר דאינו זורק אבל במצילי' שבורחין מפניו בחתול וחולדה ועוף אבל בזאב ליכא חלוק ואסור וזאב שנשא בהמה מן העדר והצילה הרועה ונתערבה עם בהמות הוי ספק וצריך עיון אם יש להתירה מטעם ספק ספקא שמא הכה בשן ולא ביד דאין דרוסה אלא ביד ואפילו הכה ביד שמא אין זאת. אמנם פי' לקמן הלכות איסור והיתר בשם מורי רבינו דבר זה או דבר שבמנין דלא בטילי באלף אין חלוק בין היו אסורין בודאי קודם שנתערבו בין היו אסורים מספק מקודם דאפילו הספק חשוב ספק' דאורייתא. דאי שייך בו כרת היה חייב עליו אשם תלוי ואם באה בהמה שמלוכלך צוארה מדם מהכאת זאב או חתול אסור ואפילו בקנה דאי במשהו ואי מקוץ הוי מלוכלך ולא מן דרוסה ברובה ואם הוא עיף דממסמס קועיה יכולין לבדוק וכל ספק טריפה שבא לחכם ולא נתברר לו כגון נשבר העצם ויצא לחוץ ואינו יודע אם מחיים או לאחר מיתה שחיטה או ספק סירכא או בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ולא ידע אי איעכל ניביה או שאר ספק איסור בכולן פסק בהלכות גדולות לאיסור ולא דמי לנשחטה הותרה אלא היכא שיכול לתלות ההיתר כגון בא זאב ונטל בני מעיין והחזירן נקובין ועצם שנשבר למעלה מן הארכובא ונקשר ונרפא דכשר. Siman 26 דין עוף הבא לפנינו ואין מכירו אם טמא אם טהור יבדוק בקליפת הקורקבן ואם יש עוד סימן אחר עמו שהוא טהור. Siman 27 דין ביצים היאך לוקחים אותם מכותי הלא אי' אומר מעוף פלוני הם שטהור ובשביל סימנין אין לסמוך כדאמרינן סימנין של בצים לאו דאורייתא אלא סומכין על הרוב שבינינו שטהורין וכן דגים שאי' ניכר בהם קשקשת ויש לספק שמא נשרו כשעלו מן המים יש לסמוך על סימנין של עוברי דגים שהחתיכה ראשה אחד חד והשני כד זהו עב ועגול כדמוכח בשלהי אין מעמידין שסימני עוברי דגים יש לסמוך עליהם. Siman 28 דין ביצים הטרופות בקערה אין קונין אותם מן העכו"ם והנהו קנטיאש ואובליאש שפיר קונין מן העכו"ם אע"פ שלא ראינו הבצים וגם אין לחוש שמא היה בהם דם ואי' אסורים משום בשולי עכו"ם של בצים למי שאינו תופס איסור בשולי עכו"ם בפת. Siman 29 דין בצים שנמצאו בתרנגולת שחוטה שמותרין לתתן בתבשיל של חלב אם בקליפה דווקא נמצאו ואין צריכי' מליחה אבל בשאינן בקליפ' אסורי' בחלב גם צריכי' מליחה ואם נמצאת ביצה בתרנגולת נבלה אסורה אטו של טריפה כדאיתא בעדיות ואם נתערבה אותה ביצה עם שאר בצים שטהורים אפילו באלף כולן הוו אסורים משום דבר שבמניין ואם נמצאת מספק נבלה הביצה עצמה כשרה דספקא דרבנן לקולא ואם ביצה מתרנגולת טריפה אפילו אם נתערבה עם בצים אחרי' באלף כולן אסורין ואפילו הביצה מספק טריפה כיון דהוי ספיקא דאורייתא אוסרת אפילו נתערב' באלף כמו שפירשתי בסוף הלכות איסור והיתר. Siman 30 דין ביצים שנולדו מן ספק טריפה מתי ידע אמתת הדבר גם מן הבצים גם מן התרנגולת אם נזקקת אחרי כן לתרנגול ויש לה עוד ביצים הכל מותר ואפילו התרנגול' כדאמרי' בנקב' כל שאינה יולדת הוי ספק ובזכר כל שנים עשר חדש מכאן ואילך הכל מותר. Siman 31 דין ביצים של עוף טמא או ביצה טהורה שיש בה אפרוח או דם ונתבשל עמהם ביצים כשרים או דבר אחר בין עם קליפתן בין בלא קליפתן הכל הוי אסור עד שיהיה ששים בהית' ואם הכה על התרנגולת ויצת' ביצת' כשרה ואין בה דין אבר מן החי. Siman 32 דין ביצים שיש דם על קשר של חלבון הדם אסור והביצה מותרת ואם הדם על קשר של חלמון אף הביצ' אסור' ואם הדם על הקשר של חלבון וגם נתפשט חוץ לקשר על הביצה הביצ' אסור' וגם אם הדם על הביצה ואין כלל דם על הביצה בקש' הדם אסורה והביצה מותרת והדם אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. Siman 33 דין ביצה שיש בה אפרוח מרוקם אינו אסור מן התורה כי אם מדרבנן דדרשא דהשרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפקחו עיניהם הויא אסמכתא אבל שמא אסורין משום נבלה כמו בהמה קודם שמנה ימים ומתי יהיה מותר האפרוח לאחר שיצא מן הקליפה אבל לרבי אליעזר בן יעקב עד שיתפתחו עיניהם. Siman 34 דין תולע הנמצא בפרי אם בא בעוד הפרי באילן אסור ואם בא לאחר שנתלש מותר ואם מחיים פי' חוץ לפרי אסור וכן תולעים הנמצאים תוך שרביטי פולי' ופייש דאותן באו במחובר אסורין ואותן זבובים שבתוך גוף הפולי' עצמן באי' בתלוש ומותרין ואינן אסורים אא"כ פירשו חיים ומשפרשו אינן חוזרים ונכנסים לכך כשנמצאו בקדיר' בתבשיל של פולין והם מתים מותרין שבתלוש גדלו בפולי' ואין בהן משום שרץ האר' ואע"פ שעתידים להיות חוזרין ופורחין אין לאוסרן משום שרץ העוף כיון שנוצר בתוך הפרי כמו זיזין שבעדשים ושבכליסין שאינן בברייתא אלא מקר' דשרץ השורץ על הארץ ויש שמחמירין ונותנין אותן תחלה לבשל במים רותחים כדי שימותו מיד בתוך הפולין שאם ישימו הפולין במים צוננין אולי מחמת המים יצאו הזבובים לחוץ בתוך המים ונאסרו המים ומתים שם בשעת רתיחה והרי הוא אוכלן בקערה. Siman 35 דין שרביטי קושש של פולין או של פוייש שנתבשלו ונמצא תולע באחת מהן השרביט שנמצא בה תולע זורק לחוץ והשאר יש אוסרים אפילו ע"י ששים של היתר שיש במחבת וכן דגים קטנים שנתבשלו ונמצא אחד מהם דג טמא זורקו לחוץ והשאר יש אוסרים אפילו ע"י ששים ולכך טוב להמתין עד שיצטננו קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם או ישים מים צוננין עמהם לצננן תחלה אמנם נ"ל דשרביטי' ודגים קטנים יש להתיר כיון שמער' לבסוף כל המים לחוץ א"כ העשרים או הל' שנאסרו כב' בטלים ברוב שנשארו ואין חוזרין ואוסרים השאר שבמחבת אע"פ שנוגעים בהם חמין לפי שאיסור הנבלע אינו חוזר ונפלט ביבש אלא ע"י מים עמהם ולכך בעינן ניער וכסה גבי טפת חלב וגם קליפה שנשארה אינה חוזרת ואוסרת קליפה אחרת סמוך לה וכן לעולם ואע"פ שטעם גופו נפלט נבלע דבר בסמוך לו כמו חם בתוך חם אפי' בלא מים מכל מקום האיסור הנבלע בו ממקום אחר אינו נפלט בלא מים וא"כ אע"פ שהחתיכ' עצמה נעשית נבילה מ"מ לא יהא טפל חמור מן העיקר וכיון שאינה אסורים רק העשרים הרי הם בטלין בשאר שבמחב' שהם רוב שאינו מכיר איזה הם ולא שייך לומר בריה לא בטלה אלא בדבר שאסור מחמת עצמו בלא בליעת איסור ממקום אחר אבל גבי ביצים אסור הכל דאין רגילות לבשל בצים יחד כ"כ שיהו שלשים או מ' שנאסרו בטלים בשאר שיהיה עוד רוב של היתר. Siman 36 דין תולעים שהם בחתיכת בשר או בחתיכת דג שבאו מחיי בהמה והדג שאסורין ואותן שבאו לאחר שחיטה מחמת סרחון מחמת הבשר או בגבינ' מותרין לאחר שמתו אבל אם מחיים פירשו על הבשר אסורים לעולם כמו פירש על גג תמר' ולהא לא חיישינן דבשעה שמדיח הבשר במי' יבא על הבשר בחוץ אם היו בחוץ נופלין ואם תולעים הגדלים בכלים שבמים וכן במים מכונסים שעל הארץ שמותר לשתותם אפי' פרשו בדופני הכלים והגומא מבפנים וכן יבחושין הגדלין ביין או השכר שמותר לשתותן עם המשקה ואם סנן השכר או היין דרך מטלית או תבן ופרחו שם אסורין. Siman 37 דין לקשור שתי פרדו' לקרון שאסור אם אין שתיהן שוות מאב ואם וכל שכן בהמה אחרת ופרדה שאסור. Siman 38 דין אותו את בנו בחיה. Siman 39 דין אותו את בנו שנוהג בין בזכרים בין בנקבות בין האב תחלה ואחר כך הבן בין אפכא והיום הולך אחר הלילה שלפניו.
סימן לט השני:
דין כסוי עפר למעלה ועפר למטה לכתחלה אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה לפי שמא צריך לחזור ולברך על השחיטה אם דיבר בינתים אבל מילי דשחיטה כגון תן לי הסכין או העוף אינו הפסקה כמו לאחר המוציא גביל לתורי. Siman 40 דין אם צריך לכסות כל הדם ובאיזה עפר מכסין. Siman 41 דין ולד שליל הנמצא בתוך בהמה שנשחט שמותר העובר בשחיטת אמו וגם גידו וחלבו מותר אבל הדם אסור והני מילי שלא הלך כלל אבל הלך צריך שחיטה ואם נמצאת טריפה שעתה שחיטת האם אינה מועלת לעובר אם העובר בן תשעה חדשים מותר העובר בשחיטת עצמו כרבא דאמר ארבעה סימנים אכש' רחמנא אבל בן שמנה אסור דלא שייך ביה שחיטה ולפי שלא יוכל להבחין מתי יש לו תשעה חדשים טוב לאסור הכל כשהאם טריפה. Siman 42 דין לנקר גיד הנשה וגם לחטט אחריו וגם שמנו אסור מדרבנן. Siman 43 דין חלב מן התורה דהוא חלב הנמצא על הקרב ועל הכסלים ושעל הכליות ושעל הדקים דהיינו ריש מיעיא באמתא בעי גרירא דהוא ממקום שמתחלת הקיבה להתקצר ואילך צריך גרירא שיעור אמת' כדפירש רש"י ועל הקיבה עצמה יש חלב אח' דייתרא ודאקשתא. Siman 44 דין חוטין האסורי' שבעוקץ תלתא מימני' ותרתי משמאלא וחוט' שבתוך הכולי' וגם לובן כוליא וחוטין שעל הטחול הכל אסורין משום חלב מדרבנן אבל חוטים שבכתף לפנים ושבלחיים אצל הלשון אסורין משום דם וצריך לחותכן ולמולחן ולצלי סגי בחתיכה בלא מליח' ואף אם לא הסירן מן הבהמה אם חתכינהו הוי כשאר בשר. Siman 45 דין שצריך להסיר הקרום מעל הכסלים סמוך לחזה וגם מן הבשר שסביב הדפנות שחותכין כדי לתחוב ידו שם לבדוק הריאה צריך להסיר הקרום מאותו בשר מבחוץ לפי שהחלב המכסה את הקרב שוכב שם ונוגע שם וקרום שבראש שהמוח מונח שם צריך להסיר משום דמא. Siman 46 דין ראש כבש וגדי שנותן על הרמץ כדי להסיר השער אותביה אבית השחיטה שפי' דמי אצדדין מקווא קווי דמא ואסיר וכתב בהלכות גדולות מוקרא הוא דאסור משום שמתבשל בתוך הדם רישא גופא שרי. וכן התרנגולת הנתונה על הרמץ כדי להסי' הנוצ' וכן רגלי בהמה שנתנו על האש להסי' השיער והטלפי' הכל מותר דאיסור' ליכא אלא משום דם שבראש ובהני ליכא ראש בנור' ויש מולחין תחלה הרגלים והראש קודם שיתנום באש ולאחר שהסירו הטלפים והשער מולחים אותן פעם שניה לפי שהשערות והטלפים מנעו כנגדן ליכנס היטב המלח בבשר וזהו חומרא בעלמא המליחה ראשונה. Siman 47 דין חתיכת בשר שהניח' בביתו ואין איש רואה והלך לשוק אם מצאה במקום שהניחה מותרת בלא טביעת עין וסימן וליכא למיחש לחלפה עורב ואם לא מצאה שם אז צריך טביעת עין. ואם הניחה בשוק בין העכו"ם כמו כן צריכה פן חלפוה. Siman 48 דין איסור שנפל בקדירה שיש היתר רותח בין במינו בין שאינו במינו נשער בששים ברוטב בקופה וחתיכות ולא במאי דבלע בקדירה ואם בשל היתר בקדירה של איסור בת יומא הכל אסור ואם אינה בת יומא אסור לכתחילה לבשל ובדיעבד מותר. Siman 49 דין כף של איסור שתחב בקדירה של היתר ואם הכף חולבת ותחבה בקדירה מלאה מן תבשיל של בשר או אפכא אפילו אינה בת יומא הכף אסורה והתבשיל מותר ואם הכף בת יומא צריך בתבשיל ס' ואם נשפכו המים מספיקא אסור דטעם כעיקר דאורייתא ולא כפירוש רש"י. Siman 50 דין איסור שנתערב בהיתר בדבר יבש במין במינו בטל ברוב ואם בדבר לח כגון יין ביין או חלב בחלב צריך ששים וכן מין בשאינו מינו אפילו בדבר יבש ואין צריך להשליך אחת כמו בתרומה שנפלה בחולין מפני גזל השבט ואם חתיכה גדולה של נבלה או של בהמה טמאה נפלה בהיתר או חתיכת בשר הבלועה מחלב והיא גדולה לא בטלה אפילו באלף של היתר כיון דראויה להתכבד כדתנן בפר' בת' דע"ז אבל חתיכה גדולה של הית' שנאסרה מחמת בליעת איסור בטלה שפיר ברוב ביבש ואם בתבשי' נפלה בטלה בששים אם אינו מכירה וכן כל דבר שבמנין כגון ביצת נבלה או טריפה או פירות גסות של ערלה אפי' באלף לא בטילי. וכן כל דבר שקרוי בריה כגון דג קטן טמא או עוף טמא או גיד הנשה ואוכלו שלם חייב מן התורה אפילו לית ביה כזית הלכך אם נתערבו בהיתר ואינו מכירן במקום שנתערבו דאפילו באלף לא בטילי מדרבנן ודווקא שלמין אבל חתוכין ומרוסקין אפילו יהיו כולן בטלין בששים וצפור טהורה שנתנבלה או נטרפה אפילו שלימה אינה קרויה בריה כדאיתא בפ' כל הבשר אפילו הכי אינה בטלה באלף אם הוא דבר שבמניין או ראויה להתכבד אבל אם נאסרה מחמת דבר בליעת איסור או דג טהור שנבלע מחמת איסור ונתערבו עם היתר אפילו הם שלמים אינן קרוין בריה ובטלין בששים ולא דבר שבמנין ולא ראויה להתכבד אבל חתיכת בשר בחלב אינה בטלה כדאיתא פרק בתרא דעבודה זרה משום דאוכל ממנה כזית לוקה. Siman 51 דין איסור הניכר ואצלו רוב היתר הניכר לקח מאחד מהם ואינו יודע מאיזה מהם לקח אסור מן התורה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואם נמצא חתיכה אחת לארץ או לקחה כותי שלא בפנינו או עכבר אז מותר דכל דפריש מרובא פריש וליכא למגזר שמא יקח מן הקבוע כיון שהקבוע ניכר וידוע האיסור היכן הוא דלא מחזקינ' גברי ברשיעי ליקח מן האסור בודאי בלאו הכי יכול לקנות נבלה מן השוק אבל בדבר המעורב יחד איסור והיתר לא שייך למימר כל קבוע כמחצה ובטל שפיר ואם דבר שבמנין הוא או ראויה להתכבד דלא בטיל אפילו מעורב באלף ואסור הכל מדרבנן אם פירש אח' מהם אותו אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון דשם מן התורה בטל ואינו אסור אלא מדרבנן או שרינן למשקל בפי' אתי למשקל בקבוע כדאיתא בפ' התערובות וזאב שדרס בהמה אחת בין הרבה בהמות שייך לדין זה ואין להתירן מטעם תערובות אפילו לאחר שפירשו זה מזה כדפרישי' ורבי' יעקב היה מתיר לאחר שפירשו זה מזה לפי דכל דפריש מרובא פריש ואולי דההיא דפ' תערובות דגזר שמא הוה מוקי לה דווקא בקדשי' וגם אין להתיר הבהמות מטעם ספק דרס בשן ומותר דאפילו דרס ביד שמא אין זאת דבסוף הלכות איסור והיתר פירשתי דדבר שיש ספק איסור דאורייתא והוא דבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל כגון ביצת ספק טריפה דלא בטלה אפילו באלף דמורי רבינו מפרש דנתערב באלף כולן אסורות קאי אפילו אספיקא דלא כרבינו יעקב. Siman 52 דין חתיכת היתר שנאסרה או מחמת בליעת טפות חלב או גם איסור אחר נבלע בה אם נתחבה אותה חתיכה בקדירה רותחת לא די לה בששים לבטל טיפת איסור הבלועה בה אלא חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ס' לבטל כל החתיכה ואפ"ה חתיכות בשר הרבה שנמלחו ונתנן בגיגית של עצים ואבנים אם נמצאת חתיכה אחת בתוך הציר אותו מקצת אסור ואפילו לית ביה פילי לא סגי ליה בקליפה כיון ששור' בציר דמי לכבוש והרי הוא כמבושל אבל חצי החתיכה שלמעלה אינה אסור כלל דדם אין מפעפע אפי' יש שמנונית באותו מקצת שבתוך הציר אע"ג שטעם השמנונית הנאסר מפעפע למעלה וחתיכה עצמה שבציר נעשית נבלה ואלו היא נבלה ממש או חזיר היתה אוסרת למעלה מחמת פעפוע מ"מ את שלמעלה מותר כיון שאין הדם עצמו הולך ולא יהיה לו כח לאסור יותר מאלו היה כולו דם שזהו דבר האוסרו והיינו נמי טעמא למלח שעל הבשר והמלח אסור משום דם הוא טעם מלח הולך בבשר למה אינו אוסר הבשר אלא כיון שדם אינו הולך שם הוי מותר וכן כל דבר שצריך קליפה למה אינה אוסרת אותה קליפה כל שסמוך לה וכן לעולם הלא פעמים היא שמנה אלא כיון שהאיסור נבלע בה אינו הולך יותר לא יהא טפל חמור מן העיקר. Siman 53 דין מלח הבלוע מדם או מאיסור ונתנוהו בקדירה שאם יש בקדירה ששים של מלח הכל מותר אע"פ שהמלח שנעשה נבלה נותן טעם אפילו באלף דאין חמור יותר מאלו היה כולו דם או איסור הבלוע בו ואם מלח הבלוע מבשר או תבלין שדכו במדוך של בשר ונתנוהו בתבשיל של חלב או אפכא אין צריך ששים אפילו מן המלח כי אם ששים מטפת בשר הבלוע בו כיון שהמלח לא היה בלוע מאסור. Siman 54 דין להגעיל כלי דווקא כשיהיה אינו בן יומו ואז אפילו בתוך כלי כשר מותר להגעילו ואם בכלי האסור שאינו בן יומו טוב יותר אבל תוך כלי אסור בן יומו לא יגעיל. Siman 55 דין להגעיל כלי לצורך פסח אם מגעילו קודם ערב פסח או ערב פסח קודם ד' שעות מותר אפי' שניהם בני יומן דאין בהם כי אם טעם חמץ ולכן שרי דנותן טעם בר נותן טעם הוא אבל לאחר ארבע שעות אסור להגעיל אלא כלי שאינו בן יומו דהחמץ נעשה איסור וחוזר ונבלע וחטה שנמצאת בעופות ערב פסח והם מלוחין או צלויין ישליך החטה והכל כשר כיון שנתבטל טעם חמץ בששים קודם פסח אינו חוזר וניער לאסור במשהו כשיבא פסח דאינו במשהו עד שיבא זמנו שזהו פסח וראיה דתנן צמר גמלים ורחלים שטרפן אם רוב מן הגמלים מותר לו להביא פשתן לשם וכן בשר מלוח ישן או גבינה או דגים מלוחים שלא נבדק המלח מן החמץ וכן הסלים ישנים מותרין בפסח וכן שפוד ישן מותר לצלות בו בפסח מהאי טעמא ודין בן יומו היינו יום ולילה מעת לעת ודין שצריך לשפוך מים צוננים על הכלי הנגעל מיד. Siman 56 דין לב שלא נקרע ולא הוציא דמו בין לצלי בין לקדרה. Siman 57 דין כחל בין לצלי בין לקדרה או לעשות ממנו פשטיד"א בין בלא בשר עמו בין יש בשר עמו ושמותר לשומו בקער' רותחת שהיה בה בשר או לחתכו בסכין של בשר. Siman 58 דין כבד לבשל אותו בקדירה שהקדירה אסור' או הבשר אם נתבשל עמו אסור אפילו הכבד במלח אבל הכבד מותר כדתנן במס' תרומות הכבד אוסרת ואינ' נאסרה מפני שיש בו רוב דם פולט ואינו בולע ולפי' רבי' יעקב אם לא נמלח כך הדין אבל אם נמלח הכבד הכל מותר ואם צולהו על הגחלים לחתכו ולנקבו. Siman 59 דין כבד שנצלה עם בשר בשפוד וכן כחל עם בשר בשפוד לכתחלה אסור ובדיעבד שרי. Siman 60 דין כרישין ובצלים שרוצה לתתן בקדירה של בשר וחתכם בסכין חולבת או אפכא דלא סגי להו בהדחה לפי שראשי הכרישים והבצלים חריפין והוו כמו צונן שחתכו בסכין ואם נתן אותו בקדירה מותר דאין צריך רק ששים של טעם הסכין הבלוע בירק שהוא דבר מועט ואם חתכן בסכין של עכו"ם אז צריך ששים של כל הירק דכולו נעשה נבלה והדין הוא אפילו שאינו בן יומו אבל עלין של כרישין וגם כרוב אינן חריפין וסגי להו בהדחה. Siman 61 דין קערות חולבות שהדיחן במחבת של בשר או אפכא דאם שניהם בני יומן הכל אסור ואם האחד אינו בן יומו וחברו בן יומו הכל מותר אפילו נאמר נותן טעם בדנותן דמותר בלעו דווקא אבל היכא דנתבשלו אסור הכא מותר דאיכא תלתא נותני טעם ע"י המים חד הבשר במחבת בת יומא ומן המחב' במים ומן הקערות במים ומן המים בקערות שאינן בני יומן שהוא היתר קצת וגם לא קבלו בו אם מטעם שני וכן הדין בקערות של בשר בנות יומן שהודחו במים רותחין בכלי ראשון עם קערות חולבות שאינן בני יומן דקוד' היו שנגעו במים ראשונים בתחלה זו לזו חמין אם כן איכא שלשה נותני טעם של היתר. וכן ביצים שנתבשלו במחבת חולבת מותרים לתת בפשטידא או איפכא אם נתבשלו במחבת של בשר מותר לתת בפלדין וכן ירקות שנשלקו במחבת חולב' מותרין לתתן בתבשיל של בשר אפילו המחבת בת יומא וכן אפכא וכן קטנית פולין או פוייש שבשל בקדירה חולבת מותר לערותן בקדירה של בשר אפילו לכתחלה ואפילו הקדירה ובת יומא הכל מותר כמו דגים שעלו בקער' מותר לאכלן בכותח וה"מ כשהקערות אינן מלוכלכות בשיורי המאכל אז שייך היתר של נותן טעם ואם שניהם בני יומן הכל אסור דהמים נאסרים מחמת בשר של זה וחלב של זה וחוזר ונבלע בהן ואין כאן נותן טעם בר נותן טעם של היתר ואסור לאפות עוגה קטנה בצד פשטידא או בצד פלדין כדאמרינן אין טשין את התנור באליה ואם אופ' תחת הכלי אפי' לא נגעו זה לזה אסור לאפות שתיהן יחד דאזיל האי ומפטם האי ואין להתיר משום נותן טעם בר נו"ט ולא משום דדבר הבלוע בחתיכ' זו ממקום אחר אינו פולט משם כי אם ע"י מים כמו דפרישי' לקמן גבי טפת חלב מ"מ פעמים ששמנונית הבשר יוצא חוץ לעיסה. Siman 62 דין בשר כדי לצלות אין צריך למלוח ואם לתת בקדירה צריך להדיחן תחלה ואח"כ למולחה משני צדדין וכן התרנגולת בפנים ובחוץ ושימלח היטב אינו נאכל מחמת מלחו ולשהות שעור צלייה ואחר כן ידיח הבשר שני פעמים וכשימלח צריך להיות על דף או על סל המנוקב אבל בכלי שאינו מנוקב הכל אסור וכשידיח הבשר בכלי צריך לתת המים תחלה בכלי ואח"כ הבשר ולא בשר תחלה ואחר כך מים אם הבשר לח. Siman 63 דין בשר וגבינה כשהם לחין ונוגעין זה בזה ואם שניהם מלוחים ואינן יבשין שניהם אסורים ואם אחד מליח ואחד תפל אז התפל אסור והמלוח מותר וכן הדין בבשר כשר ובשר נבלה שנגעו זה בזה אם השחוטה מלוחה לבדה הכל מותר ואם הנבלה מלוחה לבדה הכל אסור כדין טהור מליח וטמא תפל מותר וכן בשר חי או צלי שנפל עליו חלב בין יש מלח בחלב לבדו או בבשר לבדו הכל אסור עד ששים כיון שהאסור צלול הוא ואם אין מלח לא בזה ולא בזה אם אין פילי הכל מותר בהדחה ואם הבשר צלי בלא פילים צריך קליפה משום דרכיך כגוזלא אבל כשהבשר כשר או הנבלה האחד מחמת בשול או צלי ונגעו זה לזה אין להם דין טהור מליח וטמא תפל אלא עילאה גבר ותתאה גבר דהלכה דתתאה גבר ואפילו כי החם למעלה דאז התחתון כשר מכל מקום קליפה מיהא בעי. Siman 64 דין גבינות ישראל אם נעשו בדפוסי הגוים שעשו כבר הגוים בהם גבינותיהן מותרין בדיעבד. Siman 65 דין קיבה ודקין וטבחיא דאין מחזיקין בהם דם אם מלחן בקערה או נתנן בקדירה ולא נמלחו שהכל מותר אבל השומן שעליהם יש דם וצריך למלוח וכן שאר בני מעיין צריך למלוח כגון הכרס וכן יש בה"ג דהשומן יש בו סורייקי סומקי ואם מלח את הקיב' והדקי' והטבחי' שהם בלא דם ומלחם עם בשר אחר אפילו הכי הכל מותר ולא דמי לדגים ועופות שמלחן זה עם זה דאסור. Siman 66 דין לתת כלי תחת עופות שצלאן כדי לקבל השומן שאסור אא"כ הבשר הודח תחלה ונמלח ושהה שעור מליחה ואח"כ הודח פעמים דלא בקיאינן בשעור בתרי גללי דמלחא דפי' בהלכות גדולות לא פחות ולא יותר. Siman 67 דין בשר שחוט' שנמלח עם בשר נבלה דהכל אסור מן התורה ואם ספק לחומרא אבל דגי' טהורין וטמאים שנמלחו יחד אסורין מדרבנן ואם ספק לקולא ואם עכו"ם או שפחה עכו"ם שבבית ישראל מלגו תרנגולת ולא ראה ישראל אם בכלי ראשון או בכלי שני או הדיחו בשר ונתנו בקדירה ולא ראה הישראל או הדיחו קערות חולבות ושל בשר ולא ראה ישראל אם יחד הודחו או כל אחד לבדו או בגווני אחריני דדמו להני אם אינן יודעין דין הדבר אז הכל אסור דשמא להקל טרחין עשו באיסור ואם יודעין הדין היאך משפט לעשות לישראל אז אם ישראל יוצא ונכנס או גם תנוק שחכם כל כך שלפעמים סומכין עליו לראות אז הכל מותר. Siman 68 דין חתיכות בשר של שלש פרות או ארבע שמלח ונתנן זה על זה שגמר פליטת דם חתיכה ראשונה קודם שמלח חתיכה אחרונה דכשר ואם מלח לאחר יום אח' חתיכה ונתנה על בשר שנמלח אתמול דאף זה מותר דאכתי פליט הראשונה הציר. Siman 69 דין בשר הנמלח ומיד נתנו עם בשר שלא נמלח שיחזור וימלח הבשר ומותר. Siman 70 דין סכין ששחט בה טריפה שצריך הסכין הדחה תחלה קודם שישחוט בה עוד או קודם שיחתוך בה רותח ואם לא הדיחה תחלה צריך הבשר קליפה כרב דאמר קולף אבל סכין של עכו"ם צריך הגעלה תחלה ואם לא הגעיל ושחט בה קולף. Siman 71 דין סכין שחתך בה בשר ורוצה לחתוך בה גבינה או אפכא צריך לסכין נעיצה בקרקע עשר פעמים ומיהו רוב סכינים יש בהם גומות ואינן חלקים צריך לשפשף היטב בפיחם או באבן רך ואם רוצה לחתוך בסכין של עכו"ם אפילו הפירות כן הוא הדין אבל לחתוך בשר רותח מן הסכין צריך הגעלה ויש אומרים צריך לבון. Siman 72 דין קיבה של גדי וטלה שלקחו מן העכו"ם ולא חיישינן שמא ינקו מן הטמא' ומן הטריפה ולכך הקיבה מותרת להעמיד בה גבינות. וקיבה של גדי וטלה שהרגו עכו"ם אע"פ שלכתחלה אסורה בדיעבד מותר ואפילו הקיבה שראינו שינק הגדי והטלה מן הטריפה או מן הטמאה אם העמיד בה גבינות מותרות דמן הקרוש שבו העמיד והוי פירשא בעלמא ואסור לשרות הקיבה עם עורה בכלי של מים זמן ארוך כדי לקרוש הלח שטעם לחלוחית של קיבה נכנס בעור וחוזר ונפלט והוה ליה בשר בחלב. Siman 73 דין בהמה שנמצאת טריפה מה דינם של גבינות שנעשו ממנה באותה שנה רבינו שמואל התירן מטעם חזקה וכן רבי' יהודאי גאון בהלכות אותו ואת בנו. Siman 74 דין תרנגולת שהיא ספק טריפה דאורייתא או ביצה ספק טריפה או חתיכה של בשר מחלב מספק וכיוצא כאלו שהם דבר שבמנין ויש בהן ספק ונתערבו אפילו באלף כולן אסורי' כאלו נתערב ודאי של איסורי' ואינו קרוי ספק ספיקא כיון שהספק הראשון הוי ספיקא דאורייתא וגם הוי דבר שבמנין והכי מיישב מורי רבינו ההיא דנתערבה באלף כולן אסורות דקאי שפיר אספק ביצה דאיירי לעיל התם בברייתא. Siman 75 דין חכם הבא להתיר על ידי ששים קדירה שנתחב בה כף איסור שצריך לחקור ולישאל אם נתנו מים בקדירה לאחר שהיה האיסור בקדירה. Siman 76 דין חכם הבא להתיר כלי ע"י שלא היה בן יומו צריך לחקור ולישאל אם היה בו אפילו מים רותחין בינתים דכך שוה כאיסור עצמו. Siman 77 דין נטילת ידים שצריך לשפוך המים מהכלי ע"י ולא לתוחבן בתוך הכלי ולא ירחץ ידיו בקלוח צנור המקלח מי גשמים ואפילו מקלח ממעיין דבעינא מכח גברא ולא דמי לכיור שהיה בו ברזא והיו נוטלין מכח ראשון אבל תוחבן בתוך מי המעיין שפיר דמי שטובל ידיו ואז לא יברך על נטילת ידים. Siman 78 דין נטילת ידים עד פרק שלישי שזהו כל האצבעות אפילו לחולין ושצריך לשפוך המים שני פעמים על ידיו וצריך להגביהן פן יחזרו המים הראשונים הטמאות ויבאו על המים השניים הטהורות ויטמאו אותה ואסור לרחוץ ממים שרחץ בהם חברו ושלא תגע ידו שכבר רחץ פעמים על ידו שנית שלא שפך עליה רק פעם אחת פן תטמאנה וצריך שיהו המים צלולין שיהו ראויין לשתיית בהמה ואפילו הצלולין צריך שלא יהו מאוסין וסרוחין שתוכל בהמה לשתותן. Siman 79 דין כלי שנוטל ממנו ידיו צריך שלא יהא נסדק ולא יהא נקב במקום שהמים עוברין כששופכן על ידיו ואסור ליטול ידיו מכוס שהוא משופע שאינו יכול לישב שלא מסומך כגון כסוי כוס וכסוי קנקן ושלא יהא חציצה בו על אצבעותיו לא טיט ולא בצק בין צפרניו כל כך שהוא מקפיד עליו ורגיל להסיר מחמת גנאי וקפידא ומותר לקבל מים לנטילת ידים מן האשה נדה ומן העכו"ם. Siman 80 דין הלש עיסה מפריש מעט ממנה ושורפה ואם רוצה יתננה לכהן קטן שלא ראה קרי מעולם ויאכלנה או אף לכהן גדול שהוא רואה קרי אך שטבל לקריו והעריב שמשו ומשום טומאת מת אין חששא ואפילו לא טבל כלל אם מבטלה ברוב חולין מותר לאוכלה אך הזר אסור לאוכלה ע"י בטול ברוב ויש מקומות שמפרישים עוד חלה שניה ככר גדול ונותנין אותה לכהן גדול ואוכלה אפילו בעל קרי ואפילו אשתו נדה וצריך ליזהר שלא יתננה בקערה עם מרק רותח פן יאכל זר או עכו"ם אחר כן בקערה. Siman 81 דין חלה או הראשונה או השניה אם נתערבה בחולין צריך אחד ומאה במין במינו כדי להתירה לזרים ואם בשאינו מינו כגון חטים בשעורים סגי בששים כך הדין אפילו בחוצה לארץ אבל נתערבה ברוב חולין ולא במאה מותרת דווקא לכהן קודם שטבל לקריו אבל לזרים לא. Siman 82 דין עיסה כשיהיה בה שעור מ' ושלש בצים וחומש ביצה חייב להפריש ממנה חלה ויתר משעור זה אינו יכול ללוש יחד בפסח פן תחמיץ ואם לש הרבה מצות טוב לעשותן פחותות מכשעור ואם משום חלה יתנם כולם תוך המחבת וגם שיגעו זה בזה אז יתחייבו. ואם הם כולם גדולות כשעור בכל אחת אין צריך רק לתתם בכלי בלא נגיעה יפטור את חברתה כדאיתא בירושלמי כיון שאינו מקפיד על תערובתן. ומ"מ המעט עיסה שיקרא לה שם חלה יגע אל אחת מעיסות גדולות בשעת קריאת שם או שמא לדידן דהויא חלה ח"ל אין צריך מוקף בשעת קריאת שם דהא תרומה ח"ל אוכל ואינו מפריש. וצרוף מ"מ יפשה כדי לפטור מאחת את חברת' וכשיתנם במחבת או בכלי אחד כדי לצרפן צריך שלא יהא שום עיסה למעלה משפת הכלי שיהו כולן תוך הכלי. Siman 83 דין עיסת שני בני אדם כגון תלמידים הלומדים לפני רבם אע"פ שאין כשעור בחלק אחד לבדו כיון שיש בשעור בין שניהם חייבת בחלה וגם אע"פ שנתערב חלקם שלא מדעת' והמפריש את החלה צריך ליקח רשות משניהם והתלמיד שהוא כמו אורח יכול לומר לבעלת הבית להפריש חלה מכל עיסות שיהא לו אפילו מאותן שיקנה אחר כן ואינו צריך ליטול רשות בכל פעם. וכן אשה יכולה לומר לחברתה קחי קמח ולושי עוגות אלי או פלדון וכיוצא בזה והפרישי חלה אע"פ כי בשעת הצווי היתה קמח ולא ראויה לחלק דהמפריש חלתו קמח לא עשה ולא כלום ולאחר שנעשית עיסה לא אמר לה להפריש וכן מנהג ואע"ג דאמרינן הריני נזיר מן הגרושו' גבי א' לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים וקאמר דשרי באות' גרוש' שהיתה אשת איש בשעת הצווי דמילתא דלא מצי עביד איניש לא משוי שליח יש לומר דה"ק לאו דעתא דאיניש לשוויי שליח לקדש אשת איש לאחר גרושי' ואפילו גירשה לא מצי משוי שליח שאני התם דאית בידו לגרש אשת חברו אבל ביד האשה לעשות עיסה מן הקמח או לומר לאחר לעשות והוי כמו פירות ערוגה זו מחוברין והביאו שליש אמר רבי יהודה לכשתלשן על פירות הללו דאמר רבי יוחנן פרק האומר דהוו תרומה דכל שבידו לא מחוסר מעשה והתם נמי מייתי הרבה טובא כי האי גונא. Siman 84 דין הרוצה להפריש בפסח בשני ימים טובים הראשונים או בשנים האחרונים לא יקרא לה שם חלה בעודה עיסה כי לא יוכל לשורפה ולא לאפותה ביום טוב לפי שאסורה לאכול והיא אפויה שלא לצורך ולא להשהותה עד החול פן תחמיץ לכך תאפה תחלה ואחר כך יקרא לה שם כמשפט בשעת נגיעה אל המצה וצריך שיוליך המצות והעוגה קטנה בתוך התיבה כשיגיעם יחד ויקרא שם לעוגה ויניח העוגה שם בתיבה במקום המוצנע עד החול וישרפנה אבל אם יקרא לה שם חוץ לתיבה אפילו כמשפט שוב לא יוכל לטלטלה כדי להצניעה שהרי תנן חלה טמאה לא יזיזנה ממקומה שוב פירשתי שמותר לטלטלה אפילו לזרים כיון שראויה לכהן קטן לאכול או לכהן גדול שטבל כמו תרומה שמותר לטלטלה לזרים וכמו לוף שמותר לטלטלו כיון שראוי למי שיש לו עורבים ותו כיון שמטלטלה בשעת קריאת שם מותר לטלטלה אחרי כן קודם שיניחה לארץ כמו צריך למקומו דשרי פרק כל הכלים למאן דאמר אין כלי ניטל אלא בדבר הניטל ואי אירע שקרב שם בעודה עיסה תטיל אותה במים צוננין ולא תחמיץ שם ובחול ישרפוה אבל לכתחילה אין לסמוך על זה ובשא' ימים טובים כגון עצרת וסוכות וראש השנה יעשה כמו כן תאפה ואחר יקרא לה שם כענין זה אף על פי שיכול לקרות לה שם בעודה עיסה ולהשהותה עד חול אינה טובה להצניעה כל כך כשהיא עיסה לפי שהיא נדבק' לדברים אחרים אמנם יכול להיות אפילו לאחד שקרא לה שם בעוד' עיסה יוכל לאפות ביום טוב חלה דידן שהיא חלת חוצה לארץ אין זה אפייה שלא לצורך אם יש בעיר כהן קטן שלא ראה קרי מימיו או אפילו שהוא כהן גדול שראה קרי וגם לא טבל לקריו הרי יכול לבטלה ברוב חולין ויאכלנה וכן פירש רב כהן צדק. Siman 85 דין אם לש עיסה מערב יום טוב וגמר לישתה אסור להפריש חלה ביום טוב כדתניא בתוספתא דביצה והא דאמר רבא גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש חלתה ביום טוב היינו כי ערב מים וקמח גריד' ולא גמר לישתה וכן נמי דייק בירושלמי דפרק אלו עוברים על ברייתא דאמר' לש אין ערב לא פי' גמר לישתה אין גלגל גרידא זהו תערובת קמח ומים לא משום דאין מפרשים חלה אלא סוף הלישה כי אם בעיסה טהורה. Siman 86 דין נדה וזבה דאורייתא וטבילתם זו ביום וזו בלילה ואפי' במי גשמים מכונסין שאינן נובעין. Siman 87 דין בזמן הזה רואה טפה אחת או כתם דם בחלוק או בסדין סופרת ז' נקיים מלבד יום שפסקה בו ולערב יום שפסקה תפסוק עצמה להפריש בטהרה ולמחרתו תתחיל לספו' ז' ימים נקיים רצופין. Siman 88 דין שלכתחילה בודקת עצמה ערב ובקר כל שבעה ימי הספירה ואם שכחה ולא בדקה רק יום ראשון ויום שביעי מותר ואם לא בדקה יום השביעי עד השמיני מחלוקת רב ורבי חנינא תחילתן אע"פ שאין סופן לכן צריך לכל הפחות שלא יהא יותר מחמשה ימים בין בדיקה ראשונה לבדיקה אחרונה. Siman 89 דין שאסור ליגע לאשתו כל ימי נדתה אפילו באצבע קטנה ויש נזהרין אפילו להושיט לה שום דבר ולכל הפחות דבר מאכל ומשתה טוב ונכון ליזהר שלא יושיט מידו לידה וכן בימי לבונה וספירתה עד שתטבול. Siman 90 דין אשה בימי נדתה וספירת' שאסורה לישן עם בעלה אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה ואסורים לאכול על שלחן אחד סמוכין זה אצל זה אלא אם כן יש שום שנוי להיכירא על השלחן או הקנקן או ככר או דבר אחר בין קערה שלו ובין קערה שלה. Siman 91 דין אשה שאמרה לבעלה שהיא נדה ואח"כ אמרה משחקת אני שאינה נאמנת וצריך לפרוש ממנה ואם נתנה טעם למה אמרה כן טהורה. Siman 92 דין אשה שמצאה כתם או לכלוך דם בחלוקה טמאה ואם יש מכה או גרב בבשר' שאם יוסר הקליפה תוציא דם תולה בה וטהורה וכן בסדינה אם מצאתה כתם ואם שכב עמה או אשה או בנה או בעלה שיש להם כן תולה בם וטהור' ואם נתעסק' בבשר שחוט או בבשר או בדבר שיכולה לתלות תולה בם וטהורה ואם אין בם כל זה אם הכתם יתר מכגריס טמאה ואם פחות מכגריס טהורה דתולה במאכולת ולא שנא אם הכת' עגול או משוך וארוך היא טהור' כדתניא בתוספתא ואם מרגשת שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודע' אם מוציאה דם אם יש כתם על בגדה תולה בה וכשר ואם ספרה ג' ימים נקיים ומצאה כתם כשר אבל ימים ראשונים של ספירה נר' דבעינן נקיים בלא ספק שתדע שפסק דם המקור אבל אם בודקת עצמה באותה מקום ומוצאה דם או מרגשת שהדם יוצא מן הרחם טמאה ואין לתלות במכה אבל אם פקחת לדעת שדם יוצא מאותה מכה גם דם שבשעת בדיקה טהור כדתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם אלמא דוקא כשיודעת שדם יוצא מן המכה נאמנת וטהור דם של בדיק' אבל אם ספק לאשה אינה תולה דם של מכה בבדיק' אבל כתם של בגדה תולה בה ואפי' כשיודעת בברי שזו המכה מוציאה דם אינה תולה דם בשעת וסתה דאם כן לא תהיה לעולם טמאה. Siman 93 דין אשה שרגילה לראות בשעה ביום קבוע ויש לה וסת כשיבא אותו יום צריכה לפרוש ממנה עונה או יום או לילה כיצד רגילה לראות בו אפילו בסוף אסור לבא עליה אפילו מתחלת הלילה שאחר כן וכל שכן בלילה שלפניו וכן אם רגילה לראות בתחילתו אסורה כל היום ולא יותר וכן הדין אם רגילה לראות בלילות ואפילו אם רוצה לצאת לדרך צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה אך מותר לפקדה בדברי רצוי ופיוסין. Siman 94 דין אשה שטהורה שאינה צריכה לבדוק עצמה בשום פעם בין יש לה וסת בין אין לה וסת דכל אם לבעלה לא בעיא בדיקה. Siman 95 דין אשה ששמשה ואחר כך תוך שלשת ימים ראתה דם או כתם אינה יכולה לספור שבעת ימים למחרת אלא צריכ' להמתין ג' ימים אחר יום מן התשמיש אחר כך תתחיל לספור דהיינו יום חמישי עם יום שמושה דהלכה כרבנן דבעו שש עונות לפליטה וכל יום ויום איכא למיחש שמא תפלוט והרי סותרת יום הפליטה ואם היא רוצה להתחיל ולספור למחרת ראיית הדם או הכתם אם תרחץ בחמי' ותקנח עצמה במטלית יפה או במוך שתכניס באותו מקום להסיר שכבת זרע אז תוכל לספור למחרת. Siman 96 דין נושא הבתולה קטנה או נערה או גדולה בועל בעילת מצוה ופורש אם רואה דם בשעת תשמיש אף על פי שהוא דם בתולים צריך כמו כן שלשה ימים לאחר התשמיש ואחר כך תתחיל לספור ז' נקיים או תרחץ בחמין ותקנח עצמה ותספור למחרת. Siman 97 דין אשה יולדת בין קיימא בין נפל אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וחשובה כאלו ילדה בזוב וצריכה לספור ז' נקיים ומותרת לבעלה אחרי כן אפילו רואה דדם טוהר הוא עד מלאת ארבעים לזכר ושמנים לנקבה וצריכה לפרוש ליל ארבעים ואחד לזכר וליל שמנים ואחד לנקבה ואפילו אינה ראתה אסורה לשמש כדאיתא בערבי פסחים. Siman 98 דין אשה יולדת שספרה ז' נקיים וקודם שטבלה ראתה אין כאן חששא ובשביל כן לא סתרה מניינא אם לא מלאו ארבעים יום לזכר ושמנים לנקבה וטובלת לערב ליל שמיני ומשמשת. Siman 99 דין לשון רב סעדיה גאון שפירש כל דין יולדת ומשפטה וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה וכן שאלתות דרב אחאי והלכות גדולות דרב יהודאי גאון ורב אלפס ורבינו חננאל ורבינו שלמה ורבינו שמואל וחולק עליהם רבינו יעקב ואו' דימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין ולפי דבריו היה נראה להצריך לכל יולדת שתי טבילות. Siman 100 דין לרחוץ בחמין ולחוף ביום השביעי ולשהות שם עד הערב ובלילה תטבול ואם חל טבילתה ליל מוצאי שבת או ליל ב' בשבת וחלו שני ימים טובים אחר השבת שעת' אינ' יכולה לרחוץ ולחוף סמוך לטבילתה תרחוץ בטוב ערב שבת ותשמור עצמה בכל היכולת מטנוף ולכלוך גם תנקר ותחצוץ שיניה ליל של טבילת' ואם מוצאי שבת או ליל שני בשבת חול הוא אם חפצה תרחוץ בחמין באותה לילה סמוך לטבילה אך טוב ונכון לרחוץ ערב שבת בנחת שלא במהירות: ובליל טבילתה תחוף עצמה במעט מים חמין ולסרוק ראש ולנקר שיניה. Siman 101 דין טבילה שצריך אף בזמן הזה בלילה שאחר יום שביעי אבל ביום לא תטבול אפילו בשמיני ובתשיעי משום סרך בתה שלא תטעה לעשות כן ביום שביעי והוא אסור משום דרבי שמעון שלא תבא לידי ספק שלא יבא עליה בו ביום ואם תראה תסתור למפרע מה שספרה ובמקום שיראים בלילות מפני פריצים או שומרי העיר מותר לטבול ביום השמיני ואפילו במקום גנבי אסור לרחוץ בחמין ולחוף ערב שבת שהוא שביעי ולטבול למחר בשבת שהוא יום שמיני דתרי קולי בהדי הדדי לא קא עבדינן. Siman 102 דין טבילה שצריך להרחיב ירכותי' מעל גופה ושלא יגעו זה לזה ולפשוט זרועותיה מעל גופה ואצבעותיה להרחיק זה מזה ולהגבי' דדיה מעליה בשעת טבילה ושלא תדחק שפתותיה זו מזו כי אם מרופות ולא תעמוץ עיניה ביותר ושלא ישאר בין שיניה לא מאכל ולא עצם ולא שום דבר. Siman 103 דין חפיפה שצריך לעשות בכל גופה ובראשה ושלא יהו שערותי' קשורות זו בזו וצריך לסרוק הראש ולרחוץ במים חמין כדי לחוף גופה ולהסיר כל גלד ומכה מעליה. Siman 104 דין לחתוך צפרניה להסיר טיט שתחת הצפורן ואם בחול המועד תגלחם שפחתה גויה. Siman 105 דין אשה שיש לה קוץ תחוב בבשר ולא הוסר כולו אם אינו נראה שהוא כל כך עמוק בעומק אינו חוצץ או קרם העור אחר כן עליו. Siman 106 דין אשה שהשתינה ומצאתה דם בתוך המי רגלים טהורה. Siman 107 דין אשה שרואה דם מחמת תשמיש אם נמצא על שוליה או בדקה עצמה כשעור וסת או אחר זמן כשעור זמן חיוב אשם תלוי תשמש עוד שניה ושלישית ואם רואה בענין זה אסור' לשמש אלא א"כ תבדוק בשפופרת של אבר ובתוכ' מכחול ובראשו מוך אם אין דם בראשו טהורה דלא מן המקור בא אלא מן הצדדין ומותרת לבעלה ואם נמצא דם בראש המוך בידוע שמן המקור בא וטמאה ואסור בין לבעלה בין לינשא לשני כיון שהיא הוחזקה שלש פעמים וגם נתברר שהיא טמאה אבל קודם בדיקת שפופרת מותרת לינשא לשני אף על פי שהוחזקה לראשון כיון שלא נבדק' ולא נודע בודאי שמן המקור בא אבל אם לא ראתה בסמוך לתשמי' בתוך זמן חיוב אשם תלוי מותרת לשמש אפילו פעמים רבות לאחר ספירת ז' נקיים ואם יש שם רופא תנסה הרפואה קודם שתהא מוחזקת שלשה פעמים. Siman 108 דין אשה שחל ליל טבילתה ליל תשעה באב אסורה לטבול עד לילה שאחרי כן. Siman 109 דין אשה הרוצה לינשא הן בתולה הן אלמנה בין גדולה בין קטנה צריכה לבדוק עצמה ולספור ז' נקיים קודם שיבא עליה החתן ואם עשתה נשואין קודם אז צריכה שתישן היא בין הנשים והוא בין האנשים. Siman 110 הכותב גט צריך שיהא הקלף והדיו משל בעל וגם שכר הסופר עליו מן הדין ואם האשה נתנה השכר אין בכך כלום אבל בקולמוס אין קפידא. Siman 111 הכותב צריך שיקצע הקלף קודם שיכתוב הגט ואם טעה הסופר באמצע יחתוך תחלה מה שכתב ואחר כך יחזור ויתחיל לכתוב ואם קצע מן הקלף לבסוף פסול כך איתא בהלכות גדולות. Siman 112 הכותב גט צריך שישרטט תחלה שנים עשר שיטין כמנין גט. Siman 113 הכותב צריך ליזהר לזיין ולעשות תגין בראשי אותיות שעטנ"ז ג"ץ וטוב למנוע פן יקלקל האותיות. Siman 114 הכותב גט צריך ליזהר שלא תגע אות לחברתה אלא כל אות ואות תהא מוקפת גויל. Siman 115 הכותב גט צריך ליזהר שלא יפול כלל מן הדיו טפה קטנה בתוך האות דאין מועיל מה שימחוק אחרי כן הטפה של דיו שבתוך חלל האות דהוה ליה חק תוכו' ופסול וכן אם פתוחה המם אם החליק ידו ונסתמה פסול ואין מועיל מה שימחוק אחרי כן הנגיעה לבסוף. Siman 116 הכותב גט יעשנו לכתחלה ארכו יותר על רחבו ושלא יכתוב חוץ לשטה ימנית ושמאלית בתוך הגליון תיבה שלימה ושלא יהיה בו שום טשטוש שלא יכתוב על המחק וצריך שיכתוב בגט לשון זה הרי את מותרת לכל אדם. Siman 117 הכותב גט צריך לכתוב ספר תירוכין קודם שיטה אחרונה ויש עושין כן גם מגט פטורין לפי שנראה דבר עיקר וצריך לעדים לחתום תחת הגט בראש שיטה ושלא ירחיקו חתימתן מכתיבת הגט רוחב שני שטין חלק ושלא יחתמו אלא זה בפני זה והבעל אם כותבו יאמר תחלה אני כותבו לשם גירושין פלונית אשתי וגם הסופר יכוין כך וצריך לעדים שיחתמו הם לבסוף אותם שישבו שם בשעת נתינת הגט שידעו שזהו הגט שצוה הבעל לכתוב וגם שיהא נכתב לשמה ואם היו שם כשנכתב תחלתו אפילו שטה ראשונה ולא יותר כשר. Siman 118 הכותב גט ואירע לו ספק ורוצה לכתוב אחר צריך ליטול רשות מהבעל בכל פעם שיכתוב אחר לכן טוב מתחלה שיאמר הבעל אני נותן רשות לך לעשות הרבה גטין כאשר תחפוץ ואפילו אם הראשון כשר תוכל לעשות אח' או ליתן שניהם אם תרצה מחמת ספק וכן צריך לומר לעדים שיחתמו. Siman 119 קטן או חרש או שוטה כשרים לכתוב את הגט ובלבד שיהו גדולים עומדים על גבם מתחלה ועד סוף אבל נכרי לא. Siman 120 הבעל הנותן גט לאשתו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם שלח אותו ביד אחר צריך לאומרו. הבעל יכול לעשות שליח להוליך הגט ליד אשתו וכן האשה יכולה לעשות שליח לקבל גטה מיד שליח בעלה. Siman 121 העושה שליח להוליך גט לאשתו אל מקום אחר לכאורה נראה שצריך שיכיר את האש' שהוא אשתו של בעל קודם שיקבל הגט להוליך ולא סגי במה שיאמרו לו עדים כשרים בשעת נתינה שזו היא אשתו של בעל דומיא דסומא דפסול להביא אמנם כשר השליח להביא בענין זה כדמוכח בעובדא דאבא בר מניומי. Siman 122 הנותן גט לאשה צריך למקרייה קודם שיתנוהו כדאמר אמימר פ' המביא שני וגם צריך לקרותו פעם שנייה לאחר נתינה דילמא עייליה לבי ידה וחליפ' כדמשמע פ' האשה רבה ואם מיד לאח' נתינה קראוהו ולא לפני נתינה סגי בכך. Siman 123 הנותן לאשה גט צריך שתהא יד האשה לעולם פתוחה עד שיניח הבעל לה הגט מידו לידה פתוחה קודם שתסגור ידה שלא יהא גט בידה ומשיח' בידו דאם יכולה לנתק הגט להביאו אצלו דאינה מגורשת ואע"פ כן שמא היה כשר כמו עזיק חרציה ושלפתיה. Siman 124 דין הזורק גט לאשתו אם היא ברשות הרבים אין מועיל אפילו הוא בארבע אמות שלה עד שיהא בידה אבל אם זרקו בחצרו כשר לאפוקי מרבנו חננאל דפסל. Siman 125 דין כשהעידים חותמין בגט צריך שלא יהא הסופר אחד מהם דלשמואל ולכל אמוראי דאמר אומר אמרו כשר אפילו בדיעבד סברי חתם סופר ועד פסול וגם פסול אומר הבעל לשנים אמרו לסופר לכתוב ולעדים חתומו פסול כדתניא פרק מי שאחזו עד שישמעו קולו ולאפוקי ממאן דמכשר אומר אמרו ואף על גב דהיינו תרי חומרי דסתרן אהדדי לא נתברר הלכה כמאן וצריך ליזהר משתיהן. Siman 126 דין צריך ליזהר שלא ישלח אדם כתב ידו לבית דין לכתוב גט לאשתו אפילו הוא פקח כדמשמע לכאורה בתוספת'. Siman 127 דין אדם הכותב גט ויש לבעל שני שמות יכתוב תחלה אותו שם שהוא עיקר ואחרי כן שם הטפל ויכתוב כך פלוני המכונ' פלו' כמו מרים דמתקרייא שרה וכמו אחא בר הדיא דמתקרי אייא מרי וקדמונים הרגילו לכל אדם לכתוב אנא פלוני וכל שום וחניכה דאית לי. Siman 128 דין מומר דמגרש אינו כותב רק שם שהיה לו כשהיה יהודי ולא שם כינויו ואם כותב שם יהדות וכתב וכל שום וחניכה דאית לי טוב הדבר ומותר להכריחו על ידי עכו"ם בין מומר בין כל אותם כופין אותם להוציא שיאמרו להם עכו"ם עשה מה שדייני ישראל אומרים לך וצריך שיאמר רוצה אני ולכל נותני גט צריך שיבטל הבעל כל מודעי דעבד. Siman 129 דין הכותב גט כשכותב למניי' שאנו מונין כאן צריך שיכתוב מקום עמידת הסופר בשעת כתיבת הגט ומקום עמידת העדים בשעה שחותמין בו ומקום עיקר דירת הבעל וכן עיקר דירת האשה שדרין בשעת כתיבת גט. אבל אין צריך לכתוב מקום שבאו שם הבעל והאשה כשכותבין הגט. כיון שאינה דרי' שם כמו שאין כותבין מקום עמידת האשה בשעת כתיבת הגט כששולח לה גט למדינת הים כי אם עיקר מקום דירתם וגם אין צריך לכתוב מקום לידתם ואף על פי כן יש שכותבים הכל בגט שנולדתי במקום פלוני ועכשו הנני דר והנני עומד היום במקום פלוני. Siman 130 דין שכיב מרע הנותן גט על מנת שימות יאמר כן הרי זה גיטך ואם לא מתי לא יהא גט ואם יעמד מחליו הרי הגט בטל. ואם אחר כן יחלה יעשה גט אחר ואם רוצה שתהא מגורשת בגט ראשון ישים זמן בתנאי ויאמר אם מתי עד זמן פלוני ואפילו למאן דאמר אין בריר' בגט של שכיב מרע שיש בו תנאי כשר ודין גט של גוסס אם יכול לדבר כשר וצריך ליזהר שיהיה פקח בשעת כתיבת גט שלא יהא מטורף כעין חולה. שפעמי' אינו יודע מה מדבר כעין רישבייר בלעז והוה ליה כשוטה ואין הגט כלום וצריך ליזהר שלא תתייחד עמו כל ימי חליו דכיון שאין הגט נגמר עד שימות הוה ליה גט ישן ופסול ואפילו מת אינה מגורשת בו. Siman 131 דין עידי חתימה ועידי מסירה לר' מאיר ורבי אליעזר ובגט צריך שניהם אפילו לרבי מאיר ובשטר מכר ומתנה סגי בעידי חתימה אפילו לרבי אליעזר או אפילו בלא שום עדים אם שניהם מודין כן. סדר כתיבת הגט והיאך יאמר הבעל לסופר ולעדים והיאך יחתמו הכל מפורש בקוצר וצריך לייבש הגט קודם שיתננו לאשה פן יהא קרוי יכול להזדייף והאותיות מהם המשונות וטופס הגט להעתיק מהם. Siman 132 דין גט של נערה או אם היא קטנה אם יכולה לקבל גטה או אביה יקבלנו או שמא לא זה ולא זה יקבלוהו בין היא ארוסה בין היא נשואה בין יש לה אב בין אין לה אב בין יש לה שבע שנים דהיינו הגעת פעוטות בין אין לה שבע שנים הכל מפור' המשפט ובכולם אינה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה. Siman 133 יבררו שלשה דיינין ויוסיפו עוד שנים להשלים חמשה לפרסומי מלתא ויזהרו שלא יהו קרובים זה לזה לא ליבם ולא ליבמה ויאמרו נלכה למקום פלוני כדי לחלוץ שצריך לברר מקום תחלה כדאמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא דכתיב השערה:
וילכו שם וישבו והאיש והאשה יעמדו הכל כעין דין בשעת חליצה וכדאמר רבי חייא בר אבא בתי עמודי ולא מועמד ואמר נפיק כדמוכח בפרק בתרא דמועד קטן ואף על גב דדריש לה בספרי עמידה מועמד אם כן ליהוי עכובא מככה והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה כשרה. אלא העמידה הוא מטעם כמו דין וישאלו בית דין אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל. ואחר כן יעידו לפניהם שזה היבם הוא אחיו של מת ושהי' אותו המת בעל של אשה זאת ובעדות אפילו קרוב או אשה סגי כדאיתא פ' החולץ. ואחר כך ישאלו אם יש לאיש שלש עשרה שנה ויום אחד. ולאשה שתים עשרה שנה ויום אחד. ואף על פי שאין האב נאמן על השנים כדתניא בפרק האומר בקדושין. מכל מקום אין צריך להביא עדים אלא אם כן הוחזקה בשנים על פי הגבירות והשכנים שלא על פי האב סגי בכך ואחר כך יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ואין לחוש שמא מקודם הזמן באו והוו שומא והבדיקה של היבמה יכולה להיות על פי נשים משום חזקה דרבא דאמר חזקה הביאה סימנין כר' יהודה דריש פ' בא סימן דהלכה כמותו לגבי ר' שמע וברייתא דאין אשה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ מיירי בתוך הפרק דליכא חזקה דרבא לרבי יהודה דהלכה כמותו לגבי רבי שמעון וברייתא דאין אשה נאמנת ואע"ג דאמר רב הונא שערות שאמרו צריך שיהא בהם גומות ואין בקיאי' בגומות לכן אם יש רבוי שערות או שערות ארוכות הרבה אין צריך לבדוק יותר על שנותיהן נמי יש לסמוך אם יש רבוי שערו' בלא הוחזקה על פי שכנות ובלא עדו' ואם בדקי והדדים שוכבין ומוטין אז היא גדולה בודאי שזהו סימן העליון ותנן אי אפשר לעליון לבא עד שיבא התחתון ואחרי כן נתברר הדבר שהם גדולים בשנים ובשערות יזהרו בית דין שלא אכלה האשה עדיין באותו יום דשמא אכלה דברים הגורמים רוק לבא דאמר רבא אכלה תומא או גרגושתא לא חלצה דכתיב וירקה מעצמה והוא הדין רמונים כדאיתא בפרק אף על פי ושאר דברי' שאין עולין על לב אדם ואחר כך יאמרו בית דין ליבם הגדול אי ניחא לך יבם אי ניחא לך חלוץ ואם חפץ לחלוץ יקחו מנעל שכולו עור וגם תפור מעור ורצועות תלויות בו וראשיהם בו תפורות וגם קרסים בלולאות כדאמרינן אף על גב דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא והמנעל לכתחלה יהיה שלו וגם מנעל ימין אבל אפילו בדיעבד צריך ליתני ברגל ימין דילפינן רגל רגל ממצורע וברגלו יחף שלא יהא מעל דמעל ושלא יהא המנעל ארוך למעלה מן הארכובה דלא להוי מעל דמעל ואחר כך יכרוך הרצועות סביב רגל' וישים הקרסים בלולאות למהוי חליצתא אלימתא ותאמר האשה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי וצריך שיאמר בלשון הקדש כדתנן פרק מצות חליצה ופרק ואלו נאמרין וצריך שתאמר האשה יחד שתי תיבות אלו בלא הפסקה לא אבה כדאמר רב כהנא מודה רבא בלא אבה דאין להפסיק ואין בו וי"ו כי אם לא אבה בלא ו"ו כדאיתא במסורת שלשה חסרים וי"ו לא אבה יבמי. לא אבה ה' השחיתך ישראל לא אבה לי בתלים. ואחר כך יאמר האיש לא חפצתי לקחתה. ואחר כך יעמוד האיש אצל הכותל או אצל העמוד וידחוק רגלו בארץ כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחקיה לכרעיה. ואחר כך תתיר האשה קשר הרצועו' והקרסים מן הלולאות הכל בידה הימנית ולא תהא שמאל מסייעתן כדאיתא בירושלמי אף על גב דמן התורה אין צריך ימין דגדמת בשיניה מועיל כדאמרו ללוי מי כתיב וחלצה ביד. ותהא שומטת המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל והכל מעומד או מוטה ולא יושב כדפי' לעיל ואחר כך וירקה. וצריכי דייני דליחזו רוקה דנפיק מפומ' דיבמה עד כנגד היבם ואינו צריך עד ארעא אלא אם הוא ארוך והיא גיצא וקלטתו הרוח קרינא ביה בפניו ואם היא ארוכה והוא גוץ וקלטתו הרוח לא מהני מידי דבעינן דמטי עד להדי אפי' ואחרי כן קוראה בלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והעומדים שם יאמרו שלשה פעמים חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל אמר רבי יהודה מצות חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה. אלה הדברים הם חסרים. לזכרון משפט אם נזונית לאחר שלשה חדשים אם חלה או ברח או נפלה לפני יבם קטן וממון שומרת יבם למי פלוגתא דידו כידה דאביי ורבא פ' הכותב והחולץ והלכות גדולות פסקו כאביי משום דרבא קשיא מתא ואם חליצה פסולה היא צריכה לחזר על כל האחים למאן דאמר יש זיקה דויקא כדאיתא פ' רבן גמליאל ולא למאן דאמר אין זיקה וחליצה פסולה מהו והלכה כדברי מי. Siman 134 לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם מקח וממכר ולהלוותן וללוות מהם לפרען וליפרע מהם ואמר שמואל אינו אסור אלא יום אידם בלבד ופירש רבינו שמואל בשם רבינו שלמה דווקא ימי הזכרון העיקרים שלהם ואפילו אותן יש להתיר משום איבה או משום דקים ליה בגויה דלא אזיל ומודה או משום שהוא כמחניף לו ואין כאן משום לפני עור ואף על פי שנודר תקרובת לכומר ממעות אלו דאינו נותן לכומר כל כך שלא היה מוצ' בטוב אפילו לא היה מלוה לו הישראל מעות אלו ועוד מקח וממכר אומר רבינו יעקב דאינו אסור אלא במידי דתקרובת. Siman 135 תנא דבי אליהו ששת אלפים הוי העולם כולי מפורשת. Siman 136 דין שטר שדלג ממנו לבריאת עולם שכשר וכן נמי אם לא כתב בו הכלל כגון ארבעת אלפים רק הפרט תשע מאות וששים כשר והוא הדין אם לא כתב פרט גדול כגון תשע מאות רק פרט קטן כגון שנת ששים כשר. Siman 137 ישראל שהיה לו עכו"ם בידו ומכרה בדיעבד הדמים אסורין אבל עכו"ם שמכר עכו"ם הדמים מותרין ולכך מותר לקבל חובות מן הכומרים אף על פי שמכרו עכו"ם כדי לשלם החוב ויריד שקבעו הכומרים לקבל ממנו מכס וישראלים מוכרין ולוקחין שם בהמות ובגדים ולוקחים מכס ממה שקנה ומכר ורבי יוחנן א' מהנה אסור היינו כשהמכס עשוי לקנות ממנו כלי תשמישי עכו"ם ופעמים כשהעכו"ם מוכר חפץ שלו בשוק או ביריד שאומר בכך וכך יהיה לך ועוד פשוט לבניין עכו"ם של קדש פלוני זה הישראל אסור ואם אין אומר רק סתמא ועוד פשוט מותר ואפילו אומר ועוד פשוט לאלוה יכול להיות מותר דשמא יתננו לעניי גוים. Siman 138 ישראל שהיה לו עכו"ם בידו ומכרה בדיעבד הדמים אסורין אבל עכו"ם שמכר עכו"ם הדמים מותרין ולכך מותר לקבל חובות מן הכומרים אף על פי שמכרו עכו"ם כדי לשלם החוב ויריד שקבעו הכומרים לקבל ממנו מכס וישראלים מוכרין ולוקחין שם בהמות ובגדים ולוקחים מכס ממה שקנה ומכר ורבי יוחנן א' מהנה אסור היינו כשהמכס עשוי לקנות ממנו כלי תשמישי עכו"ם ופעמים כשהעכו"ם מוכר חפץ שלו בשוק או ביריד שאומר בכך וכך יהיה לך ועוד פשוט לבניין עכו"ם של קדש פלוני זה הישראל אסור ואם אין אומר רק סתמא ועוד פשוט מותר ואפילו אומר ועוד פשוט לאלוה יכול להיות מותר דשמא יתננו לעניי גוים. Siman 139 אסור לומר חפץ זה יהא הקדש שהרי פירות כסות וכלים ירקבו ובהמה תעקר וכלי מתכות יוליכם לים המלח אלא יאמר אני נותן חפץ זה או דמים לצדקה או למצוה זו לעשותה. Siman 140 אין מוכרין לעכו"ם בהמה גסה ולא עגלים וסייחין אלא מותר למכור לעכו"ם פרה דאימר לשחיטה זבנה כמו רב הונא דזבן פרה לעכו"ם מהאי טעמא ומתניתין דאין מוכרין כשפירש ואמר למלאכה אני קונה כן פי' רש"י מכל מקום פעמים שמוכר ישראל שור לעכו"ם אפי' כשאומר בפירוש לחרישה אני קונה וגם סוסים וחמורים דלא שייך בהו שחיטה אין מוכרין דאפילו דבן בתירה מתיר בסוס משום שאין עושין מהם רק רכיבה שאין חייבין עליה חטאת הלא מלאכה שרוכבין עליה בשבת מוכרין לעכו"ם הסוס והחמור כגון למשוך בקרון ולהוליך משא על גבם פירש רבינו יעקב דלא בקיאין בקלא ולא שייך למימר נסיוני ומהאי טעמא שרי התם אידא דספסיר' ואין אנו רגילין להשאיל ולא להשכיר להם ומורי רבינו מפרש בימים של התלמוד היו הרבה ישראל ביחד והיו יכולי' למכור לישראל חברו אבל אנחנו מעט ביחד אם לא נמכור לעכו"ם אית לן פסידא ומהאי טעמא שרי התם למכור להם חטין ושעורים משום פסידא אמנם מהאי טעמא לא שרינן למכור להם בהמות אלא כשישנן בידו כבר דלא ימצא ישראל שיקנה אלא עכו"ם אבל אסור לישראל לקנות סוסים וסייחים כדי להרויח ולמכור לעכו"ם. Siman 141 אין מוכרין להם כלי זיין. והאידנא דמזבני היינו לפרסאי דמגנו עלן ומהאי טעמא מותר למכור שריונות וכובעים של ברזל. Siman 142 ישב לו קוץ בפני עכו"ם לא ישחה ויטלנה או נתפזרו לו מעות לא ישחה ויטלם מפני שהוא נראה כמשתחוה לעכו"ם ואם אינו נראה מותר לא שאין אדם שם קאמר כדקאמ' בירושלמי ופליג' דרב דאמר אפילו בחדרי חדרים אלא כדמפר' בירושלמי אם אינו נרא' כמשתחוה יהפוך אחוריו לצד עכו"ם ופניו וזה לצד אחר מותר. ופרצופו' המקלחו' מים לא ישים פיו על פיהם לשתות שנראה כמנשק לעכו"ם ולא ישים פיו על הסילון וישתה ולא מן הנהרות בפיו ובידו אחת מפני סכנת עלוק' אבל בשתי ידיו מותר שלא יהא כל כך נמהר לשתות עד שיראה שאין שם דבר. Siman 143 רבי יוסי אומר בחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו בתים ושדות אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשם שכונה ואין שכונה פחות משלשה בתים אסור לישראל למכור שלשה בתים זה בצד זה לשלשה עכו"ם אם שום ישראל סמוך להם נשאר או הוא או אחר דילמא הנהו תלתא עכו"ם מיעצי עצה רעה וקטלי ליה או מוקי ליה. Siman 144 אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז דאגרא לא קניא ועובר על לא תביא תועבה אל ביתך והאידנא שמשכירין בתים לעכו"ם דאיתא בירושלמי מקום שאמרו למכור מותר למכור אפי' לבית דירה ולהשכיר אפי' לבית דירה. אם כן בחוצה לארץ שמותר למכור מותר להשכיר אפי' לבית דירה והטעם אומר מורי רבינו דמן התורה אינו אסור אלא בבית שישראל עצמו דר שם דומיא דמזוזה אבל מדרבנן אסו' לביתו אלא אם כן דר שם ולכך בחוצה לארץ לא גזר. ואף בארץ ישראל לא גזר מקום שאינו רגיל לדירה כגון בית התבן וארוות. Siman 145 ישראל שיש לו שדה או כרם מותר להניחם לעכו"ם לחרוש או לזרוע לקצור ולבצור אף על פי שהעכו"ם עושה בו מלאכה בשבת. והני מילי כשהעכו"ם קבל למחצה או לשליש או לרביע אבל אם במעות טורח בהם אסור ואפילו בקבולת כיון שהוא במחובר כדפסיק בירושלמי דפ' קמא דשבת ועכו"ם כרבי שמעון בן אלעזר. אבל מרחץ אסור משום דמרחץ לאריסו' לא עבדי אינשי אבל תנור נראה דמותר כמו שדה דרגילות הוא לשוכרו לשליש ולרביע. Siman 146 ישראל שיש לו שדה או כרם ויש לעכו"ם חלק בהם לא יאמר ישראל לעכו"ם עמול אתה בהם בשבת ואני או שלוחי נטרח בהן בחול יום אחר נגד השבת אם לא התנו קודם שקנו הקרקע ביניהם אז לעשות כן והוא הדין בתנור ומרחץ שאסור אם לא התנו מתחלה כדתנן במסכת דמאי. Siman 147 ישראל שיש לו כרם או פרדס של ערלה ויש לעכו"ם חלק בהם מותר לומר לעכו"ם תזמור ותעדור שלש שנים של ערלה ותאכל הפירות ואני או שלוחי בשלש שנים שאחרי כן אע"ג דבשבת כי האי גוונא אסור אבל אם אמר לו הישראל תזמור שלש של ערלה ותאכל כל הפירות ובשאר שנים שאחרי כן תזמור אתה לבדך ואוכל אני לבדי הפירות חליפי שלש שנים ראשונים נראה דאסור אבל אם העכו"ם לוקח בפירות או שליש או רביע גם בשלש שנים שאחרי כן מותר. Siman 148 ישראל שיש לו שוורים ומשכירן לעכו"ם לחרוש עד זמן אחד וחורש בהם בשבת בימי רבינו שלמה שאלו דבר זה ויש שהיו מתירין אם העכו"ם קבל עליו אחריו' מיתה וגניבה וגם יוקרא וזולא דהשתא הוי כמו צאן ברזל לישראל ויש שאוסרי' בכל ענין דאין העכו"ם יכול לקבל כל זה ונקראת בהמתו של ישראל בכל מקום שהוא. וישראל מצווה על שביתתה וצריך ענייני היתר. Siman 149 אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם הקודמים ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם בזמן שהם חשודים על הרביעה והם משבע מצות ודבק באשתו ולא באחרת וישראל עובר על לפני עור לא תתן מכשול. ואנו אין נזהרין מכל אלה ואין סומכין על שנויא דמקום שנהגו למכור התירו ליחיד דהשתא אין חשודין על הרביעה אי נמי בשנויא דרבי פדת דאמר הא רבי אליעזר דחייש לרביעה הא רבנן דלא חיישי לרביעה וקיימא לן כרבנן וההיא שנויא מדהוי בתראה אם כן דסמכא הוא. Siman 150 אשת כהן שנתייחדה עם העכו"ם אינה אסורה בשביל כך לבעלה לכהן וכן בת ישראל פנויה אינה אסורה לכהן בשביל כן דדוקא באשה שנחבשה בידי עכו"ם שבע"כ הוליכוה שם איכא למיחש שמא אנסוה אם לא מפני הפסד ממונו אבל במקום שאינה מסורה בידו להיותה שם בע"כ מותרת. Siman 151 בת ישראל לא תיילד את העכו"ם לפי שמילדת בן לעכו"ם והני מילי בחנם אבל בשכר מותר משום איבה אבל עכו"ם מילדת את בת ישראל בזמן שאחרו' עומדות על גבה ולא בינה לבינה דילמא קטיל לה ועכשיו ליכא למיחש. Siman 152 בת ישראל לא תניק את בן העכו"ם ואפי' בשכר דלא שייך איבה בהאי אבל עכו"ם תניק בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה ונראה דאפי' אין ישראל בבית מותר אם יש בעיר בת ישראל דיוצא ונכנס מותר אבל אם הלכו כל הישראלים חוץ לעיר ונשאר' המניקה עכו"ם בעיר דבר זה אסור. Siman 153 מותר להתרפאות מן העכו"ם חולה שאין בה סכנה ואם הוא מומחה אפי' יש בו סכנה מותר ולגבי הקזה מעכו"ם רובן מומחין הם אבל מן המינין או מן העכו"ם שיאמר לחש עכו"ם אסור וכן מן העכו"ם שיאמר ליקח ממים עכו"ם או מן האילן שגדל לפני עכו"ם אסור אבל אמר לו סתם קח ממי מעין או מאילן פלוני ואינו מוצא דבר זה כי אם בעכו"ם מותר כיון שלא תלה רפואתו בעכו"ם ואם היה מוצא במקום אחר היו מועילין כמו אלו כדאיתא בירושלמי. Siman 154 חולה שאין בו סכנה וכן מכאוב שבעין אם אין בו סכנה נותן בו הקילור מערב שבת והאספלנית על המכה אבל בשבת לא ואם לא נתן מערב שבת יתן הקילור בשבת על גב העין דוקא ולא בתוך העין ואם יש עכו"ם אפילו אין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה ואם יש בו סכנה רב יהודה שרי למכחל עינא בשבתא למשחק סמנין ולאייתו אינהו דרך רשות הרבים ומפרש כגון רירא דיצא וכו' וגב היד וגב הרגל ומכה של חלל מקרו שפיר של סכנה ומחללין עליה השבת. Siman 155 אסור לישראל להסתפר מעכו"ם ביחוד אם אינו רואה הישראל במראה ובחנם לראו' אם הוא נאה אסור לאיש לראות במראה משום לא ילבש גבר שמלת אשה מדהתירו לבי ר' דווקא לראות במרא' מפני שהם זקוקי' למלכו' וגם המסתפר מן הכותי אינו רואה במראה אם לא תאמר הפי' אינו רואה במראה אינו צריך לראות והא דבפ' שואל מוקי טעמא דאיסור מראה בשבת דוקא של מתכת שלא ישיר נימין היינו באשה אבל באיש אפי' בחול אסור ובירושלמי יש טעם אחר. Siman 156 חומץ יין אף שהתלמוד מתיר ליגע בו עכו"ם מ"מ לדידן אסור דאין אנו בקיאים בשעור חזקו מתי קרוי חומץ ומתי קרוי יין וכן בוסר אסור לומר לעכו"ם לסוחטו וליגע בו אחר שנסחט דאין אנו בקיאין בשעורו מתי קרוי בוסר ומתי קרוי ענבים ועוד ללשון שני שפירש רש"י פרק כל הגט בכל ענין אסור אבל יין מבושל מותר במגע עכו"ם מדשתי ליה שמואל ואבלט ויש לו גבול לאחר שהרתיח באור. Siman 157 יין שנתנו בתבשיל או עם משקין אחרים ונגע בו עכו"ם קודם שהרתיח באש מותר וראיה להך מאלונתית כבריתא מותרת או מרישא אלונתית של עכו"ם אסורה מפני שתחלתו יין. Siman 158 שכר של ענבים של עכו"ם אסור לשתותו בבי' העכו"ם דהא רב פפא ורב אחא שתו ליה אלא חוץ מבית העכו"ם ואם נתאכסן בבית העכו"ם מותר אבל דבש ושאר משקין מותר אפי' בבית העכו"ם. Siman 159 שכר או דבש אם רגילות לתת בהם שמרי' של יין להחמיץ ולהעמיד אסורין. Siman 160 מי תותי' וכל משקי' של עכו"ם שהם יקרין יותר מיין אסורין לשתות מן העכו"ם אם לא ישראל רואהו כשמושכו העכו"ם מחבית דילמא ערב בו יין להגדיל המדה אבל בחבית ליכא למיחש שערב בו יין דמסר' סרי. Siman 161 נודות של עכו"ם של עור אם אינן זפותין מותרין ואם זפותין אסורין וקנש ויושטש שזפותות מותרות לקנות מן העכו"ם אם רואה הישראל פנים צהובות ונראה לו הישראל שהם חדשות ולא נתן בהם עכו"ם יין מעולם ואותן של ישראל ויש בהן יין משקה טופח ונגע בהן עכו"ם אסורין אם לא בעירוי או בהגעלה דומיא דנודות דאין מכניסן לקיום ובעי ערוי מיהו אם יש הפסד גדול כגון שמשך בהן הרבה יין אין לאסור אם שכשכן במים תחלה או יבשין היו כשמשך בהן יין דשמא נודות דוקא שהם מעור קא בלעי טובא ובעו ערוי אמנם לכתחלה צריכי ערוי או הגעלה ולא סגי בהדחה דומנין שנשר הזפת ממקומה ויש בהם מקומות מלאות יין כמו מעצרת' דבי רב דאפי' פלויי ומלא חמר' תותי ואמר לא סגי לה בנגוב והחביות של עכו"ם אע"ג דקינסא אסור לכפות חבית' על האש מכל מקום אם האש כל כך גדול וחזק מבפנים שגם בחוץ אין יכול ליגע וידו סולדת בחוץ מותר וחשוב כמו הגעלה. וחביות של עכו"ם מותר לתת לתוכן שכר או שאר משקין אבל יין אסור לתת בתוכן אפי' לאחר שנתן בה שאר משקי' אבל נתן ציר או מורייס שהוא שורף יין האסור הבלוע אז מותר לתת אחרי כן יין של היתר אבל אחר שאר משקי' לא. Siman 162 דין גתות של עכו"ם שדרך בה אם אינן זפותו' של עץ ושל אבן ינגב ואם של חרס אמר רבא נעוה ארתחו ואם הן זפותות צריכין קלוף זפת ואם הגת של ישראל ודרך בה תחלה ואחרי כן נגע עכו"ם ביין שבגת או שמא אפילו דרך בה עכו"ם אחרי כן אין צריך רק הדח' ואם זפות' אז צריך קלוף זפת ואם יש נעורת של פשתן או כלאי בגדים בין נסר לנסר כיון שרגילות לדבקן יחד אפי' אינה זפותה לא סגי בנגוב וכן הדין במשפך וגם כלי המדה כגון המודיא וההין שרגילין למוד בהן מנהג הוא להחמיר כמו משפך לעשות ואם הם זפותים צריך לקלף הזפת. Siman 163 ואותן גיגיות גדולות או גתות אם רגילות לדרוך בהן ודרך בהן עכו"ם תחלה יש להן דין גת להצריכו נגוב כי אין לו' בגת דוקא צריך נגוב שנכנס בה היין בחוזק ובכובד הקורה לא היא דבגיגיות שלהן לא היו דורכין כי אם ברגל ולא היה קורה בהן כי אם בבית הבד כדאמרינן מהו לדרוך עם הנכרי בגת והוא מנסך ברגל טובא ואפי' הכי מצריך נגוב הוא הדין בגיגיות גדולות. Siman 164 ואותן גיגיות גדולות או גתות שלא דרך בה עכו"ם מאשתקד צריכות נגוב או שיהיה שנים עשר חדש מסוף ימי הבציר דאשתקד עד האידנא ואין להק' על מה שאמר רשב"ג מגת לגת דהא פירושו הוי מגת לגת לתחלת גת ופעמים שימי הבציר היה אשתקד חדש או יותר וליכא שנים עשר חדש עד תחלת גת דהאידנא. Siman 165 ואם דרך בהן בגת בדיעבד או בגיגיות שלא עשה בהן נגוב היה מתיר רבי יעקב ואפי' דרך בו עכו"ם היום וישראל דרך בה אחרי כן וגם המשיך היין בם מטעם דיין שלא נתנסך לעכו"ם בטל בששים או משום חמרא חדתא בענבי דאמר רבא בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאין מינו ואפילו לאחר שנתן בה הגורגותני מותר מטעם סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רב' עליו ומבטלו ורב הונא דאמר אם החזיר גרגותני לגת אסורה ליה סלק את מינו כמי שאינו:
או אית ליה כאביי דאמר בתר טעמא אזלינן ומין במינו הוא ואם הגיגית שהי' אסורה ומלאה ענבים דרוכין אם עדיין לא נמשך ממנה כלום טוב לפנותה בגיגית כשרה ולהמשיך היין שם ולא נצטרך לטעם רבי' יעקב דאמר יין ביין בששים. Siman 166 דין סל וגרגותני אם הם של עכו"ם לא סגי בנגוב כמו עקלים דא' מישנן שנים עשר חדש ואם של ישראל הן ונגע בהן עכו"ם כשהיה בהן יין משקה טופח שמא סגי בהדחה כמו גת של ישראל שנגע בהן עכו"ם או שמא כיון דחמיר מגת דהא של עכו"ם לא סגי בניגוב גם של ישראל לא סגי בהדחה. וכלי חרש חדשים צריך שיתן בהם מים שלשה פעמים או ישהא בהם מים זמן גדול שיהו המים בהן בלועין ואם לא עשה כן אם העכו"ם נותן בהם יין נסך אסורין וצריכין ערוי ג' ימים ולדברי רבינו יעקב אפי' אם לא עשה כן אין צריך רק הדחה שלשה פעמים לאחר שהיה בהן יין נסך ועתה יש מקומות שהעכו"ם מחמצין אותה משמרי יין ומייבשין אותה תחלה בתנור ויש שמתירין הפת כמו דורדיא דארמאי דשרי לבתר תריסת ירחי שתא. ורבינו יעקב אסר דהיינו דוקא שמרים שנתמדו במים ונסחטו ואותם קרויין דורדיא אבל שמרים קרוי אותם שלא היו בהם מים מעולם ואותם אינו מועיל לייבש בתנור ולא שנים עשר חדש מיהו בירושלמי קאמר שמרים של עכו"ם לאחר שנתייבשו מותרין. Siman 167 גיגיות של ענבים דרוכין מותר עכו"ם ליגע בהם אפי' לכתחלה דא' רב הונא אינו נעשה יין נסך עד שימשוך וזהו עד שיתן הסל והגרגותני שם ולקח הישראל מן היין שבשל משם ואילך אם נגע עכו"ם ביין שבגיגית נאסר הכל ואם לא נגע רק בזגי' ובחרצנים ששם אי' הכל נאסר אלא אם כן משק' טופח להטפיח עליה שמחבר הכל וצריך עיון גבי עם הארץ שנגע באשכולות סביבותיו טמאות וכל הגת טהורה ואפי' לא לקח הישראל מן היין שבסל נקרא המשנה כיון שהיין צלול שם נכנס בתוך הסל ונבדל מן הזגים וחרצני' ולדברי רש"י והרב ר' יהודה בר' נתן אפי' בלא נתינ' סל אלא שפנה הענבים אילך ואילך ויין צלול כנוס לתוכו באמצע מקרי המשכ' ושמ' לדבריהם זהו כשל' נשארו הענבים עד שולי הגיגית במקום שיין הצלול כנוס שם. Siman 168 גיגית שהיא דרוכה ועדיין לא המשיכו ממנ' ורוצה ישראל או עכו"ם ליקח מהם בכוס לנסו' אם טוב אם לאו יקח יין וענבים יחד שלא תחשב המשכה ותאסר הגיגי' אם יגע בהם אחר כן עכו"ם אמנם אפי' לקח בכוס יין צלול יכול להיות שאינו נחשב המשכה בשביל ההוא פורתא וגם לא נתכוון לכך כי אם נסיתו ואותו שבכוס מקרי יין כיון שהוא צלול ואם נגע בו עכו"ם נאסר ואותו יין שבכוס שנאסר במגע עכו"ם אם החזירו לגיגי' דרוכה הכל מותר ואפי' נמשך מן הגיגית הוי מותר מטעם סלק את מינו כמי שאינו וזגי' וחרצנין שקרויין אינו מינו לרב' דאמר בתר שמא אזלינן רבין עליו ומבטלן ואפי' לאביי דא' בחמרא חדתא בענבי בתר טעמא אזלינן והכל מין במינו הוי מ"מ מותר בששים לפי' ר' יעקב דמפרש דוקא יין שנתנסך לעכו"ם אוסר במשהו דזהו דומיא דמים במים דתנן התם. Siman 169 וגיגיות מלאות ענבים דרוכין ובעוטין ושוהין בבית העכו"ם שבוע או יותר ויש הרבה שישראל קונה אחרי כן יין שם ואינו חושש שמא המשיך העכו"ם ממנו היין או יותר ונאסר כל מה שנשאר שם וגם בירו' אמרי' העלים אינו אסור ודוחק הוא לומר דהירוש' קא מיירי שהגיגי' אינה מלאה דלשם אם המשיך ממנה אין החסרון ניכר אבל אם הגיגית מלאה דאם המשיך ממנה קצת ניכר החסרון משם אין לחוש שמא לאחר שהמשיך חזר ומלא' והמחמיר לתת בגד על הגיגית ועושה חותם מיד שבצר הענבים ודרכן טוב הדבר. Siman 170 יינו של עכו"ם בזמן הזה אסור בשתייה ומותר בהנאה ויכול ישראל ליקחנו בחובו מן העכו"ם ויין של ישראל שנגע בו העכו"ם מות' למוכרו והמחמיר שלא ליקחנו מן העכו"ם בחובו תבא עליו ברכה מכל מקום אם נגעו עכו"ם ביינו של ישראל מוכרו לאותו עכו"ם שנסכו מאי טעמא שקיל מיניה מה שהזיק לו כדאמר רב אשי וכן נכון לעשות אם הוא יכול. Siman 171 עכו"ם שנגע ביין ונתכוו' ליגע וגם היה יודע שהיה יין אע"פ שלא נתכוין לנסך אסור בהנאה כי ההוא עכו"ם דשכשך בידיה בדוולא להראות שהוא יין ואסרוהו שמואל ורבי יוחנן בהנאה וראיה מאגרדומים עכו"ם שקדח במנקת והעלה שמצץ בפיו ואסרוהו בהנאה. Siman 172 ואם נגע עכו"ם בידו ליין שלא נתכוון אפי' ליגע כגון שהלכה ידו על היין בלא ידיעתו הוי אסור בשתייה ומותר בהנאה כי ההוא דסליק לאיגרא בהדי דנחית נגע לחמרא בלא כוונה ושרייה רב לזבוני לעכו"ם ולא גרסינן התם נגע ברישא דלוליבא לפי' ר' יעקב ורבי' חננאל והלכות גדולות ואפי' לספרים דגרסי נגע ברישא דלוליבא יש להביא ראיה להתירו בהנאה אפי' כי נגע בידו בלי כונת מגע מדתניא מדדו ביד ימכר ואפי' לרבי נתן דאמר אסור בהנאה משום שנתכוון ליגע ביין וגזר טרוד למדוד אטו נתכוון ליגע בלא טרדא. Siman 173 נגע עכו"ם בידו ביין וסבור שהוא משקה אחר כמו כן מותר בהנאה ואסור בשתייה כדתניא עכו"ם שהושיט ידו לחבית של יין וכסבור שהוא שמן זה היה מעשה ואמרו ימכר ונראה למה שפירש דכל שכן אם לא נתכוון כלל דמותר בהנאה. Siman 174 ואם נגע עכו"ם ליין בקנה או בדבר שאינו ידוע אם יודע שהוא יין ונתכוון ליגע אסור בהנאה אף על גב שלא נתכוין לנסך ואם טרוד לעסוק בדבר אחר כגון למדוד תנן מדדו בקנה ימכר ואין הלכה כרבי שמעון דשרי בשתייה ואם לא נתכוון ליגע כלל ליין כמו כן אסור בשתיה לפי מאי דגרסי ברישא דלוליבא שלא בכוונה ושריה רב לזבוני לעכו"ם אבל לשתות אסור וכדפריך והא נגע בנטלא פירש שתחב הנטלא בתוך היין שבדוולא ואסור אף על פי שהיה סבור שהיה שם לפירוש רבי יעקב והגאונים דלא גרסי ברישא דלוליבא אלא בידו היה מותר אף בשתיה כיון שלא נתכוון כלל ליגע ביין כמו זרקו חבית לבור בהמתו מותר בשתיה אע"ג דאזיל מניה וביה. Siman 175 אם שפך עכו"ם מכלי על כלי אם היה סבור שהוא שכר או משקה אחר מותר אף בשתייה כמו בעובדא דרבי יוחנן בן ארזא דאתא עכו"ם ואוריק אורוקי ושרי בשתייה משום דסבירא ליה לעכו"ם דשכרא הוה והוא הדין אם נושא עכו"ם גיגית מלאה יין במוט ובלכתו נפל מן היין לחוץ שלא בכונתו מותר אף בשתיה ואפילו מה שנפל לחוץ וכן פירש רבי שמואל פרק בתרא. Siman 176 ואם שפך עכו"ם יין מכלי אל כלי בכונה וגם היה יודע שהוא יין מה שנפל לחוץ אסור אפי' בהנאה לפי שהעכו"ם היה יודע שהוא יין ומוקמינן ליה באוריק אורוקי וכן אמר רב פפא עכו"ם אדנא של יין וישראל אכובא ריקנית ושפיך עכו"ם הדנא בתוך הכובא חמרא אסור והיינו אפילו בהנאה כדמפרשי' אבל מה שנשאר עדיין בכלי שלא עירה עדיין הוי מותר אפילו בשתיה למאן דאמר ניצוק אין חבור ולמאן דאמר נצוק הוי חבור מותר אי מקטף קטופי כדאמרי' גבי מערה חבית של יין כשר לבור של יין נסך קלוח שמחבית לבור אסור ומה שבחבית מותר ומוקי לה בעכו"ם המערה דמא של מאבראי גזרו רבנן שיצא על ידי כחו ומה דלגואי לא גזור ומה שנפל לחוץ דאמרן דאסור דוקא כי עירה עכו"ם לבדו אבל סייע לו ישראל לערות מותר הכל. Siman 177 ישראל שבא לערות כלי גדול מלא יין אל כלי אחר אסור לומר לעכו"ם לסייעו כדאמר רבא ולשפוכאי לא לסייע עכו"ם בהדייכו דלמא משתליתו ושפכיתו וסמכיתו עלי אמנם אם סייע עכו"ם עם ישראל מותר היין. Siman 178 המשפיל קורה כבידה של ענביו לא יניח לעכו"ם לגלגל בלבדו דרבינו חננאל פסק כמאן דאסר אפי' בכח כחו ואף על גב דבמעצרתא שלנו יש שלש כתות אין חילוק בין שנים לשלשה. Siman 179 אסור לעכו"ם שישא כלי מלא יין פן יגע בו ביין כדאמר רב פפא קובא חסרה שרי מליא אסור והני מילי כשנושא הדלי בין עידיו או על כתפו אבל במוט או לישא הדלי דרך טבעתו שרי וליכא למיחש שמא יגע ביין אבל נוד שפיו סתום או עקום אמר רב אשי זיקא בין מליא בין חסרא שרי וכן הלכה ולא כרב פפא דאסר. Siman 180 עכו"ם שזרק צרור או שום דבר בתוך יין מרחוק ואפי' בכונה מותר ואפילו בשתיה וגיגית שיש ענבים דרוכים בה והמשיכו ממנו יין אז אסור להביא עכו"ם ענבים בסלים לשופכן בגיגית משום שהאשכולות דבוקות זו לזו והוי כמו אזיל מיניה וביה, וצריך שיסייע לו הישראל לשפוך ואם לא סייע אסור אם לא זרק מרחוק ואסור שישפוך עכו"ם מים לתוך כלי של יין משום לך לך אמרי' נזירא וכו'. Siman 181 ספר תורה תפלין ומזוזה צריך לכתוב על עור של בהמה טהורה או חיה טהורה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך בין שחוטות בין נבלות כדאיתא פרק שמונה שרצים וריש מס' סופרים וכן עור הבתים והרצועות צריך מעור המותר בפיך כדאיתא פ' במה מדליקין. Siman 182 צריך שיתן העורות בעבוד לשמן כמו דאיתא פרק הניזקין גוילין שלו ולא עבדתים לשמן ופסלה ר' אבהו וגם רבא אמר הזמנה לאו מלתא היא פרק נגמר הדין וסבר כרשב"ג דאמר עד שיעבדם לשמן לפי' רבי חננאל ורבינו יעקב וכן עור הבתים והרצועות צריך עבוד לשמן דברייתא דצפן זהב בעור הבתים מיירי. Siman 183 וצריך להשחיר לרצועות תפלין והכל יעשה ע"י ישראל ולא ישחירם עכו"ם כמו טוייה דציצית וצביעה דבעינן לשמה כשמואל דפ' התכלת והלכה כותיה מדאמר תלמודא דסבר כרשב"ג פרק נגמר הדין. Siman 184 וצריך שיאמר לו בפירוש שנותנן בעבוד לעשות מהם דבר קדושה וכן כשיכתבם צריך שיאמר בפירוש בתחילת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה כי שמא לא סגי במחשבה וכן גט צריך שיאמר בתחלה בפני עדים לשם האיש ולשם האשה לגרשה ולהתירה אבל תקון הקלף ושרטוטין על ס"ת תפלין ומזוזות יכול לעשות העכו"ם וא"צ לשמה והרב רבינו משה ב"ר מיימון אומר דמזוזה אינה צריכה עבוד לשמה ולא אתמר גבי ספר תורה ותפלין ואומר הטעם דמזוזה אינה לחובת גופו כי אם לשמרו מן המזיקין ואין לסמוך על דבר זה בלא ראיה שהרי מזוזה חמורה להצריך שרטוט משא"כ בתפלין. Siman 185 משפט קלפים שהם בעבוד סיד ומלח כשלנו כשרין לתפלין ומזוזות ומגילה וספר תורה אע"פ שאינן בעבוד עפצים ואע"ג דא' בפרק ב' דמגלה פסולה על הדפתרא וכן נמי פרשת סוטה משום דכתיב בהו ספר ודפתרא היינו לא עפיץ כדאיתא פרק המוציא יין ופ"ב דמגילה וכל שכן ספר תורה דכתיב ביה בספר בהרבה מקומות או מגזירה שוה דכתיבה כתיבה ודואני כותב על הספר ובדיו דמהך גזירה שוה מצרכינן דיו פ"ב דמגלה הוא הדין דנצריך ספר גזירה מהאיך גזירה בכל מקומות דכתיב כתיבה ודפתרא אין קרוי ספר מכל מקום קלפים שלנו הם בעבוד טוב כאלו הן בעבוד עפצים ובימי התנאים היו כותבין בקלפים שאינם מעופצים כדאמרי' פ' הקומץ גבי ספר תורה הא דעפיצן הא דלא עפיצן. Siman 186 משפט לידע אם יכתבו לצד שחור או לצד לבן הנה גויל קרוי שהוסר השיער לבד ולא נתקן לצד הבשר כדאמרי' גויל אבני דלא משפיין. וכותבין בו בצד השחור שהיה בו השיער ונתקן אבל קלף ודוכסוסטוס הוי שחותכים העור לשנים וכותבים בשני הקליפות במקום חתך אותה קליפה של צד בשר קרויה דוכסוסטוס וכותבין בה לכתחלה לצד חתך זהו לצד שחור והקליפה שלצד שיער קרויה קלף וכותבין בה לכתחלה לצד חתך זהו לצד לבן השתא ספר תורה ומזוזה צריך לכתוב לכתחלה כמו שפירשתי בגויל ודוכסוסטוס לצד שחור או בקלף לבן לצד לבן ואם שינה כשר אבל תפלין צריך לכתוב בקלף לצד לבן ואם שינה פסול בין על דוכסוסטוס כתקנו צד שחור בין על קלף לצד שחור הכל פסול כך איתא פרק הקומץ רבה ואומר רבינו תם דקלפים שלנו יש להם דין קלף לפי שמתקנין אותן וגוררין אותם לצד בשר ונשארה הקליפה של צד שיער ואם כן למצוה כותבין בהם לצד לבן לצד בשר ספר תורה ומזוזות דאין קלפים שלנו יש להם דין דוכסוסטוס לפי שגוררין אותן לצד שיער ומסירים קליפות קליפות ונשארה אותה של צד כשר א"כ קליפות היכי כתבי' בקלפי שלנו הלא דינם על קלף ולצד לבן ואם שינה פסול. Siman 187 משפט ספר תורה לכתוב בדיו כדאמרינן פרק הבונה שלא בדיו יגנז וההיא ברייתא מוקי לה פרק הקומץ בספר תורה ואותו דיו שעושין מעפצים לעולם הוא לח ואינו קרוי דיו ופסול לכתוב ממנו ספר תורה תפלין ומזוזה כמו שפירשתי במקומו ומותר לתת ארמאנע בתוך הדיו להשחירו ואין זה קנקנתום דפליגי ביה תנאי בפרק קמא דעירובין אם אסור. Siman 188 אמרינן פרק הקומץ ובפרק ב' דמגלה מזוזה צריכה שרטוט והלכה למשה מסיני ותפלין אינן צריכין שרטוט היינו בין שטה לשטה אבל למעלה ושמא גם ארבע שרטוטין צריך אפילו שלש תיבות של פסוק כדאיתא פרק קמא דגיטין שתים כותבין שלש אין כותבין אבל בס"ת אומר רבינו יעקב שאין צריך שרטוט בין כל שורה לשורה והא דאמרי' סוף פרק קמא מגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה היינו במזוזה שיש בה עול מלכות שמים בפרשה ראשונה אמנם בירושלמי מוכח דכאמתה של תורה היינו ספר תורה דקאמר נאמר כן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריכה שרטוט אף כאן צריכה שרטוט ואמת קנה על התורה נאמר ועוד קאמר מה להלן ניתנה לידרש אף מגילה כן והיינו התורה שניתנה לידרש במסכת סופרים אומר מסרגלים בקנה אומר מורי רבינו לאו לאפוקי סכין קאמר אלא לאפוקי בעופרת וכיוצא בו שהשרטוט ע"י צבע או שחור או אדום. Siman 189 ספר תורה תפלין ומזוזה צריך לכתוב על עור של בהמה טהורה או חיה טהורה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך בין שחוטות בין נבלות כדאיתא פרק שמונה שרצים וריש מס' סופרים וכן עור הבתים והרצועות צריך מעור המותר בפיך כדאיתא פ' במה מדליקין. Siman 190 צריך שיתן העורות בעבוד לשמן כמו דאיתא פרק הניזקין גוילין שלו ולא עבדתים לשמן ופסלה ר' אבהו וגם רבא אמר הזמנה לאו מלתא היא פרק נגמר הדין וסבר כרשב"ג דאמר עד שיעבדם לשמן לפי' רבי חננאל ורבינו יעקב וכן עור הבתים והרצועות צריך עבוד לשמן דברייתא דצפן זהב בעור הבתים מיירי. Siman 191 וצריך להשחיר לרצועות תפלין והכל יעשה ע"י ישראל ולא ישחירם עכו"ם כמו טוייה דציצית וצביעה דבעינן לשמה כשמואל דפ' התכלת והלכה כותיה מדאמר תלמודא דסבר כרשב"ג פרק נגמר הדין. Siman 192 וצריך שיאמר לו בפירוש שנותנן בעבוד לעשות מהם דבר קדושה וכן כשיכתבם צריך שיאמר בפירוש בתחילת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה כי שמא לא סגי במחשבה וכן גט צריך שיאמר בתחלה בפני עדים לשם האיש ולשם האשה לגרשה ולהתירה אבל תקון הקלף ושרטוטין על ס"ת תפלין ומזוזות יכול לעשות העכו"ם וא"צ לשמה והרב רבינו משה ב"ר מיימון אומר דמזוזה אינה צריכה עבוד לשמה ולא אתמר גבי ספר תורה ותפלין ואומר הטעם דמזוזה אינה לחובת גופו כי אם לשמרו מן המזיקין ואין לסמוך על דבר זה בלא ראיה שהרי מזוזה חמורה להצריך שרטוט משא"כ בתפלין. Siman 193 משפט קלפים שהם בעבוד סיד ומלח כשלנו כשרין לתפלין ומזוזות ומגילה וספר תורה אע"פ שאינן בעבוד עפצים ואע"ג דא' בפרק ב' דמגלה פסולה על הדפתרא וכן נמי פרשת סוטה משום דכתיב בהו ספר ודפתרא היינו לא עפיץ כדאיתא פרק המוציא יין ופ"ב דמגילה וכל שכן ספר תורה דכתיב ביה בספר בהרבה מקומות או מגזירה שוה דכתיבה כתיבה ודואני כותב על הספר ובדיו דמהך גזירה שוה מצרכינן דיו פ"ב דמגלה הוא הדין דנצריך ספר גזירה מהאיך גזירה בכל מקומות דכתיב כתיבה ודפתרא אין קרוי ספר מכל מקום קלפים שלנו הם בעבוד טוב כאלו הן בעבוד עפצים ובימי התנאים היו כותבין בקלפים שאינם מעופצים כדאמרי' פ' הקומץ גבי ספר תורה הא דעפיצן הא דלא עפיצן. Siman 194 משפט לידע אם יכתבו לצד שחור או לצד לבן הנה גויל קרוי שהוסר השיער לבד ולא נתקן לצד הבשר כדאמרי' גויל אבני דלא משפיין. וכותבין בו בצד השחור שהיה בו השיער ונתקן אבל קלף ודוכסוסטוס הוי שחותכים העור לשנים וכותבים בשני הקליפות במקום חתך אותה קליפה של צד בשר קרויה דוכסוסטוס וכותבין בה לכתחלה לצד חתך זהו לצד שחור והקליפה שלצד שיער קרויה קלף וכותבין בה לכתחלה לצד חתך זהו לצד לבן השתא ספר תורה ומזוזה צריך לכתוב לכתחלה כמו שפירשתי בגויל ודוכסוסטוס לצד שחור או בקלף לבן לצד לבן ואם שינה כשר אבל תפלין צריך לכתוב בקלף לצד לבן ואם שינה פסול בין על דוכסוסטוס כתקנו צד שחור בין על קלף לצד שחור הכל פסול כך איתא פרק הקומץ רבה ואומר רבינו תם דקלפים שלנו יש להם דין קלף לפי שמתקנין אותן וגוררין אותם לצד בשר ונשארה הקליפה של צד שיער ואם כן למצוה כותבין בהם לצד לבן לצד בשר ספר תורה ומזוזות דאין קלפים שלנו יש להם דין דוכסוסטוס לפי שגוררין אותן לצד שיער ומסירים קליפות קליפות ונשארה אותה של צד כשר א"כ קליפות היכי כתבי' בקלפי שלנו הלא דינם על קלף ולצד לבן ואם שינה פסול. Siman 195 משפט ספר תורה לכתוב בדיו כדאמרינן פרק הבונה שלא בדיו יגנז וההיא ברייתא מוקי לה פרק הקומץ בספר תורה ואותו דיו שעושין מעפצים לעולם הוא לח ואינו קרוי דיו ופסול לכתוב ממנו ספר תורה תפלין ומזוזה כמו שפירשתי במקומו ומותר לתת ארמאנע בתוך הדיו להשחירו ואין זה קנקנתום דפליגי ביה תנאי בפרק קמא דעירובין אם אסור. Siman 196 אמרינן פרק הקומץ ובפרק ב' דמגלה מזוזה צריכה שרטוט והלכה למשה מסיני ותפלין אינן צריכין שרטוט היינו בין שטה לשטה אבל למעלה ושמא גם ארבע שרטוטין צריך אפילו שלש תיבות של פסוק כדאיתא פרק קמא דגיטין שתים כותבין שלש אין כותבין אבל בס"ת אומר רבינו יעקב שאין צריך שרטוט בין כל שורה לשורה והא דאמרי' סוף פרק קמא מגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה היינו במזוזה שיש בה עול מלכות שמים בפרשה ראשונה אמנם בירושלמי מוכח דכאמתה של תורה היינו ספר תורה דקאמר נאמר כן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריכה שרטוט אף כאן צריכה שרטוט ואמת קנה על התורה נאמר ועוד קאמר מה להלן ניתנה לידרש אף מגילה כן והיינו התורה שניתנה לידרש במסכת סופרים אומר מסרגלים בקנה אומר מורי רבינו לאו לאפוקי סכין קאמר אלא לאפוקי בעופרת וכיוצא בו שהשרטוט ע"י צבע או שחור או אדום. Siman 197 שעור יריעה לא פחות מג' דפין ולא יותר משמונה דפין רוחב הדף שיוכלו לכתוב בה שלשה למשפחותיכם בשטה אחת ובסוף הספר אפילו פסוק א' בדף א' וארכו של ס"ת ששה טפחים בלוחות והקפו כן ושני אצבעות גליון בין דף לדף ולמטה טפח ולמעלה שלש אצבעות ובין שטה לשטה כמלא שטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ובין אות לאות כמלא חוט השערה כל אות שאינה מוקפת גויל פסולה ולעיני כל ישראל בסוף הדף בסוף שיטה רב אשי אמר באמצע שיטה. Siman 198 צריך ליזהר לסופר שלא יקרא לו אחר ויכתוב אלא יכתוב הסופר תחלה דבפ' הקומץ ושלהי השותפין אמרי' עד כאן עד וימת משה הקב"ה אומר ומשה כותב והרבה ספרים גורסין ומשה אומר וכותב. Siman 199 משפט אם דלג הש' בהקומץ פליגי תנאי רבי יצחק אומר מוחק החול בפנים ויכתוב לו את השם על המחק והחול יתלה ר' יהודה אומר על הגרר זהו לאחר שיהיה החול ויגרור אותו ויהיה נאה אז יותר ויכתוב שם השם ורבי שמעון שזורי ורבי יוסי אומרים תולין את השם רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר לא יכתוב השם על המחק ולא על הגרר ולא יתלנו בין השיטין אלא מסלק את היריעה השתא פסק דהלכה כרבי שמעון שזורי בכל מקום ליתא כדמוכח שלהי בהמה המקשה לילד דאין הלכה כמותו כי אם במסוכן ותרומת מעשר אבל רב חננאל אמר רב הלכה תולין וקשה דבירושלמי פרק קמא דמגילה אמר רב חננאל אמר רב הלכה מוחק וכותב את השם על המחק ולא תולין אבל כגון אני ה' אלהיכם שלש תיבות אלו מותר לתלות ומבעיא ליה משום דאיכא חול שתולה עם השם או שמא בלא חול נמי מותר לתלות שלש שמות ואינו גנאי כיון דאיכא שלש שמות כגון ה' אלהים ה'. ועוד קשה דבמסכת סופרים אמרי' רבי יהודה אומר תולין רבי מאיר אומר מוחק השתי' נראה דטוב יותר לגרור החול כשהוא יבש ויכתוב השם עליו ולא יתלנו בין השיטין אח"כ שלש תיבות ואחד מהם חול כגון אני ה' אלהיכם אבל בדיעבד אם תלה השם לחודיה בין השיטין שפיר דמי אבל מצוה יותר לכתוב על הגרר כי היכי דלא תקשי מרבי יהודה דהקומץ אר"י דמס' סופרים ולא מרב חננאל אמר רב דהקומץ ארב חננאל אמר רב דירושלמי ומרבי מאיר ארבי מאיר לא תקשי דההיא רבי אלעזר משום רבי מאיר וכל הדינין ואלו הם בספר תורה שדלג השם והוא הדין בנביאים וכתובים שהרי ה' אלהים ה' הוא ביהושע של מזבח של עבר הירדן ובתהלים במזמור דבר ויקרא ארץ דאין לומר ספרים שלהם היו בגליון והיה בהם קדושה יותר ובירוש' דפרק קמא דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפלין ומזוזות ומשמע לא שנא קודש ולא שנא חול ויש אומרים הטעם משום דאמרינן במכילתין כתבן שלא כסדרן יגנזו ולא מפליג בין בפרשיות בין באותיות ותיבות. Siman 200 משפט פרשה פתוחה או סתומה או סדורה פירש רבי יעקב יש בסדור קדמוני פתוחה בסוף שטה מקרי פתוחה ויש חלק לכתוב שלש תיבות משלש שלש אותיות ואם סיים פסוק שלו בסוף השיטה יניח שיטה שלמה חלק ואם כתוב מכאן ומכאן ובאמצע יש חלק היינו סתומה ואם הניח חלק בסוף השיטה ומתחיל בשיטה שתחתיה כנגד ההנחה שלמעלה היינו סדורה ואלו במסכת סופרים יש פתוחה בתחלת שיטה קרויה פתוחה לכן טוב הוא להניח יתר חלק בסוף השיטה ובתחלת שיטה לקיים ידי שניהם כך פירש רבינו יעקב וקשה על זה דהא בירושלמי דמגילה יש אומרים רב שמואל בר רב שילת בשם רב מזוזה פרשיותיה פתוחות שאין זה מקומה פתוחה בסופה קרויה פתוחה או פתוחה בראשה גרידא מקרי פתוחה ופתוחה מכאן ומכאן סתומה א"כ אין טוב להניח פתוחה משני צדדין ועוד קשה דבפרק הקומץ אמר רב יהודה מזוזה פרשיותיה סתומות דאזיל בתר מנהגא. ויש מפרשים הכי בירושלמי מזוזה פרשיותיה פתוחות והדר מפרש היכי דמי לא בפתוחה גמורה כגון פתוחה מסופה גרידא וגם פתוחה בראשה גמורה הוי פתוחה גמורה אלא פתוחה דקאמר רב היינו שמכאן ומכאן סתומה ובאמצע יש חלק השתא הכל נתיישב ועל מה דבפ' הקומץ דרב אזיל בתר מנהג לעשות פרשה מזוזה סתומה קשה ואנו עושין חלק בראש והיה אם שמוע והיינו פתוחה. ושמא כיון שאין חלק שלש תיבות אין קרויה פתוחה אי נמי כמו כן מנהג להניח חלק בסוף ובשעריך והיינו מכאן ומכאן דהיינו סתומה בירושלמי אמנם לא פירשתי כך לעיל הפירוש ומצינן נמי למימר הכי דפתוחה דקאמר רב היינו כשפתוחה מכאן ומכאן ומקריא סתומה והשתא לא תקשה דרב אדרב וצריך עיון. Siman 201 אמר רב שעטנז גץ כל מקום ששבע אותיות אלו ישנן בספר תורה צריכות שלשה זיונין בראש שמאלי. והא דאמרי' בשימושא רבה דתפלין צריכין שעטנז גץ זיונים וחשיב של שמע משמע דבשאר תיבות אפילו אלו אותיות לא בעו התם מיירי בתגין גדולין כעין מקלות וגם כל ראשי האות צריכין זיון. Siman 202 פרק השותפין אמרי' חכמים אומרים עושה לספר בתחלתו כדי לגול עמוד ובסופו כדי לגול היקף. אלמא נגלל הספר לסופו כיון שהעמוד בתחלה וכדי היקף בסוף דתניא התם כל הספרים נגללין לתחלתן וספר תורה שקורין בו תדיר לאמצעיתו הוא נגלל ועושה לו שני עמודים. ומזוזה נמי אמרי' כורכה מאחד כלפי שמע והתם נמי אמרינן ספר עזרא שאין קורין בו לתחלתו הוא נגלל ובמסכת ידים תנן גליון שבסוף אינו מטמא ידים עד שיעשה לו עמוד וכיון שעמוד בסוף א"כ נגלל לתחלתו וצריך לגרוס אפכא בברייתא דחכמים אומרים בתחלתו כדי לגול היקף ובסופו כדי לגול עמוד ומגילה שיש לה דין שאר ספרים הדין להיות עמוד אחד בסופה וכדי לגול היקף בתחלתה בלא עמוד. Siman 203 משפט לתפור ספר תורה היריעות זו אל זו ומוכיח במסכת סופרים ובירושלמי פרק בתרא דמגילה שהתפירה תהיה מבחוץ ותופרן בגידין ועושין שיור למעלה ולמטה שלא יתפור רוחב כל היריעה אל חברתה. Siman 204 תפלין הקלף שכותבין בהם הפרשיות וגם הרצועות והעור של בתים צריך להיות מבהמה טהורה כדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך ואפילו על גבי נבלות כדאיתא פרק שמונה שרצים וגם צריכין עבוד לשמן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר ציפן זהב פסולין כו' עד שיעבדם לשמן וכרבא דבפרק נגמר הדין וכרבי אבהו דפ' הניזקין וצריך כתיבה לשם קדושה ולא סגי במחשבה ואינו צריך עבוד בעפצים כמו שפירשתי בהלכות ספר תורה וגם פירשתי שם דין קלף ודוכסוסטוס ותפלין אי כותבין אלא לצד בשר וקלפין שלנו יש להם דין קלף וכותבין לצד לבן ומשפט הדיו ומשפט ארימאט מותר לתת בדיו שאין זה קנקנתום וצריך לשרטט בתפלין ארבע שרטוטין סביב הגליון ולא בין שיטה לשיטה ומסרגלין בקנה לאו למעוטי סכין אלא למעוטי מין צבע ותולין דילוגין בספר תורה ואין תולין דלוגין בתפלין ומזוזות כדאיתא בפ' קמא דמגלה כל אלה משום דאמרי' במכילתין סוף פר' בא אל פרעה כתבן שלא כסדרן יגנזו ואסור לאדם אחר להקרות לסופר אלא אם כן חוזר הכותב וקורא בפיו קודם שיכתוב עד הנה פירשתי גם בהלכות ספר תורה במקומו על ידי ראיות וטעמים באורך. Siman 205 תפלין של ראש צריכין לכתוב בעור קלף ולצד לבן וארבע פרשיות יכתוב בארבע חתיכות קלף לכתחלה ואם כתבן בחתיכה אחת ארוכה כל פרשה בעמוד א' יצא ויתנם בעור אחד שיש בו דפוס ד' בתים ולא בארבעה עורות כל דפוס בית בפני עצמו ובתפלין של יד יכתוב בעור קלף אחד לכתחלה ארבע פרשיות בארבעה עמודים ואם כתבן בארבע חתיכות קלף יצא ויתנם בעור דפוס בית אחד שהרי מי שיש לו שני תפלין של ראש טולה עור על א' מהם לכסות הבדלת הבתים וכשרין לשל יד אלמא כתבן בארבע חתיכות יצא וצריך לכתוב בימינו ואטר יד ימינו בשמאל העולם שהוא ימין אליו ושולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם ואם נפלה טפת דיו בחלל בי"ת או חי"ת או אות אחרת ועתה אין שמה הראשון עליה או מן שמאל של מם פתוחה נגע לשל תחתון ונעשית בכך סתומה או אות רי"ש עשה דלי"ת כל כי האי גוונא לא יועיל תקנו למחוק הטפה ולגרור בתער דהוי כחק תוכות ופסול בין בספר תורה ותפלין ומזוזה ובגט ולא יועיל אחר כן להעביר את הקולמוס על האות לא לרבי יהודה ולא לרבנן דאם כן דמועיל על האות שנכתב שלא לשמה לשויה כמו לשמה מכל מקום לשויה אות לא יועיל וכל אות ואות צריכה מוקפת גויל מארבע רוחותיה ואם נגעה אות לחברתה יועיל תקון ולא מקרי חק תוכות אבל בירושלמי מכשיר נגיעת אות לאות שלמטה ופוסל נגיעה למעלה ומסופק אם נוגעות באמצע ואם יש נקב בקלף בחלל האות אפי' הנקב ממלא כל החלל כשרה כדמוכח פרק הקומץ אבל בירושלמי דמגילה קא מצריך גויל סביב האות בפנים וצריך להניח ריוח גליון למעלה ולמטה כמו במזוזה מלא אטבא ובימין מעט ולא כדי לגול היקף והשיטין לא תהא אחת ארוכה ואחת קצרה אלא יעשם שוות וצריך לכרוך כל פרשה ופרשה בשער של בהמה טהורה וטוב לכרוך בשער שור כדאיתא בשמושא רבא ויש כורכין אחרי כן כל פרשה ופרשה לבדה בקלף קודם שיתנם בדפוס בבתים. Siman 206 משפט סדר הנחת הפרשיות בבתים לדברי רבינו שלמה מימין הקורא האיש העומד כנגד המניח קדש מימין הקורא ואחריו בית שני והיה כי יביאך ואחריו בית שלישי שמע ואחריו בית רביעי והיה אם שמוע וכן נמי איתא בשמושא רבא וזהו הסדר כמו שכתובות בתורה וגם במכלתין סוף פרשת בא אל פרעה מביא כתבן שלא כסדרן יגנזו אבל רב שרירא גאון ורב האי גאון בנו ורבינו יעקב מפרשים דבית שלישי והיה אם שמוע בית רביעית שמע ישראל וסימניך הוויות יחד והיה כי יביאך והיה אם שמוע באמצע סמוכות ועוד וסימניך שינין סמוכין זה אל זה שמע מבחוץ סמוך לשין שבקמט עור דפוס מבחוץ וקדש סמוך אל שין שבקמט ימין בעור דפוס מבחוץ מכל מקום צריך לכותבן כסדר הכתובות בתורה כדתניא במכלתין ובתפלין של זרוע שכותב בחתיכת קלף אחת בארבעת עמודים אחר שכתב בעמוד שני והיה כי יביאך יניח חלק עמוד שלישי ויכתוב בעמוד רביעי שמע ישראל ואחר כך יכתוב בעמוד שלישי והיה אם שמוע שזהו סדר שבתורה ואמרי' בפרק הקומץ כל בית חיצון שאינו רואה האויר פסול וגם אם החליף גוייאתא לגוייאתא פסול אם כן הנחת הגאונים פסול לדברי רש"י וירא שמים משום ברכה לבטלה אם אינו מניחם רק כדברי אחד מן הגאונים הלכך יניח שנים של יד בברכה אחת ואחר כך יניח שנים של ראש בברכה אחת שהרי יש בראש וכן בזרוע מקום להניח שני תפלין כדאיתא פרק המוצא תפלין ואם אינו יודע לכון המקום להניח שניהם יחד אם כן יניח כדברי האחד יברך על של יד ויניח ואחר כך יברך על של ראש ויניח ולא ישהה אותם בראשו ויסלקם ואחר כך יניח כדברי הגאון השני על סמך ברכה ראשונה ולא ידבר בנתים והשניים ישהה בראשו כמו שירצה ואף על פי שעתה מברך על של ראש בפעם ראשונה להנחת של יד בפעם שניה זה טוב יותר מלעזוב לגמרי שלא להניח כלל. Siman 207 רצועות שחורות הלכה למשה מסיני ושמא כמו כן עור הבתים צריך להיות שחור ויכול עור הבתים לעשות מקלף מעובד לשמו אף על פי שהוא דק מקרי שפיר עור דהא תניא יכתבם על ארבע עורות ויכול לעשות מעור שליל הקלף ויש אומרים שטוב יותר והגון לפי שלא נעבדה בו עבירת תשמיש ושפיר קרוי עור דלא גרע מעור עוף דכשר כדאיתא פרק שמונה שרצים אף על גב דלגבי טומאה חשיב כבשר דחשיב ליה גבי עורותיהן כבשרן. Siman 208 אמר אביי שין של תפלין הלכה למשה מסיני יעשה מימין הקורא בקמט עור דפוס הבית שין של ארבע רישי פירו' שני יודין יעשה בתוכן ובשמאל יעשה שין של תלתא רישי פירוש אחת יעשה בתוכה פרק הקומץ אמרי' וצריך שיגע חריץ אל מקום התפר פירוש מסך קמטי השין מבחוץ צריך להם שיגיע עד למטה עד התפירה אבל רבינו שלמה פירש לענין חוץ הבדלת הבתים שיהו עד למטה עד התפירה ובברייתא נמי תניא אם אין חרצן ניכר פסולות גבי בתים. אמר רב חננאל אמר רב תיתורא של תפלין הלכה למשה מסיני אמר אביי מעברתא של תפלין הלכה למשה מסיני פירש רש"י לאחר שהכניס האגרות בבתים מקצע כל הבתים לבד עור הבית הרביעי מניח ארוך וכופלו למטה לכסות פיות הבתים וזהו בית מושבו של בתים תיתורא לשון גשר. מעברתא היינו מאותו עור הנכפל למטה עושה בליטה כפולה חוץ לבתים שמכניס לתוכה הרצועות ומושכות אילך ואילך ועוברת ויש שקוצעין כל עור הארבע בתים למטה ולוקחין עור מן מקום אחר וקודרין בו בראשו כמין ארובה ומכניס שם הארבעה בתים וראש השני כופל למטה לעשות תיתורא ומעברתא כמו שפירשתי לעיל ויש מפרש מעברתא קרוי יש' שנותנין עור שני על בית של זרוע מצד זה לצד זה. Siman 209 תניא תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני בתפרן ובאלכסונה העור הנכפל למטה שהוא התיתורא יתפור עם עור הבתים סביב ברבוע וכי נמי יהיה זויות בתפירה צריך שעור זה באלכסון כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה ולא ארכה יתר על רחבה. וגם עור התיתורא והבתי' היוצא חוץ לתפירה קוצצן ברבוע ועור הבליטה הנכפל הקרוי מעברתא מקצרין כדי שיהיה ניכר רבוע עד התיתורא וכן גוף הבתים בראשון צריך שיהא מרובעת ארבעתן יחד כדאיתא בשימושא רבא מייתי אעא טבא תרתי אצבעי על תרתי אצבעי אבל הבית אחד לבדו לא בעי רבוע וגם בגובה הבתים אין קפידא וכן תפלין של יד יש להם דין זה צריך רבוע בתפירת התיתורא. וכן בעור התיתורא וכן בגוף רחב הבית בראשו. Siman 210 משפט התפירה צריכה מגידי בהמה טהורה וכתב בשמושא רבא תריסר תפירי ליהוי בה ואי איכא עשרה כשר דכי שקלת מלכא ושמשא פירוש יהודה ולוי אייתר עשרה ואי טפי שפיר דמי דכי מיספ' מנשה ואפרים הוו ארבע עשרה בר מדנפיק ועייל פירוש בארבע עשרה מקומות יתחוב המחט כשיעשה את התפירה מרובעת בר מדנפיק ועייל היינו מלבד שלשה מקומות במקום הבדלת הבתים יתפור עור הבתים לעור שלמטה והיינו דקאמרינן פרק הקומץ ושוין שנותן חוט ומשיחה בין כל אחת ואחת ויש שמוליך את התפירה בשלשה מקומות מחריץ ימין לשמאל דרך רבוע התפירה ואם נפסקה התפירה בשלשה מקומות אין תקנה לחזור ולקשור אלא צריך תפירה חדשה כדאיתא בירושלמי דמגילה פרק קמא. Siman 211 משפט אורך הרצועות אמרי' פרק הקומץ עד אצבע צרדה חוץ לקשר מר מחוי פשוט מגודל עד אמה. אבל בילמדנו משמע דהיינו דוקא בשל יד. אבל בשל ראש שיעור אחד וכן בשמושא רבא ורב אלפס הביאו אורכא דרצועא דימינא עד טבורא ולחזיא דשמאלא ובדרעא עד אצבע צרדה ויהיו משולשין בתלת זמנין הלכך רצועה של יד ארוכה מן הקבורת של זרוע עד אצבע אמה ויכרוך שלש פעמים סביב אצבעו ושל ראש של ימין עד הטבור. ושל שמאל עד החזה ורחבן כאורך שעורה ואם נפסקה הרצועה ופחותה מכשעור אין תקנה לא לקושרה ולא לתופרה ויזהר בהנחתן שלא יהפכו הרצועות דאמר רב ונוייהן לבר. Siman 212 קשר של תפלין הלכה למשה מסיני היינו השם שדי שין שבקמט הדפוס מזה ומזה ואות דלת בקשר של ראש ואות יוד היא בשל יד חוץ לקשר רצועה קטנה מאד וכפופה כמו יוד. Siman 213 משפט סדר הנחת תפלין ובאיזה מקום ביד ובראש תחלה יניח של יד ואחר כך של ראש דכתיב ולטוטפות בין עיניך כשיהיו בין עיניך יהיו שתים. וכשחולצן תחלה יחלוץ של ראש ואחר כך יחלוץ של יד וכן בתיק יצניע תחלה של ראש ואח"כ יצניע של יד לפי שכשירצה ליקחם ימצא לפניו תחלה של יד ולא יעבור על המצות כדאיתא פרק התכלת ויניח ביד שמאל דכתיב ידכה יד כהה ועוד כתיב וכתבתם וקשרתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ואם הוא אטר יניח בימין העולם שהיא שמאלו ושולט בשתי ידיו יניח בשמאל העולם ובאיזה עצם יניח תנא דבי מנשה ידך זו קבורת בשר המכונס כמו קיבורא דאהיני. ושמתם על לבבכם שימה כנגד הלב ובפרק המוצא תפלין ובפרק התכלת תפלין בזרוע. ובמס' אהלות מונה הזרוע והעצם המחובר לכתף וראש שני מחובר למרפק שקורין קודא. וכן פרק האומר משקלי דאורייתא בתפלין קבורת כולה בנדרים עד האציל דהיינו מרפק משמע נמי קבורת זהו בעצם שהוא למעלה מן הקודא סמוך לו יש בשר מכונס היא קבורת והוא כנגד הלב ותפלין של ראש בגובה של ראש מקום שמוחו של תנוק רופס ונראה דמתחלת השער הסמוך למצח עד סוף מקום שמוחו של תינוק רופס הוי מקום תפלין ויש שם מקום להניח שני תפלין והוי מקום שעושה קרחה וראוי לטמא בנגע אחד והוי שפיר בגובה של ראשו הקשר יהדק בראש למעלה בעורף ולא במרפקת כדי שיהיו ישראל למעלה ורחב הבתים לכתחלה שתי אצבעות כדאיתא בשמושא רבא אמרינן פרק הקומץ מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן עד שעת קשורן האי קשורן הדוקן בראשו בשעת הנחה כמו שליא קשורה דאי עושה קשירה ממש בכל פעם ופעם שמניחן מאי איכא בין חדשות דאסור משום קשר של קיימא בשבת ובין ישנות דשרי וכשמניח של יד מברך אשר קב"ו להניח תפלין ואח"כ יניח של ראש ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפלין ואם סח בין של יד לשל ראש יברך שתים על של ראש להניח ועל מצות תפלין כך פי' רבינו יעקב ורב עמרם ורב יהודאי גאון וכן אם אין לו אלא תפלין אחת של ראש לבד או של יד לבד אין מעכבות זו את זו ויניח אותו שיש לו ויברך עליהן שתי ברכות והחולץ תפלין לא יברך לשמור חוקיו ולא שום דבר ואפי' חולצן סמוך לחשכה דקיימא לן לילה זמן תפלין. דאמר רב אשי הלכה לילה זמן תפלין ואין מורין כן פן יישן ויפיח בהם. ובפרק הקומץ נמי אמרינן ומודים חכמים לר' יעקב דלילה זמן תפלין שאם חולצן סמוך לחשכה שאין מניחן א"כ ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה בחקת הפסח מדבר. מימים ימימה היינו מזמן לזמן ולא בתפלין וימים למעוטי לילה ואפי' חולצן בערב שבת סמוך לחשכה לא יברך כלום דשבתות לא אמעיטו מושמרת את החקה אלא מוהיו לך לאות. וזמן הנחתן שחרית לכתחלה אמר אביי לתפלה כאחרים משיכיר חבירו ברחוק ארבע אמות כדאיתא פרק קמא דברכות ובחול המועד של פסח וסוכות יניח תפלין אמנם מר' מאיר ור' יהודה דאמרי פרק ואלו מגלחין כותב אדם תפלין לעצמו אין ראיה שיניח בחול המועד שהרי אפי' בשבת סוברין דמניח תפלין כדאיתא פרק המוצא תפלין אבל יש ראיה מעובדא דירושלמי וצריך שימשמש בהם לפרקים כשמונחים בזרועו ובראשו כדי שלא יסיח דעתו מהם ק"ו מציץ דאמרה תורה והיה על מצחו תמיד ובפ' לולב וערבה אמר מר זוטרא חזינא לרב פפי דכל אימת דמניח תפלין מברך רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי מברכי לפי שמצוה למשמש בהם מפני קדושתן כמו גבי ציץ. Siman 214 משפט רשויות שבת פירשתי במקומה מהו רשות היחיד מהו רשות הרבים מהו כרמלית מהו מקום פטור וחיובן ואיסורן ופטורן. Siman 215 דין אם צריך לחפץ שברשות הרבים או אם יש לו חפץ בבית אחר שלו או להביא יין ורשות הרבים מפסקת יוליך תינוקות שם אם יקחו מאליהן ויביאוהו טוב הדבר כדאיתא פרק חרש גבי מפתחות דבי מדרשא דארכסא ברשות הרבים ואמר ר' יוחנן לידבר טליא וטלייתא התם ואם התינוקות לא יבחינו להביא יעשה מחיצה של בני אדם יקבץ לו אנשים שלא ידעו שלשם מחיצה נאספו ויסדר' שלא יהיה שלשה טפחים בין זה לזה ויועילו כמו קנים כדאיתא פ' מי שהוציאוהו גבי זיקי דאשתיור בריסתקא דמחוזא אבל מבית חבירו לא יועיל כן לפי שצריך עירוב. Siman 216 דין סעודה גדולה כגון של חופה או רוב בני אדם אוכלים יחד אסור להתחיל משבע שעות ואילך דהיינו חצי שעה לפני מנחה גדולה ואם התחיל אפי' לאחר מנחה זו אינו מפסיק עד הערב שיוכל להתפלל תפלת מנחה ביום אבל סעודה קטנה אין אסור להתחיל עד יבא מנחה קטנה דהיינו תשע שעות ומחצה ואם התחיל לאחר מנחה זו שמא יפסיק והלכה למעשה צריך אדם להתנאות לפני בוראו בשעה שמתפלל ומתעטף בטליתו וכן לחגור רצועתו אע"פ שיש לו מכנסים שעתה אין לבו רואה את הערוה וערב שבת עם חשכה צריך למשמש בבגדיו כדתני חנניה אם יהיה סכינו עליו או מחט תחובה לו בבגדיו או מעות בכיסו שמא שכחם ויסלקם מפני השבת. Siman 217 דין אשה נדה ורגילה לתת סינר בחול ולאחוריה סמוך לבשרה שיפול דם נדותה שם ולא יטנפו שאר בגדיה וקושרתן ברצועות או בחוט משיחה לפניה אסור ללובשו בשבת כדי להוציאה לבושה בכרמלית דמשוי הוא ולא מלבוש דכל אצולי מטנוף הוי משוי ולא דמי לסינר שתקן עזרא וסינר דפרק המצניע דשרי דהתם היה לפניה ולאחריה כעין בגד עד למטה לארץ. Siman 218 דין מותר להרוג בשבת כינה שקורין פדוייל ששורץ מן בשר אדם ורגילים להיות בראש דבית הלל מתירין ורבא מקטע להו אבל פונ"א המקפצת לכאן ולכאן ופרה ורבה אסור להורגה כמו אלים ותחשים דמשכן ואסור לצוד אותה ללוקחה אבל בשעה שהיא על בשרו ועוקצת אותו מותר ללוקחה ולהשליכה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ואסור והכא שיש צער שרי ליה רבנן כמו מפיס מורסא להוציא ממנה ליחה דהוי מותר אבל בשעה שדולגת אסור ליקחנה. Siman 219 דין שאסור לקרות לאור הנר בשבת אא"כ קורא אדם אחר עמו במקום אחד יקראו שניהם אבל לקרות בשני מקומות אפילו בספר אחד לא יועיל ואסור ובליל כפורים הוי מותר כל אחד ואחד לבדו לומר סליחות לאור הנר אפי' יחידי וכן מנהג מפני שהוא יום כפרה וסליחה ואימת יום הכפורים עליו ונזכר ולא יטה הנר וגם צורך שעה להרבות תחנונים אבל ליל יום טוב שחל להיות בשבת אסור לומר פיוט לאור הנר אבל אלא א"כ יקרא אחר עמו בספרו ואפי' במקום צבור אבל אם יודע קצת הפיוט מבחוץ על פה מותר לעיין ראשי הדברים בתוך הספר והוא יגמור סוף הדבר מבחוץ וחוזר ומעיין בספר לאור הנר וגומרו מבחוץ כדאמר רבה בר שמואל אבל מסדר ראשי פרשיות מבחוץ. וכן הדין בליל פסח שחל להיות בשבת וצריך לומר הגדה על השלחן אם הוא יחידי אסור לקרות בספר ולא יועיל בעיוני אשתו עמו אם אינה יודעת לקרות ואם בעיוני ראש הדבר יודע לגמרו מבחוץ מותר כדפרישית. Siman 220 דין מורסן לצורך פרתו או תרנגולין שאסור לתת מים בסובין בשבת כרבי דאסר פרק בתרא וסתם מתניתין דפרק קמא אין שורין דיו ואף סממנים כוותיה והיכא שנתן מבעוד יום את המים מותר להוליך מקל פעם אחד שתי ופעם אחת ערב כדי שיהיו המים והמורסן מעורבין יחד ואמר רב יהודה מנערו בכלי ינענע הכלי היטב כדי שיתערבו יחד כדאיתא פרק מי שהחשיך וחרדל שלשו מערב שבת. וכן שום שרסקו וכתשו מבחול אמרינן למחר ממחו ביד או בכלי יערב בהן המים באצבע או בכלי ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף הדבש בכף לתוך החרדל וצריך לומר הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו כשנותן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת מים או יין בחרדל או בשום שנשחקו מאתמול כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול ההוא דשחיק תותא חייב משום דש דיהיב משקין חייב משום לש. Siman 221 דין אסור לתת חטים לתוך רחים מערב שבת אלא כדי שיטחנו מבעוד יום משום טעמא דמשמיע קול ויסברו שנתן שם בשבת החטין אבל מותר לתת גחלים מערב שבת לתוך כלי מנוקב עשוי מבריחי ברזל ומתחממים בשבת שם וגם מותר להשאיל לעכו"ם מערב שבת קרדומו ואיתו ומחבתו אע"פ שהעכו"ם עושה בו מלאכה בשבת כבית הלל דלית להו שביתת כלים בשבת כלל אבל בשבת עצמה אסור להשאיל לו אפי' בחנם כדתניא לא ישאילנו אלא כדי שיגיע לביתו קודם השבת ובית הלל מתירין כדי שיגיע לבית סמוך לחומה ורבי עקיבא מפ' דברי בית הלל כדי שיצא מפתח ביתו של ישראל קודם שבת אבל בשבת עצמה אסור להשאילו ודוקא בחנם מותר להשאיל לעכו"ם כליו מערב שבת אבל בשכר אסור מפני שנראה כשכר שבת אבל בחמישי מותר ודוקא שוכרו לשבוע אבל לימים אסור אפי' רחוק משבת יותר כיון שיעשה מלאכה בשבת דתניא לא ישכיר כליו מערב שבת אבל ברביעי ובחמישי מותר אבל בהמתו אסור להשאיל לעכו"ם אפי' רחוק הרבה משבת לא בשכר ולא בחנם אם יודע שעושה בו מלאכה בשבת משום למען ינוח שורך ומכירת בהמה לעכו"ם פירשתי בע"ז. Siman 222 דין מותר לתת בגדיו לעכו"ם מערב שבת בקבולת אף על פי שהוא יודע שהעכו"ם מתקנן בשבת כיון שהעכו"ם מתקנן בביתו כדתנן עורות לעבדן וכלים לכובס עכו"ם בית הלל מתירין עם השמש ואסור לומר לעכו"ם מערב שבת תעשה האש או תדליק הנר בשבת אבל מותר לומר לעכו"ם בחול מדוע לא עשית כך בשבת שעברה אע"ג כי שמא העכו"ם ע"י כן עושה העכו"ם בשבת הבאה כן ומותר להניח לעבדו עכו"ם לעשות מלאכתו בשבת כשהמלאכה של עכו"ם עצמו וליכא לאו למען ינוח שורך כדאיתא פרק ד' מחוסרי כפרה ואין משלחין אגרות ביד עכו"ם מערב שבת היכא שיודע שישאם העכו"ם בשבת לפי שניכר יותר שכתב ישראל הוא כיד /ביד/ עכו"ם ויסברו שבשבת נתנו לו אבל אם קצץ ליתן לו מעות בכך מותר דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עבד אבל עבדו שכירו אינו כן אם הדליק הנר או עשה האש בשביל הישראל תנן פ' כל כתבי הקדש לא ישתמש ישראל לאורו ואע"פ שקצץ ושכרו לכך לפי שגוף הישראל נהנה מגוף מלאכת שבת שנעשית בשבילו ולא דמי לשולח אגרות דאין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות לכך קצץ מותר אם ישראל שכר עכו"ם לבנות ביתו בקבלנות אפי' לבנות בשבת ולא דמי לעורות לעבדן וכלים לכובס נכרי דמותר שהם תלוש אבל בית שהוא מחובר אסור כדפסיק פרק קמא דע"ז ופ"ק דשבת כרבי שמעון בן אלעזר דקא אסר מחובר וכדמוכח בתוספתא דע"ז ולתקן האבנים או לתקן הקורות והנסרים דזהו תלוש מותר לתקנן לעכו"ם רחוק ממקום החומה ומקום בנין הבית שלא יהא נראה בשביל בנין ישראל הוא מתקן ושמא גם זה אסור כיון שצורך מחובר הוא ובמחובר כי האי דוקא פליגי ופסיק כרבי שמעון בן אלעזר דלעשות הבנין שמא אף רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא דאף תלוש כמו כלים לכובס נכרי דשרי היינו דוקא ברשות העכו"ם ודין שדה באריסות או כרם או תנור פירשתי שלהי פרק קמא דעבודה זרה. Siman 223 דין גיגית מלאה ענבים בעוטין ויש הרבה יין צלול בגיגית ושוהה שם שבוע או יותר מותר ליקח בשבת מהיין שבגיגית אף על פי שכל שעה יוצא מתוך הענבים השחוקים כיון שמערב שבת היה שם כבר הרבה יין צלול ואותו שיוצא בשבת כל זמן שיוצא מעט מעט ומתערב ומתבטל מיין שכבר יצא ולא היה מעולם בעין יין היוצא בשבת דנאסור אותו מטעם דיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכן כשהענבים שלמים ונותנין יין צלול עליהם ונקרא רפיד מותר למשוך יין בשבת אע"פ שהענבים מתבקעים ויוצא מהם יין בשבת דבעת יציאתן מתערב ומתבטל ביין צלול של היתר ומחסרי' דיכה דאסור היינו כי ליכא יין צלול מערב שבת ומתמצה בשבת מן הענבין המרוסקים וכן ענבים שדרכן היטב והוציאו יין ונותנין שם מים שקורין גייטואה שרי ואפי' לא נתן שם מים אלא היין זב ומתמצה מאליו כיון ששחקו תחלה הענבים היטב כרבי ישמעאל דאמר במסכת עדיות יגמור פי' יניח למצות היין ולגמור וגם יאכל וישתה. Siman 224 דין מותר לתת סמוך לחשכה שפוד של בשר או של עוף אם הוא לנתחים בתוך התנור ופיו מכוסה אע"פ שיש אש בתוך התנור ואע"פ שאינו כמאכל בן דרוסאי כרב אסי דשרי בשיל ולא בשיל אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי דפסח דוקא שרי משום דבני חבורה זריזין הם אבל חוץ לתנור אצל האש אסור אלא א"כ כמאכל בן דרוסאי קודם שבת כדתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ומוקי לה בבשר אגומרי פירש חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה ועוגה או פשטיידא או פלדון יתן סמוך לחשכה על מקום חם כדי לאפות בעת שיקרמו פני העסה תחתון ועליון ומה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי קודם השבת. Siman 225 דין אסור לילך בספינה בשבת ואפי' נכנס בה מערב שבת משום דנראה כשט וגזירה שמא יעשה חבית של שייטין או גזירה שמא ינהיגנה ארבע אמות דרך המים שהן כרמלית וכ"ש אם הולכת חוץ לתחום אסור ואם שלשה ימים נכנס בה קודם השבת שרי להיות בה וללכת תוכה אפי' בשבת כדתניא אין מפליגין בספינה פחות משלושה ימים קודם שבת ולדבר מצוה שרי אפי' מערב שבת ולעבור ים האי שקו' איגליטארי רגילו' לעבור ביום א' כשיש להם רוח טוב ומותר ליכנס מערב שבת אפי' שלא לדבר מצוה אמנם בכל ענין שנכנס בספינה או בהיתר או אפי' בשבת עצמה מותר ללכת בכל הספינה אף על פי שהולך חוץ לתחום ואע"פ שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום כרב דפסק פרק מי שהוציאוהו כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה אבל בקרון אסור לילך אף על פי שהעכו"ם מנהיג הבהמה משום שהמשתמש מבהמה והוה ליה צדדין אסורין כדאיתא פרק מי שהחשיך. Siman 226 דין מי שהחשיך לו בדרך קודם שנכנס בעי' ויש עליו כיסו או חבילה יתננה לנכרי ואם אין נכרי יתננה מבעוד יום על הסוס או על החמור וכשתרצה ללכת יחזור ליתנה על הבהמה שלא תעשה הבהמה עקירה והנחה ואם אין לו בהמה יתננה לקטן ישראל שעמו ואם אין לו לא זה ולא זה יביאנה פחות מארבע אמות קודם שהלך ארבע אמות יעמוד וינוח ויעמוד וילך. ואם מתיירא מפני גנבים פן יראוהו ויגזלוהו לו יניחנה עליו וירוץ שלא יעמוד כלל וכשיהיה על פתח ביתו אז יזרקנה בפנים לאחר יד ונראים הדברים דאם ירא פן יבאו עבדי המושל ליקח מעות שבתיבתו או כספו וזהבו שאינן כלים מותר להוציאם במקום שירצה ברשות היחיד כי משום פסידא התירו אפי' להוליך פחות מארבע אמות אפי' דרך רשות הרבים שיש לחוש לאיסורא דאורייתא ודוקא בדליקה לא התירו להציל מעות כי אם ספר עמהם דלמא אתי לכבויי וגם אפי' לחצר שאינה מעורבת. וגם בשהדליקה דוקא באותו בית כדפירש רבינו יעקב. נותנין לעכו"ם ולכלב מזונות אם הישראל נותן להם רשות לאכול בביתו ואם כן אם יצאו עם הלחם אין בכך כלום אבל צריך לצאת ולאכול חוץ לביתו אסור לצאת להם. ואסור ליתן עצים באש אא"כ יכול להיות נאחז האש ברוב עצים קודם לשבת אבל בפחמין מותר אפי' כל שהו נבערין לפני השבת. Siman 227 דין קנבוס שקורין קנבא וכן צמר גפן שקורין קוטן מותר לעשות מהן פתילות לשמן לצורך שבת אף על גב דתנן כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן הני קנבוס וצמר גפן לא מן העץ דאמרינן פרק כיצד מברכין כל היכא דשקיל פירא הדר מפיק גווזא בורא פרי העץ והני אין הענף מוציא פרי בשניה ופשתן שהוצרך להתיר לפי שקרוי עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ולא כפי' רבינו שלמה דאסר להו וזפת ושעוה וחלב מהותך מותר לעשות מהם כמין קנדוילא בלע' להאיר בשבת והא דתנן לא בזפת ולא בשעוה ולא בחלב היינו חתיכה מהן על הפתילה אסור או אם הם מהותכין צלולין כמי' שמן אסורין אבל יבשין כרוכין ודבוקין לפתילה כעין קנדוילא מותר כדאמר מהו דתימא לפתילה נמי לא קמ"ל וגם ספק אם מותר לעשות ממנו פתילה לשמן או לא ואם אסור אם כן הכי נמי יהא אסור לכרוך פשתן סביב הגמי לעשות פתילה דכרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו אסור אם לא להקפות. Siman 228 דין נר הדולק בערב שבת במרתף לראות למשוך יין או בחדר אסור להיות מחלב כ"א מדברים שמדליקין לאכול בהם דאמר רב חסדא שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם לצורך שבת מדליקין בהם בחנוכה בחול דכבתה אין זקוק לה אבל בחנוכה בשבת אין מדליקין משום דמותר להשתמש לאורה ואיכא למגזר שמא יטה הנר ונר היתה בחוץ סמוך לפתח ושם לא היו אוכלים וקאמר כיון דמשתמש שפיר לאורה איכא למיחש שמא יטה הוא הדין לנר של מרתף ליין או לנר בחדר כדי לשכב. Siman 229 דיני חנוכה הלכה כרבי יוחנן ורב דאמרי נר חנוכה שכבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה להרצות מעות או לאכול או מלאכה אחרת וזמן שיכול להדליקה עד שתכלה רגל מן השוק דתו ליכא פירסום נס והני מילי לקדמונים שהיו מדליקין ברשות הרבים וליכא פירסום נס לאחר שכלה רגל מן השוק אבל אנן דמדלקינן בפנים הוי הכירא לבני הבית עד עמוד השחר וכן דאמר רב הונא חצר ולה שני פתחים לשני צדי רשות הרבים צריך להדליק לכל פתח משום חשד עוברי דרכים ולדידן דמדלקינן בפנים אין צריך רק רוח אחד דבני הבית יודעין דשני פתחים לאיש אחד הן והלכה כבית הלל דאמר ראשון מדליק נר אחד ולילה ראשונה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה ושעשה נסים ושהחיינו מכאן ואילך שתים להדליק ושעשה נסים ולא יותר דכל יומא נס איתיה ולמעלה מעשרים אמה פסולה ובתוך עשרה טפחים עדיף טפי ומניחה לצד שמאל של כניסת פתח הבית ובטפח הסמוכה לרשות הרבים ואם בדלת עצמו מניחה יניחנה מחציו לצד שמאל של כניסה ונר שמן שיש לה שני פיות עולה לשתי נרות ואנשים הרבה בבית אע"פ שחלוקים באכילה ישתתפו יחד לקנות נר אחד ותו לא ואם הוא במקום אחד כגון תלמידים הבאים ללמוד חוץ מביתם או אורח אין צריך ליתן בנר אם יודע שאשתו או בניו או אביו ואמו מדליקין בשבילו במקומו כדאמר רבי זירא מרישא הוינא משתתף בהדי אושפיזאי כיון דנסיבנא לא צריכנא דקא מדלקו עלאי בגו ביתאי. Siman 230 דין מותר להדליק נר של חול או קיסם מנר של מצוה כגון של שבת היכא שמדליק מאותה של חול נר של מצוה אחרת כגון של חנוכה או אפכא דהלכה כשמואל דאמר מדליקין מנר לנר אבל אם אינו רוצה להדליק מאותה של חול שום נר של מצוה אסור להדליק נר של חול מנר של מצוה דהא אין שוקלין דינרי זהב כנגד מעשר שני. תני רבי אושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד אומר י"ח ברכות מעין המאורע דהיינו יעלה ויבא אומר בעבודה בברכת רצה ואם לא אמר יחזור ויתפלל בר מערבית של ראש חודש דאם שכח ולא אמר אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין החודש בלילה וכן יאמר בברכת המזון יעלה ויבא אבל אין מחזירין אם לא אמר כיון דאי בעי לא אכיל ואין בהם קדושה על הכוס אבל ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון תעניות אומר י"ח ברכות ואומר עננו בשומע תפלה ערבית ולמחר שחרית ומנחה אבל ערבית אחרון לא שאין אותו ערבית מיום התענית כי אם מיום של אחריו ובהלכות גדולות מפרש שאין אומר עננו ערבית ראשון ושחרית פן ירעב ויאכל אומר שיאחזנו חולי בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו אבל שליח צבור אומר עננו שחרית בקול רם בין גואל לרופא דאי אפש' שלא יהא אחד מן הצבור בתענית ואם לא אמר אין מחזירין אותו ואין בהם הזכרה בברכת המזון ובחנוכה ובפורים יאמר על הנסים בהודאה וגם בברכת המזון משום פרסומי ניסא ואף על פי אי לא אמר אין מחזירין אותו כדתניא בתוספתא דברכות ומזכירין על הנסים במוסף של שבת וכן במוסף של ראש חודש שבת אע"פ שתפלה זו של מוסף אינה בחנוכה כלל מכל מקום אומרים על הנסים משום דיום הוא שנתחייב בארבע תפלות ומהאי טעמא יזכיר של שבת בתפלת נעילה ובמגן אבות בדברו שאומר בליל שבת ואומר אחריו רצה נא במנוחתנו וחותם מקדש השבת אם היה יום טוב לא יזכירנו לומר והזמנים לפי שברכה זו דמגן אבות ביום טוב ליכא וגם בשבת אין אומרין אותה אלא מפני הסכנה ובראש חדש או יום טוב שחל להיות בשבת ואומר רצה והחליצנו בברכת המזון ואומרים יום השבת לא יזכיר החג אלא יום ראש חודש לפי שיאמר יעלה ויבא ויזכירם שם בו ובשני פעמים להזכיר למה לי. Siman 231 דיני עניני הטמנה מותר לתת קדרה מערב שבת על פטפוט שקורין טרפיי"ד בלעז אע"פ שיש אש תחתיו ושוהה הקדירה שם בשבת אם התבשיל כמאכל בן דרוסאי והלכה כחנניה דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותה על גבי כירה אף על פי שאינה גרופה ואינה קטומה ואפילו תבשיל שמשביח להשהות הרבה על האש ומצטמק ויפה לו כרבי יוחנן דשרי וכן פסק רבינו חננאל אבל צריך ליתנה מבעוד יום כדי שיכולה להתחמם קודם חשכה אם היתה צוננת דהא תנן לא יתן עד שיגרוף ומפרש לא יחזיר ואפי' מערב שבת אבל לסמוך הקדרה אצל האש מותר אפי' סמוך לחשכה ממש אבל לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהות על גבי כירה ואפי' מבעוד יום אם אינה גרופה מגחלים או אינה קטומה ואם שכח ושהה אסור בשבת לאוכלה ולא דמי למבשל בשבת בשוגג דהתם ליכא למיחש לאיערומי ובחופה רגילות לתת היורה מערב שבת על הפטפוט והאש בוערת ומכסין היורה בנסרים ועבדים עכו"ם מחממין אותה בשבת למחר אם לא נתקררה כל כך שלא היתה לאכילה דוגמת טעם מאכל בן דרוסאי קודם שחממוה עכו"ם אם כן אין חששא בחמים ושרי לאכול ואע"ג שמותר להשהות קדרה ע"ג כירה שיש גחלים בוערות מ"מ אם עושה הטמנה כמו שרגילין לעשות אם כן גילה בדעתו שלא תתקרר ומקפיד בכך אסור שהרי תנן אין טומנין בדבר שמוסיף הבל ואפי' על גבי מלח וסיד' וגפת פסולת זתים ואפי' אם הקדרה מבושלת כל צרכה דהא בסתם קדרות שרגילין להטמין מיירי מתני' וקדרות בין השמשות רותח וכל שכן מבושלות ומה שנותנין קדרה על המקום שהוא חם מאד בשעה שטומנין אותה ופעמים שנותנין אותה בגומא שחממוה היטב אין כאן איסור אע"פ שמוסיף הבל דלא אסרו להטמין במוסיף הבל גזרה שמא יטמין ברמץ אלא דבר הדומה לרמץ שמטלטל ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדרה שמטמין אע"פ שאין גחלים סביבה כדאמרינן קופה שטמן בה אסור להניח הקופה על הגפת ואם מצא למחר קצת גחלים בוערות עם הדשן שטמן בו הקדרה אין בכך כלום כיון שעיקר הטמנתה היה מדבר היתר להכי לא דמי למעשה דאנשי טבריא ולשכח קדרה על גבי כירה דאסור דעיקר הדבר נעשה באיסור ופירות חיות מותר להטמינן אפי' סמוך לחשכה כיון שנאכלות כמו שהם חיין ולא דמי לא לבשר ולא לביצה ולבצל דאין צולין אלא בכדי שיצולו מבעוד יום דאין רגילות לאוכלן חיין אמנם משחשכה אסור להטמינה ולא להוסיף כסוי עליה ואפי' על קדרה שאינה מבושלת כל צרכה אע"פ שתבשיל כמאכל בן דרוסאי דבתוספת כסוי שבת הוה ליה מבשל בשבת וכ"ש שאסור לתת התפוחים אצל האש בשבת ולאפות ולא המים אלא כדי להפיג צינתן ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משתחשך אף על פי שהקדרה מבושלת כל צרכה והיכא שהטמין בהיתר מבעוד יום מותר ליקח מן התבשיל משתחשך ולחזור ולכסותו כדתנן נתגלה פירוש משתחשך מותר לכסותו ותניא נוטל הסדינים ומניח הגלופקרי' אבל נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו משתחשך. Siman 232 דין יין ושמן מותר לפשר בכלי כדאמר רבי לרב יצחק בר אבדימי הנח בכלי שני אבל בכלי ראשון אסור לפשר גזרה פן יבשל וגם לתת כנגד המדורה אסור כדי לפשר אבל כדי שתפוג צינתן מותר כיון שאין דעתו להשהות רק מעוט זמן וצריך עיון בירושלמי. Siman 233 דין רחיצה בחמין הן בשבת הן ביום טוב כך הלכה אסור לרחוץ כל גופו בחמין בשבת ואפי' הוחמו מערב שבת ואפי' בקרקע אבל בחמי בראשית כגון חמי טבריא ודוגמתייהו בקרקע דוקא מותר כדתניא המרחץ שפקקו נקביו מערב שבת ואסרו רחיצה והתירו חמי טבריא והוא הדין אם אינו נכנס בחמין אלא רוחץ אבר אבר לבדו וכן גופו אסור אבל פניו ידיו ורגליו לחודיה שרי אפי' בכלי כדאמר שמואל ותניא כותיה חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר ואין צריך לומר הוחמו ביום טוב ואם החמין הם בקרקע מותר לשפוך מן המים על כל גופו אבר אבר והיינו להשתטף כרבי שמעון אבל הוחמו ביום השבת אסור אפילו ידיו לחודיה ואפי' הם בקרקע וביום טוב אסור לרחוץ בהם כל גופו אפי' אבר אבר זה אחר זה אם הוחמו ביום טוב ושמא אפי' הם בקרקע כדתניא לעיל דאין צריך לומר אם הוחמו בי"ט אבל לרחוץ פניו ידיו ורגליו גרידא מותר אפי' להחם לכתחלה בי"ט כדתנן לא יחם חמין לרגליו ובית הלל מתירין. Siman 234 דין ערוי מים רותחין הוי כמו כלי ראשון בולע ומבשל כמו קליפה ולא יותר לפי דתתאה גבר ואם ערו מים רותחות מכלי ראשון על התרנגולת שוכבת בכלי באותו ענין שהנוצה הולכת למטה מותרת לגמרי לפי שהנוצה מפסקת בין המים לבשר יותר מכדי קליפה אבל אם ראשי הנוצה הולכין למעלה אסור כדי קליפה שהמים נכנסים בתוך הנוצה סמוך לבשר ולכתחלה שרי למלוג בענין זה לערות תחלה מים רותחין בכלי ריקן ואחר כך ישים התרנגולת בתוך המים וחבית הבלוע מיין נסך או שולי חבית של יין נסך סגי בערוי מים רותחין עליו כדאמרינן נעוה ארתחו או ינסר ויקלוף בגרזן מותר דבערורי רותחין נמי לא פליט רק כדי קליפה והרי קלפו ואם כבר נתן השולים של עכו"ם בחבית של ישראל ומלאהו יין כשר אם השולים הפוכין מה שהיה תחלה לצד היין נסך היה עתה בחוץ וצד חצון של שולים הוא לצד היין של ישראל הכל מותר אבל לכתחלה לא יעשה כן פן יחליף. Siman 235 דין אסור לרחוץ ידיו בשבת משלג וממים שמעורב בהן ברד חתיכות גלצ"א בלעז לפי שממעך ונמס בין ידיו ונעשים מים והוה ליה נולד כדתניא שלהי במה טומנין אין מרזקין את השלג והברד אבל נותן לתוך הכוס או לתוך הקערה ואין חושש ולכך מותר לתת חתיכת ברד שקורין גלצא בתוך כוס של יין לצנן כמו שעושין בארץ אשכנז ברד פירש רש"י גלצא בלעז והני פשטיידא בימות החורף צריך לשמור ביום השבת שלא יתן סמוך לאש לחמם מפני כי השמנונית הנקרש עתה נמחה על ידו כמו ברד שהיה תחלה מים ונקרש ועתה אסור ליטול מהם ידיו אבל אם מערב שבת עירה ושפך חוצה המים והשומן שבתוכה מותר לחמם בשבת הפשטיידא האוכל בשבת בפרדס כמו בימות הקיץ צריך ליזהר שלא יעלו מים על העשבים בשעה ששותה או שנוטל ידיו שם לפי שהמים הם גורמים לעשבים שצומחת והוו אב מלאכה שמשקה מים לזרעים והוי פסיק רישיה וטוב לשמור עצמו בשבת מלאכול במקום עשבים מחוברין מפני שבקושי יכול ליזהר שלא יפלו מים עליהן בשעת שתיה או בשעת נטילת ידים אבל מיין או ממשתי' שם אין לחוש ששורפין העשבים ואדרבה מונעין אותם מלצמוח. Siman 236 פרה אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה לא לנוי ולא לשמור דאינה צריכה שמירה שלא תברח כרב דאמר בין לנוי בין לשמר אסור לצאת בפרומביא לפי שנשמר בטוב באפסר או בשיר חבל כרוך בצוארו אבל סוס מותר בפרומביא שהוא חזק יותר מחמור ואע"ג דתניא ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס הפרד הגמל והחמור ונטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור מ"מ פרומביא לא מקרי שמירה יתירתא אבל חמור נוח יותר וסגי בשיר וגם באפסר מותר ואין יכול לצמצם השמירה שלא להוסיף פורתא שהרי תנן הסוס בשיר ואפילו הכי תניא ד' בהמות יוצאות באפסר וכו' וכן לובדקיה תנן באפסר ותניא בפרומביא אפי' הכי יש מחמירין שלא להוציא סוס בפרומביא אבל אפסר ועם פרומביא ביחד בסוס אסור דמשוי הוא וגמל מותר באפסר לבדו או בפרומביא לבדו אבל בחטם אסור ועגלים מותרים לצאת בחבל לפי שצריכין שמירה ובורחים יותר מפרה גדולה כדעבד רב הונא וכשמוציא הסוס לר"ה ותפס האפסר בידו צריך שלא תצא חוץ לידו החבל טפח וגם צריך שיגביה טפח החבל מן הקרקע מה שבין ראש הבהמה לידו ואומר אני שצריך להניח הזמם בחוטמו של עגל כמו שרגילין לעשות ויש יתידות דקות שלא יניק פרה בשדה דוגמת דתנן ולא את הפרה בעור הקופר הריצו' בלע' כי היכי דלא למצויה יאלי. Siman 237 אין הסוס יוצא לר"ה עם האוכף שעליו ולא חמור במרדעת שעליו אא"כ קשורה לו מערב שבת וחמור דוקא שרי בקשירה וכן אסור להסיר האוכף מעל הסוס אפי' בחצרו ולא להסיר המרדעת מעל החמור ואם נצטנן מותר לתת על החמור ודוקא המרדעת לחמם דאית ליה צערא טובא בקור כדאמרי' חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירה ליה אבל על הסוס אסור. ואסור להעמיד הסוס במים כדי לצנן גזירה משום שחיקת סמנין דתניא בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים ולא משוה אותם התלמוד תנאי כי אם להוליכה בחצר כדי לשלשל אבל להעמידה במים כולי עלמא מודו דאסור. ואין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה בכרמלית אע"פ שהוא פקוק דמחזי כמאן דאזיל לחנגא להוליכה בשוק ולמוכרה וגם משום משוי אבל בחצר מותר ובלבד שהזוג פקוק ואין משמיע קול וה"ה נמי לתרנגול אסור כעין בהמה ואין הסוס יוצא בסולם שבצוארו כשיש עליו מכה עבדינן ליה כדי שלא יכוף ראשו לחייך בשניו על מכתו ולא ברצועה שברגליו דעבדי' ליה שלא יחוף רגליו זו לזו בלכתו ולא תרנגולין בחוטין שקושרין להם לסימנא שלא יתחלפו ולא ברצועה שברגליהן דעבדי להו פן יברחו וגם לא ישליכו להם צרורות בלכתם ולא העגל והפרה בגימון של קטן שבצוארו ולא סוס וחמור כמו כן ואסור ג"כ להוליך לרשות הרבים שתי בהמות קשורות יחד דמחזי דאזיל לחנגא לשוק למוכרן אבל שתי בהמות שאינן קשורות מותר להוליך יחד בידו אחת ואם החבלים מבהמה אחת צמר ומבהמה אחת פשתים אסור לכרוך בידו החבלים אפי' בחול משום כלאי החבלים. Siman 238 דין סכין ומפרכין לאדם דוקא שמן סכין אבל חלב ושומן לא לפי שנמחה והוה ליה נולד כמו אין מרזקין השלג והברד ובחול מותר לסוך חטטי' מאיסור חלב אף ע"ג דסיכה כשתיה פרק אמר רבי עקיבא מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וזר אסור לסוך משמן של תרומה מולא יחללו פרק בנות כותים קראי אסמכתא ומדרבנן אין אסור אלא כי עביד לתענוג. אבל משום צערא כגון לחטטין או למכה שרי דהא ביום הכפורים שנינו מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואין חושש ופ' אמרו לו אמרי' כהן שסך שמן של תרומה בן בתו של ישראל מתעגל בו ואינו חושש פי' משפשף עצמו ותינוקות נראה שאסור לאמותם לסוך גופן מחלב ומאיסור חזיר שאין זה אלא תענוג אבל יניח לגויה לסוך אותם ולהאכילן דלהזהיר גדולים על הקטנים אין אסור אלא כי ספו ליה בידים ומפרכין לאדם מותר להסיר גלדי צואה וגלדי מכה ואפי' ע"י תענוג ולבהמה אסור משום תענוג ומשום צער שרי ומורסה שקורין קייטר"א מותר להוציא ממנה ליחה אע"פ שיש בה דם כדאמרי' פרק קמא דכתובות גבי מתניתין המפיס מורסא להוציא ליחה פטור ומפרש אע"ג דאית ביה דם דדם מפקד פקיד אבל אם מתכוון לעשות לה פה להכניס הרוח ולהוציא הליחה חייב. Siman 239 דין אשה אינה יוצאה בשבת. בחוטים של צמר או פשתן או רצועות כרוכות סביב שערות ראשה דלמא מתרמיא לה טבילה והיא מסירה אותם משום חציצה ומתיא להו ארבע אמות ברשות הרבים אבל אם הם בתוך קליעת שערות ראשה מותר דיש איסור בסתירת הקליעה ואם החוטין הם ארוגים כעין תיכי חלולות מותר אפי' הם כרוכות סביב השערות משום דליכא בהו חציצה ואינה צריכה להסיר משום טבילה ואם מוזהבות שמקפדת בטנופן אסור בכל ענין שתסירן בשעת טבילה שלא יטנפו אמנם יש פי' אחר ואני אומר שיכול להיות שבכל ענין מותר לדידן דלית לן רשות הרבים רחב שש עשרה אמה ושישלטו ששים רבוא וליכא למגזר מידי ואפילו לתנאים שהיה להם רשות הרבים ולא מצינו שאסרו לכרמלית כי אם בתכשיטים דוקא. Siman 240 דין תכשיטי אשה חשוק של כסף או של זהב סביב ראשה ואין לה צעיף עליו דהיינו עיר של זהב והיינו עטרות כלות דאסרו אפי' בחול לכלות דוקא או איישפיגלא בלעז דהיינו מחט שאינה נקובה וראשה אחד עב וסוגרת מפתחי צוארה או בצעיף וטבעת שאין עליה חותם בכל אלה תנן לא תצא אשה ואם יצאת לרשות הרבים אינה חייבת ואסורין דלמא שלפא ומחויא ורב דאמר אפי' בחצר אסורין מדתנן כבול ופאה נכרית יוצאין בחצר מכלל דכל שארא אסורין ונזמי האף כמו כן אסורין אבל נזמי האזן פירש"י דמותרין דמהודקין היטב אמנם פי' רבינו יעקב דכל אלו תכשיטין מותרין דהלכה כרבי ענני בר ששון דלא אסר כי אם ברשות הרבים ופליג אמתני' א"כ לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה מותר ואומר אני כדי ליישב מתני' דאפי' למתניתין דאסרה כרמלית וחצר היינו לדידהו דאית להו ר"ה אבל לדידן דלית לן כי אם כרמלית מותר דליכא למגזר מידי וגם לדידהו נמי הוי כגזירה לגזירה דאסרו כרמלית גזירה אטו רשות הרבים וברשות הרבים עצמה גזירה דלמא שלפא ומחויא ולכן לדידן לא גזרינן דלית לן רק כרמלית אבל לא נתיר לדידן להיות ברשות הרבים ולשתות ולרוק ולהשתין ברשות היחיד משום דלדידהו לא הוה אלא חדא גזירה ונושקא של כסף או של זהב דהוא כולייר דהיינו מכבנתא דתנן בה חייב חטאת גם לדידן אסור דכל שאסור מן התורה ברשות הרבים אסור לדידן אע"ג דלית לן רק כרמלית אמנם י"ל דוקא תלויה בלולאות חייב חטאת אבל אם תקועה הנושקא בשלשלת כסף או זהב שיש שם תכשיטות מותר או אם יש מחט באותה נושקא שסוגרת בה מפתח מלבושה סביב צוארה מותר והוי כמו אפיקא בלעז שהוא תכשיט וזה הדבר פשוט לסמוך היתר ודוגמת זה רגילות עשירות להוציא בשבת מפתח של כסף או זהב ויש בה מחט וסוגרת בה מפתחי חלוקה סביב צוארה או קוטא שלה ועושה כן מפני יראת העבדים או השפחות שגונבות מפתח התיבה שלה ונותנת כל מפתחות של כל תיבותיה בתיבה אחת שמפתחה של זהב או של כסף ונושאה בצוארה לתכשיט בשבת וכן איתא בירושלמי על רבן גמליאל שיצא במפתח בשבת עתה התרנו תכשיטי אשה לדידן דלית לן רק כרמלית דלדידהו אפילו ר"ה אינן אסורין אלא דלמא שלפא ומחויא וכן באיש טבעת שיש עליה חותם מותר באיש ואפי' בר"ה גמורה דלא גזרי ליה באיש דלמא שליף ומחוי כדתניא קמיע לא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא נושא טבעת ושיר וכן בירוש' תכשיטי אשה אסורין לפי שהן שחצניות משמע אבל באיש לא גזרינן ולא קשה ממפתח שיצא בו רבן גמליאל וגערו בו חבריו אבל טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש שניהם אסורים אפילו לדידן דהא תנן בהו חייב חטאת וא"כ בכרמלית אסור אף לדידן והיינו דאמר עולא וחלופיהן באיש ומותר לאשה לקשור רצועה סביב בתי שוקים שלה פן יפלו אע"פ שאין הרצועה או המשיחה קשורה כמו בירית דרב הונא ור' יוחנן דהוו בשתים רגלים ויוצאים בהן בכבלים דאין יוצאין בהם זהו כשיש שלשלת מזו לזו ובני אדם הנחבשים ויש להם כבלים ברגליהם פן יברחו מנהג הוא שיוצאים בהן בר"ה ואומר מו' רבינו שמותר ואינם משוי וליכא למגזר בהו דלמא פסקי ואתי לאתויי לפי שתקועים היטב ויוצאה אשה במוך שנתנה באותו מקום כשהיא נדה פן יפול הדם על בשרה וישרט את בשרה אבל שלא יטנפו בגדיה אסור וכדפרישית פ"ק דכל אצולי מטינוף אסור ואדם שיש לו ריח הפה הוה מותר לתת פלפל בפיו ולצאת בר"ה אבל ספק אם צריך ליתנו מערב שבת כמו גרגיר מלח ומותר ליתן תבן או מוך בתוך מנעלו בשבת ולצאת בו ובלא קשור דליכא למגזר פן יפול אבל בסנדל אמרי' דבעי קשור בה והא דקאמר ובלבד שלא יתן לכתחלה וגם אם נפל לא יחזור לא קאי אמוך בסנדלה כמו דלא קאי אמוך שבנדתה שצריכה להסירו כשתצטרך לנקבים מותר ליתן אגוז בטליתו או בסרבלו משני צדדים ולכרוך שם הלולאות שתוחב שם ראשו או אבן אם התקינו מערב שבת אבל על המטבע אסור וכדתנן פורפת על האגוז או על האבן וכו' וכן מותר ליתן אגוז בראש בתי שוקים לקשור שם הרצועה התלויה באבנט למותחן ומותר לצאת בשבת בשני סרבלים מפני הצנה אפי' שאסור לצאת בשבת בשתי חגורות דהא דאמר תלמודא תרי המייני קאמרת פירש"י שני פירושים אחד לאיסור ואחד להיתר. ומותר לצאת בקמיע בשבת אם הוא מומחה או האדם הנותן קמיע זו לבדו מומחה שריפא ג' בני אדם כל א' מחולי משונה ולחש של זה אין כלחש זה או האדם הנותנו אינו מומחה ולא נתעסק מעולם ברפואות אבל הקמיע מומחה הוא שהלחש הזה ריפא שלשה פעמים חולי אחד ומותר ללכת בו בבית הכבוד אע"פ שיש בו שמות כיון שמחופה עור. ומותר לצאת באבן תקומה בשבת שלא תפיל או באבן אחרת שנמצאת מכוונת כמו משקל אבן תקומה. Siman 241 דין אדם שהוא חגר או כווצו גידי שוקיו מותר לצאת במקלות בשבת בר"ה ולסמוך עליהם כמו דהקטע יוצא בקב שלו לפי' ראשון וכן בכסא שלו וספסלים שבידו שמותר כדפי' רש"י וכן התיר רבי' יעקב אבל זקנים שמנענע גופן אינן יכולין ללכת בר"ה ולסמוך על מקלות וללכת דרך ישרה. Siman 242 דין מותר לתת מלח על נתחי עוף ואח"כ יין ומים וינענע יחד ואפי' לרבי יוסי דאסר מים ומלח תחלה כי אם שמן ומלח תחלה הוי טעם לחלוחית העוף הוי כמו שמן תחלה והשתא דאין הלכה כר' יוסי בהלמי כדאיתא פרק קמא דעירובין דאסר מים ומלח מועטין א"כ מותר לערב תחלה מים ומלח מועט ולטבול בו פתו או לשפוך על העוף או לטבול בו בליל ראשון של פסח שחל בשבת דטבול ראשון אינו בחרוסת עד יבא מרור שהוא עיקר המצוה שהיא לתיאבון וגם במשנה אין נזכר חרוסת עד טבול שני וצנון אסור למלוח כדי לשהות בתוך המלח יותר מחתיכה אחת אבל לטבול במלח שרי כדאמר רב נחמן ויין בתוך העין אסור וכן קילור אבל על גב העין שרי ורוק תפל שבו אסור ומי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין בשבת אבל לא בחומץ דמחזי רפואה טפי ואיכא למגזר משום שחיקת סמנין אבל אי אגבה דכרעיה או דידיה שרי דהוי כמכ' של חלל שמחללין עליה השבת מי שיש לו חולי בשניו לא יגמע את החומץ לרפואה כדי לפלוט החומץ לאחר ששהה בפיו אבל אם בולע החומץ מותר כל האוכלים אוכל בשבת לצורך רפואה וכן כל המשקין שותה לצורך רפואה אם רגילות בחול לאכלן או לשתותן בלא רפואה וכל האוכלין אפילו אין רגילות לאכלן בחול וכן בכל המשקין שאין רגילות לשתותן בחול מותר לאכלן ולשתותן לרעבו ולצמאו אם אין לו חולי שיועיל לו. וסך שמן על גבי מכתו אפי' שמן ורד באתרא דשכיח שמן ורד ואסור ליתן תוך המכה מים חמין אבל נותן חוץ למכה ושותת אל תוך המכה ואסור ליתן על המכה גמי יבש או משום דעביד רפואה כדאיתא פ"ב דזבחים ובירושלמי אומר משום גזירה אטו להוציא דם כדמשמע פ' המוצא תפלין ולא כתיתין יבשין הוא מה שגורר מבגד פשתן. Siman 243 דין קשר אם הוא של קיימא אסור מן התורה כגון רצועות שתוחב במנעל דרך נקב וקושרה בפנים שלא תצא וקשר של רצועה בחוץ שקושר כדי להתיר בערב מותר גמור וקשר של מנעל תלמיד חכם שכורכין מנעליהם יפה כדי שיוציאו רגליהן מן המנעל עם הרצועות הכרוכות סביב המנעל בלא התרת קשר אסור מדרבנן כך פירש רש"י ומו' מפרש מנעל מתלמידי חכמים אסור מדרבנן שקושרין בחוזק רצועות מנעליהן ולא פושטין לבושיהן כי אם משבת לשבת ואם כן אסור לקשור ולהתיר שני ראשי אבנטו ברצועות כשהאבנט מונח במכנסים שזהו משבת לשבת צריך לעשות עניבה וטוב יותר לעשות בראשו כעין בוקלא בלעז בראש אחד של אבנט כמו שעושים לחגורות. חבל שתלוי בצואר פרה או סוס מותר לקשרו באבוס או אפכא שהרי יתירנו בו ביום להוליכה לשתות אבל להביא חבל ולקשור ראש האחד לאבוס וראש האחד לבהמה אסור דכשיתיר ראש אחד השני יהיה של קיימא ואם בחגורתו מותר. מותר לקשור חגורו בטבעת הדלי כדי לטלטל הדלי בבור למלאותו מים שיתירנו לאזור במתניו אבל חבל דעלמא אסור שהוא של קיימא ואם נפסק החבל באמצע אסור לקשור שני הראשים יחד אלא עונבן דהלכה כרבנן דשרי עניבה ולא כרבי יהודה דאסר אע"ג דלכאורה סתם מתני' כרבי יהודה במה דברים אמורים בישנות מכניסן זוג זוג אבל בחדשות אסור משום שצריך לקושרן ואפי' בעניבה לא הותרו להביא. Siman 244 דיני סחיטה אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדים נוגעים במים פן יסחטם כדאמ' פרק אלו קשרים פגע באמת המים וכו' והמלבן הוי אב מלאכה אבל משום דבר מצוה מותר כדי להקביל פני רבו כדאמרי' פ' בתרא דיומא ונדה שטובלת בבגדיה כדאמרינן פרק י"ט וגם מתוך שלא התרת להטביל בגדיה אלא דרך מלבוש זכורה הוא שלא תסחוט ואם יש טנוף על בגדיו מקנחן בסמרטוט ואין נותן מים עליהם בשבת דשרייתן זהו כבוסן כדאמר פ' דם חטאת ופ' נוטל כיון דאיכא טנוף אבל אי ליכא טנוף אין נתינת מים בבגד קרוי כבוס ואינו אסור אלא גזירה שמא יסחוט דהוי לבון ובמקום מצוה לא גזור כדפרי' לעיל וכן מקנח ידו במפה שאינו מתכוון ללבן ואי' רק מעט מים אבל יין ושמן ושאר משקין בלא מים אין חששא אם בגדו טובל בהם רק בלבד שלא יסחוט הבגד דאסור משום דש שמוציא המשקה מתוכו אבל לבון לא שייך אלא במים וליכא למגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אינו חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין אבל סתימת כד וחבית שהיא למעלה ומסתימה מבגד או מנעורת פשתן ובליעה מיין אסור לתוחבה בנקב בחוזק לפי שמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרי' האי אודרא דשישא אסור להדוקה ואם מן הצד כמין ברזא הכרוכה מן פשתן או מן קנבוס והוא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך מאותה ברזא לפי שמשקה נסחט וגם הולך לאבוד כיון שיש כלי תחת החבית והוי חשוב כמין חתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד ככרוך בברזא נופל לארץ לאבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך מותר למשוך הברזא ומסוכרא דנזייתא אסור להדוקה וזהו כשהוא למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאבוד ומורי רבי' מפרש דאיסורא דרבנן מיהא איכא אע"ג דהמש' הולך לאבוד כגון ספוג שאין לו בית אחיזה אין מקנחין בו הקערה מן השמן ומן המאכל א"כ אסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפי' היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית. א' זעירי נותן אדם יין צלול או מים צלולין לתוך המשמרת ואינו חושש משום בורר אם יש קסמין קצת כיון דמשתתי הכי מקודם לכן ומשום סחיטה ליכא למגזר אע"ג דזהו מים כיון דהיינו משמרת העשויה לכך ולא קפיד בלבונה כדאמרינן גבי פרונקא פרק במה טומנין אבל במים בסודר אסור ויין שרי ומכאן הורה רבי' שלמה הלכה למעשה על מעשה של שקדים כתושין מערב שבת מותר לסננן דרך סדין או מטפח' בשבת דמשום בורר ליכא כיון דמשתתי הכי בלא סנון ולשמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתלבן ומתכבס בו. Siman 245 מצילין כתבי הקודש מפני הדליקה אפילו למבוי שאינו מפולש ובימי התנאים והאמוראים דוקא תורה נביאים וכתובים שלא היו כותבין תלמוד משום אלה אתה כותב ולא דברים שבעל פה אבל לדידן שאנו רשאים לכתוב הכל משום שכחה יציל הן תלמוד הן תפלות ואם יש לו מעות והניח עמהם תפלין או מזוזה או שאר כתבי הקדש מערב שבת יציל הכל בשבת אפי' למבוי שאינו מפולש כדין כל כתבי הקדש אבל ככר או תנוק לא סגי ליה ליתן על המעות אף ע"ג דשרי ליה בירושלמי דהא אמרי' שלהי נוטל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד אם לא נאמר מפני הדליקה התירו טפי אבל טבעת לתוך ארנקי אינו נראה דלהוי מותר להציל בכך המעות בחצר דהטבעת בטל לגבי ארנקי המעות ששוים יותר אבל כתבי הקדש לא בטילי ומציל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב את כל חפציו הן מזונות הן בגדים כל מה שיש לו. אבל לחצר חבירו שיש ערוב דוקא כלי תשמישי הצריכין לו לאותו יום ומזון שלש סעודות לכל אחד ואחד לדרך שילך ואם אינו הולך אלא דרך אחד יציל לו אפי' מאה סעודות יחד ובגדי' לחצר שאינה מעורבת לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומציל אפי' הרבה פעמים ופירש רבי' יעקב דדוקא כשהדליקה באותה בית לא התירו רק אותן כלים הצריכין לו דוקא ג' סעודות אפי' לחצר המעורבת דמתוך שבהול אי שרית ליה טפי אתי לכבויי אבל כשהדליקה בבית אחר מותר לו להציל כל מה שיחפוץ בחצר חבירו המעורבת ומוסיף אני לומר דוקא בחצר שאין מכוסה הדומה לרשות הרבים וגם בחצרם דוקא שהיה סמוך לרשות הרבים אסרו אפי' מעורבת אבל בבית חבירו מעיר שאין כל זה מותר להציל כל מה שירצה ועוד שאין רשות הרבים בינינו דשלטי ששים רבוא וגם רחב שש עשרה אמה דליכא למגזר מידי. Siman 246 ת"ר נר שעל השלחן כעין קרושיי"ל מנער הטבלא ונופלת אם כבתה אין בכך כלום ודוקא בשכח שם מע"ש נרות שהן תקועות בגוף הדלת כגון נרות חנוכה אסור להיות פותח ונועל מפני רוח של נענוע הדלת והוי כמו פסיק רישיה אם אש המדורה בביתו על הקרקע כנגד הפתח והפתח לייט אביי הפותחו א"ר אמי מותר לומר לפני עכו"ם כל המכבה הדליקה אינו מפסיד אבל בשאר איסורי שבת אסור לומר כן כדאיתא פרק המדיר לאפוקי הלכות גדולות דשרו אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי יחיד מתפלל ויכלו בתוך אתה קדשת ואחרי כן אומרין כל הקהל יחד בקול רם גזירה אטו י"ט שחל להיות בשבת שאומר אתה בחרתנו בתפלתו ואין אומר ויכולו צריך שיהיה שלחנו ערוך ומטתו מוצעת ונר דולק קודם שבת וא"כ מלאכי השרת המלוין אותו אומרים יהי רצון שיהא שבת אחרת כן וצריך לו שתי מפות על השלחן והפת בנתים מערב שבת ולאחר קדוש יסיר המפה עתה נראה שהסעודה באה לכבוד שבת והיינו דאמרי' פורס מפה ומקדש ואחרי כן יסירנה ויסעוד וכן למחר בבקר יפרוס שתי מפות זכר למן מדבר שהיה טל תחתיו ועליו וצריך לבצוע על שני ככרות שלמות בליל שבת וכן למחרתו זכר ללחם משנה וצריך לאחוז השני ככרות בשעה שבוצע. Siman 247 פסק גדול מהרבה דברים הרגילים להיות במלאכת שבת ע"י ישראל או ע"י עכו"ם בין בשביל ישראל בין בשביל עכו"ם או פירות שנלקטו או דגים חיה ועוף שנצודו בשביל עכו"ם או בשביל ישראל בין בשבת בין ביום טוב או מאיליהם או עבדו של ישראל העושה מלאכה לאדונו ישראל או לעכו"ם או שואב מים מהחוץ או שירי פתילה או שירי מדורה הכל מבואר הנה בקוצר וקצת ראיות. Siman 248 משפט מלאכת שבת אם ישראל מבשל בשוגג בשבת דחזי מקודם מותר אפי' לו ואפי' בו ביום כדתנן במס' תרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל ואם שוחט הוא ומדליק הנר אסור בו ביום לכל ישראל ואם עכו"ם עושה הוא אפכא אם הדליק הנר או עשה כבש ומילא מים ישתמש בו ישראל ואם בשל עכו"ם או דבר אכילה שמא אסור יותר מבשל ישראל שוגג דליכא למגזר פן ירשע לבשל מזיד כמו כן יאמר לעכו"ם לבשל דקיל טפי ואם בשביל ישראל הדליק הנר או כל דבר אסור לישראל והלחם שאפה עכו"ם בשבת או נטחן או נרקד ביום טוב יש פנים לאסור ולהתיר. Siman 249 משפט פירות שלקט עכו"ם או צד דגים חיה ועוף בשבת או ביום טוב בשביל עכו"ם אסור בו ביום לישראל ואפי' נשרו מאיליהן או נצודו ולמוצאי שבת מותר מיד ואם בשביל ישראל עשה העכו"ם אסורין למוצאי שבת או למוצאי יום טוב בכדי שיעשו כדתנן במסכת מכשירין מרחץ המרחצת בשבת אם רוב העיר עכו"ם רוחץ למוצאי שבת מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו ואם ספק אם נתלשו היום או נצודו היום תנן ספק מוכן אסור ואם העכו"ם לקטן או צדן או עשה מלאכה הדליק הנר או עשה כבש בשביל שניהם למען ישראל ועכו"ם אסור כדמוכח פרק שואל ובירושלמי ללשון אחר שתופס רש"י עיקר ואם הפירות שהיום נתלשו או הדגים חיה ועוף שנצודו היום אין ידוע אם בשביל ישראל היה או בשביל עכו"ם היה או ידוע שבשביל ישראל היה אבל ספק אם נעשה בחול או ביום טוב אותו היום הוי ספק מוכן ואסור אבל למוצאי יום טוב פליגי פ' שואל רב אסר בכדי שיעשו ושמואל שרי מיד ואע"ג דבפ' יש בכור קא אמרינן הלכה כרב באיסורי בכאן הוי הלכה כשמואל דקאמר תלמודא תנן כותיה דשמואל מרחץ המרחצת בשבת ר' יהודה אומר אם יש רשות מותר מיד פי' אם יש עכו"ם חשוב שיש לספק אם בשבילו נתחמם מותר אלמא ספיקא אין צריך בכדי שיעשו ומדרבנן דאמרי מחצה על מחצה אסור בכדי שיעשו לא תקשי לשמואל דהתם ודאו לשם שניהם נתחמם וכן פירש רבינו שלמה ותופס גירסא זו עיקר וכן גריס רבינו חננאל. Siman 250 משפט שלקטן עכו"ם ביום טוב ראשון בשביל ישראל או צדן דגים חיה ועוף צריך להמתין בכדי שיעשו בחול במוצאי י"ט כדברי הלכות גדולות ורב יהודאי גאון שלא ירויח במעשה יום טוב הנעשה בשבילו פן יאמר לעכו"ם ביום ראשון ללקט כדי שיהיו מותרות לו ביום טוב שני ואם נלקטו בשביל עכו"ם וכן נצודו או מאיליהן היה וכן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון הכל מותר בי"ט שני מיד והני מילי פסח ועצרת וסוכות אבל ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה דקדושה אחת הן וכן הפירות והדגים עד מוצאי יום טוב שני מיד וכן יום טוב הסמוך לשבת לפניו ולאחריו אף על גב דשתי קדושות הן כארבעה זקנים מכל מקום ביצה שנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה דאין יום טוב מכין לשבת וכן הדין בפירות והדגים אסורין עד החול. Siman 251 משפט פירות או חפץ הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כיון דליכא רק איסורא דרבנן ואותו ישראל שהובא בגללו אסור בכדי שיעשו בחול וקצת ראיה יש מפ"ק ומפ' שואל ליל מוצאי י"ט אין מן החשבון שאין רגילות לבא בלילה מחוץ לתחום אלא למחרתו צריך להמתין שעור שהלך בשבת וביום טוב. Siman 252 משפט עבד עכו"ם או שפחה עכו"ם השואבת מים בשביל ישראל בשבת מבור שהוא בר"ה ומביא בבית ישראל ועוד שהבור הוא רה"י עשרה ורחב ד' מתיר רבינו יעקב לשתות לפי שהישראל היה יכול ללכת ולירד בבור ולשתות שם וכ"ש אם העכו"ם מביא מי הנהר שמותר שהיה יכול הישראל ללכת לשתות שם בקל ולאותו שמחמיר עליו ואינו סומך להיתר זה מ"מ הוי מותר לשתות אם העכו"ם הביא בשביל ישראל לדידן דלית לן ר"ה כי אם כרמלית וליכא רק איסורא דרבנן כמו פירות הבאות חוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומותר להניח לעבדו ולשפחתו לעשות מלאכה לצורך עצמן כיון שאין צורך ישראל וליכא איסור למען ינוח דבפ' ד' מחוסרי כפרה פסיק כר' שמעון דשרי אבל אם עבר והדליק האש בשבילו אסור ישראל להשתמש בו ואין להתיר מטעם קצץ אבל אם עשה העכו"ם בשביל תנוק או בשביל גדול חולה אפי' אין בו סכנה מותר ואם היה כבר מעט אש שראוי לחמם בדוחק ובא העכו"ם ונתן עצים והרבה האש או היה נר א' דולק מקודם והעכו"ם הדליק עוד הרבה נרות מותר ישראל להשתמש באש ובאור הנרות ואסור לומר מע"ש עשה האש או הדליק הנר הלילה אבל בחול מותר לומר לעכו"ם מדוע לא עשית האש בשבת שעברה אע"פ שעי"כ יבחין לעשותו בשבת הבאה. Siman 253 משפט הפתילות שכבו בי"ט ראשון של ראש השנה אסור להדליקן בי"ט שני וצריך פתילות אחרות וכן בי"ט הסמוך לשבת אותן פתילות שכבו בשבת אסור להדליקן בליל של מוצאי שבת שהוא י"ט כדאיתא בירושלמי ריש ביצה דהכבוי הוא הכנה ונוחות יותר להדליק ואם הדליקן וכיבן מבחול הוכנו כבר ואחרי כן כשהדליקן וכיבן בשבת או בי"ט ראשון מותרות לחזור ולהדליקן בי"ט הסמוך לזה יום אבל בשני ימים טובים של פסח ועצרת וסוכות אין לחוש דשתי קדושות הן והאחד קיל בודאי וכן הדין בלפידים שהובערו בשבת אסור להבעירן בי"ט שיהיה בליל מוצאי שבת וכן לפידים של יום ראשון של ראש השנה אסורין ליום השני. וצריך עצים אחרים להביא ולהרבות עליהם כדאמרי' ריש משילין והיינו דאמרי' בירושלמי דביצה שירי פתילה ושירי מדורה שכבו בשבת מהו להדליקן בי"ט רב ורבי חנינא אסרי ורבי יוחנן מתיר והלכה כרב דאסר דפסק תלמודא בריש ביצה כותיה באיסורי כי הני. סליק הפסק המובחר. Siman 254 כל הכלים שמלאכתן להיתר מחמ' לצל נמי שרי לטלטולי או שלא יגנב ואם מלאכתו לאיסור כגון קורנוס של נפחים ודוגמתו מותר לטלטלו לצורך מקומו ולצורך גופו אבל שלא יגנב אסור ומחט נקובה מותר לטלטל ליטול בה הקוץ מרגלו ואע"ג דחביל בשבת דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואם נטלה חודדה חוד שלה או עוקצה אסור לטלטלה באבן אבל לסוגר חלוקו סביב צוארו או אשה לקשור צעיפה אפי' נקובה אסור לצאת בה ברשות הרבים כי אם אותה שראש עב כעין אוישפיגלא שהיא תכשיט. הלכה כרבי שמעון בכל דיני מוקצה דשרי במוקצה מחמת איסור ובמוקצה מחמת מיאוס בר מנר שהדליקו באותה שבת דדחייה בידים פרק בתרא חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וסכין המיוחד לשחיטה וסכינא דאושכפי פרק כל הכלים. דג מליח מותר לטלטלו אבל לא בשלו אבל בשר אפי' תפל וחי מותר פרק מפנין מטלטלין עצמות מעל השלחן אם ראויין לכלב או לבהמה אחרת מעות שעל הכלי ינער הכלי ויפלו ודוקא שלא הביאם מע"ש כדי לישאר שם כל השבת כולה אסור ליתן ליטול התינוק אם אבן בידו או דינר דלא שרי רבי זירא אלא ביש לו געגועין עליו דוקא ובאבן דוקא ולא בדינר מסננין יין דרך סודר לתוך הכלי ובלבד שלא יעשה גומא בסודר לקבל היין ויין עכור אסור לפי שנראה כבורר ובין הגתות שכולן עכורין מותר כובע של לבד מותר לצאת בו ברשות הרבים אם קשורה ברצועה תחת צוארו שלא יפול ברוח לפירוש רבינו שלמה וצ"ע בפירוש רבינו חננאל שלא יאסר משום אהל אבל כובע של בגד ומטוה של נוצה מותר בלא קשור דמהדק שפיר בראש ואסור לגרוף האבוס אפי' היא של אבן או של עץ גזירה אטו של קרקע אבל שלחן מותר ולשפוך מים על הארץ להרביץ האפר שרי כר"ש אבל לכבד הבית אסור אע"פ שהלכות גדולות מתירות ואסור ליקח תבן או מספא לפני בהמה זו ולתת לפני בהמה אחרת שאינה מינה אבל מקמי חמרא ליתן לפני שור שרי קש שעל המטה לא ינענענו בידו אא"כ ראוי למאכל בהמה או היה עליו כר או סדין מערב שבת טיט שעל גבי רגלו לא יקנחנו בכותל של אבנים שמוסיף טיט אלא יקנחנו בקורה לא יצא קטן במנעל גדול פן יפול ויביאנו ולא תצא אשה במנעל בשבת אא"כ נסתה מערב שבת. שומטין מנעל מעל האימוס דפוס של עץ שהוא בדוחק וחבית שמטפטף מציל בחד כלי הרבה ואם מציל בכלים הרבה שלש סעודות ותו לא ובלבד שלא יקלוט הקלוח מאויר בכלי אלא יניח הכלי על הארץ קנה חלול מותר לקבוע בחבית ונותנין ברזא בתוך הקנה חלול למשוך היין אפי' לא היה שם קנה מעולם ולא נסהו. ואסור לשטוח בגדים בשבת אפי' בחדרו שלא כנגד העם ואסור להניח על כתיפו שולי טליתו הנופל לאחורו שני קרנות טליתו התלויין לפניו למטה אסור להניחן על כתפיו מימין ומשמאל ומותר ללבוש סרבלו בלא לולאות ולצאת ברשות הרבים ואם נפסקו רצועות סרבלו או לולאות שמכניס ראשו בהם מותר ללכת בכך שהלולאות בטלות לסרבל ואם הם מוזהבות וראויות עוד לשומם בסרבל אם כן חשובות הן ולא בטילי ואסור ללכת בהן ברשות הרבים כמו טלית שאינה מצוייצת כהלכתה דהיוצא בה חייב חטאת ורצועות התלויות באבנטו שבתוך מכנסים שלו ופעמים שהם חשובים ויקרים והם של משי ותלוי בהם קרסים מוזהבים ותולה וקושר בהם ראשו השני לאנפלויאו' של עור או בגדו למותחן ופעמים שהוא הולך יחף שמא מותר אף על פי שנושא אותן חוטין המשוכין התלויין באבנטו לפי שאם חפץ ילבש אנפלויות ויצטרך להם ואפילו ביום הכפורים פעמים שקושר בה ראשי מכנסים הנופלין למטה וזוקפן למעלה והמחמיר לקושרן ולקובען באנפלואות וכשנועלן ולובשן כורך ראשן השני באבנטו וכשהו יחף נשארין לאנפליאות ואינן כלל עליו טוב הדבר ויצא מכל ספק ותבא עליו ברכה. הלכות ארץ ישראל ספר התרומה הלכות ארץ ישראל למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה ויבא מורה צדק לנו והקדושים גאוני עולם שוכני ארץ אשר יעורו ויקיצו ויציצו ויאירו להורות לנו הדרך אשר נלך בה (ישעי' מ"ב) אמת כי חביבה ארץ ישראל ואשריו איש הדר בה כי אפי' ליוצאים מתוכה יכניה וגלותו הביאו עמהם אבנים ועפר ארץ ישראל ועשו בית הכנסת בבבל כנשתא דשף ויתיב לקיים מה שנא' כי רצו עבדיך את אבניה ועפרה יחננו. וכן מצינו שנתן אלישע לנעמן משא צמד פרדים אדמה למזבח בחוצה לארץ. ובסוף כתובות (קי"ב) אמרי' ר' אבא מנשק כיפי דעכו. ר' חייא בר אבא מגנדר בעפרא שנ' כי רצו עבדיך את אבניה ועפר' יחננו. וכל שכן הדר בה מקיים מצות התלויין בה זוכה להיות במחיצתו של הקב"ה. ולא מיבעיא בימי התנאים שהם יכולים להפריש תרומות ומעשרות בטהרה ואפילו לאחר חורבן שהיה להם אפר מן הפרה שנעשית בפני הבית כדאמר פרק בנות כותים (נדה ל"ב ע"א) א"ר יוסי מעשה והטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומת ארץ ישראל וכן פ"ק דנדה גבי מעשה ועשה ר' כר"א וקאמר אי בתרומה שפיר אי לקדש בימי רבי מי הוה. ומשני בחולין שנעשו על טהרת הקדש אלמא נוהגין תרומה בטהרה וגם חולין נוהגין על טהרת קודש. אלא אפילו האמוראי' שהיו הרבה דורות אחר חורבן היה להן אפר פרה כדאמר פ' כל הבשר גבי ר' אמי ור' אסי דהוו כהני ואכלי תרומה בלא נטילת ידים וכרכי ידיהו בבלאי חמתות פן יגעו לתרומה בידים שניות. וכן אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא חיישינן שמא יגע בהם בידי' שלא נטלו והם שניות. ואי לא היה להם הזאה מה מועיל כרכי ידייהו. הא על כרחין היו טמאין. או משום אהל המת או משום חרב כחלל של אהל. או משום היסח דעת דבעי הזאה שלישי ושביעי כדאיתא פרק טבול יום (צ"ט) או משום שבאו מבבל. וארץ העמים מיבעיא פרק כהן גדול בנזיר איבעי. וכן אמרי' פרק אין דורשין (נ"ד ע"ב) ופרק קמא דנדה אמר עולא חבריא מרבן /מדכן/ בגלילא והא דאמר רב נחמן פרק עד כמה (כ"ה) וכי הזאה יש לנו בחוצה להם לא היה אפר פרה כי לא תועיל להם דלעולם יהיו התרומות טמאות מחמת ארץ העמים אבל בארץ ישראל היה להם הזאה. ואפילו בסוף האמוראים דמסתמא פסקה להם הזאה לבני ישראל אפילו הכי היו עולין לארץ ישראל מפני חבתן ומפרישין תרומות ומעשרות שנה ראשונה ושנייה של שמיטה מעשר ראשון ומעשר שני. ושנה ג' מעשר ראשון ומעשר עני. ובשנה השביעית היא שמטה דפטור מתרומה ומעשר וחוזר חלילה. וקביעות שנה שביעית פירשתי בספר הזה בשלשה פנים בהלכות עב"ז כתנא דב"א. ואם הלכה כר"י דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן הכל פירשתי שם. ואע"פ שכל מה שהיו מפרישין היה טמא היו נוהגין בהן משפט כתרומה כיון שלא היתה ראויה לאוכלה מחמת טומאה יפרישו מעט דמן התורה חטה אחת פוטרת הכרי ונותנין אותו מעט לכהן ושורפו כדאמרי' שלך תהא להסיקה תחת תבשילך אבל זר אסור להסיקה תחת תבשילו אם אין כהן נהנה שם דאע"ג דתרומה מותרת בהנאה לזר כדאיתא פרק כל שעה (ל"ב) וכדתנן מערבין לישראל בתרומה (ערובין כ"ו) מ"מ הנאה של כלוי אסור לישראל כדתנן שילהי תרומות (י"א מ"ו) מדליקין בשמן שריפה במבואות האפלים ברשות כהן. וכן כהן ששכר לו פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומותיו והטעם אומר מורי רבי דכתיב משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת טמאה מה טהורה היתר אכילת' לזר אסור אף טמאה היתר אכילתה לזר אסור דהיינו היסקה וכי האי גוונא דרשינן גבי אין מדליקין (כ"ו ע"א) בטבל טמא מה טהורה אכילתה אסור עד לאחר הרמה אף טמאה אכילתה דהיינו היסקה אסור עד לאחר הרמה ולא כשהוא טבל. אמנם בפרק כל שעה (ל"ד) גבי אבא שאול גבל של רבי ומחמין לו חמין בחטי' של תרומה שנטמאת מוקי לה בשליקתא ומאיסת'. אבל נקיי' לא פן יאכלנו. ומצינן למימר דבזמן הזה שאין שום תרומה נאכלת ליכא למגזר מידי ועל מה שאמרת שטוב להפריש תרומה מעט דחטה אחת פוטרת הכרי. יש להקשות אי חייב להפריש תרומה מן התורה אם כן בשביל טומאה אין לפחות השיעור כדפירש בחלה בהלכות חלה דבשתי חלות שהיו מפרישין ביש מקומות היתה אחת לאור ויש לה שיעור. מפרש בירושלמי משום שהיתה מן התורה אע"פ שהן טמאות. ויש לומר לפי שהן קרובים אל מקום טהרה ונאכלת ושם יש לה שיעור ועוד שאפרש דבזמן הזה אין תרומה מן התורה דלא קדשה לעתיד. ואם הפירות לא הוכשרו דעכשו התרומה טהורה והרי אסור לאכלה משום דאין לנו הזאה והכל טמאין טוב להכשירה ולהפרישה בטומאה ולהסיקה לכהן. דאם היא טהורה מה יעשה ממנה כיון שאינו יכול לאכלה דאין לומר שיכול לשורפה כמו תרומה טהורה בערב פסח דשרי פרק קמא דפסחים (י"ג ע"א) דשאני התם דבלאו הכי אזלא לאבוד משום איסור חמץ. והא דתנן על שלשה ספיקות שורפין תרומה התם בתרומה דרבנן וכיון דמטמאין בספק היקלו לשורפן אבל בטהורה גמורה אסור מן התורה לשורפה כיון דמאבד' בידים כמו דהוי אסור לגרום לה טומאה מדכתיב משמרת תרומותי שצריך לשמרה מטומאה והוא הדין מאבוד ומביא מורי רבינו ראיה דתנן בחלק (קי"ב ע"ב) גבי עיר הנדחת ותרומות ירקבו. אבל שריפה עם שלל העיר אסור לכך טוב לקוברה אם היא טהורה שלא הוכשרה ולא יתננה בכלי פן ימצאוה ויאכלוה וטוב יותר להכשירה קודם שיפריש התרומה ואחר כך יסיקנה הכהן. ושמא אפי' להפריש דבר מועט שרי כיון שהיא דרבנן כדפי' לעיל. ואע"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל מן התורה לאחר שבא להם חיוב חלה דהיינו לאחר גלגול. או לאחר חיוב תרומה דהיינו לאחר מרוח דחולין הטבולין לחלה או לתרומה כתרומה דמי מ"מ בזמן הזה דלא קדשה לעתיד לבא ותרומה בזמן הזה אינה אלא מדרבנן כיון שאין לה אוכלין אם טהורה היה מותר להכשירה ותהא טמאה בהפרשתה שלא יכשלו בה עוד שהכהן ישרפנה ויהנה ממנה בשעת שריפתה כדאמרינן בבמה מדליקין (כ"ו ע"א) אמרה תורה בשעת ביעורה תיהנה ממנה ודרשינן נמי נתתי לך שלך תהא להסיק' תחת תבשילך דאי לאו הכי תמה על עצמך היאך לשים שום עיסה בארץ ישראל עכשיו שאין לנו הזאה וכולם טמאים הלא עכשו אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל אלא כיון דבזמן הזה חלה ותרומה מדרבנן היקלו חכמים היכא דלא אפשר לתקן. מיהו מזה יש לומר דקודם חיוב חלה דהיינו קודם גלגול ליכא קפידא בגרום טומאה שלה. ודין מעשר ראשון מותר לזרים דאין הלכה כר"מ דאסר פ' יש מותרות (פ"ד ע"ב) וכן מעשר עני מותר לזרים ואין טעונין לאכול בירושלם. אבל מעשר שני (עדיות) ובזמן הזה שהוא טמא מחמת שאין לנו הזאה וכל אדם טמא אם הפירות לא הוכשרו אם כן הוא טהור אם כן הוא מותר לאכלו בירושלים אע"ג דעכשו ליכא מחיצות מקודשות דלענין מחיצות קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא כדאפרש לקמן בסמוך אע"ג דלא קדשה לעתיד לבא לענין חיוב מעשרות ותרומה מן התורה. ואם הפירו' הוכשרו או פת שנלוש ממים ועכשו המעשר טמא ואסור בין לאוכלו בטומא' בין לשורפו בטומאה דכתיב לא בערתי ממנו בטמא. וגם לוקה כדאיתא פרק הערל (ע"ג ע"ב) אם כן יפדנו אפילו בירושלם דאמרינן (ב"מ נ"ג ע"ב) מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו ואפילו בירושלם דכתיב כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו וצרת הכסף ואין שאת אלא אכילה שנא' וישא משאת מאת פניו. ויפדה אפילו שוה מנה על שוה פרוטה כדשמואל דאפי' לכתחלה שרי כיון שאין ראוי לאכלו שלא יבא לידי תקלה כדמוכח בערכין (כ"ט ע"א) גבי ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה. והפרוטה יקציצנה וישליכנה בנהר וכן פירש בשאלתות דרב אחאי על פדיון כרם רבעי הפרוטה ישליך בנהר אבל קשה לי מה יעשה אם אין שוה פרוטה במעשר שהרי אין תופס פדיון וגם אין לו מעות הראשונות לצרף זה ואינו יכול לאוכלו ולא לשורפו. ואם כן יצטרך שיהא מצניעו במקום המשתמר עד שיהיה הרבה ואז יפדנו על שוה פרוטה כדפרי' לעיל. וכל הפירות שקונין אפילו מעכו"ם חייבין לתרום ולעשר מדרבנן אפי' יש קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר כדמוכח בפ' הקומץ (ל"ח ע"א) בעובדא דר"ש שזורי דא"ל ר"ט לך וקח מן העכו"ם ועשר על הנתערב קסבר יש קנין לעכו"ם וכו'. וכל שכן כיון דסתם עכו"ם גזלנין ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת אפילו ביאוש כדמוכח גבי הושענא בלולב הגזול ובשמעתא דמכר לו פרה פרק חזקת הבתים (מ"ג ע"ב) ולא קשה עלה מירושלמי דכלאים דמשמע דקונה קרקע ביאוש. אם כן כיון שהיו הקרקעות תחלה של ישראל חייב לעשר. אמנם אינו כ"ש דשפיר קונין קרקעות על ידי כבוש אפילו גופו של ישראל מוישב ממנו שבי. ואחרי שכבשום עכו"ם או מישמעאלים או מישראל לא היה בו ישראל אחרי כן שיש לחוש שקנו הקרקעות והעכו"ם גזלום מהם מיהו אפי' פירו' שבודאי שגזלו בקרקע ישראל אם אחרי כן קנאן ישראל אחר ממנו אינן חייבין לעשר כי אם מדרבנן כדדרשינ' פרק השוכר את הפועלים (פ"ח ע"א) תבואת זרעך ולא לוקח כשמרחו מוכר לדברי רבינו יעקב או כשמרחו לוקח לדברי הרב רבינו יצחק בר רבי מרדכי אמנם אפי' אין קניין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע ממעשר ואפי' קנה ישראל קרקע ומרחו בעצמו ואפי' רוצה הוא עצמו לאכול ולא למכור אפילו הכי אינו חייב במעשר כי אם מדרבנן אבל לא מן התורה דהכי הלכתא דקדושה ראשונה קדש' לשעת' ולא קדשה לעתיד לבא. כך פסק מו' רבינו יצחק בר רבי ישמעאל ומביא ראיה דאמרי' פ"ק דחולין (ו' ע"ב) ר"מ אכל עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן על ידו. אע"ג דבית שאן היה בקדושת יהושע כדאי' התם דכתיב מנשה לא הוריש יושבי בית שאן וקאמר קסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד משמע דהכי הלכתא דמעשה רב וגם במדרש רות אמר ר"י משגלו נפטרו כשעלו בימי עזרא מאיליהן קבלו עליהן חיוב מעשרו' ובבראשית רבה פרשת ויחי ובמס' שבועות דירושלמי גרסי' בה רבי יוסי הגלילי וכן בשלהי מכות בתלמוד דידן וצריך עיון בפי' כי יש תימה לומר שלא היו חייבין בתרומה ומעשר מן התורה בימי עזרא ולכל היותר אין להביא ראיה משם אלא דקדושה ראשונה בטלה אבל קדושת עזרא שמא קיימת לעולם כדסבר תנא דסדר עולם (יבמות פ"ח ע"ב) ראשונה ושנייה יש להם פירוש הוצרכו לקדש אבל שלישית אין להם כשיבא מלך המשיח לא יהו צריכין לקדש ויש להביא ראיה דאפי' קדושת עזרא בטלה ובזמן הזה תרומה ומעשר מדרבנן דאמרינן פרק הערל (שם) גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין א' של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני או' חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואמר ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה דסבר דתרומה בזמן הזה דאורייתא ור"י אמר אע"פ שלא רבו דסבר כי תרומה בזמן הזה דרבנן ופליג אליבא דרבנן דר' יוסי כדאיתא התם ומדשקלי וטרו אליבא דרבנן משמע דהכי סבירא להו כדדייק פרק אלו קשרים. (קי"ב ע"ב) מדתריץ לה אליבא דר"י הכי סבירא להו והרי הלכה כר"י דסבר דהוי מדרבנן לגבי דר"ל. דהלכה בכל מקום כרבי יוחנן לגבי ר"ל בר מתלת כדאיתא ריש החולץ (ל"ו ע"א) ושלהי בהמה המקשה. (וכן פרק אלו עוברין (מ"ד ע"א) ופ' שלשה מינין) קאמר תלמודא על ההיא דשתי קופות הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן ולא אמר קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן משמע דהכא הלכת' והא דהתם (ל"ז ע"א) בריש שמעתא פליגי איפכ'. היינו אליבא דר' יוסי דאמר אנדרגינוס מאכילו בתרומה. וקאמר ריש לקיש בתרומה דרבנן דסבר תרומה בזמן הזה דרבנן הוי לר' יוסי אבל בזמן הבנין דהויא תרומה דאורייתא אפילו תרומה מדרבנן גזירה אטו אנדרגינוס שהוא ספק אין מאכיל את אשתו תרומה דאורייתא ור' יוחנן סבר מאכיל בתרומה דאורייתא ובחזה ושוק דסבר דתרומה בזמן הזה דאוריית' וסבר דאנדרגינוס לר"י זכר גמו' הוא ולתרוייהו ר"י דבר בדורו לאחר חורבן וכי קאמר התם ריש לקיש והלא אני שונה עגול בעגולי' עולה היינו בברייתא שכתוב בה דברי רבי יוסי וכן רבי יוחנן דאמר חתיכה בחתיכו' עולה היינו לדברי רבי יוסי אע"ג דמייתי ברייתא דחתיכה שאין ר' יוסי נזכר בה משום שמפורשת יותר וזה הדבר דחקו ר' יוחנן וריש לקיש להפך סברתם לר' יוסי איפכא מכמו' שהם עצמם סוברין מדאמר רבי יוסי בברייתא אנדרוגינוס בריה ולא הכריעו בה לידע אם זכר הוא אם נקבה מדקאמר לא הכריעו היינו ספק אם כן מאכילה בתרומה דקאמר היינו משום דהויא בדרבנן בדורו ור' יוחנן סבר מדתנן אנדרוגינס נושא במתני' דמיירי בה רבי יוסי א"כ זכר ודאי הו' דמינה קא מקשי לריש לקיש דאמר ספק הוא. וכיון דודאי זכר הוא אם כן מאכילה בתרומה היינו בתרומה דאורייתא דאי הויא מדרבנן מאי קא משמע לן. הלא אף בזמן הבניין דהויא דאורייתא מאכילה ואם כן סבר רבי יוחנן כמ"ד התם ליתא לברייתא דאמר אנדרוגינוס ספק הוא מקמי מתני' דאנדרוגינוס נושא וברייתא דסדר עולם קדושה ראשונה אף שנייה יש להם הוצרכו לקד' אבל שלישי' אין להם פיר' לא יצטרך לקדש לפי שקדושתו של עזרא קיימת לעולם ואמרי' מאן תנא סדר עולם ר' יוסי א"כ הויא דאורייתא בזמן הזה לר' יוסי על כרחיך ריש לקיש דאמר כרבנן יסבור דסדר עולם תני לה ולא סבר לומר כן כדמתרץ שלהי יוצא דופן (מ"ו ע"ב) ומי הזקיקו לומר כך שיחלוק ר' יוסי דמתני' דהערל דבריתא דסדר עולם היינו ברייתא דלא הכריעו אם זכר אם נקבה וברייתא דעגול בעגולין לרבי יוסי ולרבי יוחנן הזקיקו לפרש דהוי מן התורה מתניתין דאנדרוגינוס נושא וברייתא דסדר עולם אבל ריש לקיש ור' יוחנן אליבא דנפשייהו סבירא להו איפכא כדמוכח בברייתא דשתי קופות ואליבא דרבנן דרבי יוסי והלכה כר"י דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן וא"ת כיון דר' יוחנן סבר אליבא דנפשיה לא קדשה בזמן הזה הא אמר רבי יוחנן פרק קדשי הקדשים ג' נביאים עלו עמהם א' העיד שמקריבין (ס"ב ע"א) אע"פ שאין בית וכן פרק השוחט והמעלה (ק"ז ע"א) א"ר יוחנן המעלה בזמן הזה בחוץ חייב דקדושה ראשונה קדשה לעתיד ולהכי חייב בחוץ שראוי לפתח אהל מועד כגון שבנ' מזבח במקומו דאי לאו הכי אינו ראוי לפנים דכל הקדשים שנשחטו כשנפגם המזבח פסולים כדאיתא התם אי נמי במקטיר קטרת או קומץ מנחה מיירי שאין צריכין מזבח כדאמרינן התם מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו אלמא לר' יוחנן הוא קדש' לעתיד לבא יש לחלק דקדושת הבית ודאי לעולם קיימת מאשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו וגם קדושת חומת העיר לאכול קדשים קלים ומעשר שני אפילו נפול מחיצות אע"ג דקדושת הארץ בטלה לענין תרומות ומעשרות אע"ג דבנוב וגבעון הוה איפכא שהן חייבין בתרומה ומעשר מן התורה וקדושת חומה של ירושלם והבית לא היתה דהותרו הבמות מ"מ משקדשה הבית בימי שלמה שוב לא בטלה למאן דאית ליה דפלוגתא דתנאי הוו בקדושת הבית פ"ק דמגילה (י' ע"ב) ופ' ידיעות הטומאה וכמו כן צריך לומר חלוק זה משום ר"ל דאמר לר"י תרומה בזמן הזה דרבנן פרק הערל (פ"א) כדפריש לעיל ואלו פרק קדשי הקדשים (ס' ע"ב) ופרק אלו קדשים בתמורה ופרק אלו הן הלוקין א"ר יוסי משום רבי ישמעאל יכול יעלה אדם מעשר שני בירושלים ויאכלנו ומסיק דכ"ע קדש' לעתיד לבא ורוב ספרים גורסי' כן אלא היינו בקדושה מחיצות דווקא כדפרי' אם לא תאמר הא דידיה הא דרביה ועוד דאמר ר"ל אני שונה עיגול בעגולין עולה אלמא לא קדשה לעתיד לבא ותרומה בזמן הזה דרבנן איזה הוכחה היא. הרי ר' יהושע סבר ליטרא קציעות בטלה פרק התערובות ופ"ק דביצה (ע"ד ע"ב) אלמא תרומה דרבנן והלה סובר מקריבין אע"פ שאין בית אלמא קדשה לעתיד לבא אלא היינו טעמא דוקא קדושת מחיצות שקיימת לעולם מאשר לו חומה אע"פ שקדושת הארץ בטלה לעניין תרומה ומעשר אך מצינן למימר הך דסבר רבי יהושע דליטרא קציעות בטלה ומשום דסבר דאין מקדש אלא ששה דברים ודוחק הוא דהלא רבי מאיר משום רבי יהושע קאמר אם יש מאה פומין יעלו ואלו ר"מ סבר כל שדרכו לימנות מקדש אלא על כרחין יש לחלק בין קדושת הארץ לקדושת מחיצות העיר והבית. פסק הלכך נראה דקדושת מחיצות העיר קיימת לעולם להיות מותר לאכול מעשר שני בתוכה אי בנה מזבח אבל בלא מזבח לא דאתקש מעשר לבכור תם שצרי' לו מזבח לאכילת בשרו לרבי ישמעאל כדאיתא פרק אלו הן הלוקין (י"ט) ופרק קדשי הקדשים ופרק אלו קדשים וכן קדושת הבית עדיין היא קיימת והנכנס במקום הבית חייב כרת שעת' כולנו טמאים והמעלה בחוץ בזמן הזה קטרת ומנחה חייב כרת שראוי להקטיר בפנים ולכך חייב דהלכה כרבי יוחנן דאמר המעלה בזמן הזה בחוץ חייב פרק השוחט והמעלה (ק"ז ע"ב) אפילו בלא מזבח כדאמרינן מזבח שנעקר קטרת ממקומו אי נמי בשוחט בחוץ מיירי וכגון שבנה מזבח במקומו בפנים דאי לא בנה אינו חייב בחוץ דאי' ראוי לפנים דמזבח שנפגם כל הקדשים פסולין שנא' וזבחת עליו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אלמא קדשה לעתיד לבא ומקריבין אע"פ שאין בית פרק קדשי הקדשים (נ"ט) כרבי יהושע וכן אמר רב נחמן פרק ידיעות (ט"ז) באחת מכל אלו תנן דקדשה לעתיד לבא קדושת הבית וקדושת מחיצות. וכן בעי ירמיה התם בן בבל שעלה ונעלם ממנו מקום מקדש אלמא קדושת הבית קיימת לעולם ולא כרבי יצחק דאמר מקריבין בבית חוניו פרק קמא דמגילה (י' ע"א) דדבר זה לא עמד לומר הותרו במות בזמן הזה כדאמרינן התם ממתניתין דמגילה ופ' פרת חטאת (קי"ד) דאח' ירושלם אין אחריה היתר ותנאי דבתר הכי הוי מקדשה ולא קדשה לחודיה ואע"פ דבפרק הזהב (נ"ג ע"ב) אף בסוף חלק (קי"ג) משני דנפול מחיצות ההיא ברייתא סברא דאפילו מחיצות לא קדשה לעתיד לבא אין הלכה כן אלא קיימ' לעולם קדושת מחיצות וקדושת הבית כדפרי' ואפי' הכי הלכה דקדושת הארץ לא קדשה עתה לעניין תרומות ומעשרות ולא מבעיא קדושה ראשונה דקדושת יהושע בטלה לענין תרומה ומעשר לאחר חורבן של בית ראשון שהרי רבי מאיר אכל עלה של ירק בבית שאן. וגם רבי התיר בבית שאן אע"פ שהיתה קדושה בקדושת יהושע כדאיתא פרק קמא דחולין (ו' ע"ב) משמע דהכי הלכתא דמעשה רב. וגם רבי יוחנן אמר במדרש רות. וכן רבי יהושע בן לוי בב"ר פרשת ויחי. וגם בירוש' דשביעית אמר משגלו נפטרו. וכשעלו בימי עזרא קבלו עליהן חיוב מעשרות מאיליהן והסכים הקב"ה על ידן אלמא קדושת יהושע בטלה ונראה דהכי פירושא. בימי יהושע ודאי הוטל עליהן חובה לקדש כל מה שבתוך תחומין המפורשין באלה מסעי. וכשעלו בימי עזרא היה יכולת בידם להניח מלקדש כל כך כרכי' שקדשו כמו שהניחום במקצת כדאמרינן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים כו'. ושמא גם הכל היו יכולים אם רוצים להניח ולא היו נענשים. ואעפ"כ קא מחייבי עצמן לקדש הרבה למעשרות ומ"מ מה שקדשו חייב מן התורה במעשר. מ"מ הרי הוכחנו קדושה ראשונה של יהושע בטלה. ואפילו סברי רבי מאיר ורבי אותן שהתירו בית שאן דקדושת עזרא לעולם קיימת אפילו בימיהם אותם כרכים משהניח עזרא לקדש כבראשונה הוי חוצה לארץ אע"פ שחוצה לארץ חייב במעשר מדרבנן כדאמר רבה (בכורות כ"ז ע"ב) מבטל לה ברוב ובימי רב יוסף הטבילוה קודם לאמה מפרש רבינו תם חוצה לארץ פטור מדמאי כדתנן מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי. א"נ תרומת חוצה לארץ אוכל ואח"כ מפריש. דבהני פירוקי מיתרצא ההיא דסוף רבי ישמעאל דבצר לאו היינו בצרה. ועל תירוץ של דמאי לא קשי' מידי דדמאי גבי אתרוג דאמר רבן שמעון גמליאל זה בא בידי מקסרין דמפריש לה לעניין לשלוח לחבירו בלא הוראה שהוא טבל. והשתא הוכחתי דקדושת יהושע בטלה מר"מ ורבי שהתירו בית שאן וממדרש רות וב"ר וירושלמי דמסכת שביעית ולא תימא מ"מ הלכה קדושת עזרא לתרומה ומעשר קיימת לעולם אף בזמן הזה כתנא דסדר עולם דתניא ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם אלמא קדושת עזרא קיימת אין הלכה כן אלא בזמן הזה בטלה ואין חייב מן התורה להפריש תרומה ומעשר שהרי אמר רבי יוחנן גבי שתי קופות אע"פ שלא רבו חולין על התרומה דתרומה בזמן הזה דרבנן וכדמתרץ עלה פרק אלו עוברי' ופרק אלו שלשה מינין הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן משמע דהכי קים ליה ולא קאמר קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וטעמא דקדושת הבית ומחיצות קיימת לעולם וקדושת הארץ בטלה פירשתי לעיל הטעם. ואם כן אינו חייב להפריש תרומה ומעשר בארץ ישראל רק מדרבנן אפילו קנה ישראל קרקע וגדלו הפירות ברשותו ומרחן ואכלן הוא עצמן ולא מכרן וא"כ יכול להיות דבפירות שלוקח מעכו"ם אינו חייב לעשר אפילו מדרבנן כיון דלא קדשה לעתיד לבא כי אם בפירות שגדלו בקרקע ישראל ומדרבנן גזירה שמא יבנה בית המקדש. אי אמת דיש קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר. דאי אין קנין לעכו"ם כך שוה קרקע של עכו"ם כמו קרקע של ישראל. או אפי' שמא אין קנין לעכו"ם היינו אין הארץ עומדת בקדושה אבל כיון דלא קדשה א"כ לדברי הכל שמא יש קנין לעכו"ם להפקיע מעשר מדרבנן והא בפרק הקומץ אמר רבי טרפון לך וקח מן העכו"ם ועשר עליו דהוי מדרבנן שמא סבר קדשה לעתיד לבא ויש קניין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר מדרבנן כדאיתא התם משום מרוח העכו"ם או משום לוקח. דכתיב תבואת זרעך ולא לוקח ואף לוקח מישראל משום דההוא נראה יותר חייב דהכי נמי לא אמר ליה לך הבא משאין נקוב או מתבואת חוצה לארץ דהנהו אין פטור דידהו ניכר לעולם וסבורין שגדל בחיוב אבל לדידן דלא קדשה ואפילו מקרקע ישראל אין מן התורה א"כ מפירות העכו"ם אפילו מדרבנן פטור. ולפי זה לאידך לישנא דאמר ליה לך וקח מן העכו"ם משום דאין קניין הוה מצי למימר נמי משום דלא קדשה לעתיד לבא פטור לגמרי עדיפא קאמר. דאפילו מן התורה חייב הוא. ועוד שמא דקים ליה דסבר רבי טרפון קדשה לעתיד לבא. והטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע העכו"ם אפילו מדרבנן. וההיא דתנן פרק הניזקין אין עודרין עם העכו"ם בשביעית יסבור קדשה לעתיד לבא ואע"פ שאין יובל נוהג מ"מ שביעית נוהגת ויתיישב בכך פירש רבינו שלמה פרק זה בורר. כהן וחריש אמר ליה מצי למימר אגיסטון אני בתוכה. ופירש שכיר עכו"ם אני והא דמכריז רבי אמי פוקו וזרועו בשביעית משום ארנונא כדי לשלם למלך חשבון חיוב התבואה היינו אפילו בקרקע ישראל כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן. הלכך משום ארנונא שרי לגמרי. ולא נצטרך לומר סכנת ארנונא כמו שהביא הרב רבי יצחק בר רבי או מן הירושלמי או כדאמר רבא שלהי פרק בן סורר דלהנאת עצמן שרי אבל בקרקע העכו"ם בלאו הכי מותר לחרוש ולזרוע. והרוצה להפריש תרומה בזמן הזה ולהחמיר ולהפריש אפילו מפירות העכו"ם משום שאין ראיה לא לחיוב דרבנן ולא לפטור לגמרי פירות העכו"ם אפי' כי היה נמי אמת דלא קדשה לעתיד לבא אלא סברא בעלמא. ועוד דאי הלכה דאין קניין אם כן אמאי יהיו פוטרין פירות קרקע העכו"ם טפי מפירות קרקע ישראל דקרקע העכו"ם חשוב קרקע דישראל או שמא אין חשוב כיון דלא קדשה מ"מ זהו שלא יפריש משל עכו"ם על של ישראל או אפכא אע"ג דשניהם דרבנן שייך לאסו' כמו כן מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור דהרי בעובדא דרבי שמעון שזורי דאמר ליה לך וקח מן העכו"ם או קח מן השוק דהוי דמאי לא רצה לומר אין קניין או קח מישראל חבר דפטור מן התורה מתבואת זרעך ולא לוקח או מתבואת ח"ל משום שנראה יותר מחוייב וכ"ש לפי מה שפירשתי שפירות העכו"ם פטורין אפילו מדרבנן והמחמיר להפריש מהן לא יפריש משל ישראל על שם עכו"ם או אפכא ואם הוא מפריש מפירות שמירח הישראל וגדלו ברשות ישראל דחייבין לעשר לכל הפחות מדרבנן אפילו לא קדשה בזמן הזה דהא רבי יוחנן דאמר לו רבו גבי שתי קופות סבר לא קדשה וגם מתרץ פרק אלו עוברין בתרומה בזמן הזה דרבנן וכל התלמוד מלא מזה דבא"י מפרישין תרומה ומעשר לכולי עלמא אפי' למאן דאמר לא קדשה השתא אם התרומה טהורה כגון שלא הוכשר' והרי אין לה אוכלין לפי שכלנו טמאי מתים ואין לנו הזאה עד שיבא מלך המשיח והרי אסור לשורפה נמי כדתנן בחלק ותרומות יקברו אבל לא ישרפו עם שלל העיר א"כ טוב לקובר' ותמאס שם שלא יבאו לידי תקלה לאכלה אם ימצאוה וטוב להפריש מעט שהרי חטה א' פוטרת הכרי וטוב יותר מזה להכשיר הפירות קודם שיפריש התרומה ויפרישנה טמאה ומעט יפריש כדשמואל דאמר חטה אחת פוטרת ואותו מעט יתן לכהן ויסיקנו ואסור לזר ליהנות אם אין כהן נהנה בשעת בעורה כדתנן שלהי מס' תרומות כדפי' לעיל אבל בקבור' לא כיון שהיא טמאה דהנשרפי' לא יקברו שלהי תמורה וגם פירשתי לעיל היאך יכשירנה הלא חולין הטבולין לתרומה כתרומה דמי וכתיב משמרת תרומותי אלא כיון דפסקתי דעכשיו לא קדשה ותרומה בזמן הזה דרבנן טוב להפריש בטומאה ויהיה לה תקנה לשורפה כיון דאין לה אוכלין בזמן הזה וגם פירשתי לעיל היאך יפריש מעט הלא חלת האור בארץ ישראל כגון סמוך לחוצה לארץ שהיא טמאה יש לה שיעור אפי' הכי מותר הכא אפילו תרומה דאורייתא כיון שאי' שום חלה ותרומה נאכלת לפי שכולן טמאים וכ"ש שפסקנו שלא קדשה לעתיד לבא ותרומ' דרבנן וגם פירשה היאך יסיק הטמא' אם לא ימאסנה תחלה ופרק כל שעה אוס' כי אם בשליקת' ומאיסתא היינו התם שטהורין ואוכלין התרומ' טהורה ולכך יש לחוש פן יאכל גם הטמאה אם לא ימאסנה אבל בזמן הזה שאין אוכלין שום תרומה ליכא למיחש מידי ואפי' היא נקייה ומעשר ראשון יפריש בכל השניה ויתננו ללוי כמו שעשה ר"ג שנתן בספינה לרבי יהושע בן חנניה שהיה לוי ואם ירצה יתננה לכהן ואפילו לאחר קנסא דעזרה אליבא דרבי עקיבא דמעיקרא היה ללוי דוקא ובתר קנסא הוה בין לכהן בין ללוי והלוי יפריש מעשר מן המעשר ויתן אותו לכהן ואותו תרומת מעשר יש לו דין תרומה גדולה ויסיקנה כיון שהוא טמאה אם הוכשרה ואחרי כן מעשר שני ואע"ג דאסור לאוכלו ולא לבערו בטומאה יפדה הרבה אפילו שוה מנה על שוה פרוטה דשמואל שרי אפילו לכתחלה היכא דאיכא למיחש לתקלה כדאיתא בערכין וכיון שאין ראוי לאכלה שרי למפרקה אפי' בירושלים והפרוטה יחתוך לשנים או לשלשה וישליך החתיכות בנהר כמו שמפרש בשאלתות דרב אחאי בפרוטה פדיון כרם רבעי ואם אין לו מעשר שני שוה פרוטה דהשתא אין תופס פדיון יצניע מה שהיה לו עד שהיה לו שוה פרוטה בודאי ויפדנו כמשפט הזה ושנה ראשונה של שמיטה ושנה שנייה יפריש מעשר ראשון ומעשר שני ושנה שלישית מעשר ראשון ומעשר עני וכן רביעי' וחמשית הוא מפריש מעשר ראשון ומעשר שני ובששית מעשר ראשון ומעשר עני אבל מעשר ראשון יפריש בכל השנים כדאיתא בראש השנה וקביעות שנת שמטה הלכתא כפי' רבי' חננאל כי כל ההלכות מיושבות לדבריו והלכה כרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן לשנת יובל ולמנות שנה ראשונה ואחרי כן יחשוב חמש שנים ואחרי כן שמיטה כן הלכה כמו שפירשתי בספר זה בשמעת' דתנא דבי אליהו וטוב יותר על הכל לקנות מפירות שגדלו בתוך קרקע של עכו"ם ומתבואת עכו"ם דכיון שלא קדשה ואף מקרקע ישראל אין התרומה רק מדרבנן לכך בקרקע עכו"ם שמא אפי' מדרבנן א"צ להפריש ומעכו"ם גזלי ארעת' ליכא למיחש כדפרי' לעיל שקנום בכבוש ואע"ג דחיישינן ריש לולב הגזול גבי הושענא יש לחלק שהיו ישראל מרובים היו להם אז קרקעות והיו גוזלין ומאנסין מהם וגם היו העכו"ם יותר אונסין משהם עושין עכשיו. תנן במסכת דמאי החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אף המקבל שדה אבותיו מעשר ונותן לו פרק השואל מעיקרא שדה אבותינו שדה א"י שהיה של אברהם יצחק ויעקב שהיו אבותיו וקסבר אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר ולכן יש להחמיר לעשר במקבל למחצה או לשליש או לרביע. ות"ק סבר יש קנין. ולכך חוכר דוקא בין עבדא בין לא עבדא קא יהיב לעכו"ם הקצבה חייב לעשר דכפורע חובו דמי וחייב לעשר כדאמרי' פרק הזרוע ופרק השולח. הרי שאנסו בית המלך את גרנו או בחובו חייב לעשר. ובמסקנא מוכח דשדה אבותיו ממש אמר רבי יהודה חייב לעשר כשהיה השדה של אביו כדמפרש התם שתהא ברה בידו. אבל מקבל מן העכו"ם שדה א"י אין מעשר. ומפרש תלמודא דסבר אין קנין ומקבל לאו כחוכר דמי. ולכך הוי מקבל פטור אבל חוכר לעולם חייב כדפריש' לעיל דכפורע חובו דמי. השתא בין ר' יהודה בין רבנן סברי יש קנין ואפ"ה חייב לעשר החוכר שדה מן העכו"ם. והא דאמרינן פרק השולח בתר מתניתין דהמוכר עבדו לעכו"ם תניא האריסי' והחכירין פטורין לעשר. הנהו מיירו בסוריא וכבוש יחיד לא שמיה כבוש וכן מוקי התם הרבה בריתות סוף פרקא בסוריא. אבל חוכר מן העכו"ם בא"י חייב לעשר. כך מפרש מורי רבי'. אבל ר"י מפר' דהחכירין פטורין סברי יש קנין לעכו"ם להפקי' ורבנן דמס' דמאי דאמר החוכר מן העכו"ם מעשר סברי אין קנין. ור"י דאמר המקבל שדה אביו ממש מן העכו"ם חייב לעשר אבל שדה של אחר בא"י פטור וקאמר תלמוד' דסבר יש קנין הוא הדין דחוכר נמי פטור ולא מיקרי פורע חובו. והא דקאמר התם דסבר מקבל לאו כחוכר ה"ק מקבל דר"י לאו כחוכר דרבנן דמי. ומשום דרבנן לא איירי אלא בחוכר. ור"י לא איירי אלא במקבל קאמר הכי. השתא בין לפי' מורי רבינו בין לפירוש רבינו יעקב סבר ר' יהודה יש קנין אבל רבינו שלמה מפרש במסקנא ר' יהודה סבר יש קנין ומוסיף ואפי' הוא סובר אין קנין אתי שפיר דמקבל לאו כחוכר דמי. ופסק הלכה אי יש קנין אי אין קנין אין להוכיח מדאמרי' פרק ר' ישמעאל במנחות מרוח העכו"ם תנאי היא. דתניא תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו"ם על של עכו"ם. ומשל כל על של כל. פירש משל עכו"ם על של ישראל דברי ר"מ. ור"י ור' יוסי ור"ש אומר אין תורמין משל עכו"ם על של ישראל וקאמר דפליגי במרוח העכו"ם דפוטר. דלר"מ ור' יהודה מרוח העכו"ם אין פוטר. והשתא מנא ליה סברי כלהו אם קנה עכו"ם שבלים מישראל שגזלן ברשות ישראל ומרחן עכו"ם פטור או חייב אם יקנם ישראל אחר כן. אבל פליגי ביש קנין ואין קנין. אלא ש"מ לכ"ע אין קנין והכי קים ליה לתלמודא דהכי הלכת'. ולהכי לא מצי יהיב טעמא דפטורה ור' יוסי ור"ש אלא במרוח העכו"ם דפטור. אמנם אין ראיה שהרי פירשתי לעיל מתוך שמעתא דפרק השואל דר"י סבר יש קנין בין לפירש מורי רבינו בין לפי' רבינו יעקב. וא"כ אמאי תורמין משל כל על של כל. אלא ודאי על כרחין מיירי בתבואה שגדלה ברשות ישראל וקנאה עכו"ם ממנו ומרחה עכו"ם וקא סברי מרוח העכו"ם אין פוטר. וגם ר"ת סבר אין קנין שלהי פ"ק דע"ז גבי אין משכירין בתים לעכו"ם בא"י. וגם אין צריך לומר שדות. וקאמר טעמא מהו א"צ לומר שדות דאית בה תרתי היא חניה בקרקע והוא הפקעה ממעשר. אלמא יש קנין מדקאמר שמפקיע ממעשר כשמוכרה לעכו"ם פטורה ובשכירות קאמר התם גזירה אטו מכירה דלא מצינן לפרש דקרי הפקעה ממעש' לפי שהעכו"ם לוקט התבואה ואינו מעשרה. אם כן בלא גזירה אטו מכירה איכא הפקעה. אלא על כרחי' סבר יש קנין. ולהכי הוצרך לאוקומי פלוגתייהו במרוח העכו"ם ובגדילה שליש ברשות ישראל קודם שבא השדה לרשות עכו"ם. אמנם בירו' דמס' דמאי פ"ה דתנן מעשרין משל עכו"ם על ישראל קאמר מתניתין ר"מ היא דסבר אין קנין. ר' יהודה ור"ש סברי יש קנין. וכן פ"ג דדמאי בירוש' קאמר ר' יהודה ור"ש סברי יש קנין ומודי' שמפריש מעשרותיו מהלכ'. פי' מדרבנן. משמע שהוא מזווג ר"י עם ר"ש. וחולק הירושלמי על תלמוד שלנו. דפלוגתא דתנאי דמנחות מוקי לה בירוש' באין קנין ויש קנין. וההיא דשלהי ע"ז דאין צריך לומר שדות שאין משכירי' לעכו"ם מק"ו דבתים לר"מ מפרש בירוש' בענין אחר בית אין מתברך מתוכ'. אבל שדה מתברך מתוכה. והירוש' אזיל לטעמיה דמפרש דסבר ר"מ אין קנין לא מצינן לפרש ואין צריך לומר שדות משום הפקעה דמעשר וצריך עיון ביש קנין ואין קנין שלהי פרק השולח. סליקו הלכות ארץ ישראל   פסקים Siman 1 הקדמה: בעזרת צור כשלמה אור עוטה
רקיע עלי תבל כדוק נטה
ועל הר ירד שמים הטה.
כבודו נגלה לעם נפש נקטה.
מצות קבלו בשפת מבטא.
ארץ יראה בכן אז שקטה.
יה צור מושל מעלה ומטה.
מעמך שבור כל עול ומוטה.
עמלי ועניי ראה והביטה
ונפשי מצרה צורי נא מלטה.
ברוך עבדך ברך בזרע שש לקטה.
ובעזרתך אחל הלכות שחיטה. הלכות שחיטה - הקדמה
כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר (חולין ט"ז ע"ב) רבי ישמעאל אומר בתחלה נאסר להם בשר תאוה נכנסו לארץ הותרה להם ודרשו רבותינו (שם כ"ד) למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר רק לתאבון וכתיב בתריה כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' אלהיך לך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך (שם כ"ח ופ"ד) הא למדת שבהמה טעונה שחיטה ואם הכה אותה בקרדום עד שמתה הרי היא כמתה מאליה והויא נבלה (שם כ"ז ע"ב) ובדגים אין טעון שחיטה דכתיב הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא והא דכתיב ויאספו את השלו התם לא כתיב אסיפה גבי שחיטה דבהמה כדכתיב גבי דגים (כ"ז ע"א) ואלו בעופות פליגי תנאי אם הם טעונים שחיטה רבי אליעזר הקפר ורבי פנחס סברי אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים אבל בר קפרא סבר מן התורה זאת תורת הבהמה והעוף וכל החיה הרומשת הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הקישו לדגים לפוטרו בולא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן אחד וכן רבי אומר דתניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ואפילו למ"ד אין שחיטה לעוף מודה הוא דאם מתה מאליה נבלה דאי לאו הכי נבלת עוף טהור דמטמאה בגדים אבית הבליעה היכי משכחת לה ועוד אומר מו' רבינו הקדוש רבינו יצחק ברבי שמואל נ"ע דנהי דאין צריך לשחוט העוף מן התורה בסכין בדוקה ואין צריך לשמור עצמו מן שהיה דרסה ושארא מכל מקום צריך לו לחתוך הסימנים או לארכן או לרחבן והיינו נחירה אבל הרגו בענין אחר הויא נבלה (מנחות כ"ז ע"א) דהא כתיב ביחזקאל נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים ואמר בהתכלת וכי ישראל אכלי להו ומשני סד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו לשתרי נמי שאר נבלה קמ"ל והשתא הלא לישראל נמי אשתרי כי האי גוונא אלא לאו לכהנים דווקא אשתרי במליקה כי חותך שדרה ומפרקת והויא טריפה קודם שחיטה קודם חתיכת הסימנים ובעלמא בחולין בין ישראל בין כהנים אסירי (חולין פ"ח ע"ב) וכן מוכח פרק כסוי הדם גבי ר' חייא נפל ליה ציבא בכתניה ואמר ליה רבי שקול עופא וצא וטרוף כי היכי דמורח דמא ופריש ופריך אמאי לא אמר ליה צא ונחור אי משום דסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ואם כן נחירה כמו שחיטה ובעי כסוי אלמא כי טרף העוף אינו קרוי שחיטה (כ"ח ע"א) וכן פרק השוחט דפריך מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ואם אין שחיטה לעוף מן התורה נהי דכי תביר ליה שדרה ומפרקת הויא טריפה תהני ליה סכין בסימנין לטהרה מידי נבלה אלמא מקודם לכן כי חותך שדרה ומפרקת לא היה מועיל כלום לטהרו ומ"מ יקשה היאך אשתרי לכהנים נבלה במליקה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה דאי משום דחותך שדרה ומפרקת קודם הא לא הויא בהכי אלא טריפה כיון דלא חתך רוב בשר עמה עד לבסוף כדאיתא פרק הכל שוחטין דוכי מתה עומד ומולק (כ"ו ע"ב) וצריך לומר דיחזקאל דנקט נבלה אגב טריפה נקטיה דליכא למימר כיון שמלק בצפרנו המחובר אם היה דורס או היה מחליד שהיה חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר קודם הסימנים ואז עביד חלדה כדמפרש לקמן ובכך הויא נבילה (כ"ט ע"א) דהא פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע תנן האיש מדיר את בנו בנזיר ואי' דאמר בגמרא לחנכו במצות ופריך הא קא אכיל כהן מליקה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה והשתא מה בכך הלא דורס אף מחליד או הוי מחובר בצפורן אלא לאו ש"מ אין קפידא בכך למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה וכי תימא קסבר דבעלמא נמי מחובר כשר (ט"ו ע"ב) כרבי חייא ואי משום מחליד ליכא קסבר מחזיר סימנים אחורי העורף דעל כרחי' הכי סבירא ליה דאם חותך המפרקת ושדרה תחלה הויא לה טריפה והיכי אכיל לה כהן למאן דאמר לחנכו במצות אלא מחזיר סימנין הוה ונוקי קרא דנבלה כשאין מחזיר סימנין דעביד חלדה הא ליתא דאכתי דורס הוה ולמאן דאמר לחנכו היכי אכיל לה כהן דליכא למימר דסבר מוליך במליקה כשר (כ' ע"א) דהא פרק הכל שוחטין מוכח דמאן דאמר מחזיר סימנים סבר מוליך ומביא במליקה פסול כדאותיב רבי ינאי התם אלא על כרחך אין קפידא בדורס למאן דאמר אין שחיטה לעוף מסתמא הוא הדין אין קפידא בחלדה ואם כן נבילה דנקט יחזקאל אגב טריפה נקטיה ועל ר' דסבר יש שחיטה לעוף מן התורה כדפי' לעיל ק' דבנזיר קאי תלמודא על ר' ועל רבנן דכולי עלמא לחנכו במצות ואם כן היכי אכיל כהן מליקה הא נבלה היא ואפילו מחזיר סימנין אחורי העורף מכל מקום פסול משום צפורן מחובר דהא רבי א' מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנא' ויקח את המאכלת וגם פסול משום דורס דהא דמאן דאמר מחזיר סימנין סבר מוליך ומביא במליקה פסול כדאותיב ר' ינאי פ' הכל שוחטין י"ל דהיה מביא חטאת העוף ואינו נאכל וגם סבר חולין בעזרה לאו דאורייתא א"נ התם דקאמר תלמודא דכ"ע לחנכו במצות דחויא בעלמא הוא מהכא לא תשמע מינה.   וצריך שישחוט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אבל שני חצאי בעוף או אחד וחצי בבהמה פסולה וצריך לשחוט הוורידין כר' יהודה כדי שיצא הדם דהלכה כמותו כדאמרינן פרק קמא דברכות (ח' ע"ב) הזהרו בורידים כרבי יהודה מיהו שהיה או דרסה אינה פוסלת בהם דאמר רבי יוחנן מנקבן בקוץ בשעת שחיטה וכשר ואף רבי יהודה לא אמר אלא בעוף שצולהו כולו כאחת אבל בהמה דמנתחה אבר אבר לא צריך ונראה דאף בעוף לא מצריך רבי יהודה אלא לכתחלה אבל בדיעבד שרי אף על גב דקתני (פ"ב) בתוספתא רבי יהודה פוסל עד שישחט הוורידין נראה דפוסל לאו דוקא אלא הוי פירוש אוסר. אמר רבא שלש מדות בסכין אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה והיינו כי הצפורן חוגר הפגימה משתי רוחות אבל מסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה והיינו כי הצפורן אין חוגר רק מרוח אחת ודווקא שהוליך ולא הביא ודוקא דקיימא ארישא דסכינא דאי לאו הכי שמא חורפא דסכינא מחליש ומורשא בזע עולה ויורד בסכין שוחט בו לכתחלה אמר רב פפא צריכה בדיקה אטופרא ואבשרא ואתלת רוחתא אבשרא כנגד ושט אטופרא כנגד קנה ואתלת רוחתא משני צדדין ואית דאמר דההיא דאתלת רוחתא לא פסלא דבית השחיטה מרווח רווח מדאמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה וכמו במסוכסכת לא ישחוט לכתחלה הוא הדין סכין שהוא חריף וחדוד משני צדדים ויש פגימה בו מצד אחד אסור לשחוט בו מצד השני לכתחלה כדתנן השוחט במגל יד שחיטתו כשרה וקאמר בגמרא לכתחלה לא דילמא אתי למעבד כן באידך גיסא ויש שכורכין מטלית על הפגימה ואולי טוב ולא גזרי' אטו בלא מטלית וצריך לבדוק הסכין לאחר שחיטה שלא ימצא שום פגימה ותהא השחיטה פסולה דאתמר (ע"א) בדק בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפי' שבר בה עצם כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעוף נפגמה ומסקנא הלכתא כרב הונא בשלא שבר והלכתא כרב חסדא בששבר אלמא לימא למתלי שמא במפרקת נפגמה אם כן שחט הרבה בהמות ולא בדק בינתים ואחר כך מצא בסכין פגימה כולן אסורות לכן טוב ונאה לבדוק הסכין בין כל חדא וחדא וכן אחר שחיטת כולן וכמו כן צריך לבדוק בסימנין אם שחוטים יפה דאמר רב יהודה אמר רב (ט' ע"א) כל טבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה לא בדק מאי רבי אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר ברבי ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא.   Siman 2 פסק הלכך צריך לבדוק הסכין אבשרא ואטופרא ואתלתא רוחתא ורבא אמר אין צריך לבדוק בין הצדדים דבית השחיטה מרווח רווח ואם יש פגימה בראש הסכין מותר לכרוך מטלית על הפגימה ולא גזרינן דילמא ישחוט בו בלא מטלית ואם שחט בסכין בדוקה ולאחר השחיטה מצא בה פגימה כולן פסולות לכן טוב לבדוק הסכין בין כל אחת ואחת ואם שבר בסכין עצמות לאחר שחיטה כולן כשרות (כ"א ע"ב) ואם לא בדק הסכין קודם ששחט אפי' שבר בה עצמות בסוף ומצא בה פגימה כולן פסולות וצריך לבדוק הסימנין אחר שחיטה ואם לא בדק פסולה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה אבל אם בדק סכין תחלה ובסוף לא בדק כשרה דהא לא פסיל אלא כשמצא בו פגימה הא לאו הכי כשרה. אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאין יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מאי קמ"ל כלהו תנינא לא צריכא ששחט לפנינו שלשה פעמים שפיר מהו דתימא מדהך שחט שפיר הך נמי שחט שפיר קמ"ל כיון דלא גמיר זמנין דמשהי ודריס ולא ידע ואפילו אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אין בכך כלום כיון דבשעת שחיטה לא ידע כדאמרי' בשבועות כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ופירושא דידהו הכי הוי.   Siman 3 שהייה מתני' היא נפלה סכין והגביהה או נפלו כליו והגביהן או השחיז הסכין ועף ובא חברו ושחט אם שהה כדי שחיטה פסולה ומפרש כדי שחיטת בהמה אחרת ואתמר רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר כדי בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אף כדי בהמה לעוף אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר' חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף. בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ולא אפשיטא ליה אמר רבא השוחט בסכין רעה שאין חותך יפה אפילו הוליך והביא כל היום כלו כשר כיון שאינו שוהה כלל אלא לעולם עוסק בשחיטה. שהה במיעוט סימנין מהו אפרשנה בסמוך גבי החליד.   Siman 4 דרסה מתני' היא התיז את הראש בבת אחת שלא הוליך ולא הביא ותנא דבי רבי ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר זהב שחוט ואומר חץ שחוט לשונם ואם יש בסכין אורך חוץ לצואר כמלא צואר כשר לשחוט בהולכה לחוד או בהובאה לחוד ואם אינו ארוך רק מלא צואר של בהמה פסול לשחוט בו אלא אם כן עושה הולכה וגם הובאה אבל הולכה גרידא והובאה גרידא לא יוכל לחתוך הסימנים רק בדרסה וכן תנן פרק שני במה דברים אמורים דבעינן מלא צואר חוץ לצואר בזמן שהוליך ולא הביא או שהביא ולא הוליך אבל הוליך והביא אפילו כל שהו כשר.   Siman 5 חלדה מתניתין היא או שהחליד תחת השני ופסקו פי' שתחב הסכין בין סימן לסימן וחתך התחתון ואחר כך שחט העליון ר' ישבב אומר נבלה ר' עקיבא אומר טריפה כלל אמר ר' ישבב משום רבי יהושע כל שפסולו מחמת שחיטה נבלה כל ששחיטתו כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל טריפה והודה לו ר' עקיבא (כ' ע"ב) ולשון חלדה חולדה הדרה בנקרי הבתים כך הסכין מכוסה בשעת שחיטה תחת העור כשרה (ל' ע"ב) אמרי בי רב תחת העור איני יודע. איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו (זבחים ס"ח) והא דתנן פ' חטאת העוף מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ומפ' פרק (כ' ע"ב) הכל שוחטין רב הונא אמר משום מחליד רבה אמר משום דורס אבל משום מחליד לא דחלדה מכסיא כחולדה הדרה בניקרי בתים והכא מגליא ורב הונא סבר דבמליקה הכי נמי מכסיא ופירש רש"י מ"מ במליקה מחליד לפי שפעמים שהסכין אינו רחב ולאחר שחתך המפרקת ורוצה לחתוך הסימנין או חתיכה המפרקת מתחברת למעלה מן הסכין ומכוסה הסכין שאין החתך של המפרקת מרווח רווח כמו חתך סימנים שהם רכין ורבה סבר האי לאו חלדה כיון שעל הסכין אין שום דבר שלם כי בחבור המפרקת אין בכך כלום כיון שחתוכה אבל פרק חטאת העוף פי' לפי שצריך לחתוך מפרקת בלא רוב בשר קודם הסימנין כדאיתא פ' הכל שוחטין לפי שהסכין ארוך וצריך ליזהר שלא יחתוך רוב בשר צריך לו לחתוך בראש הסכין שקורין פונטא ובשעת חתך המפרקת והסימנין מתכסה אותו רוב הסכין מרוב הבשר שנשאר שלם ועל זה קשה דרבה דא' האי מגלי' על האי לא הוה פליג דמקרי חלדה דהא מכסי מקום הסכין ששוחט בו ואי סובר ששומר עצמו שלא יתכסה מ"מ יק' דהא פ' הכל שוחטין כי סובר דמליקה חותך שדרה ומפרקת עם רוב בשר אפילו הכי קרי ליה מחליד וא"כ צריך ליזהר כששוחט והוא חס על העור שלא יעשה בו חתיכה גדולה וגומר שחיטתו בראש הסכין ומתכסה מן העור הנשאר שלם שחיטתו פסולה דהוי חלדה אבל אם היה שוחט באמצע הסכין אין קפידא אם ראש הסכין מכוסה מן העור כיון שהסכין מקום ששוחט בו נגד הסימנין אינו מכוסה. בעי רב פפא החליד במיעוט סימנין מהו תיקו וכן בעי בתר הכי רב הונא שהה במיעוט סימנין מהו תיקו ופירש רש"י החליד ושהה במיעוט בתרא ופירוש תיקו ולחומרא וגבי הגרמה נמי ריש פרק קמא בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש בין שחט שני שלישי והגרים שליש מספקא לן דילמא סבירא לן כרבנן טרופאי דמטרפי בכל חדא מנייהו ועבדינן לחומרא ואע"ג דשניא לעיל שהם חצי גרגרת ושהה בה וגמרה כשרה ואוקימנא ואכשרנא ממה נפשך אי מחצה על מחצה כרוב הא עבדי ליה רובא אלמא כי עבדינן ליה בכשרות לא חייש בפסולא דמיעוטא לא סמכי' אההיא שנויא דדחויא הוא דדחיא וטעמא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב ושחיטה קמייתא לא עביד מידי וכי שהה בפלגא לא אטריף. אבל במיעוט בתרא בין דקנה בין דושט פסולה. ובמעוטא קמא דושט מטרפא ואף בה"ג כתב היכא דשהה במיעוט סימנין בין בתחלה בין בסוף אסור. דכיון דלא אפשיטא לן עבדינן לחומרא ע"כ לשון רש"י. וקשה על זה דהא רב ושמואל פסקו לעיל פ"ק כר' יוסי בר ר' יהודה דאמר השוחט מתוך הטבעת ושייר לו מלא החוט על פני רובה כשרה. והא דאמרינן אין הלכה כר' יוסי אלא בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא. היינו דכי שחט רוב עובייה גרידא והגרים לחוץ פסולה דאכתי ליכא רוב חללה לפי ששאר טבעות עבין מצד אחד ודקין מצד אחר. אבל שחט רוב עובייה ורוב חללה והגרים לחוץ כשרה אלמא שחט שני שלישי והגרים שליש כשרה ועוד יש לישנא אחרינא דשחט שני שלישי והגרים שליש דברי הכל כשרה ואפילו רבנן מיהו יש לחלק דבהגרמה דווקא דפסול הוי שלא במקום שחיטה לכך כשר במעוט בתרא והוי כמו קוטע רגלה לאחר שחיטת הרוב ולכך כשרה וכן שחט הרוב ועקר אחרי כן המעוט אין בכך כלום אבל שחט הרוב ואחר כן שחט המעוט בחלדה או שהה לאחר שחיטת הרוב ואח"כ שחט המעוט אחרון פסולה כיון דדרך שחיטה ובמקום שחיטה אירע הפסול ומ"מ קשי' דתניא בתוספתא שחט סימן אחד או רובו בעוף ושהה כדי שחיטה וגמרה כשרה. ונראה לפרש החליד במיעוט סימנין כגון ששחט רוב הושט ותחב הסכין תחת הנשאר ושחט השני מהו כי נמי תחת העור כשרה תחת מעוט סימן פסולה או דילמא כי נמי תחת העור איני יודע ושמא פסולה היינו לפי ששחיטה לא שייכא בעור ומקרי הסכין מכוסה והוי חלדה אבל סימנים דשייכא בהו שחיטה ואפ"ה ברוב סימן סגי א"כ כי חתך רוב הסימן הוי מעוט שלם והוי חשוב כחתוך ולא מקרי סכין מכוסה מיניה אי נמי מתחלה תחב הסכין תחת שני סימנין ושחט מלמטה למעלה המעוט ואח"כ הוציא הסכין ושחט בגלוי כהלכתן הרוב הנשאר מהו. אבל שהה במעוט סימנים דחוק לפרש דאי במעוט בתרא הא קתני בתוספתא שחט סימן אחד או רובו בעוף ושהה כדי שחיטה וגמרה כשרה ואי במעוט קמא בתוספתא נמי תניא שחט מעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה. ואמאי אתוקם ליה בתיקו אי ברייתא שמיע ליה ועוד דשהה במעוט קמא לא מצי למהוי בקנה שהרי אם היה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו כשרה בעוף אלא במעוט קמא של ושט מבעיא ליה. ולדבריו אם שהה במעוט קמא לא מפסלא א"כ לא משכחת שהייה בעוף בשום ענין כיון שהוכשרו בסימן אחד. וה"ר אושעיה היה מפרש דקא מבעיא ליה על הא דקאמר לעיל השוחט בסכין רעוע אפילו הוליך והביא כל היום כולו כשרה. ומבעיא ליה בבהמה כי שחט רוב סימן אחד ושוהה בהולכה והובאה המעוט כדי שחיטה ואח"כ גמר סימן שני כהלכתו מהו מי אמרינן כי מעוט הסימן חשוב כחתוך א"כ כי שוהה בשחיטה אע"פ שמוליך ומביא פסולה דהוי כמו חותך את הרגל בההיא שעתא או דלמא כשרה. הלכך בשעת שחיטה אם הסכין מכוסה אפילו מן העור או מצמר מסובך שבצואר בהמה הוי חלדה ופסולה אבל שחט בראש הסכין משום חייסא של עור ופעמים שראש הסכין ששוחט בו מתכסה מן העור פסולה כדפרש"י פ' חטאת העוף אבל אם שוחט באמצע סכין אם ראשו של סכין מכוסה מן העוף כיון שהסכין הוי מגולה כנגד הסימנין ששוחט כשרה אך לכתחלה אין לעשות כן אבל אם שחט רוב סימן אחד בבהמה ותחב הסכין תחת המעוט הנשאר ושחט סימן שני פסולה וכן אם שחט המעוט מלמטה למעלה כיון שזהו בהמה ועדיין יש סימן שלם הוי פסולה וכן אם תחב הסכין מתחלה תחת שני סימנין סמוך למפרקת וחתך המעוט מלמטה למעלה ואחר כך הוציא הסכין ושחט הרוב כהלכתו פסולה אבל החליד במעוט בתרא ששחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה ותחב הסכין תחת המעוט הנשאר וחתכו מלמטה למעלה כשרה כמו הגרים במעוט בתרא וכן אם שהה במעוט קמא בקנה כשרה כמו חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו בעוף או בבהמה וגמר גם את השני כשרה ואם שהה במעוט קמא בושט ואחר כך גמרו דתניא בתוספתא פסולה ואי שהה במעוט בתרא הא תניא בתוספתא שחט סימן אחד או רובו בעוף ושהה וגמרה כשרה אבל רבינו שלמה פירש החליד או הגרים או שהה בין במיעוט קמא בין במעוט בתרא הכל פסולה ולשונו כתבתי למעלה אך היכא דשהה במעוט קמא בקנה מודה הוא שאם גמרה כשרה דהא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו כשרה והיכא ששחט רוב שנים ושהה לא יגמור דרך שחיטה אלא אם ירצה ימיתנה בענין אחר יכנה על הראש עד שתהא מתה וכשרה ובלבד שלא ישבר מפרקתה כל זה פי' מורי רבינו.   Siman 6 הגרמה זהו ששוחט הסימנים במקום שאין דינן לשחוט כדתנן פרק קמא השוחט מתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולה כשרה ר' יוסי בר' יהודה אומר מלא החוט על פני רובה. ורב ושמואל דאמרי תרוייהו הלכה כר' יוסי בר רבי יהודה ומסיק דווקא בטבעת גדולה הואיל ומקפת כל הקנה פי' טבעת ראשון דהוא טבעת הגדולה שעב בשוה מכל צדדין וכי שחט בה רוב עוביה שחט בה נמי רוב חללה. ולכך כי הגרים ושחט לצד הראש חוץ לטבעת כשרה אבל שאר טבעות שהם עבי' מצד אחד אם שחט בהם רוב עביים אכתי לא שחט רוב חללם ולכך כי הגרים לצד הראש וגמר ושחט חוץ לטבעת ראשון פסולה. אם שחט בשאר טבעות רוב גמור בין בעביה בין בחללה והגרים לחוץ כשרה והיינו דאמרינן פרק הגוזל קמא (ב"ק צ' ע"ב) ההיא מוגרמת דאתיא לקמיה דרב טרפה ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי מנעך רב מספק איסורא והיינו ששחט רוב עוביה בשאר טבעות ולא הוה רוב חללה ולכך טריפה והיינו ספק איסורא כי גם לרב מספקא ליה וכן פרק אלו טריפות ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמי' דרב סבר למבדקיה ברוב עוביה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה נמי שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה משום דמספקא ליה העיד (מ"ה ע"א) רבי חנינא בן אנטיגנוס על המוגרמת שהיא כשרה פי' אפי' כולה למעלה מטבעת גדולה עד שפוי כובע (י"ח ע"ב) רב נחמן אכשר משפוי כובע ולמטה ומסקנא הלכתא כר' חנינא בן אנטיגנוס דקאי רב נחמן כוותיה. אמר רב הונא אמר [רב] אסי מחלוקת בששחט שני שלישי והגרים שליש דלרבנן דבעי כולה במקום שחיטה הכא פסולה לרבי יוסי בר' יהודה ברובה סגי הכא כשרה אבל הגרים שליש ושחט שני שלישי דברי הכל פסולה ואית דאמרי אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת בהגרים שליש ושחט שני שלישי אבל שחט שני שלישי והגרים שליש דברי הכל כשרה. הלכך למאי דפסקינן כר' חנינא בן אנטיגנוס וכרב נחמן דלא קרוי הגרמה אלא משפוי כובע ולמעלה לאיכא דאמרי אמר רב הונא אמר רב אסי שחט רוב בהכשר למטה משפוי כובע והגרים דברי הכל כשרה וללישנא קמא איכא פלוגתא דרב יוסי בר' יהודה ורבנן ולמאי דפסקי רב ושמואל כר' יוסי בר' יהודה דמכשר ברוב כי שחט רוב גמור אי נמי כי שחט רוב למטה משפוי כובע והגרים במיעוט בתרא כשרה אף ללישנא קמא אבל הגרים במיעוט קמא פסולה וללישנא בתרא הגרים במיעוט קמא נמי כשרה ולכל הלשונות הגרים במעוט בתרא כשרה אבל רש"י פסיק בכלהו לחומרא כרבנן טרופאי ולשונו כתבתי למעלה גבי חלדה. מקום שחיטה בקנה למטה אמרי' פ' אלו טריפות תני ר' יצחק כל הצואר כשר לשחיטה מטבעת גדולה עד כנפי ריאה התחתונה אמר רבא תחתונה שהיא עליונה פירוש תחתונה כשהבהמה תלויה ברגליה כדרך שהטבחי' עושים דהיינו האונא שהיא עליונה כשאוחז הקנה בידו עם הריאה אז האונא עליונה שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה ובלבד שלא תאנס ונהי דבטבעת גדולה לא ק"ל כוותיה דפסקי' כר' חנינא בן אנטיגנוס דפליג עלה ומכשר עד שפוי כובע מ"מ בלמטה עד כנפי ריאה לא אשכחן דפליג. ומקום שחיטה בושט למעלה עד כמה אמר רבא עד מקום תפיסת יד ופירושו ה"ג בדנקיט אינש בתרי אצבעתיה אבל רש"י דפי' ארבע אצבעות תימא אם בטלאים צריך להניח ד' אצבעות בושט סמוך לראש ועוד בעוף מאי איכא למימר הלא כל הושט אין לו מארבע אצבעות ושמא ר"ל בשור הגדול ארבע אצבעות מכאן ואילך כל אחד לפי קטנו ולמטה בושט עד כמה מקום שחיטה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד מקום שישעיר.   Siman 7 עיקור פי' מו' רבינו יצחק וכן פירשו ה"ג שנעקרו סימנים ממקום חבורן בלחי ובשביל הכי אינה טריפה ואפילו למ"ד טריפה אינה חיה בזו מודה דחיה ולא לקו עלה משום טריפה ואפילו הכי כך הלכה למשה מסיני ששחיטה פסולה בכי האי גונא ודווקא באמצע הסימנין הוי טריפה כדתנן אלו טריפות נקובת הושט פירוש במשהו ופסוקת הגרגרת פי' ברובא אבל נעקרו ממקום חבורן בלחי אינה טריפה אלא פסול לשחוט באותם סימנין מהלכה והא דקאמר ברישא דשמעתתא כולהו תנינא היינו מתני' דכסוי הדם הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי מיירי שבעקור זה הויא טריפה פשיטא דפטור מלכסות דאפילו למ"ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ה"מ כגון ששחט בהמה שהיה טריפה הויא כהלכתה אבל שחיטה דהיא מטרפה בה לא אבל רש"י פי' עקור היינו פסוקת הגרגרת ברובה והא דקאמר תנינא היינו מתניתין דפ"ב שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה ר' עקיבא אומר טריפה וכן מתני' דריש פרקא אלו טריפות (נ"ד ע"א) בבהמה פסוקת הגרגרת ועל זה ק' דאמר פ"ק א' (כ' ע"א) שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה פי' צואר שכשר לשחוט בו כשר למלוק כנגדו בעורף אבל לא קאמר בענין שכשר לשחוט כשר למלוק היכי קאמר בהא הא פסול פסול הלא פסול לשחוט בדרסה וחלדה וכשר למלוק אלא כדפרי' ופרי' הא פסול בזה פסול בזה כגון מאי אלימא כגון עקור סימנין והא תני רמי בר יחזקאל אין עקור סימנים בעוף לפי' קמא ניחא דסימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי אינה טריפה אלא הלכה למשה מסיני דפסול לשחוט בהם לכך פריך והא תני רמי בר יחזקאל דהכי גמירי הלכה בבהמה אבל בעוף לא גמירי אבל אי עקור אין חלוק בין במקום דבוקן בלחי בין באמצעיתן דטריפה מאי קאמר אין עקור סימנין בעוף איזה סברא הוא שרוצה לומר שעוף שהוא טריפה שכשר לגבוה למלוק כיון שהטרפות לא חל בשעת מליקה כמו חותך שדרה ומפרקת תחלה בשעת מליקה ותו הא דתנן אלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ועוד והא תני לוי כל טריפות שמנו חכמים וכנגדן בעוף וכן קשה דאמר שמואל פ' אלו טריפות תורבץ הושט שנטל כולו מן הלחי כשר ותנא תונא אלו כשרות ושניטל לחי התחתון ופריך והא איכא עקור סימנין ומשני לא תימא כולו אלא אימא רובו ואלו באמצע הסימנין קיימא לן דפסוקת הגרגרת ברובה אלמא עקור סימנים דקאמר בכולהו לא מיירי באמצע אלא דווקא מן הלחי אם כן לא מצינן לפרושי דהא דפריך פ"ק עקור סימני' תנינא דהיינו מתניתין דפסוקת הגרגרת דההוא הוי ברובו ואלו עקור הוי בכולו וגם על כרחי' אפי' בכולו אינו מכח טרפות דא"כ אפילו ברובו נמי דהא ק"ל רובו ככולו ככל דוכתא אבל אם אין פסול אלא מטעם הלכה למשה מסיני אע"ג דלא מטרפה בכך ניחא דכי גמירי הלכה בכולו אבל במקצתו לא גמירי. וק' דאמרי' פרק אלו טריפות שמוט' ושחוטה כשרה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה רבי יוחנן אמר יבא ויקיף ופי' רש"י יחתוך עור הסימן השחוט אם חתך שחיטה וחתך זה דמו אהדדי טריפה דכמו שחתך נעשה לאחר מיתת הבהמה כך נעשה חתך השחיטה לאחר העקור השתא הלא לעולם לא יהיו דומין זה לזה כיון דבעקור סימנים מן הלחי אינה טריפה בכך אם כן חתך השחיטה לעולם מחיים נעשה ויש ספרים דגרסי יביא בהמה אחרת ויקיף פי' יביא בהמה אחרת וישחטנה וישמוט ויעקר אחרי כן את הסימן אם השמוטות דומות זו לזו כשרה דא"כ שמוטה ראשונה של ספק לאחר שחיטה נעשית כמו זאת. ומיהו רבי יוחנן צריך לומר ללשון הזה דמודה להא דרב דאמר שמוטה ושחוטה כשרה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה והאי דאמר יביא בהמה אחרת ויקיף לרוחא דמלתא דאם אינן דומות השמוטות טריפה. דאי פליג על רב איזה הוכחה עשה לברר הספק שנאמר שמוטה על ידי לשמוט סימנים של בהמה אחרת הא אמר רב פפא הא דאמר מקיפין בקנה לא אמרן אלא מחוליא לחוליא אבל מבר חוליא לבר חוליא לא אפי' באותה בהמה וכל שכן מבהמה לבהמה. הלכך אם נעקרו הסימנין ממקומן ממקום חבורן בלחי או אם נפסקה הגרגרת באמצע טריפה והא דתנן אלו כשרות וכו' ושנטל לחי התחתון תלמודא מפיק לה שפיר ואי ספק אי קודם שחיטה או אם לאחר שחיטה על זה אומר רב אם אותו סימן שמוצא שמוט גם הוא שחוט כשרה דאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ואמר רב נחמן לא שנו אלא שלא תפס בסימנין בשעת שחיטה אבל אי תפס בסימנין אפשר שפיר לשמוטה שתעשה שחוטה ופסולה ולרבי יוחנן דאמר יביא ויקיף בכל ענין פסולה אם לא הקיף ונראה דהלכה כר' יוחנן לגבי רב כדפסקי' פרק קמא דביצה בר מתלת אע"ג דבהם מפרש רבי יוחנן מלתיה דרב וכשישחוט העוף צריך שיגביה העוף מן הקרקע וירחיק מן הכותל פן ינעוץ רגליו בקרקע או בכותל ויתעקרו הסימנים כדאיתא פ' מפנין.   Siman 8 השוחט בשנים או שלשה מקומות רב אמר כשרה ושמואל אמר בעינן שחיטה מפורעת וליכא שאין בית השחיטה מרווח רווח כי הסימן חתוך בהרבה מקומות ואין רוב החתוך ניכר אבל אם הסימנים חתוכין כולן לכולי עלמא כשרה אף ע"פ שהם חתוכין גם במקום אחר אי רובן אי מעוטן שחתוכין לגמרי ניכר בטוב ואפי' כי אינן בשום מקום רק ברובה כשרה דהלכה כרב באיסורי לגבי שמואל ועוד ההוא תורא דאשתחיט בשנים וג' מקומות על רב יצחק בר שמואל בר מרתא נקיט ליה משופרי' שופרי' א"ל ר' זירא למדתנו רבינו משנתנו דשנים אוחזים בסכין כשרה א"כ אפילו בשני סכינים ושני בני אדם דהוי שני מקומות כשרה אפי' לפי' ה"ג דמפרשי דרבי זירא פליג עליה וא"ל בתמיהא וכי משנתנו מיירי בשני סכינים ושני בני אדם כמו שאתה ר"ל אפי' הכי נראה דכשרה מההוא מעשה דרב דשקל משופרי' שופרי' ויש מפרשים בקנה באותו טבעת עצמו שחט כמו מעוט וכנגדו באותו טבעת שחט מעוט ובין הכל איכא רוב לשמואל פסולה דאינה מפורעת שאין הרוב ניכר במקום אחד ולאינך אמוראי כשרה וכן מפרש בכתב ר' אלדד אבל שחיטה העשויה כקולמוס כשרה לדברי הכל (ריש חולין) וחרש או שוטה וקטן ששחט כשרה והוא שאחרים רואים שחיטתן ודווקא בקטן היודע לאמן ידו כדאיתא שלהי לולב הגזול (דף מ"ב).   Siman 9 הלכות טרפות - הקדמה
עתה אפרש דיני ריאה דתנן ניקבה הריאה או שחסרה טריפה ואמר רבא (מ"ז ע"א) חמשא אוני אית לה לריאה אפה כלפי גברא פי' כשהבהמה תלויה דרך הרגלים והבני מעיים לצד האדם אז תמצא בריאה תלתא מימינא ותרתי משמאלא אי חסיר אי יתיר אי חליף טריפה ואמר (מ"א ע"ב ומ"ח ע"א) רבא הני תרתי אוני דריאה דסריכן להדדי לית להו שום בדיקותא לאכשורי דודאי נקבה הריא' ומחמת שריאה שואבת לה כל מיני משקה יוצא המשקה דרך הנקב ונעשה עב וסרכא ואף על פי שנסתם הנקב אין בכך כלום דאמר רבא קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום שסוף הקרום ליפסק והני מילי דסריכי בשלא כסדרן דאז אונא זו מושכת אילך ואונא זו מושכת אילך והקרום נפסק ונתגלה הנקב אבל קיימין כסדרן היינו רביתייהו וכשרה ואין הקרום עתיד ליסתר וליפסק. ותמויה אפילו בכסדרן אמאי כשרה לא יהא אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינה קרום. דאפילו במקום שאין סביבה שום דבר ואין הקרום דבוק אמרינן דאינו סתימה. וכי תימא בכסדרן דמכשר היינו במקום שנוגעות זו לזו דאפילו כי תפסק הקרום תהא נסתם הנקב מחברתה וגם שם לא תפסק הקרום לעולם אבל אם בא קרום מזו לזו במקום שאינה נוגעת זו לזו אפי' בכסדרן טריפה אם כן בכסדרן נמי הוה משכח טריפה ובחנם לקח שלא כסדרן ונראה למו' רבינו יצחק בר' שמואל דסרכה באה שפיר בלא נקב דמחמת שריאה שואבת את המשקים מנפח ועולה קרום הריאה עצמה ובאה סרכא. ולכך שלא כסדרן טריפה שעתיד קרום ליפסק והוי נקבה קרום הריאה אבל כסדרן אין האומות מושכות לכאן ולכאן. והקרום של ריאה שעלה מתקיים אבל היכא שהיה נקב ודאי ועלה סביביו קרום אינו כלום שאותו קרום שהוא מחמת משקה שיצא דרך נקב לא יתקיים כיון שאין קרום הריאה עצמה. אמנם רש"י פירש גבי כסדרן כשרה דמחמת הנקב באה הסרכא. וכן משמע בתשובות הגאונים תרי אוני דסריכן בחוטא בכסדרן ולא סמיכי לא צריכי למפרקינן אלא בדקי' להו בנפיחה אי מבצבצן טריפה ואי לא כשרה כיון דסמיכן אהדדי מקום רביתא הוא ומגינות זו על זו עד כאן לשונם. וכן פי' רבינו גרשון בהלכות טריפות זה לשונו. האונות אם סרוכות זו לזו כסדרן וסבוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות כשרה בנפיחה דמנפחינן לה כשהיא סרוכה בצלעות. אי נמי גוררין הסרכא מעל הצלעות עם הבשר ואם עולה בנפיחה כשרה עכ"ל. ואי סרכא באה בלא נקב וזהו קרום הריאה עצמה שעלתה כך מאי תועלת בבדיקה ובנפיחה אי חיישינן לשמא ניקב הקרום אם כן סופה ליפסק. ואם כן כי נמי לא מבצבצא אמאי כשרה הלא סופה ליפסק היתה דהיינו טעמא דכשלא כסדרן ליכא בדיקותא לאכשורי משום דסופה ליפסק אם כן הוי משמע שסוברים שאין סרכא באה אלא על ידי נקב ולכך בדקינן להו כי סריכי בכסדרן לידע אם עלתה לה הסרכא עדיין בכל הנקב וסתמו כולו. ואם סתמו כלו כשרה שאותו קרום סופו להתקיים מחמת שגם האונות שוכבות זו אצל זו ומקיימות הסרכא שלא תפסק. אבל בשלא כסדרן אינו מועיל בדיקה שהרי הקרום סופו היה ליפסק. (מ"ח ע"א) והא דאמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה דודאי מחמת ריעותא דדופן היא. העלתה הריאה צמחין חוששין לה כיון דאית ריעותא בריאה מוכחא דסרכא מחמת ריאה היא וטריפה ור' נחמיה בדיק לה בפושרי לריאה הסמוכה לדופן דבדיק ליה אי מבצבצא א"כ מחמת ריאה היא ונקבה היא וטריפה ואי לא מבצבצא אם כן מחמת דופן היא וכשרה. מזה יש להוכיח כפי' מו' רבינו דאם סרכא באה בלא נקב אם לא יבצבץ כשרה אפילו הסרכה היא מן הריאה כיון שלא נקבה מעולם והיא מבצבצא בתוך המים א"כ הסרכא שהיא קרום הריאה נקבה ופסולה. אבל אם סרכא אינה באה אלא ע"י נקב א"כ כי נמי לא תבצבץ אמאי כשרה שמא מחמת נקב הריאה באה הסרכא ואף על פי שאינה מבצבצת היינו לפי שנסתם כל הנקב ומה בכך הלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו כלום לפי שסופו ליפסק דאין לומר דכיון דסמוכה לדופן לא תפסק דהא אינה סמוכה לדופן במיצר החזה כי אם ברחב החזה דהכי מוקי לה תלמודא דפריך העלתה הריאה צמחין טריפה דודאי הסרכא מחמת ריאה באה מה בכך הא אמר רב נחמן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה ומתרץ הא במקום רביתא כנגד האונות במיצר החזה כשרה שלא במקום רביתא ברוחב החזה טריפה. וי"ל דר' נחמיה חומרא בעלמא הוה עביד דמן הדין כיון דלית ליה ריעותא בריאה א"כ תלינן בדופן בודאי ולרווחא דמלתא הוה בדיק דאי מתרמי דמבצבצא א"כ מן הריאה היא ונקבה וטריפה. ובערוך בערך אך כתוב בשם רבינו חננאל קבלה רב מפי רב כסדרן אפילו סריכי להו תרתי אוני באמצע ועיקרן מפרקי מהדדי טריפה וכל שכן אם דבוקות זו על גב זו או הראשונה עם השלישית דודאי טריפה ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא סירכא על חברתה היא מרביצה ומרביעתא ולא אכפת לן בההיא סרכא דהיינו רביתייהו עכ"ל.   הלכך היכא דתרי אוני סריכי בשלא כסדרן לית להו בדיקותא וטריפה והיכא דתרי אוני סריכי בכסדרן לפי' מורי רבינו כשרה בלא בדיקה דנפיחה כיון דסרכא באה בלא נקב אבל לפירוש רש"י שסירכא היא משקה הריאה ויצא דרך נקב שהיה כבר א"כ אף בכסדרן צריך נפיחה לידע אם נסתם הנקב היטב מן הסרכא עדיין. וכן פי' רבינו גרשון בהלכות טריפות. וכן פי' בתשובות הגאונים ממכתב רבינו יוסף טוב עלם דתרי אוני דסריכי בכסדרן צריכה בדיקה בנפיחה ולשונם כתבתי למעלה הרי חומרא גדולה ועוד חומרא נשגבה יש שפי' בערוך בשם ר"ח דקבלה רב מפי רב דתרי אוני בכסדרן או עיקרן מפרקי למטה במקום שמתחילות ליחלק שם אין הסרכא כי אם באמצע או למעלה טריפה היא ולא תועיל בדיקה. וכן שרינן תרי אוני דסריכי בכסדרן היינו כי איתא הסרכא למטה דלא מפרקי אלא במקום שמתחילות ליחלק שם הויא הסרכא ובענין זה לא קא מתכשרא אלא בבדיקה דמנח עלה גילא או רוקא ומנפחין לה אי מבצבצא טריפה ואם לאו כשרה ורוב העולם לא נזהרו בזה ולא כדברי הערוך לאסור כסדרן כדסריכי למעלה ובמקום שמתחילות ליחלק לא סריכי וגם יש שאין נזהרין להצריך בדיקה בנפיחה כי סריכי בכסדרן כמו שמצריכין הגאונים.   Siman 10 ואונא באומא פי' רבינו שלמה כי מעשה בא לידו והתירה לו רבינו יעקב בר' יקר ופי' כי יש אוסרים אותם מטעם שהאומה היא ברוחב החזה ומתנענ' לכאן ולכאן ומתפרק הקרום. אבל בתרתי דווקא שרי רבא כי סריכי בכסדרן לפי שעומדות במיצר החזה ואין הסרכא מתפרקת וכן נראה לרבינו יעקב בן רבינו מאיר לאסור דמדאמר רבא חמשה אוני יש לה לריאה הרי אומו' אינן בכלל דא"כ שבע הויין. וכן רבא תרי אוני דסריכן כסדרן כשרה אין אומא בכלל דהא לא מקריא אונא ונקט דווקא אונא דעומדת במיצר החזה. אבל אומא לא וכן פירש הרב רבינו משה מפאויאה והוא נזכר בערוך בכמה מקומות.   Siman 11 וריאה הסמוכה לדופן ברוחב החזה דהיינו האומא אפי' לא העלתה הריאה צמחים סביב הסמיכות אסורה כר' יהודה דאמר אחד זה ואחד זה חוששין לה שמא הסרכא לא מן הדופן היא כי אם מן הריאה וסוף הסרכא ליפסק כיון שברוחב החזה היא וטריפה והיכא שכרוכה לדופן במיצר החזה דהיינו האונא על זה אמר רב נחמן ריאה אפילו נקבה בודאי ודופן סותמת' כשרה ומוקים לה דסמוכה בחתוכ' דאוני דהיינו במיצר דחזה שאותו קרום מתקיים ואמר רבינא והוא דסביך בבשרא ופי' רש"י דווקא בבשר שבין הצלעות אבל אם הסרכא דבוקה בצלעות עצמן אין סופה להתקיים אבל בתשובות בהלכות טריפות של רבינו גרשון פי' דה"ה לקרום שעל הצלעות כשרה אך שפיר' דצריך לפרקינהו בסכין ומנפחים ליה אם עולה אז דווקא כשרה הלכך טוב הדבר לאסור הכל למי שאינו בקי בבדיקה ונפיחה בין תרי אוני דסריכן כסדרן אפילו סריכי למטה במקום שמתחילות ליחלק דהתם סגי בנפיחה. וכן סמוכה לדופן אפילו במצר החזה ואפילו סביך בבשרא דבכולי אתרא מצריכין הגאונים נפיחה וכל שכן אם יש סרכא מן הריאה לא בשומן הלב ולא בטרפשא ולא בשום מקום הכל אסור.   Siman 12 והא דאמר רבא חמשא אוני אית ליה לריאה תלתא מימינא ותרתי משמאלא אי חליף אי חסיר אי יתיר טריפה הלכה כמותו אבל ביתירא לא דהא ההיא יתרת דאתאי לקמי דמרימר ואכשרה וא' לית הלכתא כרבא ביתרת. וכן פירש רש"י שראה שהכשירה רבו וה"מ דקיימא בדרא דאוני אז כשרה. וההיא יתרת דהויא ביני וביני סבר רב אשי למטרפה כיון דלא קיימא בדרא אחריני. א"ל מר בריה דרב אויא כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרי ליה עינוניתא דוורדא והיכא דקא חסר אחת מן האונות פי' רש"י די"א דמצרפינן להך עינוניתא דוורדא תחת החסרה ונר' לו דלא מצרפי לה כיון דאינה בדרא דאחריני והיכא דאין לה כלל עינוניתא פי' דכשרה דהיכא דלא היה רגילות להיותה אלא כחיוי ברייתא א"כ אין דינה להיות. והיכא דאית ליה תרי עינוניתא פירש רש"י שנחלקו בה גדולי הדור ונראה לו שהיא טריפה ויש שמכשירין מטעם כל יתר כנטול דמי וליכא השתא אלא חדא וליתא דאי כנטול דמי היינו כנטול מחיים וה"ל נקבה הריאה כדאמרי' גבי בהמה בעלת חמש היינו טריפה מן הבטן מטעם כל יתר כנטול דמי פ' [אלו טריפות] (נ"ח ע"ב) (בהמה המקשה) ועוד יש מתירין מטעם אחר כי אית ליה תרי עינוניתא דוורדא שהרי בחדא עינוניתא לא הוה אמרינן הכי הני חיוי ברייתא הכי אית להו דהא קא חזינן דכולהו דידן הכי אית להו וגם רב אשי היכי סבר למטרפה א"כ לא הוה משכח בהמה כשרה אלא על כרחך מתרי עינוניתא הוה אמר דעיזי ברייתא הכי אית להו וכשרה ומורי רבינו אומר אין זה ראיה דבימיהם בהמות שלהם היו משונות לא היה להם אפילו חדא דהא אשכחן דמשונות היו משלנו מדבר אחר דאמרינן פרה בת שתים ודאי לכהן ושלנו יולדות קודם לכן.   Siman 13 ואמר רבא הני תרתי בועי דריאה דסמיכן להדדי לית להו בדיקותא דכיון דסמיכן מחמת נקב שיש שם עלו שתים. אבל רחוקות זו מזו כשרה וחדא ומתחזיא כתרתי מברזינא לה בסילוא אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה. ואי לא תרי הם וטריפה ובהלכות גדולות כתוב בועה בשפולי ריאה טריפה ושמא הטעם כיון דנכרת משני צדדי דמיא לתרי בועי ואיכא למיחש למראית העין. (מ"ט ע"ב) אין מקיפין בבועי פי' שאם יש שם בועה אחת וקא נקבה ולא ידעי' אם נקבה קודם שחיטה אין נוקבים אחרת שרחוקה מזאת לדמות הנקבים זה לזה. (שם) אמר רבא האי ריאה דקיימא גלדי גלדי אוכמי אוכמי כשרה. והא דאמר רב אחא בתר הכי דמיא לדיותא כשרה מפ' בה"ג היינו כי כוחלא דקאמר התם כשרה דאינה שחורה כ"כ. אמר רב (שם) ריאה שהאדימה מקצת שיינטדורא בלעז כשרה. הא האדימה כולה טריפה א"ל רבינא מ"ש כולה מ"ש מקצתה אלא לא שנא ופי' רש"י אפילו בכולה כשרה כדאמר לקמן אדומה כשרה כר' נתן. ור"ח פי' אלא ל"ש וטריפה אפי' במקצתה וא"כ הא דאמרי' אדומה כשרה כר' נתן היינו כי מתלבנת כמו שרגילה להיות כשנופחין אותה וכן נמצא בפסקי הלכות שנכתבו בהלכות גדולות של רבינו יעקב בר' מאיר ולא דמי לאגליד כאהינא סומק' כשרה דהכא מיירי באדומה שנקטרוזא בלעז. ריאה דדמיא לאופתא (מ"ז ע"ב) כשרה אמרי לה כגושתא שקשה מששות שלה כעץ ואמרי לה דשיעא דלית לה חתוכי דאוני שאין חתוך האונות ניכר יפה אמר רבא (מ"ו ע"ב) דאגליד כאהינא סומקא שאדומה כתמרה מחמת שניטל קרום העליון שלה כשרה דאין נקב פסול בקרמאה עילאה בלא תתאה. (מ"ח ע"א) בעא מיניה רבה בר בר חנה משמואל ריאה שהעלתה צמחין מלנץ בלעז מהו א"ל כשרה והא דאמר רב מתנא מליא מוגלא טריפה ההיא בכוליא דווקא אתמר ואי מליא מים זכין הכא והכא כשרה. (מ"ח ע"ב) מחט שנמצאת בריאה ולא היתה המחט נראית מבחוץ והריאה באה לפנינו כולה שלימה רבי יוחנן ורבי אליעזר ור' חנינא מכשרי ר' מני בר פטיש ור"ל ורבי שמעון בן אליקים מטרפי דכ"ע אע"ג שסביב המחט הבשר מתעכל מה בכך חסרון מבפנים לא שמיה חסרון מר דמכשר סבר סמפונא נקט ואתאי דרך הקנה שהקדים לושט בשעת אכילה בא המחט ונכנס בריאה ומר דטרף סבר נקובי נקיב ואתאי המאכל דרך הושט נכנס והריאה וכבד ולב בקנה תלויין ואם כן המחט בעת שנכנס בושט נקבו ויצא לחוץ וחזר ונכנס בריאה מבחוץ הרי נקב הושט ונקבה הריאה וטריפה והלכה כרבנן דמכשרי. וההיא מחטא דאשתכח בחתוכא דריאה ושדרוה לקמיה דר' אמי וטרפה אמרו לו והא רבנן דמכשרי אמר להו מאיזה טעם נכשיר דילמא אי אתיוה קמן הויא נקובה שלא בא לפנינו כל הריאה כי אם חתך ממנה ובתוכה מחט ודילמא היה נקב ניכר מבחוץ אבל אם כל הריאה לפנינו ורואין אותה שלימה מבחוץ ונמצא בתוכה מחט לשם כשרה. ניטל הכבד ונשתייר ממנה כזית כשרה ואותו כזית אמר רבי זירא במקום מרה רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיתה חיה אמר רב פפא הלכך בעינן תרוייהו (מ"ח ע"ב) ואי מחטא אשתכח בחתוכא דכבדא אמר רב אשי חזינא אי קופא לגאו פי' שכל המחט בתוך הכבד אי עב של מחט לצד פנים כשרה דדרך הקנה וסמפון הכבד בא דאי ניקב הושט היאך היה העב חוזר ותוחב בכבד דרך חוץ ואי קופא לבר והעוקץ וחודו לצד פנים טריפה דנקובי ניקב ואתאי דרך הושט בא ונקבו וחזר תחב העוקץ בכבד מבחוץ ונכנס לתוכה וטריפה משום נקובת הושט. ה"מ במחטא (שם) אלימתא אבל בקטינתא בכל ענין אסור אפילו הקופא תוחב בטוב.   Siman 14 הלכך מחט שנמצאת בתוך הריאה אם שלימה באה לפנינו ואין המחט נכרת מבחוץ וגם אין אנו רואין שום נקב מבחוץ כשרה דאף על גב דנתעכל הבשר סביב המחט אין בכך כלום דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון ואין לחוש שמא דרך ושט יצא וחזר ונכנס בריאה מבחוץ אלא דרך הקנה בא ונכנס בסמפון שהריאה תלויה בקנה דהלכה כרבי יוחנן דמכשיר. ועוד דא"ל לרבי אמי והא רבנן מכשרי. ואי אין הריאה לפנינו כי אם חתך ממנו ומצא מחט בתוכה טריפה דדילמא אלו באת הריאה לפנינו כולה שלמה היינו רואין נקב המחט. ואם נמצאת מחט בכבד בכל ענין טריפה בין קופא לגאו בין קופא לבר משום דמחטי' דידן קטינתא נינהו ונוקבין שפיר. אבל בריאה בכל ענין כשרה כיון שהריאה כולה לפנינו ואין ניכר נקב מבחוץ משום שהריאה סמוכה יותר לקנה וסמוכה יותר לבית הבליעה וגם סמפון הריאה רחב יותר ויש לו חלל גדול יותר מאותו של כבד. לכך בין אי קופא לבר או לגאו ואפילו בקטינתא כשרה ואי אשתכח בסמפונא רבא דכבד רבינא אמר כשרה דכיון דבסמפון גדול אם כן הדברים נכרין שדרך הקנה בא שהכבד והריאה הם תלוים בקנה ואם מחט נמצאת בעובי בית הכוסות מבפנים ואינה נכרת מבחוץ אמרי' מצד אחד כשרה ואפי' קופא לבר שתחוב העב בעור דהשתא מוכחא מלתא דדרך חוץ בא וננעץ חודו של מחט ונכנס בפנים אפי' הכי כשרה דאמרי' דרך פנים בא והא דנתחב קופא של מחט בעור מה שאין דרכו לעשות אוכלין או משקין דחקוה ליכנס שם ולנעוץ וכשרה וכן אם נמצא מחט בחלל הקורקבן ואפילו נתחב בבשר מבפנים כשר דדרך הושט נשתלשל לשם משום שהקורקבן תלוי בושט וכן בא המאכל דרך הושט ואיכא למימר המחט בא דרך חללו של ושט עם המאכל אבל כבד תלוי בקנה ואין רגילות להקדים קנה לושט. לכך מחלק בין קופא לבר ובין קופא לגאו דאי קופא לבר אסור דניקב הושט ואחר כך ננעץ בכבד מבחוץ ובמחט דק כדידן אסור אבל אי המחט ניכר בקורקבן מבחוץ טריפה ובניקב הקורקבן טריפה כי נקב הכיס וגם בשר הקורקבן כדאמר רב נחמן ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים או אפכא זה בלא זה כשר וכן נקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר אבל ושט שיש לו שני עורות אע"ג דזה בלא זה כשר אפילו הכי אם נקבו שניהם זה שלא כנגד זה טריפה וטעמא כדאמר רב אשי ושט כיון דאכלא ביה ופעיא ביה גמרא ליה ופשטה ליה זמנין דמהנדזי בהדי הדדי אבל קורקבן מינח נייח כדקאי קאי אבל ע"י מחט שנכרת מבחוץ לקורקבן ואינה נכרת מבפנים טריפה דמהיכא אתאי אם לא דרך פנים וא"כ ניקב גם הכיס ואין ניכר ואם גם דרך חוץ בא המחט אם כן יש לחוש שמא נקב הושט ואי (מ"ט ע"א) תולעים נמצאים שיוצאים מן הריאה כשרה דהלכתא לאחר שחיטה פריש ואם נמצאת הריאה נקובה ולא ידעינן ממאי זה הכלל כל היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן ביה וכשרה. ואם ננעץ מחט ואינו לחוץ כשרה ואם יש קורט דם מבחוץ כנגד נעיצת מחט שבפנים טריפה דאם אין שם מכה מבחוץ קורט דם מניין ואם המחט ניכר משני צדדין נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא היתה קודם שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שנעץ מעבר השני לאחר שחיטה וה"מ כי איכא מחט אבל כי חזינא שום נקב משני צדדין ואין שם לא מחט ולא קוץ טריפה אפי' בלא קורט דם מבחוץ כדקאמר תלמודא כי איכא מחט אם איתא דמחיים הוה ליה למסרך הדם בראש המחט. אבל כי ליתא לא קוץ ולא מחט ליכא מידי למסרך וכי איכא מחט או קוץ מצד אחד כשרה ולא חיישינן דילמא עבר לחוץ וחזר לפנים. (מ"ג ע"א) וקרום שעלה מחמת מכה בושט אין קרום אין לחוש לזה דאמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא כמו וברא אותם בחרבותם. אי נמי שמא הבריא הנקב ונסתם דאינו קרום.   Siman 15 נקובת הושט ופסוקת הגרגרת טריפה. תנא פסוקת הגרגרת ברובה פליגי אמוראי אי רוב עביה גרידא או רוב חללה בעי' אבל נקובת הושט במשהו ואם יש בה בגרגרת הרבה נקבים אמר רב חמא יש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר אין בהם חסרון מצטרפין לרובא ואם נסדקה לארכה בלא חסרון אמר רב כשרה אם נשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה וכן א"ר יוחנן לאיכא דאמרי וכמה חוליא אחת שלש טבעות. אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו משנכנסה הגרגרת בתוך החזה מתפצלת לג' קנים לחד קנה תלויה הריאה וחד פריש ללבא וחד פריש לכבדא קנה דריאה כריאה ונקיבתו במשהו ממקום שאין שחיטה כשרה שם ולא ברובה כדין גרגרת במקום הכשר שחיטה. קנה דכבדא ככבדא וכשרה דלבא פליגי איכא דאמרי איפכא הלכך נכון להחמיר ולאסור בכולהו נקב במשהו בגרגרת ממקום הכשר שחיטה ולמטה וריש לקיש נמי אמר לעיל ניקב הנקב למטה נדון כריאה.   Siman 16 נפסק חוט השדרה טריפה אם נפסק ברובו דברי רב ר' יעקב אמר אפילו נקב במשהו א' רב הונא אין הלכה כר' יעקב אלא דינו ברובו ומפרש רוב עורו של היקף החוט ומאימתי דינו כך שהרי חוט השדרה מן מוח שבראש בא ושם הוא מחובר ומוח שבראש תנן ניקב קרום של מוח טריפה אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מוח כל זמן שבקדירה פירוש הראש נידון כמוח ונדון במשהו אם ניקב אבל אם התחיל לימשך להיות דק כחוט נדון ברובו וזהו מן הפולים שבסוף הראש כעין גלנץ ופולים עצמן כלפנים ולמטה לצד הזנב דאמרן נפסק הוי שעור ברובו אמר רב יהודה אמר שמואל היינו עד בין הפרשות משם ואילך כשר (מ"ו) בעופא עד היכא נפסק ברובו טריפה ר' ינאי אומר למטה מן אגפים ומשם ולמטה כשרה. ריש לקיש אמר עד בין אגפים זהו למעלה יותר מקום שאגפי העוף מתחברין וזהו לקולא והלכה כר' ינאי דמחמיר ורבו הוה. (מ"ג) נקבה המרה טריפה א"ר יוחנן מרה שנקבה וכבד סותמתה כשרה ואלו הוה נקיב כבד להדי מרה טריפה נקבה הקיבה טריפה וכן נקבו הדקים וכן המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ או כרס הפנימי שניקב טריפה או ניקב הקורקבן או הושט טריפה.   Siman 17 וכלהו נקובי דאמרי' טריפה אי סותמו שומן הויא סתומה וכשרה כדאמר רב חלב טהור סותם חלב טמא אינו סותם ולא כרב ששת דאמר אחד זה ואחד זה סותם דהא רב פפא סובר כרב וגם רב נחמן דאמר לקמן חימצא סתים בר חימצא לא סתים וה"מ כי החלב גדל שם כדרכו כגון נקבו הדקין כנגד שומן שלהם או נקב הקורקבן כנגד שומן שלו או הקיבה אבל אם הריאה נקובה והסרכא דבוקה לשומן הלב או כי האי גוונא לאו סתימה היא וטריפה כיון שהשומן אינו מאותו דבר שהנקב שם וחלב חיה דדוגמתו היא טמא בבהמה אבל בחיה טהור הוא אין סותם דמידי דמהדק בעיא והא לא מהדק הוא.   Siman 18 נפלה מן הגג טריפה דווקא נפלה אבל דלגה כשרה דאמר רב הונא הניח בהמה למעלה ומצאה למטה כשרה ולא תימא דווקא היכא דאיכא כותל דאז מסרכא ונחתה אלא אפי' דלגה רחוק או דרך ארובה שהוא באמצע כל התקרה כשרה. משום דאמדה אנפשה או בשקופצה. אלים המנגחים זה את זה ונופלין אין בהם משום רסוק איברים שנועצים צפרניהם בארץ הא לאו הכי אסורין שמפילים אותם בחוזק אבל נפלה מאיליה אפילו בלא ידיעה מותרת בדלא נפלה מגובה י' טפחים כדאמרי' פרק שור שנגח את הפרה ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה דתורא טרפיה רב נחמן וקאמר טעמא משום דכריסא דתורא הוי ארבעה טפחים ואריתא דדלאי עמוק שתא הרי עשרה ואם זרק אדם טלה אחד או בהמה רחוק לארץ אי נפלי על מתניהן כשרין ואם לאו איכא למיחש לרסוק אברים כדאמר רב מנשיא הני דכרי דנתקי גנבי אין חוששין משום רסוק איברים מאי טעמא אמתנייהו שדו להו ואותן עופות שנלכדו במצודה אי מקרבי קטרי חוששין לרסוק איברים ואם לאו אין חוששין וכל היכא דאיכא למיחש לרסוק איברים כגון נפלה מן הגג או טרפה בכותל או שרצצתה בהמה או בענין אחר אפילו בלא שום נקב וחסרון טריפה מהלכה למשה מסיני משום שנתפרקו חוליותיה והמשפט כך הוא. אמר רב יהודה אמר רב אם עמדה אינה צריכה שהיה מעת לעת אבל בדיקה בעיא כנגד כל החלל ואם הלכה אפילו בדיקה לא בעיא אבל אם לא עמדה ולא שהתה אפילו בדיקה אינו מועיל כדפרי' דאינו תלוי בשום נקב וחסרון ומר יהודה משמיה דאבימי א' אפילו הלכה צריכה בדיקה (זבחים ע"ד) וכן ריש לקיש פ' התערובות וכרב יהודה אמר רב הלכה דכי הלכה אינה צריכה בדיקה כדפסיק תלמודא הלכה. והיכא דשהתה מעת לעת נמי צריכה בדיקה אם לא הלכה כדתנן (חולין מ"ג ע"ב וביצה ל"ד ע"א) גבי דרסה בכותל או שהתה מעת לעת כשרה ובגמ' א' עלה א"ר אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי אחד זו ואחד זו צריכה בדיקה וכן פרק המביא כדי יין וכן פסק בה"ג של רב יהודאי וכן פירש רש"י דכי הלכה אינה צריכה בדיקה וכי שהתה מעת לעת אבל לא הלכה צריכה בדיקה הלכך טוב להמתין בהמה או עוף שיש ספק רסוק איברים עד שילך דאז לא יצטרך שום בדיקה ובכך סגי. (שם נ"א) ההוא אמרתא דהואי בי רחבוניא והוו שרדיאין כרעי בתרייתא היו נגררין לארץ אמר רב יימר הא ודאי שגרונא נקטיה מתקיף לה רבינא ודילמא אפסיק חוט השדרה בדקו ואשתכח דאפסיק ואפילו הכי הלכתא כרב יימר דשגרונא שכיחא חוט השדרה מפסיק לא שכיח.   Siman 19 מכאן משמע דא"צ לבדוק כל י"ח טריפות דאזלינן בתר רובא וכן מדקתני גבי רסוק איברים לא הלכה צריך בדיקה הא לא הוי ריעותא א"צ בדיקה. מיהו אין לסמוך על זה שלא לבדוק הריאה או אם נטלה הריאה בלא בדיקה כיון שרגילות סרכא להיות בריאה טריפה. מיהו בטלה וגדי קטנים שאין רגילות לבא סירכא, מעשה היה שנטלה הריאה בלא בדיקה והכשיר אותה רבינו שלמה.   Siman 20 ניטל הטחול כשרה. א' רב עוירא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה. נטלו הכליות כשרה אמר רכיש בר פפא לא שנו אלא נטלו אבל לקתה בכוליא אחת טריפה והלכתא כרכיש בר פפא דאי מליא מוגלא טריפה או לקוי אחר והוא דמטא לקותא למקום חריץ ולית הלכתא כרב עוירא דניקב הטחול לא הוי טריפה ודרב עוירא נמי לא אמרן דניקב טריפה אלא בקולשי' אבל בסומכיה כשרה ואם נשתייר בה כעובי דינר זהב כשרה. הכוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כענבה בינונית. אמר רב מתנא (מ"ה) האי בוקא דאטמא דשף לה מדוכתיה טריפה רבא אמר כשרה והלכתא אי פסיק ניביה כשרה עד דמיעכל איעכול אמר רב הונא אמר רב (נ"ז ע"א) שמוטת יד בבהמה כשרה פירוש אם נשמט רגל שלפניה ממקום חבורו. שמוטת ירך בבהמה טריפה וזהו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. שמוטת ירך בעוף הכי נמי טריפה. שמוטת גף בעוף טריפה. ולא משום היא גופה אלא שמא נקבה הריאה ששכונה בין הצלעות מבפנים וישנה כעלה של וורד וקורין אותה פקח וכן אמר רבי יוחנן שמוטת ירך בעוף טריפה וכן פסיק דהלכה כר' יהושע בן לוי דאמר הלכה רווחת בישראל שמוטת ירך בעוף טריפה ונראה דכל הני שמוטות של ירך באעכול ניביה ואז טריפה. שמוטת ירך בין בבהמה בין בעוף ואי לא קא אעכול כשרה בין בבהמה בין בעוף דהא בבהמה פסיקנא לעיל הלכתא עד דאעכולי אעכול ואי בעוף בלא אעכול טריפה הא תני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם עוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח ולא קתני ביתר שמוטת ירך בלא אעכול ניביה וההיא דתני לוי דסמכא הוא דפרי' מינה תלמודה בכמה דוכתי ודוחק לומר תנא נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח ושייר שמוטה ועוד דר' יוחנן דטריף שמוטת ירך בעוף והא א"ר יוחנן אלו טריפות דווקא מכלל דרב מתנא אמר כשרה וכיון דכשרה בבהמה ה"ה בעוף מדתני לוי אלא היינו בלא אעכול ניבי דכשרה אבל אעכול טריפה.   Siman 21 הלכך אי נשמט ירך בבהמה או בעוף ממקום חבורו בקולית כשרה ואי אעכול ניבי טריפה. ושמוטה אי בבהמה ביד ברגל שלפניה כשרה ושמוטת גף בעוף ממקום חבורן בכתף טריפה משום שמא נקבה הריאה שהיא בפנים שקורין פקח.   Siman 22 נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה מן הארכובה ולמטה כשרה וכן שניטל צומת הגידין ובגמ' פליגי בבהמה המקשה באיזו ארכובה רב יהודה א' בארכובה תחתונה ששם סמוך לה למעלה מן הפרק הוי לה צומת הגידין דהיינו ארכובה הנמכרת עם הראש ולמטה מן הפרק אם נחתך לגמרי כשרה למעלה מן הפרק אפילו למעלה מצומת הגידים אם נחתך העצם טריפה וסמוך לפרק למעלה מן הארכובה דהיינו במקום צומת הגידים אם נחתך שם בלא עצם טריפה והיינו הוא וכן שניטל צומת הגידים דתנן ואף ע"ג דאתותב על לשון זה ואותיב ליה עולא וגם רב יהודה איכא דאמרי אמר בענין אחר לקולא טפי מכל מקום כן הלכה כדפרישי' דלא חזינא דהדר ביה רב יהודה מלישנא קמא כך פירש רבינו שלמה. בעוף איכא שיתסר חוטי אי פסיק חד מינייהו טריפה ובבהמה ליכא אלא תלתא ופליגי בה אמוראי אית דאמר משמיה דרב זביד דבתרי דווקא טריפה ואית דאמרי נמי בחד דאלימא ואפסיק. ורב יהודה אמר רב ללישנא קמא רוב אחד מהם שנפסק ולשון שני רוב כל אחד דווקא ופי' רש"י הואיל דלא אתמר הלכתא כמאן בשל תורה הלך אחר המחמיר הלכך אפילו ברוב אחד טריפה.   Siman 23 והא דאמרן נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה תחתונה אפילו שלא במקום צומת הגידים טריפה היינו דווקא ברגלים שאחורי הבהמה אבל בידים ברגלים שלפני' נחתכו ולמעלה מן הארכובה כשרה כדאמר רב הונא פ' אלו טריפות (נ"ח ע"ב) לא שנו דבעלת שלש אבל בעלת חמש הרי זה מום לגבוה אבל בהדיוט כשר אלא ביד אבל ברגל טריפה ויתר וחסר הוי כמו נחתך והא דאמרן נחתכו רגליה שאחריה למעלה טריפה הוא הדין אם נשבר העצם גרידא ויצא לחוץ כל כך שאין עור ובשר חופין רובו ולמטה מן הארכובה דכשר היינו הבהמה אבל האבר אסור בנשבר העצם ויצא לחוץ משום אבר מן החי וכן אמר רב שלהי בהמה המקשה למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים על השבר אחד זה ואחד זה בין הבהמה בין האבר כשר ואם לאו שאין עור ובשר חופין רובו בין בהמה בין אבר אסור למטה מן הארכובה אם אין רוב בשר קיים אבר אסור ובהמה מותרת ואע"ג דשמואל פליג עליה הלכה כרב באיסורי ועוד דשלחו בני מערבא הלכתא כוותיה דרב וכי נשבר עצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין רוב דאמרן בין למעלה בין למטה האבר אסור משום אבר מן החי היינו מדרבנן אבל מן התורה אפילו כי מחובר כחוט השערה אם למטה מן הארכובה מותר לאכול כמו הבהמה ואם למעלה מן הארכובה אין לו דין אבר מן החי אע"פ שהבהמה אסורה מן התורה ומותר להושיטו לבן נח דאין לו אלא דין איסור טריפות בלבד דא"ר יוחנן (ע"ג ע"א) אותו אבר אין לו אלא מצות פרוש בלבד ועוד דתניא לא אם טהרת שחיטת טריפה אותה ואת האבר המדולדל בה ואם דין אבר מן החי יש לו הלא מטמא באבר מן הנבלה כדאי' פ' העור והרוטב ומדרבנן אסור להושיטו לבן נח ומקילי' בה אם למטה מן הארכובה ונולד בו ספיקא כמו ספיקא דרבנן לקולא.   Siman 24 והא דאמרן עור ובשר חופין רובו של שבר העצם כשר היינו כי איכא רוב בשר ומיעוט העור קא משלים לעור אבל העור שחופה כמו הבשר אין מועיל דאמר עולא א"ר יוחנן עור מצטרף לבשר פי' אם יש מן העור כמו מן הבשר א"ל רב נחמן לעולא לימא מר עור משלים לבשר פי' שרוב הכסוי מן הבשר א"ל עובדא ידענא דההוא גוזלא דאתא לקמיה דר' יוחנן דעור מצטרף לבשר הוה ואכשריה א"ל רב נחמן שאני בר גוזלא דרכיך אבל בבהמה בעי' רוב הכסוי מן הבשר ואין הגידין משלימים לכסות השבר כמו העור דהנהו גידין הרכין דאתו לקמיה שהיו מכסין השבר ואכשריה משום דאמר רבי יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהם דחשובין כבשר והדר ביה רבא משום דהדר ביה ר' יוחנן פרק העור והרוטב דלא אמרינן בתר שסופו להקשות גבי עור הראש של עגל הרך ואם רוב העצם הנשבר יוצא לחוץ דרך נקב קטן שבבשר אסור כך פי' רש"י גבי רוב עביו ורוב הקיפו.   Siman 25 דרוסת הזאב טריפה ר"י אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה אבל זאב בגסה לא ובגמ' פלוגתא דאמוראי א"ר אליעזר לא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים ואיכא דאמרי דפליג ר' יהודה וסברי רבנן דזאב אפילו בגסה דריס בעא מיני' רב כהנא מרב יש דרוסה לחתול בכל מילי א"ל אף לחתול דרב מיני' אין דרוסה בכל דבר א"ל א"כ שמא חולדה וחתול שוין בדבר שיש דרוסה לזה גם דרוסה לזה א"ל יש דבר לחתול יש דרוסה ולא לחולדה הא כיצד לחתול אין דרוסה באמרי רברבי ולחולדה יש דרוסה בעופות ולחתול יש דרוסה ולא לחולדה בגדיים וטלאים. הלכך זאב אפי' בבהמה גסה דריס לחומרא אבל חתול אפי' בדקה לא דריס כגון בעזי ובאמרי אבל בגדיים וטלאים קא דריס שפיר חתול ולא חולדה ובעופות חולדה דורסת וכן עופות טמאים. תנן דרוסת הנץ הוי בעוף הגס ודרוס' הגס בעוף הדק ושאר עופות טמאים דדכותייהו טהורים שגדולים כמותה וכ"ש בזוטרי מינייהו ויש דרוסה לשועל אבל אין דרוסה לכלב ואין דרוסה בשן אלא בצפורן ודווקא ביד דהיינו רגל שלפניה לאפוקי רגל שלאחריה ואין דרוסה אלא מדעת אבל שלא מדעת כגון בישן שהכה שלא מדעת כשרה שאין זורק אז ארס ובהדי דשליף צפרניה אז שדי זהרי' וארס וא"כ כשהנץ או העוף טמא אחד הכה על עוף טהור בידו אם בעוד היד על העוף טהור שחט העוף קודם שהסיר ידו כשר דאין זורק ארס כי אם כשמסיר ידו מיהו יש ליזהר מזה כי יש פעמים שמסיר ידו מעל הטהור וחוזר ומכה ואינו ידוע והיכא שדרס אפי' גרגרת טריפה אע"פ שאין ניכר אדמומי' ושלא נקב רק משהו כדא' אביי זהר' מקלי קלי והארס מתפשט ושורף סביבו יותר מאיסר שהיא שעור חסרון של גרגרת. והיכא דספק אם על הארי או על הזאב בין הבהמות או אמרי רברבי או גדיים וטלאים ספק לא נכנס אימא לא על וכשר ספק אם כלבא או שונרא אינו יודע מי נלחם והכה התרנגולין או הטלאים אם כלב כשר אם חתול אסור אימא כלב' וכשר על וקטעי' לרישא דחד מינייהו נח רוגזיה והשאר כשר איהו מעוי שצועק וכן פירש רש"י מעוי נוהם וזה לשון נופל בארי ומסתמא בכל שאר מיני דרוסה הדין כך ואינהו מקרקרן כמו כן כשרים דבעותי מבעית להו. והיכא שנכנס ביניהם ושתיק ואינהו מקרקרן פליגי רב סבר חוששין לספק דרוסה ושמואל סבר אין חוששין הלכה כרב באיסורי וכן א' אמימר חוששין א"כ אם מצא חתול או חולדה בין התרנגולים אפי' צועקין או אפי' אם רודף אחריהם ואין ידוע אם הכה אותם כשרים דכיון שיכולין לברוח ולהשמט ממנו אי' לומר שהכה אותם אבל אם התרנגולין בלול במקום שהוא צר וקטן שאינם יכולין לברוח ולש' נמצא החתול או החולדה ושתיק והתרנגולים צועקי' אע"פ שאין יודע אם אותם הן אסורים כמו בארי בין השוורים דפסקי' חוששין לספק דרוסה וזהו חומרא גדולה ואינם זהירים בזה כי רוב פעמים חתול נמצא בלול התרנגולין וצועקים ואין נזהרים מהם מלאכלם אמנם יש למצא היתר דדוקא במצילין שהתרנגולות בורחות מפני החתול אז אם הכה אותם יש דרוסה דרב דאמר דרוסת חתול בגדיים וטלאי' מוקי לה תלמודא במציל דוקא וה"ה בעופות לא דריס חתול אלא במציל עצמו דהא מייתי עלה מן תרנגולת דרהיט שונרא בתריה ועייל לאדרונא אבל בארי וזאב אין חילוק בין אין מצילין למצילין דבכל ענין דרסי ואם הכה חתול א' מהם השאר תרנגולים מותרים אם הם במקום שיכולין לברוח ואם הם במקום צר וקט' כולם אסורים דשמא כמו כן הכה השאר שהם שם דלא נימא נח רוגזיה אלא במקום שהרג א' מהם כדאמר תלמודא קטע רישא דחד מינייהו נח רוגזיה אבל בהכאה גריד' לא חזי' דנח רוגזיה וכן הדין בזאב בין הרחלות או בין השוורים כמו שפירשתי בחתול בין התרנגולין רק דליכא חלוק בין מצילים לאין מצילים ופעמים שהזאב לוקח רחל או טלה מן האפר שרועה שם ונושא' בפיו ומצילה הרועה כשרה דאין דרוסה בשן אלא ביד שזהו מרגל שלפניו ואם אין יודע אם הכה אותה ביד ונתערבה עם הרבה בהמות יש להתיר מספק ספיקא שמא אין זו שנשא הזאב ואפי' היא זו שמא בשן ולא ביד וצ"ע אם דומה למה שפירשתי בסוף הלכות איסור והיתר דבריה ודבר שבמנין ויש ספיקא דאורייתא אין להתירה על ידי שנתערבה אחרי כן אפילו באלף דכיון שקודם שנתערבה היה הספק אסור מן התורה חשוב כודאי לאסור בכל שהו ואם צואר הבהמה מלוכלך בדם מהכאת זאב או חתול או ד"א אין לו תקנה דנהי דגרגרת יכול לבדוק אם האדי' מתחת הארס מ"מ הושט אינו יכול לבדוק אלא מבפנים דאמר רבא ושט (מ"ג) אדום מבחוץ ולבן מבפנים. למאי נ"מ לספק דרוסה שאדמימות הדריסה אין ניכרת בו ואם ספק שמא הוי מלוכלך הצואר מנקיבת קוץ או הוושט שמא יש לו בדיקה כדפרי' בסמוך. וגם הגרגרת צריכה פסוקה ברוב או חסרה בכאיסר אבל אם מדרוסה מלוכלך או באודם משהו טריפה אף בקנה וגם אין בדיקה בושט. אבל אם בעוף הוא יש לה בדיקה כדאמר ריש (כ"ח) השוחט ההיא אווזא דהוות בי רבא דהוה ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה ברישא הלא ושט אין לו בדיקה מבחוץ אמר ליה רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה ובתר הכי נהפכיה לושט ונבדקיה אם האדים מבפנים. והא דאמרן פרק אלו טריפות (נ"ג ע"ב) ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי על לבי קני אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רב לאו אמרת ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא להקל הכא נמי ספק שונרא ספק קניא אימור קניא להקל והשתא נמי כי קנייא קא מחייה למה לא יצטרך בדיקה כמו כההיא דפרק השוחט ומאי נפקא מינה אי קניא מחיי' אי שונרא יש לומר אי קניא מחייה אי בגרגרת הוא צריך פסוקה ברובה או חסרון בכאיסר ואי על ידי שונרא הוא אפילו בגרגרת אם אדומה בכל שהו טריפה שהארס שורף סביביו כדקאמר תלמודא דרוסתו בכל שהו מאי טעמא זהרא מקלא קלי והשתא בההיא דהשוחט בדקוה אי משום ספק שונרא או משום ספק של קניא ובההיא דאלו טריפות אמר שיש לתלות בקניא יותר ולא יהא טריפה בפסיקת רובא או בחסרון בכאיסר. אי נמי בההיא דפרק השוחט לא היו מסופקין מנקיבת קניא כי אם משונרא מדלא קאמר דעל לבי קני כמו באידך עובדא. וגם מדקאמר עלה ושט אין לו בדיקה מבחוץ ונראה דהיינו דווקא לגבי דרוסה לפי שאדמימות הארס אין ניכר בושט שהוא אדום כמו כן מבחוץ אבל בעובדא דאלו טריפות הוה ספיקא אף מן קני' ויש בדיקה גם בושט שנקיבת קוץ בו ניכרת ולכך קאמר אימר קניא ונבדוק אף הושט מבחוץ קודם שחיטה וגם הגרגרת צריכה פסוקה ברובה או חסרון בכאיסר ולא במשהו כדין ספק שונרא. ותדע דנקב קוץ ניכר בושט מבחוץ מדקאמר גבי ושט אין לו בדיקה מבחוץ נפקא מינה לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקובה. וכן אמרי' שני עורות יש לו לושט חיצון אדום פנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר היאך אנו יודעין שהפנימי ניקב ולא החיצון כיון שהחיצון אדום א"כ אין נקב ניכר בו ואע"פ שיש לדחות ולומר הן לכאורה כך נראה אבל אין נכון לפרש אימר קניא ואין צריך בדיקה כלל כי מה טעם יהיה זה שלא נחוש שמא נקב הקוץ את הסימנין כך פירש מורי רבינו יצחק בר' שמואל. ספק נשבר העצם ויצא לחוץ מעוף למעלה מן הארכוב' ולא ידע אי מחיים או לאחר שחיטה. רוב פעמים יכול להבחין אם הושחר מקום המכה א"כ מחיים הוה וכל ספיקות שיבאו לחכם או יש ריעותא בצומת הגידים ולא ידע אם נפסק א' מן החוטים או נשמט הירך מחבירו בוקא דאטמא ולא ידע אי איעכול ניביה או לא וכן נשבר העצם ולא ידע אי מחיים יצא לחוץ או ספק טריפות בא לפניו על כל כיוצא בזה פי' בה"נ של רב יהודאי דאנן לא בקיאינן בבדיקות יש לנו לאסור הכל ואין להתיר מטעם דאמר רב הונא נשחטה הותרה עד שיודע במה נטרפה דהני מילי כשיש לתלות בהיתר כגון זאב שנטל בני מעיין והחזירן כשהם נקובים דיש לתלות הנקב בזאב. אבל במקום שתלוי בחסרון הלב וחסרון חכמה שאינו בקי להבחין אם קרוי זה סרכה או נפסק אחד מחוטי צומת הגידין ויש ריעותא בדבר שתלוי הטרפות יש לאסור הכל כדברי הגאון. ואם נשבר העצם למעלה מן הארכובה וחזר ונקשה שקורין רטאייר בזה א' רבינו כי ראה רבי' יעקב שלא אסר ושמא הטעם היה כי אם יצא העצם לחוץ לא היה נרפא ונקשר אלא ודאי לא יצא לחוץ וכשר. סליקו הלכות טריפות   Siman 26 הלכות איסור והיתר - הקדמה
כל צפור טהורה תאכלו וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והפרס והעזניה גמירי עשרים וארבע עופות טמאים מנה הכתוב עם למינו למינה למינהו (ס"א ע"א) בנשר יש ארבעה סימני טומאה ובתורין יש ארבעה סימני טהרה ואלו הן יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף ואינו דורס. ותשע עשרה מעופות טמאים יש להם ג' סימני טהרה ועורב יש לו שנים סימני טהרה מאותן שלשה שישנן בתשע עשרה ופרס ועזניה בכל חד יש לו סימן אחד של טהרה ואינן שוין אלא סימן טהרה רביעי יש בחד מינייהו שאינו בכולם וחד משלשה סימנין שיש בתשע עשרה יש באידך עוף ולא ידעינן הי בהאי והי בהאי. תנן כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור פי' רבינו שלמה והוא שאינו (ס"ה ע"א ד"ה ה"ג) דורס עמהם ורבינו יעקב בן בתו מפרש מדאין נזכר במשנה דבהני תלתא לחודייהו כשר לפי שבידוע שאינו דורס וא"כ תשע עשרה עופות טמאים שיש להם שלשה סימני טהרה אינו דורס הוי חדא מינייהו דאי יש להם שלשה סימני טהרה אחרים אם כן גם הם אינן דורסים כדפרישית וא"כ יש להם ארבעה סימני טהרה וכן מוכח מדקאמר בגמרא כל עוף הבא בשני סימנין טהור ובלבד שיכיר עורב ועל כרחין אחד משני סימנים שהם בעוף הבא לפניו אינו דורס חד מינייהו דאי שני סימנים אחרים דילמא הוא דורס ותנן כל עוף הדורס טמא ומדאיכא לספוקי בעורב אם אינו מכירו אם כן עורב אינו דורס וגמירי דתרי סימני טהרה של עורב הדרי בתשע עשרה א"כ אינם דורסין ועל חנם אמרה מתניתין כל שיש לו שלשה סימנים טהור אלא אפילו בשני סימנים טהור אותם שנים שאינן בעורב ועורב היה מצוי ביניהם כדתנא מטלטלים הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים וכן פרק השולח אתא עורבא אמר עיליש ברח והיו יכולין לבדקו ולשנות שני סימנין שלא ימצאו בו או סימן אחד של תשע עשרה עופות וגם אותו סימן שאין בהם דהשתא ליכא לספוקי בשום עוף טמא הכתוב בתורה והיו מצויין ביניהם כדא"ר יוחנן לדידי חזי לי שלך וכן רבה בר בר חנא חזי לי רחם אלא נקט הני תלת להודיע מי הם הסימני טהרה.   תני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור דמדתני רחמ' נשר לומר נשר דאית ליה ד' סימני טומאה טמא הוא דאית ליה סימן אחד טהרה טהור כיון שלא יהא ממין פרס ועזניה דלית להו אלא חדא ולא נגמר מינייהו לטמא אי' מינם שבא בחד סימן וכ"ש אם בא בב' סימני טהרה שטהור ובלבד שלא יהא ממין עורב וכ"ש אם יש לו ג' סימני טהרה כגון הני אווזין שאין להם זפק שטהור כיון שאינה ממין התשע עשרה עופות הכתובים בתורה ולא גמרינן מינייהו לטמא כיון דכתב רחמנא נשר ואם אינו מכיר עופות המנוין א"כ עוף הבא בסימן אחד טמא דדלמ' מין פרס ועזניה הוא אע"ג דאינהו לא שכיחי בישוב וכ"ש עוף הבא בשלשה סימני טהרה שטמא דהא איכא לספוקי בתשע עשרה עופות טמאים הכתובים בתורה. אמר רבי יצחק (ס"ג ע"ב) עוף טהור נאכל במסורת ונראה למורי רבינו דעוף הבא לפנינו וקורקבנו נקלף ביד בלא דוחק וגם סימן אחר עמו שטהור אע"פ שאינו מכיר שום עוף שבעולם דסימן רביעי שאין בי"ט עופות טמאים משמע לשום פשטא דשמעתתי' דהיינו קורקבנו נקלף ואותו אין אלא בפרס ועזניה שאין להם רק סימן אחד ואותו עוף הבא לפנינו יש לו גם סימן שני על כרחין טהור הוא וכן (ס"ב ע"ב) איתא התם ה' עופות הם שהם ספיקא מאי ספיקייהו דקורקבנייהו נקלף בסכינא ולא ידעינן מכיון שאין יכול להיות נקלף ביד כי אם בסכינא שמא אין קרוי נקלף בהם ונראה שהיה להם שלשה סימני טהרה אחרים ואם אי' קרוי נקלף בסכינא אם כן ממין תשע עשרה עופות טמאים הם שיש להם אותם ג' סימנין אחרים אבל אי מקרי קורקבנו נקלף אם כן יש להם ארבעה סימנין של טהרה.   Siman 27 תנו רבנן לוקחין בצים מן העכו"ם ואין חוששין לא משום נבילות ולא משום טריפות וניחוש דילמא דעוף טמא נינהו פי' דאע"ג דתני ר' גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובי' על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאים מ"מ מין אחד של טמא יש בו הרבה עופות יותר מהרבה עופות טהורים וכדאמר איסי בן יהודה מאה עופות טמאים יש במזרח וכולן מין איה הן לפיכך הוצרך אבוה דשמואל לתרץ באומר העכו"ם בצים הללו של עוף פלוני ואנו מכירין שאותו עוף פלוני טהור הוא. ופריך ונבדוק בסימנין דתניא בסימני בצים כולן כך עוברי דגים ראשה אחד כד וראשה אחד חד חלבון בחוץ וחלמון מבפנים טהורה כמו כן אם החתיכה שלימה של ביצי דגים הם המחוברים יחד אם ראשה אחד כד עגול וראשה אחד חד אם כן הם מדגים טהורים ומשני בחתוכות הבצים של עוף ואינו יכול לבדוק אם ראשה אחד כד ואחד חד ולבדוק בחלבון וחלמון ומשני בטריפות ופריך הא אין מוכרין ביצה של טריפה לעכו"ם פן יחזור וימכרם לישראל אא"כ טרופות בקערה לפיכך אין לוקחים ביצים טרופות מן העכו"ם אלא אמר רבי זירא סימנין אין לסמוך עליהם מן התורה להכשיר וסימנין שהזכיר בברייתא משום דאי חזי שאין ראשה אחד חד ואחד כד ודאי טמא ואי חזי ראשה אחד כד ואחד כד אי אמר של עוף פלוני טהור סמוך עילויה וכשר כיון דאיכא תרתי לטיבותא ואי לא אמר של עוף פלוני טהור לא תסמוך על הסימנין דאיכא עורבא דדמי ליונה. הלכך לפי התלמוד אסור ליקח ביצים מן העכו"ם עד שיאמר הן של עוף פלוני טהור אף על גב דחזינן בהו סימני ביצים טהורים ראש אחד כד ואחד חד וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ואפ"ה עתה אין נזהרים מזה ושמא היינו לפי שעכשיו אין מצוין בינינו ביצים של עוף טמא וגם אין רגילות עכשו למוכרן ורבינו יעקב אומר אע"פ שסימני ביצים לא סמכינן עלייהו מיהו סימני עוברי דגים הוי דאורייתא ועל כן אותם דגים שאין להם קשקשת כגון כורבוטא ודכוותה ואין יודע אם היה להם קשקשת כשעלו מן המים ואז נשרו יש לבדוק בחתיכה של עוברי דגים שהיא שלמה אם ראשה אחד כד וגסה ואחד חד ויש לסמוך ולהכשיר על זה וראיה לדבר דאמרינן שלהי אין מעמידין אין לוקחין עוברי דגים אלא מן המומחה פי' ישראל שבקי להכיר עוברי דגים איזו הם מדגים טהורים ואיזו הם מדגים טמאין דא"כ לא טעה כשלקחן מן העכו"ם אבל מישראל שאינו מומחה לא דשמא טעה כשלקחן מן העכו"ם ופריך אפי' אינו מומחה לבדוק בסימנים דתניא כסימני בצים כך סימני עוברי דגים ומשני בשנמוחו ולא משני סימנין לאו דאורייתא כדמשני הכי פ' אלו טריפות גבי סימני ביצים של עופות ש"מ גבי עוברי דגים הן דאורייתא מיהו או' רבינו הקדוש בן אחותו שיש לדחות דכי אמר של דג פלוני דטהור אמאי אין לוקחין אם יש גם סימנים דכי ה"ג בביצי עופות כשרין כיון דאיכא תרתי לטיבותא לכן הוצרך לומר שנמוחו וכ"ת מ"מ לוקמא בשלא אמר של דג פלוני וטהור ובלא נמוחו וסימנים לאו דאורייתא אלא ש"מ הם דאורייתא יש לומר משום דאוקמא בכל ענין אפילו אמר של דג פלוני טהור לכן הוצרך לומר כשנמוחו וכ"ת הא לא מיירי באומר אני מלחתים דהא אמר רב אם אמר אני מלחתים נאמן א"כ לא מיירי בכל ענין י"ל שאין רגילות שיהיה בשעת מליחה אבל רגילות הוא לומר של דג פלוני טהור ולכך הוצרך כשנמוחו אפילו סימנין לאו דאורייתא. הלכך אין לסמוך גם על סימני עוברי דגים להכשיר הדגים שאין להם קשקשת לומר שמא נשרו כשעלו מן המים. Siman 28 והא דאמרן אין לוקחין ביצים טרופות בקערה מעכו"ם וטעמא דכיון שאין רגילות למוכרן כך מוכחא מלתא שהם של טריפה ומכרן לו ישראל חתוכות להיכירא שלא יקנם ישראל ממנו אע"פ כן אותן קנטלייש ואובליאיי' שנלושו מבצים מותר לקנותן מן העכו"ם דרוב עסות אינן נלושות אלא מבצים שלימות תחלה ביד עושה העיסה וגם אין לאוסרן משום חששא דשמא היה דם בביצים דרוב ביצים אין בהם דם וגם כשאוכלין ביצים צלויות בגחלים אין בודקים אותם אם יש בהם דם ואין יכולין לבודקן אלא אזלינן בתר רובא ואע"פ שרגילות לעיין בהם משום דם כשעושין מהם תבשיל ללבנו או לבשלו במחבת בלא קליפה או נטגן חומרא בעלמא הוא ואם לא בדקן תחלה מותרין מיהו יש שרוצים לאוסרן אותן אובליאייש וקנטלייש לקנותם מן הגוים משום בשולי עכו"ם של ביצים ואפילו אותן שאין שומרין עצמן מפת של עכו"ם דאמר בירושל' פת עמעמו [נמנו] עליו והתירוהו חכמים וגם רבי התיר את הפת מ"מ איסור בשול עכו"ם משאר דברים לא הותר כדמפרש רבינו יעקב דשתי גזרות הוו כדתנן פרק אין מעמידין (מ"ז) הפת והשלקות של עכו"ם וגם בגמרא רוצה להביא פסוק לאסור מלחם לא אכלתי ומים לא שתיתי מה מים שלא נשתנו כו' ואלו גזירת פת היה גלוי לכל שמשמונה עשר דבר הן פתן ושמנן כו' והגזירות של שמנה עשר דבר היו הכל בקיאין בהם כדאמרינן התם אם יבא אליהו ויתיר אין שומעין לו שכבר פשט איסורו ואם כן איך היה טועה לומר דבשולי עכו"ם מן התורה אלא שתי גזירות היו תחלה גזרו על שלקות ימים מקדם והיה סבור דמן התורה הן ולבסוף אתו שמאי והלל וגזרו על פתן ולבסוף כי התירו גזירת פת לא הותר' גזירת בשולי עכו"ם משאר דברים ואומר מורי רבינו דכיון דהביצים הן בטלים ואינן בעין והעיסה עיקר שהרי מברכים עליה המוציא לחם מן הארץ להכי אין איסור בשולי עכו"ם בבצים וכדאמרינן פרק אין מעמידין (ל"ח) כסא דהרסנא יש בו משום בשולי עכו"ם פשיטא מהו דתימא הרסנא עיקר ושרי קמ"ל קמחא עיקר ואסור אלמא אי הוה הרסנא עיקר אין איסור בקמח כיון שאין עיקר ואפ"ה אותם פנטייזא של דגים שאפאן עכו"ם שהדגים אסורים משום בשולי עכו"ם כמו כן אף העיסה מבחוץ אסורה דאע"ג דפת התירו וגם שמנונית של דגים הבלוע בה אינו בעין מכל מקום קודם שנבלע בעיסה היה אסור ונמצא שהעיסה בלועה מאיסורא דרבנן. תנן בעדיות [פ"ה מ"א] ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק בית שמאי מתירין וב"ה אוסרין ושוין בביצת טריפה שאסורה מפני שגמרה באיסור ואע"פ שב"ה אוסרין ביצה שנמצאת בתרנגולת נבלה כגון ששהה ודרס בשעת שחיטה או שהיה הסכין שנשחטה בו פגום א"כ חשובה הביצה כבשר נבלה ואנן אמרינן השוחט תרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותרות לאכלן בחלב פ"ק דביצה יש לומר דביצת נבלה גזרינן אטו ביצת טריפה דאסירא מדינא שהיתה תחלה קטנה ובשר בשעת טרפות ונגמרה באיסור בבטן האם אי נמי גבי בשר בחלב דכל אחד לבדו היתר גמור לא גזרו בתערובתן אבל ביצה של נבלה ליכא שום היתר פשוט ובה"ג תירץ דבצים גמורות מותרות בחלב משום דאף בשר גמור של עוף בחלב לא הויא אלא מדרבנן. ותימה דהא אבעיא להו פרק כל הבשר (ק"ד) בשר עוף בחלב הוי דאורייתא או מדרבנן ולא אפשיטא ליה ותו דהא דאמרינן פרק הדר (ס"ב ע"ב) ופרק אע"פ אפי' ביעתא בכותחא לא לישרי אינש קמי רביה משמע דפשוט הוא שמותר מדקאמר אפילו ביעתא כו' מסתמא לא איירי בבצים ילודות דבהנהו לא צריך הוראה אלא קא מיירי בבצים שנמצאו בתרנגולת שחוטה ואמאי פשיט שמותר אי אין היתר שלהם אלא מטעם בשר עוף בחלב דרבנן הלא אבעיא להו ושמא הוא דאורייתא.   Siman 29 הלכך הני ביצים שנמצאו בתרנגולת שחוטה אם הם גמורות בקליפה מותרות לתתן בחלב ואם לאו אסורות דאקרו בשר וגם צריך למלחן בשאר בשר ואם נמצאו בתוך תרנגולת שנתנבלה בשחיטה אסורות כב"ה דמס' עדיות ומי' אם נתערבה בשאר ביצים אינה בטלה ברוב כמו ליטרא קציעות דהוי דרבנן ואפילו באלף לא בטיל וביצה נבילה נמי דרבנן היא שהרי משנתנבלה ומתה התרנגולת לא גדלה עוד הביצה אבל ספק ביצת נבלה ספק משחוטה כשרה אפילו בלא תערובת דהוי ספיקא דרבנן לקולא אע"ג דביצה ספק נולדה בי"ט ספק נולדה בחול אסורה ואפי' נתערבה היינו משום דבר שיש לו מתירים לאחר י"ט ולכך אפילו בדרבנן אפילו באלף לא בטיל וביצה שנמצאה בתרנגולת טריפה הוי ספיקא דאורייתא דשמא בשעה שנטרפה התרנגולת לא היתה הביצה רק בשר בלא קליפה והויא כמו ירך האם ואחרי כן נגמרה קליפתה. Siman 30 ואם תרנגולת שהיא ספק טריפה יולדת בצים שחלא קמא אסירן דהיינו בצים שהיו במעיה בשעת טריפות אבל אותם שבאו להו מחמת זכר שנזקק לה אחרי שאירע הספק כשרים וגם התרנגולת כשרה דאי איתא שהיתה טריפה לא היתה מתעברת עוד ויולדת כדפסיק תלמודא הלכתא בזכר כל י"ב חדש אם היה אחר הספק י"ב חדש א"כ אינה טריפה ובנקבה כל שיולדת הלכך הא דפליגי בולד טריפה דרבי אליעזר א' לא יקרב לגבי מזבח ורבי יהושע אמר יקרב לגבי מזבח לא פליגי בנטרפה ולבסוף עברה ובפלוגתא דזה וזה גורם אי מותר אי לא שהרי טריפה אינה יולדת אלא פליגי בולד שהיה לה בשעת הטרפות ור' יהושע סבר יקרב לגבי מזבח דסבר עובר לאו ירך אמו הוא ואע"ג דביצה טריפה הכל מודים בעדיות שהיא אסורה היינו ביצה דווקא דאגידא בגופה טפי וכמו גופה דמיא כיון דשמא אז היא בלא קליפה א"כ בשר היא כמו האם ואף על גב (מ"ז) דבפרק שור שנגח את הפרה אמרינן תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מאי טעמא פירושא הוא דבר הנבדל ונפרש מן האם היינו משום דאמר ליה מזיק לניזק המוציא מחברו עליו הראיה אייתי ראיה שהיתה הביצה בלא קליפה דאז הוי ירך אמו ושקול. ופרה שהזיקה גובה מולדה אפילו הזיק האם ואפי' בשור תם דעובר ירך אמו הוא אבל גבי טרפות לאו ירך אמו הוא ויקרב למזבח דכי נחתכה רגל בהמה לא הוזק לו בכך עובר שבבטן כלל. תנו רבנן געולי בצים מותרין פי' רש"י בצים טהורים שנתבשלו עם טמאים אין פליטה וגעול של טמאים אוסרתן כדאמרינן פרק גיד הנשה (צ"א) כמיא דביעי בעלמא שאין בהם טעם וקשה על זה דלקמן פרי' עלה טובא ולא מייתי הך ברייתא דהתם א' רב נחמן ביצה בס' ואין ביצה מן המנין ופריך והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא ומשני רב נחמן איירי דאית בה אפרוח דחשיב כבשר והוא הדין אם יש בה דם דסופו להיות אפרוח ופריך ביצים טמאות ששלקו עם טהורות אם יש בנותן טעם אסורות הכא נמי דאית בהו אפרוח ומשום האפרוח קרי ליה טמאה והא קתני סיפא בצים ששלקן אם יש בהן אפרוח בנותן טעם מכלל דרישא לאו באפרוח מיירי ומשני פרושי קא מפרש דאי רישא בלא אפרוח סיפא דאית בהו אפרוח למה תנא ומשני תנא סיפא לגלות על רישא דלית בה אפרוח ואפ"ה אסורה.   Siman 31 הלכך אם ביצים של עוף טמא נתבשלו עם ביצים טהורים או עם דבר היתר אין להתיר ולסמוך על לשון בני אדם דאמרי כמיא דביעי בעלמא שאין בהם טעם דהא מקשי עלה ותירץ ואשנויי לא נסמוך וגם רב נחמן אמר דבריו סתם ביצה בס' ולא פירש אי בטמאה או דאית בה אפרוח ואפי' למאן דאמר דשרי היינו כשהיא בקליפה אבל בלא קליפה מודה דיהיב טעמא ואם יש דם או אפרוח בביצה טהורה אז ודאי נותנת טעם וצריך ששים ממה שנתבשל עמה. וברייתא דהכא תניא גיעולי ביצים מותרין מפרש בתשובות הגאונים בענין אחר כגון שהכה על התרנגולת ויצתה הביצה ממנה ואשמועי' אף על גב דיצתה הביצה קודם זמנה אין בה איסור אבר מן החי והשתא נמי אתי שפיר דמיירי באיסור ביצה עצמה דומיא דסיפא ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם מיהו בירושלמי משמע קצת כפי' רש"י דברייתא דגעולי ביצים מיירי בביצים טמאים שנתבשלו עם בצים טהורים דאמרינן במסכת תרומות פרק בצל אמר רבי זעירא הדא דאת אמר דמותרות הוא ששלקן בקליפיהן אבל קלופות עם שאינן קלופות צריכות שעור אחר אלמא מיירי בנתינת טעם של טמאה בטהורה מיהו יש אחרי כן בירושלמי שורו עבר ולא יגעיל. משמע פירוש השני שמדמה געולי ביצים דברייתא דמיירי קודם זמנה יצתה לפסוק שאומר שורו בשיעבר הפרה לא יגעיל שכבת זרע בחנם או שמא שום אדם כתבו בירושלמי על פי תשובת הגאונים. Siman 32 נמצא עליה קורט דם זורק הדם מן הביצה ואוכל השאר אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה. תני רבי דרוסאי אבוה דרבי אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא דם על חלבון שלה אבל נמצא דם על חלמון שלה אפילו ביצה אסורה הכי פירושא הוא שנמצא דם על קשר אז זורק הדם לבדו ואוכל שאר הביצה אבל נתפשט הדם חוץ לקשר אז אפי' הביצה אסורה דשדא תכלא בכולא. ובתר הכי קאמר לא שנו האוכל השאר אלא שנמצא על חלבון פירוש על קשר של חלבון אבל על הקשר של חלמון כל הביצה אסורה והוא הדין דהוה מצי למימר בנמצא על קשר של חלבון דהביצה אסורה כי נתפשט חוץ לקשר אבל מפליג בנמצא הדם על קשר גרידא וכי נמצא הדם על הביצה בלא על הקשר כלל הדם אסור והשאר מותר אלא משמיענו הכי נמצא על הקשר גרידא אוכל השאר אבל אם יש על הקשר ומשם יצא לחוץ הכל אסור. והא דתנן פרק (כ' ע"ב) דם שחיטה דם דגים דם חגבים אין חייבין עליו משמע הא איסור איכא היכא שכנסו ובגמרא תנו רבנן כל דם לא תאכלו שומע אני אפי' דם דגים ודם ביצים תלמוד לומר לעוף ולבהמה אוציא דם דגים שכולו היתר. אוציא דם ביצים שאינן מין בשר זהו מן התורה אבל מדרבנן אסור כדאיתא במתניתין דהתם והיינו דם שעל הביצה כשאין כלל דם על הקשר שאותו לא בא מחמת שנתחממה הביצה תחת התרנגולת אלא מחמת שהביצה מוזרת ולכך אינו אסור אלא מדרבנן אבל דם שעל הקשר שסופו להיות אפרוח אסור מן התורה שהרי אותו מין בשר והא דקאמר ר' ירמיה והוא שנמצא על הקשר הוא הדין אם נמצא להיות על הביצה שאין כלל מן הדם על הקשר שזורק את הדם ואוכל את השאר אלא קמ"ל דכי נמצא על קשר ולא הלך יותר אז דווקא אוכל השאר אבל אם הדם שעל הקשר נתפשט לחוץ אז אסורה הביצה ועוד מצינן לפרש דכי יש דם על הביצה ואין כלל על הקשר אף הדם מותר גמור וכן /וכי/ נמצא על קשר של חלבון הדם אסור מדרבנן ואז אתי בפשיטות אמר רבי ירמיה והוא שנמצא על קשר גרידא אז זורק הדם ואוכל השאר אבל אם אין בענין זה אין הדין כך אם אין דם על הקשר כלל כי אם לחוץ אז אפילו הדם מותר ואם הדם על הקשר וגם יצא לחוץ אז הביצה כולה אסור' ואי' אוכל השאר וצ"ע בירושלמי דמס' תרומות כי משמע שם קצת פירוש זה. הלכך אם נמצא דם בביצים על קשר של חלבון ולא עבר הדם חוץ לקשר זורק הדם שמא מן התורה ואוכל הביצה אבל אם יש דם על הקשר וגם יש מאותו דם על הקשר /חוץ לקשר/ הביצה אסורה ואם על הקשר של חלמון נמצא הדם אפילו /לא/ נתפשט חוץ לקשר כל הביצה אסורה דשדא תכלא בכולה ואם יש דם על הביצה אבל אין כלל דם על קשר לפירוש ראשון הדם אסור מדרבנן והביצה מותרת ולפיכך /ולפי' ב'/ בין דם בין ביצה הכל מותר גמור. Siman 33 פסק ביצה שמרוקמת ויש בה צורת אפרוח יש בה איסור כל זמן שהאפרוח בתוך הקליפה ואם יצא לחוץ מותר מיד לרבנן ולר' אליעזר בן יעקב אסור עד שיתפתחו עיניו. כדתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם ומוקי לה פ"ק דביצה כרבי אליעזר בן יעקב וקאמר התם לעיל מההיא דאף רבנן מודו קודם שיצא האפרוח מן הקליפה מיהו איסור זה דכל השרץ השורץ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כדאיתא בהדיא פרק אלו טריפות ומ"מ נראה דמן התורה אסור משום נבלה ואפילו שוחטו אין בכך כלום שאין שחיטה שייכא ביה. וכן בהמה קודם ששהתה שבעת ימים אמרינן בפרק החולץ ופרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק') כל דלא שהה שבעת ימי' בבהמה נפל. אבל איסור דהשרץ השורץ על הארץ ליכא בה רק אסמכתא בעלמא הוא. מיהו יקשה כיון דאיכא איסורא דאורייתא עליה כדפרי' למה אסמכוה אקרא דכל השרץ השורץ ושמא משום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור.   Siman 34 אמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה. התולע הנמצא בפרי אם היה בפרי כשהיא מחובר באילן אז התולע אסור משום השרץ השורץ על הארץ. אבל אם לא בא התולע עד אחר שנתלש אז התולע מותר כל זמן שלא יצא התולע בעודו חי חוץ לפרי. לימא מסייע ליה על הארץ להוציא הזיזין שבעדשים והתולעים שבתמרים דשרו. ותניא אידך לרבות תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים דאסירי. מאי לאו הא והא בפירא והא דאתלע פירא באיביה אסור והא דלא אתלע פירא באיביה שרי. לא תסייעוה אידי ואידי כגון דאתלע באיביה הא דאתלע פירא שרי הא דאתלע אילנא גופא אסור. תולעים שבעץ האילן דוקא אסירי דיקא נמי דקתני שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים דמשמע בעיקרי העץ. פסק משמע לכאורה דאין הלכה כשמואל מדקאמר דיקא נמי אם כן משמע דתולע שגדל בפרי בעודו באילן התולע שרי מיהו אין לסמוך על זה אלא התולע אסור כשמואל דיש ליישב הלשון כך לשמואל שבעיקרי זיתים בעוד הפרי מחובר בעיקר הזית אסור. והא דקאמר דיקא משום דפשיטא ליה דלא משמע כוותיה אבל תולע שבא בפרי אחר שנתלש אז התולע מותר ודוקא כל זמן שלא יצא חי מן הפרי אבל אם יצא חי מן חלל הפרי אסור אפילו על גג הפרי אסור משום שרץ השורץ על הארץ ואותן פולין ופייש שהן בלא שרביט ולאחר שבשלן מוצא הרבה זיזין שהם כמו זבובים קטנים בקערה כולן מותרין משום שאותן זבובים קטנים אין רגילות ליגדל בגוף הפולין עד לאחר שנתלשו מן הארץ אם כן מותרים. וכי תימא שמא יצאו חוץ לפולין בעודן חיים ונאסרו משום שרץ השורץ על הארץ אין לחוש על זה דאם איתא דיצאו בעודן חיים אין חוזרין עוד לתוך הקטנית אם כן אותם שעכשיו מבושלים והנם בקערה חוץ לפולין מותרין כיון דלא יצאו מחיים לחוץ. ויש מחמירים ונותנין הפולין לבשל במים רותחין שימותו הזבובים מיד בתוך הפולין קודם שיפרשו לחוץ בתוך מים צוננין פן יצאו לחוץ חיים בתוך המים ונאסרו שם ומתים מחמת רתיחת המים ואוכלן בקערה. ואין לאסור הזבובים מטעם שרץ העוף אפילו לא פירשו חיים לפי שהיו פורחין אם היה מניח אותם הא ליתא דהא זיזין שבעדשים וגם שבכליסין אין אסור אלא משום שרץ השורץ ואפילו שרץ הארץ ליכא עד שיפרשו לאויר העולם הוא הדין אינם אסורין משום שרץ העוף. Siman 35 ואותן תולעים הנמצאים בשרביטי קוש"ט של פויי"ש או של פולין רגילות לבא שם בעודם מחוברין לארץ ואסור התולע ואם נתבשלו ואח"כ מצא התולע צריך ששים לבטל טעם התולע פי' רבינו יצחק בר רבי אשר הלוי אפילו אם יש ששים בין פולין אחרים ובין המים מכל מקום הכל אסור. לפי דכשעירה המים רותחין מכלי ראשון מעל הקטנית שמא בסוף הערוי שלא נשאר רק עד מעט מים בכלי באותו מעט מים שרביט שבתוכו תולעת ואסור כל מה שבתוך המים שאין ששים בתוך אותן מים מועטין עם הפולין כשרים שבמים אין בין הכל ששים לבטל שרביט האסור וגם אחרי כן נתערבו אותן מועטין שנשארו עם אותן שהיו למעלה מים ונאסרו משום שנגעו בעודן רותחין המותרין אל האסורין. וכן הדין בבישול דגים קטנים הרבה ואחרי כן לאחר שעירה המים מצא דג קטן שמא אסורין כולן אע"פ שיש יותר מששים במים ובדגים אחרים לפי כשעירה המים מכלי ראשון שמא בסוף העירוי שלא היה רק מעט מים שם היה הדג טמא ואסר כל הדגים שבכלי לפי שנתערבו אחרי כן. ונאסרו המותרים בנגען אל האסורין בעודן רותחין אף ע"פ שזרק כבר לחוץ את הדג טמא כשמצאו אבל משום תערובת לא כיון שהכשרים הוו רובא. ואין האסורים קרויין דבר שבמנין דנימא אפילו באלף לא בטיל וגם משום בריה לא בטלה אין לאוסרן דאין קרוי בריה אלא דבר שנאסר מחמת עצמו ולא מחמת אחרים והדג טמא כשמצאו השליכו לחוץ אלא אסורין מפני שנגעו חמין זה לזה וכן הדין בביצים שנתבשלו ואחר כך נמצא באחד דם או אפרוח כולם אסורין אף על פי שיש ששים בין שאר ביצים ומים לפי שבמעט מים שבסוף העירוי שמא היה הטמא ונאסרו כל אותן ביצים שבמים מועטים שאין בהם ששים ואחרי כן נתערבו עם העליונים שחוץ למים ונגעו זה לזה ונאסרו אלא החכם כך יעשה ימתין מלערות עד שיצטננו המים או אם ירצה ישים מים צוננין במדה בכלי לצנן הרותחין ואז כשיערה המים אחר כן אם היה תחלה ס' במי הבשול כולן הוו מותרין ואם הוציא אותן מן המים רותחין בכף כל אחת ואחת לבדה הכף אסורה מפני הביצה אסורה שהיתה עליה חוץ למים ואחר כך הוציאה באותה כף שאר הבצים ואסרן ברם נראה לי דמותרין כולן כיון שיש רוב דגים חוץ למים אם כן האסורים שבתוך המים מועטין בטלים בהם, ואם משום שנגעו האסורין לכל השאר אין בכך כלום דלקמן פרשתי דדבר שאינו אסור מחמת עצמו אלא מחמת אסור אינו אוסר בנגיעה לדבר אחר אף על פי ששניהם חמין אלא אם כן ישנם במים רותחין שניהם יחד אחרי כן שאז מוליכין המים את הבליעה של איסור בשאר חתיכות ומהאי טעמא קליפה שנאסרה אינה אוסרת קליפה אחרת סמוך לה וכן לעולם. והמלח אין אוסר הבשר אף על פי שהמלח הבלוע מדם נותן טעם בבשר וראיה הבאתי שם בסימן נ"ב ואי משום שהדג טמא עצמו מתגלגל ונוגע לאחרים בלא מים אין נוגע לרוב אם כן המיעוט שנגע כיון שאין מכירן בטלים ברוב דלא שייך בהו טעמא דבריה לא בטלה כיון שאין אסורין מחמת עצמן. אמנם בביצים אינו כל כך דבר קל להתיר לפי שאינו רגילות לבשל כל כך ביצים ביחד שיתבטלו אותן שהם תוך המים מועטין שנאסרו ברוב בצים שהם חוץ למים כאשר מתערבין יחד אחרי כן.   Siman 36 מורנא (ס' ע"ב) דכבדא אסיר דכוורא שרי. תולעים שנמצאו בכבד או בחתיכה של בשר אותן תולעים אסורין דתניא את נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה אבל תולעים הנמצאים בחתיכת דג שרי ואמר ליה רבינא לאימיה (אבל עלי) [אבלע לי] ואנא איכול וטעמא כדמפרש אותן של בהמה אסירי משום דבהמה בת שחיטה ושחיטה לא התירה רק הבשר אבל תולעים לאו בני שחיטה נינהו אבל דג לאו בר שחיטה הוא הלכך בין הדג בין התולעים משתרי באסיפה מיהו אפילו של דגים אסירי אף על גב דלא משתכחי בבית הרעי בבית המעיין אלא כי אם בגוף החתיכה כדפסיק תלמודא א' רב ששת קוקאני שרו והלכתא קוקאני אסירי פירוש תולעים שבדג מ"ט כי ניים עייל ליה באוסייה פירוש התולעים שבדגים אין עולה מגוף הדג אלא מעלמא אתו ונכנסים דרך אזנו כשהוא ישן אוסייה אזנו וחברו פרק המוכר את הספינה (ע"ז) ההוא כוורא דיתב' ועיילא טינא באוסייה ומת כן פירש רבינו יעקב. אבל רבינו שלמה פירש קוקאני תולעים שבכבד או בחתיכת בשר ועל זה קשה היכי שרי להו רב ששת הא תניא את נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה ואפי' מאן דאסר היינו משום דסבר דמעלמא אתו ולא מגוף הבשר גדלין וא"כ קרא למה לי למיסר. הלכך תולעים הנמצאים בחתיכת בשר או בחתיכת דג אפי' אינן בבני מעיין דהשתא אינן ודאי דאתיין מעלמא אפי' הכי אסורים התולעים כיון שמחיים של הבהמה באו שם אבל אם לאחר שנשחטה הבהמה באו התולעים בבשר או בדגים או בגבינה מחמת סרחון הבשר אז אפילו התולעים מותרין דאע"ג דפירש על גג תמרה אסור דמקרי שורץ על הארץ ה"מ שפירש מחיים אבל תולעים מתים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר שהוסרה אין בכך כלום וגם לא חיישינן שפירשו בעודן חיים על החתיכה דמסתמא אותן שהיו לחוץ נפלו כשהדיחו הבשר וכן תולעים הגדלים במים שבכלים או במים מכונסים שעל הארץ מותרים כדתניא מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהם מן התולעים ולא ימנע תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים ואפילו הלכו חיים בדופני הכלים או בדופני הבורות חוץ למים מותרין משום דהיינו רביתייהו אבל אי פרשו חיים בדופני הכלים מבחוץ וכן חוץ לבור ואחרי כן חזרו ומתו אסורים משום השרץ השורץ על הארץ וכן יבחושין קטנים ודקים שקורין משקונש הגדלין בשכר וביין מותרין לשתותן עם המשקה. אבל אם סנן היין או השכר דרך מטלית או תבן ואחרי כן פרחו היבחושין שנשארו למעלה במטלית או בתבן פרחו למטה בשכר או ניער המטלית בשכר אסורין וכן רב פפא לא לישתי איניש שכרא בצבתא באורתא מ"ט דילמא פירש מצבתא ונפיל ליה למנא וקרינן ביה השורץ על הארץ אי הכי אפילו בחביתא נמי לא דילמא פירש לדופני דמנא אמר ליה היינו רביתיה אמר ליה רב חסדא תניא דמסייע לך את נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסננן.   Siman 37 אותו ואת בנו. ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אבל בחיה לא נהיג דהא אפילו בולד הנולד מן התיש הבא על הצביה פליגי ר' אליעזר וחכמים אי אותו ואת בנו נהיג ביה או לא ולא בעופות דלא נילף שור שור משבת דכתיב ביה וכל בהמתך לרבות העופות דהאמר אותו ואת בנו לענין קדשים כתיב דכתיב לעיל שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ובקדשים חיה ליכא וגם כל עוף ליתיה במוקדשין כי אם תורים ובני יונה ותו דלא מצינן למגמר גזירה שוה בכל בהמה כגון בטמאה דהא לא שייכא ביה שחיטה להכי לא גמרי' לחצאין ותו אי גמרינן ליה משבת שה למה לי.   Siman 38 תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניה אומר נוהג בין בזכרים בין בנקבות טעמא דרבנן דכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו וזהו האם וטעמא דחנניא דכתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו דמשמע נקבה הלכך נוהג בשניהם ולרבנן אותו מבעי ליה לחלק דלא נימא אינו חייב עד שישחוט שור ושה ובנו. וחנניה לחלק לא צריך קרא דסבר כרבי יונתן דאמר משמע אחד בפני עצמו גבי קללת אב ואם עד שיפרוט לך הכתוב יחדו ורבנן יסברו כר' יאשיה דמבעי ליה לחלק כך מפרש התלמוד ואמר שמואל הלכה כחנניה ואזדא שמואל לטעמיה דתנן הנולדים מן הסוסיא אף על פי שאביהן חמור מותרים לבא זה בזה כיון שהאבות שוין והאמהות שוות דאבוה דהאי ודהאי חמור ואמיה סוסיא וכן הנולדין מן החמור אף על פי שאביהן סוס מותרין לבא זה בזה אבל הנולדים מן הסוס עם אותן הנולדים עם החמור אסורין אמר שמואל זו דברי רבי יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב כי אם לזרע האם והרי האמהות אינן שוות לכך הוו כלאים וחכמים אומרים כל מיני פרדות אחת הן מאן חכמים חנניה דאמר חוששין לזרע האב גבי אותו ואת בנו והוא הדין לכלאים וכיון שיש בזה צד סוס וצד חמור מותרין אף ע"פ שאינן שוין באבות ואמהות שכך חשוב צד אב כמו צד אם ואבעיא להו ר' יהודה מפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב ומותר פרי עם האם או ספוקי מספקא ליה ואסור ומסקנא תא שמע דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור שמע מינה ספוקי מספקא ליה וא"ת לרבי יהודה אין חוששין לזרע האב אמאי קאמר (פ"ו ע"ב) פרק כסוי הדם רבי יהודה לחלק מדמו נפקא דהיינו כרבי יאשיה דמצריך קרא לחלק והלא מאן דסבר חוששין לזרע האב כגון חנניא אמרן לעיל דסבר כרבי יונתן י"ל הכי קאמר ר' יהודה סבר אין חוששין אם כן יצטרך קרא לחלק ומדמו נפקא וכן קשה דרבי יהודה פרק הקומץ רבא (כ"ב ע"א) אין דם מבטל דם אמר רבי יוחנן מאי טעמא דר' יהודה דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר גלוי וידוע וכו' אלמא סבר מעלין לקרנות ואלו בפרק (נ"ז) הוציאו לו אמרי' דסבר ר' יאשיה מערבין לקרנות משום דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר וכאלו כתיב יחדו דמי כדקסבר בעלמא גבי מקלל אביו ואמו אם כן סבר רבי יהוד' כר' יאשיה והלא לפי דברי ר"י אי סבר חוששין לזרע האב היינו כחנניה והיינו כרבי יונתן אלא הכי טעמא דר' יהודה מולקח מדם הפר ומדם השעיר אי סובר כרבי יאשיה אבל אי יסבור כר' יונתן יהיה טעמו ממקום אחר וכן קשה מרבי אליעזר ורבנן דמספקא להו כדפריך בסמוך ואלו פ' (ל"ב) הזרוע אמרי' אם שה לחלק ומאת זובחי לחלק לרבי אליעזר אלא הכי קאמר אי סבר אין חוששין אם כן קראי אתו לחלק. תנו רבנן אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי ר' אליעזר אומר אין אותו ואת בנו נוהג בכוי אמר רב חסדא איזהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר ורבנן זהו הבא מן התייש ומן הצבי ומפרש במסקנא בין בולד הבא מן התיש על הצביה או אפכא ובין רבי אליעזר ובין רבנן דמספקא להו אי חוששים לזרע האב אי לא אלא רבנן סברי שה ואפילו מקצת שה אמרינן רבי אליעזר סבר לא אמרינן וכן מפרש פרק הזרוע. השתא דאסיקנא בין רבנן בין רבי אליעזר מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא אם כן אסור לקשור בקרון שתי פרדות אי אינו יודע שאבות שלהם שוין ואמהות שלהם שוות וכדא"ל רבי אבא לשמעיה כד מעיילת כודנייתא בראספק עיין דדמיא להדדי ועייל להו וכן שלהי כתובות (ק' ע"א) פסקינן הלכה כרבי יהודה בפרדות אם כן אסור ולא כחנניה דסבר בודאי חוששין לזרע האב וכל מיני פרדות מותרין זה עם זה ואף על גב דבפ' שואל (צ"ה) סבר רבא כרבי יונתן ואביי סבר כרבי יאשיה משמע דהלכה כרבא דסבר כרבי יונתן מדסבר רבא כוותיה לא היא אין הלכה כרבה בהא לגבי אביי והא דלא חשיב ליה בהדי יע"ל קג"ם משום דלא מחמת אביי הלכה כן אלא משום רבי אבא דסבר כן דאמר עיין דדמי' להדדי ועייל ליה וגם רב פפא דאמר רברבן אודניה זוטרן גנובתי' בר חמרא רבן גנובתי' וזוטרן אודני' בר סוסיא אם כן הוה אסר אם אינן דומין זה לזה ועוד דאביי שמא סובר בודאי כרבי יאשיה ואין הלכה כן אלא פסק כרבי יאשיה ברבי יונתן דהא פסקי' כרבי יהודה בפרדות ואיהו מספקא ליה. והילכך לענין אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקבות ולאיסורא ולא ללקות כחנניה דהא הלכה כרבי יהודה דמספקא ליה ואף על גב דשמואל פוסק כחנניה היינו לאיסור' ולא ללקות ומשמיענו דאין הלכה כרבנן דחנניה דאמרי אפילו איסורא ליכא בזכרים דאינו נוהג אלא בנקבות ואף על גב דבפרק מומין אלו (מ"ה) סתם משנה כחנניה דתנן אותו ואת בנו כשר באדם ופסול בבהמה ומוקי לה בגמרא כחנניא משום דפסול משמע ליה פסול בודאי כשאר פסולי דהתם והוא הדין דהוה מצי לאוקמה כרבנן דפסול מספיקא. והא דמתרגמינן ושור ושה ותורתא או שיתא הוא הדין בזכרים אלא התרגום לקח לו ללקות והא דתנן (פ"ג ע"א) בארבעה פרקים בשנה צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט משום דמלתא דידיעא הוא נקט אמה תדע שהרי רבי יהודה דמספקא ליה תנן ומודה רבי יהודה במוכר האם לחתן והבת לכלה אף על פי שיש איסורא גם בזכרים אלא מלתא דידיעא ופסיקא נקט וה"ה לאב ובנו ואגב אם נקט בת.   Siman 39 הילכך אסור הוא לקשור בקרון להנהיג שתי פרדות עד שיהיו שוות מאב ומאם דפסקינן כרבי יהודה בפרדות שלהי כתובות וכן רבי אבא דאמר עיין דדמיין להדדי ועייל לי וכן רב פפא דאמר רבן גנובתיה בר סוסיא וכן רבנן ורבי אליעזר דמספקא להו. ולא כחנניא דאמר כל מיני פרדות אחת הן ומותר אף ע"ג דמשמע סתם מתניתין דבכורות כוותיה ואף על גב דמשמע מתני' אמה מכרתי כוותיה ולא כרבא דפרק השואל דסבר כרבי יונתן דהיינו כחנניה והכל פירשתי לעיל הטעמים. ולענין אותו ואת בנו אם כן נוהג בין בזכרים בין בנקבות בין האם והבת בין האם ובנה בין האב ובנו אם היה מכיר והוא הדין הבן תחלה ואחר כך האם או האב כדתניא שחט שני בניה ואחר כך האם סופג את הארבעים ויום האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה שלפניו ולא אחר הלילה שלאחריו כמו בקדשים אף על גב דבענין קדשים כתיבא.   סימן לט השני
כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן ושפך וכסה במה ששפך יכסה וזהו בסכין והוא הדין בידו או בקיסם ובלבד שלא יכסה ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו. ת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה מעשה באחד ששפך ובא חבירו וקדם וכסה וחייבו ר"ג עשרה זהובים אבל בזמן הזה לא עבדינן עובדא בהא דהוי כעין דיני קנסות ובמידי דלא הוי חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו כדאמרי' בהחובל (פ"ה). השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות השוחט את הטריפה או ששחט ונמצאת טריפה ר' מאיר מחייב בכסוי וחכמים פוטרין והיינו רבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והלכה כמותו דראה דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים. וצריך שיתן עפר אף למטה כדאמר ר' זירא וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שיתן עפר למטה ועפר למעלה והיינו דאמרינן פרק השוחט (ל"א ע"א) גבי יואב בר תחליפא בדיק גירא ושחיט עופא כד פרח ומזמן עפרא לכולי פקתא על העצים ועל האבנים כדי שאם יפול הדם שם יהיה עפר תחתיו. ומותר לדבר אחר השחיטה קודם הכסוי בין שחיטה לכסוי אבל בין שחיטת בהמה לבהמה ובין שחיטת עוף לעוף אין לומר שאסור לדבר מטעם דאמר (ל"ו ע"א) פרק הקומץ רבא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליו מעורכי המלחמה דהתם חדא מלתא היא תפילין של יד ושל ראש אבל שחיטה אי בעי לא שחיט. אבל ספק הוא אם דבר בינתים אם יצטרך לחזור ולברך על השחיטה על העוף שני או לא דשמא כדאמרינן סח בין תפילין לתפילין מברך שתים כמו כן בין שחיטה לשחיטה או שמא כמו סח באמצע אכילתו אין צריך לחזור ולברך המוציא לחם הכי נמי בין שחיטה לשחיטה וכיון שספק הוא אסור לדבר בינתים כי יהיה יודע מה יעשה אחרי כן ואפילו יודע שחייב לחזור ולברך על השחיטה אסור לדבר בינתי' דאין לו לגרום חיוב ברכות היכא שיכול לפטור את עצמו כדאמרינן פרק בא לו (יומא כ"א ע"ב) ופרק אלו נאמרין דתנן ונוטל ספר תורה וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא וניתי ספר תורה ונקרי ביה ומשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה אלא היכא שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אין לו לגרום חיוב ברכות מיהו היכא שאומר תן לי העוף או הסכין פשיטא שאין זה הפסק כמו טול בריך וגביל לתורי שאינו הפסק בין ברכת המוציא לאכילת המוציא. תנן דם הניתז ושעל הסכין רבי חייב לכסות אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות רבי יהודה בא לפרש דברי תנא קמא כדאמרינן (פ"א) פרק חלון אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי במשנתנו לפרש ובמה לחלק ואף על גב דבגמרא יש ברייתא כי האי גוונא וקאמר במאי קמפלגי רבנן סברי כל דמו רבי יהודה אמר מקצת דמו. שמא במאי קמפלגי דקאמר תלמודא רבי ירמיה דקאמר פרק קמא (ז' ע"ב) דגיטין דאימתי דרבי יהודה לחלק גבי ספינה גוששת אף על גב דהתם היא משנה (פרק ג') דחלה אמר רמי בר חמא דסבר שפיר זה בורר דאימתי מכל מקום הלכה כרבי יוחנן דאימתי לפרש ואין חולקין כלל לא בברייתא ולא ממתניתין דמסתמא ברייתא דהכא ומתני' הכל אחד ולמה יש לי לומר דפליגי אהדדי כיון ששנויות בלשון אחד מיהו אפילו רבי יוחנן סבר שפיר שרבנן של ברייתא חולקין מדקאמרי דמו מלמד שחייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז וכו'. משמע כל דמו בין על הסכין בין חוץ ומכל מקום פליגי על רבנן דמתניתין דהנהו לאו לפלוגי אתו דאין כתוב שם זה הלשון. ומ"מ הלכה הוא במתניתין דאימתי לפרש אתא ופטור מלכסות דם הניתז על האבנים ושעל הסכין אם יש דם אחר עוד על העפר וכן פסק ר"ח.   Siman 40 במה מכסין בזבל הדק בחול הדק וכו' רבן שמעון בן גמליאל אומר זה הכלל דבר המגדל צמחין מכסין בו דבר שאין מגדל צמחין אי אקרי עפר בשום פסוק מכסין בו כדתניא היה הולך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה היה מהלך בתוך ספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה ופריך אשכחן דאקרי עפר דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ולכך שורף טליתו ומכסה אלא דינר זהב מנלן דכתיב ועפרות זהב לו ועל כרחין עפר זהב ושריפת טלית אין מגדל צמחים ולכך הוצרך קרא דאקרו עפר דכל דבר המגדל צמחים מרבה תנא דהתם מוכסהו אף על גב דלא אקרו עפר כגון נסורת חרשין דקה ונעורת של פשתן ושחיקת מתכות. תנו רבנן בית שמאי אומרים אין מכסין אלא בעפר ובית הלל אומרי' מצינו לאפר שנקרא עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת והא דתנן (ביצה ב' ע"ב) ושוין שיחפור בדקר ויכסה ואפר כירה מוכן הוא משמע דבית שמאי מודו דבאפר כירה מותר לכסות התם מיירי באפר עצים שמגדל צמחים. אבל אפר בשר שאין מגדל צמחין לא אף על פי דאיקרי עפר שריפה אי נמי הכי קאמר ואפר כירה מוכן לכסות בו רוק או דבר אחר ולא מיירי לכסות דם צפור וחיה אם כן אפר כירה ונעורת פשתן וחול הדק וסיד וגם מגופה שכתשה מותרין לכסות.   ת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה מעשה באחד ששפך ובא חבירו וקדם וכסה וחייבו ר"ג עשרה זהובים אבל בזמן הזה לא עבדינן עובדא בהא דהוי כעין דיני קנסות ובמידי דלא הוי חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו כדאמרי' בהחובל (פ"ה). השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות השוחט את הטריפה או ששחט ונמצאת טריפה ר' מאיר מחייב בכסוי וחכמים פוטרין והיינו רבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והלכה כמותו דראה דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים. וצריך שיתן עפר אף למטה כדאמר ר' זירא וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שיתן עפר למטה ועפר למעלה והיינו דאמרינן פרק השוחט (ל"א ע"א) גבי יואב בר תחליפא בדיק גירא ושחיט עופא כד פרח ומזמן עפרא לכולי פקתא על העצים ועל האבנים כדי שאם יפול הדם שם יהיה עפר תחתיו. ומותר לדבר אחר השחיטה קודם הכסוי בין שחיטה לכסוי אבל בין שחיטת בהמה לבהמה ובין שחיטת עוף לעוף אין לומר שאסור לדבר מטעם דאמר (ל"ו ע"א) פרק הקומץ רבא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליו מעורכי המלחמה דהתם חדא מלתא היא תפילין של יד ושל ראש אבל שחיטה אי בעי לא שחיט. אבל ספק הוא אם דבר בינתים אם יצטרך לחזור ולברך על השחיטה על העוף שני או לא דשמא כדאמרינן סח בין תפילין לתפילין מברך שתים כמו כן בין שחיטה לשחיטה או שמא כמו סח באמצע אכילתו אין צריך לחזור ולברך המוציא לחם הכי נמי בין שחיטה לשחיטה וכיון שספק הוא אסור לדבר בינתים כי יהיה יודע מה יעשה אחרי כן ואפילו יודע שחייב לחזור ולברך על השחיטה אסור לדבר בינתי' דאין לו לגרום חיוב ברכות היכא שיכול לפטור את עצמו כדאמרינן פרק בא לו (יומא כ"א ע"ב) ופרק אלו נאמרין דתנן ונוטל ספר תורה וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא וניתי ספר תורה ונקרי ביה ומשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה אלא היכא שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אין לו לגרום חיוב ברכות מיהו היכא שאומר תן לי העוף או הסכין פשיטא שאין זה הפסק כמו טול בריך וגביל לתורי שאינו הפסק בין ברכת המוציא לאכילת המוציא. תנן דם הניתז ושעל הסכין רבי חייב לכסות אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות רבי יהודה בא לפרש דברי תנא קמא כדאמרינן (פ"א) פרק חלון אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי במשנתנו לפרש ובמה לחלק ואף על גב דבגמרא יש ברייתא כי האי גוונא וקאמר במאי קמפלגי רבנן סברי כל דמו רבי יהודה אמר מקצת דמו. שמא במאי קמפלגי דקאמר תלמודא רבי ירמיה דקאמר פרק קמא (ז' ע"ב) דגיטין דאימתי דרבי יהודה לחלק גבי ספינה גוששת אף על גב דהתם היא משנה (פרק ג') דחלה אמר רמי בר חמא דסבר שפיר זה בורר דאימתי מכל מקום הלכה כרבי יוחנן דאימתי לפרש ואין חולקין כלל לא בברייתא ולא ממתניתין דמסתמא ברייתא דהכא ומתני' הכל אחד ולמה יש לי לומר דפליגי אהדדי כיון ששנויות בלשון אחד מיהו אפילו רבי יוחנן סבר שפיר שרבנן של ברייתא חולקין מדקאמרי דמו מלמד שחייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז וכו'. משמע כל דמו בין על הסכין בין חוץ ומכל מקום פליגי על רבנן דמתניתין דהנהו לאו לפלוגי אתו דאין כתוב שם זה הלשון. ומ"מ הלכה הוא במתניתין דאימתי לפרש אתא ופטור מלכסות דם הניתז על האבנים ושעל הסכין אם יש דם אחר עוד על העפר וכן פסק ר"ח.   Siman 41 תנן בבהמה המקשה השוחט בהמה ונמצא בה בן שמנה חי קורעו ומוציא דמו והבשר מותר בשחיטת אמו אבל מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. רבי שמעון שזורי אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ובגמרא רבי שמעון שזורי היינו תנא קמא הפריס על גבי קרקע איכא בינייהו דלרב טעון שחיטה משום מראית העין שלא ידעו שנמצא בבטן השחוטה ולר"ש לא. (ע"ה ע"ב) ההוא בן פקועא דנפל דובא עילויה אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה זיל שחטיה כרבנן משום מראית העין אבל משום איסור דרוסת הזאב ליכא כיון דמן התורה חשיב כשחוט מעיקרא אין הטרפות ניכר ומותר א"ל הא אמר רבי חנינא הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה רבי שמעון שזורי הלכה כמותו אמר ליה אנא כי הא סבירא לי דאמר רבי יונתן הלכה כרבי שמעון שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי אבל במילי אחריני לא אם כן הלכה כרבנן וכן פירש רש"י. הלכך שחט בהמה ומצא בה ולד שאין לו יותר משמנה חדשים מותר בלא שחיטה לכולי עלמא מכל בהמה תאכלו ואם הוא בן תשעה הלכה כרבנן דאמרי אין טעון שחיטה אבל אם הלך מעט על גבי קרקע או על דבר אחר הוי טעון שחיטה דאין הלכה כרבי שמעון שזורי דקא שרי אפילו חורש בשדה והיכא שמצאו בבטן ולא הפריס על גבי קרקע דמותר בלא שחיטה גם חלבו וגידו מותר כדתניא (צ') גיד הנשה חלבו אסור ונוהג בשליל דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר אין חלבו אסור ואין נוהג בשליל ואמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך לו רבי מאיר לשיטתו ורבי יהודה לשיטתו אלמא רבנן דהיינו רבי יהודה דשרי בלא שחיטה שרי גם חלבו וגידו ומיהו לכולי עלמא דמו אסור דאמר רבי יוחנן אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו. (ע"ה ע"א) והיכא ששחט בהמה ומצא בה בן תשעה חי והאם נמצאת טריפה דהשתא אין שחיטת האם מועלת לשליל אמר רבי יוסי לדברי המתיר אוסר ולדברי האוסר מתיר פי' לרבי מאיר פשיטא ישחוט השליל ומותר אבל לרבנן אינו מועיל שחיטת שליל שתלוי בשחיטת אמו והרי היא טריפה ורבא אמר ארבעה סימנין אכשרה רחמנא והיכא שאין סימני אמו מועילין לו יועילו לו סימני עצמו וכן הלכה כרבא וגם כי סליק רבי זירא אשכחיה לרבי אמי דקאמר הכי אמר ליה יישר וכן אמר רבי יוחנן יישר אבל פחות מבן תשעה נראה שהשליל אסור דכיון ששחיטת אמו אין מתירו לפי שהיא טריפה שחיטת עצמו אינה כלום דאלו היה ילוד היה נופל ואסור וכן הוא השתא לכך כשנמצאת האם טריפה טוב לאסור כל הולדות שימצא בתוכה דאינו בקי להכיר מתי יש לו לולד תשעה חדשים.   Siman 42 גיד הנשה תניא גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו ומשרשו דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר גוממו עם השופי (צ"ו ע"א) ועוד תניא אחרינא דסבר לא אסרה תורה אלא על הכף בלבד. ורבי יהודה אומר על הירך דכולי ירך משמע ומסתמא כל שכן לרבי מאיר דאסור מן התורה כמו לרבי יהודה יותר על הכף דהא מצריך חטיטה יותר מרבי יהודה ובין רבי מאיר ובין רבי יהודה בדאורייתא שוין אבל רבי מאיר הוא מצריך לחטט אחריו מדרבנן בכל מקום ורבי יהודה לא אסר כלל אפילו מדרבנן אלא מה שאסור מן התורה וכן משמע בעובדא דבר פאלי דהוה מנקר אטמא חזייה שמואל הוה גיים א"ל חות ביה טפי מאן דאורי לך כר' יהודה אורי לך ואמר רב ששת מאן דשקל בר פאלי דאורייתא לרבי מאיר ומאן דשייר מדרבנן לרבי מאיר ולרבי יהודה מאי דשייר אפילו מדרבנן שרי אלמא רבי מאיר ורבי יהודה שוין בדאורייתא. וגם מצריך מדרבנן לחטט ולרבי יהודה לא צריך דאין סברא לומר דבר פאלי נקט מקצת דאורייתא ומקצת דרבנן והכל כרבי יהודה ולרבי מאיר כל דשקל דאורי' דאם כן שלש דאורייתא דהא איכא תנא אחרינא דאמר לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד זהו פחות מרבי יהודה. השתא הלכה כרבי מאיר דאמר גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא ולא כר' יהודה דאמר גוממו לחוד דהא אמר שמואל חות ביה טפי ומסיק דהיינו כרבי מאיר ועוד סתם מתני' הנוטל גיד הנשה צריך ליטול שלו כולו רבי יהודה אומר יקיים מצות נטילה כלו' גוממו לבד אף על גב דכמו כן סתם אחרינא כרבי יהודה אין הטבחין נאמנין על גיד הנשה דברי רבי מאיר פירוש משום שיש בו טורח לחטט אחריו ולא על החלב אף על פי שאין בו טורח שישנו בכרת וחכמים אומרים נאמנין על גיד לפי שאין בו טורח כרבי יהודה מכל מקום אידך סתמא הוי בתראה וכן שמנו של גיד אסור דתניא שמנו של גיד מותר וישראל קדושים הן ונהגו בו איסור.   הלכך שחט בהמה ומצא בה ולד שאין לו יותר משמנה חדשים מותר בלא שחיטה לכולי עלמא מכל בהמה תאכלו ואם הוא בן תשעה הלכה כרבנן דאמרי אין טעון שחיטה אבל אם הלך מעט על גבי קרקע או על דבר אחר הוי טעון שחיטה דאין הלכה כרבי שמעון שזורי דקא שרי אפילו חורש בשדה והיכא שמצאו בבטן ולא הפריס על גבי קרקע דמותר בלא שחיטה גם חלבו וגידו מותר כדתניא (צ') גיד הנשה חלבו אסור ונוהג בשליל דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר אין חלבו אסור ואין נוהג בשליל ואמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך לו רבי מאיר לשיטתו ורבי יהודה לשיטתו אלמא רבנן דהיינו רבי יהודה דשרי בלא שחיטה שרי גם חלבו וגידו ומיהו לכולי עלמא דמו אסור דאמר רבי יוחנן אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו. (ע"ה ע"א) והיכא ששחט בהמה ומצא בה בן תשעה חי והאם נמצאת טריפה דהשתא אין שחיטת האם מועלת לשליל אמר רבי יוסי לדברי המתיר אוסר ולדברי האוסר מתיר פי' לרבי מאיר פשיטא ישחוט השליל ומותר אבל לרבנן אינו מועיל שחיטת שליל שתלוי בשחיטת אמו והרי היא טריפה ורבא אמר ארבעה סימנין אכשרה רחמנא והיכא שאין סימני אמו מועילין לו יועילו לו סימני עצמו וכן הלכה כרבא וגם כי סליק רבי זירא אשכחיה לרבי אמי דקאמר הכי אמר ליה יישר וכן אמר רבי יוחנן יישר אבל פחות מבן תשעה נראה שהשליל אסור דכיון ששחיטת אמו אין מתירו לפי שהיא טריפה שחיטת עצמו אינה כלום דאלו היה ילוד היה נופל ואסור וכן הוא השתא לכך כשנמצאת האם טריפה טוב לאסור כל הולדות שימצא בתוכה דאינו בקי להכיר מתי יש לו לולד תשעה חדשים.   Siman 43 תניא בתורת כהנים כי כל אוכל חלב ונכרתה יכול אפילו חלב הדפנות והוא הדין לכל שומן בהמה יהא קרוי חלב ואסור לאכול תלמוד לומר חלב המכסה את הקרב אשר על הכסלים וחלב הכליות פירוש אותו דבר הקרוי חלב במקום אחר גבי הקרבה אותו אסור בחולין לאכול ואפילו חלב אליה אומר שלהי פרק (קי"ז) כל הבשר דמותר לאכול ואף על גב דקרב למזבח בכבש מותר משום דחלב אליה מקרי חלב סתמא לא מקרי וכל שכן אותו שמנינות שבתוך יותרת הכבד שמותר לאכול אף על פי שקרב למזבח דהא לא מקרי כלל בפסוק חלב. ותניא פרק אלו טריפות (מ"ט ע"א) את החלב להביא חלב שעל הדקין דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר להביא חלב שעל הקיבה. השתא זהו דין חלב האסור מן התורה אמר רבי אבא אמר רבי יהודה אמר שמואל חלב שעל המסס האוכלו ענוש כרת וזהו חלב שעל הקרב האי תרבא דקליבוסתאי ענוש כרת זהו חלב שעל הכסלים דאמר רב יהודה ריש מעיא באמתא בעי גרירה זהו חלב שעל הדקין ופי' רש"י מכל מקום הקיבה לאחר שמתקצרת והולכת אותו קצר המחובר לקצה צריך גרירה שיעור אמתא והקיבה עצמה יש לה קרום שמן כל סביבותיה מבחוץ דפליגי בה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ואמרינן (ס"ט ע"ב) פרק אלו טריפות דאקשתא כ"ע לא פליגי דאסיר כי פליגי דאייתרא איכא דאמרי דאייתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא. הלכך הלך אחר המחמיר ואפילו דאייתרא אסור ולהסיר הקרום וכל שכן מאידך גיסא דאקשתא וכן בבבל לא היו אוכלין כלל אלא היו מנקרין אותה משני צדדין כדאמרי' (נ"א) פרק מקום שנהגו כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא ופריך לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם.   Siman 44 אמר רב יהודה חוטין שבעוקץ אסורין חמשא חוטי בכפלי תלתא מימינא תרתי משמאלא תלתא דבימינא הם מפצלי לתרי תרי ובשמאלא מפצלי לתלת תלת ואי שליף להו כד חמימי משתלפי ואי לא בעי חטוטי בתרייהו דהני חוטין מדרבנן הוא דאסירי דאמר רב אשי חוטין אין חייבין עליהם חלב אמר רחמנא ולא חוטין והחלב שעל הכליות אסור מן התורה וחוטין שבתוך הכוליא אסור ואין חייבים עליו ולובן שבתוך הכוליא רבי ור' חייא חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר דהא רבא ממרטט ליה רב אשי גיים ליה. אמר רב יהודה חמשה חוטי הוו דכפלי דכולייתא דטחלי משום דמא תרבא דידא ודלועא משום דמא הני דמשום דמא אם אחתך להו ומלח להו שפיר דמי ואפילו לקדירה אבל אינך משום תרבא לית להו תקנתא הלכך צריך לנקר חוטין שבזרוע שבכתף לפנים ואם לקדירה צריך לחתכם ולמלחם ואי לצלי צריך לחתכם ולא למלחן. וכן אמרינן אומצא פי' דאסמיק שהכו הבהמה מחיים ונתקבץ הדם שם שקורין שנטרור בלעז וכן ביעי של זכר וכן מזרקי זהו ורידין שבכתף ובלחיים אצל הלשון אי חתכינהו ומלחינהו אפילו לקדירה שפיר דמי ואי לצלי אם הניח על הגחלים רב אחא ורבינא חד אמר מצמת צמתי דמא ולא יצא לחוץ ואסור וחד אמר גומרי משאב שאיב דמא ומותר והלכתא דמותרים כמאן דמיקל בחתכיה גרידא.   Siman 45 אמר רב כהנא חמשה קרמי הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא קרום שעל הכסלי' ושעל הטחול ושעל הכליות משום תרבא דביעי שעל ביצי זכר ושל מוקר' שהמוח מונח בה משום דמא הלכך צריך להסיר קרום מעל הבהמה לצד שלפנים סמוך לדפנות ולחזה וזהו קרום שעל הכסלים וכן היותרת צריך לקלוף מבחוץ והכל משום שחלב הגדול המכסה הקרב הוא שוכב שם אבל היותרת מבפנים לצד הריאה אינו צריך להסיר הקרו' שמאותו צד אין שום חלב ואם חתך היותרת מן הבהמה ואין יודע מה היה בפנים ומה היה בחוץ צריך להסיר הקרום משני הצדדין.   וכן אמרינן אומצא פי' דאסמיק שהכו הבהמה מחיים ונתקבץ הדם שם שקורין שנטרור בלעז וכן ביעי של זכר וכן מזרקי זהו ורידין שבכתף ובלחיים אצל הלשון אי חתכינהו ומלחינהו אפילו לקדירה שפיר דמי ואי לצלי אם הניח על הגחלים רב אחא ורבינא חד אמר מצמת צמתי דמא ולא יצא לחוץ ואסור וחד אמר גומרי משאב שאיב דמא ומותר והלכתא דמותרים כמאן דמיקל בחתכיה גרידא.   Siman 46 רישא דכבשא ראש של כבש ושל גדי כשרוצין להשיר שערו נותנין עליו מים ומטמינין אותו ברמץ של גחלים אי אותבי' בית השחיטה מידב דייב דמא ושרי אותביה אצדדין מקווא קווי ואסיר אותביה אנחירי דץ ביה מידי שלא יסתם הנקב מן הדם כשנופל שרי ואם לאו אסור. ויש מקומות שתרנגולת כשרוצין להסיר הנוצה נותנין אותה על הרמץ ושפיר דמי דהא ליכא עצמות שיעכבו הדם לצאת כמו בראש בהמה ותו דכתוב בהלכות גדולות האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי בית השחיטה לתחת כי היכי דנדוב דמא והיכא דמשתלי והפכיה מוקר' הוא דאסור באכילה רישא גופיה שרי משמע דליכא איסורא כי אם משום קרום של מוח שמלא דם ומתבשל המוח בדם שבקרום ובתרנגולת ליכא למימר הכי כי ראש התרנגולת אינו שם על הרמץ אלא חותכה ומשליכה. ואפילו אי נותנה על הרמץ אינו אסור רק ראשה. וכן רגילות לתת רגלי הבהמה באור להסיר השיער ולהסיר הטלפים כמו כן מותר דאפילו בראש אין איסורא אלא משום קרום של מוח אבל דם שבשאר מקומות משאב שאיב נורא והוא הדין ברגלי בהמה גומרי משאב שאבי דמא. ויש שמחמירין ומולחין הרגלים ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותן לפני נתינתן על האש להשיר השיער והטלפים ואחרי כן חוזרין ומולחין אותן כהוגן משום שמליחה ראשונה היתה כנגד הטלפים ועל השיער ולא נכנס בבשר רק מעט.   Siman 47 אמר רב אשי בשר כיון שנתעלם מן העין אסור פירוש אפילו במקום שרוב טבחים מישראל משום דאיכא למיחש שמא העורבים מביאים הבשר שם ממקום רחוק ממקום שרוב הטבחים עכו"ם ואותה שהניח שם לקחו העורבים ופריך ורב היכי אכיל בשרא ומשני דלא עלים עיניה או דאיכא סימנא ואו' רבינו יעקב מכל מקום דאין הלכה כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין והניחה אפי' בביתו אסור משום דשמא העורבים לקחוה דרך פתח הבית או דרך חלון והביאו אחרת דמדקאמר רב היכי אכיל בשרא ולא קאמר ואנן היכי אכלינן בשרא ש"מ דלדידן אתי ליה שפיר וכן (י"א ע"ב) פרק קמא ורבי מאיר היכי אכיל בשרא כיון דחייש למיעוטא ניחוש שמא במקום סכין נקב הוה ש"מ דלדידן אתי ליה שפיר דלא חיישינן למיעוט אם כן אין הלכה כרבי מאיר וכן משמע (כ"ד) פרק אלו מציאות דאין הלכה כרב דקאמר ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טברי' לצפורי והתירוהו לו א"ר אמי התירוהו לו משום מציאה כרבי שמעון בן אלעזר וגם התירוהו משום שחיטה כרבי יוסי בנו של רבי יוסי הגלילי דאמר גבי הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין דשרו וקאמר מדהתירו לו משום שחיטה אם כן רוב ישראל הוו התם ומכל מקום היכי ניחא הלא בשר שנתעלם מן העין אסור לית להו דרב דאסר ולעיל (שם) מינה דקאמר ההוא דאמר דשקל בשרא ושדא בציניתא דבי בר מריון אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול לנפשך ופריך והא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור והשתא מאי פריכא מרב על אביי כיון דאין הלכה כרב ויש ספרי' דגרסי אתא לקמיה דרב השתא פריך מרב ארב וצריך עיון בירושלמי פרק אין מעמידין אי גריס רב ואפילו לגירסת הספרים דאביי פריך שפיר והא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור ואפילו מאן דפליג על רב ושרי הני מילי כשמצאה במקום שהניחה אבל הכא שהביאה עורב ואינו יודע מהיכן מודו דאסור דאימר ממקום שרוב טבחי גוים הביא אותה. הלכך אם הניח חתיכת בשר והלך לשוק וחזר ומצאה במקום שהניחה אין חוששין שמא החליפו עורב ומותרת אף על פי שאינו מכירה אבל כשחזר ומצאה במקום אחר יש לחוש לחילוף העורב עד שיהיה לו בה סימן או יכירנה בטביעת עין ואם הניחה בשוק בין העכו"ם או אפילו מצאה במקום שהניחה אסורה אם אין מכירה בסימן או בטביעת עין וכן אם שולח ביד נכרי הדין כן וכן רבה בר בר חנה מחתך לה אתלת קרנאתא ומשדר לה ביד עכו"ם וכן אמר רב בפ' (ל"ט) אין מעמידין בחותם אחד אסור.   Siman 48 פרק גיד הנשה אמר רבא אמור רבנן בטעמא. אמור רבנן בקפילא. אמור רבנן בששים. ומפרש רש"י פרק כל הבשר (ק"ט ע"א ד"ה ותו) בפסק שלו דקיימא לן כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל דקאי רבי בשטתי' דאמר נראין דברי ר' יהודה בלא ניער וכסה וכן רב ושמואל דאמרי פ' בתרא דעבודה זרה (ע"ג) כל איסורין שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם. מין במינו במשהו ואף על גב דרבי יוחנן וריש לקיש אמרי התם אפילו מין במינו בנותן טעם. מכל מקום הלכה כרב ושמואל דהא אביי ורבא דהוו בתראי קיימין כוותייהו (ס"ו) גבי חלא לגו חמרא וגבי חמירא דחטי בחמירא דשערי דפליגי אי מקרי מין במינו ולהוי במשהו או מין בשאינו מינו ולהוי בנותן טעם. וכן פ"ב דפסחים (כ"ט ע"ב) דאמר רב ושמואל חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו דמשום חומרא דחמץ דהוי אף בל יראה וגם לא בדילי מיניה כולי שתא דגזר שלא במינו אטו במינו דבמשהו כשאר איסורין. ואמר רבא התם הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שאין במינו במשהו כרב משמע דשאר איסורין סובר דבמינו במשהו ובחמץ גזר אינו מינו אטו מינו. עד כאן פירוש הגאון פרק כל הבשר. ובתשובה אחת מוסיף דהא דאמר רבא פרק גיד הנשה אמור רבנן בששים במין במינו אי נמי מין בשאינו מינו וליכא קפילא עכו"ם הוי בששים. התם רבא אמר מידות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. לרבי יהודה אשכחן שיעור ששים במין בשאינו מינו וליכא קפילא. ולרבנן אפילו במין במינו. אבל רבא עצמו סובר כרבי יהודה ואע"פ שקבל מרבותיו רבינו יצחק ברבי יהודה דהלכה כרבנן לא ידע טעם שלהם מפני הראיות שהביא. ורבינו יעקב מכל מקום פירש דהלכה כרבנן דאפילו מין במינו הוי בנותן טעם דהא רבי יוחנן סובר כן פרק בתרא (ס"ו) דעבודה זרה כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך. ואף על גב דרב ושמואל פליגי עליה התם. הא אמרינן פרק קמא דביצה (ה' ע"א) רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן בר מתלת. ובפרק מי שהוציאוהו אמרי' רבי יוחנן ושמואל הלכה כרבי יוחנן. (ע"ט) ועוד פרק התערובות אמר רבי אליעזר בן יעקב חרסן של זב וזבה אם כבסו בין במים בין במי רגלים של אדם טהור פעם ראשון ושני טמא פעם שלישי טהור אלמא סבר מין במינו בטל. ומשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. ועוד דאמר רבא התם אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא מין במינו ברובא. ועל כרחין היינו מן התורה דאלו מדרבנן הוי בששים אפילו לרבנן כדאמר רבא עצמו פרק גיד הנשה. ואלו לרבי יהודה מין במינו לא בטיל מן התורה מקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר. אמנם נוכל לדחות זאת דבדבר יבש מודה ר' יהודה דאפילו מין במינו לא הוי במשהו כדתנן פרק נוטל אמר רבי יהודה מעלין את המדומע באחד ומאה. והיינו אפי' מין במינו חטין בחטין דאלו חטין בשעורים הוי תרומה כשאר איסורין (פ"ב מ"ז) כדתנן במסכת ערלה ומייתי לה (צ"ט ע"א) פרק גיד הנשה גריסין של תרומה שנתבשלו בעדשים אין בהם בנותן טעם אפילו אין בהן להעלות בא' ומאה מותר. ועוד דקרא דמייתי בספרי דוהרמותם את חלבו את מקדשו ממנו להוכיח דבעינן בתרומה א' ומאה במין ומינו כתיב' אבל מין בשאינו מינו לכולי עלמא בנותן טעם. מכל מקום יש ראיה דמין במינו בנותן טעם מר' יוחנן ומר' אליעזר בן יעקב ומרבא דפרק גיד הנשה. (ס"ו) והא דפרק בתרא דעבודה זרה פליגי אביי ורבא גבי חלא וחמרא וגבי חמירא דחטי דמשמע דאי טעמא ושמא שוה הוי במשהו כדין מין במינו היינו דוקא בטבל ויין נסך. ותדע דלא נקט אלא חלא וחמרא דשייך ביין וחמירא דחטי דשייך בטבל ורבי יוחנן מודה בהו דהוי במשהו. וההיא דפרק כל שעה דאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב היינו כרב דאסר תרווייהו במשהו גבי חמץ ולא מטעמיה דאלו רב אסר במינו מן הדין בכל איסורין וגבי חמץ דחמיר גזר שלא מינו אטו במינו. אבל לרבא תרווייהו בין במינו בין שלא במינו במשהו. ולא גרסינן כרב במילתיה. אם כן נוכל לומר יותר בפשיטות דתרווייהו הוו גזירה לרבא וכן משמע בה"ג דלא גרסינן כרב דאיתא התם אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין בשאינו מינו אסור ומדלא יהיב שיעורא למילתיה ש"מ במשהו כרב. הלכך נהגו העולם כדברי רבינו יעקב דבין במינו בין שלא במינו בנותן טעם אם כן טוב לנו שלא לסמוך על קפילא עכו"ם שינסה אם יש טעם איסור בהיתר אלא לשער בששים כדאמר רבא היכא דליכא קפילא בששים שיותר אין הטעם הולך (חולין צ"ז ע"ב) וכן אמר רב נחמן ביצה בששים ואין ביצה מן המנין וכן שלהי עבודה זרה גבי עכברא בשכרא הלכתא בששים וכן כל איסורין שבתורה. ואם בקדרה נפל האיסור משערינן אם יש ברוטב שהוא בעין ובקופה ובחתיכות ששים של היתר אז הכל כשר. אבל במאי דבלע קדירה מהרוטב של היתר [לא משערינן] דהא לא ידעינן מה בלעה. ועוד דכמו כן בלעה מן האיסור שהוא מחותך ונמחה מעט אם לא ראינוהו תחלה קודם שנפל (שם צ"ח) כי ההוא כזית' דתרבא שנפל לדקולא דבשרא וקודם שנפל היה יותר ועתה נצמק. ופירש רש"י דקולא קלחת סבר לשעורי במאי דבלע קדירה לצרף לס' של היתר. אמרו ליה אטו דהיתירא בלע דאיסור' לא בלע. הלא תמחוי של איסור נכנס גם בקדירה. והיכא שמוצא האיסור ומכירו ישליכנו והשאר מותר אם יש שם לבטל טעם של איסור וישער מכל מקום כאלו כולו נמחה דהא לא ידע כמה נמחה ואף על פי שרואהו עתה גדול ועב כמקודם שנמחה מכל מקום נמחה ונפלט טעמו וחזר ונבלע ונופח מן ההיתר. ואם בשל בקדירה של איסור אם היא בת יומא התבשיל כולו אסור שהרי אין בתבשיל ס' של איסור דמשערינן כאלו הקדירה כולה חתיכה של אסור ולא משערינן כמה בלעה בתוכה תחלה מן האיסור דהא לא ידעי' כמה בלעה. הילכך לעולם חומרא אם בשל איסור בקדירה של היתר לא נשער ששים כי אם ברוטב ובחתיכות של היתר ולא במאי דבלעה קדירה מן ההיתר ואם בשל היתר בקדירה של איסור לא נשער במאי דבלע הקדירה מן האיסור תחלה רואין כאלו הקדירה כולה מאיסור. אבל אם בשל היתר בקדירה של איסור שלא היתה בת יומא התבשיל מותר דנותן טעם לפגם הוא ושרי אבל לכתחילה אסור לבשל בקדירה של איסור אפילו אינה בת יומא כדאמרינן שלהי ע"ז דגזרי' שאינה בת יומא אטו בת יומא.   Siman 49 והיכא שתחב כף של איסור בקדירה מלא היתר צריך שיהיה ס' ברוטב ובחתיכות שבקדירה כפי שנכנס מן הכף ברוטב כי כל מה שתחב ברוטב רואין כאילו היא איסור. ואם כף חולבת תחב בקדירה שיש בה תבשיל בשר אם הכף בת יומא צריך ששים בתבשיל לבטל כל מה שתחב מן הכף בקדירה ואז התבשיל והקדירה מותרת והכף אסורה שהרי בלועה מחלב ומבשר ואם אין ששים הכל אסור ואם הכף אינה בת יומא אם כן התבשיל והקדירה מותר אפילו ליכא ששים אבל מכל מקום הכף אסורה שהרי בלועה מטעם הבשר לכן אסור לתחבה בקדירה של חלב. וכן אסור לתחב' בקדירה של בשר שהרי בליעת' היתה תחלה מחלב ואף על פי שאינה בת יומא לכתחלה אסור גזירה שאינה בת יומא אטו בת יומא ואין סברא לומר שנגעלה כשנתחב' בקדירה של בשר ופלטה החלב וכן הדין בכף הבלועה מבשר שתחבה בקדירה של חלב והיכא שספק אם היה ס' בהיתר לבטל דבר האוסר אם כן אסור דטעם הולך עד ששים וקיימא לן דטעם כעיקר כדגמרי' מגיעולי עכו"ם או ממשרת ענבים (מ"ג) פרק אלו עוברין א"כ ספיקא דאורייתא לחומרא לאפוקי מפירוש רש"י שפיר' דטעם כעיקר מן התורה א"כ לדבריו היכא שנשפכו המים ולא ידעינן אם היה ס' בין מים בין חתיכות של היתר לבטל האיסור הוי ספקא דרבנן ולקולא והחתיכות של היתר או דגים או בצים או בשר הנשאר יהא מותר לדבריו. אבל אם המים והחתיכות של היתר בפנינו ואינו יודע לשער או למדוד אם יש ששים אין לו' כאן הוי ספיקא דרבנן שהרי אין קרוי ספק דבר שחכם יכול לברר ולשער דדעת הטפשים אינו כלום. ועתה אפ' דין טעם כעיקר אי דאורייתא או דרבנן פירש רבינו שלמה מ"מ דטעם האיסור שישנו בהיתר אינו אוסר מן התורה אפילו אכל מן ההיתר כל כך שאכל מן האיסור הנבלע שם כזית בכדי אכילת פרס דמן התורה אין אסור אלא איסור שהוא בעין ולא טעם איסור נבלע במקום אחר ומגיעולי עכו"ם שצוה הכתוב להגעיל כלי מדין לא גמרינן דחדוש הוא דאפילו בת יומא אי אפשר דלא פגמא ואפילו הכי אסריה רחמנא וקרא דמשרת דמייתי פרק אלו עוברין אסמכתא בעלמא תדע דעל משנת רבי טפת חלב (ק"ח ע"א) אמר אביי טעמו ולא ממשו דאורייתא מדבעינן טעם גבי טפת חלב. ורבא אמר דרך בשול אסרה תורה משמע דסבר לאו דאורייתא והלכה כרבא לגבי אביי (ס"ז) ועוד אמר רבי יוחנן פרק בתרא דעבודה זרה כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו טעמו וממשו אסור ולוקין עליו. ותו דאמרינן פרק גיד הנשה זהו היתר מכלל איסור מה שהתיר הכתוב לבשל עם איל נזיר. דקאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור. והכא גבי זרוע בשלה מותר מדנקט רבא בקדשים טעם כעיקר משמע הא בחולין שרי ואין נראה לרבינו יעקב מכל מקום אלא טעם כעיקר דאורייתא במין בשאין מינו כדמייתי פרק אלו עוברין מקראי דמשרת וגעולי עכו"ם ולאו אסמכתא נינהו ומאן דיליף מן גיעולי עכו"ם לאו חדוש הוא דרבי עקיבא יליף טעם כעיקר מן געולי עכו"ם ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא פגמה וקרא דמשרת להיתר מצטרף לאיסור ורבנן ילפי טעם כעיקר ממשרת אבל מגעולי עכו"ם לא ילפי דסברי דחדוש הוא דאפי' בת יומא פגמה פורתא ואסרה תורה אלמא טעם כעיקר לאו אסמכתא היא דכמו לרבי עקיבא מוקי לה להיתר מצטרף לאיסור היינו ללקות מן התורה בכזית בכדי אכילת פרס ואלמא רבי עקיבא דיליף מגעולי עכו"ם טעם כעיקר סבר דלאו חדוש הוא דסבר בת יומא לא פגמה ואפילו רבי מאיר דסבר שלהי ע"ז דבת יומא פגמה סבר לאו חדוש הוא דיליף מיניה נותן טעם לפגם אסור ואנן קיימא לן כרבא דאמר פרק בתרא דע"ז הלכתא נותן טעם לפגם מותר א"כ לאו חדוש הוא (ע"ח) ועוד דאמרי' פרק התערובות עשה חטה מן האורז ומן החטים אם יש בו טעם דגן הוי חייב בחלה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח וחייבין על חמוצו כרת אלמא טעם כעיקר דאורייתא ואם תאמר זהו מפני שממשו של חטין ישנו בעיסה אבל בליעת טעם גרידא אינו כעיקר מן התורה מכל מקום קראי דמייתי פרק אלו עוברין נראה דהוי דרשה גמורה וההיא דפרק כל הבשר דחויא בעלמא הוא דקאמר רבא מבשר בחלב לא תפשוט דטעמו ולא ממשו דאורייתא משום התם דרך בשול אסרה תורה אבל אמת הוא דהוי דאורייתא מקראי דמשרת וגעולי עכו"ם וההיא דא"ר יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו מיירי במין במינו דבטל ברובא מן התורה כדאמר רבא בפרק התערובות אמור רבנן ברובא כגון מין במינו אבל מדרבנן הוי בס' כדאמר רבא בפרק גיד הנשה אמור רבנן בס' מין במינו ולכך אין לוקין עליו והוא הדין אפי' טעמו וממשו של איסור ישנו בעין דאין לוקין עליו אם אין מכירו אלא בטל ברובא אלא נקט טעמא ולא ממשו לומר דאפי' הכי איסורא איכא ועוד דלא פסיקא ליה אלא הכי צריך לפרש אם אין מכירו. וטעמו וממשו לוקין עליו מיירי כמו כן במין במינו היכא שמכיר ממשו של איסור אבל במין בשאינו מינו הוי טעם גרידא ולוקין עליו. והר' יוסף ברבי יצחק בן הנדיב ר' יוסף מקינון היה אומר דמיירי שפיר במין בשלא במינו דאף על גב דטעם כעיקר דאורייתא היינו מגיעולי עכו"ם דאמר קרא תעבירו באש והיינו עשה. אבל לאו ליכא ולכך אין לוקין וקשה על דבריו הלא בפסולי מוקדשים כתיב תזבח ואכלת בשר. ודרשינן תזבח ולא גיזה ולא עבודה ואין זה כי אם לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה דאפילו הכי (ד' ט"ו) תני פרק שני דבכורות הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים אלא על כרחי' היינו טעמא דבקדשים כתיב לא תגוז ולא תעבוד וכי הוממו ונפדו שריין שהן חולין. וכי אמר קרא תזבח דדרשינן ולא גיזה גילה לנו שהם באיסורן הראשון בלאו דלא תגוז. (כ"א) ושלהי מכות דאמרינן המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה משום כלאים הוא הדין דלוקה משום עבודה כדפרישית אלא איסור כלאים גרידא קא חשיב שמשמיענו דגוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופין דכתיב כצבי וכאיל הוא הדין נמי כי אמר קרא בגיעולי עכו"ם תעבירו באש אהדריה לאיסוריה קמא ואשמעינן דפליטת איסור מכלי הוי איסור ולעולם בלאו ומורי רבינו יעקב היה מפ' דשפיר מיירי במין בשאינו מינו והכי פירושא טעמו ולא ממשו כגון שאין כזית איסור בתוך כדי אכילת פרס אין לוקין עליו. אבל טעמו וממשו שיש כל כך איסור שיש כזית בכדי אכילת פרס לוקין עליו וההיא דאמרינן דטעם כעיקר בקדשים אסור דמשמע הא בחולין שרי הוא הדין דבחולין אסור והא דנקט קדשים משום דבקדשים מיירי גבי זרוע בשלה. ועוד דרבינו יעקב גריס לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור משום דפריך תלמוד' מהתם נפקא הנוגע בבשרה יקדש שאם פסולה תיפסל והאי קרא מוקי לה להיתר מצטרף לאיסור פרק אלו עוברים ובחולין הוא דשרי אבל טעם כעיקר קא מפיק ממשרת. ולר"ע מגיעולי עכו"ם ואפילו בחולין אסור. (ל"ה) מיהו פרק ג' מינין אמרינן ורבנן תיפוק לי' היתר מצטרף לאיסור מחטאת. ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא וכההיא סוגיא אתיא הך דמפיק טעם כעיקר מיקדש דכתיב גבי חטאת ואפילו למאי דמפיק פרק אלו עוברין מקרא דחטאת היתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר. מכל מקום מייתי הכא קרא דחטאת לטעם כעיקר משום דאי לאו דהוה נפקא לן טעם כעיקר מקרא אחרינא כגון ממשרת או מגיעולי עכו"ם אז הוה מוקמינא קרא דחטאת לטעם כעיקר דפשוט יותר לאיסור ולא להיתר מצטרף לאיסור וכי האי גוונא אשכחנא (כ' ע"א) פרק הקורא את המגילה לא מוהלין אלא ביום מקרא דביום השמיני. (קל"ב) ובפרק אם לא הביא מוקי ליה לרבות אפילו בשבת ומיעוט לילה מפיק מבן שמנת ימים אלא במגילה מייתי קרא דפשוט יותר למעט לילה אי לא הוה אלא חד קרא. אמנם מורי רבינו יצחק ברבי שמואל קשה לו על גירסת הספרים דגרסי טעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי בזרוע בשלה. והלא ליכא טעם זרוע באיל הא איכא ששים דמיניה גמרינן למישרי בחולין בששים ואילך ואי נתינת טעם איכא בששים אף בחולין היה אסור דהא טעם כעיקר דאורייתא ואפילו לר"ש דפי' טעם כעיקר דרבנן מ"מ לכל הפחות מדרבנן הוה לן למיסר בחולין אפילו כי איכא ששים ומאה כיון דאיכא נתינת טעם דהא מקראי דמשרת וגיעולי עכו"ם דהוי אסמכתא גמרינן דמדרבנן אסור דטעם כעיקר ואי תפרש לא נצרכא לטעם כעיקר דבקדשים אסור דאפילו יותר מס' ומאה נהי דטעם כעיקר גמור ליכא ולכך מותר בחולין מכל מקום טעם כל דהו איכא ואפילו הכי אסור בקדשים והשתא אתי ליה בפשיטות לישנא דקדשים אסור דמשמע הא בחולין שרי אם כן אין ראיה מכאן לרבי' שלמה דבחולין לא הוי טעם כעיקר מן התורה דהא לא מיירי כי אם בטעם גרוע כל דהו ביתר מס' ולכך בקדשים דווקא אסור ולא בחולין ועוד היאך תוכל לפרש דבקדשים אסור טעם כל דהו הא תנן פר' דם חטאת קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים בנותן טעם הלא לעולם חשוב נתינת טעם ואפילו ביותר מס' ומאה. מיהו יש לומר במין בשאינו מינו מיירי דבעינן נתינת טעם גמור וחשוב אבל מין במינו אוסר בכל שהו בקדשים כרבי יהודה בשאר איסורין דהא זרוע בשלה מין במינו הוא מכל מקום קשה (ע"ח) דאמרינן פרק התערובות אמר ריש לקיש הפגול והנותר והטמא שכללן זה בזה ואכלן פטור ש"מ טעם ברוב לאו דאורייתא במין במינו (כ"ג) ובהקומץ רבה נמי אמרינן שתי מנחות שנקמצו ונתערבו בטל ברובא לרבנן דרבי יהודה ותו אמרינן (ל"ז) פרק דם חטאת בכל יום ויום נעשה גיעול לחברו ואינו צריך מריקה ושטיפה והשתא בשלמא אם מין במינו אף לקדשים בטל ברובא מדאורייתא אף על גב דמדרבנן צריך ס' מכל מקום בכלי המקדש אוקמוה אדאורייתא אבל אי בטעם משהו אוסר בקדשים מדאורייתא אם כן בשל שלמים אתמול אמאי מבשל בה שלמים היום כדמפ' שלהי עבודה זרה הא ממעט להו בזמן אכילתן שלא יהו נאכלין רק היום מפני שלמים דאתמול שנבלעו בשל יום מיהו יש לומר משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם (קי"א) כי ההיא דפרק כל הבשר דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח שהבשר נותן טעם בקערה ומן הקערה בדגים ועדיין הוא היתר כמו כן שלמים דאתמול בקדירה ומן הקדירה בשלמים דהיום ועדיין הוא היתר. וזמן של שלמים דאתמול עד לילה הבא ומותרין לאכול שלמים דהיום לשני ימים ולילה אחד מכל מקום קשה דשלהי עבודה זרה מפרש דכי מבשל בה חטאת הדר מבשל בה שלמים לאלתר ואמאי הא מביא קדשים הללו לידי פסול דאוסר שלמים הללו לזרים לנשים ולעבדים דאין נאכלין אלא לזכרי כהונה כחטאת הבלוע בשלמים ולא שייך לומר נותן טעם בר נותן טעם אלא כשיש שתי נותני טעם של היתר קודם שיבא זמן האיסור כמו דגים שעלו בקערה קודם שיאכלם בכותח ותו דווקא עולין כמו דם הפר ודם השעיר לא בטיל במין במינו לרבנן אבל מין במינו שאינן עולין שפיר בטיל לרבנן אפילו בקדשים כדאיתא פרק הקומץ רבה והתם נמי בשמעתא דנבלה בטלה בשחוטה מוכח דבקדשים מין במינו בטיל לרבנן ואפילו לרבי יהודה היכא דלא אפשר להיות זה בזה וצריך לפ' לגירסא לא נצרכה לטעם כעיקר דפעמים שיש חוץ לרוטב מקצת מן הזרוע ומקצת מן האיל ונוגעות זה לזה ונותן טעם זה הזרוע באיל ואפילו הכי מותר דכל דרך בישול התיר הכתוב ומה שאומר דבקדשים אסור הוא הדין נמי דבחולין אסור אלא משום דאיירי בזרוע בשלה דהוו קדשים נקט קדשים. ולפי' רבינו יעקב נמי דגריס לא נצרכא להיתר מצטרף לאיסור צריך לומר כגון דפעמים שמקצת זרוע ומקצת איל חוץ לרוטב הן ונותן טעם הזרוע באיל ובכזית בין איל בין בליעת טעם של זרוע חייב בעלמא בקדשים והכא בזרוע בשלה התירו הכתוב ולפי מה שפירשתי דנותן טעם הוי מן התורה בממש הא דאמרינן בירושלמי דמס' ערלה אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מאיסורי נזיר. התם פיר' כלומר מצטרף לאיסור דבפרק אלו עוברין ובפרק שלשה מינין אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר. והתם בפרק אלו עוברין ובפרק שלשה מינין דאמר שתי קופות של חולין ושתי קופות של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ופריך אי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא כי אם בבת אחת אמאי אמר שאני אומר כיון דאיכא שיעור נתינת טעם לפי מה שפירשתי דטעם כעיקר דאורייתא יש לומר הני מילי במין בשאינו מינו אבל התם מיירי במין במינו דמדאורייתא בטיל ברובא דאי מין בשאינו מינו היאך (פ"ב) אמר ריש לקיש פרק הערל והוא שרבו חולין על התרומה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא רבו. וכי תימא דמדקאמר כזית בכדי אכילת פרס אם כן איכא רובא דחולין ואם כן מדאורייתא בטיל כיון דהוי מין במינו ואם כן מאי פריך אמאי אמרינן שאני אומר. ויש לומר משום דהוה לן להחמיר כיון דבמין בשאינו מינו כי האי גוונא הוי מן התורה אי נמי כיון דבמין במינו החמירו חכמים ס' מדרבנן א"כ לא הוה לן למימר שאני אומר.   Siman 50 תנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין אם מכירו בנותן טעם ואם אינו מכירו כולן אסורין הרוטב בנותן טעם. (צ"ט) ופריך בגמרא ולבטיל גיד הנשה ברובא בריה שאני ובריה לא בטלה הכא משמע דקרי בריה אפילו דבר שאין בו עכשיו חיות. וכן לעיל אכלו לגיד הנשה ואין בו כזית לוקה מאי טעמא בריה הוא ואין לו שיעור. וכן שלהי כל הבשר אכל צפור טהורה בחייה בכל שהו משום אבר מן החי במיתתה בכזית משום איסור נבלה. צפור נבילה בין במיתתה בין בחייה בכל שהו משום עוף טמא דהוי כמו בריה ואין לו שיעור (י"ז) ואם כן פ' אלו הן הלוקין דאמרינן רסק תשעה נמלים ואחד חי לוקה שש. ומפרש שם חמש לאוין האמורין בשרץ הארץ משום החי ואחת משום כזית נבלה השתא חי דקאמר לאו דווקא חי שהרי צפור דווקא טמאה אף במיתתה במשהו אלא חי היינו שלם אז קרוי בריה ולוקה בכל שהו אבל חתוך צריך כזית אף משום שרץ הארץ כדאמרינן במעילה לוקה על אכילת שרצים בכזית והיינו כי אינם שלמים. והשתא מה טעם יש שצפור טמאה קרויה בריה אם אוכלה שלם להתחייב בכל שהו משום אוכל בשר אפי' במיתתה אם כן קרוי בריה אפילו אין בו חיות וכן גיד הנשה ואפילו צפור טהורה במיתתה צריך כזית משום נבלה אפילו שלם ואינו קרוי בריה (ע"ז) ועוד דתנן פרק התערובות כל הזבחים שנתערב שור הנסקל או אחד מחטאות המתות אפילו אחד ברובא ימותו כולן ופריך בגמ' אמאי וליבטלו ברובא ומשני במסקנא בעלי חיים לא בטילי. ופריך ונכבשינהו דנציידן פי' נעמידם במקום צר וקטן כי היכי שילכו משם בדוחק וכל אחת ואחת כשהיא פורשת מן החדר נימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שיקח מן הקבוע ולשם הם אסורים משום דבעלי חיים לא בטילי והשתא מאי פריך וליבטלו ברובא ולימא בריה הוא ולא בטלה ואפי' בלא חיות כמו גיד הנשה וצפור טמאה במיתתה ויש מפרשים דאין קרוי בריה כי אם אותו דבר שאיסורו בא מיום שנברא כמו גיד הנשה ועוף טמא ודג טמא אבל שור הנסקל וצפור טהורה שנתנבלה לא וקשה על זה הרי חלב המכסה הקרב וחלב הכליות וערלה וכלאי הכרם דאסירי משום ברייתן ובטילי ומו' רבינו מפרש דכל דבר ששמו עליו בעודו שלם וכשאין שלם אבר שמו אותו קרוי בריה כגון עוף טמא כשאין שלם אין קרוי עוף טמא אלא חתיכה של עוף טמא. וכן גיד אין קורין אותו גיד רק כשהוא שלם וכשהוא חתוך אומרין חתיכה של גיד אבל נבלה אפילו חתיכה אחת קורין אותה נבלה לכך כי אמר הכתוב לא תאכל גיד ולא בשר הגיד כאלו פירש בין גדול בין קטן כדאמרינן (כ"א) פרק שלישי דשבועות לא מצינו אוכל כל שהו שחייב ופריך והרי בריה ומשני בריה נמי כמפרש דמי אבל נבלה לא שייך למימר בין גדול בין קטן אלא בדבר שהוא שלם והרי אפילו חתיכה אחת קרויה נבלה ושור הנסקל נמי הרי אמר הכתוב את בשרו והא דתנן (י"ג) פרק אלו הן הלוקין כמה יאכל מן הטבל ויהיה חייב כזית רבי שמעון אומר כל שהו ובגמרא אמר להם ר' שמעון הרי נמלה דבכל שהו ורבנן בריה נשמה חשיבא והשתא הלא דבר שאין בו נשמה נמי חשוב בריה כמו גיד הנשה וכמו צפור טמאה במיתתה ואידכר שהיתה תחילה בריה קאמר לאפוקי חטה הלא צפור דברי' במיתתה אפילו שלם צריך כזית במיתתה משום נבלה וכן חלב הכליות. וי"ל לדבריו קא אמרי לדידי אין קרוי בריה אלא דבר ששמו עליו כשהוא שלם דווקא אבל חטה אפילו כתושות מקרי טבל אבל לדידך דקא אמרת כל שהוא למכות בכל דבר אודי לי מיהא דווקא במידי דאיכא נשמה. וכן תנן חתיכה של נבלה ושל דג טמא שנתבשלו עם חתיכות אחרו' אם מכירן בנותן טעם ואם אינו מכירן כולן אסורות והרוטב בנותן טעם ופריך בגמ' ולבטיל ברובא ומשני שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד לפני האורחין השתא משמע דחתיכה נבלה קרויה חשובה ולא בטלה באלף הואיל וראויה להתכבד לפני האורחים עכו"ם וקשה שלהי ע"ז דתנן אלו אוסרין בכל שהו וחשיב חתיכת בשר בחלב. ובגמרא נמי קאמר איסורי הנאה קא חשיב במתני' דאוסר בכל שהו והשתא הלא אינה ראויה להתכבד לשום אדם שהרי אסורה בהנאה ותו (פ"ב) פ' הערל דתניא חתיכת חטאת טהורה במאה חתיכות חולין כולן אסורות חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות חטאות טהורות כולן מותרות אמאי מותרות מאי שנא מחתיכת בשר בחלב דאוסר' בכל שהוא ועוד מאי שנא מחתיכת חטאת בחתיכת חולין דאוסרין בכל שהו. ויש לומר שזהו כללו של דבר כל חתיכה שאם תתבטל תהא ראויה להתכבד לפני אורחים מקרי חשוב ולא בטל ולכך חתיכת בשר בחלב אם תתבטל בחתיכת היתר תהא מותרת וראויה לתת אחת מהם לפני אורחים לכך אוסרת בכל שהו וכן חתיכת חטאת שנתערבה בחתיכות חולין. אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות חטאות טהורות כי נמי תתבטל ותהא כולן טהורות בשביל כך אין אחת מהן ראויה להתכבד לפני אחרים דכל הכהנים יש לזה חלק כמו לזה ואפילו לכהן שאינו ממשמר שלו אינו קרוי בכך ראוי להתכבד כיון שאף אם נאמר שבטלה מכל מקום אסור' לעכו"ם ולישראלים ולנשים כי אם לזכרי כהונה. הלכך אם נתערב איסור בהיתר במין במינו בטל ברוב בדבר יבש אפילו מדרבנן דמן התורה כל מין במינו בטל ברוב בין דבר יבש בין דבר לח כדאמר רבא פ' התערובות והיינו טעמא משום שטעם של איסור אינו יכול להיות ניכר אפילו כשיבשלם יחד הלכך בדבר יבש שאין איסור נבלע בהיתר בטל ברוב אפילו מדרבנן מדפריך פרק גיד הנשה או חתיכה נבלה ונבטיל ברוב' והוצרך לתרץ גיד בריה הוא וחתיכה ראויה היא להתכבד לפני אורחים ולא בטילי ואם נתבשלה נמי חתיכה של איסור קטנה עם חתיכות של היתר אם אינו מכירה בטלה ברוב חתיכות היתר כי על חתיכה שנתבשל עם שאר חתיכות [פריך] וליבטיל ברובא אבל אם מכיר חתיכת האיסור יסירנה. וכיון שלא הותרה על ידי בטול ברוב אם כן יצטרך (ברוב) [ברוטב] ובחתיכות היתר ס' לבטל המחוי כדאמר רבא אמור רבנן בס' כגון מין במינו מדרבנן ואפילו אינו מכיר חתיכת האיסור דהשתא מותרת ברוב מכל מקום צריך ס' ברוטב ובחתיכות לבטל המחוי שנכנס בשל היתר דאין בטל ברוב אלא מיעוט שהוא בעין ולא דבר שנבלע בהיתר וכן חלב של איסור שנתערב בחלב של היתר או יין ביין שנגעו בו עכו"ם ואין אסור במשהו אלא אותו שנסכו עכו"ם לע"ג צריך ששים כיון שנתערב זה בזה ולא סגי ברוב אבל מין בשאינו מינו צריך ס' בהיתר אפילו בדבר יבש דאם יבשלם יחד יהא הטעם של איסור ניכר בהיתר ואם מכירו יסיר האיסור וצריך ששים לבטל המחוי ואם אינו מכירו כגון שנסרך בחתיכות קטנות בטל בששים והכל מותר ואינו צריך להסיר אחת לא במין בשאין מינו הבטל לו בששים ולא במין במינו הבטל ברוב בדבר יבש דאף על גב דתרומה שנתערב' במאה של חולין בטלה ומותר הכל לזרים וצריך להרי' אחד כשיעור תרומה שנפלה כדתנן במסכת תרומות ובפרק נוטל נמי אמרינן מעלין בשבת המדומע בא' ומאה אלמא צריך להרים שיעור תרומה שנפלה הרי מפרש בירושלמי היינו מפני גזל השבט פירוש גזל הכהן יאכל באיסור שבטל בהיתר ליכא למימר שום גזל אם הם מאדם אחד ואין צריך להרים. ואם אסור שקרוי בריה כגון דנטמא כשהוא שלם או עוף טמא או זבוב או גיד הנשה כשהם שלמים קרויים בריה. ואפילו מתים אם נפלו תוך היתר אם מכירם יסירם. והטעם אם נתבשלו עם ההיתר יתבטל בששים ואם אינו מכירן אפי' באלף לא בטיל דבריה לא בטלה והני מילי כשהוא שלם ואז קרוי בריה כדאמרינן ריסק תשעה נמלין ואחד חי דדווקא אחד חי דהיינו שלם ואפילו מת קרוי בריה אבל מקצתן חתוכין אפי' ישנן עם ההיתר בטלים בס' ועוף טהור שהוא נבלה או נאסר מחמת בליעת איסור וכן דג קטן וטהור שנבלע האיסור אינו קרוי בריה. ואם נתבשלו או נתערבו עם אחרים של היתר אם אינו מכירן בטלים בס' וכמו כן כל דבר חתיכה נבלה או חתיכה של בשר בחלב או עוגה של חלה וכל דבר הראוי להתכבד לפני אורחין אם נתערבו באחרות אפי' באלף לא בטילי אם אינו מכירן כדתנן חתיכה של נבלה שנתערבה בחתיכות של היתר אם אינו מכירה כולן אסורות וכן פרק בתרא דע"ג אלו אוסרין בכל שהו בשר בחלב ודווקא חתיכת בשר בחלב שנתערבה בשאר חתיכות לא בטלה משום דחשיבא שראויה להתכבד לפני האורחים אבל טפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש ס' על החתיכה לבטל הטפה מותרת כדתנן פרק כל הבשר דטפת חלב אינה ראויה להתכבד וכמו כן כל דבר שבמנין מה שרגילין למכור במנין ביצה טריפה או של נבלה או פירות גסות של ערלה אפילו באלף לא בטילי ואם חתיכה היתר נאסרת מחמת בליעת איסור בטלה בשאר חתיכות כיון שאינה אסורה מחמת עצמה כי אם מחמת בליעת איסור אם כן חשובה שראויה להתכבד אינו מחמת איסור הבלוע ובטלה ברוב ביבש בצונן או בס' אם נתבשלה עם אחרות ולא דמי לחתיכת בשר בחלב שאינה בטלה דכיון דכל אחד בפני עצמו וכי נתבשלו נאסרו דמיא לחתיכת נבלה ולא בטלה וכן ביצה כשרה שנאסרה מחמת בליעת איסור ונתערבה באחרות בטלה ואינה קרויה דבר שבמנין וצריך עיון. והשתא שפירשתי דדבר הקרוי בריה או דבר שבמנין או ראוי להתכבד לפני אורחים שהם אסורים בתערובת עם היתר אפילו באלף אם פירש אחד מן התערובות אותו אחד שפירש לא נאמר כל דפריש מרובא פריש ומותר אלא אסור גזירה שמא יקח מן הצבורין שהם יחד כדאמרינן פרק התערובות כי נתערב שור הנסקל ברבוא שוורים שהם זבחים ימותו כולן ופריך ונכבשינהו דנציידן ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע אבל גבי תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח ואינו יודע מאיזה מהם לקח כיון שהספיקא נולדה ממקום הקביעות וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדגמרי מקרא ביומא ובסנהדרין ובנמצא על הארץ או בנמצא ביד עכו"ם מותר משום כל דפריש מרובא פריש ורוב החנויות של העיר מוכרות בשר שחוטה והתם ליכא למגזר דילמא יקח מן הקבוע שהרי האיסור מבורר וניכר לבדו וההיתר מבורר וניכר לבדו לא מחזקינן ליה דילמא במזיד יקח מן האיסור כיון שמכירו אבל במקום שהאיסור וההיתר מעורב יחד ומן התורה הכל מותר על ידי שבטל ברוב אך מדרבנן אסרו משום דבר שבמנין או בריה אי שרית כי פירש אחד מהן אתי ליקח ממקום שהם יחד כך פירש מורי רבינו יצחק בר ר' שמואל אבל רבינו יעקב מ"כ הי' מתיר כי אם בא זאב וטרף שנים או שלשה בהמות ונתערבו כולם יחד וכי פריש כל חד וחד היה מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש וזה לא נתיישב למו' רבינו משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ושמא היה רבינו יעקב מ"כ סובר כי דווקא גבי קדשים החמירו טפי למגזר שמא יקח מן הקבוע ויש להתירן מטעם אחר מטעם ספק ספיקא שהרי אין דרוסה אלא ביד ושמא הנץ שנשא האווז והזאב שנשא הטלה והחזירו שמא הוא לא הכה אותו ביד אלא בשינים נשאה ואפי' אם הכה אותה ביד שמא אין היא זאת שלוקח האיש מן העדר אם כן כולן מותרין לשני אנשים או לאיש אחד מלבד אחת. אמנם אני פי' בסוף הלכות איסור והיתר. דדבר שהוא ספיקא דאורייתא אפי' באלף לא בטיל אם הוא דבר שבמנין כמו ביצה של ספק טריפה שנתערבה באלף כולן אסורות.   Siman 51 והא דאמרן היכא שאיסור לבדו ידוע ורוב ההיתר ידוע לבדו ואם פירש אחד מותר משום כל דפריש מרובא פריש הני מילי שלא ראינו שפיר' אלא מצינו הדבר מונח לארץ או ביד עכו"ם או קטן שלא נולדה לנו הספיקא עד אחר שפירש אבל אם בפנינו נפל לארץ או לקח עכו"ם משם ולא הכרנו מאיזה מקום אז אסור מן התורה זהו כמו לקח הישראל גדול ואין יודע מאיזה מקום לקח דספיקו אסור כדאיתא פרק קמא דפסחים תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכברא ושקל אחד מינייהו ולא ידעינן מאיזה צבור לקח היינו תשע חנויות וכו' לקח מאחד מהם אסור וההוא על כרחין קא מיירי שלקח אותו העכבר בפנינו דאי שלא בפנינו ולקח אמאי הוי איסור טפי מאם נמצא ביד דאמרינן דהוי מותר ובפרק התערובות דאמרינן ונכבשינהו דנציידן היינו דניידן שלא בפנינו אז נימא כל דפריש מרובא פריש אי לאו גזירה שמא יקח מן הקבוע ודווקא כי האיסור ניכר וידוע לבדו ורוב ההיתר ידוע לבדו לשם שייך לומר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואם לקח מאחד ואין יודע מאיזה לקח אסור אבל בדבר המעורב שאין ניכר איזה אסור ואיזה היתר לשם אין לומר קבוע אלא הכל מותר אם רוב היתר במין במינו ותרומה באחד ומאה וערלה באחד ומאתים והא דמשני פרק התערובות גזירה שמא יקח מן הקבוע לאו דווקא קאמר משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא מקום שהם קבועין עדיין ולא פירשו שאוסרין משום דבעלי חיים לא בטילי כדמפרש התם או משום שהם דבר שבמנין ואם שאינו [מינו] הכל בטל בששים אפילו תרומה וערלה כדתנן במסכת ערלה שאין מינו להקל כו' כל זה פירש מורי רבינו. תנן טפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר אם יש נותן טעם באותה חתיכה ינער הקדירה אם יש בנותן טעם באותה קדירה למאן דאמר אפשר לסוחטו אסור וסובר חתיכה עצמה היא נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן פי' חתיכה שנאסרה מחמת בליעת האיסור ואחר נתן אותה החתיכה בתוך הקדירה שצריך ס' לבטל אותה חתיכה ולא סגי לבטל האיסור הנבלע הכי פירוש של משנה טפת חלב שנפלה על החתיכה של בשר ואין בה ס' באותה חתיכה של בשר לבטל את הטפה נאסרה החתיכה לפי שיש בה נתינת טעם של חלב ואם אחרי כן ניער הקדירה בכף ועל ידי כן נכנסה החתיכה בתוך הרוטב אז צריך ששים בקדירה לבטל כל החתיכה שנאסרה מהכא משמע שחלב מפעפע בכל החתיכה דאי במקצתה גרידא כי נמי ניער וכסה אמאי צריך ששים לבטל כל החתיכה הלא לא נאסרה כולה וש"מ איסור הנבלע בחתיכה אין הולך חוץ מאותה חתיכה אלא על ידי רוטב שמוליך הבליעה חוצה לה אבל ביבש לא אזלא הבליעה אפילו יש חתיכה אחרת נוגעת לה ואינה אוסרת אותה דאם מתפשטת מחתיכה לחתיכה בלא על ידי רוטב כי נמי אין ס' בחתיכה למה נאסרה למה לא יסייעו לבטל הטפה גם חתיכות אחרות שנוגעות לה דאי משום שנאסרה אחת תחלה נעשית כולה נבלה ויצטרך ס' לבטל כל החתיכה א"כ אפילו בלא ניער חתיכה וכסה ברוטב נאסרו כולן שצריך ס' לבטל החתיכה ראשונה אבל למ"ד אפשר לסוחטו מותר ולית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה וכי ניער נמי בסוף אין צריך רק ס' לבטל טפה הבלועה אין להוכיח כל זה דהכי פירש נער הקדירה שנכנסה לה החתיכה ברוטב אם יש טעם של טפה באותה קדירה שאין צריך ס' לבטל החתיכה רק לבטל הטפה אבל יש להוכיח מגמרא דתניא טפת חלב שנפלה על חתיכה כיון שנתנה טעם באותה חתיכה נעשה נבלה ואוסרת את כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים עד שיתן טעם ברוטב ובקופה ובחתיכו' אמר רבי נראין דברי רבי יהודה בשלא נער ושלא כסה ומפרש תלמודא אילימא לא נער ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פליט פירוש אותה חתיכה בלעה הטפה של חלב ולא פלטה אותה ולמה נאסרו שאר חתיכות שאצלה אלמא אין בליעה הולכת מחתיכה לחתיכה שאצלה אפי' שתיהן חמות ורותחות והן ביבש ואין זאת אוסרת חברתה אף על פי שאלו היתה הראשונה נבלה גמורה אוסרת אותה שאצלה כדאמרינן (ע"ו) פרק כיצד צולין חם לתוך חם דברי הכל אסור השתא שלא נאסרה אלא מחמת בליעת איסור ואותה בליעה אינה הולכת חוץ לה אלא ע"י רוטב שנער וכסה לא תאסור חברתה החתיכה אחרת שאצלה כיון שהאיסור עצמו אינו הולך שם כך פירש מו' רבינו יצחק בר רבי שמואל.   והשתא שפירשתי דדבר הקרוי בריה או דבר שבמנין או ראוי להתכבד לפני אורחים שהם אסורים בתערובת עם היתר אפילו באלף אם פירש אחד מן התערובות אותו אחד שפירש לא נאמר כל דפריש מרובא פריש ומותר אלא אסור גזירה שמא יקח מן הצבורין שהם יחד כדאמרינן פרק התערובות כי נתערב שור הנסקל ברבוא שוורים שהם זבחים ימותו כולן ופריך ונכבשינהו דנציידן ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע אבל גבי תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח ואינו יודע מאיזה מהם לקח כיון שהספיקא נולדה ממקום הקביעות וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדגמרי מקרא ביומא ובסנהדרין ובנמצא על הארץ או בנמצא ביד עכו"ם מותר משום כל דפריש מרובא פריש ורוב החנויות של העיר מוכרות בשר שחוטה והתם ליכא למגזר דילמא יקח מן הקבוע שהרי האיסור מבורר וניכר לבדו וההיתר מבורר וניכר לבדו לא מחזקינן ליה דילמא במזיד יקח מן האיסור כיון שמכירו אבל במקום שהאיסור וההיתר מעורב יחד ומן התורה הכל מותר על ידי שבטל ברוב אך מדרבנן אסרו משום דבר שבמנין או בריה אי שרית כי פירש אחד מהן אתי ליקח ממקום שהם יחד כך פירש מורי רבינו יצחק בר ר' שמואל אבל רבינו יעקב מ"כ הי' מתיר כי אם בא זאב וטרף שנים או שלשה בהמות ונתערבו כולם יחד וכי פריש כל חד וחד היה מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש וזה לא נתיישב למו' רבינו משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ושמא היה רבינו יעקב מ"כ סובר כי דווקא גבי קדשים החמירו טפי למגזר שמא יקח מן הקבוע ויש להתירן מטעם אחר מטעם ספק ספיקא שהרי אין דרוסה אלא ביד ושמא הנץ שנשא האווז והזאב שנשא הטלה והחזירו שמא הוא לא הכה אותו ביד אלא בשינים נשאה ואפי' אם הכה אותה ביד שמא אין היא זאת שלוקח האיש מן העדר אם כן כולן מותרין לשני אנשים או לאיש אחד מלבד אחת. אמנם אני פי' בסוף הלכות איסור והיתר. דדבר שהוא ספיקא דאורייתא אפי' באלף לא בטיל אם הוא דבר שבמנין כמו ביצה של ספק טריפה שנתערבה באלף כולן אסורות.   Siman 52 השתא אתי שפיר דאף על גב דחתיכת היתר שנאסר' מחמת איסור פורתא ולא היה בחתיכה ס' לבטל אם נתחב' אותה חתיכה ברוטב של היתר צריך ס' לבטל החתיכה ולא סגי בס' לבטל איסור הנבלע בה דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואף על פי כן כי מלחו בשר היתר דהמלח אסור משום שבלוע מדם הנפלט (חולין קי"ג) כדאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה אמאי אין אותו מלח כמו חתיכת איסור ויאסור הבשר והלא נותן טעם בבשר אלא מכיון שהדם האוסר את המלח אינו נבלע בבשר לפי שדם אין מפעפע אין הבשר אסור דאין לו כח במלח לאסור במקום שדבר האוסרו אין יכול ללכת ולהתפשט וכן כל מקום שהצריכו חכמים קליפה ולא יותר מחמת כי אין האיסור מפעפע למה אין אותה קליפה נעשית נבלה ותאסר עוד קליפה סמוך לה ואותה קליפה שניה תאסור עוד אחרת וכן לעולם וגם פעמים שבקליפ' יש שומן ואותו שומן הוא מפעפע ותאסור הרבה אלא כיון שאיסור עצמו אינו הולך יותר אין הקליפה אוסרת ולא יהיה טפל חמור מן העיקר וגם פעמים שנותנין בגיגית הרבה בשר למלוח ונותנין עצים ואבנים בשולי הגיגית להפסיק בין הבשר והדם והציר הנוטף מן הבשר ופעמים לאחר זמן כשמסירים הבשר מן הגיגית מוצאים מקצת חתיכת בשר בתוך הציר והדם שנטף אותו מקצת פשיטא שהוא אסור ואפילו לית ביה פילי ולא סגי בקליפה דמה שהיה בציר חשיב כמו כבוש ואמרי' כבוש הרי הוא כמבושל וכן הוא מנהג לחתוך מה ששורה בציר ועוד מעט שיעור קליפה ומתירין כל המותר. ויש תימה הלא הדם הולך למעלה כמו חלב המפעפע בכל החתיכה ואותה חתיכה עצמה נוגעת למעלה באחרות והכל אסור וצריך לומר שדם שבלוע אין מפעפע למעלה (שם קי"ב) והא דאמרינן דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורים שאני דגים ועופות דרכיבי ומכל מקום יש לחוש כי פעמים באותו מקצת בשר שבתוך הציר יש שמנונית והוא בלוע מדם ונהי דהדם אין הולך למעלה השמנונית מיהא שנאסר נעשה נבלה ומפעפע למעלה כמו חלב דאמרי' גדי שצלאו בחלבו אסור למיכל אפילו מריש אוניה משום דחלבו מפעפע ומסתמא הוא הדין שמנונית ולמה לא תאסור כל החתיכה ואפילו מה (שבתוך) [שחוץ] הציר ואותה חתיכה תאסור האחרות אלא כיון שהדם הבלוע בשמנונית אין מפעפע אין השמנונית אוסר אף על פי שמפעפע למעלה כיון שהדם האוסרו אין הולך שם אבל אין לומר אע"פ שהחלב מפעפע וכן שומן היינו לצדדין או למטה אבל למעלה אין מתפשט והולך שהרי כי פליגי רב ושמואל פרק כיצד צולין בחם לתוך צונן אי עילאה גבר או תתאה גבר היכא דהוי חם לתוך חם מודו דהכל אסור בין תחתון בין עליון. ואולם לפירוש הרב רבינו אפרים האומר כי אין אומר חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא דווקא בבשר בחלב לא יקשה כלום מה טעם אין קליפה ראשונה אוסרת עוד סמוך לה והמלח הבלוע מדם למה אין אוסר הבשר ושמנונית שבציר למה אין אוסר שהרי לא נעשית נבלה רק הדם הבלוע והוא אין מפעפע ואדרבא אי הוה מפעפע הוה מתבטל בס' והשמנונית או המלח הנאסר אינו נעשה נבלה אפילו תוך רוטב להצריך ששים רק דם הבלוע אמנם אין לסמוך על דבריו ולהקל אלא יש להחמיר ככל רבותינו הקדמונים שתופשים כן שחתיכה עצמה נעשית נבלה אפילו בשאר איסורין ואוסרת כל החתיכות כולן ואם כן אם חתיכה אחת נאסרה אם אחרי כן תחבה ברוטב צריך ס' לבטל כל החתיכה ולא סגי בששים לבטל כל האיסור כדברי הרב רבינו אפרים שתופש שההיתר לא נעשה איסור נבלה רק בבשר בחלב חדא שהקדמונים לא נהגו כמותו ועוד שיש לנו די להקשות ולתרץ על דבריו כמו שמפרש בסמוך ואשנויא לא נסמוך ורב ורבי יוחנן ורבי חנינא סברי פרק כל הבשר אפשר לסוחטו אסור גבי בשר הבלוע מחלב ושמואל וריש לקיש סברי אפשר לסוחטו מותר ומסתמא הלכה דאסור חדא דהלכה כרב באיסורי לגבי שמואל כדאמר (מ"ז) פרק מי שהוציאוהו והלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש כדאמרינן (ל"ו) בהחולץ ובפרק (דף ע"ז) בהמה המקשה. פירש הרב רבינו אפרים אפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות עד ס' לבטל החתיכה ולא סגי בס' לבטל הבלוע היינו דווקא בבשר בחלב דהתם פליגי והיינו טעמא דכל אחד לבדו מותר וכי נתערבו נאסרו אז נעשית כל החתיכה נבלה וצריך ס' ברוטב ובחתיכות היתר לבטל כל החתיכה ולא סגי בששים היתר לבטל טיפת חלב הבלועה שגם הבשר מיקרי נבלה ולוקה עליה אם אכל חצי זית מבשר וחצי זית מחלב אבל משאר איסורין אין לוקה עד שיאכל מן ההיתר כל כך שיאכל בו כזית מן האיסור הבלוע דאין היתר מצטרף לאיסור ולכך אם אותה חתיכה היתה אחרי כן ברוטב לא יצטרך רק ששים לבטל האיסור הבלוע ונהי דהחתיכה לעולם אסורה דשמא לא פלטה כל איסור שבלעה מכל מקום הרוטב מותר אם יש ששים לבטל הבלוע וגם מייתי ראיה מההוא (חולין צ"ח) כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר רב אשי לשעורי במאי דבלע דקולא ופירש רש"י דקולא קלחת ונפל בתוך הרוטב הכזיתא אף על פי כן שמא נצמק היה רוצה לבטלו אפילו במה שבלע הקלחת אבל לא רצה לפרשו כמשמעו דקולא סל מלא בשר משום שחתיכה ראשונה נאסרה כולה שאין בה ס' לבטל הכזיתא ויצטרך ס' חתיכות אחרות לבטל אותה חתיכה לכך הוצרך לפרש שנפל בתוך יורה של רוטב שאין צריך ס' רק לבטל הכזיתא אבל לפירוש הרב רבינו אפרים אתי שפיר כמשמעו דקולא סל מלא בשר ואפילו ביבש שלעולם אין צריך רק ס' לבטל הכזיתא ולא ס' לבטל החתיכה שנאסרה תחלה מיהו אין ראיה כלל שהרי הוכחתי לעיל על משנת דטפת חלב דביבש איסור הבלוע בחתיכה אחת אין מפעפע אל החתיכה הנוגעת בה וגם אותה חתיכה ראשונה אף על פי שהיא שמנה אינה אוסרת את האחרות הנוגעות בה כיון שהאיסור עצמו הבלוע בה אין יכול לילך יותר ממנה ואם כן אפי' בסל מלא בשר כי נמי אין ס' בחתיכה שנפל עליה כזיתא בשביל כך לא אסרה אותה חתיכה את האחרות וגם אין לשער בסל כיון שלא נכנס בתוכו מן הכזיתא הבלוע בחתיכה כיון שהם ביבש ולכך נמי הוצרך לפרש קלחת שיש בה רוטב. ועוד היה מביא ראיה דאמר רב הונא (דף ק') פרק גיד הנשה חתיכה של נבלה ודג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכות חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהם מינה ופריך רב ספר' כיון דסבר רב מין במינו לא בטיל ואפילו לא נתנה טעם נמי ומשני בשקדם וסלקו לחתיכה של נבלה ולא נכנס ברוטב כי אם חתיכת היתר שנאסרה וצריך ברוטב ס' לבטל כל החתיכות וכיון שאין ברוטב שאינו מינה ששים לבטלה נאסרו כל החתיכות אפילו אלף לפי שהן מינה והשתא מ"מ למ"ל נתנה טעם בה והלא בלא טעם נאסרה כיון דמין במינו לא בטיל ואותה חתיכה לבדה אוסרת כל החתיכות שבקדירה כיון שצריך ס' לבטל כל החתיכה אבל לפירוש הרב ר' אפרים אתי שפיר דאין צריך ברוטב רק ס' לבטל הבליעה כיון שאין זה בשר בחלב ואי לא נתנה טעם בחתיכה אף על פי שאותה חתיכה נאסרה במשהו מכל מקום כשנכנסה ברוטב אין צריך ס' לבטל הבלוע דכמאן דליתיה דמי מיהו אינה ראי' כלל דנהי דכשקבלה טעם אז יצטרך ששים לבטל כל החתיכה היכא שלא קבלה טעם אף על פי שנאסרה אותה חתיכה לרב לא החמירו חכמים לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה להצריך ששים כמוה אלא כשקבלה טעם ואדרבא מו' רבינו מקשה מההיא שמעתתא על פירושו רבא אמר אפילו תימא שלא קדם וסלקו הוה ליה מין במינו ודבר אחר וסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו לדידן הכי פירושו ברוטב שהוא אינו מינו יש ששים לבטל חתיכה אחת אבל אין ששים לבטל שתי החתיכות ולכך אי לא קבלה חתיכה ראשונה טעם הנבלה לא יצטרך ברוטב רק ס' לבטל הנבילה והרי ישנו והכל מותר כדפרישית לעיל ועתה שקבלה טעם נעשית גם כל החתיכה נבלה ויצטרך ס' לבטל שתי החתיכות והרי אין ברוטב לבטל את שניהם והכל אסור אפילו באלף חתיכות שברוטב שהן מינו אבל לפי' הרב ר' אפרים כיון שהחתיכה נבילה היא תוך הרוטב שלא סלקה מאי נפקא מינה אי החתיכה של היתר קבלה תחלה טעם של נבלה הלא לעולם א"צ ברוטב כי אם ששים לבטל האיסור הראשון. ויש לפרש דקא מיירי שנתמעט נפח חתיכה נבלה במה שבלעה אותה חתיכה של היתר וקמ"ל דאף על גב דאם אין נותן טעם באותו הבלוע של היתר אין צריך רוטב אלא כדי לבטל החתיכה של נבלה שנתקטנה מכל מקום כיון שנתן הבלע טעם הרי הוא כמו בעין וצריך ברוטב ששים מן החתיכה של נבלה ומן הבלוע שבחתיכת היתר. תירוץ זה לשון מורי וקמ"ל דאם אין נותן טעם אף על גב שהחתיכה נאסרה במשהו חוץ לרוטב לפי שהוא מינה מכל מקום כי נתחבו שניהם ברוטב אין צריך ששים ברוטב אלא מן הנבלה שנתמעט' ולא מן הבלע דהוי כאלו אינו בעולם לגבי אינו מינו והא דתנן (י"ב ע"א) פרק קמא דתמורה אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונאסרו חזר ונפל מן המדומע למקום אחר אין אוסר אלא לפי חשבון התרומה שבה ולפירוש הרב רבי אפרים אתי שפיר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב ולדידן נמי לא תקשי דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בדבר לח או בבליעת טעם (דף ע"ג) שלהי ע"ז דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור של יין היתר ונפל שם קיתון של מים רואין היין של היתר כאלו אינו והשאר יין נסך רבה עליו ומבטלו ומפ' התם דלרבנן לא בעי קיתון של מים תחלה אלא לבסוף הוא מועיל כמו כן והשתא מיד כשנפל היין נסך לבור יין היתר אסרו במשהו ונעשה הכל נבלה וכי נפל קיתון של מים לבסוף אמאי סגי ביה לבטל היין נסך לחודיה דקאמר סלק את מינו כמי שאינו וי"ל דמיירי שלא נפל מן היין נסך תחלה עד נתינת טעם ביין של היתר ואף על פי שנאסר במשהו לא אמרינן נעשה הכל נבלה להצריך ששים גם ביין של היתר וכן פירשתי לעיל גבי שקדם וסלקו למאן דאמר מין במינו לא בטיל ונאסרה מן התורה כל שכן גבי יין דאינו אסור במשהו כי אם מדרבנן לרבי יוחנן וקשה דאמרינן התם חמרא מן היתיר' לגו מיא דאסור' בנותן טעם ואם יש ששים של מים לבטל טעם היין הכל מותר ואמאי והלא קמא קמא שנפל היין לתוך מים נעשה הכל נבלה ולדברי הרב רבי' אפרים אתי שפיר דלעולם אין ס' כי אם לבטל האיסור ראשון מיהו לדידן צריך לומר דאיירי שנפל היין של היתר הכל בבת אחת שיעור ששים ולדברי הרב ר' אפרים אתי שפיר תקנת הגעלה בכלי מדין דיורה גדולה מסתמא אין ששים במים לבטל איסור הנפלט דבדידה משערי' וגם להגעילה באחרת לא תמצא מחזקת ששים יורות כזאת ואם כן כי הגעילו' נעשו המים כולן נבלות וחוזרין ונבלעים ומסתמא לא הצריך הכתוב להגעיל אלא כלי בן יומו דאין בן יומו הוי נותן טעם לפגם ומותר ולא תמצא שהגעילו כי אם כלים קטנים מאד כגון סכיני' ביורה מחזקת ס' כמותן ולדבריו אע"פ שהמים נאסרים כי חוזרים ונבלעים אינו חוזר ונבלע מן האיסור רק מעט שהרי משליך כל המים של הגעלה לחוץ. ובשביל אותו פורתא שחוזר ונבלע מגעילה פעם שניה ומה שנפלט מן האיסור בטל בששים מיהו אי חתיכה עצמה נעשית נבלה אינו אלא מדרבנן בשאר איסורין אתי שפיר ולכל הפירושים דאין אנו מגעילין כלי הנאסר אלא לאחר שאינו בן יומו כל אלה דקדק מורי רבינו יצחק בר' שמואל. רב אמר אפשר לסוחטו [אסור] והא אתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר פי' שיש ס' בחלב לבטל טעם בשר ואין ס' בבשר לבטל טעם חלב ואי סלקא דעתך אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי שרי חלב נבלה הוא פירוש שחוזר ונפלט מן הבשר ואוסר את כל החלב שביורה משום דמין במינו לא בטיל לרב ומשני אמר קרא לא תבשל גדי בחלב אמו גדי אמרה תורה ולא חלב ופריך והא אתמר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה א' רב לוקה על אכילתו אלא ל"ש בשר ולא שנא חלב אסור והא דחלב שביורה מותר דנפיל כזית בשר לתוך יורה של חלב רותח דמבלע בלע הבשר את החלב מפלט לא פליט חלב סוף סוף כי נייח הדר פליט ומשני בשקדם וסלקו. מהך שמעתתא דקא פריך תלמודא חלב שנפלט מן הבשר חלב נבלה הוא ואוסר את כל החלב שבתוך היורה משום שהוא מינו וכן נמי הוא במסקנא דכל החלב שביורה הוי אסור אי לא קדם וסלקו קודם דנייח. מכאן מוכיחין רבינו שמואל ורבינו יעקב דאם חתיכת נבלה נפלה בקדירה שיש בה הרבה רוטב והרבה חתיכות של היתר למ"ד מין במינו לא בטיל דכי נמי נאמר סלק את מינו את החתיכה של היתר כמי שאינו והרוטב שאין מינו יש ס' על החתיכה נבלה ומבטלה אכתי צריך בחתיכות ששים לבטל הרוטב הנבלע בחתיכת נבלה וכי הוא חוזר ונפלט אוסר את כל הרוטב שהוא מינו ומורי רבינו יצחק בר רבי שמואל אומר דאדרבא מהכא קשיא לדבריהם שהרי תירץ תחלה גדי אסרה תורה ולא חלב ולפיכך חלב שביור' מותר מה בכך הלא בלע מים הנבלעים בנבלה כי נפלטו המים נעשו מים של איסור כמו מים של הקדש ושל ע"ז ואוסר כל המים שביורה מטעם מין במינו הוא הדין חלב הנפלט מן הבשר יהיה לו דין חלב של איסור ויהיה אוסר כל חלב שביורה מדרבנן דמי גרע החלב הנפלט מן הבשר מן המים הנפלטין מן הנבלה אלא ודאי היינו טעמא שרוצה לומר דחלב הנפלט אינו אוסר חלב שביורה משום דאע"פ שחלב הנפלט נעשה נבלה היינו טעמא משום טעם בשר ושמנונית המעורב בו ולכך יותר לא יהיה בו כח לאסור כאלו היה כולו בשר דאז יתבטל בחלב שביורה לפי שהוא אינו מינו ולכך תירץ גדי אסרה תורה ולא חלב שמדמה בשר בחלב לדין שאר איסורין ואם כן ה"ה רוטב הנפלט בין הנבלה אין לו דין רוטב של איסור אלא יש לו דין בשר נבלה ויתבטל ברוב שבקדירה אפילו למ"ד מין במינו לא בטיל והא דקאמר מעיקרא דחלב נבלה הוא ואוסר כל חלב שביורה וכן אמת הוא במסקנא דכל חלב שביורה אסור היינו דווקא גבי בשר בחלב ומן התורה נמי אסור והיינו טעם דכל אחד ואחד לבדו מותר וגזירת הכתוב הוא דכי נתערבו אסורים ולוקה על חצי זית בשר ועל חצי זית חלב אבל בעלמא אין לוקה על כזית רוטב שנפלט מן הנבלה עד שישתה כל כך מן המים שיהיה בו כזית מן טעם שמנונית הנבלה הבלוע בהם דאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים ולכך מים שנבלעו אפילו מדרבנן אין אוסרין כשנפלטו אלא כולן הם דבר שאסר אותם.   Siman 53 הלכך מלח הבלוע מדם כגון שיורים ממלח בשר ונתנוהו בקדירה אם יש ס' כדי שיעור של מלח הכל מותר ואין צריך יותר אף על פי שהמלח נעשה נבלה וגם עדיין המלח נתן טעם בקדרה אף ביותר מאלף הוי הכל מותר לפי שאין להמלח כח לאסור יותר מאם היה כולו דבר הנבלע מדם או נבלה האוסרו דאז יתבטל בס' ואין לו דין מלח אסור כגון מלח של הקדש ושל ע"ז שאוסר בכל עד נתינת טעמו שזהו יותר מאלף ובלא שום ראיה דמלח שבלוע מבשר או תבלין שדכו במדוכה של בשר ונתנו המלח בתבשיל מחלב או אפכא מלח הבלוע מחלב או דכו במדוכה של חלב ונתנוהו בתבשיל בשר דליכא למשרי שמא משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהא תבלין חזק וחריף והוי מדוך כמו בית שאור וגם פלפלין חריפים הוי כמו צנון שחתכו בסכין דלא שרינן מחמת נ"ט בר נ"ט ואסור משום טעם ממש הנבלע שם אפילו הכי אין צריך אפילו ס' במלח כי אם ס' מן הבלוע שם מן הטפה של חלב או הטפה של שמנונית ולא יותר דודאי היכא שההיתר בלע מעט איסור ואחרי כן נתנוהו בקדירה צריך ס' לבטל כל החתיכה ראשונה לפי שהיתה אסורה תחלה לאכול ע"י הבליעה לפיכך נעשית נבלה להצריך ס' כמוה.   פירש הרב רבינו אפרים אפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות עד ס' לבטל החתיכה ולא סגי בס' לבטל הבלוע היינו דווקא בבשר בחלב דהתם פליגי והיינו טעמא דכל אחד לבדו מותר וכי נתערבו נאסרו אז נעשית כל החתיכה נבלה וצריך ס' ברוטב ובחתיכות היתר לבטל כל החתיכה ולא סגי בששים היתר לבטל טיפת חלב הבלועה שגם הבשר מיקרי נבלה ולוקה עליה אם אכל חצי זית מבשר וחצי זית מחלב אבל משאר איסורין אין לוקה עד שיאכל מן ההיתר כל כך שיאכל בו כזית מן האיסור הבלוע דאין היתר מצטרף לאיסור ולכך אם אותה חתיכה היתה אחרי כן ברוטב לא יצטרך רק ששים לבטל האיסור הבלוע ונהי דהחתיכה לעולם אסורה דשמא לא פלטה כל איסור שבלעה מכל מקום הרוטב מותר אם יש ששים לבטל הבלוע וגם מייתי ראיה מההוא (חולין צ"ח) כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר רב אשי לשעורי במאי דבלע דקולא ופירש רש"י דקולא קלחת ונפל בתוך הרוטב הכזיתא אף על פי כן שמא נצמק היה רוצה לבטלו אפילו במה שבלע הקלחת אבל לא רצה לפרשו כמשמעו דקולא סל מלא בשר משום שחתיכה ראשונה נאסרה כולה שאין בה ס' לבטל הכזיתא ויצטרך ס' חתיכות אחרות לבטל אותה חתיכה לכך הוצרך לפרש שנפל בתוך יורה של רוטב שאין צריך ס' רק לבטל הכזיתא אבל לפירוש הרב רבינו אפרים אתי שפיר כמשמעו דקולא סל מלא בשר ואפילו ביבש שלעולם אין צריך רק ס' לבטל הכזיתא ולא ס' לבטל החתיכה שנאסרה תחלה מיהו אין ראיה כלל שהרי הוכחתי לעיל על משנת דטפת חלב דביבש איסור הבלוע בחתיכה אחת אין מפעפע אל החתיכה הנוגעת בה וגם אותה חתיכה ראשונה אף על פי שהיא שמנה אינה אוסרת את האחרות הנוגעות בה כיון שהאיסור עצמו הבלוע בה אין יכול לילך יותר ממנה ואם כן אפי' בסל מלא בשר כי נמי אין ס' בחתיכה שנפל עליה כזיתא בשביל כך לא אסרה אותה חתיכה את האחרות וגם אין לשער בסל כיון שלא נכנס בתוכו מן הכזיתא הבלוע בחתיכה כיון שהם ביבש ולכך נמי הוצרך לפרש קלחת שיש בה רוטב. ועוד היה מביא ראיה דאמר רב הונא (דף ק') פרק גיד הנשה חתיכה של נבלה ודג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכות חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהם מינה ופריך רב ספר' כיון דסבר רב מין במינו לא בטיל ואפילו לא נתנה טעם נמי ומשני בשקדם וסלקו לחתיכה של נבלה ולא נכנס ברוטב כי אם חתיכת היתר שנאסרה וצריך ברוטב ס' לבטל כל החתיכות וכיון שאין ברוטב שאינו מינה ששים לבטלה נאסרו כל החתיכות אפילו אלף לפי שהן מינה והשתא מ"מ למ"ל נתנה טעם בה והלא בלא טעם נאסרה כיון דמין במינו לא בטיל ואותה חתיכה לבדה אוסרת כל החתיכות שבקדירה כיון שצריך ס' לבטל כל החתיכה אבל לפירוש הרב ר' אפרים אתי שפיר דאין צריך ברוטב רק ס' לבטל הבליעה כיון שאין זה בשר בחלב ואי לא נתנה טעם בחתיכה אף על פי שאותה חתיכה נאסרה במשהו מכל מקום כשנכנסה ברוטב אין צריך ס' לבטל הבלוע דכמאן דליתיה דמי מיהו אינה ראי' כלל דנהי דכשקבלה טעם אז יצטרך ששים לבטל כל החתיכה היכא שלא קבלה טעם אף על פי שנאסרה אותה חתיכה לרב לא החמירו חכמים לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה להצריך ששים כמוה אלא כשקבלה טעם ואדרבא מו' רבינו מקשה מההיא שמעתתא על פירושו רבא אמר אפילו תימא שלא קדם וסלקו הוה ליה מין במינו ודבר אחר וסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו לדידן הכי פירושו ברוטב שהוא אינו מינו יש ששים לבטל חתיכה אחת אבל אין ששים לבטל שתי החתיכות ולכך אי לא קבלה חתיכה ראשונה טעם הנבלה לא יצטרך ברוטב רק ס' לבטל הנבילה והרי ישנו והכל מותר כדפרישית לעיל ועתה שקבלה טעם נעשית גם כל החתיכה נבלה ויצטרך ס' לבטל שתי החתיכות והרי אין ברוטב לבטל את שניהם והכל אסור אפילו באלף חתיכות שברוטב שהן מינו אבל לפי' הרב ר' אפרים כיון שהחתיכה נבילה היא תוך הרוטב שלא סלקה מאי נפקא מינה אי החתיכה של היתר קבלה תחלה טעם של נבלה הלא לעולם א"צ ברוטב כי אם ששים לבטל האיסור הראשון. ויש לפרש דקא מיירי שנתמעט נפח חתיכה נבלה במה שבלעה אותה חתיכה של היתר וקמ"ל דאף על גב דאם אין נותן טעם באותו הבלוע של היתר אין צריך רוטב אלא כדי לבטל החתיכה של נבלה שנתקטנה מכל מקום כיון שנתן הבלע טעם הרי הוא כמו בעין וצריך ברוטב ששים מן החתיכה של נבלה ומן הבלוע שבחתיכת היתר. תירוץ זה לשון מורי וקמ"ל דאם אין נותן טעם אף על גב שהחתיכה נאסרה במשהו חוץ לרוטב לפי שהוא מינה מכל מקום כי נתחבו שניהם ברוטב אין צריך ששים ברוטב אלא מן הנבלה שנתמעט' ולא מן הבלע דהוי כאלו אינו בעולם לגבי אינו מינו והא דתנן (י"ב ע"א) פרק קמא דתמורה אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונאסרו חזר ונפל מן המדומע למקום אחר אין אוסר אלא לפי חשבון התרומה שבה ולפירוש הרב רבי אפרים אתי שפיר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב ולדידן נמי לא תקשי דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בדבר לח או בבליעת טעם (דף ע"ג) שלהי ע"ז דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור של יין היתר ונפל שם קיתון של מים רואין היין של היתר כאלו אינו והשאר יין נסך רבה עליו ומבטלו ומפ' התם דלרבנן לא בעי קיתון של מים תחלה אלא לבסוף הוא מועיל כמו כן והשתא מיד כשנפל היין נסך לבור יין היתר אסרו במשהו ונעשה הכל נבלה וכי נפל קיתון של מים לבסוף אמאי סגי ביה לבטל היין נסך לחודיה דקאמר סלק את מינו כמי שאינו וי"ל דמיירי שלא נפל מן היין נסך תחלה עד נתינת טעם ביין של היתר ואף על פי שנאסר במשהו לא אמרינן נעשה הכל נבלה להצריך ששים גם ביין של היתר וכן פירשתי לעיל גבי שקדם וסלקו למאן דאמר מין במינו לא בטיל ונאסרה מן התורה כל שכן גבי יין דאינו אסור במשהו כי אם מדרבנן לרבי יוחנן וקשה דאמרינן התם חמרא מן היתיר' לגו מיא דאסור' בנותן טעם ואם יש ששים של מים לבטל טעם היין הכל מותר ואמאי והלא קמא קמא שנפל היין לתוך מים נעשה הכל נבלה ולדברי הרב רבי' אפרים אתי שפיר דלעולם אין ס' כי אם לבטל האיסור ראשון מיהו לדידן צריך לומר דאיירי שנפל היין של היתר הכל בבת אחת שיעור ששים ולדברי הרב ר' אפרים אתי שפיר תקנת הגעלה בכלי מדין דיורה גדולה מסתמא אין ששים במים לבטל איסור הנפלט דבדידה משערי' וגם להגעילה באחרת לא תמצא מחזקת ששים יורות כזאת ואם כן כי הגעילו' נעשו המים כולן נבלות וחוזרין ונבלעים ומסתמא לא הצריך הכתוב להגעיל אלא כלי בן יומו דאין בן יומו הוי נותן טעם לפגם ומותר ולא תמצא שהגעילו כי אם כלים קטנים מאד כגון סכיני' ביורה מחזקת ס' כמותן ולדבריו אע"פ שהמים נאסרים כי חוזרים ונבלעים אינו חוזר ונבלע מן האיסור רק מעט שהרי משליך כל המים של הגעלה לחוץ. ובשביל אותו פורתא שחוזר ונבלע מגעילה פעם שניה ומה שנפלט מן האיסור בטל בששים מיהו אי חתיכה עצמה נעשית נבלה אינו אלא מדרבנן בשאר איסורין אתי שפיר ולכל הפירושים דאין אנו מגעילין כלי הנאסר אלא לאחר שאינו בן יומו כל אלה דקדק מורי רבינו יצחק בר' שמואל. רב אמר אפשר לסוחטו [אסור] והא אתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר פי' שיש ס' בחלב לבטל טעם בשר ואין ס' בבשר לבטל טעם חלב ואי סלקא דעתך אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי שרי חלב נבלה הוא פירוש שחוזר ונפלט מן הבשר ואוסר את כל החלב שביורה משום דמין במינו לא בטיל לרב ומשני אמר קרא לא תבשל גדי בחלב אמו גדי אמרה תורה ולא חלב ופריך והא אתמר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה א' רב לוקה על אכילתו אלא ל"ש בשר ולא שנא חלב אסור והא דחלב שביורה מותר דנפיל כזית בשר לתוך יורה של חלב רותח דמבלע בלע הבשר את החלב מפלט לא פליט חלב סוף סוף כי נייח הדר פליט ומשני בשקדם וסלקו. מהך שמעתתא דקא פריך תלמודא חלב שנפלט מן הבשר חלב נבלה הוא ואוסר את כל החלב שבתוך היורה משום שהוא מינו וכן נמי הוא במסקנא דכל החלב שביורה הוי אסור אי לא קדם וסלקו קודם דנייח. מכאן מוכיחין רבינו שמואל ורבינו יעקב דאם חתיכת נבלה נפלה בקדירה שיש בה הרבה רוטב והרבה חתיכות של היתר למ"ד מין במינו לא בטיל דכי נמי נאמר סלק את מינו את החתיכה של היתר כמי שאינו והרוטב שאין מינו יש ס' על החתיכה נבלה ומבטלה אכתי צריך בחתיכות ששים לבטל הרוטב הנבלע בחתיכת נבלה וכי הוא חוזר ונפלט אוסר את כל הרוטב שהוא מינו ומורי רבינו יצחק בר רבי שמואל אומר דאדרבא מהכא קשיא לדבריהם שהרי תירץ תחלה גדי אסרה תורה ולא חלב ולפיכך חלב שביור' מותר מה בכך הלא בלע מים הנבלעים בנבלה כי נפלטו המים נעשו מים של איסור כמו מים של הקדש ושל ע"ז ואוסר כל המים שביורה מטעם מין במינו הוא הדין חלב הנפלט מן הבשר יהיה לו דין חלב של איסור ויהיה אוסר כל חלב שביורה מדרבנן דמי גרע החלב הנפלט מן הבשר מן המים הנפלטין מן הנבלה אלא ודאי היינו טעמא שרוצה לומר דחלב הנפלט אינו אוסר חלב שביורה משום דאע"פ שחלב הנפלט נעשה נבלה היינו טעמא משום טעם בשר ושמנונית המעורב בו ולכך יותר לא יהיה בו כח לאסור כאלו היה כולו בשר דאז יתבטל בחלב שביורה לפי שהוא אינו מינו ולכך תירץ גדי אסרה תורה ולא חלב שמדמה בשר בחלב לדין שאר איסורין ואם כן ה"ה רוטב הנפלט בין הנבלה אין לו דין רוטב של איסור אלא יש לו דין בשר נבלה ויתבטל ברוב שבקדירה אפילו למ"ד מין במינו לא בטיל והא דקאמר מעיקרא דחלב נבלה הוא ואוסר כל חלב שביורה וכן אמת הוא במסקנא דכל חלב שביורה אסור היינו דווקא גבי בשר בחלב ומן התורה נמי אסור והיינו טעם דכל אחד ואחד לבדו מותר וגזירת הכתוב הוא דכי נתערבו אסורים ולוקה על חצי זית בשר ועל חצי זית חלב אבל בעלמא אין לוקה על כזית רוטב שנפלט מן הנבלה עד שישתה כל כך מן המים שיהיה בו כזית מן טעם שמנונית הנבלה הבלוע בהם דאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים ולכך מים שנבלעו אפילו מדרבנן אין אוסרין כשנפלטו אלא כולן הם דבר שאסר אותם.   Siman 54 גבי כזית בשר ביורה אחת של חלב דהכזית בשר אסור וחלב מותר שהבאתי לעיל דמוקי לה שנפל לתוך יורה רותח דמבלע בלע מן החלב מפלט לא פליט ופריך כי נייח ופירש רש"י כי נייח מרתיח' הדר פליט ומשני בשסלקו קודם שנח מרתיחה והקשה רבינו שמואל הלא נראה לעינים דאם נותנין שלקות או בשר שמן בקדירה רותחת שהמים נעשים ירוקין וגם שמנונית הבשר ניכר בהם אפילו קודם שנחו המים מלרתוח ועוד היאך אנו מגעילין כלים שהרי אנו נותנין אותם ביורה רותחת ומסלקין אותן משום קודם שנחו המים מרתיחתן והיאך מועיל דהא בלעי ולא פלטי מידי ופירוש הכי ביורה רותחת מבלע בלע אבל לא פליט כל זמן שבלע ופריך כי נייח פי' כי נייח מלבלוע הדר פליט בשקדם וסלקו אבל מרתיחה לא מיירי ואכתי קשה כשאנו מגעילין כלים צריך להשהותן במים רותחין זמן מרובה לפי שאין אנו יודעין זמן הנחתן מלבלוע שיניחו אחרי כן לפלוט אלא מיד שנתנום במים רותחי' מיד אנו מסלקי' אותו ופי' רבינו יעקב הכי מבלע בלע מפלט לא פליט אותו דבר שבלע במקום זה עתה במים אלו כל זמן שרותחת אבל מה שבלע במקום אחר כגון כלים אחרים פולטין שפיר כאן בשעת הגעלה אע"פ שבולעי' כאן וקשה למו' רבינו כלי מדין שצוה הכתוב להגעיל היאך הוגעלו והא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ותינח כלים קטנים אבל כלים גדולים איך מצאו כלים גדולים כ"כ שיחזיקו ס' מן הכלי שמגעילים בתוכו ולא ס' של עצמן דבכולה קדירה משערינן וכיון שאין במים ס' אם כן נאסרו מחמת פליטת הכלי שמגעיל ונעשו המים נבלה וחוזרין ונבלעים בכלי וכי תימא כל זמן שהמים רותחין אין כלי בולע אלא פולט אם כן יהא מותר להגעיל כלי ביורה מליאה הנבלה או חלב מהותך ועוד הלא כזית בשר אמרינן דמבלע בלע החלב שביורה רותחת וכ"ת כמו שאנו אומרים הכזית בשר בלע חלב שביורה אבל לא פליט מה שבלע עכשיו כמו כן נאמר דהמים שביורה שבלעו האיסור הנגעל שוב לא יהא נפלט מן המים להיות נבלה במקום אחר א"כ יהא מותר להגעיל כלי ביורה מלאה בשר נבלה דהמים שבלעו טעם הנבלע שוב לא יהא נפלט משם ודאי היינו טעמא דלא שייך למימר כן פליטה ובליעה ולא בדבר צלול אלא תערובת הוא ושפיר פליט ושפיר בלע וכ"ת כמו שאנו אומרים הכזית בשר בולע ולא פליט כמו שבלע עכשיו כמו כן נאמר איפכא מפלט פליט אבל לא בלע כאן מה שפלט עכשיו ולכך הכלי הנגעל לא הדר בלע כאן איסור שפלט במים עכשיו ואע"פ שהמים שנעשו נבלה חוזרין ונבלעים בכלי אין בכך כלום כיון שהאיסור עצמו הנפלט אין חוזר ונבלע כדפרי' לעיל גבי קליפה שמנה אין אוסר קליפה סמוך לה ולא מלח הבלוע מדם אין אוסר הבשר אף על פי שהמלח נותן טעם בבשר כיון שאין הדם מפעפע בבשר מכל מקום כיון שהמים אסורין היאך אנו מגעילין שני כלים זה אחר זה ביורה רותחת הלא כלי שני קא בלע איסור הנגעל מכלי ראשון אף על פי שאינו חוזר ובולע פליטת עצמו מ"מ שפיר בלע פליטת אחרים וכ"ת אע"פ שאסור לבשל בכלי בן יומו של עכו"ם לפי שהשמנונית הנפלט הוי לשבח בתבשיל מ"מ הרי במים הוא לפגם הלא פ' אין מעמידין גבי חמץ של עכו"ם בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה מותר ומוקי לה כמ"ד נותן טעם לפגם מותר ורבינו יעקב פי' משום שכליהם של עכו"ם בחזקת שאין בני יומן אבל אם היו בני יומן סבר דהוי לשבח שמנונית הנפלט במים.   Siman 55 לכך פי' מורי רבינו דהגעלת כלי מדין שלא היתה בני יומן דלפגם הוא ולא אסר הכתוב אלא דוקא בני יומן צוה הכתוב להגעיל ודווקא כלים קטנים הגעילו בכלי גדול המחזיק ס' כמותו דאלו בכלי גדול שאין מחזיק ס' כמוהו שם המים נאסרים מחמת פליטת הכלי הנגעל חוזרין ונבלעים בכלי ראשון הנגעל כדפרי' לעיל והלכך עכשיו נכון להמתין שלא יגעילו הכלי עד שיהא הוא אינו בן יומו דאז המים שביורה אפילו אם אין בהם ששים לא יהו נאסרין מחמת פליטת איסור דשאינו מינו ולפגם הוא אמנם ערב הפסח שמגעילין כלים משום איסור חמץ מותר הוא להגעיל אפילו אותן שהם בני יומן שנשתמש בהם חמץ רותח באותו יום עצמו משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא קודם שיהא אסור כמו דגים שעלו בקערה מותרין לאכלן בכותח משום דטעם הבשר נכנס בקערה ומן הקערה בדגים הרי כאן שנים ועדיין דגים היתר הוא קודם שיאכלם בכותח של חלב הכי נמי טעם חמץ נכנס בקערה ומן הקערה נכנס במים כשמגעילה הרי כאן שנים ועוד מן המים חוזר אל הקערה הרי שלש קודם שיבא זמן איסור חמץ ואע"פ שיש אומרים דווקא דגים שעלו בקערה רותחת או דגים רותחין בקערה מותרין אבל נתבשלו אסורין ולקמן אפרש. ומ"מ גבי חמץ בפסח שיש שלשה נותני טעם של היתר כדפרי' הכל מותר מיהו צריך ליזהר שלא יגעיל ערב פסח אחר ד' שעות כי אם כלים שאינן בן יומן דכיון דמטא זמן של איסור חמץ ליכא כאן נ"ט בר נ"ט של היתר דטעם חמץ בקערה אמש או בבקר כשנפלט במים לאחר ד' שעות נאסרו המים מיד ונעשו נבלה וכי חוזרין ונבלע בכלי חוזרין ואוסרין אותו ז"ו הגה"ה מדי"ן חמ"ץ ואם מצא חטה או שעורה בעופות מלוחין או צלויין ערב פסח אפילו אחר ד' שעות ישליך החטה או השעורה ומותרין העופות ואע"פ שבזמן פסח יש נ"ט משהו חמץ כיון שנתבטל הטעם מערב פסח בס' דאינו במשהו עד שיהא פסח דאז הוי חמץ בכרת והרי נתבטל מקודם ואינו חוזר וניעור לאסור אחרי כן בשיהא זמן איסור משהו כדתנן במס' כלים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם הקנבוס והפשתן שטרפן זה בזה כו' אלמא אע"ג דאיסור כלים במשהו אפילו בחוט אחד פשתן בבגד גדול של צמר כיון שנתבטל צמר רחלים מקודם בגמלים ברוב אינו חוזר וניעור אחרי כן בפשתן לאסרו במשהו אע"ג דמשהו דכלאים הוי דאורייתא כ"ש משהו דחמץ דהוי דרבנן ומהאי טעמא שפוד ישן אם צלו בו עופות בפסח מותרין אע"פ שצלו בו כבר בשר שנמלח ולא נבדק המלח מן החמץ שטעם החמץ שיהיה במלח נתבטל מקודם פסח וכן דגים שקורין הראנייש או בשר שנמלח בחורף ולא נבדק המלח מחמץ מ"מ מותר בפסח לאכול מהם שטעם חמץ כבר נתבטל בס' קודם פסח אע"פ שעדיין יש משהו טעם חמץ בפסח הכל מותר וכן מותר לטגן בפסח עור שמן של אווז שהופשט ונמלח קודם הפסח אע"פ שלא נבדק המלח מן החמץ אבל שומן שמהותך מקודם פסח אסור לטגן בו בפסח לפי שהמחבת שהתיכו בה העור היתה בלועה מחמץ לפי שפעמים שמבשלין בה לחם וקורין אותו שלקות בלעז או רויישלש בלעז ויש טעם חמץ בשומן שהתיכו בה אחר כך ואף על גב דנותן טעם בר נותן טעם מותר הלא שמא כשנתבשלו אסור. ואע"ג דלא התיכו העור במחבת ביום שבשלו בו חמץ והויא כמו אינה בת יומא לגבי העור שהתיכו בה והלא אין יום שלא יעשה חמץ במחבת ונעשית הבליעה בת יומא כדפרישית לקמן דוגמא דאמרי' פ' דם חטאת בכל יום נעשית גיעול לחבירו. ועוד דבכל יום מדיחין בה את הקערות שמלאות חמץ. ועוד פעמים כשמטגנין במחבת בויינץ או רושויילש יש יותר מדאי שומן וחוזרין ושופכים המותר בקדירה עם שאר השומן הרי כל השומן מלא חמץ. לכך אסור לטגן בפסח בשומן מהותך. אבל נמצאת החטה בפסח מה' המינים חטה ושעורה שבולת שועל ושיפון וכוסמין אם במרק מצאו הכל אסור המרק והבשר שהמרק מוליך טעם החטה בכל הקדירה והרי חמץ במשהו בזמן פסח. וכן הדין בצלי אוסרין הכל במשהו לפי שטעם החטה הולך בכל העוף כשהופך השפוד בשעת צלייה וצריך להשהות המאכל עד לאחר הפסח ואז מותר לאוכלו. אבל אם מצא החטה על הבשר שנמלח נראה שאינו אסור רק קליפה מקום החטה שהטעם אינו מפעפע. ואם נתן העוף אפילו במים רותחין הכל אסור אם מצא אחרי כן החטה שהרי כבר נתחמצה משעה שנמלח הבשר. ושמעתי אומרים שאפי' נמצאה החטה במים או במרק אם החטה שלימה היה ר' אליהו מתיר. ואע"ג דאמרי' נתבקעה אסורה. לא נתבקעה ממש אלא אלו מניחה על פי חבית ונתבקעה הרי לדידן ספק הוא שאין אנו בקיאין מהו ראויה להתבקע והוי ספיקא דרבנן לקולא שהרי איסור משהו של חמץ אינו אלא מדרבנן אבל קשיא לרבי' עלה הלא ספק מוכן אסור פרק אין צדין אע"ג דהוי ספיקא דרבנן כיון שיש לו מתירין לאחר יום טוב אזלינן לחומרא. ובמחזור ויטרי יש על חטה שנמצאת שרבי זהו רבינו שלמה מצריכה להשהות' עד לאחר הפסח דאף על גב דתניא (פ"א מ"ז) במסכת אהלות בדגים ובעופות כדי שתפול לאור ותשרף הוי עיכול לגבי טומאה ומספקא ליה אי ילפינן איסורא מטומאה משום דאמרי' (פ"ו) פרק כיסוי הדם אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להיתר. וצ"ע במנחות פרק אמר ר' ישמעאל דזאבים בלעו תנוקות וטיהרו הבשר. ופרק קמא דבכורות דתנא דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה. אלמא יש חילוק בין טומאה לאיסור אכילה. נחשין שבגללי בהמה שמטמו כרבי ישמעאל דלא שהו בבטן מעת לעת כדי עיכול. אי נמי אתיא כר' יהודה בן בתיר' דאמר במס' אהילות בדגים ובעופות מעת לעת ולכך אסור דלא שהו ופליג אתנא קמא דאמר כדי שתפול לאור ותשרף א"נ כל היכא שמהותך ובלעם הוי עיכול בין לטומאה בין לאיסור אכילה כששהה זמן עיכול שפירשו חכמים וכי הוו שלמים לא הוי עיכול לגבי שום דבר. ולגבי חיטה שנמצאת בפסח יש להחמיר ואחרי כן מצאתי כן בתשובה אחת שפירש רבי בן רבי שמואל בשם רבינו יעקב דחמץ שנתעכל קודם הפסח בטל בס' אינו חומרו ניעור בפסח במשהו. וגם אינו במשהו עד הערב שהויה אבל לא הביא ראיה מכלאים מצמ' גמלים וכן הדין בקנבוס ופשתן שטרפן זה בזה וערבן וטוו אותן יחד אם רוב מקנבוס מותר ליתנם אח"כ בבגד צמר אבל אם טווה קנבוס לבדו ופשתן לבדו ואחר כך עירבן יחד אפילו רוב קנבוס אסור להביא צמר לשם דהתניא צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן ואין טירוף ותערובת שייך אלא קודם טוויה. ואותו טפיי"ן בלעז שמציעין על המטות הערב הוא מצמר והשתי ספק מקנבוס ספק מפשתים אם באו מאנגלטיר' או ממקומות אחרות שאין קנבוס הרי הן כלאים ואסור לישב עליהם. וכן הלולאות אפי' אותן של משי יש בהן חוט א' שספק קנבוס ספק פשתן. ואסור לתתו בסרבל של צמר אבל החלולות כולן של משי וכשירות. וכן בחביות כשמתקנין אותן נותן העכו"ם עיסה בשולים בין נסר לנסר כדי לחברם ביחד מותר לשתות בפסח מאותו יין אם יש שני חדשים עד הפסח כשנתנו שם העיסה לפי דטעם חמץ שנכנס ביין לפני הפסח כבר נתבטל בהיתר וכשיבא פסח לא יהא ניעור כדמוכח ראיה של צמר גמלים ואילו היה בתוך ימי פסח עצמו אין החמץ נותן טעם ביין דהוקשה ואין שם חמץ עליו אבל קרוב לפסח אם תקנו חבית אסור לשתות מאותו יין שתוך שני חדשים עדיין העיסה רכה ונותנת טעם בתוך ימי הפסח וכשמגעילין כלי רגילות הוא ומנהג כשמסירין הכלי הנגעל מהיורה מיד שופכין מים צוננין על הכלי וכן פירש רב האיי ורב נהילאי. ותימא למו' רבינו אם בשביל המים שנאסרו שחוזרין ונבלעים מאי תקנה במים צוננין הללו הלא קודם שהספיק לשטפו בצונן יש לומר שהמים של איסור נבלעו בכלי ועוד אם המים אסורים כגון שאין ס' כדי כלי הנגעל א"כ אף ביורה רותחת קודם שהוציא הכלי משם נבלעים בכלי כדפרישית לעיל אלא אינו מגעילו לעולם כי אם שאין בן יומן או כלי קטן שיש ס' במים מן הכלי הנגעל שאז המים מותרים ומה שנהגו לשפוך מים צוננין על הכלי נראה למורי רבינו יצחק דק"ל כרבנן דפ' דם חטאת דאמרי מריקה בחמין ושטיפה בצונן והתם נמי אמרינן מאי טעמייהו דרבנן מידי דהוה אגעולי עכו"ם וה"ה נמי דגעולי עכו"ם מדמינן לקדשים וכיון שאין להגעיל כלי עד שיהיה אינו בן יומו שלא יהיו המים אסורים אם כן מותר הוי להגעיל כלי אסור בכלי כשר והכל מותר אמנם יש שמחמיר ומגעילן בכלי אסור שאינו בן יומו אבל בבן יומו אז פשיט לן שהכלי שרוצה להגעיל יהיה אסור ושעור אינו בן יומו מעת לעת ואם קדירה אסורה מחמת שנבלעה מבשר וחלב שזהו הנאה לכאורה אסורה להשתמש בה אפילו צונן פירות וסובי' אע"פ שעתה אין נהנה מן האיסור הבלוע מידי דהוה אחרס הדרייני שאסור לסמוך בו כרעי המטה הא ליתא שהרי חבית של יין נסך שאסור בהנאה אמרינן פרק אין מעמידין רמא ביה עכו"ם חמרא שרי לישראל למרמא ביה שכרא וכן פרק שנים אוחזים גבי מצא חבית של יין קאמר שהיין הוי אסור בהנאה והחבית מותרת וסתם חביותיהן של חרס הוו דלא שייך בהו הגעלה. ועוד דשרי לתת בה שכרא ואסור לתת חמרא אם כן לא עשה בה הגעלה והא דחרס הדרייני אסור בהנאה משום שרוצה בקיומו משום הבלוע בתוכו. תנן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו פירש רש"י דמפרש (כ"ב) פרק דם שחיטה דווקא לב עוף דאין בו כזית אבל לב בהמה דאיכא כזית עובר וחייב כרת אף לאחר בשולו ומה שאמר הגאון אף לאחר בשולו לא טוב פתר דהא אמרינן (כ"א) פרק הקומץ רבה דם שבשלו אין עובר עליו אלא מתני' דאין עובר עליו מיירי בין אכלו חי בין מבושל ועל זה אמר פרק דם שחיטה לא שנו אלא לב עוף אבל לב בהמה דאיכא כזית עובר אם אכלו חי. תניא הלב קורעו ומוציא דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר פירש רש"י דווקא דם שבלב אסור אבל בשר הלב מותר משום דהלב חלק ואינו בולע כדאמרינן (ע"ד) פרק כיצד צולין שאני לב דשיע.   Siman 56 ואם כן לב שנתבשל בקדירה עם דמו סגי בקריעה והלב מותר משום דשיע ואינו בולע ולא מבעיא אם פי קנה חוץ לקדירה דמותר שהדם יוצא לחוץ ואין הלב בולע בפנים אלא אפילו פי קנה חוץ לקדירה מותר דכמו דהלב שיע מבפנים שיע נמי מבחוץ ומורי רבינו או' דבפרק כיצד צולין דחויא בעלמא קאמר דבעי לאוכוחי כבולעו כך פולטו מקרעו לאחר בשולו ומותר. ודחי דלמא דווקא לב מותר משום דשיע ולא בליע אבל במסקנא דמסיק כבולעו כך פולטו לא נימא תו דלב שיע ואם כן דווקא אם לב נצלה עם דמו קורעו אחר כך ומותר דמה שבלע פלט ונפל לארץ אבל נתבשל הלב בקדירה דאין מועיל מה שפלט דנשאר הדם בקדירה צריך לו ס' מן דם הלב ואם אין ס' של דם אף הלב עצמו אסור. הכחל קורעו ומוציא חלבו לא קרעו אינו עובר עליו אמר רב אינו עובר עליו ומותר אף בלא קריעה רש"י מפ' כולה שמעתתא לצלי ולהכי לא בעי קריעה דמה שנפלט נופל לארץ ומה שלא פירש מותר דחלב שחוטה מדרבנן והיכא שפירש אסרוהו והיכא שלא פירש התירוהו אבל לקדירה אסור אפי' קרעו לבסוף דנפלט וחוזר ונבלע ואוסר הכחל ופריך ליה והא דתנן אינו עובר עליו הא איסורא איכא ומשני אגב דתנא גבי לב שלא קרעו אינו עובר עליו הא איסורא איכא תניא נמי הכי גבי כחל נימא מסייע ליה הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו הא כחל לא בעי קריעה מדלא כייל ליה בהדי לב והא דתני לישנא דאינו עובר עליו דמשמע הא איסורא איכא אגב מתניתין תנא הכי בברייתא וע"כ לצלי מיירי ואם כן אינו עובר עליו דמשמע הא איסורא איכא היינו אפילו על ידי קריעה אמאי בלב סגי בקריעה לאחר בישולו אלא לצלי ובישולו דלב היינו צלייתו כמו ויבשלו את הפסח דדברי הימים ומשני ודאי לצלי מיירי ואם לא קרעו קודם בשולו ואכלו אינו עובר עליו אבל איסורא איכא והא דלא כייליה ותני בהדי לב משום דלב סגי ליה בקריעה דכבולעו כך פולטו לדם אבל כחל לא סגי בקריעה דגבי חלב לא שייך למימר הכי או משום בלב שיע איכא דאמרי אמר רב אינו עובר עליו ואסור אפילו בקריעה לאחר צלייה כלל תניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בחלבו מותר והיינו דצלאו וקאמ' מותר. כיצד קורעו שתי וערב וטחו בכותל א"ל רבי אליעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול הא קמ"ל קריעה כל דהו דלא בעינן שתי וערב אלא לקדירה אמרה ליה ילתא לרב נחמן בעינא למיכל בשרא בחלבא אמר רב נחמן זווקו לה כחלי פי' כחל נפוח מחלב כמו (ל"א) הני ארמאי זווקני דע"ז. השתא מתיר בלא קריעה ואפי' לכתחלה ופריך והא תנן הכחל קורעו ומשני לקדירה אם כן אינו עובר עליו הוי פירושא אבל איסור' איכא והא תנן כחל שבישלו דיעבד אין לכתחלה לא ומשני ה"ה דאף לכתחלה שרי ואגב דתנא קיבה שבשלה תנא כחל שבשלו ופסק רש"י הלכות כחל למדנו לצלי קורעו שתי וערב לא קרעו מותר אף בלא קריעה כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדירה קורעו שתי וערב וטחו בכותל ואם לא קרעו אסור וק' על פירושו חדא דרב נחמן מיקל טפי אף מלישנא קמא דרב דלכתחלה מצריך רב קריעה לצלי והתנן הלב קורעו מיירי בצלי ולרב נחמן לכתחלה נמי הוי מותר לצלי בלא קריעה ותו דכחל שבשלו מותר צריך לומר שצלאו אף על גב דקורעו לאחר בשולו דגבי לב נמי היינו שצלאו כמו ויבשלו את הפסח לפי דמסיק פ' כיצד צולין כבולעו כך פולטו ולא נאמר שאני לב דשיע ותו דבפרק גיד הנשה (צ"ז) אמרינן כחל בס' (ואין כחל) [צ"ל וכחל] מן המנין ויש ספרים שכתוב בהן היכא דלא קרעה ובשלי' עם בשרה א"כ היינו לקדירה והשתא מה מועיל אם אין בשר עמו טפי משיש בשר עמו וי"ל דכיון שיש ס' במים אז חלב הנפלט שם בטל במים ואי יש בשר שם טעם בשר נכנס בכחל ויש להלב שבתוכו טעם משונה מבשר ונאסר וכמו כן כאן בברייתא דכחל שבשלו בחלבו מותר כתוב במקצת ספרים היכא דבשלי' לחודיה בלא בשר וצריך לפרש דאיכא במים ס' מן החלב הנפלט ומ"מ מאי פריך לרב נחמן והתניא כחל שבשלו בחלבו מותר דיעבד אין לכתחלה לא לישני היינו לקדירה בלא בשר עמו כדאיתא בספרים ולפי' רש"י צריך לומר דלא גריס ליה. ורבינו תם מפרש דאין חלוק בין לצלי בין לקדירה ואין בשר עמו והכי פירש הכחל קורעו שתי וערב לקדירה ועם בשר לא קרעו כתקנו שתי וערב רק קריעה קצת עם בשר אינו (עורב) [עובר] עליו וללישנא קמא דרב מותר בדיעבד אף לקדירה ועם בשר ואם לא קרעו כלל אסור אף בדיעבד עם בשר אבל לצלי אף לכתחלה מותר כי נמי לא קרעו כלל כרב נחמן דאמר זווקו לה כחלי ורב לא פליג עליה והוא הדין לקדירה בלא בשר ומותר לכתחלה בלא קריעה כלל כמו לצלי והשתא שפיר סבר רב נחמן כלישנא קמא דרב דתניא כוותיה והשתא אתיין שפיר כל הגרסות כחל שבשלו בחלבו שלא קרעו כלל מותר היכא דבשליה בלא בשרא ואפילו ליכא ששים דאע"ג דנפלט החלב וחוזר ונבלע שרי כיון שלא נשתנה הטעם מכמות שהיה בתחלה אבל בהדי בשר אסור שקלט החלב טעם הבשר ונשתנה טעמו והיינו דקאמר פרק גיד הנשה כחל בס' היכא דלא קרעיה ובשליה אותו בהדי בשרא צריך ס' לבטל טעם של חלב אבל בלא בשר אפילו אין ס' מותר והשתא פריך שפיר והא תנן קורעו ההוא לקדירה כלומר עם בשר והא קתני כחל שבשלו בדיעבד מותר והיינו לקדירה בלא בשר לכתחלה והוא הדין לצלי ומשני הוא הדין לכתחלה.   Siman 57 והשתא דין כחל לפי' רש"י מ"כ לצלי בעי קריעה שתי וערב לכתחלה ואם לא קרעו כלל לצלי מותר דחלב הנפלט נופל לארץ ואותו שלא פירש מותר בדיעבד כלישנא קמא דרב ותניא כוותיה ולא כרב נחמן דאמר זווקו לה כחלי דאף לכתחלה מותר לצלי בלא קריעה כלל ולקדירה אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר אף לכתחלה בלא בשר עמו וכן לעשות מוליית' שקורין פשטיד"א ואם לא קרעו שתי וערב אף דיעבד אסור שחלב הנפלט חוזר ונבלע וכיון שפירש אקרי חלב מדרבנן וכי נבלע אוסר בשר הכחל ואם יש ס' במים עם הכחל שיתבטל עם החלב הנפלט אז מותר ועם בשר אסור לכתחלה אפילו קרעו שתי וערב. ולפי' רבינו יעקב מ"כ כי קרעו שתי וערב מותר לכתחלה אף עם בשר אף לקדירה ואם לא קרעו רק קצת הוי מותר בדיעבד כלישנא קמא דרב אבל לצלי מותר לכתחלה אפילו בלא קריעה כלל כדאמר רב נחמן זווקו לה כחלי ורב נמי לא פליג עליה והוא הדין לקדירה בלא בשר או במולייתא מותר לכתחלה בלא קריעה כלל דחלב הנפלט אף על פי שחוזר ונבלע אין בכך כלום כיון שלא נשתנה טעמו מכמו שהיה מחמת בשר אחר. והכחל שנצלה או כחל שנתבשל מותר לחותכו לכתחלה בסכין שחותכין בו בשר הרבה פעמים או מותר ליתן לכתחלה הכחל כשהוא צלי רותח בקערה שהיה בה בשר שהרי (קי"א) פסקי' הלכתא בין כחלא בין כבדא עילוי בשר' בשפוד לצלי לכתחלה אסיר הא בדיעבד שרי והתם נוגעים בשפוד זה עם זה ושניהם רותחים והא דאמר התם לכתחלה לפי שהחלב נוטף קודם שנצלה וגם בלא קריעה אבל לאחר שקרעו וגם נצלה מותר לכתחלה. אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה פי' רש"י מ"כ מהו לבשל בקדירה לאחר שהוא נמלח דכיון דכולו דם לעולם פולט וחוזר ונבלע אבל לצלי מה שפולט נופל לארץ ומה שאין פולט מותר כל כמה דלא פירש ואין נראה לרבינו יעקב מ"כ דכיון שנמלח ושהה שיעור מליחה יצא כל הדם שעתיד לצאת כמו אלו נצלה ומעשים בכל יום שרגילות לאחר שנצלה הכבד שמטגנין אותו במחבת או נותנים תוך קדירה והוא הדין שיהא מותר לקדירה על ידי מליחה דבה"ג פי' שיעור שהיית מליחה כשיעור צלייה משמע דהיינו טעמא דאז יצא כל הדם ממנו כאלו נצלה ועוד דמליח כרותח לצלי ועוד דאמרינן (כ"א) פרק הקומץ רבה טעמא דמעטיה קרא דם ממליחה הא לא מעטיה נמלחיה הא נפקא ליה מתורת דם דאמר רב יהודה דם שבשלו או שמלחו אינו עובר עליו אלמא מליחה של קדשים היינו כבשול וקאמר במסקנא התם אמר רב וכן לקדירה שצריך להיות מליחות של בשר שלנו לקדירה כמו של קדשים ומפרש רבינו יעקב מ"כ דמבעיא ליה בלא מליחה דכיון דכבד כולו דם שמא יהא דמו מותר אפילו אותו שנפלט כדאמרינן לעיל אסר לן דמא שרא לן כבדא וצריך לפרש שמעתתא בין לפירוש רש"י בין לפי' רבינו יעקב דמיבעיא לן לענין לאסור בשר שנתבשל עמו אבל כבד עצמו פשיטא ליה לאביי ורב ספרא דאין נאסר לקדירה דתרוייהו ידעי מתניתין דמסכת תרומות כדמוכח בסמוך דתנן הכבד אינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת דלעולם טרוד לפלוט רוב דמו ואינו בולע. ורב ספרא היה סבור שאביי לא היה שואל אלא לאסור הכבד עצמו מאחר שנשלק הרבה נתרכך ובולע דמו שנפלט דרבי יוחנן בן ברוקא אומר בסמוך שלוקה אוסרת ונאסרת אבל באינו שלוק רק בשול בינוני אז פשיטא שכבד עצמו אין אוסר כדתנן (פ"ו מי"א) בתרומות ותרוייהו בעי ליה כדמוכח בסמוך כי סליק אשכחיה לרבי זריקא א"ל שלקי ליה לרבי אמי ואכל כי הדר לגבי אביי אמר ליה לא מיבעיא לי למיסר נפשיה ואפילו בשלוקה אלא למיסר חברתה בשר שעם הכבד אמר ליה רב ספרא מאי שנא מהא דתנן הכבד אינה נאסרת וס"ל דאפילו בשלוקה מיירי הא תנן נמי הכבד אוסרת א"ל דילמא בכבדא דאיסורא של טריפה או נבלה ומשום שמנונית. כי הדר סליק אמרו ליה קריבו לקמן קניא בקופיזא פי' עם הלב וריאה וכבד ואוכלינן. לפירוש רבינו יעקב קשה דילמא הכבד נמלח כמו הלב וריאה ושמא הא היו יודעים שלא נמלח דאי נמלח מה חדוש אמר רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדירה הוה אי נמי חלטי ליה מעיקרא.   Siman 58 השתא לפי' רש"י אם בשל כבד בקדירה לאחר שנמלח ושהה כדי מליחה והודח במי' הכבד מותר ואם יש בשר עמו הבשר אסור לפי שלעולם הכבד פולט מחמת רוב דמו ואינו בולע לפי שטרוד לפלוט אבל נבלע בבשר. ומהאי טעמא אפילו לבשלו לבדו אינו טוב דאף על פי כן שהכבד אינו בולע מכל מקום אוסר הכלי שבולע הדם הנפלט. ולפירוש רבינו יעקב אפילו לא נמלח כך הוא הדין אבל לאחר שנמלח מותר לבשלו בקדירה ואפי' עם בשר שפסק מלפלוט לאחר שהיית שיעור מליחה. ולאחר שנצלה מותר לטגנו במחבת ולתתו בקדירה דאינו פולט עוד אחר שנצלה באש. ואם רוצה לצלותו נגד הגחלים צריך לקורעו שתי וערב או לנקבו בעומק בהרבה מקומות. וכן איתא בה"ג האי מאן דמטווי כבדא בשילומא צריך לחתוכיה מ"ט דאזיל דמא ונכנס בסמפונא והיכא דלא חתכיה ליקרעי' לאחר בישולי' ומותר ויצא דם הכנוס בסמפונות. אבל משום דם הסמפונות הנבלע בבשר הכבד אין לחוש בכך דכבולעו כך פולטו כדאיתא ריש כיצד צולין. ורבה בר רב הונא דאמר גבי כבדא צריך קריעה שתי וערב וחתכי' לתחת. והני מילי כבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא. רבינו שלמה פירש לצלי משום דם הסמפונות מיהו תימא בטחלא נמי אי איכא סמפונות ליתסר. ואי ליכא למה לי טעמא דשומנא בעלמא הוא. ואי לקדירה מה לי חתכיה לתחת או לעיל הלא לעולם פולט. ולפירוש רבינו יעקב אתי שפיר דאם נמלח וקרעיה שתי וערב וחתכיה לתחת הלכתא בין כבד' (לתחוב) [בין טחול] יוצא כל דמו מבשר עצמו ומותר לבשלו אחרי כן בקדירה עם בשר.   אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה פי' רש"י מ"כ מהו לבשל בקדירה לאחר שהוא נמלח דכיון דכולו דם לעולם פולט וחוזר ונבלע אבל לצלי מה שפולט נופל לארץ ומה שאין פולט מותר כל כמה דלא פירש ואין נראה לרבינו יעקב מ"כ דכיון שנמלח ושהה שיעור מליחה יצא כל הדם שעתיד לצאת כמו אלו נצלה ומעשים בכל יום שרגילות לאחר שנצלה הכבד שמטגנין אותו במחבת או נותנים תוך קדירה והוא הדין שיהא מותר לקדירה על ידי מליחה דבה"ג פי' שיעור שהיית מליחה כשיעור צלייה משמע דהיינו טעמא דאז יצא כל הדם ממנו כאלו נצלה ועוד דמליח כרותח לצלי ועוד דאמרינן (כ"א) פרק הקומץ רבה טעמא דמעטיה קרא דם ממליחה הא לא מעטיה נמלחיה הא נפקא ליה מתורת דם דאמר רב יהודה דם שבשלו או שמלחו אינו עובר עליו אלמא מליחה של קדשים היינו כבשול וקאמר במסקנא התם אמר רב וכן לקדירה שצריך להיות מליחות של בשר שלנו לקדירה כמו של קדשים ומפרש רבינו יעקב מ"כ דמבעיא ליה בלא מליחה דכיון דכבד כולו דם שמא יהא דמו מותר אפילו אותו שנפלט כדאמרינן לעיל אסר לן דמא שרא לן כבדא וצריך לפרש שמעתתא בין לפירוש רש"י בין לפי' רבינו יעקב דמיבעיא לן לענין לאסור בשר שנתבשל עמו אבל כבד עצמו פשיטא ליה לאביי ורב ספרא דאין נאסר לקדירה דתרוייהו ידעי מתניתין דמסכת תרומות כדמוכח בסמוך דתנן הכבד אינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת דלעולם טרוד לפלוט רוב דמו ואינו בולע. ורב ספרא היה סבור שאביי לא היה שואל אלא לאסור הכבד עצמו מאחר שנשלק הרבה נתרכך ובולע דמו שנפלט דרבי יוחנן בן ברוקא אומר בסמוך שלוקה אוסרת ונאסרת אבל באינו שלוק רק בשול בינוני אז פשיטא שכבד עצמו אין אוסר כדתנן (פ"ו מי"א) בתרומות ותרוייהו בעי ליה כדמוכח בסמוך כי סליק אשכחיה לרבי זריקא א"ל שלקי ליה לרבי אמי ואכל כי הדר לגבי אביי אמר ליה לא מיבעיא לי למיסר נפשיה ואפילו בשלוקה אלא למיסר חברתה בשר שעם הכבד אמר ליה רב ספרא מאי שנא מהא דתנן הכבד אינה נאסרת וס"ל דאפילו בשלוקה מיירי הא תנן נמי הכבד אוסרת א"ל דילמא בכבדא דאיסורא של טריפה או נבלה ומשום שמנונית. כי הדר סליק אמרו ליה קריבו לקמן קניא בקופיזא פי' עם הלב וריאה וכבד ואוכלינן. לפירוש רבינו יעקב קשה דילמא הכבד נמלח כמו הלב וריאה ושמא הא היו יודעים שלא נמלח דאי נמלח מה חדוש אמר רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדירה הוה אי נמי חלטי ליה מעיקרא.   Siman 59 דרש אמימ' הלכתא בין כבד' בין כחלא אם הם תותי בישרא כשצולים אותם בשפוד מותר אפילו לכתחלה אבל אם הם בשפוד עילוי בשרא לכתחלה אסור דיעבד שרי בכבדא משום דאע"פ שיש בו רוב דם מכל מקום משרק שריק. ובכחלא אע"פ שהחלב הנוטף ממנה סריך קצת על הבשר כיון דחלב שחוטה דרבנן הוא ומותר והני מילי לדידהו שהתנורי' שלהם פיהם למעלה והיה השפוד זקוף אבל לדידן השפודין הם מושכבים ופעמים כי ראש א' עליון ופעמים שהוא תחתון. ולכך לעולם לכתחלה אסור לצלות בשפוד לא כחל ולא כבד עם בשר ובדיעבד שרי. אמר חזקיה משמיה דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה והאחד רותח או הדגים או הקערה מותר לאוכלן בכותח שיש בו חלב משום נותן טעם בר נותן טעם שני פעמים נבלע הדם /הטעם/ ונפלט קודם שיכנס האיסור חד בקערה ומשם בדגים ואין עוד טעמו הנפלט חשוב נותן טעם. ולכך מותר לאוכלן בחלב. צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח מ"ט אגב חורפיה דצנון בלע. ופי' רש"י לשון אחר חריפות של צנון בלע מפליט עיקר טעם בשר הבלוע בסכין ונבלע בצנון ואינו קרוי נותן טעם בר נותן טעם. ולשון שני פירש משום שהסכין אינו מקונח היטב והשמנונית הוא בעין נדבק בדופני הסכין. ומן הדין לא היה צריך רק הדחה כיון שאינו רותח אלא אגב חורפיה דצנון בלע טובא.   Siman 60 אם כן צריך ליזהר שלא יחתוך בסכין חולבת לא שומין ולא בצלי' וראשי כרישין אם רוצה לתתן עם בשר לפי שהן חריפין ודמו לצנון ולא אפכ'. ואם שגג וחתך לא סגי בהדחה שהרי נבלע בהם ונתפשט הטעם. ואם אחרי כן נתנן בקדרה רותחת מותר בששי' לבטל טעם הסכין הבלוע בירק דאין זה רק מעט אבל אם חתכה בסכין של עכו"ם שזהו איסור הבלוע בירק אז צריך ס' בקדירה שיעור כל הירק דחתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים כמוה. ויכול להיות שאין חלוק בסכין אלא אפי' אינו בן יומו חשוב כבן יומו דאגב חורפיה דצנון או הירק דחריף מחליק ליה והויא ליה לשבח כדאמר גבי קורט של חלתית של עכו"ם דאסור אף על גב דכלי עכו"ם בחזקת שאינן בני יומן ואסר ליה (ל"ט) בפ' אין מעמידין אבל עלין של קפלוטות וכרוב אינן חזקים וחריפין ולא בעי רק הדחה. ואי חתך קישות גרידא למפסקיה וסגי בהדחה בהכי דחריף מעט ונבלע הטעם בו. אך אינו מתפשט כמו בצנון. ואם חתך בהו לפתא שפיר דמי למחתך אחרי כן אפי' צנון לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מן הסכין כך פי' רבינו שלמה. משמע דלפת דוקא אבל אם חתך בסכין לחם או ירק שאינו חריף אסור מכל מקו' לחתוך אחר כך צנון או ירק חזק וחריף שרוצה לתת עם בשר. דגים שעלו בקערה דאמרן מותר לאוכלן בכותח משום דהוי נ"ט בר נ"ט. פירש הר' יהודה חתן רש"י דוקא כי עלו בקדרה רותחת. אבל נתבשלו אסור דעיקר הטעם נפלט מן הכלי להאי פירושא אתי שפיר הא דאמרינן (ל') פ' כל שעה אין טשין את התנו' באלי' ואם טש כל הפת אסור' אפי' לאכול עם בשר פן יאכלנו עם חלב עד (שיוסר) [שיוסק] עוד התנור. והשתא אמאי צריך היסק תסגי בקינוח שמנונית הניכר ואי משום טעם שמנונית הבלוע שרי משום דהוי נותן טעם בר נ"ט חד בתנור ומש' בפת ואכתי היתר הוא אלא ודאי נתבשלו לא. וי"א דשמנונית אין יכול לקנח היטב שלא ישאר קצת בעין. וקשי' מהא דאמרי' (ע"ו) שלהי ע"ז בכל יום ויום נעשה געול לחברו. ומפ' התם גבי השפוד והאסכלא של קדשים מגעילן בחמין דאם בשל בה שלמים האידנא יבשל בה שלמים גם מחר. והשתא הלא מביא קדשים לידי פגול שלמי' דלמחר לא יוכל לאוכלן בלילה שאחרי כן מפני שלמים דהאידנא שבלוע בהם שאז כלה זמנם. וא"כ ממעט זמן אכילתו ואם נאמר דאפי' בנתבשלו שייך נ"ט בר נ"ט אתי שפיר. מיהו לא קשיא ולא מידי דהתם מיירי במין במינו דמדאורייתא ברובא בטיל ובכלי המקדש לא רצו חכמים להחמיר. תדע דהתם נמי מפ' דכי מבשל בה חטאת השתא מבשל בה שלמים לאלתר. ואמאי הלא השלמים מיד נאסרים לזר מפני בליעת החטאת ואין מביאין קדשים לידי פסול ולא שייך נ"ט בר נ"ט כי אם במקום שיש שני נותני טעם של היתר תחלה אלא ודאי דוקא במין במינו מיירי התם בשר בבשר דמן התורה בטל ברוב והקלו גבי מקדש. מיהו במסקנא פריך דעדיפא מינה אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי כל זה דקדק מורי רבי'. ועוד פי' דאפי' כי נמי נימא נתבשלו לאו היינו לצלי. דוקא דליכא מים אבל נתבשלו במים הטעם מתפשט במים ולכך היכא דאיכא מים שרי דאיכא ג' נותני טעם של היתר.   Siman 61 אם כן ביצים שנתבשלו במחבת חולבת בת יומא מותרי' לתתם במולייתא שקורין פשטיד"א או אפכא. וכן ירקות ששלקן במחבת חולבת שהיתה נקיה מחלב מותר לתתה בתבשיל של בשר או אפכ'. וכן קטנית שבשל בקדירה שהיתה תחלה בהחלב ועתה אין בה מותר לאוכלן בקערות של בשר או אפכא ואפילו המחבת והקדירה בת יומן הכל מותר כמו דגים שעלו בקערה שהיה בה בשר מותרין לאוכלן בכותח שהיא של חלב ואפי' נאמר עלו דוקא מותר ולא נצלו. אבל נתבשלו מותר שהטעם הראשון מתפשט במים ואיכא ג' נותני טעם של ראשון במחבת ומשם במים ומשם בביצים ואכתי היתר הוא. וכן קערות שאכלו בהן רוטב רותח של בשר היום והודחו במים רותחים במחבת חולבת שאינה בת יומא הקערו' פשיטא שמותרי' שלא קלטו רק טעם חלב מכלי שאינו בן יומו שהוא לפגם אבל המחב' נמי מותרת לבשל בה חלב עוד. משום ג' נ"ט בר נ"ט מן הבשר בקערה ומשם במים ומן המים במחבת ואכתי היתר הוא כיון שאינה בת יומא. ודוקא כשהקערות מקונחות שאין מלוכלכות מן המרק של בשר קודם שהודחו במחבת דאז ליכא רק פליטת טעם של היתר וכן הדין אם הוא אפכא קערות חולבות בנות יומן והן מקונחות מחלב והדיחן במחבת (שהיתה) [שאינה] בת יומא מבשר ומכל מקום יש לחוש לפי שהביצים והקערות והירק והקטנית נוגעות למחבת ומן המחבת גופא נכנס הטעם בביצים ובקערות ולא מן המים א"כ אין כאן רק שני נותני טעם ואמר נצלו לא. מיהו כיון דאיכא מים בכלי רוב הטעם מתפשט במים ושרי. ואם כן גם המחבת חולבת היא בת יומא כמו הקערות של בשר הן בני יומן פשיטא דהכל אסור דטעם אותן קערות של בשר נפלט במים. וטעם המחבת של חלב נפלט במים אם כן מיד נאסרו המים משום בשר וחלב שבהן. וכי חזרו ונבלעו במחבת וקערות אסרו הכל. ועוד צריך ליזהר שלא יאפו עוגה קטנה בצד פשטיד"א פן יאכל העוגה בחלב כדאמרי' אין טשין את התנור באליה ולא בצד פלדון פן יאכל העוגה עם בשר ואם אפה אסורה אותה עוגה לאכול אפי' במלח וכן תחת כלי ברזל או כלי חרס אסור לאפותן יחד אפי' לא יגעו זה עם זה דאזיל האי ומפטם להאי ואין להתיר מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט חד בעיסה של פשטיד"א או של פלדון ומשם בעוגה. דשמא היינו דוקא פליטת טעם של כלי אבל מאוכל לאוכל הכל חשוב טעם אחד. ועוד דרוב פעמים השמנונית יוצא חוץ לפשטיד"א ונוגע בעיסה של עוגה. וגם אין להתיר משום דדבר הבלוע בחתיכה ממקום אחר אינו פולט ונבלע בחתיכה אחרת בלא מים כדפירש לעיל בהלכות טפת חלב דקאמר אם לא ניער וכסה מבלע בלע מפלט לא פליט דמכל מקום רוב פעמים השמנונית יוצא לחוץ או החלב מן הפלדון ונוגע לעוגה אותו ממשות עצמו. אמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. שמואל לטעמיה דאמר מליח כרותח כבוש כמבושל. ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרי' רב חיננא. אמר רבא קסבר כי אמר שמואל מליח כרותח ה"מ היכא דאינו נאכל מחמת מלחו שנמלח כל כך הרבה שפוגם המאכל מחמת רוב המלח אבל האי כמכא דנאכל מח' מלחו שאינו מלוח רק קצת אינו כרותח והני מילי חי אבל צלי בעי קליפה ואי אית ביה פילי אסור ולא סגי בקליפה. מליח כרותח דאמר היינו אינו נאכל מחמת מלחו לא כדברי הר' יעקב שהיה אומר דוקא מליח כל כך הרבה עמו כאלו רוצה להוליכה לארץ מרחק וכה"ג בשבת חייב משום עבוד כדאמרי' (ע"ה ע"ב) פרק כלל גדול האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ומוקי לה במלח כדבעי ליה לאורחא אבל לביתיה לא משוי איניש מכליה עץ. ומחמת כן התיר גיגית מלאה בשר שחוטה שנמלחו עם בשר נבלה וזהו אינו שהרי הנהו אטמא ואטמתא דאמלחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא ומייתי עלה מליח כרותח וכי נמלחו למיזל לאורחאי. וכן רב מרי אמלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה וכדלמיזל באורחא רחיקא אמלח'. ורש"י פירש מליח כרותח היינו כי אינו נאכל מחמת מלחו היינו כמו שמולחין אותה בימות החורף כדי להתקיים כל השנה. אמנם רבינו יעקב פי' דכל מליחות שאנו עושין לבשל מיד בקדירה מקרי אין נאכלות מחמת מלחן והוא כרותח. חדא מדפי' בה"ג שיעור מליחה כשיעור צליה א"כ סוברות דיוצא הדם מחמת מליחה כעל יד צלייה א"כ מליחות שלנו שאנו עושין בכל יום להוציא הדם כדי לבשל בקדירה מיד הוו כרותח דצלי. (כ"א) ותו אמר פ' הקומץ רבה טעמא דמעטיה קרא דם ממליחה הא לאו הכי לבעי מלח הא נפק ליה מתורת דם דאמר רב יהודה דם שמלחו וכן דם שבשלו אין עובר עליו. אלמא מליחה שרגילין לעשות בקדשים הויא כבשול. והתם קאמר אמר רבא וכן לקדירה אלמא כל המליחות של קדירה צריכות להיות כמו בשול. וכן איתא התם במלח יכול תבוננו ת"ל תמלח. מאי תבוננו אמר רב אסי יכול ליתן בו טעם כביצה. פי' מעט מלח כדי להסיר טעם התפל כביצה המיישר' האדם ת"ל תמלח הרבה. שיהא רוב מלח מקלקל את הטעם וזה אינו נאכל מחמת מלחו. הופכו וחוזר ומולחו אמר רבא וכן לקדירה אלמא כל המליחות שעושין לבשל לאלתר צריכות שיהו אין נאכלות מחמת מלחן. ויש ספרים נמי שכתוב בהן אמר רבא וכן לצלי. אך מורי רבי' יצחק בר' שמואל פי' דשבוש הוא דלצלי אין צריך מליחה כלל. חדא דדם האברים כל זמן שלא פירש מותר גמור כדאיתא פרק דם שחיטה ואותו שנפלט אין חוזר ונבלע אלא משרק שריק. (ד') והא דאמרינן פ"ק דכריתות ה' לאוין בדם חד לדם האברים היינו דוקא כשפירש דאין בו רק לאו ואין צריך מליחה לצלי משום דם הוורידין שבכרת אפילו לא פירש הלא כיון שחתוכין יוצא הדם מאליו בלא מלח כע"י מלח. (קכ"ח) וכן פ' מפנין בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת רב חסדא אמר אסור. ופריך והא ההוא בר אווזא דהוה בי רב חסדא והוה מטלטל לה משמשא לטולא. שאני בר אווזא דחזי לאומצא אלמא מותר לאכול בשר חי. וה"ה לצלי והיינו טעמא דדם שלא פירש מותר גמור הוא. וכן בשמעתי' דרב הונא חלטי ליה כבדא בחלא סבר רבינ' למימר חלא אסיר לפי שהכבד פולט הדם בחומץ. א"ל רבא אי חלא אסיר איהו נמי אסור כי היכי דפליט הדר בלע שחזקו של חומץ מרככו וחוזר ובלע מה שפלט אלא אפי' חלא שרי לפי שהוא צומת הדם בתוך הכבד ואינו יוצא אלמא דם שלא פי' מותר. וכן אמר שמואל כבד שחתך עליה בשר של צלי אסור לאכלה לכבד לפי שדם בשר פי' עליו אבל גוף הבשר מותר דדם שלא פירש מותר ובשרא דאסמיק דאמרינן פ' גיד הנשה ופ' (ע"ד) כיצד צולין אי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה ש"ד משמע דצלי לא בעי מליחה. וכן פרש"י שפדיה בשפודא מידב דייב דמא ופי' בלא חתכיה ומלחיה. מיהו חתכיה צריך דאין חלוק בין לקדירה וצלי רק מליחה אבל כמו שלקדירה צריך חתיכה ה"ה לצלי שהוא תחת מליחה שצ' חתיכה. ולכך אמרנו למעלה שכמו שרגילין העולם לתת הכבד לטגן במחבת אחר שנצלה או' רבי' יעקב שכמו כן מותר לתת במחבת לאחר שנמלח והא דאמרי' (ל"ג) פ' השוחט הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפש' חותך כזית בשר בבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו. וההיא אי לבשול מיירי הלא כיון דהוא צריך לשהות במליחה שיעור צלייה א"כ קודם יצאה נפשה ומהו ממתין דקאמר אלא לצלי מיירי וקאמר מולחו ומדיחו. וי"ל דהתם כיון שחתכה קודם יציאת נפשה צריך מליחה שהדם מתקבץ שם. מיהו נר' דלבשול קא מיירי דאי לצלי טפי לא היו מבשר' דאסמי' דאמרי' דלצלי לא בעי מליחה. וכן הא דאמר בפירקי' השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה גוזל הבריות ומבליע דם באברים. ואיבעיא להו גוזל את הבריות משום שמבליע הדם באברים וכבדה ושוקלה יותר הא לדידיה ש"ד והיינו בלא מליחה לצלי או חי דאי לקדירה ולמליחה מאי קאמר או דילמא אפי' לדידיה אסור הלא בבשר' דאסמיק אמאי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה ש"ד. וכן איתא ברוב ספרים הלא לדידיה ש"ד באומצא. והא דאמרינן (י"א) פ"ק דביצה ושוין שמולחים עליו בשר בצלי לא משום שצריך מליחה בצלי אלא קמ"ל שמותר למלוח בשר על העור בי"ט מליחה מועטת כמו שרגילות למלוח לצלי ואין כאן איסור עבוד העור.   Siman 62 הילכך אם רוצה לאכול בשר לצלי אינו צריך מליחה כלל כמו שהוכחתי כי דם שלא פיר' מותר גמור ואותו שפולט שריק ונופל לארץ וכ"ש אם מלחו שמותר לצלותו מיד בלא שום שהייה אבל לקדירה צריך לו להדיח תחלה הבשר או לשרות אותו במים ולמולחו אח"כ היטב ולשהות עד שיעור שיהא הבשר צלוי כדאיתא בה"ג שיעור שהייה במליחה כשיעור צלייה. וצריך לתת הרבה מלח דכל מליחות שלנו צריך שיהא קרוי אינו נאכל מחמת מלחו שיהא רוב המלח מקלקל טעם של בשר וגם צריך למלוח הבשר מכל צדדין וכן התרנגולת או הטלה צריך למלוח מבפנים ובחוץ כדפריש' לעיל דאיתא במנחות גבי קדשים במלח תמלח הרבה וגם הופכו וחוזר והופכו ומולחו ועל הכל אמר רבא וכן לקדירה. ולאחר שהיית הבשר ששהת' במליחה שיעור צלייה או יותר ורוצה לבשלו ולתתו בקדירה צריך להדיח את הבשר ב' פעמים מים ראשונים להעביר את המלח הבלוע מן הדם ומים שניים כדי להסיר להדיח לחלוחית מים הראשונים שנשארו על הבשר. (חולין קי"ג) וכן אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. ובמתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ושמואל שלא הזכיר הדחה ראשונה מיירי בחללי בי טבחא. ולכך הזכיר ב' פעמים יפה גבי מליח שצריך ליתן רוב מלח עד שיהא אינו נאכל מחמת מלחו והזכיר שני פעמים יפה גבי הדחה אחרונה שצריך להדיח במים ב' פעמים כדפרי' וצריך למלוח ע"ג כלי מנוקב או דף שיזוב הדם כשפולט דאמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב ואם מלח בכלי שאינו מנוק' הכל אסור הכלי והבשר לפי שהדם נבלע בכלי וגם חוזר ונבלע בבשר כיון שאין לדם מקום ללכת וליפו' וכן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח לפי שהקערה אסורה. וכן ההיא פינכא דהוה בי רבי אמי דמלח ביה בישר' ותברא ואפי' לא שהה הבשר בקערה כשמלחה רק מעט שנראה בקערה קצת הדם הנפלט הכל אסור. וכשמדיחין הבשר לאחר מליחה רגילין לתת תחלה מים בכלי ואח"כ נותנים הבשר במים להדיח'. אמנם בדיעבד אם נתן הבשר תחלה בכלי ואח"כ נתן המים לא נאסר בכך הכלי כיון שהבשר כבר שהה שיעור מליחה ופלט כבר הדם ואין נשאר דם רק הבלוע במלח שסביב הבשר.   אמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. שמואל לטעמיה דאמר מליח כרותח כבוש כמבושל. ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרי' רב חיננא. אמר רבא קסבר כי אמר שמואל מליח כרותח ה"מ היכא דאינו נאכל מחמת מלחו שנמלח כל כך הרבה שפוגם המאכל מחמת רוב המלח אבל האי כמכא דנאכל מח' מלחו שאינו מלוח רק קצת אינו כרותח והני מילי חי אבל צלי בעי קליפה ואי אית ביה פילי אסור ולא סגי בקליפה. מליח כרותח דאמר היינו אינו נאכל מחמת מלחו לא כדברי הר' יעקב שהיה אומר דוקא מליח כל כך הרבה עמו כאלו רוצה להוליכה לארץ מרחק וכה"ג בשבת חייב משום עבוד כדאמרי' (ע"ה ע"ב) פרק כלל גדול האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ומוקי לה במלח כדבעי ליה לאורחא אבל לביתיה לא משוי איניש מכליה עץ. ומחמת כן התיר גיגית מלאה בשר שחוטה שנמלחו עם בשר נבלה וזהו אינו שהרי הנהו אטמא ואטמתא דאמלחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא ומייתי עלה מליח כרותח וכי נמלחו למיזל לאורחאי. וכן רב מרי אמלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה וכדלמיזל באורחא רחיקא אמלח'. ורש"י פירש מליח כרותח היינו כי אינו נאכל מחמת מלחו היינו כמו שמולחין אותה בימות החורף כדי להתקיים כל השנה. אמנם רבינו יעקב פי' דכל מליחות שאנו עושין לבשל מיד בקדירה מקרי אין נאכלות מחמת מלחן והוא כרותח. חדא מדפי' בה"ג שיעור מליחה כשיעור צליה א"כ סוברות דיוצא הדם מחמת מליחה כעל יד צלייה א"כ מליחות שלנו שאנו עושין בכל יום להוציא הדם כדי לבשל בקדירה מיד הוו כרותח דצלי. (כ"א) ותו אמר פ' הקומץ רבה טעמא דמעטיה קרא דם ממליחה הא לאו הכי לבעי מלח הא נפק ליה מתורת דם דאמר רב יהודה דם שמלחו וכן דם שבשלו אין עובר עליו. אלמא מליחה שרגילין לעשות בקדשים הויא כבשול. והתם קאמר אמר רבא וכן לקדירה אלמא כל המליחות של קדירה צריכות להיות כמו בשול. וכן איתא התם במלח יכול תבוננו ת"ל תמלח. מאי תבוננו אמר רב אסי יכול ליתן בו טעם כביצה. פי' מעט מלח כדי להסיר טעם התפל כביצה המיישר' האדם ת"ל תמלח הרבה. שיהא רוב מלח מקלקל את הטעם וזה אינו נאכל מחמת מלחו. הופכו וחוזר ומולחו אמר רבא וכן לקדירה אלמא כל המליחות שעושין לבשל לאלתר צריכות שיהו אין נאכלות מחמת מלחן. ויש ספרים נמי שכתוב בהן אמר רבא וכן לצלי. אך מורי רבי' יצחק בר' שמואל פי' דשבוש הוא דלצלי אין צריך מליחה כלל. חדא דדם האברים כל זמן שלא פירש מותר גמור כדאיתא פרק דם שחיטה ואותו שנפלט אין חוזר ונבלע אלא משרק שריק. (ד') והא דאמרינן פ"ק דכריתות ה' לאוין בדם חד לדם האברים היינו דוקא כשפירש דאין בו רק לאו ואין צריך מליחה לצלי משום דם הוורידין שבכרת אפילו לא פירש הלא כיון שחתוכין יוצא הדם מאליו בלא מלח כע"י מלח. (קכ"ח) וכן פ' מפנין בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת רב חסדא אמר אסור. ופריך והא ההוא בר אווזא דהוה בי רב חסדא והוה מטלטל לה משמשא לטולא. שאני בר אווזא דחזי לאומצא אלמא מותר לאכול בשר חי. וה"ה לצלי והיינו טעמא דדם שלא פירש מותר גמור הוא. וכן בשמעתי' דרב הונא חלטי ליה כבדא בחלא סבר רבינ' למימר חלא אסיר לפי שהכבד פולט הדם בחומץ. א"ל רבא אי חלא אסיר איהו נמי אסור כי היכי דפליט הדר בלע שחזקו של חומץ מרככו וחוזר ובלע מה שפלט אלא אפי' חלא שרי לפי שהוא צומת הדם בתוך הכבד ואינו יוצא אלמא דם שלא פי' מותר. וכן אמר שמואל כבד שחתך עליה בשר של צלי אסור לאכלה לכבד לפי שדם בשר פי' עליו אבל גוף הבשר מותר דדם שלא פירש מותר ובשרא דאסמיק דאמרינן פ' גיד הנשה ופ' (ע"ד) כיצד צולין אי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה ש"ד משמע דצלי לא בעי מליחה. וכן פרש"י שפדיה בשפודא מידב דייב דמא ופי' בלא חתכיה ומלחיה. מיהו חתכיה צריך דאין חלוק בין לקדירה וצלי רק מליחה אבל כמו שלקדירה צריך חתיכה ה"ה לצלי שהוא תחת מליחה שצ' חתיכה. ולכך אמרנו למעלה שכמו שרגילין העולם לתת הכבד לטגן במחבת אחר שנצלה או' רבי' יעקב שכמו כן מותר לתת במחבת לאחר שנמלח והא דאמרי' (ל"ג) פ' השוחט הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפש' חותך כזית בשר בבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו. וההיא אי לבשול מיירי הלא כיון דהוא צריך לשהות במליחה שיעור צלייה א"כ קודם יצאה נפשה ומהו ממתין דקאמר אלא לצלי מיירי וקאמר מולחו ומדיחו. וי"ל דהתם כיון שחתכה קודם יציאת נפשה צריך מליחה שהדם מתקבץ שם. מיהו נר' דלבשול קא מיירי דאי לצלי טפי לא היו מבשר' דאסמי' דאמרי' דלצלי לא בעי מליחה. וכן הא דאמר בפירקי' השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה גוזל הבריות ומבליע דם באברים. ואיבעיא להו גוזל את הבריות משום שמבליע הדם באברים וכבדה ושוקלה יותר הא לדידיה ש"ד והיינו בלא מליחה לצלי או חי דאי לקדירה ולמליחה מאי קאמר או דילמא אפי' לדידיה אסור הלא בבשר' דאסמיק אמאי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה ש"ד. וכן איתא ברוב ספרים הלא לדידיה ש"ד באומצא. והא דאמרינן (י"א) פ"ק דביצה ושוין שמולחים עליו בשר בצלי לא משום שצריך מליחה בצלי אלא קמ"ל שמותר למלוח בשר על העור בי"ט מליחה מועטת כמו שרגילות למלוח לצלי ואין כאן איסור עבוד העור.   Siman 63 והשתא שפירשתי שמליחות שעושים לבשר כדי לבשל בקדירה קרוי אינו נאכל מחמת מלחו ועל מליחה כה"ג אמרי' מליח כרותח א"כ אם נגע אותו בשר לגבינה הגבינה אסורה אפי' אין הגבינה מלוחה אבל הבשר מותר שהרי לא פלטה הגבינה כלל. ואם אפכא הגבינה מלוחה והבשר תפל הבשר אסור והגבינה מותרת לפי שהבשר בולע פליטת הגבינה המלוחה אבל הבשר אינו פולט כלל ואם שניהם נמלחו ונתנום זה על זה או אף סמוכין זה לזה שניהן אסורין דשניהם פולטין טעם שלהם וגם בולעי' טעם של חבירו הסמוך לו. ולא שייך למימר כבולעו כך פולטו אלא גבי דם. וכן הדין גבי בשר כשרה ובשר נבלה אם שניהם מלוחין שניהן אסורין אם כשרה גרידא מלוחה ולא הנבילה אז לא נאסר דכשימלח הכשרה אין לו כח להפליט את חבירו ואם הנבלה לבד מלוחה אז אף הכשרה נאסרת לפי שהמלוחה שהיא הנבלה פולטת והכשרה שאצלה בולעת. וכן אמר טהור מליח וטמא תפל הוי מותר לפי שהמלח הטהור אינו מפלי' הטמא אבל טמא מליח וטהור תפל אסור לפי שהטמא פולט ואותו לחלוחי' הוא ברותח מחמת המלח ובולעו הטהור ודוקא לפי שהטמא מלוח פולט ואותה פליטה חשובה רותח ובולעה הטהור לפי שאינו מליח אבל בשר טהור שאינו מליח שנפל בתוך חלב שאינו מליח או איסור פלפל שאין בו מלח אז הבשר מותר דצונן בולע צונן. (קי"ב) כי ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא של חלב שרייה רב חיננא לפי שהכותח לא היה מלוח רק מעט ולא כדי' רותח וגם הגוזלא לא היה מלוח דאי הוה הגוזלא מלוח היה אסור לפי שחשוב רותח ובולע הכותח שהוא לח אצלו דהא דאמר טהור מליח וטמא תפל מותר היינו לפי שהמלח הטהור אינו מפליט הטמא. אבל אם מצא לחלוחי' אצלו בולעו והא דגוזל' היה מותר לפי שלא נמלחו לא הוא ולא הכותח ולא היה צריך רק הדחה במים אבל אם היה צלי אפי' הוא צונן בולע שפיר איסור לח שאצלו אך אינו צריך רק קליפה ואפי' הוא חי אי אית ביה פילי בקעי' בבשר אז אסור הכל ולא סגי בקליפה ושמא הוא הדין גבי שאר בשר אם הוא צלי ונפל בחלב או נטף חלב עליו צריך קליפה אע"ג דשניהם צוננין ולא נימא הכא שאני גוזלא דרכיך ואי אית ביה פילי הכל אסור ובשר שלא נמלח רק קצת לצורך צלי אע"פ שאינו חשוב כרותח לענין לאסור במגעו מ"מ ציר הנוטף ממנו על הגבינה אוסרו דהציר חשוב כרותח שהרי אינו נאכל מחמת מלחו כי אם ע"י טיבול והבשר שנמלח או גבינ' שנתייבשו שאינם כלל לחין מבחוץ אפי' נוגעים זה לזה אינן אסורין וכן אם הודחו ונרחצו שעתה הם לחי' אין אוסר זה את זה כי כשהם לחין מחמת מלח שקרוי רותח המפליט לחלוחיתו ואדרבה ההדחה מסירה הלחלוחית והמלח. פירשתי דין של בשר כשרה שנגע' לנבלה או לגבינה או נפל בחלב והאחד מליח או שניהם מלוחים אבל אם הם טמאים על ידי שנתבשלו כל אחד לבדו או נצלו ואם הם חמין על ידי מליחה אין להם דין טהור מליח וטמא תפל אלא יש להם דין אחר. רב ושמואל פליגי בהא (דף ע"ו) פרק כיצד צולין לרב עילאה גבר ולשמואל תתאה גבר והלכה כשמואל דתני' כוותיה וא"כ אם למטה בשר הבשר בשר חם ועלי' בשר נבלה צונן אפי' חי ואי' מלוח הבשר שלמטה נאסר לפי שחום התחתון מפליט עליו העליון והא דאמרי' טהור מליח וטמא תפל מותר ולא מפליג בין עליון לתחתון היינו ע"י מליחה שאין לו כח להפליט את חברו אבל בשר חם מפליט את חברו אבל בשר צלי למטה או למעלה בשר חי רות' ומפליט וכ"ש אי בשר נבלה למטה רותחת והשחוטה עליה צוננת דנאסרה דתתא' גבר ואם למטה הצוננת בין נבלה בין שחוטה ועליה אותה שהיא חמה ורותחת אז השחוטה כשרה מותרת דאין התחתון הצונן בולע מחמת החום שעליו ומ"מ קליפה בעי כדמפר' פ' כיצד צולין דאדמיקר בלע פורת' ויש מן האומרי' דאין חלוק בין רותח ע"י מלוח בין רותח ע"י האש והא דאמרינן טהור מליח וטמא תפל מותר טמא מליח וטהור תפל אסור היינו כשהן סמוכים זה אצל זה אבל אם הם זה על זה התם פלוגתא דרב ושמואל אי עילאה גבר או תתאה גבר דמחמת שהן מכבידין זה על זה מחמם את חברו ומפליטו ולא נתיישב למו' רבינו שהרי עילאה גבר ותתאה גבר מייתי נטף מרוטבו של פסח על החרס וחזר עליו הטפה וגם סכו שמן של תרומה ואין שום כובד בטפה וסיכה.   Siman 64 ואם עשה גבינות בדפוס של עכו"ם שקורין אותם פיישיילייש שעשה בהם עכו"ם גבינות שלו ביומו וגם מלחן העכו"ם אפ"ה הגבינות של הישראל ואע"פ שמלחן הישראל ונתנן שם אומר מורי רבינו דמותרי' משום שהמלח אינו מפליט מה שבלוע בתוך העץ ובמתכת ובחרס ובאבן וא"כ הוי כמו טהור מליח וטמא תפל דמותר אך לכתחלה הוי אסור לעשות שם גבינה משום הרחק מן הכעור ומן הדומה לו אבל בדיעבד שרי וכן הוא רגילות לתת מלח בקערה יבשה או בקדירה יבשה שהיה בהם בשר ונותנין מאותו מלח בתבשיל של חלב או איפכא והיינו טעמא שמלח אינו מפליט מה שבלע בדבר שאינו אוכל ואותן מדוכות של עכו"ם צריכין הגעלה לפי ששופכין שם שמנונית נבלה הרותח עם שומן או עם פלפלים ואפי' מדוכות של אבן צריכין הגעלה. והא דתנא בתוספתא דזבחים כלי אבנים אין צריכין מריקה ושטיפה אלא מדיחן במים רותחין כלו' מגעילן וכן לעיל תניא ר' שמעון אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן שנותן טעם. וההוא מדיחן היינו מגעילן מדקתני נותן טעם ועוד פשיטא דקדשים קלים לאחר שהם נותר בכלי נחשת טעונין הגעלה ואפי' תרומה דלא גרע מגיעולי עכו"ם ואינו ממעט קדשים קלים אלא ממריקה ושטיפה דהיינו בצונן לאחר הגעלה (צ"ו) וכן איתא פ' דם חטאת והא דלא קתני נותן טעם גבי כלי אבנים דכבר תנא ליה גבי קדשים קלים וכן מצינו בתוספתא דע"ז פ' בתרא ששונה מדיחן במקום מגעילן דקתני הלוקח כלים מן העכו"ם הכוסות והצלוחיות מדיחן בצונן היורות והקומקמוסין מדיחן. השפודין והאיסכלאות מלבנן. אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיין תרגומה בכרכשא ומעיא והדרא דכנתא ופי' רש"י מ"כ כרכשא היינו טבחייא מיעייא היינו קיבא והדרא דכנתא היינו הבני מעיין הדקין שהם מחוברים בעוג' ופי' רבינו יעקב דווקא הדקין אבל הכנתא גופה שהוא השומן שסביביו יש בו דם וצריך למלחו וכן איתא בה"ג כנתא גופא אסור משום שורייקי דמא דהוו בגויה.   רב ושמואל פליגי בהא (דף ע"ו) פרק כיצד צולין לרב עילאה גבר ולשמואל תתאה גבר והלכה כשמואל דתני' כוותיה וא"כ אם למטה בשר הבשר בשר חם ועלי' בשר נבלה צונן אפי' חי ואי' מלוח הבשר שלמטה נאסר לפי שחום התחתון מפליט עליו העליון והא דאמרי' טהור מליח וטמא תפל מותר ולא מפליג בין עליון לתחתון היינו ע"י מליחה שאין לו כח להפליט את חברו אבל בשר חם מפליט את חברו אבל בשר צלי למטה או למעלה בשר חי רות' ומפליט וכ"ש אי בשר נבלה למטה רותחת והשחוטה עליה צוננת דנאסרה דתתא' גבר ואם למטה הצוננת בין נבלה בין שחוטה ועליה אותה שהיא חמה ורותחת אז השחוטה כשרה מותרת דאין התחתון הצונן בולע מחמת החום שעליו ומ"מ קליפה בעי כדמפר' פ' כיצד צולין דאדמיקר בלע פורת' ויש מן האומרי' דאין חלוק בין רותח ע"י מלוח בין רותח ע"י האש והא דאמרינן טהור מליח וטמא תפל מותר טמא מליח וטהור תפל אסור היינו כשהן סמוכים זה אצל זה אבל אם הם זה על זה התם פלוגתא דרב ושמואל אי עילאה גבר או תתאה גבר דמחמת שהן מכבידין זה על זה מחמם את חברו ומפליטו ולא נתיישב למו' רבינו שהרי עילאה גבר ותתאה גבר מייתי נטף מרוטבו של פסח על החרס וחזר עליו הטפה וגם סכו שמן של תרומה ואין שום כובד בטפה וסיכה.   Siman 65 והשתא הדקין שהם בעוגה אם מלחן בקערה אין בכך כלום. וכן הקיבה והטבחייא שהרי אין בהם דם וכן אם נתנן בקדירה רותחת בלא מליחה אבל השומן עצמו שסביב הדקין צריך למלוח דיש בהם דם וגם שאר בני מעיין צריך למלוח כגון הכרס שיש בהם דם שלא הוציא מכל' דם אלא אלו. (נ') ועוד אמרי' מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לפני השחיטה אמנם אין טוב למלחם בקערה ולא לתתם בקדירה קודם מליחה לפי שאינו יודע כמה אורך הטבחיא וגם הקיבה אינו יודע ארכה וגם שאינו יודע לנקותם ולהוציא כל השומן מעל הדקין שלא ישאר קצת משומן והרי יש דם בשומן כדפי' ואע"פ שאין דם בטבחיא ובקיבה ובדקין אין לאוסרן למלוח עם שאר בשר שיש בו דם וכן הוא מנהג למולחן עם שאר בשר ואין נזהרין למלחן בפני עצמן ואע"ג דאמרי' דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורים הדגים וקאמר טעמא משום דדגים לא פלטי כי אם זמן מועט וכי נייחי לפלוט אז בלעי דם עופות שעדיין פלטי. התם דווקא משום דדגים רפו קרמייהו ובלעי דם העופות אבל בני מעיין אע"ג דלא פלטי שאין בהם דם והבשר שאצלם פולט דם מ"מ לא בלעי בני מעיים דם הבשר אלא משרק שריק ונופל כיון שאינו יכול ליכנס בקל כמו בדגים. אמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי לקבל שמנונית הנוטף תחת הבשר אז כשצולה אצל האש עד שתעלה תמורתו של עשן דאז נגמר צליית הבשר ואין עוד בו דם ומיירי בבשר שלא נמלח כלל או שנמלח ולא שהה במליחתו שעור צלייה קודם שנתנו על האש. מתקיף לה רב אשי דילמא תתאה מטא נצלה ולכך מעלה עשן אבל עילאה לא מטא נצלה ואכתי דם נוטף אלא אמר רב אשי ליכא תקנה אלא עד דמייתינ' תרי גללי דמלחא ונותנין אותן בכלי ושואבין הדם בשולי הכלי והשומן צף ושפי ליה לשומן מלעיל ופי' בה"ג דטפי מלח לא טוב שחותך בו הדם ומתערב עם השומן.   Siman 66 הלכך אנן דלא בקיאי' בשעור מלח ליתן בכלי א"כ אסור לתת כלי לקבל שמנונית הבשר או אווז או תרנגולת או דבר אחר שצולה אצל האש בשפוד אלא א"כ שמלח הבשר ושהה שעור מליחה והדיח פעמים שיהא ראוי ליתן הבשר בקדירה. רב מרי בר רחל אמלחיה ליה חתיכה דנבלה בהדי שחוטה א"ל רבא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן של שרצים ולימא ליה מדשמואל דא' מליח כרותח ולא היה צריך אז להביא הברייתא דהטמאים אבל השתא דמייתי לה לא סגי דמ"מ צר' להביא דשמואל דמליח כרותח ומשני ה"מ דמן אבל רוטבן וצירן לא קמ"ל הטמאים או' מו' רבי' דעיקר קרא דהטמאים לא אתי לאסור קיפה דהאי קיפה היינו פירמא דק דק של בשר פשיטא ואי היינו תבלי' והלא אינו לוקה על התבלי' כאלו הוא אסור ואי משום אסור טעם הבלוע אם אכל כזית פשיטא דהא טעם כעיקר מגעולי עכו"ם או ממשרת נפקא אלא קרא אתא משום צירן לחלוחית היוצא מן הבשר וכן רוטבן לפי שבמים מהתך השמנונית וסד"א דלא הוי מיתסר אלא כמו שנברא שזהו יבש ולא מחוי. (ק"כ) ובהעור והרוטב נמי מייתי לה גבי המחה את החלב וגמעו דאסור מנפש לרבות את השותה והא דקיימא לן דטעם כעיקר מגעולי עכו"ם או ממשרת היינו טעם של איסור צלו' כגון חלב ויין נסך וחלב מהותך דנפקא לן מנפש לרבות את השותה ואו' מו' רבי' דצירן ורוטבן של איסור מן התורה ולא מצית למימר אסמכתא הוא דהא פריך פרק העור והרוטב למה לי קרא ליגמר מהנך מחלב מהותך וחמץ מחוי אלמא רוטבן דאורייתא וכן צירן נמי לחלוחית נמי שבאיסור הוי מדאורייתא מדאמר (ו') פ"ק דבכורות למ"ל קרא דהגמ' לאסור חלב בהמה טמאה תפוק לי' מחטאים לאסור את צירן ורוטבן ועל כרחיך לא קא פריך מרוטבן דהתם היינו עיקר האיסור המחוי במים אבל לחלוחי' היוצא מן האיסור כמו חלב של בהמה טמאה מנלן אלא פריך מצירן הדומה להן אלמא דאורייתא הוי ואלו פרק גיד הנשה פריך על ר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והאמר ר"י (פ"ו מ"ח) במס' תרומות ציר רביעית בטל הוא במאתים ומיירי דליכא מים בההוא ציר וכן מוכח ברישא דההיא משנה דאי הוה מים כמו שרגיל להיות כדאיתא (ל"ב) פ' הלוקח בהמה ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור א"כ מאי פירכא הלא טעמא דבטיל משום דסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו עד מאתים והא דלא אמרינן הכי בבכורות משום דשאני טומאה שתלויה בנגיעה אלא הכא ליכא מים ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא משמע דמדרבנן דאי מדאורייתא מאי שנא משאר איסורי' וצריך לומר דהתם היינו טעמא ציר הדגים דהוי מדרבנן אבל מהטמאים לא ילפינן אלא ציר בשר אסור וכן משמע שלהי ע"ז פ' אין מעמידין לא שנו אלא לטב' בצירן אבל לטב' בגופן אסור מדפליג בין צירן לגופן ש"מ דצירן מדרבנן.   Siman 67 אם כן בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה בשר שחוטה נאסרה מן התורה דציר בשר של איסור הוי מדאורייתא ואם יש ספק לחומרא ואם דג טמא נמלח עם דג טהור אסור מדרבנן דציר דגים טמאים מדרבנן ואם יש ספק לקולא כגון הרגש ומקרילש ומולאלש שמוכרין העכו"ם מלוחים וספק אם מלחו עמהן דגים טמאים ומותרין מספק. אם עכו"ם או שפחה שבבית ישראל מלגו תרנגולת ולא ראה הישראל ולא ידע הישראל אם בכלי ראשון אסור אי בכלי שני שרי או הדיחו בשר ולא ראה הישראל אי הודח ש"פ ונתנו הבשר בקדירה או מלחו הבשר ולא ידע אי מלח בכלי ואסור או לחוץ או הדיחו קערות שנשתמשו בהן בשר וגם הדיחו קערות חולבות ולא ידע אי הדיחן ישר' יחד או אלה לבדן ואלה לבדן או כל שאר ענינים הדומין לכי ה"ג אם העכו"ם אינו יודע משפט הדבר היאך עושין אז הכל אסור דאולי להקל טרחו עשה באיסור כמו שרגיל לעשות העכו"ם בביתו ואם יודע הכשר דבר והיאך עושים אז הכל מותר אם ישראל יוצא ונכנס דמרתת העכו"ם להקל טרחו ולעשות באיסור פן יראנו הישראל כדתנן אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אפי' נכנס ויוצא מותר ובריש (ג') פ' הכל שוחטין שרי מהאי טעמא לאכול לישראל משחיטת כותי שאינו מקפיד על לפני עור לא תתן מכשול ואפי' הכי לא חיישינן שמא שהה שמא דרס ושמא החליד. רב ששת מלח ליה בשרא גרמא גרמא כל חתיכה רחוקה מחברתה ופריך תרתי וחד מאי טעמא לא משום דפריש דמא מהאי ובלע האי חד נמי פריש ופליט מהאי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא והכל מותר אפי' הרבה ביחד אי מטעם דם משרק שריק או מטעם דכבולעו כך פולטו.   Siman 68 והשתא רגילות הוא ומנהג שפעמים שמולחין חתיכות הרבה בשר של ד' או ה' פרות ואף לאחר שחתיכה ראשונה שהתה שעור צלייה דהשתא גמרה פליטת דמה נותנין עליה חתיכה אחרת שנמלחה מיד ולמה לא תאסר חתיכה ראשונה שגמרה פליטתה מדם מקודם לכן כמו בדגים ועופות שנמלחו זה עם זה דהדגים אסורים משום דרפי קרמייהו ופלטו דם עצמן וכי בלעו אחרי כן דם עופות נאסרו דלא שייך לומר כבולעו כך פולטו אלא שעדיין טרוד לפלוט מעצמו גם לפלוט מה שבולע מאחרים ואו' מו' רבינו דנהי דחתיכה ראשונה אינה פולטת עוד דם מ"מ פולטת ציר עצמה עד יום או יותר ולפי זה יכולין להתיר אם נמלחה עכשיו חתיכה אחת ולאחר יום שלם מלח אחרת ונתנו עליה נאסרה ראשונה דכיון שהניחה לפלוט אינה פולטת מה שבולעת ממקום אחר ורבינו יעקב מתיר אפי' לאחר זמן מרובה יותר משבוע למלוח בשר ולתת על ראשונה שאין פולטת עוד לא דם ולא ציר משום דדם משרק שריק כדאמרינן גבי כבדא עילוי בשרא דשרי מהאי טעמא ואפי' מאן דאסר היינו משום דאיכא בכבד רוב דם אבל בשר על גבי בשר שרי דדם שריק ונפי' וגבי דגים ועופות שמלחן זה עם זה דאמרת דגים אסורים ולא אמרינן שריק דם ונפי' היינו משום דדגים רפו קרמייהו ובלעי בדבר קל ולהאי טעמא תימא כי פעמים בחתיכות תחתונות יש גומות מלאות ציר אדום וההוא לא שריק ונפי' למטה שהגומא מעכבת וא"כ אם לאחר יום שאז פלטה הראשונה אף ציר אם אז מלחו בשר ונתנו עליה ונמצאת גומא מלאה דם אסור אבל בתוך הזמן שעדיי' היא פולטת ציר מותר דהדם נבלע ואחרי כן נפלט ומה שהוא אדום בגומא היינו ציר אדום אבל הדם הוי נבלע ונפלט והוי מותר והרב ר' יוסף בר' יצחק היה או' דכ"ז שהבשר פתוח לפלוט דם מותר לתת עליו בשר מלוח מחדש אע"פ שגמרה פליטה עצמה מכל דבר קודם פליטה השניה כיון שנתנו עליה השלישית וכן לעולם דכ"ז שפתוח לפלוט ולא נחה שעה אחת הוא פולט לעולם כל דם הבא הנבלע בו אבל לאחר שנחה מלפלוט אם נתן עליה אחרת אסורה ולא אמר משרק שריק וגבי דגים דאסירי כי מלחן עם עופות היינו משום דנחו דגים מלפלוט קודם שהתחילו עופות לפלוט ונסתמו דגים מפליטה.   אם עכו"ם או שפחה שבבית ישראל מלגו תרנגולת ולא ראה הישראל ולא ידע הישראל אם בכלי ראשון אסור אי בכלי שני שרי או הדיחו בשר ולא ראה הישראל אי הודח ש"פ ונתנו הבשר בקדירה או מלחו הבשר ולא ידע אי מלח בכלי ואסור או לחוץ או הדיחו קערות שנשתמשו בהן בשר וגם הדיחו קערות חולבות ולא ידע אי הדיחן ישר' יחד או אלה לבדן ואלה לבדן או כל שאר ענינים הדומין לכי ה"ג אם העכו"ם אינו יודע משפט הדבר היאך עושין אז הכל אסור דאולי להקל טרחו עשה באיסור כמו שרגיל לעשות העכו"ם בביתו ואם יודע הכשר דבר והיאך עושים אז הכל מותר אם ישראל יוצא ונכנס דמרתת העכו"ם להקל טרחו ולעשות באיסור פן יראנו הישראל כדתנן אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אפי' נכנס ויוצא מותר ובריש (ג') פ' הכל שוחטין שרי מהאי טעמא לאכול לישראל משחיטת כותי שאינו מקפיד על לפני עור לא תתן מכשול ואפי' הכי לא חיישינן שמא שהה שמא דרס ושמא החליד. רב ששת מלח ליה בשרא גרמא גרמא כל חתיכה רחוקה מחברתה ופריך תרתי וחד מאי טעמא לא משום דפריש דמא מהאי ובלע האי חד נמי פריש ופליט מהאי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא והכל מותר אפי' הרבה ביחד אי מטעם דם משרק שריק או מטעם דכבולעו כך פולטו.   Siman 69 והשתא לכל הפירושים אם בשר שנמלח עכשיו נותן על בשר שלא נמלח כלל אותו בשר שלא נמלח ימלחנו ומותר דכמו שפולט דם עצמו כן יפלוט דם הנבלע ממקום אחר ולא תימא דם עצמו אם שמא [לא] יפלוט הכל ואין בכך כלום דדם האיברים שלא פי' מותר אבל דם הנבלע ממקום אחר שמא לא נפלט הכל לא היה [מותר] אלא ודאי אף דם הנבלע בו ממקום אחר נפלט הכל דאי [לא] תימא הכי היאך מולחין בשר ע"ג בשר שמא התחתון אין פולטת את כל מה שבלע מן העליון ותו חתיכה אחת שנמלחה על כרחין כל דמה יוצא ע"י מלח שאל"כ כשנותנין אותו בקדירה הרי פולט אותו הדם הנשאר שהרי פעמים כל הבשר מתחתך לו בחתיכות קטנות מאד מחמת רתיחת האש ואם היה שם דם היה יוצא ואם כן היה אוסר הכל אלא ודאי כל הדם יוצא ע"י מלח ה"ה דם שנבלע ממקום אחר נפלט הכל ויש תימה כי יש פעמים צורמין וחותכין בסכין את הבשר הצולה לנסות אם הוא צלי הרבה ופעמים שמקום שחתך מלא דם לפי שעדיין לא נגמר לצלות למה לא נאסר הסכין הלא הדם לא שריק ממקום הגומ' והוא רותח סביביו וגם פעמים שנוקבים בסכין או בקוץ או בשפוד ברזל קטן את הכבד כשהוא צולה על האש והגומא מלאה דם רותח מדוע לא יאסר הכלי. סכין של עכו"ם רב א' קולף בי' השחיטה אם שחט בה קודם שהדיח הסכין ולא נעצה בקרקע ולא הגעי' אי משום דבית השחיטה הוי רותח וללישנא תניינא אפי' אם בית השחיטה צונן משום דאגב דוחקא דסכינא בלע וקא מיירי כגון שאותו הסכין של עכו"ם בן יומו שנשתמש בו ביום דאי לאו הכי א"כ נותן טעם לפגם הוא מותר או שמא רב הוה סבר נותן טעם לפגם אסור תלמודא מספקא ליה מאי קסבר רב (ס"ח) בשלהי ע"ז גבי עכברא בשכרא או שמא היינו טעמא משום שמנונית הנדבק בדופני הסכין ורבה בר בר חנה א' מדיח אחרי כן בית השחיטה דלא בלע כלום ומסתמא הלכה כרב דמחמיר וללשון שני דמפרש דאפי' בית השחיטה צונן מ"מ קולף משום דוחקא דסכינא בלע הבשר מן הסכין ור' יצחק בר"מ היה מצריך קליפה לכל הבשר שמנקר בסכין משום חלב משום דסכין בולע החלב שחותכו ואחרי כן בעת שחותך הבשר רוב פעמים כשמנקר מבליע החלב בבשר וכן כשחותכין בסכין של עכו"ם הכבש או הפרה צד שלפנים מצד שלאחריו היה מצריך קליפה למקום חתך ואין נראה למו' רבינו דלדבריו כל הבהמה נמי צריכה קליפה שהרי עכו"ם מפשיטה בסכין שלו אלא הא דאמרי' אגב דוחקא דסכינא בלע היינו דווקא גבי בית השחיטה שהיה קצת רותח שהרי אמרי' צנון שחתכו בסכין בשר אסור לאכלו בכותח ומוקי לה טעמא משום דאגב חורפא דצנון בלע אבל אי לאו חורפא דצנון משום דוחק' דסכינא לא בלע צנון וסגי בגרירה או בהדחת צונן ה"ה סכין של עכו"ם אם לא עשה לא הדחה ולא נעיצה לחתך בה בשר צונן אין הבשר בולע כלום וסגי הבשר בהדחה ותו דפליגי נמי בסכין ששחט בה טריפה אי מותר לשחוט בה חד אמר בחמין שצריך הגעלה אלמא סבר לחד לישנא אגב דוחקא דסכינא בלע ופרי' כי שחיט נמי כשרה בלע אבר מן החי ומשני דלא בלע אלא כי חיימא והיינו בגמר שחיטה דליכא דוחק תו דאבר מן החי וללישנא דאגב דוחקא דסכינא בלע מה תי' אלא אפי' למאן דמחמיר דמצריך הגעלה לסכין של טריפה מודה דלא בלע סכין אלא לכי חיימא אם לא תאמר סכין אינו בולע ודאי אלא לכי חיימא אבל סכין של עכו"ם ודאי יש שמנונית עליו ונכנס ונבלע בבשר בקל אגב דוחקא דסכינא גרידא וסכין טריפה רב אחא ורבינא חד א' בחמין פי' צריך הגעלה לסכין כדי לשחוט בה פעם אחרת או לחתוך בה רותח וחד א' בצונן הדחת הסכין בעלמא גרידא והלכתא בצונן תחלה בסכין של עכו"ם פליגי היכא שעבר ושחט בה ולא הכשיר הסכין כתקנו תחלה ופליגי מה יעשו בבשר ששחט או קליפה או הדחה והכא פליגי היאך יכשירו תחלה הסכין אי בהגעלה או בהדחה והא דלא נקט הכא פלוגתייהו בסכין של עכו"ם משום דפשיטא להו דצריך הגעלה תחלה אם רוצה לחתוך בה רותח לפי שהסכין בלוע מאיסור לכך נקט סכין של טריפה דאפי' אם לחתוך בה רותח אין הסכין צריך תחלה רק הדחה בצונן לחד אמורא ובצונן לפי שלא בלע הסכין כלום בשעת שחיטת הטריפה ולא מצינן למימר הכא דמיירי לחתוך בה רותח גרידא דא"כ אמאי נקט סכין ששחט בה טריפה שצריך הגעלה כיון דסבר בית השחיטה רותח או אגב דוחקא דסכינא בלע אפי' סכין ששחט בה כשרה נמי משום דדם אסור לחתוך רותח כדאמר שמואל (קי"א) פרק כל הבשר סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח משום דם אלא ודאי נקט סכין טריפה ומשום שמנונית דאיסורא לא ישחוט בה עוד אבל סכין ששחט בה כשרה דליכא איסור רק משום דם מותר לשחוט בה עוד לכולי עלמא שהרי בלא דם שמובלע בסכין הרי יש בה דם הרבה בבית השחיטה אלא אגב דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי דמא אבל שמנונית טריפה בלעי שפיר.   Siman 70 והלכתא בסכין ששחט בה טריפה דא"צ הסכין רק הדחה לכתחלה בצונן או למכפרי' בבלייתא ואחר ישחוט בה עוד או יחתוך בה רותח ואם לא הדיחו תחלה או לא כפריה בבלייאתא ושגג ושחט בה אחרי כן או חתך רותח הלכה כרב דאמר קולף דלא נימא בית השחיטה רותח או אגב דוחקא דסכינא בלע לגבי הסכין שיבלע כלום אלא נדבק לדופני הסכין מבחוץ ולכך אין הסכין צריך הגעלה אבל נימא שפיר בית השחיטה רותח או אגב דוחקא דסכינא בלע לגבי הכי שהבשר ששוחט או חותך רותח שבולע הבשר בקל יותר מה שעל הסכין ולהכי הדיחו הסכין תחלה ושחט בה קולף והיינו דלא כשמואל דא' (קי"א ע"ב) פרק כל הבשר סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד שיגעיל תחלה הסכין בחמין אבל סכין של עכו"ם שבלוע מאיסור לכולי עלמא צריך הגעלה תחלה ואם לא הגעילו והוא בן יומו או אפי' אינו בן יומו ולא עשה בו נעיצה בקרקע ואף לא כפריה בבלייאתא להעביר מה שנדבק בדופני הסכין ושחט בה או שחט רותח או חתך בה רותח אז קולף הבשר כרב ולא סגי בהדחה או למכפריה בבלייאתא לסכין ששחט בה טריפה דשלהי ע"ז אמרי' סכין שפה והיא טהורה שצריך נעיצה י' פעמים בקרקע אפי' לחתוך בה צונן הכא מיירי מיד ששחט בה שעדיין מה שעל הסכין לח הוא וסגי בהדחה והתם חתך איסור או בשר רוב פעמים ויבש על הסכין לכך צריך נעיצה בקרקע או לשפשפו באבן רך או בפחם ורבי' יעקב פירש דהתם מיירי שחתך רותח מן הסכין ונדבק יותר בסכין מבחוץ לכך צריך נעיצה בקרקע אפי' לחתוך בה צונן והכא לא נדבק בה רק מעט דבית השחיטה צונן לכך סגי בהדחה לכל הפירושים בסכין של עכו"ם לא סגי בהדחה אלא בנעיצה בקרקע י' פעמים אפי' לחתוך בה צונן.   סכין של עכו"ם רב א' קולף בי' השחיטה אם שחט בה קודם שהדיח הסכין ולא נעצה בקרקע ולא הגעי' אי משום דבית השחיטה הוי רותח וללישנא תניינא אפי' אם בית השחיטה צונן משום דאגב דוחקא דסכינא בלע וקא מיירי כגון שאותו הסכין של עכו"ם בן יומו שנשתמש בו ביום דאי לאו הכי א"כ נותן טעם לפגם הוא מותר או שמא רב הוה סבר נותן טעם לפגם אסור תלמודא מספקא ליה מאי קסבר רב (ס"ח) בשלהי ע"ז גבי עכברא בשכרא או שמא היינו טעמא משום שמנונית הנדבק בדופני הסכין ורבה בר בר חנה א' מדיח אחרי כן בית השחיטה דלא בלע כלום ומסתמא הלכה כרב דמחמיר וללשון שני דמפרש דאפי' בית השחיטה צונן מ"מ קולף משום דוחקא דסכינא בלע הבשר מן הסכין ור' יצחק בר"מ היה מצריך קליפה לכל הבשר שמנקר בסכין משום חלב משום דסכין בולע החלב שחותכו ואחרי כן בעת שחותך הבשר רוב פעמים כשמנקר מבליע החלב בבשר וכן כשחותכין בסכין של עכו"ם הכבש או הפרה צד שלפנים מצד שלאחריו היה מצריך קליפה למקום חתך ואין נראה למו' רבינו דלדבריו כל הבהמה נמי צריכה קליפה שהרי עכו"ם מפשיטה בסכין שלו אלא הא דאמרי' אגב דוחקא דסכינא בלע היינו דווקא גבי בית השחיטה שהיה קצת רותח שהרי אמרי' צנון שחתכו בסכין בשר אסור לאכלו בכותח ומוקי לה טעמא משום דאגב חורפא דצנון בלע אבל אי לאו חורפא דצנון משום דוחק' דסכינא לא בלע צנון וסגי בגרירה או בהדחת צונן ה"ה סכין של עכו"ם אם לא עשה לא הדחה ולא נעיצה לחתך בה בשר צונן אין הבשר בולע כלום וסגי הבשר בהדחה ותו דפליגי נמי בסכין ששחט בה טריפה אי מותר לשחוט בה חד אמר בחמין שצריך הגעלה אלמא סבר לחד לישנא אגב דוחקא דסכינא בלע ופרי' כי שחיט נמי כשרה בלע אבר מן החי ומשני דלא בלע אלא כי חיימא והיינו בגמר שחיטה דליכא דוחק תו דאבר מן החי וללישנא דאגב דוחקא דסכינא בלע מה תי' אלא אפי' למאן דמחמיר דמצריך הגעלה לסכין של טריפה מודה דלא בלע סכין אלא לכי חיימא אם לא תאמר סכין אינו בולע ודאי אלא לכי חיימא אבל סכין של עכו"ם ודאי יש שמנונית עליו ונכנס ונבלע בבשר בקל אגב דוחקא דסכינא גרידא וסכין טריפה רב אחא ורבינא חד א' בחמין פי' צריך הגעלה לסכין כדי לשחוט בה פעם אחרת או לחתוך בה רותח וחד א' בצונן הדחת הסכין בעלמא גרידא והלכתא בצונן תחלה בסכין של עכו"ם פליגי היכא שעבר ושחט בה ולא הכשיר הסכין כתקנו תחלה ופליגי מה יעשו בבשר ששחט או קליפה או הדחה והכא פליגי היאך יכשירו תחלה הסכין אי בהגעלה או בהדחה והא דלא נקט הכא פלוגתייהו בסכין של עכו"ם משום דפשיטא להו דצריך הגעלה תחלה אם רוצה לחתוך בה רותח לפי שהסכין בלוע מאיסור לכך נקט סכין של טריפה דאפי' אם לחתוך בה רותח אין הסכין צריך תחלה רק הדחה בצונן לחד אמורא ובצונן לפי שלא בלע הסכין כלום בשעת שחיטת הטריפה ולא מצינן למימר הכא דמיירי לחתוך בה רותח גרידא דא"כ אמאי נקט סכין ששחט בה טריפה שצריך הגעלה כיון דסבר בית השחיטה רותח או אגב דוחקא דסכינא בלע אפי' סכין ששחט בה כשרה נמי משום דדם אסור לחתוך רותח כדאמר שמואל (קי"א) פרק כל הבשר סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח משום דם אלא ודאי נקט סכין טריפה ומשום שמנונית דאיסורא לא ישחוט בה עוד אבל סכין ששחט בה כשרה דליכא איסור רק משום דם מותר לשחוט בה עוד לכולי עלמא שהרי בלא דם שמובלע בסכין הרי יש בה דם הרבה בבית השחיטה אלא אגב דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי דמא אבל שמנונית טריפה בלעי שפיר.   Siman 71 ואם רוצה לחתוך בה גבינה צוננת בסכין שחתך בה בשר או אפכא שרוצה לחתוך לו בשר צונן בסכין חולבת או מסכין של עכו"ם הסכין צריך תחלה נעיצה בקרקע עשר פעמים (ע"א) פ' בתרא דע"ז סכין שפה והיא טהורה ומפרש התם נועצ' עשר פעמים בקרקע ואם יש גומות בסכין שאינו חלק מפרש התם דלא סגי בנעיצה בקרקע ויש לומר שישפשפנו באבן רך או בפיחם שיכנס בגומות וסגי וה"מ לחתוך צונן אבל לחתוך רותח רבי' יעקב אומר דסגי בהגעלה בחמין והר"ר יצחק אחיו מצריך לבון לפי שפעמים מחתך בו בשר כשצולה על גבי גחלים גם כשהבשר בשפוד אצל האש רוב פעמים חותכו לנסות ולראות אם צלוי הוא בטוב וכל שתשמישו ע"י האור אינו יוצא מאיסור אלא ע"י לבון כמו השפוד והאסכלאות דתנן מלבנן ורבינו יעקב היה אומר כיון דרוב תשמישו אינו אלא ע"י חמין אינו בולע אלא ע"י חמין ולא להשתמש בו אצל האש ביבש לכך סגי בהגעלה ועוד היה אומר לכל הפחות היה מותר להשתמש בו בחמין לאחר שעשה בו הגעלה דכל כמה שסופו לצאת ע"י רותח יוצא ע"י הגעלה ועוד נשאר בו שלא יצא כי אם ע"י לבון ולכך יהא אסור לחתוך צלי וקשה למורי רבי' על זה הלא כלי חרס אין לו תקנה רק שבירה ואם הגעילו בשביל כך לא יהיה מותר להשתמש בו חמין דכיון שעוד נשאר שם איסור שנבלע פולט מעט מעט אפי' ע"י חמין ואין לו' דמה שנבלע ע"י אור אין פולט כלל ע"י חמין הלא תנן פ' דם חטאת השפודין והאסכלאות מגעילן אלמא יוצא מעט ע"י חמין אבל טעם ראשון נראה כיון שאין משתמשין בו מעט ע"י האור אלא באקראי בעלמא א"צ לבון וכפ' קמא אמרינן גבי סכין של ע"ז כגון שלבנה וכן תני' בתוספת' דע"ז השפודין והאסכלאות והסכינים של עכו"ם מלבנן באור ומקשי' דאמרי' פרק כל שעה הני סכיני דפסחא היכי עבדי' להו ומסקנא הלכתא ברותחין ומתרץ רבי' יעקב דגבי חמץ דהיתר' בלע סגי בהגעלה אבל סכיני של עכו"ם דאיסורא בלע צריך לבון וכי האי גוונא מתרץ שלהי ע"ז גבי השפודים והאסכלאות מלבנן ובזבחים אמרי' מגעילן ומשני האי איסורא בלע האי היתירא בלע ורב אשי דאמר גבי חמץ קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והוא גופיה משני שלהי ע"ז האי היתירא בלע אלא מחמיר על עצמו הוה ויש או' דכל זה אמרי' לדידי פרזלייהו בנורא אבל הלכתא ברותחין ומורי רבי' מתרץ דסכינין גדולים שרגילין לצלות צלי צריכין לבון אבל סכינים קטנים שאין דרכן להשתמש באור רק בדברי חמין סגי בהגעלה והכי איתא בירו' סכין שפה והיא טהורה בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריך לבון ונר' דה"פ סכין שפה והיא טהורה אפי' לחתוך רותח והיינו בסכין קטנה שלא נשתמשו בו כי אם בצונן אבל סכין גדולה שדרכו להשתמש באור ולצלות אותו צריך לבון אפי' לחתוך בו רותח. קיבת נכרי ושל נבלה הרי זו אסור' המעמיד בעור קיבה אם יש בה נותן טעם הרי זה אסור' היינו פחות מס' אבל אי בס' מותר דאע"ג דהחלב שבתוך הקיבה קרוש ע"י העור זהו מחמת כח וחוזק שלו ולא משום נתינת טעם וכי האי גוונא נמי אמרי' גבי שאור של תרומה שנפל בעיסה של חולין אם יש בנותן טעם אסור' ופריך פרק גיד הנשה (חולין צ"ט ע"א) כי יש בו כדי לחמץ מאי הוי דאע"ג דהעיסה מתחמצת אין זה מחמת נתינת טעם אלא מחמת חזקו של שאור. כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שנכנס במעיה אין חלב הקיבה מגופה אלא מאחרת שזאת ינקה ממנה ובגמרא פריך קיבת נכרי ושל נבלה אטו של נכרי לאו נבלה היא א' רבינא הכא בלוקח גדי מן עכו"ם וחיישינן שמא ינק מן הטמאה ושמואל משני חדא היא קיבת נכרי שהיא נבלה אסורה ופריך מה בכך הא אמרינן מפני מה אסרו גבינות הנכרים מפני שמעמידין אותם בעור קיבת נבלה אבל משום קיבה גופא שריא שהרי אינה מגופה אלא ינקה מאחרת ומשני כאן קודם חזרה דאסרו קיבה של טריפה ושל נבלה ושמואל מיירי לאחר חזרה שהתירוה לפי שאינה מגופה ושמואל דנקט איסור משום עור קיבת נבלה לא רצה לומר עור קיבת שחוטה משום דהתם ליכא איסור אלא טעם בשר עוף בחלב והיינו מדרבנן דלא אסרה תורה אלא דרך בשול ומשום חששא של איסורא דרבנן לא היו אוסרין בכך גבינות של נכרים אלא משום ספק איסורא דאורייתא דהיינו עור של נבלה ופריך תלמודא טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת והא קתני רישא קיבת נבלה אסורה ומשני כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ויש רוב ספרים דגרסי והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל בקיבה עצמה ובקיבת שחיטת נכרי ובכשרה שינקה מן הטריפה וכ"ש טריפה שינק מכשרה מאי טעמא מעמידין חלב המכונס בעור פרשא בעלמא הוא ומוחקין מהספרים כשרה שינקה מן הטריפה דהא תנן קיבתה אסורה ולדבריהם מה שכתוב מאי טעמא חלב המכונס הוא פרשא היינו טעמא דבר הנבדל ונפרש במקום אחר ולכך טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ור' יעקב מ"כ מקיים גרס' דמתני' דאסרה קיבת כשרה שינקה מן הטריפה היינו חלב הצלו' שהצלו' נקרא חלב של טריפה אבל מאי דשרי להעמיד בקיבה כשרה שינקה מטריפה היינו אותו שקרוש שהרי אותו דווקא ראוי להעמיד ובמתני' [לא] מיירי בהעמדה והאי דקאמר חלב המכונס פרשא הוא היינו כפרש וטיט כיון שקרוש אין לו שם חלב עליו ולכך אף קיבה של כשרה שינקה מטרפה מותרת.   Siman 72 השתא אנו שאנו לוקחין גדיים וטלאים מן העכו"ם ואנו מעמידין גבינות מן הקיבה ואין אנו חוששין שמא ינקו מן הטמאה כדחייש רב הונא דאמר הלוקח גדי מן העכו"ם קבתה אסורה שמא ינק מן הטמאה אלא סבירא לן פירושא דמתני' דשמואל בענין אחר וכ"ש דלא חיישינן לשמא ינק מן הטריפה דאף רב הונא לא היה חושש כדאמרי' לוקחין בצים מן העכו"ם ואין חוששין לא משום נבלה ולא משום טריפה ואם לקח מן הקיבה של נכרי בחנות מבהמה שהעכו"ם הרג והעמיד ישראל גבינותיו מותרות דחלב לאו מגופה אתי אלא ממה שינקה מאחרות אך נכון שלא לעשות כן לכתחלה שלא ליקח הקיבה בחנות מבהמה שהרג העכו"ם משום הרחק מן הכעור. ואם הקבה נמלחה בעור שלה כמו שרגילין עכו"ם לעשות אז פשיטא שאסור אבל אם שחט טלה או גדי ונמצא טריפה והעמידו בקיבה אפי' לכתחלה מותר ומיהו בדבר זה יש שמחזיקו לדבר מכוער ובדלין לכתחלה לפי שנראה כאוכל טריפות ונבלות אבל בדיעבד אם כבר העמיד או ערבה עם קיבה אחרת פשיטא דמותר ואף טלה כשרה שינקה מן בהמה שנמצאת טריפה והעמיד בקיבה הגבינה מותרת משום דכשמעמידין כבר נקרש חלב הקיבה דאין דרך להעמיד מחלב צלו' כי אם מקרוש אם כן כיון שנקרש אין שם חלב עליו אלא הוי כפרש וטיט ומותרת ואי משום מעט חלב שהוא צלול שפעמים לא נקרש הכל ההיא פורת' בטל בס' של גבינה ורגילות הוא ליקח הקיבה עם עורה ונותנין אותה בכלי מלא מים ושוהה זמן מרובה כדי לקרוש הצלו' ופעמים כי גם יום או שני ימים משהין אותה במים עם עורה ונראה שאסור לשהותה כל כך זמן גדול דטעם העור נכנס בחלב הקיבה והוי בשר בחלב וגם חלב הצלול הנכנס בעור חוזר ונפלט ואוסר כל הקיבה דמה שנפלט חלב איסור הוא דאע"ג דצונן הוא מ"מ בולע זה מזה ע"י שריית זמן גדול כדאמרינן בשר בחלב חדוש הוא דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי מן התורה אע"פ שבולעין זה מזה משום דדרך בישול אסרה תורה ואי לא בלעי זה מזה מהו החדוש מהאי טעמא אסור לשהות בשר יבש מלוח במים כמו שרגילים לעשות כדי לעשות הבשר מתוק. ואסור שידיח הבשר תחלה יפה. ואמנם אם בדיעבד לא עשה כן הבשר מותר שאין אסור כי אם הדם הבלוע במלח והרי יש ששים.   קיבת נכרי ושל נבלה הרי זו אסור' המעמיד בעור קיבה אם יש בה נותן טעם הרי זה אסור' היינו פחות מס' אבל אי בס' מותר דאע"ג דהחלב שבתוך הקיבה קרוש ע"י העור זהו מחמת כח וחוזק שלו ולא משום נתינת טעם וכי האי גוונא נמי אמרי' גבי שאור של תרומה שנפל בעיסה של חולין אם יש בנותן טעם אסור' ופריך פרק גיד הנשה (חולין צ"ט ע"א) כי יש בו כדי לחמץ מאי הוי דאע"ג דהעיסה מתחמצת אין זה מחמת נתינת טעם אלא מחמת חזקו של שאור. כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שנכנס במעיה אין חלב הקיבה מגופה אלא מאחרת שזאת ינקה ממנה ובגמרא פריך קיבת נכרי ושל נבלה אטו של נכרי לאו נבלה היא א' רבינא הכא בלוקח גדי מן עכו"ם וחיישינן שמא ינק מן הטמאה ושמואל משני חדא היא קיבת נכרי שהיא נבלה אסורה ופריך מה בכך הא אמרינן מפני מה אסרו גבינות הנכרים מפני שמעמידין אותם בעור קיבת נבלה אבל משום קיבה גופא שריא שהרי אינה מגופה אלא ינקה מאחרת ומשני כאן קודם חזרה דאסרו קיבה של טריפה ושל נבלה ושמואל מיירי לאחר חזרה שהתירוה לפי שאינה מגופה ושמואל דנקט איסור משום עור קיבת נבלה לא רצה לומר עור קיבת שחוטה משום דהתם ליכא איסור אלא טעם בשר עוף בחלב והיינו מדרבנן דלא אסרה תורה אלא דרך בשול ומשום חששא של איסורא דרבנן לא היו אוסרין בכך גבינות של נכרים אלא משום ספק איסורא דאורייתא דהיינו עור של נבלה ופריך תלמודא טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת והא קתני רישא קיבת נבלה אסורה ומשני כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ויש רוב ספרים דגרסי והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל בקיבה עצמה ובקיבת שחיטת נכרי ובכשרה שינקה מן הטריפה וכ"ש טריפה שינק מכשרה מאי טעמא מעמידין חלב המכונס בעור פרשא בעלמא הוא ומוחקין מהספרים כשרה שינקה מן הטריפה דהא תנן קיבתה אסורה ולדבריהם מה שכתוב מאי טעמא חלב המכונס הוא פרשא היינו טעמא דבר הנבדל ונפרש במקום אחר ולכך טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ור' יעקב מ"כ מקיים גרס' דמתני' דאסרה קיבת כשרה שינקה מן הטריפה היינו חלב הצלו' שהצלו' נקרא חלב של טריפה אבל מאי דשרי להעמיד בקיבה כשרה שינקה מטריפה היינו אותו שקרוש שהרי אותו דווקא ראוי להעמיד ובמתני' [לא] מיירי בהעמדה והאי דקאמר חלב המכונס פרשא הוא היינו כפרש וטיט כיון שקרוש אין לו שם חלב עליו ולכך אף קיבה של כשרה שינקה מטרפה מותרת.   Siman 73 ויש תמיהא על בהמה שעשו ממנה גבינות כל השנה ואח"כ שחטוה ונמצאת טריפה למה אין כל הגבינות שנעשו אסורות דאי משום דכל שעתא הוה מוקמינן בהמה בחזקה קמא שאינה טריפה לא היא דחזקה לא מקריא אלא היכא שהיו יכולין לברר השעה של היתר פעם אחת כדמוכח פרק הכל שוחטין (חולין י"א ע"א) דאמר מנלן דאזלי' בתר רובא אתיא ממכה אביו ואמו דאמר רחמנא קטליה וכן מעדים זוממין וכן מפרה אדומה דילמא טריפה נינהו אלא משום דקא אזלי' בתר רובא והשתא דילמא משום דאוקמינהו אחזקה שאינה טריפה דפרה בת שתים וגם האב יש לו יותר משנה כיון שיש לו בן וכן העדים א"כ בודאי היו שעות שלא היו טריפה כמו שהיו הרבה שנים אלא ודאי לא מקריא חזקה כיון שלא נתברר לנו השעה מתי היה מיהו י"ל דפריך למ"ד טריפה חיה א"כ אין ראיה שלא היו טריפה במה שחיו הרבה שנים ובתשו' ר' שמואל נמי ראיתי שהתיר הגבינות מטעם חזקה דהשתא הוא דנטרפה אע"פ שקצת דומה דלא מקריא חזקה משום דלא נודע לנו מתי היה כדפי' מ"מ יש לסמוך ולהתיר על דבריו וכן עמא דבר. וכן מתיר נמי בהלכות גדולות של רב יהודאי בהלכות אותו ואת בנו והכי איתא התם מאן דאית ליה עזא וחלב מיניה חלבא ועביד מיניה כמכא ושחטה ונמצאת טריפה ההוא כמכא אסור וה"מ דיודע ודאי דמקמי דשחטה היתה טריפה כגון דהוגלד פי המכה דבידוע ששלשה ימים לפני שחיטה נטרפה עד כאן לשונו. א"כ אם נמצא' טריפה ע"י סרכא יש להתיר את הגבינות כי יש לסמוך על הוראת רבינו שמואל והיתר רב יהודאי גאון אבל בטרפות שבא מן הבטן כגון ביתרת שלא בדרא דאוני וכיוצא בזה כל הגבינות אסורות והיכא שהטרפות מחמת שהוגלד פי המכה מספקא לן אי הגבינות שנעשו קודם שלשה ימים לפני השחיטה אסורין כיון דליכא חזקה לבהמה להיתר עד שעת שחיטה או שמא מותרין דמ"מ יש להם חזקת היתר עד שלשה ימים קודם שחיטה מ"מ תימה הוא דהיכן מצינו שיאמר העמד בהמה אחזקתה היכא שעתה אין החזקה קיימת דהא עכשיו נמצאת טריפה ודאי דהא גבי ספק נגע ספק לא נגע בשרץ טהור בר"ה מטעם דחזקה דהשתא נמי יכול להיות טהור וכן נשחטה הרי היא בחזקת היתר וכן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כולן יכולים להיות עד עכשיו ומיהו גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר אשכחן שמזכיר התלמוד העמד המקוה על חזקת שלם וכן גבי בוגרת העמידנה בחזקת נערה פרק עשרה יוחסין וכן שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן מאי טעמא העמידנה בחזקת לא ראתה ועד עכשו היא טהורה וגם הלל לא פליג אלא בקדשים. אפרש ג' דברים שהחכם הבא להורות צריך להיות נבון ונזהר בהם.   Siman 74 כשהחכם בא לבטל איסור שנפל לקדירה או כלי של איסור שנתחב בקדירה ע"י ס' צריך לו לחקור אם נתנו בו מים לאחר שהיה האיסור בקדירה דפעמים שבקדירה או במחבת לא היה מים כל כך בהם מתחלה כמו שיש עתה בשעה שבא להורות ומתחלה כשלא היה רק מעט מים הכל נאסר.   אפרש ג' דברים שהחכם הבא להורות צריך להיות נבון ונזהר בהם.   Siman 75 ועוד כשהחכם בא להתיר תבשיל שהיה בכלי של איסור ורוצה להתיר תבשיל בשביל כלי שלא עשו בו איסור מעת לעת או פעמים כבר יש שבוע שצריך לחקור אם בכלי הוחמו המים לבדן בתוך מעת לעת שעשו בו האיסור דכך שוה המים לבדן כמו האיסור עצמו דכל המים נעשו נבלה כיון שלא היה בהם ששים לבטל פליטת הכלי דבדידיה משערי' וחזרו ונבלעו אבל היתר בהיתר אין הדין כן כמו בשר בכלי של חלב או חלב בכלי של בשר דאם הכלי אינו בן יומו הכל מותר אע"פ שעשו בו המים חמין לעולם לפי שכל המים אין להם דין פליטה מן הכלי שהרי הן היתר וכי חזרו ונבלעו בכלי לא נבלע רק מעט מן הבשר שנפלט מן הכלי או מן החלב המעורב במים שהרי עשר ידות חזרו ונבלעו המים שהן היתר יותר משחזר ונבלע מן הכלי הפליטה של כלי דדוקא באיסור אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה שכל המים קרויים איסור. ועוד יש לו להתיר משום נותן טעם בר נותן טעם ואפי' נאמר דוקא דגים שעלו בקערה מותר אבל נתבשלו לא. הכא איכא שלשה נותני טעם של היתר. הראשון נכנס בכלי ומשם למים ומן המים חוזר ונבלע בכלי הרי שלשה וכ"ש אם הוחמו המים הרבה פעמים דאיכא נותני טעם הרבה ומותר.   Siman 76 ועוד כשהחכם בא להורות ולהתיר מטעם ספק ספיקא שכך הלכה כדאמר שמואל פרק התערובות (זבחים ע"ד ע"א) ספק ספיקא מותר ולא כשאר איסורין. וכן בפרק קמא (ט' ע"א) דכתובות האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ופריך ספק ספיקא הוא כו' לא צריכא לאשת כהן. וכן פרק ארבעה אבות (ב"ק י"א ע"א) מאי קא משמע לן אין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה אפי' מה שבפנים פי' דאם יש מקצת שליא בלא ולד אמאי אסורה באכילה ה"ל ספק ספיקא וכן רבו' בתלמוד. ועתה יזהר החכם שלא יתיר כשספק הראשון אסור דאורייתא והוא בריה או אף דבר שבמנין או חתיכה עצמה ראויה להתכבד בו ונתערב באחרים הכל אסור ואפי' באלף לא בטיל כמו אלו נתערב ודאי של איסור שהרי מקודם שנתערב נמי הוי שם מספק דאורייתא אסור וחייב עליו אשם תלוי אי הוי שייך בה כרת בודאי אסור. וכן מפ' מורי רבינו יצחק בר רב שמואל ההיא דריש ביצה (ג' ע"ב) ספק ביצה טריפה אסורה ואי נתערבה באלף לא בטיל וכולן אסורות. ורבינו יעקב מפרש דנתערבה קאי אודאי דאלו אספק טריפה אמאי אסורות הוה ליה ס"ס ולא אשכחן תנא דאמר אסורות אלא ר"י פרק התערובות ואמר דשמואל סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ולכך או' ר' יעקב דלא גרסי ליה ואחרות באחרות לא במשנת כל הצלמים ולא במס' ערלה מדלא משכח אלא ר' יהודה. ומורי רבינו מפרש דנתערבה קאי שפיר אספיקא דכיון דמן התורה אסורה ושייך בה אשם תלוי בוודאי אי הוה ביה כרת. לכך כי נתערבה הוי חד ספיקא ואפי' באלף לא בטיל הילכך תרנגולת או בהמה או ביצה והן ספק טרפה או חתיכה שנאסרה מספק או אם הן כולן אסורות ונתערבו עם אחת של היתר כיוצא בהם דהשתא כל אחד ואחד הוי ספיקא דאורייתא כיון שלא נתערבו ברוב אם הספיקא נתערבה באלף כולן אסורות כדין דבר שבמנין דלא בטיל כמו אם נתערב ודאי של איסור אבל אי האסורין בודאי נתערבו מתחלה בשנים דהשתא מותרין הכל מן התורה מטעם רוב אבל מדרבנן אסורין משום דהוי דבר שבמנין אם נפל אחד מאותו התערובת ברוב הכל מותר מטעם ס"ס כמו מריבוא לריבוא או ס"ס שהכל בגוף הדבר בלא התערובות נמי מותר. אבל חתיכה שנאסרה מחמת בשר בחלב ונתערבה באלף הכל אסור כדתנן פרק בתרא דע"ז שהאוכל כזית ממנה לוקה אבל חתיכה שנבלעה מאיסור אחר ואין בה ששים לבטל הבלוע הדין נותן שאם נתערבה באחרות אפי' בב' הכל מותר דאינה קרויה דבר שבמנין חשוב דהאוכל ממנה כזית אינו לוקה עד שיאכל ממנו כל כך שאכל מן הבלוע כזית וכיון שאין איסור רק הבלוע הלא הנבלע אינו דבר שבמניין ואסור בכל שהו.   Siman 77 דין נטילת ידים כשאדם נוטל את ידיו צריך שישפוך מן הכלי על ידיו ואינו יכול לתחוב את ידיו במים שבכלי לפי שהן שאובין וגם אין יכול ליטול ידיו ממים המקלחים מאיליהן מן הכלים כמו מן הצנור המקלח גשמים ואפי' באין מן המעיין דכיון שאינו עושה כעין טבילה כולן בבת אחת וצריך מכח גברא וכן אמר רבא (חולין ק"ז ע"ב) האי אריתא דדלאי אין מטבילין בה הידים מפני שהם שאובים ואין נוטלין ממנו ידים משום דלא אתי מכח גברא ששופכן בצנור ומשם נופלים לחריץ שסביב השדה דאי מתקרב לגבי דוולא מקום נפילת הצנור בחריץ הוא סמוך למקום ששופך האדם את המים מן הדוולא נוטלין ממנו דהא מכח גברא קא אתי ובמסכת ידים תנן היה חבית מוטה פירש ומקלח מאיליו ונוטל ידיו ממנו או מן הקוף נותן לידים רבי יוסי פוסל בשני אלו משמע דהלכה שלנו דבעי מכח גברא אתיא כרבי יוסי או שמא אפי' כרבנן דבעו לכל הפחות דאתי מכח כלי ולכך אוסר ליטול ידיו ממקום שמים טפלין מחריץ קטן או צנור ונופלין סביב השדה שאינן באין מכח הדוולא אבל מחבית מוטה ומקלח מאיליו מותר. ומה שמקדשין ידיהם מן הכיור כגון שהיה ברזא בכיור וכשהיה מושך הברזא היה מקלח על ידיו בקלוח ראשון ואם לא היה די בקלוח ראשון היה עוד תוחב הברזא בכיור ומושכה ורוחץ דלעולם היה מכח גברא אבל אם תוחב ידיו בנהר זה טוב אז יברך על שטיפת ידים או על טבילת ידים. ת"ר לחולין עד לפרק לתרומה עד לפ' למקדש עד לפרק אמר רב עד כאן לחולין עד כאן לתרומה פירש רבינו שלמה עד פרק שני של אצבע יטול ידיו לחולין עד פרק שלישי יטול לתרומה היינו כל פצול האצבע ולמקדש עד סוף פיסת יד ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה שזהו כל פצול אצבע. לא פליג על ברייתא דמפליג בין לחולין בין לתרומה דשמואל מחמיר הוה ורב ששת אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לקולא לא היה חולק על ברייתא שמחלק' בין חולין ובין תרומה אלא היה מפרש הברייתא פ' א' לחולין פרק ג' לתרומה ורב ששת היה מחמיר דאף לחולין היה מחמיר עד פרק שני והא דקאמר לקולא דמיקל מדשמואל דאמר לחולין ולתרומה פרק שלישי אבל למקדש דכ"ע עד סוף פיסת יד ולא יותר וכן מוכח פרק האומר משקלי'.   Siman 78 הלכך צריך ליטול ידיו עד פרק ג' דהיינו כל פיסת האצבע אפי' לחולין לחומרא וצריך לשפוך מים ב' פעמים על ידיו אחת להעביר הזוהמא ולטהר את ידיו ופעם אחרת לטהר המים ראשונים וצריך להגביה שתי ידיו לפי שפעמים אין המים שניים הולכין כל כך כמו שהלכו הראשונים וישובו ויחזרו המים הראשונים שהם טמאים וילכו על ידיו ויטמאו המים שניים את הידים וכן אמרינן פרק קמא דסוטה צריך להגביה ידיו וכן תנן במסכת ידים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד לפרק וחזרו ליד טמאה ומהאי טעמא אסור לרחוץ ידיו במי רחיצת אחרים לפי שהמים טמאים דמים ראשונים של אדם ראשון לא נטהרו כולם פעמים ממים שניים וצריך שישפוך על ידו אחת פעם ראשונה ושניה וכן על ידו השניה פעם ראשונה ושניה ולא תגע בינתים מיד ראשונה לחברתה או ישפוך בבת אחת על שתי ידיו פעם ראשונה או שניה וכן תנן נטל את הראשונים בידו אחת ואת השניים בשתי ידיו הרי ידיו טמאות לפי שהיד שלא נטל כי אם פעם אחת טמאה את היד שנטל פעם שניה ותנן נמי נטל ידו אחת ושפשף אותה בחברתה טמאה. תנן המים שנפסלו משתיית בהמה פסולין בכלים ליטול מהן ידיו ובקרקע כשרין לטבול בהן כל גופו והא דאמרינן פרק כל הזבחים (זבחים כ"ב ע"א) שקבל אין פרה שוחה ושותה מהן למי מקוה לא ישלים התם מיירי שהיו עבים מחמת טיט אבל כשהם צלולין אפי' הם מאוסים ומוסרחי' שאינן ראויין לבהמה בכלים דווקא פסולים אבל בקרקע כשרים כך פירש מו' רבינו ואם הדיח בהם הנחתום את ידיו מחמת העסה המים כשרים אבל המים שהנחתום טובל בהם את הגלוסקין או ששרה בהם את פתו או הדיח בהן את הכלים פסולין כדתנן במסכת ידים וצריך שיהיה בכלי לכל הפחות רביעית מים כשמתחיל ליטול את ידיו ואז אפילו שנים יכולים ליטול ידיהם אם אכלו כיון דאתי משיורי טהרה וכן תנן נמי רביעית נוטלין לידים לאחד או לשנים.   Siman 79 וצריך שלא יהא הכלי נסדק ולא ניקב במקום שהן עוברין כששופכין על ידו שמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו והמים שנופלין על ידיו מן הנקב ודאי כשרות אבל המים שעוברין מחוץ לנקב דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב וצריך שיוכל הכלי לישב שלא מסומך כדתנן אין נוטלין לידי' לא בדופני הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת חבי' אע"פ שמחזיקים הרבה כיון דאין יושבין אלא מסומכין וכן כסוי של כוס ושל קנקן שהם משופעין למעלה פסולין הם ליטול מהם הידים אבל אם מחזיקין רביעית אפי' כשיושבין שלא מסומכין אז היה יכול להיות שכשרין לנטילה מן המים שיכול ליכנס בהם כשיושבין בלא סמיכה. תניא כל דבר שחוצץ בגוף חוצץ בנטילת ידי' לחולין א"כ משמע שצריך ליזהר שלא יהא טיט ולא בצק תחת צפרניו כ"כ שהו' מקפיד עליו או גלד או מכה דכל הני במס' מקואות דחוצצי' אבל אם יש טיט מועט או בצק מועט תחת צפרניו שאין מקפיד או גלד מכה שהיא יבשה ואין מקפיד או גלד לח שמצטער עליו אינו חוצץ אע"פ שבטבילת כל גופו רגילי' להסיר הכל משום חומרא ואע"פ שלפי' רש"י דווקא בשערו אינו מקפיד הוא ועליו אינו חוצץ אבל על גופו של בשר אפי' מיעוטו נמי חוצץ שאינו מקפיד חוצץ מן התורה מכ"מ בנטילת ידים לא החמירו כי גם על הטבילה פי' רבי' חננאל ע"כ דאינו חוצץ דבר תורה והביא ראיה מפר' הערל נכרית מעוברת אין צריך הבן טבילה ופריך הא רובו שאין מקפיד חוצץ דרבנן לא פריך הא אפי' במעוטו בגופו חוצץ דבר תורה אפי' אינו מקפיד וכן פרק דם חטאת (זבחים צ"א ע"ב) רבב על בגדו חוצץ ואם הוא מוכר רבב אינו חוצץ. וכן פרק אלו קשרים על המרדעת חוצץ עד כסלע אבל בציר לא והא דתניא התם במס' מקואות פרק ארץ העמים כל שחוצץ בכלים חוצץ בנדה ובגר ועבד משוחרר ובחולין אין חוצץ לא קשיא דההיא מיירי בנטילת ידים כדי ליגע לחולין שנעשו על טהרת תרומה וקדשי' וההיא דפרק כל הבשר דקתני חוצץ בנטילת ידים לחולין היינו לאכול פת חולין אבל יש מפרשי' דההיא לחולין אינו חוצץ מיירי לאכול פת של חולין ולפי' מקילין הם עכשיו בחציצה של נטילת ידים וההיא דקתני חוצץ לחולין מיירי לאכילת חולין שנעשו על טהרת קדשים ותרומה וקשה על זה דבההיא דפרק כל הבשר כולה שמעתת' מיירי לחולין גרידי ולא בשנעשו על טהרת תרומה והא דתניא בתוספתא דמס' ידים כל שאין מטמ' את המים במשא כשר לנט"י אע"ג דמטמא במגע דלא גזרינן שמא יגע ההיא מיירי לתרומה או לחולין שנעשו על טהרת תרומה ולא כדברי האוסרין מכאן לקבל מים מגוי לנט"י אף לא מאשה אלא נדה כדפרישית. סליקו דיני איסור והיתר   Siman 80 הלכות חלה - הקדמה
רבן גמליאל אומר ג' ארצות הן לחלה מא"י עד כזיב חלה א' מכזיב עד הנהר ועד אמנו' ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה. ר"י אומר א"צ טבילה ואסור' לזבים ולזבות לנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן ונתנת לכל כהן והכי פירושא מא"י עד כזיב חלה אחת היא החלה דאורייתא הנאכלת בטהרה ומכזיב עד הנהר ועד אמנו' שהם הקרובים לארץ העמים ואין יכולין לשמור לא גופן ולא פירותיהן בטהרה והיו חלותיהן טמאות והחלות היו דאורייתא לפי שהיו התבואות גדלות בארץ ישראל לפיכך עושין שתי חלות אחת שתהא נשרפת לפי שהיא חלה דאורייתא טמאה ואחת שנותנין לכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור יש לה שיעור מפ' בירושלמי מפני שהיא מן התורה של כהן אין לה שיעור שהיא מדברי סופרים מנהר ועד אמנום ולפנים שתי חלות כמו כן אחת לאור ואחת לכהן אבל של אור אין לה שיעור מפרש בירושלמי לפי שהיא נשרפת ושל כהן יש לה שיעור לפי שהיא נאכלת ושתיהן מדברי סופרים שהם רחוקים יותר ואין הפירות גדלי' בא"י וטבול יום אוכלה אע"ג דטבול יום אסור בתרומה מ"מ בזו שהיא מדרבנן לא החמירו ר' יוסי אומר א"צ טבילה אלא אפי' בעל קרי אוכלה ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות מפרש בגמרא דירו' לא נצרכה לרבי יוסי נצרכא. פי' רבי יוסי דאמר אינו צריך טבילה הני מילי בעל קרי דקיל אי נגעו לטומאה אבל זבים וזבות ונדות ויולדות דחמירי מודה דאסירי וגם בהדי הני לא חשיב בעל קרי שמע מינה דמותר והיינו כר' יוסי. פרק (בכורות כ"ז) עד כמה אמרינן אמר שמואל אמרינן אין טומאת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו וה"מ לאכילה אבל לנגיעה לית לן בה אמר רבינא הלכתא נדה קוצה לה חלה ונותנת לכהן קטן פי' שלא ראה קרי מעולם כן איתא בהאי גוונא ובפ' (נדה ל"ב) בנות כותים נמי אמרינן שהטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה ומסתמה חלה [גם] כן ואי ליכא כהן קטן טהור שקיל ליה בריש מסא. פירוש מרדה וחברו בתענית. ושרי ליה בתנורא והדר מפריש חלה אחריתי כדי שלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה כהן שהוא גדול ובעל קרי שלא טבל לקריו. ואותה של אור דיהיב לה חלה לכהן קטן שאינו בעל קרי והוא הדין לכהן שהוא גדול שטבל לקריו והעריב שמשו כך מפרש בהלכות גדולות ואפי' לא טבל כלל אם רוצה מבטלה ברו' חולין ואוכלה הכהן ולא זר כך מפ' בה"ג בהלכות פסחים בשם רב כהן צדק אי' חזר אסור לאכלה ע"י בטול ברוב. ונראין כך הדברים כמו תרומת חוצה לארץ דאמרינן פרק בנות כותים שהטבילה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה. וגם פרק עד כמה. רבה מבטל ליה ברוב חולין ואכיל לה בימי טומאתו ואם היה רוצה להמתין עד שטבל לקריו לא הוה מצריך לבטלה ברוב אע"פ שהיא טמאה. ואם היתה של ארץ ישראל היתה בת שריפה השתא שהיא חוצה לארץ מותרת או בכהן קטן שלא ראה קרי מימיו או אף בכהן והוא גדול שטבל לקריו אע"פ שהוא טמא מת אין בכך כלום כדאיתא התם בההיא איתתא דאתיא לקמיה דרב נחמן אמרה ליה טמא מת מהו לטבול ולאכול בתרומת חוצה לארץ. אמר לה וכי הזאה יש לנו מה תועלת בטבילה אלא אפי' בלא טבילה מותר ואע"ג דאמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ לית הלכתא כוותיה אלא אף בלא טבילה מותר ובלבד שטבל לקריו וחלה שניה אפי' לבלא טבילה לקריו מותרת.   השתא יש מקומות שמפרישין מן העסה מעט חלה ושורפין אותה והוא הדין דמצו יהבי לה לכהן קטן שלא ראה קרי או אפי' לכ"ג שראה קרי וטבל לקריו כדאיתא בהלכות גדולות כגון תרומת חוצה לארץ דאמרינן פרק בנות כותים שהטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה ואפי' לא טבל נמי אם רוצה הכהן לבטלה ברוב חולין אוכלה כגון תרומת חוצה לארץ דאמרינן פרק עד כמה רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו והוא הדין לחלת האור לדידן כך מפרש בה"ג בהלכות פסחים בשם רב כהן צדק והכהן קטן או גדול שטבל לקריו מותרים בה ומשום טומאת מת אין חששא כדאיתא פר' עד כמה כדפי' לעיל. ויש מקומות שמפרישין עוד חלה שנייה שהיא גדולה ונותנה לכהן שהוא גדול ואף שלא טבל לקריו כדאמר רבינא פרק עד כמה ומפריש חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה ויהיב לה לכהן שהוא גדול. ואומר מורי רבינו שאותה חלה שנייה מותרת לנדות לזבי' ולזבות וכך הוא מנהג במקום שמפרישין אותה שהכהן אוכלה עם אשתו נדה ואע"ג דתנן חלה שנייה אסורה לזבים ולזבות היינו דוקא מנהר אמנום ולפנים אע"פ שהוא חוצה לארץ מ"מ היו קרובים לא"י והחמירו בה יותר אבל אם רחוקים מותרת אפי' לזבים ולזבות ולנדות תדע שהרי מנהר אמנום ולפנים דהיינו חוצה לארץ דתנן התם אחת של אור מסתמא אסורה לטמא מת ואפי' הכי אמר פ' עד כמה דחלה ראשונה יהיב לה לכהן קטן אע"ג שהוא טמא מת כדאיתא התם והיינו טעמא לפי שבימי אמוראים היו רחוקים מא"י ולא החמירו בה ומה שאין עכשיו מפרישין החלה שנייה בכל מקום כדאמר רבינא שצריך כדי שלא תשתכח תורת חלה שמא לפי שצריך לשמרה מזרים עכו"ם וגם פעמים שנותנים אותה בקערה במרק רותח. ועתה אסור זה לאוכלה בקערה וגם שמא מסופק להם הדבר דאם אשתו נדה מותרת בה דהא תנן אסורה לזבים ולזבות. וטעמא דרחוקין מארץ ישראל אינו פשוט כל כך ואע"פ שאין מפרישין אותה אין העיסה טובלת בכך כמו חלה ראשונה שאסור לאכול מן העיסה אם אשה מפרישה או בתחלה או בסוף כדאמר פ' רבי ישמעאל (ע"ז ס"ז ע"א) תרומת נכרי בחוצה לארץ אינה מדמעת הא דישראל מדמעת ואוסרת העיסה ואם תאמר כמו שתקנו שתי חלות לפי שהראשונה נשרפת מפני שהיא טמאה אם אין מוצאין כהן קטן או כהן גדול שטבל לקריו ולכך תקנו עוד חלה שנייה שיאכלנה אפי' כהן והוא גדול ובעל קרי כדי שלא תשתכח תורת חלה אם לא יפרישו עוד אחרת ויאכלוה כמו כן אמאי לא תקנו בימיהם להפריש שתי תרומות כענין זה. ואומר מורי רבינו לפי שכל אדם הם מגלגלין עיסה ואיכא למיחש שמא תשתכח תורת חלה אבל לא כל אדם קונין להם קרקעות וממרחין להם תבואות מיהו בירושלמי במס' חלה פריך לה. ומשני אין אחר חלה כלום אבל יש אחר תרומה שצריך להפריש מעשר. כי אם היה מפריש תרומה שנייה ונותנה לכהן שיאכלנה הלא היא טבולה עוד למעשר. וכי תימא קודם שיאכלנה שיתננה לכהן יפריש מעשר שלה ממקום אחר יש לומר דילמא פשע ויאכלנה הכהן תחלה ואע"ג דאמרינן גבי נקוב תרומה נקוב ואינו נקוב תרומה ויחזור ויתרום ולא אמרי דילמא פשע התם לא איפשר לתקוני בגוונא אחריתי.   Siman 81 ובמקום שמפרישין שתי חלות עושין השנייה לחם גדול כדי ליתנה לכהן ולאכלה. ואם נתערב עם לחמים אחרים צריך אחד ומאה לבטל. ואם לאו אסורים לזרים. והני מילי מין במינו לחם חטין בלחמי חטין אבל מין בשאי' מינו ככר חטין בשל שעורים בטל בס' כשאר איסורין כדתנן במס' ערלה ומייתי לה פ' גיד הנשה (חולין צ"ט ע"א) מין במינו להחמיר. כיצד שאור של חטין שנפל לתוך עיסת חטין אין בו להעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ בין אין בו כדי לחמץ אסור. מין בשאינו מינו להקל כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים אם אין בה בנותן טעם בין שיש בה להעלות באחד ומאה בין אין בה להעלות באחד ומאה מותר. וכן תניא האי קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין. ואם בשל בנותן טעם דטעם לה כהן. ולא מצינו שיהיה חלוק בין תרומת ארץ ישראל לתרומת חוצה לארץ. שלא יצטרך אחד ומאה להתיר לזרים. והא דאמר שמואל (בכורות כ"ב ע"ב) פרק עד כמה תרומת חוצה לארץ בטלה ברוב רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. היינו לכהן דווקא דלפי שהיא תרומה טמאה אסור לאכלה ודוקא רבה מבטל לה ברוב חולין ואוכלה בימי טומאתו ושלא טבל לקריו. אבל משום טומאת מת לא היה חושש כדפרישית לעיל וכן הדין לחלת האו'. אבל לזרים צריך אחד ומאה כדאמר פרק (ע"ז ס"ז ע"ב) ר' ישמעאל תרומת נכרי מדמעת. משמע הא דישראל מדמעת כשאר תרומת ארץ ישראל עד שיהיו אחד ומאה. תנן פרק בתרא דמס' טבול יום [פ"ד מ"ב] האשה שהיא טבולת יום ארוך לשה את העיסה וקוצה לה חלה ומפרשתה ומנחתא בכפיש' או בנחותא ומקפת וקורא לה שם מפני שהיא שלישי ושלישי טהור בחולין. משמע הכא שבשעת קריאת שם לחלה צריך שתהא נוגעת לעיסה דאי לאו דלא יצטרך מוקף רק סמוך לקריאת שם מקודם לכן ולא בשעת קריאת שם ממש למה צריך להניח העיסה גדולה בכפיש' שהוא פשוטי כלי עץ ואח"כ קרא לה שם. יניח מעט מעיס' שיעור חלתו בכפישה ולא יותר ואז יקרא לה שם והא דתנן במסכת חלה [פ"ב מ"ח] ומייתי לה בפ' כשם. ר"א אומר ניטלת מן הטהור על הטמא. כיצד שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה נוטל שיעור חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף. ופריך בפרק כשם. והתניא כביצה. מר סבר חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ומר סבר לאו כחלה דמו. ופי' רבי' שלמה יטול שעור חלה, דהיינו כל העיס' הטהורה ונותן כביצה בין הטמאה לעיסה טהורה שיעשה כולה חלה לבסוף. דהשתא הטמאה שהיא ראשון והכביצה שבינתים שני ואין עושה שלישי לעיס' הטהורה שהיא חולין והשתא מה בכך. מ"מ לאחר שיקרא שם חלה אל הטהורה אז יהי שלישי. אלא ודאי בשעת קריאת שם ירחיקם זו מזו. ויש לומר ודאי בשעת קריאת שם ממש אינו צריך שיגעו זה לזה והא דלא שרינ' להקיף חוץ לכפישה ולהניח אחרי כן שעור חלה על הכפישה ולקרות שם משום פן ישכח ויקרא שם חוץ לכפישה כשהם שתיהם בידה והיא טבולת יום. מיהו נראה יותר דלעולם צריך מוקף ונגיעה בשעת קריאת שם בפשטא דמילתא. והתם מיירי שיש הרבה עיסה בטהורה. ולא יעשנה כולה חלה אלא יפריש קצת ממנה השתא הכביצה שבינתים שהוא שני לא יעשה העיסה טהורה ג' שהרי לעולם היא חולין. תנן במס' חלה (פ"ב) העושה עיסתו קבי' ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל. הסל מצרפן לחלה. פרק קמא דנדה ופרק אלו עוברין (פסחים מ"ד) פוסק שמואל כר"א. ונראה דהיינו דווקא להתחייב העיסה בחלה אם אין בכל אחת כשיעור. שעל דבר זה אמרו במשנה. וכן נמי מוכח פרק אלו עוברין הני נשי דנהוג למיפ' קפיזא קפיזא בפסחא. ופריך חומרא דאתי לידי קולא הוא דמפקע להו מחלה. ומשני דעביד לה כר"א. דא' הסל מצרפן לחלה. אבל לענין חשיבות מוקף בשעת קריאת שם להפריש מעיסה זו מעט כדי לפטור עיסה זו צריך נגיעה כמו בתרומה ומעשר שצריך בם נגיעה משום מוקף. וכן כדי לפטור גם עיסה אחרת לא יועיל צירוף סל אלא יצטרך נגיעה או נשיכה כלם יחד שהרי בשתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה למה מצר' ר"א פ' כשם להפסיק בינתים פחות מכביצה יתנם בכלי רחוקים זה מזה. מיהו יכול להיות דאפי' בשעת קריאה שם יועיל צירוף סל לפטור מאחת את עיסה אחרת. והא דבעי ר"א בביצה בין עיסה טמאה לטהורה התם כיון דמקפיד על נגיעתן מפני הטומאה לא יועיל צירוף סל. וכן משמע בירושלמי דמס' חלה דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הבית מצרף. דבר שאין מקפיד על תערובתו הבית מצרף. ונראה דבמקום הבית גר' הכלי מצרף. מיהו קשה. דמשמע דבעי נגיעה עם צרוף כלי אפי' לחיי' עיסות קטנות בחלה. דהא דקאמר פ' אלו עוברין ר' יהושע בן לוי לא אמר ר' אליעזר הסל מצרפן לחלה אלא בככרות של בבל שנושכות זו את זו אבל בעבין לא והא אמר ר' חנינא אפי' בעבין. ומשמע דעל כרחין תנא קמא דאמר עד שישוכו קאי ר"א דאמר דבעינן צירוף סל עם נשיכה לר' יהושע או עם נגיעה לר' חנינא אבל בצרוף כלי לחוד לא יועיל. ואם כן ק' ההיא דירו' דקאמר אם אין מקפיד על תערובתן הכלי מצרף בלא נגיעה. ואם נאמר דר' חנינא דא' אפי' בעבין דליכא נשיכה יועיל צירוף סל וכמו דלא בעינן נשיכה לא בעינן נגיעה רק צירוף סל לחודיה אתיא שפיר ההיא דירו' אליביה. אי נמי בירושלמי מיירי לפטור מאחת על חברתה ושתיהן יש בהן כשיעור כגון ההיא דסוטה שמפריש מעיסה זו לפטור עיסה זו. לכך בצירוף כלי בלא נגיעה סגי. אבל אם אין בהם כשיעור לא יתחייבו על ידי צירוף כלי לחודיה אלא א"כ יש נשיכה או נגיעה ושמעתי מהר"ר יצחק ב"ר אברהם שיש בירו' פרק כל שעה וישליכנה לאויר בית אויר בית מצרף לחלה. ואי' קרקע בי' מצרף לחלה. ומשני דבר שמקפיד על תערובתו אין הבית מצרף. דבר שאינו מקפיד על תערובתו הבית מצרף. משמע דבית דווקא קאמר שאויר בית מצרף כשמשליכנה לאויר הבית. והשתא כללו של דבר להתחייב בחלה כשעושה מצות קטנות צ' צירוף כלי וגם נשיכה לר"י ב"ל או נגיעה לר"ח. אבל כשיש לכל אחת ואחת כשיעור ורוצה לפטור מאחת את כולן א"צ רק צירוף כלי או השלכה לאויר הבית בזמן ששתיהן טמאות או שתיהן טהורות כדאיתא בירו' בזמן שאינו מקפיד על תערובתו הבית מצרף. פי' אויר בית או אויר כלי.   השתא יש מקומות שמפרישין מן העסה מעט חלה ושורפין אותה והוא הדין דמצו יהבי לה לכהן קטן שלא ראה קרי או אפי' לכ"ג שראה קרי וטבל לקריו כדאיתא בהלכות גדולות כגון תרומת חוצה לארץ דאמרינן פרק בנות כותים שהטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה ואפי' לא טבל נמי אם רוצה הכהן לבטלה ברוב חולין אוכלה כגון תרומת חוצה לארץ דאמרינן פרק עד כמה רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו והוא הדין לחלת האור לדידן כך מפרש בה"ג בהלכות פסחים בשם רב כהן צדק והכהן קטן או גדול שטבל לקריו מותרים בה ומשום טומאת מת אין חששא כדאיתא פר' עד כמה כדפי' לעיל. ויש מקומות שמפרישין עוד חלה שנייה שהיא גדולה ונותנה לכהן שהוא גדול ואף שלא טבל לקריו כדאמר רבינא פרק עד כמה ומפריש חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה ויהיב לה לכהן שהוא גדול. ואומר מורי רבינו שאותה חלה שנייה מותרת לנדות לזבי' ולזבות וכך הוא מנהג במקום שמפרישין אותה שהכהן אוכלה עם אשתו נדה ואע"ג דתנן חלה שנייה אסורה לזבים ולזבות היינו דוקא מנהר אמנום ולפנים אע"פ שהוא חוצה לארץ מ"מ היו קרובים לא"י והחמירו בה יותר אבל אם רחוקים מותרת אפי' לזבים ולזבות ולנדות תדע שהרי מנהר אמנום ולפנים דהיינו חוצה לארץ דתנן התם אחת של אור מסתמא אסורה לטמא מת ואפי' הכי אמר פ' עד כמה דחלה ראשונה יהיב לה לכהן קטן אע"ג שהוא טמא מת כדאיתא התם והיינו טעמא לפי שבימי אמוראים היו רחוקים מא"י ולא החמירו בה ומה שאין עכשיו מפרישין החלה שנייה בכל מקום כדאמר רבינא שצריך כדי שלא תשתכח תורת חלה שמא לפי שצריך לשמרה מזרים עכו"ם וגם פעמים שנותנים אותה בקערה במרק רותח. ועתה אסור זה לאוכלה בקערה וגם שמא מסופק להם הדבר דאם אשתו נדה מותרת בה דהא תנן אסורה לזבים ולזבות. וטעמא דרחוקין מארץ ישראל אינו פשוט כל כך ואע"פ שאין מפרישין אותה אין העיסה טובלת בכך כמו חלה ראשונה שאסור לאכול מן העיסה אם אשה מפרישה או בתחלה או בסוף כדאמר פ' רבי ישמעאל (ע"ז ס"ז ע"א) תרומת נכרי בחוצה לארץ אינה מדמעת הא דישראל מדמעת ואוסרת העיסה ואם תאמר כמו שתקנו שתי חלות לפי שהראשונה נשרפת מפני שהיא טמאה אם אין מוצאין כהן קטן או כהן גדול שטבל לקריו ולכך תקנו עוד חלה שנייה שיאכלנה אפי' כהן והוא גדול ובעל קרי כדי שלא תשתכח תורת חלה אם לא יפרישו עוד אחרת ויאכלוה כמו כן אמאי לא תקנו בימיהם להפריש שתי תרומות כענין זה. ואומר מורי רבינו לפי שכל אדם הם מגלגלין עיסה ואיכא למיחש שמא תשתכח תורת חלה אבל לא כל אדם קונין להם קרקעות וממרחין להם תבואות מיהו בירושלמי במס' חלה פריך לה. ומשני אין אחר חלה כלום אבל יש אחר תרומה שצריך להפריש מעשר. כי אם היה מפריש תרומה שנייה ונותנה לכהן שיאכלנה הלא היא טבולה עוד למעשר. וכי תימא קודם שיאכלנה שיתננה לכהן יפריש מעשר שלה ממקום אחר יש לומר דילמא פשע ויאכלנה הכהן תחלה ואע"ג דאמרינן גבי נקוב תרומה נקוב ואינו נקוב תרומה ויחזור ויתרום ולא אמרי דילמא פשע התם לא איפשר לתקוני בגוונא אחריתי.   Siman 82 השתא הלש עיסה אם יש ה' רבעי' קמח שזהו מ"ג ביצים כמנין חלה חייבין בחלה כדתנן ה' רביעית חייבין והוינן בה הא דאמרי' ראשי' עריסותיכם חלה תרימו כדי עיסת מדבר והעומר עשירי' האיפה והם ז' לוגין מים וביצה וחומש ביצה והם מ"ג ביצים וחומש ביצה באו לירושלים הוסיפו שתות באו לצפורי הוסיפו שתות. עולה ה' רבעי' של קב כן הוא השעור בפסח שאינו יכול ללוש יותר ביחד פן תחמיץ. וכן אמרי' פרק אלו עוברין א' רב קבא מלוג נאה לפסחא. וכן לחלה. וזה שיעור חמשת רבעים. אמר רבא הני נשי דידן דנהוג למיפא קפיזא קפיזא בפסחא פחות משעור חלה. ופריך חומרא דאתי לידי קולא הוא דמפקע להו מחלה. ומשני דעביד לה כר"א דאמר הסל מצרפן לחלה. וא"כ בפסח אם עושה הרבה מצות טוב לעשותן פחות מכשעור בודאי פן יחמיצו. ואי משום חלה מצרפן בכלי. וגם שמא נגיעת כולם יחד הוי להפריש. ואם אינו עושה רק מצה אחת טוב יותר ללוש כמדת השעור בריוח כדי ליטול חלה בבירור בלי ספק. וגם יוכל לברך עליה ואין חשש חמוץ משום פורתא דהוי טפי. בשעת קריאת שם חלה צריך ליקח מעט מן העיסה וליגע ההוא מועט אל העיסה גדולה ולומר באותה שעה הרי זו חלה או תרומה ולא סגי בצירוף כלי בלא נגיעה כדפרי' לעיל כדי להפריש מן המוקף מדמצר' ר"א פחות מכביצה בשעת קריאת שם ליתן בין עיסה טהורה לטמאה אע"ג דאיכא למימר כיון דמקפיד על תערובתו מפני הטומאה אין הכלי מצרף כדאיתא בירו'. אבל בעלמא יועיל צירוף כלי בלא נגיעה. אבל לעולם ההיא מעט עיסה שקורא לה שם חלה צריך ליגע בעיסה או למצה אחרת גדולה והאחרות פטורות ע"י צירוף ולעולם צריך להקיף בשעת קריאתה שם חלה. ואם יש הרבה מצות אם ישנן קטנות שאין בהן כשעור יתנם במחבת או בתיבה ויתחייבו כולם כדאמר ר"א הסל מצרפן לחייבן בחלה. וגם יצטרך לה נגיעה עם צירוף כלי קודם שיתחייבו. דהתם היינו טעמא פ' אלו עוברין גבי לש פחות מכשעור אם רוצה שיתחייבו כולם בחלה דעביד צירוף כלי כר"א. וגם בככרות של בבל דוקא שנושכות זו עם זו דאיירי ר"א. ואיתא התם אפי' בעבין אבל נגיעה לכל הפחות בעי עם צירוף כלי ואז יתחייבו ויפריש עליה חלה בודאי ויברך ואע"פ שכבר נתחייבו ע"י צרוף כלי וע"י שנגעו יחד תחל' ומ"מ בשעת קריאת שם צ' שיגעו כל המצות יחד. כדי להפריש מן המוקף ולא יועיל צירוף כלי כי אם כדי להפריש מן החלה בלא ספק. שע"י צירוף כלי נתחייבו כולן ואם הם מצות גדולות שיש בכל אחד כשיעור צ' צירוף כלי לפטור מן אחת על חברתה. ואפי' בלא נגיעת יחד כולן סגי כדאיתא בירוש' כיון שאין מקפיד על תערובתן. אך לעולם צריך להקיף וליגע ההוא מעט עיסה שיקרא שם חלה על העיסה גדולה אחת מהן בשעה שיקרא שם לההוא מעט עיסה. אך מספקא לן אי סגי בנגיעה גרידא כדי שיפטור מאחת את חברתה כיון שיש בכל אחת כשעור. דמאי שנא מתרומה ומעשר שצריכים מוקף וסגי בנגיעה גרידא הכי נמי לגבי חלה לא יצטרך תוך כלי אלא אפי' בקרקע ובלבד שיגעו זה לזה. מ"מ משום דשמא לא מדדה יפה. ואין שיעור בכל אחת טוב ונכון ליתנם כולן בכלי צ' צרוף כלי לפטור על אחת את חברתה. וכשנותנו בכלי צריך אז שיהיו כולם תך דופני הכלי שלא יהיה שום עיסה או מצה למעלה משפת הכלי. דהא אבעיא להו פרק אלו עוברין תוך כלי בעינן והא ליכא. או אויר כלי בעינן והא איכא. תיקו. וא"ת למה צריך ליתנן בכלי. הא א' שמואל פ"ק דביצה (ט' ע"א) ופרק עד כמה (בכורות כ"ז) תרומת חוצה לארץ אוכל ואח"כ מפריש. ובזמן הזה רגילות הוא לתת כל המצות במחבת אע"פ שיש בכל אחת ואחת לבדה כשיעור. י"ל דודאי עיסה שהיא נלושה יחד אוכל הכל לבד מעט שישאיר לבסוף ויקרא לו שם חלה שא"צ מוקף בתרומת חוצה לארץ. אבל כדי לפטור מאחת על הרבה מצות צ' צירוף וגם שמ' נגיעת יחד כולן. מיהו מצינן לפרש שיניח מעט עם המעט שיעשה חלה לבסוף שיקיף זה אל זה. אבל אינו משמע כן. תנן במסכת חלה פרק קמא נחתום שעשה שאור לחלק חייב חלה. פי' אע"פ שיש בדעתו לחלק לאחר אפייה ולמוכרה מעט מעט פחות מכשעור. נשים שנתנו לנחתום קמח לעשות להן שאור אם אין בשל אחת מהן כשעור פטורה מן החלה. ותימא דתנן פ"ג העושה עיסה עם הנכרי. אם אין לישראל כשיעור פטורה מן החלה. משמע הא עם ישראל אחת חייבת בחלה. ומצינן למימר דהוא הדין שני ישראלי' יחד פטורין. והא דנקט נכרי לאשמועינן דאם יש כשעור בשל ישראל חייבת אע"פ שמעורב' עם של נכרי. אבל מורי רבי' יצחק בר שמואל מ"כ מפרש דההיא דנשים דפטור בחלה. היינו כשנתנו הקמח כל אחת לבדה לנחתום והוא ערבן ועשה עיסה יחד שלא מדעתם. דאין לו כח לחייב עיסתם בלא רשות' אי נמי מיירי שדעתן לחלקה לבסוף לכך פטורה. וכן מוכח בירוש' והכי איתא התם. הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו. ר' יוחנן אמר נטבל. ריש לקיש אמר לא נטבל. מתיב ר"ל לר' יוחנן. נשי' שנתנו קמח לנחתום לעשות שאור. אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטור' מן החלה. פי' משום שערבן שלא מדעתן וזהו כמו ממרח כרי חברו שלא מדעתו. וזהו כתירוץ ראשון. וכי אין בכולהון כשעור בתמיה. וכי אין בכולן ביחד כשעור ואפי' הכי פטורה. א"ל והא תנן א"ל שנייה היא דא שכן העושה עיסה על מנת לחלקה פטורה מן החלה. וכן הנחתום עשאה לחלקה בסוף. וזהו התי' האחרון. א"ל והא תנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. א"ל תתיבני נחתום נחתום לא בדעתו הדבר תלוי. בדעת של לקוחות תלוי הדבר. שמא לא ימצא לקוחות שיקנו הכל ביחד וחוזר ועושה אותה עיסה כדי לחלקה בסוף.   Siman 83 שמעינן מהכא שני בני אדם או תלמידים הלומדים בפני רבן שיש להם עיסה שנלושה ביחד מדעת שניהם וגם אין דעתם לחלקה ויקח כל אחד חלקו אלא כי אם לאכול יחד חייבת בחלה בין לר' יוחנן בין לר"ל ואע"פ שאין כשיעור בחלק הא' כי אם בין שניהם ואפי' נלושה ונתערבה שלא מדעתם אליבא דרבי יוחנן. וא"כ המפריש את החלה צריך ליקח רשות מכל בעלי העיסה. דגבי תרומה כתיב תרימו אתם (קידושין מ"ב ע"ב) דרשי' לרבות שלוחכם. ואמרי' מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל מיהא דאמרי' ריש ראשית הגז דשותפות חייב' בתרומה ובחלה ליכא למשמע כי אם כשיש כשעור בחלק כל אחד ואחד אבל קשה למורי על ההיא דמסכת חלה. דעושה עיסה עם הנכרי אם אין כשיעור בשל ישראל פטור הא אם יש כשיעור חייב. ואלו (חולין קל"ה ע"א) ריש ראשית הגז קאמר שותפות העכו"ם פטור מתרומה ומן החלה וכשעור בשל ישראל נמי מיירי. וכן פ"ק דפסחים (ו' ע"א) עיסת ארנונא פטור' ונראה למו' רבינו דכי קנו הקמח יחד הישראל והעכו"ם פטור'. דבכל פורתא יש לעכו"ם חלק בו ומתני' דמחייבא מיירי בקנו כל אחד לבדו הקמח ואחר כך לשין קמחן יחד. והכי איתא בירושלמי ר' חייא בר בון בעא קומי ר' זירא ואפי' יש בשל ישראל כשעור אמאי חייבת יעשה קב מכאן וקב מכאן וקב עכו"ם באמצע. א"ל אינו מעורב ע"י גידין בתמיה. א"כ משמע שלא קנו ביחד הקמח דאז לא הוה שייך למימר שהגידין וחוטין נמשכים מזו לזו. ובראשית הגז יש איכא דאמרי שותפות עכו"ם בתרומה חיובי מחייב. כן בפסחים יש לשון זה. דעיסת ארנונא חייבת בחלה. לפי' זה א"צ לחלק כלום. וללישנא דפסחים דעיסת ארנונא פטורה סבר כלישנא דראשי' הגז דשותפות עכו"ם פטורה. ואפי' כאיכא דאמר הראשית הגז דאמר שותפות של עכו"ם חייב. היינו בחלק הישראל וההיא דפסחים דפטר היינו בחלק עכו"ם. תנן פרק אלו עוברין, כיצד מפרישין על החלה בטומאה. ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל בצונן שלא תחמיץ. ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא. אמר רבי התם הלכה כר"א. וטעמא דר"א הוי דאינו קרוי אפייה שלא לצורך משום דהואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה לכך אופה אותה קודם קריאת שם. ובשעת אפייה איזו שירצה יעשה חלה. ואית ספרים דאית בהון לשון אחר הואיל ואי בעי מתשיל עליה. אבל לאחר קריאת שם אסור לאפותה. דטעמא דכל חדא וחדא חזיא ליה לא שייך למימר. שהרי כבר נאסרה אחת. ומטעם דאי בעי מתשיל עלה לא שרינן לאפו' לאחר קריאת שם דלא שכיח דמתשיל עלה אע"ג דמהאי טעמ' שרי לאפות קודם קריאת שם ובפרק ר' ישמעאל נמי אמרינן דשתי הלחם דלמאן דאמר תנור אינו מקדש אין אפייתן דוחה י"ט ולא שבת ולא שרינן לאפות בי"ט מטעם דאי בעי פריק להו כיון דלא שכיחא. דכיון דתנור לא מקדש הוי מצי פריק להו. דאי תנור מקדש הוה אפייתן דוחה שבת. דאי אפי להו מאתמול אפסלו להו בלינה. וכן פרק התכלת גבי חביתי כ"ג. כן פרק שתי הלחם גבי לחם הפנים דאמר להו חד אף כי היום יקדש בכלי. וכי תימא למה אסור לאפות לאחר קריאת שם אי משום אפייה שלא לצורך. הלא פרק ב' דביצה אר"ש בן אלעזר ממלאה אשה כל התנור פת אע"פ שאינה צריכה רק לפת אחד. מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא. ואמר רבא התם הלכה כר"ש ב"א. ואי משו' איסור טלטול, א"כ למה צריך לכל זה טעמי דהואיל ואי בעי כו' וי"ל דהני מילי בתנור. אבל לאפות תחת הגחלים לא שייך טעמא דהפת יפה. ועוד התם שרי משום דכל חדא וחדא חזיא ליה טפי מגבי חלה ועוד גזרינן הכא לאפותה עם האחרים אטו לאפותה אותה לבדה. וא"ת ויקרא לה שם וישרפנה כדין חלה או תרומה טמאה. ואע"פ שאין שורפין קדשים. היינו משום דהוי הבערה שלא לצורך שאסור ליהנות בשעת שריפה. אבל חלה או תרומה טמאה יכול ליהנות ממנה בשעת שריפה כדאמרינן נתתי לך. שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. וכן אית דדריש מתתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא. וכן תנן פרק במה מדליקין אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט ובשלמא למ"ד התם טעמא גזירה י"ט אטו ע"ש. והתם מתוך שמצוה לבערו גזירה שמא יטה אבל לרב חסדא דא' טעמא משום דאין שורפין בי"ט וכן תניא כוותיה. ובע"ש דתנן היינו בי"ט שחל להיות בערב שבת. אמאי אין שורפין בי"ט. ותירץ הר"ר יצחק בר' אשר דכיון שלא הותרו שאר הנאות רק בשעת שריפה. א"כ מצות בעור הוי גזירת הכתוב ואסור בי"ט כמו נדרים ונדבות למ"ד אין קרבין בי"ט אע"פ שהאדם אוכל מהן אסור לשחטן דמשלחן גבוה קא זכו, וכן שתי הלחם דאין אפייתן דוחה י"ט אע"ג דיש בהם אכילת אדם. ואפי' למ"ד קרבין דמודה דהנאה בשעת שריפה תרומה טמאה כיון דאית בה אכילת אדם הוי כמו משלחן גבוה ולא יום טוב. וקשה למו' רבנו דלא דמי דהתם ניכר בהם צורך גבוה בנדרים ונדבות הדם נזרק הקרב והכליות נקרב ע"ג המזבח. ושתי הלחם יש בהם תנופה אבל בשריפת תרומה טמאה ליכא לגבוה כלום ולא שייך למימר משלחן גבוה קא זכו דאי לא תימא הכי אפיית תרומה טהורה וצליי' הפסח שהן מצוה היאך דוחין י"ט. לכך יש לפ' שאם היתה נהנית בשעת שריפה היתה מותר' בי"ט מן התורה אלא גזרינן אטו שלא לצורך. ואז אסור מן התורה אע"פ שהוא מצוה לשורפה משום דגמרינן התם מקדשים שאסור לשרוף בי"ט מקרא דעד הבקר תן לו בקר שני.   Siman 84 הלכך בפסח בשני ימים טובים הראשונים או בשני האחרונים הלש עיסה יפריש ממנה עוגה קטנה ולא יקרא לה שם עד שתאפה שלא יוכל לשרפה כדין חלת האור. דהא תרומה טמאה גמרינן מקדשים דאין שורפין בי"ט מקרא דוהנותר עד הבקר תן לו בקר שני לשריפתו וגם לא יוכל לאפותה. דכיון דאסורה לאכול דהויא לה תרומה טמאה. א"כ הויא אפיה שלא לצורך ואלו היה י"ט אחר שאינו פסח היה מותר להשהות אותם קודם אפייה עד החול ואז ישרפנה. והשתא שהוא פסח יש לחוש פן תחמיץ. ואין הלכה כבן בתירה דאמר לכתחלה תטיל בצונן ולא תחמיץ. לכך לא תקרא לה שם עד שתאפה כר"א. דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה. אם ירצה יאכלנה ויקרא לה שם לאחר כן. ואחר אפייתן יתן המצות והעוגה במחבת ויקיף שתגע העוגה במצה. וגם כשיהיו כולן אל תוך התיבה דבעי צירוף כלי ואז יקרא לה שם חלה ויברך עליה תחלה להפריש חלה. ויניח העוגה שם עד החול וישרפנה. אבל חוץ לתיבה תוך מחבת או כלי אחר אין יכול לקרות שם בענין זה לפי שלאחר קריאת שם חלה כיון שהיא טמאה אסור לטלטלה כיון שאינה ראויה לאכילה והיאך יצניענה ויניחנה במקום המשתמר. הא תנן פרק אין צדין מעשה ושאלו ר"ט עליה וא' לא יזיזנה ממקומה אמנם הני מילי חלת ארץ ממקומה כשהיא טמאה שאינה ראויה לכהן. אבל לדידן שהיא חלת חוצה לארץ טמאה דראויה לכהן קטן שאין טומאה יוצאה מגופו או לכ"ג שטבל לקריו. או לכ"ג נמי בלא טבילה ע"י בטול ברוב כדפרישי' לעיל, הלכך אפי' בי"ט יכול ליתנם כל העוגות במחב' להפריש שם חלה ואחרי כן יטלטלה כמו שירצה ויצניענה כיון שראויה לאכול לכהן כדפרש ואפי' במקום שאין כהן בעיר כמו מטלטלין הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים. אבל אדם שאין לו עורבים כיון שהלוף ראוי לאדם אחר שיש לו עורבים וכמו כן מותר לטלטל תרומה טהורה. ומסתמא בכל מקום כיון שראוי ואפי' אין שם כהן. והיכא שאירע שקרא שם חלה בעודה עיסה בי"ט דהשתא לא יוכל לשרפה ולא לאפותה יניחנה בכלי מלא מים שלא תחמיץ כבן בתירא ובחול ישרפנה אבל לכתחלה אין לסמוך על זה. אבל כשעושה המצות מערב יו"ט או בחול המועד יקרא לה שם בעודה עיסה וישרפנה מיד דאין איסור שריפת קדשים בחולו של מועד. דהא בקר שני דהתיר הכתוב חול המועד הוא. אבל שאר ימים טובים שאין פסח כגון עצרת וסוכות וראש השנה יכול להפריש ולקרות שם חלה בעודה עיסה ולהמתינה בלא אפייה עד אחר י"ט או עד החול ואז ישרפנה כיון דליכא איסור חמץ. אבל טוב הדבר לקרות שם לאחר אפייה לפי שאז יכול יותר להשהותה ולהצניעה שהיא קשה ויבשה ולא תהא נדבקת בדברים אחרים כמו שהיא עיסה כן מנהג לעשות כדפי' לאפות תחלה העוגה בי"ט. ואח"כ לקרות לה שם. ומורי רבינו מפרש כמו שפירשתי לעיל גבי חלה טמאה לא יזיזנה ממקומה היינו דווקא בחלת ארץ ישראל שאסור כל כהן לאכלה. כמו כן מתניתין דלא יקרא לה שם עד שתאפה מדבר בחלת הארץ דאסור' באכילה מן התורה כשהיא טמאה ולכך אם היה קורא שם מתחלה לא יוכל לאפותה אחרי כן. אבל בזמן הזה חוצה לארץ מותר לקרות לה שם תחלה בעודה עיסה ואח"כ לאפותה. אם יש בעיר כהן קטן שלא ראה קרי מימיו כדאמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו. ואמר רבי' פרק עד כמה חלת האור יהיב לכהן קטן ואי ליכא כהן בעי' אם יש כהן והוא גדול וטבל לקריו שריא ליה כדאמרי' פרק בנות כותים מעשה והטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה חוצה לארץ. ואפי' כהן שהוא גדול נמי ולא טבל לקריו יכול לאפותה לאחר קריאת שם שהרי יכול לאכלה ע"י בטול ברוב. כדאיתא פרק עד כמה גבי תרומת חוצה לארץ רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו ומסתמא הוא הדין חלה טמאה ואם כן אין זה אפייה שלא לצורך. וכן פירש בה"ג בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא דאי ליכא כהן קטן הוי מותר לכהן בעל קרי ע"י בטול ברוב כתרומת חוצה לארץ, אבל אין נראה להתיר לאפותה בלא טעמא דבטול ברוב ע"י טבול לטבול לקריו ויהיה מותר בה כמו שמצינו בתרומת חוצה לארץ פרק בנות כותים מעשה והטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה. ופי' בה"ג דהוא הדין מותר אי טבל לקריו מטעם זה אין להתיר לאפותה שמא צריך הערב שמש ולא יוכל לאכלה עד הלילה שהוא חול. וא"כ עכשיו בי"ט עשה אפייה שלא לצורך וכל החלות שלנו שהם טמאות או מחמת טומאת מת או מחמת נשים נדות או בני אדם שהם בעלי קריין צריך עתה לשורפן כמו המנהג אי ליכא כהן קטן. אבל אינו יכול ליתן אותה לפני כלבו, אע"פ שהתיר רש"י מ"ה פרק אלו עוברין ופרק אין צדין (ביצה כ"ז ע"ב) והביא ראיה מפ' כל שעה דאמר אם רצה מריצה לפני כלבו פי' מורי רבינו יצחק ב"ר שמואל שאין זה נכון שהרי תנן פרק בתרא דתמורה (ל"ג ע"ב) אלו הן הנשרפין תרומה טמאה וחמץ בפסח ומוקי לה בגמרא כרבי יהודה דאמר אין בעור חמץ אלא שריפה. ומסתמא הוא הדין תרומה דחשיב בה בהדה אינה אלא בשריפה. ועוד תניא דקתני התם הנשרפים לא יקברו. ובפרק במה מדליקין (שבת כ"ה) נמי אמרי' כשם שמצוה לשרוף קדשי' שנטמאת לא יזיזנה ביום טוב. בשלמא שריפה אסור בה משום שיש מלאכה הבערה שלא לצורך. אבל למה לא יתננה לכלב מה מלאכה שייך בזה. והא דאמרינן פרק כל שעה מריצה לפני כלבו. היינו תרומה טהורה כשהיא חמץ בפסח אבל תרומה טמאה שאינו חמץ בפסח אין דינה אלא בשריפה. וגם לא קשה מפרק ג' דבכורות סאה תרומה טמאה שנפלה למאה של חולין תירום ותקרב. ובמשנה במס' תרומות גרסי' תירום ותשרף. והא דקאמר בבכורות ותרקב הוי פי' תשרף. שלא יהנה ממנה בשעת שריפה, כמו שמותר ליהנות משריפת תרומה טמאה דזאת כיון שבטלה במאה חולין וא"צ להרים אותו כי אם משום גזל השבט הכהן אתי לאכלה. להכי גזרו בה אפי' הנאה. פרק קמא דביצה אמר רבא שחט צפור מערב י"ט אין מכסין דמו בי"ט. גלגל עיסה מערב י"ט מפריש חלתה בי"ט. ומסתמא הלכה כרבא דהוי בתראה דקא שרי. ותניא בתוספת' דביצה הלש עיסה מעי"ט ושכח ולא הפריש ממנה חלה אסור לטלטלה בי"ט ואסור להפריש ממנה חלה. והשתא לכאורה בריית' זו קשיא לרבא. אמנם בירושלמי פרק אלו עוברין מייתי לה ודייק עלה התם. ואדרבא נראה דהויא סייעתא לרבא והכי איתא התם. תני הלש עיסה בי"ט מפריש חלתה בי"ט לשה מעי"ט ושכח ולא הפריש חלה אסור לטלטלה וא"צ לומר ליטול הימנה חלה. ודייק על סיפא ואסור להפריש חלה בי"ט והכי דייק עירס לא אמר אלא לש. הא עירס לא פירו' דוקא כשלשה לגמרי שאין חסר שום דבר והיה יכול להפריש חלה מעי"ט לכך אינו מפריש חלה בי"ט. אבל ערס. פי' גלגל לבד שלא עשה רק תערובת מים וקמח ולא נלושה בטוב עדין כמו שעירסן דמנחות ונדבות אז מפריש שפיר בי"ט וקאמר התם תפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה כי אם בסופה כשיגמור כל תקוני העיסה. אמר רבי יוסי בר' אבין בדין היה עיסה טהורה שלא יפריש חלתה כמו כן בסופה לאחר גמר כל תקון עיסה. ומפני כן אמרו יפריש חלתה בתחלה שלא תטמא העיסה. פי' תקנו למהר הפרשת חלה בכל היכולת לאחר גלגול גרידא תערובות קמח ומים שעדיין מחוסרת הרבה לישה ושיפה ובעיטה שלא תטמא העיסה שלא יארע שום אונס טומאה בעיסה לכך מהרו להפריש החלה בטהרה.   Siman 85 השתא דיוק זה. לש אין עירס לא. פי' גלגל עיסה לא. אלא מותר להפריש בי"ט. היינו כרבא דאמר גלגל עיסה מעי"ט מפריש חלה בי"ט. ואפי' הכי קאמר דאם לש עיסה ותקן ועשה גמר עיסה מערב י"ט אינו מפריש חלה בי"ט. שמעינן דאם לש העיסה מעי"ט לכולי עלמא אין מפריש חלה בי"ט. ובחול כשעושה עיסה כדי לעשות ככרות לאפות בתנור אין טוב להפריש חלה עד לאחר שנלושה ככל הצורך כמו שעתיד לעשותה ולגומרה. וגם יש שממתינין עד לאחר שנתחמצה וטוב הדבר. דהא כל עיסותינו טמאות הן. ואמרינן בירושלמי עיסה טמאה מפריש חלה בסופה. פרק ג' דחלה תנן אוכל מן העיסה עראי עד שלא תגלגל בחטין ותטמטם בשעורין האוכל ממנה חייב מיתה כיון שהיא נותנת המים מגבהת חלתה. ובתוספתא תניא שלהי מסכת חלה. ספינה שבאה מחוצה לארץ אל ארץ ישראל עד שלא קרמו פניה חייבת משקרמו פניה פטורה, ותימא דהוה ליה למתלי שעורא בעד שלא גלגלה שזהו חיוב חלה ופי' מו' רבי' דמיירי בדבר שבלילתו רכה דלא שייך גלגול ואין חיוב חלה עד שתאפה ובמסכת חלה נמי תנן כל שתחלתו סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה. אמנם בתוספתא פרק קמא פליגי בהא דתניא גר שנתגייר והיתה לו עיסה עד שלא קרמו פניה חייבת. משקרמו פניה פטורה דברי ר' עקיבא ר' יוחנן בן נורי אומר עד שלא תגלגל בחטין ותטמטם בשעורין. א"כ מתני' דמסכת חלה אתיא כר"י. ובמתני' דחלה נמי תנן גבי גר ר"ע אומר הכל אחר קריאה בתנור ונראה דדוקא גבי חלה דכתיב מלחם הארץ אזיל בתר קריאה. אבל בתרומות ומעשרות תלוי במרוח דכתיב דגנך. סליקו הלכות חלה   Siman 86 הלכות נדה - הקדמה
בגלות פזורה שכולה וגלמודה רצה שועתה והשב העבודה והרם קרנה ותגדל את כבודה כמקטר קטרת כהרקחת קדה יערב שיחי ואשמח תוך עדה בהתחילי לתוות הלכות נדה בדתך אל פתח לבי, ודיעה תן בתוך קרבי, ראה אויבי ואת מריבי, הדוך רשע וריב את ריבי, והבא איש שמו תשבי, בנה ביתך שכון קרבי, כבודך תן עלי כרובי, בעת קראי היה קרובי.   ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה. פסוק זה מדבר בנדה דאם ראתה דם משהו טמאה כל שבעה ימים ואפי' אם רואה טיפת דם כל שבעה ימים טהורה מן התורה והיא טובלת בליל שמיני ובלבד שהפרישה בטהרה בערב סוף השביעי. והטבילה לנדה היכן מצינו. פי' רב האיי גאון קל וחומר ממגעה. דכתיב והנוגע במשכבה ורחץ במים. ורבי יעקב פי' מדכתיב גבי מדין אך במי נדה יתחטא. ודרשי' בשלהי ע"ז ימים (ע"ה ע"ב) שהנדה טובלת בהם אי נמי מדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ודרשי' פרק במה אשה (שבת ס"ד ע"ב) לעולם היא בנדתה עד שתבא במים. ואחרי אותן שבעה ימים באין אחד עשר יום שיש לה דין אחר. ועליהן כתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. ומפיק פרק בתרא דנדה מהני קראי אחד עשר יום. אם ראתה שלשה ימים רצופין צריכה לספור שבעה ימים נקיים רצופים ואחר תטהר אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה מספק' ביניהן. ולעולם לא תתחי' להיות נדה עד שתספור ז' נקיים. ואם ראתה יום אחד תשמור יום שאחריו אם לא תראה תטבול ביום בסוף השני וטהורה. ואם ראתה בהן שני ימים תשמור יום שלישי אם לא תראה תטבול בסוף הג' וטהורה. אבל אם ראתה כל השלשה ימים אז צריכה לספור כל השבעה נקיים בלא הפסקת ראייה בינתים ואם ראתה יום אחד עשר לבדו אינה צריכה שמור למחרת אלא מותרת באותו יום עצמו בערב. אבל מדרבנן צריכה שמור, אבל ראתה יום עשירי בעי שמור לר' יוחנן יום של אחד עשר כנגדו מן התורה. אבל אם יום עשירי ואחד עשר דהשתא כל ז' ימי זיבה ומתחילין ימי נדה. אית דאמרי צריכה שמור יום שנים עשר מדרבנן לרבי יוחנן כיון דעברו ימי זיבה. ואי' דאמרי מן התורה. ולריש לקיש מדרבנן כדמוכח פרק בא סימן (נדה נ"ד ע"א) בסופו וטבילת נדה אינה אלא בליל' (יומא ו' ע"א) דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה שלמים בעינן אבל טבילת זבה הויא אפי' ביום שביעי לספירתה ואפי' בתחלת היום. אבל אמר ר"ש (פסחים צ' ע"ב) ואחר תטהר אחר מעשה תטהר (נדה ס"ה) אבל אסור לעשות כן לטבו' ביום שלא תבא לידי ספק. פי' שמא יבא עליה ויהיה בספק אם תראה אחרי כן בסוף היום. שהרי סתרה כל מה שספרה. והרי שבעל זבה למפרע דלא מצינן לפרש אר"ש אחר מעשה תטהר לשמש אבל אסור כן לשמש שלא תבא לידי שתראה אבל הטבילה מותרת לעשות ביום אפי' מדרבנן. בהא לא פליגי רבנן דפשיטא דאסור לשמש כדתנן פרק בתרא טבלה יום שני לראיתה הרי זו תרבות רעה. מגען ובעילתן תלויין. ואף רבי יהודה אמר בגמרא והלא לא נתכוין זה אלא לבעול שומרת. אלמא פשיטא לכ"ע אסור. דאסור לבעל אלא דר"ש מוסיף דאסור אף לטבול ביום שביעי. וכן משמע לישנא שמא תבא לידי ספק. אם תטבול שמא תבעל ותבא לידי ספק. אבל אם אסור לבעול קאמר מהו שמא תבא לידי ספק. הלא כבר בא לידי ספק שמא תראה. וכן משמע פרק בתרא דפריך ליטבלא ביממא דשבעה. ומשני משום דר"ש דאמר אסור לעשות כן. משמע דאתשמיש קאי שהרי הטבילה עושה משום טבילה בזמנה מצוה כדאיתא התם. לא היא. אלא אטבילה קאי כדפרישי'. והתם פרי' כיון דאיכא ספקות טובא יהא מותר לשמש. ומשני ר"ש היא דקא אסר אף הטבילה. לכך בטועה התשמיש נמי אסור אבל הטבילה תהא מותרת אף לר"ש. משום דאיכא ספיקות טובא וגם עושה שלשים וחמש טבילו' בלא תשמיש. כמו כן אין לחוש אם תעשה טבילה זו. טבילת נדה וזבה אין טעונות מים חיים. כדתני' בתוספת' בהדי' אין בין זב לזבה אלא שזב טעון מים חיים מה שאין כן בזבה. ואבוה דשמואל (נדה ס"ז ע"א) דעביד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן. ומפרש פרק במה אשה (שבת ס"ה ע"א) שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין. היינו משום דאמרי' בתורת כהנים המעיין מטהר בזוחלין. והמקוה דווקא באשבורן ולא בזוחלין וכיון שרבו נוטפין שהם מי גשמים והם זוחלין פסולין למקוה הלכך אי מי גשמים שאינן נובעים צריכים שיהיו קוו וקיימי ולא זוחלין ואי נובעי' הן מותרי' בכל ענין אי מכונסים כעין בור או כנהר שהן זוחלין. ולדידן מותר לטבול אף בנהר אף ביומי ניסן אע"ג שהם זוחלין. דאין לחוש לרבו נוטפי' עליהן כדאמרינן אמר אבוה דשמואל דהא אמרינן בתענית (כ"ה ע"ב) אין טפח יורד למעלה שאין טפחים עולין מתהום למטה ועוד ראיות אחרות. ע"כ פירשתי דין נדה וזבה היאך מן התורה וגם טבילתן. (נדה ס"ז ע"א) אבל אמר ר"ז בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים לפי שאינן פקחות לידע מתי הן בימי נידה ומתי הן בימי זיבה החמירו לישב ז' נקיים אפי' בטפה אחת. והא דנקט כחרדל פשיטא שטמאה במשהו כמו בראיה גדולה דהא תנן פרק יוצא דופן מטמאין בכל שהן אלא חדושא הוי דסד"א כיון דלא ראתה אלא טפה אחת מסתמא לא ראתה גם אתמול גם שלשום וליכא לספוקי בזבה גדולה שתהא זו צריכה לישב שבעה נקיים רק ששה והוא דאם איתא דמעיינה פתוח לראות אם כן היתה רואה עתה הרבה קא משמע לן שתשב ז' נקיים.   Siman 87 הלכך בזמן הזה אם אשה רואה אפי' טפת דם ולא יותר צריכה לספור ז' נקיים שכל הנשים הרואות יש להם לספק שמא כבר ראתה שני ימים לבד זה ושמא היא עומדת בימי זיבה. וליום שפוסקת מלראות תבדוק עצמה לערב ותלבש חלוק לבן שאם תראה עוד יהיה ניכר בה ובלילה תשים סדינים לבנים במטתה או נקיים מכתמים ולמחרת של ראייתה תתחיל למנות השבעה אבל יום שהיא פוסקת בו אינו מן המנין שהרי (שם י"א ע"ב) תנן הכותים הם מטמאים משכב התחתון כעליון ומפרש טעמא משום דיום שפוסקת בו משלימתו לענין שבעה וכן פרק בתרא (שם ס"ט ע"א) פריך על רב וכי ככותאי אמרה לשמעתיה וכן כי התקין רבי בכשרות התקין ראתה יום אחד תשב ששה והוא. שנים תשב ששה והם. ראתה שלשה תשב שבעה נקיים אבל בששה נקיים והוא לא סגי דאותו יום שפוסקת בו אינו מן המנין לזבה גדולה דאפי' לר"י דאמר מקצת היום ככולו פרק כיצד (פסחים פ"א ע"א) צולין ופ' ג' דנזיר היינו בשומרת יום כנגד יום שאינה צריכה לספור רק יום אחד ולכך קאמר סוף היום עולה לשמור אל תחלת היום שראתה שכך הוא הדין סוף היום נקי בסוף המנין עולה שפיר ולכך פריך זבה גדולה היכי משכחת לה ומשני בראתה שני בין השמשות אבל זבה שצריכה לספור ז' נקיים מודה דסוף היום נקי אינו עולה בתחלת המנין כי אם סוף היום בסוף המניין הלכך למחרת שפסקה לראות תתחיל לספור השבעה. וצריכה לבדוק בכל יום שחרית כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבה"כ קודם שיהא לילה וצריכה להכניס או בגד פשתן לבן או מוך באותו מקום ברחמה בעומק ולהוציאו ולראות בו אם ניכר שום אדמימות וכן תהא עושה כל שבעה שחרית וערבית ואם מצאה שום כתם במטלית שבודקת עצמה בו או בחלוקה או בסדינה אפי' יום שביעי סותרת כל מה שספר' וצריכה להתחיל ולספור מיום המחרת.   יערב שיחי ואשמח תוך עדה בהתחילי לתוות הלכות נדה בדתך אל פתח לבי, ודיעה תן בתוך קרבי, ראה אויבי ואת מריבי, הדוך רשע וריב את ריבי, והבא איש שמו תשבי, בנה ביתך שכון קרבי, כבודך תן עלי כרובי, בעת קראי היה קרובי.   ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה. פסוק זה מדבר בנדה דאם ראתה דם משהו טמאה כל שבעה ימים ואפי' אם רואה טיפת דם כל שבעה ימים טהורה מן התורה והיא טובלת בליל שמיני ובלבד שהפרישה בטהרה בערב סוף השביעי. והטבילה לנדה היכן מצינו. פי' רב האיי גאון קל וחומר ממגעה. דכתיב והנוגע במשכבה ורחץ במים. ורבי יעקב פי' מדכתיב גבי מדין אך במי נדה יתחטא. ודרשי' בשלהי ע"ז ימים (ע"ה ע"ב) שהנדה טובלת בהם אי נמי מדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ודרשי' פרק במה אשה (שבת ס"ד ע"ב) לעולם היא בנדתה עד שתבא במים. ואחרי אותן שבעה ימים באין אחד עשר יום שיש לה דין אחר. ועליהן כתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. ומפיק פרק בתרא דנדה מהני קראי אחד עשר יום. אם ראתה שלשה ימים רצופין צריכה לספור שבעה ימים נקיים רצופים ואחר תטהר אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה מספק' ביניהן. ולעולם לא תתחי' להיות נדה עד שתספור ז' נקיים. ואם ראתה יום אחד תשמור יום שאחריו אם לא תראה תטבול ביום בסוף השני וטהורה. ואם ראתה בהן שני ימים תשמור יום שלישי אם לא תראה תטבול בסוף הג' וטהורה. אבל אם ראתה כל השלשה ימים אז צריכה לספור כל השבעה נקיים בלא הפסקת ראייה בינתים ואם ראתה יום אחד עשר לבדו אינה צריכה שמור למחרת אלא מותרת באותו יום עצמו בערב. אבל מדרבנן צריכה שמור, אבל ראתה יום עשירי בעי שמור לר' יוחנן יום של אחד עשר כנגדו מן התורה. אבל אם יום עשירי ואחד עשר דהשתא כל ז' ימי זיבה ומתחילין ימי נדה. אית דאמרי צריכה שמור יום שנים עשר מדרבנן לרבי יוחנן כיון דעברו ימי זיבה. ואי' דאמרי מן התורה. ולריש לקיש מדרבנן כדמוכח פרק בא סימן (נדה נ"ד ע"א) בסופו וטבילת נדה אינה אלא בליל' (יומא ו' ע"א) דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה שלמים בעינן אבל טבילת זבה הויא אפי' ביום שביעי לספירתה ואפי' בתחלת היום. אבל אמר ר"ש (פסחים צ' ע"ב) ואחר תטהר אחר מעשה תטהר (נדה ס"ה) אבל אסור לעשות כן לטבו' ביום שלא תבא לידי ספק. פי' שמא יבא עליה ויהיה בספק אם תראה אחרי כן בסוף היום. שהרי סתרה כל מה שספרה. והרי שבעל זבה למפרע דלא מצינן לפרש אר"ש אחר מעשה תטהר לשמש אבל אסור כן לשמש שלא תבא לידי שתראה אבל הטבילה מותרת לעשות ביום אפי' מדרבנן. בהא לא פליגי רבנן דפשיטא דאסור לשמש כדתנן פרק בתרא טבלה יום שני לראיתה הרי זו תרבות רעה. מגען ובעילתן תלויין. ואף רבי יהודה אמר בגמרא והלא לא נתכוין זה אלא לבעול שומרת. אלמא פשיטא לכ"ע אסור. דאסור לבעל אלא דר"ש מוסיף דאסור אף לטבול ביום שביעי. וכן משמע לישנא שמא תבא לידי ספק. אם תטבול שמא תבעל ותבא לידי ספק. אבל אם אסור לבעול קאמר מהו שמא תבא לידי ספק. הלא כבר בא לידי ספק שמא תראה. וכן משמע פרק בתרא דפריך ליטבלא ביממא דשבעה. ומשני משום דר"ש דאמר אסור לעשות כן. משמע דאתשמיש קאי שהרי הטבילה עושה משום טבילה בזמנה מצוה כדאיתא התם. לא היא. אלא אטבילה קאי כדפרישי'. והתם פרי' כיון דאיכא ספקות טובא יהא מותר לשמש. ומשני ר"ש היא דקא אסר אף הטבילה. לכך בטועה התשמיש נמי אסור אבל הטבילה תהא מותרת אף לר"ש. משום דאיכא ספיקות טובא וגם עושה שלשים וחמש טבילו' בלא תשמיש. כמו כן אין לחוש אם תעשה טבילה זו. טבילת נדה וזבה אין טעונות מים חיים. כדתני' בתוספת' בהדי' אין בין זב לזבה אלא שזב טעון מים חיים מה שאין כן בזבה. ואבוה דשמואל (נדה ס"ז ע"א) דעביד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן. ומפרש פרק במה אשה (שבת ס"ה ע"א) שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין. היינו משום דאמרי' בתורת כהנים המעיין מטהר בזוחלין. והמקוה דווקא באשבורן ולא בזוחלין וכיון שרבו נוטפין שהם מי גשמים והם זוחלין פסולין למקוה הלכך אי מי גשמים שאינן נובעים צריכים שיהיו קוו וקיימי ולא זוחלין ואי נובעי' הן מותרי' בכל ענין אי מכונסים כעין בור או כנהר שהן זוחלין. ולדידן מותר לטבול אף בנהר אף ביומי ניסן אע"ג שהם זוחלין. דאין לחוש לרבו נוטפי' עליהן כדאמרינן אמר אבוה דשמואל דהא אמרינן בתענית (כ"ה ע"ב) אין טפח יורד למעלה שאין טפחים עולין מתהום למטה ועוד ראיות אחרות. ע"כ פירשתי דין נדה וזבה היאך מן התורה וגם טבילתן. (נדה ס"ז ע"א) אבל אמר ר"ז בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים לפי שאינן פקחות לידע מתי הן בימי נידה ומתי הן בימי זיבה החמירו לישב ז' נקיים אפי' בטפה אחת. והא דנקט כחרדל פשיטא שטמאה במשהו כמו בראיה גדולה דהא תנן פרק יוצא דופן מטמאין בכל שהן אלא חדושא הוי דסד"א כיון דלא ראתה אלא טפה אחת מסתמא לא ראתה גם אתמול גם שלשום וליכא לספוקי בזבה גדולה שתהא זו צריכה לישב שבעה נקיים רק ששה והוא דאם איתא דמעיינה פתוח לראות אם כן היתה רואה עתה הרבה קא משמע לן שתשב ז' נקיים.   Siman 88 ואמנם אם היא שכחה ולא בדקה עצמה כל הימים רק בדקה עצמה יום שפוסקת בו לערב ולמחרת שהוא יום ראשון של ספירה או בדקה עצמה שחרית וערבית ולא בדקה עצמה עד יום השביעי שחרית וערבית כמו כן מותרת וטובלת בלילה והיא טהורה דתנן פ"ב (ס"ח ע"א) הזב והזבה שבדקו את עצמן יום ראשון ומצאו טהור ושאר ימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהרה ר"ע אומר אין לה אלא יום שביעי בלבד ובפ"ק (ז' ע"א) פסיק שמואל כר"א בד' והך חד מינייהו אבל אם יום ראשון בדקה ושוב לא בדקה אף לא ביום השביעי עד יום השמיני אסורה לטבול בלילה שאחרי כן דשמא צריך שלא יהא יותר מה' ימים בין בדיקה ראשונה לבדיקה אחרונה דאבעיא להו פ' בתרא לר"א בדקה יום ראשון ויום שמיני מהו תחלתן וסופן בעינן או לא רב א' היא היא ושרי ור"ח א' תחלתן וסופן של שבעה בעינן וליכא ואסורה וכן נמי אם בדקה יום ז' ולא בדקה יום א' שרי רב דסופן אע"פ שאין תחלתן ולכאורה נראה דהוי הלכה כרב דשרי דהא מותיב על רב משמעתתא דטועה דמקודם היתה שמא זבה ואינה טובל' בימי' מיד שבאה לפנינו על הספק ומשום טבילה בזמנה מצוה עד יום השביעי ואי לא בעי ספורין לפנינו כרב ביממ' נמי נטבלה מיד. ומשני לא מי אוקימנא כר"ע דאמר אין לה אלא יום שביעי דבעינן ספורין לפנינו אבל רב דשרי איירי ליה אליבא דר"א דהלכה כמותו משמע דלר' חנינא הוה ניחא ליה למקשה דאתיא אפי' אליבא דר"א דשרי הכא אסור דבעינן תחלתן וסופן ובטועה תחלתן ליכא לפנינו ולא מוקי לה אפי' אליבא דר"א וכרבי חנינא דאסר א"כ משמע דסבר התלמוד דלר"א דהלכה כמותו לא בעינן ספורין לפנינו א"כ אם בדקה יום שביעי אבל יום ראשון לא בדקה טהורה לטבול לערב וכן אם בדקה יום ראשון ויום שמיני. והיינו כרב דשרי. אמנם יש לדחות דאף לרבי חנינא לא אתיא כר"א דכיון דשרי בדיעבד אף מדרבנן בלא בדיקת כל שבעת הימים רק יום ראשון ויום שביעי א"כ יתיר מן התורה בדיקת יום אחד אף השביעי לבדו. א"כ ליטבלה לאלתר ביממא משום טבילה בזמנה מצוה בשמעת' דטועה אלא ר"ע היא והוא הדין דמצי למימר ולר' חנינא מי ניחא אלא פריך לרב דשרי אפי' מדרבנן וכן משמע לישנא דקאמר לאו מי אוקימנא לה כר"ע דמשמע בלא רב נמי העמדנו' כר"ע כן פי' מורי רבינו יצחק בר"ש. מיהו אין לסמוך על הדקדוק זה אלא לעולם אף בדיעבד יצטרך שלא יהיה יותר מחמשה ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד מיום שבדקה שפסקה לערב כדי להפסיק בטהרה אבל אם בדקה עצמה לערב של יום שפוסקת בו כדי להפסיק בטהרה ולמחרת שהוא יום ראשון לא בדקה וגם יום השביעי לא בדקה עד יום השמיני בזה אפי' רב מודה דאינו מועיל כלום דהא הכא לא תחלתן איכא ולא סופן איכא.   וצריכה לבדוק בכל יום שחרית כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבה"כ קודם שיהא לילה וצריכה להכניס או בגד פשתן לבן או מוך באותו מקום ברחמה בעומק ולהוציאו ולראות בו אם ניכר שום אדמימות וכן תהא עושה כל שבעה שחרית וערבית ואם מצאה שום כתם במטלית שבודקת עצמה בו או בחלוקה או בסדינה אפי' יום שביעי סותרת כל מה שספר' וצריכה להתחיל ולספור מיום המחרת.   Siman 89 וכל אותן הימים שהיא טמאה אסור ליגע לבעלה אפי' באצבע קטנה כדאמרינן פרק קמא דשבת דאמר ליה אליהו לאשה שמת בעלה בימי נדותיך מהו אצליך אמרה לו ח"ו אפי' באצבע קטנה לא נגע בי. ואפי' ליתן מידו לידה את המפתח או חפץ אחר יש נזהרים. וגם רש"י מ"כ נזהר מלהושיט מידו לידה שום דבר לא מעות ולא מפתח וקצת משמע כן שאסור דהא אמרינן פרק אע"פ (כתובות ס"א ע"א) אביי מנח אסדיני רבא מנח אשרשיפא אבל מידו לידה לא היה עושה אך אומר מורי רבינו שאין משם ראייה לאסור אלא בהושטת כוס של יין שהוא דברי חבה. וגם בסדר אליהו רבה כתב דאמר לה לאשה שמא הבאת לו הפך שמא הבאת לו השמן ונגע ביך. אמר' לו ח"ו שלא היה מקפיד כי אם במאכל ומשתה והמחמיר ליזהר מלהושיט לה שום דבר מידו לידה תבא עליו ברכה.   Siman 90 וכל חומר שיש לה ביום שהיא רואה כך יש להחמיר לה בימי ליבונה שלובשת בגדים וסופרת שבעה נקיים ואפי' אחר הספירה אסור' לבעלה עד שתטבול ככל חומר ימים שרואה בהן. וכמעשה דאליהו שאמר לאשה בימי ליבוניך מהו אצליך ואמרה לו אכל עמי ושתה עמי ושכב עמי בקירו' בשר אך שסינר מפסיק בינו לבינה הרי נענש אותו חסיד ומת. ומה שהקל בימי ליבונה יותר מבימי נדותה לפי שהיו רגילין לטבול לאחר שבעת ימי נדות משום טבילה בזמנה מצוה ואח"כ סופר' שבעה נקיים משום חומרא בעלמא ולכך היה מיקל בהן. אבל עכשיו שאינה טובלת בנתיים אסורה כיום ראייתה עד שתטבול. פרק קמא דשבת איבעיא להו נדה מהו שתישן הוא בבגדו והיא בבגדה במטה אחת תא שמע לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה שלא יבא עליה וכן רוצה להוכיח מדתנא העוף עולה עם הגבינה על השולחן דברי בית שמאי. ובית הילל אומרים לא עולה ולא נאכל. ואמר ר"ש ב"ג שני אכסנאין זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה על שולחן א' ואתמר עלה לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה דאיכא למיחש שיתן לחבירו ממה שאוכל אסור. ואיש ואשה נמי כשהיא נדה מכירין זה את זה ואסור לישן יחד. ומשני התם ליכא שינוי באכילת' הכא איכא שינוי שהם שוכבין בבגדיהם ויהיו זכורים מאיסור. תא שמע ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב, מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשה נדה כן. שמעינן מהכא שאסורין לישן במטה אחת ואפי' בבגדיהם וכן מעשה דאליהו. ועוד שמעינן מהא שאסור לבעל ישראל לאכול על שלחן שאשתו אוכלת עליו כשהיא נדה אלא אם כן יש שום שינוי או ישים ככר לחם או הקנקן בין קערתו לקערתה לעשות היכר' שהרי תנן לא יאכל הזב עם הזבה ולא מבעיא בקערה אחת דאסורין לאכול אלא אפי' כל אחד בקערה שלו אסורין לאכול על שלחן אחד בלא הפסק להיכרא שהרי ב' בני אדם שמכירים זה את זה אסורים לאכול על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה אלא אם כן איכא שינוי והפסק להיכרא כדפרישנא לעיל ומדמי להו תלמודא לאשתו נדה.   Siman 91 ואשה שאמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה לא כי טהורה אני בזה אמרינן פ"ב דכתובות אינה נאמנה לומר תחלה הייתי מכחשת ומשטה בך אלא צריך הבעל לפרוש ממנה עד שתספור שבעה נקיים ותטבול אבל אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת שנתנה טעם לדבריה למה אמרה כן מעיקרא אומרת הייתי סבור' להיות נדה אבל עכשיו בדקתי עצמי ומצאתי שמחמת מכה או חבור' בא אלי הדם או חולה הייתי ולא הייתי יכולה לסבול תשמיש או דברים אחרים כיוצא באלו נאמנת ומותרת מיד לבעלה אבל שמואל מחמי' היה ולא עבד עובדא בנפשיה ומפ' בירושלמי שמואל בעא לאזדקוקי באתתיה אמרה ליה טמאה אני ולמחרת א"ל טהורה אני אמר לה שמואל אתמול טמאה שמורין טהורה בתמיה פי' שמורין עכשיו כלומר לאחר המתנה מועטת כמו שמר את הדבר אמרה ליה אתמול לא הוה בי חילא.   Siman 92 הנה דברנו ביודעת שראתה דם אבל מצאה כתם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה גרב או חבורה שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה דתולה כתם זה בה או בבנה או בעלה שכבו עמה או אשה אחרת ויודעת שיש לה מכה או גרב שיכולה להוציא דם ע"י הסרת הקליפה כמו כן הוי טהורה דתולה בהן ואע"פ שעתה אינו מוציא דם מ"מ שמא חפפו וגררו עצמן עד שהוציא דם ולאו אדעתייהו או נתעסקה בצפור או בבשר בהמה שיכולה לתלות שבא משם דם על חלוקה או ישבה בצד עוסקי בשר תולה בם וטהורה ואפי' הכתם גדול ואם אין מכה ולא גרב לא בה ולא באחר ששכב עמה וגם לא נתעסקה בשום דבר אדום אז אם הכתם גדול יותר מכגריס של פול טמאה דמהיכא קא אתי אם לא מן המקור ואם הכתם פחות מכגריס של פול ר' חנינא בן אנטיגנוס או' תולה במאכול' ואע"פ שלא הרגה תולה בה וטהורה שאין לך מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דמים אם כן לא תמצא אשה שטהורה לבעלה לכך עד כגריס תולה במאכולת הוא פרעוש וטהורה כל זה שנינו פ' הרואה כתם וכן הלכה ומה שאמרתי כי הכתם שנמצא בחלוק ובסדין טהור הוא עד כגריס לפי שתולה במאכולת היינו לא שנא אם הכתם עגול ול"ש אם הכתם משוך וארוך טהור אם אין בו כגריס אף ע"פ שלפי פשוטה של הלכה משמע שאם ארו' טמא בכל שהו זה יהיה חומר' גדולה מ"מ טהור' כמו שאפר' דתנן העד הנתון תחת הכר פי' בדקה עצמה בבגד לבן ולא ראתה לאלתר מה היה עליו ונתנתו תחת הכר ולמחר נמצא עליו דם אם עגול טהור שיש לתלות במאכולת ואם הדם משוך טמא כדברי ר"א בר' צדוק ומבעיא להו מי פליגי רבנן עליה או לא תא שמע כתם ארוך מצטרף לכגריס מני אי רבי אליעזר בר ר' צדוק למה לי צירוף אלא לאו רבנן ופליגי עליה לו' ארוך דאפי' משוך טהור עד כגריס ודחי לעולם ר"א דמודה בחלוק ובסדין שכתמן אפי' משוך טהור עד הגריס והא דקאמר משוך טמא בכל שהו היינו בעד שבדקה בו ולא עיינה מה היה בו לאלתר עד למחר. תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"א בר' צדוק מכלל דפליגי רבנן עליה שמע מינה. משמע מהכא דמסיק ליה רבנן פליגי עליה דר"א דא"כ ברייתא דכתם ארוך מצטרף הוי פירושא כדסליק אדעתין מעיקרא דרבנן דווקא היא וליכא חלוק בין כתם לעד אבל לר"א דהלכה כמותו משוך כל שהו טמא אפי' בכתם הנמצא בחלוק או בסדין זה חומרא גדולה מיהו או' מו' רבינו דאף ר"א דהלכה כמותו דאמר משוך כל שהו טמא היינו דווקא בעד שבדקה בו אבל בכתם הנמצא בחלוק ובסדין אפי' משוך טהור עד כגריס דתניא בתוספ' ר"א בר צדוק או' משוך טמא בכל שהו מפני שהוא דם הקנוח מדיהיב טעמא למילתיה שהוא דם הקנוח משמע דבכתם הנמצא טהור. ודין אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם אם לאו אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם או אם מרגשת כשנופל הדם מן הרחם טמא ואינה תולה במכה דתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם משמע דווקא יודעת שיוצאה דם מן המכה ותולה בה אבל אם ספק לה אינה תולה אבל בשעת ווסתה אפילו יודעת בודאי שדם יוצא מן המכה אינה תולה בה דאם לא כן לא תהא טמאה לעולם אמנם כל כתמים שתמצא בבגדיה טהורים ותולה במכה אפי' אינה יודעת שהמכה מוציאה דם דבכתמים הלכו רבנן להקל וסתם מכה היא לפעמים מוציאה דם ואם סופרת ז' נקיים מסברא משלשה נקיים ואילך הכתמים טהורין ותולה במכה ואינה סותרת אבל צריכה שתדע בודאי שפסק דם המקור ולכך צריך שלשה ימים ראשונים נקיים לגמרי משבעה ימי ספירה. והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן וכמה אמר רבא עונה או יום או לילה. היתה למודה לראות עם הנץ החמה ר' יהודה אומר כל היום שלה מותרת לשמש כל היום ואסור' לשמש כל הלילה שלפני אותו הנץ והתני' ר' יהודה אומר כל הלילה שלה בהיתר ואסורה ביום שאחר הנץ לא קשיא הא דרגילה למחזי בתחלת יממא הא דרגילה למחזי בסוף ליליא תני חדא ר"י אוסר לפני ווסת ומתיר לאחר ווסת ותניא אידך ר"י מתיר לפני ווסת ואוסר לאחר ווסת לא קשיא הא דרגילה למיחזי בתחלת יממא הא דרגילה למיחזי בסוף ליליא. היתה למודה להיות רואה מיום כ' ליום עשרים בשש שעות לאמצע היום הגיע יום עשרים אסורה לשמש מתחלת היום עד שש שעות דברי ר"י ור' יוסי מתיר עברו שש שעות ולא ראתה אסורה לשמש עד אותו היום דברי ר"י ור"י מתיר אמר רבא הלכה כר"י.   Siman 93 הילכך אשה הרגילה לראות ביום קבוע כמו מחדש לחדש או זמן אחר אם רגילה לראות בתחלת הלילה או באמצעית' או בסופה אסורה לשמש כל הלילה אולי תראה ומותרת לשמש כל היום שלפניה אפי' בסופו וכל היום שלאחריה אפי' בתחלתו וכן אם רגילה לראות ביום אפי' בתחלתו או אפי' בסופו מותרת לשמש בלילה שלפניה אע"פ שסמוכה ממש לוסת בשעה אחת או רגילה לראות בסוף היום מותרת לשמש אפי' בתחלת הלילה שאחריה אבל כל היום אסור לשמש מתחלה ועד סוף והא דאמרינן פ' הדר עם הנכרי היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו אמר רבא לא נצרכא אלא סמוך לוסתה, לא להתיר את התשמיש קאמר כדפי' רש"י מ"כ דהא מן התורה אסור מדכתיב והזרתם את בני ישראל אלא לדבר אלי' דברי רצוי ופיוסין קאמר ולא חיישינן שמא יבא עליה. תנן פעמים צריכים להיות בודקת עצמה שחרית וערבית ובשעה שהיא עוברת לשמש ביתה אמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא בעסוקה בטהרות דמגו דבעי' בדיקה בסוף תשמיש לטהרות בעיא נמי בדיקה מקודם תשמיש לבעלה אבל אינה עסוקה לטהרות לא בעיא בדיקה לבעלה מאי קמ"ל תנינא פרק שני כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הוה אמינא אשה שיש לה ווסת קמ"ל שמואל אפי' אין לה ווסת והא אמרה חדא זמנא א"ר זירא אמר רבא בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא לה בעסוקה בטהרות אבל לבעלה לא בעי בדיקה ומשני ההיא דרבה בר ירמיה סתמא אמרה ואוקימנא לה לטהרות דווקא מכלל דחברותיה אתמר משום דהך דאמר רב יהודה אמר שמואל דאמר בהדיא לבעלה מותרת בלא בדיקה. תניא נמי הכי בד"א לטהרות אבל לבעלה מותרת במה דברים אמורים שהניחה בחזקת טהורה אבל הניחה בחזקת טמאה היא בטומאתה עד שתאמר טהורה אני והך ברייתא מסתמא מיירי אפי' באין לה ווסת מדלא משכח איסור אלא כשהניחה בחזקת טמאה אע"פ דתניא בתר הכי חמרין ופועלין והבאין מהדרך נשותיהן להם בחזקת טהרה ובאין ושוכבין עמהן בין עירות בין ישנות משמע כשהיא ישנה יבא עליה אבל אין לה ווסת אפי' ישינה צריכה בדיקה והשתא מוקמה בטהרות אע"ג דקתני בסיפא התם אבל הניחה טמאה לעולם היא בטומאתה והוה מצי לאשכוחי טומאה באין לה ווסת י"ל התם קמ"ל דבין עירות בין ישינות צריכה שתאמר טהורה אני ולא סגי בתביעה אבל אם הניחה בחזקת טהורה אפילו אין לה ווסת אינה צריכה רק תביעה אפי' לטהרות כדאמרינן התם כיון שתובעה אין לך בדיקה גדולה מזו והא דהוצרך לאוקמה לטהרות ולא לבעלה ואפי' אין לה ווסת משום דכיון דתנא נשיהם בחזקת טהרה למה הדר ותני ובאין ושוכבין עמהם אלא משמע לכל מילי ואפי' לטהרות ועוד ברייתא קמייתא מוכחא דמיירי אף באין לה ווסת דקתני בגווה בתוספתא מעוברת ומניקה בועלן טהור ואשה שיש לה ווסת ושאר נשים טהורות לבעלה במה ד"א בהניחה בחזקת טהרה אבל התלמוד הביאה בקוצר ושאר כל נשים דקאמר היינו אפי' אין לה ווסת דאי לרבות בתולה וזקנה הוה ליה למתנינהו בהדי מעוברת ומניקה. תנו רבנן אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש ויוציא כו' דברי ר"מ ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת אשה בשני עדים הן הם עיוותיה ותקוניה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ח בן אנטיגנוס ופריך במאי אי לטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא ואי לבעלה הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה דאמר ר"י אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא בטהרות ומשני דמתני הא לא מתני הא. פי' פסקא דאמר רב יהודה אמר שמואל כרבי חנינא איירי לטהרות. ורב יהודא הוה מתני ההיא דרבה בר ירמיה אמר שמואל ולא ידע ליה וכי תימא הלא רב יהודה עצמו אמרה כבר חדא זימנא משמ' דשמואל ברישא דשמעתין על מתניתין לא שנו אלא לטהרות. אבל לבעלה לא. שמא קאמר אליבא דמתניתין אבל איהו סבר כר' מאיר דאמר יוציא קא משמע לן דאפילו לטהרות מותרת בבדיקה ולא שייך לשנויי על ההיא דרבה בר ירמיה חדא מכלל חברתה אתמר כדלעיל שהרי שניהם נאמר בהם בפי' דצריכה בדיקה ולכל הפחות לטהרות מיירי ומהו מכללא. ורבינו יעקב מוקי פיסקא דאמר רב יהודה אמר שמואל לבעלה ופליג על רבה בר ירמיה דאמר משמיה דשמואל לבעלה לא בעיא בדיקה אפי' אין לה ווסת והיינו לא מתני הא דקאמר וקשה ע"ז דבריו דר"י גופיה אמר משמיה דשמואל לא שנו אלא לטהרות אבל לבעלה לא בעיא בדיקה אפי' אין לה ווסת.   Siman 94 שמעינן מכל הני דאשה שהיא טהורה אינה צריכה לבדוק עצמה לא שחרית ולא ערבית ולא בשעת תשמיש ולא מבעיא אשה שיש לה ווסת שמותר בלא בדיקה עד יום הווסת וכדתנן (ט"ו ע"א) כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאין מהדרך נשיהם להם בחזקת טהרה אלא אפילו אין להן ווסת מותרות בלא בדיקה דהא אמר ר"י אמר שמואל לא שנו אלא לטהרות אבל לבעלה לא בעיא בדיקה. ואוקימנא לה בשאין לה ווסת ורבה בר ירמיה אמר אשה שאין לה ווסת אסורה לבדוק לטהרות אבל לבעלה לא בעיא בדיקה וגם תניא נמי הכי לעיל ופרישנא לה לעיל באין לה ווסת וכן פרק שני א"ר זירא בעל נפש לא יבעול וישנה. פי' בלא בדיקה. רבא אמר בועל ושונה ותניא נמי הכי ומיירי אפי' באין לה ווסת כדפריש' לעיל. ואפי' רבי זירא לא קאמר אלא בבעל נפש שמקדש עצמו במותר לו וגם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ח בן אנטיגנוס דאין לה ווסת צריכה לבדוק ואוקימנא לטהרות אבל לבעלה לא צריכה בדיקה ואפי' לדברי רבינו יעקב דמוקי לה פיסקא דרבי חנינא בן אנטיגנוס דמצריך בדיקה אף לבעלה הרי מתיר אידך רב יהודה אמר שמואל ואמוראי אחריני טובא כדפרישנא ובשל סופרים הלך אחר המקיל. פרק בנות כותים בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור כזיבה רואה הויא וסתרה או נוגעת ולא סתרה. אמר רבא לפום חורפא שבשתא נהי דסתרה כמה תסתרה תסתרה שבעה דייה כבועלה שאין קריו סות' בזיבה רק יום א' ואי תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם. וליטעמיך גבי זב היכי סתר יום אחד לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם. הכי נמי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם אומר מורי רבינו דרבא קבל דברי רמי בר חמא שהרי הקשה בטוב לרבא דלא נראה לומר לטהרתו לא משמע ליה לרבא אבל אחר תטהר משמע ליה שלא תהא טומאה מפסקת אין זה סברא ומתוך כך יש לחוש לפליטת שכבת זרע לאשה ששמשה וראתה דם בו ביום או כתם שלא תתחיל לספור שבעה נקיים עד יום רביעי מלבד יום שמושה ואין להוכיח דרבא לא חזר בו מהא דאמר בההוא פרקא ימי לידה אינה סותרת ועולה. (נדה ל"ג ע"ב) אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם. ואי אינה עולה כיון דאינה סותר' דבהא לא פליגי א"כ טומאת ימי לידה הוי מפסקת ואביי אמר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת אבל רבא מקפי' על טומאה אחר' נמי שלא תפסיק וזה כשיטתיה דלעיל לא היא דודאי טומאת לידה מודה רבא שלא תפסי' בספירת זיבה פי' שטומאת לידה תטמא כטומאת זיבה לכל מילי לטמא אדם ובגדים לעשות משכב ומושב להצריך ז' ימים אבל טומאת קרי שפולטת בימי זיבה אינו קרוי הפסקה שאינו חמור בימי זיבה ולא תסתור מה שספרה קודם הפליטה. וכן פי' רבינו חננאל דבעיא דרמי בר חמא לא אפשיטא אם כן סובר דרבא חזר בו לגבי רמי בר חמא וגם ריש פרק יוצא דופן (מ"ב ע"ב) בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא למאי נפקא מינה לסתור כזיבה ולטמא במשהו ואמר ליה אביי רואה הויא אתא שייליה לרבא אמר ליה רואה הויא ולרב יוסף אמר ליה רואה הויא הרי אביי ורבא ורב יוסף כולן שוין כרמי בר חמא דפולטת שכבת זרע מותרת כזיבה לכל הפחות עם הפליטה א"כ אין לסמוך על דברי רבא להתיר אפילו לא חזר בו וכ"ש לדברי ר"ת מ"כ שפוסק כאביי דימי לידה אינן עולין אע"ג שאינה סופרת א"כ סובר כשיטת רמי בר חמא שלא תהא טומאת זיבה דוקא מפסקת ביניהם אבל ימי לידה אינן קרויין הפסקה כ"ש דימי הפליטה אינה קרויין הפסק' וזהו כרמי בר חמא כ"ש שיש להחמיר בפליט' שכב' זרע ואין לומר כדברי האומר דסתירת פליטת שכבת זרע לא משכחת לה אלא במשמשת באיסור או בימי ספירתה או בימי ראייתה דאם שמשה עכשיו בהיתר אפי' ראתה דם אחרי כן בו ביום אחד ביום ראייה אחת או דם או כתם אינה לכל היותר רק נדה שסופרת ז' בין טמאין בין טהורין ואפי' האידנא דאית לן כרבי זירא לספור ז' נקיים אפי' לטפת דם כחרדל מ"מ לא תקנו להחמיר אלא ז' נקיים מדם אבל נקיים מקרי אין חוששין כיון דליכא רק ראייה אחת דלא מצי למהוי איסור' דאורי' אפי' תפלוט דאפי' כולן טמאין מדם אין בכך כלום ואי לאחר ששמשה ראתה שלשה ימים רצופין ולא יותר דהשתא איכא לספוקי בזבה גדולה אם כן לאחר שלשה ימים אין הפליטה שכבת זרע דהא מסריח ואינו ראוי להריון ואין נראה למו' רבינו אלא אפי' בראיי' אחת שתקנו לספור ז' נקיים מסתמא אפי' נקיים משכב' זרע קאמר ועוד כמו שאם שמשה אפי' לאחר שראתה ג' ימים באיסור צריך ז' נקיים אפי' משכבת זרע מן התורה מסתמא אפי' ראתה יום אחד נמי צריך נקיים אפי' משכבת זרע שלא תחלוק בספירות ועוד כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובר מן דין אפי' בשמשה בהיתר משכחת לה פולטת שכבת זרע דסתרה מן התורה דהלכה כחכמים דבעו שש עונות שלימות (שבת פ"ו ע"ב) דאמר ר' זירא א"ר יוחנן זו דבר' ר' ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים שש עונות שלימות בעינן ומשמע זו ולא סבירא ליה דדייקא פרק בית כור (ב"ב ע"ה ע"ב) ורבא נמי דאמר פרק יוצא דופן (נדה מ"א ע"ב) משמשת אסור לאכול בתרומה כל שלשה ימים א"א שלא תפלוט לא פליג על רבי יוחנן דשלשה ימים רצופין קאמר מעת לעת כדתנן (שבת פ"ו ע"ב) פולטת יום השלישי טמאה ואתיא כרבנן דבעו שלשה ימים מע"ל ומוקי רבי למתני' דהתם כתרי תנאי והתם סתם משנה ואפי' למאן דמשני התם פ' ר"ע ביום השלישי טהורה דהשתא הוי רישא וסיפא כחד תנא כר"א בן עזריה אפי' הכי ההוא אמורא לא סבר כוותיה אלא מדרבנן דבעו שש עונות ואע"ג דרבי ינאי אמר פרק האומר בקדושין (ס"ג) מוקמינן מתניתא בתרי טעמי ובחד תנא ולא מוקמינן לה בתרי תנאי אם כן מסתמא הוה תני ביום השלישי טהורה כדי לאוקמא בחד תנא ורבי ינאי הוא רבו של רבי יוחנן כדאיתא פרק אלו הן הלוקין (מכות כ"א) פרק האשה רבה (יבמות צ"ב ע"ב) דאמר ליה רבי ינאי לא משנתנו היא זו על מנת שיחלוץ יבמיך וכן פרק מי שמת (ב"ב קנ"ד ע"ב) יכפור ר' יוחנן ברבי ינאי רבו אפי' הכי הלכה כרבי יוחנן לגבי רב דתני שפיר בתרי תנאי פרק המפקיד (ב"מ מ"א ע"א) דהא רבי יוחנן שלח לרב לקדם רבינו שבבבל ואפי' הכי הלכה כר"י לגבי רב ואע"ג דרב פפא סבר לה כרבי פרק כל המנחות (מנחות נ"ה ע"א) באות מצה לאוקומי מתניתין בחד תנא אפילו בתרי טעמי מ"מ אין הלכה כר"א בן עזריה דאמר ביום השלישי טהורה דהא רבא דהוה בתראה סבר ביום השלישי טמאה הא משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה א"א שלא תפלו' א"כ הלכה כר"י וכרבנן דאמר בעינ' שלשה עונות שלמות. כל זה דקדק מו' רבינו יצחק בר רבי שמואל זכרונו לחיי העולם הבא.   תנו רבנן אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש ויוציא כו' דברי ר"מ ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת אשה בשני עדים הן הם עיוותיה ותקוניה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ח בן אנטיגנוס ופריך במאי אי לטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא ואי לבעלה הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה דאמר ר"י אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא בטהרות ומשני דמתני הא לא מתני הא. פי' פסקא דאמר רב יהודה אמר שמואל כרבי חנינא איירי לטהרות. ורב יהודא הוה מתני ההיא דרבה בר ירמיה אמר שמואל ולא ידע ליה וכי תימא הלא רב יהודה עצמו אמרה כבר חדא זימנא משמ' דשמואל ברישא דשמעתין על מתניתין לא שנו אלא לטהרות. אבל לבעלה לא. שמא קאמר אליבא דמתניתין אבל איהו סבר כר' מאיר דאמר יוציא קא משמע לן דאפילו לטהרות מותרת בבדיקה ולא שייך לשנויי על ההיא דרבה בר ירמיה חדא מכלל חברתה אתמר כדלעיל שהרי שניהם נאמר בהם בפי' דצריכה בדיקה ולכל הפחות לטהרות מיירי ומהו מכללא. ורבינו יעקב מוקי פיסקא דאמר רב יהודה אמר שמואל לבעלה ופליג על רבה בר ירמיה דאמר משמיה דשמואל לבעלה לא בעיא בדיקה אפי' אין לה ווסת והיינו לא מתני הא דקאמר וקשה ע"ז דבריו דר"י גופיה אמר משמיה דשמואל לא שנו אלא לטהרות אבל לבעלה לא בעיא בדיקה אפי' אין לה ווסת.   Siman 95 הלכך נראה למורי רבינו דאשה ששימשה ואח"כ ראתה לא מבעיא אם ראתה ג' ימים ולא יותר שלא תתחיל לספור ברביעי דהלכה כרבנן דבעו שש עונות לפליטה שלמות פרק אמר ר"ע והרי גם ברביעי אולי תפלוט עד זמן מעת לעת יום הג' לשמוש וסתרה מן התורה אלא אפי' ראתה אחר התשמי' רק יום אחד או כתם אחד צריכה להמתין ג' ימים לאחר תשמי' ואח"כ תתחיל לספור דהיינו יום ה' עם יום שמוש' דכל יומא ויומא אולי תפלוט ויום הפליטה אינו מן המנין דיום א' לכל הפחות סתר אם כן לא תתחיל עד יום ה' דלרואה טפה כחרדל או כתם שתקנו לספור ז' נקיים מסתמא תקנו כל דין ספירה כמו שצריך לעשות מן התורה לרואה ג' ימים וא"כ לא תתחיל לספור עד יום ה' לשמוש' כגון אם שמש' למוצאי שבת וראתה בו ביום אינה מתחלת לספור עד יום ה' בשבת ובערב רביעי בשבת תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבש בטהרה חלוק לבן או תרחץ הכתם ותתחיל לספור מליל חמישי ואילך ותבדוק עצמה כל ימי הספירה שחרית וערבית ותרחץ רביעי בשבת הבא בחמין שהוא יום ז' ותטבול ליל ה' ומותרת אמנם אם להתחיל לספור ממחרת הראייה יכולה בזה ענין לספור שתכניס מוך או בגד רך באותו מקום ותקנח יפה יפה להסיר השכבת זרע ואם דואגת שלא תדע לקנח יפה תרחץ בחמין גם תקנח עצמה ולא חיישינן שתפלוט עוד אחרי כן בלא הרגשה ואז תוכל להתחיל ולספור למחרת הקנוח והרחיצה שהרי תנן פרק ח' דמסכת מקוואות (מ"ד) האשה ששמשה וירדה וטבלה ואח"כ כבדה הבית כאלו לא טבלה משמע דקודם טבילה יכולה לכבד ולקנח ופרק אלמנה לכהן גדול גם גבי משמשת מת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב ופרק בית שמאי גבי קטנה עומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה לערב ואין סברא לומר דמיירי בהטבילו' במטה ולא נתהפכ' דזה דוחק וגם פרק אמר ר"ע ראויה היתה תורה לינתן לטבולי יום ומ"מ נתנה למערבי שמש שטבלו מבעוד יום ע"ש ואם היתה חשש פליטה א' טבילה לא היה לה לטבול עד הלילה וכן בסוף בא סי' (נדה נ"ד ע"א) קתני הרואה יום א' טמא ויום א' טהור משמשת שמיני ולילו וארבע לילות מתוך י"ח ומוכיח התם דמשמשת הלילה ורואה למחר ושומרת יום כנגד יום וטובלת לערב וטהורה. והמקילות לספור למחרת ראיה בלא קנוח ורחיצה סומכות אהא דאמרינן פרק יוצא דופן דאזלה בכרעה בהדי דאזלא שרתה לכך סומכת על הילוך מרובה שהולכת משעת תשמיש עד הלילה ולא טוב הדבר דהא דקאמר בהדי דאזלא שרתה היינו שיכול להיות שאינה פולט' עוד דשמא נפל כל השכבת זרע אבל מ"מ אינו ודאי כן אלא עדיין יש לחוש שתפלוט עוד דדילמא אשתייר ביה ומילתי' דרבא דאמר פרק יוצא דופן משמשת כל שלשה ימים אסור לאכול בתרומה א"א שלא תפלוט לא בעא לאוקומ' דאזלא בכרעה דאיכא למיחש עוד לפליטה משום דלישנא א"א שלא תפלוט משמע שודאי פולטת ואי דהלכה ברגליה. אם כן חיישינן שלא תפלוט מבעי ליה. דליכא ודאות אלא חששא לכך מוקי לה בישנה במטה ונתהפכה דודאי פולטת וקרא דורחצו במים וטמאו עד הערב ולא יותר מוקי לה בהטבילוה לאמה במטה ולא נתהפכה דאינה פולטת אבל לא בעי לאוקומי קרא בכבדה את הבית ורחצה וקנחה יפה ואח"כ טבלה כמו שהוכחתי לעיל דקנוח לרחיצה מועיל בטוב משום דמשמע דקרא מיירי בלא עשיית שום מעשה טובלת וטהורה לערב כל זה פירש מורי רבינו הקדוש.   פרק בנות כותים בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור כזיבה רואה הויא וסתרה או נוגעת ולא סתרה. אמר רבא לפום חורפא שבשתא נהי דסתרה כמה תסתרה תסתרה שבעה דייה כבועלה שאין קריו סות' בזיבה רק יום א' ואי תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם. וליטעמיך גבי זב היכי סתר יום אחד לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם. הכי נמי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם אומר מורי רבינו דרבא קבל דברי רמי בר חמא שהרי הקשה בטוב לרבא דלא נראה לומר לטהרתו לא משמע ליה לרבא אבל אחר תטהר משמע ליה שלא תהא טומאה מפסקת אין זה סברא ומתוך כך יש לחוש לפליטת שכבת זרע לאשה ששמשה וראתה דם בו ביום או כתם שלא תתחיל לספור שבעה נקיים עד יום רביעי מלבד יום שמושה ואין להוכיח דרבא לא חזר בו מהא דאמר בההוא פרקא ימי לידה אינה סותרת ועולה. (נדה ל"ג ע"ב) אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם. ואי אינה עולה כיון דאינה סותר' דבהא לא פליגי א"כ טומאת ימי לידה הוי מפסקת ואביי אמר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת אבל רבא מקפי' על טומאה אחר' נמי שלא תפסיק וזה כשיטתיה דלעיל לא היא דודאי טומאת לידה מודה רבא שלא תפסי' בספירת זיבה פי' שטומאת לידה תטמא כטומאת זיבה לכל מילי לטמא אדם ובגדים לעשות משכב ומושב להצריך ז' ימים אבל טומאת קרי שפולטת בימי זיבה אינו קרוי הפסקה שאינו חמור בימי זיבה ולא תסתור מה שספרה קודם הפליטה. וכן פי' רבינו חננאל דבעיא דרמי בר חמא לא אפשיטא אם כן סובר דרבא חזר בו לגבי רמי בר חמא וגם ריש פרק יוצא דופן (מ"ב ע"ב) בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא למאי נפקא מינה לסתור כזיבה ולטמא במשהו ואמר ליה אביי רואה הויא אתא שייליה לרבא אמר ליה רואה הויא ולרב יוסף אמר ליה רואה הויא הרי אביי ורבא ורב יוסף כולן שוין כרמי בר חמא דפולטת שכבת זרע מותרת כזיבה לכל הפחות עם הפליטה א"כ אין לסמוך על דברי רבא להתיר אפילו לא חזר בו וכ"ש לדברי ר"ת מ"כ שפוסק כאביי דימי לידה אינן עולין אע"ג שאינה סופרת א"כ סובר כשיטת רמי בר חמא שלא תהא טומאת זיבה דוקא מפסקת ביניהם אבל ימי לידה אינן קרויין הפסקה כ"ש דימי הפליטה אינה קרויין הפסק' וזהו כרמי בר חמא כ"ש שיש להחמיר בפליט' שכב' זרע ואין לומר כדברי האומר דסתירת פליטת שכבת זרע לא משכחת לה אלא במשמשת באיסור או בימי ספירתה או בימי ראייתה דאם שמשה עכשיו בהיתר אפי' ראתה דם אחרי כן בו ביום אחד ביום ראייה אחת או דם או כתם אינה לכל היותר רק נדה שסופרת ז' בין טמאין בין טהורין ואפי' האידנא דאית לן כרבי זירא לספור ז' נקיים אפי' לטפת דם כחרדל מ"מ לא תקנו להחמיר אלא ז' נקיים מדם אבל נקיים מקרי אין חוששין כיון דליכא רק ראייה אחת דלא מצי למהוי איסור' דאורי' אפי' תפלוט דאפי' כולן טמאין מדם אין בכך כלום ואי לאחר ששמשה ראתה שלשה ימים רצופין ולא יותר דהשתא איכא לספוקי בזבה גדולה אם כן לאחר שלשה ימים אין הפליטה שכבת זרע דהא מסריח ואינו ראוי להריון ואין נראה למו' רבינו אלא אפי' בראיי' אחת שתקנו לספור ז' נקיים מסתמא אפי' נקיים משכב' זרע קאמר ועוד כמו שאם שמשה אפי' לאחר שראתה ג' ימים באיסור צריך ז' נקיים אפי' משכבת זרע מן התורה מסתמא אפי' ראתה יום אחד נמי צריך נקיים אפי' משכבת זרע שלא תחלוק בספירות ועוד כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובר מן דין אפי' בשמשה בהיתר משכחת לה פולטת שכבת זרע דסתרה מן התורה דהלכה כחכמים דבעו שש עונות שלימות (שבת פ"ו ע"ב) דאמר ר' זירא א"ר יוחנן זו דבר' ר' ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים שש עונות שלימות בעינן ומשמע זו ולא סבירא ליה דדייקא פרק בית כור (ב"ב ע"ה ע"ב) ורבא נמי דאמר פרק יוצא דופן (נדה מ"א ע"ב) משמשת אסור לאכול בתרומה כל שלשה ימים א"א שלא תפלוט לא פליג על רבי יוחנן דשלשה ימים רצופין קאמר מעת לעת כדתנן (שבת פ"ו ע"ב) פולטת יום השלישי טמאה ואתיא כרבנן דבעו שלשה ימים מע"ל ומוקי רבי למתני' דהתם כתרי תנאי והתם סתם משנה ואפי' למאן דמשני התם פ' ר"ע ביום השלישי טהורה דהשתא הוי רישא וסיפא כחד תנא כר"א בן עזריה אפי' הכי ההוא אמורא לא סבר כוותיה אלא מדרבנן דבעו שש עונות ואע"ג דרבי ינאי אמר פרק האומר בקדושין (ס"ג) מוקמינן מתניתא בתרי טעמי ובחד תנא ולא מוקמינן לה בתרי תנאי אם כן מסתמא הוה תני ביום השלישי טהורה כדי לאוקמא בחד תנא ורבי ינאי הוא רבו של רבי יוחנן כדאיתא פרק אלו הן הלוקין (מכות כ"א) פרק האשה רבה (יבמות צ"ב ע"ב) דאמר ליה רבי ינאי לא משנתנו היא זו על מנת שיחלוץ יבמיך וכן פרק מי שמת (ב"ב קנ"ד ע"ב) יכפור ר' יוחנן ברבי ינאי רבו אפי' הכי הלכה כרבי יוחנן לגבי רב דתני שפיר בתרי תנאי פרק המפקיד (ב"מ מ"א ע"א) דהא רבי יוחנן שלח לרב לקדם רבינו שבבבל ואפי' הכי הלכה כר"י לגבי רב ואע"ג דרב פפא סבר לה כרבי פרק כל המנחות (מנחות נ"ה ע"א) באות מצה לאוקומי מתניתין בחד תנא אפילו בתרי טעמי מ"מ אין הלכה כר"א בן עזריה דאמר ביום השלישי טהורה דהא רבא דהוה בתראה סבר ביום השלישי טמאה הא משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה א"א שלא תפלו' א"כ הלכה כר"י וכרבנן דאמר בעינ' שלשה עונות שלמות. כל זה דקדק מו' רבינו יצחק בר רבי שמואל זכרונו לחיי העולם הבא.   Siman 96 אדם הנושא את הבתולה רב ושמואל דאמרי תרוייהו בועל בעילת מצוה ופורש. וכן כי הוו בה ר' יוחנן וריש לקיש בתנוקת לא מסקי בה כדמסיק תעלא מבי כרב' ואמרי' בועל בעילת מצוה ופורש הלכך הבועל בתולה אע"פ שרואה דם בתחלת בעילה לא יחוש אלא יגמור ביאתו ואח"כ יפרוש ותמתין ג' ימים לאחר שמושה פן תפלוט שכבת זרע בכל יום וסתרה יום הפליט' ואחר כן תתחיל לספור ז' נקיים דהיינו יום ה' לשמושה שתתחיל לספור ואם רחצה בחמין לאחר השמוש וקנחה עצמה יפה בתוך אותו מקום להסיר השכבת זרע אז יכולה להתחיל ולספור למחרת יום הקנוח והרחיצה כדפירשתי לעיל. ואין סברא לחלק בין רואה מחמת עצמה בין רואה דם מחמת בתולים להצריך פרישת שלשה קודם שתתחיל לספור דאף בדם בתולים החמירו לספור שבעה נקיים כדקתני בועל בעילת מצוה ופורש אם כן דין אחד להם. פרק תינוקת אמרי אדבריה רבא לשמואל ודרש קשתה שנים ולשלישי הפילה פי' ראתה ב' ימים בקושי ובצער ושלישי הפילה נפל ואינה יודעת אם ראתה אם לא ראתה צריכה שתשב שבעה נקיים סבר אין קושי מטהר בנפלים וא"א לפתיחת קבר בלא דם ופריך מאי אריא ראתה שני ימים אפי' משהו נמי דא"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים ומשני אמינא איסור' ואת אמרת מנהגא וכי תימא הלא פרק שני דכריתות פריך ולרבא דאמר מחוסר כפורים דזב כזב דמי היכי משני ליה ומשני ביום ארבעים ליצירת זכר ושמני' ליצירת נקבה ואפשר ליצירה לפתיחת הקבר בלא דם ובשמעתין קאמר רבא דלא אפשר בלא דם. יש לומר דהתם אליבא דההיא ברייתא מיירי רבא ואיהו לא סבירא ליה הכי אבל בשאלתות דרב אחאי פי' בפ' כי תזריע מתוך ההיא דכריתות דהיכא דהפילה קודם שנגמרה צורת הולד כגון תוך ארבעים לעבורה לא מיפתח ואפשר לפתיחת הקבר בלא דם אבל היכא שהפילה לאחר שנגמרה צורת הולד אז מיפתח טובא ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וקשה על זה דהא מפלת חתיכה אם יש עצם טמאה לידה ומסתמא היינו קודם ארבעים לעבורה שעדיין לא נגמר יצירת הולד.   Siman 97 הילכך לכל הפירושי' בזמן הזה אנן דלא בקיאינן בגמר יצירת הולד אשה שילדה בין ולד קיימא בין נפל אפשר לפתיחת הקבר בלא דם והרי חשובות כאלו יולדות בזוב מדרבי זירא דא' בטפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים וא"כ לאחר שבעת ימים לזכר או שבועים לנקבה צריכה לספור ז' נקיים שלא תראה בהם כלל שהדם אי' קרוי דם טוהר עד שתטבול לאחר שבעה לזכר או שבועיים לנקבה. ואם יולדת היא בזוב עד שישלימו ימי לידה וגם ימי זיבה ואחרי כן תטבול דביומי טבילה תליא רחמ' כבית הלל ואפי' לא ראתה כלל בימי שבעת ימים ראשונים לזכר אינו מן המנין לאביי אבל לרבא אי בשבעה ימי לידה או בשבועיים לנקבה לא ראתה אינה צריכה לספור אחרי כן שבעה נקיים. ובסמוך אפרש הלכה כמאן. ואחרי שתספור ז' נקיים טובלת ומשמשת עד מלאת ארבעים משילדה זכר או עד מלאת שמנים לנקבה. ואפי' רואה דם אין בכך כלום בשביל כך דהכתוב קראו דם טוהר דכתיב בזכר ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה וכתיב בנקבה וששים יום וששת ימים תשב בדמי טהרה ובסוף ימי טוהר אסורה לשמש כגון ליל מ"א לזכר ופ"א לנקבה ואפי' לא תראה דמתוך שהורגלה לשמש עד עתה כל ימי טוהר אפי' בראיה אחת דם אולי תראה לילה שאחר כן ולאו אדעתא והרי אז תחלת נדה לפיכך אסורה לשמש. וכן אמרי' בערבי פסחים (פסחים י"ג) היושב' על דם טוהר אסורה לשמש וכמה אמר רבא עונה ופי' רבינו שמואל לילה אחד כגון ליל מ"א או ליל פ"א ובשם רש"י פירש לילה ויום ואינו נראה דבכל התלמוד אין עונה כי אם לילה אחת או יום אחד בלא לילה גבי לפרוש סמוך לוסתה וגבי מי שהיו גתיו ובית בדיו כו'.   פרק תינוקת אמרי אדבריה רבא לשמואל ודרש קשתה שנים ולשלישי הפילה פי' ראתה ב' ימים בקושי ובצער ושלישי הפילה נפל ואינה יודעת אם ראתה אם לא ראתה צריכה שתשב שבעה נקיים סבר אין קושי מטהר בנפלים וא"א לפתיחת קבר בלא דם ופריך מאי אריא ראתה שני ימים אפי' משהו נמי דא"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים ומשני אמינא איסור' ואת אמרת מנהגא וכי תימא הלא פרק שני דכריתות פריך ולרבא דאמר מחוסר כפורים דזב כזב דמי היכי משני ליה ומשני ביום ארבעים ליצירת זכר ושמני' ליצירת נקבה ואפשר ליצירה לפתיחת הקבר בלא דם ובשמעתין קאמר רבא דלא אפשר בלא דם. יש לומר דהתם אליבא דההיא ברייתא מיירי רבא ואיהו לא סבירא ליה הכי אבל בשאלתות דרב אחאי פי' בפ' כי תזריע מתוך ההיא דכריתות דהיכא דהפילה קודם שנגמרה צורת הולד כגון תוך ארבעים לעבורה לא מיפתח ואפשר לפתיחת הקבר בלא דם אבל היכא שהפילה לאחר שנגמרה צורת הולד אז מיפתח טובא ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וקשה על זה דהא מפלת חתיכה אם יש עצם טמאה לידה ומסתמא היינו קודם ארבעים לעבורה שעדיין לא נגמר יצירת הולד.   Siman 98 ואשה היולדת בזמן הזה וספרה ז' נקיים כמשפט בשביל חשש יולדת בזוב כדפירש לעיל וראתה קודם שטבלה אינה סותרת כלום כיון שלא ראתה באמצע הספירה וגם עדיין עומדת בימי טוהר בתוך מ' לזכר או פ' לנקבה טובלת בליל שמיני ומותרת לבעלה ומביא ר"ת ראיה לדבר דאמרינן פרק בנות כותים דם יולדת שספרה ולא טבלה וראתה הלכו בית שמאי לשטתן לטהר את הדם ובית הלל לטמא את הדם לח ויבש מן התורה ופריך ללוי דאמר שתי מעיינות הן אמאי מטמאין לח ויבש ומשני בשופעת והא ספרה קתני הכא ביולדת נקבה בזוב עסקינן ושבוע קמא פסק ושבוע בתרא לא פסק וקא סבר ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה אלמא כי ספר' שבוע קמא של לידתה אין שבוע בתרא של נקבה שראתה סותר ספירתה והיינו טעמא לפי' אע"פ שהדם טמא כ"ש שהדם טוהר אינו סותר ספירתה והיינו טעמא לפי שהדם אינו גורם שום טומאה ובתוך שבועים בלא דם היא טמאה ולאחר שבועים אפילו רואה היא טהורה עד שמנים אבל לאחר ימי טהרה אם רואה אחר ספירה קודם שטבלה צריכה ז' נקיים אחרים שהרי אם טבלה וראתה צריכה ז' נקיים כל שכן אם ראתה קודם טבילה דכמה שלא טבלה אין לה להרויח. פרק בנות כותים תניא רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה שאם ספרה מקצת שבעה או כולן ואחרי כן לידה ובשעת לידה לא ראתה אינה סותרת אע"פ שראתה תוך השבעה של לידת זכר או בתוך שבועים של נקבה ישלים אחר כן ותטבול ומותרת אבעיא להו מהו שתעלה אם לא ראתה בתוך השבעה של לידת זכר או בתוך שבועים של לידת נקבה וכי עולין לספירת זיבתה שראתה קודם לידה או לא אמר אביי אינה סותרת ואינה עולה רבא אמר אינה סותרת ועולה אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ואי אמרת אינה עולה אם כן קרויין ימי טומאה ואמאי אינה סותרת הא אפסיק להו ימי לידה ואביי אמר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן. ואם תאמר ולרבא מי ניחא דהא סבר א"א לפתיחת הקבר בלא דם והיאך אינה סותרת הא אפסיק להו דם שבשעת לידה וצריך לומר דרבא אליבא דרבי מרינוס סובר שפיר אפשר למהוי פתיחת הקבר בלא דם. ועוד מייתי רבא ראיה מקרא מזובה ולא מלידתה ודותה תטמא לרבות יולדת בזוב ואביי דחי להו. אביי אמר מנא אמינא לה. דתניא כימי נדתה כך ימי לידתה מה ימי נדתה אין ראיי' לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן אף ימי לידתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן ורבא אמר הא מני ר"א דאמר מסתר נמי סתרא. ופרי' וכי דנין אפשר משאי אפשר אמר רב ששת הא מני ר"א היא דאמר דנין אפשר משאי אפשר פסח דורות להביא מחולין ולא מן המעשר מפסח מצרים שעדיין לא נצטוה מעשר רב פפא א' אפי' תימא רבנן דהכא מודו דדנין דעל כרחך הקישן הכתוב כימי נדת דוותה ואם תאמר דשלהי בא (ד' נ"ד ע"א) סימן אמרינן ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין למנין זיבתה, יש לו' התם מיירי בשומרת יום כנגד יום דכי חזיא יום עשירי ויום אחד עשר אי פסקה יום שנים עשר טהורה אע"ג דההוא יומא ראוי לנדה דאי חזיא הויא תחלת נדה אבל כי ראתה ג' ימים בתוך ימי אחד עשר לעולם לא תחזור לימי פתח נדותה עד שתשב שבעה נקיים ולכך קאמר שאין ימי נדותה עולין בה ולכך נמי קאמר וכי דנין אפשר משאי אפשר דהא לא אפשר שימים הראויים לנדה כשיעלו לימי זיבה גדולה ושלהי בא סימן דתני' שמנה ימים טמאין ושמנה ימים טהורין משמשה ט' ימים בתוך מ"ח יום ופריך ארבסר הוו פירש השלשה שלישים שהיו טמאין היו שנים בימי זיבה וששה בימי נדה והח' ימים שאחרי כן שהם טהורים אמרינן שהאחד היה להשלים ימי נדה והשני לשמורה והשבעה טהורין הנותרין תשמש. ואמאי הלא האחד היה להשלים ימי נדה והשני לשמורה לשני ימים שראתה בימי זיבה ולא תשמש רק ששה ימים באחרונה ומשני זאת אומרת ימי נדה שאינה רואה בהן עולי' לזיבתה דאיבעיא להו ימי לידה שאינה רואה בהן מהו שיעלו לספירת זיבתה. ת"ש ראתה שנים ולשלישית הפיל' ואינה יודעת מה הפילה אם רוח או ולד הרי זה ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל וימי לידתה שאינה רואה בהן עולי' לספירת זיבתה א"ר פפא שאני הכא דאיכא למימר יולדת זכר פי' דהוי ספק ספיקא שמא לא ילדה כלום ואפי' הוא ולד שמא זכר הוא ולכך הני שבעה יתירי דיהבינא ליה סלקי לספירת זיבתה א"ל רב הונא בריה דרב יהושע ביולדת זכר איכא לספוקי אלא שמע מינה ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבת' פרש"י בהגה' דבין אביי בין רב' מודו שפיר דימי לידתה שאינה רואה בהן עולה שפיר לספירת זיבה דהכי מוכח ברייתא דשלהי בא סי' ראת שני' ושלישי הפילה שהבאתי לעיל והא דפליגי אביי ורבא פ' בנות כותים אליבא דרבי מרינוס פליגי דאמר אין לידה סותרת זיבה תדע חדא דאין רגילות למבעיא חדא מלתא בתרי דוכתי בפרק בא סי' ובפ' בנות כותים. ותו דאביי דא' אינה עולה היאך יחלוק על ברייתא דלקמן ותו דקתני לאביי אינה סותרת ואינה עולה ולרבא סותרת ועולה למה הזכירו בפלוגתייהו סתירה כלל הלא הבעיא לא הויא כי אם מהו שתעלה אלא לרבי מרינוס פליגי דאיבעיא להו מהו שתעלה דמדקאמר אין לידה סותרת ולא קאמר נמי עולה דהא כמו יומי טהרה לעליי' כמו לסתירה א"כ סבר אינה עולה או דילמא על כרחך סבר עולה שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם וכתיב ואחר תטהר וכי תימא מנא אמינא לה מזובה ולא מלידתה ואידך דוותה תטמא לא רצה לומר רבנן היא דמסתמא רבי מרינוס לא פליג אקרא ואביי דאמר אינה עולה הוה מצי לאתויי ראיה מברייתא דטועה מאשה שיצתה מלאה דפרק המפלת דמוכח' כן אלא הוה משני ר"א היא כדסמוך ולכך נמי אינה עולה ע"כ דברי רש"י. והא דפי' דמוקי ההיא דהמפלת כר"א דאמר מסתר נמי סתר' והוא הדין שאינה עולה קשה קצת דהא מוקי לה כר"ע דאמר בעינא ספורין לפנינו ור"א פליג עליה בהא אליבא דרב כדמוכח בפ' בתר' (ס"ט ע"א) וא"כ לא מתוקמ' כר"א מיהו יש לומר דהוה מצי למימר סבר כר"א בחדא ופליג עליה בחדא א"נ כר"א לגמרי ואליבא דרבי חנינא דפ' בתר' דאמר אף לר"א בעינן ספורין לפנינו ולעיל בריש הלכות נדה כתבתי פלוגתייהו. ורבינו תם פי' דהלכה כאביי דאמר ימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה כדמוכח' ברייתא דהמפלת (כ"ט ע"א) ולכך נמי לא קאמר שמע מינה ארבע הנהו תלת דקדושין ועוד ימי לידתה אין עולין דפשיטא דין הוא ואיתא ברייתא בסוף בא סימן לא כמו שפי' רב הונא בריה דרב יהושע אלא כמו שפי' רב פפא משום דאימר ילדה זכר להכי יהבינן לה שבוע שני לספירת זיבתה דהוי כמו ס"ס דפי' לעיל ועל כרחך שמא לא ילדה כלל מדקרבנה אינו נאכל. ותו על כרחיך לא הדר ביה רב פפא למסבר כרב הונא בריה דרב יהושע דהא רב פפא אמר פרק בנות כותים דהכא דנין אפשר משאי אפשר אפילו לרבנן דר"א משום דעל כרחך הקיש הכתוב לידה לזיבה. ואי סבר רב פפא שפיר עולין אם כן אמאי דחיק לאוקמא כרבנן הלא בלאו הכי על כרחך אתיא כר"א דווקא דאמר דבר שאין גורם סותר ולכך אין עולין כדמתרץ רבא. אלא שמע מינה סבר רב פפא לכולי עלמא אין עולין כאביי. ואי גרסינן ר"א גבי סותר דהיינו כר"א בן שמוע לא קשיא היא דהכא גבי דנין אפשר משאי אפשר היינו ר"א בן הורקנוס בר פלוגתיה דר"ע פרק התודה (מנחות י"ט ע"ב ופ"ב ע"א) השתא דאמרן דהלכה כאביי דאמר ימי לידה אינן עולין לא קשיא אמאי לא חשיב ליה בהדי יע"ל קג"ם אמר רבינו תם דהיינו לידתה וגם למד ע"כ דברי רבינו תם. עוד היה מביא ראיה מדברי רב סעדיה אע"פ שחולק עליו לגמרי כמו שאפרש בסמוך. ונראה שאין מדברי רב פפא ראיה. דאף ע"ג דהוי ספק ספיקא לא הוה לן למימר עולין אי סבירא לן בעלמא אין עולין דאי זכר יהבינן לה מטעם ס"ס. א"כ ניתב ליה נמי קולת נקבה בסוף לידה מטעם ס"ס שאם תראה יום ל"ה ויום מ"א תהא טובלת לערב ומשמשת דשמא רוח היה. וא"כ יום ל"ה היתה תחלת נדה ויום מ"א שביעי לנדתה מותרת לערב. ואפי' הוה ולד שמא נקבה הוה ושניהם ימי טוהר עד שמנים. אלא מסתמא מספקינא ליה אימר זכר היה. וא"כ יום ל"ה הוה ימי טוהר ויום מ"א תחלת נדה. ויש לומר דהיינו טעמא דכל חומרות דזכר וכל חומרות של נקבה מסתמא יהבינן ליה. דהי מינייהו מספקת אם כן לא נכונו דברי רב פפא. והיינו נמי טעמא דמתניתין דהמפלת (נדה ס"ט ע"א) ואין ידוע מה הפילה תשב לזכר ולנקבה דלא סגי ליה בשבוע כדין זכר מטעם ס"ס אלא תשב שבועיים. דאם לא כן ניתב נמי לה קולת נקבה בסוף לידה. ואין סברא לומר דיהבינ' לה קולת זכר וקולת נקבה דאדרבא חומרת שניהם יהבינן לה. ואלה דברי רב סעדיה מ"כ.   Siman 99 כשאמרו חכמים האשה מותרת לבעלה לאחר שבעה לזכר י"ד לנקבה. דברים הללו בשנים הראשונים בימי אבותינו הנבונים שאף נשותיהן ועבדיהן ואמהותיהן היו בקיאין בכל דקדוקי מצוה וחקים. אבל בזמן הזה אין האשה טהורה לבעלה עד שתפסוק ז' נקיים חוששין שמא ילדה וטועה היא לפיכך האשה בזמן הזה לאחר שעברו ז' ימי טומאה לזכר וי"ד לנקבה אם פסקה ז' נקיים מותרת לבעלה כל שאר הימים עד מלאת מ' לזכר ופ' לנקבה ואע"פ שרואה בהם דם הכתוב קראו דם טוהר וכן נמי אם פסקה ז' נקיים והם ימי טומאה של זכר או י"ד של נקבה ולא ראתה בהם דם מותרת לבעל כל ימי טוהר של שלשים וג' לזכר או ס"ו לנקבה שכך שנו חכמים ימי לידה שאינה רואה בהן לספירת זיבתה עולין. וכן נמי אם פסקה ב' ימים או ג' מתוך ז' של זכר או שבועיים של נקבה מוספת עליהן שאר ימי נקיים בימי טוהר שלה. ומותרת לבעלה. וכן הלכה וכן אם לא פסקה ז' נקיים אחר שבעה לזכר או י"ד לנקיבה ובאו ימי טוהר עדיין היא בטומאתה כל ימי טוהר כיון דלא פסקה ז' נקיים לא בימי טומאה ולא בימי טהרה וכן הלכה למעשה שאין לסור ממנה ימין ושמאל ע"כ דברי לשון רבינו סעדיה גאון מ"כ. וסובר לגמרי דימי לידה עולין לספירת זיבתה. וכן רש"י ורבינו שמואל ורב אלפס וה"ג דרב יהודאי. וכן שאלתות דרב אחאי כולם פוסקים כרבא דעולין לספירתה ור"ת חולק ופוסק כאביי וזהו למ"ד של יע"ל קג"ם. כדמוכחא שמעתתא דטועה דהמפלת. ולכך נמי לא חשש נמי לו' שמע מינה ארבע תלת דחשיב ועוד ימי לידה אין עולין לספירת זיבתה דמלתא דפשיטא היא. ופירושו כתבתי למעלה מיהו אין משם ראיה דבשלמא הא דמזכיר התנא שמע מיניה ר"ש היא דאמר אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק שמע מינה ר"ע דאמר בעינן ספורין לפנינו. ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה דהיינו כבית הלל. אבל היאך היה אומר ש"מ ר"א היא שאמר ימי לידה שאינה רואה בהם אין עולין הלא לאביי לכולי עלמא אין עולין ואי הוה אמר סתמא שמע מינה אין עולין לאפוקי ממ"ד (עולין) או לאפוקי מדרבא דאמר ימי לידה עולין הלא לרבא נמי מודה דר"א אין עולין ולפי מה דמדמה תלמודא שלהי בא סימן ימי נדתה וימי לידתה שאין שוין קשה לפי' רבינו תם דפסיק כאביי דימי לידתה אין עולין והוא הדין ימי נדתה אין עולין ופרש"י ימים הראויין לנדה כגון ראתה דם תשיעי עשירי ואחד עשר דעתה היא זבה גדולה ואם אחרי כן ראתה יום שנים עשר ולא יותר לא תספור ז' נקיים עד יעברו ז' ימים הראשונים שהיו ראויין לנדה וא"כ הני נשי דידן כיון שראו ארבע ימים או יותר היאך סופרת ז' נקיים הלא פעמים ימים הראשונים שראתה דם הם תוך י"א ימים ויום אחרון הוא י"ב ועומדת בימים הראויין לנדה ובשלמא לרש"י ניחא שהרי הוא סובר דהלכה כרבא דימי לידתה עולין והוא הדין דימי נדתה שאינה רואה בהן עולין למנין שפיר אבל לרבינו תם דפסיק כאביי דימי לידה אין עולין והוא הדין ימי נדתה אין עולין. לא קשה למנהג שלנו שהרי פי' לעיל גבי שמנה ימים טהורין ושמונה ימים טמאין בענין אח' הפי' ימי נדתה ממש גמר השבעה אין עולים לספירת זיבתה היינו לזבה קטנה כגון ראתה יום אחד עשר ויום שנים עשר ולא יותר דהשתא היא תחלת נדה מן התורה וגם צריכה שימור ליום אחד לראיית יום אחד שהיא זבה קטנה וקאמר דאין גמר שבעת ימי נדה שאין רואה בהן אין עולין לשימור למאן דאית ליה אבל לפי' רש"י דהתם קשה דכיון שראתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום לעולם לא תהא קרוי' נדה עד שתספור ז' ימים נקיים ואמאי קרי ליה ימי נדתה ועוד קשה תקשי ליה רישא ז' ימים טמאין וז' ימים טהורין משמשת רביע יום בתוך כ"ה יום משמע דחוזרת חלילה והלא שבעה שלישים שהיו טמאים היו ארבעה בימי זיבה ושלשה בימי נדה וא"כ שבעה טהורין שאח"כ לא יעלו לספירת זיבתה א"כ לא תשמש רביע ימים בתוך כ"ח יום שאחרי כן אלא כדפרישית ניחא ועל דברי רבינו תם שפוסק כאביי בימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין א"כ היה נראה להצריך לכל היולדות שתי טבילות קודם שתהא מותרת לבעלה אחת לאחר ז' לזכר או שבועים לנקבה להשלים ימי לידתה שתוכל לספור אחריהן שבעה נקיים בשביל הששה של יולדת בזוב. ואחרי הספירה שבעה נקיים תטבול ומותרת לבעלה דאם לא טבלה קודם הספירה א"כ לרב דאמר מעיין אחד הוא והלכה כמותו אם כן כל הימים קרויין ימי לידה עד שתטבול שהרי בית הלל סברי דם יולדת שלא טבלה מטמא לח ויבש כדם נדה מן התורה וטעמא משום דסברי ביומי וטבילתה תלא רחמנא שעד טבילה קרויין ימי לידה והרי אין עולין לספירת זיבה דמסתמא כמו שקרויין ימי לידה אפי' לאחר שבעה לזכר לטמא את הדם מן התורה עד שתטבול למה לא יהו קרויין ימי לידה נמי לענין בעלה עד שתטבול. כך אמרו משמיה דר' יוחנן אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול למו"ש. ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר ופירש רש"י ותמה על עצמך היאך אשה כו' כלומר בקושי התירו להרחיק טבילה מחפיפה אלא משום דהכי עדיף טפי לחוף ביום דאי חייפא בלילה מתוך שמהירה לביתה לא חייפא שפיר ופי' הא דאפשר לחוף ביום כגון בחול חופפת ביום היכא דלא אפשר לחוף אלא בלילה כגון שליל טבילתה ליל מו"ש שאם חופפת ע"ש לא תהא סמוכה לטבילה לכך חופפת ליל טבילת' במו"ש מיהו היכא שאינה יכולה לחוף אלא בלילה כגון שליל טבילתה אירע במ"ש והוא י"ט שריא לחוף בע"ש אע"פ שאין החפיפה סמוכה לטבילה דהא פסקינן התם כרב חסדא דאמר דאשה חופפת בערב שבת וטובלת אפי' ליל ב' בשבת כי ארעו ב' ימים טובים אחר השבת להאי פי' מותר לרחוץ בחמין ולחוף בלילה סמוך לטבילתה אפי' בחול אלא דעדיף טפי לחוף ביום וכן משמע לישנא דקאמר אשה חופפת ביום ולא קאמר אשה לא תחוף אלא ביום כדקאמר אשה לא תחוף אלא בלילה וכן התם איבעיא להו אשה מהו שתחוף בלילה ומייתי ראיה מעובדא דאינשי ביתיה דמר עוקבא דאייקט ועייל רב נחמן לפייסה ואמר לה עבדי חסרת דודי חסרת ולמה תמתין עד למחר ובשאלתו' דרב אחאי פר' אחרי מות (סי' צ"ו) מפרש איפכא הא דאפשר לחוף בלילה לא תחוף כי אם בלילה ולא ביום הא דלא אפשר לחוף בלילה כגון שהוא שבת או י"ט אז חייפא שפיר ביום להאי פירוש' אדרבא אסור לחוף ביום היכא שיכולה לחוף בלילה ורבי' תם מפרש דלא מיירי כלל בימי החול אלא הכי קאמר. הא דאפשר לחוף במו"ש תחוף בלילה ולא תרחיק לחוף מע"ש הא דלא אפשר לחוף בליל טבילתה כגון שהוא י"ט במו"ש אז חופפת בע"ש אע"פ שטבילתה ליל מוצאי שבת או ליל שני בשבת והם שני ימים טובים אחר השבת.   תניא רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה שאם ספרה מקצת שבעה או כולן ואחרי כן לידה ובשעת לידה לא ראתה אינה סותרת אע"פ שראתה תוך השבעה של לידת זכר או בתוך שבועים של נקבה ישלים אחר כן ותטבול ומותרת אבעיא להו מהו שתעלה אם לא ראתה בתוך השבעה של לידת זכר או בתוך שבועים של לידת נקבה וכי עולין לספירת זיבתה שראתה קודם לידה או לא אמר אביי אינה סותרת ואינה עולה רבא אמר אינה סותרת ועולה אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ואי אמרת אינה עולה אם כן קרויין ימי טומאה ואמאי אינה סותרת הא אפסיק להו ימי לידה ואביי אמר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן. ואם תאמר ולרבא מי ניחא דהא סבר א"א לפתיחת הקבר בלא דם והיאך אינה סותרת הא אפסיק להו דם שבשעת לידה וצריך לומר דרבא אליבא דרבי מרינוס סובר שפיר אפשר למהוי פתיחת הקבר בלא דם. ועוד מייתי רבא ראיה מקרא מזובה ולא מלידתה ודותה תטמא לרבות יולדת בזוב ואביי דחי להו. אביי אמר מנא אמינא לה. דתניא כימי נדתה כך ימי לידתה מה ימי נדתה אין ראיי' לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן אף ימי לידתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן ורבא אמר הא מני ר"א דאמר מסתר נמי סתרא. ופרי' וכי דנין אפשר משאי אפשר אמר רב ששת הא מני ר"א היא דאמר דנין אפשר משאי אפשר פסח דורות להביא מחולין ולא מן המעשר מפסח מצרים שעדיין לא נצטוה מעשר רב פפא א' אפי' תימא רבנן דהכא מודו דדנין דעל כרחך הקישן הכתוב כימי נדת דוותה ואם תאמר דשלהי בא (ד' נ"ד ע"א) סימן אמרינן ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין למנין זיבתה, יש לו' התם מיירי בשומרת יום כנגד יום דכי חזיא יום עשירי ויום אחד עשר אי פסקה יום שנים עשר טהורה אע"ג דההוא יומא ראוי לנדה דאי חזיא הויא תחלת נדה אבל כי ראתה ג' ימים בתוך ימי אחד עשר לעולם לא תחזור לימי פתח נדותה עד שתשב שבעה נקיים ולכך קאמר שאין ימי נדותה עולין בה ולכך נמי קאמר וכי דנין אפשר משאי אפשר דהא לא אפשר שימים הראויים לנדה כשיעלו לימי זיבה גדולה ושלהי בא סימן דתני' שמנה ימים טמאין ושמנה ימים טהורין משמשה ט' ימים בתוך מ"ח יום ופריך ארבסר הוו פירש השלשה שלישים שהיו טמאין היו שנים בימי זיבה וששה בימי נדה והח' ימים שאחרי כן שהם טהורים אמרינן שהאחד היה להשלים ימי נדה והשני לשמורה והשבעה טהורין הנותרין תשמש. ואמאי הלא האחד היה להשלים ימי נדה והשני לשמורה לשני ימים שראתה בימי זיבה ולא תשמש רק ששה ימים באחרונה ומשני זאת אומרת ימי נדה שאינה רואה בהן עולי' לזיבתה דאיבעיא להו ימי לידה שאינה רואה בהן מהו שיעלו לספירת זיבתה. ת"ש ראתה שנים ולשלישית הפיל' ואינה יודעת מה הפילה אם רוח או ולד הרי זה ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל וימי לידתה שאינה רואה בהן עולי' לספירת זיבתה א"ר פפא שאני הכא דאיכא למימר יולדת זכר פי' דהוי ספק ספיקא שמא לא ילדה כלום ואפי' הוא ולד שמא זכר הוא ולכך הני שבעה יתירי דיהבינא ליה סלקי לספירת זיבתה א"ל רב הונא בריה דרב יהושע ביולדת זכר איכא לספוקי אלא שמע מינה ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבת' פרש"י בהגה' דבין אביי בין רב' מודו שפיר דימי לידתה שאינה רואה בהן עולה שפיר לספירת זיבה דהכי מוכח ברייתא דשלהי בא סי' ראת שני' ושלישי הפילה שהבאתי לעיל והא דפליגי אביי ורבא פ' בנות כותים אליבא דרבי מרינוס פליגי דאמר אין לידה סותרת זיבה תדע חדא דאין רגילות למבעיא חדא מלתא בתרי דוכתי בפרק בא סי' ובפ' בנות כותים. ותו דאביי דא' אינה עולה היאך יחלוק על ברייתא דלקמן ותו דקתני לאביי אינה סותרת ואינה עולה ולרבא סותרת ועולה למה הזכירו בפלוגתייהו סתירה כלל הלא הבעיא לא הויא כי אם מהו שתעלה אלא לרבי מרינוס פליגי דאיבעיא להו מהו שתעלה דמדקאמר אין לידה סותרת ולא קאמר נמי עולה דהא כמו יומי טהרה לעליי' כמו לסתירה א"כ סבר אינה עולה או דילמא על כרחך סבר עולה שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם וכתיב ואחר תטהר וכי תימא מנא אמינא לה מזובה ולא מלידתה ואידך דוותה תטמא לא רצה לומר רבנן היא דמסתמא רבי מרינוס לא פליג אקרא ואביי דאמר אינה עולה הוה מצי לאתויי ראיה מברייתא דטועה מאשה שיצתה מלאה דפרק המפלת דמוכח' כן אלא הוה משני ר"א היא כדסמוך ולכך נמי אינה עולה ע"כ דברי רש"י. והא דפי' דמוקי ההיא דהמפלת כר"א דאמר מסתר נמי סתר' והוא הדין שאינה עולה קשה קצת דהא מוקי לה כר"ע דאמר בעינא ספורין לפנינו ור"א פליג עליה בהא אליבא דרב כדמוכח בפ' בתר' (ס"ט ע"א) וא"כ לא מתוקמ' כר"א מיהו יש לומר דהוה מצי למימר סבר כר"א בחדא ופליג עליה בחדא א"נ כר"א לגמרי ואליבא דרבי חנינא דפ' בתר' דאמר אף לר"א בעינן ספורין לפנינו ולעיל בריש הלכות נדה כתבתי פלוגתייהו. ורבינו תם פי' דהלכה כאביי דאמר ימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה כדמוכח' ברייתא דהמפלת (כ"ט ע"א) ולכך נמי לא קאמר שמע מינה ארבע הנהו תלת דקדושין ועוד ימי לידתה אין עולין דפשיטא דין הוא ואיתא ברייתא בסוף בא סימן לא כמו שפי' רב הונא בריה דרב יהושע אלא כמו שפי' רב פפא משום דאימר ילדה זכר להכי יהבינן לה שבוע שני לספירת זיבתה דהוי כמו ס"ס דפי' לעיל ועל כרחך שמא לא ילדה כלל מדקרבנה אינו נאכל. ותו על כרחיך לא הדר ביה רב פפא למסבר כרב הונא בריה דרב יהושע דהא רב פפא אמר פרק בנות כותים דהכא דנין אפשר משאי אפשר אפילו לרבנן דר"א משום דעל כרחך הקיש הכתוב לידה לזיבה. ואי סבר רב פפא שפיר עולין אם כן אמאי דחיק לאוקמא כרבנן הלא בלאו הכי על כרחך אתיא כר"א דווקא דאמר דבר שאין גורם סותר ולכך אין עולין כדמתרץ רבא. אלא שמע מינה סבר רב פפא לכולי עלמא אין עולין כאביי. ואי גרסינן ר"א גבי סותר דהיינו כר"א בן שמוע לא קשיא היא דהכא גבי דנין אפשר משאי אפשר היינו ר"א בן הורקנוס בר פלוגתיה דר"ע פרק התודה (מנחות י"ט ע"ב ופ"ב ע"א) השתא דאמרן דהלכה כאביי דאמר ימי לידה אינן עולין לא קשיא אמאי לא חשיב ליה בהדי יע"ל קג"ם אמר רבינו תם דהיינו לידתה וגם למד ע"כ דברי רבינו תם. עוד היה מביא ראיה מדברי רב סעדיה אע"פ שחולק עליו לגמרי כמו שאפרש בסמוך. ונראה שאין מדברי רב פפא ראיה. דאף ע"ג דהוי ספק ספיקא לא הוה לן למימר עולין אי סבירא לן בעלמא אין עולין דאי זכר יהבינן לה מטעם ס"ס. א"כ ניתב ליה נמי קולת נקבה בסוף לידה מטעם ס"ס שאם תראה יום ל"ה ויום מ"א תהא טובלת לערב ומשמשת דשמא רוח היה. וא"כ יום ל"ה היתה תחלת נדה ויום מ"א שביעי לנדתה מותרת לערב. ואפי' הוה ולד שמא נקבה הוה ושניהם ימי טוהר עד שמנים. אלא מסתמא מספקינא ליה אימר זכר היה. וא"כ יום ל"ה הוה ימי טוהר ויום מ"א תחלת נדה. ויש לומר דהיינו טעמא דכל חומרות דזכר וכל חומרות של נקבה מסתמא יהבינן ליה. דהי מינייהו מספקת אם כן לא נכונו דברי רב פפא. והיינו נמי טעמא דמתניתין דהמפלת (נדה ס"ט ע"א) ואין ידוע מה הפילה תשב לזכר ולנקבה דלא סגי ליה בשבוע כדין זכר מטעם ס"ס אלא תשב שבועיים. דאם לא כן ניתב נמי לה קולת נקבה בסוף לידה. ואין סברא לומר דיהבינ' לה קולת זכר וקולת נקבה דאדרבא חומרת שניהם יהבינן לה. ואלה דברי רב סעדיה מ"כ.   Siman 100 השתא לכל הפירושים מותר לרחוץ ולחוף בליל טבילתה אלא שלפי' רש"י עדיף טפי לרחוץ ביום הסמוך לטבילה כדי שלא תמהר עצמה. ולפי' שאלתות דרב אחאי אדרבה אסורה לרחוץ בחמין ולחוף ביום כי אם בלילה היכא שיכולה לחוף בלילה הילכך טוב ונכון שתכנס בחמין ביום בעוד היום גדול ותחוף עצמה בנחת ולא בחפזון ולא תצא עד הערב ואף רב אחאי דאסור לחוף ביום כי יוצאה בעוד היום גדול אבל אם היא שם עד הערב מודה דשרי והיכא שחל ליל טבילתה במו"ש או במוי"ט לכל הפירושים חופפת בליל טבילתה ולא להרחיק החפיפ' מע"ש אך טוב ונכון שתרחץ מע"ש כל גופה בחמין וראשה וכי יהיה מוצאי שבת תחמם קומקום או קדירה מלאה מים חמין ותשפשף שם גופה וידיה וגם תסרוק עוד ראשה היטב במסרק ואם הוא י"ט במו"ש או חל טבילתה ליל ב' בשבת ושני ימים טובים ארעו באחד בשבת שאינה יכולה לרחוץ בחמין כלל ולא לסרוק כלל ראשה אז תרחץ בחמין היטב מע"ש ואת גופה ואת ראשה ותחוף עצמה ולא תבטל העונה אך תשמור עצמה בימים שבנתים בכל היכולת מכל טנוף ובליל טבילתה תנקר ותחצוץ שניה היטב מפני המאכל שאכלה בימים שבינתים שלא ישאר לה פירורים ולא בשר ולא עצם שאם היתה בשעת טבילה בין שיניה היה חציצה דנהי דביאת מים לא בעינא בין שיניה מיהו מקום ראוי לביאת מים בעינא דמעשה בשפחתו של רבי (קידושין כ"ה נדה ס"ו) שטבלה ומצאה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. אמר רבי יוחנן נדה בין בזמנה כגון בשביעי בין שלא בזמנה אם תאחר יותר לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה בשביעי לא תטבול דאורייתא עד ליל שמיני שצריך ז' נקיים שלמים לילה ויום אלא אפילו בשמיני ובתשיעי לא תטבול ביום משום סרך בתה שתהא בתה סבורה שהוא יום שביעי ותעשה כן היא לעצמה ותטבול יום שביעי. אתקין רב אידי בר אבין למטבל ביממא דתמינא' משום ארוויתא רב אחא בפפונאה משום גנבי רבא במחוזא משום אבולי שומרי העיר המחפשים המהלכים בלילות ותקן שיהו טובלות למחר אמר ליה רב פפא לאביי מכדי האידנא כולהו ספק זבות שצריכה למנות שבעה נקיים אפי' בראייה אחת כחרדל ליטבלה ביממא דשבעה דאי זבה היא מותרת לטבול ביום השביעי ואינה צריכה להמתי' עד הלילה ואי נדה היא א"כ שמיני הוא דבלא יום הראיה ספרה שבעה א"ל משום דר"ש דאמר אחר תטהר אחר מעשה של טבילה תטהר הזבה אפי' ביום שביעי אבל אסור לעשות כן לטבול ביום השביעי שמא תבא לידי ספק שמא יבא עליה ויהיה בספק בועל זבה שאם תראה אחרי כן קודם שתחשך סותרת כל מה שספרה וכן פירשתי הפשט של רבי ישמעאל למעלה בהלכות נדה.   Siman 101 הלכך האידנא דחשבינן לכולהו בספק זבות לספור שבעה נקיים אפי' בטפה אחת תטבול בליל שמיני לילה שאחר שבעה ימים ולא ביום השביעי משום דר"ש שלא יבא עליה אחר הטבילה ויהיה בספק שמא תראה אחר כן קודם שתחשך ונמצא בעל למפרע זבה שהרי סתר' כל מניינה וכן לא תטבול האידנא לא ביום שמיני וביום תשיעי כי אם בלילה משום סרך בתה שתטעה לומר יום שביעי הוא ותעשה היא כן ואסור משום דר"ש שמא תבא לידי ספק ולא תימא דלא שייך סרך בתה כי אם בנדה שתטעה הבת ע"י כך לטבול בז' לנדתה דהוא איסורא דאורייתא שצריך שבעה ימים שלמים אבל בזבה כי נמי תטעה הבת לטבול ביום שביעי מועלת הטבילה ואינו אסור אלא משום דר"ש גזירה שמא תשמש ואפי' אם תשמש לא עבר אאיסורא אם לא תראה בו ביום לכך תהא מותרת לטבול ביום שמיני ולא שייך סרך בתה לא היא שהרי רבא אתקין למטבל ביממא דתמינאה משום אבולי הא לאו משום אבולי היה אסור ובימיו היו נוהגין תקנת רבי זירא לספור שבעה נקיים כדין זבה דהא אמר ליה רב פפא לרבא מכדי האידנא כלהו נשי ספק זבות שוינהו ואביי ורבא היו חברי' בדור אחד היו. הלכך אסור לטבול כי אם בלילה ולא ביום אפי' בשמיני משום סרך בתה. רבי שמואל היה מצרי' לטבול אחר חשכה. אבל במקום שיש לירא ללכת בלילה או מחמת שומרי העיר או מחמת פריצי עכו"ם או בית הטבילה רחוק אז מותר לטבול ביום שמיני כדאמרן ורבינו משולם התיר בעיר שהיה לחוש משום גנבי ואבולי לאשה אחר שתחוף בע"ש שהיה שביעי שלה ולטבול למחר ביום השבת שהוא יום שמיני ורבינו תם אסר לו משום דתרי קולי בבת אחת לא אשכחן דשרי תלמוד' חדא לקולא לטבול ביום דאיכא למיחש משום סרך בתה וקולת הרחקה חפיפה מטבילה כמו לחוף בע"ש ולטבול למחר זה לא מצינו.   אמר רבי יוחנן נדה בין בזמנה כגון בשביעי בין שלא בזמנה אם תאחר יותר לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה בשביעי לא תטבול דאורייתא עד ליל שמיני שצריך ז' נקיים שלמים לילה ויום אלא אפילו בשמיני ובתשיעי לא תטבול ביום משום סרך בתה שתהא בתה סבורה שהוא יום שביעי ותעשה כן היא לעצמה ותטבול יום שביעי. אתקין רב אידי בר אבין למטבל ביממא דתמינא' משום ארוויתא רב אחא בפפונאה משום גנבי רבא במחוזא משום אבולי שומרי העיר המחפשים המהלכים בלילות ותקן שיהו טובלות למחר אמר ליה רב פפא לאביי מכדי האידנא כולהו ספק זבות שצריכה למנות שבעה נקיים אפי' בראייה אחת כחרדל ליטבלה ביממא דשבעה דאי זבה היא מותרת לטבול ביום השביעי ואינה צריכה להמתי' עד הלילה ואי נדה היא א"כ שמיני הוא דבלא יום הראיה ספרה שבעה א"ל משום דר"ש דאמר אחר תטהר אחר מעשה של טבילה תטהר הזבה אפי' ביום שביעי אבל אסור לעשות כן לטבול ביום השביעי שמא תבא לידי ספק שמא יבא עליה ויהיה בספק בועל זבה שאם תראה אחרי כן קודם שתחשך סותרת כל מה שספרה וכן פירשתי הפשט של רבי ישמעאל למעלה בהלכות נדה.   Siman 102 וצריכה בשעת טבילה להרחיק ירכותי' שלא יגעו זה לזה ולא לגופה ולפשוט זרועותיה מעל גופה כדי שיכנסו המים בכ"מ כדאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כדרך שרגילה להיות מכל מקום בית הסתרים הוי ואין קפידא אם אין המים באין שם רק שיהא ראוי לביאת מים כדתנן במסכת נגעים (פ"ד מ"ב) האיש נראה כעודר וכמוסק כעודר לענין בית הערוה צריך לכוף עצמו כאלו הוא עודר כדי שיראה הכהן את הנגע ואם אין יכול לראות בענין זה טהור אינו צריך לכוף יותר דבית הסתרי' הוי טהור וכן במוסק זתים צריך לפשוט זרועותיו כדי לראות בית השחי האשה העורכת עיסה ובמניקה את בנה צריכה להגביה את דדיה וכן לענין טבילה צריכה להגביה דדיה ושלא תדחק שפתותיה זו בזו אלא ברפיון ושלא תעמץ עיניה ביותר כדאמרינן עמצה עיני' ביותר פתחה עיני' ביותר לא עלתה לה טבילה ותנן במסכת מקוואות (פ"ח) נתנה שער' בפיה קרצ' שפתותיה לא עלתה לה טבילה דכ"ע דראוי לביאת מים בעי' כמו ראוי לבילה אמר רבא אשה צריכה שתדיח קמטיה במי' להדיח בית השחי ובית הערוה ותחת יריכותיה מפני הזיעה והטנוף ולנקר שיני' שלא יהיה לא דבר מאכל ולא עצם בין שיניה שהרי שפחתו של ר' (בפ"ק דקדושין כ"ה ונדה ס"ו ע"ב) מצאה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת וכל אלה משום דבעינן ראוי לביאת מים. אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו היום שחפפה טבלה אינה צריכה לחזור ולטבול ואם לאו צריכה איכא דאמרי אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור ולטבול והא דאמרינן פרק קמא דחולין (י' ע"ב) טבל ועלה ונמצא דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היתה בשעת טבילה התם מיירי כשלא טבלה סמוך לחפיפה אי נמי התם לטהרות דמחמיר והכא לבעלה אי נמי התם לטהרות ומיירי בלא חפף כלל לכך צריך ברי לי דלעוסקי טהרות לא הצריכו לעשות חפיפה רק לעיוני כדאיתא בירושלמי פרק כל שעה נדה חופפת וטובלת כהנת אינה חופפת לפי שרגילה ותדירה בטבילה לא הצריכוה חפיפה. נדה כהנת חופפת שלא תחלוק בין נדה לנדה ורבינו תם מפרש דחפיפה אינו צריך רק בראש ולא בשאר הגוף ולכך התם מיירי שמצא בגוף שלא חפף לכך צריך ברי לי והכא מיירי כשמצא בראש שחפף ותדע דלא אשכחן חפיפה אלא במקום שיער. לא תחוף אלא בחמין אבל בקרירי לא משום דמשרו מזיא לא תחוף בנתר דמקטר הלל חופף ראשו בחלק אבישי הוה חייף רישיה נזיר חופף פרק משילין (ביצה ל"ה ע"ב) לא יחוף ראשו באדמה ועוד מדאמרינן אשה מדיחה בית קמטיה משמע אבל שאר הגוף אינה צריכה להדיח ועוד דעיקר תקנת חפיפה תקן עזרא כדאי' פרק מרובה (ב"ק פ"ב ע"א) וקאמר התם עזרא תקן חפיפה דילמא מיקטר דמקטר לא שייך אלא בשיער מיהו הרב רבינו שמחה פירש בשם ר"ש במחזור שלו שפי' בו הלכות נדה ופירש דחפיפה שייך אגוף. כדאיתא פרק כל כתבי (שבת ק"כ ע"ב) הרי שהיה שם כתוב על בשרו לא יחוף וליתא אלא כה"ג לא ירחוץ ולא יסוך. ועוד הביא ראיה דאמר פרק קמא דכתובות משחא דחפיפת' קאמר מר מיהו דילמא בגירון שיש לו חטטין בראש ועוד הביא דאמר (נדה ס"ח ע"א) עבדי חסרת טסרקי חסרת דודי חסרת ואי לא הוה צריך לחוף אלא ראשו גרידא מי הוה צריך כולי האי. מיהו רבינו חננאל פי' דודי חסרת להחם חמין להשליך במי הטבילה מפני הצנה ולפירוש רש"י נמי שפירש לרחוץ בחמין יש לומר שלאחר שתעלה מימי הטבילה שצונני' תכנס בחמין להחם גופ' וטרסקי פירש רבינו סעדיה מסרקות.   Siman 103 הלכך מכ"מ נכון להחמיר ולעשות חפיפה בכל הגוף ולרחוץ כל גופה בחמין וכן ראשה לרחוץ בחמין ולסרוק במסרק פן יתערבו השערו' ויקשרו זה בזה דאמר רבא בר רב הונא (י' ע"א) נימא אחת קשורה חוצצת שתים איני יודע אבל לא תרחץ במים צוננין ולא בנתר ובאהל כדאמר רבא (פ"ז ע"ב) אשה לא תחוף לא בנתר דלמא מיקטף ולא באהל דילמא מסריך. וצריך להסיר גלד ומכה שעליה כדאמר רמי בר אבא (שם ובסוכה מ' ע"ב) האי ריבדא דכוסילת' עד תלתא יומי לא חייצא דעדיין לח הוא הגלד שעל המכה של הקזה מכאן ואילך חייצא שנעשה יבש ונדבק בדוחק אל הבשר ואפי' מצטער אם יסיר הגלד מעל המכה או אבעבועות או שחין דעתה לא היה דעתו להסיר וקרוי אינו מקפיד מכ"מ רגילות הוא להסי' הכל או ימתין עד שירפא ויוכ' להסיר בקל כל זה פי' מורי רבינו בתשו' אחת ובמס' מקואות תנן (פ"ט מ"א) אלו שחוצצין גלדי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן והתם תנן אלו שאין חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורת וזאת מיירי בלח ואלו יבש היינו גלדי צואה ובצק שחוצצי'. אמר מר עוקבא לפלוף שבעי' אינו חוצץ יבש חוצץ פי' קציאה ובמסכת מקואות תנן לפלוף שבעין אינו חוצץ ולא מפליג בין לח ויבש מכ"מ בלח מיירי דהתם תנן לפלוף שחוץ לעין חוצץ והיינו טעמא שבאותו שבתוך העין סתמו הוא לח שהדמעה מלחלחו לכך לא חשש לפרש דמיירי בלח ואותו שחוץ לעין סתמו יבש. וצריך לשפשף בידיה בתוך החמין כל בית הסתרי' שלה כדי להעביר הזוהמא כגון בית השחי ובית הערוה וסביב ירכותיה דאמר רבא לעולם ילמוד אדם בתוך ביתו להדיח קמטיה במים ואע"ג דבית הסתרים אין צריכין שיבאו המים בהן מ"מ ראוי לביאת מים בעינן ומהאי טעמא צריכה לחוץ שיניה שלא יהא שום עצם ושום דבר מאכל דהא מעשה בשפחה של רבי שמצאה עצם בין שיניה לאחר הטבילה והצריכה רבי טבילה אחרת.   אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו היום שחפפה טבלה אינה צריכה לחזור ולטבול ואם לאו צריכה איכא דאמרי אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור ולטבול והא דאמרינן פרק קמא דחולין (י' ע"ב) טבל ועלה ונמצא דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היתה בשעת טבילה התם מיירי כשלא טבלה סמוך לחפיפה אי נמי התם לטהרות דמחמיר והכא לבעלה אי נמי התם לטהרות ומיירי בלא חפף כלל לכך צריך ברי לי דלעוסקי טהרות לא הצריכו לעשות חפיפה רק לעיוני כדאיתא בירושלמי פרק כל שעה נדה חופפת וטובלת כהנת אינה חופפת לפי שרגילה ותדירה בטבילה לא הצריכוה חפיפה. נדה כהנת חופפת שלא תחלוק בין נדה לנדה ורבינו תם מפרש דחפיפה אינו צריך רק בראש ולא בשאר הגוף ולכך התם מיירי שמצא בגוף שלא חפף לכך צריך ברי לי והכא מיירי כשמצא בראש שחפף ותדע דלא אשכחן חפיפה אלא במקום שיער. לא תחוף אלא בחמין אבל בקרירי לא משום דמשרו מזיא לא תחוף בנתר דמקטר הלל חופף ראשו בחלק אבישי הוה חייף רישיה נזיר חופף פרק משילין (ביצה ל"ה ע"ב) לא יחוף ראשו באדמה ועוד מדאמרינן אשה מדיחה בית קמטיה משמע אבל שאר הגוף אינה צריכה להדיח ועוד דעיקר תקנת חפיפה תקן עזרא כדאי' פרק מרובה (ב"ק פ"ב ע"א) וקאמר התם עזרא תקן חפיפה דילמא מיקטר דמקטר לא שייך אלא בשיער מיהו הרב רבינו שמחה פירש בשם ר"ש במחזור שלו שפי' בו הלכות נדה ופירש דחפיפה שייך אגוף. כדאיתא פרק כל כתבי (שבת ק"כ ע"ב) הרי שהיה שם כתוב על בשרו לא יחוף וליתא אלא כה"ג לא ירחוץ ולא יסוך. ועוד הביא ראיה דאמר פרק קמא דכתובות משחא דחפיפת' קאמר מר מיהו דילמא בגירון שיש לו חטטין בראש ועוד הביא דאמר (נדה ס"ח ע"א) עבדי חסרת טסרקי חסרת דודי חסרת ואי לא הוה צריך לחוף אלא ראשו גרידא מי הוה צריך כולי האי. מיהו רבינו חננאל פי' דודי חסרת להחם חמין להשליך במי הטבילה מפני הצנה ולפירוש רש"י נמי שפירש לרחוץ בחמין יש לומר שלאחר שתעלה מימי הטבילה שצונני' תכנס בחמין להחם גופ' וטרסקי פירש רבינו סעדיה מסרקות.   Siman 104 וצריכה לחתוך צפרניה וכן הוא מנהג ונראה דהיינו טעמא משום הטיט שתחת הצפרנים אבל משום הצפורן שהוא גדול יותר מדאי חוץ לבשר ועתיד לקוצצו בלאו הכי וחוצץ אין נראה טעם זה. שהרי שערות ראשו שגדולין יותר מדאי ועומדין ליקצץ והלא אין רגילות לגלחן בשעת טבילה ועוד אמרינן במסכת מקואות ומייתי לה פרק בהמה המקשה כל ידות הכלים שעתיד לקצצן מטבילן עד מקום המדה וחכמים אומרים עד שיטבול כולו אלמא אין העודף חוצץ מיהו מורי רבי' מוקי לה בידות הכלים שהן בחליות כגון שלשלת ברז' שהוא בטבעות קטנות משום דקשיא ליה מאי טעמא דר' מאיר דאמר עד מקום מדה והלא העודף שאינו מטבי' הוא לעיקר כלי ולא באו שם מים אבל אי בחליות מיירי שפיר והא דתנן התם בסיפא שלשלת דלי גדול ד' טפחים ושל קטן עשרה מטביל עד מקום המדה ר"ט או' עד שיטבי' לכל הטבעות מכל' דת"ק סבר אינו צריך להטביל עד חצי הטבעות עד מקום שעתיד לקוצצו ומפ' מורי רבינו בטבעת של דלי שקושרין בו החב' להורידו לבור ואותו טבעת עשוי בחליות מטבעות קטנות מ"מ נראה דמנהג שחותכין הצפרנים בשעת טבילה אינו אלא מפני הטיט שתחת הצפורן דומיא דשערות ארוכות שאין מנהג לגלחן בשעת טבילה ואם כן אם אירע טבילה בחוה"מ שאז חופפת עצמה בחמין ואסור לחתוך צפרני' במועד סגי לנקר בטוב ולחצות הטיט שתחת הצפורן והבא להחמיר יחתוך צפרניה בשיניה או דרך שנוי דבמועד קטן (י"א ע"ב) אמרינן דאינו אסור אל בגנוסתרי במספרים. ושמא הוא הדין בסכין כי רגילות הוא לגלחן בסכין או שפחתה גויה מגלחם לה וכן נכון לעשות ואע"ג דאמירה לגוי שבות בהלכות מועד הכא במקום מצוה שרי ויותר טוב בענין זה משתעשה היא בעצמה.   Siman 105 ואם יש לאשה קוץ תחוב בבשרה ופעמים שאינה יכולה להסיר את הקוץ כולו ונשארו מקצתו בתוך הבשר בזה שנינו במסכת מקואות בסופה חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ אם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו ואלו בתוספת' תניא חץ תחוב ר"א אינו חוצץ וחכ"א חוצץ בד"א בשל מתכת אב' בשל עץ חוצץ אם קרם עליו העור דברי הכל אינו חוצץ ונראה למורי רבינו דברייתא מיירי אם לא היתה הקרימה של עור אב' אם כל כך בעומק נראה שאינו חוצץ אפי' בלא קרימת עור כדמשמע בסוף המשנה.   Siman 106 ואשה שהשתינה ומצאה דם בתוך המי רגלים שנינו האשה עושה צרכיה בספ' וראתה דם ר"מ או' עומדת טמאה יושבת טהורה ר"י אומר בין כך ובין כך טהורה ואמר ר"י אמ"ש הלכה כר"י וכן נמי אמרינן אורי רבא לקולא כר"י וטעמא דהדם לאו מן המקור בא אלא ממי רגלים ובערוך פי' גנוסטרי כלי ששמו כך. שקי' סופריה בלשון ארמי משמע דמיוחד לכך אב' סכין ודאי שרי וליטול צפרניה זו בזו פיר' רי"ב אב' דשרי מדלעניי' שבת לא מחייב חטאת בהכי פרק המצניע (שבת צ"ה ע"ב) לרבנן ולר"א ועוד אומר מורי הגבור דאין לחוש כל כך אם תחתכם בסכין אפי' לא יחשב שנוי ובירושלמי בפרק קמא דמועד קטן קתני בהדי תכשיטין שהאשה עושה במועד ונוטלת שערה וצפרניה משמע דלאשה שרו רבנן בלא שום שנוי כמו בכחול ופרכוס ושאר תכשיטין המנויין שם. תנו רבנן (נדה ס"ב ע"ב) הרואה דם מחמת תשמיש פי' שלאחר ששמשה ראתה דם מיד או אחר זמן שנעשה בכך אשם תלוי או נמצא על שלו פעם ראשונה שנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תגרש ותנשא לאחר נשאת לאחר לשלישי וראת' דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונ' שנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת פי' קנה של אבר ופיה רצוף חלק שלא יסרט הבשר ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו. אם נמצא דם על ראש המכחול בידוע שבא מן המקור ואם לאו בידוע שבא מן הצדדין. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא הדם. ופריך תלמודא ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל ראשון לפי שאין כל האצבעות שוות ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי לפי שאין כל הכחות שוות פירש רש"י דהכי פריך תלמודא מעיקרא תבדוק בביאה שלישית ואמאי תתגרש ומשני אין כל האצבעות שוות וכיון דמהאי טעמא מצינן להתירה לשני בלא בדיקה מוטב שתתגרש ותנשא לאחר עד שתתחזק בג' אצבעות ולא תשאר לראשון בשגגת כרת. משמע לפירושו דלראשון אסור' מתשמיש שלישי ואילך ואפי' בבדיקה פן תהא בשגגת כרת וזהו חומרא גדולה. וקשה לפירושו דמשמע דכמו תבדוק בביאה ראשונה דבעל שלישי דפריך אמאי שרינא לה בלא בדיקה ומשני לפי שאין כל הכחות שוות ולכך מותרת. ומסתמא הכי אזלא פרכא קמייתא דפריך למה מותר לשני בלא בדיקה. ולכך משני שאין חזקת הראשון מועלת לשני לאוסרה לו בלא בדיקה כיון שאין האצבעות שוות ולא בא לתרץ דלכך אסורה לראשון אפי' בבדיקה. ויש ליישב פירושה שתהא פרכא קמייתא ותירוצה כפשטיה וגם דומיא דפירכא בתרייתא. והכי פריך הא פשיטא מדקתני ברישא תתגרש ותנשא לאחר ובסיפא תני עד שתבדוק אם כן בהך בדיקה לא שרינן לה לראשון פן יטעו בבדיקה ותהא בשגגת כרת אי יכולה להיות בלא בדיקה ע"י נשואי' לשני אלא הא קשיא לי ותבדוק קודם שתנשא לשני ולמה מותרת לשני בלא בדיקה הלא כבר הוחזקה ע"י הראשון. וכמו שאין היתר לבעל רביעי בלא בדיקה כך תהא אסור' לשני בלא בדיקה. והואיל וצריכה בדיקה קודם ביאה ראשונה של שני אם כן תהא מותרת גם לראשון בבדיקה ראשונה דלא עדיף שני מראשון כי היכי דלא עדיף בעל רביעי מבעל שלישי אלא מותר לבעלה שלישי. ואם כן אמאי תתגרש מראשון ומשני אין כל האצבעות שוות ולא מקריא מוחזקת ע"י ראשון לגבי שני. ולכך מותרת בלא בדיקה לבעל שני והואיל שיש לה היתר בלא בדיקה לא שרינן לה לראשון ע"י בדיקה כאן שהוחזקה לו פן יטעו בבדיקה ותהיה בשגגת כרת אבל כי נשאת לבעל שלישי דהוחזקה בין באצבעות בין בכחות שאסורה אפי' לרביעי בלא בדיקה לכך שרינן ליה תותיה בעל שלישי ע"י בדיקה ולא תתגרש דלא גרע בעל שלישי מבעל רביעי. השתא לפי' זה שפירשנו לדברי רש"י פירכא קמיית' כפשטו ודומיא דפרכא בתרייתא יש להחמיר באשה שראת דם מחמת תשמיש ג"פ שאסורה לראשון אפי' ע"י בדיקה. מיהו יש להתירה ולומר כי דוקא באשה שלא שמשה מעולם לבעל זה בלא ראית דם לבעל זה אין להתירה לראשון ע"י סמך בדיקה כאן שיכולה להיות מותרת לבעל השני בלא בדיקה דבהכי מיירי ברייתא זו דגריס רבינו חננאל. תנו רבנן אשה נשאת לראשון וראת דם מחמת תשמיש פעם ראשונה שנייה ושלישית תתגרש. משמע מתחלת נשואיה הורגלה לראות בשעת תשמיש ועתה אירע כך שראתה דם מחמת תשמיש שלשה פעמים יש לסמוך על הבדיקה שאם אין הדם בראש המכחול הוי הוכחה שמן הצדדין בא הדם מחמת המכה וחולי שבא לה מחדש ולא טעינן בהך בדיקה כי למה יש לי לומר שנשתנית זו האשה בחנם מכמו שהורגלה עד עתה ולומר שהדם בא מן המקור. מיהו אין להתירה לראשון ולסמוך על דבר זה כי אינו פשוט כ"כ ועוד דתני' בתוספת' הרי שהיתה נשאת והיתה רואה מחמת תשמיש כו' משמע לאחר זמן מרובה שנשאת אירע לה כך. אמנם קשה על פירוש זה שפירשתי לדברי רש"י דמסתמא אם היה חושש בבדיקה זו פן נטעה בה ולכך אסורה לראשון א"כ לא היינו מתירי' אותה לבעל שלישי ע"י בדיקה לשמש פעם רביעית כי מחמת תקנת נשואי האשה אין לנו להתי' חשש איסור בבדיקה. אם כן גם לראשון תהא מותרת ועוד אם לראשון אסור' אפי' בבדיקה אם כן לבו של בעל שלישי נוקפו ופורש. לכך נראה לפרש הכי ודאי אם רוצה לבדוק עצמה ולישאר לראשון הרשו' בידה כמו שמותרת לבעל שלישי ע"י בדיקה אלא הא קשי' למה מותרת לשני בלא בדיקה הלא הוחזקה כבר שלש פעמים אם כן תבדוק עצמה תחלה. ומשני אין חזקת בעל ראשון קרוי חזקה לבעל השני דאין כל האצבעות שוות ואפי' ראתה לראשון מן המקור אולי לא תראה לשני. ומה שלא פירש התנא הבדיקה לאחר שלישית של ראשון כדי לישאר לו כמו שפי' לבעל שלישי נראה משום עצה טובה דהשתא מותרת לשני בלא בדיקה מטעם ס"ס שמא לא בא הדם מן המקום אלא מן הצדדין ואפי' בא לראשון מן המקור שמא לא תבא לשני דאין כל האצבעות שוות. אבל אם היתה בודקת לראשון ותראה הדם בראש המכחול דהשתא נתברר שמן המקור בא לא תהא מותרת לשני מטעם לחוד דאין כל האצבעות שוות ולפירוש זה אם אוהבת את בעלה ורוצה ליכנס בספק זה שתהא אסורה לכל אדם ועגונה כל ימיה אם תראה דם בראש המכחול הרשות בידה לבדוק עצמה תחת הראשון וכן משמע בתוספתא דמותרת לראשון בבדיקה דקתני עד כמה מותרת לינשא עד שלשה יותר מכאן אסורה לשמש עד שתבדוק ולא מפרש עד כמה אסורה בביאה רביעית דראשון אף בבדיקה משמע דמעיקרא משום היתירא בלא בדיקה מתניא אבל אין סברא לומר כי אפי' בדקה עצמה ונתברר שבא מן המקור ע"י שמצאו דם בראש המכחול מכאן ואילך מ"מ תהא מותרת לשני מטעם לחוד דאין כל האצבעות שוות והברייתא דקתני תתגרש מראשון ותנשא לשני ואינו מזכיר בדיקה לישאר לראשון אם לא נמצא דם בראש המכחול דאז בא מן הצדדין ולא מן המקור ואם נמצא בראש המכחול דאז בא מן המקור אז תנשא לשני משום דעצה טובה קא משמע לן דטוב לה לינשא לשני בלא בדיקה שעתה עומדת תחתיו בהיתר גדול ופשוט ע"י ספק ספיקא כדפרישית לעיל אבל אם תבדוק עצמה ונמצא בראש המכחול ונשאת לשני אין כאן כל כך היתר פשוט שאין כאן רק ספיקא אחת אעפ"י שמותרת לו בכך זה דוחק לומר. מתחלת השמועה פי' רבינו יצחק בר"ש זכרונו לחיי העולם הבא.   Siman 107 והשתא אסיקנא אשה שרואה דם מחמת תשמיש מותרת עוד לשמש עדיי' ראתה מחמת פעם שנייה לאחר שתטהר מחמת תשמיש מותרת עוד פעם שלישית ואם עדיין ראתה מחמת תשמיש לפי' רבינו שלמה אסורה לשמש עוד לבעל ראשון ואפי' בבדיקת הכנסת מכחול בשפופרת אבר כיון שהוחזקה לו בשלשה פעמים. וגם יכולה למצא היתר לעצמה להתגרש ולינשא לשני בלא בדיקה אבל לפי הפשט כמו שמפרש מורי רבי' מותרת לראשון ע"י בדיקה שתשים שפופרת של אבר באותו מקום ובתוכה מכחול ובראשה מוך אם נמצא דם בראש המוך נתברר הדבר שמן המקור בא ואסורה. ואם לאו נתברר הדבר שמן הצדדין בא ומותרת. אך אם נמצא הדם בראש המכחול שעתה אסורה לראשון אסור' לינשא גם לשני ולא נתירנה מטעם לחוד של כל האצבעות אינם שוות וצריכה להיות עגונה כל הימים כך פירשתי לעיל. והני מילי שרואה מיד לאחר תשמיש או אחר זמן כדי שתרד מן המטה דהוי חיוב אשם תלוי. וכ"ש שנמצא הדם על שלו כשפירש ממנה דכי האי גוונא קרוי רואה מחמת תשמיש. ואסורה לו לאחר ג"פ אבל אחר זמן תשמיש יותר מן הזמן שפי' אינה אסורה לו בכך אפי' פעמים רבות אלא מותר' לו לאחר ז' נקיים ואם יש רופא שסבור לרפאות' לעצור הדם מלבא בתשמיש טוב הדבר לנסות הרפואה לאחר פעם ראשונה או שנייה קודם שהוחזקה אבל לאחר פעם שלישית שכבר הוחזקה צריך עיון אם תוכל לסמוך על הרפואה אפי' הוא רופא מומחה בדבר זה ולשמש אחרי כן פעם רביעית.   תנו רבנן (נדה ס"ב ע"ב) הרואה דם מחמת תשמיש פי' שלאחר ששמשה ראתה דם מיד או אחר זמן שנעשה בכך אשם תלוי או נמצא על שלו פעם ראשונה שנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תגרש ותנשא לאחר נשאת לאחר לשלישי וראת' דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונ' שנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת פי' קנה של אבר ופיה רצוף חלק שלא יסרט הבשר ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו. אם נמצא דם על ראש המכחול בידוע שבא מן המקור ואם לאו בידוע שבא מן הצדדין. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא הדם. ופריך תלמודא ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל ראשון לפי שאין כל האצבעות שוות ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי לפי שאין כל הכחות שוות פירש רש"י דהכי פריך תלמודא מעיקרא תבדוק בביאה שלישית ואמאי תתגרש ומשני אין כל האצבעות שוות וכיון דמהאי טעמא מצינן להתירה לשני בלא בדיקה מוטב שתתגרש ותנשא לאחר עד שתתחזק בג' אצבעות ולא תשאר לראשון בשגגת כרת. משמע לפירושו דלראשון אסור' מתשמיש שלישי ואילך ואפי' בבדיקה פן תהא בשגגת כרת וזהו חומרא גדולה. וקשה לפירושו דמשמע דכמו תבדוק בביאה ראשונה דבעל שלישי דפריך אמאי שרינא לה בלא בדיקה ומשני לפי שאין כל הכחות שוות ולכך מותרת. ומסתמא הכי אזלא פרכא קמייתא דפריך למה מותר לשני בלא בדיקה. ולכך משני שאין חזקת הראשון מועלת לשני לאוסרה לו בלא בדיקה כיון שאין האצבעות שוות ולא בא לתרץ דלכך אסורה לראשון אפי' בבדיקה. ויש ליישב פירושה שתהא פרכא קמייתא ותירוצה כפשטיה וגם דומיא דפירכא בתרייתא. והכי פריך הא פשיטא מדקתני ברישא תתגרש ותנשא לאחר ובסיפא תני עד שתבדוק אם כן בהך בדיקה לא שרינן לה לראשון פן יטעו בבדיקה ותהא בשגגת כרת אי יכולה להיות בלא בדיקה ע"י נשואי' לשני אלא הא קשיא לי ותבדוק קודם שתנשא לשני ולמה מותרת לשני בלא בדיקה הלא כבר הוחזקה ע"י הראשון. וכמו שאין היתר לבעל רביעי בלא בדיקה כך תהא אסור' לשני בלא בדיקה. והואיל וצריכה בדיקה קודם ביאה ראשונה של שני אם כן תהא מותרת גם לראשון בבדיקה ראשונה דלא עדיף שני מראשון כי היכי דלא עדיף בעל רביעי מבעל שלישי אלא מותר לבעלה שלישי. ואם כן אמאי תתגרש מראשון ומשני אין כל האצבעות שוות ולא מקריא מוחזקת ע"י ראשון לגבי שני. ולכך מותרת בלא בדיקה לבעל שני והואיל שיש לה היתר בלא בדיקה לא שרינן לה לראשון ע"י בדיקה כאן שהוחזקה לו פן יטעו בבדיקה ותהיה בשגגת כרת אבל כי נשאת לבעל שלישי דהוחזקה בין באצבעות בין בכחות שאסורה אפי' לרביעי בלא בדיקה לכך שרינן ליה תותיה בעל שלישי ע"י בדיקה ולא תתגרש דלא גרע בעל שלישי מבעל רביעי. השתא לפי' זה שפירשנו לדברי רש"י פירכא קמיית' כפשטו ודומיא דפרכא בתרייתא יש להחמיר באשה שראת דם מחמת תשמיש ג"פ שאסורה לראשון אפי' ע"י בדיקה. מיהו יש להתירה ולומר כי דוקא באשה שלא שמשה מעולם לבעל זה בלא ראית דם לבעל זה אין להתירה לראשון ע"י סמך בדיקה כאן שיכולה להיות מותרת לבעל השני בלא בדיקה דבהכי מיירי ברייתא זו דגריס רבינו חננאל. תנו רבנן אשה נשאת לראשון וראת דם מחמת תשמיש פעם ראשונה שנייה ושלישית תתגרש. משמע מתחלת נשואיה הורגלה לראות בשעת תשמיש ועתה אירע כך שראתה דם מחמת תשמיש שלשה פעמים יש לסמוך על הבדיקה שאם אין הדם בראש המכחול הוי הוכחה שמן הצדדין בא הדם מחמת המכה וחולי שבא לה מחדש ולא טעינן בהך בדיקה כי למה יש לי לומר שנשתנית זו האשה בחנם מכמו שהורגלה עד עתה ולומר שהדם בא מן המקור. מיהו אין להתירה לראשון ולסמוך על דבר זה כי אינו פשוט כ"כ ועוד דתני' בתוספת' הרי שהיתה נשאת והיתה רואה מחמת תשמיש כו' משמע לאחר זמן מרובה שנשאת אירע לה כך. אמנם קשה על פירוש זה שפירשתי לדברי רש"י דמסתמא אם היה חושש בבדיקה זו פן נטעה בה ולכך אסורה לראשון א"כ לא היינו מתירי' אותה לבעל שלישי ע"י בדיקה לשמש פעם רביעית כי מחמת תקנת נשואי האשה אין לנו להתי' חשש איסור בבדיקה. אם כן גם לראשון תהא מותרת ועוד אם לראשון אסור' אפי' בבדיקה אם כן לבו של בעל שלישי נוקפו ופורש. לכך נראה לפרש הכי ודאי אם רוצה לבדוק עצמה ולישאר לראשון הרשו' בידה כמו שמותרת לבעל שלישי ע"י בדיקה אלא הא קשי' למה מותרת לשני בלא בדיקה הלא הוחזקה כבר שלש פעמים אם כן תבדוק עצמה תחלה. ומשני אין חזקת בעל ראשון קרוי חזקה לבעל השני דאין כל האצבעות שוות ואפי' ראתה לראשון מן המקור אולי לא תראה לשני. ומה שלא פירש התנא הבדיקה לאחר שלישית של ראשון כדי לישאר לו כמו שפי' לבעל שלישי נראה משום עצה טובה דהשתא מותרת לשני בלא בדיקה מטעם ס"ס שמא לא בא הדם מן המקום אלא מן הצדדין ואפי' בא לראשון מן המקור שמא לא תבא לשני דאין כל האצבעות שוות. אבל אם היתה בודקת לראשון ותראה הדם בראש המכחול דהשתא נתברר שמן המקור בא לא תהא מותרת לשני מטעם לחוד דאין כל האצבעות שוות ולפירוש זה אם אוהבת את בעלה ורוצה ליכנס בספק זה שתהא אסורה לכל אדם ועגונה כל ימיה אם תראה דם בראש המכחול הרשות בידה לבדוק עצמה תחת הראשון וכן משמע בתוספתא דמותרת לראשון בבדיקה דקתני עד כמה מותרת לינשא עד שלשה יותר מכאן אסורה לשמש עד שתבדוק ולא מפרש עד כמה אסורה בביאה רביעית דראשון אף בבדיקה משמע דמעיקרא משום היתירא בלא בדיקה מתניא אבל אין סברא לומר כי אפי' בדקה עצמה ונתברר שבא מן המקור ע"י שמצאו דם בראש המכחול מכאן ואילך מ"מ תהא מותרת לשני מטעם לחוד דאין כל האצבעות שוות והברייתא דקתני תתגרש מראשון ותנשא לשני ואינו מזכיר בדיקה לישאר לראשון אם לא נמצא דם בראש המכחול דאז בא מן הצדדין ולא מן המקור ואם נמצא בראש המכחול דאז בא מן המקור אז תנשא לשני משום דעצה טובה קא משמע לן דטוב לה לינשא לשני בלא בדיקה שעתה עומדת תחתיו בהיתר גדול ופשוט ע"י ספק ספיקא כדפרישית לעיל אבל אם תבדוק עצמה ונמצא בראש המכחול ונשאת לשני אין כאן כל כך היתר פשוט שאין כאן רק ספיקא אחת אעפ"י שמותרת לו בכך זה דוחק לומר. מתחלת השמועה פי' רבינו יצחק בר"ש זכרונו לחיי העולם הבא.   Siman 108 כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביה"כ או' מורי רבינו יצחק ברבי אברהם דנדה שאירע טבילתה ליל ט' באב אסורה לטבול ולית הלכתא כהך ברייתא דפרק כל כתבי הקדש דהא פליג עלה במסכת תענית ר"ח סגן הכהנים דאמר כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה ואמר עלה בירושלמי פרק שני דביצה הורה רבי לוי כהדא דר"ח סגן הכהנים וגם בלא ירושלמי נראה כן. דדווקא בימי התנאים שהיו עוסקים בטהרות ואפי' בט' באב צריכין טהרה כדי להתעסק בטהרות לכך מותר לטבול בלילה של ליל ט' באב אבל בזמן הזה לבעלה יכולה לחוף ליל מוצאי ט' באב ולטבול. ואם אין לה פנאי בלילה תוכל לרחוץ ולחוף ערב ט' באב כדי שיהא נקל לה עדיין לחוף קצת ליל מוצאי ט' באב ולטבול. אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביב' כי מטא ליום ארבעה זמן נשואין אמר ליה ננטר מר עוד ארבעה יומי אחריני אמר ליה מאי טעמא א"ל לא סבר לה מר להא דרבא תבעוה לינשא נתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים אמר ליה אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים אבל בקטנה לא אמר א"ל בפי' אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה גדולה טעמא מאי דמחמדא קטנה נמי חמודי מחמדא.   Siman 109 הלכך כל אשה הרוצה לינשא או בתולה או אלמנה או בעולה או גרושה בין גדולה בין קטנה צריכה לבדוק עצמה שבעה ימים ולספור ז' נקיים קודם שתבעל לחתן אף על פי שלא ראתה מעולם. כי שמא תראה דם מחמת חמוד. ואם ראתה ואין פנאי להמתין יותר הנשואין. החתן אסור לישן בחדר שהכלה שם אלא אם כן יש אחד עמם באותו חדר כיון שלא בא מעולם אל אשה זאת אסור להתייחד עמה אולי יהא יצרו תוקפו ובא עליה באיסור כדאמרינן פרק קמא דכתובות (ד' ע"א) נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים. סליקו לה הלכות נדה   Siman 110 וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וגו' פרק המביא ב' אמר רב חסדא יכילנא למפסלינהו לכלהו גיטי אמר רבא מאי טעמא אי משום דכתיב וכתב לה והכא איהי כתבא ליה פי' נותנת שכר הסופר דילמא אקנויי אקנו לה רבנן משלה דהפקר בית דין הפקר אלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי שיהא חשוב נתינה כגון שוה פרוטה דילמא נתינת הגט הוא דהא שלחו ליה מתם כתבו על איסורי הנאה כשר אלמא נתינה מקריא בכל שהו וכן ראשית דגנך ונתן לו הוי כל שהו כדאמרינן (קידושין נ"ח ע"ב) חטה אחת פוטרת את הכרי וכן שלף איש נעלו ונתן לרעהו ואמרינן בהזהב (ב"מ מ"ז ע"ב) קונין בכלי אע"פ שאין שוה פרוטה והא דבעינן שלש על שלש בסודר שקונין בו כדאיתא פרק שנים אוחזין (ז' ע"א) היינו למקרי כלי דומיא דנעל אבל חשיבות שלש לא בעי בנתינה דקרא ואשר יתן ממנו על זר הוי בכל שהו ואפי' למ"ד בכזית בפ' קמא דכריתות (ו' ע"א) היינו משום דסיכ' היא זו וסיכה משמע בכל שהו ואפקה בל' נתינה למימר דנתינה חשובה בעינן וכן לא יתן עליה לבונה אמרינן בפ' כל המנחות דבעינן נתינה חשובה בכזית היינו משום דבריש' כתיב לא ישים עליה שמן ובסיפיה שני קרא בל' נתינה לאצרוכי נתינה חשובה דהיינו כזית דומיא דנתינה דונתן לכהן את הקדש דאמרי רבנן פרק כל המנחות (ס' ע"א) בכזית מדכתיב ואיש כי יאכל קדש ואין אכילה פחותה מכזית ואפי' אבא שאול דאמר התם ונתן כתיב ואין נתינה פחותה משוה פרוטה. יש לומר דיליף מגזירה שוה דחטא חטא נתינה נתינה דתרומה מונתן דכתיב גבי מעילה והתם כתיב ואשר חטא מן הקדש ישלם ואין תשלומין שייכי בפחות משוה פרוטה כך פירש מורי רבינו. בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה והרי היא יוצאה מתחת ידה מהו ועדים חתומים בה או הוה עדי מסירה כשנתן הבעל הטבלא לאשה אבל אינן יודעין אם תחלה נתנה האשה הטבלא לבעל או לא דהא כתיב וכתב ונתן הכל משל בעל מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה תחלה או דילמא אשה לא ידעא אקנויי. פירוש בדברים שסופן לחזור לה ואינה מקנאה לבעל אלא דכך הערמה לקיים וכתב ונתן דמ"מ הדבר ישוב אליה וזה לא ידעה ומסיק דידעה שפיר מדתנן האשה כותבת גיטה ומשמע ליה בקלף שלה כיון שהיא כותבת ופרק גט פשוט (ב"ב ק"ז ע"ב) תנן כותבין גט לאיש אף ע"פ שאין אשתו עמו כו' והבעל נותן שכר ומפ' בגמ' מאי טעמא דכתיב וכתב ונתן והאידנא יהבא ליה לשכר דתקינו לה כי היכי דלא לשהיי' וליעגנא. פסק הלכך הרוצה לכתוב גט לאשתו צריך שיהא הקלף והדיו משל בעל דהא וכתב ונתן כתיב ואפי' בטבלא שהיא של אשה תחלה וגט כתוב עליה מספקא ליה אם צריך להביא עדים שהאשה הקנתה תחלה הטבלא לבעלה כמשפט וגם שכר הסופר מן הדין על הבעל לתת כדתנן פרק גט פשוט ומוקי טעמא משום דכתיב וכתב ונתן מ"מ אם נתנה האשה כשר כדאיתא התם תקינו רבנן דיהבה שכר הסופר אם חפצה דלא לשהויי וליעגנא וכן דאמר רבא לרב חסדא פרק המביא טעמא דהיינו טעמא דאקנו רבנן זוז משל אשה אל הבעל דהפקר בית דין הפקר ובהכי מקיים שפיר ונתן אבל בקולמוס נראה שאין לחוש אפי' אין של בעל דאין כאן חסרון הניכר במה שכותב בו הגט. תנן פרק המביא שני. כותבין גט על קרן של פרה ונותן לה את הפרה ופריך בגמרא אמאי נותן לה לפרה לאחר כתיבה לקצייה לקרן וליתבה ניהלה ומשני אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה [ו]נתינה יצא זה שמחוסר נתינה וקציצה. פי' ר"ש מ"כ דאם כתבו גט בנייר גדול ואח"כ חתכו הנייר חלק אין בכך כלום ולא מקרי מחוסר קציצה אלא בדבר בעלי חיים כגון קרן פרה או מחובר לקרן כגון שכתבו על אילן וקצצו דהכי ינקי אבל במילי אחריני לא תדע דהא בסמוך קאמר. כתבו על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר דיהיב ליה ניהלה רב אמר פסול שמא יקטום אבל עלה של עציץ שאינו נקוב משמע דאף לרבא כשר דאפי' קטים ליה אין מקרי מחוסר קציצ' כיון שאינו יונק וגם מעשה היה בימי רבי' יצחק בר מנחם מ"כ ופסלו ונחלקו עליו כל גדולי הדור וגם רש"י היה מכשיר אמנם בה"ג פוסלו לגט שנחתך ממנו לאחר כתיבה מטעם מחוסר קציצה ורבינו תם מפרש שפסול מדקאמר כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר מאי טעמא דשקיל לה ויהיב ניהלה משמע דשקיל לה שלם ויהיב ניהלה אבל אי הוה שובר חתיכה מן החרס לאחר שנכתב יהא פסול והא דלא פליג רבא למפסל אפי' נתנו לה שלם גזירה שמא יקטום משום דאין דרך להפסיד עציץ שלו ולשבור ממנו חרס אבל אינו מקפיד אם קוטם עלה שנכתב. והא דפליגי בעציץ נקוב לרבותא דאביי אמר דאפי' הכי מכשר ולא גזר שמא יקטום והוא הדין דשאינו נקוב פסיל רבא ועוד נראה לי דבעציץ נקוב איכא חדושא רבא דהא דקתני התם מכר בעל עציץ לבעל זרעים קנה במשיכה. מכר בעל זרעים (כ"ב ע"א) לבעל עציץ לא קנה במשיכה עד שיחזיק משום דכי משך אכתי ינקי זרעים ולא עבד ולא מידי אם כן כי כתב גט על עלה של עציץ נקוב דאמר אביי כשר דשקיל ויהיב נהלה. משמע שהאשה קנתה במשיכה או בהגבהה ועל כרחך אם כן היינו שמשכה במקום שנפסק' היניקה כגון על דבר אחר שהפסיק בין העציץ לקרקע וזה מכשיר אביי וגם רבא מכשיר מן התורה וזהו חדוש גדול דלא מקרי קטימ' ומחוסר קציצה בשמשכה ע"ג דבר אחר שאינו יונק עוד וגם משמיענו שאין לגזור משיכה עציץ בהפסקת יניקה אטו משיכה בעלמא בלא הפסקת יניקה ואומר מורי רבינו דנראה ודאי להיות קרוי מחוסר קציצה כשחותך מן הנייר לאחר שנכתב הגט דהא פרק כסוי הדם (חולין פ"ט ע"ב) אמרי' גבי עפר עיר הנדחת דהוי מחוסר תליש' קביצה ושריפה ונראה דיותר קרוי מחובר הנייר או קלף גדול משקרוי מחובר עפר אל הקרקע ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ו ע"ב) דלא חשבי' מחוסר תלישה קורה הנעוצה בקרקע היינו משום שאינו מן הקרקע. ואע"פ שפירשתי שאם חתך מן הנייר לאחר שנכתב הגט שפסול מטעם מחוסר קציצה נראה דווקא כי חותך הרבה יותר מכתיבת גט דמה שחותך הוא עיקר אבל לחתוך מעט יכול להיות כשר כדאמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת דהוה ליה אותיות פורחות דיהב ליה. בעי רמי בר חמא (גיטין כ"א ע"ב) בין שטה לשטה מהו ופריך ותפוק לי' דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים אלמא חשוב כי נגנז ונחתך הנייר בין השיטין בשעת נתינה לאחר כתיבה ולא פסיל ליה משום מחוסר קציצה.   Siman 111 הלכך צריך לקצץ ולחתוך את הקלף קודם כתיבת הגט כמו שדעתו שישאר קלף גדול לאחר הכתיבה אבל לאחר שנכתב אסור לחתוך ממנו דהוה ליה מחוסר קציצה ופסול ואי לאחר שנכתב מקצתו אירע טעות ורוצה לחזור ולהתחיל לכתוב גט אחר באותו קלף יחתוך תחלה את הראשון המוטעה.   בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה והרי היא יוצאה מתחת ידה מהו ועדים חתומים בה או הוה עדי מסירה כשנתן הבעל הטבלא לאשה אבל אינן יודעין אם תחלה נתנה האשה הטבלא לבעל או לא דהא כתיב וכתב ונתן הכל משל בעל מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה תחלה או דילמא אשה לא ידעא אקנויי. פירוש בדברים שסופן לחזור לה ואינה מקנאה לבעל אלא דכך הערמה לקיים וכתב ונתן דמ"מ הדבר ישוב אליה וזה לא ידעה ומסיק דידעה שפיר מדתנן האשה כותבת גיטה ומשמע ליה בקלף שלה כיון שהיא כותבת ופרק גט פשוט (ב"ב ק"ז ע"ב) תנן כותבין גט לאיש אף ע"פ שאין אשתו עמו כו' והבעל נותן שכר ומפ' בגמ' מאי טעמא דכתיב וכתב ונתן והאידנא יהבא ליה לשכר דתקינו לה כי היכי דלא לשהיי' וליעגנא. פסק הלכך הרוצה לכתוב גט לאשתו צריך שיהא הקלף והדיו משל בעל דהא וכתב ונתן כתיב ואפי' בטבלא שהיא של אשה תחלה וגט כתוב עליה מספקא ליה אם צריך להביא עדים שהאשה הקנתה תחלה הטבלא לבעלה כמשפט וגם שכר הסופר מן הדין על הבעל לתת כדתנן פרק גט פשוט ומוקי טעמא משום דכתיב וכתב ונתן מ"מ אם נתנה האשה כשר כדאיתא התם תקינו רבנן דיהבה שכר הסופר אם חפצה דלא לשהויי וליעגנא וכן דאמר רבא לרב חסדא פרק המביא טעמא דהיינו טעמא דאקנו רבנן זוז משל אשה אל הבעל דהפקר בית דין הפקר ובהכי מקיים שפיר ונתן אבל בקולמוס נראה שאין לחוש אפי' אין של בעל דאין כאן חסרון הניכר במה שכותב בו הגט. תנן פרק המביא שני. כותבין גט על קרן של פרה ונותן לה את הפרה ופריך בגמרא אמאי נותן לה לפרה לאחר כתיבה לקצייה לקרן וליתבה ניהלה ומשני אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה [ו]נתינה יצא זה שמחוסר נתינה וקציצה. פי' ר"ש מ"כ דאם כתבו גט בנייר גדול ואח"כ חתכו הנייר חלק אין בכך כלום ולא מקרי מחוסר קציצה אלא בדבר בעלי חיים כגון קרן פרה או מחובר לקרן כגון שכתבו על אילן וקצצו דהכי ינקי אבל במילי אחריני לא תדע דהא בסמוך קאמר. כתבו על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר דיהיב ליה ניהלה רב אמר פסול שמא יקטום אבל עלה של עציץ שאינו נקוב משמע דאף לרבא כשר דאפי' קטים ליה אין מקרי מחוסר קציצ' כיון שאינו יונק וגם מעשה היה בימי רבי' יצחק בר מנחם מ"כ ופסלו ונחלקו עליו כל גדולי הדור וגם רש"י היה מכשיר אמנם בה"ג פוסלו לגט שנחתך ממנו לאחר כתיבה מטעם מחוסר קציצה ורבינו תם מפרש שפסול מדקאמר כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר מאי טעמא דשקיל לה ויהיב ניהלה משמע דשקיל לה שלם ויהיב ניהלה אבל אי הוה שובר חתיכה מן החרס לאחר שנכתב יהא פסול והא דלא פליג רבא למפסל אפי' נתנו לה שלם גזירה שמא יקטום משום דאין דרך להפסיד עציץ שלו ולשבור ממנו חרס אבל אינו מקפיד אם קוטם עלה שנכתב. והא דפליגי בעציץ נקוב לרבותא דאביי אמר דאפי' הכי מכשר ולא גזר שמא יקטום והוא הדין דשאינו נקוב פסיל רבא ועוד נראה לי דבעציץ נקוב איכא חדושא רבא דהא דקתני התם מכר בעל עציץ לבעל זרעים קנה במשיכה. מכר בעל זרעים (כ"ב ע"א) לבעל עציץ לא קנה במשיכה עד שיחזיק משום דכי משך אכתי ינקי זרעים ולא עבד ולא מידי אם כן כי כתב גט על עלה של עציץ נקוב דאמר אביי כשר דשקיל ויהיב נהלה. משמע שהאשה קנתה במשיכה או בהגבהה ועל כרחך אם כן היינו שמשכה במקום שנפסק' היניקה כגון על דבר אחר שהפסיק בין העציץ לקרקע וזה מכשיר אביי וגם רבא מכשיר מן התורה וזהו חדוש גדול דלא מקרי קטימ' ומחוסר קציצה בשמשכה ע"ג דבר אחר שאינו יונק עוד וגם משמיענו שאין לגזור משיכה עציץ בהפסקת יניקה אטו משיכה בעלמא בלא הפסקת יניקה ואומר מורי רבינו דנראה ודאי להיות קרוי מחוסר קציצה כשחותך מן הנייר לאחר שנכתב הגט דהא פרק כסוי הדם (חולין פ"ט ע"ב) אמרי' גבי עפר עיר הנדחת דהוי מחוסר תליש' קביצה ושריפה ונראה דיותר קרוי מחובר הנייר או קלף גדול משקרוי מחובר עפר אל הקרקע ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ו ע"ב) דלא חשבי' מחוסר תלישה קורה הנעוצה בקרקע היינו משום שאינו מן הקרקע. ואע"פ שפירשתי שאם חתך מן הנייר לאחר שנכתב הגט שפסול מטעם מחוסר קציצה נראה דווקא כי חותך הרבה יותר מכתיבת גט דמה שחותך הוא עיקר אבל לחתוך מעט יכול להיות כשר כדאמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת דהוה ליה אותיות פורחות דיהב ליה. בעי רמי בר חמא (גיטין כ"א ע"ב) בין שטה לשטה מהו ופריך ותפוק לי' דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים אלמא חשוב כי נגנז ונחתך הנייר בין השיטין בשעת נתינה לאחר כתיבה ולא פסיל ליה משום מחוסר קציצה.   Siman 112 הכותב את הגט צריך לשרטטו ושלא יהיה לא פחות ולא יותר מי"ב שיטין. וכן המנהג וגט בגימ' י"ב ורב סעדיה כתב משום דכתיב ספר כריתות כמנין שיטין שבכריתות ס"ת כדאמרינן פרק השותפין בין ספר לספר ד' שיטין חלק ד' שבין בראשית לואלה שמות וארבע שלפני ספר ויקרא וארבע שלפני ספר וידבר הרי י"ב אבל ארבע שלפני ספר אלה הדברים לא חשיב דהיינו כמו חוזר ושונה התורה וי"א משום דכתיב זה ספר תולדות אדם ודרשינן במדרש אפילו סרגול הספר נאמר לאדם הראשון וגם נמי נקרא ספר ומנין זה תריסר הוי וכי האי גוונא אמרי' פרק קמא דכריתות והוריות גבי שמן המשחה דכתיב זה יהיה לי זה תריסר לוגי הוו.   Siman 113 הכותב את הגט צריך לעשות כתקון ס"ת ולהיות כל אות מוקפת שלא יגע אות לאות וכן מנהג ולא מטעם דאקרי ספר דהא אתי לספירת דברים אלא משום דלא מקריא אות כשנוגעת לחברתה מהא דאמרינן פרק המביא בתרא בין שיטה לשיטה יהא שלי מהו ופריך ותפוק לי' דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים. ומשני לא צריכה דמערה. ומשמע הפשט שאותיות של שיטה נוגעות מקצת המקומות אל אותיות של שיטה שלמטה הימנה אומר מורי רבינו לא היא כי נוכל לפרש כגון ראש של למ"ד משיטה תחתונה נכנס בתוך אויר חי"ת בשיטה שלמעלה הימנה או רגל של נו"ן פשוטה משיטה עליונה נכנס בתוך אויר של טי"ת או עי"ן שלמטה הימנה אבל אין נוגעות כלל זו בזו.   Siman 114 ואעפ"י שצריך שתהא כל אות מוקפת גויל מ"מ אין מנהג לזיין את האותיות שעטנ"ז ג"ץ כמו שעושין בספר תורה ויכול להיות הטעם דכשנוגעת לחברתה אין נראית אות למי שאינו מכיר מה מין אות זה ומה מין חברתה או אם שתיהן אות אחת לפיכך הורגלו להפרידו אבל בלא תגין נקראת שפיר אות והתגין לשום דרש בא אמנם הרב רבינו יצחק בר ר' אברהם היה מדקדק כיון שלא יתחייב עליהן אם יכתבם בשבת אם לא יעשה תגים וזיונין כמשפטם כדאיתא פרק הבונה אם כן מסתמא אין נקראים אות בלא תגין שלהן והכי איתא פרק הבונה (שבת ק"ה ע"ב) תנא נתכון לכתוב אות אחת ועל' בידו שתים חייב. והתני' פטור לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני. אכן יש לומר דההיא מיירי בכותבו תוך ס"ת או חוץ לס"ת או נתכוון /ונתכוון/ לעשות כמשפט ס"ת אבל בלאו הכי חייב בלא תגין. והכי משמע הפשט הא דבעי הכותב לזיינו אבל אידי ואידי איירי דעלו בידו שתי אותיות שצריכין זיון אלו הוה ס"ת דהא לא קאמר הא באותיות שדינן לזיין הא באותיות שאין דינן לזיין ותדע דקאמר התם נטלו לגגו של חית ועשאו שני זייני' חייב משמע בנטילת הגג לחוד חייב והלא צריך בזיין ג' תגין אלמא כיון שאין בדעתו לעשות באות תגין מקרי אות בהכי והתם קשה הפשט מאי ארי' נתכוון לכתוב אות אחת אפילו לכתוב שתיהן ולא זיינן פטור כיון דבאותיות דבעי זיוני ולא זיינן מיירי בברייתא ועוד אפי' בלא בעי זיוני' אמאי חייב כיון שלא נתכוון אלא לאחת שהוא דבר פטור דמאי שנא מנתכוון לכתוב שתים וזרק ארבע דפטור. אך דיש לומר דנתכוון לעשות שתים בזה אחר זה אבל כי נתכוון לעשות הראשונה ועלו בידו שתים ומ"מ כיון שאין רגילות לעשות תגין באותיות הגט אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על מי שאינן עשויין כן ועוד כי אם ירגילו לעשות תגין יש הרבה סופרים שיעשו' גדולות כמו מקלות על האותיות לבלתי ידעו לעשות כהוגן וע"י כן יקלקלו הכתב ברוב פעמים שלא תהא נקראת אות לכך טוב לחדול ולעשות מנהג. ת"ר וכתב ולא יחקק /וחקק/ למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהו עבד היוצא בכתב שעל גבי טבלא ופנקס יצא לחרות ומשני הא דחק תוכות הא דחק יריכות כי חק תוך האו' וחוצה לה ונשארת האו' בולטת מאיליה פסול דהא לא עשה שום מעשה מגוף האות אבל חקק ירכו' האותיות שעשה מעשה בגופן כשר.   Siman 115 מתוך שמעתא הדא אומר מורי רבינו הכותב גט ופעמים שנפלה טפת דיו מן הקולמוס בתוך חלל אחת מן האותיות שבכתב או בתוך חלל בי"ת ועשה פ"א או בתוך חלל אחרת שאין עתה שמה עליה ואחרי כן מחק הטפה מתוך האות זה חק תוכות שנעשה האות ע"י מחיקת תוכה ופסול או פעמים כשרוצה לעשות מ"ם פתוחה נדבק החרטום שמאלי אל משך התחתון ועשאו סתום ואמרי' פרק הבונה (שבת ק"ג ע"ב והובא בטור אה"ע קכ"ה) וכתבתם שלא יעשה פתוחה סתומה אע"ג דאיכא תנא התם דמכשיר כמו כן איכא דפסיל ומוחק הדבקות בראש התער זהו חק תוכות ופסול. וכי אירע לו אחת מן הדברים האלה או טפת דיו שהתיזה בתוך חלל אות או המ' פתוחה שנדבקה למטה צריך לעשות ולכתוב גט אחר כבתחלה ואם תאמר הלא כי האי גוונא בחק תוכות מקרי כתיבה להתחייב בשבת כדאמרינן פרק הבונה נטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין חייב. יש לומר התם במלאכת מחשבת תליא מילי דשבת. וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין נעשו רק שעל ידו יהיו וע"י מעשיו ועל קרשי המשכן שהיו עושי' אלף בי"ת לידע איזה בן זוגו לא היו חוששין באיזה ענין היו נעשו' האותיות אבל במקום שנאמר וכתב צריך שיכתוב גוף האותיות ולא שיהו נעשות מאיליהן ואם מעביר עליה קולמוס לאחר שתיקנה אינו מועיל כדפריש בהלכות תפילין.   ת"ר וכתב ולא יחקק /וחקק/ למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהו עבד היוצא בכתב שעל גבי טבלא ופנקס יצא לחרות ומשני הא דחק תוכות הא דחק יריכות כי חק תוך האו' וחוצה לה ונשארת האו' בולטת מאיליה פסול דהא לא עשה שום מעשה מגוף האות אבל חקק ירכו' האותיות שעשה מעשה בגופן כשר.   Siman 116 הכותב גט צריך לעשות ארכו יתר על רחבו כדין ספר ולא יהא נקרא אגרת ומנין השיטין י"ב כדפי' לעיל ושלא יהו האותיות עוברות בימין ובשמאל תוך הגליון. כך נמצא בטופס הגט שתקנו הקדמונים ושלא יהא שום טשטוש בגט על המחק וצריך לכתוב בגט הרי את מותרת לכל אדם אע"פ שאינו כתוב בטופס הקדמונים מ"מ משמע מתוך ההלכה שצריך לכותבו דתנן (גיטין כ"ו ע"א) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ובפרק בתרא (פ"ח ע"א) נמי תנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ואמרינן נמי התם כגון שכתב הרי למטה ומותרת למעלה משמע שזהו לשון הכתוב בגיטין של בעלי התלמוד.   Siman 117 מורי רבינו היה רגיל לכתוב בגיטין ספר תירוכין קודם שיטה אחרונה לפי שנראה להיות דבר עיקר דאבעיא להו מיבעי למכתב ודן דליהוי ליכי מינאי ספר תרוכין דילמא משמע דמגרש לה בדברי' בעלמא ולא בספר ולא אפשיטא אם כן דבר עיקר הוא והרי שנינו אין למדין משטה אחרונה. ויש שעושין כן גם מגט פטורין לפי שהוא תרגום מספר כריתות. ואין כותבין בשטה אחרונה רק ואגרת שבוקין כדת משה וישראל וצריך לעדים לחתום תחת הגט בתחלת השיטה פן יוכלו לזייף בתחלת השיטה לפני העדים ויחתוך כל אשר למעלה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת כשר וצריך שלא ירחקו חתימתן מכתיבת הגט יותר מרוחב שיטה אחת חלק פן יהיה שיעור שני שיטין חלק כדאמרינן פרק גט פשוט (ב"ב קס"ד ע"א) הרחיק שני שיטין מן הכתב פסול וטעמא פן יכתוב באותן שני שיטין מאי דבעי וכל דלמעלה יחתוך והתם קאמר כל שטרות שיכולין לזייף בהם פסולין וצריך לעדים שלא יחתמו אלא זה בפני זה כדאמרי' פרק קמא (גיטין י' ע"ב) אמר רב פפא זאת אומרת מתניתא דמכשרא עד אחד כותי בגט אלמא עידי הגט אין חותמין זה בלא זה ולכך כי איכא עד אחד כותי אילו הוה חבר לא הוה ישראל שהוא עד שני חתום אצלו ואע"פ דסמכינן האידנא על אחד שהוא ישראל אין בכך כלום דמן התורה העד אחד כותי כשר דכותים גירי אמת הן אבל רבנן פסלינהו משום דלא דייקי וכי האי גוונא דחתים ישראל עמיה שרו רבנן. הבעל הכותב גט צריך שיאמר לשם פלוני' אשתי אני כותבו שתהיה מגורשת בו ואם אמר לסופר לכותבו צריך כמו כן לומר לו כתוב גט לשם פלונית אשתי והסופר יכוין לכותבו לשמה והעדים שיחתמו בו צריכין שיהיו שם בשעה שהסופר יכתבנו שידעו שזה הגט שצוה הבעל לכתוב ושנכתב לשמה אמנם אפילו לא היו אלא בשעת כתיבת שיטה ראשונה וידעו שלשמה היתה והלכו להם כשר דיש לו לומר כמו שהתחיל הסופר לכותבו לשמה מסתמא גמרו לשמה כדאמ' ר"א (שם ה' ע"ב וט"ו ע"ב) אפי' לא כתב אלא שיטה אחת לשמה כשר אבל אם היו בסופו של גט ולא בתחלתו פסול כדתנן פרק שני (שם) בפני נכתב ובפני נחתם חציו פסול ומוקי לה בחציו אחרון. ההוא דקרו נפותא אזול סהדי אמרי בתר נפותא א"ר יצחק בר"ש בר מרתא עשו עדים שליחות' מתקיף לה רבא מי קאמר להו כתובו חספא אלא אמר רבא אי ודאי כתבו גיטא מעלייתא ואבד עשו עדים שליחות' ואין יכולין לכתוב אחר אלא ברשות בעל. מתקיף לה רב פפא מי קאמר להו כתובו ואנחו בכיסייכו אלא כותבין ונותנין אפי' מאה פעמים.   Siman 118 מתוך הלכה זו אומ' מורי רבינו כי כשהבעל אומר לסופר לכתוב גט לאשתו פעמים לאחר שעשה הסופר גט אחד נדמה לו שלא נעשה בהכשר או יש שום ספק באותו הגט וחוזר וכותב גט אחר ואינו נוטל רשות מהבעל פעם שניה ואין זה נכון כי פעמים שהגט ראשון טוב וראוי לגרש אם כן עשה הסופר שליחותו ואין לו כח לעשות אחר בלא רשות והלכה כרבא דאמר עשו עדים שליחותן ואפי' רב נחמן דאמר כותבין ונותנין אפי' מאה פעמים הני מילי כי אבדו וחוזר לעשות אחר אבל כי ישנו בשביל ספקו אין לו לעשות בלא רשות הבעל. לכך אומר מורי רבינו שבתחלה כשאומר לסופר כתוב יאמר לו אני נותן לך רשות לכתוב לכתוב הרבה גיטין כמו שתחפוץ עד שיהיה לדעתך או לדעת הרב שבעיר ואם חפץ לעשות הרבה גיטין מחמת ספק וליתנן כולן שתוכל לעשות וכן יאמר לעדים לחתום הרבה בהרבה גיטין בלא רשותו עד שיהיה הגט לדעת כולם. הכל כשרין לכתוב הגט אפילו חרש שוטה וקטן ופריך והא לאו בר דיעה נינהו אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו ואו' להם ברמיזה שיעשו כך וכך לשם גירושי אשת פלוני אע"ג שגבי שחיטה אין מועיל אחרים עומדין על גבן למאן דבעי כוונה וגם בחליצה אין מועיל שוטה כדאיתא בתוספתא הכא מבין יותר כשהכותב תוך הגט פלוני מגרש פלונית וגם או' לו שיעשו לשמה אע"ג דלגבי חליצה חרש וחרשת כשרה אי לאו שאינו בואמר ואמרה אע"ג דבעינן שיתכוונו שתיהן כדאיתא פ' מצות חליצה (יבמות ק"כ ע"ב) גבי חליצה שהיא בפני ב"ד מבין יותר בקל מבשחיטה ואינו מבין כל כך בקל כמו בכתיבת הגט מדשוטה פסול התם ובגט כשר.   ההוא דקרו נפותא אזול סהדי אמרי בתר נפותא א"ר יצחק בר"ש בר מרתא עשו עדים שליחות' מתקיף לה רבא מי קאמר להו כתובו חספא אלא אמר רבא אי ודאי כתבו גיטא מעלייתא ואבד עשו עדים שליחות' ואין יכולין לכתוב אחר אלא ברשות בעל. מתקיף לה רב פפא מי קאמר להו כתובו ואנחו בכיסייכו אלא כותבין ונותנין אפי' מאה פעמים.   Siman 119 הלכך חרש שוטה וקטן הכותבים גט צריך שיהיו אחרים גדולים ובני דיעה עומדים על גביהם שיאמרו להם בשעת כתיבה לכתוב לשמה דהלכה כר"א דאמר וכתב לה לשמה אכתי' קאי ועידי מסירה כרתי אבל נכרי פסול לכתוב דלדעתיה דנפשיה קא עביד ואינו חושש לכתוב לשמה אלא סתמא כותב וזה אינו מועיל כלום דלא לגירושין קיימא כדאיתא בריש זבחים (ב' ע"ב) ונכרי למול כשר אע"ג דבעינן במילה לשמה דסתם תינוק למול קיימי. המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואתמר עלה (ה' ע"ב) בפני כמה נותנו לה ר"י ור"ח ח"א בפני שנים וח"א בפני שלשה תניא כותיה דר"י דאמר בפני שנים. המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא א"ל בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר"מ. וחכ"א אין הולד ממזר. כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שני' ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם. משמע הכא שצ"ל קודם הנתינה בפני נכתב ובפני נחתם דאי לאחר הנתינה למה יטלנו ויחזור ויתננו לה אלא בעו' הגט בידה יאמר לה בפני נכתב כו'. ולעי' אמרינן המביא גט ואינו יכול לומר בפני כו' יתקיים בחותמיו. ומפרש רב יוסף שנתנו לה ולא הפסיק לומר בפני נכתב עד שנתחרש. אלמא לאחר הנתינה אומרו. דאי נתחרש קודם הנתינה היאך כשר בנתנו לה כשהוא חרש. הא תנן הכל כשרין להביא הגט חוץ מחרש. וי"ל דודאי צריך לומר בפני כו' לאחר הנתינה מיד וכי הפסיק ולא אמרו לאלתר קאמר יטלנו ממנו ויחזור ויתננו לה ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם.   Siman 120 הלכך בעל שנותן הוא עצמו גט לאשתו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. כדתניא בהדיא הוא עצמו שהביא גיטו אצ"ל בפני כו'. ואם שלחו ביד שליח צריך השליח ליתנו לאשה בפני שני בני אדם. ולאחר הנתינה מיד צ"ל בפני כו' שלא ישהא לאומרו אחר הנתינה. הבעל יכול לעשות שליח להוליך גט לאשתו והאשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה אבל אמר רב פפא פ' התקבל אין האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה. ואע"ג דר"ח שרי לא אתמר הלכתא כמאן. וטעמא דרב דאסר אית דאמרי גזירה משום חצרה הבאה לאחר מכאן. ואין דאמרי טעמא משום בזיון דבעל. וקאמר איכא בינייהו קדמה איהי ושוויה שליח. ומשום בזיון ליכא משום חצירה איכא. ובירושלמי מוכח דהוי משום בזיון דקאמר עובדא באשה שעשתה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה אמר רב לא יחזיר. ופריך מחלפא שיטתיה דרב דאמר אין האשה עושה שליח כו' ומשני אחורי הדלת הוה עומד ושמע את קולה. פי' שמע כשעשתה שליח ולא הקפיד. אי נמי שמע שעשתה שליח קודם שעשה הוא דהשתא ליכא למיחש משום בזיון. א"כ אם הבעל חפץ שתעשה שליח לקבל גיטה מיד שלוחו כשר. וא"ה אין טוב שיתקיים הדבר לעשות. דשמא הלכה כמאן דמוקי טעמא משום חצרה הבאה לאחר מכאן. הכל כשרין להביא הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי. בשלמא חרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו. אלא סומא אמאי לא. אמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו. מתקיף לה רב יוסף אי הכי סומא היאך מותר באשתו ובני אדם בנשותיהן בלילה. אלא בטביעות עינא דקלא. הכא נמי כו' וטעמא דסומ' פסול משום דלא מצי למימר בפ"נ ובפ"נ.   Siman 121 מהכא משמע לכאורה אדם שעושה שליח גט לאשתו צריך שיכיר השליח את האשה קודם שנעשה שליח ולא סגי במה שאמרו לו עדים כשרים בשעת נתינת הגט זו היא אשתו של פלוני. דהא סומא פסיל רב ששת להביא הגט מטעם דאינו יודע למי נותנו. וגם רב יוסף מצריך לכל הפחות שיכירנה בטביעות עינא דקלא. ואע"פ שנתן הגט בפני שנים. דהא לר"א דהלכה כוותיה בעינן עידי חתימה כרתי מודה שצ' בגט עידי מסירה. מטעם דאי' דבר שבערוה פחות משנים. כדפיר' הגאונים. ואותם שנים מכירין זאת האשה ובעלה. ואפי' הכי פסול סומא מטעם שאינו מכירה. אמנם נראה דדווקא סומא שאינו יכול להכירה במראה כי אם בטביעות עינא של אחרים פסול להיות שליח פן יטעה אבל אדם אחר מותר להביא הגט לאשה שאין מכיר אלא ע"י עדים שיאמר לו בשעת נתינה היא אשתו של פלוני. ותדע דאמרינן פ' כל הגט (כ"ט ע"ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו א"ל שליח לא ידענא לה. א"ל זיל הביא לאבא בר מניומי דהוא ידע לה כו' מתקיף לה רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגרושי' הוא שלא היה חפץ לגרשה ולהיות בטורח לבקשה. אמר רבא קפחתינהו רב ספרא אמר רב אשי במאי קפחתינהו מי קאמר אבא בר מניומי ולא את הבעל עצמו היה חפץ בטוב שיגרשנה אם היה רוצה לטרוח ולבקש את האשה עד שיכירנה והוי שליח שניתן לגרושין שפיר. ולאיכא דמ"ד רבא קפחינהו רב ספרא בטעות. אמר רב אשי מאי טעותא מי קאמר אבא בר מניומי ולא את. כך גורס ר"ח. מי קאמר פי' ודאי טעותא הוא דהשליח נקרא שפיר ניתן לגרשה אם היה רוצה לטרוח עד שיכיר האשה ולשתי לשונות סובר קושיית רב ספרא. ולפי מה דגר' נמי לאיכא דאמרי מאי קאמר אבא בר מניומי ולא את. כלומר פרכא דרב ספרא טובה היא כיון דמעיקרא א' הבי' לאב' בר מניומי ולא סלק את עצמו מהיות שליח כאלו א"ל הבעל אבא בר מניומי יהא ולא את ולכל הלשונות משמע שאם היה השליח חפץ מתחלה להיות שליח לגירושין היה יכול להיות שליח אע"פ שלא היה מכירה מתחלה. אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייה. מיתיבי הרי זה גיטך נטלתו וזרקתו לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר לה שטר פסי' הו' שטר אמנה הוא מגורשת לא כל הימנו לאוסרה עליו ואי אמרת צריכי למקריה בתר דקריוה מי מצי אמר הכי לא צריכה דלבתר דקריו' עייליה לבי ידיה ואפקיה. מהו דתימא חלופי חלפיה. קמ"ל. מכאן או' רבינו דצריך לקרות הגט קודם הנתינה מדפריך לבתר דקריוה מי מצי למימר שטר פסים הוא. וגם לא קריוה הגט פסול. מדלא מתרץ הכא במאי עסיקי' דלא קראה ש"מ דאז לא תהיה מגורשת. והא דלא חשיב לה בהדי שלשה גיטין פסולין משום דבהנהו או תצא אם נשאת בו או לא תצא דבהכי פלוגתא בפרק בתרא. אבל בהך דלא קריוה הוי אפכא. אמנם יש לומר דדוקא הכא פסול. דכיון דאמר שטר פסים הוא אי לא קריוה ניכרין דבריו שאינו גט. אבל בעלמא שלא אמר רק הרי זה גיטך אפי' לא קריוה הגט כשר בדיעבד. ותנשא בו. אפי' הכי פי' מורי רבינו דבעלמא נמי אי לא קראה קודם נתינה יהא פסול לינשא בו. וא"ת והא תנן בהזורק (פ"ו ע"ב) ומייתי לה בהאשה רבה (יבמות צ"א ע"ב) כתב גט לאי' ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאי'. ולאחר זמן גט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ופריך מאי הוה ליה למיעבד. ומשני אבעי ליה למקרייה גיטא. והשתא אי לא קריוה תחלה. מאי איריא שנמצא הגט ביד האשה. אפילו נשרף מיד לאחר נתינה ואין ידוע מה היה פסול. כדפרישי' לעיל. וי"ל דמשום דלא קריוה דרכים האלו בה ממזר מיד מזה ומזה. אי נמי התם מיירי בדקריוה תחלה לגיטה והדר עייליה לבי ידיה. ומשום דדילמא חלפיה הוה ליה למקריי' תו עד לאחר נתינה ואע"פ כן אם לא אקראי אחר נתינה בשביל כך לא נאסרה אותה מלינשא כמו אם לא קריוה קודם נתינה שהרי כי א"ל שטר פסים קאמר מגורשת לא כל הימנו לאוסר'. ועל כרחך לא מיירי בלא קריוה לאחר נתינה. דאי קריוה לאחר נתינה מי מצי א"ל שטר פסים הוא. ושמא אפי' לכתחלה אין צריך לקרותו לאחר נתינה דלא ניחו' לנתחלף. אבל במקום שברור שנתחלף שנמצא גט ביד האיש או שובר ביד האשה תצא מזה ומזה וממזר מהם כיון שבא הדבר לידי קלקול בדבר שהיתה יכולה לתקן כדאמרינן גבי הכונס יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת איילונית תצא מזה ומזה. וכל העריות שאמרו צרותיהן מותרות. הלכו ונשאו ונמצאו אלו איילונית תצא וממזר מזה ומזה ומוקי טעמא פ' האשה רבה משום דבעיא ליה לאמתוני. ולא מצינו בשום מקום שתהא אסורה לינשא עד שתתברר שאינה איילונית.   הכל כשרין להביא הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי. בשלמא חרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו. אלא סומא אמאי לא. אמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו. מתקיף לה רב יוסף אי הכי סומא היאך מותר באשתו ובני אדם בנשותיהן בלילה. אלא בטביעות עינא דקלא. הכא נמי כו' וטעמא דסומ' פסול משום דלא מצי למימר בפ"נ ובפ"נ.   Siman 122 מתוך שמועה זו היה אומר מו' רבינו רגיל להקרות הגט קודם הנתינה כדאמר אמימר פרק המביא שני. צריך לאקרוייה לגיטא והיינו קודם נתינה גבי אמר לה הרי זה גיטך וחזר ואמר לה שטר פסים הוא מגורשת. ופריך לבתר דקריוה היכי אמר לה. ומשני לבתר דקריוה עייליה לבי ידיה. וגם צריך להקרות הגט לאחר נתינה דילמא לאחר קריאה ראשונה לפני הנתינה עייליה לבי ידיה וחלפיה כדמפרש פרק האשה רבה כדפי' לעיל. אמנם אם קריוה לפני נתינה וראו עדים שזהו הגט שלה סגי בהכי.   אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייה. מיתיבי הרי זה גיטך נטלתו וזרקתו לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר לה שטר פסי' הו' שטר אמנה הוא מגורשת לא כל הימנו לאוסרה עליו ואי אמרת צריכי למקריה בתר דקריוה מי מצי אמר הכי לא צריכה דלבתר דקריו' עייליה לבי ידיה ואפקיה. מהו דתימא חלופי חלפיה. קמ"ל. מכאן או' רבינו דצריך לקרות הגט קודם הנתינה מדפריך לבתר דקריוה מי מצי למימר שטר פסים הוא. וגם לא קריוה הגט פסול. מדלא מתרץ הכא במאי עסיקי' דלא קראה ש"מ דאז לא תהיה מגורשת. והא דלא חשיב לה בהדי שלשה גיטין פסולין משום דבהנהו או תצא אם נשאת בו או לא תצא דבהכי פלוגתא בפרק בתרא. אבל בהך דלא קריוה הוי אפכא. אמנם יש לומר דדוקא הכא פסול. דכיון דאמר שטר פסים הוא אי לא קריוה ניכרין דבריו שאינו גט. אבל בעלמא שלא אמר רק הרי זה גיטך אפי' לא קריוה הגט כשר בדיעבד. ותנשא בו. אפי' הכי פי' מורי רבינו דבעלמא נמי אי לא קראה קודם נתינה יהא פסול לינשא בו. וא"ת והא תנן בהזורק (פ"ו ע"ב) ומייתי לה בהאשה רבה (יבמות צ"א ע"ב) כתב גט לאי' ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאי'. ולאחר זמן גט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ופריך מאי הוה ליה למיעבד. ומשני אבעי ליה למקרייה גיטא. והשתא אי לא קריוה תחלה. מאי איריא שנמצא הגט ביד האשה. אפילו נשרף מיד לאחר נתינה ואין ידוע מה היה פסול. כדפרישי' לעיל. וי"ל דמשום דלא קריוה דרכים האלו בה ממזר מיד מזה ומזה. אי נמי התם מיירי בדקריוה תחלה לגיטה והדר עייליה לבי ידיה. ומשום דדילמא חלפיה הוה ליה למקריי' תו עד לאחר נתינה ואע"פ כן אם לא אקראי אחר נתינה בשביל כך לא נאסרה אותה מלינשא כמו אם לא קריוה קודם נתינה שהרי כי א"ל שטר פסים קאמר מגורשת לא כל הימנו לאוסר'. ועל כרחך לא מיירי בלא קריוה לאחר נתינה. דאי קריוה לאחר נתינה מי מצי א"ל שטר פסים הוא. ושמא אפי' לכתחלה אין צריך לקרותו לאחר נתינה דלא ניחו' לנתחלף. אבל במקום שברור שנתחלף שנמצא גט ביד האיש או שובר ביד האשה תצא מזה ומזה וממזר מהם כיון שבא הדבר לידי קלקול בדבר שהיתה יכולה לתקן כדאמרינן גבי הכונס יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת איילונית תצא מזה ומזה. וכל העריות שאמרו צרותיהן מותרות. הלכו ונשאו ונמצאו אלו איילונית תצא וממזר מזה ומזה ומוקי טעמא פ' האשה רבה משום דבעיא ליה לאמתוני. ולא מצינו בשום מקום שתהא אסורה לינשא עד שתתברר שאינה איילונית.   Siman 123 פרק הזורק אמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו בידו אינה מגורשת. ואם לאו מגורשת. יש לפרש הכי אם היתה ידה פשוטה ונתן בידה הגט ועדיין המשיחה של גט בידו ואחרי כן סתמה ידה והשתא קאמר דאם לא סתמה וסגר' ידה כל כך בחוזק שאם היה חפץ הבעל למשוך המשיחה שיביא גם הגט וינתקנו. אלא אינה מגורשת עד שיניח המשיחה חוץ דאכתי הגט אגיד ביד הבעל. ואם לאו אלא סגרה ידה כל כך בחוזק שלא יוכל להביא הגט אלא אם היה מושך המשיחה א"כ היא מגורשת אע"פ שהמשיחה עדיין בידו. ונראה שעל פי' זה יקשה כי נמי סתמה וסגרה ידה בחוזק שלא יוכל להביא אצלו הגט במשיכת המשיחה אמאי מגורשת. הלא כשנתן הגט בידה אז היה יכול להביא הגט אצלו במשיכת המשיחה שבידו. והיא קפצה ידו אחרי כן. זה לא עשה הבעל אלא היא והוו לי' כטלי גיטך מעל גבי קרקע דאינו גט. לכך היה נראה לפרש שכבר היתה ידה סתומה וסגורה והוא תוחב בתוך ידה הסתומה אם תחוב כל כך בחוזק שלא יוכל להביאו אצלו במשיכת המשיחה שבידו מגורשת. ור"ת מפרש דוגמא זה ענין של עולם היתה ידה פתוחה בתחלה ובסוף. אבל אם הגט כבד והמשיחה דקה כל כך שאם ימשוך המשיחה אליו לא יוכל להביאו אצלו ולנתקו לגט מידה אלא יפסוק וינתק החוט מגורשת ועתה לא מיירי שעשתה האשה שום מעשה כלל. א"כ פעמים שהבעל אוחז הגט בראשו ונותנו בידה ואוחזתו בראש השני וסוגרת ידה בחוזק קודם שיניח הבעל ראש הגט שבידו וזה פסול כמו משיחה שבידו וצריך שלא תסגור ידה כלל עד שיניח הבעל כל הגט בידה. אמנם גם זה כשר. ופי' ראשון אמת וטוב. דלא גרע כשנותן מקצת הגט בידה וע"י כן אוחזתו בראשו וסוגרת ידה דלא גרע מעריק חרציה ושלפתיה דשרי תלמודא פרק הזורק. והמחמיר תבא עליו ברכה.   Siman 124 פרק הזורק תניא ר"א אומר כל שקרוב לה מלו ובא כלב ונטלו והוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו אינה מגורשת. א"ל שמואל לרב יהודה שננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמט' גיטא לידה. פר"ח ומביא ראיה מן הערוך בערך גט היתה ברשות הרבים וזרקו לה מגורשת קבלנו מרבותינו אפי' זרקו לה בתוך חצרה לא משתריא לעלמא עד דמטי גיט' לידה דגרסי' בירושלמי דמחמיר עד שיתננו לידה. עכ"ל הערוך ולא נתיישב למו' רבינו שהרי מעשי' בכל יום עושים האמוראים בנתינת גט לדאת' לביתה או לחצרה כגון ותיחוד ותפתח טובא. וההיא דירוש' קאי אד' אמות ברה"ר וז"ל. תניא ר"א אמר אפי' קרוב לה מלו ובא כלב ונטלו אינה מגורשת שמואל בהדה דר"א ופליג ומחמיר בכולם עד שיתנהו לתוך ידה. תנן פרק התקבל אמר לשנים תנו גט לאשתי או לג' כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אמר לג' תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב"ד דברי ר"מ. ר"י אמר אפי' אמר לב"ד הגדול שבירושל' תנו גט לאשתי ילמדו ויכתבו ויתנו לה. אמר רב ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו. אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמר לסופר לכתוב וחתמו הן מהו. שלח להו תצא מזה. והדבר צריך תלמוד. צריך לפרש כיון ששאלו באמר לשנים. הוה להו למבעי כתבו גרידא דומיא דמתניתא וכתבו אמרו בחנם. או כיון שהזכירו כתבו ותנו היה להם לישאל באמר לשלשה. אלא סבירא להו דאכתיבה ליכא קפידא כי אם אחתימה. מ"מ הכא שאמר לשנים כתבו בחנם שמא הקפיד אפי' גם אכתיבת הגט. ואם כן סברי בי רב חתם סופר ועד כשר דאי פסול כיון שאינו כי אם שני' סתמא לא רצה הבעל שיעשו גט פסול שיעשו הכל כתב הגט וגם החתימה. וכן משמע פרק המגרש (פ"ו ע"ב) דסבר רב חתם סופר ועד כשר דאמר רב כתב ידו שנינו אבל כתב סופר ועד פסול. א"כ מתניתין דתנן התם כתב סופר ועד כשר דמשמע לכתחלה תנשא היינו חתם סופר ועד כדמפרש ר' ירמיה התם. דהשתא איכא שני עדי' חתומין אבל שמואל אמר התם דתרווייהו יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד דלכתחלה לא תנשא ואידך דכתב סופר ועד כשר דתנשא לכתחלה מיירי דאין חתום אלא בעד אחד וגופו של גט בכתב ידו של בעל ולא קשיא ליה הא דאמר שמואל התם הא בספרא מובהק הא דלא מובהק. ובעי תלמודא מאי האי דשמואל מסופק אי מילי ממסרן לשליח אי לא. והאמר שמואל הלכה כר"י דאמר מילי לא ממסרן לשליח. אבל לא רצה להביא ראיה ממתני' דכלהו מודו בשנים שהן עצמן יכתבו ויתנו אלמא אפי' לר"מ מילי לשנים לא מימסרן לשליח עד שיגלה בדעתו שחפץ הבעל שיאמר לאחרים כגון אמר לשלשה תנו. דדילמא טעמא דר"מ משום בזיון דבעל כדאמר רב פרק כל הגט (כ"ט ע"א) וכי חתמו אחרים אז מתפרסם הדבר שהבעל לא כתבו ואיכא בזיון שיאמרו לא ידע לכתוב. אבל אם הם חותמין אע"ג דאמרו לאחר לכתוב שרי דליכא פרסום דבר בסופר גרידא וליכא בזיון ואפי' אמר בפי' כתבו וחתמו שרי כיון דליכא בזיון ומילי ממסרן שפיר לשליח. לכך מייתי דשמואל פסיק כר' יוסי דשום מילי לא ממסרן לשליח. מיהו הוי מצי למפרך משמואל דאמר פרק כל הגט מתנה הוי כגט. אלא מילי לא מימסרן לשליח אפי' לר"מ אלא שפיר פריך מדפסיק כר"י אלא כתובו ב"ד כתב הגט או כתב ידו ודאי אם כתבו ותנו שאמר הבעל משמע כתיבה וחתימה פשיטא שהן עצמן יעשו הכל דמילי לא ממסרן לשליח. אלא מספקא לשמואל אי משמע הלשון של כתבו ותנו כתיבת ידו גרידא. או אף בכתב הסופר הקפיד עם החתימ' על זה קשיא דבמסקנא יאמר התלמו' דשמואל פליג עליה דר"י בחדא ויסבור אומר אמרו כשר. וא"כ יצטרך לומר חתם סופר ועד פסול דלא ליפוק חורבא וא"כ על כרחך שמואל לא היה מסופק אם הבעל רוצה לומר שניהם דא"כ היה הגט פסול אם השנים עצמן כתבו הגט וחתמו. אלא צריך לפרש דמסופק אי כתב ידו גרידא אי כתב הגט גרידא. ולהאי פירושא בסמוך דפריך אי כתב ידו הוא כתב הגט כשר. והאמר שמואל הלכה כר"י דאמר מילי לא ממסרן לשליח. הכי נמי הוה מצי למפרך כי נמי נאמר אפכא כתב הגט לחוד. אבל כתב ידו כשר. וקאמר תפשוט ממתני'. אמר לג' כתבו ותנו הרי אלו יכתבו. ולר"י בג' נמי כתבו גרידא יעשו הן עצמן, א"כ כתבו הם בחנם בג' כמו בשנים וקתני יכתבו. ומשני היא גופא קא מבעיא ליה מה יהיה לר"י כי אמר כתבו ותנו בין בג' בין בשני' ופריך והאמר שמואל הלכה כר"י והיאך יכשיר שמואל בחתימה לחודא או בכתיבה לחודא. ומשני במה שלא הזכי' הבעל נעשה כאומר אמרו לאחרים לעשות. ופריך מי שרי ר' יוסי באומר אמרו. והא תנן חתם סופר ועד כשר. ואמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו. ואמר רב חסדא מתניתין דמכשר' חתם סופר ר' יוסי היא דאמר מילי לא ממסרן לשליח. ואי מודה ר"י באו' אמרו נפיק חורב' מינה. דזמנין אומר לשנים אמרו לסופר לכתוב ולפלו' ופלו' שיחתמו. ומשום כסופא דסופר חיישי ומחתמי ליה. ובעל לא הכי אמר. וכי תימא מאי פריך מר' ירמיה דילמא יחלוק שמואל עליו ויסבור חתם סופר ועד פסול. ובפרק בתרא נמי אמר שמואל כתב סופר ממש ולא חתם סופר. וא"כ יכשיר בטוב שמואל או' אמרו כיון דליכא חורבא. ופי' רש"י בתשובה אחת דפריך אליבא דר"י הא תנא לא פליג שום אמורא. וכמו שיסבור האחד יסברו כולן. וכיון דלר' ירמיה על כרחך סובר שמואל אומר אמרו פסול הוא הדין לשמואל דלא פליגי בהא אמוראי. ומשני כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיחא דאפי' נפסל חתם סופר ועד דהשתא ליכא חורב'. מ"מ אומר אמרו לכתחלה לא תעשה פן תשכור האשה את העדים לומר לאחרים בשם הבעל לעשות לה גט. ופריך וליחוש דילמא אמר להו אתון חתומו ואמרו לסופר לכתו'. ומשום כסופא דסופר מחתמי ליה. והבעל לא אמר הכי ומשני הא נמי כשר ולא תעשה משום שמא תשכור עדים. דהא דבורא דווקא אמרי אבל עובדא לא עבדי. אלא לא תעשה גזירה שאטו אידך אמר לסופר לכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו ופרי' ולמ"ד באתם חתומו ואמרו לסופר לכתוב דכשר ותעשה. פי' דלא גזרינן אטו אידך הא נפיק חורבא. וא"כ לר"י אומר אמרו פסול לרבי ירמיה אי סובר כשר ותעשה והוא הדין לשמואל. ומשני ר' יוסי תרתי אמרו מילי לא ממסרן ואומר אמרו פסול. ושמואל פליג עליה בחדא ויסבור אומר אמרו כשר. וכולהו אמוראי אמרו דאמרי בסמוך כשר ולא תעשה או כשר ותעשה היינו אליבא דנפשייהו וסברי כר"מ בהא. אבל לר"י כלהו מודו דפסול. ולפי' רש"י דאמר רב חסדא מתני' ר' יוסי היא. אבל לר"מ לא מתוקמא דכיון דסבר מילי מימסרן לשליח א"כ סבר דאומר אמרו כשר ואי היה סובר חתם סופר ועד כשר נפיק חורבא אותה חורב' שמפרש התלמוד לר' יוסי. ועל זה קשה כיון שגם מעיקרא היה יודע החורבא לא הוצרך לפרשה אחרי כן. אלא אי מודה ר' יוסי אומר אמרו נפיק חורבא ולא יותר שהרי היה יודעה. ועוד מאי משני מעיקרא כיון דלא תעשה לא שכיחא ושפיר יסבור ר"י אומר אמרו כשר כמו ר"מ ופליג ר"מ על רב חסדא דסבר דאתי דוקא כר"י ואומר אמרו פסול אבל לר"מ כיון דכשר איכא חורבא אע"ג דלכתחלה לא תעשה א"כ פליגי אליבא דר' יוסי בין שמואל ורב חסדא ולעיל הוצרכנו דעיקר קושייתו מזה דאליבא דהתנא לא יחלקו האמוראי'. וכי מוכיח דרב חסדא סובר לרבי יוסי דאומר אמרו פסול כן יסבור שמואל. ועכשיו חוזר ואו' דפליגי בהא ועוד כי פריך גם אתם חתומו למאן דאמר כשר ותעשה הא איכא חורבא מאי פירכא לישני היינו ר' מאיר. וכן רב חסדא דאמר בסוף שמעתא באתם חתומו כשר ולא תעשה היינו לר"מ. אבל לר"י יהא פסול ושמואל פליג עלייהו ויסבור כשר ולא תעשה אפי' לר' יוסי וליכא דלא שכיחא כיון דלכתחלה לא תעשה. והא מעיקרא נמי כי קאמר לא שכיחא הוצרכנו לפרש דשמואל ורב חסדא פליגי אליבא דר"י. ולכן נראה למורי רבינו יצחק בר"ש דמעיקרא דאמר רב חסדא לא אתי' כר"מ לאו משום חורבא דמפרש תלמודא בתר הכי אלא משום דר"מ באמר לשלשה תנו ועשאן ב"ד ואי הוה סובר חתם סופר ועד כשר אתי לחורבא. דכי אמר לשלשה תנו ושלשתן אמרו לסופר כתוב ואזל חד מינייהו לעלמא ואזלי השנים הנותרים ומחתמי לסופר שיהו סבורי' כיון שהסכים השלישי להיות זה סופר מסתמא יסכים זה נמי שיחתום כיון שאין רוצין בזה. אבל אם יסבור ר"מ חתם סופר ועד כשר פסול לא מחתמי ליה אבל לחורבא שמפרש לא אסיק אדעתיה שיחתמו הסופר ואלו הבעל בירר אחרים לחתום. ופריך ואי סלקא דעתך מודה ר"י באומר אמרו נהי דחורבא דפריך לר"מ ליכא. מ"מ חורבא אחריתי איכא כדמפרש תלמודא וכדפי' לעיל דכיון דסבר ר"מ אומר אמרו פסול לר"י. הוא הדין שיסבור שמואל כן. ומשני כיון דלא תעשה שכיחא וליכא חורבא. ולעולם בין לרב חסדא בין לשמואל אומר אמרו כשר לר' יוסי. ואעפ"כ לא אתיא כר"מ משום חורבא אחרינא דפריך לעיל. ופריך וליחוש דילמא אמר להם חתומו אתם כו' ולמ"ד תעשה וכשר איכא חורבא. פי' ר' ירמיה דאמר חותם סופר ועד כשר שנינו ואמר רב חסדא ר"י היא מה תרויח. הלא אם מודה ר' יוסי באומר אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו דכשר ולא תעשה. מ"מ כך הוא הדין דאמרו לכתוב לסופר ואתם חתומו כשר ותעשה. וא"כ אכתי חורבא איכא. אלא ודאי לר' יוסי אומר לסופר לכתוב ולפלוני ולפלוני שיחתמו בין יאמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו הכל פסול מטעם דמילי לא ממסרן לשליח. וכיון שהוא כן לחד אמורא אליבא דר"י כן הוא לכלהו. וכן לשמואל. וא"כ כלהו אמוראי דאמרי לקמן באומר אמרו לסופר לכתוב ולפלו' ולפלו' שיחתמו כשר ולא תעשה. וגבי אמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו רב חסדא אמר כשר ולא תעשה. רב אמר כשר ותעשה. וכן טובא היינו לר"מ דווקא. ולא היה נראה לתרץ דלכלהו אמוראי נמי לר' יוסי אומר אמרו כשר. אלא מ"ד כשר ותעשה באתם חתומו ובאומר אמרו כשר ולא תעשה יסברו חתם סופר ועד פסול. והשתא ליכא שום חורבא. ורבי ירמיה ורב חסדא דסברי חתם סופר ועד כשר יסברו בשניהם באמרו לכתוב ולחתום ובאמרו לכתו' ואתם חתומו כשר ולא תעשה. וכן סובר רב חסדא בהדיא וא"כ לא שכיחא וליכא שום חורבא ושמואל יסבור באחד משני לשונות אלו. זה נראה דוחק. אלא לכלהו אמוראי או' אמרו פסול לר' יוסי. לכך משני ודאי רבי יוסי תרתי אמר ושמואל פליג עליה בחדא ויסבור אומר אמרו כשר. וא"כ יצטרך לסבור חתם סופר ועד פסול דלא ליתי לידי חורבה וכן משמע קצת פרק המגרש דאמר שמואל כתב סופר ממש ואפי' היה סובר שמואל כשר ולא תעשה יצטרך לסבור חתם סופר ועד פסול. דכיון שהוצרך התלמוד לומר דשמואל פליג עליה בחדא לא נצטרך עוד לתרוצי דלעיל דא' כיון דלא תעשה לא שכיחא. אלא דחויא הוא ולכל האמוראי' כשר בין למ"ד לא תעשה בין למ"ד תעשה נאמר כיון דכשר בדיעבד חתם סופר ועד פסול שלא יבא לידי חורבא. ולר"י דאמר דווקא חתם סופר ועד כשר וחורבא ליכא שהרי סובר אומר אמרו פסול. וכן איתא בהדיא פרק מי שאחזו דמוכיח מתוך ברייתא דקתני ישמעו קולו לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו כשר. השתא דאוכחנא דשמואל סבר חתם סופר ועד פסול. א"כ צריך לפרש דמספקא כתובו כתב ידו גרידא או כתב הגט גרידא דליכא למימר או אף כתב הגט בהדי כתב ידו דא"כ היינו חתם סופר ועד דפסול כיון דליכא אלא שני'. וגבי אמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו דקאמר דכיון דכשר ולא תעשה ליכא חורבא ולא שכיחא. יש תימה הא תנן גבי אמר לשלשה כתבו ותנו יכתבו ויתנו הן עצמן. והיינו לכתחלה. ואי כתב ידו דווקא קאמר אבל כתב הגט יאמרו לסופר א"כ אתי לידי חורבא שיחתימו הסופר משום כסופא. דכיון שהבעל לא צוה רק כתב ידן א"כ בכלל יכתבו ויתנו לא הוי כתב הגט כדאמר תלמודא לעיל. אי אמרת בשלמא כתב הגט היינו ילמדו ויכתבו. אלא אי אמרת כתב ידן הוא מי איכא בי דינא דלא ידעי מחתם. אלמא אי כתב ידן אמר הבעל אז לא הוי כתב הגט בכלל ילמדו ויכתבו. ואם נאמר דבשלשה לא חיישינן שמא יחתימו הסופר בלא רשות הבעל דשלשה דייקי טפי משנים אתי שפיר. וחורבא שפירש לעיל לר"מ ליכא כיון שעליהם לחתום ליכא למיחש מידי. אבל גבי אמר לשלשה תנו. לר"מ אין עליהם לעשות ואיכא למיחש אי חתם סופר ועד היה כשר. ועוד יש לו' דלא שייך לומר דמחתים לסופר משום כסופא אלא כשאמר הבעל בפי' אמרו לסופר לכתוב אז יחשוב סופר כיון שבררנו הדבר לכתוב יתרצה גם כן כשאחתום. אבל כשאמר סתמא כתובו הן עצמן אם ירצו יעשו הכל ואעפ"י שכתב הגט יש לומר שיש להם רשות לומר לסופר. מ"מ ליכא כסופא אי לא מחתמי ליה כיון שלא הזכיר הבעל בפי' לסופר כתוב. ולכך אף לכתחלה מותר כיון דליכא חורבא. וכן הא דתנן אמר לשנים תנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו והיינו כתב ידן. אבל כתב הגט יאמרו לסופר לכתוב אף לכתחלה א"כ איכא חורבא דהיינו אמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו דכשר לכתחלה וליכא לפלוגי השתא בין שנים לשלשה כדפי' לעיל. וצ"ל דליכא חורבא כדפי' לעיל. וכיון שלא הזכיר הבעל בפי' לכתוב לסופר ליכא כסופא אי לא מחתמי ליה. ואע"ג דגבי אמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו אמר תלמודא כשר ולא תעשה והכא מכשר לכתחלה יש חלוק דלא תעשה דהתם הוי משום נפשיה שמא תשכור האשה עדים דהא עובדא לא עבדי כי אם דבורא. היינו גזירה אטו אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ולפלו' שיחתמו דההוא לא תעשה משום גזירה שמא תשכור האשה ולכך באמרו לסופר דוקא ואתם חתומו גזרו דלא תעשה אטו ההוא דדמי ליה קצת. אבל באמרו סתם תנו לשנים לא גזרינן אטו אידך דהא לא חזי ליה דלא כלל אמרו לסופר. ואם נאמר הרי אלו יכתבו ודאי משמע שפיר לכתחלה היינו כתב ידו. אבל מאמירת כתב הגט לסופר לא מיירי כלל במתני' ואם יאמר לכתחלה לסופר או דיעבד אז לא יקשה כלום ממתני' שהבאתי לעיל ומ"מ דתנן אמר לשלשה תנו ועשאן ב"ד ויאמרו לאחרים ויכתבו דברי ר"מ והיינו לכתחלה בין כתב הגט בין כתב ידו. דהא רבי יוסי דאמר ילמדו ויכתבו אמר תלמוד' דהיינו כתב ידו גרידא או כתב הגט גרידא. א"כ רבי מאיר מכשיר הכל לכתחלה. ולעיל שפירשתי דמסקנא דלר"י דאמר אומר אמרו פסול והיינו דאמרי כשר ולא תעשה היינו ר"מ. וכן פי' רש"י מעיקרא דרב חסדא סובר כן. ופליג עליה שמואל בהא. ויש חלוק בין שנים לשלשה דלא חיישינן לשמא תשכור. ואלו חורבא לא שייכא כלל כי אם כשבירר לחתום וכן בירר אחד להיות סופר כגון אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ולפלוני שיחתמו או אתם חתומו והם ישנן עם הסופר משום כסופא אבל הכא שאמר לג' תנו היינו אם תרצו תעשו הכל. ואם תרצו תצוו לעשות לאחרים כמו שתחפצו בין כתיבה בין חתימה.   Siman 125 מתוך הך שמעתתא פי' רבי' יצחק בר"ש דאסור להחתים הסופר בגט. דהא שמואל פליג עליה דר"י בחדא ומכשר אומר אמרו. א"כ יפסל חתם סופר ועד דלא ליתי לידי חורבא. וכן מ"ד כשר ותעשה יסבור חתם סופר ועד פסול משום חורבא. ואפילו מאן דמכשר ולא תעשה אומר מורי רבינו שיסבור כן דשנויא דשני מעיקרא לא שכיחא ודחויא הוא. ובמסקנא כי שני שמואל פליג עליה בחדא לא נצרך לומר עוד לא שכיחא. א"כ כולהו אמוראי דסברי באומר דכשר ותעשה. ואף הנהו דאמרי כשר ולא תעשה כיון דבדיעבד כשר ופסלו חתם סופר ועד. אע"ג דרב מכשיר חתם סופר ועד פרק המגרש. והלכה כרב באיסורי לגבי שמואל כדאיתא פרק יש בכור (בכורות מ"ט ע"ב) ה"מ לגבי שמואל לחודיה. אבל הכא דמכשרי כולהו אמוראי אומר אמרו פ' התקבל א"כ יפסלו חתם סופר ועד דלא ליתי לידי חורבא מיהו ר"ח פסק דאין הלכה ככל הני אמוראי דמכשיר אומר אמרו אלא כדתניא פרק מי שאחזו כותי' דרב אשי עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. ודייק תלמודא ישמעו לאפוקי ממאן דמכשר אומר אמרו ותימא הוא מאי ראי' הביא הגאון מכאן במה שמיישב רב אשי מתני' דמי שאחזו כרבי יוסי דפסיל אומר אמרו. ובברית' דהתם ושמא כדאמרי' אלו קשרים מדמתרץ ר' יוחנן למלתיה דרבי יהודה הכי. א"כ הכי ס"ל. ואמנם הגאון מסתמא לא פסק כן לגמרי בין לקולא בין לחומרא לפסול באומר אמרו ולהכשיר חתם סופר ועד. אלא יש לחוש לדברי כולם שניהם. הלכך אומר רבי' יצחק בר שמואל שיש להחמיר ולפסול אומר אמרו כדמשמע פרק מי שאחזו (גיטין ע"ב ע"א) ישמעו לאפוקי ממאן דמכשר אומר אמרו ושמא הלכה כן וגם לפסול חתם סופר ועד דשמא הלכה כשמואל וכלהו אמוראי דמכשרי בפרק התקבל אומר אמרו א"כ יפסלו חתם סופר ועד. ואע"ג דהני תרתי פיסקי הלכות סתרן אהדדי מ"מ אינו מבורר כמאן נעביד ויש לחוש לשניהם להחמיר. פרק מי שאחזו אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. אמר רב אשי מאי קמ"ל תנינא נשתתק ואמרו לכתוב גט והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. א"ל ר' זעיר' אלם קאמרת שאני אלם דתנינא שומע ואינו מדבר זהו אלם והרי הוא כפקח לכל דבריו ובסוף שמעתא תני כתב סופר לשמה הרי הוא בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקי לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דמכשר חרש ליתן גט ע"י הכתב.   והשתא ליכא שום חורבא. ורבי ירמיה ורב חסדא דסברי חתם סופר ועד כשר יסברו בשניהם באמרו לכתוב ולחתום ובאמרו לכתו' ואתם חתומו כשר ולא תעשה. וכן סובר רב חסדא בהדיא וא"כ לא שכיחא וליכא שום חורבא ושמואל יסבור באחד משני לשונות אלו. זה נראה דוחק. אלא לכלהו אמוראי או' אמרו פסול לר' יוסי. לכך משני ודאי רבי יוסי תרתי אמר ושמואל פליג עליה בחדא ויסבור אומר אמרו כשר. וא"כ יצטרך לסבור חתם סופר ועד פסול דלא ליתי לידי חורבה וכן משמע קצת פרק המגרש דאמר שמואל כתב סופר ממש ואפי' היה סובר שמואל כשר ולא תעשה יצטרך לסבור חתם סופר ועד פסול. דכיון שהוצרך התלמוד לומר דשמואל פליג עליה בחדא לא נצטרך עוד לתרוצי דלעיל דא' כיון דלא תעשה לא שכיחא. אלא דחויא הוא ולכל האמוראי' כשר בין למ"ד לא תעשה בין למ"ד תעשה נאמר כיון דכשר בדיעבד חתם סופר ועד פסול שלא יבא לידי חורבא. ולר"י דאמר דווקא חתם סופר ועד כשר וחורבא ליכא שהרי סובר אומר אמרו פסול. וכן איתא בהדיא פרק מי שאחזו דמוכיח מתוך ברייתא דקתני ישמעו קולו לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו כשר. השתא דאוכחנא דשמואל סבר חתם סופר ועד פסול. א"כ צריך לפרש דמספקא כתובו כתב ידו גרידא או כתב הגט גרידא דליכא למימר או אף כתב הגט בהדי כתב ידו דא"כ היינו חתם סופר ועד דפסול כיון דליכא אלא שני'. וגבי אמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו דקאמר דכיון דכשר ולא תעשה ליכא חורבא ולא שכיחא. יש תימה הא תנן גבי אמר לשלשה כתבו ותנו יכתבו ויתנו הן עצמן. והיינו לכתחלה. ואי כתב ידו דווקא קאמר אבל כתב הגט יאמרו לסופר א"כ אתי לידי חורבא שיחתימו הסופר משום כסופא. דכיון שהבעל לא צוה רק כתב ידן א"כ בכלל יכתבו ויתנו לא הוי כתב הגט כדאמר תלמודא לעיל. אי אמרת בשלמא כתב הגט היינו ילמדו ויכתבו. אלא אי אמרת כתב ידן הוא מי איכא בי דינא דלא ידעי מחתם. אלמא אי כתב ידן אמר הבעל אז לא הוי כתב הגט בכלל ילמדו ויכתבו. ואם נאמר דבשלשה לא חיישינן שמא יחתימו הסופר בלא רשות הבעל דשלשה דייקי טפי משנים אתי שפיר. וחורבא שפירש לעיל לר"מ ליכא כיון שעליהם לחתום ליכא למיחש מידי. אבל גבי אמר לשלשה תנו. לר"מ אין עליהם לעשות ואיכא למיחש אי חתם סופר ועד היה כשר. ועוד יש לו' דלא שייך לומר דמחתים לסופר משום כסופא אלא כשאמר הבעל בפי' אמרו לסופר לכתוב אז יחשוב סופר כיון שבררנו הדבר לכתוב יתרצה גם כן כשאחתום. אבל כשאמר סתמא כתובו הן עצמן אם ירצו יעשו הכל ואעפ"י שכתב הגט יש לומר שיש להם רשות לומר לסופר. מ"מ ליכא כסופא אי לא מחתמי ליה כיון שלא הזכיר הבעל בפי' לסופר כתוב. ולכך אף לכתחלה מותר כיון דליכא חורבא. וכן הא דתנן אמר לשנים תנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו והיינו כתב ידן. אבל כתב הגט יאמרו לסופר לכתוב אף לכתחלה א"כ איכא חורבא דהיינו אמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו דכשר לכתחלה וליכא לפלוגי השתא בין שנים לשלשה כדפי' לעיל. וצ"ל דליכא חורבא כדפי' לעיל. וכיון שלא הזכיר הבעל בפי' לכתוב לסופר ליכא כסופא אי לא מחתמי ליה. ואע"ג דגבי אמרו לסופר לכתוב ואתם חתומו אמר תלמודא כשר ולא תעשה והכא מכשר לכתחלה יש חלוק דלא תעשה דהתם הוי משום נפשיה שמא תשכור האשה עדים דהא עובדא לא עבדי כי אם דבורא. היינו גזירה אטו אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ולפלו' שיחתמו דההוא לא תעשה משום גזירה שמא תשכור האשה ולכך באמרו לסופר דוקא ואתם חתומו גזרו דלא תעשה אטו ההוא דדמי ליה קצת. אבל באמרו סתם תנו לשנים לא גזרינן אטו אידך דהא לא חזי ליה דלא כלל אמרו לסופר. ואם נאמר הרי אלו יכתבו ודאי משמע שפיר לכתחלה היינו כתב ידו. אבל מאמירת כתב הגט לסופר לא מיירי כלל במתני' ואם יאמר לכתחלה לסופר או דיעבד אז לא יקשה כלום ממתני' שהבאתי לעיל ומ"מ דתנן אמר לשלשה תנו ועשאן ב"ד ויאמרו לאחרים ויכתבו דברי ר"מ והיינו לכתחלה בין כתב הגט בין כתב ידו. דהא רבי יוסי דאמר ילמדו ויכתבו אמר תלמוד' דהיינו כתב ידו גרידא או כתב הגט גרידא. א"כ רבי מאיר מכשיר הכל לכתחלה. ולעיל שפירשתי דמסקנא דלר"י דאמר אומר אמרו פסול והיינו דאמרי כשר ולא תעשה היינו ר"מ. וכן פי' רש"י מעיקרא דרב חסדא סובר כן. ופליג עליה שמואל בהא. ויש חלוק בין שנים לשלשה דלא חיישינן לשמא תשכור. ואלו חורבא לא שייכא כלל כי אם כשבירר לחתום וכן בירר אחד להיות סופר כגון אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ולפלוני שיחתמו או אתם חתומו והם ישנן עם הסופר משום כסופא אבל הכא שאמר לג' תנו היינו אם תרצו תעשו הכל. ואם תרצו תצוו לעשות לאחרים כמו שתחפצו בין כתיבה בין חתימה.   Siman 126 ואומר מורי רבי' דוקא חרש ממעט דפסול ליתן הגט ע"י הכתב דלא גרע מאלם דמועיל הרכנה כדתנן נשתתק והרכין ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו יכתבו ויתנו. מיהו נראה אף ע"פ שהרכנה ורמז מועיל לו. מ"מ ע"י הכתב לא יועיל אפי' בפקח וכן תניא בתוספתא פ"ב כתב בכתב ידו לסופר לכתוב ולעדים חתומו והתם לא מיירי כלל בחרש וצ"ע בירושלמי. א"כ אדם יכול לשלוח כתב ידו לב"ד שבמקום א' שיכתבו גט לאשתו. תנן פ' השולח בראשונה היה משנה שמו ושם עירו ושמה ושם עירה. התקין ר"ג שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו אשה פלוני' וכל שום שיש לה. פי' של משנה זו כדאיתא בבריתא דמייתי בגמ' תניא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולו שתי שמות אחד ביהודה ואחד בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה או אשתו שבגליל בשמו שבגליל אינה מגרשת עד שיכתוב אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו או אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו. יצא למקום אחר וגירש באחד מהם מגורשת ופריך והא אמרת שם דגליל עמו. הא דאתחזק הא דלא אתחזק. פי' כשהבעל עומד במקום כגון ביהודה ואתחזק ליה שני שמות משונים שביהודה קוראים אותו בשם אחר ושם שקוראים אותו שביהודה אין יודעים אותו בגליל. וגם של גליל אינו נודע ביהודה. לכן אם גירש באחד מהם אינה מגורשת. משום דאם גירש בשם שביהודה שהוא נודע שם. א"כ בני גליל שאשתו שם יוציאו לעז על הגט לו' אין זה שמו של בעל שהרי מכירי' את השם של יהודה. וכן אם כתב בגט שמו של גליל שאשתו שם. א"כ אותם של יהודה שהבעל עומד שם בשעת כתיבת הגט ואינן מכירין באותו שם יוציאו לעז על הגט לומר אין זה שמו של בעל התקין ר"ג שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו כדמפרש בברייתא כשגירש אשתו שבגליל בשם שיש לו בגליל ושם דיהודה עמו שיכתוב שם שיש במקום הנתינה שאשתו שמה עיקר ושם שיש לו במקום הכתיב' מקום שעומד שם יעשה טפל ויכתוב כן אני פלוני שזהו מקום הנתינה דמתקרי פלוני דהיינו מקום הכתיבה כדקאמר תלמוד' אחא בר הדיא דמיתקרי אייא מרי מי' בתוספתא משמע דשם הכתיבה עיקר ושם הנתינה פסל דקתני אני פלו' שביהודה עם השם שיש לי בגליל אלמא בשם שיש לו במקום שעומד בו יכתוב ראשונה ואומר מורי רבינו דברית' שהביא התלמוד מסתמא הוא עיקר של מקום הנתינה שאשתו שם. אבל אתחזק בתרי שמיה משוני' מקום שאשתו שם ממקום שעומד הבעל וגירש באחד מהם כשר. כגון שהבעל ואשתו במקום אחד או אפילו בשני מקומות וקורין אותו במקום שהבעל עומד כמו במקום שהאשה עומדת או בשם אחד או בשני שמות שהשם הכתוב בגט קוראי' אותו כן במקום שעומד ומקום שהיא עומדת אע"פ שיש לו עוד שם אחר בשאר המקומות שאינן מכירין מקום הכתיבה ומקום הנתינה וגם של מקום שהוא עומד והיא עומדת שכתב בגט אינו ניכר בשאר מקומות אפי' הכי כשר דאין לחוש בלעז של שאר מקומות. אבל לכתחלה צריך לכתוב גם שם של שאר מקומות כיון ששם שקורין אותו במקום שעומדים אינו ניכר בשאר מקומות. וכן איתא בירושלמי דפרקין. ביהודה וכתב לגרש ביהודה הרי זו מגורשת. א"ר אילא בתחלה צ"ל אני פלוני שביהודה עם כל שם שיש לי בגליל אם היה שרוי במקום אחד מגרש באיזה שירצה. אמר ר' זירא הדא דתימא לשעבר. אבל לכתחלה צ"ל כהדא דר' אילא אבל אם השם הכתוב בגט קוראין אותו בכל המקום שמכירין האיש אע"פ שיש לו עדיין שאר שמות יכול להיות דאף לכתחלה כשר כמו שפירש הוי פי' דמתני' דמשני שמו ושמה וכן שם עירו ועירה. וכי האי גוונא הוי פי' דשנה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה דתנן פרק הזורק תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ולא בשנוי השם ממש. דהא פשיטא שהגט פסול שלא נכתב לשם בעלה כלל כי אם לשם איש אחר. אלא בפסולא דרבנן מיירי שלא כתב שם דיהודה ושם דגליל עמו. ור"ש מ"כ פי' למתניתין בענין אחר.   פרק מי שאחזו אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. אמר רב אשי מאי קמ"ל תנינא נשתתק ואמרו לכתוב גט והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. א"ל ר' זעיר' אלם קאמרת שאני אלם דתנינא שומע ואינו מדבר זהו אלם והרי הוא כפקח לכל דבריו ובסוף שמעתא תני כתב סופר לשמה הרי הוא בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקי לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דמכשר חרש ליתן גט ע"י הכתב.   Siman 127 הלכך אדם שיש לו שני שמות אם הוא ואשתו במקום אחד בשעת כתיבת הגט ונתינתו לידי האשה אי אפכא הן בשני מקומות וכתב בגט שם אחד ואותו שם הכתוב בגט קורין אותו כן במקום כתיבת הגט ונתינתו וגם בשם השני קוראין כמו כן. אע"פ שבשאר מקומות אין מכירין אותו בשם זה הכתוב בגט כי אם בשם השני הגט כשר בדיעבד. אבל לכתחלה צריך לכתוב שניהם כדאיתא בירושלמי. אבל אם שם הכתוב בגט קוראין אותו כן בכל המקומות יכול להיות שאף לכתחלה כשר אע"פ שקוראין אותו גם בשם השני. אבל הם בשני מקומות ושם שקוראין אותו מקום הכתיבה אין קורין כן מקום הנתינה או אפכא ולא כתב רק שם אחד על זה ששנינו שינה שמו ושמה כל הדרכים האלו בה. וצריך לכתוב שם השמות ויכתוב שם של מקום הנתינה עיקר ושל מקום הכתיבה שהבעל עומד שם טפל לו. אני פלוני עיקר השם דמתקרי פלוני ובכל מקום גיטין כתוב בתיקו' טופסי הגט שצריך לכתוב בגט כל שום וחניכה דאית לי ולאתראי. ולא נתיישב לכת' כי אם אדם שאין לו שום חניכה ושום כנוי וכי יכתבו בגט שלו כל שום וחניכה דאית לי יאמרו שהוא אחר שיש לו כנוי ותקן לכתוב אני פלו' עיקר השם דמתקרי פלו' שם הטפל או המכונה פלו' שם הטפל כגון רובא מרים ופורתא שרה דכתבי מרים דמתקריא שרה וכן אחא בר הדיא דמתקרי אייא פרק השולח (ל"ה ע"ב).   תנן פ' השולח בראשונה היה משנה שמו ושם עירו ושמה ושם עירה. התקין ר"ג שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו אשה פלוני' וכל שום שיש לה. פי' של משנה זו כדאיתא בבריתא דמייתי בגמ' תניא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולו שתי שמות אחד ביהודה ואחד בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה או אשתו שבגליל בשמו שבגליל אינה מגרשת עד שיכתוב אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו או אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו. יצא למקום אחר וגירש באחד מהם מגורשת ופריך והא אמרת שם דגליל עמו. הא דאתחזק הא דלא אתחזק. פי' כשהבעל עומד במקום כגון ביהודה ואתחזק ליה שני שמות משונים שביהודה קוראים אותו בשם אחר ושם שקוראים אותו שביהודה אין יודעים אותו בגליל. וגם של גליל אינו נודע ביהודה. לכן אם גירש באחד מהם אינה מגורשת. משום דאם גירש בשם שביהודה שהוא נודע שם. א"כ בני גליל שאשתו שם יוציאו לעז על הגט לו' אין זה שמו של בעל שהרי מכירי' את השם של יהודה. וכן אם כתב בגט שמו של גליל שאשתו שם. א"כ אותם של יהודה שהבעל עומד שם בשעת כתיבת הגט ואינן מכירין באותו שם יוציאו לעז על הגט לומר אין זה שמו של בעל התקין ר"ג שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו כדמפרש בברייתא כשגירש אשתו שבגליל בשם שיש לו בגליל ושם דיהודה עמו שיכתוב שם שיש במקום הנתינה שאשתו שמה עיקר ושם שיש לו במקום הכתיב' מקום שעומד שם יעשה טפל ויכתוב כן אני פלוני שזהו מקום הנתינה דמתקרי פלוני דהיינו מקום הכתיבה כדקאמר תלמוד' אחא בר הדיא דמיתקרי אייא מרי מי' בתוספתא משמע דשם הכתיבה עיקר ושם הנתינה פסל דקתני אני פלו' שביהודה עם השם שיש לי בגליל אלמא בשם שיש לו במקום שעומד בו יכתוב ראשונה ואומר מורי רבינו דברית' שהביא התלמוד מסתמא הוא עיקר של מקום הנתינה שאשתו שם. אבל אתחזק בתרי שמיה משוני' מקום שאשתו שם ממקום שעומד הבעל וגירש באחד מהם כשר. כגון שהבעל ואשתו במקום אחד או אפילו בשני מקומות וקורין אותו במקום שהבעל עומד כמו במקום שהאשה עומדת או בשם אחד או בשני שמות שהשם הכתוב בגט קוראי' אותו כן במקום שעומד ומקום שהיא עומדת אע"פ שיש לו עוד שם אחר בשאר המקומות שאינן מכירין מקום הכתיבה ומקום הנתינה וגם של מקום שהוא עומד והיא עומדת שכתב בגט אינו ניכר בשאר מקומות אפי' הכי כשר דאין לחוש בלעז של שאר מקומות. אבל לכתחלה צריך לכתוב גם שם של שאר מקומות כיון ששם שקורין אותו במקום שעומדים אינו ניכר בשאר מקומות. וכן איתא בירושלמי דפרקין. ביהודה וכתב לגרש ביהודה הרי זו מגורשת. א"ר אילא בתחלה צ"ל אני פלוני שביהודה עם כל שם שיש לי בגליל אם היה שרוי במקום אחד מגרש באיזה שירצה. אמר ר' זירא הדא דתימא לשעבר. אבל לכתחלה צ"ל כהדא דר' אילא אבל אם השם הכתוב בגט קוראין אותו בכל המקום שמכירין האיש אע"פ שיש לו עדיין שאר שמות יכול להיות דאף לכתחלה כשר כמו שפירש הוי פי' דמתני' דמשני שמו ושמה וכן שם עירו ועירה. וכי האי גוונא הוי פי' דשנה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה דתנן פרק הזורק תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ולא בשנוי השם ממש. דהא פשיטא שהגט פסול שלא נכתב לשם בעלה כלל כי אם לשם איש אחר. אלא בפסולא דרבנן מיירי שלא כתב שם דיהודה ושם דגליל עמו. ור"ש מ"כ פי' למתניתין בענין אחר.   Siman 128 ועל גט של מומר שגירש אשתו. כבר שאלו את ר"ת צריך לכתוב בגט שם גיות עם של יהדות. והשיב. חלילה להזכיר שם גיות בתורת משה וישראל ואין לחוש בו כלל דשם של יהדות לא גרע מחניכתו וחניכתה דתנן פרק המגרש דכשר. ופירש בערוך אע"פ שלא כתב שם המובהק. ומתניתא דפרק בתרא (פ"ז ע"ב) דכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין מפרש בה"ג שהיו כותבין חניכתו וחניכתה לכתחלה ולא יותר. ועוד דתניא בתוספתא פרק הזורק גר ששינה שמו לשם גוי' כשר ואף לכתחלה אין לו לכתוב אלא שם של ישראל. ועוד שלא שנינו היו לו שני שמות ביהודה שיגרש בשני שמותיו. אלא כשיש לו שני שמות אחד ביהודה לבד ואחד בגליל לבד ובני גליל אין מזכירין בשם דיהודה ולא בני יהודה בשם דגליל אז צריך לכתוב שני שמות כדפרי' לעיל. תנן פרק המגרש גט המעושה בישראל כשר ובעכו"ם פסול כיון שהדיינין עכו"ם דהא כתיב לפניהם ולא לפני עכו"ם. או משום דרב משרשיא שלא תהא תולה עצמה בעכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה. ובעכו"ם חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומר לך. הך סיפא לא קיימא על ובעכו"ם פסול למימר דאפי' אומרים לו עשה מה שישראל אומר לך פסול. אלא בא להכשיר ולומר אע"פ שהמעשים והחובטים הם עכו"ם אפי' הכי כשר. היכא שהדייני' הם ישראלים אומרים שחייב ליתן את הגט וכן מוכח בירושלמי רב אמר ישראל שעשו כמעשה עכו"ם פסול. באומר איני זן ואיני מפרנס. פי' היכא שהישראלים מעשין ומכריחין אותו ליתן את הגט כיון שהדייני' הם עכו"ם הגט פסול אפי' הדין אמת כגון איני זן ואיני מפרנס. תני רבי חייא עכו"ם שעשו כמעשה ישראל כשר בשאומר איני זן ואיני מפרנס. ומתני' אמרה כן ובעכו"ם חובטין אותו ואומרים עשה מה שישראל אומר לך. פי' היכא שהעכו"ם מכריחין ליתן גט כמעשה ישראל. כלומר לעשות כדייני ישראל כשר כיון שהדייני' ישראלים והדין אמת באומר איני זן ואיני מפרנס. ומתניתא אמרה כן וכו'. אלמא מתניתין להכשיר. וא"כ אותם מומרים מותר להכריחם ע"י עכו"ם עד שירצו ליתן גט כדברי דייני ישראל. וצריכין שיאמרו לבסוף אני רוצה כדתנן שלהי (ערובין כ"א ע"א) האומר משקלי ובגיטין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ובשביל שנותנין הגט בעל כרחם. ויש לדאג דילמא מסר מודעא ובטל הגט בצנעא צריך בשעת נתינה שיבטל כל מודעי דעבד. וכן איתא פרק האומר משקלי. אמר רב ששת האי מאן דמסר מודענו אגיטא מודעי מודעא עד שיבטל מודעא. וכן בכל הגיטין מצריכין לומר לבעל בשעת נתינה לבטל כל מודעי דעב' וכן פי' רבינו חננאל ב"ב (ב"ב מ"ח ע"א), וכן נכון לבטל כל מודעי אפי' לנותני הגט בלא כפייה פן ירשיע המגרש למסור מודעא מחמת שנאה. וקשה דרב ששת דאשקליה גיטא (גיטין ל"ד ע"א) לההוא גבר' בעל כרחיה ובטליה לגיטא ואצרכיה רב ששת גיטא אחרינא. וכן רב עבד הכי לחתניה דרבי ירמיה אמאי עשה גט אחר ולבטיל מודעא ובטול דעבד. ומצינן לפרש דרב ששת דא' כי בטלו לשליח אינו חוזר ומגרש בו. אבל מדרב יהודה קש'. ודוחק אע"פ דסבר הוא לומר אינו חוזר ומגרש בו, דהא פסיק תלמודא התם כרב נחמן דחוזר ומגרש בו. ולדידן דסבירא לן כן דחוזר ומגרש בו סגי בבטול מודעי בשעת נתינה. אכתי יקשה דהתם פריך תלמודא קיימא לן כרב נחמן דחוזר ומגרש בו. והא קיימא לן כר' יוחנן דאמר פרק האומר (קדושין נ"ט ע"א) אם קדשה עצמה לאחר שלשים יום דחוזרת. ומשני התם אתי דבור ומבטל דבור. הכא נמי דבטיל שליחותא דשלי' גט גופא מי קא בטיל. פירו' אינו יכול לבטל הגט עצמו. ויש ספרים דגרסי גט גופיה מי קבטיל. פירוש אינו מבטל הגט עצמו כי אם השליחות ושתי גירסות שנו רבותינו. והשתא לפי גירס' אחרונה שיכול לבטל הגט. א"כ לדידן מה מועיל בטול מודעי בשעת נתינה דילמא ביטל גוף הגט ואי' יכול לחזור ולגר' דהא מדמי ליה לר' יוחנן דא' חוזרת. וגם בטול מודעי אינו מועיל דהא רב יהודה ורב ששת עשו גט אחר לאחר בטול הגט משום דסוברים אינו חוזר ומגרש בו. ולא עשו בטול מודעי. וצריך לפרש דמצינן למימר בשאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום אינו יכול לבטלם שלא בפניהם כי אם על פיהם כיון שצוה להם לעשות מעשה. וכן משמע פרק השולח דהא ר' סובר בטלו מבוטל כי אם בטל השליח שלא בפניו. ור' סובר א' לעשרה כתבו גט לאשתו יכול לבטל זה שלא בפני זה ורשב"ג סבר אינו יכול לבטל אלא בפני כולם. ואפי' ר' מודה שאין מבוטל כי אם אותו. שדבר דליכא חורבא. דאי אזלי אינך וכתבי גיטא שפיר הוי גט. אלמא לאחר שא' להם לעשות אינו יכול לבטל הגט שלא בפניהם ואי קודם שנגמר הגט ביטל בפניהם. אם אינו מועיל בטול מודעי. ולכך רב יהודה ורב ששת אצרכוה גיטא אחרינא. שהבעל ביטל את הגט לעדים עצמן קודם שנגמר הגט. אבל לאחר שנגמר הגט שנכתב ונחתם אינו יכול לבטל הגט עצמו שלא בפניהם לגירס' דגט גופיה מי קא בטיל. משמע שיכול לבטל גט גופיה ובזה מועיל בטול מודעי וכן אם עשה שליח להולכ' יכול לבטלו שלא בפני שליח דהלכה כרב נחמן דא' הלכה כר' בשתיהן דבטלו מבוטל וכמו כן סגי בבטול מודעי. לכך ביטול מודעי סגי בשעת נתינה דאי מבטלו לאחר שנגמר הגט או קודם שאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום ובטל אינו מועיל בטולו כי אם לעדים עצמן ולסופר. ואם הם עצמם ביטל קודם שהתחילו לכתוב או קודם שגמרוהו בזה לא חציף שילך לעשותו לאחר ששמע בטולו. לכן בטול מודעי בשעת נתינה סגי וכשר הדבר. ואדם ששולח גט לאשתו במקום אחר יכול הבעל לבטלו שלא בפניו. דהלכה כרב נחמן דא' הלכה כר' בשתיהן (ל"ג ע"ב) דבטלו שלא בפניו מבוטל השליח. וא"כ נכון הדבר לומר לבעל לעשות שבועה שלא יבטלנו כששולח גט לאשתו במקום אחר. תנן פ' הזורק היה במזרח וכתב במערב או שינה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה. ודייקא בגמרא היה במזרח מאן אילימא בעל. היינו שמו ושם עירו אלא סופר. ותימא לימא שינה עיקר דדהו היינו שינה שמו אבל היה במזרח וכתב במערב היינו כשהבעל עומד עתה ביום כתיבת הגט וכתב הסופר מקום אחד ואותו מקום לא כתב.   Siman 129 פסק ואומר מורי רבי' יצחק ב"ר שמואל דפשיט' שאין צריך לכתוב שם העיר שהבעל עומד בשעת כתיבת הגט כי אם עיקר דירתו שהרי גיטין הבאים ממדינת הים אין הסופר יודע מקום שהאשה עומדת באותה שעה ולא מקום שתהא עומדת בשעת קבלת הגט אלא כותב מקום עיקר דירתו ולא יותר. כן אין צריך לכתוב לבעל רק מקום עיקר דירתו ולא מקום שהלך לפי שעה כיון שלא הלך שם לגור. וכן מוכח שמעתין דהיה במזרח וכן מוכח פרק האשה שהלכה (יבמות קט"ז) גבי ההוא גיטא דאשתכח בסורא. ואף לא מקום לידתו ולידתה אין לכתוב כי פעמים שטועין במקום ואין זכורין מקום לידתו לכן אין לכתוב רק מקום עיקר דירתו. ופעמים שכותב הנני עתה במקום פלו'. ואינו צריך ושמא אפי' שינה מקום עמידתו אינו פסול כיון שאינו צריך לכותבו כלל ואפי' הוא פסול אין להעמיד המשנה אלא בדבר שהיו רגילין לכתוב אבל הסופר שכותב למנין שאנו מונין כאן יש לכתוב מקום שעומד בשעת כתיבת הגט אע"פ שאינו מקום דירתו. כדתנן היה במזרח וכתב במערב פסול. ומוקי לה בסופר. ונראה כל שכן צ' שיעמדו שם העדי' במקום שכתוב הגט בשעה שחותמין בו. כי אם לא יהיו העדים שם אתי למימר אחרים חתמו בשמם ומזויף הוא שהרי לא היו שם. ועל כן אין לכתוב בגט כעין שעושין לפעמים בכתובות שהחזן כותב הכתובה וכותב בה מקום שילך בה לעשות למחר החופה ושם יחתמו העדים. א"כ אינו כותב במקום עמידתו בשעה שכותב. ואי לגבי גט צריך לכותבו דהא מוקי בסופר דמתני' דהיינו במזרח. אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהיה גט. ואם מתי יהא גט. ופריך הא בעינא הין קודם ללאו. אלא א' רבא אם מתי יהא גט. ואם לא מתי לא יהא גט. משמע הכא דהלכה כר"מ דבעי תנאי דבני גד ובני ראובן. דהא שמואל ורבא סברי כותי ואין נראה לדחות דלשופר' דשטרא תקינו הכי.   תנן פ' הזורק היה במזרח וכתב במערב או שינה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה. ודייקא בגמרא היה במזרח מאן אילימא בעל. היינו שמו ושם עירו אלא סופר. ותימא לימא שינה עיקר דדהו היינו שינה שמו אבל היה במזרח וכתב במערב היינו כשהבעל עומד עתה ביום כתיבת הגט וכתב הסופר מקום אחד ואותו מקום לא כתב.   Siman 130 הלכך שכיב מרע הנותן גט לאשתו צריך לכפול תנאו ולומר כדתקי' רבא תנאי כפול והן קודם ללאו. ותנאי קודם למעשה ויאמר כן הרי זה גיטך ואם לא מתי לא יהא גט. ואם לא ימות מחליו בטל הגט. ואם אחר כך יחלה צריך גט אחר. ואם רוצה שתהא מגורשת בגט ראשון יתן זמן בתנאי ויאמר אם מתי עד זמן פלוני יהא גט מעכשיו. ותהא מגורשת ממני ותהא מותרת לכל אדם. ואם לא מתי עד אותו זמן לא יהא גט. מיהו אומר מורי רבינו שאם נתנו סתם על מנת שימות ופירש שיהא תנאי זה כדין תנאי בני גד ובני ראובן יכול יהיה שיועיל בלא כפילו' תנאי. ואם נפשך לומר היאך יאמר שכיב מרע שום תנאי בגט. א"כ צריך שיסבור יש ברירה. כדפי' רש"י בפרק כל הגט (כ"ה ע"ב). מיהו באותן הימים הרי היא כאשת איש לכל דבריה דר"י. ודייק תלמודא ולכי מייתי הוי גיטא. אלמא יש ברירה ופירש דכל תנאי שאין בידו לקיים כגון מיתה וחיים שהם תלויין בידי שמים אי' מועיל. אלא למאן דאמר יש ברירה. והרי נחלקו רבותי' ר"ת ורבי' יצחק נכדו הלכתא כמאן דאמר יש ברירה או אין ברירה בשמעתא (ב"ק פ"ח ע"ב) דקניין פירות בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש י"ל הרי שמואל עצמו סובר שלהי ביצה (ל"ז ע"ב) גבי חבית ובהמה שלקחו בשותפות דאין ברירה. ואפי' הכי אתקין שמואל תנאה בגיט' דשכיב מרע והיינו טעמא דבדבר העומד להתברר כגון מיתה וחיים מודה שמואל דיש ברירה. גם כל ראיות דמייתי ר"ת לפסוק אין ברירה הוא בדבר שאין עומד להתברר. אבל בדבר העומד להתברר מודה ר"ת דיש ברירה. וגם רב יהודה אמר הרי היא כאשת איש לכל דבריה ור' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת מודו דיש ברירה לפי דברי רש"י דפרק כל הגט דלכי מייתי הוי גיטא והוא עיקר ולא כפ' מי שאחזו. וכן עמא דבר לתת לשכיב מרע גט על תנאי במותו ובחייו. תנן אמר כתבו גט לאשתו ואחזו קורדייקו' וא' אל תכתבו גט לאשתי אין בדבריו אחרונים כלום. ובגמ' ר"ל אמר כותבין ונותנין לאלתר בחליו. דהא קתני אין בדבריו אחרונים דלכי מתסי לא בעי מהדר לאמלוכי ביה. ר"ל מדמי ליה לישן דכותבין. ור' יוחנן מדמה ליה לשוטה דשוטה לא סמייה בידיה והאי סמייה בידיה. בשרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא ורבי יוחנן אמר לישן לא דמי דישן מחוסר מעשה אבל האי לא מחוסר מעשה. מכאן אומר רבי' יצחק בר"ש שהכותב גט לשכיב מרע יזהר שלא יתקלקל בחליו בשעת כתיבה דפעמים שאין בדעתו והוי כמו מטורף ואין יודע מה מדבר ובין למר ובין למר לא דמי לישן וגם לא סמייה בידיה והוי פעמים שוטה ופעמים חלי'. ועל הגוסס כבר שלח הר' יואל מנונא אל מורי רבי' כי גוסס שמדבר בטוב וגם דעתו מיושבת אין יכול ליתן את הגט דחשוב כמת. ומביא ראיה מפרק יש נוחלין (ב"ב ק"כ ע"ב). ולר"מ דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס. ופר"ח שאינו יכול להקנות' במתנה דכיון דרוב גוססין למיתה הרי הוא חשוב כמת וא"כ כמו שאינו יכול ליתן גט. והתנן ריש אהלו' (פ"א) ובמס' שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל זקוק ליבם ופוטר. היינו דוקא מילי דאתי ממילא אבל עשייתו ומתנתו וגטו אינו כלו'. והא דתנן פרק כל הגט (גיטין כ"ח ע"ב) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו בחזק' שהוא קיים. וקאמר לא שנו אלא בחולה דרוב חולה לחיים. אבל בגוסס שרוב גוססים למיתה לא. משמע דווקא כשהניחו חולה גוסס חיישי' שמא מת כשיתננו לאשה. אבל אם חי עדיין כשר. לא היא כך היא הפי'. אבל אם קודם שהיה גוסס נתן לשליח הגט וקודם שנסע השליח הניחו גוסס לא יתננו בחזקת דאולי יתרפא כמו רוב חולי' שמתרפאין אלא רוב גוססין למיתה ולא נתרפא. ואפי' עדיין גוסס וחי בשעת נתינה אין גט. אבל רבי' שמואל מ"כ פי' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס שאינו יכול לדבר אין לו כח ליתן. משמע הא אם יש לו כח לדבר וליתן מתנתו מתנה. והיה קשה לו על פי' זה א"כ אמאי נקט גוסס אפי' חולה או בריא כיון שאינו יכול לדבר אין במקחו ובמתנתו כלום כדתנן נשתתק ואמר כתבו גט לאשתי כו'. ותניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותם למשאות ומתנות. לכך תפס לו פר"ח עיקר. והשיב לו מו' רבי' הקדוש גוסס כיון שמדבר בטוב ודעתו מיושב עליו שפיר נותן גט ואין ספק בדבר שהרי שנינו פרק מי שאחזו (שם ע' ע"ב) ופרק בתר' דיבמות (ק"כ ע"ב) שחט בו שני' או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו והרי כאן כולם מתים ואפי' הכי מועיל הגט כ"ש גוסס שמעוטן חיים. וכן מגוייד בצומ' גידין וצלוב כותבין גט בדבורם אע"פ שרובן למיתה. אלמא כל זמן שהוא חי ומדבר בטוב הוי גטו גט ואין חשוב כמת וכן תניא פ"ק דערובין גוסס נודר ומעריך. ואמאי מי עדיף אמירתו ממסירתו להדיוט. אלא ודאי מתנתו וגיטו מועילי'. וכן נמי מוכח ההיא דהניחו גוסס דאי עדיין חי בשעת נתינה והוא גוסס שמועיל הגט אלא דחיישי' שמא כבר מת. וההיא דנפלו לו נכסי' כשהוא גוסס מיירי דאינו יכול לדבר כמו שפי' שמואל והא דלא נקט חולה או בריא שנשתתק משום דנקט מלתא דפסיקא. דסתם גוסס אינו יכול לדבר. ועוד חולה שנשתתק מסתמא יתרפא וישתפה ואז יועיל מתנתו וא"כ קרא דיכיר למה לי. וגם רבי' חננאל שפי' נמי נפלו כשהוא גוסס אז אינו יכול לקנותם לפי שחשוב שרוב גוססין למיתה לא רצה לומר אלא בשביל שאינו יכול לדבר ואין דעתו מיושבת. אבל אם מדבר בטוב ומיושב דעתו מתנתו וגיטו מועילין בטוב. תנן פרק מי שאחזו לא תתיחד אלא בפני עדים ואפי' בפני עבד חוץ משפחתו מפני שלבו גס בה. דכיון שהגט אינו נגמר עדיין עד שימות הוה ליה גט ישן, ותנן פרק הזורק (גיטין ע"ב) ב"ש אומר' פוטר את הגט ישן. וב"ה אוסרין. והלכה כב"ה. כל שנתייחד עמה אחר שכתבו לה גט קודם ולא נגמרו הגירושין. ואם גירשה בגט ישן הגט פסול ולא תנשא לכתחלה. ואמנם כל אדם שגירש אשתו בגט גמור וכש' לא יתייחד עמה. ושלהי פ"ב דכתובות (כ"ח ע"א) אמר המגרש אשתו לא תנשא בשכנותו. ולזה ממנה בנכסי אביה אינה נפרעת אלא ע"י אחר ואי אתו לדינא לקמן לא מזקיקנא ליה אלא נוקי שלוחא בינייהו. ותניא באבל רבתי היא מס' שמחות במה ד"א שנתגרשה מן הנשואין. אבל נתגרש' מן הארוסין נפרעת ע"י עצמה מפני שאי' לבו גס בה ואינה מכרת בקריצותיו וברמיזותיו. תנן פרק המגרש ג' גיטין פסולין. כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כו'. ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שכתבו לה בפני עדים כשר. שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם. ר"א סבר עידי מסירה כרתי ומתיר לכתוב את הגט על דבר שיכול להזדייף כדמוכח פרק כל הגט (כ"ד ע"א) כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה. ופריך הא גדולה מצי מגרש. ומוקי לה בעידי מסירה ור"א היא. משמע דלר"מ דאמר עידי חתימה עיקר בעינן שיהא מוכיח מתוכו של גט שיהא של אשה זו ושל איש זה. ואם יש שתיהן שוות אין מועיל אם אינו משולש בדורות. והא דתנן בפרק המגרש (פ"ו ע"ב) שנים ששלחו שני גיטין שוין נתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו. ופריך בגמ' הא דלא כר"א דהא לא ידע עדים בהימנייהו מגורשא. משמע אבל לר' מאיר אתי לי' שפיר דאין מוכיח מתוכו באיזה גט מתגרשת אשה זו. וי"ל דהתם מיירי כשהשלישו הדורות בגט יוסף בן שמעון בן ראובן ובשני יוסף ב"ש בן יעקב ושכחו שם זקניהם. ולכך לר' מאיר מתגרשות שלכל מכירי השמות נודע איזה גט של אשה זו. ומהתם נמי מוכיח דלר' אליעזר עידי חתימה לא מהני מידי בלא עידי מסירה. דהא לר"מ דא' עידי חתימה עיקר מועילי' כיון שמשולשי' בדורות כדפי' ואפי' הכי קאמר דלא כר"א. ופ' האיש מקדש (קידושין מ"ז ע"ב) דתני' התקדשי לי בשטר חוב ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת. ומוקי לה פלוגתייהו באותיות נקנות במסירה. או כרב פפא דא' שיכתוב וימסור. והשתא לימא דכולי עלמא אית להו דרב פפא ופליגי בהא שראובן קדשה בשטר חוב שנתן לו שמעון וכתב לו שטר מתנה עליו שהיה בו עידי חתימה ולא עידי מסירה לר"מ מקודשת שהשטר היה שלו. לחכמים לא היה שלו כיון שלא היו עידי מסירה. אלא ש"מ לר"א דא' עידי מסירה היינו אף עידי מסירה והוא הדין עידי חתימה ולא היא. דפלוגתייהו לא הוי אלא בשטר של קניין או בגט. אבל שטר זה שעושה על שט"ח אינו אלא לראיה בעלמא. דאלו לקניין היאך שטר חוב נקנה על ידו. הלא מטלטלי' אינן נקנין אלא בהגבהה. הלכך לכולי עלמא בעידי חתימה סגי. ומ"מ קשה דתנן פ' גט פשוט (ב"ב קס"ז ע"א) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. ופריך בגמ' ליחוש לשני יוסף ב"ש וממטי ליה לאתת חבריה. והשתא לר"מ לא פריך מידי דבעינן שיהא משולש שיהא ניכר מתוכו ומוכיח על מי הוא. ולרבינו אלעזר נמי כיון דלא סגי בעידי מסירה הנהו ידעי אם היא אשתו. אבל אם לר"א אף עידי מסירה גרידא והוא הדין עידי חתימה גרידא אז אתי שפיר ואומר רבי' דר"א דדוקא פריך דעידי מסירה יטעו ויסברו שהיא אשתו כיון שיודעין שאשתו של יוסף זה שמה רחל ויודעין שאשה זו המקבלת גט זה שמה רחל יסברו שהיא אשתו ולא מסקי אדעתייהו ביוסף ב"ש אחר שיש לו אשה כשמה של יוסף זה. ומשני זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. ולכך כשהוציא גיטה או לגבות כתובתה או לינשא ישאלו בית דין לעדים שהיו בשעת מסירה אם היו שני יוסף ב"ש במעמד הגרושין. או לא חיישינן שמא יתננו לאשת חברו. וי"מ דמשני לר"מ אתיא ומוכיח שפיר הגט מתוכו כגון שיוסף ב"ש חברו חתם בגט וזהו פי' של זה בפני זה כשיוסף ב"ש מגרש אשתו הרי חברו חתום בגט.   Siman 131 השתא פי' רש"י לר"מ עידי חתימה דווקא אבל עדי מסירה לא מהני מידי. ולר"א עידי מסירה דווקא. אבל עידי חתימה אין מועיל והלכה כר"א אף בשטרות וכ"ש בגיטין כדאמרינן פרק המגרש. רב אמר הלכה כר"א בגיטין. ושמואל אמר אף בשטרות, והלכה כשמואל בדיני כדאיתא פ' יש בכור (בכורות מ"ט ע"ב) וכן פרק קמא (שם י"א ע"ב) גבי שטר פרסאה קאמר דגבי ממשעבדי עידי מסירה. וכן פרק מי שהיה נשוי (כתובות ס"ג ע"ב) גבי שני שטרות היוצאים ביום אחד ואמר שמואל שודא וקאמר כר"א. וגם בעובדא דאימיה דרב חמא דכתבינן לנכסיה בצפרא כו'. וקאמר דרב נחמן אמר אף שודא עבדי. והלכה כרב נחמן בדיני. וגבי גט פירשו רבינו שמואל ורבינו תם דמודה ר"מ אע"ג דעידי חתימה כרתי צריך עידי מסירה מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים. וגם שטר מכר או מתנת קרקע הניקנות באותו שטר פי' רבינו תם דמודה רבי אליעזר דכמו דעידי מסירה גרידא מהני כמו כן מהני עידי חתימה גרידא גופי' בלא עידי מסירה שהשטר טוב וראוי לקנות בו אם מסרו בינו לבין עצמו מועיל שפיר אם מודה שמסרו לו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו. אבל גט לא שייך טעם זה. פסק זה סדר הגט צריך שיקח הבעל משלו הקלף דיו וקולמוס וימסרנו לסופר ואם אין לו יקננו הבעל. דהא בעינן וכתב. וה"ה אם כתבו הסופר בקלף שלו במצו' הבעל שהוא כשר. ובלבד שיתננו אחרי כן לבעל להיות שלו. כדתנן פרק כל הגט (כ"ז ע"א) בטופסי גיטין צריך שיניח כו'. ש"מ שהסופר כותבו בקלף שלו. אבל עדיף טפי ליתנו לבעל תחלה כדי שלא ישכח הסופר ליתנו אחרי כן לבעל. ואם הקולמוס מאחרים אינו פסול בכך. שהבעל הקולמוס אין בגט בשביל כך כלום כיון שלא נשאר כלום מן הקולמוס בגט כמו שנשאר מן הדיו. ויצוה הבעל לסופר בפני עדים כשרים שאין קרובין זה לזה ולא לבעל ולא לאשה ויאמר בפניהם לכתוב גט לאשתי עד שיהא טוב לדעתו או לדעת החכם שיש בעיר ואם הסופר אין קרוב סגי בעד אחד עמו. וצריך שני עדים שיכתבנו בפניהם לשמה שיודעין שכותבין לשם פלונית אשת פלוני ואחרי כן יאמר הבעל לעדים כשרים לחתום בגט. והסופר אינו יכול להיות אחד מעידי חתימה דחתם סופר ועד פסול כדפרי' לעיל בשמעת' דאומר אמרו. ואע"פ שהם שלש כתות עדים שצוה הבעל לסופר לכתוב ועידי כתיבי לשמה ועידי חתימה אין בכך כלום ולא מקרי חצי דבר כיון שכל כתובות /כת וכת/ מעידה כל מה שצריך לראות בשעת ראייה דומי' דשלש כתות דעידי חזקה דכל אחת ואחת ראת בכל פנים כל מה שיכולה לראות. ולא כפי' רב אלפס דמפרש התם דאין קרוי חצי דבר משום שעדות של כתובות מועיל לענין פירות. ואולם לאפוקי נפשיה מפלוגתא טוב הדבר לעשות הכל בבת אחת שיאמר לסופר בפני עדים כשרים לכתוב גט לאשתו. ואות' עדים יהיו בשעת כתיב' ויאמר להם הסופר שיכתבו לשם פלונית אשת פלו' ולאותן עדים יאמר להם הבעל שיחתמו בגט. ואם /אין/ עד בשעת כתיבה נראה שהוא כשר. דמסתמא כיון שהבעל צוה לסופר בפני עדים לכותבו מסתמא נתנו לשמה בהכשר. ואפי' אין מכיר כתיבת הסופר דרוב בקיאים הם ולא הצריכו חכמים להיות בשעת כתיבה כי אם לשליח המוליך גט לאשה שיכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם שלא יוציא הבעל לעז על הגט. אבל כשהבעל עצמו נותנו אין לחוש שמא כתבו הגט שלא לשמה. דאי יש לחוש שמא טעה הסופר או הבעל. אם כן הוא עצמו שהביא הגט אמאי אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אלא ודאי אין לחוש שמא טעה דרוב בקיאין הן. ובשליח הולכה דווקא הצריכו רבנן שלא יוציא הבעל לעז. אבל בגירושין שהבעל עצמו עושה אין לחוש. אבל אין להביא ראיה שא"צ עדים בשעת כתיבה כדאמרינן גבי חרש שוטה וקטן הכותבין גט צריך גדול עומד על גביו. דמשמע הא כשכותבו פקח א"צ. זה אינו. דמצינן למימר דהכי פי' צריך גדול עומד על גביו המלמדו כל שעה לעשות כל דבר ודבר לשמה. אבל מהוא עצמו שמביא גיטו שאצ"ל בפני נכתב ובפ"נ משם היא ראיה ומסתמא סברא דדייני מגמר גמירי. ואעפ"כ טוב הדבר להיות עדים בשעת כתיבה. וכן עמא דבר. ויחתמו עדים למטה ולא ירחיקו מכתיבת הגט יותר מריוח חלק שטה אחת. ויחתמו בראש השטה שלא יהא חלק מימין חתימתן בגליון כדי שיוכלו לכתוב פלו' לוה מפלו' מנה ואחרי כן יניחנו עד שיהיה יבש שלא יהא קרוי יכול להזדייף ואחרי כן יתננו ליד האשה בפני עדים ותהא ידה פתוחה עד שיניח הבעל הגט מאליו ויאמר לה הבעל בשעת נתינה התקבלי גטך ותהא מגורשת ממני ותהא מותרת לכל אדם ויקראו העדים או יעיינוהו בטו' בשעת נתינה שזהו הגט שחתמו בה ואותו שנכתב' בשבילה. ותימא היאך מצטרפין להכשי' הגירושים העדים שראו שעשאו הבעל שליח להולכה והעדים שראו מסירת גט לאשה לר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר דהני והני צריכי אהדדי והוי חצי דבר אי צריכי לעידי ביאה וכל המשניות דהמביא לא מסתבר דהוו כלהו כר"ע. וכשהגט ביד האשה והוא חתום יכולה לינשא באותו גט או לגבות כתובתה בלא הבאת עידי מסירה לב"ד אע"פ שצריך עידי מסירה שראו שבא ליד האשה בתורת גירושין לר"א ושמא אפי' בשיש עידי חתימה כדפריש' לעיל. מ"מ אינן צריכין לבא לב"ד. דכיון שהגט ביד האשה חתום יש לי לומר שבא לידה בהכשר וכמשפט עידי מסירה וכדתנן פ' השולח אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם ומוקי לה כר"א וזהו תקון העולם שלא תהא צריכה להביא עידי מסירה לב"ד. דלר' מאיר צריך עידי חתימה ואינו תקון העולם וגם לדידי' כ"ש שאינה צריכה להביא עדי' שיהיו בשעת מסירה כדי לינש' כיון שהוא כמשפט. ומינה יש ללמוד שכמו כן אינה צריכה להביא עדים לב"ד עדים שצוה הבעל לסופר לכתוב ושנכת' לשמה. וראיה נמי ממביא גט ממדינת הים שאינם מביאין עדים שצוה הבעל לסופר לכתוב לשמה. והא דאמרי' פ' התקבל (גיטין ס"ג ע"ב) צריכין שני כיתי עדים אחת שאומר' בפנינו אמרה לשליח להתקבל ואחת אומר' קבלה בפנינו את הגט וקרעו היינו משום שאין הגט לפנינו שנקרע וליכא שום הוכחה שקיבל. אבל אם קבל ביד האשה חתום מסתמא בהכשר בא לידה. וכן אם הוא ביד שליח שלה אינו צריך רק שעשאתו האשה שליח לקבלה ונאמן מכאן ואילך לומר שלגרושין נתנו לו הבעל. ואפילו מ"ד פרק התקבל בעל נאמן לו' לפקדון נתנו לה ולא לגרושין. ומפרש ר"ת דוקא היינו כשהבעל והאשה במקום אחד כדמפרש טעמא. דאם איתא דלגרושין יהבה לדידה הוא יהיב ולא לשליח. ספר תרוכין צריך לכתוב קודם שיטה אחרונה. והטעם דאבעיא להו פרק המגרש (פ"ב ע"ב) אי בעינא ודן דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין כר' יהודה דלא ליהוי משמע דבדיבור' מגר' לה כדמפרש טעמא התם. ולא אפשיט'. אם דבר עיקר הוא והרי אין למדין משטה אחרונה. אם צריך לכתבו מקודם לכן דשמא בא ליד האשה בלא דין דיהוי ליכי מנאי כו'. והיא הוסיפה אותו בשיטה שבין העדים לכתוב. א"כ היה פסול דשמא היה צריך לכתוב ודן. ומהאי טעמא אומר ר"ת שאין לכתוב קיום מחקים ולא תלויות בשטה אחרונה בכתובות ולא בשטרות כי אם לפני וקנינא מיניה. אע"פ שהורגלו לכתוב בסוף השטר שריר וקים. והיינו טעמא דשמא בא ליד בעל השטר בלא שריר וקים ומחק למעלה חובתו וכתב קיום מחקים בשיטה חלק שבין עדים לכתב וכתב אחרי כן שריר וקים. אמנם העולם רגילין לכתוב קיום מחקים בשטה אחרונה. ונראה בשעושין כן סוברין שלמדין שפיר משטה אחרונה וסומכין על מה שכתוב אחרי כן שריר וקים. ולכך נמי היו כותבין שפיר ודן דיהוי ליכי וכו'. ספר תרוכין בשיטה אחרונה אע"פ שהוא עיקר הדבר דשמא צריך לכתוב ודן דיהוי. א"כ סוברין העולם שלמדין שפיר משיטה אחרונה וסומכין על מה שכתוב בסוף כדת משה וישראל. וקשה למו' רבי' היאך הורגלו לעשות כן. הלא שטר כשר בלא שריר וקיים מלבד גט מקושר. אבל בפשוט כשר מדאמרינן התם אין למדין משיטה אחרונה. דאי גט פשוט פסול בלא שריר וקים אמאי אין למדין משיטה אחרונה. וכיון דהכי הוא נחוש שמא בא השטר ליד בעליו בלא שריר וקים. כי כשר והגון הוא בכך ואחרי כן מחק למעלה חובתו והגיה דבר אחר למעלה וקיימו בשיטה אחרונה בחלק שבין העדים לכתב. וכתב אחרי כן שריר וקיים והשיב לו ר"ת כי כיון שהורגלו העולם עכשיו לכתוב שריר וקים יהא השטר פסול אם לא נכתב בו. א"כ לא חתמו העדים עד שנכתב בשטר שריר וקים ולכך למדין שפיר כקיום מחקים שבשטה אחרונה כיון שיש אחרי כן שריר וקים. וכן ספר תרוכין בגט או קיום מחקים בגט בשטה אחרונה כיון שיש בסוף כדת משה וישראל. וא"ת הלא גם בימי חכמי התלמוד היו כותבין כדת משה וישראל כדתנן במס' ידים שהיו כותבין המושל עם משה בגט. ואעפ"כ סובר התלמוד שאין למדין משטה אחרונה. יש לומר שלא היה כתוב בסוף הגט והכי משמע במשנה. אבל עכשיו תקנוהו לכתוב בסוף הגט. ואמנם לא סמך ר"ת על זה שכתב ואמר שאין לעשות קיום מחקים כי אם לפני וקנינא בשטרות ולפני ודן בגט. מיהו נכון שלא לעשות שום קיום מחקים בגט. ואי עביד תרי שריר וקים פסול. או אם מחק השריר וכתב עליו דבר אחר וקיימו בשיטה אחרונה וגם כתב אחרי כן שריר וקים פסול. כדאיתא פרק גט פשוט דאין עושין מחק במקום שהיה ראוי לכתוב שריר וקים. וסיום הגט ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל להוי כמו חזרה מענינו של שטר ויכתבנו בשיטה אחרונה. ואם השטה ארוכה יותר יכתוב אותיות רחבות. וימלא כל השיטה מכתיבה כמו שאר שיטין. ולא יסיים הגט באמצע השטה. והטעם דאין למדין משיטה אחרונה כדאיתא פ' גט פשוט משום עדים שהרחיקו חתימת ידם מן השטר שיטה אחת כשר. ובאותה שיטה של חלק יכול לזייף מה שירצה. לכך אמרו אין למדין משטה אחרונה כי אם חצי שיטה. א"כ אם יחתמו העדים בחלק שבחצי שני של שיטה אחרונה שוב לא נלמוד משיטה שלפני חצי שיטה אחרונה. שכיון שהיא סמוכה לעדים יש לחוש שהוסיף בעל השטר בין עדים לכתב ונמצאת שבטלת ודן דיהוי ליכי מנאי באותה שיטה ואותו דבור הוא דבר עיקר כדפרי' לעיל. דלא אפשיט' בעיא פרק המגר' אי צריך ודן או לא. ואם יחתמו עדים תחת הכת' של שיטה אחרונה יש לחוש שמא תמלא עוד חצי שיטה חלק ותוסיף עוד שיטה אחרת שלימה בין העדים לכתב וילמדו מן החצי שיטה שהוסיפה שהיא קודם האחרונה. וכשהעדים חותמין יחתמו זה תחת זה בתחלת השטה. דאי זה אחר זה שמא יהא ריוח חלק בגליון לכתוב לפלוני בפנינו לוה פלו' מנה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת כשר ויחתוך כל שלמעלה. מיהו אומר כי נמי ליכא אלא עד אחד יכתוב לפניו אני החתום חייב לפלו' מנה ויוציא עליו כתב ידו. ואם הגליון קצר כשר. תופס הגט בכך ובכך בשבת בכך וכך ימי' לירח פלו' שנת כך וכך לבריאת עולם. למניין שאנו מונין כאן בכרך פלו' דיתיב על נהר פלו' אנא פלוני המכונה פלו' בר פלוני שנולדתי בכרך פלוני דיתיב על נהר פלוני ועכשיו אני דר בכרך פלוני דיתיב על נהר פלוני. והנני עומד היום במקום פלוני דיתיב על נהר פ' צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנ' ושבקי' ופטרית ותריכי' יתייכי ליכי לית אנת אנתתי פלוני המכונה פ' בת ר' פ' המכונה פלוני שנולדת בכרך פ' דיתי' על נהר פ' ודרה עכשיו בכרך פ' דיתיב על נהר פ' והוי' אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקי' ותריכית יתייכי ליכי די תיהויין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצביין. ואינש לא ימחה בידייכי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דייהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פיטורין כדת משה וישראל. אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לורכיה ו"ו אחרונה של וכדו דלא לשתמע וכדי. וכן נמי לורכיה ויו שבאמצע שיבוקין תרוכי' פיטורי' דלא לשתמ' שביקין תריכין פיטירין וקאי אשאר נשי בעלמא דתיהווין דתיצביין תלתא יודין סמוך לנון. ובמכתב רבינו יוסף טוב עלם כתוב עוד שתי יודין אחרות אחת סמוך לדלית ואחת סמוך לתיו זהו חמשה יודין בכל תיבה ותיבה. ולכתוב למהך בלא יוד אחרי הלמד דלא לשתמע לי מהך. ולירחיק רגל שמאלי של ה' מגגו דלא לשתמע למהך לשון חוכא. ולכתו' להתנסבא. ולא לכתו' לאתנסב'. דלא לשתמ' לא ית סב' ב' תיבו' ולכתוב ודן בלא יוד דלא לשתמ' ודן דינא. ולא לכתוב ואגרת ביו"ד אלא ואגרת בלא יו"ד. פרק התקבל. תנן נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גטה ר"י או' אביה ולא היא. פי' רש"י דווקא נערה. אבל קטנה אפי' לרבנן אביה ולא היא כשיש לה אב. ופרק האיש מקדש תנן נמי פי' כן מתחלה. והא דקאמר רבנן בגמ' רבנן סברי יד יתירא זכי לה רחמנא היינו דכשהית' קטנה לא היה לה רק יד אביה וכשנעשית נערה ניתוסף לה יד עצמה עם יד האב. ור"י סבר במקום יד אביה יד דידה לא כלום היא ואפי' בנערות. ושוב הגיה רש"י פרק האיש מקדש דהוא הדין לקטנה דהא פליגי בנערה להודיעך כחו דר"י וכן עיקר. וכן נראה מדפריך פ' האיש מקדש לרב נחמן דאמר אין נערה עושה שליח לקבל את גיטה מיד בעלה מהא דתניא קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה. עכ"ל רבי' יצחק ב"ש מ"כ. ושליח להולכה המביא גט לאשה אינו צריך לא חתימת ב"ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו שליח הבעל להולכה כי הגט שבידו מוכיח כן. תדע שמביא גט ממדינת הים אם יש לו חתימת עדים או חתימת ב"ד שהוא ידוע ע"י כן שעשאו שליח להולכה למה צ"ל בפני נכתב ובפ"נ וכן מביא גט בארץ ישראל אם ידוע על ידי חתימת עדים או ב"ד שזה הגט שולח הבעל לאשתו ואפי' כשיבא הבעל ויערער למה יתקיים בחותמיו ואם אין ידוע על ידם שעשאו שליח להוליך זה הגט הרי זה כמ"ד דליתינהו ואין חתימתם מועלת כלום וא"כ אין המביא גט צריך שום עדות שעשאו הבעל שליח להולכה. ויש תימה על מה שכתוב בתיקון שטרות שטר הרשאה כששולח גט לאשתו ממקום אחר. כי נראה שאין צריך כדפרישת. ויש תימה שסיים וקנינ' מן פלוני לפלוני בן פלוני בכל מה דכתיב ומפורש לעיל במנא מה קניין שייך התם. ונראה לי כי לא הוצרך לתקן כתיבת הרשאה על כך אלא לפי שכתב בה שנותן לה הבעל רשות לשליח לעשות כמה שלוחים ולא יקפיד אפילו לא יחלה ולא יאנס. אבל לשליח לקבלה יושיבו ב"ד אנשים כשרים והגונים שאין קרובין זה לזה לא לבעל ולא לאשה ולא לאיש הזה שהוא שליח לקבלה. שיש לו רשות לקבל הגט ולהביא שטר חתימתן ויראה להם הבעל את הגט ויקראוהו קודם נתינה ויחזירוהו לו ויזקיקוהו לבעל לבטל כל מודעי דאית ליה ויתנהו ליד שליח קבלה ויאמר לו התקבל גט זה לפלונית בת פלוני אשתי המכונה פלונית כך וכך והרי היא מותרת לכל אדם. ולא יטיל בו שום תנאי והם יכתבו בכך וכך לחדש פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן בפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני אנחנו ב"ד חתומי מטה במותב תלתא הוינא ובא לפנינו פלו' בן פלו' המכונה פלוני כך וכך דמפלו' מתא דיתבא על נהר פלוני וגירש את פלונית בת פלוני אשתו המכונה כך דמפלוני מתא דיתבא על נהר פלוני ונת' גיטה ליד פלונית בן פלוני שעשאתו בעדים שלוחה לקבל גיטה מיד פלוני ב"פ בעלה ויאמר לו התקבל זה לפלונית בת פלוני אשתי המכונה כך והרי היא מותרת לכל אדם. וקודם נתינתו בטל כל מודעי דהוו ליה ולא נתן שום תנאי בגירושין. אלא גירשה גירושים גמורים והגט קרינן וראינוהו כשר כדת והלכה. ומחמת שראינו גירושי פלוני בת בעלה שנתן גיטה ליד שלוחה לקבלה כתבנו לה שטר זה להיות בידה לזכות ולראיה שריר וקים. ואף על פי שכתבתי שאין צריך הכרת חתימת ב"ד שניתן הגט בפניהם ליד השליח קבלה כל זמן שלא יבא הבעל ויערער טוב להחתים אנשים טובים וחתומים וידועים שתהא חתימתם נכרת יותר לרבים כי היכי דאי אתי בעל ומערער יהא נקל לקיים חתימתם. וגם אם בעל יודע לכתוב עוד טוב שיכתוב עוד תחת חתימה כך. אני פלו' החתום למטה המכונה כך ודר עכשיו בפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני גירשתי את אשתי פלונית בת פלוני המכונה פלונית דמפלו' מתא דיתבא על נהר פלו' וגירשתיה בפלונית מתא דיתבא על נהר פלו' בפני ב"ד פלו' ופלו' החתומים בשטר שלמעלה וגרשתיה גירושי' גמורין בבטול כל מודעי ובלא שום תנאי ככל הכתו' ושטרם וחתימתן אמת היא. ובעבור כי הכל אמת כתבתי גם אני כתב ידי לראיה ולזכות שלא יהא לי פתחון פה לערער על דבר זה כלל. כי שטר ב"ד החתומים למעלה וחתימותיהם אמת שריר וקים. פלו' בר פלוני. וכן עיקר. וכן נראה מדפריך פ' האיש מקדש לרב נחמן דאמר אין נערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה מהא דתני' קטנה שאמרה התקבלי גיטי אין גט עד שיגיע לידה. הא נערה הרי זה גט. ומשני בשאין לה אב. אבל מעיקרא ס"ד דיש לה אב ואפי' הכי קתני עד שיגיע גט לידה. ש"מ דאם הגיע גט לידה מגורשת. והא דקאמר פרק התקבל לרבנן יד יתירה זכה לה רחמנא. היינו שמוסיף לה הכתוב יד אביה על יד עצמה דיד עצמה עיקר שיש לה בבגרות' ולא ניתן לה יד האב להסיר כח ידה. אבל ר"י סבר דלהסיר כח ידה נותן לה יד האב במקום יד אביה יד דידה לאו כלום היא. וכל הדין הזה בקטנה שהגיע לפעוטו' שיש לה שש שנים אבל קטנה קודם לכן לא דאינה יודעת לשמור גיטה ותנן בסיפא פ' התקבל וכל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש פי' רש"י אפי' ע"י אביה דהא שוטה היא ואמר ר' יצחק ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת. במס' יבמות פרק חרש. עכ"ל ור"ת מפרש דעל ידי אביה מתגרשת אע"פ שאינה יודעת לשמור גיטה קודם שהגיעה לפעוטות. והורה כן הלכה למעשה. דהא פרק חרש מפ' ר' ינאי טעם אחר על שוטה משום דכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה. יצתה זו שאין לה יד לגרש את עצמה. ולפי אותו טעם. שוטה שיש לה אב מתגרשת ע"י אביה מן התורה. שהרי יש לה יד אביה שהיא כידה. דאפי' היא פקחת אביה מקבל גיטה לרבנן בין היא בין אביה ולר"י אביה ולא היא. ותנא דבי ר' ישמעאל דמפיק לה מושלחה לא פליג אלא בהא דנפקא ליה מקרא אחרינא. אבל משמע דליכא מידי אחרינא בינייהו. ויש ליתן טעם דכיון שיש לה אב משלחה ואינה חוזרת היא שאביה משמרה מלחזור. ועוד הביא ראיה מן הירושלמי דבהדיא קורא אותה שיש לה אב יכולה לשמור גיטה. הואיל וכן הוא מתגרשת בקבלת אביה לכולי עלמא. דהא לא מצרכינן הכא אלא שתהא יכולה לשמור גיטה. והכי איתא בירושלמי פרק חרש דקאמר נשתטית לא יוציא. דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירה פי' שנגררת אחר כל אדם ונוהגי' בה מנהג הפקר. ור' זעירא ורבי ירמיה אמרי תרווייהו שאינה יכולה לשמור גיטה. רבי נחמיה בשם רב יוסף אמר תלת. פי' תלת מילי איכא בינייהו עבר וגירש מאן דאמר מפני גרירה אסור ומאן דאמר מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה. יש לה אב יכולה לשמור גטה ועוד שפעמים שוטה פעמים חלומה. מפני גרירה אסורה דבשעה שהיא שוטה נגררת לזנות. ומ"ד שאינה יכולה לשמור גיטה. זה יש לה אב עתי' שיכולה לשמור גיטה. ונראה שחסר מן הירושלמי דהא אין כאן אלא תרי מילי. ויש להיות כך עבר וגירש. מ"ד מפני גרירה מותר. פירוש כיון דליכא אלא איסורא דרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר. לכך אם עבר וגירש הוי הגט גט. מ"ד שאינה יכולה לשמור גיטה אסור. פי' מדאורייתא אין הגט גט. ועוד א"ב יש לה אב. מ"ד מפני גרירה אסור לכתחלה שלא יכול לשמרה מהפקר. למ"ד שאינה יכולה לשמור גיטה כיון שיש לה אב יכולי' לשמור גטה כיון שהיא קטנה או נערה וקשה הא דאמרי' סבר וגירש ל"י מותר משום גרירא של הפקר. אי מיירי באין לה אב היכי שרי. הא אמרינן פרק חרש היכא שאינה יכולה לשמור גטה אינה מתגרש' לר' ינאי משום דכתיב ונתן בידה. יצתה זו שאין לה יד. והתם מיירי באינה יכולה לשמור גטה דהא קאמר בירושלמי לר' זעירא דאמר טעמא שאינה יכולה לשמור גיטה עבר וגירש אסור בדיעבד. ואי מיירי בירושלמי בשיש לה אב. ולכך כי עבר וגירש שרי דיש לה יד על יד אביה. א"כ מאי קאמר עוד איכא בינייהו יש לה אב. לכתחלה בין למר בין למר אסור. ואי בדיעבד הא כבר אמר עבר וגירש איכא בינייהו. ותו כי עבר וגירש כיון שיש לה אב הלא פירשנו לדברי ר"ת דלכולי עלמא שרי דכמו לרבי ינאי דמוקי טעמא משום יד שרי כי יש לה אב כמו כן לר' ישמעאל דאביה שומרה מלחזור. ומסתמא ר' זעירא לא פליג בהם. ונראה לומר דעבר וגירש דקאמר מיירי באי' לה אב. ואתי שפיר הא דקאמר בתר הכי יש לה אב איכא בינייהו ולכתחלה. דלר' ינאי אסור ולר' זעיר' שרי וזהו סיועא לר"ת דכי יש לה אב לכו"ע שרי בדיעבד. ואף רבי ינאי דאסר לכתחלה היינו בשוטה ומשום הפקר אבל בקטנה לא. אבל יקשה על עבר וגירש מר' ינאי ארבי ינאי כדפי'. ואין זה כל כך קשיא אם סתם התלמוד דירושלמי דאמר לרבי ינאי שרי בדיעבד אם חולק על סתם תלמוד דידן דאמר דלר' ינאי אסור אף בדיעבד כיון שלא מצינו דברי ר' ינאי גופיה שיחלקו דבריו על זה דר' ינאי דאמר פ' חרש דאותה שאין לה יד אינה מתגרשת מיירי בקטנה שאין לה אב אבל שוטה גדולה יש לה יד שפיר ומשום מנהג הפקר אסור לכתחלה מדרבנן ובדיעבד שרי לדברי הירושלמי ולתלמוד דידן אינו גט מן התורה כיון שאינה יכולה לשמור גיטה, וקצת קשה דאכתי איכא בינייהו יודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור את עצמה דאמרי' פ' חרש דאינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר. וי"ל דהא דקאמר התם באינה יודעת לשמור גיטה ולא עצמה כשיש לה אב איכא בינייהו חשוב כמו שאין לה אב ויודעת לשמור גיטה ולא עצמה דלר' ינאי אסור לכתחלה דלר' זעירא שרי דיש לה אב לעולם חשוב כיודעת לשמור גיטה ומאי טעמא כי פריך פרק חרש אי אינה יודעת לשמור גיטה ולא עצמה וכי מתגרש' דבר תורה. והאמר ר' ינאי כו' הוה מצי לתרץ כשיש לה אב אלא היינו נמי הא דמתרץ ביודעת לשמור גיטה ולא עצמה. דהיינו נמי אינה יודעת לשמור גיטה ויש לה אב. ועוד קשה דבפרק חרש משום דכלהו מודו גזרה דמנהג הפקר. וי"ל דר' זעירא דירושלמי ודאי לא סבר לה אלא מתגרשת לכתחלה כיון דיודעת לשמור גיטה אע"פ שאינה יודעת לשמור עצמה. ומתניתין דנשתטי' לא יוציא מוקי לה באינה יודעת לשמור גיטה ולא את עצמה ולא דייק במאי דלא קתני עולמית כדקתני גבי נשטה הוא. ואין לפרש דגזירה דאמר בירושלמי היינו שמשלחת וחוזרת והשתא נגרוס כמ"ש בירושלמי בלא הגהה עבר וגירש מ"ד משום גרירה אסור. וקשה על זה דר' ינאי קאמר טעמא משום גזירה. ור' ינאי גופיה דריש פ' חרש מונתן בידה ועוד דתימה הוא לומר דמשום דמשלח' וחוזרת לא יועיל הגט מן התורה. בפעמים שוטה ובפעמים חלומה. אם מקבלת כשהיא חלומה לא יגרע בשביל חלייה ושטותה שיהיה לה לאחר זמן. ועוד דעל כרחך צריך להגיה בירושלמי דהא קתני תלת מילי איכא בינייהו ולא חשיב אלא תרי. ונראה שיש לדקדק כמו שפר"ת. דאי אמרת בשאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת ע"י אביה נמי. א"כ לענין קדושין נמי לא תתקדש דויצאה והיתה כתיב דאיתקש יציאה להויה. וקצת קשה לפירושו דמשמע האי דסיפא כל שאינה יודעת לשמור גיטה מיירי בקטנה שיש לה אב דומי' דרישא פ' חרש בפלוגתא דר"י ורבנן בנערה או קטנה שיודעת לשמור גיטה כיד אביה דמי או לא. ומשמע נמי דאתי' ככולי עלמא. ולפירושו ביש לה אב לא מתוקמא אלא כרבנן. ולכך כיון שאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת בידה אלא ברשות אביה. אבל יודעת לשמור גיטה מקבלת גיטה בלא רשות אביה. דאי לר' יהודה אי על ידי אביה אפילו אינה יודעת לשמור גיטה מתגרשת היא לפי' ר"ת. ואי ע"י עצמה אפילו יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת. אבל באין לה אב מתוקמא שפיר כר"י.   Siman 132 כללו של דבר. נערה שיש לה אב וקדשה אביה לאיש אחר ועדיין לא נשאה אם בעלה מגרש' יכולה לקבל גיטה לרבנן בלא רשות אביה אבל אם קטנה לפי' ר"ת ראשון אביה ולא היא ולפירוש אחרון אפילו קטנה מקבלת גיטה בלא רשות אביה ואם מת אביה לאחר שנתארס' או נשאת דהשתא יצתה מרשות האב אז לכל הפירושים מקבלת גיטה בידה שפיר ואפי' היא קטנה כדתנן פ' התקבל קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ודייק הא הגיע גט לידה מגורשת ולכל הפחות מיירי באין לה אב אבל לשליח לקבלה אינה יכולה לעשות ואפילו היא נערה כדאמר רב נחמן פ' האיש מקדש אין הנערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה וביש לה אב דאם אין לה אב או יש לה אב אבל אם נשואה היא דהשתא יצתה מרשות האב נערה עושה שליח ולא קטנה כדאמרי' התם קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה הא נערה הוי גט ומוקי לה באי' לה אב אבל דיני' אלו מיירי דווקא בהגיע לפעוטות שיש לה שבעה שנים וכדאמר רבא פ' התקבל הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה אבל קודם שהגיע' לפעוטות אם אין לה אב שמת אחר שנתקדש' או שנשאת אינה יכולה להתגר' אבל אם יש לה אב ועדיין היא ארוסה אז אפילו היא קטנה ביותר יכולה להתגרש ע"י אביה לפי' ר"ת כדמשמע פ' חרש וכדמשמע בירושלמי ומיהו בקטנה נשואה שלא הגיעו לפעוטות בת שבעה ואינה יכולה לקבל גיטה ואינה יודעת לשמור גיטה נראה לרבינו תם דאין אביה יכול לקבל גיט' דכיון דנשאת אין שוב לאביה רשות בה ואין יד אביה חשוב לה יד וגם לטעם דמשלחה וחוזרת יש לומר דאע"פ פי' רבינו תם דאי יש לה אב מונעת מלחזור. הא כיון שנשאת ואין לו רשות בה ולא אגידא ביה והויא ליה משלחה וחוזרת דאינה ברשותו מלעכב' מלחזור כך פי' לנו הרב רבי ברוך בקדושין. וזה טופס הגט בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פלוני שנה כך וכך לבריאת עולם למניין שאנו מונין כאן בכרך פלני דיתיב על נהר פלני אנא פלני בר פלוני המכונה פלני הדר בכרך פלני דיתיב על נהר פלני והנני העומד היום בכרך פלני דיתיב על נהר פלני צבית ברעות נפשאי בדלא אניסנה ושבקית ופטרית ותרוכית יתייכי ליכי אנת אנתתי פלוני המכונה פלנית בר ר' פלני הדר' בכרך פלני דיתיב על נהר פלני ועכשו את עמדת בכרך פלני דיתיב על נהר פלני דהוית אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתייכי ליכי דיתיהויין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא לכל גבר די תיצביי ואינש לא ימחא בידייכי מן יומ' דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגר' שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל.   תופס הגט בכך ובכך בשבת בכך וכך ימי' לירח פלו' שנת כך וכך לבריאת עולם. למניין שאנו מונין כאן בכרך פלו' דיתיב על נהר פלו' אנא פלוני המכונה פלו' בר פלוני שנולדתי בכרך פלוני דיתיב על נהר פלוני ועכשיו אני דר בכרך פלוני דיתיב על נהר פלוני. והנני עומד היום במקום פלוני דיתיב על נהר פ' צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנ' ושבקי' ופטרית ותריכי' יתייכי ליכי לית אנת אנתתי פלוני המכונה פ' בת ר' פ' המכונה פלוני שנולדת בכרך פ' דיתי' על נהר פ' ודרה עכשיו בכרך פ' דיתיב על נהר פ' והוי' אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקי' ותריכית יתייכי ליכי די תיהויין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצביין. ואינש לא ימחה בידייכי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דייהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פיטורין כדת משה וישראל. אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לורכיה ו"ו אחרונה של וכדו דלא לשתמע וכדי. וכן נמי לורכיה ויו שבאמצע שיבוקין תרוכי' פיטורי' דלא לשתמ' שביקין תריכין פיטירין וקאי אשאר נשי בעלמא דתיהווין דתיצביין תלתא יודין סמוך לנון. ובמכתב רבינו יוסף טוב עלם כתוב עוד שתי יודין אחרות אחת סמוך לדלית ואחת סמוך לתיו זהו חמשה יודין בכל תיבה ותיבה. ולכתוב למהך בלא יוד אחרי הלמד דלא לשתמע לי מהך. ולירחיק רגל שמאלי של ה' מגגו דלא לשתמע למהך לשון חוכא. ולכתו' להתנסבא. ולא לכתו' לאתנסב'. דלא לשתמ' לא ית סב' ב' תיבו' ולכתוב ודן בלא יוד דלא לשתמ' ודן דינא. ולא לכתוב ואגרת ביו"ד אלא ואגרת בלא יו"ד. פרק התקבל. תנן נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גטה ר"י או' אביה ולא היא. פי' רש"י דווקא נערה. אבל קטנה אפי' לרבנן אביה ולא היא כשיש לה אב. ופרק האיש מקדש תנן נמי פי' כן מתחלה. והא דקאמר רבנן בגמ' רבנן סברי יד יתירא זכי לה רחמנא היינו דכשהית' קטנה לא היה לה רק יד אביה וכשנעשית נערה ניתוסף לה יד עצמה עם יד האב. ור"י סבר במקום יד אביה יד דידה לא כלום היא ואפי' בנערות. ושוב הגיה רש"י פרק האיש מקדש דהוא הדין לקטנה דהא פליגי בנערה להודיעך כחו דר"י וכן עיקר. וכן נראה מדפריך פ' האיש מקדש לרב נחמן דאמר אין נערה עושה שליח לקבל את גיטה מיד בעלה מהא דתניא קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה. עכ"ל רבי' יצחק ב"ש מ"כ. ושליח להולכה המביא גט לאשה אינו צריך לא חתימת ב"ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו שליח הבעל להולכה כי הגט שבידו מוכיח כן. תדע שמביא גט ממדינת הים אם יש לו חתימת עדים או חתימת ב"ד שהוא ידוע ע"י כן שעשאו שליח להולכה למה צ"ל בפני נכתב ובפ"נ וכן מביא גט בארץ ישראל אם ידוע על ידי חתימת עדים או ב"ד שזה הגט שולח הבעל לאשתו ואפי' כשיבא הבעל ויערער למה יתקיים בחותמיו ואם אין ידוע על ידם שעשאו שליח להוליך זה הגט הרי זה כמ"ד דליתינהו ואין חתימתם מועלת כלום וא"כ אין המביא גט צריך שום עדות שעשאו הבעל שליח להולכה. ויש תימה על מה שכתוב בתיקון שטרות שטר הרשאה כששולח גט לאשתו ממקום אחר. כי נראה שאין צריך כדפרישת. ויש תימה שסיים וקנינ' מן פלוני לפלוני בן פלוני בכל מה דכתיב ומפורש לעיל במנא מה קניין שייך התם. ונראה לי כי לא הוצרך לתקן כתיבת הרשאה על כך אלא לפי שכתב בה שנותן לה הבעל רשות לשליח לעשות כמה שלוחים ולא יקפיד אפילו לא יחלה ולא יאנס. אבל לשליח לקבלה יושיבו ב"ד אנשים כשרים והגונים שאין קרובין זה לזה לא לבעל ולא לאשה ולא לאיש הזה שהוא שליח לקבלה. שיש לו רשות לקבל הגט ולהביא שטר חתימתן ויראה להם הבעל את הגט ויקראוהו קודם נתינה ויחזירוהו לו ויזקיקוהו לבעל לבטל כל מודעי דאית ליה ויתנהו ליד שליח קבלה ויאמר לו התקבל גט זה לפלונית בת פלוני אשתי המכונה פלונית כך וכך והרי היא מותרת לכל אדם. ולא יטיל בו שום תנאי והם יכתבו בכך וכך לחדש פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן בפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני אנחנו ב"ד חתומי מטה במותב תלתא הוינא ובא לפנינו פלו' בן פלו' המכונה פלוני כך וכך דמפלו' מתא דיתבא על נהר פלוני וגירש את פלונית בת פלוני אשתו המכונה כך דמפלוני מתא דיתבא על נהר פלוני ונת' גיטה ליד פלונית בן פלוני שעשאתו בעדים שלוחה לקבל גיטה מיד פלוני ב"פ בעלה ויאמר לו התקבל זה לפלונית בת פלוני אשתי המכונה כך והרי היא מותרת לכל אדם. וקודם נתינתו בטל כל מודעי דהוו ליה ולא נתן שום תנאי בגירושין. אלא גירשה גירושים גמורים והגט קרינן וראינוהו כשר כדת והלכה. ומחמת שראינו גירושי פלוני בת בעלה שנתן גיטה ליד שלוחה לקבלה כתבנו לה שטר זה להיות בידה לזכות ולראיה שריר וקים. ואף על פי שכתבתי שאין צריך הכרת חתימת ב"ד שניתן הגט בפניהם ליד השליח קבלה כל זמן שלא יבא הבעל ויערער טוב להחתים אנשים טובים וחתומים וידועים שתהא חתימתם נכרת יותר לרבים כי היכי דאי אתי בעל ומערער יהא נקל לקיים חתימתם. וגם אם בעל יודע לכתוב עוד טוב שיכתוב עוד תחת חתימה כך. אני פלו' החתום למטה המכונה כך ודר עכשיו בפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני גירשתי את אשתי פלונית בת פלוני המכונה פלונית דמפלו' מתא דיתבא על נהר פלו' וגירשתיה בפלונית מתא דיתבא על נהר פלו' בפני ב"ד פלו' ופלו' החתומים בשטר שלמעלה וגרשתיה גירושי' גמורין בבטול כל מודעי ובלא שום תנאי ככל הכתו' ושטרם וחתימתן אמת היא. ובעבור כי הכל אמת כתבתי גם אני כתב ידי לראיה ולזכות שלא יהא לי פתחון פה לערער על דבר זה כלל. כי שטר ב"ד החתומים למעלה וחתימותיהם אמת שריר וקים. פלו' בר פלוני. וכן עיקר. וכן נראה מדפריך פ' האיש מקדש לרב נחמן דאמר אין נערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה מהא דתני' קטנה שאמרה התקבלי גיטי אין גט עד שיגיע לידה. הא נערה הרי זה גט. ומשני בשאין לה אב. אבל מעיקרא ס"ד דיש לה אב ואפי' הכי קתני עד שיגיע גט לידה. ש"מ דאם הגיע גט לידה מגורשת. והא דקאמר פרק התקבל לרבנן יד יתירה זכה לה רחמנא. היינו שמוסיף לה הכתוב יד אביה על יד עצמה דיד עצמה עיקר שיש לה בבגרות' ולא ניתן לה יד האב להסיר כח ידה. אבל ר"י סבר דלהסיר כח ידה נותן לה יד האב במקום יד אביה יד דידה לאו כלום היא. וכל הדין הזה בקטנה שהגיע לפעוטו' שיש לה שש שנים אבל קטנה קודם לכן לא דאינה יודעת לשמור גיטה ותנן בסיפא פ' התקבל וכל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש פי' רש"י אפי' ע"י אביה דהא שוטה היא ואמר ר' יצחק ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת. במס' יבמות פרק חרש. עכ"ל ור"ת מפרש דעל ידי אביה מתגרשת אע"פ שאינה יודעת לשמור גיטה קודם שהגיעה לפעוטות. והורה כן הלכה למעשה. דהא פרק חרש מפ' ר' ינאי טעם אחר על שוטה משום דכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה. יצתה זו שאין לה יד לגרש את עצמה. ולפי אותו טעם. שוטה שיש לה אב מתגרשת ע"י אביה מן התורה. שהרי יש לה יד אביה שהיא כידה. דאפי' היא פקחת אביה מקבל גיטה לרבנן בין היא בין אביה ולר"י אביה ולא היא. ותנא דבי ר' ישמעאל דמפיק לה מושלחה לא פליג אלא בהא דנפקא ליה מקרא אחרינא. אבל משמע דליכא מידי אחרינא בינייהו. ויש ליתן טעם דכיון שיש לה אב משלחה ואינה חוזרת היא שאביה משמרה מלחזור. ועוד הביא ראיה מן הירושלמי דבהדיא קורא אותה שיש לה אב יכולה לשמור גיטה. הואיל וכן הוא מתגרשת בקבלת אביה לכולי עלמא. דהא לא מצרכינן הכא אלא שתהא יכולה לשמור גיטה. והכי איתא בירושלמי פרק חרש דקאמר נשתטית לא יוציא. דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירה פי' שנגררת אחר כל אדם ונוהגי' בה מנהג הפקר. ור' זעירא ורבי ירמיה אמרי תרווייהו שאינה יכולה לשמור גיטה. רבי נחמיה בשם רב יוסף אמר תלת. פי' תלת מילי איכא בינייהו עבר וגירש מאן דאמר מפני גרירה אסור ומאן דאמר מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה. יש לה אב יכולה לשמור גטה ועוד שפעמים שוטה פעמים חלומה. מפני גרירה אסורה דבשעה שהיא שוטה נגררת לזנות. ומ"ד שאינה יכולה לשמור גיטה. זה יש לה אב עתי' שיכולה לשמור גיטה. ונראה שחסר מן הירושלמי דהא אין כאן אלא תרי מילי. ויש להיות כך עבר וגירש. מ"ד מפני גרירה מותר. פירוש כיון דליכא אלא איסורא דרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר. לכך אם עבר וגירש הוי הגט גט. מ"ד שאינה יכולה לשמור גיטה אסור. פי' מדאורייתא אין הגט גט. ועוד א"ב יש לה אב. מ"ד מפני גרירה אסור לכתחלה שלא יכול לשמרה מהפקר. למ"ד שאינה יכולה לשמור גיטה כיון שיש לה אב יכולי' לשמור גטה כיון שהיא קטנה או נערה וקשה הא דאמרי' סבר וגירש ל"י מותר משום גרירא של הפקר. אי מיירי באין לה אב היכי שרי. הא אמרינן פרק חרש היכא שאינה יכולה לשמור גטה אינה מתגרש' לר' ינאי משום דכתיב ונתן בידה. יצתה זו שאין לה יד. והתם מיירי באינה יכולה לשמור גטה דהא קאמר בירושלמי לר' זעירא דאמר טעמא שאינה יכולה לשמור גיטה עבר וגירש אסור בדיעבד. ואי מיירי בירושלמי בשיש לה אב. ולכך כי עבר וגירש שרי דיש לה יד על יד אביה. א"כ מאי קאמר עוד איכא בינייהו יש לה אב. לכתחלה בין למר בין למר אסור. ואי בדיעבד הא כבר אמר עבר וגירש איכא בינייהו. ותו כי עבר וגירש כיון שיש לה אב הלא פירשנו לדברי ר"ת דלכולי עלמא שרי דכמו לרבי ינאי דמוקי טעמא משום יד שרי כי יש לה אב כמו כן לר' ישמעאל דאביה שומרה מלחזור. ומסתמא ר' זעירא לא פליג בהם. ונראה לומר דעבר וגירש דקאמר מיירי באי' לה אב. ואתי שפיר הא דקאמר בתר הכי יש לה אב איכא בינייהו ולכתחלה. דלר' ינאי אסור ולר' זעיר' שרי וזהו סיועא לר"ת דכי יש לה אב לכו"ע שרי בדיעבד. ואף רבי ינאי דאסר לכתחלה היינו בשוטה ומשום הפקר אבל בקטנה לא. אבל יקשה על עבר וגירש מר' ינאי ארבי ינאי כדפי'. ואין זה כל כך קשיא אם סתם התלמוד דירושלמי דאמר לרבי ינאי שרי בדיעבד אם חולק על סתם תלמוד דידן דאמר דלר' ינאי אסור אף בדיעבד כיון שלא מצינו דברי ר' ינאי גופיה שיחלקו דבריו על זה דר' ינאי דאמר פ' חרש דאותה שאין לה יד אינה מתגרשת מיירי בקטנה שאין לה אב אבל שוטה גדולה יש לה יד שפיר ומשום מנהג הפקר אסור לכתחלה מדרבנן ובדיעבד שרי לדברי הירושלמי ולתלמוד דידן אינו גט מן התורה כיון שאינה יכולה לשמור גיטה, וקצת קשה דאכתי איכא בינייהו יודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור את עצמה דאמרי' פ' חרש דאינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר. וי"ל דהא דקאמר התם באינה יודעת לשמור גיטה ולא עצמה כשיש לה אב איכא בינייהו חשוב כמו שאין לה אב ויודעת לשמור גיטה ולא עצמה דלר' ינאי אסור לכתחלה דלר' זעירא שרי דיש לה אב לעולם חשוב כיודעת לשמור גיטה ומאי טעמא כי פריך פרק חרש אי אינה יודעת לשמור גיטה ולא עצמה וכי מתגרש' דבר תורה. והאמר ר' ינאי כו' הוה מצי לתרץ כשיש לה אב אלא היינו נמי הא דמתרץ ביודעת לשמור גיטה ולא עצמה. דהיינו נמי אינה יודעת לשמור גיטה ויש לה אב. ועוד קשה דבפרק חרש משום דכלהו מודו גזרה דמנהג הפקר. וי"ל דר' זעירא דירושלמי ודאי לא סבר לה אלא מתגרשת לכתחלה כיון דיודעת לשמור גיטה אע"פ שאינה יודעת לשמור עצמה. ומתניתין דנשתטי' לא יוציא מוקי לה באינה יודעת לשמור גיטה ולא את עצמה ולא דייק במאי דלא קתני עולמית כדקתני גבי נשטה הוא. ואין לפרש דגזירה דאמר בירושלמי היינו שמשלחת וחוזרת והשתא נגרוס כמ"ש בירושלמי בלא הגהה עבר וגירש מ"ד משום גרירה אסור. וקשה על זה דר' ינאי קאמר טעמא משום גזירה. ור' ינאי גופיה דריש פ' חרש מונתן בידה ועוד דתימה הוא לומר דמשום דמשלח' וחוזרת לא יועיל הגט מן התורה. בפעמים שוטה ובפעמים חלומה. אם מקבלת כשהיא חלומה לא יגרע בשביל חלייה ושטותה שיהיה לה לאחר זמן. ועוד דעל כרחך צריך להגיה בירושלמי דהא קתני תלת מילי איכא בינייהו ולא חשיב אלא תרי. ונראה שיש לדקדק כמו שפר"ת. דאי אמרת בשאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת ע"י אביה נמי. א"כ לענין קדושין נמי לא תתקדש דויצאה והיתה כתיב דאיתקש יציאה להויה. וקצת קשה לפירושו דמשמע האי דסיפא כל שאינה יודעת לשמור גיטה מיירי בקטנה שיש לה אב דומי' דרישא פ' חרש בפלוגתא דר"י ורבנן בנערה או קטנה שיודעת לשמור גיטה כיד אביה דמי או לא. ומשמע נמי דאתי' ככולי עלמא. ולפירושו ביש לה אב לא מתוקמא אלא כרבנן. ולכך כיון שאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת בידה אלא ברשות אביה. אבל יודעת לשמור גיטה מקבלת גיטה בלא רשות אביה. דאי לר' יהודה אי על ידי אביה אפילו אינה יודעת לשמור גיטה מתגרשת היא לפי' ר"ת. ואי ע"י עצמה אפילו יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת. אבל באין לה אב מתוקמא שפיר כר"י.   Siman 133 תנו רבנן מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרותו כעין דיינין ר' יהודה או' בחמשה ומסקנ' הדר ביה רבי יהודה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עביד עובדא בחמשה והא הדר ביה ר' יהודה לפרסומי מלתא בעלמא אמר רב כהנא הוה קאימנא קמיה דרב יהודה אמר לי תא וסק לזרדא דקנה לאצטרופי בחמשה לפרסומי מלתא בעלמא הלכך צריך דיינין מבוררין לחליצה לפרסומי מלתא ושלא יהו קרובי' זה לזה לא ליבם ולא ליבמה וצריך שיאמרו תחלה נלך למקום פלוני כדי לחלוץ שם שצריך לברר המקום לשם חליצה כדאמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא דכתיב השערה אל הזקנים ובספרי תניא ועלתה יבמתו צריכין שילכו בגוב' של עיר לחלוץ וכדאמר רב יהודה תא סק לזרדא דקנ' לחלוץ שיכירו הדיינין שהאשה החולצת היא אשת המת אחיו של זה החולץ כדאמר רבא אין חולצין אלא אם כן מכירין פרק יש נוחלין (ב"ב קל"ח ע"ב) ופרק מצות חליצה (יבמות ק"י ע"א) וגם רב התקין בגיטא דחליצה ואשתמודעינהי דאחוה דמיתנא הוה והלכתא אפי' ע"י קרוב או ע"י אשה כדאיתא פרק החולץ (שם ל"ח ע"ב) וצריך שלא יהיו הדיינין עכו"ם כדכתיב ונקרא שמו בישראל ולא בבית דין של עכו"ם עד שיהא אביו ואמו של דיין מישראל אע"ג דאמרינן פרק מצות חליצה (ק"ב ע"א) גר דן חבירו גר אבל בישראל לא ידון אותו גר אפי' דיני ממונות כדאיתא פ' החולץ (שם מ"ה ע"ב) רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל אמר כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה דהא תנן פרק בא סימן ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ו ע"א) הכל כשרין לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות ואמרי' לאתויי גר וממזר היינו לדון חברו גר אבל ישראל לא עד שתהא אמו מישראל אבל לגבי חליצה אם חליצה של בני גרים צריכין דיינין מישראל א"נ אפי' החליצה של בני ישראל אתי קרא לפסול אפי' אמו של דיין מישראל עד שיהא גם אביו מישראל וצריך שיתכוין לחלוץ כדאמר ר"י (יבמות ק"י ע"א) אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא נתכוונה היא ולא נתכוון הוא אינה חליצה עד שיתכונו שניהם וצריך שישבו הדיינין משום דחליצה היא כמו דין וצריך לחלוץ מעומד בין האיש בין האשה כי ההיא דאתיא לקמיה דרבי חייא (שם) אמר לה בתי עמודי אמרה לו אמו ישיבה זו היא עמידתה. ופרש"י לשון אחר שהיתה קטעת וכן בספרי תניא ועמד ואמר לא חפצתי וגומר מכאן שצריך לחלוץ מעומד אמנם על כרחיך צ"ל דהיינו משום דחליצה הויא כמו דין ולכתחלה דווקא אבל דיעבד אפי' חלצו בישיבה כשרה כמו דין כדתניא (שם ק"ג ע"א) בין עומד בין יושב בין מוטה כשרה א"כ ע"כ דרשא דספרי מקרא ועמד ואמר בעמידה היינו אסמכתא דאי אדרשא גמורה היכי כשרה בדיעבד הא כתיב ככה דרשינן עכובא וכן מוכח פרק בתרא דמועד (כ"א ע"א) קריעה מעומד מנלן ויקם איוב ויקרע ואלא מעתה ועמד הכי נמי בעמידה והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה כשרה אלמא עמידה לאו מועמד ואמר נפיק וא"ת והא מועמדו שני האנשים דרשינן בעמידה הכי נמי נדרוש עמידה מועמד ואמר וליהוי עכובא וי"ל דלא משמע ועמד ואמר עמידה כמו ועמדו כל היכא דאיכא מעשה לאחר ועמד כמו ויקם ויקרע ועמד ואמר לא משמע עמידה אבל ועמדו שני האנשים לא כתיב שום מעשה לאחר ועמדו א"כ לעמידה ממש אתי. תנן חלצה במנעל שאין שלו או של שמאל בימין חליצתו כשרה חלצה ברגל חליצתו פסולה ור"א מכשיר והלכה כרבנן דילפי רגל רגל ממצורע דכתיב רגלו הימנית. הלכך לכתחלה צריך מנעל שלו ושל ימין דדוקא דיעבד כשר כדאמר ליה רבה לאביי הב לי דימינא ואקני ליה דאימר דשרי רבנן שאינו שלו ושל שמאל דיעבד דווקא. ומ"מ אף בדיעבד אף ברגל ימין בעינן וצריך שיהא במנעל שתי רצועות ארוכות תלויות וראשיהם תפורות למנעל ויכריך אותם סביב המנעל ברגלו ויקשור שניהם יחד שני קשרים כדאמר (ק"ב ע"א) האי מנעל דידן אע"ג דאית ביה חומרתא פי' קרסים קטרינן ביה מיתנא פי' רצועות וכן פנקא וארקתא אלמא רצועות צריך במנעל. ואח' תהא האשה מתרת קשר הרצועות בימין ואח"כ תחלוץ ותהא שומטת המנעל מן הרגל הכל בימין. ולא תהא שמאל מסייעתה כלל ולא כמו שפי' בספר הישר שולפתו בימין ושמאל מסייעת ולא היא אלא צריך הכל בימי' התרת קשר הרצועות בימין ושמיטת העקב בימין בלא סיוע שמאל דהכי איתא בירושלמי כיצד היא עושה קושרו כדי שיוכל להלך בו ובתר הכי קאמר רבי חנינא בריה דרבי הלל עונבו כדי שיוכל להתיר באחת מידיה. כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל. ושומטת עקב בימין וגוררת בימין כדי שתהא חליצה והתרתה בימין ויש שעושין קשר ועניבה על הקשר לקיים דברי הירושלמי וטוב יותר לעשות שני קשרים זה על גב זה שמה שאומר בירוש' עניבה היינו כדי שתוכל להתיר בקל בידה אחת בימין. ויש שעושין קשר מן הרצועות התלויות קשורות שני קשרים זה על גב זה מלבד שני הקשרים של הרצועות ועוד שני קרסים בלולאות וזה יותר טוב כדי לעשות חליצה אלימתא כדאמרינן פרק מצות חליצה הא דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא. חומרתא היינו קרסים מיתנא היינו רצועות ונראה דמדרבנן הוא מה שצריך האשה לחלוץ בימין דמי כתיב וחלצה ביד דנילף יד יד ממצורע הא אפי' גדמת חולצת בשניה. וצריך לחלוץ קודם שתאכל האשה מפני הרוק פן תאכל דברים הגורמים רוק לבא כדאמר רבא (ק"ו ע"ב) אכלה תומא או גרגישתא לא עשתה ולא כלום מאי טעמא וירקה מעצמה בעינן וליכא ושמא דברים אחרים נמי יש שגורמין רוק כמו רמונים כדאיתא פרק אע"פ וכיוצא בהן. וצריך שיסמוך עצמו אצל הכותל ויעמוד שם כדי שיוכל לדחוק רגלו בטוב בארץ כדאמר אמימר צריך למדחקיה לרגלי'. וצריך שיראו הדיינין הרוק כשיוצא מפי האשה כדאמר רבא צריכי דייני למחזי רוקא כד נפיק מפומא דיבמ' דכתיב לעיני הזקנים וירקה עד דמטי כנגד פניו של יבם וא"צ שיפול הרוק לארץ ואע"ג דפרק החולץ (ל"ט ע"ב) תקין רב יהודה רבנן בגיטא דחליצה ורקת באנפת דוקא דמטי עד לארעא וגם יש ספרים שאינו כתוב שהרי הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח קרינא ביה ומהני. וצריך שלא תרוק דם לחוץ ואע"ג דאמרו ליה ללוי מי כתיב וירקה רוק. מ"מ רוק בעינן כדקאמר התם רקקה דם כשרה. דא"א בלא צחצוחי רוק ומוקי לה במוצצת ודווקא בשותתת לא מהני דאז ליכא רוק עם הדם אלמא רוק בעינן. וכן פירש רבינו שלמה גבי לוי מי כתיב וירקה רוק לחוד וירקה כתיב ואם יש דם מעורב בו לא פסול בכך. וצריך שיחלוץ ברגלו יחף ולא עם בתי שוקים דכתיב מעל רגלו ולא מעל דמעל ואע"ג דסנדל של עץ כשר. ומוקי לה בגמרא במחופה עור וכן אנפיליא של בגד. היינו לפי שתפורין יחד והוי מנעל אחד. אבל המנעל על בתי שוקים מקרי מעל דמעל. וצריך שהמנעל לא יהא ארוך עד למעלה מן הארכובה כדתנן למעלה מן הארכובה פסולה וטעמא משום דכתיב מעל ולא מעל דמעל. אבל השוק אינו קרוי מעל דמעל משום דאסתוירא המחבר השוק והרגל עד ארעא נחיתי אבל רש"י פירש דלמעלה מן הארכובה שנחתך שוקו וכן בגמ' אי כתיב ברגלו הו"א בשוקי לא קא משמע לן מעל רגלו אפילו בשוקו ופירש רבינו שלמה אם נחתכה יחלוץ בשוק דהא כתיב מעל רגלו וקשה למורי רבינו הקדוש דאם נחתך אפילו למטה מן הארכובה לא מצי חליץ תו דלא עדיף אוביו וקפוף דלא חליץ דאתהפיך כרעייהו ואמר רב אשי דלא חלצי משום דאמר אמימר האי מאן דמסגי לעיל ליחתא דכרעיה לא חליץ כ"ש אם נחתך לגמרי אף ע"ג דפריך מרגלים פרט לבעלי קבים דמיירי דנחתך על מתני' דלמטה מן הארכובה כשרה מ"מ פריך שפיר אלמא אין קרוי רגל בשוק. וא"כ כמו דפסלת כשהמנעל גבוה וארוך עד למעלה מן הארכובה משום דלא אקרי רגל א"כ למטה נמי ומשני גבי חליצה כתיב מעל רגלו ובלבד שיהא הרגל שלם אז מותר אפילו למעלה ולא מעל דמעל. וצריך שיהא המנעל כלו תפור מרצועות עור ולא מחוטי פשתן וקנבוס כדאמר רב (ק"ב ע"ב) סנדל התפור בפשתן אין חולצין שנ' ואנעלך תחש ולא כלשון אחר של רש"י שפי' מנעל של עור ויש בתוכו פשתן כעין שתופרין לבד בתוך המנעל שקורין על כל שטרא דכי האי גונא נר' דשרי כמו סנדל של עץ דתנן כשרה ומוקי לה במחופ' עור ואנפליא של בגד פסולה מוקי לה כשאין מחופה עור לכך נראה כלשון שני שתפור ממש מפשתן ופי' רבי' תם שצריך המנעל מעור בהמה טהורה דומיא דתחש ולא מעור סוס וכלב אע"פ שגם מהם רגילין לעשות מנעלים ותימא מניין לו זה דכיון דתחש לאו דוקא משום דנעל נעל ריבה אם כן מכל עור נמי ומ"מ כיון דנפק מפומיה יעשו לחומרא כדבריו מבהמה טהורה. וצריך שיהא היבם גדול והיבמה גדולה בשעת חליצה כדאמר איש כתיב בפרשה אם לא יחפוץ האיש וגומר וחלצה נעלו ומקשינן אשה לאיש וכן אמר רב נחמן פרק מי שמת (ב"ב קנ"ו ע"א) בודקים לחליצה ולמיאונין וכן אמר רבא פרק יוצא דופן (נדה מ"ז ע"ב) אבל לחליצה בעיא בדיקה וכן פרק מצות חליצה והלכת' עד שתביא שתי שערות. והא דאמר רבא פרק התקבל (גיטין ס"ה ע"א) גבי שלש מדות בקטנה הגיעה לעונת נדרים שזהו שנה שלפני גדלות חולצת פי' רבינו תם דמיירי לדברי רבי יוסי דאמר פרק מצות חליצה קטנה חולצת וכן נמי איתא התם בהדיא לדברי בריבי חולצת בפעוטות אמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות וי"א הלכתא נמי הוי מדברי רבא כלומר אע"פ שלדברי רבי יוסי חולצת בהגעת נדרים מ"מ כך הלכה עד שתביא שתי שערות וכן הוי פ' כל שעה (פסחים ל"ב ע"א) דאמר רב אשי לדידי פרזלייהו בנור' והלכתא אידי ואידי ברותחי' האי והלכתא נמי הוי מדברי רב אשי כי היכי דלא תקשי משלהי עבודה זרה דהשפודין של נותר מגעילן ומפ' רב אשי טעמא משום דהיתרא בלע לא צריכי לבון. וגבי חמץ קאמר פרזלייהו בנורא אלא מחמיר היה ולכך לדידי בנור' אבל הלכתא ברותחין. עוד מפ' מו' רבינו פרק התקבל גרסינן רבה ולא רבא חברו של אביי ומייתי ראיה מדתני במדות ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואלו פרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן בן י"ח וזאת הגירסא עיקר התם כדמוכחא שמעתתא. הלכך צריך שיהא האיש בן י"ג שנים ויום אחד והאשה בת י"ב שנה ויום א' שזהו זמן גדלות שלהן כדתנן פרק בא סימן (נדה ס"ט ע"א) ואח"כ יבדקו האיש אם יש לו שתי שערות בבית הערוה אז קרויין גדולים וראויין לחליצה אבל שערות קודם זמן השנים לא יועילו כלום דשומא נינהו וארכן של שערות כדי לכוף ראשו לצד עיקרו דאמר מר עוקב' הלכה כדברי כולם להחמיר באורך שערות דפליגי במתניתין פרק בא סימן וצריך שיהו גומות קטנות יניקת השערות מן הבשר כדאמר פ' בא סימן (ס"ג ע"ב) אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות ואע"ג דאמר שמואל שתי שערות אפילו אחת על הכף ואחת על הבצים ותניא נמי אפי' אחת על קשרי אצבעות של יד ואחרת על הרגל דברי ר"ש אין הלכה כן אלא כרבנן אמר רב אשי עד שיהו שתי שערות במקום אחד אמנם אומר מורי רבינו הקדוש לפי שאין בקיאין להכיר גומות אם יש רבוי שערו' וגם גדלות באיש ובאשה סגי ואם ירצה יבדוק האשה בדדין אם הטו הדדין גדולה היא ומסתמא יש לה שערות כדתנן פרק בא סימן שזהו סימן העליון וא"א לבא עליון עד שיבא תחתון ובדיקת האשה אם יש לה שערות יכול להיות אפי' על פי נשים כדאמרינן ריש בא סימן לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא דאמר הגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ולא תמאן לכך לגבי חליצה סמכינן על פי נשים לבדוק את השערות כר"י דהתם וברייתא דהתם דאין האשה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ מיירי תוך הפרק דליכא חזקה דרבא עד לאחר הפ' כדמוקי לה התם ועוד מוקי לה לאחר הפר' וכר"ש דלית ליה חזקה דרבא אמנם הלכה כר"י לגבי ר"ש כדאמר פ' מי שהוציאוהו ועוד דרבא בתראה הוא וסבירא ליה כר"י התם ולא כפי' רבינו חננאל דפסיק כר"ש ודלא כרבא דמ"ד כר"י תוך הזמן כלאחר הזמן איתותב פ' יוצא דופן וליתא כפי' ר"ת מ"כ פר' בא סימן ואם בודקין בדדין אי שוכבין או מוטין זה הדבר יכול האיש לבדוק בלא גנות וטוב הדבר דא"א לבא עליון עד שיבא תחתון קודם אבל לגבי מיאון אם באו לכלל שנים שאין האשה נאמנת לומר אין לה שערות כדי למאן ולא מבעיא אם בעל דא"כ אפי' אנשים לא מהימני דחוששין שמא נשרו היכא דבעל אלא אפי' לא בעל נמי דהשתא מהימנא ולא חיישינן שמא נשרו מ"מ לא ממאנא בזמן הזה משום גומו' דפסקינן אע"פ שאין שערות ומי יוכל להבחין דבר זה שלא יהיו גומות ועוד דשמא שתי שערות מהני אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה או על קשרי אצבעותיה ורגליה ומי יוכל לבדוק כל גופה ולעמוד על אמיתת הבדיקה ואפי' גברי לא מהימני כ"ש נשים וחשבון השנים של איש י"ג שנים ויום אחד ושל אשה י"ב שנה ויום אחד אם גדולי' הם הרבה או יש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן אין חוששין ושפיר חולצין ואם לאו יש ספק בדבר אומר מורי רבינו יצחק בר"ש דאין האב והאם נאמנין כדתניא פרק האומר בקדושין נאמן האב לומר על בנו בני זה יש לו י"ג שנים ויום אחד ובתי זאת בת י"ב שנים ויום אחד לנדרים ולערכין ולהקדשו' אבל לא למכות ולעונשין ומסתמא כמו שאין נאמן למכות ולעונשין ה"ה לחליצה דהוי דבר שבערוה דאינו נאמן ואפי' ראינו שעמד להתפל' והשלים לעשרה בית הכנסת אין בכך כלום דשמא ע"פ האב עשו כן שנאמנין לנדרים ולהקדשות ואע"פ דשרינן ע"פ קרוב או אשה שהיבמה אשת המת אחיו של חולץ כדאמר פרק החולץ (יבמות ל"ט ע"ב) משום דאינהו מרתתי משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי ואע"ג דאמרינן סוקלין ושורפין על החזקות פ' עשרה יוחסין (קדושין ד' ע"א) היינו דווקא בבנים קטנים שבוכים אחר האם וגם האשה מכרת יותר בניה אבל בשנים רגילי דטעו ולא מהימני מיהו ברייתא מתוקמא במקום שלא הוחזקו ע"י שכנים שלא נולדו באותו מקום שאין אנו יודעין כי אם ע"פ האם אבל אם הוחזקה שהגיעו לכלל שנים אז יועילו השערו' שהרי הוחזקה נדה בשכונתה בעלה לוקה עליה. ובירושלמי בקדושין האיש ואשה שעומדין בבית אחד בחזקה שהיא אשתו הויא חזקה מעליית' ועוד כי רוב פעמים שערות אינן באות לפני הגעת שנים אי נמי ברייתא דאין האב נאמן מיירי דאין כאן שערות והאב מעיד שהגיעו לכלל שנים והביאו שערות ונשרו לכך אינו נאמן מיהו יקשה על זה דמשמע שהאב אינו בא להעיד על השערות כי אם על השנים כל זה דקדק רבינו הקדוש ובתקון חליצה שפי' ר"ת מפורש וזה לשונו. אם יצא קול שהגיעה יבמה לכלל שנותיה חשבינן לה בהכי הוחזקה בשכנותי' שהגיע' לכלל שנותיה והוחזקה והגיעה לסימנין בשכנותי' אינה צריכה בדיקה כדאמרינן פרק מלקין וסוקלין על החזקות ואע"פ שאין שורפין תרומה חומרא בעלמא הוא הוחזקה היינו שיצא עליה קול שעברו עליה י"ב שנים ויום אחד וגם יוצא עליה קול שיש לה סימנין עכ"ל. וקצת יש להשיב על דברי הארי דההיא דסוקלי' על החזקות אינה ראיה לכאן כדפירשתי לעיל והא דקאמר אין שורפין עליה תרומה. היינו חומרא בעלמא לא ידע מו' רבינו מאי קאמר אלא מן הדין הו' דאין שורפין הטומאה דרוב תנוקות מטפחין אינו רוב גמור מדהוצרך לומר התם עשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל ואי רוב גמור הוה אפילו אין בו דעת לישאל נמי נימא ובפרק כל היד נמי בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב למעוטי ההיא דתנוק דלא שרפינן ואי רוב גמור לא אשכחן בשום מקום שהחמירו שלא לשרוף. הלכך אם יש להם רבוי שערות ארוכות הרבה או רבוי שערות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה אז מותר' לחלוץ דמסתמא הגיעו לכלל שנות גדלות ואם אין להם כל כך שערות ויש ספק אם יש להם שנים של גדלות אז אם יש לה קול בדבר והוחזקו בשכנים ובגבירות שלא על פי שיש לאיש י"ג שנה ויום אחד והאשה יש לה י"ב שנה ויום אחד סגי בהכי להחזיקם בגדולים עם השערות שאנו רואין ואין השערות שומא ואין צריך להביא עדים על הלידה וכי תימא דאמרינן ריש בא סימן בודקין אותו לפני הפרק דאי הנהו משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. ואם כן כי בדקינן ומצאנו שערות לאחר השנים של גדלות ניחוש דילמא מקודם לכן בעודם קטנים באו אלו השערות ושומא נינהו אומר מו' רבינו ודאי לכתחלה בודקין אותו לפני הפרק לברר הדבר ואם לא בדק לא הפסיד אלא כי נמי לא בדק עד לאחר הפרק שהגיעו לכלל שנים ומצאו שערות אין לחוש דמקודם לכן לא באו וראיה לדבר מדא"ל רבי לא בדק זיל בדקה והרי מקמי הכי לא נבדקה ויש לדחות שאמר לו לבודקה בדדין אם הטו שזהו סי' העליון וא"א לבא עד שיבא התחתון. וגם מעובדא דבני ברק דפרק מי שמת דאמר מהו לבודקן ויש לדחות אם מצאו הסימנין יש לסמוך על חזקה דריש לקיש דאין העדים חותמין על השטר עד שנעשה גדול ויש ראיה גדולה דאמרי' פרק בא סימן נאמנת אשה לומר קטנה היא שלא תחלוץ והשתא מאי אהני דיבורא הלא אפילו אמרה יש לה שערות לא חלצה דקתני סיפא ואינה נאמנת לו' גדולה היא שתחלוץ. אלא הכי פי' כי בדקניה ומצאו לה שערות נאמנת לומר הני שערות מקודם לכן ושומא הוו ואי לא מעיר' האשה כלום חלצה שפיר דאמרי' הני שערות לאחר הפרק באו והא דקתני ואינה נאמנת לומר גדולה שתחלוץ מוקי לה התם כר"י דאמר תוך הפרק מקריא גדולה כלאחר הפרק ובתוך הפרק ליכא חזקה דרבא ולכך אשה לא מהימנא אבל לאחר הפרק שיש לה שנים עשר שנים ויום אחד איתא לחזקה דרבא ואשה מהימנא ואע"ג דלשון שני מוקי לה תלמוד' אף לאחר הפרק והרב ר"ש דלית ליה חזקה דרבא. מ"מ קיימא לן כלשון ראשון דמוקי לה כר' יהודה דאית ליה חזקה דרבא ולכך בודקי' בזמן הזה שפיר נשים חדא דרבא הוא בתראה והלכה כמותו. ועוד דאמרי' פ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"ו ע"ב) ר"י ור"ש הלכה כר"י אע"ג דר"ה פסק כר"ש אינו נכון כדפי' רבינו תם מ"כ ובאותה ברייתא נמי דקתני נאמנת אשה לומר גדולה היא שלא תמאן ואינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן יש תימה מה אנו צריכין לנאמנותה לומר גדולה היא ולא תמאן הלא אפי' שתקה או אפילו קטנה היא בשביל כך לא ממאנה. ויש לפרש הכי כגון שבדקוה גברי ולא מצאו בה שערות ורוצים למאנ' וכגון שלא בעל דלא חיישינן שמא נשרו אבל היכא דבעל דאיכא ספקא דאורייתא נאמנת אשה לומר ראינו בה שערות ונשרו ולא ממאנת. תנן פרק החולץ היבמה לא תחלוץ ולא תייב' עד שיהא לה ג' חדשים וכן שאר נשים לא ינשאו ולא יתארסו אחת בתולות ואחת בעולות שנתאלמנו או נתגרשו בין מן הארוסין בין מן הנשואין וכן הלכה ואע"ג דאמר רב אשי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי דאמר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ואבול שלה ל' יום אין הלכה כן דהא אמר ר' חייא בר אבא חזר בו ר' יוחנן ואסר הכל אפי' ארוסה ליארס. ואמר רב יוסף ממתניתא דכרמא הדר ביה דמתניא בתר ההיא דרדופה דא"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כולן צריכות להמתין ג' חדשים ונראית שהיא עיקר כיון שנשנית בכרם ביבנה וכן סומכין העולם על אידך דבכרם ביבנה דתניא פרק הערל (ע"ה ע"ב) אמר ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא כסריס חמה וכשר ועל זה אנו סומכין העולם להכשיר בני אדם הנתוקין שכורתין מהם ביצה אחת אע"ג דמתני' פליגא עלה דתנן איזהו פצוע דכא כל שנפצעים בצים שלו אפי' ביצה אחת אע"פ שיש לחלק בין פצוע לסריס אינו נראה. תנו רבנן יבמה שחלצו לה אחים בתוך ג' חדשים של מיתת הבעל צריכה להמתין להנשא ג' חדשים חלצו לה לאחר ג' חדשים אינה צריכה להמתין להנשא לכלום הוי ג' חדשים שאמרו משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם ולא דמי לגט דאמר רב משעת נתינה כדמפרש התם. הלכך אשה הרוצה לחלוץ צריכה להמתין לה עד לאחר מיתת הבעל שלשה חדשים ומותרת לינשא מיד אפי' מת בעלה מן הארוסי' וגם אפילו אינה רוצה רק ליארס צריכה להמתין ג' חדשים ממיתת הבעל גזירה אטו נשואה לינשא שצריך ג' חדשים משום הבחנה והיכא שמת היבם לאחר יותר משלשה חדשים ממיתת אחיו הבעל אפי' הכי צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מיתת היבם כך פסק רבינו תם בתשובה לרב אהרן ברבי יוסף. תנן פ' קמא דבכורות (י"ג ע"א) מצות ייבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת למצות ייבום אמר רב אין כופין וכו'. פי' ר"ת דהכי הלכתא דמצות חליצה קודמת למצות ייבום בזמן הזה כסתם משנה דבכורות וכסתם משנה דט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ובגמ' דייק מדלא תנן מן היבום ומן החליצה מני אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום ופרק מצות חליצה נמי תני בר קפרא לעולם יבדוק אדם בחליצה כאבא שאול וכן פ' אע"פ (כתובות ס"ד ע"ב) אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ופריך מברייתא אחת ארוסה ושומרת יבם כותבין ומשני במסקנא אידי ואידי שתבע ליבם כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה אלמא שמואל סובר דמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת למצות יבום וכן הלכה כר' יצחק דאמר פרק החולץ דחזר ר' לו' דמצות ייבום קודמת ורבינו חננאל פסק פרק מצות חליצה כמו כן דמצות חליצה קודמת. כך פי' רבי' תם ובירושלמי פ' קמא דיבמות רבי יוסי בן חלפתא חרש חמש חרישות וחמש נטיעות ארזים נטע בישראל ודרך סדין בעל פיר' יבמתו היתה ולא היה רוצה ליהנות ממנה רק מעט ונתן סדין בינו לבינה רק נקב עשה בסדין דרך מקום ביאה והוליד ממנה ה' בנים אמר רב (יבמות שם) אין כופין פי' אין כופי' אותו לחלוץ וקאי אעכשיו דמצות חליצה קודמת בתר מתניתין דבכורות. וכי אתי לקמי' דרב אמר להו אי ניחא לך ליבומי יבם בדידך תלא רחמנא אם לא יחפוץ וגו'. וחלצה נעלו הא אם חפץ יבם ואף רב יהודה סבר אין כופין מדאתקי' רב יהודה בגמ' דחליצתה ואמינא ליה אי צבית ליבומי יבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא ופי' רבי' שלמה וז"ל אין כופין אותו לחלוץ אי ניחא לתרוייהו ליבומי. אבל אם לא תרצה האשה לייבם מחמת שנתנה אמתלא לדבריה מטעינן ליה וחליץ ואם אין יכולין להטעותו כופין לחלוץ כדאמר רב ששת מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ולאו דווקא מוכה שחין אלא בכל אמתלא שתתן לדברי' כדתנן בהמדיר (כתובות ע' ע"א) בורסי שמת לו אח בורסי אמרו חכמי' יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לסבול ולך איני יכולה לסבול. וקיימא לן באע"פ כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל אלין כפינן ליה וחליץ ושקלא כתובה עכ"ל. ויש להקשו' על פירושו דלא חזינן דכפינן ליה לחלוץ אלא במוכה שחין ובורסי דווקא שהן מאותן השנויין פרק המדיר שכופין אותם להוציא אבל בשאר אמתלאו' לא כפינן ליה וההיא דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אין ראיה דכפינן ליה לחלוץ דא"כ אפי' בלא אמתלא נמי ועוד אי כפינ' לחלוץ א"כ מה חדוש הוא שאין כותבין עליה שומרת יבם פשיטא דהא לא שבקינן ליה לאיניש לייבם וגם התם קאמר ר"י תבעל ליבם אין נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד פשיטא שהרי גם האיש כפינן לחלוץ. וגם מדאמר רב אי צבית ליבומי יבם וכן רב יהודה משמע דלא כפינן ליה לחלוץ. הלכך אע"פ שכך הלכה דמצות חליצה קודמת מ"מ כך הלכה דלא כפינן ליה לחלוץ דהוה ליה חליצה מעושה ופסולה אלא מטעינן ליה לומר חלוץ והיא תתן לך מאתי' זוז ובשביל כך אינה חייבת ליתנם כדאיתא פרק מצות חליצה ואי לא מצינן להטעותו שבקינן ליה ולא עבדינן ליה כפייה אלא א"כ הוא מאותן שכופין אותם להוציא ולא מבעיא אם אין ליבם אשה דלא כפינן ליה לחלוץ אלא אפילו יש לו אשה כבר דאמרינן פרק הבא על יבמתו הנושא אשה על אשתו כופין אותו להוציא ויתן כתובה. וגם בלא ההיא יש במקומנו חרם קדמונית שלא לישא שתי נשים אפי' הכי לא כפינן לחלוץ דשמא כיון דנפלה ממילא לא מקרי שתי נשים כיון שהשנייה אשה דקנו לו מן השמים הלכך לא כפינן ליה לחלוץ וגם לא שבקינן ליה לייבם כיון דמצות חליצה קודמת. וההיא דאמר רב אין כופין פי' רבינו תם בע"א ומפרש דקאי אבראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה מצות יבום קודמת והוי פי' אמר רב אין כופין אותו לייבם וגם יש ספרים שכתוב בהם מצות יבום קודמת בהדיא אמר רב אין כופין כי אתי לקמי' דרב א"ל אי ניחא לך חלוץ אי ניחא לך יבם מיירי באותן שבאו לפני רב. והיה יודע שהיו מתכוונין לשום מצוה והיה אומר להם כן. וכן סבר רב יהודה אין כופין לייבם אפי' לאותן שכוונתן לשם מצוה היה כותב ואמינא ליה אי צבית ליבומי ייבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא. וכן פי' רבינו חננאל דאין כופין זהו ליבם וקאי אמצות יבום קודמת דקאי דגריר' בתר מתניתין דבכורות דקתני סיפא ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת. וגריס חזרו לומר מצות יבום קודמת אמר רב אין כופין אך רבי' תם לא גריס אותו חזרו לומר משום דסבר מצות חליצה קודמת כדפי' לעיל. וגם רבינו חננאל פסק כן פרק מצות חליצה קודמת מצוה בגדול ליבם לא רצה הולכין אצל הקטן הימנו עד שמגיעין אצל קטן שבכולן לא רצו חוזרין אצל הגדול שבכולן ואם האיש בעיר אחרת והאשה בעיר אחרת משפט היבמה הולכת אחר היבם. סדר חליצה כך היא ומשפטה דרך קצרה והראיו' כתבתי למעלה באורך. יבררו שלשה דיינין ויוסיפו עוד שנים להשלים לחמשה לפרסומי מלתא ויזהרו שלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם ולא ליבמ' ויאמרו נלכה למקום פלוני כדי לחלוץ כדאמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא שנאמר השערה שצריך לברר המקום תחלה וילכו שם וישבו והאיש והאשה יעמדו הכל כעין דין בשעת חליצה כדאמר ר' חייא בר אבא ביני עמודי ולא מועמד ואמר נפיק כדמוכח פרק בתרא דמועד קטן. ואע"ג דדריש לה בספר עמידה מועמד ואמר אסמכתא בעלמא הוא. ועוד דאי דרשא גמורה אם כן ליהוי עיכובא מעכבא. והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה כשרה. אלא העמידה הויא מטעם כמו דין. וישאלו בית דין אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל ואח"כ יעידו לפניהם שזה היבם הוא אחיו של מת ושהיה אותו המת בעל של אשה זו. ובעדות אפי' על פי קרוב או ע"פ אשה כדאיתא פרק החולץ ואח"כ ישאלו אם יש לאיש שלשה עשר שנה ויום אחד ולאשה שנים עשר שנה ויום א' ואע"ג שאין האב נאמן על השנים כדתניא פרק האומר בקדושין מ"מ א"צ להביא עדים על השנים אלא אם הוחזקה גדולה בשנים על פי הגבירות והשכנים שלא ע"פ האב סגי בכך ואח"כ יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובאיש בזקן או בבית הערוה ואין לחוש שמא מקודם הזמן באו והיו שומא. והבדיקה של יבמה יכולה להיות על פי נשים כיון דהגיעה לכלל שנותיה סמכינן על פי נשים משום חזקה דרבא דאמר חזקה הביאה סימנין כר"י דפרק בא סי' דהלכה כמותו לגבי דר"ש וברייתא דאין אשה נאמנת לומר גדולה היא שתחלץ מיירי בתוך הפרק דליכא חזקה דרבא לר"י דהלכה כמותו ולכך אם יש רבוי שערות או שערות ארוכות הרבה א"צ לבדוק יותר וגם על שנותיה נמי יש לסמוך שהגיעו אם יש רבוי שערות בלא הוחזקה על פי שכנות ולא עדות ואם בדקו שהדדין שוכבין או מוטין אז היא גדולה בודאי שזהו סימן העליון ותנן א"א לעליון עד שיבא התחתון ואחרי שנתברר הדבר שהם גדולים בשנים ובשערות יזהרו ב"ד שלא אכלה האשה עדיין דבר באותו יום שמא אכלה דברים המביאין וגורמין רוק לבא ואמר רבא אכלה תומא או גרגישתא לא תחלוץ דכתיב וירקה מעצמה והוא הדין רמונים כדאמר פרק אעפ"י ושאר דברים שאינן עולין על לב אדם ואח"כ יאמרו ב"ד ליבם הגדול אי ניחא לך יבם אי ניחא לך חלוץ ואם חפץ לחלוץ יקחו מנעל שכולו עור וגם תפור מעור ורצועות תלויות בו וראשיהן תפורות בו וגם קרסים בלולאות כדאמרינן פרק אע"ג דאית ליה חומרתא קטרינן ליה מיתנא. והמנעל לכתחלה יהיה שלו וגם מנעל ימין ואפי' בדיעבד צריך ליתנו ברגל ימין דילפינן רגל רגל ממצורע. וברגל יחף שלא יהא מעל דמעל ושלא יהא המנעל ארוך עד למעלה מן הארכובה דלא ליהוי מעל דמעל ואח"כ יכרוך הרצועות סביב רגלו על אזני המנעל וישים הקרסים בלולאות למהוי חליצה אלימתא ותאמר האשה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. וצריך שתאמר בלשון הקדש כדתנן פרק מצות חליצה ופרק אלו נאמרין וצריך שתאמר האשה יחד אלו שתי תיבות בלי שום הפסק לא אבה בלא וי"ו כדאיתא במסורת שלשה חסרי' לא אבה יבמי לא אבה ה' השחיתך וישראל לא אבה לי בתלים ואח"כ יאמר לא חפצתי לקחתה ואח"כ יעמוד האיש אצל הכותל או אצל העמוד וידחוק רגלו בארץ כדאמר אמימר האי מאן דחליץ למדחקי' לכרעיה ואחר תתיר האשה קשר הרצועות והקרסים מן הלולאות הכל בידה הימנית ולא תהא שמאל מסייעת כדאיתא בירושלמי אע"ג דמן התורה א"צ ימין דגדמת בשניה מועיל כדאמר ללוי מי כתיב וחלצה ביד ותהא שומטת המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל והכל מעומד לא מוטה ולא יושב כדפירש לעיל וצריכי דייני דליחזו רוק מדנפיק מפומא דיבמה עד כנגד היבם ואינו צריך עד ארעא אלא אם הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח קרינא ביה בפניו ואם היא ארוכה והוא גוץ וקלטתו הרוח לא מהני מידי דבעינן עד דמטי להדי אפיה ואחרי כן קוראה בלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והעומדים שם יאמרו שלשה פעמים חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל אמר רב יהודה מצות חליצה קוראה וחולצת ורוקקת וקוראה זה סדר מורי ה"ר ברוך ברבי יצחק. סליקו הלכות חליצה   Siman 134 לפני אידיהן של עכו"ם ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם ולהשאילן ולשאול מהם להלוותן וללוות מהם לפרעם ולפרוע מהם ובגמרא אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום איד בלבד ומשמע דהכי הלכה ואע"ג דעל נחום המדי דאמר נמי יום אחד לפני האיד אסור ואפ"ה קא אמרי ליה רבנן נשתקע הדבר ולא נאמר היינו משום דנחום המדי מיירי אף בארץ ישראל אבל בגולה לית דפליג אדשמואל ואף ע"ג דלחד לישנא מוקי מלתא דשמואל בתנאי בגמרא גבי חכמים היינו תנא קמא מ"מ הלכה כמותו ועוד דאיכא לישני טובא בגמ' דמצי סברי כולהו תנאי כשמואל ועוד דלרבי יוחנן דאמר נשא ונתן אסור ור"ל אמר מותר ותניא כוותיה דריש לקיש צ"ל דלר"י נשא ונתן איכא בינייהו וסבר ר' יוחנן כחד מינייהו אבל דשמואל סברי כולהו תנאי שפיר והשתא לא תקשי כיון דתני' כוותיה דריש לקיש אמאי לא חשיב ליה בהחולץ בהדי הני תלת דהלכה כריש לקיש לגבי ר' יוחנן וחשיב נמי חליצת מעוברת כדתניא כוותיה דריש לקיש אלא כיון דאשכח ר' יוחנן תנא דסבר כוותיה כדפריש' אין הלכה כריש לקי' והאידנא אין נזהרין מלשאת ולתת עמהם אפילו ביום אידם וליכא לאסור מטעם דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו דהא מהא טעמא שרי תלמודא פרק בתרא רב יהודה שדר קרבנא לאבי דרבא ביום אידם אמר קים לי בגויה דלא פלח לעכו"ם ואע"ג דקאמרי' התם דגר תושב הוה הא קאמר נמי התם רבא שדר ליה לבר ששך אמר קים לי דלא פלח לעכו"ם ולא קאמר התם גר תושב הוה ועוד פירש שיש להתיר משום איבה דאמרינן בפרק קמא (ו' ע"ב) רבי יהודה נשיאה שדר ליה ההוא גברא דינרא קסרייאנא אמר אשקליה אזיל ומודי לא אשקליה הויא ליה איבה וכן פרק שני בת ישראל מיילדת עכו"ם בשכר אמר ר' יוסף משום איבה ועוד יש להתיר מפני שנראה כמחניף לו כדאיתא בירושלמי במה דברים אמורים בעכו"ם שאינו מכיר אבל במכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו ותניא היה נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם ומהני טעמי דאיבה ומחני' אין להתיר רק להשאילן ולהלוותן ולפורען כשהעכו"ם תובע חובו אבל לשאת ולתת עמהם דהיינו מקח וממכר לא דיכול הישראל לומר אין לנו לקנות שום דבר ולא למכור וכן לשאול מהם ולפרוע מהם מה יודע העכו"ם שמניחו בשביל אידו אבל מטעם דקים לן בגוייהו דלא אזלי ומודי יש להתיר הכל ולפרוע מהם נמי פסקי' בגמ' כר' יהושע בן קרחה דאמר מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם ואפי' חובות שיש לו חותם נמי יש לומר דהרבה יש שאין בטוח בטוב מחובו ואפי' אותו שסבור להיות בטוח בטוב יש להתיר לתבוע לעכו"ם ביום אידו מדאמרינן בירושלמי אפי' מלוה בשטר או ב"ד היא לא כל שעה אדם זוכה ליפרע מהן ולהלוותן פי' רבינו תם דהיינו דווקא בחנם אבל ברבית שרי דלא שייך כאן אזיל ומודה אלא מצטער הוא בדבר כדאיתא בקדושין לזבון איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא מיהו יש להתיר אפי' בחנם מן הטעמים שבו ומ"מ יש לאסור מטעם לפני עור לא תתן מכשול שהולכין ונודרין תקרובת לעכו"ם מן המעות ביום אידם ויש לסמוך באותם מעות שנותנין אינן קרויין תקרובת כי אם אותן שהם לקנות תשמישי עב"ז כדתנן לקמן פ' רבי ישמעאל (נ"א ע"ב) מצא בראשו מותרת משם אין ראייה דמותרין איכא למימר משום דלא אסרינן אלא תקרובת שהיא כעין פנים אבל מ"מ תקרובת מקרי ואסור להלוותן משום לפני עור וגו' ויש להתיר מטעם דאין נותנין כ"כ שלא יוכלו אותו מעט ללותו מעכו"ם אחרים אפי' לא היינו מלוין להם דהא גבי לא יושיט כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח מוקי לה לקמן דווקא בתרי עברי דנהרא שלא היה יכול ליקח אם לא נתן לו ישראל ועוד פיר' ר"ת דכל מקח וממכר שרי לעכו"ם ביום אידו ולא אסרה מתני' אלא מידי דתקרובת ופירושו הכי הוי ולשאת מהן מעות ולתת להם חליפין מידי דראוי להן להקריב אבל שאר דברים שרי דלא שייך אזיל ומודה במקח וממכר כיון דנותן לו מעות חליפין תחת המקח שקונה וגם אין בטוח שירויח בסחורה זו ולא זו חזינא טעמא דאזיל ומודה מפורש בתלמו' רק לגבי להשאילן וללוותן ולפורען ומביא ראיה מדפריך תלמודא ומי בעינן ג' ימים והתנן בד' פרקים המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ומשני לאכילה סגי ביום אחד להקרבה בעינן תלתא יומי אלמא לא מיירי מתני' אלא במידי דתקרובת מיהו יש לפרש דפריך כיון שאין רגילות לבקש ג' ימים קודם האי דצורך תקרובת אם כן אין שם של עכו"ם שגור בפיהם כל כך קודם דליתסר מקח וממכר מטעם דאזיל ומודי. א"כ פריך הכי אי טעמא דלשאת ולתת הוי משום לפני עור לא תתן מכשול אם כן אינו אוסר אלא מידי דתקרובת ואם כן למה בעי ג' ימים עוד היה מביא ראיה מדאבעי' להו (ו' ע"ב) טעמא דלשאת ולתת משום הרויחה פי' שמרויח ומשתכ' בסחורתו ואזיל ומודי אי משום לפני עור ואין אסור למסור להם אלא במידי דתקרובת נפקא מינה דאית ליה בהמה לעכו"ם דלפני עור ליכא ואמאי לא קאמר נפקא מינה למכור להם דברים שאינם תקרובת לכך מפרש הכי דפשיטא אינו אסור למכור אלא מידי דתקרובת משום הרויח' שיש לו עתה ריוח בהמות רבות ויכול עתה להקריב המובחר והטוב או דילמא משום לפני עור לא תתן מכשול והיכא דאית ליה בהמה לעכו"ם שרי דלפני עור ליכא והשתא הרויחה אין לשון שמרויח ומשתכר אלא לשון ריוח ובהמות רבות ובגמ' דקתני בברייתא דרב זביד דבר שאין מתקיים מוכרים להם ואין לוקחין מהם היינו כל מילי אפי' מידי דתקרובת כיון שלא יתקיים עד יום האיד ולא לוקחי' מהם היינו דורון דומיא דההוא דינרא דשדר ההוא מינא לר' יהודה נשיאה דמייתי התם בסמוך ואית ספרים דגרסי אבל בדבר המתקיי' אסיר אי לאו משום איבה ותו הא דבסיפא הברייתא דתניא כוותיה דר"ל דקאמר לא אמרו אלא דבר המתקיים אבל דבר שאין מתקיים מותר ואפי' בדבר המתקיים נשא ונתן מותר ובלישנא אחרינא מסיים בתוספתא לקח ונתן מותר ומשמע הא לכתחלה אסור אפי' ליקח ובברייתא דרב זביד שרי ליקח דבר המתקיים. ותו הא כיון דבין דבר המתקיים ובין דבר שאין מתקיים בכל חד איכא איסורא והיתרא אם כן הוי מצי למימר כמו כן לא אמרו אלא בדבר שאינו מתקיים אבל בדבר המתקיים מותר וי"ל כיון דמתניתין לא מיירי אלא למכור מידי דתקרובת. א"כ שפיר קאמר לא אמרו אלא בדבר המתקיים אע"ג דבדבר שאין מתקיים נמי אסור קבלת דורון בזה לא מיירי. ודבר המתקיים דשרי בברייתא דרב זביד ליקח מהם בדורון היינו מידי דתקרובת דממעט לתקרוב' ומצטער לאחר זמן אבל ברייתא דלעיל דמסיים בה בלוקח ומכר מותר דמשמע אבל לכתחלה אסור ה"ק אפי' בדבר המתקיים שיש למצוא בו איסור בין ליקח בין למכור ליקח כגון לקבל דורון בדבר שאין ראוי לתקרובת כי ההיא דינרא ולמכור בדבר הראוי לתקרובת אפי' הכי בדיעבד אם לקח ומכר מותר ולפי' רש"י דפי' לשאת ולתת מקח וממכר תקשי כי הוה נמי מצי למימר לא אמרו אלא בדבר שאין מתקיים שאסור ליקח משום שמתאוה למכרו כגון ירק וכיוצא בו וגם צריך לומר דברייתא פליגן אהדדי וצ"ע. נשא ונתן ר"ל אמר מותר ר"י אמר אסור היינו דווקא בלפני אידיהן אבל ביום אידם לכולי עלמא אסור כדאיתמר בברייתא ובלפני אידיהן הלכה כר"י דאסר מדלא מני לה בברייתא בהדי תלת פרק החולץ דהלכה כר"ל ואע"ג דתניא כוותיה דר"ל ר"י אשכח תנא כוותיה לקמן דפריך חכמים היינו תנא קמא ומשני נשא ונתן איכא בינייהו ור' יוחנן סבר כמאן דאסר אבל ליכא למימר דלא אצטריך למחשבה בהדי תלת משום דתניא כוותיה דהא חשיב חליצה מעוברת. דתניא כוותיה דר"ל. ר' יהושע בן קרחה או' אומר אדם לחברו בשבת הנראה שתעמוד עמי לערב א"ר יוחנן הלכה כר' יהושע בן קרחה היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר וא' מתיר אם א' מהן גדול ממנו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ר"י בן קרחה או' בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל א"ר יוסף הלכה כר"י בן קרחה ובתלמוד יש איכא דאמרי ואין מפורש איזה עיקר ופרש"י בשל תורה הלך אחר המיקל מיד כרבנן זיל בתר בתרא ור"ת וריב"א פירשו דסברא דכל איכא דאמרי ללשון ראשון כטפל לגבי עיקר ושוב חזר ר"ת לומר דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמו בשמעתי' בפלוגתא דתרי תנאי נחום המדי אומר שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. וכן הלכה כדקאמר תלמוד' דעבדי כוותיה משום דתליא באשלי רברבי וכן פסק שמואל ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמי' דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם ר"ל בסוף כל ברכה מעין ברכה אומר' כדאמר רב חייא בר אשי או' רב אם יש חולה בתוך ביתו או' בברכת חולים אם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים וכן א"ר יהושע ב"ל אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם רצה לומר אחר תפלתו אפי' כסדר יוה"כ אומרה קודם אלהי נצור משמע דווקא אחר תפלתו יכול להאריך אבל באמצע הברכות אין יכול להאריך ועתה הוא רגילות לו' סליחות באמצע סלח לנו ומרבין תחנונים באמצע הברכה ושמא י"ל דצרכי צבור שאני ושרי אבל צרכי יחיד אין להאריך כי אם אחר תפלתו ועוד י"ל דלרבות' נקט אפי' לאחר תפלתו שכבר הפסיק מלומר תחנונים ואמר כבר שלש אחרונות שבו דברי שבח סד"א שאסור לומר תחנונים ולצרפן בתפלתו עד לאחר אלהי נצור ויעקור רגליו קמ"ל דשרי וכ"ש בשומע תפלה ובאמצע כל הברכה שמותר לו' מענינה. תניא בסדר עולם רבי יוסי אומר מלכות פרס בפני הבית שלשים וארבע מלכות יון בפני הבית מאה ושמנים מלכות בית חשמונאי מאה ושלש מלכות הורודוס מאה ושלש הרי ארבע מאות ועשרים שנה שעמד הבית אמר רב פפא אי טעיתנא שרוצה למנות שנים שאחר חורבן ולא ידע פרטא כמה הוי לשייליה לספרא כמה חשיב וליטפי עלייהו עשרים שנים שהסופר כותב בשטרות הזמן ממלכות יונים כדתניא בגולה אין מונין אלא למלכות יוונים בלבד ומלכות יון היתה קודם חורבן שפ"ו שנים כדאיתא בבריתא דר"י דלעיל. ושש שנים של תחלת מלכותו בעילם שלא מלכו רק בעילם לא קחשיב א"כ הסופר חשיב ש"ף שנים קודם החורבן וכי הוו ב' וחד שנין לאחר החורבן חשב הסופ' ד' מאות וחד שנה אם כן פרט' דסופר הוי שנה אחת וכי טפי תנא עליה ב' שנה משכח לחומריה שיש מן החורבן כ"א שנה.   וצריך שיהא המנעל כלו תפור מרצועות עור ולא מחוטי פשתן וקנבוס כדאמר רב (ק"ב ע"ב) סנדל התפור בפשתן אין חולצין שנ' ואנעלך תחש ולא כלשון אחר של רש"י שפי' מנעל של עור ויש בתוכו פשתן כעין שתופרין לבד בתוך המנעל שקורין על כל שטרא דכי האי גונא נר' דשרי כמו סנדל של עץ דתנן כשרה ומוקי לה במחופ' עור ואנפליא של בגד פסולה מוקי לה כשאין מחופה עור לכך נראה כלשון שני שתפור ממש מפשתן ופי' רבי' תם שצריך המנעל מעור בהמה טהורה דומיא דתחש ולא מעור סוס וכלב אע"פ שגם מהם רגילין לעשות מנעלים ותימא מניין לו זה דכיון דתחש לאו דוקא משום דנעל נעל ריבה אם כן מכל עור נמי ומ"מ כיון דנפק מפומיה יעשו לחומרא כדבריו מבהמה טהורה. וצריך שיהא היבם גדול והיבמה גדולה בשעת חליצה כדאמר איש כתיב בפרשה אם לא יחפוץ האיש וגומר וחלצה נעלו ומקשינן אשה לאיש וכן אמר רב נחמן פרק מי שמת (ב"ב קנ"ו ע"א) בודקים לחליצה ולמיאונין וכן אמר רבא פרק יוצא דופן (נדה מ"ז ע"ב) אבל לחליצה בעיא בדיקה וכן פרק מצות חליצה והלכת' עד שתביא שתי שערות. והא דאמר רבא פרק התקבל (גיטין ס"ה ע"א) גבי שלש מדות בקטנה הגיעה לעונת נדרים שזהו שנה שלפני גדלות חולצת פי' רבינו תם דמיירי לדברי רבי יוסי דאמר פרק מצות חליצה קטנה חולצת וכן נמי איתא התם בהדיא לדברי בריבי חולצת בפעוטות אמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות וי"א הלכתא נמי הוי מדברי רבא כלומר אע"פ שלדברי רבי יוסי חולצת בהגעת נדרים מ"מ כך הלכה עד שתביא שתי שערות וכן הוי פ' כל שעה (פסחים ל"ב ע"א) דאמר רב אשי לדידי פרזלייהו בנור' והלכתא אידי ואידי ברותחי' האי והלכתא נמי הוי מדברי רב אשי כי היכי דלא תקשי משלהי עבודה זרה דהשפודין של נותר מגעילן ומפ' רב אשי טעמא משום דהיתרא בלע לא צריכי לבון. וגבי חמץ קאמר פרזלייהו בנורא אלא מחמיר היה ולכך לדידי בנור' אבל הלכתא ברותחין. עוד מפ' מו' רבינו פרק התקבל גרסינן רבה ולא רבא חברו של אביי ומייתי ראיה מדתני במדות ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואלו פרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן בן י"ח וזאת הגירסא עיקר התם כדמוכחא שמעתתא. הלכך צריך שיהא האיש בן י"ג שנים ויום אחד והאשה בת י"ב שנה ויום א' שזהו זמן גדלות שלהן כדתנן פרק בא סימן (נדה ס"ט ע"א) ואח"כ יבדקו האיש אם יש לו שתי שערות בבית הערוה אז קרויין גדולים וראויין לחליצה אבל שערות קודם זמן השנים לא יועילו כלום דשומא נינהו וארכן של שערות כדי לכוף ראשו לצד עיקרו דאמר מר עוקב' הלכה כדברי כולם להחמיר באורך שערות דפליגי במתניתין פרק בא סימן וצריך שיהו גומות קטנות יניקת השערות מן הבשר כדאמר פ' בא סימן (ס"ג ע"ב) אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות ואע"ג דאמר שמואל שתי שערות אפילו אחת על הכף ואחת על הבצים ותניא נמי אפי' אחת על קשרי אצבעות של יד ואחרת על הרגל דברי ר"ש אין הלכה כן אלא כרבנן אמר רב אשי עד שיהו שתי שערות במקום אחד אמנם אומר מורי רבינו הקדוש לפי שאין בקיאין להכיר גומות אם יש רבוי שערו' וגם גדלות באיש ובאשה סגי ואם ירצה יבדוק האשה בדדין אם הטו הדדין גדולה היא ומסתמא יש לה שערות כדתנן פרק בא סימן שזהו סימן העליון וא"א לבא עליון עד שיבא תחתון ובדיקת האשה אם יש לה שערות יכול להיות אפי' על פי נשים כדאמרינן ריש בא סימן לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא דאמר הגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ולא תמאן לכך לגבי חליצה סמכינן על פי נשים לבדוק את השערות כר"י דהתם וברייתא דהתם דאין האשה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ מיירי תוך הפרק דליכא חזקה דרבא עד לאחר הפ' כדמוקי לה התם ועוד מוקי לה לאחר הפר' וכר"ש דלית ליה חזקה דרבא אמנם הלכה כר"י לגבי ר"ש כדאמר פ' מי שהוציאוהו ועוד דרבא בתראה הוא וסבירא ליה כר"י התם ולא כפי' רבינו חננאל דפסיק כר"ש ודלא כרבא דמ"ד כר"י תוך הזמן כלאחר הזמן איתותב פ' יוצא דופן וליתא כפי' ר"ת מ"כ פר' בא סימן ואם בודקין בדדין אי שוכבין או מוטין זה הדבר יכול האיש לבדוק בלא גנות וטוב הדבר דא"א לבא עליון עד שיבא תחתון קודם אבל לגבי מיאון אם באו לכלל שנים שאין האשה נאמנת לומר אין לה שערות כדי למאן ולא מבעיא אם בעל דא"כ אפי' אנשים לא מהימני דחוששין שמא נשרו היכא דבעל אלא אפי' לא בעל נמי דהשתא מהימנא ולא חיישינן שמא נשרו מ"מ לא ממאנא בזמן הזה משום גומו' דפסקינן אע"פ שאין שערות ומי יוכל להבחין דבר זה שלא יהיו גומות ועוד דשמא שתי שערות מהני אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה או על קשרי אצבעותיה ורגליה ומי יוכל לבדוק כל גופה ולעמוד על אמיתת הבדיקה ואפי' גברי לא מהימני כ"ש נשים וחשבון השנים של איש י"ג שנים ויום אחד ושל אשה י"ב שנה ויום אחד אם גדולי' הם הרבה או יש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן אין חוששין ושפיר חולצין ואם לאו יש ספק בדבר אומר מורי רבינו יצחק בר"ש דאין האב והאם נאמנין כדתניא פרק האומר בקדושין נאמן האב לומר על בנו בני זה יש לו י"ג שנים ויום אחד ובתי זאת בת י"ב שנים ויום אחד לנדרים ולערכין ולהקדשו' אבל לא למכות ולעונשין ומסתמא כמו שאין נאמן למכות ולעונשין ה"ה לחליצה דהוי דבר שבערוה דאינו נאמן ואפי' ראינו שעמד להתפל' והשלים לעשרה בית הכנסת אין בכך כלום דשמא ע"פ האב עשו כן שנאמנין לנדרים ולהקדשות ואע"פ דשרינן ע"פ קרוב או אשה שהיבמה אשת המת אחיו של חולץ כדאמר פרק החולץ (יבמות ל"ט ע"ב) משום דאינהו מרתתי משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי ואע"ג דאמרינן סוקלין ושורפין על החזקות פ' עשרה יוחסין (קדושין ד' ע"א) היינו דווקא בבנים קטנים שבוכים אחר האם וגם האשה מכרת יותר בניה אבל בשנים רגילי דטעו ולא מהימני מיהו ברייתא מתוקמא במקום שלא הוחזקו ע"י שכנים שלא נולדו באותו מקום שאין אנו יודעין כי אם ע"פ האם אבל אם הוחזקה שהגיעו לכלל שנים אז יועילו השערו' שהרי הוחזקה נדה בשכונתה בעלה לוקה עליה. ובירושלמי בקדושין האיש ואשה שעומדין בבית אחד בחזקה שהיא אשתו הויא חזקה מעליית' ועוד כי רוב פעמים שערות אינן באות לפני הגעת שנים אי נמי ברייתא דאין האב נאמן מיירי דאין כאן שערות והאב מעיד שהגיעו לכלל שנים והביאו שערות ונשרו לכך אינו נאמן מיהו יקשה על זה דמשמע שהאב אינו בא להעיד על השערות כי אם על השנים כל זה דקדק רבינו הקדוש ובתקון חליצה שפי' ר"ת מפורש וזה לשונו. אם יצא קול שהגיעה יבמה לכלל שנותיה חשבינן לה בהכי הוחזקה בשכנותי' שהגיע' לכלל שנותיה והוחזקה והגיעה לסימנין בשכנותי' אינה צריכה בדיקה כדאמרינן פרק מלקין וסוקלין על החזקות ואע"פ שאין שורפין תרומה חומרא בעלמא הוא הוחזקה היינו שיצא עליה קול שעברו עליה י"ב שנים ויום אחד וגם יוצא עליה קול שיש לה סימנין עכ"ל. וקצת יש להשיב על דברי הארי דההיא דסוקלי' על החזקות אינה ראיה לכאן כדפירשתי לעיל והא דקאמר אין שורפין עליה תרומה. היינו חומרא בעלמא לא ידע מו' רבינו מאי קאמר אלא מן הדין הו' דאין שורפין הטומאה דרוב תנוקות מטפחין אינו רוב גמור מדהוצרך לומר התם עשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל ואי רוב גמור הוה אפילו אין בו דעת לישאל נמי נימא ובפרק כל היד נמי בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב למעוטי ההיא דתנוק דלא שרפינן ואי רוב גמור לא אשכחן בשום מקום שהחמירו שלא לשרוף. הלכך אם יש להם רבוי שערות ארוכות הרבה או רבוי שערות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה אז מותר' לחלוץ דמסתמא הגיעו לכלל שנות גדלות ואם אין להם כל כך שערות ויש ספק אם יש להם שנים של גדלות אז אם יש לה קול בדבר והוחזקו בשכנים ובגבירות שלא על פי שיש לאיש י"ג שנה ויום אחד והאשה יש לה י"ב שנה ויום אחד סגי בהכי להחזיקם בגדולים עם השערות שאנו רואין ואין השערות שומא ואין צריך להביא עדים על הלידה וכי תימא דאמרינן ריש בא סימן בודקין אותו לפני הפרק דאי הנהו משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. ואם כן כי בדקינן ומצאנו שערות לאחר השנים של גדלות ניחוש דילמא מקודם לכן בעודם קטנים באו אלו השערות ושומא נינהו אומר מו' רבינו ודאי לכתחלה בודקין אותו לפני הפרק לברר הדבר ואם לא בדק לא הפסיד אלא כי נמי לא בדק עד לאחר הפרק שהגיעו לכלל שנים ומצאו שערות אין לחוש דמקודם לכן לא באו וראיה לדבר מדא"ל רבי לא בדק זיל בדקה והרי מקמי הכי לא נבדקה ויש לדחות שאמר לו לבודקה בדדין אם הטו שזהו סי' העליון וא"א לבא עד שיבא התחתון. וגם מעובדא דבני ברק דפרק מי שמת דאמר מהו לבודקן ויש לדחות אם מצאו הסימנין יש לסמוך על חזקה דריש לקיש דאין העדים חותמין על השטר עד שנעשה גדול ויש ראיה גדולה דאמרי' פרק בא סימן נאמנת אשה לומר קטנה היא שלא תחלוץ והשתא מאי אהני דיבורא הלא אפילו אמרה יש לה שערות לא חלצה דקתני סיפא ואינה נאמנת לו' גדולה היא שתחלוץ. אלא הכי פי' כי בדקניה ומצאו לה שערות נאמנת לומר הני שערות מקודם לכן ושומא הוו ואי לא מעיר' האשה כלום חלצה שפיר דאמרי' הני שערות לאחר הפרק באו והא דקתני ואינה נאמנת לומר גדולה שתחלוץ מוקי לה התם כר"י דאמר תוך הפרק מקריא גדולה כלאחר הפרק ובתוך הפרק ליכא חזקה דרבא ולכך אשה לא מהימנא אבל לאחר הפרק שיש לה שנים עשר שנים ויום אחד איתא לחזקה דרבא ואשה מהימנא ואע"ג דלשון שני מוקי לה תלמוד' אף לאחר הפרק והרב ר"ש דלית ליה חזקה דרבא. מ"מ קיימא לן כלשון ראשון דמוקי לה כר' יהודה דאית ליה חזקה דרבא ולכך בודקי' בזמן הזה שפיר נשים חדא דרבא הוא בתראה והלכה כמותו. ועוד דאמרי' פ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"ו ע"ב) ר"י ור"ש הלכה כר"י אע"ג דר"ה פסק כר"ש אינו נכון כדפי' רבינו תם מ"כ ובאותה ברייתא נמי דקתני נאמנת אשה לומר גדולה היא שלא תמאן ואינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן יש תימה מה אנו צריכין לנאמנותה לומר גדולה היא ולא תמאן הלא אפי' שתקה או אפילו קטנה היא בשביל כך לא ממאנה. ויש לפרש הכי כגון שבדקוה גברי ולא מצאו בה שערות ורוצים למאנ' וכגון שלא בעל דלא חיישינן שמא נשרו אבל היכא דבעל דאיכא ספקא דאורייתא נאמנת אשה לומר ראינו בה שערות ונשרו ולא ממאנת. תנן פרק החולץ היבמה לא תחלוץ ולא תייב' עד שיהא לה ג' חדשים וכן שאר נשים לא ינשאו ולא יתארסו אחת בתולות ואחת בעולות שנתאלמנו או נתגרשו בין מן הארוסין בין מן הנשואין וכן הלכה ואע"ג דאמר רב אשי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי דאמר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ואבול שלה ל' יום אין הלכה כן דהא אמר ר' חייא בר אבא חזר בו ר' יוחנן ואסר הכל אפי' ארוסה ליארס. ואמר רב יוסף ממתניתא דכרמא הדר ביה דמתניא בתר ההיא דרדופה דא"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כולן צריכות להמתין ג' חדשים ונראית שהיא עיקר כיון שנשנית בכרם ביבנה וכן סומכין העולם על אידך דבכרם ביבנה דתניא פרק הערל (ע"ה ע"ב) אמר ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא כסריס חמה וכשר ועל זה אנו סומכין העולם להכשיר בני אדם הנתוקין שכורתין מהם ביצה אחת אע"ג דמתני' פליגא עלה דתנן איזהו פצוע דכא כל שנפצעים בצים שלו אפי' ביצה אחת אע"פ שיש לחלק בין פצוע לסריס אינו נראה. תנו רבנן יבמה שחלצו לה אחים בתוך ג' חדשים של מיתת הבעל צריכה להמתין להנשא ג' חדשים חלצו לה לאחר ג' חדשים אינה צריכה להמתין להנשא לכלום הוי ג' חדשים שאמרו משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם ולא דמי לגט דאמר רב משעת נתינה כדמפרש התם. הלכך אשה הרוצה לחלוץ צריכה להמתין לה עד לאחר מיתת הבעל שלשה חדשים ומותרת לינשא מיד אפי' מת בעלה מן הארוסי' וגם אפילו אינה רוצה רק ליארס צריכה להמתין ג' חדשים ממיתת הבעל גזירה אטו נשואה לינשא שצריך ג' חדשים משום הבחנה והיכא שמת היבם לאחר יותר משלשה חדשים ממיתת אחיו הבעל אפי' הכי צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מיתת היבם כך פסק רבינו תם בתשובה לרב אהרן ברבי יוסף. תנן פ' קמא דבכורות (י"ג ע"א) מצות ייבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת למצות ייבום אמר רב אין כופין וכו'. פי' ר"ת דהכי הלכתא דמצות חליצה קודמת למצות ייבום בזמן הזה כסתם משנה דבכורות וכסתם משנה דט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ובגמ' דייק מדלא תנן מן היבום ומן החליצה מני אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום ופרק מצות חליצה נמי תני בר קפרא לעולם יבדוק אדם בחליצה כאבא שאול וכן פ' אע"פ (כתובות ס"ד ע"ב) אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ופריך מברייתא אחת ארוסה ושומרת יבם כותבין ומשני במסקנא אידי ואידי שתבע ליבם כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה אלמא שמואל סובר דמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת למצות יבום וכן הלכה כר' יצחק דאמר פרק החולץ דחזר ר' לו' דמצות ייבום קודמת ורבינו חננאל פסק פרק מצות חליצה כמו כן דמצות חליצה קודמת. כך פי' רבי' תם ובירושלמי פ' קמא דיבמות רבי יוסי בן חלפתא חרש חמש חרישות וחמש נטיעות ארזים נטע בישראל ודרך סדין בעל פיר' יבמתו היתה ולא היה רוצה ליהנות ממנה רק מעט ונתן סדין בינו לבינה רק נקב עשה בסדין דרך מקום ביאה והוליד ממנה ה' בנים אמר רב (יבמות שם) אין כופין פי' אין כופי' אותו לחלוץ וקאי אעכשיו דמצות חליצה קודמת בתר מתניתין דבכורות. וכי אתי לקמי' דרב אמר להו אי ניחא לך ליבומי יבם בדידך תלא רחמנא אם לא יחפוץ וגו'. וחלצה נעלו הא אם חפץ יבם ואף רב יהודה סבר אין כופין מדאתקי' רב יהודה בגמ' דחליצתה ואמינא ליה אי צבית ליבומי יבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא ופי' רבי' שלמה וז"ל אין כופין אותו לחלוץ אי ניחא לתרוייהו ליבומי. אבל אם לא תרצה האשה לייבם מחמת שנתנה אמתלא לדבריה מטעינן ליה וחליץ ואם אין יכולין להטעותו כופין לחלוץ כדאמר רב ששת מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ולאו דווקא מוכה שחין אלא בכל אמתלא שתתן לדברי' כדתנן בהמדיר (כתובות ע' ע"א) בורסי שמת לו אח בורסי אמרו חכמי' יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לסבול ולך איני יכולה לסבול. וקיימא לן באע"פ כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל אלין כפינן ליה וחליץ ושקלא כתובה עכ"ל. ויש להקשו' על פירושו דלא חזינן דכפינן ליה לחלוץ אלא במוכה שחין ובורסי דווקא שהן מאותן השנויין פרק המדיר שכופין אותם להוציא אבל בשאר אמתלאו' לא כפינן ליה וההיא דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אין ראיה דכפינן ליה לחלוץ דא"כ אפי' בלא אמתלא נמי ועוד אי כפינ' לחלוץ א"כ מה חדוש הוא שאין כותבין עליה שומרת יבם פשיטא דהא לא שבקינן ליה לאיניש לייבם וגם התם קאמר ר"י תבעל ליבם אין נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד פשיטא שהרי גם האיש כפינן לחלוץ. וגם מדאמר רב אי צבית ליבומי יבם וכן רב יהודה משמע דלא כפינן ליה לחלוץ. הלכך אע"פ שכך הלכה דמצות חליצה קודמת מ"מ כך הלכה דלא כפינן ליה לחלוץ דהוה ליה חליצה מעושה ופסולה אלא מטעינן ליה לומר חלוץ והיא תתן לך מאתי' זוז ובשביל כך אינה חייבת ליתנם כדאיתא פרק מצות חליצה ואי לא מצינן להטעותו שבקינן ליה ולא עבדינן ליה כפייה אלא א"כ הוא מאותן שכופין אותם להוציא ולא מבעיא אם אין ליבם אשה דלא כפינן ליה לחלוץ אלא אפילו יש לו אשה כבר דאמרינן פרק הבא על יבמתו הנושא אשה על אשתו כופין אותו להוציא ויתן כתובה. וגם בלא ההיא יש במקומנו חרם קדמונית שלא לישא שתי נשים אפי' הכי לא כפינן לחלוץ דשמא כיון דנפלה ממילא לא מקרי שתי נשים כיון שהשנייה אשה דקנו לו מן השמים הלכך לא כפינן ליה לחלוץ וגם לא שבקינן ליה לייבם כיון דמצות חליצה קודמת. וההיא דאמר רב אין כופין פי' רבינו תם בע"א ומפרש דקאי אבראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה מצות יבום קודמת והוי פי' אמר רב אין כופין אותו לייבם וגם יש ספרים שכתוב בהם מצות יבום קודמת בהדיא אמר רב אין כופין כי אתי לקמי' דרב א"ל אי ניחא לך חלוץ אי ניחא לך יבם מיירי באותן שבאו לפני רב. והיה יודע שהיו מתכוונין לשום מצוה והיה אומר להם כן. וכן סבר רב יהודה אין כופין לייבם אפי' לאותן שכוונתן לשם מצוה היה כותב ואמינא ליה אי צבית ליבומי ייבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא. וכן פי' רבינו חננאל דאין כופין זהו ליבם וקאי אמצות יבום קודמת דקאי דגריר' בתר מתניתין דבכורות דקתני סיפא ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת. וגריס חזרו לומר מצות יבום קודמת אמר רב אין כופין אך רבי' תם לא גריס אותו חזרו לומר משום דסבר מצות חליצה קודמת כדפי' לעיל. וגם רבינו חננאל פסק כן פרק מצות חליצה קודמת מצוה בגדול ליבם לא רצה הולכין אצל הקטן הימנו עד שמגיעין אצל קטן שבכולן לא רצו חוזרין אצל הגדול שבכולן ואם האיש בעיר אחרת והאשה בעיר אחרת משפט היבמה הולכת אחר היבם. סדר חליצה כך היא ומשפטה דרך קצרה והראיו' כתבתי למעלה באורך. יבררו שלשה דיינין ויוסיפו עוד שנים להשלים לחמשה לפרסומי מלתא ויזהרו שלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם ולא ליבמ' ויאמרו נלכה למקום פלוני כדי לחלוץ כדאמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא שנאמר השערה שצריך לברר המקום תחלה וילכו שם וישבו והאיש והאשה יעמדו הכל כעין דין בשעת חליצה כדאמר ר' חייא בר אבא ביני עמודי ולא מועמד ואמר נפיק כדמוכח פרק בתרא דמועד קטן. ואע"ג דדריש לה בספר עמידה מועמד ואמר אסמכתא בעלמא הוא. ועוד דאי דרשא גמורה אם כן ליהוי עיכובא מעכבא. והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה כשרה. אלא העמידה הויא מטעם כמו דין. וישאלו בית דין אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל ואח"כ יעידו לפניהם שזה היבם הוא אחיו של מת ושהיה אותו המת בעל של אשה זו. ובעדות אפי' על פי קרוב או ע"פ אשה כדאיתא פרק החולץ ואח"כ ישאלו אם יש לאיש שלשה עשר שנה ויום אחד ולאשה שנים עשר שנה ויום א' ואע"ג שאין האב נאמן על השנים כדתניא פרק האומר בקדושין מ"מ א"צ להביא עדים על השנים אלא אם הוחזקה גדולה בשנים על פי הגבירות והשכנים שלא ע"פ האב סגי בכך ואח"כ יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובאיש בזקן או בבית הערוה ואין לחוש שמא מקודם הזמן באו והיו שומא. והבדיקה של יבמה יכולה להיות על פי נשים כיון דהגיעה לכלל שנותיה סמכינן על פי נשים משום חזקה דרבא דאמר חזקה הביאה סימנין כר"י דפרק בא סי' דהלכה כמותו לגבי דר"ש וברייתא דאין אשה נאמנת לומר גדולה היא שתחלץ מיירי בתוך הפרק דליכא חזקה דרבא לר"י דהלכה כמותו ולכך אם יש רבוי שערות או שערות ארוכות הרבה א"צ לבדוק יותר וגם על שנותיה נמי יש לסמוך שהגיעו אם יש רבוי שערות בלא הוחזקה על פי שכנות ולא עדות ואם בדקו שהדדין שוכבין או מוטין אז היא גדולה בודאי שזהו סימן העליון ותנן א"א לעליון עד שיבא התחתון ואחרי שנתברר הדבר שהם גדולים בשנים ובשערות יזהרו ב"ד שלא אכלה האשה עדיין דבר באותו יום שמא אכלה דברים המביאין וגורמין רוק לבא ואמר רבא אכלה תומא או גרגישתא לא תחלוץ דכתיב וירקה מעצמה והוא הדין רמונים כדאמר פרק אעפ"י ושאר דברים שאינן עולין על לב אדם ואח"כ יאמרו ב"ד ליבם הגדול אי ניחא לך יבם אי ניחא לך חלוץ ואם חפץ לחלוץ יקחו מנעל שכולו עור וגם תפור מעור ורצועות תלויות בו וראשיהן תפורות בו וגם קרסים בלולאות כדאמרינן פרק אע"ג דאית ליה חומרתא קטרינן ליה מיתנא. והמנעל לכתחלה יהיה שלו וגם מנעל ימין ואפי' בדיעבד צריך ליתנו ברגל ימין דילפינן רגל רגל ממצורע. וברגל יחף שלא יהא מעל דמעל ושלא יהא המנעל ארוך עד למעלה מן הארכובה דלא ליהוי מעל דמעל ואח"כ יכרוך הרצועות סביב רגלו על אזני המנעל וישים הקרסים בלולאות למהוי חליצה אלימתא ותאמר האשה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. וצריך שתאמר בלשון הקדש כדתנן פרק מצות חליצה ופרק אלו נאמרין וצריך שתאמר האשה יחד אלו שתי תיבות בלי שום הפסק לא אבה בלא וי"ו כדאיתא במסורת שלשה חסרי' לא אבה יבמי לא אבה ה' השחיתך וישראל לא אבה לי בתלים ואח"כ יאמר לא חפצתי לקחתה ואח"כ יעמוד האיש אצל הכותל או אצל העמוד וידחוק רגלו בארץ כדאמר אמימר האי מאן דחליץ למדחקי' לכרעיה ואחר תתיר האשה קשר הרצועות והקרסים מן הלולאות הכל בידה הימנית ולא תהא שמאל מסייעת כדאיתא בירושלמי אע"ג דמן התורה א"צ ימין דגדמת בשניה מועיל כדאמר ללוי מי כתיב וחלצה ביד ותהא שומטת המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל והכל מעומד לא מוטה ולא יושב כדפירש לעיל וצריכי דייני דליחזו רוק מדנפיק מפומא דיבמה עד כנגד היבם ואינו צריך עד ארעא אלא אם הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח קרינא ביה בפניו ואם היא ארוכה והוא גוץ וקלטתו הרוח לא מהני מידי דבעינן עד דמטי להדי אפיה ואחרי כן קוראה בלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והעומדים שם יאמרו שלשה פעמים חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל אמר רב יהודה מצות חליצה קוראה וחולצת ורוקקת וקוראה זה סדר מורי ה"ר ברוך ברבי יצחק. סליקו הלכות חליצה   Siman 135 תנא דבי אליהו ששת אלפים הוי העולם שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו ופריך שני אלפים תורה מאימת אי ממתן תורה עד השתא פי' עד סוף ד' אלפים לבריאת עולם ליכא כולי האי דכי מעיינת בהו תרי אלפי פרטא מחד אלפא הוי מאדם הראשון עד יציאת מצרים שאז היה מתן תורה יש שני אלפים ותמ"ח שנה ואם כן ממ"ת עד סוף ארב' אלפים חסר תמ"ח מב' אלפים ויש ספרים דגרסי' ועוד זה כי פי' ממתן תורה עד השתא עד רב אשי שהיה סוף הוראה ליכא שני אלפים דהכתיב ויהי בארבע מאות ושמנים שנה לצאת בני ישראל ממצרים נבנה הבית לה' וד' מאות וי' שנה עמד הבית ראשון וע' שנה של גלות בבל וארבע מאות וכ' שנים שעמד בית שני כדאיתא ביומא וסדר עולם הרי אלף וש' שנה ופ' שנה ממתן תורה עד חורבן בית שני ובכת' רב שריר' יש בשנת תשל"ח למניין שטרות של יונים נפטר רב אשי חסר ש"ף שנים של יוונים שהיו קודם חורבן נשאר שנ"ח מהחורבן עד רב אשי צרף שנ"ח עם אלף וש"ף הוי אלף ותשל"ה /ותשל"ח/. אכתי ליכא שני אלפים וכ"ש שלא היה כן בימי רב ענן שלמד לו אליהו סדרו כדאיתמר פ' אע"פ בכתובות ורב ענן היה קודם רב אשי וא"כ היאך אמר אליהו בעונינו יצאו מה שיצאו אכתי לא שלמי להו ב' אלפים ולא הגיע זמן משיח לבא ועוד כי מעיינת בהו תמצא עוד קשיא אחרת היאך אמר' שני אלפים תהו ולא יותר הרי תרי אלפי ופרט' דהיינו תמ"ח שנים יש מבריאת העולם עד מתן תורה לפי חשבון הפסוק ומתרץ מואת הנפש אשר עשו בחרן מתחילין אלפים תורה וההיא שעתא אברהם בר נ"ב שנים הוה ומשם עד יציאת מצרים יש תמ"ח שני' לפי חשבון הפסוקים כדפי' רש"י ומיציאת מצרים עד חורבן בית שני יש אלפים וש"פ כדפי' למעלה עוד יש קע"ב לבא אחר חורבן להשלים שני אלפים תורה וכן בכתב רב שרירא קע"ב לאחר חורבן נשלמו ארבע אלפים מבריאת עולם. וכן מוכחת כל ההלכה ובערובין דאמר שרבי פרידא חי ד' מאות שנה על כרחך נולד לפני חורבן או חי הרבה שנים אחר רב אשי כי לא היה מהחורבן עד רב אשי רק שנ"ח כדפי' לעיל ור' יוחנן נמי יש בפר' בתרא דיומא שנולד בימי רבי' הקדוש ובסדר תנאים יש שחי יותר משלש מאות שנה אם כן חי אחר רב אשי נהגו נשיאות בפני הבית מאה שנה כדאיתא פ"ק דשבת ואחר החורבן היה ר"ג דיבנה ואחריו ר"ש בנו אביו של רבי אמר רב פפא אי טעי תנא ולא ידע פרטיה כמה שנים יש אחר ארבע אלפים לבריאת עולם לשייליה לספרא כמה חשיב פרטיה בשטרות ונטפי עליה מ"ח שנה. שהרי קע"ב אחר חורבן נשלמו ארבע אלפים וצרף ש"ף שנים של מלכות יון שהיו בפני הבית ת"ק נ"ב. א"כ ארבעין שנין ותמני לאחר ר' אלפים שלמו לסופר ו' מאות ממלכות יון ומאז והלאה מתחיל פרט שלמו לסופר ו' מאות ממלכות יון ומאז והלאה מתחיל פרט שלו והתנא כבר מנה מ"ח לפרט אחר ארבע אלפים. אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע בכמה שנים בשבוע קאי נטפי חדא שתא ונחשוב בכללי ביובילי ופרטי בשבועי ונשקל מכל מאה תרתין ונשדי אפרטי וזהו כר' יהודה דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן ששנת נ' היה יובל וגם היה שנה ראשונה של שמטה וא"כ בכל ק' יש שתים יותר משביעיו' דלרבנן דאמרי שנת נ' יובל ושנ' שלאחריה התחיל שמיט' א"כ אי' בק' כלל יותר מבשביעיות. ומשמע דהלכה כר"י אע"ג דפרק אין בערכין קאמר תלמוד' לאפוקי מדרבי יהודה אין בכך כלום דהכי אשכחן שלהי כתובו' לאפוקי מדרשב"ג אע"ג דרב פסיק פרק אלו נערות כר"א דסבר כתוב' דאורייתא כרשב"ג וכר"ע דאייתר ליה כמוהר בתולות למדרש כתוב' דאוריי' וכן ר' יוחנן פסי' כרשב"ג במשנתינו א"כ לאפוקי לאו משום שיהא הלכה כן אלא ההיא ברייתא ודאי מפקא מיניה וכן פי' פ' המגרש דאתקין רב בגיטא מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דרב גופי' פסיק הלכה כר"י פ' אין בערכין קא' דבית שני חרב במוצאי שביעית שהיא שנה ראשונה של שמיטה ופי' רש"י שנת ד' מאות וכ' שנה היה מוצאי שביעית ואע"ג דד' מאות וכ' של בניין הבית הולך הכל בשמיטי' לר' יהודא הא מסקי' בערכין דשית שנים דסליק עזרא ולא קדיש לא קחשיב דאכתי לא התחילו למנו' שמיטין והתנא מונ' שנים שאחר החורבן נטפי עלייהו שתא חד' כדי למנות מתחלת שנה ראשונה של שמיטה שהיתה בשעת חורבן שזהו שנה אחרת לפני וא"כ כי תמנה קע"ב לאחר חורבן שנשלמו ד' אלפים ואחר כן ט' מאות יהיה שמיטה אך אין נראה פי' זה דפ' אין נערכין דמני רב אשי שית שנין דסליק עזרא ולא קדיש לא קא חשיב היינו ליישב הברייתא דקתני מוצאי שביעית חרב הבית לרבנן אבל לרבי יהודא התחילו למנות שמיטין משנה ראשונה של בניין ואם כן אמאי נטפי חד שתא הלא שנה ראשונה של תנא המונה מחורבן ואילך היא שנה ראשונה של שמיטה ותו דהתם מוכח דשנת ד' מאות וכ' היתה שמיטה לכולי עלמא ומוצאי שביעית דקאמר דהיינו שנה ראשונה של שמיטה היינו שנת כ"א. וא"כ התנא אמאי נטפי שנה אחת על חשבונו. והכי איתא התם בשניה במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ת"ך. ד' מאה הוא תמני יובילי פי' והולכין בשביעיות לרבנן וארבסר תרי שבועי פשו להו שית שנין הרי בשת' בשבוע שאירע שנת ת"ך. ומתרץ הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמשי' עולה לכאן ולכאן אייתר תמניא מתמניא יובילי. פי' לר"י כדאמר הכא ונשקול מכל ק' תרתי והנך שית הוי להו ארבסר פי' שנת ת"ך. ואשתכח דבמוצאי שביעית חרוב פי' שנת כ"א היתה שביעית ובמסקנא אמר רב אשי שית שנין דסליק לעזר' דלא קדיש לא קחשיב ואתיא אפי' לרבנן והוי מוצאי שביעית בשניה שנת כ"א. לכך פי' רבי' שמואל דודאי שנת כ"א היתה מוצאי שביעית שנה ראשונה של שמיט' והיא היתה משנת הבניין שהרי בט' באב חרב הבית ורוב' דשתא בבניין הוה והתנא המונה שנים מחורבן ואילך מתחיל למנות שנת כ"ב ולכך קאמר נטפי חד שתא על חשבונו כדי למנות מתחלת שמיטה שהיתה שנת תכ"א ולחשבון זה יהיה שמיטה שנת ס"ב לפרט וקשה על פירושו דהתנא המונה שנים שאחר החורבן על כרחיך מתחיל למנות שנת כ"א דלעיל אמרן דנטפי התנא על הסופר דחשיב ש"ף שנים קודם יוסיף עליהם התנא כ' שנים ואם איתא דשנת כ"ב מתחיל למנות התנא אם כן הסופר חשיב שפ"א לפני חשבון התנא וה"ל למימר נטפי י"ט וכן בתר הכי דקאמר מתנית' טפיא תלת שנין ה"ל למימר תרתין שני' אלא כדפרי' ששנת כ"א היתה מוצאי שביעית שנה ראשונה של שמיטה והי' היתה שנה של חשבון התנ' להתחיל ממנה קע"ב לאחר החורבן והא דקאמר נטפי חדא שתא או' רבינו יצחק בר"ש מ"כ דה"ק על שנת העולם תוסיף שנה אחת ותמנה הכל שביעיות ויבא לך בצמצום שנת כ"א מוצאי שביעית כמו אם תתחיל למנות מתחלת בניין בית שני כי תמנה אלפים ותמ"ח עד יציאת מצרים. ומשם עד בניין שלמה בן דוד ד' מאות ושמנים והבית עמד ת"י שנה וע' של גלות בבל אם תוסיף על כל אלה שנה יבא הכל בשביעיות ולפי' זה יהיה השמיטה שנת ששים ושתים לפרט ור"ח מ"כ גריס נבציר תרתי שני או נטפי חמש וסימניך כי זה שנתים הרעב ועוד חמש שנים פי' על חשבון הסופר דחשיב מלכות יון ש"ף שנים או יגרע שנתים ולסוף ארב' שנים של בנין שלמו להו שית שנין דמלכו בעילם ופשט' מלכותו ומאז מתחיל למנות הסופ' ושתי שנים אחרי כן היתה שמיטה דארבעים ושתים שנה שעברו מן הבניין הולכין בשביעיו' וכן חמש שנים לפני חשבון הסופר היתה שביעית ולפי' זה כמו כן יהיה שנת השמיטה שנת ע"ב לפרט והשתא מיושב טפי וסימניך דהוה על נטפי ועל נבצור כמו הנהו וסימני' דלעיל דהוו כי ה"ג אבל לפירושים שלמעלה הוי וסימניך כי זה שנתים הרעב נשקול מכל מאה תרתי להודיעך כר' יהודה ק"ל ולא כרבנן ור"ת מצא בסוף סדר עולם דרבנן סבוראי שנת ד' אלפים וה' מאות וששים וארבע לבריאת עולם וסימניך ס"ד לפרט אז היתה שמיטה. ולפי' זה יהיה השמיט' שנת תשע מאות וס"ג וזה החשבון יהיה תופס עיקר והיה אומר הטעם לפי דבניסן נברא העולם ומתשרי דבתריה מנינן שמיטין אם כן מתאחרת שמיטה שנה אחת ותימא על זה והלא מתחלת בית שני אין צריכין למנות שמיטין לרבי יהודה וקיימא לן כוותיה או שית שנין אחר כן לרבנן ומה לנו לבריאת עולם ונראה שהיה רוצה לומר דבית שני נבנה באדר כדכתיב ושציאה ביתא דנא עד יום תליתאה לירח אדר ובתשרי אחריו התחילו למנות שמיטין אם כן לא היה מוצאי שביעית שנת ארבע מאות ועשרים שנה משנה ראשונה של בניין לא היתה במניין השמיטין והבית חרב בתשעה באב לפני תשרי. ואם נאמרה דכשהגיע לתשרי ראשון עלתה לה לשמיטין מתחלת הבניין אע"פ שלא היתה רק חצי שנה אתיא ליה. וצריך עיון. ואע"ג שפירשתי ששנת ארבע מאות וכ"א היתה מוצאי שביעית בבית שני. מיהו בבית ראשון דקאמר בערכין דחרב במוצאי שביעית היינו שנת ארבע מאות ועשר כדמוכח פרק אין בערכין שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ עד שיצאו וקאמר דהתחילו למנות לאחר י"ד שנה של כבוש וחלוק כדי לקיים הפסוק של יחזקאל ארבע עשרה שנה אשר הוכתה העיר שאז היתה יובל כדכתיב בראש השנה בעשור לחדש וזהו יובל דדרשינן איזהו שנה שר"ה שלו בעשור לחדש הוי אומר זה יובל וכיון ששנת חמשים היתה י"ד אחר החורבן אם כן שנת ד' מאות ועשר שבו חרב הבית היה שנת ראשונה של שנת שמיט' לו' יובל וכי תימא מאי שנא דבחשבון בית ראשון מונין שנות החורבן שנת ארבע מאות ועשרים ואחת והלא אידי ואידי חרבו בט' באב וי"ל דלקחו חשבון מכוון ושלם לזה ולזה ת"כ. אי נמי לשון המקרא של דניאל דכתיב שבועים שבעים נחתך על עמך והם ע' שנה של גלות בבל ות"כ ובנזיר דפריך וכי לא ידעי מתי חריב והכתיב שבועי' ע' נחתך על עמך ומשני נהי דידעי בהי שת' בהי יומא לא ידעי ולא רצה לתרץ דמספקי אי שנת עשרים או עשרים ואחד דידעי דשבעי' שמיטין קאמר קרא כולן שלמים ושנת כ"א לא היתה שלימה דבט' באב חרב א"נ גזרו לאחר שהתחלה שנת כ' א"כ היו יודעים שלא יעמוד הבית יותר מאותה שנה ושמעתי' דמני שביעית מתחלת בית שני נראה שסובר' קדושה ראשונה לא קדש' לעתיד דאי קדש' לעתיד כיון ששנת ד' מאות ועשר של בית ראשון היה מוצאי שביעית שהיא שנה של שמיטה א"כ כי תמנ' אחרי כן ע' של גלות בבל יבא לך שנה ראשונה של בית שני להיות שנה שניה של שמיטה ולמה שינו מסדר השנים של שמיטה כשעלו בימי עזר' בשביל שהיו בגלות שלא מנו יובלות מחמת שלא היו כל יושביה עליה ובברייתא נמי דמייתי ראיה בערכין דבית שני חרב במוצאי שביעית כדאי' בסדר עולם וכן סובר תנא דסדר עולם דקדוש' ראשונה לא קדשה לעתיד לבא כדתניא התם ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם אלמא בשניה הוצרכו לקד' ולחזור אמנם לפי ר"ת דמפ' בבית שני מנו יובלות ולא כמו שרוצה לומר בערכין לא מנו יובלות בבית שני אלא לקד' שמיטין אבל למסקנא דקאמר ירמיה החזירן מני שפיר יובלות בבית שני דכיון דמכל שבט ושבט עלו אע"ג דלא עלו אלא ד' ריבוא יושביה עליה קרינן ביה וראייתו מדנהיג בתי ערי חומה בימי הלל כדתנן פרק בתרא דערכין התקין הלל שיהא חול' מעותיו ללשכ' וכן עבד עברי נוהג בבית שני כדכתיב בעזרא והביאו אילי צאן וגומר אמרינן פרק ד' מחוסרי כפר' שפחות חרופות בעלו ושפחה חרופה מקריא מאורסת לעבד עברי ופרק המקדיש שדהו תניא דאין בתי ערי חומה ולא עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. א"כ אפילו למ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא יוכל להיות שהתחילו מניין שמיטין מתחלת בית שני כמו שהתחילו אז למנות יובלות דלפי סדר היובל יש להם למנות שמיטין כך פי' רבי. ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית שנין ותרתין סבור רבנן למימר מאוחר הוא אמר להו רב נחמן שית שנין דמלכו בעילם דלא חשבינן איהו וכשר ופריך דילמא ליציאת מצרים נקט ושבק אלפא קמא ומאוחר הוא ומסיק אין מונין אלא למלכות יונים בלבד.   Siman 136 מכאן משמע דשטרות שאין כתוב לבריאת עולם שכשר וכן אם לא כתב ארבע אלפים רק הפרט כשר מכאן משמע דשטר שאין כתוב בו לבריאת עולם שכשר ואין לתלות בדבר אחר לומר יד בעל השטר על התחתונה דמאוחר הוא דבההוא שטר לא היה כתוב בו למלכות יונים מדפריך דילמא ליציאת מצרים וגם שינה לכתוב שית שנין יתירתא ואפ"ה קאמ' רב נחמן דאין מאוחר דמיישב חשבון השטר לחשבון העולם וכן משמע הכא דאם לא כתב ארבעת אלפים אלא הפרט כשר דהא קאמר דילמא שבק לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא וגם יש ספרים שכתוב ונקטיה לפרטיה והוא הדין שאם לא כתב התשע מאות אלא שנת ששים לפר' שהשטר כשר כך פי' רבינו. עכו"ם ההולך ליריד של עכו"ם מעות שבידו בין בהליכה בין בחזרה מותרין דאין לתלות ולומר עכו"ם זבין ודמי עכו"ם בידו אלא נימא אימא גלימא זבין או דבר אחר דרוב מקח וממכר אינו מעכו"ם אבל ישראל ההולך ליריד של עכו"ם מעות בידו בהליכה מותרין אבל בחזרה אסורים דיש לומר שמכר עכו"ם ודמי עכו"ם בידו דאי איתא דגלימא זבין הכא הוה מזבין ליה ולא היה עובר על דברי חכמים שאוסרים לישא וליתן ביום אידם ובפ' ק' דבעא ריש לקיש מרבי יוחנן עטלוזא של עזה מהו למכור לבני חוצה לה אם קרובים כל כך שחשוב כמכר לבני תוכה ששם האיד אסור א"ל הלכת מימיך לצור וראית ישראל ועכו"ם ששופתין שתי קדירות על גבי כירה אחת ולא חשו חכמים ומפרש אביי לא חשו דילמא מהדר אפי' ושדי עכו"ם נבלה בקדירה של ישראל פירוש בשר כחושה ושקיל בשר שמנה כדי להרויח (י"ג ע"א) אבל בחנם כדי להכשיל הישראל לא קאמר דאפילו הלך למרחוק לא חיישינן שהרי מעשים בכל יום שישראל הולך בשוק ומניח קדירתו בביתו וגם יש חלב או איסור אחר ולא חיישינן שיזרוק העבד או השפחה בקדירה וכן משמע פרק אין מעמידין גבי ההוא ארבא דמורייסא דקאמר למאי ניחוש לה אי משום אערובי חמרא קסתא דחמרא בארבע לומי פירוש בארבע זוזי וקיסתא דמורייסא בחד לומא ולא חיישינן דלרשע יהיב ביה חמרא וכי תימא אפילו הוה מהדר אפי' למה יש לי לחוש הלא אפילו יוצא ונכנס מותר י"ל דהיינו היכא שיהא נתפס כגנב דתבע ליה ישר' בדינא אבל הכא יכול העכו"ם לומר תבשילך אם טוב שלא יקדי' נתכוונתי א"נ שמא מהדר אפי' לאו דוקא אלא כלומר הפליג לשון ולא חשו שהחליף עכו"ם נבלה בשחוט' ה"נ לא חשו לדמי ע"ז כשמוכר חוצה לה והעכו"ם נותן לו מעות שיהו משל בני תוכה ויהיו אסורים משום דמי עכו"ם וכ"ת אפילו לבני תוכה למה יש לאסור הדמים הלא גבי עכו"ם ההולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מעותיו מותרין ולא חיישינן שמא דמי עכו"ם הן י"ל דמיירי הכא שהיריד עשוי למכור ולקנות תשמישי עכו"ם והתם אין היריד עשוי לכך ואפילו הכי בישראל ההולך שם מעותיו אסורים דאיכא הוכחה דעכו"ם זבין כדמפרש התם והשתא לא תקשי דאיכא דשרי אם כבר נשא ונתן ואפילו ביום אידם דאסור לכולי עלמא משמע היינו מטעם קנס שעבר על דברי חכמים וגם אין אסור כי אם לו דווקא ואמאי לא חיישינן לדמי עכו"ם שאסור מן התורה משום לא ידבק בידך מאומה אלא בשמעתין דווקא חיישינן שהיריד עשוי לכך והתם שאינו עשוי לכך אם קנה שום דבר או אם מכר וידעינ' לו דמי עכו"ם אין מעותיו אסורין אלא לו דווקא משום קנס דאין לתלות שהמעות שנתן לו העכו"ם הוו חליפי עכו"ם וגבי ישראל ההולך ליריד של עכו"ם דמעותיו אסורים משום דמי עכו"ם לא רצה לומר משום נשא ונתן ביום אידם דנקט איסור חמור דהוי מן התורה וגם לכל העולם אסורין רבא אמר לא חשו חכמים משום בשולי עכו"ם הכא נמי לא חשו משום יום אידם פירש לא התיר ר' חנינא אלא איסור דרבנן כגון נשא ונתן לחוצה לה דשרי ולא גזרינן דילמא אזיל ומודי כי אם בתוכה והביא ראיה מדלא חשו לדילמא סמיך ישראל על עכו"ם לחתו' בגחלים משום בשולי עכו"ם אבל איסור דאורייתא לא היה מתיר כגון חששא דאיסור דמי עכו"ם דמיירי כגון שהישראל ראה שהעכו"ם לקח המעות בתיבתו וידע בודאי שלא היו חליפי עכו"ם ולכך התיר לשאת ולתת חוצה לה אי נמי רבא סובר שיריד של עטלוזה לא היה עשוי לקנות ולמכור צרכי עכו"ם ותשמישי' דליכא למיחש לדמי ע"ז ולכך התיר רבי חנינא דליכא חששא דרבנן של משא ומתן ומתני' דשרי חוצה לה או מיירי בכי ה"ג או מיירי בחוצה לה יותר אבל אי איכא למיחש לדמי עכו"ם לא היה מתיר ר"ח איסור דאורייתא דהא לא חיישינן דילמא שדי עכו"ם נבלה דהוי איסורא דאורייתא משום דהוי כמו יוצא ונכנס דשרי דהוי נתפס כגנב ואין זו טענה טובה לכסות תבשילך הייתי מתכוין ולכך ליכא למגזר מהתם היתר בחוצה לה חששא דמי ע"ז ורבה בר שילא אמר נשא ונתן דמדרבנן לא התיר רבי חנינא ביום אידם לחוצה לה דקרוב יותר מחוצה לה דמתני' דשוייא ומבשולי עכו"ם ליכא למשרי דהתם בחתוי כל דהו סגי אלא התיר לשאת ולתת להם לפני אידיהן משמע מהכא דלכלהו דמי עכו"ם ביד עכו"ם אסורין ומקשי' דברייתא השוכר את הפועלים אמר רב נחמן דמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרים ומייתי ראיה מדתניא עכו"ם שהיה ישראל נושה בו מנה ומכר עכו"ם והביא לו מעות מותר וטעמא משום דדווקא גבי ישראל שמכר עכו"ם דמיה אסורין כדנפקא לן שלהי רבי ישמעאל דחליפי עכו"ם אסורין מוהיית חרם כמוהו. כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אבל עכו"ם שמכר עכו"ם אפי' מכרה לעכו"ם לעובדה חליפיה מותרין מי' בשמעתין פי' רש"י מ"כ דמי עכו"ם שמא הן המעות עצמן שהביאו לתקרובת עכו"ם והתם מיירי בחליפי ע"ז מ"מ קשה דפ' אין מעמידין אסרי' דמים ביד עכו"ם שהם חליפי עכו"ם גבי עכו"ם ההולך ליריד דאי לאו דאמרינן אומר גלימא זבין הוה אמרינן בחזרה אסור המעות ותו בשמעתין נמי בשביל שהם המעות שהיו תקרוב' עכו"ם לא היו אסורין ליקח דאין אסור אלא תקרוב' שהוא כעין פנים כדאמר רב ישמעאל זרק מקל לפניה חייב משום דמיירי דדרכה לעבדה בכך ואינה נאסרת המקל דבעינן כעין פנים וכן אבני מרקוליס קאמר במאי יאסרו הלא אין זה תקרובת כעין פני' ומשני כל אחת נאסרת לעצמה ולחברתה דמקרי עכו"ם גופה א"כ דמי עכו"ם ביד עכו"ם דאסר בשמעתין היינו חליפי עכו"ם ומפ' ר"ת דכשפרע דווקא מדמי עכו"ם הוא דשרי לקמן דחליפי עכו"ם אינן נאסרין מוהיית חרם אלא כשהחליפה ישראל אבל החליפה עכו"ם החליפים מותרים אבל היכא שהעכו"ם מכרה לדבר אחר החליפין אסורין די"ל שדעתו להצניע המעות לקנות עכו"ם אחרת ור' שמואל פי' פ' בת' בשם רש"י דאביי דאסר דמי עכו"ם בשמעתין לא שמיע ליה ברייתא פ"ב דשרי ורבא דאמר לא חשו חכמים לבשולי עכו"ם כו' סבר דלא התיר ר' יוחנן דמי עכו"ם דחוצה לה דהא אפילו תוכה לה מותר אלא איסור נשא ונתן התיר לחוצה לה ובפ' אין מעמידין פי' דודאי דמי עכו"ם ביד עכו"ם מותר דקרא דחרם כמהו לא מיירי אלא בישראל שהחליפ' ולא בהחליפה עכו"ם אבל ישראל ההולך ליריד ומכר עכו"ם הדמים אסורים דכתיב והיית חרם כמהו כל שאתה מהיה יהא כמוהו ואין בידו לבטל עכו"ם שלו קודם שיקח הדמים דעכו"ם דישראל אין לה בטול וגם אין חושש לבטלה. וגבי ההולך ליריד דאמר מעותיו מותרין דאימר גלימ' זבין ה"ה אם עכו"ם זבין דמעותיו מותרין כדמוכח פ' בת' אלא לרווח' דמלתא קאמר כלו' מהכא לא תוכיח דדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרי' דאי אפילו הן אסורין אתיא הך ברייתא שפיר. והא דתנן עיר שיש בה עכו"ם (י"ב ע"ב) והיו בה חנויות מעוטרות אסורות שאינן מעוטרות מותרות ומפרש ר"ל מעוטרות בורד והדס דנהנה מריחא. ואע"ג דריחא לאו מלתא היא לרבא גבי בת תיהא פ' בת' הכא דעיקרה הן לריח אסור. והני וורד והדס הא תקרובת לעכו"ם כמו לבונה וקטרת ואפי' אין עקרן לריח שמא אסור דהא אמרן פרק כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן. מ"ט אכילה כתיב ביה איסורא מיהא איכא ותו הכא לא כתיבה אכילה גבי עכו"ם דקרא דויאכלו זבחי מתים בדברי קבלה כתיב. ובת תיהא דשרי דהוי סתם יינם ואפילו ביין נסך סבר דלא מיקרי נהנה בכך מן היין מאן דאסר סבר דחשוב כאלו נכנס הממשות של יין בפת חמה והוי כשותה יין ולא משום ריח והשתא מדמה ליה שפיר בפת שאפאו בתנור שהסיקו בכמון של תרומה. ושאינן מעוטרות בוורד והדס רק בפירות מותרות. אע"ג דיהיב מכסא דנהנה אסור מהנה מותר. ור' יוחנן א' אפי' מהנה אסור ומתני' מיירי כשאין מעוטרות כלל דלא יהבי מכסא ומפ' ר"ת דר"ל נמי לא שרי אלא מהנ' פי' האי שנותן המכס שעל ידי כן מראה שמבזה העכו"ם ומגנה אותה שמונע עצמו מלהריח הוורד וההדס אבל שאר מהנה אסור והשתא דפריך פ' כל הצלמים (מ"ז ע"ב) גבי מי שהיה כותלו סמוך לעכו"ם ונפל כונס לתוך שלו ובונה והא קא שביק מן הקרקע לעכו"ם ומהנה. אינו צ"ל דפריך לר"י דווקא א"נ מהנ' כי האי מודה ר"ל דאסור דנראה כמו בונה לעכו"ם במה שמחבר בקרקע שלו לשל עכו"ם ושאינן מעוטרות כלל דלא יהבי מכסא לכולי עלמא שרי. והא דתנן אסור לשאת ולתת ביום אידם פרש"י דהיינו למכו' להם דבר המתקיים או לקנות דבר המתקיים ולמכור דבר שאין מתקיים מותר ועל זה קשה דלקמן דירמיה זבן פיתא והיינו דבר שאין מתקיים ומבעל הבית זבן דלא יהיב מוכסא מ"מ אסור משום משא ומתן ביום אידם והיאך קנאו. ואית ספרים דגרסי פורת' אבל איתא דבירושלמי גרסי' עלה דא"ל לחבריה ואתה לא לקחת מימיך גלוסקין ביריד של עכו"ם ופי' רשב"ם דדבר מועט בפרוטות או בשתי פרוטות מותר ורבינו מאיר אביו פיר' דמתני' דשריא אינן מעוטרות מיירי שאין יום אידם כלל אלא היריד עשו לצרכי הכומרים לקבל המכס ממה שמוכרים אבל קשה דלקמן דלוקחי' בהמה שרי משום מיעוטייהו ואפילו למכור להם נמי אמאי אסור כיון שאין יום אידם וגם אין שום מכס במכירה כדמוקי לה התם בבעל הבית דלא יהיב מכסא והא דאמרי' פרק אין מעמידין ישראל ההולך ליריד של עכו"ם מעות שבידו אסורין משום דמי עכו"ם פי' כיון דעבר על דברי חכמים דאסרי לשאת ולתת ביום אידם אם איתא דגלימא זבין הכא הוה מזבין ליה אלא ודאי עכו"ם זבין ונימא שנשא ונתן לדבר היתר לשאינן מעוטרות וא"נ כל החנויות לשאינן מעוטרות דילמא זבן לאדם שאינו יושב בחנות ולב"ה דלא יהיב מכסא דאי' לן למיתי לקולא דאימא גלימא זבין דכיון דלא שייך איסור תלינן במידי דהוי רוב משא ומתן ולא במכר צלם מיהו בשמעתין לא שרי כי אם ליקח משום מיעוטייהו אבל למכור להם אסור והתם מיירי כשמכר מדקאמר דמי עכו"ם בהדיה ומ"מ קשה דילמא מכר דבר שאין מתקיים ומותר ושמא אי מכר דבר שאין מתקיים קלא אית ליה. אי נמי רוב משא ומתן לא הוי דבר שאין מתקיים.   ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית שנין ותרתין סבור רבנן למימר מאוחר הוא אמר להו רב נחמן שית שנין דמלכו בעילם דלא חשבינן איהו וכשר ופריך דילמא ליציאת מצרים נקט ושבק אלפא קמא ומאוחר הוא ומסיק אין מונין אלא למלכות יונים בלבד.   Siman 137 שמעינן דמי עכו"ם ביד ישראל אסורין כדמשמע פ' אין מעמידין ודמי עב"ז ביד עכו"ם מותרין כדמשמע פ' בתרא אכן מותר להלוות לכומרי' דאפילו אם המעות שפורעין הם דמי עכו"ם אין בכך כלום אבל תימא היאך מותר למכור להם דבר והא ברייתא לא שריא אלא לוקחין מהם בהמות משום מיעוטייהו. אבל למכור להן אסור. ופי' רבינו שלמה דמפרש דמיירי ביום אידם אתי שפיר. דהאידנא ליכא למיחש משום דאזיל ומודי כדמפרש לעיל בריש פרקין. ומיהו באותו יריד שקבעו הכומרים לקבל משום המכס היאך אנו עושין שם משא ומתן דהא רבי יוחנן אמר מהנ' אסור. ותינח במקום שאין גובין המכס עד לערב מותר דאפי' לא מכר כלום היה גובה מן החנות. אבל יש מקומות שמיד שמכר בחנות מיד גובין ממה שמכר. וגם כשמוכר בהמה או קונה זה רגילות בכל מקום לגבות פשוט ממקחו. ופעמים שלוקחי' אסור מכס ממה שהישר' קנה או מכר. ויש לומר דאינו משום מהנה אלא היכא שמן המכס עושין תשמישי עכו"ם. ויש מקומות שבונין עכו"ם וקבלו עליהם הסוחרים שבכל דבר שימכרו שיתנו פשוט לעכו"ם לבניי' לשם נר' שאם אמר לישראל קח החפץ בכך ועוד פשוט לבניין עכו"ם לשם אמרינן דמהנה אסור ואם אינו מזכיר לו פשוט לבניי' עכו"ם מותר אע"ג דהעכו"ם יתן לו מדמי' של מקח זה דשמא בלא זה לא היה נותן לו החפץ כי אם בדמים הללו ואם יותר מן הסכום אמר לו ועוד פשוט אע"ג שלא הזכיר לו לצורך עכו"ם שהניח לומר כן בשביל הישראל שמא אסור דהשתא יוצא מכיסו של ישראל הפשוט דאי לאו הבניי' הוה מחיל ליה לגביה.   עכו"ם ההולך ליריד של עכו"ם מעות שבידו בין בהליכה בין בחזרה מותרין דאין לתלות ולומר עכו"ם זבין ודמי עכו"ם בידו אלא נימא אימא גלימא זבין או דבר אחר דרוב מקח וממכר אינו מעכו"ם אבל ישראל ההולך ליריד של עכו"ם מעות בידו בהליכה מותרין אבל בחזרה אסורים דיש לומר שמכר עכו"ם ודמי עכו"ם בידו דאי איתא דגלימא זבין הכא הוה מזבין ליה ולא היה עובר על דברי חכמים שאוסרים לישא וליתן ביום אידם ובפ' ק' דבעא ריש לקיש מרבי יוחנן עטלוזא של עזה מהו למכור לבני חוצה לה אם קרובים כל כך שחשוב כמכר לבני תוכה ששם האיד אסור א"ל הלכת מימיך לצור וראית ישראל ועכו"ם ששופתין שתי קדירות על גבי כירה אחת ולא חשו חכמים ומפרש אביי לא חשו דילמא מהדר אפי' ושדי עכו"ם נבלה בקדירה של ישראל פירוש בשר כחושה ושקיל בשר שמנה כדי להרויח (י"ג ע"א) אבל בחנם כדי להכשיל הישראל לא קאמר דאפילו הלך למרחוק לא חיישינן שהרי מעשים בכל יום שישראל הולך בשוק ומניח קדירתו בביתו וגם יש חלב או איסור אחר ולא חיישינן שיזרוק העבד או השפחה בקדירה וכן משמע פרק אין מעמידין גבי ההוא ארבא דמורייסא דקאמר למאי ניחוש לה אי משום אערובי חמרא קסתא דחמרא בארבע לומי פירוש בארבע זוזי וקיסתא דמורייסא בחד לומא ולא חיישינן דלרשע יהיב ביה חמרא וכי תימא אפילו הוה מהדר אפי' למה יש לי לחוש הלא אפילו יוצא ונכנס מותר י"ל דהיינו היכא שיהא נתפס כגנב דתבע ליה ישר' בדינא אבל הכא יכול העכו"ם לומר תבשילך אם טוב שלא יקדי' נתכוונתי א"נ שמא מהדר אפי' לאו דוקא אלא כלומר הפליג לשון ולא חשו שהחליף עכו"ם נבלה בשחוט' ה"נ לא חשו לדמי ע"ז כשמוכר חוצה לה והעכו"ם נותן לו מעות שיהו משל בני תוכה ויהיו אסורים משום דמי עכו"ם וכ"ת אפילו לבני תוכה למה יש לאסור הדמים הלא גבי עכו"ם ההולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מעותיו מותרין ולא חיישינן שמא דמי עכו"ם הן י"ל דמיירי הכא שהיריד עשוי למכור ולקנות תשמישי עכו"ם והתם אין היריד עשוי לכך ואפילו הכי בישראל ההולך שם מעותיו אסורים דאיכא הוכחה דעכו"ם זבין כדמפרש התם והשתא לא תקשי דאיכא דשרי אם כבר נשא ונתן ואפילו ביום אידם דאסור לכולי עלמא משמע היינו מטעם קנס שעבר על דברי חכמים וגם אין אסור כי אם לו דווקא ואמאי לא חיישינן לדמי עכו"ם שאסור מן התורה משום לא ידבק בידך מאומה אלא בשמעתין דווקא חיישינן שהיריד עשוי לכך והתם שאינו עשוי לכך אם קנה שום דבר או אם מכר וידעינ' לו דמי עכו"ם אין מעותיו אסורין אלא לו דווקא משום קנס דאין לתלות שהמעות שנתן לו העכו"ם הוו חליפי עכו"ם וגבי ישראל ההולך ליריד של עכו"ם דמעותיו אסורים משום דמי עכו"ם לא רצה לומר משום נשא ונתן ביום אידם דנקט איסור חמור דהוי מן התורה וגם לכל העולם אסורין רבא אמר לא חשו חכמים משום בשולי עכו"ם הכא נמי לא חשו משום יום אידם פירש לא התיר ר' חנינא אלא איסור דרבנן כגון נשא ונתן לחוצה לה דשרי ולא גזרינן דילמא אזיל ומודי כי אם בתוכה והביא ראיה מדלא חשו לדילמא סמיך ישראל על עכו"ם לחתו' בגחלים משום בשולי עכו"ם אבל איסור דאורייתא לא היה מתיר כגון חששא דאיסור דמי עכו"ם דמיירי כגון שהישראל ראה שהעכו"ם לקח המעות בתיבתו וידע בודאי שלא היו חליפי עכו"ם ולכך התיר לשאת ולתת חוצה לה אי נמי רבא סובר שיריד של עטלוזה לא היה עשוי לקנות ולמכור צרכי עכו"ם ותשמישי' דליכא למיחש לדמי ע"ז ולכך התיר רבי חנינא דליכא חששא דרבנן של משא ומתן ומתני' דשרי חוצה לה או מיירי בכי ה"ג או מיירי בחוצה לה יותר אבל אי איכא למיחש לדמי עכו"ם לא היה מתיר ר"ח איסור דאורייתא דהא לא חיישינן דילמא שדי עכו"ם נבלה דהוי איסורא דאורייתא משום דהוי כמו יוצא ונכנס דשרי דהוי נתפס כגנב ואין זו טענה טובה לכסות תבשילך הייתי מתכוין ולכך ליכא למגזר מהתם היתר בחוצה לה חששא דמי ע"ז ורבה בר שילא אמר נשא ונתן דמדרבנן לא התיר רבי חנינא ביום אידם לחוצה לה דקרוב יותר מחוצה לה דמתני' דשוייא ומבשולי עכו"ם ליכא למשרי דהתם בחתוי כל דהו סגי אלא התיר לשאת ולתת להם לפני אידיהן משמע מהכא דלכלהו דמי עכו"ם ביד עכו"ם אסורין ומקשי' דברייתא השוכר את הפועלים אמר רב נחמן דמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרים ומייתי ראיה מדתניא עכו"ם שהיה ישראל נושה בו מנה ומכר עכו"ם והביא לו מעות מותר וטעמא משום דדווקא גבי ישראל שמכר עכו"ם דמיה אסורין כדנפקא לן שלהי רבי ישמעאל דחליפי עכו"ם אסורין מוהיית חרם כמוהו. כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אבל עכו"ם שמכר עכו"ם אפי' מכרה לעכו"ם לעובדה חליפיה מותרין מי' בשמעתין פי' רש"י מ"כ דמי עכו"ם שמא הן המעות עצמן שהביאו לתקרובת עכו"ם והתם מיירי בחליפי ע"ז מ"מ קשה דפ' אין מעמידין אסרי' דמים ביד עכו"ם שהם חליפי עכו"ם גבי עכו"ם ההולך ליריד דאי לאו דאמרינן אומר גלימא זבין הוה אמרינן בחזרה אסור המעות ותו בשמעתין נמי בשביל שהם המעות שהיו תקרוב' עכו"ם לא היו אסורין ליקח דאין אסור אלא תקרוב' שהוא כעין פנים כדאמר רב ישמעאל זרק מקל לפניה חייב משום דמיירי דדרכה לעבדה בכך ואינה נאסרת המקל דבעינן כעין פנים וכן אבני מרקוליס קאמר במאי יאסרו הלא אין זה תקרובת כעין פני' ומשני כל אחת נאסרת לעצמה ולחברתה דמקרי עכו"ם גופה א"כ דמי עכו"ם ביד עכו"ם דאסר בשמעתין היינו חליפי עכו"ם ומפ' ר"ת דכשפרע דווקא מדמי עכו"ם הוא דשרי לקמן דחליפי עכו"ם אינן נאסרין מוהיית חרם אלא כשהחליפה ישראל אבל החליפה עכו"ם החליפים מותרים אבל היכא שהעכו"ם מכרה לדבר אחר החליפין אסורין די"ל שדעתו להצניע המעות לקנות עכו"ם אחרת ור' שמואל פי' פ' בת' בשם רש"י דאביי דאסר דמי עכו"ם בשמעתין לא שמיע ליה ברייתא פ"ב דשרי ורבא דאמר לא חשו חכמים לבשולי עכו"ם כו' סבר דלא התיר ר' יוחנן דמי עכו"ם דחוצה לה דהא אפילו תוכה לה מותר אלא איסור נשא ונתן התיר לחוצה לה ובפ' אין מעמידין פי' דודאי דמי עכו"ם ביד עכו"ם מותר דקרא דחרם כמהו לא מיירי אלא בישראל שהחליפ' ולא בהחליפה עכו"ם אבל ישראל ההולך ליריד ומכר עכו"ם הדמים אסורים דכתיב והיית חרם כמהו כל שאתה מהיה יהא כמוהו ואין בידו לבטל עכו"ם שלו קודם שיקח הדמים דעכו"ם דישראל אין לה בטול וגם אין חושש לבטלה. וגבי ההולך ליריד דאמר מעותיו מותרין דאימר גלימ' זבין ה"ה אם עכו"ם זבין דמעותיו מותרין כדמוכח פ' בת' אלא לרווח' דמלתא קאמר כלו' מהכא לא תוכיח דדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרי' דאי אפילו הן אסורין אתיא הך ברייתא שפיר. והא דתנן עיר שיש בה עכו"ם (י"ב ע"ב) והיו בה חנויות מעוטרות אסורות שאינן מעוטרות מותרות ומפרש ר"ל מעוטרות בורד והדס דנהנה מריחא. ואע"ג דריחא לאו מלתא היא לרבא גבי בת תיהא פ' בת' הכא דעיקרה הן לריח אסור. והני וורד והדס הא תקרובת לעכו"ם כמו לבונה וקטרת ואפי' אין עקרן לריח שמא אסור דהא אמרן פרק כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן. מ"ט אכילה כתיב ביה איסורא מיהא איכא ותו הכא לא כתיבה אכילה גבי עכו"ם דקרא דויאכלו זבחי מתים בדברי קבלה כתיב. ובת תיהא דשרי דהוי סתם יינם ואפילו ביין נסך סבר דלא מיקרי נהנה בכך מן היין מאן דאסר סבר דחשוב כאלו נכנס הממשות של יין בפת חמה והוי כשותה יין ולא משום ריח והשתא מדמה ליה שפיר בפת שאפאו בתנור שהסיקו בכמון של תרומה. ושאינן מעוטרות בוורד והדס רק בפירות מותרות. אע"ג דיהיב מכסא דנהנה אסור מהנה מותר. ור' יוחנן א' אפי' מהנה אסור ומתני' מיירי כשאין מעוטרות כלל דלא יהבי מכסא ומפ' ר"ת דר"ל נמי לא שרי אלא מהנ' פי' האי שנותן המכס שעל ידי כן מראה שמבזה העכו"ם ומגנה אותה שמונע עצמו מלהריח הוורד וההדס אבל שאר מהנה אסור והשתא דפריך פ' כל הצלמים (מ"ז ע"ב) גבי מי שהיה כותלו סמוך לעכו"ם ונפל כונס לתוך שלו ובונה והא קא שביק מן הקרקע לעכו"ם ומהנה. אינו צ"ל דפריך לר"י דווקא א"נ מהנ' כי האי מודה ר"ל דאסור דנראה כמו בונה לעכו"ם במה שמחבר בקרקע שלו לשל עכו"ם ושאינן מעוטרות כלל דלא יהבי מכסא לכולי עלמא שרי. והא דתנן אסור לשאת ולתת ביום אידם פרש"י דהיינו למכו' להם דבר המתקיים או לקנות דבר המתקיים ולמכור דבר שאין מתקיים מותר ועל זה קשה דלקמן דירמיה זבן פיתא והיינו דבר שאין מתקיים ומבעל הבית זבן דלא יהיב מוכסא מ"מ אסור משום משא ומתן ביום אידם והיאך קנאו. ואית ספרים דגרסי פורת' אבל איתא דבירושלמי גרסי' עלה דא"ל לחבריה ואתה לא לקחת מימיך גלוסקין ביריד של עכו"ם ופי' רשב"ם דדבר מועט בפרוטות או בשתי פרוטות מותר ורבינו מאיר אביו פיר' דמתני' דשריא אינן מעוטרות מיירי שאין יום אידם כלל אלא היריד עשו לצרכי הכומרים לקבל המכס ממה שמוכרים אבל קשה דלקמן דלוקחי' בהמה שרי משום מיעוטייהו ואפילו למכור להם נמי אמאי אסור כיון שאין יום אידם וגם אין שום מכס במכירה כדמוקי לה התם בבעל הבית דלא יהיב מכסא והא דאמרי' פרק אין מעמידין ישראל ההולך ליריד של עכו"ם מעות שבידו אסורין משום דמי עכו"ם פי' כיון דעבר על דברי חכמים דאסרי לשאת ולתת ביום אידם אם איתא דגלימא זבין הכא הוה מזבין ליה אלא ודאי עכו"ם זבין ונימא שנשא ונתן לדבר היתר לשאינן מעוטרות וא"נ כל החנויות לשאינן מעוטרות דילמא זבן לאדם שאינו יושב בחנות ולב"ה דלא יהיב מכסא דאי' לן למיתי לקולא דאימא גלימא זבין דכיון דלא שייך איסור תלינן במידי דהוי רוב משא ומתן ולא במכר צלם מיהו בשמעתין לא שרי כי אם ליקח משום מיעוטייהו אבל למכור להם אסור והתם מיירי כשמכר מדקאמר דמי עכו"ם בהדיה ומ"מ קשה דילמא מכר דבר שאין מתקיים ומותר ושמא אי מכר דבר שאין מתקיים קלא אית ליה. אי נמי רוב משא ומתן לא הוי דבר שאין מתקיים.   Siman 138 שמעינן דמי עכו"ם ביד ישראל אסורין כדמשמע פ' אין מעמידין ודמי עב"ז ביד עכו"ם מותרין כדמשמע פ' בתרא אכן מותר להלוות לכומרי' דאפילו אם המעות שפורעין הם דמי עכו"ם אין בכך כלום אבל תימא היאך מותר למכור להם דבר והא ברייתא לא שריא אלא לוקחין מהם בהמות משום מיעוטייהו. אבל למכור להן אסור. ופי' רבינו שלמה דמפרש דמיירי ביום אידם אתי שפיר. דהאידנא ליכא למיחש משום דאזיל ומודי כדמפרש לעיל בריש פרקין. ומיהו באותו יריד שקבעו הכומרים לקבל משום המכס היאך אנו עושין שם משא ומתן דהא רבי יוחנן אמר מהנ' אסור. ותינח במקום שאין גובין המכס עד לערב מותר דאפי' לא מכר כלום היה גובה מן החנות. אבל יש מקומות שמיד שמכר בחנות מיד גובין ממה שמכר. וגם כשמוכר בהמה או קונה זה רגילות בכל מקום לגבות פשוט ממקחו. ופעמים שלוקחי' אסור מכס ממה שהישר' קנה או מכר. ויש לומר דאינו משום מהנה אלא היכא שמן המכס עושין תשמישי עכו"ם. ויש מקומות שבונין עכו"ם וקבלו עליהם הסוחרים שבכל דבר שימכרו שיתנו פשוט לעכו"ם לבניי' לשם נר' שאם אמר לישראל קח החפץ בכך ועוד פשוט לבניין עכו"ם לשם אמרינן דמהנה אסור ואם אינו מזכיר לו פשוט לבניי' עכו"ם מותר אע"ג דהעכו"ם יתן לו מדמי' של מקח זה דשמא בלא זה לא היה נותן לו החפץ כי אם בדמים הללו ואם יותר מן הסכום אמר לו ועוד פשוט אע"ג שלא הזכיר לו לצורך עכו"ם שהניח לומר כן בשביל הישראל שמא אסור דהשתא יוצא מכיסו של ישראל הפשוט דאי לאו הבניי' הוה מחיל ליה לגביה.   Siman 139 אין מקדישין בזמן הזה ואם הקדיש כסות וכלים ופירות ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח בהמה תעקר ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה ומתה מאיליה אם כן אסור בזמן הזה להקדיש אבל יאמר אני נותן חפץ זה או דמיו לצדקה לעניים או למצוה זו.   Siman 140 אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורים ר' יהודה מתיר בשבורה בן בתירה מתיר בסוס וטעמא דאין מוכרין גזירה משום שאלה ושכירות ועובר משום למען ינוח שורך דאגרא לא קני' אע"ג דבפרק הזהב אמרינן דאונאה שייך בשכירות דמי כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם ממכר בן יומו קרוי ממכר ואע"ג דקרוי ממכר מ"מ אינו קרוי בהמתו וביתו של שוכר כי אם של משכיר וגם טעמא דאין מוכרין להם בהמה גסה משום נסיוני דזמנין דסמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא א"ל ישראל לעכו"ם נסייה ושמעה קליה דישראל ואזלא מחמתיה ועובר משום מחמר אחר בהמתו בשבת ואסור משום לא תעשה כל מלאכה פ' מי שהחשיך אבל לא רצה לומר טעמא דלמען ינוח שורך דשמא משום גזירת איסור בהמתו שאין תלוי בגופו לא היו אוסרין למכור לעכו"ם רבא שרא לזבוני חמר' לעכו"ם אידא דספסיר' אי משום נסיוני לא ידעא ליה לקליה. אי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידיה הוא לא מושיל ולא מוגיר ועוד משום דלא מגלי מומא רב הונא זבין ההיא פרה לעכו"ם (ט"ו ע"א) אמר ליה רב מאי טעמא עבד מר הכי א"ל אימר לשחיטה זבנה ומתניתין דקתני דאין מוכרין להן בהמה גסה וכו' מיירי שפיר שא"ל העכו"ם למלאכה אני צריך לה ובהמה טמאה אפילו בסתמא אסור דהא לאו לאכילה קיימא כך פירש רש"י מ"כ. ורבינו שמואל מ"כ פירש דפרה נקבה לאו בת מלאכה היא כל כך ומתניתין דאסרה בשור זכר כדאמרן פרק המוכר פירות גבי שור ונמצא נגחן רובא לרדיא זבני ולקמן גבי שור של פטם כי משהי ליה עד שתכחש אתי לכלל מלאכה ובהמה גסה דמתניתא מיירי בבהמה טמאה כגון סוסים וחמורים דבני מלאכה נינהו ורבינו תם מפרש דפרה נמי נקבה בת מלאכה היא כדאמרינן כהן ששכר פרה מישר' וכן לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית וכן פרק קמא דפסחים שתי פרות החורשות בהר המשח' וכן השואל את הפרה שאל אחת ושכר אחת לכך מפרש דבין זכר ובין נקבה איכא למימר אימר לשחיטה זבנה ומותר למכור לעכו"ם ובהמה גסה דאסר מתניתין בהמה טמאה כגון סוסים וחמורים אבל בהמה טהורה לא ומתני' אסרה דווקא עגלים וסייחי' קטנים שדרכן ליגדל ומסתמא אין רגילות לקנותן לגדל כדי לשחטן כי אם למלאכה ולקמן דקאמר גבי שור של פטם דאימר אסור דלשחיטה קא בעי לה. יש לומר כיון דאמר לקמן בדתורי משהינ' להו ועביד מלאכה על חד תרין איכא למימר דקונהו למלאכה לאחר שיהא כחוש. מיהו רבינו תם מפרש שאינו מפוטם עדיין אלא קונהו לפטם וכיון שמשהא אותו לפטם יש לחוש יותר מבסתם פרה או שור דכיון דמשרא לה לפיטום ולשחוט מימליך ומשהי ליה נמי לעשות בו מלאכה ושבורה דאסרי לה רבנן דר' יהודה לכל הפחות בעגלי' וסייחי' היינו טעמא כיון דמשהי ליה לגדל וולדות דסברי דמקבלי זכר א"כ ישראל הרואה אותה בבית העכו"ם יהא סבור שקנאו שלימה. אבל שור ופרה גדולה ליכא למיחש למידי דהא לשחיטה זבנינהו. פסק דין היאך מוכרין לעכו"ם בהמות ולא כלי זיין. והשתא אע"פ שמותר לעכו"ם למכור שור ופרה גדולים לזה הפי' מ"מ צריך למצוא היתר היאך אנו מוכרים לעכו"ם עגלים וסייחין ולא סוסים וחמורים התנן אי' מוכרין להם. דאע"ג דפסק תלמודא כר"י בן בתירא דמתיר בסוס היינו מטעמא שעושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. דבימי החכמים היו מיוחדין הסוסים לרכיבה ולעפות כגון סוס דבזיארין דפ' המצניע ואי משום אוכף דאסור שמא בטל אגב גררא. אבל עכשיו רגילין לחרוש בהן ולמשוך בקרון. ועוד דזמנין דמפרש העכו"ם בהדיא שקונהו למלאכה לומר שעתה אין אנו בקיאין כל כך בקלא דאיכא למיחש לשמעיה קליה. וליכא למיגזר משום נסיוני ומהאי טעמא שרינן אידא דספסירא משום דלא ידעה קליה. ומשום שאלה ושכירות ליכא למיחש דאין אנו רגילין עכשיו להשאיל לעכו"ם. ולא לקנות בהמה כדי להכשיר. כי אם לצורך עצמו קונהו כך מפ' ר"ת. ור"א דבימיה' היו הרבה ביחד והיו יכולין למכור זה לזה. אבל עכשיו שאין אנו כי אם מעט במקום אחד איכא הפסד אם לא היינו מוכרים כלי זיין לעכו"ם משום דמגנו עלייהו. ופרי' אי הכי אפילו חיטי ושערי נמי לא ומשני אי הוה אפשר בלא הפסד ה"נ דאסור אבל משום הפסד שרי. ולזה הטעם אין להתיר רק בשקנאו ישראל לצורך עצמו ואחרי כן נמלך למוכרו. התם יפסיד אם לא ימכרנו אפי' לעכו"ם אבל מ"מ אסור לקנות בהמה כדי למוכרו.   Siman 141 אין מוכרי' כלי זיין לעכו"ם. והאידנא דקא מזבנין אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלן. ומהאי טעמא לדידן נמי שרי למכור להם שריונים וחרבות.   Siman 142 ישב לו קוץ בפני עכו"ם לא ישחה ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לעכו"ם ואם אינו נראה מותר. וכן נתפזרו לו מעות בפני עכו"ם לא ישחה ויטלם ואם אינו נראה מותר וכן פרצופות המקלחין מים לא יניח פיו על פיהם מפני שנראה כמנשק לעכו"ם. כיוצא בו לא יניח אדם פיו (ע"ב) על גב הסילון וישתה מפני הסכנה. וכן לא ישתה אדם מן הנהרות ולא מן האגמים בפיו ובידו אחת ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה. מאי סכנה סכנת עלוקה דא"ר חנינא הבולא נימא של מים מותר להחם לו מים בשבת. ושקיל וטרי מאי אינו נראה מותר. אילימא דלא מיתחזי כלל שאין שום אדם בפני עכו"ם בשעה ששוחה להסיר הקוץ ולקבץ מעותיו והאמר רב יהודה אמר רב כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. אלא אימא אם אינו נראה כמשתחוה כגון שהיה אחוריו לצד עכו"ם מותר. פרק במה אשה ופ"ק דביצה ופרק חבית שנשברה פריך מן המשנה דהתם לרב. ומשני תנאי היא. מ"מ נראה דאין הלכה כרב אלא כסתם משניות דהתם. וגם הירושלמי הביא ראיה מדתנן פ' השוחט אין שוחטין לתוך הגומא. אבל עושה חריץ חוץ לעכו"ם ודם שותת ויורד לתוך הגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחזק המינין והך משנה פליגא אדרב. מיהו מדלא פריך בתלמודא דידן על רב כמו בפרק במה אשה ובפ"ק דביצה ובפרק חבית שנשברה משמע דסובר דלא פליגי. דהרואה אותו שוחט בחריץ והדם שותת לגומא לא יחשדוהו כעושה חק האמורי אלא יאמר לנקר חצרו הוא צריך. אבל בשוק לא שייך לנקר חצרו ולכך אסור ורב לא אמר אלא מידי שאם יראוהו העולם מה שעושה בחדרי חדרים יחשדוהו בעושה איסור. כגון מי שנשרו כליו במי' ואם שוטחן בחצרו אם יראוהו יחשדוהו שביום השבת כבסן. וגם הני דשמעתין ישב לו קוץ ונתפזרו לו מעותיו דקאמר אם אינו נראה מותר קא' בירו' דרב פליג אדרב. ותלמוד' דידן מתרץ לה אליבא דרב. ובפ"ק דמ"ק דתנן ועושה ארון עם המת בחצר. פי' בצנעא. י"ל דלא פליגא אדרב. דכיון דאי ידעי דאיכא שכבא במתא ידעי כי הארון מותר לעשות. אבל כיבוס בגדים אסור לעולם בשבת. ובפ' אע"פ דאמרן צנור שעלו בו קשקשי' ממעכו ברגלו בצנעא ואין חושש כמו כן יש ליישב דרב דכיון דליכא איסורא דאורייתא דהיינו בתקון עראי להכי שרי בצנעא. ומ"מ נר' דהיכא דליכא מראית העין שרי דלא כרב כסתם המשניות. מ"ר. אין עושין תכשיטין לעכו"ם נזמים וטבעות (י"ט ע"ב). ואין מוכרין להם במחובר לקרקע משום לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ודרשינן נמי לא תתן להם חן כדאמר רב יהודה אסור לאדם שיאמר כמה נאה עכו"ם זה. ופליגי בהא בין ר"י בין ר"מ. לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי נתינה ומכירה לגר ולעכו"ם. ור"י או' דברים ככתבן לגר בנתינה ולעכו"ם במכורה אבל נתינה לעכו"ם אסור. משמע דהכי הלכתא כר"י דאסר מתנת חנם לעכו"ם דבפ' מי שהוציאוהו אמרי' ר"מ ור"י הלכה כר"י. ובתוספתא שנינו אם היה שכנו ומכירו מותר מפני שהוא כמוכרו לו. והשתא נמי לא תקשי מתני' דשולח אדם ירך לעכו"ם וגיד הנשה בתוכה דמשמע שולח במתנה ודורון. ואלו בפ' כל שעה משמע דאתי' כר"י אבל בשכנו ומכירו מותר. והא דאסור למכור לעכו"ם במחובר לקרקע היינו דווקא בארץ ישראל דהוי מצוה התלויה בארץ. אבל בחוצה לארץ שרי. וכן תנן בחוצה לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין להם שדו' דר"מ. ר"י או' בחוצה לארץ מוכרין אילו ואילו בין שדות בין בתים. ושדות נמי דאסר ר"י היינו מדרבנן.   Siman 143 אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"י דקא שרי למכור הכל. אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשנו שכונה. תנא אין שכונה פחותה משלשה בתים שלא ימכור שלשה בתים סמוכין זה אצל זה לשלשה עכו"ם. ונראה הטעם דילמא מיעצי עצה רעה על ישראל הדר בשכונתם וקטלי ליה או מזקי ליה. ולהאי טעמא אם אין ישראל דר בכל התחום באותו רחוב מותר למכור לשלשה עכו"ם.   Siman 144 פסק דין. היאך אנו משכירין בתים לעכו"ם לדירה פעמים מכניס לתוכה עכו"ם אף במקום שאמרו להשכיר. לא לדירה אמרו משום דאגרא לא קני' ומכניס לתוכו עכו"ם. וכתיב לא תביא תועבה אל ביתך. ועכשיו רגילות הוא להשכי' בתים לעכו"ם. וכן מכניסין לתוכן עכו"ם כשהם חולים ופעמים אחרים. ותימה על מה סומכים. ואו' רבי דשמא לא אסרה תורה אלא כי מביא עכו"ם בביתו בקביעות להשהותה שם ימים רבים. ועכשיו אין רגילות לעשות כן. והכי תניא בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר ביתו לעכו"ם מפני שידוע שמכניס עכו"ם בתוכו. אבל משכירין להם אריות ואוצרות ופונדקאו' אע"פ שידוע שמכניסין לתוכו עכו"ם. ונראה דהיינו טעמא דשרי התם דאין דרכן לקבוע שם עכו"ם כי אם בבתים. מיהו יש לדחו' זו ראיה ולומר דשמא לא אסרה תורה להביא עכו"ם אלא בבית שדרים שם ולשם אפילו דרך עראי להביא עכו"ם בלא קביעות אסור. ולהכי שרי ארוות ואוצרות. והרב רבי חיים הוא היה אומר טעם להתיר דגרסי' בירושלמי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו. הא מקום שנהגו למכור מוכר לו אפילו לבית דירה ומשכיר לו אפילו לבית דירה. והיה אומר הטעם דבחוצה לארץ לא איקרי ביתך כי אם בארץ ישראל. וקשה על טעם זה. למה לא יחשב ביתך בחוצה לארץ אפילו למ"ד אין קניין לעכו"ם בארץ ישראל. מיהו בחוצה לארץ למה לא יהא לישראל קניין כמו לעכו"ם ולמה יגרע הישראל ממנו. וכן גבי מזוזה דכתיב ביתך. וכי פטור הוי ממזוזה בחוצה לארץ מן התורה. א"כ בראשי' הגז דבעי האי ביתך דגבי מזוזה למה לי דכדרבא דרך ביאתך דרך ימין. לימא למעוטי חוצה לאר'. וכן בהתכלת אמרי' השוכר בית בחוצה לארץ כל ל' יום פטור ממזוזה. מכאן ואילך היא חייבת. והיינו טעמא דכל ל' יום פטורה דידעי עלמא דאינו שלו. וכתיב ביתך שלך. והיינו מביתך דכתיב בפרשה שניי'. דבית' קמ' אתי לדרך ביאתך. ומל' יום ואילך חייב' דסברי עלמא שלו היא. והיינו טעמא דקאמר התם טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית דכתיב כסותך ולא כסות של אחרים. ומשלשים יום ואילך סבורין שהי' שלו משמע דאי הבית שלך חייבת במזוזה מן התורה ואפי' בחוצה לארץ. ולכך גזרו אפי' שוכר משלשים יום ואילך שנראי' שהיא שלו. והשוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. מאי טעמא משום יישוב ארץ ישראל. ועוד ק' על הירושלמי דתניא בתוספתא אין משכירין להם בתים שדות וכרמים. ואין נותנין להם ערסיות וקברות בהמה אחד העכו"ם ואחד הכותי. בד"א בא"י. ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות. ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו. כאן וכאן לא ישכיר ביתו לעכו"ם. מפני שידוע שמכניס לתוכו לעכו"ם. אלמא אפי' במקום שמותר למכור אסור להשכיר. מיהו יש לומר דכאן וכאן לא ישכיר לא קאי אדלעיל אלא את"ק דר' יוסי דמתני' וקאי כאן וכאן אארץ ישראל וסוריא שאסור שם למכור בתים לת"ק דר' יוסי. ועת' לא תקשי התוספתא על הירושלמי. ומ"מ טעם הירושלמי לא נתברר מהו. ושמא הירושלמי שמתיר להשכיר במקום שמותר למכור. זהו דווקא בתלמיד חכם שיודע שאסור להשכיר וגמר ומקני ליה לפירות לעכו"ם לכל זמן השכירות. ובמכר זה דלפירו' נפיק מרשותיה ולא איקרי תו ביתו של ישראל וכמ"ד קניין פירות כקניין הגוף דמי דלמ"ד לאו כקניין הגוף דמי אכתי מיקרי ביתו כיון דלדידיה עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה. אבל לא לאיש. כדמוכח בפרק החובל. מיהו לדידן אין להתיר מטעם זה דהא קיימא לן כר"ל גבי מכר הבן בחיי האב דקניין פירו' לאו כקניין הגוף דמי. כדפסקי' כוותיה בהחולץ. מיהו או' מו' רבי' שנראה הטעם של הירו' דמן התורה אין אסור אלא בבית שהישראל עצמו דר שם א' הכתוב ולא תביא תועבה אל ביתך כמו גבי מזוזה דפטורה. כדאיתא שם בהתכלת. דשוכר בית פטור מן המזוזה מן התורה. ולמעלה פרשתיה. וכי השכירו לאחרים אסור מדרבנן להכניס שם עכו"ם. וכיון שאינו אסור רק מדרבנן הקלו בחוצה לארץ. ובתים שאינן לדירה לכך לא גזרו אף מדרבנן כגון אורוות ואוצרות. ומטעם זה יש לסמוך להתיר להשכיר בית לעכו"ם. זה מפי מורי הקדוש ר' יצחק ב"ר שמואל.   Siman 145 ובכל מקום לא ישכיר לו לעכו"ם מרחצו מפני שנקראת על שמו של ישראל והעכו"ם עושה בו מלאכה בשבת ובי"ט. וכן תניא בגמרא רשב"ג או' לא ישכיר אדם מרחצו לעכו"ם כו'. ופריך שדהו לעכו"ם נמי ליתסר. ומשני אריסותיה קא עביד. העכו"ם חורשה וזורעה אפי' בשבת אי' נראה שכירו של ישראל כי אין עושה כי אם ליקח מחצה או שליש ממה שיוציא מן הקרקע ונראי' כאלו היא שלו וכשירצה יעשה וכשירצה ימנע. אבל מרחץ לאריסו' לא עבדי אינשי כי אם בשכר מעות שהתנה לו הישראל והוי כאלו היא שכירו של ישראל והוה ליה שכיר שבת ואסור. וכן נראה הלכה דמרחץ אסור להשכיר לעכו"ם ושדה מותר. דהכי תנן לה במתני' וכרשב"ג. ולא כר"ש ב"א דא' לא ישכיר אדם שדהו לכותי. וה"ה לעכו"ם משום דלית ליה טעמא דאריסותיה קא עביד. ואע"ג דבירו' דפרקין ודפ"ק דשבת אר"ש ב"א בקיבולת מותר בשכר אסור. בד"א בתלוש. אבל במחובר בין כך ובין כך אסור והתם פסיק כר"ש בן אלעזר. היינו בקיבולת דווקא שאין לו חלק בגוף הדבר. אבל באריסו' השדה מותר כסתם מתני' וכרשב"ג ולא כר"ש בן אלעזר דשמעתין דאסר בשדה אפילו אריסות.   Siman 146 פסק דין שדה של ישראל שקבלו עכו"ם לחרוש לזרוע ולקצור למחצה או לשליש מותר לטרוח בו בשבת. ואם אינו נותן לו רק מעות לטרוח אסור. א"כ הלכה דמותר להשכיר שדהו לעכו"ם או כרמו. כי העכו"ם עמל בה למחצה לשליש ולרביע אבל אם בקבלנות לומר אתן לך כך וכך מעות ותחרוש לי שדה שלי. וכן תקצור אותו לי בכך וכך. או תבנה לי בית בכך וכך. או תזמור לי כרמי בכך וכך מעות אסור אם עושה בו העכו"ם מלאכה ביום השבת כדפסק בירושלמי כר"ש בן אלעזר דאסר קיבולת במחובר לקרקע. ועוד הארכתי בה שילהי פ"ק דשבת. הנהו מוריאקי דעכו"ם נקיט בשבתא וישר' בחד בשבתא. שרא להו רבא. פי' העכו"ם היה טורח בשבת כדי ליטול כפי טרחו של שבת בשעת קצירה. והישראל היה טורח באחד בשבת כדי ליטול בשעת קצירה כנגד עמלו של עכו"ם שעמל בשבת וכן פירשו והתנו ביניהן אחרי כן והתיר רבא. איתיביה רבינא ישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לעכו"ם טול חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול. ואם התנו מתחלה מותר, ואם בא לחשבון אסור. פירש ואם לא התנו מתחלה ולקח העכו"ם ימי השבת מעצמו בלא צוויו של ישראל וא"ל ישראל כמה ימי שבתות נטלת ואטול גם אני ימי חול כנגדן אסור. אכסיף רבא. לסוף אגלי מילתא דהתנו מעיקרא הוה ועשה לו קורת רוח לרבא שלא נכשלו על ידו. רב גביהה מבי כתיל אמר שתלאי דערלה הוו ולכך התיר. והא איתיביה רבינא לרבא ואכסיף. לא היו דברים מעולם.   Siman 147 פסק דין ישראל ועכו"ם שיש להם שדה וכרם או תנור בשותפות. בין לגבי שבת בין לגבי ערלה. שמעינן מהכא דישראל עכו"ם שיש להם שדה או כרם או תנור בשותפות לא יאמר הישר' לעכו"ם תעמול לזרוע לחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה או בשעת בצירה כנגד עמלך של שבת ואני אטרח או שלוחי לעשות כן בחול כדי ליטול בשעת בצירה או קצירה כנגד יום שלי דנראה כאלו הישראל אמר לעכו"ם. גם עלי לטרוח חצי שבת כמותך. טרח אותו חצי יום בעבורי ואני אטרח חצי יום של חול בעבורך והוה ליה כמו שכיר שבת ושלוחו של ישראל דאסור משום דאמירה לעכו"ם שבות אם לא התנו מתחלה כך בשעת שקנה הישראל השדה והכרם שלא יהיה לו חלק בגוף הקרקע ביום השבת כי אם לעכו"ם. אבל אם העכו"ם נכנס בשדה לחרוש ולזרוע חלקו של ישראל למחצה לשלי' ולרביע דזה מותר לטרוח בו בשבת כדפי' לעיל דאריסותיה קא עביד. אבל אם הקצירה או בצירת הכרם מוטלת על שניהם. וכן תנור שיש לו לישראל חלק בו עם העכו"ם. בזה הדבר יש שהיו רוצין להתיר לומר לעכו"ם תקצור בשבת ויהיה שלך. או תאפה בתנור ויהיו שלך הככרות של אותו היום. ואני או שלוחי אקצור ואאפה בחול בתנור ואטול לעצמי והטעם משום דלעיל דווקא אסור. שע"י החרישה או הזריעה של שבת השדה משתבח גם בחול ומשביח חלקו של ישראל. אבל הכא במה שקוצר העכו"ם או אופה ביום השבת אין חלקו של ישראל ולא התנור והשדה משביח כלום בכך. ולהכי מותר. ולרבי' תם לא נתיישב לו טעם זה. וצוה לבעל התנור להחזיר המלוה לקבל חובו מן העכו"ם ולחזור ולהתנות מתחלה. ורבינו הביא ראיה לאסור דאין חלוק בדבר. דתניא בתוספתא דמס' דמאי פ' המקבל שדה. ישר' ועכו"ם שלקחו מרחץ בשותפות לא יאמר לעכו"ם טול חלקך בשבת ואני חלקי בחול. ומרחץ כתנור דמי. אבל ככר' של ערלה מותר. כדא' רב גביהה מבי כתיל לעיל בלא התנו מתחלה מותר לומר לעכו"ם תזמור ותעדור ג' שנים ראשונים ותאכל באותם שנים את הפירות. ואני או שלוחי אעשה כן בשלש שנים אחרי כן ואטול גם הפירות באותן השנים. דאיסור שליחות ושכירות ליכא דהא ישראל נמי יכול לעבדה ולזומרה. ואי משום אכילה שישראל אוכל כנגדו ונמצא ישראל נהנה מפירו' ערלה ונראה כאלו מכרן מחליפין אין קרוי נהנה. דכיון שהישראל לא עסק בתיקון הגפן בשני ערלה אין לו לישראל כלו' בפירות כי אם לעכו"ם ובאותן שנים שעסק בהן העכו"ם הוציא בפירות שכר עמלו ולקחן קודם שנכנס הישראל לעמול בכרם. זה הכלל ישראל שיש לו שדה או כרם אם מניחין לעכו"ם למחצה לשליש ולרביע מותר להניח לעכו"ם לחרוש ולזרוע ולזמור בהן בשבת. ואם הישראל נתן לו מעות בשכירות או בקבולת אסור כיון שהוא במחובר. וישראל ועכו"ם שיש להן בשותפות שדה או כרם או תנור או מרחץ אסור לישראל לומר לעכו"ם טרח אתה בשבת ואני או שלוחי נטרח בחול יום אחר כנגד השבת. וטול אתה כנגד יום השבת ואני אטול כנגד יום החול. ואם התנו מתחלה קודם שקנה השדה שלא יהיה לו חלק בשדה ביום השבת כי אם לעכו"ם זה מותר. ולגבי ערלה מותר לומר לעכו"ם עמול וזמור בשני ערלה ותטול הפירות של אותן השנים ואני או שלוחי נעמול ונזמור אחרי כן שלש שנים כנגדן ואטול אני הפירות זה מותר וכשר הדבר אפי' לא התנו כן מתחלה. הדרן עלך לפני אידיהן   Siman 148 אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם מפני שחשודין על הרביעה. והיא משבע מצות ועובר ישראל משום לפני עור. ורמינהי לוקחין מהם בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע. אמר רב תחליפא אמר רב שילא בר אבינא משמיה דרב עכו"ם חס על בהמתו שלא תעקר, אבל על בהמת ישראל אין חס לרובעה. ולכך אין מעמידין אותה ביניהם. וכי תימא אדמקשה מתני' אברייתא. לותיב תרתי מתנייתא אהדדי דתנן פ"ק מקו' שנהגו למכור בהמה דקה מוכרין כו'. והתנן אין מעמידין כו'. ולישני כדהשתא כלומר עכו"ם חס על בהמתו כו' כמו שהקשה כבר ותי' בפ"ק. ומה חידש עכשיו להקשות מברייתא דלוקחין. ואי היה מתרץ מתניתין דאין מעמידין מיירי במקום שנהגו שלא למכו' לפי שהם חשודים על הרביעה. השתא נמי לישני הכי דברייתא דלוקחין במקום שנהגו למכור דאינן חשודין. ויש לומר דלעיל נמי בפ"ק דהדר בה משנויא דמקום שנהגו למכור התירו לייחד לא הדר ביה אלא מכח ברייתא דלוקחין מהם בהמה לקרבן דמשמע ליה דמיירי בכל מקום מכח הפסוקים דלקמן דרבנן דפרכי לר"א דחייש לרביעה. והכתיב כל צאן קדר יקבצו לך. ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. ויקח יתרו עולה וזבחים ויאמר שאול מעמלקי הביאום למען זבוח. ויאמר ארונה היבוסי ראה הבקר לעולה. וגבי פלשתים ואת הפרות העלו עולה. ואין סברא לומר דכל הני קראי קא מיירו לרבנן במקום שנהגו למכור ואין חושדי' על הרביעה ועוד דאפילו במקום שנהגו למכור יש שם מבהמות שבאו ממקום שנהגו שלא למכור ע"י משא ומתן שלהם. ואם כן בשום מקום היאך לוקחין מהם בהמה לקרבן. ועוד אפי' במקום שנהגו שלא למכור אמאי לוקחין מהם לקרבן. לכך הוצרך לתרץ דעכו"ם חס על בהמתו שלא תעקר. ומ"מ מתני' דפ"ק (י"ד ע"ב) דמקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין משום שחשודין על הרביע' ושם אמאי לוקחין מהם בהמה לקרבן לפי שרוצה להעמידה בכל מקומות. ויש לומר דמתני' מנהגא קא' איסור' ליכא. וכיון דליכא איסורא לא רצו להנהיג לימנע מליקח לקרבן ממקום שנהגו שלא למכור. וכיון דאין לדבר סוף דאפי' במקום שנהגו למכור נמי יש להם בהמות ממקום שנהגו שלא למכור ע"י משא ומתן ומקח וממכר שעושין זה בזה ומבהמות שהם נולדות בבית הישראל משם אין ליקח לקרבן דבהמה תמימה לא שכיחא דאפי' דוקין שבעין פסיל לדידן ורבי יוחנן אמר במסקנא גבול יש לה פחותה מבת שלש נעקרת. יתירה מבת שלש אינה נעקרת ברביעה. ובא לחדש דברייתא דלוקחין מהם בהמה לקרבן מיירי בפחותה מבת שלש דווקא שחס שלא תעקר אם רובעה. וכי תימא לדבריו ניחוש דילמא רבעה לאמה כי מעברא לה מהאי ולד. והאם היתה בת שלש אז דהא אינה יולדת פחותה מבת שלש. כדתנן פרק בת שלש ודאי לכהן. א"כ אינו נמנע מלרובעה דהא אינה נעקרת. וא' רבא ולד נרבעת אסור היא וולדה נרבעו כדפריך תלמודא על ר"א דחייש לרביעה בכ"מ. ותירץ התלמוד משמרין את אמה משנתעבר' והאי שינוייא לית להו לרבנן דהא תניא אמרו לו והרי לקחוה מבין העכו"ם. א"ל ר"א משמרין היו אותן הישראלים מרביעה וי"ל רבי יוחנן לטעמיה דעובר לאו ירך אמו הוא ולא מפסיל הולד בכך. דבפ' כיצד מערימין (תמורה כ"ה ע"א) א"ר יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר. מאי טעמא אם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא. והא דבפרק שני דגיטין א"ר יוחנן עובר ירך אמו הוא לדברי ר' קאמר. ובפרק התודה (מנחות פ' ע"א) תני רבי חייא תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חברתה אין לה תקנה כו'. א"ל לוי ולייתי בהמה כו'. ואם איתא לדר' יוחנן דא' הפריש חטאת מעוברת כו' וליתי בהמה מעוברת ומשני מאן לימא לן דטעמא דרבי יוחנן משום דאם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא. דילמא טעמיה דאדם מתכפר בשבח הקדש. התם דחויא בעלמא הוא. אבל אמת הוא דר' יוחנן סבר דאם שיירו משוייר כדמוכח בתמורה ובשמעתין. ומעיקרא כי פריך ואי איתא לדר' יוחנן הוה מצי לשנויי דר' לית ליה ההיא דר' יוחנן דהא סבר ר' פ"ב דגיטין דעובר ירך אמו הוא. מיהו בשמעתין אין להוכיח כלום מה יסבור ר' יוחנן דנוכל לומר דר' יוחנן סבר שפיר עובר ירך אמו הוא ויעמיד ברייתא דלוקחין מהם כמ"ד לאו ירך אמו. דפלוגתא דתנאי היא פ' כיצד מערימין. ורבי' מתרץ הא לכתחלה לכך אין מעמידין. והא דיעבד ולכך לוקחין מהן. וכי תימא מתניתין דפ"ק דקתני מקום שנהגו למכור מוכרין לרבי יוחנן ורבינא אמאי אין מעמידין שם בהמה כיון דאין חוששין שם כלל על הרביעה. אבל על בהמתן נמנעין שלא תיעקר. ולכך מוכרין. הלא רבינא לית ליה האי שנויא. וגם רבי יוחנן דאית ליה אמ' דיתר' מבת שלש אינה נעקרת. א"כ טעמא דמוכרין דמשמע כל בהמות משום דאין חשודין כלל וא"כ אמאי אין מעמידין. ועוד אי דווקא בפחותה מבת שלש הלא פעמים מוכרח לעכו"ם אל תשלום שלש ומשהי לה העכו"ם עד שיש לה שלש ורובעה. דאינה נעקרת בכך אלא אינן חשודין כלל. ואי אית להו שינויא דשנינן פ"ק אתי שפיר מקום שנהגו למכור התירו להעמיד ולייחד. ואע"פ דשקלו וטרו להעמיד ברייתא דלוקחין מהם בהמה לקרבן בכ"מ משום פסוקים טובא דמיירי בכ"מ כדפי' לעיל. אך בפ"ק משמע דהאי שנוייא לאו סמכא הוא ולא איתוקם הכי. וי"ל דלרבינא הא דמתרץ היינו כמו דיעבד. דמחמת דוחק פרנסתו או ריוח סחורה הוצרך למכור. ור"י נמי הכי קא' פחותה מבת ג' ודאי נעקרת יתירה מבת ג' פ' נעקרת ופעמים אינה נעקרת. ולהכי מוכרין להם שיראי' שתהא בהמתן נעקרת אפילו בת ג'. ואתא ר' יוחנן לחדש דלוקחים בהמה לקרבן בכ"מ. ואפי' במקום שנהגו שלא למכור וחשודין על הרביעה היינו ביתרה על שלש. אבל בפחותה מבת שלש אפילו שם אינן חשודין כיון דודאי נעקרת ולוקחין מהן בהמה לקרבן כי פחותה מבת שלש. ומיהו אפילו במקום שנהגו למכור ואין חשודין ואפילו לאחר שלש משום דזמנין נעקרת. מכ"מ אין לוקחין מהם בהמה לקרבן כי אם פחותה מבת שלש לפי שכל בהמות העכו"ם מתערבו ע"י משא ומתן שלהם. והא דפריך לעיל דילמא רבעה לאמה היינו בעודה מעוברת. ועל ר"א קאי דאמר כל האסורין למזבח ולדותיהן אסורין. ולקמן פרק כל הצלמים מחלוקת בנרבעו ולבסוף עיברו. והלא נעקרת לר"י אתי שפיר דמיירי לאחר ג' שנים. אי נמי לקמן מיירי ברבעה שלא כדרכה שאינה נעקרת בכך. והא דלוקחין מהן בהמה לקרבן ולא חיישי' שמא ריבעה שלא כדרכה דאינן חשודין על הרביעה כך שאין יצרן תוקפן ברביעה כזו. אי נמי בכדרכה ובפחותה מבת שלש. ואפי' לר"י דאמר נעקרת. מ"מ זמנין דיולדת. והכי קאמר גבול יש לה פחותה מבת שלש רוב פעמים נעקרת. יתירה מבת שלש רוב פעמים אינה נעקרת. כן פירש מורי רבי' כל השמועה.   Siman 149 פסק דין היאך אנו מניחין בהמות בין העכו"ם בשוק ולא [אסרינן] למסור לרועה עכו"ם הלא חשוד על הרביעה. ועכשיו אין אנו נזהרים להעמיד בהמות שלנו בין העכו"ם בלא שומר ישראל. והתנן אין מעמידין בהמות בפונדקאות של עכו"ם. וגם היאך אנו מוסרין בהמותינו לרועה עכו"ם והתני' אין מוסרין בהמות לרועה עכו"ם ואם נאמר דרבינו ור"י יסברו שנויא דמקום שנהגו למכור התירו להעמיד ולייחד אתי שפיר. לפי כי שמא יש לומר האידנא אין חשודין על הרביעה והוי כמקום שנהגו למכור. מיהו לעיל פירשתי לדבריהם בענין אחר ואו' רבי' יעקב מ"כ דק"ל כרבי פדת דשני ואומר הא ר"א דחייש לרביעה. ולכך אין מעמידין. הא רבנן דלא חיישי. ולכך לוקחין מהם בהמה לקרבן. דתניא פרת חטא' ר"א אומר אינה נקחת מן העכו"ם. וחכמים מכשירין. וטעמיה דר"א משום דחייש לרביעה. כדתני עלה וכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות כולן. ואנן סבירא לן כרבנן דלא חיישי לרביעה. אע"ג דסתם מתני' דאין מעמידין אתי כר"א כמו כן יש סתם משנה כרבנן דמקום שנהגו למכור מוכרין. וכיון דקבעיה תלמודא לשנויא דרבי פדת לבסוף. ש"מ דסמכא הוא טפי. אמר רבינא מנא תימרא דשני לן בין דיעבד לכתחלה. דתניא לא תתייחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות. ורמינהי האשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י ממון מותרת לבעלה. פי' אפי' לכהן. א"כ לא אנסוה. וכן פ"ב דכתובות גבי בת ישראל שהורהנה באשקלון ורחקוה בני משפחתה דמשמע שהיתה פנויה ורחקוה הכהנים שהיו חוששין פן נבעלה לעכו"ם הפוסל בביאתו לכהונה דאי מיירי באשת ישראל משום חשש שמא נבעלה ברצון היה לו לו' ורחקה בעלה. ועלה מייתי ההיא דאשה שנחבשה. א"כ סובר דלכהן נמי מותרת ודאי אלא לאו הא לכתחלה לא תתיחד. הא דיעבד מותרת. ודחי דילמא אפי' דיעבד נמי לא. והיינו טעמא דמותרת משום הפסד ממונו. תדע דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה.   Siman 150 פסק דין אשת כהן או בת ישראל פנויה שנתייחדה עם העכו"ם. ויש תימה על זה הדחוי. וגם קאמר תדע דתניא סיפא וכי כל אשת כהן שנתייחדה עם העכו"ם תהא אסורה לבעלה כהן. או בת ישראל פנויה שנאסרה לכהן בבעילת עכו"ם. א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו כשרה לכהונה ומפרש רבינו הכי דרבינא מייתי ראיה מהאשה שנחבשה בידי עכו"ם שידו תקפת עליה שבעל כרחה היא נחבשה והיא אסורה בידו. אפילו הכי מותרת לבעלה בדיעבד. אף על פי שחשודין על העריות כדתנן לא תתייחד אשה עמהן. ה"ה לוקחין מהם בהמה לקרבן דהיינו דיעבד אע"פ שהבהמה אסורה בידו ואין שמוחה מן הרביעה. ודחי לעולם אימא לך גבי בהמה דידו תקפה עליה שאין לוקחין מהם לקרבן. וגבי אשה שנחבשה דשרינן לבעלה כי ידו תקיפה עליה. היינו משום הפסד ממונו כי נחבשה ע"י ממון אבל אי לאו הפסד ממונו תהא אסורה לבעלה כיון שידו תקיפה עליה שהוליכה בעל כרחו בעירו. אבל אי אסורה בידו אפילו בלא הפסד ממון אינה אסורה על ידי יחוד.   Siman 151 דין נכרית המניקה בן ישראל או מיילדת בת ישראל וכן איפכא בת ישראל לא תיילד את הנכרית מפני שמיילדת בן לעכו"ם. אבל הנכרית מיילדת בת ישראל.   Siman 152 וכן בת ישראל לא תניק בן העכו"ם. אבל נכרי' מניקה בנה של ישראל ברשותה. ובגמרא תניא וחכ"א עכו"ם מילדת בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה. וגבי הניק' נמי תניא וחכמים אומרים עכו"ם מניקה בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה. אבל לא בינה לבינה. פסק משמע מהכא דאסור להניח בנו של ישראל להניק לנכרית אם לא אחרות עומדות על גבה או לכל הפחות ישראל יוצא ונכנס דאין נראה לומר הא דמצריך ישראליות עומדות על גבה. היינו דווקא ברשות העכו"ם. אבל ברשות ישראל שרי בלאו הכי וכדמשמע דבמתני' קתני עכו"ם מיניקה בנה של ישראלי' ברשות של ישראל ולא קתני בזמן שאחרות עומדות על גבה. זה אין נראה דהכי נמי גבי עכו"ם מיילדת בת ישראל לא קתני במתני' בזמן שאחרות עומדות על גבה אע"פ שצריך כדקתני בברייתא. וסתם נשים היולדות היינו ברשות ישראל. ואם הישראלית הולכת חוץ לעיר אין לה להניח בנה יחידי למניקה עכו"ם. ואם יש נשים ישראליות בעיר יכול להיות שמותר שרגילות לבא שם לראות בן הישראלית שהוא יחיד. ובלילה לכל הפחות אסור להניחו עם העכו"ם יחידי מזמן שכיבה ואילך. ובת ישראל דתנן לא תיילד הנכרית קתני בברייתא היינו בחנם. אבל בשכר מותר משום איבה ובשבת סבר רב יוסף למימר שרי בשכר משום איבה. אמר ליה אביי ובשבת אסור ואפילו בשכר דליכא איבה כדמפרש דיכולה למימר לדידן דמנטרינן שבתא מחללין עלייהו שבתא. לדידכו דלא מנטריתו שבתא לא. וכי תימא רב יוסף היכי הוה שרי וגם אביי דמפרש ליכא איבה. תיפוק לי דאיכא איסורא דאורייתא כדאמרינן פרק שמנה שרצים הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגדולו. ויש לומר דהתם מיירי דלא כלו לו חדשיו דווקא. אבל היכא דכלו חדשיו ליכא עוקר דבר מגדולו. אי נמי הכא דישבה על המשבר כבר נעקר הולד כדאמרינן שלהי פ"ק דערכין. ואע"פ שהתרנו לבת ישראל ליילד נכרית בשכר בחול משום איבה. מ"מ בת ישראל לא תניק בנה של נכרית אפילו בשכר ואפי' בחול. מדקאמר אביי דיכלה למימר אי אשת איש היא לא מזדהרנא' באפי גבראי. ואי פנויה היא בעינא לאינסובי. מתרפאין מהם מן העכו"ם רפוי ממון אבל לא רפוי נפשות. ופריך אלימא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה. רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה. והא אמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו אלא רפוי ממון היינו בהמות. רפוי נפשות היינו גופו. ובתר הכי א"ר יוחנן כל מכה של חלל או שמחללין עליה את השבת דהיינו של סכנה אין מתרפאין מהן. ופרש"י דפליג אדרב יהודה דאסר אפילו מידי שאין בו סכנה כגון ריבדא דכוסילתא. וקשה על זה. דהוה ליה לאתויי על מתני' מלתא דר"י דמפליג בין יש בו סכנה לאין בו סכנה. ולמפרך ולרב יהודה מאי איכא למימר ולשנויי ריפוי ממון בהמתו. אבל מדלא מייתי עלה מלתא דר"י וגם פריך כל כך בפשיטו' והאמר רב יהודה משמע דליכא מאן דפליג. ומפרש רבי' תם דלא פליגי דודאי חולה שאין בו סכנה שרי להתרפאות מהן דלא מרע אנפשיה אע"ג דאינו מומחה דאם ימות ידעו העולם שעל ידו מת. אבל כשהוא בריא לתת עצמו ביד העכו"ם כגון ריבדא דכוסילתא אסור דהעכו"ם מזיק ואין חושש. לפי שידעו שבמזיד הזיקו דליכא למימר בכי האי גוונא לא מרע אנפשיה. והא דלא מוקי מתני' כמעיקרא רפוי ממון חולה שאין בו סכנה רפוי נפשות שיש בו סכנה ותיהוי ככולי עלמא משום דמיירי מתני' בכל ענין בין בחולה בין בבריא. וריפוי ממון דשרי באין בו סכנה היינו דווקא בחולה. אבל השתא גופו היינו בכל ענין בין בבריא אסור בין בחולה בין שיש בו סכנה אע"ג דלא מיירי בחולה שאין בו סכנה. אי נמי ניחא ליה לפרושי מתני' כי מתני' דאין בין המודר דקתני בה כי האי לישנא גבי המודר הנאה מחבירו מרפאו רפוי נפשות ולא ריפוי ממון. ומפרש התם ממון בהמתו. אבל נפשות דשרי היינו גופו אפי' אין בו סכנה אותו הכאב.   Siman 153 פסק דין להתרפאת מן העכום ועכום פעמים שאו לחש של עכום או מביא דברים של עכום לרפואה. שמעינן מהכא דמותר לפי' זה להתרפאות מן העכו"ם דבר שאין בו סכנה לכ"ע. ואפילו לפי' רש"י דרב יהודה אסר כל רפואת גופו אפילו אין בו סכנה. ושמא הלכה כמותו היינו ברופא שאינו מומחה. אבל מרופא מומחה מותר כדא' רב דימי אם היה מומחה לרבים מותר. ולרבי יוחנן אפי' יש בו סכנה מותר מן המומחה ומה שאנו מקיזין מהם שמא מהקזת מומחה הוא כשבא להקיז האדם. מיהו רש"י פי' ריבדא דכוסילתא. לאחר שהקיזו הישראל בא לו הכאב על מקום ההקזה לא מתסינן מן העכו"ם אותו הכאב. והיינו לדבריו דלא כרבי יוחנן דשרי חולה שאין בו סכנה. אבל הקזה גופה שמא לדבריו מותר לכ"ע. ואע"פ שמותר להתרפאות מן העכו"ם דבר שאין בו סכנה או לכל חולה מרופא מומחה. מ"מ מן המינין אסור להתרפאות שום חולי מהם משום שמזכירין לחש של עכו"ם. וכן מן העכו"ם במקום שיודע שיאמר לחש של עכו"ם כדאמר תלמודא דע"י כך אתי לממשך בתרייהו. וכן אם אמר לו הרופא ליקח ממים של עכו"ם או מעצי האילן שלפני עכו"ם זה אסור כדאמרינן פרק כל שעה בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה. ודווקא היכא שאומר העכו"ם שלא יועילו מים אחרים ולא עצים אחרים כי אם אותן של עכו"ם. דא"כ נראה שהישר' נותן ממשות לעכו"ם אם ישמע לעכו"ם. אבל אם אמר לו העכו"ם קח מן מים או מן עצי אילן פלוני ולא הזכיר לו שם עכו"ם ואין מין אותו האילן מצוי מותר ליקח משל עכו"ם כיון דאפילו לא היה של אשרה היה כמו כן מועיל כמו שיש בירושלמי כמו שמפרש בסמוך. מדתניא לא ישא ויתן מן המינין ואין מתרפאין מהן. ומעשה בבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל וטעמא משום שר"ל לחש של עכו"ם. וכן איתא בירושלמי פרק שמנה שרצים מעשה בר' אלעזר בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא. והשתא לא תקשי הא דאמר בתר הכי רבי אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא בשוקי' שלא נתן לו ולא לחש לו שום דבר מעכו"ם. ובלאו הכי נוכל לומר דבצנעה הוי כדאמר תלמודא דאליבא דר' ישמעאל דאמר אפילו עכו"ם יעבור ואל יהרג כמו שאר עבירות משום וחי בהם ולא שימות בהם. אבל בפרהסיא אסור משום ולא יחלל את שם קדשי. ולהכי לא הניחו ר' ישמעאל דבפרהסיא הוה. אבל עובדא דרבי אבהו שמא בצנעה הוה. והא דאמרינן נמי פרק כל שעה בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה. מפרש מו' רבינו היינו דווקא שמוציאין הרבה אילנות כמו הן ואומר לו העכו"ם שלא יועיל כי אם מאותן של עכו"ם מן האשרה ומכח של הקדשות של עכו"ם. זה דווקא אסור. ופעמים שהעכו"ם אומר אמת שיש כח לשדי' לתת כח לעכו"ם כדי להטעותם וכ"ש שאסור שנר' כמו שיש ממשות בעכו"ם. אבל אמר לו ליקח מאילן פלוני ולא הזכיר שום עכו"ם ולא מצאו אותו אילן ביניהם מותר להביא מאילן של אשרה כיון שהיה יכול להתרפאות כמו כן מאותו אילן אפילו לא היה של אשרה. וכן איתא בירושלמי דהאי פירקא ובפ' שמנה שרצים בכל מתרפאין חוץ מעכו"ם עד כדון. שא"ל הבא לי עלין מעכו"ם והביא. אבל א"ל הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של עכו"ם. ועוד קאמר התם בירושלמי רבי יונא הוה ליה צמרמורין ואייתי ליה מן זכרותיה זוודי ושתה. אייתין לר' אחא ולא שתה. אמר ר' מנא אלו הוה ידע ר' יונה מה הן הויין לא הוה שתי. אמר ר' חנא מתניתין אמרה כן אין מתרפאין מגלוי עריות. התם נמי מיירי שהרופאים אומרים שאותו דבר דווקא היה מועיל.   Siman 154 פסק דין להתרפאות בשבת בין לתת בחול בעין. אמר רב יהודה אמר רב גב היד וגב הרגל ומכה של חלל מחללין עליה שבת לפי שהן סכנה. וא' שמואל האי פדעתא. פי' מכת חרב סכנתא היא ומחללין עליה שבת. א"כ גב היד וגב הרגל דקאמר לעיל היינו חולי שעלה שם מאיליו. דאי מחמת סכין היינו פדעתא ואפי' בשאר דוכתי. רב יהודה שרא למכחל עינא בשבתא. ואפי' משחק סמנין ואייתינהו דרך רשות הרבים מותר כדדרש מר שמואל עין שמרדה מותר לכחלה בשבת. מאי טעמא שורייני דעינא בלבא תלי'. כגון מאי אמר רב יהודה כגון רירא ודייצא דמא ודמעת' קרחא ותחלת אוכלא לאפוקי סוף אוכלא. סוף החולי שכבר נתרפא קצת. ופצוחי עינא להאיר עין זה אסור לעשות בשבת. וכי האי גוונא אמרי' פ"ק דשבת היכא שאין בו סכנה נותן אדם קילור בעין מע"ש ואספלנית ע"ג מכה מע"ש ומתרפאין והולכין כל השבת כולה. אבל בשבת אסור ליתן. ובפ' שמנה שרצים דא' שמואל שורה אדם קילורין מע"ש ונותנו בשבת בעין. היינו על גבי העין דווקא. והיינו דקא' התם מעמץ ופתח אסור שגורם בידים שהקילור נכנס בעינו ע"י מעשה שפותח וסוגר ידיו וקא עמיץ. אין מסתפרין מן העכו"ם. דברי ר"מ. וחכ"א מסתפרין מהן ברשות הרבים. אבל לא בינו לבינו מפני שחשודין על היזקות. וכי תימא אפי' בלא תספורת אסור להתייחד עמהן שהן חשודין על שפיכות דמים כדתנן בפרקין. י"ל אפי' הוי פתח פתוח לרשות הרבים לא הוי יחוד אפי' הכי כי מסתפר מעכו"ם אסור. ת"ר המסתפר מעכו"ם רואה במראה. ומוקי לה ברשות היחיד. דאי ברשות הרבים אפי' בלא מראה נמי שפיר דמי. רב הונא בר ברונ' הוה מסתפר מעכו"ם בשבילי דנהרדעא. א"ל עכו"ם הונא הונא כמה יאי קועך לגזיזא. אמר תיתי דעברי אדר' מאיר אבל אדרבנן לא עבר. דשבילי דנהרדעא שכיחי בה רבים.   Siman 155 פסק דין להסתפר מעכו"ם ודין לראות במראה. שמעינן מהכא דאסור להסתפר מעכו"ם ביחוד כרבנן. ואפי' במקום רבים נראה דאסור. מדקאמר רב הונא תיתי לי דעברי אדר' מאיר משמע שיש ליזהר אפי' במקום רבים כר"מ. ואם הישראל רואה במראה בשעת תספורת שרי. ומשמע מהכא דמותר הוי לראות במראה וליכא איסור משום לא ילבש כלי גבר אם לא תאמר במסתפר מעכו"ם מותר דווקא לפי פן יזיקנו העכו"ם. ובשבת פרק שואל תנן אין רואין במראה בשבת. ומפרש בגמ' שלא ישיר נימין המדולדלין. ובמראה של מתכת. משמע הא כחול שרי. אמנם בירו' פרק במה אשה מפרש טעמא דאסור בשבת משום דפעמים שהאשה רואה נימא אחת לבנה ותולשתה. ובאה לידי איסור חיוב חטאת. והאיש אף בחול נמי אסור מפני שאין דרך כבוד. ג' התירו לבי רבי שיהו רואי' במראה ושיהו מספרין קומי ושיהו מלמדין בניהם לשון יונית מפני שהם זקוקין למלכות. ותניא נמי בתוספתא ובירו' דפרקין ישראל המסתפר מעכו"ם רואה במראה ומן הכותי אין רואה במראה. פירוש שאינן חשודין על שפיכות דמים. התירו לו לר"ג לראות במראה שהוא זקוק למלכות. אלמא להסתכל במראה אף בחול אסור. מיהו יש לפרש אף בחול אסור היינו ללקט לו לבנות מתוך שחורות דבהכי משתעי התם גבי אשה וכדאמרי' פרק המצניע. המלקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת בשבת אסור ודבר זה אפי' בחול אסור שנ' לא ילבש גבר שמלת אשה. אבל מדקאמר של בית רבי התירו לראות במראה משמע דלאחרים אסור. א"כ א"צ דהא דבתלמוד דידן אסר פ' שואל (שבת קמ"ח ע"ב) לראות במראה של מתכת שלא ישיר הנימין המדולדלות מיירי באשה ושלא תשיר לבנות מתוך שחורות. דאלו באיש אסור אף בחול. מדהוצרך להתיר של בית ר'. אי נמי ההיא דשואל מיירי לשל בית רבי שהתירו לו. וקמ"ל דבשבת אסורין במראה ושל מתכת. החומץ של יין אסור בהנאה. ופריך פשיטא משום דאחמיץ פקע מיניה איסוריה. וכן פריך גבי יין מבושל שהיה של עכו"ם תחלתו אסור בהנאה. ופריך פשיטא הכי משום דאבשיל פקע איסורא מיניה. ועל שניהם מתרץ רב אשי הא קמ"ל דחומץ שלנו ויין מבושל שלנו ביד עכו"ם אין צריך כי אם חותם אחד דאי משום אנסוכי לא מנסך ליה כיון דאין יין גמור. אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף.   Siman 156 פסק דין עכו"ם הנוגע בחומץ של ישראל או לבוסר או ליין מבושל. משמע דחומץ שלנו ויין מבושל שלנו אם נגע בו עכו"ם אין בכך כלום. דהא אפי' טרח ומזייף לא חייש אלא לאחלופי בשל עכו"ם. אבל משום מגעו לשלנו לא חייש. וכן א"ל שמואל לאבלט (ל' ע"א) שהיה עכו"ם שהיה מושך יין ונזהר מליגע ביין מבושל ואמר ליה והרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך וכן בבוסר יש שמתירין במגע עכו"ם. והטעם דתנן פרק כל הגט בשעת כניסת מים לבוסר. מדקא קרי ליה מים מכלל דאין שם יין עליו. אמנם רבי' הקפיד על רבי' משולם שהנהיג היתר למגע עכו"ם לחומץ שלנו ולבוסר שלנו משום דאין אנו בקיאין מתי קרוי חומץ ומתי קרוי יין. וגם בריחיה חלא וטעמיה חמרא פליגי בהמוכר פירות. ועוד דמעשים בכל יום שיש בני אדם שקורין לזה חומץ ובני אדם אחרים קורין יין. וכן בבוסר אין אנו בקיאין עד מתי קרוי בוסר. שהרי יש בני אדם שקורין בוסר למה שאחרים קורין יין. ועוד דבפרק כל הגט פי' רש"י לשון שני משמע כניסת מים לבוסר לאחר שנסחט לטבול בו פתו נותן בו מים. א"כ לא מיירי כלל במשקה שבתוך הבוסר. ומורי רבי' אומר שלשון ראשון נראה מדתנן פ"ד דשביעית הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה. הבאיש כונס לתוך ביתו ומ"מ אין אנו בקיאין בו. א"כ יש ליזהר ממגע עכו"ם לחומץ ולבוסר אבל יין מבושל אע"פ שחולקין פרק כירה אי הפשרו זהו בשולו גבי שמן מ"מ לאחר שהרתיח באש מותר במגע עכו"ם דאז קרוי מבושל לכולי עלמא. תנו רבנן אלונטי' של עכו"ם אסורה. אלונתית כברייתה מותרת. מפרש אחרי כן אלונתית מיין ישן ואפרסמון ומים צלולין. ופי' רש"י אלונתית של עכו"ם שנעשי' מיין העכו"ם אסורה. אבל אלונתית כברייתה שקנאה העכו"ם. אלונתית של ישראל שנעשה מיינו של ישראל מותר כיון שאין היין ניכר בשאר המשקין וגם היה של היתר בשעה שנתערב אע"פ שהיין נותן טעם במשקין שלכך נותנו עמהן אעפ"כ אינו נאסר במגע עכו"ם.   Siman 157 פסק דין תבשיל שנתן הישראל בו יין ונגע בו עכו"ם בתבשיל קודם שרתח. ומכאן התיר רבי' שלמה היין שישראל נותן בתבשיל אם נוגע בו עכו"ם קודם שהרתיח באש שמותר ורבי' יעקב קשה לו על פי' זה. דלשון כברייתה לא משמע ליה כפירושו. ועוד דאלונטית מיקרי שפיר בלא יין כדאמרי' פ"ק דחולין הלוקח יין לתוך אלונתית ולא קא' לעשות אלונתית. ומפרש הכי אלונטית כברייתה מותרת כתחלתו ברייתו שעושין אותו בלא יין משום שלא יתקיים דמסרא סרי. אבל בשעה שמושכין אותו מן החבית כדי לשתותו אז נותנין בו יין. והכי קא' אלונתית של עכו"ם שמשכוהו מן החבית כדי לשתותו אם רואהו ישראל בשעה שמשכוהו מן החבית דאז הוא כברייתו דתחלת עשייתו בלא יין מותר. ומ"מ ראיה להתיר יין של ישראל הנתון בתוך התבשיל ונגע בו העכו"ם. יש אומרים מדקאמר תני אלונתית של עכו"ם אסורה. פשיטא כיון שהיה יין של עכו"ם ונותן טעם במשקין פשיטא דאסור. אלא קמ"ל דאלונתית שלנו ביד עכו"ם מותר דהכי פריך ליה תלמודא ומשני גבי חומץ ויין מבושל וגם דיוק זה ק' על פי' רש"י דאלונתית כברייתו דהיינו שלנו ביד עכו"ם דמותר לא אצטריך. לפי דמדיוקא דרישא שמעת מינה. מיהו יש לומר שאין דיוק זה כלום והא קמ"ל דיש יין באלונתית. אבל ראיה להתיר התבשיל שנתערב בו יין ונגע בו עכו"ם מדתניא ומתוספתא אלונתית של עכו"ם אסורה מפני שתחילתו יין. והא סיומא מפני שתחלתו יין של איסור לא איצטריך רק למידק. הא אם תחלתו יין של ישראל אינו אסור במגע עכו"ם כיון שנתערב במשקין אחרים. אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עכו"ם ובא ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א מתיר בשתייה וחכמים אוסרין. ואמר רב ואמרי לה רב זעירי הלכה כר"א בחותם אחד או במפתח. וכן פרק בתרא דקאמר תלמודא השתא דק"ל כר' אליעזר דלא חיישי לזיופא. מה שקשה מרב דאסור בחותם. ודין שולח יינו ביד עכו"ם בחותם אחד אפר' שלהי ר' ישמעאל בעזרת נוטה שמים לבדו. מפני מה אסרו שכר של עכו"ם. אמר רמי בר חמא אמר ר' יצחק מפני חתנות רב נחמן א' משום גלויא. ובאתריה דרב מוקמי בשותה בשכר כדאמר בפר' המפקיד מהאי רמי מהאי לא תרמי דאזיל מררא דכשותא וקלי לזיהריה. אבל חייא ברי דלקי גופיה לקי ומזיק לו עוד זיהרא דחויא. וכי תימא רב שתי ממיא דבי ארמאי מאי טעמא נהי דאגלויא לא קפדי אמנקיותא קפדי. א"כ בלא מררא דכשותא ליכא גלוי. וי"ל דחששת גלוי היינו באתרא דמצלו שמניחין המים להצטלל קודם שיתנום בשכר. ואם היה נופל שם עפר או פסולת באותו נקיות לא היו חוששין שרגיל להתיישב בשכר בחבית. רב פפא הוי מפקין ליה שכרא אבבא דחנוותא ושתי. רב אחא מייתו ליה לביתיה ושתי. תרוייהו סברי משום חתנות ורב אחא עביד הרחקה יתירה. וסתם יינן דאסור משום בנותיהן אפי' בבית ישראל אסור דאיכא טפי קרובי דעתא מבשכר. ודבש דשרי בבית של עכו"ם דלא חזינן דאסר ליה תלמודא משום דליכא קרובי דעתא אפי' כמו שכר.   Siman 158 פסק דין לשתות שכר של עכו"ם בבית עכו"ם משמע מהכא שאסור לשתות שכר בבית עכו"ם. דהא רב פפא ורב אחא דהוו בתראי לא שתו ליה בבית העכו"ם משום חתנות. ומסתמא ליכא חלוק בין שכר של תמרים לשכר של תבואה. ואם הישראל נתאכסן בבית העכו"ם נראה דמותר ואפילו הולך בבית העכו"ם מפני דבר אחר יכול להיות שמותר לשתות מן השכר שיתן לו העכו"ם. או שמא במקום שיהיה לו איבה אם לא ישתה השכר כשנותן לו העכו"ם מותר.   Siman 159 אמר רב יוסף האי חלא דשכרא דארמאה אסור משום דמערבי בה דורדיא דחמרא של יין נסך אמר רב אשי ומאוצר שרי פי' אם רואהו ישראל שמשכו העכו"ם מן החבית. דאי איתא דמערבי מסרא סרי. א"כ במקום שמערבין שמרים של יין בשכר או במשקה של דבש כדי להעמידה ולהחמיצה אסור.   Siman 160 דין לשתות יין תותים או שאר משקין של עכו"ם ואין ישראל רואהו בעת שמושכו מן החבית. ושמעינן נמי תותים או שאר משקים שהם יקרים יותר מיין ופעמים שהעכו"ם נותנין בהם יין להגדיל המדה וגם טוב יותר לשתות אחרי כן לפי שכשהוא בלא יין חזק יותר מדאי אסור לשתותו ישר' אם לא רואהו מושך מן החבית. דבחבית אם היה נותן בו יין מתקלקל לו המשקה וסרי כדאמר רב אשי הכא ומאוצר שרי. וכן שלהי פרקין יין תפוחים מן האוצר מותר. בקטלוזא אסור לפי שמערבין בו יין. ומיירי שאותו יין תפוחים יקר להם יותר מיין. אבל משקה שאין יקר כמו היין לש' מותר לשתותו בכל ענין דאין לחוש שיערב העכו"ם יין היקר בתוך משקה הזול. כדאמרי' לקמן למאי נחוש לה. אי משום אערובי ביה חמרא קיסתא דמורייתא בלומא פירש בזוזא וקיסת' דחמרא בתרי לומי.   Siman 161 הלכות יין נסך - הקדמה
נודות העכו"ם גרודים חדשים מותרים. ישנים או מזופפים אסורין. וטעמא דמזופפין אעפ"י שהם חדשים דאסורין א' רב פפא לפי שהעכו"ם נותן בו יין אז בשעה שזופתו. ורב זביד אמר ההוא יין לא אסר ליה לפי שהוא כזורק מים לטיט. אלא דילמא לאחר הזפיתה נותן העכו"ם יין בכלי ולא יוכל הישראל להבחין. ואמר רב ירמיה כן הורה רב אמי בנודות שנאסרו כגון שהם זפותים או ישנים הלכה למעשה ממלאן מים ג' ימים ומערן. אמר רבא צריך לערן מעת לעת. אמר ר"ל אחד שלנו ואחד שלהן בעירוי. סבר רב אחא למימר הני מילי נודות סגי בערוי. אבל קנקנים לא סגי ברבי. אמר ליה רב אשי לא שנא נודות ולא שנא קנקנים סגי בערוי. תנו רבנן. קנקנים של עכו"ם חדשים מותרין. ישנים או מזופפין אסורין. עכו"ם נתן לתוכו יין. ישראל נתן לתוכו מים. עכו"ם נתן לתוכו יין ישראל נתן לתוכו יין ואינו חושש שבלועין מיין היתר אע"פ שבלועין מקודם מיין איסור. ופירש רש"י נודות היין גרודים שלא נזפתו מעולם. והם חדשים שלא נתן בהם יין כי אם זמן מועט מותרין. אבל ישנים שנתן בהם יין זמן מרובה או חדשים מזופפין אפילו בפעם אחת אסורין שהזפת מבליע היין אפילו בפורתא. וגבי קנקנים פי' חדשים מותרין שלא נתן בהם יין כלל. דכיון שהם של חרס בלעי טובא טפי מנודות. ולכך אפילו בפעם אחת אסורין. ונראה מה ששנה לפרש גבי נודות חדשים. היינו שנתן בהם זמן מועט יין. וגבי קנקנים שלא נתן בהם יין כלל. היינו משום דנודות אין מכניסין לקיום. ולכך אין נאסרין בזמן מועט. כדאמרינן בתר הכי כל דבר שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין. אבל קנקנים הן מכניסן לקיום כדאמרינן פרק בתרא ומודה רבי בקנקנים שהן אסורין ולא סגי בנגוב כמו גת. ומה הפרש בין זה לזה. קנקנים מכניסין לקיום ולא לגת. ומיירי התם באין זפותין מדקתני בסיפא דברייתא דגת. ואם היו מזופפין אסורין. מכלל דרישא באין מזופפין וקתני אסורים בנגוב. ובתר הכי אמר רבא כי משדר גולפי לחרפניא הוה סחיף להו אשולייהו וחתים להו אברזייהו. מאי טעמא כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו בהו רבנן. א"כ קנקנים כיון דהוי מכניסן לקיום צריך לומר חדשים מותרים. שלא נתן בהם יין כלל. דהא לפי שעה נמי גזרו בהו רבנן. אמנם קשה על פי' זה. חדא דגרודים משמע שנזפתו. ואח"כ נקלף הזפת. ועוד דחדשים גבי נודות לא ידעינן כמה הוי באיזה זמן מועט קרי חדשים. ובאיזה קרוי ישנים. ועוד דא"כ לפרושי כוסות של עץ שהם ישנים של עכו"ם אסורין בשכשוך כי אם בהגעלה או בעירוי. דהא נודות שאין מכניסן לקיום וקתני ישנים אע"פ שאינן מזופפין אסורין. ומעשים בכל יום שאין עושין לכוס של עכו"ם רק שכשוך. וכשהן נגובין ולא כלום. ועוד דפירש אבל קנקנים שהן של חרס בלעי להו טובא ובחד זימנא אסירי. ולא היה לו לפרש טעמא משום שהם של חרס. אלא טעמא משום שהוא מכניסן לקיום. ואפי' אינן של חרס לפי שעה גזרו בהו רבנן. כדאמרינן פרק בתרא (ע"ד ע"ב עיין טור י"ד קל"ח) (ועיין ב"י וש"ך ס"ק י"ג) וגם משם תוכל לדקדק דאם אין מכניסן לקיום מותרין אע"פ שהם של חרס. וכן מנהג בכל יום הני קנקנים שלנו שהם של חרס ואין מכניסן לקיום דכי נתן בהם הישראל יין ונגע בהן עכו"ם אין עושין בהן רק שכשוך. ורבינו אליהו היה אומר דנודות וקנקנים תרוייהו מכניסן לקיום. וכי קאמר הני מילי נודות הכי פירושו לפי שהן של עור לא בלעי כל כך וסגי בערוי, אבל קנקנים של חרס לא. מתוך כך היה מתיר קנ"ש ויוש"ט שלנו שהן של עץ ואע"פ שהן זפופות שאין צריכות רק שכשוך אם נגע בהן עכו"ם כיון שאין מכניסן לקיום דנודות העכו"ם דקא' חדשים מזופפין אסורין היינו משום שמכניסן לקיום. ולפי זה אם נאמר דנודות מכניסן לקיום אתיא כל שמעתת' שפיר וגירס' הספרים דחדשים מותרין היינו שלא נתן בהם יין כלל כמו חדשים דקנקנים. ובחדא זימנא שנתן בהם העכו"ם מקרי ישנים ואסורין. ואין הפרש בין נודות לקנקנים. והשתא לא ק' מידי מכל מה שהקשיתי לעיל. רק לישנ' דגרודים שצ"ל שלא נזפתו מעולם. דאם היו זפותי' אסורין כדקתני או נזפפו אסורין או מטעם יין שבשעת זפיתה. או מטעם שיש לחוש שמא נתן בהן יין אחר זפיתה כדפרישי' בריש שמעתתא. ורבי' יעקב הקשה לו שבהלכות גדולות מפר' סבור מינה הני מילי נודות דאין מכניסן לקיום. אבל קנקנים שמכניסן לקיום לא. וקתני בנודות חדשים זפותין אסורי' אע"פ שאין מכניסן לקיום. ה"ה נמי קנ"ש ויושט"ש שלנו שהם זפותות. ועל גירס' הספרים קשה מה שהקשתי לעיל. ורבינו שמואל ורבי יעקב אומרי' הכי בתוספת' בחד בבא. נודות העכו"ם גרודי' מותרי'. חדשים זפותין אסורין עכו"ם רובבן כו'. וגבי קנקנים קא גרסי' התם חדשים מותרים ישנים אע"פ שאינן מזופפין או חדשים מזופפין אסורין. אבל גבי נודות לא גרסי' ישנים אע"פ שאינן מזופפין. והכי פי' נודות העכו"ם גרודים מותרין אפי' הם ישנים שנתן בהם העכו"ם יינו ימים רבים. ואפי' היו אז זפותים כיון שנגרר ונקלף הזפת מותרין. דהזפת אינו מבליע היין יותר מעובי הזפת. ולכך כשנקלף שרי. וכן משמע פרק בתרא הגת והמחץ והמשפך רבי מתיר בנגוב. והא תנן של חרס אע"פ שקלף הזפת אסורה. ומאי פריך לגת ומחץ דמיירי באינן זפותין כדמוכח התם. אלא ודאי כיון שקלף הזפת כאלו לא נזפת מעולם. אבל חדשים זפותין אסורים אי משום היין שנותן בשעת זפיתה. ולרב זביד דאמר כזורק מים לטיט מ"מ אסורין דשמא דנתן בהן יין לאחר שנזפתו. ואפי' בחדא זימנא נותן יין בתוך הזפת וגבי קנקנים של גוים חדשים מותרי' בשלא מזופפין וקמ"ל דלא גזרינן דילמא נתן בהם עכו"ם יין ולא יכיר הישראל. אבל ישנים. פי' שנתן בהן יין אפי' פעם אחת אסורין אע"פ שאינן מזופפין כאן שקנקנים מכניסן לקיום אפי' לפי שעה גזרו בהו רבנן. וכן חדשים זפותין אסורין כדפרישית לעיל גבי נודות. מיהו גבי קנקנים הכא היה מפרש רבי יעקב דלרב זביד נמי דאמר יין שבשעת זפיתה הוי כזורק מים לטיט ואין אוסר הני מילי גבי נודות דמשום זוהמא דעור מפיג טעמא דיין. אבל גבי קנקנים מודה דיין שבשעת זפיתה אוסר. ולא משום קושיא היה אומר זה אלא משום סברא.   פסק דין נודות של עכו"ם וכן קנ"ש ויושט"ש שהם זפותות. שמעינן מהכא דנודות של עכו"ם שהם של עור מותרים בשכשוך גרידא אפי' אם הם ישנים ובלבד שלא יהו זפותין ואפי' נזפתו כיון שעכשיו נקלף הזפת. והא דאמרן לעיל דנודות של עכו"ם אסורין אפי' לעשות מהם שטיחין לחמור שמא יתפרנו על גבי נודו. התם מיירי בנודות זפותין דווקא. ושמעינן השתא קנ"ש ויושט"ש של עץ שהן זפותות נראה שהם אסורים לקנותן מן העכו"ם אפי' חדשי' משום דילמא נתן בהן עכו"ם יין ולא יכיר הישראל כמו נודות. מיהו מנהג הוא ורגילות בכ"מ לקנות מן העכו"ם כשהם חדשים. ואין עושין להם לא ערוי ולא הגעלה. והיה או' מורי רבינו דבימיהם היו רגילין ליתן יין בהם בשעת מלאכת הזפיתה ולכך לא היה ניכר אם הוא נתן בהם יין נסך גם אחרי כן. אבל עכשיו אין עכו"ם נותנין בהן יין בשעת זפיתתן ולפיכך היה ניכר אם נתן בהם יין אחר הזפיתה. וכיון שיוכל הישראל להבין ולהכיר אם נתן בה עכו"ם יין אחר הזפיתה. ולהכי הקנ"ש והיושט"ש זפותין כשמוכרם העכו"ם חדשים. אם רואה הישראל אותן שהם צהובות ולא נתן בהן יין מותרות. ומ"מ הקנ"ש ויושט"ש של ישראל והן זפותות ונגע בהן עכו"ם כשיש בתוכן משקה של יין טופח אסור. אע"ג דאין מכניסן לקיום. שהיין שנגע בו העכו"ם נכנס בתוך הזפת ונבלע כמו נודות דאין מכניסן לקיום וקא' חדשים זפותין אסורין וקאמר לא שנא דידן ולא שנא דידהו בעו ערוי. אמנם רבי' יעקב התירן בסוף ימיו. ואע"פ כן לא עשה לכתחלה מעשה שנגע עכו"ם בקנ"ש או ביושט"ש של ישראל שהן זפותות להתיר בשכשוך. אבל בדיעבד אם נתנו יין כשר בהן אחרי מגע עכו"ם לא היה אוסר. והטעם של היתר היה מפרש דדוקא נודות של עור הזפת שעליהם בלע טובא ובעי ערוי אע"ג דאין מכניסן לקיום. אבל כלי עץ אין הזפת שעליהם בולע כלום ומותרין בשכשוך כשנגע העכו"ם ביין שבתוכו. והיה מביא ראיה מהא דבפרק בתרא דתנן גת אבן שזפתה עכו"ם מנגבה וטהורה. וקאמר בגמרא רבא דיוקא זפתה גרידא ונתן בה יין הרבה. אבל דרך בה לא סגי בנגוב. דילמא מחמת כובד הדריכה איפלי פילי הזפת ונכנס היין בין הזפת לגת ובעי קלוף כמו במעצרתא דאזל רב לדכויי במעצרתא דזפותה. חזא דהוה שיעא אמר הא ודאי בנגוב סגי בהדי דאזיל ואתי איפלי פילי וחזא דהוה מילי חמרא אמר הא ודאי לא סגי בנגוב אלא בקלוף. אבל מ"מ שמעינן דבגת שזפתה ונתן יין הרבה ובלבד שלא דרך בה סגי בנגוב. אם לא משום חששא שנכנס היין בסדקין תחת הזפת ובכלי גת דווקא בעי נגוב דחמירי טפי משום שפע יין דידהו. אבל שאר כלים כגון קנא"ש ויושט"ש ודכוותייהו אפילו זפותין סגי בהדחה. דנגוב אינו להפליט דבר הבלוע אלא להדיח יפה מה שבחוץ. דאלו להפליט מה שבלוע לא הוי סגי בנגוב אלא בערוי כמו ששנינו בברייתא הגת והמחץ והמשפך רבי מתיר בנגוב אמרי' ומודה רבי בקנקנים של עכו"ם שאסורין. וכן בשמעתין דקנקנים של עכו"ם שאסורין צריכין ערוי. אלמא ניגוב קל מערוי. דנגוב אינו רק להדיח יפה מה שבחוץ תחת הדחה של שאר כלים שאינן מגת. תדע דכלי הגת חלוקי' וחמורי' משאר כלי' דהתם תניא גבי גת מחץ ומשפך כו' אם הוה של עץ ינגב וטהורין אע"פ שאינן זפותין ולא מכניסן לקיום. ואלו כלי עץ דעלמא כי האי גוונא שאינן של גת כגון כוסות וקערות שאינן זפותות פשיטא דסגי בהדחה בעלמא כדאמרי' כל דבר שאין מכניסן לקיו' משכשכן במים ומותרים ומקשי' מן הירושלמי לומר דזפת מבליע. והכי איתא התם הלך ר' אבא לזיפרין שאלון ליה קנקנים כמה היא טהרתן. אמר מזה למדתי עליהן. מה אם בשעה שאינן זפותי' אמרת מותרות. בשעה שהן זפופות ונקלפה זפיפתן לא כ"ש. וכשבאתי לפני חבירי אמרו לי ע"י זפת הן בולעו'. ויש לפרשו דהכי פי' קנקנים טהרתן במה. מי סגי להו בקלוף זפת או לא. אמר להן בשעת שהן זפותות אמרת מותרות ולא חיישי' דילמא רמא בהו חמרא ולא ידיע בשהן זפותות ורמא בהו חמרא ונקלף הזפת לא כ"ש דמותרות בודאי שהרי לא נגע היין בחרס. וא"ל דרך זפתן בולען פי' שמא איפלי פוליי הזפת ונכנס היין דרך הסדקין ונאסרו הקנקנים משום דהוי מכניסן לקיום ולא סגי בקלוף. מיהו לכתחלה אין להתירן הקנש והיושטש ע"י הדחה כשהן זפופות. דפעמים שנפל הזפת במקומות ונסדק ונכנס שם היין ולא סגי אלא בקלוף הזפת או בעירוי והגעלה כמו מעצרת' דבי רב דאיפלי פלויי ומלי חמרא תותי וא' לא סגי בנגוב. ואע"ג דאמר ר' יוחנן התם קנקנים של עכו"ם שהחזירן לכבשן כיון שנשרו זפתן מותרין. ואמר רב אשי אפילו גרפו זפתן היינו שעשה היסק בחוץ ובפנים וקינסא לעשות אש ולכפות החבי' או דבר שמכניסו לקיום על האש הילכתא כמאן דאסר ולא הותר בהכי ואו' מורי רבי' דאם עשה כל כך אש בפניהם שאינו יכול ליגע בחוץ בדופני החבית וידו סולדת לו ליגע בחוץ אז חשיב כהגעלה ומותר. ואותן חביות של עכו"ם מותר ליתן לתוכן מים כדאיתא בברייתא שהבאתי לעיל. ורבא ורבינא שרו ליתן שכר. אבל אחרי כן אסור ליתן יין של ישראל. דדוקא כי נתן ציר או מורייס בקנקנים של עכו"ם נותן ישראל יינו אחר הציר לפי שהציר שורף את היין הבלוע. אבל שכר ושאר משקין לא מפליט יין הבלוע. ואסור ליתן יין של ישראל אחרי כן. תנן פרק בתרא גת אבן שזפתה עכו"ם מנגבה והיא טהורה. של עץ רבי או' ינגב. וחכ"א יקלף את הזפת של חרס, אע"פ שקלף את הזפת אסורה. אמר רבא זפתה דווקא בעי נגוב. אבל דרך בה בלא זפיתה לא בעי נגוב אלא הדחה. איכא דאמרי אמר רבא דווקא זפתה ונתן בה יין סגי בנגוב אבל דרך בה אחר הזפיתה לא סגי בניגוב כי ההיא מעצרתא דאזל רב לדכויי דהוה זפיתא. חזייה דהוה שיעא א' הא ודאי בנגוב סגי. בהדי דאזיל ואתי עילוי איפלי פילא ומתותית אמלי חמרא אמר הא ודאי לא סגי בנגוב אלא בקלוף והוא הדין ערוי. ת"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו"ם. פירש שהם של חרס ר' מתיר בנגוב וחכמים אוסרין. ומודה ר' בקנקנים של עכו"ם שהם אסורין. מה הפרש בין זה לזה. זה מכניסו לקיום. וזה אין מכניסו לקיום. של עץ ושל אבן נגבו והן טהורין. ואם היו מזופפות אפי' בנגוב אסורות והא תנן גת אבן שזפתה מנגב' וטהורה. ומתרץ מתני' בלא דרך בה ברייתא בדרך בה. וא"ת אכתי של עץ ושל אבן ינגב כי אינן זפותות. והא אמר רבא לעיל אבל דרך בה בלא זפיתה לא בעי נגוב. וי"ל מתני' מיירי בגת של ישראל ובלועה מיין של היתר ונגע עכו"ם בה אחרי כן. ברייתא מיירי בגת של עכו"ם. והשתא נמי ניחא הא דתנן נטל המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של עכו"ם. וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש עכבת יין אסור. אפי' בלא עכבת יין נמי ליתסר כדתני' לעיל המשפך שלמים ינגב אלא מתניתין מיירי במשפך של ישראל ולכך אין אסור רק משקה טופח שעליו. והא דפרי' תלמוד' והא תנן גת אבן שזפתה טהורה. לא רצה לתרץ ההיא מיירי בשל ישראל דקיל מפי. דכיון שהן זפותות ליכא חלוק בין של ישראל לשל עכו"ם. דרש רבא נעוה ארתחו. מיירי בגת של חרס ובשל עץ או בשל אבן שהן מזופפות שדרך בה. דאי לאו הכי בנגוב סגי כדאמרי' לעיל של עץ ושל אבן ינגב. אפי' גת של עכו"ם ואלו גת שדרך בה ישראל החולה ונגע בו סגי בהדחה כדפי' לעיל. בעי מיניה מר' אבא הני גורגני דארמאי מאי. פי' עקלים שסביב תפוח של ענבים אמר להו רבי אבהו תניתוה. הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאים ובקש לעשותן בטהרה. הדפין והלולבין והעדשי' מדיחן והעקלים של נסרים ושל בצבוץ מנגבן. של שיפה ושל גמי מיישנן. וכמה שנים עשר חדש. וכן געול וערוי. רשב"ג או' מניחן מגת לגת ומבד לבד. היינו ת"ק. איכא בינייהו חרפי ואפלי ופי' רש"י עדשים. הוא עיקר הגת שקורין מיי"ט. ואע"ג דתניא לעיל של עץ ושל אבן ינגב פליגא והך ברית' דקתני מדיחן היא עיקר מדמייתי מינה ראיה לעקלים. ועל זה תימא דאטו משום דהלכה בברייתא בחד מילתא יהא הלכה כמוהם בשאר דברים שברייתא אחרת חולקת עלי'. ורבי שמואל גריס העדשים מנגבן ע"פ התוספתא דמסכ' טהרות. מי' או' מורי רבי' דאפי' אי גרסי מדיחן. יש לומר דלעיל דקתני מנגבן היינו בגת של עכו"ם דחמירי טפי. והא דקתני עדשי' מדיחן מיירי בשל ישראל כדאמר רבא לעיל. דווקא זפתה. אבל דרך בה בלא זפיתה לא בעי נגוב. וכן פירשתי לעיל דיש חלוק בין של ישראל לשל עכו"ם. והא דמייתי מיניה ראייה לגורגי דארמאי הכי מייתי דלכל הפחות ניגוב בעי בעקלי. ורבי' יעקב פי' דגרסינן שפיר עדשים מדיחן. ולא קשה מידי דעדשים לאו היינו גת. אלא היינו כובד של טיט שנותנין על התפוח של ענבים במקום הקורה. דהא פ' המוכר את הבית אמרינן המוכר את הבד מכר את הים. ומפ' בגמרא מאי ים טלופחא. ומתרגמין עדשים טלופחין. ואי עדשה היינו מייט פשיטא שמכר דהיא עיקר הבד. ובגמרא דקאמר מכר את היקבים לאו היינו המיי"ט אלא כדפריש הערוך דהיינו כלים שמביאין בהן זתים לבד. ותו אי עדשה היא עיקר הגת מעיקרא הוה ליה למתני עדשים גם בברייתא והדר הדפין והלולבין. אבל אי עדשה אינו עיקר הגת אתי שפיר וגם קרוי ים על שם שהיין נסחט הרבה מאד כמים לים ע"י הכובד שעל התפוח. ועוד היה או' דאפי' עדשים אם הוא עיקר הגת לא קשה דכל הני דברים הנזכרים בברייתא לא הוי בגת אלא מיירו בדברים של בד כדאמרי' פרק איזהו נשך גבי זתים עיילי לבי דפא וגבי יין וגת לא אמר ליה. ובפרק המוכר את הבית קא' גבי מוכר את הבד מכר את הים דהיינו העדשה. וגבי מוכר את הגת לא א' ליה שלהי יציאות שבת. ושוין שטוענין בקורת של בית הבד ועגולי הגת. אלמא לא היה גם קורה כבדה בגת שלהן לעצור הענבים אלא היו דורכין בהן. וכן פרק זה בורר לעקל בית הבד. וכן פרק מרובה ובפרק הגוזל בתרא. וא"כ עדשי' שזהו הכלי שקורין מיי"ט לא מיירי בברייתא אלא בשל זתים. ואותן מדיחן. כי שמנן אינו חזק כל כך ואין נבלע בעץ כי אם מעט. אבל אותו של גת שהיין חזק נבלע צריך נגוב. דרישא דברייתא קתני הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין. מ"מ לא מפרש אלא כלים של בד. ומלי דגת שיירינן. וכי האי גוונא אמרינן פ' החולץ גבי מה יעשו בכתובתה מה שמייתי ראיה מעקלי' דברייתא דמיירי בברייתא להנהו גורגני דארמאי דמיירי ביין נסך מ"מ דין אחד יש להם. מלבד בדבר שבברייתא אחרת חולק' עלי' כגון גבי עדשים דקתני מדיחן ובאידך גבי יין קתני מנגבן. ותו דעקלי דמבעי' ליה לכל הפחות דין אחד יש להן דהא קתני בהדי' מניחן מגת לגת ומבד לבד.   Siman 162 פסק דין גת ומשפך שצריך נגוב וכן גיגיות שרגילין לדרוך בהן. הלכך גת של עכו"ם שדרך בה עכו"ם אם היא של עץ ושל אבן צריכה נגוב. ואם זפותה ודרך בה עכו"ם צריכה קלוף או ערוי. ואם הגת של ישראל ודרך בה תחלה ואחרי כן נגע העכו"ם ביין שבגת או שמא אפי' דרך בו העכו"ם אחר הישראל אין הגת צריך רק הדחה. ואם זפותין צריך קלוף או ערוי אפילו בישראל. ואם יש נעורת של פשתן או בלויי בגדים בין נסר לנסר של גת כדי לדבקן יחד. או אפי' אינה זפותה לא סגי בנגוב אלא בהגעלה או בערוי. וכן הדין במחץ ובמשפך. ובכלי המדה שמיוחד למוד בתוכו יש שמחמירין לעשות בו נגוב כמו במשפך לפי שנותנין בו יין לשער תדיר.   Siman 163 פסק ואותן גיגיות גדולות שרגילות לדרוך בהן נראה בטוב שצריכות נגוב אחרי שדרך בהן עכו"ם ולא תימא דדווקא בגת שדרכן לעצור בהן ע"י גלגל וקורה נכנס בחוזק היין ונבלע לכך צריכה נגוב. אבל גיגיו' שאין עושין רק דריכ' ברגל בהדחה סגי לא היא שהרי גתות שהיו שנוין בתלמוד לא היה להם גלגל וקורה כי אם בית הבד דווקא היה להם כן כדאיתא פרק המוכר את הבית. ובפ' איזהו נשך עייולי לבי רפא גבי בד ועקלי לעכב בתפוח ואמרי' פרק הגוזל ופרק זה בורר לעקל בית הבד. וקורה כבדה אמרי' שלהי יציאות שבת ושוין שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת. אלמא כל הדברים שיש לגת בזמן הזה לא היה להם לגת שבימי חכמי התלמוד כי אם בבית הבד. אבל בבית הגת לא מצי' ולא היו עושין בגת רק דריכה לבד. שהיו נותנין את הענבים שלמים בגת ודורכין אותן ברגל כמו שאנו עושים בגיגיות בזמן הזה כדתנן לוקחין גת בעוטה. וכן מהו לדרוך עם הענבים בגת והא קא מנסך ברגל וכו'. ואפי' הכי מצריך ליה התלמוד נגוב בגת של עכו"ם הוא הדין בגיגית שרגילות לדרוך בה צריך נגוב. ובאותן שדרך בהן עכו"ם עכשיו ורוצה לדרוך בה ישראל אחרי כן פשיטא דלא סגי בהדחה רק בנגוב. כך פירש רבי' יעקב ומורי רבי'.   Siman 164 ובאותן גיגיות שלא דרך בהן עכו"ם מאשתקד. יש שמקילין לדרוך בהם בלא נגוב. וסומכין על דברי רשב"ג שמתיר במגת לגת. ואומר מורי רבי דשבוש הוא בידם. דעל כרחיך הכי פירושו מתחלת גת לתחלת גת. או מסוף גת לסוף ימי גת. אבל לא סגי מסוף גת לתחלת גת דהאידנ' דפעמים שימי הבציר מאשתקד מושכי' חודש או יותר וליכא שנים עשר חדש עד תחלת גת של עכשיו. וא"כ מאי קאמר מאי בינייהו היינו תנא קמא דא' שנים עשר חדש. הלא איכא בינייהו טוב' כדפריש'. דרשב"ג לא הוי מצריך שנים עשר חדש. ועוד אפי' אם תפרש מסוף גת לתחלת גת ותמצא שיש י"ב חדש בינתים ולכך פריך היינו ת"ק מנין להם לאותן שמקילי' שהלכה כרשב"ג בחרפי ואפלי בלא י"ב חדש הוא אין הלכה כרשב"ג אלא במשנתינו וזהו בריית'. אבל כי תאמר מסוף גת דאשתקד לסוף גת דעכשיו או מתחלת גת לתחלת גת. רוב פעמים יש י"ב חדש בינתים. ולכך פריך היינו ת"ק. ומשני איכא בינייהו חרפי ואפלי. כשהי' חרפי עכשיו ואשתקד היה אפלי דליכא י"ב חדש בינתי'. דלרשב"ג שרי ולרבנן אסור. אבל מסוף גת דאשתקד לתחלת גת דעכשיו אם אין בו י"ב חדש לכ"ע אסור א"כ צריך נגוב לגיגיות של עכו"ם אם אין ברור וידוע שיש שנים עשר חדש מגמר ימי הבציר של אשתקד עד תחלת בציר זה של עכשיו.   Siman 165 פסק דין גיגית של עכו"ם שלא עשה בה ישראל נגוב קודם שדרך בה ואם בדיעבד שכח ולא עשה נגוב. ואי' ידוע היש י"ב חדש מסוף גת דאשתקד עד עכשיו שדרך בה. מתי' רבי' יעקב מטעם דסתם גתות של עכו"ם הם בחזקת שאין בני יומן. ואפי' דרך בה עכו"ם היום וישראל דרך בה אחרי כן לאלתר בלא נגוב היה מתיר בדיעבד משום הפסד. מטעם דבגת רגילין הן להמצות מה המשוייר בענבים הנסחטים או באבנים או בעצים שנותנין עליהן כמו עיגולי הגת. וכדאמרי' מעצרא דיירא. ואע"פ שאין זה כקורה גדולה וכבדה מכ"מ נכנס היין טפי. אבל בגיגיות שאין רגילות לעשות כן מותר. ועוד מטעם שהיה פוסק דיין נסך בטל בס' של יין היתר. דדווקא יין שנתנסך ודאי לעכו"ם בההוא תנן יין ביין במשהו דומיא דמים במים דתנן התם במשהו ולא היה חושב רק דבר מועט מה שיוצא ע"י נגוב. ועוד מטעם חמרא אפי' חדתא בענבי שרי לרבא דא' בתר שמא אזלינן ואפילו לאחר שדרכן קצת וגם נתן בגיגית הגורגתני. מטעם סלק את מינו כמי שאינו. ושאינו מינו היינו הענבים וחרצנים וזגין רבין עליו ומבטלו למה שפולט ומותר.   Siman 166 והסל והגרגותני של עכו"ם נראה דלא סגי בנגוב אלא חיישינן י"ב חדש כדין עקלי' ואם הן של ישראל ונגע עכו"ם בהן כשהיה בהן יין שמא סגי בהדחה כדין גת של ישראל שדרך בה עכו"ם אחריו. או שמא חמיר טפי מגת. דהא אפי' אינו של עכו"ם לא סגי ליה בנגוב. כסי רב אשי אסר. ושמואל שרי. פעם ראשונה ושניה דכולי עלמא אסר כי פליגו בפעם שלישית. והלכתא פעם ראשונה ושנייה אסור. שלישית מותר. ופי' רבי' שלמה כסי של חרס ואם נתן בהן מים שני פעמים ואח"כ יין ונגע בו העכו"ם אסור הכלי וצריך ערוי ג' ימים. אבל אם נתן מים ג"פ אם כן הוא בלוע ממים אם נתן בו אחרי כן יין אין צריך רק שכשוך. וקשה על זה דאמרי' לקמן מודה ר' בקנקנים שהם אסורים בנגוב לפי שמכניסן לקיום והני כסי אין מכניסן לקיום ולמה אסורין וגם גת ומחץ ומשפך לא בעו רק נגוב. אבל כלים שאינם מן הגת א"צ רק הדחה. ודוחק לומר דלקמן מיירי שנתן בהם מים תחלה. ולכך צריך לאוסרן מטעם מכניסן לקיום וכלי הגת שיש בהם שפע יין. ופי' רבי יעקב כסי שנתן בהן יין נסך א"צ רק שכשוך כדאמרי' פ' אין מעמידין כל דבר שאין מכניסין לקיו' משכשכן במים ומותרים. וקא' דאם הדיחן פעם ראשונה ושנייה הוי אסור עד שידיחם ג"פ. וכן מצינו פ' התערובות גבי חרסן של זב וזבה. ר"א בן יעקב או' פעם ראשונה ושנייה המים טמאין שמעורב בהן מי רגלים של זב. מים שלישית טהורין. ודווקא כלי של חרס. אבל כלי של עץ לא צריך הדחה רק פעם אחת. פסק הלכך כלי חרס חדשים לפי' רש"י צריך ליתן בהם מים תחלה ג"פ או פעם אחת וישהו שם רביע היום עד שיהא הכלי בלוע ממים. ואח"כ אם יש יין נסך בהן סגי בהדחה פעם אחת ולא יותר. ואם לא נתן מים תחלה ונגע העכו"ם ביין אסור הכלי וצריך ערוי ג' ימים. ולפי' ר' יעקב אפי' לא נתן מים תחלה ואח"כ היה בהן יין נסך סגי בשכשוך רק שידיחנו ג"פ מים. ואם נתן בהם מים תחלה ושהו שם ואח"כ נתן בהם יין נסך מותרים בהדחת מים פעם אחת אפי' לרבי' יעקב. וצ"ע. ת"ר החרצנים וזגי' של עכו"ם לחין אסורין יבשים מותרין. אר"י אמר שמואל לחין י"ב חדש. יבשים לאחר י"ב חדש. וכן איתא פ' כל הבשר במאי טייתינהו לכחלי בפורצני ודלמא דיין נסך הוו לאחר י"ב חדש הוה. א"ר זביד האי דורדיא. פי' שמרים לבתר תריסר ירחי שתא שרי. מכאן היה מתיר הר"ר אפרים במקום שהעכו"ם מייבשין בתנור שמרי יין ונותנין אותן בעיסה להחמיץ במקום שאור. דכיון שנתייבשו בתנור חשובין כאלו הן לבתר תריסר ירחי שתא. ורבי יעקב גער בו ואסר. לפי דדורדיא קרוי לאחר שנתמדו כל צרכן במים. אבל מקודם לכן קרויין שמרים כדאיתא פרק הספינה שמרי יין שנתייבשו פעם ראשון ושני חייב במעשר שלישית מותר. ובלשון תלמוד שדריא פ' המפקיד איכא גולפ' ושדריא והנהו אסורים אף לאחר י"ב חדש. ובלשון המקרא הכל קרוי שמרים כדכתיב שמרים מזוקקים. וכתיב אף שמריה ימצו ישתו ומתרג' ברם ית דורדיא והיינו דכתיב ימצו ישתו. דאפי' התמצית ישתו. אבל אותן שעדיין לא נתן בהם מים וגם לא נתנן בשק למצוץ היין מהם אותם אסורים לעולם ואם נתנן בעיסה כולה אסור' דכל מידי דלטעמא עביד' אפי' באלף לא בטיל. ותנן במס' תרומות תפוח שרסקו ונתנו בעיסה כולה אסור'. וצ"ע בירושלמי דמסכת דמאי אמרינן שמרי עכו"ם שמא אין אסורין בהנאה. הא שמרים שיבשו אין בהן איסור הנא' עכו"ם. ושמא התם מיירי לאחר י"ב חדש ותימא אפי' לא יבשו נמי. א"ר הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך. ואם נגע עכו"ם בזגי וחרצני' הנשארים נאסרין. ופריך לה ממתני' ירד לבור מה שבבור אסור. פי' אם נגע בו עכו"ם והשאר מותר דמה שבגת אינו נאסר במגע עכו"ם ומשני רב הונא סבר כמשנה אחרונה. דקתני חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת לפי שחיישינן שמא כבר המשיך ונמצא משתכר באיסורי הנאה.   Siman 167 פסק דין גיגית שיש בה ענבים דרוכין מתי קרוי המשיכה לאסור אותו במגע עכו"ם. ודין יין האסור שנתנו בענבים דרוכין קודם המשכה. וכן הלכה כרב הונא. שאם נתן סל בתוך גיגית דרוכה ולקח ישראל מן היין שבסל זהו המשכה ואם נגע עכו"ם בזגים וחרצנין הדרוכין ובעוטין נאסר הכלי ושמ' גם בלא לקיח' יין בתוך הסל כיון שיין הצלול נכנס בסל קרוי המשכה ליאסר מה שיש בתוך הגיגית במגע עכו"ם כמו קלוח שמן הגרגותני ולמטה בתוך הבור שנאמר בנצוק וכמו כן ע"י מגע עכו"ם לפי שמן הגרגותני ולמטה נבדלין הזגין והחרצנין מיין הצלול והוי בכלל מה שבבור אסור בין בנצוק בין במגע עכו"ם ומן הגרגותני ולמעלה הוי בכלל והשאר מותר בין במגע בין בנצוק. ורבי שלמה וכן ר"י ב"ר נתן פירש דאם פינה הענבים בתוך הגת אילך ואילך יין כנוס באמצע חשיב המשכה. וגם פי' בגת פקוקה ומלאה שמצא הצינור פקוק שעתה אין היין נמשך הימנה ומלאה שהוא לא פינה הענבים לצד אחד בגת. ולדבריהם דחשבי המשכה בלא נתינת סל וגרגותני. א"כ יזהר שלא יגע עכו"ם בגיגית דרוכה משפינה את הענבים לצדדין כדי להרבות יין במקום אחד. או שמא אף לדבריהם לא חשיב המשכה היכא שלא נתן עדיין סל אלא היכא שפינה הענבים באמצע הגיגית עד שלא נשא' בשולי הגיגית מן הענבים תחת היין הכנוס באמצע.   Siman 168 וכשלוקח מעט יין בכוס מן הגיגית כדי לנסו' אם טוב ואם רע קודם שהמשיך ממנה יש לו ליקח יין וענבים יחד שלא יהא קרוי המשכה ויהא נאסר מכאן ואילך מה שבגיגית אם יגע בה העכו"ם וכן אם עכו"ם לוקח אותו יין לנסות יהא נאסר מה שבגיגית בשעת לקיחתו אם היה היין צלול בלא ענבים בכוס. או שמא בשביל פורתא כי האי שלוקח בכוס וגם אינו מתכוין כי אם לנסותו אפי' הוא בלא ענבים אינו חשוב המשכה בכך ליאסר במגע עכו"ם אותו שבגיגית אבל אותו שבכו' כיון שהוא צלול פשיטא שאסו' אם נגע בו עכו"ם או שתה הימנו ואסור להחזירו לגיגית. ומיהו אם החזירו בשביל כך אינה נאסרת. ואע"ג דיין נסך הוי אוסר במשהו במינו. מ"מ יש להתירו מטעם דסלק את מינו כמי שאינו דהיינו היין שבגיגית הצלול. ושאינו מינו דהיינו הזגי' והחרצנין רבין עליו ומבטלו ליין האסור שהחזיר. ולפי דמסתמ' יש הרבה זגי' וחרצנים בגיגית יותר מס' על יין שבכוס שהחזיר ולכך מותר. ואע"ג דרב הונא אמר אם החזיר גרגותני האסור לגת אף הגת אסור. לית ליה סלק את מינו כמי שאינו דהא פלוגתא דאמוראי הוא פ' בתרא. ואי נמי סבר לה כאביי דאמר לקמן חמרא חדתא בענבי מין במינו מיקרי דבתר טעמא אזלי'. וא"כ אפי' זגין וחרצנין קרויין מינו ולכך אוסר. אבל אנן סבירא לן כרבא דא' בתר שמא אזלינן ואיקרי מין בשאינו מינו חמרא חדתא בענבי ומותר ואמנם אפי' בלא טעמא דסלק מינו ואפי' לאביי דאמר חמרא חדתא בענבי בתר טעמא דהשתא אפי' זגין וחרצנין מקרו יין והשתא הוי הכל מין במינו. מ"מ יש להתיר הגיגית שיש בה ענבים דרוכין ושפך יין נסך כר"י דאמר פ' בתרא כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן הוו בנותן טעם. והא דמסיים במלתיה חוץ מטבל ויין נסך מפרש רבינו יעקב דהיינו דווקא ביין שנתנסך ודאי לעכו"ם אותו שהוא במשהו אוסר במינו דהשתא הא דתנן יין ביין במשהו הוי דומיא דמים במים במשהו דמיירי במים שנתנסך בודאי לעכו"ם ובזה פליגי אביי ורבא גבי חמרא חדתא בענבי אי קרוי מין במינו ליאסר במשהו או לא אבל סתם יינן בטל בס' אפילו במינו כשאר איסורים ורב הונא דאמר אפי' החזיר גרגותני לגת אסור ואינו בטל בס' יש לומר דסבר כרב ושמואל דאמרי פרק בתרא כל איסורין שבתורה במינן במשהו כר"י דאמר מין במינו בכל שהו אבל אנן ק"ל כר"י כדאיתא פרק קמא דביצה רב ור"י הלכה כר"י ובפ' מי שהוציאוהו אמרי' שמואל ור"י הלכה כר"י וגם פרק גיד הנשה אמר רבא אסור רבנן בטעמא אסור רבנן בס' מין במינו בס' אלמא אין הלכה כרב ושמואל. ועל פי' ר"ת קשה דאמרי' לקמן אגרדמים עכו"ם שקדח במינקת והעלה פי' עכו"ם הרגיל לנסות יין אם טוב אם לאו קרוי אגרדמים וקדח ונקב המגופה של חבית והיה שם קנה חלול הוא מנקת הנתונה בתוך פי החבית ומצץ דרך הקנה והעלה את היין דרך פיו זה היה מעשה ואסרו ומסיים בתוספתא מפני שטיפה אוסרת בכל שהו אלמא התם דלאו ביין שנתנסך ודאי לעכו"ם מיירי דלא נאסר אלא במגע עכו"ם בפיו וקאמר דטיפה אוסרת בכל שהו וי"ל דכר' יהודה אתיא דאמר מין במינו לא בטיל והשתא אתי שפיר הא דאר"י פרק בתרא המערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל ומוקי לה בנפל איסור לגו היתיר' והלא טפה של יין אוסרת בכל שהו אבל אי אתיא כר"י אתיא שפיר והא דתנן פ' אין מעמידין נודות העכו"ם וקנקניהן ויין של ישראל כנוס בהן אסור ואין איסורן איסור הנאה ובגמ' קאמר דישראל נותן בתוכו מים ואין חושש והשתא אי ליכא במים לבטל הפליטה א"כ במים אמאי מותר ואי איכא ס' ביין נמי אמאי אסור הלא סתם יינן בטל בס' ואי מיירי שהנודות בלועי' מיין שנתנסך לעכו"ם א"כ אמאי אין איסורן איסור הנאה וי"ל דליכא ס' ולכך אסור ביין אבל במים אפי' פחות מס' בטל טעמו של יין אי נמי כיון דליכא ממשות יין האסור אלא פליטת הנודות בטל המים בפחות מס' אבל ביין של היתר אין בטל טעם יין של איסור והא דאינו אסור בהנאה היינו טעמא כיון דסתם יינן אסור אלא מדרבנן כי נמי הוה בעיניה הכ' כיון דליכא רק פליטה של נודות לא גזרו השתא לדברי ר"ת סתם יינן של עכו"ם שנתערב ביין של ישראל אם יש בו ס' בהיתר מותר.   Siman 169 פסק דין גיגית רחבה שעומדת בבית העכו"ם ימים רבים אם יש לחוש שמא המשיך ממנה ואותן גיגיות של עכו"ם מלאות ענבים דרוכין ובעוטין ושוהין בבית העכו"ם שבוע או יותר כדי להתקיים יותר יין הנסחט אחרי כן ויש מקומות שבא הישראל לקנות מאותו יין. יש תימה למה אינו חושש שמא המשיך ממנה העכו"ם כבר ואסרה כרב הונא ועוד דאמרינן בירוש' אם העלים עיניו ממנו אסור ושמא אם רואה הגיגית מלאה אם איתא שהמשיך ממנה יין היה ניכר החסרון ומותר. ואין לחוש ולומר שמא המשיך ממנה וחזר ומלאה ענבים להשלים החסרון לכולי האי לא חיישינן והירושלמי דחייש היינו היכא שהגיגית אינה מלאה דלשם אין חסרון הלקיח' והמשכה ניכרת והמחמיר לתת סדין על הגיגית מיד כשבוצר הענבין שממלאה העכו"ם והוא מחתימה עד שיקנה אותה תבא עליו ברכה מדדו בין ביד בין ברגל ימכר ר' נתן או' ביד אסור בהנאה דגזרו מדידה דיד אטו שכשוך דיד אבל מדדו ברגל מותר בהנאה אבל תנן מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה או שהיה מטפח ע"פ חבית המרותחת כל אלו היה מעשה ואמרו חכמים ימכר ור"ש מתיר אף בשתייה ובגמ' קאמר אין הלכה כר"ש. ההוא עובדא דהוה בנהרדעא דעל עכו"ם לחנותא דישראל אמר להו אית לכו חמרא לזבוני אמרו ליה לא והוה חמרא בדוולא שדא ביה עכו"ם ידיה אמר וכי האי לאו חמרא הוא. שקליה ישראל מריה בריתחא ושדיוה לדנא שרא רבא לזבוני לעכו"ם איפלג עלה רב הונא בר חננא ורב הונא בריה דרב נחמן ואסר והשתא הא דשרי רב' לזבוני לעכו"ם ע"כ אפי' המשוכשך וטעמא כיון דלא נתכוון עכו"ם אלא להראות שהוא יין הוה ליה כמו מדדו ביד דאמרי' ימכר ותדע שהתיר בהנאה אפי' המשוכשך דאמר רבא אקפן נחמני שמעתתא שאסור דעובדא הוה בנהרדעא ואסר שמואל וכן בטבריא ואסר ר"י ועל כרחי' שמואל ור' יוחנן לא אסרו אלא המשוכשך אבל שאר היין מותר בהנאה דהא פ"ב פסקי הלכה כרשב"ג דאמר אפי' בסתם יינם שנתערב עם יין של היתר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו ועוד כי אותביה נחמני מאגרדמים עכו"ם שקדח במנקת והעלה בפיו זה היה מעשה ואסרו. והיינו אפי' בהנאה מדלא קתני ימכר כמו בסיפא גבי חרס עכו"ם שהושי' ידו לחבית וכסבור של שמן הוא ונמצא של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר מאי קושיא מאגרדמים עכו"ם שאסור בהנאה לימא ההיא רבנן היא ורבא דשרי כרשב"ג דמתיר שאר היין אלא ודאי רבא התיר אפי' המשוכשך ולהכי פרי' דגבי אגרדמים שלא נתכוון כמו כן לנסך אלא לנקות היין ודומה לעובד' במחוזא ואסרו הכל בהנאה ואפי' רשב"ג לא פליג אלא בהא דלא אסר שאר היין ואיתותב רבא. ר"י בן ארזא ור' יוסי הוו יתבי ושתו חמרא. אתא ההוא גברא אמר ליה תא אשקינן לבתר דרמא חמרא לכסא אגלאי מילתא דעכו"ם הוה חדא אסר אפי' בהנאה וחדא שרי אפי' בשתייה אמר ר' יהושע ב"ל מאן דשרי בשתיה שפיר שרי דעכו"ם היה סובר דשיכרא הוה מדקאמרי ליה תא אשקינן ופריך והא נגע בנטלא ומשני דמוריק אורוקי שעירה היין מכלי לכוס והיה סבור שהיה שכר ובו לא נגע ומאן דאסר בהנאה אמר עכו"ם היה יודע שזהו יין דאמר עכו"ם בלבו רבנן כי הני שתו שכרא אלא חמרא הוה ונסכי' ופי' רבינו שלמה דאע"ג דאוקימנא ליה כגון באוריק אורוקי מ"מ כיון שידע שיין היה מסתמא נגע ביין וכן פי' רבינו יעקב מסתמא נגע ביין. ותימא הוא למורי רבינו למה לא יהא אסור בהנאה בלא מגע נמי כיון שעירה לשם עב"ז דכי האי גוונא הם היו מנסכים היין בפנים שהיו מערים לספלי' ושמא כדי לאסור אף מה שבפנים מה שעדיין לא עירה לכך פירשו שנגע ביין דלקמן פרק בתרא אמרי' גבי עכו"ם המערה מה דנפק לבר' גזור רבנן מה דלגואי לא גזור רבנן. הוה עובדא בההוא גברא דבי רב דסליק בדיקולא לאתויי לוליבא בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכוונה שרייה רב לזבוני לעכו"ם אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב והא הוא דאמר תנוק בן יומו עושה יין נסך אמר להו אימר דאמרי' אנא בשתי' בהנאה מי אמרי וכ"ת היאך אסר רב בשתה והא בעובדא דר"י בן ארזא קאמר דאוריק אורוקי ושרי בשתייה לפי שלא נתכוון להוריק יין כי אם שכר אלמא כחו של עכו"ם בלא כוונת יין מותר אף בשתייה. ויש לו' דעובדא דלוליבא לא אקרי כחו של עכו"ם אלא מקרי מגע עכו"ם שלא בכוונה ע"י דבר אחר לפי שמזיז היין בלוליב' וכן כי פרי' והא נגע בנטלא. פי' רש"י ומקרי מגעו של עכו"ם דכשתוחב הנטלא בדוולא מזיז היין בנטלא ואסו' בשתיי' אע"פ שלא נגע ביין ואע"פ שהוא סבור כי הוא שכר אבל אוריק אורוקי מקרי כחו של עכו"ם וקשה הא דתנן נטל החבית וזרקו לבור של יין בחמתו והכשירוהו בשתייה ואוקימנא לה בגמ' דאזיל מיניה ומיניה שהי' אוחז בחבית כשנפל לבור וי"ל דחבית הוי מעשה גדול ואינו קיל להזיז בו יין שבבור ומקרי כחו לכך שרי בשתייה כשזרקו בחמתו שזהו שלא בכונת מגע אבל לוליבא שהוא דבר דק כשמזיז בו היין מקרי מגעו. וקשה דרב כהנא ורב אסי היאך עלה על דעתם לאסור בהנאה הא תנן מדדו בקנה ימכר אע"פ שמתכוין ליגע ביין ויודע שהוא יין רק שאינו מתכוין כי אם למדוד וכ"ש ברישא דלוליבא שאינו מתכוין כלל ליגע שמותר בהנאה ועוד קשה לרב היאך אסרו בשתייה. הא אמר רב חסדא אמר רב הלכה כר"ש דשרי בשתייה גבי מדדו בקנה ור"ת פירש דלא גרסינן ברישא דלוליבא ובתשובת הגאונים ורבי' חננאל והלכות אינו אלא בהדי דקא נחית נגע בחמרא פי' בידו נגע ביין שלא בכוונת מגע ואסרה רב בשתייה והיינו כרבנן דאמרי מדדו ביד ימכר. שאינו מתכוין לזריקה כי אם למדידה ורב כהנא ורב אסי היו רוצין לאסור אף בהנאה כר' נתן דאמר מדדו ביד אסור בהנאה אבל אי ברישא דלוליבא נגע שלא בכוונה אז לכ"ע שרי בשתייה כמו אוריק אורוקי וכמו זרק חבית לבו' בחמתו ואזל מיניה ומיניה וכמו מדדו בקנה דשרי ר"ש בשתייה ורב פסיק כוותי' וכי פריך באידך עובדא והא קא נגע בנטלא הוי פירושא הכי מסתמא נגע ביין שבנטלא כשתחבו בדוולא וכי תימא הלא נפל לבור ונטבע שם תנן ימכר ור"ש מתיר בשתייה ורב פסיק כר"ש ותו רב כהנא ורב אסי היאך הוו אסרי בהנאה הלא רבנן אמרי ימכר וי"ל דהתם היה טרוד לפי שהיה טובע וליכא למגזר מידי דברצונו לא היה אותה נגיעה אבל כי נגע בידיה בחמרא שלא בכוונה לרב כהנא ורב אסי אסור אטו בכוונה ולרב בשתייה מיהא אסור. וא"ת דמדמי להך גירסא מגע עכו"ם גדול בידו שלא בכוונה מותר בשתייה ואם כן מאי פריך על ר' יהושע ב"ל והא נגע בנטלא ומה בכך הלא היה סבור שהוא שכר וי"ל דדווקא מגעו של תנוק בן יומו שרי בשתי' לר"י ב"ל ולשמואל לפי שאינו בר כוונה אבל מגע עכו"ם בידו שלא בכוונת מגע מודו דאסר היין בשתייה כיון שהוא בר כוונה ורב כהנא ורב אסי הוו פרכי בכ"ש לרב דשרי כשתייה והא מר הוא דאמר תנוק בן יומו עושה יין נסך כ"ש מגע עכו"ם גדול בידו שלא בכוונה דאסור בהנאה ואמר להו נהי דאסרי מגע תנוק בן יומו היינו בשתייה בהנאה מי אסרו. משמע מהכא דתנוק עכו"ם שאין לו כוונה ונגע ביין מותר בשתייה דשמואל כן סובר. ור"י בן לוי משמע שכן סובר דמסיים מלתא דשמואל אע"ג דשמואל נמי לא אצטריך ליה למימר לאפוקי אלא ללישנא דארוקן ומדרסן בשוק טמא ולא ללישנא דטמא משמע דהלכה כלישנא דטהור דבשל סופרים הלך אחר המיקל א"כ הלכה דתנוק בן יומו אין אסור בשתייה ולא כרב דאמר תנוק בן יומו עושה יין נסך דהא בסדר תנאים ואמוראין פסקינן הלכה כר"י בן לוי לגבי רבי יוחנן. וכן משמע פרק בני העיר לפום ריהטא וכ"ש לגבי דרב דהא רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאיתא פרק קמא דביצה והשתא רב במקום רבי יוחנן ליתא במקום רבי יהושע ב"ל מיבעיא. וכי האי גוונא אמרינן פרק מי שהוציאוהו גבי ר"מ ור"י וכן פסק רבינו חננאל כאן דהלכה כשמואל משום דר' יהושע ב"ל מסיים מלתי'. ואם כן לדברי תשובות הגאונים וכן פי' ה"ר יהודה ב"ר נתן ורבינו שמואל בשם רבינו שלמה כולם פירשו העכו"ם בזמן הזה אין בקיאין בטיב עכו"ם ומשמשיה והוו כתנוק בן יומו שמגעו אין אוסר בהנאה ועל זה סמך רגילות עכשיו שישראלים לוקחין מן העכו"ם חובותיהן מן יינן ונהנין שפיר מיין עכו"ם ולפי מה שהלכה דתנוק בן יומו אינו עושה יין נסך ומותר בשתייה ומגע עכו"ם גדולים בזמן הזה דומין לתנוק בן יומו אם כן מותר לשתות מיינם של עכו"ם ונהי דיינם שבביתם אין להתיר מטעם זה מ"מ יהא אסור משום חתנות כמו פת ושלקות מ"מ יין שלנו יהא מותר לשתות אחר העכו"ם ואין מגעו אוסר כלל ואפילו בשתייה וזה אין נכון להנהיג שכבר פשט איסורו בכל העולם. כך הקשה רבי יצחק בר רבינו שמואל ורבינו יעקב השיב לו דהלכה כרב דאמר תנוק בן יומו עושה יין נסך ולא כשמואל דקיימא לן הלכה כרב באיסורי גבי שמואל ור"י ב"ל נמי לא קאי על דברי שמואל שהרי ר"י בן לוי עדיף וקשיש מיניה. אלא עיקר דברי ר' יהושע ב"ל הם פרק החולץ. א"ר יהושע ב"ל הלוקח עבד מן העכו"ם מגלגל עמו שנים עשר חדש פי' אולי ירצה למול לא מל חוזר ומכרו לעכו"ם ותלמודא אייתי למלתי' לאורויי לן דשקוע עב"ז הוי בשנים עשר חדש ועתה יש סמך לבני אשכנז שעבדים שקונין מן העכו"ם מיד שמלו וטבלו לשם עבדות נוגעים ביינן בלא שהייתם י"ב חדש דלרב דאמר תנוק בן יומו עושה יין נסך צ"ל בעל כרחו דעבדים שמלו וטבלו מותרין מיד אלא כשמואל דסבר דתנוק בן יומו אינו עושה יין נסך וסובר עבדים צריכים להמתין י"ב חדש.   Siman 170 פסק דין יין של עכו"ם בזמן הזה אם מותר בהנאה השתא בזמן הזה שרגילות ליקח יינות עכו"ם בחובותיהן או כשעכו"ם נוגע ביינו של ישראל מוכרו ישראל לעכו"ם ואין נזהרין מאיסור הנאה בסתם יינם של עכו"ם. אומר מורי רבי' אע"פ שמפרש טעם היתר בתשובת הגאונים ורבי' שמואל משום דעכו"ם בזמן הזה [אינם] בקיאין בטיב עב"ז כל כך ואינן אדוקין בעב"ז ודמו לתנוק בן יומו. דאפי' רב דמחמיר ואמר דעושה יין נסך היינו בשתייה אבל בהנאה שרי לא נכון הדבר הזה דלא דמי דתנוק בן יומו לא מתכוין לנגוע כי כמו כן היה מטפח בטיט אבל עכו"ם בזמן הזה נהי שאינם בר כוונת נסוך מ"מ מתכוין ליגע ביין אבל תנוק אינו מתכוין לנגיעה כלל תדע דהא מדמי ליה לעובדא דעכו"ם דסליק בדקלא דבהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה. ואו' רבי' שיש למצא היתר הנאה לדמות מגען בזמן הזה למדדו בקנה דאמרו ימכר משום דאין מתכוין לנסוך. ואפילו נראה מגען בזמן הזה למדדו ביד הלא רבנן אמרי ימכר ואפילו ר' נתן דאמר מדדו ביד אסור בהנאה משום דגזר מדידה דיד אטו שכשוך דיד אבל בזמן הזה ליכא למגזר מידי דאינן בני שכשוך אך יקשה אם מטעם זה תרצה להתיר מה בכך אם עתה אינן בני שכשוך הא קיימ' לן כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו וכשהיה עכו"ם נוגע ליינו של רבי' יעקב היה רגיל למוכרו אותו לעכו"ם עצמו לפי שאותו עכו"ם חייב לשלם מה שהזיקו כדא' רב אשי האי עכו"ם דנסכיה לחמרא דישראל אע"ג דלזבוני ולמשקל דמי אסיר למשקל דמי מההוא עכו"ם שרי מאי טעמא מקלא קלייה.   Siman 171 דין מגע עכו"ם ליין בידו בין בכוונה בין שלא בכונה עוד שמעינן דעכו"ם אם נגע בידו שנתכוון ליגע ביין אע"פ שלא נתכוון לנסך אסור בהנאה כי ההוא עכו"ם דשכשך בידיה בדוולא להראות שהוא יין ואסרו שמואל ור"י בהנאה והראיה מאגרדמי' עכו"ם שקדח במנקת והעלה ואסרו בהנאה ואע"פ שלא עשה אלא מצץ בפיו בקנה חלול כדי לנסות אם הוא טוב.   Siman 172 ואם נגע גוי בידו שלא בכוונה אפילו ליגע כגון שהלכה ידו על היין בלא ידיעתו אסור בשתייה ומותר בהנא' כי ההוא דסליק לדיקלא בהדי דנחית נגע בחמרא שלא בכוונה ושרייה רב לזבוני לעכו"ם ולא גרסי' התם ברישא דלוליבא לפי' רבי' יעקב ופירש רבי' חננאל וה"ג ותשובות הגאונים אינו אבל לספרים שגורסים ברישא דלוליבא נגע שלא בכוונה אינה ראיה.   Siman 173 מיהו אמת הוא אם נגע בידו ביין בלי כוונת מגע כלל מותר בהנאה. וראיה דהא תניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר ואפילו ר' נתן דאמר מדדו ביד אסור בהנאה היינו משום שיודע שהוא יין בשעת נגיעה וגזר מדידה דיד אטו נגיעה בלא טרדא דמדידה אבל היכא שאינו מתכוין אפילו ליגע כלל מותר בהנאה. ועוד ראיה מדתני' חרם עכו"ם שהושיט ידו לחבית של יין וכסבור שהוא של שמן ואמרו ימכר וכ"ש היכא דאין מתכוין ליגע שמותר בהנאה הנה פירשנו בין מגע עכו"ם לידו ביין בכונת מגע דאסור בהנאה בין שלא בכוונת מגע דמותר בהנאה בין טרוד בשעת נגיעה כגון למדידה דפלוגתא דרבי נתן ורבנן.   Siman 174 דין מגע עכו"ם ליין בקנה או בדבר שאינו ידו בין בכונה בין שלא בכוונה אבל היכא שנגע ליין בקנה או כדי למדוד תנן מדדו בקנה ימכר ור"ש מתיר בשתייה. ואין הלכה כר"ש כדאיתא בגמ' ואי לא נתכוון כלל למגע לגירסת הספרים דגרסי ברישא דלוליבא שלא בכוונה ושרייה רב לזבוני לעכו"ם אלמא אסור בשתייה וכדפריך בעובדא דר"י בן ארזא והא קא נגע בנטלא פירש הלא תחב הנטלא בתוך הדוולא של יין ואסור ואע"ג דהוה סבור דהוה שכרא. אבל לגירסת רבי' חננאל ושאר הגאונים דלא גרסי ברישא דלוליבא פי' רבי' יעקב דעכו"ם שנגע ליין בקנ' בלא כוונה כלל מותר בשתיה כגון זרק עכו"ם חבית לבור יין בחמתו והכשירוהו בשתייה ואע"ג דאזיל חבית מיניה ומיניה כדמוקי לה בגמרא. והא דפריך והא נגע בנטלא פריך הא נגע ביין שבנטלא ולמאי דגרסי ברישא דלוליבא שלא בכוונה ואפי' הכי אסריה רב בשתייה אין קשי' עלה ההיא דזרק חבית לבור דדווקא לוליבא או קנה דבר קטן ודק שמזיז בו היין בנגיעתו אבל חבית בחמתו שהוא כבד וגדול אין קרי נגיעה אלא כחו ולכך הכשירוהו בשתייה הנה פירשתי דין מגע עכו"ם ביין בין בידו בין בדבר אחר בין בכוונה בין שלא בכוונה.   Siman 175 דין עכו"ם המערה מכלי לכלי או נשפך לחוץ שלא בכוונה אבל דין כחו של עכו"ם כגון ששפך יין מכלי לכלי אם היה סובר שהוא שכר מותר בשתייה כמו בעובדא דר' יוחנן בן ארזא דאתא עכו"ם ואוריק אורוקי ושרא בשתייה משום דסבר עכו"ם דשכרא הוה ומסתמא הוא הדין אם נושא עכו"ם גיגית מלאה יין במוט ובלכתו נפל יין לחוץ שלא בכוונתו מותר בשתיה אפילו מה שנפל לחוץ. וכן פירש רבינו שמואל בפרק בתרא.   Siman 176 אבל אם עירה העכו"ם מן היין בכוונה וגם היה יודע שהוא יין אסור אפי' בהנאה כמו בעובדא דר"י בן ארזא דחד אסר אפילו בהנאה שסובר שעכו"ם היה יודע שזה יין ומוקמינן ליה במוריק אורוקי וכן אמר רב פפא עכו"ם אדנ' של יין וישראל אכובא ריקנית ושפיך עכו"ם הדנא בתוך הכובא חמרא אסור והיינו אפילו בהנאה כדפרישית. ודווקא מה ששפך לחוץ אסור אבל מה שנשאר בכלי שביד העכו"ם מותר אי נצוק אין חבור. או למ"ד נצוק חבור אי מקטף קטופי כדאמר פרק בתרא המערה חבית של יין לבור פירש ישראל המערה חבית של יין לבור של יין נסך קלוח שמחבית לבור אסור שמעת מינה נצוק חבור ומה שבחבית מותר. דמקטף קטופי תרגמא רב ששת לעולם נצוק אינו חבור ובעכו"ם המערה ולהכי הקילוח אסור ומה שבתוכו מותר. דכחו של עכו"ם דרבנן דמבראי גזרו רבנן ומה דלגואי לא גזור רבנן.   Siman 177 ומה שנפל לחוץ דאמרן אסור היינו דווקא כי שפך העכו"ם לבדו. אבל אם ישראל סייע לו מותר דכל היכא דכח עכו"ם הוי אסור אי איכא כח אחר מסייע לו מותר אבל לכתחלה אסור לעשות פן יתייאש הישראל מלסייעו כדאמרינן בפרק בתרא אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא לסייע עכו"ם בהדייכו דילמא משתליתו וסמכיתו עלייהו אלמא לכתחלה אסור ודיעבד שרי.   Siman 178 דין עכו"ם המשפיל קורה של גת על התפוח של ענבים. מעצרא זיירא פירש עכו"ם המשפיל קורה של הגת על התפוח של ענבים שיהא היין זב ונסחט מהן רב פפא שרי רב שימי בר אסי אסר. בכחו דכ"ע אסור כי פליגי בכח כחו איכא דאמרי בכח כחו דכ"ע שרי כי פליגי בכחו הוי עובדא בכח כחו ואסר רב יעקב מנהר פקוד וכן פסק רבי' חננאל לאסור כחו לכך טוב הדבר שיסייע הישראל עם העכו"ם אבל איכא לספוקי היכא דבכח עכו"ם סגי וישראל מסייעו. ובכחו של ישראל לא סגי דהוה ליה זה יכול וזה אינו יכול אם נאסור ונאמר מסייע אין בו ממש כדאמרינן פרק המצניע ופירש רבינו שמואל שצריך הישראל לגלגל הגלגל של גת עם העכו"ם ואם גלגל לבדו ואיכא הפסד סמכינן אאיכא דאמרי בכח כחו לא פליגי דשרי והני מעצרין שלנו איכא בו שלש כחות שאוחז במקל או במוט ומגלגל הגלגל הרי שתי כחות והגלגל משפיל הקורה על הענבים הרי שלשה מקל וגלגל וקורה ואע"פ כן למאן דאסר כח כחו זהו שני כחות הוא הדין שלשה ואין חילוק וזה לשונו.   Siman 179 דין עכו"ם הנושא כלי של יין אמר רב פפא עכו"ם דרי זיקא דישראל אתי אחוריה מליא שרי לפי שפיה של נוד סתם ועקום חסרה אסור לפי שמקרקש היין שבתוכו אבל כובא אפכא מליא אסיר לפי שמגולה ואית למיחש שלא יגע ביין חסרה שרי לפי שא"צ קרקוש בכלי גדול בשעה שנושאו רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסרה שרי אין דרך נסוך בכך ע"י קרקוש יין שבכלי בשעה שנושאו וכן הלכה כרב אשי אבל בכובא מליא לא פליג דאסיר ואומר מורי רבי' וכן פי' ר"ש דהיינו כשהעכו"ם נושא הכוב' על ראשו או כתפו או בין ידיו התם איכא למיחש דילמא יגע ביין כיון שהגיגית מלאה אבל במוט או לישא הדלי דרך טבעתו מותר אבל במצדד דאסור לא פליגי אמר רב אשי כל שבזב טמא בעכו"ם עושה יין נסך פי' כגון בנגיעה כל שבזב טהור בעכו"ם אין עושה יין נסך פירש כגון בזריקה ופריך ליה מזרק לבור בחמתו חבית והכשירו שלא בחמתו לא ומשני דאזיל מיניה ומיניה כל עיקרו של כלל זה אינו להתיר אלא זריקה שהרי זב נושא יין אפילו בכלי אבנים היין טמא ובעכו"ם אינו עושה יין נסך ועוד קנה בקומטו של זב והסיט בו הטהור טהור ואלו בעכו"ם עושה יין נסך אלא להתיר זריק ביין אתי וכן פירש רבי' יוסף טוב עלם.   Siman 180 פסק דין עכו"ם שזרק שום דבר ביין או שפך לתוכו מים מכאן עכו"ם הזורק צרור או שום דבר ביין אפי' בכוונה מרחוק מותר בשתייה ומ"מ אסור להביא עכו"ם ענבים בסלים ולשפכן בגיגי' שהמשיכו ממנה יין משום דדמי כמאן דאזיל מיניה ומיניה שהאשכולות אדוקין והם מחוברין יחד זה בזה אלא צריך שיסייע לו ישראל לזורקן ואם לא סייע הרי היין אסור כך פירש רבינו שמואל אבל אם זרקן כל כך מרחוק או כולן בבת אחת כמו זורק צרור מותר אבל לכתחלה אסור כדבעי מיניה מרב הונא עכו"ם מהו שיוליך ענבים לגת פירש שהמשיך ממנה מי גזרינן דילמא יגע בה אמר ליה אסור משום לך לך אמרינן פירש דילמא יגע בה אבל אם לא המשיך עדיין מן הגת למה לא יהא אסור לזרוק ענבים הלא אפילו ליגע כמה שבגת מותר ומותיב ליה עכו"ם שהביא ענבים בסלים אע"פ שהיין מזלף עליהם מותר ומשני היינו בדיעבד אבל לכתחלה אסור. ועכו"ם השופך מים בתוך כלי של יין אסור אפילו בדיעבד דהא ריש לקיש אקלע לבצרה חזא חמרא דמזגו עכו"ם ושתו ישראל אתא לקמיה דר' א"ל הכרז על יינן משום יין נסך ומשום לך לך אמרינן ואו' מורי רבי הני מילי כששופך אל תוכו מים כדי שיהא טוב לשתותו דאז מדקדק למזגו כראוי ואיכא למיחש דילמא יגע אבל שפך מים בעלמא בחנם מותר בשתייה בדיעבד. ההוא חביתא דפקעה לארכא אידרי אתא עכו"ם חבקה. שרייה רפרם לזבוני לעכו"ם אבל פקעה לפותייה מעשה לבינתא קא עביד ואפי' בשתיה שרי.   Siman 181 פסק דין חבית שיוציא היין דרך סדקין ועכו"ם נותן חשוקים להדקו או תוחב מטלי' או נעורת בסדק שהסדק יוצא פירש ר"ש וז"ל עכו"ם דמהדק מגרופות גיגית והיא מליאה יין הסדוקה לארכה אין זה כמדבק חבית הנפקע' לארכה שלשם חבית מזומנת ליפות אילך ואילך וכשהוא מחבקה מחבר כל היין זה לזה אבל גיגית יין במקומו עומד ע"י הדוקו ראשון וסדק קטן יש שם ומהדקו וכן בחביות עץ שלנו אבל דבר זה אסור להיות עכו"ם תוחב מטלית או נעורת בסדק ובחיבור השולים לסתום מפני שנוגע ביין עכ"ל. ואומר מורי רבי' שמותר לעכו"ם לתחוב נעורת סביב השולים במקום שמתחברין דופני החבית ומשם היין זב ויוצא. שהנעורת שתוחב ואינו כנגד היין שבפנים לפי שראשי השולים מפסיקין שתחובין בחריצי דופני החבית סביב סביב ואפי' באמצע חבור השולים אם ישראל נתן הנעורת בסדק אך לא הדקו ועדיין היין זב ויוצא מותר לעכו"ם לתוחבו יפה והוי כמו נוד של עור מלא יין והעכו"ם תוחב אגרופו מבחוץ בעור וכפפו בפנים שמותר. וכמו עם הארץ שנגע באשכולות והמשקה מהלך דאמרינן פרק בתרא דאורו ליה רבנן לר' ירמיה כמ"ד דאשכולות טמאות וכל הגת טהורה. ואם העכו"ם תחב הנעורת בסדק אם אין בו חלל אך שאין הנסרים של השולים מחוברין זה לזה בחוזק ואין מכניסין עד חלל החבית יכול להיות דהוי מותר וצריך להתיישב בדבר עוד. ההוא חביתא דאשתקיל ברזא אתא עכו"ם סכרה אנח ידה עילוה אמר רב פפא כל דלהדי חמרא אסיר ואידך שרי איכא דאמרי אמר רב פפא עד חמרא ברזא אסיר שזה מה שהיה סופו לצאת ואידך שרי מה שפירש רש"י ואידך שרי אפי' בשתייה ותימה גדולה שהיין האסור שוכב על היין האח' ויהיה מותר בשתייה אלא נר' לפ' עד ברזא חמרא אסור בהנאה ואידך שרי בהנאה אבל בשתייה הכל אסור. אבל ללישנא דלהדי ברזא אסור יכול להיות פירושו דמה שיש בחלל עובי הנקב אסור ואידך שבחלל חבית מותר בשתייה דנצוק אינו חבור אמנם או' רבי' יעקב אינו קרוי נצוק אלא קלוח שבא באויר אבל דבר הבא דרך קנה או מדרון הוא קרוי קטפרס ואי שוה הוא חשוב כמה שבפנים אם יש במשקה טופח כדי להטפיח וגבי גישתא דפריך שמע מינה דנצוק הוי חבור אומר מורי רבינו דפריך מכח קטפרס שיש בת גישתא קנה קטן כפוף למטה וראשו הוא עליו מחוב' לקנה גדול ולקטן כפוף נגע בו עכו"ם בידו כתנאי חבית שנקבה בקנה מפיה בין משוליה בין מצדיה ונגע טבול יום טמאה. ר"י אומר מפיה ומשוליה טמאה. מצדיה בין מכאן ומכאן טהורה והשתא רב פפא כר"י ורב פפא מיירי שהעכו"ם לא תחב אצבעו עד חלל החבית דא"כ הוה ליה גבי יין שלמעלה כמו נגע בשוליה ולגבי יין של מטה כמו נגע בפיה דהכל טמא אפילו לר"י אלא על עובי הנקב הניח ידו והוה ליה כמו מצדיה דהיא טהורה מכאן ומכאן וללישנא דעד ברזא חמרא אסור הוי משום חמרא דיין נסך. ובפ"ב גבי ההוא גברא דאסיק חמרא בגישת' ובת גישתא פירש קנה חלול בתוך החבית תחוב בחבית וקנה תחוב אחר קטן ראשו מחובר לך וראש השני כפוף למטה ומצץ היין דרך הקטן ויצא ומנח עכו"ם ידיה עילוויה והניח מלבא אסריה רבא לחמרא א"ל רב פפא שמא נצוק חבור א"ל שאני הכ' דכולי חמרא בתר גישתא גרירה כל היין שבחבית ועד מקום שגישתא תחוב סופו לצאת ולכך אסריה רבא אבל רב פפא לא רצה לאסור בהנאה כי אם מה שעלה בחלל הקנה כמו לטעמיה דלהדי ברזא חמרא אסיר וללישנא דעד ברזא אסיר משום דהיה לצאת יש תימא רב פפא למה לא היה רוצה לאסור יין שבחבית עד מקום שהגישת' תחוב' הלא עד שם היה סופו לצאת. י"ל דעד ברזא סופו לצאת יותר בקל דכשיסיר עכו"ם ידו מעל הנקב יצא היין מאיליו אבל בגישתא מכיון שהניח ידו עליו לא יצא עוד אם לא ימצוץ בקנ' פעם שנייה ורבא ורב פפא סברי כרשב"ג דאמר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו ולכך לא נאסר כולו בהנאה ע"י תערוב' וברייתא דאגרדמים עכו"ם שקדח במנקת דאסרו הכל משום טפת יין אתיא כרבנן ורבינו יעקב היה מפרש שרבא אסר כל יין שבחבית אפילו מה שתחת הגישתא וסבר שכל היין מתנענע לצאת בשעה שיוצא מן הגישתא ורב פפא לא היה אוסר אלא מה שהיה סופו לצאת שזהו עד סוף הגישת' כמו עד ברזא. וללישנא דלהדי ברזא אסיר מה שעלה בחלל הקנה ולא יותר ואם תאמר הלא גבי המערה יין מחבית כשר לבור של יין נסך קלוח היוצא אסור ופריך שמע מינה נצוק חבור וכן גבי נטל המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי פריך שמע מינה נצוק חבור וכן גרגותני במאי היה מיתסר בנצוק ומאי רומיא הלא מה שסופו ליפול לחוץ אסור מן הדין אפילו נצוק אינו חבור ואפילו מה שאין סופו ליפול אסר רבא. כגון מה שתחת הגישתא לפי' רבינו יעקב וצ"ל דדרך גישתא גריר מתנענע יותר ביציאתו וכשהניח ידו על פי הקנה מניח כל היין מלצאת וחשוב כאלו נגע בכולו וברייתא דאגרדמים דאסרו הכל בהנאה. ומסיים בתוספת' שטפה של יין אוסרת בכל שהו ולפי' זה לא קאי אקדח במנקת דהא בלא תערובת אסור הכל לפי שכולו מתנענע לצאת כשהעכו"ם מצץ בקנה. אלא קאי אטעם מן הכוס והחזירו אם לא תחלק בין גישתא דמנקת דבגישתא מיד אם מצץ פעם אחת יצא הכל ובמנקת צריך למצוץ בכל שעה.   Siman 182 דין עכו"ם המניח ידו או דבר אחר על נקב של חבית יין כשיוצא הלכך עכו"ם המניח ידו או מטלית בנקב חבית של יין אם תחב עד חלל החבית אסור בהנאה כמו מפיה ומשוליה ואם לא תחב בנקב רק הניח ידו על הנקב והניח יין לצאת על ידו לרב פפא אסור בהנאה עד ברזא לבדו אף ללישנא דמחמיר טפי ומ"מ בשתיה אסור כדפי' לעיל ופיר' רש"י דאין הלכה כמותו משום דסובר כיחידאה כרבי יהודה מיהו אין זה נכון דבהרבה מקומות בתלמוד פסיק אמורא כתנא דפליגי רבנן עלייה וקיימא לן כוותיה מיהו אומר רבינו יעקב דודאי אין הלכה כרב פפא דהא רבא אסר פרק בתרא כל מה שבחבית אפילו מה שאין סופו לצאת משום דבשעה שהיין יוצא כל חמרא שבחבית גריר ומתנענע וכשהניח ידו על הנקב נינוח הכל מלצאת וחשוב כאלו נגע בכולו אבל אם ישראל היה מושך יין מחבית לתוך כלי שהיה בו יין נסך למאן דאמר נצוק אינו חבור מותר כל מה שיש בחבית ואפי' בשתייה ואע"פ שהיה מתנענע כולו לצאת דדווקא כשהניח עכו"ם ידו על פי הנקב או על פי הגישת' אז עכב כל הנענוע ונינוח וחשב כאלו נגע בכולו. אבל נגע בקלוח היוצא אין בכך כלום לאסור מה שבפני'. ת"ר אחד הלוקח ואחד שוכר בית בחצרו של נכרי ומילאהו ישראל יין וישראל דר באותו חצר מותר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת פי' היין בחצרו של עכו"ם ואין הישראל דר שם מותר והוא שמפתח וחותם בידו וקתני סיפא המטהר יינו של נכרי והניחו ברשותו אם ישראל דר שם באותו חצר מותר ואמר ר"י אע"פ שאין מפתח וחותם ביד ישראל מותר בחצר אחרת אסור אע"פ שיש מפתח וחותם ביד ישראל דברי ר"מ וחכמים או' ומפרש תלמודא אסיפא דרישא אפי' יינו של ישראל בחצרו של עכו"ם עוד צריך שיהי' שם יושב ומשמר או עד שיבא ממונ' הבא שלא לקיצי' ולא סגי במפתח וחותם כמו לר"מ ויושב ומשמר לאו דווקא אלא אפי' יוצא ונכנס מותר כדקתני במתני' והשתא יינו של ישראל ואפילו הוא יינו של נכרי אם הוא בחצר שדר ישראל בבית הפתוח לאותו חצר אע"פ שגם העכו"ם דר בבית הפתוח לאותו חצר אף בלא מפתח וחותם בידו מותר לכ"ע ויינו של עכו"ם בחצר של עכו"ם ואין ישראל דר באותה חצר אפי' במפתח וחותם אסור לכ"ע כי פליגי ביינו של ישראל והוא בחצרו של עכו"ם ואיכא מפתח וחותם ואין ישראל דר באותה חצר לר"מ מותר ולחכמים אסור עד שיהא ישראל יוצא ונכנס וכ"ת מתני' דקתני נכרי שנמצא עומד בצד בור של יין אם יש לו מלוה לעכו"ם על היין אסור דקרוי יינו של נכרי מרתת עכו"ם ליגע בו אבל אם אין לו מלו' על היין אע"פ שהישראל חייב לעכו"ם מעות אך אין היין במשכון כך מפ' בגמרא קרוי הוא יינו של ישראל ומותר. השתא היכי דמי אי מיירי בחצרו של עכו"ם אפי' אין לו מלוה עליו אסור שזהו יינו של ישראל כיון דליכא מפתח וחותם דאין סברא לומר דמיירי בדאיכא מפתח וחותם ואתיא כר"מ דמדקתני נמצא עומד בצד הבור משמע בצד בור יין פתוח. ותו מאי אריא נמצא עומד שם אפי' לא נמצא עומד שם אסור אם יש מלוה עליו דה"ל יינו של נכרי מיהו הא י"ל דנקטיה לרבותא דאין לו מלוה עליו מותר אע"פ שנמצא הנכרי שם דליכא למיחש דילמא טרח ומזייף ועוד נר' יותר דמיירי שהבור בחצרו של ישראל ובלא מפתח וחותם וכי תימא אפי' יש לו מלוה עליו דהוה ליה יינו של נכרי לישתרי לכולי עלמא בחצרו של ישראל מותר אפילו בלא מפתח וחותם. וי"ל דכיון דנמצא הנכרי בצד הבור חמיר טפי אי נמי רגילות הוא שהבור היה בשדה כדאמרינן פרק המוכר את הבית המוכר את השדה לא מכר את הגת ואין הישראל דר שם. ומ"מ רשותו של ישראל הוא והא דתנן המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו של עכו"ם בבית שהוא פתוח לר"ה בעיר שישראלים ועכו"ם דרי' בה מותר דעכו"ם מרתת ליגע ביין פן יעבור ישראל הדר בעיר לפני ביתו ויראנו דרך הפתח הפתוח לר"ה ובגמ' קאמר אם יש אשפה ברשות הרבים (ס' ע"ב) או דיקלא נגד ביתו שיוכל לראות יין דרך עליונו של כותל מותר בלא פתח פתוח לרשות הרבים אבל בעיר שכולה עכו"ם אסיר דמה מועיל פתח פתוח כיון שאין ישראל בעיר עד שיהא שם ישראל שומר יושב ומשמר כדתנן אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אפילו יוצא ונכנס מותר ובגמ' פריך אפילו בעיר שכולה עכו"ם נמי הא איכא רוכלין המחזרי' בעיירות והולכין מעירם דרך אותה עיר אל מקום שישראל דרים ומשני בעיר שיש דלתי' וברי' ואינן עוברין ופי' רבי' שלמה דמיירי כולה מתניתין בלא מפתח וחותם ובכתב לו העכו"ם התקבלתי דהוה ליה יינו של ישראל ואע"ג דיינו של ישראל בחצר אחרת אסור בלא מפתח וחותם. הכ' כיון דפתח פתוח לרשות הרבים מותר. וסיפ' דקתני התקבלתי הוי פירושא דרישא. וקשה לרבינו יעקב מאי קא פריך והא איכא רוכלין וכי משום רוכלין העוברין לפי שעה יניח העכו"ם ליגע ביין שברשותו. הלא גם הרוכלין העוברין אינן יודעים שיש יין של ישראל שם ותו וכי משום אשפה ודקלא וישראל שדר בעיר יניח העכו"ם מליגע ביין שאצלו ואפילו הפתח נעול הלא כיון שאין מפתח וחותם קל הוא ונוח ליגע ועוד דאיכא תנא דסבר אפילו בעיר שכולה עכו"ם אם העכו"ם הפקידו אצל עכו"ם אחר מותר בלא מפתח וחותם זו תימה גדולה שהעיר סוגרת ומסוגרת ואין ישראל דר בה ויין יש שם גם בלא מפתח וחותם ויהיה כשר בשביל עכו"ם האח' יהיה ירא מן חבירו. לכך פירש [רבינו] יעקב דמתני' מייר' במפתח וחותם ובלא כתב עכו"ם התקבלתי דה"ל יינו של עכו"ם ולכך אם ישראל דר בעיר מותר אע"פ שבחצרו של עכו"ם אסור לכ"ע אפי' במפתח וחותם כדאיתא בברייתא דלעיל הכא מותר כיון שפתח פתוח לרה"ר או פתח נעול אם יש אשפה או דיקלא שיכול לראות מעל הכותל מותר ושפיר הוא פריך אפי' בעיר שכולה עכו"ם כיון שיש מפתח וחותם ורוכלים מחזרים בעיירות חשוב בישראל דרין בה שירא העכו"ם פן יראנו הרוכל כשיעבור אם ישבור ויסיר העכו"ם המפתח והחותם אבל יינו של ישראל ברשותו של עכו"ם נמי מותר במפתח או חותם בלא פתח פתוח לרה"ר כר' מאיר דברייתא וכר"א דפ' אין מעמידין. ואם תאמר לפי זה היכי קא מוכח בגמ' דמתניתין דנכרי שנמצא בצד הבור אם יש לו מלוה עליו אסור היינו על הבור של יין אבל אם ישראל חייב לו אך לא על היין מותר ומוכח ליה ממתני' דקתני גבי המטהר יינו של נכרי כו' אם רצה ישראל להוציאו אין מניחו עכו"ם אז דווקא אסור דילמא התם שאני דאיכא מפתח וחותם ויש לומר דמוכח דברשותו של עכו"ם כי איכא מפתח וחותם כי מניחו עכו"ם להוציא מותר דאיקרי יינו של ישראל וכי אין מניחו להוציא אסור ה"ה ברשותו של ישראל בלא מפתח וחותם כי מניחו עכו"ם להוציא מותר יינו של ישראל אע"פ שהישראל חייב לו מעות. ואם תאמר היכי מוכח בריש חולין דיוצא ונכנס מותר בכל איסורין הלא מיירי ממתני' דאיכא מפתח וחותם אבל בדליכא לא ויש לומר דדייק ממשנה יתירה דקתני אסור עד שיהא שומר יושב ומשמר והדר קתני אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אפי' יוצא ונכנס מותר והוה ליה למתני אסור עד שיהא יוצא ונכנס ותו לא אלא משמע דהכי קאמר בכ"מ שצריך יושב ומשמר הוא הדי' יוצא ונכנס סגי. ויש מפרשין דמתניתין מיירי בכל ענין המטהר יינו של נכרי ופתח פתוח לרה"ר בעיר שישראל דרין בה מותר בין במפתח וחותם בין בלא מפתח וחותם בעיר שכולה עכו"ם בכל ענין אסור בין איכא מפתח וחותם בין ליכא. והשתא פריך שפיר והאיכא רוכלין ולכל הפחות כי איכא מפתח וחותם לישתרי וכן דיקלא ואשפה וגם מייתי ראיה שפיר דמלוה עליו דהוא על היין מהך משנה דמיירי אף בלא מפתח וחותם וכן בריש חולין דמוכח דיוצא ונכנס מותר בשחיטת עכו"ם אבל קשה על זה דאי מיירי בלא התקבלתי דהוה ליה יינו של עכו"ם אם כן בעיר שישראל ועכו"ם דרין בה אמאי מותר בלא מפתח וחותם כיון שאין ישראל דר באותו חצר כדקתני במתניתין ונתנו ברשותו. ואי משום פתח דפתוח לרה"ר הא איכא במתניתין אם יש לו מלוה עליו אפי' בחצרו של ישראל ואי משום דנמצא בצד הבור חמיר טפי כדפי' לעיל היינו לאסור אפילו בחצרו של ישראל אבל בחצרו של עכו"ם אין סברא לחלק בין נמצא שם ללא נמצא דכיון דבחצרו של עכו"ם הוא רגיל העכו"ם ללכת פעמים רבות אצל הבור ואי מיירי בכתב התקבלתי דהוה ליה יינו של ישראל אם כן בעיר שכולה עכו"ם אמאי אסור כי איכא מפתח וחותם הא תניא לעיל בברייתא יינו של ישראל בחצר אחרת מותר והוא שיש מפתח וחותם ואי כרבנן דאמרי עד שיבא ממונה שלא לקיימן דהיינו יוצא ונכנס א"כ ברשות עכו"ם אחר אמאי מותר כיון דכתב התקבלתי א"כ העכו"ם מסתלק ולמה לא יזייפו הנפקד או המפקיד כמו היה עדיין ברשות עכו"ם ראשון ור"מ דאמר בברייתא יינו של ישראל בחצר אחרת מותר במפתח וחותם היינו מפתח או חותם דכי הא לישנא שנינו פ' אין מעמידין השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א מתיר בשתייה וחכמים אוסרין ובתר הכי קאמר ר"א הכל משתמר בחותם אחד חוץ מן היין ור"י אמר אף היין משתמר בחותם אחד ולא פליגי הא ר"א הא רבין אלמא מפתח וחותם דקאמר ר"א היינו או זה או זה ותלמוד' דקים ליה הכי היינו מדקתני מפתח וחותם ולא קאמר ב' מפתחות או שני חותמות ופירוש' דקאמר התם ולא פליגי הוי הכי דר"א איירי לרבנן ור"י איירי לר"א היינו תרוייהו סבירא להו או כר"א או כרבנן. ואי תרוייהו סבירא להו כר"א כמו דפסיק רב התם הלכה לא תקשי הלא ר"א האמורא פסיק פרק קמא דנדה כר"א בארבע ותו לא הא יש לומר דר"א משום דר"מ דברייתא דפרקין סבר כר"א וכי האי גוונא משני התם ובפ' אין מעמידין א"ר הלכה כר"א ומקשינן הא רב עצמו אומר שלהי פרקא חבי"ת בחותם אחד אסור חלב בשר יין תכלת. ומתרץ רבינו יעקב דההיא מיירי בישראל חשוד שבטוח שהחברים יסמכו עליו ואין חושש לזייף וגם אינו מקפיד להחליף בשלו שלא שמרו ממגע עכו"ם וכולה שמעתת' דהתם מיירי בישראל חשוד. והר"ר אהרן בר' יוסף היה מפר' דרב דפסיק כר"א דשרי יין בחותם אחד היינו כי מכיר חותמו וסתמו שהלך ישראל אחר זמן קודם שסתרוהו החותם והכירו והא דאמרינן חבי"ת בחותם אחד אסור היינו בלא היכרא והתם נמי תניא כי האי גוונא השולח חבית של יין ביד כותי ציר ומורייס ביד עכו"ם אם מכיר חותמו מותר ואם לאו אסור ולא מיירי שפיר ההיא דחבי"ת בחותם אחד אסור בעכו"ם כמו שפי' רש"י. ובהלכות פסוקות דרב יהודאי גאון מוקי לה נמי בעכו"ם. ובירוש' נמי מוקי לה עם פלוגתא דר"א ורבנן דפליגי משמע דההיא נמי מיירי בעכו"ם ואתי שפיר נמי הא דמפ' רבא התם היכי דמי חותם בתוך חותם אגבא דפומ' דחבית' שריקא וחתימ' אע"ג דהלכה כר"א דשרי בחותם אחד דהא פסיק רב כוותיה. וכן פרק בתרא קאמר תלמודא והאידנא דסביר' לן כר"א דלא חייש' לזיופא כו' מ"מ רבא דהו' נמי בתראה ומשמע דהלכה כמותו אמר היכי דמי חותם בתוך חותם. להצריך היכא שאינו רואה חתומם קודם שנסתם ונשב' וכן רב אשי קאמר חומץ שלנו אינו צריך חותם בתוך חותם משמע הא יין בעי ומשמע דהוי הלכה כרב אשי דהוא סוף הוראה אבל היכא דאינו מכיר חותמו מיירי. מיהו מצינן למימר דרב ורבי אשי מיירי אליבא דרבנן דאסרו בחותם אחד אי נמי אליבא דהלכתא ובישראל חשוד ואם תאמר כיון דפסק תלמוד' כר"א דלא חייש לזיופא לענין מאי פסיק פרק בתרא כרשב"ג דלא חייש לסתמא גבי מניח נכרי בחנותו או בא ישראל עם העכו"ם בדרך ויינו שם והודיעו שמפליג כדי שישתו' ויסתום ויגוב פי' שישתום יעשה נקב רשב"ג או' כדי שיפתח כל המגופה כולה ויסתום מאותו מין ויגוב אבל שהה כדי שינקוב גרידא ויסתום ויגוב לא אסר ופסיק בגמ' כרשב"ג ועוד האידנא דקיימא כר"א דלא חייש לזיופא וכרבן שמעון ב"ג דלא חייש לשתמא מ"ט לא מותבינן חמרא בי עכו"ם כשיש מגופ' על פי חבית ומשני משום שיבא פירש נקב קטן שלמעלה לצאת חוזק היין כשהוא תוסס והשת' מאי אהני פיסק' דלא חיישינן לשתמא הלא אפילו שהה כדי להסיר את כל המגופה ולעשות כמוה דאסר רשב"ג הלא הוא מותר כר"א ולא חייש לזיופ' וי"ל תרוייהו צריכי דנהי דלא חיישינן לזיופ' להסיר כל המגופה מיהא ניחוש לנקיבה ולסתימה אי נמי בחותם של עיר או נסר קבוע במסמרות ע"פ החבית ולא חיישינן להסירה והתם לא שייך חשש נקב שיהא נראה אבל מגופה של קרקע ניחוש לנקיבה ולסותמה ממין מן הקרקע קא משמע לן הלכה כר"ש ב"ג ואי פסיק כר"ש ב"ג אמינא לשהייה מועטת לסותמה לא חיישינן אבל כשיהיה מרוב' כדי להסיר כולה ויעשה כמוה ניתסר. קא משמע לן פיסקא כר"א דלא חייש לזיופא ודווקא מגופה של קרקע שריקא על פי חבית או עור או נסר קבוע במסמרי' ע"פ החבית קרוי חותם א' ולא חיישי' לזיופא אבל מטלית או נעורת מהודקי' בפי החבית לא מיקרי חותם אחד ולא מרתת עכו"ם לזיופי דלא מינכר וכן הא דתנן חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות אין זה קרוי סתימה במטלית או בנעורות ופשיט' שאסור לשלוח בכי האי גוונא בעיר אחרת ומ"מ קשה דאפילו ר"א דשרי במטלית במפתח או בחותם ולא חייש לזיופ' מודה הוא דאם מצא אחרי כן המפתח נסתר או החותם מקולקל הכל אסור ואלו במס' טהרות פ"ח תנן המניח הבית פתוח ומצאו פתוח או נעול ומצאו נעול טהור נעול ומצאו פתוח רבי מטמא וחכמים מטהרין שהיו גנבים ונמלכו והלכו להם וכיון שחכמים מטהרין גבי טהרות שלא נכנסו הגנבים וטמאו' ע"פ שסתרו המפתח וכ"ש ביין נסך דטהרות חמירי טפי מיין נסך כדאיתא בהשוכר את הפועל השתא בטהרות מטהרינן ביין נסך מבעיא וי"ל דהתם מיירי שהחבר בעיר ויוצא ונכנס. וקמ"ל אע"פ ששברו המפתח מירתתי ליכנס וליגע בטהרות וכן משמע לישנא דנמלכו והלכו להן.   Siman 183 פסק דין עכו"ם המוליך יינו של נכרי מעיר לעיר למכור וטהרו ישראל מן כרמו של עכו"ם או קנאו העכו"ם מישראל וחתמו הישראל חותם בתוך חותם מותר אפי' בעיר שכולה עכו"ם וגם פתח נעול ואם פתח פתוח אפילו בחותם אחד מותר. הלכך עכו"ם שקונין יינן של ישראל ומחתימו חותם בתוך חותם החבית מלא חשוקים ושולים כפולין מצד זה ומצד זה ומוליכו למקום היוקר למוכרו ליהודי ופעמים שמתאכסן בעיר שכולה עכו"ם גם בפתח נעול מתחלה היה נמנע ר' יעקב מלשתות מהן משום דתני' המטהר יינו של נכרי בחצר אחרת אסור אע"פ שיש מפתח וחותם לכ"ע. ואחר כן התיר ושתה מהן משום דדווקא נכרי הלוקח יין מכרמו ומטהרו ישראל אותו אסור אבל יינו של ישראל שקונהו העכו"ם להוליכו ולמוכרו למקום היוקר כיון שטורח לעשות כל כך ליכא למיחש דילמא טרח ומזייף וגם שלח בתשובה אח' ויש שמעו שהתיר גם משום דברייתא לא אסרה אלא במפתח אחד או בחותם אחד אבל חותם בתוך חותם מותר כמו יוצא ונכנס וראיה לדבר דהא פרק אין מעמידין אמר רבי יוחנן יין של ישראל ביד עכו"ם הוא משתמר בחותם בתוך חותם אליבא דרבנן דאסרי התם בחותם אחד ומנא ליה הלא שלהי פרקין רבנן דר"מ דאסרי יינו של ישראל במפתח או בחותם אמרי עד שיה' שומר יושב ומשמר או ממונה הבא שלא לקיצין דהיינו יוצא ונכנס אלא שמע מינה דחותם בתוך חותם מועיל כמו יוצא ונכנס ואע"ג דר"א בן פדת אוסר לרבנן חותם בתוך חותם הלכה כר"י וה"ה ביינו של נכרי בחצר של נכרי מועיל בחותם בתוך חותם (עיין טור יו"ד סי' קל"א ועיין ב"י וב"ח) דהא לרבנן דר"מ יינו של ישראל ויינו של נכרי שוין הם ולתרוייהו אין מועיל חותם אחד בחצרו של עכו"ם עד שיהא שומר יושב ומשמר ומועיל חותם בתוך חותם הוא הדין ביינו של נכרי ואם הפתח פתוח לרה"ר אפילו בחותם אחד מותר אפילו לפי' רבי' יעקב דמוקי מתני' דמטהר יינו של נכרי ולא בכתב לו התקבלתי ודאיכא חותם מותר מפני שישראל העוברין דרך שם או רוכלין המחזרין בעיירו'.   Siman 184 דין ישראל השולח יינו מעיר לעיר ביד עכו"ם ופעמים שמשתהא ימים הרבה בעיר שכולה עכו"ם מותר בחותם אחד או שמא צריך הכרת חותם. ודין יינו של ישראל ששולח יינו ממקום למקום ועובר דרך עיר שכולה עכו"ם דהוה ליה כבחצרו של נכרי לר"מ שרי בחותם אחד ולרבנן אסור והלכה כר"מ. דהא ר"א פרק אין מעמידין אמר יין משתמר בחותם ורב פסיק כוותיה. וגם פרק השוכר קאמר תלמודא והאידנא דקיימא לן כר"א דלא חייש לזיופא מאי טעמא לא מותבינן חמרא בי עכו"ם אמר ליה משום שיבא פירוש נקב קטן שעושין על החבית לצאת היין דרך שם חזקו כשהוא תוסס. וברייתא דפר' אין מעמידין דקתני השולח יינו ביד כותי שאינו מקפיד על מגע עכו"ם או ציר ומורייס ביד עכו"ם אם מכיר חותמו וסתמו מותר ולפירש אחר נמי פירשתי לעיל דרב דפסיק כר"א צריך הכרת חותם אמר רבינו יעקב מ"מ מותר הוא לשלוח יינו של ישראל ביד עכו"ם מעיר לעיר בחותם אחד בלא הכרת החותם לבסוף דהא סתם התלמוד לא בעי הכרת חותם מדקא קיימא לן כר"א דלא חייש לזיופא משמע האי לישנא לא חייש כלל אפילו בלא הכרת חותם כלל להוסיף וברייתא דמצרכא מכיר חותמו וסתמו אתיא כרבנן וכן פירש מורי רבי' דאתיא כרבנן מדקתני בגולה שולח יין ביד כותי ציר ומורייס ביד עכו"ם ולא עריב ותני שולח יין או ציר ומורייס ביד עכו"ם ש"מ דיין ביד עכו"ם לא סגי בחותם אחד אפילו מכירו לבסוף מיהו רבינו אומר דמ"מ עכשיו אין להתיר מטעם זה לשלוח יינו של ישראל ביד עכו"ם בחותם אחד בלא הכרת החותם דברייתא תהא כרבנן מ"מ מדרבנן נשמע לר"א דהא בברייתא בציר ומורייס מצריך הכרת חותם אע"ג דלשום אדם א"צ רק חותם אחד דרב דאמר חבית בחותם אחד אסור אבל חמפ"ג. חלתית מורייס פת וגבינה מותר הוא הדין לר"א ולר"מ דשרו יין בחותם א' יהא צריך הכרת חותם אחד הילכך נכון הדבר לסתום פי החבית או בנעורת או משום דבר ולתת עור על הסתימה קבוע במסמרו' ולכתוב אותיות חציי' על העור וחצייה על דופני קרשי החבית שאם יגביה העכו"ם את העור לא ידע לכוי' ליישבו כבתחלה ולתת' חשוק אח' שקו' ציקלי בלע' סביב השולים במקום שמחוברים לדופני החבית ולקבעו שם במסמרו' מפני הנעורת שהיא תחובה שם פן יוציא העכו"ם מהן להוציא משם יין ולתוחבן אחרי כן אל מקומ' הראשון ולחתוך כל ברזית שבו ולקבוע עור עליהן במסמרות אי נמי לקבוע נסרים במסמרות לכסות כל השוליים והברזות וצ' לשלוח לחברו שלא יגע בחבית עד שיבא הוא ויכיר מה שחתם אם הוא כמו שחתמו בתחלה דהא צריך הכרת חותם כדפרישת מיהו אפילו לא ילך הוא עצמו ישראל שחתמו להכיר מה שחתם נראה שמועיל אף לשלוח לו בכתב ידו לחברו הישראל שהחבית הולך אצלו באיזה ענין הוא חותם והיאך וגם שיודיע לעכו"ם המוליכו שהוא שולח לחברו ישראל והיאך חתם את החבית ומחמת כן מרתת עכו"ם מלזייף. ונראה שזה מועיל כמו הכרת חותם חזר ואמר רבי' ליישב מנהג העולם שהן רגילים לשלוח בחותם אחד בלא מכיר חותמו לבסוף בלא הודאה לחברו שאף הברייתא אינה מצריכה שילך להכיר חותמו אלא הכי פירש אם כשהלך הישראל שחתמו והכירו שהוא כמו שעשאו מותר ואם לא הכירו כשהלך ולא הבין אם הוא כמו שעשאהו או שכח היאך חתמו או אינו מבין אז גרוע טפי שעתה יש הוכחה קצת שזייפו עכו"ם אבל לא הלך ולא ראהו עכו"ם כלל אחרי שחתמו אלא שהישראל השני מצאו חתום מותר. אמנם רש"י שלח אל רבו רבי' יצחק ב"ר יהודה שמעתי עליך שאתה אוסר יינו של ישראל לשלחו בחותם אחד ע"י עכו"ם דהא קיימא לן כר"א דלא חייש לזיופא. והשיב לו כן הדברים בימיהן היו חביות שלהן של חרס וסגי בחותם אחד על פי החבית אבל חביות שלנו שהם של נסרים מעץ מחוברין זה לזה יכול לתחוב חודו של סכין או מסמ' בין הנסרי' או בשולי' אפילו באמצע הנסרים ולהוציא היין דרך שם ולתחוב קוץ למלאת את הנקב וכל המחמיר תבא עליו ברכה.   Siman 185 דין ישראל השולח חביותיו רקניו' בבית העכו"ם לתקנן או שולח אותם לחברו מעיר אל עיר ביד עכו"ם ושולח חביו' רקניו' מעיר אל עיר או בבית עכו"ם כדי לתקן אותם נר' שהם צריכים חותם או לכתוב בתוכן באבן רכה או בדבר אחר כדאמרינן פ"ב רבא כי משדר גולפי להרפניא סחיף להו אשולייהו וחתום להו אברצייהו היה כופה אותן על העגלה והיה מחברן בטיט שלא ישפכם מאי טעמא כל דבר שמכניסו לקיום אף לפי שעה גזרו בהו רבנן ומיהו יש לומר הני מילי חביות שלהם שהיו קטנים ונוחין לתת בהן יין ולערותן אבל חביות שלנו גדולין הם נראה דבזמן מועט אין לחוש שמא נתן בהם יין ועירן. ומ"מ נכון להחמיר ולהחתימן בכל היכולת.   Siman 186 דין ישראל המניח יינו ברשות עכו"ם בלא חתימה בעיר שישראל ועכו"ם דרין בה והפתח פתוח לרה"ר או בעיר שכולה עכו"ם ופתח פתוח. כיון שרגילות ישראל עוברי דרך שם ממקום אחר חשוב כישראל דרין בה. לפירש רבינו שלמה מותר. ולפי' ר' יעקב אסור. וישראל המניח יינו ברשות עכו"ם ופתח פתוח לרה"ר ואפי' בעיר שכולה עכו"ם ואפי' בלא שום מפתח ולא שום חותם ובלבד שאין הפתח נעול לפי' ר"ש מותר דמוקי מתניתין דמטהר יינו של נכרי בלא מפתח וחותם ובכתב לו התקבלתי דהוה ליה יינו של ישראל ומותר אפי' בעיר שכולה עכו"ם כיון שישראלים רגילין לעבור דרך שם והפתח פתוח דהוה ליה כעיר שישראל ועכו"ם דרין בה שירא פן יעבור דרך שם ישראל אח' ויראנו כמו שירא אפי' מן הרוכלין ישראלים המחזירין בעיירות וברשותו של עכו"ם הוא מתיר אפילו בפתח נעול ובלא מפתח וחותם אם יש אשפה או אילן ברה"ר כנגד ביתו של עכו"ם שירא אולי עלה שם ישראל לראותו. ולפירש רבינו יעקב כל זה אסור דמוקי מתניתין ביינו של עכו"ם ובאיכא מפתח וחותם. אם כן יינו של ישראל ברשות עכו"ם בחותם אחד מותר ואם פתח פתוח לרה"ר אבל יינו של עכו"ם שטהרו ישראל בלא מפתח וחותם ברשות עכו"ם ואין ישראל שם אפילו בפתח פתוח לרה"ר אסור עד שיהא ישראל יוצא ונכנס אפי' לרבינו שלמה.   Siman 187 דין ישראל המניח יינו שאינו חתום ברשות ישראל ונמצא שם עכו"ם או הניח עכו"ם שם והלך לו הישראל לשוק ושהה ופתח פתוח לרה"ר ואם ישראל הניח יינו ברשות עצמו בלא שום חותם והלך בשוק והניח שם עבדו עכו"ם ופתח פתוח אך לא הודיעו לעכו"ם שהוליך בשוק מותר דעכו"ם מרתת ואמר אולי סמוך לפתח הוא ואם העכו"ם היה אוכל על השלחן ששם היה יין והלך לו הישראל אסור כדתנ' היה אוכל עמו השלחן ולגי' על השלחן וגם לגין הדולבקי והניחן ישראל מה שעל השלחן אסור מה שעל הדולבקי מותר אבל הודיעו אני הולך בשוק אם בתוך כך יכול ליגע ביין הוי אסור כדתנן המניח יינו בקרון או בספינה או נכרי שהיה מעביר כדי יין ממקום למקום והלך לו ישראל במדינה לרחוץ מותר ואם הודיעו שמפליג אסור ואם יש מגופה של קרקע על הכלי של יין לא מבעיא אם לא שהה כדי שיסיר המגופה כולה וישים אחרת ממין אותו קרקע ותהא נגובה אלא כדי שינקוב ויסתום ויגוב דמותר דאין הלכה כרבנן דאמרי כדי שישתום פי' שיעש' נקב קטן במגופה ויסתום ויגוב חדא דהלכה כר"ש ב"ג במשנתינו דפליג ושרי ועוד דסתם במתניתין כותיה חביות סתומות עד שיפתח ויסתום ויגוב ולא קתני כדי שישתום וכן קאמר תלמודא פרק בתרא האידנא דקיימא לן כר"ש ב"ג דלא חייש לשתמא כו' אלא אפילו שהה כדי שיוכל להסיר את המגופה ולשים אחרת מאותו מין קרקע ותהא נגובה מותר דקיימא לן כר"א דלא חייש לזיופא פ' אין מעמידין ושרי בחותם אחד ופרק בתרא נמי אמרינן קיימא לן כר"ש ב"ג דלא חייש לשתמא וקיימא לן כר"א דלא חייש לזיופא ולעיל פירשתי דתרוייהו צרכי פיסקי אבל מטלית או נעורת להדוק בפי חבית אינו קרוי חותם אחד לפי דלא מרתת עכו"ם להסירו ולהחזירו ולא מנכר הזיוף ואסור לשלחו בעיר אחרת בחותם בזה ופי' רבי' שמואל בשם רבי שלמה רבו דכי נמי שהה לא אסרינן אלא היכא שיש לחוש שמא שתה ונתן מים תחת החסרון או החליף טוב ברע אבל היכא שאין לחוש שמא משך הימנו כגון במקום מעבר בני אדם אפילו הם עכו"ם אין חוששין שמא נגע ברשע כיון שאין עכו"ם בזמן הזה בני נסוך לעכו"ם ושמא היינו בחבית דווקא שאין לו רק פתח קטן למעלה אבל גיגית או קנקן וכוס שיש בהן יין ופתחן רחב וקל ונוח ליגע בהן ורגילות ליגע בחנם שכן דרך מתעסק ביין שלפני אדם היכא שיכול ליגע בלא יראה ומה שאמרנו יינו של ישראל ברשות ישראל אסור כי הודיע לעכו"ם שהניח שם שמפליג ושהה לכאורה נראה שזהו דווקא כי אין בעיר רק שני ישראלים לבד וזה הלך למלאכתו אבל אם ישראלים אחרים דרים בעיר מותר שיראו העכו"ם פן יעבור אחד מהן דרך שם כדתנן בפרקין נכרי שנמצא בצד הבור אם יש לו מלוה עליו דהוה ליה יינו של ישראל מותר ופרישית לעיל דמיירי ברשות של ישראל ואפי' בשדה חוץ לעיר ועוד תנן המטהר יינו של נכרי בעיר שישראל ועכו"ם דרים בה ופתח פתוח לרה"ר מותר ופירש רבי' שלמה בלא מפתח וחותם ובכתב לו התקבלתי דהוה ליה יינו של ישראל ומותר אפי' ברשותו של עכו"ם כ"ש ברשותו של ישראל ואפי' רבי' יעקב פליג עליה ואוקמ' במפתח וחותם והיינו של עכו"ם בהו מיהא לא פליג עליה אלא יהא מותר יינו של ישראל ברשות ישראל ופתח פתוח בלא חותם אם ישראל ועכו"ם דרין בה או שמא שהניח שם העכו"ם ברשות הישר' קודם שהלך לו לחוץ אסיר. ויינו של עכו"ם אם טהרו ישראל והוא ברשות שישראל זו וגם עכו"ם דר בבית הפתוח לאותה חצר מותר אפילו בלא מפתח וחותם וכל שכן יינו של ישראל אבל יינו של עכו"ם בחצרו של עכו"ם אסור אפילו בחותם אחד לכולי עלמא כדתניא שלהי פרקין ויינו של ישראל ברשות עכו"ם פליגי לרבנן אסור אפילו בחותם אחד ולר"מ מותר בחותם אחד והלכה כר"מ דר"א סבר כוותיה וכן הלכה כדפרישית לעיל.   Siman 188 דין ישראל המניח יין ברשותו ומצא שם עכו"ם והדלת סגור אבל ישראל שהניח יינו בלא חותם ברשות ישראל ואח"כ נמצא שם עכו"ם יחידי ופת' סגור בזה א' רבא שלהי פרקין אם נתפש עליו כגנב חמרא שרי פירש שאין בידו טענה שיוכל לומר למה נכנס שם א"כ מירתת עכו"ם ליגע ואם לאו אסור כיון שיכול לומר גם יין יש לי בכאן או תרנגולתי ברח' הנה ובאתי ליק' אות' והיינו כשפתח סגור ואין שם חלון וסדק בבית שיוכלו לראות מבחוץ דהא בפתח פתוח בכל ענין מותר דהא פרק בתרא אמר רבא כי האי גוונא אי אית ליה לאשתמוטי חמר' אסיר' ואי לאו שרי ומותיב ליה מננעל הפונדוק ונמצא העכו"ם בתוכו היין אסור ומשני בדאית ליה לאשתמוטי וכן בעובדא דלעיל מיניה ההוא ביתא דהוה ביה חמרא של ישראל ושל עכו"ם ואחיד עכו"ם לדש' באפיה ואשתכח דהוה קאי עכו"ם ביני דני והוה בזעא בדשא אמר רבא כל דלהדי בזעא חמרא שרי ואידך אסיר כיון שהוה לו לעכו"ם יין שם א"כ אית ליה לאשתמוטי והפתח היה סגר אלמא בזעא בחלון ופתח דמי ומותר. הדרן עלך רבי ישמעאל. בקוצר אפרש יינו של נכרי שדרכו ישראל וחתמו חותם בתוך חותם ומוליכו העכו"ם מעיר אל עיר ופעמים לן בעיר שכולה עכו"ם וגם הפתח סגור מותר (עיין ב"י סי' קל"א וב"ח ש"ך ס"ק ט"ו וט"ז ס"ק ב') ואם הפתח פתוח לרה"ר מותר אפילו בחותם אחד ויינו של ישראל שמוליכו עכו"ם אל עיר אחרת גם פעמים שמשתה' שם שנים ימים או יותר בעיר שכולה עכו"ם מותר בחותם אחד כר"א אך ספק אם צריך הכרת חותם או שישלח בכתב ידו היאך החותם עשוי או שמא אין צריך לא זה ולא זה רק חותם אחד לבדו יינו של ישראל שהניחו ברשות עכו"ם ופתח פתוח לרה"ר וישראלים דרין בעיר ואינו חתום כלל או אפילו בעיר שכולה עכו"ם אך שישראלים פעמים עוברין דרך אותה עיר דהשתא חשוב כעיר שישראלים ועכו"ם דרין בה לרש"י מותר לרבי' יעקב אסור אבל יינו של עכו"ם שטהרו ישראל ברשות עכו"ם בכי האי גוונא אסור לכולי עלמא. ישראל שהניח יינו ברשות ישראל והניח שם עכו"ם ופתח פתוח לר"ה והישראל הלך לו לשוק אפי' אין היין חתום מותר אם לא הודיעו לעכו"ם איפה הולך ואם הודיע שמפליג והולך ובתוך כך יוכל ליגע אסור אבל אם יש מגופת קרקע או חתימת עור או נסר קבוע במסמרות על פי החבית אפילו שהה כל כך שבתוך כך יוכל לעשות אחרת כמוה מותר דקיימ' לן פרק בתרא כר"א דלא חייש לזיופא אבל סתימה של מטלית או נעורת אין זה קרוי חותם ולא מרתת עכו"ם להסירה ולהחזירה דלא מינכר ואם ישראלים אחרים דרים בעיר שמא גם זה מותר ואם הפתח היה סגור בעדו ומצא אח"כ עכו"ם שם אפי' לא הודיעו שמפליג אסור אי אית ליה לעכו"ם לאשתמוטי ויש לו טענה שיכול לומר מה בקש שם שיהא נתפש כגנב אבל לית ליה לעכו"ם לאשתמוטי מותר ואי יש חלון או סדק בכותל או אילן או אשפה שיוכל לראות משם היין כפתח פתוח דמי ומותר ואם יש מגופה שריקה או עור או נסר קבוע במסמרות מותר אבל מטלי' ונעורת אין קרוי חותם אחד. סליק הלכות עכו"ם ויין נסך   Siman 189 אמנם משפט הקלפי' ועבוד לשמן וגם כתיבה לשמן וקלפים שלנו שכשרים אע"פ שאינן מעופצין ולכתוב לצד שחור או לצד לבן ומשפט השרטוט ומשפט הדיו כל זה שייך לתפילין כמו כן ולמזוזה. שנינו במס' סופרים בתחלתו כותבין ספרים תפילין ומזוזות ע"ג עור בהמה טהורה ועור חיה טהורה על שחוטות ועל נבילות וכן ת"ר פרק שמנה שרצים. אך לא מתניא התם ספרים כי אם תפילין ומזוזות וטעמא דאין כותבי' על עור בהמה טמאה אפרש התם משום דכתיב למען תהיה תורת יי' בפיך מן המותר לפיך ועל גבי נבילות נמי כיון שהוא ממין המותר לפיך שרי כדמפרש התם דלא גרע הרגו מלך מהרגו אספקלטיר וכן עור הבתים של תפילין וגם הרצועות התלויות בתפילין צריכי מעור בהמה טהורה או חיה טהורה כדאמרינן פרק במה מדליקין לא הוכשרו למלאכת שמים רק מבהמה ומסיק לא נצרכא אלא לרצועות של תפילין.   Siman 190 וצריך שיעבדו את העורות לשם ספרים תפילין ומזוזות כשיתנו אותן במים וסיד לעבדן כדאמרינן פרק הניזקין ההוא דאתא לקמי דרבי אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עבדתים לשמן א"ל מתוך שאתה נאמן להפסד שכרך אתה נאמן להפסד ס"ת אמנם מתוך פירש רש"י משמע שא"צ עבוד לשמה פרק נגמר הדין האורג בגד למת אביי אמר אסור הזמנה מלתא היא דגמר מעגלה ערופה דירידתה אוסרתה ורבא אמר מותר בהנאה הזמנה לאו מלת' היא דגמ' מכלים המיוחדים לתשמיש עב"ז דאינן אסורים עד שיעבדו בהם וקאמר כתנאי גבי תפילין ציפן זהב פסולות עור בהמה טהורה כשרות אע"פ שלא נעבדו לשמן רב"ש ב"ג אומר עד שיעבדם לשמן. ופיר' רבינו שלמה דהיינו תנאי דרבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא כתנא קמא דאמר עבוד לאו כלום הוא ואביי כר"ש ב"ג דאמר עבוד מלתא היא. וקשה על זה לרבי' תם דהא פסיק התם כרבא וגם לא מני לה בהלכות יע"ל קג"ם ואם כן לרבא לא בעי עבוד לשמה. ואלו בפרק הניזקין קאמר גוילין שלו עבדתים לשמן ופסליה רבי אבהו לס' תורה ההוא משמע דהכי הלכתא ולא כאביי ועוד אי עבוד לא בעינן לשמן א"כ גם כתיבה לא בעינן לשמה דהא בהא תליא פ' השולח מעשה בעכו"ם אחד שהיה כותב ספרים בציידן והתיר ר"ש ב"ג ליקח ממנו ופריך וכי לא בעי כתיבה לשמה והא עיבוד לשמה בעי דתניא ציפן זהב פסולות עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אע"פ שלא נעבדו לשמן ר"ש ב"ג אומר עד שיעבד' לשמן. ומשני בגר שחזר לסורו מחמת יראה דעביד לשמן מכלל דלתנא קמא אתי ליה שפיר דכיון דלא בעי עבוד לשמן כתיבה לשמה נמי לא בעי ולהכי לוקחין ספרים מעכו"ם גמור לרבא א"כ דסבר כתנא קמא אם כן לא בעי כתיבה לשמן וסתם התלמוד משמע דבעינן כתיבה לשמה פ' הנזיקין כל ס"ת שאזכרותיה אינן כתובין לשמן פסולות. ופלוגתא דר"י ורבנן גבי נתכוין לכתוב יהודה והיה צריך לכתוב השם וטעה ולא כתב הדלית מעלה עליו קולמוס ומקדשו. וחכ"א אין מן המובחר ומצינן לדחות דווקא שם צריך לכתוב לשמו אבל שאר כתיבה לא ולעיל פריך מרבן שב"ג מכ"ש דאפי' עבוד בעי לשמה וכ"ש כתיבה ולא משום דלתנא קמא ניחא ליה ונראה לרבינו תם לפרש אפכא אביי אמר הזמנה מילתא היא כתנא קמא דלא בעי עבוד לשמה דהזמנה שעושין אחרי כן לחתוך הקלף והעור לתקנו הוי מלתא ודבר חשוב מיקרי. והכא כר"ש ב"ג דהזמנה שאחרי כן אינו דבר חשוב ולכך בעי עבוד לשמה ואע"ג דגבי אורג למת אסור בהנאה לאביי וכן כיס של תפילין דאזמניה לתפילין ולרבא עור וקלף שעובד לשמן הוי דבר חשוב מ"מ מודה רבא שמותר לכתוב בו שטרי הדיוטות ולתלותם על גבי בהמה עד שיכתוב בו דתקון הקלף והעבוד והשרטוט אינן גורמי' איסור אלא באין להכשירן לכתוב בו דבר קדושה ולכך לא דמו לכיס ומפה שהם הותקנו לספר שאסורין שאינו צריך שום תקון להיות כשר לקדושה. וזה לשון רבינו יעקב. פירש רבינו חננאל אוקמי לפום רהטייתו אביי כתנא קמא ורבא כרשב"ג וראיה גדולה הוא ונמצינו למדין צריך עבוד לשמה. ואי עכו"ם מעבדן וישראל עומד על גבן ומסייעו מסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעתא דישראל עביד טפי מכותי דאמר כותי אנא גמירנא טפי מינך כדאמרינן שלהי פ"ק דעכו"ם ובענין זה התירו הגאונים עבוד עכו"ם אע"ג דגבי כתיבת גט עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד פרק שני דגיטין וכתיבה לשמה בעינן לשם תורת ישראל אבל אזכרות צריך לכתוב לשם אזכרות כדאמרינן פרק הניזקין כל ס"ת שאין אזכרות שבו כתובין לשמן אינו שוה כלום. ודווקא נתכוון לכתוב יהודה וכתב השם צריך להעביר עליו קולמוס ולקדשו אבל יהודה לשם שם אחר א"צ לקדש דהא נכתב לשם תורת ישראל עכ"ל ויש מקיימין דברי רבינו שלמה דאע"ג דרבא סבר כתנא קמא דלא בעי עבוד לשמה דלא גמר משמשין ממשמשי עב"ז ולהכי לא גמר מעגלה ערופה כדאיתא התם דהוי גוף הקדושה ואם כן דווקא עור הבתים דהוו משמשין לפרשיות שבתוכן לא בעי עבוד לשמה דבהכי פליגי תנא קמא ור"ש ב"ג בברייתא דציפן זהב אבל לקלף שכותבין בו הוי גוף הקדושה מוד' דבעי עבוד לשמה כדאיתא בהנזקין ואינו נראה לרבי'. דהא בעור הבתים נמי כתוב שי"ן והוי גוף קדושה כדאמרינן שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ונחשב בכך גוף קדושה כדאמרינן פ' במה מדליקין גבי המותר בפיך ובפרק במה אשה יוצאה לענין לכסותם בבית הכסא ואפי' הכי מכשיר תנא קמא בלא עבוד לשמה וכן בעור תפילין של ראש בין בתפילין של יד דלא מפליג ובפרק התכלת רב לא בעי ציציות טוייה לשמה ולא צביעה לשמה ושמואל בעי וקאמר כתנאי ציפן זהב כו' ורב כתנא קמא אין הלכה כר' אע"ג דבפרק יש בכור אמרינן הלכה כרב באיסורי הכא הלכה כשמואל מכח רבא דסבר כוותיה והתם דא"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי קא צבעיתו א"ל מייתינן דם חלזון וכו' ש"מ בעינן צביעה לשמה ובפ' השולח דפריך רשב"ג לא בעי כתיבה לשמה והא עבוד לשמה בעי מאי פירכא לר"ת היא הנותנ' דכיון דאיכא עבוד לשמה דלא סגי בתקון הקלף ושרטוטו ואחרי כן לפי כי אותו דבר אין כלום להכי לא בעי נמי כתיבה כיון דאיכא כבר עבוד לשמה לא דמי דהעבוד לשמה בא להכשיר הקלף לכתוב בה דבר קדושה כדפרישית לעיל ולא סגי בתקון קלף שאחריו אבל הכתיבה שהיא גוף המעשה לכולי עלמא בעינן לשמה וא"כ יכול עכו"ם לתקן הקלף ולשרטטו ואינו צריך לשמן כיון דאינו קרוי דבר חשוב לרבא ולהכי הוה ביה כבר עבוד לשמה וכן מנהג שהעכו"ם עושה תקון לבדו.   Siman 191 אבל יש להסתפק על רצועות של תפילין דבעי' שחורות אם עכו"ם יכול להשחירן לבדו כמו שאר תיקוני עור או שמא כיון דבפ' במה מדליקין אמרינן רצועות שחורות הלכה למשה מסיני צריך השחרה לשמה ואסור בעכו"ם כמו גבי ציצית דבעינן טוייה לשמה וגם צביע' לשמה פרק התכלת והמחמיר תבא עליו ברכה.   Siman 192 ומשפט העבוד שפירשנו למעלה כשנותן את העורות לעבוד שצריך לפרש לשם לכתוב בהם דבר קדושה אך מסופק אי סגי במחשב' או אם צריך דבור לומר בפי' לעשות בהם דבר קדושה אני נותן עורות אלו בעבוד וכן בשעת כתיבת תפילין או מזוזה או ס"ת צריך שיאמר בפי' לשם תורת ישראל וקדושה אני כותב ואם כן הוא צריך דבור בפי' בשביל כך לא יצטרך לומר על כל אות ואות אלא בתחלה יאמר שיכתוב הכל לשמה כמשפט וכן גבי גט שצריך לשמו אם לא סגי במחשבה אלא בדבור צריך שיאמר בפי' בפני עדים בתחלת כתיבה שיעשנו כולו לשמה. אבל גבי תרומה אינו צריך רק מחשבה כדאיתא פרק שלישי דשבועות וכדמוכח בירושלמי דאלם אינו תורם מפני שאין יכול לברך משמע דאי לא משום ברכה הוה תורם שפי' אע"פ דאינו מדבר וגבי פגול צריך דבור בפי' רבי' שלמה בריש מנחות ששוחט על מנת לזרוק בו להקטיר חוץ לזמנו וכן מוכח פרק תמיד נשחט דקאמר שגמר בלבו לערלים ולמולי' והוציא בפיו של ערלים ולא הספיק לומר למולים עד שנגמרה שחיטה לערלים וקרי ליה לכולה שחיטה בערלות דלא כתיבא בה מולים אלמא מחשבת מולים לאו כלום להכשיר עד שיוציא בשפתיו והא דאמרינן פרק אין מעמידין ימול הרמאי ואל ימול כותי לפי שהוא מוהל לשם הר גריזים. אבל מילה שלא לשמה הויא פסולה ואפי' הכי בעכו"ם כשרה ואע"ג דהעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ומהאי טעמא פסול עכו"ם לכתוב גט שצריך לשמו פרק שלישי דגיטין פי' מו' רבינו הקדוש דמילה סתמה לשמה קיימא עד שיעקרנה כמו שעושה כותי. ולכך כשרה בעכו"ם דמוהל סתמא אבל גט אשה סתמא לאו לגרש קיימא לכך צריך לפרש או לחשב לשמו וכי האי גוונא משני ריש זבחים מאי שנא זבחים דסתמא כשרים וגט סתמא פסול הלא תרוייהו שלא לשמן פסולין ומשני זבחים סתמן לשמן קיימי אבל אשה סתמה לגרושין אינה עומדת וגבי תפילין ומזוזות וס"ת לכאורה היה נראה בהן שעושה כבר לשמה שא"צ לעשות הכתיבה לשמה ואפילו המחשבה לא צריך דסתמייהו לשמן קיימי כל זמן שאינו עוקרן לשמן כמו זבחים. מיהו לא דמי דזבח כיון שהוקדש לעולה או לשלמים על כרחין בסתמא נמי לשמו קאי שאסור לשנותו לזבח אחר אבל העור והקלף שעבדן לשם לכתוב בהן דבר קדושה אינו אסור לכתוב בו שטרי הדיוטות או לעשות ממנו טלאי כדפרישית לעיל אבל מדקאמר פרק הניזקין אזכרות שלו לא כתבתים לשמן אם כן משמע שצריך לפרש לשמו ולא סגי בסתמא מדלא קאמר כתבתים שלא לשמן וי"ל שלא חשש לו לדקדק בלשון ויש להביא ראיה דסתמא נמי כשר דאמרינן פרק השולח תפילין שכתבן מין עכו"ם ועבד ואשה פסולין דכתיב וקשרתם וכתבתם מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה והשתא תפוק לי דצריך לפרש או לחשוב לשמו ועכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד כמו שפסול לכתוב גט אבל אי סתמא שרי לכתוב אתי שפיר דעכו"ם כשר כמו מילה כדפרישית לעיל לכך צריך קרא לפסול מיהו יש לדחות דקרא אצטריך לעבד ואשה דהא מין קתני בהדייהו והתם קאמר דסתם כתיבת מין לעכו"ם ולמין אצטריך קרא ועל כרחין סתמא אין מועיל מדתניא התם פרק השולח שהתיר רשב"ג ליקח ספרים שכתבן עכו"ם ופריך עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי ואי סתמא כשרין לכתוב אם כן מאי פריך ודאי כשרין בעכו"ם מילה לכך טוב ונכון לפרש בכתבי הקדש בתחלת כתיבתן ולומר שיכתוב הכל לשם תורת ישראל ולשם תפילין ומזוזות והאזכרות יכתוב לשם קדושה (הובא ב"י סי' ל"ב ועיין בס' ישועות יעקב סי' י"ז ועטרת זקנים ובאשל אברהם ס"ק ל"ב).   Siman 193 משפט קלפים ועל קלפים שאינן מעובדים בעפצי' אם כן מיקרו דיפתרא כדאמ' פרק המוציא יין (ע"ט) ופ"ב דמגילה (ח' ע"ב) ופ"ב דגיטין דדיפתר' דהיינו דמליח וקמיח ולא עפיץ וקשיא לרבינו יעקב אם כן היאך כותבין על קלפים שלנו שאינן מעופצין לא ס"ת ולא מגילה דהא תנן [פרק] בתרא דמגילה כתבה על הדיפתרא פסולה ותנן נמי פרק היה מביא אין כותבין פרשת סוטה לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתר' שנ' בספר כל שכן ס"ת שנקרא ספר בהרבה מקומות ובמס' סופרים נמי אמרינן גבי ס"ת אין כותבין לא על נייר לא על דיפתרא ובפ' המוציא (ע"ט ע"ב) נמי תניא כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה ומוקי לה בס"ת וה"ה נמי על הדפתרא דטעמא חד איכא בהו דבעינן או ספר משום דילפינן כתיבה כתיבה מוכתב האלות בספר או מואני כותב על הספר בדיו ודייקינן מינה התם דשאר ספרים לא בעינן דיו דמייתי מינה ראיה דספרים הכתובים בסם ובסיקרא מצילין מפני הדליקה לפי שכתובין כהוגן שלא בדיו והוא הדין דנידוק מינה דספרים לא מקרו ספר כי אם מגילה אם כן כשרים על דיפתרא אע"ג דאינו ספר ומגלה דבעיא ספר ודיו לא ליהוי טעמא משום ספר ולא משום כתיבה דא"כ שאר ספרים נמי אלא משום דכתיב ככתבם וכלשונם ורגילין היו לכתוב על הס' ובדיו דמהאי טעמא פסל מגילה שאינה כתובה אשורית פרק קמא דמגילה משום דכתיב ככתבם וכלשונם ואם כן הך ברייתא דמכשרא כל ספרים חוץ ממגלה על דפתרא פליגא על כל הברייתות שהבאתי לעיל דפסלי דיפתר' וגם על הא דתניא פרק הבונה עשאה כשירה או עשה השירה כמותה או שכתב שלא בדיו או כתב אזכרות שלו בזהב יגנזו והך ברייתא לא מיירי במגילה דאזכרות במגילה ליכא ועוד דבהדיא מוקי לה פרק הקומץ רבה בס"ת אלמא צריך דיו בס"ת וברייתא דכל כתבי לא מצרכא דיו אלא במגילה והשתא מנא לן להקל לכתוב על הדפתרא על סמך ברייתא דכל כתבי וקא שבקינן כל הני ברייתות ומשניות דפסלי ועוד דאין הלכה כברייתא דכל כתבי דאמר ספרים נכתבים בכל לשון חוץ ממגילה גרידא ובפר' קמא דמגילה פסקינן הלכה כרשב"ג דאמר ספרים לא הותרו ליכתב אלא יונית או אשורית דכתיב יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם. יופיופיתו של יפת דהיינו לשון יון ישכון באהלי שם. ועוד דעל כרחינו צריך לתרץ ההיא דכל כתבי דאכשרה כל ספרים חוץ ממגילה שלא בספר כגון נייר ודיפתרא וגם שלא בדיו דלא תקשי על ההיא דפרק הבונה דפסל ס"ת שלא בדיו ובפ' המוצא תפילין ובמסכת סופרים פסול דפתרא לס' תורה. דאין לומר דפליגא. דאם כן היכי מייתי ראיה מינה דמצילין. ופירש התם הרב ר' יוסף בר רב משה דמיירי בשאר ספרים חוץ מספר תורה. והא דלא כייל ספר תורה עם מגילה משום דמגילה צריכה ליכתב אשורית וס"ת נכתב בכל לשון. זה אינו נראה. דהא רב אשי גופיה דמייתי ברייתא פרק כל כתבי וסובר פרק קמא דמגילה דשאר ספרים נמי פסולים על דפתרא ושלא בדיו דמוקי מתני' דמסכת ידים דקתני מקרא שכתבו תרגו' אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית על הס' ובדיו דמוקי לה רב אשי בשאר ספרים דר' יהודה דאמר לא הותרו ליכתב יוונית אלא ס"ת משום מעשה דתלמי המלך אבל שאר ספרים בעינן על הס' ובדיו לאפוקי כתב אדפתרא וגם צריך דיו. ולא אשכחן תנא דפליג על ר"י מספר ודיו כי אם מספר תורה דשרו רבנן בכל לשון. לכך נראה למורי ר' יצחק בר ר"ש דההיא דכל כתבי לא מיירי אלא לענין להצילן מן הדליק' כי נמי אינם כתובים כתקנן על הספר ובדיו. ומשום אזכרו' שבהן. אבל מגילה דלית אזכרות אין מצילין בשבת מפני הדליקה אם אינה כתקנה דעל זה מייתי לה התם להצילה מפני הדליקה. אבל לעולם אין קורין להם עד שיכתבו על הספר ובדיו. ואינן מטמאין הידים ויגנזו. ותדע לך דהא רב אשי מייתי לה פרק כל כתבי דאיכא חלוק בין מגילה ושאר ספרים מכתב אשורית וספר ודיו. אם כן ידע לההיא בריתא. ואם כן פרק קמא דמגילה כי פריך ממתני' דהתם דספרים נכתבים בכל לשון על אידך דאינו מטמא הידים עד שיכתבנו אשורית על הס' ובדיו. ומוקי לה רב אשי בשאר ספרים ורבי יהודה היא אמאי לא אוקמה במגילה דווקא כדמשני רב פפא התם וכדמוכחא ברייתא דכל כתבי דמייתי רב אשי גופיה. אלא ודאי ההיא ברייתא דכל כתבי לא מיירי אלא להציל מפני הדליקה בשבת. נחזור לענין ראשון. שאנו כותבין ס"ת ומגילה על קלפי' שלנו ואינן מעופצין. וברייתות ומשניות פסלי דפתרא דהיינו לא עפיץ כדפרישית לעיל. ורב האי גאון ורבי חננאל פסק משמו דבעינן לס"ת קלפי' עבודים בעפצי' כדמפורש בערוך בערך דוכסוסטוס. ואו' רבינו יעקב שתקון שלנו שנותנין סיד ומורייס לשרו' הקלפי' טוב הוא כעבוד העפצים שלהם. וראיה לדבר שבימי התנאים נמי כותבין ס"ת בקלפים שאינן עפוצים דאמרינן בהקומץ רבה קרע הבא בשתים יתפור בשלש אל יתפור. לא שנו אלא בחדתא אבל בעתיקתא לית לן בה. וקאמר לא חדתא ועתיקא ממש אלא הא בעפיצן הא בלא עפיצן. וההיא מיירי בעבוד טוב כמו שלנו דלא מיקרי תו דפתרא.   Siman 194 פרק המוציא יין. תנא דבי מנשה כתב' על הגויל על הקלף על הדוכסוסטוס כשר'. ומוקי לה בס"ת ותניא פרק הקומץ רבה הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף. מזוזה על הדוכסוסטוס. קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שיער. ותניא התם שינה בזה ובזה פסול ומוקי לה התם בתפילין דשנוי פוסל בהן. אבל מזוזה כשרה לכתוב על שתיהן. וכן מפרש במסקנא פרק המוציא. שמע מינה מהני דספר תורה כשר לכתוב על הגויל או הקלף או על הדוכסוסטוס. ושלשתן יהיו מעופצין שלא יהא קרוי דפתרא או יהיה בעבוד טוב כמו שלנו. ומזוזה כשר על הדוכסוסטוס בתחלה או על הקלף בדיעבד אבל תפילין אינן כשרים כי אם על קלף לבדו. וגויל נקרא אותו שלא ניטל רק השיער אבל לא נתקן לצד בשר כמו גבי אבנים דאמרי' גויל אבני דלא משפיין. וכותבין עליו לצד שיע' שטוב יותר לכתוב דלצד בשר אינו מתוקן כלל. ואז כשקולפי' אותו לב' אותו שלצד שיער נקרא קלף וכותבין בו בצד שנקלף שזהו לצד הבשר שהוא לבן וטוב יותר לכתוב והקליפה שלצד בשר נקרא דוכסוסטוס. דוך הוא מקום כמו דוך פלן. סוסטוס הוא לשון בשר בלשון יוני. וכותבין בו לצד השיער שזהו למקום שנקלף וטוב יותר. זה הכלל לשניהם כותבין במקום שהם מחוברים זה לזה. והיינו דקתני לעיל קלף כותבין במקום בשר ודוכסוסטוס כותבין במקום שיער שזהו שניהם למקום חבורן. כך פירש רב האיי גאון פי' של קלף ודכסוסטוס ומקום כתיבתן. ואמנם רבינו יעקב פירש דקלפים שלנו יש להם דין קלף לפי שמתקנין אותם אל צד בשר וקולפין שם ונשאר אותה של צד שיער. ואם כן צריך לכתוב בקלפין שלנו ספר תורה תפילין ומזוזות לצד לבן שזהו לצד בשר כדין קלף ושם הוא טוב יותר ונאה וגם אינו יכול להזדייף כמו לצד שחור ויש אומרים דקלפים שלנו יש להם דין דוכסוסטוס לפי שלאחר שהסירו השיע' עדיי' מתקני' אותו וגוררים אותן קליפות בתער לצד השחור ונשאר אותו שלצד בשר הנקרא דוכסוסטוס ואם כן מן הדין יש לכתוב בהן לצד השחור דהיינו לצד השיער כדין דוכסוסטוס. וקשה לדבריהם. אם כן תפילין היאך כותבין על קלפים שלנו הנקראים דוכסוסטוס. הלא תפילין על קלף דוקא כדפרי' לעיל. ואם שינה פסול. ויש שקולפין העור לשנים בתחלה. ובקליפה שלצד שיער כותבי' התפילין לצד בשר. לצד הלבן לאפוקי נפשייהו מפלוגת' ומספיקא. ובספר תורה ומזוזה אין להקפיד שהרי כשרים הם על שניהם בין לצד שיער בין לצד בשר. דהא קתני שינה בזה ובזה פסול מיירי דווקא בתפילין. ואף על גב שאינן בקיאין עתה לקולפו לשנים שיהו שני קליפות עבות וראויין לכתוב בהן זו בדין קלף וזו בדין דוכסוסטוס אלא אחת היא עבה וראויה לכתוב בה ואחת דקה ואינה ראויה לכתוב. מכל מקום אותה שהיא עבה וראויה לכתוב אם היא לצד שיער נקראת קלף וכותבין בה לצד החתוך שהוא לצד בשר. ואם אותה שהיא עבה לצד בשר נקראת דוכסוסטוס כיון שהוסרה קליפה דקה שעליה וכותבין בה לצד החתוך שהוא לצד שיער.   Siman 195 משפט הדיו דתני' הבונה. או אם כת' שלא בדיו יגנזו ומוקי לה פרק הקומץ רבה בספר תורה אומר רבינו תם כיון דספר תורה בעי דיו אם כן דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה דהא אינו קרוי דיו מדתנן בגיטין. בפרק שני. בכל כותבין הגט בדיו ובגמרא תני רבי חייא כתבו במי טריא ואפצא כשר משמע שרבי חייא בא להוסיף על משנתינו. אלמא מי אפצא אינו דיו. ועוד קאמר התם עדים שאינן יודעים לחתום כותבין להם במי מילין. ופריך והא תני ר' חייא כתבו במי אפצא כשר ולא פריך ממתני' הכותבין בדיו. ועוד דפרק כל היד פלי קורטא דדיוטא. וזה שייך בדיו שלנו שהוא יבש וקשה. אבל דיו של עפצי' לעולם לח. ולא שייך ביה למימר פלי קורט' ובפרק במה מדליקין אמרינן כל השרפים יפין לדיו ושרף כשף יפה מכולן. ואומר רבינו יעקב דשרף הוא לחלוחית כמו ירק מר יש לו שרף בפרק כל שעה. וכמו זו שירפה מצוי דפרק כל היד זהו ליחלוחית דמיה וזה שייך בדיו שלנו ששורין קליפו' של עץ כשף שקורין פרונלייר או של עץ אחר במים על האש ושולקין אותן שם והלחלוחית מהקליפות יוצא במים והם אחרי כן נקרשין אותן המים ומתייבשים עד שנעשים דיו. ולא כאותן שמפרשים דשרף זה גומא שנוטף מן האילן ונותן אותו תוך הדיו. אם כן היה לו לומר קומא כדתנן בכל כותבין בקומוסי מאי קומוס קומא. ועוד דאמרינן פרק קמא דשבת אין שורין דיו וסמנין. מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו משמע שקודם נתינת מים הוא קרוי דיו. ואין זה בשל עפצים כי אם בדיו שלנו שהוא יבש ונותנין עמו מים לאחר כן לעשותו לח. והכי מפרש רבינו יעקב גבי הלוקח יין לתת לתוך אלונתית דהו' מקרי אלונתית קודם נתינת יין לתוכו רבינ"ו ת"ם קנקנתום אומר רבינו יעקב אינו ארמאנט. ואם כן אפילו למאן דאסר פ"ק דערובין לתתו תוך הדיו קנקנתום מודה הוא דארמנט מותר לתתו בתוך הדיו תדע דבפ"ק דגיטין תנן כתבו בדיו בקנקנתום ובגמ' קאמר מאי קנקנתום חרתא דאושכפי. ובברייתא קתני כתבו בשחור בשיחור. מסתמא ברייתא לאוסופי על כל הנך דמתני' אתיא. א"כ שיחור אינו חרתא דאושכפי כמו שפירש רבינו שלמה אלא שיחור זה ארמנטא. אבל קנקנתום זהו קרקע ירוקה. בלע'. ויריאולה. ואמנם קרקע זו לא נמצאת ביד אושכפי שבמלכות זו. ובפ' כל היד שחור כחרת. ומפרש בגמ' חרת' דאושכפי. והלא קרקע ויריאולה אינה שחורה אלא מאירה כזכוכית. פסק ועתה אפרש בקוצר בלא ראיות למען ירוץ קורא בו. הרי פירשנו שצריך לכתו' ס"ת תפילין ומזוזה על עור בהמה טהורה או חיה טהורה דכתיב למען תהיה תורת י"י בפיך מן המותר לפיך. כדאיתא פר' שמנה שרצים וריש מס' סופרים בין על שחוטות בין על נבלות כדאיתא התם. והוא הדין עור הבתים. וגם הרצועות צריכין להיות מעור בהמה טהורה או חיה טהורה כדאיתא פ' במה מדליקין. וצריך עבוד לשמה כדאיתא פ' הנזקין. גוילין שלנו לא עבדתים לשמן ופסלינהו רבי אבהו. וגם רבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא פרק נגמר הדין סבר כרשב"ג דאמר עד שיעבדם לשמן לפי' רבי' תם ופי' רבי חננאל. אבל תקון הקלף ולשרטטו א"צ לשמן ויכול העכו"ם לעשות. והוא הדין עור הבתי' של תפילין והרצועות צריך עבוד לשמן. דעל עור הבתים איירי רשב"ג גבי ציפן זהב. והרצועות שצריכות להיות שחורות צריך הישראל להשחירן לשם קדושה ואין להשחירן ע"י עכו"ם כמו גבי ציצית טוייה לשמה וצביעה לשמה כשמואל דפרק התכלת דהלכה כוותיה. כיון דתלמודא קאמר סבר כרשב"ג דקא מצריך עבוד לשמה בעור הבתים של תפילין פרק התכלת כשנותנין אותן בעבוד צריך שיאמר בפירש שנותנן לעבד לצורך לעשות בהם דבר קדושה. וכן כשכותב ס"ת תפילין ומזוזות צריך שיאמר בתחלת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת יש' והאזכרות לשם קדושה כי שמא לא סגי במחשבה. וכן גט צריך שיפרש בתחלה בפני עדים שכותבו לשם האיש ולשם האשה לגרשה. והקלפי' שלנו שאינן עבודים בעפצים כשרין לכתוב עליהן ס"ת תפילין ומזוזות ומגילה. ואע"ג דתנן פרק שני דמגילה דפסולה על הדפתרא וכן פרשת סוטה משום דכתיב ספר ודפתרא מפרש פ' המוציא ובפרק שני דמגילה דהיינו לא עפיץ וכ"ש ס"ת דמקרי ספר ברוב מקומות. או מגזירה שוה דכתיבה כתיב' מואני כותב על הספר ובדיו. דמהאי טעמא מצרכינן דיו בפרק שני דמגילה והוא הדין דעביד גזרה שוה מכתיבה כתיבה לגבי ס"ת תפילין ומזוזה להצריך כתיבה על הספר ולא על דפתרא מואני כותב על הספר ובדיו. מ"מ קלפי' שלנו בעבוד טוב שריית מי' וסיד ומלח וחשוב כעיבוד ובימי התנאים נמי מצינו שהיו כותבין ס"ת על קלפים שאינן עפוצים. כדאמרינן פרק הקומץ רבה גבי ס"ת הא דאפיצן הא דלא אפיצן. והיה אותו עבוד טוב כמו ע"י עפצים בעבוד שלנו. ומשפט ס"ת לכתוב על גויל עור שהוסר השיער ונתקן שם. אבל לצד הבשר לא נתקן כלל וכותבין לצד שיער או על הקלף שזהו הקליפה של שיע' וכותבין בה לכתחלה לצד של שיער שנתקן שם וכותב שם לצד השחור. ואם שינה כשר ומזוזה שכותבין לכתחלה על צד של דוכסוסטוס לצד שיער. ואם שינה לצד בשר או על קלף לצד שיער או לצד בשר כשרה. אבל תפילין אינם כשרים כי אם הכתובין על הקלף לצד בשר לצד לבן. ואם שינה פסול בכל עניין. כדאיתא פ' הקומץ רבה. וקלפים שלנו יש להם דין קלף לפי שמתקני' אותו לצד בשר. ונשארה הקליפה שלצד שיער. וא"כ צריך לכתוב בהם תפילין לצד הבשר לצד לבן. וכן ס"ת ומזוזה צריך לכתוב לכתחלה למצוה לצד הלבן לצד בשר כדין קלף. דאי קלפים שלנו יש לנו בהן דין של דוכסוסטוס משום שלאחר שהוסר השיער עדיין גוררין אותה בתער לצד השחור ונשארה הקליפה של צד בשר הנקראת דוכסוסטוס ויש לכתוב בהן ס"ת ומזוזות לכתחלה למצוה לצד השיער לצד השחור. אם כן בקלפים שלנו היאך כותבין בהן תפילין הלא דינן על הקלף ואם שינה פסול. וס"ת צריך לכותבו בדיו כדאית' פרק הבונה שלא בדיו יגנזו. ופר' הקומץ רבה מוקי לה בס"ת א"כ צריך לכותבו בדיו שאינו של עפצים שאותו אינו קרוי דיו כמו שהוכחתי לעיל כי אם בדיו שלנו ששמין קליפות עץ במים על האש ושולקין אותו שם והמים ההם הם קולטין לחלוחית של הקליפות. ואז המים משחירין וגם מתייבשין לאחר זמן. ומותר לתת ארמאנט לתוך הדיו להשחירו לכתוב ס"ת תפילין ומזוזות דאין זה קנקנתום דפליגי ביה תנאי בערובין אם אסור לתתו בדיו אם לא. סליק הפסק דרך קצרה והראיות כתובות ומפורשות לעי' באריכות.   Siman 196 משפט שרטוט ספרים. פרק הקומץ רבה ופרק שני דמגיל' אמרינן הלכה למשה מסיני. מזוזה צריכה שרטוט ותפילין אינן צריכין שרטוט. ונכתבות שלא מן הכתב. מאי טעמא הכי מגרס גרסין. ואם תאמר הא אמרינן ריש גיטין שתים כותבין בלא שרטוט. שלש אין כותבין פירש רבי' יעקב היינו שטה עליונה. או לכל היותר בגליון מארב' צדדין שרטט ובאמצע יכתוב הרבה שורות בלא שרטוט. וכן יעשה תפילין אבל במזוזה צריך שרטוט בין שטה לשטה והא דאמרינן שלהי פרק קמא דמגילה דברי שלום ואמת צריכה שרטוט כאמתה של תורה לא כפי' רבי' שלמה שקורא אמתה של תורה אל ס"ת דהא לא עדיפא ס"ת מתפילין. אלא למזוזה קורא אותה אמתה של תורה לפי שיש בה קבלת עול מלכות שמים בפרשה ראשונה ואמנם בס"ת שיש בו שורות הרבה וקורין בו תמיד נכון לשרטט אף בין שיטה לשטה לפי שנאה יותר לכותבו ביוש' וקורא אני בו זה אלי ואנוהו. התנאה לפניו במצות. אבל תפילין שאין בהן כי אם מעט שורות וגם מכוסות הפרשיות בעור הבתים. לא שייך לומר התנאה לפניו שאינן מגולין ואין טוב לשרטטם. ואדרבא המשרטט אותם נקרא הדיוט כדאמר בירושלמי פ"ק דשבת ופרק היה קורא שמואל ב"ר יצחק הוא אכיל שמע קל צלותא וקם לצלויי. א"ל רב מיישא לא כן אלפן ר' אם התחילו אין מפסיקין. וכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וא"כ ה"ה בתפילין דלא שייך לומר התנאה לפניו. בשרטוט שהיה נקרא הדיוט אם משרטטן. כך פירש רבי' יעקב. אמנם מו' רבי' פירש דכאמתה של תורה היינו ס"ת כפי' רבי' שלמה. דבירו' איכא נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור. מה להלן צריכה שרטוט אף בין שיטה לשיטה. דאלו לשיטה עליונה לא איצטריך למגמר מעלמא. ובמס' סופרים (פ"ח) נמי אמרינן גבי ס"ת מסרגלין בקנה. כתב יריעה שאינה מסורגלת פסולה. ודוחק לומר דמיירי בשיטה עליונה דווקא. וגם תפילין לא מקרי הדיוט אם משרטטן כיון שעושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר שלא בעוקם ויש בין שיטה לשיטה כמלא שיטה ולא משום חומרא על דבר שלא יכול לבא לידי איסור. והא דאמרי' פ' הקומץ רב' ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ופריך הא מורידין עושין הא מזוזה בעי שרטוט. ומשני תנאי היא ממזוזה. אית דאמרי דלא בעי שרטוט ואמאי לא משני בשרטוט התפילין. ולפי' רבינו יעקב ניחא. וי"ל כיון דמשכח תנאי ממזוזה מייתי להו. והא דאמרי' התם פרק הקומץ רבה כתבה אגרת למזוזה פסולה. אתיא כתיבה כתיבה מספר. ופי' רש"י כתבה אגרת בלא שרטוט אתיא גזירה שוה מוכתב לה ספר כריתות או מכתוב זאת זכרון בספר. נראה שסובר הגאון דכ"מ שנ' ספר בעי שרטוט ולכך בעי ס"ת וגט שירטוט. וקשה. דלעיל אמרי' התם דשרטוט מזוזה הלכה למשה מסיני. ועוד למה לן למילף במגילה שרטוט מדברי שלום ואמת. ותפוק לי דכתיב ספר. לכך נראה לשון שני. כתב' אגרת בלא דקדוק חסרות ויתירות. ומש"כ לעיל דאיכא ריש גיטין שנים כותבין שלש אין כותבין בלא שרטוט אע"פ כן נראה דמותר לכתוב באגרת ששולח אדם לחברו שלום פסוק בלא שרטוט כיון שלא כתבו לשום דרשא כמו ויתנו את הילד בזונה דריש מסכת גיטין. מיהו בירושלמי איכא במגילה דשלח רבי פלוג אחריתך מאד ישגא ולא רצה לכתוב בלא שרטוט בכתבו ואחריתך מאד ישגא. שנינו במסכת סופרים ובירושלמי פרק קמא דמגילה מסרגלין בקנה. שמעתי משמו של רבי' יצחק בר' שמואל לאו דווקא בקנה הוא הדין בסכין אלא לאפוקי עופרת ומטבע שהשרטוט צובע ממתכו'.   Siman 197 אמרינן פרק הקומץ רבה עושה אדם לס"ת יריע' בת שלש דפין ולא יותר משמונה דפין. ושיעור רוחב הדף שלשה למשפחותיכם בשיטה אחת ובסוף הספר אפי' פסוק אחד בדף א'. פירש רבינו יעקב שלשה למשפחותיכם היינו מכתיבה דקה. אבל מכתיבה גסה הכל לפי הנוי. שלא יהו עיניו שוטטות. שהרי פירש הגאון שלשה למשפחותיכם שיעור טפח ואי מכתיבה גסה הוי יותר מטפח. וארכו של ס"ת יש כמו ארכו של לוחות ששה טפחים וכל זה למצוה ולא לעכב. כל זה פירש בתקון שלו. ושיעור הגליון מלמטה טפח ומלמעלה שלשה אצבעות בין דף לדף רחב ב' אצבעות. ובין שטה לשטה כמלא שיטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה. ובין אות לאות כמלא חוט השערה. ואם נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות בסוף השיטה לא יהא כותב חוץ לדף שלש אותיות כי אם השתים חוץ לדף והשלש בתוך הדף. ואם נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות אל יכתבנה חוץ לדף כי אם בתחלת השיטה. פירש רבי' יעקב נזדמן שם בסוף השיטה לא יכתוב חוץ לגיליון אפילו אות אחת. ומניין שטין של עמוד או ששים או ארבעים ושמנה. אבל דף אחרון של וזאת הברכה אפי' פסוק אחד בדף אחד. לעיני כל ישראל בסוף הדף בשיטה אחרונה. רב אשי אמר באמצע השיטה דווקא. ורבנן אמרי אף באמצע השיטה אתמר. כל זה בהקומץ רבה.   Siman 198 ועוד שנינו התם ע"כ עד וימת משה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ויש ספרים שאין כתוב רק ומשה כותב. אבל לפי הספרים דגרס. ומשה אומר. צריך ליזהר שלא יהא אחר מקרא אותו והוא כותב על פיו עד שיחזור הוא ויקרא אחריו בפיו כדקאמר ומשה אומר וכותב. וכן לתפילין ומזוזות. וכל המחמיר תבא עליו ברכה.   Siman 199 משפט השם אם דלגו באיזה מקום יכתבנו. תניא פ' הקומץ רבה הטוע' בשם גורר את שבכתב ותולה שבגרר וכותב השם על הגרר דברי ר"י פי' יגרור החול שכתב במקום שהיה לו לכתוב בו השם ויתלנו. ויכתבנו בין השיטין ואת שם שדילג יכתוב על מקום הגרר. רבי יוסי אומר אף תולין השם רבי יצחק אומר אף מוחק וכותב. רבי יהודה אומר למחר שיהיה יבש יגרור החול ויכתוב השם על הגרר. אבל כשהוא לח אל ימחוק החול לפי שהמחק יהא ניכר יותר מדאי. ואין כבוד לכתוב השם עליו. ורבי יצחק אומר אף מוחק החול בעודו לח ויתלה החול וכו' וכותב השם על המחק ר"ש שזורי אומר כל השם כולו תולין ואין תולין מקצתו. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ אין כותבין השם לא על המחק ולא על הגרר ואין תולין אותו אלא מסלק כל היריעה וגונזה. אתמר רב חננאל אמר רב הלכה תולין השם. רבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל הלכה מוחק וכותב עולא א"ר חנינא הלכה כר"ש שזורי. ולא עוד אלא כ"מ ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו צריך לפרש דר"ש שזורי בא לחלוק על ר"י דאמר תולין ולא לפרש דבריו בא. דגרסי' טעה אות אחת בשם יתלנה. ר"ש שזורי אומר כל השם כולו תולין מקצתו אין תולין. אי גרסי בדר' יוסי אף תולין וברבי יצחק אף מוחק משמע דגורר עדיף מכלהו. ותולין גרע מיניה. ומוחק בעודו לח גרע מכלהו. כיון דגרסינן אף על רבי יוסי ועל ר' יצחק. ואם תאמר לר' יצחק למה יטרח למחוק כיון שיוכל לתלותו וגם כי הוא פן עדיף טפי לרבי יצחק. ויש לומר דהכי קאמר אף מוחק חושב כמו תולין ואיזה שירצה יעשה. לכאורה נראה דהלכה דתולין כדפסיק לעיל רב חננאל אמר רב וכדאמר עולא הלכה כר"ש שזורי. אע"ג דאין הלכה כפיסקא דעולא במאי דאמר כ"מ ששנה ר"ש שזורי במשנתינו הלכה כמותו דהא שלהי בהמה המקשה רב אשי דהוא בתראה סובר כר"י דאמר הלכה כר"ש שזורי בהני. במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי. ומוכח התם ולא במילי אחריני. מכ"מ משמע הלכה דתולין כדפסיק רב. וגם רבינו יעקב פירש דאין כותבין השם לא על המחק ולא על הגרר אבל תולין אותו משמע דלא גרסינן אף על ר' יוסי דאמר תולין אלא תולין דווקא. ואם תאמר לר"י למה יטרח לגרור הלא קל יותר לתלות וגם הוא עדיף טפי. ויש לומר דהכי קאמר אם ירצה יגרור ויכתוב השם על הגרר ר"י אומר תולין דווקא אמנם על כורחין תולין גרע אף ממוחק וכ"ש מגורר. דאמרינן בירושלמי פרק קמא דמגילה. ר' זעירא ורב חננאל בשם רב הלכה מוחק החול וכתב השם ותולה החול רבי זעירא אמר רב חננאל בשם רב אמר כגון אני יי' אלהיכם מותר. ומבעיא ליה למה מפני שהן שלש תיבות או מפני שיש בהם חול. מה נפיק מביניהון י"י אלהים י"י. מ"ד מפני שהן שלשה תיבות הא נמי ג' תיבות מ"ד מפני שיש בהן חול אסור לתלותן שאין כאן חול. הרי לך דמוחק מותר תולה אסור. וזהו דלא כפי' רבינו יעקב. ואם כן גרסינן אף גבי תולין. ובתר הכי גרסינן מוחק בלא אף אלא דווקא ולא תולין. ואי גרסינן אף גבי מוחק יש לומר דקאי אדרבי יהודה גורר כשיהיה יבש. וזה מוסיף אף מוחק בעודו לח. ואם תקשי דרב חננאל אמר רב בירושלמי הלכה מוחק ובשמעתין קאמר הלכה תולין. יש לומר דהכי קאמר בירוש' הלכה מוחק נמי הוי מצוה מן המובח' כמו גורר כשהוא יבש. והכא קאמר דבדיעבד הוי שפיר בתולין וא"צ לגנוז היריעה. מכ"מ קשה דאמרי' במס' סופרים טעה בשם יתלנו בין השיטין דברי רבי יהודה ר"מ אומר מוחק את שלפניו וכותב השם על המחק ור"י אומר לעיל גורר. ואם נאמר כפי' רבינו תם דתולין עדיף מכלהו אתי שפיר דר"י אומר איזה שירצה יעשה או תולין או גורר. ור"י אומר תולין דווקא. אבל יקשה מהירושלמי דלעיל. ויש ליישב ההוא דמס' סופרים ר' יהודה אומר אף יתלנו אם ירצה. אבל מצוה מן המובחר הוא גורר דעדיף ר"מ אומר מוחק דווקא. ולא קאמר תולין ולא גרסינן אף במוחק כיון דהוא לא הזכיר התם גורר אבל בשמעתי' גריס שפיר אף במוחק וקאמר דמוחק נמי הוה ליה מצוה מן המובחר כמו גורר מרבי מאי דאמר התם מוחק ובשמעתין קאמר אין כותבין על המחק היינו לר"ש ב"א משמיה דר"מ. מההיא דירושלמי איכא להוכיח שהדינין של גורר תולין מוחק הוי כמו כן בנביאים ובכתובים כמו בס"ת דהא אל אלהים יי' כתוב בתילים ושמא זהו דווקא כשהן בגליון שקדושים יותר ולא כאותן שלנו. ואפילו שמא בחומשים שלנו אין קפיד. ואמנם נראה כיון דלכבוד השם הוא בכ"מ צריך ליזהר והמחמיר תבא עליו ברכה. פסק הלכך אם טעה ודילג השם טוב יותר לגרור החול לאחר שהיה יבש. ויכתוב הש' על אותו הגרר ואת החול שמחק יכתוב בין השיטין ואת השם לא יכתוב בין השיטין דאסור לתלותו עד שיהיו שלש תיבות ולכל הפחות אחת מהן חול כגון אני י"י אלהיכם כדאיתא בירושלמי פרק קמא דמגילה. מיהו בדיעבד אם תלה את השם לחודיה שפי' דמי (עיין ת' רשב"א ז"ל תשל"ח ועיין ת' רע"א זלה"ה בדל"ת) אבל אינו שמא כך מצוה מן המובחר כדפרישית לעיל דלא תקשי מדר"י דפ' הקומץ לרב חננאל אמר רב בירושלמי דמגילה וכל הדינין הן בין בחומש בין בנביאים בין בכתובים דהא אל אלהים יי' דמספקא ליה בירושלמי אם מותר לתלותן הוו בתילי'. אבל בתפילין ומזוזות אסור לתלות אפי' החול כדאמרי' בירושלמי פרק קמא דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות ולא קא מפליג בין שם לחול.   Siman 200 משפט פרשה באיזה עניין קרוייה פרשה פתוחה או סתומה או סדורה. פירש רבינו יעקב זכרונו לברכה. איזהו פרשה פתוחה כל שכתוב מראש השיטה עד אמצעית' או עד שלישיתה והניח ריוח עד סוף השיטה בכדי שיש שם ג' תיבות מן ג"ג אותיות דהיינו למשפחותיכם זו היא פר' פתוחה ואם נזדמנה לו סלוק הפסוק בסוף השיטה פחות מכשעור יניח שיטה שנייה לה ויתחיל לכתוב שיטה שלישית גם זו פתוחה. אבל סתומ' כל שכות' שיטה מכאן ומכאן והוא מניח באמצע חלק כדי לכתוב בו שם בן שתים אותיות או יותר וזו היא סתומה. סדורה כל שכותב והולך השטה עד חצייה או על שלישיתה ומניח השיטה ומתחיל לכתוב השיטה שלמטה לה כנגד ההנחה של אותה שיטה עליונה זו היא סדורה. זה מצאתי בסדור קדמוני. ובמסכת סופרים שנינו איזהו פתוחה כל שלא התחיל בראש שיטה. ואיזהו סתומה כל שהניח באמצע שיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהיה נקראת פתוחה כדי לכתוב שם של שלשה אותיות וכמה יניח בסוף שיטה ותהיה נקראת סתומה כדי לכתוב שם של בן שלש אותיות. גמר כל הפרשה אל סוף הדף צריך לשייר שיטה אחת מלמעלה. ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם בן שלש אותיות מתחיל מלמעלה. צא ולמד מדברי שניהם והברייתא עיקר במה שהיא חולקת דקסבר תנא דברייתא בראש שיטה מקרי פתוחה ולא בסוף שיטה. מי' אם מניח חלק בסוף שיטה ובראשה לא גרע בהכי. וסדר הקדמונים סבר כי בסוף שיטה מקרי פתוחה ולא בראש השיטה ואם הניח בתחלת שיטה ובסוף שיטה לא גרע ויצא ידי שניהם עכ"ל רבינו תם. מה שפירש רבינו שלמה דכשהניח לו חלק בסוף שיטה ובתחילת שיטה יצא לעשות פתוחה לא מקריא בהכי סדורה דהיינו דווקא כשהתחיל למטה כנגד מקום ההנחה של שיטה שלמעלה ממנה זו דווקא נקראת סדורה שנראית הכל כתוב בשיטה אחת. אבל אם אינו מתחיל לכתוב נגד ההנחה שלמעלה אלא מתחיל או קודם או אחרי כן אז נקראת שפיר פתוחה וקשה דאמרינן בירושלמי פרק קמא דמגילה שמואל בר שילת בשם רב אמר הלכה כדברי האומר מזוזה הפרש' פתוחה שאין זה מקומה פתוחה מראשה פתוחה מסופ' פתוחה מכאן ומכאן הוי סתומה. אלמא פליגא על סדור קדמוני שאומר חלק בראש שיטה אינו קרוי פתוחה כי אם בסופה. ופליגא על מסכת סופרים שאמר בתחלת שיטה קרוי פתוחה ולא בסופה ואלו בירוש' קאמר שפתוחה קרוי חלק בתחלת שיטה או בסופה. וגם פליגא ארבי' יעקב שאומר כשהניח חלק בתחילת השיטה וגם בסופה יצא ידי פתוחה ובירוש' קאמר פתוחה מכאן ומכאן סתומה. אמנם בלאו הכי קשה דרב אדרב. פרק הקומץ א"ר חלבו חזינא לרב הונא דקא עביד פרשיות מזוזות סתומות. ופריך ר"ש ב"א אומר שר' מאיר היה כותבה למזוזה על הדוכסוסטוס ועושה ריוח מלמעלה ועושה פרשיותיה פתוחות. ואמר רב הלכה כר"ש ב"א ומשני כי אמר רב הלכה כר"ש בן אלעזר אריוח דווקא תדע דהא אזיל בתר מנהגא. והאידנא נהוג עלמא בסתומות. שמע מינה אריוח דווקא קאמר הלכה אבל פרשת מזוזה הויא סתומ'. ואילו בירושלמי קאמר רב הלכה כאומר פרשה מזוזה הויא פתוחה. ויש לפרש הכי דירושלמי. אמר רב הלכה כדברי האומר מזוזה פרשה שלה פתוחה. ואחרי כן מפרש לא פתוחה גמורה אמר רב דהא פתוחה מראשה הוי פתוחה גמורה וכן פתוחה בסופה הויא פתוחה גמורה אלא פתוחה פירש דקאמר רב במזוזה. היינו שמכאן ומכאן סתומה וכתובה. אבל באמצע יש חלק. והיינו נמי סתומות דקאמר רב פרק הקומץ. וגם אתי שפיר דלעולם כשיש חלק בתחלת שיטה וגם בסופה נקראת פתוחה גמורה כדברי רבינו יעקב מנוחתו כבוד. והא דאמר ר"ש ב"א פרק הקומץ רבי מאיר היה כותב' על הדוכסוסטוס. ואלו פרק המוציא יין קאמר ר"ש בן אלעזר ר"מ היה כותב' על הקלף צריך לפרש אף על קלף קאמר כדיהיב טעמא מפני שמשתמרת, אבל דינה הוי על דוכסוסטוס כדאמרי' התם הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על הדוכסוסטוס. אבל ליכא למימר תרי ר"ש בן אלעזר הוו דהא שלהי מרובה גבי מכרה חוץ מגיזותי' פריך מדר"ש ב"א אדרבי שמעון ב"א. ומשני תנאי היא. ולא משני תרי הוו השתא אסקינן דקא נהגי עלמא במזוזה פרשיותיה סתומות וגם רב אזל בתר מנהגא. וגם רב הונא עבד להו סתומות. וכן אמר רב נחמן בר יצחק פ' הקומץ מצוה לעשותן סתומות וקשה למנהג שלנו שאנו מניחין חלק בתחלת שטה לפני והיה אם שמוע והיינו פתוחה ושמא אין בה חלק שיעור לכתוב שם בן שלש אותיות. או נמי יש חלק הרבה לפני והיה אם שמוע. וכמו כן יש חלק בסוף ובשעריך של פרשת שמע. אם כן הויא ליה פתוחה מכאן ומכאן דקאמר בירושלמי דהויא סתומה. מיהו פירשתי לעיל בה פי' אחר כי היכי דלא תקשי דרב אדרב.   Siman 201 שעטנ"ז ג"ץ אלו שבע אותיות הם צריכות שלשה זיונין בכל הס"ת צריך לשי"ן לראש שלישי שלשה תגין לעי"ן ולטי"ת ולצד"י לראש שני שני תגין. אבל בראש ראשון של אות אין צריך כלום. והא דאמרינן בשמושא רבא דתפילין שעטנ"ז ג"ץ צריכין זיונין. וחשיב שי"ן עי"ן של שמע משמע דשאר שי"ן עי"ן אינו צריך כלום התם מיירי בתגין גדולים שהם כעין מקלות. וגם מיירי בכל שלשה ראשי השי"ן צריך תגין וכך בשני ראשי עי"ן וטי"ת וצד"י כדמפרש התם. וזיונין יש עושין אותן כזה. ש"ע"ט"נ"ז ג"ץ שלשה תגין גדולים בכל אות. ויש שאין עושין רק תג אחד גדול באמצע גדול ראש האות ומימין ומשמאל יש תגין קטנים מן האות עצמה. גרסינן פרק הקומץ שעטנ"ז ג"ץ כל אחת משבע אותיות הללו צריכות שלשה זיונין בראש שמאל. וזיינן כך רבי' גרשון בסדר קדשים שכתב וכן רש"י בפי' בכתב ידו. ש"ע"ט"נ"ז ג"ץ כאדם שאוחז זין ומניפו לימין ולשמאל ולפניו. ויש מזיינין אותו. ג"ץ והגיה הר"ר קרשביהו הנקדן בסמ"ג כתב ידו וז"ל. ואני הנקדן אומר שראיתי אחרים שאין עושין כי אם זיון אחד כזה ג"ץ כי אומרים שימין ושמאל עולין שני זיונים. על כן אני אומר שהכל אחד והכל תלוי בכתיבת הסופר. יש סופרים שאוחזים הקולמוס באלכסון ונעשי' הזיונין כרבינו שלמה מן הכתיבה עצמה שאינו צריך כי אם מעט תקון ואותם שאינן עושין כי אם זיון אחד הו' לסדר הסופרים קדמונים שהיו עושין כל ראשי האותיות כעין ט' וא"צ כי אם זיון אחד כזה. ש"ע"ט"נ"ז ג"ץ ועכשיו שפארו הסופרים כתיבותיהם לעשות ראשי האותיות שוין למעלה טוב לעשות השלש זיונין אחר כל הכתיבה עכ"ל.   Siman 202 פרק השותפי' (י"ד) בסופו תניא כל הספרים נגללין לתחילתן וס"ת לאמצעיתו נגלל ועושה לו שני עמודי' אילך ואילך. וקשה דלעיל תניא וחכמים אומרים עושה לספר בתחלתו כדי לגול עמוד וסופו כדי לגול היקף אלמא נגללין בסופן ובברייתא שנייה קתני נגללין לתחילתן. וכן אמרינן בתר הכי ספר עזרא לתחילתו נגלל. אלמא ס"ת שאין קורין בו ברגילות נגלל לתחלתו. וכן אמרינן פרק הקומץ רבה (ל"א ע"ב עיין תה"ד סי' נ"א) מזוזה כורכה מאחד כלפי שמע. וכן אמרינן במסכת ידים גליון שיש בספר שלמעלה ושלמטה שבתחלה ושבסוף מטמא את הידים. רבי יהודה אומר שבסוף אין מטמא עד שיעשה לו עמוד אלמא מדעמו' הוי בסוף. אם כן ההיקף הוי בתחלה לכך נראה למורי רבינו לגרוס אפכא בתחלתו כדי לגול היקף ובסופו כדי לגול עמוד. א"כ במגילה שיש לה דין ספרים יש לה להיות עמוד אחד בסוף. וכדי היקף בתחלה בלא עמוד. ולספר תורה שרגילין לקרות בו נגלל לאמצעיתו זהו ממקום שיש לו לקרות השבוע בפרשה ועושה לו שני עמודים. והא דתניא בתוספתא הגליון שבתחלת ספר וכדי היקף מטמא את הידים. משמע שגליון בתחלה והיקף בסוף. לא היא אלא הכל מיירי בתחלה. והגליון שבתחלה היינו שתי אצבעות בתחלת יריעה בשעור שבין דף לדף ויש מפרשים כי ספרים נגללין לתחלתן. היינו כי אין חומש עמהם. אבל כשיש חומש עמהם נגללים לסופן וכדי היקף חלק הוי בסוף אבל בתחלה לא. דאם כן יהו שאר ספרים גנוזים בתוך החומש. ואז יהא החומש תשמיש להם שמכסה אותם וליתא דאמרינן התם תחלת הספר וסופו כדי לגול. ומפרש תלמודא לצדדין תחלתו של ספר כדי לגול עמוד וסופו כדי לגול היקף. והשתא כיון דליכא אלא ספר אחד אז אפכא מבעי ליה תחלתו כדי לגול היקף וסופו כדי לגול עמוד.   Siman 203 משפט לתפור ס"ת תניא במסכת סופרים אין דובקין בדבק ואין כותבין על גבי מטלית ולא תופרין במקום הכתב אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר דובקין בדבק וכותבין על גבי מטלית אבל אין תופרין במקום הכתב מבפנים אלא מבחוץ. ונראה דהך ברייתא מיירי בס"ת שנקרע הדף עצמו ולכך קאמר אין תופרי' במקום הכתב מבפנים אלא מבחוץ. ואי מיירי לתפור שתי יריעות יחד היה לו לומר אין תופרין בצד הכתב ולא במקום הכתב והתם נמי קתני ספר שנקרע טולה עליו מטלית מבחוץ. ועוד שנינו במס' סופרים וכן איתא בירושלמי פ"ק דמגילה אמרינן הלכה למשה מסיני שיהו כתובין בעורות וכותבין בדיו ומסרגלין בקנה וכורכין בשער וטולין במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין. וכשהוא תופר יתפור כתפירה הזאת משמע דמיירי בנקרע היריעה וקאמר שמבחוץ ישים מטלית אם יחפוץ או קלף בדבק או אם ירצה יתפור הקריעה בגידין אע"פ שרגילות הוא לתפור הקריעה אפי' (עיין ב"י יו"ד סי' ר"פ ועיין ת' ח"ס סי' ע"א ועיין ת' בגדי כהונה סי' א') במשי. מ"מ האי מילתא ותופרין בגידין מיירי לתפור יריעות זו אצל זו. וכורכין בשער מיירי באגרות פרשיות של תפילין שנכרכו' בשערן כדאיתא בפ' במה מדליקין (כ"ח ע"ב) ובספר פסיקתא של רבינו יעקב והיה שם קצת דיני ס"ת וכתוב שם הקלפים צריכין עבוד לשם ס"ת ויכול לכתבו על עורות מעובדים של כבש או איל או צבי כו'. והתפירה תהיה מבחוץ ולא מבפנים ומשני צדדין צריך לעשות שיור התפירה כהלכה למשה מסיני הילכך צריך לתפור ס"ת מגידין והתפירה מבחוץ. כשתופר היריעות זו אל זו וגם כשתופר קרע של היריעה עצמה צריך לתפור מבחוץ גם שמא בגידין. סליקו הלכות ספר תורה.   Siman 204 הלכות תפילין - הקדמה
הנה בהלכות ספר תורה פירשתי יותר מחציו משפטים התלויין גם לתפילין לפיכך המעתיק הלכות תפילין מספר זה צריך להעתיק גם את הלכות ספר תורה.   תפילין עור הבתים והרצועות והקלף שכותבים בתוכו הפרשיות צריך להיות מבהמה טהורה או מן חיה הטהורה כדכתיב למען תהיה תורת י"י בפיך מן המותר לפיך. ואפילו על גבי נבלות מותר כדאיתא פרק שמונה שרצים (שבת ק"ח). והכל פירשתי למעלה בהלכות ספר תורה. וגם שצריך עבוד לשמו כרשב"ג וכרבא דפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ע"ב) וכר' אבהו דפרק הנזקין (גיטין נ"ז ע"א). וכתיב' לשמה לשם קדושה צריך שיאמר בפי' בתחלת כתיבה ובתחלת העבוד שעושה הכל לשם קדושה. ולא סגי במחשבה (עיין רמב"ן ז"ל וריטב"א ז"ל בסוגי' שם ועיין בס' ז"ר ועיין ט"ז שם וב"ח וצ"ע) ואינו צריך עבוד בעפצי'. ופירשו דין קלף ודוכסוסטוס ומשפט תפילין לכתוב בקלף צד בשר שהוא לצד לבן. ואם שינה פסול. וצריך לכתוב בקלפים שלנו לצד לבן שיש להם דין קלף. ומשפט תפילין ומשפט מזוזה באיזה עור יכתבם ובצד בשר או לצד שיער הכל פירשתי למעלה. ומשפט הדיו ומשפט ארמאנט שאין זה קנקנתום. ושצריך לשרטט ארבע שרטוטין ולא יותר בתפילין ובספר תורה אבל במזוזה צריך שרטוט בין כל שורה ושורה הלכה למשה מסיני. ושמא הוא הדין בס"ת כדמשמע בירוש'. ומסרגלין בקנה מאי לאו למעוטי סכין. לא למעוטי שרטוט של צבע קאמר. ומשפט תולין דילוגין בספר תורה ואין תולין בתפילין ומזוזות כדאיתא בירושלמי פ"ק דמגילה משום דתניא במכילתין כתבן שלא כסדרן יגנזו. ואו' אחת חוץ לגליון או שתים. ובלבד שיהא מיעוט של חתיכה בחוץ. אבל בשם כלל כלל לא יכתוב חוץ לגליון. וגם אסור לאדם אחר להקרות לכותב אלא א"כ חוזר הכותב תחלה וקורא ואחרי כן יכתוב. עד הנה פירשתי למעלה באורך על ידי טעמים וראיות מהלכות ספר תורה וכל זה כמו כן הוא משפט לתפילין ומזוזות. ועתה אפרש הנשאר למשפט של תפילין בעזרת רוכב שמים.   Siman 205 הנה אפרש תחלה משפט כתיב' הפרשיות בשל ראש ובשל יד וסדר הנחתן בבתים וגם היאך ישים הפרשיות בבית. ואחרי כן אפרש היאך הוא משפט עשיית הבתים ותפירתן. והרצועות ומשפט הנחתן בראש באיזה מקום. וכן בזרוע והיאך יברך עליהם. ומתי יברך ומתי עת סילוקן. ואם יברך כשחולצן. פרק הקומץ רבה ובריש סנהדרין. תנו רבנן לטוטפת לטוטפת לטוטפות לטוטפות הרי כאן ארבע. ופירש רבינו שלמה בקדש והיה כי יביאך ובפרק שמע כתיב לטוטפת חסר. אבל בפרשת והיה אם שמוע כתיב לטוטפות מלא. כך פי' בסנהדרין. ואמנם לא דקדק בדבר. שהרי בפרשת קדש אין כתיב כלל לטוטפת רק לזכרון בין עיניך. ועוד שהתלמוד אינו מביא אלא שלשה ולדבריו יש ארבעה. ועתה יש תימה שהרי כולן חסרין אין וי"ו אחר הפ"א בספרים מדוייקי' ואלו וי"ו זאת שאחר הטי"ת אין משמע לשון רבים. ואם כן היאך יש כאן ארבעה. אין לו' גורעין וי"ו שאחר הטי"ת מוסיפין אחר הפ"א. דאם כן יש כאן חמש דהא בפרשת והיה כי יביאך ובפרשת והיה אם שמוע כתיב וי"ו אחר הטי"ת ועוד דאין לו' גורעין ומוסיפין אלא מתחלת תיבה או בסוף תיבה. כדאשכחן פרק יש נוחלין (ב"ב קי"א ע"א) גבי ונתתם את נחלתו לשארו דדרשינן נחלת שארו לו. ופ' הזהב (ב"מ נ"ד ע"ב) גבי חמישיתו דגורעין וי"ו אחרונה ומוסיפין באמצע תיבה ודרשינן חמישיות לשון רבים. ופירש רבינו יעקב בפרשת והיה כי יביאך כתיב ולטוטפת וגורעין וי"ו שבתחלת תיבה ומוסיפין אחר הפ"א ודורשין לשון רבי' אבל וי"ו שיש בו אחר הטי"ת לא דרשינן. אבל בפרשת והיה אם שמוע אין כתיב וי"ו בתחלתו. ולא אחר הפ"א כי אם בלבד וי"ו אחר הטי"ת. ובפרשת שמע כתיב לטטפת כלו חסר אין בו שום וי"ו בשום מקום. ורבי עקיבא דורש ארבע בענין אחר טט בגדפי הם שתים. פת באפריקי שתים. ואין לתמוה הרי כתיב שלשה לטוטפות הרי כאן שנים עשר לא היא דחד לטוטפות לגופיה נשאר בגדפי ארבע או באפריקי ארבע אי נמי מכיון שלא בא מכח לשון רבים כמו קרנו' קרנות או בסוכות בסוכת בסוכות אלא מכח לשון בני אדם הרי הוא כאלו כתיב בהרבה מקומות בתורה והיו לארבע בין עיניך. שאין להוסיף על ארבע ורמז הכתוב את המצות בארבע מקומות להורות שאותן ארבע פרשיות יכתוב ויתנם בראש בארבע בתים כמו חשבון של לטוטפות בין עיניך. ובזרוע יתנם בבית אחד כולן כדכתיב לאות על ידך. תנו רבנן יכול יכתוב תפילין של ראש על ארבע עורות ויניחם בארבע בתים עורות. תלמוד לומר ולזכרון בין עיניך זכרון אחד אמרתי לך. הא כיצד כותבין על ארבע עורות ומניחן בארבע בתים בעור אחד פירוש שיהיו הארבעה בתים חצונים מחוברין יחד מעור אחד או שמא מארבעה עורות. ובלבד שיהיו תפורים זה לזה (עיין ת' מנחם עזריה ובהגהות הגר"א ז"ל במס' ב"ב) וטוב הוא ונכון לעשותן מעור אחד ואם כתבן בעור אחד והניחן בארבעה בתים יצא וצריך ריוח ביניהן. וחכמים אומרים אינו צריך ושוין שנותן חוט ומשיח' בין כל אחת ואחת ואם אין חריצן ניכר פסולה. תנו רבנן תפילין של יד כותבה על של עור אחד. ומניח בבית אחד ובעור אחד ואם כתבן בארבע עורות והניחן בבית אחד יצא וצריך לידבק בארבע עורות של כתיב' דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אין צריך וחזר בו רבי יהודה הרי לך תפילין של ראש צריך לכתוב את הארבע פרשיות בארבע עורות לכתחלה ואם בעור אחד בחתיכת קלף אחד ארוכה בארבע עמודי' יצא. ותפילין של יד צריך לכתוב לכתחלה בקלף בארבע עמודים הארבע פרשיות ואם כתבן בארבע קלפים יצא אמר רבי יוסי מודה רבי יהודה שאם יש לו שני תפילין של ראש טולה עור על אחד מהן לכסות הפרש הבתים שיהו נראין אחד וכשרה. וצריך לכתוב בימינו כדאמרי' סוף הקומץ רבה וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ואפילו דיעבד פסול אם כתב בשמאל. דהא תנן פרק הבונה (שבת ק"ד) הכותב בין בימינו בין בשמאלו שתי אותיות ופריך אין דרך כתיבה בשמאל ומשני בשולט בשתי ידיו. אבל באטר אשמאל דעלמא ולא אימין. ובענין זה צריך לכתוב ס"ת תפילין ומזוזות ומגילה. דנאמר בכולהו כתיבה דאין לומר דווקא בשבת דגמרינן ממשכן אינו מועיל כלאחר יד. אבל בעלמא כשר אין סברא לומר כן שיכתוב ס"ת תפילין ומזוזות כהלכתן בשבת לא יהא חייב אמנם גבי שחיטה כתיב וזבחת. ותנן נפלה סכין ושחטה פסולה (חולין ל"א ע"א). ודייקינן הא הפילה כשרה אפילו כלאחר יד ואפילו הכי פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד. והיכא שנפלה טיפת דיו בתוך חלל אות בי"ת והיא עתה כמו פ"א או אין שם בי"ת עליה. או טפת דיו נפלה בחלל אות אחרת ואין שמה עליה. אין תקנה למחוק הטיפה כמו חק תוכות דפסיל כך אמרי' בגיטין (כ' ע"א) וכתב ולא וחקק ומוקי לה בחק תוכות או טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף אין תקנה למחוק התג לתקן האות. וכן פעמים במ"ם פתוח' שנוגע משך שמאלי כמו החרטום נדבק למשך תחתון ועשאו סתום. ואמרינן בהבונה (ק"ג ע"ב) שלא יעשה פתוחים סתומים ואיכא דפסיל כמו כן אין תקנה למחוק הדבקות בתער דהוה ליה חק תוכות. ואין להכשיר מדאמרינן פרק הבונה נטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין חייב לפי דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה וגמרינן ממשכן ועל קרשי המשכן היו הם כותבים אחד ושנים בכל ענין שלא היו חוששין אלא לידע איזה בן זוגו אבל במקום שנאמר וכתב פסלינן חק תוכות. וכיון שהאות פסול אין להכשירו על ידי חוזר ומעביר עליו קולמוס לאחר שנתקנה בסכין אף על גב שהיה רוצה לכתוב השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלי"ת רבי יהודה אומר מעביר עליו קולמוס ומקדשו. וחכמים אומרים אין זה מן המובחר (עיין רשב"א ז"ל מה שהביא הירושלמי בסוגי' שם ובפ"ג סי' קכ"ה ובס' ישועות יעקב סי' הנ"ל) (עיין ג"פ קכ"ה ס"ק ל"ג ות' זית רענן יו"ד ה"ב ותה"ד סי' מ"ח) וגבי גט אם נכתב שלא לשמו והעביר עליו קולמוס לשמו אמר רב חסדא פרק שני דגיטין דלרבי יהודה דווקא מועיל. ורב אחא אמר אפילו לרבנן כשר לפי דלא שייך זה אלי ואנוהו בגט השתא לרבי יהודה דמועיל משום שהאות נעשה לו כתקנו ואין מחוסר אלא לשמו כגון גבי שם וגבי גט דבעי' לשמה אבל חק תוכות (ועיין ת' ח"ס ח') שאין שם אות עליו מודה דהעברת קולמוס לא משוי ליה גט. וכל שכן לרבנן דאין מועיל. דהא דתנן פרק הבונה כתב על גבי כתב פטור גבי שבת. לא קשיא לרב אחא דאמר גבי גט מועיל אפילו לרבנן היינו משום דכתב ב' מועיל להחשיבו לשווייא לשמו אבל גבי שבת לא מהני מידי כתב שני לכך פטור. אבל לשווייא אות בלא שום תוספ' לכולי עלמא אין מועיל תניא גבי ספר תורה טעה בשם גורר מה שנכתב וכו'. וכותב השם על הגרר רבי יוסי אומר מוחק וכותב על המחק כשהוא לח שייך לומר מוחק וכשהוא יבש שייך לו' גורר. רבי יצחק אומר תולין. ובירושלמי דסוף פרק קמא דמגילה אמרינן תולין בספרי' ואין תולין בתפילין ומזוזות (עיין סמ"ג וסמ"ק וג"פ קכ"ה סקל"א). ולא מפליג בין שם לשאר תיבות. אם כן אסור להניח שום אות בתפילין ומזוזות וגם שלא לכתוב לא על המחק (עיין טור ל"ב ומג"א ס"ק נ"ב ות' בגדי כהונה ח' א' ות' רע"א זלה"ה סי' י"א) ולא על הגרר. דהא לעיל בהלכות ספר תורה לא נתברר איזה עדיף אמנם אם דילג אות אחת או שתים והניח ריוח למעלה בסדר השורה יכול לכותבן שם. אמנם י"מ דטעמא דאין תולין בתפילין ומזוזות לפי שנכתבו שלא כסדר. ותניא במכלתי' גבי תפילין כתבן שלא כסדרן יגנזו. אם כן אסור לכתוב בריוח שהניח לכתוב האות שדילג. פרק הקומץ רבה אמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה. ובמסכת סופרים תניא מניחין בין שיטה לשיטה כמלא שיטה. בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה. בין אות לאות כמלא שיער כו'. עירב האותיות או שהפסיק באמצע השם פירוש דחילק חתיכה אחת לשתים אל יקרא בו. ובירושלמי פרק היה קורא אמרינן עירוב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול. מאן דאמר כשר מלמטה ומ"ד פסול מלמעלה כגון ארצנו תפארתינו. אבל ארצך תפארתך צריכה. ונראה למורי רבינו לפרש הכי ארצנו תפארתנו אי נוגעת הרי"ש לצד"י או לתי"ו או תי"ו לפ"א וכן כולן זהו למעלה פסול אבל למטה כשר אבל ארצך תפארתך אי נוגעת התי"ו למטה לאמצע הכ"ף שהיא ארוכה וכן צד"י למטה לאמצע הכ"ף צריכה פי' ספק יש בדבר אי חשוב כלמעלה ופסול או כלמטה וכשר. אמנם בתלמודנו לא מפליג בין נוגע למטה או מעלה ופוסל בכל ענין אם אינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה ובמסכת סופרים קתני אל יקרא בו ואולם ספק בדבר אם יכול להפריד את האותיות המחוברות בסכין דאולי הוי כחק תוכות דפסול כדפרישית לעיל או שמא בשביל שנוגעת אות לחברת' לא אבד שם האות שעליה ויכול להפרידה בסכין. וכן הדין הזה בגט. וכן בספר תורה דתניא בהקומץ רבה אם יש בו שלש טעיות יתקן ארבע יגנז השתא אם נוגעות האותיות בארבע וחמש אותיות שמא כשר אם תקנן להבדילן והמחמיר תבא עליו ברכ'. פרק הקומץ אמר אשיאן בר נדבך ניקב תוכו של ה"א כשר. ירכו פסול פירוש תוכו זהו בחלל האות ירכו זהו גוף האות. ולשון שני שפי' רש"י תוכו רגל שמאלי שהוא בפנים ירכו רגל ימיני הא לא נכון דמה לי ימין מה לי שמאל בכל ענין פסול. ועוד דהא אפילו קוצו של יו"ד מעכב. ועוד דלשון תוכו משמע אמצעיתו דהיינו חללו משמע לאשיאן בר נדבך ניקב בחללו כשר אף על גב דאין הקלף חלק ניכר סביב הנקב באמצע האות מדלא מפליג לפסול אלא בירכו ובירושלמי דפרק קמא דמגילה חולק על זה דקאמר התם אמר אשיאן בר נדבך ניקב באמצע בי"ת אם גויל מקיפו מכל צדדין בתוכו כשר. ואם לאו פסול ובתר הכי קאמר רב חסדא ורב תרוייהו פליגי על אשיאן בר נדבך. דרב אמר ניקב ירכו של ה"א אם גוררו ונשתייר ירך קטן כשר ואם לאו פסול פי' אע"פ שאין גויל חלק סביב האות אלא גוף הירך עבה כל כך שאם גורר ממנו וממעט עוביו יהיה גויל חלק סביב הנקב וגם ישתייר בירך מועט מרחבו כשר. ואשיאן בר נדבך מצריך גויל חלק בלא מעוט הירך ובתלמוד שלנו מכשיר לגמרי מדלא פסיל אלא ניקב גוף הירך וגליון צריך להניח כמו ששנינו גבי מזוזה (ל"ב ע"א) צריך ריוח למעלה וריוח למטה. ומפרש כמה כמלא אטבא דספרי פי' עץ קטן וסדוק ונושך שני דפי הקונטריס שקורין מורדזייר בלעז. וי"א הטעם משום לכתוב צואר למ"ד בשיטה עליונה וכ"ף וצד"י פשוטה בשיטה אחרונה ואם כן בתפילין נמי צריך ריוח מהאי טעמא. אבל בימין אינו פורש שיהיה גליון. ושמא צריך ריוח בימין כדי לגול היקף. שהרי הפרשיות נגללו' מסופן לתחלתן כמו במזוזה דאמרינן (ל"א ע"ב) כורכה מאחד כלפי שמע. וכן גרסינן פרק השותפין (ב"ב י"ד ע"א) כל הספרים נגללין מתחלתן דהיינו מסופן לתחלתן כמו שהארכתי בהלכות ספר תורה והתם שנינו צריך להניח כדי לגול היקף בשאר ספרים ואם כן הוא הדין שמא בתפילין ומזוזות אמנם נראה שמא אין צריך מדנהגו העולם לכתוב במזוזה לצד שחור שד"י כנגד חלק בין פרשת שמע והיה אם שמוע ועושין נקב קטן בקנה חלול שהמזוזה בתוכו ונקב יש בעץ כעין מדת הדל"ת כדי שיהא השם של שד"י נראה בחו' ואם צריך לו גליון חלק במזוזה בתחלתה כדי לגול היקפה אם כן אין השם נראה מבחוץ והוא הדין בתפילין שאין צריך. מניין השיטין אפרש לבסוף וראשי השיטי' היאך יתחילו כמו שפירשו כל הקדמונים על פי הקבלה וצריך שיהיה כתיבת השיטין שוה באורך דאף על גב דגבי מזוזה שלש שתים ואחת שהולך ומקצר את השיטין. ואם עשה כמו שורה אחת גדולה ואחת קטנה הכל כשר שמא בתפילין אינו כן. ועוד דפעמים שיעשה שתים ארוכות ואחת קצרה או איפכא אפילו במזוזות שמא אין מועיל לפיכך יעשה כולן שוות. פרק במה מדליקין (כ"ח ע"ב) ובפרק ח' שרצים (ק"ח) אמרינן תפילין נכרכות בשערן וכל פרשה ופרשה לבדה צריך לגוללה מסופה לתחלתה כדאמרי' גבי מזוזה כורכה מאחד כלפי שמע ואחר כך כל פרשה לבדה צריך לכרוך סביבה שיער של בהמה טהורה ובשמושא רבה כתב ובעי למכרך קמיעי בשערי אמר רבא בשער תורתא מאי טעמא כי היכי דלא מענפי ומפתחי. ואידך דלזכור עגלה ולא חטי דכתיב המעט עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה. ויש שכורכין על פרשה לבדה קלף קטן קודם שיתנם בדפוס הבתים. וכן איתא בשמושא רבה. וליכרוך עלה קולפא שולפא ואין בזה חשש דכל בית החיצון שאין רואה האויר פסולה (עיין ב"י רפ"ח) דכיון שאין פרשה מפסקת אין בכך כלום. ובירושלמי דפרק קמא דמגילה נמי אמרינן הלכה למשה מסיני כותבין בעורות כותבין בדיו מסרגלין בקנה וכורכין בשיער וטולין במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין. משמע דטולין מטלית היינו כורכין קלף סביב הפרשה. מיהו אין הפירוש כך אלא מיירי בשיש קרע ישימו קלף על הקרע. וידבקו אותו בדבק שקורין גלוד. וכן מוכיח במסכת סופרים ששנויה גבי קריעה וגבי ספר תורה. והתם לא שייך כריכה בקלף כמו גבי תפילין. פסק הנה פירשנו שצריך תפילין של ראש לכתוב בארבעה עורות ואם כתבן בעור א' יצא ויתנם בעור אחד שיש בו דפוס ארבעה בתים ולא בארבע עורות להיות כל דפוס בית עור בפני עצמו. ותפילין של יד יכתוב בעור א' ארבעה עמודים בכל עמוד ועמוד פרשה אחת. ואם כתב בארבעה עורות יצא. ובלבד שיתנם בדפוס עור של בית א' שהרי מי שיש לו שני תפילין של ראש ישים עור על אחד מהם לכסות את הבדלת הבתים וכשירין לשל יד. וצריך לכתוב בימינו ואיטר בשמאל של עולם שהוא אליו ימין ושולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם והיכא שנפלה טיפת דיו בחלל או בי"ת או חי"ת או אות אחרת שאין עתה שמה הראשון עליה אין תקנה לגרור הטפה ולתקן את האות משום דהוי כחק תוכות ופסול (עיין ספ' ג"פ סי' קכ"ה ס"ק ל"ב ובתו' הרשב"א ז"ל תרי"א ובטור סי' רע"ו וב"י) וכן אם המ"ם פתוחה ונוגע ירך של שמאל לשל תחתון ונעשית לה סתומה. או אם מרי"ש עשה דלי"ת או מאחרת לא יועיל שום תקון לגרור בסכין ולתקנה משום דהוי כחק תוכות ופסול. גם להעביר עליו קולמוס אחרי התקון לא יועיל לא לר' יהודה ולא לרבנן. דאם מועיל על האות שנכתב שלא לשמה ושוויה כמו לשמה מכל מקום לשוויה אות לא יועיל ואם טעה ודילג אות או תיבה לא יתלנ' ולא יכתבנה על המחק ועל הגרר. ואפילו הניח ריוח חלק בסדר השטה לא יכתבנו שם דהוי כותב שלא כסדרן. ובמכלתי' פרשת בא אל פרעה אומר יגנזו. וכל אות ואות צריך גויל כדי להקיף מארבע רוחותיה ואם נוגעת לחברתה כלל פסולה. או למעלה או למטה לאפוקי הירוש' דהיה קורא דמכשיר נגיעה למטה ופוסל חבור למעלה. ונראה שמועיל תקון כחבור ולא דמי לחק תוכות ואם ניקב חללו של אות והנקב אין נוגע לירך גוף האות כשרה. אפילו כל הנקב ממלא את כל החלל. כדמשמע פרק הקומץ. ובירושלמי פרק קמא דמגילה פוסל. ואם אין גויל חלק מקיף הנקב בתוך חלל האות. וצריך להניח ריוח גליון למעלה או למטה כמו במזוזה. ובימין מעט ולא כדי לגול היקף. וכתיבת השיטין יעשה שוין באורך ולא אחת ארוכה ואחת קצרה. וצריך לכרוך כל פרשה ופרשה בשיער בהמה טהורה וטוב משיער השור הגדול כדאיתא בשמושא רבה. ויש שכורכין כל פרשה ופרשה לבדה בקלף קודם שיתננה בדפוס הבתים. כדאיתא בשמושא רבה. עד כאן הפסק.   Siman 206 משפט סדר הנחת הפרשיות בבתים וסדר כתיבתן פרק הקומץ רבה אמרינן כיצד סדרן קדש והיה כי יביאך מימין. שמע והיה אם שמוע משמאל. והתניא איפכא. אמר אביי לא קשיא כאן מימינו של קורא. כאן מימינו של מניח והקורא קורא כסדרן. פירש רבינו שלמה לאחר שהניח תפילין בראשו אז אותו שכנגדו יקרא בימינו שהוא שמאל המניח את קדש תחלה בבית החצון. ואחריו כי יביאך ואחריו שמע ואחריו והיה אם שמוע בבית החצון שהוא בשמאלו של הקורא שהוא ימינו של מניח. וקשה לרבינו יעקב למה קורא לשנים ראשונים מימין ולשנים אחרונים משמאל. היה לו לקרות לכולן מימין חוץ מהרביעית שהוא שמאלית או כולן משמאל חוץ מהראשונה שהיא ימנית כדאשכחן גבי מנור' שקורא אל כולן מערבית למאן דאמר מזרח ומערב מונחים ואינו קורא מזרחית רק החצונה שלצד מזרח פרק שתי הלחם (צ"א ע"א) דקאמר מנחה גופה מנלן דכתיב לפני י"י מכלל דכלהו לאו לפני י"י נינהו. לכל הפחות חצונה שלצד מזרח. ואי סלקא דעתך צפון ודרום מונחין כלהו לפני י"י נינהו אלמא קורא כולן לפני י"י לבד חצונה של צד מזרח. ופעמים שקורא שתים חצונות מזרחית כדתנן נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות והיה מטיב אותן ולפי שהיה עוסק בשתיהן קורא גם השנייה מזרחית לפי שהאחרות לצד מערב יותר וגבי תפילין נמי הוה לו לקרות כולן ימין חוץ מחצונה שלצד שמאל או אפכא. ויש לתרץ דלא דמי לתפילין לפי שתפילין מכוונין באמצע הראש הוו להו חציין מימין הראש וחציין משמאל הראש. ולהכי קרי שני בתים אלו מימין ושני בתים אלו משמאל. אבל רבינו יעקב פי' מימין הקורא קדש תחלה שהוא בית החצון ואחר כך והיה כי יביאך. והדר יתחיל הקורא שמע משמאלו שהוא בית החצון וסמוך לו והיה אם שמוע אחרי כן בפנים. וזה סדר בתים בתשובת הגאונים דקדש ושמע הם חצונים וזה לשונם. בית החצון ושאין רואה את האויר פסול. ואותו חצון שהוא או קדש או שמע צריכין שיהו רואין אויר כדי שיהא אחריהן שי"ן של תפילין כאשר הלכה למשה מסיני. ואי אייתי בית' אחרינא או לקדש לי או לשמע לרוח חצונית הוה ליה ההוא בית חצון פנימי ופסול ונפסלה לה כל התפל' ובשל ראש הוי. אבל בשל יד לא הוי. וכן פי' רבינו חננאל בית החצון שאינו רואה את האויר פסול כגון קדש ושמע. וכן פירש רב האיי גאון וסימן סדר פרשיות הויות להדדי והיה כי יביאך והיה אם שמוע. שתיהן פנימיות שתיהן סמוכות זו אצל זו. ועוד פי' שיני' של קדש ושל שמע כנגד שי"נ"י שבחפיסי' פירוש שי"ן שבעור הבתים מימין ומשמאל. וכן רב שרירא גאון פירש אותו בית חצון שבו קדש ושמע צריכי' שיהיו רואין את האויר כדי שיהא אחריהן שי"ן של תפילין. אמנם בשמושא רבה הוא תקון תפילין קדמוני כתוב כסדר רבינו שלמה וזהו לשונם ומשוי פירשתא קדש מימיניה בביתא. ופרשתא דסמיך ליה והיה כי יביאך היא ביתא תניינא. ופר' שמע בשלישית. ופרשתא והיה אם שמוע ברביעית עד כאן לשונם. אין להקשות על פירוש רבינו שלמה מדאמרינן פרק הקומץ קדש והיה כי יביאך בימין שמע והיה אם שמוע משמאל. והתניא איפכא משמע דמתניא אפכא בלשון זה. שמע והיה אם שמוע מימין. קדש והיה כי יביאך משמאל. ואם כן שמע הוא בית החצון דמסתמא הזכיר לו תחלה הראשונה ולא תחלה השלישית. לא כי אך הכי קאמר אפכא במקום שיאמר ימין כתיב שמאל. והכי שנויה קדש והיה כי יביאך משמאל. שמע והיה אם שמוע מימין. אבל קשה על פירוש רבינו יעקב מדקתני והקורא קורא כסדרן. משמע לישנא בסדר הידוע לנו דהיינו הכתוב בתורה. וכן הן שנויות בברייתא. קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע. ותירץ רבינו יעקב דהכי פירוש. וקורא כסדרן המפורש סבר בברייתא ראשונה קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל. ולפי שתירץ התלמוד הא מימינו של מניח. הא מימינו של קורא ולא פירש איזו נעמיד בקורא ואיזו על מניח. לכן חזר ופי' הקורא קורא כסדרן שבברייתא ראשונה. והקשה הר"ר פטר לרבינו יעקב מהא דבמכלתי'. סוף פרשה בא אל פרעה תנא בארבעה מקומות מזכיר פרשת תפילין של יד הן בכרך אחד ד' פרשיות של ראש הן ארבע טוטפות. ואלו הן קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע כותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן הרי אלו יגנזו. משמע שסדרן הוא כמו שכתב בתורה. ויש אומרים דדווקא בכתיבה יש קפידא לכותבן כסדר הכתוב בתורה. אבל בסדר הנחה בבתים יש סדר אחר. אין זה נראה שהכתיבה בסדר אחד. ואם החליף פסולה כדקתני יגנזו. וסדר הנחתן בענין אחר ואם החליף פסולה. ועוד בתפילין של יד שכותב הכל בחתיכת קלף אחד יצטרך לכתוב קדש. והיה כי יביאך ומניח עמוד אחד חלק לוהיה אם שמוע. ויכתוב בעמוד רביעי שמע וחוזר וכותב בדף שלישי שלפניו והיה אם שמוע. וכן בשל ראש אם כותבן בקלף אחד. דאם כתבן בקלף אחד (ל"ב ע"א) יצא אם הניחן בד' בתים. וגם אין לומר דהא דקאמר יגנזו היינו דווקא בשל יד אלא צריך לכותבן כמו שכתוב בתורה וכן הנחתן לפי שרגילות לכותבן בקלף אחד. אבל בשל ראש סדר הנחתן וכתיבתן בענין אחר. קדש ושמע חצונות ולפי שכותבן בארבעה עורות אין קפידא בכתיבה לכותבן כמו שכתוב בתורה. זה אין נכון. דמסתמא יגנזו קאי אף על של ראש דסמוך לו. ועוד דהא מסתמא סדר של ראש ושל יד שוה. ועוד דמי שיש לו שני תפילין טולה עור על אחד מהם וכשרים לשל יד. והלא כתיבתן אף הנחתן משונה משל ראש לשל יד א"כ על כרחי' כשכותבן יניח חלק לפרק שלישי' ויכתוב תחלה פרשה ראשונה ושנייה ורביעית ואחר כך פרשה שלישית. ואין לומר דכותבן כסדרן קאי אכל פרשה לבדה. כלומר אל יכתוב פסוק שני תחלה ואחר כך פסוק ראשון. אלא מסתבר דקאי אסדר ארבע פרשיות ולאחר שכרך כל הפרשה לבדה מסופה לראשה כמו מזוזה שכורכה מאחד כלפי שמע וכרך כל פרשה לבדה משיער בהמה טהורה ומניח הפר' בבית של עור דפוס צריך להכניס הפרשה מעומד הגליון עליון תחלה שזהו שורה עליונה והגליון תחתון וצד פה הדפוס. שאז כשיהיו מונחין בראש יקרא הקורא בכסדרן. וגם של קדש ושל שמע שהם בבית החצון יהיה שין שלהם סמוך לשין שבקמט הדפוס ובענין א' יהיו שתיהן מעומד זו אצל זו כמו שהצריכו הגאונים כמו שכתבתי למעלה אבל אם מכניס הפרשה מיושב הגליון ימין תחלה או לא יהיה כן. וגבי מזוזה נחלקו רבותינו. רש"י אומר שצריך לקובע' מעומד ורבינו יעקב חולק ואומר מיושב כמו ספר תורה וגם הלוחות שהיו מונחים בארון היו מיושב ולא מעומד כדאיתא בהשותפין (ב"ב ד' ע"א) הילכך סדר הנחת פרשיות בבתי' לר"ש קדש מימין הקורא ואחריו בית שני והיה כי יביאך. ואחריו בית שלישי שמע ואחריו בית רביעי שהוא בית החיצון משמאל הקורא והיה אם שמוע וזה סדר הכתובות בתורה. וכן איתא בשמושא רבה ובמכלתי' נמי דתניא כתבן שלא כסדרן יגנזו. ומסתמא כתיבתן והנחתן שוה. אבל לרבינו יעקב סדרן הוי והיה אם שמוע בית שלישי ופרש' שמע בבית רביעי בית החצון דהשתא ההווייו' שהם שתי והיה סמוכים זה לזה. וגם שינין של פרשיות חצונות שזהו קדש וכן שמע סמוכים לשינים של קמט עור הבתים מימין ומשמאל. וכן איתא בתשובת הגאונים ורב האיי ורב שרירא. והעושה נמי כסדר הזה בהנחתן תוך הבתים מכל מקום יכתוב כולן כסדר הכתובות בתורה קדש תחלה. ואח"כ והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע לקיים ברייתא דמכלתין דקאמר. כתבן שלא כסדרן יגנזו. ובשל זרוע שהם בקלף א' יניח חלק עמוד שלישי ויכתוב תחלה עמוד הרביעי שמע ואחר כך עמוד שלישי שדילג והיה אם שמוע. ולסדר רש"י לא ידלג שום דבר השתא סדר הנחת פרשיות פסול לדברי רבינו יעקב. וסדר ר"י פסול לדברי רש"י דהא תניא החליף (ע"ה ע"ב) פרשיותיה פסולה ולא שנא ברייתא לגוייאתא ולא שנא גוייאתא לגוייאתא וירא שמים לצאת ידי שניהן הא אמרינן מקום יש בראש להניח שני תפילין וכן ביד כדאיתא פרק המוצא תפילין (צ"ה ע"ב) ואם אינו יודע לכוין המקום (עיין מרדכי בהגה"ה) להשיב שניהם יחד והוא ירא לעשות כאחד מהגאונים הרבנים משום ברכה לבטלה. יברך ויניח אחד מהן של יד ושל ראש ויסלקם בזמן מועט. ואחר כך יניח השנים על סמך ברכה ראשונה קודם הסח דעת של ברכה ראשונה ואמנם תינח אם אינו צריך לברך על של ראש ועל של יד כי אם ברכה אחת תחלה דלא סח בנתים כמו שאומר רש"י ורב אלפס. אבל אם צריך לברך על של ראש שהם בסוף על מצות אפילו לא סח בנתים כמו שמפרש רב עמרם והלכות גדולות ורבינו יעקב. אם כן אין ברכה לתפילין שניים על של ראש. שהרי בירך שתי הברכות על של יד של תפילין שניים שהם שמא עיקר. ואף על פי כן טוב לעשות כדבר הזה להניח שניהם בעניין הזה מלהיות כלל בלא תפילין. או יברך להניח וישים של יד ובזמן מועט יחלוץ וישי' תפילין אחרים של יד ויברך על מצות וישים לו של ראש. ובזמן מועט יסלקם ויניח של ראש אחרים. אבל הראשון נכון יותר לעשות. פירשתי משפט כתיבת הפרשיות וסדר הנחתם בבתים.   Siman 207 משפט עשיית הבתים. עור דפוס הבתים צריך מעור בהמה טהורה. או חיה טהורה. וצריך עבוד לשמה. כדתניא פרק הקומץ ופרק נגמר הדין. ציפן זהב או (עיין ת' מנחם עזרי' ת' ל"ג) טלה עליה עור בהמה טמאה פסולין אלא מעור בהמה טהורה עד שיעבדם לשמן דברי רבי שמעון בן גמליאל. וכן הלכה כדפרישית בהלכות ספר תורה. ומותר לעשות הבתים מן קלף שכותבין בו תפילין ומזוזות אף על פי ששנו בברייתא שמצפין אותו מעור וכן פ' במה אשה (מ"ח ע"ב) יוצאה והרי תפילין שמחופי' עור מ"מ קלף הדק שפיר קרוי עור כדי שיכתוב בארבע עורות (בהקומץ ל"ד). ואם כתבן על עור אחד יצא. ואף על גב דקלף ועור דינם חלוק לענין הוצאת שבת פרק המוציא יין (ע"ח ע"ב) אין קפידא בכך. ואפילו עושה את דפוס הבתים מקלף דק שכותבין בו ועושים הרצועות מעור עב וחזק. ואמרינן פרק הקומץ אין קושרין אותו אלא במינו ואין בכך כלום והכל קרוי מין אחד ולא אתא למעוטי אלא משי ולשונות של ארגמן. וכן איתא בשמושא רבא. ומחפי לאעא של דפוס בקלפא. אלמא קלפא כשר לבתים ויש עושין מעור שליל לפי שהוא רך ודק. וטוב לעשות ממנו כפילות הבתים וקמט השינין. וכן מתקנין אותו כעין קלף וכותבין בו הפרשיות ואומרין כי הגון הוא יותר למצוה כי לא נעבדה בו עבירה. שלא היה בו תשמיש של זכר ונקבה. ונראה דכשר הוא ושפיר מתקרי עור לכתוב ואין שם בשר עליו כלפי כתיבה ולא גרע מעור עוף טהור דכשר כדאמרינן פרק שמנה שרצים אמר רב הונא כותבין תפילין על עור של עוף טהור. וקאמר נמי מאי קא משמע לן תנינא. החובל בהן חייב בשבת אם נצרר הדם אף על פי שלא יצא. ומשני סלקא דעתך אמינא כיון דאית ביה נקבי נקבי לא קא משמע לן. וגם מייתי ראיה מברייתא דתורת כהנים. ושסע אותו בכנפיו ולא יבדיל דכתיב גבי תורי' ובני יונה לרבות את העור שקרב ואי כשר הוא אמאי אצטריך קרא לרבויי. ומשני כיון דאית ביה פרצי פרצי מאיס קא משמע לן ואם כן כל שכן עור שליל דכשר לכתוב בו (ק"ח ע"א) ואף על גב דפרק העור והרוטב (קכ"ה ע"ב) אלו שעורותיהן כבשרן חשיב עור שליל ועור הראש של עגל הרך וגם רבי יוחנן דאמר בלשון יחיד אני שונה אותה דווקא בעור של ראש עגל פליג משום דסופו להקשות כדאיתא פרק בהמה המקשה ופרק כיצד צולין (פ"ד ע"ב) גבי טומאה דוקא חשיבי כבשר משום דרכין וגם ראויין לאכילה אבל לעניין חובל בהן בשבת ולכתוב תפילין חשיבי שפיר עור כמו שמשוה חבלה בשבת ותפילין פרק שמנה שרצים ואם תאמר הא בריש פרקא (ק"ז ע"ב) מדמי חובל בשבת לטומאה דקאמר מאן תנא שמנה שרצים יש להם עור לעניין שבת רבי יוחנן בן נורי דאמר גבי עורותיהן כבשרן שמנה שרצים יש להן עור וקאמר אפילו לרבנן נמי אתיא דהתם דווקא העור כבשר משום דכתיב אלה הטמאים לרבות שעורותיהן כבשרן. אבל גבי חובל בשבת לא. והשתא אמאי אמר רבי יוחנן בן נורי היא וגם אמאי אצטריך אלה הטמאים לרבנן. ולימא כיון דרכין הם חשובין כבשר לעניין טומאה. ומכל מקום חובל בשבת חשובין עור בעור שליל ועור ראש עגל ויש לומר לפי שעור השרצים קשה יותר ומאוס לאכילה לכך אצטריך קרא דאלה הטמאים. ולכך היה מדמה אותם תחלה.   Siman 208 משפט השין אמר אביי שין של תפילין (ל"ב ע"ב) הלכה למשה מסיני. וצריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי מנהרדעא אמר כיון דמינכר תו לא צריך. פירוש עושה בבית החיצון מימין הקורא קמטין כמין שי"ן ובתוכה שני יודי"ן מקמט העור כז"ה ובבית החצון לצד שמאל הקורא עושה קמט העור כמין שי"ן ממש שאין בתוכ' רק יו"ד אחד כז"ה וכתוב בשמושא רבה ובעי דליצור בקולפא דביתא צורא דשי"ן דימינא תלתא רישי ודשמאלא ד' רישי ואי אפכא לא הוי פסול. ונראה כי ימינא ושמלא דקאמר היינו של מניח כמו שפירשתי כתוב בתקון אחר וכן רגילין לעשות וגם צריך קמט השי"ן ארוכ' עד למטה עד מקום התפר והיינו דקאמר צריך שיגיע חריץ של שי"ן אבל חריץ אמצעי דהיינו היודי"ן שבתוכה אינן צריכים ארוכות כל כך לפי שעתה שהם קצרו' נראה יותר כעין שי"ן ורב דימי מנהרדעא פליג ואמר אינו צריך שיגיע חריץ למקום התפר. מכל מקום עבדינן לחומרא כאביי. אבל רבינו שלמה פי' בעניין אחר וצריך שיגיע חריץ של הבדלת הבתים על התפר. כלומר עד בית מושבו דהיינו עד התיתורא. אבל בחריץ של קמט השי"ן לא מיירי ולעיל נמי הזכיר חריץ בברייתא על הבדלת הבתים עד התפר. כלומר עד בית מושבו. אבל בחריץ של קמט השי"ן לא מיירי. ולעיל נמי הזכיר חריץ בברייתא על הבדלת הבתים דתניא ואם אין חריצן ניכר פסולות. משפט תיתורא ומעברתא. אמר רב חננאל אמר רב תיתורא של תפילין הלכה למשה מסיני. אמר אביי מעברתא של תפילין הלכה למשה מסיני. פירש רבינו שלמה לאחר שעשה הבתים והכני' האגרות בתוכם מניח ראש העור של בית רביעי להיות ארוך וכופלו למטה לכסות הפיות של הבתים וזה הכפלות הוא קורא תיתורא לשון גשר לפי שזהו בית מושבו של הבתים ותופר יחד בגידין הבתים. גם העור הכפול למטה שזהו התיתורא והעור הכופל למטה עושה ממנו שם בליטה כפולה חוץ לבתים להכניס בו רצועה. ומושכת אילך ואילך מקצר ראש זה ומאריך ראש זה. ובליטה זו כפולה נקראת מעברתא על שם שהרצועה היא עוברת דרך אותה כפולות ויוצאת ונכנסת בו. וכן פירש בערוך בערך מעביר. ובערך תתר פירש קצת בעניין זה. הרצועה התחתונה המכסה פיפיות של הבתים קרויין תיתורא. והבליטה כפולה קרויה מעברת'. אבל יש שלוקחין עור אחר וקודרין בו כמין ארובה בראשו. ומכניסין הבתים בו וכופלין בו ראש השני למטה לכסות פי הבתים. והיינו תיתור' ומניחין ממנו בליט' הנקראת מעברת' ותופר אותו עור לבתים ועתה מהדקי' הבתים יתר משאם עושה הכפילות שלמטה מעור עצמו של הבתים כמו שפי' רבינו שלמה. ויש מעברתא בתפילין של יד טולה על הבית רצועה אחרת מצד זה לצד זה ובהלכות גדולות של רב אלפס פירש כן תיתור' בתפילין של יד ומעברת' לעניין התפיר' וזה לשונו מעברתא שבין ראש לראש ובעי למעבד בין כל חדא וחדא תרי גידי מלעילא עד לתתא וליהדקיה שפי' היכי דלא הוו מיפרשי ואנון מעברת' ואם נפסקו כי שלש חוטין בתפירן פסולין תיתורא רצועה העליונה של תפילין של זרוע שלא תהא כטוטפת שאין לבית אלא רצועה אחת אלא צריכה רצועה אחרת כדי שתהא שתי וערב זו על גב זו כגשר של נהר. דגשר בלשון ארמי תיתורא. עכ"ל ואפילו א"צ לתת רצועה על תפילין של יד מכל מקום אין לפסול תפילין שלהם של יד משום בית החצון שאינו רואה האויר פסול. חדא דלא שייך אינו רואה האויר בכי האי גונא אלא כי חבר ביתא אחרינא תמן. וטעמא דציפן זהב פסולין דבעינן עור בהמה טהורה דומיא דטעמא דטולה עליהן עור בהמה טמאה ולא משום רואה את האויר. ועוד כי הרצועות שנותנין על בית של זרוע אינו מכסה כל הבית אלא הבית מגולה ימין ושמאל. אם כן הבית רואה שפיר האויר לצד המעברתא ולצד שכנגדו. ועוד דשמא בית החצון שאינו רואה האויר פסול לא שייך אלא בתפילין של ראש ולא בשל יד. כמו שיש בתשובת הגאונים. וכתבתי למעלה לשונם על סדר הפרשיות. ופירשו בית החיצון שאין רואה האויר פסול בשל ראש הוי בשל יד לא הוי.   Siman 209 משפט רבוע של תפילין. תניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני. אמר רבא בתפרן ובאלכסונן. לימא מסייע ליה. העושה תפילתו עגולה סכנה ואין בה מצוה. אמר רב פפא מתני' דעביד כי אמגוזא. אבל כעדשה וגבינה שרי קא משמע לן רבא דאסור. התפירה צריכה להיות מרובעת. כשתופר העור הנכפל למטה הוא התיתורא עם עור הבתים סביב הבתים. ואפילו שלא תהיה עגולה אלא יהיה לה זוויו' לא תהא ארכה של תפירה יתר על רחבה אלא יהא מרובעת בכל עניין. וזהו פירוש של ואלכסונן. שיהא לה אלכסון שאמרו חכמים. כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא. וכמו שהתפירה צריכה להיות מרובעת כדפרישית כמו כן צריך שיהא העור עצמו למטה מרובע בענין זה מקום מושב תפילין דהיינו התיתור'. ולכך מקצרין את הרצועה של הבליטה כפולה דהיינו המעברת' שלא תהא רחב' כל כך כמו עור התיתורא כדי שתהא ניכר בטוב הריבוע של התיתורא שהוא מושב התפילי דאין קפידא אלא בתפירה ואייתי סייעתא ממתני' דמגילה (כ"ב ע"ב) תפילתו עגולה סכנה. ומה שפירש רבינו שלמה בתפרן ישמור רבוען שלא ימש חוט התפיר' יותר מדאי שלא יכוונו ויקצר רחבן שקורים ריגזיריזליר'. הוא הדין שעל ידי משיכת החוט התפור' יותר מדאי יתקלקל רבוע העור שיכווץ העור כמו גוף התפירה וסמוך לבתים ממש וסביביו יתפור שיהו מהודקים יחד משייר חוץ לתפירה מעט מן התפיר' ברבוע כדפריש'. ויש שתופרי' בשפת העור העליון והתחתון יחד כדי תופרי בגדים מבחוץ מבלי שיור עור כלל חוץ לתפירה. לפי זה רבוע התפירה וריבוע העור הא בהא תליין ושמא רש"י היה סבור כן שלא הזכיר כלל ריבוע על העור כי אם על התפירה ובירושלמי פרק קמא דמגילה יש כורכן בשיער ותופרן בגידין. וכשהוא תופר יהא תופר כתפירה הזה. וצריך עיון מהו האי כתפירה הזה. אם רוצה לומר כדרך שאר תפירות תופרי בגדים בשפת הבגד תופרים. מ"מ טוב יותר סמוך לבתים ממש וע"י כן יהא יותר בחזוק ובהדוק. וישייר מעט מן העור סביב התפירה בריבוע. והוא הדין שצריך שיהו הבתים למעלה ארבעתן יחד מרובעו'. שהרי תניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני. וזהו למעלה בגוף הבתים. ורבא בא לחדש כי אפי' למטה בית מושבו צריך העור להיות מרובע מדמייתי סייעתא אתפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה. ובשמוש' רבה כתיב מייתי אעא טבא שתי אצבעות על שתי אצבעות לעשות הבתים בדפוס זה. משמע שצריך רבוע למעלה שיהיו יחד ארבעה מרובעות. וגם בערוך פירש כל זמן שפני טבלה קיימת. עור הבתים שהוא בטבלא מרובעת. וכן רגילין לעשות הכל ברבוע הן למטה בתיתורא הן בגוף הבתים למעלה. וכמו שתפילין של ראש צריכין להיות מרובעות בין בתפר בין בתיתורא שזהו מקום מושבן בין למעלה הגוף הבתים. מסתמא כי תפילין של יד צריכין רבוע כמו כן. לאפוקי יש עושין בשל יד ראש הבית עגול ולא נכון. ואין לשנות בלא ראיה. ומה שכתוב בהלכות גדולות דרב אלפס דפוס של תפילין של יד עבוד ליה מעץ מרובע אורכא דידיה כחצי אורכא דאצבע אמה. ופותייא דידה כפותייה דאצבע אמה. הך אארכה היינו גובה הבית. לפי שסובר שמניחין האגר' מעומד (ועיין ת' הרשב"א תק"ו) לפי שיש בשל יד ז' שיטין ובשל ראש ליכא אלא ארבע שיטין. להכי צריך בית של יד גובה יותר ומה שפירשתי שצריך רבוע הגוף הבתים למעלה בשל ראש היינו ארבעתן יחד. אבל כל בית לבדה אינו מרוב'. וכן כתב בשמושא רבה שתי אצבעי על שתי אצבעי וכן בהקומץ דאמרינן התם מי שאין לו תפילין של יד ויש לו תפילין של ראש טולה עור על אחד מהן ומניח'. ואי כל בית מרובע כשל ראש. אם כן כשיניח עור עליהן אין כאן רבוע. והיאך כשרין לשל יד ומסתמא גם לשל יד בעי רבוע ומהכא נמי יש להוכיח אע"פ שמנין השיטין של ראש חלוק משל יד אין עיכובא בדיעבד. והא דאמרינן פרק הנזקין (נ"ח ע"א) דבקציצה של ראש יש כמו שלשה של יד אע"ג דרבוע אחד לכל הבתים מ"מ רגילין היו לעשות של ראש יותר רחבי' הרבה משל יד לפי שיש שם ארבעה בתים.   Siman 210 משפט התפירה צריך לתפור (עיין ת' מנחם עזריה ת' ל"ח) התיתורא שלמטה לעור עליון סביב הבתים ברבוע ובדין אלכסון כדפריש' לעיל ובגידי בהמה טהורה. כדאמרינן ונתפרות בגידין ובשמושא רבה כתב אמר רב פפא (שבת כ"ח ע"ב) בגידי שור. וכתוב שם עוד ותריסר תפירי ליהוי בה בר מדנפיק ועייל. ויש שכתב לבתר דנפיק ועייל והיינו הך. אמר רבא אי הוה עשרה לא הוי פסול. דכי שקלת מלכא ושמשא אייתור עשרה. אמר רבא משמיה דאביי אי טפי שפיר דמי הכי מוספת מנשה ואפרים הוו י"ד וזהו פירושו מוגה בשל רב אלפס. מקום תריסר תפירי ארבע לארבע זוית. ושתים בשרשי השיני"ן. ושלשה כנגד המעברתא מקום חריץ מכאן ושלשה כנגד המעברתא מכאן. עד כאן מוגה. ושמא לאחר שעשה לה תפיר' מרובעת למטה יוליך עדיין המחט במקומות הללו דאין סברא דבמקומות הללו לבדן יתפור דאם כן לא יהא הבתים והתיתורא מהודקין יחד ותריסר תפירי דקאמר היינו כנגד עשרה שבטים וכי שקלת מלכא ושמשא לוי אייתר עשרה. ופירושו של בר מדנפיק ועייל היינו מלבד תחיבתו ראשונה שתוחב המחט בעור להתחיל התפירה היא אינה מן החשבון. עוד יש לפרש מלבד מה שתופר בין בית לבית תתורא ועור הבית כדי להבדיל הבתים בטוב כדאמרינן פרק הקומץ רבה יכתבם על ארבע עורות ואם כתבן על עור אחד יצא אם הניחו בארבע בתים וצריך שיהיה ריוח ביניהן דברי רבי וחכמים אומרים אין צריך ושוין שנתן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת ואם אין חריצן ניכר פסולות פירש חריץ וחתוך הבתים מבחוץ צריך שיהא ניכר היטב אלמא צריך ליתן חוט ומשיחה בין בית לבית לתפור עור עליון בין הבתים עם עור התחתון שהוא התיתורא כדי להבדיל הבתים זה מזה. ואע"ג שיש לומר היינו דוקא כשהפרשיות כתובות על קלף אחד דעל זה קאי כתבן על עור אחד יצא ושוין שנותן חוט ומשיחה כו'. מכל מקום להקל בכך אלא אפילו בשכותבין בארבע חתיכות קלף צריך לתפור בין הבתים כדפירש וזהו בר מדנפיק ועייל. ויש שמוליכין אותה תפירה שבין בית לבית וגם למטה ברחב התיתורא מצד זה לצד זה בשלשה מקומות באמצע התפירה שהיא מרובעת כזה וכן נמצא בתקון התפילין הקדמונים שכתב בספר של רבי' יעקב שהתפיר' מפסקת בין בית לבית בתחתית התפילין של רוחב התיתורא כמו שציירתי מלבד רבוע החיצון והיכא שנפסקו הגידים אחר שעשה התפירה כז"ה. מדבר בירושלמי פרק קמא דמגילה אמר רבי זעירא אפסיק גידא דרצועתא ונראה דהא גידא דתפילתא. שאל לרב הונא ורב קטינא ושרון ליה אפסיק זמן תניינותא שרון ליה דלא מן אולפן. פירש שלא היו מן הדין ובדוחק דכיון שנכרת שנפסקה התפירה בשני המקומות גנאי הוא. ובשימושא רבא ובהלכות גדולות של רב אלפס כתוב ואם נפסקו שלשה חוטין בתפרן פסולין דאע"פ שהתירו ההפסק' בשני מקומות בדוחק כדקאמר דלא מן אולפן מ"מ הפסיקו בשלשה מקומות לא יתירו.   Siman 211 משפט הרצועות ושיעור ארכן כן הוא בתו' נקב של בליטה הכפולה הקרויה מעברתא שם יתחוב רצוע' ארוכה ויקשור שני הראשי' באמצען לפי מדת היקף גובה ראשו לאחר הנחתן בראשו והבתי' יהיו בגובה ראשו במקום שמוחו של תינוק רופס לצד המצח. והקשר יהיה מאחריו מצד ערפו דבראשי הרצועות יבאו דר' כתפיו לפניו תלויות על החזה. ושיעור ארכן אמרו דינן פרק הקומץ אמר ריש לקיש עד אצבע צרדה רב כהנא מחוי כפוף רב אשי מחוי פשוט פירש רש"י חוץ לקשר יהיו ארוכות עד אצבע צרדה. כפוף כמה שיכול לפשוט מאצבע עד אמה ופשוט כמה שיכול לפשוט מגודל עד אצבע. ולגבי פשוטות אצבע מגודל הויא פשיטת אצבע עד אמה כמו כפיפה לפי שמגודל לאצבע מתפשט יותר הרבה מבין אצבע לאמה. לשון צרד'. צרתה דדא. צרה של אגודל. והיינו אצבע שסמוך לגודל. עכ"ל רבינו שלמה. ובתר הכי רבה קטר לה ופשיט ושרי להו פירש כשמניח תפילין קשר להו ברישיה ושירי של רצועות פשיט שרי להו תולן על כתפיו מאחוריו. רב אחא מתלית להו. פירוש אותן רצועות התלויות גודלן ומשלשלן טרייצייר' בלע'. מר בריה דרבינא עביד כי דידן כמנהג שלנו שתולין לפניו. אמנם על אצבע צרדה נחלק רבינו יעקב לו' שזהו אצבע אמצעית שקורין אמה. וכן במסכת יומא (י"ט ע"ב) בקש להתנמנ' פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה רב הונא מחוי ליה ואזיל קלא בכולי ביה רב וזהו האמה שסמוך לאגודל ומכה בפס ידו ומשמיע קול. וכן פי' בערוך. והביא ראיה מן התוספות איזהו אצבע צרד' אצבע גדולה של ימין ועוד הביא ראיה מן ילמדנו פרשת בא אל פרעה. רצועה של יד אמר ריש לקיש עד אצבע צרדה מאי צרדה אמצעית. ואם כן נפרש מחוי כפוף מאצבע עד אמה ומחוי פשוט מאגודל עד אמה. השתא שיעור זה של אצבע צרדה קאי ארצועות של עור וכדקאמר מיד רבה קטר להו ופשיט להו פירוש של ראש תולן על כתפיו מאחוריו. ורב אחא מתלית להו. גודלן יחד כל זה לא שייך בשל יד לשון גדיל שאין רק רצועה אחת ארוכה. ולא שייך תלייה על כתפיו בשל יד. וגם שיעור שיכול לפשוט מאצבע ועד אמה לא שייך בשל יד. שרצועה האחת קטנה מאד ואיננה חוץ לקשר רק מעט ואותו מעט כפוף שנראית כמין יו"ד. והאחת ארוכה הרבה שמושכה להדקה בזרועה אז היא גדולה יותר הרבה מן האצבע עד אמה. וכשמתיר להוציאן חוץ לזרוע מושכה ומתיר' ואז היא קצר'. ומ"מ לכל פעם ארוכה יותר משיעור מאצבע עד אמה ובילמדנו שהבאתי למעלה דקתני שיעור רצועה של יד עד אצבע צרדה משמע שחולק על מה שפירשתי וקאי השיעור על של יד ולא על של ראש מדלא הזכיר לו של ראש. אם כן מצינו לפרש מחוי פשוט ממקום הקיבור' בזרוע שזהו מקום הנחת תפילין של יד עד ראש אצבע אמה כשהאצבע יהא פשוט. ומר מחוי כפוף ממקום הקיבורת עד ראש אצבע אמה כשאצבעו הוי כפוף אבל שיעור רצועות של ראש יהיה להם דין אחר. וכן איתא ברב אלפס וזהו לשונו. אורכא דרצוע' דרישא דימינ' כי היכי דנימטי עד טבורא ודשמאלא עד חזיא אבל דידא עד אצבע צרדא. וכן נמי איתא בשימושא רבה וז"ל. ובעי שיעור דלפשו רצועי עד מטי מימינא נגד הלב. ולחזיא משמלא. וגבי של יד כתב ובעי דלימטי מתלתא כד קשיר בדרעא עד אצבע צרדה ובלבד שיהיו משולשין בשלשה זמנין מן הכתוב והחוט המשולש וגומר. והשתא לפי שאין בשל יד רק רצועה אחת קשה לפר' שיהו משולשין וגם מהו לימטי מתלתא דקאמר דמשמע לשון גדיל כיון שאין רק רצועה אחת. ויש לפרש לאחר שהתפילין מהודקין בזרוע מושכין הרצועה וכורכין אותה סביב אצבעו שלשה פעמים והיינו ובלבד שיהיו משולשין. והחוט המשולש. וזה תימא אם תלמוד שלנו לא איירי אלא בשל יד אם כן למה לא פירש כלל שיעור רצועות של ראש וגם פרק האורג דתנן שיעור מלבן הטווה כמלא רחב היסט. רב יוסף מחוי כפוף רב חייא מחוי פשוט התם צריך לומר פירש רש"י כמה שיכול לפשוט גודל מאצבע או מאמה ולא שייך לפרש התם ממקום הזרוע עד אצבע. הלכך יש להחמיר ולגלות רצועות של ראש לפניו ויהיו ארוכות של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה ורצועה של יד ארוכה אחר קשירתה בזרוע שתהא ארוכה עד אצבע אמצעית ויכרוך אותה סביב אמה שלשה פעמים כדכתיב והחוט המשולש וגומ' ורוחב הרצועות כתוב ברב אלפס פתייה דרצועות כארכא דחד שיעורה. נפסקה הרצועה ולא נשאר בה כשיעור שפי' לעיל אין לה תקנה בקשירה. דאמרינן בהקומץ רבה אביי יתיב קמיה דרב יוסף אפסיק ליה רצועה דתפילין אמר ליה מהו למקטריה א"ל וקשרתם קשירה תמה. אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי מהו למתפריה ועייל לתפרה לגאו א"ל פוק חזי מה עמא דבר. ופי' רש"י להחמיר שנוהגין לפסול. ורבינו יעקב פירש להקל שנוהגין להכשיר ואין להקל בלא ראיה. ובשימושא רבא כתב היכא דפסיק רצועה לא שרי לכרוכי עד דמחלפא או ליחייטריה ולא ליקטריה דלא ליהדקיה. שנ' וקשרתם קשירה תמה. וצ"ע שיש כתיב ולא ליחייטיה. ופרק קמא דמגילה בירושלמי ר' ירמיה אפסיק ליה רצועה דתפילין שאל לרבי אבא בר ממל אמר ליה וקשרתם שתהא קשירה תמה. אבל בתפירה לא קא מיירי. אכן כך כתב ר' זעירא אפסיק ליה גידא דרצועה משמע שנפסקה הרצועה ותפרה בגידין ונפסק הגיד ושרא ליה לחזור ולקשור הגיד. אפסיק ליה תניינותא שרון ליה דלאו מן אולפן שלא מן הדין. אלמא לתפור את הרצועה שנפסקה שרי. ולמעלה הבאתיו לסוף משפט התפירה דשמא גרסינן גידא דתפלתא ומיירי בתפירה מרובעת שלמטה בתיתורא.   Siman 212 אמר אביי קשר של תפילין הלכה למשה מסיני שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני פירש קשר של תפילין שיניח הרצועות על ראשו כעין שיהא דלי"ת כדי שיהא שדי נראה עליו. שי"ן בקמט בית חצון מכאן ומכאן כדפרישית לעיל. ואות דלית בקשר ויו"ד נראית ברצוע' של זרוע חוץ לקשר יש רצועה קטנה מאד וראשה כפוף כעין יוד. קשר תפילין הלכה למשה, אמר רב נחמן ונוייהן לבד. רב אשי הוה יתיב קמיה דמר זוטרא אתהפיכא ליה רצועה דתפילי אמר ליה לא סבר לה מר ונוייהן לבר אמר ליה לאו אדעתאי פירוש רש"י ונוייהן לבר. השם של קשר שנראה בו הדלי"ת יהא ניכר מבחוץ שלא יהא קשר מונח בראש בהפוך. לישנא אחרינא פירש הרצועות כשהם מונחין התפילין בראשו צריך שלא יהיו הרצועות שם מהופכות אלא נוייהן שזהו צד השיער שחלק יותר וצבוע בשחור יהא ניכר בחוץ משמע כן דקאי ארצועות דעל רב אשי דאתהפיכנא ליה של רצועה מייתי דנוייהן לבר. אמנם גם על קשר קאי דבפרק המוצא תפילין (צ"ו ע"ב) מייתי ונוייהן לבר על הקשר דקאמר רבי יהודה סבר עניבה קשירה היא ולכן מוצא תפילין בשבת חדשות לא יכניסם. ופריך הא לאו הכי עניב להו והא קשר של תפילין הלכה למשה מסיני ואמר רב נחמן ונוייהן לבר. משמע דקאי רב נחמן גם על קשר ולכך מייתי ליה התם ובערוך נמי פירש הקשר יהיה נראה לחוץ אותו צד שנראה כעין דלי"ת הילכך שתהא הרצועה בראש החלק של צד שיער והוא שחור יהא ניכר בחוץ בין בשל ראש בין בשל יד. וכן קשר שנראה בו דלי"ת וכן קשר של זרוע יהו מונחין בלא הפוך אבל על שי"ן לא קאי ונוייהן לבר. אמר רב יהודה קשר של תפילין צריך שיהא למעלה ולא למטה פירש בעורף ולא למטה במפרקת הצואר. וצריך שיהא כלפי פנים ולא כלפי אחור במול עורף שהוא כנגד הפנים ולא לצד הראש זה קורא לאחור. לשון אחר שיהא הקשר מבפנים והדלי"ת תהא נראית בחוץ כדאמרי' לעיל ונוייהן לבר. שניהם פירוש רש"י. וקשה על לשון אחרון דהוה לו לומר מבפנים ועוד צד שאינו נאה הוא בהפוך הרצועה למה קוראן קשר וצד שני שהוא נוי אין קורא קשר שאומר שהקשר יהא בפנים לצד ראש. והיה לך לאות על ידכה לך לאות ולא לאחרים לאות. רב אשי הוה יתיב קמיה דאמימר הוה ציריה בידיה ומתחזיין תפילין אמר ליה ולא סבר לה מר ולא לאחרים לאות אמר ליה במקום לך לאות איתמר דהיינו בזרוע ולא ביד שלעולם הוא מגולה. משמע לכאורה כי טוב לכסות התפילין של יד כשהן בזרוע כיון שהכתוב הקפיד להניחן במקום לך לאות אבל תפילין של ראש טוב הוא להיות גלויין ונראין דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואמר ר' אלעזר (ל"ה ע"ב) אלו תפילין שבראש משמע שצריכין ראיית העולם ומה שפירש רש"י משום שרוב השם כתוב בהן שי"ן דלי"ת לא נכון דלא מצינו קדושה על אות דלי"ת. וגם התלמוד אינו מזכיר לשון דלי"ת אלא לשון קשר כמו שמזכיר שי"ן של תפילין. וגם פרק במה מדליקין גבי לא הוזכרו למלאכת שמים אלא לבהמה טהורה ופריך אי משום עור תפילין פשיטא דהא כתב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך וכתיב בהן שי"ן. ומשני לרצועותיהן. ולא פריך הכא נמי כתיב תורת ה' הדלי"ת שמע מינה אין בה קדושה. ובשימושא רבה כתב ומאן דמנח תפילין צריך לכסויינהו בסודרא או בכומתא. ואי לא מהדק שפיר דמי כדי שלא יראו דכתיב והיו לך לאות ולא לאחרים לאות והיכא מנח ליה ברישא מקום שמוחו של תנוק רופס הך סיפא דמיירי בתפילין של ראש לא קיימא לעיל דקאמר צריך לכסויינהו.   Siman 213 סדר הנחת תפילין וסדר חליצתן תחילה יניח תפילין של יד ואחר כך של ראש דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך. לשון טוטפות משמע שנים. ודריש פרק התכלת כשיהיו בין עיניך יהיו שנים שני תפילין עליך אם כן של יד תחלה. ומהאי טעמא קאמר התם כי כשיחלצם יסיר תחלה של ראש ואחר כך של יד יחלוץ. (עיין שם בתוס' ד"ה וקשרתם) והא דאמרינן פרק אמר להם הממונה אמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות שמע מינ' מדר"ל עבורי דרעא אטוטפא אסיר היכי עביד מדרעא אטוטפא ופירש רש"י להעביר מלפניו של יד ולהניח תחלה של ראש אסור. וקשה לרבינו יעקב שאין זה מטעם אין מעבירין על המצות. אבל מטעם לטוטפות בין עיניך כל זמן שהם בין עיניך יהיו שתים כדאיתא פרק הקומץ. ורבינו אליהו היה מפרש דנפקא מינה לגבי הא דאמרינן חייב אדם למשמש תפיליו כל שעה וקאמר שימשמש תחלה בשל יד הסמוכה לו יותר משל ראש. גם על זה קשה אי שייך אין מעבירין על המצות בענין זה משום שהזרוע הוי סמוכה לו יותר מראשו. אם כן למה לי דרשא דכל זמן שהם בין עיניך יהיו שתים דאין סברא לומר דאתא לעשה. ופירש רבינו חננאל בשם הגאון דקא מיירי כשחולצן ונותנ' בתיק יניח תחלה של ראש דאם יניח בתיק תחלה של יד ואחר כך של ראש עליהן אם כן כשיחפוץ להניחן ובראשו ימצא תחלה לפניו של ראש למעלה ויצטרך לו להעביר על המצוה ולהניח תחלה של יד שהם למטה ושל ראש שמצא למעלה יניח לבסוף משום דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים. ומיירי שהתיק זה צר ואין רחב אלא צריך להצניען זה על זה. ולהאי פירש דוחק לפרש מה שמסיים היכי עביד מדרעא אטוטפתא ויש דלא גריס ליה. תפילין שבזרוע יניח ביד שמאל דכתיב והיה לאות על ידכה יש דריש פרק הקומץ רבה דיד סתמא משמע שמאל דכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואית דריש מדכתיב ידכה בה"א משמע יד כהה. ואית דריש דכתיב וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. ואם מניחין ביד ימין אם כן יצטרך לקושרן שם ולהדקן שם ביד אחרת שהיא שמאל דבאותה יד עצמה שמונחין לא יוכל לעשות כן. ואם הוא אטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו ואם שולט בשתי ידיו מניח בשמאל של כל אדם. וכל השולט וכותב בשמאל כל אדם ושאר כל מלאכות של כח וגבורה עושה בימין של כל אדם. זה הכלל לעולם יניח תפילין ביד תשש כח אע"פ שכותב באותה יד דהא יד כהה דריש. ועוד דפריך ואימא יד שבכח. ומשני מי כתיב חי"ת אלמא אחר תשוש כח אזלינן וגבי מומי כהן אמרינן השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין. ומפרש מר סבר כחישות' אתחלתא בימין ומר סבר בריאותא אתחלתא דשמאל משמע דבתר כח וגבורה ובתר חלשות תליא מילתא ואע"ג שכותב ביד תשות כח אין בכך כלום והכי קאמר מה כתיבה בימין בסתם בני אדם אף קשירה כן אבל [לא] מיירי באדם זה. משפט באיזה מקום ביד יניח תפילין ובאיזה מקום יניח תפילין בראש. תנא דבי מנשה על ידך זו קיבורת ידך. בין עיניך זה קדקד היכא אמרי דבי רבי ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס ידך זו קבורת מנלן דת"ר על ידך זו גובה של יד או אינו אלא ידך ממש סמוך לאצבעות מה תפילין של ראש בגובה של ראש אף תפילין של יד בגובה של יד ר"א [או'] יהיה לך לאות ולא לאחרים לאות רבי יצחק או' ושמתם את דברי אלה על לבבכם שתהא שימה כנגד הלב רב חייא בריה דרב אויא מכוין ומנח להו להדי ליבא. עתה יש שמניחין תפילין למטה מן הפרק שקורין קוד"א. ויש שמניחין תפילין בעצם שמן הכתף עד הפרק למעלה מן הקוד"א. והשיב רבינו יעקב על כרחי' מצותן הוי להניח למעלה מן הקורא סמוך לפרק דהא אמרי' פרק המוצא תפילין וקושרין בזרועו. וכן אמרינן פרק התכלת חביבין ישראל שסבבן הקב"ה במצות תפילין בזרועותיהן אלמא מצות תפילין להניחם בעצם שקרוי זרוע. ואותו עצם שבין הכתף והפרק שקרוי קוד"א נקרא זרוע. דתנן במסכת אהלות רמ"ח איברים באדם שלשים בפיסת יד ששה בכל אצבע שני' בקנה. ב' במרפק אחד בזרוע וד' בכתף אלמא עצם הסמוך לכתף קרוי זרוע. וכן כתיב כתפי משכמה תפול ואזרועה מקנה תשבר. אבל העצם ארוך שמחובר למטה בפיס' יד אותו קרוי קנה וראש המחובר שקורין קוד"א אם כן אין מניחין בו תפילין אלמא בעצם שחושב לו סמוך לכתף שקורהו במסכת אהלות זרוע. ועוד שחושב הזרוע בתר המרפק שקורין קוד"א בלעז. דכתיב על אצילי ידיו מתרגמינן על כל מרפקי ידיו. ופרק האומר משקלי תנן האומר משקל ידי עלי ממלא חבית מים ומכניס ידו על מרפקו. ובגמרא תניא עד האציל אלמ' מרפק ואציל הכל אחד ואציל הוא קוד"א ולא כפרש"י פרק ארבע מיתות גבי אוב וידעוני בין אצילי ידיו איישי"לא בלע"ז שזהו בית השחי ולא היא שיש הרבה מקומות קוראהו אציל והרבה מקומות אומר בית השחי אלמא שתי מקומות הן. ועוד פרק שני דזבחים (ל"ט) אמרינן לא יחגרו ביזע במקום שמזיעין. כדתניא הכהנים אין חוגרין את האבנט לא למטה ממתניה' ולא למעלה מאצילי ידיהם אלא כנגד אצילי ידיהם. ואי אצילי ידיהם היינו אשיי"לא אדרבה שם הוא מקום זיעה וגם אין שום אדם חוגר שם וגם דקאמר אין חוגרין למעלה מאצילי ידיהם ואי זהו בית השחי אם כן למעלה זהו בצואר. ואי חוגר שם פשיטא אלא אצילי ידיהם הוא הקוד"א וכנגדן חוגרין ואתי הכל שפיר וכן מוכח פרק האומר משקל' דהאי אציל וגם מרפק הכל אחד דתנן התם האומר משקל ידי עלי ממלא חבית מים ומכניס ידו עד מרפקו. ובגמרא תניא עד האציל ובפרק האומר משקלי נמי מוכח דמצות הנחת תפילין הוי בעצם ארוך שהוא למעלה מן הקוד"א דקא פריך ביד עד האציל. ורמינהי קדוש ידים עד הפרק פי' עד סוף פיסת יד ומשני בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בדאורייתא עד האציל קרוי יד. ופריך והא תנא דבי מנשה ידכה דתפילין זהו קבורת ומשני דאוריי' קבורת כולה פירוש למעלה מן האציל. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם עד האציל שהוא הקוד"א. וקדוש ידים הילכתא גמירי לה עד הפרק של פיסת יד אבל לא מצינן לפרש דאורייתא קבורת כולה למטה מן האציל שקורין קוד"א כיון דקאמר כולה היינו עד האציל עד הקוד"א. ומה הוא בנדרים עד האציל היינו הך. ובמסכת סופרים (פ"ג) נמי אמרי' גבי ס"ת לא יניח שני אציליו עליו ויקרא בו. משמע דאציל זה קוד"א ואינו בית השחי שאינו יכול לסמוך על הספר מבית השחי. כן המוציא בפיו ובמרפיקו זהו שתולה חפץ בזרועו במקום מרפק דהוא האציל. אי נמי נתן חפץ בכפל זרועו כנגד האציל שקורין קוד"א. וכן פרק המפלת (ל') תינוק במעי אמו מונח בפנק' ושני אציליו על שני ברכיו. וכן עלתה לו נשיכה בגביו ובין אצילי ידיו דפרק כל הנשבעין ופרק המוצא תפילין וכן שים בלויי הסחבות תחת אצילי ידיך דגבי ירמיה הכל הוי קוד"א בלעז הרי לך דזרוע שמניח בו תפילין הוי עצם ארוך עליון שהוא מחובר לכתף. וראשו התחתון מחובר לפרק שקורין קוד"א בלעז שהרי מצות תפילין הוא כזרוע כדפרישית לעיל. והרי הזרוע מונה במסכת אהלות הכתף אחר הזרוע ממש וגם מונה תחילה מרפק שהוא קוד"א מדמרפק ואציל חד הוא כדמוכח במסכת ערכין פרק האומר משקלי ובתרגום של אצילי ידיו. והרי אציל קוד"א כדמוכח במסכת סופרים. ולא בית השחי וכדמוכח פרק שני דזבחים דלא יחגרו ביזע אלא כנגד אצילי ידיהם וגם מוכח פ' האומר משקל שקיבורת כולה דגבי תפילין הוא למעלה בין האציל כדפרי' לעיל. הילכך בעצם העליון יניח תפילין הוא הנקרא זרוע והוא יד דאורייתא וסמוך לפרק של האציל קצ' יניחם כי שם הוא קיבור'. בשר המכונס קרוי קיבורת כמו קיבורא דאהיני קיבורא דאיזלי ושם הוא כנגד הלב דכתיב ושמרתם את דברי אלה על לבבכם. ורב חייא מנח להו נגד ליבא. וכן במועד קטן (כ"ז) אמרינן הספד על הלב שנאמר שדים סופדים אלמא הוא למעלה. וכן זרוע בשלה של נזיר הוא עצם של נזיר העליון כדתנן פרק הזרוע (קל"ד) והלחיים בסופו. איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד הכף של יד הוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק של שלמים. פירוש כף של יד זהו עצם רחב של כתף. וברגל שוק היינו עצמות שיש מן הארכובה עד הקולית עד בוקה דאטמא רבי יהודה אומר מן הארכובה עד סובך הרגל סובך זהו הפרק שמחובר בו העצם שראשו העליון מחובר בקולית והוא פרק שני אחר ארכובה. והעצם שמן הארכובה עד פרק אחריו הוא שוק. אבל עצם ארוך תחתון שלמטה מן הארכובה לכולי עלמא אינו קרוי שוק. וכנגדו בזרוע הוא העליון כך פירש רש"י דסובך הוא פרק שני שאחר ארכובה המחובר בו העצם התחוב בקולית. אבל נראה למורי רבינו דסובך היינו פרק תחתון הסמוך לפרסת רגל סמך ליתד קביליי"א בלע"ז הנקראה אסתיירא דאמרי' בירושלמי דמצות חליצה ורבינו חננאל הביאו שם. וכן איתא התם מתני' קושרה למטה מן הארכובה כשרה למעלה מן הארכובה פסולה. והא תנן ורחצו בני אהרן את ידיהם ואת רגליהם. ותנינן ביד עד הפרק וברגל עד הסובך. וכן את אמר הכא פירו' עד הארכובה כשרה והלא הוא למעלה מן הרגל ומשני שנייה דכתיב מעל רגלו. אי הכי למעלה מן הארכובה נמי ומשני מעל ולא מעל דמעל. עד כאן לשונו. אלמא סובך דרגל הוא פרק הסמוך לארץ מדפריך אמאי למטה מן הארכובה. משפט מקום הנחת תפילין תנו רבנן לטוטפות בין עיניך זו גבה הראש או אינו אלא בין עיניך פירו' במצחו ועל גבות עיניו. נא' כאן בין עיניך ונאמר להלן לא תשימו קרחה בין עיניכם. מה להלן בגובה ראש מקום שעושה קרחה אף כאן וכו'. ר' יהודה אומר אינו צריך אמרה תורה הנח תפילין ביד הנח תפילין בראש מה תפילין ביד מקום הראוי לטמא בנגע אחד אף תפילין בראש מקום הראוי לטמא בנגע אחד לאפוקי בין עיניך ממש דאיכא בשר ושיער לבן ואיכא נמי שיער צהוב ותנא דבי מנשה בין עיניך זהו קדקד. אמרי דבי ר' ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס. נראה למורי רבינו שאין לפרש מקום המוח דוקא מניח תפילין ולא בשאר מקום אלא מתחילת השיער הסמוך לפדחת הוא מקום הראוי להניח תפילין והולך שעור מקום הנחה עד סוף מקום שמוחו של תינוק רופס אע"ג דלא קאמר עד מקום וכו' כאלו אמ' עד מקום דמי שהרי מקום שעושה קרחה הוא מתחילת שיער הראש הסמוך למצח. וגם הוא בטוב גובה הראש וגם מטמא בנגע אחד וגם יותר הוא בין עיניך בשיעור הסמוך לפדחת. ומקום שמוחו של תינוק רופס לא אתא למעוטי אלא משם ואילך לצד העורף שאינו גובה הראש וגם אינו קרוי בין עיניך והא דקאמר פרק המוצא תפילין (צ"ב) ופרק כל הצלמים מקום יש בראש להניח שתי תפילין היינו מתחילת השיער הסמוך למצח עד סוף מקום שמוחו של תינוק רופס. ובירושלמי דהמוצא תפילין משמע קצת כן דקאמר התם על מקום תפילין של ראש שערו לומר עד מקום גבוה של ראש מחזיק. וכמה הוא מחזיק מעתה שתי' נלפיניה מחול. פי' שרגילין להניח אותם במקום אחד. אמר רבי חגי מאן דבעי' מיתן יהיב. פירוש אף בחול אין צריך ליתנם כל שעה במקום אחד אלא פעמים במקום זה ופעמים במקום זה. אמר רבי זריקה אסבראי רב המנונא עד מקום שמוחו של תינוק רופס מדקאמר עד מקום גובה של ראש מחזיק משמע מתחילת הראש הסמוך למצח וגם לשון מחזיק משמע כן לפי' זה שמתחילת השיער הסמוך לפדחת הו' מקום הראוי להניח תפילין. אם כן נוכל ללמד שיעור רחב תפילין לפירוש הרב רבינו יצחק בר' אשר שפי' ביומא שהציץ היה על הראש במקום שיער. ולכך על כהן הדיוט כתיב מגבעות שהם גדולות ועל כהן גדול כתיב מצנפת שקטנה היא לפי שהציץ היה על השיער סמוך לפדחת. והא דכתיב והיה על מצח אהרן היינו למעלה מן המצח. ובפרק האומר בקדושין נמי אמרינן הקם להם בציץ שבין עיניך. והיינו כמו בין עיניך של תפילין שהם במקום שיער ולא קאמר כציץ שבמצחך כדכתיב קרא. ולפירוש זה דקדק מורי רבינו דאמרינן בריש ערכין (ג' ע"ב) ובפ' שני דזבחים שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין ובפרק במה אשה אמר הציץ רחב שתי אצבעות והוא מונח במקום תפילין. ואם כן רוחב התפילין לכל הפחות יותר מאצבע שאם לא היו רחבות אלא אצבע אם כן יש מקום בראש להניח שלש תפילין מקום הציץ שתי אצבעות ועוד אצבע מקום ששערו נראה. ואמאי מכניסן זוג זוג ותו לא ועוד דמשמע דוקא שני תפילין ולא ג'. ואם נפרש דוקא יש מקום בראש להניח שני תפילין ולא יותר אפילו חצי אצבע. אם כן על כרחין רחבן של תפילין שתי אצבעות. ושעור זה היה נראה שערו להניח בו תפילין ושתי אצבעות כנגד הציץ. דאי אצבע וחצי רחבן של תפילין וכך היה שערו נראה הלא כנגד הציץ יש שתי אצבעות אם כן יש חצי אצבע יותר וכן כתוב בשימושא רבה מייתינן אעא טבא תרתי אצבעי על תרתי אצבעי. משפט הברכות פרק הקומץ אמר תפילין מאימתי מברך עליהם אביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה עד שעת קשירה מפרש רבינו יעקב דהך קשירה היינו שמהדקן בראשו ומיישבן בחוזק כמו שליא קשורה בו. וכן גבי יוסף הצדיק קשורה בו ככלב (סוטה ג') שאין זה קשירה אלא מחוברת דאי צריך להתיר קשר התפילין ולסותרו לגמרי בשעה שחלצן ולחזור ולעשות קשר חדש בשעה שמניחן כמו שהיה אומר רבינו אליהו הא תנן המוצא תפילין בשבת מכניסן זוג זוג. במה דברים אמורים בישנות אבל בחדשות אסור וקאמרינן בגמרא ישנות מקושרות חדשות שאינן מקושרות ואסור משום קשר קיימא. ואי עביד קשר בכל יום אם כן אינו של קיימא אז ישנות נמי ליתסרי וכן מפרש פרק קמא דחולין (ט' ע"א) אמר רב יהודה אמר רב ת"ח צריך שילמד ג' דברים כתב שחיטה ומילה. ורב שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וציצית וברכת חתנים. ואידך דלא חשיב הני דלא שכיחן פי' כתב שחיטה ומילה שכיחן וצריך ללמדם. אבל קשר של תפילין וציצית לא שכיחי שצריכין להם לעולם. וכיון שעשויי' עומדים ימים רבים וכן ברכת חתנים לא שכיחי. אבל רש"י פי' הני שכיחן קשר של תפילין וציצית וברכת חתנים ואין צריך ללמדן ובקי הוא בהן מנעוריו. וקשה דהא שחיטה מצויה בכל יום. ועוד אף לרב יהודה צריך ללמדן מכל שכן כיון שמצויין והמניח תפילין על של יד שמניח תחילה יברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין. וכשיניח אחרי כן של ראש יברך ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו על מצות תפילין לפי שהוא גמר מצוה ואם סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש יברך על של ראש שתים להניח תפילין ועל מצות תפילין אמר אביי פרק הקומץ לא סח מברך אחת. סח מברך שתים ומיירי על של ראש. דאי לא סח בינתיי' מברך על של ראש אח' על מצות תפילין אבל להניח כבר בירך על של יד ולא סח בינתיים אחרי כן. אבל סח בינתיים מברך שתים על של ראש להניח ועל מצות. ורבי יוחנן דאמר על של יד מברך להניח ועל של ראש על מצות מיירי בלא סח בינתיים כך פר"ת וה"ג של רב יהודאי ורב עמרם בר שישנא שמונה מאה בכל יום ואומר להניח ועל מצות. אבל רב אלפס ורש"י מפרשי מילתא דאביי הכי. לא סח בינתיים אז הוא מברך על של יד תחילה ואחרי כן יניח של ראש בלא ברכה. ואם סח אז יברך שתים כיצד על של יד להניח ועל של ראש על מצות וקשה לדבריהם מאי שנא דכי סח מברך על מצות טפי מדלא סח. ועוד דכי לא סח בטלה על מצות. ועוד דאם כן רבי יוחנן דאמר על של ראש יברך על מצות מיירי בדסח בינתיים וזה היה לו לפרש דקא מיירי בעשה עבירה וסח בינתיים דהסח בין תפילה לתפילה עבירה הויא וחוזר עליה מעורכי המלחמה וגם סוגיא דהקומץ אינה בפשיטות. ואדם שאין לו רק תפילין אחד או של יד גרידא או של ראש לחודיה יניחם ויברך עליהם שתי ברכות להניח ועל מצות דאינן מעכבות זו את זו. או אם יש לו שתיהן ואינו חפץ להניח רק אחת מהם הרשות בידו ויברך עליהם שתי ברכות. וכן איתא פרק התכלת (מ"ד) תפילין של יד אינה מעכבת של ראש. ושל ראש אינה מעכבת של יד. ובגמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא שיש לו שתים. אבל אם אין לו רק אחד מעכבת אמרו לו אמרת אמר להו לאו. כלומר חוזרני בי דמאן דאית ליה תרי מצוי חדא נמי לא עביד אלא חד בתמיה אלא לעולם אינן מעכבין ומעיקרא סבר גזרה שמא יפשע שמא לא יחזור לקנות שתיהן (עיין ש"א מ"א). ובירושלמי דפרק היה קורא וכן בפסיקתא רבי יוחנן בן זכאי לא הוו זיען תפילי מיניה לא בקייטא ולא בסיתוא וכן היה נוהג רבי אליעזר תלמידו אחריו רבי יוחנן בסיתוא חזיק רישיה ולביש תרויהון ובקייטא לביש דאדרעא. ופריך ואינו אסור משום ערוה פירוש היאך לא זיען מיניה. א"ר חייא בר אבא אפקריסין הוה לביש מבפנים כד הוה אזיל מסחי כשהגיע אצל האוליירין הוה חולצן אמר תורמוסיה היה לובשן. משפט אם מברך כשמסלק לתפילין דתנן פרק בא סימן (נדה נ"א ע"ב) יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו. ומפרש בגמרא לאתויי תפילין ולבני מערב' דמברכי בת' דמסלקי תפיליהו לשמור חקיו לאתויי ריחני אומר רבינו יעקב דטעמא דאפילו למאן דמברכי לשמור חוקיו לאחר שחולצין תפילין מודו דאין מברכין כלום לאחר שמסיר טלית צציותיו מעליו דדוקא בפרשת תפילין כתיב ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. ודרשינן פרק הקומץ ופרק המוצא תפילין ימים ולא לילות. ולכך בערב דוקא שחולצן משום לילה מברך לשמור חוקיו ולא שחולצן בחצי היום דמההוא קרא דרשינן איסור לילה ואמרינן נמי פרק הקומץ (ל"ו ע"ב) כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה דכתיב ושמרת את החקה מימים ולא לילות ולאו הבא מכלל עשה עשה והשמר דעשה עשה אבל בציצית לא כתיב קרא ושמרת החקה ואפילו למאן דפטר ציצית בלילה מדכתיב וראיתם אותו ולא מברכי כלל בערב לא לשמור חקיו דלא שייך האי קרא בציצית ולא ברכה אחרת שהרי אין איסור ללבוש ציצית בלילה דאפילו היה בה בציצית צמר ופשתים או תכלת בסדין שהוא כלאים ואינו מיוחד לכסות לילה אינו אסור ללובשו בלילה כיון שמותר בו ביום וכי קאמר פרק בא סימן לאתויי ריחני הוה מצי למימר לאתויי ציצית ושאר מצות וכן איתא בירושלמי פרק היה קורא על בני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפילייהו לשמור חקיו הא כמאן דאמר בחקת תפילין הכתוב מדבר אבל למאן דאמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לאו היינו ממש כפירושו. אמנם על תפילין נמי לדידן אין מברכין כלום כשמסלקן אפילו חולצן לערב דהא קיימא לן לילה זמן תפילין וכמאן דאמר ושמרת החקה מימים ימימה בחקת הפסח הכתוב מדבר ולא בחקת תפילין ולמאן דאמר בלילה אסור קאמר רבי אליעזר ואם לשמרן מותר דאמרינן התם (שם) רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי וחשך והוה מנח תפילי ואמינא ליה לשמרן קא בעי להו מר. אמר ליה אין וחזיתיה לדעתיה דלאו לשמרן קא בעי (עיין טעם המלך ה' ת' פ"א) אלא קסבר הלכה לילה הוי שפיר זמן תפילין ואין מורין כן משום שמא יישן בהן. ואסור לישן בהם (שבת מ"ט ע"א) פן יפיח בהן אלמא לילה לאו זמן תפילין ואפילו ערב שבת עם חשכה כשחולצן לא מברך כלום דשבתות דפטורין לא מקרא דושמרת את החקה מימים הוי כדאמ' רבי יוסי הגלילי פרק הקומץ ופרק המוצא תפילין מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ט. ובירושלמי דפרק היה קורא אית דריש הכי. מכל מקום ההיא דרשא אינה עיקר שהרי הוא למאן דאמר לילה לאו זמן תפילין אבל לדידן דסברינן לילה הוי שפיר זמן תפילין ממעטי שבתות וי"ט פרק הקומץ במסקנא הוי מלך לאות פי' לך לאו' והיכירא יהיו תפילין עליך להראות שאתה מקבל עליך עול מצות של הקב"ה דפריך אי קסבר לילה זמן תפילין שבת נמי זמן תפילין פירוש דא"כ בחקת הפסח מדבר ואי סבר לילה לאו מצות תפילין פירוש דבחקת תפילין מדבר א"כ שבת נמי לאו זמן תפילין דנידרוש מימים ולא כל ימים פרט לשבתות ומשני לעולם לילה הוי שפיר זמן תפילין אבל שבתות נמעוט מלך לאות. ואנן דקים לן לילה הוי זמן תפילין נהי אם ירצה לא יחלוץ מיד שיהא לילה מ"מ לכתחלה אסור להניחם כשהוא לילה והא דתניא פרק המוצא תפילין (שם) הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח וקאמ' דקא סבר לילה זמן תפילין הא דקאמר רצה מניח הוי פירוש רצה אין חולץ. אבל לכתחילה לא יניח תדע דאמר פרק הקומץ (שם) היה הוא משכי' לצאת בדרך ומתיירא שמא יאבדו מניח' וכשידע שהגיע זמנן ממשמ' בה' ומברך ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה. רבי אליעזר אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד זמן שינה ומודים חכמים לרבי יעקב שאם חלצן לצאת לבית הכסא ושקעה החמה שוב אינו חוזר ומניחן וכן הוא הגירסא כדפרי' אלמא חכמים ורבי יעקב דסברי לילה זמן תפילין מדקשרו עד זמן שינה מודו לתנא קמא דאין הוא מניחן משהוא לילה לכתחילה דלא מצינן למימר דשפיר סברי לילה לאו זמן תפילין ולכך לא יניחם בלילה ויעבור עשה אבל מותר לשהותן בראשו בלילה אם הניחן מבעוד יום אין זה סברא דכיון דאיכא איסורא דאורייתא להניחן בלילה ועובר בעשה והוא הדין אם לא יחלץ מראשו. ותו דרבה בר רב הונא (עיין מרדכי בהלכה ט' ובישועות יעקב כ"ט ס"ק ג'. עיין ש"א סי' מ"א ובס' י"ז ה' תפילין סי' ל"א ס"ק א' ובס' מפרשי הים ובס' מלא הרועים אות ב' וברשב"א ז"ל קע"ט ועיין ברא"ש ה' קטנות סי' מ"א) הוה מצלי להו באורתא ופריך והא אמר רבה בר רב הונא ספק חשכה לא חולץ ולא מניח ודאי חשכה חולץ אלמא לאו זמן תפילין בלילה ומשני הא בע"ש (ל"ו ע"ב) איתמר משמע דלמאן דאמר לילה לאו זמן תפילין אתי ליה שפיר דודאי חשיכה חולץ ומסתמא אפילו מן התורה מיהו מדקאמרי' ספק חשיכה לא חולץ משמע דמן התורה אין צריך לחולצן אם לא תאמר דהוה מצינן למימר וליטעמיך אמאי ספק חשכה אינו חולץ מכל מקום קאמר ודאי חשכה חולץ ולא שרי עד שתכלה רגל מן השוק וזמן שינה אם כן ר' יעקב וחכמים דשרו סברי לילה זמן תפילין ומודים דאם חלצן אין מניחן אחר שקיעת החמה. והאי שקיעת החמה דאסור להניחן מדרבנן למאן דאמר לילה זמן תפילין או אף מדאורייתא למאן דאמר לילה לאו זמן תפילין ועובר בעשה היינו ספק לילה סמוך ליציאת הכוכבים דהא מימים ממעטינן ולא לילות דהא קאמר ספק חשכה ספק אינו חשיכה לא חולץ ולא מניח היינו ודאי לילה כמו ספק חשכה ספק אין חשכה מעשרין את הדמאי בפרק במה מדליקין (ל"ד) דהיינו ספק לילה סמוך לצאת הכוכבים אם כן הא דקתני עד מתי מניחם עד שתשקע החמה הוי כמו משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין דשילהי במה מדליקין דהיינו סוף שקיעת החמה כמו שמפ' רבינו יעקב מדקאמר התם משקיעת חמה עד צאת הכוכבים תלת ריבעי מילא או תרי ריבעי מילא. וקשה לו דפ' מי שהיה טמא (צ"ד ע"א) קאמר משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין ומפרש דההוא הוי מן תחילת שקיעת חמה שמתחלת החמה ליכנס ברקיע וכן מפרש מו' רבינו ההיא דאיזהו מקומן דם נפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום זבחכם היינו תחלת שקיעת ארבע מילין קודם צאת הכוכבים דאי סוף שקיעה כמו ההוא דבמה מדליקין שהוא ספק לילה בלא קרא דביום זבחכם נמי דאי זורק הדם בלילה הא כתיב ביום צותו ואי משהי עד למחר הרי הוא נפסל בעמוד השחר כמו אימורים דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר וה"ה קטורת ולבונה ודם ואי מעלהו ומלינו בראש המזבח אם לא הורידו פשיטא דלמחר כש' לזרו' כדתנן (זבחים פ"ד ע"א) הלן היוצא אם עלו לא ירדו אפילו עלה לאחר שנפסל בשקיעת החמה כל שכן אם העלהו מבעוד יום בכשרות שלמחר יזרוק אם לא הורידו ובהכי מיירי פרק תמיד נשחט גבי חטאת העוף מעלה ומלינה בראשו של מזבח ואם למחר הורידו לאחר עמוד השחר בהא הוי פלוגתא דאמוראי פרק המזבח מקדש אם לינה מועלת בראשו של מזבח היכא שהיה על המזבח בעמוד השחר ואחר כך הורידו אם פסול אם לאו לכך מפרש ובאימורי דדם נפסל בשקיעת החמה היינו תחילת שקיעת החמה ארבע מילין קדם צאת הכוכבים ונפיק מביום זבחכם וראיה לדבר דבפרק מי שהיה טמא קרי ליה דרך רחוקה ואינו חושב אותן ארבע מילין שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים לפי שאינו זמן שחיטת פסח לפי שהדם נפסל משם ואילך אבל שקיעת החמה דגבי תפילין היינו סוף שקיעה סמוך לצאת הכוכבים דהא לא ממעטינן מימים אלא לילה וכן כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית הוי סוף שקיעה כמו ההוא דפרק במה מדליקין וכן רגילין העולם להתענות עד צאת הכוכבים. וזמן הנחתן שחרית אמרינן פרק קמא דברכות (ט' ע"ב) אחרים אומרין משיראה אדם חברו ברחוק ד' אמות ויכירנו ואמר אביי התם לתפילה כאחרים זהו זמן הנחת תפילין שחרית למאן דאמר לילה לאו זמן הנחת תפילין והוא הדין לדידן דלילה זמן הנחת תפילין שלכתחילה לא יניחן פן ישן בה' הנה ק"ל דבשבתות ובי"ט אינו מניח תפילין מ"מ בחול המועד מניח פרק אלו מגלחין (י"ט ע"א). תנו רבנן אדם כותב לו תפילין במועד לעצמו ולאחרים בטובה דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר מערי' אדם ומוכר את שלו וכותב תפילין לעצמו רבי יוסי אומר כותב הוא כדרכו כדי פרנסתו אלמא מדשרו רבי מאיר ור' יהודה לכתוב לעצמו במועד אם אינו מניחן למה מותר לכתוב לעצמו שאין זה לצורך פרנסתו. אמנם אין זה ראיה שהרי ר"מ ורבי יהודה לטעמייהו דסברי אפילו שבת הוי זמן תפילין דתניא פ"ב דערובין המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בד"א בישנות אבל בחדשות אסור. ומוכח התם מדקתני אשה אלמא תפילין לא הוי זמן גרמא אלמא בין שבת בין לילה הוי זמן תפילין אבל אנן דקיימא לן יום טוב ושבת לא הוי זמן תפילין אם כן אף חול המועד לאו זמן תפילין אבל יש ראיה מירושלמי דפרק אלו מגלחין ההוא גברא דאבדו לו תפיליו אתא לקמיה דרב חננאל שלחה לקמיה דרבה בר בר חנה אמר ליה הב לי דידך וכתיב אחרים לעצמך אמר ליה רב איזיל כתוב לי מתנית' פליגא על רב כותב אדם תפילין לעצמו הא לאחר לא פתר לה בכותב להניח. ומסתמא רבה בר בר חנה ורב ס"ל כהלכתא דשבתות וימים טובים לאו זמן תפילין ואפילו הכי שרו לכתוב תפילין בח"ה בלא צורך פרנסתו אם כן יניח תפילין בח"ה (עיין מרדכי בלק"ט וישועות יעקב סי' כ"ט ס"ק ג' יש"א סי' מ"א ובס' הנ"ל ה"ת כ"ו ל"א ס"ק א' ובספרי מפרשים ובס' מלא הרועים אות ח"ו ברא"ש ה' קטנות סמ"ג ובת' הרשב"א ז"ל קע"ט). וכל זמן שמניחן אפי' ק' פעמים ביום יברך עליהם בכל פעם ואפילו כשהן מונחין עליו וממשמש בהן לפרקים חייב לברך בכל פעם ופעם כדאמרי' פרק לולב הגזול וערבה (מ"ו ע"ב) חזינא ליה לרבא דכל אימת דמנח תפילי מברך. רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי מברכי. והיינו טעמא לפי שמצוה למשמש בהן תדיר כדאמרינן ביומא (ג' ע"ב) ובהקומץ חייב אדם למשמש בתפיליו כל שעה ק"ו מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמי' שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות על אחת כמה וכמה. פס"ק. השתא עד משפט הבתים פירשתי בדרך קצרה והפסקים במקומות מקומות. ומשפט עור הבתים מבהמה או חיה טהורה ועבוד לשמן כדתניא גבי צפן זהב או עור בהמה טמאה פסולות אלא מעור בהמה טהורה ועד שיעבדם לשמן. ויכול לעשותן מקלף הדק שכותבין בו וקרוי שפיר עור כדתניא יכתבם בד' עורות והרצועות יכול לעשותן מן עור עב וחזק אם ירצה אע"פ שהבתים מקלף דק דהא אין קושרין אותן אלא במינן היינו לאפוקי משי ולשונות של ארגמן ומותר לעשות הבתים והפרשיות מעור שליל דשפיר מקרי עור דלא גרע מעו' של עוף טהור שבו כותבין תפילין כדאיתא פרק שמנה שרצים אף ע"ג דלענין טומאה חשיב כבשר ומני להו בהדי אלו שעורותיהן כבשרן מכל מקום מותר עור שליל וי"א שיותר נכון והגון לפי שלא היה בו עביר' של תשמיש. אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני עושה בבית החצון מקמט העור שי"ן מימין הקורא יעשנה מארבעה רישי דהיינו כמין שני יודי"ן בתוכה כז"ה ולצד שמאל יעשה כמו כן שי"ן מקמט העור מבחוץ מתלת' רישי דהיינו כמין יו"ד אחת בתוכה כז"ה וצריך שיגיע חריץ למקום התפר שהקמטים חיצונים של שי"ן יהיו ארוכין עד למטה מקום התפירה אבל קמטים פנימיים אין צריכין להיות ארוכין כל כך דכל שכן אם קצרים הן דנראה יותר שי"ן ממש. ורש"י מ"כ פירש אותו לענין גוף הבתים שיעשה חרצן והבדלתן עד למטה למקום התפיר' כלומר לבית מושבן. ולא מיירי בקמט של שי"ן. וגבי בתים נמי אמרינן ואין חריצן ניכר פסולות. אמר רב חננאל אמר רב תיתורא של תפילין הלכה למשה מסיני פירש רש"י לאחר שהכניס את כל האגרות בתוך הבתים כבר הניח עור של בית רביעי ארוך וכופל אותו למטה לכסות פאת הבתים וזהו בית מושבו של בתים ולכך קורהו תיתורא לשון גשר ותופרו עם עור הבתים ומעברתא היינו מאותו עור הנכפל למטה עושה בליטה כפולה חוץ לבתים שמכניס בתוכה הרצועות ומושכות אילך ואילך ועוברת. ויש שקוצצין עור הבתים מכל צד למטה ומביאין עור אחר וקודרין בו בראשו כמין ארובה ומושכין בה ראשי הבתים עד סופן ועתה מהודקים הבתים יחד ראש השני מאותו עור כופל למטה לכסות את פאת הבתים והוא תיתורא ועושה ממנו בליטה כפולה להעביר בתוכו הרצועה והיא מעברתה. ורב אלפס פירש תיתורא שרגילין לתת עור על הבית של זרוע מצד זה לצד זה. תניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני. אמר רבא בתפרן ובאלכסונן עור שלמטה שזהו התיתורא התפור לעור הבתים צריכה אותה תפירה להיות מרובעת. וכי נמי יהיה זויות צריכה שלא יהא ארכה יתר על רחבה אלא ברבוע שיהא בה שיעור כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונא. וגם העור למטה מקום מושב הבתים צריך להיות רבוע ולכך מקצרין עור הבליטה הנכפל שלא יהא רחב כמו עור התיתורא כדי שיהא ניכר בטוב רבוע התיתורא וגם גוף הבתים בראשן את ארבעתן יחד צריכין שיהיו מרובעות כדאיתא בשימושא רבה מייתי אעא טבא תרתי אצבעי על תרתי אצבעי אבל כל בית לבדו אינו צריך להיות מרובע. אבל בגובה הבתים אין קפידא וכן תפילין של יד יש כל דין זה צריך רבוע בין בתפירה בין בעור למטה בין בראש הבית והתפירה תהיה מגידי עור בהמה טהורה. וכתב בשימושא רבה ותריסר תפירי ליהוי בה. ואי איכא עשרה כשר. דכי שקלת מלכא ושמשא פי' יהודה ולוי אייתר עשרה. ואי טפי שפיר דמי דכי מוספת מנשה ואפרים הוו י"ד בר מדנפיק ועייל. פי' בשלשה מקומות במקום הבדלת הבתים יתפור עור הבתים לעור שלמטה שהוא התיתורא והיינו דאמרינן פרק הקומץ ושוין שנותן חוט המשיחה בין כל אחת ואחת. ואם נפסקה התפירה בשלשה מקומות אין תקנה לחזור ולקושרה אלא יהא צריך תפירה חדשה אחרת כדאיתא בירושלמי פרק קמא דמגילה ושעור אורך הרצועות אמרי' פרק הקומץ עד אצבע צרדה. מר מחוי כפוף מאצבע עד אמה היינו חוץ לקשר בשל ראש. ומר מחוי פשוט מגודל עד אמה. אבל בילמדנו משמע דשעור זה בתפילין של יד אבל בתפילין של ראש יש שיעור אחר. וכן נמי פירש רב אלפס וכן כתב בשימושא רבה אורכה דרצועה דרישא דימינא עד טיבורא. ולחזיא משמאלא. ובדרעא עד אצבע צרדה ויהיו משלשין בתלת זמנין. והילכך רצוע' של יד ארוכה מן הקיבורת עד אצבע אמה ויכרוך שלשה פעמים הרצועה סביב אצבעו. ורצועות של ראש ארוכות של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה. ורוחבן כאורך השעורה. ואם נפסקה הרצועה אין תקנה לא לתופרה ולא לקושר' וצריך שיהיו הרצועות הפוכות כדאמרינן ונוייהן לבר. וקשר של תפילין הלכה למשה מסיני זהו שם שדי שי"ן בקמט הבית החיצון מזה ומזה. ואות דלי"ת בקשר של ראש. ואות יו"ד היא בשל יד חוץ לקשר רצועה קטנה מאד כפופה כמין יוד. ויניח תחילה תפילין של יד ואחר כך תפילין של ראש דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך כשיהיו בין עיניך יהיו שתים. וכשחולצן תחילה יחלוץ של ראש ואח"כ של יד. ובתיק אם הוא צר ישים תחילה של ראש ואחר כך של יד לפי שכשירצ' להניחן וימצא תחילה של יד לפניו ולא יעביר על המצות ויניח תפילין ביד שמאל דכתיב ידכה בה"י יד כהה. ועוד כתיב וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשיר' בימין. ואם שולט בשתי ידיו יניח בשמאל של כל אדם. ובאיזה עצם יניח תנא דבי מנשה ידך זהו קיבורת. פי' בשר המכונס כמו קיברא דאהינו. ושמתם את דברי אלה על לבבכם שתהא שימה כנגד הלב. ובפרק המוצא תפילין ובפרק התכלת אמרינן תפילין בזרוע ובמסכת אהלות מונה הזרוע העצם המחובר לכתף וראשו השני מחובר למרפק שהוא קרוי קודא. וכן האומר משקלי דאורייתא בתפילין קיבורת כולה בנדרי' עד האציל דהיינו מרפק משמע נמי קיבורת זה בעצם שהיא למעלה מן הקוד"א סמוך לא בבשר המכונס שם והוא כנגד הלב. ותפילין של ראש בגובה של ראש מקום שמוחו של תינוק רופס. ונר' דמתחילת השיער הסמוך למצח עד סוף מקום שמוחו של תינוק רופס הוי מקום לתפילין ויש מקום הראוי להניח שם שני תפילין דהיינו במקום שעושה קרחה וראוי לטמא בנגע אחד והוי שפיר בגובה של ראש. והקשר יהדק בראש למעלה בעורף ולא למטה במרפקת. ויש להוכיח שרוחב הבתים שתי אצבעות כמו שפירשתי למעלה. וכן איתא בשימוש' רבה מייתי אעא טבא תרי אצבעי על תרי אצבעי. ומאימתי מברך עליהן משעת הנחתן עד שעת קשירתן האי קשירתן היינו הדוקייהו בראש כמו שליא קשורה בו. והוי שפיר עובר לעשייתן דאין לומר בכל פעם שיניחם בראשו יקשרם. וכשיסירם יתיר הקשר דאם כן במוצא תפילין בשבת מאי שנא דשרי ללבוש ישנות ואסר חדשות משום קשר קיימא. וכשמניחן מברך על של יד להניח תפילין ועל של ראש שמניח אחרי כן מבר' על מצות תפילין. ואם סח בין תפילה לתפילה יברך על של ראש שתים להניח תפילין ועל מצות. כך פירשו ה"ג ורב יהודאי גאון ורב עמרם ור' יעקב ואם אינו מניח לו רק תפילין של יד לבדן או של ראש לבדן שהרי אין מעכבין זה את זה יברך שתי ברכות על אותו שיניח. וכשיחלצם לא יברך לשמור חקיו ולא שום דבר ואפילו אם יחלצם סמוך לחשכה. דהא סבירא לן לילה זמן תפילין אם כן ושמרת החקה הזאת למעדה מימים ימימה בחקת הפסח מדבר ולא בחקת תפילין ואפילו חולצן ערב שבת בערב לא יברך שום דבר דמוהיו לך אמעיטו שבתות ואע"ג דקיימא לן לילה זמן תפילין מדרבנן אסור להניחן משחשכ' פן יישן בהם והוי היסח דעת או פן יפיח בהן כדאמרינן פרק הקומץ ומודים חכמים ורבינו יעקב שאם חלצן סמוך לחשכה שאינו מניחן. וזמן הנחתן שחרית לכתחילה. אמר אביי לתפילה כאחרי' משיכיר אדם את חבירו ברחוק ד' אמות כדאיתא פרק קמא דברכות. ובחול המועד של פסח ושל סוכות יניח תפילין ואין ראיה ממתניתין דכותב אדם תפילין במועד דהא ר' מאיר ור' יהודה דתנן התם סברי דאפילו בשבת מניח תפילין כדאיתא פרק המוצא תפילין אבל יש ראיה מעובדא דירושלמי. וצריך שימשמש בהן לפרקים כשמונחין עליו כדי שלא יסיח דעתו מהן ק"ו מציץ דאמרה תורה והיה על מצחו תמיד. ובפרק לולב וערבה רבנן דבי רב אשי כל אימת דהוו ממשמשי הוו מברכי. סליק הפסק. אמר רבי ינאי (שבת מ"ט ע"א) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים פירוש שיהא זהיר שלא ישן בהן כשבא לו צורך הפחה זהיר לחלצן עד שיכלה הריח ושילהי לולב הגזול קטן היודע להניח תפילין אביו קונה לו תפילין היינו כי מכיר בו שהוא זהיר מדבר זה. ובפ' מי שמתו (כ"ד ע"א) אמרינן הלכתא תפילין תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ואפילו אשתו עמו והא תניא רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו ומשני דקא מפיק ליה למורשא דכובע לבר ובפרק בא לו (ס"ט ע"א) גבי בגדי כהונה וכן במסכת תמיד מניחן תחת מראשותיהן שלא כנגד ראשיהן שמע מינה תפילין מן הצד הוו שריין ולא חיישינן דלמא מגנדר עלייהו ולא כמו שפירש רש"י פרק בא לו ולא חיישינן להפחה דבמסכת תמיד (כ"ז) מסיק למילתא דלא חיישינן דילמא מגנדר. אמרינן פרק מי שמת אמר ר' יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ואחר כך נכנס ורבי חנינא אמר מניחן על שולחנו וכן הדור לו עד אימתי אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה. אמר רבי חנינא אני ראיתי רבי שתלה תפיליו ופריך והיו חייך תלואים זה התולה תפיליו. ומסיק ר' בכיסתא תלא. אי הכי מאי למימרא מהו דתימא תיבעי הנחה כספר תורה קא משמע לן. ואיבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפיליו בבית הכסא קבוע להשתין מים מי חיישינן שמא יפנה. שיילוה לרבא ואמר להו אסור חיישינן שמא יפנה שמע מיניה בית הכסא שאינו קבוע שרי בו להשתין מים בתפילין בראשו ובזרוע וכל שכן בחצרות ובשדות כשהוא בדרך אבל מונחים בידו אסור כדתניא התם לא יאחוז אדם בידו תפילין וספר תורה בזרועו ויתפלל וכן לא ישתין בהן מים ותניא התם לעיל הנכנס לבית הכסא לפנו' חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ומניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים דברי ב"ש וב"ה אומר אוחזן בידו ור' עקיבא אומר אוחזן בבגדו בידו אבל בבגדו גרידא לא סגי דלמא משתלי ונפלי וגם לא סגי בידו לחוד משום דהוי מנהג בזיון בשעה שנפנה וברייתא דאסר להשתין מים כשהן בידו משני התם דאתיא כב"ה ומשום נצוצות אבל בחיקו אם חגור חגור' או בבגדו בידו פשיטא דשרי בין להשתין בין לפנות דהא ליכא למיחש משום נצוצות. א"ר מיישא בר בריה דריב"ל משמי' דריב"ל גוללן כמו ספר תורה ואוחזן בידו כנגד לבו. אמר רב נחמן ובלבד שלא יצא רצועה מתחת ידו טפח והיינו דוקא כשהוא בשדו' שירא להניח תפיליו שם מפני עוברי דרכים ומפני העורבים כדמפרש התם. אבל אם הוא בבית הכסא בביתו לא יהיו עליו כיון שיכול להניחן במקום המשתמר. תניא בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או יניחם כלי בתוך כלי אמר אביי לא אמרן אלא כלי שאין כליין אבל כלי שיש בו כליין אפי' עשרה מנא כחד מנא דמי אמר רבא גלימא אקומטרא. פי' ארגז ככלי בתוך כלי דמי. וגבי ספר תורה אמר רבי יהושע בן לוי התם צריך מחיצה עשר' להפסיק התם ובפ' נגמר הדין (עיין ת' ברית אברהם ת' ז' ות' מנחם עזרי' ל"ט ות' רע"א סי"ט ומפרשי ים ות' רשב"א התקע"ט ומלא הרועים אות ה') (סנהדרין מ"ח) אמר רב חסדא האי סודרא דאזמני' למיצר ביה תפילי וצר ביה תפילי אסור למיצר ביה פשיטי אבל צר ביה ולא אזמניה או אזמניה ולא צר ביה שרי למצר ביה פשיטי לרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא. וכן הלכה לגבי אביי דפליג דאמר הזמנה מילתא היא אבל צר ביה תפילי ולא אזמניה לכך לכ"ע שרי למיצר ביה פשיטי אמר בירוש' דברכות פרק היה קורא וכן בפסיקת' א"ר ינאי תפילין צריכי' גוף נקי כאלישע בעל כנפי' מפני מה לא החזיקו בה מפני הרמאי' הוה עובדא בחד גברא דהוה טעין ממוני' בערובת' אשכ' חד גברא מצלי ותפילי על רישי' א' ליה לי לפקיד ממוניה אלא הדין דנטר מצותא דבריין אפקדי' גבי' לאפוקי שבת' כפר בי' א' לא לך הימני' אלא להך שמא דקודם דהוא על רישיך משמע דהכי פיר' מפני מה לא החזיקו בהן פירוש להחזיקן בכשרים וחסידים ונאמנים מפני הרמאים שנראים כפנחס ומעשיהם לא טובים ולא צנועים אמר רבי יוחנן (ברכות י"ד ע"ב) כל הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין וקורא קריאת שמע וזהו מלכות שמים שלמה. אמר ריש לקיש (מנחות מ"ד) כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו. מניין שיטין של ראש על פי הקבלה ארבע שיטין בכל פרשה ופרשה אף על פי שאין עיכובא אם שינה מדאמרינן פרק הקומץ מי שיש לו שני תפילין של ראש ואין לו תפילין של יד נותן עור על אחד מהן לכסות הבדלת הבתים וכשרין לשל יד. ואלה ראשי שיטין כמו שנהגו בשל יד שבע. פרשה ראשונה. א וידבר ב היום ג יוצאים ד לתת ה החג ו ההוא ז תורת. פרשה שנייה. והיה א רחם ב בשה ג לאמר ד כי הקשה ה בהמת ו לאות ז פרשה שלישית א שמע ב את ג והיו ד לבבך ה ובלכתך ו ידך ז מזוזות. פרשת רביעית והיה א ובכל ב ואכלת ג ה' בכם ד אשר ה' ה בין עיניכם ו ביתך ובשעריך ז. ראשי השיטין של ראש. פרשה ראשונה. וידבר א מזה ב הזאת ג זהיר. פרשה שנייה א והיה ב וכל פטר חמור ג ה' ממצרים מבית עבדים ד וכל פטר רחם הזכרים. פר' שלישית שמע א נפשך ב לבניך ג על ד. פרשה רביעית א והיה ב עשב ג לא תתן ד את בניכם. כתוב בשימושא רבא ורב אלפס הביאו כן אמר רבא אלפא ביתא דתגי אתה מוצא בתפילין. ח"ץ ו"ס ש"י ל"מ ע"ת זה פרשת קדש. בפ"ר הז"ם א"ך דק"ח כ"ה. זהו פרשת והיה כי יביאך שעטנ"ז ג"ץ דשמע והיה אם שמע וזהו פירושו ח"ץ של חמץ ד תגי ץ' ה תגי ו"ס דהיבוסי ג"ג תגי שי"ן דאשר ה תגי י דלה' ג תגי למ"ע מן למען ד"ד תגי תי"ו דתורת ג תגי ב של יביאך ופ"ר של פטר ג"ג תגי הז"ם דהזכרים ג"ג תגי א"ך דישאלך ד תגי ד דיד ק דהקשה ח דלשלחנו כ"ה דידכה ג"ג תגי ש"ע דשמע ט"ט דלטוטפות נ דנפשך ז דמזוזות ג דדגנך צ דדארץ ג"ג תגי. אמר רבא כל תפילי דלא בדיקי בהני אתוותא פסילי עכ"ל. ומיהו בתלמוד שלנו לא מצינו כל זה וכמו כן כתוב שם אי כתבינהו אגויל שפיר דמי והא ליתא דפרי' פ' המוצא יין תפילין אגויל מי כתבינן. והני זיונים המפורשים כאן היינו תגים גדולים. אבל תגים קטנים כל מקום שאלו האותיות שעטנ"ז ג"ץ יש צריכות זיונים כדאיתא פ' הקומץ. הכותב תפילין יעתיק ממקום מדוייק מחסרות ויתירות בכל היכולת כי אפי' קוצו של יוד מעכב כדאיתא פ' הקומץ ומתוך תלמוד שלנו יש ללמוד דלטוטפות אין בכל השלשה וי"ו אחר הפ"א כמו שפירשתי בריש סדר התפילין הזה. ומזוזות יש ללמוד שיש וי"ו באחרונה לפני התי"ו זות מלא מדאמר פ' הקומץ (ל"ד ע"א) מזוזות שומע אני שתים כשכתוב מזוזות בפר' שנייה הוי רבוי אחר רבוי ולא בא אלא למעט ד"ר ישמעאל אלמא מזוזות משמע שתים א"כ יש וי"ו לפני תי"ו ולכך משמע לשון רבי' דמדקרי' לשון רבים לא קאמר דהא ריש סנהדרין אי' ליה לר' ישמעאל יש אם למסור' גבי לטוטפות וכל פטר חמור חסר וי"ו במסורת ובחלומות דבר הדיא פ' הרואה (נ"ו ע"א) א"ל רבא וי"ו דפטר חמור גהייט מתפילך בדקיה ואשכחי' דגהייט ופירש רש"י שכתבו הסופר מלא ונמחק הוי"ו גהייט פירושו מחוק. ובהלכות גדולות דרב יהודאי כתוב גבי גט אי אית ביה גחטא או מחקא היינו נמי מענין מחק או העברת קולמוס על התיבה. ויהרוג יש ספרים שהוא מלא בוי"ו אחר הרי"ש אבל נראה שהוא חסר מדאמרי' בהקומץ ההוא דאפסיקא ליה וי"ו דויהרוג בניקבה זהו שבתחילת התיבה. אתא לקמיה דרבי זירא אמר ליה אייתי לי ינוקא דלא חכים ולא טפש אי הוא קרי ויהרוג שפיר ואי לא ויהרג הוא ופסול. ואי כתוב מלא אם כן היה לו לומר ואי לא פסול ולא יותר. ולמה הזכיר ויהרג הוא כיון שאין זה תיבה. וכן מוכח נמי במסורת הספרים ארבע מלאין בלשון הריגה. וכל שריה אהרוג בעמוס. עת להרוג. כי נמכרנו אני ועמי להשמיד ולהרוג והרוג בשונאיהם וזה ויהרג לא קחשיב שמע מינה חסר הוא. וצריך לדקדק בעשיית גוף האותיות א באלפא ביתא של רבי עקיבא כתוב מפני מה יו"ד של אלף זוקף למעלה מצדו מפני שמעיד בו וצופה להקב"ה שהוא אמת. משמע שעשוי קצת כעין יו"ד וגם צריך שלא יהא נמשך ושפל לצד מטה אלא זוקף כלפי מעלה. ב צרי' שיהא לה תג קטן למעלה בצד שמאל דאמרי' בחגיגה ירושלמי ובב"ר למה מתחלת תורה בבי"ת מה בי"ת יש לה שני עוקצין אחת למעלה ואחת מאחוריו אומר לבי"ת מי בראך ומראה להם בעוקצו שלמעלה זה שלמעלה בראני ומה שמו פירש לפי שהבי"ת סמוכה לאלף בסדר אלף בי"ת והוא אחד. ג אמרינן בהבונה לא יעשה גמלין צדי"ן לפי שיש ב' רגלים לגימ"ל למטה ואם היתה הפוכה דומה לצד"י פשוטה לכך קאמר שלא יעשנה שתהא נראית צד"י אם היתה הפוכה כגון לעשות ראש עליון של גימ"ל דק דק וראש תחתון עב כז"ה דאז נראית צד"י אם היתה הפוכה. וכן צד"י לא יעשה לה ראש עליון דק וראש תחתון עב שאם היתה הפוכה נראי' גימ"ל אך יש שינוי שזה יש בליטה לצד ימין וזה לצד שמאל אי נמי קאמר שרגל שמאל של גימ"ל ימשך ביותר ולא למשכו למטה עד שיהא ראשו תחתון שוה לראש השני כמו שני ראשי' עליונים של צד"י. וכן רגלו ימין של צד"י לא ימשך ביותר כנגד חבירו כעי' שני רגלי הגימ"ל ולא /אלא/ ימשוך אותו לצד מעלה עד שיהא שוה לראש רגל השני. והא דקאמר התם לא יכתוב לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן לא מפני שדומות זו לזו קאמר אלא משמיענו אעפ"י שרבי חייא קורין לאלפין עיינין וקא משמע לן אף ע"פ שמחליפין קריאתן אין מחליפי' כתיבתן. ה אית לה תג למעלה בצד שמא' דאמרי' בהקומץ מאי טעמא אית ליה לאות ה"י תגא אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמוני וכן פירש רש"י התם תג קטן יש לאות ה"י בסוף גגה למעלה. ובירושלמי דפרק שני דחגיגה ה"י יש לה נקודה אחת למעלה וכאן בסמוך הבאתי'. ורבינו יעקב פירש דקא מיירי בעוקץ שאחריה שלא תהא עגולה מאחריה דומיא דתגא דדלי"ת דסוט' ועירובין פרק קמא. אבל מדקאמר התם דתלי כרעיה דה"י משום דאי הדר ביה ניעייליה משמע כפירוש רש"י שלצד שהוא חוזר בתשובה שם הוא קושר לו כתר וכן בהבונה מאי טעמא מהדר תגא דקו"ף לגבי רי"ש אמר הקב"ה אם חוזר בו הרשע אקשור לו קשר כמוני. אלמא מיירי בתגא דקו"ף שבצד שמאל צריך שלא יגע רגל שמאל של ה"י למעלה ותלוי מאי טעמא תלי כרעיה דה"י פי' פרק בתרא דגיטין צריך למכתב למהך דלא לשתמע למחך לשו' חוכה. ח אמרינן פרק הקומץ רב' חזינא להו לספרי דווקני דחטרי להו לגגיה דחי"ת פירש רש"י מקל מתרגמינן חוטרא בסוף החי"ת לצד שלמעלה יש לה למעלה כעין מקל והוא כז"ה ורבינו יעקב היה מפרש דחטרי לשון חטרת גמל שיש גובה לחי"ת באמצע גגה כז"ה מדקאמר לגגה דחי"ת ולא קאמר תגיה דחי"ת דבר שהוא למעלה בסוף האות קרוי תגא ואם הוא לעיל באמצע האות קרוי גגה כדאמר פרק הבונה כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין והרי הזיי"ן צריכה זיון אלמא במחיקת החי"ת באמצעה נעשית שני זיינין ותגין שלהם וגבי דלית קאמר נטלו לתגא של דלי"ת ושוי ליה רא' /רי"ש/ דהיינו חודה שלאחריה וכן בעירובין ובסוכה פרק קמא דלמא יתיב זבוב אתגא דדלי"ת. וכן גריס רבינו חננאל פרק הבונה גבי חי"ת לגגו וגבי דלי"ת לתגו. ובאלפא ביתא דרבי עקיבא נמי אמרינן חי"ת מפני מה אינו קישור כתר מפני שבעלי חטא יש להם גנאי ובשת. ואם הוא בסוף האו' אם כן הרי יש לה כתר ויש שעושין שניהם להוציא מספק כז"ה והא דקאמר חי"ת אין קשור כתר היינו שאינו מחויי' לעשות. אי נמי הא כיון שנראית כמו התחלת של רגל שמאלי כמו שרגילין סופרים לעשות אין נראה כתר מצד ימין קאמר מפני מה אינו קשור כי שם אין רגילות לעשות לסופרים. ט הא אמרינן פרק הבונה (ק"ז ע"א) שלא יעשה טיתין פיפי"ן. אומר רבינו יעקב מכאן משמע שצריך לטית לכפול ראש ימין לתוך חללה כז"ה ולכך קאמר שלא יכפול כל כך שיהא נר' כמין פי"א כז"ה דאי לא בעי למכפל כלל למה הוצרך לומר שלא ישנה האות ובפ' הבונה נמי דקאמר נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים פירש רבינו חננא' נתכוון לכתוב טי"ת ולא הדביק ירכו השמאלית חיצון וכתב ובאלפא ביתא דרבי עקיבא נמי אמרינן מפני מה טי"ת טמון ידו וזקוף ראשו וקושר כתר. שכל מי שעושה צדקה וגמילות חסדים ונותן פרוטה לעני יתן לו בסתר. משמע דטמון ידו היינו הכפל שתוך חללו. י פירש רבינו יעקב צריך ראש של שמאל כפו' מעט מע' דאמרינן בהקומ' מפני מה ראשו של יוד כפוף מפני שראשיהם של צדיקים כפופים. ותנן נמי התם גבי תפילין אפילו כתוב אחד מעכבו. פשיטא לא נצרכה לדרב יהודא אמר רב דאמר קוצו של יוד מעכב רש"י פירש זהו רגל ימין שכפף למטה. וקשה על זה פשיטא דמעכב שזהו עיקר גוף האות. ועוד דלשון ראשו כפוף משמע בצד שמאל שיש לו ראש וסוף אבל לצד ימין קרוי רגלו. וכן נמי איתא בפסיקתא כי בי"ה ה' צור עולמים העולם הזה נברא בה"י ועולם הבא ביו"ד מה יוד יש לה נקודה אחת למטה רמז למתים שהם יורדים לגיהנם ונקודה אחת למעלה רמז שעתידין לעלות שנאמר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. ה פתוח מכל צד רמז פתח לבעלי תשובה. י כפוף רמז לבאי עולם שיהיו כפופים ונהפכו פנים לירקון. ובחגיגה דירושלמי פרק שני איתא לדרשא של יוד דריש לה מה"י מה ה"י פתוחה למטה רמז שיורדין לשאול ויש לה נקודה למעלה רמז שעתידין לעלות מה יוד כפוף רמז שיהיו כפופים ונהפכו פנים לירקון. אלמא לפי דרשא דפסיקתא יש ליו"ד תג למטה לצד שמאל וכן למעלה בראש שמאל. ויכול להיות שקוצו של יוד דפרק הקומץ היינו אותו תג שלמעלה ויו"ד כפוף היינו רגל ימיני דאלו של שמאל קרי ליה נקודה למטה ובירושלמי אין חולק בעשיית האות אלא דריש לה מאות של ה"י. ב /כ/ כפופה צריך שתהא עגולה שלא תהא נראית בי"ת וכ"ף פשוטה צריך שתהא עגולה למעלה וגם תהא ארוכה גם כנגד כפולות של כף כפופה שאין חלוק בין זו לזו אלא שזו כפופה וזו פשוטה וכן נו"ן או פ"א או צדי"ק פשוטות צריכות להיות ארוכות כמו הכפופות וגם כנגד הכפופות. ם סתומה צריכה להיות מרובעת מארבע רוחותיה מדאמרינן מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים וכן ס צריכה מחוברת מכל צד אלא שסמ"ך עגולה ולא מ"ם. ק צריכה תג קטן למעלה לצד שמאל דאמר בהבונה מאי טעמא מהדר תגא דקו"ף לגבי רי"ש אמר ליה הקב"ה לרשע אם אתה חוזר בך אני אקשור לך כתר כמוני דאיבעי לגגיה דקו"ף שהוא כמין כתר מאי טעמא פתוח להדי רי"ש אם כן הכי הוה ליה למימר מאי טעמא מהדר אפי' דקו"ף לגבי רי"ש כדאמרינן גבי גימ"ל דלי"ת. ועוד תגא משמע כעין מקל זקוף למעלה. וכן קושר כתר משמע זיון זקוף ולא קא מיירי בעיקר האות אלא בזיונין הזקופים למעלה כמו מצאו משה להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות וכגון תגא של ה"י דקאמר בהקומץ דהוא מקל זקוף על האות כדאיתא בירושלמי דחגיגה ה"י יש לה נקודה למעלה שהמתים עתידין לעלות. אמרינן במסכת סופרים שמע ישראל צריך לכתוב אותו בראש שיטה. וכל אותיותיו פתוחות וצריך שיהא אחד לסוף שיטה. ואף על גב דבתפילין ומזוזות אין אחד בסוף שיטה לפי מנהג שלנו. מ"מ בעיקר כתיבת גוף האותיות אין שום שנוי א"כ צריך שיהיו אותיות של שמע ישראל פשוטות פירש גדולות ורחבות יותר משאר אותיות. והתם נמי קתני (צו ה' פסוק ט"ז רע"א זלל"ה בתשובה) וישחט חי"ת פשוטה שהוא חצי פשוטין של תורה. ה דהלה' פשוטה. ע דשמע רבה מכל עיין. ד דאחד שמנה מכל דלי"ת. כתוב בשימוש' רבה לא אכשר לאחותי אלא דקרי בתורה נביאים וכתובים ותלמוד. בתורה בספר בראשית. בנביאים בספר שמואל. בכתובים בספר תהלים. ואי הוי דמשנה שפיר דמי מסייע ליה מתניתא להא דשמואל. בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. אמר רבא והוא דידע לתרגומי בכולהו. דכתיב ולמדתם ושמרתם ועשיתם וקשרתם. אם אין למידה אין שמירה אם אין שמירה אין עשייה. ואם אין עשייה אין קשירה עד כאן לשונם. אמנם בתלמוד שלנו לא מצינו כל זה אלא אדרבא פרק לולב הגזול (מ"ב ע"א) גרסינן קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין אע"ג דלא למד במשנה. רק יהא נקי לשמור אותם בטהרה כאלישע בעל כנפים וכן כתוב התם אמר אביי אי כתבינן אגויל שפיר דמי וליתא דאלו בפרק המוציא יין פריך ליה תלמודא תפילין אגויל מי כתבינן. ואיך יש לסמוך עליהם בדבר שתלמוד שלנו חולק עליהם. הילכך כל אדם טהור וזריז לשמור אותם בטהרה יניחם עליו ויאריך ימים ושנות חיים בנעימים. סליקו הלכות תפילין   Siman 214 יציאות שבת שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ פירש שתים חייבי' לאותו העומד בפנים הכנסה והוצאה. שהם ארבע חצי הכנסה וחצי הוצאה כגון עקירות גרידא או הנחות גרידא ובגמרא קאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קא חשיב וכן שתים שהן ארבע לאותו העומד בחוץ כדפריש' ובסמוך מפרש סדרא הכי כיצד פשט העני ידו מלאה לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או נטל מתוכה העני חייב ובעל הבית פטור ומותר וכן פשט בעל הבית ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או נטל מתוכה בעל הבית חייב והעני פטור ומותר ואחרי כן מפרש פטורי דאיסורי חצי הכנסה וחצי הוצאה וכן בירושלמי בעי מהו שתים שהן ארבע שתים דחיוב ושתים דפטור היינו כדפרישית ויש מפרשים שתים הוצאה שלמה של חיוב וחצי הוצאה של פטור שהם ארבע הכנסה שלמה וחצי הכנסה. ולפי שהוצאה אב והכנסה תולדה מפרשים השתים של הוצאה ובריש שבועות נמי דתנן שתים שהן ארבע מפרש בגמ' שתים הוצאה לעני והוצאה לבעל הבית שהם ארבע הכנסה לעני והכנסה לבעל הבית ופי' ראשון עיקר. דהכי מפרש בירושלמי וגם מפרש סדרא הכי פשט העני את ידו וכו' ובגמרא פריך אמאי לא תני בשבועות בפנים ובחוץ כמו גבי שבת ולא רצה לתרץ דומיא דמראות נגעים קתני דכלהו לחיובא משום דאינו מקפיד כי אם למנות ארבע חיובים דומיא דמראות נגעים אי מוסיף למנות פטורי בפנים ובחוץ כדתני במס' שבת אין קפידא בכך ומה שהוצרך לשנות חיובי שבת לעומד בפנים ולעומד בחוץ משום דהוצאה הוי מלאכה גרועה לטלטל מרשות היחיד לרה"ר או אפכא תדע דכל המלאכות אם הן במשכן מקרו אבות וא"צ להם שום פסוק רק לא תעשה כל מלאכה ומלאכות הדומות להם מקרו תולדות. ואלו הוצאה בעי ריש פרק הזורק (צ"ו ע"א) הוצאה היכא כתיבא ומייתי לה פסוק וגם זורק בעי היכא הויא במשכן אע"ג דהויא תולדה. ועוד אומר מורי רבי יצחק בר רבי שמואל דבהוצאה איכא תרי קראי אח' לעני ואחד לעשיר ריש הזורק דמייתי פסוק ויכלא העם מהביא ושלהי פרק קמא דערובין (י"ז ע"ב) אל יצא איש ממקומו לכל הפחות לרבנן דלית להו לוקין על התחומין ואפי' לר"ע הכי קאמר התם מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב משמע הוצאה ומשמע תחומין. ושלהי פרק כיצד צולין (עיין בק"נ פ' ג' ביצה סי' כ"ג ובטור וב"י סי' שע"ב ט"ז ס"ק ו' ופ"א ס"ק י"א) נמי משמע הכי דלשון הוצאה כתיב בשבת דאמר רבי יצחק המוציא בשר פסח אין חייב עד שיניח מאי טעמא הוצאה כתיב ביה כשבת וכן פרק קמא דהוריות (ד' ע"א) הרי הוצאה דכתיבא וצדוקין מודי' בה וכו' ולא גרסינן אל תוציאו משא מבתיכם דדברי קבלה הוא אלא היינו אל יוציא ועוד מביאין מירושלמי עני ועשיר חד הוא וכו' ועוד מאריכין בה במקום אחר. תנו רבנן ארבע רשויות לשבת רשות היחיד רשות הרבים כרמלית מקום פטור איזהו רשות היחיד חריץ עמוק עשרה ורחב ד' או גדר גבוה עשרה ורחב ארבעה וכל שכן היקף מחיצה גבוה עד שיקיף ארבעה טפחים איזה רה"ר סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשין ואין מכניסין ומוציאין מרשות זה לרשות אחר ואם הוציא והכניס בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל אבל ים ובקעה כגון שדות דלא דרסי בה רבים והכרמלי' רחבה במקום שרבים רגילין אלא אינה רחבה שש עשרה אמה או אין שולטין בה ששים רבוא דומיא דדגלי מדבר וכן עמוד רחב ארבעה וגבוה שלשה טפחים או יותר אבל אינו גבוה ט' דאם כן מכתפי עלה רבי' ומיקרי ר"ה אלא כרמלית ואין להן לא דין רה"י ולא דין ר"ה ולשון כרמלית בירושלמי לשון כרמל רך ומלא לא נגמר היטב כך כרמלי' אין לו דין רשות זה ולא רשות זה ואין מכניסין ומוציאין ממנו לא לר"ה ולא לרשות היחיד ואם הוציא והכניס פטור אבל אסור. ואמר רבי יוחנן (י"ז ע"א) אין כרמלית פחותה מארבע טפחים רחב אבל מקום פטור הוי מקום ברשות הרבים שאין לו רחב ארבעה וגבוה שלשה ומותר גמור לטלטל ממנו לרשות הרבים או לרשות היחיד. ואם המקום שאינו רחב ארבע והוא גבוה שלשה עומד בין ר"ה לרה"י. על זה אמר רב (ח' ע"א) מקום שאין ד' על ד' מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים או לכתף עליו או לתת עליו משוי וחבילה על אותו מקום. ובלבד שלא יחליפו שבני רשות היחיד לא יקחו להם חפץ שבני ר"ה נתנו שם דילמא יביאו החפץ מרשות הרבים לרה"י דרך אותו מקום פטור בלא הנח' שם באמצע ואם כן יהא חייב דת"ר (ה' ע"א) המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ואותו סטיו מקום פטור הוא ובן עזאי פוטר דסבר מהלך כעומד דמי. הג"ה פירש"י דינ"י רשוי"ות שב"ת וחיוב"ן ופטור"ן ואיסור"ן.   ואם הפירו' הוכשרו או פת שנלוש ממים ועכשו המעשר טמא ואסור בין לאוכלו בטומא' בין לשורפו בטומאה דכתיב לא בערתי ממנו בטמא. וגם לוקה כדאיתא פרק הערל (ע"ג ע"ב) אם כן יפדנו אפילו בירושלם דאמרינן (ב"מ נ"ג ע"ב) מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו ואפילו בירושלם דכתיב כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו וצרת הכסף ואין שאת אלא אכילה שנא' וישא משאת מאת פניו. ויפדה אפילו שוה מנה על שוה פרוטה כדשמואל דאפי' לכתחלה שרי כיון שאין ראוי לאכלו שלא יבא לידי תקלה כדמוכח בערכין (כ"ט ע"א) גבי ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה. והפרוטה יקציצנה וישליכנה בנהר וכן פירש בשאלתות דרב אחאי על פדיון כרם רבעי הפרוטה ישליך בנהר אבל קשה לי מה יעשה אם אין שוה פרוטה במעשר שהרי אין תופס פדיון וגם אין לו מעות הראשונות לצרף זה ואינו יכול לאוכלו ולא לשורפו. ואם כן יצטרך שיהא מצניעו במקום המשתמר עד שיהיה הרבה ואז יפדנו על שוה פרוטה כדפרי' לעיל. וכל הפירות שקונין אפילו מעכו"ם חייבין לתרום ולעשר מדרבנן אפי' יש קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר כדמוכח בפ' הקומץ (ל"ח ע"א) בעובדא דר"ש שזורי דא"ל ר"ט לך וקח מן העכו"ם ועשר על הנתערב קסבר יש קנין לעכו"ם וכו'. וכל שכן כיון דסתם עכו"ם גזלנין ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת אפילו ביאוש כדמוכח גבי הושענא בלולב הגזול ובשמעתא דמכר לו פרה פרק חזקת הבתים (מ"ג ע"ב) ולא קשה עלה מירושלמי דכלאים דמשמע דקונה קרקע ביאוש. אם כן כיון שהיו הקרקעות תחלה של ישראל חייב לעשר. אמנם אינו כ"ש דשפיר קונין קרקעות על ידי כבוש אפילו גופו של ישראל מוישב ממנו שבי. ואחרי שכבשום עכו"ם או מישמעאלים או מישראל לא היה בו ישראל אחרי כן שיש לחוש שקנו הקרקעות והעכו"ם גזלום מהם מיהו אפי' פירו' שבודאי שגזלו בקרקע ישראל אם אחרי כן קנאן ישראל אחר ממנו אינן חייבין לעשר כי אם מדרבנן כדדרשינ' פרק השוכר את הפועלים (פ"ח ע"א) תבואת זרעך ולא לוקח כשמרחו מוכר לדברי רבינו יעקב או כשמרחו לוקח לדברי הרב רבינו יצחק בר רבי מרדכי אמנם אפי' אין קניין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע ממעשר ואפי' קנה ישראל קרקע ומרחו בעצמו ואפי' רוצה הוא עצמו לאכול ולא למכור אפילו הכי אינו חייב במעשר כי אם מדרבנן אבל לא מן התורה דהכי הלכתא דקדושה ראשונה קדש' לשעת' ולא קדשה לעתיד לבא. כך פסק מו' רבינו יצחק בר רבי ישמעאל ומביא ראיה דאמרי' פ"ק דחולין (ו' ע"ב) ר"מ אכל עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן על ידו. אע"ג דבית שאן היה בקדושת יהושע כדאי' התם דכתיב מנשה לא הוריש יושבי בית שאן וקאמר קסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד משמע דהכי הלכתא דמעשה רב וגם במדרש רות אמר ר"י משגלו נפטרו כשעלו בימי עזרא מאיליהן קבלו עליהן חיוב מעשרו' ובבראשית רבה פרשת ויחי ובמס' שבועות דירושלמי גרסי' בה רבי יוסי הגלילי וכן בשלהי מכות בתלמוד דידן וצריך עיון בפי' כי יש תימה לומר שלא היו חייבין בתרומה ומעשר מן התורה בימי עזרא ולכל היותר אין להביא ראיה משם אלא דקדושה ראשונה בטלה אבל קדושת עזרא שמא קיימת לעולם כדסבר תנא דסדר עולם (יבמות פ"ח ע"ב) ראשונה ושנייה יש להם פירוש הוצרכו לקדש אבל שלישית אין להם כשיבא מלך המשיח לא יהו צריכין לקדש ויש להביא ראיה דאפי' קדושת עזרא בטלה ובזמן הזה תרומה ומעשר מדרבנן דאמרינן פרק הערל (שם) גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין א' של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני או' חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואמר ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה דסבר דתרומה בזמן הזה דאורייתא ור"י אמר אע"פ שלא רבו דסבר כי תרומה בזמן הזה דרבנן ופליג אליבא דרבנן דר' יוסי כדאיתא התם ומדשקלי וטרו אליבא דרבנן משמע דהכי סבירא להו כדדייק פרק אלו קשרים. (קי"ב ע"ב) מדתריץ לה אליבא דר"י הכי סבירא להו והרי הלכה כר"י דסבר דהוי מדרבנן לגבי דר"ל. דהלכה בכל מקום כרבי יוחנן לגבי ר"ל בר מתלת כדאיתא ריש החולץ (ל"ו ע"א) ושלהי בהמה המקשה. (וכן פרק אלו עוברין (מ"ד ע"א) ופ' שלשה מינין) קאמר תלמודא על ההיא דשתי קופות הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן ולא אמר קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן משמע דהכא הלכת' והא דהתם (ל"ז ע"א) בריש שמעתא פליגי איפכ'. היינו אליבא דר' יוסי דאמר אנדרגינוס מאכילו בתרומה. וקאמר ריש לקיש בתרומה דרבנן דסבר תרומה בזמן הזה דרבנן הוי לר' יוסי אבל בזמן הבנין דהויא תרומה דאורייתא אפילו תרומה מדרבנן גזירה אטו אנדרגינוס שהוא ספק אין מאכיל את אשתו תרומה דאורייתא ור' יוחנן סבר מאכיל בתרומה דאורייתא ובחזה ושוק דסבר דתרומה בזמן הזה דאוריית' וסבר דאנדרגינוס לר"י זכר גמו' הוא ולתרוייהו ר"י דבר בדורו לאחר חורבן וכי קאמר התם ריש לקיש והלא אני שונה עגול בעגולי' עולה היינו בברייתא שכתוב בה דברי רבי יוסי וכן רבי יוחנן דאמר חתיכה בחתיכו' עולה היינו לדברי רבי יוסי אע"ג דמייתי ברייתא דחתיכה שאין ר' יוסי נזכר בה משום שמפורשת יותר וזה הדבר דחקו ר' יוחנן וריש לקיש להפך סברתם לר' יוסי איפכא מכמו' שהם עצמם סוברין מדאמר רבי יוסי בברייתא אנדרוגינוס בריה ולא הכריעו בה לידע אם זכר הוא אם נקבה מדקאמר לא הכריעו היינו ספק אם כן מאכילה בתרומה דקאמר היינו משום דהויא בדרבנן בדורו ור' יוחנן סבר מדתנן אנדרוגינס נושא במתני' דמיירי בה רבי יוסי א"כ זכר ודאי הו' דמינה קא מקשי לריש לקיש דאמר ספק הוא. וכיון דודאי זכר הוא אם כן מאכילה בתרומה היינו בתרומה דאורייתא דאי הויא מדרבנן מאי קא משמע לן. הלא אף בזמן הבניין דהויא דאורייתא מאכילה ואם כן סבר רבי יוחנן כמ"ד התם ליתא לברייתא דאמר אנדרוגינוס ספק הוא מקמי מתני' דאנדרוגינוס נושא וברייתא דסדר עולם קדושה ראשונה אף שנייה יש להם הוצרכו לקד' אבל שלישי' אין להם פיר' לא יצטרך לקדש לפי שקדושתו של עזרא קיימת לעולם ואמרי' מאן תנא סדר עולם ר' יוסי א"כ הויא דאורייתא בזמן הזה לר' יוסי על כרחיך ריש לקיש דאמר כרבנן יסבור דסדר עולם תני לה ולא סבר לומר כן כדמתרץ שלהי יוצא דופן (מ"ו ע"ב) ומי הזקיקו לומר כך שיחלוק ר' יוסי דמתני' דהערל דבריתא דסדר עולם היינו ברייתא דלא הכריעו אם זכר אם נקבה וברייתא דעגול בעגולין לרבי יוסי ולרבי יוחנן הזקיקו לפרש דהוי מן התורה מתניתין דאנדרוגינוס נושא וברייתא דסדר עולם אבל ריש לקיש ור' יוחנן אליבא דנפשייהו סבירא להו איפכא כדמוכח בברייתא דשתי קופות ואליבא דרבנן דרבי יוסי והלכה כר"י דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן וא"ת כיון דר' יוחנן סבר אליבא דנפשיה לא קדשה בזמן הזה הא אמר רבי יוחנן פרק קדשי הקדשים ג' נביאים עלו עמהם א' העיד שמקריבין (ס"ב ע"א) אע"פ שאין בית וכן פרק השוחט והמעלה (ק"ז ע"א) א"ר יוחנן המעלה בזמן הזה בחוץ חייב דקדושה ראשונה קדשה לעתיד ולהכי חייב בחוץ שראוי לפתח אהל מועד כגון שבנ' מזבח במקומו דאי לאו הכי אינו ראוי לפנים דכל הקדשים שנשחטו כשנפגם המזבח פסולים כדאיתא התם אי נמי במקטיר קטרת או קומץ מנחה מיירי שאין צריכין מזבח כדאמרינן התם מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו אלמא לר' יוחנן הוא קדש' לעתיד לבא יש לחלק דקדושת הבית ודאי לעולם קיימת מאשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו וגם קדושת חומת העיר לאכול קדשים קלים ומעשר שני אפילו נפול מחיצות אע"ג דקדושת הארץ בטלה לענין תרומות ומעשרות אע"ג דבנוב וגבעון הוה איפכא שהן חייבין בתרומה ומעשר מן התורה וקדושת חומה של ירושלם והבית לא היתה דהותרו הבמות מ"מ משקדשה הבית בימי שלמה שוב לא בטלה למאן דאית ליה דפלוגתא דתנאי הוו בקדושת הבית פ"ק דמגילה (י' ע"ב) ופ' ידיעות הטומאה וכמו כן צריך לומר חלוק זה משום ר"ל דאמר לר"י תרומה בזמן הזה דרבנן פרק הערל (פ"א) כדפריש לעיל ואלו פרק קדשי הקדשים (ס' ע"ב) ופרק אלו קדשים בתמורה ופרק אלו הן הלוקין א"ר יוסי משום רבי ישמעאל יכול יעלה אדם מעשר שני בירושלים ויאכלנו ומסיק דכ"ע קדש' לעתיד לבא ורוב ספרים גורסי' כן אלא היינו בקדושה מחיצות דווקא כדפרי' אם לא תאמר הא דידיה הא דרביה ועוד דאמר ר"ל אני שונה עיגול בעגולין עולה אלמא לא קדשה לעתיד לבא ותרומה בזמן הזה דרבנן איזה הוכחה היא. הרי ר' יהושע סבר ליטרא קציעות בטלה פרק התערובות ופ"ק דביצה (ע"ד ע"ב) אלמא תרומה דרבנן והלה סובר מקריבין אע"פ שאין בית אלמא קדשה לעתיד לבא אלא היינו טעמא דוקא קדושת מחיצות שקיימת לעולם מאשר לו חומה אע"פ שקדושת הארץ בטלה לעניין תרומה ומעשר אך מצינן למימר הך דסבר רבי יהושע דליטרא קציעות בטלה ומשום דסבר דאין מקדש אלא ששה דברים ודוחק הוא דהלא רבי מאיר משום רבי יהושע קאמר אם יש מאה פומין יעלו ואלו ר"מ סבר כל שדרכו לימנות מקדש אלא על כרחין יש לחלק בין קדושת הארץ לקדושת מחיצות העיר והבית. פסק הלכך נראה דקדושת מחיצות העיר קיימת לעולם להיות מותר לאכול מעשר שני בתוכה אי בנה מזבח אבל בלא מזבח לא דאתקש מעשר לבכור תם שצרי' לו מזבח לאכילת בשרו לרבי ישמעאל כדאיתא פרק אלו הן הלוקין (י"ט) ופרק קדשי הקדשים ופרק אלו קדשים וכן קדושת הבית עדיין היא קיימת והנכנס במקום הבית חייב כרת שעת' כולנו טמאים והמעלה בחוץ בזמן הזה קטרת ומנחה חייב כרת שראוי להקטיר בפנים ולכך חייב דהלכה כרבי יוחנן דאמר המעלה בזמן הזה בחוץ חייב פרק השוחט והמעלה (ק"ז ע"ב) אפילו בלא מזבח כדאמרינן מזבח שנעקר קטרת ממקומו אי נמי בשוחט בחוץ מיירי וכגון שבנה מזבח במקומו בפנים דאי לא בנה אינו חייב בחוץ דאי' ראוי לפנים דמזבח שנפגם כל הקדשים פסולין שנא' וזבחת עליו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אלמא קדשה לעתיד לבא ומקריבין אע"פ שאין בית פרק קדשי הקדשים (נ"ט) כרבי יהושע וכן אמר רב נחמן פרק ידיעות (ט"ז) באחת מכל אלו תנן דקדשה לעתיד לבא קדושת הבית וקדושת מחיצות. וכן בעי ירמיה התם בן בבל שעלה ונעלם ממנו מקום מקדש אלמא קדושת הבית קיימת לעולם ולא כרבי יצחק דאמר מקריבין בבית חוניו פרק קמא דמגילה (י' ע"א) דדבר זה לא עמד לומר הותרו במות בזמן הזה כדאמרינן התם ממתניתין דמגילה ופ' פרת חטאת (קי"ד) דאח' ירושלם אין אחריה היתר ותנאי דבתר הכי הוי מקדשה ולא קדשה לחודיה ואע"פ דבפרק הזהב (נ"ג ע"ב) אף בסוף חלק (קי"ג) משני דנפול מחיצות ההיא ברייתא סברא דאפילו מחיצות לא קדשה לעתיד לבא אין הלכה כן אלא קיימ' לעולם קדושת מחיצות וקדושת הבית כדפרי' ואפי' הכי הלכה דקדושת הארץ לא קדשה עתה לעניין תרומות ומעשרות ולא מבעיא קדושה ראשונה דקדושת יהושע בטלה לענין תרומה ומעשר לאחר חורבן של בית ראשון שהרי רבי מאיר אכל עלה של ירק בבית שאן. וגם רבי התיר בבית שאן אע"פ שהיתה קדושה בקדושת יהושע כדאיתא פרק קמא דחולין (ו' ע"ב) משמע דהכי הלכתא דמעשה רב. וגם רבי יוחנן אמר במדרש רות. וכן רבי יהושע בן לוי בב"ר פרשת ויחי. וגם בירוש' דשביעית אמר משגלו נפטרו. וכשעלו בימי עזרא קבלו עליהן חיוב מעשרות מאיליהן והסכים הקב"ה על ידן אלמא קדושת יהושע בטלה ונראה דהכי פירושא. בימי יהושע ודאי הוטל עליהן חובה לקדש כל מה שבתוך תחומין המפורשין באלה מסעי. וכשעלו בימי עזרא היה יכולת בידם להניח מלקדש כל כך כרכי' שקדשו כמו שהניחום במקצת כדאמרינן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים כו'. ושמא גם הכל היו יכולים אם רוצים להניח ולא היו נענשים. ואעפ"כ קא מחייבי עצמן לקדש הרבה למעשרות ומ"מ מה שקדשו חייב מן התורה במעשר. מ"מ הרי הוכחנו קדושה ראשונה של יהושע בטלה. ואפילו סברי רבי מאיר ורבי אותן שהתירו בית שאן דקדושת עזרא לעולם קיימת אפילו בימיהם אותם כרכים משהניח עזרא לקדש כבראשונה הוי חוצה לארץ אע"פ שחוצה לארץ חייב במעשר מדרבנן כדאמר רבה (בכורות כ"ז ע"ב) מבטל לה ברוב ובימי רב יוסף הטבילוה קודם לאמה מפרש רבינו תם חוצה לארץ פטור מדמאי כדתנן מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי. א"נ תרומת חוצה לארץ אוכל ואח"כ מפריש. דבהני פירוקי מיתרצא ההיא דסוף רבי ישמעאל דבצר לאו היינו בצרה. ועל תירוץ של דמאי לא קשי' מידי דדמאי גבי אתרוג דאמר רבן שמעון גמליאל זה בא בידי מקסרין דמפריש לה לעניין לשלוח לחבירו בלא הוראה שהוא טבל. והשתא הוכחתי דקדושת יהושע בטלה מר"מ ורבי שהתירו בית שאן וממדרש רות וב"ר וירושלמי דמסכת שביעית ולא תימא מ"מ הלכה קדושת עזרא לתרומה ומעשר קיימת לעולם אף בזמן הזה כתנא דסדר עולם דתניא ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם אלמא קדושת עזרא קיימת אין הלכה כן אלא בזמן הזה בטלה ואין חייב מן התורה להפריש תרומה ומעשר שהרי אמר רבי יוחנן גבי שתי קופות אע"פ שלא רבו חולין על התרומה דתרומה בזמן הזה דרבנן וכדמתרץ עלה פרק אלו עוברי' ופרק אלו שלשה מינין הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן משמע דהכי קים ליה ולא קאמר קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וטעמא דקדושת הבית ומחיצות קיימת לעולם וקדושת הארץ בטלה פירשתי לעיל הטעם. ואם כן אינו חייב להפריש תרומה ומעשר בארץ ישראל רק מדרבנן אפילו קנה ישראל קרקע וגדלו הפירות ברשותו ומרחן ואכלן הוא עצמן ולא מכרן וא"כ יכול להיות דבפירות שלוקח מעכו"ם אינו חייב לעשר אפילו מדרבנן כיון דלא קדשה לעתיד לבא כי אם בפירות שגדלו בקרקע ישראל ומדרבנן גזירה שמא יבנה בית המקדש. אי אמת דיש קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר. דאי אין קנין לעכו"ם כך שוה קרקע של עכו"ם כמו קרקע של ישראל. או אפי' שמא אין קנין לעכו"ם היינו אין הארץ עומדת בקדושה אבל כיון דלא קדשה א"כ לדברי הכל שמא יש קנין לעכו"ם להפקיע מעשר מדרבנן והא בפרק הקומץ אמר רבי טרפון לך וקח מן העכו"ם ועשר עליו דהוי מדרבנן שמא סבר קדשה לעתיד לבא ויש קניין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר מדרבנן כדאיתא התם משום מרוח העכו"ם או משום לוקח. דכתיב תבואת זרעך ולא לוקח ואף לוקח מישראל משום דההוא נראה יותר חייב דהכי נמי לא אמר ליה לך הבא משאין נקוב או מתבואת חוצה לארץ דהנהו אין פטור דידהו ניכר לעולם וסבורין שגדל בחיוב אבל לדידן דלא קדשה ואפילו מקרקע ישראל אין מן התורה א"כ מפירות העכו"ם אפילו מדרבנן פטור. ולפי זה לאידך לישנא דאמר ליה לך וקח מן העכו"ם משום דאין קניין הוה מצי למימר נמי משום דלא קדשה לעתיד לבא פטור לגמרי עדיפא קאמר. דאפילו מן התורה חייב הוא. ועוד שמא דקים ליה דסבר רבי טרפון קדשה לעתיד לבא. והטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע העכו"ם אפילו מדרבנן. וההיא דתנן פרק הניזקין אין עודרין עם העכו"ם בשביעית יסבור קדשה לעתיד לבא ואע"פ שאין יובל נוהג מ"מ שביעית נוהגת ויתיישב בכך פירש רבינו שלמה פרק זה בורר. כהן וחריש אמר ליה מצי למימר אגיסטון אני בתוכה. ופירש שכיר עכו"ם אני והא דמכריז רבי אמי פוקו וזרועו בשביעית משום ארנונא כדי לשלם למלך חשבון חיוב התבואה היינו אפילו בקרקע ישראל כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן. הלכך משום ארנונא שרי לגמרי. ולא נצטרך לומר סכנת ארנונא כמו שהביא הרב רבי יצחק בר רבי או מן הירושלמי או כדאמר רבא שלהי פרק בן סורר דלהנאת עצמן שרי אבל בקרקע העכו"ם בלאו הכי מותר לחרוש ולזרוע. והרוצה להפריש תרומה בזמן הזה ולהחמיר ולהפריש אפילו מפירות העכו"ם משום שאין ראיה לא לחיוב דרבנן ולא לפטור לגמרי פירות העכו"ם אפי' כי היה נמי אמת דלא קדשה לעתיד לבא אלא סברא בעלמא. ועוד דאי הלכה דאין קניין אם כן אמאי יהיו פוטרין פירות קרקע העכו"ם טפי מפירות קרקע ישראל דקרקע העכו"ם חשוב קרקע דישראל או שמא אין חשוב כיון דלא קדשה מ"מ זהו שלא יפריש משל עכו"ם על של ישראל או אפכא אע"ג דשניהם דרבנן שייך לאסו' כמו כן מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור דהרי בעובדא דרבי שמעון שזורי דאמר ליה לך וקח מן העכו"ם או קח מן השוק דהוי דמאי לא רצה לומר אין קניין או קח מישראל חבר דפטור מן התורה מתבואת זרעך ולא לוקח או מתבואת ח"ל משום שנראה יותר מחוייב וכ"ש לפי מה שפירשתי שפירות העכו"ם פטורין אפילו מדרבנן והמחמיר להפריש מהן לא יפריש משל ישראל על שם עכו"ם או אפכא ואם הוא מפריש מפירות שמירח הישראל וגדלו ברשות ישראל דחייבין לעשר לכל הפחות מדרבנן אפילו לא קדשה בזמן הזה דהא רבי יוחנן דאמר לו רבו גבי שתי קופות סבר לא קדשה וגם מתרץ פרק אלו עוברין בתרומה בזמן הזה דרבנן וכל התלמוד מלא מזה דבא"י מפרישין תרומה ומעשר לכולי עלמא אפי' למאן דאמר לא קדשה השתא אם התרומה טהורה כגון שלא הוכשר' והרי אין לה אוכלין לפי שכלנו טמאי מתים ואין לנו הזאה עד שיבא מלך המשיח והרי אסור לשורפה נמי כדתנן בחלק ותרומות יקברו אבל לא ישרפו עם שלל העיר א"כ טוב לקובר' ותמאס שם שלא יבאו לידי תקלה לאכלה אם ימצאוה וטוב להפריש מעט שהרי חטה א' פוטרת הכרי וטוב יותר מזה להכשיר הפירות קודם שיפריש התרומה ויפרישנה טמאה ומעט יפריש כדשמואל דאמר חטה אחת פוטרת ואותו מעט יתן לכהן ויסיקנו ואסור לזר ליהנות אם אין כהן נהנה בשעת בעורה כדתנן שלהי מס' תרומות כדפי' לעיל אבל בקבור' לא כיון שהיא טמאה דהנשרפי' לא יקברו שלהי תמורה וגם פירשתי לעיל היאך יכשירנה הלא חולין הטבולין לתרומה כתרומה דמי וכתיב משמרת תרומותי אלא כיון דפסקתי דעכשיו לא קדשה ותרומה בזמן הזה דרבנן טוב להפריש בטומאה ויהיה לה תקנה לשורפה כיון דאין לה אוכלין בזמן הזה וגם פירשתי לעיל היאך יפריש מעט הלא חלת האור בארץ ישראל כגון סמוך לחוצה לארץ שהיא טמאה יש לה שיעור אפי' הכי מותר הכא אפילו תרומה דאורייתא כיון שאי' שום חלה ותרומה נאכלת לפי שכולן טמאים וכ"ש שפסקנו שלא קדשה לעתיד לבא ותרומ' דרבנן וגם פירשה היאך יסיק הטמא' אם לא ימאסנה תחלה ופרק כל שעה אוס' כי אם בשליקת' ומאיסתא היינו התם שטהורין ואוכלין התרומ' טהורה ולכך יש לחוש פן יאכל גם הטמאה אם לא ימאסנה אבל בזמן הזה שאין אוכלין שום תרומה ליכא למיחש מידי ואפי' היא נקייה ומעשר ראשון יפריש בכל השניה ויתננו ללוי כמו שעשה ר"ג שנתן בספינה לרבי יהושע בן חנניה שהיה לוי ואם ירצה יתננה לכהן ואפילו לאחר קנסא דעזרה אליבא דרבי עקיבא דמעיקרא היה ללוי דוקא ובתר קנסא הוה בין לכהן בין ללוי והלוי יפריש מעשר מן המעשר ויתן אותו לכהן ואותו תרומת מעשר יש לו דין תרומה גדולה ויסיקנה כיון שהוא טמאה אם הוכשרה ואחרי כן מעשר שני ואע"ג דאסור לאוכלו ולא לבערו בטומאה יפדה הרבה אפילו שוה מנה על שוה פרוטה דשמואל שרי אפילו לכתחלה היכא דאיכא למיחש לתקלה כדאיתא בערכין וכיון שאין ראוי לאכלה שרי למפרקה אפי' בירושלים והפרוטה יחתוך לשנים או לשלשה וישליך החתיכות בנהר כמו שמפרש בשאלתות דרב אחאי בפרוטה פדיון כרם רבעי ואם אין לו מעשר שני שוה פרוטה דהשתא אין תופס פדיון יצניע מה שהיה לו עד שהיה לו שוה פרוטה בודאי ויפדנו כמשפט הזה ושנה ראשונה של שמיטה ושנה שנייה יפריש מעשר ראשון ומעשר שני ושנה שלישית מעשר ראשון ומעשר עני וכן רביעי' וחמשית הוא מפריש מעשר ראשון ומעשר שני ובששית מעשר ראשון ומעשר עני אבל מעשר ראשון יפריש בכל השנים כדאיתא בראש השנה וקביעות שנת שמטה הלכתא כפי' רבי' חננאל כי כל ההלכות מיושבות לדבריו והלכה כרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן לשנת יובל ולמנות שנה ראשונה ואחרי כן יחשוב חמש שנים ואחרי כן שמיטה כן הלכה כמו שפירשתי בספר זה בשמעת' דתנא דבי אליהו וטוב יותר על הכל לקנות מפירות שגדלו בתוך קרקע של עכו"ם ומתבואת עכו"ם דכיון שלא קדשה ואף מקרקע ישראל אין התרומה רק מדרבנן לכך בקרקע עכו"ם שמא אפי' מדרבנן א"צ להפריש ומעכו"ם גזלי ארעת' ליכא למיחש כדפרי' לעיל שקנום בכבוש ואע"ג דחיישינן ריש לולב הגזול גבי הושענא יש לחלק שהיו ישראל מרובים היו להם אז קרקעות והיו גוזלין ומאנסין מהם וגם היו העכו"ם יותר אונסין משהם עושין עכשיו. תנן במסכת דמאי החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אף המקבל שדה אבותיו מעשר ונותן לו פרק השואל מעיקרא שדה אבותינו שדה א"י שהיה של אברהם יצחק ויעקב שהיו אבותיו וקסבר אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר ולכן יש להחמיר לעשר במקבל למחצה או לשליש או לרביע. ות"ק סבר יש קנין. ולכך חוכר דוקא בין עבדא בין לא עבדא קא יהיב לעכו"ם הקצבה חייב לעשר דכפורע חובו דמי וחייב לעשר כדאמרי' פרק הזרוע ופרק השולח. הרי שאנסו בית המלך את גרנו או בחובו חייב לעשר. ובמסקנא מוכח דשדה אבותיו ממש אמר רבי יהודה חייב לעשר כשהיה השדה של אביו כדמפרש התם שתהא ברה בידו. אבל מקבל מן העכו"ם שדה א"י אין מעשר. ומפרש תלמודא דסבר אין קנין ומקבל לאו כחוכר דמי. ולכך הוי מקבל פטור אבל חוכר לעולם חייב כדפריש' לעיל דכפורע חובו דמי. השתא בין ר' יהודה בין רבנן סברי יש קנין ואפ"ה חייב לעשר החוכר שדה מן העכו"ם. והא דאמרינן פרק השולח בתר מתניתין דהמוכר עבדו לעכו"ם תניא האריסי' והחכירין פטורין לעשר. הנהו מיירו בסוריא וכבוש יחיד לא שמיה כבוש וכן מוקי התם הרבה בריתות סוף פרקא בסוריא. אבל חוכר מן העכו"ם בא"י חייב לעשר. כך מפרש מורי רבי'. אבל ר"י מפר' דהחכירין פטורין סברי יש קנין לעכו"ם להפקי' ורבנן דמס' דמאי דאמר החוכר מן העכו"ם מעשר סברי אין קנין. ור"י דאמר המקבל שדה אביו ממש מן העכו"ם חייב לעשר אבל שדה של אחר בא"י פטור וקאמר תלמוד' דסבר יש קנין הוא הדין דחוכר נמי פטור ולא מיקרי פורע חובו. והא דקאמר התם דסבר מקבל לאו כחוכר ה"ק מקבל דר"י לאו כחוכר דרבנן דמי. ומשום דרבנן לא איירי אלא בחוכר. ור"י לא איירי אלא במקבל קאמר הכי. השתא בין לפי' מורי רבינו בין לפירוש רבינו יעקב סבר ר' יהודה יש קנין אבל רבינו שלמה מפרש במסקנא ר' יהודה סבר יש קנין ומוסיף ואפי' הוא סובר אין קנין אתי שפיר דמקבל לאו כחוכר דמי. ופסק הלכה אי יש קנין אי אין קנין אין להוכיח מדאמרי' פרק ר' ישמעאל במנחות מרוח העכו"ם תנאי היא. דתניא תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו"ם על של עכו"ם. ומשל כל על של כל. פירש משל עכו"ם על של ישראל דברי ר"מ. ור"י ור' יוסי ור"ש אומר אין תורמין משל עכו"ם על של ישראל וקאמר דפליגי במרוח העכו"ם דפוטר. דלר"מ ור' יהודה מרוח העכו"ם אין פוטר. והשתא מנא ליה סברי כלהו אם קנה עכו"ם שבלים מישראל שגזלן ברשות ישראל ומרחן עכו"ם פטור או חייב אם יקנם ישראל אחר כן. אבל פליגי ביש קנין ואין קנין. אלא ש"מ לכ"ע אין קנין והכי קים ליה לתלמודא דהכי הלכת'. ולהכי לא מצי יהיב טעמא דפטורה ור' יוסי ור"ש אלא במרוח העכו"ם דפטור. אמנם אין ראיה שהרי פירשתי לעיל מתוך שמעתא דפרק השואל דר"י סבר יש קנין בין לפירש מורי רבינו בין לפי' רבינו יעקב. וא"כ אמאי תורמין משל כל על של כל. אלא ודאי על כרחין מיירי בתבואה שגדלה ברשות ישראל וקנאה עכו"ם ממנו ומרחה עכו"ם וקא סברי מרוח העכו"ם אין פוטר. וגם ר"ת סבר אין קנין שלהי פ"ק דע"ז גבי אין משכירין בתים לעכו"ם בא"י. וגם אין צריך לומר שדות. וקאמר טעמא מהו א"צ לומר שדות דאית בה תרתי היא חניה בקרקע והוא הפקעה ממעשר. אלמא יש קנין מדקאמר שמפקיע ממעשר כשמוכרה לעכו"ם פטורה ובשכירות קאמר התם גזירה אטו מכירה דלא מצינן לפרש דקרי הפקעה ממעש' לפי שהעכו"ם לוקט התבואה ואינו מעשרה. אם כן בלא גזירה אטו מכירה איכא הפקעה. אלא על כרחי' סבר יש קנין. ולהכי הוצרך לאוקומי פלוגתייהו במרוח העכו"ם ובגדילה שליש ברשות ישראל קודם שבא השדה לרשות עכו"ם. אמנם בירו' דמס' דמאי פ"ה דתנן מעשרין משל עכו"ם על ישראל קאמר מתניתין ר"מ היא דסבר אין קנין. ר' יהודה ור"ש סברי יש קנין. וכן פ"ג דדמאי בירוש' קאמר ר' יהודה ור"ש סברי יש קנין ומודי' שמפריש מעשרותיו מהלכ'. פי' מדרבנן. משמע שהוא מזווג ר"י עם ר"ש. וחולק הירושלמי על תלמוד שלנו. דפלוגתא דתנאי דמנחות מוקי לה בירוש' באין קנין ויש קנין. וההיא דשלהי ע"ז דאין צריך לומר שדות שאין משכירי' לעכו"ם מק"ו דבתים לר"מ מפרש בירוש' בענין אחר בית אין מתברך מתוכ'. אבל שדה מתברך מתוכה. והירוש' אזיל לטעמיה דמפרש דסבר ר"מ אין קנין לא מצינן לפרש ואין צריך לומר שדות משום הפקעה דמעשר וצריך עיון ביש קנין ואין קנין שלהי פרק השולח. סליקו הלכות ארץ ישראל   Siman 215 פסק אם אדם שכח חפץ בר"ה או בבית אחד שלו שצריך לעבור דרך ר"ה יוליך שם תנוקות ושמא יקחו ויביאו כדאמרינן פרק חרש (קי"א ע"ב). הנהו מפתחות דבי מדרשא אירכסו אמר רבי יוחנן לידבר טליא וטלייתא התם דאינו מוזהר להפרישו כי אם דלא ליספו להו בידים ואם אינו יכול להביאן בעניין זה יעשה מחיצה של בני אדם שלא ידעו האנשים ההם שהובאו לשם מחיצה כדאיתא פרק מי שהוציאוהו (מ"ג ע"ב) גבי מחוץ לתחום וגבי זיקי דאשתכח בריסתק' דמחוזא (נ"ב ע"ב) דהיינו לר"ה יעשו מחיצה מבני אדם ואסר התם לשבת אחרת באותן אנשים או אם חצרו פרוץ במלואו או כעשר אמות לכרמלית או לר"ה והנה חפציו באותו חצר יביא בני אדם באות' פירצה שלא יהיה שלשה טפחים בין איש לאיש ויהיו האנשים תחת קנים ויביא האדם הספר או היין או החפץ אל ביתו כדאיתא התם בזיקי דהוו בריסתקא דמחוזא דאייתו במחיצת בני אדם ואמנם אפי' דרך כרמלית אסור להביא מבית חבירו חפץ בתוך ביתו ע"י מחיצה לפי שצריך עירוב ולא יועיל מחיצת בני אדם בשבת כי אם להביא חפץ מר"ה או מבית שיש לו מצד אח' או מחצרו שהוא פרוץ לר"ה. לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ומפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ובגמרא קאמר אלימא מנחה גדולה (שבע) [שש] שעות ומחצה איכא שהות טובא ואי מנחה קטנה לסוף ט' שעות ומחצה אמאי אם התחילו אין מפסיקין. הא א"ר יהושע בן לוי כיון שהגיע שע' מנחה פי' מנחה קטנה אסור לטעום כלום עד שיתפלל תפלת מנחה לעולם במנחה גדולה ובתספורת דבן אלעשה ובורסקי גדולה ובסעודה גדולה כגון של חופ' ומזמן רוב אנשים לאכול הרבה מינים ובתחלת דין רב אחא בר יעקב אמר במנחה גדולה ובתספור' דידן ודפרכת איכא שהות טובא דילמא ישבר הזוג וסעודה אפילו קטנה לא יתחיל דילמא אתי לאמשוכי' ולא לדין אפילו בגמרא דין דילמא חזי טעמא וסתר דינא. מאימתי התחלת סעודה רב אמר משיטול ידיו ר' חנינא אמר משיתיר חגורו אמר זעירי הני חבראי בבלאי למ"ד תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה כדי לאכול לא מטרחינ' ליה לעמוד להתפלל אלא יאכל ופריך ולמ"ד חובה אמאי מטרחינ' והא תפלת המנחה חובה ואם התחילו אין מפסיקין ואמר רבי חנינא משיתיר חגורו ומשני התם לא שכיחא שכרות הכא שכיחא שכרות אי נמי מנחה כיון דקביע' לה זימנא מרתת ולא פשע אבל תפלת ערבית כל ליליא זמנה לא מרתת ואתי למפשע מתקיף לה רב ששת טריחות' למיסר המייני' ועוד ליקום וליצלי הכי ומשני משום הכון לקראת אלהיך ישראל מאימתי התחלת דין ר' יונה ור' ירמיה חד אמר משיתעטפו הדיינים וחד אמר משיפתחו בעלי דינין.   Siman 216 פסק פי' רבינו יעקב דהלכה כלישנא קמא לפי דסתמא דתלמודא קאמר דווקא סעודה גדולה כגון של חופה או של סעודת ברית מילה אסור להתחיל סמוך למנחה גדולה שהיא לסוף (שבע) [שש] שעות ומחצה אבל סעודה קטנה שרי. ולא כרב אחא בר יעקב דאסר אפילו סעודה קטנה ועוד דפליגי מאימתי התחלת דין חד אמר משיתעטפו הדיינין וחד אמר משיפתחו בעלי דינין ולדברי רב אחא מפ' לה בגמר דין ולא קאמר בתחלת דין אם כן מותר לעשות סעודה קטנה לאחר מנחה גדולה דדוקא סעודה גדולה אסור ואם התחילו אין מפסיקין לא תימא דווקא התחילו בהיתר קודם המנחה אין מפסיקין עד שיגמור את סעודתו אלא התחילו אף באיסור לאחר מנחה גדולה אין מפסיקין דעל הא דקתני אין מתחילין סמוך למנחה ואם התחילו אין מפסיקין. וכן משמע מדקאמר דמכי שרא המייניה לא מטרחינן דהיינו כי התיר חגורו לאחר שבא זמן תפלת ערבית דאם לא בא הזמן למה יש לו לעמוד וכן אם התחיל לאכול סעודה גדולה לאחר מנחה גדולה לא יפסיק עד הערב שיהיה לו שהות להתפלל תפלת מנחה ביום ואפי' באה מנחה קטנה לא יפסיק דאע"ג דא"ר יהושע בן לוי אסור לטעום קודם שיתפלל תפלת המנחה משבאה מנחה קטנה ואפילו להפסיק קאמר מדקא פריך לעיל אי במנחה קטנה אמאי אין מפסיקין הא אמר רבי יהושע בן כו' מיהו פרק תפלת השחר (כ"ח) פסקינ' דלא כרבי יהושע בן לוי בהא ואמנם לאחר מנחה קטנה שעברו תשע שעות ומחצה יכול להיות שאסור להתחיל אפילו סעודה קטנה ואם התחיל מפסיק מדלא אוקי שום אמור' מתני' בסעודה קטנה ומנחה קטנה ודלא כר"י בן לוי. או שמא כלהו מתרצי מתניתין אפילו אליביה. ויש ללמוד מכאן שצריך לאדם לחגור רצועתו קודם שיתפלל משום הכון לקראת אלהיך ישראל. דאע"ג שיש אבנטו במכנסים ואין לבו רואה את הערוה. מ"מ יש לו להתנאות בשעת תפלה לפני בוראו דהכון לקראת אלהיך לאו משום שלא יהא לבו רואה את הערוה מייתי ליה אלא משום ליפות את עצמו כדקאמר רבה בר רב הונא לביש פוזמקי ומצלי. אמר הכון לקראת אלהיך. וכן אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שרי גלימיה משליך גלימא מעליו ופכר ידיה ומצלי. אמר כעבדא קמי מריה. וכי איכא שלמא בעלמא לביש ומתעטף ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. ופזמקי וגלימא לא שייך לתקן לבו רואה את הערוה. כמו כן לאזור חגורו צריך משום הכון אע"פ שיש לו אבנט וזה נכון. לאפוקי הא מה שכתוב במחזור ויטרי כיון שיש לו אבנט במכנסי' אינו צריך יותר לאזור חגורו משום הכון לקראת. ולא היא כדפרישית. תניא חנניה או' חייב אדם למשמש בבגדו ע"ש עם חשכה. אמר רב יוסף הלכתא רבתי לגבי שבת הוראה גדולה היא שצריכה להפריש אדם מן העבירה למשמש בבגדיו סמוך לחשיכה אם יש לו מעות בכיסו או קשורין בכנף חלוקו או מחט תחובה עליו בבגדו או סכינו עליו וכיוצא בהם ויסלקם פן יוציא ברה"ר ארבע אמות. תני חדא לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אבל אסור. ותניא אידך חייב חטאת. לא קשיא זב בעל ב' ראיות חייב שצריך לבדוק אם יראה שלישית אפילו בו ביום וחייב קרבן זיבה. אבל זב בעל שלש ראיות בו ביום אינו יכול לספור שבעה נקיים עד למחר. לכך פטור. ופריך והא מבעי ליה שלא יטנפו כליו דאצולי מטנוף קרוי צורך. ואם כן חשוב הוצאה כדמסיק נתנה לקערה כדי שירד לתוכה דלף מים הנתזין והנצפין ועפר על פירות. פירות אינן בכי יותן כיון שלא נתקבלו בכלי. אבל מים שבתוכה הרי הן בכי יותן. אע"ג דלא בעי להני מים כלל כיון דאחשבינהו לקבלן בהאי כלי. אלא הא רבי יהודה דאמר (צ"ג ע"ב) מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. הא ר"ש דאמר פטור עליה. אלמא כל דבר שנושא להציל מטנוף הוי משוי כמו כיס של זב. כיון שאין רגילות ללובשו בלאו הכי.   Siman 217 פסק מכאן אשה שהיא נדה ורגילה לתת לאחריה בגד וקושר' לפניה ברצועו' או בחוט משיחה ונותנ' כדי שיפול דם נדותה על אותו בגד ושלא יטנפו שאר בגדיה אסור הוא ללובשו בשבת וללכת בר"ה דמשוי הוי. והא דעזרא תקן האשה חוגרת בסינר שהיו רגילות ללובשו. וכן פרק המצניע (צ"ב ע"ב) דתנן אשה חוגרת בסינר והוציאה חפץ בתוכו בין לפניה בין לאחריה חייבת משום החפץ. אבל משום סינר לא. אותו הסינר היה דרך מלבוש. הבגד היה בין לפניה בין לאחריה משום צניעות כמו מכנסים בלא שולים אבל אותו שאין בגד רק לאחוריה אין מלבוש ומשוי הוא ואסור. תניא אין פולין לאור הנר. ואין קורין לאור הנר וטעמא שמה יטה. אבל ביום מותר לפלות בגדיו ולהרוג הכינים בשבת דלא כר"א דאמר כל ההורג כנה בשבת כאלו הורג גמל. אבל רבנן שרו. וטעמא כדאיתא פרק שמנה שרצים (ק"ז) דכינה אינה פרה ורבה ואינה דומה לתחשים ולאילים שהיו שוחטין במשכן. ורבא מקטע להו. ופירש רבי' שלמה בשבת. ותניא אין הורגין מאכולת בשבת דברי בית שמאי. ובית הלל מתירין משום דמבשרו של אדם שורצת ואינו דומה לאלים ולתחשים דפרין ורבין.   תני חדא לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אבל אסור. ותניא אידך חייב חטאת. לא קשיא זב בעל ב' ראיות חייב שצריך לבדוק אם יראה שלישית אפילו בו ביום וחייב קרבן זיבה. אבל זב בעל שלש ראיות בו ביום אינו יכול לספור שבעה נקיים עד למחר. לכך פטור. ופריך והא מבעי ליה שלא יטנפו כליו דאצולי מטנוף קרוי צורך. ואם כן חשוב הוצאה כדמסיק נתנה לקערה כדי שירד לתוכה דלף מים הנתזין והנצפין ועפר על פירות. פירות אינן בכי יותן כיון שלא נתקבלו בכלי. אבל מים שבתוכה הרי הן בכי יותן. אע"ג דלא בעי להני מים כלל כיון דאחשבינהו לקבלן בהאי כלי. אלא הא רבי יהודה דאמר (צ"ג ע"ב) מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. הא ר"ש דאמר פטור עליה. אלמא כל דבר שנושא להציל מטנוף הוי משוי כמו כיס של זב. כיון שאין רגילות ללובשו בלאו הכי.   Siman 218 פסק הרי לך שרבינו שלמה סובר דכנים שקורין פייר"לויי שמצויין בראש מותר להרוג בשבת דפירש שמבשר אדם שורצת. ולכך בית הלל מתירין להרוג כנה בשבת. וגם רבא מקטע להו בשבת כדפירש רבינו שלמה דבשבת היה. אבל פרעוש שקורין פוצ"א המקפצת אסור להורגה בשבת דפרה ורבה ודומה לאילים ותחשים דמשכן. והצד אותו חייב חטאת מהאי טעמא כדאיתא פרק שמנה שרצים. מיהו אם הפרעוש על בשר אדם ועוקצת אותו מותר להסירה ולהשליכה ואין חייב משום צד פרעוש אלא הוי כקוץ התחוב בבשר והוי כמו מפיס מורסא להוציא ממנה ליחה דשרי דהוי מלאכה שאינה צריכה. ובמקום צערא שרי לכתחלה. כך פי' הרב רבי יוסף ברבי משה. אבל בשעה שדולגת על בשרו חייב הלוקחה משום צד. ולא דמי לצד הנחש שלא ישכנו דפטור דהוי קצת סכנה. וכן [ב]שדה נחש לפניו על הארץ דהוי מסוכן כמו זה פרעוש העוקצ' בבשרו (האידי) [האידנא] שרי לכתחלה וכן פירש רבי' יעקב דכנה היינו פייריי"ל המיצר בראש. דאיתא במדרש כל ימי אנוש רימה אלו כנים שבראש. ובן אדם תולעה לאחר מיתה. ובראש מצויין כנים שקורין פדויי"ש ולא פוצ"א. וכן פרק כל היד (כ' ע"ב) סריקותא מקטלא קלמי. מעל המסרק רגילין להרוג את הפדוי"ש שבראש. ואע"ג דבמכת של מצרים כתיב והך את כל עפר הארץ והיה לכנים ובעפר אין רגילות להיות כי אם פוצ"א וגם מאכולת דשרו בית הלל להרוג משמע גבי כתמי' דהיינו פוצ"א במסכת נדה אין לך כל סדין וסדין כו'. מ"מ מאכולת דשרו בית הלל להרוג חייב. ופדויי"ל דוקא. לא יקרא לאור הנר. אמר רב אפילו גבוה שתי קומות. מיהו תנאי נינהו פרק שואל (קמ"ט) במלתיה דרבא ואעפ"כ נראה דהלכה כרבא דאסר הכא אפי' גבוה הרבה.   Siman 219 פסק אם כן נראה דאסור לקרות לאור הנר בשבת ביחידי אבל שנים קורין. ודווקא קורין בענין אחד דהאי מדכר לחבריה אי בעי להטות הנר אבל אם השנים רואין בספר בשני מקומות אסור. כדתניא לא יקרא לא לאחד ולא לשנים ומוקי לה בקורין בשני ענינים אמר רב המנונא ובאור המדורה אפי' עשרה קורי' אפי' בענין א' אסור לקרות דקל יותר לנגוע ולנענע הלפידים. וביום הכפורים רגילין לומר סליחות ותפלות לאור הנר וגם קורא יחידי בספר. התם אימת יוה"כ עליו וגם אימת צבור וגם צורך שעה להרבות תחנונים. אבל ליל יום טוב שחל להיות בשבת אין החזן או' מעריב ופיוט לאור הנר בתוך המחזור ביחידי שאין כל כך צורך שעה ודוחק לומר פיוט. אמר רבה בר שמואל אבל מסדר ראשי פרשיות מריץ בפיו ראש כל הפרשה ביחידי בספר לאור הנר ומתוך שראש פרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה. וכן הדין בשליל של פסח חל לבא בשבת וחפץ לומר הגדה לאור הנר ביחידי אל יקרא לבדו אלא קורא אחר עמו בספרו. ולעיוני איש או אשה עמו (טור ער"ה וב"י שם) מי שאין יודע כלום לא יועיל ואם בעיוני ראש כל פרשה ופ' יודע לגמור כולה בחוץ טוב הדבר כדפרישית. אין שורין דיו וסממני' אלא כדי שישורו מבעוד יום דברי בית שמאי. ובית הלל מתירין עם השמש אבל בשבת אסור. ובגמרא מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתה רבי היא דתניא אחד נותן מים ואחד נותן קמח האחרון חייב דברי רבי רבי יוסי אומר אינו חייב עד שיגבל. וכן פליגי פרק בתר' (כ"ה ע"ב) המורסן דלרבי נתינת מים לחודיה משום לש ור' ירמיה בר אבא אמר גובלין. פירוש היכא שנתן מים מאתמול במורסן לרבי יגבלוהו בשבת ואפילו לר' יוסי והוא דמשני היכא משני שתי וערב מוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב.   Siman 220 פסק הילכך לצורך פרתו או תרנגולין אסור לתת מים במורסן בשבת דהלכה כרבי מחברו. והיכא שנתנו המים מע"ש מותר להוליך את המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב כדאיתא פרק מי שהחשיך אמר רב יהודה מנערן בכלי. ינענע הכלי היטב ויערבו המים והמורסן יחד. ופ' תולין (ק"מ ע"א) נמי אמרינן הלכתא חרדל שלשו מע"ש למחר הוא ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף פירש הדבש לא יכה בכף כדי לערב כמו ביצים טרופות אלא מערב ביד. ונראין הדברים הוא הדין אם כתש השומין מע"ש מותר לתת מים בשבת או משקה לתוכן ולערבן אפילו בכלי וכן ליל פסח שחל בשבת מותר לתת יין בחרוסת ולמחהו בכלי כמו חרדל ולא דמי למורסן שאסור לתת בו מים בשבת דהתם דמי ללוש טפי. אמנם בירושלמי דפרק כלל גדול גמ' המעמר ההן דשחיק תימא כד מפרך ברישיה חייב משום דש. כד מבחר בקלופיתא חייב משום בורר. כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן. כד יהיב משקין משום לש. גמר מלאכה משום מכה בפטיש. הילכ' אם שומין וחרדל צריך לישב דלא פליגי. ואומר רש"י דתלמוד דידן דפסיק בחרדל ממחו בין ביד בין בכלי היינו כי נתן מים מע"ש ובליל שבת ממחו ומערבו אפילו בכלי. וכן הדין בשומין ובחרוסת בשבת שחל בליל ראשון של פסח צריך ליתן המשקה בעוד יום ובליל שבת יערבנו אפילו בכלי. והשתא הוו כמו מורסן שצריך ליתן מים מבעוד יום ועתה מנהג לאכול שמכי שקורין אשקלוני"ש בלעז או בצלים וקולפי' להן לאוכלן במלח בשבת מותר. וכן מנהג. והא דקאמרינן בירושלמי כד מפרך ברישיה חייב משום דש. היינו כי רוצה לכרת שום לעשות בהן איסורא אחרינא. אבל כי רוצה לאכול בלא איסור אחרי כן שרי לקולפן לאוכלן מיד. תנו רבנן פותחי' מים לגינה. פירוש פותחין מים שילכו לגינה מע"ש ומתמלאת והולכת כל השבת. מניחין מוגמר תחת הכלים מע"ש. בגדיו הם תלויין למעלה ביתד או על קלונס וקולטין ריח טוב של בשמים של מוגמר שהם על הגחלים למטה בכלי מע"ש ומתגמרין והולכין כל השבת וכן גפרית מע"ש על גחלים למטה בכלי והעשן עולה למעלה בכלי כסף וזהב לציירן ומתגפרי' כל השבת וכן גפרית ומניחין קלור בעין ואספלנית על המכה מע"ש ומתרפאין כל השבת אבל בשבת לא משום שחיקת סמנין ואם נפלה תנן (ק"ב ע"ב) מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה ודווקא אם נפלה על כלי מחזירי' אותה כדאיתא פרק המוצא תפילין והא דשרי פרק שמונה שרצים (ק"ז) קלורין אפי' בשבת לתת על העין דווקא על גב העין והכא מיירי בתוך העין ממש ולכך דווקא מע"ש ולא בשבת. ואין נותנין חטין לתוך הרחי' אלא כדי שיטחנו מבעוד יום אמר רבה מפני שהיא משמעת קול ויאמרו רחים של פלוני טוחנין בשבת ויסברו דבשבת נתנו החטי' אמר ליה רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים והשתא דאסרת לבית הלל שביתת כלים גפרית ומתגמר דשרי משום דהכלי לא עביד מעשה כי אם הגחלים שבתוכו והשתא דאמר רב הושעיא מאן תנא שביתת כלים דתניא וכל אשר אמרתי לכם תשמרו לרבות שביתת כלים בית שמאי היא אם כן הא מני ברייתא דאסרה ריחיים בית שמאי היא ובין עביד מעשה ובין לא עביד מעשה אסר ולכך נמי קאמר בית שמאי אין נותנין אונין של פשתן לתוך תנור מע"ש אלא כדי שיהבלו מבעוד יום פירש רבינו תם דחטין לתת בריחים מע"ש והוו נטחנין בשבת מותר דאמר רב אושעיא במסקנא דברייתא דאסרה בית שמאי היא אבל בית הלל שרו אמנם פירש רבינו חננאל דהלכה כרבה דמוקי ברייתא דאסרה לתת בריחים חטין מע"ש מפני שמשמעת קול ולא כרב יוסף דאית ליה שביתת כלים אפילו לבית הלל ורבה ורב יוסף הלכה כרבה ועוד דשמא התלמוד כך אמר השתא דאמר רב אושעיא מאן תנא שביתת כלים בית שמאי היא פי' רב יוסף דאמר איסור בריחים משום שביתת כלים ר"ל ואליבא דבית שמאי ולעיל דאמר והשתא דאמרת שביתת כלים לבית הלל תלמודא קאמר ליה לפי מה שהיה סבור שרב יוסף לבית הלל קאמר קודם שנודע דברי רב אושעיא ועוד תדע דהלכה כרבה דלית ליה שביתת כלים (עיין ירושלמי פ"ק פלוגתא דב"ש וב"ה והביא גם הרשב"א ז"ל ומזה הוכיח דב"ה מחלק בין התחיל בע"ש לשבת עצמו ועיין ת' הריב"ש הביא הב"י רא"ה ועיין ב"ח שם ושפיר דברי ס' תרומה ועיין פ"י) דקאמר לקמן מאי שנא דבית שמאי שרו לטעון קורות בית הבד על זתים וענבים שמרוסקין והולכין ומתמצין בשבת יותר ממלאכות דמתניתין אין פורסין מצוד' ואין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור וכו' ומתרץ התלמוד כלהו דאי עביד להו בשבת חייב חטאת ולכך גזרו ע"ש עם חשכה והשתא מדוע לא אמר בלא גזירה משום שביתת כלים ואע"פ שהדבר מונח בכלי מע"ש כיון שיש בתוכו בשבת אסור מן התורה אלא ודאי שביתת כלים שרי וא"ת אם כן ברייתא דאסר' שביתת כלים מני לרבה י"ל כבי' שמאי ודוקא במילי דעביד מעשה והני דמתני' מיירו אף היכא דלא עביד מעשה כגון תנור שאינו זז כלל ממקומו לכך קאמר טעמא משום גזירה.   Siman 221 פסק השתא דאתינן דהלכה כרבה וברייתא דלעיל כב"ה אסור לתת חטין לתוך הריחים מע"ש אלא כדי שיטחנו מבעוד יום משום טעמא דרבה דמשמעת קול אבל שביתת כלים אינו אסור לב"ה ואפי' עביד הכלי מעש' וא"כ מותר לתת גחלי' מע"ש בכלי נקוב העשוי מבריחי ברזל ומתחממין בו בשבת בלא טעמא דאפקורי מפקר ליה כדקאמר תלמודא גבי גיגית נר וקדירה לב"ש דהתם אין יכול להיות שלא יהיו בשבת דגיגי' שורין בו שעורים שבועי' או חדש לעשות מהן שכר וא"כ מותר להשאיל קרדומו ואתו ומחבתו לעכו"ם מע"ש אע"פ שעושה בו עכו"ם מלאכה בשבת וגם עביד הכלי מעש' דהא שביתת הכלים אינו אסור לב"ה אבל בשבת עצמה אסור להשאיל לעכו"ם כמו שאביא ראיה על הכל וכן לשכור לו כליו אסור מע"ש שנר' כשכיר שבת אפילו שוכרו לשבוע או לחדש אבל ברביעי ובחמישי שרי לשכור לעכו"ם כליו לשבוע שלם אבל ליום אסור אפילו ברביעי כמו שוכר לשמור פרה אדומה או לשמור הזרעים לעומר דשכיר יום אסור דנר' כשכיר שבת אבל שכיר שבו' או שכיר חדש שרי אבל בחנם שרי מע"ש להשאיל לו כמו דפרי' אבל בהמתו אסור לא להשאיל לעכו"ם ולא להשכיר לעכו"ם אפי' ברביעי אם סבור שיעשה בה מלאכה בשבת וראי' על הכל ת"ר לא ישכיר כליו לעכו"ם מע"ש וברביעי ובחמישי מותר ואיסורא לא הוי משום שביתת כלים דהא אין אסור כלל לב"ה כדפריש' לעיל ותו דא"כ אפי' ברביעי ובחמישי נמי ליתסר אם ישנו לכליו ביד עכו"ם בשבת וגם לא מיירי בשוכרו לימים אלא לשבוע או לחדש. דאי בשוכר כליו ליום אפילו כשנתן לעכו"ם ברביעי ובחמישי יהא אסור אם ישהא בשבת ליד עכו"ם אלא בשוכרו לשבוע או לחדש מיירי ואפי' הכי אסור לשוכרו מע"ש דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נר' כשוכרו לשבת עצמה אבל שאל' בחנם מותר אפי' מע"ש דאיסור שביתת כלים אינו אסור לבית הלל כדפרי' לעיל אבל בשבת עצמה אסור להשאיל לעכו"ם וכן ת"ר (י"ח ע"ב) בית שמאי אומר לא ימכור אדם לעכו"ם חפציו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע העכו"ם בביתו למקום שרוצה העכו"ם להוליכו שיהיה שם קודם השבת דהרואה את כליו של ישראל ביד עכו"ם בשבת סבור שהישראל נתן לו בשבת עצמה להוליכו וב"ה אומר כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ור"ע אומר כדי שיצא העכו"ם מפתח ביתו של ישראל שהשאיל לו אע"פ שהעכו"ם נושאו בשבת ואמר רבי יוסי בר' יהודה לא בא רבי אלא לפרש דברי ב"ה אבל בשבת עצמה אוסר הוא להשאיל לעכו"ם כי אם מע"ש עצמה עם חשיכה כדי שיצא מפתח ביתו וטעמא שהרואה סבור שהישראל צוה לעכו"ם להוליכו חוץ לבית בר"ה שהרי בשבת עצמה מוציאו מבית ישראל ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו. תנן ב"ש אומרים אין נותנים אונין של פשתן לתוך התנור מע"ש אלא כדי שיהבלו מבעוד יום ולא צמר לתוך היורה כדי לצבוע אלא כדי שיקלוט העין ואין פורסין מצודות חיה ועוף ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום כגון מקום שרגילין עופות לבא ונלכדין מהרה ואין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב ואין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש אם כן מותר לתת בגדיו לעכו"ם ע"ש עם חשיכה לתקנם או יריעה לארוג אע"פ שעושה מלאכה בשבת כיון שהעכו"ם עושה המלאכה בביתו של עכו"ם ולא מינכר מלתא שהיא מלאכת ישראל. ועל הקבולת שהעכו"ם מקבל עליו לבנות בית של ישראל כבר התיר רבינו יעקב לבנות בשבת והיה מביא ראיה מדשרו ב"ה לתת עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי והעכו"ם מתקנן בשבת ולא תימא משום דבצנעה עביד אלא אפי' בפרהסיא שרי כמו ריחים שמותר לתת לתוכן חטין מע"ש והן נטחנין בשבת וזה פרהסיא ומשמעת קול דשרי דהא רב אושעי' לעיל מאן תנא שביתת כלים דאסור בית שמאי היא. דהא מני ברייתא דאסר' חטין לתוך ריחים מע"ש בית שמאי אבל לבית הלל שרי ועוד פרק קמא דעבו"ז (כ"א) שרי להשכיר שדהו לעכו"ם למחצה לשליש ולרביע וחורש וזורע בשבת משום דקאמר אריסותיה עביד הוא הדין לבנות בית בקבלנות שרי עכו"ם דקבלנותיה קא עביד ואע"ג דר"ש ב"א פליג עליה ולית ליה טעמא דעכו"ם אריסותיה קא עביד אין הלכה כמותו אלא כר"ש ב"ג וסתם מתניתין דהתם דאסרה מרחץ להשכיר לעכו"ם משום דנקראת על שמו אבל שדה לגוי שרי כדדייק על ר"ש ב"ג משום דעכו"ם אריסותיה קא עביד ואמרינן נמי במכילתא פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי ור"ש ב"ג פליג ואומר א"צ משום דאין העכו"ם מניח לעשות קבלנותו בשביל הישראל והא דאמרי' פרק מי שהפך (י"ב ע"ב) אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר מפרש לה רבינו יעקב באבל שאסור לעשות מלאכתו ובהכי מיירי התם ואמר רב פפא וחוץ לתחום נמי דשרי כי קבלוה לעשות קודם שהיה אבל הני מילי דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא דמקרבא להתם למקום שעושים מלאכת האבל אסור שיראו ויאמרו שבתחלה מסר מלאכתו לעשות לאחר שהיה אבל אמר רב משרשי' וכי ליכא דמקרב' נמי דשרי הני מילי בשבתו' וי"ט שאין רגילין בני אדם ללכת מעיר אל עיר אבל בחולו של מועד אסור משום שהולכין מעיר לעיר ורואין המלאכה וכ"ש בחול גמור אסור אלא רבותא קאמר דאפי' בחולו של מועד שאין כל כך רגילות ללכת חוץ מעירו אפי' הכי אסור ואפילו חוץ לתחום ואפילו ליכא מתא דמקרבא להתם ועובדא דהתם דמר זוטרא דבני ליה אפדנא הכי הוה ובאבלו הוה חוץ לתחום ולא מקרבא למתא ובשבתו' ובי"ט בנו ליה ופירש מלגור בה משום דאדם חשוב הוה איכא דאמרי סייעי סייע בהדייהו בתיבנא היה מוסר להם תבן ולא היה קבולת גמורה אבל בשבת לחודיה שרי קבולת אפילו בתוך התחום כמו שפירש לעיל כך פירש רבינו יעקב ומורי רבינו אומר דמההיא דעורות לעבדן וכובס לנכרי דשרו בית הלל אין ראיה דהא באבלות שרי התם נמי מלאכתו ביד אחרים וטעמא משום דהיינו תלוש ואין עושין המלאכה בבית הבעל כי אם בבית המקבל ומריחים שנותנין בהם חטין מע"ש אין ראיה משום שהמלאכה נעשית מאיליה וטוחנן אבל קבולת שהעכו"ם עושה מלאכת ישראל אסור כאלו מצוה לעכו"ם לעשות בשבת ועוד כי פירשתי לעיל דהלכה כרבה דאוקי בריית' דאסרה חטים לתוך ריחים אפילו כבית הלל. וכן פיר' רבינו חננאל הא מני בית שמאי כל זה אמר רב יוסף הלכה כרבה לגבי רב יוסף. וההיא דשלהי פרק קמא דשרי להשכיר לעכו"ם שדהו. דוקא שדה שרגילות לקבלו באריסות למחצה לשליש ולרביע ושייך לומר עכו"ם אריסותיה קא עביד. אבל בית רגילות לשכור פועלים שכירי יום ולא יאמרו הרואים עכו"ם קבלנותיה קא עביד. ועוד דאיכא בירו' בהדיא פרק קמא דעב"ז ופרק קמא דמכילתין דבין ענין אבל ובין ענין שבת קבולת בתלוש מותר בבית אחרי' במחובר אסור. והכי איתא התם. תני אומנים עכו"ם שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר. מהו בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר בין בשכירות בין בקבלנות. אמר אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד שיהא בקבולת. ר"ש בר ביסנא אמר הלכה כר"ש ב"א בשב' ובאבל ובעב"ז. עכ"ל ירושלמי ואע"ג דאין הלכה כר"ש בן אלעזר גבי שדה אלא כרשב"ג וסתם מתניתין דפרק קמא דעב"ז דעכו"ם אריסותיה קא עביד. מכל מקום בבנין בית הלכה כמותו. ועוד דבתוספתא דעב"ז קא מייתי ברייתא דירושלמי וגריס בה רשב"ג וכל שכן שזהו חובתו דגבי בית אסור במחובר קבולת. והא פרק קמא דעכו"ם מתיר רשב"ג בשדה. ואלו בירושלמי ובתוספתא אסר בית. ופסק הלכה כותיה.   ואין נותנין חטין לתוך הרחי' אלא כדי שיטחנו מבעוד יום אמר רבה מפני שהיא משמעת קול ויאמרו רחים של פלוני טוחנין בשבת ויסברו דבשבת נתנו החטי' אמר ליה רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים והשתא דאסרת לבית הלל שביתת כלים גפרית ומתגמר דשרי משום דהכלי לא עביד מעשה כי אם הגחלים שבתוכו והשתא דאמר רב הושעיא מאן תנא שביתת כלים דתניא וכל אשר אמרתי לכם תשמרו לרבות שביתת כלים בית שמאי היא אם כן הא מני ברייתא דאסרה ריחיים בית שמאי היא ובין עביד מעשה ובין לא עביד מעשה אסר ולכך נמי קאמר בית שמאי אין נותנין אונין של פשתן לתוך תנור מע"ש אלא כדי שיהבלו מבעוד יום פירש רבינו תם דחטין לתת בריחים מע"ש והוו נטחנין בשבת מותר דאמר רב אושעיא במסקנא דברייתא דאסרה בית שמאי היא אבל בית הלל שרו אמנם פירש רבינו חננאל דהלכה כרבה דמוקי ברייתא דאסרה לתת בריחים חטין מע"ש מפני שמשמעת קול ולא כרב יוסף דאית ליה שביתת כלים אפילו לבית הלל ורבה ורב יוסף הלכה כרבה ועוד דשמא התלמוד כך אמר השתא דאמר רב אושעיא מאן תנא שביתת כלים בית שמאי היא פי' רב יוסף דאמר איסור בריחים משום שביתת כלים ר"ל ואליבא דבית שמאי ולעיל דאמר והשתא דאמרת שביתת כלים לבית הלל תלמודא קאמר ליה לפי מה שהיה סבור שרב יוסף לבית הלל קאמר קודם שנודע דברי רב אושעיא ועוד תדע דהלכה כרבה דלית ליה שביתת כלים (עיין ירושלמי פ"ק פלוגתא דב"ש וב"ה והביא גם הרשב"א ז"ל ומזה הוכיח דב"ה מחלק בין התחיל בע"ש לשבת עצמו ועיין ת' הריב"ש הביא הב"י רא"ה ועיין ב"ח שם ושפיר דברי ס' תרומה ועיין פ"י) דקאמר לקמן מאי שנא דבית שמאי שרו לטעון קורות בית הבד על זתים וענבים שמרוסקין והולכין ומתמצין בשבת יותר ממלאכות דמתניתין אין פורסין מצוד' ואין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור וכו' ומתרץ התלמוד כלהו דאי עביד להו בשבת חייב חטאת ולכך גזרו ע"ש עם חשכה והשתא מדוע לא אמר בלא גזירה משום שביתת כלים ואע"פ שהדבר מונח בכלי מע"ש כיון שיש בתוכו בשבת אסור מן התורה אלא ודאי שביתת כלים שרי וא"ת אם כן ברייתא דאסר' שביתת כלים מני לרבה י"ל כבי' שמאי ודוקא במילי דעביד מעשה והני דמתני' מיירו אף היכא דלא עביד מעשה כגון תנור שאינו זז כלל ממקומו לכך קאמר טעמא משום גזירה.   Siman 222 פסק הלכך עכו"ם שקבל לבנות בית של ישראל רבינו יעקב התיר בתשובתו לבנות בית בשבת. וראיותיו כתבתי למע'. ואעפ"כ כשבנה בית החמיר על עצמו ולא רצה שיבנו בשבת. ואמנם מורי רבינו יצחק בר רבי שמואל אומר שאסור לעשות כל כך קבולת במחובר בתוך התחום כדמוכח בתוספתא דפרק קמא דע"ז והירוש' דפסיק במחובר כי אם בעיר אחרת. אבל לעשות האבנים גזית או לפסול אותן ולנסר הקורות והנסרים זהו תלוש. ויכול להיות מותר ובלבד שיעשהו העכו"ם רחוק מן מקום החומה ובנין הבית שיחברו' ויקבעום בהם שם. שלא יהא נראה בשביל אותה חומה ואותו בנין של ישראל ולא ברשות ישראל. מיהו נראה דאסור אפילו רחוק כיון דצורך מחובר הוא דמחובר כי האי פליגי. ופסיק כר"ש בן אלעזר דאלו לעשות הבנין אפי' רבנן מודו דאסור דהא ברשות ישראל הוא. דהא אף תלוש דשרו כמו כלים לכובס נכרי היינו דוקא כשמתקנם בבית העכו"ם. ודין שדה באריסות או כרם באריסות או אם יש בהם שני ערלה או תנור באריסות הכל פירש' שלהי פרק קמא דעב"ז מה דינם. אבל מותר לתת בגדיו לנכרי מע"ש בקבולת אע"פ שהעכו"ם מתקנן בשבת. דתנן עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי ב"ה מתירין עם השמש. ודוקא בבית עכו"ם מתקנן דלא מנכרא מלתא ודוקא בקבולת. אבל בשכירי יום אסור בכל ענין. וגם אסור לומר מע"ש לתקנן בשבת אפילו קבולת בתלוש ולומר לעבדו מע"ש למחר בשבת תעשה האש או הלילה תכבה הנר או אם כבתה אחת מן הנרות תדליקנה. דבר שאם עושה מאליו מותר ואין גופו נהנה מיד בדבר דב"ה מתירין עם השמש היינו שהעכו"ם עושה המלאכה מאליו אבל אינו מתיר לומר לו לעשותה בשבת ושייך ביה אמיר' לעכו"ם שבות אפילו אם אומר לו מערב שבת. ואין משלחין אגרות ביד עכו"ם מע"ש אלא אם כן קצץ לו דמים דאז עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד אבל לא קצץ אסור באגרת ישראל דוקא שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל ויאמרו בשבת נתן לו להוליך ועבר משום אמיר' לעכו"ם שבות כמו כלים לנכרי מע"ש שאסור העכו"ם לתקנן בבית ישראל משום דמינכר טובא כן כתב ישראל מינכר ואפ"ה קצץ מותר. אע"פ שכלים של עכו"ם אסור לתקנן בבית ישראל אפילו קצץ. וכן הא דתנן (קכ"ב) נכרי שהדליק את הנר אם בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו. או אם עשה האש אפי' קצץ אסור. או עבדו ושפחתו השכורים אלא אסור כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש. ולא דמי לאגרות שאין גוף הישראל נהנה מגוף ההוצאה וההולכה. אבל מותר הישראל להניח לעשות מלאכה לעבדו ולשפחתו כשהמלאכה שלהם ולא של ישראל ולא עבד משום למען ינוח עבדך. ולא בעבד כנעני שישנו בן מצות כדאמרי' פרק ארבעה מחוסרי כפרה (ט') עבד ואמה עושין מלאכה בשבת כישראל בחול דברי ר' שמעון ופסיק הלכה כמותו. וגם משמע מהתם דוקא לעצמן אבל לצורך ישראל לא אע"פ שקצץ. כיון שגוף של ישראל נהנה מגוף של מלאכה. ושוין שטועני' בית הבד ובעגולי הגת. כדאיתא בגמ' כיון שרסקן מאתמול ושחקן מודו ב"ש שמותר לתת הקורה מע"ש כדי להכבי' עליה ומתמצה וזב המשקה כל יום שבת דאפילו נתן הקורה בשבת לא מחייב כיון דשחוקין מאתמול. וקאמר מאן תנא דמיירי דאתי ממילא שפיר דמי כי שחוקין מאתמול המשקה שזב בשבת מותר לאכול ולא מקרי משקין שזבו משום דאפי' בשבת היה יכול לו לתת הקור' עליהם מן התורה ומוקי לה כר' ישמעאל דתנן פרק ב' דעדיות [מ"ו] השום הבוסר אף המלילות שרסקן מע"ש יגמור דברי רבי ישמעאל ר"ע או' לא יגמור פי' לרבי ישמעאל הקור' שהניח עליהם מע"ש יניח לגמור ולמצו' המשקה בשבת ומותר לאכול המשקה הזב בשבת אלמא סובר דאינו חייב חטאת אם היה נותן הקורה עלי' בשבת דאם לא כן הוו להו משקים שזבו ואסורין ור"ע אומר לא יניח לגמור כדי לאכול משום דהוי חייב חטאת אם היה נותן הקורה עליהן בשבת והוה ליה משקין שזבו אבל מודה ר"ע שא"צ לסלק הקורה בחשיכה ור"א בן פדת אמר ר"א בן שמוע היא דתנן פרק חבית (קמ"ג ע"ב) ב' חלו' דבש שרסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור"א מתיר וכן תניא זתים וענבים שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ר"ש ור"א מתירין לשתות אבל כר' ישמעאל דשום ובוס' לא מוקי לה דאמר רבה בר בר חנה במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי לכולי עלמא אסור כי פליגי ר' ישמעאל ור"ע במחוסרין שחיק' והני דמתני' דמודו בקורות בית הבד כי מחוסרין דיכה שאז רגילין לתת עליהן הקורה הורה רבי חנינא כרבי ישמעאל דבמחוסרין שחיקה מותר לשתות המשקה שזב בשבת כיון שנדוכין מאתמול אעפ"י שאינן שחוקין היטב.   Siman 223 פסק הלכך לא מבעיא ענבים שדרכן ברגל והוציאו היין ונתנוהו בחבית ונתנו מים בהם כדי לקלוט הטעם וקורין אותה גיטואה בלעז מותר למשוך מהם בשבת דרך ברזא אע"פ שקצת יין מתמצה מן הענבים ומתערב עם המים. דהלכה כר' ישמעאל דשרי לשתות יין הזב מענבים שחוקין שהרי דורכין אותם היטב ברגל קודם שיתנו בהם מים אבל גיגית מלאה ענבים ובועטין אותן במקלות ושוהה שם היין קרוב לחדש עם הענבים בגיגית זהו מחוסרי' דיכה שאינן בעוטין רק מעט לא ברגל ולא בקורה ונראה דאסור למשוך מהם דרך ברזא בשבת והיין היוצא מן הענבים בשבת אסור אפי' לר' ישמעאל משום משקין שזבו אמנם גם מאותן גיגיות מותר למשוך בברזא בשבת לשתות שהרי משקין הרבה צלולין יש כבר מע"ש חוץ לענבים בתוך הגיגית ואפילו יוצא בשבת משקה מתוך הענבים מתבטל הוא במשקה של היתר שכבר (עיין טור וב"י סי' ש"ך ט"ז ס"ק ג' ומג"א ס"ק ה' יו"ד סי' ק"ב ובר"י וישועות יעקב ס"ק ה' ונו"ב מהדורא ב' ת' נ"ד יו"ד וח"ד ק"ב ועיין רש"י ז"ל נדה כ"ז ד"ה צריך ופ"ח ס"ק י"ב ות' רע"א ז"ל ועיין מ"ל פ"א מו"מ) יצאו ולא דמי לדבר שיש לו מתירין שיכול להמתי' עד לאחר השבת ואפי' באלף לא בטיל דהני מילי כשאיסור בעין מתחלה ואח"כ נתערב במינו בהיתר אבל הני לא ניתרו מעולם אלא מעט מעט שיוצאין ומתערבין עם המשקין של היתר שיצאו מאתמול ואפילו עצי' שנשרו מן הדקל בי"ט מתיר ביצה (ד' ע"א) על ידי מרב' עליהם עצים מוכנין ומבטלן כיון דליכא איסורא בעיניה ואע"ג שהעצים מוקצין הן בעין וכי אסרינן במחוסרין דיכה היינו כי נתן אבנים או קורה על ענבים שנדוכין קצת והן במקום מדרון בכלי או בגת או בלא כובד אם הענבים במקום משופע שכל המשקה היוצא הוי בעין וניכר קוד' שיתערב עם המשקי' שיצא כבר מאתמול וכן חבית מלאה ענבים שלמים וממלאין החבית יין והענבים לאחר זמן מרוב' מתבקעין ויוצא מהן יין אף בשבת וקורין אותו רפיד מותר למשוך בשבת דרך ברזא ולשתות כדפירש שמעט היוצא בשבת מתערב והוא מתבטל עם היין שהיה כבר שמן של בדדין רב אסר מה שנסחט בשבת מהקורה שניתנה מבערב ור' ישמעאל דשרי היינו כי ליכא קורה עליהן ומתמצה מאיליו והיה יכול ליטלו בין השמשות אבל כי איכא קורה עליהן שלא היה יכול ליטלו בין השמשות אסור מה שזב אחרי כן מתחת הקורה ושמואל שרי כר"ש והלכה כר"ש במוקצה כדאיתא שלהי מכלתין (קנ"ז) חוץ מנר שהדליקו בה באותה שבת. לא תמלא אשה עססיות ותורמוסין מע"ש אלא אם כן מבושלין מבעוד יום מיני קטנית הן וכן לא ימלא נחתום חבית של מים אלא א"כ הוחמו מבעוד יום ואם עשו כן אסורין עד כדי שיעשו למ"ש וטעמא משום שמא יחתה מוגמר וגפרית דשרי לא מחתי להו משום קוטרא ואוני' של פשתן דשרי לא מגלי להו משום זיקא. הלכך קידרא חייא ובשיל כמאכל בן דרוסאי שפיר דמי לתתו לפני האש סמוך לחשיכה דכיון דחיית' היא לא יאכל אותה עד למחר ובלילה כולה תתבשל בלא חיתוי בשיל קצת ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי אסור שמא יחתה כדי למהר לאכול בלילה ואי שדא בה גרמא חייא א"כ לצורך לאכול למחר הוא ושרי דבלא חיתוי תתבשל והאי הלכך מודו כולי עלמא ולרב אשי דשרי בשיל ולא בשיל בסמוך. הכא מיירי בבשרא אגומרי כדאוקי לקמן מתני' דאין צולין בשר בצל וביצה כו' ובשר גדיא בין שריק וכסוי שעל פי התנור שהאש שם וגם הקדירה בין לא שריק שרי ואפי' בשיל ולא בשיל דקשי להו זיקא. ולא מגלי כסוי התנור אבל דברחא של איל דלא קשיא ליה זיקא רב ירמיה מדפתי אסר עם חשכה אלא אם כן בשיל כמאכל בן דרוסאי ורב אשי שרי ופריך והא תנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום פי' כמאכל בן דרוסאי ומתרץ התם בבשר' אגומרי' ולא על הגחלים ממש קאמר דהיאך יקח הבשר אלו הגחלים אינם כבויי' אלא סמוך לגחלים חוץ לתנור ורב אשי דשרי מיירי שצולה הבשר בתוך התנור מכוסה או בקדיר' או בשפוד דהא לקמן מייתי לה מתניתין דמשלשלין את הפסח לתוך התנור סמוך לחשיכה מפני שהם בני חבורה ומדכרו אהדדי ופריך בלא חבורה נמי הא אמר רב אשי אפילו ברחא שרי אפילו בשיל ולא בשיל אלמא רב אשי מיירי בתוך התנור דומיא דפסח. ומשני פסח לא מנתח אלא שלם הוא ורב אשי דשרי באינו שלם אלא מנתח ומתבשל מהרה ואע"ג דפסח חי הוא ולאכול בלילה ואיכא למגזר לחתויי טפי למחר מ"מ פריך שפיר דכך שוה בשיל ולא בשיל דשרי רב אשי לצורך הלילה. ולקמן נמי דהלכה כחנניה כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותן על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה אבל אם אינו כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו היינו חוץ לתנור כמו בשרא אגומרי ורב אשי מיירי בתוך התנור ומכוסה כדפרישית לעיל.   ושוין שטועני' בית הבד ובעגולי הגת. כדאיתא בגמ' כיון שרסקן מאתמול ושחקן מודו ב"ש שמותר לתת הקורה מע"ש כדי להכבי' עליה ומתמצה וזב המשקה כל יום שבת דאפילו נתן הקורה בשבת לא מחייב כיון דשחוקין מאתמול. וקאמר מאן תנא דמיירי דאתי ממילא שפיר דמי כי שחוקין מאתמול המשקה שזב בשבת מותר לאכול ולא מקרי משקין שזבו משום דאפי' בשבת היה יכול לו לתת הקור' עליהם מן התורה ומוקי לה כר' ישמעאל דתנן פרק ב' דעדיות [מ"ו] השום הבוסר אף המלילות שרסקן מע"ש יגמור דברי רבי ישמעאל ר"ע או' לא יגמור פי' לרבי ישמעאל הקור' שהניח עליהם מע"ש יניח לגמור ולמצו' המשקה בשבת ומותר לאכול המשקה הזב בשבת אלמא סובר דאינו חייב חטאת אם היה נותן הקורה עלי' בשבת דאם לא כן הוו להו משקים שזבו ואסורין ור"ע אומר לא יניח לגמור כדי לאכול משום דהוי חייב חטאת אם היה נותן הקורה עליהן בשבת והוה ליה משקין שזבו אבל מודה ר"ע שא"צ לסלק הקורה בחשיכה ור"א בן פדת אמר ר"א בן שמוע היא דתנן פרק חבית (קמ"ג ע"ב) ב' חלו' דבש שרסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור"א מתיר וכן תניא זתים וענבים שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ר"ש ור"א מתירין לשתות אבל כר' ישמעאל דשום ובוס' לא מוקי לה דאמר רבה בר בר חנה במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי לכולי עלמא אסור כי פליגי ר' ישמעאל ור"ע במחוסרין שחיק' והני דמתני' דמודו בקורות בית הבד כי מחוסרין דיכה שאז רגילין לתת עליהן הקורה הורה רבי חנינא כרבי ישמעאל דבמחוסרין שחיקה מותר לשתות המשקה שזב בשבת כיון שנדוכין מאתמול אעפ"י שאינן שחוקין היטב.   Siman 224 פסק הלכך בתוך התנור ופיו מכוסה מותר לתת שפוד של בשר לצלות עם חשכה אע"פ שלא יהא מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי כרב אשי דשרי ודווקא שהטלה או העוף אינו שלם אלא לנתחים אבל שלם אסור כמו פסח שמותר עם חשכה דווקא משום דבני חבור' זריזין הם אע"פ שיש אש תוך תנור אבל סמוך לאש חוץ לתנור אסור לצלות בשר אף לא לשפות קדירה אא"כ מבושל וצלי כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום ואוקימנא לה בבשרא אגומרי היינו חוץ לתנור סמוך לגחלים דלצורך לאכול בלילה ואיכא למיגזר שמא יחתה כדי למהר לבשל וכן פסקינן לקמן כחנניה דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו אע"פ שאינה גרופה וקטומה לא חסיר וגירף הגחלים משם וגם לא נתן אפר ודשן על הגחלים אבל אינו כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו והיינו בשיל ולא בשיל דאסור חוץ לתנור ואמנם אם מטמין הקדירה והמאכל ומכסהו לשמור חמימותו לצורך כדי לאכול למחר אפי' מבושל כל צרכו אסור הוא לשפות על הגחלים אלא צריך הוא גרופה או קטומה דכיון שמטמין שיהיה חם למחר הוא מקפיד אם יצטנן ויבא לידי חתוי ובהלכות הטמנה אאריך לקמן ליתן עוגה בתנור או על מקום חם שקורין איישטארא או פשטיידא או פלדון כדי לאפו' מותר בכלי /בכדי/ שיקרמו פניה של הפת למטה וגם למעלה כדתנן ולא חררה אלא כדי שיקרמו פניה וגם מה שבתוכה יכול לאפות כמאכל בן דרוסאי קודם השבת ואם יכול לאפות כך מותר להשהותו ע"ג כירה אע"פ שאינה לא גרופה ולא קטומה ומוכח מתני' דאין צולין בשר אלא כדי שיצולו מבעוד יום כחנניה וכן תנן ולא חררה אלא כדי שיקרמו פניה הא קרמו פניה שפיר דמי ובפרק כירה (ל"ד ע"ב) נמי אמרינן תרוייהו תננהו דלשהות מותר כי בשיל ומייתי מתני' דבלא חררה ע"ג גחלים והתם מיירי בבשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי ושיקרמו פניה של חררה למטה דהא ר"א פליג ואמר עד שיקרום התחתון ופליגי הכי בלחמי תודה ור"א להקל אתא דאמרינן בירושלמי מודה ר"א בלחם הפנים שאין לחם עד שיקרמו פניו בתנור מכלל דבעלמא סגי בקרימת פורתא. אין מפליגין (עיין טור וב"י וב"ח סי' רנ"ד ומג"א שם) בספינה פחות מג' ימים קודם השבת במד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ופוסק עמו על מנת לשבות ואין שובת דברי רבי רשב"ג או' א"צ לפסוק פי' רבי' שמואל מ"כ דב"ש היא דאסרי ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום אבל ב"ה דשרי עם השמש מותר ואפי' ליכנס בספינה בשבת דבמה שנכנס בספינה לא עביד שום איסורא וכי הדר אזלא ד' חוץ לתחום ממילא הוי ולאו מידי עביד אמנם כי נכנס שם בספינה מבעוד יום מותר להלך כל הספינה אע"פ שהלכה חוץ לתחום אבל הנכנס בשבת בספינה אסור להלך בה כי אם ד' אמות משהלכה חוץ לתחום כיון דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. ובפ' מי שהוציאוהו (מ"ז) תנן נתנוהו עכו"ם בדיר וסהר ר"ג או' מהלך כולה ר"ע אומר מהלך ד' אמות וכן פליגי היכא שהפליג' ספינתו חוץ לתחום ובגמרא רב אמר הלכה כר"ג בדיר וסהר וקאמר טעמא דבספינה מודו רב ושמואל דמהלך כולה הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום ואין נראה למורי רבי' שהרי רבי ורשב"ג דפליג עליה בספינה לא מסתבר דפליגי אליבא דב"ש כי אם אליבא דב"ה ואפ"ה אסרו פחות מג' ימים ועוד בדבר אפי' דליכא מלאכה אסרי ב"ה בשבת דליכא איסורא במה שנותן הכלים לעכו"ם ועוד המלאכה העכו"ם עושה אותה אבל בספינה הישראל עצמו מהלך עושה איסור שהולך חוץ לתחום ועוד דהיאך יכנס בשבת בספינה הא אמרי' פרק תולין (קל"ט) חזי מר האי צורבא מדרבנן דניים במברא ועבר לאידך גיסא שהעכו"ם מוליך את הספינה וסייר פירי ואמר למינם קא מכווננ' א"ל הערמ' לצורבא מרבנן שרי דליכא למגזר שיעשה בהדיא אלמא בלא הערמה אסור אף בלא חוץ לתחום. דלאידך גיסא דנהרא לא חוץ לתחום הוה ולא משום סייר פירי הוא אסור דבפ' שואל (קנ"א) אמרי' אמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואשמור לך הפירות שבתחומי אלא אסור לילך בספינה כל שהו כמו שאסור לאדם לשוט כדאמרינן פרק כירה (ע"ב) וטעמא משום שמא יעשה חבית של שייטין והיכא נמי שנכנס בספינה בשבת מותר ללכת בכולה ולטלטל תוכה לחוץ ד' אמות שהרי רב אמר הלכה כר"ג בדיר וסהר. אע"ג דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום שנתנוהו עכו"ם שם והלכה כרב באיסורי לגבי שמואל כדאמרי' פ' יש בכור ולא כרב חננאל דפסיק כשמואל משום דתניא חנני' או' הכריע אחי אבא כר"ע בדיר וסהר. ורב אלפס פי' דליתא דאין למדין הלכה מפי תלמוד ומשום מכריע נמי הא אמרינן פרק כירה דאין מכריע בברייתא אלא כרב הלכה דשרי כר"ג לגמרי ועוד גבי דינרי דאתו למברכת' קאמר דאית להו כל העיר ועוד פיר' רבי' חננאל דברית' דאין מפליגין בספינה מיירי במהלכת למטה מעשרה. דאי למעלה שרי דהא אין תחומין למעלה מעשרה. וקשה על זה דאיבעיא להו פרק מי שהוציאוהו (מ"ה ע"ב) אי יש תחומין למעלה מי' או לא והוה ליה לאתויי הך דאין מפליגין ולתרץ במהלכת ברקק כדאמרינן התם על אחריני ועוד דלמעלה מעשרה נמי אסור בלא ספינה טעמא דאיסור תחומין כדאיתא פרק תולין כדפריש' לעיל שמא יעשה חבית של שייטין.   Siman 225 פסק הלכך אסור ליכנס אפי' ללכת כל שהוא בספינה כדאמר פרק תולין האי צורבא מרבנן דניים במברא ואזיל לאידך גיסא וסייר פירי וקאמר ליה דרך הערמה שרי. הא בהדיא אסור וטעמא הוי דנראה כשט דאסור גזירה שמא יהיה עושה חבית של שייטין או גזירה שלא ינהיגנה הוא עצמו ויוליכנה ד' אמות דרך המים שהן כרמלית וא"כ אף מע"ש אסור ליכנס בספינה אם סבור ללכת בתוכה בשבת דנראה כשט ועוד משום דהולך חוץ לתחום לכך צריך ליכנס בספינה ג' ימים או בעת שיוכל לעבור קודם שבת כדתניא אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת ואז אפי' הוא בתוכה בשבת אין בכך כלום ולא החמירו כ"כ ובים שעוברים ללכת ארץ האי שקורין אנגוליטירא פעמים שעוברין אותה ביום אח' כשיש להם רוח טוב ומותרין ליכנס בספינה בחמישי לערב וללכת לדבר מצוה מותר להיכנס אפילו ע"ש עם חשכה כדאיתא בברייתא ואמנם בכל עניין שנכנס בספינה אלו מע"ש אפי' בשבת מותר ללכת בכל הספינה אפילו יותר מד' אמות ואע"ג שהלך חוץ לתחום ואע"ג שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום אלא נכנס בשבת דהלכה כרב דאמר פרק מי שהוציאוהו הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה דמהלך כולה אע"ג דנתנוהו שם עכו"ם בשבת ולא שבת באויר מחיצות מבעוד יום ואסור ללכת בקרון בשבת משום דמשתמש בבהמה המנהיג' ותנן אין רוכבין ע"ג בהמה שמא יחתוך זמורה וה"ה על הקרון דהיינו כמו צדדין ופ' מי שהחשיך אמרי' הלכתא צדדין אסורין ואפילו ינהיגו עכו"ם עצמן את הקרון אסור אם הולכין חוץ לתחום ולא דמי לספינה. מי שהחשיך לו בדרך נותן את כיסו לנכרי. הוא משמונה עשר דבר שגזרו שלא יוליכנה פחות מד' אמות אלא יתננה לנכרי ואם אין נכרי יניח על החמור בשעה שהחמור הולך ואם החמור רוצה לעכב להטיל מים יקח הכיס וכשיעקור החמור רגליו או הסוס יניח הכיס עליו על הסוס ועתה אין הבהמה עושה עקיר' והנחה שהיא לעולם הולכת לה מבעו"י שהכיס מונח עליה ואם אין לו לא חמור ולא סוס וגם אין שם עכו"ם עמו ימסרנו לתנוק ישראל אם הולך עמו ואם אין הולך עמו לא זה ולא זה ולא קטן ישראל ולא בהמה יוליכנה פחות פחות מד' אמות ויעשה הנחה קודם שיגמור ד' אמות ואם ירא מכיסו בשעה שמוליכה פן יראו אותה עכו"ם ויגזלו לא יניח אותה עליו וירוץ ולא יעמוד כלל וכשיהיה על פתח ביתו אז יזרקנה כלאחר יד קודם שיעמוד דהשתא לא עשה איסור' דאורייתא דהא מבעוד יום התחילו א"כ לא יעשה עקיר' משנכנס שבת כן א' רב הונא היתה חבילתו על כתפו רהיט ומייתי ליה פ' בתרא.   Siman 226 פסק המהלך בדרך ולא יכול ליכנס בעיר קודם שבת ויש כיסו עליו או חבילה על כתפו יתן לנכרי ההולך עמו קודם שיחשיך ואם אין שם נכרי או אין מאמינו יתננו על הסוס מבעוד יום. ואם ירצה הסוס לעכב ולעמוד יטלנה מעליו ולכשיתחיל ללכת יתנה עליו כדי שלא תעשה הבהמה עקירה משבא שבת ואם אין בהמה עמו אז יתננה לקטן ישראל שעמו ואם אין קטן לא זה ולא זה מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם ידאג פן יראוה עכו"ם ויגזלו (לו) [לא] יניחנה עליו וירוץ שלא יעמוד כלל וכשיהיה לו סמוך לביתו יזרוק אותה שם כלאחר יד ונראים הדברים כמו כן אם רוא' באי' מושלים ליקח בשבת מעות שבתוך תיבתו יכול ליטלם ולהצניעם במקום אחר אעפ"י שמוקצי' הם וגדולה מזו אמרו להוליך פחות פחות מארבע אמות למי שהחשיך לו בדרך שיש מוקצה גם איכא למיחש פן יעביר ארבע אמות בלא הנחה בנתים ומה ששנינו מצילין תיק הספר עם הספר אעפ"י שיש בתוכו מעות מפני הדליקה אבל בלא ספר אסור להציל המעות לבדם היינו להציל לחצר שאינה מעורבת ואע"ג דככרות נמי לא יציל יותר ממזון שלשה סעודות היינו לחצר מעורבת אבל לביתו ולחצרו שלא הוצרכו תיקון כל מה שירצה יציל. ועוד דפירש רבינו יעקב דהתם מיירי כשהדליקה באותה בית מתוך שאדם בהול אי שרית ליה טפי אתי לכבויי אבל אם הדליקה בבית אחר יכול להציל כל מה שירצה בחצר מעורבת וה"ה מעותיו (עיין ב"י של"ד וב"ח ובהגהות וט"ז ס"ק ל"ג וט"ז ס"ק ב' ופ"א) שיכול להציל ובמקום פסידא לא יניח בשביל מוקצה כמו בשהחשיך לו בדרך שמוליכה בפחו' פחות מד' אמות ואפילו כי יהיה נמי אסור מפני הדליקה להציל מעותיו בלא שום דבר קדושה עמהם בתיק משום דילמא אתי לכבויי אבל מפני מושלי' ופחד שוללי ממון מותר דליכא למיחש כל כך לאיסורא דאורייתא. והא דאמרינן שילהי נוטל (קמ"ב ע"א) שכח ארנקי בסרטיא או בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלה ורב אשי אמר לא אמרו ככר ותינוק אלא למת בלבד משמע דככר ותינוק נמי אסור שאני התם דפושע בשכחה טפי מבשהחשיך לו בדרך. ועוד יכול לישב שם בעירו ולשמרו או ליתן שם שומר עכו"ם אבל בפחד תפיסה מותר לטלטלן ולהצניען במקום המשתמר. נותנין מזונות לעכו"ם ולכלב בחצר ואם יצא אין נזקקין לו הרי לך שאסור ליתן לעכו"ם לא לחם ולא מזון בביתו בשבת אא"כ יכול לאכול אותו שם אבל אם רוצה לאוכלו שם הרשות בידו אז אם יצא עם הלחם אין בכך כלום אבל לחזיר אסור לתת כלל כדאיתא פ"ב שהרי אסור לגדל חזירים ואסור ליתן עצים לאש סמוך לחשיכה ע"ש אא"כ נאחז האור ברוב העצים קודם שיהיה שבת אבל סילתי קיסמין דקין שרי דנדלקין בקל ובפחמין אפי' כל שהו נדלקין מותר שהולך האש ומתפשט מאליו מעט מעט וליכא למגזר שמא יחתה.   Siman 227 פרק במה מדליקין אין מדליקין לא בלכש פירוש שוכא דארזא עמרניתא דאית בה קליפה דקה שסמוכה לגוף הארז תחת הקליפה עבה ולא בחוסן פירוש כיתנ' דדייק ולא נפיץ ולא בפתילת האידן קליפה דקה הסמוכה לאילן ערבה תחת קליפה חצונה ועבה והוסיפו של שיער ושל צמר שאסור לעשות מהן פתילות לא בזפת ולא בשעוה היינו פסול שמני' אפי' פתילות כשרות ולא בשמן שריפה (כ"ג ע"ב) היינו שמן של תרומה שנטמאת דמתוך שיש עליו מצוה לבערו גזירה שמה יטה. ולא בחלב נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל פי' מהותך וצלול וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו בגמרא מפרש (כ"ד ע"ב) בין חכמים לתנא קמא איכא ביניהו דרב ברונא דאמר חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו נותן לתוכן שמן כל שהו ומדליק ולא מסיימי איזה תנא אית ליה דרב ברונא דאף ע"ג דאמרי פרק המוכר פירות (צ"ג ע"ב) כל תנא בתרא לטפויי אתא שמא תנא קמא אסר טפי דומיא דבלא באליה דסמוך לו ושמן דגים דשרי במתני' היינו משמנוניתו שיש לו בתוך העין כדאמרי' פרק הספינה (ע"ג ע"ב) נגדו מגולגלתא דעינא תלת מאה גרבי משחא ר' ישמעאל או' אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת שריחו רע ועטרן היא פסולתא דזיפתא וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן אגוזים בשמן שומשמין בשמן צנונות בשמן דגים בשמן פקועות בעטרן ובנפט ר"ט אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד ואין הלכה כמותו כל היוצא מן העץ אין מדליקין (כ"ז ע"ב) בו אלא פשתן פירש"י כל היוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן וכן נראה דקנבוס הוא יוצא מן העץ שהרי דומה לפשתן דמקרי עץ. וא"כ ק' למנהג העולם שעושין פתילות בשבת מצמר גפן הוא קוטון בלעז. ואו' רבינו יעקב דקנבוס וצמ' גפן אינן יוצאי' מן העץ דאמרי' פ' כיצד מברכין (מ' ע"ב) כל היכא דאי שקלת לפירא והדר אילנא ומפיק גווזא מברכין ב"פ העץ ובקנבוס אי שקלת לפירא דהיינו הזרע לא הדר מפיק עוד לא פירא ולא גווזא בפעם שנייה ומהאי טעמא לא מיקרי עץ צמר גפן ואמרינן נמי במנחות קנבו"ס ולוף אסרה תורה. שאר זרעים היו דרבנן אלמא קנבו"ס הוי מין זרעים ולא מין אילן והא דהוצרך למשרי פשתן היינו משום דקראו הכתוב עץ תטמנם בפשתי העץ ויש דברי' דמקרי עץ בפסוק והם אינ' כגון מעץ הדעת ואמרי' פרק בן סורר ומורה (ע' ע"א) חטה היתה וזהו מין זרע ולא כדברי אותם המפרשים על דוחק שפסול פתילות היינו כשהשמן כשר סביבם אלא נתון הוא על גביהן ופסול של שמנים הוא כשהשמן פסול נתן על גבי פתילה שהיא כשרה ולא הוא כרוך סביבה אבל אם השמן היה כרוך סביב הפתילה שהיא פסולה אז כשר הדבר כגון קנדולייא של שעוה או שמן צלול בפתילה של קנבו"ס אף על פי שהוא יוצא מן העץ או פתילה של צמר גפן. ואין זה הפי' נראה אלא כי הפתילות שאסרו חכמים בכל ענין המה אסורות לא בזפת ולא בשעוה מכאן ואילך פסול השמנים פשיט' שעוה אצטריכ' ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא שלא לעשות ממנה כמין פתילה ארוכה כעין שאנו עושין שקורין קנדולייא משעוה ובפתילה כשרה. וסד"א זה יהיה אסור קא משמע לן דכשר. ולא אסר אלא ליתן חתיכה של שעוה על פתילה וכן חתיכה של זפת וכן חתיכה של חלב. או אפילו מבושלין וצלולין אסור אבל כעין פתילה שעושין שקורין קנדולייא לעשותה בין מזפת בין מחלב בין משעוה הכל כשר ומותר והא דנקט שעוה אצטריכ' ליה ולא נקט ליה זפת וחלב משום דבשעוה הוא רגילות יותר לעשות פתילה כעין מה שקורין קנדולייא בלע"ז. הלכך קנבו"ס שקורין קנב"א וגם צמר גפן שקורין קוטו"ן שפירש רש"י שאסור לעשות מהן פתילות לפי שהם יוצאין מן העץ ותנן כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. ובלא פירש הגאון קנבו"ס דומה לפשתן שקרוי עץ. ורבינו יעקב פי' לא כי אלא מותר לעשות מהן פתילות וכן הוא מנהג בכל מקום. והיינו טעמא דלא אקרו יוצא מן העץ כדאמרינן פרק כיצד מברכין כל היכא דשקל פירא הדר מפיק גווזא ולא פירא. וגם אמרינן קנבו"ס ולוף אסרה תורה. שאר זרעים דרבנן אלמא קנבו"ס מין זרעים והא דהוצרך להתיר פשתן אף על גב דלאו [עץ] הוא מכל מקום אקרי עץ דכתיב ותטמנם בפשתי העץ וזפת ושעוה וחלב מותר לעשות מהן כעין פתילה ארוכה שקורין קנדולייא בלעז ולהאיר על שלחנו בשבת והא דאמר לא בזפת ולא בשעוה ולא בחלב היינו לתת חתיכה מהן על הפתילה או אם מבושלין הם צלולין אפילו נותן שמן טוב עמהם אסור דרבנן אסרי ולא מסיימי אבל כעין קנדולייא מותר כדאמרינן מהו דתימא לפתילה נמי אסור קא משמע לן. וגמי ספק אם אסור לעשות פתילה ואם כן הוא שאסור כמו כן יהיה אסור לכרוך על גמי פשתן דהא אמרינן (כ"א ע"א) כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו אסור אם לא להקפו' וכן כיוצא בו אמר רב חסדא כן בסמוך.   Siman 228 אם כן פעמים שנותנין בו נר דולק מע"ש במרתף שיראה למשוך היין בלילה או בחדרו שיראה לשכב אותו נר אסור להיות מחתיכת חלב על הפתילה כי אם מן השמנים שהתירו חכמים להדליק לצורך לאכול על שלחנו דאמר רב חסדא (שם) שמנים שאמרו אין מדליקין לצורך שבת מדליקין שפי' לצורך חנוכה בחול דכבתה אין זקוק לה אבל צורך חנוכה בשבת אסור דמותר להשתמש לאורה ואיכא למגזר שמא יטה ומשמיה דרבי יוחנן אמרי קמי דאביי דמותר להדליק לצורך חנוכה בין בחול בין בשבת. דכבת' אין זקוק לה ואסור להשתמש לאור' אלמ' היכא דמותר להשתמש לאור הנר אסור להיות כי אם משמני' שהתירו חכמים להדליק כדי לאכול שהרי מותר להשתמש לאו לצורך לאכול קאמר שהרי נר חנוכה היו נותנין על פתח בחוץ ושם לא היו אוכלין אלא מפני לצורך תשמיש אחר קאמר. והלכה כרב ורבי יוחנן דאמרי נר של חנוכה אסור להשתמש לאורה ואם כבתה אין זקוק לה אם כן אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ולא מלאכה אחרת גם לא לאכול דאפילו בשעת הסכנה שמניח' על שלחנו אמר רבא צריך נר אחר להשתמש בה וזמן הדלקתה יכול להמתין עד שתכלה רגל מן השוק ומשם ואילך ליכא פרסומי ניסא ואין מצוה בהדלקתה והני מילי לדידהו שהיו מדליקין חוץ לפתח ואין היכר לבני רה"ר יותר אבל אנחנו דמדלקינן בפנים ואין היכיר' אלא לבני בית יכול להדליק כל הלילה ועד עמוד השחר מצותה. וכן הא דאמר רב הונא חצר שיש לה ב' פתחים לשני צדי ר"ה צריכה שתי נרות לכל פתח צריך להדליק משום חשד דאיכא דחלפי בהא ולא חלפי דהא היינו לדידהו דמדלקי מבחוץ אבל לדידן דמדלקינן מבפנים ליכא שום חשד ואין צריך להדליק אלא לפתח אחד דבני הבית ידעי דשני הפתחים של איש אחד נינהו והלכה כב"ה דיום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך בכל יום מוסיף נר אחת. א"ר זירא מרישא בדלא נסיבנא והוינא בי רב משתתפנא בפריטא בהדי אושפיזאי כי הייתי נותן פרוט' לבע"ה שהייתי דר עמו כדי שיהיה לי חלק בשעוה או בשמן לנרות של חנוכה השתא דנסיבנ' אתתא והלכתי ללמוד תו לא צריכנ' ליתן פרוטה לאושפיזאי דקא מדלקו לי בביתא. ולילה ראשונה מברך ג' ברכות בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של חנוכה. בא"י אמ"ה שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ובשאר לילות מברך שתים להדליק חנוכה ושעשה נסים דניסא כל יומא הוה ולא יברך שהחיינו. ולמעלה מעשרים אמה פסולה ואע"ג דאמר רבא עיקר מצותה להניחה בתוך י' טפחים דחי לה בפרקי' דשלהי הכונס (ס"ב ע"ב) ומניחה לצד שמאל של כניסת הבית כדי שתהא המזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובטפח הסמוכה לרה"ר. ואם בדלת עצמו מניחה מחציה לצד שמאל של כניסה ונר של שמן שיש לה שני פיות עולה לשתי נרות או כפה קערה על נר שיש בה הרבה פתילות עולה להרבה נרות. אתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין מנר לנר מאי טעמא דרב משום בזויי מצוה ורב אדא אמר משום אכחושי מצוה מאי בינייהו דמדליק משרגא לשרגא דשקיל נר של מצוה עצמה ומדליק' מנר מצוה אחרת בזויי מצוה ליכא ושרי רב דמצוה ממצוה קא מדליק. וכי אסר רב היינו נר של חול שמדליק מנר מצוה כדי להדליק מאותה של חול נר של מצוה אחרת והא נמי שמואל שרי אבל למ"ד משום אכחושי מצוה אפי' מצוה ממצוה אסר רב ושמואל שרי אבל נר של חול להדליקה מנר מצוה לצורך להדלי' ממנה נר מצוה אחר' אפי' שמואל אסר והיינו קינסא דאמר תלמודא של חול הוא קור' קינס' כמו קיסם אבל נר של חול לצורך עצמה של חול לכ"ע אסור אפי' לשמואל דפריך ממתני' דמעשר שני דאין שוקלי' כנגד דינרי' של מעשר שני דינרין של חול אפי' לחלל עליהן פירות מעשר שני אלמא קינסא אסור ומשני שמא לא יכוין משקלותיו ונמצא שלא היה כלל לצורך מצוה דאסיר אלמא לכ"ע אסיר נר של חול שלא לצורך להדליק נר אחרת של מצוה. ופריך ממנורה דכתיב מחוץ לפרוכת העדות יערוך עדות היא ששכינה בישראל. מאי עדותיה אמר רבא זו נר מערבי שנותן בו שמן כמדת חברותיה וממנ' היה מתחיל ובה היה מסיים פירו' ממנה נר מערבי ישנה היה מתחיל להדליק השאר נרות שהוטבו שחרית ובה היה מסיים ההדלקה שלאחר שהטיב את נר מערבי בערב בימי שמעון הצדיק שהיא היתה דולקת עד הערב והוא מכבה אותה ומשליך השמן ישן והפתילה ישנה והוא נותן בה שמן חדש ופתילה חדשה ומדליק אותה מן הנרות אחרות והא כיון דקביעי נרות לא סגי דלא למשקל קינס' של חול ואדלוקי מנר מערבי והדר קא מדליק מאותה קינסא שאר נרות ושרי. ומשני בפתילות ארוכות דמצוה ממצוה קא מדליק ופריך מכל מקום קשיא למ"ד משום אכחושי מצוה ועומד בקושיא. מאי הוי עלה וקאמר הדלקה מצוה והדלקה במקומה בעינן א"כ מדליק קינס' של חול מאחת מהן לשמואל ומדליק שאר נרות כמו גבי מנורה או בפתילות ארוכות ממקומן לרב דאסר קינסא ואי הנחה עושה מצוה אסור להדליק נר של חנוכה שמע מינה הדלקה עושה מצוה.   Siman 229 פסק הלכה כשמואל דאמר מדליקין מנר לנר דהא רבא עביד כוותיה בתלת הא ומתירין ציצית מבגד לבגד וגורר מטה וספסל כר"ש אם כן מותר להדליק קינסא או נר של חול מנר של מצוה כדי להדליק מנר של חול נר של מצוה הן בנרות שבת הן בנרות של חנוכה הן בנרות בית הכנסת מותר להדליק קיסם מנר של שבת כדי להדליק בה נר חנוכה או אפכא. או להדליק קיסם מנר של שבת כדי להדליק נר אחרת של שבת וכן בנרות של חנוכה אע"ג דלרב אסור משום בזויי מצוה כי אם מצוה ממצוה אין הלכה כמותו כדפרישית דהא אמר אביי בהני תלת עביד מר כשמואל אבל נר של חול אסור להדליק מן נר של מצוה אלא אם כן מדליק מאותה של חול נר אחרת של מצוה כדמוכח ההיא דאין שוקלין כנגד מעשר שני דינרי זהב. תני רב אושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וח"ה ערבית שחרית ומנחה אומר שמנה עשרה שלמות ואו' מעי' המאורע בעבוד' ואי לא אמר מחזירין האי מחזירין לא קאי אערבי' דר"ח דאמרי' בברכות (ל' ע"ב) דאין מקדשין את החדש אלא ביום ואפ"ה צ"ל ולהזכיר יעלה ויבא בלילה אבל בחש"מ אפילו בלילה אם לא הזכיר יעלה ויבא מחזירין אותו ויש בהם הזכר' בברכת המזון שיאמר יעלה ויבא בבונה ירושלם ואין בהם קדושה על הכוס אבל ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי שמתענין בו ערבית שחרית ומנחה או' י"ח שלמות ואו' מעין המאורע בשומע תפלה כגון ענינו יי ענינו ביום צום תעניתנו ואי לא אמר אין מחזירין אותו ואין בהם הזכרה בברכת המזון ערבית דקאמר היינו לפני תעניתו אבל ערבית שאחר מנחה שלאחר תענית לא יתפלל ענינו וסברא הוא שערבי' ראשון הוא מיום תעניתו אע"פ שאוכל בלילה אחרי תפלתו אבל ערבית אחרון אינו מיום תעניתו וכן איתא ברייתא בתשובת הגאונים אמנם פירשו הגאונים אבל אנו אין אנו רגילין לומר ענינו לא ערבית ולא שחרית פן יאחזנו בולמוס חולי של רעב ונמצא הוא שקרן בתפלתו כל זה פירש רש"י מ"כ אע"ג דבלאו הכי קבל תעניתו בתפלתו כדאמרינן ייסר עצמו בצלו מ"מ הוא יותר אם הוא או' תפלה ארוכה כמו ענינו ואחר יאכל אמנם השליח צבור או' ענינו וכן מנהג הוא שאומר תפלת תענית שחרית בקול רם משום דאי אפשר שלא יתענה אחד מן הצבור אבל אין אומרו בלחש ולא בערבי' כמו היחידים שאינם אומרים אותו אע"ג דתניא בהך ברייתא דימים שאין בהם קרבן מוסף אם לא אמר אין מחזירין אותו ואין בהם הזכרה בברכת המזון מכל מקום בחנוכה ובפורים אומר על הניסים בברכת המזון וכן מנהג דלעיל כאמוראי משום פרסומי ניסא וא"כ שמא כמו כן בחנוכה ובפורים אין לסמוך על ברייתא זו אלא אם לא אמרו בתפלת שמ"ע מחזירין אותו משום פרסומי ניסא לא היא. דתניא בתוספ' דברכות ימים שאין בהן קרבן מוסף כמו חנוכה ופורים אם לא אמר אין מחזירין אותו. איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה במוספין של שבת ושל ר"ח טבת כיון דליכא מוסף בדחנוכה לא מזכירין על הניסים בתפלת המוספין או דילמא יום הוא שנתחייב בד' תפלות וכמו שמזכירין אותו בשאר תפלות אותו יום יזכירוהו נמי בתפלת מוספין רב הונא אמר אינו מזכיר ואמר רב גידל אמר רב ר"ח שחל להיות בשבת המפטיר בשבת בנביא אין מזכיר בו של ר"ח שאלמלא שבת אין נביא בר"ח דאמר רב אחדבויי י"ט שחל להיות בשבת מי שמפטיר במנחה בשבת אין מזכירין של י"ט שאלמלא שבת אין נביא במנחה בי"ט אע"ג דתנן פרק ג' דמגילה (כ"א) אין מפטירין במנחה בשבת הכא לא מיירי בכתובים ונביא דקאמר לאו דווקא וכדאמרינן פרק כל כתבי הקדש (קט"ז) בנהרדעא פסקי סדרא בכתיבי במנחתא בשבתא. פסק ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא הלכתא כי הא הלכה דאמר רבי יהושע בן לוי יום הכפורים שחל להיות בשבת מתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר שבת יום הוא שנתחייב בארבע תפלות וכן בחנוכה מזכירין על הניסים במוסף של שבת או של ר"ח שאירע בו חנוכה ולא כרב הונא דאמר אינו מזכיר וכמו כן י"ט שחל בשבת המפטיר במנחה כגון בכתובים מזכירין של י"ט מהאי טעמא דיום הוא שנתחייב בד' תפלות. ויש מפטיר בי"ט שחרית והלכה כרב גידל דאמר ר"ח שחל בשבת המפטיר בנביא בשבת אין מזכיר של ר"ח לפי שאין הפטרה בר"ח כלל ואע"ג דקאמר לית הלכתא ככל הני שמעתת' לא קאי אדרב גידל דלא שייך יום שנתחייב בד' אלא במקום שמזכירין אותו בשום פעם בלאו הכי וכן מנהג שאין מפטירין של ר"ח בהפטרה של שבת וכן שלהי נערה (נ"ד) איכא לית הלכתא ככל הני שמעתתא דלאו דווקא לא קאי אכלהו ולא כפירש"י דפיר' הכא ולית הלכתא קאי אכלהו גם ארב גידל. והלכה כרבא דאמר (ל"ז ע"א) י"ט שחל להיות בשבת היורד לפני התיבה ערבית ואומר מגן אבות בדברו ואחרי כן או' רצה במנוחתינו ואע"ג דקא' בתפלתו והשיאנו במקום רצה במנוחתינו הכא בדין הוא דאפילו בשבת לאו דין הוא למימר מגן כו' ברכה אחת מעין שבע אלא מפני הסכנה תקנו לאומרו מפני סכנת מזיקין שלא היו בתי כניסיותיהן בישוב וכל שאר לילי חול הן עסוקין איש איש במלאכתו. ובגמרו מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ולא היו הולכין בב"ה אבל בלילי שבת באין בבית [הכנסת] וחשו שיש שאין ממהרי' לבא ושוהין אחר תפלה לכך האריכו תפלת צבור. ובברכת המזון שאו' רצה והחליצנו ומזכיר של שבת את יום השבת הזה אבל אינו מזכיר של ר"ח לא י"ט בברכת של רצה והחליצנו לפי שמיד יאמר יעלה ויבא שיזכיר ר"ח וי"ט הא לאו הכי מזכירו עם שבת כמו יום שנתחייב בארבע תפלות. פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה. רבי אליעזר או' אין מדליקין בה. רבי עקיבא אומר מדליקין. ואמר רבא טעמא דר"א משום דאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת והלכה כר"ע דמתיר וכן תנן כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב. רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ומוקי טעמא דרבי יוסי בפתילה שצריך להבהבה ואפי' ר"ש מודה משום דמתקן מנא והוא מלאכה הצריכה לגופה. אלמא כשהדליקה ע"ש לא היתה מחורכת א"כ הנשים שמדליקות את הפתילות מע"ש ומכבות אותן כדי שתאחוז בהן השלהבת יותר היטב לרווחא דמלתא הוא.   אתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין מנר לנר מאי טעמא דרב משום בזויי מצוה ורב אדא אמר משום אכחושי מצוה מאי בינייהו דמדליק משרגא לשרגא דשקיל נר של מצוה עצמה ומדליק' מנר מצוה אחרת בזויי מצוה ליכא ושרי רב דמצוה ממצוה קא מדליק. וכי אסר רב היינו נר של חול שמדליק מנר מצוה כדי להדליק מאותה של חול נר של מצוה אחרת והא נמי שמואל שרי אבל למ"ד משום אכחושי מצוה אפי' מצוה ממצוה אסר רב ושמואל שרי אבל נר של חול להדליקה מנר מצוה לצורך להדלי' ממנה נר מצוה אחר' אפי' שמואל אסר והיינו קינסא דאמר תלמודא של חול הוא קור' קינס' כמו קיסם אבל נר של חול לצורך עצמה של חול לכ"ע אסור אפי' לשמואל דפריך ממתני' דמעשר שני דאין שוקלי' כנגד דינרי' של מעשר שני דינרין של חול אפי' לחלל עליהן פירות מעשר שני אלמא קינסא אסור ומשני שמא לא יכוין משקלותיו ונמצא שלא היה כלל לצורך מצוה דאסיר אלמא לכ"ע אסיר נר של חול שלא לצורך להדליק נר אחרת של מצוה. ופריך ממנורה דכתיב מחוץ לפרוכת העדות יערוך עדות היא ששכינה בישראל. מאי עדותיה אמר רבא זו נר מערבי שנותן בו שמן כמדת חברותיה וממנ' היה מתחיל ובה היה מסיים פירו' ממנה נר מערבי ישנה היה מתחיל להדליק השאר נרות שהוטבו שחרית ובה היה מסיים ההדלקה שלאחר שהטיב את נר מערבי בערב בימי שמעון הצדיק שהיא היתה דולקת עד הערב והוא מכבה אותה ומשליך השמן ישן והפתילה ישנה והוא נותן בה שמן חדש ופתילה חדשה ומדליק אותה מן הנרות אחרות והא כיון דקביעי נרות לא סגי דלא למשקל קינס' של חול ואדלוקי מנר מערבי והדר קא מדליק מאותה קינסא שאר נרות ושרי. ומשני בפתילות ארוכות דמצוה ממצוה קא מדליק ופריך מכל מקום קשיא למ"ד משום אכחושי מצוה ועומד בקושיא. מאי הוי עלה וקאמר הדלקה מצוה והדלקה במקומה בעינן א"כ מדליק קינס' של חול מאחת מהן לשמואל ומדליק שאר נרות כמו גבי מנורה או בפתילות ארוכות ממקומן לרב דאסר קינסא ואי הנחה עושה מצוה אסור להדליק נר של חנוכה שמע מינה הדלקה עושה מצוה.   Siman 230 פסק הלכה כשמואל דאמר מדליקין מנר לנר דהא רבא עביד כוותיה בתלת הא ומתירין ציצית מבגד לבגד וגורר מטה וספסל כר"ש אם כן מותר להדליק קינסא או נר של חול מנר של מצוה כדי להדליק מנר של חול נר של מצוה הן בנרות שבת הן בנרות של חנוכה הן בנרות בית הכנסת מותר להדליק קיסם מנר של שבת כדי להדליק בה נר חנוכה או אפכא. או להדליק קיסם מנר של שבת כדי להדליק נר אחרת של שבת וכן בנרות של חנוכה אע"ג דלרב אסור משום בזויי מצוה כי אם מצוה ממצוה אין הלכה כמותו כדפרישית דהא אמר אביי בהני תלת עביד מר כשמואל אבל נר של חול אסור להדליק מן נר של מצוה אלא אם כן מדליק מאותה של חול נר אחרת של מצוה כדמוכח ההיא דאין שוקלין כנגד מעשר שני דינרי זהב. תני רב אושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וח"ה ערבית שחרית ומנחה אומר שמנה עשרה שלמות ואו' מעי' המאורע בעבוד' ואי לא אמר מחזירין האי מחזירין לא קאי אערבי' דר"ח דאמרי' בברכות (ל' ע"ב) דאין מקדשין את החדש אלא ביום ואפ"ה צ"ל ולהזכיר יעלה ויבא בלילה אבל בחש"מ אפילו בלילה אם לא הזכיר יעלה ויבא מחזירין אותו ויש בהם הזכר' בברכת המזון שיאמר יעלה ויבא בבונה ירושלם ואין בהם קדושה על הכוס אבל ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי שמתענין בו ערבית שחרית ומנחה או' י"ח שלמות ואו' מעין המאורע בשומע תפלה כגון ענינו יי ענינו ביום צום תעניתנו ואי לא אמר אין מחזירין אותו ואין בהם הזכרה בברכת המזון ערבית דקאמר היינו לפני תעניתו אבל ערבית שאחר מנחה שלאחר תענית לא יתפלל ענינו וסברא הוא שערבי' ראשון הוא מיום תעניתו אע"פ שאוכל בלילה אחרי תפלתו אבל ערבית אחרון אינו מיום תעניתו וכן איתא ברייתא בתשובת הגאונים אמנם פירשו הגאונים אבל אנו אין אנו רגילין לומר ענינו לא ערבית ולא שחרית פן יאחזנו בולמוס חולי של רעב ונמצא הוא שקרן בתפלתו כל זה פירש רש"י מ"כ אע"ג דבלאו הכי קבל תעניתו בתפלתו כדאמרינן ייסר עצמו בצלו מ"מ הוא יותר אם הוא או' תפלה ארוכה כמו ענינו ואחר יאכל אמנם השליח צבור או' ענינו וכן מנהג הוא שאומר תפלת תענית שחרית בקול רם משום דאי אפשר שלא יתענה אחד מן הצבור אבל אין אומרו בלחש ולא בערבי' כמו היחידים שאינם אומרים אותו אע"ג דתניא בהך ברייתא דימים שאין בהם קרבן מוסף אם לא אמר אין מחזירין אותו ואין בהם הזכרה בברכת המזון מכל מקום בחנוכה ובפורים אומר על הניסים בברכת המזון וכן מנהג דלעיל כאמוראי משום פרסומי ניסא וא"כ שמא כמו כן בחנוכה ובפורים אין לסמוך על ברייתא זו אלא אם לא אמרו בתפלת שמ"ע מחזירין אותו משום פרסומי ניסא לא היא. דתניא בתוספ' דברכות ימים שאין בהן קרבן מוסף כמו חנוכה ופורים אם לא אמר אין מחזירין אותו. איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה במוספין של שבת ושל ר"ח טבת כיון דליכא מוסף בדחנוכה לא מזכירין על הניסים בתפלת המוספין או דילמא יום הוא שנתחייב בד' תפלות וכמו שמזכירין אותו בשאר תפלות אותו יום יזכירוהו נמי בתפלת מוספין רב הונא אמר אינו מזכיר ואמר רב גידל אמר רב ר"ח שחל להיות בשבת המפטיר בשבת בנביא אין מזכיר בו של ר"ח שאלמלא שבת אין נביא בר"ח דאמר רב אחדבויי י"ט שחל להיות בשבת מי שמפטיר במנחה בשבת אין מזכירין של י"ט שאלמלא שבת אין נביא במנחה בי"ט אע"ג דתנן פרק ג' דמגילה (כ"א) אין מפטירין במנחה בשבת הכא לא מיירי בכתובים ונביא דקאמר לאו דווקא וכדאמרינן פרק כל כתבי הקדש (קט"ז) בנהרדעא פסקי סדרא בכתיבי במנחתא בשבתא. פסק ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא הלכתא כי הא הלכה דאמר רבי יהושע בן לוי יום הכפורים שחל להיות בשבת מתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר שבת יום הוא שנתחייב בארבע תפלות וכן בחנוכה מזכירין על הניסים במוסף של שבת או של ר"ח שאירע בו חנוכה ולא כרב הונא דאמר אינו מזכיר וכמו כן י"ט שחל בשבת המפטיר במנחה כגון בכתובים מזכירין של י"ט מהאי טעמא דיום הוא שנתחייב בד' תפלות. ויש מפטיר בי"ט שחרית והלכה כרב גידל דאמר ר"ח שחל בשבת המפטיר בנביא בשבת אין מזכיר של ר"ח לפי שאין הפטרה בר"ח כלל ואע"ג דקאמר לית הלכתא ככל הני שמעתת' לא קאי אדרב גידל דלא שייך יום שנתחייב בד' אלא במקום שמזכירין אותו בשום פעם בלאו הכי וכן מנהג שאין מפטירין של ר"ח בהפטרה של שבת וכן שלהי נערה (נ"ד) איכא לית הלכתא ככל הני שמעתתא דלאו דווקא לא קאי אכלהו ולא כפירש"י דפיר' הכא ולית הלכתא קאי אכלהו גם ארב גידל. והלכה כרבא דאמר (ל"ז ע"א) י"ט שחל להיות בשבת היורד לפני התיבה ערבית ואומר מגן אבות בדברו ואחרי כן או' רצה במנוחתינו ואע"ג דקא' בתפלתו והשיאנו במקום רצה במנוחתינו הכא בדין הוא דאפילו בשבת לאו דין הוא למימר מגן כו' ברכה אחת מעין שבע אלא מפני הסכנה תקנו לאומרו מפני סכנת מזיקין שלא היו בתי כניסיותיהן בישוב וכל שאר לילי חול הן עסוקין איש איש במלאכתו. ובגמרו מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ולא היו הולכין בב"ה אבל בלילי שבת באין בבית [הכנסת] וחשו שיש שאין ממהרי' לבא ושוהין אחר תפלה לכך האריכו תפלת צבור. ובברכת המזון שאו' רצה והחליצנו ומזכיר של שבת את יום השבת הזה אבל אינו מזכיר של ר"ח לא י"ט בברכת של רצה והחליצנו לפי שמיד יאמר יעלה ויבא שיזכיר ר"ח וי"ט הא לאו הכי מזכירו עם שבת כמו יום שנתחייב בארבע תפלות. פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה. רבי אליעזר או' אין מדליקין בה. רבי עקיבא אומר מדליקין. ואמר רבא טעמא דר"א משום דאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת והלכה כר"ע דמתיר וכן תנן כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב. רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ומוקי טעמא דרבי יוסי בפתילה שצריך להבהבה ואפי' ר"ש מודה משום דמתקן מנא והוא מלאכה הצריכה לגופה. אלמא כשהדליקה ע"ש לא היתה מחורכת א"כ הנשים שמדליקות את הפתילות מע"ש ומכבות אותן כדי שתאחוז בהן השלהבת יותר היטב לרווחא דמלתא הוא.   Siman 231 פרק כירה כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. ב"ש או' חמין אבל לא תבשיל וב"ה אומרים חמין ותבשיל. בית שמאי אומרים נוטלין ולא מחזירין וב"ה או' אף מחזירין ובגמ' אבעיא להו האי לא יתן דמתני' היינו לא ישהא או היינו לא יחזיר אבל להשהו' משהי' כחנניא ומסקנא דלא יחזיר קאמר והכי קאמר כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מחזירין עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. אבל להשהות משהין אע"פ שאין גרוף ואין קטום כחנניא דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהות על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה ולא קטומה והך חזרה דשרי בגרופה וקטומ' לאו דברי הכל היא דב"ש או' נוטלין ולא מחזירין וב"ה או' אף מחזירין כיון שגרופה או קטומה. וכן אמר רב ששת אר"י כירה שהסיקוה בגפת ובעצי' משהין עלי' חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בישל כל צרכו וזהו כחנניה עקר לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיקטו' קסבר לא יתן לא יחזיר הוא וסבר כב"ה ועוד אמר רבא תרווייהו תננהו ולא חררה ע"ג גחלים עד שיקרמו פניה. הא קרמו פני' שרי והיינו כחנניא. וא"כ תבשיל דמתני' איירי בכל עניין בין בתבשיל שלא בשל אלא כמאכל בן דרוסאי מדקאמר לא יתן לא יחזיר אם לא גירף או קטום אבל משהין כחנניא וגם מיירי בתבשיל (שלא) בשל כל צרכו בין שוגג בין מזיד יאכל ומשני הא לכתחלה הא דיעבד ולא מתרץ ר"מ דאסר תבשיל מיירי בלא בשל כל צרכו אלא וודאי כל תבשיל הנזכר סתם בכ"מ מיירי בכל עניין בין בישל כל צרכו בין בשל כמאכל בן דרוסאי ולא יותר והא דר"מ שרי לכתחלה חמין להשהו' ולקמן אסר כי אם בדיעבד. הא בגרופה וקטומה הא באינה גרופה ולא קטומה כדמשני מר"י אר"י דפריך ואפילו מצטמק ויפה לו מותר כדאמר רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהא עליו חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו. ואפילו מצטמק ויפה לו. ואין הלכה כרב ושמואל דאמרי מצטמק ויפה לו פן יחתה וכן פסק רבינו חננאל דמותר הוי והא דאמר לא יתן עד שיגרוף דהיינו לא יחזיר היינו אפילו מע"ש מדלא קאמר אלא אם כן גורף אבל עד שיגרוף משמע אף בשע' שיכול לגרוף אסור להחזיר ובגמרא נמי קאמר לדברי האומר מחזירין אפילו בגרופה היינו ואפי' בשבת מכלל דמעיקרא עיקר פלוגתייהו מע"ש הוי. וכי תימא איזה שעור יש שיהא אסור להחזיר מע"ש. יש לומר אלו היתה הקדירה צוננת לא היתה יכולה להתחמם מבעוד יום אסור להחזיר על גבי כירה או על פטפוט שקורין טריפיר"ו בלעז עד שיגרוף הגחלים או יתן אפר על הגחלים אבל לסמוך לו אצל האש שרי כחנניה. כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין עליה אם לא גרופה וקטומ' ובשבת נמי שרי להחזיר אי גירף מאתמול. אבל פליגי לישני אי עודה בידו דווקא או אפילו הניח קדירה על הקרקע צונן ובשל סופרי' הלך אחר המיקל והא דבעו מר' חייא בר אבא שכח (עיין מהר"ם ז"ל ובס' ישועות יעקב סי' רנ"ב ס"ק ל"ח) קדירה על כיר' ובשלה בשבת ודרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל והכא לא שנא התם מיירי בבשיל אבל לא בשיל כמאכל בן דרוסאי. והלכה כרב נחמן בר יצחק דמפרש מאי לא שנא לאיסורא דבין שוגג בין מזיד לא יאכל פן יערים אבל מבשל בשבת בשוגג שרי דליכא לאיערומי אבל מבושל כל צרכו אע"ג דאסור להטמין במוסיף הבל כדאיתא לקמן אם שכח שוגג והטמין במוסיף הבל הוי שרי לאכול או מצא גחלים לוחשות ובוערות למחר סביב הקדירה או תחתיה מותר בדיעבד לאכול והא דאמר רב חסדא (ל"ט ע"ב) ממעשה שעשו אנשי טבריא אסור להטמין במוסיף הבל והתם אסרו לשתות מה שהוחמו בשבת התם כל עיקר הטמנה היה בדבר המוסיף כחמי טבריא אבל בשוגג גחלים מועטין סביב לקדרה או תחתיה ועיקר הטמנת' היה בדשן או בכר וכסת או דבר אחר של היתר התם מותר לאכול התבשיל אי נמי התם במזיד. והא דאבעיא להו עבר ושהה מיירי למ"ד מצטמק ויפה לו אסור ובשיל ליה כל צרכו נמי וקודם גזירה לר"י דאסר דילמא היינו במזיד אבל בשוגג שמא שרי אינה גרופה או דילמא אפילו בשוגג נמי אסור כיון שמחמיר לאסור מצטמק ויפה לו. פסק דין ליתן קדירה מע"ש על גבי פטפוט שקורין טריפייר בלעז או כירה שיש אש תחתי' ולהשהותה שם בשבת אם מבושל כמאכל בן דרוסאי הוי מותר דהלכה כחנניא דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה מן הגחלים ואינה קטומה שלא נתן אפר על הגחלים דהא מוקי מתני' דלא יתן עד שיגרוף היינו לא יחזיר אבל להשהות משהין כחנניא ורבא נמי אמר תנינא ולא חררה ע"ג גחלים עד שיקרמו פניה. הא קרמו פניה שרי היינו כחנניא וכן אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה תבשיל שלא בשל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי ואפי' מצטמק ויפה לו שרי רבי יוחנן וכן פסק רבי' חננאל גבי כגון לפת בתבשיל ודייסא וכרוב שלעול' התבשיל משביח כשהוא על האש אפילו הכי לא גזרינן לשמא יחתה ומותר להשהותו. וכ"ש תבשיל שבשל כל צרכו שמותר אבל צריך ליתן הקדירה על הפטפוט מע"ש מבעוד יום. בעת שיכולה להתחמם אם היתה צוננת. אבל סמוך לחשכה פחות מכאן אסור כדתנן לא יתן עד שיגרוף ומפרש דהיינו לא יחזיר ואפילו מערב שבת קאמר מדלא קתני אלא א"כ גירף אלא קתני עד שיגרוף משמע שיכול עדיין לגרוף ואם גירף אפי' בשבת מותר להחזיר הקדיר' אל מקום שנטלה. אבל לסמוך הקדירה אצל האש מותר מע"ש אפילו סמוך לחשכה אע"פ שאסור לתתה על הפטפוט שאין גרוף שיש אש תחתיו מ"מ לסמוך הוי מותר כדתני' כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה אבל תבשיל דבשיל קצת ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי אפי' שכח ושהה מבעוד יום גדול על גבי כירה בשוגג ואינה גרופה אסור לאכול בשבת כדבעי מר חייא בר אבא ופשיט רב נחמן בר יצחק לאיסור' דבין שוגג בין מזיד לא יאכל ולא דמי למבשל בשבת בשוגג יאכל דהתם ליכא לאיערומי. (ועיין מג"א רנ"ג ס"ק י"א) ובחופות רגילות הוא לתת היורה מלאה תבשיל על הפטפוט מע"ש ולכסותה בנסרים ויש אש תחתיה ולהשהותה שם עד למחרת ביום השבת אם היורה מתקררת ועבדים עכו"ם מבערין האש תחתיה לחממה צריך עיון אם מותר התבשיל לאכול כיון שבשביל ישר' מחממים אותה או שמא כיון שראוי' לאכול אע"פ שלא חממוה מותר ואם היתה חמה קצת אם הרבו אש תחתיה מותר. והא דשרי חנניה אע"פ שאינה גרופה היינו לאכול בליל שבת או בעת שלא נתקררה אבל נתקררה לגמרי וחממוה עכו"ם צריך עיון. והא דתנן (ל"ז ע"ב) אין טומנין לא בגפת ולא במלח וכו' ושלהי פרק במה מדליקין (ל"ד ע"ב) נמי אמרינן אמר רבא אין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום שמא יטמין ברמץ שיש בו גחלים ויטמין שמא יחתה בגחלים משתחשך ופי' הרב רבי יוסף ב"ר משה דקא מיירי בבשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי. אבל בשיל כמאכל בן דרוסאי מותר כחנניא. וגם לעיל דתנן לא יתן עד שיגרוף. וקא בעי דילמא האי לא יתן לא ישהא הוא ודלא כחנניא. ופירש רבינו שלמה משום שמוסיף הבל ולא נכון. דאם כן אפילו בשיל נמי כל צרכו אסור לשהותו אסור מהאי טעמא דסתם קדירות בין השמשות הן בשילי כל צרכן ואסורות להטמין בדבר המוסיף הבל. ואלו רבנן דחנניא לא אסרי להשהות אלא בשיל כמאכל בן דרוסאי אבל בשיל כל צרכו שרי על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה. ואלו להטמין אסור כדפרישית. ועוד אפילו כמאכל בן דרוסאי לא אסרי רבנן אלא כשיש גחלים בוערות שאין קטומין במקום תחתיה. אבל על כיר' שיש מלח וסיד שרו להשהו' אע"פ שמוסיפין הבל. ופי' רבינו יעקב דגבי להטמין כיון שהוא מכסהו מכל צד א"כ היינו לצרך מחר וגם הוא מקפיד פן יתקרר. לכך אפי' בשיל אפי' כל צרכו אסור להטמי' בדבר המוסי' הבל דאיכא למגזר שמא יחתה אבל להשהות על כירה או על הפטפוט שיש אש תחתיו כיון שאין מכסה הקדירה מסביב מכל צד וקא שליט בה אויר' א"כ סתמ' לצורך לילה הוא ואפי' לאכול למחר ניכר הדבר שאין חושש כל כך שתתחמם וליכא למיחש שמא יחתה. פסק דיני הטמנה פרק אין טומנין לא בגפת ולא במלח ולא בסיד ולא בחול אפילו מבעוד יום. וטעמא כדאיתא שלהי במה מדליקין. אין טומנין בדבר שמוסיף הבל אפילו מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ של גחלים וזה אסור שמא יחתה בגחלים וכי תימא היאך נהגו להטמין בכירה ע"ג קרקע שהיא חמה שקורין אשתיירא בלעז ועשו האש שם כל היום וגם יש שעושין גומא בתוך האשתרא ומחממי' אותה גומא מאד היטב וטומני' שם הקדירה והלא כל זה הוי מוסיף הבל והיה לו להושיב את הקדירה על דבר שהוא צונן ויש לומר דלא גזרו אלא דבר שיכולין לטלטל דומיא דרמץ כגון גפת וחול ומלח ולא דבר מחובר אי נמי לא גזרו אלא דבר שהוא מוסיף הבל מחמת עצמו כגון מלח וסיד אבל דבר שהוא חם מחמת דבר אחר לא גזרו לפי שהולך ומתקרר. ולא דמי לרמץ שחמה מחמת האש ואסרו דרמץ היינו האש עצמו דשייך ביה שמא יחתה ולא קשה מלא יטמין לביצה לאבקת דרכים (מ"ח ע"ב) כדפרי' בסמוך ואסור להניח מן גחלים תחת קדירה אף על פי שאינן סביבות הדפנות דהא קופה שטמן בה את הקדירה אסור להניח הקופה על הגפת פסולת של זתים כדאיתא פרק במה טומנין ואם מצא גחלים בוערות למחר תחת הקדירה או סביב בשוגג אין התבשיל נאסר בכך והא דאמר רב חסדא ממעשה דאנשי טבריא שאסרו לשתות אם כן אין טומנין בדבר המוסיף הבל התם כל הטמנה לא היה אלא בדבר המוסיף הבל אבל אם עיקר הטמנה בדבר המכיר [אולי צ"ל מחובר] אם נתן בשוגג גם רמץ לא נאסר בכך ומהאי טעמא לא תקשי משכח ושהה הקדירה על גבי כירה מבעוד יום ובשלה בשבת דאסורה להיאכל כדפרי' לעיל דהתם [מוסיף] הבל נמי שרי. פירש רבינו שמואל דהני תפוחים שנהגו להטמין סמוך לחשיכה מותר גם לתתן סמוך לאש בעוד יום אע"פ שאינן מבושלות כלל רק בליל שבת לפי שהן נאכלות כמו שהן חיות ולא דמי לאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום דאוקימנא לה סמוך לגומרי דהנהו אין רגילות לאכלן כשהן חיין אבל משהחשי' אסור להטמין התפוחים ולא לתתן סמוך לאש לפי שמבשל בשבת וחייב חטאת. וכן מים אף על פי שראויין בלא בשול כי אם כדי שתפיג צנתן ואם הטמין התפוחים ביום סמוך לחשכה או כל דבר דלא בשיל כל צרכו אפי' מבושל כמאכל בן דרוסאי אסור להוסיף לא בגד ולא דבר אחר על ההטמנה משתחשך לפי שבשבת ממהר בשולם ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משתחשך כדתנן לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך וטעמ' כדמפרש פרק במה מדליקין אין טומנין משתחשך אפי' בדבר שאין מוסיף הבל גזירה שמא ירתיח (עיין בש"ע מהרב מהדורא בתרא). וסתם הקדירות שטומנין אותן בין השמשות המבושלין כל צרכן מותר לגלותן וליקח מן התבשיל שבו משתחשך ולחזור לכסותו וגם להוסיף כסוי עליו כדתניא פרק במה טומנין (נ"א ע"א) נוטל הסדינין ומניח הגלופקרין כיון שהיה מכוסה כבר בין השמשות וכן תנן נתגלה מותר (שם) לכסותו והא דקתני נתגלה לשון דיעבד דאפי' הכי דווקא נתגלה מעת שתחשך מותר לכסותו כיון שכבר כסהו מבעוד יום אבל נתגלה מבעוד יום אפי' ממילא אסור לכסותו משתחשך דדמי לתחלת הטמנה. ועל מה דפרישית לעיל כל דבר שאינו מוסיף הבל כי אם מחמת דבר אחר מותר להטמין שם לא תקשי מדאמרינן פרק כירה לא יטמיננה ביצה בחול ובאבק דרכים. פירש והן חמין מפני החמה. לא היא התם מיירי בשבת עצמה וגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור. דהתם חייב חטאת אי נתנה בתוך המחם שגלגלה שם ולרבי יוסי דלא גזר ליה בתולדות חמה אסור להטמינה באבק דרכים או בחול שהוחמו בחמה לרבה בשבת עצמה גזירה שמא יטמין ברמץ ולרב יוסף שמזיז עפר אבל לשמא יטמין ברמץ לא גזר אפילו בשבת עצמה כיון שאין חמין אלא מחמת דבר אחר או שמא משום רבי יוסי לא גזר בתולדות חמה אטו תולדות האור והא דתנן אין טומנין בחול. וטעמא הוי משום דהוא מוסיף הבל ואפי' מע"ש כמו כל הנך דחשיב התם ואפי' מע"ש ואם כן לרב יוסף למה לי משום מזיז עפר תפוק לי משום שמוסיף הבל בחול לא דמי דהא אין טומנין בחול היינו אפי' בחול צונן ולהטמין תבשיל חם ורב יוסף מיירי בחול חם ולצלות בו ביצה חיה ואמרי' פרק לא יחפור (י"ט) אדחמימי חיים אדקרירי קריר דבר חם אפילו חול צונן מחמם. תנן פרק כירה המיחם שפנהו לא יתן לתוכו מים צונן בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו כדי להפשירן ומפרש רב אדא פינה ממנו מים חמין לא יתן בו מים מועטין לחמם אבל נותן בו מים מרובין להפשיר והלא מצרף ר"ש היא דשרי דבר שאינו מתכוין. ואביי מפרש פינהו עם מימיו חמין לא יתן עמהם מים צונן מועטין לחמם אבל מרובין להפשיר שרי. אבל פינה ממנו מים חמין לא יתן לתוכו מים צונן כל עיקר אפילו מרובין מפני שמצרף ורבי יהודה היא. אלמא לכולי עלמא הפשר מים בכלי ראשון שרי בשבת ולעיל נמי תניא נותן קיתון של מים כנגד המדורה של שיחמו אלא כדי שתפיג צנתן ורב נחמן בר יצחק מפר' לאיסורא אבל שמן אפילו הפשר אסור ורבי יהודה מתיר בשמן הפשר ואוסר בשול מכלל דתנא קמא אף הפשר שרי במים מדקא מפליג בשמן לאסור הפשר. ואם כן שתפיג צנתן דקאמר לאו דווקא אלא אפילו הפשר שרי במים וא"ר יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד יין יד סולדת אסור אין סולדת מותר ואמר רבי יצחק בר אבודימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח פך שמן לחמם באמבטי שהוא כלי ראשון ואמר לי הנח את הפך בכלי שני לחממו שם שמ' הפשרו זה בשולו מדאסר בכלי ראשון להפשיר השמן א"כ אסור מדרבנן במקום שיכול לבא לידי בשול כך פי' רש"י. אבל חיוב דאורית' ליכא בהפשר דאם כן אפילו בכלי שני ליתסר אבל ר"ח גורס הפשרו לא זהו בשולו מדשרו בכלי שני והא דלא הניח בכלי ראשון פן יתבשל.   Siman 232 פסק שמעינ' מהא מים מותר בשבת לפשרן לכולי עלמא והוא הדין לשמן ויין נמי שרי שמואל באין יד סולדת בו. וכן נמי רבי דאמר ליה לרבי יצחק בר אבודימי הנח פך השמן בכלי שני לפשר והוא הדין נראה למים ויין מותר לפשר היינו בכלי שני דווקא אבל בכלי ראשון או כנגד המדורה אסור לפשר במקום שיכול לבוא לידי בשול. ואו' שכך משמע בירושלמי שאסור לפשר נגד המדורה קרוב כל כך שיכול להתבשל אם ישהא שם אבל לא הבינותי זה הדבר היטב בירושלמי. והשתא אתי שפיר הא דקתני גבי מים כדי שתפיג צנתן ולא קתני כדי שיפשרו משום דכנגד המדורה או בכלי ראשון אסור להפשיר אלא א"כ מרחוק שאינו יכול לבוא לידי בשול דהיינו יד סולדת אבל כדי שתפיג צנתן מותר אפילו בקרוב אל המדורה כיון שאין דעתו להשהותו שם הכלי כי אם זמן מועט להעביר הצנה ובהכי נמי מתרץ דבריש במה טומנין ההוא עבדא דאנח כוזא אפומא דקומקומא ונזדיה רבא אמר ליה רבי זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם דשרי. אמר ליה התם אוקומי הוא. פירש שכבר המה חמין הכא אולודי הוא שהם צונן ברייתא היא שלהי פרקא דמייתי ר' זירא מניחין מיחם ע"ג מיחם כו' לא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהו משומרין. ותימא אי ההוא עובדא לא עביד רק הפשר אמאי אסר רבא הלא לכולי עלמא הפשר מים מותר כדפרישית לעיל ואי בעי למעבד בשול אמאי שרי רבי זירא הא קתני לא כדי שיחמו דתולדות האור כאור. וכן תנן אין נותנין ביצה בצד המיחם (ל"ח ע"ב) כדי שתתגלגל ואם גלגל חייב חטאת והא דתנן פרק חבית (קמ"ז ע"א) נותנין צונן בחמה היינו בשמש עצמו אבל תולדות שמש אסור אטו תולדות האור. והשתא מיושב דהפשר מים בכלי ראשון אסור כנגד המדורה במקום שיכול לבא לידי בישול וזה חומרא גדולה ואגב אורחאי אפרש דאמר רבינא (מ' ע"ב) שמע מינה המבשל בחמי טבריא חייב דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוה. פירש לאחר שגזרו על הזיעה על ידי חמין שהוחמו אפי' פישור פן יבשל. כך פירש רבינו שלמה ולא טוב פתר דבפרק תפילת השחר (כ"ז ע"ב) גבי רבי שרחץ במרחץ בשבת ופריך והא גזרו על הרחיצה. ומתרץ רבי עבד זיעה וקודם שגזרו על הזיעה אלמא רבי קודם גזירת זיעה הוה לכך צריך לפר' בשמעתין דרבי לאחר גזירה הוה היינו של רחיצה ולא הוה מצינן למימר דזיעה הוה ובחמי טבריא דלא גזרי' אלא בחמי האור אלא מתרץ אפי' היה בבית שערי' שאין שם חמין לרחוץ כי אם בחמי האור. מעשה שעשו אנשי טברי' והביאו סילון של צונן אל תוך אמה של חמין אמרו להן חכמים בשבת הן כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצ' ושתייה. בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה פי' אנשי טבריא הביאו סילון של מים יפין צונן בתוך מים חמין של טבריא מע"ש והולך ומתחמם כל השבת כולה השתא איסור הבאת מים ליכא כדתניא (י"ח) פרק קמא פותקין מים לגינה ומתמלאת כל השבת אבל כיון שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה ובשתייה אבל החמין שהוחמו מע"ש מותרין ופריך (ל"ט ע"ב) אי לרחוץ בהם כל גופו הא תניא חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ורגליו אבל לא כל גופו ואי לרחוץ פניו ידיו ורגליו אם כן אפילו הוחמו בי"ט אמאי אסורין ברחיצה הא תנן בית שמאי אומרים לא יחם חמין לרגליו אלא אם כן ראויי' לשתייה וב"ה מתירין אמר רב איקא להשתטף כל גופו פירש לשפוך החמין על איבריו והאי תנא הוא אדם לא ישתטף כל גופו בשבת בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ ור"ש מתיר רבי יהודה או' בחמין אסור בצונן מותר ואמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר ופריך והא מעשה דטבריא בקרקע הוה ואסרו רבנן. אלא אמר רב חסדא מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור ופירש"י דקא מפלגי בהוחמו מע"ש ומתני' ר"ש היא דשרי הכל וקשה מאי קא פריך והא מעשה דטבריא בקרקע הוה ואסרו ולימא היינו בהוחמו בו בשבת דווקא אסרו ופי' הר"ר יוסף ב"ר משה מדאסר רבי מאיר אף צונן אם כן אם איתא דהוחמו בשבת אסור כמו שאסרו במעשה דטבריא אם כן גם הוחמו מערב שבת אסור אפילו בקרקע ורבינו שמואל מוקי פלוגתייהו בהוחמו בשבת עצמ' ומתני' רבי יהודה היא דאסר בחמין וקשה דתלמודא קרי לרבי יהודה מכריע. ואמאי והלא ר"מ אסר אפילו הוחמו מע"ש מדאסר צונן ובהוחמו בשבת פליגי ר"ש ור"י ותו דבפ' חבית (קמ"ז ע"א) תנן הרוחץ במי מערה ובמי טבריא הוא מסתפג באלונטית. וקא' הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא ומי מערה חמי' דומיא דחמי טבריא אבל להשתטף אפילו לכתחלה שרי הא מני ר"ש היא והשתא פי' ר' יהודה אתיא דלא אסר אלא בהוחמו בשבת והרוחץ מיירי בהוחמו מערב שבת דומיא דמי טבריא. השתא מסקנא הוחמו מע"ש שרי בקרקע כר"ש אבל בכלי אסור חוץ מבפניו ידיו ורגליו ולא כל גופו וכן אמר שמואל ותניא כוותיה הוחמו מע"ש למחר רוחץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר ואצ"ל אם הוחמו בי"ט דאסור כל גופו אפי' אבר אבר רק פניו ידיו ורגליו כדתנן לא יחם חמין לרגליו. וב"ה מתירין ובהוחמו ביום השבת אפילו פניו לחוד אסור וכי פריך לעיל על עובדא דטברי' אלימא רחיצת כל גופו מע"ש אמאי שרי והתניא וכו' לא רצה לתרץ ברייתא בכלי כדפרישית ואנשי טבריא הוי ליה בקרקע כדאמרן לעיל דכיון דרוחץ כל גופו ליכא חילוק בין בקרקע בין בכלי כדפרישית לכך תירץ להשתטף.   Siman 233 פסק דיני רחיצה בחמין בין הוחמו בשבת בין הוחמו מע"ש בין בי"ט בין לרחוץ כל גופו בין לרחוץ פניו ידיו ורגליו גרידי בין ליכנס בתוך החמי' בין לשפוך עליו החמין בין להזיע גופו בחמין בלא רחיצה בין בכלי בין בקרקע. הלכתא אם בא לרחוץ כל גופו אסור אפי' בחמין שהוחמו מע"ש כדתניא (ע"ד ע"א) מרחץ שפקקו נקביו מע"ש ואסרו רחיצה וגם זיעה אסרו בחמין ואפילו בקרקע הכל אסור אבל בחמי טבריא התירו לרחוץ אפי' כל גופו יחד ובקרקע דווקא ואם בא לרחוץ כל גופו אפילו אבר אבר לבדו ולא כל גופו יחד בכלי אסור אפילו הוחמו מע"ש אבל פניו ידיו ורגליו לחוד שרי אפי' בכלי כדאמ' שמואל וכן תנא חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ פניו ידיו ורגליו ולא כל גופו אבר אבר ואין צ"ל הוחמו בי"ט דאסור כל גופו אפילו אבר אבר אבל אם החמין שהוחמו מע"ש הן מונחין בקרקע מותר ליקח מן המים ולשפוך על כל גופו אבר אבר היינו להשתטף כר"ש אבל ליכנס בהן גופו אסור דלא התירו לרחוץ כל גופו אלא בחמי טברי' שהן חמין מששת ימי בראשית ודוגמתייהו אבל אם הוחמו בשבת אסור אפילו ידיו גרידי ואפי' בקרקע ואם הוחמו בי"ט אסור לרחוץ כל גופו אפי' אבר אבר זה אחר זה כדתניא לעיל ואין צ"ל אם הוחמו בי"ט אבל פניו ידיו ורגליו לחודה שרי אפי' לכתחלה להחם בי"ט כדתנן לא יחם חמי' לרגליו בי"ט וב"ה מתירין אפי' בכלי שרי אבל כל גופו אבר אבר בקרקע בהוחמו בי"ט לא ידענא מאי אידון בה דאע"ג דבהוחמו מע"ש מותר בקרקע לשפוך חמין על כל גופו שמא הוחמו בשבת חמירי טפי מדקאמר ואין צ"ל בי"ט. ע"כ הפסק. ועל מה שפירשתי לעיל שהתירו לרחוץ בחמי טבריא וכן תניא פרק שמנה שרצים (ק"ט ע"א) רוחצין במי גרר במי טבריא אע"ג דמרפאו ולא גזרו משום חמין אם תקשי הא תנן פרק חבית הרוחץ במי מערה במי טבריא מסתפג באלונטית וקאמר בגמרא הרוחץ דיעבד אין לכתחלה ולא וי"ל דלכתחלה נמי שרי במי טבריא והא דקתני הרוחץ לשון דיעבד משום מי מערה. והא דתניא מי טבריא לגלות על מי מערה חמין. האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי רבינו שמואל היה או' דערוי ככלי ב' מדלא מפליג בקערה לא יער' מים על תבלין שבקערה אבל נותן תבלין לתוך אותה קער' ששפך בה כבר מים רותחין וכן ק"ל פרק כיצד צולי' (ע"ג) תתאה גבר ואמנם רבי' יעקב אחיו היה אומר דערוי ככלי ראשון ודווקא לאידך גיסא מדלא קאמר אבל מער' מי הרותחין על התבלי' דלישנ' דאבל נותן לתוך הקערה היינו התבלין. ועוד אי עירוי ככלי שני תקשי למ"ד עילאה גבר אבל אי ערוי ככלי ראשון לא תקשי למ"ד תתאה גבר דנהי דתתאה דצונן גבר ואין מתבשל מעבר לעבר מחמת הרותחין שעליו מי' מודה דכדי קליפ' מיהא מבשל וגם בולע. וכן אמרי' נעוה ארתחו (ע"ז ע"ד ע"ב) זהו ע"י ערוי מפליג היין נסך (דגתגרו') [דגת גדו'] יותר מדאי ואינם יכולין לתוחבו לתוך היורה מרותחת וכן אמרי' פ' כל שעה המעשה קמח על גבי מוגלשין פירש רותחין החלט' מוגלשין על גבי קמח זה וזה אמרי לה לחיוב ב"ה מחייבי' בחלה דאין מבשל ושייך בה ליש' ועיסה ואמרי לה לפטור דב"ה פוטרין אלמא ערוי בכלי ראשון מבשל מדפטרי בחלה ואע"ג דאי' מבשל אלא כדי קליפה מיירי דליכא אלא שיעור חלה חמשת רבעים קמח ואותה קליפה מבושלת ובצר ליה שיעוריה. ומאן דמחייב סבר באותה קליפה ליכא כל כך בשול שימנע מלהצטרף עם שאר הקמח לעשות עיסה. ועוד היה מביא ראיה מירושלמי דפרק כירה. מהו ליתן תבלין למטה ולערות עליהן מלמעלה רבי יונה אמר עירוי ככלי ראשון ומסיק חייליה דר' יונה מהדא וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שבשל בו עירה לתוכו רותח מניין ת"ל ישבר ודחי דילמא כלי חרס שאני פי' שבולע בקל וקאמר סיפא מניין שבכלי נחשת כן ת"ל ואם בכלי נחשת בשלה אלמא מוכח כיון דכלי נחשת בולע ע"י ערוי וא"כ מבשל ואסור לערות מים רותחין על גבי תבלין בשבת והא דקרי פ' דם חטאת (צ"ה) ערוי לתוכו רותח בלוע בלא בשול משום שהרותח ומרק של חטאת מבושל כבר קודם שערהו ואין בכלי זה רק בליעה.   Siman 234 פסק הרי לך דערוי ככלי ראשון ומבשל כדי קליפה וא"כ כשמולגין את התרנגולת אין מערין עליה מים הרותחין מכלי ראשון אלא יערו תחלה המים רותחין ישים בכלי ריקן שהוא כלי שני ואח"כ ישימו שם התרנגולת באותן מים שבכלי שני ואם שגג ונתן תחלה תרנגולת בכלי ריקן ואח"כ עירה עליה המים רותחין אינו אסור אלא כדי קליפה דתתאה גבר ואין מבשל רק כדי קליפה וצריך לקלוף העור ולא יותר ואמנם אפילו קליפה פעמים שא"צ אם ראש התרנגולת למעלה או גובה. דא"כ הנוצה שוכבת והולכת למטה והיא מבדלת בין המים לבשר ומגינה בין המים רותחין יותר מכדי קליפה ומותר אבל אם גב התרנגולת למעל' או הרגלי' שעתה ראשי הנוצה הולכים כלפי מעלה א"כ בששופ' עלי' המים רותחי' אין נכנסין המים בתוך הנוצה סמוך לבשר ואסור וצריך קליפה. וכלים נמי שנאסרו מחמת יין נסך כגון מכניסן לקיום או כלי הגת סגי בערוי רותחין עליהם כדאמרינן נעוה ארתחו אי אינו חפץ לעשות בהן ערוי צוננין ג' ימים מעת לעת וגם חביות עץ שנותנין בהם עכו"ם יינם. נראה שאם היה חפץ ישראל לנסרם בקרדום סגי בהכי דהוי כמו קליפה וכן שולים של חבית יין נסך יקלוף אותם בקרדום ומותר לתתן בחבית של ישראל שהרי ערוי נמי לא מפליט אלא כדי קליפה אבל קדירה נחשת של בשר ותחבו בה כף חולבת בת יומא ואין בה ס' היא בלועה מעבר לעבר ולא סגי בערוי רותחין עליהם שאין מפליט רק כדי קליפה וצריך לתוחבן בתוך יורה רותחת או בתוך מחבת ולהגעילן שם. אבל עירה מקדירה רותחת מרק של בשר לתוך קערה חולבת או איפכ' סגי לשפוך רותחין על הקערה וכשר' בכך דע"י ערוי הוכשר ובעניין זה גם יוכל להכשיר דכבולעו כך פולטו. אין מרזקין את השלג ואת הברד אבל נותן לתוך הקערה ואינו חושש. אסור למעך השלג ולעשותו צלול כמו מים מפני שהוא נולד.   Siman 235 פסק אם כן אסור לרחוץ ידיו בשבת משלג. וכן לא ממים שקרשו ויש בהם גלצא בלעז לפי שממחה אותם בידיו ונעשי' מים וה"ל נולד. וכן נראה שאסור לתת פשטיידא בימי החורף (עיין ב"י שי"ח וט"ז ס"ק כ' ומשבצות ומג"א ס"ק מ' ובש"ר סי' שנ"ג וברא"ש סי' י"ג ביצה) בצד האש לחממ' ביום השבת לפי שהשמנוני' שיש בה נקרש ונעשה עב וקפוי ועתה נמחה ונעשה צלול והוי נולד ולא תימא דווקא שלג שמתחלה היה יבש ועב הוי נולד בשנמחה ונעשה צלול על ידו אבל שמנונית שנקרש הלא תחלה היה צלול ולא הוי נולד אז כשיחזור ויעשנו צלול לא היא שהרי ברד פרש"י גלצא והיה תחלה צלול ואחרי כן נקרש ואפ"ה תניא שלהי במה טומני' אין מרזקי' בברד אבל אם מצניע חתיכת ברד שקורי' גלצא בעומק קרקע כמו שעושין בארץ אשכנז ובימות הקיץ נותנין מהברד בתוך כוס של יין לצננו זה מותר אע"פ שהו' נמח' שם דהוי גרמא בעלמא ומאיליו נמחה הו' וגם נותנו בתוך היין וכשהברד נמחה אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכו' ואין ניכר כדקתני אבל נותן לתוך הכוס ואי' חושש אבל ליתן את הפשטיידא סמוך לאש וממחה את השומן אסור שהשומן הנקרש הוא בעין לבדו ואי' מתערב שום דבר וניכר. ומהאי טעמא נראה דאסור לחוף כלי' במלח כדי לנקותן כי המלח נמחה כשחופף בחזקה אבל דזהו רקק ובנתר מותר לחוף בהן כלי עץ הן כלי כסף ברקק בשבת ואע"פ שפעמים גריר את הכוס מותר כדאיתא פ' במה טומנין דדבר שאין מתכוין הוא והלכה כר' שמעון. וכן אומר אני דבר הרגילות כי בקושי יש לאכול בשב' במקום שיש עשבים מחוברין כמו פרדס שרגילין לאכול בימות החמה והטעם לפי שאי אפשר שלא יביאו שם מים לרחוץ ידים או לשתות או לרחוץ כלים ושופכין מים על העשבים במזיד בשעת רחיצת ידיו ובשע' שרוצ' לשתות וצומחין העשבים ע"י כך והוי נמי פסיק רישיה דבשעה ששופך מים על העשבים אי"א שלא יצמחו יותר כי מלחלחן ועובר משום משקה מים לזרעי' אבל שרי להשתין מים על הזרעים ועל העשבים לפי שמי הרגלים עזים ושורפין את העשבים שהרי מעבירים אותם על הכתם אם כן חזקים ועזים הם וכן יין נמי מותר לשפוך על העשבים בפרדס לפי שהיין עז וחזק ושורף כמו כן העשבים.   Siman 236 פרק במה בהמה יוצאה יוצא הגמל באפסר ונאקה בחטם ולובדקים בפרומבי' והסוס בשיר. ובגמ' מחליפי' לפני ר' של זה בזה מהו נאק' באפס' לא תבעי לך כיון דלא מנטר' ביה משוי הוא כי תיבעי לך גמל בחטם מאי כיון דסגי לי' באפס' משוי הי' ואסור או דילמא נטירותא יתירתא שרי אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי כך א' אבא ד' בהמות יוצאות באפסר הסוס הפרד הגמל החמור לאו למעוטי גמל בחטם ורבי השיב לא למעוטי נאקה באפסר אבל גמל בחטם שרי. כתנאי אין חיה יוצאה בסוגר. וחנניה או' חיה יוצאה בסוגר ובכל דבר המשתמרת בו אע"ג דקני במיתנא שריא סוגר פי' קולר. אמר שמואל הלכה כחנניה דנטירותא יתירתא שרי. תנן ולא פרה יוצאה בעור הקופר. עור של אנקה שקורין הריצון בלעז קושרין בדדי הפר' כדי שלא יינקו השרצים ממנה ולא הפרה ברצועה שבין קרני' ואמר רב בין לנוי בין לשמר אסור ושמואל אמר לנוי אסור לשמר מותר וקאמר נמי תסתיים דשמואל אמר לשמר מותר מדאמר שמואל הלכה כחנניה דקא מתיר חיה בסוגר ופריך לרב ממתני' דפרה אדומה קשרה בעלה במוסר' כשרה ואי מוסיר' דהוי נטירותא יתירתא הוי משאוי ואסור אמאי כשרה אשר לא עלה עליה עול א' רח' אמר אביי במוליכ' מעיר לעי' רבא אמר שאני פרה דדמי' יקרי' רבינא אמר במורד' ופי' ר"ח דהלכה כרב דאמר בין לנוי בין לשמר הפרה אסור דפרה נוחה ואינה כל כך צריכה שמירה מדשקלי וטרי אביי ורבא ורבינא לתרוצי אליבא דרב מתני' דפרה אדומה. אמנם אין זה ראיה דאתי לתרוצי מתני' דלא תקשי לרב כדאשכחן פ' האשה שנתארמלה (ט"ז ע"א) בפ' המוכר (צ"ב ע"ב) פי' דפריך תלמודא כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי נמי אין עדים שיצתה בהינומא מאי הוי. ופריך לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב אע"ג דקיימא לן כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון מחזקתו אלא רוצה ליישב המשנה דלא תקשי לרב. אבל יש להביא ראיה דהלכה כרב דאמר בין לנוי בין לשמר אסור ולא כשמואל דאמר לנוי אסור לשמר מותר. ולא במאי דפסיק שמואל הלכה כחנניה דאמרי' פרק יש בכור (י"ט ע"א) הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני אם כן הלכה כרב דלשמר אסור. ובעובדא (נ"א ע"ב) דקא קדמיה חמרא דלוי לחמריה דרבה בר רב הונא. א"ל הכי אמר שמואל הלכה כחנניה דשרי נטירותא יתירתא. אין הלכה כן אלא כרבנן דאסרי דהלכה כרב דאסר כמו שפירשתי. פסק שמעינן דפרה הוי אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה. לפי שאינה צריכה שמיר' ואין לירא ולהתפחד פן תברח ולכך משאוי הוי. דנטירותא יתירתא לבהמה משאוי הוי ואסור בשבת. דהוי הלכה כרב דאמר פרה לשמר אסור. ולא כשמואל דאמר לשמר שרי כחנניה. דבפ' יש בכור פסקי' כרב באיסורי לגבי שמואל. וא"כ חמור אסור לצאת בפרומביא שהרי דינו באפסר כדתניא (שם) ארבע בהמות יוצאות באפסר. הסוס הגמל הפרד והחמור. ואע"פ כן הסוס אסור לצאת בפרומביא בשבת. דכיון שמשפט שמירתו באפסר כדתניא בארבע בהמות פרומביא לא הוי שמירה יתירא רק מעט ושריא. דדווקא שמירה היתירה הרבה אסור כגון גמל בחטם וגמל סגי באפסר וכגון חמור בפרומביא אסור (דנודי) [דדינו] דסגי בפחות שיר בחבל בצוארו ופרומביא בחמור הויא נטירותא יתירתא מאד ואסור. אבל אפסר מותר דאין כי אם מעט שמירה יתירה שאין יכולין לדקדק בשמירה שלא להוסיף כלל לכך שמירה פורתא יותר שריא. וכן תנן הסוס בשיר. וגבי ארבע בהמות תניא הסוס באפסר שהוא גדול משיר. אע"ג דבההיא דארבע בהמות דאמרן דשמא אינו סובר כחנניה דשרי נטירותא יתירא אלא כרבנן דאסרי. וכן לובדקים תניא באפסר. ובמתניתין תנן לובדקים בפרומביא. ולא מייתי להו כתנאי כי היכי דמייתי תנאי דחנניא ורבנן. אלמא שמירה מעולה היתירה מעט מותרת ופרומביא לסוס הוי שמירה יתירה מעט ומותרת. וכן עמא דבר לצאת סוס בפרומביא ויחידים נזהרין. אבל הסוס אסור לצאת בשניהן יחד. בפרומביא ובאפסר דזהו נטירותא יתירתא הרבה ואסור. וכן פי' ה"ר יוסף בר' משה דסוס בפרומביא לבדו שרי. וכן אסור לתת לעגל בשבת זמם בחוטמו. ויש בו יתדות דקות שלא יינק הפרה אמו במרעה. זהו משוי. דהא אפילו בפרה גופא אסור ליתנו כדתנן ולא תצא פרה בעור הקופר דלא לימצאה יאלי. ואע"פ שאמרתי שאסורה פרה לצאת בחבל בשבת לפי שאינה צריכה שמירה העגלים מותרין לפי שקטנים הן ומורדים בקל. כדאמרינן חזינן לעגלי דבי רב הונא שיוצאין כרוכין בשבת חבל סביב צוארם. וכ"ש אם החבל תלוי דמותר. ורב הונא תלמידיה דרב הוה דאסר בפרה ואפי' הכי שרי בעגלים. וכשמוציא הסוס לרה"ר ותופס האפסר בידו או הרסן אמר שמואל צריך שלא יצא החבל חוץ לידו טפח. ותניא צריך שיגביה מן הקרקע (שם) החבל שבין ראש הבהמה לידו.   Siman 237 ואסור לצאת הסוס עם האוכף שעליו דה"ל משוי ואפי' חמור במרדעת לא שרי תנא אא"כ קשורה לו מע"ש (נ"ג) וכן אסור להסיר את האוכף מעל הסוס והמרדעת מעל החמור אפי' בחצרו אבל מותר ליתנו לכתחלה על חמור בשבת בחצרו מפני הקו' שלא יצטנן דבעא מיני' (שם) רב אסי בר נתן מר' חייא בר אבא מהו ליתן מרדעת על החמור להוליכה בחצר ובבי' א"ל מותר. איתיבי אוכף שעל גבי החמור לא יטלנו בידו אבל מוליכ' ומביאה בחצר והיא נופלת מאיליה א"ר פפא כאן לחממ' כאן לצננה פי' להניחה כדי לחממה מותר דאית ליה צערא בצינה דאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופת תמוז קריר ליה אבל לסלקה ולהסירה מעל החמור אסור דלית כאן צערא ואפי' לרב דשרי תענוג אסור להסיר המרדעת מעל החמור משום דנפיל ממילא כדאיתא התם אבל על הסוס לא ידענ' אם מותר לתת האוכף עליו כדי לחממו בביתו ובחצרו דשמא בחמור דוקא שרי דאית ליה צערא טפי בצינה כדאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופ' תמוז קריר ליה אבל סוס אינו מצטער כל כך הצנה. והסוס אסור להעמידו במים כדי להצטנן דתניא בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים כדי להצטנן וטעמא גזירה משום שחיקת סמנין ואע"ג דקאמר התם שחיקת סמנין תנאי היא דתניא בהמה שאכלה כרשינין הרבה לא יריצנה בחצר שתתרפ' לשלשל ר' יאשיה מיקל ודרש רבא הלכה כר' יאשיה דווקא הלכה בחצר שרי ר' יאשיה שאינו ניכר כל כך משום רפואה אבל להעמידה במים איכא הוכחה טפי משום רפואה ואסור ואינו מביא ראיה תנאי אלא משום שחיקת סמנין גרידא לבהמה ולא לדמותן יחד להוליכה בחצר ולהעמידה במים. ואין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה לרה"ר אע"פ שהזוג פקוק דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא אבל בחצר שרי בזמן שסתום ופקוק כדתניא בברייתא ויכול להיות דבהמה אסורה בזוג פקוק לרה"ר משום משוי כמו רצועה בצואר' ובקרניה דאסור מטעם זה ולרוחא דמלתא טעמא דאזיל לחנגא או כיון דזוטר לא הוי משוי והוא הדין תרנגול אסור להיות בצוארו בשבת מזוג אפילו בחצר אי הוי משמיע קול ואפילו פקוק וסתום אסור לצאת בר"ה כמו בהמה. ואין סוס יוצא בסולם שבצוארו דעבדי ליה היכא דעבדי ליה מכה דלא חייך בשניו שיכוף ראשו על המכה ולא ברצועה שברגליו דעבדי ליה לגזרא לפי שרגליה אינן רחבות זו מזו ובא בשעה שהולך וחופף רגליו זו בזו בלכתו. ולא תרנגולים בחוטין שקשורי' הן לסימן שלא יתחלפו ולא ברצועה שיש ברגליהן דקשרי ארגל לרגל לקצ' פסיעותי' ועבדי היכא דלא ליתברו מאני ולא לתהדרו וישליכו צרורות ולא הפרה והעגל בגימון פי' עול שבצוארו וכן חמור או סוס ואם ב' סוסי' או שני גמלים קשורים יחד אסור הוא להוליכן בשבת דמחזי כמא' דאזיל לחנגא אבל אם אינם קשורין יחד שרי לתפוש את אפסריהן יחד בידו. ואם החבלים או אפסר שלהן אחד צמר ואחד פשתים אסור לכרכן יחד ולקושרם משום שנהנ' מכלאים החבלים אפי' הבהמות שוות. ואם הבהמות משונות א' סוס וא' חמור או מין אחר אסור לכרוך החבלים סביב ידו משום מנהיג כלאי בהמה. אפי' החבלים שוין דומיא דכלאי הכרם.   Siman 238 תניא סכין ומפרכין לאדם ואין סכין ומפרכין לבהמה הא דסכין לאדם היינו משמן. אבל מחלב ומשומן אסור בשבת לפי שנמחה על ידו ונעשה צלול. והוי נולד כדתניא פרק במה טומנין (נ"א ע"א) אין מרזקין השלג והברד. וכן פשטיידא שיש בה שומן קרוש אסור להניחה סמוך לאש בשבת מטעם זה כדפי' לעיל אבל בחול מותר לסוך את החטטין שבידו ובגופו אפי' בחלב דאע"ג דתנן פרק אר"ע (פ"ו ע"א) מניין לסיכה כשתייה שנ' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וריש בנות כותים (ל"ב ע"א) נמי אמרינן דזר אסור לסוך עצמו משמן תרומה דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל בשני חלולין הכתוב מדבר סיכה ואכילה הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו מדרבנן אבל מן התורה שרי וכי גזרו לסוך משום תענוג דווקא אבל משום צערא ורפואה לא גזרו לו לסוך בדבר אסור חטטין שעליו כדתניא פרק בתרא דיומא (ע"ו ע"א) מי שיש לו חטטי' בראשו סך כדרכו ביוה"כ ואינו חושש. והלא שתייה מן התורה ביה"כ אסור. אלא סיכה שהוא מדרבנן לא גזרו היכא דאית ליה צערא ובפר' אמרו לו נמי אמרו כהן שסך שמן תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ומשפשף בו אפי' לתענוג כיון שאין סך להדיא. והתנוקות שרגילות האמהות לסוך את בניהם כשהם קטנים מחלב טלה כל הגוף. וכן משומן חזיר סכין אותם סמוך לאש זה אסור משום דאמרי' פ' חרש (פ"ה ע"א) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. ומוקמינן לה למספי ליה בידים. וכיון דסיכה כשתייה אם כן ספי ליה לבנו קטן בידים איסור' דרבנן בדבר שאין צער' רק תענוג. אבל מותר לישראל להניח המנקת כותית לסוך אותו מחלב ומשומן חזיר ואפי' כשיאכל התנוק האיסור מותר כיון שהמנק' נותנת לו לתינוק ולא הישראלית ומפרכי' לאד' היינו להסיר מעליו כל גלדי צואה וכל גלדי מכה בין משום צער בין משום תענוג מדקאמרי' ואין מפרכי' לבהמה מאי לאו משום צער לא משום תענוג וכי ה"ג שרי באדם אבל משום צער אפי' לבהמה שרי ואם יש לו מורסא שקורין קוייטור' בלעז להוצי' ליחה ממנו כדתנן במסכ' עדיות המפיס מורס' להוצי' ליחה פטור לעשות לה פה חייב משום בונה שעושה פתח להוצי' הליחה ולהכניס הרוח והאויר ובפ' תולין אמרינן כל פתח שאינו להכניס ולהוצי' אינו פתח. אבל להוציא ליחה גרידה פטור האי פטור היינו פטור ומותר דהוא מתלת פטור דשמואל דמותר. דאע"פ דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור כר"ש הכא שרו רבנן משום צער' לכתחלה ואע"ג דזמנין דאיכא דם בתוך הליחה ונראה כמו חובל. לא היה דאותו דם שבמורס' מפקד פקיד כדאית' פרק קמא דכתובות (ז' ע"א) ליכא אלא איסורא דרבנן ושרי משום צערא.   Siman 239 פרק במה אשה במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה. לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועו' שיש בראשה ולא תטבול עד שתרפ' ומפרש בגמ' משום דאסור לטבול בהן בחול משום חציצה עד שתרפה אותם או תסיר לגמרי מראשה. ולכך אסורה לצאת בהן בשבת דילמא מתרמי לה טבילה וצריכה להסירם משום חציצה ולא תהא זכורה שהוא שבת ואתיא ליה לאתויי ארבע אמות בר"ה. ומיירי שהחוטין כרוכין סביב שערות ראשה אז אסור לצאת בהן אבל אם החוטין או הרצועות בתוך השערות קלועו' מותר לצאת בהן בשבת דליכא למיחש שמא יסירם משום טבילה דאסור משום סותר הקליעה כדאמרינן שלהי המצניע (צ"ה ע"א) הגודלת חייבת משום בונה. וכן נמי אי החוטין ארוגין כמו קושטיצא בלעז. מותר דאינה צריכה להסירם משום טבילה דלא מיהדק ולא עביד חציצה כדאמרינן (פ') כל שהוא ארוג לא גזרו ושמא דווקא חלולות דלא מהדקי ולא חייצי ולהכי נקט תיכי חלילתא ואית דאסר כל דבר שמקפדת בחול להסיר בשעת טבילה משום לכלוך החוטין. א"כ אפי' ארוגין החוטין והם חשובין כמו מוזהבין שמקפידין בטנופן אסור בשבת אם כרוכין סביב שערותיה שהרי תסירם בשעת טבילה שלא יטנפו ולא תהא זכורה שהוא שבת וזהו דמטנפי דקאמר תלמודא מקפדת פן יטנפו אבל רש"י פירש לחד לישנא דמטנפי שהם מלוכלכין כבר ואם טובלת בעודם בראשה יהא נמח' לכלוך החוטין ויפול הטיט על בשרה ולכך צריכה להסיר' מראשה ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר ובשבי' כך לא נאסר לה לצאת בדברים שרגילה ללבוש ואפילו רצועתה מפני שמקפדת בשעת טבילה או עור שמקפידין להסיר שיהא נפסד במים אפילו הכי מותר ללבו' בשבת לפי שאינה רגילה ללכת בלא הם אלא מלובשת בהם וליכא למגזר פן יוליכם ד' אמות. וגם לא נאסור לאשה להתיר חגורה ברה"ר דילמא מייתא ליה ארבע אמות דאי זכורה משבת לא מתייא להו. ואי אינה זכורה משבת ואחרי כן תשכח שבת ותוליכנה דבשעת פורתא אין לחוש בשכח' שבת אבל דברים שצריכה להסיר בעל כרחה משום חציצה של טבילה איכא למגזר דילמא תהא שכוחה משבת מתחלה ועד סוף ולכך אסרו לצאת בהן ולקמן (ס"א ע"א) נמי אמרי' גבי קמיע קושר ומתיר ברה"ר והיינו נמי טעמא שאין לחוש שיוליכנו בידו ד' אמות לפי שתלוי בזכרון שבת כדפריש'. והא דאיצטריך למימר גבי קמיע קושר ומתיר משום דלא נאסור כמו פלפל וגרגיר מלח דאסור ליתן לכתחלה בפיו בשבת דנראה דהוא מתכוין להערי' להוציאו ולהוליכו במקום אחר. ויוצאה אשה בחוטי שער שאינם חוצצין בטבילה וא"צ להסירם וכל הדברים האלה הוו כמו מלבוש ולא הוו תכשיט להכי לא אסר להו תנא משום שלפא ומחויא כמו שאר תכשיטין אלא משום טבילה וגם לפיכך לא קא עריב להו בבבא לבתר הכי דאיירי בתכשיטין. תנן לא תצא אשה לא בטוטפת ולא בשרביטין בזמן שאינן תפורין לא בכבול לרה"ר לא בעיר של זהב ולא בקטלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה ואם יצאת אין היא חייבת חטאת לא תצא אשה (ס"ב ע"א) לא במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם לא בכולייר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר"מ וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון בירית טהורה (ס"ג ע"א) ויוצאין בה בשבת כבלים טמאים ואין יוצאין בהם. יוצא' אשה בחוטי שיער בין משלה בין משל חברת' בין משל בהמה בטוטפת ובסרבוטין בזמן שהם תפורין בכבול ובפיאה נכרית בחצר במוך שבאזנ' במוך שבסנדלה במוך שהתקינה לנדתה בפלפל ובגלגל מלח לבן וכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. הבנות יוצאות בחוטין ואפילו בקסמים שבאזניהם ערביות יוצא' רעולות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה פורפת על האבן ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת פירש לא תצא לה אשה בטוטפת תכשיט המוקף מאזן לאזן. סרביטין מגיעין עד הלחיים והן של זהב או צבעונין ואסורין בזמן שאינן קשורין לצעיף דילמא שלפא ומחויא אבל תפורין לצעיף ליכא למיחש שתגלה ראשה לא בכבול לרה"ר אבל בחצר שרי כדאיתא בסיפא יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית בחצר ומדלא מדכ' היתר בחצר רק באלו שתים להכי אמר רב בגמ' דכל תכשיטין דאמרו חכמים לא תצא היינו אפי' בחצר דאמרי כבול היינו חותם ושרו רבנן משום נחת רוח לאדונו שלא יחשוב האדון שמא ימרוד בו העבד. ואית דאמרי היינו כפה של צמר ושרו לה רבנן בחצר שלא תתגנה על בעלה ולא בעיר של זהב מפרש בגמ' ירושלים דדהבא והיינו כעין חשוק סביב הראש והוי כעין עטרה ואמרינן נמי פרק בתרא דסוטה (מ"ט ע"ב) גזרו על עטרות כלות ומפ' בגמ' ירושלם דדהבא אם כן עיר של זהב הויא כמין עטרה סביב הראש כי ההיא דהתם ולכלות דווקא אסרו דומיא דאפר מקלה שבראש חתנים אבל לשאר נשים לא שאינן כלות. ושרי להו בחול אבל בשבת אסור דילמא שלפא ומחויא והא דדריש לוי כלילא (נ"ט) שרי לצאת בה בשבת היינו טס של זהב שנותנת על פדחתה וקושרת מאזן לאזן. כדפי' רש"י אבל עיר של זהב הוא סביב הראש כעין עטרה ואסור בשבת לכל נשים דילמא שלפא ומחויא ולכלות נמי דאסיר בחול היינו כולו של זהב או כולו של כסף כדקאמר ירושלים דדהבא אבל של משי מצוייר בזהב שרי ואין זה כלילא דפרק קמא דגיטין דגדיל כלילא לברתיה שהיתה כלה וא"ל לא סבר לה מר הסר המצנפת הרם העטרה אמר ליה הני מילי בגברי חתנים דומיא דמצנפת כ"ג דההוא כעין אפריון טלמ"א בלע' ואסור מורד והדס אבל של קנית וחילת מותר כדאיתא פ"ב דסוטה ולכך שרי לחתני' שלנו טלמ"א בלעז של קנים אבל כלילא דדרש לוי דשרי אפי' בשבת היינו טס על פדחתה מאזן לאזן ועיר של זהב שאסור בשבת היינו סביב הראש כעין עטרה כדפי"ל אבל רש"י פי' עיר של זהב נושקא בלעז והיינו כולייר דחייב חטאת במתניתין (ס"ב ע"ב) ומפרש בגמרא מכבנתא ואפי' חכמים דפטרי היינו דווקא בכובל' ובצלוחית של פלייטון אבל בכולייר דהיינו מכבנתא היא נושקא בלעז מודה דחייב חטאת ורבינו יעקב פי' דמכבנתא היינו צעיף משונה והצעיפים והרדידים מתורגם וכבינתא ולא משמע הכי פר' מי שהחשיך (קכ"ז) גבי ברתיה דר"ע סקלה מכבנתא אתרמי בעינא א"כ יש לה מחט שננעץ בעץ הנחש והיינו נושק' בלעז וביומא (כ"ה) נמי גבי פייס אמרינן גבי מקיפין בכולייר משמע שהיא עגולה והיינו כדפרי' א"כ נושק"א דהוי מכבנתא הוי משוי בשבת וחייב חטאת דאינו אלא להראות עושר ואין שם תכשיט עליו ואפי' הכי אם סוגרת מפתחי חלוקה כמו אפיקה בלעז מותר והוי תכשיט וגם לא גזרינ' בה דילמא שלפא ומחוייא משום דא"כ תתגל' בשרה כמו מפת' של זהב דאמרינן בירושלמי דהוי תכשיט לאיש ואם תקועה משלשלת כסף או זהב ומכנסת ראש' בתוך השלשלת של זהב יכול להיות שמותר כיון שהשלשלת לבדה תכשיט היא אבל תלויה בחוטי משי או בלולאות וגם אינה סוגרת בה מפתחי חלוקה בהכי מיירי מתני' דחייב חטאת דאין כאן רק הנושק"א בלעז ואינה תכשיט והיא משוי שהיא להראות עושר בעלמא וצריך עיון אם ימצאו בירור דבר והיתר פשוט לנושק"א בשום עניין אפילו סוגרת חלוקה ואפילו תקועה בשלשלת זהב או כסף דשמא בהכי חייב חטאת ושמא מותר גמור כדפריש' ולא במחט שאינה נקובה היא כעין איישפילנא בלעז כמין ראש עב יש לה מצד אחד סוגר בה מפתחי בגדו סביב צוארו. ולא בטבעת שאין עליה חותם דילמא שלפא ומחויא ולא בנזמים מפרש בגמ' נזמי האף ובירושלמי מפרש דסוס שעל גב החוטם אבל נזמי האזן מפרש רש"י דשרי כמו הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן. ואע"ג דבגמ' אסר של צבעונין דילמ' שלפא ומחויא מ"מ נזמי האזן קשורי' יפה כמו בני מלכי' יוצאין בזגין דשרי ר"ש אפילו לאינן מלכים ולא גזרינן דילמא מפסיק ואתי לאתויי וכו' כגון זוג שבצואר' וזוג שבכסותו אם אינו ארוג אבל נזמי האף שהוא ע"ג החוט' כדאיתא בירושלמי אינם יכולין להיות קשורין יפה. השתא כל תכשיטי' אלו האסורין משום שלפא ומחויא כגון טבעת שאין עליה חותם. ומחט שאינה נקובה דהיינו איישפילנא בלעז ועיר של זהב שקורין ירושלם דדהבא חשוק של כסף או זהב סביב הראש דומיא דעטרות כלות ונזמים נזמי דאף וגם שארי דמנו במתניתין אמר רב שאסרו חכמים לצאת ברה"ר משום דילמא שלפא ומחויא אסורין גם בחצר מדלא הזכיר היתר חצר כי אם בכבול ובפיאה נכרית ובגמ' א"ר ענני בר ששון משום רבי ישמעאל הכל בכבול מותר שאר תכשיטין בחצר כמו כבול ופליג על מתניתין ועל ברייתא דהשירין והנזמים הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל וראויין לכסות בהם את הכלי דמוכחי דאסורין להתקשט אפי' בחצר ורבינו יעקב פוסק כרבי ענני בר ששון דשרי כל תכשיטין בחצר ולדידן רה"ר שלנו הוא כרמלית ושרי כמו חצר שהרי אין מפולש משער לשער ברוחב שש עשרה אמה וגם לא שלטי בהו ששים רבוא ואומר כן כדי ליישב מנהגנו שהנשים יוצאות כשהם מקושטות בתכשיטיהן לרשות הרבים בשבת ומוסיף אני דליישב המנהג להתיר לדידן אפילו למתניתין דאסרה להתקשט בחצר היינו לדידהו שהיה להם רה"ר וגזר גם חצר אבל אנן דלית לן רה"ר גמור כי אם כרמלית שרי לגמרי. ואמנם הא דתנן לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר וכן לא ירוק ולא ישתין ואבעיא להו בכרמלית מאי אמר אביי אסור לא תימא דלר"ה דידן שרי בשביל שהוא כמו כרמלית ואין לנו רה"ר גמור לא היא אלא אסור לדידן לשתות דליכא אלא חדא גזירה דילמא יביא אליו הכלי שהוא שותה בו. אבל בתכשיטיה שהיא מלובשת בהן איכא גזירות טובא דילמא שלפא ומחויא ואחרי כן דילמא מייתי ארבע אמות ולכך שרי לדידן דלית לן רשות הרבים וכן נמי יכול להיות הא דאסרו לצאת בחוטי צמר ובחוטי שער ורצועות שבראשי הבנות בשבת שאינן תכשיט אלא כמו מלבו' ואסרו משום דילמא מתרמיא לה טביל' בשבתא וצריכה להסירם משום חציצה או משום טנוף ואתי למייתי להו ארבע אמות. ולדידן דלית לן רה"ר גמורה שרי. דאם לא כן טבעת שבאצבעה תהא אסורה דהא מהדק וחייץ כדאיתא במס' מקואות ולדידן ליתסר אלא כיון שאין לנו רה"ר גמורה מותרת אמר עול' וחלופיהן באיש פי' משפט אחר להפך באיש משפט אשה בטבעת שיש עליה חותם שזהו חייב חטאת ישנו באיש בטבעת שאין עליה חותם ומשפט שיש לאשה בטבעת שאין עליה חותם דתכשיט הוא ומותר מן התורה לצאת בו אבל מדרבנן אסור דילמא שלפא ומחויא ישנו באיש בטבעת שיש עליה חותם. ואומר רבי' יעקב דחילופיהן לא קאי אלא אחיוב חטאת דטבעת שאין עלי' חותם באיש חייב חטאת. אבל טבעת שיש עלי' חותם מותר באיש לכתחלה לצאת בו ברה"ר ולא גזרינן לאיש דילמא שליף ומחוי וראיה לדבר דקא אמרינן גבי קמיע ולא יקשרנו בשיר וטבעת אלמא יוצא בשיר וטבעת לכתחלה וכן בירושלמי אמרינן תכשיטין למה אסורין א"ר אבא מתוך שהנשים צחצניות מתירתן להראות לחברותיהן ומהלכות בהן ארבע אמות. אבל אנשים שאינן צחצנין מותרין לכתחלה כמו אנשי ירושלים. אנשי שחץ בעלי גסות וקשה דבירושלמי אמרינן רב"ג ירד ומטייל בחצר במפתח של זהב וגערו בו חבריו משום תכשיט אלמא תכשיט אסרו רבנן לאיש ובסמוך על הפסק תרצתיו היטב. מיהו לדידן דלית לן רה"ר גמורה שרי לאיש תכשיטין טבעת שיש עליה חותם ושארא כמו לאשה טבעת שאין עליה חותם ובפרק מי שהפך (י"ב ע"ב) אמרינן ר"י נשיאה נפק בחומרתא דמדושא אקפד רבי אמי ופריך אמאי איקפד הא תניא השירין והנזמים הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר השתא מאי רומיא אדרבא ברייתא מוכחא דאסור להתקשט בחצר ולכך הוצרך לומר דמותרין לטלטל בחצר. כשאר כלים שמלאכתן לאיסור. שמותר לטלטל לצורך גופו ולצורך מקומו וגם עולא אמר פ' כירה מה טעם השירים והנזמי' מותר לטלטל למאי חזו הואיל וחזו לכסוי מנא ואי מותרין להתקשט בהם מאי צריך לטעם טלטול כשאר כלים. וגם עולא למה הוצרך לומר מה טעם דחזו לכסוי מנא. להכי נראה דמדושא אין תכשיט כלשון שפירש רבינו שלמה בשם רבותיו. ור"י נשיאה משום טלטול בעלמא בחצר נפקא ולא לשם תכשיט. ולכך פריך והלא שירין ונזמים דאסורין להתקשט לאשה מדרבנן אפילו בחצר כדאמר רב כל דבר שאסרו לצאת ברה"ר אסרו גם בחצר חוץ מכבול ופיאה נכרית ואפי' הכי שרו לטלטל בכל הכלים הניטלין בחצר כדאמר עולא הואיל וחזי לכסויי מנא ומשני אדם חשוב שאני ובפ' הדר דההוא גבר' דנפק בחומרתא דמדושא. חזא ר"י נשיאה כסייה דא"ר יהודה שהיה משמר שבתו בפרהסיא ומחלל שבתו בצנע' התם ברה"ר נפק דאסור מן התורה. ור"י נשיאה דווקא בחצר הוא דנפק ולטלטול בעלמא ורבי' פי' דמדושא תכשיט הוא ור' יהודה נשיאה נפק ברה"ר באצבעו דרך תכשיט דבאיש לא גזרינן דילמא שליף ומחוי. כדפי' לעיל וההוא גברא בר"ה בקמצן שלא כדרך מלבוש. ולהאי פירושא צריך ליישב מאי פריך משירין ונזמין. פסק אשה אינה יוצאה בחוטי של צמר וחוטי של פשתן הכרוכין סביב שערות ראשה ולא ברצועות שסביב השערות לפי שצריכה להסיר אותן משום חציצה דאי מתרמיא לה טבילה בשבת מתיא להו ארבע אמות ברה"ר שלא תהא זכורה שהוא שבת כשתסירם. אבל קלועין בשערות ראשה מותרין דבסתירת הקליעה יש איסורא כדאמרינן הגודלת חייב' משום בונה וקודם שתסתור תהא זכורה שהוא שבת ואפילו כרוכין סביב שערות ולא קלועין דאסור היינו חוטין דווקא אבל תיכי חלולות כעין קושטיצא לא חייצי דלא מהדקי ואינה צריכה להסירן משום טבילה ואם הן מוזהבות שמקפדת בטנופן אסור אפי' כרוכות לחד לישנא דלעיל וחוטי שיער מותרו' דלא מהדקי על השערות ולא חייצי ושמא לדידן דלית לן רה"ר גמורה מפולש משער לשער ברחב שש עשרה אמה וגם לא שלטי בה ס' רבוא אם כן יכול להיות מותר בכל עניין כיון שאינו יכול לבא לאיסורא דאורייתא וגם בהני שאינן תכשיט לא מצינו שאסורין בחצר ובכרמלית אפי' לדידהו דהוו להו רה"ר כמו שמצינו דאסר רב אפילו בחצר מדהוצרך להתיר בחצר כבול ופיאה נכרית.   Siman 240 והא דתנן גבי תכשיטין לא תצא אשה בטוטפ' וסרבוטין בזמן שהם תפורין בצעיף הם תכשיטין המוקף מאזן לאזן ועד לחיי' ולא בעיר של זהב היא ירושלים דדהב' והוא חשוק של כסף או זהב סביב ראשה דהא קרי עטרו' כלות שלהי סוטה ולכלות דווקא אסור אבל לנשים אחרות שאינן כלות מותר. מלבד בשבת דילמא שלפא ומחוייא ומתיי' לה ארבע אמות ברה"ר ואם הם תחת הצעיף מותר משו' דלא מגלה ראשה ולא במחט שאינ' נקובה היינו איישפלגא בלעז שראשה אחד חד וסוגרין בה מפתחי חלוק סבי' צוארה או הצעיף ולא בנזמי' נזמי האף ומפר' בירושלמי דפוס שעל גבי החוטם אבל נזמי האזן פי' רש"י דשרו דהם מהודקי' וקשורין יפה כמו בני מלכים יוצאין בזגין וכן כל ישראל לר"ש וקשורי' יותר מחוטין שבאזניהם שאסורין אף הם של צבעונין דילמא שלפא ומחויא. ולא בטבעת שאין עליה חותם בכלהו תנן אם יצאה אינה חייבת חטאת דאינן אסורי' אלא דילמא שלפא ומחויא ואמר רב כמו שאסורי' ברה"ר כן אסורי' בחצר מדלא התיר בחצר במתני' רק כבול ופיאה נכרית ופי' רבי' יעקב דאין הלכה כן אלא כר' ענני בר ששון דשרי לתכשיטין בחצר ואינן אסורין רק ברה"ר וא"כ לדידן דלית לן רה"ר כי אם כרמלית שרו כל הני תכשיטין וכן מנהג והוספתי ליישב המנהג דאפי' למתניתין ולרב דאסרי תכשיטין בחצר היינו גזירה אטו רה"ר. אבל לדידן דלית לן רה"ר הוי שרי לדברי הכל וגם לדידהו לא היה כרמלית אסור אלא מטעם גזירה לגזיר' הכרמלית אטו רה"ר והתם נמי דילמא שלפא ומחויא ובשביל כך לא נתיר לדידן לעמוד בכרמלית ברה"ר ולשתות ברה"י ולרוק ולהשתין דהתם מזומן הדבר לעשות וליכא אלא חדא גזירה כדפיר' לעיל אבל טשק"א הוא כולייר דהיינו מכבנת' תנן בה חייב חטאת ואסורה לדידן דהוי כרמלית דכל שאסור מן התורה ברה"ר אסור בכרמלית מדרבנן וטעמא חייב חטאת פי' רש"י דאינה תכשיט אלא להראות עושר והוי משוי אמנם אם תקוע' בשלשלת כסף או זהב שעת' יש שם תכשיט על השלשלת מותר הכל לדידן דשרו תכשיטין לכתחלה כדפריש' לעיל ותוחבת ראשה בתוך השלשלת. דאפי' בלא שלשלת אם יש שיכולין לסגור מפתחי החלוק כמו אפיקיי"ט בלעז והוה תכשיט כמו מפתח זהב שיצ' בו ר"ג וגערו בו חבריו משום תכשיט משום דילמא שליף ומחוי או אפי' לא גזרינן באיש דלמא שליף ומחוי גערו בו משום דאד' חשוב שאני א"נ היה המפתח משוי ולא תכשיט ור"ג בחצר טלטל כדפי' לעיל גבי חומרתא דמדושא וגערו בו משום שנראה תכשיט ויסברו העול' דמשום תכשיט נפק והוא הדין ברה"ר אתי למשרי דלא גזרינן באיש דילמא שליף ומחוי והרי הוא משוי ולא תכשיט ואסור מ"מ לדידן אפי' טשק"א בלעז והוי כולייר והוי מכבנת' אם תקועה בשלשלת של כסף או אם יש בו מחט תקוע' שיכולין לסגור צוארה מותר לדידן דלית לן רה"ר. וכן מפתח של כסף וזהב שיש בה מחט תקוע' נמי שרי לדידן וכן נוהגות העשירות הדואגות ביום שבת פן יגנבו העבדים והשפחות מפתחות תיבותיהן בעודן בב"ה ועת' נותנות כל מפתחות תיבותיהם בתיבה אחת ומפתח אותה תיב' עושו' של כסף או זהב ועושין בה מחט וסוגרות ממנה צוארותיהן בשבת ויש גם מהן שתוקעות המפתח בשלשלת כסף או של זהב וטוב הדבר. עתה התרנו כל מיני תכשיטין לדידן אבל טבעת שיש עליה חותם לאשה אסור (עיין ב"י ש"ג ומג"א ס"ק ח') דהא בר"ה חייב חטאת כדאמר עולא וחילופיהן באיש ואנן נמי דלית לן רה"ר אסור. אבל טבעת שיש עליה חותם לאיש מותר לכתחלה אפי' בימי התנאים שהיה להם רה"ר דלא גזרינן באיש דילמא שליף ומחוי כדתניא גבי קמיע לא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא בשיר ובטבעת באיש מותר ובירו' נמי אמרינן תכשיטין למה אסורין א"ר אבא ע"י שהנשים צחצניות הן מתירתן להראות לחברתן ומהלכת בה ד' אמות. משמע אבל אנשים אינן צחצנין ומותר. דהא ליכא למגזר בהו מידי. קשיא עלה ממפתח שיצא בו ר"ג וגערו בו חבריו משום תכשיט כדפי' לעיל. ולא יצא האיש בשריון ובקסדא כובע של עור ומשונה הוא ונותנין אותו תחת כובע נחשת. ולא באגפים. פזמקי. אנפלייאות של ברזל כעין קשקשים ואם יצא אינו חייב חטאת. דמלבוש נינהו ואסורין משום שנראה שרוצה ללכת אל מלחמה אבל אלה ורומח אינו מלבוש וחייב חטאת. ולא יצא במנעל אחד בזמן שאין ברגלו מכה. דמחכו עליה ושליף ליה ומייתי ליה ד' אמות ברה"ר. אי נמי קא חשדי לה שיש מנעלו שני תחת בגדו. אבל יש לו ברגלו מכה פליגי בגמ' באיזה רגל ישים המנעל. ולא במנעל המסומר. פליגי בגמ' כמה מסמרות יש בו. בירית טהורה ויוצאין בהן בשבת. כבלי' טמאים ואין יוצאין בהן בשבת. ומפרש רב בירית ברגלים לחזק הבתי שוקים תחת אצעדה כידים. ומפרש רבין בירית ברגל אחת ולא שלפא ומחויא משום דמחכו עלה לפי שאין כן ברגל שני. וטהורה לפי שאינו כתקנו כשאין רק אחת. אבל כבלים בשתים ושלפא ומחוי ואמר רב הונא בירית נמי בשתים ויוצאין בהן דאינן תכשיט אלא טבעת הכלים הן לבתי שוקים ולכך טהורין וכן הלכה דהכי אמר רבי ירמיה וכן רבי יוחנן. א"כ מותר לאשה לקשור רצועות או דבר אחר סביב בתי שוקים פן יפלו למטה ואע"פ שאינן קשורות בהן. ואי קשורות בהן. אם כן אמאי אסר רבין לצאת בשתים טפי מאחת. וכבלים קרי כשיש שלשלת מזו לזו ומקרי' תכשיט אותה שלשלת. אעפ"י שעושין אותן שלא יעשו פסיעה גסה שלא ישירו בתוליהן ואסורה משום שלא נתקעה היטב ומציא שלפא ומחויא. ואותן נחבשין שיש להן כבלי ברזל ברגליהן מתיר מו' רבינו לצאת בהן ברה"ר דכיון שהם בשביל שלא יברחו תקועין היטב וליכא למגזר דילמא מפסיק ואתי לאתויי כמו בני מלכים יוצאין בזוגין שתקועין היטב וכמו זוג שבצוארו ושבכסותו והכבלי' הוי כמו מלבוש. יוצאה אשה במוך שבאזנה ובמו' שבסנדלה שאין מסומר. תני רמי בר יחזקאל והו' שקשור בסנדלה פן יפול ואתי לאתויי. אבל במנעל שלנו מותר לצאת בתבן ובמוך שבתוכו דלא מצי נפיל כמו מסנדל. דקיל הוא למנפל ואפי' בשבת יכול ליתן בתוך המנעל או המוך. ובסיפא דקתני ובלבד שלא תתן לכתחלה. ובברייתא תניא אם נפל לא יחזיר. לא קאי אפלפל וגלגל מלח שבפיה. שנראה כנותנו בשבת בפיו שרוצה להוליכו במקום אחר דרך רה"ר והוא מערי' להוציאו בענין זה. על כרחין לא קאי אמוך שבנדתה שהרי על כרחה צריכה להסירו אם תצטרך לנקביה. ומותר לאיש שריחו רע לצאת בפלפל ארוך שבפיו. וכן כובלת וצלוחית של פלייטון. דחכמים דפטרי בכובלת ובצלוחית של פלייטון ואסרי מדרבנן דילמא שלפא ומחויא. לדידן שרי לגמרי דלית לן רה"ר גמורה כדפי' רבי יעקב לעיל בשאר תכשיטין. וצ"ע אם צריך ליתנו מע"ש כמו גלגל מלח. ויוצאה במוך שהתקינה לנדתה. ונותנת המוך באותו מקום שלא יפול הדם על בשרה. וכשיהיה יבש יסרט בשרה. אבל שלא יפול הדם על בגדיה של יטנפו אסור דכל אצולי מטינוף אסור כדפרישית פ"ק. אם אשה שתהא נדה מותרת ללבוש סינר לשמור בגדיה שלא יטנפו. הבנות יוצאות בחוטין שיש באזניהן. אבל דצבועין אסר אבוה דשמואל דילמא שלפא ומחויא. אבל נזמין של כסף פירשתי לעיל דמותרין דקשורין יפה. פורפת על האבן אפילו בשבת לכתחלה יתן אבן בסרבלו משני צדדין צריך לכרוך שם הלולאות שתוחב שם ראשו ובלבד שהתקינו לאבן ויחדו מאתמול. ועל האגוז לכתחלה. אבל על המטבע לעשות כן אסור בשבת לפרוף לכתחלה דנראה כמערים להוציאו ולהוליכו אל מקום אחר ולא לצורך ללבוש סרבלו. אבל אם כרך ופירף מע"ש שרי אף על המטבע. וכן הדין לבתי שוקי' הוי מותר לכתחלה לתת אגוז בראשו בשבת ולכרוך שם רצועה כדי למתוח הבתי שוקים ולקשור ראשי הרצועה באבנט של מכנסים. ומותר ללבוש בשבת שני סרבלי' מפני הצנה. ולא דמי להא דקאמר תלמודא תרי המייני קאמרת. פי' שני חגורות. דבפ"ק אמרינן משיתיר חגורו וקא' מכי שרא המייניה. ופי' רש"י יש מפרשים דמותר ואית דאמרי אסור. לפי שאין נהנה משני חגורות מותר. ושמא היינו כשיש מלבוש מפסיק ביניהם או מפני הדליקה התירו ומדאורייתא שרי. ע"כ הפסק. לא יצא אדם בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. אמר רב פפא (ס"א ע"א) לא תימא אתמחי גברא ואתמחי קמיעא. אלא כיון דאתמחי גברא לחוד הוי מועיל. מדקתני ולא בקמיע בזמן שאין מן המומחה. ולא קתני בזמן שאין מומחה. וכ"ש מומחה קמיע לחוד מועיל כדמוכח בסמוך. וגם בקל קרוי מומחה קמיע יותר מגברא מומחה. ומותר לצאת במומחה קמיע לחוד. ת"ר איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושילש אחד קמיע של כתב שלחש כתו' בו. ואחד קמיע של עיקרין. אחד שיש בו סכנה ואחד שאין בו סכנה. ולא של נכפה אלא שלא יכפה. פירש שהוא ממשפחת נכפין. וקושר ומתיר אפילו ברה"ר ובלבד שלא יקשרנו בשיר. ובטבעת ויוצא בו לרה"ר. והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא שלשה בני אדם כאחד. לא תימא הא לאתמחויי גברא בעינן שרפא שלשה בני אדם מג' חלאים משונים כל אחד פעם אחת. אבל לאתמחויי קמיעא בעינן ריפא ושנה ושילש לחדא לחש מחולי אחד אפי' אדם אחד. אמר רב פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברי לכל אחד לחש משונה וחולי משונה חד חד זימנא גברא אתמח. כיון שאדם זה ריפא שלשה בני אדם מג' חלאים משונים. אבל קמיע לא נבחן רק פעם אחת ואינו יכול לצאת בו בשבת אי' נכרי יתננו לו כי אם נתנו רופ' זה שהובחן. ואם חד קמיעא לתלת' גברי כולם אחד חולי הקמיע הזה מנוסה ומות' לצאת בו בשבת אפי' יתננו נכרי. אבל הרופא אינו בכך מומחה שיוכל אדם א' לצאת בשבת אם נותן לו רופא זה קמיע אחרינ' וה"ה חד קמיע לגברא חד. ורפאו מחולי ג' פעמים הוי קמיע מומחה כדאמרן כל שריפא ושנה ושילש. והאי דנקט תלתא גברי למימר דהרופא לא אתמחי לפי שהוא חולי אחד עד שירפא שלשה חלאים משונים כל אחד פעם אחת לתלתא גברי. בעי רב פפא תלתא קמיעי לשלשה חלאים משונים שלשה קמיעים משונים אבל הם לאדם אחד אי אתמחי גברא כיון שהחלאים משונים או לא כיון שהם לאדם אחד דדילמא מזלא דהאי גברא דמקבל כתבא. אבל קמיע נקרא מומחה יותר בקל אם רפא אפילו אדם אחד ואוקימנ' לה לאתמחוי קמיעא. ומעיקרא פשיטא לרב פפא תלת' קמיעי לתלתא גברי. ג' לחשי' משוני' לג' חלאים משונים לכל גברא תלתא זימני מג' חלאים משונים. אתמחי גברא אתמחי קמיעא. וא"ת מזל הרופא גרים דאתמחי מיד שריפא ג' בני אדם כל אחד פעם א' מחולי משונה וקמיעין לא אתמחי אם יתנם איש נכרי. וי"ל דמיירי שלשה זימני בג' רופאים. א"נ ברופא א' שעשה שני קמיעים שלשת זמנין לתרי גברי והקמיע שלישי תרי זימני לתרי גברי. וחזר ועשה זה הקמיע שלישי לאדם שלישי פעם אחת. דהשתא באו בבת אחת המחאת הקמיע והמחאת גברא. פסק הלכך מותר לצאת בשבת בקמיע תלוי בצוארו בשביל חולי או בשביל שלא יחלה אם ידאג מחולי ואפילו מחולי שאין בו סכנה. ודווקא אם אדם הנותנו הוא מומחה. דתניא כל שריפא ושנה ושילש זה ריפא שלשה בני אדם כל אחד חולי משונה מחבירו וכל אחד מלחש משונה שבלחש שרי שריפא זה לא ריפא זה. אעפ"י שלחש הכתוב בקמיע זה לא ריפא לו רק פעם אחת זהו גברא מומחה. וכל הקמיעין שיתן אדם זה מותר לצאת בהן בשבת אפילו לא ריפא לחש זה שום אדם רק פעם אחת. אבל אין קרוי גברא מומחה ע"י שריפא ג' בני אדם ע"י תחבושת ומשקה. אלא א"כ הוא מומחה מקמיעא. וה"ה אם הרופא אין מומח' אלא הקמיע הוא לבדו הוא מומחה כדתניא כל שריפא ג' בני אדם כאחד שלחש זה שריפא שלשה בני אדם ג"פ חולי אחד בין לאדם א' בין לג' בני אדם. או אפילו יתנו נכרי ללחש זה לאדם זה מותר לצאת בו בשבת אבל אם ריפא אדם אחד שלשה חלאים משוני' מג' לחשים לא אתמחי גברא בהכי. אלא א"כ ריפא שלשה בני אדם. ומותר ללכת לבית הכסא בקמיע זה כיון שמחופה עור אע"פ שכתוב בו שמות. ויוצאין ביום שבת באבן תקומ' אבן שאשה נושאת שלא תפיל. משום ר"מ אף במשקל אבן תקומה והוא דאינון ליתקל. פי' שמצא אבן מכוונת למשקל. ולא שחסר ממנה ולא שתוסיף עליה. הקטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ר' יוסי אוסר. ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא. סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהם אל עזרה. כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת. פי' רש"י הקטע יוצא בקב שלו כשנקטעה רגלו אחת עושה דפוס עץ כמו רגל חקוק מעט ונותן בו ראש שוקו ואינו נסמך עליו. לכך טהור מדרס עד שיהיו בו כתיתין ויוצא בו בשבת דמנעל דידיה הוא. ורבי יוסי אוסר דלאו מנעל הוא אלא משוי וחייב חטאת. ופ"ב דיומא (ע"ח ע"ב) מפרש רבי יוסי משום דילמא מיפסיק ואתי לאתויי. דכיון שהוא של עץ וקשה לא יכול להדקו יפה סביב רגלו ונפיל וחליצה פסולה ביה כמו קטן במנעל גדול שאין יכול להלוך בו שאין חולץ ממנו. ובפרק מצות חליצה (ק"ג ע"א) דשרי לחלוץ בסנדל של עץ במחופה עור. לפי שע"י העור יכול לקושרו ולהדקו סביב רגלו. או מחופה עור בפנים וממעט החלל ולא נפיל וסמוכות שלו היינו כשנקטעו שתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו וטמאין מדרס ויוצא בהן בשבת. וקשה אמאי אוסר ר' יוסי הקב לצאת בו בשבת הלא מנעל הוא וגם ליכא למימר אי מפסיק אתי לאתויי דהא אינו יכול ללכת בלא הוא. ועוד אמאי אין טמא מדרס הלא הוא נשען עליו והולך באותו דפוס של עץ שעשוי כמו רגל ויכול ללכת בו כיון שאין לו רק רגל אחת קטועה וגם אין מבחינין שרגלו קטועה. וגם מה שפירש סמוכות היינו של עור שעושה לשוקיו כשנקטעו רגליו תימה הוא היאך נשען בהן והולך על הארץ. וי"ל דכולה שמעתא מיירי בנקטעו שתי רגליו ועושה דפוס של עץ לשני ראשי שוקיו. וסמוכות. היינו מקלות שנשען ונסמך בהן. אבל על הקבין שבראש שוקיו אינו נסמך. השתא הכל מיושב. ולפי' זה יש ראיה להתיר ללכת בשבת במקלות שנשען בהן כשהוא חגר או כווצו גידי שוקיו והולך במקלות. דבסמוכות שלו מקלות לא פליגי לדברי הכל יוצאין בהן בשבת. אבל זקנים שהולכין במקלות מחמת זקנה אסור לצאת בהן בשבת דלתרוצי סוגיא והלוך עבידי וטהורין. כדתניא מקל של זקנים טהור. וקאמר טעמא דלא עבידי כי אם ללכת בו דרך ישר. ועוד ראיה להתיר לחגר ללכת במקלות בשבת או למי שכווצו גידי שוקיו מדקתני בסיפ' כסא וסמוכות טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת. ופי' רש"י מי שכווצו גידי שוקיו או גידי ירכותיו נותן עגבותיו בקב רחב ויושב שם וקושר הקב בגופו ויש לו ספסלים קטנים בשתי ידיו שנשען עליהם ונדחף בהם ויוצאין בהן בכל אלה בשבת. והא דקתני אין יוצאין בהם בשבת היינו לסמוכות שלו. ופי' רש"י סמוכות הם ברגליו שתלויין לפניו באויר ואינן נוגעין לארץ ועושין להם סמוכות של עור או של עץ פעמים נסמך עליהם כשעולה בקרקע גבוה ולכך לא יוצאין בהן לפי שאין צריכין לו א"נ יש פעמים דמשתלפי לפי שאין נוגעין לארץ ואתי לאתויינהו ד' אמות אלמא הספסלים שיש בידיו לסמוך עליהן מותר לצאת בהן בשבת. וה"ה במקלות. וה"ר יוסף ב"ר משה המכונה דאבנדי"ט עושה פי' מבואר. הקטע יוצא בקב שלו. נקטעו שתי רגליו ועושה שני דפוסי של עץ לתת בהם ראשי שוקיו. וכופף לאחוריו שתי רגליו ועושה שני סמוכות של עץ דוגמת איישקציו ונותן שם ארכובותיו וקושר הסמוכות ליריכיו והקבין שבראשי שוקיו הם שלא יבחינו בני אדם שנקטעו רגליו אלא מפני חולי הולך בסמוכות וגם כשיושב עם שאר בני אדם לא ניכר שנקטעו רגליו ולא שיש לו שום חולי השתא אתי שפיר דרבי יוסי אוסר לצאת בקב בשבת דילמא מיפסיק ומייתי להו וגם טהורה מדרס שהרי אינו נסמך עליהם כלל כי אם הסמוכות שקשורות בארכובות כמו אשקצאש. השתא לפי' זה אין ראיה להתיר במקלות ללכת לחגר כי אם מסיפא מכסא כו', שהספסלים מותר לצאת בהם בשבת כדפרישית לעיל.   Siman 241 פסק אדם חגר שכווצו גידי שוקיו מותר ללכת בשבת לסמוך במקלות לרה"ר כדמוכח הקטע יוצא בקב שלו לפי' ראשון שנקטעו שתי רגליו ויש לו מקלות בידיו שסומך בהן דהיינו סמוכות שלו דלדברי הכל יוצאין בהן בשבת. והא דקתני אין יוצאין בהן בשבת קאי אסמוכות דפוסות של עור שבראש שוקיו התלויין לפניו ואינן נוגעות בארץ כדפרישי' לעיל. וכן התיר רבינו יעקב לצאת במקלות בשבת כדי לסמוך בהם חגר או למי שנכווצו גידי שוקיו. אבל לזקנים גופן אסור לצאת בו בשבת במקלות לסמוך בהן בשביל ללכת בהן דרך ישרה כיון דלתרוצי סוגיא עבידא ולא לסמוך עליהן פן יפול. תנן פרק שמנה שרצים אין עושין הילמי בשבת. אבל עושין מי מלח וטובל בהן את פתו. ונותן לתוך התבשיל. אר"י והלא הילמי בין מרובה בין מועט. ובגמ' קאמר דר' יוסי לחומרא קאמר. ותניא נמי הכי אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשים אבל עושין מי מלח מועטין ואוכל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל ר"י או' אלו ואלו אסורין. ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן ומלח או שמן ומים ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחלה. ובפ"ק דעירובין (י"ד ע"ב) אמר ר"י אמר שמואל אין הלכה כר"י בלחיים ובהילמי. פי' דמצר' רבי יוסי שני לחיים כל אחד רחבו ג"ט ולא בהילמי. דר' יוסי אסר מים ומלח מועטין כי אם שמן תחלה. אלא הלכה דלחי א' מותר ורחבו משהו. וגם מי מלח מותר במועט. א"ל רב הונא בהילמי אמרת לן. בלחיים אמרת לן. א"ל הלכתא מאי. א"ל פוק חזי מאי עמא דבר. ופירש רש"י דנהוג בלחי אחד רחב משהו דלא כרבי יוסי. וא"כ כ"ש שאין הלכה כר' יוסי בהילמי. דהא לעיל בעי למימר דווקא בהילמי אין הלכה כרבי יוסי. וכיון דמסיק דעמא דבר בלחיים דלא כר' יוסי כ"ש בהילמי.   Siman 242 פסק הלכך מותר לעשות מי מלח מועטין כרבנן לערב מים ומלח יחד לתת ולשפוך על עופות צלויין. דהא אין הלכה כר"י בהילמי דאסר כדאיתא פ"ק דערובין. ואפי' לר' יוסי נמי דאסר מים ומלח לכתחלה הלא שרי שמן ומלח יחד. ואחרי כן מים או יין הילכך אפי' לר' יוסי מותר לתת מלח על נתחי עוף ואחרי כן יתן עליהן מים או יין וינענע יחד (עיין בהגהות מיימוניות פכ"ב כ"ו וכ"ז) דטעם הנתחיים ולחלוח שלהם הוי כמו שמן. ובליל פסח שחל להיות בשבת מותר לעשות זמית לערב מים ומלח לעשות בו טבול ראשון דהלכה כרבנן דשרו מי מלח מועטין. דפסקו הגאונים ר' יעקב ורבי יצחק נכדו בן אחותו דאסור לעשות טבול ראשון בחרוסת משום דעיקר מצוה הוא בטבול שני עם המרור וקוד' המצוה אין לו למלאות כריסו מחרוסת אלא לתאבון יאכלנו כמו מצה. אמר אביי צנון אסור למלוח. ביצה מותרת והיינו לשהות בתוך המלח קודם שיאכלנו. אבל לטבול שרי. וא"ר נחמן פוגלא ממלח לא מלחנא. פי' שתים חתיכות יחד כדי לשהות בתוך המלח. אבל טבולי מטבילנא. אבוה דשמואל ולוי אמרי יין בתוך העין אסור על גב העין מותר. ורוק תפל אפילו על גב העין אסור משום רפואה גזירה משום שחיק' סמנין וא' שמואל שורה אדם קלורין מע"ש ונותן על גבי עיניו בשבת ואינו חושש. אבל מעמץ ומפתח עיניו כדי להמשיך הקילור תוך העין אסור. אבל אי מע"ש נותן מותר לתת הקילור אפילו בתוך העין כדאיתא פ"ק מניח קילור בעין ואספלני' ע"ג מכה ומתרפאת כל השבת כולה. אמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואין חושש. רבל חלא לא דמחזי טפי רפואה. אבל אי אגבא דידיה או דכרעיה שרי אפילו בחומץ. דגב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליה שבת. רוחצין במי גרר במי עסיא במי חמתן. פי' אע"פ שמלוחין ומחמי כרפוא' וכן במי טבריא. ולא בים הגדול ולא במי משרה ולא בימה של סדום ורמינהי רוחצין בימה של טבריא ובים הגדול ולא במי משרה ומתרץ כאן במים יפין מותר לשהות שם. כאן במים רעים אסור לשהות. וכן במי משרה דאסור היינו לשהות בהן. רחיצה במי טבריא פירשתיו בפ' כירה. וים הגדול הוא ים הסובב ארץ איגלאטירא כדאיתא בתחלת ספר יוסיפון. החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו. דאע"ג דכי לית ליה חולי בשניו מרע ליה חומץ כדכתיב כחומץ לשנים וגו'. מ"מ היכא דאית ליה מכה מרפא ליה ואסור בשבת. ופריך והתניא לא יגמע ויפלוט אבל מגמע ובולע. ומתרץ אביי מתני' נמי דאסר מגמע ופולט אבל כשבולע החומץ שרי. אע"ג דמרפא ליה. ורבא נמי מודי להאי שנויא דהדר ביה מתירוץ שלו. כל האוכלים אוכל אפי' לרפואה. כיון שרגילין בחול לאכלן ולשתותן בלא רפואה. וכל המשקין נמי שאין רגילות לשתותן מותר לשתות בצמאו אם אין לו חולי שהן לרפואה. החושש במתניו לא יסוך חומץ ויין. אבל סך לו שמן ולא שמן וורד כי אם על מכותיהן שכן דרך לסוך בחול לבני מלכים בלא מכה. אם כן לא מחזי רפואה אפי' ע"ג מכה כמו כל האוכלין אוכל אדם לרפואה כיון שדרך לאכלן בלא חולי. ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים הן וא' רב הלכה כר"ש באתרא דשכיחא שמן וורד. תניא פרק ר"א דמילה אין נותנין שמן וחמין על גבי כתיתין שעל המכה אבל הוא נותן חמין חוץ למכה ושותת ויורד אל תוך המכה נותנין על המכה מוך יבש וספוג יבש. אבל אין נותנין גמי יבש וכתיתין יבשין. קשיא כתיתין אכתיתין. לא קשיא. הא בחדתי שרי. הא בעתיקי אסור. אמר אביי ש"מ הני כתיתין מסו. מי שגירר מבגד פשתן קרי כתיתין ומסו וכן גמי מסי ולכך אוסר ליתנו על המכה. וכן המוצא תפילין תנן כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש אבל לא במדינה ואם להוציא דם כאן וכאן אסור. ונראה טעמא דלא במדינה משום גזרה אטו להוציא דם הנזכר בסיפא וכן הוו הנך בבות דמיתני התם פ' המוצא תפילין אמנם פרק שני דזבחים מפרש עלה הא קמ"ל דגמי מסי משמע דהיינו טעמא דאבל לא במדינה. ובירושלמי פרק כל כתבי הקדש משמע דגמי מסי דקאמר רבי לקה באצבעו בשבת ונתן עליה ספוג יבש וקשר עליה גמי מבחוץ וקאמר למדנו דספוג אינו מרפא אלמא משמע גמי מרפא.   Siman 243 דיני קשירה אלו קשרים שחייבין עליהן חטאת. קשר הגמלים וקשר הספנים ויש שאין בהן אלא איסורא דרבנן. ויש מותר לכתחלה מפרש בגמרא בזממא גופא. נוקבין חוטם של בהמה ועושין שם כעין טבעת של רצועה. אותו קשר חייב חטאת וחבל ארוך שקושרין בו באותו טבעת למשוך הבהמה פטור אבל אסור. ובספינה עושה נקב בראשה ונותנין שם כעין טבעת של עקל אותו קשר חייב חטאת וקרוי אסתדירא. וחבל שקושרין בו למשוך הספינה פטור אבל אסור. וקושרת לכתחלה מפתחי חלוקה פשיטא לא צריכא דאית ליה תרי דשי ולא נימא חד בטליה. וקושרת לכתחלה חוטי שבכה שבראש שקורין קוייפ"א בלעז. ופרי' פשיטא שבכל בקר בקומו ממטתו להסיר השבכא ומשני אע"ג דרויחא סבכה בראשו ומציא שלפא ליה אפילו כשהיא כרוכה וקשורה מהו דתימא בטלה קמל"ן. רצועות מנעל וסנדל תני חדא חייב חטאת ותני חדא פטור אבל אסור ותני חדא מותר לכתחלה ומפרש לה מנעל חייב חטאת בדאושכפי. הרצען שתוחב ראש הרצועה בראש המנעל דרך הנקב וקושרה מבפנים שלא תצא פטור אבל אסור בדרבנן תלמידי חכמים הרצועה שכורך סביב רגלו אינה כרוכה בחוזק ואינה מהודקת יפה ושומט לפעמים נעלו עם הרצועות כרוכות סביב מנעלו בלא התרת קשר אבל מותר לכתחלה דבני מחוזא שכורכין הרצועות בחוזק יפה סביב מנעלו ורגלו וצריך להתיר הקשר בכל ערבית. כך פרש"י ומורי רבינו מפרש מנעל של רבנן כורכין אותו בחוזק וקושרין אלא אין חולצין מנעליהן מרגליהן עד ליל שבת לפי שלומדין בכל הלילות של ימות החול ושוכבין מעט בלבושיהן הילכך פטור אבל אסור. ואם כן אסור לקשור שני ראשים של אבנט ברצועה בתוך המכנסים בשבת (עיין ט"ז שי"ג ס"ק א' עיין שם ס"ק ב' ובק"נ) כי אם בעניבה וטוב לעשות בראש האבנט כמו שעושין לחגורות כעין בוגל"ש בלעז של ברזל או של מתכת. קושרין הבהמה שלא תצא ברחב הפתח קושר שני חבלים זה למעלה מזה ופעמים שמתי' התחתון ומוציא הבהמה בחוזק ללכת לרעות בשדה או לשתות בנהר וקא משמע לן דלא נימא העליון בטולי בטליה. תנא חבל שבאבוס קושרו בפרה. ושבפרה קושרו באבוס. ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור לכתחלה באבוס ראש הא' ובפרה ראש השני. לפי שכשמוציא את הפרה מן הרפת מתיר האחד ומניח ראש השני של חבל קשור קיים אבל בחבל דגרדי או בחגורו שדעתו ליקחנו שרי. דאמר רב מביא אדם לו חבל וקושרו בפרה ובאיבוס. ומוקי לה בחבל דגרדי. תנן קושרין דלי בפסיקיא. פירוש בחגור תחת חבל לשלשל הדלי בבור לדלות בו מים אבל לא בחבל ורבי יהודה מתיר. ומוקי לה בחבל דגרדי. ורבנן דאסרי גזרו להו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא שרגילות להניח חבל דעלמא ימים רבים קשור אל הדלי והוי קשר קיימא ורבי יהודה לא גזר. אבל חבל דעלמא כולי עלמא מודו דאסור לקושרו בדלי. תניא חבל דלי שנפסק באמצעו לא יהא קושרו אלא עונבו. שני ראשים שנפסקו יענוב זה לזה דלא גזרו רבנן עניבה אטו קשירה. והוא הדין לדלי עצמו יענוב החבל שלו. רבי יהודה אומר לא יענבנו לא משום גזירה עניבה אטו קשיר' אלא משום דסבר עניבה גופה קשירה היא. ואומר מורי רבינו יצחק בר' שמואל דהלכה כרבנן דשרו עניבה ואפילו לכתחלה. ואע"ג דמשמע דהלכה כר"י דתנן סתמא כרבי יהודה פ' המוצא תפילין מכניסן זוג זוג. במה דברים אמורים בישנות אבל חדשות פטור אבל אסור. ובגמרא תניא איזהו חדשות שאינן מקושרות. ופריך התם וליענבינהו ענובי. אמר רב חסדא זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין (עיין ת' ח"ס ת' ל"ח או"ח). אביי א"ר יהודה היא דאמר עניבה נמי קשירה היא. ולעיל נמי תניא רבי יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות ור' מאיר שרי הכל אלמא מתני' אליבא דאביי רבי יהודה היא. ואפילו הכי אינו אלא פטור אבל אסור. ולא חייב חטאת דקצת הם מלבוש או תכשיט. אמנם נר' למורי רבי' דהלכה כרבנן מדפריך כל כך בפשיטות וליענבינהו מענב משמע דקים לן דבר פשוט בפיו ותלמוד ערוך לו דעניבה לכתחלה מותרת בשבת. מקפלין הכלים ארבע וחמשה פעמים דווקא אדם אחד ולא שני בני אדם ודוקא חדשים שלא לבשן בחול. ודווקא שאין לו להחליף וצריך ללבשו עוד באותו שבת או בצהרים או במנחה. מציעין המטות בלילי שבתות לצורך מחר בשבת ולא לצורך יום טוב ואפילו לא לצורך יום הכפורים אם אירע באחד בשבת למאן דלית ליה דחיית אד"ו דזהו אחרים ורבי ישמעאל ור' עקיבא דקיימי שיטה אחת פ' החליל.   Siman 244 דיני סחיטה הרי מצינו איסור סחיטה גבי מים הבלועים בבגד פר' אלו קשרים (קי"ג) פגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתיעקר רגלו שנייה מותר ואם לאו אסור היכי לעביד ליקף אתי לידי סחיטה וכן פרק חבית (קמ"ד ע"ב) הרוחץ במי מערה הוא מסתפג בעשר אלונטית ולא יביאם בידו ומפרש משום סחיטה. וכן פ' שואל (קמ"ח ע"א) ופרק המביא כדי יין (י"ט ע"א) הני נשי דלא משניין היכי ליעביד אי פריס סודרא עליה על הכד. דילמא מטמיש במיא ואתי לידי סחיטה. ופר' יום טוב ואין מטבילין כלי' ביום טוב אמר רב יוסף גזרה משום סחיטה כל הני סחיטות של מים הוו משום לבון שבכך הבגד מתלבן וזה אב מלאכה המלבן. והא דאמרינן פרק יום טוב (י"ט ע"א) נדה מערמת וטובלת בבגדיה בי"ט ולא גזרינן משום סחיטה וכן פ' יוה"כ (ע"ז ע"ב) ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים ואינו חושש ולא גזרינן שמא יסחוט התם משום מצוה שאני. אי נמי גבי נדה מתוך שאין התרתה אלא דרך מלבוש זכורה היא כדאיתא התם וליכא למיפרך גבי רבו וגבי נדה ליתסר משום שרייתו זהו כבוסו אפילו בלא סחיטה כדאמר פרק דם חטאת (צ"ד ע"ב) ופר' נוטל היתה לשלשת על הכר פי' טנוף מקנחה בסמרטוט היתה של עור מניח מים עליו עד שתכלה אבל אם הוא של בגד לא יניח מים עליו לפי דשרייתו זהו כבוסו לא היא התם דאיכא טנוף דוקא שייך כבוס בנתינת מים עליו וגם מתכוין לכך להעביר הטנוף אבל גבי נדה הטובלת בבגדיה ומקביל פני רבו שנכנס במים עם בגדיו ושורה אותן אפילו הן שזורין מחמת שהם ישנים לא שייך בהו כבוס וגם אדרבא מלוכלכין יותר בשרייתן וטובלן במים וראיה לדבר קנוח ידיו במפה דהוי מותר בשבת. וכן ספוג אלונטית שמקנח כל גופו לאחר רחיצה בשבת דאדרבא מלוכלכין יותר כך תירץ רבינו יעקב בספר הישר ואלו גבי יין ושמן יש מקום דחיישינן בהו לסחיטה ויש מקום דלא חיישינן בפ' מפנין (קכ"ח ע"ב) גבי מיילדין את האשה אם צריכה לשמן חברתה מביאה לה בשערה דרך ר"ה ופריך הא עביד סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשיער אבל אם השמן בבגד שייך ביה סחיטה וכן פרק תולין (קמ"א) אמר רבא לא ליהדק איניש אדרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה פי' מוך או מטלית סתימת פך שמן או יין או סתימת נקב חבית כמו אשישא גרבא דחמרא כדפירש הערוך כל הני סחיטות הוי איסורא משום דישה לשמן וליין הוא צריך וגם אין הולך לאבוד דנופל לתוך החבית או הפך. ואפילו אינו מתכוון להוציא הבלוע בסתימה מ"מ פסיק רישיה הוא דבהדוקו בתוך פי הפך יוצא המשקה ונופל לתוכו והוי דישה כמו סוחט זתים וענבים אבל משום איסור לבון לא הוי דסוחט בגד מיין ושמן אין מתלבן דאכתי צריך לנקותו במים משום חזותא וריחא ולהכי אתי שפיר הא דתנן פ' תולין (קל"ט ע"ב) מסננין יין בסודרין ולא גזרינן שמא יסחוט דמשום לבון רגילות הוא לסחוט הבגד. אבל משום צורך היין שבתוכו אין ריוח גדול בזה ואין רגילות לסוחטו לכך. להכי לא גזרינן אלא בשסוחטו בידים כמו אודרא דשישא וכמו שמן בשערה לצורך חברתה והא דאמרינן פרק שמנה שרצים (ק"ט ע"א) נותן יין צלול או מים צלולין לתוך המשמרת ואינו חושש משום בורר כיון דמשתתי הכי. אלמא במים נמי שרי ליתנם בבגד ולא גזרינן שמא יסחוט י"ל התם דוקא במשמרת שעשויה לכך ולא קפיד בה וליכא למגזר דילמא יסחוט אבל בסודר אסור לסנן מים רק יין ושאר משקין לבר מים וכי האי גוונא אמרינן פרק במה טומנין (מ"ח ע"א) מאי שנא מפרוונקא התם לא קפיד עילויה. וההיא דהמביא כדי יין דדרי באוכפא נפרוס סודרא עילויה ולא גזרינן דילמא מטמיש ואתי לידי סחיטה. התם מיירי ביין ולא גזרינן ביה מידי כדפרי'. ואי מיירי בדבר יבש כגון פירות כדפי' רש"י אתי שפיר טפי. ובפרק נוטל (קנ"ג ע"א) תנן ספוג אם יש לה בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו שמקנח היין והשמן הבלוע בבגד ובקערה וההוא משום דישה ולא משום לבון. והוי פסיק רישיה כשאין בו בית אחיזה. והשתא הא דאמרינן פרק קמא דכתובות ופרק שמנה שרצים אמר רב מסוכרא דנזייתא אסורה להדוקה ביומא טבא. ופי' רש"י מסוכרא הוא מוך מטלית על נקב החבית או הפך למעלה וניחא ליה שיזוב היין המובלע במטלית לתוך החבית וכן פירש בערוך בערך סכר שמסוכרא במקום מגופת חבית היא. ואם כן הוי איסור סחיטה משום דישה כמו אודרא דשישא ורבינו יעקב מפרש דנזייתא היא גיגית של שכר כדאמרינן וסימניך נזייתא שלהי פרק קמא דפסחים (כ' ע"א) ומסוכרא הוא המטלית הוי מן הצד ואם כן איסור הדוק מסוכרא לא הוי משום לבון דהא לא שייך לבון בסחיטת יין ושמן ושכר כי אם במים כדפי' לעיל. ונזייתא אין לפרש שיש בו מים דפ' קמא דפסחים מוכח שיש בו תבואה ומשקין וגם משום איסור דישה לא הוי כיון שמן הצד הוא והמשקה הנסחט מן המטלית נופל לארץ והולך לאבוד דאע"ג דפסיק רישיה הוא למסוכרא דנזייתא כדאיתא פרק קמא דכתובות. מ"מ מותר כיון שהולך לאבוד מה שנופל לארץ מה שנסחט. וכן פירש בערוך בערך פסק דאפי' פסיק רישיה מותר אם אינו נהנה בדבר. ומתוך כך מתיר הוא בערוך למשוך בשבת יין מן החבית בברזא הכרוכה לה במוכין של פשתן כיון שהברזא תהיה מן הצד. ומביא ראיה מפרק הבונה גבי התולש עולשין ואי לייפות לו קרקע הוי בכל שהו. ופריך אטו כולהו לאו לייפות נינהו. וכי תימא לא מיכוין הא פסיק רישיה הוא. לא צריכא בארעא דלאו דידיה ואינו אסור. ובפ' כל כתבי מפשיטין את הפסח כולו בשבת ופריך אמאי אע"ג דלא קא מיכוין פסיק רישיה הוא ואסור. מחזה ואילך שלא נעשה צורך גבוה ומשני דשקיל בברזיה. פירו' רצועות קטנות שאין שיעור במה שמפשיט יחד ולא ניחא ליה. ובפ' ר"א דמיל' גבי בשר אע"פ שיש בהרת יקוץ ומוקי לה בליכא אחר אבל אי הוה אחר לאב אסור למול דניחא ליה ושרי לאחר דלא ניחא ליה. ובפ' לולב הגזול משום ר"א בר"ש אמרו ממעטין ענבים מן ההדס ביום טוב ופריך הא קא מתקן מנא. ואע"ג דלא קא מכוין פסיק רישיה הוא. ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא יתירה ושרי כיון דאין נהנה במעוט הענבים לכך פירש רבינו יעקב דאיסור הדוק מסוכרא שהוא מן הצד הוי משום שמבטלה וחייב משום בונה. וזה הדבר תימה דהא קרי ליה תלמודא פ' קמא דכתובות פסיק [רישיה] והיאך הוי פסיק רישיה הלא דעתו ליטל' ולמשוך בה עוד ואי מבטלה מיד היאך קרי ליה אין מתכוין אמנם אפילו הוי המסוכרא והסתימה מן הצד כאשר פי' רבינו יעקב יכול הוא לפרש איסור של סחיטה משום דישה וכגון שיש כלי תחתיה לקבל היין הנופל בשעה שמושכין היין. וכן רגילות הוא שיש כלי מתחת אם כן אין הנסחט מהמטלית הולך לאבוד והוי כמו אודרא דשישא. מיהו פי' מורי רבינו דאפי' אין כלי מתחת החבית לקבל היין הנופל. מ"מ אסור למשוך בברזא הכרוכה בפשתן ובמוך בשבת משום דישה. ואע"ג שהבלוע הנסחט נופל על הארץ לאבוד נהי דאיסור' דאוריית' ליכא כדמייתי ראיה בערוך מד' מקומות כדפי' לעיל. מ"מ איסור' דרבנן איכא דהא ספוג שמקנח בו את הבגד והקער' מלכלוך היין ושמן ודבר אחר והרי אינו נהנה במה שבלו' מספוג ונסחט ממנו וא"ה אסור אם אין לו בית אחיז' וגם מפיס מורסה אי להוציא ליחה דשרי היינו משום צערא הא לאו הכי אסיר משום דהוה פסיק רישיה שעושה פה והוי כמו פתח אע"פ דאינו צריך לפה ואפילו למ"ד פרק חבית משקה ההולך לאבוד לאו משקה הוא גבי מפצע זתי' לידע לימסק. התם דמעיקרא היה אוכל ולא הוה ליה בעין כגון זה הבלוע במוך ובמטלי' שניכר המשקה מעיקרא. וכבשין שסוחטן לגופן מותר למימיהן אסור והכא בהך מטלית הכרוכה בברזל אינו סוחטו לצורך היין הבלוע בו כשמהדקו בחבית שהרי נופל לארץ ונראה דמותר לא דמי דבכבשי' לגופן מותר דוקא לגופן שאינו רוצה שיהיה המשקה בגוף של האוכל שרוצה לאוכלו בלא משקה הבלוע בו. פסק הלכך צריך ליזהר שלא יגעו בגדיו במי' כדאמרינן פ' אלו קשרים פגע באמת המים אם אינו יכול להניח רגלו לאידך גיסא קודם שמעקר רגלו שנייה אסור. מאי טעמא אי לנחית במיא אתי לידי סחיטה ואם יסחטם חייב משום לבון והא אב מלאכה המלבן אבל ההולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו או מצוה אחרת ופגע במים יעבור במים ולא גזרינן פן יסחוט כדאמרינן פ' בתר' דיומא ואם היה לכלוך על הבגד אסור מן התורה ליתן עליו מים דשרייתו זהו כבוסו כיון שיש שם לכלוך וגם מתכוין לכבסו בענין זה להשליך מים עליו כדאמר פרק דם חטאת ופ' נוטל אבל אם לא היה נוטף על הבגד וגם לא היה מתכוין לו לכבס הבגד וללבנו ע"י נתינת מים עליו אין כאן איסור כיבוס וליבון בשרייה זו ואין אסור אלא דילמא יסחוט דהא להקביל פני רבו שרי לעבור במים. וכן נדה לטבול בגדיה בשבת ובלא קבלת פני רבו נמי אינו אסור לעבור במים אלא גזרה דילמא יסחוט אבל במצוה להקביל פני רבו לא גזרו לשמא יסחוט. וכן רוחץ במים מסתפג ומקנח גופו באלונטית בסדין. וכן מקנח ידיו במפה מותר אע"פ שעל ידיו נבלעין בבגד כיון שאין כוונתו לכבסו בענין זה. ולגזרה שמא יסחוט ליכא למיחש כיון שאין כי אם מעט כשמקנח גופו וידיו בסדין. ואפילו באוליירין משרתי המרחץ שהיו חשודין לסחיטה לא אסרו להסתפג בהן כי אם להביא הסדינין בידיהם. אמנם בגד הבלוע ביין ושמן אין הדין כן כי אם סוחטו לא שייך איסור לפי שהרי אינו מתכבס ומתלבן דאכתי איכא ריח ומראה אלא האיסור הוה משום דש שמוציא המשקה שבלוע אמנם אינו צריך לשמור בגדו מיין ושמן בשבת כדתנן מסננין יין בסודרין. וכן ספוג אם יש בית אחיזה מקנחין בו את הקער' משמן ומאכל מיין. וטעמא דאפילו כשיסחוט אין בו איסור משום ליבון דהא אין מתלבן בכך דעדיין יש בו ריח ומראה אלא משום דישה כמו סוחט זיתים וענבים שמוציא את המשקה הבלוע והוי כמוציא דגן מן השבולת דהוי דש ואין רגילות לסחו' בגד משום משקה הבלוע בו. אבל בגד או מוכין הבלוע מיין ושמן והיא סתומה לפך ולמגופ' חבית למעלה אסור להדקו שם משום דישה שהיין זב ונופל בכלי כדאמרינן אודרא דשישא אסור להדקה אבל מן הצד הכרוכה ממטלית ומוכין ונתונה תוך חבית מהצד מותר למשוך בה ולהדקה בנקב כיון שהיין הולך לאבוד ונופל לארץ ואין כאן איסור דישה לפי' הערוך דפי' דמידי דלא ניחא ליה לא מיתסר. ומייתי ראיה מארבע מקומות דהיכא דלא ניחא ליה אין איסור דאורייתא. ומיהו יש מן הראיו' שיכולין לדחות. ואומר מורי רבינו דאסור למשוך בברזא הכרוכה ממוכין והיא נתונה בחבית מן הצד. ואף על פי שבהדוק הברזא הוי נופל המשקה לארץ והולך לאיבוד דנהי דאיסורא מן התורה ליכא כמו שמביא ראיה בערוך. מ"מ איסורא דרבנן איכא כמו ספוג אי אין לו בית אחיזה אין מקנחין בו. ואפילו לפירוש הערוך דשרי מכל מקום היכא דאית כלי תחת החבית מודה הוא דאסור לפי שאין המשקה הולך לאבוד. וכן רגילות שיש כלי תחת החבית ואסור הוא בכל ענין למשוך בברזא כרוכה במוכין בשבת.   Siman 245 כל כתבי הקדש מצילין מפני הדליקה. ובגמ' פליגי היכא דכתובין בכל לשון ולא לשון אשורית לשון הקדש אי מצילין או לא דשמא אין בהן קדושה. ותניא נמי הכי הברכות זהו תפילות אין מצילין אותן ולהכי תני כותבי ספרים כשורפי תורה לפי שצר' להניחן לשרוף בשבת ואין מצילין אותן. והני מילי בימי התנאים והאמוראי' שהיו חכמי מדע ונבוני לב ולא היו שוכחין דבר לפיכך לא היו כותבין לא תלמוד ולא תפלות משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן אבל אנן דרי בתראי דיש שכחה בלבות בני אדם אנן כתבינן את הכל משום עת לעשות לה' הפרו תורתך ושפיר נצול מפני הדליקה בין תלמוד בין תפלות ושאר כתבי הקדש וכן אם היו כתובין בסם ובסיקרא. אמר רב המנונא תניא מצילין וקאמר מאי תניא אמר רב אשי דתניא אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורי' על הספר ובדיו. ולענין הצלה מפני הדליקה בשבת מיתניא דשאר ספרים אפי' כתובין שלא כמשפטן כגון שלא בדיו אלא בסם ובסיקרא מצילין משום אזכרות ושמות שבהן אבל מגילה אין בה אזכרות מפני שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי להכי אם אינה כתובה כמשפט' וכדינה אין בה קדושה לטרוח להציל מן הדליקה בשבת כן צריך לפרש דלענין הצלה מיתניא. וכן משמע הפשט מאי תניא דמצילין אין בין ספרים כו'. דאין לפרש דמדתניא לענין דיו לכתוב. דהא ס"ת נמי צריכה דיו כדתניא פ' הבונה (ק"ג ע"ב) שלא בדיו יגנזו ומוקי לה פר' הקומץ (ל"א) בס"ת. וגם שאר ספרים דמשמע הכא דאין צריכין דיו. והלא פ' קמא דמגילה תניא עד שתהא כתובה אשורית ובדיו. ומוקי לה רב אשי גופיה בשאר ספרים וכר"י דאסר שאר לשון כי אם אשורית. ואף ס"ת לא התירו יונית אלא משום תלמי המלך ומתניתין דהתם דשרי שאר ספרים בכל לשון כתנא קמא השתא נהי דפליגי בכל לשון הלא לא מצינו דפליגי בדיו והתם קאמר בדיו ובשאר ספרים ובשמעתין מייתי רב אשי ברייתא ואין צריכין דיו והיה לו לתרץ שנוייא כאן בספרים כאן במגילה. ועוד מטעם דהא מגילה צריכה דיו דילפינן כתיבה כתיבה מואני כותב על הספר ובדיו הלא שאר ספרים נמי בהרבה מקומות יש בפסוק כתיבה אלא ודאי כל הספרים צריכין דיו. וברייתא דהכא מתניא לענין הצלה כדפרי' וכל זה פירשתי גם בהלכות ס"ת. פסק מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות מכאן ישים תפילין בתוך ארנקי של מעות מע"ש ובשבת אם יהיה דליקה יציל המעות אגב התפילין (עיין טור סי' של"ד וב"י וט"ז ס"ק י"ב ומג"א ס"ק כ' ופ"מ י"א וב"ח) למקום הראוי להניח לו תפילין אפי' לחצר שאינה מעורבת ולא סגי לתת הטבעת בארנקי של מעות להציל המעות המוקצין כאבן אפי' לחצר המעורבת דשמא הטבעת בטל למעות שהרי המעות שוין יותר ולא דמי לנוטל בנו ואבן בידו וכלכלה ואבן בתוכ'. מיהו בירושלמי יש דיסקיא מלאה מעות נותן עליה ככר ומטלטלה מפני הדליקה. מיהו שלהי נוטל (קמ"ב) אמרינן לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ובפ' קמא הבאתיה. להיכן מצילין הספר והתפילין למבוי שאינו מפולש. בן בתירא אומר אף למבוי המפולש מצילין מזון ג' סעודות הראוי לאדם נפלה דליק' לילי שבת מצילין מזון ג"ס. נפלה שחרית מצילין מזון שתי סעודות. מנחה סעודה אחת ר' יוסי אומר מצילין מהן מזון שלש סעודות. מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו מאה ככרות וחבית מלא יין ואומר לאחרים באו והצילו לכם. להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת בן בתירא אומר אף לחצר שאינה מעורבת. ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו. ופרש"י כגון כוסות וקערות הצריכין לו לאותו יום אבל דברים אחרים לא ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף. ר' יוסי או' שמנה עשר כלים וחוזר ולובש כל מה שיכול ללבוש ואומר לאחרים באו והצילו עמי. הך סיפא וחוזר ולובש מדברי ת"ק הוא שיכול ללבוש אפילו יותר משמנה עשר כלים ופושט וחוזר ומוציא ולר' יוסי שמנה עשר ולא יחזור ויוציא יותר. וכן פרש"י וכן מוכיח בברייתא בגמ' דקתני חוזר ולובש על ר"מ ולא תני על ר' יוסי ופי' דמצילין כתבי הקדש למבוי שאינו מפולש ולר' יהודה בן בתירא אף במפולש במסקנא מפרש דתרוייהו סבירא להו כר"א דאמר תקון מבוי צריך שני לחיים ואינו מפולש קרוי יש בו לחי אחד ומפולש קורא שאין לו לחי כלל. ולא ניחא ליה לפר' דסבירא להו כרבנן דאמרי תקון מבוי בלחי אחד וכהלכתא משום דאי יש בו לחי כתקנו א"כ אוכלין ומשקין נמי יציל שם כדפריך התם. ואין מעורב לא רצה לומר דמשמע אינו מפולש שחסר בגוף המבוי רק שאינו מפולש וזה לחי אחד שחסר בו. והא דתנן מצילין מזון שלש סעודות והדר תני סל מלא ואפי' מאה סעודות בגמ' פריך להו. ומשני רב הונא כאן בבא להציל כאן בבא לקפל. פי' בא להציל ללכת דרך אחד אפי' מאה סעודות אבל בא לקפל מקבץ מהרבה מקומות ונותן למקום אחד ומוציא והולך הרבה דרכים לא יציל בדרך רק ג' סעודות ואפילו באותו חצר מדקאמר תלמודא ואם קפל והניח וקפל והניח שמילא כלים הרבה או הרבה שקים ונתן כולן לתוך כלי גדול ואינו הולך רק דרך אחד זהו קרוי בא להציל ומותר אפילו מאה סעודות יחד ור' אבא בר זבדא אמר כאן לאותו חצר כאן לחצר אחרת אפילו הרבה דרכים יציל בכל פעם מאה סעודות כיון שלאותו חצר מציל אבל לחצר אחרת לא יציל רק שלש סעודות בכל דרך והיינו דאמרינן פ"ק (י"ט) חד מציל בחד מנא מאה סעודות שלא היה כי אם דרך אחד ובאותו חצר וחד מציל בארבעא וחמשא מני פי' שהולך חמשה דרכים באותו חצר. ובכל דרך מציל מאה סעודות ובפלוגתא דרב הונא ורבי אבא בר זבדא ולא כפרש"י דפ"ק. בא לקפל היינו הרבה סלים בתוך סל גדול והולך בדרך אחד ושרי אפי' לרב הונא כיון שאינו הולך רק דרך אחד. והא דאמר רבי אמי (קכ"א ע"א) בדליקה התירו לו' כל המכב' אינו מפסיד פי' בהלכות גדולות הוא הדין שאר פסידות בשבת יכול לומר כל המציל אינו מפסיד. וקשה דבריש פרק המדיר (ע' ע"ב) אמר בדליקה התירו למעוטי שאר איסורי שבת. פסק שנינו דמצילין כתבי הקדש למבוי שאינו מפולש מפני הדליקה ודווקא כתובין בלשון הקדש ודוקא תורה נביאים וכתובים אבל תלמוד ומחזור של תפילות לא יציל היינו לדידהו בימי אמוראים שהיו יודעין בעל פה. ולא היו כותבין רק פסוק אחד משום אלה אתה כותב ואי אתה כותב דברים על פה. אבל אנן שאנו כותבין הכל דעת לעשות לה' הפרו תורתך מצילין מפני הדליקה הן תלמוד הן תפלות (ואפילו) [ודווקא] למבוי שאינו מפולש ומצילין מזון ג' סעודות בכל דרך לחצר אחר המעורבת ואם אינו צריך ללכת להציל רק דרך אחד יכול להציל באותו פעם אפי' מאה סעודות אבל לאותו חצר אפי' ק' סעודות יחד בכל דרך וגם בגדים לובש ומציל וחוזר ולובש ומציל ודוקא כלי תשמישו הצריכין לו לאותו יום כדפיר' רש"י אחרים לא יציל. ופי' רבינו יעקב היינו דוקא כי הדליקה באותה בית דאי שרית ליה טובא אתי לכבויי אבל אם הדליקה בבית אחר כל מה שירצה מותר הוי להציל ואפילו טובא. ואומר אני דוקא לחצר ולמבוי הסמוכין לרה"ר. וגם אינן מקורין שאין גג עליהן ומחלף בר"ה וגם לדידהו שהיה להם ר"ה דאורייתא ולהכי אין מצילין רק כלי תשמישתו שצריך לו לאותו יום כדפירש רש"י אבל בבית חבירו יכול להציל מה שיחפוץ ובלבד שיהיה לשם עירוב כיון שיש גג. ועוד שאין לנו ר"ה גמורה וליכא למיגזר לאיסורא דאורייתא ולכך יציל כל מה שירצה שם. ואם יש לו ארנקי של מעו' שהן מוקצין לטלטל אם הניח עמהם תפילין או כתבי הקדש מע"ש ויציל הכל בשבת אפילו לחצר שאינה מעורבת כדין כתבי הקדש אבל ככר או תינוק עליו אין בכך כלו' אע"ג דשרי ליה בירושלמי כל כתבי דהא אמר שלהי נוטל לא אמרו ככר או תנוק אלא למת בלבד ושמא בדליק' התירו טפי כדאייתו לה בירושלמי אבל טבעת לתוך ארנקי אינו נראה שיהא מותר לטלטלה דשמא הוי הטבע' בטל למעות ששוין יותר. (עיין בהגהות מהרל"ח סי' של"ד). ר"ש בן ננס אומר פורסין עור גדי על שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור. וכן עושין מחיצה בכלים בין מלאים מים ואפי' חדשים הראוין להתבקע וע"י כן תכבה האש דגרם כבוי מותר כדאיתא בגמ'. א"ר יהודה טלית שאחז בה האור נותנין עליה מים מצד אחר אם כבתה כבתה וקאמר דסבר כר"ש בן ננס דשרי לגרם כבוי.   Siman 246 תנו רבנן נר שעל הטבלא כגון קרשויי"ל בלעז שפתילה דולק' בו מנער הטבלא ונופלת אם כבתה כבתה ומוקי לה בשכח ולא נעשה בסיס לדבר האסור. תנא נר שאחורי הדלת שתקועי' בגוף הדלת כגון שרגילות להניח נרות חנוכה תוך הדלת פותח וסוגר ונועל כדרכה ולייט רב עלה ומסיק משום דהוי פסיק רישי' לפי שבנענוע הדלת שפותח וסוגר בא הרוח ומכב' הנר ויש תימה דיותר הוי פסיק רישיה לעיל דשרי לנער נר דולק על הטבלא. אמר רב יהודה אמר שמואל פותח הדלת כנגד המדורה לייט בה אביי דגזר רוח מצוייה שאינו מבעיר אטו רוח שאינו מצוייה. נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואם בא העכו"ם לכבות מאיליו יניחו לכבות ואינו צריך לומר אל תכבה כדאמרו לו ליוסף בן סימאי אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ובפ' המדיר (ע' ע"ב) למעוטי שאר איסורי שבת לאפוקי מה"ג דפירשו דליכא חילוק בין דליקה לשאר איסורי שבת. אמר רב ואיתימא ריב"ל המתפלל בע"ש צ"ל ויכולו זה בתפלתו בתוך אתה קדשת ומה שאומרים בעולם יחד ויכולו אחר התפלה בשבת בבית הכנס' היינו גזירה משום יום טוב שחל להיות בשבת שאו' אתה בחרתנו ואינו אומר ויכולו. והשליח ציבור שאומר אחרי כן מגן אבות בדברו ברכה אחת מעין שבע זהו כדי שימתינו זה את זה לצאת מבית הכנסת שבתוך כך יסיים את תפלתו אותו שעדיין לא התפלל ויצאו יחד לפי שבאים מן הכפרים שבתוך התחום להתפלל בליל שבת ויהיה סכנה לשוב יחידי לביתו וזה דאמרינן פ' במה מדליקין מפני הסכנה. א"ר חנינא לעולם יסדר אדם שלחנו במ"ש ללוות המלך אע"פ שא"צ אלא לכזית וגם שיהא שולחנו מתוקן לכל השבת כולה. א"ר יוסי ב"ר יהודה שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש. מצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב או' יהי רצון שתהא כן לשבת אחרת לפיכך צריך לערוך שלחנו ולהציע מטתו ולהדליק נרו מע"ש והא דתניא בערבי פסחים (ק' ע"ב) שלא מביאין השלחן עד לאחר שקדש. יש לפרש ערוך היה מבערב אבל לא היו מביאין השלחן עד לאחר קדוש כדאיתא בשאלתות דרב אחאי. וקרובי תכא מקמי דלקדוש קדושה לא מקרבינן כי היכי דליתי סעודתא ביקרא דשבתא והיינו לדידהו דוקא ששלחנם קטנים אבל אנו שלחן שלנו גדול ואנו עורכין אותו תחלה במקום אכילה ואנו פורסין מפה טרם יאמר קדוש לכסות הלחם והמזון ולאחר קדוש מסירין המפה עליון ואתיא סעודתא ביקרא דשבתא.   Siman 247 תנן (קכ"ב ע"א) נכרי שהדליק את הנר ישתמש ישראל לאורו ואם בשביל ישראל אסור וכן עכו"ם שעשה כבש ירד בו ישראל ואם בשביל ישראל אסור וכן עכו"ם שמילא מים לבהמתו ישקה ישראל אחריו ואם בשביל ישראל אסור ואם תאמר מאי שנא ממשקין שזבו מאיליהן דאסורין ולא משום מוקצה אסור אלא משום גזרה שמא יסחוט ושמא יתלוש כדאיתא פ' קמא דביצה י"ל סחיטת פירות ותלישתן דבר קל הוא לעשות. ואי שרית הוא למיכל עביד להו ולא מידכר לזה פירש' עכו"ם שבשל לעצמו בשר או בצים או דגים מותר ישראל לאכול מהן דאין זה דבר קל לעשות כמו בנכרי שהדליק נר ועשה כבש ומילא מים דמותר ישראל ליהנות מהן וכן תנן סתמא במס' תרומות (פ"ב מ"ג) המבשל בשבת בשוגג יאכל. ובפ' קמא דחולין רב כי מורי לתלמידיה כר"מ מורי להו דאמר מבשל בשבת יאכל ולא כר' יהודה דאמר וכן פרק כירה (ל"ח) גבי שכח קדירה על גבי כירה בשבת מייתי ראייה ממבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ובשכח לא שנא וקשה דתנן פרק קמא דחולין (י"ד ע"א) השוחט בשבת וביום הכיפורים שחיטתו כשרה וקאמר שחיטת שבת אסורה ליומא דומיא די"ה ורבי יהודה היא דפריך הא שרי ר' יהודה אוכלא דאיפרת הוא דתנן פרק חבית (קמ"ג ע"ב) אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין רבי יהודה אומר אם עומדין לאוכלין היוצא מהן מותר ומשני הא אמר שמואל מודה רבי יהודה בסלי זתים וענבים הואיל וסתמייהו למשקין קיימי. הלכך אפי' יצאו מעצמן הוו אסורין וכן בהמה לשחיטה קיימא והשתא מי דמי הלא סחיטת פירות קל הוא לעשות טפי משחיטת בהמה ועוף. אמנם בלאו הכי קשה הפשט התם אמאי לא אוקי מתניתין דאסרא ליומא שחיטת שבת כרבנן דאסרי משקין שזבו אפי' עומדת לאכילה ותו מעיקרא דסבור דרבי יהודה שרי אוכלא דאיפרת הוא מדשרי עומדין לכתחלה. ולא אסר אלא פירות העומדין למשקין כ"ש דניחא טפי. דהא בהמה נמי קיימי לשחיטה ולהכי אסורה ליומא. ואמאי הוצרך להכא דרבי שמואל ור' יהודה מפליג בפירות בסתמייהו בין זתים וענבים לשאר פירות אלא צריך לפרש דהכי קאמר כרבנן לא מצי אתיא דדוקא במשקין שזבו אסרי משום דדבר קל הוא לעשות ולסחוט ואפילו עומדין לאכילה סברי רבנן דבר קל הוא לסחוט בעודה בכפו ואיכא למיגזר טפי משחיט' בהמה דרמי אנפשיה ומדכר אבל רבי יהודה דאמר ייחדן למשקין אסור ייחדן לאוכלין מותר אם כן מחשבתו מוציאה מידי משקין. והיכא שייחדן לאכילה אינו קל לסחוט ושרי ומתניתין אסרה בבהמה ששחטה שאינו כמו כן קל לעשות ומשני אע"פ שייחדן לאכילה שאינו עתה קל לעשות כדפרישית אפי' הכי קא אסר בסתמייהו למשקין כגון זתים וענבים אפי' ייחדן לאכילה שאינו קל לר' יהודה הוא הדין בהמה שהיא עומדת לשחיטה אע"פ שאינו קל לעשות יאסור ר' יהודה ועוד יש לפרש דבמידי דאכילה דוקא אסרינן אפי' נעשו ממיל' כגון פירות הנושרין ומשקין שזבו פן יעשה הישראל כן אבל במידי אחריני לא גזרינן אם לא נעשה בשביל ישראל כגון בנר וכבש ומים לבהמתו ולכך משוה לבהמה שנשחטה בשוגג דאסור דמידי דאכילה הוא ולא נאמר השתא טעמא דקל לעשות להאי פירוש' עכו"ם שבשל לעצמו בשבת בשר בצים דגים אסור הישראל לאכול כמו משקין שזבו ופירות הנושרין ואע"ג דהילכתא כסת' משנה דמסכת תרומות דהמבשל בשבת בשוגג יאכל היינו דוקא בישראל עצמו שבשל בשוגג דליכא למגזר פן יבשל במזיד דלא ברשיעי עסקינן אבל בעכו"ם שבשל לעצמו אי שרית ליה לישראל למיכל איכא למיגזר דילמא יאמר לו לעכו"ם לבשל בשבילו ובמסקנא ישראל ששחט בשוגג אסור ולא מטעם שמא ישחוט אלא משום מוקצה דלא חזי לכוס. ורבינו יעקב אסר לה"ר יצחק לאכול לחם של עכו"ם שנאפה בשבת. ושמא טעמא אע"ג דמבשל בשבת בשוגג יאכל זהו משום שראוי הבשר לכוס ולאכול קודם לכן. אבל לחם שנאפה בשבת שמא אין הקמח ראוי לאכול ואפי' היו החטין בשבת. הלא לא היו ראויין לאכול לאחר שנאפה דהיינו בפת וביום טוב ספק אם אסור מפני שנטחן ונרקד בי"ט ואע"ג דזהו ספיקא דרבנן ביו"ט ואין לאסור בשבת מטעם שנאפה בעצים מוקצים שנתלשו בשבת אפי' כן ליכא איסורא בהכי דהא תנן המבשל בשבת בשוגג ולא מפליג בנתלשו היום והיינו טעמא דאפילו למאן דאמר יש שבח עצים בפת היינו דווקא באיסור הנאה כגון פת שנאפה בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם אבל במידי דליכא איסורי הנאה לא אמרי' יש שבח עצים בפת. וכן פירש רש"י פרק בתרא גבי פת שנאפה בכמון של תרומה. ועל הלחם של עכו"ם שנאפה בשבת נראה לי פני' להתיר ולאסור ורבנן מצינן למימר דשרי דהא קיימא לן כר' שמעון דלית ליה מוקצה. ובפ"ב (קנ"ז ע"א) פסקינן כותיה בר מנר שהדליקו באותו שבת דדחיי' בידים ואע"ג דבשוחט מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו ומתני' דמחתכין את הנבלה לפני הכלבים מוקי לה בפר' אין צדין (כ"ז ע"ב) במסוכנת דאדם מצפה מתי תמות בהמתו יש לומר הכי נמי אדם מצפה שיטחן העכו"ם חטין ויאפה אותו דכמה שטחנו העכו"ם ולשו ואפאו ליכא איסורא כי אם משום מוקצה והרי ר"ש לית ליה או שמא דומה לפירות הנושרין דמודה ר"ש דאסור כדפי' רש"י פ' אין צדין גבי עכו"ם שהביא לו דורון אם יש במינו במחובר אסור אפי' ר"ש מודה משום דהוי כגרוגרות וצמוקים דר"ש מודה דאסור. תניא בתוספתא עכו"ם שהדלי' ישתמש ישראל לאורו. וכן עכו"ם שעשה כבש ומילא מים לבהמתו ובישראל בין שוגג בין מזיד אסור. ושמא אתיא כר"י דאסר מבשל בשבת אפילו בשוגג ואמר יאכל למ"ש דקא קניס שוגג אטו מזיד כדאיתא פ' הנזקין (נ"ג). מיהו אפי' כר"מ אתיא דהא מודה ר"מ דהשוחט בשוגג אסור משום דלא חזי לכוס והא נמי דומה להא דקודם שהדליק הנר ועשה הכבש אינו יכול לירד ולראות. א"ר חנינא (קכ"ב) מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת אע"פ שישנן מחוברין כגון במרעה ואינו עוב' משום למען ינוח שורך כדאיתא במכילתי' יכול לא יניחנו עוקר ת"ל למען ינוח שורך וגו' ואין זה נייח דיהיה פעמים שורו רעב אם אתה אוסרו לו ואין מעמיד את בהמתו מן המוקצה. והא דתניא לעיל עכו"ם שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל מוקי לה כגון דקאי לה באפה ואזלה. וכ"ש אם עכו"ם ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל אין צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל כדאיתא גבי דליקה אין צריך לומר לעכו"ם אל תכבה ובשביל שלא יהא מערים לעשות בשביל ישראל ואומר לעשות לעצמו. ואע"ג דתניא נר שהוא דולק במסיבה אם רוב ישראל אסור. וכן מרחץ שהיא מרחצת בשבת אם רוב ישראל אסור אע"פ שהוא לא פירש בשביל ישראל הוא עושה לפי שהרי גופו נהנה אבל לבהמתו ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה שהרי הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה וגם גופו של ישראל אינו נהנה בדבר. פסק בטחתי בצור ולא אמעד עוד לעולם ולעולמי עד. יאיר עיני בתורתו ויישר לבי להבין דתו קושט אמת אמרתו. אבאר נא בעזרתו מלאכ' של ישראל בשבת בשביל עצמו ומלאכת של עכו"ם בשביל עצמו או בשביל ישראל הן באיסורא דאורייתא הן באיסורא דרבנן מה דינם הן בשבת הן במו"ש הן לו הן לאחרים וגם דיני מוקצה מפירות שנשרו או מביצה שנולדה או צד עוף חיות ודגים מה דינן בי"ט ראשון הן בי"ט שני או למוצאי י"ט או מי"ט לשבת או בשני י"ט של ר"ה או שבאו מחוץ לתחום. ודיני שירי פתילה משבת לי"ט.   Siman 248 תחלת דבר ישראל שבשל בשבת בשוגג יאכל הוא בעצמו ואפי' באותו שבת כדתנן בסתם משנה במס' תרומות (פ"ב מ"ג). המבשל בשבת בשוגג יאכל וכן מורי רב לתלמידיה. ודוקא מבשל דחזי לכוס מקודם. אבל שוחט בשוגג אסור ליהנות באותו שבת. וכן אם עשה ישראל מלאכה בשבת בשוגג בדבר שאין אכילה כמו הדליק הנר או עשה כבש אסור ליהנות בו באותו שבת דדמי לשוחט דאסור משום דמקודם לא היה ראוי כלל. ואם עכו"ם עושה מלאכת שבת בשביל עצמו מותר ישראל ליהנות אפי' באותו שבת כדתנן עכו"ם שהדליק את הנר או עשה כבש או מילא מים לבהמתו ישתמש ישראל לאורו וירד בו ישראל וישקה מהן ישראל והיינו אפי' באותו שבת כמו ר"ג וזקנים שירדו בכבש בשבת. אבל מידי דאכילה כגון העכו"ם שבישל לעצמו בשבת בשר בצים ודגים יש צדדין לאסור ולחלק בין מידי דאכילה לעכו"ם שהדליקו הנר ישתמש ישראל לאורו. דדבר שאין ראוי לאכילה לא גזרינן כולי האי כדפרישי' לעיל. ולא דמי להא דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל. דהתם ליכא למגזר פן יבשל הישראל במזיד. דאין להחזיקו ברשע לבשל במזיד בשבת. ולעשות איסור' דאורייתא אבל יקל לומר לעכו"ם לבשל בשבת. ועל העכו"ם שאפה לחם בשבת וגם שמא נטחנו החטין ונרקדו בשבת יש פנים להתיר כמו מבשל בשבת יאכל וכמו נכרי שהדליק נר שישתמש ישראל לאורו. ויש פנים לאסור כדפי' (עיין רא"ש ז"ל בפ"ג ביצה ובק"נ ומג"א שכ"ה וב"י וט"ז ס"ק ג' והגהות מהרל"ח של"ד). דלא דמי לנכרי שהדליק הנר דאיכא חלוק בין מידי דאכילה למלאכה אחרת כדפי' לעיל וגם לא דמי למבשל בשבת בשוגג. דהתם ליכא למגזר שמא יהיה הישראל רשע לבשל במזיד. אבל יקל לומר לעכו"ם לבשל. ואפי' נדמה אותן למבשל בשוגג יאכל יש לאסור האי לחם דדמי לשוחט בשבת בשוגג דאסור משום דלא חזי לכוס והקמח נמי לא היה ראוי לכוס. ואפי' אם הקמח ראוי לכו' אין החטין והקמח ראויין לאכול באותו עניין שנעשו לבסוף לאחר שנעשה בו איסורא דאורייתא שנעשה פה /פת/. ואינו דומה לחזי לכוס של מבשל בשר ודגים. וכי תימא הלח' מותר. דהא פסקי' שלהי שבת כר"ש (קנ"ז ע"א) דשרי מוקצה בר מנר שהדליק' באות' שבת דדחייה בידים. לא דמי דשמא הכא מודה ר"ש דהוי כגרוגרות וצמוקין כיון שנטחן ונאפה ונרקד בשבת כדאמרי' פ' אין צדין (כ"ד). עכו"ם שהביא לו דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור בכדי שיעשו. ופי' רש"י דאפי' ר"ש מודה בהא דהוי כגרוגרו' וצמוקין דאמרינן פ' כירה דמודה ר"ש.   Siman 249 ואם עכו"ם ליקט פירות בשבת לעצמו. או בי"ט. או תלש או צד דגים חיה ועוף בשביל עכו"ם הישראל אסור ליהנות בו ביום משום מוקצה וה"ה נשרו מאיליהן או נצודו מאיליהן כמו ביצה שנולדה בי"ט לא תאכל. וכמו פירות הנושרין ומשקין שזבו מאיליהן דאסורין. אבל למו"ש מותרין מיד וא"צ להמתין בכדי שיעשו כדתנן במס' מכשירין. מרחץ המרחצת בשבת אם רוב עכו"ם למו"ש רוחץ בה מיד. וכן פרק בכל מערבין (מ' ע"א) הנהו עכו"ם דגזו אסא לגננא דישראל אסר להו רבא בכדי שיעשו. משום דבשביל ישראל גזו להו. אבל אי לא בשביל ישראל הוה שרי למו"ש מיד. ואם בשביל ישראל ליקט העכו"ם הפירות או צד דגים והחיה והעוף בשבת או בי"ט אסור למו"ש בכדי שיעשו. כדאמרינן פרק אין צדין עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לערב בכדי שיעשו וכן פר' בכל מערבין (מ"ב ע"ב) עכו"ם דגזו אסא לגננא דישראל ואסר להו רבא במוצאי שבת בכדי שיעשו. וכן פ"ק גבי עססיו' ותורמוסין שבשל בשבת. ונחתום אם חמם מים אסור לערב בכדי שיעשו. וכן במסכת מכשירין (פ"ב מ"ה) מרחץ המרחצת בשבת אם רוב העיר ישראלים אסורין בכדי שיעשו ואם עכו"ם ליקט וצד בי"ט ראשון צריך כדי שיעשו בחול למוצאי י"ט שני. כך פי' בה"ג ורש"י מתיר בכדי שיעשו בי"ט שני עצמו. ולקמן הארכתי בזה. ואם ספק אם נלקטו היום או נצודו הדגים והעופות בשבת או בי"ט על זה שנינו ספק מוכן אסור. ואפי' ר"ג דשרי היינו לטלטל. אבל לאכילה מודה דאסור. ואם לקט העכו"ם בשבת פירות וצד דגים בשביל עכו"ם ובשביל ישראל אסור למ"ש בכדי שיעשו כמו שאפרש וכדאיתא בירושלמי אבל אין ידוע אם בשביל ישראל ליקטן וצד הדגים בשבת אי לא או איפכא כי ידוע לכל שבשביל ישראל עשה אבל אם ספק אם לקטן בשבת או לא שבאותו היום הוו אסורין משום ספק מוכן. אמנם הן מותרין למו"ש מיד (תמהו דהא קיי"ל דאינו במחובר אסור עיין מג"א תקט"ז ס"ק י"ב ועיין בחדושים על ה' יו"ט מכר"ו ועיין סי' שכ"ה ט"ז ס"ק ט"ז ופ"א ית' פ"ת ת' ס"ט ותה"ד ת"א) כשמואל פרק שואל דא' א"צ להמתין במו"ש עד כדי שיעשו. ולא כרב דאמר צריך להמתין דאע"ג דהלכה כרב באיסורי כדאיתא פ' יש בכור. הכא הלכה כשמואל כדפסיק תלמודא פר' שואל. (קנ"א ע"א) גבי הא דתנן עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אלא א"כ בא ממקום קרוב. ומפרש רב שיודע ממקום קרוב ולא מחוץ לתחום אבל ספק אסור עד כדי שיעשו. ושמואל סבר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. לקולא יש לנו לו' שבאו ממקום קרוב. ומותר כמו חיישי' שמא באמבטי עברה ושריא לכהן גדול. וברוב ספרים כתוב מתני' דייקא כשמואל ותנן כוותיה דרב. מתניתין דייקא כוותיה דשמואל חפרו לו קבר יקבר בו ישראל אף ע"ג דספיקא הוא אם בשביל ישראל חפר. ותנן במס' מכשירין כרב. מרחץ המרחצת בשבת וכו'. מחצה על מחצה אסור בכדי שיעשו. ר"י אומר אם יש רשות מותר פירוש רשות עכו"ם חשוב שיש בעיר יש לי לומר בשביל עכו"ם נתחמם אלמא ספיקא שרי כשמואל ומדרבנן דאסרי בכדי שיעשו במחצה על מחצה לא תקשי לשמואל דסברי בודאי לשם עכו"ם ולשם ישראל נתחמם בשביל שניהם ולכך אסור. דהיאך יהא אסור אם בשביל ישראל לחודיה נתחמם או בשביל עכו"ם לחודיה הלא לא חממוהו בשביל איש אחד. כל זה פירש רבינו שלמה. ולשון אחר תופס עיקר. וכן גורס רבינו חננאל ועל לשון ראשון קשה מתני' היכי דייק לה שמואל. הא דחי לה התם בקבר שהוא באיסרטיא ברה"ר שאין רגילות לקבור שם ישראל. א"כ אינו ספק. וכיון שלשון אחרון עיקר א"כ הלכה כשמואל דאמר ספק מותר מיד למו"ש דמייתי תלמודא סייעתא דשמואל ממתני' דמרחץ. וגם יש ללמוד מכאן בדבר הנעשה בשביל ישראל וגם בשביל עכו"ם אסור במו"ש בכדי שיעשו כיון דלשון אחרון עיקר. והרי רבנן אמרי מחצה ע"מ אסור בכדי שיעשו. וטעמא כדפרישית לפי שנתחמם המרחץ לשם שניהם. וכן משמע קצת בירושלמי פרק כל כתבי בעובדא דאקלע שמואל בביתא דעכו"ם אדליק עכו"ם בוצינא בשבתא והפך שמואל אפויי אייתי עכו"ם שטרא וקרא ביה. ידע שמואל דלא בגינת' אדליק. הדר שמואל אפוי. וקאמר הדה אמרה נעשה בשביל עכו"ם ובשביל ישראל מותר וקאמר דילמא משום דאין מטריחין את האדם לצאת מן ביתו אבל בעלמא אסור. אע"ג דיש בספר ירושלמי כתיב הדה אמרה אסור נראה לי דטעות סופר הוא ומותר גרסי' (עיין טור רע"ו וב"ח). ואם הדגים ועופות נצודו בשביל ישראל בי"ט ראשון או פירות שנתלשו בי"ט ראשון בשביל ישראל צריך בכדי שיעשו כדאמר רב פפא פ' אין צדין הלכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לערב בכדי שיעשו ובפי' דבכדי שיעשו נחלקו הגאונים. רש"י פירש פרק בכל מערבין דהיינו לערב של מוצאי י"ט ראשון ואפי' בי"ט שני מותר משום דשתי קדושות הן והאחד חול כמו ההוא טביא דאתציד ביום טוב ראשון ואשתחיט בי"ט שני וכמו ביצה שנולדה בזה מותרת בזה ופי' רבי' שלמה דבהלכות גדולות של רב יהודאי גאון אוסר עד כדי שיעשו למוצאי יום טוב שני דהיינו כדי שיעשו (עיין רא"ש בפ"ג דביצה וטור קט"ו וב"ח וב"י) בהיתר. אמנם יש לדחות דלא דמי לביצה שנולדה בזה מותרת בזה דליכא רק מוקצה וכן ההיא טביא שמא אתציד בשביל עכו"ם או נפרסו המצודות מבעוד יום גדול בחול ונלכד הצבי לאחר שתחשך בתוך המצודה מאיליו דליכא בכל אלה רק מוקצה ולכך מותר ביום טוב שני מיד בלא כדי שיעשו משום דשני ימים טובים של גליות שתי קדושות שמחמת ספק נעשין והאחד חול ולא שייך איסור מוקצה בחול אבל היכא שהפירות נתלשו בשביל ישראל ביו"ט ראשון אסורין אף ביו"ט שני ולמוצאי של יום טוב שני בחול בכדי שיעשו כדברי הלכות גדולות רב יהודאי וטעמא לפי שהישראל אסור לתולשן ולצוד אותן ביו"ט שני והוא צריך להן איכא למגזר פן יאמר הישראל לעכו"ם ביו"ט ראשון לתלוש פירו' ולצוד דגים ביו"ט ראשון כדי שיהיו ראוין לו ביום טוב שני לאחר כדי שיעשו אבל אם נאסור עד כדי שיעשו בחול ליכא למגזר מידי כי למה זה יאמר הישראל לעכו"ם לתלוש ולצוד בי"ט שני כיון שהישראל עצמו יכול לעשותו בחול. וביצה שנולדה ביו"ט ראשון או דגים ועופות שנצודו בי"ט ראשון או פירות שנלקטו ביום טוב ראשון והכל היה בשביל עכו"ם אותו היום אסורין משום מוקצה וביום טוב שני מותרין כדתנן ביצה שנולדה בזה מותרת בזה והוא הדין העופות והדגים כיון דביום טוב ראשון ליכא אלא מוקצה. ודווקא בשני י"ט של גליות כגון פסח עצרת וסכות אבל שני ימים טובים של ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה וכן דגים ועופות וחיות שנצודו בי"ט ראשון או פירות שנלקטו ביום טוב ראשון בשביל עכו"ם אסורין בי"ט שני משום מוקצה. וטעמא משום דקדושה אחת הן ואמנם י"ט של פסח נמי או של עצרת או של סכות אם הם סמוכין לשבת לפניה או לאחריה ביצה שנולדה בזה אסורה בזה וכן פירות שנתלשו ודגים ועופות שנצודו בשביל עכו"ם וטעמא אע"ג שהלכה כארבעה זקנים אליבא דר"א דאמר דשתי קדושו' הן שבת וי"ט מ"מ אסורים משום הכנה דאין י"ט מכין לשבת. דבפ"ק דביצה פסקי' כרב דאסר בין שני י"ט של ר"ה הן קדושה אחת משום שאף בני א"י היו עושין שני ימים של ר"ה היכא דלא קא מטו שלוחי ב"ד משום דבמקום ב"ד נמי פעמים שני ימים י"ט כשבאו עדי' מן המנחה ולמעלה ביום ל' שנוהגין אותו היו' קדש ולמח' קדש בימי הבניין משום קלקול הלוי' בשיר לכך אף אחר החורבן שהתקין רבן יוחנן בן זכאי שמקבלין עדות החדש כל היום כלו ואין עושין ר"ה רק יום אחד. מ"מ בבבל שעושין לעולם שני ימים טובים הם קדושה אחת. ודגים ועופות ופירות וביצה של י"ט ראשון אסורין גם בי"ט שני של ר"ה.   Siman 250 Siman 251 ומשפט פירות או דבר אחר הבא מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כדאיתא פרק בכל מערבין ופרק אין צדין (כ"ה ע"א). ולאותו ישראל צריך לו להמתין במ"ש בכדי שיעשו אע"ג דהוי איסורא דרבנן. ויש קצת ראיה דתנן פ' שואל (קנ"א ע"ב) עכו"ם שהביא חלילין בשב' לא יספוד בהן אלא א"כ באו ממקום קרוב. משמע דאם נודע שבשביל ישראל באו מרחוק לא יספוד עד כדי שיעשו שיבאו למ"ש ממקום שהביאם דהא מדמי ליה למרחץ שנתחמם בשבת. ויש לדחות. דבמת החמירו טפי. שהרי גבי חפרו לו קבר בשביל ישראל לא יקבר בו עולמי' (וכן) גבי חלילים. ופרק קמא דתניא לא תמלא אשה קדירה ע"ש עם חשכה עססיות ותורמוסים ולא יחם נחתום חבית של מים ואם עשה אסור בכדי שיעשו. אע"ג דליכא איסורא רק שמא יחתה. ויש לומר דשייך התם איסורא דאורייתא. ולפי שאין ראיה להתיר צריך ליזהר להחמיר אפי' בבאו מחוץ לתחום לאסור בכדי שיעשו למ"ש. אבל ספק שמא הלילה אין מן החשבון לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק וצריך להמתין כדי שיבאו ביום למחרת שבת.   Siman 252 ועל המים שהעבד או השפחה שואבי' מים מבור שהוא רחב ארבעה ועמוק עשרה ויותר ומביאין דרך רה"ר אל בית הישראל מתיר רבי' יעקב אם לא אמר לו הישראל להביא. אע"פ שבשביל ישראל הוא מביא כיון שהיה יכול הישראל ללכת שם ולירד בבור ולשתות דדווקא לבהמה מתני' מילא מים לבהמתו של ישראל לא ישקה אחריו ישראל כדאשכחן גבי פסי ביראות לא הותרו אלא דוקא לבהמה אבל לישראל מטפס ועולה מטפס ויורד. וברייתא דליקט עשבים בשביל ישראל לא יאכיל את בהמתו (עיין בש"ע מהרב זצלל"ה מהד"ב) מוקי לה רבי' יעקב ההיא בתרי עברי דנהר' שאין ישראל יכול להוליך בהמתו שם. ורבי' אליהו נמי היה מתיר. דאמרינן פרק מי שהוציאוהו פירו' שיצאו חוץ לתחום וחזרו מותרין. ויש לדחות זאת ואפי' לאותו שמחמיר ואין סומך על היתר זה מ"מ אם באו בשביל ישראל זה שאין מחמיר מותר לישראל זה לאותו שמחמיר לדידן דלית לנו רה"ר דליכא השתא רק איסור' דרבנן והוי כמו פירות שבאו מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אח' ועכו"ם שכיר לישראל או שפחה אם הדליקו הנר או אם עושין את האש בשביל ישראל אסור הישראל ליהנות ממנו כדתנן עכו"ם שהדליק את הנר בשביל הישראל אסור להשתמש לאורו ואין להתיר משום דהוי כמו קצץ מותר בפ"ק דהני מילי שולח אגרות בשבת דאין גוף הישראל נהנה מדבר האסור אבל הכא כ"ש ששכיר הוא שעושה בשביל הישראל ואסור שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו והישראל מותר להניח עבדו לעשות מלאכתו לעצמו של עכו"ם ואין כאן איסור למען ינוח עבדך כדאמר פרק ד' מחוסרי כפרה עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן בישר' בחול דברי ר"ש ופסיק התם כוותיה וגם מהתם משמע דוקא לעצמן אבל לישראל אסור אע"ג דשכירי' אליו והוי כמו קצץ בשביל כך אין מותר כדפריש' לעיל ואיסור למען ינוח עבדך היינו למען ישראל ואם נר אחד דלוק בשבת ועכו"ם הדליק בשבת הרבה נרות או נתן באש עצים הרבה מותר ישראל ליהנות מהן כיון שמתחלה היה יכול ליהנות קצת מן הנר או מן האש וכן אם עשה העכו"ם האש או בשביל תנוק לחממו או לעשות לתנוק מאכלו או בשביל גדול חולה שאין בו סכנה מותר גם לבריא ואסור לומר לעכו"ם מערב [שבת] עשה האש בשבת או להדליק הנר אבל לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה אעפ"י שנרא' הערמה כדי לעשות לשבת הבאה.   Siman 253 דיני שירי פתילה של י"ט ראשון אם מותרין בשבת הסמוך לה או בשני ימים של ר"ה אסורין מזה לזה אם תחלת כבויין היה בשבת או בי"ט אסורין ואם כבן תחלה בחול ואחרי כן הדליקן לצורך י"ט או לצורך שבת וכבו בי"ט או בשבת מתירין לחזור ולהדליקה למחר לצורך י"ט שני כי הכבוי ראשון שהיה בחול הוה הכבה שנינו בירו' פ"ק דביצה רב חסדא בעא מחלפא שיטת' דרב תמן הוה עביד לה שתי קדושות פירש דרב אסיק פ' בכל מערבין בארבעה זקנים ואליבא דר"א דאמר שבת וי"ט שתי קדושות הן והכא הוא עביד ליה קדושה אחת דאתפלגון שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקן בי"ט רב ור' חנינא תרויהו אמרי אסור ור' יוחנן א' מותר אין יותר אחרי כן מדבר זה ואו' אני לפי האמת א"צ להחליף פלוגתייהו ולא תקשי מרב לרב דטעמא דרב דאסר שירי פתילה משבת לי"ט לא הוי משום דקדושה אחת הן אלא משום הכנה דרבה דכבוי קרי הכנה שיותר הן טובות להדליק כשנדלקות וכבויות תחלה אבל רב חסדא דמחליף ואפיך דברי רב משום דסבר דטעמא דרב דאסר הוי משום קדושה אחת הן ורב חסדא לטעמיה דלית ליה הכנה דרבה פרק בכל מערבין ודוגמת פירש שירי פתילה כבר פריך רב חסדא פרק בכל מערבין רב חסדא רמי דרב אדרב מי אמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר"א דשתי קדושות הן והא אמר רב שבת וי"ט ביצה שנולדה בזה אסורה בזה ומתרץ רבא טעמא דרב משום הכנה הכי נמי מתירין משירי פתילה ולא ניפוך ולא נחליף הדברים. פסק הלכך נראה לי דבשני י"ט של ר"ה או י"ט הסמוך לשבת לפניה אותן הפתילות שמדליק לצורך י"ט ראשון אם נכבו תחלה בי"ט כבוי זה קרוי הכנה שהן טובות יותר להדליק ואסור להדליקן למחר בי"ט שני או לשבת דאין י"ט מכין לשבת וצריך להדליקן בחול ולכבותן בחול או מוכבות הן בחול וכי חוזר ומדליקן לצורך י"ט ראשון וכבו אחרי כן אין בכך כלום וחוזר ומדליקן לצורך י"ט שני או יעשה פתילות חדשות מבחול לצורך י"ט שני ולא יסמוך על הפתילות הישנות הנותרות מי"ט ראשון וכן לפידים שהובערו קצת בי"ט ראשון וכבו אסור להדליקן בי"ט שני של ר"ה וכן אסור להדליק לפידי' הנותרים משבת בי"ט שאחריו כי הכבוי הוא הכנה שטובות הן יותר לחזור ולהדליקן וצריך עצים אחרים להרבות ולערב בהם כדאמרינן פ' משילין מרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן והיינו דאמרינן בירושלמי שירי פתילה ושירי שמן נמי נעשה צלול יותר כשמדליקין בו אבל בשני י"ט של גליות של פסח עצרת וסכות אין חששא בכל אלה שיום אחד חול ואיסור הכנה לא שייך מי"ט לחול דהא ביצה שנולדה בשבת או בי"ט מותר' בחול וכן פירו' שנשרו מאיליהם בי"ט מותרין בחול וכן בשני י"ט של גליות מה שאין כן בשני י"ט של ר"ה או י"ט הסמוך לשבת לפניה או לאחרי' כדפי' לעיל. סליק הפסק המובחר של מלאכת שבת וי"ט ושל מוקצה והכנה.   Siman 254 כל הכלים תנן כל הכלים נטלין לצורך ושלא לצורך ומפרש רבא דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו מותר היינו לצורך דמתני' דגם שלא לצורך דהיינו מחמה לצל או שלא יגנב הכל מותר. אבל דבר שמלאכתו לאיסור כגון קורנס של נפחי' לצורך גופו ולצורך מקומו מותר אבל מחמה לצל אסור וכן הלכה וכן סובר רב דאמר רב מדשלא יגנב אסור כגון מחמה לצל אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר ואפי' לר"ש אסור מחמה לצל כאן שמלאכתו לאיסור. דהא רב במוקצה לטלטל סבר כר"ש כדאיתא פרק מפנין (קכ"ח) וכרכי דזוזי דאסר רב פ"ק (י"ט ע"ב) ופ' בתרא (קנ"ז ע"ב) מוקצה מחמת מיאוס. וכן ר"א דאמר מכבדות של תמר' מותר ופריך אי מחמה לצל אמאי מותר. ואי ר"ש שרי כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל. מאי קשיא ליה. אי ר"א סבר כוותיה לכ"ע אסור. ומחט נקובה מותרת לצורך גופא. כדתנן מחט של יד מותר ליטול בה הקוץ. וה"ה לצורך מקומה. והא דנקט ליטול בה את הקוץ חדושא הוא דאע"ג דחביל ומוציא דם שרי. כדאיתא פרק הנחנקין (פ"ד ע"א) משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לר"ש. ואע"ג דאיכא איסורא דרבנן בעלמא הכא שרי משום צערא ופטור כדאיתא שלהי (ק"ז ע"א) האורג. מיהו אסור לצאת ברה"ר כשסגר מפתחי חלוקו של צוארו דאינ' תכשיט. ולא האשה צעיפ'. אבל במחט שיש לה ראש מצד אחד כמו אישפילגייא בלעז היא נקראת תכשיט ושריא. ומחט שתופרין בה דשריא ליטול את הקוץ ולצורך גופ' ולצורך מקומ' אם נטלה חרר' חור שלה או עוקצה הרי היא כאבן ואסור לטלטלה דאדם זורקה לבין הגרוטאות. והא דתניא מחט בין היא נקובה בין אינה נקובה מותר לטלטלה לא אמרו נקובה אלא לענין טומאה. מפרש לה התם פ' כל הכלים בגולמי. דזימנין ממליך ומשוי ליה מנא. פרק בתרא (קנ"ז) פליגי רב אחא ורבינא. חד אמר הלכה כר"ש בכולי שבת גבי עניין מוקצה דשרי חוץ מן המוקצה מחמת מיאוס כגון נר של חרס ישן אפילו לא הדליקו בו באותו שבת. וחד אמר אפי' במוקצה מחמת מיאו' הלכה כמותו דשרי. וכ"ש מחמת איסור בר מנר שהדליקו בו באותו שבת משום דדחייה בידי'. וקשיא לן דבכולי תלמודא הלכה כמאן דמיקל כדאיתא פר' כיצד צולין ופ' כל הבשר בר מתלתא דחשיב התם. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר"ש דאסיר. דתנן כל הכלים נטלין בשבת חוץ ממיסר הגדול ויתד של מחריש'. וכמו כן סכינא דאשכבתא סכין המיוחד לשחוט בו. וכן חרבא דאושכפי דאיתא פ' כל הכלים. פרק מפנין ת"ר דג מליח מותר לטלטלו אע"פ שאינו מבושל. דג תפל שאינו מלוח אסור לפי שאינו ראוי כלל לאכילה. אבל בשר בין מליח בין תפל מותר לטלטלו סבר לה כר"ש. והא דאמרי' פרק תולין (ק"מ ע"ב) תלאי דבשרא שרי לטלטולי דכוורי אסיר. ופירש רבי' שלמה חתיכת בשר מליח או דג דתלוי ביתד. וקשה על פי'. דאי הדג מליח שרי דרב מוקצ' לטלטול סבר לה כר"ש כדאיתא פרק מפנין. אלא בתפל מיירי. ונראה יותר דמיירי בחבל שהדג תפל בו או הבשר. דשל בשר אין מאוס כמו של דג. והשתא הוי דומיא דהוצא וקניא דלעיל. פרק נוטל תנן. בית שמאי אומרים מגביהין מעל השלחן עצמו' וקליפי' וב"ה אומרים מסלק הטבלא ומנער' אבל העצמות וקליפות לחודייהו אסור ליקח ולזרוק. ורב נחמן אמר אנו אין לנו אלא בית הלל כר"ש ובית שמאי כר"י. דאיפכא תנן לה דבית הלל מתירין להגביה עצמות וקליפין ודוקא שראויין למאכל בהמה כדתנן התם מעבירין שיער של פולין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה וקאמר מני ר"ש. ועצמות לכל הפחות כשהן לחין ראוין הן לבהמה כדאמרינן פרק מפנין (קכ"ח ע"ב) מטלטלין עצמות מפני שהוא מאכל לכלבים. אבל מילי שאינן ראויין אף למאכל בהמה אסור להגביהן אלא ינער לו את השלחן או את המפ' כמו מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות. וכן באבן על החבית. וההיא נמי מיירי בשכח אבל במניח אסור לנער. ופי' של מניח. היינו שמניח שם המעות או דבר האסור כדי לשהות שם כל השב' כולה (עיין טור סי' ש"ט וט"ז ס"ק א' וסי' שי"א) אבל נתנן במזיד בע"ש כדי לנוטלן למחר בשבת מותר לנער כמו שכח כדתנן טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן למחר נוטל לו הכסוי והן נופלות. והא דתנן מנער הכר מן החבית. וכן החבית מטה על צדה והאבן נופלת אמר רבא בר בר חנא אמר רבי יוחנן לא שאנו אלא לצורך גופה שצריך לכר לישב עליו ולחביות למשוך יין דרך המגופה אבל לצורך מקומן מטלטל הכר עם המעות ויניח הכל למקום אחר שאם היה מנער שם לא היה יכול לישב באותו מקום אבל אם לא היה צריך לישב באותו מקום הוי אסור לטלטל הכר עם המעות אלא ינער והם נופלות. והא דתנן נוטל אדם בנו והאבן בידו. אמרי דבי רבי ינאי בתנוק שיש לו געגועין על אביו. ואפ"ה א"ר יוחנן אם דינר בידו אסור דילמא נפלה ליה לתנוק ואתי אבוה לאתויי. הילכך בסתם תנוק אם יש בידו אבן או שום דבר איסור אסור לטלטל התנוק. דהא ביש לו געגועין דוקא שרי. פרק ר"א או' תולין את המשמרת בי"ט ונותנין לתלוי' בשבת וחכ"א אין תולין בי"ט משום אהל. ואין נותנין שמרים בתוך השק שכבר תלוי מאתמול. אבל נותנין שמרים לתלויה בי"ט. ונותנין מים על גבי שמרים כדי שיצולו. ומסננין היין בסודרים. ולעיל פירשתי בדיני סחיטה דהכא ליכא למגזר. אמר רבי חייא בר אשי (קל"ט ע"ב) ובלבד שלא יעשה גומא בסודר לקבל היין לפי שהוא עובדיה דחול. אמר זעירי יין צלול לתוך המשמרת. אבל לא עכור דלא משתתי הכי. מתיבי ר"ש ב"ג אומר בורר אדם חבית יין ושמרים. פי' מערב יחד יין לתוך המשמרת בשבת. ומתר' בין הגתות שנו ששותין יין עכור ואין נראה כבורר. אמר רבא (קמ"א) אסור להדוקי אודרא דשישא. פי' סתימת פך של יין. ואסור משום דש. א"ר ששת בריה דרב אידי (קל"ח ע"ב) האי סיינא שרי. פי' כובע של לבד שנותני' בראש. והתניא סייאנא אסור לא קשיא הא דאית ביה טפח אסור משום אהל. דלית ביה טפח בולט חוץ לראשו שרי. ופריך אלא מעתה אפיק בגלימיה טפח הכי נמי דאסיר. אלא לא קשיא. הא דמהדק בראשו מותר. לא מהדק בחזקה בראשו אסור דילמא יגביהנו הרוח ויפול ואתי לאתויי בשבת. הילכך מותר להניח כובע של לבד בראשו ולצאת בו בר"ה היכא שיש בו רצועה או משיחה שקושרו תחת צוארו דליכא למיחש שמא יפול. וכן נוהגין בארץ לותיר ואשכנז ליש' כובעין בראשיהן. ויש מפרשין הא דמיהדק כשהכובע קשה או אסור היכא שבולט טפח משום אהל. הא דלא מיהדק אלא רך כמו בגד שרי דלא מיקרי אהל כמו אפיק בגלימיה טפח. ועל פי' זה יקשה אלא לא קשיא דמשמע שחוזר בו מתירוצו ראשון. ואמנם לפי' זה נמי מותרין בני אשכנז לישא את כובעיהן בשבת לפי שכובע שלהן אינו בולט כעין אהל אלא משפע ויורד למטה וכל אותם שבענין זה מותרין לכל הפחות אם קושרין אותם תחת צואריהן. ואם בולטין חוצה אסורין ואין מועיל קשירה. ולפי' ראשון כולן מותרין אם נקשרו תחת הצואר. ואותו מצנפת שהוא מצמר כבש או עז ומחוטין טוויין. או פעמים הוא מבגד וקורין אותו אלמוצא בלעז מותר ליתן בראשו כמו שרגילין בעולם ואפי' בלא קשירה תחת צואר לפי שדבוקי' היטב בראש ואין נופל מפני הרוח. חרדל שלשו ושום שרסקו פירשתי פרק קמא. גורפין מלפני הפטם. פי' האבוס שלפני בהמה גורפין הפסולת משום כדי לתת מספא חדש דברי ר' דוסא וחכמים אוסרין. ומפרש בגמ' מחלוקת באבוס של כלי. כגון של עץ אחד כעין צנור. או של אבן כעין צנור דרבנן גזרו אטו של קרקע. אבל של קרקע דברי הכל אסור משום אשוויי גומות. הרי לך אפי' איבוס של עץ ושל אבן הוי אסור לכבד ולגרוף כדי לתת אוכל לפני בהמה גזירה אטו איבוס של קרקע. דהלכה כחכמים. אבל שלחן מותר לגרוף הפירורין או [מן] התיבה בשבת. דהתם ליכא גזירה. ובפרק כל הכלים נמי אמרינן מכבדות של מילת היינו דבר שמלאכתו להיתר. היינו לגרוף פירורין מעל השלחן או מן התיבה. אבל לכבד הבית אסור דאיכא אשוויי גומו'. ואפי' לר"ש אסור מדרבנן. ובפרק כל הכלים (קכ"ד ע"ב) נמי אמרינן מכבדות של תמרה של ענפי אילן הוי מלאכתו לאיסור. ואפי' בית שיש לה רצפת אבנים אסור לכבד דשייך אשוויי גומות בין השורות. בין הרובדין לכל הפחות או מדרבנן או גזירה בית שאין לה רצפה כדאמרי' פר' במה מדליקין (כ"ט ע"ב) גבי גורר כסא וספסל. גזרה עיליתא דשישא אטו רצפת דעלמא שאינה רצפת שייש. ושלהי המצניע (צ"ה) דאמימ' שרא זלחא במחוזא לרבץ בה מים מפני רוב העפר לפי שכל העיר רצפת אבנים ולא גזרינן בה אטו עיר אחרת. אבל לרבץ מים בבית מפני העפר מותר אפי' אין שם רצפת אבנים. כדאמרינן שלהי המצניע. והאידנא דסבירא לן כר"ש דאין מתכוין מותר לכתחלה לרבץ מים. אבל לכבד אסור כדפרישית. אמנם בעל הלכות גדולות ר' יהודאי מתיר לכבד הבי' לכתחלה כמו לרבץ מים. וקשה על דבריו דפר' כל הכלים קאמרי' אמר ר"א מכבדות של תמרה מותר. ופריך אי מחמה לצל בהא אמר ר' אלעזר מותר. הא מלאכתו לאיסור הוא ולימא דרבי אלעזר סבר כרבי שמעון דשרי לכבד הבית והוי מלאכתו להיתר. אלמא אפילו לרבי שמעון אסור לכבד הבית. אבל לרבץ מותר והא דתניא שלהי המצניע המכבד והמרבץ חייב חטאת דברי ר"א. וחכ"א אחד זה ואחד זה משום שבות הני חכמים אין לומר ר"ש דלא שרי לכתחלה כדאיתא התם אלא היינו רבי יהודה וסבר דאין זה פסיק רישיה כמו לר' אליעזר או סובר כוונת האדם אין לאשוויי גומות. ואינו מתכוין לרבי יהודה במילי דשבת אינו אסור כי אם מדרבנן. כמו שמוכיח מורי רבינו מפרק אמר להם הממונה (ל"ד ע"א) גבי ר' יהוד' אומר עששיות של ברזל מטילין לתוכו וכו'. ור"א סבר עיקר כוונ' האד' לאשוויי גומו'. ולכך פרק תמיד נשחט (ס"ה ע"א) דתנן מדיחין את העזר' בארבעה עשר בניסן שחל בשבת מפני דמי הפסחים. שלא ברצון חכמים וקאמר שלא ברצון ר"א ואפי' ברצפת העזרה היה מחייב חטאת לפי שהיו מדיחין ביותר מפני הדם ואיכא אשוויי גומות בין הרובדין. אבל לרבי יהודה דאין אלא שבות בעלמא הלכך לא גזרינן בעזרה. וכיון דהלכה כר"ש דאין מתכוין מותר כדשרי התם לרבץ לכתחלה הילכ' מותר לגרור כסא וספסל בין גדולים דלא אפשר לטלטלן. בין קטנים דאפשר כדמוכח פרק במה מדליקין מההיא דכלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין ליהנות בחמה ובגשמים אע"ג דאפשר לעשות כצנועין שמפשילין במקל לאחוריהן ובלבד שלא יהא פסיק רישיה לעשות חריץ בגרירה ונהנה כנושא כלאים על כתפיו. דאי הוי פסיק רישיה מודה ר"ש דאסור. וכן אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב כל חומרותיו בר מהני תלת דעביד כשמואל. הלכה כר"ש בגרירה וכו'. אלמא דבר שאין מתכוין מותר. וכן הלכה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה כר"ש כדתנן בבחירתא במס' עדויות המפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב שמתכוין כדי לעשות לה פה ולהכני' אויר ולהוציא ליחה וה"ל בונה אבל להוציא ליחה פטור. ובריש שמנה שרצים קאמר דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובפ' האורג קאמר דפטור ומותר ומשום צערא שרי מדתנן מחט של יד מותר ליטול בה את הקוץ. הילכך מותר להוציא ליחה מכויה שלו שקורין קוייטודא בלעז. כדתנן המפיס מורסא להוציא ליחה פטור. והיינו פטור ומותר ואע"פ שיש דם בתוך הכויה. דהא משנה דמפיס מורסא מיירי אפי' יש בה דם כדאיתא בריש כתובות. ומפרש טעמא דשרי כי יש בה דם משום דדם שבתוך המורסא מפקד פקיד. אמר אביי מקמי חמרא לוקחין מותר האוכל ויהבינן קמי תורא אבל מקמי תורא לא שקלי' בשבת את מותר האוכל כדי ליתן לפני החמור. ומפרש לפי דחמור לית ליה רירא ומותרו ראוי לבהמה אחרת. ואין זה טלטול שלא לצורך. אבל שור יש לו רירא והמותר אינו ראוי לבהמה אחרת. הלכך צריך לדקדק בשאר בהמות מותר לתת מספא שנשאר לזו לפני זו שאינה מינה. הקש שעל המטה לא ינענענו בידו כדי לשכב עליו אבל מנענעו בגופו דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ואם הקש היה מאכל לבהמה שרי. ואם היה עליו כר או כסת או סדין מבעוד יום מותר בשבת לנענעו בידו אע"ג שאינו ראוי למאכל בהמה. אמר רב יהודה אמר רב טיט שעל בגדו מסכסכו מבפנים ישפשפנו מבפנים ולא מבחוץ דרך שהטיט שם שאז נראה כמלבן. אמר רבא טיט שעל גבי רגליו מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע. משום אשוויי גומות. מר בריה דרבינא אמר אחד זה ואחד זה אסור ואפי' בכותל משום בונה שמוסיף טיט על הכותל אלא יקנח בקורה רב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר. ולא ידענא הלכה כמאן. אמר רבי אבהו טיט שעל מנעלו מגררו בגב הסכין. א"ל ההוא סבא סמי דידך דתני רבי חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ולא יסוך רגלו שמן והוא בתוך המנעל משום שמעבד עור המנעל. אבל סך כל גופו שמן בשבת. ת"ר לא יצא קטן במנעל גדול. פן יפול המנעל גדול ואתי לאתויי. אבל יוצא בחלוק גדול. ולא תצא אשה בשבת במנעל מרופס קרוע מלמעלה דמחכו עלה ושלפא ומחויא ליה. ולא תצא אשה במנעל חדש בשבת אלא א"כ יצאת שעה אחת מבעוד יום לפי שמקפד' שיהיה למדת רגלה. ואם אינו מיושב ומיושר ברגלה כרצונה הויא שלפ' ומייתי ליה. אבל אדם אינו כל כך מקפיד ומותר לצאת במנעל שלא נסהו בחול. תני שומטין מנעל מעל גבי האימום. פי' דפוס של עץ שבתוך המנעל ויסירו הדפוס כדי ליק' המנעל כרבא דאמר מלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. והלכה כמותו. ואפי' לאביי דאסר לצורך מקומו אם היה רפוי מותר. חבית שנשבר'. מצילין מזון שלשה סעודות היינו בהרבה כלים. אבל בחד כלי יכול להציל הרבה. כדאיתא פרק כל כתבי דתניא נשברה חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה. ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט לקבל הקלוח. וגם מהטיפין מהאויר וגם לא יביא כלי ויצרף לגג להמשיך שם יין מן הגג לכלי ודרש רב שזבי אפי' כלי אחד גרידא לא יביא אם הוא מחזיק יותר משלש סעודות. ואמר רבא האי טעותא מדקתני לא יביא כלי אחר ויקלוט. שמע מינה בחד מנא כמה דבעי מציל אפי' טובא ובאיזה ענין שירצה. תנא לא יספוג ביין. נותן ספוג לארץ ביין כשנשפך לארץ. ואח"כ יטיף הספוג בכל זה אסור גזירה משום סחיטה. גובתא קנה חלול שקובעין בחבית ונותן ברזא בתוך הקנה החלול כדי למשוך היין. ומפרש תלמודא לחתוך הקנה חלול לתקנו שיוכל ליכנס בחור של החבית אסור אפי' ביו"ט ואם נפל מותר להחזירו אפי' בשבת. אבל להביאו חדש ממקום אחד כדי לתוחבו בנקב החבית והוא לא היה שם מעולם רב אסר דשמ' לא יהיה בטוב ויתקננו ושמואל שרי ואפי' בשבת. ורבי יאשיה מיקל כשמואל. ודרש רב ששת בריה דרב אידי משמיה דר' יוחנן הלכה כר' יאשיה דמתיר לתת קנה חלול בחבית בשבת אע"ג שלא נסהו בחול תחלה אם ראוי לאותו נקב של חבית. מי שנשרו כליו נפלו כלים במים. אבל אין לפרש נשרו לשון שרייה דהא פ' משילין פירות אית דתני מנשירין פי' כמו מי שנשרו כליו. אלמא הוי לשון נפילה שוטחן בשבת בחמה לייבשן אבל לא כנגד העם ואמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. ופריך ליה ממתני' דשריא שלא כנגד העם וקאמר תנאי היא. והארכתי בזה פרק קמא דעב"ז. המנער טליתו מן העפר בשבת חייב חטאת. ודווקא בחדתי ודווקא באוכמי דשייך בהו לבון ודוקא אי קפיד עליה ואנן לא קפדינן אם העפר או הטל שרי. אמר רבי יוחנן היוצא בטלית מקופלת על כתפו חייב חטאת פי' שולי טליתו שהוא מאחוריו שם אותם על כתפיו וזהו הוי משוי ואסור פעם אחת יצא ר' לשדה והיו שני צדי טליתו מונחין על כתיפו פי' ב' צידי טליתו התלויין לפניו א' מימין וא' משמאל קיפלן והניחן על כתיפו א"ל ר' יהושע בן זירוז בזו חייב ר"מ חטאת ושלשל ר' טליתו הרי שאסור לתת שולי טליתו שאחוריו על כתפו וכן שני קרנו' טליתו שלפניו אסור לתתם על כתפו אמר ר' יהודה מעשה בהורקנוס בנו של ר"א שיצא בסודר שעל כתיפיו ונימא כרוכה באצבעו וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו אע"פ שאין נימא כרוכ' לו באצבעו וכן פסיק רבי יוחנן דשרי לצאת בשבת בלא נימא כרוכה ואם כן אדם שנפסקו לולאי טליתו ברשות הרבים מותר ללכת במקום שירצה וטליתו לבוש סביביו דאפי' בלא נימא שרי. אמנם אם הלולאו' מוזהבו' שנפסקו והם תלויות חשובו' ואסור משום משאוי של לולאות התלויות שלא לצורך דחשיבי ולא בטילי אגב טלית כדאמרינן פ' תולין מתעטף אדם בכילה וכסכניה בגד שפורסין על מטתו על כלונסות ויוצא בה לר"ה אע"פ שכסכסין תלויין הן חוטין שקושרין לנקליטין וקא משמע לן שאין איסור בהוצאת החוטין אלא בטלין הן אגב הבגד. ופריך והא אמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת זה משום הציציות התלויות בחנם והם משוי ומתרץ התם חשיבי ולא בטילי לפי שהן של תכלת כך פירש רבינו שלמה אבל חוט הכילה אינן חשובין ובטלין אגב הבגד ואותם רצועות שקושרין באבנט של מכנסים והם תלויות לניירייש בלעז וקושר ראשן באנפלייאו' של בגד או של עור למתוח האנפלייאות למע' שהם חשובות של משי או צבועות ארגמן ופעמים הולך יחף בשבת בר"ה והרי הלולאות חשובות ותלויות שלא לצורך ולא בטילי אגב מכנסים והוי משאוי כמו יוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה דחייב חטאת משום הציציות התלויות שלא לצורך יש שמחמירין וקושרין אותם תחלה באנפלייאות עתה כשמניחן ברגליו ראשי הרצועות לאבנט למתוח האנפלייאות למעלה וכשהוא יחף נשארו החוטין והרצועות מחוברין לאנפלייאות. אמנם יש להתיר. דאפילו כשהוא יחף אין הרצועות שהן תלויין באבנט מיקרי משאוי שאינה שלא לצורך. דאי בעי ינעול אנפלייאות ברגליו ויהיה צריך לרצועות. ואפילו ביום הכפורים פעמים קושר ראשי המכנסיים התלויין למטה וזוקף ראשיהן למעלה כדי שוקיו וקושרין לרצועות התלויות לאבנט. אמנם יש שקושרין ראשי של מכנסים זה לזה לכסות שוקיו ויריכיו ולא לרצועות התלויות לאבנט. והמחמיר לתלות לו ולקשור הרצועות לקובען באנפלייאות ולא באבנטו תבא עליו ברכה. אני ברוך בר רבי יצחק כתבתי ספר זה ויבין וישכיל הרואה בסימנים שהם רמזים אם יראה בהם מעין שאלתי גם שם ימצא מפורש בהרבה מקומות. גם כן שם ימצא מפורש בהרבה מקומות בירור הדבר בקוצר עם קצת ראיות דרך קצרה. אמנם בתוך הספר למקום אשר יורנו הסימן ללכת ולראות שם ימצא הכל לבירור ראיות וטעמים באורך ככל הצורך. וגם שם סוף כל הלכה והלכה חוזר ומפרש בקוצר הפסק עם ראיות למען ירוץ קורא בו. הכל מפורש כאשר הראני מן השמים. ולא מדעתי ומלבי עשיתיו כי אם מפי רבותי קדושי עליון. ואיש על מקומו מבואר שמו. זה הספר נקרא ספר התרומה יען כי מדותיו הם מתרומות בעל מזמות קדושי צור שוכן רומה יסדתיו להורות לפתאים ערמה אם יקרה לאיש משנה מאומה בו יקרא וימצא שמה חפצו מאיר תעלומה לכל יודעו תהי נפשו שוקקה וכמה לראות בו תמיד כמה ותמה ואל מפיו אלי יתן חכמה ועליון דעת גם יתן ה' עצמה לבאר כמשפט זה ספר התרומה.