Datasets:

chelouche9

/

hebrew-wiki

like 0

דת

ממוזער|שמאל|250px|סמלי דתות שונות. שורה ראשונה, מימין לשמאל: אום (הינדואיזם), מגן דוד (יהדות) צלב (נצרות). שורה שנייה, מימין לשמאל: טוריאי (שינטו), (בודהיזם), כוכב וסהר (אסלאם). שורה שלישית, מימין לשמאל: סמל האהימסה (ג'ייניזם), כוכב בעל תשעה קודקודים (הדת הבהאית), קהנדה (סיקיזם). דת היא התארגנות חברתית או תרבותית הכוללת מערכת של אמונות או השקפות עולם, אשר בדרך כלל מקשרות את מאמיניה או את האנושות לאלמנטים רוחניים ועל-טבעיים, וכן לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים, והיסטוריה עם דמויות מקודשות ואירועים מקודשים, חלקם מסבירים את הדרך, שבה נוצרו החיים והיקום ואת משמעותם, תכליתם, ותכלית האדם. דתות רבות גורסות עקרונות מוסריים שנמסרו מציווי עליון, חוקים דתיים או אורח חיים, שמתחייב על פי עקרונות הדת והאמונה בנוגע ליקום ולטבע האדם. דת היא אחד האוניברסלים האנושיים החזקים ביותר: לכל התרבויות שנחקרו, ללא יוצאת מן הכלל, הייתה אמונה דתית (לעיתים יותר מאחת). מרבית בני האדם לאורך ההיסטוריה האמינו בדת זו או אחרת. בדתות רבות קיימים מושגים של תורת הגמול, הכוללים את מושגי תיקון הנשמה, הישארות הנפש לאחר המוות, הגעה לאחר המוות הגופני לאותו עולם שבו נמצאים האל או האלים, מלאכים או נשמות אחרות של בני מעלה שזכו לכך, גאולה, משיח כלשהו ותחייה פיזית של הגוף. אף על פי שמספר הדתות בעולם אינו ידוע במדויק, מרבית ההערכות עומדות על כ-4,000 עד 10,000 דתות שונות, מוכרות ומובחנות. מתוך אותן דתות כ-79% מאוכלוסיית העולם משתייכת לארבע דתות בלבד: נצרות (2.4 מיליארד מאמינים), אסלאם (1.9 מיליארד מאמינים), הינדואיזם (כ-1.2 מיליארד מאמינים) ובודהיזם (כחצי מיליארד מאמינים). פילוסופיה של הדת היא התחום הפילוסופי העוסק בשיקולים לקיום דתות. התאולוגיה עוסקת בהסבר האמונה באל, והפסיכולוגיה עוסקת בחקר המניעים ליצירת הדתות, כניסת המאמינים לשורותיהן, והתפקיד שממלאת הדת בבריאות הנפש ובהפרעות נפש. הגדרה של דת ההגדרה של דת היא נושא שנוי במחלוקת ומסובך בלימודי דתות, כאשר חוקרים אינם מצליחים להסכים על הגדרה אחת . מילון אוקספורד מגדיר את הדת בתור "אמונה או סגידה לכוח עליון שולט, על-אנושי, במיוחד אלוהים או מספר אלים". מספר הוגים מפקפקים בכך שלמונח דת יש משמעות כלשהי מחוץ לתרבות המערב, או שיש לדת משמעות אוניברסלית ספציפית. מספר קבוצות אתאיסטיות, כמו כנסיית השטן והמקדש השטני, נחשבות או מחשיבות את עצמן לארגונים דתיים. כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת טוענת כי "פסטפריאניזם" היא "דת אמיתית, לגיטימית, ככל דת אחרת", אף על פי, ואולי בגלל, היותה דת פארודית מובהקת. סניפים לאומיים של כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת שואפים להפיכת הפסטפריאניזם לדת מוכרת רשמית (חוקית) במדינות רבות, בדרגות שונות של הצלחה. אטימולוגיה המילה העברית "דת" אינה שמית, ומקורה מפרסית, שהיא שפה הודו-אירופית; מובנה בשפת המקור – 'חוק' (מובן שהתפתח מהמשמעות הראשונית של המילה הפרסית וההודו-אירופית: "data", כלומר 'נתון' (מהשורש הפרסי העתיק "dadan" – לתת), שכן החוק נתפס בתור נתון שעליו אין לערער; בבחינת כזה ראה וקדש. במשמעות זו מופיעה המילה בתנ"ך בספרים המאוחרים, כדוגמת הפסוקים במגילת אסתר: "ואת דתי המלך אינם עושים", ו"הֱיוֹת לָהּ כְּדַת הַנָּשִׁים". המילה "דת" מופיעה בתנ"ך רק במגילת אסתר, בספר דניאל ובספר עזרא – רוב המופעים הם במגילת אסתר. בספרות חז"ל, וכן בימי הביניים, נשתמרה המשמעות של המילה "דת", אם כי ניתן דגש לחוק דתי (בספרות חז"ל: דת משה ודת יהודית, דת של תורה; בספרות הרבנית: דת ישראל, דת אלוהינו, דת ישמעאל, עובר על דת, המרת דת וכו'). בשפה המודרנית, עם הצורך לתרגם לעברית את המילה הלועזית "Religion", קיבלה המילה "דת" את המשמעות כפי שהיא היום. דמוגרפיה של דתות חמש הדתות הגדולות ביותר לפי מספר המאמינים (2023) דתמספר המאמינים (במיליארדים)נצרות2.4אסלאם1.9הינדואיזם1.2בודהיזם0.5דתות עממיות0.4 נצרות לפי מדינות (2010) חמש המובילות לפי מספר ארצות הברית – 246,790,000 נוצרים ברזיל – 175,700,000 נוצרים מקסיקו – 107,780,000 נוצרים רוסיה – 105,220,000 נוצרים הפיליפינים – 86,790,000 נוצרים המובילות לפי אחוז מדינות וטריטוריות עם 99-100% נוצרים: קריית הוותיקן מזרח טימור (ככל הנראה) פפואה גינאה החדשה (ככל הנראה) רומניה (ככל הנראה) אסלאם לפי מדינות חמש המובילות לפי מספר (2022) אינדונזיה – 241,520,000 מוסלמים פקיסטן – 225,620,000 מוסלמים הודו – 211,160,000 מוסלמים (אף על פי שבהודו אין רוב מוסלמי) בנגלדש – 155,380,000 מוסלמים ניגריה – 111,750,000 מוסלמים המובילות לפי אחוז מדינות וטריטוריות עם 99-100% מוסלמים: האיים המלדיביים מאוריטניה רצועת עזה מרוקו תימן סומליה אפגניסטן איראן תוניסיה ניז'ר טורקיה קומורו אלג'יריה סהרה המערבית ערב הסעודית (ככל הנראה) סודאן (ככל הנראה) טג'יקיסטן (ככל הנראה) יהדות לפי מדינות (2017) חמש המובילות לפי מספרWorld Jewish Population, 2017 ישראל – 6,451,000 יהודים ארצות הברית – 5,700,000 יהודים צרפת – 456,000 יהודים קנדה – 390,000 יהודים הממלכה המאוחדת – 289,500 יהודים חמש המובילות לפי אחוז ישראל – 73.6% יהודים גיברלטר – 2% יהודים ארצות הברית – 1.76% יהודים קנדה – 1.07% יהודים צרפת – 0.7% יהודים הינדואיזם לפי מדינות חמש המובילות לפי מספר הודו – 1,093,780,000 הינדואים נפאל – 28,600,000 הינדואים בנגלדש – 13,790,000 הינדואים אינדונזיה – 4,210,000 הינדואים פקיסטן – 3,990,000 הינדואים חמש המובילות לפי אחוז נפאל – 80.6% הינדואים הודו – 78.9% הינדואים מאוריציוס – 48.4% הינדואים פיג'י – 27.9% הינדואים גיאנה – 23.3% הינדואים בודהיזם לפי מדינות חמש המובילות לפי מספר הרפובליקה העממית של סין – 244,130,000 בודהיסטים תאילנד – 64,420,000 בודהיסטים יפן – 45,820,000 בודהיסטים מיאנמר – 38,410,000 בודהיסטים וייטנאם – 14,910,000 בודהיסטים חמש המובילות לפי אחוז קמבודיה – 96.8% בודהיסטים תאילנד – 92.6% בודהיסטים מיאנמר – 79.8% בודהיסטים בהוטן – 74.7% בודהיסטים סרי לנקה – 68.6% בודהיסטים היסטוריה של דתות עקרונותיהן של הדתות ממוזער|300px|פיזור הדתות בעולם. בקווים גסים ניתן לראות שהנצרות שולטת באירופה, אמריקה, צפון אסיה, אפריקה הדרומית ואוסטרליה. האסלאם בין מרכז למערב אסיה ובצפון אפריקה. ההינדואיזם במרכז אסיה הבודהיזם בין מרכז למזרח אסיה ובסין הדת הסינית העממית. פולחן ואנשי דת ומצוות בדרך כלל לדת יש נביא ראשון מייסד, שאליו נגלה העולם הרוחני הנסתר, שחיבר או קיבל, ספר מקודש שהולכים לאורו, וכהנים גדולים או חכמים שמעבירים את הדת מדור לדור, והם מקור הסמכות הרוחנית. לכל דת יש את מעשי הפולחן והמצוות שלה, שאמורים לדאוג לתיקון הנשמה של המאמין והגעתו לעולם הנסתר. מעשי הפולחן נפוצים הם לימוד, תפילה, הטפה, סימולציה, טקסים, קשר פיזי עם חפצים הנחשבים קדושים, וריחוק מדברים הנחשבים טמאים או קדושים מאוד. קיימות דתות הקוראות להתעלות מעל צורכי הקיום והגוף ורואות בנזיר או בפרוש את הדגם של אדם האידיאלי, אך יש דתות הרואות בנזירות ופרישות יתרה דבר שלילי. שכר ועונש בחלק מהדתות מדובר בשכר ועונש רוחני, ובחלק אחר מדובר אף בשכר גשמי כמו הצלחה פיזית בעולם הזה. כך, לדעת רוב ההוגים ביהדות וכך מפורש בתורה (לדוגמה בפרשת "והיה אם שמוע"). אבל גם ניתן מצב בו צדיק יסבול בעולם הזה (לדוגמה בתהילים צ"ב). אמונה זו (שכר ועונש בעולם הזה) קיימת גם בנצרות הפרוטסטנטית שמאמינה בעקבות הגותו של קלווין, שניתן לראות באדם מצליח, אדם שאלוהים רוצה בו. וכן באסלאם הסובר שאדם עני אשם במצבו, והגיע לדלות מתוך חטאיו. זרים בדת לרוב, הגברים תופסים את המעמד המרכזי ברוב הדתות. בחלק מהדתות יש הגבלה על לימוד יסודות הדת לזרים ועל גישה של זרים לאתרים מסוימים. ביהדות הקדומה הייתה הגבלה על כניסת זרים לבית המקדש שבירושלים, באסלאם ישנה הגבלה על כניסת זרים לערים המקודשות מכה ואל-מדינה. בחלק מהדתות סודות הדת נמסרים רק למתי מעט, לחכמים מיוחדים שהקדישו את עצמם לאותה דת. דתות שבולטות בעניין הזה הן הדת הדרוזית, שבה רק לאנשי דת יש גישה לאמונות הפנימיות שלה, והיהדות שבה סודות הקבלה נמסרים רק ליחידי סגולה העומדים בקריטריונים הנדרשים. מוסר לדתות רבות יש מסגרות ערכיות לגבי התנהגות אישית שנועדה להנחות את חסידיהן בקביעה בין נכון לרע. אלה כוללים בין היתר את הג'אמים המשולשים של הג'יניזם, ההלכה של היהדות, השריעה של האסלאם, החוק הקנוני של הקתוליות, הדרך האצילית השמונה של הבודהיזם, ותפיסת המחשבות הטובות, המילים הטובות והמעשים הטובים של הזורואסטריות, בין היתר. הפסיכולוגיה מאחורי דתות על פי הפסיכולוג פרופ' בנימין בית הלחמי, הדת היא תופעה אנושית חוצה גבולות, שיש לה שורשים פסיכולוגיים של בני אדם, שחווים את אותם הפחדים והתקוות. כך לדעתו שורשי הדתות נעוצות בלמידה חברתית, שאותה מנחילים ומטביעים ההורים בצאצאיהם מבלי יכולת בחירה משמעותית, דבר דומה נעשה בהנחלת דעות פוליטיות וערכים כלליים. בפיצוי הנפשי שמקבלות קבוצות שנמצאות בשפל, בתופעת החסך, התסכול והכאב שנמצאים בשפע בעולם, אף הם מובילים לדת שמפצה אותם, שאפשר להגיע איתה למעמדים אקסטטיים וחגים המשכיחים את העליבות והתסכול, כמו גם הסבר ההשלכה, שאמונות דתיות משקפות למעשה את המבנה החברתי ואת עולמם של בני האדם, ונבנות בצלם החברה המסוימת. כך למשל במיתולוגיה היוונית ניתן לראות איך האלים משקפים את הרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר כמו חמדה, קנאה ותחרות. מניעים נוספים לדת, הם ההסתגלות האישית ותחושת הסיפוק בחיים שיש בהם ממד רוחני, דבר שמעלה לפי מספר מחקרים את הבריאות הגופנית ואת תוחלת החיים. ההסתגלות החברתית, שגורמת ללכידות חברתית ותמיכה של הקבוצה הדתית בחבריה, ביצירת קבוצת התייחסות שמגוננת ועוטפת את היחיד הבודד והנבדל. קבלת פשר לחיים, באשר האדם הוא יצור שמעדיף תשובות לא טובות על פני סימני שאלה וחיים של ספק. הצבת חיץ בפני החרדה הקיומית וחרדת המוות בפרט, ושרידות אבולוציונית, של הטיפוס האופטימי המאמין, על פני הטיפוס הפסימי הלא מאמין "שנכחד". סיבות שונות בתכלית להתפתחות הדתות מציעה האנתרופולוגיה. מרווין האריס טוען שדתות משרתות בראש ובראשונה את צורכי התרבות, ורק לאחר מכן את צורכי הפרט. כראיה לסברה אפשר לראות כיצד דתות שמטיפות לאי-אלימות התפתחו בד בבד עם הקמת מסגרות התרבות הגדולות. במזרח הרחוק, היכן ששיתוף פעולה מלא היה חיוני עד כדי מחיקת צורכי הפרט, עלו דתות המטיפות להרמוניה. גישה זו, שמכונה בסין "שְלוש הדרכים", אפשרה לפי האריס לקיים חברה שבה התלות בעבודה משותפת אינטנסיבית הייתה תנאי ראשון לחקלאות גידול האורז. במזרח הקרוב התפתחו לעומת זאת דתות שגינו אלימות בין מאמיני הדת, אך עודדו אלימות כלפי הכופרים בה. כראיה אחרונה ניתן לראות כיצד הנצרות הפרוטסטנטית קידמה את ערכי היוזמה האישית והחריצות ברנסאנס, בעת שהתרבות האירופית הגדירה מחדש את מקומה. אסכולת הפסיכולוגיה החיובית, מבית מדרשו של מארטין סליגמן, טוענת שאמונה דתית היא אחד מהגורמים העיקריים שתורמים ליציבותו ואושרו של הפרט. על פי גישה זו קל להסביר את האוניברסליות של הדת. עם זאת, ההסבר מדוע לדתות ישנה השפעה כה חיובית שנוי במחלוקת. דת בפוליטיקה ובמדינה דת ממלכתית שמאל|ממוזער|302x302px|מדינות עם דת ממלכתית: דת ממלכתית היא דת המאושרת ונתמכת על ידי ממשלה של מדינה מסוימת כדת הראשית של המדינה, לרוב ברמה החוקתית. הנצרות עברה בקיסרות הרומית בפרק זמן של כ-100 שנה ממעמד של דת אסורה, דרך מעמד של דת מותרת, למעמד של דת המדינה. במחשבה המודרנית מקובל רעיון הפרדת הדת מהמדינה, כלומר שראוי למוסדות המדינה או הממשלה הלאומית להיות נפרדים מן המוסדות הדתיים. רעיון זה לרוב מורכב משני חלקים עיקריים, חילוניות המשטר וחופש מדת ברמת המדינה, ומתן חופש דת לפרט ולקהילה מצד המשטר. עם זאת, מדינות דמוקרטיות רבות (לדוגמה הממלכה המאוחדת) אינן רואות סתירה בין רעיון הדת הממלכתית לעקרון חופש דת וחופש מדת. להבדיל מדת ממלכתית, כמעט בכל מדינה יש דת אחת שאליה משתייכים רוב אזרחי המדינה. השפעות כלליות של הדת בפוליטיקה לדת הייתה השפעה משמעותית על המערכת הפוליטית במדינות רבות. רוב המדינות בעלות הרוב המוסלמי מאמצות היבטים שונים של השריעה. מדינות מסוימות אפילו מגדירות את עצמן במונחים דתיים, כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן. השריעה משפיעה לפיכך על עד 23% מאוכלוסיית העולם, או 1.57 מיליארד אנשים שהם מוסלמים. עם זאת, הדת משפיעה גם על החלטות פוליטיות במדינות מערביות רבות. לדוגמה, בארצות הברית, סביר להניח ש-51% מהמצביעים יצביעו למועמד לנשיאות שלא האמין באלוהים, ורק 6% סביר מאוד. הנוצרים מהווים 92% מחברי הקונגרס האמריקאי, לעומת 71% מהציבור הרחב (נכון ל-2014). עם זאת, בעוד ש-23% מהמבוגרים בארצות הברית אינם קשורים מבחינה דתית, רק חבר אחד בקונגרס (Kirsten Sinema, D-Ariz.), או 0.2% מגוף זה, טוען שאין לו שיוך דתי. עם זאת, ברוב מדינות אירופה, לדת יש השפעה קטנה בהרבה על הפוליטיקה, אם כי פעם היא הייתה חשובה הרבה יותר. לדוגמה, הפלות ונישואים חד-מיניים היו בלתי חוקיים במדינות רבות באירופה עד לאחרונה, בעקבות הדוקטרינה הנוצרית (בדרך כלל קתולית). חלק מהמנהיגים האירופיים הם אתאיסטים (למשל, נשיא צרפת לשעבר פרנסואה הולנד או ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס). באסיה, תפקידה של הדת שונה מאוד בין מדינות. למשל, הודו היא עדיין אחת המדינות הדתיות ביותר, וללאומיות הינדואית השפעה חזקה על הפוליטיקה. לעומת זאת, מדינות כמו סין או יפן הן ברובן חילוניות ולכן לדת יש השפעה קטנה בהרבה על הפוליטיקה. מלחמת דת מלחמת דת או מלחמת קודש היא מלחמה בה הדת מהווה גורם מרכזי לעימות מזוין. מלחמות דת בדרך כלל כרוכות בעימות מזוין בין קבוצות דתיות שונות באותה המדינה, או בין מדינות עם דתות שונות. מסעי הצלב והרקונקיסטה מוזכרים לעיתים רבות כדוגמאות היסטוריות למלחמות דת. על פי האנציקלופדיה של מלחמות, מתוך 1,763 סכסוכים היסטוריים ידועים/מתועדים, ב-123 מהם, שהם 6.98% מכלל הסכסוכים, הייתה הדת הסיבה העיקרית לסכסוך. על פי "The Great Big Book of Horrible Things" , דת היא הסיבה העיקרית ל-13 מתוך 100 המלחמות הקטלניות ביותר בהיסטוריה. ארגוני דת ציבוריים ויהדות בישראל ארגוני דת ציבוריים הם ארגונים המקבלים תמיכה מהממשלה באופן עקיף או ישיר. ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ולכן הממשלה מקנה שירותי דת. משרד הדתות אחראי על הקניית שירותי הדת היהודית. ארגון דתי ציבורי נוסף בישראל זה הרבנות הראשית. בישראל ישנם חוקיים דתיים רבים כגון חוק החמץ. מדינת ישראל מספקת לאזרחיה שורת שירותי דת בדרכים שונות באמצעות מוסדות דת המהווים חלק מן המנגנון הציבורי. תיאורם של השירותים והמוסדות כלולים בחוק שירותי הדת תשל"א-1971, שמשמש מסגרת לריכוז נושא שירותי הדת. מושגים הקשורים לדתות מונותאיזם – אמונה באל אחד ויחיד, בניגוד לפוליתאיזם – אמונה באלים רבים. הרעיון המונותאיסטי מורה גם על כך שהאל מופשט ורוחני. פוליתאיזם – אמונה בריבוי אלים שאחראים על קטעים שונים בהוויה. אף שבמערב הפוליתאיזם אינו שכיח, בתרבויות מסוימות, כמו אצל ההינדואים, הוא מקובל עד היום. כת – מונח המתאר קבוצת אנשים, שאמונתם הדתית או מעשיהם אינם עולים בקנה אחד עם המקובל בזרם המרכזי (האורתודוקסיה) של אחת הדתות המרכזיות. תיוג קבוצה דתית כ"כת" מוביל לעיתים לאיסור על קיומה, לפגיעה בחבריה או להוקעת מנהיגי הכת או מאמיניה. במשמעותו המודרנית מיוחד השם "כת", בדרך כלל, לקבוצה דתית סגורה, המבססת את אמונותיה ואת אורחות חייה על תורה רעיונית מסוימת, כשההבדל העיקרי בינה לבין קבוצות סגורות בדתות הממוסדות הוא בגודל הקבוצה הסגורה, בכך שאמונותיה מבוססות בדרך כלל על תורה חדשה (אף כי כמעט כל הכתות טוענות לשורשים עתיקים), ובהערצה הגובלת בפולחן המתמקדת לעיתים קרובות באדם מסוים, בכתביו וברעיונותיו, ולעיתים גם בחפצים הקשורים בו. דת פארודית - דת פארודית היא מערכת אמונות שמחקות באופן לעגני דתות, פלגים בתוך דתות, גורואים או כתות ידועות ובכך מהווה פארודיה עליהם. מטרת הדת הפארודית היא ללעוג לאמונות רוחניות ולמאמיניהן, בדרך כלל באמצעות הומור או סאטירה. דת ובריאות חוקרי Mayo Clinic בחנו את הקשר בין מעורבות דתית ורוחניות, ובין בריאות גופנית, בריאות נפשית, איכות חיים הקשורה לבריאות ותוצאות בריאותיות אחרות. המחברים דיווחו כי: "רוב המחקרים הראו שמעורבות דתית ורוחניות קשורים לתוצאות בריאותיות טובות יותר, כולל אריכות ימים, כישורי התמודדות ואיכות חיים הקשורה לבריאות (אפילו בזמן מחלה סופנית) ופחות חרדה, דיכאון והתאבדות". מחברי מחקר שלאחר מכן הגיעו למסקנה כי השפעת הדת על הבריאות מועילה במידה רבה, בהתבסס על סקירה של ספרות קשורה. לפי האקדמיה ג'יימס וו. ג'ונס, מספר מחקרים גילו "מתאמים חיוביים בין אמונה ופרקטיקה דתית ובין בריאות נפשית ופיזית ואריכות ימים". ניתוח של נתונים מהסקר החברתי הכללי של ארצות הברית משנת 1998, על אף שאישר באופן כללי שפעילות דתית קשורה לבריאות ורווחה טובים יותר, העלה גם שהתפקיד של ממדים שונים של רוחניות/דתיות בבריאות הוא מסובך יותר. התוצאות העלו כי "ייתכן שאין זה מתאים להכליל ממצאים על הקשר בין רוחניות/דתיות ובריאות מצורה אחת של רוחניות/דתיות לאחרת, על פני עדות, או להניח שההשפעות אחידות לגברים ולנשים". דת וכלכלה הקשר בין דת לכלכלה המתאם בין רמת דתיות לעושר מחקר אחד מצא שיש מתאם שלילי בין דתיות המוגדרת בעצמה לעושר האומות. במילים אחרות, ככל שעם עשיר יותר, כך קטן הסיכוי שתושביה יקראו לעצמם דתיים. השפעת הנצרות הפרוטסטנית על הכלכלה הסוציולוג והכלכלן הפוליטי מקס ובר טען שמדינות נוצריות פרוטסטנטיות עשירות יותר בגלל מוסר העבודה הפרוטסטנטי שלהן. השפעת חילוניות וסובלנות במחקר סקרי עולם שהתפרסם לאחרונה ניסו חוקרים מבריטניה ומארצות הברית לברר את היחסים בין השניים, באמצעות בדיקה של התל"ג (תוצר לאומי גולמי) לנפש של מדינות שונות ומידת הדתיות של אזרחיהן בכל עשור, כפי שהשתקפה בסקרים. מסקנתם: מדינות הפכו לחילוניות לפני שהחלו להצליח כלכלית, אך ייתכן שהגורם המרכזי לאותה הצלחה הוא דווקא עלייה בסובלנות. סובלנות גורמת לשילוב נשים וקהילת הלהט"ב ושלל קבוצות בחברה מה שמגדיל את אוכלוסיית העבודה מה שתורם רבות לכלכלה וככל הנראה חילוניים נוטים להיות סבלניים יותר וזו הסיבה שחילוניות יכולה לתרום לכלכלה. חלק של כל דת מהכלכלה העולמית לפי מחקר משנת 2010, נוצרים מחזיקים בכמות העושר הגדולה ביותר (55% מסך העושר העולמי), ואחריהם מוסלמים (5.8%), הינדואים (3.3%) ויהודים (1.1%). על פי אותו מחקר נמצא כי חסידי הסיווג "אי-דת" או דתות אחרות מחזיקים בכ-34.8% מסך העושר העולמי (בעוד שהם מהווים רק כ-20% מאוכלוסיית העולם). ביקורת על הדת ביקורת על הדת היא ביקורת על הרעיונות, האמת או הפרקטיקה של הדת, לרבות השלכותיה הפוליטיות והחברתיות. שחיתות הקומוניזם מבקר את הדת בכך שעל פי התפישה הקומוניסטית, הדת היא כלי לניצול מעמד הפועלים ויש, לפי תפישה זו, לאסור את הדת. רבים מבקרים גופים דתיים שונים בכך שהם מושחתים. אחרים טוענים שמסיונרים מסוימים "מרמים" מאמינים וגורמים להם לתרום את כספם למסיונרים שמבזבזים את כספם לעושרם האישי. למשל מסיונרים פרוטסטנטיים רבים השתמשו בכסף התורמים לקניית מטוסים ואיים פרטיים לעצמם ובכך יש הטוענים שנעשה שימוש בנוכלות. דת שזוכה לביקורת רבה בשל כך היא "סיינטולוגיה" דת הדורשת תשלומים לטובת עלייה בדרגה הרוחנית, הכנסייה הואשמה בהונאה בבית המשפט בצרפת. המבקרים טוענים שהדת נותנת הון וכוח רב לאנשי דת מושחתים, שמנצלים את מאמינם. אמיתות כתבי הקודש ישנה גם ביקורת על אמיתות הדת וקיומו של אלוהים, בדרך כלל הביקורת הזו באה מאתאיזם. המבקרים טוענים שכתבי הקודש של כל הדתות שקריות והומצאו על ידי בני אדם ולכן האמונות של הדת לא לגיטימיות. הפרת זכויות אדם בנוסף לדעת פעילי זכויות אדם מסוימים, דתות רבות פוגעות בזכויות כגון: זכויות להט"ב - רוב הדתות אסרות על קיומן של יחסים הומוסקסואלים. הזכות לחירות - הדתות מחייבות את המאמינים במצוות וחוקים, ומנחות אותם מה לעשות ומה לא לעשות. זכויות נשים - רבים טוענים שדתות פוגעות בזכויות נשים ובמעמד האישה. דתות רבות אוסרות על נשים לעשות שגברים יכולים, למשל: ביהדות לנשים אסור ללמוד תורה ועדותן פסולה. זכות לשוויון - לעיתים דתות יכולות להכיל תפיסות גזעניות. דת שזוכה לביקורת בשוויון היא הינדואיזם בשל מערכת הקאסטות. הזכות לחיים וביטחון - רבים טוענים שדת גורמת לאלימות ולמלחמות דת. דת שזוכה להמון ביקורת בנושא זכויות אדם היא דת האסלאם, בעיקר בעקבות אסלאמיזם וטרור אסלאמי. חלק מהמבקרים בעלי ביקורת קיצונית כנגד דת, גורמים לרדיפה דתית ולאפליה דתית. ראו גם ממוזער|250x250 פיקסלים|סמלי שלוש הדתות האברהמיות: חנוכייה מהיהדות, עץ חג המולד מהנצרות והסהר מהאסלאם. צולם בחג של החגים שבחיפה. אינדוקטרינציה מדע הדתות אמונה אל חוסר דת ביקורת על הדת אתאיזם אנטי-תאיזם אנטי-דת כת על טבעי פנאטיות דתית אמונות טפלות ראסטפארי פסיכולוגיה אבולוציונית של הדת אבולוציה של דתות לקריאה נוספת ר' פירס ביֶור, לקסיקון דביר - עולם הדתות, תל אביב: הוצאת דביר, 1990 ויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה, (1902), תרגם לעברית: יעקב קופליביץ, מוסד ביאליק, תש"ט. קישורים חיצוניים אתר הבית של המשרד לענייני דתות ירון כהן צמח, יסודות מדע הדתות, חלק א', חלק ב', באתר אימגו "שורש הרוע?", חלק ראשון ו-חלק שני - סרט דוקומנטרי של ריצ'רד דוקינס בנושא הדת אבשלום אליצור, מִבְּשָׂרִי אֵחֱזֶה אֱלוֹהַּ: התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית, נוסח ראשון של מאמר זה פורסם לראשונה בשיחות, כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה, י"ד, 122-134, ט"ו, עמ' 133–143. הערות שוליים * קטגוריה:מסורות קטגוריה:חברה קטגוריה:רוחניות ואמונה קטגוריה:אנתרופולוגיה

פילוסופיה יהודית

פילוסופיה יהודית, בהגדרה רחבה, היא הגות הקשורה לדת ולמסורת היהודית, וכן כזו הקשורה למחשבה הפילוסופית של יהודים לאורך השנים. הגדרה בהגדרתו הפשוטה מתייחס המונח "פילוסופיה יהודית" לחיבור בין מחשבה פילוסופית להגות יהודית. עם זאת, למונח הגדרות שונות ואף תלויות תקופה. בימי הביניים, הכוונה הייתה לכל מחשבה ותורה שיטתית שהונהגה על ידי יהודים, בין אם היא עסקה בנושאים יהודיים מובהקים כגון טעמי המצוות, האמונות והדעות הראויות לאדם, תורה ומדע וימות המשיח, ובין אם עסקה בנושאים פילוסופיים כלליים. בתקופות אחרות, כגון בעת המודרנית, נחשבה ההתמקדות בנושאים יהודיים לתנאי חשוב, והוגי דעות שלא הזדהו כיהודים או שהיו אדישים למורשתם, שעסקו בהגות כללית כמו משמעות החיים, פילוסופיה של המוסר וכדומה לא סווגו בדרך כלל כפילוסופים יהודים. הפילוסופיה המקראית ראשית הפילוסופיה היהודית מצויה במחלוקת. מחד, ישנם חוקרים כגון אליעזר שביד ויצחק יוליוס גוטמן שטוענים כי הפילוסופיה לא צמחה בתרבות היהודית, אלא כולה תוצאה של השפעה חיצונית, שראשיתה במפגש התרבות היהודית עם הפילוסופיה היוונית בתקופת בית שני, ומנגד ישנם חוקרים (כגון ישראל אפרת) שטוענים כי פילוסופיה יהודית מובחנת קיימת כבר מימיו הראשונים של המונותאיזם היהודי, בתקופת האבות, ולאחר מכן בפילוסופיה המקראית של תקופת הנביאים. על פי פרופ' ישראל אפרת, עקרונות הפילוסופיה היהודית מתחילים כבר ממילותיו הראשונות של ספר בראשית. שם ניתן למצוא את הבסיסים למונותיאיזם היהודי: האמונה באל אחד ומיוחד, ההפרדה בינו לבין העולם (שלילת הפנתיאיזם), האמונה בבריאת העולם (העולם אינו קדמון) ועוד. לטענת אפרת, עוד מראשיתה משכה הפילוסופיה היהודית לשני כיוונים מנוגדים, שתי תפיסות עולם, המלוות אותה לאורך כל שנות קיומה ועד היום. שני מושגים אלה המתייחסים ליחס האפשרי בין האדם לאל הם השאיפה לקדושה, ומולה השאיפה לכבוד. בעוד הקדושה שואפת כמה שיותר לרומם ולהעלות את האלוהות מעל העולם הגשמי ולנתקה מן האדם (טרנסצנדנטיות), הכבוד חותר לקרבה מרבית בין האדם לאל. כבר בתורה עצמה ניתן לראות את הניגודיות בין שתי השאיפות. בספרות הנבואה ניתן לראות הבדלי גישות בין הנביאים השונים, אותם ניתן לנמק בהבדלי המקום והזמן בהם ניבאו. מצד המטיפים לקדושה ניתן למנות את ישעיהו, עמוס ומיכה, המדגישים בדבריהם את אפסותו של האדם מול קדושתו ורוממותו של אלוהים, כפי שהם מתגלים בטבע ובהיסטוריה. מיכה אף לועג לעם הבוטח בבית המקדש ובארון הקודש: "הלא ה' בקרבנו, לא תבוא אלינו רעה". מולם בולטת גישת הנביאים יחזקאל וצפניה אשר מבטאים בדבריהם את קרבת האל לעם ישראל והיותו העם הנבחר. בנוסף ניתן למצוא בדבריהם ביטויים פיזיים של קרבה בינם לאל. בנבואת יחזקאל ניתן למצוא לראשונה את מקומם של המלאכים כמעין מתווכים בין אלוהים לאדם. אמונה זו התפתחה בדברי נביאי בית שני, וביתר שאת בספרות האפוקריפית שבספרים החיצוניים. דווקא הנטייה לקדושה - התפיסה שאלהים הוא כל כך מרומם ומרוחק מן האדם, יצרה את הצורך במעין "הוויות אמצעיות", המתווכות בין "עליונים" ל"תחתונים". אך בעוד בספרי בית ראשון המלאכים מהווים מעין התגלות זמנית או כוח מוגשם של האל ולא דבר נפרד ממנו, בספרי שלהי בית שני, כדוגמת ספר דניאל וספר זכריה, אשר ניכרת בהם ההשפעה הפרסית, כבר מקבלים המלאכים הוויה עצמית ושמות פרטיים. בספר איוב אנו מוצאים הוויה מטפיזית חדשה, השטן, המהווה ניגוד לאלוה ה"טוב". אם בספר ישעיהו קראנו כי אלוהים הוא אחראי-כל: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע", יצירת דמות השטן, האחראי על הרוע בעולם ועל סבלו של האדם, מבטאת התקרבות של היהדות לתפיסות גנוסטיות. אם כי בספר איוב מוצג השטן כמלאך שכפוף לחלוטין למרותו של האלוהים ואינו יכול לפעול מאומה ללא אישורו, כמו כל שאר המלאכים. הקצנת הרעיון בספרים האפוקריפיים, כגון ספר חנוך א', ספר טוביה וספר היובלים, הובילה להגברת מרכזיותם של המלאכים, ולתהליך האנשתם והפיכתם משלוחיו של אלהים לשלוחיו של האדם. בהמשך אנו חוזים ב"ספרות העלייה", בה המלאכים אף נוטלים את בני האדם לסיור בעולמות העליונים ומגלים להם את הסודות ללא פקודה מפורשת של אלוהים. וכך משהטשטש כל כך התחום בין האלוהי לגשמי, הבינה היהדות הפרושית ובהמשך התנאית את הסכנה הטמונה בחיבורים אלו ויצאה כנגדם, וביתר שאת לאחר שהנצרות הקדומה אימצה בחום ספרים אלה לחיקה. רבי יוסי, תנא בן המאה השנייה, אף מגדיל ואומר כנגד רעיונות אלו כי "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום". בתקופת בית שני ניתן לראות לראשונה גם ביטויים גלויים אודות האמונה בעולם הבא והישארות הנפש. תפיסות אלה היוו מצע למחלוקת המרכזית של סוף ימי הבית השני - בין היהודים הפרושים לבין הצדוקים. אף שכבר בספר שמואל מוזכרת בעלת האוב שמעלה את שמואל הנביא מקברו, דבר המוכיח ששורשי אמונת הישארות הנפש עתיקים הרבה יותר. המחלוקות בנושאים אלו המשיכו למעשה בצורות שונות גם בתקופת התנאים, ובמיוחד ניתן לראות להן הדים בסיפור "ארבעה שנכנסו לפרדס" וכפירתו של ר' אלישע בן אבויה. ספרות החכמה וההשפעה היוונית שמאל|ממוזער|פילון האלכסנדרוני במקביל להתפתחות הספרות המלאכית בספרים האפוקריפיים, חלה עלייה של "ספרות החכמה" המהווה משקל נגד לירידת כוחה של הנבואה בעם ישראל. לפי ספר משלי, ובהמשך ספרים חיצוניים בעלי השפעה יוונית כגון בן סירא וחכמת שלמה, בהיעלם הנבואה, הקשר בין האדם לאל נעשה באמצעות מתווך שהוא החכמה המוסרית והתורה. בעזרת החכמה האנשים בעצמם הופכים למעין נביאים. הפילוסופיה של מגילת קהלת מושפעת מתפיסת קדושה קיצונית המשאירה את האדם בודד בעולם, המביאה למסקנה ההפוכה לזאת של משלי, כי הערכים האנושיים והחכמה נידונים לכישלון - "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". את ראשית עקבות הפילוסופיה היוונית הברורים ביהדות, ניתן למצוא כבר בספרים החיצוניים כגון הספר חכמת שלמה, המסתמך על מקורות יווניים כגון אפלטון והסטואיקנים, אך נכתב על ידי מחבר יהודי ומחבר בין רעיונות יווניים ויהודיים קלאסיים. כהוגה הפילוסופי-קלאסי הראשון ביהדות נחשב פילון האלכסנדרוני, שכתב פירוש אלגורי למקרא שבו יסודות רבים מהפילוסופיה היוונית ומה שהוזכר כלאחר יד בספר "חכמת שלמה" כחומר קדמון, הפכו בהגותו ליסוד עיקרי. גם בחלקי הספרות האפוקריפית שהייתה בסוף המאה הראשונה, מוצאים אנו שרידים ועקבות לכך שיהודי הארץ נתפסו לסינקרטיזם הדתי של התקופה ההיא. ואף יש חוקרים המוצאים בספרות התלמודית עקבות לאותן פילוסופיות שרווחו אז המקבילות לחכמי הסטואה. הפילוסופיה היהודית בימי הביניים אחרי פילון אנו מוצאים מעט הוגים יהודיים בעלי שיטה פילוסופית משמעותית ומקורית, ומירב המאמץ של חכמי ישראל הושקע בספרות ההלכתית שמבוטאת בתלמוד ובמדרש. הפילוסופיה היהודית בתקופה זו עמדה בתווך בין אמונות שונות - האסלאם - שיטות הכאלאם והמועתזילה, הנצרות, הדתות הגנוסטיות של זרתוסטרא ועוד. במאה התשיעית ניתן לראות חזרה של ההגות העצמאית בפילוסופיה היהודית, על אף שההוגים היהודיים הושפעו השפעה מכרעת מהפילוסופיה היוונית, אשר עברה אליהם דרך הצינור של הפילוסופיה האיסלאמית. הפילוסוף היהודי הראשון בימי הביניים היה דאוד אבן מרואן אלמקמץ, אך ההוגה פורץ הדרך היה ר' סעדיה גאון (רס"ג), שבספרו "אמונות ודעות", יצא נגד הדתות והאמונות הסותרות את היהדות והציג את עקרונותיה הפילוסופיים לפי שיטתו הרציונלית. רס"ג קיבל את שיטת המועתזילה לגבי חירות הרצון ואחדות האל, דחה את תורת האטומים של הכאלאם, דחה את מציאותו של "חומר קדמון" וטען כי האמת הדתית היא ההתגלות ותוכנה זהה עם השכל. עוד היה הוא הראשון אשר חילק בין מצוות שכליות לשמעיות ולהציג את עשרת יסודות האמונה היהודיים לפי שיטתו. במאות ה-11 וה-12 אנו מוצאים מספר אנשי רוח גדולים ילידי ספרד אשר השפעתם על המחשבה היהודית הייתה מכרעת: ר' בחיי אבן פקודה וספרו "חובות הלבבות", ר' יהודה הלוי (ריה"ל) וספרו "הכוזרי", ור' משה בן מימון (הרמב"ם), אשר שיטתו הפילוסופית והרעיונית הרציונליסטית, כפי שבוטאה במיוחד בספרו "מורה הנבוכים", הייתה ועודנה בעלת השפעה עצומה על העולם היהודי עד היום הזה. בעולם היהודי של המאות ה-12 וה-13 התנהל ויכוח חריף בין הנוטים אחרי הרציונליזם בהשפעת פילוסופי יוון וערב (כגון הרמב"ם) לבין שוחרי המיסטיקה והקבלה, שהתנגדו בחריפות להסתמכות בלעדית על ההגיון. (ראו גם בערך רציונליזם יהודי בימי הביניים) באותה תקופה גם נערכו הוויכוחים המפורסמים בבגדאד בין כל חכמי האמונות השונות, וכן גם הוויכוחים הגדולים שהתקיימו כחלק מהפולמוס היהודי-נוצרי. האפלטוניסטים היהודיים הושפעו מהאפלטוניסטים המוסלמים. ולעומתם, האריסטוטלים היהודיים הושפעו מהאריסטוטלים המוסלמים אלפאראבי, אבן סינא, אבן באג'ה, אבן רושד ועוד. גדולי הפילוסופים היהודיים בימי הביניים רב סעדיה גאון (רס"ג), מחבר הספר אמונות ודעות. רבנו בחיי אבן פקודה, מחבר הספר חובות הלבבות. רבי שלמה אבן גבירול, מחבר הספר מקור חיים. רבי אברהם בר חייא, מחבר הספר הגיון הנפש. רבי יוסף אבן צדיק, מחבר ספר עולם הקטן. רבי יהודה הלוי (ריה"ל), מחבר הספר הכוזרי. רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע), מחבר הספר יסוד מורא וסוד תורה ופירוש לרוב התנ"ך, ועוד כמאה ספרים. רבי אברהם אבן דאוד (ראב"ד הראשון), מחבר ספר הקבלה וספר אמונה רמה. רבי משה בן מימון (רמב"ם), מחבר הספר מורה הנבוכים. רבנו נסים בן ראובן, מחבר הספר דרשות הר"ן. רבי נתנאל בירב פיומי, מחבר הספר גן השכלים. רבי ידעיה הפניני, מחבר הספר בחינת עולם, הנקרא גם אגרת שמים לרום. רבי חסדאי קרשקש, מחבר הספר אור ה', מאמר על האהבה, וספר ביטול עיקרי דת הנוצרים. רבי יוסף אלבו, מחבר ספר העקרים. רבי יצחק עראמה (מהרי"ע), מחבר הספר עקידת יצחק, על פי סדר פרשיות התורה. רבי לוי בן גרשום (רלב"ג), מחבר הספר מלחמות ה' ופירוש לתורה. רבי דון יצחק אברבנאל (מוכר גם כרדי"א), מחבר הספרים ראש אמנה, שמים חדשים, והטרילוגיה המשיחית: מעיני הישועה, מצמיח ישועה וישועות משיחו, ועוד, וכן פירוש על רוב התנ"ך. רבי יהודה אברבנאל (בנו של הקודם), מחבר הספר שיחות על האהבה. רבי דון אברהם בר נסים בן חיון, מחבר הספר אמרות טהורות. הפילוסופיה היהודית בעת החדשה במאות ה-17 וה-18 פעלו הוגים בולטים כברוך שפינוזה, ששלל את אלוהות התורה והדת, מחד, והמקובל-הפילוסוף רמח"ל מאידך. מקובל לראות את תקופת ההשכלה, שראשיתה בסוף המאה ה-18, כראשיתה של הפילוסופיה היהודית המודרנית. בשם התבונה האוניברסלית ביקשה תנועת ההשכלה, שמשה מנדלסון נחשב למייסדה, את שילובם של ערכים והשקפות מתוך תרבות הסביבה באופק הרוחני-יהודי. בהמשך קמו תנועות דתיות שקראו לחדש את פניה של היהדות ההלכתית - המרכזיות שבהן הן התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית. במאה ה-19 התנגשה ההשכלה עם החסידות, גם היא תנועה יהודית מודרנית בעלת פילוסופיה ייחודית, שראשיתה באמצע המאה ה-18, מיסודו של הבעל שם טוב. בין הוגיה הפילוסופיים הבולטים נמנו רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, ורבי נחמן מברסלב (אלא שרבי נחמן הדגיש בספריו שהוא מתנגד לפילוסופיה ושהיא הדרך לכפירה). בין הפילוסופים היהודים החשובים במאה ה-19 ניתן למנות את ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), שבספרו "מורה נבוכי הזמן", הציג תפיסה פילוסופית על ההיסטוריה של עם ישראל; הרש"ר הירש, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה במאה ה-19 ואבי שיטת "תורה עם דרך ארץ"; שד"ל, ממייסדי חכמת ישראל, הבסיס ל"מדעי היהדות" כתחום מחקר; וכן שלמה מימון והרמן כהן, שהשפעתם הייתה גדולה גם בחוגי הפילוסופיה הכללית. במאה ה-20 חלה פריחה בהגות היהודית הקיומית (אקזיסטנציאלית) והדיאלוגית. בין ההוגים החשובים בזרם זה ניתן למנות את מרטין בובר, פרנץ רוזנצוויג, עמנואל לוינס, אברהם יהושע השל, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק והרבי מליובאוויטש - מנחם מענדל שניאורסון, אשר אחד החידושים בדברי הגותו הוא, יישוב הקונפילקט בין היהדות המסורתית למדע המודרני של המאה ה-20, תלמידו של הרבי מליובאוויטש הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), דבק בגישה זאת ואף שילב אותה בפירושו לתלמוד. לפילוסופיה הדתית של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ניכרה השפעה רבה על המחשבה בציונות הדתית. כמו כן פעל ישעיהו ליבוביץ. קיימת גם הגישה הפילוסופית של הרב יונתן זקס שמנסה לגשר בין הפילוסופיה הכללית לזו היהודית. ראו גם מחשבת ישראל :קטגוריה:פילוסופים יהודים פילוסופיה יהודית - מונחים פולמוס הרבנים אודות לימוד הפילוסופיה לקריאה נוספת שמעון ברנפלד, דעת אלהים: תולדות הפילוסופיא הדתית בישראל, ורשה: אחיאסף תרפ"ב. ישראל אפרת, הפילוסופיה היהודית העתיקה, הוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה, הסוכנות היהודית, תשי"ט-1959. ישראל אפרת, הפילוסופיה העברית העתיקה: הסתכלות במטפיזיקה ובאתיקה, תל אביב: דביר, תשכ"ה. ישראל אפרת, הפילוסופיה היהודית בימי הבינים: שיטות וסוגיות, תל אביב: דביר, תשכ"ה. ישראל אפרת, הפילוסופיה היהודית בימי הבינים: מונחים ומושגים, תל אביב: דביר, תשכ"ט. שמחה בונם אורבאך, עמודי המחשבה הישראלית: חמש דמויות בפילוסופיה, אנתולוגיה להגות ישראל, כרכים א' ב', ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית – המחלקה לחנוך ותרבות תורניים בגולה, תשט"ו. דוד בן שלמה נימרק, תולדות הפילוסופיה בישראל, כרך ראשון: פתיחה, שטיבל: ניו-יורק, ורשה, מוסקבה, תרפ"א; כרך שני: חומר וצורה, פילדלפיה תרפ"ט. דוד בן שלמה נימרק, תולדות העיקרים בישראל, כרך ראשון - אודסה: מוריה תרע"ג, כרך שני - אודסה: מוריה תרע"ט. יצחק יוליוס גוטמן, הפילוסופיה של היהדות (תרגם מגרמנית: י.ל. ברוך), מוסד ביאליק, ירושלים, 1951. יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א-ד, הוצאת מוסד ביאליק; כנרת זמורה-ביתן דביר, תרצ"ז-תשכ"ג. אליעזר שביד, חשיבה מחדש: פריצות דרך במחשבה היהודית הדתית והלאומית במאה ה-20, הוצאת אקדמון, ירושלים, 1992. אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו: הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, הוצאת ידיעות ספרים, 1999. אליעזר שביד, הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל, הוצאת ידיעות ספרים, 2004. אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, א-ה, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2006-2001. רפאל ישפה, פילוסופיה יהודית בימי הביניים: מרב סעדיה גאון עד הרמב"ם, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2006. יעקב קלצקין, אוצר המונחים הפילוסופיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח-1928. אלי שיינפלד, האפולוגיה של מנדלסון: הולדת הפילוסופיה היהודית המודרנית, הוצאת כרמל, ירושלים 2019. אלה בלפר, זהות כפולה: על המתח בין ארציות לרוחניות בעולם היהודי, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ד. פליכס ולטש, "מהי פילוסופיה יהודית?", עיון א/א, אוקטובר 1945. שלום רוזנברג, פילוסופיה יהודית, מהי?, סימפוזיון: התגלות, אמונה, תבונה, תשל"ו עמודים: 145-169. קישורים חיצוניים מהדורות אינטרנט של ספרי יסוד במחשבת ישראל, באתר "דעת". הרב יהודה לייב הלוי אשלג "בעל הסולם", קבלה לעם הערות שוליים * קטגוריה:זרמים בפילוסופיה קטגוריה:מוסר קטגוריה:תאולוגיה

משה מנדלסון

משה מנדלסון (או מנדלסזון; מכונה גם: ר' משה בן מנחם, (ובקיצור: רמבמ"ן), או רבי משה [מ]דסאו, משה [מ]דעסוי, (ובקיצור: רמ"ד); בגרמנית: Moses Mendelssohn; י"ב באלול ה'תפ"ט, 6 בספטמבר 1729 – ה' בשבט ה'תקמ"ו, 4 בינואר 1786) היה פילוסוף יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. מנדלסון הוא הדמות המייצגת ביותר את ראשיתו של העידן המודרני בתולדות יהודי אירופה. במישור הגרמני הכללי השתלב מנדלסון בשיח הנאורות הגרמנית בת זמנה, ופרסם ספרים ומאמרים שזכו להערכה ולתפוצה רבה, אך עם זאת התמודד עם גילויים של חוסר סובלנות כלפי מוצאו היהודי. במישור היהודי הוציא לאור את כתב-העת העברי המודרני הראשון "קהלת מוסר", פרסם תרגום לגרמנית וביאור של חמשת חומשי תורה, וקיבץ סביבו חוג של תלמידים וממשיכי דרך, מהם קמה תנועת ההשכלה היהודית. מנדלסון נתפס מאז כאבי תנועת ההשכלה, ודמותו ריכזה סביבה את ההתייחסות החיובית והשלילית לתנועה זו ולרעיונותיה. בין צאצאיו של מנדלסון נמנים המלחינים פאני מנדלסון ופליקס מנדלסון-ברתולדי והצייר פיליפ פייט. ביוגרפיה ילדות ונעורים; המעבר לברלין מנדלסון נולד בי"ב באלול ה'תפ"ט, 6 בספטמבר 1729, למנחם מנדל סופר ולביילה רחל שרה, בעיר דסאו, באותם ימים העיר הראשית בנסיכות אנהלט. מצד אמו הוא היה צאצא של הרמ"א. אביו היה סופר סת"ם, וחינך אותו חינוך יהודי מסורתי, שכלל לימוד התורה והתלמוד עם מפרשיהם. כנער צעיר הוכר מנדלסון כעילוי רב-כישרונות, והחל ללמוד אצל הרב דוד פרנקל, המוכר בשל פירושו "קרבן העדה" על התלמוד הירושלמי. כשעבר רבו בשנת 1743 לברלין לכהן שם כרב הקהילה, עבר מנדלסון אחריו. כפי שרווח אז, לא הייתה העיר ברלין סובלנית כלפי יהודים; הכניסה לעיר ליהודים הותרה אך ורק דרך שער הבהמות, וליהודי חסר מקצוע וחסר רכוש כמו מנדלסון לא הייתה זכות לשבת בברלין ולכן התחבא בעליית הגג של רבו. שקידתו על הספרים עשתה אותו גיבן, וממום זה סבל כל ימיו. בברלין המשיך בלימודיו התורניים, אך שם החל לפנות גם לתחומי ידע נוספים. בעידוד רבו החל ללמוד את הספר "מורה נבוכים" של הרמב"ם. ביהדות אשכנז של אותה תקופה כלל לא היו מקובלים לימודי פילוסופיה ובכללם לימוד "מורה נבוכים", אולם מספר שנים קודם לכן הודפס הספר ביסניץ והגיע לידי מנדלסון. בעקבות לימוד "מורה נבוכים" החל להתעניין בפילוסופיה ובמדעים כלליים. הוא החל ללמוד אצל כמה משכילים מוקדמים: המלומד היהודי רבי ישראל מזמושץ' לימד אותו פילוסופיה יהודית ומתמטיקה, הרופא אברהם קיש – לטינית, ואהרון גומפרץ – צרפתית ואנגלית. מנדלסון החל לקרוא בלטינית את ספרו של ג'ון לוק "מסה על שכל האדם" בסיוע מילון גרמני-לטיני, וממנו הגיע לשיטתם הפילוסופית האופטימית של לייבניץ וכריסטיאן וולף, שלפיה עולמנו הוא הטוב שבכל העולמות. הוא אימץ השקפה זו, ועל פיה פיתח את דרכו הפילוסופית. לאחר מספר שנים של דוחק כלכלי כתלמיד ישיבה אצל רבו, החל בשנת 1750 לעבוד כמורה לבניו של התעשיין והסוחר היהודי יצחק ברנרד, ובשנת 1754 החל לעבוד כפקיד בבית החרושת למשי של ברנרד. לימים הפך גם לשותף בבית מסחר זה, וידע רווחה כלכלית, גם אם לא עושר של ממש. הדבר אפשר לו עצמאות כלכלית, כך שלא נאלץ להתפרנס משכר סופרים או להיסמך על רצונם הטוב של גבירים עשירים. כניסה לחברת הפילוסופים; "קהלת מוסר" שמאל|ממוזער|250px|פרומט מנדלסון לבית גוגנהיים ב-1753 הכיר אהרון גומפרץ את מנדלסון למחזאי גוטהולד אפרים לסינג. שני האישים התיידדו במהירות, ושמרו על קשר חם כל ימיהם. בשנה שאחריה הותקף לסינג בביקורת חריפה של פרופסור מאוניברסיטת גטינגן בשם יוהאן דוד מיכאליס על המחזה שלו Die Juden ("היהודים"), ומנדלסון כתב תשובה לביקורת שהגנה הן על לסינג והן על היהדות. ב-1755 הדפיס לסינג את ספרו הראשון של מנדלסון, Philosophische Gespräche ("שיחות פילוסופיות"), שבו דיון בפילוסופיה של לייבניץ וגם עיסוק ביקורתי בשיטתו הפילוסופית של ברוך שפינוזה, שבאותה תקופה לא הייתה פופולרית. באותה שנה פרסמו לסינג ומנדלסון ביחד חיבור סאטירי בשם Pope, ein Metaphysiker ("פופ, מטאפיזיקאי") על שירתו של אלכסנדר פופ. חיבור שלישי שהוציא לאור מנדלסון באותה שנה בעילום שם נקרא Briefe über die Empfindungen ("מכתבים על אודות התחושות"), והוא עסק בפילוסופיה אסתטית. כל חיבוריו של מנדלסון עשו רושם רב על קהילת הפילוסופים שבגרמניה, והגיעו אף לידי מלך פרוסיה פרידריך השני ("הגדול"). מנדלסון החל להשתתף באירועים חברתיים ואינטלקטואליים של אנשי הנאורות הגרמנית, ולתפוס את מקומו כפילוסוף נחשב ומשפיע. ב-1755 למד יוונית וקרא את כתבי אפלטון, שהשפיעו עליו רבות. הוא אף תרגם לגרמנית כמה יצירות של חכמי ישראל בימי הביניים, כגון ר' ידעיה הפניני ור' יהודה הלוי. ב-1755 החל מנדלסון להוציא לאור כתב עת עברי בשם "קֹהֶלֶת מוסר". כתב עת זה יועד להיות "כתב עת מוסרי", לענייני מוסר ותיקון מידות הנפש. מנדלסון הצעיר הוציא את כתב העת ביחד עם אדם בלתי-מוכר בשם טוביה בּוֹק (Bock). כתב העת עסק באסתטיקה ובקריאה להתבונן ביופיו של הטבע לצורך השגת האלוהות, והעורכים קישרו בין רעיונות אלו למאמרי חז"ל ודברי הרמב"ם על אמונה מכוח התבוננות בבריאה. בנוסף עסקו בשבח השפה העברית ואף בביקורת חברתית ומוסרית כלפי הקהילה היהודית. כתב העת התקיים לפרק זמן קצר מאוד, והפסיק לצאת לאור לאחר שני גיליונות. הסיבה להפסקת ההוצאה אינה ידועה, ולצד סיבות כמו קשיים כלכליים או מחסור בכותבים ובחומר ספרותי, משערים שהתנגדותם של הרבנים לכתב העת החתרני, הגם שלא הציג את עצמו ככזה, הכריעה את הכף; גישתו של מנדלסון, גם בהמשך ימיו, הייתה שלא לצאת לעימות חזיתי עם האליטה הרבנית. למרות קוצר ימיו של כתב העת, שהיה כתב העת המודרני הראשון בעברית, הוא השפיע רבות על הדור הבא של המשכילים שהוציאו לאור את כתב העת "המאסף". במהלך מלחמת שבע השנים (1756–1763) פרסם מנדלסון מספר שירי שבח לממלכה הפרוסית, חלקם במסגרת פעולות של הקהילה היהודית, שביקשה להראות נאמנות לפרידריך השני, מלך פרוסיה ולמדינה. לאות תודה על סיועו לקהילה העניקו לו פרנסי הקהילה היהודית פטור ממסים, שכמוהו ניתן בדרך כלל לרבנים ולתלמידי חכמים גדולים. באותן שנים כתב ביאור פילוסופי בעברית לספר "ביאור מילות ההיגיון" המיוחס לרמב"ם. את הביאור מסר לסטודנט יהודי נודד מירושלים בשם שמשון הקליר, שהדפיס אותו בשמו, ורק בתקופה מאוחרת יותר הודפס החיבור בשמו של מנדלסון. הוא חיבר גם ביאור עברי לספר קהלת וספר בעברית בשם "הנפש". ב-1761 ביקר מנדלסון בהמבורג והתקבל בכבוד גדול אצל האינטלקטואלים המקומיים. הוא נפגש שם גם עם רבי יהונתן אייבשיץ, רב הקהילה, וביקש ממנו הסמכה לתואר "מורנו" או לכל הפחות לתואר "חבר" (דרגה מתחת לתואר "מורנו", שזכו בה אחרי חמש שנות לימוד). הרב אייבשיץ לא הסכים להעניק לו את התארים בנימוק שמתן תואר "מורנו" למי שאיננו נשוי "הוא דבר יוצא ממנהגו של עולם" והתואר "חבר" לא מתאים לאדם בעל שיעור קומה כמנדלסון."...אם בסמיכת חבר הלא לגדולה מזו מתוקן, ואין ספק שכבר קדמוני שאר רבני הדור בכבוד ועטור. ואם בסמיכת מורנו, הוא דבר יוצא ממנהגו של עולם ליתן לאיש פנוי עטרת מורנו..." עם זאת, הוא כיבדו במכתב מלא שבחים. למרות מכתב זה, משערים שהסיבה האמיתית לסירוב הייתה התעסקותו של מנדלסון בפילוסופיה ו"חכמות הגויים". באותה שנה התארס מנדלסון עם פרומט גוגנהיים, והתחתן עִמה בקיץ 1762. מנדלסון הציג את הנישואים הללו כנישואי אהבה המבוססים על קשר רומנטי מתמשך, בניגוד לנורמה של נישואין בשידוך, שהייתה נהוגה באותה תקופה אצל יהודי גרמניה. לזוג נולדו במשך השנים עשרה ילדים, שארבעה מהם מתו בינקותם או בילדותם ורק שישה הגיעו לבגרות: ברנדל-דורותיאה, רייקל, יוסף, ינטה-הנרייטה, אברהם ונתן. רק לאחר נישואיו ובעקבות השתדלותם של ידידיו האינטלקטואלים אצל המלך זכה למעמד של "יהודי חסות שלא מן המניין", מעמד משפטי שהוגדר בכתב הזכויות של פרידריך הגדול מ-1750, ובעקבותיו לזכויות אזרחיות שלא היו מוקנות לו עד אז. שאר בני משפחתו קיבלו זכויות אלו רק לאחר מותו. פרסום ותהילה; פרשת לאוואטר ממוזער|שמאל|250px|מדליה שהוטבעה לכבוד צאת "פיידון" של מנדלסון ממוזער|שמאל|250px|פולמוס מנדלסון-לאוואטר; ציור של מוריץ אופנהיים מ-1856 ב-1763 זכה מנדלסון בפרס ראשון בתחרות של האקדמיה המלכותית הפרוסית למדעים על ספרו Über die Evidenz der metaphysischen Wissenschaften ("על הראיות למדעי המטאפיזיקה"); בתחרות על הפרס הקדים את עמנואל קאנט, שזכה במקום השני. ב-1767 פרסם את אחד מספריו החשובים ביותר – Phädon, oder über die Unsterblichkeit der Seele ("פיידון, או על אלמותיות הנפש", בעקבות הדיאלוג האפלטוני בשם זה), שבו הראה ראיות להישארות הנפש (קאנט שנים לאחר מכן התעמת עם הטיעון שהציג מנדלסון בספרו ביקורת התבונה הטהורה). הספר תורגם לשפות רבות, כולל עברית, ונדפס במספר גדול של מהדורות. שמו של מנדלסון הלך לפניו: הוא כונה "סוקרטס הגרמני" או "אפלטון הגרמני"; נסיכים גרמנים ביקשו להיפגש איתו, ומדליה מיוחדת הוטבעה לכבוד צאת הספר. מנדלסון שלח גם עותק של הספר לנפתלי הרץ וייזל, אף כי חשש שווייזל יסתייג מתוכנו של הספר; אולם וייזל הביע התפעלות רבה מן הספר, והבטיח לתרגם אותו לעברית. הוא לא עמד בהתחייבות זו, והתרגום לעברית נעשה על ידי אדם אחר רק לאחר מותו של מנדלסון. האקדמיה של ברלין בחרה בו ב-1771 להיות חבר מן המניין, אך פרידריך הגדול ביטל את הבחירה בגלל יהדותו. מעשה זה היה לו תזכורת בלתי-נעימה לכך שגם בחברה הגרמנית הנאורה של המאה השמונה עשרה עדיין הופלה לרעה מסיבות דתיות. תזכורת מטרידה בהרבה קיבל עוד לפני כן, בפרשת לאוואטר. יוהאן קספר לאוואטר (או לפאטר; Lavater) היה איש דת נוצרי מציריך שעסק גם בפילוסופיה וחקר את מדע הפיזיונומיה, הכרת תכונת האדם על פי קלסתר פניו. בביקוריו בברלין התרשם מאוד ממנדלסון ומהגותו, והגיע להחלטה שעליו להביא את מנדלסון אל הנצרות. ב-1769 תרגם לאוואטר לגרמנית את ספרו של הפילוסוף השווייצרי שרל בונה (Bonnet) על הראיות לנכונות האמונה הנוצרית, ובראש התרגום פרסם מכתב הקדשה למנדלסון. במכתב קרא למנדלסון להפריך את ראיותיו של בונה או להודות בנכונותן ולהמיר את דתו לנצרות. מנדלסון נקלע למצב בלתי-אפשרי, שכן לא היה חופשי להציג טיעונים כנגד הנצרות מפחד הצנזורה ודעת הקהל, ומצד שני הימנעות מתגובה הייתה מתפרשת ככניעה וכהודאה בטענותיו של לאוואטר. ואולם מלבד המתח הפוליטי והפילוסופי, גרם מכתבו של לאוואטר למנדלסון עוגמת נפש רבה, בהראותו כי על אף הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם מנדלסון, ועל אף התפישות הנאורות והסובלנות של האינטלקטואלים הגרמנים, עדיין היה מעמדו של אדם יהודי נחות מזה של הנוצרי, ועדיין היה נזקק להתגונן מפני ניסיונות להמרת דת. מנדלסון השיב ללאוואטר באיגרת פומבית שנקראה "איגרת אל האדון הדיאקונוס לאוואטר", ובה כתב כי הוא נשאר ביהדות משום שהוא משוכנע בצדקתה. הוא היה מוכן לקבל את תורותיו של ישו במה ששייך לחלק המוסרי שבהן, אולם כלל וכלל אין הוא מקבל את עיקרי הדת של הנצרות. הוא גם הדגיש כי היהדות, בניגוד לנצרות, אינה עוסקת במיסיונריות ובכפייה על בני דתות אחרות, ולכן היא דת סובלנית ונאורה יותר. הוא הודה כי גם ביהדות יש דברים שאינם לרוחו, ובהם אמונות טפלות ומנהגי שטות, אבל אין בהם כדי לגרום לו לנטוש את דתו. לאוואטר אמנם השתכנע מן הדברים והתנצל על שגרם למנדלסון עוגמת נפש, אולם הפולמוס המשיך להתנהל בין אנשי רוח בברלין. גם בין היהודים היו שלא רוו נחת מהסתייגויותיו של מנדלסון מן היהדות. מנדלסון עצמו חלה במחלת לב, ונאלץ להפחית את פעילותו האינטלקטואלית למשך חודשים ארוכים. כתוצאה מפרשת לאוואטר העביר את הדגש של פעילותו מפילוסופיה כללית לעניינים יהודיים. הוא החל לפעול לשיפור מעמדם של היהודים, ודחף להפצת השכלה וליציאה של היהודים מן הגטו התרבותי. פרסומו הרב ומעמדו הנכבד הפכו אותו לכתובת בעבור קהילות יהודיות שביקשו שיתערב לטובתן אצל השלטונות הפרוסיים בעניינים שונים. בעקבות אחת מן הפניות הללו, פרץ פולמוס בנושא איסור הלנת המת: בעקבות ההתפתחויות במחקר המדעי והרפואי, הוציא ב-1772 פרידריך השני, דוכס מקלנבורג-שוורין הוראה שלפיה אסור לקבור אדם עד שיעברו שלושה ימים ממותו, מחשש שהמיתה איננה ודאית. מכיוון שהוראה זו מנוגדת להלכה שלפיה אסור להלין את המת, פנו יהודי המקום למנדלסון וביקשו שיפעל לביטול הגזירה. מנדלסון אמנם נענה לבקשתם, אך לגופו של עניין היה בדעה שהוראת הדוכס היא הגיונית ומסתברת, ואין כל סיבה לבטל אותה. הוא התכתב בעניין זה עם רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) והגן על גישתו, עד שהלה הורה לו לחדול לדון בעניין שכן "בלאו הכי רבו המתלוננים על מעלתו, שמגדל כלב" (כלומר, עוסק בפילוסופיה ובחכמות חיצוניות). כמו כן הובאו דבריו על ידי החתם סופר, שכתב על כך: . ב-1776 ביטלה פרוסיה (להלכה בלבד) את זכותם של היהודים לדון בעצמם בענייניהם, וביקשה מרב העיר ברלין צבי הירש לוין להכין לה סיכום של דיני המשפט העברי בענייני נישואין וממונות. לוין, שלא היה בקיא בגרמנית, פנה אל מנדלסון, והלה עשה זאת בשבילו וחיבר את הקובץ Ritualgesetze der Juden ("חוקי הפולחן של היהודים"). הקהילה היהודית בברלין מינתה אותו לפרנס, והוא מילא כמה תפקידים במוסדות ההנהגה. ב-1777 נסע מנדלסון לסיור בכמה מערי גרמניה. כשהגיע לדרזדן נדרש לשלם בשער העיר את המס המוטל על כניסת יהודים ובקר. כשגילו זאת שלטונות העיר, התנצלו בפניו עמוקות והשיבו לו את הכסף, אך האירוע הותיר את רישומו אצל מנדלסון. בביקורו בקניגסברג נפגש עם עמנואל קאנט. הביאור שמאל|ממוזער|250px|שער "הביאור". ברלין ה'תקמ"ג, 1783 בסוף שנות השבעים החל מנדלסון להקדיש תשומת לב רבה למפעל שעתיד היה להפוך לאחד החיבורים החשובים ביותר של תנועת ההשכלה היהודית – הביאור העברי והתרגום לגרמנית שלו לתורה. לפי דבריו של מנדלסון עצמו במבוא לביאור, מלכתחילה התכוון לחבר את הביאור רק לצורך חינוך בניו. ואולם ר' שלמה דובנא, שהיה אז מורה לבניו של מנדלסון, הציע לו להוציא את הביאור לרשות הכלל, ומנדלסון הסכים. לפי עדויות אחרות, מראש התכוון מנדלסון להפיץ את התרגום והביאור כדי לקרב את היהודים להשכלה ולפתוח בפניהם צוהר לשפה הגרמנית, ובאמצעותה לתרבות הגרמנית. מטרה נוספת הייתה להציג ליהודים המשכילים אלטרנטיבה לפרשנות הנוצרית ולתרגומים הנוצריים של המקרא, ומנגד להרחיק אותם מהתרגומים ליידיש, שבעיניו של מנדלסון היו לא מדויקים בגלל אי-יכולתו של הניב הזה להכיל את הרעיונות המורכבים של המקרא. מנדלסון החל לרכז את כתיבת הביאור, בסיוע כמה מידידיו המשכילים, ואת הדפסתו והפצתו. ב-1778 הוציא לאור שלמה דובנא באמסטרדם עלון מקדים בשם "עלים לתרופה", שנועד לאסוף חותמים על הביאור, ובו דוגמאות קצרות של התרגום ושל הביאור. כמה מאות יהודים מקהילות ברחבי אירופה חתמו כמנויים על הביאור וסייעו במימונו. אף על פי שבידי מנדלסון כבר היו הסכמות של רבנים, כולל מצד הרב לוין ובנו שאול ברלין אב בית דין פרנקפורט על נהר אודר, הוא נמנע מלצרפן לכרכים הראשונים של הביאור, בנימוק שחיבור בגרמנית אינו צריך להסכמות מרבנים. ואכן, עד מהרה התעורר קצפם של הרבנים על התרגום, ובראשם רבי רפאל הכהן מהמבורג, שאיים בהטלת חרם על הספר, ושל רבי יחזקאל לנדא מפראג, בעל ה"נודע ביהודה". הרב לנדא חשש שהתרגום לא יסייע ליהודים בלימוד המקרא, אלא להפך, יהפוך את המקרא לכלי שישתמשו בו המשכילים ללימוד גרמנית; חששו זה התאמת בדורות הבאים, בעיקר במזרח אירופה, שם היה התרגום של מנדלסון ספר העזר העיקרי בידי המשכילים ללימוד הגרמנית התקנית (לימים, שב ונדפס בווילנה התרגום של מנדלסון לגרמנית, ללא הביאור, אך ביחד עם המקור המקראי עם פירוש רש"י, בשנים 1848–1853 על ידי אד"ם הכהן ויצחק אייזיק בן יעקב). הרב לנדא עצמו תמך בתרגום מתחרה, בו נעשה שימוש במשלב נמוך ועממי יותר, ולא בגרמנית הגבוהה שבה השתמש מנדלסון. כשהתגברו מעשי הקנאות מצד הרב רפאל זיסקינד הכהן, דאג מנדלסון להחתים כמנויים על הביאור את מלך דנמרק, שהמבורג הייתה תחת שלטונו, ואת יורש העצר שלו. בעקבות זאת נאלץ הרב הכהן לרסן את מחאתו. כרכי הביאור, בשם "נתיבות השלום", יצאו לאור בזה אחר זה בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-18. מנדלסון עצמו כתב את התרגום לגרמנית (באותיות עבריותבגופן המכונה "צאנה וראינה" ששימש לכתיבת מילים לועזיות ויידיש.) לכל התורה, ואת הביאור לפרשת בראשית, לחומש שמות כולו ולכמה פרשות בחומש דברים, וכן שימש עורך לביאור כולו. שלמה דובנא סייע בידו בעריכה, חיבר את הביאור לשאר חומש בראשית והוסיף הערות דקדוקיות, אולם מסיבות לא ברורות עזב את המפעל ונסע לעירו. מנדלסון כתב שהסיבה לכך הייתה ההוצאות הכספיות המרובות שהיו בהדפסת הביאור. חוקרים משערים שסיבות נוספות היו מעורבות בעניין, ובהן: סכסוך על רקע העריכה שערך מנדלסון לדברי דובנא, והשמטת קטעים ארוכים מההקדמה שחיבר הלה לספר שמות, או לחץ מצד הרבנים עליו שיחדל להשתתף במפעל. את החלק על ספר ויקרא כתב נפתלי הרץ וייזל. הוא חיבר גם שיר הלל לביאור בשם "מהלל רֵע" (במקור: מהלל ריע), שנדפס בראש הביאור לספר שמות. את הפירוש לספר במדבר כתב אהרון פרידנטאל, ואת הביאור למספר פרשות מספר דברים כתב הרץ הומברג. הכרך האחרון יצא ב-1783, אז הוסיף מנדלסון גם מבוא לסדרה כולה בשם "אור לנתיבה". בצדדים הכספיים והמנהליים של ההדפסה סייעו למנדלסון אחיו שאול וידידו-תלמידו דוד פרידלנדר. מנדלסון חיבר גם תרגום לתהלים ולשיר השירים, וביאור לקהלת. אחרי מותו המשיכו המשכילים את המפעל, וכתבו תרגום וביאור לכל המגילות ולהפטרות כל השנה. "ירושלים"; השנים האחרונות בשנת 1781 פנו אל מנדלסון יהודים מאלזס, שהוטרדו מתעמולה אנטי-יהודית, וביקשו ממנו לסייע להם להגן על השקפות היהדות ולהוכיח כי הם יכולים להיות אזרחים טובים ומועילים למדינה. מנדלסון פנה לידידו הנוצרי כריסטיאן וילהלם פון דוהם (Dohm) והציע לו ליטול על עצמו את המשימה. דוהם נענה לאתגר, וחיבר את הספר Über die bürgerliche Verbesserung der Juden ("על תיקונם האזרחי של היהודים"). בספר טען דוהם כי אין מניעה כללית שהיהודים יהיו אזרחים טובים במדינה, אלא רק בעיות מקומיות; הוא הוסיף גם שרצוי להשאיר בידיהם את החופש לדון על פי דיניהם, לרבות את הזכות להחרים ולנדות את בני הקהילה לפי הצורך. עם זאת, הסכים עם דעתו של המלך פרידריך הגדול, שאין להרבות יותר מדי את מספרם באוכלוסייה, וקבע שיש צורך לתקן ליקויים רבים במנהגיהם ובתכונותיהם. מנדלסון ראה צורך להגן על חלק מדברי דוהם וגם לערער על כמה מטענותיו, ולכך הקדיש את ההקדמה לספרו של מנשה בן ישראל "לתשועת ישראל", שתרגם לפי בקשת מרכוס הרץ מאנגלית לגרמנית ב-1782. בהקדמה קבע מנדלסון כי הדעות הקדומות וההתייחסות המפלה כלפי היהודים עדיין קיימים בזמנו. הוא הסתייג מדעתו של דוהם שיש להגביל את שיעורם במדינה, ובעיקר תקף את טענת דוהם שיש להשאיר בידי הרבנים את זכות החרם והנידוי. מנדלסון, שכאמור נתקל בניסיונות להחרים את ביאורו למקרא אף כי לא אותו עצמו, עָקב ב-1782 מקרוב אחרי הפולמוס סביב החוברת "דברי שלום ואמת" שהוציא ידידו נפתלי הרץ וייזל באותה שנה. הרבנים, שהתנגדו למהפך בחינוך היהודי שהציע וייזל, החרימו את החוברת שלו ושקלו להחרים גם את וייזל עצמו, ומנדלסון פעל עם אחרים כנגד כוונה זו, מאחורי הקלעים. הוגי דעות נוצרים בברלין תקפו את מנדלסון, על כך שקרא לנאורות וליחס סובלני כלפי בני עמו, והנה הרבנים עצמם משתמשים באמצעים קיצוניים כדי לכפות דעות והשקפות על בני הקהילה. חיבור אנונימי בשם Das Forschen nach Licht und Recht ("החיפוש אחר אור וצדק"), שחיבר כנראה הסופר הדאיסט אוגוסט קראנץ, יצא נגדו מפורשות בעניין זה. מנדלסון, שהותקף מצד הנוצרים והיהודים גם יחד, החל לחבר בתגובה ספר שבו שטח את השקפתו בענייני היהדות והנצרות. ב-1783 הוציא לאור את Jerusalem, oder über religiöse Macht und Judentum ("ירושלים, או על שלטון דתי ועל יהדות"). בספר זה, שנחשב לחשוב ביותר מפרי עטו, קרא לסובלנות דתית ולהכרה בזכויות היהודים. לשיטתו, אין זה מתפקידה של ההנהגה הדתית לכפות דעות והשקפות, אלא רק בתחום המצוות והמעשים. כנגד הטענות על החרמות שהוציאו הרבנים, קבע כי היהדות היא דת סובלנית יותר מן הנצרות, משום שאין היא מצווה על השקפות אלא רק על מצוות מעשיות; ושהיא מענישה רק על חטאים הפוגעים בקהילה, רק על מעשים ולא על דעות. ב"ירושלים" גם יצא מנדלסון במפורש כנגד ההתבוללות בנוצרים, או במונחי תקופתו "אחדות האמונות". הרעיון ליצור "דת טבעית" שתתאים לכל, דאיזם, היווה בעיניו כפיית אמונה בדרך אחרת, ועל כן נגד את הנאורות והסובלנות. השקפות אלה הביאו אותו להסתייג גם מכתב הסובלנות שהוציא ב-1782 יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וזאת בניגוד לווייזל ולהרץ הומברג, שראו בו פתח למהפכה ביחס אל היהודים. בשנות השמונים החלה להתגבש בפועל תנועת ההשכלה היהודית. חבריה הצעירים ראו עצמם כתלמידיו של מנדלסון, ואולם הוא עצמו לא השתתף בתנועה באופן מעשי. "חברת דורשי לשון עבר" – הארגון הממוסד הראשון של תנועת ההשכלה – הוקמה על ידי יצחק אייכל ואחרים בקניגסברג ולא בברלין, עיר מגוריו של מנדלסון. הוא גם לא פרסם חומר משלו ב"המאסף", כתב העת של המשכילים, ורק מסר לעורכים לפרסום את חילופי המכתבים שלו עם ר' יעקב עמדן בשאלת הלנת המתים. הוא העדיף לפרסם את מאמריו ב"ירחון הברלינאי" (Berlinische Monatsschrift), וב-1783 התקבל כחבר של כבוד ב"חברת יום רביעי", האגודה הסגורה והחשאית של האינטלקטואלים בברלין. ממוזער|שמאל|180px|קברו של מנדלסון בבית הקברות היהודי בברלין ביתו של מנדלסון ברחוב שְׁפַּנְדַאוּ (Spandau) מספר 68 בברלין היה מרכז של עיון אינטלקטואלי והגות פילוסופית. בסלון של מנדלסון התארחו פילוסופים והוגי דעות יהודים ונוצרים, ועסקו בענייני העולם והשעה. בשבתות באו בעיקר אורחים יהודים, ודנו בסוגיות מן העולם היהודי. בין ידידיו ואורחיו של מנדלסון היו כאלה שכבר עשו שם לעצמם באותה עת, כגון שלמה מימון, נפתלי הרץ וייזל ומרכוס הרץ, ועוד רבים שעתידים היו להפוך לדמויות מרכזיות בתנועת ההשכלה, ובהם דוד פרידלנדר, הרץ הומברג (שלימד את בניו של מנדלסון, והמשיך לעמוד עמו בקשר מכתבים), יצחק אייכל, יצחק סטנוב, מנדל לפין ואחרים. בשנותיו האחרונות לימד בשעות הבוקר המוקדמות שיעורים למשכילים צעירים על הוכחות לקיום האלוהים, וב-1785 הוציא לאור שיעורים אלה כספר בשם Morgenstunden ("מועדי שחר"). ידידו לסינג כתב בשנותיו האחרונות את המחזה "נתן החכם", שהדמות המרכזית בו מבוססת על מנדלסון. לאחר מותו של לסינג ב-1781 יצא הפילוסוף פרידריך היינריך יעקבי בהכרזה כי לסינג היה למעשה פנתאיסט ואתאיסט והחזיק בדעותיו של שפינוזה. מנדלסון, שתכנן בתחילה לכתוב את תולדות חייו של לסינג, יצא להגנתו בחיבור בשם An die Freunde Lessings ("אל ידידיו של לסינג"), ובו פרס בהרחבה את טענותיו נגד שפינוזה והפנתאיזם, וקבע כי לסינג לא אחז בהשקפות כאלה. חיבור זה, יחד עם "מועדי שחר", פתח את "הפולמוס הפנתאיסטי" שהתנהל בשנים הבאות בין הוגי דעות בברלין סביב תורתו של שפינוזה. ואולם מנדלסון לא הספיק להשתתף בו, שכן טרדות הוצאת הספר לאור גרמו לו להצטננות קשה, והמחלה הביאה למותו בה' בשבט תקמ"ו, 4 בינואר 1786, והוא בן חמישים ושש. הוא נקבר בהלוויה מכובדת ורבת משתתפים בבית הקברות היהודי הישן בברלין. השקפת עולמו השקפת עולמו של מנדלסון מצויה גם במרחב הפילוסופי הכללי וגם בתוך עולם האמונות והדעות היהודי. במרחב הפילוסופי הכללי החזיק מנדלסון בשיטה הפילוסופית האופטימית מבית מדרשם של לייבניץ וכריסטיאן וולף, שלפיה עולמנו הוא "הטוב שבכל העולמות". במחלוקת שבין הנאורות בנוסחה הצרפתי, שגרסה יציאה אקטיבית מול המסורת והעולם הישן, ובין הנאורות בנוסח הגרמני, שהייתה סובלנית יותר, וקראה לפעולה הדרגתית ומתונה, היה מנדלסון מן המנסחים הברורים ביותר של מחנה הנאורות הגרמנית. הוא קרא להנחלת ערכי הסובלנות הדתית והרחבת ההשכלה בדרך של שכנוע והסברה לאורך זמן. בניגוד לכמה מהמושפעים מהגותו, כגון דוד פרידלנדר, לא היה מנדלסון דאיסט במובן המלא של המילה. לשיטתו, הדת – ובפרט היהדות – מחויבת להחזיק גם במצוות מעשיות. הוא ראה בניסיון לאחד את המאמינים הנוצרים והיהודים תחת כנפי האמונה הדאיסטית ב"דת הטבעית" דרך סמויה של כפייה דתית. הוא התנגד בחריפות גם לתפיסה הפנתאיסטית מבית מדרשו של שפינוזה. לשיטתו, האמונה באל ניתנת להוכחות רציונליות, והיא מחויבת מן השכל האנושי; וכמסקנה מכך יכולים להיות עקרונות תאולוגיים משותפים לדתות השונות. הנצרות כופה על מאמיניה השקפות המנוגדות לשכל, וגם פועלת במיסיונריות להפיץ את השקפתה גם למי שאינם נוצרים, ומשום כך היא פחות נאורה וסובלנית מן היהדות. בניגוד לעיקרי האמונה, המצוות המעשיות אינן מסורות לכל יחיד להחליט עליהן לפי שיקול דעתו העצמאי, אלא חיובן נובע מן הסמכות הדתית; כלומר, אין "דת נגלית" אלא רק "הלכה נגלית". משום כך רשאים המוסדות הדתיים לכפות על היחיד את קיום המצוות המעשיות – בעיקר את אלה הנחוצות לצורך שמירה על קיום הקהילה הדתית ואורח חייה – אולם אין הם רשאים לכפות על היחיד עניינים שבתחום האמונות והדעות. התגלות האל אין מטרתה להציג לאדם משנה תאולוגית, שכן אליה הוא יכול להגיע בעצמו בכוח העיון הרציונלי; אלא לפרוס בפניו את המצוות המעשיות שאינן מוסקות בכוח השכל. משום כך גם אין זהות בין המצוות המעשיות של היהדות לאלה של הנצרות, וזאת בניגוד לטענתם של הדאיסטים. היהדות גם מעולם לא קבעה מצווה או חובה להאמין בעקרונות מסוימים, אלא חייבה רק לקיים את ההלכה, שעוסקת במעשים בלבד – מעשים שמטרתם היא ליישם את העקרונות הדתיים המופשטים, בחיי הקהילה והפרט. מבחינת השקפתו הדתית, מנדלסון האמין בכך שהתורה נצחית, קבועה ובלתי-משתנה, ואינה נתונה לשום תמורה היסטורית. מבחינה זו, כתב עליו מיכאל מאיר, את ההשקפות האלה יישם מנדלסון בתוך המרחב היהודי. לפי השקפתו, שלקהילה אין זכות לכפות דעות על היחידים בתוכה, הוא התנגד לשימוש של רבנים בכלי החרם והנידוי כלפי הוגי דעות שהציגו אלטרנטיבות לאליטה הרבנית בתחום ההגות וההנהגה. בצעירותו הוציא לאור את כתב העת "קהלת מוסר", שבו ניסה להציג ליהודים בעברית רעיונות של אסתטיקה, של אופטימיות ושל עבודת האל מתוך הכרת הטבע והבריאה, וזאת בניגוד לקו הקפדני והקודר שהטילה ספרות המוסר בסגנון "קב הישר" שהייתה נפוצה באותה תקופה ביהדות אשכנז. הוא פעל לעידוד השימוש בשפות תרבות גבוהות – עברית לצרכים תוך-יהודיים וגרמנית לצורכי תרבות כללית – על חשבון השימוש ביידיש, שהייתה בעיניו ובעיני רוב המשכילים אחריו שפת כלאיים נחותה ומשובשת. עם כל השקפותיו אלה, לא תמך בגישות שקראו להתנגשות חזיתית עם העולם הרבני, והעדיף לפעול בדרך של שכנוע והפצת רעיונות. כשפתחו בשנותיו האחרונות המשכילים הצעירים שורה של חזיתות כנגד האליטה הרבנית, בין אם על רקע פולמוס "דברי שלום ואמת" של וייזל, בין אם על דפי "המאסף", ובין אם באירועים אחרים, לא השתתף מנדלסון בפרובוקציות, והעדיף לפעול מאחורי הקלעים ובדרכים שקטות. רעיונות לאומיים במשמעותם המודרנית לא היו מוכרים למנדלסון, כפי שלא היו מוכרים לשאר בני תקופתו. הוא אמנם התנגד להתבוללות דתית או דמוגרפית של היהודים בנוצרים, והאמין שהיהודים צריכים להמשיך לקיים את כל המצוות המעשיות ולהישאר קהילה עצמאית, אבל סבר שלא יכול להתקיים שלטון ריבוני של היהודים על עצמם במדינה משלהם. כשהעלו בפניו רעיון מעשי ברוח זו, השיב כי העם היהודי אינו מוכן עדיין למפעל כזה ואין לו כוח הרצון הדרוש למשימה. דווקא הקיום היהודי בגלות היה עדיף בעיניו על המדינה התאוקרטית היהודית מימי המקרא, שכן בו יכול היהודי לבחור בעצמו, ולא על ידי כפיית השלטון, לקיים את מצוות הדת. לשיטתו, היהודי צריך להיות אזרח שווה זכויות ושווה חובות במדינה האזרחית האירופית, והוא התאכזב בכל פעם שנתקל ביחס שונה אליו בשל יהדותו מצד הנוצרים, ובכל פעם שפגש בהתבדלות אזרחית מצד אחיו היהודים. נקודה זו של חסרון הלאומיות בשיטתו של מנדלסון עתידה להיות מקור עיקרי לביקורת כלפיו בדור האחרון של תנועת ההשכלה, כמאה שנים לאחר מותו, כשפתח פרץ סמולנסקין, על ידי פרסום מסה ביקורתית חריפה על מנדלסון "עת לטעת", את תקופת הלאומיות העברית שהובילה אל הציונות. מנדלסון לאחר מותו; הערכת דמותו שמאל|ממוזער|250px|"תולדות הרמבמ"ן" – הביוגרפיה של מנדלסון שחיבר יצחק אייכל, ברלין תקמ"ט-1788 שמאל|ממוזער|200px|פרוטומה של משה מנדלסון מאת ז'אן-פייר-אנטואן טאסרט בבית הכנסת החדש (ברלין) אף כי מנדלסון עצמו קיים בחייו אורח חיים יהודי-דתי, ארבעה מבין ששת ילדיו המירו את דתם לנצרות, ומבין תשעת נכדיו (ובהם המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי) רק אחד נותר יהודי. התופעה של המרת דת לנצרות הייתה נפוצה מאוד בברלין בדור שאחרי מנדלסון, בעיקר בקרב הדור הצעיר שההשכלה הייתה אמורה להציע לו חלופה לטמיעה גמורה בתרבות הגרמנית: המרת דת פורמלית מצד צעירים נאורים כמו רחל ורנהגן, שנעדרו כל אמונה דתית שהיא אך ביקשו להתקבל בחברה הפרוסית וחשו רק דחייה כלפי מורשתם היהודית, התרחשה בעשרות מדי שנה. תלמידו של מנדלסון, דוד פרידלנדר, שהיה דאיסט, אף ניסה לשמור על השקפתו תוך קבלת זכויות של נוצרי. הוא הציע לכומר אברהם טלר, שהיה בעצמו רציונליסט והואשם בכפירה על ידי שמרנים, להיטבל עם משפחתו וחבריו בלי שיוכרחו להצהיר על אמונה בעיקרי הנצרות, הצעה שטלר דחה. עוד בחייו הפך מנדלסון דמות מפורסמת הן אצל היהודים והן אצל הנוצרים. תמונתו נדפסה בפרסומים רבים והייתה מוכרת לכל; הוא ייצג את רוחה של הנאורות ואת יכולתו של האדם, גם אם הוא יהודי עני מעיר שדה, להפוך בכוח עצמו לדמות מרכזית בעולם האינטלקטואלי והתרבותי. קשריו עם ידידיו הנוצרים ומעמדו בחברה הברלינאית נתפסו כראשיתו של תהליך האמנציפציה ליהודים. המשך התהליך של הפיכת דמותו למיתוס היה בביוגרפיה שפרסם יצחק אייכל בכמה המשכים בכתב העת "המאסף" מיד לאחר מותו, ואחר כך הוציא לאור כספר בפני עצמו (ברלין, תקמ"ט-1788). מנדלסון תואר על ידי אייכל ושאר המשכילים כאב המייסד של תנועת ההשכלה. נקשרו בו תיאורי גבורה (למשל, כאילו הלך ברגל את הדרך מעיירת הולדתו דסאו לברלין - כ-120 ק"מ) ותיאורים בעלי אופי מיתולוגי (למשל כמנהיג המוביל אחריו עדת תלמידים; היום מחזיקים ההיסטוריונים בדעה, שקשה להצביע על חוג תלמידים של מנדלסון, במובן הרגיל של המילה). הוא תואר כ"משה השלישי" (אחרי משה רבנו והרמב"ם), ונכתבו עליו שירי הלל, כגון השיר הקצר הבא שפורסם ב"המאסף" לאחר מותו, ומחקה את אמרתו של אלכסנדר פופ על אייזק ניוטון: עם זאת, באופן מעשי לא היו כתביו והשקפותיו של מנדלסון במוקד הפעילות של תנועת ההשכלה. רוב כתביו, למעט הביאור, נכתבו בגרמנית ובוודאי שלא היו מוכרים למשכילים במזרח אירופה. "ירושלים" תורגם לעברית במלואו רק כשמונים שנה אחרי מותו של מנדלסון. כאמור לעיל, מנדלסון גם לא השתתף בפעולות הממוסדות של תנועת ההשכלה הפרוסית, ולמעשה הביאור היה המפעל העיקרי שלו שהשפיע על המשכילים. חלק מההיסטוריונים משייכים את מנדלסון אל תופעת המשכילים המוקדמים שפעלו לאורך המאה ה-18, עדיין לא במסגרות ממוּסדות. עד שלהי המאה ה-19 היה מנדלסון דמות נערצת בכל החוגים ביהדות גרמניה. רש"ר הירש ופעילי הנאו-אורתודוקסיה ראו בו את הראשון שהגשים את חזונם על 'תורה עם דרך ארץ'. יצחק מרדכי יוסט, בכתיבת ההיסטוריה המודרנית הראשונה על תולדות עם ישראל, כינה אותו "משה השלישי" (לאחר משה רבנו והרמב"ם), והיינריך גרץ הציב את פעילותו כתחילת הפרק המודרני בספרו דברי ימי ישראל, פרק שאותו כינה "תקופת התחייה", וציין כי הוא נטל את המושג 'יהודי' והפכו מ"מילה של ביזוי לכינוי של כבוד". חגיגות המוניות, באופן בו כובדו תאריכי לידתם של גיבורי תרבות גרמניים דוגמת שילר וגתה, נערכו ביום השנה המאה להולדתו ב-1829, בציון המאה וחמישים ב-1879, ובציון המאתיים ב-1929. אף כי הן הובלו על ידי הציבור היהודי, היה להן גם הד גדול בחברה הנוצרית. נימה ביקורתית יותר השתלטה בתחילת המאה ה-20: בין 1879 ל-1929 כמעט ולא יצאו ביוגרפיות או חיבורים אודותיו, והוא היה מושא למתקפות על רקע ההערכה-מחדש של מצב היהודים בחברה והשפעותיה ארוכות-הטווח של הטמיעה בתרבות הגרמנית. בתקופה בה התנערו רבים מהאמונה ברציונליזם מופשט ובקדמה, נחשפה מורשתו לרוויזיה מקיפה; מה שנחשב קודם להתחדשות ולשגשוג, היה בעיני כל הספקטרום של יהדות גרמניה לראשיתה של התדרדרות והתבוללות. חגיגות המאתיים משכו תשומת לב רבה, אך התאפיינו בטון פושר: הביטאון האורתודוקסי "ישורון" (בו נכתב לרגל יום המאה-וחמישים כי יחסו של מנדלסון לנצרות ולנסיבות העידן היה בבחינת "קידוש השם, המשפיע עלינו ברכתו עד היום") ציין עתה כי הידע ההלכתי שלו היה מועט. נימות ביקורתיות דומות נשזרו בפרסומים רפורמיים: בין היתר, הרב הליברלי מקס דינמן פרסם טור בו נאמר: "מהי עמדתנו הנוכחית כלפי דעותיו של מנדלסון? עלינו להודות, היא ביקורתית." גם היידישה רונדשאו הציוני הגן עליו, אך מיעט לפארו. עם השנים התחדדה גם גישתם של החרדים למנדלסון. בחייו התייחסו בדרך כלל הרבנים והיהודים שומרי המסורת בכבוד רב למנדלסון, ורק הביעו הסתייגות מסוימת מכתביו ומהשקפותיו. לאחר מותו, ובפרט ככל שהקצינו המשכילים המאוחרים בעמדתם השלילית כלפי המסורת ואף נעשו דאיסטים או פנתאיסטים (לעיתים אף פרוטו-רפורמים), התעצמה ההתנגדות למנדלסון. דמותו הפכה סמל האפיקורסות והמרידה בדת והגורם להתמוטטותה של היהדות המסורתית. הרבנים הזהירו מפני עיסוק בכתביו ובמשנתו של מנדלסון; לפי חלק מהגרסאות, החת"ם סופר הזהיר בצוואתו: "בספרי רמ"ד אל תשלחו יד", וגם בשירותיו כתב "משה בן מנחם ברלין - משחתם בהם מום בם. ויחר להם מאוד כי נבלה עשה". כמה מן האדמו"רים החסידיים היו מראשי הדוברים נגד מנדלסון, על רקע ההתקפות ההדדיות החריפות שבין החסידים לבין המשכילים. בחוגים הנאורים ותומכי האמנציפציה, נותר בגדר קדוש פטרון והיה ניסיון לנכס את מורשתו באופן גורף. במשך רוב תולדותיה ראתה בו היהדות הרפורמית את מייסדה או לפחות אחד מחלוציה, קביעה שהוזכרה בחיבורים רבים מכל צידי המתרס הדתי. רק ב-1986 פרסם מיכאל מאיר מאמר מכונן בו הגדיר את מנדלסון כרחוק מהרפורמיות וכמבשר, אם כבר, את הפיצול הפנימי בין שמירת מצוות להתערות והניסיון לחיות בשני עולמות האופייני לאורתודוקסיה המודרנית. ביקורת של ממש נגד מנדלסון בתוך תנועת ההשכלה עלתה רק בדור האחרון שלה, והמנסח העיקרי שלה היה המשכיל המאוכזב פרץ סמולנסקין, שנטש את השקפת התנועה והפך לחלוץ הלאומיות היהודית. בסדרת מאמרים בשם "עת לטעת", שפרסם בשנות השבעים של המאה ה-19 בעיתונו "השחר", והוציא לאור אחר כך כספר, תקף סמולנסקין בחריפות את השקפתו של מנדלסון. עיקר ביקורתו הייתה שלמנדלסון לא הייתה רוח לאומית, כפי שקידם סמולנסקין, ושהוא לא פעל להכרה בעם ישראל כבאומה בפני עצמה. לשיטתו, מנדלסון לא השכיל לצפות מראש את תוצאותיה של משנתו הנאורה-האזרחית, ובסופו של דבר יצאו רבים מאנשי השכלת ברלין, תלמידי מנדלסון, לשמד. לביקורת זו צירף סמולנסקין את עניין תרגום התורה מן העברית אל הגרמנית: כמה משכילים, ובהם אברהם בר גוטלובר ורש"י פין, יצאו להגנתו של מנדלסון והשיבו על טענותיו של סמולנסקין. ואולם, עם שקיעת תנועת ההשכלה בסוף המאה ה-19, ירדה קרנו של מנדלסון והעיסוק בדמותו ובמשנתו הפך מדיון אידאולוגי למחקר היסטורי. הביוגרפיה הראשונה של מנדלסון יצאה לאור, כאמור, מיד אחרי מותו על ידי יצחק אייכל; הביוגרפיה העברית הבאה יצאה לאור רק ב-2005. בתווך יצאו לאור כמה ספרים שעסקו בתנועת ההשכלה ובהשכלת ברלין בפרט, וייחדו פרקים נבחרים לדמותו של מנדלסון, בהם בין השאר "פני תבל" של משה מנדלסון-פרנקפורט (תרל"ב-1872) ו"דור תהפוכות" של שמעון ברנפלד (תרנ"ז-1897). באמצע המאה העשרים הודפסה מהדורה של כל כתבי מנדלסון בגרמנית (שלושה עשר כרכים) ובעברית (שלושה כרכים), אך היא לא הושלמה בשל מלחמת העולם השנייה והשואה. ביוגרפיות ומחקרים על מנדלסון נכתבו בשפות רבות לאורך השנים, בעיקר לקראת ציוני יובל להולדתו או לפטירתו. המחקר הביוגרפי המקיף והמעודכן ביותר יצא לאור באנגלית על ידי אלכסנדר אלטמן ב-1973; ב-2005 יצאה לאור בפורמט פופולרי (לא מדעי) בעברית ביוגרפיה שכתב שמואל פיינר. על שמו רחובות בתל אביב, בפתח תקווה בערים נוספות. מכּתביו שמאל|ממוזער|250px|משקפיו של משה מנדלסון, במוזיאון היהודי בברלין כתבים קטנים בענייני יהודים ויהדות, רמת גן: ה'תש"ז ירושלים: על אודות הכוח הדתי והיהדות פעדאן (פיידון) - חקירה על השארות הנפש מועדי שחר - חקירה בדבר קיום אלוהים חומש נתיבות השלום (התרגום, ספר שמות ועוד) בצירוף אור לנתיבה באור מלות ההגיון להרמב"ם (מהדורה ראשונה בשנת 1761 ומהדורה שנייה בחיי המחבר בשנת 1765). מכתבים אודות התחושות, תל אביב: 1999 פירוש על ספר קהלת קהלת מוסר - 2 גליונות "על השאלה: הארה מהי?", בתוך: הנאורות – פרויקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם (עורך: עזמי בשארה), תל אביב: 1997 על השירה הלירית (מגרמנית: ידי אורן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017. כתבי משה מנדלסון, כרך ג, מכתבים. ביאור על ספר צאינה וראינה. נוסף לכל אלו כתב מנדלסון חיבורים רבים בפילוסופיה כללית. לקריאה נוספת יצחק אייכל, תולדות רבנו החכם משה בן מנחם, ברלין, תקמ"ט 1788 () עמוס אילון, רקוויאם גרמני, יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743–1933, תרגם דני אורבך, הוצאת דביר, 2004 מאיר גילון, קהלת מוסר למנדלסון על רקע תקופתו, ירושלים: תשל"ט יעקב כץ, מסורת ומשבר, מוסד ביאליק, 1958 פרץ סנדלר, הביאור לתורה של משה מנדלסון וסיעתו, התהוותו והשפעתו, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תש"א 1940 שמואל פיינר, מהפכת הנאורות - תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ב שמואל פיינר, משה מנדלסון, מרכז זלמן שזר, 2005 שמואל פיינר, קריאה ב'קהלת מוסר' של משה מנדלסון, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ג', 2013. יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך א', ירושלים, תשי"ב, עמודים 42–102 אליעזר שביד, תולדות ההגות היהודית בעת החדשה, כתר הוצאה לאור והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח 1977, עמודים 122–151 אלי שיינפלד, ״שכחת הקול: עיון בתאולוגיה הפוליטית של ברוך שפינוזה ושל משה מנדלסון״, האלוהים לא ייאלם דום: המודרנה היהודית והתאולוגיה הפוליטית (עורכים כריסטוף שמידט ואלי שיינפלד), הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, ירושלים תשס״ט, עמודים 38–69 אלי שיינפלד, ״שכחי אלוהים: משה מנדלסון ור׳ יעקב עמדין על נבחרות ואוניברסליזם״, דעת 82 (2016), עמודים 351–368 אלי שיינפלד, האפולוגיה של מנדלסון - הולדת הפילוסופיה היהודית המודרנית, הוצאת כרמל, 2019 דב שוורץ, ההתפתחות של המין האנושי במשנתו של מנדלסון - פרק בתולדותיו של הרעיון המשיחי, דעת 22 (תשמ"ט), עמודים 109–121 עזריאל שוחט, עם חילופי תקופות; ראשית ההשכלה ביהדות גרמניה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1960 ראו גם הגימנסיה היהודית על שם משה מנדלסון קישורים חיצוניים אודותיו יחיאל צבי מושקוביץ, ר' משה מנדלסזון - "הביאור" דיון על יחסם של רבני התקופה למנדלסון - רפאל בנימין פוזן, על היחס למנדלסון מצד רבני גרמניה, המעין תשרי תשס"ט; תגובת יהודה הערשקאוויטש, טבת תשס"ט, ותגובת ר' יו"ט פורגס, ניסן תשס"ט; מאמר תשובה של הרב פוזן, ניסן תשס"ט שלושה פרקים מהביוגרפיה של שמואל פיינר, באתר מט"ח אריה קיזל, מנדלסון: הטיול המשפיל באונטר דן לינדן יחיאל צבי מושקוביץ, ר' משה מנדלסזון - "הביאור", מתוך: "פרשנות המקרא לדורותיה", משרד החינוך התרבות והספורט - האגף לתרבות תורנית, התשנ"ח-1998, עמ' 135–138 מיכאל מאיר, על ספרו של שמואל פיינר 'מנדלסון', בסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, זמנים 100 (סתיו 2007) שלמה זלמן אריאל (עורך), אנציקלופדיה "מַעְיָן" - גדולים בישראל, הוצאת יוסך שרברק, תל אביב 1960, עמ' 330–339 ראיון עם פרופ' משה צימרמן ובו סקירה של חלקו של משה מנדלסון בהגדרת הגרמניוּת, באתר יד ושם כתביו ספרים של מנדלסון ברשת ספרים בטקסט מלא במאגר על התורה: אור לנתיבה - המבוא לביאור, ירושלים התשפ"ג (על פי מהדורת פראג, התקס"ז) נתיבות השלום - הביאור לתורה פרשת בראשית, פרשת נח, פרשת לך לך, פרשת וירא, ירושלים התשפ"ג-ד' (על פי מהדורת פראג, התקס"ז) מגילת קהלת עם הביאור, ירושלים התשפ"ב (על פי מהדורת ברלין, התק"ל) ספריו במאגר הספרים הסרוקים של בית הספרים הלאומי: קהלת מוסר באתר HebrewBooks תקציר של האיגרת ללאוואטר, באתר "דעת" "פיידון", בפרויקט גוטנברג הגרמני (טקסט פילוסופי) ירושלים, זיטומיר, תרכ"ז, באתר google books הערות שוליים קטגוריה:משכילי ברלין קטגוריה:פילוסופים של עידן הנאורות קטגוריה:פילוסופים יהודים קטגוריה:פילוסופים גרמנים קטגוריה:פילוסופים של היהדות קטגוריה:פילוסופים של הדת קטגוריה:פרשני מקרא בעת החדשה קטגוריה:יהודים גרמנים משה קטגוריה:מתרגמי התנ"ך קטגוריה:מתרגמים מעברית לגרמנית קטגוריה:מתרגמים יהודים קטגוריה:מתרגמים גרמנים קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות היהודי הישן בברלין קטגוריה:ילידי 1729 קטגוריה:נפטרים ב-1786 *

אנטישמיות בגרמניה

שנאת יהודים בגרמניה כמו בכל אירופה שררה עוד בימי הביניים. במאה ה-19 התפתחה תופעה חדשה, מודרנית בגישתה - אנטישמיות. אנטישמיות במאה ה-19 המאפיין את האנטישמיות בגרמניה בסוף המאה ה-19 הוא הניסיון למצוא אשמים בכישלונות כלכליים וחברתיים. לכן הוקמו גופים פוליטיים אנטישמיים שביססו את הצלחתם הפוליטית על מצע של הסתה חריפה כנגד היהודים. בהסתה השתמשו "הנאורים" בתורת הגזע כאמת שאין לחלוק עליה ובשקרים אחרים שהיו פופולריים באותה תקופה ובעבר (לדוגמה: עלילות דם). מה שהשתנה מימי הביניים היא מטרת כל ההתארגנויות האנטישמיות הללו כלומר לסלק את היהודים מעמדות המפתח בחינוך, משפט או ניהול ממשלתי, ואם אפשר לסלק אותם כלל מהמדינה ומאירופה. גורם נוסף שאפשר עלייה של גורמים אנטישמיים וחיזק אותם זו רוח הלאומיות ששררה בגרמניה בפרט ובאירופה בכלל. בהתחלה נראתה כרצון כן לאחד את כלל העם ללא הבדלי דת או גזע, אך הלאומיות הפכה במהרה לאומנות שכוונתה היא להבדיל את הגזעים האחרים פרט לגזע הגדול באותה מדינה (במקרה זה: גזע ארי). ההפתעה שבגילויי האנטישמיות בארצות דוגמת גרמניה וצרפת היא בכך שמדינות אלו נחשבו למדינות הנאורות והמפותחות בעולם מכל הבחינות, ובמיוחד מבחינת זכויות האדם והשכלה כללית - דברים שאמורים היו למנוע תנועות ברבריות ובלתי מתקדמות כמו התנועות והרעיונות האנטישמיים. ב-1879 הופיעה לראשונה הסיסמה "אל תצביעו בעד היהודים!", בבחירות לפרלמנט הלאומי הפרוסי. במהלך 6 השנים הבאות מספר הנבחרים ממוצא יהודי לפרלמנטים מקומיים בגרמניה צנח מ-66 ל-38, מתוכם 13 מומרים. גורמים לאנטישמיות חברתי-כלכלי בעלי האחוזות הביטו בבוז מעורב בקנאה על אילי-הכסף היהודים, שניסו להדחק למעמד האריסטוקרטי; מעמד הפקידים התייחס באיבה לכניסת היהודים לשירות הציבורי והממשלתי; בעלי מקצועות חופשיים נבהלו מהצלחתם בתור עורכי דין, רופאים, פרופסורים, עיתונאים וכו'; בני המעמד הבינוני (הבורגנות) - בעלי מלאכה, סוחרים קטנים וכו' - הרגישו בתחרות מצד היהודים. עם פרוץ המשבר הפיננסי של 1873, שבא כתוצאה מספסרות מופרזת בניירות-ערך ובבולמוס "להתעשר במהירות ובקלות" על ידי משחק בבורסה, באה לפתע התמוטטות שקברה תחת חרבות אנשים מבני המעמד הבינוני, ורבים מבין ה"מייסדים" בכלל זה, כאשר מבין אלה היו רבים יהודים - תלו את האשמה בהם - "הם אשמים באסון שגרם בהתרוששות אלפים ורבבות משפחות גרמניות!" המפולת עוררה את התסיסה האנטישמית החמורה ביותר בגרמניה (וצרפת) מאז מסעות הצלב או מגפת המוות השחור. המסיתים טענו כי היהודים "נחותים" ו"חסרי מוסר" ושהצלחותיהם בעשרות השנים האחרונות נבעו מתחבולות ערמומיות. לדברי ההיסטוריון של האימפריה של ביסמרק, פולקר אולריך, התפרצות האנטישמיות הייתה התוצאה החמורה והמתמשכת ביותר, כמו גם "תולדתו החולנית ביותר" של המשבר הכלכלי הזה, והיא הייתה "מרכיב עיקרי בתרבותה הפוליטית" של הקיסרות הגרמנית עד סופה ב-1918. את ההתקפה האנטישמית הובילו כתבי העת "גרטנלאובה" ו"קרויצ-צייטונג", שופרו של ביסמרק, בסדרת מאמרים והשמצות, שלאחר מכן יצאו כספרים שהפכו לרבי-מכר. עיתונים אחרים ברחבי גרמניה הלכו גם הם באותו הקו ואילו ביסמרק עצמו שמר על שתיקה גמורה. לאומי ראשון עשה זאת כומר פרוטסטנטי, אדולף שטקר, מטיף-החצר של הקיסר, אשר השמיע התראות על ה"סכנה" הנשקפת מצד היהודים לגרמניה. "מתרחקים הם מעבודה מועילה, חיים על ניצול העם ומנהלים עסקיהם בדרכי מרמה; כעת כשקבלו את השוויון, הם שואפים לשלוט במדינה; עיתונותם לוחמת בדת הנוצרית ומשחיתה את מידותיו של העם הגרמני." הוא ייסד את המפלגה האנטישמית ששמה היה "המפלגה הנוצרית-סוציאלית" שבה איחד אנשים ממורמרים ממצבם הכלכלי ומסיבות אחרות ולכן חשו מקופחים ותלו את האשם בצרותיהם ביהודים. ברעיונות מסוג זה הצליח למשוך אחריו אנשים רבים. אנטישמי פופולרי אחר היה אוטו בקל. פרופ' היינריך טרייצ'קה היה ההיסטוריון הלאומי של גרמניה הקיסרית ומרצה באוניברסיטת ברלין. הוא פנה במיוחד למשכילים בשורה של מאמרים והרצאות בהם שם את הדגש על השאלה היהודית, והבליט את הצד הלאומי והגזעני שבה. רעיונו העיקרי היה שכיוון שהיהודים לא התבוללו כאשר ניתנו להם זכויות שוות, הם נותרו גורם הפוגע בטוהר הגזע הארי ללא אפשרות להיות טובים יותר, ולכן יש לקחת מהם את האמנציפציה. "היהודים נשארו יסוד נבדל בקרב העם הגרמני, מוסיפים לראות את עצמם כעם הנבחר ושואפים להפוך את הגרמנים ליהודים, במקום שהם יהפכו לגרמנים בעצמם. על היהודים להתמזג באופן מוחלט עם הציבור הגרמני או לעזוב את גרמניה. אין מקום על אדמת גרמניה ללאומיות כפולה, אכן 'היהודים הם אסונינו'". "היהודים הם דם זר בגוף הגרמני". פרופסור זה לא היה יחיד בין אנשי הגות ומדע אשר החזיקו בדעות גזעניות ואנטישמיות. "הפטיציה האנטישמית" - עצומה אנטי־יהודית שהוגשה לביסמרק (קנצלר גרמניה באותה תקופה) בשנת 1880 על ידי אנטישמים גרמנים. בעצומה הם דרשו חקיקה מיוחדת שתגביל את פעילותם של היהודים ולמנוע ככל האפשר גידול של האוכלוסייה היהודית והתערבותה באוכלוסייה הגרמנית. גזעני בספר "ניצחון היהדות על הגרמניות" מקונן וילהלם מאר על מר גורלה של גרמניה אשר אומה מגזע שמי "פלשה" לתוכה, השתלטה עליה כלכלית ושואפת לכבוש אותה פוליטית: "היהודים רוצים לכבוש את גרמניה כיבוש מוחלט, אם גרמניה לא תעשה משהו יהיה סופה - אבדון!". הוא הקים את ליגת האנטישמים – ארגון אנטי יהודי שעודד לפתוח במאבק כנגד היהודים, מפני שהללו, לטענתם, שמו להם למטרה להשתלט על העולם ועל גרמניה. גישה אחרת מציג אויגן דיהרינג, אשר מצא ביסוס מדעי כביכול לשאלת היהודים - היהודים הם הענף הגרוע ביותר שבגזע השמי, הנחות כשלעצמו. הם חסרי כל חוש מדיני ומעולם לא הצליחו להקים מדינה. הם חיים כטפילים בגוף האומות האחרות ומשחיתים אותן. הם חסרי כל חוש סוציאלי, רודפי בצע הם מטבעם, מחרחרי ריב ושנאה, ומטרתם: ניצול העמים ושליטה על העולם. תרבותם חסרת כל ערך וכו.. פתרונו דומה לפתרון הנאצים לימים יבואו: "על הממשלה לבטל את זכויותיהם ולהרחיקם מכל תחומי החיים הכלכליים, המדיניים והתרבותיים; יש לאסור עליהם נישואי תערובת, פן יתייהד הדם הגרמני ואין לשאוף להתנצרותם, כי על ידי הטבילה יעמיקו לחדור ביתר קלות לחיי הציבור הגרמני וישחיתו בו כל חלקה טובה... הקומפוזיטור המהולל ריכרד וגנר, בקונטרס על "היהדות במוזיקה", האשים את היהודים בקלקול התרבות, האמנות והמוסר של עמי אירופה. דתי בסוף המאה נרקמו מספר עלילות דם אנטישמיות על רקע דתי. הראשונה בכיסאנטן ב-1891 בה השוחט היהודי הואשם ברצח של ילד נוצרי בן 5. השנייה בקוניץ ב-1900 בה הואשמו יהודים במוות של ילד נוצרי בן 16 מה שגרם לסערת רוחות אנטישמית בקרב הציבור הגרמני. שתי העלילות אמנם הופרכו מאחר שלא היה להם שום בסיס, אך הנזק בדעת הקהל כבר נגרם. ארגונים אנטישמיים לרייכסטאג נכנסו כמה מנציגי מפלגת הרייך הסוציאליסטית האנטישמית, בראשות , שהיו עוד יותר קיצוניים משטקר. הם המשיכו מעל בימת הפרלמנט את פעולות ההסתה הארסיות שלהם. הם השמיעו מדי פעם בפעם דרישות לשלילת זכויות היהודים, האזרחיות והמדיניות, ערכו התקפה מרוכזת על השחיטה היהודית, ולא החמיצו שום הזדמנות כדי לבזות ולהשמיץ את העם היהודי. תנועת "הפ-הפ" – תנועה אנטישמית אשר הטיפה לשנאת יהודים כשסיסמתה "הפ-הפ" מורכבת מראשי תיבות של מילים לטיניות שפירושן "ירושלים אבודה (ליהודים)". האנטישמים אף שאפו ליצור ארגון מקיף יותר לשם מלחמה ב"יהדות הבינלאומית" ואמנם התכנס בדרזדן (1882) קונגרס בינלאומי של האנטישמים, בו השתתפו מחוץ לגבולות גרמניה בעיקר צוררים מאוסטרו-הונגריה. בכינוס זה היה שטקר ראש המדברים והרצאותיו נתקבלו על דעת הרוב. לבסוף הוחלט על כינון "איגוד נוצרי בינלאומי" אשר יילחם ב"שאיפות ההשתלטות" של היהודים וישמור על הצביון הנוצרי של המדינות הנוצריות. תגובת היהודים העם היהודי שהיווה פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה (500 אלף מתוך 66 מיליון), עמד נפחד ונבוך בפני האנטישמיות שתקפה אותו. לאחר כמה ניסיונות פנייה לשלטונות, לריסון ההסתה המסוכנת, החליטו היהודים שיש לקבל זאת. דוברי היהודים ניסו להוכיח שהיהודים נאמנים לארצם. "איגוד הקהילות" לא מצאו דרך טובה יותר אלא על ידי מסירת מודעה רבתי המדגישה את טוהרת היהדות. "האגודה למלחמה באנטישמיות", שהייתה בעלת כמה אלפי חברים, ניסתה לגולל מעל גרמניה את חרפת האנטישמיות, שחבריה ראו בה סכנה רצינית לתרבות עמם. האגודה קמה ב-1890 ונסגרה עם עליית הנאצים ב-1933. הם פעלו בעיקר על ידי תעמולה בעל־פה ובכתב. כמו כן נעשתה פעולה דומה על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית אשר מנהיגה הוציא קונטרס ובו כינה את האנטישמיות "הסוציאליזם של השוטים". היהודים אף הם לא ישבו בחיבוק ידיים והקימו את "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית", אשר יצאה להגן על זכויותיהם וכבודם של היהודים ולתבוע את עלבון היהדות. הוקמה "ועדה משפטית" אשר לחמה בשיטתיות ובמרץ בכל קיפוח זכויותיו של היחיד, בכל גילוי של עיוות דין מצד השלטונות ובכל ניסיון להשמיץ את עם ישראל ודתו. ב-1896 יצא לאור בברלין פמפלט מאת רופא בשם ברנהרד כהן, שטען כי באנטישמיות הגרמנית יש "שיטה" ולכן היא "מסוכנת יותר" מן האנטישמיות הרוסית. הוא טען כי "קיים מצב מלחמה בין יהודים לנוצרים בגרמניה" וש"הדרישה" היא "להשמידנו". הוא האיץ ביהודי גרמניה "לצפות לגרוע מכל" ולהתפנות מיד לאמריקה. אלא שהפמפלט זכה להתעלמות ולא נמצא אפילו אזכור אחד שלו בעיתונות של התקופה. אנטישמיות במאה העשרים עד עליית הנאציזם באופן כללי בתקופה זו כמעט ולא הייתה אנטישמיות בגרמניה כי הנאצים עדיין לא עלו לשלטון ועלילות הדם הנוצריות כבר כמעט חלפו מהעולם, אך בכל זאת היו כמה מקרים כמו: באוקטובר 1916, בזמן מלחמת העולם הראשונה, הורה שר המלחמה הגרמני, וילד פון הוהנבורן, לערוך בצבא הגרמני "מפקד יהודים" (בגרמנית: Judenzählung), כדי לברר את מספר היהודים המשרתים בקווי החזית לעומת מספר המשרתים בעורף. למרות המחאות ברייכסטאג ובעיתונות, המפקד בוצע, אלא שתוצאותיו לא פורסמו, כביכול כדי "לחוס על רגשות היהודים". המפקד דווקא הפריך את ההאשמות כנגד היהודים, לאחר שהתברר בו כי 80% מהחיילים היהודים שרתו בחזית. האנטישמיות בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה ערבבה בתוכה דחייה של ליברליזם, מודרניזם ואמנציפציה והיה לה קשר הדוק עם עלייה של לאומיות וגזענות בגרמניה. אי ביטחון כלכלי שאפיין את ההתפתחות התעשייתית המהירה בגרמניה עודד היווצרותן של מפלגות וארגונים אנטישמיים ששירתו כדי להקצין את הרדיקליות של הזרם המרכזי–קונסרבטיבי וקידמה את ההתייחסות החיובית והמכובדת לאנטישמיות בחוגים הרשמיים. ב-1919 הצטרף היטלר ל"מפלגת הפועלים" והתחיל להטביע בה את העקרונות הנאציים. משנה זו ועד עליית הנאצים לשלטון התחזקו הרעיונות הנאצים ומפלגות נאציות זכו ביותר ויותר קולות. ב-5 וב-6 בנובמבר 1923, 30,000 איש תקפו יהודים בברלין ובזזו כמעט 1,000 חנויות בבעלות יהודית. ב-12 בספטמבר 1931 התרחש "פוגרום קורפירסטנדאם", בו בריונים נאצים תקפו יהודים שיצאו מבית הכנסת בערב ראש השנה, וניפצו חלונות ראווה של יהודים. בניסיון לזכות בקול האנטישמי בבחירות, הכריז הביטאון הקומוניסטי "דגל אדום", שאת הנאצים מממן הון יהודי. הקומוניסטית המיליטנטית רות פישר , שאביה היה יהודי, אמרה בנאום שנשאה ביולי 1932 בפני סטודנטים קומוניסטים: "מחצו את הקפיטליסטים היהודים, תלו אותם, רסקו אותם!". האנטישמיות תחת השלטון הנאצי כאשר הגיעו הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מצב היהודים בגרמניה. היה זה תהליך הדרגתי כאשר בהתחלה היה כל יהודי שרצה לצאת את גרמניה הנאצית יכול ללכת עם רכושו ובסופו היה רצח היהודים האיום והגדול בהיסטוריה. הרדיפות 250px|ממוזער|שמאל|1 באפריל 1933, חיילי אס אה ניצבים לפני חנות הכלבו N. Israel ובידיהם שלטים: "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!" הרדיפות החלו בהתארגנויות בחסות המפלגה הנאצית לחרם על יהודים פרעות ושריפת ספרים. יהודים שהחלו לחוש מאוימים היגרו בחלקם מגרמניה, כך שעם תחילת השואה נותרו בגרמניה כמחצית מתושביה היהודים. עם הזמן אסרו הנאצים על יהודים שרצו להגר לקחת עימם את רכושם. עם תחילת השואה כבר לא יכלו היהודים לעזוב את גרמניה. הרדיפות קבלו תוקף חוקי בחוקי נירנברג ב-15 בספטמבר 1935. בחוקים הללו בודדו היהודים משכניהם הלא יהודים, זכויות הפרט שלהם נפגעו מאוד. יהודים רבים פוטרו אז מעבודתם ומרופאים ועורכי דין נלקח רישיון העבודה. השואה השואה הייתה שורת מעשי רצח עם, שבוצעו במהלך מלחמת העולם השנייה על פי תוכנית "הפתרון הסופי" של אדולף היטלר, גרמניה הנאצית, עוזריהם ובני בריתם, שתכליתה השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי ממניעים גזעניים ואנטישמיים. מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד ב-6 מיליון. השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש הגרמני ורדיפת היהודים התבצעה גם מחוץ לגבולות אירופה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי - גברים, נשים, זקנים וילדים - גם כאלו שהיו יהודים-למחצה או רק בעלי גנים יהודיים במשפחתם, וגם כאלו שהמירו דתם. בגרמניה עצמה נותרו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כ-225,000 יהודים. פרוץ המלחמה סגר סופית את שערי גרמניה להגירה יהודית החוצה, למעט במסגרת גירושים יזומים ומכוונים בידי השלטונות. תשומת לבם של הגרמנים הייתה נתונה, בראש ובראשונה, לטיפול במיליוני היהודים בשטחים החדשים שנכבשו במזרח אירופה. בשלב הראשון רוכזו יהודי פולין בגטאות, ובהמשך התחילו לפעול יחידות איינזצגרופן לחיסול קהילות יהודיות שלמות בשטחים שנכבשו מברית המועצות. בערי גרמניה עצמה לא הוקמו גטאות לריכוז היהודים, ולא פעלו בעיירותיה ובכפריה יחידות איינזצגרופן, אלא הלכה והתגבשה התפיסה שאת שארית יהודי גרמניה יש לגרש לשטחים במזרח, שם יזכו לטיפול דומה לזה של היהודים המקומיים. באוקטובר 1941 התחיל גירושם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות לודז', מינסק, קובנה וריגה. לאחר ועידת ואנזה החלה השמדתם השיטתית של יהודי גרמניה, וב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "יודנריין" (Judenrein – גרמנית: נקייה מיהודים). אנטישמיות לאחר מלחמת העולם השנייה לאחר הקמת מדינת ישראל, נטען כי הדמוניזציה שעושים האירופאים לישראל נובעת מרגש האשמה שלהם על שואת יהודי אירופה, והפיכת היהודים לעם רצחני מקלה על תחושת האשם. בין התומכים בדעה זו נמנה הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי. בספרו "אני ישן בחדרו של היטלר" העלה באחרונה טוביה טננבום טענה דומה, ועמד על מקרים שונים בהם הדמוניזציה של ישראל שימשה, במסווה קל ולעיתים אף בלעדיו, מחסה לתפישות אנטישמיות מושרשות. בשנת 1995 חלה עליה באנטישמיות בגרמניה בעקבות החלטת הקנצלרית אנגלה מרקל לפתוח את משק האומה למיליון מוסלמים, דבר זה יצר איום נוסף על 120 אלף היהודים בגרמניה, עלייה באנטישמיות מצד המגיעים החדשים הולידה את בואם של אלה עולים רבים. בשנת 2016 נרשמו 1468 תקריות אנטישמיות, עלייה משנים קודמות. על פי סקר שנערך, 62% מהיהודים חווים אנטישמיות בחיי היום היום, ו-28% חוו אנטישמיות בשנה האחרונה. כיום קיימים חברי מפלגות בגרמניה הרוצים שחיילים נאצים יזכרו כפטריוטים. ראו גם השואה – מונחים קישורים חיצוניים הערות שוליים גרמניה קטגוריה:גרמניה: היסטוריה קטגוריה:גרמניה: פוליטיקה קטגוריה:יהדות גרמניה קטגוריה:הורחב ערך בשתפ עם ויקימדיה ללא תבנית

זאב ז'בוטינסקי

זאב (ולדימיר) יבגנביץ' זַ'בּוֹטִינסקי (בכתיב יידי: זשאַבאָטינסקי; בכתיב רוסי: Влади́мир (Зеэв) Евге́ньевич Жаботи́нский) (י"ב בחשוון תרמ"א, 17 באוקטובר 1880, אודסה, האימפריה הרוסית – כ"ט בתמוז ת"ש, 3 באוגוסט 1940, האנטר, ניו יורק) היה מנהיג ציוני, סופר, משורר, עיתונאי, מתרגם, פובליציסט ונואם, ממחדשי הצבאיות העברית (כונה: החייל הראשון ליהודה) וממקימי הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה ויחידת הגנה עצמית של יהודי אודסה, מכונן הציונות הרוויזיוניסטית, ראש בית"ר, מפקד האצ"ל ונשיא הצה"ר. זאב נמנה בין ההוגים היהודים הליברלים הבולטים בעת החדשה. ביוגרפיה נעוריו ותחילת פעילותו ז'בוטינסקי נולד בעיר אודסה שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (בדרום אוקראינה של ימינו) בי"ב בחשון תרמ"א, 17 באוקטובר 1880. אמו, חוה לבית ז"ק, הייתה נצר לרב יעקב קרנץ ובת למשפחה אמידה. אביו, יבגני (יונה בן צבי), היה סוחר. מהמעט שזכר ז'בוטינסקי על אודותיו, ידע כי אביו נולד בעיר ניקופול (Ни́кополь) שעל גדת נהר הדנייפר, וכי עסק במסחר בתבואות. ולדימיר-זאב היה הילד השלישי במשפחה. כשהיה בן חמש חלה אביו, ואמו לקחה את משפחתם לגרמניה כדי לטפל במחלת האב. ב-1886 נפטר האב, והמשפחה נותרה ללא ממון. אמו של ז'בוטינסקי חזרה עמו ועם אחותו הבכורה תמר לאודסה. בגיל שבע שלחה אותו אמו ללמודים בגימנסיה. בשל היותו יהודי, לא קל היה לו להתקבל ללמודים עקב חוקים מגבילים. ב-1888 החל ללמוד עברית אצל הסופר יהושע חנא רבניצקי. החל מגיל צעיר נמשך לשירה, לפרוזה וללימודי שפות. הוא קרא ספרות רוסית ועולמית מתורגמת, וכתב שירים לעיתון התלמידים. כבר כתלמיד בית-ספר שלט בשפות יידיש, אנגלית, גרמנית וצרפתית, ובמידת מה גם איטלקית, לטינית, יוונית ואספרנטו (שכתב בה שירים בנעוריו). את רוב השכלתו הלשונית והספרותית רכש עצמאית. היו אהובים עליו במיוחד שייקספיר, פושקין ולרמונטוב. אודסה הייתה באותה תקופה עיר מגוונת באוכלוסייתה, וישבו בה בני לאומים רבים - יהודים, יוונים, טורקים, רוסים, אוקראינים ומערב אירופאים. ב-1895, כשהיה בן 15, הוזמן אל בית אחד מחבריו היהודים, ופגש את יוענה גלפרין, מי שתהיה אשתו. ב-1897, בגיל 17, תרגם לרוסית מהשירה העולמית, כולל כמה משיריו של המשורר האהוב עליו ביותר, אדגר אלן פו, שאותם תרגם ברבות הימים גם לעברית. את תרגומיו שלח למערכות העיתונים, אך אלה כמעט אף פעם לא אושרו לפרסום. באוגוסט 1897 התפרסם מאמרו הראשון בעיתון "יוז'נויה אובוזרניה". ב-1898 החליט להיות סופר. הוא הציג את תרגומיו בפני הסופר הרוסי פיאודורוב, וזה התרשם מתרגום הפואמה "העורב" (מאת אדגר אלן פו), והציג אותו בפני עורך העיתון "אודֶסקי ליסטוק" (Одесский листок). באביב אותה שנה נשלח ז'בוטינסקי אל ברן שבשווייץ ככתב חוץ של העיתון. עם נסיעתו הפסיק את לימודיו בגימנסיה לפני שהשלים את בחינות הבגרות. על החלטתו כתב ראשית בגרותו בדרכו לשווייץ עבר ז'בוטינסקי בהונגריה ובגליציה, בהן נתקל לראשונה באזורי הגטו היהודי על מצוקותיו. בברן היו קבוצות גדולות של סטודנטים ובהן לא מעט יהודים. הסטודנטים היהודים הושפעו מתנועת המהפכנות הרוסית, ונחלקו כמו הלא-יהודים בין מרקסיזם ומהפכנות סוציאליסטית. רק מעטים התקרבו לרעיון הציוני. ז'בוטינסקי כאתאיסט העיד על עצמו כי הן בילדותו והן בשנותיו בגימנסיה לא ספג לקרבו ערכי יהדות ומסורת, וכמו חבריו הסטודנטים לא הוטרד משמעותית מאפליית היהודים. באחת מאסיפות הסטודנטים נשא נאום שבו הגדיר עצמו כציוני, ואמר כי יש לפתור את שאלת היהודים בארץ ישראל, בטרם יגיע סופם בטבח בגולה. בברן, בגיל 17, חיבר ברוסית את השיר "עיר שלום", שבו אמר: בברן החל ללמוד משפטים באוניברסיטה. ב"אודסקי ליסטוק" החל לכתוב בשם העט "אלטלנה". בתקופתו בברן עדיין לא היה ז'בוטינסקי מעורב עמוקות ברעיון הציוני ולא נכנס לפולמוסים עם הסטודנטים הסוציאליסטים. ז'בוטינסקי לא מצא את מקומו בברן, שהייתה שונה מאודסה החופשית, וגם לא התרכז בלימודיו האקדמיים. בהמלצת אחד ממרצי האוניברסיטה מונה ז'בוטינסקי לכתב עיתונו ברומא, ובסתיו 1898 עזב את ברן ועבר לרומא. לימודי המשפטים ברומא לא סיפקו אותו והוא פנה לתחומים נוספים, במיוחד אל הספרות והאמנות. חיי הרוח, השירה והמוזיקה השפיעו עליו רבות. באוניברסיטה היה זה הפרופסור אנטוניו לבריולה, אשר גישתו בלימודי ההיסטוריה עיצבה אצלו בהמשך את רעיונות "כל יחיד הוא מלך" ו"חד נס" בנושאי הציונות והאדם היחיד מול ההיסטוריה. שם גם גובשה משנתו הכלכלית. ז'בוטינסקי הושפע רבות מהמרד של גריבלדי ומג'וזפה מציני, והם סללו דרך לחזונו המדיני. על תקופה זו אמר: . ב-1899 נתפרסם שירו הראשון בשפה הרוסית, "עיר השלום", בירחון "ווסחוד" שיצא בסנקט פטרבורג, בפסידונים "Egal". באותה שנה עבר לכתוב עבור העיתון הליברלי בעל ההשפעה "אודסקייֶה נובוסטי" (Одесские новости). גם ב"נובוסטי" כתב תחת שם העט "אלטלנה". על כך כתב: . כתבותיו נכתבו בסגנון שנון, קליל וקולע, והן כיסו בסקירתן את חיי התרבות באיטליה. ב-1901 הגיע ז'בוטינסקי לביקור באודסה מתוך כוונה לחזור לרומא כדי לסיים שם את לימודיו ולהתמחות כעורך דין. בביקור זה גילה כי יצא לו שם כסופר ושם קיבל הצעה לכתוב טור קבוע ב"נובוסטי". הוא החליט להישאר באודסה ולוותר על חזרה לאיטליה ועל קריירה של עורך דין. פעמיים בשבוע היה מפרסם ז'בוטינסקי את רשימותיו ב"נובוסטי" תחת שם העט שלו, ועד מהרה ראו בו אנשי האינטליגנציה הרוסית את אחד הפיליטוניסטים המובילים של דרום רוסיה. ב-1901 הועלה בתיאטרון העירוני של אודסה מחזהו "דם", מחזה פציפיסטי אנטי-בריטי העוסק במלחמת הבורים. המחזה התקבל בהתלהבות על ידי הקהל והמבקרים, אך הורד לאחר שתי הצגות בלבד בפקודת שלטון הצאר. ב-1902 הועלה באותו התיאטרון מחזה שני פרי עטו, "לאדנו", שעסק באינדיבידואליזם בהשראת הפילוסוף הגל ולא נחל הצלחה. באפריל 1902 עצרו השלטונות את ז'בוטינסקי. דעותיו על האינדיבידואליזם וכתיבתו לעיתון האיטלקי הסוציאליסטי "אוואנטי!" עוררו את החשד נגדו. הוא ישב בבית הסוהר של אודסה כחמישים יום. בכלא גילה כי מרבית העצורים הפוליטיים הם יהודים, ושם גם התוודע לנוער המהפכני והתרשם מערכי המוסר שלו. התעוררות תודעתו הלאומית, 1903 ממוזער|250px|זאב ז'בוטינסקי בצעירותו באודסה, 1903 באביב 1903 התחוללו פרעות בעיירה דוּבּוֹסַארִי שבפלך בסרביה (הנמצאת ברפובליקה מולדובה). כאשר התגבר החשש באודסה מפני פרעות נוספות, התקומם ז'בוטינסקי נגד אזלת היד והתבוסתנות, שלדעתו אפיינו את מנהיגי היהודים. הוא שלח מכתבים אל מנהיגי הקהילה ובהם הציע לארגן יחידות הגנה יהודיות, יחידות אשר עשויות היו להיתפס כביטוי לגאווה לאומית ואי-כניעה אף יותר מכוח ממשי, בארץ שבה שנאת היהודים קיבלה לעיתים את עידוד השלטון וכוחות המשטרה. אז נודע לו כי ארגון הסטודנטים היהודים "ירושלים" כבר ארגן, לראשונה בתולדות יהדות רוסיה, יחידת הגנה עצמית כמו זו שהציע, וז'בוטינסקי מיהר להצטרף לשורותיה. יחד עם מאיר דיזנגוף פעל להשגת סכומי כסף גדולים לרכישת נשק ליחידה. בתחילת אפריל, בחג הפסח, התחוללו פרעות קישינב. לאחר הפרעות, יצא ז'בוטינסקי לקישינב בשליחות עיתונו, "אודסקיה נובוסטי", ושם נפגש לראשונה עם חיים נחמן ביאליק ועם המנהיגים הציוניים מנחם מנדל אוסישקין וזאב ולדימיר טיומקין. אל הזעזוע שעוררו הפרעות בקרב היהודים נלוו גם שינויים בתפיסת היהודים לגבי הכבוד העצמי והתקוממות נגד הדיכוי, דבר שהתבטא בהקמת יחידות הגנה בערי תחום המושב. ז'בוטינסקי הושפע גם הוא עד מאוד מן המאורעות ואלה גרמו לו להיכנס סופית אל הפעילות הציונית. עם זאת, אמר על עצמו כי הפרעות לא המחישו לו את מצוקתו של היושב בארץ זרה, אלא הביאו אותו לחבור אל אנשים שעסקו בפעילות הציונית. בשנת 1904, בקישינב, תרגם לרוסית את הפואמה "משא נמירוב", השם הגלוי של "בעיר ההרגה", מאת חיים נחמן ביאליק. ז'בוטינסקי הכניס בתרגום רגשות כה עזים, עד שאנשי שירה ראו בתרגומו יצירה לירית העומדת בפני עצמה. ז'בוטינסקי גם כתב שיר הקדמה לתרגום הפואמה, אשר הסתיים כך (בתרגומו של חנניה רייכמן): פעילות ספרותית וציונית 1903–1914 ממוזער|ז'בוטינסקי באוקראינה, 1927 בתקופה זו נרתם ז'בוטינסקי באופן נמרץ למפעל הציוני. הוא החל להוציא תחת ידו פרסומים ומאמרים רבים. בזמן שאותו כינה "תקופת נדודי", עבר בין הסניפים הציוניים ברוסיה והקים סניפים חדשים במקומות שבהם לא היו קיימים, כשהוא מפגין את כישרונות כתיבתו הקולחת ואת יכולת הדיבור המשכנעת שלו. לז'בוטינסקי הייתה היכרות מעמיקה מימי שהותו ברומא ובברן עם האידאולוגיה המרקסיסטית, והוא הפנה אותה למאבקו נגד תנועת "הבונד" ובתנועות הסוציאליסטיות. גופים אלה צברו כוח והשפעה גדולים אצל יהודי רוסיה ופולין, ובייחוד אצל הנוער שמאס במשטר הדיכוי של רוסיה הצארית; אולם ז'בוטינסקי ראה בהם אויבים לרעיון הציוני. הוא כתב את המחזה "אדמת נכר", שבו ניבא כי כוח הנוער היהודי במהפכה הסוציאליסטית יהיה בלתי רצוי ולא יביא לפתרון הבעיה היהודית. ז'בוטינסקי נבחר ציר מטעם ציוני אודסה לקונגרס הציוני השישי שנערך בסוף אוגוסט 1903. היה זה הקונגרס האחרון שבו השתתף הרצל, ושם הייתה הפעם היחידה שבה שְמעו ז'בוטינסקי. בהיכרות קצרה זו התרשם ז'בוטינסקי עמוקות מהרצל, והוא דבק בתורתו מאותו היום. יתר על כן, ראה ז'בוטינסקי את דרכו ואת התנועה הפוליטית שבהמשך עמד בראשה כממשיכות דרכו של הרצל. הוא כתב עליו, על מילותיו במושב הסיום ועל ההצבעה על תוכנית אוגנדה: ז'בוטינסקי עזב את אולם הדיונים של הקונגרס יחד עם שוללי תוכנית אוגנדה. בשנת 1903 פרסם ז'בוטינסקי את מאמרו הציוני הראשון, "לשונאי ציון", בעיתון "יוז'ניא זאפיסקי". בשנים הקרובות לאחר מכן היה ז'בוטינסקי לראשון בהוגים והפובליציסטים של ציוני רוסיה. הגשמת מטרתם, שכללה הקמת מוסדות חינוך והפצה רעיונית רחבה, הייתה צריכה לבוא בד בבד במאבק בנהירת הנוער אחרי הזרמים המהפכניים וההתבוללות בקרב היהודים. בסוף 1903 עבר ז'בוטינסקי מאודסה לסנקט פטרבורג, ושם הצטרף למערכת העיתון "ראזסוויט" (השחר). מאמריו בעיתון, אשר דנו הן בענייני היום והן בסיקור מאבקים לעצמאות לאומית באירופה, הציבו אותו כאחד מראשוני הכותבים הפוליטיים של יהדות רוסיה. במאמריו ובנאומיו הסוחפים המשיך לצאת ישירות נגד ההתבוללות ונגד המהפכנים והליברלים הרוסים אשר לא האשימו את השלטונות על צעדיהם האנטישמיים וזאת כדי שלא יהיו "מזוהים עם היהודים". באותה שנה החל לעבוד גם בעיתונים הרוסיים "נאשה ז'יזן" ו"רוס". ב-1905 ביקר באודסה, ולאחר שנשא נאום רדיקלי נאסר בשנית על ידי המשטרה. באותה שנה פורסמה הפואמה שלו "שרלוטה האומללת" (על שארלוט קורדה, הרוצחת של ז'אן-פול מארה), אולם סמוך להופעתה הוחרמה על ידי הצנזורה הרוסית. הפואמה זכתה לתשבחות מבקרי ואנשי השירה הרוסית וז'בוטינסקי נכנס אל היכל המשוררים בעלי המעמד של תקופתו. הסופר מקסים גורקי חשש מפני החרמתה על ידי הצנזורה, ולפני שזו השמידה אותו, רכש וחילק את מרבית העותקים. ב-1905 היה ז'בוטינסקי ממקימי "הליגה להשגת זכויות חוקיות ליהודי רוסיה". הוא עמד בראש הזרם הציוני של הארגון ובנוסף יצא עם מצע ציוני לבחירות לדומה הראשונה, אך לא עלה בידיו להיכנס לפרלמנט. באותה שנה פרסם את הספר "החינוך העברי", שבו קרא להשלטת העברית בבתי הספר היהודיים. ב-1906 התקיימו כנסים של העיתונות היהודית ברוסיה, וז'בוטינסקי היה המוביל בניסוח ההצעה שלפיה יש להקנות ליהודי רוסיה מעמד לאומי עצמאי. ז'בוטינסקי הוציא לאור סדרת מאמרים ובהם פתרונותיו לבעיית היהודים בתחומי רוסיה, ובכלל זה הצעה לאוטונומיה לאומית ועיגון זכויותיהם בחוק. רעיונות אלה היו חלק משמעותי מהחלטת ועידת הלסינגפורס (הלסינקי) מסוף נובמבר של אותה שנה, שלפיה יש להקנות זכויות לאוטונומיה לאומית למיעוטים. עד 1907 התמודד ז'בוטינסקי פעמיים נוספות בבחירות לפרלמנט עם מצע רעיוני ציוני, אך בשתי הפעמים נכשל מול איחוד של המתבוללים, הליברלים הרוסים ו"הבונד". באותה שנה נשא לאישה את המהנדסת לאגרונומיה יוענה (יוהנה, אניה) גלפרין (1884–1949). ממכתביו עולה כי במשך כל שנותיו רחש לה אהבה רבה, גם אם הרבה במסעותיו ותקופות ארוכות התנתק ממשפחתו. ב-1907, לאחר מערכת הבחירות השלישית, שבה נכשל, עבר ז'בוטינסקי לווינה, שם למד במשך יותר משנה. בווינה התנהלו אז מאבקי מיעוטים בדבר השגת זכויותיהם. ז'בוטינסקי המשיך לשלוח אל עיתוני רוסיה חומרים פרי עטו, בכלל זה כתבות, מאמרים, ביקורות ותרגומי שירה ותיאטרון. ב-1908 פורסם המחזה פרי עטו, "נכר" ("צ'וז'בינה"), שמיד הוחרם על ידי הצנזורה הרוסית. באותה שנה התחוללה מהפכת הטורקים הצעירים, אשר הפיחה תקוות אצל ראשי הציונות כי שליטיה החדשים של האימפריה העות'מאנית יגלו יחס נוח יותר למטרות הציונות ואולי אף יסייעו לה בהגשמת מטרותיה. בשליחות עיתון רוסי בסנקט פטרבורג, נסע ז'בוטינסקי באותה שנה לקושטא (איסטנבול) ופרסם שם סדרת מאמרים כחלק ממאמצי הסברה כתובה בעד הציונות. בסתיו 1908 ביקר לראשונה בחייו בארץ ישראל, ובפני אספת פועלים בעין גנים, נאם בפעם הראשונה בעברית. בתחילת 1909 חזר מארץ ישראל לסנקט פטרבורג ופרסם בעיתון "ראזסוויט" סדרת מאמרים על המצב בטורקיה. עם שובו לפטרבורג, ניגש לבחינת הבגרות וקיבל תעודת בגרות. בהמשך אותה שנה פנתה ההסתדרות הציונית אל ז'בוטינסקי בבקשה שיעמוד בראש מערכת ההסברה שהוקמה באימפריה העות'מאנית. כך קמו להם מספר עיתוני הסברה ציוניים בשפות שונות, בהם "המבשר" בעברית ו-"Le Jeune Turc" ("הטורקי הצעיר") בצרפתית, וז'בוטינסקי השגיח עליהם והשתתף בעריכתם. מעבר לכך הרבה ז'בוטינסקי בפעילות הסברתית ונפגש עם אנשי שלטון ומנהיגי מגזרי מיעוטים. נציגי מדינות אירופה השונות העבירו דיווחים לממשלותיהם בדבר קידום העניין הציוני אשר החל צובר תאוצה. ואולם לאחר תקופה מסוימת הגיע ז'בוטינסקי למסקנה כי המאמצים נופלים על אוזניים ערלות. ב-1909 פרסם יעקובוס כהן, מראשי הוועד הציוני, ספר ובו דרישה ישירה לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי חשב כי הצהרה יומרנית וקיצונית כזו תטרפד את מאמצי הציונים אצל הטורקים. בנוסף הוא ראה בכך "הפקר" של העלאת דרכי פעולה לא מסודרות וללא תוכנית אם. בעקבות כך התפטר מתפקידו. בדיעבד אמר על כך: "קיבלתי את הספר ונבהלתי... בלב תמים דרש יעקובוס אוטונומיה וממשלה עברית... וגם צבא עברי... והכל תיכף ומיד: צה"רי לפני מתן תורת הצה"ר! זוהי האירוניה של הגורל: שדווקא אני ולא אחר, נבהלתי מהרעיונות האלה". בעקבות פרסום הספר, הסתכסך ז'בוטינסקי בקיץ 1910 עם נשיא ההסתדרות הציונית, דוד וולפסון, ועזב בשל כך את איסטנבול וחזר לרוסיה. ב-26 בדצמבר 1910 נולד בנו, ערי־תיאודור. ממוזער|250px|ערי, יוענה וזאב ז'בוטינסקי ב-1911 הקים ז'בוטינסקי עם אחד ממכריו הוצאת ספרים, שבמסגרתה הוצאו לאור יצירות מופת עולמיות מתורגמות לעברית. ז'בוטינסקי תרגם בין היתר מיצירותיהם של פול ורלן, אדמון רוסטאן, את הרומן "אספרטקוס" ואת "העורב" של אדגר אלן פו (בהקדמה לקובץ תרגומיו כתב ז'בוטינסקי: "מי שתרגם את השירים האסופים בחוברת זו איננו משורר, אך דעתו היא, כי שפת שירתנו החדשה היא העברית הספרדית; ואם כי קלי-ערך הם חרוזיו, דעתו תנצח"). תרגומו לפואמה "העורב" הוא מתרגומיו המפורסמים ביותר. ב-1912 נבחן ז'בוטינסקי בהצלחה באוניברסיטה היארוסלאבית וקיבל תואר במשפטים. עד 1913 ריכז ז'בוטינסקי את מאמציו במאבק למען "עִברות" רשת החינוך היהודית, בניגוד למתבוללים, שניסו להקנות להם אופי רוסי. בעשרות ערים עבר ז'בוטינסקי ונשא נאומים בזכות העברית. אף-על-פי-כן, מנהיגי ההסתדרות הציונית סירבו לאשר את הצעותיו אלה. הוא הוכיח את היהודים כי צרת האנטישמיות לא תיפתר בנימוקים מדעיים או הצטדקות, אלא רק על ידי פתרונות הציונות. משפט בייליס ושאר עלילות דם שימשו אותו בטיעוניו. ז'בוטינסקי החל לחוש כי מתחיל להיווצר פער גדול בין חזונו לבין גישת מנהיגי ההסתדרות הציונית. על כך אמר: . תקווה חדשה נזרעה בקרבו בקונגרס הציוני ה-11, באוגוסט 1913, שם הוחלט על הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים אשר בה ייפתחו שתי פקולטות. ז'בוטינסקי קיווה כי הדבר יביא להקמת מוסדות חינוך עבריים בגולה. הוא התמנה לוועדה המכוננת והחל במסעות איסוף תרומות לבנייתה וכן יצר קשרים עם אנשי מדע יהודים. ז'בוטינסקי דחף רעיון שלפיו יש להרחיב את האוניברסיטה למספר פקולטות שיקלטו בני נוער רבים מחו"ל, אולם התכנון המקורי של הוועדה נגנז בהשפעת ד"ר חיים ויצמן, אשר תכנן להשיג תרומה נכבדת מהברון רוטשילד, והוחלט כי בירושלים יוקם מכון מחקר מדעי. ז'בוטינסקי ניסה להיאבק בשינוי, אך ללא הצלחה. הוויכוח פסק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הקמת הגדודים העבריים 250px|ממוזער|ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים (רגימנט הפוסילירים המלכותי הבריטי), מתוך התצוגה במכון ז'בוטינסקי במצודת זאב, תל אביב ממוזער|שמאל|ז'בוטינסקי במדי הצבא הבריטי לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה נתמנה ז'בוטינסקי ביוזמתו ככתב חוץ של היומון המוסקבאי "רוסקייה ויידומוסטי" למערב אירופה והתיישב בפריז (עיר בה שהה תקופות ארוכות של חייו). כאשר הצטרפה האימפריה העות'מאנית למלחמה נטש מיד את עמדתו הנייטרלית. מהיכרותו עם מבנה השלטון של האימפריה מימי שהותו בקושטא, סבר ז'בוטינסקי כי נפילתה היא עניין של זמן, ולאחר שתיפול יזכו העמים תחת שלטונה לעצמאות. יתר על כן, הוא סבר כי ההתחשבות בדרישותיהם תנבע מהשתתפות עמים אלה במלחמה. חששו הגדול היה כי תביעות היהודים לא תיענינה אם ישתתפו במלחמה כחיילים המפוזרים בין צבאות המדינות השונות, אלא רק אם יתארגנו ככוח יהודי מוסדר. ז'בוטינסקי הציע ליומון לנסוע לצפון אפריקה באצטלה של פרסום הרוחות שנוצרו בארצות המוסלמיות בעקבות כינוייה של המלחמה "מלחמת קודש" על ידי הסולטן הטורקי. אחרי שקיבל את האישור מן המערכת נסע למרוקו. בהמשך ביקר באלג'יר, תוניס וממנה הגיע גם לרומא. בדצמבר 1914 הגיע לאלכסנדריה שבמצרים. ב-1915 נפגש עם המגורשים היהודים מארץ ישראל והשתתף בעבודת הוועד למען הפליטים שהוחזקו במחנה גאבארי בעיר. הוא נרתם לארגון המחנה ונפגש לראשונה עם יוסף טרומפלדור בקהיר. ז'בוטינסקי העלה בפניו ובפני בוגרי גימנסיה הרצליה שהוחזקו במקום את הרעיון להקמת יחידה צבאית יהודית. בעקבות זאת הם החלו בפניות רבות אל שלטונות הצבא הבריטי, ולאחר מגעים ארוכים הוקם גדוד נהגי הפרדות – גדוד יהודי במסגרת הצבא הבריטי. זה הופקד על הובלת אספקה בקווי הלחימה הראשונים של קרב גליפולי. טרומפלדור עבר לפקד בגדוד, אך ז'בוטינסקי לא ראה בכך די. לדעתו צריך היה להקים יחידה יהודית לוחמת. הוא הגיע לפריז וניסה לקדם את שאיפותיו בעזרת מכריו הרבים, כמו עורך העיתון גיוסטב ארז עורך העיתון "Victoire", ואף נפגש עם שר החוץ הצרפתי, אולם בכל השיחות נמנעו המדינאים מנקיטת עמדה משמעותית. בהמשך הגיע לקופנהגן שם בין 10 ל-12 ביוני השתתף בישיבת הוועד הפועל הגדול הציוני יחד עם צירים מן האימפריה הרוסית, האימפריה הגרמנית, בריטניה והולנד שעסקה ברעיונו. בעקבות כך שכחודש וחצי לפני כן בוצע גירוש האינטלקטואלים הארמנים וביפו אסרו חלק ממנהיגי היישוב הטיל הוועד הפועל הציוני חרם מוחלט על יוזמת ז'בוטינסקי להקמת כוח יהודי צבאי, וזאת מתוך חשש לגורל יהודי ארץ ישראל (תחת שלטון העות'מאנים) וליהודים במעצמות המרכז. משם יצא לביקורו האחרון ברוסיה בה הגיע לסנקט פטרבורג, מוסקבה, קייב ואודסה. בסנקט פטרבורג נפגש עם הסופר ש. אנ-סקי וקיבל את תמיכתו לרעיון הגדוד. באפריל 1915 נפגש בברינדיזי לראשונה עם פנחס רוטנברג באיטליה והשניים הסכימו על פעולות משותפות באיטליה, בריטניה וארצות הברית, למען הקמת הגדודים העבריים. אז הגיע למסקנה כי רק לממשלת הוד מלכותה עשויים להיות האינטרסים המקבילים למטרות הציונות. ז'בוטינסקי עבר לפעול למען הקמת הלגיון בבריטניה ועוד ב-1915 התיישב בלונדון אצל חיים ויצמן וגר אצלו כשלושה חודשים. על אף החרם שהטיל עליו הוועד הפועל הציוני, נפגש ז'בוטינסקי עם ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' ושטח את הצעתו ויתרונותיה. ב-1916 נפגש לראשונה עם ג'ון פטרסון, שעתיד לפקד על הגדוד העברי, ולראשונה גם עם שר הפנים הבריטי, הרברט סמואל, ועם לאופולד אמרי. ב-21 בינואר 1917 חתם ז'בוטינסקי על תזכיר רשמי לקבינט המלחמה הבריטי בעניין הקמת הגדוד העברי. לאחר מכן פרסם את הספר "טורקיה והמלחמה", ובו בחינת מצבה של האימפריה העות'מאנית וביקורת על האסטרטגיה הבריטית במלחמה. ז'בוטינסקי התגייס לצבא הבריטי כמתנדב. העיתון "העברי" דיווח על כך בראש חודש אדר תרע"ז (1917) תחת הכותרת: "ז'בוטינסקי מקשט את עצמו: התגייס לצבא האנגלי", ובהמשך הכתבה: "נאה מקיים - הציוני הידוע מר ז. ז'בוטינסקי, השוהה כעת בלונדון, התנדב לעבוד בצבא האנגלי. כידוע האדון ז'בוטינסקי מחולל הרעיון המשונה של הלגיון היהודי, שלא הצליח, כשבא ללונדון החל להטיף שוב לצעירי היהודים כי יתנדבו לעבוד בצבא הבריטי, לשם גאולת הארץ. וכדי להסיר ממנו לזות-שפתים שהוא מקשט אחרים ואינו מקשט את עצמו, התנדב עתה לצבא האנגלי כדי להראות בזה מופת לאחרים". כאשר היה ודאי כי קבינט המלחמה עתיד להכריז על הקמת הלגיון העברי, הצטרף ז'בוטינסקי כמו רבים מגדוד נהגי הפרדות שפורק אל הגדוד ה-20 הבריטי. תוכניתם להיות גרעין ללגיון יצאה לפועל, והם הועברו אל הגדוד ה-38 של קלעי המלך החדש שהוקם. בערב חג הפסח באותה שנה, הוזמן ז'בוטינסקי לפגישה עם שר המלחמה הבריטי, הלורד דרבי. לאחר מכן הועלה לדרגת סמל (סרג'נט). באוגוסט התחיל לקרוא להתגייסות לגדוד תחת דפי "אונזער טריבונע". הוא הוכשר בקורס סמלים וב-1918 הספיק לעלות לדרגת סגן (לוטננט), יומיים לפני שיצא הגדוד לארץ ישראל. ב-2 בפברואר אותה שנה עבר עם הגדוד העברי בכידונים מוברגים ברחובותיה הראשיים של לונדון.שמאל|ממוזער|250px|עיטוריו הצבאיים של ז'בוטינסקיב-1918 הגיע ז'בוטינסקי למצרים ונתמנה לצנזור של מכתבי החיילים העבריים. לפני חג הפסח, הגיע עם הגדוד השני לארץ ישראל. ברחובות השתתף בוועידה המונית לשם גיוס הנוער העברי לגדודים העבריים. בתחילה מונה ז'בוטינסקי לקצין מקשר במפקדת אלנבי בסרפנד (צריפין), אך כאשר קיבל הגדוד פקודה להיכנס למערכה, התפטר מתפקידו. בתחילת יוני יצא עם הגדוד שלו לחזית בהר אפרים. ביולי חזר משם והשתתף באספה גדולה בירושלים, בה נשא נאום נלהב על הצורך להתגייס. בנאומים חוצבי להבות היו רבים מאולמות ירושלים כמרקחה למשמע "הסופר העברי הראשון שיצא לחפש את הגבורה". באמצע אוגוסט יצא ז'בוטינסקי לחזית הירדן. הוא השתתף בהתקפת הגדוד בגשר אום אל-שרט וכיבושו מהטורקים. ז'בוטינסקי הוביל בראש ופיקד על הפלוגה הראשונה, אשר החזיקה את המעבר על הירדן עד הגיעם של הכוחות האוסטרלים. בסוף נובמבר 1918 הגיש לגנרל קלייטון דרישה להעברת הגדודים העבריים לארץ ישראל. בפברואר 1919 השתתף ז'בוטינסקי בוועידת חיילי הגדוד הארץ-ישראלים בפתח תקווה, שדנה על עתיד הגדודים העבריים (הוועידה בה הוקמה אחדות העבודה).באותה שנה שלח מכתב לשר המלחמה הבריטי, שבו הזכיר את ההבטחה לתת לגוף הלוחם היהודי שם וסמל עבריים. ואכן, ההבטחה קוימה: שרידי שלושת הגדודים שהוקמו אוחדו לגדוד אחד בשם "הראשון ליהודה" וכסמל הגדוד נקבעה המנורה. לאחר מכן שימש ז'בוטינסקי תקופה קצרה כקצין במטה הכללי בירושלים. הוא היה עד למדיניות שלטונות הצבא, שלא התחשבה ברצונותיהם ובשאיפותיהם של המתנדבים היהודים. על נושא זה הוא שלח מחאה כתובה אל אלנבי ואל ממשלת בריטניה, מעשה שלא היה מקובל מצידו של קצין זוטר. באותה שנה הופיע ז'בוטינסקי כסנגור במשפט צבאי בקנטרה של חיילים עבריים שסירבו לצאת למצרים כדי להשתתף בדיכוי המרד המצרי. הוא יצא לעזרתם של 54 חיילים שהביעו התמרמרות על כך שהצבא מייעד אותם לפעילות שאינה קשורה לשחרור ארץ ישראל מהשלטון העות'מאני והואשמו בהמרדה. הוא עורר על עצמו זעם וקיבל הוראה להתייצב ב-2 בספטמבר בקנטרה לשם שחרורו מן הצבא. אז שלח מחאה בעניין אל משרד החוץ. שר החוץ קיבל את טענותיו והמליץ כי המלך יעניק לז'בוטינסקי את תו הכבוד של הקיסרות. ז'בוטינסקי סירב לקבל את האות כדי לשמור על מחאתו. עוד ב-1919 היה ז'בוטינסקי חבר מערכת בעיתון "חדשות הארץ" וחיבר את התכנית "ראשי פרקים לתוכנית שלטון ציוני בא"י". על אף הניסיונות הקודמים להגנה עצמית של היהודים במזרח אירופה, והקמתם של ארגוני הגנה עצמית בארץ ישראל - בר גיורא, השומר וההגנה - ניתן לומר כי הקמתם של הגדודים הוסיפה ממד חדש שהתבטא בהשתתפות היהודים ביחידות נפרדות בצבאות אחרים למען ההגנה על ההתיישבות בארץ ישראל. בשנים 1918–1919 היה ז'בוטינסקי ראש המחלקה הפוליטית של ועד הצירים. התנגדותו להגנה על תל-חי לקראת סוף 1919 החל מצב הביטחון של היישובים היהודים באצבע הגליל להתדרדר. לאחר נפילתו של אהרן שר התעורר ביישוב העברי ויכוח פנימי ביחס לדרכי ההגנה על ההתיישבות בגליל העליון. תנועות הפועלים הכריזו על גיוס מתנדבים לעזרת תל-חי. בג' באדר (1920) השתתף ז'בוטינסקי בישיבת הוועד הזמני והתנגד להגנת תל-חי. הוא טען כי אין אפשרות לשלוח מספר מספיק של מגינים וכי שליחת מספר בלתי מספיק תפקיר את חייהם. הוא טען כי התפקיד להגן על תל-חי מסור בידו של הכוח הקולוניאלי הבריטי וכי במקום ניסיונות נפל להגנה על תל-חי, על היישוב להפנות את מאמציו ללחץ על הבריטים כדי שהם יעשו זאת: . הקמת כוח מגן בירושלים ומאסרו 1920–1921 שמאל|ממוזער|250px|ז’בוטינסקי בתאו בכלא עכו, בשנת 1920 ממוזער|250 פיקסלים|קריאה להצביע בעד ז'בוטינסקי לאספת הנבחרים של יהודי ארץ ישראל כאות הזדהות לנוכח מעצרו בהגנת ירושלים. הכרזה זו פורסמה מטעם "אחדות העבודה", מפלגת שמאל שאמנם תהיה לימים ביריבות פוליטית ואידאולוגית חריפה מול ז'בוטינסקי וממשיכי דרכו. אך שב-1920 ראתה בו מנהיג ציוני חשוב ואהוד בתחילת אביב שנת תר"פ, יצא ז'בוטינסקי מהגדוד. הוא עבר עם משפחתו לירושלים, ובאותה תקופה נהג לפרסם מאמרים בעיתון "הארץ". לפי דעת ז'בוטינסקי, נקט הממשל הצבאי הבריטי מדיניות אנטי-ציונית ואנטישמית המעודדת את הערבים נגד היהודים, והוא מחה על כך. בתחילת 1920 התריע ז'בוטינסקי כי לקראת חג נבי מוסא עלולות לפרוץ מהומות מצד הערבים. כשראה כי התרעותיו נשלחות לשווא, ארגן עם פנחס רוטנברג 600 צעירים בני ירושלים ומשוחררי הגדוד העברי, שהיו ליחידת ההגנה העברית הראשונה בארץ ישראל. אימון הקבוצה התבצע בגלוי, וז'בוטינסקי העביר למושל ירושלים הצעה לגייס את היהודים למשטרה. ביום הראשון של חול המועד פסח תר"פ (אפריל 1920), פרצו פרעות בירושלים, וז'בוטינסקי התייצב בראש ההגנה על יהודי העיר. לאחר שניסו להגן על תושבי הרובע היהודי, אסרו הבריטים ביום השלישי לפרעות את ז'בוטינסקי ו-19 חברים בכוח ההגנה באשמת ביזת רכוש, הפרת סדר ואונס. בשבת שלאחר החג נפוצה שמועה כי הממשל מתכנן להעמיד את ז'בוטינסקי למשפט מהיר שעלול להסתיים בגזר דין מוות. בהסתמך על חוות דעת של משפטנים, אשר הבהירה כי עונש מוות אפשרי במקרה זה, הגיעו הרבנים למסקנה כי עצומה מיידית תשפיע על שלטונות המנדט. לפיכך, הרבנים, ובראשם הרב קוק, החליטו לאסוף חתימות של אלפי אנשים, המצהירים כי גם הם השתתפו בהגנת ירושלים ומבקשים לעמוד למשפט לצד ז'בוטינסקי וחבריו.הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, כרך ב, בית אל תשע"א, עמ' תיא-תיב בסופו של דבר נדחה המשפט לשבוע שלאחר מכן ואיסוף החתימות התייתר.ראו בהרחבה: הרב אוריאל בנר וד"ר משה ארנוולד, האם חתם הראי"ה קוק זצ"ל ביום טוב? העצומה להצלת ז'בוטינסקי שנחתמה בשביעי של פסח תר"פ, המעין 239 [סב, א] (תשרי תשפ"ב), עמ' 8–21 בזמן שהותו במעצר הציבה אותו מפלגת אחדות העבודה בראש רשימת המועמדים שלה לבחירות לאספת הנבחרים. בהליך משפטי מזורז של פחות משבוע ימים נידון ז'בוטינסקי ל-15 שנות עבודת פרך. מספר ימים לאחר פסק הדין, בשבת ו' באייר (24 באפריל), נשלח לקנטרה,הארץ, בירושלים, 26 באפריל 1920, עמ' 3 אולם כעבור כמה ימים, הוחזר לכלא עכו. מכלאו ניהל ז'בוטינסקי מאבק שאותו ראה כפוליטי יותר מאשר כסוגיה משפטית. כחלק מהמאבק אף שבת רעב אך חדל בעקבות בקשת הרב קוק.בזמן מאסרו תרגם חלקים מ"הקומדיה האלוהית" של דנטה. גזר הדין החריף לגבי האדם, אשר הוכתר באותו זמן כ"גריבלדי העברי", עורר סערה בדעת הקהל בארץ ובעולם. המשפט נפתח מחדש, ועונשו של ז'בוטינסקי הומר לשנת מאסר ועונשם של שאר המגינים לחצי שנה. אז גם הוחלף הממשל הצבאי בארץ בממשל אזרחי, והרברט סמואל מונה כנציב העליון הראשון. ז'בוטינסקי לא שקט למרות ההמתקה בשל האישום על הקמת כוח ההגנה. הוא עמד לערער בפני המועצה הצבאית העליונה בלונדון, ובמטרה למנוע אותו מכך, חנן סמואל ב-12 ביולי הן את היהודים מגיני ירושלים והן את הפורעים הערבים. הדבר רק דחף את ז'בוטינסקי עוד יותר לפנות למועצה. הוא התנגד לחנינה ודרש זיכוי. ביולי 1920 נתכנסה הוועידה הציונית בלונדון וז'בוטינסקי נבחר לציר על ידי כל המפלגות הציוניות, לאחר שהללו העמידו את שמו בראש רשימותיהן. באוגוסט יצא ללונדון כדי להשתתף בעבודה הפוליטית והארגונית של ההסתדרות הציונית העולמית. לאחר מכן נבחר לחבר ההנהלה הראשונה של קרן היסוד. בספטמבר 1921 ביטלה המועצה הצבאית העליונה בלונדון את פסק הדין, למרות התנגדות אלנבי, וזיכתה לחלוטין את מגיני ירושלים. בהסתדרות הציונית 1921–1925 בשהותו בלונדון ואחרי חזרתו ארצה המשיך ז'בוטינסקי במאמציו להקמת כוח צבאי יהודי בארץ ישראל. כמפקדם של כוחות ההגנה הראשונים הוא לא ראה די בכך, אלא חפץ בהקמת כוח קבוע וגלוי כחלק ממאמצי הציונות ולנוכח הפרעות שהתחוללו בארץ. בהיותו משוכנע כי ההסתדרות הציונית היא הגוף בעל ההשפעה המתאימה להקמת כוח כזה, קיים זבוטינסקי דיון בנושא עם ד"ר חיים ויצמן. באוגוסט 1921 נבחר ז'בוטינסקי בקונגרס הציוני ה-12 (שנערך באזור קרלסבד בצ'כיה) להנהלה הציונית, וצורף למחלקה המדינית לצד ויצמן ונחום סוקולוב. כחבר המחלקה הוביל ז'בוטינסקי את ההתנגדות להקמת כוח צבאי ערבי-יהודי לפי הצעת הבריטים. מצד שני, ההסתדרות לא קיבלה את עמדתו בדבר הקמת יחידה צבאית יהודית גלויה, אלא נטתה להעדיף כוח מחתרתי או כזה שישמש להגנת יישובים בלבד. טיעוני הנגד נבעו הן מהשקפות עולם פציפיסטיות וידידות עם הערבים והן מהטעם של הפניית כל כוחות היישוב לבנייה ועבודה ולא ל"חוסר יצרנות" של חיילים. בזמן הקונגרס פנה אליו מקסים סלבינסקי, ראש משלחת דיפלומטית מטעם הממשלה האוקראינית הגולה של סימון פטליורה, שנחשב צורר היהודים ואחראי לפוגרומים באוקראינה (ולימים נרצח בידי שלום שוורצבארד כנקמה עליהם), וסיפר לו כי גדודי צבא אוקראינים בפולין העצמאית מתכננים לשוב ולהילחם בסובייטים ולכבוש את אוקראינה מהקומוניסטים בסיוע המערב. השניים הגיעו לידי הסכם פרטי כי כל אחד מהם ינסה לפעול בגופים שאליהם השתייכו למען הקמת משטרה יהודית שתצטרף לצבא האוקראיני, שמטרתה הבטחת ביטחון היהודים באוקראינה, תוך התניה כי המשטרה לא תשתתף בפעולות נגד הקומוניסטים. כל התוכנית לא יצאה לפועל, הן בשל זניחת המערב את ענייני אוקראינה והן בשל סירוב הממשלה האוקראינית הגולה. ב-5 בנובמבר 1921 יצא ז'בוטינסקי לארצות הברית במשלחת הראשונה של קרן היסוד, כדי לקדם שם את ענייני הציונות ולערוך מגביות. ז'בוטינסקי היה חבר ההנהלה הציונית, אך לא נשכח לו עניין קידום הגדוד העברי בניגוד לחרם שהוטל על העניין. העוינות כלפיו גברה גם בעניין ההסכם האוקראיני שהגיע אליו: בקונגרס הציוני ה-12 הופנו כלפיו טענות כי בנקטו צד לטובת מדינות ההסכמה היה שותף לצד של ממשלת הצאר האנטישמית. על כך ענה בתשובה שזכתה לתשואות "עמל אני למען ארץ ישראל גם אם אצטרך להתחבר עם השטן", על משקל דברים של ג'וזפה מציני. הסכמתו של ז'בוטינסקי לדון עם ממשלת פטליורה עוררה זעזוע רב בקרב התנועה הציונית שהובילה בסופו של דבר להתפלגות התנועה הרויזיוניסטית. העניין הביא להתקפות חריפות מצד החוגים הסוציאליסטיים בציונות כי ז'בוטינסקי חותם על הסכמים עם גופים זרים ומביא להתערבות בעניינים פוליטיים וצבאיים. ז'בוטינסקי השיב מארצות הברית כי הוחלט שסניפי התפוצות של התנועה הציונית יכולים לפעול בעניינים מדיניים על דעתם, וכי ההסכם אמור היה להיות עניין לדיון של הציונים ברוסיה ואוקראינה. כינוס של הסתדרות ציוני רוסיה ואוקראינה בדק את הנושא וקבע כי פעולות ז'בוטינסקי היו נייטרליות, וכי מבחינתו הפרשה מוצתה' אולם החוגים הסוציאליסטיים לא הרפו מהעניין וטענו כי בשל ההסכם החלו לרדוף יהודים ברוסיה ולהגלותם לסיביר (התנועה הציונית כבר הוצאה מהחוק עוד קודם לכן ברוסיה, וניתן היה לטעון כי הרדיפות יכלו לנבוע ממדיניות שיתוף הפעולה של ההסתדרות עם בריטניה). הסוציאליסטים הציוניים לחצו על הוועד הפועל לחקור את הפרשה, אך עוד לפני הקמת ועדת החקירה הודיע ז'בוטינסקי על התפטרותו מההנהלה הציונית ועזיבתו את ההסתדרות הציונית. ואולם עניין מהותי מכך הביא להיפרדות ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית. בשנת 1921, כשבחן ז'בוטינסקי את מדיניותו של הרברט סמואל, סבר כי יש בה נזק רב למטרות הציונות וכי אין היא שונה מתקופת השלטון הצבאי של אלנבי. כנגד הצד הערבי לא ננקטו שום צעדי מניעה לגבי פרעות חדשות, אלא אף להפך, ובשנת תרפ"א פרצו מאורעות חדשים. בדומה לפרעות הקודמות, גם עתה הופסקה בעקבותן העלייה היהודית. גם בעקבות פרעות אלה כונסה ועדת חקירה, ועדת הייקראפט, וזו הטילה את האחריות והאשמה על הצד היהודי. בעקבות קריאת הדו"ח בארצות הברית דרש ז'בוטינסקי בתקיפות, במכתב מ-24 בנובמבר 1921, כי תבוצע ההחלטה שנתקבלה בקונגרס האחרון לשיגור משלחת אל הנציב העליון שתצהיר בפניו כי עליו לשנות את מדיניותו הגורמת נזק לציונות. במהלך 1921, בעקבות החלטת הממשל הבולשביקי בברית המועצות על שלילת אזרחותם של אזרחי רוסיה הנמצאים מחוצה לה, הפך ז'בוטינסקי לאיש ללא אזרחות ועקב כך הוענק לו בהמשך דרכון ננסן. באביב 1922, בתקופת שהותו בארצות הברית, ניהל ז'בוטינסקי, בשם ההסתדרות הציונית, את המגעים עם סיעת ברנדייס בנושא שיתוף הפעולה במפעלו של פנחס רוטנברג, והיה הבולט בתמיכתו בגיבוש מדיניות תומכת כלפי רוטנברג בהנהלה הציונית. בתחילת קיץ 1922 חזר ללונדון. ב-3 ביוני 1922 הגישו הבריטים את טיוטת הספר הלבן של צ'רצ'יל להנהלה הציונית בליווי דרישה תקיפה שתיתן לו את אישורה עד 18 ביוני, כדי לאפשר את אישור המנדט על ידי חבר הלאומים. ז'בוטינסקי עזב בבהילות את לונדון, והספיק להגיע לארץ ישראל יום לפני מועד האישור. ויצמן הודיעו כי לא יועיל כל מאמץ לשכנוע השלטונות הבריטיים וכי דחיית הספר עלולה להביא לקטסטרופה. ויצמן הצביע בעד קבלת הספר, ז'בוטינסקי התנגד. בסופו של דבר חתם גם ז'בוטינסקי על הספר הלבן, והוא התקבל על ידי ההנהלה הציונית. ב-1 ביולי 1922 פורסם הספר הלבן, אשר החיל הגבלות על התפתחות היישוב (העלייה היהודית לארץ ישראל הוגבלה למכסה אותה הייתה הארץ מסוגלת לקלוט מבחינה כלכלית, לדעת הבריטים), ובו הפרידו הבריטים את שטח עבר הירדן וקבעו כי התחום עליו תחול הצהרת בלפור יהיה ממערב לירדן. בספטמבר 1922 חזר ז'בוטינסקי לארץ ישראל, והוא ביקר אצל אמו החולה, נפגש באופן פרטי עם הרברט סמואל והשתתף במספר ישיבות של ההנהלה הציונית בירושלים. בנובמבר 1922 יצא ללונדון והעלה את טענותיו בפני ההנהלה הציונית שם. לפי עמדתו, המדיניות חסרת האחידות והחלשה כלפי השלטון והנציב הבריטי בארץ ישראל הם הסיבה למדיניותם השלילית של הבריטים. ז'בוטינסקי, כחבר ההנהלה, גם דרש לעיין במסמכי טיוטה של הבריטים בדבר הקמת מועצה מחוקקת וחוקה לארץ ישראל. לפי ראייתו, הדבר עלול היה לסכן את הציונות בשל המדיניות הבריטית הפרו-ערבית שתשפיע על ניסוח החוקה והרכב המועצה הארצית. ז'בוטינסקי נענה בתקיפות כי לא יקבל את הניירת וכי אין שהות להנהלה לחכות להסתייגויותיו, וההנהלה הודיעה כי אינה מתנגדת לתוכנית הבריטית. לז'בוטינסקי נאמר במפורש כי ההנהלה חוששת לקומם את הבריטים אם לא תיענה להצעה. ז'בוטינסקי ראה בחומרה את אי ההחלטיות בהנהלה הציונית בדבר תוואי פעולתה. הוא דרש כי הוועד הפועל יחזור לייצג כראוי את התנועה הציונית בפני ממשלת הוד מלכותו, וכי יוצהרו בפומבי מטרות הציונות ומדיניותה. עליה גם לעמוד על כך שהממשלה הבריטית תשנה את מדיניותה המזיקה קשות לציונות. הצעת ההחלטה של ז'בוטינסקי נדחתה, והיחס כלפיו היה בבחינת "ילד חורג" ונון-קונפורמיסט. בסוף 1922 הגיש ז'בוטינסקי את התפטרותו מההנהלה ומההסתדרות הציונית. במהלך 1922 החל ז'בוטינסקי לעבוד בעיתון "ראזסווייט" (Рассвет, מרוסית: "השחר") הברלינאי, ופרסם בו את מאמריו הראשונים, ששימשו מעין יסוד לתורה הרוויזיוניסטית. בסתיו 1923 שלח העיתון את ז'בוטינסקי למדינות הבלטיות למסע הרצאות. הרצאותיו ונאומיו בפני סטודנטים ואגודות צעירים ציוניים הפגישו אותו עם תומכים רבים בפעולותיו ורעיונותיו בעניין הגדוד העברי ומדיניות ההסתדרות הציונית. באותה שנה גם פרסם ז'בוטינסקי בעיתונו את המאמר "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)". במאמרו קובע ז'בוטינסקי כי ערביי ארץ ישראל הם "אומה חיה" וכי אין צל של סיכוי שייתנו את הסכמתם למהלכי הגשמת הציונות בארץ ישראל. כדי להפיג כל תקווה מצדם "להיפטר" מהציונים ומהלכיהם יש לכונן את מה שכינה "קיר ברזל" – גדודים יהודיים בפיקוד בריטי כחלק מן הכוח הקולוניאלי הבריטי במזרח התיכון, אשר יהוו חזית מבוצרת מבחינת כוח צבאי ועמידה בלתי מתפשרת על עמדות הציונות. מאמר זה היה חלק מהשקפתו של ז'בוטינסקי שאין תקומה לרעיון הציוני אלא כחלק מן האימפריאליזם הבריטי ונחשב לאחד מעמודי התווך של המחנה הז'בוטינסקאי המתהווה. ב-27 בדצמבר 1923 נוסד בריגה, בהדרכתו ובהשפעתו של ז'בוטינסקי, ה"בית"ר" – "ברית על שם יוסף תרומפלדור". במהלך השנים 1923–1924 ערך ז'בוטינסקי תעמולה פוליטית גדולה שדרשה רוויזיה (בחינה מחדש) בכל מפעלי ההסתדרות הציונית העולמית, תוך מאבק נגד הסוכנות היהודית המורחבת. ב-1924 השתקע ז'בוטינסקי בפריז והעביר לשם גם את העיתון "ראזסווייט", שהיה עתה לעורכו הראשי. ב-19 בדצמבר אותה שנה הופיע הגיליון הראשון של העיתון הפריזאי בעריכתו. כבר ב-30 במאי 1924 הנפיק דרכון מסע לגרמניה, צרפת וצ'כוסלובקיה, למפגשים עם תומכים ברעיון הרויזיוניסטי. נשיא הצה"ר וראש בית"ר באפריל 1925, התרכזו בפריז נציגי קבוצות "תומכות ז'בוטינסקי", וכינו עצמן לראשונה "הציונים הרוויזיוניסטים", התארגנות שהתגבשה לידי "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" (בקיצור: הצה"ר), שנוסדה באותה שנה בוועידת ייסוד עולמית שכינס ז'בוטינסקי בפריז. הצה"ר הוגדרה כתנועה הפועלת במסגרת ההסתדרות הציונית, ובתור העומד בראשה, הוחזר ז'בוטינסקי אל שורות ההסתדרות הציונית כשהוא נבחר מטעם סיעתו החדשה. באותה שנה נבחר בבחירות לקונגרס הציוני ה-14 לציר מטעם ארץ ישראל. ממוזער|שער האטלס העברי השני בעת שהותו בפריז, הצטרף ז'בוטינסקי כשותף אל ד"ר שמואל פרלמן (לימים עורכו של העיתון "הארץ"), בעל הוצאת ספרים בשם "הספר". יחד פרסמו השניים, במסגרת ההוצאה, ספרי לימוד וספרות עזר בעברית לתלמידים. שני פרסומים חדשניים לאותה עת היו האטלס העברי השני ב-1925, וה"כל בו" לתלמידים ב-1926, מעין יומן נוער שכלל נתונים מדעיים וגאוגרפיים, לצד ביוגרפיות של גדולי עם ישראל, מדריך להליכות ונימוסים, מדריך לכללי ההגייה הנכונה של העברית במבטא הספרדי, ומאמרים על הגדודים העבריים. ההוצאה, שמקום מושבה היה בלונדון, הוציאה גם את ספרי "שרלוק הולמס" ואת ספרו של אנתוני הופ "השבוי מזֶנדָה" (The Prisoner of Zenda, תורגם כ"השבוי מצנדה"), אשר תורגמו לראשונה לעברית. במשך שנותיו, האמין ז'בוטינסקי כי "גלגל המנוף בחיי הציבור – זהו הנוער!" (מתוך "הארץ", 3 בנובמבר 1926) ואל תנועת הנוער והצעירים "בית"ר" התייחס כ"בבת עיני" ואל חניכיה "בני חלומי וסברי". צעירי בית"ר התחנכו על ברכי תורתו האידאולוגית של ז'בוטינסקי, שערכיה העיקריים היו "התמסרות לרעיון הממלכתי במקום הרעיון המעמדי" (כלומר שלילת העירוב בין סוציאליזם לציונות), ערך ההדר בכל דרכי התנהגותו ואורחות חייו של האדם, חינוך לחלוציות ולצבאיות. נאמר על ז'בוטינסקי כי אם לתנועה הציונית ולמפלגה הרוויזיוניסטית נתן את אונו וכישרונו, הרי שלבית"ר נתן את נשמתו וכל אהבתו. ניתן לציין גם כי תלמידיו ותומכיו של ז'בוטינסקי נהגו שלא לקרוא לו בשמו הפרטי או בשם משפחתו, אלא בתואר "ראש בית"ר", וכך גם נהגו לעשות שנים רבות לאחר מותו. ממוזער|250px|ז'בוטינסקי בנאום בתל אביב ז'בוטינסקי הגדיר את האידאולוגיה של תנועתו כ"חד־נס" (מוניזם): דגל אחד, לאומי, בניגוד לצירוף הציוני–סוציאליסטי של תנועת הפועלים. הוא טען כי תפיסתה המעמדית של הציונות הסוציאליסטית מפלגת את העם היהודי ומעמידה את האינטרסים של מעמד חברתי אחד מעל האינטרסים של כלל האומה, ואילו הרוויזיוניזם, לעומתה, אינו מערב מטרות זרות במטרה הלאומית. ב-1926 ערך ז'בוטינסקי מסע תעמולה בארצות אירופה. בעזרתו של יושב ראש קרן קיימת לישראל מנחם אוסישקין, קיבל הזמנה מטעם הקרן להגיע באוקטובר לארץ ישראל לצורך הכנת סרט על חיי היישוב ("גַנצוֹרי"). תכונה רבה הורגשה בזמן ביקור זה, הן בקרב תומכיו הרוויזיוניסטים והן בקרב מתנגדי דרכו. בירושלים, בחיפה ובתל אביב התמלאו האולמות כדי לשמוע את דבריו. במהלך ביקורו, השתתף בוועידה הארצית הראשונה של הצה"ר בתל אביב, נפגש בפעם האחרונה עם אחד העם ופרש בפניו את משנתו, השתתף בישיבת הוועד הלאומי, בה התקבלה בהשפעתו ההחלטה לדרוש ממשלת המנדט את הקמתה של יחידה צבאית עברית. בדצמבר חזר לפריז וכינס את הוועידה השנייה של הצה"ר, שעל פי הצעתו החליטה להפוך את בית"ר ממרכז תעמולתי הממוקם בריגה להסתדרות עולמית של הנוער של צה"ר. משם המשיך למסעות הסברה בארצות הברית ובארצות הבלקן, אשר הביאו להצטרפות חברים חדשים רבים להצה"ר. בבחירות לקונגרס הציוני ה-15 ב-1927, גדלה סיעת הצה"ר. ז'בוטינסקי עצמו עמד בראש רשימה מספר שלוש, שנבחרה ברוב קולות על ידי משלמי השקל ביהדות גאלאץ והתמנה לציר בקונגרס היהודי. בשנים אלו היה המצב בארץ שפיר כלכלית וביטחונית. אזהרותיו הקודרות של ז'בוטינסקי על הצורך בהגברת העלייה וההתיישבות לא התקבלו בציבור הרחב. בתקופה זו התאמץ ז'בוטינסקי למצוא מקור פרנסה. הוא הוחרם על ידי עיתוני הציונות, והעיתונות הרוויזיוניסטית לא יכלה לשלם לו שכר. ב-1928 פרסם ז'בוטינסקי את הרומן "שמשון", שבו מתואר האדם היהודי החדש שאותו שאף ז'בוטינסקי לגבש. מארצות הברית הגיעה אל ז'בוטינסקי הצעה מ"מסדר בני ציון" לנהל בארץ ישראל את חברת הביטוח "יהודה", וז'בוטינסקי נענה בחיוב. בערב סוכות תרפ"ט הוא הגיע לארץ ישראל, כשמשפחתו עתידה להצטרף אליו. בהגיעו הומטרו עליו חצי ביקורת נוקבת מצד החוגים הערביים וארגוני השמאל. ז'בוטינסקי הביא לכינוס הוועד הלאומי באוקטובר 1928, נאם בפניו על אי-אמונו בהסתדרות הציונית והעלה הצעה להקים נציגות בעלת מעמד בלונדון; הדיון בהצעתו התמוסס. אז עבר ז'בוטינסקי לערוך לתקופה קצרה את העיתון "דואר היום" וארגן בו מערכת בעלת הרכב רוויזיוניסטי. בסוף השנה חזר לאירופה כדי להשתתף בוועידת הצה"ר השלישית בווינה. ז'בוטינסקי חזר לארץ בינואר 1929. באותה שנה ייסד את "אגודת הדומיניון העברי". על רקע התנגדותו לסוכנות היהודית המורחבת, התערערו יחסיו עם השמאל. באספת הנבחרים בתל אביב התנגד ז'בוטינסקי לבחירת צירים מטעם היישוב לוועידת הסוכנות היהודית המורחבת. לאחר שנאם, פרץ ויכוח סוער, שהידרדר להתקפה פיזית עליו ועל כמה מצירי הצה"ר. ביולי נסע לאירופה, מכורח היותו נציג סיעתו, כדי להשתתף בקונגרס הציוני ה-16 שהתכנס בתחילת אוגוסט בציריך. בנאומו הדרמטי בקונגרס, קרא להקמת מדינה יהודית משני עברי הירדן, ודרש ממשלת בריטניה לבטל את הספר הלבן מ-1922, להתעלם מהתנגדות הערבים לשאיפות הציונות ולסייע באופן פעיל ביישומה של הצהרת בלפור. כמו כן, תקף את התקוות שתלו בממשלתו של רמזי מקדונלד ואת היוזמה להרחבת הסוכנות היהודית על ידי צירוף לא-ציונים אליה. בזמן הקונגרס, החלה הסתה נגדו מצד הערבים, אליה הצטרפו גם מספר חוגים יהודיים. בנובמבר חזר לארץ לתקופה קצרה. ז'בוטינסקי רצה להעיד בפני ועדת שו בעניין פרעות תרפ"ט, אך ההנהלה הציונית שללה זאת ממנו בנימוק שהאחריות על פריצתן נופלת על פעילי בית"ר. בתל אביב נאם בפני 6,000 איש נאום ביקורת חריף נגד הוויתורים לערבים ומדיניות ההסתדרות הציונית. לאחר מכן הודיעו לו כי הנציב העליון לא היה שבע רצון מנאומו. מארץ ישראל יצא לדרום אפריקה לצורך תעמולה. לאחר יציאתו, שללו ממנו הבריטים באותה שנה את אשרת הכניסה לארץ ישראל, והוא לא שב אליה עוד בחייו. בשל האיסור על כניסתו לארץ, הוא העיד ב-24 בינואר 1930 בפני ועדת שו בישיבה סגורה בלונדון. ב-1930 כינס ז'בוטינסקי בפראג את הוועידה העולמית הרביעית של הצה"ר. בחודש מאי 1931 שוב הוביל את רשימה מספר 3 בבחירות לצירי הקונגרס, שנערכו בגאלאץ, רומניה ושוב זכה במקום הראשון. באותה שנה הוא ערך מסע תעמולה גדול, ובקונגרס הציוני ה-17 שנערך ביולי 1931 בבזל, מנתה סיעת הצה"ר 52 צירים. הרוויזיוניסטים תבעו שהקונגרס ינסח באופן מפורש את "המטרה הסופית" של הציונות: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אולם סיעת הפועלים הציעה שלא להעלות כלל להצבעה את נוסחתו זו של ז'בוטינסקי. בעקבות מברק שנשלח ממפקדת "ההגנה", שהזהיר כי החלטה על מדינה עלולה להביא לחידוש המהומות בארץ ישראל, חזרו בהם צירי "הציונים הכלליים" ו"המזרחי" מתמיכתם בנוסחת ז'בוטינסקי והצטרפו להצעת הפועלים, שזכו ברוב של 121 נגד 57. בתגובה לכך, קם ז'בוטינסקי מכסאו וקרא "זה לא קונגרס ציוני!". הוא קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את האולם, ואחריו עזבו גם כל צירי מפלגתו. לאחר מכן חזרה סיעת הצה"ר לקונגרס והצביעה בעד נחום סוקולוב לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, במקום ויצמן, שפוטר. לאחר חזרת הסיעה לקונגרס, חל קרע בין ז'בוטינסקי לסיעתו. רוב הסיעה דרש להישאר בהסתדרות הציונית ואילו ז'בוטינסקי טען כי בעקבות הצבעתם של "הציונים הכלליים" ו"המזרחי", יש לעזוב את ההסתדרות הציונית ולייסד הסתדרות ציונית חדשה. בעקבות חילוקי הדעות, הושעה ז'בוטינסקי מהנהגת הצה"ר, אולם בסוף 1931 התכנסה המועצה העולמית של מנהיגי הצה"ר בקאלה ואפשרה את חזרתו להנהגה. באפריל 1931 פרש אברהם תהומי ועמו מפקדים מארגון "ההגנה", והקימו ארגון מחתרת צבאי מקביל, "הגנה ב'", שלימים יהיה האצ"ל. בדצמבר הגיע תהומי להסכם עם ז'בוטינסקי, שלפיו יהיה הארגון כפוף לז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי הוא שמינה את מפקד האצ"ל וחברי המפקדה. בפברואר 1932 פרסם ז'בוטינסקי מאמר בשם "על אוואנטוריזם" (הרפתקנות, ביצוע מעשה הכרוך בסיכון), בו קרא לנוער לצפצף על חוקי ההגירה של השלטון הבריטי ולגנוב את הגבול לארץ ישראל. בכך באה לידי ביטוי גם מחאתו נגד מדיניות התנועה הציונית והנהלת הסוכנות היהודית, שהתאימה עצמה לחוקים הבריטיים, ונגד שיטת חלוקת רישיונות העלייה על פי הייצוג בקונגרסים הציוניים. ב-1932 התכנסה ועידת הצה"ר החמישית בווינה, בה העביר ז'בוטינסקי מספר החלטות במגמת היפרדות מן ההסתדרות הציונית העולמית. במספר שלבים הידרדרו העניינים עד ליציאת מספר אישים, בהם מאיר גרוסמן, מן הסיעה, והקמת מפלגה רוויזיוניסטית חדשה ב-1933, מפלגת המדינה העברית. ב-1933 הפסיק ז'בוטינסקי את עבודתו בעיתון היומי "היינט" והחל לעבוד ב"מאמענט" (מומנט). בעקבות הקרע בין עמדותיהם של ז'בוטינסקי וגרוסמן, נפתחה ב-19 במרץ 1933 מועצה מפלגתית עולמית בקאטוביץ, שנסתיימה כעבור יומיים ללא עמדה ברורה. ב-22 במרץ יצא ז'בוטינסקי ללודז' ולמחרת הוציא מנשר לכל התנועה, בו הודיע כי הוא מפזר את ההנהלה ונוטל לעצמו את סמכותה. במשאל עם שקיים כעבור זמן קצר, הצביעו 31 אלף בעדו ואלפיים נגדו, ואחריו עמד בראש התנועה ופתח במסע הבחירות לקונגרס הציוני ה-18. אזהרותיו ליהודים במחצית הראשונה של שנות ה-30 שמאל|ממוזער|250px|זאב ז'בוטינסקי, 1934 עוד באוקטובר 1932 הזהיר ז'בוטינסקי כי "אפשר שהמצב בגרמניה ישתפר... אבל ליהודים יהיה רע". בתחילת 1933 עלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה. ז'בוטינסקי קבע אז כי תוכניותיו האנטי-יהודיות מהוות חלק אורגני מתורתו ועל כן הוא עלול להגשימה. במאי אותה שנה היה כבר משוכנע כי גרמניה בראשות היטלר מהווה סכנה לעולם כולו: . ודוגמה נוספת מ-18 באוקטובר ב"חזית העם": . ז'בוטינסקי העלה כנשק נגד גרמניה יוזמה לחרם צרכנים של יהודים בעולם ושל מדינות נוספות, אשר תכריע את הרייך השלישי, שמצבו הכלכלי היה גרוע; אולם התנועה הרוויזיוניסטית לא הייתה חזקה מספיק מבחינה ארגונית להטלת חרם עולמי כזה, והוא נכשל גם הודות לחתימת "הסכם ההעברה" בין התנועה הציונית לגרמניה (אוגוסט 1933) שאפשר להציל הון ורכוש יהודי מגרמניה הנאצית ולהעבירו לארץ ישראל. ז'בוטינסקי גינה את ההסכם, וראה בו "תקיעת סכין" בגב היהדות. הוא הכריז כי "הסכם כזה הוא שפל, מחפיר וראוי לבוז". ב-1935 כתב ש"עמדת הרייך השלישי כלפי היהודים מתבטאת במלחמת השמדה. היא מתנהלת בשיטות החורגות מתחום האנושיות". הבחירות לאחר רצח ארלוזורוב וההסכמים עם בן-גוריון 1933–1935 (הסכמי לונדון) ביוני 1933 נרצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. האווירה בארץ ישראל הייתה קשה עד מאוד בין מחנה הפועלים למחנה הרוויזיוניסטי (ראו למשל את מאמרו של ז'בוטינסקי יא, ברעכן!). ועדת חקירה של ההסתדרות מצאה שלושה מאנשי הצה"ר כאשמים ברצח, בהם אב"א אחימאיר. ז'בוטינסקי היה משוכנע בחפותם ונרתם כולו לעניינם, ובהשפעתו (ראו מאמרו "מתוך קרירות ואיתנות") ובהשפעת אישים חשובים אחרים ובראשם הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק, התעוררה דעת קהל לטובתם. ז'בוטינסקי דחה לשם משפטם טיפול בכל עניין אחר, כמו הסדרת הבעיה בין תנועתו להסתדרות הציונית. במסע הבחירות להסתדרות הציונית ב-1933, נתקל ז'בוטינסקי בהמונים זועמים, שבין היתר, איימו עליו, השליכו אבנים על מכוניתו ופוצצו את אספותיו. בקונגרס הציוני ה-18 בפראג באותה שנה, הופיע ז'בוטינסקי בראש סיעה בת 47 חברים. הקונגרס התנהל בסימן רצח ארלוזורוב. עקב התקפות על נציגי הרוויזיוניסטים, סירב ז'בוטינסקי לנאום. בזמן הקונגרס, הכריז ב"ועידת העיתונות" של העיתונות העולמית על חרם על כל סחורות גרמניה הנאצית. ב-1934 זוכו הנאשמים במשפט רצח ארלוזורוב. האווירה ביישוב הגיעה אותו זמן לסִפה של מלחמת אחים, וז'בוטינסקי פנה אל הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית כדי להגיע להסכם על יחסים תקינים בינה לבין הסתדרות העובדים הלאומית. ב-31 ביולי 1934 ניסח מכתב להנהגת מפא"י (שנחתם על ידי ש. מרלין), בו הציע לה לפתוח בשיחות ישירות, כדי לעקור את האלימות בין יהודים. ז'בוטינסקי נועד בלונדון עם בן-גוריון, ולאחר משא ומתן ממושך הגיעו השניים לכדי הסכם שיכונן נורמליות בין שני הזרמים הציוניים. ב-1935 כינס ז'בוטינסקי בקראקוב את ועידת הצה"ר העולמית השישית, שאישרה בהשפעתו את ההסכם, אך משאל חברי ההסתדרות הכללית דחה אותו. בהמשך גם נדחתה יוזמת ז'בוטינסקי לכנס ועידה להסדרת היחסים. כתוצאה מכך, הציע ז'בוטינסקי כי הצה"ר תצא מן ההסתדרות הציונית ותוקם הסתדרות ציונית חדשה, ובמשאל-עם שערך הצביעו 90% מחברי הצה"ר בעד היציאה. בו בזמן ארגנה תנועתו עצומה – "תנועת עצומה" עולמית – שספגה ביקורת קשה מצד ההסתדרות הציונית, ובעקבות כך חוקקה ההסתדרות הציונית את "סעיף המשמעת", האוסר על פעילויות פוליטיות עצמאיות. בתגובה לכך, הורה ז'בוטינסקי לחברי הצה"ר בוועד הפועל הציוני הגדול להכריז על יציאה מן ההסתדרות הציונית. ב-7 בספטמבר 1935, כינס ז'בוטינסקי בווינה את קונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), בו נבחר לנשיאה. לצורך כך, עבר להתגורר בלונדון ופתח שם משרד ראשי של הצ"ח. לאחר שכבר ידע על פרישת הרוויזיוניסטים, כתב בן-גוריון לז'בוטינסקי: "פרק לונדון לא יימחה מלבי... ואם נגזר עלינו להילחם – תדע, שבין 'אויביך' יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך... רוצה אני לשאת בלבי את דמותך כאשר ראיתיה בלונדון". ז'בוטינסקי השיב על מכתב זה ב-2 במאי 1935: "בזמן האחרון, עוד יותר מקודם, התחלתי לשנוא את אופן חיי, קצה נפשי במרירות התמידית בלי־קץ גם מעבר לאופק. אתה הזכרתני, כי בכל זאת אולי יש קץ... כשכתבת, כן יהא: חזיון שטרם היה כמוהו בישראל – מלחמה ושתי ידיים פרושות מעבר לשדה־הקטל!". אלא שבשנים הבאות חזרו השניים להטיל זה בזה האשמות ועלבונות. יוזמותיו האחרונות 1936–1939 באפריל 1936 פרצו מאורעות תרצ"ו, שנמשכו שלוש שנים. ז'בוטינסקי היה בספק אם האימפריה הבריטית ראויה להחזיק במנדט על השטח שבו עתיד לקום הבית הלאומי ליהודים. הוא זיהה מגמות בפולין ורומניה, אשר חוגי השפעה בהם היו מעוניינים בהגירת יהודים החוצה מארצם. ביוני 1936 נתקבל ז'בוטינסקי בוורשה אצל קולונל יוזף בק, שר החוץ הפולני, והעלה בפניו את תוכנית האווקואציה ליישוב מיליון וחצי יהודים מיהודי אירופה בארץ ישראל משני עברי הירדן בתוך תקופה של 10 שנים, כאשר מחצית ממספר זה יבואו מפולין. ז'בוטינסקי הדגיש כי העלייה תהיה וולונטרית וכי אין כל כוונה לכפותה על איש. עלייה כזו עשויה הייתה לקדם את הקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל. הרעיון נתקבל על ידי קולונל בק, מאחר שבהגשמתה ראה דרך ליציאתם של היהודים מפולין, כאשר מדינה יהודית ריבונית תפתח את שעריה בפניהם. ז'בוטינסקי קיווה שאם תיווכח בריטניה כי היהודים נוקטים צעדים לסילוקה מהמנדט על ארץ ישראל לטובת ממשלות אחרות, יחול שינוי בפעולותיה. ב-11 בפברואר 1937 הופיע בפני ועדת פיל, וטען בפניה כי על בריטניה להחזיר את המנדט לחבר הלאומים אם אינה עומדת בהתחייבויותיה. אז יצא להרצאות בדרום אפריקה, וקיבל תמיכה מצד הממשלה שם לרעיון הקמת צבא עברי שיגן על הארץ ומזרח אפריקה. הקבינט הבריטי דחה את ההצעה. כשפרסמה ועדת פיל ביולי 1937 את הצעתה לחלוקת הארץ, ובה מדינה יהודית מצומקת, החל ז'בוטינסקי לפעול אצל אנשי ההסתדרות הציונית כדי להביא לדחייתה. בהשפעת הסוכנות היהודית, תקפה העיתונות היהודית את תוכנית האווקואציה, בטענה כי ז'בוטינסקי בעצם הציע לממשלת פולין לגרש את היהודים מארצה. בעקבות זאת, נאלץ ז'בוטינסקי ב-1937 להפסיק את עבודתו בעיתון "מאמענט". באותה תקופה, הורה ז'בוטינסקי לאצ"ל לשמור על מדיניות ההבלגה שעליה החליטה ההנהלה הציונית. אולם לאחר שהעלו הבריטים את שלמה בן-יוסף לגרדום (יוני 1938), הורה לאצ"ל לשבור את ההבלגה ולפתוח בפעולות נגד הערבים בארץ ישראל. באותה עת גם נרקמה התוכנית לפלישה חמושה של אלפי אנשי בית"ר ואצ"ל מאירופה ומרד מזוין שיביא להפלת הבריטים (ראו עלייה ג'). ממוזער|תעודה מזהה של ז'בוטינסקי - צרפת - 1938 בשנת 1938, בקונגרס של הצ"ח בפראג, נבחר ז'בוטינסקי שוב לראש ההסתדרות הציונית החדשה. בסתיו אותה שנה, החל לפעול אצל ממשלות אירופה כדי לכנס קונגרס שידון בבעיה היהודית באירופה. ביולי 1938 עמדו "ההגנה" והאצ"ל על סף התנגשות. מפקד ההגנה, אליהו גולומב, טס ללונדון וניסה לשכנע את ז'בוטינסקי כי דרוש הסכם כדי למנוע מלחמת אחים, אולם ז'בוטינסקי ראה בכך איום על חייליו וסירב למשא ומתן. אף על פי כן, התקיימו שיחות סודיות בין ראשי ההגנה ואצ"ל ובמחצית ספטמבר הסתמן הסכם, שקבע כי על פעולות תגובה לטרור הערבי יוחלט בוועדה שבה יהיה ייצוג שווה לשני הארגונים. לובינסקי, מראשי האצ"ל, טס בדחיפות לוורשה ונפגש עם ז'בוטינסקי, שהחליט לאשר את ההסכם. אולם בן-גוריון התנגד להסכם בחריפות ואיים בהתפטרות, ובסופו של דבר ההסכם לא נחתם. הוא שאף להסדר כללי עם ז'בוטינסקי, שיכלול את התפרקות ההסתדרות הציונית החדשה שלו והתמזגותה מחדש בתוך ההסתדרות הציונית. ביולי 1939 הזמין ז'בוטינסקי את גולומב לפגישה בלונדון וביקש ממנו לפעול בדחיפות להשגת הסכם, משום שחשש ממלחמת אזרחים, אולם גם הפעם הכשיל בן-גוריון את התוכנית. כשפורסם הספר הלבן של 1939, אשר הגביל את העלייה היהודית ל-75,000 נפש בלבד, הורה ז'בוטינסקי להגביר את קצב העלייה הבלתי-לגאלית שקיימה תנועתו, עליית אף על פי. כל אותה עת חרד ז'בוטינסקי מפני קטסטרופה נוראה העומדת ליפול על היהודים באירופה: בקיץ 1939 ביקר ז'בוטינסקי בפעם האחרונה בחייו את הגולה היהודית בפולין, ליטא, לטביה ואסטוניה. לאחר סיום הקונגרס הציוני ה-21, באוגוסט 1939, נפגש ז'בוטינסקי בפריז עם ברל כצנלסון והזמין אותו אליו ללונדון. ב-31 באוגוסט נפגשו השניים בביתו של ז'בוטינסקי בלונדון. הפגישה נמשכה מהבוקר ועד הערב ולמחרת הגיע ז'בוטינסקי אל כצנלסון. בסך הכל נערכו ארבע שיחות שנסתיימו ללא הסכם כלשהו. נושאן העיקרי היה פעולות הטרור של אצ"ל והבעיה שעמדה במרכזן הייתה שאלת מרותה של ההסתדרות הציונית. פטירתו וציון קברו ממוזער|שמאל|200 פיקסלים|מודעת אבל של בית"ר על פטירתו של זאב ז'בוטינסקישמאל|ממוזער|250px|קבריהם של זאב ויוענה ז'בוטינסקי; מאחור קבריהם של ערי ז'בוטינסקי ואשתו, סמוך לחלקת גדולי האומה בהר הרצל בפברואר 1940, בזמן מלחמת העולם השנייה, יצא ז'בוטינסקי לארצות הברית במשלחת הסברה של הצ"ח למען הקמת צבא עברי. אז ביקר במחנה קיץ של בית"ר סמוך לעיירה האנטר שבמדינת ניו יורק, ובמוצאי שבת, כ"ט בתמוז ת"ש, 3 באוגוסט 1940, לקה ז'בוטינסקי בהתקף לב ונפטר בשעה 22:45. הספרים מציינים בטעות את תאריך פטירתו כ-4 באוגוסט עקב המרה שגויה מהתאריך העברי כ"ט בתמוז (שנכנס לאחר השקיעה בטרם התחלף התאריך הלועזי). במברק של סוכנות הידיעות היהודית, נכתב שהוא נפטר לפני חצות. טקסט=עמוד השער בעיתון המשקיף (4 באוגוסט 1940) לאחר מות זאב ז'בוטינסקי.|ממוזער|עמוד השער בעיתון המשקיף (4 באוגוסט 1940) לאחר מות זאב ז'בוטינסקי. רק הוא עצמו ידע, בשנותיו האחרונות, על מחלה בלבו. מותו הפתאומי הדהים את חסידיו ומתנגדיו; יגון קודר ירד על תומכיו ואנשי תנועותיו. העיתון "הגה" דיווח על מותו: "נדם לבו הסוער של זאב ז'בוטינסקי, סוער ונסער בצבוריות היהודית כארבע עשרות שנים, סוער נסער ומסעיר". לפי העיתון "דבר" מ-8 באוגוסט, משטרת ניו יורק דיווחה על מסע הלווייתו כי "הייתה זו ההלוויה הגדולה ביותר שראתה ניו יורק". ז'בוטינסקי נקבר בבית הקברות ניו מונטיפיורי בלונג איילנד. הלווייתו התקיימה ביום שלישי, 6 באוגוסט 1940, בארצות הברית. כיסוי מותו של ז'בוטינסקי בעיתונות העברית הצביע על הבדלים שורשיים ומהותיים ביחס שהעניקו העיתונים בשנת 1940 למנהיג הימין הרוויזיוניסטי. מחד, הנרטיב הכללי של כיסוי מותו של ז'בוטינסקי בעיתונים מפלגתיים-סוציאליסטיים, כגון 'דבר', היה, באופן מפתיע, מכובד ברובו. שכן, ז'בוטינסקי הוצג כציר מרכזי ובעל-השפעה חיובית בתנועה הציונית. מאידך, הוא הואשם בהסתה לרצח ארלוזורוב, ספג ביקורות והשמצות, זכה להיקף סיקור קצר בהרבה ממנהיגים שהלכו לעולמם לפניו ואף גונו עיתונים שבחרו להריע לו. בשבועון 'המשקיף' הרוויזיוניסטי הובנתה תשתית מיתית של דמותו של ז'בוטינסקי כנפיל, אמיץ-לב, גיבור-עם ומנהיג ענק שהממסד ההגמוני לא השכיל להכיל. בקשתו האחרונה, בצוואתו שנכתבה בנובמבר 1935, הייתה שלא להעלות את עצמותיו לארץ ישראל אלא "בפקודתה של הממשלה היהודית של ארץ זו כשתקום". ממשלת בן-גוריון לא נתנה יד לדבר בשנותיה הראשונות של המדינה. בן-גוריון נימק את הסירוב בטענה ש"אין אנו זקוקים לעצמות", אף שהתיר העלאת עצמותיהם של מנהיגים אחרים. רק ב-15 במרץ 1964 התיר ראש הממשלה לוי אשכול להעלות את עצמות זאב ורעייתו יוענה למנוחת עולם בארץ ישראל. הארון הועלה לארץ ישראל דרך צרפת, אשר קיימה עצרת בקרבת נמל התעופה אורלי בנוכחות אישי ציבור,סגולה - גיליון 169, יולי 2024, עמ' 49-40 ורק אז הושלמה העלאת הארונות לארץ. עם נחיתת ארונו בארץ קיבל אותו יו"ר מפלגת חרות מנחם בגין כשהוא קורא: "אדוני ראש בית"ר, אבינו, מורינו ורבינו, שבת לארץ אבותיך ובניך". ארונו הוצב בכיכר הרברט סמואל בתל אביב, ותור גדול השתרך מכיכר הרברט סמואל ועד כיכר המושבות כדי לעבור על פניו. לאחר מכן הוצב ברמת גן על ידה של האנדרטה לזכרו של דב גרונר שם ניצב יממה שלמה כשמשמר כבוד מתחלף לצידו, גם שם עברו אלפים על פניו. במסע ההלוויה השתתפו עשרות אלפי אנשים. בני הזוג קבורים בחלקת משפחת ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים, בסמוך לקברי בנו ואשתו ובסמוך אל קבר חוזה המדינה. ביום השנה לפטירתו מתנהל טקס ממלכתי במקום. מורשת ז'בוטינסקי במהלך שנות פעילותו יצא ז'בוטינסקי כנגד הזרם המרכזי בתנועה הציונית. הוא התנגד לאופיה הסוציאליסטי של הציונות ושל ההתיישבות, למדיניותה הפשרנית מדי לטעמו במשא ומתן עם הבריטים ולמדיניות ההבלגה כנגד האלימות הערבית. בניגוד לזרם המרכזי של התנועה הציונית, אשר הדגיש את ערכי ההתיישבות ופיתוח הארץ, ז'בוטינסקי הדגיש את הממד הצבאי וזכות היהודים להילחם בכוח על מולדתם. ז'בוטינסקי ראה בחזונו צבא יהודי גלוי ועצמאי בארץ ישראל – חזון אשר לא זכה לראות את התגשמותו. ז'בוטינסקי משך אליו בכוח אמונתו העזה תומכים ומעריצים; זרם שלם בציונות נבנה סביב רעיונותיו, כתביו ודמותו. עם זאת, היו רבים שהתנגדו לו בעם היהודי ובקרב מנהיגי התנועה הציונית על שבחר פעמים רבות את עמדת האופוזיציה וההתרסה נגד עמדת התנועה הציונית הרשמית ומוסדות היישוב. המחלוקת העזה בין ז'בוטינסקי ותומכיו לבין מנהיגים בהסתדרות הציונית הביאה אותו, על אף שהיה מההנהגה המובילה, לפרישה ממנה, ולהקמת הסתדרות ציונית "אלטרנטיבית". רבים בתנועת העבודה ראו בו ובתנועתו יריב רעיוני, והעוינות בין המחנות נשארה גם שנים לאחר מותו. בשל חוסר פשרנותו המדינית, עמדתו התקיפה כנגד האלימות הערבית, התנגדותו לסוציאליזם והחשיבות הרבה שהעניק לצבא, נחשב ז'בוטינסקי לאחד מאבות מחנה הימין הישראלי, אשר היווה במשך שנים ארוכות את העמדה שכנגד לתנועת העבודה ושל מפלגת הליכוד בפרט. בנוסף, גם מפלגות ישראל ביתנו ותקווה חדשה רואות עצמן כממשיכות דרכו. בנוסף לפועלו הצבאי והמדיני, ז'בוטינסקי יצר נכס תרבותי עברי גדול: יצירות ספרותיות, תרגומים, נאומים ומאמרים בסגנון אמנותי ייחודי. עקרונות שוויון הזכויות במדינה העתידית בספרו "חזית-המלחמה של עם ישראלזאב ז'בוטינסקי,חזית-המלחמה של עם ישראל, תש"א, ע' 186", תש"א, הגדיר ז'בוטינסקי את השקפותיו (בטיוטת החוקה אשר ניסח בספרו הנ"ל) ביחס לשוויון האזרחי במדינה שתוקם. העקרונות הם: "1. יש להנהיג את עקרון שיווי הזכויות בשביל כל האזרחים מכל הגזעים, הדתות, השפות או המעמדות, ללא כל הגבלה, בכל שטחי החיים הצבוריים של הארץ. 2. בכל קאבינט, שבו ישמש יהודי כראש ממשלה, יהיה סגן ראש הממשלה — ערבי ; וכן להפך. 3. השתתפות פרופורציונלית של יהודים וערבים גם בחובות שמטילה המדינה וגם בטובת ההנאה שהיא מעניקה. כלל זה — כחו יפה לגבי בחירות פרלמנטאריות, השרות האזרחי והצבאי וההענקות התקציביות. 4. הכלל הזה יהא נהוג גם לגבי עיריות או מועצות מחוזיות מעורבות." בעניין השפה דגל ז'בוטינסקי בשוויון מלא בין השפה העברית לשפה הערביתזאב ז'בוטינסקי, חזית-המלחמה של עם ישראל, תש"א, ע' 186: "1. השפה העברית והשפה הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקף החוקי שלהן. 2. שום חוק מדיני, או מנשר, או פקודה ; שום מטבע או שטר כסף, או בול של המדינה! שום הוצאה או כתובת, שנתפרסמה על חשבון המדינה, לא ייחשבו לבעלי תוקף חוקי, אלא אם יוצאו בשתי השפות במדה שוה — גם בעברית וגם בערבית. 3. אפשר יהיה להשתמש על יסוד חוקי שווה גם בערבית וגם בעברית — בפרלמנט, בבתי המשפט, בבתי הספר ובכל משרד או מוסד של המדינה, וכן בכל בתי הספר מכל הדרגות. 4. כל משרדי המדינה ייענו לכל דורש, שיפנה אליהם בעל פה או בכתב, בין אם שפת בקשתו תהיה עברית ובין אם תהיה ערבית." נושאים נוספים שהציע ז'בוטינסקי בטיוטת החוקה היו: 1. אוטונומיה תרבותית - הקיבוציים הלאומיים, היהודי והערבי, יּוכּרו בתור גופי־ציבור אוטונומיים, בעלי מעמד שווה לפי החוק, מבחינת דת ומעמד אישי, חינוך ועוד.זאב ז'בוטינסקי, חזית-המלחמה של עם ישראל, תש"א, ע' 187 2. קרקע - הקרקעות תימסרנה, בפיקוחו של בית דין ארצישראלי לענייני קרקעות (שיכלול, בין שאר חבריו, שופטים ומומחים חקלאיים משני הקיבוצים הלאומיים), למגישי בקשות יהודים וערבים ולקבוצות, ללא אפליה ביניהםזאב ז'בוטינסקי, חזית-המלחמה של עם ישראל, תש"א, ע' 188-9 תפיסתו הכלכלית והחברתית תפיסתו הכלכלית והחברתית של ז'בוטינסקי מורכבת וחוקרים בולטים נחלקו לגביה. פרופסור רפאלה בילסקי בן חור סברה כי ז'בוטינסקי תמך במדינת רווחה ואילו פרופסור יעקב שביט טען כי ז'בוטינסקי תמך במודל של "חברת מופת". חוקרים נוספים מנסים להסביר את גישתו הכוללת כאיחוד של מרכיביה השונים. בשנות נעוריו תמך ז'בוטינסקי בסוציאליזם הרדיקלי ובמרקסיזם, אך תוצאות המהפיכה הרוסית גרמו לו להתנגד בחריפות לעקרונות הסוציאלסטיים לרבות ה'שיתופיות' בכלל ולתפיסת "מלחמת המעמדות" בפרט. כך הגדיר זאת ז'בוטינסקי עצמו: . תפיסתו הבוגרת של ז'בוטינסקי כללה תפיסה ליברלית עם מרכיבים של חמלה כלפי השכבות החלשות. גישתו הליברלית באה לידי ביטוי בהעדפתו להתערבות מינימלית של המדינה בענייני הפרט. ז'בוטינסקי אכן הכיר בכך שנסיבות מיוחדות יצדיקו התערבות מוגברת של המדינה אך הדגיש שהתערבות כזו תהיה מוגבלת לתקופה קצרה. במקביל, גישתו הליברלית התבטאה בסלידתו משביתות תכופות והצעתו לקביעת "בוררות לאומית" נייטרלית, בתמיכתו בבעלי מקצועות חופשים (בניגוד לרבים בציונות שראו את ה'פועלים' בלבד כ'יצרניים') ואהדתו (שלא הייתה מקובלת בחוגים הציוניים בתקופתו) לשאיפה חברתית להשגת רמת חיים גבוהה שתתבטא ב"צמיחת ביקושים". מאידך, מרכיבי החמלה באו לידי ביטוי בשאיפתו ל"מיגור הדלות", ואמונתו כי ראוי שהמדינה תדאג למינימום הנדרש בהתאם לתנאים החברתיים (כלומר תמנע גם "עוני יחסי" חריף). אומנם, פרסם בשנת 1934 את עקרון חמש המ"מים בו הסביר את הצורך להעניק לכל אזרח באופן מינימלי חמישה צרכים בסיסיים: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא, אך לא פירט איך על המדינה לספק אותם. במקביל קרא ליישם באופן מודרני את הציוויים החברתיים המקראיים כגון יובל ופאה. ז'בוטינסקי האמין, כי, ככלל, הפגיעה בפרט הנדרשת לסיפוק צרכים בסיסיים אלו (בעיקר באמצעות מיסוי), לא תהווה פגיעה משמעותית בחירות הפרט ובזכותו לקניין. גם ביחס למעמד הפרט מול ערך הקולקטיב והלאומיות, ז'בוטינסקי החזיק בעמדה מורכבת. מחד, קרא לנכונות להקרבה עצמית למען האומה (אין מסמר? אני מסמר!) ומאידך, שלל את זכותה של המדינה לכפות זאת על הפרט ואף קבע בפירוש כי "היחיד קודם לאומה". ממסמך ששלח ז'בוטינסקי בתאריך 15 במארס 1929 ופורסם על ידי ארכיון מכון ז'בוטינסקי עולה שהוא הביע את תמיכתו בשוויון הזדמנויות בין המינים. אילן יוחסין כתביו סדרת כתבים, הכרכים: אומה וחברה, אספרטקוס, בדרך למדינה, בסער, חמשתם, זכרונות בן דורי, כתבים ציוניים ראשונים, מגילת הגדוד, מכתבים, נכר (מחזה), נאומים א', נאומים ב', על ספרות ואומנות, סיפור ימי - אוטוביוגרפיה, סיפורים, פליטונים, רשימות, שירים, שמשון. - הוצאו בהוצאת בנו ערי ז'בוטינסקי בשנים ה'תש"ז-ה'תשי"ט 1947–1959 דן מירון (הקדמה), יוסף קיסטר (מבוא), אילן מצל בגיא, זאב ז'בוטינסקי ושירתו, תל אביב: הוצאת המסדר על־שם זאב ז'בוטינסקי, תשס"ו-2005. - על יצירתו הספרותית והתרגמית, והשירים: שיר אסירי עכו, שיר הדגל, שיר תל-חי, שמאל הירדן, שיר בית"ר, הנדר, שיר אל-על וכולה שלי לתיקונו של עולם (משנתו החברתית והכלכלית, 2001), למהותה של הדמוקרטיה (משנתו הליברלית והדמוקרטית, 2001), תגר ומגן (ז'בוטינסקי והאצ"ל, 2004) אגרות, כרכים א'-י"ג, ירושלים: הוצאת מכון ז'בוטינסקי והספרייה הציונית, ה'תשנ"ב-ה'תשע"ה קובצי מאמריו מ"ראזסוויט" - עקרונות מנחים לבעיות השעה, הדרך אל הרוויזיוניזם הציוני (1923–1924), הרוויזיוניזם הציוני בהתגבשותו (1925–1929), הרוויזיוניזם הציוני במאבקיו (1930–1931), הרוויזיוניזם הציוני לקראת מפנה (1932–1934), בהוצאת מכון ז'בוטינסקי 1984–1986 חזית המלחמה של עם ישראל, הוצאת ת' קופ, ירושלים, ה'תש"א מדינה עברית - פתרון שאלת היהודים, הוצאת ת' קופ, תל אביב, ה'תרצ"ז המבטא העברי, תל אביב, ה'תר"ץ, ינואר 1930. העברית: שפה, תרבות, חינוך, ירושלים, מכון ז'בוטינסקי בישראל ומרכז מורשת מנחם בגין, 2017 תרגומי הרומן שמשון שמשון: רומן, ללא ציון שם המתרגם, תל אביב – ברלין: שטיבל, ה'תר"ץ-1930 שמשון: רומן, תרגם מרוסית ברוך קרופניק, הציורים מאת נחום גוטמן, ירושלים, ה'תשי"ט-1959 שמשון: רומן, תרגם יצחק אורן, תל אביב: מעריב, 1976 שמשון: רומן, תרגם מרוסית פטר קריקסונוב, כתר, 2007 שמשון: רומן, תרגם מרוסית: ברוך קרוא, ירושלים: הוצאת ערי ז'בוטינסקי, תש"י תרגום ועיבוד תיאטרלי (במסגרת תיאטרון מיקרו), יפים ריננברג, 2016 היהודים והמלחמה ב-2016 הוציא מכון ז'בוטינסקי את הספר "היהודים והמלחמה". הספר מקבץ את מאמריו של ז'בוטינסקי בשילוב של "היהודים" ו"המלחמה", שנחשבו לנושאים מנותקים משך מאות שנים לפחות. מרבית המאמרים נכתבו בסמיכות לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנים 1939–1940, וחלקם תורגמו לעברית לרגל הוצאת הספר. דביר שוורץ כתב בביקורת על הספר:. הנצחתו שמאל|ממוזער|200px|בית ספר על-שם זאב ז'בוטינסקי, בית שמש שמאל|ממוזער|200px|פסל של זאב ז'בוטינסקי מעשה ידיו של נתן רפופורט, בחצר מוזיאון בית הגדודים באביחיל בשנת 1980 הופיע דיוקנו על שטר בערך של 100 שקלים. שטרות אלו הוצאו מן המחזור בשנת 1986. הכנסת קבעה ב־2005 בחוק את "יום ז'בוטינסקי" בכ"ט תמוז לציון זכרו ופועלו. מורשתו עודנה מונחלת על ידי מוסדות שונים לציבור ולנוער בישראל. כתביו, אשר מספרם עצום, שמורים בארכיון של מכון ז'בוטינסקי במצודת זאב בתל אביב. ז'בוטינסקי, אשר היה מגדולי המנהיגים הציוניים והוגי הדעת היהודים בעת החדשה מונצח במבנים רבים ונקראים על שמו חמישים וחמישה רחובות בערי ישראל. בכך, שמו של ז'בוטינסקי הוא המונצח ביותר בישראל (אף יותר משמותיהם של הרצל ושל דוד בן-גוריון). בנוסף, נקראו על שמו שכונה בירושלים והיישוב גבעת זאב, הבניין של משרדי תנועת הליכוד "מצודת זאב" וליד בנימינה הוקם "פארק ז'בוטינסקי" לזכרו. טקסט=שלט המורה על רחוב ז'בוטינסקי, כפר סבא|ממוזער|שלט המורה על רחוב ז'בוטינסקי, כפר סבא העורב: זאב ז'בוטינסקי בשנת 2015 יצא לאקרנים הסרט "העורב: זאב ז'בוטינסקי", מסדרת הסרטים הדוקומנטריים "העברים". יזם והפיק יאיר קדר, בימוי: איילת עופרים, בהשתתפות: דן מרידור, דן מירון, זאב צחור ואחרים. הסרט הוגדר כבחירה הרשמית של פסטיבל חיפה 2015. לקריאה נוספת יוסף שכטמן, זאב ז'בוטינסקי: פרשת חייו, כרך א: 1880–1923, כרך ב: 1923–1935, כרך ג: 1935–1940; הוצאת קרני, 1959. משה בלע, עולמו של ז'בוטינסקי: מבחר דבריו ועיקרי תורתו, סטימצקי, 2002. שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגווניו: פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית, עמ' 182–215, הוצאת עם עובד, 1980. זאב ז'בוטינסקי, יוסף נדבה (עורך), הרוויזיוניזם הציוני לקראת מיפנה: קובץ מאמרים ב"ראזסוויט" לשנים 1932-1934, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, 1986. רפאלה בילסקי בן חור, כל יחיד הוא מלך: המחשבה החברתית והמדינית של זאב זבוטינסקי, הוצאת דביר, 1988. שמואל כץ, ז'בו: ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, הוצאת דביר, 1993. זאב ז'בוטינסקי, תגר ומגן: זאב ז'בוטינסקי והאצ"ל, המסדר על-שם זאב ז'בוטינסקי, 2004. דן מירון, הגביש הממקד: פרקים על זאב ז'בוטינסקי המספר והמשורר, מוסד ביאליק, 2011. זאב סולטנוביץ', בסוד חזון הגיון ומעש, פרקי חייו של זאב ז'בוטינסקי, בית אצ"ג, 2011. יוסף נדבה (עורך), דמות האשה בעיני ז'בוטינסקי, מכון ז'בוטינסקי, 2012. זאב צחור, כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו, ידיעות ספרים, 2012. סבטלנה נטקוביץ', בין ענני זוהר - יצירתו של ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי בהקשר החברתי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2015. ממוזער|בול לזכרואמיר גולדשטיין, דרך רבת-פנים: ציונותו של זאב ז'בוטינסקי לנוכח האנטישמיות, הוצאת מכון ז'בוטינסקי ומכון בן-גוריון, 2015. אורי מילשטיין, גלגל המנוף של ההיסטוריה - התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי, מכון ז'בוטינסקי והמדרשה הלאומית, 2016. דן קורן, יחיאל (חיליק) גוטמן, ממשלות ישראל לדורותיהן: החלטות חכמות והחלטות מטופשות, עמ' 97–103, ידיעות ספרים, 2017. Joseph Nedava, Vladimir Jabotinsky: the Man and his Struggles, Jabotinsky Institute, 1986 Shmuel Katz, Lone Wolf: a Biography of Vladimir (Zeev) Jabotinsky, Barricade Books, 1996 Hillel Halkin, Jabotinsky: a Life, Yale University Press, 2014 Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press, 2001 Brian Horowitz, Vladimir Jabotinsky's Russian Years, 1900-1925, Indiana University Press, 2020 מרוה בלוקה (עורכת), זאב ז'בוטינסקי 1880–1940, עת-מול 270 (ינואר 2021) מרדכי נאור, ראש בראש - שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות היישוב ומדינת ישראל, יד יצחק בן-צבי, 2019, הפרק "על סף מלחמת אחים: בן-גוריון וז'בוטינסקי - הילכו שניים יחדיו?"", עמ' 37–62. ספרי ילדים ונוער גלילה רון־פדר-עמית, באור ובסתר - סיפורו של זאב ז'בוטינסקי, אדם, 1997. גלילה רון־פדר-עמית, גם עני הוא בן מלך: סיפור חייו של זאב ז'בוטינסקי, מודן, 2020. ספריו תרגומים, הוצאת הספר, 1924. (סריקה באתר הספרייה הלאומית) אטלס (בעריכת ז. ז'בוטינסקי וש. פרלמן), הוצאת הספר, לונדון, 1925. שאלות ההגנה בארץ ישראל, יחזקאל סטימצקי, תרפ"ט (סריקה באתר הספרייה הלאומית) מגילת הגדוד, תרגום: אב"א אחימאיר, הסולל, ירושלים, תרפ"ט. המבטא העברי, הוצאת הספר, תר"ץ (סריקה באתר הספרייה הלאומית) שמשון, הוצאת שטיבל, תר"ץ עניין סטבסקי, צ. פיינברג, תרצ"ב (סריקה באתר הספרייה הלאומית) מדינה עברית - פתרון שאלת היהודים, ת. קופ, תרצ"ז (סריקה באתר הספרייה הלאומית) זכרונות בן דורי (אוטוביוגרפיה), עמיחי, 1959. סיפורים, הוצאת משרד הביטחון, 1980. (סריקה באתר הספרייה הלאומית) העברית: שפה, תרבות, חינוך - כתבים אידאולוגיים, עריכה: אריה נאור, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 2017 קישורים חיצוניים זאב ז'בוטינסקי באתר הספרייה הלאומית זאב ז'בוטינסקי, מדור לזכרו באתר הכנסת מכון ז'בוטינסקי בישראל, אתר המוסד המנציח את פועלו ומחזיק את עיזבונו הכתוב אורי הייטנר, הצדק החברתי של ז'בוטינסקי, באתר הקיבוצים, 12 בנובמבר 2006 זאב גלילי, צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון": "ברזל, מלך וצחוק" באתר "היגיון בשיגעון", 7 בספטמבר 2007 לורנס ויינבאום, ז'בוטינסקי ויֵדווָבּנֶה, נתיב, ספטמבר 2003 דן מירון, זאב ז'בוטינסקי: ליצן ושופט: חלק ד: פלשת לא תעמוד בפני העברים. הארץ, 24 בספטמבר 2010 (כנראה לא הועלה לאתר) יוסי אחימאיר, זאב ז'בוטינסקי, מגד ירחים, גיליון 117, תמוז ה'תשס"ט, עמ' 2–4 אליעזר מלמד, צודק ונרדף, פורסם ברביבים, כרך ג', פרק כ"ח, עמ' 308–312. ז'בוטינסקי נואם בפריז ביידיש, 1934, סרטון של מכון ז'בוטינסקי באתר יוטיוב אבי בראלי, פנחס גינוסר (עורכים), איש בסער - מסות ומחקרים על זאב ז'בוטינסקי עיונים בתקומת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון, 2004 ראובן שושני, אנטומיה של ביקורת הסוציאליזם אצל ז'בוטינסקי, חלק א: הביקורת על עקרונות היסוד של הסוציאליזם, בתוך: איש בסער, עיונים, 2004, עמ' 93–120 סבטלנה נטקוביץ', פולמוס 'משבר המרקסיזם' וגיבוש תפיסותיו האידאולוגיות המוקדמות של ז'בוטינסקי: 1898-1903, עיונים 22, 2012, עמודים 1–24 שלום רצבי, "ז'בוטינסקי והדת", באתר אוניברסיטת תל אביב הקלטות של יצירות בתרגומו, באתר הארכיון מאמריו של זאב ז'בוטינסקי באתר מידה קובי דנה, "בין ליברליזם לאינטגרליות: הציונות של זאב ז'בוטינסקי" (חלק א' | חלק ב'), חרות 2.0, מרכז מורשת מנחם בגין, 17 באוגוסט 2017 זאב ז'בוטינסקי, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים הערות שוליים * זאב קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו קטגוריה:מתרגמים לעברית קטגוריה:מתרגמים מאיטלקית לעברית קטגוריה:מתרגמים מצרפתית לעברית קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית קטגוריה:סופרים כותבי רוסית קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית קטגוריה:עיתונאים יהודים רוסים קטגוריה:עיתונאים כותבי יידיש קטגוריה:סגל ראזסווייט קטגוריה:סגל חזית העם קטגוריה:סגל העם קטגוריה:סגל המשקיף קטגוריה:סגל הירדן קטגוריה:סגל אונזער טריבונע קטגוריה:פובליציסטים יהודים קטגוריה:פובליציסטים כותבי עברית קטגוריה:אנשי העלייה השלישית קטגוריה:ראשי ההסתדרות הציונית קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים קטגוריה:גדוד נהגי הפרדות קטגוריה:רוויזיוניסטים קטגוריה:מורשעים בדין בפלשתינה (א"י) קטגוריה:חברי הוועד הלאומי קטגוריה:חברי אספת הנבחרים הראשונה קטגוריה:רטוריקנים ונואמים יהודים קטגוריה:חברים במסדר האימפריה הבריטית קטגוריה:חברי הבונים החופשיים בארץ ישראל קטגוריה:ליברליזם בישראל קטגוריה:ליברליזם: הוגים קטגוריה:אתאיסטים יהודים קטגוריה:מאורעות תר"פ קטגוריה:מפקדי האצ"ל קטגוריה:בית"ר קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת משפחת ז'בוטינסקי בהר הרצל קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ניו מונטיפיורי קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב קטגוריה:ילידי 1880 קטגוריה:נפטרים ב-1940 קטגוריה:מתרגמי דנטה אליגיירי

טרבלינקה

טְרֶבְּלִינְקָה (בגרמנית: Treblinka) הוא אחד מבין שלושת מחנות ההשמדה הגדולים שהופעלו על ידי האס אס במסגרת מבצע ריינהרד להשמדת יהדות פולין (בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה). המחנה נמצא באזור מרוחק מיישוב אך בקרבה יחסית לעיר ורשה (כשעה וחצי ברכבת). הרציחות במחנות אלו היו חלק מהשמדת יהודי אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ("הפתרון הסופי"). אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם, מהם 99.5% היו יהודים ורוב הנותרים צוענים. שטח המחנה הקטן, ומבנהו, הוכיחו כבר במשפט אייכמן, שהמחנה נועד להשמדה, והחזיק בחיים מספר קטן של יהודים לעבודה בניצול שאריות היהודים - ביגוד, חפצי ערך, נעליים, שיני זהב ואף השיער שלראש המומתים. במקום הופעל תא גז המופעל ככל הנראה בדיזל, וכן הומתו חולים בירי. הגופות הושארו בבורות ענק במרכז אזור ההשמדה במחנה, אך לאחר המפלה הגרמנית בסטלינגרד, החלו בשריפת הגופות ומחיקת הראיות לנעשה שם. בעקבות מרד שפרץ במקום הצליחו כמאתיים אסירים להימלט ומיעוטם שרד את הבריחה. לאחר המרד המחנה פורק ונחרש, אך נותרו תמונות שמפקד המחנה צילם וכן מידע ארכאולוגי ועדויות הניצולים. מפקד המחנה וסגנו הוסגרו מדרום אמריקה וישבו בכלא, אך מפקד הכלא שוחרר מסיבות בריאות ומת בביתו. היסטוריה הקמת המחנה ותפעולו מחנה ההשמדה טרבלינקה שכן כ-85 קילומטרים צפון-מזרחית לוורשה וכ-3.5 קילומטרים דרום-מזרחית לכפר טרבלינקה, לא הרחק ממאלקיניה גורנה, שבה תחנת רכבת על קו מסילת הרכבת הראשית ורשה-ביאליסטוק. המחנה מוקם באזור דליל אוכלוסין מכוסה יער והוסתר בחורש סביב. מחנה ההשמדה הוקם באביב 1942 ליד מחנה העונשין והעבודה טרבלינקה, שהיה קיים לפניו, ומכאן בא שם המחנה המוקם: "טרבלינקה II". לבניית המחנה נוצל כוח עבודה של אסירי מחנה העונשין טרבלינקה I, שייעודו של המחנה החדש הוסתר מהם. המחנה החדש השתרע על שטח של כ-200 דונם והוקף בגדר תיל דוקרני בגובה של יותר משלושה מטרים. האסירים הצטוו לשים ענפי אורן בין חוטי התיל, ומתחתם נטעו עצים כדי להסתיר את המתרחש בתוך המחנה. לאורך הגדר הוקמו מגדלי שמירה ונחפרה תעלה ברוחב שלושה מטרים. פנים המחנה על מתקניו נבנה אך ורק על ידי האסירים היהודים. בתכנון המחנה הושקע מאמץ רב על-מנת למנוע אפשרות של ניצולים שהיו עדים להשמדה. המחנה חולק בפנים לשני חלקים: באחד מהם הוקמו צריפי המגורים עבור הצוות הנאצי, מחסנים ובתי-מלאכה, ובחלק השני, המבודד משאר המחנה בגדר גבוהה, עמדו תאי הגזים (בתחילה שלושה ובהמשך הוספו אליהם עשרה נוספים). שטח כל תא היה 16 מ"ר. עוד היו צריפי המגורים של האסירים היהודים אשר נמצאו כשירים להעסקתם בעבודות הנחוצות לתפעול המחנה ומשום כך הושארו זמנית בחיים. האסירים היהודים שנצטוו לתכנן את בניית המחנה, בהם יעקב ויירניק, תכננו את חלקם של המבנים בצורת התיבה "חי". צוות המחנה כלל כ-40 גרמנים (אשר חלקם הגדול היו "בוגרי" תוכנית T4 - אותנסיה שבה הושמדו גרמנים לקויים בגופם או בשכלם) וכ-120 מתנדבי טרווניקי ("שומרים אוקראינים"). אחד השומרים האוקראיניים שנודע לשמצה באכזריותו ומנהגיו הסאדיסטיים היה "איוואן האיום". ב"אזור ההשמדה" הוחזקו 200–300 אסירים יהודיים בנפרד משאר האסירים היהודיים במחנה. הם הועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות. המשלוחים אל המחנה פעולות השמדת ההמונים החלו בטרבלינקה ב-23 ביולי 1942. המשלוחים הראשונים לטרבלינקה הגיעו מגטו ורשה בו התבצע גירוש המונים כאשר למעלה מ-80% מאוכלוסיית הגטו גורשה. יותר מ-250,000 מיהודי ורשה אשר נשלחו לטרבלינקה בתקופה שבין 22 ביולי עד 21 בספטמבר 1942, וכן יהודים ממחנות אחרים המשולחים מהגטאות אל מחנה ההשמדה, לא ידעו בדרך כלל על יעד נסיעתם ועל הצפוי להם שם. המגורשים האמינו לסיפור הכיסוי שהמציאו הנאצים, כלומר שהם נשלחים ל"מחנות עבודה". המשלוח הראשון שהגיע להשמדה במחנה היה רכבת בקר בת 58 קרונות, לתוכה נדחסו בצפיפות 7,350 יהודי גטו ורשה, במוצאי תשעה באב, 23 ביולי 1942. רבים מן המגורשים לא היו בין החיים כאשר הגיעה הרכבת למחנה, כתוצאה מהחום הכבד ומהצפיפות שהיו בקרונות הבקר. מתאריך זה ואילך יצאה מהגטו במשך חודש, בתדירות יום-יומית, רכבת בקר בה דחוסים אלפי יהודים אל מותם במחנה. הגירוש מגטו ורשה נמשך עם הפוגות עד יום כיפור, שחל אותה שנה ב-21 בספטמבר. במהלכו נרצחו בטרבלינקה 254,000 יהודים מהגטו בוורשה. בתקופה זו חוסלו שאר היישובים היהודיים והגטאות במחוז ורשה, ויושביהם נשלחו אל מותם במחנה. שיא ההשמדה במחנה היה בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1942. בתקופה זו היו מגיעים בממוצע למחנה עד שלושה משלוחים ביום, ומספר הנרצחים ביום כזה יכול להגיע ל-10,000-13,000 ומעלה. היו ימים שבהם פעלו תאי הגזים אף בלילה, והושמדו עד 20,000 איש ביממה. מנובמבר 1942 ואילך החלה ירידה משמעותית במספר המשלוחים משטחי הגנרלגוברנמן בו חיו מרבית יהודי פולין, לאחר שלא נותר בו עוד גטו אחד שמרבית תושביו היו עדיין בין החיים. מראשית חודש זה החלו להגיע למחנה רבבות יהודים מגטאות וממחנות איסוף במחוז ביאליסטוק. עד סגירת המחנה נרצחו כ-107,000 יהודים ממחוז זה במחנה. כ-18,000 יהודים מגטו טרזיינשטט הובאו להשמדה בעשרה משלוחים בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1942 בנוסף לכמה מאות מיהודי הגטו שנשלחו לגטו ורשה באביב אותה שנה ומשם נשלחו לטרבלינקה ביחד עם היהודים המקומיים. על פי דיווחו של קצין בכיר בשם הרמן הפלה (שהגיע לסוכנות הביון הבריטית), נספו בטרבלינקה עד סוף שנת 1942 713,555 בני אדם (אולם אי אפשר לדעת האם מספר זה כולל את רבבות היהודים שנספו ברכבות, בעיקר בתקופת הקיץ). מסוף ינואר 1943 ואילך התמעטו המשלוחים למחנה בצורה כה דרסטית עד כדי כך שהיו לעיתים שבועות שלמים בהם לא הגיע אף משלוח. מיעוט המשלוחים החמיר את הרעב בין האסירים, שלרוב ניזונו מהמזון שאותו הביאו היהודים שגורשו למחנה. במהלך שנת 1943 הגיעו עוד כמה רבבות יהודים מגטאותיה המחוסלים של פולין (ביניהם גטאות ורשה, ביאליסטוק, צ'נסטוחובה ועוד) וכן קרוב ל-8,000 יהודים ממוצא ספרדי שנשלחו היישר לטרבלינקה מיוון ומבולגריה. מצב האסירים השתפר אז לפרקי זמן קצרים, בסמוך להגעת המשלוחים. בסך הכל נרצחו בטרבלינקה 845,000 יהודים מכל שטחי פולין: 366,000 יהודים ממחוז ורשה, כ-337,000 יהודים ממחוז ראדום וכ-34,800 יהודים ממחוז לובלין- סך הכול 738,000 יהודים מאזור הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי) בפולין ובתוכם כמה אלפי יהודים שמוצאם מגרמניה, מאוסטריה, מצ'כיה ומסלובקיה שגורשו לגטאות שונים בפולין, ומהם נשלחו יחד עם היהודים המקומיים לטרבלינקה. רובם המכריע של המגורשים משטחי הגנרלגוברנמן הושמדו בפרק הזמן שבין אוגוסט - נובמבר 1942 (בתוכם אלפים רבים של יהודים מגרמניה, מאוסטריה, מסלובקיה ומצ'כיה שגורשו קודם לגטאות פולין ומשם לטרבלינקה). כן הושמדו בטרבלינקה עוד 107,000 יהודי מחוז ביאליסטוק בפולין וכן עוד 26,000 יהודים, חלקם ספרדים, שנשלחו ישירות מארצות אחרות - מצ'כוסלובקיה, מבולגריה ומיוון. אחרוני הנספים בטרבלינקה היו 7,600 יהודים שהובאו באוגוסט 1943 בשני משלוחים שהגיעו מגטו ביאליסטוק לאחר שפרצה בו התקוממות. רציחתם התבצעה כאשר רוב המבנים במחנה, למעט תאי הגז, היו שרופים כתוצאה ממרד האסירים היהודים שפרץ בתחילת החודש. מלבד היהודים הושמדו בטרבלינקה גם כמה אלפי צוענים וכמה מאות עובדי כפייה פולנים שהובאו ממחנה העונשין טרבלינקה 1, הסמוך למחנה ההשמדה. האומדן המקובל של קורבנות המחנה לאורך כל תקופת פעילותו נע סביב 875,000 בני אדם, למעלה מ-99% מהם יהודים. תהליך ההשמדה ההשמדה בפועל החלה עוד בעת שהאנשים היו בתוך הרכבות בדרכם לטרבלינקה. לקרונות המשא נדחסה כמות עצומה של אנשים ללא מזון, מים או אוויר מספיק לנשימה, ועקב תנאים קשים אלו מתו רבבות אנשים בהמתנה לנסיעה ובמהלכה. הנסיעה מוורשה, שהייתה אמורה להימשך שעות אחדות בלבד, נמשכה לעיתים יממה או שתיים. אחת הסיבות להשתהות הארוכה של הרכבות בדרך לטרבלינקה נעוצה בריבוי בלתי מתוכנן של מספר המשלוחים שהופנו למחנה זה בעקבות שינוי בתוכניות הגירוש, ושליחת כל יהודי ורשה וסביבתה למחנה ההשמדה טרבלינקה (במקום פיצולם ושליחתם למחנות ההשמדה סוביבור ובלז'ץ). מצב זה גרם לעומס במחנה ההשמדה טרבלינקה וגרם למפונים להמתין זמן רב בטרם יישלחו למותם בתאי הגזים. כאמור לעיל, מספר קטן של אנשי סגל הספיק לביצוע הפעולה באלפים שהובאו יום יום להשמדה, מאחר שננקטו כל האמצעים כדי להטעות את הקורבנות ולהסתיר מהם את מטרת בואם. שיטת ההטעיה של הקורבנות במחנה טרבלינקה הועתקה מן המחנות בלז'ץ וסוביבור, אשר קדמו לו. על רציף הרכבת סודר בית נתיבות כביכול, ונקבעו שם שלטי דמה המורים לרציפים אחרים, לאולם ההמתנה, למזנון, לקופת הכרטיסים וכדומה. כמו כן, היו שם כניסות ויציאות שונות, שהובילו למעשה אל תאי הגזים. כך למשל, רכבת ובה 6,000-7,000 בני אדם הייתה מגיעה לתחנת הרכבת של טרבלינקה, ולאנשים המפונים נאמר שעליהם להניח את כל מטענם, לפשוט את כל הבגדים ולהסיר כל תכשיט או חפצי ערך מעל גופם. החולים, הנכים, הזקנים והילדים נשלחו מיד בהיכנסם למחנה אל צריף עם שלט "בית חולים" ונורו בעורפם על ידי איש אס אס והופלו לבור. בשער הכניסה למגרש הופרדו הנשים והגברים באכזריות אחד מן השני, הנשים לשמאל והגברים לימין. פעולה זו נעשתה תוך כדי ריצה, אגב מכות וצעקות השומרים. נשים הוכנסו לצריף בצד שמאל של המגרש, שם היה עליהן להתפשט, ושם גזזו את שערותיהן, ובהיותן ערומות הורצו במסלול שכונה בפי הנאצים "הדרך לשמיים", (בגרמנית: "הימלשטראסה"), מסלול אשר לאורכו ניצבו אנשי אס אס ואוקראינים עם כלביהם, כשהם נוגשים בצליפות מגלב ובמקלות על האנשים הערומים ומשסים בהם את הכלבים. במהלך השנים נשאלה פעמים רבות השאלה מדוע לא היו אנשים שהתנגדו לכניסה לתאי הגזים. תשובה אפשרית היא, שהגילוי הפתאומי של המציאות האיומה בשילוב עם ההשפעה הפסיכולוגית של מערומיהם, הכו אותם בהלם ושללו מהם את היכולת לחשוב, להגיב ולנסות להתנגד. בסוף המסלול של המובלים לתאי הגזים נמצא בניין בטון, אשר תאיו נראו כתאי מקלחת. במכות נדחפו האנשים דרך דלתות צרות לתוך התאים, כאשר ידיהם מעל לראשיהם, כדי לאפשר יתר דחיסה. מעל המסה האנושית הלחוצה שנוצרה הושלכו הילדים, כדי לנצל את השטח במלואו. לאחר-מכן נסגר התא הרמטית וגז פחמן חד-חמצני, אשר הופק על ידי מנוע של טנק, הוכנס בצינורות שחוברו אל פתחי הפליטה של המנועים לפתחים מיוחדים בתקרת התא. תהליך זה נמשך כרבע שעה, אך האנשים היו סגורים בתאים 25–45 דקות. לאחר-מכן נפתחו הדלתות מצידם השני של התאים, והרצפה שבהם, שהייתה משופעת, רוקנה את הגוויות החוצה. כמו בשאר מחנות ההשמדה, התברר שקיבולת תאי הגזים, ששטחם הכולל היה 48 מטרים רבועים, היא גורם המעכב את תהליך ההשמדה וגוזל זמן רב מדי, ולפיכך הוספו עשרה תאי גזים חדשים, ששטחם הכולל היה 320 מטרים רבועים. את גופות הנרצחים העבירו "פלוגות מיוחדות" (זונדרקומנדו) למקום שבו הותקנו רשתות מיוחדות. על הרשתות הונחו עצים ספוגים בדלק, ביניהם הונחו שכבות של גופות. לאחר ששפכו דלק על ערימות הגופות והעצים, הוצתו העצים. בערה זו נמשכה לעיתים יממות שלמות, וגרמה לכך שמעל האזור כולו התאבך אפר ונישא ריח שריפת הגופות. במקביל לפעולת ההשמדה עסקה קבוצה של כ-50 אסירים יהודים בניקוי הקרונות שברציף מגוויות המתים בדרך, מהחפצים ומהלכלוך שנערמו בפנים. לאחר הניקוי הוצאה הרכבת משטח המחנה, כדי לאפשר ל-20 קרונות אחרים עמוסי אדם, שחיכו בתחנה, להיכנס למחנה. במקביל הופעלה קבוצת אסירים אחרת, גם היא בת 50 איש, בהוצאת החפצים והבגדים שהשאירו אחריהם הנרצחים בצריף שבו התפשטו, ב"מגרש המשלוחים", והעבירה אותם ל"מגרש המיון", שבו עסקה קבוצת אסירים בת כ-100 איש, בחיפוש כסף ודברי ערך שהוטמנו ונותרו במטענים ובבגדים, בהסרת הטלאי הצהוב מבגדי הנרצחים וכן סימני זיהוי אחרים (כגון תעודות הזהות ודרכונים). דברי לבוש, נעליים וחפצים אחרים של המושמדים מוינו, תוקנו ונשלחו לגרמניה. בתקופה שמ-2 ועד 21 בספטמבר 1942 לבדה, נשלחו מטרבלינקה 203 קרונות-משא טעונים דברי-לבוש. בערך כל שבועיים נשלחו לגרמניה משאיות טעונות יהלומים, זהב, שעונים, מטבע חוץ ודברי ערך אחרים, שערכם רב מאוד. הנאצים אף שלחו בארגזים את שיני הזהב של המומתים ואת שערן הגזוז של הנשים. המחתרת והמרידות במחנה למרות אמצעי ההטעיה של הנאצים ולמרות האימה שהוטלה על המובאים למחנה, אירעו מקרי התנגדות פעילה במחנה. מחודש ספטמבר 1942 ואילך, כאשר בין היהודים שנותרו בגטאות הלכו והתרבו השמועות על השמדה המונית, אירעו יותר ויותר מקרים של בריחה מרכבות הגירוש. ב-10 בספטמבר 1942 דקר למוות אחד מעובדי-הכפייה במחנה, מאיר ברלינר, שגורש עם משפחתו מגטו קיילצה שלושה שבועות קודם לכן, את איש האס אס מאקס ביאלה . ברלינר הוכה למוות בקת רובה בו במקום, ואחריו הוצאו להורג כ-150 אסירים יהודים נוספים. מקרה זה הגביר את חששות ההנהלה הנאצית של המחנה ממעשי התקוממות נואשים. הריגתו של ביאלה הייתה פעולת יחיד של ברלינר, והוא ביצע אותה ללא עוזרים ובלי ששיתף אחרים בכוונותיו ובתוכניותיו. המעשה תוכנן מראש ולצורך זה הוא החזיק בהסתר את הסכין שנועדה למטרה זו. זהו אחד המקרים היחידים מסוגו במחנה טרבלינקה שכן המרד בטרבלינקה בקיץ 1943 היווה פעילות משותפת ומתוכננת מבעוד מועד. יהודים אחדים כגון מרטין גריי הצליחו להימלט מן המחנה בחודשים הראשונים באמצעות רכבות שהכילו את רכוש הנרצחים ונסעו מערבה. ב-20 באוקטובר 1942 הצליח האסיר יעקובוביץ' לעבור את גדר התיל ולהגיע לוורשה. כתגובה על כל מעשה בריחה הוציאו הנאצים להורג עשרות אסירים. במשלוח שהגיע מגטו גרודנו ונשלח להשמדה באחד מלילות ינואר 1943, סירבו כמה צעירים להתפשט ולהיכנס ל"מקלחות המוות". במקום פרצה מהומה ויהודים רבים התקוממו וניסו להימלט. אחד היהודים אף הטיל רימון יד לעבר השומרים האוקראינים. מיד נפתחה על יהודי המשלוח אש קטלנית מכל הכיוונים. בבוקר התגלו עשרות רבות של גופות שרועות בשלג, ושאר היהודים במשלוח נהדפו בבגדיהם לתאי הגזים. המרד הגדול בטרבלינקה באוקטובר 1942 ובינואר 1943 הצליחו אהרן גלברד ומשה רפפורט להימלט מטרבלינקה ולחזור לגטו צ'נסטוחובה הקטן. הם סיפרו על מצבו ותפקידו של מחנה טרבלינקה, והתנאים של מעט האסירים המוחזקים בו לצורך תפעול תהליך ההמתה. כמו כן מסרו על קיומה של מחתרת בטרבלינקה, בראשות משה יהושע לובלינג, שב-1941 הנהיג את שביתת הרעב של הפועלים בגטו. במאי 1943, דרך 'רכבת הבגדים' נוספת, הועבר מכתב מוצפן בצורה שירית, ממשה לובלינג אל בנו שנותר בגטו. במכתב תועד התכנון לקראת מרד, וכמה ממנהיגי גטו צ'נסטחובה קראו מכתב זה. משה לובלינג הודיע שרצונו להקריב את נפשו על מזבח המרד, ואינו מתכנן להציל את חיי עצמו. המחתרת בטרבלינקה תכננה מרד כללי. התאריך לפריצתו נקבע תחילה למאי 1943, אך נדחה, כשהתברר שרימונים שהושגו לצורך המרד היו ללא נפצים, והיה בידי המחתרת רובה אחד בלבד. תאריך נוסף נקבע ל-12 ביולי אותה שנה, אך המרד נדחה. יש עדויות שהמרד היה מתואם עם מרד בגטו צנסטוחובה הקטן (שנותר לאחר חיסול הגטו המרכזי בסוכות אותה שנה). ימים אחדים לאחר מכן, כנראה עקב הלשנה או עינויים, הוצאו חלק ממפקדי המחתרת להורג. בד בבד, באותה עת נרצחו אנשי היודנראט הנותרים בגטו צנסטוחובה הקטן ומשפחותיהם.יעקב ויירניק היה המתכנן של בניית המחנה והבנאי בפועל של המחנה הפנימי וכך השיג קשר בין שני חלקי המחנה ועל ידי המידע של מפת המחנה המדויקת הצליחו המורדים לדעת כל פרט. ב-2 באוגוסט 1943 (א' באב ה'תש"ג) פרץ המרד המזוין של האסירים בטרבלינקה, אשר תוכנן זמן רב מראש. האסירים המעטים שהושארו בחיים לצורך תפעול תהליך ההמתה, שרובם היו מועסקים ב"פלוגות המיוחדות" לטיפול בבגדים ובשיני הזהב של המומתים, ובעבודות אחרות במחנה, הצליחו לאחר עיכוב ממושך לשחזר את המפתח למאגר הנשק של המחנה, ולחדור אליו, תוך ניצול חופש התנועה המוגבל שניתן להם לצורך מילוי תפקידם. באותו הזמן המחתרת המורדת כללה אסירים משני חלקי המחנה - המחנה הראשי ו"אזור ההשמדה". בראש המחתרת מ"אזור ההשמדה" עמדו זֶ'לומיר (זֶ'לו) בלוך , שהיה קצין יהודי בצבא צ'כוסלובקיה, משה לובלינג, וצבי ליבקינד, הקאפו של "בית החולים". למעשה, בראש תכנון המרד עמד ד"ר יוליאן חורונז'יצקי, אך זה התאבד שלושה חודשים לפני המרד, על מנת לשמור את סוד התוכנית, כאשר מלשינים גילו יהודים אחדים שברשותם כסף למימון המרד ולשיחוד חלק מהשומרים. כסף זה נלקח מבגדי היהודים המומתים ונועד להישלח לגרמניה, כשאר רכושם של הקורבנות. בסוד המרד היה גם "זקן היהודים" - שוטר יהודי שתחילה התאכזר לאחיו היהודים, אך הצטרף למורדים. המרד אורגן ותואם תוך מידור משתתפיו, ובכל אחת מיחידות העבודה היו מספר יודעי סוד. בעת פרוץ המרד נראה שהיו כ-60 "מפקדי אזור" מתוך כ-1500 אסירים שהשתתפו במרד, אשר לכל אחד מהם תפקיד. המורדים הוציאו ממחסן הנשק כמה עשרות רובים, תחמושת ורימוני יד. מטרת המתקוממים הייתה הריסת מתקני ההשמדה במחנה ונקמה לגרמניה הנאצית על מעשיה. ישנן עדויות לכך שבנוסף, הייתה תוכנית להתחבר גם עם האסירים הפולנים במחנה הגדול של טרבלינקה, ולהקים יחידת פרטיזנים שתמשיך במלחמתה נגד הגרמנים. יש המשערים שהנהגת המרד, שרובה גברים מבוגרים ובעלי משפחה לשעבר, רצתה גם להציל את הצעירים. המרד תוכנן לשני שלבים. שלב גנבת הנשק והפצתו, תוך ניתוק החשמל והתקשורת במחנה, ולאחר מכן בשעה 16:30 אחר הצהריים, פתיחת ההתקפה על השומרים הגרמנים והאוקראינים, לקול נפץ רימונים. בסביבות שתיים בצהריים, בעקבות הלשנה, נתפסו שני יהודים בצריפי המגורים. איש האס. אס. קיטנר גילה שיש בכליהם כסף והחל להכותם. החשש שיעונו ויגלו את התוכנית הוביל אותם לירי בקיטנר, שלא נהרג והצליח להימלט. מיד אחר כך פרץ המרד במלוא עוזו, כשעתיים לפני המועד המתוכנן. המורדים ניתקו את קווי הטלפון עוד בצהרי אותו יום גורלי, אך לא הצליחו לנתק את החשמל, שגרם למותם של רבים שניסו להימלט דרך הגדר החשמלית, מאוחר יותר. אחד האסירים ריסס מבנים רבים במחנה בבנזין. המורדים הציתו את תאי הגזים ומבנים אחרים, כולל מחסן הנשק שהתפוצץ על תוכנו, וכן מגדל הדלק, שבער בעוצמה רבה. במעט הנשק שהצליחו לגייס התקיפו את הגרמנים והאוקראינים. המורדים הרגו כמה מאנשי הסגל, תפסו מהשומרים ההרוגים נשק נוסף, וניסו לברוח מן המחנה תוך כדי חילופי ירי. המחנה, שפרט לתאי הגזים, היה רובו בנוי עץ, נשרף בעת המרד. רוב המורדים נהרגו. כ-200 אסירים הצליחו לברוח מטרבלינקה הבוערת. ממספר זה שרדו עם כניסת הצבא האדום לאזור, רק 70 אסירים - היתר נהרגו מיריות השומרים ותושבים פולנים בסביבה. חלק מן האסירים המורדים שנותרו במחנה הוצאו להורג, וחלקם הועסקו בפירוק המבנים והגדרות של המחנה ובטשטוש עקבות פשעי הגרמנים שנעשו באתר. לאחר סיום עבודתם נורו כולם. שטח המחנה נחרש, נזרע וניטעו בו עצים, הוקמה במקום חווה חקלאית ויושבו בה איכרים אוקראינים, על-מנת להסתיר את ההשמדה. לאחר מלחמת העולם השנייה שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת פסי הרכבת בטרבלינקה - אורכה כ-250 מטרים (צולם ב-2006) שמאל|ממוזער|250px|אתר ההנצחה בחורף שמאל|ממוזער|250px|בני נוער מישראל מניפים את דגל ישראל ליד אנדרטת האבן הגדולה בטרבלינקה. לפניה על אבן חקוק בשבע שפות - "לא עוד!" (צולם ב-2006) שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת זיכרון ליאנוש קורצ'אק בטרבלינקה. על האבן חקוק בפולנית: "יאנוש קורצ'אק והילדים" שמאל|ממוזער|250px|מצבת זיכרון לנספים בטרבלינקה בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב העמדה לדין וענישה של הסגל הנאצי המשפט הראשון לאנשי הסגל הנאצי במחנה נפתח ב-12 באוקטובר והסתיים ב-24 באוגוסט 1965. במשפט זה הובאו לדין עשרה אנשי אס אס, בראשם סגן מפקד המחנה קורט פרנץ. ארבעה נאשמים נידונו למאסר עולם, חמישה נידונו למאסר שבין 3–12 שנים ואחד זוכה. משפט טרבלינקה השני, שבו הועמד לדין מפקד המחנה פרנץ שטנגל שנתפס בברזיל והוסגר לגרמניה, נערך בין 13 במאי ל-22 בדצמבר 1970. שטנגל נידון למאסר עולם. מפקד המחנה בקיץ 1942, אירמפריד אברל, התאבד לפני תחילת משפטו. במשפט אייכמן שנערך בירושלים בשנים 1960–1962 העידו אליהו רוזנברג (נפטר ב-2010) ואברהם לינדווסר (נפטר ב-1975) על רצח ההמונים במחנה. שניהם היו עובדי כפייה באזור ההשמדה. משפט מפורסם הקשור למחנה נערך בישראל לג'ון דמיאניוק, שהואשם כי היה שומר במחנה שנודע כאיוואן האיום. דמיאניוק הורשע במשפט, אולם זוכה מחמת הספק בערעור לבית המשפט העליון. במהלך המשפט המתוקשר נגבו עדויות מניצולי מחנה ההשמדה, וסיפוריהם על זוועות המחנה קיבלו הד רב. ב-11 במרץ 2009 הודיעו שלטונות גרמניה כי בית משפט השלום במינכן הוציא צו מעצר נגד דמיאניוק בגין יותר מ-29 אלף עבירות של סיוע לרצח במחנה סוביבור. ב-1 במאי 2009 דחה בית משפט פדרלי לעתירות במדינת אוהיו באופן סופי את עתירתו של דמיאניוק נגד הסגרתו לגרמניה. ב-12 במאי, לאחר מאבק משפטי ארוך, הועלה דמיאניוק למטוס והוסגר לגרמניה, שם מת בגיל 91 בעודו מחכה להחלטה בערעור שהגיש על הרשעתו. הנצחה במחנה המחנה הונצח על ידי "המועצה להגנת אתרי-זיכרון של המאבק, הסבל והעינויים". ב-10 במאי 1964 התקיים בטרבלינקה טקס הסרת לוט ממצבת הזיכרון לזכר קורבנות הנאצים. בטקס זה נכחו כ-30,000 אורחים שבאו מחוץ לפולין, ביניהם אסירים שנותרו ממחנה זה. ב-31 במאי 1978 נערך על שטח המחנה לשעבר טקס הסרת הלוט מאבן לזכר המחנך, הרופא והסופר יאנוש קורצ'אק, שנשלח מגטו ורשה לטרבלינקה ב-5 באוגוסט 1942, לאחר שדחה כל אפשרות הצלה אישית, ולא נטש את חניכיו מבית היתומים שלו בדרכם האחרונה. בשטח המחנה הוקם אתר הנצחה לאומי של פולין, בצורת בית עלמין. על 17,000 אבנים חרוטים שמות הקהילות שמהן הובאו לטרבלינקה הקורבנות להשמדה. עשר אבנים מציינות את שמות המדינות מהם גורשו היהודים לטרבלינקה. במרץ 2014 פורסם מחקר ארכאולוגי שנערך באזור מחנה ההשמדה, ואשר גילה לראשונה ראיות לקיומם של תאי הגזים במחנה, שאותם ניסו הנאצים להסתיר. הראיות שנמצאו, אריחים ועצמות, מאששים את עדויות הניצולים, עדי הראייה והשומרים שנתפסו. המחנה בתרבות מבין מאות היהודים שניסו להימלט מן המחנה בעת פרוץ המרד נותרו בסיום המלחמה 70 יהודים. חלק מניצולי טרבלינקה, היו עובדי כפייה באזור ההשמדה במחנה, ולאחר המלחמה הם אלו שנתנו עדויות ממקור ראשון על רצח ההמונים בתאי הגז ושריפת הגוויות במחנה. שני ניצולים נמלטו מטרבלינקה, זמן רב לפני פרוץ המרד, ברכבת שהכילה את בגדי הנספים, בתקופת השיא של פעילותו בסתיו 1942. האחד מהם, מרטין גריי, תושב צרפת, זכה להעלות את סיפור חייו האישי, כאשר חלק חשוב ממנו היא תקופת מאסרו כעובד כפייה בטרבלינקה, בספר רב המכר בשם כל בני ביתי שהומחז לסרט שיצא לאקרנים ב-1985. במשפט דמיאניוק, שנערך בירושלים בשנים 1987–1988, העידו רובם של שאר ניצולי המחנה שעוד נותרו בחיים והתגוררו בישראל. באפריל 2011 יצאו לביקור מצולם בשטח המחנה שני ניצולי טרבלינקה האחרונים בישראל, שעוד נותרו בחיים: שמואל וילנברג, שנשלח למחנה מגטו אפטא בסוף אוקטובר 1942, וקלמן טייגמן, שנשלח למחנה מגטו ורשה בתחילת ספטמבר 1942. יחד אתם באה קבוצה של חיילים וקציני צה"ל. שמואל וקלמן הופיעו בסרט תיעודי בשנת 2002, יחד גם צ'יל רחמן שכתב על זיכרונותיו מהמחנה והעיד במשפט דמיאניוק. קלמן טייגמן נפטר מספר חודשים לאחר ביקורו היחיד בשטח המחנה. שמואל וילנברג, תושב תל אביב, נפטר בפברואר 2016, בגיל 93. ולדיסלב שלנגל, משורר יהודי שנאסר בגטו ורשה, חיבר את השיר "התחנה הקטנה טרבלינקה" המהווה מעין אזהרה לחבריו שבגטו מפני הצפוי להם בטרבלינקה. השיר תורגם מפולנית לעברית על ידי הלינה בירנבאום, הולחן על ידי יהודה פוליקר. השיר נכלל באלבומו של פוליקר "אפר ואבק". ראו גם אני מאמין (ניגון חסידי) ברק לייכר יעקב אברהם קשפיצקי - הצליח לברוח מהמחנה קישורים חיצוניים טרבלינקה, במרכז המידע אודות השואה, באתר יד ושם גיליון מקיף על מחנה ההשמדה טרבלינקה, בהוצאת המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ אפי אברהם, בבית לוחמי הגטאות נחנך מחדש אולם 'טרבלינקה' המשחזר את מחנה ההשמדה, באתר "סרוגים", 14 באוקטובר 2010 יצחק ארד, מבצע ריינהרד: מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, באתר יד ושם Treblinka Death Camp History רשימת עשרת המשלוחים שנשלחו מגטו טרזיינשטט לטרבלינקה בסתיו 1942 תמונות תמונת תחנת הרכבת בטרבלינקה 1943 (תש"ג) באתר "משימת חקר השואה" תרשים בור רצח החולים בטיפוס מתוך עדותו של הירשל שפרלינג באתר 'משימת חקר השואה'. תמונה נדירה של עובדי כפייה בטרבלינקה מתוך דף על טרבלינקה בסדרה "מחנות שכוחים" (באתר תולדות יהודים). דף זה כולל תמונת בור מומתים או קבר אחים (נראה שתמונה זו היא מחשיפת הבור לאחר המלחמה) וכן תמונה של שלט דרכים מטרבלינקה. תמונת גן החיות בטרבלינקה מתוך אוסף תמונות של בארי, הכלב של מפקד המחנה (אתר המרשתת 'מחנות המוות') תמונת יהודים חרדים מלוקוב, המושפלים לפני הובלתם אל מותם בטרבלינקה, באתר הספרייה היהודית המקוונת תערוכת ציורים על מחנה טרבלינקה. ביניהם ציורים ריאליסטיים של מפקד המחנה קורט פרנץ, על פי תמונתו. הדף הראשי על האתר על טרבלינקה באתר המרשתת 'מחנות המוות'. כולל קישורים לתמונות של "גן החיות" וכן התמונות היחידות הקיימות לגבי המחפרים הגדולים שצולמו בידי מפקד המחנה קורט פרנץ, בטרבלינקה. באתר גם צילומי התיעוד. האתר מכיל תרגום לאנגלית של עדויותיהם של שלשה ניצולים ופעיל מחתרת פולני, לגבי המרד בטרבלינקה. לאחר המלחמה, חיילים רוסים מקומיים צילמו את מקום המחנה ושאריות מן הרצח והתמונות הועלו לאתר 'מחנות ההשמדה. האתר מכיל תמונות מטושטשות של יהודים בשנת 1945 הבודקים קברי אחים, וצילום מקום תאי הגאז. בתמונות נראים גם עצמות מושלכות מתוך בורות שנחפרו שוב בידי תושבי המקום, שחיפשו שיני זהב או חפצים יקרי ערך על שרידי ההרוגים במחנה הנטוש זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. אדמה חרושה, ובה חפצים בגדים ועצמות אדם ותמונות רבות של עצמות הנספים עם חפציהם. פסי הרכבת ליד מקום המסוף לשעבר ספרים יצחק ארד, טרבלינקה - אבדן ומרד, הוצאת עם עובד, 1983. יצחק ארד, "מבצע ריינהארד": מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, הוצאת יד ושם, 1985. שמואל וילנברג, טרבלינקה – המחנה והמרד באתר מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' "שנה בטרבלינקה"; מפי עד ראייה, פרסום מס' 12 בתוך: פנקס קטן, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, 1944. יעקב ויירניק, שנה בטרבלינקה: (עדות מפי עד ראייה); עריכה: עידו רותם, תל אביב–יפו: דרור לנפש – תנועת דרור-ישראל, תשע"א 2011. הערות שוליים * קטגוריה:מחנות השמדה בפולין קטגוריה:השואה: מחנות ריכוז קטגוריה:מחנות ריכוז בפולין קטגוריה:מזוביה קטגוריה:בורות ירי בשואה קטגוריה:אתרי מרידות יהודים בשואה

אנה פרנק

אנליס מארי "אנה" פרנק (בהולנדית: ; 12 ביוני 1929 – פברואר או תחילת מרץ 1945) הייתה נערה יהודייה ילידת גרמניה, שנספתה בשואה. יומנה, שנכתב בקולה האישי לנוכח האימה, יצא לאור כספר, זכה לפופולריות רבה ולתרגומים לעשרות שפות, והיווה מקור הזדהות וחיבור לרבים. נוסף על היומן, כתבה פרנק סיפורים קצרים, שבהמשך אוגדו לספר ששמו "סיפורים מן האגף הנסתר". ביוגרפיה 250px|ממוזער|אנה פרנק (שמאל) עם אמה ואחותה אנה פרנק נולדה בפרנקפורט שבגרמניה ב-12 ביוני 1929, כבת זקונים לאוטו פרנק ואשתו אדית פרנק; אחותה הבכורה, מרגוט, נולדה בשנת 1926. משפחת פרנק השתייכה לקהילה היהודית הליברלית. אמה של אנה הייתה עקרת בית, ואביה איש עסקים ואינטלקטואל שהתגאה בספרייה העשירה שבבעלותו ועודד את בנותיו לרכוש השכלה רחבה. לאחר עליית הנאצים לשלטון נבחר ב-13 במרץ 1933 נציג המפלגה הנאצית לראשות מועצת העיר, ואווירה אנטישמית נפוצה בפרנקפורט, מלווה בהפגנות והתנכלויות ליהודים. אנה פרנק ואמה עקרו לעיר אאכן, שם התגוררה סבתה של אנה – רוזה הולנדר. אוטו פרנק נשאר בפרנקפורט עד שנת 1933, ואז החליט להעתיק את עסקיו ואת משפחתו לאמסטרדם. בכך הצטרפה משפחת פרנק לזרם של כ-300,000 פליטים יהודים שברחו מאימת הנאצים מגרמניה הנאצית עד שנת 1939. באמסטרדם פתח אוטו פרנק סניף של חברת אופקטה, שעסקה בהפצה של פקטין (רב סוכר המשמש בייצור ממתקים גלי וריבה וכן בסירופ לשיעול) לשימוש בתעשיית המזון. משרדי החברה נקבעו בבית שנודע לאחר מלחמת העולם השנייה כבית אנה פרנק. בשנת 1934 הגיעה אנה בלוויית אמה ואחותה לאמסטרדם, והמשפחה השתכנה בבית מגורים בכיכר מרוודה (בהולנדית: Merwedeplein) שבעיר. מרגוט נרשמה ללימודים בבית ספר ציבורי, ואנה החלה ללמוד במוסד חינוכי שהשתייך לשיטת מונטסורי; בית הספר מונטסורי השישי, בו הראתה, כבר בשלב מוקדם זה, משיכה לקריאה וכישרון כתיבה. חברתה ללימודים, חנה גוסלר (Hanneli Goslar), ציינה בראיונות מאוחרים כי אנה הייתה מרבה לכתוב אך נהגה להסתיר את כתביה וסירבה לשוחח על נושאי כתיבתה עם אחרים. היא תוארה כילדה אנרגטית ומוחצנת. בשנת 1938 פתח אוטו פרנק חברה בשם פקטקון (Pectacon), שעסקה במכירה בסיטונאות של חומרים המשמשים בתעשיית השימורים, כגון תערובות תבלינים ומלחים. בחברה זו הועסק הרמן ואן-פלס (Hermann van Pels), קצב יהודי-גרמני, אף הוא פליט, כיועץ מומחה. בשנת 1939 הצטרפה סבתה של אנה, רוזה הולנדר, למשפחת פרנק, והתגוררה במחיצתם עד מותה בשנת 1942. כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב-1939, הכריזה הולנד על נייטרליות. למרות זאת, תקפה גרמניה הנאצית ב-10 במאי 1940 את הולנד ובלגיה. הולנד נכבשה תוך חמישה ימים ונכנעה ב-15 במאי. מיד לאחר הפלישה הגרמנית החלו גזירות נגד יהודי הולנד, שמנו אז כ-140,000 איש (וכן כ-30,000 פליטים מגרמניה, בהם משפחתה של אנה פרנק). בסוף המלחמה נותרו בחיים רק כ-40,000 מהם, שרובם ניצלו כיוון שהצליחו להתחבא מבלי להיתפס. רוב האחרים נשלחו למחנות ריכוז בהולנד (הגדול שבהם היה מחנה וסטרבורק), ורובם נשלחו ברכבות למחנות ההשמדה בפולין. אנה פרנק ואחותה גורשו מבתי הספר שבהם למדו בעקבות גזירה שקבעה כי תלמידים יהודים יכולים ללמוד רק במסגרות חינוכיות יהודיות, ועברו ללמוד בבית ספר יהודי, שם פגשה אנה את חברתה ז'קלין ואן מרסן (Jacqueline van Maarsen). בשנת 1941, על מנת להימנע מהחרמת חברת פקטקון על ידי השלטונות – בהיותה חברה בבעלות יהודית, העביר אוטו פרנק את החברה ואת מניות השליטה בה לידי יוהנס קליימן (Johannes Kleiman). החברה פורקה וכל נכסיה הועברו ליאן חיס (Jan Gies). בדצמבר 1941 העביר אוטו פרנק את חלקו בחברת אופקטה לחברה החדשה של חיס. כתוצאה ממהלכים אלו הובטחה למשפחת פרנק הכנסה כספית קטנה, שאפשרה לה להתקיים בדוחק. התקופה המתוארת ביומן לפני הכניסה למחבוא שמאל|ממוזער|250px|אזור הפרינסנחראכט באמסטרדם 2017, בחזית התמונה – בית אנה פרנק ותעלת פרינסנחראכט ליום הולדתה ה-13, בשנת 1942, קיבלה אנה ספר, אותו ראתה בחלון ראווה של חנות מספר ימים קודם. זה היה ספר שיועד במקור לאיסוף חתימות, בעל כריכת בד בצבעי אדום-לבן שננעלה על ידי מנעול קטן. אנה פרנק החליטה להשתמש בו כיומן אישי, והחלה לכתוב בו מיד. הכתיבה התרכזה בעיקר באירועי היום-יום ושגרת חייה, ומפעם לפעם מוזכרים בו נושאים הקשורים לאירועים מחוץ למסגרת משפחתה, ובהם הטלטלות העוברות על הולנד ועל יהודיה. היא מתעדת גם את אהבתה לקולנוע, את חלומה לעסוק במשחק, ואת תסכולה מסגירת אולמות הקולנוע בפני יהודים. בחודשים הראשונים של שנת 1942 הפך אוטו פרנק, בשיתוף עובדיו הקרובים בחברת אופקטה, את החלק האחורי של בית המשרדים ברחוב פרינסנחראכט 263 (Prinsengracht, בעברית: "תעלת הנסיך"), שלא היה עד אז בשימוש, למקום מסתור. הבית נבנה במקור בשנת 1635 והיה "הבית האחורי" של בניין מספר 265, שפנה אל חזית התעלה. במאה ה-17 הייתה התעלה חשובה מן הרחוב מאחר שעיקר התנועה התנהלה בתעלות. הכניסה למחבוא הוסתרה מאחורי ארון ספרים מסתובב על ציר. החלונות נצבעו והואפלו, וכך נעלם הבית האחורי מעיניים זרות. חלונות הצד האחורי של הבית הואפלו, כמו כל חלונות אמסטרדם, באמצעות לוחות שחורים. הדבר נעשה בפקודת הגרמנים, כדי להכביד על מטוסי בעלות הברית במציאת דרכם בלילות, והקטין את הסיכוי לגלות את המסתתרים בבית האחורי. בחודש יולי 1942 קיבלה מרגוט פרנק זימון מטעם הלשכה המרכזית להגירת יהודים, שהורה לה להתייצב לצורך העברה למחנה עבודה. אוטו פרנק החליט כי הגיעה העת לעבור למחבוא שהכין. במחבוא שמאל|ממוזער|250px|חזית הבית בו הסתתרו בני משפחת פרנק ב-6 ביולי 1942 עברה משפחת פרנק למקום מחבואה. דירת המשפחה נותרה ריקה, והמשפחה הותירה במכוון סימנים לבריחה חפוזה, ואוטו פרנק הותיר מסמך, המרמז כי המשפחה ברחה לשווייץ. מאחר שליהודים לא הותר להשתמש בתחבורה ציבורית, נאלצו בני המשפחה ללכת למחבוא, כשהם לובשים שכבות מספר של פריטי לבוש, מחשש שיעוררו חשד וייעצרו אם ייראו הולכים עם מזוודות. המחבוא (בהולנדית: Achterhuis), שנודע כ"האגף הסודי" בתרגומים לאנגלית של יומנה של אנה פרנק, היה חלל בן 3 קומות שהכניסה אליו הייתה ממבואה בקומה העליונה של משרדי החברה. בקומה הראשונה של החלל היו שני חדרים קטנים, ובצמוד אליהם חדר אמבטיה ושירותים. בקומה השנייה היה חדר גדול ואליו צמוד חדר קטן, ממנו הוביל סולם לעליית הגג. הכניסה למחבוא הוסתרה, זמן מה לאחר כניסת המשפחה, בארון ספרים. אנשי הקשר של משפחת פרנק ואנשי שלומם היו אחדים מעובדיו של אוטו פרנק – ויקטור קוגלר, יוהנס קליימן, מיפ חיס ובעלה יאן ובפ ווסקאול. אנשים אלו היו הקשר היחיד של משפחת פרנק ותושבי המחבוא האחרים לעולם החיצון. הם סיפקו את צורכיהם, דאגו לשלומם והביאו להם חדשות מהולנד, מאירופה ומהעולם. המשימה הקשה ביותר לסייענים הייתה אספקת מזון למחבוא וליושבים בו, תוך סיכון ממשי של חייהם אם ייתפסו בידי השלטונות. ב-13 ביולי 1942 נכנסו למחבוא בני משפחת ואן-פלס – הרמן, אוגוסטה ובנם פטר בן ה-16, בגרסה הראשונה של היומן שינתה אנה פרנק את שם משפחת המצטרפים החדשים מוואן-פלס לואן-דאן. בחודש נובמבר של אותה שנה נכנס למחבוא פרידריך פפר, רופא שיניים יהודי וחבר קרוב של בני הזוג פרנק. אירוע זה היה בעל השפעה מיוחדת על חיי אנה פרנק. מרגוט עברה להתגורר בחדר עם הוריה אוטו ואדית, ואנה נותרה בחדר עם פפר. החיים המשותפים של גבר בגיל העמידה עם נערה צעירה בתהליך התבגרות הפך את חיי שניהם לעינוי. ביטוי לכך הוא השם שנתנה אנה לדמותו ביומנה: אלברט דיסל (בגרמנית נשמע כמו "אלברט הטיפש"). למרות הצורך בחברה אנושית מגוונת במקום המחבוא שהפך לבית כלא מרצון, גברו המתחים בין קבוצת המסתתרים במחבוא. אנה פרנק מתארת בגלוי ובפירוט את החיכוכים היום יומיים. היא מביעה ביומנה רתיעה מאוגוסטה ואן-פלס, אותה היא מתארת כ"טיפשה", את פרידריך פפר והרמן ואן-פלס היא מתארת כ"אנוכיים", וכמי שמכלים את מזון הקבוצה ללא התחשבות בזולת. על החיים במחבוא כתבה אנה פרנק: שמאל|ממוזער|250px|העץ של אנה פרנק, 2006 בתחילה היא סלדה מפטר ואן-פלס אך בהמשך נרקמו בין שני בני הנוער יחסי קרבה ואנה פרנק מתארת ביומן את הנשיקה הראשונה ביניהם. אנה הייתה זו שקיררה את היחסים משהחלה להטיל ספק, אותו תיארה ביומן, בכנות הקשר, וכן את החשש שקינן בליבה כי המשיכה נבעה מתחושת שותפות הגורל, ולא מאהבה. יחסי חברות אמיצים נרקמו בין אנה פרנק לאנשי הקשר, ובעיקר עם בפ (אליזבת) ווסקאול, הכתבנית הצעירה. מאוחר יותר ציין אוטו פרנק כי הוא הבחין באנה ובפ מסתודדות לעיתים בפינה. במהלך כתיבתה, תיעדה אנה פרנק את יחסיה עם בני משפחתה, ותיארה בעין חדה את ההבדלים האישיים ביניהם. היא הגדירה עצמה כקרובה לאביה, שמאוחר יותר ציין כי אכן הרגיש קרבה מיוחדת לאנה, בעוד מרגוט הייתה קשורה יותר לאם. האב מוסיף כי אופייה הנוח והיציב של מרגוט עמד בניגוד למצבי הרוח הקיצוניים שחוותה אנה. האחיות פרנק הלכו והתקרבו אחת לשנייה. מבעד לביטויי קנאה כלפי מרגוט, המובעים ביומן, נחשף תהליך של גילוי הדדי ויצירת ידידות, שהלכה והתגברה עם הבשלת תהליך ההתבגרות של אנה. ביום 24 בדצמבר 1943 כתבה אנה פרנק ביומנה: המתח במחבוא השפיע קשות על האם והבת, וביומן שמור מקום מיוחד ליחסי אנה פרנק ואמה. היא העלתה על הכתב מערכת יחסים מתוחה ובעייתית. אנה מוחה ברישומים על יחסה הקר והמתנשא של האם, וברישום מיום 7 בנובמבר 1942 אנה כתבה: "אני רואה אותה כאם. אך בשבילי אינה 'ה'אם... בדמיוני אני רואה מופת של אם ואשה, ואין אני מוצאת אף שמץ ממופת זה באשה זו שאני חייבת לקרוא לה אמא". בהערות שנכתבו בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה בעת קריאה מחודשת של היומן, הרגישה אנה פרנק חרטה, וחשבון נפש הביא להבנה וניסיון לגשר על הפערים עם האם. הכרונולוגיה של הרישומים ביומן נקטעה על ידי עריכות של הכותבת. במקביל מורגש הביטחון ההולך וגובר של אנה פרנק ביכולת כתיבתה. ניכר גם מעבר מתיאור הנרטיב של החיים במחבוא והכללת "דיון" של אנה פרנק ברגשות אישיים ושאיפות לעתיד. בתחום זה מביעה אנה רצון לחרוג ממגבלות וממוסכמות חברתיות ומדרך החיים של אמה ולעצב את חייה ככותבת היוצרת שם לעצמה. במקביל עסקה כתיבתה של אנה פרנק בנושאים מופשטים כגון טבע האדם והאמונה באל. מקום מיוחד שמור להתגבשות ההכרה הלאומית–דתית של אנה, כבת לעם היהודי. כך ברישום מיום 11 באפריל 1944: חייהם של המסתתרים היו קשים גם בשל המזון שבהדרגה הלך ונעשה דל, וגם קשיים בשמירה על היגיינה אישית. החל משנת 1943 חלה הרעה בתנאי המסתתרים, ארוחת הבוקר הייתה לא יותר מלחם יבש ותחליף קפה, ארוחת הצהריים – תרד או חיטה ותפוחי אדמה קטנים ורקובים למחצה. ביומנה חוזרת ומביעה אנה תסכול מהידרדרות תנאי המחיה במחבוא. בחודש מאי 1944 חלה הידרדרות נוספת. כפית דייסה ותרד מבושל למחצה היו כל מזונם של דיירי המסתור. כדי להסיח דעתה מהרעב השתדלה אנה להעסיק את עצמה. היא קראה ספרים והקפידה על כתיבה קבועה ביומן. ביום 15 ביולי 1944, כשלושה שבועות לפני מאסרה, כתבה אנה פרנק ביומן את אמירתה המפורסמת ביותר: . הפסקה בה מופיע המשפט מציגה תמונה מורכבת על חיי אנה פרנק ובהמשך גם על מורשתה. הרישום האחרון ביומן, שהוא העדות הראשית לאירועים במחבוא, הוא מיום 1 באוגוסט 1944. המאסר שמאל|ממוזער|250px|כוננית הספרים שהסתירה את הכניסה למחבוא בבוקר של 4 באוגוסט 1944, פרצו למחבוא שוטרים ממשטרת הסדר (בגרמנית: Ordnungspolizei, הייתה ידועה בקיצור אורפו), שפעלו על סמך הלשנה של אדם שנותר אלמוני עד היום. בראש הכוח עמד אוברשארפיהרר אס אס (סמל) קרל זילברבאואר, איש האס דה ואיתו עוד 3 קציני משטרה הולנדים. משפחת פרנק ושאר דיירי המחבוא נלקחו למטה הגסטאפו ומשם הועברו, לאחר חקירה, לבית מעצר בו שהו יומיים ולאחר מכן הועברו למחנה המעבר המשטרתי ליהודים וֶסְטֶרְבּוֹרְק. בראיון שנתן לעיתונות ההולנדית בשנת 1964 הודה זילברבאואר בחלקו במעצר אנה פרנק ומשפחתה. הוא טען כי שמו של המלשין שהסגיר את המסתתרים לגסטאפו אינו ידוע לו וכי מפקדו הישיר באותה תקופה התאבד עם כניעת גרמניה הנאצית. עם זאת הוא זכר היטב את אירוע המעצר. לדבריו, שאל את אוטו פרנק כמה זמן שהו במחבוא, ותשובתו של פרנק כי התחבאו במשך שנתיים וחודש הדהימה אותו. אוטו פרנק הראה לו סימנים שנחרטו על קיר המחבוא ותיעדו את צמיחתה לגובה של אנה פרנק. זילברבאואר סיפר כי פנים אל פנים נראתה אנה פרנק מבוגרת ויפה יותר מהנראה בתמונותיה וציין כי בעת המעצר הוא אמר לאוטו פרנק "יש לך ילדה מקסימה". במאמר שפרסם ברונו בטלהיים, פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים יהודי-אמריקאי, ניצול מחנות ריכוז נאציים, בשנת 1976, בשם "הלקח שלא נלמד מאנה פרנק", נטען שסירובה של משפחת אנה פרנק להאמין באסון המתקרב גרם לכך שלא נקטו צעדים שאולי היו מצילים אותם, והוא מפרט: לדעתו היו צריכים בני משפחת פרנק ושאר המתגוררים במחבוא להתפזר למספר מקומות מחבוא ברחבי הולנד על מנת להקטין הסיכון של השמדת כל המשפחה בעת לכידה, לדבריו היו צריכים בני משפחת פרנק לנקוט צעדי הגנה גם בתוך המחבוא כגון פתיחת דרך-דלת מילוט ואף השגת כלי-נשק כך שכאשר כלו כל הקיצין היו נלחמים על נפשם. ברונו בטלהיים טוען במאמרו כי כישלונו של אוטו פרנק להגן על משפחתו כראוי נובע מאי יכולתו להאמין בקיום מנגנון ההשמדה הנאצי. כליאה, גירוש ומוות שמאל|ממוזער|250px|מצבה סמלית לאנה ומרגוט פרנק בברגן-בלזן שמאל|ממוזער|250px|יד לאנה פרנק ביער הקדושים 250px|ממוזער|שמאל|שלט הנצחה לאנה פרנק ברחוב אנה פרנק בפתח תקווה ויקטור קוגלר ויוהנס קלינמן נאסרו והועברו למחנה הריכוז אמרספורט (בהולנדית: Amersfoort). קלינמן שוחרר לאחר 7 שבועות קשים אך קוגלר נותר במאסר במתקני כליאה שונים עד לסוף המלחמה. מיפ חיס ובפ ווסקאול שוחררו לאחר חקירה קצרה על ידי המשטרה. למחרת היום הם חזרו למחבוא, ושם מצאה מיפ חיס את יומנה של אנה פרנק ואת אלבומי תמונות של המשפחה. ב-7 באוגוסט 1944 ניסתה מיפ חיס לשחרר את בני משפחת פרנק והציעה שוחד לקצין שביצע את המעצר תמורת עזרתו, אך הוא דחה את הצעתה על הסף. ב-3 בספטמבר 1944 יצאה קבוצת דיירי המחבוא במשלוח האחרון מווסטרבורק לאושוויץ, לשם הגיעה לאחר מסע של 3 ימים. על הרכבת הגיעה עם משפחת פרנק בלומה אייפרס-עמדין, מורה ופסיכולוגית יהודייה שהכירה את האחיות לבית פרנק עוד מימי בית הספר היהודי. אייפרס-עמדין הייתה בקשר רצוף עם אנה, מרגוט ואימן ותרמה למחקר ההיסטורי את הרקע לשבעת החודשים האחרונים לחייהן. באושוויץ נערכה סלקציה לאסירים במשלוח, ומתוך 1,019 בני אדם נשלחו 549 מיד להשמדה. קבוצת המסתתרים במחבוא שרדה את הסלקציה הראשונית, אך נשות משפחת פרנק הופרדו מאבי המשפחה והקשר נותק. גורלן לא היה שונה מגורל האסירים האחרים במחנה. לאחר הסלקציה הופשטו הנשים, שיערותיהן נגזזו ומספר קועקע על זרוען. ביום הן עסקו בעבודת כפייה, ובלילה הן נדחסו לצריפים. עדויות מאוחרות מעידות כי אנה פרנק התקשתה לעכל את חיי המחנה והסתגרה בתוך עצמה או נתקפה בבכי. בחיי היום יום גילתה אנה פרנק תושייה וכוח. היא תמכה באחותה ואמה והצליחה למצוא מזון בנוסף על ההקצבה הזעומה. תנאי התברואה הקשים גרמו לגרדת קשה ולהעברת בנות המשפחה לחדר בידוד שהיה חשוך ושורץ חולדות. האם אדית ביקרה אותן בחשאי והעבירה להן את קצבת המזון שלה דרך בור שנחפר מתחת לקסרקטין. בחודש אוקטובר 1944 החלה העברת אסירות מאושוויץ למחנות עבודה וריכוז הרחוקים מהחזית. בשלב זה נותק הקשר בין בלומה אייפרס-עמדין לבנות משפחת פרנק, שביום 28 באוקטובר הועלו על משלוח אסירות, שכלל גם את אוגוסטה ואן-פלס, לברגן-בלזן. האם אדית פרנק נותרה באושוויץ, ומתה מרעב ואפיסת כוחות ב-6 בינואר 1945. בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר הגיע לברגן-בלזן משלוח של כ-3,000 נשים חולות מאושוויץ בירקנאו. הן הובלו בקרונות בצפיפות קשה והוכנסו לאוהלים ללא תאורה, שירותים או תנאים היגייניים מינימליים. ב-7 בדצמבר עקרה סופה מספר אוהלים, והנשים נאלצו לעמוד מספר שעות בקור העז תחת מטר שוטף עד שהוכנסו לאוהל המטבח למשך הלילה. למחרת פונו מספר אוהלים של חולים לצורך שיכונן של הנשים. ב-2 בדצמבר היה מספרם של הכלואים בברגן-בלזן 15,257, מתוכם 8,000 נשים במחנה הנשים. זמן מה לאחר הגיען לברגן-בלזן נפגשה אנה בסמוך לסוף חודש ינואר 1945 עם חנה גוסלר, שמאוחר יותר תיארה את המפגש הקצר. לדבריה האחיות היו עם אוגוסטה שטיפלה בהן ובעיקר במרגוט שהייתה חולה מאוד. אנה הייתה קירחת ורעדה מחולשה. היא קוננה על מות הוריה, וניכר היה כי איבדה את רצונה לחיות. בתחילת 1945 עמדה מנת המזון היומית של אסיר על ½ ליטר מים ופרוסת לחם או תפוח אדמה. פעמיים בשבוע היו האסירים מקבלים מנה של מים מעופשים רותחים שנקראה "קפה". בחלק מהמחנה כלל לא הייתה אספקת מים, והאסירים נאלצו לשתות ממקורות מים מזוהמים ולא יכלו לשמור על היגיינה. בחודש מרץ 1945 השתוללה בברגן-בלזן, כתוצאה מתנאי התברואה הבלתי אפשריים, מגפת טיפוס הבהרות. המגפה התפשטה במהירות בקרב האסירים והפילה חללים רבים. לפי רופא האסירים, ד"ר לאו, כעשירית ממקרי המוות במחנה היו עקב מחלת הטיפוס; החלק האחר של מקרי המוות היה עקב מחלות בטן שונות, תשישות ורעב. על פי עדויות מאוחרות של אסירות, מרגוט, שהייתה תשושה, נפלה מהדרגש ומתה. מספר ימים לאחר מכן נפטרה אנה ממחלת הטיפוס. תאריכי מותן המדויקים אינם ידועים, אך מחקרים המבוססים על עדויות של אסירות ששרדו מצביעים על כך שהאחיות נפטרו במהלך פברואר או בתחילת מרץ 1945. בפברואר הפכה בעיית פינוי הגופות לבעיה החמורה ביותר של המחנה, מאחר שבקרמטוריום ניתן היה לשרוף בו-זמנית רק שלוש גופות. במרץ החלו לשרוף את גופות האסירים: הן הונחו על עצים ספוגים בנפט והובערו. ואולם, בסוף מרץ אסר משרד היערות על שימוש בעצים למטרה זו בשל זיהום האוויר של האזור מסביב, וגופות האסירים נותרו במקום שבו מתו. כשהיה ברור שהשחרור קרב, עשו הגרמנים מאמץ אחרון לפינוי הגופות. בין 11 ל-14 באפריל נלקחו האסירים שעוד יכלו ללכת למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. גורלן של אנה ומרגוט פרנק לא היה שונה וגופותיהן נעלמו ומקום קבורתן לא נודע. המחנה שוחרר על ידי הצבא הבריטי ב-15 באפריל. ב-21 במאי הועלה מחנה ברגן-בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה. אוטו פרנק שרד את אושוויץ ועם שחרור המחנה חזר לאמסטרדם, בה מצא מקלט בביתם של מיפ ויאן חיס. הוא החל לחפש את אשתו ובנותיו, אך לאחר שבועות מספר הוברר כי כולן נרצחו. עדויות של ניצולים שראו את אנה פרנק לפני מותה האסירה היהודיה-הולנדית לין חלדטי (הולנדית: Lin Jaldati) פגשה את אנה פרנק ואחותה הן במחנה המעצר, והן באושוויץ ובברגן-בלזן. היא סיפרה כי ראתה את אנה ואחותה קרוב למותן ולדבריה אנה הייתה, למרות מצבה הקשה, "חברותית ומתוקה" והחליטה להישאר קרוב לאחותה ככל שניתן. לאחר ימים מספר חזרה חלדטי לביתן וראתה כי המיטה אותן חלקו האחיות ריקה: "אני ידעתי מה משמעות הדבר, מאחורי הביתן מצאנו אותה [את אנה] והנחנו את הגוף הרזה בתוך שמיכה ונשאנו אותה אל קבר אחים. זה כל מה שיכולנו לעשות". האסירה היהודיה-הולנדית אירמה זוננברג מנקל (הולנדית: Irma Sonnenberg Menkel) הייתה במחנה ברגן-בלזן החל מ-1942 ומונתה כאחראית מתחם מגורים במקום בו שהתה אנה פרנק. בציטוט מספרה "הייתי עדה למותה של אנה פרנק" היא כותבת: "אחת הילדות בצריפי המחנה לקראת סוף המלחמה הייתה אנה פרנק...לא הכרתי את משפחתה לפני כן אך אני זוכרת שהיא הייתה ילדה טובה ושקטה. כשאמרו לי לאחר המלחמה שהיא הייתה בת 15 הייתי מופתעת, היא נראתה לי צעירה יותר. לא היה קל להשיג כלי כתיבה ונייר אך אני זוכרת אותה כותבת מדי פעם. מחלת הטיפוס הייתה בעיה קשה במחנה ומתוך כ-500 ילדים כ-100 לקו במחלה ורובם מתו...כשאנה חלתה אמרתי לה שהיא לא צריכה לצאת למפקדים והיא יכולה להישאר בצריף... בזמן שהייתה חולה היא הייתה אומרת לי 'אירמה, אני חולה מאוד' ועניתי לה 'לא, את לא כל כך חולה'. היא רצתה לקבל עידוד שהיא לא חולה מאוד. כשאיבדה את הכרתה, לקחתי אותה בזרועותי". ניצולת השואה הלן שלוטר (Helen Schlotter), ילידת יוגוסלביה, שהתה בברגן-בלזן באותו צריף ודרגש שבו הייתה גם אנה פרנק: "דיברנו הרבה, היינו אוספות עיתונים והשתמשנו בהם כחומר בידוד בצריף בו היינו". שלוטר זוכרת את אנה כנערה פקחית, אך עם זאת הייתה "תמיד מתוחה ומפוחדת, אך בסופו של דבר כולנו היינו". לדבריה, הן היו כשמונה בנות בדרגש בסביבות אותו הגיל שהשתייכו לאותה קבוצה. הן היו עובדות בניקיון בתי שימוש וכדומה והיו מדברות ביניהן עם הידע הבסיסי שהיה להן ביידיש גרמנית והולנדית. "אנה דיברה על אמה ואביה אך רוב הזמן על המקום בו התחבאו לפני מעצרם ותמיד תהתה איך הם התגלו. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות כשהיא תשתחרר, האם היא רוצה להתחתן ושהיו לה ילדים, היא אף פעם לא נתנה לי תשובה ישירה כאילו ידעה שהיא לא תשרוד". נני בליץ (שמאז שמה השתנה לננט קוניג) (Nanny Blitz / Nannte Konig) הייתה בת כיתתה של אנה פרנק בתיכון היהודי ופגשה אותה במחנה ברגן-בלזן, היא מספרת: "פגשתי את אנה בברגן-בלזן בידיעה כי משפחתה נמלטה לשווייץ ושם אנה סיפרה לי את מה שבאמת קרה. המחנה היה מחולק למספר אזורים המופרדים ביניהם על ידי גדר תיל. לראשונה ראיתי את אנה דרך גדר התיל ובקושי זיהיתי אותה, היא נראתה כמו שלד מהלך בדיוק כמוני. בפברואר 1945 גיליתי שהורידו את גדר התיל בין המחנות 7 ו-8 ויצאתי לחפש אותה. אנה עדיין קיוותה שיום אחד תוכל להשתמש ביומן כבסיס לספר שהיא רצתה לכתוב לאחר המלחמה. ראינו אחת את השנייה מקודם זמן קצר לפני שמשפחת פרנק עברה למחבוא ביולי 1942 והשוק לראות אותה כה כחושה היה בלתי יתואר. אנה רעדה מקור הייתה עטופה בשמיכה היות שלא יכלה יותר לסבול את בגדיה שהיו מלאים בכינים". גורל שאר המסתתרים פרידריך פפר נפטר ביום 20 בדצמבר 1944 במחנה הריכוז נוינגמה, הסמוך להמבורג בגרמניה. על פי רישומי המחנה הוא נפטר מזיהום במעיים, סיבת מוות כללית ונפוצה מאוד בקרב אסירי המחנות. בני משפחת פרנק אוטו פרנק, אביה של אנה פרנק, שרד את השואה. בשנת 1953 התחתן עם אלפרידה (פריצי) גירינגר (הולנדית: Elfriede Geiringer, 1905–1998), ניצולת אושוויץ ותושבת אמסטרדם שבעלה ובנה נספו באושוויץ ובתה אוה שרדה כמוה את השואה. הזוג עבר להתגורר בעיר בזל. הוא נפטר ב-19 באוגוסט 1980 בבזל מסרטן הריאה. אדית פרנק הופרדה מבנותיה באושוויץ, שנשלחו לברגן-בלזן ב-28 באוקטובר. בריאותה הגופנית והנפשית הידרדרה ועדים סיפרו כי היא החלה לחפש בייאוש אחרי בנותיה אנה ומרגוט, אף על פי שהן הופרדו ממנה והיא ראתה אותן מועלות לרכבת. העדים סיפרו כי היא החלה לחפש ולאגור מעט מזון עבור בנותיה תוך שהיא מרעיבה את עצמה. ב-6 בינואר 1945 נפטרה אדית פרנק מרעב ותשישות; 20 ימים לאחר מכן שוחרר המחנה על ידי חיילי הצבא האדום. מרגוט פרנק, אחותה הבכורה של אנה פרנק, נפטרה ככל הנראה מטיפוס במחנה ברגן-בלזן. על פי עדי ראייה היא נפטרה מספר ימים לפני אנה פרנק, אך תאריך פטירתה אינו ידוע במדויק. בני משפחת ואן-פלס הרמן ואן-פלס נרצח במחנה השמדה אושוויץ, היחיד מבין חבורת המסתתרים שהוצא להורג. על פי עדויות של ניצולים מהמחנה ובהם אוטו פרנק, איבד הרמן ואן-פלס את התקווה בעת המעצר והעברתו לאושוויץ. הוא נפצע קלות בידו בעת ביצוע עבודה במחנה וזמן קצר לאחר מכן, כשלושה שבועות לאחר הגעתו לאושוויץ, נשלח לתאי הגזים בעת אחת מהסלקציות. אוגוסטה ואן-פלס הועברה עם בנות משפחת פרנק למחנה ברגן-בלזן, אך ככל הנראה הועברה למחנה ריכוז אחר בטרם מצאו את מותן. למעשה לא ידוע דבר על מותה, אך ההשערה היא כי הועברה למחנה בוכנוואלד או גטו טרזיינשטט וכי נפטרה בדרך או זמן קצר לאחר מכן. פטר ואן-פלס שהה תחילה במחנה ההשמדה אושוויץ, שם הגן עליו אוטו פרנק עד שהגרמנים אילצו אותו להצטרף לצעדת מוות שהובילה אותו למאוטהאוזן. רישומי המחנה מעידים כי פטר ואן-פלס נכנס למחנה ב-25 בינואר 1945 והוצב בקבוצת אסירי עבודה, הרישום האחרון לגביו הוא מיום 11 באפריל בהעברתו כחולה לביתן המרפאה. תאריך מותו המדויק איננו ידוע, אך הצלב האדום קבע כי הוא נפטר ב-2 במאי 1945. חידת זהות המלשין סימן שאלה תלוי עד היום לגבי זהות המודיע האלמוני שהביא את הגסטאפו למחבוא. החשד המיידי נפל על איש הניקיון במחסן בית החברה אליו הוצמד המחבוא, וילם ואן מארן. הסקרנות והעניין שגילה סביב המחבוא ונסיונותיו לגלות את המתרחש במקום ודבריו למיפ חיס כי הוא בעל קשרים בגסטאפו ביססו את החשד כי הוא המלשין. בחקירה ראשונה שנערכה בשנת 1948 סיפר ואן מארן כי הוא אכן חשב שדבר מה משונה מתרחש בבניין החברה אך נוקה מהאשמה על ידי החוקרים מחוסר ראיות לכך שאכן מסר מידע לגסטאפו. בהליך משפטי שנערך בשנת 1949 הוא נוקה לחלוטין מאשמה. למרות זאת שמו עלה שוב כחשוד בוועדת חקירה שחידשה את הבדיקה בשאלת זהות המלשין בשנת 1963 לאחר שהקצין הגרמני קרל זילברבאואר אותר. הגרמני לא הצליח למסור מידע חדש ולא יכול היה לשפוך אור על הפרשה. ואן מארן המשיך לטעון לחפותו עד ליום מותו בשנת 1971. חשודה אחרת הייתה לנה הרצוג, שהייתה עובדת ניקיון במחסן. אין ספק כי הרצוג ידעה שבבניין מסתתרים אלמונים. בספר משנת 1998 מצביעה ההיסטוריונית האוסטרית מליסה מולר בספרה "הביוגרפיה של אנה פרנק" על כך שהיא המלשינה. טענה זו נדחתה על הסף על ידי הביוגרפית של אוטו פרנק, קרול אן לי, וגם על ידי מיפ חיס. תאוריה דרמטית הועלתה על ידי ההיסטוריונית קרול אן-לי בספרה משנת 2000, לפיה משתף פעולה עם הנאצים בשם טוני אהלרס פגש באקראי את אוטו פרנק בשנת 1941 וסחט אותו על בסיס שמועה שאוטו פרנק הביע סלידה מהשלטון הנאצי בגרמניה. על פי המחקר המשיך אהלרס לסחוט את אוטו פרנק במשך זמן רב לאחר המלחמה. הבסיס לסחיטה – על פי החוקרת – הוא שאוטו פרנק מכר פקטין לגרמניה הנאצית בתחילת המלחמה, חומר ששימש את התעשייה הצבאית הגרמנית. קרול אן לי טוענת בספרה כי טוני אהלרס נהג לתצפת על בית המסתור, ואף פרץ למשרדי החברה על מנת לאסוף מידע שמסר לבסוף לידי הגסטאפו, ובכך הביאה לפתיחת חקירה נוספת בשאלת זהותו של האלמוני בשנת 2003 על ידי המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי (בהולנדית: Nederlands Instituut voor Oorlogsdocumentatie). את האשמה דחתה אשתו של אהלרס (שנפטר בשנת 2000) אך אחיו ובנו טענו בעדותם כי ידוע להם שטוני אהלרס הוא האדם שהוביל את הגסטאפו למחבוא של משפחת פרנק. עם זאת העדר ראיות התומכות בעדויות שמיעה אלו לא איפשר לחוקרים ההולנדים להגיע למסקנות בנוגע לזהות המלשין. באפריל 2015 יצאה לאור בבלגיה ביוגרפיה של אליזבת בפ ווסקאול, מקבוצת הסייענים למשפחת פרנק וחברתה הקרובה של אנה. המחקר נכתב על ידי העיתונאי הפלמי ירון דה ברוין, בשיתוף עם בנה הצעיר של בפ, יופ ואן וייק ומתבסס על עדויות חדשות של בני משפחת ווסקאול. על פי הספר, האחות הצעירה נלי ווסקאול התנגדה נחרצות לסיוע שנתנו בני משפחתה למשפחה היהודית, ועל רקע השקפה זו יצרה קשר עם שלטונות הכיבוש הגרמניים, ומסרה את המידע שהוביל לפריצה למחבוא ומאסרם של בני משפחת פרנק ושאר המסתתרים. בנה של בפ מציין בספר כי אימו חשדה באחותה, אך לא יכלה להביא עצמה לידי חשיפת האמת על כל המשתמע מכך, ונשאה את חשדותיה איתה עד ליום מותה. האחות נלי נפטרה בשנת 2001 מבלי שחלקה בפרשה ייחקר. בדצמבר 2016 פרסם מכון המחקר ההולנדי של בית אנה פרנק מחקר המצביע על האפשרות התאורטית, אשר איננה נסמכת על ראיות, כי הפשיטה על המשרדים והמחסנים שבצמוד להם שכנו המסתתרים נועדה לאתר חשודים בזיוף תלושי מזון או בעבירות מנהליות אחרות הקשורות לאישורי עבודה. המחקר יצא מנקודת ההנחה כי העובדה שלא נמצא קצה חוט המוביל למעשה הלשנה ואזכור ביומן של מעצרים בקרב עובדי החברה, עשוי לרמז על כך שהמחבוא נחשף באקראי במהלך הפשיטה. בהודעה לעיתונות אמר רונלד ליאופולד, מנהל מוזיאון אנה פרנק, כך: "החקירות החדשות לא שוללות את האפשרות שהאנשים במחבוא נתגלו על ידי בגידה אלא מעלות אפשרויות אחרות שראויות לבחינה, בתקווה שחוקרים נוספים יראו טעם בכיווני חקירה אלו". בשנת 2018 פרסם ג'רארד קרמר, שאביו היה חבר בתנועת ההתנגדות ההולנדית, ספר בשם "החצר האחורית של האגף הסודי" (De achtertuin van het Achterhuis) ולפיו אישה הולנדית ממוצא יהודי ששיתפה פעולה עם השלטון הנאצי ששמה אנס ואן דייק היא שהסגירה את משפחת פרנק והמסתתרים האחרים לידי השלטונות. לאחר המלחמה עמדה ואן דייק בפני בית משפט הולנדי והודתה שסייעה לנאצים בתפיסת 145 יהודים, כולל אחיה ובני משפחתו, היא הורשעה והוצאה להורג. שמה איננו חדש לחוקרים ובעבר נטען שהיא זו שהסגירה גם את אנה פרנק ומשפחתה, אך העדויות כנגדה הן נסיבתיות בלבד. בינואר 2022 שודר סרט תיעודי ברשת הטלוויזיה CBS "מי בגד באנה פרנק ומשפחתה?" ובמקביל יצא לאור ספר "הבגידה באנה פרנק" שנכתב על ידי רוזמרי סליבן סופרת ומשוררת קנדית. אירועים אלו לוו בהודעות לעיתונות לפיהן צוות גדול של חוקרים שבראשו עמד חוקר בדימוס של ה־FBI ניהל במשך 6 שנים חקירת "מקרה קר" תוך שימוש בכלי חקירה שלא הופעלו בעבר, על מנת לסקור את כל המסמכים שבנמצא בגנזכים שונים, ובמטרה לחשוף את זהותו של המלשין. את החקירה יזם במאי סרטים תיעודיים הולנדי תייס ביינס (Thijs Bayens) שגייס למשימה את צוות החוקרים.Anne Frank may have been betrayed by Jewish notary כתבה באתר העיתון Guardian בסופה הצביעו על ארנולד ון דן ברך, עורך דין ואיש עסקים יהודי, שהיה חבר ביודנראט בהולנד ומת ב-1950. זאת על סמך מכתב אנונימי, שהעתק ממנו נתגלה בעיזבון של חוקר משטרה הולנדי, ובו מופיע שמו של ון דן ברך כמי שהצביע על מקום המחבוא של משפחת פרנק. מכון המחקר של בית אנה פרנק קבע כי התוצאה הסופית כפי שהוצגה לציבור מבוססת על השערות שלא הוכחו, ששאלות רבות נותרו ללא מענה, ולא ניתן להגיע למסקנה סופית.Statement: Anne Frank House and cold case investigation היסטוריונים הולנדים הצביעו על חוסר ההיגיון בתיאוריה הזאת וכי ון דן ברך עצמו הסתתר במרבית שנת 1944. במרץ 2022 פורסם מחקר נוסף, על ידי צוות חוקרים בראשות חוקר ההיסטוריה היהודית פרופ' בארט וולט מאוניברסיטת אמסטרדם, ששלל את הטענה שוון דן ברך הסגיר את משפחת פרנק. יומנה של אנה פרנק שמאל|ממוזער|250px|יומנה של אנה מוצג במרכז אנה פרנק בברלין בחודש יולי 1945, לאחר שהצלב האדום אישר את דבר מותן של האחיות לבית פרנק, מסרה מיפ חיס את הניירות שנמצאו במחבוא לאחר פשיטת הגסטאפו, ניירות ששמרה על מנת למסור חזרה לאנה פרנק – לכשתחזור. בעדות מאוחרת ציין אוטו פרנק כי אף על פי שידע על כתיבת היומן הוא לא תיאר לעצמו כי התוצאה של עבודתה של אנה יהיה תיאור מדויק של הזמן שעבר על חבורת המסתתרים במחבוא. בזכרונותיו הוא מתאר את התהליך הכאוב של קריאת היומן שכתבה בתו המנוחה, זכרונות של רגעים ואירועים שתוארו ביומן מעורבים בזיכרון של אנה מקריאה קטעים מכתביה. לזכרונות אלו נוספה ההכרה – לראשונה – בעולמה הפרטי של אנה פרנק, עולם המתואר בפירוט ביומן אך לא נחלק עם איש מעולם. הוא מציין: "עבורי הייתה זו התגלות... לא ידעתי על עומק מחשבותיה ורגשותיה... היא שמרה בקרבה את כל הרגשות הללו". לאחר פרסום היומן הפך אוטו פרנק לשומר על מורשת בתו אנה ונותר ב"תפקיד" זה עד ליום מותו. במחקר על חיי אנה פרנק מצוטט אוטו פרנק: "זה תפקיד ייחודי, במהלך חיים רגיל של משפחה זה תפקידו של הילד של אדם מפורסם לשאת בכבוד והנטל של השמירה על הגחלת, במקרה שלי התהפכו היוצרות". הוא גם חזר על דברי המוציא לאור של היומן בנוגע להצלחה הלא-צפויה של הספר: "הוא אמר שהיומן מכיל ומכסה את כל תחומי החיים והעניין האנושי כך שכל קורא מוצא דבר מה הנוגע לו באופן אישי". דברים דומים אמר שמעון ויזנטל על חשיבות יומנה של אנה פרנק בהנצחת השואה: "אנשים מזדהים עם ילדה זו, ואומרים בלבם – זו השואה, זו הייתה משפחה כמשפחתי. וכך יכול אתה להבין כל זאת". הסופר היהודי פרימו לוי כתב על היומן: פרסום ראשון שמאל|ממוזער|250px|עטיפת ההוצאה הראשונה של הספר "המחבוא" ("יומנה של אנה פרנק") בהולנדית, 1947 שמאל|ממוזער|250px|עטיפת התרגום האנגלי של "סיפורים מן האגף הנסתר". על העטיפה דיוקן של אנה פרנק, וצילום הכניסה למחבוא יומנה של אנה פרנק הוא מסמך פרטי שלא נועד להתפרסם. היא מציינת פעמים מספר כי היא לא תרשה לאיש לקרוא ביומן בו היא תיארה בגילוי לב את חייה, חיי משפחתה והקרובים לה. כתיבת היומן הייתה עבורה שער כניסה לאומנות הכתיבה והיא הביעה את רצונה להיות סופרת הכותבת ספרות בדיונית. גרסה זו קיבלה את השם גרסה א'. אנה פרנק מספרת ביומנה על שידור רדיו לו הקשיבה במרץ 1944 ובו הצהיר חבר בממשלה הגולה ההולנדית, שבתום המלחמה יפתח ארכיב מרכזי ליצירות המתעדות את הדיכוי הגרמני ובו יפרסמו יומנים ויצירות כתובות. אנה פרנק החליטה להגיש גרסה ערוכה של היומן והקדישה זמן ניכר לכתיבה מחדש של קטעים אחדים ועריכה של קטעים אותם לא רצתה לחלק ברבים. ליומן המקורי נוספו מחברות נוספות ובין הדפים נוספו דפים נוספים שלא היה חלק מהכריכה, היא נתנה שם עט בדוי לכל אחד מהמסתתרים במחבוא ולכל אחד מהעוזרים. בני משפחת ואן-פלס הפכו להרמן, פטרונלה ופטר ואן-דאן ופריץ פפר קיבל את השם אלברט דיסל. בגרסה זו של היומן נוספה דמות בדיונית אותה כינתה אנה "קיטי", ואליה פנתה בתחילת כל פרק. שמה של הדמות נלקח מספרי הילדים של סיסי ון-מרקסוולט שאנה נהנתה לקרוא. גרסה זו ידועה כגרסה ב'. על מנת להביא את היומן לדפוס שילב אוטו פרנק, בסיוע קרובי משפחה משווייץ, את שתי הגרסאות. הוא צינזר קטעים מהיומן ובהם אנה משתלחת בהוריה ובעיקר באם, וקטעים הנוגעים למיניות המתעוררת אצל אנה במהלך השנים במחבוא. הוא החזיר את השמות המקוריים של בני המשפחה, אך הותיר את שמות העט הבדויים של שאר הנפשות הפועלות. חלק מהדפים שצונזרו, ובהם טקסטים קשים, הוא הפקיד בידי ידיד משפחה. אוטו פרנק מסר את כתב היד הערוך גולמית להיסטוריונית ההולנדית אנני רומיין-ורסכור שלא הצליחה למצוא מוציא לאור שיסכים לפרסם אותו. היא העבירה את כתב היד לבעלה יאן רומיין שכתב עליו מאמר ב-3 באפריל 1946 תחת הכותרת "קולו של ילד" בעיתון ההולנדי "הט פרול" (Het Parool, בעברית: "הסיסמה" או "המוטו"). בכתבה נאמר: "בקול ילדותי ומגומגם מגולמת כל האימה מהפשיזם ובעוצמה העולה על כל העדויות ממשפטי נירנברג כולם". הכתבה אכן עוררה את העניין ביומן והוא פורסם לראשונה בשנת 1947 בהולנד בהוצאת "Contact Publishing" בשם "הבית האחורי" (Het Achterhuis). נמכרו ממנו 3,000 עותקים, ומהדורה שישית הודפסה בשנת 1950. השם "הבית האחורי" ניתן לגרסה ההולנדית של היומן עקב דברים שכתבה אנה פרנק ביומנה ב-11 במאי 1944: "בכל מקרה אני רוצה לפרסם אחרי המלחמה ספר שכותרתו 'הבית האחורי' [...] היומן יוכל לשרת מטרה זו". באותה שנה יצאו מהדורות מתורגמות של הספר בגרמניה ובצרפת ובשנת 1952 בבריטניה ובארצות הברית בשם "אנה פרנק: יומנה של נערה צעירה" (Anne Frank: The Diary of a Young Girl). הביקורות על הספר היו אוהדות וחיוביות. ההצלחה הגדולה ביותר נרשמה ביפן, שם זכה הספר לביקורות נלהבות ומהמהדורה הראשונה נמכרו 100,000 עותקים. הצלחה זו העלתה את השם "אנה פרנק" לתודעת הציבור כאייקון וכסמל לאסון ההרג של הנוער בעת מלחמת העולם השנייה. סיפורים מן האגף הנסתר שמאל|ממוזער|150px|סיפורים מן האגף הנסתר, עטיפת התרגום העברי. בנוסף ליומן הותירה אחריה אנה פרנק סיפורים קצרים ורומן שלא הושלם שנאספו לספר בשם "סיפורים מהאגף הנסתר" (במקור ההולנדי: Verhalen rondom het Achterhuis), שיצא לאור בשנת 1949. מהדורה נוספת ומורחבת יצאה בשנת 1960 ומהדורה נוספת ו"שלמה" יצאה לאור בשנת 1982. כתבים אלו פורסמו שוב ביחד עם הגרסה המלאה והמוערת של היומן בשנת 2003. תרגום בעברית יצא לאור בהוצאת יבנה בשנת 1988. מורשתה של אנה פרנק שמאל|ממוזער|250px|חיי אנה פרנק בתערוכה תחת הכותרת "חיים יהודיים" באולם הקהילה של כנסיית סנט סופיה בברלין, 25 ביוני 1987 שמאל|ממוזער|250px|תמונה מפתיחת תערוכת "עולמה של אנה פרנק" בברלין, 7 ביולי 1989 שמאל|ממוזער|250px|פסל של אנה פרנק בסמוך לבית מגוריה באמסטרדם שמאל|ממוזער|250px|יד אנה פרנק ביער הקדושים. הפסל מדמה חדר ובו כיסא עליו יכול לשבת אדם ולצפות דרך החלון בעץ של אנה פרנק – עץ ערמונים עם עלים מחומשים כפי שתיארה אנה פרנק ביומנה במאי 1957 הצליחה קבוצת אזרחים הולנדית להציל מהריסה את הבית ברחוב פרינסנחראכט, שבו שכנו משרדי ומחסני חברת אופקטה, ובצמוד המחבוא. קבוצת האזרחים הפכה את הבניין לאתר זיכרון שנפתח לציבור בשם "בית אנה פרנק" ב-3 במאי 1960. הבית פונה מכל הרהיטים על מנת לאפשר למבקרים לנוע בו בחופשיות. על קירות המחבוא נותרו תמונות של כוכבי קולנוע שהודבקו על ידי אנה פרנק, סימונים על גבי הקיר שעשה אוטו פרנק בעת שמדד את גובהן של בנותיו ומפה עליה סומנה התקדמות צבאות בעלות הברית. שרידים אלו מוגנים על ידי לוחות פלסטיק שקוף. מהחדר הקטן ששימש כמקום מגוריו של פטר ואן-פלס מוביל מעבר אל הבניינים הסמוכים שנרכשו ומשמשים את קרן אנה פרנק. כן משמשים הבתים לתערוכות משתנות בנושא השואה ואירועים על רקע של גזענות ושנאה המתרחשים ברחבי העולם. המוזיאון הפך למוקד משיכה עיקרי לתיירים המבקרים באמסטרדם: בשנת 2005 ביקרו במוזיאון מספר שיא של 965,000 מבקרים. תערוכות של המוזיאון נודדות ברחבי העולם, ובשנת 2005 הוצגו תערוכות אלו ב-32 מדינות ברחבי העולם. קטלוג תערוכה נודדת בשם "אנה פרנק: היסטוריה בשביל ההווה" שנוצרה על ידי בית אנה פרנק, מתאר את מהות הארגון: "בית אנה פרנק מנסה להביא לידי מימוש את האידיאלים של אנה כפי שבאו לידי ביטוי ביומנה, על ידי מאבק בדעות קדומות, אנטישמיות וגזענות באמצעות טיפוח פלורליזם, וערכי דמוקרטיה. עקרונות הצהרת זכויות האדם מנחים את עבודת בית אנה פרנק." בשנת 1963 ייסד אוטו פרנק עם אשתו השנייה את קרן הצדקה של אנה פרנק. הקרן, שמקום מושבה בבזל, מגייסת כסף למטרות שנקבעות על ידי מנהליה. עם מותו הוריש אוטו פרנק את היומן לקרן בתנאי ש-80,000 הפרנק הראשונים של כל שנה יועברו ליורשיו. שאר הכספים מחולקים למטרות צדקה, שביניהן חסידי אומות העולם ופרויקטים חינוכיים המכוונים כנגד גזענות בין היתר בגרמניה, בהודו, בשווייץ, בבריטניה ובארצות הברית. עם פתיחת בית אנה פרנק הגדיר אוטו פרנק את חזונו לגבי מורשתה של אנה פרנק והמסר רחב ההיקף שהוא רואה בכתביה: "שיתוף פעולה בינלאומי, הבנה כללית, סובלנות, חינוך מודרני, פתרון בעיות בני-נוער, אמנות בת זמננו, לחימה בגזענות והנחלת אורינות". בשנת 1988 צולם סרט "שבעת החודשים האחרונים של אנה פרנק" שזכה בפרס אמי. דירת המגורים של משפחת פרנק נותרה כדירה פרטית עד לתחילת המאה ה-21. תחקיר של הטלוויזיה ההולנדית גילה כי המבנה נמצא במצב פיזי קשה. חברת נדל"ן גרמנית קנתה את הנכס ובעזרת תצלומים מתקופת מלחמת העולם השנייה וכתבי אנה פרנק, שוחזר המבנה למראה "המקורי" שלו כאשר התגוררה בו משפחת פרנק. המבנה נפתח מחדש בשנת 2005 על מנת לתת לסופרים שאינם יכולים לכתוב באופן חופשי במולדתם את האפשרות להתגורר ולכתוב במשך שנה. ביוני 1999 פרסם המגזין טיים מהדורה מיוחדת "המאה של טיים: האנשים החשובים ביותר של המאה" ואנה פרנק נבחרה כאחת הגיבורים. הסופר והעיתונאי רוג'ר רוזנבלט כתב: "הרגש שניצת בקורא מוכיח שבכל אחד יש אנה פרנק, שהיא התרוממה מעל השואה, יהדות, נשיות ואפילו טוב-לב והפכה לטוטם של העולם המודרני, האדם המוסרי המתעמת עם מנגנון ההרס, אדם המתעקש על הזכות לחיות, לשאול שאלות, ולקוות לעתיד לבני האדם". רוזנבלט ממשיך וכותב כי אומץ ליבה והמעשיות של אופייה ברורים ונערצים אך יכולתה לנתח את עצמה ואיכות כתיבתה הם המרכיבים העיקריים של המשיכה של הקוראים הרבים. והוא ממשיך וכותב: "הסיבה לאלמותיות של אנה פרנק היא בבסיסה – ספרותית, היא הייתה כותבת טובה באופן מיוחד, ללא קשר לגילה הצעיר, איכות עבודתה נובעת באופן ישיר מכנות חסרת רחמים". בספרו הסאטירי "סופר הצללים" (1979) מתאר הסופר האמריקאי פיליפ רות סצנה סוריאליסטית המיטיבה לתאר את הנפח האדיר והמשמעות רבת ההיקף שקיבלה דמותה של אנה פרנק. בספר זה, בן-דמותו של הסופר נתן צוקרמן מבלה את הלילה בבית בו נמצאת גם אישה מסתורית שנתן צוקרמן חושד כי היא אנה פרנק ששרדה את תלאות המלחמה וחייה תחת שם בדוי בארצות הברית. תחת מבטו ההוזה הופכת הדמות לאייקון מסוגנן של השואה אך מביעה את האמת כי בחייה לא יכלה להפוך להצלחה בינלאומית כמו שאירע לאחר מותה. בשנת 1995 ביפן החלה הקרנת סדרת אנימציה "אנה נו ניקי". מאבק מול הכחשת השואה היומן והפרסום רחב הממדים לו זכה הפך את אנה פרנק, סיפורה ומורשתה למטרה לפעילות נגד אנטישמית ובעיקר בקרב מכחישי שואה. טענות אלו מתמקדות בהאשמה כי אנה פרנק היא עצמה דמות בדיונית וסיפורה אף הוא מומצא, וכי היומן נכתב על ידי אנשים אחרים ובראשם מאיר לוין. בשנת 1958, בעת ששמעון ויזנטל הרצה על יומנה של אנה פרנק בווינה, הוא הופרע על ידי קבוצת פרובוקטורים שטענה כי אנה פרנק היא פיקציה ודרשו כי יימצא הקצין הגרמני שעצר אותה במחבוא כהוכחה לנכונות הסיפור. לאחר מאמצים רבים מצידו של ויזנטל, אותר בשנת 1963 הקצין זילברבאואר, שבראיון עמו הודה כי הוא עצר את אנה פרנק וזיהה אותה מסדרת תמונות. הוא נזכר כי במהלך החיפוש נמצאה בבית ניירת רבה שהוא רוקן על רצפת המחבוא – גרסה התואמת את סיפור המעצר כפי שעולה מעדותו של אוטו פרנק. המאבק המשפטי הראשון עם מכחישי שואה בנוגע ליומן אירע בשנת 1959. אוטו פרנק תבע את לותר שטילאו, מורה בבית ספר בליבק שהיה חבר בתנועת הנוער ההיטלראי, שפרסם מאמר ובו הוא מעלה את הטענה כי היומן הוא זיוף. בית המשפט המקומי בחן את הראיות ואישר כי כתב היד הוא מקורי. המשמיץ חזר בו מטענתו ואוטו פרנק הפסיק את ההליכים. בשנת 1976 פנה שוב אוטו פרנק לבית משפט בתביעה כנגד היינץ רוט', שפרסם ספרונים בהם נכתב כי היומן הוא זיוף. פסק הדין הורה לנתבע לחדול מהפצת הספרונים וכי כל הפרה של הצו תגרור סנקציות של קנס ומאסר. רוט' ערער, אך מת בטרם הגיע ערעורו לידי בירור. עם מותו של אוטו פרנק בשנת 1980 עבר היומן לרשות ההולנדית לתיעוד מלחמתי. המוסד יזם בדיקה מקיפה של היומן תוך שימוש באמצעי זיהוי פלילי של משרד המשפטים ההולנדי. נבדקו כתבי יד שונים של אנה פרנק בהשוואה לכתב היד של היומן ונמצאה התאמה מלאה. כן נבדקו הדבק של הכריכה וההרכב הכימי של הנייר והדיו ונמצא כי הם אכן יוצרו במהלך שנות הארבעים של המאה העשרים. על סמך בדיקות אלו הגיעו מומחי המכון למסקנה כי היומן אותנטי לחלוטין. דו"ח הבדיקה צורף למהדורה המעודכנת שיצאה על ידי המכון בשנת 1990. בשנת 1991 פרסם מכחיש השואה רובר פוריסון ביחד עם מכחישי שואה אחרים התקפה פסבדו-מדעית על היומן של אנה פרנק. הטענה הייתה כי את היומן כתב אוטו פרנק בעצמו. פוריסון ערך ופרסם השוואות בין גרסאות היומן, ובהסתמך על ראיון שערך עם אוטו פרנק, קבע כי היומן איננו מעשה ידיה של אנה. הוא המשיך בטענותיו והתקיף את הנרטיב של משפחת פרנק: לדבריו המחבוא עצמו לא היה קיים כלל. טענות אלו משתלבות בטענתו הבסיסית כי השואה ומחנות המוות מעולם לא התקיימו. פוריסון פרסם את טענותיו בהזדמנויות שונות והגדיר את היומן "כלי תעמולה יהודי-ציוני שקרי". טענות אלו לא מנעו ממנו לתאר את אנה פרנק כ"נימפומנית הרעבה למין". על רקע זה פנה בשנת 1993 מוזיאון בית אנה פרנק לבית המשפט המחוזי באמסטרדם בבקשה למתן צו שיימנע פרסום טענות כנגד האותנטיות של היומן. הצו ניתן וקבע קנס של 25,000 גילדר לכל הפרה של הצו. אנה פרנק והתנועה הליברלית (רפורמית) באמסטרדם משפחת פרנק השתייכה לזרם הליברלי-דתי בגרמניה לפני מעברם להולנד. כשעברו להולנד הצטרפו, כמו מהגרים יהודים אחרים מגרמניה, לקהילה הליברלית (רפורמית) בהולנד. אוטו פרנק ומשפחתו היו חברי קהילת LJG Amsterdam. עבור הקהילה היהודית בהולנד, הזרם הליברלי ההולנדי והקהילה באמסטרדם אנה פרנק הפכה לסמל מעצב. הקהילה הליברלית באמסטרדם קראה לאולם המרכזי בבית הקהילה על שמה של אנה פרנק. קטעים מיומנה שולבו בסידורי התפילה הליברלים בהולנד ומתוך השפעה זו בסידורי תפילה רפורמים בכל העולם. רבים מצאו ביומנה קטעים שיכולים להתאים לערכים יהודיים-ליברלים רבים וראו בה מקור השראה. אחרים ביקרו את המגמה וטענו כי מדובר בחיפוש דבר שלא נמצא ביומן וכי למעשה לא ניתן לראות בקטעים אלו ייחוד כזה. הנצחה בישראל ממוזער|אנדרטה לזכויות הילד ע"ש אנה פרנק, יצירתו של הפסל סם פיליפ בינואר 1960 נחנכו "בתי אנה פרנק" בכפר הנוער של פועלי אגודת ישראל שערי אברהם, בהשתתפות חברי כנסת ואישי ציבור. ב-19 באפריל 1988, הנפיק השירות הבולאי בול דאר לזכרה של אנה פרנק. הבול מתאר את דיוקנה של אנה פרנק על רקע הבית בו התחבאה משפחתה מפני הנאצים באמסטרדם. השירות הבולאי מכר 2,014,000 בולים בתוך תקופה של תשעה חודשים עד להפסקת המכירה. האמן א. ואן אויין עיצב את הבול. הערים הבאות קראו שם רחוב על שמה: אשקלון, הוד השרון, הרצליה, בת ים, חולון, לוד, נס ציונה, רמת גן, ראשון לציון, רעננה ראו גם יהדות הולנד העץ של אנה פרנק חנה גוסלר אנדרטת שמות השואה הלאומית (אמסטרדם) לקריאה נוספת פרסומים בעברית ומתורגמים לעברית אנה פראנק: יומנה של נערה, תרגם מהולנדית: ש. שניצר, הוצאת קרני, תל אביב תשי"ג (מהדורה שנייה תשל"ז 1977). אנה פרנק – יומנה של נערה, הוצאת דביר אליסון לסלי גולד, אני זוכרת את אנה פרנק: זיכרונותיה של חנה גוסלר, מאנגלית: דבורה נגבי, הד ארצי, 2000. מליסה מילר, הנערה אנה פרנק: ביוגרפיה, מגרמנית: רוני לוביאניקר, דביר, 2001. קרול אן לי, ורדים מן האדמה: ביוגרפיה של אנה פרנק, מאנגלית: דפנה לוי, מחברות לספרות, 2000. בתיה ברוטין, אבריאלה עמית, בעיני האמן: סיפורה של אנה פרנק באמצעות עיון ביצירות אמנות, התוכנית ללימודי שואה בית ברל, 2008. מנו מטסלאר, רוד ון דר רול, אנה פרנק – בין מילים לתמונות, מאנגלית: אביגיל בורשטיין, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012. ארי פולמן, דוד פולונסקי, אנה פרנק: היומן הגרפי, מאנגלית: מיכל פז-קלפי, הוצאת דביר, 2017. דורון בראונשטיין, אמא שלי פגשה את אנה פרנק באושוויץ, סרט תיעודי, 2019. איסבל סנצ'ז וגארה, אנה פרנק (קטנות-גדולות), הוצאת צלטנר, 2019. תרגום: אבירמה גולן. קייט פנקהרסט, ספורן של נשים מפלאות ששנו את העולם, הוצאת סיגליות, 2018. תרגום: חנה לבנת. אליסון לסלי גולד, אני זוכרת את אנה פרנק: זיכרונותיה של חנה גוסלר, הוצאת מעריב; הוצאת הד ארצי (2000) Miep Gies, Anne Frank Remembered: the Story of the Woman who Helped to Hide the Frank Family, Simon & Schuster, 1987. Carol Ann Lee, A Friend Called Anne: One Girl's Story of War, Peace, and a Unique Friendship with Anne Frank, Viking, 2005. Melissa Müller, Anne Frank: the Biography, Metropolitan Books, 1998. Ruud van der Rol, Rian Verhoeven, Anne Frank, Beyond the Diary : a Photographic Remembrance, Viking, 1993. Ralph Melnick, Meyer Levin, Lillian Hellman, and the Staging of the Diary: the Stolen Legacy of Anne Frank, Yale University Press, 1997. Lawrence Graver, An Obsession with Anne Frank: Meyer Levin and the Diary, University of California Press, 1995. Willy Lindwer, The Last Seven Months of Anne Frank, Anchor, 1992. Hannah Goslar, Alison Gold, Memories of Anne Frank: Reflections of a Childhood Friend, Scholastic Paperbacks, 1999. Hans Westra, Menno Metselaar, Ruud Van Der Rol, Dineke Stam, Inside Anne Frank's House: An Illustrated Journey Through Anne's World, Overlook Duckworth, 2004. Sid Jacobson, Ernie Colón, Anne Frank: The Anne Frank House Authorized Graphic Biography, Farrar, Straus and Giroux, 2010. קישורים חיצוניים annefrank.org - אתר האינטרנט של קרן אנה פרנק הערות שוליים * * קטגוריה:אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:ילדים בשואה: הולנד קטגוריה:יהודים בשואה: הולנד קטגוריה:נשים יהודיות בשואה קטגוריה:פליטות רדיפות הנאצים קטגוריה:אמסטרדם: אישים קטגוריה:אסירים במחנה וסטרבורק קטגוריה:נספים במחנה הריכוז ברגן-בלזן קטגוריה:סופרות ומשוררות שנספו בשואה קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:כותבות יומן בשואה קטגוריה:כותבי יומן בשואה קטגוריה:גרמניות שנולדו ב-1929 קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1929 קטגוריה:הולנדיות שנולדו ב-1929 קטגוריה:הולנדים שנפטרו ב-1945 קטגוריה:נפטרות ב-1945

יאנוש קורצ'אק

250px|ממוזער|שמאל|שלט הנצחה ליאנוש קורצאק ברחוב קורצ'אק בפתח תקווה ממוזער|250px|מצבתו של יוסף גולדשמיט, אביו של קורצ'ק, בבית הקברות היהודי בוורשה שמאל|ממוזער|250px|תעודה על שם הנריק גולדשמיט, הוא קורצ'אק, שהוכנה לצורך רישום רופאים בהוראת שלטונות הכיבוש הגרמני בוורשה בשנת 1940. על פי התעודה הוא רופא, יהודי ("דת משה"), רווק, בעל אזרחות פולנית ותושב ורשה. שנת הלידה בתעודה נראית שגויה: 1978 אך הספרה 2 מטעה בכתב היד אשר בתעודה יאנוּש קוֹרצ'אק (בפולנית: Janusz Korczak; 22 ביולי 1878 – 7 באוגוסט 1942) הוא שם העט שבו נודע הנריק גולדשמיט (Henryk Goldszmit), רופא, מחנך והוגה חינוכי, סופר, פובליציסט ופעיל חברתי יהודי-פולני. קורצ'אק היה ממבשרי הפעילות למען זכויות הילד ושוויון זכויות לילדים. בתי היתומים שהקים וניהל יחד עם שותפתו סטפניה (סטפה) וילצ'ינסקה היו מהניסיונות המוקדמים בחינוך דמוקרטי, שכללו גם בית דין של ילדים. אחד מהחלוצים בתחום שיקום ילדים ובני נוער ואבחון חינוכי, ומחלוצי המחקר בתחום ההתפתחות הפיזית והנפשית של הילד. חיבר ספרים בתחום התאוריה והמעש של החינוך, לצד ספרי ילדים. יהודי פולני שהצהיר כל חייו על השתייכותו לשני העמים. בימי השואה, כשהגיע תורם של ילדי בית היתומים שלו בגטו ורשה להישלח לטרבלינקה, סירב להצעה להינצל לבדו, ובחר, יחד עם וילצ'ינסקה, ללכת לטרבלינקה עם חניכיהם. בכך הפך לאחד הסמלים ההיסטוריים-יהודיים הגדולים של ימינו. ביוגרפיה קורצ'אק נולד בוורשה למשפחה יהודית-פולנית, בנם של עורך דין יוסף גולדשמיט (1844–1896) וצֶצִילְיָה לבית גֶמְבִּיצְקִי (1853/4–1920). שמו היהודי היה הרש או הירש, על שם סבו מצד אביו. מוצאה של משפחת גולדשמיט היה ממחוז לובלין, ומוצאה של משפחת גמביצקי מאזור העיר קאליש. סבא-רבא שלו, מָאוּרִיצִי גמביצקי, וסבו, הירש גולדשמיט, היו רופאים. משפחת גולדשמיט התגוררה ברחוב בְּיֶילָנְסְקָה 18, ככל הנראה מקום הולדתו של קורצ'אק. בשנת 1881 עברה המשפחה לרחוב קְרקוֹבְסְקְיָה פְּשֶדְמְיֶישְצְ'יֶה 77, שם התגוררה עם משפחתה של האם: הוריה, אחותה אנה וסבתה אמיליה. בשנת 1883 עברה המשפחה לרחוב מְיוֹדוֹבָה 19, ומאוחר יותר, עם הידרדרות מצבה הכלכלי, לכיכר קְרָשינְסְקיך 3, נוֹבוֹסֶנָטוֹרְסְקָה 6 (היום מוֹלְיֶירה), שְבְיֶינְטוֹקְשיסְקה ולֶשְנוֹ 18. ביולי 1885 נשלח קורצ'אק לבית הספר ברחוב פְרֶטָה, בו למד עד שנת 1890, אז החל את לימודיו בגימנסיה הממשלתית מס' 7 לבנים ששכנה ברובע פראגה. שנים לאחר מכן תיאר את תקופת בית הספר ביומנו: . בתחילה היה מצבה הכלכלי של המשפחה טוב, אולם בהמשך החל להידרדר בשל מחלת הנפש של האב, אשר התאשפז לראשונה בבית חולים פסיכיאטרי בשנת 1891. האב נפטר ב-26 באפריל 1896. קורצ'אק, שהיה תלמיד בן 17–18, החל לסייע בכלכלת המשפחה באמצעות מתן שיעורים פרטיים, ואמו השכירה חדרים בדירתם ברחוב לשנו. את תעודת הבגרות שלו קיבל בגיל 20. בשנת 1898 התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה הצארית בוורשה, בה למד שש שנים וחזר על לימודי השנה הראשונה. הוא למד גם ב"אוניברסיטה המעופפת". בקיץ 1898 נסע לראשונה מחוץ לגבולות פולין, לשווייץ, שם חקר בין היתר את פעילותו ויצירתו של יוהאן היינריך פסטלוצי. בשנים האוניברסיטאיות שלו התוודע לחיי שכונות העוני של הפרולטריון והלומפנפרולטריון ("פרולטריון סחבות"). רופא ב-23 במרץ 1905 קיבל קורצ'אק הסמכה לרפואה. כרופא, הוא גויס ביוני אותה שנה לצבא הצאר, והשתתף במלחמת רוסיה–יפן. באותה תקופה הייתה פולין מחולקת תחת שלטונן של שלוש מעצמות: רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. קורצ'אק שירת בחרְבּין, ובמרץ 1906 סיים את שירותו הצבאי בדרגת לוטננט וחזר לוורשה. בשנים 1905–1912 עבד כרופא ילדים בבית החולים לילדים ברסון ובאומן ברחובות שליסקיי 51 – שינה 60. הוא קיבל דירת מגורים בשטח בית החולים וטיפל בחולים בכל שעות היממה, כשמשכורתו עמדה על 200 רובל בשנה. בעבודתו כרופא החל לעזור גם לאנשי שכונות הפועלים של העיר. ממטופליו העניים לעיתים לא גבה תשלום כלל, או תשלום סמלי בלבד, ולעיתים אף נתן כסף לקניית תרופות. מן הפציינטים האמידים לא היסס לגבות שכר טרחה גבוה. קורצ'אק עבד עם שמואל גולדפלאם והושפע מרופא הילדים יוליאן קרמשטיק. החל משנת 1907, בעקבות פרסומיו הספרותיים, הפך לרופא ילדים ידוע ומבוקש בוורשה. בשנים 1907-1910/11 השתלם מחוץ לפולין: בשנת 1907 שהה כשנה בברלין, שם שמע הרצאות, התנסה בעבודה במרפאות ילדים, וחקר שיטות עבודה בבתי חינוך לילדים ובבתי יתומים. כמו כן שהה ארבעה חודשים בפריז (1910) וחודש בלונדון (בשנת 1910 או 1911). שנים אחר כך כתב שבלונדון קיבל את ההחלטה לא להקים משפחה ו"לשרת את הילד ואת ענייניו". הוא ראה בכל הילדים בהם טיפל ואותם חינך, כילדיו שלו. בשנת 1914, בזמן מלחמת העולם הראשונה, גויס קורצ'אק שוב לצבא הצאר, ושירת כסגן מנהל בית חולים שדה אוגדתי בחזית האוקראינית. ב-1917 נשלח לשמש כרופא בבתי מחסה לילדים אוקראיניים ליד קייב. הוא עבד זמן קצר בבית חינוך לנערים פולנים בקייב, בניהולה של מריה רוגובסקה-פלסקה, פעילה חברתית ולוחמת לעצמאות פולין, אותה פגש שנתיים קודם לכן בזמן חופשה קצרה בקייב. לאחר סיום המלחמה ב-1918 חזר לוורשה. עם ההכרזה על עצמאותה של פולין ב-11 בנובמבר 1918, גויס לצבא הפולני, ובתקופת המלחמה הפולנית-בולשביקית (1919-1921) שירת בבתי חולים צבאיים בוורשה ובלודז'. הוא נדבק וחלה בטיפוס. בזכות שירות זה קודם לדרגת רב-סרן בצבא הפולני. פעילות חברתית בדצמבר 1899 נעצר קורצ'אק לזמן קצר, בשל פעילותו בחדרי הקריאה לציבור הרחב שהפעילה העמותה הוורשאית לגמילות חסדים. בשנת 1916 היה בין 16 החברים שהקימו בווינה את "השומר הצעיר". הצטרף ל"בונים החופשיים" לכל המאוחר בשנת 1925 והיה חבר בלשכת בונים חופשיים "כוכב הים" של הפדרציה הבינלאומית "זכויות האדם" ("Le Droit Humain"), שמטרתה "להשלים בין כל בני האדם המופרדים במחיצות הדת, וחיפוש אחר האמת תוך שמירת כבודו של האדם השני". בבתי היתומים שלו הנהיג טקסי חניכה והתקדמות במתכונת הבנייה החופשית. היה חבר ב"עמותה הוורשאית להיגיינה" וב"עמותה למחנות הקיץ לילדים". בשנים 1904, 1907 ו-1908 יצא למחנות קיץ לילדים פולנים-יהודים שאורגנו על ידי העמותה. בשנת 1909 הצטרף לעמותת "עזרה ליתומים", עמותת גמילות חסדים יהודית, שמאוחר יותר בנתה את "בית היתומים" שקורצ'אק התמנה למנהלו. סופר, פובליציסט, עורך ואיש רדיו יצירת הביכורים של קורצ'אק פורסמה ב-26 בספטמבר 1896 בשבועון "קולצה" (קוצים). כתלמיד גימנסיה נאסר עליו לפרסם רשמית את דבריו בעיתונות, לכן חתם בשם-העט "הן". בהמשך השתמש בשמות עט שונים: "הן-ריק", "הגות", "הדוקטור הזקן". בשנת 1898 השתתף קורצ'אק בתחרות כתיבת מחזות של העיתון "קורייר ורשבסקי" ושלח לתחרות מחזה בן ארבע מערכות בשם "אי זו הדרך?" . על המחזה חתם יאנֶאש קורצ'אק, שם עט אותו שאל מרומן של קראשבסקי "סיפורו של יאנָאש קורצ'אק ובתו של נושא החרב המלכותי". עקב טעות של פועל בבית הדפוס, במודעה המכריזה על תוצאות התחרות הופיע "יאנוּש", במקום "יאנאש". המחזה עצמו אבד. בשנים 1898–1901 פרסם בכתב העת "חדר קריאה לכול" (Czytelnia dla Wszystkich). משנת 1900 החל לפרסם כיאנוש קורצ'אק. הוא חתם כך אף על מכתביו הפרטיים, אך לא ויתר על השמות האחרים. בפברואר 1900 החל לשתף פעולה עם השבועון "קולצה" (קוצים) בשם העט הן-ריק (Hen-Ryk). בשנת 1901 החל לכתוב פיליטונים. בשנת 1905 יצא לאור הקובץ "הבלים" (Koszałki Opałki), אסופת פיליטונים מ"קולצה", אותם כתב בין השנים 1901–1904. באותה שנה יצא לאור הרומן "ילדי רחוב", בתחילה כסיפור בהמשכים בכתב העת "חדר קריאה לכול", ומאוחר יותר כספר. בשנים 1904–1905 כתב פיליטונים לכתב העת "קול" (Głos) בשם העט "g.". בכתב-עת זה פורסם בהמשכים הסיפור "ילד הטרקלין", שיצא כספר בשנת 1906 והביא לקורצ'אק פרסום בינלאומי. באותה שנה החל לכתוב לכתב העת "פְּשֶגְלוֹנְד סְפּוֹלֶצְ'ני" ("סקירה חברתית"). בשנים הבאות פרסם מספר ספרי ילדים, בהם: "צלקת" "המלך מתיא הראשון", "המלך מתיא באי הבודד", "פשיטת הרגל של ג'ק הקטן" ו"יותם הקסם" ("קאיטוש המכשף"). כמו כן פרסם חיבורים פדגוגיים חשובים, בהם: "איך לאהוב ילדים", "הרגעים החינוכיים", "כאשר אשוב להיות ילד", "זכותו של הילד לכבוד" ו"פדגוגיה מבודחת". בזמן מלחמת העולם השנייה ניהל יומן, מסמך בעל חשיבות גדולה לאור נסיבות יצירתו וקורותיו של קורצ'אק בעת המלחמה. העיזבון הספרותי של קורצ'אק כולל 24 ספרים ולמעלה מ-1,400 טקסטים שפורסמו בכתבי עת שונים. רק כ-300 פריטים השתמרו, בהם כתבי יד מקוריים ספורים, גרסאות מודפסות, תעודות ומכתבים (ראו בהמשך רשימת ספרי קורצ'אק). ב-16 ביולי 1926 הוענק לקורצ'אק צלב הקצונה של מסדר תחיית פולין (Polonia Restituta, ) עבור פעילותו החברתית, החינוכית, הפילנתרופית והספרותית. בשנת 1937 קיבל את "עלה הדפנה המוזהב האקדמי" - פרס האקדמיה הפולנית לספרות. בשם "הדוקטור הזקן" פעל קורצ'אק לקידום זכויות הילד. הוא יצר סגנון יוצא דופן, בו פנה ישירות אל המאזינים הצעירים ביותר, ודיבר בצורה פשוטה על הדברים החשובים ביותר. ב-1936 הופסקו תוכניות הרדיו הפדגוגיות שלו, למרות התגובות הנלהבות של המאזינים והביקורת, בשל התחזקות האווירה האנטישמית והלחצים שהופעלו עקב כך על תחנת הרדיו. קורצ'אק חזר לשדר כעבור שנתיים בסדרת הרצאות ברדיו הפולני. הוא דיבר אל מאזיני הרדיו גם אחרי פרוץ המלחמה, בימים הראשונים של ספטמבר 1939. שמאל|ממוזער|250px|לוח זיכרון ברחוב נובוליפקי 7, הבניין בו שכנו משרדי "מאלי פשגלונד" בעבודתו הפדגוגית השתמש קורצ'אק באמצעים חדישים מאוד לזמנו. הוא יצר את עיתון הילדים והנוער "מָאלִי פְּשֶגְלוֹנְד" ((Mały Przegląd - "סקירה קטנה") (1926 – 1939), אשר הופיע כמוסף שבועי ליומון הוורשאי "נאש פשגלונד" ("סקירתנו"). הגיליון הראשון הופיע ב-9 באוקטובר 1926 והיה זה כתב העת הראשון בפולין שנוצר על ידי ילדים ונוער. קורצ'אק ערך אותו במשך ארבע שנים ומשנת 1930 היה עורכו יֶז'י אבּרמוב (אשר נודע לאחר המלחמה כאיגור נוורלי, מי שהיה זמן מה גם מזכירו של קורצ'אק). משרדי העיתון היו ברחוב נובוליפקי 7. בעיתון כתבו ילדים, העורך וכותבים כירחמיאל ויינגרטן. העיתון יצא לאור למרות התגברות האנטישמיות, חוסר הסובלנות, ההפרדה הגזעית והחרם על עסקים יהודיים בשנות ה-30. הגיליון האחרון יצא לאור ב-1 בספטמבר 1939. זהות קורצ'אק חש עצמו כיהודי וכפולני ופעל למען קירוב לבבות בין הפולנים והיהודים. שפת האם שלו הייתה פולנית, וזו הייתה השפה בה כתב ויצר. הוא הבין גם קצת יידיש, לשונם של מרבית יהודי פולין, דרך שליטתו בשפה הגרמנית. בשנות השלושים, כאשר התקרב לתנועה הציונית, החל ללמוד עברית. הוא שיתף פעולה עם כתבי העת של תנועות הנוער הציוניות והשתתף בסמינרים שלהם. בתקופה זו עבר משבר בחייו הפרטיים והמקצועיים. שני מסעותיו לארץ ישראל ב-1934 וב-1936 עזרו לו במידה מסוימת להיחלץ ממשבר זה. לדבריו, הוא נסע לארץ ישראל כדי "לספוג את העבר, למצוא נקודת משען להרהורים על ההווה ואף לגעת בעתיד". שמאל|ממוזער|250px|בית היתומים - תמונה משנת 1935. קורצ'אק התגורר בעליית הגג. בית היתומים וביתנו שמאל|ממוזער|250px|ילדי ומחנכי "ביתנו". ראשונה משמאל יושבת מרינה פאלסקה. עומדת מימין: סטפניה וילצ'ינסקה. רביעי מימין עומד יאנוש קורצ'אק יחד עם סטפניה וילצ'ינסקה (1886–1942), ייסד וניהל קורצ'אק את "בית היתומים", בית חינוך בוורשה לילדים יהודים שהוקם ומומן על ידי העמותה היהודית "עזרה ליתומים", ופעל ברחוב קרוכמלנה 92 (היום רחוב יאקטורובסקה 6). בית היתומים החל את פעילותו ב-7 באוקטובר 1912. קורצ'אק התגורר בבית זה עד שנת 1932, אז עבר לדירתה של אחותו ברחוב ז'ורביי 42. המחנכת הראשית של המוסד הייתה סטפניה וילצ'ינסקה – "גברת סטפה". קורצ'אק ניהל את המוסד במשך 30 שנה. בשנת 1919 ייסד יחד עם מריה פאלסקה מוסד חינוכי נוסף, בית יתומים לילדים פולניים בשם "ביתנו" (1919–1936), שבתחילה שכן בפרוור של ורשה, פרושקוב, ובשנת 1928 הועבר לשכונת ביילני בוורשה, לרחוב יאנה קספרוביצ'ה 203. גם ב"ביתנו" יושמו שיטות חינוכיות חדשניות. ב-2 באוקטובר 1940 הועבר "בית היתומים" לגטו ורשה, לרחוב חלודנה 33. בזמן המעבר קורצ'אק נאסר, והגרמנים החזיקו אותו בבית הסוהר פאביאק, משם שוחרר בערבות כעבור כמה חודשים. בית היתומים עבר לרחוב שיינה 16 (שליסקה 9). בשני המוסדות החינוכיים, שנועדו לילדים בגיל 7–14, מומשו הרעיונות של חברת ילדים בעלת מנהל עצמי שיצרה את מוסדותיה האוטונומיים כמו פרלמנט ובית דין שנוהלו בידי הילדים, עיתון, מערכת תורנויות ואפילו קופת הלוואות. הפסיכולוג השווייצרי ז'אן פיאז'ה, שביקר בבית היתומים של קורצ'אק, אמר עליו: "אדם נפלא, בעל אומץ לרחוש אמון כלפי הילדים והנוער שתחת טיפולו עד כי העביר לידיהם את ענייני המשמעת והטיל עליהם משימות קשות ביותר, הקשורות באחריות גדולה מאוד". מלחמת העולם השנייה, גטו ורשה והמסע האחרון עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב קורצ'אק לצבא הפולני כקצין, אך לא התקבל לשורות הצבא מפאת גילו. בזמן הכיבוש הגרמני הוא לבש את מדי הצבא הפולני וסירב לציית לפקודה הנאצית המצווה על היהודים לענוד סרט מעוטר במגן דוד, משום שראה בכך חילול הסמל. בחודשים האחרונים של חייו (ממאי 1942) חי בגטו ורשה. נברלי, שכתב מאוחר יותר את הביוגרפיה של קורצ'אק, ניסה להשיג לו תעודות מזויפות מן האזור הארי של העיר, אך קורצ'אק סירב לעזוב את הגטו ובעצם לעזוב את חניכיו. בגטו ורשה חזר קורצ'אק לכתיבת יומנו, אותה החל בשנת 1939 והפסיק למשך כשנתיים וחצי, כאשר הקדיש את זמנו ומרצו לטיפול ודאגה לחניכיו בבית היתומים ופעילות הקשורה במצבם של הילדים בגטו. היומן נמסר לידי ידידו הסופר איגור נברלי ופורסם לראשונה בוורשה בשנת 1958. בהיותו בן חמש, כך כתב ביומנו ב-1942(בגטו ורשה) "גיליתי לסבתא בשיחה אינטימית את תוכניתי... להשליך החוצה את הכסף כולו. כיצד להשליך ולאן, ומה לעשות לאחר מכן, לא ידעתי, כפי הנראה..." הרישום האחרון ביומנו הוא מ-4 באוגוסט 1942. שמאל|ממוזער|250px|לוח זיכרון בכניסה לתיאטרון Lalka לציון מקום מושבו האחרון של בית היתומים בגטו ורשה. הלוח הוצב בשנת 2012. בבוקר 5 או 6 באוגוסט 1942, שטחו של הגטו הקטן הוקף על ידי פלוגות אס-אס ושוטרים אוקראינים ולטביים. בזמן קיומה של האקציה הגדולה, כלומר השלב העיקרי של השמדת אוכלוסיית גטו ורשה, קורצ'אק דחה שוב ושוב הצעות להצלה, כי לא היה מוכן לנטוש את ילדיו ועובדיו בבית היתומים. ביום הגירוש הוביל קורצ'אק את מסע חניכיו לאומשלאגפלץ, משם יצאו טרנספורטים למחנות ההשמדה. קורצ'אק צעד בראש, בראש גלוי, בנעליים צבאיות גבוהות אוחז בידיהם של שני ילדים. במסע השתתפו כ-200 ילדים וכעשרה מטפלים, ביניהם סטפניה וילצ'ינסקה. המסע שלהם הפך לאגדה, מיתוס של המלחמה, הנשען על זיכרונות שלא היו תמיד מהימנים וחסרו לכידות בפרטיהם. על פי גרסה אחרת, הילדים צעדו ברביעיות ונשאו את דגלו של "המלך מתיא הראשון", גיבור אחד מספריו של קורצ'אק. כל ילד נשא עמו צעצוע או ספר אהוב. אחד הנערים, שהלך בראש, ניגן בכינור. האוקראינים ואנשי האס-אס הצליפו בשוטיהם וירו באוויר מעל להמון הילדים. אף על פי שאחד מהם הוביל את המצעד, נראה שחש מעין סימפתיה אל הילדים. באותו יום נשלחו מגטו ורשה 4,000 ילדים ומטפליהם מבתי היתומים בעיר. קורצ'אק נרצח יחד עם חניכיו במחנה ההשמדה טרבלינקה. בשנת 1948, לאחר מותו, הוענק לקורצ'אק "צלב אבירי מסדר תחיית פולין". קורצ'אק כמחנך תפיסתו החינוכית עוד בנעוריו התעניין קורצ'אק בתאוריות חינוך פרוגרסיבי והושפע מהרעיונות של זרם "החינוך החדש". הוא שאב השראה מתאוריית החינוך הפרוגרסיבי שעוצבה על ידי ג'ון דיואי ומרעיונותיהם של דקרולי ומונטסורי וכמו כן מפדגוגים מוקדמים יותר – פסטלוצי, ספנסר ופרבל והכיר את רעיונותיו הפדגוגיים של טולסטוי. בקיץ 1898 נסע לשווייץ על מנת להתוודע לפעילותו ויצירתו הפדגוגית של יוהאן היינריך פסטלוצי, נסיעה אותה תיאר מאוחר יותר בכתב העת "חדר קריאה לכל". בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוא הרצה במכללות שונות בפולין, בין היתר במכון הממלכתי לחינוך מיוחד (היום האקדמיה לחינוך מיוחד ע"ש מריה גז'גוז'בסקה), בסמינר הממלכתי למורים בני דת משה ובמכון הממלכתי למורים. קורצ'אק היה חסיד של האמנציפציה של הילד, ההגדרה העצמית שלו וכבוד לזכויותיו. גופי המנהל העצמי של החניכים שפעלו במוסדותיו כמו פרלמנט הילדים ובית הדין, הגשימו בחיי היום-יום את עקרונות הדמוקרטיה, שהיו תקפים בעיניו באופן שווה הן לילדים והן למבוגרים, והכינו את "האנשים הקטנים" לעולם המבוגרים. "ילד מקשר ומבין כמו אדם מבוגר - הוא חסר רק את מטען הניסיון של האיש" – היה אומר. העיתון שפורסם עבור ועל ידי הילדים היה הפורום שלהם, בית היוצר לכישרונותיהם ואפיק חשוב להתבוללות שלהם בתרבות הפולנית, בעיקר לילדים ממשפחות אורתודוקסיות. קורצ'אק הרופא תמך בשיקום וטיפול חדשני ומורכב בילדים משולי החברה. קורצ'אק טען שמקומו של הילד בחברת בני גילו ולא בפינה הביתית המוגנת. הוא שאף לכך, שילדים יעמתו בינם לבין עצמם את דעותיהם המתגבשות והשקפות העולם הראשוניות, וכך יעברו תהליך של סוציאליזציה (חיברות) ויכינו את עצמם לחיים מבוגרים. הוא השתדל להבטיח לילדים ילדות ללא דאגות – אך אין פירוש הדבר שתהיה נטולת חובות. למרות עשרות השנים שהפרידו בינו לבינם, קורצ'אק התייחס לילדים ברצינות וניהל עמם דיאלוג פתוח. הוא סבר שילד צריך לחוות מצבים נתונים ולהבינם בעצמו, להתנסות, ולהגיע בעצמו למסקנות ובמידת הצורך - למנוע תוצאות משוערות. "אין ילדים – יש רק בני אדם" – הוא כתב. כל הילדים שריפא או גידל היו בעיניו כילדיו שלו. עמדותיו האלטרואיסטיות לא אפשרו לו להעניק יחס מיוחד או להעדיף קבוצה קטנה של חניכים אהובים. הוא לא האמין שהמשפחה המסורתית היא החוליה החשובה והבסיסית ביותר של הקשר החברתי, וחלק על התפקיד שמילאה בחוגי החברה הנוצרית השמרנית והחברה היהודית המסורתית. היסודות החשובים של תפיסתו החינוכית של קורצ'אק: דחיית הכפייה הפיזית או המילולית הנובעת מיתרון גיל או תפקיד. אינטראקציה חינוכית בין המבוגרים והילדים המרחיבה את ההגדרה של הפדגוגיה המסורתית. ההשקפה שילד הוא יצור אנושי באותה מידה כמו המבוגר. העיקרון שתהליך חינוכי צריך לקחת בחשבון את אישיותו של כל ילד וילד. האמונה שילד מכיר באופן הטוב ביותר את צרכיו, שאיפותיו ורגשותיו, לכן יש לו הזכות לכך, שהמבוגרים יתייחסו לדעתו. הכרה בזכות הילד לכבוד, לחוסר ידע ולכישלונות, לפרטיות, לדעה עצמית ולרכוש משלו. הכרה בתהליך התפתחותו של הילד כעבודה קשה. הערכת גישתו החינוכית פרסומים רבים דנים בתאוריה הפדגוגית של קורצ'אק, וכיום הוא זוכה להכרה רחבה יותר ויותר כמבשרם של מספר זרמים פדגוגיים. הוגים מודרניים רבים רואים את זכויות הילד כפי שהוגדרו על ידי קורצ'אק. הסיסמה "לתקן את העולם – פירושו לתקן את החינוך" – הייתה דעתו של קורצ'אק. בשנות האלפיים, מוכר קורצ'אק כאחד החלוצים של הזרם הפדגוגי המכונה כיום "חינוך מוסרי" (Moral Education). זאת, על אף העובדה שלא יצר תאוריה שיטתית בנושא ורעיונותיו החדשניים התבססו על פרקטיקה. הוא התנגד לדוקטרינות בדידקטיקה, אף על פי שהיה מעודכן היטב בזרמים הפדגוגיים והפסיכולוגיים בני זמנו. לפי איגור נוורלי, קורצ'אק לא הזדהה עם אף אידאולוגיה מדינית ספציפית או דוקטרינה פדגוגית. קורצ'אק, כאמור, מוכר היום כמבשרם של מספר זרמים. לורנס קולברג טוען, שהתאוריה שלו "קהילת הצדק של הילדים" (Children just community) מבוססת על הפרקטיקה של קורצ'אק. יש המניחים, שלקורצ'אק ולפאולו פריירה יש השקפות דומות על דמוקרטיה בבית הספר ועל התאוריה של הדיאלוג. חסידי "האהבה הפדגוגית" (Pedagogical Love) מבססים את התאוריה שלהם על מודל היחסים מורה-תלמיד שעוצב על ידי קורצ'אק. כותבים אחרים מוצאים אצל הן אצל קורצ'אק והן אצל מרטין בובר התחלות של זרם "החינוך הדתי". הרעיונות של קורצ'אק מיושמים ב"אידאולוגיה של נירמול", חינוך של ילדים עם ליקויים שכליים. גישתו החינוכית של קורצ'אק השפיעה על יוזמות חקיקה לטובת הילד, שהופיעו אחרי מלחמת העולם השנייה. לפולין היה חלק גדול בהן - היא לקחה חלק פעיל בהכנות להצהרת זכויות הילד בשנת 1959 ויזמה את "אמנת זכויות הילד", שהתקבלה בשנת 1989 על ידי האו"ם. הערכה כסופר וכהוגה ספריו של קורצ'אק נכתבו בפולנית ותורגמו לשפות רבות, בהן עברית, יידיש, אנגלית, גרמנית, יפנית ואפילו אספרנטו. חלק מספריו תורגמו לעברית מספר פעמים, בשמות שונים. כמו כן, חלק ממאמריו נכללו במספר אסופות שונות בעברית, לעיתים בתרגומים שונים. הספרים עוסקים בהתגברות על הפחד, בהתמודדות עם אלימות פנימית הבוקעת מתוך הילד, בהתחשבות באחרים וכן בשוויון בינלאומיים, והצטרפות לצד הטוב שבאדם. רבים נדרשו למשנתו החינוכית והבנת משמעות ספריו וסיפוריו של קורצ'אק. זכויות הילד ונשיאה באחריות חוקר הספרות אדיר כהן כתב מספר ספרים ומאמרים על משמעות הגישה של יאנוש קורצ'אק הנובעת מתוך ספרי הילדים שלו. את ההשוואה לדיואי כתב פרופ' כהן על פי המאמר "החינוך לאידיאליזם מציאותי לפי יאנוש קורצ'אק - עיון בתודעת הייאוש והתקווה" של הרב ד"ר סטיב קופלנד ממכון פרדס, מכללת הרווארד, והמכללה העברית בבוסטון. החוקר יובל דרור, כתב על גישת החינוך אשר בדרכה הלך קורצ'אק עצמו, עליו דנו בו אנשי חינוך עוד בתוך כותלי בית היתומים החי בוורשה, ועל הבעתו של גישה זו בתוך ספריו. לדברי רוב החוקרים, מסביר דרור, עיקר עניינו של קורצ'אק היה נתינת תחושת בית. דרור חולק על דעתם, והוכיח שגישת קורצ'אק היא חינוך, בראש ובראשונה לנשיאת אחריות, לערכי חברה, חירות ושלטון עממי בלתי עריץ. גם במאמרו של דרור מודגשת ההתמודדות עם מצבים אמיתיים, וההכרה בצדדים השליליים שבחיים. כך, בבית היתומים היה מוסד "מלך הילדים" שנשא באחריות רבה, ובו בזמן היה צריך להיזהר מנפילת מעמדו ל"מפונק של הדוקטור" או "חביבהּ של סטפה", ובמילים אחרות: ספרו "המלך מתיא הראשון" אינו רחוק מההווי בבית היתומים. החוקרת עינב בן-דורי מפרטת את הערכים לילדים ולמבוגרים העולים מתוך שני ספריו של קורצ'אק על "המלך מתיא". זוהי הקדמה למאמר על כוחו של הסיפור לשנות אנשים, ועל משמעות הסיפור החסידי. לדעתו הספרים אינם רק "חינוכיים" עבור הילדים, אלא פונים גם לעולמם של המבוגרים, ומדגיש בפניהם את הצורך להתייצב לצד ערכי היושר והשוויון. שאיפה לטוב, תקווה ואהדה בספר "הילד הוא אדם, הגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק", חוקר החינוך מרק סילברמן דן בהגותו וגישתו החינוכית של קורצ'אק העולה מתוך כתביו וגם סיפוריו, וכמו אחרים מדגיש את גישתו של קורצ'אק הקורא למבוגרים להתנהג ככל האפשר עם ילדים כבוגרים זעירים, וכך גם קרא לספרו. אך בנוסף לכך, הוא מנתח את עמדותיו על רקע עמדות דומות בפולין המשכילה - עמדות של פטריוטיות מחד (המופיעים באופן בולט בספרי הילדים הידועים שלו), אחוות האדם מאידך, אהבת הטבע והתבוננות בעין אוהדת אך מפוקחת בו, וב"תהליכי צמיחה וקמילה" (גם אלו בולטים בסיפורי קורצ'אק). בסופו של דבר, סילברמן מגיע למסקנה שחלק חשוב מדרכו החינוכית של קורצ'אק, הוא היחס החיובי הנדרש לחלומות ותקוות של האדם עצמו ושל חבריו. זו, לפי דעת הכותב, הייתה גם פרשנותו הדתית של קורצ'אק לאלוהים, וכך גם חש את הצורך באחוות ישראל (כלומר אחווה יהודית), בין היתר בתפקידם כ"מתקני עולם". עם התקדמות השנים התקרב הן לציונות והן לאהדת המסורת היהודית, על פי פרשנות זו שהוא נתן לה, וכל עוד הטקסים היהודיים מכוונים נכון, אל המהלך הזה, של אהבת העולם, הטבע והאחווה האנושית. חמלה אנושית החוקר אלי אשד טען, שבספר "יותם הקסם" (תורגם מאוחר יותר בשם: 'קאיטוש המכשף'), קורצ'אק מתמודד וכותב נגד התפיסה של ניטשה, תפיסת 'האדם העליון' והעצמת השכלתנות והמדע, דעות שבאו לידי ביטוי במשטר הנאצי והגותו. קורצ'אק לעומת זאת בוחר בתפיסה המדגישה את הרגשות, החיבה והחמלה האנושית. גיבור הספר יותם (או קאיטוש), הוא למעשה אנטי-גיבור, המגלה את ההרס שהאדם (הקטן כגדול) יכול להביא על העולם, והלומד לרצות לפעול רק עבור הטוב שבו. אשד אף חשף את כתיבתו הלא ידועה של קורצ'אק, הן הציונית והלאומנית למדי (אך אוטופית), והן כתיבתו על הנאציזם ועל היטלר בפרט, במחזה לא ידוע, שהוצג 50 פעם בפני קהל מבוגרים אך לא הודפס מעולם בחייו. במחזה זה, מטורפים מתכנסים להקמת ממשלה בבית המשוגעים בו הם חוסים, ופורשים את משנתם, הכוללת דמות היטלראית המטילה אימה ורצח על העולם כולו. וכן סיפור ילדים שהופץ בעברית בלבד, ובצנזור פרטים רבים, ובו ילד החולם על עלייתו לארץ, ובסופו פוגש את היטלר ומשכנע אותו שאפשר, עם עוצמה, לעשות דברים טובים בעולם. החוקרת ורד גנור-שביט, מדגישה את הצורך של קורצ'אק להראות לילדים את החולשות האנושיות, כולל ההתמודדות עם כישלונות מוסריים, ונפילות נפשיות, ולא להסתירם. במיוחד חשוב להראות להם את מגבלות האדם, ואת ההכרה בדברים שאינו יכול לשנותם. היא מצטטת מספרו "כיצד לאהוב ילדים": השקפת הסטואה והתנ"ך החוקר משה שנר הסביר את עמדות הסטואה שקורצ'אק קרא מעט לפני מותו בספרו של מרקוס אורליוס, וראה בהם תפיסה הדומה לתפיסה התנ"כית המופיעה בספר משלי. הוא מסביר מדוע גם התנגד קורצ'אק ל"משנה סדורה" בנושא החינוך, אך בה בעת היו לו גישה וקו: לדבריו, תפיסת הסטואה מביעה את קבלת העולם כפי שהוא, תוך התבוננות אמיתית וכנה בו, ותוך צירוף הכוחות האנושיים להתמודדות עמו, באחווה. לפי פירוש זה, הנפש האנושית, שתמיד שואפת לטוב ומקווה, יכולה לזהות את הרגעים והמקומות שאין אפשרות להתמודד עימם. בהליכה שלנו בעיניים פתוחות מול הרוע והרשע המתגלים בעולם ומול המוות, אנחנו מעודדים זה את זה להמשיך כחברה שמחה, בריאה בגופה ובנפשה ושואפת לטוב. תיעוד והנצחה ממוזער|250px|בול ישראלי משנת 1962 לזכרו של יאנוש קורצ'אק לזכרו של קורצאק הוקמו אנדרטאות רבות, הוקמו ארגונים המוקדשים לתיעוד חייו והמחשבה הפדגוגית שלו ומוסדות לימוד רבים נקראו על שמו בישראל ובעולם. בערים רבות בישראל רחובות על שמו. בשנת 1942, זמן קצר לאחר מותו של קורצ'אק, הוקם בית יתומים ברעננה בשם "ביתנו" שאף אימץ את שיטתו החינוכית של קורצ'אק. "ביתנו" קלט ילדים ניצולי שואה שנשלחו למוסד על ידי ארגון עלית הנוער בזמן המלחמה ובשנים שאחריה. אנדרטאות שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת יאנוש קורצ'אק ותלמידיו ב"יד ושם" ממוזער|שמאל|250px|סלע הזיכרון ליאנוש קורצ'אק ותלמידיו בטרבלינקה אנדרטת יאנוש קורצ'אק ותלמידיו בכיכר על שם קורצ'אק ביד ושם בירושלים, מאת הפסל בוריס סקציאר אנדרטה ברחוב שביינטוקשיסקה ליד ארמון התרבות והמדעים, ורשה. אנדרטה ברחוב יאקטורובסקה 6 (לשעבר – קרוחמלנה 9) שם פעל בית היתומים לילדים יהודים בוורשה. אנדרטה בבית הקברות היהודי בוורשה ברחוב אוקופובה מאת הפסל בוריס סקציאר אנדרטה ברחוב קורקובה, ורשה סלע זיכרון לקורצ'אק ותלמידיו בטרבלינקה אנדרטה לזכר קורצ'אק ותלמידיו מאת הפסל הישראלי יעקב אפשטיין ברחבת הספרייה העירונית בבת ים "קורצ'אק והילדים", פסל המוצג במוזיאון לוחמי הגטאות מאת האמן שמואל ניסנבאום אנדרטת הנצחה ליאנוש קורצ'אק ולסטפה וילצ'ינסקה ביער הזיכרון ליהדות פולין בהר הרוח אנדרטה של קורצ'אק ו"ילדיו", בגינצבורג גרמניה מאת האמן והפסל יצחק בלפר, מיתומי קורצ'אק ארגונים ומוסדות העוסקים בתיעוד והנצחת חייו ומורשתו בשנת 1978 הוקם הוועד הבינלאומי על שם קורצ'אק. בשנת 1983 הוקם הארגון התנדבות בישראל להפצת מורשתו של קורצ'אק. בשנת 1993 הוקם המרכז לתיעוד ומחקר Korczakianum. ברשותו של המרכז ארכיונים ייחודיים, המרכז מקיים פעילויות חינוכיות, מחקר, פרסומים (בין היתר הוצאת מהדורה של כל כתבי קורצ'אק). המרכז ממוקם בוורשה, ברחוב יאקטורובסקה 6 (לשעבר – קרוחמלנה 9) שם פעל בית היתומים לילדים יהודים בוורשה. מוסדות לימוד רבים בישראל ובעולם כולו אימצו את משנתו החינוכית. כך לדוגמה בית הספר הדמוקרטי "יחד" בחולון מתנהל על פי שיטתו. בתי ספר רבים בישראל ובעולם נקראים על שמו (בתי ספר ישראליים הנקראים על שמו נמצאים בירושלים, באר שבע, רמת גן, פתח תקווה, חיפה וקריית מוצקין, וכן "המכון החינוכי הישראלי ע"ש יאנוש קורצ'אק"). מדינת ישראל הוציאה בול דואר לזכרו של יאנוש קורצ'אק. אסטרואיד מחגורת אסטרואידים שהתגלה ב-16 בספטמבר 1971 במצפה כוכבים באוקראינה, נקרא 2163 Korczak על שמו. מתחילת שנות האלפיים מקיימת תנועת המחנות העולים טקס אזכרה שנתי לקורצ'אק, סטפה וילדי בית היתומים. החל משנת 2010 טקס האזכרה נערך בשיתוף פעולה עם יד ושם. ב-5 באוגוסט 2010 נערך טקס אזכרה ביד ושם לציון 68 שנים להירצחם של יאנוש קורצ'אק, אנשי צוות בית היתומים והילדים, הטקס נערך בכיכר הנושאת את שמו. שנת 2012 הוכרזה בפולין כ"שנת קורצ'אק" ובמסגרתה נערכו עשרות אירועים המנציחים את שמו ומורשתו. גם שרבוט גוגל ציינו את שנת קורצ'ק. בשנת 2012 הקימה תנועת הנוער "המחנות העולים" יחד עם האמן יצחק בלפר, חניכו של קורצ'אק, תערוכת קבע העוסקת במורשתו של קורצ'אק הנקראת "אמונה חדשה". בתערוכה מתקיימות הדרכות וסדנאות שונות, בעיקר לציבור המחנכים בישראל. סרטים, ספרים, מחזות ומוזיקה "הנך חופשי, דוקטור קורצ'אק" (Sie sind frei, Dr. Korczak; בישראל הוקרן בשם "קורצ'אק והילדים") – קופרודוקציה מערב גרמנית-ישראלית משנת 1974 בבימויו של אלכסנדר פורד. הסרט מוקדש לשנים האחרונות בחייו של קורצ'אק. את דמותו של קורצ'אק מגלם ליאו גן. "קורצ'אק" – סרט פולני משנת 1990 בבימויו של אנדז'יי ויידה על פי תסריט של אגניישקה הולנד . הסרט מתאר את גורלו של קורצ'אק וחניכיו האהובים על רקע מבצע ריינהרד. הסרט משלב קטעי סרטים דוקומנטריים שצולמו על ידי הנאצים בגטו ורשה. את דמותו של קורצ'אק מגלם ווייצ'ך פשוניאק . בשנת 2003 הועלתה בניו יורק האופרה "היתומים של קורצ'אק" מאת אדם סילברמן . האופרה מבוססת על סיפור חייו ומפעלו הבולט - טיפול בילדים היתומים. בשנת 2017 עלה לאקרנים סרט המבוסס על הספר אשתו של שומר גן החיות המתאר את סיפור הצלת היהודים שניהלו ד"ר יאן ואנטונינה ז'בינסקי, מנהל גן החיות בוורשה ואשתו. בסרט קורצ'אק מופיע בגילומו של השחקן Arnošt Goldflam, והסרט נותן משקל רב לשגרה בבית היתומים בימי הגטו וגם לגירושו. גם יאן ניסה להפציר פעמים רבות בקורצ'אק לברוח עמו ולהינצל, אך קורצ'אק דבק בילדים ועלה עמם לרכבת השילוח לטרבלינקה. בשנת 2019, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביצעה התזמורת הסימפונית ירושלים בהופעת בכורה, את "סימפוניית יאנוש קורצ'אק" בניצוחו של גרהרדט מולר - גולדבום. הסימפוניה נכתבה על ידי המלחין הגרמני אוסקר גוטליב בלאר (Oskar Gottlieb Blarr) בשנת 1985 לפסנתר סולו (ובוצעה בארץ באותה בכנסיית הגואל), אך לאחר מספר שנים עובדה לתזמורת לבקשתו של המנצח דוד שלון. שמה המלא של היצירה הוא "לזכר יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינסקה. הספר ה-40 בסדרת "מנהרת-הזמן" המצליחה של גלילה רון פדר נקרא "ממלכת הילדים" ומספר על יאנוש קורצ'אק. ספריו ספרי ילדים ילדי הרחוב (1901). נדפס בכרך אחד עם ילד הטרקלין תחת הכותרת: יאנוש קורצ'אק כתבים כרך ד': ילדי רחוב וילד הטרקלין. מפולנית - אורי אורלב; בהוצאת האגודה על-שם יאנוש קורצ'אק בישראל והקיבוץ המאוחד, 1998. ילד הטרקלין (1906), מפולנית - אריה בוכנר, אברהם ברלס, 1973. / מפולנית - אורי אורלב, נדפס בכרך אחד עם ילדי הרחוב תחת הכותרת: יאנוש קורצ'אק כתבים כרך ד': ילדי רחוב וילד הטרקלין; בהוצאת האגודה על-שם יאנוש קורצ'אק בישראל והקיבוץ המאוחד, 1998. מושקים, יושקים, שרוליקים/בקייטנה (1910). הגרסה העברית לספר זה קרויה "בקייטנה", מפולנית - אריה בוכנר, צייר: מ' אריה, הוצאת ניב, 1964, 1968, 1978. / נכלל גם בעם הילד, בהוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974. Józki, Jaśki, Franki (1911). בובו (1914). כלול בכתבים – כרך ה: התהילה וסיפורים אחרים, מפולנית – אורי אורלב, בהוצאת בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, יד ושם, האגודה ע"ש י. קוצ'אק, 1999. כאשר אשוב ואהיה קטן (1925). מפולנית - אריה בוכנר, אייר - מ' אריה, הוצאת יסוד, 1974 / כלול בכתבים – כרך ח, הוצאת לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד. דז'ק הקטן / פשיטת הרגל של ג'ק הקטן (1926). מפולנית - י. פרישמן, ציירה תרצה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1947. / מפולנית - אורי אורלב; ציורים - ויסלאב מאיכז'אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985. המלך מתיא הראשון (1923). מפולנית - יוסף ליכטנבום, הוצאת שטיבל, 1933 / מפולנית – אורי אורלב, כתר, 1979. כמו כן, עובד למחזה "המלך מתיא בגטו; מחזה בעשר תמונות: מחזה לגיל הנעורים" בידי חיים טהרלב ולמחזה "המלך מתיא הראשון" (1986) בידי דבורה עומר, והועלה לבמה בישראל בשנות השמונים של המאה העשרים. דת הילד (1929) המלך מתיא באי השומם (1931). מפולנית - י’ ליכטנבוים ; ציורים ש' כהן. / מפולנית - אורי אורלב, כתר, 1979. יותם הקסם/קאיטוש המכשף/קיטוש הקוסם (1934). מפולנית - יוסף ליכטנבום, רישומים - לאה גרונדיג, עם עובד, 1944 / מפולנית – אורי אורלב, עם עובד, 1987. / מפולנית - יוכבד פרימן, איורים - חובב רשלבך, זמורה-ביתן, 2000. הנער העקשני: חיי לואי פסטר (1937). הוצאת מ. נוימן 1957 / מפולנית - שמשון מלצר, הוצאת אדם, 1978. Trzy wyprawy Herszka (1938). בני האדם הם טובים (1938). מפולנית - אריה בוכנר, צייר א' אבדי, הוצאת יסוד, 1970, 1973. עם הילד, מפולנית - צבי ארד, הוצאת הקיבוץ המאוחד. כמו כן, יצאו האסופות: מחזות, מפולנית - אריה בוכנר, אייר - מ’ אריה, הוצאת ניב, 1958. ספורים לילדים, מפולנית - עדה פוזננסקי-הגרי, אייר - יוסף ברגנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1961. התהילה (1923). מפולנית - אריה בוכנר, אייר - מ’ אריה, הוצאת ניב, 1963. כתבים, כרך ג': סיפורי הקייטנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד. כתבים, כרך ה': התהילה וסיפורים אחרים, מפולנית – אורי אורלב, בהוצאת בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, יד ושם, האגודה ע"ש י. קוצ'אק, 1999. באוסף: התהילה, בובו, שבוע ביש מזל, וידויו של פרפר, סיפורים מכתבי-עט, סיפורים לצעירים ביותר, שירים. הגות מרבית ספרי ההגות של קורצ'אק תורגמו כחלק מאסופת כתבים בנושאי חינוך ולא כספרים עצמאיים. להלן רשימת ספריו כפי שיצאו בפולנית, תוך ציון האסופה בה הם כלולים.. ראו בהמשך רשימת אסופות בעברית. Koszałki opałki (1905). בית הספר של החיים (1908). כלול ב"כתבים – כרך ח", הוצאת לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974. Sława (1912). רגעים חינוכיים (1919). כלול ב"כתבים – כרך א: פרוזה פיוטית", הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד. כיצד לאהוב ילדים (1920, 1921). מפולנית - יעקב צוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1963. כמו כן, כלול בספר "עם הילד". העיתון בבית הספר (1921). כלול ב"כתבים, כרך ט': כללי החיים ועיתונאות לילדים". לבדי עם אלוהים (1922). כותר בעברית:עם אלוהים אשיח: תפילותיהם של אלה שאינם מתפללים, מפולנית - יהושע מרקוביץ. קריית ספר, (1979). / כלול גם ב"כתבים – כרך ב: פרוזה פיוטית", בתרגומם של יונת ואלכסנדר סנד. 'קצר ללא בושה (1926). כלול ב"כתבים – כרך ב: פרוזה פיוטית". זכותו של הילד לכבוד (1929). כלול ב"כתבים – כרך א: פרוזה פיוטית" וב"ילדות של כבוד" בתרגומם של סדן ומלצר. כללי החיים (1930). כלול ב"כתבים – כרך ט". סנאט המטורפים (1930). כלול בכתבים – כרך ב: פרוזה פיוטית. Reflekcje (1938). פדגוגיה מבודחת (1939). כלול ב"כרכים – כרך ב: פרוזה פיוטית". מן הגטו (1939-1942). מפולנית - צבי ארד, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974. האסופות: כתבים, כרך א': פרוזה פיוטית, הקיבוץ המאוחד, 1996, כולל את החיבורים: איך לאהוב ילד (1920, 1921), רגעים חינוכיים (1919), זכות הילד לכבוד (1929) כתבים, כרך ב': פרוזה פיוטית, מפולנית - יונת סנד, אלכסנדר סנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996, כולל את החיבורים: אדם עם אלוהיו (1922), קצר ללא בושה (1926), סנאט המטורפים (1930), שיחות רדיו, פדגוגיה מבדחת (1939), ילדי התנ"ך. כתבים, כרך ו': הומורסקות ופיליטונים, הקיבוץ המאוחד, כולל את החיבורים: קש וגבבה, הומורסקות ופיליטונים, פלייטונים מתוך Kolce, זוטות סטיריות. כתבים, כרך ז': הומורסקות ופליטונים (ב), הקיבוץ המאוחד, כתבים, כרך ח': כאשר אשוב ואהיה קטן, בית הספר של החיים, הקיבוץ המאוחד, כולל את החיבורים: כאשר אשוב ואהיה קטן (1925), בית הספר של החיים (1907) כתבים, כרך ט': כללי החיים ועיתונאות לילדים, הקיבוץ המאוחד, כולל את החיבורים: כללי החיים (1930), עיתון בית ספר (1921), קטעים מתוך עיתוני הילדים "מאלי פשגלונד" ו"בשמש". ילדות של כבוד, מפולנית - דב סדן ושמשון מלצר, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1976. כולל את החיבורים: כאשר אשוב ואהיה קטן (1925), זכות הילד לכבוד (1929), כללי החיים (1930) ופדגוגיה מבדחת (1939). עם הילד, מפולנית - צבי ארד ויעקב צוק, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974, כולל את החיבורים: מושקים, יוסקים, שרולים (1910), בובו (1914), כיצד לאהוב ילדים (שני החלקים: 1920, 1921). דת הילד, מפולנית - דב סדן וצבי ארד, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1978. רשימות, מסות ומאמרים על ארץ ישראל ועל פדגוגיה שפורסמו בביטאונים שונים (1919–1938) ומבחר מעיתונות הילדים "מאלי פשגלונד", וחמש רשימות מהדו-שבועון לילדים ומחנכים "בשמש", (1926-1919). כתבים פדגוגיים - שלושה כרכים, מפולנית - דב סדן (על חלק מההוצאות חתום בתור ד’ שטוק) ושמשון מלצר, הקיבוץ המאוחד 1944. כוללים בין היתר את החיבורים: זכות הילד לכבוד (1929), כללי החיים (1930), פדגוגיה מבדחת (1939), כאשר אשוב ואהיה קטן (1925). קטעים פדגוגיים נבחרים מפולנית - מוחמד חוראני, ירושלים: המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין (1991). עיונים במורשתו של קורצ'אק, ביטאון משותף לבית לוחמי הגטאות ואוניברסיטת חיפה. שישה חלקים: עבודות מחקר, עיונים ביצירותיו של קורצ'אק ותרגומים ראשונים של יצירות, עדויות ומכתבים. המחזה של קורצ'אק: "סנאט המטורפים" ומבחר מאמרים על כתיבתו ומשנתו החינוכית של יאנוש קורצ'אק. יצירתו הספרותית של קורצ'אק: "וידויו של פרפר" ושבעה סיפורים מתוך יצירותיו האחרונות של קורצ'אק. מקורות חדשים מהגטו. חומר ארכיוני על בית היתומים שניהל קורצ'אק והובא לארץ ב-1988. מכתבים ומאמרים. "בית הספר של החיים" בתרגומו של אורי אורלב, מאמרים בנושא יצירותיו של קורצ'אק, מאמר על סטפה וילצ'ינסקה מאת עדה הגרי ודיון על ה"עלייה לרגל" של נוער ישראלי לפולין. "קצר ללא בושה", קטעים משיחותיו של יאנוש קורצ'אק ברדיו ומאמרים. ראו גם בית היתומים של יאנוש קורצ'אק חינוך דמוקרטי ילדים בשואה שמואל גוגול מחניכיו של קורצ'אק אנה בראודה-הלר לקריאה נוספת מאות מאמרים שנתפרסמו בעברית מתמקדים באיש ויצירתו. בין הכותבים עליו מחנכים, חוקרים, מבקרים, ויוצרים: זרובבל גלעד, מנחם רגב, משה שנר, ישראל גוטמן, יעקב רתם, שבח אדן, עדינה בר-אל, גרשון ברגסון, ורבים אחרים. וסרצוג, זלמן, ד"ר יאנוש קארטשאק לערער און דערציער, בואנוס איירס, 1953 פאולינה אפנשלק, הדוקטור נשאר: רומן ביוגרפי על יאנוש קורצ'אק, הוצאת קרית-ספר, 1953 משה זילברטל (זרטל), במחיצתו של יאנוש קורצ’אק: (פרקי זכרונות), מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (ספרית פועלים: 'דורון'), 1944; (מהדורה ב' מורחבת: מרחביה: ספרית פועלים, 1962) במחיצתו של יאנוש קורצ’ק, רשמים, חיה הינדה לוי-ליסנר, תל אביב, 1965 צבי א. קורצוויל, משנתו החינוכית של ד"ר יאנוש קורצ'אק, תרבות וחינוך, 1968 יוסף ארנון, יאנוש קורצ'אק מחנך עם תום, אוצר המורה, 1971 יוסף ארנון, שיטתו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, תל אביב: דפוס "אבוקה", אוצר המורה, 1971 גדליה אלקושי, יאנוש קורצ'אק בעברית – ביבליוגרפיה מוערת בצירוף מבוא, לוחמי הגטאות, בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון, תשל"ב, 1972 אדיר כהן, יאנוש קורצ'אק המחנך: האיש, משנתו ומפעלו החינוכי, תל אביב: צ'ריקובר, 1974 שמעון זקס, רות לבנית ומרים לוין, יאנוש קורצ’אק ידיד הילדים, אביב: אוניברסיטת תל אביב – בית-ספר לחינוך – רמות-מערכות חינוך בע’מ – פרויקט יח"ס, תשל"ח-1978 ירחמיאל וינגרטן, יאנוש קורצ'אק – היהודי המעונה – סיפור חייו ותקופתו, הוצאת ברונפמן, 1979 העורך – אדיר כהן ; המלבה"ד – דב שובל, יאנוש קורצ’אק: דיוני הכנס הבינלאומי במלאת מאה שנים להולדתו חיפה, תל אביב 1979 ירחמיאל וינגרטן, יאנוש קורצ'אק, ספריית תרמיל, 1982 נתן גרוס, אילנה שילוני, בנימין אנוליק, (עורכים) מחווה לקורצ'ק: מדבריו, שירי משוררים, ציורי ילדים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה-1985 אדיר כהן, להיות שמש, להיות אור: החינוך כאהבה. דוגמתו של יאנוש קורצ’אק, חיפה: הוצאת אח, 1988 יצחק פרליס, איש יהודי מפולין: חייו ופעלו של יאנוש קורצ'אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986 בתיה גלעד, יאנוש קורצ'אק (הנריך הירש גולדשמידט) 1878–1942, הוצאת האגודה ע"ש יאנוש קורצ'אק בישראל, 1992 האנה מורקוביטש-אולצ'אקובה, חיי יאנוש קורצ'אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992 שבח אדן, הנריק גולדשמיט – יאנוש קורצ'אק, הוצאת כתר, 2000 מרים עקביא, בארצו של יאנוש קורצ'אק, הוצאת כרמל, תשס"ו-2006 טומק בוגצקי, אלוף הילדים – הסיפור של יאנוש קורצ'אק, הוצאת דביר, 2011 ישראל בנימינוב, יאנוש קורצ'אק האדם המחנך הסופר, הוצאת לוני כהן, 2012 מרק סילברמן, הילד הוא אדם: הגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, תל אביב: מכון מופ"ת, 2012 יואנה אולצ'ק-רוניקייר, קורצ'אק: ניסיון לביוגרפיה, אור יהודה: זמורה ביתן, 2013 אביב לבנת (עורך), גילוי דעת 17 (בנושא יאנוש קורצ'אק), סמינר הקיבוצים, 2020. https://www.bing.com/search?pglt=41&q=גילוי+דעת+17+סמינר+הקיבוצים&cvid=4cbce30ef89b46d09472590f0dc25e47&gs_lcrp=EgZjaHJvbWUqBggAEEUYOzIGCAAQRRg7MgYIARAAGEAyBggCEAAYQDIGCAMQABhAMgYIBBAAGEAyBggFEAAYQDIGCAYQABhAMgYIBxAAGEAyBggIEEUYPNIBCDIxOTZqMGoxqAIAsAIA&FORM=ANNTA1&PC=LCTS קישורים חיצוניים יאנוש קורצ'אק: רופא, סופר ומחנך, סרטה של בלה ברעם משנת 1978, זמין לצפייה ישירה באתר ארכיון ישראלי לסרטים - סינמטק ירושלים אתר עמותת יאנוש קורצ'אק הפולנית Bożena Wojnowska Życie dla Innego:Dziecka - Człowieka Rzeczpospolita Nr 36 16 grudnia 2008 הפרס הספרותי הבינלאומי ע"ש יאנוש קורצ'אק. אתר IBBY (בפולנית). הוענק בפעם האחרונה בשנת 2000. בין הסופרים הישראלים שזכו בפרס זה: אורי אורלב (1990) עבור "האי ברחוב הציפורים", עפרה גלברט-אבני (1994) עבור "קירות שלא רואים", כמו כן הוענק לסופרים מיכאל אנדה (1981) עבור "הסיפור שאינו נגמר", ואסטריד לינדגרן (1979) עבור "האחים לב ארי". הלינה בירנבאום על יאנוש קורצ'אק (בפולנית) על יאנוש קורצ'אק, לקט מאמרים באתר "דעת" משה שנר, יאנוש קורצ'אק - סיפור חייו והגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, באתר מכללת אורנים ישראל גוטמן, יאנוש קורצ'אק: האיש, המורשת והאגדה, אתר יד ושם אליעזר מרכוס, האם משנתו של קורצ'אק רלוונטית לעידן הטלקומוניקציה?, אתר יד ושם השיר "דרכו האחרונה", מילים: אנדה עמיר, לחן: פרדי ברק, שירה: דורית פרקש The Janusz Korczak Living Heritage Association - צילומים ויצירות באנגלית ובשוודית. KORCZAKIANUM מרכז התיעוד והמחקר קורצ'אקיינום אלי אשד, "יותם הקסם של יאנוש קורצ'אק כיצירה אנטי-ניטשיאנית", עיון ומחקר בהכשרת מורים 13, תשע"ג, 2012, עמ' 338–371 זיכרון אישי על יאנוש קורצ'אק - האמן יצחק בלפר מספר לציפי גון-גרוס על היכרותו האישית עם קורצ'אק בתוכניתה "ספרים, רבותי, ספרים", גלי צה"ל, 10 באוגוסט 2012 מלך הילדים תדאוס לווינסקי, יאנוש קורצ'אק, באתר אונסק"ו בית ספר דרכי נועם קצרין לומדיםעליו הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי פולין קטגוריה:אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:אנשי חינוך בשואה קטגוריה:אנשי חינוך יהודים פולנים קטגוריה:אסירים בגטו ורשה קטגוריה:בית היתומים של יאנוש קורצ'אק: אישים קטגוריה:ורשה: אישים קטגוריה:ורשה: סופרים קטגוריה:זוכי פרס השלום של התאחדות הסופרים הגרמנית קטגוריה:חינוך אלטרנטיבי קטגוריה:חינוך דמוקרטי קטגוריה:יהודים בצבא האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:יהודים בצבא האימפריה הרוסית קטגוריה:יהודים בשואה: פולין קטגוריה:יהודים שפעלו להצלה בתקופת השואה קטגוריה:יהודים חברי הבונים החופשיים קטגוריה:כותבי יומן בשואה קטגוריה:נספים במחנה ההשמדה טרבלינקה קטגוריה:סופרי ילדים ונוער יהודים קטגוריה:סופרי ילדים ונוער פולנים קטגוריה:סופרי פנטזיה יהודים קטגוריה:סופרי פנטזיה פולנים קטגוריה:סופרים ומשוררים שנספו בשואה קטגוריה:סופרים יהודים הידועים בשם עט קטגוריה:סופרים יהודים פולנים קטגוריה:סופרים פולנים הידועים בשם עט קטגוריה:רופאי ילדים יהודים קטגוריה:רופאי ילדים פולנים קטגוריה:רופאים יהודים פולנים קטגוריה:רופאים צבאיים יהודים קטגוריה:רופאים צבאיים רוסים קטגוריה:רפואה בגטו ורשה קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן קטגוריה:פולנים שנולדו ב-1878 קטגוריה:פולנים שנפטרו ב-1942

תקליטון

ממוזער|תקליטון ″½3 ממוזער|תקליטוני ½3 אינץ', ¼5 אינץ', ו־8 אינץ' שמאל|ממוזער|רכיבים: 1. לשונית מגן 2. נקודת המוקד 3. תריסים 4. עטיפת פלסטיק 5. נייר מעגלי המגן על הדיסק הפנימי 6. דיסק מגנטי 7. סקטור תַקְלִיטון הוא אמצעי לאחסון נתונים וגיבוי קבצים, על דִסקה שטוחה מחומר פלסטי המצופה בשכבה של חומר הניתן למגנוט. התקליטון ידוע יותר בשמו האנגלי, דיסקט (diskette; disk + צורן ההקטנה הצרפתי הנקבי ette-), שזכה לתפוצה רחבה יותר ממקבילתו העברית. המונח הרשמי באנגלית הוא Floppy disk (מילולית: floppy – גמיש). התקליטונים נכנסו לשימוש מסחרי בשנת 1971 ותוך זמן קצר החליפו את השימוש בכרטיסים מנוקבים. הם היו נפוצים מאוד בשנות ה־80 וה־90 עם התרחבות השימוש במחשבים אישיים. השימוש העיקרי בתקליטונים היה הפצת תוכנה, העברת נתונים בין מחשבים ויצירת גיבויים לקבצים קטנים. לפני התרחבות השימוש בדיסקים קשיחים שימשו התקליטונים גם לאחסון מערכות הפעלה ויישומים אחרים. בסוף המאה ה־20 פסק השימוש בתקליטונים, עקב המעבר לאמצעי אחסון עדיפים ויעילים מהם, וכך התיישן צירוף הלשון העברי "להחליף דיסקט" – שמובנו בשפת הדיבור היה "לשנות את התפיסה". דגמי תקליטונים קוטרו של התקליטון הנפוץ ביותר לפני יציאת התקליטון משימוש היה ½3 אינץ', וניתן לאחסן עליו נתונים בנפח של 720 קילו־בתים בדגמים הישנים (Double Density), או כפול מזה, 1.44 מגה־בתים, בדגמים החדשים (High Density). מוקדם יותר היו נפוצים תקליטונים בקוטר ¼5 אינץ' (בקיבולות 360KB ו־1.2MB) ואף בקוטר 8 אינץ', אך אלו הכילו פחות נתונים מהדגמים החדשים יותר, מכיוון שהם השתמשו בטכנולוגיות ישנות יותר. מבנה התקליטון התקליטון בנוי מדסקה עגולה, העשויה מחומר פלסטי שמצופה בשכבה דקה של אבקת תחמוצת ברזל. לצורך הגנה מלכלוך או מפגיעה פיזית, דסקה זו סגורה באריזה פלסטית חיצונית. הדסקה מסתובבת בקצב קבוע, ותוך כדי כך מאפשרת מגנוט או קריאה של נתונים (בדומה למגנוט על סרט מגנטי). מגנוט הנתונים נעשה בצד העליון בלבד או משני צדי הדסקה, במסלולים מעגליים שמיקומם (מרחקם מקצה הדסקה) קבוע. כונן תקליטונים רכיב החומרה במחשב המשמש לקריאת התקליטונים ולכתיבה עליהם הוא כונן התקליטונים (מסומן גם כ־FDD, ר"ת באנגלית של Floppy Disk Drive). הכונן היה רכיב סטנדרטי שהיה קיים בכל המחשבים האישיים וברוב המחשבים הניידים שיוצרו עד תחילת שנות ה־2000. עבור מחשבים ניידים שלא כללו כונן תקליטונים מובנה היו כוננים חיצוניים, אותם ניתן היה לשאת בנפרד ולחבר למחשב בשעת הצורך. שימושים התקליטונים היו נפוצים מאוד בשנות השמונים והתשעים ונעשה בהם שימוש ביתי בפלטפורמות מחשב אישי כמו Apple II, מקינטוש, Commodore 64 ,Amiga ו־IBM PC. השימוש העיקרי של התקליטונים היה הפצת תוכנות ומשחקים, העברת נתונים בין מחשבים ויצירת גיבויים קטנים. לפני הופעת הכונן הקשיח שימשו התקליטונים גם לאחסון מערכות הפעלה ויישומים אחרים. חסרונות לקראת סוף שנות התשעים פחת השימוש בתקליטונים, בעיקר בשל הופעת התקנים חדשים (תקליטורים, החסנים ניידים, כונני ZIP) שפתרו את רוב הבעיות הקיימות בתקליטונים. לתקליטונים שלושה חסרונות עיקריים: אמינות לתקליטונים אורך חיים קצר. פגיעות פיזיות קלות עלולות להפוך תקליטון לבלתי קריא, ולגרום לאובדן הנתונים. גם שדות מגנטיים, וכן תנאֵי טמפרטורה ולחות מסוימים עלולים לפגוע בקלות בתקליטון. נפח אחסון עם התפתחות המחשבים חל גידול מהיר בנפח הקבצים ובכמויות הנתונים המעובד במחשב, ובסוף שנות התשעים הנפח בן 1.44 מגה־בתים הפך כמעט בלתי־שימושי. מהירות קריאה/כתיבה קריאה וכתיבת הנתונים איטיות מאוד. למשל, מעבר על כל הנתונים בתקליטון בנפח 1.44 מגה־בתים אורך כדקה. חרף זאת, התקליטונים עדיין נמצאים בשימוש במחשבים ישנים שאינם מצוידים בטכנולוגיית USB כך שתקליטונים עדיין משמשים להעברת קבצים קטנים בין מחשבים כאלו. החל מהעשור הראשון של המאה ה־21 השימוש בתקליטונים כמעט ולא קיים, פרט לשימושים כגון עדכון ה־BIOS, או התקנת מערכות הפעלה ישנות (כגון Windows 95, 98, ME שמצריכות תקליטון אתחול או DOS), במערכת Windows XP אפשר לשחזר סיסמה באמצעים של מיקרוסופט רק עם תקליטונים ובשביל דברים נוספים ב־Windows XP יש שימוש רק בתקליטונים, בהמשך מערכות ההפעלה של מיקרוסופט כבר נפטרו לחלוטין מהתקליטונים. בין היתר תקליטונים משמשים גם בעשור השני של המאה ה־21 להפעלתם של מכשירים ומכונות מסוימות כגון: כספומטים, דוגמי צלילים, מכונות תופים, סינתסייזרים, שרתים וקונסולות שליטה לתאורת במה. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:התקני אחסון נתונים קטגוריה:ארצות הברית: המצאות קטגוריה:היסטוריה של המחשוב קטגוריה:מוצרי חברת סוני קטגוריה:טכנולוגיות מיושנות

המלחמה הקרה

המלחמה הקרה הייתה עימות בין הגוש המזרחי, ובראשו ברית המועצות, לגוש המערבי, ובראשו ארצות הברית, אשר עיקר התפתחותו החל בתום מלחמת העולם השנייה וכלה בהתפרקות ברית המועצות. לא היה מדובר במלחמה "רגילה", וזו ניטשה פעמים רבות ללא קרבות פתוחים בין הגושים. לפיכך, נטבע הכינוי "מלחמה קרה" על ידי איל ההון והיועץ הפוליטי האמריקאי ברנרד ברוך. ברם, המאבק היה בין מעצמות על, אשר דגלו בגישות שונות בכל הקשור לכלכלה, פוליטיקה וכדומה – המדינות הקומוניסטיות שבגוש המזרחי לעומת המדינות הקפיטליסטיות, ברמות שונות, בגוש המערבי. לצד שתי מעצמות העל, ניצבו מדינות שונות אשר תמכו בהן – לצד ארצות הברית ניצבו מספר מדינות ממערב אירופה, ובהן בריטניה, צרפת ואחרות, אשר הקימו את ברית נאט"ו. למולן, לצד ברית המועצות, ניצבו מדינות מזרח אירופה אשר היו בשליטת ברית המועצות, בהן הונגריה, צ'כוסלובקיה, פולין ואחרות שיצרו את ברית ורשה. העימות בין הגושים לווה בחשדנות הדדית, פעולות ריגול, תחרות על כוח, עוצמה ואיומים צבאיים. שורשיה של המלחמה 250px|שמאלשורשי המלחמה הקרה נעוצים עוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (1919–1939). עליית הבולשביקים לשלטון ב-1917 הטילה פחד על המערב הקפיטליסטי, שכן האידאולוגיה של הקומוניזם איימה לערער את הסדר הפוליטי והחברתי הקיים. מלחמת האזרחים באימפריה הרוסית בשנים 1917–1920 העמיקה את הקרע, שכן המערב ניסה להתערב לטובת הצבא הלבן (הכוחות האנטי-קומוניסטיים), ומנהיגי הצבא האדום (לנין ותומכיו) לא שכחו זאת. בנוסף לכך הוקם ב-1919 הקומינטרן, האינטרנציונל השלישי, שעיקר משימתו הייתה להחיש את המהפכה הקומוניסטית בעולם. הקומינטרן גרם לדאגה רבה במערב בכלל ובארצות הברית בפרט – שם פרצה כבר ב-1919 היסטריה אנטי-קומוניסטית. האיבה התמתנה בשנות השלושים, וב-1932 נכנסה ברית המועצות לחבר הלאומים, הודות ליוזמתו של שר החוץ הסובייטי ליטבינוב. כמה שנים לאחר מכן התגלע פער גדול בין המערב לבין ברית המועצות בעקבות מדיניות הפיוס שנקטו במערב כלפי היטלר שסטלין עקב בדאגה אחריה, בעיקר לאחר הסכם מינכן ב-1938. ארצות מערב אירופה ובראשן הממלכה המאוחדת לא נקפו אצבע כדי לעצור את היטלר ולמעשה הפקירו את צ'כוסלובקיה ואילו ארצות הברית, שהייתה שקועה בשנות השלושים בשפל כלכלי, גילתה אדישות כלפי המתרחש ובוודאי כלפי ברית המועצות (על אף שהכירה בה ב-1933). התוצאה הייתה שסטלין נדחף בהדרגה לעבר גרמניה, ובאוגוסט 1939, שבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נחתם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב שחילק את פולין ונתן גושפנקה למתקפה גרמנית עליה. בכך היחסים בין המערב לברית המועצות הגיעו לשפל המדרגה. נביטת הסכסוך בשלהי מלחמת העולם השנייה לאורך רוב מלחמת העולם השנייה הייתה הברית בין מדינות המערב וברית המועצות מובטחת בזכות היותה של גרמניה הנאצית אויב משותף, והרצון להיפטר מגרמניה קשר את המדינות. עם זאת לא שרר אמון רב בין בעלות הברית המערביות לבין הסובייטים בזמן המלחמה, על אף שארצות הברית עזרה לברית המועצות במשלוח כמויות אדירות של כסף, מזון, נשק ואספקה. פגישות מנהיגי ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית במהלך המלחמה לא הועילו רבות לשיפור היחסים. לקראת סיום המלחמה כאשר נעשה ברור שבעלות הברית עומדות לנצח במלחמה, התעוררה שאלת חלוקת השטחים בין המדינות המנצחות. כבר בקיץ 1944 חילקו ביניהן ברית המועצות והממלכה המאוחדת את אזורי ההשפעה בבלקן. כדי למצוא את הפתרון לבעיית חלוקת השטחים נערכה בפברואר 1945 ועידת יאלטה בהשתתפותם של רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין. הנושא המרכזי היה גבולותיה של פולין – כל הצדדים הגיעו להסכם שגבולותיה הסופיים של פולין והמשטר בה יקבעו סופית בוועידת השלום, אך היה ברור לכל הצדדים שברית המועצות תקבל את רצונה כיוון שהשטחים הנידונים כבר היו בידיה. כמו כן סטלין התנה את הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה כנגד יפן בתמורה לשטחים באסיה. במהלך הוועידה הוסכם על ידי הצדדים על הקמת האו"ם וכן הוחלט לחלק את גרמניה לארבעה אזורי כיבוש: צרפתי, בריטי, אמריקני וסובייטי כשברלין, שהייתה בחלק הסובייטי, חולקה אף היא בין ארבע המעצמות המנצחות. עוד הוסכם לחסל את כוחה הצבאי של גרמניה, לעקור ממנה את הנאציזם ולהביא את מנהיגיה בפני בית דין בין-לאומי. נקבע כי הפיצויים שתשלם ייקבעו בוועדה בין-לאומית. בסופו של דבר החליטה הוועדה רק בעניינים שהייתה ממילא הסכמה מלאה עליהם, כמו הקמת האו"ם, אך לבעיות גרמניה ופולין לא נמצא פתרון. בעיות אלו הטרידו את וינסטון צ'רצ'יל לעיתים תכופות, ובעקבותן הורה על צבאו לתכנן את מבצע לא יעלה על הדעת. בקיץ 1945, לאחר כניעתו של הוורמאכט, שלט הצבא האדום על שטח גדול מהבלקן, פולין, הונגריה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה ומזרח גרמניה. המדינות המערביות חששו מניסיון של ברית המועצות להפוך את המשטר במדינות אלו לקומוניסטי וכדי לפתור חששות אלו התכנסה באוגוסט 1945 ועידת פוטסדאם בהשתתפותם של הארי טרומן, קלמנט אטלי וסטלין. שארל דה גול, שליטה של צרפת, לא הוזמן לוועידה וצרפת לא שותפה בדיונים. בוועידה נתגלעו חילוקי דעות בין שני הגושים הגדולים, ותוצאותיה השפיעו באופן ישיר על המשך העימות בין ארצות הברית לברית המועצות. סטלין ראה בוועידה את ניצחונו האישי, שכן אושרה נוכחותם של הרוסים במזרח אירופה, גרמניה חולקה בין המעצמות, וגבולה של פולין הוסט מערבה. כמו כן דנו בשאלת הפיצויים שעל גרמניה לשלם. לאחר מלחמת העולם שמאל|ממוזער|250px|הארי טרומן מלחמת העולם השנייה הסתיימה באוגוסט 1945 לאחר כניעת יפן בעקבות הטלת שתי פצצות אטום על הירושימה ועל נגסאקי, בידי ארצות הברית. עובדה זו הרגיזה את סטלין, מאחר שהיה בה איום עתידי על מאזן הכוחות הבין-גושי לטובת ארצות הברית. עם תום המלחמה, אירופה הייתה הרוסה, פיזית וכלכלית. אף מדינה בה לא הייתה במעמד של השפעה רצינית בעולם. צרפת הייתה עסוקה בהתאוששות מהכיבוש הנאצי הממושך, והממלכה המאוחדת בשיקום עריה, בייחוד לונדון, מהפצצות חיל האוויר הגרמני. ארצות הברית וברית המועצות נותרו למעשה שתי המעצמות היחידות בעולם. ארצות הברית, שהלחימה לא התבצעה בשטחה, איבדה מספר מועט יחסית של לוחמים ויצאה ממלחמת העולם השנייה כמעט ללא נזקים, כאשר תפוקת הייצור שלה גדולה מתצרוכתה, וביטחונה מובטח הודות למונופול על הפצצה הגרעינית. גם ברית המועצות, אף על פי שספגה אבדות רבות של חיילים ואזרחים, וכלכלתה נפגעה קשות, יצאה מהמלחמה מחוזקת מאוד ובעלת צבא שלם וגדול שלא פורק לאחר המלחמה. היא הגדילה את שטחה על ידי סיפוח הרפובליקות הבלטיות, חלק משטחה של פינלנד, חלק גדול משטחה של פולין, גרמניה ועוד. שתי מעצמות העל הבינו שבזמן זה, אחרי המלחמה, המדינות הפגועות באירופה נתונות לתהפוכות רבות, ואפשר בנקל להטות את רצונותיהן לכיוון הפוליטי הרצוי. בין שתי המעצמות החלה תחרות על העליונות והשליטה בעולם. הארי טרומן, שהיה סגנו של רוזוולט ונתמנה לנשיא לאחר מותו ב-12 באפריל 1945, לא הסתפק בשיתוף פעולה עם הממלכה המאוחדת. הוא ראה את האיום הסובייטי ואת הצורך לבלום אותו. ארצות הברית דגלה בדמוקרטיה ובקפיטליזם למדינות אירופה, ועקבה בדאגה אחר מדינות מזרח אירופה ההופכות להיות קומוניסטיות. טרומן רצה ליצור גוש מדינות פרו-אמריקאי, שיסייע בבלימת הקומוניזם. ברית המועצות הקומוניסטית, שמאז המהפכה הבולשביקית שאפה להשליט שלטון קומוניסטי בכל רחבי העולם, זיהתה הזדמנות לממש את רצונה. היא ראתה בדאגה את ההשפעה הקפיטליסטית האמריקאית, והתנגדה לה, משום שהשקפתה הפוכה: שוויון כלכלי, הלאמת הייצור לטובת המדינה, וכל שאר הגורמים המונחים על פי האידאולוגיה המרקסיסטית-סטליניסטית, שיגרמו למהפכה עולמית. סטלין שאף להעצים את יוקרת המפלגה הקומוניסטית ורצה בהשלטת המפלגה גם בשאר המדינות הפרו-סובייטיות. ב-1945 השתתפו 50 מדינות בוועידת סן פרנסיסקו, שבה הוחלט רשמית על הקמת "ארגון האומות המאוחדות" (האו"ם). מקום מושבו של האו"ם נקבע בניו יורק, והוא שימש במשך שנים רבות זירת מאבק בין שני הגושים. ארצות הברית וברית המועצות ניצלו תכופות את זכות הווטו שלהן כדי לבטל החלטות הנוגדות את האינטרסים שלהן. בהצבעות באו"ם גייסו שני הגושים את שאר מדינות העולם לצדם. הרחבת הקרע בין הגושים על רקע כלכלי ופוליטי מדינות אירופה, שנזקקו לסיוע כספי נרחב לשיקומן, היוו קרקע נוחה להרחבת השפעתן של שתי המעצמות הגדולות, וכל אחת יצאה עם תוכנית כלכלית שתאפשר לה להגביר את אחיזתה באירופה, שחולקה למזרח בחסות ברית המועצות ולמערב בחסות ארצות הברית. רבים בארצות-הברית קראו לחזור למדיניות הבדלנית שבה דגלה עד המלחמה, דבר שהוביל את וינסטון צ'רצ'יל, שכבר הודח מתפקיד ראש ממשלת בריטניה, לבקר בארצות הברית ב-1946 ולשאת נאום שבו הדגיש את העוינות הרוסית כלפי המערב. צ'רצ'יל אמר כי קיים מסך של ברזל המפריד בין המזרח למערב, שמאחוריו מתפתחת מעצמה רוסית קומוניסטית המאיימת על מדינות המערב. מסך הברזל חצה את אירופה מפולין בצפון ועד לאיטליה בים התיכון, להוציא את יוגוסלביה, שהייתה אמנם קומוניסטית, אך לא הייתה שייכת לגוש הקומוניסטי. המסר בנאום צ'רצ'יל היה לאחד את השורות במערב ולהביא לשיתוף פעולה בין הממלכה המאוחדת לארצות הברית מול הסכנה הסובייטית. טרומן הושפע מצ'רצ'יל ומג'ורג' מרשל, שר החוץ האמריקאי והקשיח את יחסו לברית המועצות. ב-1946 החלה מלחמת האזרחים ביוון. טרומן שחשש כי המהפכנים הקומוניסטים בתמיכתה של ברית המועצות ישתלטו על המדינה נאם בפני הקונגרס. בנאומו במרץ 1947, שנחשב לבסיס של "דוקטרינת טרומן", טען כי ארצות הברית חייבת לפעול כדי לבלום את התפשטות הקומוניזם ולכן ביקש מהקונגרס שיעזור ליוון וגם לטורקיה על ידי תמיכה כספית כדי להילחם במהפכנים הקומוניסטים. דוקטרינת טרומן שהתפתחה לתאוריית הדומינו בשנות החמישים, הייתה נתונה למחלוקת קשה – מצד אחד היו כאלה שדגלו בה ואף הפנו אותה כלפי פנים, כלומר נקיטת יד קשה כלפי אמריקאי שנחשד בקומוניזם, מה שמכונה מקארתיזם ומצד שני היו שראו בה ביטוי למניעים כלכליים-מסחריים של ארצות הברית. בעקבות נאומו של טרומן התפתחה מגמה בארצות הברית לבלום את הקומוניזם מחוץ לברית המועצות. שר החוץ ג'ורג' מרשל הכין באותה שנה תוכנית כלכלית לשיקום אירופה. לתוכנית זו אמורה הייתה להיות משמעות כלכלית בלבד, אך בפועל יעדה היה לעצור את התפשטות הקומוניזם באירופה. לפי התוכנית הייתה מוכנה ארצות הברית להזרים מיליארדי דולרים לכל מדינה אירופית אשר תרצה לייצב את משטרה – גם אם היא תחת שלטון דיקטטורי, לדוגמה גם ספרד הפשיסטית נכללה בתוכנית זו. מקובל היה להניח שרוב הדמוקרטיות נפלו בגלל חוסר יציבות כלכלית ולכן הסיק מרשל שעל ידי הזרמת כספים רבים לתוך אירופה אפשר יהיה למנוע את התפשטות הקומוניזם. התוכנית החזיקה מעמד ארבע שנים ובעקבותיה התפתח שוק אירופי משותף. ברית המועצות ראתה בחומרה את דוקטרינת טרומן וטענה שארצות הברית גורמת לתלות בה ולכן היא אימפריאליסטית. זו הייתה טענתה הרשמית של ברית המועצות אך למעשה התנגדה בשל העובדה שהקומוניזם מתפשט ביתר קלות כאשר מעמד הפועלים מדוכא, וזה קורה רק במדינות בהן אין בסיס כלכלי מוצק. בתגובה היא הקימה את הקומינפורם, היורש לקומינטרן הישן, ארגון קומוניסטי בין-לאומי, שמטרתו הייתה ליצור שיתוף פעולה בין המפלגות הקומוניסטיות של מדינות אירופה ומיתון השפעת ההתפשטות האמריקנית. מרכזו היה בבלגרד שביוגוסלביה ובוועידתו השתתפו מפלגות קומוניסטיות רבות מאירופה. מסוף המלחמה ניסתה ברית המועצות להגביר את השפעתה במדינות ששחררה מהכיבוש הגרמני. היא העדיפה לא להפיל את השלטון הדמוקרטי או החצי-דמוקרטי שעלה בארצות מזרח אירופה לאחר המלחמה, אלא לתמוך במפלגות הקומוניסטיות בכל מדינה, שנאבקו להגיע לשלטון כשאר המפלגות הבורגניות. בהדרגה, בין השנים 1945–1948, הצליחו המפלגות הקומוניסטיות להתבסס, כשהן נהנות מתמיכת הקרמלין. המפלגות הקומוניסטיות השתתפו בשלטון באופן דמוקרטי, ללא אלימות או שימוש בכוח, ונהנו מתמיכת תושבים רבים. אך ברגע שהגיעו לידי לקיחת חלק בממשלה, החלו הקומוניסטים, בהשראת הקרמלין, לדחוק החוצה את שאר המפלגות, אפילו תוך שימוש בכוח. אופן השתלטות זה, שלא לווה בהתנגדויות או זעזועים משמעותיים, כונה לימים "שיטת הסלאמי". עד שנת 1949 השתלטה ברית המועצות על שש מדינות מזרח אירופה: פולין, מזרח גרמניה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה ובולגריה. ברית המועצות כפתה את החוקה הסובייטית על שש מדינות אלה, הן נשלטו על ידי שלטון טוטליטרי על פי השיטה הקומוניסטית וכלכלתן עוצבה בדגם הכלכלה הסובייטית. בנוסף נאסר עליהן לקשור קשרים כלכליים עם מדינות המערב הקפיטליסטיות והן נדרשו לסחור רק עם ברית המועצות. ברית המועצות ניצלה את אוצרות הטבע של המדינות הללו ובאמצעות ההסכמים הללו גם את המסחר והתעשייה. גם בתחומי החינוך והתרבות שלטה ברית המועצות. התעמולה התרבותית של מדינות מזרח אירופה הייתה כולה קומוניסטית-סוציאליסטית, שכן הקרמלין לא הרשה לפתח תרבות מערבית קפיטליסטית "מושחתת". תנועות הנוער עוצבו ברוח הסובייטית ועל העיתונות המזרח-אירופית הוטלה צנזורה חמורה. המענה לתוכנית מרשל ניתן ב-1949 בייסוד ה"קומיקון" – ארגון כלכלי של מדינות מזרח אירופה, שנועד לדאוג לצורכיהן הכלכליים והמסחריים. יוגוסלביה פרשה מחבר מדינות מזרח אירופה, ומשום כך לא נכללה בקומיקון. אלבניה לעומתה, הצטרפה לקומיקון שנה מאוחר יותר. המדינות החברות בקומיקון היו תלויות יותר ויותר בברית המועצות, שדאגה בראש ובראשונה לאינטרסים הכלכליים של עצמה. הביטוי החריף ביותר להתנגשות בין שתי המעצמות היה בגרמניה. בסוף מלחמת העולם השנייה, דרך הטיפול בגרמניה הפכה למחלוקת עיקרית בין בעלות הברית לברית המועצות. שני הצבאות הגיעו לברלין הבירה כך שלא הייתה ברירה אלא לחלק את גרמניה ואת ברלין. הן חולקו בוועידת פוטסדאם בין ברית המועצות, בריטניה, ארצות הברית וצרפת – שקיבלה שתי מובלעות מהשטח שבבעלות המעצמות המערביות. מתיחות רבה שררה בין המעצמות והיא הגיעה לשיא כאשר ברית המועצות הטילה סגר יבשתי על ברלין המערבית. בתגובה החלה רכבת אווירית מהמערב לברלין הנצורה במשך קרוב לשנה עד שלבסוף התקפלה ברית המועצות ושחררה את הסגר. שמאל|ממוזער|250px|חומת ברלין עם "רצועת המוות" (משמאל), שטח סטרילי שהיה סגור לאזרחים הפתרון שנמצא בשנת 1949 היה חלוקת גרמניה לשתי מדינות – גרמניה המערבית הייתה הראשונה שקמה בשם "הרפובליקה הפדרלית הגרמנית" ובירתה בון. היא הוקמה כמדינה דמוקרטית – נשיא שנבחר למשך חמש שנים ושיטה פרלמנטרית רב-מפלגתית בשני בתי-פרלמנט. עם זאת ריבונותה הייתה מוגבלת – לארצות הברית הייתה בה השפעה מכרעת במיוחד בשל נוכחות צבאית נרחבת ברחבי המדינה. בשנות החמישים השתחררה גרמניה המערבית מהשפעה זו והפכה למדינה ככל המדינות. גרמניה המזרחית הוקמה בחסות ברית המועצות ונקראה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, אף על פי שלא הייתה דמוקרטית, ובירתה ברלין. הייתה זו מדינה קומוניסטית ברוח סובייטי – משטר חד-מפלגתי של המפלגה הקומוניסטית המכוונת ממוסקבה. בתחילת המחצית השנייה של המאה, מסך הברזל הדמיוני שחצץ בין המזרח למערב קיבל משנה תוקף בדמות חומת ברלין שנבנתה בין חלקי העיר. בשנת 1949 הוכנה בארצות הברית תוכנית למבצע הטלה. ב-1953 הלך סטלין לעולמו. ב-1957, ביוזמת צרפת, חתמו שש מדינות מערב אירופה על הסכם כלכלי, שלפיו הוסרו המכסים ביניהן ויוסד השוק המשותף. הן פעלו תוך שיתוף פעולה בענייני מסחר, תעשייה וחקלאות. בעקבות מדינות אלו הצטרפו במשך השנים מדינות נוספות. "השוק המשותף" ("הקהילה הכלכלית האירופית") היה להצלחה כלכלית של מדינות אירופה, והעניק להן עוצמה כלכלית מחודשת, אף כי גברה התלות בארצות הברית. ברית המועצות ראתה ב"שוק המשותף" גוף כלכלי מאיים ומסוכן למדינות הגוש המזרחי. השוק המשותף, שמטרתו גיבוש כלכלי מהווה את היסוד לאיחוד האירופי שמטרתו גיבוש פוליטי. פרשת ברלין לא ירדה מעל הפרק, והסיכויים למצוא לה פתרון היו מעטים. ברלין המערבית המשיכה לשגשג, והייתה כ"עצם בגרון" למשטר הסובייטי. הדבר השפיע על מזרח גרמניה, שכלכלתה הייתה ירודה. באוקטובר 1958 איים ניקיטה חרושצ'וב, שליט ברית המועצות, להחריף את בעיית ברלין בשל הפער בין השגשוג הכלכלי במערב העיר למצוקה הקשה במזרח העיר ומשום שאלפי פליטים ערקו ממזרח העיר למערבה. היה חשש שתיווצר שוב בעיה פיננסית, ושהמצור על ברלין יחודש. ב-1959 ביקר סגן נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון בברית המועצות וניהל עם חרושצ'וב ויכוח על יתרונות השיטה הקפיטליסטית על הקומוניסטית, ויכוח זה, שזכה לכינוי ויכוח המטבח, צולם ושודר אחר כך בשתי המדינות. באותה שנה ביקר חרושצ'וב בארצות הברית ונפגש עם הנשיא אייזנהאואר בקמפ דייוויד. שני המנהיגים החליטו לכנס ועידת פסגה באביב הבא, בניסיון למצוא פשרה. ועידת הפסגה התפוצצה בגלל פרשת מטוס הריגול "U-2". במאי 1960 הפיל טיל סובייטי מטוס ריגול אמריקני שטס מעל ברית המועצות. אייזנהאואר הודה בטעותם של האמריקנים, ולקח אחריות אישית לפרשה בהסבירו כי ביטחון ארצות הברית הצדיק את שליחת מטוס הריגול. כאשר נערכה ועידת הפסגה בפריז, קרא חרושצ'וב לאייזנהאואר לבטל את טיסות מטוס הריגול "U-2" שנמשכו כבר שלוש שנים. אייזנהאואר סירב, וחרושצ'וב עזב בזעם את הוועידה. הקמת נאט"ו וברית ורשה שמאל|ממוזער|250px|נגמ"ש אמריקאי בברלין בסוף שנות הארבעים היה כבר ברור שאירופה מחולקת ל"מזרח" הנתמך בידי ברית המועצות ול"מערב" הנתמך בידי ארצות הברית. עם זאת המלחמה התנהלה בעיקר במישור הכלכלי ללא עימותים צבאיים. מכאן ואילך ניסו המעצמות לחזק את השפעתן באירופה ולחדור לאזורים אחרים בעולם. כל מעצמה כרתה ברית צבאית עם מדינות אירופה הקשורות אליה. כבר בסוף 1947 כרתו צרפת והממלכה המאוחדת ברית שכוונה בעיקר נגד גרמניה, ונקראה הסכם דנקרק. באפריל 1949 מדינות מערב אירופה – צרפת, הממלכה המאוחדת, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, איטליה, פורטוגל, נורווגיה, דנמרק ואיסלנד וצפון אמריקה – קנדה וארצות הברית, הקימו יחדיו את נאט"ו, הברית הצפון אטלנטית שנועדה להגן על אירופה. מאוחר יותר הצטרפו לברית גם מדינות מהמזרח הרחוק שייסדו ברית משנה בשם "סיאטו" להגנה על שטחן. ברית נאט"ו חייבה סיוע צבאי הדדי בשעת מצוקה, אם תותקף אחת מהחברות בה. כריתת ברית זו הגבירה את המתיחות עם ברית המועצות, שראתה בה איום ישיר עליה משום שארצות הברית הייתה הכוח המרכזי בברית, עם נוכחות צבאית באירופה – היא הציבה כוחות צבא והקימה בסיסים באירופה, מפקדי נאט"ו היו אמריקנים ועיקר המימון היה משם. ברית ורשה הוקמה כתשובה לברית נאט"ו ב-1955. נכללו בה, לצד ברית המועצות הדומיננטית, מדינות מזרח אירופה: פולין, מזרח גרמניה, אלבניה, הונגריה, בולגריה ורומניה. לברית ורשה הייתה עוצמה צבאית אדירה של כ-300 דיוויזיות, עוצמה רבה יותר מזו של ברית נאט"ו. מעבר לכך ששת הצבאות של מדינות מזרח אירופה נשלטו על ידי ברית המועצות – אורגנו על פי הדגם הסובייטי, הפיקוד היה סובייטי, הנשק סופק על ידי ברית המועצות ונערכו תמרונים משותפים עם הצבא האדום – הכול במטרה להגביר את עוצמת ברית המועצות ובעלות בריתה. בריתות אחרות שנחתמו: ב-1955 ייסדו ג'ווהרלל נהרו, יוסיפ ברוז טיטו וגמאל עבד אל נאצר את ארגון המדינות הבלתי-מזדהות, שחבריו ביקשו לא להזדהות עם אף אחד מן הגושים הגדולים; בעקבות חלוקה זו של מדינות העולם נטבע הביטוי "העולם השלישי". ב-1955 נחתמה "ברית בגדאד" שחברותיה היו: פקיסטן, טורקיה, איראן ועיראק. הידרדרות לפעילות צבאית מלחמת קוריאה שמאל|ממוזער|250px|"תאוריית הדומינו" של ארצות הברית בקשר למדינות אסיה בשנות החמישים והשישים פרצו מספר מלחמות מחוץ לאירופה. היו אלה סכסוכים מקומיים שבהם כל מעצמה לקחה צד ובכך הפכה את המאבק לבין-גושי. ב-1950 פלשה קוריאה הצפונית לשכנתה קוריאה הדרומית. הצבא הצפון קוריאני חצה את קו הרוחב 38 וכבש את עיר הבירה של קוריאה הדרומית, סיאול. המתקפה נעשתה בעידודו של סטלין, שרצה בהתפשטות הקומוניזם ולא האמין כי ארצות הברית תרחיק עד קוריאה ותתערב. סטלין טעה בהערכתו זו. הנשיא טרומן, שחשש מהמשך התפשטות הקומוניזם לעבר יפן, שיגר צבא לקוריאה הדרומית, שהדף את הצפון קוריאנים. כוחות אמריקניים חצו שוב את קו הרוחב 38, כבשו את עיר הבירה של קוריאה הצפונית פיונגיאנג, והגיעו עד סמוך לגבול הרפובליקה העממית של סין. הסינים התערבו במלחמה ושיגרו צבא גדול, שהדף את האמריקנים דרומה מעבר לקו הרוחב 38. הסינים כבשו את עיר הבירה סיאול, אולם האמריקנים ריכזו כוחות וכבשו בחזרה את סיאול, עד שהדפו את הסינים לקו הרוחב 38 ושם נעצרו. מלחמת קוריאה חידדה את המשכה של המלחמה הקרה מחוץ לאירופה. המלחמה הגבירה את העוינות והמתח הבין-גושי. זו הייתה אמנם "מלחמה חמה", אך נחשבה למלחמה קרה מאחר שלא התפתחה למלחמה כלל עולמית. המלחמה העמיקה את הקרע בין המעצמות, ועוררה גל של אנטי-קומוניזם בארצות הברית. ג'ון פוסטר דאלס, שר החוץ האמריקני תחת נשיאותו של אייזנהאואר, היה מן האויבים המושבעים של הקומוניזם, ונקט מדיניות עוינת כלפי ברית המועצות יותר מכל אחד מקודמיו. מדיניותו הייתה "הליכה על פי תהום" – כלומר, ארצות הברית החליטה לבלום את הקומוניזם עד כדי הסתכנות במלחמה אך החל מ-1949 הייתה ברית המועצות מצוידת אף היא בנשק גרעיני וארצות הברית נמנעה מעימות ישיר עימה. הונגריה וצ'כוסלובקיה בעוד ארצות הברית מיקדה את מאמציה בחזית המזרח, דאגה ברית המועצות לשכנותיה האירופיות. מדינות מזרח אירופה הוכפפו ברמה זו או אחרת לשלטון הסובייטי. מבחינה פוליטית לא הותר לשום מדינה במזרח אירופה לפתח מדיניות עצמאית, בוודאי לא פרו-מערבית. הונגריה ניסתה ב–1956 להקים ממשל עצמאי לא קומוניסטי, אך הטנקים הרוסים נכנסו לבודפשט והרסו אותה, תוך רצח של אלפי אזרחים הונגרים. ארצות הברית עמדה חסרת אונים, אך השנאה לסובייטים במערב הלכה וגברה. הונגריה למדה את הלקח, ועד אירועי סתיו העמים בשנת 1989 שלט בה משטר קומוניסטי. ההתערבות הסובייטית בהונגריה מעידה על נחישותה של ברית המועצות לשמור את הגוש המזרחי תחת השפעתה. מנהיג ברית המועצות, חרושצ'וב, המשיך בדרכי קודמו סטלין בעימות מול המערב. חרושצ'וב נקט יד קשה עם מדינות הגוש הקומוניסטי, משום שחשש מהיחלשות הקו הקומוניסטי והתפרקות הגוש. גם צ'כוסלובקיה בראשות דובצ'ק, מזכיר המפלגה הקומוניסטית, ניסתה ב–1968 ללכת בעקבות הונגריה גם אם ביתר זהירות, אך האביב של פראג לא ארך זמן רב, והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה מנעה הקמת ממשל פרו-מערבי. המדיניות הקשה מול מדינות הגוש הקומוניסטי קיבלה משנה תוקף עם פרסום דוקטרינת ברז'נייב שקבעה במפורש כי כל איום פנימי או חיצוני על הסוציאליזם מהווה סכנה לביטחון המדינה הסוציאליסטית כולה ולכן המדינות הקומוניסטיות יתערבו וידכאו איומים אלה. מלחמת וייטנאם וייטנאם הייתה עד למלחמת העולם השנייה חלק מקולוניה צרפתית בשם הודו-סין ובשנת 1946 הכירה בה צרפת כריבונות תחת חסותה, אך הווייטמין בראשות הו צ'י מין התמרדו ופתחו במלחמת הודו-סין שהסתיימה ב-1954 ובמהלכה הובס צבא צרפת. בוועידת ז'נבה עם סיום המלחמה הוחלט לחלק באופן זמני את וייטנאם לשתי מדינות. מדינה קומוניסטית בראשות הווייטמין בצפון וייטנאם ומדינה אנטי קומוניסטית בדרום. בעתיד היו אמורות להיערך בחירות להנהגת המדינה המאוחדת, אך אלה לא נערכו, והחלה בווייטנאם מלחמת אזרחים במעורבות ברית המועצות וסין בצד הצפון וארצות הברית בצד הדרום. משנת 1965 נגררה ארצות הברית למלחמה ישירה מול צפון וייטנאם, מלחמה שגבתה קורבנות רבים והסתיימה ב-1975 בתבוסת ארצות הברית ובאיחודה של וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי. למלחמה היו מתנגדים רבים בתוך ארצות הברית, והיא היוותה טראומה תודעתית שגרמה לכך שבמשך שנים רבות לאחריה נמנעה ארצות הברית מלהתערב במלחמות. משבר הטילים בקובה ולאחריו הרקע למשבר הטילים בקובה החל עוד בשנת 1959 כשפידל קסטרו הדיח את פולחנסיו בטיסטה מהשלטון, הקים משטר קומוניסטי והחל במגעים עם ברית המועצות. ארצות הברית הגיבה בחריפות וניתקה כל קשר דיפלומטי עם קובה ואף ניסתה להפיל את השלטון ב-1961 (הפלישה למפרץ החזירים) אך נכשלה. בסוף שנת 1962 החלו הרוסים לבנות אתרי שיגור טילים בקובה. האמריקאים שגילו זאת באוקטובר תבעו את הסרתם המיידית ופתחו במצור ימי על קובה. המשבר הסתיים כאשר נחתם הסכם בין ניקיטה חרושצ'וב, נשיא ברית המועצות וג'ון פיצג'רלד קנדי, נשיא ארצות הברית לפיו ברית המועצות תסיר את אתרי הטילים מקובה ובתמורה האמריקאים יפנו בסיסי טילים משלהם בטורקיה ויתחייבו לא לפלוש לקובה. המשבר נחשב לשיאה של המלחמה הקרה שבו כמעט החלה מלחמה גרעינית בין שתי המעצמות, אך בעקבותיו החלה הפשרה ביחסים ביניהן. במאי 1960 הפילה רוסיה מטוס ריגול אמריקאי (מדגם לוקהיד U-2) שטס מעל שמי המדינה. הטייס, פרנסיס גארי פאוורס, הצליח לצנוח אך נתפס בידי הרוסים ונידון לשנות מאסר רבות. האירוע גרם למשבר ביחסי ארצות הברית ורוסיה, ונשיא ארצות הברית ביטל את ביקורו ברוסיה שנקבע קודם לכן. מלחמות המזרח התיכון הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות שפרצה בעקבותיה הכניסו את המזרח התיכון לתקופה של מאבקים ממושכים. תמיכתה של ארצות הברית בישראל גרמה להקמת משטרים אנטי מערביים במצרים ובסוריה. ארצות הברית בתגובה חיזקה את מעורבותה באזור ואת יחסיה עם ישראל, איראן, ירדן וערב הסעודית כאשר מנגד ברית המועצות הידקה את קשריה עם מצרים, עיראק של סדאם חוסיין ובהמשך גם עם סוריה וסיפקה להן נשק. היחסים בין מצרים וברית המועצות הסתיימו ב-1972 כאשר אנואר סאדאת גירש את היועצים הסובייטיים מארצו ומ-1979 ברית המועצות הפנתה את משאביה כלפי אפגניסטן והזניחה את עיראק וסוריה. ארצות הברית המשיכה להיות מעורבת במזרח התיכון ואף הפכה לגורם משמעותי במגעי השלום בין המדינות השונות באזור. קרן אפריקה בעקבות נפילת משטרו של היילה סלאסי באתיופיה, ניצלה סומליה את המצב הזה לכיבוש אזור אוגדן בטענה שהוא חלק מסומליה הגדולה. במלחמה זו, ברית המועצות תמכה באופן אקטיבי באתיופיה. העזרה הצבאית הסובייטית לאתיופיה, הייתה השנייה בגודלה אחרי העזרה לסוריה במשך מלחמת יום הכיפורים. כמה מהמדינות הקומוניסטיות האחרות שהציעו לאתיופיה עזרה היו קוריאה הצפונית ומזרח גרמניה שאימנו חיילים אתיופים ועזרו מבחינה לוגיסטית, קובה ודרום תימן ששלחו כ-20,000 חיילים לאזור. הפיצול הסיני-סובייטי גרם לסין לתמוך בסומליה. רומניה תחת הנהגתו של ניקולאה צ'אושסקו תמכה גם היא בסומליה. המלחמה הסתיימה בניצחון של אתיופיה ובני בריתה כאשר הצבא הסומלי הסיג את כל כוחותיו חזרה לגבול. מלחמת אפגניסטן המהפכה האיראנית ב-1979 עוררה גל מרידות אסלאמיות באפגניסטן. ברית המועצות שחששה מתהליך זה החלה לייעץ לשלטון האפגני הקומוניסטי ולשלוח לו נשק ובדצמבר 1979 אף פלשה לאפגניסטן במטרה לחזק את השלטון. בעקבות הפלישה החלו האמריקאים לסייע למורדים המוסלמים במלחמתם וכעבור 10 שנים לאחר שספגו אבדות רבות והפסדים כלכליים עצומים נסוגו כל החיילים הרוסים מאפגניסטן. השלטון האפגני נפל ב-1992 וכעבור זמן קצר עלו הטליבאן לשלטון. הפשרת היחסים בין המעצמות לאחר סיום משבר הטילים בקובה שהיה קרוב מאוד להסתיים במלחמה גרעינית הפשירו היחסים בין שתי המעצמות והמתיחות ביניהן נחלשה. הסיבות לתהליך זה, הנקרא דטאנט נבעו מאי רצונן של המעצמות להיגרר למלחמה גרעינית אבל גם מסיבות כלכליות ופוליטיות. נשיא ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב הגיע למסקנה שמירוץ החימוש הבלתי פוסק הוא נטל כלכלי בלתי נסבל על מדינתו וכמו כן קיווה שהפשרת היחסים תאפשר סחר בין הגוש המזרחי לגוש המערבי. מבחינה פוליטית הסובייטים חששו מברית אפשרית בין הסינים לאמריקאים והיו כאלה שסברו כי מדיניות פחות תוקפנית שלהם תגרום למערב אירופה להתרחק מהאמריקאים. גם האמריקאים מצאו עצמם במצב כלכלי רעוע לאחר שמלחמת וייטנאם רוקנה את נכסיהם וכמו כן הנשיא לינדון ג'ונסון קיווה להרחיב את מדיניות הרווחה של ארצות הברית על חשבון הוצאות מלחמה. כמו כן שיפור היחסים בין האמריקאים לסינים גרם להם לראות את הקומוניזם באור פחות שלילי. ההפשרה ביחסים התבטאה בחתימת חוזים והסכמים בין המעצמות בתחום הגבלת הנשק הגרעיני ואיסור ניסויים גרעיניים ועריכת סבבי שיחות בנושא, הרחבת הסחר בין המעצמות ששיאו במשלוחי דגן מהמערב לברית המועצות והתקנת קו טלפון אדום בין שני הנשיאים. תקופת ההפשרה אמנם שיפרה את היחסים בין שתי המעצמות אך לא מנעה את המשך הלחימה בווייטנאם ואת העוינות במזרח התיכון כשכל מעצמה תומכת במדינות אחרות. המלחמה הקרה השנייה המלחמה הקרה השנייה היא תקופת ההסלמה המחודשת במלחמה הקרה שהחלה עם פלישת ברית המועצות לאפגניסטן. הפלישה הביאה להקפאת היחסים בין ברית המועצות לארצות הברית שסייעה למורדים המוסלמים וכמו כן הביאה להחרמת אולימפיאדת מוסקבה על ידי מדינות המערב ב-1980 ובעקבותיה החרמת אולימפיאדת לוס אנג'לס על ידי מדינות המזרח כעבור 4 שנים. רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר הובילו קו מערבי נוקשה כשמולם התייצב ליאוניד ברז'נייב בימיו האחרונים, שבהם היה נחוש יותר מבעבר. מדינות נאט"ו הסכימו להמשיך את השיחות להגבלת הנשק הגרעיני (סאל"ט) אך אלה נדונו לכישלון ובעקבות זאת פרסו כוחות נאט"ו טילים גרעיניים ברחבי מערב אירופה על אף התנגדות נחרצת של דעת הקהל האירופאית. תקופה זו הסתיימה ב-1985 עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב שלבסוף אף הסיג את צבאו מאפגניסטן. כמו כן הטילים שנאט"ו הציבה באירופה הוסרו לבסוף ב-1988. סיום המלחמה הקרה שמאל|ממוזער|250px|נשיא ארצות הברית רונלד רייגן (משמאל) ומזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, במהלך פגישה בז'נבה ב-1985, המכונה "פסגת ז'נבה" (Geneva Summit). שליטי שתי מעצמות-העל נפגשו לראשונה לקראת סופה של המלחמה הקרה, על מנת לערוך דיון בהמשך מרוץ חימוש. גלאסנוסט ופרסטרויקה בשנת 1985 עלה לשלטון בברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב. בעקבות מצבה הקשה של הכלכלה הסובייטית, שנבע בעיקר מריבוי תעשיות לא יעילות והעדפה של ייצור כמותי על פני איכותי וכן מניסיון להדביק מבחינה צבאית את ארצות הברית, ערך גורבצ'וב מספר רפורמות כלכליות ומדיניות – גלאסנוסט ופרסטרויקה. הרפורמות לא עזרו להבריא את הכלכלה הסובייטית ומצבה הלך והתדרדר. במקביל נקלע המשטר הסובייטי לקשיים בעקבות גורמים אחרים – הסתבכות המלחמה באפגניסטן, שבה תמכה ארצות הברית במורדים וכן אסון צ'רנוביל, שגרם לקשיים רבים באוקראינה ובסביבתה. סתיו העמים החל משנת 1989 החלו המשטרים הקומוניסטיים בארצות מזרח אירופה להתפורר. מצב זה נוצר בשל הפער הכלכלי הגדול שנוצר בינם לבין שכנותיהם המערביות ובעיקר בשל התרופפות הפיקוח הסובייטי על המשטר. תהליך זה היה מהיר והסתיים בשנת 1990 עם איחוד גרמניה. בכל המדינות פרט לרומניה לא לווה התהליך בשפיכות דמים ואילו ברומניה היה התהליך בצורה של הפיכה כנגד המשטר. יוגוסלביה התפרקה כתוצאה מהתפוררות המשטר, דבר שהביא לפרישת מרבית המדינות בפדרציה ולתחילת מלחמה שנמשכה בהפסקות כעשור. התפרקות ברית המועצות החל משנת 1988 החלה ברית המועצות להתפורר, דבר שהתבטא תחילה במלחמה על נגורנו קרבאך בין ארמניה ואזרבייג'ן. היחלשות ברית המועצות צוינה בין השאר בתמיכתה בארצות הברית במלחמת המפרץ בראשית 1991. באמצע שנת 1991 נערכו בחירות ברוסיה, שבהן זכה בוריס ילצין. בחירות אלו ציינו את תחילת ההתפרקות הסופית של המדינה. ההפיכה הצבאית שאירעה באוגוסט 1991 ונועדה למנוע את התמשכות התהליך הוכשלה על ידי כוחות הרפובליקה הרוסית. לאחר שהובהר כי המדינות הבלטיות נחושות לפרוש מברית המועצות, הוחלט על הקמת חבר המדינות העצמאיות תחתיה בסוף דצמבר 1991 אולם בפועל התפרקותה הסופית אירעה באמצע דצמבר. תחרות צבאית-טכנולוגית שמאל|ממוזער|250px|הלוויין הסובייטי הראשון "ספוטניק 1" המעצמות התחרו ביניהן לא רק בכוח צבאי אלא גם בתחומי המדע והטכנולוגיה. מדעניהן ומהנדסיהן עבדו יומם וליל לפיתוח טכנולוגיות חדשות ומחקר תגליות מדעיות כדי להגביר את יוקרתן כלפי פנים וחוץ וכדי לחזק את העוצמה הביטחונית. באוגוסט 1949 פוצצה ברית המועצות התקן גרעיני, אך שמרה על כך בסוד, כדי לא לגרום לארצות הברית להיערך עם אמצעי נגד. תוך מספר ימים ארצות הברית גילתה את דבר הניסוי ולאחר כחודש הנשיא הארי טרומן יצא בהודעה לתקשורת. גילוי ההישג של ברית המועצות היווה הפתעה כי לפי ההערכות אז, ברית המועצות הייתה אמורה להגיע להישג זה בשנת 1953. ואכן, הסיבה שברית המועצות השיגה במהירות התקדמות כה גדולה הייתה ריגול בפרויקט מנהטן. את אופן גילוי דבר הניסוי ארצות הברית ניסתה לשמור בסוד, אך גם על כך נודע הדבר לסובייטים באמצעות מרגלים. בנובמבר 1952 ביצעה ארצות הברית ניסוי היתכנות בפצצת מימן ולאחר הצלחת הניסוי החלה לתכנן את התאמתו לנשיאה על ידי מטוס. באוגוסט 1953 ברית המועצות ביצעה ניסוי במתקן גרעיני שטענה באותו זמן כי היה פצצת מימן אך למעשה רק ב-1955 עשתה ניסוי בפצצת מימן של ממש. באוקטובר 1961 ברית המועצות עשתה ניסוי שבו פוצצה את ההתקן הגרעיני העוצמתי בהיסטוריה, וככזה היה בעיקר לצורכי תעמולה. באוקטובר 1957 שיגרה ברית המועצות לחלל את ה"ספוטניק" הראשון, ובכך החל "המירוץ לחלל", שהיווה תחרות בין המעצמות על השליטה הטכנולוגית. בתחילתה לרוסים היה בתחרות יתרון ברור על האמריקנים והם אף שיגרו את החללית המאוישת הראשונה ובה יורי גגארין. הצלחת הרוסים דרבנה את האמריקנים להתחיל אף הם לשלוח חלליות אל החלל, ואכן תוך שנים מעטות סגרה ארצות הברית את הפער, פיתחה טכנולוגיות מתקדמות וייסדה את תוכנית אפולו שהגיעה לשיאה ב-1969 עם הגעת החללית אפולו 11 לירח. "המרוץ לחלל" העמיק את הפער והאיבה בין שתי מעצמות העל אך בד בבד תרם רבות לפיתוח המצאות שונות, כגון מעבורות החלל. משנת 1975 החל שיתוף פעולה מדעי בין המעצמות, שהחל במבצע אפולו-סויוז. התחרות הטכנולוגית הביאה גם לפיתוח אמצעי מלחמה מתקדמים ובראשם טילים בליסטיים שיכולים לשאת עליהם ראש נפץ גרעיני וכן צוללות גרעיניות המונעות בכוח גרעיני ויכולות לשגר טילים כאלה. מסעה של הצוללת נאוטילוס מתחת לכיפת הקרח של הקוטב הצפוני ב-1958 הייתה מרכיב מבצעי ותעמולתי בתחרות זו. משמעות הימצאות כלי נשק אלה הייתה שלכל אחת מהמעצמות יש עוצמה המסוגלת להשמיד את המעצמה השנייה ולמעשה מלחמה גרעינית ביניהן תגרום קרוב לוודאי להשמדת שתיהן. הפחד משואה גרעינית (אומניסייד) יצר מאזן אימה ומנע מהמעצמות להילחם ביניהן כך שבאופן אירוני דווקא ההתחמשות המואצת של שני הצדדים הובילה לבסוף להפשרת היחסים. החשש מפני נשק גרעיני ארוך טווח הביא את ארצות הברית לפתח את יוזמת ההגנה האסטרטגית, פרויקט יומרני של רונלד רייגן שנועד לנטרל את האיום הגרעיני על ארצות הברית על ידי שימוש בלוויינים ליירוט טילים בליסטיים באמצעות קרני לייזר. מתנגדי התוכנית טענו שהוא תוביל לפיתוח אמצעי לחימה מתוחכמים יותר. התוכנית לא יצאה לבסוף לפועל וירדה מהפרק לחלוטין בתקופת כהונתו של ביל קלינטון כנשיא ארצות הברית. בשנת 1969 נפתח סבב שיחות בין המעצמות במטרה להגביל את הנשק האסטרטגי, שיחות אלה שנקראו סאל"ט הובילו לשני הסכמים. הראשון בהם נחתם ב-1972 בקרמלין במוסקבה והשני שנחתם ב-1979 בווינה לא אושר בקונגרס כתגובה לפלישת ברית המועצות לאפגניסטן. עם זאת הסכמים אלה הובילו להסכמים נוספים לפיקוח והגבלת נשק. ראו גם המלחמה הקרה השנייה לקריאה נוספת מיכאל כהן, תוכניות המגירה למלחמת עולם שלישית: זירת המזרח התיכון 1945–1954, מערכות, תל אביב, 1998, 338 עמ' ישראל זינגרוב, ההיסטוריה של ארצות הברית בשנות המלחמה הקרה, משרד הביטחון, 1998. שמעון גולן, גבול חם, מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל: 1949–1953, מערכות, 2000. פרדריק טיילור, חומת ברלין: 13 באוגוסט 1961 – 9 בנובמבר 1989, תרגמה עדי גינצבורג-הירש, הוצאת מטר, תשס"ט, 2008. יוסף הלר, ישראל והמלחמה הקרה ממלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים: ארצות הברית, ברית המועצות, הסכסוך הישראלי-ערבי ובעיית יהודי רוסיה, מכון בן-גוריון, 2010. זאב שטרנהל, אנטי נאורות: מהמאה ה-18 עד המלחמה הקרה, מצרפתית: רפי קינן, ספרית אופקים, 2016. מייקל דובס, שישה חודשים ב-1945: רוזוולט, סטלין, צ'רצ'יל וטרומן – ממלחמת עולם למלחמה קרה, תרגמה כרמית גיא, ספרית אפקים, עם עובד, 2017. אודי גרינברג, המאה הגרמנית: מהגרים יהודים-גרמנים והיסודות האידאולוגיים של המלחמה הקרה, הוצאת כרמל, 2019. בן מקנטייר, המרגל והבוגד: פרשת הריגול הגדולה ביותר של המלחמה הקרה, מאנגלית: יוסי מילוא, הוצאת תכלת, 2019. בן מקנטייר, הסוכנת סוניה: המרגלת הנועזת של המלחמה הקרה, מאנגלית: יוסי מילוא, הוצאת תכלת, 2021. קישורים חיצוניים אברהם בן-צבי, ארצות הברית בזירה הבין-לאומית מאז 1945, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006 תומר ריבל, התפרקות ברית המועצות על שתי מלחמות וחצי – עיון בהגדרתה של המלחמה הקרה, באתר e-mago הערות שוליים * קטגוריה:ארצות הברית: היסטוריה קטגוריה:ברית המועצות: היסטוריה קטגוריה:מדע המדינה קטגוריה:מלחמות ארצות הברית קטגוריה:מלחמות ברית המועצות קטגוריה:יחסי ארצות הברית – ברית המועצות קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם השנייה

עירק

הפניה עיראק

מצרים

מִצְרַיִם (בימינו – רפובליקת מצרים הערבית; בערבית מצרית: جمهوريّة مصر العربيّة, גֻמְהוּרִיַּת מַצְר אֶלְעַרַבִּיַּה; בערבית: מִצְר; בתרגום לשפות זרות: הרפובליקה הערבית של מצרים) היא המדינה המאוכלסת ביותר מבין מדינות ערב, והמדינה השלישית המאוכלסת ביותר באפריקה (אחרי ניגריה ואתיופיה). היא גם ארץ עתיקת יומין, אחד המקומות הנחשבים ל"ערש הציוויליזציה", והמכונה בערבית "אם העולם" (أم الدنيا). מצרים שוכנת בפינה הצפון-מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון וים סוף במזרח. בצפון-מזרח גובלת בישראל וברצועת עזה, במערב בלוב ובדרום בסודאן. על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל אוכלוסייתה בעמק הנילוס, שנמצא במזרחה. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס, העובר לאורכו. נהר הנילוס יוצר דלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים. דתה הרשמית של מצרים היא האסלאם, ושפתה הרשמית של המדינה היא הערבית. קיים ברפובליקת מצרים הערבית גם מיעוט קטן אך משמעותי של נוצרים-קופטים, הנחשבים כצאצאים ישירים של המצרים הקדומים. כמעט כל אוכלוסיית מצרים היא מוסלמית ובפרט בני הזרם הסוני, היא מדינה-חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, כשבליגה הערבית מצרים היא חברה-מייסדת. מקור השם השם "מצרים" נזכר בספר בראשית שבתנ"ך כשמו של אחד מבניו של חם (בנו של נח). בהמשך ספר בראשית נזכר השם מצרים כשם של ארץ. מקור השם אינו ברור, במיוחד לאור העובדה שהמצרים הקדמונים עצמם לא השתמשו בו. מצרים הייתה ידועה כ"שתי הארצות", כיוון שנוצרה מאיחוד של שתי ממלכות פרה־היסטוריות (בתקופת נער-מר, הידוע גם כמלך מנס). ייתכן, שזו הסיבה לסיומת הזוגית בשם "מצרים", אם כי סיומת זו הייתה מקובלת ממילא בשמות מקומות. השם הערבי של מצרים הוא "מצר". התושבים הקדומים במצרים, אשר ישבו בה בתקופת הממלכה הפרעונית, קראו לה בשם כּמת (km.t, 𓆎𓅓𓏏𓊖), שמשמעותו "אדמה שחורה". זאת בשל צבעה השחור של האדמה הפורייה בעמק הנילוס, וכדי להבדילה מ"דשרת", "אדמה אדומה", שהיה הכינוי לאדמת המדבר שמסביב למצרים. בתקופה הפרעונית נעשה שימוש גם בשם חות-קה-פתח, שפירושו הוא "מקדש או בית הקה של פְּתַח" (שמה המוקדם של העיר מוף, היא ממפיס). השם השתבש בפי היוונים והפך לאגיפטוס, וממנו נגזר שמה של מצרים בשפות המערב, וכן שמם של הקופטים – המצרים הנוצרים. היסטוריה אחרי פלישת החיקסוסים וגירושם לאחר 150 שנה, בשנת 1570 לפנה"ס לערך, המצרים יצאו למסעות כיבושים ברחבי הסהר הפורה, אך האימפריה המצרית לא החזיקה מעמד זמן רב ומצרים חזרה עד מהרה לגבולותיה הטבעיים. במשך תקופה קצרה באמצע המאה ה-7 לפני הספירה נשלטה מצרים על ידי האשורים (671–664 לפנה"ס). הבבלים, יורשי האימפריה האשורית, לא הצליחו לקיים את שלטון האימפריה במצרים, אך יורשיהם הפרסים הצליחו ובמהלך רוב המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס שלטה במצרים האימפריה הפרסית. עם זאת, המצרים שמרו על תרבותם הייחודית. כאשר אלכסנדר הגדול כבש אותה בשנת 332 לפנה"ס, מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר פיצול האימפריה של אלכסנדר הגדול, אחד מהמפקדים שלו, תלמי הראשון, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה ה-1 לפנה"ס. ימין|ממוזער|200px|הפירמידה הגדולה של גיזה במרכז תעשיית התיירות המצרית. בשנת 30 לפנה"ס נכבשה מצרים על ידי צבאות רומא. כשנחלקה האימפריה הרומית לשניים, עברה מצרים לאימפריה הרומית המזרחית – האימפריה הביזנטית. בין השנים 639–641 נכבשה מצרים על ידי הערבים בהנהגת הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב. הקלות שבה נכבשה מצרים על ידי הערבים המוסלמים נבעה מן היחסים הדתיים המעורערים בין הכנסייה הביזנטית לבין הכנסייה הקופטית המקומית. הכיבוש המוסלמי הבטיח את זכותם של הנוצרים לשמור על דתם בתמורה לתשלום מס גולגולת לשלטונות המוסלמים. על פי הערכות בשנת 725, ערב סיום שלטונו של בית אומיה ועלייתו של בית עבאס היו עדיין יותר מ-90% מתושבי מצרים נוצרים קופטים. הדבר היה כך בשל המדיניות המוסלמית אשר ביקשה להשתמש במצרים כגשר לכיבוש מדינות צפון אפריקה ואירופה, ולכן ראתה בתושבים הנוצרים מקור הכנסה לטיפוח מכונת הג'יהאד באמצעות המיסים שנגבו מהם. אסלומה של מצרים הפך למוחשי יותר עם הגירתם של שבטים ערביים מחצי האי ערב והגעתם של עוד כוחות צבא. הערבים המוסלמים שהגיעו למצרים היו בעלי זכויות חוקיות ודתיות רבות יותר משל האוכלוסייה הילידית. על כן, הגירתם, בנוסף לקיפוח האוכלוסייה הנוצרית ואסלום בכוח במקרים רבים, תרמו לירידת שיעור הנוצרים באוכלוסייה המצרית ועליית שיעור הערבים והמוסלמים בה. החל מן המאה ה-12 ועד למאה ה-16 נשלטה מצרים על ידי שושלות ממלוכיות שונות. רשמית הפכה מצרים לאיילט עות'מאני בשנת 1512 עם תבוסת הצבא הממלוכי על ידי הסולטאן סלים הראשון, אך למעשה המשיכו ביים ממלוכים לשמור על צבאות העבדים שלהם ובעזרתם לשלוט על הארץ, במקביל לנציב מטעם האימפריה העות'מאנית – הוואלי. שלטון דו-ראשי זה נמשך עד 1798, אז נכבשה מצרים על ידי נפוליאון. על אף שב־1801 עזבו אחרוני הכוחות הצרפתיים את אדמת מצרים, השתנה מאזן הכוחות הפנימי במצרים: הביים הממלוכים נחלשו מאוד במלחמה, וקופתם המדוללת הקשתה עליהם מאוד לרכוש עבדים חדשים ולאמנם כחיילים. גם האימפריה העות'מאנית הפגינה אוזלת יד במלחמות נגד נפוליאון, שגורש בסופו של דבר על ידי הצי הבריטי. את המצב ניצל מוחמד עלי, קצין עות'מאני צעיר ממוצא אלבני שתפס את השלטון במצרים בשנת 1805. מוחמד עלי ייסד שושלת שהנהיגה את מצרים עד שנת 1952. רשמית המשיכה להיות מצרים חלק מן האימפריה העות'מאנית עד 1882, עת הועברה לחסות האימפריה הבריטית. למעשה, שמרו מוחמד עלי ויורשיו על אוטונומיה רבה ואף על יכולת לפתח קשרי חוץ באופן עצמאי. למן המחצית המאה ה-19 הפכה מצרים לציר תנועה חשוב בין אנגליה והודו. מיקומה אסטרטגי זה חשף אותה להתערבות בלתי פוסקת מצד אנגליה ויריבתה האימפריאליסטית צרפת, התערבות שהגיעה לשיא עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869. התעלה לא רק שלא תרמה דבר לכלכלתה של מצרים עד הלאמתה בשנת 1956 על ידי גמאל עבד אל נאצר, אלא אף חייבה את גיוסם בכפייה של עשרות אלפי פלאחים מצרים לבנייתה, והכניסה את מצרים לחובות ענק למלווים בין-לאומיים. במלחמת העולם הראשונה שימשה מצרים בסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שימשה מחסום אחרון בפני גייסות הוורמאכט בפיקודו של רומל, ומנעו ממנו את כיבוש ארץ ישראל והשתלטות על תעלת סואץ.שמאל|ממוזער|200px|מפת הרפובליקה הערבית המאוחדת. עוד קודם למלחמת העולם השנייה, בשנת 1922, הכריזה מצרים עצמאות חלקית. לאחר המלחמה הפכה מצרים למדינה ריבונית תחת שלטון מלוכני של המלך פואד. בשנת 1952 התבצעה מהפכת הקצינים החופשיים שבה קצינים בצבא המצרי העלו לשלטון את הגנרל מוחמד נגיב. שנתיים מאוחר יותר הדיח אותו גמאל עבד אל נאצר שכיהן כנשיא מצרים עד מותו בשנת 1970. בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת". במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, היא התערבה במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961, אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971. אנואר סאדאת החליף את נאצר בשלטון, ושלט עד הירצחו בשנת 1981. חוסני מובארכ החליף את סאדאת בתפקיד הנשיא ושלט במדינה עד 11 בפברואר 2011. בין השנים 1991–1996 הלך והסלים במצרים המאבק האלים בין קיצונים איסלמיסטים, בעיקר מארגון , לבין כוחות הביטחון, וגבה את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה, בעיקר באזורים הכפריים במצרים העליונה ובפרברי העוני של הערים הגדולות. הקיצונים המוסלמים ביצעו פעולות טרור נגד תיירים, ואנשי משטרה ונציגי השלטון פגעו בבני המיעוט הקופטי והתנקשו באנשי רוח חילונים. המדינה דיכאה את הארגונים הקיצוניים ביד קשה, עצרה רבבות פעילים והוציאה להורג עשרות מהם. המאבק נשא פרי, ובנובמבר 1997 הכריז הזרם המרכזי בארגון אל-גמאעה אל-אסלאמיה על נטישת האלימות. במקביל למאבק תקיף בקיצונים האלימים, נסוגה המדינה מן המורשת החילונית של מהפכת 1952 והגדילה את חופש הפעולה של מטיפים ופעילים מוסלמים אדוקים שנמנעו מאלימות. פעילים אלו זכו להשפעה גוברת בתקשורת, בחינוך ואף במערכת המשפט. מצרים היא באופן רשמי רפובליקה, אך למעשה מדובר במדינה שנשלטת על ידי שלטון יחיד. חוסני מובארכ היה נשיאה של מצרים מ-14 באוקטובר 1981 ועד התפטרותו ב-11 בפברואר 2011. מובראכ היה מנהיג המפלגה הלאומית דמוקרטית שהנהיגה את מצרים מאז הקרע עם סוריה ב־1978. נכון להיום הסמכויות מרוכזות בידי הצבא המצרי. מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. בקהיר, נמצאים משרדיה הקבועים של הליגה הערבית. במצרים יש בחירות רב-מפלגתיות, אך משקיפי זכויות האדם בין-לאומיים מעלים דאגה באשר לחופש הביטוי ולחירויות אזרח במצרים. במרץ 2007 הוכנסו 34 תיקונים לחוקה המצרית, אשר חיזקו את מעמדו של מובארכ והגבירו את הסבירות שיוכל להעביר את הנשיאות לבנו גמאל מובארכ, בדומה לדרך שבה נעשו הדברים בסוריה בשנת 2000. תיקונים אלו קבעו כי לא יתאפשר למפלגה בעלת אופי דתי להתמודד בבחירות במצרים וכי נשיא המדינה חוסני מובארכ יוכל לפזר את הפרלמנט ללא צורך במשאל עם כפי שהיה נהוג. בשל שינויים אלו, התנגדו חוגי האופוזיציה במצרים לשינויים בחוקה. התיקונים בחוקה אושרו במשאל עם שנערך ב-28 במרץ 2007. לטענת המשטר במצרים, אחוזי ההשתתפות הגיעו לשליש מבעלי זכות ההצבעה וכי התיקונים זכו לתמיכה של כ-75 אחוזים של המצביעים. לטענת חוגי אופוזיציה אשר החרימו את המשאל, רק 6% מאזרחי מצרים השתתפו במשאל שתוצאותיו זויפו. לאחר רצח סאדאת, נקבע מצב חירום במצרים. מצב החירום זה מוארך כל שנתיים מאז 1981. הוא מאפשר לשלטונות להטיל פיקוח צמוד על התקשורת, להפעיל צנזורה על כל פרסומיה ולסגור אמצעי תקשורת, לעצור אזרחים "המסכנים את הסדר הציבורי" או החשודים בטרור או בסחר בסמים, להחזיקם במעצר ממושך ולשופטם בפני בתי דין מיוחדים ללא זכות ערעור. רק לנשיא יש סמכות לאשר או לבטל את גזר הדין. במאי 2010 אישרה מועצת העם המצרית את הארכתו של מצב החירום בשנתיים נוספות, אף על פי שהנשיא מובארכ הבטיח מספר פעמים כי מצב החירום יבוטל ובמקומו יחוקק חוק מיוחד למאבק בטרור. מובארכ קיבל את ההחלטה בידיעה ברורה שהיא תשמש דלק לגלגלי האופוזיציה, אשר תראה בה נימוק ראוי להגביר את מאבקה בשלטון לקראת הבחירות הקרובות. בחודש ינואר 2011 החלו מחאות והפגנות המונים בכיכר תחריר נגד מובארכ ושלטונו, בטענה לכישלון בתחום החברתי, המדיני והכלכלי, בהשראת ההפיכה בתוניסיה וגל המחאות בארצות ערב. המחאות הביאו לשינויים בשלטון במצרים. במהלך ההפגנות נהרגו עשרות אזרחים מירי של הצבא והמשטרה. בעקבות המהומות פיזר תחילה מובארכ את ממשלתו על מנת להרכיב ממשלה חדשה. מאמציו אלו להרגעת ההמון לא נשאו פרי, ולבסוף, בתאריך 11 בפברואר 2011, נאלץ להצהיר באמצעי התקשורת שלא ימשיך לכהונה נוספת והעביר את השלטון למפקד העליון של צבא מצרים. בנובמבר התחדשו הפגנות המחאה נגד מפקד הצבא שעומד בפועל בראש המדינה עד לבחירות והקמת ממשלה נבחרת. בניגוד למחאות הקודמות, הונהגו ההפגנות הפעם על ידי האחים המוסלמים וקיצונים אסלאמיים. בדצמבר 2011 התקיימו בחירות לפרלמנט המצרי. במאי 2012 נערכו בחירות לנשיאות מצרים. בבחירות זכה מוחמד מורסי, מתמודד מתנועת האחים המוסלמים במצרים, והמועצה הצבאית העליונה הבטיחה שתעביר את הכוח אליו. ב-30 ביוני 2013 נערכה הפגנה כנגד הנשיא מורסי. ההפגנה תוארה בידי מקורות הצבא המצרי כהפגנה הגדולה בתולדות המדינה, בה דווח כי השתתפו כ-30 מיליון בני אדם. ברם, מקורות עצמאיים הטילו ספק במדידה זו, וטענו כי המספר קרוב יותר למיליון מפגינים. בליל 3 ביולי 2013, הודח מוחמד מורסי מתפקידו כנשיא מצרים. שר ההגנה ומפקד הצבא, הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי, הכריז על סיום כהונתו של מורסי והודיע על השעיית החוקה ועל מינויו של ראש בית הדין החוקתי, עדלי מנסור, כנשיא זמני. בעקבות הדחת מורסי החלו התנגשויות בין הצבא והמשטרה המצרית לבין תומכי מורסי, שגבו מאות הרוגים ופצועים. מאוחר יותר, פתחה ההנהגה הצבאית במבצע נגד האחים המוסלמים, במסגרתו עצרה אלפים ושפטה מאות למוות, ביניהם את מנהיגי התנועה. משנרגע המצב במצרים, הכריזה ההנהגה הזמנית על בחירות חדשות. בעקבות הכרזה זו, התמודד א-סיסי מתפקידו כראש המועצה הזמנית והכריז על התמודדותו לנשיאות. ביוני 2014 נבחר א-סיסי לנשיא מצרים. בתקופת שלטונו התגברו פיגוע הטרור במצרים, ובמיוחד הוא נאלץ להילחם בטרור בסיני. בתקופתו הגיעו ממצרים דיווחים של ארגונים מצריים שונים על תפוצתן הרחבה של תופעות כמו מאסר אזרחים על רקע דעות פוליטיות – ובהם עיתונאים ואנשי אופוזיציה, צמצום חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי כנגד השלטון בפרט. באפריל 2017, על רקע פיגועים קטלניים שבוצעו בכנסיות, הוטל במצרים מצב חירום, שהתיר ביצוע מעצרים המוניים. לאחר יותר מ-4 שנים, ב-25 באוקטובר 2021, הודיע הנשיא א-סיסי על הסרת מצב החירום ברחבי המדינה, בנימוק שכבר הוסדר המצב הביטחוני. הפרלמנט המצרי האריך באפריל 2019 את כהונת הנשיא מ-4 שנים ל-6 ואף התיר לנשיא א-סיסי להתמודד לכהונה שלישית בבחירות בשנת 2024. פוליטיקה מערכת שלטונית הרשות המחוקקת – מורכב מבית תחתון בית הנבחרים, שחבריו נבחרים לכהונה של חמש שנים, מתמחה בחקיקה. בחירות נערכו בין נובמבר 2011 לינואר 2012, אשר פוזרו מאוחר יותר. ובית עליון הסנאט שמורכב מ-120 חברים נבחרים ו-60 שממונים על ידי הנשיא. הבחירות הבאות לפרלמנט הוכרזו שיתקיימו תוך 6 חודשים מיום אשרור החוקה ב-18 בינואר 2014, ונערכו בשני שלבים, מ-17 באוקטובר עד 2 בדצמבר 2015. [143] במקור, היה אמור להיות מוקם לפני הנשיא נבחר, אך הנשיא הזמני עדלי מנצור דחק את התאריך. הבחירות לנשיאות מצרים 2014 התקיים ב-26–28 במאי. הנתונים הרשמיים הראו אחוז הצבעה של 25,578,233 או 47.5%, כאשר עבד אל-פתאח א-סיסי ניצח עם 23.78 מיליון קולות, או 96.9% לעומת 757,511 (3.1%) עבור חמדין סבאחי. הרשות המבצעת – נשיא מצרים הוא ראש המדינה וראש הרשות המבצעת. סעיף 133 לחוקת מצרים משנת 2012 קובע תקופה של 4 שנים של מנדט נשיאותי, אליה ניתן לבחור מחדש את המועמד פעם אחת בלבד. על פי המסמך, כדי להיות זכאי המועמד "חייב להיות מצרי שנולד להורים מצרים, חייב לא לשאת אזרחות אחרת, חייב להיות בעל זכות אזרחית ופוליטית, לא יכול להיות נשוי ללא מצרי", ולא להיות צעיר מגיל 40 גרגוריאני שנים. משאל עם חוקתי נערך במצרים בין ה-20 ל-22 באפריל 2019, כאשר ההצבעה בחו"ל נערכה בין ה-19 ל-21 באפריל. השינויים המוצעים אפשרו לנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי להישאר בשלטון עד 2030; לפי הנוסח הקודם של החוקה, הוא היה מנוע מלהתמודד בבחירות הבאות, שאמורות להתקיים ב-2022. השינויים אושרו על ידי 88.83% מהמצביעים שהצביעו, עם אחוז הצבעה של 44%. סעיף 146 מכריז על הנשיא להיות המפקד העליון של הכוחות המזוינים. עם זאת, כדי להכריז מלחמה או לשלוח כוחות מזוינים אל מחוץ לשטח המדינה, על הנשיא להתייעץ עם מועצת ההגנה הלאומית ולקבל את אישור רוב חברי הפרלמנט. הרשות השופטת – בית המשפט החוקתי העליון הוא הסמכות השיפוטית העליונה. היא לבדה לוקחת על עצמה את הפיקוח השיפוטי לגבי חוקתיות החוקים והתקנות ומתחייבת לפרש את הטקסטים החקיקתיים באופן הקבוע בחוק. כמו כן, בית המשפט מוסמך ליישב סכסוכי כשירות בין הערכאות השיפוטיות והמנהליות. עיר בירה – בירת מצרים החדשה ממוזער|מבני משרדי הממשלה בבירת מצרים החדשה בירת מצרים החדשה או בשמה הבירה האדמיניסטרטיבית מתוכננת להיות בירתה החדשה של מצרים ונמצאת בבנייה מאז 2015. עיר הבירה נחשבת לאחד הפרויקטים לפיתוח כלכלי, והיא חלק מיוזמה גדולה יותר בשם Egypt Vision 2030. לבירה החדשה של מצרים טרם ניתן שם. באתר הבירה החדשה יצאה לדרך תחרות לבחירת שם ולוגו חדשים לעיר. חבר מושבעים של מומחים הוקם כדי להעריך את ההצעות שהוגשו לרשימה ולקבוע את הטוב ביותר מבין כל ההצעות. טרם הודיעו ממשלת מצרים על תוצאות רשמיות. באוקטובר 2021, שר התחבורה כאמל אל-וזיר ציין כי העיר עשויה להיקרא מצרים. העיר החדשה אמורה להיות ממוקמת 45 ק"מ (28 מייל) מזרחית לקהיר ומחוץ לכביש הטבעת השני של קהיר רבתי, באזור לא מפותח ברובו באמצע הדרך לעיר הנמל סואץ. על פי התוכניות, העיר תהפוך לבירה המנהלית והפיננסית החדשה של מצרים, ותאכלס את משרדי הממשלה והמשרדים העיקריים ושגרירויות זרות. ממוזער|הרובע הפיננסי בבירת מצרים החדשה על שטח כולל של 700 קמ"ר (270 מ"ר), היא תמנה 6.5 מיליון תושבים, אם כי ההערכה היא שהמספר עשוי לעלות לשבעה מיליון. רשמית, סיבה מרכזית לביצוע הפרויקט הייתה להקל על העומס בקהיר, שהיא כבר אחת הערים הצפופות בעולם, כאשר אוכלוסיית קהיר רבתי צפויה להכפיל את עצמה בעשורים הקרובים. בקהיר יש אוכלוסיית מטרו של כמעט 20 מיליון. יש גם שלב אימונים לקראת גביע העולם בקליעה בבירה המנהלית. יחסי חוץ מצרים חברה בליגה הערבית אותה ייסדה בשנת 1945, ובארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, ובחלקים נרחבים של המאה ה-20 טיפחה מעגלים דיפלומטיים של פאן-ערביות, אולם בעשור השני של המאה ה-21 משתנה מדיניות החוץ שלה כך שתתאים לבריתות מקומיות המושפעות מהשינויים הגאו-פוליטיים בקרבת מצרים. עם התחזקות איראן וטורקיה ככוח מקומי עולה בראשית המאה, נכנסה מצרים מצד אחד לברית אנטי-איראנית בשיתוף פעולה עם ערב הסעודית, ובאופן חלקי גם עם ישראל, ומצד שני לברית סביב מזרח הים התיכון, בה משתפת פעולה עם קפריסין ויוון – ובאופן חלקי גם עם ישראל – כנגד התוקפות הטורקית סביב הטריטוריות הימיות במזרח הים התיכון. הברית המזרח ים-תיכונית מקדמת אינטרסים משותפים של ארבע המדינות בתחומי האנרגיה, התיירות, הסחר והתשתיות. מצרים משתפת פעולה עם מדינות אלו, ובראשן יוון, גם בתיאום צבאי וכן במניעת הגעתם של פליטים לאירופה דרך הים התיכון. מדרום נמצאת מצרים במחלוקת עם מספר מדינות אפריקאיות סביב ניצול המים של הנילוס. ב-14 במאי 2010 חתמו אתיופיה, טנזניה, אוגנדה, קניה, קונגו, רואנדה ובורונדי על הסכם חדש באוגנדה בעניין חלוקת מי נהר הנילוס, וזאת חרף התנגדותן של מצרים וסודאן, שהן הצרכניות העיקריות של מימיו. מצרים וארצות הברית היחסים בין ארצות הברית ומצרים ידעו עליות ומורדות במהלך מאה השנים האחרונות, אך נכון להיום היחסים הם אסטרטגיים ואיתנים. למצרים שגרירות בוושינגטון ולארצות הברית שגרירות בקהיר. ממוזער|נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי עם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ בשולי העצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק, 23 בספטמבר 2019 בעבר נאלצה ארצות הברית לבוא במגעים מינימליים עם מצרים כאשר זו נשלטה על ידי בריטניה (1882–1945). בתקופת כהונתו של הנשיא גמאל עבד אל-נאצר (1952–1970) במצרים התערערו יחסי המדינות עוד יותר כאשר זה קומם עליו בארצות הברית את הממשל על ידי מדיניותו הפרו-סובייטית והרטוריקה האנטי-ישראלית. עם זאת ארצות הברית סייעה לשמור אותו בשלטון, בין היתר על ידי אילוץ הממלכה המאוחדת וצרפת להפסיק לאלתר את הפלישה שלהם לסיני בשנת 1956. היחסים התחממו בימי אנואר סאדאת (1970–1981) מאז ועד היום תומכת ארצות הברית במצרים צבאית וכלכלית, למרות חיכוכים. ארצות הברית מעניקה סיוע צבאי ואזרחי למצרים, השני בגודלו רק לישראל. בשנת 1989 קיבלה מצרים מעמד של בעלת ברית עיקרית של ארצות הברית שאינה חברה בנאט"ו, יחד עם ישראל ומדינות נוספות. הפיכה הצבאית במצרים והדחתו של הנשיא מוחמד מורסי ביולי 2013, העכירו שוב את היחסים בין שתי המדינות. יום לאחר ההפיכה אמר נשיא ארצות הברית, אובמה שהוא "מודאג מאד" מההפיכה הצבאית, וכי הוא הנחה את הגורמים הרלוונטיים לבחון את השלכות האירועים מבחינת החוק האמריקני בכל הנוגע להמשך הסיוע מצד ארצות הברית לממשלה במצרים. בהמשך גינה ממשל אובמה את הסנקציות והאלימות שהפעילה מצרים כלפי ארגון האחים המוסלמים ותומכיו, וביטל תרגיל צבאי משותף "כוכב זוהר". הפנטגון עצר מסירת ארבעה מטוסי קרב מדגם F-16 ועשרה מטוסי אפאצ'י מדגם AH-64 אל הכוחות המזוינים המצריים. מיד לאחר מכן הודיע הבית הלבן על השעיה חלקית של הסיוע הצבאי למצרים, והתנה את חידושו ב"התקדמות אמינה לעבר כינון ממשלה אזרחית אשר תיבחר בבחירות דמוקרטיות חופשיות והוגנות". עם זאת, ביחס לתגובותיהם הנחרצות של מדינות העולם כנגד האירוע, אותו הגדירו מתחילה כהפיכה צבאית לכל דבר, התייחסות ארצות הברית לאירועים הייתה הססנית ומתונה, ובהודעות הממשל נשמרה זהירות כלפי האירועים, בייחוד בנוגע להגדרתם. לאורך כל התקופה נמנעה ארצות הברית מלעסוק בשאלה אם התרחשה במצרים הפיכה צבאית והסתפקה בהודעות גינוי רפויות. ביולי 2013 הודיע תת-מזכיר מחלקת המדינה לקונגרס כי ארצות הברית לא תכריז בפירוש על המצב כהפיכה צבאית. לדברי הבכיר "החוק לא קובע כי יש חובה לקבוע אם התקיימה הפיכה, וזה לא מתאים לאינטרס הלאומי שלנו לעשות קביעה כזו". כחודש לאחר מכן התבטא שר החוץ ג'ון קרי שהצבא לא השתלט על המדינה אלא בסך הכל "שיקם את הדמוקרטיה". בשנת 2016 הכריז נשיא ארצות הברית ברק אובמה על רצונו "להילחם" בדיכוי שהשלטון המצרי מקיים לתפיסתו: ”הבה נילחם כדי להבטיח כי אלה הקרויים בעלי בריתנו במזרח התיכון, הסעודים והמצרים, יפסיקו את דיכוי בני עמם, את דיכוי מתנגדיהם, ואת סובלנותם כלפי שחיתות ואי-שוויון”. לעומת זאת בשנת 2017 נשיא ארצות הברית שנבחר לאחר מכן, דונלד טראמפ, ראה כמטרה עליונה שיתוף פעולה עם המשטר המצרי במאבק מול האסלאם הרדיקלי: ”עידן בניית האומות יבוא אל סופו. גישתנו העכשווית, שצריכה להיות מוסכמת על שתי המפלגות, על בעלי בריתנו מעבר לים ועל ידידינו במזרח התיכון, חייבת להיות עצירת ההתפשטות של האסלאם הרדיקלי. אנו נעבוד שכם אל שכם עם שכנינו במזרח התיכון כולל… א-סיסי נשיא מצרים. מצרים ומדינת ישראל עם הקמת מדינת ישראל פלש הצבא המצרי לדרום הארץ, כחלק ממתקפה מתואמת של צבאות מדינות ערב. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק שנחתם באי רודוס, שקבע את הגבול בין מצרים למנדט הבריטי כקו שביתת נשק, למעט רצועת עזה שהועברה לידי מצרים. ממוזער|טקס חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל על מדשאות הבית הלבן (מימין לשמאל: ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, ונשיא מצרים אנואר סאדאת. בשנת 1956 פלשה ישראל לסיני במבצע קדש, בהתקפה מתואמת עם הממלכה המאוחדת וצרפת, ששאפו להחזיר לידיהן את תעלת סואץ שהולאמה על ידי מצרים זמן קצר קודם לכן. ישראל הייתה מעוניינת בחיסול בסיסי הפדאיון שתקפו מטרות בישראל לעיתים קרובות. ישראל כבשה את רצועת עזה וחצי האי סיני, אולם בלחץ ארצות הברית וברית המועצות נסוגה והסכימה להפרדת כוחות על בסיס קו שביתת הנשק. בשנות השישים הובילה מצרים תיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. במאי 1967 הפרה מצרים את הסכם הפרדת הכוחות, סילקה את משקיפי האו"ם מסיני ומרצועת עזה וסגרה את מצרי טיראן. ישראל פתחה במתקפת מנע נגד מצרים, ירדן וסוריה במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שוב את רצועת עזה וחצי האי סיני. לאחר מלחמת ששת הימים שמרה ישראל על קו הגבול עם מצרים בעזרת שרשרת מוצבים שנקראה "קו בר-לב". במשך 17 חודשים בשנים 1969–1970 התחוללה מלחמת התשה בין מצרים וישראל, שכללה פשיטות, הפגזות והפצצות בין שני הצדדים. נשיא מצרים עבד אל נאצר רצה להתיש את ישראל ולהדוף אותה אל מחוץ לחצי האי סיני. הסכם הפסקת אש נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט 1970 לאחר שורה של הפצצות ומבצעי עומק שערכה ישראל במצרים. ב־1973 תקפה מצרים את ישראל במפתיע במה שנודע בישראל כמלחמת יום הכיפורים ובמצרים כמלחמת אוקטובר או מלחמת רמדאן. המצרים הצליחו לכבוש רצועה צרה ממזרח לתעלת סואץ, אולם בהמשך המלחמה הצליחו כוחות ישראלים לכבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ ולכתר חלק משמעותי מהכוחות המצריים בסיני. ב־1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות שבו הוחזר אזור התעלה למצרים, ואשר סיים למעשה את מצב המלחמה בין מצרים לישראל. בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים בין שתי המדינות, במסגרתו הורחבה הרצועה המצרית בסיני. מפנה ביחסים בין המדינות אירע בנובמבר 1977 עם ביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בישראל ונאומו בכנסת. שנתיים לאחר הביקור נחתם הסכם השלום. במסגרת הסכם זה נסוגה ישראל מכל שטח סיני והרסה את היישובים הישראליים שהיו שם ובראשם העיר ימית. מספר שנים מאוחר יותר בינואר 1989, בעקבות הסכם בוררות בין המדינות הועברה רצועת החוף של טאבה על בית המלון הישראלי וכפר הנופש שנבנו בה (שהפך בהמשך למלון הילטון טאבה), לידי מצרים במה שנתפס ומתואר על ידי מצרים כ"השבת גרגר החול האחרון של המולדת". מאז הגבול בין ישראל למצרים שקט רוב הזמן, אם כי מתבצעות דרכו הברחות סמים, העברות של אמצעי לחימה לכיוון רצועת עזה ומדי פעם מבוצעות דרכו פעולות טרור של מחבלים המגיעים מרצועת עזה דרך סיני. כך לדוגמה, בדצמבר 2006 חדר מחבל וביצע פיגוע באילת ובאוגוסט 2011 אירע פיגוע חמור סמוך לכביש 12 במהלכו נרצחו שמונה ישראלים. בנוסף, הוברחו דרך גבול זה מסתננים מאפריקה, בעיקר עד לשנת 2012, עת הושלם ברובו פרויקט בניית גדר הגבול ישראל–מצרים. בשנות ה-80, נהגו ישראלים רבים לבקר במצרים, אך תיירות זו התמעטה מאוד לאורך השנים בשל תחושת העוינות כלפי ישראל במדינה לצד החשש מטרור של חוגים קיצוניים כפי שאירעו כמה פעמים (כגון הפיגוע בראס בורקה ב-1985). עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה נהגו ישראלים רבים לפקוד את חצי האי סיני (בו הם יכולים לבקר ללא ויזה), אולם לאחר פיגועי הטרור בהילטון טאבה, דהב ושארם א-שייח' בשנת 2005–2006, התמעט משמעותית מספר התיירים הישראלים בחצי האי, ומשרד החוץ מפרסם אזהרות רבות נגד הביקור בו, מחשש לפיגועים נוספים ואף ניסיונות חטיפה. התיירות המצרית לישראל מותרת באופן רשמי אך בפועל לא מיושמת בשל הדרישה של ממשלת מצרים מאזרחיה הרוצים לבקר בישראל להוציא אישור מיוחד – 'הפתק הצהוב' מטעם שרותי הביטחון המצריים. דרישה זו מגבילה את התיירות המצרית לישראל לכמה עשרות מדי שנה – כאשר רובם עוברים בה בדרכם לשטחים בלבד. השלום עם מצרים נשמר בקפדנות לאורך השנים. עם זאת השלום נחשב ל"שלום קר", לאור העובדה שבמצרים קיימת עוינות רבה כלפי ישראל, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתקשורת ארסית, בהגבלות קשות על כל קשר שמקיים מצרי עם ישראל או ישראלים ובחרם המוטל על מי שמקיים קשרים אלו. הדחת מובארכ בפברואר 2011, סימנה תקופה של הרעה ביחסה של מצרים כלפי ישראל. בוצעו מספר חבלות בצינור הגז שעובר בצפון סיני ומספק גז מצרי לישראל. בנוסף, התעצמו ההתרעות על כוונות ארגוני טרור לנצל את שטחי סיני כדי לפגוע בישראל ובישראלים, כמו שאירע באוגוסט 2011, כשחוליית מחבלים חדרה לישראל וביצעה את מתקפת הטרור בדרום ישראל (2011). לצד אירועים אלו גברו קולות שונים במדינה 'לבחון מחדש' את היחסים עם ישראל. באוגוסט 2011, נערכו הפגנות סוערות סמוך לשגרירות הישראלית בקהיר, בתביעה 'לגרש' את השגריר הישראלי מתחומי מצרים. במהלך הפגנות אלו אף הורד דגל ישראל מבנין השגרירות על ידי ההמון, במה שנתפס כצעד סמלי שמבטא את ההרעה שחלה ביחסים בין המדינות. זמן קצר לאחר מכן, ב-10 בספטמבר 2011, פרצו אלפי מפגינים משולהבים למתחם השגרירות הישראלית בו היו נצורים כשישה מאבטחים ישראלים. במבצע מורכב שארך שעות חולצו המאבטחים בחשאי ממתחם השגרירות שנפרץ ונבזז על ידי ההמון כשבמקביל פונה כל הסגל הדיפלומטי הישראלי מקהיר במה שנראה כשפל העמוק ביותר ביחסי המדינות מאז חתימת הסכם השלום במרץ 1979. בשנים שלאחר מכן פעלה מצרים להידוק השיטור ובמניעת פעילות חבלנית על ידי קבוצות בדלניות, בחצי האי סיני ובקרבת הגבול עם ישראל. תקופה זו הסתיימה עם הדחת הנשיא מוחמד מורסי ועלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי ב-2014, מאז מתקיים שיתוף פעולה ניכר בין הממשל המצרי לממשלת ישראל המתבטא בעיקר בתיאום ביטחוני ומדיני. מצרים ואיראן יחסי איראן ומצרים ידעו עליות ומורדות במהלך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. בשנת 1936 שודרגו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות לרמה של הצבה הדדית של שגרירים זו אצל זו. יוסוף זולפיקאר היה שגריר איראן במצרים. בשנת 1980 נותקו היחסים בעקבות המהפכה האיראנית והכרת מצרים בישראל במסגרת הסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום בין ישראל למצרים. בשנת 2011, בעקבות ההפיכה במצרים התחממו היחסים בין המדינות. בפעם הראשונה זה שנים רבות עברו ספינות מלחמה איראניות בתעלת סואץ וב-2012 נערך ביקור היסטורי של נשיא מצרים, חבר תנועת האחים המוסלמים הסונית מוחמד מורסי בטהראן, כאורח הוועידה ה-16 של המדינות הבלתי-מזדהות. במהלך ביקורו נפגש עם נשיא איראן שאמר כי "המשטר הציוני הוא איום לעמי האזור והעולם". בסיום המפגש פורסמה הודעה על הסכמת שניהם כי "אנו שותפים אסטרטגיים". נושאים שנויים במחלוקת בין שתי המדינות הם המשך קיום ההסכמים של מצרים עם ישראל, תמיכת מצרים בעיראק במלחמת איראן עיראק, ביקורתה על ממשל בשאר אל-אסד בסוריה וקשריה הטובים עם ארצות הברית (המוגדרת על ידי איראן כ"שטן הגדול" לעומת ישראל שמוגדרת כ"שטן הקטן"). כמו כן, קיים מתח בין שתי המדינות על רקע הובלת איראן את גוש המדינות האסלאמיות השיעיות, בעוד מצרים נחשבת לאחת המובילות בגוש המדינות האסלאמיות הסוניות, אליו משתייכות גם מדינות ערביות כגון ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי ומדינות אסלאמיות אחרות המצויות בקשר טוב עם ארצות הברית והעולם המערבי, כגון טורקיה. חוק משפט וזכויות אדם המשפט המצרי הוא שילוב של דין מערבי (צרפתי בעיקרו) ודין איסלאמי. הקודקס המצרי האזרחי, פרי יצירתו של המלומד עבד אל-רזאק אל-סנהורי שימש מודל במדינות ערב רבות (בין השאר: עיראק, ירדן, סודאן, תימן ועוד). הקודקס של סנהורי נכנס לתוקפו ב-1949. קודם לכן חל על עניינים אזרחיים קוד נפוליאון שתורגם באופן רשלני לערבית בשנות ה-80 של המאה ה-19. ממוזער|230x230 פיקסלים|בניין בית המשפט העליון החוקתי של מצרים, קהיר לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בוטלו בתי הדין השַרְעיים שעסקו בענייני המעמד האישי. המערכת הקיימת היא מערכת מודרנית שבראשה בית משפט לחוקה בעל סמכות לביקורת שיפוטית. המערכת המשפטית נחשבת אקטיביסטית – אומנם ביטול חוקים איננה אפשרות שקיימת, אך קביעה שהם אינם חוקתיים גוררת הפיכתם לאות מתה בספר החוקים, כלומר בתי המשפט במדינה אינם מיישמים אותם. מערכת המשפט במצרים שלאחר המהפכה של 2011 סופגת לא פעם ביקורת בתקשורת המערבית על היותה שמרנית מאוד, וככזו המושפעת מאוד מהשקפות דתיות ומעקרונות לאומנים. כך למשל גררו ביקורת בתקשורת המערבית מקרים בהם נשלח עיתונאי מצרי לכלא, נשפט והואשם בהסתה להוללות וביזוי ערכי הדת, וזמרת מפורסמת נשפטה והורשעה לאחר שהתלבשה באופן לא צנוע. לאחר התבססותן של הרשתות החברתיות במצרים גם משפיעני רשת שונים נשפטו ונכלאו בגלל נימוקים דוגמת "הסתה לאי מוסריות". על פי דו"ח שפרסמה בשנת 2016 הרשת הערבית למידע על זכויות אדם וחירויות כלואים במצרים כ-106 אלף בני אדם, כאשר יותר מ-60 אלף מהם הם אסירים ועצירים פוליטיים, זאת לצד הערכות שמדברות על כ-1,250 אנשים שנעלמו לאחר שהואשמו על ידי המדינה, בעיקר על רקע דעות פוליטיות. ארגוני זכויות אדם במצרים טוענים שחשיבותן של זכויות האדם לא התקבלו כחלק מהתרבות המצרית, ולכן לא מוגדרות בחוק בצורה מספקת, ומאפשרות פרשנות רבה. אחמד מאהר, ממייסדי תנועת הנוער של ה-6 באפריל, תיאר בתקשורת המערבית כיצד מתבצעת אכיפה סלקטיבית של חוקים, בהתאם לצורכי השלטון. כוחות מזוינים ממוזער|235x235px|משמר צבאי של צבא מצרים ביום הרפובליקה של הודו, 2023 הכוחות המזוינים של מצרים, הצבא הגדול ביותר ביבשת אפריקה. מורכבים מהצבא המצרי, הצי המצרי, חיל האוויר המצרי וכוחות ההגנה האווירית המצריים. נשיא הרפובליקה משמש כמפקד העליון של הכוחות המזוינים. שר ההגנה והמפקד העליון של המטה הכללי, הקצין הבכיר במדים, הוא אלוף-משנה מוחמד זכי (מאז יוני 2018). ממוזער|חיילי צבא מצרים החימוש של הכוחות המזוינים המצריים משתנה בין מקורות מזרחיים למערביים באמצעות משלוחי נשק על ידי מספר מדינות, בראשות ארצות הברית, רוסיה, צרפת, סין, איטליה, אוקראינה ובריטניה. חלק ניכר מהציוד מיוצר במקום במפעלים מצריים. הכוחות המזוינים המצריים חוגגים את יום השנה שלהם ב-6 באוקטובר בכל שנה כדי להנציח את מעבר סואץ במהלך מלחמת אוקטובר של 1973. לכוחות המזוינים השפעה גדולה מאוד על היבטים רבים בחברה המצרית, החורגים מתחום תפקידו הטבעי של צבא במדינה. הצבא עוסק לא רק בתפקידי לוחמה גרידא, אלא אף מעורב בצורה מהותית בפוליטיקה, כלכלה, יחסי חוץ ותחומים נוספים בהתנהלותה של מצרים כמדינה. כך למשל מהפכת הקצינים החופשיים העמידה בראש המדינה את אנשי הצבא שעברו הסבה לתפקידים אזרחיים. כך גם בעקבות ההפיכה במצרים (2011) מפקד הצבא הפילדמרשל מוחמד חוסיין טנטאווי, כיהן כראש המדינה עד שנבחר מוחמד מורסי לנשיאות. בנוסף, הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי היה, טרם היבחרו לנשיאות, שר ההגנה בממשלת מצרים, יושב ראש המועצה העליונה של הכוחות המזוינים ומפקד צבא מצרים. כלכלה במהלך ההיסטוריה, היה הנילוס עורק החיים הכלכלי של מצרים, סביבו גר רובו המוחלט של האוכלוסייה, וכלל שטחי העיבוד החקלאיים שכן לצידו. עם פיתוח התעשייה וגילוי משאבי טבע חדשים במצרים פחתה חשיבותו, אך גם נכון לשנת 2012 הנילוס וסביבתו הם מרכזה הכלכלי של מצרים. עד ראשית שנות ה־50 של המאה ה־20 הושפעה כלכלת מצרים מהשליטה הבריטית בה. לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בראשית שנות ה־50 פנתה הממשלה המצרית לכיוון כלכלה סוציאליסטית ושליטה ממשלתית. ממוזער|הרובע העסקי בבירת מצרים החדשה אשר יהווה את המרכז הפיננסי העיקרי של מצרים. נכון לשנת 2012, הענפים העיקריים של הכלכלה המצרית הם תעשייה (כ־34% מהתמ"ג, כ־22% מכלל המועסקים, בעיקר תעשייה מסורתית, עתירת כוח אדם לא מקצועי), חקלאות (16% מהתמ"ג, ו־40% מכוח העבודה, בחלקה הגדול חקלאות מסורתית), תיירות (12% מהתמ"ג, הכנסה שנתית של כ־10 מיליארד דולר) יצוא נפט וגז טבעי מהמאגרים הגדולים הנמצאים בתחומה, ותוצרים שונים של משאבים אלו. בנוסף לכך יש במצרים מרבצים של פוספטים, מנגן, אורניום, אבן גיר וגבס. רוב שטחה של מצרים הוא מדבר, ורק כשני אחוזים משטחה של מצרים ניתנים לעיבוד חקלאי, רובם בהשקיה סביב הנילוס. התיירות מהווה חלק חשוב בכלכלת מצרים אך עקב אי היציבות הפוליטית והביטחונית מספר התיירים למצרים קטן משיא של כ-15 מיליון תיירים בשנת 2010 לשפל של 5 מיליון תיירים בשנת 2016. ואומנם בשנת 2019 מספר התיירים הגיע ל-13 מיליון והתקרב לשיא משנת 2010. התיירות מהווה כ-15% מהתוצר המקומי גולמי של מצרים ומעסיקה כ-10% מהעובדים במדינה.שמאל|ממוזער|200px|קהיר – המטרופולין הגדול ביותר באפריקה ובמזרח התיכון.הגידולים החקלאיים העיקריים הם כותנה, אורז, תירס, חיטה, קטניות, פירות, ירקות, בקר, תאואים, כבשים ועזים. ענף חקלאי חשוב נוסף הוא ענף הדיג. ענפי התעשייה העיקריים במצרים הם טקסטיל, מוצרי מזון, כימיקלים ודשנים, נפט ומוצריו, מלט וחומרי בנייה. פיתוח התעשייה מתעשייה מסורתית לתעשייה מתקדמת נתקל בקשיים בשל בורות נרחבת באוכלוסייה (כ־50% אנאלפביתים), תופעת בריחת מוחות, היעדר תשתית טכנולוגית מתאימה, והעדר הון פרטי וקושי בגיוס השקעות חוץ. נפט התגלה במצרים ב־1910, וב־1999 הגיע תפוקת הנפט במצרים לכ־44 מיליון טון, המשמש בעיקר לצריכה פנימית, ובחלקו לייצוא. עם זאת, מצרים נדרשת לייבא נפט ממדינות אחרות, בשל צורך להפקת דלקים מסוג נפט שאינו קיים במצרים. במצרים מספר בתי זיקוק, המזקקים נפט בהיקף של כ־25 מיליון טון בשנה. במצרים מרבצי גז טבעי גדולים. באמצעות צינור הגז הערבי, מייצאת מצרים גז טבעי לירדן, סוריה ולבנון. שלוחה מצינור זה סיפקה גז טבעי לישראל בין השנים 2008 ל־2011. עם זאת, הגידול הטבעי הגבוה במצרים הוביל ב־2012 למחסור בגז טבעי בתוך מצרים, ולצורך בייבוא גז טבעי ממדינות אחרות. גורמים נוספים ואקוטיים המשפיעים על הכלכלה המצרית הם מסי המעבר בתעלת סואץ (ב־1997 עברו בה סחורות בהיקף של 300 מיליון טון) ומטבע חוץ נכנס מעבודות חוץ של פועלים מצרים במדינות ערביות שכנות ובאזור המפרץ הפרסי. במצרים ריבוי טבעי גבוה, דבר הדורש הקצאת משאבים גדלה והולכת במהלך השנים לצורכי האוכלוסייה. מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב־1979, נהנית מצרים מסיוע חוץ אמריקאי רחב היקף. מגזר השירותים במצרים רחב למדי, ומשקף בחלקו אבטלה סמויה. הבורסה המצרית ממוקמת בקהיר, ובה מתנהל מסחר במניות, תעודות סל על מדדים, איגרות חוב וקרנות נאמנות. הבורסה המצרית היא אחת הוותיקות (נוסדה באלכסנדריה ב־1888), והיקף הפעילות בה היה מהמובילים בעולם, עד לעליית שלטון נאצר בשנות ה־50, מהפכה שהובילה קו של הלאמה ותפישה כלכלית סוציאליסטית. הבורסה החלה להתחזק שוב החל מ־1992, על רקע שורת רפורמות כלכליות שהונהגו במצרים. חשמל מיוצר במצרים באמצעות תחנות כוח הפועלות בדלקים שונים, ובאמצעות תחנה הידרו אלקטרית בסכר אסואן, המפיקה כ־2,100 מגה-וואט. בשנת 1967 סיפקה תחנה זו 50% מצריכת החשמל במצרים, אך עד 1998 ירד שיעור זה לכ־15%, על רקע גידול ניכר בצריכת החשמל במצרים. ייצור החשמל במצרים ותשתיות ההולכה אינם מספיקות לביקוש הגובר, ובעקבות כך אמינות אספקת החשמל נמוכה, והפסקות החשמל תדירות. הנמלים העיקריים במצרים הם נמל אלכסנדריה, על חוף הים התיכון, ונמל פורט סעיד, סמוך למוצא הדרומי של תעלת סואץ. הנמלים נמצאים בשליטה ממשלתית מלאה, ורמת הפיתוח שלהם נמוכה. במצרים נהוגות סובסידיות רחבות היקף, על קמח, סולר, גז בישול ומוצרי יסוד נוספים. היקף הסובסידיות בשנת 2012 עמד על כ־20 מיליארד דולר (מחציתם על סולר). בלעדי סובסידיות אלו, לא תתאפשר חקלאות רחבה במצרים (בשל הצורך בדלק לשאיבת מים להשקיה), וייווצר משבר מזון בשל מחירים גבוהים, דבר שיעורר תסיסה חברתית חזקה במצרים. בשל כך, נמנעו השלטונות במצרים מפגיעה בסובסידיות במהלך השנים. כדי לקיים את משטר הסובסידיות, נדרשת מצרים ליבוא רחב היקף של חיטה וסולר, שכן המשאבים המקומיים אינם מספיקים לביקוש (מצרים מייבאת כחצי מכמות החיטה הנצרכת). למרות ההיקף הרחב של הסובסידיות, על פי הבנק השווייצרי קרדיט סוויס, כ־50% מהכנסות משפחה מצרית ממוצעת מופנים לרכישת מזון. בעקבות הסובסידיה הנרחבת על חיטה, צריכת חיטה לנפש במצרים כפולה מהממוצע העולמי (כ־160 ק"ג לנפש). ב־2008, כ־70% מאוכלוסיית מצרים (כ־56 מיליון איש) היו זכאים לרכישת מזון מסובסד. בין 1980 ל־2010 (תקופת שלטון מובארכ), הייתה צמיחה יציבה ועקבית בכלכלה המצרית, וההכנסה לנפש עלתה מכ־1,200$ לכ־6,200$. ב־2010, ערב ההפיכה במצרים, עמדה הצמיחה על 5.5% והגרעון התקציבי על 8%. האבטלה במצרים עמדה על כ־8%, אך שיעורה היה גבוה בהרבה בקרב צעירים, וצעירים משכילים רבים נאלצו לעבוד בעבודות לא מקצועיות, עקב היעדר תשתית תעשייתית מתקדמת. שיעור השתתפות הנשים בכוח העבודה היה נמוך ביותר, בשל היותה של מצרים חברה מוסלמית מסורתית. דירוג רמת הפיתוח הכלכלית של מצרים היה נמוך ביותר. ההפיכה במצרים בשנת 2011 הובילה להתדרדרות מהירה במצב הכלכלי במצרים. בשל אי-היציבות שנוצר במדינה, מספר התיירים ירד באופן משמעותי, והשקעות החוץ פחתו מאוד. משקיעים זרים רבים משכו את השקעותיהם מהבורסה המצרית, שירדה בכ־30% עד סוף 2012. התפוקה התעשייתית ירדה מאוד, ומיזמי פיתוח נרחבים הוקפאו. רזרבות המט"ח של מצרים ירדו מ־36 מיליארד דולר בראשית 2011 ל־22 מיליארד תוך 10 חודשים. עד ראשית 2013 ירדו היתרות לכ־13 מיליארד. על רקע המצב המתדרדר, פנה השלטון המצרי לגופים בין-לאומיים ומדינות זרות לסיוע חוץ. קטר העניקה למצרים הלוואה בסך 7 מיליארד דולר וגז טבעי נוזלי בשווי 300 מיליון דולר, ולוב העניקה למצרים הלוואה בסך 1.2 מיליארד, אך קרן המטבע הבין-לאומית סירבה להעביר סיוע, קודם להפחתת הסובסידיות, רפורמות כלכליות נוספות וגיבוש תוכנית כלכלית מסודרת. הלירה המצרית פוחתה באופן ניכר, דבר שהוביל להטלת פיקוח מחמיר על שוק המט"ח על ידי הבנק המצרי, ולמסחר מט"ח רחב היקף בלתי חוקי בשוק השחור. שיעור האינפלציה השנתי עלה מ־5% ל־8%. כ־4,500 מפעלים נסגרו לאחר ההפיכה, ושיעור האבטלה עלה מ־9% ל־13%. שיעור האבטלה בקרב צעירים עד גיל 29 עמד על 77.5%. נוצר מחסור חריף בסולר, ובעקבותיו תורים ארוכים בתחנות הדלק, והפסקות חשמל לפרקי זמן ארוכים הפכו לאירוע נפוץ. הגרעון התקציבי עלה לכ־12.5% מהתמ"ג, ושיעור המשפחות מתחת לקו העוני עלה לכ־25%. בראשית 2013 התריע שר האוצר המצרי כי הכנסות מצרים מספיקות רק לכ־60% מהוצאותיה, וגורמים שונים התריעו כי מצרים נמצאת מספר חודשים לפני פשיטת רגל. גורמים ממשלתיים הודו כי מצב הכלכלה המצרית רגיש, אך הכחישו את הטענות בדבר סיכון לפשיטת רגל. ממשל מורסי ניסה להתמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות העלאת מיסים ומכסים, והקטנת הסובסידיות. אך הניסיון שהחל מסוף 2012 נתקל בהתנגדות ציבורית רחבה, שהובילה לגניזת התוכנית, שנועדה לאפשר סיוע כלכלי רחב היקף מקרן המטבע הבין-לאומית. הממשל גם לא הציג תוכנית כלכלית רחבת היקף למצרים. עיתונאים שונים העלו חשש למהפכה חוזרת במצרים ('מהפיכת רעבים'), על רקע המצב הכלכלי המתדרדר. ב-2015 התגלה במצרים שדה הגז זוהר, הגדול ביותר בים התיכון. באותה שנה נחנכה הרחבה של תעלת סואץ שהגדילה את הרווחיות של התעלה למצרים. בשנת 2018 התגלה שדה גז חדש בשם נור. פיתוח תשתיות הגז של מצרים מתבצע בעידוד האיחוד האירופי ששואף לחזק את מצרים כספקית גז לאיחוד, וכך להקטין את התלות של האיחוד בגז של רוסיה. נכון לשנת 2024 מצרים נמצאת בקשיים כלכליים חמורים ביותר הן בגלל הירידה הדרסטית בענף התיירות והן בגלל היעדר הכנסות ממעבר ספינות בתעלת סואץ בגלל האמברגו החות'י על שַיִט בים האדום. כמו-כן מצרים השקיעה כסף רב ברכישת ציוד והקמת תשתיות לצבא המצרי ובהקמת תשתיות בזבזניות נוספות כגון העיר החדשה שנבנתה ליד קהיר. מצרים מנסה להתאושש באמצעות מכירת אדמותיה למדינות זרות כגון איים בים האדום שנמכרו לסעודיה ואזור החוף שליד אלכסנדריה שנמכר לאיחוד האמירויות. בנוסף, מצרים ביקשה הלוואות מקרן המטבע הבין-לאומית והבנק הבין-לאומי ובתמורה נאלצה להסכים לביצוע רפורמות כלכליות. למצרים יותר מ-160 מיליארד דולר חובות חיצוניים. שלטון מקומי מצרים מחולקת ל־26 מחוזות (רבים: מחאפט'את; יחיד: מחאפט'ה): שמאל|250px|מחוזות מצרים א-דקהלייה (الدقهلية) הים האדום (البحر الأحمر) אל-בֻחירה (البحيرة) אל-פַיום (الفيوم) אל-ע'רביה (الغربية) אלכסנדריה (الإسكندرية) אל-אִסמאעיליה (الإسماعيلية) אל-גיזה (الجيزة) אל-מִנופיה (المنوفية) אל-מִניא (المنيا) קהיר (אל-קאהִרה القاهرة) אל-קליוביה (القليوبية) אל-ואדי אל-גדיד (الوادي الجديد) א-שרקיה (الشرقية) סואץ (א-סויס السويس) אסואן (أسوان) אסיוט (أسيوط) בַני סוֵיף (بني سويف) פורט סעיד (بور سعيد) דֻמיאט (دمياط) דרום סיני (גנוב סינאא جنوب سيناء) כפְר א-שיח' (كفر الشيخ) מטרוח (مطروح) קינא (قنا) צפון סיני (שמאל סינאא شمال سيناء) סוהאג (سوهاج) במרבית המחוזות צפיפות האוכלוסייה היא 1,000 איש לקמ"ר, אולם במחוזות הגדולים צפיפות האוכלוסייה היא 2 איש לקמ"ר. גאוגרפיה מצרים גובלת בצפון מזרח עם ישראל ועם רצועת עזה, במערב עם לוב ובדרום עם סודאן, גבולותיה עוברים בלב המדבר, והם נמשכים ברוב אורכם בקו ישר כסרגל. מקור המים העיקרי ומרכז המדינה הוא נהר הנילוס שעובר לאורכה. מצרים שולטת על תעלת סואץ המחברת את הים התיכון והים האדום. חלק ממדבר סהרה והמדבר הלובי מצויים במצרים. תפקידה הגאופוליטי החשוב נובע ממקומה האסטרטגי: כמדינה המשתרעת על פני שתי יבשות ומגשרת בין אפריקה לאסיה, וכמעבר בין הים התיכון והאוקיינוס ההודי דרך תעלת סואץ. 95% משטחה של מצרים הם מדבר לא מיושב. 50% מאוכלוסיית מצרים חיה בעמק הדלתא הירוק והפורה. חייו של עמק הדלתה תלויים בנהר הנילוס שהוא מקור המים העיקרי של מצרים. האזור המיושב של מצרים אינו אלא רצועה צרה ומתפתלת. שטחה של הרצועה כ-35,000 קמ"ר, והיא משתרעת משני צידי הנילוס, הזורם מדרום לצפון. רוחב הרצועה בדרום (מצרים העליונה) אינו עולה על 2–15 ק"מ. מצפון לקהיר (מצרים התחתונה) הנילוס מתפצל לזרועות רבות ויוצר דלתה רחבה שצורתה משולש ורוחבה המרבי לאורך החוף כ-150 ק"מ. שטח: 1,001,450 קמ"ר אדמה: 995,450 קמ"ר מים: 6,000 קמ"ר גבולות: 2,689 ק"מ 11 ק"מ עם רצועת עזה, 255 ק"מ עם ישראל, 1,150 ק"מ עם לוב, 1,273 ק"מ עם סודאן קו החוף: 2,450 ק"מ משאבים טבעיים: נפט, גז טבעי, ברזל, פוספטים, מנגן, אבן גיר, גבס, טלק, אזבסט, עופרת ואבץ. דמוגרפיה מצרים היא המדינה הערבית המאוכלסת ביותר, עם כ־109 מיליון אנשים (נכון למרץ 2023), והמדינה השלישית באפריקה מבחינת מספר תושביה, אחרי ניגריה ואתיופיה. כמעט כל האוכלוסייה מתרכזת לאורך הנילוס, במיוחד באלכסנדריה ובקהיר ולאורך הדלתה בקרבת תעלת סואץ (מצרים התחתונה). למעשה, כמעט כל האוכלוסייה מרוכזת ב-2% משטח המדינה (כ-20 אלף קמ"ר מתוך כמיליון קמ"ר), ולפיכך עמק הנילוס הוא אחד האזורים הצפופים בעולם עם צפיפות של 1,540 בני אדם לקילומטר מרובע, להשוואה, צפיפות האוכלוסייה במדינה כולה הוא 33 בני אדם לקילומטר מרובע. קהילות מדבריות קטנות חיות בסביבות נאות מדבר ודרכי מסחר, אך אוכלוסיות אלו קטנות עקב הגירה לערים הגדולות. כיוון שהסיכוי לפתח את שטחי המדבריות ממערב וממזרח לעמק הנילוס קטנים בשל האקלים הקשה השורר בהם, מלבד ניסיונות מועטים כמו מיזם תושכא, משקיעה ממשלת מצרים מאמצים רבים בפיתוח סיני, ובהמרצת תושבים מצרים לעבור לשם. ההיענות לכך אינה גדולה כיוון שסיני מרוחקת מהמרכזים העירוניים החשובים של מצרים. בשל האבטלה הגבוהה, מצרים רבים משמשים פועלים במדינות ערב אחרות, בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ הפרסי, ולפיכך מתגוררים מחוץ למצרים במשך שנים רבות. תוחלת החיים היא 72 שנים. דפוסי הילודה במצרים עוברים מהפך הודות לתוכנית לתכנון המשפחה שהנהיגה הממשלה. במסגרת התוכנית, צומצמה הילודה מ-4.1 לידות לאישה ב-1990 ל-2.8 בשנת 2006 אך ב-2015, עלה שיעור הפריון ל-3.3 וב-2022, ירד ל-3.1. רוב אוכלוסיית מצרים (מעל 90%) היא מוסלמית סונית, שאר האוכלוסייה (בערך 9% אך המספרים שנויים במחלוקת) הם נוצרים קופטים – אוכלוסייה המחזיקה בדתה עוד מלפני הכיבוש האסלאמי במאה השביעית לספירה. מיעוטים קטנים נוספים הם נוצרים ארמנים קתולים ופרוטסטנטים. תרבות תרבותה של מצרים שואבת השראה מצד אחד ממאפיינים תרבותיים מצריים-מקומיים שחלקם מושפעים מהתרבות המצרית העתיקה וחלקם חדשים ומודרניים, ומצד שני עם מאפיינים איסלאמים וערביים, ואל כך מתווספים גם מאפיינים מערביים חלקיים, ומאפיינים ים-תיכוניים חלקיים. תקופה ארוכה שליטי מצרים עודדו בציבור דגש על התרבות והזהות הערבית המקומית, אולם בעשורים האחרונים בתקופות מסוימים עודד השלטון צמיחתה של תרבות מערבית וים-תיכונית מקומית, מתוך אינטרסים שונים של יחסי חוץ. נסיבות אלו יצרו חברה עם תרבות עשירה ומורכבת. תעשיית הקולנוע המצרית היא מהוותיקות בעולם, שסרטיה מופצים ברחבי כל העולם הערבי. במשך שנים המנעד האמנותי היה רחב, ונע בין סרטי מלודרמה דביקים ועד סרטים הזוכים בפרסים בין-לאומיים ונחשבים לכאלו בעלי ערך אמנותי גבוה. תעשיית הקולנוע בעשור השני של המאה ה-21 נמצאת במשבר אמנותי, זאת לאחר הידוק צנזורה מצד השלטון על החופש האמנותי של היוצרים, ועברה להתמקד בעיקר בקומדיות קלילות או סרטי פעולה בעלי אופי פטריוטי. תופעה דומה קיימת גם בתוכניות הטלוויזיה המקומיות. הזמרת המצרית המפורסמת ביותר היא אום כולתום, ששיריה נפוצים ברחבי העולם הערבי גם עשורים לאחר פטירתה בשנת 1975. זמרים מצרים נוספים זוכים לעיתים להצלחה במדינות שונות. בקהיר מפותחים גם המוזיקה והריקוד הקלאסיים ופעילות בעיר תזמורת סימפונית, בלט אופרה ועוד. ריקודי הבטן שהיו מזוהים עם התרבות המצרית המודרנית במאה ה-20 ספגו מכה תרבותית כאשר נשיא מצרים א-סיסי סימן אותם כ"סמל לניוון מוסרי ולהשחתת ערכים לאומיים". תחומים נוספים בתרבות הפופולרים נמצאים במגמה דומה של חזרה לשמרנות וצנזורה. כוכבת הפופ, שירין עבד אל־והאב, קיבלה הודעה מאיגוד מקצועות המוזיקה במצרים שאינה מורשית עוד לשיר במצרים לאחר שצוטטה בסיבוב ההופעות שלה בבחריין בדברים "כאן אני יכולה לדבר חופשי, כי מי שמדבר במצרים עלול להישלח לכלא" – דברים אותם הכחישה מאוחר יותר בראיון התנצלות. מקרים דומים נפוצים למדי במצרים שלאחר האביב הערבי, כאשר גורמים שונים – ציבוריים או פרטיים – מפעילים לחצים על אושיות תרבות בעלי עוקבים רבים ברשתות החברתיות "לשאת באחריות לדברים שהם אומרים". בתחום האופנה הלגיטימיות של לבוש מערבי חושפני יורדת. שחקנית הקולנוע ראניה יוסף נתבעה על "הסתה להוללות" לאחר שהופיעה בפסטיבל הקולנוע הבין-לאומי בקהיר בשמלה שחשפה את רגליה, וגם מארגני הופעתה של ג'ניפר לופז במצרים נתבעו בטענה על הלבוש החושפני של הזמרת. חינוך במצרים פועלת מערכת החינוך הגדולה ביותר במזרח התיכון ובצפון אפריקה. מערכת זו נמצאת בגידול מהיר מאז תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. מצרים מדורגת במקום ה-108 במדד הפיתוח האנושי. בעזרת מימון מן הבנק העולמי וארגונים בין-לאומיים אחרים מנסה מצרים להגביר את נגישות מערכת החינוך לילדים. במצרים חינוך חינם בכל רמות החינוך. גוף חינוך נוסף במדינה הוא התאחדות הצופים והצופות של מצרים. מערכת החינוך במצרים פועלת בשלוש רמות. רמת החינוך היסודית היא לבני 4–14 שנים, בהן שנתיים בגן ולאחריהן בית ספר יסודי במשך שש שנים וחטיבת ביניים במשך שלוש שנים. רמת החינוך תיכון במשך שלוש שנים, לגילאי 15–17. רמת ההשכלה הגבוהה היא השלישית. במצרים קיים חינוך חובה עד גיל 14, אבל כל שלוש רמות החינוך במערכת החינוך הממשלתית ניתנות חינם. על פי בדיקה של הבנק העולמי קיימים פערים גדולים בנגישות החינוך במצרים בין עניים לעשירים. מערכת החינוך של אל-אזהר מתנהלת במצרים במקביל למערכת החינוך הממשלתית. מערכת חינוך זו מורכבת מארבע שנות לימוד יסודי, שלוש שנים של חטיבת ביניים ושלוש שנות תיכון. בדומה למערכת החינוך הכללית, אף במערכת חינוך זו קיימת הפרדה בין בנים לבנות. הפיקוח על מערכת חינוך זו נעשה בידי המועצה העליונה של מוסד אל-אזהר וזה נמצא תחת פיקוח משרד החינוך המצרי. מערכת ההשכלה הגבוהה למצרים מערכת נרחבת של השכלה גבוהה וכ-30% מכלל המצרים בשכבות גיל רלוונטיות לומדים באוניברסיטאות. אולם, רק מחציתם מסיימת את דרישות התואר. במצרים פועלות 17 אוניברסיטאות ציבוריות, 51 מוסדות חינוך ציבוריים להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות, 16 אוניברסיטאות פרטיות ו-89 מוסדות פרטיים להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות. חקיקה משנת 1990 נתנה בידי האוניברסיטאות הציבוריות מידת עצמאות רבה יותר, אבל תשתית מוסדות אלה, הציוד בהם ומשאבי האנוש אינם מספיקים כדי לתת מענה למספר הגדל של התלמידים. יהדות מצרים טקסט=כתובה ממצרים, 1873, מתוך אוסף הכתובות של הספרייה הלאומית, ישראל.|ממוזער|כתובה ממצרים, 1873, מתוך אוסף הכתובות של הספרייה הלאומית, ישראל. יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה יהודית גדולה בעיר והם התגוררו בשנים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים שמאוחר יותר נחרב בידי טריינוס קיסר הרומאי. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה. עם הקמת מדינת ישראל סבלו היהודים מפרעות החרמות רכוש ונישול מזכויותיהם האזרחיות והציבוריות, ומאז החלו רבים מהם לעזוב את המדינה חלקם לארצות הברית ושאר מדינות המערב ורובם למדינת ישראל, נכון לראשית המאה ה-21 מתגוררים במצרים יהודים אחדים. ראו גם ההפיכה במצרים (2011) רכבות במצרים המטבח המצרי לקריאה נוספת האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ד תשל"ב, מעמוד 137 עמירם דרמן, מצרים מדינה בתמורות, הוצאת מילוא, 1979 חגי ארליך, המזרח התיכון בימינו, ספר 1: מצרים: האחות הבכירה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ד – 2003. קישורים חיצוניים מאמרים על מצרים, באתר הפורום לחשיבה אזורית מצרים, באתר דעת מצרים, באתר מסע אחר הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אפריקה קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית קטגוריה:המזרח הקרוב קטגוריה:מדינות המזרח התיכון קטגוריה:עמים הנזכרים בתנ"ך קטגוריה:מדינות טרנסקונטיננטליות קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית קטגוריה:ויקיפדיה: עודף קישורי תאריכים קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1922

סהרה

שמאל|ממוזער|250px|נוף של דיונות הסהרה שמאל|ממוזער|250px|הדיונות של מדבר סהרה שמאל|ממוזער|250px|הדיונות של מדבר סהרה לפני הזריחה שמאל|ממוזער|250px|נווה מדבר במאלי שמאל|ממוזער|250px|תצורות סלע באלג'יריה שמאל|ממוזער|250px|רוכב עם גמלו בסופת חול. מרוקו סהרה (בערבית: الصحراء الكبرى- אַ-צַּחְרָאּ אלְ-כּוּבְּרָא, תעתיק מדויק: אלצחראא אלכברא, תרגום: המדבר הגדול ביותר) הוא המדבר החם הגדול ביותר בעולם. הסהרה משתרע על שטח של 9,200,000 קמ"ר, לכל רוחבה של צפון אפריקה, מהים התיכון והרי האטלס בצפון, עד קו רוחב ° 16 בדרום. בתחומו מצויות, בצורה מלאה או חלקית, 11 מדינות. גאוגרפיה כל מדינות צפון אפריקה מחזיקות בחלק משטחו של הסהרה: אלג'יריה, צ'אד, מצרים, לוב, מאלי, מאוריטניה, מרוקו (כולל סהרה המערבית), ניז'ר, סודאן ותוניסיה. המדבר ברובו הוא רמות מישוריות המכוסות בחמרה, בחצץ או בחול, ובמרכזו מתרוממים רכסי הרים גבוהים וגדולים שהם גושי לבה קדומים. מגושי הרים אלה יוצאים עמקי נחלים שנוצרו בשל הגשמים שבעבר פקדו את המדבר. גם בימינו יש לפעמים שיטפונות, אשר מימיהם אובדים במדבר וחלקם נשפכים למלחות. בתוניסיה ובאלג'יריה נוצרו כך ימות מלוחות. החולות מהווים מחסום לתעבורה יבשתית: שיירות רבות נקברו בסופות החול השכיחות בסהרה. הגשמים המעטים שיורדים בסהרה מחלחלים בחול ומתנקזים למי התהום. אקלים בסהרה שורר אקלים מדברי. לחץ אוויר גבוה מונע זרימת רוח עם גשם, ובחורף מונעים הרי האטלס כניסת רוח וגשמים. בשוליים הצפוניים יורדים כ-100 מ"מ גשמים, ובדרומיים - עד 250 מ"מ, אך החום גורם להתאיידות מהירה. במישורים שורר יובש כמעט מוחלט, החום גבוה ומגיע עד 45 מעלות צלזיוס בקיץ, ובלילה קריר ובמקומות גבוהים אף שוררת קרה. במקרים נדירים תועדו בחלקים ממדבר סהרה סופות שלגים בחודש ינואר. ב-20 בינואר 2017 אף נערם בעיר עין ספרה מטר של שלג (אנ'). על פי ציורי קיר שנמצאו ומחקרים רבים אחרים מסיקים כי בעבר היה המדבר לח יותר וחיו בו חיות שזקוקות לעשב ומים על מנת להתקיים, תקופה זו נקראת התקופה הלחה בסהרה. החי והצומח בסהרה צמחייה מעטה, רק לאורך אפיקי נחלים ובנאות מדבר. הצומח הסתגל לתנאי היובש, ההתאיידות המהירה והמליחות, לדוגמה השיטה והאשל. בעלי חיים מלקטים את מזונם על פני מרחבים גדולים אך בשוליים בעלי חיים ניזונים רק מהלחות במזונם, עימם נמנים הדישון, הראם פנק, כבשים, קיפודים. עם המכרסמים נמנים הירבוע והדורבן. בין העופות: יען, כרוון, שרקרק, עורב ועופות דורסים למיניהם. חרקים: ארבה, טרמיטים וצרעות, וכן נחשים. בשוליים הדרומיים של המדבר מצויים פילים מדבריים. אוכלוסייה כיום מונה אוכלוסיית הסהרה כ-2.5 מיליון אנשים, רובם ברברים כולל בני הטוארג, וערבים, השאר בני שבטים קטנים יותר כדוגמת בני הבג'ה (Beja people). חלקם נוודים וחלקם תושבי קבע בנאות מדבר. התלות במים קובעת מסלולים ומרכזי אוכלוסייה וגורמת למלחמות. השפה הנפוצה היא ערבית ובנוסף נעשה שימוש בשפות השבטים השונים. רוב השבטים האלו דוברים שפות אפרו-אסיאתיות, דהיינו, שפות מהמשפחות הכי קרובות למשפחת השפות השמיות. תוחלת החיים באזור הסהרה נחשבת, לרוב, לאחת הנמוכות בעולם. רבות מהמדינות החולקות אותו מצויות בעשירון התחתון של תוחלת החיים בין מדינות העולם. תוחלת חיים זו היא בת 38 עד 55 שנים, נכון לשנת 2011. כלכלה רוב המדינות החולקות את הסהרה הן מן המדינות העניות בעולם. אוכלוסייתן מתפרנסת ממרעה, מעט חקלאות בנאות המדבר ותעשייה קלה. חשיבותו הכלכלית של הסהרה עלתה לאחר שנתגלו בו אוצרות טבע כמו נפט, גז טבעי, ברזל, נחושת, אורניום, ועוד. פרה-היסטוריה במהלך כל ההיסטוריה הכתובה, הסהרה היה צחיח עד מאוד. אלא, שהוא הפך לכזה בין אלף לבין שלושת אלפי שנים לפני המצאת הכתב. למעשה, עדויות מתחומי מדע שונים מגלות, שבמאות אלפי השנים האחרונות, הסהרה עברה סדרה של מחזורי שינוי אקלים קיצוניים בין מדבר לבין אזור אקלימי לח בהרבה. סוף הליך המדבור הנוכחי היה בסביבות שנת 4200 לפני הספירה, אז היה המדבר צחיח יותר בהשוואה לתקופתנו. לפני הליך המדבור הייתה תקופה ארוכה של גשמי מונסון ולפניה היה שם אקלים לח ונוח וארץ של אגמים רבים. יש הנחות מדעיות לפיהן לפני כ-250 מיליון שנה ים תטיס כיסה את מדבר סהרה ורק לפני כ-7 מיליון שנה הפך אזור זה למדבר. מחקר שפורסם בקיץ 2019 מעריך שלפני 50 עד 100 מיליון שנה כיסה את חלק מהסהרה ים ובו בעלי חיים גדולים במיוחד. חלק מהשינויים המחזוריים נובעים מהמחזוריות האיטית של שינוי זווית הנטייה של ציר סיבוב כדור הארץ ביחס למישור המילקה. הזווית הזו משתנה מעט, במחזוריות של 41,000 שנים בין 22 מעלות לבין 24.5. כשהזווית מתמתנת, מתמתנים ההבדלים בין עונות השנה, בכל העולם וכשהיא מקצינה הם מקצינים. עוד סיבה לשינויי האקלים המחזוריים שבסהרה היא תקופות קרח ותקופות התחממות עולמית. מתברר, שתקופות התגבשות קרחונים גלובליות הן תקופות מדבור בסהרה ותקופות הפשרה הן תקופות נסיגת המדבר. תצפיות לוויינים הראו נסיגה של שולי המדבר בעשורים האחרונים. תאוריית משאבת הסהרה (Sahara pump theory) היא תאוריה, שמסבירה את ההתפתחות של בעלי החיים והצמחייה, מדרום לסהרה, באגן הים התיכון ובמערב אסיה, בעזרת הידיעות על היותו של הסהרה, למחזורים, תחילה בית גידול נוח ואחר כך אזור תחת הליך מדבור, שדוחק ממנו את היצורים החיים החוצה ולהפך. תאוריה זו מחזקת גם את ההשערה, שאבותיהם של דוברי אם כל השפות השמיות, דוברי הפרוטו-שמית היו דוברי שפות אפרו-אסיאתיות, מאזור הסהרה, ששטפו בגלי הגירה גדולים את אזור הסהר הפורה וחצי האי ערב. ראו גם גאוגרפיה פיזית - מונחים מדבר לוט אפריקה שמדרום לסהרה לקריאה נוספת צ'ארלס באודן, גלים בסהרה, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 137, אוקטובר 2009 קישורים חיצוניים הערות שוליים סהרה קטגוריה:צפון אפריקה קטגוריה:אפריקה: גאוגרפיה קטגוריה:אפריקה שמדרום לסהרה

אסיה

שמאל|ממוזער|250px|אסיה (למעלה) במפת אורביס טרארום של גינתר ציינר (Günther Zainer) משנת 1472 שמאל|ממוזער|250px|מפה מדינית של אסיה שמאל|250px|ממוזער|שילוב תמונות לוויין של יבשת אסיה אסיה היא היבשת הגדולה ביותר בכדור הארץ מבחינת אוכלוסייה ומבחינת שטח, ומהווה 8.6% משטחו הכולל וכ-29.6% משטחו היבשתי. בצפון-מערב היא חוברת לאירופה (ביניהן רכס הרי אורל) ובדרום-מערב לאפריקה (חצי האי סיני). אסיה גובלת בצפון באוקיינוס הקרח הצפוני, בדרום באוקיינוס ההודי ובמזרח גובלת באוקיינוס השקט. באסיה נמצאות שתי המדינות המאוכלסות ביותר בעולם, סין והודו, והיא היבשת המאוכלסת בעולם, עם למעלה מ-4.43 מיליארד בני אדם (אסייתים), המהווים כ-60% מכלל תושבי כדור הארץ (נכון ל-2011). מקור השם המקור לשם הגאוגרפי אסיה – מיוונית Ἀσία – הוא השורש י־צ־א בשפות שמיות, בהוראת "ארץ יציאת השמש" – שכן מהלבנט ומסופוטמיה השמש נראית כזורחת מיבשת אסיה (וכך גם אסיה הקטנה היא אזור זריחת השמש מנקודת מבט יוונית).כך גם באכדית aṣu; ראו , וכן בדומה, מקור שם היבשת אירופה הוא בשורש השמי ע־ר־ב, בהוראת "ארץ ערוב השמש", שכן ביחס לארצות השמיות אירופה נמצאת במערב, והשמש שוקעת בכיוונה., וכן גאוגרפיה שטחה של אסיה (כולל האיים) הוא 49,694,700 קמ"ר (כשליש מכלל השטח היבשתי של כדור הארץ). המדינות הגדולות והמשפיעות ביבשת, הן רוסיה, הרפובליקה העממית של סין, יפן והודו. ביבשת יש מבנים טופוגרפיים מגוונים, מצד אחד המקום הגבוה בעולם, (הר האוורסט בגובה של כ-8,848 מטר) ומצד שני המקום הכי נמוך בעולם (ים המלח כ-417 מטר מתחת לפני הים). מרכז היבשת מאופיין בשרשרת של מדבריות. חמשת הנהרות הארוכים ביותר הם יאנגצה, יניסיי, הנהר הצהוב, אוב-אירטיש, ואמור. עם המחצבים החשובים ביבשת נמנים: נפט, גז טבעי, בדיל, פלטינה וכרום. כשני שלישים מתושבי אסיה עוסקים בחקלאות. הגידולים החקלאיים הנפוצים הם אורז, תמרים, יוטה, סויה, אגוז אדמה (הודו וסין) ותה. היסטוריה הפרהיסטוריה של אסיה עתיקה יותר מכל יבשת אחרת פרט לאפריקה. בני אדם יישבו לראשונה את אסיה בתקופה הפלאוליתית התחתונה, לפני כ־1.8 מיליון שנה, כאשר נדדו אליה מאפריקה בני-אדם קדמונים מן המינים הומו ארקטוס והומו גאורגיקוס, שהיו ציידים-לקטים והותירו אחריהם כלי אבן מן התרבות האולדובאית והתרבות האשלית. בין האתרים הארכאולוגיים הידועים מתקופה זאת: דמניסי בגאורגיה, עובידיה וגשר בנות יעקב בישראל, וסנגיראן באינדונזיה. במהלך התקופה הפלאוליתית התפתחו באסיה, ככל הנראה, מיני אדם אנדמיים, האדם הדניסובי הידוע רק ממרכז אסיה והומו פלורסיינסיס באינדונזיה. אוכלוסיות האדם הניאנדרטלי והאדם המודרני יישבו את מערב אסיה בערך החל מ-100 אלף שנים לפני זמננו, מאירופה ואפריקה בהתאמה. במקביל, טיפוסי אדם אחרים, שאינם ידועים במידה מספקת במחקר, יישבו את מזרח אסיה. אוכלוסיות האדם המודרני התפשטו במערב ודרום אסיה עוד בתקופה הפלאוליתית התיכונה וביתר שאת במהלך התקופה הפלאוליתית העליונה. דרום-מזרח אסיה שימשה כקרש קפיצה ליישוב אוסטרליה לפני יותר מ-40,000 שנה, וקבוצות בצפון-מזרח היבשת יישבו לראשונה את אמריקה לפני כ-15,000 שנה. אסיה היא היבשת בה התרחשה לראשונה המהפכה הנאוליתית של המעבר לחקלאות, באזורי הסהר הפורה, החל מכ-11,500 שנה לפני זמננו, וכאלפיים שנה לאחר מכן גם בעמקי הנהרות בסין. אורח החיים החדש, שהתבסס על ביות צמחים ובעלי חיים, התפשט מאסיה לאירופה ולאפריקה בתהליך ממושך. את ההיסטוריה של אסיה ניתן לראות כהיסטוריה קולקטיבית של מספר אזורי חוף היקפיים, מזרח אסיה, דרום אסיה והמזרח התיכון המקושרים ביניהם על ידי הערבה האירו-אסייתית. בחופי היבשת חיו כמה מהעמים והתרבויות העתיקים ביותר הידועים, לאורך עמקי נהרות פוריים. במסופוטמיה, נהר האינדוס, וסין חיו תרבויות דומות יחסית שנראה כי החליפו ביניהן מידע (כגון ידע מתמטי) וטכנולוגיות (גלגל, המצאת הכתב). אזור הערבה היה מיושב בעבר על ידי נוודים, ומהערבות המרכזיות הם יכלו להגיע לכל מקום ביבשת. כך למשל התפשטו תושבי הערבה ההודו-אירופאית, והפיצו את שפתם למזרח התיכון, להודו, ולאזורים הטוכריים שעל גבול סין. החלק הצפוני של היבשת, היה בלתי נגיש ולכן דליל ביותר מבחינת צפיפות האוכלוסין. מרכז אסיה והאזורים ההיקפיים היו נפרדים זה מזה בגלל ההרים והמדבריות. בעוד שמבחינה טכנולוגית ותרבותית יושבי הערים היו יותר מתקדמים, יכולתם הצבאית הייתה מוגבלת כאשר רצו להתגונן נגד גדודי פרשים ונוודים שהגיעו מההרים. אך כאשר אלו כבשו את המדינות בסין, הודו והמזרח התיכון, הם נאלצו להסתגל במהרה לתנאים החברתיים המקומיים. ראשוני היהודים בעולם התיישבו בארץ ישראל, ותרבותם החלה להתפתח במהלך האלף השני לפנה"ס. אלכסנדר הגדול כבש אזור שהשתרע מטורקיה עד הודו במהלך המאה ה-4 לפנה"ס, ובהמשך שלטה האימפריה הרומית על חלקים ממערב אסיה. במקביל התבססו ממלכות שונות באזור ממלכת פרס העתיקה. רוב התרבויות העתיקות הושפעו מדרך המשי, שחיברה את סין, הודו, והמזרח התיכון עם אירופה. האזור של דרום-מזרח אסיה היה נתון להשפעה רבה של ההינדואיזם והבודהיזם, שהחלו להתפתח בהודו. הח'ליפה האסלאמית ומדינות אסלאמיות אחרות השתלטו על המזרח התיכון והודו החל מהמאה ה-7, ובמאה ה-12 התרחשו מסעות הצלב, בהם ניסו נוצרים אירופאים לכבוש את ארץ הקודש מידי המוסלמים. האימפריה המונגולית כבשה חלקים גדולים מאסיה במאה ה-13. האימפריה הרוסית החלה להתרחב מאסיה החל מהמאה ה-17, ובמאה ה-19 שלטה על סיביר ועל רוב מרכז אסיה. האימפריה העות'מאנית שלטה על טורקיה ועל המזרח התיכון מהמאה ה-16 ואילך. במאה ה-17 נוסדה שושלת צ'ינג בסין, והודחה מהשלטון ב-1912. למספר אימפריות אירופאיות היו מספר אזורי שליטה באסיה בראשית המאה ה-20. המשחק הגדול בין רוסיה ובריטניה היה המאבק על השליטה במרכז אסיה במהלך המאה ה-19. במאה ה-20, האימפריה היפנית התרחבה לסין, קוריאה, ודרום-מזרח אסיה במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה, רוב המדינות באסיה זכו לעצמאות. במהלך המלחמה הקרה, החלק הצפוני של אסיה היה נתון לשליטה קומוניסטית של ברית המועצות והרפובליקה העממית של סין. מספר עימותים כגון מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם והפלישה הסובייטית לאפגניסטן התחוללו בין הגוש המזרחי לגוש המערבי. ב-1991 קרסה ברית המועצות. פוליטיקה מבחינה פוליטית, ניתן לחלק באופן כללי את אסיה לשני חלקים: אסיה המערבית, אשר מאופיינת במשטרים מוסלמיים (דיקטטורה תיאוקרטית) או דיקטטורות כמו פקיסטן או אפגניסטן והמזרח התיכון שבה נמצאות המדינות סוריה, ערב הסעודית ואיראן. חריגות לכך הן קפריסין וישראל, שהן מדינות דמוקרטיות ואף אירופאיות (בעיקר קפריסין) מבחינה תרבותית ו/או היסטורית. אסיה המזרחית, אשר מאופיינת במשטרים דמוקרטיים ומשטרים בעלי אופי קומוניסטי בדרגות שונות כמו סין וקוריאה הצפונית. כלכלה מבחינת תמ"ג, הכלכלה האסייתית הגדולה ביותר היא זו של סין והקטנה ביותר היא של מזרח טימור (אם כי לגבי מדינות מסוימות, כגון קוריאה הצפונית, אין תמיד מידע שלם). כלכלתה של סין גם מהווה את הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, אחרי ארצות הברית, וזו של יפן השלישית. מדינות נוספות להן כלכלות בולטות ביבשת הן הודו, קוריאה הדרומית וטאיוואן. לאחרונה, מעריכים מומחים כי כלכלת סין (ואסיה כולה) תערער על הגמוניית המערב ובראשה ארצות הברית בשל צמיחתה הגבוהה של סין והשילוב ההולך וגובר שלה בכלכלת העולם. מדינות אסיה באסיה 49 מדינות - כמה מהמדינות כלולות ביותר מאזור אחד (ומופיעות מספר פעמים): מדינות דרום-מערב אסיה והמזרח התיכון: 4 קפריסין 7 מזרח אסיה: כולל את: (טאיוואן) 8 דרום אסיה: דרום-מזרח אסיה: (בורמה) מרכז אסיה: 1 2 מערב אסיה: 5 6 3 1 שטחי קזחסטן שממערב לנהר אורל הם חלק מאירופה 2 שטחי רוסיה שממערב להרי אורל הם חלק מאירופה 3 חבל תראקיה שבטורקיה הוא חלק מאירופה 4 רוב שטחה של מצרים הוא חלק מאפריקה, אך חצי האי סיני הוא חלק מאסיה 5 חלק מאזרבייג'ן נמצא באירופה 6 חלק מגאורגיה נמצא באירופה 7 קפריסין שוכנת באסיה, אולם יש מחשיבים אותה כאירופית, מסיבות תרבותיות והיסטוריות 8 המדינה אינה מוכרת רשמית בידי האומות המאוחדות ראו גם המזרח הרחוק חצי האי ערב תת-היבשת ההודית לקריאה נוספת בריאן כריסטי, איש מפתח - המסחר בחיות בר באסיה, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 140, ינואר 2010 קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:יבשות קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי

הודו

רפובליקת הֹדּוּ (בהינדי: भारत गणराज्य, נהגה: בּהָרָט גַנְרָאגְ'יַה), היא מדינה בדרום אסיה השולטת על רוב תת-היבשת ההודית. היא המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם, עם מעל ל-1.4 מיליארד נפש, שדוברים למעלה ממאה שפות שונות. הודו מחולקת לעשרים ושמונה מדינות (שבעצמן מחולקות למחוזות), שבע טריטוריות איחוד, וטריטוריה אחת של בירת המדינה, דלהי. בכל מדינה השלטון נבחר בבחירות מקומיות, בעוד שבטריטוריות האיחוד השלטון ממונה על ידי המדינה. להודו קו חוף באוקיינוס ההודי שאורכו למעלה מ-7,000 קילומטרים, והיא גובלת בפקיסטן במערב; בנפאל, ברפובליקה העממית של סין ובבהוטן בצפון-מזרח; ובבנגלדש ובמיאנמר במזרח. מלבד מדינות אלה, קרובה הודו למספר מדינות-אי באוקיינוס ההודי: סרי לנקה, האיים המלדיביים ואינדונזיה. כלכלת הודו היא הרביעית בגודלה בעולם, וצומחת בקצב מהיר. מתוקף היותה כר הצמיחה לתרבות עמק האינדוס ומוקד של דרכי מסחר חשובות ואימפריות גדולות, להודו תפקיד מפתח בהיסטוריה האנושית: ההינדואיזם, הסיקיזם, הבודהיזם והג'ייניזם – מקורן כולם בהודו, וגם האסלאם והנצרות זכו להשפעה נרחבת בתקופות מאוחרות יותר. במאה ה-19 הייתה הודו קולוניה של האימפריה הבריטית. היא זכתה בעצמאות בשנת 1947, לאחר מאבק ממושך, אלים בחלקו. הודו היא מדינה בעלת נשק גרעיני באופן רשמי, ונחשבת למעצמה אזורית. היא מחזיקה בצבא השני בגודלו בעולם מבחינת כוח-אדם. + הסמלים הלאומיים של הודו: החיה הלאומית: פיל אסייתי 100px הציפור הלאומית: טווס הודי 100px העץ הלאומי: פיקוס בנגלי 100px הפרח הלאומי: Nelumbo nucifera 100px חיית המורשת הלאומית: טיגריס 100px היונק המימי הלאומי: נהרתן הגנגס 100px הזוחל הלאומי: רב פתן מלכותי 100px יונק המורשת הלאומי: לנגור אפור 100px הפרי הלאומי: מנגו 100px המקדש הלאומי: מקדש אקשרדם 100px הנהר הלאומי: נהר הגנגס 100px ההר הלאומי: נאנדה דווי 100px אטימולוגיה המונח "בְּהָרֵט" (), שנזכר הן בשירה ההודית האפית והן בחוקת הודו, הוא שמה של המדינה בשפות הודיות שונות. המונח, שהוא קיצור של השם ההיסטורי "בהרטוורשה" (Bharatavarsha), ששימש במקור לתיאור אזור בעמק הגנגס, החל לצבור פופולריות במאה ה-19 כשמה הילידי של הודו. עם זאת, עד להכרזת העצמאות של הודו לא הייתה קיימת במהלך ההיסטוריה ישות פוליטית בשם הודו. "הינדוסטן" () הוא שם המציין את הודו בפרסית אמצעית. השימוש בו החל בתקופת האימפריה המוגולית והוא בשימוש רב מאז. למונח זה יכולות להיות מספר משמעויות, ולרוב הוא מתייחס לאזור צפון הודו של היום ופקיסטן או להודו כולה. השם "India" (אינדיה), שבו נעשה שימוש באנגלית, מקורו בלטינית אמצעית, שבה זהו מונח המתייחס לדרום אסיה ולאזור שזיהויו אינו ברור בדרום-מזרח אסיה; המונח הלטיני נשאב מהמונח היווני ההלניסטי "Ἰνδία" (אינדיה), שנשאב בתורו מהמונח "הינדוּש" בפרסית עתיקה המציין מחוז מזרחי של האימפריה האחמנית. בסנסקריט מילה דומה במקורה הבלשני, "סינדוּ" (Sindhu), שמשמעותה "נהר", ובעיקר "נהר האינדוס"; בשל כך משמש המונח גם לתיאור אגן הניקוז שבדרום הנהר המיושב בצפיפות. המונח העברי "הודו", שמקורו ככל הנראה במונח הפרסי הינדוש או במילה בסנסקריט סינדהו, מופיע פעמיים בתנ"ך, במגילת אסתר, בצירוף . במסכת מגילה נחלקים רב ושמואל באשר למיקומה של "הודו" המצוינת בתנ"ך ביחס לכוש, המזוהה עם מזרח אפריקה; אחד מהם סובר כי הן קרובות זו לזו, ולדעת השני הן בשני אזורים שונים של העולם, כפי שמעידה הגאוגרפיה. ככל הנראה הדעה שלפיה הודו וכוש סמוכות זו לזה נבעה מבלבול שרווח בעת העתיקה בין אזורים באתיופיה, בחצי האי ערב ובמזרח התיכון, להודו. היסטוריה שמאל|ממוזער|250px|מהטמה גנדי, המוכר כאבי האומה ההודית, יחד עם ג'ווהרלל נהרו, לימים ראש הממשלה הראשון של הודו. השרידים העתיקים ביותר של תרבות כתובה שנמצאו בהודו שייכים לתרבות עמק האינדוס (שנחקרה באתרים האראפה ומואנג'ודארו). כתב תרבות האינדוס לא פוענח עד היום אך ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על תרבות מפותחת ביותר שניהלה קשרי מסחר עם מסופוטמיה. עם השנים נעלמה תרבות זו ובתקופת השנים שבין תחילת האלף ה-2 לפנה"ס ועד למחציתה – עלתה והתרחבה התרבות הוודית. בני תרבות זו היו ככל הנראה נוודים שהגיעו לאזור נהר האינדוס (שרובו נמצא בפקיסטן של ימינו) ומשם התפשטו מזרחה אל המישור שבין האינדוס לגנגס (דרכי התפשטותם שנויות במחלוקת וישנם חוקרים הטוענים לרציפות תרבותית לתרבות עמק האינדוס). שבטים אלו כונו Arya וחוקרים העלו סברות שונות (שהתבססו בעיקר על מחקר בלשני) בנוגע למקורם של הארים. דתם של בני תרבות זו הותוותה בריג ודה בשפת הסנסקריט והתפתחה לכדי קאנון דתי שהפך והתגלגל – ברצף היסטורי שהתפרש על פני אלפי השנים הבאות – לגרעין הרעיוני הסמלי של אוסף האמונות שמכונה כיום דת ההינדואיזם. דת האסלאם הגיעה להודו בתחילת המאה ה-11 עם פלישות המוסלמים וכיבוש עמקי האינדוס והגנגס. רוב ההודים לא הסכימו לקבל על עצמם את דת האסלאם משום שרעיונותיה ומנהגיה היו שונים לגמרי ממנהגי דת ההינדו שרווחה בהודו באותה תקופה. עד למאה ה-16, פלישות המוסלמים להודו הפכו לשכיחות. באבור שפלש להודו ב-1526 ייסד את האימפריה המוגולית, אחת האימפריות המפוארות ביותר בהיסטוריה העולמית. בשנת 1674 נוסדה בדרום הודו האימפריה המראטהית, והיא התקיימה עד 1818, עת נכנעה לאימפריה הבריטית. בחצר השלטון הבריטי רווחה הסברה שהודו היא הטריטוריה החשובה ביותר. בשנת 1770 מתו כעשרה מיליון בני אדם ברעב המוני בחבל בנגל. רעב זה נגרם בעקבות המעבר לגידול אופיום בשטחים חקלאיים. חברת הודו המזרחית הבריטית כפתה מעבר זה על החקלאים המקומיים, כחלק מן האסטרטגיה לייצא אופיום לסין. המעבר לגידול אופיום הוביל למחסור קטלני במזון עבור האוכלוסייה המקומית. רעב המוני נוסף הכה בחבל זה בשנת 1943 וגרם למותם של כשלושה מיליון בני אדם. מאבקה הארוך של הודו לעצמאות החל רשמית ב-1885, כשנוסד הקונגרס הלאומי ההודי. הקבוצה מצאה מנהיג גדול בדמותו של מהאטמה גנדי. גנדי היה עורך דין שחונך בשיטה הבריטית. הוא השתמש בהפגנות לא אלימות שלהן קרא "סטיאגרה" כדי למחות נגד השלטון הבריטי בהודו. מאמיניו נהגו לשבת ברחובות ללא תנועה, אפילו אם המשטרה הכתה אותם. גאנדי עודד את חסידיו לא לקנות מוצרים בריטיים, ולא לעבוד עבורם. הוא בילה שנים אחדות בכלא ושבת רעב לעיתים קרובות. ב-1919 הצבא הבריטי פתח באש נגד קבוצת הודים שהפגינו באמריטסר וכתוצאה מכך נהרגו 400 איש לא חמושים. אירוע זה נחשב לנקודת המפנה במאבק לעצמאות הודו. לאחר מלחמת העולם השנייה הכריז המושל הכללי של הודו, הלורד לואי מאונטבאטן, כי השלטון הבריטי על הודו יסתיים ב-14 באוגוסט 1947, אולם הודו תחולק בין מדינה הינדית – הודו, למדינה מוסלמית – פקיסטן; זאת, בניגוד לחזונו של גנדי לחיים משותפים של מוסלמים והינדים בהודו המאוחדת. בגלל אזהרות של אסטרולוגים מפני ביש מזל ביום העצמאות המיועד, הוכרזה עצמאות הודו רק למחרת, 15 באוגוסט 1947, וכך הכריז ראש ממשלת הודו הראשון, ג'ווהרלל נהרו: "בשעת חצות, כשהעולם ינום את שנתו, תתעורר הודו לחיים ולחירות." בחודש שאחרי החלוקה, התבצעו חילופי אוכלוסין רוויי דמים בין שתי המדינות החדשות. היה זה טרנספר של 4 מיליון הינדים ומוסלמים שהעבירו את ביתם לצד השני של הגבול. במהומות בין הינדים ומוסלמים שאירעו בעקבות אירוע זה נהרגו כחצי מיליון אנשים. על ידי שביתות רעב הצליח גאנדי לגרום להפסקת המהומות בכלכותה ובדלהי, אך ב-1948 הוא נרצח על ידי קנאי הינדי, שחשב שגאנדי נוקט בקו רך מדיי כלפי המוסלמים. מאז הכרזת העצמאות של שתי המדינות, נותרו מספר אזורים במחלוקת בין המדינות, כשהגדול שבהם הוא חבל קשמיר, בו נסיך הינדי ששלט באוכלוסייה מוסלמית החליט כי מדינתו תצטרף להודו ולא לפקיסטן. ימים ספורים לאחר הכרזת העצמאות, החלה מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה שנמשכה מ־1947 ועד 1949, ושנסבה סביב עתיד החבל. הפסקת האש בסוף הלחימה הותירה בידי הודו שני שלישים מהשטח. גם ב-1965 וב-1971 אירעו מלחמות בין המדינות שמרכזן חבל קשמיר. אף על פי שפקיסטן הפסידה ברוב הקרבות, גורל האזור טרם הוכרע, ועדיין מתרחשים באזור פיגועי טרור וסכסוכי גבול מקומיים בין הצבאות. מצב זה גורם לאי יציבות מתמדת בין הודו לפקיסטן, והחל מסוף שנות ה-90 של המאה העשרים, אף הוביל למרוץ חימוש גרעיני בין שתי המדינות. במקביל לכך, האו"ם ניסה כמה פעמים ליישב את הסכסוך בדרכי שלום. החל מהכרזת העצמאות של הודו ועד שנת 2014, שלטה בה מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי, מפלגתם של ג'ווהרלל נהרו ומהטמה גנדי, תחילה בראשותו של נהרו ואחר כך של בתו אינדירה גנדי ושל נכדו רג'יב גנדי, חוץ מאשר בשתי תקופות קצרות בשנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים. ראש הממשלה נהרו משל במדינה עד למותו ב־1964. תחת נהרו נקטה המדינה מדיניות של התרחבות תעשייתית המבוססת על תעשייה כבדה ושיושמה באמצעות סדרה של תוכניות חומש. מדיניות החוץ של נהרו הדגישה את הנייטרליות, והודו נעשתה לחברה מובילה במדינות הבלתי-מזדהות. בשנות ה-90 של המאה העשרים עברה הודו מהלך של ליברליזציה ורפורמה כלכלית, שפתחה את הכלכלה ההודית לסחר והשקעות בין-לאומיות. בנוסף לכך הפוליטיקה הפנימית של הודו עוצבה מחדש, כשמפלגת הקונגרס נחלשה ומפלגות מקומיות תפסו חלק גדול יותר בפוליטיקה המקומית והלאומית. בשנת 2014 עלתה לשלטון מפלגת העם ההודית בראשותו של נרנדרה מודי. שמאל|ממוזער|250px|קטעי וידאו על הודו פוליטיקה בהתאם לחוקתה, הודו היא "רפובליקה ריבונית, סוציאליסטית, חילונית ודמוקרטית". בדומה לארצות הברית, להודו צורת ממשל פדרלית. עם זאת, לממשל המרכזי בהודו כוח רב יותר מאשר למדינות המרכיבות את הודו, והממשל המרכזי עוצב על פי הדגם הבריטי. הממשל המרכזי יכול לפטר ממשלות של מדינות במקרה שאף מפלגה אינה מסוגלת להקים ממשלה בראשותה, או בהתקיים סעיפים מסוימים המוגדרים בחוקה. כן יש ביכולתו של הממשל המרכזי להטיל על מדינה שלטון פדרלי ישיר, הידוע כשלטון הנשיא. הממשלה מפעילה כוחות מנהליים נרחבים בשם הנשיא, אשר תפקידיו הם במידה רבה טקסיים. הנשיא וסגנו נבחרים באופן בלתי ישיר אחת ל־5 שנים, הנשיא על ידי חבר אלקטורים הכולל את חברי שני בתי הפרלמנט ההודי, כל חברי האספות המחוקקות של מדינות הודו וחברי הפרלמנטים של דלהי ופונדיצ'רי. סגן הנשיא, שנבחר על ידי חברי שני בתי הפרלמנט ההודי, מתמנה לנשיא במקרה של מוות או התפטרות של הנשיא המכהן. הפרלמנט ההודי (הידוע בשמו סנסאד) מורכב משני בתים: הבית העליון – רג'יה סבהה (מועצת המדינות) והבית התחתון – לוק סבהה (בית העם). בדומה לנהוג ב, הבית התחתון הוא העיקרי וממשלת הודו מקבלת את האמון ממנו. שמאל|ממוזער|250px|משרדי הימייה בניו דלהי, בין בית ראש הממשלה למשרד הביטחון. העמודים עם האוניות בראשם מציינים את ארבע האומות בחבר העמים: אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה וקנדה הכוח הביצועי הלאומי מרוכז בידי מועצת שרים (ממשלת הודו), המונהגת על ידי ראש ממשלת הודו. בדומה לנהוג בישראל, הנשיא ממנה לתפקיד ראש הממשלה את האדם שהוצע לכך על ידי מרבית חברי הלוק סבהה. רוב זה ניתן להשיג הן על ידי מפלגה שזכתה ברוב מוחלט והן על ידי צירוף של סיעות בפרלמנט ההודי. לאחר מכן, מתייעץ הנשיא עם ראש הממשלה ובסוף התהליך ממנה שרים הכפופים לראש הממשלה. בפועל, אין לנשיא שום שיקול דעת את מי למנות לראש הממשלה, חוץ מאשר במצבים בהם שום מפלגה או צירוף מפלגות אינם מהווים רוב מוחלט בלוק סבהה. מרגע מינוי ראש הממשלה, אין לנשיא כל שיקול דעת בנוגע לכל עניין אחר, לרבות מינוי שרים. אולם כל החלטות הממשל המרכזי כוללות את שמו באופן סמלי. מהקמת הודו ועד לשנות התשעים הודו נשלטה במרבית הזמן על ידי הקונגרס הלאומי ההודי ובני משפחת נהרו-גנדי (ג'ווהרלל נהרו, אינדירה גנדי, רג'יב גנדי) אך משלהי שנות התשעים רוב הזמן מפלגת העם ההודית הייתה בשלטון. יחסי חוץ בתקופת המלחמה הקרה הצהירה הודו על מדיניות אי הזדהות ונמנעה מלבחור צד באופן מובהק. לצד זאת, כן הושפעה הודו מברית המועצות כמודל סוציאליסטי, ואף קיבלה ממנה סיוע צבאי ודיפלומטי במספר מקרים. זיקה זו בין המדינות נשמרה גם אחרי תום המלחמה הקרה. התחזקותה של הרפובליקה העממית של סין כמעצמה עולמית בכלל, ובפרט מעצמה אזורית סמוכה להודו, הפכה את סין לאחד האתגרים הדיפלומטיים המשמעותיים של הודו, והיריבות בין המדינות גברה. על רקע זה, ועל רקע פעילות הדרגתית של ארצות הברית לכונן חזיתות דיפלומטיות כנגד סין, ב התחזק שיתוף הפעולה של הודו עם ארצות הברית, גם בפן הכלכלי וגם בפן האסטרטגי. אף עוד קודם לכן הצטרפה הודו לברית האזורית שקידמה ארצות הברית, הברית לדיאלוג ביטחוני רב-צדדי, בה משתפות פעולה גם יפן ואוסטרליה אל מול האתגרים שמציבה סין. בספטמבר 2023 פורסם כי ממשלתו של נרנדרה מודי מתכננת להחליף את שם המדינה באנגלית מ"אינדיה" ל"בהרט". חברי ממשלה התבטאו כי שינוי השם אמור להוות שחרור מהכבלים הקולוניאליסטיים של המדינה. נוסף על כך, משמשת הודו כמדינה משקיפה בליגה הערבית. הממשלה הודו היא פדרציה ודמוקרטיה פרלמנטרית. חוקת הודו מגדירה את עקרונות המשטר ואת המבנה, הסמכויות, החובות ואופני הפעולה של מוסדות השלטון במדינה. ממשלת הודו מורכבת משלוש רשויות: הרשות המחוקקת – נשלטת בידי הפרלמנט ההודי, המורכב מלוק סבהה (הבית התחתון) ומרג'יה סבהה (הבית העליון). הרשות השופטת – נשלטת בידי בית המשפט העליון של הודו. זהו בית המשפט האחרון לערעורים עבור כל התיקים האזרחיים והפליליים בהודו. בנוסף הוא גם מחזיק סמכות לביקורת שיפוטית. הרשות המבצעת – נשיא הודו הוא ראש המדינה, אך הוא נבחר על ידי נבחרים ובדרך עקיפה. ראש ממשלת הודו הוא העומד בראש רשות זו וגם מחזיק ברוב כוחה. ראש הממשלה נבחר על ידי מפלגות וסיעות שמצליחות ליצור קואליציה. מדינות הפדרציה הודו היא פדרציה בת 28 מדינות, 7 טריטוריות איחוד, וטריטוריה אחת של בירת המדינה – דלהי. לכל מדינה יש בית מחוקקים, ממשלה נבחרת בראשות ראש השרים, ומערכת משפט עצמאית, אך מושל המדינה ממונה על ידי נשיא הודו. טריטוריות האיחוד נשלטת על ידי מנהלן הממונה על ידי ממשלת הודו. בתי המחוקקים של כמה מהמדינות מורכבים משני בתים, אך רובן הן בעלות בית מחוקקים חד-ביתי. גבולות המדינות עברו שינויים רבים במהלך קיומן, הגדול שבהם ב-1956, כשגבולות מרבית המדינות שונו מגבולות שהתבססו על חלוקות היסוטריות שהתקיימו בימי הראג' הבריטי לחלוקה מבוססת לשונות. כלכלה מאז הכרזת העצמאות נקט הממשל ההודי גישה סוציאליסטית הכוללת שליטה ריכוזית ממשלתית ובקרה על היוזמה החופשית, בין היתר בשל תלותה הכלכלית בברית המועצות. התפרקות הגוש המזרחי בראשית שנות ה-90, הביאה לתהליך ליברליזציה בהודו, שהפחיתה את הבקרה הממשלתית על השקעות חוץ במקביל להפרטה של חברות, בעיקר אלו שהיו בשליטת מדינות הודו. נכון ל-2014 התמ"ג ההודי הוא הרביעי בעולם (אחרי האיחוד האירופי, סין וארצות הברית) במונחי שווי כוח הקנייה, וה-9 בעולם במונחים נומינליים. למרות זאת ההכנסה השנתית לנפש היא רק כ-1,688 דולר (כ-6,209 דולר במונחי שווי כוח הקנייה) ו-37% מהאוכלוסייה מצויים מתחת לקו העוני. כוח העבודה ההודי מונה כמעט חצי מיליארד נפש. הודו נמנית עם מדינות ה-BRICs, קרי ארבע הכלכלות המתפתחות הגדולות בעולם בשנות ה-2000. צמיחת התמ"ג ההודי בשנים 2006–2007 הייתה מהגבוהות בעולם – למעלה מ-9% לשנה, אך ירדה במעט כתוצאה מהמשבר הכלכלי העולמי של השנים 2008–2010, לכ-7% לשנה. האינפלציה עלתה למעלה מ-9%. משקיעים זרים מבצעים יותר ויותר השקעות בכלכלה הצומחת של הודו ובשוק המניות שלה. המטבע ההודי הוא הרופי ההודי והוא מתחלק למאה פאייסה. נכון לאפריל 2022, דולר אמריקני אחד שווה 75.92 רופי הודי. ממוזער|אומנות הודית נמכרת על ידי ילדים ענפי הכלכלה העיקריים הם: חקלאות – מעסיקה למעלה ממחצית כוח העבודה ההודי אולם תורמת רק כ-15% מהתמ"ג. כשני שלישים משטחה של הודו ראויים לעיבוד חקלאי. למרות מודרניזציה של החקלאות והכנסת ציוד ממוכן עדיין כשני שלישים מהעובדים עובדים בחקלאות. הודו מספקת את צרכיה ברוב המוצרים החקלאיים ומייצאת מוצרים חקלאיים שונים (כגון תה, אורז בסמטי, תבלינים). תעשייה – מעסיקה כ-14% מכוח העבודה ותורמת כ-28% מהתמ"ג. בין התעשיות העיקריות: טקסטיל, רכב, מכונות וכימיקלים. שירותים – בענף זה מועסקים כ-34% מכוח העבודה, התורמים כ-57% מהתמ"ג. הודו מהווה יעד מרכזי למיקור חוץ של חברות רבות בעולם בתחום תכנות המחשבים ומוקדי שירות בשפה האנגלית. לחברות טכנולוגיה בין-לאומיות רבות, כמו יבמ, יש מרכזים גדולים בהודו כמו גם לחברות טכנולוגיה ישראליות כגון אמדוקס ונס טכנולוגיות. להודו שני בסיסים מדעיים באנטארקטיקה – מאיטרי ודקשין גנגוטרי. נכון ל-2008 יש בהודו כולה למעלה ממיליון משפחות שהכנסתן עולה על 100,000 דולר לשנה, ו-27 מיליארדרים, ביניהם לאקשמי מיטאל ומוקש אמבאני, הנמנים, על פי פורבס, עם עשרת עשירי תבל בשנת 2009. בשנת 2013 עלה מספר המיליארדרים בהודו ל-55 (בהשוואה ל-37 בבריטניה ו-22 ביפן). גאוגרפיה שמאל|ממוזער|350px|מפת הודו הודו נמצאת בדרום אסיה, שטחה 3,287,590 קמ"ר, שוכנת על רוב תת-היבשת ההודית. תת-היבשת היא חצי אי המוקף משלושת עבריו באוקיינוס ההודי, ונמצא על הלוח ההודי, שהוא חלק מהלוח הטקטוני ההודי-אוסטרלי. הודו גובלת יבשתית בפקיסטן, סין, בנגלדש, מיאנמר, נפאל, ובהוטן. הודו מחולקת לאזורים הבאים: הרי ההימלאיה, שפלות הנהרות הגדולים, מדבר טהאר ורמת דקאן. בירת הודו היא ניו דלהי. ערים חשובות נוספות: קולקטה (לשעבר כלכותה), מומבאי (לשעבר בומביי), צ'נאי (לשעבר מדרס), בנגלור, אחמדאבאד, היידראבאד, קאנפור, נאגפור, פונה, לאקנאו, אגרה ווארנאסי. בשנת 2023 נחנכה מערכת קווי שיט הנהרות הארוך בעולם על גנגס. אקלים האקלים במרבית שטחה של הודו הוא מונסוני. יש שלוש עונות עקריות בהודו: עונה שחונה וקרה יחסית (אוקטובר עד פברואר), עונה שחונה וחמה (פברואר עד יוני), ועונה גשומה וחמה (יוני עד ספטמבר) בה יורדים גשמי המונסון, הגורמים לעיתים קרובות להצפות ולאובדן בנפש וברכוש. עם זאת, בין חלקי הודו, ניכר הבדל רב בכמויות המשקעים: בעיר צ'רפונג'י הסמוכה לגבול בנגלדש נמדדה כמות של 24,555 מ"מ לשנת 1995 (שיא עולמי) ובמדבר טהאר יורדים 100–500 מ"מ לשנה. דמוגרפיה שמאל|ממוזער|250px|שרשרת הרי ארבאלי בראג'סטאן שמאל|ממוזער|250px| הרי נילג'ירי בטאמיל נאדו שמאל|ממוזער|250px|אגם פנגנונג בלדאק שמאל|ממוזער|250px|אחד מחופי הים בגואה שמאל|ממוזער|250px|הרי ההימלאיה בהודו שמאל|ממוזער|250px ממוזער|250px ממוזער|250px בסקר אוכלוסין שנערך בהודו ב-2011 מנתה אוכלוסיית הודו מעל 1.2 מיליארד תושבים, ועמדה במקום השני בעולם (אחרי סין) בגודל האוכלוסייה. לפי נתוני הבנק העולמי מנתה אוכלוסיית הודו ב-2022 מעל 1.4 מיליארד תושבים. תוחלת החיים במדינה היא 70 שנים (70 שנים לגבר ו-73.6 שנים לאישה). שיעור הפריוןהוא 2 צאצאים לאישה. טבלת מדינות וטריטוריות הודו, ממויינת לפי כמות האוכלוסייה: מדינות מדינהמפהאזורעיר בירהשנת הקמהאוכלוסייה (2011)שטח (קמ"ר)26 אוטר פרדשמרכז|50pxמרכזלאקנאו1950199,812,341243,28627 אוטראקהאנדמרכז|50pxמרכזדהראדון200010,086,29253,48319 אודישהמרכז|50pxמזרחבובנשוואר195041,974,218155,8201 אנדרה פרדשמרכז|50pxדרוםהיידראבד195349,506,799160,2053 אסאםמרכז|50pxצפון-מזרחדיספור195031,205,57678,5502 ארונאצ'ל פרדשמרכז|50pxצפון-מזרחאיטנגאר19871,383,72783,7434 ביהרמרכז|50pxמזרחפטנה1960104,099,45294,16310 ג'הרקאנדמרכז|50pxמזרחראנצ'י200032,988,13474,6776 גואהמרכז|50pxמערבפאנאג'י19871,458,5453,7027 גוג'ראטמרכז|50pxמערבגנדינגאר196060,439,692196,0249 הימאצ'ל פרדשמרכז|50pxצפוןשימלה19716,864,60255,6738 הריאנהמרכז|50pxצפוןצ'אנדיגאר196625,351,46244,21223 טאמיל נאדומרכז|50pxדרוםצ'נאי195072,147,030130,05824 טלנגנהמרכז|50pxדרוםהיידראבד201435,193,978114,84025 טריפורהמרכז|50pxצפון-מזרחאגרטלה19723,673,91710,49213 מאדהיה פרדשמרכז|50pxמרכזבופאל195672,626,809308,25216 מגהלאיהמרכז|50pxצפון-מזרחשילונג19722,966,88922,72014 מהאראשטרהמרכז|50pxמערבמומבאי1960112,374,333307,71317 מיזוראםמרכז|50pxצפון-מזרחאייזול19871,097,20621,08115 מניפורמרכז|50pxצפון-מזרחאימפאל19722,855,79422,34728 מערב בנגלמרכז|50pxמזרחקולקטה195091,276,11588,75218 נאגאלנדמרכז|50pxצפון-מזרחקוהימה19631,978,50216,57922 סיקיםמרכז|50pxצפון-מזרחגנגטוק1975610,5777,09620 פנג'אבמרכז|50pxצפוןצ'אנדיגאר196627,743,33850,3625 צ'האטיסגארמרכז|50pxמרכזראיפור 200025,545,198135,19412 קרלהמרכז|50pxדרוםטריוונדרום195633,406,06138,86311 קרנאטקהמרכז|50pxדרוםבנגלור195661,095,297191,79121 ראג'סטאןמרכז|50pxצפוןג'איפור195668,548,437342,269 טריטוריות איחוד טריטוריית איחוד מפה עיר בירה אוכלוסייה (2011) שטח (קמ"ר)A איי אנדמן וניקוברמרכז|50pxפורט בלייר380,5818,249Dג'אמו וקשמירמרכז|50pxסרינגאר, ג'אמו12,258,43342,241C דאדרה ונאגר האוולי ודאמאן ודיומרכז|50pxדאמאן586,956603G דלהימרכז|50pxניו דלהי16,787,9411,490Eלדאקמרכז|50pxלה274,28959,146F לקשאדוויפמרכז|50pxקאוואראטי64,47332H פודוצ'רימרכז|50pxפודוצ'רי1,247,953492B צ'אנדיגארמרכז|50pxצ'אנדיגאר1,055,450114 דת הגיוון הדתי בהודו הוא רב, והודים רבים לא רואים סתירה בין חלק מהדתות השונות המתקיימות בה, לכן לדוגמה בודהיסטים רבים בהודו רואים את עצמם גם כהינדואים. קבוצת הדתות הנפוצה ביותר היא ההינדואיזם על כל זרמיו וכתותיו, שאליהם משתייכת 80.4% מהאוכלוסייה. בהודו מיעוט מוסלמי גדול, המונה כ־13.4% מהאוכלוסייה. בנוסף קיימות במדינה גם הנצרות (2.3%), סיקיזם (1.9%), בודהיזם (1.5%), ג'ייניזם (0.5%), זורואסטרים, בהאים ומאמינים בדתות עממיות. בהודו היו בעבר קהילות יהודיות, בעיקר במהאראשטרה, שם ישבה קהילת "בני ישראל" וקהילת היהודים העיראקיים. בקוצ'ין היו מספר קהילות – בעיקר המלברים והפארדסים. אחרי 1948 עלו רוב הקהילות היהודית לישראל, וכיום נשארו במדינה אלפים בודדים של יהודים. ההינדואיזם לדת ההינדואית השפעה מכריעה על אורח החיים והתרבות בהודו. השפעה רבה ניכרת לשיטת המעמדות (קאסטות). בשיטה זו מתחלקים האנשים לארבע "וארנות" – צבעים, המייצגים כל אחד מעמד שונה, בעל זכויות וחובות משלו. חלוקה נוספת מקבילה ל"וארנות" היא מערכת ה"ג'אטים" – מקצועות, המחלקים את האנשים לבעלי מקצועות שונים, כיום יש כ-3,000 ג'אטים שונים בחברה ההינדואית. הווארנה העליונה היא "הווארנה הלבנה" וארנת הברהמינים, המנהיגים הרוחניים ופרשני כתבי הקודש ה"ודות". הווארנה השנייה היא "הווארנה האדומה" וארנת הקשטריה – מלכים שליטים ולוחמים. הווארנה השלישית היא "הווארנה החומה" – וארנת הואישיה, הכוללת את הסוחרים, החקלאים ובעלי המלאכה ולבסוף – "הווארנה השחורה" וארנת "השודרה", מעמד המשרתים והעבדים. מתחת ומחוץ למערכת הווארנות, נמצאים ה"דלית" המכונים לעיתים "האסורים במגע" (אנגלית: untouchables), שהם חסרי צבע ומעמד ונחשבים ל"טמאים". על אף החוקה המקנה העדפה מתקנת, עד היום בני המעמדות הנמוכים, הטמאים ואנשי השבטים עובדים לרוב בעבודות הבזויות, וסובלים השפלות מצד ההודים האחרים. ההינדואים כמו מרבית דתות המזרח, מאמינים בגלגול נשמות, הטוען שנשמתו של אדם עוברת גלגולים שונים ולא מוצאת מנוח, עד שהיא מתמזגת עם הברהמן ואין היא צריכה לעבור גלגולים נוספים. האלים הראשיים בהינדואיזם הם: ברהמה, שהוא בורא העולם, וישנו – משמר היקום, שיווה – כוח ההרס שבעולם וכן האלה האם מהאדווי, שנמצאת בקאלי, פרואוטי, לקשמי דורגה ועוד. לפי האמונה ההינדואית מרבית החיות קדושות ובראשן הפרה, ואין לפגוע בה או לאכול מבשרה שכן היא נחשבת לאם מקיימת ומזינה. תרבות ממוזער|250px ממוזער|250px קולנוע וטלוויזיה הקולנוע ההודי הוא בין המפותחים בעולם, והיקף תעשיית הסרטים בהודו עצום: הודו מייצרת כ-900 סרטים בשנה, יותר מכל ארץ אחרת בעולם, אף יותר מהוליווד שמייצרת סה"כ כ-300 סרטים בשנה. מרכז תעשיית הסרטים נמצא בעיר מומבאי, וזכה לכינוי "בוליווד". הסרט ההודי הראשון הופק בשנת 1913 על ידי מי שנחשב לאבי הקולנוע ההודי, גובינד פאלק (Govind Palke). רוב הסרטים ההודיים מרצים את העדפות הקהל בשילוב של פעולה, רומנטיקה, מוזיקה ומאבק אלוהי כנגד הרוע. סרט מסוג זה נקרא מסאלה, כפי שמסאלה היא שילוב של תבלינים הודיים. המוזיקה היא חלק מרכזי ברוב הסרטים, ולעיתים רבות שירי הסרט הופכים לשירי הפופ הפופולריים במדינה. הסרטים מוקלטים ב-2 או 3 שפות כדי להבטיח לעצמם קהל רב. בהודו עשרות ערוצי טלוויזיה, שרבים מהם משודרים בכל רחבי העולם. המטבח ההודי מאחר שהודו היא בעצם תת יבשת, קשה לדבר על מטבח הודי אופייני, היות שיש הבדלים משמעותיים בין האוכל המקובל בדרום לבין האוכל המקובל בצפון, בין מה שאוכלים הינדים לבין מה שאוכלים מוסלמים, והבדלים נוספים. ככלל, אוכל הודי מתבסס על מאכלי קטניות וירקות שלידם מוגש לחם או אורז או שניהם, והאוכל מתובל בג'ינג'ר, שום, בצל, הל, כורכום, כוסברה, כמון, עלי עץ הקארי, קינמון, תערובות גאראם מסאלה (תערובת המורכבת ממספר תבלינים) ועוד. במקרים רבים מוגש האוכל על צלחת טאלי. תיירות בהודו שמאל|ממוזער|250px|הטאג' מאהל, אחד מאתרי התיירות הידועים בעולם הודו מהווה מוקד תיירות עולמי בשל העושר והגיוון הרב של תרבותה, אוכלוסייתה ונופיה. קסמי המזרח משכו במשך אלפי שנים מבקרים לתת היבשת. אחד ממקורות המידע על הודו בימים עברו הוא כתביו של אבן בטוטה, שביקר בהודו במאה ה-14. בשנת 2017 ביקרו בהודו כ-10 מיליון תיירים זרים. הגידול בתיירות גבוה, ועמד על כ-14%. באותה שנה נמנו גם למעלה מ-1,650 מיליון ביקורים של תיירים פנימיים. ההכנסות במט"ח מענף התיירות עמדו על כ-27 מיליארד דולרים. המספר הרב ביותר של תיירים זרים מגיעים מארצות הברית ומבריטניה. חמש המדינות המתוירות ביותר הן אנדרה פרדש, אוטר פרדש, מהאראשטרה, דלהי וראג'סטאן. מדינות נוספות שמושכות תיירים רבים הן קרנטקה, טאמיל נאדו, קראלה וגואה. הרי ההימאלאיה בצפון וחופי הים הטרופיים בדרום, מהווים מוקד משיכה למטיילים, לצד הדתות העתיקות, טכניקות היוגה והמדיטציה, וכן האמנות והארכיטקטורה העשירה שמציעה הודו. אחד ממוקדי התיירות הבולטים בהודו הוא הטאג' מהאל שבעיר אגרה, מצבת האהבה שבנה הקיסר שאה ג'האן לזכר אשתו מומתאז מהאל. באתר, שהוכרז כאחד משבעת פלאי עולם, מבקרים מדי שנה יותר מ-3 מיליון בני אדם. בעיית האלימות המינית על פי מידע רשמי, בשנת 2022 אירעו בהודו 31,516 מקרי אונס מדווחים, 86 בממוצע ליום. יהדות הודו יהודי הודו מונים כיום כ-3,000 איש בלבד (כמחציתם במומבאי, כ-1,500 בטהנה, 300 בפונה, ורק עשרות בודדות בקוצ'ין, כלכתא וניו דלהי); עד לפני מספר עשורים מנו יהודי הודו כ-30 אלף נפש. המקצועות המסורתיים של יהודי הודו היו בתעשיית השמן, בהמשך עברו לתעשייה קלה ואז הצטרפו לכוחות הביטחון והממשלה ואף הגיעו לעמדות גבוהות. יהודי הודו השתתפו בתנועת השחרור של המדינה, וכשקמה מדינת ישראל בשנת 1948 היגרו אליה בהמוניהם. הקהילה היהודית במומבאי נעזרת בגופים המנסים לסייע לה ולתמוך בה בהמשך דרכה, כגון הג'וינט, הסוכנות היהודית, אורט, אגודת חזון אלי, וחב"ד הפעילים במקום גם עם ישראלים ותיירים ממקומות שונים בעולם. כמו כן קיימות קהילות יהודיות במדינות מיזורם ומאניפור שבצפון מזרח הודו. רבים מיהודי הודו עלו לישראל. ראו גם צבא הודו רכבות בהודו הודים לקריאה נוספת עזריאל קרליבך, הודו - יומן דרכים, הוצאת עיינות, 1956 (ספרית מעריב, 1986; כתר הוצאה לאור, 2014). טינה רוזנברג, המלאכיות של הודו – נשים מכת הטמאים בהודו מיילדות תינוקות, מרפאות מחלות ומצילות חיים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 127, דצמבר 2008 שרה קורבט, מהמרים על המונסון – חקלאים נואשים בהודו יוצרים באתים ובמעדרים מציאות חדשה בשטח, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 138, נובמבר 2009 ג'ון לנקסטר, נוודים אבודים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 141, פברואר 2010 קישורים חיצוניים פרטי עיתונות היסטוריים על הודו באתר עיתונות יהודית היסטורית ציטוטים מהספר: "מקורות המסורת ההודית" – אתר ויקיציטוט מדריך הודו, באתר של צור שיזף מדריך למטייל בהודו, באתר של למטייל מפה אינטראקטיבית של הודו בעברית, אתר "זזנו" "המשימה: הודו" - פרק על ההיסטוריה שהובילה להקמת הודו בפודקאסט "מינהר הזמן", תאגיד השידור הישראלי "כאן" מפות עתיקות של הודו מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית הערות שוליים * קטגוריה:תת-היבשת ההודית קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:פדרציות קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית קטגוריה:מדינות המחזיקות בנושאת מטוסים קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר קטגוריה:חברות ה-G20 קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי קטגוריה:רפובליקות פדרליות קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1947 קטגוריה:מדינות בעלות נשק גרעיני

יפן

יפן (בקאנג'י: 日本; בקטאקנה: ニホン／ニッポン; בהיראגאנה: にほん／にっぽん; ברומאג'י: Nippon או Nihon, תלוי בהקשר) היא מדינת איים בצפון-מערב האוקיינוס השקט, השייכת ליבשת אסיה. למרות היותה מדינה בינונית מבחינת שטחה, יפן היא מעצמה כלכלית: היא המדינה השישית בעולם מבחינת עוצמתה הכלכלית, בחישוב לפי תמ"ג וחברה בארגון המדינות המתועשות (G7). יפן מכונה גם בשם: "ארץ השמש העולה" או "ארץ שמונת האיים הגדולים". יפן היא ארכיפלג של 6,852 איים. הקצה הצפוני שלה מרוחק כ-50 ק"מ מן האי הרוסי סחאלין, והקצה הדרומי שלה נמצא במרחק כ-150 ק"מ מדרום קוריאה. האיים הראשיים הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו סמוכים זה לזה ומהווים 97% משטחה היבשתי של יפן. נכון לשנת 2022, מונה אוכלוסייתה של יפן למעלה מ-125 מיליון איש, והיא המדינה ה-12 בגודלה מבחינת אוכלוסייה. מרבית האוכלוסייה מתרכזת במישורים ובשפילות החוף של המזרח והדרום, ואילו הצפון דליל יותר באוכלוסין. יפן היא המדינה שתוחלת החיים בה היא הגבוהה בעולם. מטרופולין טוקיו רבתי, בירת יפן, הוא המטרופולין הגדול בעולם ובה למעלה מ-30 מיליון תושבים. אטימולוגיה בהקשרים רשמיים מדינת יפן נקראת ניפּוֹן ובהקשרים לא רשמיים המדינה נקראת ניהוֹן. המקור להבדל בצורות ההגיה הוא שתי שיטות הקריאה השונות הנהוגות ביפנית, כאשר צורת הקריאה ניפון שייכת לקריאת און־יומי הדומה לסינית וצורת הקריאה ניהון שייכת לקריאת קון־יומי. בשני המצבים המילה תכתב באותם הסימנים, 日本, שמשמעותם "השמש העולה", זהו גם מקורו של הכינוי של המדינה במערב, "ארץ השמש העולה". מקור השם הוא העובדה שהמדינה נמצאת מזרחית לסין, שבתקופת שושלת סווי הסינית עמדה בקשרים דיפלומטיים עם הקיסרות היפנית. מקור השם העברי (כמו גם בשפות רבות אחרות) "יפן" ("Japan") מגיע מצורת הביטוי "ניפון". הפעם הראשונה ששם המדינה נכתב באלפבית הלטיני הייתה בשנת 1565, ונכתב Giapan. היסטוריה שמאל|ממוזער|250px|שחזור של בית מתקופת ג'ומון הקדומה פרה-היסטוריה והיסטוריה מוקדמת מהמחקר הארכאולוגי עולה כי המתיישבים הראשונים ביפן הגיעו מקוריאה ומסיביר לפני לפחות 30,000 שנה, כאשר עדיין לא היה ים שהפריד בין יפן ליבשת אסיה. ייתכן כי אחרים הגיעו בדרך הים מאוחר יותר מהפיליפינים ומפולינזיה. הסימנים הראשונים לתרבות מופיעים בערך ב-10,000 לפנה"ס עם תרבות ג'ומון, המאופיינת בתחילתה באורח חיים של ציידים-לקטים נוודים למחצה, הגרים בחפירות בקרקע ושעסקו בחקלאות פרימיטיבית. האריגה עדיין לא הייתה ידועה, והממצאים הארכאולוגיים מעידים שהבגדים עשויים היו מקליפות עצים. לקראת האלף השלישי לפנה"ס אנשי הג'ומון כבר פיסלו דמויות מחימר וייצרו כלים המעוטרים בדוגמאות שונות על ידי חבלים ומקלות שנלחצו אל החימר הלח. יפן היא מקום ייצור הקרמיקה העתיק ביותר בעולם. בהדרגה החל תהליך של התיישבות. מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל, ומשתרגים היטב באגדות הרבות שצמחו במרוצת השנים ב"ממלכת האלים". לפי המסורת, ה-11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי (לפי ספירת הנוצרים) שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר גִ'ימוּ טֶנוֹ. מסורת זו מופיעה בגרסאות הקדומות ביותר של תיעוד היסטורי כלשהו ביפן, בתעודות שנכתבו בין המאה ה-6 למאה ה-8, לאחר אימוץ מערכת הכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור ראשון, אולם הוא נעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של המעשים המתוארים בו. התקופה שבה נכתבו התעודות הללו הייתה תקופה של מלחמות בין כמה שליטים מקומיים ששלטו בחלקיה השונים של המדינה ותבעו לעצמם את תפקיד קיסר הארץ כולה, שהוחזק בידי משפחה קיסרית אחת ששלטה על חלק נכבד מן הארץ. במטרה ליצור לגיטימציה לשלטונה של המשפחה הקיסרית השלטת, יצרו וליקטו תומכי הקיסר אסופת שירים וסיפורי אגדה, אשר מתארים את התגלגלות האלוהות מאלת השמש, אמטראסו, הנחשבת גם כיום לבכירה באלי הפנתאון של דת השינטו, הדת המקורית של יפן, דרך נכדהּ ניניג'י ועד לקיסר המייסד, ג'ימו טנו, שהיה לטענת המיתוסים הללו מייסדה של השושלת הקיסרית השלטת. שושלת זו, אשר כתבה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, היא אותה שושלת שעמה נמנים קיסרי יפן של ימינו. תקופת יאיואי בתחילת תקופת יאיואי (ביפנית 弥生時代), סביב המאה ה-3 לפנה"ס, הייתה פריחה של טכנולוגיות חדשות כגון חקלאות אורז, והפקת ברזל וברונזה, שהובאו בידי מהגרים מקוריאה. טכנולוגיות אלה היוו את היסודות לתרבות היפנית המסורתית שעדיין קיימת היום. אוכלוסייה זו גדלה והחברה נעשתה למורכבת יותר: האנשים החלו לארוג בדים, לגור בכפרי-איכרים קבועים, לבנות מבנים מעץ ומאבן, לצבור את הונם על ידי בעלות על קרקעות ולאחסן דגן. בתקופה זו התפתחו מעמדות חברתיים ברורים. לאחר תקופת היאיואי הגיעה בערך ב-250 לספירה תקופת קופון, שהייתה מאופיינת במדינות מיליטריסטיות חזקות שמרוכזות סביב שבטים בעלי עוצמה. חצר הימטו, באזור אסוקה, השתלטה על השבטים האחרים וצברה הון על ידי השתלטות על קרקעות רבות. בהתבסס על המודל הסיני, הם פיתחו מנהל מרכזי וחצר אימפריאלית והחברה אורגנה על פי עיסוק. רוב האנשים היו איכרים; אחרים היו דייגים, אורגים, קדרים, אומנים, ומומחים פולחניים. התקופה הקלאסית שמאל|ממוזער|250px|כניסה למקדש בודהיסטי ביפן היפנים החלו לכתוב את ההיסטוריה שלהם רק במאה ה-5 וה-6 לספירה, כשמערכת הכתיבה הסינית, בודהיזם, קדרות מתקדמת, קבורה טקסית והיבטים תרבותיים אחרים הובאו ליפן על ידי אריסטוקרטים, אומנים, ונזירים מבאקג'ה, ממלכה בקוריאה. השלב הראשון של הכתיבה ההיסטורית היפנית הגיעה לשיא בראשית המאה ה-8 עם הכרוניקות המאסיביות, קוג'יקי (תיעוד העניינים העתיקים, 712 לספירה) וניהון שוקי (כרוניקות יפן, 720 לספירה). אף על פי שיפן לא הופיעה כלל בהיסטוריה הכתובה עד לשנת 57 לספירה, אז היא מוזכרת בתעודות סיניות כאומה של "ווה", או "עבדים גמדים", הכרוניקות האלה מספרות סיפור אגדי הרבה יותר – הן מייחסות את מוצאם של אנשי יפן לאלים עצמם. לפי המיתולוגיה היפנית, יפן נוסדה במאה ה-7 לפנה"ס בידי הקיסר ג'ימו, שהיה צאצא ישיר של האלה אמטראסו. ברוב שנות ההיסטוריה של יפן, הכוח האמיתי היה בידי האצולה, השוגונים, או הצבא, ולאחרונה – ראשי הממשלות. דרך רפורמת טאיקה משנת 645 הגבירו היפנים את אימוץ התרבות הסינית וארגנו מחדש את הממשל על פי מבנה הממשל הסיני. אולם, הכוח הפוליטי נשאר בידי משפחות האצולה, שניהלו את המדינה בפועל. הקמת המדינה הריכוזית ביפן על פי הדגם הסיני, סללה את הדרך לדומיננטיות של הפילוסופיה הקונפוציאנית ביפן עד למאה ה-19. בתקופת נארה שבמאה ה-8 הופיעה לראשונה מדינה יפנית חזקה שרוכזה סביב חצר אימפריאלית בעיר הייג'ו-קיו (כיום נארה). החצר האימפריאלית לאחר מכן עברה לנגואקה ואחר כך להיאן-קיו (כיום קיוטו), מעבר המסמן את תחילת "תור הזהב" של התרבות היפנית הקלאסית הקרוי תקופת הייאן. ימי הביניים ביפן ממוזער|שמאל|250px|ספינת חותם אדום בציור יפני משנת 1634, במהלך תקופת אדו תקופת ימי הביניים ביפן אופיינה בהתרופפות השלטון המרכזי ובעלייתו של מעמד שליט של לוחמים הקרויים "סמוראי". בשנת 1185 היה הגנרל מינאמוטו יוריטומו הראשון לשבור את המסורת של שלטון לצד הקיסר בקיוטו ועבר לקמאקורה הרחוקה, דרומית ליוקוהאמה של היום. לאחר מותו של יוריטומו, שבט לוחמים אחר, ההוג'ו, שלטו כנציגים של השוגון. מלחמות שפרצו בין הסמוראים לבין עצמם הביאו להתפוררות מדינית, אך איש לא העז להדיח את השושלת הקיסרית. ממשל השוגון הצליח לחסום פלישה מונגולית מקוריאה ב-1274 ו-1281. לאחר תקופה זו הייתה תקופה של מחנות יריבים שלחמו זה בזה וגרמו לסבל רב, תקופה הקרויה "המדינות הלוחמות" או סנגוקו. שלטונם הארוך של הסמוראים ביסס את ערכיהם כ״ערכי ההתנהגות הנעלים״. בראש ערכי הסמוראים עמדו הנאמנות לאדון, אומץ-לב, כבוד, הקרבה עצמית, אורח חיים ספרטני ושליטה עצמית. ה"בּוּשִידוֹ" ("דרך הלוחם") התבסס על יסודות קונפוציאניים, כגון ציות, מילוי חובה ואחריות, אך היה זה קונפוציאניזם בעל אופי צבאי. הוא הושפע גם מן הבודהיזם, בייחוד של אסכולת הזן, שהטיפה לריכוז נפשי, שלווה פנימית, ביצוע מושלם ונכונות למות. הסמוראים הצטיינו כלוחמים, אך גם נודעו לשמצה באכזריותם כלפי אויביהם וכלפי עצמם, ובנכונותם להתאבד בהראקירי ("חיתוך הבטן") כדי להציל את כבודם. במאה ה-16, סוחרים ומיסיונרים פורטוגלים הגיעו ליפן לראשונה והתחילו בכך את תקופת "סחר הנאנבאן" ("ברברי דרומי") של חליפין מסחרי ותרבותי ער בין יפן והמערב (ואף עם סין). הזרים הצליחו להקים תחנות מסחר ביפן, אליהן נספחו גם מיסיונרים נוצרים, אשר הביאו להתנצרותה ההדרגתית של כעשירית מן האוכלוסייה, בעיקר בדרום יפן. היעדר כיבושים זרים וקיומו הרצוף של מוסד הקיסרות סייעו למנהיגים יפנים חזקים לאחד את המדינה היפנית מחדש בכוח הזרוע, במחצית השנייה של המאה ה-16: תחילה אודה נובונאגה, טויוטומי הידיושי וטוקוגאווה איאיאסו חיזקו את שלטונם במדינות הלוחמות ביפן. בהמשך, טוקוגאווה הצליח לאחד את הארץ כולה בכך שניצח את יריביו בקרב סקיגהארה בשנת 1600. לאחר מכן הוא העביר את הבירה לאדו (כיום טוקיו), קיבל מן הקיסר את התואר "שוגון" (מפקד צבאי עליון) והחל את שוגונות טוקוגאווה. שוגונות טוקוגאווה, שהייתה חשדנית כלפי המיסיונרים הקתולים, חסמה כל יחסים עם אירופה, למעט מגעים מוגבלים מאוד עם סוחרים הולנדים באי המלאכותי דג'ימה. עד אמצע המאה ה-17 גורשו כמעט כל האירופאים מיפן, והדת הנוצרית נאסרה. במקביל, היפנים נעשו מודעים יותר למסחר עם סין, במיוחד לאחר שהמנצ'ו כבשו את סין וייסדו את שושלת צ'ינג. המנצ'ו כבשו את קוריאה ב-1637 והיפנים חששו מפני פלישה אליהם גם כן. לפיכך, המדינה נעשתה מבודדת יותר מאי-פעם. עם גירוש הזרים נאסר על היפנים עצמם לצאת מגבולות ארצם ולבנות אוניות גדולות, היכולות להפליג למקומות רחוקים. באופן זה ניתקה יפן את עצמה מן המערב, לתקופה שנמשכה קרוב ל-250 שנה. בתקופת בידוד זו, בּירתה של שוגונות טוקוגאווה הייתה העיר אדו, היא העיר טוקיו של ימינו, ומכאן נגזר גם שמה של התקופה: תקופת אדו. במחקר המודרני, נחשבת תקופה זו לשיאה של התרבות הימי-ביניימית היפנית. התקופה המודרנית שמאל|ממוזער|250px|אחד המבנים הבודדים ששרדו את פצצת האטום במרכז העיר הירושימה בשנת 1945. מאז 1952 מוקדש המבנה לזכר ההרוגים ונקרא אנדרטת השלום בהירושימה במחצית הראשונה של המאה ה-19 פקדו את יפן כמה משברים. בשנות השלושים נפגעו היבולים משיטפונות וקור: הדבר גרם למחסור חמור במזון, ומאות אלפי איכרים מתו מרעב. במקומות שונים פרצו מרידות איכרים כנגד תשלום המס על היבולים, אך הן דוכאו באכזריות על ידי השלטונות. איכרים רבים נהרו אל הערים במטרה למצוא פרנסה, אך המחסור הכללי במוצרי מזון הביא לעלייה במחיריהם ולמהומות של העירוניים. מצוקת האיכרים ועניי הערים השתלבה במצוקת הסמוראים מן הדרגות הנמוכות, שהכנסותיהם מקצבות האורז לא הספיקו לצורכיהם. סמוראים אלה התרוששו, שעה שהסוחרים ובעלי המלאכה - אשר נחשבו נחותים חברתית מהסמוראים - התעשרו וצברו כוח. בשנות הארבעים נקטה ממשלת השוגון ברפורמות כדי לתקן את נזקי המשבר הכלכלי. אולם, בגלל המבנה השמרני של הממסד, בוצעו הרפורמות חלקית בלבד, ונחלת השוגון לא שיקמה את המשק שלה. המשבר הכלכלי החליש את מעמד השוגון, אולם אמצעי הדיכוי של השלטונות והנאמנויות הפיאודליות שהמשיכו להתקיים, שמרו על המשטר מפני התמוטטות. בידודה הבינלאומי של יפן באותה עת אמנם סייע ליציבותה הפוליטית, אך חולשתה הכלכלית והצבאית הקשתה על המשך הבידוד לאורך זמן. באמצע המאה ה-19 עמדה יפן ללא צי ועם מערך צבאי מיושן, מול המעצמות הימיות של המערב, אשר התעניינותן במזרח אסיה הלכה וגברה. המדינה שפרצה את שערי יפן למערב הייתה ארצות הברית. ב-1854 הכריח הקומודור האמריקני מת'יו פרי את יפן להיפתח למערב באמצעות הסכם קנגאווה. חולשת השוגון הובילה סמוראים רבים למרד, שהביא למלחמת בושין בשנים 1867–1868. בעקבות מלחמה זו התחוללה מהפכה פוליטית שנקראה "אוסי פוקו" ("החזרת השלטון הקיסרי"), ובשפות המערביות קראו לה "רסטורציה". משמעותה הייתה הפלת המשטר הישן בראשות השוגון וכינונו של משטר חדש בראשותו של הקיסר מוצוהיטו. משטר הקיסר התייחס בסלחנות כלפי אנשי המשטר הישן, ובכך מנע מהפכת-נגד. השוגון התפטר, ויתר על מעמדו, ולא נענש. כך החזירה רסטורציית מייג'י את עטרת השלטון הקיסרי ליושנה, כ-700 שנה לאחר שהשלטון "נגזל" מהקיסר על ידי השוגונים ואנשי הצבא. במסגרת הרסטורציה, בשנת 1868 החליט הקיסר מוצוהיטו לפתוח את יפן לסחר חוץ עם מדינות מערביות נוספות - החלטה המסמלת את ראשיתו של תהליך מודרניזציה מהיר שעברה המדינה. יפן אימצה מוסדות מערביים רבים בתקופת מייג'י, כולל ממשל מודרני, מערכת משפט וצבא. רפורמות אלו הפכו את האימפריה היפנית למעצמה עולמית שניצחה את סין במלחמת סין–יפן הראשונה ואת האימפריה הרוסית במלחמה הרוסית-יפנית. עד שנת 1910 כבר שלטה יפן על טאיוואן, קוריאה, וחצי מסחלין. בתחילת המאה ה-20 הייתה תקופה קצרה של "דמוקרטיית טיישו". מלחמת העולם הראשונה אפשרה ליפן, שלחמה בצד מדינות ההסכמה המנצחות, להגדיל את השפעתה באסיה ואת החזקותיה הטריטוריאליות באוקיינוס השקט. בשנת 1931 פלשה יפן למנצ'וריה, וכבשה אותה. המחאות נגד השתלטות זו הביאו את יפן לעזוב שנתיים אחר כך את חבר הלאומים. ב-1936 חתמה יפן על הסכם אנטי-קומינטרן עם גרמניה הנאצית ושנה אחר כך יצאה להרחיב את תחומי השליטה שלה בסין, מה שהביא לפרוץ מלחמת סין–יפן השנייה (1937–1945). ב-1940 חתמה יפן על הסכם משולש עם גרמניה ואיטליה, שאחריו כונו שלושתן מעצמות הציר. ב-7 בדצמבר 1941 תקפו היפנים את בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור, וכך נכנסה גם ארצות הברית באופן פעיל למלחמת העולם השנייה. ב-19 בפברואר 1942 תקפה יפן את העיר דרווין וגרמה למותם של 243 איש. לאחר קרבות רבים באוקיינוס השקט, איבדה יפן את הרווחים הטריטוריאליים הראשוניים שלה, וארצות הברית הגיעה לטווח הפצצת מטוסים מטוקיו, מאוסקה ומערים אחרות, וכן הטילה פצצות אטום על הירושימה ועל נגסאקי, שלפי ההערכות הביאו למותם של כ-135,000 בני אדם. יפן חתמה על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית ב-15 באוגוסט 1945. הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים באופן רשמי ב-1952, אם כי עדיין נותרו כוחות אמריקאיים ביפן, במיוחד באוקינאווה. יפן אימצה חוקה חדשה ב-1947 תחת רשויות הכיבוש שכוננה מחדש את יפן כמדינה בעלת ערכים דמוקרטים. לאחר הכיבוש, במסגרת תוכנית של התפתחות תעשייתית אגרסיבית, מדיניות הגנה כלכלית והטלת משימת ההגנה הצבאית על ארצות הברית, זינק התל"ג של יפן והיא נעשתה לאחת מהכלכלות הגדולות בעולם. ב-19 בדצמבר 1956 הפכה יפן לחברה ה-80 באומות המאוחדות. למרות קריסת מדדי המניות ב-1990, שממנה המדינה עדיין לא התאוששה לגמרי, נותרה יפן מעצמה כלכלית עולמית, ומאז סוף המאה ה-20 החלה גם להפעיל את כוחה האסטרטגי, תוך סיוע (בתפקידים לא קרביים) למלחמת המפרץ, לניסיונות האו"ם לשקם את קמבודיה ולפלישה לעיראק ב-2003. ממשל ופוליטיקה שמאל|ממוזער|260px|בניין הדיאט בטוקיו שמאל|ממוזער|260px|אספת הדיאט היפנית הרשות המייצגת את הריבון ונבחרת בבחירות חופשיות ודמוקרטיות היא הדיאט, בית המחוקקים היפני. בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה, אשר נבחר מבין חברי הדיאט וממשלתו זקוקה לאמון הדיאט. הדיאט היפני, הנקרא "קוקאי", בנוי משני בתים: בית נבחרים (בית תחתון) ובית היועצים (בית עליון). בית הנבחרים כולל 480 צירים הנבחרים בבחירות, כאשר 300 מתוכם נבחרים באזורים חד-נציגיים ו-180 מתוכם נבחרים באופן יחסי מתוך 11 אזורי בחירה, לפי בחירה במפלגות ולא בנציג ספציפי. חברי בית הנבחרים מכהנים כ-4 שנים. בית היועצים כולל 252 צירים, כאשר 96 נבחרים בבחירות יחסיות ארציות – 50 כל שלוש שנים – ו-146 נוספים נבחרים בשיטה אזורית מתוך 47 מחוזות מנהליים. כל מפלגה במחוז מציגה מועמדים לפי גודל המחוז. ממשלת יפן מורכבת מראש הממשלה ומשריו ואחראית כלפי הדיאט. על ראש הממשלה להיות חבר של הדיאט והוא נבחר על ידי חברי הפרלמנט. לראש הממשלה יש את הסמכות למנות ולפטר שרים, שרובם חייבים להיות חברי דיאט. בשנים 1955 עד 2009 שלטה ביפן המפלגה הליברלית דמוקרטית (LDP), למעט תקופה קצרה ב-1993 בה כיהנה מממשלת קואליציה של המפלגות המתנגדות לה; ב-2009 עלתה לשלטון המפלגה הדמוקרטית לאחר שזכתה לראשונה ברוב בבחירות. ראש ממשלת יפן מאז אוקטובר 2021 הוא פומיו קישידה. יפן היא מונרכיה חוקתית שבראשה עומד קיסר, והיא הקיסרות האחרונה בעולם. הקיסר הוא סמל של המדינה ואחדות העם, אולם הוא אינו מחזיק בסמכויות שלטוניות. שושלת הקיסרים היפנית היא הארוכה ביותר בעולם, ונמשכת מעל 2600 שנה, אך תפקידו של קיסר יפן כיום הוא סמלי בעיקרו. הריבונות, שפעם הייתה מגולמת בקיסר, נובעת כיום מהעם היפני על פי החוקה. הקיסר אחראי רק לחובות טקסיות ואין לו סמכות ביצועית. באירועים דיפלומטיים הקיסר בדרך כלל משמש בתפקיד ראש המדינה. נארוּהיטוֹ הוא כיום הקיסר ה-126 של יפן. הוא עלה לכס הקיסרות ב-1 במאי 2019 לאחר פרישתו של אקיהיטו אביו. תקופת מלכותו נקראת "תקופת ראיווה" (令和, "הרמוניה נפלאה"). נארוהיטו הוא הקיסר הראשון שנולד ביפן שלאחר מלחמת העולם השנייה. יחסי חוץ שמאל|ממוזער|250px| העיר טוקיו בירת יפן יפן חברה בארגון האומות המאוחדות מאז 1956 ובארגון המדינות המתועשות ובפורום שרי האוצר הבינלאומי של ה-G-20. יפן נוטלת חלק בפסגת מזרח אסיה והיא תורמת בצורה משמעותית למדינות מתפתחות. ליפן יש קשרים כלכליים וצבאיים הדוקים עם ארצות הברית. הברית הביטחונית בין ארצות הברית ליפן פועלת כאבן הפינה של מדיניות החוץ של המדינה. בגלל קרבתה למערב, יחסיה של יפן עם קוריאה הצפונית מתוחים. ליפן מחלוקת טריטוריאלית על איים שונים שהיו נתונים לשליטתה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. אלה הם ארבעת האיים הקוריליים הדרומיים, שמוחזקים בידי רוסיה, וכן סלעי ליאנקור ("דוקדו" בקוריאנית, "טקשימה" ביפנית), המוחזקים בידי קוריאה הדרומית. איי סנקאקו (בסינית "דיאיוטיי"), שאותם תובעת סין, נמצאים בשליטה יפנית. באיים קטנטנים אלה ישנם מאגרים אפשריים של נפט וגז טבעי. המחלוקת על האיים מעיבה על היחסים בין סין ויפן אף כי הן מנהלות קשרי מסחר קרובים זו עם זו. שתי הכלכלות הן בין הגדולות בעולם, והיקפי המסחר בין שתי המדינות השכנות הם עצומים. כלכלה שמאל|ממוזער|250px|הכלכלה היפנית ידעה עליות ומורדות במהלך ההיסטוריה והיא כיום בין החזקות בעולם שמאל|ממוזער|250px|קטעי וידאו על יפן כלכלת יפן היא הכלכלה השלישית בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית, וסין), עם תמ"ג של כמעט 5 טריליון (אלף מילארדים) דולר, וכן בהתחשב בשווי כוח הקנייה. המטבע המקומי הוא ין יפני, המטבע השלישי הנסחר ביותר בעולם אחרי הדולר האמריקני והאירו. שיתוף פעולה ממשלתי-תעשייתי, מוסר עבודה גבוה, שליטה בטכנולוגיה עילית, דגש חזק על חינוך ותקציב הגנה קטן יחסית עזרו לקדם את יפן באורח מהיר ביותר לאחר תום מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-80 של המאה ה-20, והפכו אותה לאחת מהמעצמות הכלכליות הגדולות בעולם, לצד ארצות הברית והאיחוד האירופי. עם זאת, בשנות ה-90 וה-2000 חלה נסיגה משמעותית בקצב הצמיחה של יפן בשל סיבות כלכליות ודמוגרפיות, והיא נאלצה להתמודד עם שנות מיתון ארוכות. ניסיונות ממשלתיים לחדש את הצמיחה הכלכלית, בין היתר על ידי יצירת גירעונות ענק והורדות ריבית דרסטיות, לא זכו להצלחה רבה וכן הופרעו על ידי ההאטה הכללית בכלכלות האמריקאיות והאסייתיות בשנים 2001–2002 והמשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 שהביא למיתון נוסף, לקצב צמיחה שלילי ולשיעור האבטלה הגבוה ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה (5.7%). התעשייה, המפיקה רבע מהתוצרת הלאומית היפנית הכללית, תלויה מאוד בייבוא של חומרי גלם ודלקים. בשוק הבינלאומי, יפן מפורסמת בתעשיות הרכב והאלקטרוניקה שלה, בהיותה בסיסן של חברות גדולות כמו טויוטה, הונדה, סובארו, ניסאן, מאזדה, סוני, פנסוניק, טושיבה והיטאצ'י. ליפן יש גם פלח שוק גדול בשוק הטכנולוגיה העילית – מוליכים למחצה, כימיקלים תעשייתיים, רובוטיקה, מכונות ייצור ותעשיות אוויריות. מגזר השירותים של יפן מהווה כשלושה רבעים מהתוצרת הכללית, ואילו מגזר החקלאות אך ורק 1.6% מהתמ"ג, אף שליפן אחד מציי הדיג הגדולים בעולם, וכ-15% מהדגים בעולם מגיעים מספינותיה. בעקבות צפיפות אוכלוסייה גדולה מאוד, בעיקר בערים הגדולות, בערי יפן הגדולות הולכים ותופסים תאוצה מיזמי ענק של בנייה לגובה, גורדי שחקים אשר יהוו בית לאלפי בני אדם. דוגמאות למיזמים אלו הם תוכניות סקיי סיטי 1000 ואקס-סיד 4000 אשר הוצעו לבנייה בטוקיו. מדע וטכנולוגיה ביפן, עיקר המיקוד במדע וטכנולוגיה מופנה לכיוון מוצרי צריכה אלקטרונים, רובוטיקה, ותעשיית הרכב. הגורם האחראי על מדע וטכנולוגיה בממשלת יפן הוא משרד החינוך, התרבות, הספורט, המדע והטכנולוגיה. ביבשת אסיה, יפן היא המובילה בפרסי נובל בתחום המדע. בתחומי התקשורת וטכנולוגיית המידע, ה-ITU דירג את יפן במקום ה-3 באסיה, ובמקום ה-11 בעולם כולו. גאוגרפיה שמאל|ממוזער|250px|הר פוג'י הוא הר געש מפורסם ביפן, הממוקם במרכז האי הונשו. להר מעמד דתי, ומדי קיץ עולים יפנים רבים אל פסגתו. יפן שוכנת במזרח אסיה במערב האוקיינוס השקט. האיים הראשיים, המכונים לפעמים איי הבית, הם: הוקאידו, הונשו (נקרא גם היבשת), שיקוקו, וקיושו. קבוצת איים גדולה נוספת היא איי ריוקיו הנמצאת במרחק של יותר מ-600 ק"מ דרום-מערבית לקיושו. בנוסף, קיימים עוד כ-3,000 איים קטנים יותר בארכיפלג היפני כולו. יפן היא הארץ בעלת צפיפות האוכלוסין ה-41 בעולם. אולם, כ-73% מהמדינה היא הררית ומיוערת ואינה ראויה לחקלאות, לתעשייה או למגורים בשל תלילות המורדות, האקלים והחשש ממפולות אדמה בשל רעידות אדמה וגשם חזק. לפיכך, צפיפות אוכלוסין באזורים הראויים למגורים היא גבוהה מאוד, בעיקר באזורי החוף. יפן נמצאת באזור של געשיות פעילה בתחומי "טבעת האש" שסביב האוקיינוס השקט, במפגש בין לוח הפיליפינים, הלוח הפסיפי, הלוח האירואסייתי והלוח הצפון-אמריקאי. מתקיימת גם פעילות געשית תת-ימית, למשל במיוג'ין-שו. ישנן רעידות אדמה תכופות ברמות נמוכות וכן פעילות געשית מפעם לפעם. רעידות אדמה הרסניות, שלעיתים קרובות מביאות אחריהן צונאמי, קורות כמה פעמים במאה. הרעידות הגדולות האחרונות היו בסנדאי ב-2011, בצ'ואטסו ב-2004 והאנשין ב-1995. ביפן ישנם תשעה אזורים אקולוגיים מיוערים, שמשקפים את האקלים והגאוגרפיה של האיים. מיערות טרופיים ותת-טרופיים באיי ריוקיו ובונין, ליערות מעורבים וממוזגים באיים הראשיים וליערות מחטניים ממוזגים באזורים הקרים של האיים הצפוניים. אקלים שמאל|ממוזער|150px|צילום לוויין של יפן יפן היא באזור אקלים ממוזג, עם בערך ארבע עונות מובחנות, אך בגלל אורכה מצפון לדרום ובשל הטופוגרפיה שלה, ישנם הבדלים גדולים בין ששת אזורי האקלים העיקריים, אשר מתבטאים למשל בכך שהצפון הרחוק קר מאוד בחורף, ואילו הדרום הרחוק הוא סובטרופי. האקלים מושפע גם על ידי רוחות עונתיות שמגיעות מהיבשת לאוקיינוס בחורפים ולהפך בקיץ. מימי זרם קורושיו מחממים את הצד הפונה לאוקיינוס השקט, ומקיימים את שוניות האלמוגים שלה, השוניות הצפוניות ביותר בעולם. בשל זיהום, רוב השוניות האלה גוססות כיום. בסוף יוני ותחילת יולי יש עונת מונסון, למעט בהוקאידו, כאשר חזית גשם עונתית נמצאת מעל יפן. בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, טייפונים מתפתחים מהאזורים הטרופיים שליד קו המשווה ומתקדמים מדרום-מערב לצפון-מזרח, ומביאים איתם גשם כבד. דמוגרפיה ממוזער|250px|שיעורי הלידות והמיתות ביפן מאז 1950 (לידות בכחול) יפן מונה כ-122 מיליון נפשות. החברה היפנית היא הומוגנית מבחינה אתנית ולשונית, עם אוכלוסיות קטנות של קוריאנים (מיליון), אוקינאווים, אשר שפתם ותרבותם שונות מאלה של כלל היפנים (1.5 מיליון), סינים וטאיוואנים (0.5 מיליון), פיליפינים (0.5 מיליון), וברזילאים, רובם אנשים ממוצא יפני אשר היגרו לברזיל (כרבע מיליון); וכן המיעוט המקומי – האיינו בהוקאידו. כ-99% מהאוכלוסייה דוברת יפנית כשפתם הראשונה. האזרחות היפנית מוענקת לתינוק כאשר בני משפחתו רושמים אותו – לידה ביפן לבדה אינה מקנה אזרחות. מיעוטים דוברי יפנית חיים לעיתים ביפן למשך שנים רבות מבלי שהם נעשים לאזרחים בארץ לידתם. אנשים ממוצא יפני שחוזרים ליפן מחוץ לארץ מקבלים אזרחות אם לידתם בארץ האחרת נרשמה ביפן על ידי בן משפחה. לפעמים החוזרים האלה אינם נחשבים ליפנים ממש, ויש שחושדים בהם כי הגיעו מהקאסטה ה"טמאה" "בורקומין", קבוצה של אנשים שידוע כי היגרו לארצות דרום אמריקאיות, ויש לעיתים אפליה כנגדם. האוכלוסייה היפנית מזדקנת במהירות, כתוצאה מגל לידות לאחר מלחמת העולם השנייה, וירידה בלידות עם המודרניזציה של המדינה בחצי השני של המאה ה-20. על פי האו"ם וארגון הבריאות העולמי, תוחלת החיים ביפן היא בין הגבוהות בעולם (87.9 לנשים ו-81.9 לגברים ב-2021). בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת נבלם כליל הגידול באוכלוסיית יפן, ובחלקו השני (החל מ-2007) אף נרשם מדי שנה קיטון בגודל האוכלוסייה. ב-1975 ירד שיעור הפריון של יפן לראשונה מ-2, ובשנים האחרונות הוא נע סביב 1.3, לאחר עלייה קלה מהשיעור שאפיין אותה בתחילת המאה. משמעות נתון זה היא ירידה של כשליש בגודלן של הקוהורטות הבין דוריות, כלומר ירידה משמעותית ומתמשכת גם במספרן של הנשים בגיל הפריון. הקיטון הטבעי של יפן ב-2013 היה מעל 240,000 נפש. בשנת 2014, 26% מהאוכלוסייה היו בגילי 65 ומעלה. משרדי הבריאות והרווחה צופים כי עד שנת 2060, אחוז גילים אלו יעלה ל-40, ואילו ילדים עד גיל 5 יהוו 3.9% מהאוכלוסייה. אם לא יהיו שינויים מפליגים בילודה או במדיניות ההגירה, צפויה אוכלוסיית יפן לרדת אל מתחת 100 מיליון בשנת 2050, כשאחוז ניכר מהאוכלוסייה יהיו קשישים מעל גיל 65. השינויים במבנה הדמוגרפי הביאו לעלייתן של מספר בעיות חברתיות וכלכליות, בעיקר ירידה פוטנציאלית בכוח העבודה ועלייה במחיר של ביטחונות סוציאליים כמו תוכניות הפנסיה הציבורית. מתכנני המדיניות של הממשל כיום מצויים בוויכוח מתמיד לגבי צורת ההתמודדות עם הבעיה. הגירה ותמיכה בילודה הם שני רעיונות שעשויים להגדיל את כוח העבודה הצעיר. הגירה אינה פופולרית ביותר שכן שיעורי הפשע העולים ביפן מיוחסים לעיתים קרובות לזרים הגרים ביפן. דת שמאל|ממוזער|275px|מקדש טוֹשוֹדַיג'י (Tōshōdai-ji) הבודהיסטי הממוקם בנארה שנבחר לאחד מאתרי המורשת העולמית בידי אונסק"ו שתי הדתות העיקריות ביפן הן השינטו ובודהיזם, וחלק גדול באוכלוסייה מקיים את שתיהן. בין 50% ל-80% מהיפנים עורכים פולחני שינטו, כולל צורות שונות של סינקרטיזם עם בודהיזם, לרוב במזבחות ביתיים או במקדשים מקומיים. רוב היפנים, כ-70% במספר סקרים, מדווחים על עצמם כ"חסרי דת" (無宗教, מוּ-שוּקיוֹ), אך הדבר נובע מכך שהקטגוריה המערבית "דת" זרה לתרבות המקומית והופיעה רק בתקופת מייג'י. הגדרה עצמית כ"בן דת השינטו" מתפרשת על ידי הציבור כחברות במסדרים ובאסכולות מאורגנות, ורק כ-3% מהאוכלוסייה מזדהים כך. קונפוציאניזם או אפילו דאואיזם משמשים כבסיס לקוד המוסרי וכ"שקאי-טונן" (רעיון חברתי משותף) מיעוט אומר כי הוא נוצרי (0.7%) או בן לדת אחרת (4.7%). כמו כן, מאז אמצע המאה ה-19 עלו כתות דתיות הקרויות שינקוסיוקו. הבודהיזם אינו דת המאורגנת באופן קשיח, ביפן קיימים מספר רב של מסורות בודהיסטיות, רובן המוחלט משתייכים לאסכולת המהאיאנה, אך אין ארגון גג שמאחד את הבודהיזם ביפן ואף מעטים שיתופי הפעולה. למעשה, חלק גדול מהמסורות היפניות קשורות יותר היסטורית ותאולוגית למסורות מחוץ ליפן, לדוגמה הזן היפני מקורו בצ'אן הסיני, ומסורת השינגון האיזוטרית והמיסטית חולקת יותר קוי דמיון עם הבודהיזם הטיבטי מאשר עם כל מסורת יפנית אחרת. שפה שמאל|75px השפה היפנית אינה מסווגת מבחינה משפחתית, אף כי קיים דמיון תחבירי משמעותי בינה לבין הקוריאנית. מבנה היפנית הוא SOV, הווה אומר שהנשוא מופיע בסוף המשפט, ולאחר המושאים (בניגוד לעברית ואנגלית, למשל, שהן מסוג SVO, בהם הנשוא מופיע לפני המושא). היפנית היא שפה צירופית, הניכרת במערכת של הונוריפיות (honorifics) המשקפת את הטבע ההיררכי של החברה היפנית. כל זאת בעזרת תבניות פעלים ואוצר מילים מסוים המציין את הסטטוס החברתי היחסי של הדובר, המאזין, והאדם המוזכר בשיחה. באופן יחסי, בשפה יש מבחר הגאים קטן. לפני המאה ה-5, לא הייתה ליפנים מערכת כתיבה משלהם. הם החלו לאמץ את המערכת הסינית, יחד עם היבטים רבים אחרים של התרבות הסינית. בתחילה כתבו היפנים בסינית קלאסית או בערבוב של סינית אידיאוגרפית ופונטית על מנת ליצור משמעות יפנית. דוגמה לסגנון מעורבב כזה הוא ה"קוג'יקי", שנכתב ב-712 לספירה. אז החלו להשתמש בסימניות סיניות על מנת לכתוב יפנית בסגנון שמכונה מניוגנה, שבו קיימות עשרת אלפים סימניות. לאחר זמן, פותחה מערכת כתיבה. סימניות סיניות (קאנג'י) שימשו לכתוב מילים שאומצו מהסינית, או מילים יפניות בעלות משמעות מקבילה. הסימניות הסיניות שימשו גם לכתוב אלמנטים תחביריים, ולאחר שפושטו נעשו לשלושה סוגים של כתב: היראגאנה, קאנג'י וקאטאקאנה. כתבים אלו הם כתבי הברות, המכילים כמה עשרות סימנים, בניגוד לאלפי הסימניות של הקאנג'י. הספרות היפנית הגיעה לשיא במאה ה-11 עם "סיפור גנג'י" מאת מורסקי שיקיבו, אשת אצולה. יצירות ספרות יפניות רבות נכתבו באותה עת בידי נשים, מכיוון שמלומדים יפנים העדיפו לכתוב בסינית. היפנית המודרנית נכתבת בשילוב של היראגאנה, קאטאקאנה וקאנג'י. תרבות שמאל|ממוזער|252px|נשים בלבוש קימונו מסורתי שמאל|ממוזער|252px|מגש "בנטו" טיפוסי מהסוג שניתן לרכוש בשוקודו ביפן (אולם אוכל יפני) שמאל|ממוזער|252px|הבונסאי היא אומנות יפנית מסורתית של טיפוח עצים זעירים שנשתלים, לעיתים קרובות, בגנים יפנים. בתמונה עץ ננסי שטופח בסגנון בונסאי. שמאל|ממוזער|252px|העיר קיוטו המשלבת מסורת ומודרנה התרבות היפנית השתנתה מאוד במשך השנים, מתרבות ג'ומון המקורית לתרבות בת הכלאיים של היום, המשלבת בה השפעות אסיאתיות, אירופיות ואמריקניות. מבחינה היסטורית, לסין ולקוריאה הייתה ההשפעה הרבה ביותר, החל מהתפתחות תרבות היאיויי ב-300 לפנה"ס; השפעות אלו הביאו לאחר מכן לחקלאות אורז, קבורה טקסית, קדרות, ציור, כתיבה, שירה, מערכת נימוסים מסורתית מוגדרת התופסת חלק חשוב בתרבות היפנית ומהיאנה בודהיזם עד למאה ה-7 לספירה. בתקופה הפרה-מודרנית פיתחה יפן תרבות מיוחדת לה, באמנות; (איקבנה, אוריגמי - אמנות קיפול נייר, אוקיו-אה, סאקורה - פריחת עץ הדובדבן הלוקחת חלק חשוב בתרבות ובעיקר באמנות היפנית); באומנויות (בובות, יצירות לקה וקדרות), אמנויות הבמה (בונרקו, ריקוד מסורתי, קבוקי, נו, רקוגו), ומסורות אחרות (משחקים, אונסן, סנטו, טקס התה היפני, אדריכלות יפנית, גנים יפניים, חרבות קטאנה וטיפוח עצים ננסיים מיוחדים המכונים בונסאי)), והמטבח היפני המסורתי שפירות ים ודגים לוקחים בו חלק חשוב, וזאת בעקבות כך שהדיג נפוץ מאוד ביפן. בין המאכלים היפניים המסורתיים שנעשו נפוצים ברחבי העולם ניתן למנות את הסושי. מאמצע המאה ה-19 והלאה, ההשפעות האירופאיות היו החזקות ביותר, כשההשפעה האמריקאית עולה מאוד לאחר מלחמת העולם השנייה. השפעות אלו ניכרות בתרבות היפנית של היום, שמשלבת בין האירופאי, האסייתי והאמריקאי, באופנה, בקולנוע, בספרות, בטלוויזיה, במשחקי הווידאו, ובמוזיקה. כיום, יפן היא יצואנית תרבות חשובה, שזכתה לפופולריות רבה סביב העולם, במיוחד בארצות מזרח-אסיאתיות אחרות. תרומות יפניות הניכרות באופן מיוחד לתרבות העולם הם ה"אנימה" וה"מאנגה" (סוג של קומיקס), הגנדאי גקי (סוגה קולנועית) והבּוּטוֹ, צורת מחול אוונגרדית שהתפשטה מיפן לאירופה, ארצות הברית ואוסטרליה. תרבות יפנית מסורתית ומודרנית זכתה למעריצים רבים באירופה ובאמריקות. חלק בלתי נפרד מהתרבות היפנית היה במשך מאות שנים סוגים שונים של אמנויות לחימה שחלקן הגדול פותח בה. מענפי הספורט הנפוצים ביפן, שנעשה לסמלה גם בעולם כולו, הוא הסומו; סוג התאבקות במשקל כבד, שאף היווה בעבר חלק מדת השינטו. בין אמנויות הלחימה המסורתיות שפותחו ביפן, ניתן למנות את הנינג'יצו והג'ו ג'וטסו, שחלקים מהן נפוצו עם הזמן גם לשאר העולם. לאחר מלחמת העולם השנייה אמנויות לחימה מודרניות-ספורטיביות צברו פופולריות, בהן ניתן למנות את הג'ודו, הקנדו והקראטה לסוגיו - שוטוקאן, קיוקושינקאי, שורין ריו, גוג'ו ריו, אייקידו ועוד. משחק ההימורים הנפוץ ביותר ביפן הוא המא-ג'ונג ומשחקים בו אף ראשי הפשע. כתוצאה מכך יצא למשחק דימוי שלילי בקרב החברה שומרת החוק ביפן. בשנות ה-90 הקימו קבוצות סטודנטים שגילו את המשחק מחדש קבוצות לקידום המשחק באוניברסיטאות של יפן. חינוך וילדות ביפן בשנת 1872 הונהג ביפן חינוך חובה כאחת מהתוצאות של רסטורציית מייג'י. מאז 1947 חינוך החובה מורכב מבית ספר יסודי ואמצעי, מגיל 6 ועד 15. כמעט כל הילדים ממשיכים את לימודיהם בבית ספר תיכון לשלוש שנים, ו-96% ממסיימי התיכון ממשיכים לאוניברסיטה, קולג' או חינוך גבוה אחר. שנת הלימודים היפנית מתחילה באפריל, חלקם לומדים בין הימים שני עד שישי וחלקם בשני עד שבת. בנוסף לחופשים פעם או פעמיים בשבוע, יש לתלמידים ביפן עוד שתי חופשות קצרות באביב ובחורף, וחודש שלם של חופשה בקיץ. במשפחה יפנית ממוצעת מספר קטן של ילדים; אחד או שניים. הלימודים בבתי הספר היסודיים ובתיכונים מאתגרים וקשים עד מאוד, ולעיתים קרובות נוצרים אצל הילדים מצבי לחץ וחרדה כתוצאה מהתחרותיות הרבה. ממחקר שבוצע בשנת 2016 ביפן עלה כי 70% מהגברים ו-60% מהנשים שבין הגילים 18–34 אינם נשואים ואינם נמצאים בזוגיות קבועה. עוד עלה כי 42% מהגברים ו-44% מהנשים שבין הגילים 18–34 מעולם לא קיימו יחסי מין. כתוצאה מהטכנולוגיה המתפתחת והולכת המביאה לניכור בין בני האדם, התפתחה תופעת ההיקיקומורי, התבדלות מהעולם למשך תקופה ארוכה, דבר המוביל גם לעליה בשיעור הדיכאון. צבא וביטחון סעיף 9 בחוקה משנת 1947 מטיל על יפן בעקבות מלחמת העולם השנייה מגבלות בנוגע להחזקת צבא, ויש המפרשים אותו ככזה האוסר על יפן להחזיק כל סוג של כוח מזוין. לעומת זאת, הפרשנות המקובלת של החוקה מהיום שבו נכנסה לתוקף, הן מצד היפנים הן מצד האמריקאים, היא שאין איסור על יפן להחזיק "כוח של הגנה עצמית", כלומר צבא למטרות הגנתיות. סוכנות ההגנה היא חלק ממשרד ראש הממשלה וכפופה למוסדות האזרחיים. בראש הסוכנות ניצב שר ביטחון הנעזר בשני סגני שר. ראש הממשלה רשאי להפעיל את הכוחות הצבאיים בכפוף להסכמת הפרלמנט. בשנת 1986 הוקמה מועצת הביטחון הכוללת את ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, שר האוצר, מזכיר הממשלה והשר האחראי על המשטרה. פורום זה מתכנס לדון בכל החלטה הנוגעת לשימוש בצבא. מתחת לשכבה האזרחית קיים הפורום הצבאי של ראשי המטות המשולבים. שלושת מפקדי זרועות היבשה, האוויר והים אמורים לייעץ לפורום האזרחי בנושאים צבאיים ובשעת חירום. על פי החוקה הצבא כפוף למוסדות האזרחיים של המדינה בצורה מוחלטת. חיילים לובשי מדים נשפטים על עבירות שביצעו, בתפקיד או מחוצה לו, בבתי משפט אזרחיים. זרוע היבשה מחולקת לחמישה פיקודים לאורך המדינה, ומשרתים בה כ-160,000 חיילים. מרכז הפיקוד נמצא בעיר איצ'יקאווה. היחידות העיקריות בצבא היבשה הן: אוגדה משוריינת, 12 אוגדות חי"ר, חטיבה מוצנחת, שתי חטיבות משולבות, ארבע חטיבות אימון, אגד ארטילרי, שני אגדי נ"מ, כנף מסוקי תובלה ושתי טייסות מסוקי נ"ט. הצי הימי מונה כ-40,000 כוח אדם. במסגרת הכוח פועלות 13 צוללות, 64 משחתות ופריגטות וכמה עשרות שולות מוקשים וספינות סיור. כ-200 מטוסים ו-130 מסוקים משרתים את הצי. בכוח האווירי משרתים כ-50,000 חיילים. חיל האוויר מפעיל כ-400 מטוסים ובאופן כללי נהנה מציוד מתקדם. טייסת מטוסי E-2C (אייוואקס) מעניקה ליפן יתרון מודיעיני לא מבוטל כנגד מטוסי אויב. בשנת 2024 החלה יפן בתוכנית לההתעצמות הצבאית הגדולה ביותר בתולדותיה, מאז מלחמת העולם השנייה. מבחר תמונות ימין|ממוזער|280px|מראה רחוב בעיר מסטצ'ו בדרום יפן שמאל|ממוזער|280px|העיר אוסקה: טירת אוסקה על רקע גורדי שחקים ימין|ממוזער|280px|גן יפני מסורתי במקדש ביפן שמאל|ממוזער|280px|פסטיבל בקיוטו חלוקה מנהלית שמאל|ממוזער|185px|חלוקת יפן למחוזות יפן מחולקת ל-47 יחידות מנהליות אשר לרוב מאוגדות לשמונה חבלים. הונשו, האי הגדול והמיושב ביותר מחולק ברוב סוגי החלוקה לחמישה חבלים שבתוכם מחוזות רבים. שני איים גדולים אחרים, שיקוקו וקיושו אשר מהווים חבל אחד כל אחד, גם הם מחולקים למחוזות שונים. האי הגדול הוקאידו בצפון מהווה מחוז אחד בלבד והוא הגדול ביותר בשטחו מבין המחוזות השונים. המחוזות הגדולים ביותר מבחינת אוכלוסייה הם: טוקיו, קנאגאווה, אוסקה, אאיצ'י, סאיטאמה וצ'יבה. כולם נמצאים בהונשו, האי המרכזי ביפן. להלן רשימת המחוזות המלאה לפי חלוקה לחבלים: הוקאידו טוהוקו קאנטו צ'ובו קנסאי צ'וגוקו שיקוקו קיושו ואוקינאווההוקאידואקיטה אאומורי פוקושימה איווטה מיאגי יאמאגטהצ'יבה גונמה איבראקי קנאגאווה סאיטאמה טוצ'יגי טוקיואאיצ'י פוקואי גיפו אישיקווה נאגנו ניאיגטה שיזואוקה טויאמה יאמאנאשיהיוגו קיוטו מיאה נארה אוסקה שיגה וקאיאמההירושימה אוקיאמה שימאנה טוטורי ימאגוצ'יאהימה קגאווה קוצ'י טוקושימהפוקואוקה קגושימה קוממוטו מיאזקי נגסאקי אויטה סאגה אוקינאווה יהדות יפן הקהילה היהודית ביפן קטנה יחסית, והיא מרוכזת בעיקר בערים הגדולות. בשנת 1854 פתחו היפנים את שערי ארצם בפני מהגרים מהמערב, ובין המהגרים ליפן היו גם יהודים. בני הקהילה הראשונים ביפן היו בעיקר מיהדות סין השכנה, ובעיקר משאנגחאי והונג קונג. עד לסוף המאה ה-19 עברו ליפן עשרות יהודים, ובשנת 1870 כבר היו ביוקוהמה כ-50 משפחות יהודיות. קהילות גם נוצרו בקובה ובנגסאקי, שבה הוקם גם בית הכנסת היהודי הראשון בתחומי יפן. בנגסאקי הייתה הקהילה היהודית הגדולה מבין השלוש, ועד היום יש בשלוש הערים הללו שרידי בתי קברות יהודים ישנים. בזמן מלחמת רוסיה–יפן נשבה יוסף טרומפלדור, שלחם לצידה של רוסיה, בשבי היפני אך הורשה לו להקים חוג ציוני בקרב היהודים שהיו איתו בהיותו בשבי. היפנים אף נעזרו ביהודי אחד בזמן המלחמה, יעקב שיף, אשר נתן הלוואה כספית גדולה ליפן לבניית צי אוניות מודרני, לאחר שמדינות אמריקה ואירופה סירבו לבקשת ההלוואה מחשש כי יפן לא תוכל לעמוד במתן ההחזר. בתום המלחמה קיבל יעקב שיף את עיטור "השמש העולה" מידי הקיסר מוצוהיטו. בשנת 1931 נכבשה מנצ'וריה בידי יפן, וכ-13,000 מיהודי חרבין שישבו בה נכללו תחת השלטון היפני, אך לא נפגעה האוטונומיה הדתית שהייתה שמורה לבני הקהילה. בזמן מלחמת העולם השנייה נמלטו לסין ויפן פליטים רבים שנמלטו מאירופה דרך רוסיה. בין חסידי אומות העולם היה השגריר היפני בליטא, צ'יאונה סוגיהארה שהציל חלק מיהודי ליטא בכך שנתן להם אשרות יציאה מליטא לפני שפגעו בהם הנאצים והפשיסטים הליטאים. סך הכל ברחו ליפן, בזמן המלחמה, כ-6,000 יהודים מהאזור שהיה בשליטת ברית המועצות. הנאצים שלחו ליפן, שהייתה בעלת בריתם, אחד מאנשי הגסטאפו כדי שישפיע על ממשלת יפן להעביר את היהודים לגרמניה, אולם ממשלת יפן סירבה לדרישה זו. הפרופסור סטזוסו קוצוג'י, בשל אהדתו ליהדות, עזר רבות לפליטים, פעל להאריך את שהותם הזמנית ביפן ודאג להם למזון, בפעילותו זו הסתכן בנפשו ואף נכלא ועונה. כמה שנים לאחר המלחמה התגייר, עלה לארץ ישראל, ונקרא אברהם סטזוסו קוצוגי. עם פרוץ המלחמה בין יפן לארצות הברית עזבו אותה רוב יהודי המדינה ועברו לארצות הברית או לסין. סופרת הילדים הישראלית נעמי עפרי (אז קיטרון) שהתה ביפן בשנות ה-70 של המאה העשרים וכתבה על כך ספר שלום לך, יפן שהיה לרב מכר, ובו תיארה את הבדלי התרבות, את ההומור החסר והצחוק שמובנו אז היה שונה לחלוטין בתרבותם ושבני יפן ביקשו ללמוד, וכן את המסורות על ייחוסם של האצילים ומשפחות המלוכה לשושלת מלכי בית דוד ולעשרת השבטים האבודים מממלכת ישראל. כיום יש ביפן מספר קהילות יהודיות, המונות כ-1,000 יהודים, וכן חמישה בתי חב"ד. בנוסף פועלים ביפן שני ארגונים בשם "בית שלום" (של כנסיית ישו הקדושה) ו"מקויה" אשר רוחשים חיבה ליהודים מסיבות דתיות-נוצריות ומאמינים בהיותם עם נבחר. ראו גם יחסי החוץ של יפן אמנות יפנית אנימה גיישה קימונו סאקורה סומו שינטו קנג'י אמנויות לחימה: נינג'יצו, בושידו, ג'ו ג'יטסו, ג'ודו, קראטה, קנדו, אייקידו מוזיקה יפנית: מוזיקה יפנית מסורתית, רוק יפני, ג'יי-פופ, אנקה ברזילאים יפניים קולנוע יפני: קולנוע יפני מסורתי, אימה יפנית ספרות יפנית שעון יפני מדע וטכנולוגיה ביפן פורטל:יפן כוחות ההגנה של יפן כניעת האימפריה היפנית לקריאה נוספת אלי לנצמן, יפן. האגודה לידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן בשתוף שגרירות יפן בישראל ומשרד החנוך-הפקוח על הוראת הגאוגרפיה, 2000 בן עמי שילוני, יפן המסורתית: תרבות והיסטוריה, מהדורה שנייה ומתוקנת, ירושלים ותל אביב: שוקן, 2014. בן עמי שילוני, יפן המודרנית: תרבות והיסטוריה, מהדורה שנייה ומתוקנת, ירושלים ותל אביב: שוקן, 2002. בן עמי שילוני, יפן במבט אישי, ירושלים ותל אביב: שוקן, 2011. קישורים חיצוניים יפן, באתר מכון היצוא יפן למטיילים - פורטל יפן בשיתוף עם משרד התיירות היפני JNTO - על שדים ורוחות בתרבות היפנית - פרק מיוחד של הפודקאסט , ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:מדינות איים קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין קטגוריה:חברות ה-G20 קטגוריה:חברות ה-G7

פיסול

ממוזער|שמאל|250px|פסל "דוד" (1501–1504) מאת מיכלאנג'לו ממוזער|250px|פסל של ראש אנושי ממוזער|250px|פסל עשוי שלג הממוקם באתר הסקי אישגיל שבאוסטריה פיסול הוא ענף בתחום האֳמָנוּת, במסגרתו יוצר האָמָּן (בקמץ קטן, כלומר יש לקרוא: אוֹמָּן) יצירה בעלת איכות תלת-ממדית. השינוי אשר מבצע הפַּסָּל הוא לרוב שינוי פיזי, על ידי שינוי והתאמה של חומרים, אולם באמנות המודרנית קיימת האפשרות גם לשינוי סמנטי של החומר, כלומר לבדיקת יחסו של האובייקט התלת-ממדי אל הסביבה. התוצאה של שינויים אלו מכונה "פֶּסֶל". בניסיון לענות על שאלת הגדרתו של המדיום, מבחין מחקר תולדות האמנות בין פיסול אנדרטאות, פיסול בקנה מידה קטן ו"אמנות זעירה". הבחנה זו התבססה הן על ערכים כגון גודלו של הפסל ומיקומו במרחב, והן על הערכה שיפוטית של חשיבות היצירה. "אמנות זעירה" (Minor Art), להבדיל משאר סוגי הפיסול המסורתיים, נתפסה כקטגוריה המכילה מגוון של חפצים קטנים, כגון פסלונים, נרות חרס מעוטרים, קופסאות מקושטות, מטבעות ומדליות שעליהן חקוק תבליט וכדומה. על פי רוב, אלו הם חפצים בעלי שימוש ולא נועדו רק לקישוט. המחקר העכשווי מגדיר חפצים אלו כשייכים לתחום העיצוב. ההבחנה בין פיסול אנדרטאות לפיסול היא מסובכת ובעייתית יותר, כיוון שההפרדה בין תחומים אלו מטושטשת כיום לחלוטין. הבחנה נוספת הקיימת בחקר הפיסול הקלאסי היא בין פסל, החופשי מכל עבריו, לבין תבליט, הצמוד לאלמנט אדריכלי. במהלך המאה ה-20 השתנתה באופן רדיקלי הגדרתו של מדיום הפיסול, עם כניסתן של טכניקות חדשות כגון וידאו ארט, רדי מייד, אמנות אדמה, מיצג, מיצב וכדומה. לצד השינוי המושגי שהתחולל, התלווה אל התהליך גם מהפך בתדמיתו החזותית של הפיסול – מדימוי של אובייקט בודד העשוי מאבנים חצובות, מתכת או עץ, הפך הפסל למגוון של אובייקטים העשויים מחומרים שונים ואף משילוב של חומרים וטכניקות, שינוי שערער על תחושת ה"נצחיות" של הפיסול הקלאסי. הפיסול כאמנות אסתטיקנים ותאורטיקנים של האמנות, בעיקר החל מהמאה ה-18, ניסו להגדיר את מהותו של הפיסול ביחס לכלי ביטוי אמנותיים אחרים. תפיסתם הייתה כי הפיסול עוסק בבחינת אלמנטים בחלל – נפח ותלת-ממדיות, תנועה ועוד. אולם, תפיסה מקובלת זו עומתה על ידי הנחות אסתטיות אלטרנטיביות שסירבו לראות בפיסול מהות שונה ממהותן של כלי ביטוי אמנותיים אחרים. את תפיסת מעמדו של הַפַּסָּל לא ניתן לנתק מתפיסת מעמדו של הפיסול בכלל ביחס לאמנויות האחרות. ביוון העתיקה, למשל, נתפס הפיסול כאמנות בעלת אופי מימטי, לעומת אמנויות שעיסוקן הוא בשימור אובייקטים או אמנויות היוצרות אובייקטים. גם בימי הביניים נחשב הפיסול לנחות יחסית ונכלל בקטגוריית האמנויות המכניות ביחד עם החקלאות והנפחות. אולם יהיה זה בלתי מדויק להגדיר את תפיסת מעמד הַפַּסָּלִים, בייחוד אלו מן העת העתיקה, כאומנים טכניים בלבד. עצם העובדה שידועים לנו שמותיהם של הפסלים היוונים גדולים, כגון פידיאס, פרקסיטלס, מירון ואחרים, מעידה על חשיבות יצירתם בעיני בני התקופה. הפיסול נחשב כ"תחום מרגיע" ולכן אנשים רבים מרבים לעסוק בו כדי להירגע נפשית. הפיסול כבריאה שמאל|ממוזער|250px|"פיגמליון וגאלאטאה", תחריט משנת 1951. ממוזער|שמאל|150px|הפסל המתואר כקוף מחקה, ציור מאת אנטואן ואטו משנת 1710 בתרבות המערב מופיעה פעולת הפיסול כייצוג של בריאה. מוטיב זה ניתן לפגוש בכמה מקורות ספרותיים. אחד מן המקורות המוקדמים לכך נמצא בספר "מטמורפוזות", שבו מביא אובידיוס את סיפור הבריאה ומתאר אותה באמצעות דימויים פיסוליים: "וממנו בן-יפט חומר לקח ובללו במי-גשם וייצר את צלם בן האדם בצלמם של אלים, אדוני-כל-הטבע?" סיפור נוסף המופיע ב'מטמורפוזות' הוא סיפורו של פיגמליון, המפסל פסל של אישה בשם גאלאטאה, בעלת יופי וחן "שאינם מצויים בבת-אישה על אדמות". האלה ונוס מקימה את הפסל לתחייה ופיגמליון נושא אותה לאישה. גישה זו, הרואה בפסל מעין 'בורא', צוינה בכמה סיפורים ביוגרפיים אודות פסלים שונים שתפסו את מלאכת הפיסול בצורה דומה. אגדה ידועה מתארת את הפסל מיכלאנג'לו, שבסיום העבודה על הפסל "משה" הכה על ברכו של הפסל בפטיש וביקש ממנו "לקום לתחייה". גישה זו מופיעה גם באמנות המודרנית; הפסל אוגוסט רודן, לדוגמה, יצר פסל בשם "יד אלוהים" (1902), הנקרא גם "הבריאה", ובו "נולד" הדימוי הפיגורטיבי מתוך גוש החומר שבידו של הפסל. הפיסול כחיקוי המציאות תפיסות פופולריות מודרניות רואות באמנות שילוב שבין רצון להבעה אישית של האמן לבין רצון לחיקוי המציאות (מימזיס) ביצירה האמנותית. תפישת האמנות כחיקוי פשוט וישיר של המציאות בנוסח המקורי של המושג לא הייתה מקובלת בעיני אמנים ואסתטיקנים במשך רוב ההיסטוריה של האמנות. למעשה, גם הפילוסופים היוונים אפלטון ואריסטו לא תפשו את החיקוי כפעולה המובילה ישירות אל המציאות. בחיבור "האידאה של הפסל, הצייר והאדריכל" (1664) מאת היסטוריון האמנות בן המאה ה-17 ג'ובאן פייטרו בלורי, חוזר המחבר אל הפילוסופיה הנאופלטוניסטית, וטוען כי תפקידו של הפסל (והאמן בכלל) הוא להציג את יופיו של הטבע בצורה מושלמת, העולה אף על הטבע האמיתי. הוא מצטט את דבריו של פרוקולוס: "אם תיקח אדם עשוי בידי הטבע ואדם אחר מעוצב על ידי אמנות הפיסול, יהא האדם הטבעי פחות מובהק, משום שהאמנות פועלת ביתר קפדנות". בהמשך מציב בלורי את הניתוק מן הטבע הממשי, כלומר את ההתרכזות באידאה, כפרקטיקה הרצויה לפסל: "דופי זה לא יוחס לפידיאס, אשר צורות גיבוריו ואליו עוררו את התפעלות הצופים, כי הוא היה מחקה את האידאה יותר משהיה מחקה את הטבע". את היחס בין האידאה לבין הטבע מתאר בלורי ככוח דמיון בעל 'זיקה' לטבע. תאוריות אסתטיות של פיסול העת העתיקה ימין|ממוזער|200px|"נושא הרומח" מאת פוליקליטוס ממוזער|שמאל|250px|דמות רעמסס השני, כ-1270 לפנה"ס שמאל|ממוזער|250px|פסל לאוקואון הפיסול הוא אחד מענפי היצירה האנושית הקדומים ביותר. כבר בתקופה הפרהיסטורית אנו מוצאים פיסול קטן-ממדים של דמויות אנושיות, כגון פסלים מטיפוס "צלמית ונוס". סוציולוגים מודרניים טוענים כי הולדתה של הדת המאורגנת, שהתרחשה לדעתם ביחד עם בנייתה של חברת קבע לפני כ-10,000 שנה, הייתה מניע עיקרי לביסוס תפיסות מאגיות של הפיסול. גישת החוקרים רואה ביצירת האובייקטים הפיסוליים הללו ביטוי לרצון להשפעה ישירה על הטבע. מחקר זה מפותח בייחוד סביב חקר האנימיזם וביטויו הפיסולי המובהק – עמוד הטוטם. את התאוריות האסתטיות הראשונות ניתן לזהות עם הקמתן של תרבויות גדולות בעת העתיקה. התאוריה המרכזית הראשונה הופיעה באמנות מצרים העתיקה; באמנות זו אנו למדים לראשונה על קיומו של קאנון, כלומר על מערכת כללים אמנותיים ברורה ובעלת מטרה אסתטית. במסגרתו של אותו קאנון תוארו הדמויות, בעיקר דמויות פרעוני מצרים ואלים מן המיתולוגיה המצרית, תוך שימוש באיקונוגרפיה ברורה של לבוש מאפיין וסימני זיהוי אחרים. בכך ביקשו האמנים המצריים לתאר לא את האנושי שבדמויות, אלא את הנצחי והקבוע שבהן: בכך היו הפסלים ביטוי מובהק של הדת המצרית. לעומת הפיסול המצרי הרשמי, אשר היה גדול ממדים ובעל נוקשות בעיצוב הדמויות והקומפוזיציה, נמצאו מספר רב של פריטי פיסול קטנים יחסית ובהם תיאורים של דמויות ממעמד נמוך יותר, בהן ניתנה לאמנים היכולת לסטות מן הקאנון הנוקשה. הפיסול היווני, אותו אנו מוצאים החל מן המאה ה-7 לפנה"ס, מציג מגמה אסתטית שונה מן האמנות המצרית. בהתפתחות טיפוסי הפסלים, כגון פסלי הקורוס והקורה, אנו מוצאים נטייה נטורליסטית הולכת וגוברת. אולם, אין לראות בפיסול זה רק את הנטייה הפשוטה לייצוג ריאליסטי של אדם חי. האמנים היוונים שאפו לתאר את היופי המושלם, יופי שיתבטא בהרמוניה. את אחת השיטות המובהקות ליצירת הרמוניה זו הציע הפסל היווני פוליקליטוס, שיצר קאנון אסתטי המבוסס על יחסי פרופורציה בין חלקי הגוף השונים, באופן המקביל לפילוסופיה של האסכולה הפיתגוראית. הגם שקאנון זה אינו נשמר, מקובל לטעון כי בפרופורציות של קאנון זה התקיים יחס של 1:7 בין מידת הראש לאורכו של הגוף השלם. חידוש נוסף של פַּסָּל זה היה גיבוש תנוחת ה"קונטרה פוסטו". בתנוחה זו מאזן הפסל את המשקל הפיזי של הדמות המפוסלת על ידי יצירת "צירי תנועה" בעזרת הידיים והרגליים של הדמות. במסגרת הקאנון, שרוי כל איבר בתנועה אינדיבידואלית משלו וחיבורם בגוף השלם יצר תיאור הרמוני. החל מן המאה ה-4 לפנה"ס, עם גיבושה של התרבות ההלניסטית, ניכר שינוי במגמות האסתטיות בפיסול היווני. הפסלים נטו להדגיש ביצירותיהם את הבעת הדמויות ואת הנראטיב העלילתי בו הן נמצאות. בכך ביקשו הפסלים ההלניסטים להביע פאתוס ביצירותיהם. מגמה זו נמשכה גם בפיסול של האימפריה הרומית, פיסול שפיתח מאוד את התבליט כאמצעי לתיאור עלילתי באנדרטאות ובעמודי ניצחון. מבחינה תוכנית היווה הפיסול הרומי המשך ישיר לפיסול היווני-ההלניסטי. הפסלים הרומים אף הרבו להעתיק פסלי ברונזה יוונים בשיש. ימי הביניים ממוזער|שמאל|250px|תבליט עץ מדלתות כנסיית סנטה סבינה ברומא, המציג את צליבת ישו והגנבים המעבר אל התרבות והאמנות הביזנטית, החל מן המאה ה-4, גרר שינוי מרכזי בתפקידו של הפיסול. הפיכתה של הכנסייה למזמין העיקרי של יצירות אמנות, לא רק שהכפיפה את האמנות הפיסול לנושאים אסכטולוגים ברוח הכנסייה הביזנטית, אלא גם צמצמה את שדה הפעולה שלו לתבליטים אשר קישטו את מבני הכנסייה, לעיטור סרקופאגים ולאמנות זעירה. התבליט הביזנטי הוכפף לאותם כללים של אמנות הציור והפסיפסים. כללים אלו תפסו את התיאור כייצוג סימבולי של העולם. אופן תיאור הדמויות הפך ליותר כוללני (סכמטי) ועושה שימוש מועט יותר באמצעים אמנותיים כגון נִפְחִיוּת ותנועה. בתפיסה ששלטה באמנות הרומנסקית, החל מן המאה ה-11 ועד לפיסול הגותי, מתנתק אומנם אופן יצירת הפסלים מהשפעתה של אמנות הציור, אולם הוא משועבד כמעט לחלוטין אל אדריכלות הקתדרלות הנוצריות. בייחוד בולט הדבר בעיצוב כותרת העמודים, ההופכים מאלמנט אדריכלי בעיקרו לאלמנט פיסולי עשיר. תפיסת מבנה הכנסייה בעיני בוניה היה כשל ייצוג של העולם כולו. הפיסול ניסה להעביר תפיסה זו בצורה מוחשית, והיה בעל משמעויות סמליות והייררכיות. מתוך מסורת זו התפתח מערך פיסולי קבוע המדגיש סמליות ואלגוריה באמצעים של ייצוג והיררכיה. כך לדוגמה קיבלה חזית הכנסייה את המשמעות האלגורית של כניסה לגן עדן. היא עוצבה כשער ניצחון והנושאים אשר תוארו בה, ובייחוד בטימפנון, היו קשורים לניצחון ישו והדת הנוצרית. העת החדשה ממוזער|שמאל|250px|"האקסטזה של תרזה הקדושה" מאת ברניני עם התנתקותה היחסית של האמנות מן הדוגמטיקה הדתית בתקופת הרנסאנס, חזר הפיסול ורכש לו מעמד עצמאי. אולם אופי הייצוג השתנה מאלגוריה סכמטית וייצוגית לתיאור בעל מאפיינים נטורליסטיים וסמליים גם יחד. במקביל, נחשפה מחדש אמנות הפיסול הקלאסי, המהווה מודל ליצירתם של הפסלים. מגוון השפעות אלו איפשר להציג מחדש נושאים כגון עירום בתוך מסגרת סמלית. ה"חיקוי" הופך בתורות האסתטיות של תקופה זו למושג פופולרי עד מאוד. אולם חיקוי זה אינו רק פועל-יוצא של עבודת כפיים או "פעולה מיכאנית מאוד, ותכופות היא מלווה זיעה מרובה", כפי שהעיר בליגלוג לאונרדו דה וינצ'י, אלא פעולה אינטלקטואלית של חשיפת היופי שבטבע והפיכתו לגלוי ביצירה. הפסלים הראשונים מתקופת הרנסאנס, בעיקר מאזור העיר פיזה, שאבו הרבה מן הצורות של פיסול הקלאסי, אולם יצקו אותם אל תוך מסגרת תיאור נוצרית. גם הפסלים המאוחרים יותר, כגון דונטלו ואנדראה דל ורוקיו, המשיכו בנתיב זה כשהם משתמשים בנצרות כמסגרת כוללת לתיאור אנטומיה, רגשות ומיניות ברוח הפטרונים מן האצולה האיטלקית. אולם הפסל והצייר מיכלאנג'לו הוא שיצר את הביטוי הפיסולי השלם ביותר ברוח הרנסאנס. נושאי עבודותיו היו טבועים ברעיונות הנאו-אפלטוניים של תקופתו. בחומריותן של עבודתיו בולטת מגמה של מעבר מפיסול בעל מאפיינים נטורליסטיים ותיאור גוף אידיאלי, כמו כפסלים "פייטה" (1499) ו"דוד" (1501–1504) ברוח העת העתיקה, אל ביטוי חומרי ואקספרסיבי יותר בתיאור הדמויות, למשל בפסלי דמויות ה"עבדים" (1513–1516) ובפסל הלא-גמור "פייטת רודניני" (1552–1564). הפיסול של תקופת הבארוק רמז על מרחק גדול יותר בין הטבע ליצירה. השמירה על הפרופורציות ועל צורתו הכללית של הטבע נשמרו, אולם הודגש ביתר שאת הרצון לתיאור של הרגע המיידי. הפיסול ניסה להציג חושניות מועצמת של הטבע. דוגמה בולטת ניתן למצוא ביצירותיו של הפסל האיטלקי ברניני, אשר הציג ביצירותיו שפע של בדים בתנועה המפוסלים באבן ואשליות אופטיות וחומריות אחרות. במאה ה-18 פרסם חוקר תולדות האמנות יוהאן יואכים וינקלמן את חיבוריו אודות האמנות של התקופה הקלאסית. וינקלמן ביקר את אמנות הבארוק הרהבתנית וטען כי על האמנים לחקות את היצירות של העולם העתיק, כיוון שהן מכילות יסוד אמנותי טהור. השפעתם הרבה של כתביו השתלבה באופנה של חיקוי האמנות והתרבות היוונית והרומית. האמנות הנאו קלאסית, שביטאה מגמות אלו, יצרה פסלים ששאבו את השפעתם הישירה מן הפיסול היווני והרומי. אמנים כמו אנטוניו קנובה העתיקו נושאים, תנוחות וצורה של פסלים קלאסיים. התפתחות מושג האסתטיקה כתחום מחקר עצמאי במאה ה-18 הביא חוקרים לנסות ולהגדיר את מהותו של הפיסול, לצד אמנויות אחרות. החיבור הידוע ביותר בתחום זה הוא ספרו של גוטהולד אפרים לסינג – "לאוקואון, או על גבולי הציור והשירה" (1766). בחיבור זה, הקרוי על שם פסל לאוקואון מן העת העתיקה, הציג לסינג את הרעיון של הפרדת האמנות החזותית מן הספרות, בכך שהשווה בין הפסל לבין גרסתו של המשורר ורגיליוס למיתוס לאוקואון. בה בעת עם יצירת ההבחנה בין "ספרות" לבין "אמנות חזותית", נוצר בחיבורו של לסינג טשטוש בין תחומי האמנות החזותית. המודרניזם והפיסול במאה ה-20 ממוזער|שמאל|250px|"התפתחות של בקבוק בחלל" (1912) מאת אומברטו בוצ'וני ממוזער|שמאל|250px|"אישה מסרקת את שערה" (1914), ברונזה, מאת אלכסנדר ארכיפנקו ממוזער|שמאל|250px|"עיקולים" (1986) מאת ריצ'רד סרה התאוריות המודרניסטיות באמנות הדגישו מאוד את אופן הקליטה של המציאות בעיני המתבונן. גישה אפיסטמולוגית זו לוּוְתה גם ברצון להגיע אל האפריורי, כלומר אל הקבוע והנצחי, דרך חיי היום יום. את הביטוי המובהק הראשון למגמה זו ניתן למצוא בפיסול של סוף המאה ה-19 אצל אמנים כגון אוגוסט רודן. מצד אחד הושפע הפיסול מן השאיפה האימפרסיוניסטית לתיאור המציאות החומרית באופן ישיר ובלתי-אמצעי באמצעות פעולת ההתבוננות של האמן בטבע, ומנגד הופיעו בו נושאים בעלי משמעות סימבולית עמוקה. לבד מאידיאל המציאות, הציג הפיסול המודרניסטי של רודן גם כמה ביטוים טכניים בעלי משמעות מרחיקת לכת. חידוש אחד היה ביטול הכַּן עליו עמד הפסל. ביטול זה ביקש להדגיש את הקשר של היצירה אל ה"חיים", הטבע וההיסטוריה של האדם, אך למעשה ניתק את הפסל מהיותו קשור לאתר מסוים. חידוש נוסף היה האפשרות ליצירת פיסול קטוע ולא שלם, או לחלופין, פיסול המורכב מחלקי פסלים שונים המצטרפים לכדי יחידה פיסולית שלמה. חידושיו של רודן הפכו את הפסלים ל"משטחים מוחשיים-גשמיים" והיו בעלי השפעה מכרעת על אמנים רבים. רעיון הקולאז', וממשיכו התלת-ממדי – האסמבלאז', אשר פותח על ידי פבלו פיקאסו וחוליו גונזאלס כחלק מסגנון הקוביזם – איפשרו לאמנים את החירות ליצור פיסול מסוג חדש, המדגיש את אמצעי ייצורו – צורות, חלקים שונים המאוחדים בעזרת יציקה או בעזרת ריתוך לפיגורה אחת. הממד האפיסטמולוגי בייצור עבודות מודרניסטיות כאלו היה בעל השפעה רבה על הפיסול לאורך המאה ה-20 כולה. הפיסול הציג קשת רחבה של דימויים ברמות שונות של הפשטה. הפסלים ניסו לבדוק דרכים חדשות לתיאור תלת-ממדי של חלל, והצופה נתבקש להשלים חלקים "נגאטיביים" וחסרי חומר מתוך תפיסתו התודעתית. בה בעת מהלך זה ערער את התחושה האינטואיטיבית כי קיים נפח פנימי קוהרנטי. בחלק גדול של העבודות הובלע ממד מטאפיזי כלשהו. הדבר הובא להעצמה בסגנון הפיסול הקונסטרוקטיביסטי, אשר אמניו ניסו, על ידי שימוש בצורות ובטכניקות השאובות מן התעשייה המודרנית, לייצר פיסול אשר יביע אידיאל פוליטי-סוציאליסטי ומטאפיזי גם יחד. כניסוח תאורטי הופיע רעיון זה שנית בעבודתו של מבקר האמנות קלמנט גרינברג בשנות ה-50 של המאה ה-20. גרינברג ביקש לכונן מחדש את הפרדת האמנויות ברוחו של לסינג. הפיסול והציור, לדעתו של גרינברג, צריכים לבצע אקט של הפשטה 'טהרנית', אשר תסלק מהם את הממד האשלייתי (מימטי) של האמנות. בכך יוכל הפיסול להתרכז בממד האסתטי האמיתי שלו – נפח ויחס לחלל תלת-ממדי – ולא ב"סיפוריות" או בצבע וגוון. פיסול כזה הופיע בנוסח של "אקספרסיוניזם מופשט" במחצית המאה אצל אמנים כגון דייוויד סמית, ריצ'רד סרה ואחרים. הוא שחרר את הפסל מהיותו כבול לציר מרכזי ואיפשר את התפשטות הצורות בחלל כשהן משוחררות מכל אשלייתיות. שחרור זה גרר תפיסה שונה של התבוננות בפסל. מבטו של הצופה נאלץ לבחון את הפסל מנקודות שונות, בצורה פנומנולוגית. הגדרה חדשה למושג הפיסול הציגה חוקרת האמנות רוזלינד קראוס במאמרה "פיסול בשדה המורחב" (1979). קראוס טענה כי המודרניזם יצר פיסול המוגדר בצורה נגאטיבית, כאופוזיציה לקטגוריות "אדריכלות" ו"טבע". מצב זה הוטמע אל האסתטיקה של הפסלים והדגיש את תלישותם מכל מרחב ממשי. קראוס ראתה בצורות אמנות חדשות אשר התפתחו החל משנות השישים של המאה ה-20, כגון "אמנות אדמה" וסוגים שונים של אמנות מינימליסטית, צורות הקיימות במרחב חדש המנהל דיאלוג עם הקטגוריות. שדה סמנטי זה מכונה על ידה "שדה מורחב". מסורת אמנותית אחרת, המושתתת אף היא על הפיתוח המודרניסטי של האסמבלאז', התפתחה בראשית המאה מתנועת הדאדא, ובייחוד מחידושו של מרסל דושאן – ה"רדי מייד". הרדי מייד, אשר קעקע את החשיבה הרומנטית אודות "מגע היד" של האמן בחומר, העביר את החשיבות בשיפוט האסתטי אל הרעיון המובע ביצירה. בכך היווה המושג גורם מכונן של האמנות המינימליסטית. נוסף לכך, האמנות הדאדאיסטית גם יצרה טשטוש וערעור בין הקטגוריות השונות של האמנות, ואפשרה אף את יצירתן של מדיה חדשות כגון מיצב ומיצג. פיסול בתרבויות שאינן מערביות תת היבשת ההודית ממוזער|שמאל|250px|דמות בודהא מתרבות גנדהרה הפסלים הראשונים בהודו שייכים לתרבות עמק האינדוס (3300–1700 לפנה"ס), ומצויים כיום בפקיסטן. בין שרידיה של תרבות זו נמצאו פסלים, חותמות, קרמיקה, תכשיטים עשויים מזהב, פסלוני חומר, ברונזה וחומרים אחרים. עם צמיחתן של התרבות ההינדית, הבודהיסטית ותרבות הג'ייניזם, אנו מוצאים פיסול בקנה מידה גדול ממדים החצוב באבן במקדשים שונים. חלק מפסלים אלו, כמו הפסלים במערות אלורה (Ellora Caves) או מערות אג'אנטה (Ajanta Caves), נחצבו בתוך אבן ההר ומציגים סצנות מן המיתולוגיה ההודית, בסגנון המשלב בין סכמטיות בעיצוב הקומפוזיציה ופרטנות בעיצוב הדמויות. ממוזער|ימין|200px|תבליט ענק מהמאה ה-12 במאמאליפורם שבטאמיל נאדו המתאר את מהלכו של הגנגס. בתכנון המקורי זרמו מים במרכז התבליט. במהלך המאה הראשונה והשנייה לפנה"ס, באזור דרום אפגניסטן וצפון פקיסטן מופיע פיסול בעל איכויות נטורליסטיות גדולות יותר ובהן תיאורים מחייו של בודהא. בהודו, אנו מוצאים מתקופה זו סדרה של עמודים פיסוליים, בעלי כותרות בדמות חיות, אשר שימשו אנדרטאות, כעמודי זיכרון וכמקום לפרסומם של צווים מלכותיים. למרות האיקונוגרפיה העשירה של האמנות ההודית, אלו הם הייצוגים האנושיים הראשונים של האל בתרבות הודית, אשר צוין עד אז בסמלים מופשטים כגון מבני הסטופה. מבנים אלו מכילים תבליטים המתארים אירועים מחיי בודהה. בתבליטים מן הסטופה הגדולה סאנצ'י ניכר ניסיון ליצירת עומק באמצעות טכניקה של הקצרה. הדמויות מעוצבות בנפח מלא ומעוגל, סגנון עיצוב אשר הלך והתפתח בהודו. יש המייחסים את הנטייה הנטורליסטית בתרבות הבודהיסטית של גנדהרה (Gandhara), להשפעות מן הפיסול היווני ומן האמנות של ממלכת פרס. סגנון הפיסול ה"גנדהרי" מאופיין בשיער גלי, בדים המכסים את כתפי הדמויות, שימוש בעלי אקנטוס כמוטיב דקורטיבי ועוד. לבד מתיאור של בודהה, האמנות הגנדהרית הרבתה להציג תיאורים פיסוליים מעודנים של רקדניות ורקדנים. פסלי אבן החול הוורודים מאזור מטהורה (Mathura), מן המאה ה-4 עד ה-6 לספירה, מאופיינים בעיצוב דמויות עדינות. הם מהווים דוגמה לאמנות אשר הייתה בעלת השפעה על אמנות מזרח אסיה כולה, בין השאר על אמנות שושלת סוי (Sui) בסין. גם בפיסול מאפגניסטן, העשוי מאבן צפחה, מסטוקו או מחימר ניתן למצוא השפעה מאוחרת של פיסול זה, השפעות המעורבות עם השפעת האמנות המערבית. יפן העדויות הפיסוליות הראשונות מופיעות לראשונה ביפן בזמן תקופת ג'ומון, במאה ה-2 לפנה"ס. שרידים מתקופה זו כוללים בעיקר כלי חרס העטופים בחבלים. בזמן תקופת קופון (Kofun period), במאה ה-3 לספירה, כלי חרס פיסוליים בשם "האניווה" (Haniwa), שימשו חלק מפולחן דתי והונחו לצד קברים. הם עשויים מחומר קרמי אדמדם או אפור. העיטורים המחורצים האלכסוניים שעל הדמויות, בנוסף לעיצוב המגושם, מעניקים להן הבעה אקספרסיוניסטית. דמויות הבודהה והבודהיזם בכללותו, הגיעו ליפן כהשפעה מקוריאה והודו. אולם עיצוב הפסלים עצמו הושפע מאמנות שמקורה בכל רחבי אסיה. הפיסול התרכז בכמה טיפוסי תיאור של בודהה ונעשה מעץ או מיציקת ברונזה. פיסול דיוקנאות התפתח ביפן בהקשר הפולחן הדתי. כחלק מדת השינטו והבודהיזם ביפן, התפתחה מסורת של פיסול דיוקן דמותם של האלים פטרוני המקדשים, ושל מייסדי המקדשים. בהוריו-ג'י מדרום מערב לנארה ניתן למצוא את הביטוי הפיסולי המובהק ביותר בהקשר זה מן המאה ה-7 לספירה. פיסול זה, בעל מאפיינים נטורליסטים בעיצוב הדמויות מציג נושאים בהשפעת הדת הבודהיסטית. אולם, עד לסוף תקופת אדו נעלם פולחן זה לחלוטין. סין ממוזער|שמאל|250px|דמות "בודהיסטווה" מתקופת שושלת סונג, 960–1279 לספירה האמנות של סין, שאת ראשיתה אנו מוצאים כיום בחפצי אמנות המתוארכים למאה ה-9 לפנה"ס, מציגה רצף תרבותי ואמנותי המגיע עד לתקופתנו. עדויות מעטות לפני תקופה זו נשמרו במבני קבורה ובהם כלי ברונזה יצוקים וכלי חרס בעלי מוטיבים וצורות של חיות. מתקופת שושלת ג'ואו, המתוארכת בין השנים 1050–771 לפנה"ס, אנו מוצאים מגוון של חפצים דומים. כלים אלו נשאו כתובות המעידות עליהם כי הם מנחות ובקשות לאלים. הפיסול בתקופת שושלת האן, ששלטה במשך כ-400 שנה החל מן המאה ה-2 לפנה"ס, מציגים נטייה נטורליסטית בעיצוב פרטי הדמויות ולבושם. הפריט הידוע ביותר מתקופה זו הם חיילי "צבא הטרקוטה" בקברו של צ'ין שה-חואנג, קיסרה הראשון של סין. את הסממנים הבודהיסטים הראשונים באמנות סין ניתן למצוא באמנות של תקופת "שלוש הממלכות" במאה ה-3 לספירה. הפסלים במערות לונגמן, מן המאה ה-5 וה-6 לספירה, מהווים עדות מסוגננת להשפעה זו, וכך גם חפצי מותרות כגון רתמות סוסים מעוטרות. בקברים נחשפו חפצים ותבליטים רבים המעידים על ניסיון לייצוג העולם ועל ניסיון לספק הגנה לנפטר בעולם הבא. מחוץ לקברים נבנו פסלי ענק חצובים אשר נועדו להגן על המתים. שושלת טאנג נחשבת לתקופת "תור הזהב" של סין והתקיימה בין המאה ה-7 ל-10 לספירה, בזמן המקביל לתקופת ימי הביניים באירופה. חפצי האמנות שנוצרו החל מתקופה זו מאופיינים בדקורטיביות אשר קסמה לתרבות האירופית במאה ה-20. סגנון הפיסול בתקופה זו מציג השפעה מחודשת של האמנות הבודהיסטית. הדמויות המעוגלות הוחלפו בפיסול דק יותר ובו תנוחות הגוף הובעו במלואם בהתאם לסגנון הפיסול ההודי מתקופת גופטה. בהקשר זה ידועים גם הפסלים הבודהיסטים מתקופת שושלת סווי. הפיסול הסיני של שושלת טאנג מאופיין במיעוט תיאורי פורטרטים, באופן יחסי לאמנות מערבית, והיעדר מוחלט של תיאור עירום. סיום תקופת שושלת מינג במאה ה-17, מסמן גם את גבול העניין האירופי בפיסול הסיני, לעומת העניין הנמשך בפריטים כגון קרמיקה ואמנויות זעירות אחרות, במאה ה-20. אוסטרליה לאמנות אבוריג'ינית באוסטרליה יש היסטוריה ומסורת ייחודית של כ-60,000 שנה. אמנות זו נוטה להציג את המיתולוגיה העממית של השבטים, תוך גיבוש סגנון תיאור סימבולי ייחודי. רובה של אמנות זו מוקדש לציור, אולם בקרב האמנים האבוריג'ינים ניתן למצוא גם מעט התייחסות תלת-ממדית. לצד ציורי הקיר (Rock art) העשויים בטכניקה של חריטה בסלע, קיימת בצפון אוסטרליה מסורת של יצירת ופיסול עמודים מעץ בתוך בתי קברות. מסורת פיסול נוספת היא של דמויות "מימי" (Mimi), יצורים מיתולוגיים דמויי פיות המפוסלים בעץ. לדמויות המפוסלות גוף מוגדל ודק באופן מיוחד, כך שיש להן נטייה להתפורר ברוח חזקה. לכן נוהגים האבוריג'ינים להניח את הדמויות הללו בתוך מערות. אפריקה ממוזער|שמאל|250px|מסכה פולחנית מקונגו החשיבה הסוציולוגית הגדירה את האמנות האפריקאית כאמנות תלויית-הקשר דתית. חפצי האמנות נועדו לקיים את הפולחן ולהעניק משמעות של סדר לעולם. לפיכך, זכה הפיסול באמנויות האפריקאיות לעמדת בכורה, כשהוא משמש מכשיר לקיום טקסי הפולחן הדתיים. עם זאת, גם באמנות האפריקאית ניתן למצוא חפצי אמנות אשר אינם קשורים במישרין אל הפולחן, כגון דמויות אדם ובעלי חיים מגולפים. ממוזער|ימין|100px|פסל עץ צבוע מקמרון ניסיון הכללה לסגנון פיסול "אפריקאי" איננו כה ברור, כיוון שבכל אזור התפתחה מסורת אמנותית שונה ובעלת מאפיינים מקומיים ברורים. גם תפיסת ההתפתחות האמנותית על פי רצף היסטורי לוקה בדרך כלל בחסר. מבחינה חומרית הפיסול עשוי ברובו מחומרים טבעיים – בעיקר גילוף בעץ, אולם קיימים גם חפצי אמנות עשויים במתכות, כדוגמת "ברונזת בנין". פעמים רבות מורכבות היצירות מאסמבלאז' של כמה סוגי חומרים; בעיקר הדבר בולט בעיצוב מסכות פולחניות מרחבי היבשת. בתיאור דמויות אנושיות ניכרת חשיבה אסתטית היוצרת הייררכיה על פי שימוש בתיאור חלקי הגוף השונים. הדמויות אינן מתוארות מתוך נטורליזם, כי אם לפי סכמה קבועה ובה מודגשים איברים שונים, כגון העיניים הנחשבות למכילות כוח "על טבעי". לפיכך נוצרים מעין עיוותים בפרופורציות הגוף. התיאור הוא בדרך כלל סכמטי וסימטרי, אולם הפסלים מעובדים מכל צדדיהם בצורה שווה. במערב אפריקה מעוצבות הדמויות בהגזמה פרופורציונלית ובזוויתיות. בכך הן מייצגות אידיאל אנושי ולא תיאור נטורליסטי. בניגוד לסגנון זה, מתקיים סגנון נוסף באותו אזור, המאפיין את תרבות המנדה (Mandé) ובו מעוצבות הדמויות באופן שטוח, דמוי לוח, וזרועותיהן פרושות לצידי הגוף. במערב אפריקה בולטים בעיקר פסלי עמוד כדוגמת טוטמים. פסלים אלו מכילים גילופים של דמויות אנושיות או חיות ומעוטרים בדגמים גאומטריים. לרוב קשורים עמודים אלו לפולחן המוות המקומי והם מוצבים ליד קברים. דמויות החימר העתיקות ביותר מדרומה של היבשת מתוארכות בין המאה ה-4 למאה ה-6 לספירה. פסלונים אלו מציגים תערובת היברידית של דמויות אדם ובעלי חיים. בנוסף על אלו נמצאו בתוך קברים גם קסדות או כובעים עשויים עץ. סוגי פיסול תבליט ממוזער|שמאל|250px|מתבליטי המטופות במקדש הפרתנון באתונה בחקר האמנות נהוג להבחין בין פיסול חופשי לבין תבליט. לעומת הפיסול הניצב בחלל וניתן לצפייה מכל עבריו, התבליט הוא סוג של פסל שאינו חופשי בחלל וצמוד לקיר. התכונה הפיזית העיקרית של התבליט, לעומת הפיסול, היא התאמתו ושיעבודו לאדריכלות. תכונה נוספת של התבליט היא אופן יצירת הפיגורות (הצורות) באמצעות עומק, הנוצר כתוצאה ממרחק האובייקטים בתבליט מן הרקע. מרחק זה קובע את גודלם של ההֶצְלֵלִים הנוצרים, שביכולתם להדגיש חלקים בתבליט. אמנם יש שימוש בעיקרון זה גם ביצירת פיסול חופשי, אולם בתבליט זהו העיקרון הבסיסי. בייחוד בולט הדבר ביצירתם של תבליטים הממוקמים בגובה רב, כגון תבליטים באפריז או בגמלון. ישנם תבליטים בהן הדימוי 'יוצא' מן הרקע ובולט ממנו. תבליטים אלו נקראים "תבליט גבוה". ב"תבליט שקוע", לעומת זאת, הדימויים נסוגים אל תוך המשטח ושקועים בו. חוסר ההפרדה בין 'נושא' התבליט לבין הרקע שלו מוליד יצירה הנעה בין ניסיון ליצירת נפחיות ותלת-ממדיות לבין שטיחות. אנדרטה ממוזער|250px|פסל דמותו של מרקוס אורליוס ברומא אנדרטה היא פסל, פסל סביבתי, מיצג או מבנה המוצב במקום מסוים, שמטרתו להנציח אישים חשובים, מאורעות היסטוריים וכדומה. בעת העתיקה התקיימה הפרדה יחסית בין פיסול אנדרטאות לבין פיסול שיועד לעיטור מבנים או ששימש פסל חופשי הניתן להעברה בחלל. פעמים רבות נוצרו האנדרטאות בקנה מידה מונומנטלי, כלומר: קנה מידה הגדול מקומת אדם. מיקומה של האנדרטה היה מוגדר וברור; היא הוצבה במקום המרכזי בעיר, מקום שפעמים רבות היה מזוהה עם השלטון. כך לדוגמה הוצבו בפורום הרומאי עמודי ניצחון כמו "עמוד טראיאנוס" או שערי ניצחון כדוגמת "שער טיטוס" ו"קשת קונסטנטינוס". לעיתים השתמשו האמנים בתבליט על גבי מבנה אדריכלי, אולם לעיתים שימש פסל פיגורטיבי ותלת-ממדי כאנדרטה. מבנה כזה הציג את דיוקנו של השליט, ובכך ביקש לבסס את שלטונו, או לחלופין הציג רעיון מופשט שנתפש כאידיאל של בני התקופה. כך לדוגמה הוצגו פסלי "טיכה", פסלי נשים אשר היוו ייצוג חזותי של העיר. דוגמה מודרנית של רעיון זה אפשר למצוא ב"פסל החירות" שבניו יורק. מזרקה ממוזער|שמאל|250px|המזרקה ב"חצר האריות", אלהמברה מזרקה היא מתקן נוי מעשה ידי אדם הכולל מים זורמים. המים זורמים בדרך כלל לתוך אגן היקוות המנוקז כך שכמות המים בו נשמרת. קיימות מזרקות הבנויות כחלק מקיר, וכן מזרקות עומדות. כחלק מעיצוב המזרקה משתמשים לעיתים במסכי מים הנופלים על פני משטחי אבן, בטון או מתכת. מזרקות רבות מוצבות בתוך בריכות נוי, כך שמימיהן נופלים לתוך הבריכה. במקרים רבים משולבים פסלים בעיצוב המזרקה ובאחרים משמשים המים בלבד "חומר" ליצירה התלת־ממדית. בתרבויות רבות מופיעות המזרקות במרחב הציבורי של העיר. לעיתים הן מהוות אנדרטה, למשל "מזרקת ארבעת הנהרות" שברומא. מזרקות אחרות מוצבות כאלמנט קישוטי במרחבים פרטיים כמו גני אצולה, כדוגמת המזרקות הרבות שבארמון אלהמברה. בתרבות המוסלמית נפוץ סוג נוסף של מזרקה – "סביל", אשר נועד לספק מים לשתייה עבור עוברי אורח. הרהט היה מעוטר בתבליטים או באריחי קרמיקה מקושטים והוא דומה למתקני מים אשר נבנו על ידי הרומאים ברחבי האימפריה של רומא העתיקה. מיניאטורה מיניאטורה (בעברית "מזערת") היא פסל קטן, לרוב קטן מספיק כך שאדם יכול להרימו. המיניאטורה יכולה להיות פסל אמנותי שמטרתו לקשט חדר, סלון או משרד ואם איכותה הטכנית גבוהה מאוד היא מכונה בהקשר זה "פסל שולחן". בעת החדשה אפשרה המהפיכה התעשייתית ייצור המוני של מיניאטורות על ידי יציקת חומר (כגון מתכות, ומאוחר יותר סוגי פלסטיק שונים) לתוך תבנית שעיצב הפסל. מיניאטורות זולות, שלרוב איכותן נמוכה עד בינונית, נפוצות בתור צעצועים לילדים. מיניאטורות מודרניות מעוצבות בדמות בעלי חיים, דינוזאורים, מבנים (ובעיקר מונומנטים כגון מגדלים וקתדרלות), בני אדם ידועים ודמויות בדיוניות מסרטי קולנוע, אנימציה וקומיקס. פיסול מופשט ממוזער|שמאל|250px|"הברות תפן" (1988) מאת יחיאל שמי. המחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה כר פורה לפיתוח של פיסול פיגורטיבי בגודל קטן יחסית. המצאתו של האסמבלאז' בתוך מסגרת הקוביזם, והאפשרויות החדשות שנוצרו בעקבותיו, שחררו את הפיסול מן הנטורליזם בו היה שבוי. הביטוי לשינוי זה היה שורה ארוכה של פסלים שעיצבו את דמות האדם ברוח המודרניזם. דמות האדם, לצד פיגורות אחרות, "פורקה" ו"הורכבה מחדש", בהתאם לזרמים ואסכולות מודרניסטיות שונות ובקנה מידה קטן יחסית. הפיסול הפוטוריסטי, לדוגמה, הדגיש את פוטנציאל התנועה הגלום בפסל, ואילו פיסול אקספרסיוניסטי שם דגש על מרקם החומר. מגמות אלו הובילו אל הפשטה של האובייקט המפוסל. במקביל, השתמשה האמנות המודרניסטית בטכניקות תעשייתיות לשם יצירת פיסול גדול ממדים. ז'אנר של פיסול מופשט זה, שהופיע בכמות גדולה החל משנות החמישים של המאה ה-20, הוצב כפסלי חוץ והחליף את פיסול האנדרטאות הפיגורטיביות. צמיחתו של פיסול זה באה על רקע האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי, אולם זכתה לגרסאות מקומיות בכל מדינה. רבים מפסלים אלו השתמשו בחומר התעשייתי, כגון משטחי ברזל, במצב כמעט גולמי. פסלים אחרים הפכו למעין מבנים בחלל, על ידי חיקוי שיטות בנייה מודרניסטיות. גרסה שונה מעט של פיסול זה עוצבה על ידי פסלים שניסו להשתמש גם בחומרים טבעיים כגון גושי אדמה, סלעים, עצים וכדומה לשם יצירת סביבה פיסולית-סימבולית. סביבות פיסוליות אלו עוצבו כ"פיסול נוף" וראו בסביבה שבה הוצבה היצירה כחלק בלתי נפרד ממנה. פיסול מופשט מסוג אחר פותח על יד אלכסנדר קלדר – "מרצדת" (מובייל). זה הוא סוג של פסל קינטי שעקרון פועלתו מבוסס על שוויון משקל. סוג כזה של פיסול אומץ בצורה מוחלטת בתחום העיצוב לקישוט בתי מגורים או כצעצוע לתינוקות. רדי מייד ופיסול מושגי ממוזער|שמאל|250px|"תרגום, משפה אחת לשנייה" (1996) מאת לורנס ווינר בשונה מסוגי פיסול קלאסיים ומודרניים, מושג הרדי מייד, אשר פותח על ידי מרסל דושאן בעשור השני של המאה ה-20, ערער על מושגי האמנות והפיסול המסורתיים, ועל הקשר הישיר בין פיסול ואמנות בכלל ובין מלאכה ואומנות. הרדי מייד, אשר נותק מהקשרו המקורי על ידי שלילת ערך השימוש בו, מקבל את מעמדו כאמנות על ידי אקט בחירת החפץ והצבתו בתוך שדה סמנטי חדש. בעקבות השפעתו העצומה של המושג האמן לא נתפש עוד כיצרן של אובייקטים אלא כהוגה פילוסופי שתפקידו הוא לבחון את גבולות מושג האמנות. השפעתו של מושג זה התגברה מאוד עם פריחתו של זרם הפופ ארט. האמן אנדי וורהול, לדוגמה, הציג כ"פיסול" קופסאות קרטון מסחריות, ואילו אמנים מאוחרים יותר בשנות השמונים של המאה ה-20, כמו ג'ף קונס וחיים סטיינבך, הציגו חפצים תעשייתיים בתוך מסגרת המשלבת בצורה אירונית בין פורמליזם אמנותי ובין ביקורת סוציולוגית ואנטי-קפיטליסטית. האמנות המושגית שהתפתחה החל משנות השישים של המאה ה-20 עימתה בין האובייקט האמנותי לבין תפיסת האמנות בצורה חדה יותר. עבודות מושגיות רבות צמצמו את האובייקט הפיסולי עד להצבעה על היעלמותו המוחלטת של האובייקט. דבר זה הושג על ידי שימוש עירוב בין מדיום שונים או על ידי שימוש באמצעים אמנותיים מגוונים כגון טקסט, סאונד ואפילו כמיצג. מיצב נישול האובייקט האמנותי מהילתו הרומנטית, לצד רעיון היצירה התלת-ממדית כ"אסמבלאז'", כלומר כאוסף של צורות וחומרים שונים, פתח בפני האמנים במחצית השנייה של המאה את האפשרות לערעור על החלוקה הקטגורית של האמנויות השונות. תחום המיצב, שהתפתח מן האמנות של תנועת הדאדא, בייחוד החל משנות השבעים של המאה ה-20, מגלם את הרעיון הזה יותר מכל. המיצב הוא סוג של פיסול המתייחס לחלל שבו הוא מוצב. פעמים רבות מורכב המיצב ממגוון של אובייקטים שונים העשויים בשלל טכניקות פיסוליות. אולם השינוי המרכזי הוא השינוי של אופן הצפייה בפיסול – מהתבוננות באובייקט פיסולי מרכזי למגוון של אובייקטים הנתונים לאופן צפייה חופשי של המתבונן בחלל. אופן צפייה זה שובר את מערכת המושגים של הצפייה המסורתית באמנות. בעשור האחרון של המאה ה-20 התפתח גם מיצב וידאו, המשלב בתוכו הקרנה של סרטי וידאו ארט. המיצבים אלו מכילים הקרנה של הסרטים במוניטורים או באמצעי תצוגה שונים. חלק מן המיצבים מתייחסים אל החלל כ"לא קיים", והצופה מוזמן להתבונן בעבודה כאילו הייתה סרט המוקרן באולם קולנוע, אולם עבודות אחרות הופכות ומשמשות בדימוי המוקרן אמצעי לבחינת החלל הפיזי וחקירתו. ישנם מיצבים בהם נעשה ניסיון לספר נראטיב כלשהו. מיצבים אלו נוטים להכיל מספר גדול יחסית של פריטים בחלל. לעומתם, מיצגים אחרים שומרים על ניקיון צורני, מעין פורמליזם אמנותי מתוך מגמות אפיסטמולוגיות. מיצבים כאלו מכילים אספקטים שונים מן הפיסול המושגי. אמנות אדמה ממוזער|שמאל|250px|"מזח לולייני" (1970), מאת רוברט סמיתסון "אמנות אדמה" היא צורת אמנות פיסולית אשר התפתחה בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20. באמנות זו נעשה שימוש חומרים טבעיים, כדוגמת אדמה, סלעים, עצים (הן כחומר גלם והן כצמח), לצד חומרים מלאכותיים, לשם יצירת סביבה פיסולית. "אמנות האדמה", בשונה מפסל רגיל וממיצב, מתקיימת בתוך מרחב פתוח, מרחב שלרוב איננו מרחב עירוני. בשל החומרים מהן הן עשויות, קיומן של עבודות אדמה רבות הוא ארעי ולכן משמש מדיום הצילום אמצעי לתיעוד ולהצגה של עבודות פיסוליות רבות מסוג זה. עם לידתה של האמנות המינימליסטית, בעיקר בארצות הברית, חשו אמנים רבים כי גבולות התצוגה בגלריה לאמנות או במוזיאון אינן עונות עוד על דרישותיהם. הפיסול המינימליסטי והמושגי עסק בבדיקת גבולות התצוגה על ידי מיצבים ופעולות אמנותיות אחרות והיציאה אל מחוץ לגבולות החלל הממוסד הייתה מהלך מתבקש עבור רבים מהם. עבודות האדמה אשר נוצרו כללו חפירת בורות, הקמת מבני עפר ושינוי תווי הקרקע. בדרך כלל ניסו האמנים להפריד עצמם מ"פיסול סביבתי" ומאדריכלות נוף" בעזרת הדגשה של המימד הביקורתי והאפיסטמולוגי. ארעיותו של הפסל בהיותו חלק מן "הטבע", העידה פעמים רבות על נטייה זו. פיסול עממי 250px|שמאל|ממוזער|פיסול בקרח. ירושלים 2012 בתרבויות רבות, מערביות ושאינן מערביות, מופיעים סוגים של יצירות פיסוליות עממיות. יצירות אלו המהוות עדות לתרבות החומרית של החברה אינן נעשות למטרת יצירת 'אמנות' (High Art), אך מנגד אינן בגדר אומנות שימושית. בין הבולטים שסוגי פיסול אלו ניתן למנות פסלים פולחניים שונים, כגון עמודי טוטם, אשר יוצריהם לא החשיבו עצמם כאמנים. לרוב קשורים סוגי פיסול אלו בדת המקומית, כגון תהלוכות דתיות ותהלוכות קרנבל בהן מופיעות דמויות מפוסלות הנישאות בידי קהל המאמינים או על גבי עגלות ועוד. קבוצה אחרת של אומנויות פיסוליות מופיעה כחלק מתרבות הפנאי, אף על פי שגם בהן ניתן למצוא שורשים דתיים מסוימים. עם אמנויות אלה נמנים אמנות האוריגמי היפנית, פסלי "איש שלג" ופיסול ובנייה בחול. קבוצה פיסולית קבוצה פיסולית היא יותר מפסל אחד אשר עומדים על אותו משטח, כל אחד לעצמו, כאשר יש קשר בין פסל אחד למשנהו. לדוגמה: "שועי העיר קאלה", המציגה את הגיבורים המקומיים ביניהם ראש העיר וזקן העיר אשר בשנת 1347 יצאו למותם למען הצלת העיר כולה במהלך מלחמת מאה השנים בין צרפת לאנגליה (1337–1453). פיסול חוצות פיסול חוצות, לפעמים נקרא גם פיסול סביבתי, הוא סוג של אמנות פיסול המוצג במרחבים ציבוריים פתוחים, כמו גנים, פארקים, כיכרות, רחובות, טיילות ועוד. יצירות אלו הופכות לחלק בלתי נפרד מהנוף והן משפיעות על אופן תפיסת הסביבה הציבורית. היצירות יכולות להיות בטכניקות שונות ומגוונות ומחומרים שונים. טכניקות בפיסול טכניקות פיסול קלאסיות 250px|שמאל|ממוזער|פיסול בקרח פיסול קלאסי נעשה בשלושה סוגים של טכניקות פיסוליות. הסוג הראשון הוא טכניקה של גריעת חומר, כגון חציבה וגילוף בעץ, שיש, שנהב וכדומה. במסגרת טכניקה זו הפסל גורע מגוש החומר המלא עד שהוא מגיע לצורה אותה ביקש לפסל. לעיתים מסתיימת פעולת הגילוף בליטוש של החומר לשם קבלת מרקמים שונים. לעומת טכניקות הגריעה, בטכניקות הוספת חומר הפסל מוסיף גושי חומר בהתאם לצורה אותה הוא שואף ליצור. לעיתים טכניקה זו משמשת שלב ביניים ביציקה, אולם יש והיא מהווה גם טכניקה לייצור סופי של אובייקט פיסולי. פסלונים רבים עשויים בטכניקות של פיסול בחומר קרמי וחרסינה הנשרפים בתנור מיוחד בטמפרטורה גבוהה עד לקבלת חרס. גם הפיסול בשעווה משמש טכניקה פופולרית ליצירת דמויות. סוג נוסף של טכניקת הוספת חומר הוא פיסול בעיסת נייר. העיסה נוצרת מערבוב דבק עם פיסות נייר או קרטון המתייבשות לכדי פסל מוצק. לעיתים נוהגים להשתמש בשלד מתכת לעיצוב דמויות. שלד זה מקנה לפסל חוזק וגם עוזר לעיצוב הדמות הכללית. השימוש בשלד הוא בעיקר עבור פסלים העשויים חומר קרמי המשמשים מודל ליציקה. פסלי טרקוטה המיועדים לשרפה בתנור נהוג לרוקן את מתוכן או לייצרם מראש כחלולים, כדי להעניק להם עמידות גבוהה יותר בתהליך השריפה. בטכניקה של יציקה נעשה שימוש בתבנית שאליה שופכים חומר במצב נוזלי. לאחר התמצקותו בעקבות התקררות או התייבשות מוצאים את הפסל המוצק מן התבנית. ליציקה יש שלבים מקדימים הכוללים כיור הדימוי בחומר, גבס או שעווה והכנת תבנית ליציקת הדימוי. לעיתים משתמשים בחיבור כמה יציקות שונות לשם הכנת פסל שלם המורכב, לדוגמה, מכמה דמויות. בדרך כלל את היציקה מבצעים במתכת, למשל ברונזה. עבור תבליטים רבים המיועדים לעיטור קירות נהוג להשתמש בסטוקו, שהוא חומר יציקה עשוי מגבס המאפשר יציקת פריטים דקורטיביים עדינים ובעלי משקל נמוך. טכניקות פיסול מודרניות הפיסול של האמנות המודרניסטית, מראשיתה של המאה ה-20, הציג מגוון של טכניקות פיסול חדשות. לעיתים מקורן של טכניקות אלו הוא בהתפתחות הטכנולוגית בתחום האדריכלות והתעשייה. קבוצה גדולה של טכניקות קשורה לאופן החיבור של חלקי מתכות שונות ליצירת אסמבלאז' פיסולי. לבד מדבקים שונים, משתמשים הפסלים בטכניקה של ריתוך מתכות ובטכניקות חדשניות לחיתוכן בעזרת סכינים או מכונות חיתוך. במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו אמנים להכין פסלים ממגוון רחב של חומרים אשר היו שמורים עד אז לעיצוב מוצרים בתעשייה. אמני פופ ארט כגון קלאס אולדנבורג יצרו פסלים מחומרים רכים כגון בדים, משטחי פלסטיק רך ויציקות פלסטיק. הם השתמשו בטכניקות כגון תפירה ויציקה תעשייתית. במאה ה-21, אמנים נוהגים להכין פסלים מחומרים שונים ורבים. לעיתים עשויים פסלים אלו משילוב של חומרים שונים. שינוי רדיקלי בפיסול הציגה טכניקת הרדי מייד שפיתח מרסל דושאן. המושג מתאר אמנות הנוצרת תוך שימוש באובייקטים או חפצים יומיומיים. השימוש בחפצים כ'אמנות', כשהם מנותקים מן הקונטקסט המקורי שלהם, מרחיב בצורה יסודית את החשיבה המקובלת אודות מה היא אמנות, בייחוד בעידן בו המוצר ועיצובו מקבלים משנה חשיבות. פיסול במזון טכניקת פיסול נוספת היא טכניקת הפיסול במזון. בטכניקה זו משתמשים במוצרים שלרוב משמשים מזון, ויוצרים מהם פסלים. כשפסלים כאלו מוצגים במוזיאונים ניתן לעיתים קרובות להריח את הפסל. לעיתים קיימות תערוכות שלמות ואף מוזיאונים המציגים יצירות אמנות מסוג זה בלבד. חומרים בהם משתמשים לעיתים קרובות בסוג פיסול זה הם חמאה, מרציפן (קיים, לדוגמה, מוזיאון מרציפן בכפר תבור שבישראל) ושוקולד. ברוב המקרים הפיסול במזון שייך למסורת "האמנות העממית". פיסול ואדריכלות שמאל|ממוזער|250px|שרידי תבליטים בחזית הפרתנון ממוזער|250px|החזית המערבית של קתדרלת שארטר ובה פיסול גותי מוקדם ואוונגרדי לתקופתו שמאל|ממוזער|250px|חזית האופרה גרנייה בפריז בה משובץ פיסול רב במשך תקופות רבות בהיסטוריה לא הייתה הפרדה בין מקצוע האדריכלות לבין הפיסול. עד המאות ה-16 וה-17, חלק גדול מהאדריכלים עסקו גם בפיסול, בין אם כאמנות כשלעצמה ובין אם פיסול שהוא חלק מהיצירה האדריכלית. ביצירות אדריכליות רבות, החל מתקופת יוון העתיקה ועד תקופת הבארוק, אלמנטים פיסוליים שקישטו את הבניין היו חלק בלתי נפרד מאחריותו של האדריכל. במבנים מסוימים היה זה האדריכל עצמו אשר פיסל אותם אך לרוב היה האדריכל אחראי על תכנון המערך הפיסולי ועל קבוצת הפסלים והסתתים אשר עבדו תחתיו – על מכלול האלמנטים הפיסוליים. אלמנטים אלו מתחלקים בין פיסולם של אלמנטים אדריכליים כגון כותרות עמודים ועיטורים מפוסלים נלווים אשר הופיעו כתבליטים על גבי רכיבי הבניין השונים או פסלים שלמים אשר מוקמו בבניין כחלק מתכנונו. קריאטידות, עמודים בדמות אדם, הם דוגמה נפוצה וקיצונית לזהות בין אלמנט אדריכלי ופיסולי. באדריכלות הקלאסית פותחה שפת עיצוב שלמה המגדירה את יחסי המידות בין רכיבי הבניין ואת אוסף העיטורים הפיסוליים ביחס אליהם. שפה זו, אשר אפיינה גם את סגנונות האדריכלות הנאו-קלאסיים, מהמאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-20, נקראה סדר קלאסי וכללה מספר סדרים אשר שולבו לעיתים זה בזה. במבנים אשר נבנו על פי הסדרים הקלאסיים, הפיסול היה חלק אינטגרלי מהתפישה האסתטית ומהגדרתו של המבנה כיצירה אדריכלית. בימי הביניים נפסקה המסורת של פסלים אשר התמחו בפיסול של כותרות קלאסיות ושל אלמנטים קלאסיים נוספים, בעקבות התפוררות האימפריה הרומית ואובדן היציבות של שוק הבנייה אשר עסק מאות שנים בבנייה האימפריאלית. הדבר ניכר כבר באדריכלות הביזנטית ובמבנים רבים שנבנו בימי הביניים המוקדמים. אדריכלות ימי הביניים הגדירה שפה חדשה של סדר אשר הייתה שונה מזו הקלאסית. הפיסול נשאר חלק בלתי נפרד מהאדריכלות של ימי הביניים, בעיקר בתקופה בה שלט הסגנון הגותי. עם זאת, תפקידו של הפיסול הגותי היה שונה לעומת הפיסול האדריכלי הקלאסי, שכן רוב הבנייה הייתה פונקציונליסטית ויופייה נבע מהמבנה הפיזי שלה ומאופיו של החלל האדריכלי. שפת העיצוב הגותית ניצלה צרכים פוקציונאליים של המבנה כדי ליצור פסלים כגון הגרגויל אשר שימש מרזב והצריחון אשר נועד לסייע ליציבות המבנה. בנוסף, ובדומה דווקא לשילוב הפיסול באדריכלות הקלאסית, שובצו בחזיתות המבנים הגותיים פסלים בטימפנון על פי תפישת האסתטיקה והתאולוגיה הימי-ביניימית. במאה ה-17 וה-18, בהן שלטו סגנונות אדריכלות הבארוק והרוקוקו, בעיקר בבנייתם של ארמונות אצולה, החל תהליך מואץ של שילוב פסלים בחזיתות הבניינים, כאלמנט מרכזי של אדריכלות זו. מבקרי אמנות ואדריכלות מאוחרים יותר נטו להתייחס לפיסול זה כמוגזם, וכזה אשר בלעדיו מתקיימת אדריכלות שטחית למדי. הביקורות כנגד שימוש מוגזם בקישוטים פיסוליים ובקישוטיות כתחליף לאדריכלות אמיתית ואיכותית המשרתת את האדם נאמנה החלו להתעורר כבר במאה ה-19, כגון הביקורת שנמתחה על ידי תנועת האמנויות והאומנויות. מבקרה החריף ביותר של הקישוטיות, שהיה פורץ דרך במחשבה התאורטית בתחום זה, היה האדריכל אדולף לוס אשר פרסם בשנת 1908 את ספרו "קישוט ופשע". ספר זה, אשר השפיע רבות על התהוות הזרם המודרניסטי באדריכלות, שלל מכל וכל את הקשר, הפסול לטענתו, בין אדריכלות לבין פיסול קישוטי המעטר אותה. גם לה קורבוזייה דחה מעליו בבוז כל ניסיון להוסיף אלמנטים קישוטיים גרידא לבניינים, וגרס כי כל אלמנט שאינו נחוץ ישירות לתפקודו של הבניין דינו להיעלם; הוא הביא כדוגמה מנוגדת לאדריכלות של זמנו את עיצוב המכונות וכלי התחבורה של ימיו, שעיצובם היה פונקציה של פעולתם בלבד. !L'avion accuse ("האווירון מאשים!"), כתב לה קורבוזייה בהקשר של האדריכלות הקישוטית בתקופתו. ממוזער|ימין|150px|מוזיאון גוגנהיים בילבאו בתכנון פרנק גרי לימודי האדריכלות בתקופה זו התמקדו בשינון דקדקני של העיטורים הקלאסיים ובגישות של עיצוב קומפוזיציית החזיתות במבנה על פי תפישת האסתטיקה הקלאסית; תקופה בה דווקא האמנות כבר הספיקה "להשתחרר" מהמוסכמות המסורתיות. בית הספר באוהאוס שהקים ב-1919 ולטר גרופיוס, שהושפע רבות מכתביו של לוס, היה הראשון שחינך לאדריכלות נטולת קישוטים, אדריכלות אשר אינה מסתמכת על אלמנטים פיסוליים וקישוטיים כחלק מהתכנון. אסכולת הבאוהאוס השפיע רבות מבחינה זו, כמו גם באספקטים נוספים, על ניתוק הקשר שבין אדריכלות לפיסול בבנייה במאה ה-20. באדריכלות העכשווית, למעט מקרים נדירים ויוצאי דופן, לא קיימת גישה של שילוב תבליטים פיסוליים או פסלים כחלק מהתכנון האדריכלי, ואם כן, אלו קישוטים מינוריים שאינם נעשים על ידי פסל במיוחד עבור המבנה אלא מיוצרים באופן תעשייתי. עם זאת, קיימים מבנים רבים המתוכננים בגישות של אדריכלות פוסט מודרנית בהם חלקים מהמבנה עצמו נתפשים כאלמנט פיסולי וכמו כן מבנים שונים, לרוב מבני ציבור, בהם משולבים פסלים מסוגים שונים כאלמנטים העומדים בפני עצמם ואינם מהווים חלק מן האדריכלות עצמה. ראו גם מואי איסור עשיית פסל פיסול בתיל קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:אמנות חזותית

אוגוסט רודן

שמאל|ממוזער|250px|אוגוסט רודן, 1914 פרנסואה-אוגוסט-רנה רודן (בצרפתית: François-Auguste-René Rodin; ) היה פסל צרפתי. ידוע בסגנונו הריאליסטי ובמיוחד בזכות פסלו המפורסם "האדם החושב". ביוגרפיה רודן נולד בפריז למשפחה ענייה. למרות כישרונו, מוצאו עמד לו לרועץ, ובתחילת דרכו האמנותית לא האירה לו ההצלחה פנים: במשך עשרים שנה התפרנס מביצוע עבודות גילוף, ושלוש פעמים נדחו בקשותיו להתקבל ל"אקול דה בוזאר" שבפריז. שמאל|ממוזער|250px|פירוט האדם החושב על שער הגיהנום. המפנה בקריירה שלו חל באמצע שנות השבעים של המאה ה-19, עת סייר באיטליה והתבונן ביצירותיו של מיכלאנג'לו בואונרוטי. מיצירות אלה שאב את ההשראה ליצירתו החשובה הראשונה (1875 - 1876) - "תקופת הברונזה". דמויותיו הריאליסטיות של רודן ביצירה זו נראו אנושיות אך רחוקות מאוד מהסגנון המקובל. מסיבה זו האשימו אותו שייצר אותן ביציקת גופותיהם של דוגמנים חיים. אך הפסל "תקופת הברונזה" הביא לו מוניטין ובשנת 1880 נרכש הפסל על ידי ממשלת צרפת. באותה שנה, הוזמן בידי ממשלת צרפת הפסל "שערי הגיהנום", עליו שקד עד למותו. מעל השערים ניצב פסלו המפורסם ביותר, "האדם החושב". לצד זאת, עבד רודן על מונומטים לכניעת העיר קאלה ולסופר המנוח אונורה דה בלזק. פסלים אלה איתגרו את האסתטיקה המסורתית, ועוררו התנגדות מצד הארגונים שמימנו אותם. בשנת 1900, גדל פרסומו של רודן, והוא ניהל קשרים עם הסופרים אוסקר וויילד וריינר מריה רילקה. באותה תקופה החל רודן למכור פסלים לתעשיינים אמריקאים. בשנת 1917, נדבק רודן בשפעת, ומת בגיל 77. יצירותיו הבולטות שערי הגיהנום שמאל|ממוזער|200px|שער הגיהנום של רודן, בשליש העליון רואים את האדם החושב. בשנת 1880 הזמינה ממנו ממשלת צרפת פרויקט פיסולי ענקי – שער ברונזה גדול בשם "שערי הגיהנום". שערה זה היה אמור להיות הפתח למוזיאון לאמנות עיטורית, אך המוזיאון לא הוקם מעולם. רודן שקד על בניית השער במשך שלושים ושבע שנים, עד למותו ב-1917. גם אז, השער לא הושלם. האב-טיפוס לשערו של רודן הוא "שער גן העדן" שהציב לורנצו גיברטי במאה ה-15 בפתח הבפטיסטריום של פירנצה. האדם החושב "האדם החושב" היושב במרכז מעל שתי דלתותיו של שער הגיהנום, הוא דיוקנו הדמיוני של דנטה וסמל רוחו החוקרת של האדם. הדמות אפופה בפסימיות אינטלקטואלית שהייתה אופיינית לשנות השמונים של המאה ה-19. "האדם החושב" הוא פסלו הנודע ביותר של רודן. והוא הועתק בקנה מידה מונומנטלי גם בשיש וגם בברונזה וזכה לרפרודוקציות רבות בקנה מידה קטן יותר. על קברו של רודן במדון שליד פריז הוצב, על פי בקשתו, העתק עשוי ברונזה של פסל זה. יציקות רבות של יצירה זו בוצעו מאז ובדומה לרוב יצירותיו של רודן אפשר לראותן גם במוזיאוני רודן בפריז ובפילדלפיה. שועי העיר קאלה ממוזער|שמאל|200px| שועי העיר קאלה בעיר קאלה שבצרפת. הפסל הושלם בשנת 1888 והוא מתאר את כניעת העיר קאלה שעל גדת התעלה האנגלית לאדוארד השלישי לאחר מצור שנמשך למעלה משנה, בשנת 1347, במהלך מלחמת מאה השנים. רודן עורר מחלוקת כאשר בחר להציג את נציגי העיר כאנשים שבורים וכואבים ולא כגיבורי עירם. עבודות נוספות יצירות נודעות נוספות של רודן: עידן הברונזה - 1876 הקריאה לנשק - 1879 אישה כורעת - 1882 הנשיקה - 1886 יד אלוהים - 1896 ראו גם מוזיאון רודן לקריאה נוספת פסלי אוגוסט רודן, נבחרו בידי לודוויג גולדשיידר, צולמו על ידי אילזה שניידר לנגייל, הקדמה מאת סומרוויל סטורי, תרגמה אפרת כרמון, 1965. ע' שלזינגר, יצירות אוגוסט רודין , סיני תל אביב תש"ח 1948. ריינר מריה רילקה, אוגוסט רודן, תל אביב, מחברות לספרות, תשכ"ד 1964 אוגוסט רודן - חייו ויצירתו, האמנות: שיחות עם פול גסל,(פתח דבר-גבריאל טלפיר), תרגום מצרפתית: מרים וגבריאל טלפיר, הוצאת גזית. אחים לתשוקה - קאמי ופול קלודל, דומיניק בונא, תרגום: רמה איילון, הוצאת ספרית מעריב, 2009 קישורים חיצוניים דנה אשכנזי, גן הפסלים של אוגוסט רודן - באתר "פולימורפיזם", אימגו – כתב-עת דיגיטלי בנושאי תרבות ותוכן, ינואר 2010 Discover Rodin, Google Arts & Culture, 2019 * קטגוריה:פסלים אימפרסיוניסטים קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:פסלים צרפתים במאה ה-19 קטגוריה:פסלים צרפתים במאה ה-20 קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1840 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1917

אתלטיקה

שמאל|ממוזער|250px|פולה רדקליף במהלך ריצת מרתון אתלטיקה הוא ענף ספורט הכולל תחרויות ריצה, הליכה, קפיצה וזריקה, ושילוב ביניהם בצורת קרב רב. האתלטיקה מכונה "מלכת הספורט". יש הנוהגים לכנותה אתלטיקה קלה להבדיל מאתלטיקה כבדה הכוללת את ענפי ההיאבקות, איגרוף והרמת משקולות. היסטוריה תחרויות אתלטיקה היו פופולריות מאוד כבר בעבר הקדום. היוונים הקדמונים הצטיינו באתלטיקה. ניצחון במשחקים האולימפיים העתיקים נחשב באתונה וספרטה הישג עצום המלווה ביוקרה רבה מאוד. החל מהמאה ה-20 נערכות תחרויות האתלטיקה באולמות סגורים (בחורף) ובאצטדיונים פתוחים (בשאר השנה). התחרויות החשובות ביותר נערכות באצטדיונים. מקצועות בתחרויות אתלטיקה אשר נערכות באצטדיון, ישנם שני סוגי מקצועות: מקצועות המסלול – הכוללים את מקצועות הריצה, ובתוכם את מרוצי השליחים מקצועות שדה – הכוללים את מקצועות הקפיצה והזריקה בנוסף לכך, קיים מקצוע המשלב את מקצועות השדה והמסלול – מקצוע הקרב רב. בתחרויות אתלטיקה מחוץ לאצטדיון קיימות גם ריצות הכביש, היוקרתית שבהן היא ריצת המרתון, ומרוצי ההליכה. ריצות ריצות קצרות מכונות גם ספרינטים (בעברית מאוץ), והמתחרים בהן נקראים אצנים. במשחקים האולימפיים ביוון העתיקה הייתה נהוגה ריצת ספרינט אחת, הסטאדיון. שלוש הריצות הקצרות שבהן מתחרים במשחקים האולימפיים ובאליפויות העולם באתלטיקה הן: ריצת 100 מטר, שאורכה הוא אורך הישורת באצטדיון האתלטיקה, ריצת 200 מטר וריצת 400 מטר, שהיא הקפה אחת של המסלול. בתחרויות שנערכות באולם, כגון אליפות העולם באתלטיקה באולם, ריצת 100 המטרים מוחלפת בריצת 60 מטר. ריצות בינוניות הריצות הבינוניות הנפוצות ביותר הן ריצת 800 מטר, ריצת 1500 מטר האולימפיות, וריצת מייל שאינה אולימפית. נהוג להחשיב גם את ריצת 3000 המטרים כריצה בינונית, אך ריצה זו היא פחות נפוצה. ריצות ארוכות הריצות הארוכות האולימפיות באצטדיון הן ריצת 5000 מטר וריצת 10000 מטר. ריצות משוכות ומכשולים ריצות המשוכות האולימפיות הן ריצת 100 מטר משוכות (לנשים), ריצת 110 מטר משוכות (לגברים) וריצת 400 מטר משוכות. גובה המשוכות משתנה בהתאם למין האתלט ולמרחק הריצה. ריצת המכשולים האולימפית היא ריצת 3000 מטר מכשולים. ריצות שליחים בריצות שליחים משתתפים ארבעה רצים. הרץ מחזיק מקל, אותו עליו להעביר לרץ הבא בסיום הקטע אותו הוא צריך לעבור. ריצות השליחים האולימפיות הן ריצת 4X100 מטר וריצת 4X400 מטר, כאשר כל אחד מהרצים המשתתפים רץ את אותו המרחק שרצים חבריו לקבוצה. עד 2019 ריצות השליחים התקיימו בנפרד לגברים ולנשים, מאותה שנה, יש גם ריצות מעורבות שבהן משתתפים 2 נשים ו-2 גברים. ריצות כביש ריצת הכביש הן ריצות ארוכות שלא רצים באצטדיון, אלא בכביש. מרחקי הריצות נעים בין 5 ק"מ עד למרתון, ריצת הכביש האולימפית היחידה, ולאחר מכן ריצות אולטרה מרתון. ריצות נפוצות נוספות הן ריצת 10 ק"מ (ההבדל במינוח ריצות המסלול וריצות הכביש למרחקים זהים, הוא שריצות המסלול נמדדות במטרים, לעומת ריצות הכביש שנמדדות בקילומטרים. לדוגמה: ריצת 10000 מטר לעומת ריצת 10 ק"מ.) וריצת חצי מרתון. קפיצות מקצועות הקפיצה מתחלקים לשני סוגים של קפיצות: קפיצות אופקיות (קפיצה לרוחק וקפיצה משולשת) וקפיצות אנכיות (קפיצה לגובה וקפיצה במוט). כל מקצועות הקפיצה הם מקצועות אולימפיים. בעבר נערכו במשחקים האולימפיים שלוש קפיצות מהמקום (רוחק, משולשת וגובה). קפיצה לרוחק בקפיצה לרוחק, על הקופץ לעבור את המרחק הרב ביותר, בקפיצה אחת. האתלט מתחיל בהרצה לעבר קרש הקפיצה, הממוקם לפני בור הקפיצה, ומהקרש (אסור לאתלט לקפוץ אחרי הקרש) הוא קופץ לבור הקפיצה, במטרה לעבור את המרחק הרב ביותר. בקפיצה לרוחק קיימות מספר טכניקות, וגם לאורך ההרצה ומרכיבים נוספים בקפיצה יש חשיבות. קפיצה משולשת בקפיצה משולשת, בדומה לקפיצה לרוחק, על הקופץ לנתר מהקרש אל בור הקפיצה במטרה לעבור את המרחק הרב ביותר שניתן. בשונה מקפיצה לרוחק, הקופץ צריך לבצע זאת בשלוש קפיצות; הקפיצה ראשונה מהקרש, ושמה ניתור, הקפיצה השנייה, שנקראת דילוג מבוצעת ברגל קופצת זהה לזו משלב הניתור, והקפיצה השלישית ברגל השנייה, לעבר בור הקפיצה. קפיצה לגובה בקפיצה לגובה, על הקופץ לעבור בקפיצה אופקית מעל רף, שגובהו עולה ככל שהתחרות מתמשכת. בעבר היו מקובלים מספר סגנונות קפיצה, אך משנות השבעים כל הקופצים הבכירים משתמשים בסגנון הפוסברי, הקרוי על שם ממציאו, דיק פוסברי. קפיצה במוט בקפיצה במוט, על הקופץ לעבור בקפיצה אופקית רף, באמצעות מוט העשוי מחומרים גמישים. זריקות מקצועות הזריקה הם מקצועות שדורשים כוח רב, אך גם לטכניקות הזריקה המסובכות, המשתנות בהתאם למקצוע, חשיבות גבוהה מאוד. ארבעה מקצועות הזריקה הם מקצועות אולימפיים. הדיפת כדור ברזל בהדיפת כדור ברזל על ההודף להדוף את כדור הברזל למרחק הרב ביותר שניתן, ועליו לעשות זאת מתוך מעגל ההדיפה. קיימות מספר טכניקות בהדיפת כדור ברזל. משקל הכדור שונה לנשים ולגברים. יידוי פטיש ביידוי פטיש על המיידה ליידות את הפטיש – כדור ברזל המחובר לכבל שבסופו ידית אחיזה, למרחק הרב ביותר שניתן, מתוך מעגל הזריקה. זריקת דיסקוס זריקת דיסקוס היא אחד מהמקצועות העתיקים ביותר, והתחרו בה גם במסגרת המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה. בזריקת דיסקוס על הזורק לזרוק את הדיסקוס למרחק הרב ביותר שניתן ממעגל הזריקה. הטלת כידון בהטלת כידון, על המטיל להטיל את הכידון למרחק הרב ביותר שניתן, ולפני כן הוא לוקח תנופה קצרה. גם בהטלת כידון יש מספר טכניקות. הטלת כידון היא גם כן מקצוע עתיק, בו התחרו במשחקים האולימפיים ביוון העתיקה. האתלטיקה המקצוענית באתלטיקה כיום קיימים מספר סבבים עולמיים בהשתתפות בכירי האתלטים בעולם שהחשוב בהם הוא סבב ליגת היהלום, בנוסף לאלפי תחרויות קטנות ברחבי העולם. בנוסף, בכל שנה אי זוגית נערכת אליפות העולם באתלטיקה, ובכל שנה זוגית נערכת אליפות העולם באתלטיקה באולם. כל שנתיים מתקיימות גם התחרויות היבשתיות, כגון אליפות אירופה באתלטיקה, ובחלק מהיבשות נערכות לסירוגין גם אליפויות יבשתיות באולם, כגון אליפות העולם באתלטיקה בעולם. האתלטיקה מהווה את הענף המרכזי במשחקים האולימפיים, כשריצת 100 מטר היא מהאירועים הנצפים ביותר באולימפיאדה. אתלטיקה באולימפיאדה היא התחרות הנחשבת ביותר. אחריה מגיעה אליפות העולם באתלטיקה ואליפות אירופה באתלטיקה. ממוזער|שמאל|250px|התפתחות שיאי עולם בריצת 100 מטר, גברים תחרויות האתלטיקה הקלה נערכות באצטדיונים או באולמות מקורים כאשר מסלול הריצה עשוי תרכובת גומי, ברב המקרים מסוג רקורטן, המצמצמת את החיכוך של האתלטים עם המשטח ואף מייצרת להם מומנט בריצה. לאחרונה נשמעו טענות בקהיליית האתלטיקה כי חלק מהשיפור בתוצאות האצנים מקורן בשיפור המסלול, הקטנת החיכוך והגדלת המומנט אשר הוא מעניק לרצים, טענה דומה בסוגה לזו אשר נטענה לעניין חליפות השחייה לשחיינים. קבוצות גיל עיקריות פרט לקבוצת הגיל המרכזית – הבוגרים, קיימות באתלטיקה עוד קבוצות גיל: קדטים – אתלטים מתחת לגיל 18 (באנגלית: U18). התחרויות המרכזיות הן אליפות העולם לקדטים, המשחקים האולימפיים לנוער (מתחת לגיל 18). נוער – אתלטים מתחת לגיל 20 (באנגלית: U20). התחרויות המרכזיות הן אליפות העולם לנוער, אליפות אירופה לנוער. מתחת לגיל 23 – קטגוריית גיל משנית לקטגוריית הבוגרים, בה נמצאים בוגרים בגילאים 20–22 (באנגלית: U23). התחרות המרכזית היא אליפות אירופה עד גיל 23. מאסטרס – קטגורית המאסטרס נחלקת לקטגוריות של ותיקים, בגילאים שונים: 35–39, 40–44, 45–49 וכן הלאה. אתלטיקה בישראל ההישגים של האתלטיקה הישראלית דלים יחסית למרבית העולם המערבי. בין האתלטים הישראלים שהגיעו להישגים בינלאומיים משמעותיים ניתן למנות את אסתר רוט-שחמורוב (ריצת 100 מטר משוכות), דני קרסנוב ואלכס אברבוך (קפיצה במוט), רוגל נחום וחנה קנייזבה-מיננקו (קפיצה משולשת), קונסטנטין מטוסביץ', דניאל פרנקל (קפיצה לגובה), דונלד סנפורד (ריצת 400 מטר) ולונה צ'מטאי-סלפטר (ריצת 10,000 מטר, ומרתון). בשנים האחרונות (החל מ-2020 לערך) יש לישראל מספר אתלטים ברמה עולמית בריצות המרתון. כשלושה סבבים מקצועיים נערכים מדי חודש מאי בישראל. וכוללים תחרויות ברוב מקצועות האתלטיקה הקלה למעט הליכה, במסגרת הליגה הבין אגודתית. אחת לשנה מתקיימת אליפות ישראל באתלטיקה קלה באצטדיון הדר יוסף. האחראי על חלוקת המשאבים בישראל הוא הוועד האולימפי הישראלי, והמוסד האחראי על האתלטיקה בישראל הוא איגוד האתלטיקה בישראל. מתקני האתלטיקה בישראל תשתית מתקני האתלטיקה לאימונים ותחרויות בישראל מצומצמת יחסית. בישראל אין אולמות מקורים בעלי מסלולי אתלטיקה לאימונים או תחרויות אתלטיקה באולמות (רק ב-2020 נפתח אולם הוולודרום במרכז הספורט הדר יוסף בת"א שישמש גם לאימוני אתלטיקה באולם). לעומת זאת קיימים בישראל לא מעט מסלולי אתלטיקה במגרשים פתוחים המשמשים לרוב לאימון לחובבנים וכן מספר אצטדיונים המותאמים לאירוח תחרויות צנועות שכוללים יציעים לקהל ו-8 מסלולי ריצה תקניים (מגרשי האימונים בארץ מכילים לרוב 2–4 או 6 מסלולים בלבד וחלקם לא באורך מסלול אולימפי תקני אלא קצרים יותר). אצטדיון האתלטיקה הראשון שנפתח בישראל הוא אצטדיון המכביה בתל אביב שנפתח ב-1932 לקראת המכביה הראשונה. גם אצטדיון ימק"א בירושלים שנחנך ב-1933 כאצטדיון רב תכליתי וכלל יציע אבן מצידו המערבי לכמה מאות צופים אירח למשל את אליפות ארץ ישראל הראשונה באתלטיקה לגברים בנובמבר 1935 (האליפות המקבילה לנשים התקיימה אותה שנה בתל אביב) וכן את אליפות ארץ ישראל השנייה אף שלא כלל די מסלולים לפי התקנים הבינלאומיים אך בהמשך השימוש בו כאצטדיון אתלטיקה בוטל לאחר שנחנך האצטדיון בגבעת רם ואילו בו הותקנו יציעים נוספים לאוהדי הכדורגל מאחורי השערים שהפכו ליציעים המרכזיים. אצטדיון אתלטיקה נוסף היה אצטדיון רמת גן ברמת גן שנפתח ב-1950 לקראת המכביה השלישית ולקראת המכביה השביעית ב-1965 שודרג והוכשרו בו מסלולי אתלטיקה (תחילה מסלולי עפר כבוש ומ-1968 מסלולי אספלט). באצטדיון המכביה ואצטדיון רמת גן בוטלו מסלולי האתלטיקה לפני זמן רב במהלך סבבי שיפוצים שעברו האצטדיונים לשיפור תפקודם כאצטדיוני כדורגל. גם באצטדיון קריית אליעזר בחיפה ואצטדיון וסרמיל בבאר שבע כללו מסלולי אתלטיקה מהסוג הישן, אך לאחר שנפתח בעיר חיפה אצטדיון אתלטיקה עם מסלולי רקורטן בנווה שאנן, השימוש במסלולים בקריית אליעזר בוטל, מה גם שכלל פחות מסלולים מהתקן. כיום אלו אצטדיוני האתלטיקה בישראל המיועדים לאימונים ותחרויות. אצטדיונים נוספים נמצאים בהליכי תכנון ברחבי הארץ ומלבד זאת קיימים תוכניות שדרוג לאצטדיונים הללו ולאצטדיוני אתלטיקה ותיקים נוספים. שם גודל עיר שכונה פתיחה הערות אצטדיון גבעת רם 3,615 ירושלים גבעת רם 1958 שופץ למכביה ה-20 ונפתח מחדש ביולי 2017 עם טריבונה זמנית במשחקים, ב-2022 הושלמה בו טריבונה מקורה חלקית ל-3,615 צופים מרכז הספורט הלאומי תל אביב 6,000 תל אביב הדר יוסף 1982 משמש לרוב האימונים המקצועיים והתחרויות, לצידו מסלולי אימונים נוספים בוולודרום ובמגרש משני אצטדיון האתלטיקה ע"ש קרלי קריגר 2,700 חיפה נווה שאנן 1996 היציע ישודרג בעתיד בעלות 30 מיליון ש"ח, בינתיים מכיל רק 900 מושבים והשאר שלד בטון אצטדיון האתלטיקה העירוני ראשון לציון 1,200 ראשון לציון נאות שקמה 2013 בתחרויות גדולות ניתן להוסיף בו עוד 1,800 מקומות עמידה ויותר אצטדיון וינגייט 1,000 נתניה כביש החוף לא ידוע ישופץ ב-2022 ויהפוך למתקן אימונים לאומי באתלטיקה בישראל אין גם מרכזי ספורט רבים המאמנים באופן מקצועי ספורטאים אתלטיים. מבין המרכזים שכן קיימים ניתן למנות את מרכז הספורט הדר יוסף בתל אביב בו מתאמנים מרבית הספורטאים באולמות הספורט ומגרשי האימונים וכן בו נערכים מרבית תחרויות האתלטיקה הישראליות באצטדיון שבקומפלקס ותחרויות בענפי התעמלות מסוימים מתקיימות בהיכל הספורט שבמרכז. כמו כן משמש אצטדיון האתלטיקה בראשון לציון כמרכז אימונים חשוב וכן אצטדיון האתלטיקה בגבעת רם בירושלים שמשודרג לסטנדרטים אירופאיים. ראו גם שיאי עולם באתלטיקה שיאי ישראל באתלטיקה קישורים חיצוניים איגוד האתלטיקה בישראל תחרות אתלטיקה קלה על שם יחזקאל גרין, מאי 1949, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים * קטגוריה:ספורט אולימפי

יהדות

היהדות היא רצף המסורת וההמשכיות הדתית, התרבותית והמשפטית הקולקטיבית של היהודים. מורשת נרחבת זו כוללת נרטיבים היסטוריוגרפיים משותפים ואלמנטים של דת, לאום ותרבות, שהתפתחו בקרב עם ישראל החל מראשית התגבשותו באזור הלבנט בשלהי האלף השני לפנה"ס. היהדות כדת היא אמונתם המסורתית של היהודים. זוהי דת אברהמית הלכתית (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, אמונות, מיתוסים, סיפורים היסטוריים ועקרונות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים: התורה שבכתב והתורה שבעל פה. דת זו השפיעה עמוקות על ראשית הנצרות והאסלאם, אולם בניגוד לשתי הדתות האחרונות היא אינה דת מיסיונרית אלא דת אתנית. חיי הדת היהודיים ידעו התפתחויות ופילוגים לכל אורך ההיסטוריה. היהדות כתרבות היא מכלול הערכים, האמונות ותפיסות של חברה כפי שהן באות לידי ביטוי אצל היהודים. התרבות היהודית כוללת כמה שפות ייחודיות (עברית, יידיש, לאדינו, ערבית יהודית וארמית יהודית) שבכל אחת מהן נוצרה ספרות ענפה; פילוסופיה, הגות ויצירה שהתכתבו עם תרבויות הסביבה; וכן מערכות של התנהגויות ומוסכמות חברתיות. היהדות כלאום משמשת מוקד הזדהות ליהודים רבים בעולם. הציונות, התנועה הלאומית היהודית העיקרית, שאבה השראה מהזיקה המסורתית היהודית לארץ ישראל וניסחה אותה במונחי הלאומיות האירופאית. מדינת ישראל, אשר קמה על בסיס הרעיון הציוני, היא מדינת הלאום של העם היהודי. לפי הסוכנות היהודית, נכון לשנת 2023 חיים ברחבי תבל כ-15.7 מיליון יהודים, המהווים מיעוט של כ־0.2% מאוכלוסיית העולם. מתוכם, 7.2 מיליון יהודים חיים בישראל{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.jewishagency.org/il/jewish-population-report-2023|כותרת=ערב ראש השנה תשפד: כ-15.7 מיליון יהודים בעולם|אתר=הסוכנות היהודית בארץ ישראל}}|שם=אוכלוסיית יהודים בעולם}}. מקור השם השם 'יהדות' נגזר משמם של היהודים, שנגזר משמו של יהודה, שעל שמו נקראו שבט יהודה, ממלכת יהודה ופרובינקיה יודיאה. בספרות חז"ל נמצא ביטוי הקדום במקורו: "דת משה ויהודים" אשר מובנו מצומצם. ואולם המונח "יהדות" במובנו הרחב, כמתאר את מכלול עולמו והווייתו של האדם היהודי, אינו מצוי בדברי חז"ל, והוא נדיר מאוד בספרות התורנית שלפני העת החדשה מונח זה מופיע בשפה היוונית (‎᾿Ιουδαϊσμός''; "יודאיסמוס") בספרות היהודית-ההלניסטית, לראשונה בספר מקבים ב, (כמו גם המונח "הלניסטים" ככינוי ליהודים המאמצים זהות יוונית המופיע אף הוא לראשונה בחיבור זה). המונח מופיע לאחר מכן גם בספר מקבים ד, בברית החדשה ובכתובות אפיגרפיות נראה שהראשון להשתמש במונח באופן שיטתי (קודם היה נדיר מאוד ובהקשר שאינו חד-משמעי) היה אב הכנסייה טרטוליאנוס בראשית המאה השלישית. הוא עשה זאת כמעין שם גנאי, מאחר שנזקק לתואר להגדיר בו את היהודים לאחר שנדחו, לשיטתו, מעם ישראל הנבחר שהמשיך בכנסייה, והוסיפו להתקיים כמעין "קליפה מנוונת" ללא מקדש וקרבנות, במצב של "מרד נגד האל". במאות ה-18 וה-19 הפך המונח "יהדות" לשכיח בפי יהודים, בהשאלה מגרמנית. מייסדי "חכמת ישראל" כינו את מושא עבודתם Judenthum, והביטוי תורגם לעברית וליידיש במזרח אירופה. המילה נעשתה רווחת בקרב כל החוגים, כשהיא מחליפה מונחים כמו "עם ישראל" ו"תורה". התלמוד מביא הגדרה לשם "יהודי" - כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, ומביא הוכחה לטענתו מכך שכתוב לגבי מרדכי "איש יהודי היה בשושן הבירה", ובסופו של אותו פסוק הוא נקרא "איש ימיני". מכיוון שמרדכי היה משבט בנימין, הוא נקרא יהודי כי הוא כפר בעבודה זרה ולא השתחווה להמן. ציוני דרך בתולדות היהדות ראשית העם לפי המסורת ממוזער|300px|פרטים הקשורים במסורת היהודית (מלמעלה למטה, ואז מימין לשמאל): טלית, מצה, סביבון, קערת ליל הסדר, מנורת שבעת הקנים, ספר תורה, הכותל המערבי, לוחות הברית ועליהם עשרת הדיברות, יין לקידוש, רעשן, כיפה, מזוזה, דגל מדינת ישראל, ארבעת המינים, תפילין, שופר. במרכז מגן הדוד: בית המקדש. מאברהם עד יהושוע בן נון על פי המסורת, יסוד היהדות טמון במהפכה המונותאיסטית של אברהם (1811 לפנה"ס או שנת א'תתקמ"ח לכרונולוגיה היהודית המסורתית), אשר עלה לארץ ישראל מאור כשדים בעקבות ציווי אלוהי. אברהם הוא גם הראשון שנצטווה לקיים ברית מילה, שהפכה למצווה מרכזית הנהוגה עד היום. לפי הכתוב, בסוף תקופת האבות גלו בני ישראל 210 שנה בארץ מצרים, ולאחר מכן יצאו ממצרים בהנהגת משה ובהתערבות אלוהית. בהר סיני קיבלו בני ישראל את התורה, ולאחר 40 שנות נדודים במדבר כבשו את ארץ כנען והתנחלו בה. תקופת ההתנחלות, השופטים וממלכת ישראל המאוחדת על פי המסופר במקרא, לאחר כיבוש הארץ, התיישבו בני ישראל בארץ ישראל במשך כמה מאות שנים ללא ממלכה, וללא הנהגה מסודרת. תקופה זו נקראת תקופת השופטים - על שם השופטים (המנהיגים) שעמדו והנהיגו את העם לאחר ששועבד לעמי האזור והלך בדרכיהם. לאחר תקופה של כ-390 שנה הוקמה בארץ ישראל ממלכת ישראל המאוחדת על ידי שמואל הנביא, שמשח למלך את שאול. לאחר מות שאול ובניו במלחמה, התחלפה שושלת המלוכה והועברה לדוד המלך, ומשם החלה שושלת בית דוד. לאחר מכן מלך על ישראל בנו של דוד - שלמה המלך שהקים בירושלים את בית המקדש הראשון, שהיה למרכז הפולחן היהודי. לאחר מותו של שלמה, התפצלה הממלכה לממלכת יהודה, בדרום הארץ, ולממלכת ישראל, בצפונה. ראשית העם לפי המחקר ארכאולוגים והיסטוריונים מנסים להתחקות אחר ההתהוות של עם ישראל באמצעות ניתוח של ממצאים ארכאולוגיים, איסוף של עדויות חוץ-מקראיות ושל הטקסט המקראי. קיימת הסכמה רחבה בין החוקרים לגבי קיומן ההיסטורי של שתי הממלכות, ישראל ויהודה, אולם יש המטילים ספק בקיומה של הממלכה המאוחדת. עקב חוסר ההתאמה בין הממצאים לבין סיפורי המקרא על תקופת האבות, יציאת מצרים וכיבוש כנען, ועקב ההערכה כי לא הייתה יכולת כתיבה משמעותית בארץ ישראל לפני המאה ה-8 לפנה"ס, מקובל לשער כי עם ישראל התגבש בשלהי האלף ה-2 לפנה"ס בתהליך ארוך של איחוד תרבותי ופיזי בין האוכלוסייה הכנענית לבין קבוצות שחדרו לכנען בהדרגה מעבר הירדן המזרחי. חוקרי המקרא מוצאים רמזים לתהליך זה גם בטקסט המקראי. עם זאת, מקובל במחקר כי התיאור הכללי של תקופת השופטים עשוי להתאים במידה מסוימת למציאות ששררה בכנען בתקופת ההתגבשות של העם, ויש חוקרים הסבורים כי ייתכן שהסיפורים על יציאת מצרים, כיבוש הארץ והממלכה המאוחדת משמרים זיכרונות היסטוריים של חלק מהקבוצות שהתגבשו בסופו של דבר לעם ישראל. ההבדלים בין הזרם המרכזי במחקר לבין התיאור המסורתי מצטמצמים משמעותית סביב סוף המאה ה-9 לפנה"ס, במהלך תקופת הבית הראשון והיריבות בין ממלכות ישראל ויהודה. תקופת בית ראשון וגלות בבל ממלכת ישראל חרבה בסביבות שנת 720 לפנה"ס, כאשר נכבשה על ידי האימפריה האשורית, ורבים מתושביה הוגלו. אירוע זה נודע בהמשך כגלות עשרת השבטים. ממלכת יהודה חרבה בשנת 586 לפנה"ס. באותה שנה נבוכדנאצר השני מלך בבל כבש את ירושלים והחריב את בית המקדש הראשון (על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון נחרב בשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס)). רבים מתושבי יהודה הוגלו לבבל. גלות בבל נמשכה כ־70 שנה; במהלכה מקצת גולי בבל שבו אל ארץ ישראל כדי להתחיל בבניית בית המקדש השני, באישור מלך הממלכה הפרסית השלטת, כורש. תקופת בית שני בשנת 520 לפנה"ס לערך, הוקם בירושלים בית המקדש השני. בתקופת בית שני נחתם התנ"ך, והיהדות נחלקה למספר זרמים מרכזיים, בהם הפרושים, הצדוקים והאיסיים. לאחר שנים של שלטון פרסי ואחר כך הלניסטי, מרד המכבים הביא להקמתה של ממלכה יהודית עצמאית תחת החשמונאים סביב שנת 110 לפנה"ס. בהמשך, כבשו הרומאים את הממלכה. מרידות יהודה ברומא הביאו לתחילתה של גלות ארוכה. במסורת היהודית מתוארכת תחילת הגלות לחורבן בית המקדש השני, במהלך המרד הגדול (70 לספירה). הרומאים הרסו את ירושלים עד היסוד, והמרכז היהודי בארץ עבר ליבנה. האסון הגדול הבא פקד את היישוב היהודי בארץ שישים שנה לאחר החורבן, בעקבות מרד בר כוכבא. האימפריה הרומית חיסלה בסופו של דבר את עצמאות היהודים בארץ וכן את הרוב היהודי בה. לאחר מכן התפזרו היהודים בכל קצוות תבל, והמשיכו לשמור על קשר באמצעות אגרות ושליחים אשר תיעדו והעלו את רישומיהם על הכתב. תקופת הגלות תקופת חז"ל: כתיבת היצירות הבסיסיות של התורה שבעל פה: המשנה, המדרשים והתלמוד. מרכז היהדות בבבל. היהדות בימי הביניים: פריחת ספרות השו"ת בתקופת הגאונים, הפרשנים הגדולים, תור הזהב של יהדות ספרד, פריחת הפילוסופיה היהודית, גירוש ספרד. תקופת התגבשות עולם ההלכה היהודית, עם כתיבת השולחן ערוך והגהות הרמ"א, ומאוחר יותר חיבורים רבים שנכתבו על ספרים אלו שעיגנו במידה רבה את הפסיקה ההלכתית. היהדות בעת החדשה: עקב צרות רבות במזרח אירופה במאות ה־18-17 ביניהם התגלות שבתאי צבי כמשיח שקר וגזרות ת"ח ת"ט קמה תנועת החסידות שרואה בדבקות לה' ערך גבוה יותר מתלמוד תורה כך שגם ליהודים פשוטים, עם כל הצרות, תהיה גישה ליהדות. עם זאת, בצד המערבי של אירופה בעקבות האמנציפציה פשה תהליך חילון בעם כולל ייסוד תנועת ההשכלה ונטיית יהודים לנישואי תערובת. בנוסף, הדת היהודית התחלקה לשלושה זרמים מרכזיים והם אורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיבים. הציונות, השואה וקום המדינה במהלך המאה ה-19, הוקמה התנועה הציונית שפעלה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה השואה, במהלכה נרצחו שישה מיליון יהודים בידי גרמניה הנאצית. ב-1948 קמה מדינת ישראל כמדינה יהודית [אתנית] ודמוקרטית בארץ ישראל. האמונה היהודית 250px|ממוזער|יסוד הדת היהודית הוא האמונה באל אחד ויחיד עיקרי האמונה ביהדות אין מערכת מבוססת של דוגמות כמו בדתות אחרות והיא מדגישה את החיובים המעשיים, אך עדיין ישנם עיקרי אמונה מקובלים שנוסחו מספר פעמים על ידי גדולי הדורות. המפורסמת ביותר היא רשימתו של הרמב"ם הכוללת שלושה עשר עיקרים, ובראשם האמונה באל אחד, האמונה בהיותו מופשט ולא גשמי, האמונה בנבואה והאמונה בעליונותה הנבואית של תורת משה. בין העיקרים הנוספים נמצאות האמונות במשיח, בעולם הבא ובתחיית המתים. אחד הביטויים המזוהים ביותר עם האמונה היהודית, ביטוי שהוא פסוק בתורה, הוא "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". יהודים השתמשו במשפט זה כביטוי לאמונה המונותיאיסטית, כאמצעי לזיהוי בפני יהודים אחרים, והשמיעו אותו כאות לדבקותם ביהדות, ואף בעת מוות על קידוש השם. על אף חשיבותו, אין די בהצהרת המשפט הזה כדי להתגייר. השאלה אם יש במסורת היהודית מקבילה לעיקרי האמונה הסדורים בנצרות הטרידה הוגים רבים ואין לה תשובה חד-משמעית: בעוד שהוגי ימי הביניים כמו הרמב"ם ניסחו עיקרים כאלו ואף הכריזו כי השוללים אותם יוצאים מכלל ישראל, הספרות הרבנית עסקה תמיד יותר בדקדוקי הלכה מאשר בהגדרות אמונית, ובעת החדשה קמו רבים שתיארו את היהדות כדת הלכתית ומשפטית בלבד שאין בה עיקרים. בריאת העולם על פי ספר בראשית נברא העולם בשישה ימים. בנוסף להם מתואר יום שביעי שבו שבת האל ממלאכתו. מניין השנים בלוח העברי מתחילה בשנת בריאת העולם (שנה קודם בריאת אדם הראשון) לפי הדעה המקובלת, שנסמכת על חשבון המופיע בספר סדר עולם. השנים נמנות בספרות עבריות, ולפיכך שנת היא השנה ה- לבריאת העולם, על-פי החשבון הנ"ל (האות ה' שלפני הגרש מונה אלפים). לפי המתואר בספר בראשית, נברא האדם אחרון ביום השישי, ככתר הבריאה במושלמותו ובתבונתו (בצלם אלהים) ולאחר בריאתו היה יום השביעי יום מנוחה (יום השבת). לאחר חטא עץ הדעת גורש האדם מגן עדן, וכך התחילה שושלת האדם. על פי חלק מחכמי ופרשני היהדות, כגון הרמב"ם, סיפור הבריאה וגן העדן הוא משל אלגורי-סימבולי הנכלל בסוד "מעשה בראשית", ואין להבינו כפשוטו. ההלכה היהודית שמאל|ממוזער|280px|בתי מזוזה מעץ שמאל|ממוזער|230px|תשמישי קדושה יהודיים: שופר, יד (המצביע לקריאת התורה) חמישה חומשי תורה, תנ"ך, זוג פמוטים לנרות שבת ויום טוב, קופסה של אתרוג, נטלה (קנקן לנטילת ידיים) התורה שבכתב המחולקת לחמשה חלקים המכונים "חומשים", וביחד "חמשה חומשי תורה", והתורה שבעל פה - המשנה והתלמוד, כוללות את ההוראות ההלכתיות של היהדות הרבנית, המצוות. עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות. אחרי חתימת התלמוד נכתבו ספרי הלכה הכוללים הלכות ומנהגים בלבד (שלא כמו התלמוד עצמו הכולל גם "אגדתות" - דהיינו סיפורים ועוד דברים שאינם נוגעים להלכה) כמו "ספר הלכות גדולות" שנכתב בתקופת הגאונים, וספרי ההלכה הידועים שנכתבו בתקופת הראשונים, ספרי הרי"ף, ספר "משנה תורה" להרמב"ם, "פסקי הרא"ש", וספרו הנודע של בנו ר' יעקב "בעל הטורים" שדעות כולם מסתמכות על דברי התלמוד ומחלוקותיהם נוצרו עקב פירושים שונים בו. בהיעדר מלך או נביא (על פי המסורת, הנבואה פסקה בראשית ימי בית שני), המנהיג הדתי הוא הרב, האחראי על ניהול הקהילה, על הנהגתה הרוחנית ועל פסיקת הלכה. קיים גם משפט דתי, בנושאי אישות, גיור וממונות. בזמן קיום הסנהדרין הייתה לו סמכות חוקית גם בנושאי פלילים. חז"ל מנו בתורה תרי"ג (613) מצוות, המחולקות לרמ"ח (248) מצוות "עשה" ושס"ה (365) מצוות "לא-תעשה". בימי הביניים נעשו ניסיונות לחלוקה של המצוות. ישנה חלוקה רוחבית נוספת, בין מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום. תפילה ובית הכנסת בית התפילה היהודי נקרא בית כנסת. מתפללים בו את שלוש התפילות היומיומיות (שחרית, מנחה וערבית). בשבתות ובחגים מותאם חלק מנוסח התפילה לעניינו של היום ונוספת תפילת מוסף. ביום כיפור ישנה גם תפילה חמישית, תפילת נעילה. בימי שני וחמישי, בשבתות, תעניות ומועדים קוראים בתורה. בפי חז"ל נקרא בית הכנסת בשם "מקדש מעט", על שם בית המקדש שעד חורבנו היווה מרכז רוחני לעם ישראל ועל שם עבודת הקרבנות שבהיעדר בית מקדש מומרת בתפילה המכונה גם עבודת התפילה. גיור על אף שהיהדות אינה דת מיסיונרית, אנשים שאינם יהודים יכולים להצטרף אליה לאחר שעברו תהליך של גיור ולאחר שהצהירו כי הם מוכנים לקבל על עצמם את עול המצוות וכי רצונם להצטרף לאומה היהודית. גם לאחר שאדם המעוניין להצטרף ליהדות מצהיר על כך, על הדיינים לדחות אותו מספר פעמים על מנת לראות שהוא באמת רציני, רק לאחר שאותו אדם שב לבית הדין לאחר שנדחה והוכיח שרצונו אמיתי - אז מתאפשר לו להתחיל בתהליך הגיור. היהדות רואה גם במי שאיננו יהודי בעל תפקיד רוחני בעולם, ובעקבות כך מוטלת על כל מי שאיננו יהודי החובה לקיים שבע מצוות המכונות "שבע מצוות בני נח" (בהן האיסור לעבוד עבודה זרה וכן מצוות שונות ש"בין אדם לחברו"). היהדות רואה במאמיניה קולקטיב מוחלט, "כלל ישראל", כפי שמדגישה התורה את המטרה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט ו), שהשתייכות לו מכתיבה את חובות האדם בתחום הפוליטי, האישי ועוד. לצד חברות מכוח מוצא, יכול באופן תאורטי כל אדם להתגייר ולהתקבל לתוך עם ישראל. דוגמה חשובה למקרה של גיור נמצא במגילת רות בו מתואר המעבר הכפול שעושה רות באומרה לנעמי: "עמך עמי ואלהיך אלהי". למרות שאפשר להצטרף לעם ישראל באמצעות גיור, אין ל'יהודי' דרך להפוך ללא יהודי, בלי קשר לאמונתו ולהקפדתו על ההלכה. היהדות מכנה את הפורש ממנה 'יוצא בשאלה' או 'יהודי מומר', ואת אלה שנולדו מנותקים מהדת היא מכנה 'תינוק שנשבה', אבל אי אפשר להפוך לגוי, בין אם האיש נולד יהודי (שאמו יהודיה) ובין אם הוא גר. כלשון הגמרא בסנהדרין "ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא". אחת ההשלכות לכך היא שיהודי שאינו שומר תורה ומצוות ומבקש להיכנס תחת כנפי הדת לא צריך לעבור את תהליך הגיור, אלא 'פשוט' להתחיל לשמור תורה ומצוות, או במילים אחרות 'לחזור בתשובה'. מאפייני התרבות היהודית ממוזער|230px|ספר תורה כתוב על קלף, הספר הקדוש ביותר ביהדות. ספרי הקודש ביהדות יש כמה כתבי קודש עיקריים הנחשבים כבסיסה הדתי: התורה. על פי המסורת היהודית, חמשת חומשי התורה נכתבו מפי הקב"ה על ידי משה (בעוד שהנביאים והכתובים ביתר התנ"ך נכתבו באמצעות נבואה או רוח הקודש על ידי בני אדם שונים). התורה מכילה את דברי האל שניתנו בסיני, המהווים את החוק המחייב לעד של העם כולו. כמו כן, היא מכילה את הכרוניקה של בריאת העולם, קדמות האנושות, ימי האבות, יציאת מצרים והמסע במדבר לפי המסורת. התנ"ך - קובץ הכולל 24 ספרים, ששמו מייצג בראשי תיבות את שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים. הוא כולל טקסטים רבים הכתובים ברובם בעברית ומקצתם בארמית. התנ"ך מתאר את תולדות העולם מעת בריאתו, ומתמקד בתולדות עם ישראל עד לתחילת תקופת בית שני. כמו כן הוא כולל קובצי חוקים ומצוות, דברי מוסר, פתגמים ועוד. התנ"ך בנוסח המסורה הוא קאנון מרכזי במסורת היהודית. המשנה - קובץ של הלכות החוקים והמצוות. רובם הם חוקים וגזרות שקבעה מוסד הסנהדרין לאורך תקופת התנאים, וכלולים בו גם הלכות ופרשנות למקרא על פי המסורת היהודית של המאות ה-1 וה-2 לספירה, עד ימות רבי יהודה הנשיא. היא נכתבה בארץ ישראל, בעברית בניב שונה מזה שמוכר מן התנ"ך, המכונה לשון חכמים או "עברית משנאית". התלמוד - כולל פרשנות למשנה ולתנ"ך ודברי הלכה ואגדה נוספים. הוא נחלק לשני קבצים - התלמוד הבבלי שנערך בקהילה היהודית בבבל, והתלמוד הירושלמי שנערך בגליל, בקהילה היהודית בארץ ישראל. שני התלמודים מבוססים על חומר פרשני והלכתי שהצטבר במשך התקופה בקהילה שבה נערך כל אחד מהם. שני הקבצים כתובים ברובם בשפה הארמית, כל אחד מהקבצים בדיאלקט ארמי מקומי. רוב הלימוד בישיבות נסוב סביב התלמוד (בעיקר התלמוד הבבלי) והמשנה, ובעקבות דיוניו, נכתבה בהמשך כל ספרות ההלכה. התלמוד הבבלי נחשב למכריע בשאלות הלכתיות. כלל ספרות חז"ל, כולל מדרשי הלכה ואגדה. ההגדרה של "קודש" חלה גם על כל הספרות הרבנית מאז. קיימים עוד ספרים רבים, המשפיעים כל אחד כמידתו. מקובל לחלקם לספרות הראשונים ולספרות האחרונים, כשכל קבוצה מתחלקת לספרות הלכה (כולל החיבורים ההלכתיים המשפיעים למן כתבי הגאונים והרמב"ם ועד ימינו), חידושים על התנ"ך, חידושים על התלמוד, וספרות קבלה, פילוסופיה, הגות ומחשבת ישראל ועוד. סמלים שמאל|ממוזער|220px|מגן דוד ומנורה, שני סמלי היהדות משולבים זה בזה ברובע היהודי בצ'כיה. שני סמלים יהודיים, הם גם סמליה של מדינת ישראל - מגן דוד ומנורת שבעת הקנים. המנורה מתוארת בתנ"ך כמנורה שעמדה תחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. היא מופיעה כסמל יהודי כבר בתקופות קדומות. תבליט בדמות המנורה מופיע על שער טיטוס המתאר את החרמת כלי בית המקדש לאחר חורבנו והבאתם לרומא. כמו כן התגלה בבית הכנסת עתיק ביריחו על רצפת הפסיפס ציור מנורה ועליה הכיתוב "שלום על ישראל". מגן דוד הוא הקסגרמה - שרטוט של כוכב בעל שישה קודקודים, שנראה כשני משולשים שאחד מהם מונח במהופך על האחר. זהו סמל עתיק ששימש בעבר עמים שונים, אולם בעת החדשה הוא הפך לסמל המזוהה עם היהודים. מועד הפיכתו לסמל יהודי והסיבה לכך אינם ברורים. אין בסיס ברור למיתוס הוא שסמל זה היה סמלו של דוד המלך. שבת, חגים ומועדים ממוזער|250px|שופר בו תוקעים בראש השנה וביציאת יום הכיפורים. בהיסטוריה היה לו שימוש נפוץ יותר, ביובל בתעניות ולהנהגת העם. הלוח העברי הוא לוח השנה המשמש את היהדות והוא לוח משולב ירח-שמש: חודשיו מבוססים על חודשי הירח, אך הוא מותאם לשנת השמש על ידי הוספת חודש נוסף אחת למספר שנים, כדי שהחגים יצאו תמיד באותה תקופה של השנה. הלוח הנהוג כיום מתחשב גם בימי השבוע וקביעתו מיוחסת להלל נשיאה במאה הרביעית לספירה. היום המקודש בשבוע הוא השבת, היום השביעי בשבוע, שבו מצווים לשבות ולנוח ממלאכה, ואותו מציינים בתפילות מיוחדות, סעודות חגיגיות, וטקסים שונים: הדלקת נרות שבת בערב שבת, קידוש בלילה וביום והבדלה בצאת השבת. מועדי ישראל נחלקים למועדים מקראיים ומועדי חז"ל. מועדים מקראיים: ראש השנה (יום אחד מהתורה ויום נוסף שתיקנו חז"ל), יום הכיפורים, שלוש הרגלים: פסח (7 ימים), שבועות (יום אחד), סוכות (7 ימים) ושמיני עצרת (שמחת תורה) (יום אחד). מועדי חז"ל: פורים (יום אחד שתאריכו משתנה בין ערי הפרזים וערים מוקפות חומה) וחנוכה (8 ימים), וכן חמש התעניות: תשעה באב, שבעה עשר בתמוז, עשרה בטבת, צום גדליה ותענית אסתר. ישנם ימים טובים נוספים, ובכללם כל ראש חודש עברי, ט"ו בשבט וט"ו באב. ובמאה ה-12 התפתח גם המנהג לחגוג את ל"ג בעומר. לאחר כינונה של מדינת ישראל הוסיפה הרבנות הראשית לישראל לרשימת המועדים גם את יום העצמאות, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה ולאחר מלחמת ששת הימים אף את יום ירושלים. למרות זאת, הם אינם נתפסים כבעלי משמעות דתית בעיני רוב הציבור החרדי. שמאל|ממוזער|280px|ירושלים מכיוון הר הזיתים. אדוארד ליר, 1858 ארץ ישראל המקום המקודש ליהדות הוא ארץ ישראל, שנקראת במסורת היהודית גם בשמות "ארץ הקודש", "ארץ החיים" ובתארים חיוביים נוספים. על פי האמונה היהודית, האל נתן את הארץ הזו לעם ישראל על מנת שיוכלו לקיים בה אוטונומיה יהודית. בהלכה קיימת מצוות יישוב ארץ ישראל, ועל פי חלק מפוסקי ההלכה אף יש להימנע מיציאה מהארץ למטרות שאינן הכרחיות. לגבי שאלת הקמת המדינה היהודית בימינו, נחלקו הפוסקים בין אלה הרואים בהקמתה מצווה, לבין המתנגדים לציונות, בין היתר מטעמים של איסור של "דחיקת הקץ" ו"שלוש השבועות". גם בארץ ישראל עצמה יש מדרגות בקדושה, כאשר העיר המקודשת ביותר ליהדות היא ירושלים, שבה שכן בית המקדש. הר הבית, שעליו שכן המקדש, הוא האתר המקודש ביותר ליהדות בארץ ובעולם כולו, ובשל קדושתו חלק מהפוסקים אף אוסרים לעלות אליו בימינו אלה. אף בתוך הר הבית יש דרגות בקדושה - הנקודה המקודשת ביותר היא קודש הקודשים. העיר השנייה בקדושתה ליהדות היא חברון - שבמערת המכפלה שבה קבורים לפי המסורת האבות והאמהות. ערים קדושות נוספות הן טבריה וצפת, שבהן התרכז רוב היישוב לאחר הגלות, וכן קבורים שם כמה מגדולי חכמי ישראל בזמן הגלות, כמו הרמב"ם, רבי יוסף קארו, האר"י ועוד מסורות על קבורת תנאים מסוימים כמו רבי מאיר בעל הנס ועוד. זרמים וקבוצות ביהדות זמננו במאה ה-20, לאחר השואה וההגירות ההמוניות, התהוו שני ריכוזי יהודים עיקריים בעולם: ישראל וארצות הברית. כ-90% מיהודי תבל חיים בהם. ביהדות המודרנית קיימים מספר זרמים, שלושה גדולים וכמה קטנים בהרבה: שמאל|ממוזער|165px|החת"ם סופר, מנהיג האורתודוקסיה המוקדמת. יהדות אורתודוקסית, הממשיכה להחזיק באמונה המסורתית בתורה מן השמים ובמחויבות לרצף הפסיקה המקובל של ההלכה, הנגזרת ממנה. האורתודוקסיה, אף על פי שהיא מתבססת על אמונות מסורתיות, היא חידוש שהתפתח במאה ה-19 במרכז אירופה, כפרי החילון והאמנציפציה. מאחר שרוב היהודים עזבו את הדת הישנה, אלו שנותרו נאמנים לה התארגנו בקהילות בעלות מודעות אידאולוגית, שנדרשו לדרכי פעולה וחשיבה שונות מבעבר והתנתקו מן היתר. היא איננה זרם ריכוזי, אלא תנועה רחבה העשויה קהילות קהילות, החולקות אתוס בסיסי, אך מקוטבות ביניהן וחלקן כלל לא מכירות בלגיטימיות של אחרות. הספקטרום האורתודוקסי משתרע מהאגף הקיצוני שבתוך העולם החרדי, השולל את המודרניות, ועד לאגף הפרוגרסיבי באורתודוקסיה המודרנית. לפי הערכות, האורתודוקסיה מונה בין 4,000,000 ל-5,500,000 נפש. כמחציתם מקיימים אורח חיים הלכתי, והיתר אינם שומרי מצוות, אך מזדהים עם התנועה (באמצעות חברות בקהילות אורתודוקסיות, הגדרה עצמית כמסורתיים וכדומה). כך, לדוגמה, 50% מיהודי ישראל הזדהו כאורתודוקסים כשנשאלו בסקר PEW ב-2015, אך רק 20% מהם נמנים עם קהילות שומרות מצוות. יהדות רפורמית, הדוגלת בכך שהיהדות היא מערכת דינמית שהשתנתה תמיד לאורך ההיסטוריה, מכוחה של התגלות מתמדת, ושעיקרה הוא ערכיה המוסריים ולא טקסיה הפולחניים. לפיכך, הרפורמה מחשיבה מאוד את האוטונומיה האישית של הפרט הרציונלי, שוללת כל ממד מחייב מן ההיבטים הטקסיים של הדת, ומרבה לזהות את ליבת היהדות כערכים ליברליים והומניסטיים הקוראים ל"תיקון עולם". התנועה צמחה בגרמניה של המאה ה-19, והתפשטה בייחוד בארצות הברית. הקהילות הרפורמיות מאוגדות ב, שהגוף המרכזי בו הוא האיחוד ליהדות רפורמית האמריקני. הזרם מעריך שהוא מייצג 1,800,000 עד 2,200,000 נפש בעולם: יותר מ-900,000 מבוגרים המשלמים דמי חבר, והיתר מזדהים כרפורמים בסקרים שונים. יהדות קונסרבטיבית, הרואה את חשיבות ההלכה והמסורת היהודית כנובעת קודם כל מקבלתן על ידי העם לאורך הדורות, ופחות מאשר מתוקף התגלות כלשהי. הקונסרבטיבים תופשים אותן לפיכך כמחייבות וכנתונות להשפעה היסטורית גם יחד, ורבנות התנועה פוסקת ומתקנת תקנות ברוח זו. הזרם רואה עצמו כיורש האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית שפעלה באירופה במאה ה-19, אך נעשה עצמאי רק בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה. הקהילות מאוגדות בארגון הבינלאומי "מסורתי עולמי", ורובן המוחלט שייך ל"בתי-הכנסת המאוחדים" בצפון אמריקה. הקונסרבטיבים מונים, לפי אומדנים, למעלה מ-1,000,000 נפש: 570,000 משלמי דמי חבר באמריקה ב-2015, עוד 392,000 שהזדהו עם הזרם בסקרים בלי חברות קהילתית, וכ-100,000 חברים ומזדהים מחוץ לצפון אמריקה. יהדות רקונסטרוקציוניסטית, הרואה את היהדות כתרבות העם היהודי, שאין לה שום זיקה מחויבת להיבטים העל-טבעיים של הדת. התנועה נשענה במקורה על הגותו של מייסדה, הרב מרדכי קפלן, והתפלגה סופית מן הקונסרבטיבים ב-1990. ב-2013 היו לה 65,000 חברים בקהילות בצפון אמריקה. יהדות חילונית-הומניסטית, הדוגלת בהומניזם חילוני בהקשר יהודי, ורואה אף היא את היהדות כתרבות. בניגוד לרקונסטרוקציוניסטים, התנועה מסרבת להכליל ניסוחים תאיסטיים בטקסיה. קמה ב-1969, ונכון ל-2012 היו לה 10,000 חברים בקהילות בצפון אמריקה. יהדות קראית, השומרת מצוות התורה שבכתב בלא התורה שבעל פה, אלא אם אין יכולת לפרש את התורה שבכתב ללא מסורת. זרם זה קיים מאז תקופת הגאונים והיווה אחוז ניכר מבין היהודים אך הוא הצטמצם במהלך הדורות לכמה אלפים ספורים. התנועה להתחדשות יהודית, המשלבת ניו אייג' ומסורות רוחניות עולמיות עם המסורת היהודית. קמה ב-1985. מונה כחמישים "חבורות", בעיקר בארצות הברית, ו-200 רבנים. בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל, החלוקה הרווחת לפי הגדרה עצמית היא לארבע קבוצות שונות, הנבדלות זו מזו בפרמטרים סוציולוגיים שונים: חילונים (לעיתים גם "חופשיים"): הקבוצה הכי פחות דתית, המונה 42%-49% מהאוכלוסייה. בישראל, "חילוני" הוא הכינוי הנפוץ לכל מי שלא מקפיד על אורח חיים הלכתי, ללא משים לאמונותיו או היקף הפרקטיקות היהודיות שהוא עורך. סוציולוגים מסווגים את החילונים בישראל לשלוש קבוצות: הגדולה ביותר היא "חילונים ממילא", שאינם אוחזים בהשקפה סדורה כלשהי; "דוגלים ביהדות חילונית", שמקיימים מגוון זיקות לא-אורתודוקסיות לזהותם היהודית, כגון יהדות כתרבות, כמורשת לאומית וכדומה, שביטויים הפעיל הוא ההתחדשות היהודית (בעבר הייתה במדינה חילוניות יהודית חזקה, אך אידאולוגיה זו מצויה בקשיים); ו"חילונים אוניברסליסטים", שמייחסים חשיבות מועטה או מנוכרים ליהדותם, רואים ביהדות דת מכבידה ומעדיפים על פניה זהות ישראלית או גלובלית. אין הבדל אובייקטיבי בין חילונים לקבוצה הבאה במדרג הדתיות, המסורתיים. עם זאת, אשכנזים נוטים יותר להזדהות כחילונים ומזרחים כמסורתיים. מסורתיים: המסורתיים, המונים כ-30%, אינם מקפידים על אורח חיים הלכתי אך מחשיבים את המסורת, ומקיימים "נאמנות" אליה. הם מסרבים להזדהות כחילונים, וגם לא כדתיים. כינוי זה מוגבל בעיקר למזרחים, אם כי הוא נעשה פופולרי יותר גם בקרב אשכנזים. רוב המסורתיים מחזיקים באמונות היסוד של האורתודוקסיה ורואים בה אידיאל (תוך רתיעה וסירוב מלהגדיר עצמם כקבוצה בעלת השקפה עצמאית), לצד פרגמטיות לגבי הפרטים שהם בוחרים לאמץ באורח חייהם. הם מזהים אמונות ופרקטיקות אלו עם מורשתם המשפחתית וזהותם האתנית, הממלאות תפקיד מרכזי בראיית עולמם. דתיים: המזדהים כ"דתיים" חופפים במידה רבה מאוד לקבוצת-הליבה של המזדהים כדתיים לאומיים (בערך 10% מהאוכלוסייה), הקבוצה החברתית המתקיימת בתוך מוסדותיה הקהילתיים של הציונות הדתית. דתיים הם כמעט תמיד אורתודוקסים, אם כי מודרניים על פי רוב יותר מאשר חרדים. בקבוצה יש מרכיב סוציולוגי חזק של נאמנות קבוצתית, שאיננו מתכתב בהכרח עם אמונה או פרקטיקה אישיות. אחוז ניכר מהדתיים מזדהה עם קהילתו ועם השקפה פוליטית ימנית, אך לא מקפיד על אורח חיים הלכתי. חרדים: הקבוצה השמרנית והנוקשה ביותר. במגזר זה ישנן סמכות רבנית-קהילתית חזקה, אוטונומיה אישית מוגבלת ומידה גבוהה של קונפורמיות, המחוזקת על ידי סנקציות חמורות המוטלות על הסוטים מהנורמות. מונה כ-10% מהאוכלוסייה. ביהדות העולם, לבד מן הזרמים הקיימים, קיימת קטגוריה של יהודים לא-משויכים, הן במובן רחב של מי שאינם חברים באף קהילה, אך במובן צר יותר הכוונה היא למי שאינם מזדהים עם אף זרם קיים. בסקרים שונים, ניתנת ללא-משויכים האפשרות להזדהות כ"יהודים סתם" (Just Jewish), "יהודים ללא דת" (Jews of No Religion) ועוד. "יהודים ללא דת" מהווים את הרוב המכריע של הלא-משויכים בארצות הבריתלמשל: עמ' 75.. הם מנו כ-1.2 מיליון נפש ב-2013; קבוצה זו חולקה ל-500,000 מבוגרים ללא דת שהזדהו כיהודים ותו לאו, ועוד כ-600,000 מבוגרים ללא דת שענו שהם "יהודים חלקית". בקרב "יהודים ללא דת" בארצות הברית נרשמו תופעות של הזדהות לא-דתית אקטיבית עם היהדות, כמורשת, לאומיות או אתניות (עד אמצע המאה ה-20 הייתה באמריקה חילוניות יהודית מבוססת, אך זו שקעה במידה רבה.) עם זאת, באופן כללי, קבוצה זו מייחסת חשיבות מועטה לזהותה היהודית, ויותר משני שלישים מתוכה כלל לא מגדלים את ילדיהם כיהודים. ראו גם תורה סמלים ביהדות פילוסופיה יהודית יהדות כתרבות אתאיזם יהודי מיהו יהודי לקריאה נוספת ארתור א' כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, הוצאת עם עובד, 1993. קישורים חיצוניים אתר "דעת" - לימודי יהדות ורוח אוסף היהדות בספרייה הלאומית הערות שוליים * קטגוריה:דתות אברהמיות קטגוריה:דתות מונותאיסטיות קטגוריה:דתות אתניות

פילוסופיית ימי הביניים

ימי הביניים, התקופה שהוגדרה לראשונה על ידי אנשי הרנסאנס האיטלקי, אשר תחילתה בנפילת האימפריה הרומית, הייתה תקופת השיא בגיבושן של הדתות האברהמיות הגדולות: היהדות הרבנית עם חתימת התלמוד במאה ה-6, ניסוח הדוגמות המרכזיות של הנצרות הקתולית והאורתודוקסית ועליית האסלאם. עיקר הדיון הפילוסופי בתקופה זו התנהל בצל שלוש הדתות הגדולות, ונסוב על היחס בין אמיתותיהן לבין אמיתות השכל, כפי שנתפשו במסורת הפילוסופית. בתקופה זו הגיעו לשיא פריחתם המדעים היווניים השונים, כפי שהובנו על ידי אנשי ימי הביניים. ראשיתה של הפילוסופיה האסלאמית בתנועת התרגומים שיזמה השושלת העבאסית. בגדאד, בירתה של השושלת, שימשה מקום מפלט נוח למלומדים פגאנים ומינים נוצריים שנמלטו מן המערב. באמצעות תרגומים מן היוונית לסורית ולערבית השתמרו כתביהם של גדולי ההוגים הפגאניים של העת העתיקה בנושאים מגוונים: אתיקה, כתבים פוליטיים, מחקרים מתחום פילוסופיית הטבע, מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. בשילובן של חכמת הודיות ופרסיות פותחו מדעים אלה ושוכללו בארצות שתחת שלטון האסלאם. בין ההוגים הערבים הבולטים של תקופה זו ניתן למנות את אל-פאראבי, אבן סינא (בלטינית: Avicenna), אל-ע'זאלי ואבן רושד (בלטינית: Averroes). היהודים לא היו שונים מהעמים האחרים שחיו תחת שלטון האסלאם. בהשפעת פריחת התרבות האינטלקטואלית הסובבת אותם, הופיעו גם משכילים יהודים שעסקו ב"חכמות החיצוניות", לרוב לצד העיסוק בהלכה היהודית ובתורת ישראל. על אלה ניתן למנות את רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי והרמב"ם - רבי משה בן מימון. היהודים תרמו להעברת המדעים שהתפתחו בארצות המוסלמיות לאירופה הנוצרית של ימי הביניים. עם עלייתם של זרמים מוסלמיים קיצוניים בספרד של המאה ה-12, שהייתה מרכז חשוב של התרבות היהודית, נאלצו רבים מהמלומדים היהודים לברוח לארצות מוסלמיות אחרות, או צפונה - לאירופה. הם נשאו עמם את חכמתם ותירגמוה מערבית לעברית ואחר כך גם ללטינית. בין החכמים היהודיים שחיו תחת שלטון נוצרי ניתן למנות את רבי אברהם אבן עזרא, שנמלט מספרד המוסלמית לאיטליה והוא כבן חמישים, אברהם בר חייא, רבי חסדאי קרשקש ויוסף אלבו. הפילוסופיה הנוצרית ראשיתה באבות הכנסייה אשר הבולט מביניהם הוא אוגוסטינוס בישוף היפו. פילוסופיה זו התפתחה בהשפעה ההגות ההלניסטית הניאופלטונית וכתביו הלוגיים של אריסטו (שכונו בשם "האורגנון" - הכלי, ביונית). החל מהמאה ה-12 החלה תנועה של תרגומים שחשפה את אירופה לפילוסופיה האריסטוטלית שנשתמרה והתפתחה בארצות האסלאם. המחשבה הימי ביניימית המאוחרת התפתחה בעיקר באוניברסיטאות הנוצריות ("הסכולסטיקה הנוצרית"), ויחסו של הכס הקדוש אליה היה אמביוולנטי. על הפילוסופים הנוצרים המאוחרים של ימי הביניים ניתן למנות את פייר אבלר (Abelard), אלברטוס מגנוס (Albertus Magnus), תומאס אקווינס (Thomas Aquinas), ויליאם מאוקאם (William of Ockham), וניקולאוס קוזאנוס. קישורים חיצוניים לפרטים נוספים על ההגות הנוצרית ראו גם את האנציקלופדיה הקתולית קטגוריה:כלכלה, חברה ותרבות בימי הביניים ימי הביניים

צרפת

צָרְפַת (נקראת רשמית: הרפובליקה הצרפתית; בצרפתית: République française, "רֶפובְּלִיק פרָאנְסֶז") היא מדינה במערב אירופה המחזיקה גם מספר טריטוריות ביבשות אחרות. היא משתרעת בין הים התיכון בדרום, מפרץ ביסקאיה במערב, התעלה האנגלית בצפון-מערב, ונהר הריין והאלפים במזרח. צרפת המטרופוליטנית גובלת בבלגיה ובלוקסמבורג בצפון-מזרח, בגרמניה, בשווייץ ובאיטליה במזרח, במונקו בדרום-מזרח, ובאנדורה וספרד בדרום. לצרפת חיבור יבשתי מלאכותי לממלכה המאוחדת באמצעות מנהרת התעלה, העוברת מתחת לתעלה האנגלית. צרפת היא המדינה המתויירת ביותר בעולם; בשנת 2018 הגיעו אליה 89.4 מיליון תיירים זרים. צרפת היא רפובליקה דמוקרטית, ועקרונותיה המרכזיים מבוטאים בהצהרת זכויות האדם והאזרח. כחברת ארגון המדינות המתועשות (G7) ו-G20, זוהי מדינה מפותחת אשר כלכלתה מהגדולות בעולם. היא אחת המדינות המייסדות של האיחוד האירופי ושל ברית נאט"ו, והמדינה הגדולה ביותר באיחוד האירופי מבחינת שטח והשנייה בגודל האוכלוסייה והכלכלה. צרפת היא גם אחת החברות המייסדות של האו"ם ומוענקת לה זכות וטו במסגרת חברותה הקבועה במועצת הביטחון של הארגון; צרפת היא מדינה בעלת נשק גרעיני באופן רשמי. צרפת הוא גם שם הארץ של העם הצרפתי ושל גלגוליה הקודמים של מדינתו. מקור השם מקור השם הלועזי השם "פרנס" מגיע מהמילה הלטינית "פרנקיה" שמשמעותה "ארץ הפרנקים". התאוריה המקובלת לגבי מקור השם "פרנקים" היא שמקורו במילה הגרמאנית "פרנקון" שמשמעותה רומח או כידון. יש הסוברים כי הוא נגזר מהגרזן הנזרק של הפרנקים - גרזן "פרנסיסקה" ששימש אותם במלחמותיהם. מקור השם העברי השם "צרפת" מוזכר במקרא, במלכים א' ובעובדיה. ב הוא משמש ככינוי לעיר בין צור לצידון שבארץ הפיניקים (סַרַפַנְד שבלבנון של ימינו). ב מופיע השם "צרפת" לצד השם "ספרד", ומכאן כנראה הזיהוי שנעשה בימי הביניים בין המונח "צרפת" שבמקרא לבין הארץ הנוכחית הסמוכה לספרד. רש"י, אשר פירש פסוק זה בעובדיה לפני כאלף שנה, כתב שצרפת היא "פרנסה" וספרד היא "אספמיה". ייתכן שהזיהוי נעשה בשל עיצורי FRC והיפוכם, צר"פ, שבראש השם העברי וגם בראש הלועזי. היסטוריה האזור הקרוי כיום צרפת היה מיושב עוד מן התקופה הפלאוליתית התחתונה, כ-500 אלף עד 200 אלף שנה לפני זמננו, על ידי ציידים-לקטים מן המין הומו היידלברגנסיס שהשתמשו בכלי אבן של התעשייה האשלית. בתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ-130 עד 40 אלף שנה לפני זמננו, חיו באזור הניאנדרטלים, שהשתמשו בכלי אבן של התרבות המוסטרית. בתקופה הפלאוליתית העליונה, כ-35 אלף עד 12 אלף שנה לפני זמננו, החליפו בני המין האנושי המודרני את הניאנדרטלים, והותירו אחריהם כלי-אבן משוכללים, כלי עצם ויצירות אמנות פרהיסטורית מן התרבויות האוריניאקית, הגרביטית, המגדלנית ועוד. תרבויות אלו קרויות כולן על-שמות אתרים ארכאולוגים שונים בצרפת. בעת העתיקה ישבו בצרפת הגאלים - עם קלטי. במאה ה-1 לפנה"ס יוליוס קיסר כבש את גאליה וצירף אותה לאימפריה הרומית, וכך קיבלו התושבים את התרבות והשפה הרומית (לטינית, ממנה התפתחה הצרפתית). במהלך המאה ה-5 לספירה פלשו לגאליה שבטים גרמאניים, שהבולט שבהם היה שבט הפרנקים. הפרנקים היו השבט הגרמאני הראשון שהמיר את דתו לקתוליות ולכן צרפת קיבלה את הכינוי "הבת הבכורה של הכנסייה" והצרפתים הגדירו את עצמם כ"ממלכה הנוצרית ביותר". ממלכות הפרנקים אוחדו בשנת 771 תחת שלטונו של קרל הגדול שהוביל את מערב גרמניה, צרפת של היום וצפון איטליה למעמד של אימפריה רבת עוצמה. לאחר מותו חולקה אימפריה זו לפרנקיה המזרחית, התיכונה והמערבית. הממלכה המערבית כללה כמעט את כל השטח עליו יושבת כיום צרפת והיא הייתה בעצם הבסיס לממלכת צרפת. הקרולינגים מלכו בצרפת עד 987 אז הוגו קאפה הוכתר כמלך צרפת וייסד בכך את השושלת הקפטינגית. משושלת זו יצאו כל מלכי צרפת עד נפילתה של המונרכיה. במאה ה-10 התפתחה באזור תרבות פאודלית, שהגיעה לשיא במאה ה-14. לאחר מלחמת מאה השנים, במחצית השנייה של המאה ה-15, עלה כוחה של המלוכה עד שהגיע למעמד של שלטון אבסולוטי. מלך צרפת המפורסם ביותר הוא לואי הארבעה עשר, המסמל את האבסולוטיזם הטהור. בזמנו של לואי ה-14 החזיקה צרפת באוכלוסייה הגדולה ביותר באירופה, והייתה המעצמה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר. כמו כן, בתקופה זו כבשה צרפת קולוניות רבות מעבר לים באמריקה, אפריקה ואסיה. ימין|ממוזער|250px|תמונתה של מריאן, סמל החירות במהפכה הצרפתית שמאל|ממוזער|250px|האימפריה הנפוליאונית, 1811 בשנת 1789 התרחשה המהפכה הצרפתית שהגיעה לשיאה עם משטר הטרור והוצאתם להורג של לואי השישה עשר, אשתו מארי אנטואנט ואלפי אזרחים אחרים. לאחר כמה שנות שלטון רפובליקני תפס נפוליאון בונפרטה את השלטון ונפתחה תקופת מלחמות נפוליאון, בהן צבאו כבש את רוב אירופה. לאחר התבוסה בקרב ווטרלו (1815) נאלץ נפוליאון לוותר על השלטון והמונרכיה חזרה לצרפת, אולם עם הגבלים חוקתיים. בשנת 1848, בעקבות התקוממות נוספת, הוכרזה רפובליקה שהחזיקה מעמד שלוש שנים ולאחר מכן תפס את השלטון עריץ נוסף, נפוליאון השלישי. התבוסה במלחמת צרפת–פרוסיה והתקוממות שהתרחשה במדינה בשנת 1871, גרמו לנפוליאון השלישי לפרוש וכוננה רפובליקה נוספת (השלישית במספר). המלחמה בין צרפת לפרוסיה הביאה עימה לא רק את ביסוסה של הקיסרות הגרמנית, אלא גם מורשת של טינה בין צרפת לגרמניה, בעקבות הסיפוח הגרמני של אלזס-לורן. ב-1904 כרתה צרפת ברית שכונתה "ההסכמה הלבבית" (Entente Cordiale) עם הממלכה המאוחדת, וב-1907 הצטרפה לברית זו גם האימפריה הרוסית. במלחמת העולם הראשונה נמנתה צרפת עם מדינות ההסכמה שלחמו כנגד מעצמות המרכז. כניסתה של צרפת למלחמה נעשתה ב-3 באוגוסט 1914, עם הכרזת המלחמה של גרמניה על צרפת. פעולות גרמניות בקרב ורדן (1916) וכישלונן של "מדינות ההסכמה" באביב שלאחר מכן, הביאו את הצבא הצרפתי לסף התמוטטות, כשעריקות המוניות ערערו את הקווים הראשונים. כוח משלוח אמריקאי הגיע לקווי החזית במספרים משמעותיים באפריל 1918. בעקבות זו החלה הכף נוטה לטובת "מדינות ההסכמה", בסדרה של קרבות על אדמת צרפת. 1,240,000 מחיילי צרפת ו-40,000 מאזרחיה נהרגו במהלך מלחמת העולם הראשונה. למרות הניצחון במלחמה היה המצב הכלכלי גרוע, בעיקר בגלל המשבר העולמי של שנת 1929 ומחירה הכבד של המלחמה. עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, במהלך מלחמת העולם השנייה, הכריזה צרפת מלחמה על גרמניה. ב-10 במאי 1940 פלשה גרמניה לצרפת. הצבא הגרמני המודרני והממוכן השתמש בטקטיקות של מלחמת בזק והכניע תוך שישה שבועות את הצבא הצרפתי בעל הדוקטרינה המיושנת. ראש הממשלה התקיף פול ריינו התפטר, ובמקומו בא המרשל אנרי פיליפ פטן, אשר נכנע לגרמנים ב-22 ביוני 1940. הכניעה חילקה את צרפת לשני חלקים - צרפת ה"כבושה" שכללה את כל צפון צרפת ואת החוף האטלנטי, וצרפת של וישי שבה שלטה ממשלת בובות בראשות פטן, שמקום מושבה היה בעיר וישי. הגנרל שארל דה גול נמלט לאנגליה והקים שם את "צרפת החופשית" שכללה צרפתים אשר נלחמו לצד בעלות הברית. עם פלישת כוחות בעלות הברית לחוף נורמנדי ב-6 ביוני 1944, החל שחרורה של צרפת, וב-26 באוגוסט 1944 נכנס הגנרל דה גול לפריז, ששוחררה על ידי כוחות צרפת החופשית. בשנת 1945, עם כיבוש יתרת צרפת על ידי בעלות הברית, פוזרה ממשלת וישי וראשיה נאסרו. לאחר המלחמה התחילו הקולוניות הצרפתיות להתמרד, תחילה בהודו-סין, מרד שהביא לנסיגתה של צרפת מהאזור ב-1954, ולאחר מכן באלג'יריה, שזכתה לבסוף בעצמאות ב-1962. עד היום נמנית צרפת עם המדינות המעטות שמחזיקות מושבות (גיאנה הצרפתית, קלדוניה החדשה וואליס ופטונה). המלחמה באלג'יריה גם הביאה ב-1958 לנפילת הרפובליקה הרביעית, שהייתה דמוקרטיה פרלמנטרית חלשה ופגיעה, והחלפתה ברפובליקה החמישית המבוססת על משטר נשיאותי ריכוזי וחזק. במאי 1968 התקיימה בצרפת שביתה כללית שהובילו הסטודנטים, בדרישה לחירויות רבות יותר ונגד מדיניות משטר דה גול. מחאות אלו הביאו להחלשת דה גול ולהתפטרותו באפריל 1969. הנשיא ז'אק שיראק, אשר נכנס לתפקידו ב-1995 נקט במדיניות חוץ תקיפה ועצמאית, ועל אף שצרפת נטלה חלק פעיל בפעולות נאט"ו בבלקן בשנות התשעים, התנגד למלחמת עיראק ולמדיניותו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש. נשיא צרפת בין 2007 ל-2012, ניקולא סרקוזי, נטה יותר לימין הפוליטי ובתקופתו הופשרו היחסים, שהיו קרירים קודם לכן, בין צרפת לארצות הברית. במישור הפנימי נטה סרקוזי לכלכלת שוק, דבר שספג ביקורת בקרב תומכי מדיניות הרווחה הצרפתית אך מצד שני, במהלך כהונתו הגדיל את חובה החיצוני של צרפת לסך של 1.7 טריליון אירו (לעומת החוב של איטליה למשל, שעמד על 1.9 טריליון אירו בעת המשבר הכלכלי שהביא להתפטרות ראש ממשלתה) ובשל כך הועלו חששות כי צרפת עלולה להיות הבאה בתור שתושפע מן המשבר הכלכלי, לאחר שזה פגע קשות במדינות ה-PIGS. בשנים 2015 ו-2016 חוותה צרפת מספר מתקפות טרור גדולות שבוצעו על ידי מחבלים אסלאמיסטים: הפיגוע במשרדי "שרלי הבדו" והפיגוע במרכול היהודי בפריז שאירעו בינואר 2015, פיגועי נובמבר 2015 בפריז ופיגוע הדריסה בניס ביולי 2016. פוליטיקה שמאל|ממוזער|250px|ארמון לוקסמבורג - הסנאט האידאולוגיה הפוליטית הצרפתית השפיעה לאורך ההיסטוריה בצורה משמעותית על האידאולוגיה של מדינות העולם השונות, ואולם השפעתה של המהפכה הצרפתית הייתה הגדולה ביותר, והיא נתנה כוח לאזרח הקטן להשפיע על אופי וסוג הממשלה שישלטו עליו. כיום, על פי חוקת הרפובליקה החמישית שאושרה ב-28 בספטמבר 1958, עומד בראש המדינה הנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות חופשיות לתקופה של 5 שנים (בעבר היה נבחר ל-7 שנים). תפקיד הנשיא לנהל את ענייני המדינה, לכרות בריתות, לפקד על הכוחות המזוינים של צרפת ולמנות ראש ממשלה. הפרלמנט הצרפתי הוא פרלמנט דו-ביתי המורכב מהאספה הלאומית שהיא הבית התחתון ומורכבת מ-577 חברים הנבחרים בצורה ישירה בבחירות אזוריות לתקופה של 5 שנים, והסנאט שהוא הבית העליון של צרפת ובו 321 סנאטורים הנבחרים לתקופה של 9 שנים. משנת 2004 צומצמה כהונת הסנאטורים ל-6 שנים, ומספרם עלה בהדרגה ל-346 עד שנת 2010, כדי לשקף את השינויים בדמוגרפיה הצרפתית. הסנאטורים נבחרים על ידי המועצות המקומיות ועל ידי חברי האספה הלאומית. מדיניות החוץ של צרפת מבוססת ברובה על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי ושל ברית נאט"ו. צבא ממוזער|שמאל|200px|נפוליאון חוצה את האלפים - ציור מאת ז'אק-לואי דויד ממוזער|שמאל|200px|טנק לקלרק תוצרת צרפת לצבא הצרפתי היסטוריה ארוכת שנים, שהשפיעה רבות על מהלך ההיסטוריה הצרפתית. נשיא הרפובליקה הצרפתית הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים של צרפת ושל ארסנל הגרעין שלה. מטרות הצבא הן: א. הגנה על השטח הטריטוריאלי של צרפת ביבשה, באוויר ובים; ב. לצד חברותה של צרפת בברית הצפון אטלנטית, נאט"ו, משמש הצבא הצרפתי לשמירה על יציבות גלובלית ופתרון סכסוכים מחוץ. הכוחות המזוינים של צרפת מחולקים לחמישה ענפים: צבא צרפת (Armée de Terre) הצי הצרפתי (Marine Nationale) חיל האוויר (Armée de l'Air) הז'נדרמריה (Gendarmerie Nationale) המשמר הלאומי של צרפת (Garde Nationale) מאז מלחמת העצמאות האלג'יראית היקף הגיוס לשירות חובה הופחת בהדרגה ולבסוף, בשנת 2001, בוטל שירות החובה לחלוטין על ידי ז'אק שיראק. עם צבא שמנה בשנת 2006 כ-779,450 חיילים (259,050 בשירות סדיר, 419,000 בשירות מילואים, וכ-101,400 שוטרי הז'נדרמריה הצרפתית), הצבא הצרפתי הוא הצבא הגדול ביותר באירופה וה-13 בגודלו בעולם במספר חייליו. הצבא הצרפתי הוא השני בפריסתו בכל העולם והשלישי בכמות כלי נשק הגרעיניים בעולם (לאחר ארצות הברית ורוסיה). צרפת היא המדינה שמוציאה את האחוז הגבוה ביותר על ביטחון מבין מדינות האיחוד האירופי (כ-2.6% מהתמ"ג מעט יותר מהממלכה המאוחדת שמוציאה 2.4% מהתמ"ג). כעשרה אחוזים מתקציב הביטחון של צרפת מופנים לתוכנית הגרעין שלה. חלק גדול מהציוד הצבאי הצרפתי מיוצר בצרפת. דוגמאות לכך כוללות את מטוס הקרב דאסו ראפאל, נושאת המטוסים שארל דה גול, הטיל אקסוסט והטנק לקלרק. אף על פי שהיא פרשה מפרויקט היורופייטר צרפת עדיין משקיעה בפרויקטים צבאיים אירופאים כמו האיירבוס A400M. צרפת היא ספקית נשק גדולה ורוב ארסנל הנשק שלה, המבוסס דרך הים והאוויר, חוץ מכלי נשק גרעיניים, ניתנים לייצוא. חלוקה מנהלית שמאל|ממוזער|250px|החבלים והמחוזות של צרפת צרפת מחולקת ל-18 חבלים (régions). 13 מהם נמצאים בצרפת המטרופולינית וחמישה נמצאים מעבר לים. החבלים עצמם מחולקים שוב ל-101 מחוזות (départements) ממוספרים ש-96 מהם בצרפת המטרופולינית וחמישה במחוזות צרפת מעבר לים. מספר זה משמש בדרך כלל במיקוד של האזור ובלוחיות הרישוי של המכוניות באזור. כאמור, חמישה מהמחוזות הללו נמצאים מעבר לים והם משמשים גם כמחוזות וגם כחבלים, אולם הסטטוס שלהם זהה לזה של החבלים ביבשת. המחוזות מחולקים ל-341 רבעים (arrondissement) ואלו שוב מחולקים ל-4,032 קנטונים. קנטונים אלו מחולקים ל-36,680 קומונות שהן רשויות מקומיות עם מועצה נבחרת. שלוש קומונות, פריז, ליון ומרסיי מחולקות שוב ל-45 רבעים מוניציפליים. החבלים, המחוזות והקומונות נקראים כולם "קולקטיבים טריטוריאליים" (Collectivités locales), זאת אומרת שיש בהם אסיפות מקומיות ומנהלות. הרבעים והקנטונים הם רק חלוקות אדמיניסטרטיביות. אולם עד 1940 גם הרבעים היו קולקטיבים עם אספה נבחרת, עד שנוהג זה הושעה על ידי משטר וישי ובוטל על ידי הרפובליקה הצרפתית הרביעית ב-1946. בנוסף ל-18 החבלים ו-106 המחוזות לרפובליקה הצרפתית יש גם חמישה קולקטיבים מעבר לים, קולקטיב עצמאי אחד (קלדוניה החדשה) וטריטוריה מעבר לים אחת (הארצות הדרומיות והאנטארקטיות של צרפת). הקולקטיבים והטריטוריות מעבר לים מהווים חלק מהרפובליקה הצרפתית אך אינם מהווים חלק מהאיחוד האירופי. צרפת מחזיקה גם במספר איים באוקיינוס ההודי, האטלנטי והשקט. מדיניות אקלים צרפת הקימה משרד לענייני סביבה ב-1971. נכון לשנת 2020, המשרד נקרא משרד ההמרה האקולוגית. ע"פ נתוני הבנק העולמי, דירוג פליטות הפחמן לנפש של צרפת לשנת 2014 הוא 4.57. לשם השוואה, דירוגה של ישראל הוא 7.86, של אוסטרליה הוא 15.39 ושל גרמניה הוא 8.89. שיעור פליטת הפחמן הנמוך יחסית, מקושר לכך שכ-75 אחוזים מיצור החשמל של צרפת מבוסס על אנרגיה גרעינית, לאחר שבעקבות משבר האנרגיה העולמי של 1973, צרפת החלה לפתח תחום זה. כלכלה הכלכלה הצרפתית היא אחת הכלכלות החזקות בעולם. צרפת חברה בארגון המדינות המתועשות (ה-G7) שבו שותפות 7 המדינות המתועשות החזקות בעולם (לאחר סילוקה של רוסיה מהארגון). בשנת 2010 הייתה צרפת הכלכלה החמישית בחוזקה בעולם, אחרי ארצות הברית, סין, יפן, גרמניה. צרפת הצטרפה ליוזמת האירו יחד עם 10 מדינות נוספות החברות באיחוד האירופי והחליפה את מטבע הפרנק הצרפתי המסורתי שלה באירו האירופי ב-1 בינואר 1999. הכלכלה הצרפתית מורכבת מסקטור פרטי חזק (כ-2.5 מיליון חברות רשומות) והשקעות ממשלתיות גבוהות בסקטורים שונים כמו רכבות דוגמת ה-TGV, ענף האנרגיה (ייצור חשמל), ענף התעופה, חברות תקשורת ורבות נוספות. מאז שנות התשעים החלה הממשלה לרפות את אחיזתה בכלכלה ולהקטין את החזקותיה בחברות הענק כמו אייר פראנס (חברת התעופה הלאומית של צרפת) ופראנס טלקום (חברת הטלפוניה הגדולה בצרפת ומהגדולות באירופה), וכן בהחזקותיה השונות הכוללות חברות ביטוח, בנקים והחזקות בתעשיות שונות. וגם מחזיקה מתוך 500 החברות הגדולות בעולם ומתוך המאה החברות מחזיקה במספר החברות הרביעית בעולם והראשונה באירופה. צרפת מדורגת כיעד התיירות מספר אחד בעולם. בשנת 2007 עמד מספר התיירים במדינה על למעלה מ-80 מיליון, יותר מאוכלוסייתה. לשם השוואה, בספרד (המדורגת כיעד התיירותי השני בגודלו) ביקרו 61 מיליון, בסין - 55 מיליון ובארצות הברית - 50 מיליון. התיירות משפיעה לטובה על ייתרות מטבע החוץ של המדינה. אחד המקומות המתוירים ביותר במדינה היא הבירה פריז. ישנם גם תיירים הפונים לתיירות החורף באתרי הסקי במדינה, ואחרים באים ליהנות מהשקט באזורים הכפריים. לצרפת תעשייה אווירית חזקה בראשות איירבוס והיא בעלת השפעה גדולה על התעופה עולמית. בנוסף, היא המדינה היחידה באיחוד האירופי בעלת נמל חלל (מתקן שיגור לחלל). ההיצע הרחב של שטחים פוריים והסובסידיות גבוהות שהאיחוד מעניק לחקלאים הופכים את צרפת ליצרנית החקלאית הגדולה באירופה. בעוד ששאר מדינות המערב תלויות באנרגיה המבוססת על מחצבים מתכלים, כגון נפט, גז טבעי או פחם, תלותה של צרפת במחצבים אלה מעטה, בשל השקעותיה המאסיביות בתחום הגרעין. כ-78 אחוז (נכון ל-2006) מהחשמל המיוצר בצרפת מקורו בתחנות כוח גרעיניות. השקעות אלו הן הסיבה לכך שצרפת מייצרת פחות פחמן דו-חמצני מאשר שאר שמונה המדינות המתועשות הגדולות בעולם. מסוף מלחמת העולם השנייה השקיעה הממשלה מאמצים לשלב את עצמה עם גרמניה, הן מבחינה תעשייתית והן מבחינה מדינית. כיום יוצרות שתי המדינות את מה שנקרא "כור" של מדינות לשילוב גדול יותר באיחוד האירופי. ב-13 בינואר 2012 איבדה צרפת, לראשונה בתולדותיה, את דירוג האשראי המושלם שלה; על פי דיווח שמסר שר האוצר פרנסואה ברואן הורידה סטנדרד אנד פורס את הדירוג מ-AAA ל-AA+. גאוגרפיה שמאל|ממוזער|250px|תמונת לוויין של צרפת משנת 2002 צרפת נמצאת במערב אירופה על חופי האוקיינוס האטלנטי והים התיכון. היא גובלת בספרד ובאנדורה בדרום, באיטליה, בשווייץ ובגרמניה במזרח, בלוקסמבורג ובבלגיה בצפון. בנוסף יש לה מספר מושבות בצפון אמריקה, באיים הקריביים, בדרום אמריקה, בדרום האוקיינוס ההודי, באנטארקטיקה והגדולה שבהן היא פולינזיה הצרפתית שבאוקיינוס השקט. במושבות האלו היא גובלת בממלכת ארצות השפלה על האי סן מרטן וברזיל וסורינאם בגינאה הצרפתית שבדרום אמריקה. לצרפת המטרופוליטנית צורת משושה ושטחה 547,030 קמ"ר. יש בה מגוון גדול של סוגי נוף, ממישורים באזורי החוף ועד לרכסי ההרים של האלפים בדרום מזרח, מאסיף סנטרל בדרום והפירנאים בדרום מערב. יותר ממחצית שטח הארץ מתחת ל-250 מ' מעל פני הים, ופחות מרבע שטחה נחשב לשטח הררי. הנקודה הגבוהה ביותר בהרי האלפים, המון בלאן שגובהו 4,807 מטרים מעל לפני הים, נמצא על גבול צרפת ואיטליה. יש בצרפת גם מערכת נהרות נרחבת הכוללת את הלואר, הגארון, הסן והרון, שמפריד בין רכס ההרים המרכזי לאלפים וזורם לים התיכון בנקודה הנמוכה ביותר במדינה, הקָמַארְג. החלק המערבי והמרכזי הם מיוערים מאוד, ויש בהם מפעלים הידרואלקטריים, מקומות מרפא ואתרי ספורט חורף. אוכלוסייה שמאל|ממוזער|מגדל אייפל, אתר תיירותי. נבנה בחגיגות המאה שנה למהפכה הצרפתית. בצרפת מתגוררים כ-, בצפיפות האוכלוסין נמוכה יחסית () ורוב האוכלוסייה היא אוכלוסייה עירונית. שיעור הריבוי הטבעי בצרפת נמוך (0.23%), ושיעור הפריון הוא 1.9 צאצאים לאישה. בשמונה הערים הגדולות ביותר בצרפת מתגוררת כשליש מהאוכלוסייה (סך הכל האוכלוסייה העירונית היא כ-80% מכלל האוכלוסייה): פריז (כ־2.15 מיליון נפש בעיר וכ-12 מיליון אוכלוסייה עירונית), מרסיי (כ-798,000 נפש בעיר וכ-1,350,000 אוכלוסייה עירונית), ליון (כ-472,000 נפש בעיר ו-1,650,000 אוכלוסייה עירונית), טולוז (כ-433,000 נפש בעיר וכ-880,000 אוכלוסייה עירונית), ניס (כ-338,000 נפש בעיר ו-935,000 אוכלוסייה עירונית), ננט (כ-277,000 נפש בעיר ו-545,000 אוכלוסייה עירונית), בורדו (כ-231,000 נפש בעיר כ-800,000 אוכלוסייה עירונית) וליל (כ-228,000 נפש בעיר וכ-1,000,000 אוכלוסייה עירונית). בצרפת כחמישה מיליון מהגרים, מתוכם בערך לשני מיליון יש אזרחות צרפתית. צרפת היא המדינה שקולטת הכי הרבה פליטים במערב אירופה, כאשר בשנת 2005 היא קיבלה כ-50,000 פליטים. התפלגות אתנית של אוכלוסיית צרפת: 92% צרפתים, 3% צפון אפריקנים, 2% גרמנים, 1% ברטונים (חבל ארץ במערב צרפת) 2% אחרים (ממוצא פרובאנסלי, קטלאני ובסקי). מעמדם של הומוסקסואלים ולסביות חוקי בצרפת עוד משנת 1791. בנוסף, צרפת יחד עם הולנד יזמו את הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית וחתומות עליה. החוק הצרפתי מכיר באיחוד אזרחי החל משנת 1999, כל אדם, כולל להט"בים בודדים רשאי לאמץ ילדים בצרפת אולם אין הכרה במעמדו המשפחתי והמשפטי של בן הזוג. נישואים חד-מיניים מקובלים חוקית בצרפת מאז אפריל 2013. הומואים ולסביות רשאים לשרת בצבא ללא אפליות. קיים איסור מוחלט של אפליה על רקע נטייה מינית לרבות ביטויי שטנה ופרסומים פוגעניים. קיימים הבדלים גדולים בצפיפות אוכלוסין באזורים שונים בצרפת. במרכז המדינה קיים אזור נרחב שנקרא האלכסון הריק. שפה לפי החוקה הצרפתית השפה הצרפתית היא השפה הרשמית היחידה בצרפת מאז 1992. לפיכך צרפת היא היחידה במערב אירופה (חוץ ממדינות זעירות כאנדורה או ליכטנשטיין) שיש לה רק שפה רשמית אחת בלבד. למרות זאת, בצרפת מדוברות 77 שפות אזוריות כמו ברטונית, קטלאנית, אלזסית, אוקסיטנית ועוד. מערכת החינוך בצרפת ניסתה לדכא את השפות הללו אבל כיום הן אפילו נלמדות בחלק מבתי הספר. שפות זרות כמו פורטוגזית, ערבית, שפות ברבריות שונות ועוד מדוברות על ידי מהגרים. חינוך החוק הצרפתי קובע כי בתי ספר המופעלים על ידי הממשל הלאומי או האזורי אינם יכולים לאמץ או לקדם כל דוגמה דתית, בין אם המדובר בדת ממסדית קיימת, או אף היעדרה של כל דת, וכל פילוסופיה אחרת. בתי ספר הממומנים או מופעלים בידי הממשל הלאומי והאזורי אינם יכולים לכפות חינוך דתי על תלמידיהם. הם צריכים להיות פתוחים בפני ילדים מכל דת שהיא. בית הספר הצרפתי מצפה מתלמידיו להשאיר את אמונותיהם הדתיות והאחרות, כמו גם את זהותם האתנית הנפרדת, מחוץ לבית הספר. לא מתאפשר להם להיעדר מבית הספר בשל חגים דתיים. החינוך הצרפתי הוא אחיד, ואין בו כל מקום לווריאציות דתיות או אזוריות, הנובעות מדת, תרבות או מוצא אתני (על אף שכל בתי הספר ה"ציבוריים" בצרפת הם חילוניים, המדינה מממנת רשת של בתי ספר קתולים פרטיים. כן קיימות מערכות פרטיות של בתי ספר יהודים, מוסלמים, ואף לותרנים ומתודיסטים, שאינה ממומנת על ידי המדינה). בתי הספר מלמדים לפי תוכנית לימודים אחידה, שאינה כוללת התייחסות לדת, ומלמדת גרסה אחידה של ההיסטוריה הצרפתית, שמטרתה ללמד את התלמידים להיות "צרפתים", ולפתח זהות אזרחית צרפתית, המעצבת במודע ערכים "רפובליקנים", "דמוקרטים" ו"אזרחיים". החוקרת מאירה לווינסון מאוניברסיטת אוקספורד הבחינה בין מספר מודלים להתייחסות של מערכות חינוך להבדלים דתיים ואתניים: המודל הבריטי המאפשר חינוך נפרד ממומן על ידי המדינה לפי נטיית לבו של כל זרם דתי או אידאולוגי (המזכיר במקצת את שיטת ה"זרמים" שהייתה מקובלת במדינת ישראל); המודל האמריקני, שבו כל ה"זרמים" חיים ביחד בכפיפה אחת בכיתה אחת, ותוכנית הלימודים אמורה לשקף את הערכים של כל תלמידיה, וכנגדם המודל הצרפתי, המתעלם מקיומם של "זרמים" ומעצב מודל אחיד לתוצר הראוי של מערכת החינוך הצרפתית. דתות בצרפת יש דתות רבות, כאשר חופש הדת היא זכות חוקתית. על פי סקר מ-2019, האוכלוסייה בצרפת מתחלקת מבחינה דתית בצורה הבאה: 41% הם קתולים, 6% הם נוצרים אחרים, 40% אינם שייכים לדת כלשהי (כולל אתאיסטים ואגנוסטים), 5.6% מוסלמים, 6% בני דת אחרת או לא הצהירו, ו-0.8% יהודים. אסלאם בצרפת קהילה מוסלמית משמעותית קיימת בצרפת מאז הקולוניזציה של אלג'יריה בשנות ה-30 של המאה ה-19. גלי הגירה בשנות ה-60 ובשנות ה-70 של המאה ה-20 הביאו לעלייתה של דת האסלאם למעמד הדת השנייה בגודלה בצרפת, לאחר הדת הקתולית. הערכות באשר למספר המוסלמים בצרפת נעות בין 3 מיליון ל-4 מיליון מוסלמים כ-5-6%, מתוך אוכלוסייה כוללת של כשישים ושמונה מיליון נפש. נטייתם של המוסלמים להתרכז באזורי מגורים משלהם, ושיעור הילודה הגבוה אצלם לעומת זה של שאר הצרפתים, הביאו ליצירת תת-תרבות מוסלמית צעירה ודומיננטית. באזורים מסוימים של צרפת האורבנית מהווים המוסלמים בין חצי לשליש מן התושבים בקבוצות הגיל הצעירות. במערכת החינוך הצרפתית מאות אלפי תלמידים מוסלמים. מספרם המדויק אינו ידוע, שכן גודל האוכלוסייה המוסלמית בצרפת שנוי במחלוקת. חלק מן ההורים המוסלמים מעדיפים לחנך את בניהם בבתי ספר קתוליים פרטיים, אך הדבר כרוך בתשלום. מספר בתי ספר מוסלמים פרטיים נפתחו לאחרונה, אך רוב התלמידים המוסלמים לומדים במערכת בתי הספר הציבוריים הצרפתים. יהדות צרפת בצרפת חיים כיום כ־500 אלף יהודים ויהדות צרפת היא השנייה בגודלה בתפוצות אחרי יהדות ארצות הברית. לרוב בני הקהילה זיקה חזקה לדת היהודית ולישראל. הקהילה היום היא ספרדית ברובה, בעיקרה יוצאת צפון אפריקה: מתוניסיה, ממרוקו ומאלג'יריה, מתוקף היותם אזרחי צרפת בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון אפריקה. קיימים גם יסודות ספרדיים אחרים כגון מהגרים מטורקיה, יוון ומבלקן, ממצרים וספרד. האשכנזים מהווים היום 40 אחוז רובם חילונים בקרב יהודי צרפת. היהודים מעורים היטב בחברה ובכלכלה, ועם זאת בולטת תופעת האנטישמיות בצרפת הרבה מעבר למקובל במדינות מערביות אחרות - זאת בגלל האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בצרפת. הפרדת הדת והמדינה בשנת 1905 קיבלה צרפת את החוק הקובע את הפרדת הדת מהמדינה, ואוסר על המדינה לתעדף או לממן כל דת שהיא. מדיניותה הרשמית של צרפת היא החילוניות - "laïcité". ההבדלים בין הדתות בצרפת הביאו בעבר לפיצול עמוק בחברה במשך מאות שנים, החל ממלחמות הדת בצרפת של המאה ה-16, עד לפרשת דרייפוס במאה ה-19, וכלה בעימותים עם האסלאם בימינו אנו. הכנסייה הקתולית הייתה הדת השלטת עד למהפכה הצרפתית ב-1789, שבה העם התנער לא רק משלטונם של האצילים, אלא גם מכל המבנה הפוליטי והחברתי הישן, לרבות מעמדה המסורתי המבוסס של הכנסייה, משענתה העיקרית של המונרכיה האבסולוטית של בית בורבון. האידאולוגיה הרפובליקנית החדשה הדיחה את הכנסייה ממעמדה המועדף, מעמד של רשות נפרדת בעלת רכוש משלה וכוח רב. נכסי הכנסייה הולאמו לרשות המדינה, ואנשי הכמורה חויבו להישבע אמונים לממשלת צרפת. הייתה זו התחלת התפתחות האידאולוגיה החילונית הרפובליקנית בצרפת. הקתוליות הוכרה כאמונתם של רוב אזרחי צרפת הרפובליקנית, אך נפוליאון העניק גם ליהדות ולכנסיות פרוטסטנטיות מעמד של דתות המוכרות על ידי המדינה. ארבע הדתות הרשמיות (קתולים, יהודים, לותרנים וכנסיות הרפורמה) קיבלו מן המדינה מימון והגנה, עד לשנת 1905, אך שום דת לא הוכרה כ"דת המדינה". צרפת החלה לראות באמונה הדתית את עניינו האישי של האדם, ולא נושא שלמדינה יש בו עניין כלשהו. הזהות שטופחה לאחר המהפכה הייתה זהות לאומית צרפתית, הרואה בהפגנת זהות דתית עניין שאינו רצוי. עובדי המדינה בצרפת אמורים להיות אדישים לאמונות דתיות בשעת מילוי תפקידם, ולא להשמיע הצהרות העשויות להתפרש כפוליטיות או דתיות. הגישה הצרפתית אינה נוגעת רק להפרדת הדת מהמדינה ככזו, אלא לזהות הלאומית הצרפתית. צרפת היא מדינת הגירה, ובשנת 1988 גילה הסוציולוג הצרפתי ז'ראר נוארייל (Gerard Noiriel) כי לפחות אחד מהורי הוריו של כל צרפתי רביעי נולד מחוץ לצרפת. אך המדיניות כלפי גלי ההגירה היא מדיניות של הטמעה בזהות הצרפתית, השוללת כל גילוי של זהות שאינו תואם את הלאומיות הגאלית ההיסטורית המועלית על נס כדרך החיים הצרפתית. בסיסה של החברה הצרפתית לפי תפיסה רפובליקנית קיצונית זו, הוא הזהות הצרפתית הרפובליקנית המשותפת, ועל זהות זו יש להגן מפני כל איום, פנימי או חיצוני. צרפת הפכה לארץ הגירה, אך אינה רואה את עצמה ככזו. גישה זו עזרה להטמעת גלי הגירה מאיטליה, מפולין, וממזרח אירופה, מסוף המאה ה-19 ובין מלחמות העולם, אך היא נתקלת בקשיים כאשר מנסים ליישמה כלפי מיליוני המהגרים מצפון אפריקה, שהגיעו לצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה. ראו גם: איסור הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת תרבות אדריכלות שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת נוטרדאם דה פארי, מופת של אדריכלות גותית, נבנתה בשנים 1163–1345. שמאל|ממוזער|250px|ארמון שנונסו שמאל|ממוזער|250px|בית האופרה גרנייה (משמש כמקום התרחשות העיקרי ברומן "פנטום האופרה") אין סגנון אדריכלי הנקרא "אדריכלות צרפתית", אף על פי שהאדריכלות הגותית בזמנה נקראה "אדריכלות צרפתית". המונח "גותי" הופיע רק בתקופת הרנסאנס כתואר לסגנון נחות. בצפון-מזרח צרפת נמצאות חלק מהקתדרלות והבזיליקות הגותיות החשובות באירופה, ביניהן בזיליקת סן-דני (בה נקברו מלכי צרפת), קתדרלת ריימס (בה הוכתרו המלכים), קתדרלת שארטר, קתדרלת אמיין, וקתדרלת נוטרדאם דה פארי. בנוסף למבנים דתיים, שימשה האדריכלות הגותית גם לבניית ארמונות, החשוב מביניהם הוא ארמון האפיפיורים באביניון. במהלך ימי הביניים האצילים הפאודלים בנו לעצמם טירות מבוצרות כדי להראות את כוחם. גם ערים מבוצרות היו שכיחות (כמו קרקסון ומון סן-מישל), אך רוב הטירות מאותה תקופה לא שרדו עד ימינו. טירות חשובות מאז שניתן לראות גם היום הן טירת שינון, טירת אנז'ה, טירת המלך רנה בטרסקון וטירת ונסן. לפני האדריכלות הגותית, בנו בצרפת בסגנון הרומנסקי. דוגמאות טובות לסגנון זה ששרדו הן בזיליקת סן סרמן בטולוז ומנזר קלוני. סופה של מלחמת מאה השנים סימל שלב חשוב בהתפתחות הארכיטקטורה הצרפתית; אז החל הרנסאנס הצרפתי כאשר הוזמנו אמנים מאיטליה וספרד לחצר הצרפתית, ונבנו ארמונות מגורים רבים, בעיקר באזור עמק הלואר, שהושפעו מן הסגנון האיטלקי. כיום נשארו ארמונות רבים מהרנסאנס, הכוללים את ארמון שמבור, ארמון שנונסו, ארמון אמבואז ועוד. לאחר הרנסאנס האדריכלות המקובלת הייתה בסגנון הבארוק. בצרפת השתמשו בסגנון זה בעיקר לבניה חילונית, ולא במבנים דתיים. הכנסייה הקתולית השתמשה באדריכלות הבארוק כדרך למשוך את ההמונים ולייפות את הכנסייה (דוגמה טובה לכך היא בזיליקת פטרוס הקדוש בותיקן), אך תוכנית זו לא הצליחה כל כך בצרפת. הבארוק הצרפתי היה מקור ההשראה למאפיינים רבים בארמון ורסאי, והמפקח על העבודות בארמון, ז'ול ארדווין מנסאר, נחשב לארכיטקט החשוב ביותר בצרפת של תקופת הבארוק. מנסאר היה אחראי גם לבניית הכיפה המרשימה של ארמון האינווליד בפריז. מבנים מרשימים מתקופת הבארוק יכולים להימצא גם באזורים שבאותה התקופה לא היו שייכים לצרפת, כמו ארמון סטניסלאס בננסי. לאחר המהפכה הצרפתית הרפובליקאים העדיפו את הסגנון הנאו-קלאסי, אף שסגנון זה הגיע לצרפת עוד לפני המהפכה במבנים כמו הפנתאון של פריז או הקפיטול של טולוז. שער הניצחון וכנסיית מדלן בפריז מייצגים בצורה הטובה ביותר את הסגנון הזה בתקופת נפוליאון. תחת שלטונו של נפוליאון השלישי החל גל חדש של בנייה אורבנית מסודרת ומתוכננת, ושיאו היה בבנייה מחדש של פריז תחת שרביטו של הברון אוסמן. אחד המבנים המרשימים ביותר שעוצבו כחלק מהבניה החדשה הזו הוא בית האופרה גרנייה שנבנה על ידי שרל גרנייה. בסוף המאה ה-19 גוסטב אייפל תכנן גשרים רבים ברחבי צרפת אך עבודתו המפורסמת ביותר היא מגדל אייפל, שנבנה לכבוד התערוכה העולמית בפריז ב-1889. במאה ה-19 הודות למאמציהם של אנשי רוח, ארכאולוגים, אדריכלים ומשמרים כגון ויקטור הוגו, פרוספר מרימה ואז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק החלה צרפת לשפץ, לשקם ולשמר מבנים עתיקים מימי הביניים ובפרט מבנים גותיים שחלקם ניזוקו במהפכה וחלקם עקב פגעי הזמן. גל התחייה הגותית סחף את צרפת ובמסגרתו שוקמו, שופצו, שוחזרו והושלמו קתדרלות וכנסיות גותיות רבות, בהן: קתדרלת נוטרדאם דה פארי, סנט שאפל, קתדרלת קלרמון-פראן, קתדרלת רואן, כנסיית סנט אואן, בזיליקת סן-דני ועוד. במאה ה-20 עיצב האדריכל השווייצרי לה קורבוזיה מבנים רבים בצרפת כמו כנסיית נוטרדאם די או. בתקופה האחרונה האדריכלים הצרפתים מערבבים בין סגנונות אדריכלות חדשים וישנים. הדוגמה הבולטת לכך היא פירמידת הלובר. ספרות ושירה תחילת הספרות הצרפתית הייתה בימי הביניים, כשצרפתית עוד לא הייתה שפה אחידה אלא היו מספר ניבים, וכל כותב השתמש באיות ודקדוק משלו. ז'אנר חשוב בשירה הצרפתית של ימי הביניים היו שירי העלילה (Chansons de geste) שהחשוב והמפורסם מביניהם הוא שירת רולאן. טקסטים צרפתיים רבים מימי הביניים, כמו טריסטן ואיזולדה ולנסלוט והגביע הקדוש, אינם חתומים. למרות האנונימיות של רוב הכתבים הצרפתיים מהתקופה ישנם מספר כותבים מפורסמים, כמו כרטיאן מטרואה. אחד הסופרים החשובים ביותר בתולדות השפה הצרפתית הוא פרנסואה רבלה, שיצירתו המפורסמת ביותר היא גרגנטואה ופנטגרואל. הצרפתית המודרנית שאלה אלמנטים רבים מהסגנון שלו. מאוחר יותר כתב לה פונטן את משליו הידועים. אולם שיאן של הספרות והשירה הצרפתיות היה במאות ה-18 וה-19. במאה ה-18 קמו סופרים חברתיים מהחשובים בעולם כוולטר, דני דידרו ורוסו. סופר הילדים החשוב ביותר היה שארל פרו, שכתב סיפורים כמו החתול במגפיים, סינדרלה והיפהפייה הנרדמת. במאה ה-19 קמו סופרי הנובלות הגדולים כמו ויקטור הוגו, אלכסנדר דיומא וז'ול ורן, שהיו מהסופרים החשובים והפופולריים בעולם. סופרים חשובים נוספים בצרפת של המאה ה-19 היו אמיל זולא, גי דה מופאסאן, וסטנדל. השירה הסימבולית הייתה תנועה חשובה בשירה הצרפתית של המאה ה-19, עם יוצרים כמו שרל בודלר ופול ורלן. במאה ה-20 הסופרים הצרפתיים הפופולריים ביותר בצרפת ומחוצה לה היו אנטואן דה סנט-אכזופרי, לואי פרדינאן סלין ואלבר קאמי. ספורט ענפי הספורט הפופולריים ביותר בצרפת הם כדורסל, כדורגל, כדוריד ורוגבי. צרפת אירחה את המונדיאל בכדורגל בשנים 1938 ו-1998 וב-2007 אירחה את אליפות העולם ברוגבי. הסטאד דה פראנס הוא האצטדיון הגדול בצרפת. מרוץ האופניים המפורסם בעולם, הטור דה פראנס, מתקיים מדי שנה בצרפת. אירועי ספורט חשובים נוספים בצרפת כוללים את מרוץ 24 השעות של לה מאן וטורניר הרולאן גארוס. המשחקים האולימפיים חודשו בצרפת בסוף המאה ה-19 לאחר העלאת הרעיון על ידי הברון פייר דה קוברטן. פריז הייתה העיר הראשונה שארחה את האולימפיאדה אחרי אתונה בשנת 1900, והיא גם הייתה משכנו הראשון של הוועד האולימפי הבינלאומי בטרם עבר ללוזאן. בסך הכול צרפת אירחה את המשחקים האולימפיים חמש פעמים, פעמיים את משחקי הקיץ ושלוש פעמים את משחקי החורף. נבחרות צרפת בכדורגל וברוגבי נקראות "הכחולים" (Les Bleus), כצבע החולצה של הנבחרות וכן אחד מצבעי הטריקולור. הסמל של הנבחרות הוא התרנגול הגאלי, אחד מסמליה הלא הרשמיים של צרפת. נבחרת הכדורגל של צרפת זכתה ביורו 1984 וביורו 2000 וגם במונדיאל 1998 ובמונדיאל 2018. נבחרת הרוגבי, היא האלופה הנוכחית של אליפות שש האומות, ועל אף שמעולם לא זכתה באליפות העולם ברוגבי, נחשבת לאחת הנבחרות הטובות בעולם. קולנוע צרפת היא מקום הולדתו של הקולנוע והייתה אחראית לרבות מהתרומות משמעותיות המוקדמות לקולנוע. כמה מהתנועות החשובות שתולדות הקולנוע (כמו הגל הצרפתי החדש) הגיעו מצרפת והצלחתו של הקולנוע באה באופן חלקי כתוצאה מתמיכתה של ממשלת צרפת. מלבד המסורת הקולנועית החזקה והחדשנית שלה, צרפת הייתה גם מקום מפגש לאמנים מכל רחבי אירופה והעולם. מסיבה זו, הקולנוע הצרפתי לעיתים כרוך גם בקולנוע של מדינות זרות. אמנים ממדינות כמו פולין (רומן פולנסקי, קשישטוף קישלובסקי), ארגנטינה, רוסיה, אוסטריה (מיכאל הנקה), וגאורגיה. במאים ממדינות אלו בולטים בשורות הקולנוע הצרפתי. לעומת זאת, למספר במאים צרפתיים הייתה קריירה פורה ובעלת השפעה במדינות אחרות, כגון לוק בסון, ופרנסיס ובר שפעלו בארצות הברית. מוזיקה לצרפת היסטוריה מוזיקלית ארוכה ומגוונת. היא חווה תור זהב במאה ה-17 בזכות לואי הארבעה עשר, שהעסיק מספר מוזיקאים ומלחינים מוכשרים בחצר המלוכה. המלחינים הנודעים ביותר בתקופה זו כוללים את מארק-אנטואן שרפנטייה, פרנסואה קופרין, מישל-ריצ'רד דלנדה, ז'אן-בפטיסט לולי ומרין מארה, כולם מלחינים בחצר המלך. לאחר מותו של לואי הארבעה עשר, איבדה היצירה המוזיקלית הצרפתית את הדינמיות, אך במאה הבאה המוזיקה של ז'אן-פיליפ רמו הגיעה ליוקרה מסוימת, והיום הוא עדיין אחד המלחינים הצרפתים הנודעים ביותר. ראמו הפך למלחין הדומיננטי של האופרה הצרפתית ולמלחין הצרפתי המוביל בצ'מבלו. מלחינים צרפתים מילאו תפקיד חשוב במהלך המוזיקה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, הנחשבת לעידן המוזיקה הרומנטית. מוזיקה רומנטית הדגישה כניעה לטבע, קסם לעבר ולעל טבעי, חקר צלילים יוצאי דופן, מוזרים ומפתיעים, והתמקדות בזהות לאומית. תקופה זו הייתה גם תור זהב לאופרות. המלחינים הצרפתים מהתקופה הרומנטית כללו את: הקטור ברליוז (הידוע בעיקר בזכות הסימפוני הפנטסטי שלו), ז'ורז' ביזה (הידוע בעיקר בזכות כרמן, שהפכה לאחת האופרות הפופולריות והמבוצעות ביותר בעולם), פרידריך שופן (אשר היה פולני במקור אך החזיק באזרחות צרפתית וכן חי ופעל בפריז) ורבים אחרים. צרפת ידעה מלחינים חשובים ובעלי השפעה בז'אנר הקלאסי גם במאה העשרים, עם מלחינים כגון קלוד דביסי, מוריס ראוול ופול דיקא הנחשבים למלחינים אימפרסיוניסטים, אוליבייה מסייאן, אריק סאטי (אשר נחשב בעיני רבים כאחד המבשרים של המוזיקה המינימליסטית), פייר בולז ורבים נוספים. המוזיקה הצרפתית עקבה אחר כך אחר הופעתה המהירה של מוזיקת פופ ורוק באמצע המאה ה-20. אף על פי שיצירות דוברות אנגלית זכו לפופולריות במדינה, מוזיקת הפופ הצרפתית, המכונה שאנסון פרנסייז, נותרה גם כן פופולרית מאוד. בין אמני השאנסון הצרפתי החשובים ביותר במאה ה-20 ניתן למצוא את אדית פיאף, ז'ורז' בראסנס, איב מונטאן, ליאו פרה, ברברה ושארל אזנבור. על אף שלא היה צרפתי אלא בלגי פלמי, לא ניתן שלא להזכיר את אחד מסמלי השאנסון הצרפתי, ז'אק ברל, אשר חי בצרפת ושר בשפה הצרפתית. בשנת 1994 עדכנה צרפת את חוק שידורי הרדיו שלה והכניסה בו את תיקון "פלשה". לפי התיקון, חייבים לפחות 40% מן השירים המשודרים בתחנות הרדיו בשעות האזנת השיא להיות בשפה הצרפתית, זאת במטרה להגן ולטפח את תעשיית המוזיקה המקומית. ראו גם יחסי ישראל–צרפת פולינזיה הצרפתית קישורים חיצוניים האתר פרנקופילים אנונימיים העוסק בצרפת ותרבותה מפות עתיקות של צרפת מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אירופה קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית קטגוריה:מדינות המחזיקות בנושאת מטוסים קטגוריה:חברות ה-G20 קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי קטגוריה:חברות ה-G7 קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו קטגוריה:מדינות בעלות נשק גרעיני

פילוסופיה

ממוזער|"אסכולת אתונה" – ציור של רפאל.|350x350 פיקסלים פִילוֹסוֹפְיָה (מיוונית: Φιλοσοφία) היא תחום ידע מדעי, שמטרתו לברר ולהבין באופן שיטתי עקרונות בסיסיים ומושגים יסודיים של תחומים שונים במציאות ובהכרה האנושית... זהו תחום אקדמי עתיק-יומין, אשר למעשה מהווה את ראשית המדע, ובלשון הדימוי, הפילוסופיה היא "אם המדעים". לפיכך הפילוסופיה עוסקת בחקר המציאות באמצעות הפשטה וגם חוקרת באופן אנליטי נושאים שונים כגון: ההכרה האנושית, קיום, מציאות, נפש, היגיון, מוסר, אושר, אמת, סיבתיות, ידע ושפה. גישתה של הפילוסופיה לנושאים אלה היא גישה ביקורתית, שיטתית-קוהרנטית, מעמיקה ומסתמכת על בניית טיעונים רציונליים. שמאל|ממוזער|250px|הפילוסופיה ושבעת מקצועות הלימודים הכלליים, באיור לכתב היד "גן התענוגות" מאת הראד מלנדסברג אטימולוגיה מקור המילה פילוסופיה הוא מיוונית – Φιλοσοφία – פירושה ותרגומה בשפה זו היא "אהבת החוכמה". הגדרה ומאפיינים לא קיימת הסכמה מוחלטת בדבר הגדרתו של המושג "פילוסופיה" ושל תחום הידע אותו היא חוקרת או מתארת. השאלה מהי פילוסופיה היא שאלה פילוסופית בפני עצמה (שאלה מטאפילוסופית). אחת ההגדרות המקובלות היא שהפילוסופיה מבהירה מושגים. המדען משתמש במושגים ואילו הפילוסוף מבהיר אותם. למשל: בני אדם מחפשים צדק, ואילו הפילוסוף שואל – "מהו צדק". הפילוסוף הבריטי פיטר סטרוסון מגדיר זאת כ"מיפוי עולם המושגים" (אנליזה ומטפיזיקה). הגדרה אחרת שייכת לאחד הפילוסופים המוכרים – עמנואל קאנט, שפעל במאה ה־18 – והגדיר את תפקיד הפילוסופיה כחקר גבולות התבונה. וילארד קוויין, פילוסוף אמריקאי בולט במאה ה־20, טען ש. ג. א. מור, פילוסוף אנליטי בריטי, הגדיר את תפקיד הפילוסופיה כ"תיאור כללי של כל היקום". סרן קירקגור, פילוסוף דני, מאבות האקזיסטנציאליזם, טען שהפילוסוף מאמין שהוא חוקר את העולם – בעודו חוקר באמת את המושגים; מטפורה שבה השתמש היא על אדם שרואה שלט "כאן מתקנים נעליים", אך כשהוא נכנס לחנות – הוא מגלה שהשלט הוא זה שעומד למכירה. בהתאם לכך, בפילוסופיה האנליטית, המשיכו את רעיונותיו של לודוויג ויטגנשטיין, המוכר בחקר הפילוסופיה של הלשון, והוסיפו את הטענה שלא זו בלבד שמושא המחקר האמיתי הוא המושגים – אלא שלפעמים בבעיות פילוסופיות יש טעויות במושגים. תפקידו של הפילוסוף אינו רק לחקור את המושגים שבהם משתמשת הבעיה הנדונה, אלא גם לתקן אותם במידת הצורך. ר"ג קולינגווד, בספרו "הרעיון של ההיסטוריה" טען שחקירה פילוסופית מתאפיינת בכך שהיא חוקרת את המושא של המושג ואת המושג בו זמנית – . למשל, בעוד הפסיכולוג שואל – כיצד אנשים חווים את מושג האמת; הפילוסוף גם שואל באותו זמן – מהי האמת עצמה – כלומר הוא מעמיד את עצמו באותה העת גם בתפקיד חוקר של המושג. בין תכונותיה המוכרות של הפילוסופיה ניתן למנות את הרפלקטיביות (כלומר התבוננות עצמית), אי האמפיריות (כלומר, העובדה שאין להכריע בעיה פילוסופית על ידי התבוננות במציאות), ועיסוקה בנושאים כלליים והעובדה שבעיותיה המרכזיות אינן זוכות לפתרון מוסכם מזה אלפי שנים. הדיון בנושא מטרתה של הפילוסופיה בקשר לחיינו גם שנוי במחלוקת. מצד אחד פילוסופים כמו ברטראנד ראסל טענו שהפילוסופיה היא לשם הנאה בלבד. מצד שני פילוסופים כמו סרן קירקגור טענו שהפילוסופיה היא לא לשם הנאה בלבד אלא בשביל לקדם ולשפר את חיינו. היסטוריה ניתן להעריך שתמיד אנשים שאלו את עצמם שאלות על העולם שהם חיים בו. היו פילוסופים גדולים שאיננו יודעים עליהם דבר, מפני שהרעיונות שלהם מעולם לא תועדו. לכל חברה היו פילוסופים משלה, ורעיונותיו של כל פילוסוף משקפים את התרבות בה הוא חי. מן התזות האלה התפתחו מסורות שונות של פילוסופיה, כגון: הפילוסופיה המזרחית, הפילוסופיה המערבית או הפילוסופיה האפריקנית. תחילתה של הפילוסופיה המערבית באירופה לפני למעלה מ-2,500 שנה. ראשוני הפילוסופים הגדולים של המערב חיו באזורים הנמצאים היום בתחומי יוון, איטליה וטורקיה. בזמנים ההם היה סחר ימי נרחב בין הארצות השוכנות לחופי הים התיכון וקשרי המסחר הובילו גם לחילופי רעיונות. ההוגים הראשונים הושפעו מרעיונות בבליים ומצריים, כך אפשר למצוא את שורשי הפילוסופיה המערבית במזרח התיכון ובצפון באפריקה. במקביל להתפתחות הפילוסופיה במערב התפתחה הפילוסופיה במזרח בעיקר בהודו ובסין. בהודו צמחו האסכולות מיממסה, ודאנטה, סאניקהיה, יוגה, ויששיקה, ניאייה ובודהיזם, ובסין הפילוסופיה החלה להתפתח במאה ה-4 לפני הספירה על ידי קונפוציוס. לפילוסופיה הסינית יש היסטוריה של אלפי שנים. את מקורותיה אפשר למצוא באי צ'ינג ("ספר התמורות"), ספר הדרכה לגילוי עתידות, שכבר קיימים בו כמה מהמושגים הבסיסיים ביותר של הפילוסופיה הסינית. בנוסף לקונפוציאניזם התפתחו גם הדאואיזם, המוהיזם, הלגליזם, והצ'ן בודהיזם שהתגלגל לכדי הזן. כמו כן, גם באפריקה הייתה התפתחות פילוסופית. הפילוסופיה הידועה ביותר היא אובונטו, שמבוססת על כך שהיחיד הוא חלק בלתי נפרד מהכלל. פילוסופיה מערבית העת העתיקה סוקרטס – אבי הפילוסופיה המערבית סוקרטס לא היה הפילוסוף הראשון במערב. סוקרטס לא כתב שום ספר ורוב מה שידוע עליו מצוי בכתביו של תלמידו אפלטון. מותו של סוקרטס למען עקרונותיו היה מופת לכל הפילוסופים אחריו שהעזו לקרוא תיגר על המצב הקיים. סוקרטס היה שונה מההוגים היוונים שקדמו לו, שנקראים "פרה-סוקרטים", כלומר: "לפני סוקרטס". סוקרטס הרחיב את הדיון גם לשאלות מתחום המוסר שקודמיו לא הרבו לעסוק בהן, כגון "מהו טוב?", שאותן ראה כחלק בלתי נפרד משאלות על טבע המציאות. סוקרטס רצה למצוא הגדרות כוללות למושגים כגון טוב, צדק וחוכמה. הוא חשב שכל אחד מן המושגים המופשטים האלה מציין איזושהי מהות המתארת דברים בעולם. הוא ידע שאם אנשים יכולים לתאר, למשל, מעשה של אומץ, הם ודאי יוכלו לזהות את מהות האומץ שנמצאת במעשה הזה. שאיפתו הייתה לבודד את המהות הזאת, להגדיר אותה בדייקנות וכך להתקרב אל ידיעת האמת. הוא נהג לחקור את אמונותיהם של האנשים בדרך של שאילת שאלות והטלת ספק. השאלות נועדו לחשוף את חוסר העקביות ברעיונות שאנשים מאמינים בהם ולעזור להם לפתח רעיונות מדויקים ובהירים יותר. ענפי עיסוק תחומים עיקריים אסתטיקה – בירור האמנות ומושג היופי. בפילוסופיה ישנו עיסוק רב ביופיו של הטבע בנקודות בהן הוא מגיע לשלמות המעוררת רוממות רוח ופליאה באדם, ובאמנות כאשר היא מנסה להתקרב אל אותן נקודות. ישנם פילוסופים המעדיפים לסווג את תחומי העיסוק של האסתטיקה כחלק מהאפיסטמולוגיה ומהאתיקה. השאלות הנשאלות בתחום זה הן: "מהו היפה?", "מהי אמנות?" ועוד. אתיקה (תורת המידות) – הפילוסופיה של המוסר, העיסוק במהות המוסריות ובביצוע הערכות מוסריות – "מהו טוב ומהו רע?", "מה עלי לעשות?", "מה הם החיים הטובים?". אפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) – חקר הקיום, המקורות, המהות והיקפו של מאגר הידע האנושי. מטאפיזיקה – שכוללת בתוכה את האונטולוגיה (תורת ההוויה), ועוסקת בסיפוק תיאור כולל למאפיינים הכלליים ביותר של המציאות כמכלול ובשאלה איך לספק תיאור כזה. לוגיקה (תורת ההגיון) – העיסוק בהבחנה בין הסקה נכונה ולא נכונה. פילוסופיה של הנפש פילוסופיה של הלשון פילוסופיה של המדע - תחום חקירה זה עוסק בעיקר בשאלות הבאות: "מהו מדע?", "מה מעמד קיומם של הישים התיאורטים?", "האם ניתן להוכיח טענות מדעיות?" מחשבה מדינית – פילוסופיה פוליטית או תיאוריה פוליטית, תורה העוסקת באתיקה של קבוצות, באומנות הממשל ובצדקת קיומן של מדינות. בתקופות מסוימות ההתדיינות הפילוסופית בפוליטיקה היוותה חלק מרכזי בעולמם של הפילוסופים של אותה תקופה. פילוסופיה של הדת מטאפילוסופיה – פילוסופיה של הפילוסופיה, עוסקת במהות הפילוסופיה עצמה, בתכליתה ומטרותיה של הפילוסופיה ובשיטות בהן משתמשת הפילוסופיה. תחומים נוספים פילוסופיה של ההיסטוריה פילוסופיה של החינוך פילוסופיה של המתמטיקה פילוסופיה של הפסיכולוגיה פילוסופיה של המשפט פילוסופיה של המוזיקה פילוסופיה של הקולנוע אסכולות אסכולה פילוסופית היא קבוצה של פילוסופים או שיטות פילוסופיות בעלי רעיונות דומים או ששואבים את הרעיונות שלהם או את מערכת ההצדקות מאותם המקורות. בדרך כלל חברי האסכולה פועלים גם בזמן ובמקום דומה, ומתקיימים ביניהם קשרים מסוגים שונים - תלמידים של אותו המורה, חליפת מכתבים, פרשנים של אותו הפילוסוף ועוד. המונח "אסכולה" אינו מוגדר היטב ולעיתים קשה להחליט איזו קבוצה של פילוסופים ושיטות פילוסופיות יכולה להיקרא אסכולה. מונחים דומים הם "זרם פילוסופי" ו"תנועה פילוסופית". במהלך ההיסטוריה של הפילוסופיה קמו מספר זרמים, תנועות, תפיסות, שיטות ואסכולות פילוסופיות, לרשימה ראו אסכולות בפילוסופיה. פילוסוף פילוסופיה מערבית ופילוסופיה מזרחית מושג הפילוסופיה המזרחית – והביקורת אליו החל מהמאות ה־16 וה־17 החלה הפילוסופיה המערבית להתנתק במובהק משורשיה היווניים, תוך דחיית טיעונים שנשענו על מטאפיזיקה ודת. פילוסופים רציונליסטים כגון רנה דקארט, ברוך שפינוזה וגוטפריד לייבניץ הטיפו ללימוד אפריורי על טיבו של העולם, כלומר באמצעות ההגיון ותוך שימוש בשכל הישר ולא דרך הסתמכות על החושים. כמו כן הושפעה המחשבה המערבית מגילויים חדשים בתחומי מדעי הטבע והמתמטיקה. הפילוסופיה המזרחית קיבלה מעין תווית על היותה כזה – כשסיבה בסיסית אחת לכך, היא ההבחנה בין שתי המסורות המזרחיות (הסיניות וההודיות) לבין המסורת היוונית. לאלו המזרחיות מתייחסים הרבה פחות בלימודים המערביים של ה"היסטוריה של הפילוסופיה"; לא כל שכן, בלימודים המערביים של פילוסופיה מודרנית. על פי רוב המסורות המזרחיות אינן נחשבות כאינטגרליות לדיסיפלינה (בניגוד לפילוסופיה היוונית, אשר השפיעה על הפילוסופיה של ימי הביניים ועל הפילוסופיה של העת החדשה). לרוב, המסורות המזרחיות נדחות לחוגים נפרדים באוניברסיטאות, או לפעילות שאינה אקדמית כלל. מאידך, יש שטוענים כי ההבחנה בין פילוסופיה מזרחית לזו היוונית היא שרירותית וגאוגרפית בלבד, וכי הבחנה מלאכותית זו אינה לוקחת בחשבון את ההשפעה ההדדית הרבה בין ההגות המזרחית והיוונית בעת העתיקה ושהיא מטעה יותר מאשר מועילה. יתר על כן, נטען כי המושג "פילוסופיה מזרחית" מביא להבנה שיש קרבה רבה בין אסכולות פילוסופיות מזרחיות, ומטשטש את ההבדלים ביניהן. טענה אחת כזו היא היסטורית – המקור הראשון שלנו ל"פילוסופיה מערבית" הוא באסיה הקטנה. לא ברור מה מקורותיה של פילוסופיה זו – האם היא מהודו, או אולי הפילוסופיה ההודית מקורותיה בפלישה אינדו-אריאנית. אך יש אפשרות סבירה שהמזרח התיכון היה אזור לתחלופה והשפעה הדדית של פילוסופיות דתיות קדומות. המבנה המרכזי שמשותף לפילוסופיה המערבית הקלאסית (ואינו קיים בהגות המזרח-אסייתית לפני ה"פלישה" הבודהיסטית) הוא הדיכוטומיות בין היגיון ורגש, מציאות והופעה, האחד והרבים, שינוי וקביעות. ההגות המערבית וההודית, עם דואליזם גוף-נפש חזק, נוטות שתיהן לאידיאליזם סובייקטיבי או לדואליזם. משותפים להם גם הבסיס של ה"פסיכולוגיה העממית" המערבית – הכוללת אמת ושקר חדים, תחביר של נושא ונשוא (ומטפיזיקת אובייקט-סובייקט מקבילה), ומסקנות והיקשים. מושגים אלה נמצאים בבסיסה של התפתחות הלוגיקה בהודו וביוון (בניגוד לסין הקדם-בודהיסטית). קווי דמיון נוספים אפשר למצוא במאפיינים מבניים של מושגי יסוד כמו זמן, מרחב, וסיבתיות – כולם מושגים שקשה לבודד במרחב המושגים הסיני. מאפיינים והבחנות האל מול מספר אלים בשל ההשפעה של המונותיאיזם ובמיוחד הדתות האברהמיות, הפילוסופיות המערביות, ניצבו בפני השאלה של טבעו של האל והיחס בינו לבין היקום. דבר זה יצר דיכוטומיה בפילוסופיות המערביות בין הפילוסופיות החילוניות והדתיות, ביחס לדוגמות מסוימות על האל והיקום. הפילוסופיות המזרחיות התעניינו פחות בשאלות של טבעו של האל היחיד כבורא והשליט היחיד של היקום. ההבחנה בין החילוני והדתי היא לפיכך הרבה פחות חדה, ובאותה האסכולה עשויים להיות מרכיבים דתיים ופילוסופיים זה לצד זה. כך, יש שמקבלים את הטענות המטפיזיות של הבודהיזם ללא שהם משתתפים בפולחן במקדש. יש שעובדים את האלים הטאואיסטיים ללא הבנה של היסודות הפילוסופיים של השיטה, ואחרים מאמצים את הפילוסופיה הטאואיסטית ואינם מתייחסים להיבטים הדתיים. דבר זה מנוגד לחלוטין למערב, שם לרוב הייתה אכיפה של מערכת אמונות פילוסופיות/דתיות אחת מאוחדת או שלילה חדה ומוחלטת של הדת בכלל על ידי הפילוסופיה (לדוגמה, ניטשה, מרקס, וולטר, וכו'). ההבחנה בין דת ופילוסופיה אינה כה חשובה במזרח. האל אל מול העולם קו מבדיל נוסף בין הפילוסופיה המזרחית למערבית הוא האמונה לגבי היחס בין האל או האלים והעולם. הפילוסופיות המערביות או שטוענות כי האל אינו קיים, או שטוענות כי האל נפרד ונבדל מהעולם. תפישה זו מקורה בהשפעה של הדתות האברהמיות, אשר מלמדות כי היקום נוצר בידי אל כל-יכול שהיה קיים לפני ובנפרד מהיקום, וכי הברואים שלו – בני האדם – אינם יכולים להבין את טבעו האמיתי. לרוב המסורות המזרחיות עוסקות פחות בקיום או באי הקיום של האלים. אם כי ברבות מהמסורות ישנן ישויות על טבעיות רבות עוצמה, אשר בדרך כלל אינן נתפשות כנפרדות מהיקום, אלא כחלק ממנו. לפיכך, רוב הדתות המזרחיות מלמדות כי פעולות אנושיות רגילות עשויות להשפיע על העולם העל-טבעי. תפקיד ומקום הפרט נטען כי ברוב הפילוסופיות המערביות, אפשר לומר דבר דומה לגבי היחיד: במערב, מקובל כי היחיד הוא משהו נפרד מהיקום, והפילוסופיות המערביות מנסות לתאר ולהגדיר את היקום מנקודת מבט אובייקטיבית ונבדלת. הפילוסופיות המזרחיות, לעומת זאת, לרוב מחזיקות בדעה כי אנשים הם חלק בלתי נפרד מהיקום, וכי ניסיונות לדון ביקום מנקודת מבט אובייקטיבית, כאילו האינדיבידואל הדובר הוא משהו נפרד ונבדל מהשלם, מגוחכים. סינתזה בין הפילוסופיות נעשו ניסיונות מודרניים רבים להרכיב ולחבר בין המסורות המזרחיות והמערביות. הפילוסוף הגרמני הגל התעניין מאוד בטאואיזם. יש שמפרשים את המערכת הדיאלקטית שלו כפורמליזציה של עקרונות טאואיסטיים. מתנגדו של הגל, ארתור שופנהאואר, פיתח פילוסופיה שהיא למעשה סינתזה של הבודהיזם וההינדואיזם עם המחשבה המערבית. הוא ניבא כי לאופנישדות (אחד מחשובי כתבי הקודש ההינדיים) תהיה השפעה גדולה בהרבה על המערב מאשר בעבר. אולם, שופנהאואר עבד עם תרגומים גרועים ביותר, וייתכן כי הוא לא הבין נכונה את הפילוסופיות המזרחיות שעניינו אותו. ניסיונות מהתקופה האחרונה לחבר בין הפילוסופיה המערבית והמזרחית כוללים את אסכולת קיוטו הפילוסופית, שמרכיבים בין הפנומנולוגיה של הוסרל לבין ההבנות של הזן בודהיזם. הרבה מכתביו של קן וילבר גם כן מתמקדים בהרכבה וחיבור של עמדות מזרחיות ומערביות במערכת קוהרנטית אחת. פילוסופיה ומדע במשך שנים רבות התבססה הפילוסופיה, בניגוד למדעים מדויקים, על ניתוח תאורטי באופן כמעט בלעדי. עם זאת, היו השפעות גומלין רבות בין המדעים המדויקים לבין הפילוסופיה. כך, למשל, תורת האבולוציה, תורות מתחום הפיזיקה המודרנית (כגון תורת הקוואנטים ותורת היחסות) וכן התפתחויות במתמטיקה ובלוגיקה (כגון משפטי האי-שלמות של גדל) עוררו דיונים פילוסופיים רבים. גם דיונים שבראשיתם היו פילוסופיים טהורים הפרו, ברבות השנים, תורות מדעיות מתחומי המדעים המדויקים (למשל, ההבדל בתפיסותיהם של לייבניץ, ניוטון וקאנט לגבי היחסיות או המוחלטות של המרחב והזמן, הפרו את עבודתו של איינשטיין על תורת היחסות; והפרדוקסים של זנון סייעו לפיתוח החשבון האינפיניטסימלי). הפילוסופיה הניסויית היא ענף חדש של פילוסופיה, שהחל להיות נפוץ בעיקר מתחילת המאה ה-21, ובו מסיקים מסקנות פילוסופיות בעקבות ממצאים כמותיים. ראו גם פילוסופיה - מונחים זרמים לפי תקופות ואזורים גאוגרפיים פילוסופיה יוונית פילוסופיה סינית פילוסופיה הודית פילוסופיה גרמנית פילוסופיה קונטיננטלית פילוסופיה אנליטית נושאים בפילוסופיה פילוסופיה בקולנוע ובטלוויזיה לקריאה נוספת האנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית, בעריכת ג'. או. יורמסון; עורך המהדורה העברית: ב. ע. שרפשטיין, תל אביב: ש. פרידמן, 1967. בן-עמי שרפשטיין, פילוסופיה במזרח ופילוסופיה במערב, תל אביב: יחדיו, תשל"ח-1978. בן-עמי שרפשטיין, תולדות הפילוסופיה: מהרנסאנס ועד קאנט, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת, תשל"ח-1978. בן-עמי שרפשטיין, הפילוסופים כבני אדם: חיי הפילוסופים וטיב מחשבתם, תל אביב: זמורה ביתן, תשמ"ד-1984. ז'יל דלז ופליקס גואטרי, מהי פילוסופיה?, תרגם מצרפתית אבנר להב, רסלינג, 2008. יעקב קלצקין, אוצר המונחים הפילוספיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח. שי פרי, לקסיקון פילוסופי, סדרת סגול: הוצאת ליאור שרף - הפצות נייג'ל וורברטון, היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים, תרגמה מאנגלית: דבי איילון, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2015. רועי ברנד, לאהוב לדעת - חיי הפילוסופיה מסוקרטס עד דרידה, רסלינג, 2016. קישורים חיצוניים אוניברסיטת תל אביב, אתרי פילוסופיה באינטרנט האוניברסיטה הפתוחה, אתר פילוסופיה של האוניברסיטה מבחר סרטונים בנושא, באתר הערוץ האקדמי אתר אקרופוליס החדשה - בית ספר לפילוסופיה בדרך הקלאסית ספרי פילוסופיה להורדה חינם קישורים לאתרים בעברית העוסקים בפילוסופיה, מכללת ליפשיץ רשימת ערכים בעברית בפילוסופיה, הספרייה הווירטואלית של מטח חומר החיים - ערוץ יוטיוב בעברית שמוקדש לסרטוני מבוא בפילוסופיה. אתר האנציקלופדיה של הרעיונות, אנציקלופדיה בעברית העוסקת בפילוסופיה (בעיקר של המאה ה-20), בתיאוריה ביקורתית, בפוסטמודרניזם ובתרבות עכשווית. ארכיון הכתבים הקלסיים "אנציקלופדיית הפילוסופיה של האינטרנט", באתר אוניברסיטת טנסי האנציקלופדיה לפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד מאגר קישורים בנושא המדריך לפילוסופיה באינטרנט מבוא לפילוסופיה , הספרייה הגלילאית ארכיון האינטרנט המרקסיסטי, עם מגוון רחב של כתבים הערות שוליים *

אמריקה הדרומית

שמאל|ממוזער|250px|תמונת לווין של אמריקה הדרומית שמאל|ממוזער|250px|מפה מדינית של אמריקה הדרומית שמאל|ממוזער|250px|בארילוצ'ה שבארגנטינה אמריקה הדרומית (מכונה לעיתים בטעות דרום אמריקה) היא יבשת הנמצאת מדרום ליבשת אמריקה הצפונית בחצי הכדור המערבי. בצפונה של היבשת עובר קו המשווה, ומשום כך רוב שטחה של יבשת אמריקה הדרומית נמצא במחצית הדרומית של כדור הארץ. אמריקה הדרומית שוכנת בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי. שטחה הוא 17,840,000 קמ"ר והיא היבשת הרביעית בגודלה, אחרי אסיה, אפריקה ואמריקה הצפונית. מבחינת אוכלוסייה היא היבשת החמישית בגודלה, אחרי אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הצפונית. היבשת הדרום אמריקנית כוללת גם מספר איים נוספים שרובם שייכים למדינות מהיבשת. הטריטוריות הקאריביות משתייכות גאוגרפית לאמריקה הצפונית (חוץ מטרינידד וטובגו). המדינות הדרום אמריקאיות שגובלות בים הקריבי – הכוללות את קולומביה, ונצואלה, גיאנה, סורינאם וגיאנה הצרפתית – נקראות גם אמריקה הדרומית הקריבית. היבשת מחולקת למספר אזורים שכוללים את הגינאות, החרוט הדרומי (צ'ילה, ארגנטינה, אורוגוואי וברזיל) ואת מדינות הרי האנדים, הכוללות את פרו, בוליביה ואקוודור. ברזיל היא המדינה הגדולה ביותר באמריקה הדרומית, מבחינת שטח ומבחינת גודל האוכלוסייה. התרבות הלטינו אמריקאית שאובה הן משורשים איבריים, מורשת מהתקופה הקולוניאלית, הן מהתרבות המערבית בכללותה, והן ממסורות אינדיאניות מקומיות. בחלק ממדינות היבשת מורגשות גם מסורות אפריקאיות, מורשת סחר העבדים הטרנס אטלנטי הממושך. החלק של אמריקה הדרומית הוא גדול ומגוון ביותר, וכולל מינים רבים הייחודיים ליבשת כגון: יגואר, פומה, יגוארונדי, מיני הנמרון, זאב הרעמה, זאב היער, מיני שועל דרום אמריקני, שועל קטן-אוזן, דוב המשקפיים, טפיר הרים, טפיר ברזילאי, טפיר בירדי, איילים שונים כמו אייל הביצות, אייל הפאמפאס, אייל האנדים, מזאמה, פודו, למה, אלפקה, גואנקו, ויקוניה מצויה, סוגי הפקאריים, מכרסמים כמו הקפיבארה, המארה, הצ'ינצ'ילה, קופים רחבי-אף, אולינגיטו, דביבון סרטנים, דביבון לופת, דובי נמלים, עצלנאים, מרבית מיני הארמדיליים, פרפרים, דג הפיראניה, קיימנים, ועופות כמו קוניור גרין צ'יק, קריאמאים, קונדוריים או הראיים. גאוגרפיה גזרת החופים והאיים צורתה של אמריקה הדרומית היא כעין משולש, אשר את בסיסו מהווים חופיה הצפון מזרחיים וקודקודו פונה דרומה לעבר יבשת אנטארקטיקה. בצפון נמצא הים הקריבי, ממזרח מקיף אותה האוקיינוס האטלנטי, ובעוד שהקצה הדרומי מגיע עד לאוקיינוס הקרח הדרומי, את גבולותיה המערביים תוחם האוקיינוס השקט. אין בחופיה של אמריקה הדרומית הסתעפויות רבות ורק חלקו הדרומי של החוף המערבי מבותר מאוד על ידי מפרצים קטנים ועמוקים, הדומים לפיורדים. בכל זאת מצויים בחופיה מספר מפרצים הנוחים לעגינה שבסמיכות אליהם קמו ערי נמל גדולות וחשובות כמו ריו דה ז'ניירו בחוף המזרחי, ולפראיסו בחוף המערבי וקרטחנה בחוף הצפוני. בואנוס איירס, בירת ארגנטינה ועיר הנמל הראשית שלה, שוכנת על חופו הדרום מערבי של שפך הנהר לה פלאטה שהוא כעין מפרץ גדול, ואילו מונטווידאו, בירתה ועיר הנמל הראשית של אורוגוואי, שוכנת על חופו הצפון מזרחי של שפך הנהר הזה. עם ערי הנמל החשובות האחרות שקמו לחופי מפרצים קטנים, נמנות גם קייאו בפרו, גואיאקיל באקוודור וברנקיה בקולומביה. כשם שקצה הדרומי של אמריקה הדרומית הוא העשיר ביותר במפרצים קטנים, כך הוא גם העשיר ביותר גם באיים קטנים. כאן גם מקומו של גדול האיים של אמריקה הדרומית, הנקרא בשם ארץ האש ("טיירה דל פואגו"). עם אייה החשובים האחרים של אמריקה הדרומית נמנים איי פוקלנד, שמקומם ממזרח לקצה הדרומי של היבשת, האי טרינידד, השוכן בסמוך לחופה הצפוני וכן איי גלאפגוס, הפזורים באזור קו המשווה ממערב. דמוגרפיה האוכלוסייה של אמריקה הדרומית מונה למעלה מ-433 מיליון תושבים. הם מפוזרים בעיקר בשוליים של היבשת כאשר מרכז היבשת כמעט ריק מאנשים. האוכלוסייה מורכבת בעיקר מצאצאים של אירופאים (בעיקר ספרדים, פורטוגזים ואיטלקים), אפריקאים ואינדיאנים. יש אחוז גבוה של מסטיסים שמשתנים מאוד בהרכב לפי מקום. שתי השפות העיקריות הן ספרדית ופורטוגזית, ואחריהן אנגלית, צרפתית והולנדית במספרים קטנים יותר. דתות הדת באמריקה הדרומית הוא מרכיב בעל השפעה רבה על כל מרחבי החיים, התרבות, האומנות והחוק. כיום בכל המדינות ביבשת יש הפרדה של הדת מהמדינה מה שמאפשר חופש דת לתושביה. עם זאת, בפרו וברפובליקה הדומיניקנית, הנצרות הקתולית משמשת כדת הרשמית. בשתי המדינות האלה יש חינוך דתי קתולי חובה. הדת הדומיננטית באמריקה הדרומית היא הנצרות כאשר רוב הנוצרים הם נוצרים קתולים. לפי הערכות כ-83% מהאוכלוסייה הם נוצרים כאשר רובם קתולים עם מיעוט פרוטסטנטי, פנטקוסטלי ואוונגליסטי. השפעת כנסיות המיעוט גוברת ככל שגוברת ההשפעה של ארצות הברית ביבשת. על אף התנצרותם של רוב האינדיאנים בתקופה הקולוניאלית נותרו עדיין קהילות קטנות של בני הדתות האינדיאניות והמערב-אפריקניות. מצד שני בקרב קהילות האינדיאנים והאפריקנים שהתנצרו נפוצה התופעה של שילוב טקסים ואלמנטים מהדתות המקוריות שלהן בפולחן הנוצרי הקתולי. התופעה הזו המכונה סינקרטיזם נתפסת כשלילית בעיני הממסד הקתולי, אך יכולתו למנוע את התופעה מוגבלת. חוץ מהנצרות ישנן גם קהילות מוסלמיות, יהודיות, בודהיסטיות, הינדואיסטיות, בהאיות ושינטו. חלוקה מדינית מבחינת החלוקה המדינית באמריקה הדרומית יש 13 מדינות עצמאיות ושתי טריטוריות. מדינות עצמאיות: טריטוריות: , טריטוריה של , טריטוריה של ראו גם גאוגרפיה פיזית - מונחים קישורים חיצוניים המדריך המלא המלא למטייל באמריקה הדרומית * קטגוריה:יבשות קטגוריה:אמריקה

אמריקה הצפונית

שמאל|ממוזער|250px|תמונת לווין של אמריקה הצפונית שמאל|ממוזער|תשע האומות של אמריקה הצפונית אמריקה הצפונית (צפון אמריקה) היא היבשת השלישית בעולם בגודל שטחה, הרביעית במספר התושבים וחלק מיבשת-העל אמריקה. היא משתרעת מים הקרח הצפוני בצפון ועד מצר פנמה בדרום, מהאוקיינוס האטלנטי במזרח עד האוקיינוס השקט במערב. שטחה 24,709,000 קילומטרים רבועים (כולל גרינלנד), ומספר תושביה כ-592 מיליון. המדינות הנמצאות בשטחה הן קנדה בצפון, ארצות הברית במרכז ומקסיקו בדרום ובמרכז. בנוסף, חלקה הדרומי ביותר של היבשת (המכונה אמריקה המרכזית) כולל שטח קטן יחסית ובו המדינות: בליז, קוסטה ריקה, אל סלוודור, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה ופנמה. יש המרחיבים את גבולות היבשת וכוללים בה גם את האי גרינלנד שכמעט אינו מיושב, ואף את חציה המערבי של איסלנד. אחרים מצרפים אליה את איי הודו המערבית ואת ארצות אמריקה התיכונה, ורואים במצר פנמה את גבולה הדרומי. ליבשת עצמה צורת משולש, שבסיסו בצפון והוא הולך וצר לכיוון דרום. רכסי הרים גבוהים נמשכים מצפון לדרום במערב היבשת סמוך לאוקיינוס השקט. רכסי הרים נמוכים וקצרים יותר נמשכים מצפון לדרום החוף המזרחי (הרי האפלצ'ים). באמצע היבשת משתרעים מישורים רחבי ידיים, ויש בהם הרים ורמות.. במישורים האלה מצויות כמה ימות: ימת הדובים הגדולה, ימת העבדים הגדולה, אגם ויניפג בקנדה, וחמש הימות הגדולות בגבול שבין קנדה לארצות הברית. אחת מהן היא ימת סופיריור, הימה השנייה בגודלה בעולם. האקלים באמריקה הצפונית מגוון מאוד, מפני שהיבשת הארוכה משתרעת מהחוג הארקטי ועד 800 קילומטרים צפונית לקו המשווה. אמריקה הצפונית עשירה מאוד באוצרות טבע, ובהם נפט, פחם, ברזל, נחושת, אבץ, עופרת, זהב, כסף ואורניום. מדינות אמריקה הצפונית להלן רשימת המדינות הריבוניות באמריקה הצפונית: טריטוריות שאינן עצמאיות הטריטוריות הרשומות להלן מוגדרות מבחינה תרבותית וגאוגרפית. לרובן יש מידה כלשהי של אוטונומיה, אך הן אינן מדינות עצמאיות: תושבי אמריקה הצפונית משערים שתושביה הראשונים של היבשת, האינדיאנים והאסקימואים, באו מאסיה דרך מצר ברינג, לאזור אלסקה, ומשם החלו להתיישב ביבשת. בנדודיהם הגיעו שבטי האינדיאנים עד מקסיקו ואמריקה התיכונה, והקימו בה תרבויות מפוארות כגון התרבות האולמקית, המאיה והאצטקים, זמן רב לפני שהופיעו שם האירופים. המתיישבים האירופים הראשונים באמריקה הצפונית היו מתיישבים נורדיים מאיסלנד, שהקימו במאה ה-11 את התיישבות וינלנד קצרת היומין בדרום-מזרח קנדה של ימינו. חמש-מאות שנה אחר כך, במאה ה-16, הספרדים התיישבו על חופי מפרץ מקסיקו ובכך הובילו גל התיישבות אירופאי נוסף באמריקה הצפונית. אחריהם באו הצרפתים, שהתיישבו על גדות נהר המיסיסיפי ונהר סנט לורנס, והבריטים, שהתיישבו בחוף המזרחי. לאחר זמן הובאו עבדים שחורים מאפריקה לעבוד במטעי הכותנה בדרומה של ארצות הברית. מן המאה ה-18 באו אל ארצות הברית וקנדה בזרם בלתי-פוסק מהגרים לבנים מכל חלקי אירופה. במאה ה-19 באו גם מהגרים רבים מן המזרח, מסין ומיפן. הלשון השולטת באמריקה הצפונית היא האנגלית, חוץ מאזורים אחדים בקנדה ובהאיטי, שבהם דוברים צרפתית, וממקסיקו ששפתה ספרדית. טביעות כף רגל שנתגלו ב-2023, מצביעות כי האדם הגיע לאמריקה לפני 21 אלף שנים. הר קופאווה גלריה ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:יבשות קטגוריה:אמריקה

תחבורה

שמאל|ממוזער|250px|לגשרים חשיבות מכרעת בתשתית התחבורתית תחבורה היא העברה של אנשים וסחורה ממקום אחד למקום אחר על ידי אמצעי תחבורה. ישנם אמצעי תחבורה אוויריים, ימיים, יבשתיים, חלליים, וכן גם שילוב של כמה אמצעי תחבורה בכלי אחד כגון כלי רכב אמפיביים. בעבר היה נפוץ השימוש בבעלי חיים וסירות לא ממונעות לשם תחבורה. כיום רוב התחבורה נעשית על ידי כלי תחבורה ממונעים כגון כלי רכב, רכבות, אוניות, מטוסים, מסוקים, סירות מנוע או ספינות מנוע. היבטים של תחבורה המונח תשתית תחבורתית מתייחס לכבישים, מסילות רכבת, שבילי אופניים, תעלות מים ונתיבי אוויר, נמלי תעופה, נמלי ים, תחנות רכבת, תחנות אוטובוס ותחנות מרכזיות. אמצעי התחבורה משתמשים בתשתית על מנת להגיע ליעדם: כלי רכב ביבשה נוסעים על כבישים, גשרים ופסי רכבת, ואילו כלי שיט וכלי טיס נוסעים בנתיבי ים ובנתיבי אוויר וחונים בנמלים. לצורך הובלת מטענים משתמשים לרוב בכלי רכב המותאמים לכך בים, באוויר וביבשה. המונח הכוונה בהקשר של תחבורה מתייחס לרמזורים, תמרורים, סימנורים (ברכבות) ועוד. תכנון ועיצוב התשתית הוא חלק מתחומי הנדסה אזרחית ותכנון עירוני. תכנון ועיצוב כלי הרכב הוא תחום בהנדסת מכונות או בתת-תחומים כמו אווירונאוטיקה והנדסת חלל-אוויר (תחום העוסק בבניית והנדסת כלי רכב הטסים בים או בחלל). ראשית התחבורה לפני החברה החקלאית חי האדם בחבורות קטנות, הנודדות ממקום למקום בחיפוש אחר מזון, ונשא את הכלים והצידה ממקום למקום. מאוחר יותר, כשביית האדם בהמות בית, היה מעמיס עליהן משא ואף רוכב על גבן, וכך היה יכול לעבור מרחקים גדולים. ביות בעלי חיים אלו עזר מאוד לאדם, אך כושר הנשיאה שלהם היה מוגבל. לא עבר זמן רב בטרם גילה האדם שהבהמות יכולות לדבר ולשאת עומס גדול בהרבה על ידי משיכה, במקום נשיאה. בתחילה השתמשו במגררות גולמיות ובהדרגה גילו כי ככל ששטח המגע של המגררה בקרקע קטן יותר, כך היא מסוגלת לשאת את המשא ביותר קלות. המצאת הגלגל תרמה להתפתחות התחבורה. ראו גם הובלת מטענים תובלה אווירית תובלה צבאית (פירושונים) קישורים חיצוניים אתר רכב ותחבורה – מאמרים בתחום הרכב והתחבורה אתר משרד התחבורה יצירת תחבורה עירונית מקיימת בגוש דן עד 2030, כתב העת אקולוגיה וסביבה, אוקטובר 2015 מילונים למונחי תחבורה | תחבורה מסילתית (1998) | תחבורה מסילתית (2012) | תחבורה אווירית (2000) | תחבורה יבשתית (2003) | הנדסת דרכים (1990) | באתר האקדמיה ללשון העברית * קטגוריה:ענפים כלכליים

אייר פורס 1

אייר פורס 1 (מאנגלית: Air Force One) הוא אות הקריאה למטוסו של נשיא ארצות הברית. "אייר פורס 1" הוא הכינוי שמקבל כל מטוס של חיל האוויר האמריקני ברגע שנשיא ארצות הברית טס בו. כשהנשיא טס במטוס של הצבא האמריקני המטוס מכונה "ארמי 1", כאשר מדובר במטוס של הצי האמריקני הוא מכונה "נייבי 1", וכאשר המטוס של חיל הנחתים האמריקני - מכונה "מארין 1". פעילות לרוב משמש בתפקיד מטוס מדגם 747-200B מתוצרת בואינג (למעשה ישנם שני מטוסי אייר פורס 1 זהים: SAM 28000 והמטוס התאום SAM 29000). המטוס שוכן בבסיס חיל האוויר "אנדרוז", כ-16 ק"מ מן הבית הלבן, תחת אחריות כנף התובלה 89 של חיל האוויר ה-18 של ארצות הברית. אייר פורס 1 מצויד ביכולות הגנתיות סודיות ביותר, בהן טכנולוגיה נגד טילים. באייר פורס 1 מותקנים 87 קווי טלפון נפרדים, בהם 28 קווים מאובטחים ומקודדים בעלי טווח בלתי מוגבל – הנשיא יכול לטלפן לכל טלפון בעולם בעודו טס. אייר פורס 1 בנוי משלוש קומות – הקומה התחתונה מיועדת למטען, רוב חלל הנוסעים ממוקם בקומה האמצעית ואילו הקומה האחרונה מכילה את ציוד התקשורת ואת תא הטייס. השטח הכולל של חלל הנוסעים הוא 371.6 מטרים רבועים. מתחם המחיה של הנשיא כולל חדר שינה, חדר אמבטיה, חדר כושר ומרחב משרדי. פמליית הנשיא מתכנסת בחדר כנסים גדול המשמש גם כחדר האוכל של הנשיא. לאנשיו הבכירים של הנשיא יש חדרים משלהם. הנוסעים יכולים לעלות למטוס דרך שלוש דלתות: שתיים מהן (אחת בקדמת המטוס ואחת בחלקו האחורי) מובילות לסיפון התחתון ואילו הדלת השלישית מובילה לסיפון האמצעי. את הארוחות מכינים בשני מטבחים. הצוות ערוך להאכיל כ-100 איש בו זמנית, וכ-2,000 ארוחות מאוחסנות במטוס. החדר הרפואי מכיל מאגרי תרופות, ציוד של חדר מיון, ושולחן ניתוחים מתקפל. ישנו רופא קבוע בצוות המטוס. אייר פורס 1 מצויד במכשיר להעמסת מטען משלו, כך שאינו תלוי לעולם בשירותיהם של נמלי תעופה העלולים להוות סכנה ביטחונית. כמו כן ישנם במטוס מכשירי רדיו, פקסימיליה, חיבורים למחשב ו-19 מכשירי טלוויזיה. מיגון כבד אמור להגן על הציוד האלקטרוני וחוטי החשמל מפני פעימה אלקטרומגנטית (EMP) המאפיינת פיצוץ גרעיני. חיבור מיוחד לתדלוק אווירי מאפשר לאייר פורס 1 לשהות באוויר ככל שיידרש. המטוס יכול לשגר נורים להטיית טילים מונחי-חום ממסלולם. הנשיא תמיד מגיע לבסיס חיל האוויר "אנדרוז" מצויד ב"פוטבול הגרעיני" – מזוודה המכילה את הצפנים לשיגור טילים גרעיניים. לפני האייר פורס 1 הנוכחיים שימשו בתפקיד זוג מטוסי בואינג 707. האחד סומן SAM 26000, והיה בשירות בין השנים 1962 ו-1998, ותאומו סומן 27000 SAM, היה בשירות בין 1972–2001 ושימש כגיבוי. הנשיא רונלד רייגן הרבה להשתמש דווקא במטוס החלופי, והוא זכה לכינוי "מטוסו של רייגן". ה-27000 SAM מוצג כיום בספרייה הנשיאותית על שם רייגן. מטוס של חיל האוויר האמריקאי אשר נושא את סגן נשיא ארצות הברית מקבל את הכינוי: "אייר פורס 2". חיל האוויר האמריקני יחליף עד 2024 את מטוסי הבואינג 200–747 המיושנים בבואינג 8–747. בעתות משבר, כמו למשל בזמן התרחשות פיגועי 11 בספטמבר, אייר פורס 1 מלווה במטוסי קרב. גלריה פנים חוץ ראו גם כנף ציון – המקביל הישראלי המטוס הנשיאותי של רוסיה – המקביל הרוסי המכונית הנשיאותית (ארצות הברית) מארין 1 – אות הקריאה של המסוק של נשיא ארצות הברית אייר פורס 2 – אות הקריאה של מטוס סגן נשיא ארצות הברית אייר פורס 1 (סרט משנת 1997) טראמפ פורס 1 – מטוסו של נשיא ארצות לשעבר, דונלד טראמפ M&M's נשיאותי קישורים חיצוניים ארצות הברית שוקלת לרכוש A-380 קטגוריה:חיל האוויר של ארצות הברית קטגוריה:כלי טיס אמריקאיים קטגוריה:מטוסים נשיאותיים קטגוריה:כלי התחבורה של נשיא ארצות הברית קטגוריה:ארצות הברית: בסיסי פיקוד ושליטה

רוסיה

ממוזער|250px|מנזר סולובצקי, השוכן בצפון רוסיה, מהווה אתר מורשת עולמית. רוסיה (ברוסית: Россия; מבוטא: רָאסִיָּה), כיום מכונה הפדרציה הרוסית (ברוסית: תעתיק פונטי: רַאסִיֿיְסְקַאיָה פֶדֶרָֿאצְיָה), היא ארץ ומדינה חוצת יבשות המשתרעת על פני מזרח אירופה וצפון אסיה. רוסיה היא המדינה הגדולה בעולם לפי שטח, המשתרעת על פני 17,125,191 קמ"ר (מתוכם כ-13 מיליון קמ"ר באסיה וכארבעה מיליוני קמ"ר באירופה), ומקיפה שמינית משטח היבשה של כדור הארץ. היא משתרעת על פני אחד-עשר אזורי זמן וגובלת בשש-עשרה מדינות ריבוניות (יש לה גבול יבשתי עם נורווגיה, פינלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, בלארוס, אוקראינה, גאורגיה, אזרבייג'ן, קזחסטן, סין, מונגוליה וקוריאה הצפונית, וגבול ימי עם יפן, טורקיה ועם ארצות הברית), יותר מכל מדינה בעולם. זוהי המדינה התשיעית באוכלוסייתה והמדינה המאוכלסת ביותר באירופה, עם אוכלוסייה של 145.5 מיליון תושבים. בירת המדינה והעיר הגדולה ביותר בה היא מוסקבה. סנקט פטרבורג היא המרכז התרבותי של רוסיה והעיר השנייה בגודלה. אזורים עירוניים מרכזיים נוספים כוללים את נובוסיבירסק, יקטרינבורג, ניז'ני נובגורוד וקאזאן. רוסיה חזרה להיות מדינה נפרדת עם התפרקות ברית המועצות בשנת 1991. תחת השלטון הסובייטי היא נקראה "הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית", ועם הקמתה הפכה לפדרציה עצמאית. רוב שטחה, אוכלוסייתה ותעשייתה של ברית המועצות, אחת משתי מעצמות העל, היו ברוסיה. כתוצאה מכך, לאחר פירוק ברית המועצות ירשה רוסיה את מושבה הקבוע במועצת הביטחון של האו"ם. הקבוצה האתנית הדומיננטית ברוסיה הם הרוסים, ושמה "רוסיה" הוא גם כינוי מסורתי לארץ שבה חי והתרכז רוב העם הרוסי לאורך המאות ה-14–21. חלקים ממנו חיו גם בארצות שכנות, שבעבר היו חלק מהאימפריה הרוסית והפכו לעצמאיות במהלך המאה ה-20. ברוסיה חיות גם קבוצות שאינן מזהות עצמן עם הלאום הרוסי. למרות התארגנותה מחדש אחרי שנת 1991 כמדינה רפובליקנית בעלת משטר דמוקרטי דה יורה, האופי הדמוקרטי של המדינה הלך ונפגע בהדרגה בתחילת המאה ה-21, וזכויות האדם בה מופרות באופן תדיר. מאז שנת 2000, תחת שלטונו של ולדימיר פוטין נחשבת רוסיה למדינה בעלת משטר אוטוקרטי וסמכותני. פוטין סופג ביקורת בינלאומית חריפה בעקבות פגיעתו במתנגדי משטר, בעיתונאים, בבני מיעוטים ובפעילי אופוזיציה וזכויות אדם. היסטוריה רוס של קייב ונסיכות מוסקבה תולדותיה של רוסיה שזורות בתולדותיה של קבוצה אתנית, המכונה סלאבים. קבוצה זו היא המקור לעמים מרכז ומזרח-אירופיים רבים, דוגמת הרוסים, האוקראינים, הפולנים ואחרים. הישות המדינית הראשונה שהוקמה הייתה קייב-רוס (או: "רות'ניה של קייב"), שנקראה על שם בירתה – קייב. ישות זו הוקמה בעקבות הגעתו לאזור של קבוצה או שבט בשם "רוס". הדעות חלוקות לגבי מקורותיהם של אנשים אלה. מרבית החוקרים טוענים שמקורם מאזור סקנדינביה של היום. לפי תאוריה זו בני שבט זה נחשבו הוויקינגים של מזרח אירופה, ובפי המקומיים הם כונו "ורנגים". מלכם הראשון היה רוריק. עיקר שטחי הממלכה הקדומה השתרעו על שטחי אוקראינה המודרנית. לפי דעה אחרת, הפופולרית במידה מסוימת ברוסיה, מקורה של קבוצה זו או של השבט הזה בעמים הסלאביים עצמם. בשנת 988, בתקופת שלטונו של ולדימיר הראשון, התנצרו הרוסים בעקבות השפעה ביזנטית. עם נפילתה של ביזנטיון באמצע המאה ה-15, ראו עצמם הרוסים ממשיכי דרכה (החל מאותה התקופה כונתה רוסיה: "רומא השלישית"). רוס של קייב לא הצליחה לשמור על אחדותה, והיא התפרקה לשלל נסיכויות שנלחמו אלו באלו. בתקופה זו, קמה במרכז רוסיה נסיכות ולדימיר, ואילו בצפונה התבססה רפובליקת נובגורוד. באמצע המאה ה-13, נכבשה רוסיה על ידי האימפריה המונגולית (מלבד נסיכות נובגורוד ואזורים בצפון מערב המדינה), ונשארה תחת העול הזר במשך כשלוש מאות שנים. במהלך תקופת השלטון הזר עלתה קרנה של נסיכות מוסקבה, ועוד לפני הניצחון על המונגולים בקרב קוליקובו, אשר התרחש בשנת 1380, הפכה נסיכות זו דומיננטית. הנסיך איוואן השלישי הצליח למגר סופית את המונגולים בשנת 1480, לאחר עימות שכונה: "ההתקוממות הגדולה על נהר האוגרה". שושלת רומנוב ממוזער|250px|שיאה של האימפריה הרוסית, 1866. אזורי שליטה צבועים בצבע ירוק כהה. במהלך מאתיים השנים שלאחר מכן ביססה נסיכות מוסקבה את מעמדה באירופה המזרחית. באמצע המאה ה-16 הכתיר את עצמו שליטה של הנסיכות, איוואן האיום, בתואר צאר כסמל לכוחה הרב. במהלך תקופה זו ידעה רוסיה מספר פלישות זרות, ובאחת מהן אף איבדה את השליטה על עיר בירתה לפרק זמן קצר, בראשית המאה ה-17. איוואן האיום היה אחרון השליטים משושלת רוריק. לאחריו, עלתה לשלטון שושלת רומנוב, בשנת 1613. למרות הכיבושים הנרחבים, פיגרה רוסיה אחרי מדינות מערב אירופה מבחינות רבות. כתוצאה מכך, יזם הצאר פיוטר הגדול, שעלה לשלטון בסוף המאה ה-17, רפורמות רבות, שבסופן הפכה רוסיה למעצמה בינלאומית ושינתה את שמה לאימפריה הרוסית. הניצחון על שוודיה במלחמה הצפונית הגדולה, אשר התרחשה בראשית המאה ה-18 – ביסס את מיקומה החדש. ממוזער|250px|פיוטר הגדול, מצביע על סנקט פטרבורג במפה כמקום מושבו וכבירת האימפריה. הוא עונד סרט כחול כסימן לתואר אצולה, ומחזיק בידו הימנית חרב המונחת על תותח – סימן לכיבושיו הרבים. במהלך המאה ה-18 והמחצית הראשונה של המאה ה-19, הייתה רוסיה אחד הכוחות הדומיננטיים בעולם, עם תעשייה מפותחת ומחקר מתקדם. למרות ההתחלה הנאה, בוששה המהפכה התעשייתית להגיע למדינה, וכתוצאה מכך החל להיווצר פער כלכלי הולך וגדל בינה ובין מדינות מערב אירופה. במישור הצבאי, נחלה רוסיה מספר הפסדים במלחמות, דוגמת מלחמת קרים (1854–1856) ומלחמת רוסיה–יפן (1904–1905). בנוסף, אירע ניסיון מהפכני כושל כנגד הצאר – מהפכת 1905. רוסיה הייתה עדה לעלייה חדה באבטלה וברמת העוני, בקרב השכבות החלשות של אוכלוסייתה. ברית המועצות המשברים הגיעו לשיאם במהלך מלחמת העולם הראשונה. הכלכלה הרוסית החלשה לא עמדה בנטל הכבד וקרסה. קריסת הכלכלה, האבדות הרבות בנפש בחזית, הרעב הכבד והתעמולה של המתנגדים כנגד המשטר המלוכני, דוגמת הבולשביקים ואחרים, גרמו לנפילתו של הממשל, במסגרת מהפכת פברואר (1917). הממשלה הרוסית הזמנית שהוקמה, בראשותו של קרנסקי, לא הצליחה להתמודד עם המשבר, ונפלה במהפכת אוקטובר, לאחריה עלה לשלטון ולדימיר איליץ' לנין. הבולשיביקים הכריזו על כינון מדינה חדשה: "רוסיה הסובייטית". המדינה שקעה עד מהרה במלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה עד 1921. ב-30 בדצמבר 1922 הוקמה ברית המועצות, כאיחוד בין רוסיה ובין מספר רפובליקות סובייטיות נוספות, שקמו בשטחי האימפריה הרוסית לשעבר – ביוזמת הצבא האדום. השלטון אשר עמד בראש המדינה החדשה נקט במדיניות בדלנית במהלך עשרים השנים שחלפו מתום מלחמת האזרחים, ודאג לתעש אותה ולהשריש את צורת השלטון החדשה בקרב אזרחיה. ידה של ברית המועצות בתום מלחמת העולם השנייה הייתה על העליונה. המלחמה גרמה למשבר חריף בממלכה המאוחדת, שאיבדה ממעמדה הבינלאומי כמעצמת על; את מקומה תפסה רוסיה, לצד ארצות הברית. המאבק בין שתי מעצמות העל ידוע בכינוי: "המלחמה הקרה". מלחמה זו התחממה מעת לעת, בעת מלחמות בין בעלות הברית של המעצמות, דוגמת מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם. בתקופה זו, שלטה ברית המועצות על אימפריה רחבת ידיים באירופה המזרחית והמרכזית. היא דיכאה ביד קשה מספר התקוממויות נגד שלטונה, דוגמת המרד בהונגריה, אשר התרחש בשנת 1956 ו"האביב של פראג" בצ'כוסלובקיה בשנת 1968. בשנת 1964, הודח ניקיטה חרושצ'וב מהשלטון, ואת מקומו תפס ליאוניד ברז'נייב. ברז'נייב חיזק בצורה משמעותית את הצבא הסובייטי והגביר את ההגמוניה והיוקרה של ברית המועצות בעולם. עם זאת, התאפיין שלטונו בשחיתות הולכת וגוברת ובמיתון כלכלי. לאחר מות ברז'נייב בנובמבר 1982, ידעה ברית המועצות חילופי שלטון תכופים, כאשר יורי אנדרופוב (1982–1984) וקונסטנטין צ'רניינקו (1984–1985) משלו בה לפרקי זמן קצרים. השניים האחרונים היו חולים מאוד כבר בהיכנסם לתפקיד, ולא הספיקו להותיר את חותמם על מדיניות ברית המועצות, שנשארה זהה כמעט לחלוטין לזו שהונהגה בתקופת ברז'נייב. לאחר התפרקות ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, שעלה לשלטון במרץ 1985 לאחר מותו של קונסטנטין צ'רניינקו, ניסה להציל את כלכלתה הקופאת של המדינה, אך לא השכיל להפיל את שיטת הממשל הקומוניסטית. עם זאת, הרפורמות שהנהיג תרמו בשנת 1991 להתפרקות ברית המועצות, זמן קצר לאחר בחירתו של בוריס ילצין לנשיא. לאחר נפילת הברית, התרחשה הפיכת ינאייב, אשר בוצעה על ידי החוגים הקומוניסטיים השמרניים. הפיכה זו הייתה ניסיון פוטש, על מנת להחזיר את הגלגל לאחור, אך כשלה כעבור שלושה ימים בלבד. בניצוחו של ילצין, הפכה רוסיה לדמוקרטיה. הרפובליקות הסובייטיות לא רצו להמשיך את דרכן יחד עם רוסיה, והתנתקו ממנה בראשית שנות ה-90. רוסיה ניסתה לשמר את מעמדה הרם בקרב הרפובליקות הפורשות; לשם כך הקימה את חבר המדינות, אך לרוע המזל אף הוא התפרק. הדמוקרטיה החדשה ידעה מספר משברים צבאיים, בעיקר מצד חסידי השלטון הישן, אשר דגלו בחידוש הברית, כמו גם מתקפות טרור רצחניות צ'צ'ניות, על רקע מאבקה של צ'צ'ניה לקבלת עצמאות מרוסיה. רוסיה ידעה גם משברים כלכליים קשים; הקשה מכולם היה משבר הרובל, אשר התרחש באוגוסט 1998. ילצין היה הנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות במדינה. הוא כיהן כנשיא במשך שתי קדנציות רצופות, עד שהודיע טלוויזיונית על התפטרות ב-31 בדצמבר 1999. הוא הנהיג במדינה רפורמות רדיקליות, והביא לשינוי המבנה החברתי, הפוליטי והכלכלי של רוסיה. תקופתו עמדה בסימנם של משברים כלכליים ופוליטיים, ולצדם, היפתחות מהירה של חופש הביטוי. כמו כן הביא לקריסת הסוציאליזם בברית המועצות, הוציא את המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ופיזר את הסובייט העליון. עם עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון בשנת 2000, בעידודו של ילצין, ביססה רוסיה את מעמדה הכלכלי, והחלה להיחלץ בהדרגה מהמשבר הכלכלי הקשה אליו נכנסה. עדות לכך ניתנה ב-1999, כאשר פוטין היה ראש ממשלה בעוד ילצין היה נשיא. במהלכה החלו מחירי הנפט והגז הטבעי לעלות חזרה לשווים המקורי, טרם המשבר שגרם לצניחתם. השיפור במעמדה הכלכלי של רוסיה תרם להשפעתה המכרעת על הפוליטיקה והכלכלה העולמית. בד בבד, עברה רוסיה הידרדרות משמעותית בתחום זכויות האדם וחופש הפרט: גופי אכיפת החוק הפדרליים קיבלו סמכויות מורחבות; ערוצי הטלוויזיה והרדיו עברו לבעלות גזפרום מדיה, תאגיד תקשורת בבעלות תאגיד גזפרום הממשלתי; ספקיות התקשורת חויבו להתבסס על תשתיות רוסיות ונמנע מטוקבקיסטים מלהביע דעות מבלי להירשם קודם לכן ונחקק חוק האינטרנט הריבוני שנועד לוודא שרשת האינטרנט הרוסית תתבסס על משאבים רוסיים ובכך תתאפשר לממשלת רוסיה שליטה טובה יותר על האינטרנט במדינה. בדצמבר 2007, נערכו בחירות לדומה (הבית התחתון של הפרלמנט הרוסי, האספה הפדרלית), אשר בהן זכתה "רוסיה המאוחדת", מפלגתו של פוטין. במרץ 2008, נערכו בחירות לנשיאות רוסיה, לאחריהן זכה ברוב קולות מקורבו של פוטין, דמיטרי מדבדב. באוגוסט 2008, פלשה רוסיה לשכנתה גאורגיה, במסגרת המלחמה בדרום אוסטיה. היה זה העימות הצבאי הראשון מחוץ לגבולותיה מאז התפרקות ברית המועצות, שהביא לעצמאות דה פקטו של מחוזות דרום אוסטיה ואבחזיה. במרץ 2012, נערכו בשנית הבחירות לנשיאות רוסיה, ופוטין נבחר מחדש לקדנציה בת שש שנים, כשהוא ממנה את קודמו, מדבדב, לתפקיד ראש הממשלה. רוסיה הייתה מעורבת במשבר קרים, שהביא לסיפוח דה-פקטו של חצי האי קרים לרוסיה. עקב אירועים אלה, הטילו מרבית מדינות המערב סנקציות כלכליות על רוסיה, ויחד עם ירידת מחירי הנפט והגז (המהווים את רוב הייצוא הרוסי) שהחלה ב-2014 – הביאו אלה למיתון בכלכלה הרוסית. בספטמבר 2015, התערבה רוסיה בנעשה במלחמת האזרחים בסוריה, כששלחה כוחות צבאיים, אשר סייעו לנשיא סוריה, בשאר אל-אסד – במלחמתו במתנגדים לשלטונו. סיוע זה הביא להידרדרות מתמשכת של רוסיה ביחסיה עם מדינות המערב. בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21, הצליח פוטין לחזק בהדרגה את הדומיננטיות שלו בשלטון, ואת תדמיתו כשליט הרלוונטי היחיד ברוסיה, תוך נטרול אפקטיביות מצד האופוזיציה. פוטין נהנה בתקופה זו באופן עקבי למדי מתמיכה ציבורית רחבה, אולם נקודת שפל יחסית בתדמיתו הציבורית הגיעה בשנת 2019 כאשר מספר מחאות ציבוריות התמזגו יחד באופן שערער את לגיטימיות השלטון שלו באופן חריג. המחאות השונות נגעו במגוון נושאים, ביניהם העלאת גיל הפרישה, קיצוץ בשירותי הרווחה הציבוריים, חוסר יכולת לטפל במפגעי אשפה וטענות לאוזלת יד הממשלה מול תופעת של אלימות נגד נשים – אלו הצטרפו לגל מחאות מוקדם יותר בארגון האופוזיציה, שהחל לצבור תאוצה בשנים 2017–2018 תוך טענות לשחיתות שלטונית בדרגים הגבוהים. באוגוסט 2019 נעצרו כ-600 אזרחי רוסיה שהשתתפו במחאה למען בחירות חופשיות ובעקבות סנקציות על כלכלתה חווה רוסיה האטה כלכלית מסוימת. נוסף על כך ארגוני זכויות אדם תיעדו התדרדרות בזכויות האדם ברוסיה בתקופה זו. במהלך התפרצות נגיף הקורונה, הייתה רוסיה המדינה השלישית בעולם במספר הנדבקים בה: כ-2 מיליון נדבקים. מאז נובמבר 2021 ריכזה רוסיה כוחות צבא גדולים בגבולה עם אוקראינה, וב-24 בפברואר 2022 החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה. הפלישה גרמה לתמורות שונות ברוסיה עצמה, ובין היתר גרמה לפגיעה בארגונים שאמורים במדינה על זכויות האדם. ארגונים לא ממשלתיים, פעילים נגד שחיתות, עיתונאים ונציגי תקשורת אחרים, מגיני זכויות אזרח, עורכי דין וחוקרים להגביל או להפסיק את פעילותם או לעזוב את המדינה. התדרדרות תועדה גם בנוגע ליכולת להשמיע ברוסיה עמדות אופוזיציה. רוסיה היא אחת מהנפגעות העיקריות ממשבר האקלים (הטמפרטורה בה עולה בקצב מהיר מבשאר העולם), אך גם אחת מהמדינות העיקריות התורמות לו (הרביעית בשיעור פליטת גזי החממה). פוליטיקה ממוזער|250px|ולדימיר פוטין, שליט רוסיה מאז 2000. דה יורה, רוסיה היא פדרציה נשיאותית. חוקת רוסיה, שאושרה במשאל עם ב-1993 – יצרה את הבסיס למשטר נשיאותי. הנשיא בעל סמכויות נרחבות, ונבחר בבחירות ישירות, כלליות וחשאיות לכהונה בת שש שנים. מקום משכנו של הנשיא הוא הקרמלין. הנשיא ממנה את הממשלה ואת ראש הממשלה, שחייב לזכות באישור הבית התחתון של הפרלמנט, את סגן ראש הממשלה ואת השרים. כמו כן, מעורב הנשיא במינוי הפקידות הבכירה באמצעות הגשת מועמדים לתפקידי כח במדינה. הוא גם משמש כמפקד צבא רוסיה וראש המועצה לביטחון לאומי. הנשיא רשאי להוציא צווים ללא אישור הפרלמנט ולהם תוקף כשל חוק ממש. הפרלמנט הרוסי, המכונה: "האספה הפדרלית של רוסיה", מורכב משני בתים. הבית העליון הוא מועצת הפדרציה, המורכבת מ-170 צירים, הממונים לתקופת כהונה בת ארבע שנים (שני נציגים מכל אחד מ-88 הסובייקטים הפדרליים של רוסיה). הבית התחתון, הדומה, מורכב מ-450 צירים, הנבחרים לתקופת כהונה של חמש שנים, בבחירות יחסיות. למרות ליברליזציה יחסית בשנים שלאחר התפרקות ברית המועצות, החל משלב מסוים המשטר אימץ בהדרגה, ובמיוחד תחת שלטון פוטין, מאפיינים דה פקטו שאינם דמוקרטיים ובפועל נחשבת רוסיה לבעלת משטר אוטוקרטי וסמכותני. הפלישה לאוקראינה הקצינה תופעה זו, ובשנים שלאחר פרוץ המלחמה הגבירה הממשלה תקיפות נגד האופוזיציה הפוליטית ומבקרים אחרים לפני ואחרי הבחירות לנשיאות שבהן ניצח ולדימיר פוטין, ולא הייתה לו תחרות אמיתית. הרשויות המשיכו לחנוק קולות ביקורתיים, במיוחד באינטרנט, באמצעות תביעות פליליות באשמת קיצוניות. בנובמבר 2024, בית הדין האירופי לזכויות אזרח (ECHR), מצא כי המעצרים החוזרים ונשנים של איש האופוזיציה אלכסיי נבלני היו בלתי חוקיים ובמטרה לדכא פלורליזם פוליטי. הקרמלין לא מנע מהרשויות בצ'צ'ניה לאיים ולכלוא מגיני זכויות אזרח. יחסי חוץ בתקופת המלחמה הקרה הייתה רוסיה, כחלק מברית המועצות, אחת משתי מעצמות העל העולמיות, והתקופה שלאחר נפילת הגוש הקומוניסטי החלה פרק חדש במעמדה הבינלאומי של רוסיה, בו ארצות הברית היא כעת מעצמת העל היחידה. תקופה זו החלה בהיפתחות למדינות המערב, ובהיחלשות במעמדה הבינלאומי של רוסיה, אך לאחר כעשור וחצי של התאוששות, חזרה רוסיה בהדרגה למעמדה כאחת המעצמות החשובות ביחסים הבינלאומיים, בין היתר בזכות הפיכת משאבי הטבע הרבים שלה למקור כוח ביחסי החוץ שלה. כך למשל, תמכה רוסיה במדינות כושלות כלכלית בתמורה לשיתוף פעולתן. בשנים אלו חזרה רוסיה לנסות ולמצב את עצמה ככוח נגדי למערב, והחלה להתבטא ביתר נחרצות לגבי אזורים שונים, שהיא רואה בהם חלק מתחום השפעתה. וכחלק מתהליך זה אימצה דוקטרינה חדשה לפיה רוסיה היא שותפה טבעית של כמה משכנותיה המוסלמיות, בהתנגדות לעוצמת המערב, והחלה לראות את עצמה כגורם משמעותי במזרח התיכון, לצד התייחסותה למרכז אסיה כ"תחום השפעה מיוחד" שלה, ופעמים רבות היא מתערבת בסכסוכים מקומיים באזורים אלו. אזור משמעותי נוסף שרוסיה רואה כחלק מתחום השפעתה הוא מזרח אירופה. לאחר נפילת ברית ורשה נחלשה ההשפעה הרוסית על מדינות האזור, וכמה מהן הצטרפו לבריתות מערביות כמו נאט"ו והאיחוד האירופי. עם התחזקותו המחודשת של מעמדה בתחילת המאה ה־21 החלה להחריף את תגובותיה למה שתפסה כניסיונות נוספים של מדינות מתחום השפעתה להתקרב למערב גם לאחר נפילת הגוש הסובייטי רוסיה עודנה מחזיקה בבריתות אזוריות דוגמת חבר המדינות, כאשר על חלק ממדינות אלו, דוגמת בלארוס, מחזיקה רוסיה בהשפעה רבה על השלטון. על פי דיווחים של גורמי מודיעין מערביים, בתקופה זו פעלה רוסיה כדי לערער את יציבות השלטון במדינות שונות במזרח אירופה, כאשר במקביל החלו פרסומים במערב לקשור את רוסיה לניסיונות התערבות בבחירות גם במדינות המערב, נושא שעלה לשיח הציבורי סביב התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016. ממשלות מערביות אף האשימו את רוסיה בסדרת רציחות של גולים רוסיים בפרופיל גבוה ששהו בחסותן של מדינות מערביות. התערבויות אלו הטו גם מדינות כמו ספרד, שנטו מסורתית לטובת רוסיה, לצדד יותר בבריתות ומהלכים לצמצום השפעת רוסיה, בין היתר לאחר שנחשף כי רוסיה התערבה גם בהצבעות ומחאות בספרד. מגמת החרפת תגובותיה של רוסיה להתקרבות למערב בקרב מדינות בתחום השפעתה, התגברה בתקופת סיפוח קרים, והגיעה לשיאה בשנת 2022 בפלישה הרוסית לאוקראינה, על רקע התנגדות רוסית בהקשר זה. פלישה זו עוררה תגובת נגד דיפלומטית עזה, שדרדרה רבים מיחסי החוץ של רוסיה, בעיקר עם מדינות המערב, וקירבה את רוסיה למדינות כמו סין שהתבטאה בנייטרליות כלפי הפלישה, איראן שאף סייעה לה בציוד צבאי וכן מדינות נוספות דוגמת טורקיה, שקודם לכן הייתה יריבה שלה במספר מחלוקות אזוריות. לצד זאת, מדינות שונות במזרח אירופה הגבירו את ניסיונותיהן להתרחק מרוסיה ולהתקרב למערב. על רקע המלחמה הגבירה רוסיה את מאמציה לחזק את מעמדה בחלק ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה, שם על פי דיווחי הפנטגון, מלוות פעולותיה הדיפלומטיות בפעולה צבאית של קבוצת וגנר. רוסיה חברה בארגון BRICS, ומשמשת גם כמדינה משקיפה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. זכויות האדם ברוסיה נכון לשנת 2017, רוסיה מדורגת במקום השני מבין המדינות החברות במועצת אירופה במספר האשמות על ידי בית הדין האירופי לפגיעה בזכויות אזרח (ECHR), ומובילה במספר ההפרות של האמנה האירופית לזכויות אזרח המוכרת על ידי ECHR. רוסיה אחראית ל-60% מכלל החלטות על ECHR על הפרת הזכות לחיים, מחצית מההחלטות על עינויים, טיפול לא אנושי או חקירה לא יעילה של תלונות נגדן, ומחצית מההחלטות על היעדר תרופות אפקטיביות. על פי דו"ח של Human Rights Watch משנת 2019, מצב זכויות האזרח ברוסיה עבר שינוי שלילי. למעט מקרים חריגים, תגובת המדינה לפעילות אזרחית גוברת היא מדכאת במהותה והתבטאה באיסורים, החמרה בחקיקה ותביעות פליליות על רקע פוליטי. עינויים וצורות אחרות של התעללות נפוצים ברוסיה, במיוחד במקומות המעצר. גם אלימות במשפחה נפוצה, עם תמיכה לא מספקת לקורבנות האלימות. דו"ח משנת 2022 של משרד OSCE למוסדות דמוקרטיים וזכויות אזרח מצא כי רפורמות חקיקה ברוסיה בעשור האחרון שינו באופן משמעותי את הסביבה של החברה האזרחית, ניתקו אותה משותפים זרים ובינלאומיים ודיכאו יוזמות עצמאיות וביקורת על הרשויות., השתיקו את התקשורת והגבירו את הלחץ על האופוזיציה הפוליטית. הדיכוי הזה גדל בהדרגה החל מ-2012, לאחר המחאות של 2011–2012, והגיע לשיא ב-2022, לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה. הדבר מאלץ ארגונים לא ממשלתיים, פעילים נגד שחיתות, עיתונאים ונציגי תקשורת אחרים, מגיני זכויות אזרח, עורכי דין וחוקרים להגביל או להפסיק את פעילותם או לעזוב את המדינה. כלכלה ממוזער|שמאל|250px|מרכז העסקים המוסקבאי הבינלאומי "מוסקבה סיטי" התפרקות ברית המועצות ממוזער|300px|גרף המציג את השינוי בתוצר הכללי ברוסיה – כפונקציה של השנים, לאחר פירוקה של ברית המועצות. על פי מדד הפיתוח האנושי, נחשבה רוסיה עד 1991 מדינה בעלת מדד פיתוח אנושי גבוה, אך בשנים הראשונות שלאחר התפרקות ברית המועצות נאבקה רוסיה (כמו רוב מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר) לקיים כלכלת שוק וצמיחה כלכלית בריאה. עם נפילת המשטר הסובייטי ב-1991, הוגדר מצבה הכלכלי של רוסיה כ"קטסטרופה", עם נפילה חדה בתמ"ג, גרעון תקציבי עצום, רזרבות מט"ח אפסיות ואינפלציה משתוללת. על הסיבות לכך נמנו בעיקר התעשייה הבלתי תחרותית, אובדן שוקי הגוש הסובייטי לשעבר שבעבר רוסיה הסובייטית נשענה עליהם, היעדר תמיכה של ממש במגזר החקלאי, היעדר תשתית עסקית חלופית לשלטון הכלכלי הריכוזי שהתפרק והתנגדות הממסד הקיים לביצוע רפורמות כלשהן. בעקבות היווצרות משבר כלכלי חמור זה, ניתנה ברוסיה שלאחר התפרקות ברית המועצות חשיבות עליונה להסרת כל החסמים, שעשויים היו לעכב או אף למנוע התפתחות כלכלית עתידית, דוגמת התערבות ממשלתית. כמו כן, הוחלט לתת חופש מוחלט להתנהלות המשק הרוסי תוך כינון כלכלת שוק הוגנת (דוגמת הפרטות שקופות וביסוס מנגנונים אנטי-מונופוליים), כפי שזו נהגתה על ידי אבי תורת הקפיטליזם, אדם סמית. כמו כן, נעשו מאמצים לשלב את רוסיה מחדש בכלכלה העולמית, ולערוך בה שינויים כלכליים מבניים. דוגמה לכך היא הסדרת התנהלותם הכלכלית של גופים, אשר ריכזו בידיהם כוח כלכלי רב, דוגמת האוליגרכים הרוסיים. על אף קשיים אלו, חוותה רוסיה צמיחה כלכלית מסוימת ב-1997, אך זו ירדה לטמיון לאחר "משבר הרובל", אשר התרחש באוגוסט 1998. במהלך משבר זה, זינקה האינפלציה ל-85%, שער החליפין צנח, המערכת הבנקאית קרסה והממשלה הודיעה על אי עמידה בחובותיה (פשטה רגל). למרות כל הקשיים שחוותה, נהנית רוסיה מאז שנת 1999 מצמיחה כלכלית, המתבססת על מחירי נפט וגז טבעי גבוהים, כמו גם על רפורמות בתחום המיסוי, התחבורה, הרגולציה ועוד. הצמיחה הכלכלית והעודפים הגדולים בתקציב מובילים, בהדרגה, לצמצום החוב הציבורי. במקביל להפרטה המתבצעת, מתבצעת גם הלאמה של מגזרים מסוימים במשק, בעלי חשיבות אסטרטגית גדולה לממשל, דוגמת: אנרגיה, מכרות, הגנה ואווירונאוטיקה. השיקום וההתעצמות הכלכלית ממוזער|300px|הגידול בשכר הראלי הנומינלי באירו,בין השנים 2000–2007 ההתאוששות הכלכלית של רוסיה החלה בשנת 2000, עם עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון. פוטין צמצם את ההוצאות הממשלתיות, והשכיל להפחית את החוב הציבורי, תהליך הנמשך גם בשנת 2007. כמו כן, הפחית פוטין את המיסוי על ההכנסה ליחידים ולחברות, כאשר תהליך הפחתת המיסוי תרם לגידול במספר היוזמות העסקיות והשקעות החוץ ברוסיה. למרות השיפור במצבה הכלכלי, רוסיה עודנה תלויה מאוד במגזר התעשייתי שלה, בפרט ביצוא חומרי גלם דוגמת: נפט, גז טבעי, מתכות ועץ. הפקתם של חומרי גלם אלו, כמו גם ייצואם, עודנה מהווה חלק ניכר מהתוצר הלאומי הגולמי. עם זאת, חלקו של מגזר זה פוחת בעת האחרונה, בשל עלייה של כ-12% בשנה בצריכה הפרטית (נכון לשנים 2001–2006), כמו גם בשל הגידול בתוצר הפיננסי. רוסיה צפויה להוריד את המע"מ מ־18% ב-2005 ל־13% ב-2009. לצד היתרונות הנובעים מהעלייה בצריכה הפרטית, קיימים לה גם חסרונות: העלייה בצריכה הפרטית מונעת מגובה המשכורות ברוסיה לעלות: מ-62 דולרים בחודש ב-1999 – לכ-700 דולרים בחודש – במרץ 2008. חסרון נוסף מתבטא בחוסר האפשרות להעלות את קצב משיכת ההלוואות והמשכנתאות מבנקים בשליטה ממשלתית, דוגמת סברבנק וונשטורגבנק. החוב הציבורי בתמ"ג של רוסיה ירד מ-90% בשנת 1999 – ל-8% בלבד בשנת 2006. העודף בחשבון השוטף שלה בשנת 2006 עמד על כ-105 מיליארדי דולרים (רביעית בעולם בתחום זה). על פי מחקר שערך ארגון העבודה הבינלאומי, ה-ILO, נכון לאוגוסט 2007, עמד שיעור האבטלה ברוסיה על 5.7%. חברות אנרגיה וחומרי גלם גדולות, כגון יוקוס (עד לפירוקה), רוסנפט וגזפרום, ששוויה עומד על כ-300 מיליארדי דולרים (השלישית בגודלה בעולם) – משגשגות ברוסיה, בזכות המשאבים הטבעיים. ב־1 בינואר 2004, החליטו רשויות רוסיה על הקמת "קרן הייצוב הלאומית": קרן עתודות פיסקליות, שאליה מועברות ההכנסות העודפות של המדינה. זוהי מעין עתודת חירום פיננסית, במקרה שחל משבר כלכלי כלשהו במדינה. תוכנית ייצוב כלכלית זו הועלתה, בשל הצמיחה הכלכלית המהירה ועליית מחירי הנפט בשנים הקודמות, שמניבים הכנסות גבוהות מהמצופה; הכנסות אלו גורמות לעודף תקציבי. נכון ל־1 בנובמבר 2007, עומד שווי העתודות בקרן זו על כ-148 מיליארדי דולרים (כ-3,600 מיליארדי רובלים). ביולי 2006, ביטלה רוסיה את כל ההגבלות על הסחר במטבע המקומי (רובל רוסי), בניסיון לגרום להתחזקותו בקרב השווקים הבינלאומיים, ולהעלאת מספר ההשקעות הזרות בכלכלה המקומית. בעקבות העלייה המתמדת ברמת החיים, שבה רוסיה בשנת 2005 לרמת פיתוח אנושית גבוהה, כפי שזו הייתה טרם התפרקות ברית המועצות. קשיים ממוזער|250px|מספר הבוגרים בשנה, במוסדות להשכלה הגבוהה ברוסיה. מספר זה הוא הגבוה ביותר באירופה. הקושי העיקרי שמולו ניצבת הכלכלה הרוסית הוא עידוד העסקים הקטנים והבינוניים (שמהווים בתחילת המאה ה-21 פחות מ-20% מהתמ"ג). היות שהכלכלה מנוהלת ברובה על ידי מונופולים ענקיים, ניסו הבנק האירופאי והבנק העולמי ליזום מערכת בנקאית מתוקנת, אך בהצלחה מועטה יחסית. כחלק ממדיניות מכוונת של הממשל הרוסי, חברות זרות בתחום הבנקאות אינן מורשות לחדור למשק הרוסי. כחלק מהסכם הכניסה של רוסיה לארגון הסחר העולמי ב-2012, חתמה רוסיה הסכם עם ארצות הברית, במטרה להעניק מרחב השתתפות חלקי לחברות בנקאיות ברוסיה. ריכוזיות יתר של הייצור התעשייתי והמגזר הפיננסי באזורי הבירה, הביאו לאי שוויון כלכלי משמעותי בין אזור העיר והמחוז מוסקבה – ובין חלקים נרחבים אחרים במדינה. בעוד שאזור מוסקבה מייצר את שליש התמ"ג הרוסי, מתגוררת בו רק עשירית מהאוכלוסייה. בתחילת המאה ה-21, יוקר המחיה במוסקבה גדול: מחירי הדירות בה עלו באופן לא פרופורציונלי ביחס לרמת המשכורות (כ-5,000 דולרים למ"ר, לעומת שכר ממוצע של 1,045 דולרים לחודש). עובדה זו פוגעת באופן ניכר ברמת החיים בה. בהתאם ליוקר מחיה זה, מיצבו המגזינים הכלכליים "האקונומיסט" ו"פורבס" את מוסקבה כעיר היקרה ביותר בעולם. רוסיה נחשבת אחת המדינות המושחתות ביותר באירופה, עובדה שמנעה ממנה להגדיל את ההשקעות הזרות בה בתקופת המעבר. הסיבה להיקפי השחיתות הגדולים נעוצה בעובדה, שחלקים נרחבים מהכלכלה הרוסית נמצאים באפלה או בצללים (הכנסות או הוצאות שלא מדווחות); כספים רבים נמצאים בידיים פרטיות ולא בחשבונות הבנקים, ומשמשים תשלומי שוחד לפקידי ממשלה בכירים, המרכזים בידיהם כוח רב. השחיתות פושה גם בשל תקצוב נמוך של הממשלה את משרדיה: בשל השכר הנמוך, נאלצים עובדי ופקידי ממשל לקבל שוחד – לשם השלמת הכנסה. סיבה נוספת לשחיתות הגואה נעוצה בגובה המשכורות במגזר הציבורי, הנמוכה משמעותית ביחס לגובה המשכורות הממוצע במגזר הפרטי. תחבורה ממוזער|250px|הרכבת הטרנס-סיבירית, מסילת הרכבת הארוכה ביותר ברוסיה ובעולם. שטחה העצום של הפדרציה הרוסית גורם לקושי בתנועה ברחבי המדינה. נתיב תחבורה עיקרי הוא הרכבת הטרנס סיבירית. ככלל, רוב התנועה ברחבי המדינה מתבצעת באמצעות רכבות. אין ברוסיה כביש בינעירוני המחבר בין החלקים השונים של המדינה, מהכבישים הבינעירוניים החשובים ברוסיה הוא הכביש בין מוסקבה לסנט פטרסבורג. לרוסיה נמלי ים, החשובים שבהם נמצאים בוולדיווסטוק, פרימורסק, מורמנסק, סנקט פטרבורג, מגדן וארכנגלסק. נמלי התעופה החשובים במדינה הם שרמטייבו ודומודדובו במוסקבה ופולקובו בסנט פטרבורג. שלטון מקומי ממוזער|400px|הסובייקטים הפדרליים של רוסיה (לתצוגה מאוזנת יש להגדיל) עקב היותה המדינה הגדולה בעולם, מחולקת הפדרציה הרוסית למספר רב של יחידות אדמיניסטרטיביות, הכפופות לשלטון הפדרלי. סה"כ מורכבת רוסיה מ-83 סובייקטים פדרליים אשר מתוכם 21 רפובליקות, 46 אובלסטים, תשעה מחוזות מסוג של "קראיים", מחוז (אובלסט) אוטונומי (המחוז היהודי האוטונומי), ארבעה מחוזות (שהם לא אובלסט) אוטונומיים נוספים ושתי ערים פדרליות (מוסקבה וסנקט פטרבורג). ב-2014, לאחר סיפוח חצי האי קרים, הוגדרה רפובליקה נוספת, וכן הוגדרה סבסטופול כעיר פדרלית שלישית. ב-2001 נוצרו שבעה מחוזות חדשים לחלוקה שצוינה לעיל. המחוזות האלו נקראים מחוזות פדרליים והם נוצרו לצורך ניהול, כאשר ב-2010 הוקם מחוז שמיני. גאוגרפיה 400px|ממוזער|מרכז|טייגה, מחוז קרסנויארסק. 300px|ממוזער|ימת באיקל. הפדרציה הרוסית מכילה שטחים נרחבים מיבשת אירואסיה. אף על פי שחלק ניכר מהאזורים הארקטים והסוב-ארקטיים נמצאים בשטחה, השטח הנותר הוא עצום עד כדי כך, שרוב תנאי האקלים העולמיים חלים בו (כולל אקלים צחיח למחצה בחבל אסטרחן). שטחה הוא כשליש מכלל יבשת אסיה, וכתשיעית מכלל יבשות העולם. בחלק האירופאי ובחלק האסיאתי רוב השטח מורכב ממישורים ענקיים. המישורים האלה הם בראש ובראשונה ערבה בדרום ויערות עבותים בצפון, עם גידולי טונדרה ליד החופים הצפוניים. רכסי הרים נמצאים ליד הגבול הדרומי, דוגמת הרי קווקז, שבהם נמצאת הנקודה הגבוהה ביותר ביבשת אירופה: הר אלברוס (5,642 מ'). בנוסף להרי הקווקז ישנה שרשרת הרים נוספת: הרי אלטאי. בחלקים המזרחיים מתנשא רכס ורחויאנסק. במרכז מתנשא רכס הרי אורל, המחלק את אירואסיה לאסיה ואירופה. אורך החופים הכולל של רוסיה הוא מעל 37,000 קילומטרים, הגובלים עם אוקיינוס הקרח הצפוני, האוקיינוס השקט וכמה ימים פנימיים, דוגמת הים השחור, הים הבלטי והים הכספי. מספר ימים מהווים חלקים של אוקיינוסים, דוגמת ים ברנץ, הים הלבן, ים קארה, ים לאפטייב והים הסיבירי הצפוני, המהווים חלק מהאוקיינוס הצפוני. ים ברינג, ים אוחוצק והים היפני הם חלק מהאוקיינוס השקט. האיים הגדולים הם: נוביה זמליה, ארץ פרנץ יוזף, האיים הסיביריים החדשים, אי ורנגל, האיים הקוריליים וסחלין. ברוסיה זורמים עשרות נהרות גדולים, בהם אחדים מהנהרות הארוכים בעולם. בחלק האירופי של רוסיה זורמים הוולגה, שראשיתו בצפון מערב רוסיה והוא נשפך לים הכספי, הדון והדנייפר. שלושת הנהרות הגדולים החוצים את סיביר מדרום לצפון ומתנקזים לאוקיינוס הקרח הצפוני הם האוב בסיביר המערבית, הלנה והיניסיי, שמוצאו במונגוליה. נהר אמור, הזורם במזרח סיביר ונשפך לאוקיינוס השקט, מהווה בחלקו הגדול את הגבול בין רוסיה סין. הימות הגדולות הן: ימת באיקל, שהיא ימת המים המתוקים העמוקה בעולם, ימת לאדוגה וימת אונגה. אזורי זמן החל משנת 2010 קיימים ברוסיה תשעה אזורי זמן שונים. קודם לכן היו במדינה 11 אזורי זמן שונים, ששניים מתוכם בוטלו לטובת האזורים האסייתיים של רוסיה. הארגון מחדש של אזורי הזמן במדינה מטעה במידת מה, כיוון שאינו מהווה אינדיקציה לרוחבה האמיתי של המדינה, אלא יותר לרוחב היחסי של החלק הצפוני. הנקודה המזרחית ביותר של רוסיה היא אי הדיומיד הגדול (אוסטרובה ראטמאנובה). הנקודה המערבית ביותר היא מפרץ דנציג. המרחק בקו ישר ביניהם הוא כ-6,600 קילומטרים. המרחק בין שתי הנקודות הרחוקות ביותר במדינה עומד על כ-8,000 קילומטרים, כחמישית מאורכו של קו המשווה. בהתאם לשינוי חוקתי שהתקבל בקיץ 2011, הונהג ברוסיה שעון המתאים למשטר של "שעון קיץ" ביתר המדינות, ללא מעבר ל"שעון חורף". מצב זהה היה קיים בתקופת ברית המועצות. באוקטובר 2014 נכנס לתוקף חוק שלפיו הונהג שעון המתאים למשטר של "שעון חורף" ביתר המדינות, ללא מעבר ל"שעון קיץ". ברוסיה ישנם גם מגוון בעלי חיים המותאמים לאזורים קרים וממוזגים וחלקם אנדמיים לה, כולל מספר טורפי-על נדירים כגון דוב הקוטב, נמר אמור וטיגריס סיבירי. דמוגרפיה ממוזער|250px|אישה מבוגרת ברוסיה ברוסיה חיים כ-144.6 מיליוני תושבים (ביחד עם חצי האי קרים מספר התושבים עולה ל-147 מיליון). צפיפות האוכלוסין ברוסיה נמוכה מאוד (כתשעה אנשים לקמ"ר). הסיבה לכך היא שטחה העצום של רוסיה: בעוד שרוב האוכלוסייה מתרכזת בערים הגדולות בכלל (מוסקבה, סנקט פטרבורג, נובוסיבירסק ומספר ערים מרכזיות נוספות), ובחלק האירופי של רוסיה בפרט – נותרים חלקים עצומים של המדינה שוממים לחלוטין. ניתן להסביר את תופעת ההתיישבות בערים הגדולות גם בעטיים של תנאים אקלימיים קשים, בחלקים עצומים של המדינה (בעיקר קור עז ברוב ימות השנה), אשר אינם מאפשרים התיישבות אנושית בהם. כ-71% מהאוכלוסייה חיים בחלק האירופאי (80% אם מחשיבים גם את אזורי הרי אורל). השפה הרוסית היא השפה הרשמית ברוסיה, אך רפובליקות אוטונומיות כוללות לעיתים קרובות את השפות האתניות המקומיות כשפה רשמית שנייה ברפובליקה. האלפבית הקירילי הוא היחיד שמשמש את האוכלוסייה ברוסיה. תוחלת החיים ברוסיה היא 71.5 שנים, כעשר שנים פחות מאשר במדינות האיחוד האירופי. תוחלת החיים של הגברים היא 66.5 שנים, נמוכה ביחס למדינות מערביות אחרות, ואף נמוכה ביחס לזו ששררה בברית המועצות. תוחלת החיים של נשים היא 76.6 שנים. תוחלת החיים הנמוכה מושפעת במידה רבה מתאונות דרכים (שבחלקן נגרמות מנהיגה בשכרות), ומנזקים בריאותיים הקשורים לעישון ולצריכה מוגברת של משקאות חריפים. גורם התמותה העיקרי הוא מחלות לב. התפשטותן של המחלות: איידס ושחפת מהווה גורם תמותה משני נוסף. בדו"ח של ארגון הבריאות העולמי מספטמבר 2019 כי חלה ירידה משמעותית בצריכת האלכוהול במדינה, ירידה של 43% מאז 2003. המדינה מתכננת להוציא לפועל תוכנית בריאות כדי להגיע לתוחלת חיים ממוצעת של 78 שנים עד שנת 2024 הרכב אתני ממוזער|300px|נערות חנטיות: קבוצה אתנית במערב סיביר, ששפתה היא הקרובה ביותר להונגרית ברוסיה קיימות למעלה מ-160 קבוצות אתניות שונות. לפי מרשם אוכלוסין, אשר נערך במדינה בשנת 2010, ואשר סקר את מוצאם של תושביה, 77.7% מתוכם הוגדרו רוסים, 10.2% אחרים, 3.7% טטרים, 1.4% אוקראינים והשאר – באשקירים, צ'ובשים וצ'צ'נים. כ-84% מתושבי המדינה היו שייכים למשפחת העמים ההינדו-אירופאים (מתוכם כ-99% היו סלאבים), כ-8.5% נמנו על משפחת העמים הטורקיים, 3.5% נמנו על משפחת העמים הקווקזיים, 2% נמנו על משפחת העמים הפינו-אוגרים ו-0.5% מתוכם נמנו על משפחת העמים המונגולים. בעקבות התפרקות ברית המועצות, עזבו את רוסיה מיליוני אירופאים (בעיקר גרמנים, מיעוטים קטנים של צ'כים, יוונים ופינים) בעיקר לארצות הברית ולגרמניה. הרוסים, כמו גם קבוצות אתניות אחרות במזרח אירופה, שייכים למשפחת העמים הסלאבים, המהווה את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באירופה. הגירה כ-200,000 בני אדם מהגרים לרוסיה כל שנה, כאשר מחציתם הם רוסים מהרפובליקות הסובייטיות לשעבר. בנוסף, קיימים ברוסיה כ-1.5 מיליון מהגרים בלתי חוקיים, רובם ממרכז אסיה, הקווקז, אוקראינה, מולדובה וסין. למרות ההגירה הנכנסת, פוחתת אוכלוסייתה של רוסיה בכ-500,000–700,000 בני אדם, מדי שנה בשנה (פיחות של כ-0.5% מאחוז האוכלוסייה הכולל בשנה). פיחות זה נובע בעטיים של אחוזי לידה נמוכים (כ-1.52 ילדים לאישה) ואחוזי תמותה גבוהים (בעיקר של גברים בגיל העבודה). דת 41% מהרוסים משתייכים לנצרות פרבוסלבית. 25% מגדירים עצמם כרוחנים אך לא דתיים ו-13% אתאיסטים. מספרם של המוסלמים במדינה נאמד בכ-9.4 מיליון המהווים כ-6.5% מכלל האוכלוסייה. רובם מרוכזים באזור דרום הוולגה, מערב סיביר, צפון הקווקז וחצי האי קרים. מיעוטים גדולים קיימים גם בערים הגדולות. כמעט כולם הם סונים, ורובם מגיעים ממשפחת העמים הטורקיים והקווקזיים. יהדות רוסיה בשנת 1970, נאמד מספר היהודים בברית המועצות בכ-2.15 מיליון. נתון זה העמיד את ברית המועצות כמדינה השלישית בעולם במספר אזרחיה היהודיים, אחרי ארצות הברית וישראל. בעקבות התפרקות ברית המועצות, עזבו יהודי רוסיה בעיקר לארצות הברית, לישראל ולגרמניה. ברוסיה חיים כ-156,000 יהודים רשומים ברשויות הפנים במדינה ויש מספר לא ידוע של יהודים, המוערך בכמיליון, שאינם יודעים על יהדותם או שאינם מצהירים עליה (במידה רבה בעקבות חששם לגילויי אנטישמיות כנגדם). מחצית מהם חיים במוסקבה, וכחמישית – בסנקט פטרבורג. "איגוד הקהילות היהודיות ברוסיה", אשר בראשו עומדים הרב הראשי לרוסיה, בערל לזר, ואיל ההון הישראלי לב לבייב הוא מהארגונים היהודיים הגדולים במדינה, ברשות הארגון תקציבים של מיליוני דולרים ובזכות עובדה זו, מימן הארגון הקמת בתי כנסת, בתי ספר, בתי תמחוי, מרכזים קהילתיים ומוסדות נוספים ברחבי רוסיה וברית המועצות לשעבר. בינואר 2016, במהלך הקונגרס היהודי-אירופי, קרא נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ליהודים הסובלים מאנטישמיות באירופה – להגר לרוסיה. ספורט ענפי הספורט הפופולריים ביותר ברוסיה הם כדורגל, כדורסל, הוקי קרח ואתלטיקה. טניס הנשים במדינה מפותח באופן מיוחד, כאשר ישנן טניסאיות רוסיות רבות אשר משחקות או ששיחקו בצמרת הדירוג העולמי של הסבב העולמי לנשים, דוגמת מריה שראפובה, שדורגה בעבר במקום הראשון בעולם. טניסאיות מפורסמות נוספות הן: אנה צ'קבטדזה, ילנה דמנטייבה, סבטלנה קוזנצובה, אנסטסיה מיסקינה, דינארה סאפינה, ורה זבונרבה ואנה קורניקובה. נבחרת טניס הנשים של רוסיה זכתה ארבע פעמים בגביע הפדרציה, בשנים: 2004, 2005, 2007 ו-2008. באולימפיאדת בייג'ינג, שלוש הטניסאיות שעלו על הפודיום היו רוסיות. על הטניסאים הגברים הרוסיים המפורסמים נמנים ניקולאי דווידנקו ומאראט סאפין. הכדורגל ברוסיה צבר תאוצה בעשור הראשון של המאה ה-21, כאשר הקבוצות הרוסיות צסק"א מוסקבה וזניט סנקט פטרבורג זכו בגביע אופ"א, בשנים 2005 ו-2008 בהתאמה וזניט גם זכתה בסופר קאפ האירופי. נבחרת רוסיה בכדורגל העפילה ביורו 2008 לחצי גמר המפעל ולרבע גמר מונדיאל 2018. ליגת העל הרוסית בכדורגל זוכה לתקצוב מסיבי, עובדה אשר סייעה לקידומו של ענף זה ולפיתוח הפופולריות שלו. בעוד שלאורך כמעט כל שנות הליגה שלטו בה המועדונים ממוסקבה, בתחילת המאה ה-21 היא הפכה שוויונית יותר. נבחרת רוסיה בכדורסל השתתפה מאז הקמתה בכל אליפויות העולם, למעט שנת 2006, כמו גם בכל אליפויות אירופה - מאז הקמתה. הזכייה היחידה של נבחרת רוסיה באליפות אירופה הייתה ב-2007, בראשות דייוויד בלאט. מלבד זאת, היא סיימה כסגנית הן באליפות אירופה, והן פעמיים באליפות העולם. קבוצת הכדורסל הרוסית צסק"א מוסקבה היא אחת הקבוצות החזקות באירופה, והיא זכתה שבע פעמים ביורוליג; כמו כן, היא הקבוצה השלטת בליגת העל הרוסית בכדורסל ובליגה המאוחדת של VTB. נבחרת ברית המועצות נחשבה בזמנה לנבחרת הטובה באירופה, ובין הטובות בעולם. היא זכתה פעמיים במשחקים האולימפיים בשנים 1972 ו-1988, בשלוש אליפויות עולם בשנים 1967, 1974 ו-1982 ובארבע עשרה אליפויות אירופה. רוסיה מצליחה גם בענף ההוקי קרח, ונבחרתה זכתה מספר פעמים באליפות העולם בהוקי קרח. ענפי ספורט בולטים נוספים במדינה הם: הרמת משקולות, התעמלות, התעמלות אמנותית, איגרוף, היאבקות, אמנות לחימה, כדורעף, רגבי וסקי. רוסיה מצליחה במשחקים האולימפיים בהם השתתפה: נכון ל-2016, היא מדורגת במקום התשיעי בטבלת המדליות האולימפיות של כל הזמנים, על אף שהשתתפה במספר מועט של אולימפיאדות. מאז פירוק ברית המועצות, דורגה רוסיה באולימפיאדת הקיץ בכל אולימפיאדה באחד משלושת המקומות הראשונים בדירוג המדליות, ובאולימפיאדת החורף דורגה בכל אולימפיאדה באחד מחמשת המקומות הראשונים. בדצמבר 2010, הכריזה פיפ"א כי רוסיה נבחרה לארח את גביע העולם לשנת 2018. החל משנות ה-50, הפכה ברית המועצות מדינה מובילה בענף ההחלקה האמנותית על הקרח, בעיקר בקטגוריית הזוגות ובריקוד על הקרח. לודמילה בלואוסובה (Belousova) ואולג פרוטופופוב (Protopopov) היו הזוג הסובייטי הראשון שזכה במדליית זהב אולימפית (1964) בקטגוריית הזוגות, ומאז ועד 2006 כל הזוכים בזהב אולימפי בתחום זה היו מברית המועצות או מרוסיה. רוב זוכי הזהב הגברים האולימפיים, החל מ-1992, ייצגו את ברית המועצות לשעבר או את רוסיה. החל מ-2006, לאחר התפרקותה של ברית המועצות, חלה ירידה ברמת המחליקים הרוסיים. תופעה זו נבעה בעיקר בעטיו של חוסר בגופים מארגנים ובמימון ענף ספורט זה. החסך במקורות מימון אילץ את רוב המאמנים הרוסיים להגר למדינות שונות בעולם; על כן, הדור שגדל במהלך שנות ה-90 לא קיבל את התמיכה המרובה לה זכו הדורות הקודמים. בראשית המאה ה-21 הושקו מספר פרויקטים בענף זה (דוגמת "להחליק עם כוכבים" ו"עידן הקרח"), שנועדו להחזיר לענף זה עטרה ליושנה. במסגרת המשחקים האולימפיים בקוריאה 2018, הוצגו נציגי הדור החדש של ענף זה. בדצמבר 2019 החליטה הסוכנות העולמית למניעת סמים בספורט להרחיק את רוסיה מכל פעילות בינלאומית לרבות אולימפיאדת 2020 ומונדיאל 2022, בשל הסתרת ראיות לשימוש מאסיבי בסמים על ידי ספורטאים רוסים תוך עידוד מהממסד הרוסי. סמלים דגלסמלהאנשה לאומיתחיה לאומיתהמנון לאומי דגל רוסיהborder|130px|דגל הפדרציה הרוסית סמל רוסיה120px|סמל הפדרציה הרוסית הדוב הרוסי130px|הדוב הרוסי דוב חום130px|חיה לאומית: דוב חום המנון הפדרציה הרוסיתראו גם "תולדות המנון רוסיה" ראו גם ברית המועצות צבא הפדרציה הרוסית שליטי רוסיה יחסי ישראל–רוסיה לקריאה נוספת ג. ורדנסקי, דברי ימי רוסיה, תרגם מאנגלית: י. סלעי, מו"ל: ניומן מ., תש"ו. א. רוטשטיין, היסטוריה של ברית המועצות, הוצאת ספרית פועלים, 1951. פרופ' ארתור רוזנברג, דברי ימי הבולשביזם, הוצאת "חברה", 1933. קישורים חיצוניים מריה סטפּנובה, השאלה הרוסית, באתר הזמן הזה, אוגוסט 2023 Gov.ru - פורטל של הממשלה הרוסית האתר הרשמי של הקרמלין (Kremlin.ru) פורטל חדשות נוסף אירינה טיטובה, Russian Life Expectancy on Downward Trend, סט. פטרסבורג טיימס, 17 בינואר 2003 הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:פדרציות קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:מדינות אירופה קטגוריה:מדינות טרנסקונטיננטליות קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות רוסית קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מדינות המחזיקות בנושאת מטוסים קטגוריה:חברות ה-G20 קטגוריה:רפובליקות פדרליות קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991 קטגוריה:מדינות בעלות נשק גרעיני

דמוקרטיה

ממוזער|400px|מדד הדמוקרטיה לשנת 2022. דֵּמוֹקְרַטְיָה (ביוונית: , שלטון העם [δήμος "דמוס" עם, κράτος "קרטוס" שלטון]) היא שיטת משטר שבה רצונם של האזרחים בא לידי ביטוי בדרך של הצבעה. לאזרחי מדינה דמוקרטית זכות חוקית להשפיע על המדיניות הציבורית. לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הצבעה בבחירות או במשאלי עם, השתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, התמודדות בבחירות או הצטרפות אל מפלגה המתמודדת בהן. דמוקרטיות בנות ימינו מעניקות משקל משמעותי לעקרונות שמבססים את יכולת האזרח לממש זכות זו, ובהם שמירת זכויות אדם כמו הזכות לחירות, חופש הביטוי, חופש התאגדות, זכות הקניין וחופש התנועה. מרבית המדינות הדמוקרטיות המודרניות משתדלות לאפשר השפעה שלטונית שווה של כלל האזרחים, בלא תלות במוצא וגזע, מעמד חברתי וכלכלי, דת, מין ומגדר. היסטוריה של הדמוקרטיה דמוקרטיה בעולם העתיק ממוזער|הציור "נאום ההספד של פריקלס" (1877) מאת פיליפ פון פולץ הדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנים אחרי שנת 500 לפנה"ס, נשלטה העיר היוונית על ידי אספה כללית של האזרחים הגברים. זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה במובנה המודרני, משום שכדי להיחשב אזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה, כך שזכות ההשתתפות וההצבעה הוגבלה למיעוט מתוך אוכלוסיית הפוליס. הדמוקרטיה היוונית הייתה ישירה - רוב ההחלטות היו מתקבלות באספה עצמה (שכללה כ-3,000 איש) ולא דרך באי כוח נבחרים. תפקידים מסוימים כן הוטלו על נציגי ציבור, אך רק מיעוטם של אלו היו נבחרים - רובם נקבעו בהטלת גורל. באתונה כובד חופש הביטוי של האזרחים (ועל כן התפתחה שם הרטוריקה ולצידה גם הדמגוגיה) והשוויון ביניהם. אומנם התקיים בה מנגנון כמו ה"אוסטרקיסמוס", שאפשר גירושם של אזרחים מהעיר לעשר שנים, אם רוב האזרחים הצביעו על כך בהצבעה חשאית, ויש הרואים בקיומו עדות להיעדר הגנה על המיעוט בדמוקרטיה האתונאית, אולם הפעלתו לא הייתה שכיחה. ברומא העתיקה התקיימה רפובליקה בין השנים 49-509 לפנה"ס, עד שבוטלה למעשה אבל לא להלכה על ידי יוליוס קיסר. אף על פי שכל העם היה זה שבחר את המגיסטראטות באספת הקנטוריות, בפועל כמעט כל ההצבעות היו החלטות של המעמדות הגבוהים בעלי הרכוש הרב כתוצאה מהמבנה הטימוקרטי של האספה ושיטת ההצבעה בה. נוסף על כך הזכות להיבחר למגיסטראטות הייתה מוגבלת לשכבה קטנה של אצולה, הנוביליטאס, אף על פי שבאופן רשמי כל אזרח רומאי היה יכול להתמודד. הדמוקרטיה המודרנית שרשיה של הדמוקרטיה המודרנית בהגות הרנסאנס, ויותר מכך בהגות הנאורות, במאות ה-17, 18. אחת משאלות היסוד העיקריות במחשבה המדינית מאז ומעולם, דרך הרנסאנס, דרך הנאורות ועד ימינו היא שאלת מהות היחסים בין היחיד לחברה, בין האינטרסים האנוכיים של היחידים לאתיקה ולפרקטיקה הציבורית. השאלה כיצד, מצד אחד, כל אחד מהיחידים ימלא אחר רצונותיו האינדיבידואליסטים, ומצד שני כיצד המרחב הציבורי לא יהפוך לג'ונגל. חברה אזרחית היא שקלול של המניעים האנוכיים של היחידים החיים בה. קיומה של חברה אזרחית פעילה וחופשית הוא יסודה, וסוד קיומה של הדמוקרטיה. הוגי הנאורות, כמו מונטסקייה וטוקוויל, חששו מאוד מעריצות הרוב בדמוקרטיה, ודגלו בהפרדת רשויות השלטון, כדי להגביל את כוחו. על פי סמואל הנטינגטון, ניתן להסתכל על התפשטותה והתפתחותה של הדמוקרטיה המודרנית כמספר גלים של דמוקרטיזציה. כל גל מתחיל בעלייה הדרגתית בדמוקרטיזציה העולמית שמגיעה לשיא מסוים, שאחריו נסיגה מסוימת של המגמה. הגל הראשון של הדמוקרטיה, על פי הנטינגטון, החל משנת 1828 ונמשך עד שנת 1926. גל זה היה איטי לעומת אלו שיבואו אחריו ובמהלכו היו תהליכים מתמשכים של הרחבת זכות הבחירה, שהחלה להיכנס לתוקף בכמה מדינות. בראשיתה זכות הבחירה הייתה רלוונטית רק למיעוט קטן של גברים בעלי מעמד. במהלך הגל הראשון נמתח בהדרגה הרף המאפשר זכות בחירה, בין השאר בזכות המאבק הסופרג'יסטי בבריטניה ובארצות הברית שבסופו הוענקה זכות בחירה לנשים, עד שבסוף הגל הראשון במספר מדינות כבר הייתה זכות בחירה לכלל האזרחים. הגל השני החל אחרי מלחמת העולם השנייה וניצחון של בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות. במהלך אותה תקופה גם נחקק בארצות הברית חוק זכות ההצבעה (1965), אשר מטרתו הייתה לתת כלים לאכיפת איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי. החוק הועבר בקונגרס למחרת סיומה של צעדת מחאה בת ארבעה ימים בהנהגת מרטין לותר קינג ו-25,000 צועדים מסלמה (Selma) למונטגומרי. הגל השלישי החל בשנות ה-70 בדרום אירופה, המשיך לאמריקה הדרומית וחלק ממדינות אסיה ואפריקה, והגיע לשיאו בדמוקרטיזציה של המדינות הקומוניסטיות לשעבר בגוש הסובייטי. לאחר כל אחד משני הגלים הראשונים היה גל-נגדי ובו חלק מהמדינות שהפכו לדמוקרטיות בגל הקודם חזרו למשטר דיקטטורי. בדרך כלל חזרה זו ממשטר דמוקרטי לדיקטטורי מתבצעת באחת משני אופנים - או הפיכה צבאית בה הודחו מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי, או שינוי משטר שבוצע על ידי מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי והשתמשו בכוח השלטון שבידם כדי לשנות את המשטר לדיקטטורי, בדרך כלל תחת הכרזה על מצב חירום או על צורך צבאי לאומי. בכל אחד משני הגל-הנגדיים שהיו במאה ה-20 הייתה צורת שלטון חדשנית שקראה תיגר על הדמוקרטיה. בסוף הגל הראשון היה זה הפשיזם, ובסוף הגל השני היה זה מודל של סמכותנות ביורוקרטית שהושפע מהקומוניזם. הדמוקרטיה בגלגולה המודרני פירוש המילה דמוקרטיה הוא "שלטון העם", אך כיום מבטאת המילה משמעויות נוספות, ויש המפרשים את המילה הזאת כדמוקרטיה ליברלית, המבטיחה לאזרח זכויות מסוימות, כגון חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש התאגדות. בכך נוספה למילה משמעות אפשרית נוספת שלא הייתה לה בדמוקרטיה האתונאית הקדומה. בדמוקרטיה המודרנית יכול הציבור להחליף ממשלות ללא צורך לשנות את ההסדרים החוקיים העומדים בבסיס מערכת השלטון. כך מוקטנים למינימום אי-הוודאות הפוליטית והעדר היציבות, ומובטח שלציבור תהיה הזכות לשוב בו מבחירתו, אם ימצא זאת לנכון. בנוסף מגנים הסדרים חוקיים אלו על המיעוט, ומבטיחים שגם אם הרוב יהיה עוין לו, יכולתו לפגוע בו תוגבל. את הרציונל של הדמוקרטיה המודרנית ניתן לתמצת במילים: "הכרעת הרוב, זכויות לכול". הדעות חלוקות בנוגע ליכולתן של מדינות דמוקרטיות מודרניות להשיג את האידיאל הזה. בנוסף להיותה שיטת משטר יש הרואים בדמוקרטיה דרך חיים שמשמעותה שכל אדם המאמין בדמוקרטיה יפעל מתוך מטרה ליצור עולם שבו כל אדם ישפיע מתוך בחירה בכך על החברה שבה הוא חי בצורה יומיומית ובעצם התנהגותו יקיים את ערכי הדמוקרטיה (שוויון ועוד מספר זכויות הרשומות למעלה). ישנן הגדרות שונות לדמוקרטיה, ומגוון צורות, כשכל צורת שלטון מדגישה היבט ועיקרון אחר. אולם ניתן למנות מספר עקרונות המשותפים לכל הדמוקרטיות המערביות: שלטון העם, פלורליזם, עקרון הכרעת הרוב, זכויות האדם והאזרח ושמירה על זכויות המיעוט, הגבלת השלטון, שלטון החוק ושוויון בפני החוק, הפרדת רשויות, חופש הביטוי וחופש העיתונות, וחילופי שלטון (בחירות). בדמוקרטיה מודרנית יש מנעד רחב ביחס לתפיסת תפקיד המדינה כמדינת רווחה, המעניקה זכויות סוציאליות. הדעות חלוקת ביחס למידת אחריותו של השלטון על רמת החיים של כלל האזרחים ומכך נגזרים סוגי מדיניות כלכלית-חברתית שונים: ליברלית או סוציאל-דמוקרטית. עקרונות הדמוקרטיה המודרנית המודלים הדמוקרטיים בעת המודרנית התגבשו והתחדדו בהתבסס על מספר עקרונות. עקרון שלטון העם בין האמצעים לקיים את עקרון שלטון העם: בחירות הוגנות חופשיות וחשאיות, שבהן לכל אזרח קול שווה. בחירות עשויות להיערך במדינות טוטליטריות, אך ההפחדה, הגבלת חופש הביטוי ודיכוי האופוזיציה עלולות לגרום לכך שיכולות האזרחים לבחור מוגבלות. המונח בחירות מתייחס לבחירות לפרלמנט, ובמשטר נשיאותי בו נבחר ראש הרשות המבצעת באופן ישיר על ידי האזרחים מתייחס מונח זה גם לבחירת האדם שיכהן בתפקיד זה. תדירות בחירות - הבחירות חייבות להיות לתקופת כהונה קצובה, שברוב המקרים נעה בין ארבע לשש שנים. זכות הצבעה לכל האזרחים הבוגרים. בתחילת המאה ה-20 הייתה שלילת זכות הצבעה מנשים בגדר מוסכמה, ואף ביישוב העברי בארץ ישראל התנהל מאבק עיקש על כך בין ראשי החרדים להנהגה החילונית. כיום, זכותה של אישה להצביע מקובלת על הכול במדינות דמוקרטיות. גם ממיעוטים נמנעה האפשרות להצביע. בארצות-הברית, למשל, התקשו השחורים לקבל זכות הצבעה ואף על פי שאחרי מלחמת האזרחים באמצע המאה התשע עשרה הוענקה להם זכות כזו, היא נשללה בפועל באמצעות "חוקי ג'ים קרואו (Jim Crow laws)" עד שנות השישים של המאה העשרים. גיל ההצבעה המינימלי המקובל הוא בדרך כלל 18, אם כי טווח הגילים עשוי לנוע בין 15 ל-21. זכות להתמודד. הזכות להתמודד בסיסית כמעט כמו הזכות להצביע, אך בה יש בדרך כלל יותר חריגים. לעיתים יש ערכים שגוברים על הזכות להתמודד, למשל הרצון שהצבא לא יהיה פוליטי. לכן בישראל מנועים אנשי צבא מלהתמודד בבחירות, ואף נדרשת תקופת צינון מרגע פרישתם ועד הצגת מועמדותם. במדינות שונות נהוגות הגבלות שונות על זכותם של אישים שהורשעו להיבחר. דוגמה מיוחדת למדינה הנתפסת בעיני עצמה ובעיני העולם כדמוקרטית, ועם זאת יש בה הגבלה על הזכות להיבחר לפרלמנט היא אירלנד, בה מחויבים, בין השאר, נבחרי הפרלמנט לגלות בקיאות בספרות והיסטוריה אירית. הכרעת הרוב וזכויות המיעוט עקרון הכרעת הרוב או שלטון הרוב הוא ההליך הפורמלי המאפשר לממש את עקרון שלטון העם ואת הפלורליזם. על פיו, החלטות מתקבלות על ידי הרוב, והן מחייבות את הציבור כולו. הכרעת הרוב באה לידי ביטוי בבחירות, בהצבעות בפרלמנט ובממשלה ובפסיקות של בית המשפט. עקרון הכרעת הרוב מחייב את כלל האזרחים במדינה – הרוב והמיעוט כאחד, והוא גם משקף את עקרון ההסכמיות במדינה הדמוקרטית. הסיבות בשלהן נדרשת במשטר דמוקרטי הכרעת הרוב הן: אחידות דעים לא תיתכן, והכרעת המיעוט המנוגדת להיגיון, לפיכך רק הכרעת הרוב יכולה להתקבל כדי למנוע אנרכיה או דיקטטורה.מנחם בגין: "שתי אפשרויות אחרות הן: חוסר כל הכרעה, אנרכיה בלע"ז, או הכרעת יחיד, דיקטטורה בלע"ז. האפשרות האחת היא הרסנית, השנייה דרסנית, את האנרכיה ידחה כל אדם נבון; בדיקטטורה יבחל כל אדם חפשי. התבונה והחרות כאחת מחייבות, בדרך כלל, את הכרעת הרוב, בתנאי שהרוב יכבד את זכויות המיעוט, לרבות זכותו העיקרית: להיות לרוב. אולם כל אלה, הטוענים כי אם באין אפשרות אחרת, ניתן לרוב להכריע משמע שהרוב צודק, אינם מוכיחים אלא את בורותם, או את שאיפתם ל”דיקטטורה של הרוב”, שגם היא, כמובן, אפשרית, הרסנית ודרסנית. "אחד לגוי אחד לעברי?", חרות, 6 באוגוסט 1954 בדמוקרטיה ייצוגית, הכרעת הרוב היא הכלי הקרוב ביותר לביטוי רצון העם, מפני שמספרית, הרוב קרוב יותר לסך כל האזרחים שמרכיבים את העם. בדמוקרטיה מודרנית להכרעת רוב יש צורך בשני תנאים הכרחיים: תנאי פורמלי: ההחלטה מתקבלת על-ידי רוב הקולות של המצביעים. תנאי מהותי: מניעת "עריצות הרוב", כלומר החלטת הרוב לא תפגע בזכויות אדם של המיעוט ולא תפגע בבעקרונות הדמוקרטיה האחרים.קרל פופר: "אין לאפיין את הדמוקרטיה כשלטון הרוב בלבד, אף שהנהגת בחירות כלליות חשובה ביותר. שכן רוב עלול לשלוט כרודנות. [...] בדמוקרטיה יש הכרח להגביל את סמכויות השליטים: ואבן הבוחן לדמוקרטיה היא זו: בדמוקרטיה יכולים הנשלטים להדיח את השליטים – כלומר, את הממשלה – בלי שפיכות דמים. לכן אם האנשים שבשלטון אינם שומרים על אותם מוסדות המבטיחים למיעוט את האפשרות לפעול למען שינוי בדרכי שלום, הרי שלטונם הוא רודנות." החברה הפתוחה ואויביה, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2003, עמ' 365" מדינה המקיימת רק את התנאי הפורמלי מכונה ״דמוקרטיה חלולה״ או "דמוקרטיה לא ליברלית", ובפעול אינה נחשבת למשטר דמוקרטי אלא למשטר סמכותני.יאן-ורנר מילר, "דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה", תרגום: יניב פרקש, באתר הזמן הזה, נובמבר 2018 רק מדינה שבה מתקיים התנאי המהותי של הגנה על זכויות המיעוטים יכולה להיקרא ״דמוקרטיה מהותית״. עקרון הסובלנות בדמוקרטיה עקרון הסובלנות נובע מהצורך לאיזון בין יחסי רוב ומיעוט. הוא מבטא את הנכונות של כל פרט לקבל את האחר ואת השונה ממנו ולנהוג בכבוד כלפי כל אדם או כלפי כל קבוצה השונים במראה פניהם, במינם, בדתם, באמונתם ובהשקפתם. יש לנהוג כלפיהם בכבוד גם אם דעותיהם ואמונותיהם שונות וגם אם הם שונים מבחינה תרבותית, לאומית, מינית, או דתית. עקרון זכויות אדם ואזרח לאזרחים במדינה דמוקרטית ישנן זכויות אדם וזכויות אזרח שונות: הזכות לחיים והזכות לביטחון אישי הזכות לכבוד, שממנה נגזרות: הזכות לשוויון בפני החוק הזכות לפרטיות הזכות להליך הוגן הזכות לחירות, שממנה נגזרים בין היתר: חופש המחשבה והדעה שמשמעותה חירותו של אדם לגבש את דעתו בחופשיות, בכל נושא. ואין למנוע את זכות זאת, גם אם דעתו נחשבת למסוכנת ומזיקה, כל עוד היא לא באה לידי ביטוי חיצוני. חופש הביטוי – מהווה בין היתר תנאי הכרחי לקיומן של בחירות. ניתן לראות את התגשמות הכרעת הרוב כמימוש אמיתי של דמוקרטיה, רק אם למיעוט ניתנה ההזדמנות להשיג תמיכה לדעותיו. לדוגמה: בסינגפור מתקיימות בחירות, והאופוזיציה אף זוכה בהן בדרך כלל לשליש מן הקולות, אך חופש הביטוי בה מוגבל כל כך, שקשה לראות בה דמוקרטיה אמיתית. חופש הביטוי כולל גם את: חופש העיתונות ואת חופש ההפגנה. חופש המצפון שמשמעותה חירותו של האדם להחזיק בדעותיו בתחום המוסר והערכים, ולפעול, או לסרב לפעול, על פיהם. זכות זו מוגבלת לעיתים. חופש הדת - החופש של אדם לקיים את מצוות הדת או להכריז על השתייכותו לדת היא זכות, שבמדינות דמוקרטיות בימינו לא יעלה כמעט על הדעת לבטלה או להגבילה. דוגמה לכך היא שאסור להכריח יהודי לאכול בשר חזיר או כל מאכל לא כשר אחר בטקס לכבוד היבחרו לפרלמנט של מדינה נוצרית. לזכות זו ייתכנו גם חריגים אפשריים מסוימים רק בנסיבות קיצוניות ומיוחדות למדי, לדוגמה, איסור על קיום מנהגים דתיים מסוימים המלווים באכזריות בולטת. בנוסף, גם עקרון הפרדת דת ומדינה עלול לפגוע בזכות לקיים מצוות מסוימות. בצרפת, למשל, נאסר ב-2005 ללכת לבתי ספר בלבוש דתי. חופש מדת - שמכיר בזכות האדם שלא לקיים את מצוות דתו, או פרשנות מחמירה שלהן, או שלא להתחייב להשתייך לדת מסוימת. מקובל לצרף לכך גם היעדרה של דת כלשהי הנחשבת כדת רשמית של המדינה. במדינות דמוקרטיות רבות, רבים רואים ברמה מסוימת של סטייה מעיקרון זה, בייחוד בהכרזת דת מסוימת כדת רשמית, עניין לגיטימי, בו המדינה יכולה עדיין להיחשב דמוקרטית, שכן פעמים רבות התרבות מבוססת על עקרונות דתיים מן העבר. חופש התנועה חופש העיסוק חופש ההתאספות חופש ההתאגדות – אם נמנעת מיחידים היכולת להתארגן למפלגות, יכולתם לפעול פוליטית תוגבל מאוד. לדוגמה: בישראל אומנם יש בידי הרשויות יכולת להוציא מפלגה מחוץ לחוק במקרים קיצוניים (למשל במקרה של תנועת כ"ך), אך השימוש ביכולת זו מוגבל ביותר. זכות הקניין הכוללת קניין חומרי וקניין רוחני - בעלות על קניין והזכות לממשה במכירה או ברכישה, היא אחד הביטויים העיקריים של חירות הפרט המוגנים על ידי החוק בדמוקרטיה. הזכות לעבודה עקרון שלטון החוק שלטון החוק הוא עיקרון משטרי ומשפטי, המכפיף את כולם לחוק. המובן הבסיסי של העיקרון הוא שלילי: אין אדם שהוא מעל החוק. עקרון שלטון החוק מצמצם את שיקול הדעת של השלטון, כך שהאזרח מוגן מפני שיקול דעת ויישום שרירותיים. אולם, החוק עצמו עשוי להיות שרירותי לפי חלק מהמובנים, כך שבמדינה בה החוק עצמו שרירותי אך מיושם בלי שרירותיות מתקיים שלטון החוק בחלק ממובניו. העיקרון דומה ואולי אף זהה לפי מובנים מסוימים לעקרון החוקיות, שכן משמעותו מתן סמכות לרשות מדינית לפעול רק לפי החוק. העיקרון מיושם במשפט הקונטיננטלי בדמות ה־ ("מדינת הצדק" או "מדינת החוק"). לון פולר מנה שמונה מאפיינים לחוק, שבלעדי כל אחד מהם לא יהיה מוסרי (ובלי חלקם אף בלתי אפשרי) לדרוש ציות לחוק: כלליות – תחולת החוק על האזרחים כולם וללא אפליה בין אזרחים שונים. פומביות – החובה לפרסם את החוק. אם החוק לא ידוע אז אי אפשר לתבוע עליו שוויון. פרוספקטיביות – צריך לצפות לעתיד, בניגוד לרטרואקטיביות. כלומר, לא להטיל סנקציה בגין פעולה שנאסרה רק לאחר ביצועה. בהירות – על החוק להיות מנוסח היטב, ברור בהוראותיו ובאופן חד־משמעי. היעדר סתירות – אל לחוק לסתור עצמו. ישִׂימוּת – החוק לא יכול לדרוש את הבלתי־אפשרי. עקביות/קביעות – הימנעות משינוי חוקים בתדירות גבוהה. התאמה בין הכלל המוצהר בחוק לפעילות הרשויות. עקרון הגבלת השלטון לאף שלא זה הדבר שמגדיר דמוקרטיה, במשטרים דמוקרטים רבים מתקיים עקרון הגבלת השלטון. העיקרון קובע שלשלטון אסור לעשות דבר מלבד תחום הסמכות שניתנה לו בחוק. מטרת העיקרון למנוע ניצול לרעה של הכוח השלטוני או עריצות ושרירותיות מצד השלטון, שעלולה לבוא לידי ביטוי בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, בפגיעה במיעוטים, ואפילו בפגיעה בעצם הדמוקרטיה על ידי ביטול הבחירות וכיוצ"ב (כפי שעשה המשטר הנאצי שנבחר בבחירות דמוקרטיות). עיקרון זה מתבטא במנגנוני פיקוח וביקורת שונים, שמטרתם לפקח על השלטון ולמנוע ניצול לרעה של כוחו. מנגנוני הפיקוח מתחלקים למנגנוני פיקוח פורמליים ובלתי פורמליים. בין מנגנוני הביקורת הפורמליים נמצאים בית הנבחרים ובעיקר האופוזיציה, מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור ובית המשפט העליון, שכוחו נגזר מהחוקה והוא כפוף לה. לכל אחד ממנגנוני פיקוח אלה ישנו תפקיד מסוים שמטרתו לפקח בדרך כלשהי על השלטון, ולמנוע ניצול לרעה של כוחו. בנוסף למנגנוני פיקוח אלה, מצטרפים גם מנגנוני ביקורת בלתי פורמליים, שמבקרים את הממשלה באופן חיצוני, שתפקידם כ"מפקחים" במירכאות אינו מוגדר כחוק, והם אינם נמצאים בשליטה או במימון של המדינה. בין מנגנוני פיקוח אלה נמצאים התקשורת, עמותות ציבוריות ודעת הקהל. הפרדת רשויות יישום עקרון הפרדת הרשויות משמש לשמירה על איזון הכוח בין רשויות השלטון השונות, הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. בנוסף, יש סמכות אוטונומית לשלטון המקומי. בדמוקרטיה פרלמנטרית, עקרון ההפרדה בין הרשות המבצעת למחוקקת מיטשטש, כיוון שהרשות המבצעת תלויה באמון הרשות המחוקקת, באופן שמשפיע על הפעילות הפרלמנטרית של חברי הממשלה שהם חברי הפרלמנט בעצמם. חוקה החוקה מגדירה את מבנה השלטון ובעיקר מגבילה את כוחו. גם במדינות שאין להן למעשה חוקה, כמו הממלכה המאוחדת, קיימת "חוקה בלתי כתובה", כללים המקובעים בהסכמה כללית או בחוקים רגילים, שמבחינת תוכנם הם בעלי ערך חוקתי. ישראל מצויה במצב ביניים מבחינה זו, מאחר שמעמדו של חוק יסוד בה עולה על זה של חוק רגיל, אך נמוך מזה של חוקה. גם בימים שקדמו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נהג בית המשפט העליון לעיתים להגן על זכויות האדם באמצעות מה שכונה בידי שופטיו: "החוקים שאינם כתובים עלי ספר". מעברי שלטון במשטר דמוקרטי חייבת להיות אפשרות למעברי שלטון באמצעות בחירות בדרכי שלום וללא שפיכות דמים. עצם קיומה של אפשרות זו, מקטין את החשש לעריצות שלטונית, שכן השלטון תלוי כל העת בבוחריו שבתמיכת קולותיהם הוא מקווה לחזור ולהיבחר. ברוב המשטרים הדמוקרטים, מתבצעים מדי פעם חילופי שלטון בין הדמוקרטים לרפובליקנים וכו', כך אף מפלגה לא יכולה לצבור כוח רב מדי בזמן המוגבל בו היא בשלטון. במשטרים נשיאותיים נשיא אינו יכול לכהן יותר משתי קדנציות, מחשש שהוא יצבור כוח רב מדי, שעלול להביא לעריצות שלטונית. השימוש במילה דמוקרטיה ממוזער|המילה דמוקרטיה בשפות רבות בשלט המכון הישראלי לדמוקרטיה ברחוב פינסקר בירושלים במהלך המאה ה-20 ואילך הפכו המילה דמוקרטיה ונגזרותיה הדקדוקיות נפוצות מאוד בשיח הפוליטי במדינות שונות בעולם וגם במערכת היחסים הבינלאומיים, לעיתים למטרות שונות. שימוש לשוני נפוץ זה, בנוסף להתגברות התודעה הדמוקרטית אצל אזרחים, תחילה בעיקר בעולם המערבי ואחרי כן במדינות נוספות, יצרו למילה "דמוקרטיה" ונגזרותיה תווית של מכובדות, לעיתים תוך שימוש במושג זה או מושגים נגזרים (כגון "זכויות האדם") גם על–ידי משטרים דיקטטוריים למיניהם, או על ידי תנועות ומפלגות בעלות אופי אנטי-דמוקרטי. כפי שציין יעקב טלמון, לעיתים קרובות מובילות תנועות הדוגלות בדמוקרטיה, אך משוכנעות ללא עוררין בצדקתם המוחלטת של רעיונותיהן, להתנהגות שאינה דמוקרטית. את תופעה זו כינה בשם דמוקרטיה טוטליטרית. השימוש הרב במילה דמוקרטיה והתגברות התודעה הדמוקרטית יצרו גם צורך מסוים לענות על השאלה "מיהו דמוקרטי?" או "מהו דמוקרטי?" לגבי אנשים פרטיים, תנועות, מפלגות, מדינות ואף מוסדות וארגונים בינלאומיים. גם בנושא זה חלוקות הדעות בין האנשים, אולם על מנת שמדינה תוגדר כדמוקרטית, למצער על ידי תושביה, חשוב שתשרור בקרב התושבים הרגשה כללית כי מדינתם נוטה, באופן עקרוני, להיות דמוקרטית ושואפת לכך - מה שמתבטא לפעמים במשפט הנפוץ בפי האזרחים: "זאת מדינה דמוקרטית". דומה גם, כי לפחות עבור רוב האנשים, קיומן של בחירות וזכות ההצבעה וההתמודדות הוא תנאי ראשוני, אם כי לא בהכרח מספיק להגדרת המדינה כדמוקרטית. קיימים אף גופים בינלאומיים שונים, אשר עוסקים במדידת הדמוקרטיה במדינות העולם לפי מדדים שהגדרתם אובייקטיבית. לגבי אנשים ומפלגות, נראה כי ההגדרה המקובלת ביותר להיותם של אדם או תנועה פוליטית דמוקרטיים, היא היעדר נכונות לנקוט אמצעים הנחשבים כפסולים במדינות דמוקרטיות (כגון שקרים והשמצות, בעיקר ברמות חומרה מסוימות, אלימות ומקורות מימון בלתי תקינים) ללא קשר למטרות וכן מטרות שעומדות במסגרת מאפייני הדמוקרטיה, או שאינן נחשבות, בפני עצמן או במצטבר, כחריגה ניכרת מדי ממאפייני הדמוקרטיה. בין מדינות שונות, כמו גם בין אנשים שונים באותה מדינה, ייתכנו סדרי עדיפויות שונים בין מאפיינים דמוקרטיים שונים, ולצד זאת מקובל בקרב מדינות דמוקרטיות שונות, כי סטייה ממאפיינים מסוימים ייחשבו חריגה חמורה מהדמוקרטיה ואילו במאפיינים אחרים ישנה חריגה "מותרת". שיטות דמוקרטיה בדמוקרטיה ישירה כל אזרח בעל זכות הצבעה יכול להשתתף ולהצביע בכל דיון המתנהל על כל החלטה שלטונית (למעט החלטות יוצאות דופן כמו אלה הקשורות בסודות צבאיים). סוג כזה של דמוקרטיה קל יותר לביצוע במדינה בעלת אזרחים מעטים, שכן דיון עם מיליוני דוברים והצבעה עם מיליוני מצביעים על כל סוגיה וסוגיה הוא דבר קשה לביצוע לאור הקושי הטכני, ואף בעייתי מכיוון שרוב האזרחים בעלי זכות ההצבעה חסרים את הידע והמקצועיות הדרושים לצורך קבלת החלטות בעלות השפעה ומשמעויות כה רבות. סוג כזה של דמוקרטיה היה מקובל בפוליס, ערי-מדינה ביוון העתיקה. סממן דמוקרטי נוסף שהיה בפוליס ואינו אפשרי במדינות דמוקרטיות גדולות יותר הוא תורנות של כלל האזרחים במילוי תפקידי הפקידות הממלכתיים. ישנן מדינות שמרבות בקיום משאלי עם כאמצעי לביטוי של דמוקרטיה ישירה. כיום נהוגה שיטה הדומה לדמוקרטיה ישירה רק בשני קנטונים של שווייץ: גלרוס ואפנצל אינר-רודן. שווייץ היא אחת המדינות המודרניות הידועה בשימוש בכלים המקושרים לדמוקרטיה ישירה. מ-1884 ועד 2005 נערכו בשווייץ 533 משאלי עם. בין הנושאים שעלו ניתן למצוא חוקים רבים בנושא הגבלת כניסת זרים למדינה, חוקי עבודה, הצטרפות לאיחוד האירופאי ועוד. גם בארצות הברית ישנן מדינות הידועות בתדירות בה נערכים בהן משאלי עם בצורות שונות. בדמוקרטיה ייצוגית, שהיא השיטה הדמוקרטית המקובלת בעולם המודרני המערבי, נבחרים נציגי הציבור בבחירות כלליות, חופשיות, שוויוניות, חשאיות ובלתי תלויות. זאת כדי ליישם את המדיניות השלטונית עבורה נבחרו. במקומות מסוימים, כגון שווייץ וחלק מהמדינות בארצות הברית מקובלת שיטה מעורבת שבה נבחרים נציגים, אך מתקיימים גם משאלי עם באופן תדיר בנוגע לענייני ציבור שונים. המדינה הדמוקרטית היא לרוב רפובליקה, אך קיימות גם מונרכיות דמוקרטיות, שבהן סמכותו של המלך היא סמלית בלבד, כמו בממלכה המאוחדת, הולנד, בלגיה, שוודיה וקנדה. דמוקרטיה אל-זמנית או דמוקרטיה המשכית היא שיטה שבה ישנו משקל משמעותי להחלטות שהתקבלו בעבר ברוב, כך שהחוק הגובר הוא החוק שאושרר לאורך התקופה הארוכה ביותר. מונח זה מתייחס בדרך כלל לחוקי יסוד ולא לרוב החוקים. שיטת משטר זו נחשבת לשמרנית על אף שאיננה ידועה כשכיחה בימים עברו. המונח דמוקרטיה עממית, בניגוד לשמו, לא מתייחס למדינות בעלות משטר דמוקרטי, אלא למדינות קומוניסטיות. זאת בהתאם לטענה שהמפלגה הקומוניסטית השלטת, מייצגת את האינטרסים של השכבות הרחבות בציבור. למעשה, הן אינן נחשבות דמוקרטיות, כיוון שהממשל בהן אינו נבחר, ולא מתקיימים בהן כל המנגנונים של שלטון דמוקרטי. בנוסף, במדינות אלה חלק מזכויות האזרח, הנחשבות בסיס המשטר הדמוקרטי, מוגבלות במידה רבה. דילמות וקשיים בדמוקרטיה במדינות לא דמוקרטיות אין השליט או רשויות המדינה חשים מחויבים למאפיינים אלו, כולם או חלקם. מתחים ביניהם יתעוררו רק לעיתים רחוקות. במדינות דמוקרטיות, לעומת זאת, הניגודים בין מאפייני הדמוקרטיה צפויים לעורר התחבטויות בבחירת אמצעים להשגת מטרות ובשאלות ערכיות. בין הקונפליקטים האפשריים: המידה שבה ניתנת לשלטון הרשות לנקוט ביד תקיפה למען ביטחון האומה, כנגד טרור או כנגד ניסיונות חתירה מבפנים נגד יציבותה של המדינה או ערכים מסוימים. זוהי דילמת הדמוקרטיה המתגוננת. השאלה באילו מקרים אין לקבל הכרעת רוב כאשר זו מתנגשת עם ערכים אחרים (בעיקר זכויות הפרט). תופעת הדמוקרטיה הטוטליטרית אשר בה יומרות דמוקרטיות, לפחות כלפי חוץ, מביאה ליצירת תופעות לא דמוקרטיות ואף אנטי דמוקרטיות. מידת הענישה הראויה למי שעברו על חוק זה או אחר - המתח בין הצורך להגן על זכויות הרבים לבין הרצון להימנע מפגיעה קשה מדי בזכויות היחיד, אף אם עבר על חוקי החברה. המתח המסוים שקיים לעיתים בין החוק עצמו לבין ערכים ליברליים, שלעיתים ניתן למצוא אותם בחוק רק במרומז, במקרה הטוב. במקרים רבים מבכרת הרשות השופטת את האחרונים. כך, למשל, החליט בית המשפט העליון של ארצות הברית להתיר הפלות, אף שאין להיתר זה בסיס של ממש בלשונה של החוקה כפי שהיא. היעדר הומוגניות באוכלוסייה עלול להציב אתגרים קשים בפני הדמוקרטיה. אפשר שהרצון לשמור על מאזן כוחות בין קבוצות שונות יהיה כרוך בפגיעה בעקרונות דמוקרטיים (למשל בשוויון בין קולות מצביעים מקבוצות שונות). במקרים מסוימים עלול חוסר ההומוגניות לסכן את יציבותה של המערכת הפוליטית כולה, עד כדי מלחמת אזרחים. דמוקרטיות מול אוטוריטאריות דמוקרטיה היא שיטת ממשל בה לאזרחים היכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם באמצעות: הצבעה, השתתפות בדיונים או בדרכים ממוסדות אחרות. יכולת ההשפעה של האזרחים אמורה להיות בלתי תלויה במוצא, מעמד חברתי, מין, גזע, דת וכיוצא באלה. משטר אוטוריטרי לא יכול להיות דמוקרטי ומתאפיין בפיקוח חברתי הדוק וציפייה מצד האוכלוסייה לציות למשטר, תוך שימוש לעיתים קרובות באמצעים מדכאים. במשטרים אלה קיימת בדרך כלל היררכיה שלטונית וחברתית ברורה. במשטר זה לא קיימים איזונים ובלמים של מוסדות השלטון בדר"כ וכמו כן לא קיימת מערכת של מתן לגיטימציה לשלטון על ידי בחירות חופשיות. כמו כן זכויות האדם מוגבלות במשטר זה יחד עם הגבלות נרחבות על חופש הביטוי וההתארגנות. נקודות השקפה על הדמוקרטיה ג'יימס מדיסון, מאבות החוקה האמריקאית, סבר כי "דמוקרטיה" מהווה "שלטון הרוב" ואינה כוללת הגנה על זכויות הקניין ועל על הזכות לחיים של הפרט. כפועל יוצא גם מדיסון המליץ ליצור משטר מעורב, שלצד העקרונות הדמוקרטיים יכלול גם עקרונות שאינם דמוקרטיים אך חיוניים כדי למניעת הפיכת המדינה "זירות לסערה ולמדון". במאה ה-19 ביקר אלכסיס דה טוקוויל את הדמוקרטיה על כך שהיא כופה על היחיד דעה מבלי שהיחיד יחקור בעצמו: בספרו המדינה ביקר אפלטון את הדמוקרטיה בכללותה. דוגמה לכך, היא ביקורתו על "האדם הדמוקרטי": כך כתב גם דה טוקוויל ברשמיו מביקורו באמריקה: בימי מלחמת האזרחים האמריקאית, נקודת מבחן עבור הדמוקרטיה, טען אברהם לינקולן בנאום גטיסברג כי הדמוקרטיה היא: "שלטון העם, על ידי העם, למען העם". במחציתה הראשונה של המאה ה-20, כאשר הדמוקרטיה אותגרה על ידי אלטרנטיבות בהן הקומוניזם והפשיזם, עמד וינסטון צ'רצ'יל בנימה סרקסטית על הערכת טיבה של הדמוקרטיה: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו". בימי המלחמה הקרה, בהן הדמוקרטיה הליברלית התמודדה על מעמדה מול הקומוניזם, פיארו רבים מנשיאי ארצות הברית את ערכי הדמוקרטיה, למשל, עם נאומו, אני ברלינאי, של ג'ון קנדי, בו התבטא "לחירות יש מגרעות רבות והדמוקרטיה שלנו אינה מושלמת, אבל מעולם לא נדרשנו לבנות חומה על מנת למנוע מאזרחינו לברוח". בהמשך התבטא רונלד רייגן, "דמוקרטיה היא דבר שראוי למות למענו, מכיוון שזו שיטת הממשל המכובדת באופן העמוק ביותר, מבין אלו שעיצב האדם", וכן נהג להקריא בדיחות שהדגישו את עליונתה של הדמוקרטיה הליברלית על פני הקומוניזם. לדעת הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, הגדרת הדמוקרטיה כ"שלטון הרוב" מחמיצה את המהות של השיטה: ראו גם לקריאה נוספת אלכסיס דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, 1840. יונתן שפירא, הדמוקרטיה בישראל, הוצאת מסדה, 1977. אפרים דוד, הדמוקרטיה הקלאסית, 2004. ניתוח של הדמוקרטיה ביוון הקלאסית עם השוואות לדמוקרטיה בת ימינו. הנס קלזן, על מהותה וערכה של הדמוקרטיה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2005. רוברט דאל, על הדמוקרטיה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. נורברטו בוביו, עתיד הדמוקרטיה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. אמנון שפירא דמוקרטיה ראשונית במקרא יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים, ספריית הילל בן חיים הוצאת הקיבוץ המאוחד תשס"ט. אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו, הוצאת שוקן, 2015, עמ' 42–78. קישורים חיצוניים , דמוקרטיה קלאסית ודמוקרטיה מודרנית - הרצאה מצולמת מאת פרופסור אפרים דוד מאוניברסיטת חיפה יפתח אלעזר, "האמת היא שהדמוקרטיה מפחידה", באתר העוקץ, 2 ביולי 2012 בין השורות: דמוקרטיה, תוכנית אירוח העוסקת במושגי יסוד בדמוקרטיה, הטלוויזיה החינוכית הישראלית מבוא לדמוקרטיה, סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל | עמיחי כהן, יסודות הדמוקרטיה | עמיחי כהן, דמוקרטיה ובית המשפט | תמר הרמן, האזרחים בדמוקרטיה |עידית שפרן-גיטלמן, דמוקרטיה מאותגרת ביטחונית | יובל שני, דמוקרטיה בשעת משבר | מרדכי קרמניצר, דמוקרטיה ופופוליזם | ידידה שטרן, דמוקרטיה ורב-תרבותיות | גידי רהט, תהפוכות הדמוקרטיה - מפוליטיקה מפלגתית לפוליטיקה אישית | תהילה שוורץ-אלטשולר, דמוקרטיה בעידן המידע והטכנולוגיה | תמי הופמן, חינוך לערכים דמוקרטיים | מנחה ליעד מודריק, עורכת ראשית מאיה גייר, בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה, ינואר 2021 מהי דמוקרטיה - פודקאסט, פרק בפודקאסט קולות של רוח (גל"צ) בהגשת ליאור טל שדה על מרכיבי הדמוקרטיה בכלל ואתגרי הדמוקרטיה הישראלית בפרט, אוגוסט 19 . ניתוח סקר שנעשה מזה שנים רבות, המודד את האופן בו ישראלים מתייחסים לדמוקרטיה, ומשווה בין מדינת ישראל לבין דמוקרטיות אחרות בעולם. עריצות - סרט חינוכי (לצפייה או להורדה) משנת 1946, העוסק בהבדלים בין דמוקרטיה לעריצות, על פי מדדים שונים, וביסודות הדמוקרטיה האמריקאית מחברים דמוקרטיה לחיים, הפודקאסט של המכון הדמוקרטי הערות שוליים * קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר קטגוריה:שיטות ממשל

דמוקרטיה ישירה

דמוקרטיה ישירה היא שיטת ממשל שבה כל האזרחים באופן אישי (הם עצמם, בלי מתווכים או נציגים) מקבלים את ההחלטה ומנהלים את ענייני המדינה (למשל מצביעים בעד או נגד). בעידן המודרני, המונח דמוקרטיה ישירה מתייחס בעיקר לשימוש במנגנונים באמצעותם האזרחים יכולים להשתתף, במסגרת הדמוקרטיה הייצוגית, בהצבעה על החלטות ציבוריות באופן ישיר, למשל באמצעות משאלי עם. דמוקרטיה ישירה מבוססת על שוויון מהותי בין האזרחים ועל עקרון הרוב בתהליך קבלת ההחלטות. שיטת ממשל זו מניחה כי חוכמת ההמונים תוביל לבחירת דרכי הפעולה הנכונות והיעילות ביותר, אשר נאמנות במידה המרבית לאינטרס הציבורי. דמוקרטיה ישירה בעבר הדמוקרטיה הישירה המפורסמת ביותר היא הדמוקרטיה האתונאית. בדמוקרטיה האתונאית האזרחים היו הריבון המלא של הפוליס. היא התקיימה כדמוקרטיה ישירה עצמאית משנת 450 לפנה"ס לערך ועד הכיבוש המוקדוני ב-332 לפנה"ס. בניגוד לנהוג בימינו, נשים לא נחשבו אז כאזרחיות הזכאיות להצביע. אזרח אתונאי היה מי שמלאו לו 21 שנים, והוא בן להורים שהם אזרחי אתונה. האזרחים שימשו גם ברשות המבצעת ("המועצה", Boule), גם ברשות המחוקקת ("אספת העם", Ecclesia) וגם ברשות השופטת (בתי המשפט). כמעט מדי שבוע התאספו אזרחי אתונה בפניקס, וקיבלו החלטות בנושאי חוקים והצעות זמניות. הקוורום הנדרש לצורך קבלת החלטות היה 6,000 אזרחים. כדי להגיע למכסת המינימום, המפגשים נערכו ליד השוק, והקהל נאסף מהשוק באמצעות חבל אדום הצבוע בצבע טרי. בפועל ישבו בישיבות בין 6,000 ל-12 אלף אזרחים (מתוך 30 אלף אזרחים, לערך). כל אזרח קיבל בין אובול אחד לשלושה אובולים (שווה ערך לשישית עד חצי משכר יומו של פועל) עבור ההשתתפות באספת העם. את החוקים וההצעות שעלו לפני האספה ערכו חברי המועצה, שהם עצמם היו אזרחים בני 30 שנים ומעלה. בכל שנה נבחרו למועצה 500 אזרחים בהגרלה, והם תפקדו כחברי מועצה במשך שנה אחת. אזרח לא יכול היה להיבחר ליותר משתי קדנציות ולא יכול היה להיבחר לשתי קדנציות רצופות. חברי המועצה שימשו כממשלה. הם התחלקו לוועדות שמנו עשרה חברים כל אחת, כאשר בכל יום התחלף ראש הוועדה. חברי המועצה קיבלו הצעות חוק מאזרחים והצעות מערי-מדינה אחרות והגישו אותן לאספת העם. מערכת המשפט האתונאית הייתה מבוססת על מספר גדול של אזרחים שהוגרלו לתפקיד שופטים. בכל שנה הוגרלו 6,000 איש לתפקיד שופטים ובכל משפט השתתפו מ-201 שופטים ועד 1,501 שופטים, בהתאם לחשיבות ואופי הדיון. כל האזרחים היו שווים בפני החוק (איזונומיה). דמוקרטיה ישירה בהווה שמאל|ממוזער|334x334 פיקסלים|דמוקרטיה ישירה בשווייץ (2006) דמוקרטיה ישירה מלאה מתקיימת בשניים מהקנטונים של שווייץ: גלרוס ואפנצל אינר-רודן. צורות שונות של דמוקרטיה ישירה קיימות בשווייץ מאז 1848, בקובה מאז 1842, ובחלק ממדינות ארצות הברית. מדינות אלה מקיימות משטר המשלב דמוקרטיה נציגותית ודמוקרטיה ישירה. השיטה בכל המדינות דומה למדי: אזרחים יכולים להעלות הצעות על ידי איסוף חתימות. כאשר נאספת מכסה כלשהי של חתימות, ההצעה מובאת להצבעה כללית. אם הציבור מצביע בעד ההצעה, היא מתקבלת כחוק במדינה. ההבדלים בין השיטות הם בכמה פרמטרים: סמכויות הציבור יכולות לכלול חקיקת חוקים, שינויים בתקציב, ביטול חוקים של הפרלמנט, שינוי החוקה והדחה של נציג ציבור. בשווייץ, לדוגמה, ברמת הפדרציה לא ניתן לבצע שינויים בתקציב על ידי הצבעה כללית. בחלק מהקנטונים, לעומת זאת, כן ניתן לבצע שינויים בתקציב. במדינת מרילנד בארצות הברית קיימת רק הזכות לבטל חוק של הפרלמנט. בקליפורניה קיימות כל האפשרויות הללו. מכסת חתימות הנדרשת כדי להביא הצעה להצבעה כללית. בשווייץ המכסה עומדת כיום על 100,000 חתימות. במדינות ארצות הברית, המכסה מוגדרת בדרך כלל כאחוז מכלל האזרחים שהצביעו בבחירות האחרונות למושל המדינה. פיזור החתימות במדינה: בחלק ממדינות ארצות הברית נדרש כי החתימות שנאספו להצעה יהיו מפוזרות בין המחוזות השונים של המדינה. באלסקה, לדוגמה, נדרשת לפחות חתימה אחת מ-2/3 ממחוזות הבחירה. במדינת נבדה נדרש כי חתימות בשיעור של לפחות 10% מהקולות שהצביעו בבחירות האחרונות לנשיאות יגיעו מ-13 מתוך 17 המחוזות במדינה. תקופת איסוף החתימות: בחלק מהשיטות נדרש כי החתימות ייאספו תוך תקופה מסוימת (150 יום לדוגמה, במדינת קליפורניה). בחלק מהשיטות אין הגבלת זמן על איסוף החתימות. מועדי ההצבעה הכללית שמאל|ממוזער|250px|דמוקרטיה ישירה בארצות הברית לפי מדינות אלמנטים מסוימים של דמוקרטיה ישירה קיימים במשאל עם, שנהוג בחלק מהדמוקרטיות הייצוגיות. יש חברות עסקיות המנהיגות כיום דמוקרטיה ישירה בקרב העובדים שלהם בקבלת החלטות מקצועיות (אך לא עסקיות). כל העובדים הרלוונטיים לקבלת החלטה מקצועית מסוימת יכולים לבוא לישיבה ולהביע בה את דעתם. שיטה זו דוגלת בקבלת החלטות בקונצנזוס. דוגמה לדמוקרטיה ישירה – קליפורניה בבחירות מיוחדות שנערכו ב-10 באוקטובר 1911 הפכה קליפורניה למדינה העשירית בארצות הברית שמעניקה לציבור סמכויות של דמוקרטיה ישירה (המדינה הראשונה הייתה דקוטה הדרומית). ההצבעה הייתה על מספר שינויים בחוקה שיעניקו לציבור סמכויות חקיקה, הדחה של נבחר ציבור וביטול חוקים. על פי השינויים שעברו, לחקיקה על ידי האזרחים יש מספר שלבים: כתיבה וניסוח החוק: מציע החוק מנסח את החוק ומחתים עליו 25 בעלי זכות בחירה. הגשת טיוטה: החוק מוגש למשרד המשפטים, שם הוא מקבל כותרת ונכתב לו סיכום. ניתוח כספי: משרד האוצר מוציא ניתוח כספי של היבטי החוק תוך פרק זמן של עד 25 ימי עבודה, החל מיום קבלת גרסת החוק הסופית. הרצה: למציע יש 150 ימים כדי לאסוף את מכסת החתימות הדרושה, וההצעה הסופית עם החתימות צריכה להיות מוגשת 131 ימים לפני ההצבעה הכללית הבאה במדינה. אם ההצעה מוגשת תוך פחות מ-131 ימים לפני ההצבעה הכללית הבאה, ההצעה תועלה בהצבעה שלאחר מכן. מכסת חתימות נדרשת: לחוק רגיל, נדרשות חתימות בשיעור של 5% מהבוחרים שהצביעו בבחירות הכלליות הקודמות (נכון ל-2007: 433,971 חתימות). תיקון לחוקה דורש 8% (נכון ל-2007: 694,354 חתימות). ספירת חתימות: מדגם ראשוני מתבצע תוך 8 ימים מיום הגשת ההצעה. לאחר מכן, בהתאם לתוצאות המדגם, מחליטים האם לספור ולאמת את כל החתימות, או רק את חלקן. היישום הרחב ביותר של דמוקרטיה ישירה בימינו שווייץ מקיימת שיטה פוליטית ייחודית, המשלבת בין דמוקרטיה ייצוגית ודמוקרטיה ישירה. ניתן לומר כי הרכיב הישיר במודל השווייצרי הוא הכלי החשוב בקבלת החלטות, והרכיב הייצוגי הוא הכלי החשוב בחקיקה ובהכנת ההצעות לדיון. גם מדינות רבות בארצות הברית משלבות בין דמוקרטיה ייצוגית לדמוקרטיה ישירה. עד היום נערכו במדינות ארצות הברית מעל 8,000 משאלים, כאשר רק במדינת קליפורניה נערכו מעל 1,200 משאלים ישירים. ניהול החברה כולה בדמוקרטיה ישירה הוגים אנרכיסטים טענו בעבר כי קהילות אמורות לנהל את חייהן בעצמן על ידי דמוקרטיה ישירה. ניהול החברה כולה בשיטה זו הוא אידיאל אנרכיסטי ישן. התפתחות טכנולוגיות התקשרות והמחשוב בעשורים האחרונים של המאה ה-20 איפשרה מבחינה טכנית את התהליך של קבלת החלטות על ידי המוני אנשים. בנוסף, רשת האינטרנט מאפשרת כיום מבחינה טכנית להעביר מידע ורעיונות בין אנשים בצורה מבוזרת, דבר שמהווה חיזוק נוסף לרעיון הדמוקרטיה הישירה. במקביל להתקדמות הטכנית, התפתחה בעולם המערבי אכזבה ממשטרי הנציגים (או ממשטרי הדמוקרטיה הייצוגית). סקרים שונים שנערכו על פני עשרות שנים מראים כי במשך השנים חלה ירידה באמון של אזרחים במוסדות שאמורים לייצג אותם – ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, ובמוסדות ציבוריים בכלל – כמו פירמות ציבוריות או העיתונות. במקביל, ניתן לראות על פני שנים מגמה ארוכת טווח של ירידה באחוז האזרחים המצביעים בבחירות. הפיתוחים הטכנולוגיים יחד עם האכזבה משלטון הנציגים נתנו חיזוק לרעיון כי ניתן וצריך להחיל את כללי הדמוקרטיה הישירה על החברה כולה. דמוקרטיה ישירה מול דמוקרטיה ייצוגית תומכי הדמוקרטיה הישירה טוענים כי כיום משמש המונח "דמוקרטיה", בטעות, לתיאור משטר של נציגים, שבו קומץ נציגים נבחרים מחליטים את כל ההחלטות הפוליטיות (החלטות המחייבות את כל החברה). במשטר כזה, נטען, האזרחים בוחרים מי ישלוט בהם ויקבל במקומם את ההחלטות הפוליטיות, במקום לקבל את ההחלטות הפוליטיות בעצמם. לטענת תומכי רעיון זה, עצם השימוש בנציגים יוצר רמה מסוימת של דיכוי, ומביא לכך שרעיון הדמוקרטיה ממומש במידה מוגבלת. הנתק בין נבחרי הציבור לאזרחים מוביל למשבר אמון, לערעור הלגיטימיות של המשטר ולמצב בו האינטרס הציבורי אינו מקודם על ידי השלטון הנבחר. מודל שמשלב בין דמוקרטיה ישירה לדמוקרטיה ייצוגית הוא דמוקרטיה דינמית, ובה האזרחים ממנים נציגים אך יכולים גם לבחור להשתתף ישירות ולבטל את מינוי נציגיהם בכל רגע. יש המכנים את השילוב בין השיטות "דמוקרטיה היברידית". טיעונים בעד דמוקרטיה ישירה כיסוי מלא – אין באפשרות נציגים להקדיש זמן, מחשבה ואכפתיות לכל אלפי ההיבטים בחיי החברה שעשויים להיות מוסדרים בחקיקה, ולהשלכות שלהם על חיי כל אחד מאלפי הבוחרים אותם הם מייצגים, כפי שיקדישו האזרחים עצמם אם תינתן להם האפשרות להשפיע על חייהם ישירות. ניעות פוליטית – ההצבעה הישירה תהווה פלטפורמה לתפוצה מהירה של תנועות ורעיונות חדשניים, ולתרגומם לחקיקה. ייצוג – פרטים הנבחרים לכהונה בדמוקרטיה נציגותית נוטים שלא לייצג מבחינה דמוגרפית את קהל הבוחרים שלהם. רובם נוטים להיות עשירים יותר, יש ייצוג יתר לזכרים, ולפעמים יש ייצוג יתר לקבוצה שמהווה רוב בהיבטים כמו בגזע, קבוצה אתנית, או דת (בהשוואה למדגם אקראי באוכלוסייה). בחברה המורכבת משכבות, בחירות על פי מחוזות עשויות להקטין הטיות כאלה. דמוקרטיה ישירה תייצג את האנשים באופן מובנה, בהנחה שכולם יכולים להצביע. התנגשות אינטרסים – האינטרסים של נציגים נבחרים אינם בהכרח חופפים לאינטרסים של בוחריהם. דוגמה לכך היא שלעיתים קרובות נוצר מצב בו הנציגים קובעים את משכורתם שלהם. האינטרס שלהם הוא שהשכר שלהם יהיה גבוה, בעוד שניתן לטעון כי האינטרס של הציבור הוא לשכר "מייצג", כלומר, שכר ממוצע של האוכלוסייה שאותו הם מייצגים. דמוקרטיה ייצוגית עלולה להוביל לשכר נציגים גבוה בהרבה מממוצע זה. נטייה לשחיתות – ריכוז הכוח הוא חלק מובנה בממשלה ייצוגית. בחלק מהמדינות בהן יש דמוקרטיה כזאת יש נטייה ליצירת שחיתות. בדמוקרטיה ישירה, האפשרות לשחיתות קטנה יותר. מפלגות פוליטיות – בדמוקרטיה ייצוגית הנבחרים לרוב מתאגדים במפלגות, מפני שהם זקוקים למשאבים משותפים כדי להצליח להיבחר. יש הטוענים כי ההתגבשות הזאת של הנציגים למפלגות פוליטיות היא חיסרון. עם זאת, מפלגות כאלה פירושן שהנציגים צריכים לבצע פשרות בין הערכים שלהם לבין אלו של קהל הבוחרים, כדי להתאים את עצמם למצע המפלגה. לפעמים, יש צורך בפשרות קטנות, בזמנים אחרים, הצורך בפשרות גדולות יגרום לכך שהנציגים יפרשו או יחליפו מפלגה. מעברי ממשלות – העברת השלטון ממפלגה או ממשלה אחת לאחרת, ובמידה פחותה יותר מנציג אחד למשנהו, יכולה לגרום לאי-סדר משמעותי בממשלה ולשינויים בחוקים. לדוגמה, מזכירת המדינה של ארצות הברית (שהייתה בזמנו היועצת לביטחון לאומי), קונדוליזה רייס, טענה כי תקופת המעבר מממשל קלינטון לממשל בוש הייתה הגורם העיקרי לכך שארצות הברית לא הייתה מסוגלת למנוע את הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001. עלות הבחירות – בדמוקרטיה ייצוגית יש הוצאה של משאבים רבים על מסע הבחירות וקיום הבחירות. בנוסף לכך, יש הרגשה כי הצורך לגייס תרומות לבחירות פוגע באופן חמור בנייטרליות של הנציגים, שמחויבים לתורמים הגדולים – אלמנט נוסף שעלול להוביל לשחיתות. מצד שני, בדמוקרטיה ישירה יש קשיים לוגיסטיים ועלויות הביצוע של בחירות והצבעות בדמוקרטיה ישירה הן גדולות. טיעונים נגד דמוקרטיה ישירה עריצות הרוב – דמוקרטיה ישירה מוגבלת ביכולתה להגן על קבוצות מיעוט בחברה שיש להן אינטרסים ייחודיים. ההמון – יותר מקבוצת נבחרים – עלול לקבל הכרעות לא צודקות, משתי סיבות: (1) המצביעים חשים פחות אחריות כלפי תוצאות ההצבעה, מפני שלכל אחד מהם יש השפעה מזערית על ההכרעה הסופית, ומפני שהם מצביעים כבדרך אגב ולא כעיסוק מרכזי; (2) מצביע אלמוני פחות חושש מדעת הקהל על אופן ההצבעה שלו. עם זאת, המודל השווייצרי מראה שבמדינה שיש בה איזון בין דמוקרטיה ישירה לבין שיטה פרלמנטרית משוכללת – אין מספר גדול יותר של הכרעות לא צודקות מאשר בדמוקרטיות פרלמנטריות. פופוליזם – ההמון – יותר מקבוצת נבחרים – עלול לקבל החלטות לא נבונות, בהיעדר חשיבה והיכרות לעומק, או מתוך העדפה של נוחות בטווח הקרוב על תועלת ארוכת טווח, בגלל מיעוט תחושת האחריות, כפי שהוסבר קודם, ומפני שמטבע הדברים מידת האינטליגנציה, חוכמת החיים, ניסיון החיים וכובד הראש של האזרח הממוצע פחותים מאלו של נבחר ציבור. כך, למשל, רוב הציבור יכול לתמוך בביטול מס ההכנסה, אולם הדבר יחסל את יכולתה של המדינה להשקיע בתשתיות ובשירותים חברתיים. בדמוקרטיה ישירה דינמית יכול, אומנם, כל אזרח לבחור לגבי כל הכרעה ספציפית להשאירה לשיקול הדעת של נציג, אבל החשש הוא שלא בכל מקרה שבו זה נדרש האזרח יבין זאת. עם זאת, המודל השווייצרי מראה שבמדינה שיש בה איזון בין דמוקרטיה ישירה לבין שיטה פרלמנטרית משוכללת – אין מספר גדול יותר של הכרעות פופוליסטיות מאשר בדמוקרטיות פרלמנטריות. יעילות ויישומיות – החלטה באמצעות משאל עם על כל או רוב הנושאים שיש להם חשיבות ציבורית היא איטית ויקרה (במיוחד בקהילות גדולות), ויכולה להביא לאפתיה ציבורית ולעייפות מהצבעות. תומכים מודרניים של דמוקרטיה ישירה מציעים לרוב דמוקרטיה ישירה אלקטרונית כדי להתמודד עם בעיות אלה. הטיעון נגד הצבעה אלקטרונית, במיוחד אינטרנטית, נובע מכך שיש צורך בפיקוח מקיף ובהתמודדות עם בעיות אבטחה. כלומר, התוצאות שיאוחסנו על גבי שרתים אינטרנטיים יהיו פרוצות יותר להטיה ושינוי. גורם מנהל – גם בדמוקרטיה ישירה, הלכה למעשה יש צורך בגורם שמנהל ומפקח על ההצבעות וקבלת ההחלטות ויש סיכון רב שביכולתו של זה להטות את התוצאות לצד הרצוי לו. תומכי הדמוקרטיה הישירה מעלים את ההצעה של מנגנון אוטומטי המטפל בהצעות. אך גם בהקמתו, כמו כן בתחזוקתו השוטפת מעורבות בהכרח ידיים אנושיות. זמן וכסף – כדי לשמוע דעות שונות של אנשי מקצוע בתחום הנתון ושל אחרים, כדי לבדוק את ההחלטה על כל צדדיה ועוד צריך להשקיע זמן וכסף רב. ללא תהליך כזה, עלולים להיחקק חוקים חפוזים ולא ראויים, שלא תואמים את ערכי הדמוקרטיה. לרוב הציבור אין את הזמן הנדרש כדי להשתתף בתהליך, ברמת כל העם. מדיניות – התנגדות נוספת היא כי נושאי מדיניות הם כה מסובכים עד כי רוב מוחלט של הבוחרים אינו מבין אותם, כפי שהנציגים מבינים. טיעון זה נסתר בכך שלעיתים לתפקידי שרים, ראשי ועדות וכדומה נבחרים נציגים שאינם בקיאים בתחום ושהרקע שלהם אינו חופף את תחום העיסוק אליו נבחרו. ביטחון וסיווג – קיימת טענה כי אין אפשרות לדון בנושאים רגישים או מסווגים מבחינה ביטחונית בפני כל הציבור, כי ייתכן ואלמנטים מסוימים בציבור ייעזרו במידע לצורך הפלת המשטר או לסיוע לאויבי המדינה מבחוץ. על כן עדיף כי רק קומץ נבחר יעסוק בנושאים רגישים אלו כי ניתן לפקח עליהם ביתר קלות. פתרון אפשרי בדמוקרטיה הישירה לקבלת ההחלטות בנושאים רגישים כאלו הוא בחירת חֶבר מומחים (בתנאי שמומחים אלו כפופים למנגנון הדמוקרטיה הישירה), אך זהו למעשה מעבר חלקי לדמוקרטיה ייצוגית. אי-סדר – המתנגדים לשיטת הדמוקרטיה הישירה טוענים כי אי קיומו של מנגנון שולט יוביל בהכרח לכאוס במדינה, שכן אין גוף שיוכל לכפות את החלטותיו על הציבור. מנגד, דמוקרטיה ישירה אינה פוסלת בהכרח קיומם של בתי משפט, משטרה, ובתי כלא, או שיטות אחרות של ארגון החברה בסדר מסוים כמו הנדסה חברתית, לחץ חברתי, תרבות, וקהילות. ראו גם אנרכיזם דמוקרטיה דמוקרטיה ייצוגית דמוקרטיה אלקטרונית דמוקרטיה דינמית דמוקרטיה דיונית דמוקרטיה שורשית קישורים חיצוניים מישראל אזרחים - התנועה למען דמוקרטיה ישירה בישראל (ע"ר) - תנועה א-מפלגתית המציעה לשלב כלי דמוקרטיה ישירה בשיטת הממשל הישראלית דמוקרטיה ישירה, באתר "כולנו-נחליט" - ביסוס תאורטי והרחבת הדמוקרטיה הישירה מימוש דמוקרטיה ישירה, באתר המפלגה הישירה דמוקרטיה Offline, מתוך ניוזגיק הגדרת דמוקרטיה ישירה, על פי הספר "שלטון ההמון" שאול שארף, פרשנות החוקה בהתאם לעמדת הציבור, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ב טענות בעד ונגד דמוקרטיה ישירה, כנס איתם תשע"ז, פורום קהלת שאול שארף, דמוקרטיה ישירה - המחלוקת הנורמטיבית והביקורת השיפוטית, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ח מהעולם ויקי לדמוקרטיה ישירה בארצות הברית דמוקרטיה ישירה בארצות הברית דמוקרטיה ישירה בקליפורניה הערות שוליים ישירה קטגוריה:שיטות ממשל

קפיטליזם

שמאל|ממוזער|200px|אדם סמית היה אחד הראשונים שניסח את תפיסות השוק החופשי קפיטליזם (בעברית נקראת גם הוֹנְתָנוּת או רכושנות) היא מערכת כלכלית שבה כל או רוב אמצעי הייצור נמצאים ומופעלים בבעלות פרטית או בבעלות של חברות מסחריות. השקעת ההון והייצור, ההפצה והמחירים של המוצרים (סחורות ושירותים) נקבעים בעיקר על ידי תחרות בשוק חופשי ולא על ידי המדינה. אמצעי הייצור בדרך כלל מופעלים לצורך הפקת רווח.University of Idahomerriam-webster מושג הקפיטליזם קיבל לאורך ההיסטוריה מספר הגדרות שונות, השמות דגש על נדבכים שונים. במקור, תואר כ"מצב של בעלות על הון", כאשר משמעות המילה "הון" היא "עושר שמייצר יותר עושר". החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, התחזקה התפיסה של הקפיטליזם כמערכת המודרנית העולמית של ארגון הייצור והמסחר בידי מיזמים פרטיים חופשיים שחותרים להגדלת רווחים והון באמצעות העסקה של עובדים תמורת תשלום משכורת.capitalism לאורך ההיסטוריה המודרנית, ובמיוחד בימינו, ישנו מגוון רחב של משטרים חברתיים כלכליים המכנים את עצמם "קפיטליסטים", הנבדלים זה מזה בעוצמת חשיבות עקרון זכות הקניין, ובמקומה של הממשלה כפעילה בשוק ואחראית ליחידים. ישנן גישות בולטות הרואות במשטר הקפיטליסטי מימוש של רעיונות מתחום ההגות הליברלית. אטימולוגיה המונח קפיטליזם מבוסס על שם-התואר הלטיני capitalis ("ראשי, עיקרי"), שנגזר משם העצם caput, שפירושו "ראש", שכן הונו של אדם בתקופה העתיקה נמנה במונחים של צאן, בקר ועבדים. השימוש הראשון המוכר במונח "קפיטליזם" מופיע אצל תאקרי בשנת 1854, במשמעות בעלות על הון. השימוש המודרני הרחב הראשון במונח בא בספר "הקפיטל" של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המתייחס למערכת הייצור הקפיטליסטית ול"קפיטליסט" במובן של בעלים של אמצעי הייצור. שימושם המקורי של מרקס ואנגלס במונח היה ככינוי גנאי. מאקס ובר השתמש בו בחיבורו הידוע "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" אך רק לאחר פרסום ספרו של הכלכלן ורנר זומברט "קפיטליזם מודרני" משנת 1906 המונח הפך לתיאור תפיסה המנוגדת לסוציאליזם. אף שאדם סמית לא השתמש מעולם במונח קפיטליזם, ותיאר את המערכת הכלכלית המועדפת עליו כ"מערכת החירות הטבעית", יש הרואים בו "אבי הקפיטליזם". המערכת הכלכלית והחברתית הקפיטליסטית מאחר שהמושג קפיטליזם נוצר בהקשרם של תהליכי שינוי כלכליים, חברתיים, פוליטיים ותרבותיים דרמטיים שניחזו על ידי משקיפים לכל המאוחר במאה ה-18, תהליכים אלו, והזיקות ביניהם, עמדו במרכז תשומת ליבם של תאורטיקנים בולטים בתחום הכלכלה, ביניהם אדם סמית ובנג'מין פרנקלין, אך נושאים אלו משכו את תשומת ליבם העיונית של פילוסופים אחרים בני המאה ה-18, למשל משה מנדלסון, שבמסגרת הוויכוח על עתיד היהודים, הסביר בין השאר את חשיבות המסחר (ענף כלכלי בו בלטו יהודים) להתפתחות הכלכלית.משה מנדלסון, ירושלים - או על כוח דתי והיהדות, תל אביב, משכל, 2022 (במקור בגרמנית, 1783) חידושו המרכזי של אדם סמית בספרו 'עושר העמים', היה בהצגת המציאות הכלכלית החדשה כנובעת מארגון העבודה כך שעל אותה מערכת משאבים ובאותה מסגרת זמן, סך כל המוצרים גבוה פי כמה מאשר בשיטות מסורתיות ('הסיכה' המפורסמת של סמית). פרנקלין מצידו תרם להבנת המציאות החדשה באמצעות מכתמים שהפכו מאז שהציגם למטבעות לשון מובהקות בארצות בהן הקפיטליזם מתאפיין ביצרנות, עמלנות, יעילות ותכליתיות: "זמן הוא כסף" ו"אונקיה של מניעה שווה פאונד של תרופה", רוצה לומר כי משאב הזמן חייב להלקח בחשבון בפעולה הכלכלית, וכי לא פעם השקעה קטנה מונעת בעתיד הוצאה גדולה (עקרון שהקפיטליזם בן ימינו לא מקבל אם לשפוט על פי האופן בו ממשלות רבות מתייחסות להשקעה ציבורית שמבחינת גישת פרנקלין חיונית לחסכון עצום במשאבים). בהמשך התפתחה הבנת המושג והוויכוח עליו כחלק מוויכוח תאורטי במדעי החברה, עד כדי כך שקשה לדבר על התאוריה הקפיטליסטית באופן חד-משמעי. בניתוח הקפיטליזם ניתן לדבר על שתי גישות מרכזיות – תיאורית ונורמטיבית. הראשונה אומרת כי תאוריה קפיטליסטית מגדירה מה צריך לעשות כדי להביא להיווצרות סדר מתפתח מאליו, אך אינו עוסק בהערכת טיבם, איכותם או מידת מוסריותם של השינויים. במילים אחרות, הקפיטליזם עוסק במה שיש ומה שיכול להיות, לא במה שצריך להיות. הגישה הנורמטיבית משעינה את התאוריה הקפיטליסטית על עקרונות ליברליים המסבירים כיצד ראוי ונכון לנהל את הכלכלה והחברה. מתוך כך צומחות שתי גישות בעניין ההתנגדות לקפיטליזם. אחת בשל הטענה שאינו מועיל, ולפעמים מזיק. שנייה, נורמטיבית, משום שהוא אינו תואם ערכים מוסריים. בעלות פרטית על הקניין קפיטליזם היא שיטה כלכלית וחברתית, שבסיסה הרעיוני הוא הקשר בין חירות אישית לזכות הקניין. תפיסה זו רואה את המונח זכות הקניין כיכולתו של פרט לעשות כל שימוש ראוי ברכושו. על פי גרסאות מסוימות גם גופו של אדם נחשב חלק מ"רכושו". הסייג היחיד הוא שמימוש הבחירה החופשית של אדם לא יפגע בחירותו של פרט אחר לפעול באופן דומה. גישה זו נשענת על שני נימוקים. הראשון, הרואה בזכות הקניין זכות מוסרית שאין לשלול אותה, והשני, שהתפקוד היעיל ביותר של מערכת כלכלית וחברתית יושג כאשר תישמר החירות האישית של הפרט, ובמיוחד כשתישמר זכותו לבעלות פרטית על קניין. פעולה רציונלית הגישה הקפיטליסטית מניחה הנחות מסוימות על טבע האדם. המודל הבסיסי שלה הוא רציונליזם ותועלתנות. המודל הרציונלי התועלתני הטהור מניח שכל אדם יודע ומסוגל לשקול את כל האפשרויות הפיננסיות הקיימות, ולדרג אותן. בנוסף הוא יודע להגדיר לעצמו את התועלות האפשריות לכל אפשרות מבין דרכי הפעולה, ולבחור בדרך הפעולה האופטימלית שתביא אותו לתועלת המקסימלית. המודל הטהור לא קיים במציאות, אך הטענה היא שהוא קירוב די טוב לדרך שבה פועלים אנשים וחברות במציאות. הגבלת שימוש באלימות וכוח המדינה על פי גישה זו פעולה רציונלית המבוססת על בחירה חופשית אינה יכולה להתקיים כאשר אדם אינו יכול לבחור באופן חופשי. מעבר לפעולת גורמים שאינם בשליטתו של האדם (כמו מזג האוויר), ההגבלה הנפוצה על חירות הבחירה קיימת כאשר אדם אחד מונע מאדם אחר לבחור באופן חופשי, לרוב באמצעות שימוש באלימות. על–פי התאוריה הקפיטליסטית, כדי לאפשר מימוש של בחירה חופשית ובעלות פרטית על הקניין יש ליצור חסם יעיל שיהפוך את השימוש באלימות לבלתי משתלם בהשוואה להתנהגות שלווה. לשם כך, יש צורך בכינון מערכת חוק וסדר יעילה, שבמרכזה מערכת משפטית חזקה המבוססת על מערכת חוקים או חוקה איתנה. בנוסף יש לצמצם בצורה משמעותית את התחומים שבהם פועלת המדינה, וגם במקומות אלה להגביל את כוחה. התאוריה הליברלית מגדירה קפיטליזם על פי התאמתו לארבעה עקרונות בסיסיים: החירות היא זכות היסוד החשובה ביותר של האדם, וממנה נובעת זכותו לבעלות פרטית על קניין. חברה היא תוצר של שיתוף פעולה בדרכי שלום ומרצון בין פרטים. הבטחת הקניין, שיתוף הפעולה והשלום תלויה במערכת משפטית חזקה. את כוח המדינה יש להכפיף ככל האפשר, גם בעוצמתו וגם בתחומי תחולתו, כפונקציה המשרתת את הכלכלה. גישות להגדרת חברה קפיטליסטית ישנן שלוש גישות עיקריות לרעיונות היסוד הקפיטליסטיים, המכתיבות במידה רבה את הגישה לרעיון הקפיטליסטי ולאופן מימושו: הגישה המרקסיסטית: המרקסיזם מאמין בהיתכנות שיתוף פעולה בדרכי שלום בין פרטים, אך טוען כי רעיון הקניין הפרטי אינו אלא פיקציה שיצרה הבורגנות כדי להבטיח את יחסי הייצור בין מעמדות מנצלים (בורגנים) ומנוצלים (פרולטריון). ההון הוא "קניינה המשותף של החברה" ולכן הוא שייך לכל חבריה ומכאן המרקסיזם מסיק כי יש לבטל את הקניין הפרטי מכל וכל, שכן הדבר היחיד שהקניין הפרטי מבטא הוא את הכוח החברתי שיש לבורגנות, לא זכות ממשית. לפי המרקסיזם, החברה הקומוניסטית תבטל את חלוקת העבודה, ובכך תממש את מקסימום הפוטנציאל הניתן למימוש של תהליך האוניברסליזציה. במצב כזה לא יהיה האדם מוגבל לתחום צר של הקיום האנושי, אלא יוכל לעסוק במגוון רחב של פעילויות, ולהרחיב את עולמו. בחברה הקומוניסטית לא יתקיימו לא דת ולא לאום. הגישה הפונקציונליסטית: גישה זו גורסת כי אין הכרח בהיווצרות תודעה כוזבת וכי ברוב המקרים, אם כי לא כולם, השמירה על קניין פרטי תועיל לבני האדם. על–פי תפיסה זו, במקרים מסוימים ניתן לנקוט בצעדים המנוגדים לתורה הקפיטליסטית, וזאת כאשר בעלי–הכוח יודעים שהתוצאה הסופית של צעדים אלו תהיה טובה יותר מזו שהייתה נוצרת באופן טבעי בקפיטליזם. על פי הגישה הפונקציונליסטית, מדינות שיש בהן משק מעורב, שבו ננקטים צעדים קפיטליסטיים ובלתי-קפיטליסטיים כאחד, יכולות להיחשב קפיטליסטיות במהותן, גם אם אינן כאלו באופן מלא. הגישה הליברלית-קלאסית: לפי גישה זו שיתוף פעולה בדרכי שלום בין אנשים הוא תוצר טבעי של פעולה על–פי עקרונות הקפיטליזם. בניגוד לגישה המרקסיסטית, טוענת גישה זו כי הקפיטליזם אינו המקור לעיוותים במבנה הבעלות על ההון, אלא התורם העיקרי לתיקונם. בניגוד לגישה הפונקציונליסטית, סבורים המחזיקים בגישה הליברלית כי אין למעשה צעדים המנוגדים לקפיטליזם, שיניבו תוצאות טובות יותר מאלו שהיו נוצרות באופן טבעי תחת משטר קפיטליסטי. על פי הגישה הליברלית, מדינה שאינה מקדשת את זכות הבעלות הפרטית על הקניין אינה יכולה להיחשב קפיטליסטית. אפשר לראות בהגנה טובה יותר על זכויות הפרט וזכויות הקניין סימנים מעודדים, אך חשוב שלא לראות בחברות בעלות מאפיינים קפיטליסטיים מסוימים קפיטליסטיות ממש. לפיכך, חלק גדול מהמדינות המוגדרות על פי הגישה הפונקציונליסטית כקפיטליסטיות יוגדרו על פי גישת הליברליזם הקלאסי כקורפורטיסטיות או כמדינות של כלכלה מעורבת. כלכלה קפיטליסטית חברות קפיטליסטיות נבדלות זו מזו בפרמטרים רבים. עם זאת, ישנן גישות הסבורות שניתן לדרג את "מידת הקפיטליסטיות" של חברות שונות. דירוגים אלו מתייחסים לארבע נקודות היסוד של הגישה הקפיטליסטית: בעלות פרטית על הקניין, מידת הוולונטריות בארגון החברה, הגיבוי המשפטי לחופש הקניין, ובמיוחד ההגבלות על כוח המדינה. ישנן מספר שיטות ליצירת דירוג כזה: מידת החופש הכלכלי אחת הגישות לקביעת מידת הקפיטליסטיות של מדינה מנסה להגדיר את מידת החופש הכלכלי שאזרחי אותה מדינה זוכים לו, במנותק משאר החירויות האזרחיות המיושמות בה. כך, לדוגמה, בוחנים צוות החשיבה מכון הריטג' והעיתון "וול סטריט ג'ורנל" וצוות החשיבה הליברטריאני מוסד פרייזר הקנדי נקודות שונות הנחשבות בעיניהם ל"סמנים" חזקים לחופש כלכלי, ומכאן למידת הקפיטליסטיות של מדינה, ובעיקר: מעורבות ממשלתית ישירה בתחומים כמו תשלומי העברה וסובסידיות, גובה המיסוי, שוק העבודה, בקרת מחירים, אינפלציה, וגובה החוב הממשלתי. מעורבות ממשלתית "עקיפה" בדמות הגבלות על סחר, ניהול עסקים וניהול המערכת הבנקאית (במיוחד דרך רגולציה), תקנות ממשלתיות ופיקוח ממשלתי, והביורוקרטיה הכרוכה בהקמת עסקים חדשים, וכדומה. איתנות המערכת המשפטית בנקודות כמו אבטחת זכויות רכוש, עצמאות הרשות השופטת, הגנה על זכויות יוצרים ויושרת המערכת המשפטית. לפי תוצאות מדדים אלו יוצא כי שלוש המדינות בעלות החופש הכלכלי הגדול ביותר הן הונג קונג, סינגפור וניו זילנד, כאשר לדירוג גבוה זוכות גם הממלכה המאוחדת, אירלנד, שווייץ, לוקסמבורג וארצות הברית. בתחתית טבלת החופש הכלכלי מדורגות מדינות כמו מיאנמר, זימבבואה, ונצואלה וקוריאה הצפונית. עם זאת, מדדים אלו נבחנו על ידי מספר מכונים העוסקים בכלכלה, וחלקם הצביעו על בעיות מתודיות שפוגעות במהימנות מדדי החופש הכלכלי, למשל, שחלק מהמדדים הללו סובייקטיבים, דירוג המדינות משתנה ממדד למדד, המתודולוגייה של המדדים משתנה כל שנה, הנתונים לא מדויקים ומתבססים במקרים מסוימים על נתונים בעייתיים. מדידת החופש הכלכלי מאפשרת גם להבחין כי מידת הקפיטליסטיות של מדינה היא לעיתים קרובות אילוץ, לא פחות משהיא בחירה. לדוגמה, במדידת מכון הריטג' אפשר לראות כי מבין 30 המדינות המובילות בחופש כלכלי 22 הן כלכלות קטנות, רבות מהן מצויות בצילה של כלכלה סמוכה גדולה יותר (לדוגמה, הונג-קונג, אירלנד או ניו זילנד), או נטולות משאבים טבעיים (שווייץ, אסטוניה, קפריסין). בתחתית הרשימה אפשר למצוא מדינות חדשות רבות שאין להן ניסיון דמוקרטי, כמו מדינות מאפריקה, מדינות ברית המועצות לשעבר, או מדינות מוסלמיות. כמו גם בצורות השוואה אחרות, אין טענה כי המדינות בעלות החופש הכלכלי הגדול ביותר הן בהכרח קפיטליסטיות. למעשה, הדירוג הוא יחסי, כשרוב המדינות אינן קפיטליסטיות בלבד אלא מדינות של "כלכלה מעורבת", שבה דרים זה לצד זה אלמנטים קפיטליסטיים ואלמנטים סוציאליסטיים. ההבדלים בין המדינות, לפיכך, הם בעיקרם הבדלים של מינון. מדינות קפיטליסטיות ומדינות רווחה גישה שלישית, המתמקדת כמעט בלעדית במדינות המערב, מבחינה בתוך קבוצת המדינות הדמוקרטיות והקפיטליסטיות בעיקרן בין שני סוגים עיקריים: מדינות רווחה: מדינות שנקוטה בהן מדיניות של שוק חופשי במספר היבטים חשובים, כמו שמירה על זכויות קניין, שווקים פיננסיים פתוחים, מדיניות מוניטרית גמישה ומיעוט הגבלות על ייצוא וייבוא, לצד מנגנונים ענפים של הגנה על זכויות עובדים, ביטוח אבטלה, בריאות ופנסיה, מערכת השכלה בעלות נמוכה או חינם, תמיכה באוכלוסיות נזקקות, ושליטה של המדינה במגוון שירותים ומוצרים בסיסיים. נהוג למנות עם החברות הבולטות בקבוצה זו את מדינות סקנדינביה, ובהיבטים מסוימים גם מדינות כצרפת, בלגיה, והולנד. מדינות קפיטליסטיות יותר: מדינות שבהן מנגנוני הרווחה מפותחים או מקיפים פחות, או מדינות שבהן מדיניות השוק החופשי מפותחת ומקיפה יותר. עם מדינות אלו מונים בדרך כלל את ארצות הברית, כשלצידה (במובנים שונים) מדינות כבריטניה, שווייץ, אירלנד, ניו זילנד, אוסטרליה ומדינות שאינן דמוקרטיות מערביות כהונג קונג. ערעור מסוים על נתונים אלו מציבים נתוני דוחות "החופש הכלכלי בעולם". השוואה של נתונים אלו בקבוצת מדינות הרווחה בשנים 1975–2004 מצביעה על עליה של 39.6 אחוז במידת החופש הכלכלי בשנים אלו בבריטניה, עליה של 40 אחוז בשוודיה, 31 אחוז בדנמרק, 32.7 אחוז בפינלנד, 20.3 אחוז בהולנד, ו-30.9 אחוז בנורווגיה. דו"ח "החופש הכלכלי בעולם" לשנת 2008 מדרג את מדינות סקנדינביה השונות במקומות 11, 14, 16, 27 ו-34 (נורווגיה). דוגמה טיפוסית לכך היא ההגמשה המשמעותית בשוק העבודה בדנמרק, והליכי הפרטה משמעותיים במדינות רווחה רבות. במקביל, התבססו אלמנטים רבים, שנחשבו קודם לכן ייחודיים למדינות רווחה, גם בקבוצת המדינות ה"יותר קפיטליסטיות." תנועה דו-כיוונית זו צמצמה את ההבדלים בין סוגי המדינות, ואלו מתמצים היום בעיקר בגובה נטל המס ונתח פעילות הממשלה מכלל הפעילות הכלכלית, במידת הקשיחות בשוק העבודה, ובהיקף ההטבות הסוציאליות בתחומי האבטלה וההשכלה. המשבר הכלכלי שתחילתו ב-2007 הוביל למעורבות עמוקה יותר של ממשלות רבות בשווקים הפיננסיים, במדיניות המוניטרית ולשחיקה בשמירה על זכויות הקניין, שרידדו עוד יותר את הפערים בין סוגי המדינות. חשיבות הרווח במערכת התמריצים שהכלכלה הקפיטליסטית נשענת עליה, רווח כספי הוא תמריץ חיוני המסייע ליעילות וחדשנות, וחשיבותו בכלכלה הקפיטליסטית ברורה. עם זאת, ישנו פולמוס לגבי מידת הדומיננטיות של חשיבות הרווח – עד כמה לגיטימי לתת מקום בהחלטות של חברה גם לשיקולים נוספים מלבד שורת הרווח. בשנות ה-70 של המאה ה-20 טען מילטון פרידמן שהגדלת הרווח של בעלי המניות צריכה להיות המטרה הבלעדית של חברה, וזו הייתה התפיסה הרווחת בכלכלה התאגידית בעשורים שלאחר מכן. בתחילת המאה ה-21 תנועה בכלכלה בשם "קפיטליזם של בעלי עניין" החלה להציע גישה חלופית, שהחברות צריכות לאזן את אינטרס הרווח עם שיקולים נוספים כמו רווחת העובדים, החברה או הסביבה. בסקרים שנעשו בעשור השני של המאה ה-21 עלה כי חלק מהטענות של גישה זו זוכות לתמיכה רווחה בציבור הרחב באנגליה או בארצות הברית, ומדינות ספורות, דוגמת גרמניה, החלו לקדם חקיקה ראשונית בהקשר זה. מגמות נוספות של ראשית המאה ה-21 קידמו את חשיבותם של גורמים נוספים זולת הרווח; אחת המגמות הללו היא השקעות אחראיות – השקעת כספים למטרות רווח בחברות שעומדות ברף מסוים של שמירה על הסביבה, צדק חברתי וממשל תאגידי. שוק ההשקעות האחראיות מתרחב במהירות בראשית המאה, והסכומים שמושקעים באופן זה עמדו על סביבות ה-5 מיליארד דולר בשנת 2018. נושא ההשקעות האחראיות נכנס בהדרגה גם למיינסטרים של הכלכלה, ומקבל תמיכה מפורום ה-G7, ומהאו"ם. כלכלות קפיטליסטיות, הצלחה וביקורת ישנם מספר מאפיינים המופיעים בתכיפות רבה ובאופן מובהק בכלכלות היותר קפיטליסטיות. צמיחה כלכלית ורמת חיים אחד המאפיינים הבולטים של כלכלות קפיטליסטיות יותר הוא צמיחה בתוצר המקומי הגולמי. כך, לדוגמה, נתוני הבנק העולמי מגלים כי במדינות בעלות החופש הכלכלי הפחות ביותר (היינו, הפחות קפיטליסטיות לפי המדידה המקובלת) ישנו קיטון של 0.5 אחוז בממוצע בתוצר, לעומת גידול של 2.4 אחוז בממוצע במדינות בעלות החופש הכלכלי הרב יותר. ההפרש בולט עוד יותר כאשר משווים את גובה התמ"ג במדינות הפחות קפיטליסטיות (2,998 דולר בממוצע) לזה שבמדינות היותר קפיטליסטיות (24,402 דולר בממוצע לשנה). מתאם דומה בין רמת חיים ומידת הקפיטליסטיות של מדינה ניתן לגלות גם בנתונים אחרים. יש מתאם מובהק בין תוחלת החיים ומידת הקפיטליסטיות של מדינה (55.0 בפחות קפיטליסטיות, 77.8 שנה ביותר קפיטליסטיות); בגובה ההכנסה של עשרת האחוזים העניים ביותר במדינה, ברמת האלפביתיות, בתמותת תינוקות (מתאם הפוך), עבודת ילדים (מתאם הפוך), גישה למקורות מים באיכות סבירה, שחיתות (מתאם הפוך), כלכלה שחורה (מתאם הפוך), ומדד הפיתוח האנושי של האו"ם. דגש אינדיבידואליסטי חברות בעלות כלכלה קפיטליסטית יותר מאופיינות בהדגשה רבה של הפרט ופעולותיו. העקרונות הקפיטליסטיים מתייחסים לחברה במובן הבסיסי והמוגבל ביותר – כשיתוף פעולה מרצון בין פרטים, שהמניע לו הוא הרצון של אותם פרטים בהשגת מטרותיהם האישיות. השיטה הקפיטליסטית אינה מגלה עניין, לטוב או לרע, בטיב שיתוף הפעולה בין הפרטים. הם יכולים לשתף פעולה בבניית בית תפילה, מפעל לנעליים, מכון לחיזוי אסטרולוגי או אנציקלופדיה חופשית. כל עוד הפעולות נעשות מרצון ואינן פוגעות בזכויותיהם של אנשים אחרים, טיבן הספציפי של הפעולות אינו מעלה או מוריד. מסיבות שונות, הקשורות ככל הנראה לאופיו של האדם, הענקת חופש זה לבחור עם מי, איך ובמה לשתף פעולה מחוללת תוצאת לוואי של נטייה לפירוק מסגרות חברתיות מסורתיות המבוססות על חיברות וכפייה. הקפיטליזם אינו נותן עדיפות מובנית כלשהי למסורת, תבונה, כוח, מעמד, גיל, וותק או כל תכונה אחרת. כל אדם נדרש להשתתף ב"משחק החיים" בעצמו ולעמוד מול העולם בזכות עצמו ויכולותיו. פירוק המסגרות המסורתיות וה"אטומיזציה" של החברה עוררו ביקורת חריפה על הקפיטליזם מצד אנשי דת, שטענו כי הבחירה החופשית שמציע הקפיטליזם חותרת תחת ערכיה המסורתיים של החברה. אם אנשים יוכלו לבחור, כך הטענה, הם יבחרו לעשות את "הרע בעיני אלוהים" ומכאן שבחירה חופשית תחת הקפיטליזם תוביל בהכרח להידרדרות מוסרית. כדי למנוע זאת אימצו חלק מאנשי הדת תפישה המפרידה בין "החיים הכלכליים" ל"חיים המוסריים", כך שאדם יוכל לפעול מרצון ובאופן חופשי בספירה הכלכלית של חייו, ועדיין לשמר ערכים "מסורתיים" בספירה האישית. ביקורת חריפה עוד יותר הוטחה בקפיטליזם מחוגים סוציאליסטיים. טענות אלו ניתן למיין לשלושה סוגים עיקריים: היעדר רצון חופשי של הפרט: לפי טענה זו, בעולם אידיאלי בני האדם יבחרו לעשות טוב, אך מאחר שעולמנו אינו אידיאלי, יהיו אנשים שידעו לנצל את כוחם על חשבון אחרים. לכן, מתן חופש פעולה לבני האדם במצב לא אידיאלי יביא בהכרח לפעולות רעות מצידם. במצב זה שולטת האליטה בתודעה הקולקטיבית, ומשכנעת את הכל כי הבדלי ההון טבעיים, ולכולם חופש לעשות ולהיות כל שירצו. חופש למנצלים (אליטה בורגנית) ולא למנוצלים (פרולטריון): לפי טענה זו, החופש הוא אשליה עבור רוב האנשים ומתקיים בפועל רק עבור קומץ של "בעלי הון". רוב האנשים, גם אם הם רוצים לעשות שימוש ברצונם החופשי, אינם יכולים לעשות זאת משום שנגזלה מהם "זכותם הטבעית" לחלק שווה בנכסי החברה. לכן, כל עוד לא מתקיים מצב של שוויון מלא בין בני האדם, אין טעם להעניק חופש לאף גורם, ויש להעביר את הזכות להחליט מ"בעלי ההון" באופן זמני לידי המדינה והמומחים מתוכה, כדי שזו תיצור שוויון בין האנשים. השלב הבא הוא ביטולה של המדינה כבעלת האמצעים, והעברתם לידי החברה שתתנהל באופן שוויוני. עדיפות החברה: הסוציאליזם דוגל בקולקטיביזם ומעדיף בחירה חברתית על פני בחירה אישית. כך למשל, הסוציאליסטים מבקשים להפקיע בכפייה מהמצליחים את כספם, על מנת למסור אותו לחלשים ולצמצם את הפערים בין בני אדם, מתוך תפיסה כי שוויון כלכלי הוא ערך עליון בחשיבותו, ומתוך רצון לבטל את מערכת התמריצים של החברה הקפיטליסטית, המתגמלת את המצליחים ולא מתגמלת את אלו שאינם פועלים למען האחרים. על כן, על פי האידאולוגיה הסוציאליסטית, שלב המעבר למדינה שבבעלותה אמצעי הייצור, מבטא את "הרצון הכללי" של החברה ליצור שוויון כלכלי ובעקבותיו שחרור התודעה והגוף, שלאחריו לא יהיה צורך בפעולה כוחנית על מנת לשמור על "רצון כללי" זה והוא יהיה התנדבותי. זכויות פוליטיות וזכויות אזרח לטענת רבים, יש מתאם בולט בין מידת הקפיטליסטיות של מדינה למידת הדמוקרטיות שלה. לפי נתוני ארגון Freedom House ודו"ח "חירות בעולם" (Freedom in the World Report) שהוא מפרסם, מידת החירות בחמישון התחתון מבחינת חופש כלכלי בתחום בחירות חופשיות והוגנות, חירויות אזרח וחופש דיבור, היא 5.0 לזכויות פוליטיות ו-4.6 לזכויות אזרח (בסולם של 1–7, כש-7 הוא היעדר מוחלט של זכויות פוליטיות וזכויות אזרח), לעומת 1.7 ו-1.8 (בהתאמה) בחמישון העליון מבחינת חופש כלכלי. יש הסבורים כי בחינה כזו יש בה משום הטעיה, שכן רוב המדינות הקפיטליסטיות יותר הן דמוקרטיות מערביות ותיקות. הקפיטליזם נולד וצמח במערב יד ביד עם הדמוקרטיזציה, ולכן מתאם כזה מתקיים במדינות ותיקות. עם זאת, אין הכרח כי מתאם כזה יימצא גם בהשוואה בין מדינות צעירות יותר ובעלות מסורת דמוקרטית קצרת ימים יותר. טיעון זה נדחה על ידי כלכלנים בולטים, המצביעים על כך שכשליש משלושים המדינות הקפיטליסטיות ביותר ומחצית מ-50 המובילות הן דמוקרטיות צעירות או מדינות צעירות שנוסדו לפני שנים לא רבות. קפסטיין וקונברס חקרו יותר ממאה דמוקרטיות צעירות (מאז 1960) ואת השוני בדפוסים הכלכליים בין דמוקרטיות צעירות שנותרו דמוקרטיות, ואחרות שהפכו אוטוקרטיות או דיקטטורות. ממצאיהם מורים כי בין המדינות שנותרו דמוקרטיות ובין המדינות שחל במשטרן היפוך יש פער ניכר בתחומי מדיניות כלכלית כמו ריסון תקציבי, פתיחות כלכלית והשקעות הון. לגליזם והגנה משפטית הגנה משפטית חזקה על הבעלות הפרטית על הקניין היא אחד מעקרונות היסוד של הקפיטליזם, ומהווה חלק חשוב בכל כלכלה וחברה בעלות מאפיינים קפיטליסטיים. בחברות בעלות כלכלה קפיטליסטית קיימת הפרדה ברורה בין הרשות השופטת לרשות המבצעת והמחוקקת, ישנו מבנה-על משפטי (לרוב, חוקה או אסופת חוקי יסוד) שמהווה מדריך לרשות השופטת, וישנה מסורת המעניקה כוח לרשות השופטת לבטל או לערער על פעולות של הרשות המבצעת ועל חוקים סותרי-חוקה של הרשות המחוקקת. ניעות כלכלית אחד המאפיינים הטיפוסיים לחברות קפיטליסטיות הוא מידה רבה של ניעות (מובּיליות) חברתית. בניגוד לחברות מסורתיות יותר, כמו חברות שבטיות, פיאודליות או חברות אריסטוקרטיות – כלכלות קפיטליסטיות מתאפיינות בשינויים מהירים בכל דרגי החברה, משום שניעות כזו היא חלק בלתי נפרד ואף בלתי נמנע מהדינמיקה הקפיטליסטית. האתוס המריטוקרטי של הקפיטליזם מהלל את יכולתו של כל פרט, אם רק ברצונו או ביכולתו לעשות זאת, לעבור מעוני לעושר וגם, בכיוון ההפוך, לרדת במהירות מנכסיו ולאבד את עושרו, אם אינו מקפיד להמשיך ולפתח את עושרו באמצעות התחדשות יזמית, השקעה והתפתחות. העושר שנוצר על ידי מייסד חברה אינו מתפוגג במהירות, אך הוא משנה את אופיו כאשר היורשים עוברים מעמדה של יזם מוביל בשוק לעמדה של משקיע ומממן של יזמים אחרים באמצעות השקעה בחברות צומחות. לדוגמה, אם משווים את רשימת החברות הפרטיות הגדולות ביותר בארצות הברית המופיעה במגזין "פורבס", מגלים כי רק 8 מבין 25 החברות שהופיעו בראש הרשימה שימרו את מקומן משנת 1996 עד 2004. בין 25 העשירים ביותר בעולם לשנת 2004, לפי נתוני "פורבס" 14 מתוך 17 הראשונים (הרשימה מנוכה מכפל יורשים) לא ירשו את הונם אלא צברו אותו במהלך חייהם. למעשה, נדירים למדי המקרים בהם אבות מורישים לבנים ומשם לנכדים חברה הנותרת חזקה ומשפיעה. בני משפחותיהם של העשירים הגדולים ביותר בראשית המאה ה-20, כמו מורגן, קרופ, דיימלר, או קרנגי, כלל אינם מופיעים ברשימה. אחרים, כמו קלוג (515), פורד (552), דיסני (552), רוקפלר (472) או הרסט (472) מדורגים בשוליה. סוציולוגים רבים מבקרים את האתוס המריטוקרטי שעליו נשען הטיעון הקפיטליסטי. אומנם, חסמי הכניסה למעמד חברתי אינם קשיחים כבעבר, או עוברים בירושה. אך בפועל, גם היום מרכיב משמעותי המנבא את סיכוייו של אדם להיות עשיר הוא הרקע החברתי והכלכלי שבו צמח. הם מוסיפים כי הסיכוי לניעות כלכלית אינו תלוי רק ביכולת להרוויח כסף בתור שכזו, אלא גם ברשתות חברתיות המעניקות הון תרבותי וחברתי לאדם מיום היוולדו. הרשתות הללו גם מעניקות אפשרויות כלכליות משמעותיות כמו זמינות אשראי ואפשרויות בשוק התעסוקה. הטיה צרכנית חברות קפיטליסטיות נוטות להיות חברות בעלות הטיה צרכנית חזקה. הייצור בכלכלה קפיטליסטית מכוון בראש ובראשונה לצריכה המונית של מוצרים. יש יצרנים המתמחים בייצור עבור קבוצות נישה, אך רוב היצרנים בכלכלה קפיטליסטית תלויים כמעט לחלוטין בשיווק מוצריהם בקנה מידה רחב (ייצור המוני). רבים רואים בהטיה הצרכנית הזו בכלכלות קפיטליסטיות וולגריזציה ורידוד תרבותי. היזמים חותרים לייצר מוצרים שאינם קולעים דווקא לטעמן של האליטות אנינות הטעם אלא מכוונים לציבור הרחב ובהכרח, גם ליכולתו של ציבור זה לספוג מוצרי תרבות. אותם מבקרים גם טוענים כי הייצור ההמוני, בין אם של מוצרי תרבות ובין אם של מוצרי צריכה, אינו משקף את רצונו האמיתי של הציבור הרחב, אלא את רצונם של היצרנים למכור את המוצרים. באמצעות פרסום מתוחכם, נטען, גורמים היצרנים לצרכנים לרצות מוצרים שאין להם צורך או רצון אמיתי בהם ולמעשה "מייצרים" בו זמנית גם את הצורך בצריכה וגם את המוצרים לצריכה, כאשר הם מציגים את הצריכה כסמן מעמד וכדבר לעצמו, מנותק מצורך אמיתי במוצר. רבים ממבקרים אלו בעידן הפוסט מודרני הם חסידי האנטי גלובליזציה, הטוענים כי הקפיטליסטים תכליתם ליצור עוד ועוד עושר גם במחיר של שינויי דפוסי החיים של רבים בעולם המערבי ובעולם השלישי. לפיכך, הם מנסים ליצור מודעות לצריכה העודפת בעזרת פעילות כמו מחאה ומאבק בתאגידים שפוגעים באקולוגיה של כדור הארץ. כמו כן הם מנסים ליצור אלטרנטיבות לדרך החיים הקפיטליסטית על ידי קניות המבוססות על סחר חליפין, ויום ללא קניות שהפך לנוהג במדינות שונות במערב, ובהן ישראל. התשובה לטיעון זה באה בדרך כלל באמצעות הצבעה על כך שהביקורת מתעלמת מהבדלים בין מוצרים, ומפריזה בכוחו של הפרסום לשכנע אנשים לצרוך מוצר שאין להם צורך בו. אנשים עשויים להעדיף, לפחות באופן ראשוני, סוג אחד של ביטוח על פני סוג אחר של ביטוח בזכות פרסום טוב יותר של חברה מסוימת, אך עצם הצורך לבטח מעוגן בצורך ממשי של צרכנים, לא בתעמולה פרסומית מתוחכמת. הרכישות העיקריות שמבצעים אנשים כמו דירה, מכונית, ריהוט, מכשירי חשמל, השכלה, וכדומה, מעוגנות בצורך במוצרים אלו וביכולת הכספית לרכוש אותם, לא בפרסום ששכנע אנשים לרכוש דירה. אנשים קונים גם מוצרים שעיקר יעדם הוא לשמש סמל סטטוס, אך רכישת סמלי סטטוס כאלו לפי הקפיטליסטים, מעוגנת בצורך של אנשים בשכנוע אחרים בסביבתם בשייכותם למעמד מסוים. צורך זה לפי מצדדי הגישה, אינו מיוצר על ידי "הקפיטליסטים" אלא הוא חלק מאופיים של בני האדם מאז ומתמיד. מעבר לכך, טוענים חסידי הקפיטליזם, העוינות למוצרים בייצור המוני משקפת מידה של אליטיזם והתנשאות. מבקרי הצריכה ההמונית, במסווה של דאגה לצרכנים האומללים המתומרנים על ידי בעלי ההון, מתיימרים למעשה לדעת בעצמם מה טוב יותר עבור הצרכנים ומה הם צריכים לרצות או מה הם רוצים "באמת". או, במילים אחרות, המבקרים אינם מבקשים לבטל את השליטה בצרכנים, הם פשוט מאמינים שהם אלו שצריכים לשלוט בהם. אי-שוויון כלכלי-חברתי בחלוקת ההון אחת הביקורות החריפות ביותר על הקפיטליזם, שהועלתה באופן מפורסם על ידי קרל מרקס בספרו "הקפיטל" ובמנשרו "המניפסט הקומוניסטי", היא שבחברות בהן הקפיטליזם בולט קיים אי-שוויון גדול בעושר וברמת החיים בין עניים לעשירים. חלק קטן מאוד באוכלוסייה, המאיון העליון, מחזיק בחלק גדול מאוד מההכנסות וההון, ואילו רוב האזרחים האחרים מחזיקים בהרבה פחות מכפי שראוי שיהיה מקובל. מבחינה אובייקטיבית, בכל כלכלה קפיטליסטית קיימים הבדלים עצומים בין האנשים העניים ביותר לעשירים ביותר בחברה. בחינה של התפלגות ההכנסות בחברות שונות, בעלות מידה שונה של משטר קפיטליסטי, אינה נותנת חיזוק לטענה העובדתית שבשורש טיעון זה. בממוצע עולמי, נהנה העשירון התחתון מבחינת הכנסה מ-2.26 אחוז מכלל ההכנסות. הממוצע במדינות הקפיטליסטיות יותר הוא 2.5 ובקפיטליסטיות פחות 2.1. לפיכך, אין למעשה קשר בין סוג השיטה הכלכלית הנהוגה, קפיטליסטית או לא, לגובה הכנסותיהם של העניים כחלק מכלל ההכנסות. השוואה של עשר המדינות הראשונות והאחרונות (שלגביהן יש נתונים) לפי מידת החופש הכלכלי בהן מעלה הפרש קטן (2.6 לעומת 2.1 אחוז) לטובת המדינות הפחות קפיטליסטיות. מבדיקת גובה ההכנסות של העשירון העליון בעשר המדינות היותר והפחות קפיטליסטיות עולה כי במדינות היותר קפיטליסטיות נהנה העשירון העליון מ-28.54 אחוז מההכנסות, לעומת 32 אחוז בפחות קפיטליסטיות. בדיקה של עשר מדינות מאמצע הטבלה (מקום שמונים ואילך) מעלה נתון של 36.76 אחוז לעשירון העליון. תשובה אחרת לטיעון שעושרם של העשירים הוא "אי צדק" היא, שהטענה מבוססת על ההנחה שהזירה הכלכלית היא "משחק סכום אפס", בו מחלקים עוגה שגודלה נתון וקבוע לחלקים, כך שהנתח הגדול יותר ממנו נהנים העשירים בא על חשבון חלקם של העניים יותר. בפועל, נטען, השוק פועל כ"משחק סכום אפס" רק לעיתים נדירות ולמעשה, פעולת מנגנוני ההיצע והביקוש תלויה בכך שכל הצדדים הפועלים בשוק יניחו כי מדובר במשחק שאינו משחק סכום אפס: בכל עסקה נדרשים שני צדדים המניחים כי שניהם יוצאים נשכרים מהעסקה והדבר שקיבלו עולה בערכו על הדבר שנתנו. אשר לפעולת המתעשרים בשוק, אלו צוברים ברוב המקרים את הונם בזכות יזמות ונטילת סיכונים, שאחרים אינם מוכנים ליטול, ובתוצר הסופי של פעולתם – הרחבת השוק או העוגה הכוללת – חולקים כל המשתתפים בשוק. לדוגמה, לפי נתוני הבנק העולמי, ההכנסה השנתית הממוצעת של העשירון התחתון במדינות הפחות קפיטליסטיות היא 823 דולר. הכנסתו השנתית של אותו עשירון במדינות היותר קפיטליסטיות היא 6,877 דולר (פי 8.3). תנודתיות ומשברים כלכליים קיים ויכוח אקדמי בשאלה האם מחזור העסקים הוא חלק טבעי מהשוק החופשי או שמא הוא נגרם מהתערבות ממשלתית בכלכלה (בין אם באופן ישיר או באמצעות הבנק המרכזי). הגישה המרקסיטית והקיינסיאנית גורסות כי משברים הם חלק טבעי מהקפיטליזם, בעוד שהאוסטרים והמוניטריסטים גורסים כי משברים הם תוצאה ישירה של התערבות ממשלתית. אחת האפיזודות הבולטות בהקשר זה הוא השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית ובעולם בשנות השלושים. בעקבות המשבר, ומסיבות נוספות, הוקמו במדינות רבות מנגנונים אנטי-משבריים שהיו מנוגדים לגישות קפיטליסטיות. משבר זה הביא להיווצרה של התערבות ממשלתית רבה יחסית בכלכלת ארצות הברית במסגרת הניו דיל. החל מאמצע שנות השבעים, עם היווצרות הסטגפלציה, מאורע שלא היה יכול להתרחש על פי התאוריה הקיינסיאנית, סר במידת מה חינו של טיעון זה נגד הקפיטליזם וחלו תמורות בתורה הקיינסיאנית. בין הסיבות לכך היו הצטברות עדויות רבות לכך שהנטייה המשברית שאובחנה בקפיטליזם אינה נובעת למעשה ממנגנוני שוק אלא ממנגנונים רגולטוריים בשווקים (טיעון זה נכון במיוחד ביחס לשפל הגדול). בעקבות המשבר הכלכלי שהחל ב-2007 ניצת הדיון בשנית כשהשמאל הכלכלי טוען כי שורש המשבר בתכונה טבעית של השוק או דה-רגולציה והימין הכלכלי מצביע על מדיניות הריבית הנמוכה שהונהגה בארצות הברית בשנות ה-90 והאלפיים לצד תוכניות עידוד משכנתאות רחבות היקף של הממשל הפדרלי כשורשו של המשבר. קפיטליזם ואימפריאליזם נאו-אימפריאליזם ג'יי. איי. הובסון, העלה בראשית המאה העשרים את התאוריה שהאימפריאליזם של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים (במיוחד "המרוץ לאפריקה") הוא תוצר של הקפיטליזם. לפי הובסון, בגלל תהליך ריכוז העושר בידיים מועטות יותר ויצירת מונופולים תחת המשטר הקפיטליסטי נוצרה תת-צריכה באירופה ובצפון אמריקה, והצריכה התפשטות של הקפיטליזם לשווקים חדשים מעבר לים וכיבוש אימפריאלי. על הרעיון עט כמוצא שלל רב לנין בספרו: "אימפריאליזם, השלב האחרון של הקפיטליזם". חסידי המרקסיזם התלבטו אז בקשיים שנבעו מכישלון חוק הדלות הגוברת של מרקס. לטענתו של מרקס היה מצבו של מעמד אמור להחמיר בהדרגה עם התפתחות הקפיטליזם. בפועל, מצבו הלך והשתפר. לפי לנין, ההסבר לכך הוא האימפריאליזם. כך הוא כותב בפרק שבע של "אימפריאליזם": "הקפיטליזם הופך לקפיטליזם-אימפריאליסטי בשלב מתקדם של התפתחותו, כאשר כמה ממאפייניו הבסיסיים מתהפכים... כלכלית, התהליך העיקרי הוא החלפת התחרות החופשית במונופול קפיטליסטי... המונופול הוא המעבר מקפיטליזם לשיטה מדרג גבוה יותר... אימפריאליזם הוא השלב המונופוליסטי של הקפיטליזם." כנגד תאוריה זו של לנין והובסון הועלו מספר הסתייגויות. ראשית, נטען כי שאיפות אימפריאליסטיות אפיינו לא רק מדינות בשלב "קפיטליזם מתקדם" אלא גם מדינות מפותחות פחות כמו איטליה, רוסיה או יפן, שעל פי התאוריה לא היו אמורות להידרש לכך בשלב זה. שנית, אם השאיפה האימפריאלית נועדה למצוא שווקים חדשים של צרכנים בגלל תת-הצריכה במערב, היינו צריכים להבחין בשתי תופעות: עוני הולך ומתגבר במערב, והתעשרות גוברת בעולם האימפריאלי, שכן בלי התעשרות אין צרכנים. התופעה הראשונה נסתרה כבר בשלב הקודם (כשל חוק הדלות הגוברת של מרקס) ואילו השנייה לא תאמה את אופן הפעולה של המעצמות האימפריאליסטיות, שכוון לניצול פשוט של משאבי הטבע במדינות עליהן השתלטו. אם המטרה הייתה ניצול משאבים בגלל העלות הפחותה של הפקתם או היצע גדול יותר של חומרי גלם במדינות האימפריה, הרי שהאימפריאליזם סתר כל הגיון כלכלי קפיטליסטי, שכן ברוב המקרים הייתה עלות הכיבוש האימפריאלי והניהול האדמיניסטרטיבי גבוהה מהרווחים שהופקו ממנו. ברמה עקרונית יותר, נטען כי הכיבוש האימפריאלי בוצע על ידי מדינות ותוך הרחבה של כוח הממשלה והפרת הכלל הקפיטליסטי של סחר חופשי מרצון. קפיטליסטים וליברלים התנגדו לאימפריאליזם בדיוק מסיבות אלו ולמעשה, נטען, עצם הכיבוש האימפריאלי על ידי המדינה ובחסותה מעיד על היעדר קפיטליזם או היחלשותו. אם בכלל, שיקף האימפריאליזם תפישות בתר-קפיטליסטיות מרקנטליסטיות, שראו ערך בצבירת "בוליון" בדמות משאבי טבע ושטחי אדמה, רעיון שהקפיטליזם מנוגד לו לחלוטין. גלובליזציה החל מראשית שנות התשעים זכו רעיונותיו של לנין לתחיה מחודשת במסגרת תנועות האנטי-גלובליזציה. תנועות אלו טוענות כי חברות גדולות במערב, בתמיכה ובגיבוי ממשלתי או דמוי-ממשלתי (כמו באמצעות הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית) מכוננות במסגרת הגלובליזציה הגוברת כיבוש אימפריאלי כלכלי של העולם השלישי. כיבוש זה מתבטא בכך שהחברות מוזילות את הייצור של מוצרים שונים באמצעות פתיחת מפעלים בעולם השלישי והעסקת עובדים בעלות נמוכה יותר ובתנאים ירודים יותר בהשוואה למפעלים מקבילים במערב. מפעלים אלו מושכים את אזרחי המדינות העניות בעולם השלישי מאחר שהשכר והתנאים בהם טובים מאלו הזמינים להם באופן אחר והם מוכנים, תמורת הפיתוי הכספי, לזנוח את דרכי החיים המסורתיות שלהם. תומכי הקפיטליזם טוענים כאן כי תנועות האנטי-גלובליזציה טועות פעמיים. הן טועות פעם ראשונה בסברתן כי פעילי התנועות האנטי-גלובליות יודעים טוב יותר מתושבי העולם השלישי מה נכון וטוב עבורם. הן טועות פעם נוספת כאשר הן מבלבלות בין תופעות של קורפורטיזם ובמיוחד כזה שבין חברות גדולות לממשלות בעולם השלישי, לפעולה קפיטליסטית. בין השתיים אין קשר ולמעשה, הן סותרות זו את זו. אידאולוגיות הקשורות לקפיטליזם ישנן כמה אידאולוגיות פוליטיות הרואות עצמן נשענות על עקרונות קפיטליסטיים וקוראות למימושם בפועל. ליברטריאניזם וליברליזם: אידאולוגיות אלו תומכות בחופש הפרט הן במישור הכלכלי והן במישור האזרחי, כיוון שהן שוללת יזימת כפייה באופן כללי. הזכות של אדם לעשן קנאביס היא לפיכך זכות קניינית ממש כפי זכותו למכור ולקנות כל דבר אחר. בין חברי התנועה מינארכיסטים ואנרכו-קפיטליסטים. בעוד שהמינארכיסטים מעוניינים במדינה קטנה, או מדינת שומר לילה המגינה על האזרחים מפני אלימות, גנבה, ורמייה, האנרכו-קפיטליסטים מעוניינים בחברה ללא מונופול על הכוח בה כל השירותים, ובכללם שירותי הגנה, יסופקו על ידי התאגדות חופשית של פרטים. שמרנות: מתייחס בעיקר לגישה לפעולת השוק של כמה גורמים שמרניים, בפרט שמרנות אמריקאית. רובם של השמרנים, עם זאת, תומכים במעורבות ציבורית ברמה מסוימת וכן רואים מקום לחקיקה ממשלתית שמטרתה לתפיסתם מניעת התדרדרות מוסרית. אובייקטיביזם: מיעוט מבין תומכי הקפיטליזם מחזיק בפילוסופיית האובייקטיביזם של איין ראנד אשר קוראת לאגואיזם רציונלי, וכך טוענת כי מסחר, בו ניתן ערך אחד תמורת ערך אחר לטובת שני הצדדים הוא הדרך המוסרית היחידה לנהל חברה צודקת, וקיומה של זו תלוי בקיומם של אנשים חופשיים הפועלים באופן רציונלי במסגרת זכויותיהם. קפיטליזם מרקנטליסטי או קורפורטיזם: תומך בכינון שוק חופשי בתוך המדינה, אך תומך בהגנה פרוטקציוניסטית ממתחרות מבחוץ. דיריגיזם: תומך בכינון שוק חופשי ברובו בתוך המדינה, לצד מעורבות של המדינה להכוונת התעשייה בכיוונים החשובים יותר או לייעולה. תורות כלכליות המנוגדות לקפיטליזם סוציאליזם: שיטה כלכלית הגורסת כי ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי-הייצור (אדמה, תעשייה וכיוצא בזה) יוביל לחירות רבה יותר לכל אדם. לשם כך על החברה להפקיע את הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור מידי בעלי ההון, ולהעבירה לבעלות משותפת-ציבורית. בתוך הסוציאליזם ישנה מחלוקת על האופן שבו יש לבצע מהלך כזה, על מעורבות המדינה בתהליך ועל ההשלכות שלו. עם הזרמים המצויים בתוך הסוציאליזם ניתן למנות את: האנרכיזם, הסינדיקליזם, הסוציאל-דמוקרטיה ועוד: סוציאליזם ליברטריאני או אנרכיזם: תנועת המעמד הבינוני בספרד במלחמת האזרחים. חברה לגופים אנטי-פשיסטיים שונים, ביניהם אנרכיסטים וסוציאליסטים. טוען כי נדרשת שליטה קולקטיבית בכלכלה בלי בעלות פרטית על אמצעי-ייצור כלשהם או מעורבות של המדינה. סוציאל-דמוקרטיה: טוענת בזכות רגולציה נרחבת של המדינה ומעורבות עמוקה שלה בתחומים שונים כדי ליצור יותר שוויוניות. תומכת בדרך כלל בהלאמת תעשיות מסוימות. יש המשייכים אותה לקפיטליזם בגלל תמיכתה בקניין פרטי ובהסתמכות משמעותית על מנגנוני שוק. דיסטריביוציניזם: מטיף לחלוקה שוויונית של כל הרכוש וחזרה לכלכלה קיומית בסיסית. טוטליטריזם: משטר טוטליטרי הוא סוג מסוים של דיקטטורה, בו האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון. כפועל יוצא מכך, גם אם יש במדינה רכוש פרטי, זכותו של הממשל להפקיע אותו מהאזרחים לפי שיקול דעתו. משטרים טוטליטריים מטפחים אתוס של אזרח אידיאלי – מודל שהאזרחים צריכים לשאוף אליו – על פיו האזרח יהיה נכון להקריב מטובתו האישית לטובת הכלל או הלאום. רעיונות אלו מצדיקים מדיניות כלכלית ריכוזית, בה הממשל יכול לנהל את הכלכלה כראות עיניו מבלי להתחשב בזכויותיהם של האזרחים כמו זכות הקניין. קומוניזם או מרקסיזם טוען כי הקפיטליזם סופו לקרוס, ובמקומו תקום חברה שוויונית ללא מסחר או רכוש פרטי. פשיזם או נאציונל-סוציאליזם: שיטות ממשל שהונהגו בפועל בתחילת ובאמצע המאה ה-20. על פי השיטות, הלאום נעלה על הפרט ולמנהיגי הלאום צריכה להיות זכות בלתי מעורערת לפעול בהתאם לשיפוטם לטובת הלאום. בני האדם לא נולדו שווים. הנאציונל-סוציאליזם קידם ודגל בתורת הגזע. ראו גם קפיטליזם מדיני קפיטליזם וחירות השילוש הבלתי אפשרי סוציאליזם קפיטליזם מאוחר הפולמוס סביב השוק לקריאה נוספת אדם סמית, עושר העמים: ספרים א-ג, הוצאת מוסד ביאליק והוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1996 קרל מרקס, הקפיטל - ביקורת הכלכלה המדינית, הוצאת ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד, 2011 מילטון פרידמן, קפיטליזם וחירות, הוצאת שלם, 2002 איין ראנד, קפיטליזם - האידיאל, הוצאת סלע מאיר, 2017 אווה אילוז, הא-ג'וֺֹּן צ'אנג, 23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, 2011 טום קרגנבילד, "מדד החופש הכלכלי או כמה קפיטליזם יש במדינה שלך", באתר כלכלה קלה, 2017 רוברט מרפי, מדריך לא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם, הוצאת סלע מאיר, 2018 פרנן ברודל, הדינמיקה של הקפיטליזם, רסלינג, 2005 ערן פישר, קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית: הכלכלה החדשה ושיח הטכנולוגיה, רסלינג, 2011 אודי מנור, השקפה אופטימית, תל אביב, מכון מופת, 2014. קישורים חיצוניים הציוויליזציה הלא מודעת - ציטוטים מתוך הספר מכון פון מיזס - קפיטליזם לפי האסכולה האוסטרית קפיטליזם ברוח איין ראנד קו ישר - אתר המציג מבנה חלופי למדינת ישראל המבוסס על קפיטליזם הערות שוליים * קטגוריה:ריבוד ואי שוויון קטגוריה:כלכלה פוליטית קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר

ספרות

שמאל|ממוזער|250px|ספרים ישנים שמאל|ממוזער|250px|תנ"ך גוטנברג, הדפסה של הוולגטה המסמלת את ראשית מהפכת הדפוס שמאל|ממוזער|250px|ציור אחד מתוך ספר הבא של אני, אספקט של נשמתו (מוצג כאן כציפור בעלת ראש אדם), צופה בשקילה, ומחכה לגורלו שמאל|ממוזער|250px|לוח אבן 11 ובו חלק מאגדת גילגמש המתאר את המבול סִפְרוּת היא אמנות ההבעה על ידי מילים כתובות; זאת בשונה, למשל, מן המוזיקה, המחול, התיאטרון, הפנטומימה, הקולנוע והציור. כי בתחומי אמנות אלו היצירה מובעת בעיקר באמצעות צליל, תנועה, הבעת פנים או צבע. הגדרה יצירת ספרות מייצגת מציאות או בדיון, וזו מתוארת לקורא בדרך כלל באמצעות מְסַפֵּר המוסר את הדברים לפי סדר נתון ובאופנים שונים, דהיינו: גוף ראשון, שלישי וכדומה. זהו מאפיין מרכזי, אשר לא בא לידי ביטוי באופן עקבי באמנויות האחרות. כמו כן, ביצירה ספרותית ישנן דמויות ספרותיות. הדמויות עשויות להיות פרי המצאתו של הסופר. לדוגמה, כמו בסיפור עם (אגדה) או במשל. לחלופין, הדמויות עשויות להיות מציאותיות, קיימות או היסטוריות, כמו בביוגרפיה, בממואר, ביומן, או בפרוזה קלאסית ודרמה, המבוססות על אירועים שהתרחשו בעבר. זאת ועוד, ההגדרה המצמצמת לספרות היא למעשה הגדרתה של ספרות יפה. מי שיוצר ספרות נקרא סופר, בעיקר אם עיקר יצירתו סיפורת (אם עיקר יצירתו שירים, הוא נקרא משורר ואם עיקר יצירתו מחזות, הוא נקרא מחזאי). ספרות נוצרה ברוב רובן של הלשונות. יש הסבורים, על פי המחקר המדעי העוסק בתאולוגיה ובביקורת המקרא, כי גם חלקים מהתנ"ך, למשל, הם יצירות ספרותיות. את הספרות מחלקים בדרך כלל לשלושה ענפים עיקריים: סיפורת, שירה ומחזה. ענפים אלו, מתחלקים גם לסוגות בעלי מאפיינים שונים. היסטוריה ספרות עתיקה בעת העתיקה הייתה הבחנה מעטה בין ספרות לבין מיתוס, דת, חוקים ועוד. מיתוסים מהווים חלק משמעותי מהספרות העתיקה. אלו הם יצירות העוסקות באלים או מסבירות מדוע העולם נראה ומתנהל כפי שהוא. במיתוסים הייתה חשיבות רבה לאמונה של הקוראים, בניגוד לספרות בדיונית מודרנית, שבה יש חשיבות רבה יותר להפעלת רגשות הקורא. ספרות מסופוטמית המיתולוגיה המסופוטָמית היא המיתולוגיה של השׁוּמֵרִים, האכַּדִים, הבַּבְלִים והאשׁוּרִים. "מֶסוֹפּוֹטָמִיָה" (Mesopotamia), ביוונית עתיקה, פירושה "הארץ שבין הנהרות", והכוונה לאותן ארצות ששגשגו בין הנהרות פרת וחידקל והיוו את ערש התרבות האנושית. יצירות מהספרות המסופוטמית: עלילות גילגמש, חוקי חמורבי, אנומה אליש. ספרות מצרים העתיקה המיתולוגיה המצרית היא אסופת הסיפורים הדתיים של מצרים העתיקה בתקופה הטרום-מונותאיסטית. הסיפורים נוצרו במהלך תקופה ארוכה של כשלושת אלפים שנים. לכן הם כוללים פרטים סותרים, מסרים כפולים ומערכת סבוכה למדי של אמונות ומנהגים. כמו רוב מיתוסי העולם, גם הסיפורים המצריים מגוללים את קורותיהם של אלים ויצורים על-טבעיים שונים. במצרים העתיקה, כתיבה הופיעה לראשונה בהקשר למלוכה על תגים המצורפים לפריטים שהושמו בקברים המלכותיים. עד הממלכה הישנה, מסורת כתיבה זו התפתחה לאוטוביוגרפית-קבר, שבה האדם ביקש לכתוב על קברו את קורות חייו. הז'אנר הידוע כ"סבייט" (הוראות), פותח על מנת להעביר תורות והדרכה מאצילים. דוגמה לכך הן הוראותיו של אמנמחת. בתקופת הביניים הראשונה ובממלכה התיכונה, סגנון הספרות השתנה, כש"סיפורו של שאנהת", "האיכר צח הלשון" ו"מחלוקת בין אדם לבה שלו הם חלק מהקלאסיים בספרות המצרית. בזמן זה נכתב גם פפירוס ווסטקר, סדרת סיפורים שסופרה לפרעה ח'ופו על ידי בניו, ועוסקת בניסים שנעשו על ידי הכהנים. לקראת סוף הממלכה החדשה נכתב סיפור וונמון, שעוסק באציל שנשדד בדרכו לקנות ארזים מלבנון, ומאבקו לשוב למצרים. טקסט זה מסמן גם את סוף מצרים המאוחדת ותחילת תקופת הביניים השלישית. יצירות ספרות שנכתבו באותה תקופה: ספר המתים, מגילת ון אמון, משלי אמנ-אמ-אפה. ספרות העולם הקלאסי ספרות יוון העתיקה ספרות יוון העתיקה הוא מונח המתייחס לספרות שנכתבה ביוונית עד המאה הרביעית לספירה. עולמם המחשבתי של היוונים היה כה מקיף ורב השפעה עד כי קשה למצוא היום רעיון שלא התחבטו בו כבר סופרים יוונים. יצירות מתקופת יוון העתיקה: אודיסיאה, איליאדה. מחברים חשובים: הומרוס, הסיודוס, פינדרוס, אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופאנס, הרודוטוס, תוקידידס, אפלטון, אריסטו, קסנופון, פוליביוס, מנאנדרוס, סאפפו. ספרות רומא העתיקה המיתולוגיה הרומית היא המיתולוגיה שנוצרה ברומא העתיקה, תוך ערבוב של מיתוסים, אגדות עם, אלים של עמים כבושים והעתקה של האלים במיתולוגיה היוונית, תוך שינוי שמותיהם. בהתחלה הרומאים האמינו כי כמעט בכל חפץ יש מהות אלוהית ולכן היו האלים הרומיים אלים מופשטים חסרי צורה מוגדרת וחסרי תווי פנים, עם התגברות ההשפעה ההלניסטית שנבעה משליטתה של האימפריה הרומית ביוון ומהשפעתה של הדת היוונית-הלניסטית על רומא, התחילו האלים ללבוש צורה. ספרות ימי הביניים המושג ספרות ימי הביניים מתייחס לתקופה רחבה של אלף שנה בין נפילת הקיסרות הרומית דרך הרנסאנס הקרולינגי עד לתוך שיאם של ימי הביניים הפאודליים. חלק גדול של ספרות זו קשור בדת הנוצרית ונכתב במנזרים, בסקרפטריום של המנזר, על ידי נזירים אשר עסקו יומם וליל בכתיבה והעתקה של כתבי יד. כתבי יד מפורסמים מימי הביניים: מקראת הזהב, עיר האלוהים, הקומדיה האלוהית, המלך ארתור, וידויים, חורבן רומא (פואמה). ספרות תקופת הרנסאנס בתקופת הרנסאנס התפתחה האמנות בכלל והספרות בפרט. יצירות בולטות מהתקופה: דקאמרון מאת ג'ובאני בוקאצ'ו, הנסיך מאת ניקולו מקיאוולי, אוטופיה מאת תומאס מור, גרגנטואה ופנטגרואל מאת פרנסואה רבלה. ספרות העת החדשה ספרות העת החדשה המוקדמת ספרות מודרנית ספרות פוסטמודרנית פוסטמודרניזם בספרות מיוצג באמצעות הסופרים גינטר גראס, דונלד ברתלמי, מרגריט דיראס ונוספים. הספרות הפוסטמודרנית באה להתעמת ולהתנגד לערכים מודרניים שבאו לביטוי בספריהם של ג'יימס ג'ויס, ויליאם פוקנר ותומאס מאן. ערכים פוסטמודרניים כמו מות האמת, מות הסובייקט, קיטש, אירוניה באים לביטוי בספרות זו. הסוגה הספרותית שמאל|ממוזער|250px|איור מתוך הרומן הרפתקאות אליס בארץ הפלאות שמאל|ממוזער|250px|מסכות המייצגות את שני סוגי הדרמה ביוון העתיקה, הטרגדיה והקומדיה נהוג לחלק את היצירות הספרותיות על פי צורתן. דרך נוספת לקטלוג היא חלוקת היצירות הספרותיות לז'אנרים (סוגות), על פי מאפייניהן, או על פי ההתאמה שלהן לקבוצה מסוימת (לדוגמה, ספרות ילדים או ספרות בלשית). כמו כן, אפשר לחלק אותן על פי זרמים שאליהם הן משתייכות, על פי השקפות עולם אותן הן מייצגות, או על פי תקופות בהן נכתבו. סיפורת סיפורת (פרוזה), אחת משולש הסוגות העיקריות בספרות והאחרונה שהתפתחה במסורת הספרותית המערבית, היא על פי רוב טקסט חופשי ממקצב, משקל או חריזה שיטתית, מוגש בלשון פשוטה יחסית, המזכירה את הלשון היומיומית. ניתן למצוא גם סיפורת נשגבה, דוגמת זו שבתנ"ך או איליאדה והאודיסאה, המתאפיינת דווקא במשקלה, אך אלו מקרים יוצאים מן הכלל. סוגי הסיפורת העיקריים: סיפור קצר, נובלה ורומן. הסיפורת (פרוזה) מחולקת לשלוש קטגוריות עיקריות: הסיפור הקצר שבו היצירות הספרותיות הן בעלות היקף מצומצם. מאפיינים מובהקים של הסיפור הקצר הם אחדות הזמן, אחדות המקום ואחדות העלילה. הנובלה הנבדלת משני הסוגים האחרים בעיקר באורכה שאינו ארוך כרומן אך אינו קצר כסיפור קצר. הרומן שהוא יצירת סיפורת שהיא רחבת היקף דיה. מאפייני הסיפורת עלילה: סדרת אירועים פנימים בנפשו של הגיבור, או חיצוניים או שניהם הקשורים בהקשרי זמן (רצף כרונולוגי) או בהקשרי סיבה, כלומר אירוע אחד הגורר אירוע נוסף. לעיתים אירוע פנימי בנפש הגיבור גורם לאירוע חיצוני, דבר התורם להתפתחות העלילה והסתבכותה. שלבי העלילה: האקספוזיציה, הקונפליקט (בסיס העימות, פיתוח העימות), משבר, השיא, נקודת המפנה: התרה, פתרון- סיום וסגירת המעגל. קונפליקט: התנגשות בין כוחות, שאיפות, רצונות. ישנם קונפליקטים שונים בין אנשים, מדינות ורעיונות. קונפליקט פנימי: מצב שבו האדם נמצא במאבק פנימי עם עצמו כי קשה לו להכריע (להחליט) בין שתי עמדות. קונפליקט חיצוני: מצב שבו האדם נמצא במאבק עם גורם חיצוני, דבר אשר משפיע על המשך העלילה ועל הדמויות הפועלות. תמה: תמה היא הרעיון המרכזי שמאחד בין אלמנטים שונים ביצירה ומבהיר את חשיבותה של היצירה ומוסר ההשכל הנלמד ממנה. שירה שירה היא צורה של אמנות בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. שימוש זה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצוצות (בניגוד לפרוזה); עיסוק במצלול, במשקל וחריזה; כתיבה בשפה ציורית (פיגורטיבית); וטכניקות ספרותיות נוספות, שאינן נפוצות בפרוזה ובסוגים אחרים של ספרות. ז'אנרים בשירה שירה לירית: בתקופות קדומות נהגו משוררים נודדים לשיר ולנגן את שיריהם. אך מזה חמש מאות שנים משוררים כותבים שירים ליריים שלא אמורים להיות מושרים או מנוגנים. ובכל זאת דבקו עקבותיו של כלי הנגינה העתיק בסוג שירה זה, המכונה שירה לירית, דהיינו שירה המביעה בעוצמה רגשית רבה הלך נפש אישי ופרטי ביותר. יש המתארים אותה כביטוי של "חוויה שלבשה צורה." שירה אפית: שיר עלילתי-סיפורי, אבל לא סיפור בחרוזים ובמשקל. יריעתו הגדולה מאפשרת שילוב של תיאורים, עיצוב דמויות, מונולוגים ודיאלוגים של גיבורים, היסטוריים או אגדיים. הצורות הראשיות של השירה האפית הן האפוס, הפואמה והאידיליה. השיר האפי מצטיין בשאיפה לאובייקטיביות של הסיפור, התיאור והעיצוב, שאיפה המציינת את האפי בכלל. על פי רוב כתוב השיר האפי בטורים רחבים. חריזת שיר אפי תלויים בטעם הדור והמשורר. דוגמאות מהמאה ה-20: "בלדת הסוס הלבן", מאת ג. ק. צ'סטרטון, ה"קאנטוס", מאת עזרא פאונד. בלדה: תחילה שיר מחול, כאשר המחול היה שר אותו. אחר כך הפך לשיר סיפורי שנושאיו היו היסטוריים או אגדתיים. הבלדה התפתחה בארצות הרומניות במאה ה-13 (דרום צרפת, ספרד, איטליה). הבלדה האיטלקית הקדומה הייתה בעיקרה שיר-אהבה ריקודי. הבלדה הצרפתית היא שיר לירי, סיפורי הגותי. המבנה שלה- שלושה בתים בני 8 טורים וחתימה. והיא פותחת לעיתים במילה נסיך. לאחר כמה דורות נס ליחה של הבלדה אצל משוררי צרפת והיא זוכה לתחייה במאה ה-19. באנגליה הבלדה מצאה בית בעיקר בחבל ארץ שבין אנגליה וסקוטלנד. היא פרחה במאה ה-15. היא בנויה מבתים בני ארבע שורות. השורות מחורזות. אפשר למצוא בית חוזר (פזמון). כבלדות האנגליות מספרות על נסיכים וגבירות, על מעשי רצח, שודד אציל (רובין הוד), מעשי נסים. בארצות הברית נושאי הבלדה - מלחמות באינדיאנים, עבדות, חיי חוטבי-עצים, בוקרים וכו'. התפתחותה העיקרית של הבלדה בהיותה נוטה אל שירי עם. הבלדה קודרת, דרמטית, לעיתים טראגית. יש בה גם אהבה, נאמנות אך סופה אסון, מוות, הרס הגיבור. הבלדה אינה מספרת על המאורעות המרכזיים אלא ממחישה אותם. קיימים דיאלוגים, והמתח הרגשי נבנה לקראת שיא. הדובר אינו מעורב. רגשותיו, עמדותיו ודעותיו אינם מתוארים והוא אינו מפרט את יחסו לאירועים. אם מוצגת בבלדה עמדה, היא אינה עמדה אישית של הדובר אלא עמדה כללית. העלילה תופסת מקום מרכזי. לא עולמן הפנימי של הדמויות מודגש אלא מעשיהן. התיאורים מועטים. קיימות בבלדות חזרות. החזרות מצטרפות ליסודות הצליליים האחרים בשיר, והן מבטאות וממחישות את עוצמת הרגשות, ומאפשרות לשומעים לקלוט ולזכור פרטים מרכזיים. דרמה דרמה היא סוגה ספרותית שנועדה לביצוע על ידי שחקנים מול קהל צופים. בניגוד לסיפורת ולשירה המועברים על ידי קריאה, הדרמה מועברת על ידי צפייה בשחקנים ופעולותיהם, התבוננות בגילום דמויות ושילוב אמצעים אמנותיים נוספים המעשירים את התיאטרון. מאפייני הדרמה דיאלוג: דו-שיח בין הדמויות בלעדיו הדרמה אינה יכולה להתקיים. הדיאלוג יוצר את האווירה של הדרמה ואת התפתחותה בצורה שירשורית על ידי שילוב של דיאלוגים שונים. דיאלוג עשוי להיות רב שיח כאשר הוא מתקיים בין יותר משתי דמויות. מונולוג: חד שיח, דמות אחת שבוחרת לומר את דבריה בפני האחרים. מונולוג יכול להיאמר בפני דמויות אחרות במחזה ויכול להיאמר בפני הקהל. המונולוג בא לשרת את הדמות שמבצעת אותו ומנסה לחשוף את התחושות, המחשבות והעקרונות המובילים של הדמות הדוברת. קונפליקט: עימות שנוצר כתוצאה ממפגש של רעיונות מנוגדים שמיוצגים על ידי דמויות שונות. לקונפליקט שתי צורות ביטוי, הראשונה- קונפליקט חיצוני - מתבטא באמצעות מפגש עם דמות אחרת בעלת דעות שונות, בדרך כלל על ידי דיאלוג. והשנייה - קונפליקט פנימי - מתרחש בנפשה של הדמות ומתבטא בדרך כלל בעזרת מונולוג. הקונפליקט יכול להיות מאבק בין הדמות לגורלו או בין הדמות לחברה בה הוא חי. בדרמה הקונפליקט "מוליד" קונפליקט נוסף שמגולל את העלילה. הסתבכות: הבעיה עצמה שדורשת פתרון ונוצרת בעקבות ריבוי הקונפליקטים. שיא: מגיע כאשר הקונפליקט מגיע לשיא הסתבכותו והקהל מצפה לפתרון הולם. במחזה ייתכן ויהיו מספר שיאים כשם שיש מספר קונפליקטים. התרה - הפתרון לקונפליקטים שנוצרו בין הגיבורים במחזה לו מייחלים הקהל לאורך כל המחזה. סוגות של דרמה טרגדיה מקור המילה טרגדיה מגיעה מהדיטרמבים שהם שירים יווניים לכבודו של האל דיוניסוס. הטרגדיה הציגה עלילה דרמטית נעלה, והייתה בעלת מעמד גבוהה מאוד ביוון. מחזאים מוערכים שכתבו טרגדיות רבות שמתוכם כיום נשארו 34 בלבד הם - אייסכילוס שכתב בין היתר את "אגממנון", אוריפידס שכתב את אלקטרה, מחזה מפורסם מאוד וסופוקלס שמבין כל מחזותיו נמנה גם המחזה אנטיגונה. המקהלה שמונה עשרים וחמישה שחקנים, מילאה בטרגדיה תפקיד דידקטי והביע עמדה על ידי שירים, ריקודים ושיחות שונות עם גיבורי המחזה. בסיום המחזה המקהלה מדגישה כי חוקי האל קודמים לכל חוקי האדם באשר הוא יהיה. המקהלה מקשרת בין חלקי העלילה, מביעה עמדה, מציגה את חוכמתם של הזקנים, מייעצת לדמויות השונות ומסכמת את מוסר ההשכל של המחזה. דורותיאה קרוק, מחברת הספר "יסודות הטרגדיה", זיהתה ארבעה אלמנטים שחייבים להתקיים בטרגדיה: המעשה המביש: חטא חמור, שובר מוסכמות. הסבל והייסורים: אשר מגיעים בעקבות המעשה המביש. הידיעה: הארה של הגיבור הטרגי. האישור מחדש: אישור מחדש של המוסכמות החברתיות בעקבות המעשה המביש. אריסטו היה פילוסוף יווני שחקר את הטרגדיה, כתב כי מטרתה של הטרגדיה היא להביא את הצופים לקתרזיס ותחושה כי הסדר שב אל כנו והקהל מקבל אישור למוסר בו הם חיים. קומדיה "הקומדיה העתיקה" - התפתחה לאחר הטרגדיה. הקומדיה עסקה בעניינים אקטואליים שקשורים בפוליטיקה ובאומנות. בניגוד לטרגדיה, הקומדיה לא זכתה בכרה רשמית ולא לקחה חלק בחגיגות הדיוניסיה. בקומדיה לקחה חלק מקהלה ובה עשרים וחמישה שחקנים, המוזיקה והתנועה של המקהלה שימשה ליצירת רגעים קומיים. המשחק של חברי המקהלה היה משחק מוגזם ומוקצן ליצירת האפקט הקומי בהצגה. חברי המקהלה לבשו בגדים שיצרו אשליה של עירום חלקי והשתמשו במסכות שהדגישו את הגיחוך על הדמויות אותם השחקנים מגלמים. לאחר המאה החמישית לפני הספירה התפתחה "הקומדיה החדשה" שצברה מעמד ומקום מכובד יותר, אך עדיין לא הגיעה למעמד הטרגדיה. ב"קומדיה החדשה" חמישה חלקים, המקהלה תופסת מקום מועט יותר, השינוי המרכזי ב"קומדיה החדשה" הוא הנושא, הקומדיה החדשה עוסקת בנושאי היומיום של המעמד הבינוני באתונה. התלבושות בקומדיה החדשה היו קרובות יותר ללבוש בחיי היומיום והמסכות תיארו יותר טיפוסים באותה העת. בקומדיה החדשה ניתן לראות את ההתפחות הריאליזם בעיצוב הבמה, במוסכמות התיאטרוניות, במשחק ובהגשת הדמויות. כתיבת ספרות יוצרי ספרות אמן העוסק בספרות נקרא סופר, משורר, פזמונאי, מחזאי או תסריטאי, על פי הסוגה בה הוא עוסק. סופר הוא אדם העוסק בכתיבת סיפורים, משורר הוא אדם העוסק בכתיבת שירה, פזמונאי עוסק בכתיבת שירים להלחנה, מחזאי כותב מחזות תאטרליים ותסריטאי כותב תסריטים לסרטים. מעטים מאוד מצליחים להתפרנס מכתיבת ספרות בלבד. רוב אמני הספרות הם בעלי מקצוע נוסף, לכן גם נוצרו פרסים רבים האמורים לעודד אמנים מבטיחים ולעזור להם בפרנסתם. ישנם מקרים בהם האמנים מרוויחים הרבה מאוד מפרי עטם למשל סופרי רבי-מכר או תסריטאים של שוברי קופות. המקצוע שהכי קשה להתפרנס ממנו בתחום הוא השירה וזאת כיוון שיש קהל יעד קטן למדי לשירה. בעברית נכתבו יצירות רבות, על ידי סופרים רבים. בישראל מאורגנים הסופרים כותבי העברית במסגרת אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל שמקום משכנה הוא בבית הסופר בת"א. אמצעים אמנותיים בספרות מוטיב: חפץ, אירוע או רצף מילים החוזרים פעמים אחדות ומתקשרים לתוכן היצירה. תפקיד המוטיב הוא לקדם את העלילה. מוטיב חוזר (לייטמוטיב): מוטיב מרכזי ביצירה, שסביבו נעים שאר המוטיבים של אותה יצירה. המוטיב עצמו הוא יחידת טקסט בעלת מלה או שתיים, החוזרת ביצירה יותר מפעם אחת ומעניקה ליצירה משמעות נוספת, מעבר לפירוש המילולי של אותה המילה. בסיפור "האדונית והרוכל" של עגנון מצויים מספר מוטיבים: מוטיב החיזור, מוטיב העין והמבט, מוטיב הסכין, מוטיב החיוך, מוטיב האכילה והפיטום ומוטיב הגג. המוטיבים נמצאים לאורך כל הסיפור והם בעלי משמעות. האנשה: מתן תכונות אנושיות לחפצים דוממים או בעלי חיים, האנשה רווחת במשלים ובאלגוריות. ניתן למצוא את השימוש בהאנשה ביצירות ספרתיות ותיאטרוניות שונות ביניהם, "מעשה ביונה" מאת חיים גורי, השיר מתאר מפגש בין אדם לבין יונה וממחיש את המפגש בין העולם השמימי לעולם הארצי, המפגש נגמר בטרגדיה. הרקע לכתיבת השיר, ככל הנראה היא מלחמת השחרור בה השתתף המשורר חיים גורי. והמחזה "שחור על גבי לבן" של אפרים קישון - המספר על המתח העדתי שקיים בין ספרדים לאשכנזים בסוף שנות החמישים על ידי הצגתם כשתי משפחות של עכברים האחת משפחה של עכברים אפורים והשנייה משפחה של עכברים לבנים שבין ילדיהם "נרקם" סיפור אהבה. דימוי: מרכיב לשוני המחבר בין שני מרכיבים מתחומים שונים בעלי יסוד משותף שונה אך אינו זהה. הדימוי יוצר השוואה בין שני דברים ולכן נוכל למצוא לפני הדימוי את המילה "כמו" או את אות היחס "כ" המשמשת להשוואה. מטרת הדימוי הא יצירת רושם על הקורא על ידי תחכום בחיבור. סמל: פרט מוחשי בעל משמעות רעיונית או מייצג תכונה. המסומן אינו מפורש בשיר. הקורא צריך להשלימו מתוך ההקשר. ישנם סמלים מוסכמים וישנה כאלה שמיוחדים למשוררים מסוימים כמו: "השושנה" בשיר "כל שושנה" שהוא סמל לנפש האדם ולרוחו על פי זלדה. מטפורה: אחד מסוגי הלשון הציורית, היא ביטוי לשוני, אשר בו תכונות של דבר מתחום אחד מושאלות ומועברות לדבר מתחום אחר. במילים אחרות: מטפורה היא ביטוי המערב באמצעות השפה בין תחומים שונים של המציאות. למשל: אש האהבה לא תכבה. המלה "אהבה" מסמנת רגש, ואילו המלה "אש" מסמנת תופעה פיזיקלית בעלת תכונות ידועות: להט, סכנה, סגולת התפשטות וכדומה. אש בוערת כאשר יש לה חומרי בערה, והיא נכבית כאשר היא מכלה חומרים אלה, או כאשר שופכים עליה מים, למשל. הצירוף הלשוני בין שני התחומים - אש ואהבה - מעביר את תכונות האש (החום, הלהט, אולי גם הסכנה) אל האהבה. זוהי דוגמה של מטפורה שגורה. היא כל כך מוכרת ושחוקה, עד שאין בכוחה להפתיע את שומעיה. ואכן נוטים להבחין בין מטפורה שגורה (או מטפורה מתה) למטפורה חיה (או מטפורה חופשית). לא צריך להיות משורר כדי ליצור מטפורות. כולנו יוצרים מטפורות, אפילו בלי לשים לב, גם ילדים. (ילדה אחת, בת שלוש, אמרה לאמה: "תדליקי לי את החושך." היא יצרה כאן לא רק מטפורה, אלא אוקסימורון ממש. כוונתה הייתה ודאי לומר: תכבי את האור, אבל הצירופים הלשוניים המקובלים עדיין לא כובלים אותה). בשדה השירה פורחות מטפורות בלתי צפויות ומפתיעות בחדשנותן (ולמי שלא שם לב גם זאת הייתה מטפורה). מטפורות יצירתיות כאלה, המשבשות את החלוקה המקובלת של המציאות לתחומים ברורים והגיוניים, עשויות להאיר תופעות באור לא-צפוי. מחקר ותיאוריה השם הכולל לתאוריות השונות על אודות הספרות, אופני הפרשנות שלה ואף אופייה האונטולוגי הוא תורת הספרות. האנשים העוסקים בתורת הספרות נקראים חוקרי ספרות או מנתחי ספרות. עשרות ספרים בנושאים השונים של הספרות ראו אור בישראל ומתקיימות הרצאות רבות בנושא. כמו כן ברוב האוניברסיטאות ישנו חוג לספרות. בנוסף לחוקרי הספרות ישנם מבקרי ספרות שגם הם עוסקים בספרות שלא דרך היצירה. תפקידם הוא לתת את חוות דעתם על יצירות שונות כדי לעזור לציבור הקוראים לבחור את רכישותיו. תורת הספרות תורת הספרות קיימת לכל המאוחר מימי הפואטיקה לאריסטו דרך הארספואטיקה להוראציוס ועד לימי הרומנטיקה, ועד בכלל. עם זאת, מרבית התאוריות שקדמו למאה העשרים היו יותר נורמטיביות מאשר דסקריפטיביות, הן ניסו לתאר כיצד ראוי לכתוב ולא מהי ספרות והמנגנונים הפועלים בה ומתוכה. המחצית הראשונה של המאה העשרים הביאה תחת כנפיה שורת אסכולות שעסקו בתורת הספרות במובן דסקרפטיבי. מגמה זו החלה להשתנות עם עליית הזרם הפוסט סטרוקטורליסטי ואסכולות המחקר שיצאו ממנו. כיום משמש המונח תורת הספרות לכיסוי מגוון אסכולות ותופעות בעלות אוריינטציה תאורטית (ואף אוריינטציה שאינה תאורטית במוצהר) שונה. אי לכך קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, לתחום את גבולותיה. תחומים בחקר הספרות תורת הספרות עוסקת בתחומים שונים ומגוונים, בהתאם לאוריינטציה המחקרית של האסכולות השונות. בין עיסוקיה המרכזיים ניתן למנות תחומי מחקר אלה: נרטולוגיה: חקר הנרטיבים הרמנויטיקה: חקר הפרשנות (כיצד יש לפרש טקסטים) אינטרטקסטואליות: חקר רמיזות טקסטואליות לטקסטים אחרים. לשון פיגורטיבית: חקר הלשון הפיגורטיבית (מטפורות, דימויים וכדומה) מדעים קוגניטיביים (ביקורת תגובת הקורא): חקר האופן בו קוראים מגיבים ומפרשים טקסטים. ז'אנרולוגיה: חקר סוגות ספרותיות. ספרות עברית וישראלית הספרות העברית עד הקמת המדינה שמאל|ממוזער|400px|מגילת אסתר כתובה על קלף מגולגל שמאל|ממוזער|280px|מספר שורות מכתב יד קאופמן שמאל|ממוזער|215px|העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא ממוזער|215px|שמאל|אליעזר בן-יהודה, בלשן הנחשב למחיה השפה העברית ממוזער|215px|שמאל|שמואל יוסף עגנון, מוכר גם בשם המקוצר ש"י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה ממוזער|215px|שמאל|חיים נחמן ביאליק, משורר, סופר מגדולי המשוררים העבריים בזמנו, זכה לתואר "המשורר הלאומי" ממוזער|250px|שמאל|רחל המשוררת מן המשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת. ספרות עברית היא כלל הספרות שנכתבה בעברית במהלך הדורות. מקובל לחלק את הספרות העברית על פי התקופות, כל תקופה ואפיוניה. חלוקה נוספת היא על פי סוגות. מרבית הספרות העברית היא ספרות יהודית ובהדרגה, מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, גם ספרות ישראלית. הגלגול שעברה הספרות העברית במהלך ההיסטוריה, מספרות של עם היושב בארצו ומדבר בשפתו לספרות של עם גולה עם שפה קפואה שאינה בשימוש יום-יומי ועד לתחיית השפה העברית ועצמאות מדינית ותרבותית מחודשת, הגלגול הזה הכתיב במידה רבה את תוכני הספרות העברית במהלך הדורות. הספרות העברית הקדומה ביותר שהשתמרה היא ספרות תקופת המקרא התחומה בין ראשית הספרות העברית ובין שנת 200 לפני הספירה ומכילה את ספרי התנ"ך. התקופה הבאה מתחילה מסיום תקופת המקרא ונמשכת עד ראשית המאה ה-7 וכוללת את הספרים החיצוניים, ספר המשנה והתוספתא, המכילתא, תורת כוהנים, ספרי, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי ומדרשי אגדות שונים. ספרות תקופת הגאונים בבבל באה לידי ביטוי בצורת שאלות ותשובות בנושאי הלכה, שקובצו יחד. תקופה זו כוללת גם התפתחות של הפיוט העברי דוגמת הפיוטים של סעדיה גאון, האי גאון ועוד. במחצית השנייה של ימי הביניים ובתקופת הרנסאנס, התרכזה הספרות העברית במרכזים יהודיים בספרד, איטליה, ביזנטיון, צפון אפריקה, דרום צרפת ומרכז גרמניה. שירת ימי הביניים של יהדות ספרד הפיקה יצירות, שחלקן מושרות כפיוטים דתיים וחלקם בפי זמרי מוזיקה פופולרית. בתקופה שבין המאה ה-10 ובין מחצית המאה ה-18 הספרות העברית מתרכזת בספרות תורנית (במיוחד בשיטת השאלות ותשובות), מחקרים בדקדוק עברי, פרשנות המקרא, פילוסופיה ומוסר, מדעי הטבע ובמיוחד רפואה. המהפכה הצרפתית ולאחריה נפולאון בונפרטה הביאו ליהודים את בשורת האמנציפציה, אך הבשורה הייתה כרוכה בתהליך של מודרניזציה בחברה היהודית ואף בדת. החברה היהודית המסורתית הולידה מתוכה את תנועת ההשכלה היהודית שיצרה זרמים רפורמיים מתבוללים במידה כלשהי, אך גם זרמים מסתגרים ומתבדלים. בתוך המאבקים האלה, תוך התבוננות בלאומיות החדשה של עמי אירופה, לאומיות שדחתה את היהודים, יהודים רבים התחילו לחפש מסילות ללאומיות יהודית, צעדו בדרך שהובילה לציונות. בדרך הזאת גילו מחדש את ארון הספרים היהודי ואת השפה העברית ולימודה התרחב מאוד. עם ריבוי יודעי העברית התרבו גם היוצרים בשפה זו וגם הטקסטים העבריים, כולל עיתונות עברית. העיתונות הכתובה עברית, דוגמת המאסף, שנוסד על ידי "חברת דורשי לשון עבר" (הוקמה ב-1782), הקלה על ציבורים יהודים רחבים את הגישה לטקסטים כתובים עברית. העיתונות העברית, שהתפשטה והגיעה לכל ריכוזי היהודים הגדולים באירופה, נאבקה על הקוראים עם העיתונות היהודית בשפות המקום ובשפות יידיש ולדינו. תקופת התחייה, שהתחילה עם הסופות בנגב ובמהלכה התרחשה תחיית הלשון העברית באירופה ובארץ ישראל, סימנה דרך חדשה עבור הספרות העברית, הדרך שליוותה את המפעל הציוני והסתיימה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. אליעזר בן-יהודה, חידש מילים עבריות רבות, שהיו חסרות בגלל היות העברית, עד אז, שפת פולחן בלבד. השפה המתפתחת והמתעשרת במילים חדשות, הייתה כלי טוב יותר בידי כותבי העברית ואיפשרה את פריחת הספרות העברית. בהדרגה, לאחר ניצחון העברית במלחמת השפות ובמקביל להתפתחות וגידול היישוב היהודי בארץ ישראל, עלו אליה יוצרים בשפה העברית ואחרים צמחו מתוך היישוב, שחיי התרבות שלו התנהלו, במידה הולכת וגוברת, בשפה העברית. בקיץ 1926, נערך לראשונה בתל אביב, ביוזמת ברכה פלאי, שבוע הספר העברי, אירוע שבמהלכו נמכרו ספרים עבריים בהוזלה. האירוע נערך שוב ושוב במהלך השנים ומשנת 1961 היה לאירוע קבוע המתרחש במועד קבוע מראש. במאבק המתמיד בין העברית ובין השפות האחרות שהיו שגורות בפי יהודי ארץ ישראל ובמיוחד היידיש, העברית התחזקה יותר ויותר, גם בעזרת גדוד מגיני השפה. במקביל להתפתחות הספרות העברית בארץ ישראל, במזרח אירופה, בברית המועצות, השלטון הקומוניסטי קבע שאין עם יהודי, לכן גם אין לו שפה לאומית ופעל לדיכוי התרבות העברית. תרבות היידיש, שלא הייתה משותפת לכל היהודים, קיבלה עידוד מסוים, כדי להרחיק את היהודים מהעברית. הספרות הישראלית הספרות העברית בישראל הייתה המשך ישיר של הספרות העברית שנכתבה בארץ ישראל ובתפוצות ישראל לפני הקמת המדינה. לפי החוק במדינת ישראל, הספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים מקבלת שני עותקים של כל ספר אשר פורסם בישראל. ספרות דור תש"ח: סופרי דור תש"ח או דור הפלמ"ח או דור מלחמת השחרור או דור בארץ הם הכינויים שניתנו לחבורת יוצרים, מרביתם מיוצאי הפלמ"ח, שהובילו את הספרות העברית בשנות הארבעים ושנות החמישים של המאה ה-20. החוויה המרכזית של דור יוצרים זה טמונה בהקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות. הדור הזה נבדל מהדורות שקדמו לו גם בשפת הכתיבה שלו, עברית יום-יומית ולא השפה הלימודית או הנמלצת ששימשה את הסופרים שקדמו לדור זה. בין סופרי דור הפלמ"ח נמנים: משה שמיר, חיים חפר, ס. יזהר, מרדכי טביב, דוד שחר, נתן שחם, אהרן מגד, חנוך ברטוב, שלמה ניצן, יהודית הנדל, יונת ואלכסנדר סנד, יגאל מוסינזון, בנימין תמוז, נעמי פרנקל, אהרן אמיר, אידה צורית, דוד שחם ועוד. במקביל לקבוצת דור הפלמ"ח פעלה בישראל קבוצה קטנה יותר של יוצרים, בהנהגת יונתן רטוש, הכנענים. המשוררים של דור זה היו: אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אמיר גלבע, זרובבל גלעד, חיים גורי, ע. הלל, בנימין גלאי, יצחק שלו, אבא קובנר, יחיאל מר, עוזר רבין, טוביה ריבנר, אבנר טריינין, שלמה טנאי, נתן יונתן ואחרים. במחזאות בלטו בעיקר: נסים אלוני, יגאל מוסינזון, משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, אהרן מגד ועוד. יוצרים מבני העליות החדשות: גלי העלייה של ראשית המדינה הצמיחו מתוכם גם יוצרים שתרמו רבות לספרות העברית. חלק מיוצרים אלה הביאו אל הספרות העברית את זכרונות השואה, תהומות הרשע שהכירו, גבורת הפרטיזנים ומורדי הגטאות, תחושת הגעגועים לבני המשפחה והידידים שנרצחו, תחושת האשם של השורדים והנקמה. לצד יוצרי ספרות השואה היו גם יוצרים שחיפשו את הדרך אל החוויה החדשה של עם חופשי במולדתו, להיות "צבריים" יותר מהצברים, כמו דן בן אמוץ ואחרים, כמו אפרים קישון, שהביאו מטען תרבותי מארץ הולדתם והתאימו אותו לחברה הישראלית. סופרי הגל החדש: סופרי שנות השישים של המאה ה-20, שכונו על ידי מבקרי הספרות דן מירון וגבריאל מוקד בשם דור המדינה, כונו גם בשם "הגל החדש" על ידי אהרן מגד ומבקר הספרות גרשון שקד. ספרות הגל החדש נוטה אחרי השינויים שחלו בספרות המערב, תוך העדפת סגנונות כתיבה אבנגרדיים בסיפורת. יש העדפה של התרכזות בפרט על פני המצב האנושי והגיבור עוטה דמות חדשה, דמות האנטי גיבור. יוצרי תקופה זו מושפעים מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מבחוץ ומבצע סיני ומלחמת ששת הימים מבית וברקע המוסרי פרשת לבון והעסק הביש. בין סופרי דור זה התבלטו: עמוס עוז, א.ב. יהושע, עמליה כהנא-כרמון, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, שולמית הראבן, יצחק אורפז, יורם קניוק, דן צלקה, פנחס שדה, רחל איתן, אמנון שמוש, ישעיהו קורן, אהוד בן עזר, שולמית לפיד, סמי מיכאל, שמאי גולן, שמעון בלס, דן שביט ועוד. הבולטים בין המשוררים היו: יהודה עמיחי, משה דור, משה בן-שאול, אריה סיון, אנדד אלדן, דוד אבידן, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ, ישראל פנקס, אשר רייך, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, איתן איתן, יחיאל חזק, ישראל הר, איתמר יעוז-קסט, יעקב בסר, ישראל אלירז ועוד. סופרי הגל המפוכח: יוצרי "הגל המפוכח", פעלו במהלך שנות השבעים של המאה ה-20. הדור כונה הדור המפוכח, משום ההתפכחות שהתרחשה אצל יוצרים אלה כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים, התפכחות שבאה לידי ביטוי ביצירתם. בין סופרי הגל הזה התבלטו יעקב שבתאי, יצחק בן-נר (שני הראשונים נחשבים למבשרי הגל), חיים באר, רות אלמוג, אלי עמיר, ישראל המאירי, יעקב בוצ'ן, דוד שיץ, אריה סמו, אברהם הפנר, יצחק לאור, דויד גרוסמן, מאיר שלו ועוד. בין המשוררים נמנים: מאיה בז'ראנו, יוסף שרון, רוני סומק, אמיר אור, אלון אלטרס ועוד. בתחום התיאטרון בלטו: יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי, חנוך לוין ועוד. בדור הזה הופיעה שירה הומוסקסואלית של יותם ראובני, חזי לסקלי, אילן שיינפלד ואחרים ושירה דתית מודרנית של חוה פנחס-כהן, מירון איזקסון, אדמיאל קוסמן ואחרים. סופרי הגל האחר: סופרי "הגל האחר", הוא הכינוי שנתן פרופסור אברהם בלבן לסופרי המחצית השנייה של שנות השמונים של המאה ה-20 ושנות התשעים של המאה ה-20 בספרו "גל אחר", שיצא לאור ב-1995 (מבקר הספרות יוסף אורן כינה את הדור הזה בשם "הקולות החדשים"), הגם שאין שום מכנה משותף בין הסופרים הללו. סופרי הגל האחר שייכים לזרם הפוסט מודרניסטי. בין סופרי קבוצה זו נמנים אורלי קסטל-בלום, אתגר קרת, דודו בוסי, משה אופיר, דרור בורשטיין, רן יגיל, דן בניה-סרי, סביון ליברכט, נאוה סמל, גבריאלה אביגור-רותם, יצחק בר-יוסף, איתמר לוי, חנה בת-שחר, יהודית קציר, יובל שמעוני, רונית מטלון, דורית אבוש, אלברט סויסה, אילנה ברנשטיין, לאה איני, מירה מגן, גידי נבו, חגי ליניק, יעל הדיה, גיל הראבן, צרויה שלו, אלונה קמחי, דורית רביניאן, אשכול נבו, סמי ברדוגו ועוד. עידוד הספרות הישראלית ופיתוחה בין הגופים האמונים על הפצת הספרות וקידומה בארץ: עמותת מרכז הספר והספריות בישראל אשר פועלת במטרה לקדם ולטפח את הספריות, הספרנות, המידענות ותרבות הספר והקריאה בארץ. המרכז פועל כגוף עצמאי הפועל בתחומי פעילות מרכזיים אלו: מפעלי ספרות לעידוד היצירה הספרותית, היוצרים והמתרגמים, ספרות ילדים ערבית, קטלוג הספרים הישראלי המקצועי והמעודכן בעולם הספריות, פעולות תרבות בספריות וקורסי הדרכה והשתלמויות לעוסקים בתחומי המידע והספרנות, הפעלת אתר הספרייה הדיגיטלית הישראלית ורכש ספרים בהנחות לספריות בתי ספר ולספריות ציבוריות. ראו גם מונחים טכניקות ספרותיות ספרות יפה שירה אידיליה - בלדה - חמשיר יוצרים סופרים - משוררים - מחזאים סופרים עבריים משוררים עבריים לקריאה נוספת יוסף אבן, מילון מונחי הסיפורת, הוצאת אקדמון אשר א' ריבלין, מונחון לספרות, הוצאת ספרית פועלים עזריאל אוכמני, לקסיקון מונחים ספרותיים, הוצאת ספרית פועלים עדי פרוש, פילוסופיה, ספרות ומה שביניהן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן והוצאת כרמל, 2018. קישורים חיצוניים מפעלי ספרות באתר מרכז הספר והספריות בישראל מיזם ויקימדיה לטקסטים חופשיים - "ויקיטקסט" - המיזם באנגלית - ויקיטקסט בעברית אתר לכתיבת תסריטים בקוד פתוח סִפְרוּת או סַפְרוּת? באתר האקדמיה ללשון העברית הערות שוליים * קטגוריה:ספר

אפגניסטן

ממוזער|250px|ילדה מאפגניסטן האמירות האסלאמית של אפגניסטן (בפשטו: ; בדארי: ; תעתיק מדויק: אמארת אסלאמי אפע'אנסתאן) היא שמה הנוכחי של אפגניסטן, ארץ ללא מוצא לים, הממוקמת בחלקה הדרום-מרכזי של מרכז אסיה. היא גובלת באיראן במערב, בפקיסטן בדרום ובמזרח, בטורקמניסטן ובאוזבקיסטן בצפון (לאורך נהר קושק), בטג'יקיסטן בצפון מזרח וברפובליקה העממית של סין בחלק המזרחי ביותר של המדינה. כמעט כלל אוכלוסיית אפגניסטן הם מוסלמים, והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. היסטוריה בין המאה ה-1 למאה ה-3 שלטה באזור (שבצפונה שכנה ממלכת באקטריה) אימפריית קושאן, אשר שילבה בתרבותה יסודות הינדים, הלניסטיים ובודהיסטיים. במאה ה-3 נוצחו הקושאנים על ידי האימפריה הסאסאנית. במאות ה-9 וה-10 החלה השפעה הולכת וגוברת של האסלאם. בשנת 1219 השתלטו על האזור המונגולים בראשות ג'ינגיס חאן. אפגניסטן המודרנית נוסדה בשנת 1747 בידי אחמד שאה דוראני. במאה ה־19 נאבקו האימפריה הרוסית והאימפריה הבריטית על השליטה באפגניסטן במה שקרוי כיום המשחק הגדול, מאבק שהביא לעיצוב גבולותיה הנוכחיים. אפגניסטן המודרנית קיבלה עצמאות מהבריטים בשנת 1919, והייתה לממלכת אפגניסטן בה מלך מוחמד נאדיר שאה, שהעניק לממלכתו חוקה ב-1930 שהפכה את המדינה למונרכיה חוקתית. בין 1933 ל-1973 שררה יציבות יחסית במדינה, תחת שלטונו של המלך מוחמד זאהיר שאה. בשנת 1964 העביר זאהיר שאה חוקה חדשה שיצרה דמוקרטיה פרלמנטרית מוגבלת. ב-1973 תפס את השלטון ראש הממשלה מוחמד דאוד ח'אן, אשר ביטל את המונרכיה והכריז על אפגניסטן כרפובליקה, כשהוא משמש כנשיא. בשנת 1978 נרצח דאוד וכל משפחתו בידי פעילי המפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, אשר השתלטה בכוח על השלטון. בשנת 1979 פלשה ברית המועצות לאפגניסטן כדי לחזק את הכוחות הקומוניסטיים ולהקים בה משטר פרו־סובייטי. פלישה זו גררה מעורבות של ארצות הברית במלחמה, ומעורבות של שכנותיה האחרות, כשאפגניסטן משמשת זירה ב"מלחמה הקרה". המלחמה בין הסובייטים לבין כוחות המוג'אהדין נמשכה עד שנת 1989, גבתה את חייהם של בין 600,000 ל-2 מיליון אזרחים אפגנים, והביאה לבריחה המונית של כ-5 מיליון אזרחים למדינות השכנות. בשנת 1989, נסוגו כל כוחות ברית המועצות מאפגניסטן, ובשנת 1992 נפל גם המשטר הקומוניסטי המקומי, בראשות מוחמד נג'יבאללה. באותה שנה פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם, אשר הסתיימה רק בשנת 1996 כאשר הטליבאן הפונדמנטליסטי השתלט על יותר מ-80% מהמדינה, כולל הבירה קאבול (הקומוניסטים המשיכו להחזיק בחלקה הצפוני). שמאל|ממוזער|250px|כוחות הקואליציה במהלך פלישת ארצות הברית לאפגניסטן שלטון הטליבאן התאפיין בקיצוניות אסלאמית, החלת חוקי הקוראן כחוקי המדינה, דיכוי נשים חסר תקדים, וכן במתן חסות וסיוע לארגוני טרור אסלאמיים בינלאומיים, כגון אל-קאעידה. עובדות אלה הובילו להטלת חרם בינלאומי על המדינה. לאחר פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001 האשימה ארצות הברית את אפגניסטן במתן סיוע לאוסאמה בן לאדן וארגונו אל-קאעידה. האמריקנים פלשו למדינה במהלך מלחמת אפגניסטן בראשות קואליציה של מדינות והביאו לקץ שלטון הטליבאן. ב־9 באוקטובר 2004 התקיימו בחסות ארצות הברית הבחירות הדמוקרטיות במדינה אליהם נרשמו יותר מעשרה מיליון מצביעים (40 אחוזים מהם נשים). הבחירות נוהלו בליווי שורה של כשלים וחלק מהמפלגות החרימו אותן, אולם לבסוף חאמיד כרזאי ניצח ברוב של 55.4 אחוזים מהקולות. אנשי הטליבאן המשיכו בהתנגדותם למה שהם מגדירים כ"כיבוש אמריקני", וביצעו פיגועים כנגד מטרות מערביות ונגד השלטון. בשנת 2018 נהרגו בקרבות פנימיים באפגניסטן כ-3,800 אזרחים. ארצות הברית החליטה להפסיק את פעילותה הצבאית במדינה ולהוציא את כל כוחותיה הצבאיים עד לסוף אוגוסט 2021. בעקבות נסיגת ארצות הברית וכוחות הקואליציה של נאט"ו באוגוסט 2021 השתלט הטליבאן מחדש על המדינה. ב-15 באוגוסט 2021, החלו כוחות הטליבאן להיכנס לעיר הבירה קאבול וכבשו אותה. באותו זמן יצאו אלפי אפגנים ב"יציאת אפגניסטן", מאזור הגבול שבין אפגניסטן לאיראן ולפקיסטן ולמדינות שכנות נוספות. סוכנות הפליטים של האו"ם העריכה בספטמבר 2021, שמספר האפגנים שיברחו מארצם עד סוף 2021 יגיע לחצי מיליון. פוליטיקה בין השנים 2001–2021 אפגניסטן הייתה רפובליקה אסלאמית. בראש הרפובליקה עמד נשיא שנבחר בבחירות ישירות. בית המחוקקים של אפגניסטן בתקופה זו, האספה הלאומית של אפגניסטן, היה בית מחוקקים דו-ביתי, שהבית התחתון, בית הנבחרים של העם, משמש כבית המחוקקים העיקרי. הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהיסטוריה של אפגניסטן נערכו ב־9 באוקטובר 2004, 18 התמודדו על משרת הנשיא, כששני הבולטים שבהם הם חאמיד כרזאי ויונוס קנוני. למרות האיומים של הטליבאן, מיליוני אפגנים, בהם כ־40% נשים, נהרו לקלפיות כדי לבחור את הנשיא הנבחר הראשון שלהם. כדי למנוע הצבעות כפולות החליטו השלטונות לצבוע בדיו בלתי מחיק אצבע של הבוחר כך שלא יוכל ללכת למחוז הקרוב ולהצביע בשנית. למרות זאת, טענו רבים מהמתמודדים שהיו זיופים ולא קיבלו את התוצאות בשל טענות להצבעה כפולה ובלתי חוקית. ההאשמות היו כל כך קשות עד שרבים האמינו שהדבר יוביל לכאוס במדינה. המחלוקות הסתיימו כאשר יונוס קנוני ומתמודדים אחרים שהחרימו את הבחירות קיבלו את התוצאות כדי שהמדינה לא תכנס למשבר. שלושה שבועות לאחר הבחירות הוכרז חאמיד כרזאי כנשיא הרשמי של המדינה לאחר שקיבל 55.4% מהקולות. במקביל, הוקמה מחדש האספה הלאומית של אפגניסטן בבחירות שנערכו בספטמבר 2005. ב-12 ביולי 2011 נרצח אחיו של הנשיא אחמד וואלי כרזאי אשר כיהן כמושל מחוז קנדהאר והיה אחד מהאנשים בעלי הכוח הפוליטי הרב ביותר בדרום אפגניסטן, וידוע כמשתף פעולה עם ארצות הברית ומדינות המערב. ב-2014 הסתיימה כהונתו של כרזאי. לאחר שני סיבובי בחירות הסכימו ביניהם אשרף גאני אחמדזאי ועבדאללה עבדאללה על חלוקת השלטון, כאשר גאני התמנה לנשיא ועבדאללה לראש ממשלה. ב־15 באוגוסט 2021, בעקבות כניסתו לקאבול וכיבוש רוב שטחי המדינה, הודיע ארגון הטרור הטליבאן כי הוא מתכנן להכריז על הקמה מחודשת של "אמירות אסלאמית". הארגון כבר השליט אמירות איסלאמית באפגניסטן בשנים 1995–2001. ב-7 בספטמבר הכריז הארגון על הקמת ממשלה זמנית, המורכבת מגברים בלבד ומבכירי הטליבאן. לראש הממשלה מונה מוחמד חסן אחונד. עם זאת, מנהיג המדינה בפועל הוא הייבתוללה אח'ונדזאדה, מנהיג הטליבאן ומי שנושא במשרת "המנהיג העליון". כלכלה אפגניסטן היא אחת המדינות העניות והנחשלות בעולם, אשר כלכלתה ניזוקה קשות מהפלישות החוזרות ונשנות, ממלחמות האזרחים, ומשנות בצורת קשה. שני שלישים מאזרחי המדינה מתפרנסים ממשכורת הקטנה מ-2 דולר ליום, ושיעור האבטלה מתקרב ל-40% (נכון לשנת 2005). רוב האוכלוסייה עוסקת בחקלאות ובגידול בקר. מרבית האוכלוסייה ממשיכה לסבול ממחסור באוכל, בגדים, דיור, בעיות רפואיות וכן מבעיות נוספות שנבעו מהפעולות הצבאיות וחוסר השקט הפוליטי במדינה. עד לשנת 2002 סבלה המדינה משיעור אינפלציה גבוה מאוד, אך בשנים האחרונות חל מיתון בשער המטבע. לאחר תבוסת הטליבאן ב-2001 במלחמת אפגניסטן חקלאים רבים שבו לגדל מוצרים ליצוא במקום לאספקת אוכל לאוכלוסייה המקומית. אחד הגידולים הוא האופיום, שנאסר לגידול בתקופת הטליבאן בשל חוקי האסלאם שהונהגו במדינה, ובתום המלחמה, אפגניסטן שוב הפכה ליצרנית האופיום הגדולה בעולם. מאמצי השיקום של המדינה הביאו ליוזמות שונות מצד מדינות העולם, ובשנת 2002 תרמו מדינות העולם כ-4.5 מיליארד דולר שהופקדו בבנק העולמי למטרות השקעה ופיתוח של המדינה בתחומי החינוך והבריאות, בניית מתקנים סניטריים, פיתוח הענף החקלאי, בניית תשתיות בתחומי התחבורה, האנרגיה והתקשורת. בשנת 2021, סיוע החוץ נאמד ב-80% מהתמ"ג האפגני והוערך בכ-20 מיליארד דולר. חלק מהסיוע אבד בשל שחיתות עמוקה. יותר מ־70% מהתקציב הלא־צבאי של ממשלת אפגניסטן הגיע מסיוע בינלאומי, שברובו הופסק לאחר השתלטות הטליבאן על אפגניסטן. בהמשך הובטח סיוע מסוים. מחקרים גאולוגיים הראו כי קיימים במדינה אוצרות טבע רבים, בכלל זה נפט, גז טבעי, ומרבצים ניכרים של מתכות ומינרלים. רק חלק זעיר ממשאבים אלה מנוצל כיום. על פי מדד האושר העולמי שפורסם ב-2024, אפגניסטן מדורגת אחרונה, מתחת ללבנון. תקשורת בטרם כניסת האמריקאים לאפגניסטן, קווי טלפון היו מצרך נדיר. לדוגמה, בעיר הבירה, קאבול, אשר אוכלוסייתה מונה כ-4 מיליון איש, היו כ-12,000 קווי טלפון תקינים, ומחוץ לבירה היה המצב גרוע הרבה יותר. אמצעי התקשורת היחיד שהיה אז בין ערי אפגניסטן או בין אפגניסטן לשאר העולם היה נעשה בתקשורת לווינית. נכון לשנת 2016, למחצית מהאוכלוסייה יש טלפון סלולרי. במדינה יש 22 מפעילות אינטרנט, ולרשת מחוברים כ-5 מיליון בני אדם. דמוגרפיה אוכלוסיית המדינה מונה כ-42 מיליון תושבים. תוחלת החיים היא 64.2 שנים. שיעור הפריון הוא 3.7 צאצאים לאישה. שפות הלשונות המדוברות באפגניסטן מרכיבות פסיפס לשוני רב גוני ומיוחד. אפגניסטן מצויה בטבור המפגש בין שלוש קבוצות לשונות שונות - ענף השפות האיראניות וענף השפות ההודו-אריות של משפחת השפות ההודו-אירופיות, והשפות הטורקיות. באפגניסטן ניתן למצוא דוברים ילידים של לשונות משלוש הקבוצות האלה, בנוסף לדוברים של משפחות-שפות מיעוט נדירות. בין השפות העתיקות שנמצא להן תיעוד בשטח אפגניסטן, מצויות ארמית (המלכותית), שפה שמית, שהייתה לשונה הרשמית של האימפריה האחמנית, בקטרית – שפה איראנית מזרחית אמצעית, פרסית אמצעית (פהלווי) וסוגדית, שפה איראנית מזרחית אמצעית שדוברה בשטחים נרחבים בדרך המשי. באפגניסטן נמצאו מספר כתובות סלע בפרסית יהודית קדומה, כתובות בכתב עברי. בימינו, משפחת השפות הנפוצה ביותר באפגניסטן מבחינת מספר הדוברים היא משפחת השפות ההודו-אירופיות ובתוכה קבוצת השפות האיראניות. הלשון הראשונה שקיבלה מעמד רשמי באפגניסטן היא פשטו, שפה איראנית צפון-מזרחית, המדוברת בידי כ-50% מהאזרחים האפגנים כשפת אם או כשפה נוספת. לפשטו מעמד של שפה רשמית באפגניסטן, והיא השפה האיראנית המזרחית המדוברת ביותר. שפה איראנית נוספת הנהנית ממעמד רשמי באפגניסטן היא דארי (פרסית מזרחית), שפה איראנית דרום מערבית, הקרובה מאוד לפרסית המערבית הנהוגה באיראן ולטג'יקית (יש המסווגים את שלושתן כשפה אחת). דארי מדוברת על ידי 25%–35% מאוכלוסיית אפגניסטן כשפת אם. הניב של דארי המדובר בקאבול, בירת אפגניסטן, מובן ברמה זו או אחרת על ידי כ-80% מאוכלוסיית אפגניסטן, עובדה המקנה לה מעמד של לינגואה פרנקה לאומית. דארי, הפרסית ה"אפגנית" (שלרוב נקראה עד שנת 1964 פשוט "פארסי", כלומר פרסית), מתחלקת לחמש קבוצות ניבים. כל קבוצת ניבים מאחדת בתוכה מספר ניבים מקומיים נוספים. הניב הפרסי הנפוץ ביותר באפגניסטן הוא קאבולי. דוברי ניב זה הם, ככל הנראה, טג'יקים מבחינה אתנית. בניב זה ניתן למצוא מרכיבים הודיים רבים. בניב הקאבולי בקרבת הגבול הטג'יקי ניתן למצוא מאפיינים טג'יקיים רבים. אגד הניבים השני הוא זה של אזור הראת, הוא קרוב מאוד לניב הפרסי של אזור ח'וראסאן האיראני. שתי קבוצות ניבים נוספות הן זה של אזור קאנג, שדובריו שייכים לעם הסיסטאני (אף על פי שאינם דוברים סיסטאנית, לשון איראנית דרום-מערבית המצויה על סף הכחדה), והניב של אזור זאראז'ת. באפגניסטן מדוברות שפות איראניות נוספות בפי מיעוטים שונים. הנפוצה מביניהן היא בלוצ'ית, לשון איראנית צפון-מערבית, עובדה מפתיעה בהתחשב במיקומה הגאוגרפי של אפגניסטן. בלוצ'ית מדוברת גם בפקיסטן, בדרום-מזרח איראן ובטורקמניסטן. בצפון-מזרח אפגניסטן, בסמוך לגבול עם טג'יקיסטן, מדוברות שפות פאמיר, אגד שפות איראניות צפון-מזרחיות ובו מספר רב של לשונות מיעוט שבטיות. הבולטות מבין אלה הן רושני וואחי. אפגניסטן היא המדינה היחידה שבה ניתן למצוא אוכלוסייה גדולה יחסית של דוברי שפות איראניות דרום-מזרחיות. אחוז קטן מהאוכלוסייה האפגנית, היושב בעיקר קרוב לגבול הפקיסטני, דובר פר'צי ואומורי. בעוד שככל הנראה ישנם כיסים של דוברי אומורי בפקיסטן, פרצ'י מדוברת באפגניסטן בלבד. שאר השפות שבהן נעשה שימוש באפגניסטן כוללות שפות טורקיות ושפות הודו-אריות. השפות הטורקיות של אפגניסטן כוללות את אוזבקית, המדוברת בפי כ-1.2 מיליון תושבים, טורקמנית עם מעל מאה אלף דוברים, קירגיזית ואויגורית. בנוסף, ניתן למצוא מיעוט דובר מונגולית. בין השפות ההודו-אריות, הלשון בעלת מספר הדוברים הגבוה ביותר היא פנג'אבי, שפה הודית מערבית חדשה. שפות הודו-אריות אפגניות נוספות שייכות למשפחה הדרדית. באפגניסטן ניתן למצוא לשונות נוספות, שאינן משויכות לאחת מהמשפחות הנ"ל: זרגארי, לזמי ושפות ג'אט הנדירות. דת והרכב אתני שמאל|ממוזער|250px|קבוצות אתנו-לשוניות באפגניסטן, 2001 אפגניסטן, כמו מדינות אחרות באזור, מורכבת מקבוצות אתניות רבות, ובהן קבוצות מיעוט רבות. ההתפלגות האתנית במדינה (לנכון ל-2019) היא: 42% מהאוכלוסייה הם פשטונים (האליטה של המדינה), 27% הם טג'יקים, 9% הם האזארים (המיעוט במעמד התחתון), 9% אוזבקים, 4% אמקים, 3% טורקמנים, 2% בלוצ'ים ו-4% מיעוטים אחרים. מבחינה דתית, אפגניסטן היא מדינה מוסלמית. 80% מהאוכלוסייה הם מוסלמים סונים ו-19% מוסלמים שיעים. אחוז אחד בלבד אינם מוסלמים אלא הם ממיעוטים שונים כמו ההינדים והסיקים. יהדות אפגניסטן עד אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 חיו באפגניסטן כ-8,000 יהודים, במסגרת קהילה שהתקיימה כ-200 שנה. בשנות ה-50 עלו רוב היהודים לישראל. ישנן מספר סברות לגבי נסיבות הגעתם של יהודים לאפגניסטן. לפי סברה אחת, יהודים רבים היגרו ממשהד שבאיראן, לאחר שהשיעים ניסו לאסלם אותם בכפייה (ראו: אנוסי משהד). לפי סברה אחרת, הגיעו היהודים מצפון, בעיקר מאזור בוכרה שבאוזבקיסטן. מרבית הקהילה היהודית באפגניסטן התגוררה בעיר הראת שבצפון מערב המדינה ובעיר בלח'. בעיר הבירה קאבול התגוררו מעט יהודים, ובנוסף התגוררו מעטים בכפרים. עיקר פרנסתם של היהודים היה בעיסוק במסחר, בהברחת גבול ובחלפנות כספים. לפני מלחמת האזרחים שגשגה הקהילה היהודית באפגניסטן. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, ברחו רוב היהודים העשירים מאפגניסטן בדרך המשי לכיוון ישראל, דרך אוזבקיסטן, איראן, עיראק וירדן. עם זאת, עד שנת 2021 חי באפגניסטן יהודי אחד, זבולון סימן-טוב, שהתגורר בבית הכנסת בבירה קאבול. קישורים חיצוניים מיסט - אתר מידע וסיכומים של תלמידי "החוג להיסטוריה של המזרח-התיכון" באוניברסיטת ת"א רשת חדשות אפגניסטן - אתר חדשות ותיק הפועל משנת 1999 אסטרטגיית הפיתוח הלאומית של אפגניסטן האוניברסיטה האמריקאית באפגניסטן צור שיזף, היהודי האחרון בקבול, כתבה באתר צור שיזף, 2006 , פורסם במקור ראשון הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:רפובליקות אסלאמיות קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות פרסית

מוסלמים

ממוזער|363x363 פיקסלים|גברים מוסלמים מתפללים בקהיר (1865) שמאל|ממוזער|250px|אישה מוסלמית עוטה רעלה (ניקאב). התפשטות הנוהג לדרוש מנשים לכסות את פניהן ברעלה נחשב להקצנה בעולם המוסלמי בכלל ובארצות ערב בפרט. מוסלמים הם המאמינים באסלאם, דת מונותאיסטית אברהמית שהחלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד. על פי המחקר העדכני ביותר, מספרם הכולל של המוסלמים כיום הוא כ-1.9 מיליארד, כרבע מאוכלוסיית העולם. בכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון וכמו כן בישראל (ראו אסלאם בישראל), בצפון אפריקה, בדרום אסיה, ובדרום-מזרח אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב. מוסלמים מהווים, נכון לשנת 2020, 18.0% מן האוכלוסייה בישראל. פלגים עיקריים בקרב המוסלמים האסלאם נחלק לשני פלגים עיקריים: סונה (سُنّة), הנחשבת לאורתודוקסיה של האסלאם וכוללת כ־80 אחוזים מהמוסלמים, והשיעה (شيعة היא המילה הערבית לסיעה), שהתפצלה מהסונה עקב חילוקי דעות על הנהגת האסלאם לאחר מות מוחמד וכוללת כ־15 אחוזים מהמוסלמים. בנוסף קיימים פלגים נוספים (כ־5 אחוזים מהמוסלמים) כמו האיבאדיה (الإباضية, אשר כונה בטרם הרפורמה שעבר "ח'וארג'", الخوارج). באסלאם הסוני עצמו יש 4 אסכולות המהוות את הזרם המרכזי, וכן עוד כמה זרמי משנה כמו הווהאבים, שהיא סיעה מייסודו של מחמד אבן עבד אל-והאב (1691–1787), השלטת בערב הסעודית ומפרשת את האסלאם באופן רדיקלי ואת ההלכה המוסלמית באופן מילולי, הסלפיה אשר רוב חבריה נחשבים כבעלי אידאולוגיה ג'יאהדיסטית, הסוּפיוּת (בערבית: تصوّف, תַצַוֻף'), שהיא זרם מיסטי יחסית, ומקפיד יותר על הכוונה מאשר על המעשה. העולם המוסלמי בימינו מאז תקופת הרנסאנס עבר העולם המערבי, בפרט במערב אירופה, תהליך של חילון, שכלל, בין היתר, ניתוק של מוסדות הדת ממוסדות השלטון (מה שמכונה "הפרדת הדת מהמדינה"). תהליך זה החל להשפיע על העולם המוסלמי רק במאה ה-19, בעיקר עקב השפעתו של השלטון האירופי הקולוניאליסטי. השפעת החילון התבטאה בסופו של דבר בהקמת מדינות לאום בעלות שלטון חילוני במזרח התיכון, באסיה ובאפריקה במהלך המאה ה-20 (בעיקר בשנות הארבעים ובשנות השישים של המאה). אחת המדינות הראשונות שעברה תהליך זה היא טורקיה. בשנות העשרים נערכו בה "רפורמות אטאטורק" שכללו, בין היתר, ביטול של הח'ליפות, דבר אשר השפיע על כלל המוסלמים במדינה. בניגוד לאירופה, שבה רעיון הפרדת הדת מהמדינה מקובל כיום כמעט ללא עוררין, בעולם המוסלמי עדיין שורר מאבק חריף בין מצדדי החילוניות לאנשי דת. מאז סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 הקצין מאבקם של הזרמים הדתיים הרדיקליים, במיוחד האסלאמיזם, בשלטון החילוני במדינות רבות בעלות אוכלוסייה המשתייכת ברובה לדת האסלאם, בעיקר עקב שחיתות שלטונית, חוסר יציבות, ומצב כלכלי קשה. במדינות כגון ישראל, לבנון, פקיסטן, סודאן וניגריה שורר מאבק בין קבוצות מוסלמיות לבין קבוצות שאינן מוסלמיות (הינדיות, נוצריות ואחרות) על מידת ההשפעה של האסלאם במדינה. באלג'יריה התפתח מאבק עקוב מדם בין קיצוניים מוסלמים לאוכלוסייה חילונית, המושפעת מתרבותה של צרפת. באיראן התחוללה בשנת 1979 המהפכה האיראנית, שבעקבותיה הודח השאה הפרסי, מוחמד רזה שאה פהלווי. את פהלווי, שביסס את שלטונו על לאומיות פרסית חילונית ונתמך על ידי מדינות המערב, החליף מנהיג מוסלמי שיעי קיצוני - האימאם האייתוללה ח'ומייני. בערב הסעודית שורר סטטוס קוו, שעל-פיו ההלכה האסלאמית לפי הפרשנות הווהאבית (פרשנות קיצונית בדרך-כלל) מכתיבה את חיי היומיום בממלכה, אולם אנשי הדת אינם מתערבים בענייני חוץ וביטחון, שמנוהלים על ידי השלטון המלוכני. לפרשנות הווהאבית של ההלכה האסלאמית יש כיום השפעה רבה על מוסלמים בכל רחבי העולם, בעיקר בשל כוחה הכלכלי הרב של ערב הסעודית. הדבר גורם להקצנה במדינות מוסלמיות אחרות, ואף מערער את הלגיטימיות של השלטון בערב הסעודית עצמה. מסוף שנות השבעים החל הזרם הפונדמנטליסטי האסלאמיסטי להסתמן כזרם חזק ומוביל באסלאם. הוא התחזק כמעט בכל מדינה בעלת אוכלוסייה מוסלמית וקנה לו תומכים בדרכים שונות, במיוחד באמצעות הקמת והפעלת שירותי רווחה שונים: בתי ספר, מרפאות, מפעלי הזנה וכיוצא באלה, הממומנים באמצעות אגודות צדקה. התמיכה שזרם זה זוכה לה מסייעת לו בשאיפה לעצב מחדש את פניה של המדינה על פי תפיסותיו הדתיות. על רקע זה אפשר לראות את המהפכה האסלאמית באיראן ואת פעילות האחים המוסלמים (אל-אח'ואן אל-מסלמון) במצרים ובישראל. חלק מהארגונים האסלאמיים מזרם זה אחראים לטרור אסלאמי ופעולות אלימות, כגון ההתנקשות בנשיא מצרים אנואר סאדאת, ניסיון ההתנקשות ביורשו חוסני מובארכ, פיגוע מכוניות תופת באינדונזיה, פעילות ארגון הטרור הפלסטיני חמאס בישראל, השתלטות תנועת טליבאן וארגון הטרור אל-קאעידה על אפגניסטן, והשתלטות ארגון הטרור השיעי חזבאללה על דרום לבנון. באפגניסטן של הטליבאן פוצצו את פסלי בודהה בבמיאן שהיו קיימים אלפי שנים, בעקבות דין איסור עשיית פסלים ועבודת אלילים. הוטלו הגבלות חמורות על נשים, ביניהן איסור להסתובב ללא גבר או להתאפר, וסנקציות אכזריות כלפי אלו שלא נשמעו לחוקים, כעקירת ציפורני נשים שנצבעו בלכה. תחת משטר זה הוצאו אנשים להורג על עבירות קלות יחסית. גם באיראן, משטרות הלכה סובבו בין האזרחים והשליטו את הלכות האסלאם, ובהן ניפוץ אסלות שירותים שהיו מכוונות לכיוון מכה, ומעצר ועונש מלקות לנשים שצבעו את שפתותיהן בליפסטיק. פעולות אלה אינן נגזרות מן ההלכה המוסלמית באופן ישיר, אלא הן ביטוי להקצנה בפרשנות הניתנת לדיני ההלכה המוסלמית. באיראן חלה התמתנות ניכרת במהלך שנות ה-90 בכל הקשור לחובות הדתיות המוטלות על כלל האזרחים. שלטון הטליבאן זכה לגינויים גם מצד אנשי דת מוסלמים. חלק מאנשי הדת במצרים ראו אף בהחמרות הנהוגות בזרם הווהאביה המקובל בערב הסעודית החמרות-יתר שאינן רצויות. בעקבות הוצאת הספר "פסוקי השטן" ובו סאטירה על הנביא מוחמד ועל שליט איראן, אייתוללה ח'ומייני, בידי הסופר ההודי סלמאן רושדי בשנת 1989, הוציא ח'ומייני פסק הלכה הקורא להרוג אותו. בשנות ה-2000 החל גל טרור אסלאמי נגד מדינות שונות. שיאו של גל הטרור היה בפיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית, בהם נרצחו כ-3,000 איש. ארגון הטרור אל-קאעידה קיבל אחריות והשתמש באסלאם כדי להצדיק את הפיגועים. במקביל, נפוצו ברחבי העולם המוסלמי פסקי הלכה המתירים פיגועי התאבדות נגד לא-מוסלמים, ובייחוד נגד אזרחים ישראלים (זאת בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה) ואמריקנים. גל פיגועי ההתאבדות הקשים, והקצנתן של קהילות המהגרים המוסלמים באירופה (ראו פרשת רצח תאו ואן גוך למשל), הביאו במערב להתפשטות תחושה של חשש מדת האסלאם, ונטען כנגדה שזו דת של אלימות הקוראת לטרור אסלאמי ורצח של חפים מפשע, ושואפת לחיסול המערב וחירויות האדם. כל אלה, וכן הכרזתו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש על מלחמה בטרור, כמו גם המלחמות באפגניסטן (2001) ובעיראק (2003), היוו רקע להתעוררות רעיון התנגשות הציוויליזציות (מלחמה כוללת בין הציוויליזציה היודאו-נוצרית לבין הציוויליזציה האסלאמית). חכמי דת מוסלמים מתונים נאבקים בקיצונים המנצלים את האסלאם להצדקת הטרור ומגנים את פיגועי ההתאבדות וההתקפות נגד חפים מפשע בשם האסלאם. בנוסף, הם מבקשים לקרוא למעשי הטרור שמבצעים קיצונים מוסלמים בשם "אסלאמיזם" ולא "טרור אסלאמי", על מנת למנוע האשמת האסלאם כולו בטרור. במקביל, איש הדת הטורקי פטהוללה גילן יסד תנועה אסלמית מתונה הדוגלת בשילוב דת וטכנולוגיה. כתב העת "אקונומיסט" כינה את גילן "אחד האישים המוסלמיים החשובים בעולם" קהילות מוסלמיות בעולם (לפי מדינות) ממוזער|300px|העולם המוסלמי כ-220 מיליון כ-174 מיליון כ-161 מיליון כ-145 מיליון כ-78 מיליון כ-78 מיליון כ-74 מיליון כ-74 מיליון כ-60 מיליון כ-34 מיליון כ-32 מיליון כ-32 מיליון כ-32 מיליון כ-29 מיליון כ-28 מיליון כ-28 מיליון כ-27 מיליון כ-26 מיליון כ-26 מיליון כ-22 מיליון כ-20 מיליון כ-19 מיליון כ-13 מיליון כ-13 מיליון כ-13 מיליון כ-12 מיליון כ-11 מיליון כ-11 מיליון כ-10 מיליון כ-10 מיליון כ-10 מיליון כ-9 מיליון כ-8 מיליון כ-8 מיליון כ-7 מיליון כ-6 מיליון כ-6 מיליון כ-6 מיליון כ-6 מיליון כ-5 מיליון כ-5 מיליון כ-5 מיליון כ-4 מיליון כ-4 מיליון כ-5 מיליון כ-4 מיליון כ-4 מיליון כ-4 מיליון כ-3 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כ-3 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כמיליון וחצי כמיליון כמיליון כמיליון כמיליון כמיליון סך הכול במדינות אלה כמיליארד ו-451 מיליון מוסלמים. הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי 250px|ממוזער|שמאל|מדינות החברות בארגון הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי הוקם בשנת 1969, ברבאט שבמרוקו, במפגש מתואם של ראשי המדינות האסלאמיות, וכיום הוא מונה 57 מדינות חברות (כולל הרשות הפלסטינית), ובהן 22 מדינות ערב השייכות לליגה הערבית. מטה הוועידה נמצא בג'דה שבערב הסעודית. המדינות החברות בו החליטו פה אחד לשתף פעולה ביניהן מבחינה כלכלית ומבחינת משאבים כדי להשיג בצורה הטובה והברורה ביותר מספר מטרות בעלות חשיבות מרובה: הקטנת ה"אסלאמופוביה" של המערב, שימור המקומות הקדושים לאסלאם וסיוע לפלסטינים. ראו גם בדואים צ'רקסים דרוזים קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:אסלאם

אסלאם

אִסְלַאם (בערבית: , בעברית: השלמה) היא דת מונותאיסטית אברהמית שמהותה השלמה מלאה עם סונת מוחמד, כלומר, השלמה מלאה עם משנתו של מוחמד בן עבדאללה, הנחשב בקרב כלל המוסלמים כנביא החשוב והאחרון אי פעם וגם השלמה מלאה עם מה שמוסלמים מבינים כרצון האל אללה, דרך מילוי מצוות ספר הקוראן, אשר נחשב בקרב כלל המוסלמים לדברו הישיר של אללה. לאחר מות מוחמד, החלו המוסלמים מסעות כיבוש ואיסלום, שבהם כבשו ואיסלמו שטחים ואוכלוסיות נרחבים מחצי האי ערב ועד מערב אפריקה ומרכז אסיה, אך מסעות אלה נבלמו צבאית בהודו, וכזאריה. דת האסלאם מבוססת על סונת מוחמד, כפי שהיא מתועדת בספרות הסירה (سيرة), ובספרות החדית' (حديث) וכן על ספר הקוראן (القـُرْآن), אשר לפי המוסלמים, ניתן למוחמד מאללה, באמצעות המלאך ג'יבריל (בעברית: גבריאל) במשך כ-23 שנים, פסוק אחר פסוק, אותם הכתיב מוחמד למאמיניו. מנהיג קהילה דתית באסלאם נקרא באופן כללי אימאם; תואר המקביל לרב ביהדות ולכומר בנצרות אך ישנם תארים נוספים למנהיג דתי באסלאם; כך למשל מופתי פוסק פסקי הלכה וקאדי פוסק פסקי דין. מופתים וקאדים מכונים עולמא (علماء, "חכמים") ופסקי הלכה ופסקי דין שהם פוסקים מכונים שריעה (شريعة, "הוראה"). המופתים והקאדים פוסקים שריעה לפי ספרות הסונה, ספר הקוראן ולפעמים גם לפי ספרות התפסיר וספרים אחרים. לכל זרם באסלאם שריעה משל עצמו. לפי רוב ההיסטוריונים, דת האסלאם החלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד כדת סינקרטיסטית המשלבת אמונות שונות מן היהדות, נצרות אזוטרית, מסורות ערביות קדם-אסלאמיות ועוד. כיום, בדת האסלאם שלוש חטיבות זרמים עיקריות: הסונים (הנחשבים לאורתודוקסיה של האסלאם), השיעים, והאיבאדים. רוב המוסלמים הם סונים, ומיעוטם שיעים, איבאדים ואחרים. לאורך ההיסטוריה, הסונים והשיעים התפצלו כל אחד למספר זרמים (לפי רוב החוקרים, מקור האיבאדים בשיעים). נכון לשנת 2022, מספרם הכולל של המוסלמים הוא כ-1.9 מיליארד, כרבע מאוכלוסיית העולם. בכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. לשם השוואה, בתחילת המאה ה-20 המוסלמים היו כשמינית מאוכלוסיית העולם והיו הדת הרביעית בגודלה בעולם (הדת הסינית העממית וההינדואיזם היו גדולות ממנה). הגידול במספרם היחסי של המוסלמים הוא תוצאה של ריבוי טבעי גבוה מצד אחד, ומיעוט תהליכי חילון בקרב חברות מוסלמיות מצד שני. בהנחה שהמגמות הללו יימשכו, מעריכים כי בשנת 2050 שיעור המוסלמים בעולם יהיה כ-30% בדומה לזה של הנוצרים, וב-2070 האסלאם יהפוך לדת הגדולה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב. המדינות המוסלמיות משתרעות על פני שטח גדול, רציף כמעט בשטחו החל ממדינות הגובלות בסין במזרח ועד חופי אפריקה הגובלים באוקיינוס האטלנטי, ומגבולות רוסיה בצפון ועד מרכז אפריקה בדרום, בנוסף לגוש נוסף של מוסלמים שחיים באזור אינדונזיה. בחלקים נרחבים של השטח הזה כמעט כל האוכלוסייה כיום - בין 90 ל־100 אחוזים הם מוסלמים. זאת בעקבות מאות שנים של מלחמות דת, כיבוש, המרת דת, רדיפות, רציחות-עם (כמו רצח העם הארמני), חוקים איסלם הנוגעים לעבדות, והגירה החוצה (לדוגמה הגירה של נוצרים מהמזרח התיכון), כאשר רוב הדתות האחרות שהתפתחו באזור ושגשו בו במשך אלפי שנים - ביניהם זורואסטריות, יהדות, נצרות עתיקה (לדוגמה במצרים, בארץ ישראל, אזור לבנון, טורקיה, ארמניה), ותרביות כמו אשורים ועוד כמעט ואינם קיימים או מהווים "איים" קטנים בתוך מרחב זה. מוסלמים מהווים, נכון לשנת 2020, 18.0% מן האוכלוסייה בישראל. מאפיינים עיקריים ספר הקודש המקובל על כל המוסלמים הוא הקוראן, הנחשב בעיני המאמינים המוסלמים למקור האסלאם, שבו מאוגדים כל כתבי הקודש המקוריים. הקוראן, לפי האסלאם, הוא דברי האל, שנאמרו לנביא מוחמד, באמצעות המלאך ג'יבריל (גבריאל) אך רוב המוסלמים מקבלים גם את ספרי הסונה (סירה, חדית' ואף תפסיר) כחשובים או מחייבים. ה"קרדו" ("אני מאמין") של האסלאם הוא "אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו". נוסח זה מכונה "שהאדה" (עדוּת). אמירתו נחשבת כהבעת דבקות באסלאם. המאמין, המתמסר לרצון האל, מעיד שאללה הוא אל אחד ויחיד, ללא שותפים, וששליחו האחרון הוא מחמד. ללא עדות זו לא ייחשב האדם כמוסלמי. כמאמר הנביא מוחמד בחדית': "האסלאם הוא שתעיד כי אין אל זולת אללה ומֻחמד הוא שליחו (של אללה)". לוח השנה המוסלמי מכוון לפי הירח ומורכב מ־12 מחזורים של הלבנה. עיבור השנים, שהיה נהוג בקרב הערבים לפני האסלאם נאסר בהלכה המוסלמית, כך שלחגים אין עונה קבועה בשנה, והם נודדים לאחור כ־11 יום מדי שנה. השנים נמנות מהשנה שבה התרחשה ההג'רה, כלומר הגירתו של מוחמד ממכה לאַל-מַדִינַה. היום המקודש בשבוע הוא יום שישי (יום אל-גֻּ'מְעַה) – אין איסור על עשיית מלאכה ביום הזה, אולם מתקיימות תפילות המוניות במסגדים הכוללות דרשה. כיום מקובל יום שישי גם כיום שבתון אזרחי כללי בארצות מוסלמיות. העיר הקדושה ביותר היא מכה, בה המבנה הקדוש ביותר למוסלמים - הכעבה, שהוא מבנה קדום דמוי קובייה שאורך צלעו כ־12 מטרים, אותו מקיפים המוסלמים כחלק ממצוות החג', ולאחריה מקודשות הערים אל־מדינה וירושלים. השיעים אינם רואים באל־מדינה עיר קדושה, ולעומת זאת הם רואים ערים קדושות בכרבלא וא־נג'ף שבעיראק ובקום שבאיראן. המנהיג הדתי הכללי נקרא אימאם. תפקיד האימאם אצל הסונים הוא בעיקר ניהול התפילות. אצל הסופים ואצל השיעים הוא מנהיג רוחני שיש מייחסים לו אף תכונות מיסטיות. באסלאם חמישה יסודות – "עמודי האסלאם" (أركان الإسلام, "אַרְכַּאן אל-אִסלאם"), שהם בעצם חמש מצוות האסלאם המרכזיות המחייבות כל מאמין מוסלמי: אמירת ה"שַהַאדַה", תפילה, צום רמדאן, עלייה לרגל למכה לפחות פעם בחיים ומתן צדקה. בזרם השיעי קיימת מצווה נוספת: ה"וַלַאיַה" (ولاية), האמונה שעלי בן אבי טאלב הוא "וַלִי אַלְלַּה" (ولـيّ الله), כלומר "הממונה מטעם אללה" ויורשו הלגיטימי היחיד של הנביא מוחמד. אמונה זו נחגגת בחג השיעי "ע'דיר ח'ם" (غدير خـُمّ, ראו להלן), אולם היא נשללת בזרם הסוני. קיימות חמש קטגוריות למעשי האדם בהלכה המוסלמית (כשהקצוות הם הכי חמורים ומחייבים): מעשה חובה, רצוי, מותר, שנוא ואסור. סמלים עיקריים ממוזער|שמאל|דגל ארגון הסהר האדום. הסהר הוא הסמל העיקרי של דת האסלאם. לדת האסלאם מספר סמלים הנפוצים בארכיטקטורה האסלאמית ובאומנות האסלאמית. סהר – סמל הדת העיקרי המופיע על צריחי מסגדים ועל דגלים של מדינות אסלאמיות שונות וארגונים אסלאמיים שונים. ייתכן והסמל מייצג את מוחמד ואת אללה בכל אחת מפינותיו בהתאמה. סהר וכוכב – סהר לפעמים מופיע בתוספת כוכב או כוכבים. כל כוכב כזה יכול להיות מרובע, מחומש (דגל טורקיה), משושה, משובע, מתומן, מתושע, מעושר ואף למעלה מכך (דגל מלזיה מכיל סהר וכוכב עם ארבע-עשר פינות). רובע אלחיזב (۞) – ייתכן שסמל זה משקף את הכעבה שבעיר מכה ואת קשר המוסלמים אליה. פלגים עיקריים האסלאם נחלק לשלוש חטיבות זרמים עיקריות: סונה (سُنّة), הנחשבת לאורתודוקסיה של האסלאם וכוללת כ־80 אחוזים מהמוסלמים, השיעה (شيعة היא המילה הערבית לסיעה – סיעת עלי), שהתפצלה מהסונה עקב חילוקי דעות על הנהגת האסלאם לאחר מות מוחמד וכוללת כ־15 אחוזים מהמוסלמים, וה-5% הנותרים הם בעיקר איבאדים וכן מספר זרמים עצמאיים וקטני-היקף נוספים. באסלאם הסוני עצמו יש אסכולות וגוונים שונים כמו הווהאבים, שהיא סיעה מייסודו של מוחמד אבן עבד אל-והאב (1691–1787), השלטת בערב הסעודית ומפרשת את האסלאם באופן רדיקלי ואת ההלכה המוסלמית באופן מילולי, והסוּפיוּת (בערבית: تصوّف, תַצַוֻּף, מקור המילה אינו ברור), שהיא זרם של האסלאם המקפיד יותר על הכוונה מאשר על המעשה. בעוד שאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הצוּפים (סוּפים) סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם הקובעים בנוגע לכל דבר. לפי הצופים, קדושים אלה יכולים לחולל ניסים במהלך חייהם וגם לאחר מותם. נהוג לראות בסופיות את האסלאם האזוטרי. מן האסלאם (במיוחד מהזרם השיעי) התפלגו גם דתות אחרות, למשל: הדרוזים, העלווים (שנחשבים בעיני עצמם לחלק מהזרם השיעי) והבהאים. בדתות אלה אפשר למצוא שרידים של מנהגים מוסלמיים, אם כי הן נחשבות לדתות נפרדות, היות שהתרחקו במידה ניכרת מן האסלאם, והן נחשבות בעיני שאר המוסלמים כ"כפירה". רקע היסטורי שמאל|ממוזער|250px|הכעבה במכה היא האתר הקדוש ביותר למוסלמים. טקסי החג' כוללים, בין היתר, הקפה של הכעבה שבע פעמים בשלושה מחזורים. שמאל|ממוזער|250px|התפשטות האסלאם לפי החליפים השונים מוחמד על פי המסורת המוסלמית, מוחמד בן עבדאללה, נביא האסלאם ועל-פי כלל מאמיניו – אחרון הנביאים, נולד בסביבות שנת 570 לספירה ומת בסביבות שנת 632 לספירה. הוא התייתם מהוריו וגדל בבית דודו בעיר מכה, שהייתה מרכז מסחרי חשוב בחצי-האי ערב. בבגרותו נישא לסוחרת עשירה בשם ח'דיג'ה (خديجة) והיא גם העסיקה אותו במסעות סחר ברחבי המזרח התיכון. לא הרבה ידוע לנו על חייו, אלא מה שמספרת המסורת המוסלמית. על-פי מסורת זו זכה מוחמד להתגלות אלוהית בגיל 40, כשהתבודד במערת חיראא, לא הרחק מחוץ לעיר מכה, במסגרת מנהג התחנות' שהיה נפוץ בקרב חלק מתושבי חצי האי ערב. על-פי הסיפור המסורתי, בא המלאך גבריאל (בערבית: جبريل – ג'בּריל) אל מוחמד וציווה עליו לקרוא ממגילת משי שמסר לו. הדברים שהיו כתובים במגילת המשי הם, על פי המסורת, הפסוקים הידועים כ"סורת אל-עלק" (سورة العلق, סורת "הדם הקרוש" בקוראן). מוחמד אסף סביבו קבוצה של מאמינים, בהם אשתו ח'דיג'ה, וכן אבו בכר, עמר בן אל-ח'טאב ועלי בן אבי טאלב (בן דודו וחתנו של מוחמד), שהיו המאמינים הראשונים באסלאם ולימים ימלאו תפקידי מפתח בהנהגתו. עשירי מכה רדפו את המאמינים הללו עד שחייהם נעשו בלתי-נסבלים. למשל אום שריק נאלצה לעמוד שלושה ימים ברצף תחת השמש הקופחת, ובמהלך הימים הללו היא לא הורשתה אפילו לשתות מים. בעקבות הרדיפות הבין מוחמד כי עליו לעזוב את מכה. מוחמד הוזמן לעיר ית'רב, היא אל-מדינה, על ידי שני השבטים הערביים שגרו שם. הם קיבלו עליהם את הנהגתו וקיוו שיוכל לפשר בסכסוך ששרר ביניהם. בשנת 622 עזב מוחמד את מכה בחשאי והיגר לאל-מדינה – זו ההג'רה (الهِجْرة), שממנה מתחיל מניין השנים באסלאם. תושבי אל-מדינה אשר סייעו למוחמד נקראו "אנצאר" (أنصار, שפירושו "התומכים"). באל-מדינה נהנה מוחמד מתמיכה ומהגנה, והחל לעצב את הדת המוסלמית ולקבוע את כלליה. באל-מדינה גרו יהודים, ויש סימנים לכך שמוחמד למד את מנהגיהם ואמונותיהם וניסה לשלב חלק מהם באסלאם. מוחמד כתב את "חוזה האומה" (عهد الأمّة, עהד אל-אֻ֫מַּה), שבו ביטל את הסכסוך בין השבטים והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. במקום זאת נלחמו המוסלמים הראשונים בעובדי האלילים, שכן ראו בביעור האלילות מצווה חשובה. מוחמד התגורר באל-מדינה עד מותו בשנת 632, במהלך שנים אלה הצליח לגבש קהילה חברתית-דתית מוסלמית חזקה, לכבוש את העיר מכה ולאסלם אותה. עם מותו היו המוסלמים הקבוצה החזקה ביותר בחצי-האי ערב, שהיה נתון למעשה לשליטתם. רוב המוסלמים מאמינים כי הנבואה פסקה עם מותו של מוחמד. יורשי מוחמד 200px|ממוזער|הכיפה הירוקה, לפי האמונה תחתיה קבור מוחמד ושני הח'ליפים הראשונים מהראשידון: אבו בכר ועומר על פי האסלאם הסוני, מוחמד לא קבע לעצמו יורש. בנו הטבעי אבראהים מת בגיל 16 חודשים, ובן אחר מאומץ לא האריך ימים, ובנוסף אליהם היו למוחמד לפחות 4 בנות, דבר שהביא לסכסוך בין אנשי מכה לבין אנשי אל-מדינה. מוחמד הודיע כי לא ימנה ח'ליף יורש, אלא ישאיר את המינוי על פי הפסוק "וַאַמְרֻהֻם שוּרַא בַּיְנַהֻם" ("وَأَمْرُهُمْ شُورَى بَيْنَهُمْ" – שורא – התייעצות – "ועניינם התייעצות ביניהם" בסורת אלשורא פסוק 38). כלומר הטיל את מלאכת בחירת היורש על מאמיניו והנחה אותם לקיים התייעצות ביניהם שתוביל לבחירה מוסכמת של היורש. מי שנבחר בסופו של דבר כיורשו היה חותנו אבּוּ בּכּר, שנמנה עם קבוצת המאמינים הראשונים ממכה. אבו בכר זכה לתואר "ח'ליפה" (خليفة), כלומר, ממלא-מקום. סמכויותיו של הח'ליפה היו רק בתחומים האזרחיים: ארגון מדיני, צבאי וכלכלי. מינוי אבו בכר לח'ליפה היה למורת רוחם של תומכי עלי בן אבי טאלב, שהיה בן-דודו וחתנו של מוחמד (הוא היה נשוי לפאטימה, בתו של מוחמד). תומכי עלי ראו בו יורש טבעי למוחמד, והם יצרו סיעה מתבדלת בתוך הקהילה המוסלמית, שכונתה "שיעה". השיעים מאמינים עד היום כי מוחמד קבע את עלי ליורשו עוד בחייו באירוע שהתרחש ליד המעיין "ח'ם" (غدير خُمّ – ע'דיר ח'ם). אירוע זה נחגג בקהילות השיעיות בחודש ד'ו-אל-חג'ה (ראו להלן). אבו בכר ו-2 יורשיו לעומת זאת, הואשמו על ידם כ"גונבי הח'ליפות". לאחר מותו של אבו בכר מונה עומר בן אל-ח'טאב לח'ליפה. הוא פיקד על מסעות הכיבוש הגדולים של האסלאם שבמהלכם נכבשו שטחים עצומים באסיה ובאפריקה. צבאותיו של עומר הכניעו את צבאות פרס והאימפריה הביזנטית וכבשו את פרס, מסופוטמיה, הלבנט, צפון אפריקה וספרד. ירושלים נכבשה בידי צבאותיו של עומר אבן אלעאץ בשנת 638 מידי הביזנטים. בעקבות כיבושים אלו ובשל יחסו המפלה של האסלאם כלפי דתות אחרות החל תהליך ארוך והדרגתי של התאסלמות העמים בשטחים הכבושים במזרח-התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך זה, שהיה מהיר בתחילתו (לגבי הדתות הלא-מונותאסטיות) ואיטי בהמשכו (אצל בני הדתות המונותיאיסטיות שזכו ל"הקלות"), שהתחולל בעקבות היווצרות האימפריה המוסלמית, נמשך כמה מאות שנים. במזרח התיכון הייתה גם תופעה הדרגתית של השתערבות (تعرّب), כלומר, העמים המקומיים שעד אז דיברו יוונית, ארמית, קופטית, בֶּרבֶּרית ושפות אחרות, אימצו בתהליך שנמשך כמה מאות שנים את השפה הערבית ואת התרבות הקשורה בה. בסופו של דבר הם התמזגו בשבטים הערביים, כך שנוצר מרחב עצום שבו שולטות השפה הערבית והתרבות הערבית (בפרס ובמרכז אסיה לא התחוללה השתערבות, אף על פי שמרבית אוכלוסייתן התאסלמה). בשנת 23 להג'רה (644 לספירת הנוצרים) נרצח עומר ובזמן שגסס מינה שישה אנשים שיבחרו מביניהם את יורשו, תחת האיום שאם לא יסכימו על היורש בתוך 3 ימים יוצאו להורג בידי בנו של עומר. זאת הייתה מועצת השורא הראשונה בתולדות האסלאם, היא מינתה את עות'מאן בן עפאן והיא הפכה לדגם הרצוי לדמוקרטיה אסלאמית. יורשו של עומר בן אל-ח'טאב היה עות'מאן בן עפאן. תקופת שלטונו הייתה שקטה, וצעד חשוב נוסף נעשה בגיבוש האסלאם – העלאת הקוראן על הכתב. מוחמד השמיע את דברי הקוראן בעל-פה, כנאומים, ותלמידיו שיננו את הדברים מבלי להעלותם על הכתב. עם מותם של רבים מתלמידיו של מוחמד, ציווה עת'מאן להקים ועדה שתאסוף את כל הגרסאות הקיימות בעל-פה, תבדוק את אמינותן (כלומר, אילו מהן אומנם נשמעו מפי מוחמד), ותעלה את האמינות שבהן על הכתב. המפעל הזה הביא לקאנוניזציה של הקוראן, כלומר, קביעת גרסה אחידה, כתובה, שאין להוסיף עליה, אין לגרוע ממנה ואין לשנות בה דבר. בעקבות מפעל זה החלה להתפתח שיטת כתיב אחידה לשפה הערבית, שכללה, בסופו של דבר, גם סימני תנועות, וסימנים מבחינים בין אותיות שצורתן דומה. הערבית של הקוראן נחשבת דוגמה לשפה תקנית הן מבחינת סגנונה והן מבחינת הכתיב שלה. בשלהי תקופתו של עת'מאן התגלעו סכסוכים בינו לבין קבוצות מוסלמיות אחדות, והוא נרצח בביתו בעודו קורא בקוראן. כיוון שמת תוך כדי קריאת הקוראן הוא נחשב שהיד. בעקבות הרצח התמנה עלי בן אבי טאלב כיורשו של עת'מאן לשביעות רצונם של השיעים, אולם הוא לא הצליח להוריש את התפקיד לבניו. נקמת דם על רציחתו של עות'מאן הייתה הסיבה למלחמתו של מועאויה בעלי, ולעליית שושלת בני אומיה. ההיסטוריה הרוויזיוניסטית של האסלאם בחמישים השנה האחרונות של המחקר על תולדות האסלאם, הוצעו תאוריות נוספות על התהוות האסלאם, תאוריות המסתמכות בעיקר על ממצאים שמחוצה לו. כך הוצעה התאוריה הרוויזיוניסטית ותאוריית ה"הָגָרִיזְם", הטוענות כי הערבים עדיין היו עובדי אלילים כאשר כבשו את המזרח התיכון. יש עוד שטענו, כמו החוקר הארכאולוג יהודה נבו כי אומנם הם היו עובדי אלילים אבל הם לא כבשו כלל את השטחים הביזנטיים, ומוחמד הוא פיקציה. כן כתבו החוקרים והיסטוריונים והחוקר , במאמרו "ממוחמד ישוע לנביא הערבים", שם נכתב, על בסיס ממצאים ארכאולוגיים במזרח התיכון איך הביזנטים החליטו שלא להילחם על האימפריה הרחוקה שלהם שרק עולה להם כסף, לאט לאט עזבו את הזירה, ונוצר חלל פוליטי ריק שלתוכו נכנסו ראשי שבטים שונים, שהיו כבר בשטח, בשיטת "תפוס ככל יכולתך". אלה היו בחלקם ערבים שכבר גרו באזור, ובחלקם שבטים מהמדבר שהקיסרות הביזנטית גייסה כ"שותפים" על מנת שיגנו על גבולות הפרובינקיה עם המדבר ובשלב מסוים פשוט הפסיקו לשלם להם. כתוצאה מנסיגת השלטון הקודם החלו אותם השבטים המקומיים לדרוש "מיסים" מהאוכלוסייה המקומית בזכות עצמם. ה"ח'ליף" הראשון שיש לו אחיזה היסטורית מחוץ למקורות הדתיים האסלאמיים, הוא עבד אל-מלכ שהיה לדעתם ראש השבט או ראש קונפדרציות השבטים. הארכאולוג הישראלי יהודה נבו, בנה את מחקרו סביב ממצאיו מאתר מצפון לשדה בוקר שנקרא "העיר האבודה", שם נמצאו בסמיכות באותו אתר ובאותה תקופה מקדש פגני סמוך לחצר קטורה הפונה דרומה למכה וכן מאות כתובות בערבית "כופית" ללא אזכור מוחמד. כן נמצא מסגד עם שתי קיבלות אחת פונה לירושלים ואחת למכה מה שמעיד על שילוב עקרונות יהודיים באיסלאם. מסגד עם שתי קיבלות נמצא גם בעיר מדינה מקום מושבו של מוחמד. האימפריה העות'מאנית בתוך האימפריה האסלאמית, במהלך המאה ה-10 החלה הגירת העמים הטורקים מטורקסטן מערבה. הם השתלטו על האימפריה האסלאמית מבפנים והפכו אותה לאימפריה העות'מאנית. מאה שנה לאחר מכן החלו הסלג'וקים, עם טורקי, לחדור לאסיה הקטנה, דבר שהציבם ביריבות עם האימפריה הביזנטית. האימפריה האסלאמית שבראשותם איבדה חלק מהשטחים שהיו לה בצפון אפריקה ובמערב אסיה, אך היא כבשה שטחים בבלקן. חלק מהשטחים אבדו להם ביריבות עם האימפריה המונגולית, במאה ה-13. הסולטאן, שליט האימפריה העות'מאנית, הוא תואר בעל משמעות דתית ומוסרית המוגדרות בקוראן. למרות זאת, נוצרה הפרדה בין תפקיד הסולטאן שפעל בכל תחומי האימפריה לבין הח'ליפה שהיה בעל תפקיד דתי בעיקר. החל מהמאה ה-15 היה הסולטאן שליט אבסולוטי. תפקידו היה לנהל את המדינה והמועצה האימפריאלית ולהוביל את הלוחמים בקרבות. הוא היה מוגבל אך ורק על ידי חוקי השריעה החלים על כל מוסלמי. החל מהמאה ה-20 מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, החלו אימפריות לא מוסלמיות לשלוט על אזורים מוסלמיים. אלו הביאו לתהליכים של חילון, בעיקר בקרב האליטות. בקהילות המוסלמיות בבלקן ובמקומות שבהן שלטה האימפריה הרוסית רוב האוכלוסייה המוסלמית עברה תהליכי חילון, אך בשאר המקומות רוב האוכלוסייה המוסלמית נותרה מסורתית, גם במקומות בהם האליטה השלטונית היא חילונית כמו בירדן, מצרים ומרוקו. כמו כן, משטרים חילוניים במדינות אלה עברו תהליכי אסלאמיזציה. הבולטים הם המהפכה האיראנית, שבה הוחלפה שושלת אוטוריטרית חילונית במשטר תיאוקרטי, וטורקיה המודרנית, שנוסדה כמדינה חילונית ב-1923 על ידי אטאטורק, אך מאז ראשית המאה ה-21 ארדואן מוביל בה תהליכי אסאלמיזציה. בחלק מהמדינות המוסלמיות שוררת אי-יציבות פוליטית המלווה בעימותים אלימים, חלקם עימותים בין פלגים שונים באסלאם, וחלקם עימותים בין מוסלמים מאמינים השואפים למדינה אסלאמית באמצעות ג'יהאד לבין אלו השואפים למשטרים חילוניים. בין העימותים הללו נמנים מלחמת האזרחים בסוריה, המלחמה בצפון-מערב פקיסטן, מלחמת האזרחים האלג'יראית, מלחמת האזרחים בסומליה, (לסירוגין מ-1962 עד ימינו) ו (ב-2011 ובשנים 2014–2020). עיקרי אמונה ממוזער|שמאל|250px|מסגד (מזקיטה) בקורדובה, ספרד ממוזער|שמאל|240px|מסגד באסואן שבמצריםהאמונה האסלאמית (בערבית: إيمان) עומדת על שישה עיקרי יסוד, שהוזכרו בעיקר בחדית' גבריאל. האמונה בעיקרי יסוד אלו הכרחית עבור כל מוסלמי מאמין. האמונה באל אחד הרעיון המרכזי באמונה האסלאמית הוא אחדות האל, תווחיד. אללה הוא אחד, הוא אשר לפי האסלאם ברא את היקום. הוא אשר ברא את האדם מעפר, ומצלעו של אדם ברא את חווה אשתו. ומחמת חטאם הקדמון של אדם וחווה הם הורדו מגן-עדן אל כדור-הארץ שם יחיו צאצאיהם עד יום הדין. זהו אל רחום וחנון, סולח על החטא לאלה המתחרטים וחוזרים בתשובה. אך, מעניש את מי שמת כופר. אם כי, יש לזכור, שמידת הרחמים של האל קודמת ועולה על כעסו. האמונה במלאכים לפי האמונה האסלאמית, אללה ברא מלאכי שרת מהאור, מלאכים צייתנים המבצעים כל משימה המוטלת עליהם, מבלי לתהות על קנקנה. הם חזקים מבני אדם, ונבדלים מהם בכך שאינם חוטאים כמוהם. הם, ובכללם המלאך גבריאל, מיכאל ואחרים, פועלים בהשראה מהאל, מקיימים את ציווייו, שלעולם הם צודקים ורחומים. הם אינם פועלים מתוך אמוציות שליליות או קפריזות, כי הם נטולי רגשות של נקמנות או חרון וזעם בלתי מוצדקים. הם מקיימים את רצון האל הרחום ותו לא. האמונה בכל ספרי הקודש ובצדקתם ושמקורם מאללה המוסלמי המאמין בבורא העולם מאמין בקיומם ובצדקתם של כל הנביאים והשליחים שהאל היחיד שלח, מאדם וכלה במחמד. המאמין אוהב את כל הנביאים והשליחים. כלומר, מבחינת המאמין באל, אין כל הבדל בין הנביא משה או אברהם או ישו או יעקב או מחמד או נוח. כל הדברים, שאללה הוריד על שליחיו הם דברי אמת; כגון האמונה בהורדת התורה על משה, המזמורים על דוד, הברית החדשה על ישו והקוראן אחרון הספרים על הנביא מחמד אחרון הנביאים והשליחים. האמונה ביום הדין ("יום אל-אַאחִ'ר") בבוא קץ חיי העולם הזה, ביום אחרון זה בורא העולם שופט כל אדם לפי אמונתו ומעשיו הטובים או הרעים. אללה אינו שופט לפי גזע או מין או השתייכות אתנית. למאמינים וגם לכופרים הבטיח האל, שבאחרית הימים ייתן לכל אדם דין וחשבון על כל המעשים; לפי התוצאה ייקבע אם הוא ייכנס לעד לגן עדן או לגיהנום. האמונה בגורל ("קַדַר") הגורל הוא אותו חלק ממהלך החיים שבורא העולם, האל האחד והיחיד, הכתיב לכל אדם עוד לפני שנולד (מי יהיו הוריך, לאיזה לאום תשתייך ועוד). מהלך חיים זה אינו כובל אותך להיות כופר או מאמין. היותך מאמין או כופר נתון לבחירתך. אללה ציווה על שני המלאכים המלווים את האדם, מהיותו ברחם אימו ועד ליום מותו, לרשום את כל מעשיו לטוב ולרע; מעשיו יירשמו במעין ספר שיוגש לאדם ביום הדין. ספר שרובו מעשים טובים יזכה אותך בגן עדן, אך ספר שרובו חטאים יכניסך לגיהנום. האמונה בכל שליחי אללה ("רסול") ונביאיו המוסלמי, המאמין באל האחד, מאמין בצדקתם של כל הנביאים והשליחים שאללה שלח ושקדמו לנביא מחמד. המאמין אוהב את כל הנביאים ושליחי אללה. כלומר, אין הבדל מבחינת המאמין בין הנביאים משה, ישו, אברהם, נוח, יעקב, לוט או ישמעאל; כולם קיימו את מלאכתם נאמנה וכולם קראו לעבוד את אללה כאל אחד ויחיד. באסלאם אין התכחשות לנבואת מי מהם, וכולם נביאי אמת, שלא חטאו מעולם, הודות להשגחה האלוהית. כולם קראו לעבוד את אללה האל האחד והיחיד. תפיסת האלוהות מופיעה בקוראן ב"סורת אל-אח'לאץ" (سورة الإخلاص, הסורה ה-112), שאומרת: "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל-פיה יש ישות אלוהית אחת שאינה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת. יש באסלאם אמונה בשכר ובעונש, הן בעולם הבא והן בעולם הזה. הגישה הרווחת לתיאור גן עדן היא באמצעות תיאורים פיזיים של המאכל, המשתה והנשים הבתולות המזומנות למאמינים. כך גם לגבי העונש בגיהנום, שמתואר לעיתים כחיתוכו של בשר הגוף לחתיכות ושרפתו. עינוי נוסף בגיהנום הוא אכילת פרי הזקום המעצים את סבל המעונים. תיאורי גן העדן והגיהנום מופיעים, בין היתר, בסורה 56 פסוקים 12–44. עם זאת, יש מגמות באסלאם השוללות תיאורים פיזיים של המתרחש לאחר המוות, בטענה שהנפש פטורה מהנאות הגוף וייסוריו אחרי המוות. שריעה - ההלכה האסלאמית האסלאם הוא בעיקרו דת אורתופרקטית (דת-הלכה שמבוססת על מצוות מעשיות). ההלכה המוסלמית מכונה "שריעה" ("הלכה"), והיא מכוונת את צעדיו של המאמין בכל מקום ובכל זמן, למן הלכות הנישואין ועד להלכות ההתנהגות בשירותים. אין הפרדה בין הדת לבין החיים – הקוראן הוא תורת חיים. לפני הכל, חייבים המוסלמים בשמירה על חמש מצוות מרכזיות, הקרויות "חמשת עמודי האסלאם". מוסלמי שאינו מקיים אותן, ספק אם הוא יכול עדיין להיקרא מוסלמי. הדבר חשוב, מפני שאדם שנולד מוסלמי וחוזר בו מדת האסלאם נקרא מֻרְתַדּ (مرتدّ). לא מקובל לגנות מוסלמי שאינו מקיים את המצוות באופן סדיר, אלא אם הוא מתריס כנגד הדת. בין הלכות האסלאם, אפשר למצוא למשל את הלכות הטהרה, אשר מכילות ומקיפות את כל מה שקשור לטהרת הגוף והנפש, טהרת הבגדים, טהרת כלי מטבח, וטהרת מקום התפילה. למשל, בין הלכות הטהרה, מתואר כיצד על המוסלמי לטהר את עצמו לפני שהוא מתפלל, כיצד עליו לטהר את עצמו לאחר קיום יחסי מין עם אשתו, כיצד על האישה לטהר את עצמה לאחר מחזור ולאחר לידה וכו'. ההלכה האסלאמית מקיפה את כל תחומי החיים, ולכן היא גם מכילה הלכות הקשורות לאכילה, למשל, האיסור על אכילת בשר חזיר, וההמלצה ההלכתית לאכול ולשתות ביד ימין. מקורות הלכה מוסלמית שורשי ההלכה המוסלמית, أصول الفقه או أصول الشريعة, נחלקים לפי חלק מהמוסלמים לארבעה מקורות ועל פי אחרים לחמישה מקורות ואילו הם: הקוראן (القرآن) – הכוונה הן לחומר המשפטי המפורט בקוראן (דיני אישות, דיני ירושה וכו') והן לפסוקים כלליים, שמהם ניתן לפסוק הלכות בדרכים המקובלות על חכמי הדת. הסֻנה (السنة) – היא דרכו של הנביא מוחמד, המתוארת בעיקר בספרות החדית', אשר מתארת את אורח חיי הנביא וחבריו, שראוי לחקותו. הסונה מתעדת את אמירותיו ואת מעשיו של הנביא מוחמד. הקִיאַס - אלקיאס הוא ההיקש, האנלוגיה, כלומר הסקת מסקנה הגיונית על סמך הכתוב מפורש בקוראן או בסֻנה, או על סמך ניתוח העילה המתקבלת על הדעת לכתוב מפורש מסוג זה. למשל, האיסור על שימוש בסמים, או עישון סיגריות, ודברים דומים לזה, אשר לא היו קיימים בתקופה ובזמן של הנביא מוחמד, ונאסרו על ידי פוסקי ההלכה על סמך איסור על דברים הדומים להם. האִג'מַאע – הסכמת הכלל. אין כוונה לכינוס המוסלמים או חכמי הדת שבהם ולהחלטתם פה אחד על עניין מסוים. המדובר בהסכמה שבדיבור, במעשה ובשתיקה – לנוהג או אמונה שהשתרשו בעדת המוסלמים והפכו על ידי עצם השתרשותם בה למקודשים. עקרון האג'מאע מבוסס על החדית' בפי הנביא, המניח שכלל עדת המוסלמים אינו יכול לטעות. אולם במשך הזמן התברר, שאין לסמוך על כלל העשה בקביעת דינים, ועל כן נטו לצמצם את מושג האג'מאע בצורות שונות, כגון: הסמכת חכמי האסלאם הראשונים, הסמכת מכה ואלמדינה בלבד, הסמכת חכמי הדת עד המאה העשירית, או הסמכת חכמי הדת שבכל דור ודור. האג'מאע אישר למעשה גם את המסקנות שהוסקו בקיאס. האג'מאע היה מנוף חשוב להתפתחות האסלאם, באשר נתן לו אפשרות לסגל לעצמו חידושים חשובים, כגון חידושי הטכנולוגיה בימינו (רדיו, קולנוע, כלי תחבורה חדשים וכיוצא בזה), שאין ביחס אליהם כל מסורת מפי הנביא ועל כן היססו להשתמש בהם. לארבעת המקורות המוכרים הללו נוהגים להוסיף מקור חמישי הנקרא "עֵרְף" או "עַאדָה", כלומר מנהג המקום. באימפריה המוסלמית הגדולה היה הכרח להשאיר מקום מסוים למנהג וגם לשיפוט המקומי בכל אזור נכבש, מעין השיפוט הבדואי העצמאי בתוך תחומים מסוימים ומוגבלים בשיפוט המדינה. תפיסת עולם באסלאם על פי התפיסה המוסלמית, העולם מחולק לחלקים: דאר אל-אסלאם (دار الإسلام) – בית האסלאם, האזור שכבר הפך מוסלמי, כמו ערב הסעודית וחלק מהמזרח התיכון, ודאר אל-חרב (دار الحرب) – מקום המלחמה, האזור שבו עדיין מתנהלת מלחמה בין המאמינים לכופרים. דאר אל-הודנה (دار الهدنه) – מקום מלחמה בו לכוחות האסלאמיים אין את היד העליונה לנצח, ולכן יקבלו הצעות שלום (הפסקת אש) באופן זמני, עד שיתחזקו ויהיה ביכולתם להגיע לניצחון מוחלט, דאר אל-אמן (دار الامن) – הקמת מדינה לא-אסלאמית באזור של דאר אל-אסלאם מהווה בעיה קשה בהשקפת העולם המוסלמית, ויש מוסלמים הסבורים כי אי אפשר להשלים עם מצב כזה, אלא באופן זמני ומוגבל. השריעה מטילה מגבלות על לא-מוסלמים החיים במדינה מוסלמית. רק בני דתות מונותאיסטיות (ובעיקר נוצרים ויהודים) רשאים לחיות במדינה מוסלמית והם מוגדרים כ"בני חסות" החייבים במס גולגולת ונתונים תחת משטר של הגבלות. לפי התפיסה המוסלמית, יש הכרה בספרי הקודש של הנוצרים, היהודים והסביאים, אך עם זאת קיימת תמימות דעים כי השליחות הועברה למוחמד ולתומכיו בצו האלוהי וכי כתב הקודש המוסלמי הקוראן למעשה עולה עליהם בחשיבותו. לפיכך, קיימת תפיסה כי "האסלאם הוא דין האמת (על פי הקוראן) וכל הדתות האחרות הן דין בטל". בנוסף, מתוך תפיסה זו, מתקיים ניכוס של התרבות וההיסטוריה הקדם-אסלאמית. חגי האסלאם ומועדיו חודש רמדאן החודש החשוב ביותר בלוח השנה המוסלמי הוא רמדאן (رمضان). זהו החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, והמוסלמים מצווים לצום בו מעלות השחר ועד השקיעה. צום הרמדאן הוא למעשה הביטוי לאחד מחמשת "עמודי היסוד" של האסלאם. צום הרמדאן מצוין במפורש בקוראן (סורת אל-בקרה, 183). חשיבות החודש מוסברת בקוראן בכך שבו הייתה ההתגלות הראשונה למוחמד (סורת אל-בקרה, 185). אירוע זה מצוין באחד מלילות הרמדאן לקראת סופו – "לילת אל-קדר" ("ליל הגורל"). התאריך המדויק של לילה זה משתנה מעדה לעדה וחל ביום אי-זוגי החל מ-21 בחודש ועד סופו; המוסלמים בירושלים מציינים את הלילה ה-27. בתרבות המוסלמית העממית נחשבים לילות רמדאן כהזדמנות טובה לחגיגות ולסעודות גדולות, אם כי מקובל איפוק מסוים גם בחגיגות האלה. קדושה מיוחדת מיוחסת לעשרת הימים הראשונים של חודש רמדאן, במהלכם נוהגים המוסלמים לשהות במשך שעות במסגדים ואף להתבודד בהם. בשנת 2 להג'רה בחודש רמדאן התחולל קרב בדר, הקרב הראשון בין המוסלמים למתנגדיהם, שבו ניצח מוחמד. שני החגים המרכזיים יש שני חגים עיקריים המקובלים על כל המוסלמים: "עיד אל-פיטר" (عيد الفطر "חג הפסקת הצום", מכונה גם "החג הקטן") – חג זה מציין את סיומו של הצום ברמדאן, ונחוג בשלושת הימים הראשונים של חודש שוואל, החודש העשירי. "עיד אל-אדחא" (عيد الأضحى "חג הקורבן", מכונה גם "החג הגדול") – החג המציין את המועד לקיום החג', העלייה לרגל. הוא נחגג במשך ארבעה ימים, החל ביום העשירי של חודש ד'ו אל-חיג'ה, הוא החודש האחרון בלוח המוסלמי. העלייה לרגל עצמה נמשכת כשבוע, וחג הקורבן מציין את אחד השיאים במהלך הטקסים הנהוגים בה. אלו שמקיימים את החג בביתם מקיימים טקס דומה לזה הנהוג באותו יום במכה, שעיקרו הקרבת טלה כקורבן והכנת בשרו למאכל בסעודת החג או כתרומה לעניים. מקובל לקשר חג זה לסיפור "עקדת ישמעאל", המקביל לסיפור "עקדת יצחק" המופיע במקרא. בקוראן עצמו מסופר על עקדת אברהם את בנו. הפרשנות המוסלמית לקוראן קובעת כי הבן היה ישמעאל. החגים באסלאם מועטים בהשוואה לדתות אחרות. פלגים טהרנים, כגון הווהאביה בערב הסעודית, מקבלים רק את שני החגים דלעיל כחגים מוסלמיים. מועדים אחרים מועדים אחרים נקבעו במהלך הדורות, ומקובלים בעדות מוסלמיות שונות. הם אינם משותפים לכל המוסלמים, ונחגגים בצורה צנועה יותר. כמה מהמועדים האלה הם: היום הראשון של חודש מוחרם, החודש הראשון בשנה המוסלמית. עשוראא (عاشوراء), עשרה בחודש מוחרם, יום צום מזריחה עד שקיעה שאינו מחייב את כלל המוסלמים (יש המקיימים אותו כדי לבטא אדיקות דתית, ויש המפצים באמצעותו על ביטול חלק מצום רמדאן עקב מחלה, נסיעה וכיוצא בזאת). יש המקיימים את הצום במהלך 3 ימים בין 9 ל-11 בחודש מוחרם. יש הרואים במועד זה שריד להשפעה יהודית על האסלאם, משום שמועדו דומה למועד יום הכיפורים. ליום זה משמעות שונה לחלוטין בעדות השיעיות (ראו להלן). אל-אסראא ואל-מעראג' (الإسراء والمعراج), 27 בחודש רג'בּ, הלילה שבו נסע מוחמד ממכה לירושלים, עלה לרקיע השביעי וקיבל את מצוות התפילה. אל-מוולד א-נבּווי (المولد النبويّ), 12 בחודש רבּיע אל-אוול – היום שבו נולד מוחמד. מועדים של העדות השיעיות מועדים המיוחדים לעדות השיעיות: עשוראא, עשרה בחודש מוחרם – היום שבו נרצח חוסין, בנו של עלי בן אבי טאלב, הנחשב בעיני השיעים ליורשו הראוי של מוחמד. ביום זה נוהגים השיעים מנהגי אבל הכוללים תהלוכות, ויש שאף מקיזים את דמם לאות אבל. ע'דיר חֻ'ם (غدير خمّ), 18 בחודש ד'ו אל-חיג'ה – חג שיעי לציון היום שבו הכריז מוחמד על עלי בן אבי טאלב כיורשו. מסורת זו נשללת לחלוטין בזרם הסוני, שאינו רואה בעלי יורש למוחמד. קביעת זמני החגים קביעת מועדי לוח השנה המוסלמי נעשית בכל קהילה מוסלמית באופן עצמאי, על פי עדויות על ראיית מולד הירח. ברוב המדינות המוסלמיות יש ועדה דתית ממלכתית שמקבלת עדויות על ראיית הסהר או עורכת חישובים אסטרונומיים, וקובעת לפיהם את ראשי החודשים ומועדי החגים עבור הקהילה המוסלמית המקומית. עיקר עבודת הוועדה היא לפני חודש רמדאן ולקראת סופו. ייתכן פער של יום (לעיתים אף יומיים) בין מועדי החגים בקהילות מוסלמיות שונות. כמו כן, צום רמדאן עשוי להימשך 29 או 30 יום, בהתאם לעדויות על ראיית הסהר בראשיתו ובסופו. פערים בתאריך היו גם בין מדינות שכנות, למשל מצרים וערב הסעודית, אפגניסטן, פקיסטן והודו, ואף בין הקהילות המוסלמיות של נורווגיה ושל שוודיה. בדרך-כלל מקובל כי מועדי החגים אחידים בתוך קהילה מוסלמית אחת, אולם במדינות לא-מוסלמיות, שבהן רוב המוסלמים הם מהגרים קשה לעמוד בכך, כיוון שהמהגרים נוטים להישמע להחלטות הוועדות הדתיות בארצות מוצאם. במדינות כמו עיראק ולבנון שבהן קהילות סוניות ושיעיות, קובעת כל קהילה את מועדיה בנפרד. יום שישי יום שישי בשבוע, המכונה "יום ההתכנסות" (בערבית: יום אל-ג'ומעה يوم الجمعة), הוא היום המוקדש לתפילה ציבורית חגיגית במסגד. בתפילה זו חייבים להשתתף לפחות 40 גברים, והיא כוללת דרשה שנושא המנהיג הדתי של הקהילה. במדינות מוסלמיות מקובל יום שישי כיום המנוחה השבועי לעובדים, על-פי הדגם של יום ראשון בארצות נוצריות, או יום שבת בישראל. עם זאת, בדת האסלאם עצמה אין איסור על מלאכה ביום שישי או בחגי האסלאם. המסורת היהודית-נוצרית, שעל-פיה האל שבת ממלאכתו בתום בריאת העולם, אינה מקובלת באסלאם. המסורת המוסלמית אומרת בפירוש שאין זה יום מנוחה (מרובה איסורים), ואחרי כינוס התפילה מותר למוסלמים להמשיך בעסקיהם. בפועל, ממליצים אנשי דת מוסלמיים על הפסקת העבודה בימי שישי ובחגי האסלאם ואף מדי יום, בזמן המיועד לתפילות, כל זאת כדי לאפשר למוסלמים לקיים את מצוות התפילה או את המצוות הקשורות ביום שישי ובחגים. האישה באסלאם מעמד האישה בחברה האסלאמית מוגדר הן על ידי התרבות וההיסטוריה המוסלמית והן על ידי הכתבים הקדושים לאסלאם – השריעה. בהלכה המוסלמית באים לידי ביטוי ההבדלים בין המגדרים על ידי חוקים דתיים המתייחסים לחובות ולזכויות של כל אחד מהמינים. ההבדלים בין המגדרים הם תלויי תרבות וחברה, ובראשית המאה ה־21 ישנן מדינות מוסלמיות המאפשרות זכויות רבות לנשים עם הגבלות הנוגעות בדיני אישות, נישואין גירושין, מעמד, קוד לבוש והשכלה. בעולם המוסלמי קיים ויכוח רחב הנוגע לשאלה האם ההבדל בין המגדרים הוא מוצדק ביחס לפירוש ההלכה האסלאמית או שמא הפירוש המוסלמי בוצע באופן שגוי ולכן ההבדל בין המגדרים אינו מוצדק. הוויכוח נע בין השמרנים והליברלים. לפי טענות השמרנים, ההבדלים בהלכה האסלאמית בין גברים לנשים נובעים מהתפקוד והאחריות השונים של גברים ושל נשים, בעוד שהליברלים טוענים שההלכה האסלאמית נכתבה בעבר הרחוק והותאמה למסורות החברתיות שבאותה התקופה בעוד שכיום החברה שונה ולכן יש לתת פירושים מתקדמים יותר, הנוגעים הן לנשים והן לגברים, ושמותאמים לחברה שבזמננו. מנהגים באסלאם צלאה – לפי האמונה האסלאמית, אללה ציווה על המוסלמים להתפלל למענו חמש פעמים ביממה. סדר התפילות הוא: תפילת השחר, תפילת הצהריים, תפילת אחר-צהריים, תפילת הערב ולבסוף תפילת הלילה. המוסלמי רשאי להתפלל עוד תפילות-רשות והן מכונות "סונן" והן אותן תפילות שהנביא מחמד היה מתפלל בנוסף לתפילות-החובה דלעיל. זכאה – המשמעות המילולית של המילה היא טהרה, ומשמעותה בהלכה האסלאמית היא טהרת הכסף וצמיחתו לנותן מבחינת תגמול וצמיחתו לנזקק מבחינת צורך. צדקת חובה היא זכאות בכסף או נכס או ערך מסוים לקבוצה מסוימת בזמן מסוים. צדקת החובה היא היסוד השלישי מיסודות האסלאם, והיא מוזכרת בהרבה פסוקים ופרקים בקוראן וגם מוזכרת בסונה של הנביא מחמד, והיא נחשבת למנגנון סולידריות חברתית בין כל מעמדי החברה. הזכאים לצדקה נמנים עם שמונה קטגוריות: כספי הזכאה מיועדים לעניים, למסכנים, ולפקידים הפועלים לגבות את הצדקות, ולאלה שאתם מקרבים את לבם אל האסלאם, לשחרור עבדים, לשקועים בחובות, ולממן את העובדים בדרך של אללה, ולנוסעים רחוק מן הבית שאזל כספם. חג' והג'רה – על פי ההלכה האסלאמית, חובה על כל מוסלמי לעלות לרגל לפחות פעם אחת בחייו למסגד אל-חראם שבעיר מכה, אם יש לו את היכולת לעשות זאת. על מנת לעלות למכה ולקיים את מצוות החג' כנדרש יש לקיים 3 דברים. כשהדבר שונה אצל נשים וגברים. העולם הבא – קיימת אמונה כי בסוף ימיו האדם יעמוד לדין לקראת הכניסה לגן עדן או גיהנום, כשהמלאך הטוב ישב על כתף ימינו – ויציג את מעשיו הטובים הבאים לידי ביטוי בכל תכשיט הנמצא בהישג ידו; והמלאך הרע על כתף שמאל – ויציג את מעשיו הרעים. הכנסת אורחים הקהילה המוסלמיות והערבית ידועה בהכנסת אורחים. גם אם הזדמן למקום תייר לרוב מזמינים אותו לכוס תה או קפה, לרוב לארוחה. נישואים טקסי הנישואים המוסלמיים בישראל מנוהלים בהתאם לחוק ולמנהגים המוסלמים, ונישואים בין חברי קהילות דתיות שונות אינם מורשים. בתי הדין השרעיים עוסקים בסוגיות המעמד האישי של חברי הקהילה המוסלמית בלבד. כַּפַ֫אאַה کفاءة – הבעל חייב תמיד להיות ברמה שווה או גבוהה יותר מאשתו ברמתו הרוחנית וההכרה בהלכות ובשריעה. לכן אישה מוסלמית לעולם אינה יכולה להינשא לבעל שיהיה נחות ממנה מבחינה דתית, רוחנית, השכלתית או מבחינת הידע בשפה הערבית. למוסלמי מותר לשאת עד ארבע נשים, וזאת אם הגבר מסוגל לפרנס ולכלכל את כל נשותיו וילדיו. בתקופת חיי הנביא, כאשר עבדות הייתה נפוצה, הייתה אפשרות לקחת פילגש כאישה נוספת, וזאת תחת חוקים והסכמים מותנים מראש. הנישואין באסלאם מתמסדים על ידי עריכת חוזה נישואין. מנהג נוסף שהיה תקף עד המאה ה-20 היה להלביש בנים בלבוש נשי, עד לגיל בגרות. ואז המעבר למלבוש גברי היה כמעין טקס מעבר מילדות לבגרות (לדוגמה: אוסאמה בן לאדן ואמין אל-חוסייני). ראו גם אסלאם - מונחים ציר הזמן של האסלאם האימפריה המוסלמית מוסלמים אסלאמיזם אסלאמופוביה מודרניזם אסלאמי ד'ימי פמיניזם אסלאמי הבשורה באסלאם בתולות גן העדן אסלאם בישראל החינוך באסלאם לקריאה נוספת דאר אלסלאם, תרגום משמעויות הקוראן המבורך, כפר קרע, 2017. דאר אלסלאם, הדרך אל האושר, כפר קרע, 2017 אברהים ח'טיב, כל מה שצרתי לדעת על האסלאם, 2007. ח'אלד מחמד סעאבנה, האסלאם - מה? מדוע? כיצד?, אלרחמה, 2012. מאיר מ' בר-אשר, מאיר חטינה (עורכים), האסלאם - היסטוריה, דת, תרבות, הוצאת מאגנס, 2017. ניר צורף, מוחמד הקוראן והיהודים, צמרת הוצאה לאור, 2020. קישורים חיצוניים חמש מצוות היסוד באסלאם, בשורת האסלאם, ראשית האסלאם: חייו ופעילותו של מוחמד, באתר מט"ח אתר המאגד מספר אתרים שעוסקים באסלאם פרד דונר על מקורות האסלאם. זהייה קונדוס, היתד האיתנה, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, נובמבר 2022 ביאורים הערות שוליים א. בעברית, ניתן להגדיר את המונח אסלאם כ"השלמה" עם סונת מוחמד ודברי האל אללה, או כ"התמסרות" או "כניעה" להם, כאשר המונח "השלמה" מבוסס הן על מהות דת האסלאם והן על קרבה שפתית בין עברית לערבית. * קטגוריה:דתות אברהמיות קטגוריה:דתות מונותאיסטיות קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר

סוריה

הרפובליקה הערבית הסורית (בערבית: ), היא מדינה ערבית במזרח התיכון הגובלת בישראל בדרום-מערב, בלבנון ובים התיכון במערב, בטורקיה בצפון, בעיראק במזרח, ובירדן בדרום. רוב תושבי סוריה הם מוסלמים סונים. בשטחה של סוריה המודרנית התקיימה אחת הציוויליזציות הקדומות ביותר, והעיר אֶבּלה, בה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם, מעידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. בסוריה ישבו או שלטו במהלך ההיסטוריה עמים רבים, ובהם האכדים, האמורים, החִתים, הכנענים, הישראלים הקדומים, הארמים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הארמנים, הרומאים, הנבטים, הביזנטים, הערבים, הצלבנים, המונגולים, הממלוכים, העות'מאנים והצרפתים. דמשק ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם (וכמוה העיר חלב, הגדולה בערי סוריה), ושימשה בירתה של האימפריה האומיית וכבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית. במהלך המאה ה-20 הייתה סוריה גורם מרכזי בסכסוך הערבי-ישראלי, והיא בעימות עם מדינת ישראל מאז הקמתה. עד היום תובעים שלטונותיה מישראל את החזרת השליטה על שטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן המערבית, שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967. לסוריה היה סכסוך טריטוריאלי גם עם טורקיה על שטח של 5,403 קמ"ר סביב מפרץ איסכנדרון, שסופח לטורקיה ב-1939, אם כי סוריה נוטה להשלים עם שליטת טורקיה באזור זה. משנת 1970 שולטת בסוריה מפלגת הבעת' (מיוני 2000 בראשות הנשיא בשאר אל-אסד), המתבססת על בני המיעוט העלווי, המהווה רק כ-11% מהאוכלוסייה. בני העדה מחזיקים ברוב המשרות השלטוניות ותפקידי הקצונה הבכירים בצבא ובשירותי הביטחון, אף שרוב האוכלוסייה הסורית היא סונית (כ-74% מהאוכלוסייה). מיעוטים כגון כורדים ופליטים פלסטינים מוגבלים בזכויותיהם. מאז תחילת האביב הערבי בתחילת 2011, מתקיימת בסוריה מלחמת אזרחים בין כוחות הנשיא אסד לבין כוחות המורדים והפולשים, בעיקר האופוזיציה הסורית, תחריר אל-שאם הג'יהאדיסטי והמדינה האסלאמית (דאעש) הקיצונית. נכון למרץ 2018 נהרגו במלחמה לפחות 511,000 אנשים, ויותר מארבעה מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות. גם במישור הבינלאומי דומה שהמשטר הסורי נמצא על סף איבוד הלגיטימציה, הן מצד הליגה הערבית, שהוציאה את המשטר הסורי משורות הארגון, הן מצד המדינות השכנות טורקיה וירדן, והן מצד מדינות המערב, המחריפות את הסנקציות כלפי המשטר ובכיריו. המדינות התומכות ביותר ביחסן לסוריה הן בעלת בריתה איראן, שהבטיחה לה תמיכה צבאית בלתי מסויגת, ורוסיה, שהיא לה בעלת ברית וספקית נשק מרכזית עוד מימי ברית המועצות. בתחילת שנת 2020 דורגה המדינה במקום השלישי ברשימת מעקב החירום העולמית של ארגון ה-. סוריה היא אחת החברות המייסדות של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, אם כי מ-15 באוגוסט 2012 הושעתה המדינה מחברותה בארגון עקב האלימות שמפעיל המשטר כנגד אזרחיו שלו. מקור השם השם סוריה (Συρία ביוונית) מקורו בשיבוש יווני של השם אשור (Ἀσσυρία ביוונית),הרודוטוס, היסטוריות, 7.63 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) והוא התייחס לחבל אשור בגבולות האימפריה האשורית החדשה – גבולות הלבנט בקירוב (בין חצי האי ערב ומצרים בדרום וקיליקיה בצפון). עדות לשיבוש כזה ניתן למצוא כבר במאה ה־8 לפנה"ס, בכתובת הדו-לשונית מצ'ינקיי – בה המונח הפיניקי "אשֻר" מתורגם ללווית כ־sura.; בתלמוד מוזכר חבל ארץ זה בשם סוריא, ולו הלכות רבות ומגוונות, המחשיבות אותו בהלכות מסוימות כארץ ישראל, ובאחרות – כחוץ לארץ. בתקופתו של ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן (המאה ה-1 לספירה), שהשתמש אף הוא בשם זה, נחלקה סוריה לפרובינקיות רומיות: פרובינקיה סוריה, יהודה (ארץ ישראל) בדרום מערב, פיניקיה או סוריה פיניקיה בה שוכנת בימינו לבנון, קוילה-סוריה (סוריה החלולה) מדרום לנהר אל-כביר, ומסופוטמיה. כינויה הגאוגרפי של סוריה בערבית הוא "בילאד א-שאם" (ארץ הצפון, בערבית: بلاد الشام). במחצית השנייה של המאה ה-19 התגבש רעיון פוליטי שנודע בשם סוריה הגדולה. היסטוריה התקופה הקדומה ארכאולוגים מצאו כי בסוריה קמה אחת מהקדומות שבציוויליזציות על פני כדור הארץ. בחפירות שנערכו בצפון מזרח המדינה בשנת 1975 נתגלתה העיר אֶבּלה, המעידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. בעיר אבלה לבדה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם. בהמשך תקופת הברונזה חיו בסוריה אמורים, אכדים וכנענים; השניים הראשונים חיו לתקופה תחת האימפריה הבבלית הראשונה. ערים חשובות נוספות מתקופת הברונזה שהתגלו בחפירות הן מָרי, אוגרית, אמר, קטנה, תותול, תרקה ודור קטלימו. בתחומי המדינה המודרנית חיו אמורים, כנענים ואכדים, ושלטו לתקופות על חלקים ממנה גם המצרים והחתים. בהמשך שלטו בסוריה לאורך ההיסטוריה הממלכות הארמיות והחִתיות החדשות, הערים הכנעניות־פיניקיות, ממלכת ישראל המאוחדת, האימפריה האשורית, האימפריה הבבלית החדשה, האימפריה הפרסית האחמנית, הממלכות ההלניסטיות, האימפריה הרומית, האימפריה הביזנטית, הערבים, הצלבנים, הממלוכים, והאימפריה העות'מאנית. לסוריה מקום חשוב בתולדות הנצרות; השליח פאולוס המיר דתו לנצרות בדרכו לדמשק וייסד את הכנסייה הנוצרית המאורגנת הראשונה באנטיוכיה שבסוריה העתיקה, משם יצא למסעות מיסיון רבים. דמשק, עיר בה התגוררו בני אדם כבר בשנת 10,000 לפנה"ס, ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם, יחד עם חלב ויריחו. היא עברה לשליטת הערבים המוסלמים בשנת 636 לספירה. מיד לאחר מכן, הגיעו עוצמתה ויוקרתה של העיר לשיאן, והיא הפכה לבירתה של האימפריה האומיית, שהשתרעה מספרד ועד לגבולות מרכז אסיה בשנים 661–750 לספירה, עת נוסדה הח'ליפות העבאסית שהעבירה את בירתה לבגדאד, עיראק. דמשק הפכה לבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית בשנת 1260 לערך. העיר הוחרבה בחלקה הגדול על ידי המונגולים בשנת 1400. משנבנתה מחדש, הוסיפה העיר לשמש בירה עד שנת 1516. שנה אחר כך נפלה לידי השלטון העות'מאני. העות'מאנים הוסיפו להחזיק בדמשק ובסביבותיה במשך 400 השנים הבאות, מלבד כיבוש מצרי קצר טווח בין השנים 1832–1840 על ידי אבראהים פאשא. המנדט הצרפתי שמאל|ממוזער|300px|תמונת לווין של סוריה שמאל|ממוזער|300px|תצפית על כפרים סוריים מהר חזק שברמת הגולן 250px|ממוזער|שמאל|גנרל ז'ורז' קאטרו מכריז על עצמאות סוריה ביום 17 באפריל 1946 השלטון העות'מאני תם כאשר כוחות המרד הערבי נכנסו לדמשק בשנת 1918 לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. הוקם מנהל ערבי עצמאי ששרד כשנתיים כאשר בארבעת חודשיו האחרונים היה לממלכה הערבית של סוריה תחת המלך ההאשמי פייסל בן חוסיין, בנו של שריף מכה ומאוחר יותר מלך עיראק. קצה של ממלכה זו בא בחודש יולי 1920, עם פלישתם של כוחות צרפתיים לסוריה, פלישה שנועדה לאכוף את המנדט שניתן לה בסוריה על ידי חבר הלאומים. בסיומו של קרב מייסלון ב-23 ביולי בין הצבא הסורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה לבין הצרפתים, כבש הצבא הצרפתי את דמשק. המלך פייסל עזב לארץ ישראל המנדטורית בה שהה כחודשיים ולאחר מכן הפליג לבריטניה. כעבור שנה היה למלך עיראק. בוועידת סן רמו, באפריל 1920, החליט הגנרל הצרפתי אנרי גורו לחלק את שטחה של סוריה על פי מפתח עדתי מובהק לשש ישויות נפרדות עם מידה שונה של עצמאות לכל אחת מהן. לבנון, שתהיה מדינת המקלט של הנוצרים-המרונים, הוצאה לחלוטין מחוץ למערך הסורי וקיבלה עצמאות בשנת 1943. ג'בל א-דרוז ("הר הדרוזים") או מדינת א-סווידא, מדינה למיעוט הדרוזי, באזורי הדרוזים של סוריה, בדרום-מערב סוריה של היום, והתקיימה כמדינה דרוזית בין השנים 1921 ועד לשנת 1936, אז החליטו הצרפתים לאחד את סוריה כולה, ומעמדה הנפרד של המדינה הזו בוטל. מדינת העלווים, אחר כך נקראה על שם העיר הגדולה לטקיה, מדינה למיעוט העלווי על גדות הים התיכון. מדינת העלווים זכתה לעצמאות מלאה מידי הצרפתים, ולא הייתה חלק מן המכלול הסורי בין השנים 1924 ועד 1936. לעלווים הייתה ממשלה, דגל, מטבעות, בולים ועצמאות, אלא שגם זו בוטלה בשנת 1936 עם החוזה הצרפתי-סורי, וחבל זה הצטרף למה שהפך לסוריה. אלכסנדרטה, מדינה למיעוט הטורקמני, אשר נוסדה בשנים 1921–1923. רוב האזרחים במדינה הזו היו דווקא ערבים, אך הצרפתים התכוונו שכאן הטורקמנים יזכו לממש את שאיפותיהם הלאומיות. טורקיה תבעה ריבונות על חבל ארץ זה ובשנת 1938 פלש הצבא הטורקי לאלכסנדרטה, שינה את שמה למדינת האטיי וגירש את הלא-טורקים, את הערבים, הנוצרים והעלווים. במקום כוננה ממשלה בשליטת הטורקים, שערכה משאל עם, ועל פי תוצאותיו סופחה אלכסנדרטה לטורקיה. מדינת דמשק ומדינת חלב (אלֵפו), שתי מדינות לרוב הסוני. שנות המנדט בסוריה התאפיינו בתסיסה לאומית – סורית ופאן-ערבית כאחת – ובמרידות ספורדיות שדוכאו באכזריות. במקביל, הצרפתים קידמו מודרניזציה תשתיתית וכלכלית בתחומי המדינה. בעקבות כיבושה של צרפת בשנת 1940 בידי גרמניה, הועברה השליטה על סוריה לידי ממשלת וישי. ב-8 ביוני 1941 נערך מבצע פלישת בעלות הברית לסוריה וללבנון שבשלטון וישי. אנשי פלמ"ח השתתפו בפלישה. ב-14 ביולי נכנע צבא צרפת של וישי לבריטים בסוריה ובלבנון. לחץ מתמשך ומחאות מקרב תנועות לאומיות סוריות הביאו בסופו של דבר לפינוי הכוחות הצרפתיים מסוריה באפריל 1946, בהותירם את המדינה בידי ממשלה רפובליקנית שהורכבה עוד בימי המנדט. מהכרזת העצמאות עד הפיכת חאפז אל-אסד (1970) אף שתהליך פיתוח כלכלי מואץ אמנם התרחש בסוריה ממועד ההכרזה על עצמאותה, ב-17 באפריל 1946 – הפוליטיקה הסורית, מתקופה זו ועד לשנות השישים המאוחרות, עמדה בסימן חוסר יציבות מובהק. סורים רבים נחשפו לטענות כי למדינתם אין זכות קיום, וכי גבולותיה הם "מלאכותיים". הגבולות לא הלמו את החלום של "סוריה הגדולה". בנוסף, סדרת הפיכות צבאיות, שראשיתה בשנת 1949, ערערה את יסודות השלטון האזרחי, והביאה בסופו של דבר לתפיסת השלטון על ידי קולונל אדיב א-שישכלי, בשנת 1951. גם זה האחרון הודח בהפיכה צבאית, בשנת 1954. תמרונים פוליטיים בסוריה ומחוצה לה, ובעיקר גורמים מתחרים בצבא הסורי, הביאו לתפיסת השלטון על ידי גורמים סוציאליסטיים-לאומניים קיצוניים. חולשתה המדינית, הצבאית, והחברתית של סוריה, שלאחר הפיכת 1954, תיאום האינטרסים שבין סוריה למצרים, עליית קרנו של הנשיא המצרי, גמאל עבד אל נאצר, כמנהיג העולם הערבי, בעקבות משבר סואץ, ב-1956, וייתכן שמעל לכל העדפת הזהות הפאן-ערבית על פני הזהות הסורית הביאו ב-1 בפברואר 1958, להקמתה של המדינה המאוחדת של מצרים וסוריה: הרפובליקה הערבית המאוחדת – רע"ם, או "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת), אשר הייתה למעשה סיפוח מצרי של סוריה. האיחוד כשל בסופו של דבר. בעקבות הפיכה צבאית נוספת, שהתרחשה ב-28 בספטמבר 1961, פרשה סוריה מהאיחוד, והקימה עצמה מחדש כמדינה עצמאית. לא פחות מ-18 הפיכות צבאיות אירעו במהלך 18 החודשים הבאים, כאשר המשמעותית שבהן ארעה ב-8 במרץ 1963, כאשר קצינים סוציאליסטיים-לאומניים מהצבא הסורי, הקימו את ה"מועצה הלאומית של הפיקוד המהפכני", קבוצת קצינים ופקידים אזרחיים, שהשתלטה על כל סמכויות החקיקה והממשל. ההשתלטות תוכננה על ידי חברי "מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית" (מפלגת הבעת'), שפעלה בסוריה ובמדינות ערביות נוספות, מסוף שנות הארבעים. חברי הבעת' הם שהיוו את הרוב בממשלה החדשה. הפיכת הבעת' בסוריה באה חודש לאחר הפיכת הבעת' בעיראק. הממשלה הסורית החדשה בחנה את האפשרות לכונן פדרציה משותפת עם עיראק הבעת'ית ומצרים. הסכם לכינון ישות פוליטית מעין זו נחתם בקהיר, ב-17 באפריל 1963, אולם מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים הביאו לביטולה של הפדרציה המשולשת. לאחר מכן, פעלו משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק להקמת איחוד ביניהן, ואולם סילוק מפלגת הבעת' מהשלטון בעיראק, בנובמבר 1963, קטע תוכניות אלה. במאי, 1964, ניסח נשיא סוריה, אמין אל-חאפז, חוקה למדינה הסורית, שקבעה את קיומן של שתי זרועות. הזרוע המחוקקת הורכבה מנציגי הארגונים הגדולים – פועלים, איכרים ואיגודים מקצועיים, ואילו הזרוע המבצעת כללה מועצה נשיאותית וממשלה. ב-23 בפברואר 1966, ביצעה קבוצת קציני צבא, עלווים ברובם, חברי מפלגת הבעת', הפיכה צבאית פנים-מפלגתית. הם כלאו את הנשיא אל-חאפז, פיזרו את הממשלה ואת מועצת הפיקוד המהפכני, ביטלו את החוקה ומינו ממשלת בעת' אזרחית. מנהיגי ההפיכה, שנודעה כהפיכת הנאו-בעת', תיארו אותה כ"אשרור" עקרונות מפלגת הבעת'. על קבוצה זו נמנו שניים מבכירי העדה העלאווית: צלאח ג'דיד, וחאפז אל-אסד, שכיהן בתקופה זו כשר ההגנה הסורי. התבוסה המוחצת שהנחילה ישראל לסוריה הנאו-בעת'ית ולמצרים, במלחמת ששת הימים (יוני 1967) – מלחמה שפרצה, בין היתר, בעקבות הקיצוניות הלאומנית וחוסר הניסיון שאפיינו את המשטר הסורי – החלישה משטר רדיקלי זה. מתיחות עזה נתגלעה בין היסודות הצבאיים, המתונים יותר, במפלגת הבעת' לבין היסודות האזרחיים הקיצוניים. נסיגת כוחות הצבא הסורי, שנשלחו לסייע לאנשי אש"ף בירדן, במהלך אירועי ספטמבר השחור, (1970), שיקפו את חוסר ההסכמה בקרב חברי מפלגת הבעת'. ב-13 בנובמבר 1970, הוביל שר ההגנה הסורי חאפז אל-אסד את "מהפכת התיקונים" – הפיכה צבאית ללא קרב, שסילקה את ההנהגה האזרחית של מפלגת הבעת' מהשלטון. שלטון משפחת אסד (1970 עד ימינו) גיבוש השלטון עם תפיסת השלטון פעל אסד במהרה על מנת ליצור תשתית ארגונית ריכוזית למשטרו. הוא כונן את מועצת העם (מג'לס א-שעב) – מוסד חקיקתי בן 173 צירים, 87 מתוכם נציגי מפלגת הבעת'. יתר המושבים חולקו בין "ארגונים עממיים" ומפלגות זעירות אחרות. במרץ 1971, מפלגת הבעת' בחרה ב-21 נציגים שיכהנו כשרים בממשלה. באותו חודש, "משאל עם" נערך במטרה לאשר את מינויו של אסד לנשיא לפרק זמן בן 7 שנים. שנה לאחר מכן, במטרה להרחיב את בסיס משטרו, כונן אסד את "החזית הלאומית הפרוגרסיבית", קואליציה של מפלגות שבראשה עמדה מפלגת הבעת', ונערכו בחירות לצורך הקמת מועצות מקומיות בכל אחד מ-14 המחוזות של סוריה. במרץ 1973 נכנסה לתוקפה חוקה חדשה, אשר קבעה, בדומה למפלגות הקומוניסטיות בגוש הקומוניסטי, כי מפלגת הבעת' היא המפלגה המובילה במדינה. זמן מה לאחר מכן נערכו בחירות פרלמנטריות ראשונות מאז 1962, למועצת העם. איחוד הרפובליקות הערביות איחוד הרפובליקות הערביות היה פדרציה דה יורה, תוצאת ניסיון כושל של שליט לוב מועמר קדאפי למזג את לוב, מצרים וסוריה למדינה ערבית מאוחדת. לאחר שהקמת האיחוד אושרה במשאלי עם בשלוש המדינות ב-1 בספטמבר 1971, האיחוד התקיים "על הנייר" בין ה-1 בינואר 1972 ל-19 בנובמבר 1977, וכתוצאה ממנו גם הוחלף דגל סוריה (הוא יוחלף שוב רק ב-1980). בפועל, מכיוון ששלוש המדינות לא הסכימו על תנאי האיחוד, כל מדינה המשיכה לפעול באופן עצמאי, ובמהרה גם התגלעו ביניהן סכסוכים (בפרט לגבי מלחמת יום הכיפורים, שבה מצרים וסוריה תקפו את ישראל מבלי להיוועץ עם לוב). מלחמת יום הכיפורים שמאל|ממוזער|150px|חאפז אל-אסד בתקופת הפיכת 1970 ביום הכיפורים 1973 פתחו סוריה ומצרים במתקפה מתואמת נגד ישראל שפתחה את מלחמת יום הכיפורים. לאחר שלושה ימי מלחמה בהם היו לצבא הסורי הישגים קרקעיים בדרום רמת הגולן הדף צה"ל את הצבא הסורי אל מחוץ לרמת הגולן וכבש מובלעת בתוך סוריה. בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה מ-1974, בסופה של מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, הוסכם על הקמת אזור מפורז בין סוריה לישראל בצד הסורי של הגבול, וישראל נסוגה מהשטח שכבשה במהלך "קרבות המובלעת". קו ההפרדה שנקבע חפף ברובו את קווי הפסקת האש של 1967 למעט שטח בגודל 60 קמ"ר הכולל את העיר קוניטרה וסביבותיה שהועבר לשליטה סורית. מוצבי החרמון נמסרו לשליטת האו"ם. מאז 1974, היה הגבול הסורי-ישראלי שקט כמעט לחלוטין. המעורבות בלבנון ב-1976 שלחה סוריה כוח סיוע בן כ-40,000 חיילים ללבנון השכנה, במטרה לסייע למחנה המרוני-שמרני במלחמת האזרחים מול המחנה הפלסטיני-רדיקלי. לבנון נתפסה בעיני סורים רבים – וייתכן שגם בעיני אסד עצמו – כחלק מסוריה, באופן העולה בקנה אחד עם חלום "סוריה הגדולה". שליטה בלבנון נתפסה כאינטרס סורי. אף שתמיכת אסד ומשטרו הייתה נתונה באופן מסורתי לפליטים הפלסטינים בפתחלנד (מתוך מגמה להחליש את ישראל), הבין אסד בהדרגה כי בכוחה של מלחמת האזרחים לפורר את המדינה הלבנונית ולפגוע אגב כך באינטרסים הסורים. מסיבה זו התערב דווקא לטובת הנוצרים, לקול מחאות הפלסטינים והעולם הערבי. עד מהרה שקעה סוריה בבוץ הלבנוני, כשהיא לוקחת חלק פעיל במלחמת האזרחים ומשנה את תמיכתה במחנות הלוחמים לפי הטוב בעיני שליטה. בחמש-עשרה שנות המלחמה הבאות סוריה לחמה הן על מנת להדק את אחיזתה בשכנתה המערבית והן על מנת לפגוע בישראל בגזרה הדרום-לבנונית. רבים נוטים לראות בנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, במיוחד עם סיומה של המלחמה בשנת 1990 (בעקבות הסכם טאיף), ככיבוש לכל דבר. נוכחותו הגלויה של צבא סוריה בלבנון התקיימה עד שנת 2005; במהלך תקופה זו נתן הצבא הסורי את אותותיו בפוליטיקה הלבנונית, מה שעורר את חמתם של רבים בלבנון. קרוב למיליון פועלים סורים נכנסו ללבנון בתום המלחמה כדי למצוא עבודה. כוח העבודה הסורי הועדף על פני זה הפלסטיני והלבנוני כיוון שהיה זול יותר, ואולם היו שטענו כי בכך שממשלת סוריה מעודדת את אזרחיה להיכנס למדינה קטנה ומשותקת-צבאית יש משום הוכחה לקולוניזציה הסורית בלבנון. פועל יוצא של צעד זה היה תלות הדדית מוחלטת של המערכות הכלכליות של סוריה ולבנון. בשנת 1994, בעקבות לחץ שהפעילה דמשק, העניקה ממשלת לבנון אזרחות לכ-200,000 תושבים סורים. בפברואר 2005 נרצח רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר וממנהיגי האופוזיציה האנטי-סורית במדינה, בפיגוע מכונית תופת, שאת תכנונו ייחסה חקירת האו"ם לסוכני מודיעין סוריים. תחת לחץ אמריקני ובינלאומי ניכר הורה הנשיא הסורי בשאר אל-אסד להוציא את כל אנשי הצבא וסוכני המודיעין הסורים מלבנון. עם זאת, רבים מטילים ספק באשר להסתלקותם של סוכני ממשלת סוריה משטח לבנון. למרות יציאתה הרשמית של סוריה מלבנון היא המשיכה לספק נשק ותחמושת לחזבאללה. לאחר שהחלה ההתקוממות בסוריה (2011) הגבירה סוריה את העברות הנשק והתחמושת לחזבאללה, מחשש שאלה ייפלו לידי המתקוממים. האידאולוגיה של חזבאללה כוללת ברית עם סוריה והסתמכות על תמיכתה הצבאית והפוליטית כחלק מיצירת קואלציה נגד ישראל. אופוזיציה, מרידה ודיכוי המשטר הדיקטטורי, שנלוו לו גילויים של פולחן אישיות, שהקים חאפז אל-אסד, ספג ביקורת רבה מקבוצות שונות, אך כל גילוי התנגדות מהותי דוכא במהרה. אסד העריץ את הרודן הרומני, ניקולאה צ'אושסקו, ופעל נגד מתנגדיו באופן דומה. משבר חמור במיוחד פרץ בסוף שנות השבעים, כאשר סונים אסלאמיסטיים קיצוניים, התנגדו לעקרונות משטר המיעוט העלאווי (העלווים נחשבים לכופרים גמורים על פי זרמים של האסלאם הסוני), הבעת'י, החילוני. בין השנים 1976 ועד לדיכוי ההתקוממות האסלאמית בפברואר 1982, הוביל ארגון האחים המוסלמים בסוריה מרד מזוין כנגד השלטון. אסד הגיב למרד בתוקפנות חסרת תקדים; הוא ריסק בטבח חמאת כל ביטוי להתנגדות אסלאמית פונדמנטליסטית, כשהוא משתמש באש ארטילרית כדי להחריב את העיר חמאת ולהרוג אלפי אזרחים, ללא אבחנה. מאז, התבטאויות האופוזיציה היו מצומצמות ביותר. אתגר פנימי למשטר הגיע בשנת 1984, כאשר חאפז אל-אסד אושפז בעקבות התקף לב. אחיו הצעיר, רפעת אל-אסד, ניסה לתפוס את השלטון במדינה באמצעות מנגנוני הביטחון שבראשם עמד. חרף בריאותו הרופפת, הצליח אסד לדכא באיבו את ניסיון הפוטש של אחיו, ושלח אותו לגלות. מלחמת המפרץ השתתפותה של סוריה בקואליציה הרב-לאומית בראשות ארצות הברית, שהוקמה בשנת 1991 כדי לתקוף את שליט עיראק סדאם חוסיין, סימלה תפנית מהותית ביחסיה של סוריה עם המערב והעולם הערבי. סוריה השתתפה בוועידת השלום המזרח תיכונית במדריד (אוקטובר 1991) ובמהלך שנות התשעים ניהלה משא ומתן ישיר עם ישראל לגבי עתיד הגולן ושלום אפשרי בין המדינות. המגעים הללו הסתיימו בכישלון צורב; למעשה, מאז מרץ 2000, מועד פגישתם של נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון עם חאפז אל-אסד בז'נבה, לא התקיים כל מגע רשמי גלוי בין סוריה לישראל, זאת אף שהנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד שידר מפעם לפעם הצהרות לפיהן הוא מעוניין בהמשך הדיונים. תקופת שלטונו של בשאר אל-אסד במשך רוב שנות התשעים היה חאפז אסד אדם חולה מאוד וב-10 ביוני 2000 מת מהתקף לב בתום 30 שנות שלטון. ב-10 ביולי 2000 נבחר בנו בשאר אל-אסד לנשיא ב"משאל עם" שהעניק לו 97.29% מהקולות. בנאום הפתיחה שלו הבטיח אסד הבן רפורמות פוליטיות, כלכליות ודמוקרטיות ברוחן, אך רוב הבטחותיו לא קוימו. זאת אף שחלה הקלה מסוימת בנוכחות המשטרה החשאית, והמדינה נפתחה מעט למערב מבחינה טכנולוגית. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, פתחה ממשלת סוריה בשיתוף פעולה מצומצם עם ארצות הברית כחלק מהמאבק הגלובלי בטרור. עם זאת, סוריה התנגדה למלחמת עיראק במרץ 2003, מה שחולל הידרדרות מהירה ביחסים עם ארצות הברית. בדצמבר 2003 חתם ג'ורג' בוש הבן על צו אחריותה של סוריה ואחזור הריבונות הלבנונית, אשר אִפשר הטלת סנקציות על סוריה אם לא תחדל לסייע לארגוני טרור פלסטיני, תסיים את נוכחותה הצבאית והמודיעינית בלבנון, תפסיק את ניסיונותיה להשיג נשק להשמדה המונית ותעשה את המוטל עליה על פי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם באשר ליציבותה ושיקומה של עיראק. במאי 2004, קבע נשיא ארצות הברית שסוריה לא פעלה לפי התנאים הללו ויישם סנקציות, לפיהן אסור לייצא לסוריה מוצרים אמריקנים מלבד מזון ותרופות, ואסורה נחיתת מטוסים בבעלות ממשלת סוריה בשטח ארצות הברית. במקביל, בשנות ה-2000 חלה התקרבות בין סוריה ואיראן. מצב זה אף הביא להתקרבות מסוימת בין סוריה ובין הצלע השלישית ב"ציר הרשע" עליו הכריז בוש – קוריאה הצפונית. ב-2005 הסיגה סוריה את כוחותיה מרוב שטח לבנון. ב-6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר הישראלי כור גרעיני שנבנה בחשאיות בסוריה, בסיוע צפון קוריאני. ב-26 בינואר 2011, כחלק מאפקט הדומינו של גל ההתקוממויות בארצות ערב ב-2011, התפרצה התקוממות בסוריה נגד שלטונו הדיקטטורי של הנשיא, בשאר אל-אסד, התקוממות שהפכה עד מהרה למלחמת אזרחים עקובה מדם, בין כוחות אסד (ובראשם צבא סוריה), ברובם בני האליטה העלווית לבין כוחות המורדים. תחילה המורדים המזוהים עם האופוזיציה הסורית השיגו שליטה במרבית שטחי המדינה, אך המשטר שמר על שליטתו בדמשק ובאזורי מפתח נוספים, בעזרת תמיכה מתגברת מרוסיה ומאיראן. ב-3 באוגוסט 2012 גינתה עצרת האו"ם את משטר אסד, ובהמשך גם הוציאה הליגה הערבית את המשטר הסורי משורות הארגון, תוך קריאה לאסד להתפטר מתפקידו. בשנים 13–2012 היה שיא בלחימה בין כוחות אסד לבין כוחות האופוזיציה (בעיקר צבא סוריה החופשי), במהלכו הושמדו וקרסו רבות מיחידות המורדים, אך גם צבא אסד נפגע בצורה קשה. על רקע זה התגברו כוחותיהם של הג'יהאדיסטים (בעיקר המדינה האסלאמית וג'בהת אל-נוסרה) שהחלו לזרום לסוריה מרחבי העולם המוסלמי – והחלו לתפוס שטחים גם מידי האופוזיציה וגם מידי כוחות אסד. במקביל גם הכורדים הסורים הקימו לעצמם מובלעת בצפון מזרח סוריה – תוך שהם נלחמים מול הג'יהאדיסטים. ב-12 בדצמבר 2016 כבש אסד את חלב מכוחות המורדים. על פי ההערכות של הארגון הסורי לזכויות אדם, נכון ל-7 במאי 2016, נהרגו במהלך המלחמה כ-500,000 בני אדם, מחציתם אזרחים. ויותר מ-4 מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות בנוסף לעוד 5.5 מיליון פליטים-עקורים בתוך סוריה, סה"כ 9.5 מיליון בני אדם, כמחצית מאוכלוסייתה של סוריה. נכון למרץ 2017 מדווחת סוכנות הפליטים של האו"ם כי מספר הפליטים שברחו מסוריה עבר את ה-5 המיליון, בנוסף ל-6.3 מיליון סורים שנותרו בסוריה ונעקרו מבתיהם. רוב הפליטים ברחו לטורקיה (3 מיליון), ללבנון (למעלה ממיליון) ולירדן (בין 670 אלף ל-1.3 מיליון). נכון ליולי 2018 מוערך מספר ההרוגים בכ־700,000 – 600,000 בני אדם. הרשות הסורית לזכויות אדם אומדת את מספר האנשים שנעצרו או נעלמו על ידי שלטון אסד, ביותר מ-100,000 בני אדם מאז תחילת המלחמה. פוליטיקה רשמית סוריה היא רפובליקה נשיאותית המורכבת ממספר גורמים מבצעים: הנשיא, שני סגני נשיא, ראש ממשלה ומועצת שרים (קבינט). הרשות המחוקקת של סוריה היא מועצת העם הסורית החד-ביתית. סוריה מתוארת בדרך כלל על ידי משקיפים זרים כדיקטטורה העוברת בירושה. הרשות השופטת של סוריה כוללת את בית המשפט החוקתי העליון, המועצה המשפטית העליונה ובתי המשפט לביטחון המדינה. תורת המשפט האיסלאמית היא מקור עיקרי בחקיקה ובמשפט של סוריה, ויש בה אלמנטים של חוקים עות'מאנים, צרפתים ואיסלאמיים. לסוריה יש 3 רמות של בתי משפט: בתי משפט לערכאה ראשונה, בית משפט לערעורים ובית המשפט החוקתי – שהוא הערכאה העליונה. בתי משפט דתיים עוסקים בחוקים הנוגעים לנושאים אישיים ויחסים בתוך המשפחה. מינוי הנשיא הקודם חאפז אל-אסד אושר במשאל עם חמש פעמים רצופות, מבלי שהתמודדו אחרים על התפקיד, ובנו בשאר אל-אסד מונה לראשונה ביולי 2000. משטר משפחת אסד החזיק בשלטון תקופה ארוכה כיוון ששמר היציבות הפוליטית, אותה השיג בין השאר על ידי הענקת זכויות לקבוצות מיעוט אתניות. כמו כן, ניתן לזקוף את כוחו של הנשיא לנאמנות המתמשכת של הצבא ולדיכוי האכזרי של האופוזיציה הפנימית. התרחבות הבירוקרטיה הממשלתית יצרה גם מעמד של אנשים נאמנים למשטר בכלל ולמשפחת אסד בפרט. כל שלוש הרשויות בסוריה מכוונות על ידי מפלגת הבעת' הסורית, כאשר החוקה של המדינה מבטיחה את ראשוניות המפלגה. בנוסף אליה, החוק מתיר לשש מפלגות נוספות להתקיים, ואלה יוצרות את החזית הפרוגרסיבית הלאומית. מפלגות אלה נוצרו כדי לספק מראית עין של מערכת רב-מפלגתית, אולם החזית הפרוגרסיבית הלאומית נשלטת על ידי מפלגת הבעת' כך שאין בכוחה לשנות את המבנה הפוליטי במדינה. הפרלמנט שידוע בשם מועצת העם הסורית, נשלט על ידי מפלגת הבעת', והוא נבחר אחת לארבע שנים. למועצה אין רשות נפרדת. אף על פי שהמועצה יכולה להעביר ביקורת על פוליטיקאים ולהעביר טיוטות חוק, היא אינה יכולה ליזום חוקים. כך נוצר מצב בו לרשות המבצעת יש בלעדיות על תהליך החקיקה. כלכלה כ-67% מהמועסקים בסוריה עובדים במגזר השירותים, 17% מועסקים בחקלאות ו-16% בתעשייה. חלק מרכזי מהיצוא מתבסס על נפט. מוצרי החקלאות העיקריים הם: חיטה, שעורה, כותנה, זיתים, סוכר, ביצים, חלב. במישור החוף, בעמק נהר האורונטס ובאגן דמשק מגדלים פירות וירקות, אך הגידולים העיקריים הם גידולי שדה. גידול החיטה תופס את מרבית השטח ואחריו גידולי השעורה והסורגום. עם זאת, ענף היצוא העיקרי של סוריה בתחום החקלאות הוא גידולי הכותנה. בשנות ה-70 הקימה סוריה סכר על נהר פרת על מנת להגדיל את שטחי השלחין, וכך נוספו שטחי עיבוד גדולים בצפון מזרח סוריה. בעקבות זאת, פחתה כמות המים בהמשכו של הנהר ונוצר סכסוך עם עיראק. חלק ניכר משטחי המדינה משמשים למרעה. שיעור הצמיחה ב-2010 עמד על כ-3.6%. אחרי צמיחה כלכלית של למעלה מ-300 אחוזים בעשור בשנות ה-70 של המאה ה-20, התכווצה הכלכלה בשיעור של 33 אחוזים בשנות השמונים, וחזרה לצמיחה מתונה של כ-12 אחוזים בשנות התשעים. (מעט יותר מאחוז אחד בשנה). על-פי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, התוצר גולמי לנפש בסוריה עמד ב-2010 על כ-5000 דולר, תוצר נמוך גם ביחס למדינות אחרות במזרח התיכון. ענף כלכלי חשוב נוסף הוא התיירות. סוריה משופעת באתרי תיירות ומשכה אליה תיירים רבים מדי שנה. לפי הממשלה הסורית אחוז האבטלה עמד בשנת 2010 על 8.3%, אך לפי מקורות דיפלומטיים זרים אחוזי האבטלה כפולים מכך, לכל הפחות. לסוריה חובות חיצוניים בסך 20 מיליארד דולר, לאחר ששלושה רבעים מחובה לרוסיה, בעלת חוב עיקרית, נמחקו בהסדר ב-2005. ארצות הברית אינה מסייעת לסוריה ואוסרת על אזרחיה להשקיע במדינה, כיוון שהיא משתייכת לארצות התומכות בטרור. במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, החלה הידרדרות כלכלית במדינה. נוסף על כך, המשטר וגורמים נוספים עודדו תעשיית סמים. במהלך מלחמת האזרחים סיפקו ארצות הברית ומנהלת הסוכנות האמריקנית לפיתוח בין-לאומי (USAID) סיוע הומניטרי לשיפור מצב העקורים בסך של כ-18 מיליארד דולר. תרבות ספורט למרות המלחמות והבידול, עדיין קיימים בה מספר ענפי ספורט. תקשורת סוכנות הידיעות הערבית הסורית, (בערבית: الوكالة العربية السورية للأنباء أو سانا, באנגלית: Syrian Arab News Agency; ידועה בראשי התיבות SANA, ואף בעברית: "סאנא") היא סוכנות ידיעות בבעלות ממשלת סוריה הקשורה למשרד התקשורת הסורי. הסוכנות הוקמה ביוני 1965 והיא שופר המשטר. ארכאולוגיה בתחומי המדינה אתרים היסטוריים רבי ערך. חלקם נפגעו במלחמת האזרחים בסוריה. מהידועים יותר שנפגעו: העיר תדמור - אתר מורשת עולמית של אונסק"ו שנבזז ונפגעה בידי כוחות דאעש מ-2012 ועד מאי 2015. באוקטובר 2022 דווח על פסיפס נדיר מהמאה ה-4 לספירה, המוצג בעיירה רסטאן (Rastan) המרוחקת כ-25 ק"מ מחומס. הפסיפס בגודל 120 מ"ר ומתאר את האמזונות במיתולוגיה הרומית וסצנות ממלחמת טרויה. מחוזות סוריה מחולקת ל-14 מחוזות (בשפה המקומית "מֻחאפזאת"; צורת יחיד "מֻחאפזה"), המחוזות מחולקים ל-61 נפות ("מנטקה") והנפות מחולקות ל-206 גושים ("נאחיה"). מושל מחוז, שאת מועמדותו לתפקיד מציג שר הפנים, צריך לקבל את אישור הקבינט. המושל נעזר במועצה מחוזית נבחרת. דמשק ריף דִמַ֫שְׁק קֻנֵיטרה באופן רשמי כולל גם שטחים הנמצאים בידי ישראל דַ֫רעַא א-סווידא חומס טרטוסלַטְקִ֫יָה חַמַ֫אה אִ֫דְלִבּ חַ֫לַבּ א-רַּ֫קַּה דיר א-זַוְר אל-חַ֫סַכַּה 250px|שמאל גאוגרפיה ממוזער|300px|מפת סוריה סוריה היא מדינה הממוקמת בדרום-מערב אסיה. המדינה גובלת בישראל בדרום מערב, בלבנון במערב, בטורקיה בצפון, בעיראק במזרח, ובירדן בדרום. יש לה קו חוף באורך של 160 ק"מ בים התיכון. מרבית שטחה של סוריה הוא מישור צחיח אולם אזור החוף הצפון מערבי ואזורי א-סווידא (הבשן), דרעא (החורן), וקוניטרה (הגולן) בדרום מערב המדינה ירוקים למדי. הפרת הוא הנהר החשוב ביותר במדינה החוצה אותה במזרח. מצפון לנהר הפרת נמצא האזור הפורה ג'זירה. אזור זה מושקה על ידי שני יובלים של נהר הפרת, הבליח והחבור. באזור נבנו במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 ובשנות ה-70 מערכת של סכרים ותעלות המספקת מים לגידול הדגנים באזור. חל גם גידול משמעותי בגידולי כותנה. האקלים במדינה הוא אקלים צחיח למחצה בעיקרו, אף על פי שהחורף הוא לח. הטופוגרפיה של המדינה, הממוקמת על רמה, גורמת לעיתים לירידת שלגים בחורף. הר חרמון / ג'בל א-שייח' (ההר הזקן / הסבא) הנמצא ברכס הרי מול הלבנון בגבול לבנון בגובה 2,814 מטר הוא הנקודה הגבוהה במדינה. דמוגרפיה אוכלוסיית סוריה מוערכת ב-24,917,413 תושבים לפי האו"ם, וב-23,865,423 תושבים לפי ספר העובדות העולמי של ה-CIA. במאי 2020 מנתה כ-19,398,448 תושבים (ערב מלחמת האזרחים בשנת 2011 מנתה 22.5 מיליון נפשות). ממוצע הילודה הוא 2.7 לאישה. תוחלת החיים במדינה עומדת על 74.7 שנים בממוצע. מבחינה אתנית, כ-50% מהתושבים הם ערבים, כ-15% ערבים עלאווים, כ-10% כורדים וכ-25% עמים וקבוצות לבנטיניים אחרים – בהם כ-3% דרוזים, אשורים, ארמנים צ'רקסים ויזידים. אונר"א העריך, שנכון לאוגוסט 2022, היו כ-438,000 פליטים פלסטינים תושבי קבע, מתוך 568,730 שהגיעו אל סוריה ונרשמו כפליטים. בי.בי.סי העריך כי ישנם בסוריה גם חצי מיליון עד 3.5 מיליון טורקמנים. ערבית היא השפה הרשמית והמדוברת ביותר. סורים משכילים דוברים גם אנגלית וצרפתית, אך השפה האנגלית מובנת יותר בקרב הקהל הרחב. העם הכורדי הוא גם מוסלמי אך לא ערבי, ורבים מהם דוברים כורדית, מהווים 9%–10% מהאוכלוסייה וחיים בעיקר בקרן הצפונית של סוריה (שהיא גם גבולה הדרום-מערבי של כורדיסטן). בנוסף, קהילות כורדיות גדולות מתגוררות בכל רחבי סוריה וגם בערים הגדולות. השפה הארמית והשפה הטורקית מדוברות בפי האוכלוסיות האשורית-נוצרית והטורקית. הארמית שימשה את יושבי האזור לפני הכיבוש הערבי ועדיין קיימות קהילות קטנות דוברות ארמית כשפה משנית – בעיקר הכפריים במזרח המדינה, ויהודי חלב. מבחינת תפרוסת אוכלוסייה, מרבית האוכלוסייה חיה במחוזות המערביים. בסוריה חינוך חינם חובה לבני 6 עד 11. מערכת החינוך מורכבת מ-6 שנות לימודים יסודיים, 3 שנות לימודי ביניים כלליים ו-3 שנים נוספות לימודי תיכון. יודעי קרוא וכתוב הם 86.4% בקרב בני 15 ומעלה. יהדות סוריה קהילות יהודיות התקיימו בדמשק ובחלב (ארם צובא) מאז ימי בית שני. לאחר גירוש ספרד (1492), הגיעו לסוריה יהודים רבים מספרד שהגדילו מאוד את מספר בני הקהילה. ברוב ארצות האסלאם וגם בסוריה היה מעמד היהודים נקרא מעמד ה"ד'ימי", מעמד נחות מזה של המוסלמים. בשנת 1831 ניסו המצרים ששלטו באזור לעשות שינוי לטובת המיעוטים אך שינוי זה פעל בעיקר לטובת הנוצרים. בשנת 1840 בעקבות "עלילות דמשק" התחוללו פוגרומים גדולים ביהודי סוריה. לפי מפקד האוכלוסין משנת 1943, חיו בדמשק 11,000 יהודים, בחלב 17,000 יהודים ובקמישלי שעל גבול סוריה-טורקיה כ-2,000 יהודים. ב-1946 פרצו מהומות אנטישמיות ומהיהודים נשללו זכויות אזרח בסיסיות. בעקבות זאת היגרו מסוריה 20,000 יהודים, בעיקר לאמריקה ולישראל. ב-1948 הוחמר מצב היהודים עוד יותר, נשללו מהם כל זכויות האזרח והוטלו עליהם גזירות כלכליות כבדות. החל מ-1949 נאסר על היהודים לצאת מסוריה, אך לעיתים ניתנה אפשרות לעזוב לזמן קצוב. היהודים שהותר להם לצאת מסוריה נאלצו לוותר על רכושם לטובת הממשלה. בראשית שנות האלפיים עוד נותרה בסוריה קהילה מצומצמת ביותר, הכוללת כמה עשרות יהודים בדמשק ובודדים בקמישלי. לפי עדות הרב אברהם חמרה ב-2016 נותרו בדמשק רק 16 יהודים ובבית הכנסת אין להם אפילו מניין. כיום, יש שם עשר נשים, רובן קשישות, והיתר הם גברים. דתות בסוריה יש חופש דת מטעם השלטון המרכזי. 87% מהסורים הם מוסלמים, מתוכם 74% הם מוסלמים-סונים ו-13% שיעים (כולל כ-11% עלווים), 10% הם נוצרים (כולל ארמנים ואשורים) וכ-3% דרוזים. ערבים שאינם נוצרים מהווים כ-74% מהאוכלוסייה, וערבים סונים מהווים 59%–60%. בסוריה קיימת גם קהילה יהודית קטנה מאוד המרוכזת בעיקר בדמשק ובקמישלי בחבל הכורדי. המיעוט הדרוזי בסוריה נחשב כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית. ראו גם הכוחות המזוינים של סוריה מלחמת האזרחים בסוריה המועצה הלאומית של סוריה לקריאה נוספת דניאל אשר, לחימת כוח משוריין בהר, המעורבות הסורית בלבנון, 1975 – 1976, מערכות 1985. דני אשר (עורך) הסורים על הגדרות, פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, מערכות, מודן, 2009. קישורים חיצוניים חדשות מתעדכנות בנוגע למלחמת האזרחים ולטבח בסוריה באתר "הועד למאבק ברצח עם". יואב נורסלע, על צומת דרכים: העדה הדרוזית ומלחמת האזרחים בסוריה, מגזין המזרח הקרוב, 24 בינואר 2015 מרזוק אלחלבי, סוריה: מה נותר ממדינה ללא תושביה?, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 24 באפריל 2018 ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1946 קטגוריה:ציר ההתנגדות קטגוריה:מדינות המזרח התיכון

פולין

רפובליקת פּוֹלִין (בפולנית: Rzeczpospolita Polska, "זֶ'צְ'פּוֹסְפּוֹלִיטַה פּוֹלְסְקַה") היא מדינה במרכז אירופה, הגובלת בגרמניה במערב, בצ'כיה ובסלובקיה בדרום, באוקראינה ובבלארוס במזרח, ובליטא, ברוסיה (מחוז קלינינגרד) ובים הבלטי בצפון. פולין נשלטה במשך מאות שנים על ידי שושלת פיאסט. היא הגיעה לתור הזהב שלה לקראת סוף המאה ה-16 תחת השושלת היגיילונית, כאשר פולין הייתה אחת המדינות העשירות והחזקות ביותר באירופה. ב-3 במאי 1791 הצביע הסיים (הבית התחתון של הפרלמנט) של ברית פולין-ליטא בעד קבלת "חוקת מאי" לפולין, החוקה הכתובה הראשונה באירופה והשנייה בעולם אחרי חוקת ארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן חדלה פולין מלהתקיים, לאחר שחולקה על ידי שכנותיה: האימפריה הרוסית, אוסטריה, ופרוסיה. פולין קיבלה את עצמאותה מחדש ב-1918 לאחר חתימת חוזה ורסאי. תקופה זו בתולדותיה של פולין נקראת "הרפובליקה השנייה של פולין". בספטמבר 1939 פלשו גרמניה הנאצית וברית המועצות לפולין וכבשו אותה, במהלך שפתח את מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה הפכה פולין למדינת חסות של ברית המועצות. ב-1989 התקיימו בפולין בחירות חופשיות למחצה, הראשונות שנערכו בה מאז מלחמת העולם השנייה, ובהן השתתפה תנועת סולידריות, שהנחילה תבוסה למפלגה הקומוניסטית. תקופה זו בתולדותיה של פולין נקראת "הרפובליקה השלישית של פולין". בשנת 1997 נכתבה חוקה חדשה. במרץ 1999 הפכה פולין לחברה רשמית בברית נאט"ו, וב-2004 הצטרפה המדינה לאיחוד האירופי. מקור השם שמה הרשמי של פולין בפולנית הוא "ז'צ'פוספוליטה פולסקה" (Rzeczpospolita Polska), כלומר, "רפובליקת פולין", אך במקום המילה המודרנית "republika" משתמשים במונח הפולני הישן "rzeczpospolita", מונח הנמצא בשימוש לפחות מהמאה ה-16. השמות של המדינה "פולסקה" (Polska), ושל נתיניה "פולאצי" (Polacy), הם ממקורות סלאביים. הדעה הרווחת היא שהשם "פולסקה" הגיע משמו של השבט הסלאבי "פולאניה" (Polanie), השבט שהקים את המדינה הפולנית במאה ה-10 והתיישב באזור ההיסטורי פולין גדול. שם השבט הגיע כנראה מן המילה הסלאבית "פּוֹלֶה" (pole) שפירושה "שדה" - האפיון הבולט של אזורים רבים בפולין. השם "פולין" בשפה העברית וביידיש, הוא השם בו כינו אותה תושביה היהודים, לאורך אלף שנות קיומה. לצידו רווח בעבר גם השם פּוֹלַנְיָה. היסטוריה פרהיסטוריה והעת העתיקה החל מלפני כ-500,000 שנים קודם זמננו החלו להתיישב בשטחי פולין של ימינו מיני אדם קדומים. בתחילה היה אלו ציידים-לקטים, ומאוחר יותר, במהלך התקופה הנאוליתית (4,000 עד 2,000 לפנה"ס), עם הגיעה של החקלאות לפולין, עברו יושביה לחיי קבע. עד לתקופת הברזל, היה האזור מפותח יחסית לזמנו. תקופת הברונזה של פולין החלה סביב 2,300-2,400 לפנה"ס, ואילו תקופת הברזל שלה החלה בקירוב סביב 700-750 לפנה"ס. במאות הבאות החלו לחדור לפולין תרבויות חיצוניות שונות. בלטים החלו להתיישב באזורים המיוערים של צפון מזרח פולין, בשטחי פודלסיה ומזוריה. עם הכיבוש הרומאי של שטחים נרחבים בגרמניה של ימינו, נדחקו שבטים גרמאניים רבים מזרחה וחדרו מעבר לנהר האודר אל תוך פולין. פלישת שבטים שונים לפולין התעצמה במהלך המאות ה-4, ה-5 וה-6, אז במסגרת נדידת העמים שבטים גרמאניים נוספים חדרו לפולין. לצד כל אלו, הקבוצה החשובה ביותר שהתיישבה בפולין הייתה השבטים הסלאבים. אלו היגרו אל פולין ממזרח, אולי משטח אוקראינה ורוסיה של ימינו, ולקראת שלהי האלף הראשון לספירה, הם הפכו לכוח המוביל בפולין. עד מהרה הקימו הסלאבים יישובי קבע רבים ברחבי הארץ כולה, והחלו להתבסס סביב מספר שבטים מרכזיים. ימי הביניים 250px|ימין|ממוזער|ציור של יאן מטייקו: פולין מקבלת את הנצרות המדינה הפולנית החלה לקרום עור וגידים בתחילת המחצית השנייה של המאה ה-10. בתקופה זו גבר השבט הסלאבי "פולאניה" (Polanie) שישב באזור פולין גדול על שאר השבטים בפולין, ואיחד אותם תחתיו. השליט הפולני הראשון, מיישקו הראשון, קיבל את הנצרות בשנת 966, ומייד לאחר מכן הוא קבע את הדת הנוצרית כדת המדינה הרשמית. באופן סמלי, כניסתה של פולין לעול הנצרות מסמלת את ראשיתה של פולין. מאז ועד היום, שמרו הפולנים אמונים לאפיפיור היושב ברומא, ועד היום רובם המכריע של הפולנים משתייכים לנצרות הקתולית. במאה וחמישים השנים הבאות, הפכה פולין לכוח משמעותי באזורה, אך מגמה זו נגדעה כבר במהלך המאה ה-12. מלך פולין בולסלאב השלישי מת ללא יורש ברור, ופולין חולקה לשורה של מדינות עצמאיות קטנות. תקופה זו הייתה תקופה אפלה יחסית בהיסטוריה הפולנית, ולפיצול המדיני הצטרפו מגמות שליליות נוספות. בשנים 1241, 1259 ו-1287, מדינות פולניות שלמות כמעט ונחרבו כתוצאה מפלישות מונגוליות שנערכו בשנים אלו, פלישות שגרמו להרס נרחב והותירו חללים רבים. במהלך המאה ה-14 חזרה פולין לצמיחה יחסית, ולראשונה זה שנים התקבל על ידי המדינות הפולניות מלך מוסכם - ולדיסלאב הראשון. הוא הפך למלך בשנת 1320, ובנו יורשו, קז'ימייז' השלישי, התהדר במיזמי בנייה גדולים בפולין לרבות הקמתן של טירות גדולות. קז'ימייז' השלישי נודע בתואר "הגדול", ובאותה התקופה התרחבה פולין מזרחה, ואזור גליציה הפך לחלק מפולין. גורמים נוספים שתרמו לצמיחתה המחודשת של פולין באותה תקופה הייתה פסיחתה של מגפת המוות השחור על פולין, לאחר שהמיתה עשרות מיליונים באירופה; וכמו כן הגירה של יהודים לפולין. עד מהרה החלו לפרוח ולהתבסס בערים הגדולות בפולין קהילות יהודיות משגשגות. בשנת 1364, הוקמה בקרקוב האוניברסיטה היגלונית, אחת האוניברסיטאות העתיקות ביותר באירופה. בשנת 1386 שליט ליטא ולדיסלב השני יגיילו התנצר ונישא לידוויגה, מלכת פולין. בכך אוחדה ממלכת פולין עם הדוכסות הגדולה של ליטא. במאתיים השנים הבאות שלטו על פולין יורשיו של ולדיסלב השני, בני השושלת היגלונית, ותחתיהם נהנתה פולין מפריחה מואצת ועד מהרה הפכה לאחת המדינות החזקות והחשובות ביותר באירופה. בשנים אלו נהנתה פולין ממעמד דיפלומטי מוביל, ולצד קשר הדוק עם ליטא היא ייסדה גם קשרים מועילים עם כמה משכנותיה, במיוחד עם הונגריה ובוהמיה. בשנת 1410 זכו צבאות פולין וליטא בניצחון צבאי ראשון גדול על אויב חיצוני. צבא משולב של שתי ארצות אלו הביס את אנשי המסדר הטווטוני בקרב גרונוולד. בכך, ייצבה פולין את שליטתה בשטחיה הצפוניים. באותה התקופה הכלכלה והתרבות בפולין פרחו, והמדינה הרשתה לעצמה לטפח מדענים ואנשי רוח חשובים. המפורסם ביותר היה האסטרונום ניקולאוס קופרניקוס, אשר הגיע להישגים מדעיים פורצי דרך. קרקוב, הבירה המלכותית, הפכה למרכז תרבותי ואקדמי שקנה לעצמו שם בכל רחבי אירופה. בהשוואה למדינות אחרות באירופה, בפולין הונהגה רמה גבוהה של סובלנות דתית, דבר אשר תרם למניעתם של מתחים דתיים שהתפרצו חדשות לבקרים במקומות רבים אחרים באירופה. שנים אלו ידועות כתור הזהב של פולין. אנשי פולין התגאו בחירויות הפרט המרשימות יחסית שמהן נהנו, ובמערכת הפרלמנטרית במדינתם (הסיים, החל מ-1493), אף על פי שזו שירתה שכבה צרה באוכלוסייה - האצולה. העת החדשה המוקדמת 250px|ממוזער|גדנסק בסוף המאה ה-19 זיגמונד השני אוגוסטוס שלט על פולין וליטא בין השנים 1548–1572. בתקופתו הסתיימה התקופה היגלונית ולאחר כמאתיים שנים שפולין וליטא היו כמדינות אחיות שהונהגו על ידי מלך אחד, בשנת 1569 אוחדו שתיהן למדינה אחת - ממלכת פולין-ליטא. פולין-ליטא הייתה לאחת המדינות הגדולות והמאוכלסות ביותר באירופה. למדינה הפולנית-ליטאית היה משטר ייחודי בו מרכיבים חלוציים של דמוקרטיה, מונרכיה חוקתית ופדרציה. המערכת הפוליטית שלה התאפיינה במלוכה בעלת כוח מבוזר יחסית, כאשר כוחו של המלך מוגבל. לאצולה ולפרלמנט עמד כוח רב, ולעיתים היה ביכולתם להשפיע אף על זהות המלך. שתי המדינות, פולין וליטא, היו רשמית מרכיבים שווי כוח וסמכות באיחוד, אך בפועל פולין הייתה השותף הדומיננטי. מאמצע המאה ה-17 ועד סוף אותה המאה, נכנסה פולין למערבולת של פלישות חוזרות ונשנות מצד שכניה השוודים, העות'מאנים, הרוסים והטרנסילבנים, במקביל למלחמות פנימיות נגד נתיניה הקוזאקים ותושבי חבל ברנדנבורג-פרוסיה. במהלך 80 השנים הבאות שקעו השלטון המרכזי וההנהגה, והמדינה הייתה על סף אנרכיה. על רקע תקופת ההשכלה, קמה בפולין תנועה לתיקון המצב במדינה, מה שהביא לבסוף להכרזה על החוקה הכתובה הראשונה באירופה, ב-1791 (חוקת 3 במאי 1791). תהליך הרפורמות נפסק עם החלוקות של פולין בין האימפריה הרוסית, פרוסיה ואוסטריה ב-1772, 1793 ו-1795, שבעטיין חדלה פולין מלהיות מדינה עצמאית. תחת שלטון זר, ערכו פולנים, בעיקר בשטח הכיבוש הרוסי, מרידות בניסיון לחדש את עצמאותם. כל הניסיונות לעשות כן נכשלו. תפנית מסוימת אירעה לאחר המלחמות הנפוליאוניות, אז, בשנת 1807, הוקמה פולין מחדש בשם "הדוכסות של ורשה". בכך, חידשה פולין את עצמאותה, אך למעשה היא הייתה מדינת לווין של הקיסרות הצרפתית. לאחר המלחמות, במסגרת קונגרס וינה של 1815, חזר המצב לקדמותו ופולין חולקה מחדש על ידי שכנותיה. עם תום קונגרס וינה הכריזה רוסיה על הפיכת השטח הפולני שברשותה לפולין הקונגרסאית, אשר הייתה לא יותר ממדינת חסות רוסית. פולין הקונגרסאית החזיקה בחוקה ליברלית; אך אף על פי כן, שללו הצארים הרוסים אט אט את החירויות של הפולנים, עד שהלכה למעשה סופחה פולין לאימפריה הרוסית. לעומת השטח הרוסי, בפולין האוסטרית, תחת שלטון אוסטרו-הונגריה, נהנו הפולנים מחופש יחסי כאשר התרבות והלאומיות הפולנית נמצאות בפריחה. קרקוב, בירת פולין האוסטרית, שהוגדרה אז כעיר חופשית, הפכה ל"בירה הרוחנית" של האומה הפולנית כולה. במהלך המשך המאה ה-19 התחדשו מרידות פולניות בכל רחבי פולין, הן בחלק הרוסי, הן בחלק הפרוסי והן בחלק האוסטרי. כולן כשלו לבסוף. למרות הדיכוי התרבותי והלאומי, תחת השלטון הזר, פולין גם נהנתה ממגמות חיוביות: היא עברה לראשונה תיעוש ומודרניזציה נרחבים, והכלכלה התפתחה באופן מרשים, כאשר החלק הפרוסי מוביל בפיתוח הכלכלי. העת החדשה המאוחרת 250px|ממוזער|ורשה בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כל מדינות ההסכמה הסכימו על השבת פולין למפת העולם, בהתאם לנקודה ה-13 בנאום 14 הנקודות של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. זמן קצר לאחר כניעת גרמניה בנובמבר 1918, זכתה פולין לעצמאות מחודשת תחת השם הרפובליקה השנייה של פולין. האיום הסובייטי התעורר במלחמה הפולנית-סובייטית, אולם פולין הצליחה להגן על עצמאותה. לאחר המלחמה שרר במדינה משבר כלכלי, שהוביל למהומות קרקוב (1923). הרפובליקה השנייה הייתה דמוקרטיה מפותחת יחסית, אך זו הפכה למוגבלת במיוחד בשנת 1926, אז במהפכה צבאית עלה לשלטון הגנרל יוזף פילסודסקי. הרפובליקה השנייה שרדה עד לתחילת מלחמת העולם השנייה, אז צבאות גרמניה הנאצית וברית המועצות פלשו לפולין במבצע מתוכנן מראש (הסכם ריבנטרופ–מולוטוב) ובכך הביאו קץ לכעשרים שנות עצמאות פולנית. בתקופה זו סבלו הפולנים במיוחד (ראה גנרלגוברנמן). מכל המדינות המעורבות במלחמה (זאת בתנאי שאין מחשיבים את אוקראינה ובלארוס כמדינות עצמאיות), הייתה פולין עם אחוז הרוגים מכלל האוכלוסייה הגבוה ביותר: מעל 6 מיליון הרוגים (כ-20% מכלל האוכלוסייה), מחציתם פולנים יהודים. כמיליון וחצי אזרחי פולין גורשו משטחי הכיבוש הסובייטיים במזרח פולין לגולאגים בתוככי ברית המועצות. לאחר מלחמת העולם השנייה גבולות פולין הועתקו מערבה - הגבול המזרחי הועתק לקו קרזון, והגבול המערבי לקו אודר-נייסה. אחרי שינויים אלו, קטן שטחה של פולין ב-76,000 קמ"ר, שהיוו 20% משטחה לפני המלחמה. כמו כן, שינויי הגבולות הביאו להגירה המונית של פולנים, אוקראינים, גרמנים ויהודים אל מחוץ לשטחה של פולין. לבסוף, הפכה פולין לראשונה בתולדותיה, למדינה הומוגנית מבחינה אתנית. ברית המועצות השליטה בפולין ממשלה קומוניסטית חדשה, מקבילה פחות או יותר לממשלות אחרות בגוש המזרחי. בשנת 1946 חזרו לתחומיה משטחי ברית המועצות אזרחים רבים. ב-1952 הוכרזה רשמית רפובליקת העם של פולין או הרפובליקה העממית הפולנית. ב-1956 הפך המשטר בפולין לליברלי יותר, תוך שחרור המוני אנשים מהכלא והענקת מספר חירויות לאזרחים. מהומת פועלים ב-1980 הובילה להיווצרותו של איגוד מקצועי עצמאי, "סולידריות", שהפך עם הזמן לכוח פוליטי. תנועת "סולידריות" כרסמה בשליטת המפלגה הקומוניסטית, עד שב-1989 גברה עליה בבחירות הפרלמנטריות והעומד בראשה, לך ואלנסה, זכה לבסוף להיות נשיא פולין ב-1990. פולין זכתה לשובה של הדמוקרטיה, ותושביה זכו לראשונה זה עשרות שנים לזכויות האדם וזכויות אזרח. כלכלת פולין, לאחר השחרור מעול הקומוניזם, סבלה מאבטלה גבוהה (מעל 15%), אך עם זאת היא זכתה גם לאינטגרציה הולכת וגוברת בשוק האירופאי, והמשק הפולני עבר ליברליזציה. פולין הצטרפה לקבוצת וישגראד ב-1991. בנוסף, היא הצטרפה לברית נאט"ו ב-1999, כאות מבשר לראשית השתלבותה של פולין במערב. אזרחי פולין אמרו 'כן' (TAK) לאיחוד האירופי במשאל עם שנערך ביוני 2003, והיא הצטרפה רשמית לאיחוד האירופי ב-1 במאי 2004. בשנת 2007 האינטגרציה נמשכה, ופולין הצטרפה לאמנת שנגן, ובמסגרת זאת גבולותיה של פולין נפתחו לשאר מדינות האיחוד האירופי. מרכז|400px|ממוזער|גבולות המדינות הפולניות לאורך ההיסטוריה: פוליטיקה 250px|ממוזער|הסיים, הבית התחתון של הפרלמנט הפולני פולין היא רפובליקה דמוקרטית פרלמנטרית המבססת את המערכת הפוליטית שלה על חוקה. חוקת פולין הנוכחית נכנסה לתוקפה בשנת 1997, ובה מפורטים הסדרי המשטר של המדינה. רשויות השלטון ראש המדינה של פולין הוא הנשיא (Prezydent Rzeczypospolitej Polskiej), אשר לו בעיקר סמכויות טקסיות וסמליות. הנשיא נבחר בבחירות ישירות על ידי הציבור אחת לחמש שנים, ועומדת לו האפשרות להיבחר לשתי קדנציות בלבד. להלכה בסמכותו של הנשיא למנות את הממשלה, אך בדומה לישראל, בפועל הדבר נעשה על ידי הבית התחתון של הפרלמנט, הסיים, לאחר שמי מראשי המפלגות הצליח להרכיב קואליציה. עם זאת לנשיא עומדות גם סמכויות ממשיות יותר: ביכולתו להעלות לדיון נושאים בפרלמנט, ליזום חקיקה (אשר אישורה נתון בידי הפרלמנט), או להטיל וטו על חוקים שהפרלמנט אישר. במקרה והוטל וטו על חוק, לפרלמנט היכולת לבטל את הוטו ברוב של שלוש חמישיות מכלל המושבים בפרלמנט. אם כשל בלעשות כך, החוק יבוטל. הפרלמנט הפולני מורכב משני בתים: הבית העליון, הוא הסנאט (Senat); והבית התחתון, הוא הסיים (Sejm). חברי שני הבתים נבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים. הסנאט מורכב מ-100 חברים, המייצגים כל אחד את אחד מ-100 מחוזות הבחירה של פולין לאחר שנבחרו בבחירות אזוריות. הסיים מורכב מ-460 חברים, המייצגים את פולין כולה ונבחרים באופן יחסי. כדי לחוקק חוק, הצעת חוק חייבת להיות מועברת ברוב רגיל על ידי שני הבתים. לסיים עומדת סמכות במקרי קיצון לעקוף סירוב של הסנאט להעביר הצעת חוק שיזם הסיים. אחוז החסימה עומד על 5%, ולמעט מפלגות של מיעוטים אתניים, רק מפלגות אשר קיבלו למעלה מזה יהיו רשאיות לקבל ייצוג בפרלמנט. אחת לארבע שנים, לאחר שנבחר פרלמנט, ראש המפלגה שהצליח להרכיב קואליציה וממשלתו זכתה לאמון הפרלמנט ולאישורו הסמלי של הנשיא הופך לראש ממשלת פולין. ראש הממשלה, או בשמו הרשמי נשיא מועצת השרים (Prezes Rady Ministrów), הוא מי שעומד בפועל בראש הרשות המבצעת, היא ממשלת פולין. לראש הממשלה עומדות רובן ככולן של הסמכויות הניהוליות והביצועיות של המדינה, הגם שישנה חפיפה בתחומים מסוימים עם סמכויותיו של הנשיא. הרשות השופטת ממלאת תפקיד חשוב בתהליך קבלת ההחלטות בפולין. המוסדות העיקריים שלה כוללים את בית המשפט העליון (Sąd Najwyższy), בית המשפט העליון המנהלי (Naczelny Sąd Administracyjny), בית הדין לחוקה (Trybunał Konstytucyjny), ובית הדין המדינתי (Trybunał Stanu). בית המשפט העליון הוא הערכאה העליונה של המשפט הפולני, ובמקרה של ערעור על פסיקותיהן של ערכאות נמוכות יותר, בתי המשפט המחוזיים והאזוריים, הערעור מובא לבית המשפט העליון. תפקידו של בית הדין לחוקה הוא לוודא שחוקי הפרלמנט אינם סותרים את החוקה, ואם הם כאלו, בסמכותו לבטל חוקים סותרים אלו. בית המשפט העליון המנהלי מהווה את הערכאה העליונה בענייני משפט אזרחי. שלטון מקומי החלוקה המנהלית הנוכחית של פולין הוחלה בשנת 1999 והיא מבוססת על שלוש רמות של חלוקה: שטחה של פולין מחולק ל-16 פרובינציות הנקראות וויודות (województwa), דרגת החלוקה המנהלית הגבוהה ביותר. בהן ישנם (נכון ל-2008) 379 מחוזות, וערים נוספות שאינן כלולות במחוזות. המחוזות (powiaty), מהווים את דרגת החלוקה המנהלית השנייה, ותחתיהן נמצאות הרשויות המקומיות (גמיני). לערים הגדולות יש בדרך כלל מעמד של מחוז, גם במצב שהן נמצאות בתוך מחוז הנושא את שמן, כך למשל, במחוז פוזנן, מושב המחוז הוא בעיר פוזנן, אף שהעיר עצמה היא במחוז נפרד ממחוז פוזנן עצמו, מחוז פולין הגדולה. הפרובינציות של פולין שם עברי שם פולני אוכלוסייה שטח עיר בירה מזוביה mazowieckie 5,324,519 35,558 ורשה שלזיה śląskie 4,593,358 12,333 קטוביץ פולין גדול wielkopolskie 3,469,464 29,826 פוזנן פולין קטן małopolskie 3,364,176 15,183 קרקוב שלזיה תחתית dolnośląskie 2,908,457 19,947 ורוצלב לודז' łódzkie 2,508,464 18,219 לודז' פומרניה pomorskie 2,298,811 18,310 גדנסק לובלין lubelskie 2,151,836 25,122 לובלין פודקרפצקיה podkarpackie 2,128,483 17,846 ז'שוב קויאוויה-פומרניה kujawsko-pomorskie 2,090,836 17,969 בידגושץ', טורון פומרניה המערבית zachodniopomorskie 1,717,970 22,892 שצ'צ'ין ורמיה-מזוריה warmińsko-mazurskie 1,445,478 24,173 אולשטין שוויינטוקז'יסקיה świętokrzyskie 1,265,415 11,711 קיילצה פודלסיה podlaskie 1,193,348 20,187 ביאליסטוק לובוש lubuskie 1,020,767 13,988 גוז'וב ויילקופולסקי, ז'לונה גורה אופולה opolskie 1,002,575 9,412 אופולה הדינמיקה הפוליטית מול האיחוד האירופי כחלק מהצטרפותה של פולין לאיחוד האירופי, קיבלה על עצמה פולין הסכמים לפיה חלק מההחלטות הפוליטיות במדינה יהיו כפופות למנגנונים הפוליטיים של האיחוד האירופי, כאשר מרבית ההחלטות עדיין מנוהלות באופן עצמאי. בשנותיה באיחוד הייתה שותפה פולין להסכמים שונים כחלק מהאיחוד, אולם גם השמיעה ביקורת מול האיחוד האירופי בטענה להתערבות יתר בעצמאות מערכת המשפט הלאומית, ומחאות נגד אחד מעקרונות המשפט האירופי, עליונות הדין האירופי. צבא וביטחון 250px|ממוזער|כוחות יבשה פולניים במסגרת תרגיל צבאי של נאט"ו בפומרניה המערבית הכוחות המזוינים של פולין מורכבים מחמש זרועות: כוחות היבשה (Wojska Lądowe), הצי (Marynarka Wojenna), חיל האוויר (Siły Powietrzne), זרוע הכוחות המיוחדים (Wojska Specjalne) וכוחות ההגנה הטריטוריאלית (Wojska Obrony Terytorialnej). הכוחות המזוינים כפופים לשר ההגנה בממשלת פולין, אך פורמלית המפקד העליון של הצבא הוא נשיא פולין. החוקה מגדירה את המשימה החשובה ביותר של הכוחות המזוינים: הגנה ושמירה על שלמותה הטריטוריאלית של פולין והבטחה של האינטרסים הפולניים מחוץ לגבולותיה. הכוחות המזוינים מורכבים מ-65,000 חיילים בסדיר ועוד 14,000 חיילים במילואים. מאז הפלת המשטר הקומוניסטי והקמת הרפובליקה השלישית, עוברות זרועות הצבא מודרניזציה וחימוש בנשק אמריקני חדיש. הצי הפולני הוא אחד הציים הגדולים בים הבלטי והוא ממלא תפקיד חשוב גם בעניינים אזרחיים, לרבות משימות חיפוש והצלה ומחקר הידרוגרפי. החל משנת 1999, פולין חברה בברית הצבאית נאט"ו. במסגרת זאת הצבא הפולני משתתף לעיתים קרובות בתרגילים צבאיים רב-צדדיים, וכן במשימות צבאיות שונות מעבר לים. בעשור הראשון של המאה ה-21, עם ראשיתה של המלחמה העולמית בטרור, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה חזר הצבא הפולני לפעילות צבאית. אלפי חיילים הוצבו באפגניסטן ובעיראק, עשרות מטוסי קרב נשלחו לחזית, וגם הצי הפולני מילא תפקיד משמעותי. גאוגרפיה 250px|ממוזער|מפה טופוגרפית של פולין בקירוב, פולין היא מדינה בצורת ריבוע של כ-630 קילומטר על כ-630 קילומטר. היא ממוקמת במזרח מרכזה של אירופה. טופוגרפיה פני השטח של פולין מורכבים בעיקר מהשפלה של המישור האירופי, כאשר הגובה הממוצע של שטחה של פולין הוא נמוך במיוחד, 173 מטרים מעל גובה פני הים. בצפונה של פולין, לאורך חופיה לים הבלטי וכן לפנים הארץ, משתרע אזור פומרניה. אזור נמוך זה כולל את שפלת החוף של פולין, ובחובו מספר מפרצים ימיים, וחופים רחבי ידיים לצד גם דיונות. ובעוד בצפונה של פולין משתרע חוף, בדרומה, על גבולותיה של מדינה זו עם שכנותיה מדרום - צ'כיה וסלובקיה - נמתחת שרשרת הרים ממזרח למערב. במזרח הדרום הפולני על גבול סלובקיה הרים אלו הם רכס הרי הקרפטים, ובמערב הדרום הפולני על גבול צ'כיה הם רכס הרי הסודטים. רכסי ההרים הללו מגיעים בשיאם לגובה הקרוב ל-2,500 מטרים מעל גובה פני הים (זה קורה בהר ריסי, ההר הגבוה ביותר בפולין). צפונה מרכסי הרים אלו, למרגלותיהם, שוכנת רמה גאוגרפית רחבה כאשר זו שלמרגלות הקרפטים, במזרח, מכונה פולין קטן, וזו שלמרגלות הסודטים, במערב, מכונה שלזיה. שני אזורים אלו הם גבוהים יחסית לפולין, וגובהם הממוצע הוא כ-500 מטר מעל גובה פני הים. את ההרריות שלהם מפרים שני נהרות גדולים וחשובים: נהר הוויסלה ונהר האודר. מקורו של הוויסלה בהרים שמדרום לפולין קטן ומקורו של האודר בהרים שמדרום לשלזיה. מההרים, שני נהרות אלו זורמים לכיוון צפון, כשהם יוצרים עמקים צרים וארוכים, כל אחד באזורו שלו - פולין קטן ושלזיה. בתווך, בין שפלת החוף הפומרני בצפון להרים שבדרום, משתרעת שפלה רחבה במיוחד המכסה את רוב פולין. שפלה זו מועצמת על ידי שני נהרות האב של פולין. הוויסלה הזורם במזרח השפלה יוצר את מישור הוויסלה (מזוביה) ומנקז את המים של חציה המזרחי של פולין. לעומת הוויסלה, האודר זורם במערב השפלה ויוצר את מישור האודר (פולין גדול) ומנקז את המים של חציה המערבי של פולין. שני נהרות אלו ממשיכים צפונה, ולבסוף נשפכים אל הים הבלטי. הוויסלה נשפך אל "מפרץ גדנסק" שבמזרח אזור פומרניה, והאודר נשפך אל "מפרץ פומרניה" במערב אזור פומרניה. כלל השטח של פולין מכוסה באחוז ניכר במיוחד של שטחים חקלאיים, המהווים גם את האפיון הבולט ביותר של הנוף הפולני. המרחבים החקלאיים של פולין מנוהלים על ידי שני מיליון משקים פרטיים. פולין היא המדינה המיוערות הרביעית ביותר באירופה. יערות מכסים 30.5% משטחה של פולין. הנהרות הארוכים ביותר בפולין הם הוויסלה שאורכו 1,047 קילומטר, והאודר, שאורכו 854 קילומטר. לשני נהרות אלו גם יובלים ארוכים ומרכזיים הנשפכים אליהם. הבוג המערבי של הוויסלה אורכו 772 קילומטר, והורטה של האודר אורכו 808 קילומטר. הוויסלה והאודר נשפכים בסוף לים הבלטי. כמו כן, פולין מכוסה ביותר מ-9,300 אגמים, רובם בצפון הארץ, כאשר חלוצת האגמים של פולין היא ורמיה-מזוריה. לצד אגמים, בפולין נמצאת גם כמות ביצות מהגדולות באירופה. אקלים האקלים בפולין הוא תוצאה של נקודת מפגש של אקלים יבשתי המגיע מרוסיה שממזרח, מפנים היבשת, לבין אקלים ימי המגיע ממערב, מהאוקיינוס האטלנטי. מצב זה יוצר אקלים תזזיתי ובלתי יציב, אקלים הכולל שינויים רבים, מיום ליום ומשנה לשנה. הקייצים בפולין הם חמים ונעימים בדרך כלל, והטמפרטורות הממוצעת בהן נעות בין 18 ל-30 מעלות צלזיוס, בהתאם לאזור. החורפים לעומת זאת הם קרים למדי, והטמפרטורות הממוצעות בהם נעות בין 3 למינוס 6 מעלות צלזיוס. משקעים יורדים בכל מקום לכל אורך ימות השנה, אם כי יותר בקיץ מאשר בחורף, כאשר מצב זה תקף יותר ככל שנעים מזרחה. האזור החם ביותר בפולין הוא שלזיה תחתית שבדרום מערב פולין. הטמפרטורות שם עוברים את ה-30 מעלות צלזיוס לעיתים רבות, ואף יכולות להגיע לשיאים גם של קרוב ל-40 מעלות צלזיוס, בימים מסוימים בחודשים יולי ואוגוסט. לצד ורוצלב החמה שבשלזיה תחתית, עיר חמה מפורסמת נוספת מחוץ לאזור זה היא טרנוב, השוכנת בפולין קטן. בטרנוב שורר הקיץ הארוך ביותר בפולין - 115 יום, מאמצע מאי עד לאמצע ספטמבר. האזור הקר ביותר בפולין הוא צפון מזרחה במקומות הסמוכים לגבולות עם ליטא ובלארוס, ובייחוד אזור פודלסיה. העיר הקרה ביותר היא סובאלק. כלכלה ממוזער|300px|המרכז הפיננסי של ורשה, בירת פולין עם נפילת הגוש הקומוניסטי בסוף שנות ה-80, החלה פולין בצעדי ליברליזציה נרחבים במשק. חברות ממשלתיות רבות הופרטו והגבלות רבות על הקמת חברות פרטיות חדשות הוסרו. השקעות רבות זרמו לפולין ותרמו לפיתוחה המואץ. עקב כך נהנים הפולנים מרמת חיים גבוהה לאין ערוך מזו שהייתה להם בעידן הקומוניסטי. פולין נחשבת למקרה מוצלח במיוחד של מעבר של כלכלה קומוניסטית לכלכלה בעלת דגם מערבי. הכלכלה הפולנית נחשבת לאחת המפותחות ביותר מקרב המדינות הקומוניסטיות לשעבר, ואחת עם שיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר באירופה. עם שוק מקומי חזק ויציב, חוב פרטי נמוך, מטבע גמיש, וחוסר תלות במגזר יצוא אחד, פולין היא הכלכלה האירופית הגדולה היחידה שנמנעה מהמיתון של סוף שנות ה-2000. מאז הצטרפותה של פולין לרוב המסגרות האירופאיות האזוריות, ובפרט לאמנת שנגן, פולנים רבים, כ-2.3 מיליון במספר, עזבו את פולין ומצאו עבודה מחוצה לה - בעיקר במדינות מערב אירופה. לחקלאות תפקיד חשוב בפולין - 12.4% מתושביה מועסקים בחקלאות. יש בה מספר גדול במיוחד של משקים חקלאיים פרטיים אפקטיביים, המעמידים את פולין כיצרנית מזון גדולה ומרכזית. הגידולים החקלאיים העיקריים הם - חיטה, שיפון, ותפוחי אדמה. התעשייה הפולנית, שמעוזה בשלזיה בלודז', טופחה משמעותית תחת הקומוניזם. מאז מעמדה ירד משמעותית, אך עדיין אחוז לא מבוטל מתושבי פולין, 26.2% מהם, מועסקים במגזר התעשייה. ענפי התעשייה העיקריים בפולין הם - בניית מכונות, עסקי ברזל ופלדה, כריית פחם, תעשיות כימיקלים, בניית ספינות, ועיבוד מזון. היצוא הפולני השנתי הוא בערך של 152.78 מיליארד אירו, והיבוא הפולני השנתי הוא בערך של 155.09 מיליארד אירו. שותפת הסחר הראשית והגדולה ביותר של פולין היא גרמניה - כרבע מהיצוא של פולין הוא אליה, וכך גם כרבע מהיבוא שלה הוא ממנה. התוצר המקומי הגולמי במונחי שווי כוח הקנייה של פולין עומד על 990.568 מיליארד דולר, דבר המציב אותה ככלכלה ה-25 בגודלה בעולם והשישית בגודלה באיחוד האירופי. התוצר המקומי הגולמי לנפש בפולין הוא 25,703 דולר, נמוך בכ-30% מהממוצע באיחוד האירופי. מבחינת התוצר המקומי הגולמי לנפש פולין עומדת במקום ה-48 בעולם וה-22 באיחוד האירופי. ביחס לעולם כולו, מגדיר מדד הפיתוח האנושי את איכות החיים בפולין כ"גבוהה מאוד", ומציב אותה במקום ה-35 בעניין זה. בניגוד למדדים חיוביים רבים, האבטלה היא בעלת שיעור שאיננו מבוטל - 10.6% מכלל העובדים, נתון גבוה יחסית. תיירות 250px|ממוזער|עגלונים בעיר העתיקה של קרקוב, ברקע בזיליקת מריה הקדושה 250px|ממוזער|עיר הנופש זאקופנה שבהרי הטאטרה שבלב הקרפטים, בירת ספורט החורף של פולין מאז הצטרפותה של פולין לאיחוד האירופי בשנת 2004, ועם פתיחת גבולותיה למערב במסגרת אמנת שנגן החל משנת 2007, נרשם גידול משמעותי במספר התיירים הפוקדים את המדינה. מגמה זו נמשכת משנה לשנה, ואם בשנת 2010 מספר התיירים בפולין עמד על 12.47 מיליון, בשנת 2013 המספר הזה עמד כבר על 15.85 מיליון. בהתאם לנתונים אלו, פולין היא המדינה ה-17 המתוירת ביותר בעולם. לתיירות תפקיד כלכלי חשוב, והיא תורמת רבות למשק המקומי. מספר התיירים הגדול ביותר מגיע לפולין מגרמניה השכנה - 1,298,702 גרמנים ביקרו בפולין בשנת 2013. במקום השני בפער גדול נמצאת רוסיה (עם 409,243 תיירים), וישראל ממוקמת במקום העשירי, עם 148,644 תיירים. הערים הפופולריות ביותר בקרב התיירים בפולין הן בירת פולין של ימי הביניים קרקוב, בירת שלזיה ואחת הערים העתיקות בפולין ורוצלב, עיר הנמל הצפונית והאטרקטיבית גדנסק, ועיר הבירה המודרנית ורשה. ערים נוספות הפופולריות בקרב תיירים הן פוזנן, לובלין וטורון. בדרך כלל האטרקציה המובילה בערים הפולניות זה רובע ימי הביניים שמרבית הערים הגדולות יכולות להתגאות באחד כזה. מחוץ לערים הגדולות יעדי התיירות המובילים הם האגמים המזוריים וחוף הים הבלטי שבצפון פולין, היער הבתולי בְּיַאלוֹבְיֶיסְקָה שבמזרח, ומחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, הרי הקרפטים והרי הסודטים בדרום. יערות מכסים שטח של 9.1 מיליון דונם, ומהווים כר פורה לפעילויות תיירותיות. בנוסף לכך, אלפי האגמים המצויים בכל פולין משחקים גם הם תפקיד חשוב. מקומות רבים בפולין נמצאים תחת הגנה סביבתית של רשויות המדינה: בפולין יש 23 פארקים לאומיים, 121 פארקי נוף, ו-1,469 שמורות טבע. אנרגיה מגזר ייצור החשמל בפולין מבוסס בעיקר על שימוש בדלקים מאובנים. פולין מספקת לעצמה את רובה ככולה של תצרוכת החשמל שלה. פולין היא יצרנית הפחם העשירית בגודלה בעולם והשנייה בגודלה באירופה (לאחר גרמניה). משאב זה מיוצא מפולין למדינות רבות, אך גם מנוצל לצרכים מקומיים ומהווה את הדלק המאובן המרכזי בו משתמש משק החשמל הפולני. שלוש חברות כריית הפחם הגדולות בפולין (Węglokoks, Kompania Węglowa, ו-JSW) משווקות כ-100 מיליון טון פחם בשנה. חברות אלו הם מהרווחיות ביותר במדינה, והן נסחרות בדרך כלל באופן חיובי בבורסה לניירות ערך של ורשה. במקביל, במהלך השנים האחרונות הורחב השימוש באנרגיות מתחדשות. מדובר בעיקר בטורבינת רוח הפזורות בשטחים נרחבים בפולין, וכן בתחנות חשמל הידרואלקטריות מבוססות מי נהרות. עם זאת, שיעור אנרגיות אלו בייצור החשמל הכולל של פולין עודנו נמוך, והממשלה קבעה יעד של 15% מכלל תצרוכת החשמל עד לשנת 2020. בפולין יש גם עתודות לא מבוטלות של גז טבעי (164,800,000,000 ממ"ק) ונפט (96,380,000 חביות), אך השימוש בהם נכון להיום הוא משני, ופוטנציאל הפקת החשמל מהם נמוך יחסית. דמוגרפיה נכון ל-30 ביוני 2014, מתגוררים בפולין 38,483,957 תושבים. נתון זה מציב את פולין במקום ה-30 בעולם וה-7 באירופה מבחינת כמות האוכלוסייה. הצפיפות עומדת על 123 אנשים לקמ"ר, 1,050 איש לקמ"ר בערים, ו-50 איש לקמ"ר בכפרים. אחוז גבוה יחסית מתושבי פולין מתגוררים בכפרים, 61.5% במספר. משנה לשנה נתון זה יורד יותר יותר, ושיעור העירוניים באוכלוסייה גודל. החל משנות ה-90 של המאה ה-20 כמות האוכלוסייה בפולין שומרת על יציבות יחסית עם נטייה לירידה מסוימת. דבר זה הוא תולדה של הגירה יוצאת של פולנים בעיקר למדינות אחרות באירופה, מעט הגירה נכנסת (בניגוד למדינות אחרות באירופה, אשר חוות הגירה מוסלמית גדולה), ובעיקר ילודה נמוכה מאוד. נכון לשנת 2014 שיעור הפריון הכולל הממוצע בפולין הוא נמוך מאוד - 1.33 ילדים לאישה. אוכלוסיית פולין מזדקנת במהירות. בעוד בשנת 1950 הגיל החציוני של פולין עמד על 25.8, היום אותו הנתון עומד על 38.2. אם המגמות הנוכחיות יימשכו, מעריכים כי עד שנת 2050 חצי מהפולנים יהיו מעל גיל 51. 280px|ממוזער|ורשה, העיר המאוכלסת ביותר בפולין 280px|ממוזער|קרקוב, בירת פולין לשעבר, היא אתר תרבותי חשוב הערים הגדולות בפולין הן ורשה (1,715,518), קרקוב (760,700), לודז' (718,960), ורוצלב (631,188), פוזנן (550,742), גדנסק (460,427), שצ'צ'ין (408,913), בידגושץ' (361,254), לובלין (347,678), וקטוביץ (307,233). המטרופולינים הגדולים ביותר בפולין הם קטוביץ (3,029,000), ורשה (2,785,000), קרקוב (1,236,000), לודז' (1,165,000), גדנסק-גדיניה (993,000), ופוזנן (919,000). חלוקה אתנית ולשונית מבחינה אתנית ולשונית, נכון לשנת 2011 פולין היא אחת המדינות ההומוגניות ביותר ברחבי העולם. כ-93.52% מאוכלוסיית פולין משתייכת לעם הפולני, ואחוז גבוה יותר - 97%, דוברים את השפה הפולנית. שפות ידועות אחרות כשפה שנייה הן אנגלית (29%), רוסית (26%), וגרמנית (19%). מפקד האוכלוסין של פולין משנת 2011, סוקר את המיעוטים הלא פולנים בפולין. 847,000 הגדירו עצמם שלזים, 233,000 קשוביאנים, 148,000 גרמנים, 47,000 בלארוסים, 13,000 רוסים, 8,000 ליטאים, ו-3,000 ארמנים. מצב זה לא היה בעבר. עד 1945 היוותה פולין בית לאוכלוסיות מיעוטים גדולות, בהן גרמנים, אוקראינים, בלארוסים, ליטאים, ויהודים. עם שינוי גבולות פולין ב-1945, היגרו ממנה, או נשארו מחוץ לגבולותיה, רוב המיעוטים, ויהודיה נרצחו בשואה. מאז היא מהווה מדינה הומוגנית יחסית מבחינה אתנית. חלוקה דתית בדומה להומוגניות האתנית והלשונית של פולין, כך גם ביחס לדת האוכלוסייה הפולנית אחידה יחסית. לפי סקר שנערך בשנת 2011, 87.5% מתושבי פולין הם נוצרים קתולים, 2.4% אינם מאמינים באף דת שהיא, 0.7% נוצרים אורתודוקסים, ו-1% בני דתות אחרות. 8.7% סירבו לענות. מסקר מ-2015 עולה כי 92.8% מתושבי פולין הם נוצרים קתולים, 0.7% נוצרים אורתודוקסים, 0.3% משתייכים לעדי יהוה, 0.2% נוצרים פרוטסטנטים, 0.1% בכנסייה הקתולית היוונית, ו-0.1% בעלי שיוך דתי אחר. בנוסף, 3.1% אינם מזוהים עם אף דת, 2.2% סירבו להשיב, ועבור 0.5% לא היה ניתן לקבוע את השיוך הדתי. לפי נתונים אלו, פולין היא עם שיעור גבוה יותר של קתולים ממדינות בעלות מורשת קתולית נרחבת, כאיטליה וספרד; פרט למלטה, פולין היא המדינה הקתולית ביותר באירופה. הנצרות הקתולית ממלאת תפקיד חשוב בחייהם של פולנים רבים, והכנסייה הקתולית בפולין נהנית מיוקרה חברתית ומהשפעה פוליטית. בעבור הפולנים לכנסייה תפקיד חשוב גם בחיים הלאומיים, והיא מהווה סמל לאומי-תרבותי פולני חשוב. יהדות פולין יהדות פולין הייתה למן ימי הביניים ועד השואה, הקהילה הגדולה ומהקהילות החשובות שבקהילות עם ישראל בתפוצות. ההיסטוריה בת למעלה מאלף השנים של היהודים בפולין כוללת תקופות של סובלנות ופריחה דתית ותרבותית, לצד אנטישמיות קשה, רדיפות, פרעות וגירושים. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות פולין הגדולה בתפוצות היהודים באירופה. היא מנתה כ-3.4 מיליון נפש – ואף למעלה מכך אם כוללים במניין את יהודי השטחים ההיסטוריים של פולין, שהפכו לנתיני ארצות אחרות בעקבות השינויים התכופים בגבולותיה של המדינה. רוב יהודי פולין, כ-90% מהם, נרצחו בשואה באופן שיטתי, במלחמת העולם השנייה על ידי שלטונות הכיבוש של גרמניה הנאצית, ובאופן מזדמן על ידי גורמים שונים מהאוכלוסייה הפולנית. מעטים בלבד הצליחו להימלט או ניצלו על ידי פולנים חסידי אומות העולם. ביום העצמאות לפולין, בנובמבר 2021, נערך מפגן אנטישמי, שנערך במרכז העיר קאליש. פעילי ימין קיצוני צעקו "מוות ליהודים", ושרפו העתק של כתב זכויות היסטורי לקהילה היהודית מהמאה ה-13, אשר במשך מאות שנים שימש בסיס להגנה על יהודי פולין. תרבות פולין היא אחת מהמדינות הסלאביות ועל כן אספקטים תרבותיים רבים שלה בהם השפה, לבוש והמטבח הפולני, חולקים לא מעט דמיון עם שכניהם הסלאבים. אולם פולין בניגוד לרוב הארצות הסלאביות כגון רוסיה, אוקראינה וסרביה, קיבלה על עצמה את הנצרות הקתולית, ולא כמותן את הנצרות האורתודוקסית. לכן כותבים פולנית באלפבית לטיני המותאם לשפה הפולנית ולא באלפבית קירילי. חגים ומועדים בפולין: 1 בינואר - ראש השנה האזרחי 6 בינואר - חג המלכים (ידוע גם כחג ההתגלות) חג הפסחא 1 במאי - יום הפועלים 3 במאי - יום החוקה אשר התקבלה לראשונה בשנת 1791 פנטקוסט - חג נוצרי לזכר ירידת רוח הקודש על שליחיו של ישו חג הלחם והיין הקדושים - גוף האדון 15 באוגוסט -חג עליית מרים השמיימה 1 בנובמבר - יום כל הקדושים 11 בנובמבר - יום העצמאות הפולני 25 בדצמבר - חג המולד ראו גם יחסי ישראל–פולין קישורים חיצוניים עמרי גלפרין, לא להפסיק את הנסיעות לפולין, nrg מעריב עמרי גלפרין, הפולנים שזוכרים: פסטיבל יהודי בעיר שתושביה נספו, nrg מעריב עמרי גלפרין: כל תושבי כדור הארץ נקראים לבקר באושוויץ, nrg מעריב עמרי גלפרין: השער של אושוויץ נסגר, nrg מעריב עמרי גלפרין: לנסוע, כדי לא לשכוח, nrg מעריב עמרי גלפרין: פולניה לא שוכחת: יש פסטיבל יהודי בפולין, nrg מעריב אתר המכון הפולני בישראל דמוקרטיה. סוף - סדרת כתבות על מצב הדמוקרטיה במדינה (חלק 2, חלק 3), 2018 הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אירופה קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1918

יהדות קרקוב

שמאל|ממוזער|250px|צולם ברובע היהודי בקרקוב הקהילה היהודית של קרקוב הייתה אחת הקהילות היהודית החשובות בפולין לפני השואה. קרקוב, הממוקמת בדרום פולין (גליציה המערבית), היא העיר השנייה בגודלה בפולין, ואחת הערים העתיקות בה. יהודים ישבו בעיר החל מתחילת המאה ה-11. היסטוריה בתחילת המאה ה-11, היגרו יהודים מצ'כיה לפולין. רבים מיהודים אלו הגיעו לקרקוב, שהייתה קרובה לגבול הצ'כי. בתחילת המאה ה-14 כבר הייתה קהילת קרקוב אחת הקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה. בשנת ה'ק"ט (1349) נזכרת קרקוב כאחת הקהילות שנערכו בהן פרעות ביהודים בימי המוות השחור. בשנת 1495 גורשו היהודים מקרקוב לעיר סמוכה בשם קאז'ימייז' (נקראה בפי היהודים קוזימיר). בשנת 1530 הוקם בית דפוס ראשון המדפיסים העליץ, שמנם הדפיס גם ספרים נוצריים. במשך הזמן גדלה קרקוב, וקאז'ימייז' הפכה לשכונה של קרקוב. רק בשנת 1867 הורשו היהודים לגור בכל חלקי העיר קרקוב. תולדות שתי הקהילות קשורות היטב זו לזו. ממוזער|שמאל|בית הקברות היהודי (החדש) בקרקוב. 2016 בין השנים 1815–1846 היו קרקוב וסביבתה רפובליקה חופשית עצמאית, דבר שתרם להתפתחות הקהילה. ב-1846 - 1918 עברה קרקוב כחלק ממחוז גליציה לשלטון הקיסרות האוסטרו-הונגריה, בעיר הוקמו באותה תקופה כמה מוסדות תרבות וחברה יהודים, ביניהם הגימנסיה העברית שהוקמה ב-1908, בית החולים היהודי, אגודת ספורט יהודית (1910) ותיאטרון עממי (1898). ארגון ההגנה העצמית בשלהי 1918 יסדו היהודים ארגון שפעל במסגרת המשמר האזרחי בקרקוב ונקרא במשך הזמן בשם "הגנה עצמית". הארגון מנה כ-3000 חברים מכל חוגי הקהילה היהודית בעיר. ד"ר יצחק רוזנבליט-רוז'נסקי בספר "היהודים בקראקוב: חייה וחורבנה של קהילה עתיקה" בפרק על ארגון ההגנה העצמית מספר: "במרוצת הימים הפך הארגון לגוף כמעט אוטונומי. הוא נקרא עתה "הגנה עצמית", הקיף את כל הזרמים, כולל המשכילים, האורתודוקסים לובשי ה"קאפוטות" ותלמידי בתי הספר התיכוניים ומנה כ־3,000 איש. השלטונות ידעו, שבתקופת המעבר יפנה ההמון נגד היהודים ולכן לא התנגדו להתארגנות זו – אך ספקו לארגון רק כ־80 רובים וכמות קטנה של כדורים. בנסיבות אלה היה צורך דחוף ברכישת נשק, והוא נקנה בחשאי. הארגון לא רק שמר על הרובע היהודי, הקים שרות מודיעין בעיר והציב משמרות ברובע כדי למנוע הפתעות, אלא גם פיקח על המתרחש ברובע, כולל פקוח על מחירי המזון". בתקופת פולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם, (1918–1939) ניהלה הקהילה היהודית חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בשנת 1926 הוקם תיאטרון יהודי קבוע. מספר הסטודנטים היהודים היה כרבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטה היגלונית. אך בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה סבלו יהודי קרקוב מהתגברות האנטישמיות. קרקוב לא נפגעה במהלך הפלישה הגרמנית לפולין בתחילת מלחמת העולם השנייה, כתוצאה מהסכם מוקדם עם הגרמנים, פרט למקרים מסוימים שבהם היו מספר גרמנים מסוימים אשר לא עמדו בהסכם. דמוגרפיה בשנת 1540 נמנו בעיר כ-2,100 יהודים. בשנת 1772 - כ-4,000, ובשנת 1880 נמנו בעיר כ-20,000 יהודים - כשליש מכלל האוכלוסייה הכללית בעיר. בשנת 1900 הגיע מספר היהודים ל-25,000 ובשנת 1921 לכ-45,000. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מתוך אוכלוסייה כללית של כרבע מיליון תושבים, ובעיר היו כ-300 בתי כנסת. מלחמת העולם השנייה שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לזכר קהילת קרקוב, בבית הקברות בקריית שאול שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לזכר בית היתומים בקרקוב, פולין ומנהלו אלתר דוד קורצמן העיר קרקוב נכבשה על ידי הגרמנים בעת כיבוש חציה של פולין על ידי הגרמנים. באוקטובר 1939, קבעו הגרמנים את העיר כעיר הבירה של הגנרל גוברנמן. (אזור הכיבוש הגרמני של פולין) אל האוכלוסייה היהודית הצטרפו כ־20,000 יהודים נוספים עם הגעת פליטים יהודיים ממקומות אחרים. מיד עם כיבוש העיר, הוחל בה ברדיפות שיטתיות של הקהילה היהודית בקרקוב, ובעיר הונהגו צווים והגבלות אנטי- יהודיות, (ראו שואת יהודי פולין) ובעיר הוקם יודנראט. יושב ראש היודנרט הראשון ד"ר מרק ביברשטיין וסגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו, וליושב ראש היודנראט מונה ד"ר ארטור רוזנצוויג. בימים 5 - 6 בדצמבר 1939 ניהלו הגרמנים פעולות טרור מקיפות בשכונות היהודיות בעיר, בעיקר במטרה לגזול רכוש. באותו זמן גם הוצתו מספר בתי כנסת. הריכוז הגדול של היהודים בעיר, שהפכה לעיר הבירה של הגנרל גוברנמן, היה לצנינים בעיני הנס פרנק, שניסה בכל דרך להמעיט את מספר היהודים בעיר. ב-1 במאי 1940 פורסם צו האוסר על היהודים להימצא בחלקים המרכזיים של העיר. ב-18 במאי הודיע ראש העיר הגרמני ליהודים, כי יוכלו לעזוב את העיר 'ברצונם החופשי' ולקחת איתם את רכושם עד 15 באוגוסט 1940. עד לתאריך זה עזבו את העיר רבבות יהודים. חלקם עברו לאזור פולין המזרחית, שהיה באותה תקופה תחת השלטון הרוסי, וחלקם עברו לעיירות ולכפרים בסביבות קרקוב. בנובמבר 1940 הוחל בגירוש בכפייה של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. היהודים הורשו לשאת עימם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו כ-40,000 יהודים, ובעיר נשארו כ-11,000 יהודים בלבד, מתוך אוכלוסייה של כ־60,000 יהודים קודם המלחמה. הגטו ממוזער|250px|כיכר השילוחים של הגטו החדש. הכיסאות הריקים בכיכר הם אנדרטה ליהודים שנספו שמאל|ממוזער|250px|רובע קאזימייז' המחודש, עתיר מוטיבים יהודייםשמאל|ממוזער|250px|בית הקברות היהודי העתיק בקרקוב מאחורי בית כנסת הרמ"א (בצד ימין, בולט לתוך השטח). ה"גגות" השחורים הנמצאים על ראשי המצבות נועדו לשמר את המצבות (על ידי מניעת הצטברות שלג על ראשי המצבות), והם הותקנו על ידי תלמידי האוניברסיטה בעיר. גטו קרקוב הוקם ברובע פודוגוז'ה- פרבר דרומי של העיר קרקוב. באזור זה, שהיה מיועד למגורי אוכלוסייה בת 3000 נפש, הוכנסו בכוח 15,000 יהודים. לאחר שנבנו חומות בטון מסביב לאזור, הוא פעל כאזור מתוחם וסגור במשך שנתיים - מהקמתו במרץ 1941 ועד לחיסולו הסופי. הגטו התפנה מיושביו במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה בלז'ץ ואושוויץ. הרוב המוחלט של יושביו נרצחו. לאחר המלחמה ממוזער|בית הכנסת "קדושי קראקא" בני ברק הקהילה יהודית המשיכה להתקיים בעיר גם לאחר השואה, אך לא בגודלה שקודם מלחמת העולם השנייה, בין היתר בגלל רדיפות על רקע אנטישמי כגון פוגרום קרקוב באוגוסט 1945, במהלכם נרצחו כ-30 יהודים בידי כנופיות אנטישמיות. מיד אחרי המלחמה נותרו בקרקוב כ-23,000 יהודים, אך במאי 1946 דווח שנותרו בה בעיר כ-5,000. מנהיגי הקהילה היהודית תבעו מהממשלה שתסייע בשימור ושיקום המוסדות היהודיים. כולל בית הכנסת העתיק בקרקוב. ממשלת פולין נענתה לבקשה ובית הכנסת שוקם, כחלק מהמוזיאון היהודי היסטורי של קרקוב. הקמת המוזיאון ושיקום בית הכנסת הסתיימה בדצמבר 1959, ושר הדתות יעקב משה טולידאנו מסר לשגריר פולין בישראל, משלוח של תשמישי קדושה לשימוש בית הכנסת המשוקם. במרץ 1951, נורתה אבן הפינה למפעל להנצחת יהדות קרקוב בקיבוץ נווה איתן, שהוקם על ידי יוצאי קרקוב. מפעל ההנצחה כלל: אנדרטה, בית תרבות, אגף להנצחת שמות הנספים, ספרייה, בית כנסת וחורשת זיכרון. משנת 1990 מתקיים בקרקוב בקיץ פסטיבל יהודי שנתי בן כמה ימים שמושך אליו עשרות אלפי אנשים. הפסטיבל נוהג לאחד מדי שנה אמנים ומוזיקאים מישראל ומרחבי העולם.. בבני ברק הוקם בתחילת שנות האלפיים מבנה גדול הכולל בית כנסת ועוד, הנקרא "בית הכנסת קדושי קראקא" ע"ש יהודי קראקא שנספו בשואה. ב-27 בינואר 2014, התקיים כינוס בין-פרלמנטרי מיוחד של הכנסת עם חברים מהפרלמנט הפולני וחברי פרלמנטים אחרים מהעולם בקרקוב, לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. המשלחת הישראלית כללה 55 חברי כנסת, 6 שרים, את מבקר המדינה יוסף שפירא, שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, הרב הראשי לישראל דוד לאו, יו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. נכון לשנת 2014 מנתה הקהילה היהודית כ-140 יהודים. תוך שנים ספורות גדלה הקהילה היהודית, ובשנת 2019 היו בעיר מעל 700 יהודים. לדבריהם הקהילה גדלה כל הזמן כי אנשים מגלים את יהדותם שהוריהם בחרו להסתיר. בעיר חיים גם ישראלים שהשתלבו בקהילה. מתוך שבעה בתי כנסת ששרדו בעיר, פעילים שלשה: הטמפל, אייזק, הרמ"א. בנוסף יש לקהילה היהודית גן ילדים, ומרכז תרבות. ביולי 2019, פרץ סכסוך בין ראשי הקהילה ובין רב ופעילי חב"ד לגבי שימוש ב"אייזק שול". בתי כנסת בעיר בית הכנסת הישן בית הכנסת העתיק של קרקוב הוא בית הכנסת העתיק ביותר בפולין שעדיין עומד על תלו. הוא נמצא בקז'ימייז', פרבר של קרקוב שהיה בעבר עיר עצמאית. בית הכנסת היווה, עד השואה, אחד מבתי הכנסת המרכזיים של יהדות קרקוב. זמן ייסודו של בית הכנסת אינו ברור. על פי מקורות שונים, בית הכנסת נבנה בשנת 1407 או בשנת 1492. בית כנסת הרמ"א נוסד בשנות החמישים של המאה ה-16 על ידי רבי משה איסרליש (הרמ"א), או על ידי אביו. בית הכנסת נבנה בסגנון רנסאנס מאוחר. מאחורי המבנה הוקם בית הקברות היהודי של העיר שם נקברו בין השאר: הרמ"א, בעל תוספות יום טוב והרב שלמה שפירא. במאות ה-17 וה-18, נערכו בו מספר שינויים. בשנת 1829 נערך שיחזור מקיף, ובשנת 1933 נוספו כמה שיפורים טכניים (בפיקוחו של האדריכל הרמן גוטמן), ומאז ועד היום שמר על מראהו הכללי. בתקופת השואה הוחרם בית הכנסת על ידי הנאצים, באמצעות ה"טרויהנדשטלה" (גוף שטיפל ברכוש השדוד של היהודים) ושימש כמחסן לציוד כיבוי אש, לאחר שתשמישי קודש ופריטים יקרי ערך, וביניהם הבמה, נשדדו ממנו. הבניין עצמו לא נהרס. ב-1957, הודות למאמציהם של חברי הקהילה היהודית ושל נציג הג'וינט בפולין, עקיבא כהנא, עבר בית הכנסת שיפוץ גדול ושוחזר עיצובו הפנימי מלפני השואה. באוגוסט 2010 ביה"כ עבר שיפוץ נוסף. בית הכנסת הרמ"א פעיל בעיקר בשבתות על ידי אורחים. אייזיק שול בית הכנסת אייזיק שוּל (המכונה גם "בית הכנסת איזאק") נמצא בצומת שלושה רחובות: איזאקה, יַאקוּבָּה וקוּפָּה. בית הכנסת הוא הגדול והמפואר ביותר בקז'ימייז' היהודית העתיקה. הבניין נבנה בשנת 1638 כבית כנסת פרטי בידי בנקאי יהודי עשיר בשם יצחק יעקובוביץ (המכונה אייזיק יעקלס), ותוכנן בסגנון בארוק קדום בידי האדריכל האיטלקי אוליביירי. במהלך מלחמת העולם השנייה הוסב בית הכנסת למחנה עבודה ולאחר מכן חולל. בשנים 1994–1995, במהלך שימור שמומן על ידי המועצה הממונה על שיחזור מבנים היסטוריים של קרקוב, שוחזרו קישוטי הטיח שבקירות ונחשפו כתובות שמתוארכות בעיקר לתקופת המאה ה-17 וה-18. יהודי פולין יחסו את הנדבן לגיבור המעשה האוצר מתחת לגשר בית הכנסת הטמפל ממוזער|שמאל|בית הכנסת "הטמפל". 2016 בית הכנסת ה"טמפל" היה בית הכנסת של קהילת היהודים "הנאורים". בתקופה שלפני השואה עמד בראש הקהילה הרב יהושע טהון (אוזיאש טהון) שהיה מראשוני תומכיו של הרצל בתנועה הציונית. כיום התפילה בשבתות לא על ידי מתפללים אורתודוקסים. בית הכנסת באבוב בית הכנסת באבוב הוקם בשנת 1871 על ידי חסידי רבי שלמה הלברשטאם מבאבוב, בקומה ראשונה של בניין דירות, ברחוב 12 Estery Street, בשכונת קז'ימייז' בקרקוב. Municipal register of monuments in Krakow . Public Information Bulletin of the City of Krakow. [2021-09-18]. ראו גם יהדות פולין ארגון יוצאי קרקוב קז'ימייז' אלתר דוד קורצמן לקריאה נוספת שלמה לזר (עורך), היהודים בקראקוב : חייה וחורבנה של קהילה עתיקה, 1981 קישורים חיצוניים היהודים בקראקוב: תקופת מלחמת העולם השנייה (1945-1939) - הספרייה הווירטואלית של מטח לא רק היסטוריה - יהדות קרקוב כיום, באתר יד ושם גיליון על קרקוב בכתב העת המקוון "זיקה", בהוצאת בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם ריאיון עם ד"ר אדיטה גברון מהאוניברסיטה היאגלונית בקרקוב על החיים היהודיים בקרקוב לפני השואה, במהלכה ואחריה, באתר יד ושם חיים יהודיים בקרקוב - סרט בן 10 דקות משנת 1939 על יהדות קרקוב. מתוך סדרת הסרטים "חמש ערים" (על חיי היהודים בערים: ביאליסטוק, לבוב, קרקוב, וילנה וורשה, בטרום מלחמת העולם השנייה). נערך על ידי יצחק גוסקינד. חינוך והוראה מתוקשבת - על הסרט "קרקוב" מאת יצחק גוסקינד, באתר יד ושם , מחניים תשכ"ט. יצחק אלפסי, אגדה על בניית בית הכנסת איזאק רשימת ספרים בעברית ובאנגלית על קרקוב - היסטוריה ומחקר, ותיעוד אישי. קרקוב, באתר הספרייה היהודית המקוונת מדריך קרקוב, מתוך מדריך פולין "סתיו בקרקוב", שיר זיכרון לקהילה היהודית שנספתה בשואה טקס זיכרון ללוחמי גיטו קרקוב, יומני כרמל אפריל 1951 (התחלה 1:49) ספרים על יהדות קרקוב ורבניה הרב אליעזר כצמאן, תיאור מפורט של הפולמוס על תולדות העיר קראקא, ישורון כרך י"ג, אלול תשס"ג, עמ' תרפ"ה - הערה 28 הערות שוליים * קרקוב קרקוב קרקוב קטגוריה:קרקוב: היסטוריה

היסטוריה של פולין

ממוזער|סמלה של פולין בו מתואר נשר לבן המחזיק בכתר הפולני – אחד מהכתרים החזקים והדומיננטיים בהיסטוריה של אירופה|275x275 פיקסלים פולין היא רפובליקה פרלמנטרית במרכז אירופה, הגובלת בגרמניה במערב, בצ'כיה ובסלובקיה בדרום, באוקראינה ובבלארוס במזרח, ובליטא, ברוסיה (מחוז קלינינגרד) ובים הבלטי בצפון. ההיסטוריה הפולנית היא סאגה ארוכה ומורכבת, של אומה שקיבלה עליה את הנצרות הקתולית, והפכה במהירות למעצמה רחבת-היקף באירופה במשך מאות שנים: הממלכה הפולנית של 1025–1385 בראשונה, לאחר מכן הממלכה הפולנית בין 1385 ל-1569, ובהמשך האיחוד הפולני-ליטאי. בשנת 1795, לאחר פירוקו של האיחוד, הפכה ההיסטוריה של פולין לסיפור על כיבוש, חלוקה, ומאבק לעצמאות. הפולנים, המשתייכים לקבוצת העמים הסלאביים, ייסדו את אחד הפרלמנטים הקדומים בעולם, הסֵיְים. פולין לא הייתה רק מעצמה צבאית, אלא גם מוקד ליצירה תרבותית, ומקרבה קמו חלוצים רבים בתחומים שונים דוגמת פרדריק שופן, מארי קירי, וניקולאוס קופרניקוס. מאז החלוקה השלישית של האיחוד הפולני-ליטאי חוותה פולין סאגה ארוכה של תלאות במאבק הפולני לעצמאות. עצמאות שבאה לידי ביטוי קצר בזמן המלחמות הנפוליאוניות, כאשר גנרלים כמו יאן הנריק דומברוסקי השתתפו במלחמה והובילו את פולין לעבר עצמאותה. עם זאת מיד לאחר המלחמות הנפוליאוניות הפך חלק משמעותי מפולין ("פולין הקונגרסאית") לדוכסות גדולה במסגרת האימפריה הרוסית-צארית. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזרה פולין לעצמאות מלאה אך זאת נקטעה לאחר הפלישה הנאצית לפולין בספטמבר 1939. במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה פולין זירה למאבק פרטיזני נגד הכובשים הנאצים, והממשלה הפולנית לא נכנעה להם באופן רשמי מעולם. בשנים 1939–1945 מיליוני פולנים נהרגו במסגרת הכיבוש הגרמני, אם בפעולות דיכוי, רעב, או במחנות כפייה וריכוז. זאת במקביל לשואה שהביאה לחיסולה, בידי הנאצים, של מרבית יהדות פולין. בתום מלחמת העולם השנייה פולין קמה מחדש בגבולות שונים, קודם כמדינה קומוניסטית וכחלק מהגוש הסובייטי, ואחרי נפילת המשטרים הקומוניסטים באירופה, כמדינה עצמאית, שהפכה לחברה באיחוד האירופי. היסטוריה קדומה (עד 1385) שמאל|ממוזער|250px|חפצי אמנות לוסאטיים מהתקופה הפרהיסטורית בשטח המוכר כיום כליבה של פולין, השטח שבין הנהרות אודר, ויסלה וורטה, התקיימה התיישבות אנושית עוד בתקופת האבן, שרידים המעידים על כך נמצאו באזור קרקוב, ברסלאו ואתרים נוספים. גם בימינו, נותרה ההיסטוריה המוקדמת של פולין עמומה ומעורפלת יחסית. קיימים תיעודים, בעיקר של סוחרים מהתקופה הרומית שחיפשו באזור משאב שכונה 'הזהב של הצפון', וראו באנשים המקומיים אנשים של שדות ושל עבודת אדמה, עקב עיסוקם המרובה בעיבודה והפקת חומרי גלם ממנה. חלק מהם אף קראו לעצמם בשפתם שלהם "פולאני" (Polanie) שפירושו כנראה היה "אנשי השדות". הם דיברו בשפה סלאבית כנהוג באזור שהייתה דומה לשפות סלאביות קרובות אחרות שהתקיימו לצדם של אנשי הפולאני בייחוד ברוס של קייב ואצל הצ'כים-בוהמים שמדרום-מערב. דתם הייתה סלאבית גם היא והייתה קשורה קשר ישיר עם הטבע – כלומר לאובייקטים מן הסביבה הגאוגרפית הייתה חשיבות מפני שהם היוו את האמצעי לפולחן (הם לא נעבדו כאלים אלא כדרך להביע את הפולחן דרכם). מדרומם של אנשי הפולאני חיו אנשי הוויסלאני – קבוצת אנשים שהתנצרה בהמשך דרכה. מצפונם חיו אנשי הפומראני (Pomerani) שפירוש שמם ככל הנראה "אנשי החוף". לבני הפומראני היו קשרים מסחריים באותה התקופה ושלטו ביוצא והנכנס לאזור דרך הים – קשריהם היו בעיקר עם העולם המוסלמי בנוסף לעולם הנורדי-ויקינגי. ממערב חיו הלוסאטיאנים בנוסף לסלזאנים (גם הם במערב) שהחזיקו בתפקיד מפתח בקשרי מסחר עם אנשי המערב בהם הסקסונים. לעמים הנוספים באזור החלו להתבסס נסיכויות ושלטונות מקומיים במהלך המאה התשיעית ובתחילת המאה העשירית. לאנשי הפולאני היה מכנה משותף שאיחד אותם והוא השלטון המונרכי שהחל את פועלו עוד מהמאה התשיעית. בקצה הפירמידה עמדה שושלת אצולה והיא שושלת פיאסט שנוסדה בליבה של האומה הפולנית-גנייזנו. מיישקו הראשון ממוזער|עמוד ראשון מתוך הכרוניקה הקדומה ביותר של פולין מ 1360 בקירוב המתארת את תולדות פולין עד 1118, מתוך ה Zamoyski Codex. הדוכס מיישקו הראשון, היה למנהיג השבטים הפולאנים, והוא הנסיך הראשון לשושלת פיאסט (שושלת שבשיא כוחה שלטה על שטחים נרחבים מהאודר עד למזרח אירופה (בין נהרות הסאן והדניפר). מיישקו שראה בכוחו העולה והגדל של מגן הכנסייה דאז אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ידע כי אם לא יתנצר הוא עצמו עלול להיקלע למלחמת דת עם אוטו. דבר זה היה קריטי מאוד מפני שכך השיג ידידות חיונית עם האימפריה הרומית הקדושה כולה כשנישא לנסיכה דובראבה הבוהמית – אחת מהאומות שהרכיבו אז את האימפריה הרומית הקדושה. מיישקו היה לוחם דגול ונתן לנסיכות שבשליטתו כוח משמעותי בעת כיבושיו באזור הים הבלטי במיוחד בפומרניה. אך כיבוש אחרון זה גרר אותו למאבק ממושך עם מרקיז מטעם האימפריה, שהסתיים בקרב שהתרחש בסידניה (Cedynia) והוביל לסיבוך נוסף כשהוא ניצב גם מול אוטו הגדול בעימות. עם זאת כוחותיו של אוטו לא הצליחו לעמוד כנגד צבאו של מיישקו והוא כבש את פומרניה כולה, והביס את הצבא האימפריאלי. ממלכתו של מיישקו גדלה עד כדי כך עד שנשקה לאזורי השליטה הדניים מצפון. במקביל חיזק אוטו את קשריו הפוליטיים עם מדינות שכנות ובהן דנמרק ושוודיה (עם האומה השוודית למשל, הדבר התבטא בחיתון בנו עם הריבון השוודי אריק. היסטוריונים אחדים מפקפקים בשאלת מוצאו של מיישקו. יש הסבורים כי כלל לא היה סלאבי כי אם סקנדינבי, וכי במסמכים קדומים מופיע שמו לא כ"מיישקו" אלא כ"דאגום", המזכיר את השם הסקנדינבי "דאגו". ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו מזמנו של מיישקו מזכירים ממצאים דומים (בעיקר בסוגי הנשק) שנמצאו בסקנדינביה, אך המבנים שנמצאו מתקופה זו אינם מזכירים בנייה מקבילה בארצות סקנדינביה. על אף שהתנצרותו של מיישקו הייתה רגע משמעותי בהתנצרותם של השבטים הפגאניים בפולין, לא היה זה ההליך הראשון. למעשה שבטים פגאניים חווה כניסה של מיסיונרים נוצרים עוד לפני הטבלתו של מיישקו. אולם כאשר מיישקו התנצר גם כל שושלת המלוכה התנצרה בעקבותיו ועקב כך החל למעשה להתנצר רשמית העם הפולני כולו. ההליך קרה בלווי פמיליה בראשות מיסיונר בנדיקטיאני (שהיה נוסף לכל גם בישוף) בשם ג'ורדן (Jordan) – דבר שסימל למעשה שפולין נתונה לא תחת ראשות בישוף אלא ראשות אפיפיור באופן ישיר. סביר להניח כי אחד ממניעיו העיקריים של מיישקו לקבל עליו את הנצרות היה למעשה המדיניות המקובלת באימפריה הרומית הקדושה להתפשט לכיוון מזרח – בהתנצרו, למעשה מנע את הצידוק הדתי עבור הקיסר להתפשט מזרחה כנגד פולין. בנוסף, גם את האזורים שממערב לפולין היה למיישקו כעת צידוק דתי לכבוש בעצמו – ניצורם של השבטים הפגאניים. ההכתרה עצמה קרתה בשבת הקדושה שהייתה באותה שנה (966), ב-14 באפריל אותה שנה בפוזנן או גנייזנו. בכל מקרה, נמצא אגן טבילה בפוזנן שייתכן כי היה האגן בו הוכתר מיישקו הראשון. מכל מקום הקטכיזם היה נפוץ במשך כשבוע בתהליך ההמרה והיה על מיישקו הראשון לצום במשך מספר ימים ורק אז היה יכול להיטבל באגן הטבילה. מתקופתו של מיישקו הראשון והלאה היה זה אינטרס חשוב למלכים הפולניים להחליש את השלטון האימפריאלי ממערב ולכן ברוב המקרים שבהם היו סכסוכים בין האפיפיור לקיסר, בראשותם מאבק האינווסטיטורה, בדרך כלל היו המלכים הפולנים לצידו של האפיפיור. הקמת ממלכת פולין בנו ויורשו של מיישקו, בולסלאב הראשון המכונה "האמיץ", הרחיב את הממלכה בסדרת מלחמות כיבוש, ולאחר שלחם בקיסר האימפריה הרומית הקדושה אוטו השלישי, הגיע עמו להסכמה שהביאה להכרה במדינה הפולנית. בשנת 1000 העיר גנייזנו נקבעה כעיר מושב הארכיהגמון. יורשו של אוטו, היינריך השני, חזר בו מן ההסכמה, דבר שהביא למלחמה עם באימפריה, שנמשכה עד 1018. בולסלאב פתח גם במסע מלחמה לשטחי המזרח, ואף כבש את העיר קייב. בשנת 1025 הכריז על עצמו בולסלאב הראשון כ"מלך", ובשנה זו מצא גם את מותו. מושב המלך נקבע באותה העת בפוזנן. מחוזותיה המערביים של פולין, הגובלים בשטח עליו יושבת כיום גרמניה, היו נתונים לתקיפות חוזרות ונשנות של שבטים גרמאניים. אלו פלשו לחבל פומוז'ה ולחבל שלונסק, ואיימו בעקיפין על מושב המלך בפוזנן. מיישקו השני, יורשו של בולסלאב, התקשה להתמודד עם ירושת אביו, ובשורה של קרבות הפסיד את רוב הטריטוריות אותן כבש האב. משפחתו של בולסלאב המשיכה לשלוט בשטחי פולין במהלך השנים הבאות, עד לשנת 1138 בה מת המלך בולסלאב השלישי, והמדינה חולקה בין יורשיו. במהלך 192 השנים הבאות, המכונות "תקופת הפיצול", חולקה המדינה למספר חלקים אוטונומיים, כאשר ב"נסיכות קרקוב" שלט "הנסיך הגדול", אשר לו מעין בכורה על השאר. המצב נמשך כך עד שבשנת 1320 הצליח ולדיסלב הראשון לזכות להכרת האפיפיור כמלך פולין, לאחר שאיחד רבים משטחיה בחזרה תחתיו, כולל בין היתר את קראקוב ופולין הגדולה, אותה איבד ואז שב והחזיר לידיו במאבקיו עם דוכסויות ליטא ובוהמיה.על פי הערך על לאיוש הראשון, מלך הונגריה קז'ימייז' הגדול (1310–1370), בנו של ולדיסלב הראשון, הומלך בשנת 1333 כשהוא בן 23, ושלט בפולין עד מותו בשנת 1370. הוא הוביל את פולין לפריחה, הרחיב את שטחה ופיתח את כלכלתה. בתקופתו נוסדה האוניברסיטה הראשונה במדינה. המגפה השחורה שהכתה ברחבי אירופה בשנים 1347–1351 לא הגיעה לפולין. אולם למרות גדולתו, לא היו לקז'ימייז' בנים זכרים. קז'ימייז' בחר להוריש את המלוכה לבן אחותו, לאיוש, שהיה גם היורש למלך הונגריה, בתמורה להתחייבותו של קארוי הראשון, אביו, שיסייע במאבקה של פולין כנגד האבירים הטווטונים. ב-1370 נפטר קז'ימייז', ואיתו באה לסיומה שושלת פיאסט. פולין היגלונית (1385–1569) שמאל|ממוזער|200px|בית הולדתו של ניקולאוס קופרניקוס (נולד ב-19 בפברואר 1473 בעיר טורון) עם מותו של קאז'ימייז', עבר הכתר לבן אחותו, לאיוש.בשנת 1385 נישאה הנסיכה הפולנית הדווי, בתו של לאיוש, לנסיך הליטאי יגיילו. נישואין אלו הביאו לעולם את השושלת היגלונית, אשר בתקופתה הייתה פולין בשיא כוחה והתפשטותה הטריטוריאלית. יגיילו, אשר הפך למלך ולדיסלב השני, עמד בפני הבעיה המשותפת לליטא ולפולין – כוחם של האבירים הטווטונים אשר העמיקו את אחיזתם בשטחי המזרח המיושבים על ידי עמים סלאבים, מבסיסיהם בפרוסיה המזרחית. בקרב גרונוולד בשנת 1410 ובקרב טאננברג לאחריו, שברו המלכים הפולנים את כוחו של המסדר, ובסדרת קרבות ומלחמות במאה ה-15 הביאו היגלונים לכניעתם של הפרוסים, להתרחבות פולין אל המערב ולהשתלטות על מוצא אל הים הבלטי. בשנת 1505 קיבלה עליה פולין את "חוקת ראדום" אשר באה להסדיר את היחסים בין ה"מגנאטים" – בעלי אחוזות הענק וה"שלאכטה" – כלל האצולה. הוקם הפרלמנט הפולני, הסיים, בו ניתן ייצוג לשלאכטה. כל חוק צריך היה את אישור הסיים, ולכל אציל ניתנה זכות וטו (ליברום וטו). הסדר בעייתי זה היה בעוכריה של פולין זמן רב. זיגמונט השני (Sigismund II Augustus) היה מלך פולין ונסיך ליטא. כבן יחיד הוא ירש את המלוכה מאביו, זיגמונט הראשון (Sigismund I the Old), בשנת 1548. אף על פי שהתקשה להיכנס לנעלי אביו, המלך הנערץ, בסופו של דבר הוכיח זיגמונט השני את עצמו כמדינאי מעולה שהצליח לבסס את מעמדה של פולין בתקופה סוערת. התנהלותו הכלכלית הייתה מעולה ויותר מכל מלך אחר ידע להבין את הסיים ולשלוט בו. המעשה החשוב ביותר של המלך התרחש בשנת 1569, אז הוקם איחוד לובלין, בין פולין וליטא, המכונה בפולנית "הרפובליקה של שני הלאומים" (Rzeczpospolita obojga narodów). איחוד זה הביא את פולין לשיא התפשטותה הגאוגרפית מהרי הקרפטים עד הים הבלטי, וכללה חלקים נרחבים מהשטח המוחזק כיום בידי אוקראינה ובלארוס. זיגמונט השני נפטר בשנת 1572 ולא השאיר יורש אחריו. כך הסתיימה לה השושלת היגלונית. היהודים בתקופה היגלונית במהלך התקופה הפכה פולין לביתה של האוכלוסייה היהודית הגדולה באירופה, כאשר צווים ממלכתיים הבטיחו את שלומם וביטחונם של היהודים למן המאה ה-13. בתקופה זו (1348–1349) השתוללה באירופה מגפת הדבר המכונה "המוות השחור". עמי אירופה האשימו את היהודים במגפה, טבחו בהם, והצרו את צעדיהם. פגיעת המגפה בפולין הייתה שולית, וההגירה היהודית אליה התקבלה בברכה בהביאה כוח אדם מיומן, משכיל ואיכותי, אשר נתן לפולין את הדחיפה הכלכלית שהייתה דרושה להתפתחותה בשנים אלו. עד המאה ה-18 הפכו היהודים ל-7% מאוכלוסיית פולין. היהודים הגיעו למשרות רמות, ולהשפעה בשדה המסחר, התרבות, ואף הפוליטיקה, במידה כזו, שמסופר על הרב שאול ואהל, שבעת חילופי מלכים במאה ה-17 משנכשלו הפולנים להחליט על בחירת מלכם על פי הנוהל הרווח אז, מונה ואהל למלך פולין ללילה אחד, ובבוקר שלמחרת הכריז ואהל על המלך החדש מבין המתחרים האחרים. על אף שמדובר באגדה, פולין אכן היוותה בית חם ליהודיה במהלך תקופות אלו, על אף שהיהודים היו אהודים יותר על האצולה והמלכים, ופחות על האיכרים והכמרים. יש שדרשו את שמה – "פה לין", כאן יוכלו היהודים לקבל מקלט. האיחוד הפולני ליטאי לאחר כינון האיחוד הפולני ליטאי, בין ממלכת פולין ודוכסות ליטא בהתאם לחוזה איחוד לובלין, מת בשנת 1572 אחרון היגלונים, זיגמונט השני אוגוסט, מלך פולין. המלך הנריק ולואה נבחר על ידי האצילים, בהסדר שהמעיט מאוד בכוחו של המלך, ונתן כוח רב לאצולה. הסדר זה החל את אחד הניסיונות הראויים לציון בדמוקרטיה בתקופה זו באירופה. אמנם הדמוקרטיה הפולנית הייתה מוגבלת לאצילים בלבד, אך למשך תקופה לא קצרה הייתה זו החלטתם הדמוקרטית של נבחרים שישבו בפרלמנט אשר קבעה את מהלך העניינים בפולין. האופי הייחודי של הממשל גרם לכך שאיחוד הפולני-ליטאי בלט באירופה של המאה ה-16 – שהייתה כר פורה למאבקים על בסיס דת – כמקום בו שררה סובלנות בפועל כלפי זרמי הדת השונים של הנצרות, ורשמית גם כלפי מיעוטים דתיים כמו היהודים והמוסלמים, והייתה חריגה בכך שהייתה מדינה שלא הייתה מוציאה להורג בעוון השקפה דתית. תופעה זו גרמה לכך שהממלכה הייתה ביתם של זרמים שנחשבו רדיקליים, כמו כנסייה אנטי-טריניטרית. בשנת 1573 נחתם הסכם ורשה שהתיר לכל שליט מקומי לקיים את הדת בה הוא בחר. לקראת סוף המאה ה-16 חל מפנה בגישה זו, כאשר הישועים הצליחו להחזיר את מרבית האצולה הפולנית לתמיכה בכנסייה הקתולית. בתקופה זו היה האיחוד בין פולין וליטא לשחקן מרכזי בפוליטיקה האירופית, ולגוף חשוב בקהילה התרבותית האירופית. מלכי פולין נלחמו כנגד שוודיה, טורקיה ורוסיה והגיעו להישגים ששימרו את העצמאות הפולנית בתקופה זו. מלכים גדולים כיאן סובייסקי (מלך בין 1674 ל-1696) הביאו לתקופות של שיגשוג והישגים טריטוריאליים. מרד באוקראינה בראשות בוגדן חמלניצקי ב-1648 הביא לפרעות ביהודים (המכונות "גזירות ת"ח-ת"ט"), ולתחילתה של הסלמה ביחס האוכלוסייה אל יהודיה. שמאל|ממוזער|220px|פולין, 1686–1770 שורה של מלחמות אזרחים ופלישות מן החוץ הביאו לשחיקת הערכים הדמוקרטים, לירידה בכוחו של הפרלמנט, ובכוחה של פולין בכלל. לעומת זאת עלה כוחם של האצילים שהפכו לשליטים למעשה במדינה. לקראת המאה ה-18. בשנת 1791 ניסחו הפולנים את "חוקת 3 במאי" שחיזקה את כוחה של המדינה, וניסתה לתקן את הסדר הוטו המעוות ששלט בחיי הציבור בפולין. הייתה זו החוקה המודרנית הראשונה באירופה. ניסיונות אלו עמדו כנגד גורמים חיצוניים אשר שאפו לחלק ביניהם את פולין, תוך ניצול המאבקים הפנימיים. ברית של אצילים המכונה "ברית טארגוביצה" הוקמה על מנת למנוע את השינויים, ונתמכה וכוונה בידי רוסיה, ששאפה להחליש ולערער את האיחוד. פולין המחולקת (1795–1918) שמאל|ממוזער|250px|מפת חלוקות פולין לקראת סוף המאה ה-18 חולקה פולין שלוש פעמים (5 באוגוסט 1772, 23 בינואר 1793 ו-24 באוקטובר 1795) על ידי הכוחות השליטים באירופה המזרחית באותה התקופה, פרוסיה, אוסטריה והאימפריה הרוסית, שניצלו את חוסר היציבות כדי לבחוש ולבסוף לפלוש לפולין. לאחר החלוקה השלישית, בשנת 1795, נותר בידי רוסיה כל השטח שהיה דוכסות ליטא (פרט לפודוליה), וכן אדמות ממערב לנהר הניימן, וחבלי ווהלין ואוקראינה. אוסטריה קיבלה את האזור הדרומי המאוכלס המכונה גליציה, וכן את חבל הארץ שבין ורשה וקרקוב בין הנהרות ויסלה ופיליצה. פרוסיה קיבלה את האדמות שבין הים הבלטי וקרקוב וכן את העיר ורשה וחלקים מסוימים מליטא. ההתקוממות העממית הגדולה בראשות תדיאוש קושצ'ושקו בשנת 1794 לא הצליחה למנוע את החלוקה. בעקבות תבוסתה של פרוסיה לצבאות נפוליאון בשנת 1807 הוקמה שוב מדינה עצמאית פולנית תחת חסות צרפתית, שכונתה "דוכסות ורשה", ובשנת 1809 לאחר קבלת חלקים נוספים מן השטח שבשליטת אוסטריה, השתרעה דוכסות זו על כרבע משטח פולין שלפני החלוקה, ואוכלוסייתה מנתה כ-3.75 מיליון נפש. הלאומנים הפולנים נותרו בעלי בריתו הקנאים ביותר של נפוליאון, אף לאחר שגלגל המלחמה פנה כנגדו. לאחר תבוסת נפוליאון, בקונגרס וינה בשנת 1815 הוקמה בשטחי הדוכסות ממלכה בשם "פולין הקונגרסאית" שנשלטה על ידי הצאר הרוסי, אשר שלט באמצעות משנה למלך, והקים פרלמנט נפרד ומינהל ציבורי נפרד לפולין. בקרקוב הוכרזה רפובליקה פולנית נפרדת. מספר מרידות אשר דוכאו תוך שפיכות דמים רבה (הראויות לציון היו ההתמרדות כנגד הרוסים בשנת 1830, ההתמרדות כנגד האוסטרים בשנת 1846 וההתמרדות השנייה כנגד הרוסים בשנת 1863) הביאו לביטול המצב האוטונומי של קרקוב, ולרוסיפיקציה של פולין הקונגרסאית. אך כישלון המרידות לא הצליח לחסל את הלאומיות הפולנית, והיא נותרה בעינה, והתפרצה שוב במהלך מלחמת העולם הראשונה. הרפובליקה השנייה בואה של מלחמת העולם הראשונה והכאוס החברתי שנוצר במהלכה ובעקבותיה, הביא לאומה הפולנית את ההזדמנות לקבל בחזרה את עצמאותה. התמוטטות שלוש המונרכיות, בגרמניה באוסטריה וברוסיה, הביאה להקמת מדינה פולנית עצמאית, אשר הוכרזה ב-3 בנובמבר 1918 וקיבלה את ההכרה הבינלאומית בהסכם ורסאי, והתפשטה מערבה (הסכם ורסאי העניק לפולין חלק מפרוסיה המערבית, מסדרון אל הים הבלטי וחלקים משלזיה) ומזרחה, לאחר המלחמה הפולנית-סובייטית, במהלכה הגיע הצבא האדום אל שערי ורשה בשנת 1920, אך בסיומה הייתה לפולין השליטה בליטא ובחלקים נרחבים מאוקראינה המערבית ובלארוס. השלטון שהתייצב במדינה החדשה היה שלטון דמוקרטי, אך בשנת 1926 ביצע הגנרל יוזף פילסודסקי הפיכה, ועלה לשלטון, תוך הפיכת הדמוקרטיה לשלטון רודני מתון. בתקופה זו ראתה פולין בדאגה את עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, התחמשותה של גרמניה, התחזקותה והתפשטותה הטריטוריאלית. התאוריה הגזענית הנאצית גרסה כי יש ליצור "מרחב מחיה" (לבנסראום), לגזע הארי השליט (לעומת הפולנים שהם סלאבים ולפיכך "נחותים") במזרח. פולין הייתה שכנתה המזרחית של גרמניה, ולאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, והתחלת העלאת דרישות טריטוריאליות בקשר לעיר החופשית דנציג (אשר על פי הסכמי ורסאי הייתה קשורה באיחוד מכס ומטבע עם פולין), ברור היה כי מטרתו הבאה של היטלר היא פולין. פולין במלחמת העולם השנייה ב-23 באוגוסט 1939 חתמו גרמניה וברית המועצות על הסכם ריבנטרופ מולוטוב אשר כלל נספח חשאי שהבטיח את חלוקתה של פולין בין גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית, על פי קו קרזון, שהיה הצעה לגבולה המזרחי של פולין שהוצעה על ידי הבריטים ב-1919. ב-1 בספטמבר 1939, הורה היטלר לחייליו לפלוש לפולין, וב-17 בספטמבר החלה פלישת ברית המועצות לפולין. הצבא הפולני המיושן התמוטט תוך ימים ספורים, ולאחר הרעשה כבדה על ורשה נפלה עיר הבירה ב-27 בספטמבר. הממלכה המאוחדת וצרפת אשר ערבו לשלמותה של פולין, הכריזו מלחמה על גרמניה (וכך הייתה הפלישה הגרמנית לפולין העילה הרשמית לפרוץ מלחמת העולם השנייה), אך לא יכלו להושיע את פולין. ביוני 1941 הכריז היטלר מלחמה על ברית המועצות, ותוך ימים ספורים כבש את חלקי פולין שהיו בידי ברית המועצות. מערב פולין, עד העיר לודז' סופח לגרמניה, ומרכז פולין הפך לאזור "הממשל הכללי" גנרלגוברנמן, ובו הגיעו הנאצים לשיאים של אכזריות על אנושית, הן כלפי היהודים והן כלפי הפולנים. הפולנים הקימו תנועת מחתרת אנטי נאצית, וכן ממשלה גולה בראשותו של הגנרל ולדיסלב שיקורסקי, אשר מושבה היה בתחילה בפריז ולאחר מכן בלונדון, ואשר קיבלה את הכרתה של ברית המועצות. במהלך המלחמה לחמו 400,000 פולנים לצד הרוסים, ואילו 200,000 לחמו בחזיתות השונות במערב, בכפיפות לממשלה הגולה בלונדון. צבא פולני בראשות הגנרל ולדיסלב אנדרס לחם באיטליה לצידם של הבריטים והאמריקנים. באפריל 1943 נותקו היחסים בין הממשלה הגולה ובין ברית המועצות, לאחר שהגרמנים חשפו את קברי ההמונים של אלפי קצינים פולנים שנרצחו בידי הרוסים בשנת 1940, באירוע זה, המכונה טבח יער קאטין נרצחו כ־22,000 אזרחים וקצינים פולנים בידי הנ.ק.ו.ד. בהוראת סטלין. סטלין הכחיש כי הזוועות בוצעו על ידו, ועל רקע זה הכריז על ניתוק היחסים, צעד אליו התכונן זה מכבר, שכן היה בדעתו להחזיק בחלקים נרחבים של פולין לאחר המלחמה, ולמעשה לספח את כל השטחים שממזרח לקו קרזון ולהקים ביתר השטח ממשלת בובות קומוניסטית. ביולי 1944, עם שהחלו הרוסים לכבוש שטחים שהיו שייכים בעבר לפולין, הוקם "ועד פולני לשחרור לאומי" המכונה "ממשלת לובלין", אשר היווה את ממשלת הבובות ששאף סטלין להקים בפולין. ורשה הייתה למרכז להתמרדות הפולנים כנגד הנאצים. מרד גטו ורשה באפריל 1943 פרץ בניסיון למנוע מהנאצים לשלח את שארית אוכלוסיית הגטו להשמדה, או לפחות למות תוך כדי לחימה. מרד ורשה באוגוסט 1944 היווה ניסיון של הלאומנים הפולנים, הנאמנים לממשלת לונדון, לקבוע עובדות ולשחרר את עירם בטרם יגיע אליהם הצבא האדום. המרד, עליו פיקד הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי נכשל, ומאות אלפי פולנים נהרגו. העיר ורשה חרבה כולה. המלחמה הביאה למותם של שישה מיליון אזרחים פולנים (כמחציתם יהודים), ולגירושם של 2.5 מיליון מהם לעבודות כפייה בגרמניה. הגרמנים ראו בפולנים אלמנט נחות מבחינה גזעית, ונקטו במדיניות מכוונת של הרעבה והשמדה. הגרוע מכל היה גורל היהודים. על אדמת פולין הוקמו גטאות, ומחנות ריכוז והשמדה. כשלושה מיליון מיהודי פולין מצאו את מותם באושוויץ, טרבלינקה, מאידנק, בלזץ, סוביבור, חלמנו, כמו גם יהודים מכל רחבי אירופה אשר הוסעו ברכבות אל אדמת פולין להשמדה. פולין הייתה גיא ההריגה הראשי של היהודים בשואה. גורלה של פולין שלאחר המלחמה וצורתה הטריטוריאלית הוחלטו על ידי הרוסים ובעלות הברית המערביות, מבלי להיוועץ בממשלה הפולנית הגולה, אשר ראשה, שיקורסקי, נהרג בתאונת מטוס ביולי 1943, ולאחר מכן לא קמה לה הנהגה אשר הייתה יכולה להביא להשפעה על גורלה של פולין. החלוקה שעליה הוסכם הייתה כי פולין תקבל את פרוסיה המזרחית, אך כל חלקיה המזרחיים, ממזרח לקו קרזון, שנכבשו על ידי הרוסים ב-1939 ייוותרו בידי סטלין. למעשה, "זזה" פולין מערבה, כאשר הגרמנים, תושבי האזורים שסופחו לפולין, גורשו לגרמניה. פולין הקומוניסטית בעקבות ועידת יאלטה בפברואר 1945 הוקמה ממשלת אחדות לאומית זמנית ביוני 1945. ארצות הברית הכירה בממשלה החדשה, אשר בסיסה הפרסונלי היה ב"ממשלת לובלין" הקומוניסטית, אך אלמנטים מן הממשלה הפולנית הגולה התפתו להצטרף אליה, כגון ראש הממשלה מיקולאיצ'יק. בשנת 1947 נערכו בחירות, אשר תוצאותיהן נשלטו בידי המפלגה הקומוניסטית. לאחר הבחירות נמלט מיקולאיצ'יק בחזרה ללונדון, והשלטון במדינה עבר לידי הקומוניסטים באופן מלא. במאי 1955 נחתמה בוורשה "ברית ורשה" ברית צבאית של מדינות מזרח אירופה, אשר עמדה אל מול ברית נאט"ו, אליה הצטרפה בתקופה זו גרמניה המערבית. באוקטובר 1956 לאחר הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות במוסקבה שבה חשף ניקיטה חרושצ'וב בנאום הסודי את פשעי סטלין, החלו מהומות פועלים בעיר פוזנן. הדבר הביא לעלייתו לשלטון של הרפורמיסט ולדיסלב גומולקה אשר על אף שהותיר את המבנה הקומוניסטי של המשק, ואת התלות הפוליטית בברית המועצות, השכיל להעניק לפולנים שורת רפורמות שהביאו אותה למצב מתקדם מבחינת חירויות הפרט יחסית למדינות אירופה המזרחית האחרות. ב-1968 השתנתה המגמה הליברלית, כאשר השלטון דיכא הפגנות סטודנטים ופתח במסע "אנטי ציוני" על מנת לדכא את תומכי גומולקה במפלגה. דבר זה הביא לעלייתם לארץ ישראל של שארית הפליטה של יהודי פולין. בדצמבר 1970 חל אי שקט אזרחי, הפגנות ושביתות שהביאו לעליית מחירים ולאי שביעות רצון כללית מן המשטר ומתנאי החיים במדינה. אדווארד גיירק החליף את גומולקה בתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית. הכלכלה הפולנית, אשר נשענה על תמיכה רבה של מדינות המערב, הראתה צמיחה ממשית בתחילת שנות השבעים, אך הון רב מן האשראי שנלקח במערב בוזבז לשווא, והכלכלה הריכוזית הפולנית לא השכילה להשתמש באופן נכון במשאבים שעמדו לרשותה. החוב הלאומי הפך לנטל על המדינה עד כדי כך שבשנת 1979 הראתה הכלכלה שיעור צמיחה שלילי. בשנת 1978 נבחר הבישוף של קרקוב, הקרדינל קרול יוזף וויטילה, לאפיפיור, יוחנן פאולוס השני. ביקורו של האפיפיור בפולין בשנת 1979 עורר רגשות דתיים ולאומיים. ב-1 ביולי 1980 בעת שהחוב הכספי החיצוני של פולין הגיע לעשרים מיליארד דולר, ניסתה הממשלה להעלות את מחירי הבשר. הדבר הביא לתגובת שרשרת של שביתות, אשר השביתו למעשה את כל החוף הבלטי של המדינה, ולסגירת מכרות הפחם בחבל שלזיה. פולין נכנסה למשבר שעתיד להשפיע עליה באופן קריטי. ב-31 באוגוסט 1980 העובדים במספנה על שם לנין בעיר גדנסק, המונהגים על ידי חשמלאי בשם לך ואלנסה חתמו על הסכם בן 21 נקודות עם הממשלה לסיום שביתתם. הסכמים נוספים נחתמו בשצ'צ'ין ובשלזיה. התניה העיקרית בהסכמים אלו הייתה מתן האפשרות לעובדים להתאגד באיגוד מקצועי עצמאי, ומתן זכות השביתה. לאחר חתימת הסכמי גדנסק נוצרה תנועה לאומית חדשה בשם "סולידריות" אשר סחפה את פולין. חוסר שביעות הרצון שבוטאה בשביתות אך גברה עם גילויים על שחיתות בשורות המפלגה, והנהלה כלכלית כושלת. בספטמבר 1980 הוחלף גיירק בתפקיד המזכיר הראשון על ידי סטניסלב קניה. ברית המועצות ראתה התפתחויות אלו בדאגה, וריכזה כוחות ניכרים בגבולה המערבי. בפברואר 1981 קיבל שר ההגנה וויצ'ך ירוזלסקי את תפקיד ראש הממשלה, ובאוקטובר 1981 קיבל את תפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית. במקביל, בחר הקונגרס הראשון של תנועת סולידריות בלך ואלנסה ליו"ר התנועה. המשטר הצבאי ב-12 בדצמבר הוכרז על משטר צבאי, והצבא ומשטרת המהומות נשלחו למחוץ את התנגדות אנשי סולידריות. כל מנהיגי סולידריות, וכן אינטלקטואלים רבים, נעצרו. ארצות הברית ומדינות המערב הגיבו בסנקציות כלכליות נגד המשטר הפולני ונגד ברית המועצות. במשך שנים מספר הייתה פולין במצב של אי שקט פוליטי ואזרחי. בשורת צעדים איטיים, החל המשטר הפולני נסוג מן המשטר הצבאי. בדצמבר 1982 הוכרז על השעיית המשטר הצבאי, ומספר אסירים פוליטיים שוחררו. ביולי 1983 הסתיים המשטר הצבאי באופן רשמי, ניתנה חנינה, ושוחררו אסירים פוליטיים נוספים. ביולי 1984 ניתנה חנינה כללית, ושנתיים לאחר מכן שוחררו אחרוני האסירים הפוליטיים. עם זאת המשיך המשטר לרדוף את הפעילים בסולידריות. קיום התנועה נאסר, ופרסומים מטעמה הוחרמו. הפגנות הסטודנטים התחדשו בפברואר 1988. עקב המשך המיתון הכלכלי שהביא לשביתות ברחבי המדינה באפריל, מאי ואוגוסט. באוגוסט 16,000 כורי פחם שבתו בדרום המדינה, וצבא פולין נשלח לשבור את השביתה. ברית המועצות, שדם סבלה מחוסר יציבות, לא הייתה מוכנה להפעיל לחץ צבאי או אחר כדי לתמוך במשטרים של בעלת הברית. ממשלת פולין הרגישה שהיא נאלצת לנהל משא ומתן עם האופוזיציה ובספטמבר 1988 החלו במגדלנקה שיחות ראשוניות עם מנהיגי סולידריות. בפגישות רבות שהתקיימו היו בין היתר ואלנסה וגנרל קישצ'אק. הרפובליקה השלישית עלייתו לשלטון בברית המועצות של מיכאיל גורבצ'וב אשר הכריז על "פרסטרויקה" ו"גלאסנוסט", הביאה להזדמנות לשינוי ללא שפיכות דמים, שיהפוך את המדינה הקומוניסטית החד-מפלגתית בפולין לדמוקרטיה רב-מפלגתית. הידרדרות המצב הכלכלי ושורת שביתות הביאו להכרת הממשל בתנועת "סולידריות" בשנת 1988, ולדמוקרטיזציה מהירה, במהלכה ביקש הנשיא ירוזלסקי ב-19 באוגוסט 1989 מפעיל סולידריות תדיאוש מזובייצקי להקים ממשלה. בינואר 1990 בוטלה המפלגה הקומוניסטית, ובמקומה באה "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של הרפובליקה הפולנית". בדצמבר 1990 היה לך ואלנסה לנשיא הראשון של הרפובליקה הפולנית השלישית, לאחר שנבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות. הכלכלה הפולנית קיבלה מעמד של כלכלת שוק. פולין הצטרפה לברית נאט"ו במרץ 1999, וב-16 באפריל 2003 התקבלה כחברה באיחוד האירופי, והפכה לחברה רשמית ב-1 במאי 2004. ב-10 באפריל 2010 התרחשה תאונה אווירית בה התרסק מטוסו של נשיא פולין לך קצ'ינסקי בקרבת שדה התעופה סמולנסק שברוסיה; בטיסה נהרגו הנשיא ורבים מבכירי השלטון בפולין. בדצמבר 2017, ממשלת פולין בראשותה של מפלגת "חוק וצדק" החליטה להעביר סדרת רפורמות שמטרתם להעניק לה שליטה מוחלטת על כל מוסדות השלטון, התקשורת ובעיקר בתי המשפט. כולל חוק שהפך את בתי המשפט בפולין לכפופים לממשלה המקומית. חוק שקובע כי פוליטיקאים יוכלו לבחור את חברי 'המועצה הארצית השופטת' הממנה את שופטי בית המשפט לחוקה בפולין. בנוסף, מאפשר החוק לבית המשפט העליון בפולין "לבצע ביקורות חריגות על החלטות של ערכאות נמוכות יותר, לרבות כאלו שהתקבלו לאורך 20 השנים האחרונות". סעיף נוסף קבע כי גיל הפרישה של שופטים ירד מגיל 70 לגיל 65 בלבד, כך שכמעט 40% מהשופטים המכהנים בבית המשפט העליון בפולין אולצו להיפרד מתפקידם. מנהיגי האופוזיציה בתגובה אמרו ש "המפלגה בדרך להשלטת משטר דיקטטורי בפולין". בנוסף השתלטה על כלי התקשורת הממשלתיים (תחנות רדיו וטלוויזיה), שהחלו לשדר תעמולה אגרסיבית בזכות הערכים השמרניים והאידאולוגיה הלאומנית של המפלגה והוגבלה נוכחות התקשורת בפרלמנט. ראו גם היסטוריה של אירופה יהדות פולין לקריאה נוספת יורם ברונובסקי ומאצ'יי קוזלובסקי, סיפורה של פולין – מדינה בת אלף שנים. תרגום מפולנית לעברית: ירון בקר. איורים: סלבומיר מרוז'ק. הוצאת כרמל (ירושלים) והמכון הפולני בישראל (תל אביב), 2003. קישורים חיצוניים Commonwealth of Diverse Cultures: Poland's Heritage ההיסטוריה של פולין כפי שהיא משתקפת בתמונותיהם של ציירים שמואל אטינגר, דרכה ההיסטורית של יהדות פולין יז'י טומשבסקי, ההיסטוריה של היהודים כחלק בלתי-נפרד מן ההיסטוריה של פולין: תאוריה ומציאות ומאמרים נוספים בנושא יהדות פולין A History of East Central Europe by Oscar Halecki History of Poland on Historycy.org forum הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה * פולין

איגניקה

שמאל|ממוזער|250px|לוגו של הקונגרס הבינלאומי השני לאיגניקה, 1921. הלוגו כולל עץ המייצג את האיגניקה, אשר שורשיו במגוון תחומי דעת, ואת המוטו: "איגניקה היא ההכוונה העצמית של האבולוציה האנושית" איגניקה (באנגלית: Eugenics - נהגה juːˈdʒɛnɪks/ yoo-JEN-iks/, מיוונית עתיקה; נודע גם באיות אאוגינקה) היא תנועה השואפת "להשביח" את המין האנושי על סמך פילוסופיה ביולוגית-חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים. מצדדי האידאולוגיה האיגנית השתמשו בה כהצדקה לגזענות, אנטישמיות, יכולתנות וסוגי אפליה נוספים. המילה איגניקה נגזרת מהלחם בסיסים של השורשים מיוונית עתיקה eû (טוב, הולם) ו-genḗs (לבוא לעולם/לגדול). התנועה הייתה פופולרית במיוחד בארצות הברית ובמערב אירופה בראשית המאה ה-20 וצמחה במקביל להתפתחות הגנטיקה המנדליאנית. היא נודעה לשמצה בשל ניסיונה לחלק את החברה לאזרחים בעלי תורשה "טובה" ו"נורמטיבית" למול בעלי תורשה "פגומה", ובשל תוכניות העיקור שהובילה במטרה לרסן את התרבותם של האחרונים. היא השפיעה רבות על גרמניה הנאצית בפיתוח תורת הגזע ובעיקר ביישום תוכנית T4 - אותנסיה. הפופולריות של התנועה צנחה בעקבות מלחמת העולם השנייה ותורתה הפכה למוקצית מחמת מיאוס בקרב רוב הקהילה המדעית. בעיות בהגדרה המונח איגניקה, כפי שנטבע על ידי סר פרנסיס גלטון ב-1883, מתייחס לחקר כל הגורמים המשפיעים על עיצובו של גזע (ובזאת, גם בני אדם) והבנתם, בשאיפה להביא להשבחתו. הגדרה זו כללית למדי וניתן לכלול בה הרבה ממושאיהן של הגנטיקה והרפואה המודרניות. בראשית המאה ה-20 ראתה הקהילה המדעית את האיגניקה כפן היישומי של חקר הגנטיקה. אולם, מסיומה של מלחמת העולם השנייה, המושג העלה אסוציאציה שלילית, בעיקר בשל חלקם של מוסדות האיגניקה בהפעלת תוכניות עיקור ובקידום חלק מרעיונות הגזע הנאציים. בעשורים האחרונים עולות קריאות, הן מצד מדענים והן מצד היסטוריונים, לעקור מהמונח את ההקשר המוסרי השלילי שדבק בו, ולשוב ולראות בו את משמעותו המקורית והרחבה. זאת בטענה שהתיאור ההיסטורי של האיגניקה כמדע-כוזב ותו לא – מתעלם מהזיקה ההדוקה שהתקיימה בעבר בין האיגניקה לביולוגיה. עם זאת, השימוש במונח נעשה לרוב בהקשרים שליליים, בהתייחסות למדע מפוברק או כדי לרמוז על הסכנות שבחציית גבולות האתיקה המדעיים. ראשית האיגניקה רקע חברתי אנגליה של ראשית המאה ה-19 חוותה פריחה תעשייתית מהירה, שהובילה להיווצרותן של שכבות אוכלוסייה חדשות. אחד הדימויים שרווחו באותה תקופה בקרב אינטלקטואלים לתיאור הקשר בין המעמדות שחילקו את החברה הוויקטוריאנית היה של "שתי מדינות": אחת של ההמון העני והנבער, ממנו נובעים הפשיעה והריקבון המוסרי, והשנייה של המיעוט המשכיל, האליטה התרבותית והאינטלקטואלית שריכוזה במעמד הביניים. הכומר והוגה הדעות הפוליטי תומאס מלתוס הציג בכתביו את הסכנה בגידול דמוגרפי של שכבות האוכלוסייה העניות. הוא טען שבכל חברה מתנהל מאבק בין-אזרחי על משאביה המוגבלים של המדינה, ושגידול מופרז בילודה של המעמדות הנמוכים יביא לכיליונם הזריז של אותם משאבים ולהיחלשות החברה כולה. ב–1859 פרסם צ'ארלס דרווין, שבעצמו הושפע עמוקות ממלתוס, את ספרו "מוצא המינים", שבו העלה רעיונות בדבר ברירה טבעית, ותחרות בין מינים על מנת לשרוד. בהמשך, התקבלה הגנטיקה המנדליאנית, והגיעו תגליותיו של אוגוסט וייסמן, שסבר שאין לשינויים סביבתיים השפעה על התורשה. כל אלה הקנו תשתית רעיונית ומושגית חדשה להגות החברתית, שהחלה כעת לנסות למצוא קשרים בין פערי המעמדות והתנהגות מוסרית לבין מנגנוני התורשה והאבולוציה. סר פרנסיס גלטון שמאל|ממוזער|250px|סר פרנסיס גלטון, הוגה האיגניקה המדען, הסטטיסטיקאי והוגה הדעות פרנסיס גלטון, דודנו של דרווין, ראה ב"מוצא המינים" וברעיון "הברירה הטבעית" ראשיתו של מדע שיבחן את התפתחותם של סוגי אדם שונים בתוך חברה נתונה כתוצאה מהבדלים תורשתיים. גלטון, שהיה אחד מאבות הקרימינולוגיה, בילה זמן רב בתחקור ובהתבוננות באסירים. הוא סבר שניתן לבודד קווי דמיון פיזיים ומנטליים בין האסירים המעידים על רפיון שכלי ומוסרי מולד. קווי הדמיון הללו, טען, נובעים ממוצאם של האסירים מקרב המעמדות הנמוכים. הוא גם בחן את מאפייניהם של מי שראה כ"אנשים גדולים" והתחקה אחר אילנות היוחסין שלהם. על כך כתב, בין היתר, בספרו "הכישרון האנושי" (Human Genius). גלטון האמין שרצוי להוסיף ולחקור את השפעתה של תורשה על משתנים כגון כשירות מוחית, תועלת חברתית והתנהגות מוסרית כדי לזהות באופן חד-משמעי את מקורן התורשתי של תכונות לא רצויות ולמנוע את התפשטותן. כך, האמין, ניתן יהיה להגדיל את אחוז בני האדם החרוצים והמבריקים בחברה על חשבון אלו המהווים עליה נטל, ולמעשה לכוון את האבולוציה האנושית. הוא הלין רבות על כך שבני אדם מקפידים על השבחת גזעיהן של בהמות וחיות מחמד אך "מפקירים" את גזעם שלהם. לשאיפה להפעיל ביקורת על התרבות הגזע קרא איגניקה. להגדרתו: "איגניקה היא המדע העוסק בכל ההשפעות (ולוּ הזוטרות ביותר) אשר משפרות את איכויותיו המולדות של גזע מסוים, וכמו כן באלו המשפרות את התפתחותו אל עבר תועלת מרבית." את האיגניקה חילק גלטון לשני פנים: "איגניקה חיובית", או "מבנית", ו"איגניקה שלילית". האיגניקה חיובית משמעה קידום צמיחתן והתרבותן של אוכלוסיות "מוצלחות", למשל על ידי תמיכה כלכלית, עידוד ילודה ואולי אף שיבוט, בעוד שהשלילית משמעה מניעת התרבותן של אוכלוסיות "בעייתיות", על ידי הגבלת ילודה, הגבלות כלכליות, בידוד, עיקור ואף המתת חסד. רעיונותיו של גלטון אומצו על ידי רבים מתוך מעמד הביניים האנגלי. מחקרים דמוגרפיים הזינו את השיח החברתי והדגישו את התרבותם המסוכנת והלא מבוקרת של ה"עניים" לעומת שיעור הילודה האיטי של ה"כשירים". הכותב ויליאם גרג ביטא את תחושת מעמד הביניים כי "הורות צריכה להיות זכותה הבלעדית של האליטה בלאום נתון." גם דרווין, שהתנגד להתערבות ממשלתית בניהול ילודה, הביע דאגות מדרדור החברה על ידי התרבות העניים בספרו "האבולוציה של האדם". תחילת האיגניקה הממוסדת שמאל|ממוזער|250px|כחלק מקונגרס האיגניקה השני שנערך ב-1921 בארצות הברית הוצגה הדגמה למדידות אנתרופומטריות – הניסיון לשפוט את "כשירותו" של אדם לפי סממנים חיצוניים בראשית המאה ה-20 הופיעו מוקדים ממוסדים לחקר האיגניקה וליישומה. הראשונים הוקמו בגרמניה ב-1904, וכמה שנים לאחר מכן הוקמו סניפים מוסדרים גם באנגליה. אך ההתארגנות הענפה ביותר הייתה בארצות הברית. אמריקאים ממעמד הביניים הזדהו עם החששות של האנגלים בני זמנם מפני התפשטות אוכלוסיות חלשות. גל ההגירה לארצות הברית בתחילת המאה העשרים, בעיקר מדרום ומזרח אירופה, הגביר את דאגתם. הגל הגיע לשיאים עם תחילת מלחמת העולם הראשונה וסיומה. אינטלקטואלים אמריקאים באותן שנים חששו שההגירה תביא לשינוי דמוגרפי שיָפר את אופייה האנגלו-סקסי-פרוטסטנטי של אמריקה. ברוח זו הוקם המשרד לרישום איגני (Eugenics Records Office) במדינת ניו יורק. בשנים הראשונות לפעולתו המשרד היה מורכב ממספר מועט של חברים, אך אלה היו אנשים רמי מעלה והשפעה – משפטנים, רופאים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים. עיקר פעולתו של המשרד היה איסוף מידע על אזרחים ויצירת ארכיון רישום נרחב למידע "איכותני" על משפחות רבות (בעיקר של מהגרים חדשים) במדינת ניו יורק. המשרד גם הפעיל קמפיינים ליצירת מודעות לצורך ב"אחריות גזעית" (הימנעות מנישואי תערובת, למשל) על ידי כרזות, תשדירי שירות והפגנות. בנוסף, המשרד ארגן לפרקים ירידים ותחרויות נושאות פרסים לציון המשפחות "הכשירות ביותר". תחת ניהולו של הביולוג צ'ארלס דבנפורט , השיג המשרד מימון מאילי הון כדוגמת ג'ון ד. רוקפלר וג'ון הארווי קלוג (ממציא הקורנפלקס, יחד עם אחיו, ויל קית' קלוג ). האיגניקה האמריקאית המלחמה ב"רפיון שכלי" שמאל|ממוזער|250px|ילדי משפחת קליקאק. התמונה כנראה רוטשה כדי לעוות את פני המשפחה ולהקצין את הפגם שבמורונים (ראו בפסקה הבאה) שמאל|ממוזער|250px|דבורה קליקאק, הנערה מהמוסד בו עבד גודארד עוד לפני התבססות האיגניקה היו האינטלקטואלים האמריקאים נכונים לראות בפער בין מעמדות כזירת קרב טבעית. הכלכלן ויליאם גרהאם סמנר, בן המאה ה-19, טען שבין אדם לאדם מתנהל בכל עת מאבק הישרדותי ושעל החברה לעודד את ניצחונו של המוצלח יותר (החרוצים והמועילים) בהתאם לחוקי הברירה הטבעית. את נחשלי החברה, המוצלחים פחות, היה מקובל לראות כבעלי פגם מולד שהופך אותם מוּעדים להתנהגות נפשעת ועלובה מוסרית – פגם זה כונה "רפיון שכלי" (בצרפת כונה הפגם "דביליות"). עם שחר המאה ה-20 אימצו מרבית הביולוגים האמריקאים את עקרונות וייסמן ומנדל באשר לתהליך התורשה – כלומר, שתכונות מוּרָשות הן קבועות ואינן נתונות להשפעות סביבתיות (וייסמן), וכי הן מועברות על ידי יחידות תורשה שנקראות גנים, שמתאפיינים ברצסיביות או דומיננטיות, וקובעים את ההסתברות להופעתן של תכונות (מנדל). עקרונות אלה סיפקו תמיכה לעמדתם של הוגי דעות רבים, שעליונות או נחיתות מוסרית אינן תולדה של חינוך טוב או גרוע או של השפעות סביבתיות, אלא נגזרות תורשתיות בלבד. גם ביולוגים שדחו את תורת ההורשה של מנדל ואימצו במקומה תורת הורשה מעורבבת נטו לתמוך באיגניקה, והתנועה האיגנית בכללותה אימצה גישה פרגמטית כלפי תורות ההורשה המדעיות המתחרות, והסכימה לאמץ כל אחת שתשרת את מטרותיה. בהתאם לכך, פירשו רוב הגנטיקאים המנדליאנים האמריקאים תופעות של "ריפיון שכלי" כביטוי הנצפה (פנוטיפ) של יחידה גנטית (אלל) רצסיבית. המסקנה שלהם מכך הייתה שכדי למנוע מתופעות ה"רפיון השכלי" להתפשט, אין די בשיפורים במערכת החינוך, ואף אין זה מספיק לעודד את האזרחים "הבריאים" של החברה להתרבות – יש גם למנוע הִתרבות של כל אלה שנמצאים בסיכון ל"רפיון שכלי". הפתרון המתבקש היה, אפוא, עיקור שיטתי. הנרי גודארד והמורון אחד המחקרים שתרמו במיוחד להעצמת החשש מהתרבות "רפי השכל" היה זה של הפסיכולוג הנרי ה. גודארד. גודארד היה אחראי המחקר ב"בית הספר להכשרת נערים ונערות רפי שכל" בויינלנד, ניו ג'רזי. הוא שאף לקבוע מדד לאינטליגנציה שיגדיר את הגבול בין אדם כשיר ללא-כשיר. בעיקר עניינו אותו אותם "רפי שכל" שהתנהגותם דמתה מאוד לשל אדם רגיל, אך עם זאת היו נגועים, לשיטתו, ב"גן הפגום". לאלו קרא "מורונים" (מהמילה היוונית לטיפש). גודארד התמקד בעיקר במטופלת אחת, דבורה, שהוכשרה במסגרת המוסד להפגין כישורים רבים וכלל לא הראתה סימנים של "רפיון שכלי". בעזרת מזכירתו, הוא התחקה אחר משפחתה של דבורה והתרשם, לאחר תחקיר שטחי ברובו, שמדובר בשושלת ארוכה של רפי שכל עם היסטוריה של אלימות, שכרות ועוני. הוא ראה בכך הוכחה שהפגם הוא תורשתי. את מסקנותיו פרסם בספרו "משפחת קאליקק" (הוא נתן למשפחה שם בדוי המורכב מצירוף מילים יווניות שמשמעותו "יופי רע"). הספר הכה גלים בחוגי האיגניקה, ואף מעבר להם. הסכנה העיקרית שהציג הספר הייתה שהקושי בזיהוי מורונים צפוי לגרום להתרבותם המפורזת, במיוחד אם התנהגותם לעיתים "דומה להחריד" לזו של בני אדם כשירים. חמור מכך, אם הגן המורוני אכן רצסיבי, ייתכן שגם אנשים כשירים לחלוטין נושאים אותו, ומהווים איום על כשירות החברה. הפתרון היה לנבור ביסודיות בעברן של אוכלוסיות המהוות סיכון, במטרה לאתר רמזים תורשתיים להתנהגות לא כשירה. שיטתו של גודארד ל"עבודת שדה" ואיסוף נתונים על מנת ליצור מגילות יוחסין הפכו לכלי מפתח של המשרד לרישום איגני, עבודה שהולמת בעיקר נשים, סבר גודארד. למרות הלחיצות בה הדגיש את חומרת סכנת התפשטותו של הגן המורוני, גודארד חש שהחברה המודרנית אינה בשלה כדי להכיר בצורך בעיקור, ולכן עודד את בידודם של המורונים במוסדות סגורים. ב-1928 מיתן גודארד את דעותיו וטען ש"רק חלק קטן מבני האדם הם רפי שכל באמת", כלומר, כאלה שאינם יכולים להסתגל ולהועיל לחיים בחברה. "דומני שעברתי אל מחנה האויב", כתב. מבידוד מיני לעיקור עד שנות ה-20 של המאה ה-20, הפתרון המקובל ביותר באיגניקה האמריקאית למניעת התרבות לא רצויה היה "בידוד מיני". בתחילה הופעלה השיטה בעיקר במסגרת מוסדות לטיפול בפגועי נפש, אך עם הזמן הוקמו קומונות אליהן נשלחו אזרחים לא כשירים ו"רפי שכל" ונשמרו שם בהפרדה מינית. עם התפתחות ניתוח העיקור, שאיפשר סירוס ללא השחתת איברי המין, עלתה האפשרות לטפל בבעיה באמצעות עיקור. בדרך זו, ניתן למנוע מהבלתי-כשירים להתרבות מבלי לשאת בעלות הכלכלית של בידודם או שמירתם תחת פיקוח. ד"ר הארי שארפ היה הראשון שאימץ את השיטה ואף עיקר 500 ממטופליו הגברים במסגרת עבודתו במוסד השיקומי של מדינת אינדיאנה בין השנים 1899 ל-1907, לפני שתהליך העיקור בכלל הפך חוקי במדינה. ב-1907, בעזרתו של שארפ, העיקור עוגן בחוק באינדיאנה, ומדינות נוספות קיבלו עידוד להפוך את העיקור לחוקי. עם זאת, איגניקאים רבים הפגינו סקפטיות בנוגע להליך. צ'ארלס דבנפורט חש כי זהו פתרון בעייתי, בעיקר בהינתן המורכבות בסיווג הראויים לעיקור – הוא התייחס בחשדנות להגדרה הגורפת של "רפי שכל" וטען שהיא "חברתית ולא ביולוגית". עם זאת, דבנפורט היה אמון על יצירת "ספרוני תכונות" שנועדו לעזור לתחקירניות של המשרד לרישום איגני לזהות מאפיינים של "רפי שכל" בעת פעולות שדה. ואכן, ראשי האיגניקה התווכחו לא מעט בינם לבין עצמם בנושא מיון המועמדים לעיקור. ככל שגברה ההגירה לארצות הברית גבר גם העניין לאפיין אוכלוסיות מסוכנות על פי גזע ומוצא בנוסף להיסטוריה משפחתית של הפרעות נפש, אך גם באשר לכך לא התקיים קונצנזוס. הארי לפלין , המומחה לאיגניקה מטעם הקונגרס האמריקאי שתמך בעיקור כהליך מקביל לאשפוז בבידוד, התייחס לבעייתיות הטכנית של המיון בספרו "עיקור איגני בארצות הברית", שנועד לתת סקירה כללית על היקף החקיקה בנושא העיקור עד שנת 1922. הוא הסביר, למעשה, שהפער בין המטען הגנטי (גנוטיפ) ובין התכונות הנצפות (פנוטיפ), הופך את מלאכתו של האיגניקאי לקשה מאוד: "באק נגד בל" ושיאה של מדיניות העיקור חרף הצלחתו הראשונית של שארפ לעודד חקיקה המתירה עיקור במסגרת טיפול ב"רפי שכל", ההליך נתקל בהתנגדות בטענה שהוא אינו חוקתי. התפנית המרכזית אירעה בעקבות משפט "באק נגד בל". עד 1927, בין היתר בשל גל ההגירה המסיבי שהגיע בסוף מלחמת העולם הראשונה, התחזקו השדולות האיגניות בארצות הברית: ב-1924 הועבר בהשפעת לפלין חוק המגביל את ההגירה; השיח הציבורי החל להתעסק בשאלות של "היגיינה גזעית" (Racial hygiene) ואופייה של החברה האמריקאית. בניסיון לאפשר את יישומן של תוכניות העיקור ללא התנגדויות, לפלין השקיע מאמצים, בעזרת ייעוץ משפטי נרחב, בפיתוח חוקי עיקור כפויים. אחת המדינות הראשונות שאימצו את חוקיו הייתה וירג'יניה ב-1924. ב-1927 נערה תושבת וירג'יניה בשם קארי באק, שהייתה מועמדת לעיקור, עתרה לביהמ"ש העליון בטענה שלמדינה אין זכות חוקתית לכפות עליה את ההליך. באק נאנסה בגיל צעיר והרתה. בשל כך, ובשל היסטוריה של מחלות נפש ו"התנהגות לא מוסרית" שאפיינה את אימה, נשלחה באק למוסד סגור בתור "רפת שכל". באק התעקשה שהיא אינה "רפת שכל", אולם עורך דינה התנהל בחיפזון וברשלנות לאורך המשפט. בדיעבד התברר שעבודתו למעשה מומנה על ידי מוסדות האיגניקה, שביימו את המשפט כולו כדי לעגן חוקתית את הליך העיקור. בית הדין פסל את טענתה של באק ברוב של 8 – 1 שופטי עליון. בסיכום דעת הרוב, שנודעה לימים לשמצה, אמר השופט אוליבר ונדל הולמס הבן את הדברים הבאים: פסק הדין אכן הפך את העיקור למקובל בארצות הברית והאיגניקה הגיעה לתור הזהב שלה. עד 1928 האיגניקה נתמכה וקודמה על ידי כ-90% מספרי הלימוד לביולוגיה בארצות הברית. בעקבות המשבר הכלכלי, שבצילו אחזקתם של מוסדות בידוד ל"רפי שכל" הפכה לנטל כלכלי כבד, הגיעה מדיניות העיקור הכפוי לשיא, והיא אומצה על ידי שלושים ממדינות ארצות הברית. משם החלה להתפשט במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 לקנדה, לפינלנד, לנורווגיה, לשוודיה, לאסטוניה ולאיסלנד. גרמניה קיימה מדיניות עיקור עוד לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון. הרמן מוקרמן (Muckermann, 1877–1962) היה כומר ישועי קתולי לשעבר, שהיה אחראי על המחלקה לאיגניקה במכון לאנתרופולוגיה בברלין. כשעלו הנאצים לשלטון ב-1933, החליפו אותו מכיוון שהיה מתון מדי לטעמם. בפרויקט העיקור הנאצי שהחל ב-1933 עוקרו כ-375,000 איש. תחת אדולף היטלר אימצה גרמניה את רעיונות האיגניקה כבסיס לאיגניקה נאצית ורבים מדיני העיקור האמריקאיים כתשתית חוקית לתוכנית האותנסיה הנאצית וכן לתוכניות הטיהור וההשמדה המאוחרים יותר. התנגדות לאיגניקה עד למלחמת העולם השנייה, התנגדות ממשית למוסדות האיגניקה הייתה מוגבלת למדי. המחאה המרכזית הגיעה מצידה של הכנסייה הקתולית, אשר בחלה בכל ניסיון להתערב ברבייה טבעית. התנגדות נוספת נשמעה מצד חלק מחסידי הקפיטליזם אשר התעקשו שהצלחה מקורה בהירתמות, חריצות ועבודה קשה, ולא בתורשה. כך גם קבוצות שמאל רדיקליות לא הסכימו לתת קדימות לתורשה על פני חברה בעיצוב אופיו של האדם, מתוך אמונה כי בני האדם נולדו שווים. בזירה המדעית היו מעטים שהביעו מחאה. אחד הגנטיקאים הבודדים שהפגין התנגדות נחרצת לאיגניקה היה ליונל פנרוז. מעבר לביקורת שהביע בדבר חוסר התועלת שבתוכניות עיקור על מנת למזער תופעות גנטיות לא רצויות, פנרוז טען שחברה תקינה מצופה להפגין נכונות לדאוג לאלו מאזרחיה שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם. אך גם מבין תומכי האיגניקה היו שהתנגדו לחלק מביטוייה. ג'ון הלדיין, ביולוג והוגה דעות עם השפעות איגניות, התנגד לתוכניות העיקור באומרו: "באשר למוגבלויות שכליות, מרגע שאתה מתיר לבצע עיקור זה נהיה קשה למדי לקבוע מתי הזמן לעצור." בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה והשואה, שבה נרצחו בני אדם בשל נחיתותם הגזעית לכאורה, ובמקביל לעליית תנועות פמיניסטיות וכן תנועות לזכויות הפרט, הפך הרעיון של התערבות ממשלתית בתכנון המשפחה למבוזה. הערכים האיגניים עמדו כעת בסתירה לערכים החדשים של החברות המערביות ומוסדות האיגניקה הפכו מוקצים. בין אמצע ועד סוף המאה העשרים נתפשה האיגניקה על ידי רוב ההיסטוריונים במדע ככתם שחור ומביך בהיסטוריה המערבית, ובעיקר האמריקאית. על כן, ארגוני האיגניקה מתוארים באופן שכיח כתאים הזויים של מדע שקרי, שולי ורווי גזענות. תפקידם המרכזי של אלה בהתפתחות הגנטיקה וחלקם האינטגרלי בסדר היום של ראשית המאה ה-20 נשמטו מלא מעט מתיאורי התקופה. למרות הפסקת מדיניות העיקורים ההמונית בארצות הברית ובשאר מדינות המערב לאחר מלחמת העולם השנייה, בכמה ממדינות ארצות הברית התבצעו עיקורים, גם אם לעיתים נדירות, עד לתחילת שנות השבעים של המאה העשרים. חלק ממשרדי התנועה האיגנית הפכו ללשכות ל"ייעוץ גנטי" שאליהן יכולים לבוא זוגות מרצונם, ובחלק ממדינות ארצות הברית זוגות המעוניינים להתחתן עדיין נדרשים לקבל ייעוץ כזה כדי לקבל היתר נישואין. האיגניקה בשאר העולם במחצית הראשונה של המאה ה-20 פעלו מוסדות איגניקה ב–30 ארצות. המוסדות נבדלו זה מזה משמעותית באופיים, מטרותיהם ואופן פעולתם. בצרפת ובברזיל, לא התבצע שום עיקור ונאסר לערב מונחים גזעיים בדיון האיגני. עיקר פעולתם של מוסדות אלו היה בחינוך ל"הורות מתוכננת" ובקידום השיח על פיתוח פוטנציאל המין האנושי. בברית המועצות ראו מדענים מסוימים את האיגניקה ככלי להנדסת חברה קומוניסטית אמיתית. הגנטיקאי המרקסיסטי אלכסנדר סרברובסקי טען, ספק בהומור ספק בביטחון, שבאמצעות האיגניקה ניתן יהיה לפתח חברה שתוכל להשלים תוכנית חומש במחצית הזמן. בשנות ה-20 של המאה ה-20 לבשה האיגניקה בברית המועצות צורה של השבחת הגזע על ידי רבייה ולא רצח. הביולוגיה של טרופים ליסנקו אימצה את העקרונות שיוחסו לז'אן-בטיסט דה למארק בדבר הורשת תכונות נרכשות. לטענת הביולוגיה הסובייטית, כפי שמעמד הפועלים עבר דרדור וניוון עקב תנאי חייו, כך יכולה המהפכה לשפר את מצבו הפיזי התורשתי. אלכסנדר סרברובסקי, מעמיתיו של הביולוג ניקולאי קולצוב, שהיה ממייסדי האיגניקה הסובייטית, אמר: "בהזרעה מלאכותית יכולים להיות עד אלף ילדים ליצרן [זרע] מוכשר ורב ערך... בתנאים אלה, הברירה הטבעית תעשה צעד ענק קדימה." במאי 1936 הציע הגנטיקאי הרמן מולר לסטלין תוכנית דומה לתוכנית הלבנסבורן – זיווג בני הגזע העליון במטרה להוליד צאצאים מובחרים – תוכנית בה החל היינריך הימלר בגרמניה הנאצית, חמישה חודשים לפניו. מולר היה ממארגניו של הכנס הבינלאומי השביעי במוסקבה על גנטיקה. הכנס נועד להתקיים בשנת 1937 אך בוטל והתקיים ב-1939 באדינבורו. בשוודיה העבירה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מספר חוקים שאיפשרו עיקור של חולי נפש. אף על פי שהחוקים התירו עיקור ב"התנדבות" בלבד, מעדויות עולה שהופעל לחץ על אזרחים לקבל את הטיפול. במסגרת החוק עוקרו בארבעת העשורים שבין 1934 ל-1974 כ-60 אלף אזרחים, מה ששם את שוודיה כמדינה האירופית עם תוכנית העיקור הנרחבת ביותר, אחרי גרמניה הנאצית. בסינגפור נתנה הממשלה, החל ב-1984, זיכויי מס מוגדלים ועדיפות בהרשמת הילדים לבתי הספר, לנשים בוגרות אוניברסיטה שילדו שלושה או ארבעה ילדים. זאת בניגוד למדיניות "שניים זה מספיק" שעדיין הייתה נהוגה אז, במטרה לצמצם את הילודה, וכללה מענק כספי בסך 10,000 דולר סינגפורי לנשים פחות משכילות שהסכימו להסתפק בילד אחד או שניים. ההטבות וההעדפות לנשים משכילות ולילדיהן עוררו מחלוקת, וכבר ב-1985 הן בוטלו בחלקן, וחלקן תוקנו ונארזו מחדש באופן שיפיג את החששות. בארץ ישראל המנדטורית זכתה האיגניקה לתמיכה בקרב דמויות מפתח בממסד הרפואי היהודי המתהווה. אחד האיגנים הבולטים של תקופת המנדט היה הד"ר יוסף מאיר, שכיהן במשך שלושה עשורים כראש קופת חולים כללית ועל שמו קרוי כיום בית החולים מאיר בכפר סבא. רעיונות כמו סירוס של חולי נפש, עידוד הילודה במשפחות "הנמנות עם האינטליגנציה" והגבלתה "במשפחות העניות יוצאות המזרח", כמו גם מניעת "התהוותם של חיים חסרי תועלת" היו שכיחים למדי. אלו לא יושמו בישראל בכפייה, אך עודדו באופן מובהק על ידי הממסד הרפואי. המוסד העיקרי לקידום רעיונות אלו היה "תחנות העצה". המגמה הייתה לשכנע את מי שלא ראויים ללדת שאל להם לעשות זאת, ולא לכפות זאת עליהם. האיגניקה היום בשני העשורים האחרונים החלו לתהות בקרב חוגים אקדמיים האם מלחמת העולם השנייה גררה התנגדות יתר לאיגניקה. אכן, בתחומים רבים החלו לצוץ מחדש שאלות עם זיקה ישירה למחשבה האיגנית. בכל הנוגע לניהול ופיקוח חברתי (נושאים כגון פיקוח ילודה לאור פיצוץ אוכלוסין, תכנון משפחתי וכו') קמות לתחייה שאלות אתיות שהעסיקו את חוקרי האיגניקה בראשית המאה ה-20. למעשה, יש הרואים בחופש שמקנה הרפואה המודרנית, למשל להפיל עובר שנתגלה בעל מוגבלות, כסוג של "איגניקה חדשה". עם התקדמות מדע הגנטיקה, ובעיקר עם השלמת פרויקט מיפוי הגנום האנושי, מתפתחת היכולת להתאים יותר ויותר בין תכונות אופי וסממני התנהגות לבין הקוד התורשתי של אדם נתון. יכולת זו מעלה דילמות כגון: האם מוסרי להפלות אדם בהתאם לפוטנציאל הגנטי שלו? שאלות שכאלה נחשבו עד לאחרונה לתהיות סרק הנובעות ממדע מסולף ונגוע בגזענות. כיום ישנם לא מעט מדענים, חוקרי חברה והיסטוריונים המבקשים לנער מעל האיגניקה את עברה כדי לאפשר דיון ענייני בשאלות שהיא מציבה בנוגע לקיומה ושיפורה של חברה אנושית. כך, הסופר והפרופסור לשעבר, ג'ון גלאד, קורא בספרו "האבולוציה האנושית הבאה" להרחיב את העיסוק המודע בהשבחת המין האנושי באופן התואם את ערכי המאה ה-21. סרט משנת 1997, "מה קרה בגטקה?", עוסק בשאלות האתיות סביב תכנון גנטי מוגזם. ראו גם הרמן ברנהרד לונדבורג החיים ללא זכות לחיים עיקור כפוי לקריאה נוספת מינה גראור, דן גראור, אאוגניקה, הוצאת אוניברסיטה משודרת (1992) Paul, Diane P. 1995. Controlling Human Hereditary: 1865 to the Present. New Jersey: Humanities Press. A. Spektorowski and L. Saban, Politics of Eugenics: Productionism, Population & National Welfare, London-New York, Routledge Press, 2013 (ספרו של פרופ' אלברטו ספקטורובסקי, חוקר במדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב). "לב כלב", מיכאיל בולגקוב "מחול אחרון ופרידה", מילן קונדרה "עולם חדש אמיץ", אלדוס האקסלי "שקרים הכרחיים", דיאן צ'מברלין קישורים חיצוניים גל אמיר, עיקור כפוי להשבחת הגזע: אאוגניקה, ליברליזם והדרך האמריקנית, זמנים 115, קיץ 2011, עמ' 34–43 אורי קציר, "כמה הערות על אאוגניקה" , "אפלטון" - מאמר על איגניקה בתקופת היישוב אמנון כרמל, על אאוגניקה וגנטיקה – כיצד תשנה ההנדסה הגנטית את חזון הגזע העליון הערות שוליים * קטגוריה:גנטיקה קטגוריה:אבולוציה קטגוריה:פסאודו-מדע קטגוריה:גזענות קטגוריה:תאוריות מדעיות ארכאיות

מספר מרוכב

שמאל|ממוזער|250px|תיאור גרפי של מספר מרוכב a+bi כנקודה במישור: הציר מתאר את הרכיב הממשי, a, והציר מתאר את הרכיב המדומה, b. במתמטיקה, מספר מרוכב הוא מספר מהצורה כאשר ו- הם מספרים ממשיים, ו- הוא השורש של הפולינום: , כך שמתקיים: . המספרים המרוכבים יוצרים את שדה המספרים המרוכבים שמסומן בסימן . כיוון שהריבוע של כל מספר ממשי הוא אי שלילי, למספרים השליליים אין שורש ריבועי. המספרים המרוכבים מתקבלים על ידי 'המצאת' מספר שאינו ממשי, , ושילובו במספרים הממשיים. מספרים מרוכבים, כדוגמת , מתקבלים באמצעות הפעולות האריתמטיות הרגילות בין המספרים הממשיים לבין המספר ה'חדש'. שלא כמו במספרים הממשיים, מעל המספרים המרוכבים יש שורש לכל פולינום, לא רק למשוואה , שעל מנת למצוא לה פתרון הוגדר מלכתחילה, אלא גם למשוואות כמו או אפילו . תכונה זו של שדה המספרים המרוכבים מנוסחת במשפט היסודי של האלגברה, והיא שהופכת את המספרים המרוכבים למרכזיים כל כך במתמטיקה המודרנית. היסטוריה יצירתם של המספרים המרוכבים, בתחילת המאה ה-16, מיוחסת לג'ירולמו קרדאנו, שנעזר בהם כדי לפתור את המשוואה ממעלה שלישית. המספרים הוגדרו במפורש, בשנת 1572 על ידי רפאל בומבלי. באותה עת נחשבו מספרים כאלה ללא אמיתיים. מתמטיקאים התקשו לקבל את המושג החדש, והדבר בא לידי ביטוי גם בשם שניתן להם. דקארט, הראשון שהשתמש במושג "מספר מדומה" בשנת 1637, התייחס בכך למה שקרוי כיום "מספר מרוכב". המספרים המרוכבים נכנסו למתמטיקה באופן מלא בעקבות עבודותיהם של אוילר וגאוס. הגדרה פורמלית של המספרים המרוכבים כל מספר מרוכב ניתן להציג (באופן יחיד) כסכום , כך ש- ו- הם מספרים ממשיים ו- הוא היחידה המדומה, המקיימת את התנאי . בניסוח זה, נקרא החלק הממשי של המספר, ומסומן ; באופן דומה הוא החלק המדומה של , ומסמנים מזהים כל מספר מרוכב עם הזוג הסדור (או, באופן שקול, עם נקודה במישור האוקלידי), ומגדירים פעולות חיבור וכפל מיוחדות על נקודות אלו. כתוצאה מכך מתקבל שדה אלגברי. (לפרטים נוספים על הבנייה ראו שדה המספרים המרוכבים ולהסבר כללי על שיטת הרחבה זו ראו הרחבת שדות). ניתן לייצג מספרים מרוכבים בצורה גאומטרית על גבי מערכת צירים קרטזית במישור המרוכב. בחירת השמות 'מספר מדומה' מול 'מספר ממשי' מקורה בחוסר האמון שניתן בתחילה למספרים המרוכבים ובתחושה שהם מציאותיים פחות מהמספרים הממשיים. תחושה זו אינה שוללת את תקפותם כמספרים, ובתקופות שונות שרר חוסר אמון גם במספרים השליליים, ואחריהם במספרים הממשיים שאינם רציונליים. אריתמטיקה של מספרים מרוכבים המספרים המרוכבים מקיימים . כמו כן נהוג להגדיר: ערך מוחלט: - הערך המוחלט מציין את "גודלו" של המספר המרוכב (מרחקו מן הראשית, כאשר מסתכלים על המספר כעל נקודה במישור המרוכב). צמוד מרוכב: ואז מתקיים: . תכונה זו מאפשרת לבצע את פעולת החילוק בין שני מספרים מרוכבים באופן הבא (תחת ההנחה שהמכנה הוא מספר מרוכב שאינו אפס, מה שמבטיח באופן מיידי שגם הצמוד של המכנה הוא מספר מרוכב שאינו אפס) : . את פעולת החיסור בין שני מספרים מרוכבים ניתן להגדיר בקלות בדומה להגדרת פעולת החיבור: . הצגה קוטבית ממוזער|150x150px מספר מרוכב שאינו אפס ניתן להציג גם באמצעות המרחק שלו מהראשית והזווית שהוא יוצר עם הכיוון החיובי של הציר הממשי, כלומר עם ציר x (אם המספר הוא אפס, אז הזווית אינה נקבעת באופן יחיד: ניתן לקחת כל זווית שהיא). הצגה זו נקראת הצגה קוטבית (או הצגה פולרית או הצגה טריגונומטרית). על ידי שימוש בטריגונומטריה, ובסימון מקבלים . באמצעות נוסחת אוילר ניתן לכתוב זאת גם כ- כאשר את הזווית (שנקראת ארגומנט) ניתן לקבל על ידי הנוסחה (הנוסחה נשארת נכונה גם אם , ואז יש שתי אפשרויות, כתלות בסימן של : אם , אז , ואם , אז ) ואת (שנקרא הערך המוחלט) על ידי הנוסחה . כמו כן הוא בסיס הלוגריתם הטבעי, על כל התכונות האלגבריות המשתמעות מכך. בחלק מהספרים מסומן לעיתים (כאשר ). צורת הצגה זו שימושית ביותר. למשל, בהינתן ההצגה הקוטבית של מספר מרוכב פעולות הכפל והחילוק הופכות נוחות ומהירות יותר, מאחר שניתן להיעזר בחוקי חזקות. לדוגמה, בהינתן שני מספרים מרוכבים הנתונים בהצגתם הקוטבית נוכל לבצע את פעולת הכפל ביניהם באופן הבא: . פעולת החילוק תיתן . מפעולת הכפל בהצגה הפולרית ניתן לראות שכפל במספר מרוכב עם ערך מוחלט 1 וארגומנט , משמעה סיבוב המספר המרוכב הנכפל בזווית . כמו כן, ניתן להשתמש בנוסחת דה-מואבר (לפיה ) על מנת למצוא שורש של מספר מרוכב (ראו פירוט בערך שורש של מספר). שימושים יש בעיות רבות במתמטיקה ובפיזיקה שקל יותר לתאר ולפתור בעזרת מספרים מרוכבים, גם כאשר אין למספרים אלו זכר בניסוח הבעיה ואף לא בתוצאה הסופית שלה. שימושים במתמטיקה המספרים המרוכבים הומצאו במקור כדי לפתור משוואות פולינומיות, כגון משוואה ממעלה שלישית, או המשוואה . מאוחר יותר התגלה, שלכל פולינום בעל מקדמים שהם מספרים מרוכבים יש שורש שהוא מספר מרוכב. באמצעות משפט השארית אפשר לחשב אינטגרלים ממשיים, בייחוד אינטגרלים מוכללים (המכונים גם לא-אמיתיים או לא-נאותים) על כל הישר הממשי: מאפס (או מינוס אינסוף) עד אינסוף. כמו כן, באמצעות ההצגה הקוטבית ניתן לפתור גם משוואות דיפרנציאליות. פונקציית זטא של רימן, שהיא פונקציה מרוכבת, קשורה באופן מפתיע להתפלגות של מספרים ראשוניים (ראו גם השערת רימן). דוגמאות לשימושים בפיזיקה ובהנדסת חשמל בפיזיקה הקלאסית ניתן להשתמש בהצגה הקוטבית של מספרים מרוכבים בפתירת משוואות התנועה של מתנד הרמוני, שהן משוואות דיפרנציאליות. כמו כן הרבה פעמים נוח לחישובים לייצג גלים בצורה מרוכבת (לרוב מתייחסים לחלק הממשי בלבד כגודל בעל משמעות פיזיקלית). במכניקת הקוונטים, בסיס המצבים של כל מערכת כלול במרחב הילברט מעל המספרים המרוכבים. לכל פונקציית גל יש מופע מרוכב שלא משפיע על גודל המשרעת שלה אלא רק על "כיוון" הגל, ומאפשר לה להתאבך עם פונקציות גל אחרות. אף על פי כן, ההסתברות למדידת גודל פיזיקלי מדיד מסוים היא תמיד ממשית ולא-שלילית. מספרים מרוכבים שימושיים במיוחד גם בתיאור גדלים מחזוריים, באופטיקה פיזיקלית, בתורת החשמל ובהנדסת אלקטרוניקה. בתחומים אלה משתמשים בפאזורים (גדלים מרוכבים הכוללים משרעת ומופע). בשני התחומים האחרונים נהוג לסמן את החלק המרוכב באות במקום באות , הואיל וזו כבר משמשת בהם לסימון זרם. ראו גם i (מספר) הכללות של המספרים המרוכבים: אלגברת קווטרניונים (ובפרט אלגברת הקווטרניונים של המילטון), אלגברת אוקטוניונים (ובפרט אלגברת האוקטוניונים של קיילי). קישורים חיצוניים - הרצאה מצולמת על המספרים המרוכבים מאת פרופ' דוד צילג, מתוך ספריית הווידאו של הטכניון - אלגברה א' הערות שוליים קטגוריה:אנליזה מרוכבת קטגוריה:אלגברה בסיסית קטגוריה:מספרים

חומר אפל

שמאל|ממוזער|250px|איור של "חומר אפל", אם אמנם הוא קיים, מסביב לגלקסיית שביל החלב שלנו שמאל|ממוזער|250px|הרכב היקום 380,000 שנה לאחר היווצרותו וכיום, לפי מידע ממרץ 2013 ובהנחה שתאוריית "החומר האפל" נכונה בפיזיקה, חומר אפל (מכונה גם מסה אפלה, וליתר דיוק: גרביטציה אפלה) הוא השם שניתן לכך שלמעלה מ-85% מהגרביטציה ביקום אינה ניתנת להסבר על ידי קיומה של מסה מוכרת. סברה אחת היא שמדובר בחומר היפותטי שטרם התגלה, שאינו מגיב עם חלקיקי חומר אחרים - כולל חלקיקים של עצמו. תאוריות אחרות, כמו דינמיקה ניוטונית מתוקנת או תיקונים בתורת היחסות הכללית, נותנות הסבר חלופי לאותן תופעות כבידתיות מבלי להניח את קיומו של חומר אפל. עם זאת, ייתכן שההסבר שונה מהרעיונות שהוצעו עד כה. החומר האפל קרוי כך, משום שבניגוד לחומר שבו יכולים לצפות, דהיינו כוכבים, ענני גז וחומר בין-כוכבי, החומר האפל הוא בלתי ניתן לצפייה ישירה. מכאן נובע שאם הוא אכן קיים, אזי הוא לא מקיים אינטראקציות אלקטרומגנטיות: הוא לא פולט ולא בולע קרינה הניתנת לצפייה ישירה, אחרת ניתן היה לזהותו באמצעות האינטראקציה שלו עם קרינה כזו. הוא גם אינו מגיב עם עצמו, אחרת היו קיימים ריכוזים שלו - למשל היו אמורים להתקיים גופים עשויים חומר אפל - אך לא התגלו ריכוזים שכאלה. הגרביטציה האפלה מפוזרת מאוד במרחב, וכל שמאפיין אותה הוא מעין "ענני" גרביטציה מסביב לגלקסיות וצבירי גלקסיות. על-פי חישובים המבוססים על תורת היחסות הכללית, על מנת להסביר את התופעות הכבידתיות שאינן מוסברות על ידי החומר הנראה צריך שהחומר האפל יתרום כ-26.8% מצפיפות החומר והאנרגיה היקומית (ויחד עם האנרגיה האפלה כ-95.1% ממנה). המסה והאנרגיה שאנו מסוגלים לראות או לזהות באמצעים הטכנולוגיים הקיימים מהווים כ-4.9% מהיקום. לא ידוע מהו ההרכב של החומר האפל, אך המועמדים העיקריים עבור הרכבו הם חלקיקי Wimps, גופי הילה קומפקטיים מסיביים , אקסיונים וחלקיקי מראה. שאלות מהותה של הגרביטציה האפלה ושאלת קיומו של חומר אפל שגורם לה הן מהבעיות הבלתי פתורות המשמעותיות ביותר באסטרופיזיקה של ימינו. הצורך בחומר אפל יש מספר בעיות יסודיות בקוסמולוגיה, שאחת הדרכים המקובלות להסביר אותן, היא הנחת קיומו של חומר אפל. בעיית המסה החסרה קיומו של החומר האפל הוא פתרון לבעיית המסה החסרה המקובל על רוב החוקרים בתחום. ברבות מן הגלקסיות הנחקרות, כאשר מסכמים את מסתם של כל הגופים המאירים: כוכבים, ענני גז וחומר בין כוכבי, המסה הכללית המתקבלת קטנה מדי בהתייחס לדינמיקת התנועה בהן. מניתוח ספקטרומטרי עולה כי מהירותם של ענני מימן הנעים בשולי גלקסיות ספירליות רבות גבוהה בהרבה מהצפוי. במקרים רבים מסתה של הגלקסיה חייבת להיות גדולה מן המסה הנראית שלה פי עשרה או יותר, על מנת למנוע מענני הגז להינתק ממנה בשל מהירותם הגבוהה. כמו כן, כשבודקים את מהירותן של גלקסיות בצבירים, מתגלה כי מהירותן גבוהה מכדי לאפשר את קיום הצביר. לפי חוקי המשיכה היינו מצפים כי מהירות החומר בשולי הגלקסיות תקטן ככל שמתרחקים ממרכז הנראה של הגלקסיה, אולם תצפיות מראות כי יש סתירה בין המהירויות הנצפות לעומת החישובים המוערכים. במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20, ורה רובין וקנת' פורד הראו שמתוך מדידות המהירויות של הכוכבים בשולי הגלקסיות ניתן להסיק כי החומר האפל נמצא סביב הגלקסיות במעטפת כדורית, 'הילה' של חומר אפל בעל מסה של פי 5 עד 10 ממסת החומר המאיר של הגלקסיה. על-פי הסבר החומר האפל, כל גלקסיה שרויה במרכזה של 'הילה' של חומר שאינו מאיר, המשתרעת הרחק מעבר לאזור הנראה של הגלקסיה. מסה נוספת זו אמורה להסביר את מהירות תנועתם של ענני הגז סביב גלקסיות כמו גם את תנועתן של גלקסיות בתוך צבירי הגלקסיות. היווצרות המבנים על-פי תאוריית המפץ הגדול, ראשיתו של היקום היא בהתפשטות של נקודה לוהטת, שהחלה לפני כ-13.8 מיליארד שנים. אם כך, היקום היה בעל מבנה אחיד, ותבניות החומר הנראה, כוכבים, גלקסיות, צבירים ועל-צבירים, נוצרו במשך הזמן, בהשפעתו של כוח הכבידה. אלא שכאשר מחשבים כמה זמן נדרש כדי שהיקום יגיע לריכוז הנוכחי של תבניות החומר, נראה ש-13.8 מיליארדי שנה אינם מספיקים. קיומו של חומר אפל מסייע רבות בפתרון בעיה זו. החומר האפל משתתף באינטראקציות כבידתיות, אבל אינו מושפע מאינטראקציות גרעיניות אחרות, ובפרט אינו קורן. בהיעדר השפעתם המעכבת של הכוחות האחרים, חומר אפל ממהר להתרכז במבנים דחוסים, מהר יותר מן החומר הנראה. ביקום שרובו חומר אפל, המבנים הנראים אכן יכולים להיווצר בקצב המתחייב מגילו הצעיר של היקום. סתירת התאוריה ושובה מחדש התאוריה המחייבת את קיומו של החומר האפל כפתרון לבעיות המסה החסרה והיווצרות המבנים נולדה לאור תצפיות שנערכו תחילה רק על סוג אחד של גלקסיות - גלקסיות ספירליות. כאשר נערכו תצפיות דומות בגלקסיות אליפטיות, היה נראה תחילה, שהחומר האפל אינו נחוץ שם, מכיוון שניתן היה לכאורה להסביר את התנועה בתוך הגלקסיה האליפטית, בהסתמך על החומר הנראה בלבד. היות שאין זה סביר שכמות החומר האפל תלויה במידה רבה בסוג הגלקסיה, נראה היה תחילה, שמתבקש הסבר אחר לשתי הבעיות הללו וכי הסבר החומר האפל, נסתר בכך. ב-2005 התפרסם ב-Nature מאמרו של פרופ' אבישי דקל מן האוניברסיטה העברית, לפיו בגלקסיות אליפטיות קיימת תנועה מן המרכז והחוצה, שאינה מתגלה בקלות על ידי אפקט דופלר, המשמש להערכת המהירות והכיוון של גופים רחוקים. על-פי גישה זו, מהירותם של הכוכבים בגלקסיות אליפטיות גבוהה מזו שנדמתה לנו עד אז ולפיכך הבעיה הקיימת בגלקסיות הספירליות קיימת גם בגלקסיות האליפטיות. כתוצאה מכך, הסתירה הזו לתאוריית החומר האפל וקיומו, נפלה וההסבר הזה עדיין נדרש גם נכון ל-2014, כהסבר אפשרי אחד מתוך כמה, לבעיות המסה החסרה והיווצרות המבנים. בסיס נתונים - "מפת מסה" שמאל|ממוזער|300px|מפת המסה של צביר גלקסיות CL0024+17 כפי שמופתה על ידי טלסקופ החלל האבל כדי ליצור בסיס נתונים, שיאפשר לנסות לפענח את מסתוריות החומר האפל, השתמשה קבוצת חוקרים בטלסקופ החלל האבל, לצורך בניית "מפת מסה", המגדירה במדויק את חלוקת המסה בצביר הגלקסיות CL0024+17 . לצורך הכנת המפה, נעזרו החוקרים ב-120 שעות צילום של טלסקופ האבל. זהו משך התצפית הארוך ביותר שהושקע עד היום לצילום צביר גלקסיות. למרות מרחקו של הצביר מכדור הארץ (למעלה מ-4.5 מיליארד שנות אור), גודלו העצום אפשר לחוקרים לחקור אותו לעומקו ולבסוף – למפותו בצורה מדויקת מאוד. עם השלמת המפה, בפעם הראשונה נוצר בסיס נתונים מקובל, שעל פיו יכולים החוקרים לנסות בהמשך לצפות בפיזורו של החומר האפל בצביר, ולנסות ללמוד את השפעתו על החומר הנראה. החוקרים מקווים, כי פענוח המפה והמסקנות שיילמדו מניתוחה, יסייעו למדע להבין את טיבו של החומר האפל ואת תפקידו בצבירי גלקסיות ובהיווצרות היקום וגרמי השמיים. עם זאת, מדובר בבסיס נתונים בלבד, ושימוש בשיטה זו למציאת החומר האפל או אף הוכחת עצם קיומו יצריך עוד שנים רבות של מחקר. תאוריות על טבעו של החומר האפל שמאל|ממוזער|350px|היחס בין אנרגיה אפלה וחומר אפל, לבין כל מה שעשוי מבאריונים, כלומר, ניתן לגילוי בטכנולוגיה של 2021 אחת מאפשרויות ההסבר הראשונות שנשללו הייתה, שהחומר האפל הוא "אנטי חומר". התנגשות בין חומר לאנטי חומר יוצרת התפרצות ייחודית של קרני גמא ואולם שום התפרצות ייחודית שכזו לא נמצאה. תאוריה נוספת שנשללה במידה רבה, אך לא לחלוטין, גרסה כי החומר האפל מפוזר ביקום בצורה של "עצמי הילה מסיביים קטנים" (באנגלית Massive Compact Halo Objects, או MACHOs). על פי תאוריה זו, החומר האפל מרכיב עצמים כמו "ננסים חומים", או אולי מצוי במצבורים קטנים אך דחוסים של חלקיקים כבדים. גודלם של ה-MACHOS אמור היה להיות בין זה של כוכב הלכת צדק לבין מסת שמש אחת, והם אמורים היו להימצא בהילה האפלה של כל גלקסיה. על פי התאוריה, לא ניתן לצפות בהם באמצעים רגילים, משום שהם קטנים מדי ואינם קורנים. עם זאת, הם אמורים היו להיות מורכבים מבאריונים, כלומר, חלקיקים ניתנים לאבחנה ובכך הייתה זו בעצם תאוריית מפלט, שניסתה לטעון שחומר האפל איננו בעצם אפל כל כך, אלא חומר שאנו כבר מכירים, רק שטרם הבחנו בו עד היום. תאוריה זו נשללה, משום שעצמים שכאלה צפויים היו לעוות את אורם של הכוכבים, הגלקסיות והצבירים העובר בסמוך אליהם, בתופעה הקרויה עידוש כבידתי, ועיוות שכזה לא אותר, למרות תצפיות ממושכות. התאוריה לא נשללה עם זאת לחלוטין, אלא ההנחה היא, שגם אם עצמים שכאלה קיימים, אזי לאור העובדה שלא הצלחנו לגלותם עד עתה, הם לפחות אינם מהווים חלק משמעותי מן החומר האפל, אלא לכל היותר אולי עד 20% ממנו, אם בכלל. תאוריה דומה במידה רבה גרסה, שמדובר אולי בחורים שחורים מסיביים, בסדר גודל של גלקסיה שלמה ויותר, שטרם גילינו אותם, אך הם המהווים את אותו חומר אפל מסתורי. אילו הוכחה תאוריה זו, אזי שוב, לא היה צורך בקיומו של חומר אפל של ממש, אלא באריונים יכולים היו אולי להרכיב אותו. אלא שגם תאוריה זו נשללה, משום שגם חורים שחורים שכאלה, צריכים היו ליצור עיוותים כבידתיים מתאימים, ולא נמצאו עיוותים שכאלה, למרות החיפושים המסיביים אחריהם. לפי התאוריה הנוכחית, החומר האפל איננו מורכב כלל מבאריונים, אלא מחלקיקים אלמנטריים כגון אקסיונים, Strongly Interacting Massive Particles או WIMPs - Weakly Interacting Massive Particles, שאינם שייכים למודל הסטנדרטי של הפיזיקה החלקיקית, לא נצפו מעולם ואמורים להשתתף באינטראקציות חלשות וכבידתיות בלבד. הסוג האחרון של חלקיקים, WIMPs למשל, מופיע בתאוריות כמו סופר סימטריה, הקיימות על הנייר בלבד וטרם הוכחו. משמעותה של התאוריה הנוכחית היא אם כן, בעצם, ש"חומר אפל" הוא חומר בלתי ידוע, המורכב מחלקיקים בלתי ידועים, בעלי תכונות בלתי ידועות. להלן יחס מרכיבי היקום על פי מדידות והערכות נכון ל-2014: סוג תיאור אחוז מהיקום חומר קורן וגם שאינו קורן, אך עשוי מבאריונים כוכבים ועצמים בהירים וכן חומרים כגון גז בין-כוכבי וכוכבי לכת הנקראים גם Dim Matter - "חומר עמום" 4.9 חומר אפל חומר שלא מבצע אינטראקציות אלקטרומגנטיות אלא רק כבידתיות 26.8 אנרגיה אפלה אנרגיה דוחה הגורמת להאצת התפשטות היקום וגדלה ככל שנפח היקום גדל. מהותה עדיין אינה ברורה 68.3 קרינת גמא במרכז שביל החלב באפריל 2014 פרסמה קבוצת מדענים מ"פרמילאב" (מעבדת מאיץ החלקיקים האמריקאי), אוניברסיטת הרווארד, MIT, ואוניברסיטת שיקגו מפה חדשה של קרינת גמא במרכז גלקסיית שביל החלב, הגלקסיה שלנו. המפה הייתה מבוססת על מידע שהיה נגיש לציבור מאז קלט אותו טלסקופ קרני הגמא פרמי של נאס"א. קבוצת המדענים עיבדה את המידע מחדש, סילקה מהמפה את כל קרינת הגמא שמקורותיה ידועים ומצאה כי נותרה כמות גדולה מאוד של קרינה שכזו, המגיעה ממקור בלתי ידוע במרכז הגלקסיה שלנו. לטענת מדעני הקבוצה, המקור הבלתי ידוע של אותה קרינת גמא עודפת יכול להיות החומר האפל. הטענה מבוססת על כך שאחת התאוריות לגבי החומר האפל היא שמדובר ב"חלקיקים בעלי מסה, המגיבים תגובה חלשה" (WIMPs) (שלא הוכח קיומם כלל). לפי אחת התאוריות, ה-WIMPs הם האנטי-חומר של עצמם, ולכן הם מאיינים זה את זה, כשאחד מהם מתנגש ברעהו. איון שכזה של חלקיקי WIMP אמור להפיק חלקיקי חומר רגיל לרבות פוטונים של קרינת גמא. החומר האפל אמור להיות דחוס ביותר בלב שביל החלב, ולכן שם אמורות לקרות ההתנגשויות הרבות ביותר מהסוג הזה ולפיכך התגלית מיוחסת על ידי המדענים שגילו אותה, לחומר האפל. ניסיון לגילוי חומר אפל באוקטובר 2013 פורסם שגלאי החומר האפל, המשוכלל והרגיש ביותר שנוצר עד כה, הקרוי LUX - Large Underground Xenon לא גילה שום חומר אפל וכי ככל הנראה כל התגליות של החומר האפל עליהן דווח קודם לכן, היו שגויות. הגלאי המשוכלל נבנה בעומק קילומטר וחצי בתוך מכרה זהב לשעבר, בדרום דקוטה והרעיון היה לגלות חלקיקי חומר אפל שעה שהם עוברים דרך כדור הארץ, אולם הניסיון כאמור נכשל. התוצאות הללו אינן שוללות עדיין לחלוטין את אפשרות קיומו של החומר האפל, הן רק מצמצמות את הצורות האפשריות בהן הוא עשוי להתקיים, אם הוא בכל זאת קיים. התכנון של עורכי הניסוי הוא ליצור מכשיר משוכלל בהרבה ולנסות לגלות באמצעותו את "החומר האפל" החמקמק. ראו גם דינמיקה ניוטונית מתוקנת צפיפות היקום משוואות פרידמן חומריו האפלים - סדרת ספרים (מדע דמיוני) שהחומר האפל משחק בה תפקיד חשוב חומר אפל בראיוני לקריאה נוספת צפריר קולת, הצד האפל של היקום, הוצאת מפה, תל אביב, 2004. Ben-Amots, N., Helium as a major portion of the dark matter and the cell structure of the universe, Journal of Physics: Conference Series (Impact factor 4, Peer reviewed), v. 1956, doi=10.1088/1742-6596/1956/1/012006 https://iopscience.iop.org/article/10.1088/1742-6596/1956/1/012006/pdf (2021) 2021 JPCS Peer review declaration v. 1956 (Impact factor 4) https://iopscience.iop.org/article/10.1088/1742-6596/1956/1/011002/pdf (2021) Einasto, J., Longair, M.S., The Large Scale Structure of the Universe Symposium (a book), Reidel, p. 247 (1978) https://adsabs.harvard.edu/full/1978IAUS...79..241J. קישורים חיצוניים חומר אפל ואנרגיה אפילה, אתר נאס"א חומר אפל באתר סוכנות החלל הישראלית אשכול מאמרים וכתבות בנושא חומר אפל באתר "הידען" גרא קולטמן, מסתרי החומר האפל, באתר מכון דוידסון, 29 במאי 2019 * Daisy Dobrijevic, Dark matter is putting the brakes on our Milky Way galaxy's spin, Space.com, June 18, 2021 הערות שוליים * קטגוריה:אסטרופיזיקה קטגוריה:בעיות פתוחות בפיזיקה קטגוריה:פיזיקה תאורטית

המוביל הארצי

150px|ממוזער|שמאל|בול המוביל הארצי משנת 1965 250px|ממוזער|המנהרה המובילה לאולם משאבות המים מהכנרת באתר ספיר מוביל המים הארצי הוא העורק הראשי והמווסת של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל בו משולבים רוב מפעלי משק המים בישראל והוא מאפשר ניצול יעיל של משאבי המים בישראל והעברתם מהצפון הגשום יחסית אל המרכז והדרום הדלים במים. המוביל הארצי הוקם כדי לתת מענה לבעיית המחסור במים באזורים שונים במדינה ולהתגבר על מגבלות שנובעות מתנאים אקלימיים, גאוגרפיים וגאולוגיים השוררים בישראל: קרבה למדבר, פערים גדולים בכמות ותפרוסת המשקעים באזורי הארץ. המוביל הארצי מתחיל מהכנרת ואורכו כ-130 קילומטר, כאשר הנקודה הדרומית ביותר שמקבלת את מימיה מהמוביל היא מצפה רמון. תוכניות ראשונות הוכנו עוד לפני הקמת המדינה, אולם, התכנון המפורט והביצוע התאפשרו רק לאחר 1948, כאשר החניכה הרשמית של הפרויקט הייתה ב-1964. היסטוריה התוכניות הראשונות הרעיון להעברת מים מן הצפון לנגב הועלה עוד לפני קום המדינה. בשנת 1939 ביקר בארץ ישראל המומחה הבינלאומי הנודע לשימור קרקע, ד"ר וולטר קליי לאודרמילק. בשנת 1944 פרסם את ספרו "ארץ ישראל הארץ היעודה" ובו העלה אפשרויות פיתוח חקלאי של הארץ ושימוש במי הנהרות מצפון הארץ להשקיה בדרום. ד"ר עמנואל ניומן, שהתרשם מספרו של לאודרמילק, הביא, בתמיכת ד"ר חיים ויצמן, להכנת תוכנית על ידי מהנדס אמריקני ידוע, ג'יימס בנימין הייס לפיתוח מי הירדן, הירמוך והליטני. תוכניתו של הייס פורסמה בשנת 1948. ספרו של לאודרמילק ותוכניתו של הייס, שימשו מכשיר רב ערך במאבק התנועה הציונית למען הכרה בינלאומית ביכולת לקלוט בארץ ישראל יהודים רבים. באותה תקופה, ואף קודם לכן, הוכנו בארץ תוכניות מקיפות להעברת מי הירדן, הליטני והירמוך לדרום ולנגב. ביולי 1939 הגיש המהנדס שמחה בלאס, לד"ר ארתור רופין (מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות), "פנטסיה להשקיית הנגב", ה"פנטסיה" כללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים (בארות) קרובים, הבאת מי הירקון והבאת מי הצפון לנגב. רק השלב הראשון לווה בתכנון מפורט והוא שימש בסיס לתוכנית אספקת המים ל-11 הנקודות בנגב. ב-1941 הוגש על ידי בלאס תזכיר בשם "תוכנית ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מהנחלים", בו ניתן פירוט רב יותר לתוכניותיו. בראשית 1944 הגיש בלאס את תוכניתו המפורטת (שכללה גם גרסה צפונית של תעלת הימים), להבאת מי הירדן, הירמוך והליטני לנגב, בספרו "אוצרות המים בארץ ישראל" (שהוכן עבור חברת "מקורות", בראשה עמדו לוי אשכול וסגנו פנחס ספיר). באוגוסט 1945 הוגשה תוכנית ליטניס-ירדן-נגב של חברת המים הא"י. עיקרן של כל התוכניות היה להעביר מים בצינורות ובתעלות ממקורות הירדן לנגב. תכנון המוביל הארצי לאחר קום המדינה עם קום המדינה, החלו הפעולות הראשונות ליישום הרעיון של הקמת מפעל מים ארצי, שיוביל את מי הצפון לנגב. על הקמת המוביל הארצי החליט ב-1951 דוד בן-גוריון, לאור שתי שאיפות: הקמת חברה מודרנית על בסיס טכנולוגיה מתקדמת. פיזור האוכלוסייה ובעקבותיו הצורך לספק מים לכלל האוכלוסיות. פעולות התכנון נעשו עוד לפני כן על ידי אגף המים במשרד החקלאות שהוקם ונוהל על ידי שמחה בלאס, ומשנת 1952, על ידי אותו צוות, תחת חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) שהוקמה על ידי בלאס. בשנת 1950 הוקם "הועד לתכנון מפעל המים הארצי", שהיה אחראי על תכנון המוביל. כמו כן, הוקמה מועצה מייעצת של מומחי מים בינלאומיים, שליוותה את התכנון. בפברואר 1956 אושרה התוכנית על ידי הוועד לתכנון מפעל המים הארצי ועל ידי המועצה המייעצת. מתכנני תה"ל ליוו את הקמת המוביל הארצי עד להשלמת בנייתו ב-10 ביוני 1964. בניית "מוביל המים הארצי" שמאל|ממוזער|250px|יציאת מי המוביל מהצינור, המעלה אותם מהכנרת, לתעלה הפתוחה - תעלת חוקוק שמאל|ממוזער|250px|כניסת מי המוביל מהתעלה הפתוחה לסיפון של נחל עמוד שמאל|ממוזער|250px|הסיפון של נחל עמוד 250px|ממוזער|שמאל|המוביל הארצי ליד קדרים שמאל|ממוזער|250px|המוביל הארצי בדרכו דרך בקעת בית נטופה בניית "המוביל הארצי" החלה בשנת 1953, חנוכתו הרשמית של המפעל הוצנעה בשל החשש מחבלות. עד לשנת 1956, בוצעו רכיבי המוביל הארצי (כמו: מפעל ירקון-נגב, מנהרת המים הראשונה - מנהרת עיילבון, האגמים, תעלת הירדן העליונה שנזנחה בשל לחצים מדיניים) על ידי תה"ל. תעלת הירדן העליונה (תעלת ההטיה) הייתה אמורה לקחת את מי הירדן ליד גשר בנות יעקב. מן התעלה אמורים היו המים לרדת בצינור לחץ לכנרת, בעיקר בשעות היום, תוך הפעלת טורבינה וגנרטור חשמלי שיפיק חשמל. השאיבה חזרה והעברת המים לעבר בית נטופה הייתה אמורה להיות בשעות הלילה, שבהן מחיר החשמל נמוך. בשנת 1956 - הועבר הביצוע (יחד עם אגף הביצוע של תה"ל) לידי חברת "מקורות". לצורך בניית המוביל פותחו טכנולוגיות שאיבה והובלת מים בדרכים שונות כמו: תעלות פתוחות, צינורות, מנהרות ועוד. נבנו תחנות שאיבה גדולות שיעלו את המים מהכנרת מגובה של עד 212 מטר מתחת לגובה פני הים, אל אגם נטופה בגובה 256 מטר מעל פני הים, (הפרש גבהים של 468 מטר). הוקמה התחנה "אשד כנרות" בטבח'ה (עין שבע) שבצפון חופה המערבי של הכנרת. לצורך מעבר המים בתוואי של הצינור הראשי, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה, נבנו שלוש מנהרות. הבנייה הושלמה בשנת 1964 והמוביל נחנך ב-10 ביוני באותה שנה. נוכח האיבה הערבית החליטה ממשלת ישראל לחנוך את הפעלתו בצנעה. סיבה נוספת להחרשת האירוע הייתה יעילות המפעל, שספגה ביקורת ציבורית נוקבת מצד פרדסנים, מהנדסים ואנשי מים. הוויכוח הושתק מטעמים של ביטחון ומדיניות חוץ. חרף זאת ארצות ערב מחו על הפעלת המוביל הארצי ואף ריכזו כוחות צבאיים כהכנה למלחמה אפשרית עם ישראל בעקבות הפעלת המוביל. עלות הקמתו של המוביל הארצי הייתה כ-420 מיליון ל"י (סכום שווה ערך לכ-4 מיליארד ש"ח) והושקעו בו כ-2.5 מיליון ימי עבודה. בהקמתו הועסקו למעלה מ-4000 עובדים. נחפרו כ-7 מיליון ממ"ק עפר, נחצבו כ-1.7 מיליון ממ"ק סלע, נוצקו כ-500 אלף מ"ק בטון, הושקעו כ-75 אלף טון פלדה והונחו כ-15 אלף צינורות בטון ופלדה. הפעלה ב-23 בדצמבר 2009 חובר מתקן התפלה בחדרה למוביל הארצי ולראשונה נמהלו מי המוביל במים מותפלים. תוואי "מוביל המים הארצי" ממוזער|מצינורות המוביל הארצי, סמוך לעין שמר, 1965 נקודת המוצא של המוביל הארצי הוא ב"אתר ספיר" הנמצא ב"אשד כינרות" או תל אורימה (ליד כרי דשא). באתר ספיר נשאבים מים מהכנרת מעומק מרבי של 215.50 מטר מתחת לפני הים אל תוך צינור לחץ תת-קרקעי המוביל את המים בכיוון צפון מערב לגובה של 44 מטר מעל פני הים, בנקודה הנמצאת כקילומטר ממזרח לכחל. בכחל נכנסים מי המוביל לתעלת חוקוק - צלמון (או תעלת חוקוק), תעלה פתוחה באורך כ-16 קילומטר המובילה למאגר צלמון. רוחב התעלה מעל 12 מטר ועומקה 3.15 מטר. לתעלה ירידה של כ-16 מטר לקילומטר. תעלת חוקוק עוברת את נחל עמוד ונחל צלמון (מזרחית לטפחות) בסיפונים הפוכים המכונים על ידי מקורות "גיחונים". הגיחונים העשויים מצינורות פלדה שהונחו במבצע מורכב בצלע ההר וכוסו בבטון, מובילים את המים ללא הפעלת אנרגיה, על סמך חוק כלים שלובים. הבחירה בגיחונים במקום בגשר נעשתה מסיבות ביטחוניות וכדי למזער את הפגיעה בנוף. בנחל עמוד, הגיחון יורד ועולה כ-150 מטר. במוצא מאגר צלמון נמצאת תחנת צלמון השואבת ומעלה את המים מגובה 37 מטר מעל פני הים לגובה של 147 מטר מעל פני הים. מאגר צלמון היה במקור בעל קיבולת של 750 אלף מטר קוב. מנהרת עילבון (הנקודה הגבוהה ביותר במוביל הארצי) באורך 800 מטר מוליכה את המים לתעלת נטופה. תעלת נטופה באורך 17 קילומטר מוליכה את המים למאגרי אשכול, שבקצה המערבי של בקעת בית נטופה. ביציאה ממאגר אשכול נמצא "מפעל הסינון המרכזי" שהוא מהמתקדמים מסוגו והרביעי בגודלו בעולם. ממאגר אשכול עוברים המים בצינור הראשי של המוביל העשוי בטון ומוליך את המים לאורך 77 ק"מ עד לראש העין. המים עוברים בשלוש מנהרות, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה. במאגרים אלה שוקעים הסחופת והטין והמים מטוהרים לפני כניסתם לצינור הראשי. מראש העין מועברים מי המוביל דרומה בצינורות של מפעל ירקון-נגב. בדרכו, משתלבים במוביל מפעלי מים אזוריים. קו מים שלישי מזרים מים לאזור גוש דן. "המוביל הארצי", קווי "ירקון-נגב" והקו לגוש דן יוצרים את מערכת המים הארצית. במבצע התכנון והבנייה נדרשו אנשי "מקורות" להתמודד עם אתגרים הנדסיים מורכבים ביותר, בהם הפרש גובה, שטחים הרריים, מעברי נחלים וקרקע סלעית קשה לחפירה. איכות המים שמאל|ממוזער|250px|מרכז המבקרים של המוביל הארצי במאגר אשכול שמאל|ממוזער|250px|מאגר אשכול. צילום ממרכז המבקרים באתר אשכול המוביל הארצי תוכנן במקורו כך שיספק מים רק לחקלאות ואילו מי שתייה יסופקו במערכות נפרדות. לפיכך תוכנן המוביל עם תעלות פתוחות, מאגרי מים פתוחים וללא הטיפול הדרוש במים עיליים כדי לספקם לשתייה. סיבות לתכנון כזה הן: מערכות נפרדות מונעות את הצורך בטיוב כל מי המוביל לדרגת מי שתייה ומאפשרות לרכז את המאמץ וההשקעה הכספית בטיוב המים המיועדים לשתייה בלבד, עד לרמה הגבוהה ביותר. מערכות נפרדות עשויות לאפשר אספקת מי שתייה ממקורות שהם טהורים יותר מלכתחילה, דבר העשוי לצמצם את הצורך בפעולות טיהור כימיות, העלולות להכניס למים גורמים מסרטנים. מערכות נפרדות מאפשרות הכללת מים ברמה נמוכה יותר במוביל וכך להגדיל את כמות המים שהמוביל מספק לחקלאות. מערכות נפרדות מונעות ריכוז כל מי השתייה במערכת אחת, דבר העלול ליצור סיכונים ביטחוניים. למרות זאת, לאחר העברת הביצוע של המוביל מתה"ל ל"מקורות", נקבע כי כל מי המוביל יהיו בסטטוס של מי שתייה. כיום מסופקים יותר מ-80% ממי "המוביל הארצי" כמי שתייה. בשנת גשמים ממוצעת הוא מוליך כמות של כ-380 מיליון קוב מים. השאיבה מהכנרת משתנה בהתאם לכמויות הגשמים ולצרכים השונים. משרד הבריאות קבע תקנים מחמירים לאיכות מי השתייה. בעקבות כך, מפעילה חברת "מקורות" תחנות בקרה לבדיקת איכות המים ומערכות חיטוי וטיפול להבטחת איכות מי שתייה לכל מי המוביל ולכל אורכו. לדברי שמחה בלאס הדבר נעשה על מנת להוסיף צרכנים לחברת "מקורות". כדי לעמוד בתקן ולהוריד את רמת העכירות, נקבע שיש להקים מתקן לסינון כל המים היוצאים ממאגר אשכול אל המוביל הארצי. הקמת מתקן זה עוכבה מסיבות תקציביות. לאחר הטיפול באתר "אשכול" המים מוזרמים לרחבי הארץ במערכת סגורה לשמירת איכותם. הורדת העכירות על ידי מתקן הסינון נועדה בעיקר כדי להרחיק עקבות טין בעוד גורמי מחלות הנישאים על ידי המים כמו: חיידקים, וירוסים ופרוטוזואה (טפילים חד תאיים) מטופלים בתהליכי חיטוי המים. ההידרולוג פרופ' מנחם רבהון כתב בשנת 2000 כי המוביל הארצי היה "מערכת המים היחידה בעולם המתקדם, המספקת מי שתייה למיליוני צרכנים מאגם עילי, ללא סינון. זהו מצב לא תקין ומסוכן כיוון שהסינון איננו מותרות, אלא צורך חיוני להבטחת איכות המים ולהגנה על בריאות הצרכנים." העבודות על מתקן הסינון במאגר אשכול, הרביעי בגודלו בעולם (בעת הרכבתו), הושלמו בשנת 2008 בעלות של 550 מיליון ש"ח. "המוביל המלוח" המים הנכנסים מן הירדן לכנרת מכילים מעט מאוד כלור. אולם, קיימים מעיינות מלוחים בסביבת הכנרת, שהזרימו כמויות גדולות של מים מלוחים לכנרת. פרופ' אברהם דה ליאו מתה"ל הראה, הציע בשנת 1957 להטות מעיינות מלוחים המתנקזים לכנרת ולהפחית את מליחותה. בהתאם לכך, אך באיחור מה, החלו עבודות המוביל המלוח באביב 1963. בינתיים, בתקופת בניית המוביל הארצי, חלו מספר שנות בצורת והמליחות בכנרת עלתה לכ-400 מגכ"ל (מיליגרם כלורידים לליטר). כדי לפתור במהירות את הבעיה, עד השלמת המוביל המלוח, הקימה מקורות מתקני מיהול שהחליפו חלק ממי המוביל במי בארות מאזור החוף, דבר שהוריד את מליחות מי המוביל לכ-250 מגכ"ל והמליח את מי הצרכנים של בארות אזור החוף. מאוחר יותר הושלמה בניית ה"מוביל המלוח", שהוריד את רמת המליחות במוביל הארצי לכ-200 מגכ"ל. בעיות מדיניות וביטחון בעקבות החלטתה של מדינת ישראל לנצל את מי הירדן באמצעות המוביל הארצי, החליטה הליגה הערבית להטות את נהרות הבניאס, הדן והחצבני ולמנוע זרימת מים לירדן, ובכך לנתק את המוביל ממקורות המים שלו. סוריה ולבנון נקטו גם בצעדים מעשיים להטיית מקורות המים של המוביל על ידי מפעלי ההטיה של מקורות הירדן. בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 התרחשה "המלחמה על המים" ומוביל המים הארצי היה המטרה לניסיון הפיגוע הראשון של ארגון טרור פלסטיני, הפת"ח. העימות עם מדינות ערב הוביל להעברת נקודת השאיבה של המוביל מהירדן ההררי לכנרת. בסופו של דבר, תוכניות ההטיה הערביות סוכלו באמצעים צבאיים. תשלומי ארנונה באופן כללי נמנעו הרשויות המקומיות מלחייב את מקורות בתשלומי ארנונה עבור המוביל הארצי. בשנת 1993 החלה מועצת עיילבון בהליכים לגביית ארנונה עבור המוביל הארצי, אולם על פי רוב דעות בפסק דין של בית המשפט העליון, המוביל הארצי מוחזק על ידי חברת מקורות "מטעם הממשלה" ועל כן הייתה פטורה מתשלומי ארנונה עד שנת 1998 והחל משנת 1998 חלו עליה תשלומי ארנונה מופחתים. בעקבות פסק דין זה החלו מועצות אחרות לחייב את מקורות בתשלומי ארנונה עבור המוביל הארצי, בשיעורים שונים. בעקבות דרישה של מועצה אזורית משגב לארנונה על פי סיווג של "משרדים שירותים ומסחר" ערערה מקורות לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורה נדחה וערעור לבית המשפט העליון הסתיים בפשרה. חוק ההסדרים לשנת 2003 קבע במפורש את תעריפי הארנונה על תעלות מים דוגמת המוביל הארצי. ראו גם משאבי מים בישראל משק המים בישראל מקורות נחלי מנשה המוביל הארצי החדש לקריאה נוספת שמחה בלאס, אוצרות המים בארץ ישראל סכויי השקאה ופתוח הידרו-אלקטרי, מקורות, מאי 1944. שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, הוצאת מסדה, 1973. וו. ק. לאודרמילק, ארץ ישראל הארץ היעודה, תרגם ש. גילאי, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1945. James B. Hays, T.V.A. on the Jordan, Public Affairs Press, Washington, D.C., 1948 קישורים חיצוניים וגם הנגב עוד יהיה פורח, נאמן למקור, הספרייה הלאומית ייצור צינורות להובלת המים, בערוץ היו טיוב של ארכיון צה"ל חמישים שנה להפעלת המוביל הארצי, בבלוג של ארכיון המדינה, 9 ביוני 2014 ארנון למפרום (עורך), חמישים שנה להפעלת המוביל הארצי, פרסום משותף של ארכיון המדינה וחברת מקורות, 24 ביוני 2014 יהושע שורץ, תוכניות אב למשק המים שנערכו בעבר והפקת לקחים, הוצאת רשות המים במדינת ישראל, מרץ 2010 דוד שטנר וגדעון ביגר, כנגד ארבעה אבות: אהרן אהרנסון, פנחס רוטנברג, שמחה בלאס וג'יימס הייס, האבות האמתיים של רעיון המוביל הארצי, קתדרה 159, ניסן תשע"ו, עמ' 89–124 הקמת המוביל, חברת מקורות וארכיון המדינה, 1964 "מי הירקון לנגב", יומני כרמל 1952 (התחלה 0:36) הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:הנדסה אזרחית קטגוריה:ישראל: חקלאות קטגוריה:ישראל: מדע וטכנולוגיה קטגוריה:מבני אספקת מים בישראל קטגוריה:הכנרת קטגוריה:ישראל: מנהרות קטגוריה:הטיית מים קטגוריה:מקומות שהונצחו בשטרות כסף ישראליים קטגוריה:מקורות

ננס אדום

שמאל|ממוזער|250px|תנועתו של הננס האדום כוכב ברנרד במשך השנים ננס אדום הוא כוכב הסדרה הראשית, קר וקטן יחסית, שנמצא על דיאגרמת הרצשפרונג-ראסל בסיווג ספקטרלי K או M. ננסים אדומים מהווים את הרוב המכריע של הכוכבים והם בעלי קוטר ומסה של עד שליש מסת שמש (מתחת למסה של 0.08 מסת שמש אלו ננסים חומים), ובעלי טמפרטורה של פחות מ-3,500 מעלות קלווין. כוכבים אלה הם בעלי בהירות מוחלטת נמוכה - חלקם פולטים פחות מ-1/10,000 מקרינת השמש שלנו. שיא פליטת הקרינה שלהם היא בתחום הנראה לעין האדם כצבע אדום, אם כי אין אפילו ננס אדום אחד שניתן לראות בשמי כדור הארץ בעין בלתי מזוינת, כיוון שעוצמת ההארה שלהם חלשה מדי. עקב הקצב האיטי של ההיתוך הגרעיני של המימן, לננסים אדומים יש אורך חיים גדול מאוד שיכול לנוע בין עשרות מיליארדים ל-1013 שנים ננסים אדומים מתחת ל-0.25 מסות שמש אינם מתחילים להתיך הליום ולכן אינם יכולים להפוך לענק אדום. ננסים אדומים מעל ל-0.25 מסות שמש, יהפכו בעוד מיליארדי שנים לננסים כחולים. הכוכבים מתכווצים לאיטם ומתחממים עד שכל המימן שבהם מתכלה. בכל מקרה, לא עבר מספיק זמן מאז המפץ הגדול שיאפשר לננסים אדומים להתפתח מחוץ לסדרה הראשית. העובדה שננסים אדומים נשארים בסדרה הראשית גם לאחר שכוכבים זקנים יותר עזבו אותה מאפשרת לתארך צבירי כוכבים על ידי מציאת המסה שבה הכוכבים יוצאים מהסדרה הראשית. בנוסף, העובדה שלא נצפו ננסים אדומים שהתפתחו אל מחוץ לסדרה הראשית היא חיזוק להשערה לגבי גיל היקום. דבר מסתורי אחד שעדיין לא נפתר בהקשר לננסים אדומים, הוא מחסור בננסים אדומים עם מתכתיות נמוכה, (כלומר ללא יסודות שאינם מימן או הליום). מודל המפץ הגדול חוזה שהדור הראשון של הכוכבים הכיל רק מימן, הליום וליתיום. אם כוכבים אלו כללו ננסים אדומים, הם היו אמורים להיות נצפים גם היום, בשל אורך חייהם, אך כאמור, לא נצפו עד כה ננסים אדומים כאלו. ההסבר הקונבנציונלי הוא שללא יסודות כבדים, לא יכולים להיווצר כוכבים בעלי מסה נמוכה והכוכבים הראשונים שנוצרו ביקום, היו כולם בעלי מסות גדולות, שאורך חייהם קצר, ובהם נוצרו המתכות הנחוצות להיווצרות כוכבים קטנים יותר לאחר מכן. נהוג לחשוב כי ננס אדום הם סוג הכוכב הנפוץ ביותר ביקום. פרוקסימה קנטאורי, הכוכב הקרוב ביותר לשמש שלנו, הוא ננס אדום מסוג MS, שבהירות נראיתו מדרגה 11, וכמו כן כ-20 מתוך 30 הכוכבים הקרובים ביותר למערכת השמש הם ננסים אדומים. בשנת 2005 התגלו כוכבי לכת סביב ננס אדום, אחד מכוכבי הלכת הללו הוא בגודל של נפטון, ומסתו גדולה פי 17 ממסת כדור הארץ. הוא מקיף את כוכב האם שלו במרחק של 6 מיליון קילומטרים בלבד ולפיכך הטמפרטורה על פניו, למרות הבהירות הנמוכה של הכוכב שלו, מגיעה לכ-150 מעלות צלזיוס. בשנת 2014 התגלו שלושה כוכבי לכת המסווגים כסופר כדורי ארץ הנמצאים באזור החיים של המערכות שלהם, הם חלק משמונה כוכבי לכת חדשים המקיפים ננסים אדומים קרובים. כוכבי הלכת הללו התגלו בידי צוות בינלאומי של אסטרונומים מבריטניה וצ'ילה. המחקר זיהה כי כמעט כל הננסים האדומים בסביבת השמש שלנו הם בעלי כוכבי לכת, מה שאומר שלרבים מאוד מהכוכבים מסוג זה, המהווים כ- 70% מכוכבי הגלקסיה שלנו, יש מערכות כוכבי לכת המקיפות אותם. החוקרים גם משערים כי כוכבי הלכת הגדולים במעט מכדור הארץ (ולכן הם מכונים סופר כדורי ארץ), שבהם עשויים להתקיים מים במצב נוזלי ולפיכך הם מועמדים פוטנציאליים לתמיכה בחיים, מקיפים ננסים אדומים ב'שכונה' של השמש. אין ביקום ננסים אדומים שגמרו את שלב הכוכב היציב בסדרה הראשית, מכיוון ששלב הכוכב היציב בננס אדום מתמשך למעלה מ-30 מיליארד שנים. לאחר שהוא מכלה את כל המימן הוא הופך לננס לבן. קישורים חיצוניים הערות שוליים * אדום

אלג'יריה

אלג'יריה (בערבית: أَلْجَزَائِر, בתעתיק מדויק: אַלְגַ'זָאאִר, תרגום: האיים; בקבילית: ⴷⵣⴰⵢⴻⵔ; בצרפתית: Algérie), או בשמה המלא: הרפובליקה הדמוקרטית העממית של אלג'יריה (בערבית: الجمهوريّة الجزائريّة الديمقراطيّة الشعبيّة, בתעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיַּה אלְגַ'זָאאִרִיַּה אלדִּימֻקְרָאטִיַּה אלשַּעְבִיַּה), היא המדינה הגדולה בשטחה באפריקה ובעולם הערבי. אלג'יריה גובלת בצפון – בים התיכון, בצפון-מזרח – בתוניסיה, במזרח – בלוב, בדרום-מזרח – בניז'ר, בדרום-מערב – במאלי ובמאוריטניה ובמערב – בסהרה המערבית ובמרוקו. בירתה של אלג'יריה היא אלג'יר. כמעט כל אוכלוסיית אלג'יריה היא מוסלמית, היא מדינה-חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, וכן גם בליגה הערבית. היסטוריה האוכלוסייה הבֶרבֶרית המקורית הייתה תחת שלטון זר במשך 3,000 השנים האחרונות. הפיניקים (סביב ה-1000 לפנה"ס) והרומאים (סביב 200 לפנה"ס) היו הכובשים העיקריים עד בוא הערבים במאה ה-8 לספירה. עם זאת, כיוון הכיבוש לא היה חד-צדדי: השושלת הפאטמית, שמקורה באלג'יריה, השתלטה על מצרים בימי הביניים. אלג'יריה שולבה באימפריה העות'מאנית על ידי אורוץ' וח'יר א-דין ברברוסה, שהפכו בתחילה את החוף לבסיס של שודדי ים, ואחר כך התמנו כשליחיה הרשמיים של האימפריה. פעילותם הגיעה לשיאה בתחילת המאה ה-17 ועברה לאחר מכן לטריפולי בלוב. אלג'יריה הצרפתית הצרפתים פלשו לאלג'יריה ב-5 ביולי 1830. התנגדותה העיקשת של האוכלוסייה המקומית, בראשות עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, האטה את הכיבוש, והמדינה נכבשה רק בתחילת המאה ה-20, כאשר המעוז הטוארגי האחרון נפל בידי הצרפתים. בינתיים, הפולשים הצרפתים הפכו את אלג'יריה לחלק אינטגרלי מארץ האם הצרפתית, שמעמדו השתנה רק בזמן הרפובליקה הצרפתית החמישית. עשרות אלפי מתיישבים מצרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל התיישבו באלג'יריה. מתיישבים ממוצא אירופי, וכן היהודים, שקיבלו אזרחות צרפתית, קיבלו יחס של אזרחים עם ייצוג בפרלמנט. לעומת זאת, היחס לערבים ולברברים היה מפלה והם היו נתונים למשטר דמוי אפרטהייד. בשנת 1954 פתחה החזית לשחרור לאומי (FLN) במלחמת גרילה נגד הצרפתים, שהחלה את מלחמת העצמאות של אלג'יריה. בשנת 1962, לאחר כמעט שמונה שנים של לוחמה בלתי-פוסקת, הם הצליחו לגרש את הצרפתים. עם נסיגת הצבא הצרפתי, ברחו גם רוב המתיישבים האירופיים לצרפת. עצמאות בשנת 1965, הופל נשיאה הראשון של אלג'יריה, אחמד בן-בלה, על ידי שר ההגנה ובן בריתו לשעבר, הווארי בומדיין. במדינה הונהג שלטון סוציאליסטי חד-מפלגתי, שהיה יציב יחסית במשך כ-25 שנים. בשנות ה-90 של המאה ה-20 התחוללה במדינה מלחמת האזרחים האלג'יראית, סכסוך עקוב מדם שהחל לאחר שהצבא מנע ממפלגה אסלאמית לתפוס את השלטון, למרות זכייתה בבחירות דמוקרטיות, שהיו הראשונות שנערכו במדינה. במהלך המלחמה, נהרגו יותר מ-100,000 אנשים, רבים מהם במעשי טבח שביצעו מוסלמים אדוקים. באלג'יריה נערכו בחירות בשנת 1999, שנחשבו מוטות על ידי משקיפים בין-לאומיים ורוב קבוצות האופוזיציה,https://freedomhouse.org/report/freedom-world/2013/algeria בהן ניצח הנשיא עבד אל-עזיז בותפליקה. הוא פעל להחזרת היציבות הפוליטית למדינה והכריז על יוזמת "הסכמה אזרחית", שאושרה במשאל עם, במסגרתה ניתנו חנינה לאסירים פוליטיים רבים, וכמה אלפי חברים בקבוצות חמושות קיבלו פטור מהעמדה לדין במסגרת חנינה מוגבלת, בתוקף עד 13 בינואר 2000. מלחמת האזרחים האלג'יראית הסתיימה באופן מעשי בניצחון ממשלת אלג'יריה, בעקבות כניעת "צבא הישועה האסלאמי", ותבוסתה ב-2002 של "הקבוצה האסלאמית המזוינת". עם זאת, לחימה בעוצמה נמוכה נמשכה גם לאחר מכן באזורים שונים של המדינה. בותפליקה נבחר מחדש בבחירות לנשיאות באפריל 2004, לאחר קמפיין בו הציג תוכנית פיוס לאומי. התוכנית כללה רפורמה כלכלית, מוסדית, פוליטית וחברתית לחידוש המדינה, העלאת רמת החיים והתמודדות עם הגורמים לניכור. היא כללה גם יוזמת חנינה שנייה, אמנת השלום והפיוס הלאומי, שאושרה במשאל עם בספטמבר 2005. הוא הציע חנינה לרוב לוחמי הגרילה וכוחות הביטחון הממשלתיים. בנובמבר 2008 תוקנה החוקה בעקבות הצבעה בפרלמנט, תוך הסרת מגבלת שתי הכהונות על מכהנים נשיאותיים. שינוי זה אפשר לבותפליקה להתמודד בבחירות לנשיאות 2009, והוא נבחר מחדש באפריל 2009. במהלך מסע הבחירות שלו ולאחר בחירתו מחדש, הבטיח בותפליקה להאריך את תוכנית הפיוס הלאומי, תוכנית ליצירת שלושה מיליון מקומות עבודה חדשים, בניית מיליון יחידות דיור חדשות, והמשך תוכניות מודרניזציה של המגזר הציבורי והתשתיות. סדרה מתמשכת של הפגנות ברחבי המדינה החלה ב-28 בדצמבר 2010, בהשראת הפגנות דומות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. ב-24 בפברואר 2011, הממשלה הסירה את מצב החירום בן 19 השנים במדינה. הממשלה יזמה חקיקה העוסקת במפלגות פוליטיות, בקוד הבחירות ובייצוג נשים בגופים נבחרים. באפריל 2011, הבטיח בותפליקה רפורמה חוקתית ופוליטית נוספת. עם זאת, הבחירות במדינה זכו לביקורת תדירה על ידי קבוצות אופוזיציה כלא הוגנות. ארגוני זכויות אדם וארגונים בין-לאומיים אמרו שהצנזורה התקשורתית וההטרדה של יריבים פוליטיים נמשכו. ב-2 באפריל 2019, בותפליקה התפטר מהנשיאות לאחר הפגנות המוניות נגד מועמדותו לכהונה חמישית בתפקיד. בדצמבר 2019 הפך עבד אל-מג'יד תבון לנשיא אלג'יריה, לאחר שניצח בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות עם שיעור נמנעות שיא – הגבוה מבין כל הבחירות לנשיאות מאז שנת 1989. תבון הואשם בכך שהוא נאמן לנשיא המודח. פוליטיקה ראש המדינה באלג'יריה הוא הנשיא, שנבחר לתקופת כהונה של חמש שנים. באלג'יריה זכות הבחירה ניתנת בגיל 18. נשיא המדינה הוא גם ראש מועצת השרים ומועצת הביטחון. הנשיא ממנה ראש ממשלה. ראש הממשלה ממנה את מועצת השרים. הפרלמנט האלג'יראי מורכב משני גופים: הבית התחתון, "האספה הלאומית-עממית" (APN), שבו חברים כ-380 איש; והבית העליון, "מועצת האומה", שבו חברים כ-144 איש. האספה הלאומית-עממית נבחרת אחת לחמש שנים. תחת חוקת 1976 (ששונתה ב-1979, ותוקנה ב-1988, 1989 ו-1996), אלג'יריה היא מדינה רב-מפלגתית. כל המפלגות חייבות לקבל אישור מהמשרד הממשלתי המתאים. כיום, באלג'יריה ישנן יותר מ-40 מפלגות פוליטיות חוקיות. על פי החוקה, שום איגוד פוליטי לא יכול לקום אם הוא "מבוסס על שוני דתי, בלשני, גזעי, מגדרי או אזורי". חופש העיתונות והביטוי על פי ארגון זכויות האדם Euro-Mediterranean Human Rights Monitor , ממשלת אלג'יריה מציבה מגבלות משמעותיות על זכויות אדם שונות הנוגעות לחופש הביטוי, ביניהן חופש העיתונות, הזכות להפגין ועוד. בנוסף, מטילה הממשלה צנזורה אגרסיבית על התקשורת ועל הרשתות החברתיות. מתוקף מגבלות אלו, מענישה הממשלה פעילים חברתיים ועיתונאים באשמת הכפשות ממשל או לשון הרע, ואף שוללת רישיונות של גופי תקשורת. החוקה האלג'יראית אוסרת על מאסר בעקבות עבירות אלו, ומגבילה את הענישה לקנסות ועונשים מנהלתיים, אולם במקרים חריגים מתעלמות הרשויות מהגבלה זו והיו מקרים בהם נכלאו עיתונאים בעקבות ביקורת נגד הממשלה. דוגמה להשפעת הממשלה על כלי התקשורת ניתן היה לראות עם פרוץ המחאות של שנת 2019, שסוקרו בתחילה בכלי התקשורת המקומיים באופן רציף, ואף הובילו תת-מחאה בנושא חופש הביטוי. לאחר שהחלו המפגינים לקרוא להתפטרותו של מפקד הצבא, אחמד גאיד סלאח , הופעל לחץ מהשלטון כלפי כלי התקשורת, שגרם להפחתה הדרגתית בסיקור המחאות, עד להפסקתו המוחלטת. כלכלה דלק מאובנים הוא הבסיס של כלכלת המדינה. ענף זה תורם כ-60% מהתקציב, 30% מהתל"ג ויותר מ-95% מהיצוא. באלג'יריה ישנן עתודות ענקיות של גז טבעי (עשירית בעולם) והיא הרביעית בעולם בייצואו. היא נמצאת במקום ה-16 מבחינת עתודות נפט. לאלג'יריה חוב חיצוני גדול. הכלכלה הצליחה לצמוח באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, חלקית בגלל הרפורמות, שנתמכו על ידי הבנק העולמי ומועדון פריז, שסייע בפריסת החוב. אלג'יריה נהנתה מעליות במחירי הנפט ומדיניות פיסקלית נוקשה. התוצאה הייתה גידול ביצוא והורדת החוב החיצוני. הממשלה מנסה לפתח ענפים חדשים, כדי להפחית את התלות בנפט ובגז. על פי מדד הפיתוח האנושי, אלג'יריה היא המדינה השלישית הכי מפותחת באפריקה (אחרי מאוריציוס וסיישל), עם HDI של 0.748. כבישים רשת הכבישים האלג'ירית היא הצפופה ביותר באפריקה. אורכה מוערך ב-180,000 ק"מ של כבישים מהירים, ועם שיעור סלילה של 85%. רשת זו תושלם על ידי כביש מזרח-מערב, פרויקט תשתית גדול הנמצא כעת בבנייה. זהו כביש תלת-כיווני, 1,216 ק"מ (756 מייל), המקשר את עיר הנמל ענאבה (בצפון-מזרח המדינה, סמוך לגבול תוניסיה) לתלמסאן (עיר במערב הרחוק, סמוך לגבול מרוקו). אלג'יריה חוצה גם את כביש טראנס סהרה (חלק מרשת הכבישים הטרנס-אפריקאית), שעכשיו סלול לחלוטין. כביש זה נתמך על ידי ממשלת אלג'יריה על מנת להגדיל את הסחר בין חמש המדינות האחרות החוצות את הכביש: מאלי, ניז'ר, ניגריה, צ'אד ותוניסיה. מחוזות אלג'יריה מחולקת ל-58 מחוזות. כל אחד נקרא וילאיה. אדרר עין דלפה עין טמוצ'נט אלגר ענאבה באטנה בחאר (אלג'יריה) בג'יעה ביסקרה בלידה בורג' בואו ארריג' באואירה באומרדס חלף קונסטנטין ג'לפה אל בייד אל אואד אל טארף גארדיה גואלמה אליזי ג'יג'ל חנצ'לה לגהוסט מוסקר מדאה מילה מוסטאגאנם מ'סילה נעמה אוראן אורגלה אום אל בואח רליזאנה סעידה סטיף סידי בל-עבאס סקיקדה סוק אהראס טאמאנגאסט תבסה טיארט טינדוף טיפאזה טיסמילט טיזי אוזו תלמסן גאוגרפיה החופים הרריים למדי ויש מעט נמלים טובים. באזור דרומית לחוף, הידוע כ"טל", יש קרקע פורייה. דרומית לטל נמצאים הרי האטלס ומדבר סהרה. אלג'יר, אוראן וקונסטנטין הן הערים הראשיות. שטחה של אלג׳יריה הוא הגדול ביותר ביבשת אפריקה מאז התפרקות סודאן. האקלים הוא צחיח וחם. האקלים לחופי הים הוא ים תיכוני אופייני. סופות חול נפוצות מאוד, בעיקר בקיץ. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא כ-32 מעלות ובמדבר הטמפרטורה הממוצעת היא כ-45 מעלות. בחורף הטמפרטורה יורדת לממוצע של כ-25 מעלות ביום, ובלילה נעשה לעיתים קריר אף יותר. כמות המשקעים הממוצעת היא 200 מ"מ. המשאבים טבעיים הם נפט, גז טבעי, ברזל, פוספטים, אבץ, עופרת, כרום ואורניום. עם גודל של כמעט 2.4 מיליון קמ"ר, אלג'יריה היא המדינה הגדולה בשטחה באפריקה, והעשירית בגודל שטחה בעולם. גודלה כה רב, עד שאילו היינו מציבים אותה ביבשת אירופה, היא הייתה יכולה להכיל בתוכה את שטחיהן של המדינות גרמניה, צרפת, איטליה, בריטניה ופולין. את אלג'יריה נהוג לחלק לחמישה חלקים: אזור הטל הפורה – לבה של אלג'יריה ומכיל את רוב הערים והאוכלוסייה. הוא מורכב מגבעות ומישורים באזור מישור החוף, ומרצועה של הרי האטלס של הטל שמופרדים על ידי עמקים קטנים. הטל משתרע מהגבול עם מרוקו עד להרים הגדולים של קבליה ומישור בג'יה במזרח. גבולו המזרחי של האזור הוא נהר הסומם. באזור זה נמצא האזור החקלאי המרכזי במרחק של 100 ק"מ מעיר הבירה אלג'יר, באזור שהיה פעם ביצות אך יובש על ידי הצרפתים. המישורים הגבוהים – משתרעים על פני 600 ק"מ מזרחית לגבול עם מרוקו, ומתנשאים לגובה של כ-1,100 עד 1,300 מטר במערב, ונופלים באופן חד ל-400 מטר במזרח, בין אזור הטל להרי האטלס של הסהרה. מדובר באזור יבש שלעיתים מחשיבים אותו לחלק מהסהרה. המישורים מכוסים באדמות סחף כתוצאה משחיקת הרי הטל של האטלס, והם נשברים על ידי גאיות. הרי האטלס של הסהרה – הרים אלה יותר גבוהים ומתמשכים מהרי הטל של האטלס, ומורכבים משלושה רכסי הרים: הרי הקסור ליד הגבול עם מרוקו, הרי האמור והרי אולד נאיל דרומית לעיר הבירה אלג'יר. באזור זה המשקעים רבים יותר מאשר במישורים הגבוהים, והמים יורדים במדרונות הדרומיים למדבר, כאשר הם ממלאים בדרכם בארות רבות והם מקור לנאות המדבר המרכזיים ביסקרה, לחות ובכר. דרום-מזרח אלג'יריה שונה באופן מהותי מהנוף המונוטוני של מערב אלג'יריה, בכך שתוויו הגאוגרפיים אינם מקבילים למישור החוף. בדרומו ישנם מצוקים גבוהים של הרי האורי, היוצרים מחסום כמעט בלתי-עביר שבמשך ההיסטוריה סיפק הגנה ליושבי המקום, במיוחד בתקופה הרומאית. בצפון החוף נמצאים הרי קבליה הקטנים, שמופרדים מהרי קבליה הגדולים על ידי נהר הסומם. החוף מורכב משרשרות הרים, ומופרד באזורים מישוריים עליהם בנויות ערי הנמל של אלג'יריה: בג'יה, סקיקדה וענאבה. החלק האלג'יראי של הסהרה נמשך מהרי האטלס של הסהרה עד לגבולות עם ניז'ר ועם מאלי, לאורך 1,500 ק"מ. האזור עמוס בדיונות שנקראות ארג, שמכסות כרבע משטחו. הדיונה המזרחית הגדולה מורכבת מדיונות בגובה של שניים עד חמישה מטרים, במרחק של ארבעים מטר זו מזו. שאר האזור המדברי מכוסה בסלעים גדולים שנקראים חומוד, וכמעט כל האזור הדרום-מזרחי בנוי מרמות צחיחות בגובה של 2,000 מטר שמוקפות בוואדיות של נהרות שזרמו שם בעבר. האזור הדרומי כמעט נטול אנשים מלבד שבטי הטוארג ולאחרונה עובדי חברות הנפט, ובאזור הצפוני ישנם כמה נאות מדבר המשמשים אוכלוסיות של שבטים נודדים. באזור הדיונות, בין הדיונה המזרחית הגדולה למערבית נמצא אזור המזאב, שברובו אבן גיר ובו התיישבו אוכלוסייה ברברית. דמוגרפיה ממוזער|משפחה נוצרית מקביליה אוכלוסיית אלג'יריה מונה כ-47 מיליון בני אדם. תוחלת החיים עומדת על כ-77.1 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 2.75 ילדים בממוצע לאישה. כ-90% מהאלג'יראים גרים בחלק הצפוני, ליד חוף הים. כמיליון וחצי בדואים גרים באזור המדברי. האוכלוסייה היא תערובת של ברברים וערבים. רוב האוכלוסייה היא מוסלמית מלבד מיעוט נוצרי ממוצא אירופי וברברי. השפה הרשמית היא ערבית. באלג'יריה, כמו ביתר ארצות ערב, קיימת דיגלוסיה, כך שהניב המקומי המשמש בחיי היומיום שונה במידה רבה מהשפה הערבית הספרותית המשמשת בכתיבה ובאמצעי התקשורת. לפי הערכת מדריך השפות "אתנולוג", כשני שלישים מאוכלוסיית אלג'יריה מדברים את הניב הערבי המקומי כשפת אם. לפי אותה הערכה, 14% מהאוכלוסייה מדברים שפות בֶּרבֶּריות שונות. חלק מהשפות הברבריות מוכרות כשפות רשמיות במחוזות מסוימים של אלג'יריה. שפות אלה נכתבות באלפבית מיוחד להן. כמו כן, נעשה שימוש נרחב בצרפתית, אף שאין לה מעמד רשמי. תרבות ראי היא צורה מקומית של מוזיקת הפופ והיא נהנית מפופולריות רבה במדינה. היא זוכה להצלחה מסוימת גם מחוץ למדינה, בעיקר בצרפת, שם יש פזורה אלג'יראית גדולה. נציגה הבולט ביותר הוא הזמר הנודע שב חאלד. המוזיקה המסורתית יותר כוללת את שעבי ואנדולסית – המוזיקה ה"קלאסית" של אלג'יריה. מקורה ממסורות מוריות מספרד. יהדות אלג'יריה יהדות אלג'יריה היא אחת מהקהילות היהודיות במגרב. היהודים הראשונים הגיעו לאלג'יריה בימי האימפריה הרומית. כאשר פלשו הכוחות המוסלמים לשטחה במאה ה-7, ניסו לבלום אותם כוחות ברברים-יהודים שבראשם עמדה המלכה אל-כאהינה (יהדותה של המלכה שנויה במחלוקת). בשנת 1492 הגיעו לאלג'יריה פליטים יהודים מגירוש ספרד, ובמאה ה-17 וה-18 הגיעו אליה בניהם של אנוסים מאיטליה. בשנת 1830 מנו יהודי אלג'יריה כ-30,000 נפש. בשנת 1870 קיבלו היהודים אזרחות צרפתית. בזמן מלחמת העולם השנייה בוטלו כל זכויותיהם ואזרחותם הצרפתית נשללה מהם. ב-1940 חיו באלג'יריה כ-120,000 יהודים אשר נרדפו על ידי משטר וישי. בזמן מלחמתה של אלג'יריה לעצמאות, נערכו פוגרומים בכל ריכוזי היהודים במדינה, אשר בעקבותיהם החלה עזיבה המונית של היהודים, רובם לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 עם השגת העצמאות, אז עזבו 99% מהיהודים שנשארו בה. נכון ל-2005, מעריכים כי נותרו בה רק כ-100 עד כ-200 יהודים. ליהודים יוצאי אלג'יריה ישנם מנהגים המזכירים את מנהגיהם של היהודים יוצאי מרוקו, כגון חגיגת המימונה בצאת חג הפסח. אלג'יריה איננה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל ומחרימה אותה בכל התחומים. ראו גם הרשות הציבורית של אלג'יריה לשידורי רדיו וטלוויזיה קישורים חיצוניים גדעון גרא, אלג'יריה נוכח הטלטלה במרחב הערבי, מגזין המזרח הקרוב, 14 בנובמבר 2014 מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אפריקה קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1962 קטגוריה:מגרב

היסודות הכימיים

REDIRECTיסוד כימי

שירה

ממוזער|245 פיקסלים|אירוע הקראת שירה בארצות הברית, 2009 שִׁירָה (באנגלית: Poetry) היא סוגה של אמנות שעיקרה הוא שירים, בדגש על שירים לא מולחנים. שירה מתפרסמת לרוב בספרי וקובצי שירה, ומוקראת באירועי הקראת שירה. השירה היא יצירה ספרותית, בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה, זאת בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. שימוש זה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצוצות (בניגוד לפרוזה); עיסוק במצלול, במשקל, פזמון חוזר וחריזה; כתיבה בשפה ציורית (פיגורטיבית); וטכניקות ספרותיות נוספות, שאינן נפוצות בפרוזה ובסוגים אחרים של ספרות. הגדרות לשירה וגבולות התחום לאורך השנים נעשו ניסיונות רבים להגדיר מהי שירה, ולהבחין אותה מסוגים אחרים של ספרות, כגון פרוזה או מסה, שכן שירה אינה סוגה ספרותית במובן המקובל של המילה. קשה למצוא כללים פורמליים שכל היצירות המוגדרות כ"שירה" עונות עליהם וקשה אף יותר למצוא תכנים תמטיים שבהם עוסקת השירה. ניסיונות מוקדמים לשׂרטט את גבולות השירה, למשל בידי אריסטו בספרו "פואטיקה", התמקדו בשימוש בדיבור ליצירת אפקטים דרמטיים, קומיים ורטוריים. מאוחר יותר התמקדו הניסיונות בהדגשת הגורמים הסגנוניים בשירה, כגון חריזה ומשקל כהבדלים בינה לבין פרוזה, אך בשירה מודרנית ננטשו רבים מגורמים אלו לטובת אחרים, כך שההבדלה בין שירה לפרוזה באופן זה אינה מספקת. במאמרו "בלשנות ופּוֹאֵטִיקָה" הגדיר הבלשן רומן יאקובסון את השירה: ; כלומר השירה, בניגוד לטקסטים אחרים, באה בראש ובראשונה להבליט את החומר המילולי שבה, ולא רק להצביע על המציאות שהמילים מתארות. המסמנים לא רק מורים על המסומנים, קרי על האובייקטים בעולם, אלא בעיקר על עצמם. דרך אחת לעשות כך היא בלשונו של יאקובסון: . ובמילים פשוטות, אם ניקח את הדוגמה: "דני אכל תפוח", נראה כי כל אחת משלוש המילים לקוחה משדה סמנטי אחר. "דני" - שם פרטי; "אכל" - פעולה; "תפוח" - מאכל; הפעלה של פונקציה פואטית על הטקסט תיצור לדוגמה את המשפט: "סעדיה סעד סעודה", שבו למרות שכל מילה באה משדה סמנטי אחר, השורש סע"ד מחבר אותן. הגדרה נוספת לשירה סיפק קולרידג', המשורר הרומנטי והפילוסוף האנגלי, שחי בסוף המאה ה-18: . ההוגה הצרפתי ז'אק מאריטן הגדיר את השירה באופן שונה: אמילי דיקנסון, המשוררת האמריקאית בת המאה ה-19, תיארה במכתבה לעורך הספרותי תומאס היגינסון כיצד היא מזהה שיר: (תרגום: לאה גולדברג). הפילוסוף מיכאל אברהם טוען בסדרת מאמריםבאתרו "הרב מיכאל אברהם, שו"ת ומאמרים", טור 110, להרחבה ראו שם טורים 107 - 113 כי הגדרת השירה היא זו: . בנוסף, עורך אברהם הבחנה בין שירה וספרות, בכך שבאתרו, טור 111. לדבריו, ההגדרה שהציע אריסטו מתייחסת לספרות בכלל, ולא למושג "שירה" כפי שהוא נתפס בימינו. מנגד, חוקרים אחרים טוענים כיום כי המבדיל שירה מצורות ספרות אחרות הוא דווקא האופן בו אנו קוראים אותה. משמעות הדבר היא שאם נתקל ביצירה מסוימת, ונאמין שהיא שירה, אנו נקרא אותה ככזו. אם נקרא את אותה יצירה תחת הרושם שהיא פרוזה, למשל, אנו נקרא אותה אחרת. שירה אינה חייבת להיות קצרה (אם כי קיימים ז'אנרים של שירה קצרה כהייקו) או ארוכה (דוגמת ז׳אנר הפואמה). כיום אמנם מקובל לחשוב על שירה כעל יצירה קצרה בשורות קצוצות, אולם בתקופות אחרות נכתבה שירה בעלת היקף רחב יותר (למשל רפואות האהבה לאובידיוס) ואף שירה "בפרוזה" (כמו חלקים מסוימים בשירתם של דוד אבידן, שארל בודלר, ארתור רמבו ואחרים). מול האמור לעיל, שירה נתפסת כיום כיצירה קצרה, בשורות קצוצות, שעושה שימוש הן בתכונותיה הצליליות של הלשון (על ידי מצלול, משקל וחריזה, למשל) והן בתכונותיה הפיגורטיביות (על ידי דימויים ומטפורות וכן הלאה). הגדרה זו, כאמור, אינה ממצה, והיא מוציאה אל מחוץ לתחום השירה יצירות רבות הנחשבות "שיריות". נהוג להבדיל בין שירה לפזמון. פזמון הוא שיר שנועד להיות מלווה על ידי לחן ומהווה יצירה מוזיקלית שלמה, והוא לרוב ברור לקורא מהקריאה הראשונה. שירה, לעומת זאת, כוללת רבדים רבים שניתן לנתחם ולגלות בהם כוונות ורבדים נוספים. ישנם גם שירים שהולחנו אף על פי שלא נועדו לכך. פואמה פואמה (Poiema) (מיוונית: "יצירה"), היא תבנית ספרותית המציינת שיר ארוך, בדרך כלל בן מאות שורות. מסוגי הפואמות: פואמה אפית פואמה סיפורית פואמה אידילית פואמה לירית פואמה דרמטית פואמה דידקטית פואמה סאטירית הפואמה מלאת הפאתוס הייתה סוגה מרכזית בספרות העברית החדשה. משוררים עבריים חיברו פואמות, שהיו פסגת יצירתם, בהם יהודה לייב גורדון, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, דוד שמעוני, יצחק למדן, אורי צבי גרינברג, יעקב כהן, ושמשון מלצר. מונחים מושגי יסוד שיר - יצירה ששייכת לז'אנר השירה. טור - שם לשורה בשיר. רגל - היחידה הבסיסית בשיר, מורכבת מצירוף מסוים של הברות מוטעמות ולא-מוטעמות. בכל טור מספר רגליים. בית - מספר שורות היוצרות יחד יחידה בשיר, בדרך כלל מופרדת מקודמותיה ומהבאות אחריה בשורה רווח. חרוז - שתי מילים, אשר סופיהן נשמעים דומה ויוצרים אפקט של לשון נופל על לשון. דוגמה לחרוז: תָּפַל - נָפַל. חרוז זכרי - חרוז, שבו המילים החורזות הן בהטעמה מלרעית; חרוז נקבי - חרוז, שבו המילים החורזות הן בהטעמה מלעילית; חרוז פנימי - חריזה בין שתי מילים בתוך אותו טור, ולא בין שני טורים. לדוגמה: "מליצתי בדאגתי הדופה, ושמחתי באנחתי דחופה..." ("מליצתי" / שלמה אבן גבירול) משקל - מאפיין חשוב של השירה, שמתקיים בה מימים ימימה, ונוגע בשמירה על מבנה קבוע של הברות, הטעמות או שניהם בכל טור. בשיטות שונות יש לו משמעות שונה: בשיטה הסילבית יש להקפיד על מספר הברות שווה בכל טור בשיר, ואילו בשיטה הסילבו-טונית יש להקפיד בעיקר על סדר מסוים של הברות מוטעמות ולא-מוטעמות, והמשקל נקבע לפי סוגי הרגליים ולפי מספרן בכל טור. אמצעים אמנותיים אמצעים פיגורטיביים דימוי - בדימוי משווים דבר אחד למשנהו באופן ישיר. לדוגמה: "המלך יושב בקריית דמפרלין / שותה את יינו האדום כדם" (מתוך הבלדה "סר פטריק ספנס") מטפורה (השאלה) - במטפורה החשוב ביותר הוא ההשאלה, כלומר תכונה של חפץ אחד "מולבשת" על חפץ אחר. אנו משתמשים במטפורה גם בחיי היום-יום, כמו בצירוף "לב שבור". מטונימיה - ייצוג שלם על ידי חלק האופייני לו. הצירוף "רודף שמלות", כאשר "שמלות" מציינות נשים, הוא דוגמה מחיי היום-יום למטונימיה. סינקדוכה - אמצעי אמנותי קרוב למטונימיה - דבר מיוצג על ידי פרט קטן ממנו ולהפך. לדוגמה, כאשר "הבחור מבקש את ידה של הבחורה" - אמנם הוא מבקש את כולה, אך ידה היא סינקדוכה. סינסתזיה - ערבוב שני חושים בביטוי אחד. לדוגמה, "אוויר מתוק", כאשר המילה "אוויר" קשורה לחוש הריח והמילה "מתוק" קשורה לחוש הטעם, לדוגמה הפסוק התנ"כי: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן" () - "רואים" "קולות", וכן הפסוק וּמָתוֹק הָאוֹר () הגזמה (היפרבולה) - תיאור מופרז, מעבר לאמת הגלויה, שנועד להעצים את האובייקט המתואר, ובכך ליצור רושם על הקוראים/השומעים. משמש גם ביום-יום, למשל במשפט כמו 'אמרתי לך כבר מיליון פעם...' אנטונומזיה - שם פרטי שמציין מושג כללי, כגון "ביאליק" במקום "המשורר הלאומי" במשפט: שייקספיר הוא הביאליק האנגלי. אמצעים מצלוליים אונומטופיה - מילה או צירוף מילים שצלילן מחקה את משמעותן. המילה 'רשרוש' מחקה את צליל הנייר המרשרש. אליטרציה - חזרה על צליל או צירוף צלילים במספר מילים קרובות, כמו בצירוף 'גד גדוד יגודנו'. אסוננס - חזרה על אותו מבנה תנועות עם עיצורים שונים. קונסוננס - חזרה על אותו מבנה עיצורים עם תנועות שונות. אמצעים אחרים אוקסימורון - צירוף מילים שיש בו סתירה פנימית. לדוגמה: "שתיקה רועמת", "יין העצב", "חתן גלמוד", "פגישה לאין קץ" וכדומה. אנאפורה - פתיחת מספר שורות באותה מילה. אפיפורה - סיום מספר שורות באותה מילה. מבני שירה סונטה (שיר זה"ב) - שיר בן 14 שורות עם מבנה חריזה נוקשה. אוקטבה - שיר או בית בן 8 שורות עם מבנה חריזה קבוע. ססטינה - שיר של 39 שורות עם מבנה חריזה וסדר מילים נוקשה מאוד. ססטט - שיר או בית בן שש שורות. קטרן - בית בן ארבע שורות. מרובע - צורה שירית בת ארבע שורות, שמקורה בפרס הקדומה. טרצינה - מבנה של שיר שבנוי בבתים בני שלוש שורות כל אחד עם שיטת חריזה ייחודית. קופלט - מבנה בן שתי שורות (חרוזות לרוב). דיסטיכון - שתי שורות שאינן חרוזות, במשקל קבוע ונוקשה. חמשיר - שיר בן חמש שורות עם משקל וחריזה נוקשים. אקרוסטיכון - שיר, שהאותיות הראשונות של שורותיו יוצרות מילה או אף משפט. פנטום - שיר בעל מספר בלתי מוגבל של בתים בני ארבע שורות, המאופיין בחזרה על שורות שלמות בין הבתים. האיקו - שיר קצרצר המכיל שלוש שורות בנות 5, 7 ו-5 הברות (או יחידות זמן, במקור היפני). וילאנל - שיר בן 19 שורות - חמישה בתים בני שלוש שורות ובית בן ארבע שורות. השורה הראשונה של הבית הראשון חוזרת בשורה האחרונה בבתים 2 ו-4, וכשורה הלפני האחרונה בבית האחרון. השורה האחרונה בבית הראשון חוזרת כשורה האחרונה בבתים 3, 5 והאחרון. סגנונות שירה בלדה - שיר המספר סיפור. פיוט - במקור נועדו הפיוטים להחליף את נוסח הקבע של התפילות, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות. מקאמה - יצירה שירית-סיפורית מגוונת, המשלבת בתוכה פרוזה מחורזת בעלת ברק רטורי ושירים שקולים. שירה אפית - ז'אנר של שירה פולקלוריסטית, המגולל סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. שירת איגיון (נונסנס) - שירה שהיא לכאורה בשפה מובנת ותקנית, אך בעצם אין לה משמעות או שהמשמעות אינה הגיונית או אפשרית; היא יכולה להכיל סתירות, הברקות, מוזרויות וגם שטויות. ניתן למצוא כי מחוללי שירים אוטומטיים, מפיקים שירים איגיוניים. שירה לירית - שירה המביעה רגש או רגע חולף מנקודת מבט אישית של הפרט. שיר תיאורי - יצירות העוסקות בתיאורי טבע, נופים, עצמים, מראות ונופים קונקרטיים, שאינם דימויים למצבי נפש, אלא מציגים את "הדבר עצמו". שירה מודרנית - סגנון שירה שהחל להתפתח בתחילת המאה ה-20, ושבר מוסכמות ותבניות קלאסיות מקובלות, כרבים מזרמי האמנות במאה ה-20. שירה פוליטית - שירה שמנסה באופן ברור לשנות את דעת הקהל בנוגע לנושאים שאינם קשורים באמנות – על פי רוב בנושאים חברתיים ומדיניים. אימג'יזם - ז'אנר שירה שדגל בתיאורים פשוטים של הדברים עצמם, בשפה חדה וחסכונית ככל האפשר ושיאו בין השנים 1912 ל-1917. האימג'יזם חתר נגד השירה הרומנטית ושפת הפואטיקה המצועצעת של תקופתו. אקספרסיוניזם הרמטיציזם אקמאיזם - זרם בשירה הרוסית, שרצה להשתחרר מזרם השירה הסימבוליסטית, שלשיטתו היה מעיק, מעורפל ומיסטי, שזרם ששלט תקופה ארוכה בשירה הרוסית בפרט ובשירה האירופית בכלל. האקמאיזם התאפיין ב״דיבור״ ישיר ומאופק, תוך שימת דגש על מילה בודדת. סימבוליזם שירה ביטניקית שירה מקראית שירת ימי הביניים של יהדות ספרד שירת יהדות תימן שירת הקודש של ביתא ישראל ראו גם שירה עברית ספוקן וורד פואטרי סלאם דיבור מושר לקריאה נוספת מעיין הראל, מבוא לשירה, האוניברסיטה הפתוחה, 2022 דב לנדאו, היסודות הריתמיים של השירה, הוצאת שוקן, תל אביב וירושלים, 1970 (זוכה פרס נורדאו לספרות, 1971). דב לנדאו, ממטפורה ועד סמל, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, 1979. בנימין הרשב, אמנות השירה, הוצאת כרמל, 2000. שמעון זנדבנק, מזשיר, מדריך לשירה, הוצאת כתר, 2002. קישורים חיצוניים אתר שירשת לקידום השירה בישראל אתר שירונט מכיל בין השאר גם שירים עבריים שהולחנו אתר יוטיונס כולל מילים לשירים עבריים ולעזיים וכן קליפים לצפייה ישירה. אלי הירש קורא שירה, אתר המכיל מאמרים וקישורים רבים על שירה עברית ומתורגמת. בשמת חזן הפיוט - מוזיקת הנשמה היהודית, דעות 25, שבט תשס"ו באתר נאמני תורה ועבודה עזרא פליישר שירה עברית קדומה בגניזת קהיר - ממדי רוחב וגובה, דעות 25, שבט תשס"ו באתר נאמני תורה ועבודה ראיון עם פרופ' ניצה בן-דב בתוכנית ערב חדש עם דן מרגלית, 28 ביוני 2016 מילונים למונחי שירה | שירה (1936) | שירה (2007) | באתר האקדמיה ללשון העברית דרור בורשטיין, הערה על שירה בעקבות הסרט "פטרסון" (בימוי ג'ים ג'רמוש), אתר מתחת לשולחן הערות שוליים *

שירה מודרנית

השירה המודרנית (באנגלית: Modern poetry), היא סגנון שירה שהחל להתפתח בתחילת המאה ה-20. סגנון זה, הקורא תיגר על מוסכמות ותבניות קלאסיות מקובלות, משתלב במגמה החתרנית והאוונגרדית אשר אפיינה את שלל האמנויות במאה ה-20, המשלבות ראייה ביקורתית וחשיפת הסמוי בסדר האנושי. רקע במשך מאות בשנים, נכתבה השירה על פי מוסכמות, שהיו מקובלות על כלל המשוררים. לשון השירה הייתה לשון חגיגית, מקושטת ומחורזת, כתנאי הכרחי, המבחין בינה לבין לשון הפרוזה. השירה עסקה בנושאים מקובלים: טבע, אהבה, יופי וכו'. יחד עם זאת, החל מהמהפכה התעשייתית, השתנה העולם מבחינות רבות. הטכנולוגיה, אחד מהמאפיינים הבולטים של המהפכה, הביאה עימה הרס רב (בצד רווח לא מועט). אי לכך, הרגישו היוצרים צורך לבטא את השינוי שחל מסביבם, ושירתם השתנתה. השירה המודרנית זנחה את היופי האסתטי ומנעמי החיים, והופכת לכלי ביטוי של הבלבול, הפחד, וחוסר האמונה, כמו גם של הניכור וההרס של האדם בעיר הגדולה, בעולם הטכנוקרטי. סך כל הרגשות הללו בא לידי ביטוי, הן בתכנים והן בדרכי ההבעה, הפורצים את המוסכמות הקלאסיות. מקובל לראות בשארל בודלר וספרו "פרחי הרוע", כמבשרה של השירה המודרנית. מאפיינים למרות שלא כל שיר מודרני עונה על מאפייני השירה המודרנית, ולא כל שיר מודרני מחויב בכל המאפיינים, ישנם מספר קריטריונים נפוצים ביותר שניתן למוצאם ברוב השירים. עם זאת, נושא השיר והחוויה המרכזית שלו, קובעים בראש ובראשונה את השתייכותו לזרם המודרני של השירה. לפיכך, להלן מאפייני השירה המודרנית: נושא: כל נושא ראוי לכתיבה. מנושאים העומדים ברומו של עולם ועד לנושאים יומיומיים ביותר ו"בלתי אסתטיים" לכאורה. החוויה המרכזית: חוויה נפוצה של הדובר בשיר המודרני היא חוויה של אובדן ערכים ותסכול. משבר אמונה באלוהים ובאדם. תחושה של כישלון ויאוש. אווירה: כתוצאה מחוויית היאוש והחידלון אווירת רוב השירים היא אווירה פסימית: אווירה של עצב, ניכור ויאוש. המסר: המסר בדרך כלל מעורפל וניתן לפירושים שונים. רגשות: השירה המודרנית דוגלת בעמעום הרגש ובבוז לסנטימנטליות. המשורר "מרוחק" מהסיטואציה. הרגש נרמז בקצרה ובאיפוק. פעמים רבות נוקט המשורר בדרך האירוניה כדי להסוות את הרגש. סיטואציה: בדרך כלל מופשטת. פרטיה מעורפלים, האירוע נמסר ברמזים בלבד, המקום והזמן מופשטים, פרטים רבים חסרים וע"כ ניתנת לפרשנויות שונות. היסוד האישי האינטימי: נקודת המוצא של השיר המודרני היא בדרך כלל אגוצנטרית. האני השירי רואה את המציאות מנקודת ראות אישית וייחודית ואינו מנסה "להתחבר" לאיזו שהיא מציאות אובייקטיבית, שכן השירה המודרנית אינה מאמינה בקיומה של מציאות זו. מגמה זו מבליטה את תחושת הניכור של הדובר. סמלים ומטאפורות: שימוש רב בסמלים ומטפורות בלתי מקובלות הלקוחות מעולמו האישי של המשורר. ישנה מגמה של מקוריות ויצירתיות בשימוש באמצעי אמנותי זה. תאורי הטבע: השירה המודרנית מעמידה את האדם במרכז. יסוד זה מוצא את ביטויו בראש ובראשונה ביחס לטבע. בשיר המודרני מופיעים תאורי טבע רק בהקשר למשמעותם בחיי האדם. עקב כך תאורי הטבע אינם קונקרטיים לרוב, אלא הם משמשים כאמצעי לתיאור האדם ומופיעים בדרך כלל במשמעות סמלית. מבנה גמיש: שבירה מוחלטת של כל המוסכמות השיריות המקובלות: שבירה של התבניות השיריות המוסכמות כגון בלדה, פואמה וכו'. אורך שורות משתנה על פי צורכי היצירה, מסימטריה מוחלטת ועד להופעת מילה אחת בשורה. חירות מוחלטת במבנה הבתים. לעיתים רחוקות סימטריה, בדרך כלל בתים בעלי אורך שונה, או אי שימוש במבנה של בתים. חזרה על אלמנטים שונים בשיר להבלטת מגמתו. החריזה, אם קיימת, היא בדרך כלל חופשית. לעיתים אין כלל חריזה. מקצב חופשי, לא קבוע. לשון: בדרך כלל שפת דיבור. לעיתים אפילו לשון נמוכה וגסה. לעיתים נעשה שימוש אירוני בשפה באמצעות עירוב של רמות לשון שונות, או שימוש ברמזים ושיבוצים מקראיים. שימוש במקורות אלה ושיבוצם בסיטואציה נמוכה ויומיומית יוצר אפקט אירוני המבליט את משבר הערכים שאותו מבקש המשורר להעביר. תחביר: אין כל שמירה על כללי תחביר מקובלים. סימני הפיסוק משרתים את אווירת השיר. לעיתים אין כלל סימני פיסוק. בשיר המודרני מופיעות גלישות רבות. (גלישה: מעבר משורה לשורה שלא בהתאם למבנה התחבירי והרעיוני של המשפט). ראו גם ספרות מודרנית שירה לקריאה נוספת שמעון זנדבנק, מגמות יסוד בשירה המודרנית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, סדרת אוניברסיטה משודרת, תש"ן-1990 קטגוריה:שירה

זמן גאולוגי

הזמן הגאולוגי הוא קצב התרחשותם של המאורעות הגאולוגיים. הוא איטי מאוד וכה ארוך עד שקשה לנו לתפוס אותו בתודעתנו. ובכל זאת פיתח מדע הגאולוגיה שיטות למדידת הזמן הגאולוגי – שתי השיטות הנפוצות ביותר הן שיטת המאובנים והשיטה הרדיואקטיבית, אך יש גם שיטות נוספות. שיטת המאובנים שמאל|ממוזער|250px|שלד מאובן של דימטרודון מאובן הוא כל שריד של בעלי חיים או צמחים (או שרידים של פעילות של בעלי חיים) שהשתמרו באופן טבעי בסלע. יש מאובנים של עופות, של דגים, של יונקים, אבל גם של עלים או עצים, של מחילות וטביעות כף רגל – כל אלו נחשבים למאובנים. שיטת המאובנים היא שיטה למדידת גיל של סלע. היא לא נותנת גיל מוחלט/מדויק (כלומר אומרת "בן כמה הסלע"/מתי נוצר הסלע) אלא זמן יחסי, כלומר האם הסלע עתיק יותר מסלע אחר או צעיר ממנו. שיטת המאובנים מבוססת על תורת האבולוציה בעולם החי והצומח, תורה שהגה החוקר והמדען צ'ארלס דרווין. תורה זו טוענת שבעולם הביולוגי חלה התפתחות מבעלי חיים וצמחים פשוטים וראשוניים (אמבות, בקטריות וכו') לבעלי חיים וצמחים מורכבים ומתקדמים יותר (יונקים, צמחי סחלב – הצמחים המתקדמים ביותר וכו'). מחקר השוואתי של מאובנים של בעלי חיים וצמחים שהשתמרו בסלע מאפשר לקבוע את גילו היחסי – הסלע שיכיל מאובנים פרימיטיביים יהיה קדום לסלע שיכיל מאובנים של בעלי חיים וצמחים מתקדמים. לא כל מאובן הוא מאובן טוב לצורך השוואה בין דוגמאות סלע, ונעדיף מאובנים בעלי התכונות הבאות: מאובנים שלמין שלהם היה טווח קיום קצר (המין נוצר, חי ונכחד תוך זמן קצר של מספר מיליוני שנים). מאובנים של בעלי חיים שהייתה להם תפוצה גאוגרפית נרחבת ביותר (כדי שההשוואה תהיה כלל עולמית ולא מקומית). בעלי חיים ימיים עונים של שני הקריטריונים (תפוצה גאוגרפית וזמן חיים קצר למין).המאובנים הטובים ביותר להשוואה נקראים מאובנים מנחים – אלו מאובנים של בעלי חיים ימיים שהיה להם טווח קיום קצר (למין שלהם, לא לפרט בודד), שהייתה להם התפשטות גאוגרפית נרחבת, בעלי קליפה קשה, נוכחות נרחבת בסלעים והם קלים להגדרה. דוגמאות בעזרת הטבלה מספרו של עקיבא פלכסר "גיאולוגיה – יסודות ותהליכים", עמוד 203: מאובנים שנקראים טרילוביטים חיו רק בעידן שנקרא עידן הפלאוזואיקון. לכן סלע שיש בו טרילוביטים הוא מזמן עידן הפלאוזואיקון. אם לעומת זאת נמצא בסלע שלנו גם טרילוביטים וגם ספירפרים, הרי שצמצמנו את זמן הסלע לפלאוזואיקון העליון. תפוצת הדינוזאורים מוגבלת לעידן המזוזואיקון בלבד. אולם אם נמצא בדגימת סלע שרידי דינוזאורים ושרידי יונקים, צמצמנו את זמן הסלע לתקופת הקרטיקון. אמוניטים חיו עד לסוף תקופת הקרטיקון, אבל למינים רבים של אמוניטים יש טווח חיים קצר ולכן הם נחשבים למאובנים מנחים מעולים (האמוניטים נכחדו ביחד עם הדינוזאורים). ברכיופוד מסוג לינגולה וצדפה מסוג פקטן הן שתי דוגמאות למאובנים שאינם יכולים לשמש מאובנים מנחים מכיוון שהם התקיימו במשך כל הזמנים. האדם נוצר לפני זמן קצר מאוד יחסית – מציאת מאובן של אדם בסלע תתארך את הסלע לתקופה הגאולוגית הצעירה ביותר – תקופת הרביעון. מהדוגמאות הנ"ל ראינו שניתן לקבוע גיל של סלע בעזרת מספר מאובנים או על פי מאובן בודד בעל טווח קיום קצר. יתרונות השיטה מהירה יחסית – רואים ומזהים מאובן ומיד יודעים את הזמן היחסי. אין צורך במכשור מיוחד ומסובך – אם המאובנים אינם נראים בעין ניתן לראותם במיקרוסקופ פשוט, כך שניתן להשתמש בשיטת המאובנים גם בשדה (בשטח). חסרונות השיטה השיטה אינה נותנת גיל מוחלט אלא גיל יחסי בלבד. לא בכל סלע יש מאובנים – למשל גרניט הוא סלע ללא מאובנים כלל ולכן לא נוכל לתארך אותו בעזרת שיטת המאובנים. השיטה הרדיואקטיבית השיטה הרדיואקטיבית נותנת זמן מוחלט – מתי בדיוק נוצר הסלע, ובכך יתרונה הגדול. השיטה הרדיואקטיבית מבוססת על העובדה שאיזוטופים מסוימים הם בלתי יציבים ומתפרקים בצורה ספונטנית ליסודות אחרים (תוך שחרור אנרגיה). למשל אשלגן מתפרק והופך לארגון, אורניום הופך לעופרת וכו'. מתברר שלהתפרקות הרדיואקטיבית יש קצב מסוים וקבוע, ששונה מחומר לחומר, לדוגמה: יש לנו 800 אטומים של רובידיום. אחרי 1,622 שנים חצי מהאטומים של הרובידיום הפכו לאטומים של רדון. נשארנו עם 400 אטומים של רובידיום. כעבור עוד 1,622 שנה, חצי מהם הפכו לרדון, וכך הלאה. הזמן שבו מופחתת כמות מסוימת של חומר למחציתה על ידי פירוק רדיו אקטיבי נקרא "זמן מחצית חיים" והוא שונה מחומר לחומר. פחמן 14 הוא איזוטופ בלתי יציב אשר מתפרק והופך לפחמן-12. זמן מחצית החיים שלו הוא 5,717 שנה, כלומר: תוך 5,717 שנים הופכת מחצית הכמות של פחמן-14 לפחמן-12. בעזרת פחמן-14 מתארכים גיל של מאובנים, וגם ממצאים אחרים ממקור אורגני (חי וצומח). לדוגמה, רמת הגולן עשויה בזלת – סלע שאין בו חלקים אורגניים. באחד מזרמי הלבה שהתקשו והפכו לסלע בזלת נמצאה כבשה מאובנת אשר נלכדה בזרם הלבה החם, מתה, וכשהלבה התקררה לבזלת היא נשארה בתוכה. תיארוך שרידי הכבשה על ידי פחמן-14 קבע שהיא בת 4,000 שנה. מכאן מסיקים שהרי הגעש של רמת הגולן היו פעילים גם לפני 4,000 שנה. שיטת תיארוך פחמן-14 נחשבת טובה עד גיל של 40,000 שנים, ומאבדת מהדיוק שלה אחר כך. הסיבה היא שבמאובנים בני ארבעים אלף שנים, יחס הכמויות בין פחמן 14 לפחמן 12 הוא בערך 1:128. עבור מאובנים ישנים יותר היחס יורד לחצי בכל 5,717 שנים. כך, למשל, עבור מאובן בן מאתיים אלף שנים, היחס הוא בערך אחד ל-35 מיליארד, וקשה למדוד יחסים כאלה. הנוסחה לחישוב גיל הסלע באמצעות השיטה הרדיו-אקטיבית אם מחצית מהאטומים מסוג "מקור" (או מוצא) הופכים לאטומים מסוג "תוצאה" כעבור Y שנים, ואם יש בסלע S אטומים מסוג מקור ו-R אטומים מסוג תוצאה, אז גיל הסלע הוא: הנוסחה משתנה קצת במקרה שבמצב ההתחלתי נוכחים בסלע גם חומר המוצא וגם חומר התוצאה, כמו במקרה של תיארוך לפי פחמן 14. דוגמה ליישום השיטה: נניח שמצאנו בסלע 600 אטומים של רדון ו־200 אטומים של רובידיום. בן כמה הסלע? אפשר לחשב בלי הנוסחה: בעבר היו בו 800 אטומים, וכולם של רובידיום. כעבור 1,622 שנים הפכו מחציתם לרדון. עתה היו בסלע 400 אטומי רדון ו-400 אטומי רובידיום. כעבור עוד 1,622 הפכו מחצית מ-400 אטומי הרובידיום הנותרים לרדון, ונותרו 200 אטומי רובידיום ו-600 אטומי רדון. כלומר, התקופה שחלפה היא 2*1622=3244 שנים. אפשר גם להציב בנוסחה:הגיל הוא יתרונות השיטה נותנת זמן מוחלט של גיל הסלע ההתפרקות הרדיואקטיבית היא ספונטנית ואינה תלויה בגורמים חיצוניים כמו לחץ וטמפרטורה – אם יש חומר רדיואקטיבי בסלע הוא יתפרק בוודאות ובקצב קבוע. חסרונות השיטה מסובכת יותר ולוקחת זמן רב יותר משיטת המאובנים. דורשת מכשור מתקדם (שיספור אטומים) שקיים רק במעבדות. לא בכל סלע יש יסודות רדיואקטיביים וגם אם יש, ייתכן שהם "נשטפו" בחלקם מהסלע או שהתווספו אטומים נוספים של החומר ממקור חיצוני אחר, וזה משנה את מספר האטומים של החומר ומעוות את התוצאה. הדיוק מוגבל למשכי זמן שבהם יש כמויות משמעותיות הן מחומר המוצא והן מחומר התוצר. ראוי לציין שלמעשה שיטת המאובנים כיום הפכה משיטה שנותנת גיל יחסי, לשיטה שנותנת זמן מוחלט – בעזרת השיטה הרדיואקטיבית תארכו מתי חי כל מאובן ומאובן כך שמאובן מעכשיו יעיד על זמנו המוחלט של הסלע ולא על זמנו היחסי. שיטות נוספות למציאת הזמן הגאולוגי קביעת גיל בעזרת טבעות עצים – גזעי עצים גדלים מן המרכז והחוצה, בטבעות. עובי הטבעת משתנה בהתאם לתנאי האקלים. ספירת הטבעות מעידה על הגיל. קביעת גיל הסלע בעזרת פלאומגנטיזם – כלומר בעזרת התכונות המגנטיות ש"התאבנו" בסלע. בסלעים מסוימים ישנם מינרלים ברזליים שמצביעים לכיוון צפון בדומה למצפן. מסתבר שהיו תקופות בהם הצפון היה דווקא בדרום כלומר תקופות בהם המצפן היה מצביע דרומה. בסלעים מסוימים אכן המינרלים מצביעים דרומה וזה עוזר בתארוך הסלע לאותן התקופות. קביעת גיל הסלע בעזרת משקעים אגמיים הנקראים וורוות – בתחתית כל אגם מצטברים משקעים: בעונה הגשומה צבעם יהיה חום בגלל הסחף המגיע לאגם עם הנחלים, ובעונה היבשה יהיה צבע המשקעים לבן. כשהאגם נעלם נשארו רק אותם שכבות דקות של משקעים (ורוות) וכל מה שנותר לנו לעשות הוא לספור: שכבה לבנה + שכבה חומה = שנה אחת. גאולוגים ישראלים ספרו שכבות דקיקות כאלה באזור ים המלח ותארכו את האגם הקודם שהיה שם (שמו – ימת הלשון והוא נמשך עד הכנרת). הם ספרו 60,000 שכבות, כלומר זהו גילו של האגם. ראו גם לוח הזמנים הגאולוגי – טבלה של כל התקופות הגאולוגיות לקריאה נוספת עקיבא פלכסר וענת ילין-דרור, גאולוגיה: כדור הארץ - חומרים מבנה ותהליכים, הוצאת כתר. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:גאוכרונולוגיה קטגוריה:זמן ko:지구의 진화

מספר סודר

בתורת הקבוצות, מספר סודר (באנגלית: Ordinal number) הוא טיפוס סדר של קבוצה סדורה היטב. את רעיון המספרים הסודרים הגה לראשונה אבי תורת הקבוצות גאורג קנטור, במסגרת עבודתו על קבוצות נגזרות. המוטיבציה להגדרת המספרים הסודרים מגיעה מהרצון להכליל את התכונות המועילות של המספרים הטבעיים. למספרים הטבעיים שני תפקידים עיקריים: מנייה וייצוג כמות; סדר ומיקום בסדרה. במסגרת תורת הקבוצות מגדירים את המספרים המונים כהכללה של המספרים הטבעיים במובן הראשון, כך שניתן יהיה לייצג גם כמויות אינסופיות. המספרים הסודרים מוגדרים במטרה להכליל את המובן השני, כך שניתן יהיה לדבר על איברים במקומות "אינסופיים" בסדרה. המספרים הסודרים הראשונים הם המספרים הטבעיים (בתורת הקבוצות מקובל להחשיב את כמספר טבעי). לאחריהם מגיע הסודר האינסופי הראשון, (אומגה). מתאפיין בכך שהוא "הסודר הקטן ביותר שגדול מכל מספר טבעי". לאחריו מגיעים הסודרים: הגדרה למספרים הסודרים מספר הגדרות, להלן הנפוצה שבהם. קבוצה נקראת סודר אם מתקיימים התנאים הבאים: היא קבוצה טרנזיטיבית. יחס השייכות ל- הוא סדר טוב על . התכונה הראשונה שמופיעה מאפשרת הגדרת סדר בין סודרים: עבור סודרים . כמו כן סדר זה בין סודרים הוא סדר טוב. עוקב הגדרת פעולת העוקב: . סודר ייקרא סודר עוקב, אם קיים סודר אחר כך שמתקיים , וסודר גבולי אחרת (לעיתים לא מתייחסים ל-0 כאל סודר גבולי מטעמי נוחות).סודר מונה (לעיתים נקרא "סודר פותח") הוא סודר שאינו שווה-עוצמה לאף סודר קטן יותר. אקסיומת היסוד מבטיחה שאם היא קבוצה טרנזיטיבית ויחס השייכות ל- הוא סדר קווי על , אז יחס זה הוא גם סדר טוב על . הסודרים הסופיים סודר נקרא סודר סופי אם הוא או שהוא עוקב של סודר סופי. בניית המספרים הטבעיים של ג'ון פון נוימן מתלכדת עם המספרים הסודרים הסופיים: הסודרים הסופיים הם סודרים עוקבים וסודרים מונים. סודרים נוספים ממוזער|215px|המחשה של מבנה המספרים הסודרים: אינסוף סדרות של מספרים אינסופיים. לפי אקסיומת הקבוצה האינסופית קיימת קבוצת כל הסודרים הסופיים.קבוצה זו: , היא הסודר האינסופי הקטן ביותר. ניתן להמשיך ולהגדיר סודרים נוספים בעזרת פעולת העוקב ובעזרת איחוד הסודרים הקודמים. למשל: תכונות כל איבר של סודר הוא סודר בעצמו; אם סודר, אז גם סודר; אם היא קבוצה של סודרים, אז הוא סודר; אם היא קבוצה (או מחלקה) של סודרים, אז הוא סודר. סודר זה הוא המינימום ב-; עבור שני סודרים שונים, מתקיים בדיוק אחד מהבאים: או ; קבוצת הסודרים הסופיים מהווים מודל לתורה של אקסיומות פאנו. תכונה מעניינת נוספת שמתקבלת היא הפרדוקס של בּוּרָלִי-פוֹרְטִי, ששולל את קיום "קבוצת כל המספרים הסודרים". משום כך, לא ניתן לדבר בתורת הקבוצות על "קבוצת כל המספרים הסודרים", כשם שבגלל הפרדוקס של ראסל לא ניתן לדבר על "קבוצת כל הקבוצות". בלשון תורת הקבוצות, נאמר כי אוסף כל הסודרים הוא מחלקה ולא קבוצה. לכל קבוצה ויחס סדר שלה , אם הסדר הוא סדר טוב קיים סודר יחיד כך ש- , כאשר הסימון מציין שקיים איזומורפיזם ביניהם (פונקציה חד-חד-ערכית ועל, ששומרת את הסדר בין האיברים). נקרא טיפוס הסדר של ומסומן . נציין כי ניתן להגדיר מספר סדרים טובים על אותה קבוצה לפי יחס סדר שונה. מהתכונה הנ"ל ניתן להסיק תכונה מעניינת נוספת: תהי קבוצה שניתנת לסידור טוב (כלומר, שניתן להגדיר עליה סדר טוב אחד או יותר). נסתכל על קבוצת הסודרים שאיזומורפיים לה: . הקבוצה היא קבוצה של סודרים. כפי שאמרנו, חיתוך של קבוצת סודרים הוא סודר, ולכן סודר.כעת נוכל להגדיר את העוצמה של הקבוצה כסודר המינימלי שאיזומורפי לה, קרי: .ניתן להראות שסודר מסוג זה הוא תמיד סודר מונה. הקשר בין סודרים לעוצמות אחת המטרות של הגדרת הסודרים היא לתת ביסוס פורמלי למושג העוצמה, ואכן ניתן להשיג מטרה זו בהנחת אקסיומת הבחירה. במערכת האקסיומות של צרמלו-פרנקל, אקסיומת הבחירה שקולה למשפט הסדר הטוב, ולכן כל קבוצה ניתנת לסידור טוב, ומכאן הגדרת העוצמה שהוצגה קודם מוגדרת היטב עבור כל קבוצה. נוכל להגדיר את המספרים המונים בתור הסודרים המונים. באופן זה נזהה כל מונה כסודר המונה שעוצמתו היא המונה הנ"ל, למשל את (אָלֶף אֶפֶס) נזהה עם . תחת הגדרה זו ישנה טריכוטומיה בין עוצמות של קבוצות; כלומר, עבור שתי קבוצות שונות זו מזו, מתקיים בדיוק אחד מהבאים: או (לא ניתן להוכיח זאת ללא אקסיומת הבחירה). פעולות בין סודרים כפי שניתן להגדיר פעולות על מספרים מונים, ניתן גם להגדיר פעולות על מספרים סודרים. פעולות על סודרים אינן בהכרח מתלכדות עם פעולות על מונים. למשל, מזוהה עם , אולם לפי ההגדרה מטה , בעוד שלפי משפט קנטור . חיבור ניתן להגדיר חיבור סודרים במספר דרכים; נציג שתיים מתוכן: הגדרה 1 הגדרה זו היא הגדרה אינדוקטיבית. , עבור חיבור עם ; , עבור חיבור סודר עוקב ; , עבור חיבור סודר גבולי . הגדרה 2 נגדיר את באופן הבא: נסתכל על יחד עם יחס הסדר בו איברי שומרים על סדרם הפנימי, איברי שומרים על סדרם הפנימי ואיברי קטנים מאיברי . ניתן להראות, כי יחס סדר זה הוא יחס סדר טוב. כעת ניתן להגדיר את החיבור כטיפוס הסדר (ראו הגדרה מעלה) של האיחוד הנ"ל, תחת יחס הסדר המדובר: . ניתן להראות, כי שתי ההגדרות שהוצגו שקולות זו לזו. כפל באופן דומה, ניתן להגדיר כפל סודרים במספר דרכים; נציג שתיים מתוכן: הגדרה 1 הגדרה זו היא הגדרה אינדוקטיבית, בדומה להגדרת החיבור. , עבור כפל ב-; , עבור כפל בסודר עוקב ; , עבור כפל בסודר גבולי . הגדרה 2 באופן דומה להגדרת החיבור השנייה, נגדיר כאשר יחס הסדר הוא יחס הסדר הלקסיקוגרפי. חזקה באופן דומה, ניתן להגדיר העלאה בחזקת סודרים במספר דרכים; נציג את אחת הדרכים. בדרך זו נגדיר חזקה באופן אינדוקטיבי. , עבור העלאה בחזקת ; , עבור העלאה בחזקת סודר עוקב ; , עבור העלאה בחזקת סודר גבולי . קישורים חיצוניים בועז צבאן, החלום של קנטור, המחלקה למתמטיקה ומדעי המחשב, אוניברסיטת בר-אילן. קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:תורת הקבוצות קטגוריה:קבוצות סדורות

ויז'ואל בייסיק

שמאל|ממוזער|250px|תמונת מסך של Visual Basic 6 שמדגימה כתיבה של התוכנית Hello world ויז'ואל בייסיק (באנגלית: Visual Basic, או בקיצור VB) היא שפת תכנות מונחית אירועים וסביבת פיתוח משולבת (IDE) שפותחה על ידי חברת מיקרוסופט. השפה מוגדרת למעשה כשפת פיתוח אפליקציות מהיר (RAD) לממשקי משתמש (GUI) ומערכות עיבוד נתונים. השפה הושקה לראשונה כ-Visual Basic 1.0 ב-1991 וגרסתה האחרונה (VB6) יצאה בשנת 1998. החברה הוסיפה לתמוך בה בתמיכה המורחבת עד מרץ 2008. יורשתה היא VB.NET, שהיא שפה מודרנית בעלת יכולות מלאות (אם כי רבות מתכונותיה של VB הוטמעו גם בשפת C#). שפת VB יועדה לסביבת מערכת ההפעלה Windows בלבד, אך יש לה מימושים גם בלינוקס (Gambas). שפות הסקריפטים VBA ו- VBScript הן תת-גרסאות של VB. היסטוריה ממוזער|שמאל|אלן קופר היוצר של עיצוב הגרירה וההשלכה לממשק המשתמש של ויז'ואל בייסיק יסודותיה בשפת BASIC שהייתה שפת תכנות פופולרית בשנות השמונים, אף שהייתה חסרה מבני בקרה בסיסיים ולכן הקוד שנכתב בה נחשב "קוד ספגטי". בעיות אלה נפתרו ב־Visual Basic ששאבה רבות מהרעיונות והתחביר של שפת פסקל, כמעט בכל היבט אפשרי: צורת הגדרת בלוקים, מבנה הפונקציה, משפטי בקרה, אופרטורים ועוד, ומאידך לא הייתה גמישה ויעילה תכנותית כפסקל. השימוש שייעדו לשפה במיקרוסופט היה יצירת אבות טיפוס של תוכנות, שיכתבו לאחר מכן בשפות אחרות. הגרסה הראשונה פותחה והוצגה לראשונה בכנס Windows world באטלנטה ב-20 במאי 1991, יחד עם חלונות 3.1. באותה תקופה לא היו כמעט כלי פיתוח לכתיבת ממשקי משתמש למערכת ההפעלה Windows, שהייתה עוד בחיתוליה. עיצוב גרירה והשלכה באמצעות עכבר ליצירת ממשק משתמש נגזר מאב טיפוס של מחולל טפסים שפותח על ידי אלן קופר והחברה שלו "Tripod". מיקרוסופט התקשרה עם קופר וחבריו במטרה לפתח Tripod למערכת טופס לתכנות עבור Windows 3.0, תחת שם הקוד "Ruby" (אין קשר לשפת תכנות רובי). Tripod לא כללה כלל שפת תכנות. מיקרוסופט החליטה לשלב את רובי עם בייסיק כדי ליצור את Visual Basic. מחולל ממשק רובי סיפק את החלק "החזותי" של Visual Basic בשילוב עם "EB" מנוע בייסיק משובץ שעוצב למערכת מסד נתונים "אומגה" הנטושה של מיקרוסופט. רובי גם סיפק את היכולת לטעון ספריות קישור דינמיות המכיל פקדים נוספים (שנקרא אז "gizmos"), שהפכו מאוחר יותר לסיומת VBX. בשלביה הראשוניים השפה הייתה חלשה למדי, ובעלת ביצועים נחותים ותחביר פרימיטיבי וחסר גמישות, ולכן לא התאימה למערכות מסחריות, אך במהלך השנים, במיוחד החל מגרסאות 5 ו־6 שבהן הוספו פקדים שיתופיים, יכולת של הידור של הפרויקט לקובצי EXE ,DLL ו־ActiveX וכן פקדי משתמש ומסכי MDI, היא נעשתה חזקה למדי והתאימה להיבטים תכנותיים מסוימים, ובמיוחד ליצירת ממשק משתמש גרפי ולעבודה מול מנועי בסיסי נתונים. בעקבות או במקביל להצלחה של VB יצאו תוכנות דומות כמו דלפי של בורלנד ומחולל היישומים Access של מיקרוסופט. פיתוח השפה הופסק אחרי גרסה 6, הסתיימה ב-31 במרץ 2005, והתמיכה המורחבת הסתיימה במרץ 2008. עם זאת, הרכיבים העיקריים של סביבת הפיתוח Visual Basic 6 פועלים בכל גרסאות 32 סיביות של Windows עד וכולל Windows 11. במקום VB6 מיקרוסופט פיתחה את Visual Basic.NET, כחלק מ-.NET בשפה זו מומשו כל עקרונות התכנות מונחה עצמים, תחביר השפה הוגמש וחוזק, והיא חוברה אל פלטפורמת הדוט נט. המעבר של מיקרוסופט לשפה דומה אך שונה שמצריכה עקומת לימוד גבוהה ושיכתוב קוד רב (למרות תוכנת המרה אוטומטית שפיתחה מיקרוסופט) גרמה לאכזבה רבה אצל חלק ניכר ממתכנתי VB ולנטישה מאסיבית של המתכנתים לפלטפורמות אחרות. מאפיינים של Visual Basic שמאל|ממוזער|250px|פונקציה בשפה השפה היא בעיקרה שפת תכנות חזותי מהירה, מונחית אירועים, בעלת טיפוסיות חלשה, שיש בה תמיכה חלקית בתכנות מונחה עצמים. תכנות חזותי באמצעות ממשק משתמש גרפי: התכנות החזותי, שבו חלק ממלאכת התכנות מומר בגרירת פקדים (שהם אובייקטים תכנותיים שלמים) וציורם על-גבי טופס, דבר המחולל קוד מתאים. עדכון המאפיינים של הפקדים נעשה בגיליון מאפיינים, בהקלדה ובבחירה מתוך תיבות רשימה וטפסים שונים, והפעלתם באמצעות קריאה לשיטות הקיימות בהן. התפיסה הזו הורחבה לכלים בונה המחלקה שמאפשר בתכנות חזותי ליצור מחלקות, ולבונה השאילתה המאפשר ליצור שאילתות SQL בצורה גרפית. כמו כן, הפרדיגמה התכנותית ב-Visual Basic היא שתחילה יוצרים את הממשק הגרפי בציור הפקדים והגדרתם ולבסוף מגיעים אל הפונקציונליות של הקוד שמאחורי האובייקטים של הממשק, כך שהולכים מן הכלל אל הפרט. תכנות מונחה אירועים: לכל אחד מהפקדים המוצגים בממשק המשתמש מוגדרת בתוכנית סדרה של שגרות, המתבצעות כאשר מתרחש האירוע המתאים, כגון כניסה לפקד, יציאה ממנו, פעולת עכבר או מקלדת עליו, שינוי תוכנו ועוד. הביצוע הסדרתי המסורתי של תוכנית מחשב, באופן ליניארי פקודה אחר פקודה, הוחלף בשפה זו בביצוע מונחה אירועים: כל אירוע מפעיל את השגרה המתאימה לו. פשטות וידידותיות: התכנות בשפה זו פשוט וקל יחסית בניגוד לשפות שיש בהן מורכבות וסיבוכיות רבה (טיפוס מחרוזת אחד לעומת מספר רב של טיפוסי מחרוזת בשפת C++). בשפה זו קיימת אוריינטציה אנושית, כך שלפקודות והמילים השמורות והפונקציות של השפה, יש משמעות באנגלית פשוטה שאינה טכנית. בשפה זו מוטמעות פונקציות רבות כחלק ממנה, כך שקל ופשוט למשל לבצע פעולות על מחרוזות או תאריכים. גם התכנות החזותי מפשט את הכתיבה בשפה זו. אבל מאידך המחיר בתשלום על הפשטות הוא בהיעדר גמישות תכנותית, ומוגבלות רבה בניסיון לבצע דברים מורכבים. אוטומציה פנימית: השפה לוקחת על עצמה חלק מעבודת המתכנת היכן שהדבר אפשרי: כך למשל בשפה ניתן להשתמש במשתנים מבלי להגדירם כלל. בפעולות השמה מתבצעת המרה (קסטינג) אוטומטית בין סוגי משתנים כאשר הדבר אפשרי, אפילו בין מספר שנמצא במשתנה מחרוזתי לבין משתנה מספרי או בין מערכים של בתים למחרוזת. ניתן להגדיר משתנה מסוג משתנה (variant) שיכול לשנות את הטיפוס שלו לכל סוג במהלך הריצה, לפי סוג הנתונים שמשימים אליו. שימוש נפוץ בו הוא השמה של פונקציה שמחזירה מערך בגודל שאיננו ידוע מראש. אפשר להגדיר מערכים דינמיים שניתן לשנות את גודלם תוך כדי ריצה. בנוסף, קיימות בשפה בדיקות פנימיות שונות, ללכידת באגים נפוצים כמו למשל לכידת חריגה מאיברי מערך. מודולריות: שפת VB היא שפה "פתוחת קצוות" (Open-Ended). לשפה זו היו אפשרויות הרחבה, באמצעות פקדי VBX, שנכתבו בשפת C. (בגרסאות 1–3). יורשיהם של פקדים היו פקדי OCX (שכיום מכונים פקדי ActiveX), וניתן לכותבם בשפות שונות, באמצעות טכנולוגיית COM. הפקדים הם למעשה מיני תוכנות, המשמשים כאבני הבניין של התוכנית, ויוצרים בה מבנה מודולרי. בהמשך נוצרו פקדים נוספים לפי נושאים ותחומים, באופן שכיסו חלק נרחב מנושאי התכנות הקיימים, והביאו נושאי תכנות מסובכים לידי פשטות תכנותית, החל מפקד טורי שמטפל ביציאות המחשב ופקד היוצר תקשורת לאינטרנט וכלה בפקד שנותן פונקציונליות של לוח שנה. הפקדים ופקדי המשתמש של VB הם למעשה יישום של תכנות מונחה עצמים. שפת תכנות סינתטית: שפה שהיא שילוב של שפה מפורשת ושפה מהדרת. השפה במקורה היא שפה מפורשת, בה כל פקודה מורצת ברגע שמגיעים אליה, כך שאין כל צורך להדר את הקוד כולו, לפני כל ריצת ניסוי, ואפשר גם לשנות קוד תוך כדי ריצה (edit and continue), דבר שמאפשר לתהליך הפיתוח להיות יעיל ומהיר. ומצד שני התוכנית המוגמרת, זו המוגשת למשתמש, עוברת הידור לשפת מכונה, כך שמתקבלת לבסוף תוכנית יעילה יותר (הגם שהיא עדיין איטית משמעותית משפות תכנות כמו C). חידושים עיקריים בשפה משתנים מורכבים כמו מחרוזת (String), תאריך (Date), מטבע (Currency), משתנה (Variant - שיכול להחזיק כל סוג משתנה), ואובייקט (Object). שילוב פונקציות חישוביות לתמיכה במשתנים מורכבים, כמו פונקציות לחישוב תאריכים או פונקציות מחרוזתיות. (למשל פונקציית DateDiff לחישוב הפרשי תאריכים, ופונקציית Split שמפצלת מחרוזת למערך). טיפול מיוחד במערכים ואוספים. אובייקט אוסף (Collection), מערכי פקדים, ולולאת טווח (For Each) למעבר על מערכים ואובייקטי אוספים. תכנות חזותי מקיף שמהווה את ליבת הפיתוח: שימוש בטופס, פקדים, מאפיינים ואירועים, שמהווה אב טיפוס לשפות הדוט נט. סביבת הפיתוח שמאל|ממוזער|250px|תמונת מסך של סייר האובייקטים ב- VB 6 שמאפשרת לאתר ולחקור שיטות, מאפיינים ואירועים של אובייקטים סביבת הפיתוח של VB כוללת מספר של חלונות: חלון הקידוד המרכזי בו אפשר לצייר את הטופס או לכתוב את הקוד. בחלון הטופס ניתן לצייר את הטופס, לבחור פקד מסוים וכדומה. בחלון הקוד אפשר לקבל רשימה של כל האובייקטים ולקבל רשימה של כל שגרות האירוע שלהם. בכתיבה ניתן לקבל השלמה בכתיבת מילים, וכן לקבל את המבנה של הפונקציה וצורת הפרמטרים שלה תוך כדי הקלדה. חלונית ארגז כלים (Toolbox) בו מופיעים אייקונים של הפקדים הקיימים לשרטוט על גבי הטופס. ניתן לגרור ייצוג של פקד לטופס ובכך לחולל קוד שיוצר את הפקד בטופס. סייר הפרויקט (Project Explorer) בו אפשר לבצע חיפוש ולנווט בין כל רכיבי הפרויקט. סייר האובייקטים (Object Explorer) בו אפשר לאתר ולנווט בין האובייקטים השונים, ולקבל מידע על כל הפונקציות, המשתנים והקבועים שהפרויקט מקושר אליהם ויכול לעשות בהם שימוש. חלון מאפיינים (Properties) בו אפשר לקבל מידע ולבצע שינויים בתכונות של האובייקט שנבחר באמצעות תיבות טקסט ותיבות משולבות כמו גם בטפסים מיוחדים לשינוי צבע וגופן למשל. חלונית תסדיר טופס (Form Layout) באמצעותו ניתן לקבוע את מיקום הטופס במסך, בתחילת הריצה באופן חזותי. חלון מידי (Immediate) בו אפשר להפעיל ביטויים מתמטיים ופונקציות כדי לקבל תוצאות באופן מידי מבלי להריץ את התוכנה מחדש. חלונית צפייה (Watches) בו אפשר לבחון משתנים וביטויים בנקודות עצירה של התוכנית. חלונית מקומי (Locals) בו אפשר לבחון אובייקטים מקומיים מבלי לבקש אותם. טופס References, באמצעותו ניתן ליצור קישור של הפרויקט לספריות חיצונית. אפשר להוסיף תוספים לVB, וישנם כמה תוספים שמובנים בו ובאים כברירת מחדל. הטופס שמאל|ממוזער|250px|תמונת מסך אופיינית של התוכנה בגרסתה השישית. בחלק השמאלי סימולי הפקדים, בחלק האמצעי טופס, ובחלק הימני נווט הפרויקט וחלון מאפיינים. הטופס הוא לב ליבה של שפה זו. התפיסה היא שמתחילים בשלב החזותי. יוצרים את כל הטפסים של הפרויקט, נותנים תפקודיות ראשונית לכל טופס, באמצעות ציור של פקדים מובנים ושל פקדי Active X על גבי הטופס (שווה להכרזה של משתנה). קינפוג מאפייני הפקדים שבאמצעות חלון התכונות, וכתיבת קוד VB היכן שצריך (גישה נוחה לקוד הרלוונטי בהקלקה כפולה על הטופס או על הפקד). בחלון הקוד אפשר לקבל את רשימת כל האירועים של הטופס ופקדיו, ובבחירת אירוע נוצרת לה אוטומטית שגרת אירוע עם כל הפרמטרים הרלוונטיים. בשגרה יש לכתוב קוד או לקרוא לשגרה/פונקציה שנמצאת במקום אחר. במקרה שעדיין הפונקציונליות הדרושה חסרה, אפשר ליצור הפניה לפונקציות בקובצי DLL או לקובצי COM, או להכריז על פונקציות שנמצאת ב-APIs של המערכת, או לכתוב את הקוד הנצרך במודול או במחלקה. בגישה הזו הטופס משמש כמֵכל (container) שמחזיק בתוכו את הפקדים השונים, כך שכאשר מעתיקים את הטופס כל הפקדים שבו מועתקים אף הם. בנוסף הטופס משמש גם כאוסף לכל הפקדים (collection) וכך אפשר באמצעות הטופס לעבור על כל הפקדים באופן סדרתי באמצעות לולאה. ישנם חלק מהפקדים שיש להם מאפיין של מֵכל, כך שהם יכולים לשמש בטופס כתת-טופס, ולהכיל בתוכם פקדים שונים (יעיל לקבץ פקדים סביב נושא מסוים). ויש חלק מהפקדים שמכילים בתוכם אוסף של פריטים כמו למשל פקדי תיבת רשימה ותיבה משולבת שמכילים אוסף של רשימות. User Control זהו טיפוס פקד מיוחד שנוצר בידי המתכנת, שהוא מעין מיני טופס, ובעצם הוא מעין ActiveX פנימי של VB. כשם שאפשר ליצור בשפות תכנות טיפוסי משתנים, המבוססים על משתנים קיימים, כך אפשר ב-VB ליצור טיפוסי פקדים חדשים, המבוססים על פקדים קיימים או על שיטות גרפיות של השפה. יוצרים אותו כשם שיוצרים טופס, וברגע שהוא קיים במערכת, נוסף אייקון שלו בסרגל הכלים ואפשר לצייר אותו בכל טופס בפרויקט כשם שמציירים פקד רגיל. זהו למעשה יישום של התפיסה המונחית עצמים והתפיסה המודולרית. לרכז פונקציונליות במחלקה סגורה, שמתקשרת עם החוץ באמצעות תכונות ומתודות חיצוניות. יחודו על סתם מחלקה שהוא בנוסף לקוד יכול להיות בעל מופע חזותי. שימוש פשוט יכול להעשות בו על מנת להכליל טופס אחד בטופס אחר, אך אפשר ליצור באמצעות טיפוס זה פקדים מורכבים. הפקד מתאפיין בקלות שבה ניתן ליצור אותו, ויתרון נוסף בו שניתן לראות את האפקט התכנותי שבו בטופס אחר, גם שלא בזמן ריצה. VB הורישה את הטיפוס הזה לסביבת הדוט נט. פקדים שיתופיים ל-VB5 ול-VB6 הוספו פקדי ActiveX שיתופיים רבים בקובצי OCX. בין הפקדים הללו יש פקדי רבים ומגוונים, שחלקם פועלים באופן הדדי. הצירוף של פקדים אלו הרחיב באופן משמעותי את היכולות של שפה זו, ואפשר למתכנתים לבצע דברים רבים באופן קל ופשוט. בין הפקדים הרבים ניתן למנות: פקדי תצוגה שבין היתר איפשרו הצגת נתונים באופן היררכי ומדורג, אחסון תמונות, הצגת רשימות נתונים באופן חזותי, יצירת חיץ בין חלקים בטופס, שילוב קטעי וידאו, גישה לתאריכים, יצירת וניהול תפריטים, שורת סטטוס ועוד. פקדי תקשורת שונים: ליציאה הטורית, לטלפוניה, לשליחת מייל, לגלישה באינטרנט ולתיקשור עם שרתים בפרוטוקולים שונים, כמו FTP וגופר. ופקדי מסד נתונים שאיפשרו תקשורת עם מסדי נתונים, ניווט וקליטת נתונים ותצוגתם בטופס באופנים שונים. למעשה בסביבת הדוט נט חלקם של פקדים אלו אומצו, והפכו להיות פקדים מובנים בסביבת הפיתוח, כאשר האינטגרציה שלהם שופרה, כמו גם מאפיינים ומתודות ששוכללו ונוספו. אוסף פקדים ב-VB6 יש אפשרות ליצור בטופס אוסף פקדים תחת אותו שם, באופן שיהיה אפשר להתייחס לכל הפקדים באמצעות אינדקס כמו למערך, כאשר כל פקד הוא איבר באוסף. אפשרות זו נוחה כאשר צריך לעבור באופן סדרתי על מספר רב של פקדים, לשם שינוי תכונותיהם או קריאת ערכים מהם. כאשר הפקדים בנויים באופן הזה, אפשר בלולאה אחת פשוטה לעבור על כולם. באוסף פקדים ניתן בזמן ריצה להוסיף פקדים נוספים לאוסף. בשיטה זו ניתן ליצור אירוע אחד לכל הפקדים באוסף ולהבדיל ביניהם באמצעות מספר האינדקס של הפקד, דבר שמהווה חיסכון גדול בכתיבת הקוד. תחביר השפה תווים מיוחדים תו הערה. ניתן לגרום לקומפיילר להתייחס לטקסט כאל הערה באמצעות התו גרש בתחילת הטקסט ('). ניתן לשים את התו בכל מקום בשורה. בשפה לא מוגדר סט של תווים שיכול ליצור הערה על פני כמה שורות. תו המשך שורה. הקומפיילר מתייחס לתו אנטר כאל תו הפסקה בין פקודות, ולכן לא צריך לשים תו מפריד בסוף כל פקודה. אם רוצים לכתוב פקודה על פני כמה שורות, אפשר לעשות זאת באמצעות התווים רווח ומקף תחתון (_). תו הפרדת פקודות. כדי להפריד בין כמה פקודות ולכתוב אותן באותה שורה, ניתן להשתמש בתו נקודתיים (:), שמקביל לתו נקודה פסיק (;) בשפת C. הצהרות באמצעות הצהרות השפה ניתן לקבוע דרך של התייחסות הכללית לקוד, כמו למשל האם נדרשת הכרזה על משתנים. (Option Explicit), מהו הטווח של מערכים וכדומה (Option Base). הצהרה נוספת היא הצהרה על פונקציות בקובצי DLL חיצוניים, באמצעות המילים השמורות Declare ו-Lib. דוגמה. אם רוצים לנגן קובץ קול באמצעות API של חלונות, אפשר לעשות זאת באמצעות ההצהרה הבאה: יש להצהיר על פונקציית PlaySound שנמצאת בקובץ winmm.dll. יש להגדיר את הקבועים ששולחים כפרמטרים בפונקציה, שתפקידם להורות כיצד לנגן את קובץ הקול. ולאחר מכן לבצע קריאה אליה. Public Declare Function PlaySound Lib "winmm.dll" (ByVal FileName _ As String, ByVal hmod As Integer, ByVal flags As Integer) As Long Public Const SND_FILENAME = &H20000 Public Const SND_ASYNC = &H1 PlaySound("C:\App.wav",0,SND_FILENAME+SND_ASYNC) הכרזת קבועים הכרזת קבועים נעשית באמצעות המילה השמורה Const, כאשר אפשר להקדים להגדרת הקבוע האם מדובר בקבוע פרטי או ציבורי. דוגמה: Public Const HKEY_USERS = &H80000003 Const KEY As Integer = 12 הכרזת משתנים בהכרזת משתנים בשפה זו, שלא כפי שנהוג בשפות כמו C ופסקל, מתבצע איפוס אוטומטי שלהם: מחרוזות לערך ריק, ומספרים ל-0. "התשלום" בזמן מעבד שכרוך בפעילות עיבוד נוספת מאחורי הקלעים, משתלם מבחינה תכנותית וזמן ניפוי קוד ומונע מראש באגים שנוצרים עקב אי אתחול של משתנים. מגבלה הקיימת בשפה היא אי האפשרות לבצע הכרזה והשמת ערך באותה שורה. בנוסף לכל המשתנים המקובלים, כמו משתנים מספריים שלמים וממשיים בגדלים שונים, משתנה מחרוזת ומשתנה בוליאני, קיימים משתנים נוספים מטיפוסים מיוחדים: תאריך (Date), שמכיל חותמת של תאריך ושעה ומאפשר באמצעות פונקציות תאריכיות לבצע חישובים תאריכיים באופן קל. מטבע (Currency), לביצוע חישובים מדויקים במטבע. אובייקט (Object), להצבעה על אובייקטים ולעבודה איתם. משתנה רב תכליתי מסוג משתנה (Variant), שמשתנה לפי טיפוס הערך, ויכול להכיל ערך מכל סוג. אוסף (Collection), לעבודה עם אוספים (ראו להלן). גופן (StdFont) תמונה (StdPicture). צורת הכרזה של משתנה Dim|Private|Public VariableName As variableType משתני מחרוזת ניתן להגדיר בגודל קבוע באמצעות התו *, Dim String64 As String * 64 הכרזה מקוצרת ניתן להכריז על משתנים באמצעות כתיב מקוצר, באמצעות הצמדת סימן מיוחד בהגדרת משתנה, כאשר לכל סוג משתנה מוקצה תו מסוים. למחרוזת (String) - $, למספר שלם (Integer) - %, לשלם ארוך (LongInteger) - &, לנקודה צפה יחיד (Single) - !, לנקודה צפה כפול (Double) - #, למטבע (Currency) - @. למשל המשפט הבא: &Dim Key1 - יגדיר משתנה Key1 מסוג LongInteger. והמשפט הבא: Dim Key2$ - יגדיר משתנה Key2 מסוג מחרוזת. וריאנט משתנה וריאנט מהווה tagged union (שיכול להיות מוגדר לכמה טיפוסי משתנים שונים) שיכול לייצג כל טיפוס נתונים (למשל, שלם, משתנה נקודה צפה - float, משתנה single או double, אובייקט וכדומה) מלבד מחרוזת באורך קבוע. ניתן להשתמש במשתנה וריאנט כאשר טיפוס המשתנה ידוע רק בזמן ריצה, כשטיפוס המשתנה צפוי להשתנות תוך כדי התוכנית, או כאשר יוצרים מתודה שמצריכה פרמטרים אופציונליים או מערך פרמטרים. בשפת Visual Basic .NET טיפוס הווריאנט הוחלף בטיפוס "אובייקט". ישנן נקודות דמיון בקונספט בין וריאנט לאובייקט, אך גם הבדלים משמעותיים, ולא ניתן לבצע המרה ישירה בין טיפוסים אלו. כאשר נדרשת המרת טיפוסים, למשל בעת עבודה מול אובייקט Visual Basic 6 COM, המתודולוגיה המקובלת היא שימוש ב-marshaling. ניתן להצהיר על משתנה וריאנט A בשתי צורות - מרומזת (implicit) ומפורשת (explicit): Dim A Dim A as Variant המרה אוטומטית ב-VB מתבצע בפעולות השמה המרה אוטומטית כאשר יש לדבר משמעות, כך למשל מספר מחרוזתי יהפוך למספר מסוג המשתנה אליו הושם, או אל סוג האופרטור שעליו נעשית פעולה. בדוגמה הערך שיתקבל ב-A יהיה 6, והפעולה תחשב לתקינה לגמרי. A = "2" * 3 גם במקרה של השמה מחרוזת למערך בתים, והשמת מערך בתים למחרוזת הדבר תקין, וייתן את התוצאות המתבקשות בכל השמה. Dim bytesArray() As Byte bytesArray = "I am a string" Dim str As String str = bytesArray מיספור - Enum רשימת ערכים ממוספרת נעשית באמצעות המילה השמורה Enum, הדבר כופה על משתנה או פרמטר בפונקציה להיות בערכים שנקבעו ומהווה עזרה במילוי הערך הנכון. אם קובעים ערכים הם ימוספרו בסדר עולה מהמספר 1. Public Enum CityList Albuquerque_nm = 10 Anchorage_AK = 22 Atlanta_GA = 31 Austin_TX = 44 Birmingham_AL = 55 Bismarck_ND = 63 End Enum Private CityList1 As CityList בדוגמה ברגע שנבקש לבצע השמה למשתנה CityList1, נקבל רשימה נפתחת ובו הערכים שבEnum הגדרת משתני משתמש טיפוס משתנה מורכב, המכונה גם רשומה או מבנה, מוגדר בVB בצורה דומה לפסקל, באמצעות המילה השמורה Type, אך לא ניתן ליצור בו רשומה בעלת שדות דינמיים. Private Type City CityName As String SunRise As Date SunSet As Date End Type אוספים - Collections טיפוס אוסף הוא טיפוס מיוחד בשפה שמפצה על חוסר האפשרות של שימוש במצביעים ובהקצאה דינמית בשפה זו. באמצעות טיפוס זה ניתן ליצור משתנים בזיכרון אף מסוג מורכב בצורה של רשימות מקושרות, כאשר הגישה לאיברי הרשימה היא סדרתית כמו במערך. לאוסף יש שיטות להוספת איבר, להסרתו, ולהעברת איבר ממקום למקום באוסף ותכונה המונה את מספר האיברים הקיימים בו. ניתן באותו משתנה-אוסף ליצור אוסף של פריטים מסוגים שונים של טיפוסים. טיפוס זה נותן פונקציונליות של הקצאה דינמית בצורה של מערך ונוח ביותר לשימוש. ניתן לעבור על איברי האוסף באמצעות לולאה מיוחדת For Each, שמתבצעת כמספר האיברים שבאוסף, כשכל מעבר היא יוצרת מצביע אל האיבר הנוכחי. הגדרת פונקציה פונקציה מוגדרת בVB באמצעות הכותרת Function שם הפונקציה שמות פרמטרים שהיא מקבלת וטיפוסם, והטיפוס שהיא מחזירה. ניתן כקידומת לפונקציה לקבוע האם תהיה ציבורית או פרטית. הפונקציה תסתיים במילה השמורה End Function. כדי לבצע החזרת ערך יש לבצע השמה של הערך לשם הפונקציה. הפונקציה יכולה לקבל פרמטרים אופציונליים, וכן רשימת פרמטרים מערכית - ParmArray. Private Function SunRisen(ByVal nt As Double) As Double Dim ne As Double ... SunRisen=value End Function הגדרת שגרה שגרה שהיא מקטע תכנותי שלא מחזיר ערך, מוגדרת בVB בצורה דומה לפונקציה עם כמה שינויים באופן הבא: השגרה מוגדרת בעזרת מילת המפתח Sub, שם השגרה, שמות פרמטרים שהיא מקבלת וטיפוסם. כמו בפונקציה, ניתן כקידומת בשגרה לקבוע האם תהיה ציבורית או פרטית. השגרה תסתיים במילה השמורה End Sub. Private Sub SunRisen(ByVal nt As Double) Dim ne As Double ... End Sub מודול מודול (Modules) הוא האזור הכללי בו ניתן לבצע הגדרות כלליות, הכרזות קבועים ומשתנים גלובליים וכתיבת פונקציות ושגרות כלליות. נתונים באזור זה שיהיו מוגדרים כפומביים, יהיו חשופים לכל המודולים האחרים שבפרויקט. באזור זה ניתן לכתוב את השגרה MAIN ולהורות שהיא תהיה השגרה שתתבצע לראשונה בהרצת הפרויקט. בניגוד לשפת פסקל שקטעים תכנותיים יכולים להיות בגוף התוכנית, קטעים תכנותיים בVB יכולים להיות רק בתוך מקטעים של פונקציות או שגרות. תכנות מונחה עצמים - מודול מחלקה מודול מחלקה (Class Modules) הוא היישום של VB לתכנות מונחה עצמים. המימוש של מתודולוגיה זו הוא מוגבל ולמעשה מממש את העיקרון של כימוס בלבד, ללא אפשרות לירושה, פולימורפיזם ויצירת ממשקים. מודול מחלקה יכול להכיל משתנים, שיטות, מאפיינים (Property) ליצירת גישה מבחוץ למשתנים פרטיים, ואירועים (Event) לתיקשור בין מחלקות שונות. למודול המחלקה יכול להיות בנאי (Class_Initialize) ומפרק (Class_Terminate). הטופס ב-VB הוא למעשה מקרה פרטי של מודול מחלקה. כל מחלקה חייבת להיות בקובץ נפרד. לא ניתן ליצור מחלקות מקוננות. ב-VB מובנה אשף חזותי לבניית מחלקות בשם Class Builder, שבו אפשר לקבוע ולנהל את תצורת המחלקות שבפרויקט: שמות המאפיינים, השיטות והאירועים והפרמטרים שלהם. עבודה בקבצים לVB ישנה יכולת לעבוד עם קבצים באופנים שונים. כדי לעבוד עם קובץ יש לפתוח אותו בערוץ מסוים באמצעות הפקודה Open, ניתן לקרוא מתוכו למשתנה באמצעות פקודת Input ולכתוב לתוכו באמצעות פקודת Print, ולבסוף יש לסגור אותו באמצעות פקודת Close. הדוגמה הבאה מדגימה כיצד ניתן לקרוא קובץ טקסט לתוך משתנה מחרוזת. Private Function LoadFile(FileName As String) As String Dim Temp As String, AllFile As String Open App.Path & FileName For Input As #1 Do While Not EOF(1) Input #1, Temp AllFile = AllFile & Temp Loop Close #1 LoadFile = AllFile End Function FileTxt = LoadFile("\Data.dat") בסיסי נתונים ל- VB ישנם כמה רכיבים ועזרים שנועדו לספק פונקציונליות שונה ומגוונת בעבודה עם בסיסי נתונים, בכל השלבים: היצירה, העדכון וההדפסה. Visual Data Manager תוספת זו מוסיפה למתכנת כלי אינטראקטיבי חזותי לעבודה עם בסיסי נתונים. שבאמצעותו ניתן לנהל מסדים וטבלאות ברוב ההיבטים הקשורים לבסיס נתונים, כמו עיצוב ועדכון טבלאות, אינדקסים ושדות. Data Environment רכיב ActiveX Designer "סביבת נתונים" נועד לסייע למתכנת בעבודה עם בסיסי נתונים ולספק רכיב תקשורת חזותי שייצג קשרים עם בסיסי נתונים שונים. הרכיב מספק אפשרות לתקשורת מרובה בו זמנית עם מסדים מסוגים שונים. קשר עם טבלאות, שגרות מאוחסנות ועוד. ישנה אפשרות לתקשר עם הרכיב בטפסים השונים של הפרויקט, ולקבל את הנתונים שהוא מספק אל פקדים בטופס. Data Report רכיב זה אף הוא אובייקט Active X המשולב בסביבת VB, הנועד לעזור ביצירת דוחות. באמצעותו ניתן לפצל את הנתונים לאזורים שונים (כמו כותרת דוח, כותרת עמוד, מקטע פירוט), לקבץ אותם לפי ערכים. לרכיב זה בדומה לטופס פקדים שונים המאפשרים תצוגה של נתונים. שדות מוגדרים מראש, שדות מבוססות פונקציות לחישובי דוח, יכולות גרפיות, הצגה מוקדמת והדפסה. מחולל דוחות נוסף שבאמצעותו ניתן לייצר דוחות הוא Crystal Reports שאף הוא מצורף לחבילת הפיתוח של VB. פקדי בסיסי נתונים בVB ישנם פקדי נתונים מסוגים שונים כמו DAO ו ADO המאפשרים תקשורת עם בסיסי נתונים בשיטות שונות. ניתן גם לתקשר ישירות בקוד ללא פקדים עם בסיסי הנתונים באמצעות אובייקטי גישה לנתונים בסוגים השונים. ישנם פקדים נוספים לתצוגת נתוני המסדים, שמאפשרים תצוגת נתונים באופנים שונים: רשומה בודדת, גיליון נתונים (רשת DataGrid), רשומות בקשר אב ובנים, רשת היררכית ותרשים. כאשר לפקדי התצוגה ישנה יכולת לתקשר עם פקדי הנתונים, באמצעות איגוד נתונים עם תוכני הרשומות של טבלאות המסדים. תתי גרסאות שמאל|ממוזער|250px|שגרה באקסל שמעלה בריבוע בטור Y את איברי טור X ישנן שתי תתי גרסאות נפוצות לVisual Basic: Visual Basic For Applications - VBA, שמיועדת לשילוב בתוכנות אחרות, כגון כל תוכנות המוכללות בחבילת האופיס של מיקרוסופט וביניהם Word וExcel. גרסה זו מאפשרת הרחבת יכולות ואוטומציה של תוכנה קיימת בידי המשתמש, ושימוש גמיש וחזק בפונקציונליות של התוכנה שמכילה אותה. כל המאקרו בתוכנות האופיס הן למעשה קוד של Visual Basic (ניתן לראותו על ידי לחיצה על Alt-F11). VBScript - גרסה מוקטנת של Visual Basic המשמשת לכתיבת קטעי קוד קצרים (Scripts) שמורצים על ידי תוכנות אחרות. דוגמאות לשימושים כאלו: מערכת ההפעלה חלונות יכולה להריץ VBScript שמשמשים בדרך כלל לפעולות אחזקה (נפוץ בעיקר בארגונים). ישנם מספר וירוסים שכתובים ב-VBScript (סיומת VBS). הם עושים שימוש בקבצים אלו כשהם מועברים בדואר אלקטרוני. IIS - שרת האינטרנט של מיקרוסופט, מריץ דפי Active Server Pages - ASP שכתובים ב-VBScript. ניתן להריץ VBScript בתוך דפדפן האינטרנט "אקספלורר", כתחליף לא פופולרי ל-JavaScript. דוגמה לסקריפט של VBScript: Dim WshShell Set WshShell = WScript.CreateObject("WScript.Shell") MsgBox ("The script opens notepad") WshShell.Run("notepad") מגבלות השפה מגבלות השפה נוגעים לכמה תחומים עיקריים: מגבלות ביכולתה ליישם אובייקטים בשפה זו התמיכה בתכנות מונחה עצמים חלשה וחלקית. מבין שלושת מאפייני תכנות מונחה עצמים יש בשפה תמיכה רק בכימוס: ניתן ליצור אובייקט עם מאפיינים שיטות ואירועים. אבל לא ניתן להוריש אותו לאובייקט אחר. וממילא לא ניתן לעשות פולימורפיזם. מגבלות בתחביר השפה שפת ה-VB חסרה גמישות תחבירית הקיימת בשפות תכנות רבות ומבחינה זו היא שפה מסורבלת. דוגמאות לכך הן אי האפשרות להכריז משתנה ולאתחלו באותה שורה, אי האפשרות לאתחל מערך בעת ההגדרה, אי האפשרות להגדיר משתנה לוקלי בתוך לולאת For, אי האפשרות לתחם הערה בין שני סימנים (בכל שורה יש להגדיר את ההערה מחדש), חיסרון של אופרטורים בצירוף שווה לביצוע פעולות על המשתנה עצמו, מבלי לכפול אותו בפקודת ההשמה. צורך בשימוש בתו מיוחד כדי ליצור המשכיות בין פקודות בשורות נפרדות, השמה לפונקציה באמצעות שם הפונקציה ולא פקודת Return שסרבלה את שינוי שם הפונקציה ועוד. פונקציונליות שפה זו חסרה את היכולות לכתוב שירותי חלונות. היא גם חסרה את היכולות לכתיבה של תהליכונים מבלי לעשות שימוש ב-Windows API, וחסרה את האפשרות לעשות שימושים במצביעים. מלבד זאת נצרכה לעשות שימוש ב-Windows API לצורך דברים רבים, חלקם טריוויאליים. לטיפוסי Variant הייתה תקורה גבוהה בנפח הזיכרון, לעומת שפות בעלות טיפוסיות חזקה. בהרבה תחומים תכנותיים כמו תקשורת ווידאו חסרה ל-VB תשתית ראויה בשפה עצמה, והיא מושלמת באמצעות פקדי ActiveX שנכתבים לרוב בשפת C++. גם לא ניתן לכתוב בשפה זו מערכות תשתיתיות כמו מערכות הפעלה וכדומה. איטיות בזמן ריצה מהירות הריצה של שפה זו איטית יחסית לשפות כמו C, C++ ופסקל. בפעילות חישוביות כמו חיפושים ומיונים ניכרת האיטיות שלה. ולכן היא לא מתאימה לכתיבה של עיבודים כבדים כמו עיבודי וידאו. חלק ניכר ממגבלות שפה זו תוקנו ב-VB.NET. כיום מיקרוסופט איננה תומכת כבר בסביבת פיתוח זו, אף שלא מעט מתכנתים של שפה זו ממשיכים לתכנת בה ולא מהגרים לסביבת הדוט נט. דוגמה לקידוד של VB תוכנית שלום עולם Sub main() msgbox("Hello World!") End Sub פונקציה שמחזירה את המספר הגדול מבין שניים Function MaxOf(Number1 As Long, Number2 As Long) As Long If Number1 >= Number2 Then MaxOf = Number1 Else MaxOf = Number2 End If End Function פונקציה זו ששמה MaxOf, מקבלת שני מספרים ומחזירה את הגדול ביותר. ניתן לראות בפונקציה זו את המבנה הטיפוסי של VB, שבו כל מבנה מסתיים, בEND, דבר המקל על קריאותה של התוכנה, לעומת שפות הC למיניהן אפשר לקבל בסיום קוד רצף של סוגריים מסולסלים, שקשה לדעת איזו שייכת לאיזו פקודה. Visual Basic .NET שמאל|ממוזער|450px|גרסת 2005 של VB.NET גרסה זו של ויז'ואל בייסיק שהוכרזה לראשונה בפברואר 2002, (ב-2003, סוף 2005, וסוף 2007) עברה מקצה שיפורים נרחב לכיוונם של השפות העיליות. אם בגרסה 6 הוסיפו אובייקטים, יכולת הידור, יצירת אובייקטי Active X וקובצי DLL, בגרסה זו שהיא מערכת חדשה מומשה פרדיגמת תכנות מונחה עצמים במלואה, עם אפשרות של ירושה, פולימורפיזם וממשקים וכן תכנות פונקציונלי. כמו כן, הוספו יכולות לשפה כמו תמיכה בתכנות מקבילי וריבוי משימות, טיפול בקטע קריטי, תחשיב למדא, LINQ ועוד. התחביר שונה והוגמש כך שיהיה תואם יותר לתפיסות המקובלות. נוספו אובייקטים וספריות רבות שמקלות על עבודת התכנות. השפה החדשה מתבססת על סביבת NET Framework. של מיקרוסופט, שהוסיפה יכולות נרחבות שכלל לא היו קיימות בגרסאות הקודמות, כמו כתיבת ישומי ושירותי רשת וטפסי Web, וחיזוק העבודה עם בסיסי נתונים באמצעות ה-ADO.NET. התוכנה הפכה להיות רב פלטפורמית, ואפשר לפתח בה יישומים להתקנים ניידים, לשולחן העבודה (desktop) וישומי אינטרנט. הוספה לה יכולת תקשורת עם שפות תכנות אחרות הכלולות בדוט נט, באופן שמאפשר מיחזור קוד משפה לשפה, ללא צורך של כתיבה מחדש. שינוי התחביר של ה-VB והכללתה בסביבת הדוט נט, הפך את התכנות בה ליותר מסובך, וחייב המרה של הגרסאות הקודמות, דבר שעורר תרעומת אצל חלק ממתכנתי ה-VB, עם זאת השינויים הרבים שהיא עברה, הפכו אותה למעשה משפת נישה שמיועדת לממשקים ובסיסי נתונים, למעמד של שפה מובילה בפלטפורמת NET Framework, בעלת מעמד דומה לשפת C#. ראו גם רשימה של שפות תכנות לקריאה נוספת בריאן שילר וג'ף ספונטס, Visual Basic 6 - סדנת לימוד, מהדורה אנגלית: QUE, מהדורה עברית: הוד עמי, 1999, 1024 עמ', בעריכת יצחק עמיהוד. מייקל הלוורסון, Visual Basic 6 - צעד אחר צעד ערכת לימוד, מהדורה אנגלית: Microsoft Press, מהדורה עברית: פוקוס מחשבים, 1999, 678 עמ', בתרגום ענת קדם בן צבי. קישורים חיצוניים דוקטור ויבי - אתר המסביר רבות בנושא מדריך ללימוד Visual Basic מדריך ללימוד VB ודוט נט האתר הרשמי של השפה בגרסה החדשה להורדה של גרסה חינמית ועדכנית של ויזואל בייסיק, להתנסות, באתר מיקרוסופט אוסף פקדים חיצוניים כלליים לוויזואל בייסיק. אוסף פקדים חיצוניים לתכנות אודיו בוויזואל בייסיק. גאמבאס סביבת פיתוח לVB בלינוקס, אתר sourceforge הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:שפות תכנות מונחות עצמים קטגוריה:כלי פיתוח מבית מיקרוסופט

סיבית מחשב

REDIRECT סיבית

אנתרופולוגיה

ממוזער|אנתרופולוג משוחח עם אמריקאים ילידים אַנְתְּרוֹפּוֹלוֹגְיָה (באנגלית: Anthropology) היא תחום מדעי העוסק בחקר תרבות האדם באופן הוליסטי על היבטיו השונים (מיוונית: אנתרופוס, άνθρωπος – "אדם" + לוגיה, λογία – תורה; תורת האדם). השיוך המדעי של האנתרופולוגיה, תלוי באוריינטציה המחקרית של החוג או המחלקה באוניברסיטה, ואף בזיקה של התחום לדיסציפלינות אחרות במוסד האקדמי. במדינת ישראל ובמדינות אחרות בעולם ענף זה משויך בדרך כלל למדעי החברה או ההתנהגות. עם זאת, לעיתים, באוניברסיטאות בארצות הברית ובבריטניה, אנתרופולוגיה נלמדת גם במסגרת מדעי הטבע או הרפואה, ולעיתים רחוקות גם במדעי הרוח. מוקדי ההתבוננות האנתרופולוגית עיקר עניינה של האנתרופולוגיה הוא בחקר תרבות האדם בכדור הארץ במשך ההיסטוריה. האנתרופולוגיה מתייחסת לשפה, תקשורת וסמלים בכדי להבין ולנתח את המשמעות שהאדם יצר סביב אלמנטים אלו, וכן בהשפעות השונות של מופעי התרבות האנושית והסמלים השונים שהיא מייצרת – בין אם טקסים, מסגרת רעיונית, או שיוך רעיונות מופשטים או אמונות לחפץ פיזי. בחקירתה את התרבויות השונות, האנתרופולוגיה בוחנת כיצד התרבות נוצרת ומשתנה, דרך התבוננות בקשת רחבה מאוד של תופעות ותפישות, וביניהן: היחס למיניות והאופן בו נותנים לה ביטוי, הגורמים התרבותיים, הרעיוניים והחברתיים שעומדים מאחורי מוסדות פוליטיים ודתיים, חקר אמנות כביטוי וייצוג של מופעים שונים הקיימים בחברה, חקר השפעת תרבויות על תפיסת העצמי ולהפך, חקר תפישות של זהות על מופעיה השונים הבאים לידי ביטוי באמצעים או במוסדות תרבותיים, ועוד. בעבר, המחקר האנתרופולוגי התמקד בהשוואה בין תרבויות שונות באזורים גאוגרפיים מרוחקים, אך כיום האנתרופולוגיה עוסקת גם בחקר חברות כשלעצמן באזורים קרובים (בדגש על הצד של החברה). לפיכך, ההבחנה בין הרכיבים הללו, תרבות וחברה, היטשטשה. מכאן באופן מדעי נוצרו שתי אסכולות באוניברסיטאות, אנתרופולגיה חברתית ואנתרופולוגיה תרבותית. מבחינה מתודולוגית, האנתרופולוגיה עושה שימוש באתנוגרפיה ככלי מרכזי העוסק בתיאור תופעות תרבותיות, המתבססת (בעקבות אמיל דורקהיים) על תצפית משתתפת, שיטת חקר המאפשרת להקיף מנעד רחב של ידע. תחומים במחקר האנתרופולוגי ניתן לחלק את האנתרופולוגיה לארבעה תחומים עיקריים: אנתרופולוגיה תרבותית (הנקראת גם אנתרופולוגיה חברתית או תרבותית-חברתית) – "מחקר שטח" של ביטויי הַתַּרבּוּת: רשתות חברתיות אנושיות, דיפוזיה (פעפוע רעיוני), התנהגות חברתית, דפוסי התנהגות של קרובי משפחה, חוק, פוליטיקה, אידאולוגיה, דת, אמונות, דגמי ייצור וצריכה, הדדיות, חיברות, מגדר. אנתרופולוגיה פיזית – חקר התנהגות קבוצת הפרימטים (קופי האדם), אבולוציה אנושית, וגנטיקה של האוכלוסייה; יש הקוראים לשדה מחקר זה אנתרופולוגיה ביולוגית. תחת הכותרת אנתרופולוגיה פיזית יש המכניסים גם את החקר לצורך זיהוי פלילי (פורנזי) של מבנה גוף האדם. בלשנות – חקר והשוואת שפות בזמן ובמקום, חקר שימושים חברתיים של שפה, והיחסים בין שפה לתרבות. ארכאולוגיה – חקר ממצאי השרידים החומריים של חברות העבר והתפתחותן של חברות במשך הזמן. כמו כן בהמשך לכך, נהוג לחלק את מסגרת המחקר האנתרופולוגי, מבחינה מתודולוגית לשניים: מחקר איכותני: העיסוק הרעיוני, התאורטי ופיתוח קונספטואלי. מחקר כמותני: העבודה הניסיונית (האמפירית), העוסקת בניתוח, פרשנות ועיבוד הנתונים לאור הממצאים. הנשענים על התצפיות, הראיונות והאתנוגרפיה. היסטוריה של האנתרופולוגיה ומוסדותיה האנתרופולוג אריק וולף אפיין בעבר את האנתרופולוגיה כמדעית ביותר מבין מדעי הרוח, או הרוחנית ביותר מבין מדעי החברה. האנתרופולוגיה החלה את דרכה כתוצר של תנועת הנאורות בתחילת המאה ה-18. בתקופה זו, האירופאים החלו לחקור בשיטתיות את ההתנהגות האנושית. מסורות המשפט, ההיסטוריה, הפילולוגיה (חקר נוסחים ומקורות כתובים) והסוציולוגיה התפתחו, ותרמו להתפתחות מדעי החברה, שהאנתרופולוגיה היא אחת מהם. הזרם הרומנטי שהופיע כתגובת נגד לנאורות, הוציא מתוכו הוגים כהרדר ולאחר מכן וילהלם דילתיי. דילתיי הניח את הבסיס למושג תרבות, המרכזי לתחום חקר האנתרופולוגיה. תנועות אינטלקטואליות של הנאורות ולעומתה הרומנטיקה, התמודדו בעבר עם אחת הסתירות המובְנות הקיימות בעת החדשה: ככל שהעולם נעשה יותר נגיש ויותר מאוחד ומשולב, חווית האנשים היא של התפוררות והיפרדות מהכלל. התלות ההדדית בכלכלה לא הובילה לסולידריות אנושית גדולה יותר, אלא היא חופפת לפערים גדלים והולכים על רקע גזעי, אתני-לאומי, דתי ומעמדי. תהליך זה נוצר כבר במאה ה-16, והואץ במאה ה-19. חקר "הפראים" – כחלק ממדעי הטבע מבחינה מוסדית, האנתרופולוגיה קיבלה מעמד עצמי נפרד משאר מדעי הטבע, בעקבות כותבים כמו הרוזן בופון, אשר חקרו תרבויות וקבוצות אנשים במושבות (קולוניות) האירופאיות שמחוץ לאירופה. חקר השפה, התרבות, הפיזיולוגיה והארטיפקטים (ה"ממצאים") של מושבות אלו נעשה פחות או יותר במקביל לחקר החי והצומח באותם מקומות. לכן, למשל, לואיס הנרי מורגן היה יכול לכתוב גם על "הליגה של האירוקוי" וגם על "הבונה האמריקאי ופועלו". זו גם הסיבה שהתרבות החומרית של עמים "מתורבתים" כמו סין תמיד הוצגה במוזיאונים יחד עם אמנות אירופאית, בעוד שחפצים מאפריקה או תרבויות אמריקניות ילידיות הוצגו במוזיאוני טבע יחד עם עצמות דינוזאורים. חקר חברות קדומות, נדודים, וגזעים בספרו של תומאס קנת פנימן "מאה שנות אנתרופולוגיה" משנת 1935, בה שלטה עדיין השיטה ההשוואתית לפיה כל החברות עוברות תהליך אבולוציוני אחיד מהפרימיטיבי ביותר עד למפותח ביותר, נכתב כי חברות לא-אירופאיות ייצגו "מאובנים חיים" שניתן לחקור אותם על מנת ללמוד על עברן של החברות האירופאיות. מלומדים כתבו לעיתים מפרי דמיונם על היסטוריות של נדודי עמים קדומים פרהיסטוריים, על סמך התבוננות בשבטים נודדים, אך גם תיעדו לראשונה כיצד העמים יושבי האיים מפולינזים נדדו ברחבי האוקיינוס השקט, אך גם העלו השערות לגבי מקורם ממצרים העתיקה. החוקרים בתקופה זו מיינו דירגו וסיווגו את בני האדם על פי מושגי גזע, שהתבססו על ההבדלים הביולוגיים ביניהם. השיח האנתרופולוגי בשנים האחרונות השיח האנתרופולוגי השתנה באופן דרמטי, והאנתרופולגיה עצמה, על עברה, הפכה למושא מחקר ביקורתי (כולל ביקורת עצמית), כמו גם ביקורת על התנהגות השלטון הקולוניאלי והשוביניזם והאימפריאליזם האירופאי. הפיצול למדעי הטבע, הרוח והחברה עד סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים האנתרופולוגיה הייתה חלק ממדעי הרוח. במאה ה-20 החל פיצול בתחום המדעים כולם, סביב שלושה מוקדים עיקריים: מדעי הטבע, מדעי הרוח, ומדעי החברה. במדעי הטבע נבדקו תופעות וממצאים מן הטבע על ידי ניסויים, שניתן לחזור עליהם או להוכיח את הטעות שבהם. החקר במדעי הרוח התמקד במסורות לאומיות, בהיסטוריה של לאומים אלה, ובאמנות שלהן. במדינות לאום חדשות באירופה מדע זה סייע להפקת תחושת משמעות לזהותם הלאומית. בחקר מדעי החברה פיתחו שיטות מדעיות לבחינת תופעות חברתיות, בניסיון לזהות מהתוצאות בסיס כלל עולמי משותף (אוניברסלי) ולהפיק ידע חברתי. האנתרופולוגיה אינה עומדת כולה באף אחת משלוש הדיסציפלינות הללו, וכל ענף ממנה שואב מכל שלושת סוגי המדע, במינונים שונים. התצפית המשתתפת בנוסף לשיטות שהתקבלו ממדעי הטבע, בחקר האנתרופולוגי פותחה גם שיטה חדשה, שיטת תצפית משתתפת בעקבות אמיל דורקהיים, כנגד "חוקרי כורסה" שהציגו השערות ממוחם הפורה. השיטה דרשה את הגעתו של החוקר למקומם של הנחקרים, ולחיות איתם בתנאי השטח לצורך מעורבות והכרה מלאה ומעמיקה של מושא המחקר. האנתרופולוגיה אימצה את רעיונות מדעי ההתפתחות והסברי האבולוציה דרך ברירה טבעית. המונח "תרבות" הוא מרכזי בתחום, והגדרתו שנויה במחלוקת. אחת ההגדרות לתרבות הוא היכולת הכלל אנושית לחשיבה, למידה ופעולה חברתית באמצעות מסורות שורדות כתוצר של התפתחות האדם (האבולוציה האנושית). לפי ההסבר ההתפתחותי, התרבות מותאמת לתנאי הסביבה המקומית, דרך אמונות ומנהגים. לאור זאת, מכלילים האנתרופולוגים במושג תרבות הן את הטבעי והן את המלאכותי, ומשתמשים בו כרעיון שחוצה את גבולות הטיפול בחקר תופעות שבאירופה הופרדו זה מזה ומודרו כמו פוליטיקה, דת, משפחה, וכלכלה. היו שראו בתחום זה, מדע מכליל והוליסטי. כיום מקובל שהאנתרופולוגיה חוקרת את הממדים הביולוגיים, הלשוניים, החומריים והסמליים של החברה והאנושות בכל צורותיה. ראשית האנתרופולוגיה בחלוקה גאוגרפית בארצות הברית את פריצת הדרך של האנתרופולוגיה בארצות הברית השיג צוות הלשכה לענייני אינדיאנים והמדור לאתנולוגיה אמריקאית במוזיאון הסמית'סוניאן, שם עבדו בין היתר ג'ון ווסלי פאוול ופרנק המילטון קושינג. אנתרופולוגיה בועזיאנית והמלחמה בגזענות אנתרופולוגיה אקדמית נוסדה בידי החוקר היהודי-גרמני האמריקאי פרנץ בועז, שהעמיד דורות רבים של תלמידים בתחום בשיעוריו באוניברסיטת קולומביה ובמוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע. אנתרופולוגיה בועזיאנית הייתה אקטיבית מבחינה פוליטית, פקפקה בממצאי מחקרים שמומנו בידי הממשלה האמריקאית או פטרונים עשירים, וסמכה על ניסויים אמפיריים בלבד. העמדה ה"בועזיאנית" דחתה הכללות נרחבות וניסיונות להעמיד חוקים אוניברסליים. פרנץ בועז עצמו חקר ילדי מהגרים על מנת להראות ולהוכיח כי גזע ביולוגי אינו קובע דבר, וכי ההתנהגות האנושית היא תוצאה של חינוך ולא של הנתונים הטבעיים. כשהוא שואב משורשיו הגרמניים, הוא טען כי העולם מלא בתרבויות שונות זו מזו, שניתן למדוד את שונותן כפי שמודדים את מידת הקרבה האבולוציונית (התפתחותית) של יצורים חיים. בועז הדגיש, כי יש לחקור כל חברה בנפרד, וטען כי הכללות בין-תרבותיות כגון אלו שנעשו במדעי הטבע אינן אפשריות במקרה זה. הוא נלחם נגד האפליה כלפי מהגרים, אמריקאים-אפריקאים וילידים (שבאותה תקופה נקראו עדיין "אינדיאנים", כלומר הודים). אנתרופולוגים אמריקאים רבים תמכו ברעיונות של בועז לרפורמה חברתית, והביקורת נגד תאוריות גזעניות דמוי-מדעיות נשענת עד ימינו אלה במידה רבה על הבחנותיו ומחקריו של בועז. הדור הראשון של תלמידיו של בועז כלל את אלפרד קרובר, רוברט לואי ואדוארד ספיר. כל אלו פרסמו מחקרים מפורטים שהיו הראשונים לתאר את החברות הילידיות באמריקה הצפונית והדרומית. במחקרים אלה, הם תקפו בפירוט רב את התפישה הרווחת אז של תהליך התפתחותי אחיד לכלל האנושות, ומדרוג הרמה של חברות שונות על "סולם התפתחותי" זה. ההתמקדות שלהם בשפות ילידיות, בסיוע הבלשנות החדשה, ביססה את מקומה כמדע כלל עולמי (אוניברסלי) ושחרר את האנתרופולוגיה מהקיבעון שהיה לה על שפות הודו-אירופיות. מרגרט מיד ורות בנדיקט תלמידותיו הצעירות של בועז היו מרגרט מיד מחברת הספר הפופולרי בארצות הברית "התבגרות בסמואה" החוקר את המיניות המשוחררת לכאורה באפריקה, ורות בנדיקט מחברת הספר הפופולרי "החרצית והחרב" בו הציגה את יתרונות השוויונות ושיתוף הפעולה בין בני האדם, אך גם תמכה בהמשך שלטון קיסר יפן, מתוך ״תאוריית כורסה" פרי דמיונה על התנהגות החיילים היפנים במלחמת העולם השנייה. מיד ובנדיקט הושפעו ממייסדי הפסיכולוגיה האנליטית זיגמונד פרויד וקרל יונג וניסו להבין את השפעת התרבות והחברה של אדם על אישיותו. אך הכללת התחומים הנוספים של פוליטיקה ופסיכולוגיה דחקה אותן ממוקד האנתרופולוגיה, למרות איסוף ופרסום חומר בן שלושה עשורים. וכך ספרי ההמשך שלהן על אנתרופולוגיה, כמו "תרבות וחברה" של בנדיקט, לא זכו לאהדה רבה. כשבועז התכוון לפרוש נוצרה באוניברסיטת קולומביה מלחמת ירושה. מרגרט מיד נועדה, לדעת בועז, לרשת את מקומו. אך ראלף לינטון מונה, והצר את צעדיה, כך שהפעילות שלה הצטמצמה למשרד שלה במוזיאון להיסטוריה של הטבע. הספר אנתרופולוגיה מאת אלפרד קרובר נקודת מפנה באנתרופולוגיה האמריקאית באה עם פרסום ספר הלימוד של אלפרד קרובר "אנתרופולוגיה". בבריטניה בעוד שבועז תקף את יריביו על ידי שימת לב לפרטים, בממלכה המאוחדת האנתרופולוגיה המודרנית נוצרה על ידי דחיית החקר ההיסטורי לטובת מדע חברתי עכשווי שמתמקד בבחינת מצבם של חברות בהווה. שני שמות החשובים ביותר במסורת זו הם אלפרד רדקליף-בראון וברוניסלב מלינובסקי. שניהם פרסמו את חיבוריהם הראשונים ב-1922. מחקרי השדה הראשונים של רדקליף-בראון באיי אנדמן נערכו בשיטה המסורתית והישנה, אך לאחר שהוא קרא את כתביו של אמיל דורקהיים הוא פרסם תיאור של מחקריו (שנקרא "תושבי איי אנדמן") שהושפעו רבות מהסוציולוג הצרפתי. לאחר זמן הוא פיתח גישה הידועה כפונקציונליזם-סטרוקטורלי, שהתמקדה בכיצד מוסדות בחברה גורמים לאיזון במערכת החברתית כדי לשמור על פעילותה ההרמונית והתקינה. מלינובסקי, מאידך, תמך ב"פונקציונליזם" בלבד, תוך שהוא שם דגש על צורכי היחיד, וכיצד החברה מספקת מענה לצרכים אלה. מלינובסקי ידוע לא רק בזכות תרומתו התאורטית כי אם גם בגלל האתנוגרפיה המפורטת שלו, תרומתו המתודולוגית העצומה לדיסציפלינה האנתרופולוגית, ובגלל יומניו האישיים שפורסמו לאחר מותו. ספרו הקלאסי "ימאים במערב האוקיינוס השקט" (Argonauts of the Western Pacific) הציע לנסות להביט מ"נקודת המבט של היליד", ולגישה בעבודת שדה, שמאוחר יותר אף נעשתה לסטנדרט בתחום. משנות השלושים המאוחרות ועד לאחר מלחמת העולם השנייה, פורסמה שורה של מונוגרפים וספרים שחיזקו את הפרדיגמה של האנתרופולוגיה החברתית הבריטית. אתנוגרפיות מפורסמות כוללת את "הנואר" מאת אדוארד אוונס-פריצ'רד ו"דינמיקות של שבטיות אצל הטלנסי" ("The Dynamics of Clanship Among the Tallens") מאת מאייר פורטס, וספרים ידועים הם "מערכות אפריקניות של קרבה ונישואין", ו"מערכות פוליטיות אפריקניות". בצרפת לאנתרופולוגיה בצרפת יש ייחוס פחות ברור מאשר המסורות הבריטיות או האמריקניות. רבים מחשבים את מרסל מוס כמייסדה של המסורת האנתרופולוגית הצרפתית. מוס היה חבר בקבוצת ה"אני סוציולוג'יק" של אמיל דורקהיים, ובעוד שדורקהיים וחוקרים אחרים חקרו את מצבן של חברות מודרניות, מוס וחבריו (כגון הנרי הוברט ורוברט הרץ) שאבו מהאתנוגרפיה והפילולוגיה על מנת לבחון חברות שלא היו "מפוצלות" כמו החברות הלאומיות האירופאיות. בייחוד, הספרון "על המתנה" של מוס, אשר נעשה לרלוונטי מאוד במחקרים אנתרופולוגיים של חליפין והדדיות. בשנים שבין המלחמות, ההתעניינות הצרפתית באנתרופולוגיה חפפה לתנועות תרבותיות רחבות יותר כמו סוריאליזם ופרימיטיביזם, ששאבו את השראתם מהאתנוגרפיה. מרסל גריול ומישל לייריס, למשל, צירפו את האנתרופולוגיה לאוונגרד הצרפתי. בזמן זה מה שנודע כ"אתנולוגי" הוגבל למוזיאונים, והאנתרופולוגיה הייתה קרובה יותר למחקרי פולקלור. מעל לכל, קלוד לוי-שטראוס הוא שעזר למסד את האנתרופולוגיה בצרפת. בנוסף להשפעה העצומה של הסטרוקטורליזם בדיסציפלינות שונות, לוי-שטראוס ייסד קשרים עם אנתרופולוגים בריטיים ואמריקאיים. באותו זמן הוא ייסד מרכזים ומעבדות בתוך צרפת על מנת ליצור מוסדות מתאימים בתוך האנתרופולוגיה, בזמן שהוא מכשיר תלמידים משפיעים כמו מוריס גודלייה ופרנסואז אריטייה שהשפיעו אחר כך בעולם האנתרופולוגיה הצרפתית. הרבה מהאופי המיוחד של האנתרופולוגיה בצרפת היום הוא בכך שהמחקר מתבצע במעבדות מחקר שממומנות על ידי המדינה, ולא במחלקות האקדמאיות באוניברסיטאות. אנתרופולוגיה לאחר מלחמת העולם השנייה לפני מלחמת העולם השנייה, "אנתרופולוגיה חברתית" בריטית ו"אנתרופולוגיה תרבותית" אמריקאית היו עדיין מסורות נפרדות. בקווים כלליים ניתן לומר כי האנתרופולוגים הבריטים שהו יותר זמן בשדה המחקר, חקרו יותר באפריקה ובאסיה, חקרו חברות סטטיות תוך ראיית עולם פונקציונליסטית המדגישה מערכות חברתיות. האנתרופולוגים האמריקאים שהו זמן מועט יותר בשדה, חקרו בעיקר באמריקה הצפונית והדרומית, וחקרו חברות דינמיות על סף הכחדה תוך כדי שימת דגש על ההיבטים התרבותיים כגון טקסים וסמלים והשפעתם על החברה. לאחר מלחמת העולם השנייה שתי המסורות התקרבו זו לזו עד כדי מסמוס מרבית ההבדלים ויצירת אנתרופולוגיה "חברתית-תרבותית". בשנות ה-50 וה-60 האנתרופולוגיה הלכה אחר התבנית שהציבו מדעי הטבע. חוקרים כגון ליד סלרס וקליפורד גירץ התמקדו בתהליכי המודרניזציה שמדינות חדשות מפתחות. אחרים, כגון ג'וליאן סטיוארד ולזלי וייט התמקדו בשאלה איך חברות מתפתחות ומתאימות את עצמן לנישה האקולוגית שלהן – גישה שנעשתה פופולרית על ידי מרווין האריס. אנתרופולוגיה כלכלית, שהושפעה מקרל פולניי, ונוסתה בידי מרשל סהלינס וגרג דלטון התמקדה בשאלה כיצד הכלכלה המסורתית התקיימה במקביל לגורמים חברתיים ותרבותיים. באנגליה, הפרדיגמה של האנתרופולוגיה החברתית הבריטית החלה להיסדק כשמקס גלקמן ופיטר וורסלי התנסו במרקסיזם וכותבים כמו רודני נידהם ואדמונד ליץ' הכניסו את הסטרוקטורליזם של לוי-שטראוס לתוך המחקרים שלהם. בשנות ה-60 וה-70 חולל הסטרוקטורליזם מספר התפתחויות בתחום האנתרופולוגיה הקוגניטיבית והניתוח המרכיבי. כותבים כמו דייוויד שניידר, קליפורד גירץ, ומרשל סהלינס פיתחו את מושג התרבות כרשת של משמעות או סימול. בהתאם לרוח הזמן, הרבה מהאנתרופולוגיה נעשתה לפוליטית בהתנגדותה למלחמת וייטנאם ומלחמת העצמאות האלג'יראית, מחבריהם של ספרים כמו "המצאה מחדש של האנתרופולוגיה" העלו ספיקות לגבי הרלוונטיות של הדיסצפלינה, ומרקסיזם נעשה יותר ויותר פופולרי. בשנות ה-80 נושאים של כוח – כגון אלה שנבחנו ב"אירופה והאנשים ללא היסטוריה" של אריק וולף – היו מרכזיים בדיסציפלינה. ספרים כמו "אנתרופולוגיה ושוויון קולוניאלי" דנו בקשר בין האנתרופולוגיה לאי שוויון קולוניאלי, בעוד שהפופולריות הרחבה של מחברים כמו אנטוניו גראמשי ומישל פוקו הביאו נושאים של כוח והגמוניה למרכז ההתעניינות. מגדר ומיניות נעשו לנושא פופולרי, וכך גם היחס בין היסטוריה לאנתרופולוגיה, התעניינות שהושפעה על ידי מרשל סאהלינס, ששאב מלוי-שטראוס ומפרננד ברודה כדי לבחון את היחס בין מבנים תרבותיים לגורמים אישיים. בשנות ה-80 וה-90 מחברים כמו ג'ורג' מרכוס וג'יימס קליפורד עסקו בסמכות אתנוגרפית ובאיך ולמה ידע אנתרופולוגי אפשרי וסמכותי. השאלות הללו עלו כחלק מנטייה כללית לפוסטמודרניזם שהיה פופולרי באותו זמן, כשאחת מכותרותיו הייתה "משבר הייצוג" ו"מבט רפלקסיבי" של החוקר על עצמו. כיום אנתרופולוגיה מתמקדת בגלובליזציה, ברפואה ובביוטכנולוגיה, בזכויות ילידים ובאנתרופולוגיה של אירופה. אנתרופולוגיה יישומית אנתרופולוגיה יישומית עוסקת ביישומן של התאוריות האנתרופולוגיות והמתודולוגיה האתנוגרפית על מנת להפיק ידע וליישם אותו על בעיות וסוגיות קונקרטיות. אנתרופולוגים יישומיים עוסקים בתחומים מגוונים, כגון בריאות הציבור, צרכנות, ובעיות הגירה. דוגמה אפשרית למחקר אנתרופולוגי-יישומי היא חקר התנהגויות מרחביות של אוכלוסיות עירוניות לצורך תכנון המרחב העירוני, כך לדוגמה יתכננו גן ציבורי בשכונה חרדית בצורה שונה מאשר בשכונה חילונית. דוגמה נוספת היא שימוש בטכניקות חקירה של האנתרופולוגיה הפיזית לצרכים של זיהוי פלילי. פוליטיקה באנתרופולוגיה ההתעסקות המסורתית של האנתרופולוגיה בתרבויות שאינן מערביות גרמה לה להיות מעורבת בפוליטיקה בדרכים שונות. יש הטוענים כי עמים ילידים מרגישים כי האנתרופולוגיה היא סוג אקדמי של קולוניאליזיציה, שמתקיימת רק מהשימוש שלה בתרבות הילידית, פעמים רבות ללא רשות. מבחינה היסטורית, בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, אנתרופולוגים בריטים, ובעיקר אלה שעבדו באפריקה, נחשבו כמשתפי פעולה עם הכוחות הקולוניאליים. היום ביקורות אלה מתבטאות בצורה של ביקורת על ניצול של משאבים ביולוגיים ובעלות על תרבות ילידית, וכן מאבקים מתמשכים לשימור שרידים ילידיים ותרבות חומרית. הדגש של האנתרופולוגיה האמריקאית על יחסיות תרבותית וההתנגדות למושג הגזע תמיד היה פוליטי. כפי שצוין למעלה, בועז היה רפורמטור חברתי ידוע, שהאקטיביזם שלו וההוראה המסורתית האנתרופולוגית שלו היו קשורים זה בזה. ראו גם תרבות שבט משפחה שפה דת לקריאה נוספת משה שוקד, פרקים באנתרופולוגיה חברתית, הוצאת שוקן, 1980. קליפורד גירץ, פרשנות של תרבויות, הוצאת כתר, 1990. משה שוקד ושלמה דשן, החוויה הבין-תרבותית: מקראה באנתרופולוגיה, הוצאת שוקן, 1998. אורית אבוהב, קרוב אצל אחרים – התפתחות האנתרופולוגיה בישראל, הוצאת רסלינג, 2011. תומאס היילנד אריקסן, מקומות קטנים, סוגיות גדולות: מבוא לאנתרופולוגיה חברתית ותרבותית (תרגום: יורם שדה, עריכה מדעית: רונית גרוסמן), רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2021. 2018, Schools and Styles of Anthropological Theory, edited by Matei Candean קישורים חיצוניים האגודה האנתרופולוגית הישראלית בחברת האדם – אנתרופולוגיה בישראל דף הבית של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית, הארגון המקצועי הגדול ביותר של אנתרופולוגים בעולם בלוג של חדשות באנתרופולוגיה חברתית ותרבותית Anthrobase.com אוסף של טקסטים אנתרופולוגיים ספריית האנתרופולוגיה הווירטואלי החוג לאנתרופולוגיה אוניברסיטת חיפה האגודה האמריקאית לאנתרופולוגיה הערות שוליים *

מחלת הפה והטלפיים

מחלת הפה והטלפיים (או: מחלת הפה ומפריסי פרסה) היא מחלה נגיפית הנגרמת על ידי הנגיף FMDV (ראשי תיבות של Foot and Mouth Disease Virus) והיא מהווה את אחת המחלות המדבקות ביותר בקרב בעלי חיים, למשל בבקר, צאן, חזירים ועוד. המחלה נפוצה במקומות שונים בעולם ומתאפיינת בהתפרצויות מחזוריות אחת לכמה שנים. הנגיף הגורם למחלה מועבר באמצעות מגע ישיר ועקיף ובאמצעות הפרשות של בעלי חיים נגועים. מחלה זו כמעט ואינה פוגעת בבני אדם, אך גם כאשר היא מדביקה בני אדם, פגיעתה שולית. סימני המחלה שונים בחיות השונות. המחלה קטלנית יותר בבעלי החיים הצעירים, מאשר בבוגרים. כיוון שהמחלה פוגעת בעיקר בבעלי החיים שמגדלים במשק החקלאי לבשר ולמוצרי חלב, התפרצותה בבעלי חיים אלה גורמת לנזקים כלכליים רבים. לעיתים ישנו בלבול בין מחלה זו, שהיא מחלה של בעלי חיים בלבד, לבין מחלת הפה והגפיים (Hand, foot, and mouth disease) שהיא מחלת ילדים נגיפית. בישראל בשנת 1946, טרום הקמת המדינה, הייתה התפרצות קשה של מחלת הפה והטלפיים. התפרצות קשה נוספת אירעה לאחר הקמת מדינת ישראל, בשנת 1960; התפרצות זו אירעה בעיקר מסיבות של תנאים א-היגיינים בגידולי חזירים. כתגובה לכך, ברוב הקיבוצים יצרו בור טבילה בכניסה לקיבוץ, במטרה למנוע העברת נגיפים דרך צמיגים בוציים. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מחלות בעלי חיים

פונקציה חד-חד-ערכית

פונקציה חד-חד-ערכית (חח"ע) היא פונקציה המקבלת כל ערך פעם אחת לכל היותר. כלומר, אין שני איברים שונים בתחום של הפונקציה שלשניהם מתאימה הפונקציה אותו ערך בטווח. הגדרה פונקציה היא חד-חד-ערכית, אם השוויון עבור ב-, מחייב . (או בניסוח מקביל גורר ) המונח "פונקציה חד-ערכית" אינו בשימוש, משום שכל פונקציה היא, מעצם הגדרתה, חד-ערכית: פונקציה מתאימה ערך יחיד לכל איבר בתחום שעליו היא מוגדרת. בפונקציה חד-חד-ערכית גם הכיוון ההפוך נכון: היא מתאימה מקור יחיד, , לכל ערך בתמונה שלה. פונקציות חד-חד-ערכיות ממלאות תפקיד דומה גם כאשר הן מוגדרות בין קבוצות שיש עליהן מבנה נוסף (כגון יחס סדר, פעולות של מבנה אלגברי, טופולוגיה, ועוד). במקרה כזה (ולפעמים, כאשר מתקיימים תנאים נוספים), הפונקציה נקראת גם שיכון, משום שהיא משכנת את המבנה כתת-מבנה בתוך המבנה , ובכך מאפשרת ללמוד מזה על זה, ולהשוות ביניהם. תכונות החד-חד-ערכיות של פונקציה מאפשרת להגדיר לה פונקציה הפוכה מן התמונה אל המקור : לכל , הפונקציה ההפוכה מקבלת את הערך היחיד המקיים (היחידות שקולה כמובן לכך ש- חד-חד-ערכית). יש להבחין שהפונקציה אינה מוגדרת על כל , אלא רק על התמונה של , ואכן ההרכבה היא פונקציית הזהות על , ואילו ההרכבה היא פונקציית הזהות על , אבל אינה מוגדרת על כל . אם פונקציה ו- תת-קבוצות של , אז , אבל בדרך כלל אין שוויון בין הקבוצות; אם חד-חד-ערכית מתקבל שוויון. נניח ש- ו- הן שתי פונקציות. אם ההרכבה שלהן חד-חד-ערכית, אז גם בהכרח כזו (אולם לא בהכרח חד-חד-ערכית). מצד שני, אם גם וגם חד-חד-ערכיות, גם ההרכבה מקיימת תכונה זו. תכונת החד-חד-ערכיות שקולה לתכונת ה"צמצום משמאל", במובן הבא: חד-חד-ערכית, אם ורק אם לכל שתי פונקציות כך ש-, מתקיים . עובדה זו מאפשרת להגדיר בתורת הקטגוריות את המושג "פונקציה אינג'קטיבית", שהוא הכללה של "פונקציה חד-חד-ערכית" מן הקטגוריה של הקבוצות לקטגוריה כללית. מעצם קיומה של פונקציה חד-חד-ערכית אפשר להסיק שבקבוצה יש לפחות אותו מספר איברים כמו ב- (אחרת לא ניתן היה להתאים לכל איבר של ערך נפרד). הבחנה זו עומדת בבסיס התורה של עוצמות: אומרים שהעוצמה של קטנה-או-שווה לעוצמה של (היינו ) אם ורק אם קיימת פונקציה חד-חד-ערכית מ- ל-. דוגמאות הפונקציה היא פונקציה חד-חד-ערכית בכל הישר הממשי. הפונקציה היא פונקציה חד-חד-ערכית בתחום אך אינה חד-חד-ערכית בכל הישר הממשי, מפני שלכל מתקיים: הפונקציה הממשית המוגדרת לפי השוויון היא חד-חד-ערכית, משום שאם אז בהכרח . לעומת זאת, הפונקציה , המוגדרת על כל המספרים הממשיים, אינה חד-חד-ערכית, משום ש- . הפונקציה מקבלת כל ערך (לכל היותר) פעמיים, ואם מצמצמים את תחום של פונקציה#תחום ההגדרה שלה אל המספרים החיוביים בלבד, הפונקציה המתקבלת היא חד-חד-ערכית. ראו גם פונקציה על פונקציה הפיכה: פונקציה חד-חד-ערכית ועל מונחים בתורת הקבוצות קישורים חיצוניים קטגוריה:תורת הקבוצות חד-חד-ערכית

סיבית

סִבִּית (קיצור של סִפְרָה בִּינָרִית; באנגלית bit או בִּיט, מתוך השם "binary digit") היא ספרה בינארית – יחידת הנתונים הקטנה ביותר שבה משתמש המחשב. המושג bit נטבע לראשונה על ידי ג'ון טוקי והובא ב-1948 במאמרו המפורסם של קלוד שאנון, אבי תורת האינפורמציה, כדי לתאר את יחידת המידע הקטנה ביותר. ייצוג מידע סיבית יכולה להכיל ערך 0 או 1 בלבד. הסיבה לשימוש בשיטה הבינארית היא פשטות המימוש האלקטרוני והלוגי של שיטה זו – נדרש טיפול בשני מצבים בלבד (למשל: יש זרם = 1, אין זרם = 0). ניתן ליצג מידע באמצעות דפוסים של סיביות על ידי תהליך של דיגיטציה. יחידות מידה מבוססות סיביות בית (Byte) מורכב מ-8 סיביות. בית מיוצג באנגלית באות B. אין להתבלבל בין יחידת מידה זו לבין סיבית, המיוצגת באות b. בעבר גודל הבית לא היה מוגדר והיה תלוי מימוש. יחידה שהתייחסה במפורש ל-8 סיביות כונתה Octet. אך מאחר שעם השנים בית התייחס באופן בלעדי ל-8 סיביות, כינוי זה הפך פחות שכיח. גודל של ארבע סיביות מיוצג על ידי מונחים שונים כגון Nibble , חצי בית (halfbyte), סמי-אוקטט (semi-octet) וקואדביט (quadbit). מאחר שגודל זה מייצג ספרה בבסיס הקסדצימלי, לעיתים מתייחסים לכך כספרת הקסה (Hex digit). כך, למשל, לעיתים נוח יותר להציג בית כשתי ספרות הקסה. שם סימול גודל ערכים וחזקות בסיס 16 בסיס 10 kilo k 210 = 1,024 = 162.5 > 103 mega M 220 = 1,048,576 = 165 > 106 giga G 230 = 1,073,741,824 = 167.5 > 109 tera T 240 = 1,099,511,627,776 = 1610 > 1012 peta P 250 = 1,125,899,906,842,624 = 1612.5 > 1015 exa E 260 = 1,152,921,504,606,846,976 = 1615 > 1018 zetta Z 270 = 1,180,591,620,717,411,303,424 = 1617.5 > 1021 yotta Y 280 = 1,208,925,819,614,629,174,706,176 = 1620 > 1024 העברת מידע מערכת תקשורת יכולה להעביר מידע דיגיטלי. מהירות ההעברה של נתונים בקווי תקשורת נמדדת בסיביות לשנייה, או בכפולות של יחידה זו, כגון קילוביט לשנייה, מגה-ביט לשנייה וג'יגה-ביט לשנייה. ייצוג בינארי של אותיות באמצעות מחרוזת של סיביות, מושג במחשב ייצוג בינארי של אותיות (וסימנים אחרים). כאשר למטרה זו משמשת סיבית אחת, ניתן לייצג שתי אותיות שונות. ככל שמחרוזת הסיביות ארוכה יותר נוכל להגדיר יותר סימנים שונים, אך נשלם בצריכת מקום אחסון (לסוגיו השונים). רצף של סיביות המשמש להצגה של סימן אחד קרוי תו. ייצוג בינארי של אותיות נכנס לשימוש שנים רבות לפני המצאת המחשב, במקרים שבהם נדרשה דרך פשוטה לכתיבה וקריאה. כתב ברייל הוא קוד בינארי בן שישה ביטים, כך שייתכנו בו סימנים שונים, אך צירופים אחדים אינם מנוצלים משום שהם עלולים להטעות את הקורא. במכשירי טלפרינטר שימש להעברת המידע סרט מנוקב בקוד בודו, שבו כל תו יוצג באמצעות חמישה חורים, כלומר התאפשרו סימנים שונים. זה מספר קטן מדי של סימנים, שאינו מאפשר אפילו ייצוג של אותיות וספרות בלבד. לפתרון הבעיה נלקחו שני תווים להיות תווי בקרה, בעלי אופי דומה לזה של המקש Shift שבמקלדת, כלומר לעבור למערכת חלופית של סימנים. עוד שלושה תווי בקרה משותפים לשתי מערכות הסימנים, כך שבסך הכול מאפשרת שיטה זו ייצוג של 2X27=54 סימנים שונים, וזה מספיק לאותיות (גדולות בלבד), ספרות וסימני פיסוק. במחשבי CDC, שפעלו בתחילת שנות השבעים, גודל מילה היה 60 ביטים (גודל זה נקבע משום שיש לו יתרון בולט בחישובים, שזו הייתה מטרתם העיקרית של מחשבים אלה). גודל סימן נקבע ל-6 ביטים, כך שבמילה אחת ניתן לאחסן 10 סימנים. מספר הסימנים השונים היה . זהו מספר קטן יחסית, אך, כאמור, עיקר פעילותם של מחשבים אלה הייתה חישובים ולא טיפול במידע תווי. בקוד ASCII נקבעו תחילה 7 ביטים לייצוג תו, כך שהתאפשרו 128 סימנים שונים: אותיות (גדולות וקטנות), ספרות, סימני פיסוק ועוד. בקוד ASCII מורחב נוסף עוד ביט, כך שמתאפשרים 256 סימנים שונים, כולל אותיות עבריות, למשל, ועוד סימנים מיוחדים רבים. קוד זה משמש במרבית המחשבים הפועלים כיום. גם במחשבי IBM-Mainframe, שייצורם החל באמצע שנות השישים, נהוג קוד בן 8 ביטים, אך המשמעות שניתנת בו לכל צירוף של ביטים שונה. קוד זה קרוי EBCDIC. קוד בן 8 ביטים די בו למערכות טקסטואליות מקובלות, שבהן משתמשים בשפה אחת, או לכל היותר בשתי שפות. במערכות רב-לשוניות, שבהן נדרשות גם אותיות ערביות, קיריליות וכו', לא די בכך. פתרון אפשרי הוא זה שננקט במכשירי הטלגרף, כלומר שימוש בתווי בקרה הגורמים להחלפת מערכת האותיות. בפתרון זה יש אי-נוחות מסוימת, מה גם שאינו פותר את בעיית השפות של המזרח הרחוק, שבהן יש אלפי סימנים. פתרון יסודי לבעיה זו הוא המעבר למערכת יוניקוד, שבה משמשים אחד עד ארבעה בתים, כלומר עד 32 ביטים, לייצוג כל סימן. מערכת זו מאפשרת יותר ממיליון סימנים שונים, די והותר לכל סימני השפות המקובלות בעולמנו גם יחד. בכל מערכות הסימנים שבהן עסקנו עד כה, ניתן אורך אחיד לכל הסימנים במערכת. זו שיטה פשוטה, אך היא אינה יעילה מבחינת נפח האחסון שהיא צורכת: יש סימנים נדירים שיכולנו לתת להם קוד ארוך יותר, ולעומתם להעדיף קוד קצר יותר לסימנים הנפוצים. יישום של גישה זו קיים כבר בקוד מורס לטלגרף אלחוטי (קוד זה משמש עד היום כשנדרשת תקשורת אמינה בתנאי קליטה גרועים, למשל לקשר עם אוניות בלב ים). לאות הנפוצה 'ו' משמש בקוד מורס הקוד '.', ואילו לאות 'ע' משמש הקוד '---.'. יישום גישה זו במחשבים נהוג כאשר נדרש חיסכון בנפח האחסון, אך עקב מורכבותה נדרשת השקעה של זמן מעבד לפענוח הקוד. תוכניות לדחיסת נתונים מיישמות גישה זו. נפח האחסון המינימלי מושג באמצעות קוד האפמן. טבלת המרה בין בסיסי מספרים נפוצים: ראו גם תקשורת נתונים מונחים בחומרה מיתוג קישורים חיצוניים השוואה בין בינארי לדצימלי מהו קילובייט - הפשרה במשפט הערות שוליים קטגוריה:קידוד נתונים קטגוריה:יחידות נתונים

התאמה חד-חד-ערכית

הפניה פונקציה חד-חד-ערכית

חד-חד-ערכית

REDIRECT פונקציה חד-חד-ערכית

התאמה חד-חד ערכית

הפניה פונקציה חד-חד-ערכית ועל

דיסק קשיח

ממוזער|שמאל|350px|דיסק קשיח IDE ברוחב 3.5 אינץ' – מבט מבחוץ שמאל|ממוזער|250px|דיסק קשיח 8 אינץ' "IBM 62PC "Piccolo, סוף שנות השבעים ממוזער|דיסק קשיח ברוחב 89 מ"מ של חברת Seagate עם ממשק Parallel ATA משנת 1998, שיוצר במלזיה. דיסק קשיח (באנגלית: Hard disk. נקרא גם Hard Drive, Fixed disk, או בשמו המלא Hard disk drive (HDD)), הוא רכיב במחשב המשמש לשמירת נתונים. דיסק קשיח יכול להכיל בדרך כלל כמות גדולה של נתונים לעומת זיכרונות אחרים, אך פעולתו איטית לעומת הזיכרון הפנימי של המחשב (RAM). הדיסק הקשיח הוא התקן זיכרון בלתי נדיף המאפשר אחסנה אמינה של נתונים דיגיטליים בנפח גדול ובזמן גישה קצר יחסית להתקני זיכרון מכניים אחרים. בהשוואה להתקני זיכרון אחרים באותה הקיבולת, הדיסק הקשיח זול משמעותית, אולם זמן הגישה לנתונים בדיסק ארוך בהשוואה לזיכרון הפנימי (RAM) – דיסק קשיח מכני איטי פי 100,000 מהזיכרון הפנימי. הדיסק הקשיח מופיע בשתי תצורות: פנימית – כרכיב המוטמע בתוך המחשב, וחיצונית – כמכשיר עצמאי המתחבר למחשב באמצעות כבל מסוגים שונים. מערכת ההפעלה משתמשת במערכת קבצים על מנת לנהל את הקבצים שמאוחסנים על גבי הדיסק. היסטוריה המחשב הראשון שהותקן בו דיסק קשיח היה ה־IBM 305 RAMAC, בשנת 1956. הדיסק שקל קרוב לטונה והיה בעל 50 דיסקיות אלומיניום בקוטר 24 אינץ' המצופות בחלודה (תחמוצת ברזל מגנטית). היו לו שני ראשי קריאה/כתיבה וזמן גישה ממוצע של כ־600 מילישניות. הדיסק היה בעל קיבולת של חמישה מיליון סימני 7bit. הדיסק פותח במעבדות יבמ בסן חוזה שבקליפורניה בידי צוות בראשותו של ריינולד ג'ונסון. במשך שנים רבות הדיסקים הקשיחים היו מכשירים גדולים ומגושמים, אך בה בעת רגישים מאוד, ולכן התאימו לשימוש רק בחדרי מחשבים או במשרדים גדולים. לפני שנות השמונים המוקדמות, היו רוב הדיסקים בקוטר של 20 ס"מ (8 אינץ') או 35 ס"מ (14 אינץ'). השימוש בהם דרש ארונות ייעודיים או שטח רצפה גדול מאוד, בעיקר בדגמים בעלי מדיה נתיקה, שכונו "מכונות כביסה" בשל גודלם. מסיבות אלה השימוש בהם בשילוב עם מיקרו מחשבים לא היה נפוץ עד שנת 1980, אז הוציאה חברת סיגייט את ה-ST-506, דיסק קשיח בגודל 5.25 אינץ' ובנפח 5 מגה בייט. המחשב האישי (PC) המקורי של חברת IBM, ה-IBM 5150, לא כלל בתצורתו המקורית דיסק קשיח. בראשית שנות ה-80 לא שווקו הכוננים הקשיחים תחת שם החברה המייצרת אלא כחלק מ"מערכת אחסון קבצים" על ידי חברות כמו אפל. ה-IBM PC/XT כלל אפשרות להתקנת דיסק קשיח פנימי; החלטה זו של IBM הובילה להכללת דיסק קשיח פנימי בכל מחשב אישי כחלק מהמחשב. החל מאמצע שנות ה-90 של המאה העשרים, אפשר היה כבר לרכוש כוננים קשיחים בחנויות קמעוניות, ישירות על ידי הצרכן. כוננים קשיחים פנימיים הפכו לנורמה במחשבים תואמי IBM-PC, אולם הכוננים החיצוניים המשיכו להיות פופולריים במחשבי מקינטוש עוד זמן רב אחר כך. כל מחשב מקינטוש שיוצר בין 1986 ל-1998 כלל מחבר SCSI שאיפשר חיבור קל ונוח של אביזרים חיצוניים דוגמת דיסק קשיח. במחשבי מקינטוש מדגמים מוקדמים כלל לא היה קיים מקום לדיסק קשיח פנימי. כיום, עם התפשטותם של תקני חיבור חיצוניים מהירים כ-USB ו-FireWire שוב קיימת עלייה בפופולריות של כוננים קשיחים חיצוניים, בעיקר בקרב משתמשים שזקוקים להעברת כמויות גדולות של נתונים ממקום למקום. מבנה ועקרון פעולה ממוזער|שמאל|250px|דיסק קשיח שהמכסה שלו הוסר בזמן פעולה. בחלק השמאלי ניתן לראות את הזרוע עם ראש הקריאה/כתיבה שבקצֵהַ נעה הלוך וחזור ממוזער|שמאל|250px|חלקי דיסק קשיח 120GB של WDC הדיסק הקשיח מורכב מדיסקות שטוחות העשויות מאלומיניום או זכוכית, מצופות חומר מגנטי ומחוברות יחדיו לציר אחד. בין הדיסקיות מצויה טבעת-רווח צרה החובקת את הציר ומטרתה לשמור על מרחק קבוע ביניהן. לכל צד של דיסקה צמוד ראש קריאה וכתיבה המותקן על זרוע. במהלך פעולת הדיסק, הדיסקות מסתובבות יחד ואילו הראש נע הלוך וחזור כדי לאפשר לו להגיע לכל נקודה ונקודה על פני הדיסקה. כלל הראשים נעים יחדיו, כך שכשראש אחד נמצא על גליל מסוים על גבי הדיסקה, כלל הראשים נמצאים על גליל זה בשאר הדיסקות. על מנת לאפשר קצבי קריאה וכתיבה גבוהים, מהירות סיבוב הדיסקות מגיעה בדיסקים קשיחים מודרניים עד 15,000 סל"ד. הראש מרחף מעל המשטחים במרחק של כמיליונית הסנטימטר על מנת למנוע חיכוך עם המשטח ושריטה של הציפוי המגנטי. תנועת הזרוע נשלטת על ידי אלקטרומגנט. זמן הנעת הראש באמצעות הזרוע חשוב לקביעת זמן החיפוש (seek time), שהוא מרכיב קריטי לביצועי הכונן. כדי לקצר זמן זה ככל האפשר מונָעים הראשים בתאוצות גבוהות. בכונן מודרני התאוצה של ראש הקריאה-כתיבה יכולה לעלות על 550g (כלומר פי 550 מתאוצת הכבידה של כדור הארץ). ראש הקריאה והכתיבה מכיל למעשה שני רכיבים נפרדים, אחד לקריאה ואחד לכתיבה. רכיבים אלו קרובים מאוד אחד לשני והם עשויים סליל מתכת זעיר בגודל של פחות ממילימטר. רכיב הכתיבה מחולל שדה מגנטי ובכך ממגנט את שכבת הציפוי שעל הדיסקה במהלך הסיבוב. בזמן הקריאה מושרה השדה המגנטי שנכתב חזרה בסליל רכיב הקריאה. הנתונים נשמרים בשפה בינארית משום שכל שדה מגנטי זעיר מסמן "0" או "1" בהתאם לכיוונו. עד שנות ה-90 השדה המגנטי נשמר על פני שכבת חומר מגנטי, אלא שפיתוח פיזיקאלי של עיקרון קוואנטי שנקרא "התנגדות מגנטית עצומה" (GMR – Giant-Megnetoresistance) ומשתמש בשכבות מתחלפות דקות של חומרים פרומגנטיים ולא מגנטיים, הביא למהפיכה ביכולת האחסון. כדי לשלוט בתנועת הזרועות ובהעברת הנתונים מהדיסק הקשיח למחשב בו הוא מותקן קיימים בדיסק מספר רכיבי בקרה אלקטרוניים השולטים על מנועי הדיסק ועל פעולות הקריאה/כתיבה. המיקום מדויק לכתיבה/קריאה על גבי הדיסק מוגדר באמצעות ארבעה מאפיינים של כתובת פיזית: ראש (head) גליל (cylinder) מסלול (track) מקטע (sector) בכוננים מודרניים נעשית הגישה ישירות למקטע המתאים באמצעות המרת המאפיינים הפיזיים למאפיין "כתובת לוגית" (LBA – Logical block addressing). מערכת ההפעלה פונה לנתונים באמצעות מערכת כתובות לוגיות הנקראות אשכולות (Clusters) או בלוקים (Blocks). בדיסקים חיצוניים הממשקים הם: USB2 FireWire SATA2 וSATA3 ו־eSATA. בנוסף לנאמר לעיל. בשל מבנה הדיסק, מהירות הקריאה והכתיבה תלויים במהירות הזוויתית, ולכן נהוג ומומלץ לצרוב מידע שנמצא בשימוש תדיר בפעולות בין הדיסק לזיכרון (כגון מערכת ההפעלה) בחלק החיצוני יותר מאשר הפנימי, זאת בגלל המהירות הזוויתית הגבוהה שם, כאשר הביצועים משתנים מדגם לדגם. מדידת נפח חישוב הנפח (הקיבולת) של דיסק קשיח נעשית על ידי הכפלת מספר הגלילים (cylinders) במספר הראשים (heads) במספר המקטעים (sectors) ובמספר הבתים למקטע (bytes/sector, לרוב 512). בכונני ATA בנפח של מעל 8 גיגהבייט, הערכים נקבעים ל-16,383 גלילים, 16 ראשים ו-63 מקטעים לתאימות עם מערכות הפעלה ישנות. יצרניות המדיות המגנטיות והאופטיות עושות שימוש בתחיליות מגה, גיגה וטרה וקיצוריהן G, M ו-T בהתאמה – על פי מערכת היחידות הבינלאומית. בייט מסומן באות B. מערכות ההפעלה לרוב מדווחות על נפחים באמצעות אותן תחיליות, אך בשיטה הבינארית. כתוצאה מכך יש חוסר התאמה בין הנפח המוצהר על ידי היצרניות לבין זה המדווח על ידי מערכת ההפעלה. לדוגמה, דיסק בנפח מוצהר של 250GB יזוהה ב-Windows XP כבעל "250,000,000,000 בתים" ו-"232GB", מכיוון שהראשון מחושב לפי 1,000,000,000 בתים (109 בתים) לגיגה והשני מחושב לפי 1,073,741,824 בתים (230 בתים) לגיגה. סוגים שונים של דיסקים קשיחים הדיסקים הקשיחים נחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות על פי קוטרם הפנימי באינצ'ים והממשק שלהם; רוחבם הפיזי החיצוני גדול במקצת. דיסקים סטנדרטיים – כוננים בקוטר 3.5 אינץ' – אלה הם הדיסקים הקשיחים הנפוצים כיום, והם נמצאים בתוך מחשבים השולחניים ובשרתים. דיסקים למחשבים ניידים: כוננים בקוטר 2.5 אינץ' – דיסקים קשיחים דקים יותר וקטנים יותר אשר נוצרו במיוחד לשימוש במחשבים ניידים. עקב גודלם הקטן הם פולטים פחות חום והשטח הזמין בהם קטן יותר. ברובם מהירות הסיבוב של הדיסק נמוכה יחסית, ועומדת על 5,400 סל"ד (RPM) אך קיימים כוננים במהירות של 7,200 סל"ד. כוננים בקוטר 1.8/1.6 אינץ' – כוננים קטנים ודקים יותר, שנועדו למחשבים ניידים "קלי משקל" או "אולטרה-ניידים". כמו כן הם משמשים בנגני מוזיקה בעלי נפח קיבולת גבוה (כדוגמת iPod Classic). עקב גודלם הקטן, נפחם מוגבל יחסית לנפח הכוננים שבקוטר 3.5 אינץ'. כוננים לשרתים ולתחנות עבודה – דיסקים שמותאמים במיוחד לעבודה בסביבה של שרת ולרוב שונים מדיסקים סטנדרטים בתכונות הבאות: מהירות סיבוב גבוהה של 10,000 או 15,000 סל"ד. עמידים יותר לתקלות (MTBF ארוך יותר) ובדרך כלל בעלי תקופת אחריות ארוכה יותר. בעלי ממשק SCSI או SAS במקום IDE או SATA בכוננים במחשבים שולחניים וניידים. מותאמים להתקנה בשרתים שמאוכסנים במסד שרתים ותומכים בניתוק בלי צורך בכיבוי המחשב (Hot Swap). פרמטרים חשובים בדיסק הקשיח מספר סיבובים לדקה (Rotations Per Minute) – מהירות הסיבוב של משטחי הדיסק. נכון לשנת 2007, רוב הדיסקים מסתובבים בין 5,400 ל־15,000 סיבובים לדקה (סל"ד). רוב הדיסקים הקשיחים הסטנדרטיים מסתובבים במהירות של 7,200 סל"ד. ישנה התאמה בין מהירות הסיבוב למהירות קריאת הנתונים והגישה אליהם – מהירות סיבוב גבוהה יותר משמעה תפקוד מהיר יותר של הדיסק. זמן חיפוש ממוצע (Average Seek Time) – זהו פרק הזמן שבו ראש הקריאה של הדיסק מגיע לאזור המבוקש. ככל שזמן הגישה קצר יותר, כך הקריאה תתבצע במהירות רבה יותר. נכון לשנת 2007, זמני הגישה האופייניים נעים בין 4 ל-15 מילישניות. קצב העברת נתונים (Transfer Rate) – קצב העברת הנתונים הוא הקצב שבו הדיסק מעביר נתונים אל זיכרון המחשב, והוא נמדד במגהבייט לשנייה. ככלל, הקצב הוא סכום של מספר הסיבובים בשנייה בצירוף זמן הגישה הממוצע. אף שישנם כמה קצבים שונים של פעולה לכל דיסק, בדרך כלל מודדים את קצב העברת הנתונים בהתפרצות אחת, אף שהוא עשוי להיות מהיר מקצב העברת הנתונים ממושך, שהוא הקצב שבו הנתונים זורמים לאורך זמן. נפח – נמדד בגיגה-בית (GB) או בטרה-בית (TB). זמן המתנה סיבובי (rotational latency) – מונח המתאר את הזמן הממוצע עד שהאזור בדיסק המיועד לכתיבה או המכיל את המידע המיועד לקריאה יגיע בסיבוב המשטח אל מתחת לראש הקריאה-כתובה. בממוצע זמן זה הוא מחצית זמן הסיבוב של המשטח. דיסקים ישנים הכילו לפעמים מערכת כפולה של ראשי קריאה-כתיבה כדי להקטין זמן זה. הכוננים המודרניים מקטינים את זמן ההמתנה הסיבובי על ידי שימוש במהירות סיבוב גדולה יותר – כאמור על 15,000 סל"ד, כלומר 250 , כדי להגיע לזמן המתנה סיבובי ממוצע של 2 מילישניות. שמאל|ממוזער|250px|דיסק קשיח תקין בזמן פעולה שמאל|ממוזער|250px|דיסק קשיח פגום בזמן פעולה דיסק קשיח חיצוני כונן חיצוני הוא כונן שאינו חלק ממארז המחשב, אלא נמצא מחוץ למארז, ומחובר אליו בכבל (בדרך כלל כבל USB). בהתאם לכך, דיסק קשיח חיצוני הוא דיסק קשיח (זהה לדיסקים הפנימיים שבמחשב) בעל מארז משלו, הנמצא מחוץ למארז המחשב. הכונן של הדיסק הקשיח החיצוני מתחבר למחשב בשתי דרכים שונות: חיבור USB או FireWire – על מנת להמיר דיסק קשיח מחיבורו הסטנדרטי (PATA או SATA) לחיבורים חיצוניים (כמו USB או FireWire) יש צורך בבקר הממיר את הנתונים מחיבור הכונן לחיבור החיצוני. לפיכך, כוננים אלו הם בדרך כלל איטיים מעט ממקביליהם הפנימיים. חיבור SCSI (נהגה "סקאזי") או eSATA – בשיטה זו הכונן החיצוני מתחבר ישירות לחיבורי הכוננים הקשיחים במחשב, ולכן כוננים אלה לא סובלים מאיטיות או מביצועים שונים מכוננים קשיחים פנימיים. בדרך כלל, הדיסק והאריזה (הכונן) הם נפרדים, וניתן להתקין את הדיסק החיצוני כפנימי או להחליף את הדיסק שבתוך האריזה בדיסק אחר. רגישות הדיסק לזעזוע ולאבק ממוזער|שמאל|250px|הזרוע ועליה ראשי קריאה-כתיבה אחד המאפיינים החשובים של הדיסק הקשיח הוא רגישותו לאבק ולזעזועים. אף על פי שכל כונן מצויד בבולמי זעזועים, יש להיזהר מלהזיזו בזמן שהוא פועל. אם חודר להתקן אבק, הוא עלול להימצא בין הראש למשטח ולהוציא מאיזון את תנועת הראש ואף להביא לשריטת המשטח. לפיכך, מיוצרים הכוננים בחדר נקי. כדי להימנע מהפרשי לחצים, מצוי בכונן חריר להשוואת לחץ האוויר. לחריר מוצמד מסנן המונע חדירת אבק. זעזוע בזמן פעולת הדיסק עלול להביא לפגם בכתיבה או באחזור הנתונים וכן ליצירת Bad sectors. כאשר הדיסק במנוחה, הראשים הקוראים/כותבים נוגעים במשטחים, כתוצאה מפעילותו של קפיץ בבסיס הזרוע הדוחף אותם כלפי המשטח. כאשר הדיסק מסתובב במהירות נוצר כוח עילוי על הראשים כתוצאה מדחיסת אוויר. אם דחיסת האוויר אינה גבוהה מספיק, כוח העילוי נמוך מידי ומתוך כך הראשים קרובים מידי לדסקות בעת שהדיסק פועל. במקרה כזה עלול להיווצר מגע בין הראשים לדסקות, שעלול לגרום לקריסת ראשים או לאובדן נתונים. בדיסקים ישנים נשארים הראשים על המשטחים (באזור הנתונים) לאחר כיבוי המחשב, והזזת הכונן עלולה להביא לשריטת הדסקות. לכן מומלץ להשתמש בתוכנה שמחנה את הראשים בצד בעת כיבוי המחשב. כיום פעולה זו נעשית באופן אוטומטי, אפילו אם אספקת החשמל לדיסק הקשיח פוסקת באופן פתאומי. קריסת ראשים קריסת ראשים היא תקלת דיסק קשיח המתרחשת כאשר ראש קריאה/כתיבה נוגע באחד המשטחים ופוגם אותו, לרוב נוצר חיכוך הגורם לחימום המקום ובכך לנזק נוסף ואף שוחק את הדיסק, והחלקים שנשחקו גורמים בתורם לנזקים נוספים. בתנאי עבודה רגילים ראש הקריאה/כתיבה מרחף מעל המשטח. גורמים עיקריים לתקלת קריסה הם: מכה שקיבל הדיסק גרמה להזזת ראש הקריאה/כתיבה ולמגע בין הראש למשטח לחות שהצטברה בדיסק גרמה לחיכוך אבק, שנכנס אל הדיסק או נוצר מחלקי הדיסק עצמו, נדבק אל הראש וגרם למגע שיצר את הבעיה. ראו גם Solid state drive RAM Drive זיכרון לטווח ארוך דיסק און קי קישורים חיצוניים אוהד ברזילי, על שיטות לתזמון הקריאות והכתיבות בדיסקים קשיחים, יולי 2011 - סרטון הסבר קצר בווידאו בלוג העברי - אינטרטנט הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:חומרה קטגוריה:ארצות הברית: המצאות

הקבוצה הריקה

שמאל|ממוזער|110px|סמלה של הקבוצה הריקה הקבוצה הריקה היא קבוצה שאין בה איברים, והיא מסומנת בסימן (שמקורו באות הנורווגית "Ø") או בצורה {}. בחלק מהגרסאות של תורת הקבוצות האקסיומטית נכללת אקסיומת הקיום: קיימת קבוצה כך שלא קיים עבורו . כלומר, אקסיומה זו קובעת שקיימת קבוצה ריקה. בגרסאות אחרות טענה זאת נובעת מיתר האקסיומות. על-פי אקסיומת היחידות ניתן להוכיח את יחידות הקבוצה הריקה, כלומר קיימת רק אחת כזו. תכונות של הקבוצה הריקה לכל קבוצה , הקבוצה הריקה היא תת-קבוצה של : לכל קבוצה , האיחוד של עם הקבוצה הריקה שווה ל-: לכל קבוצה , החיתוך של עם הקבוצה הריקה שווה לקבוצה הריקה: המשלים של הקבוצה הריקה הוא הקבוצה האוניברסלית: לקבוצה הריקה אין מקסימום או מינימום, משום שהיא לא מכילה אף איבר. הסופרימום של הקבוצה הריקה הוא מינוס-אינסוף: האינפימום של הקבוצה הריקה הוא אינסוף: תת-הקבוצה היחידה של הקבוצה הריקה היא הקבוצה הריקה. קבוצת החזקה שלה היא יחידון הכולל את הקבוצה הריקה בלבד. העוצמה של הקבוצה הריקה היא אפס, ובפרט: הקבוצה הריקה היא קבוצה סופית. לכל קבוצה קיימת בדיוק פונקציה אחת (הלוא היא הפונקציה הריקה, שאין בה זוגות סדורים כלל). אם אינה ריקה, אז אין פונקציות . בכל מרחב טופולוגי הקבוצה הריקה היא הן קבוצה פתוחה והן קבוצה סגורה. במונחים של תורת הקטגוריות, הקבוצה הריקה היא אובייקט התחלתי בקטגוריה של קבוצות. חשיבות הקבוצה הריקה במתמטיקה המתמטיקה שואפת להשתמש במספר קטן ככל האפשר של הנחות יסוד (אקסיומות) ושל הגדרות יסוד. תורת הקבוצות מבוססת על מושג אטומי אחד, מושג הקבוצה, ועל יחס אחד - יחס השייכות. אחת האקסיומות במערכת צרמלו-פרנקל קובעת שיש קבוצה ריקה ("קיים כך שלכל , לא נכון ש-", כלומר, יש קבוצה שאין לה איברים), והגדרת השוויון מבטיחה שקבוצה זו היא יחידה (לכל שתי קבוצות ריקות יש בדיוק אותם איברים). הקבוצה הריקה משמשת מעין 'אבן בניין' שממנה ניתן לבנות קבוצות רבות נוספות, מה שהופך אותה במובן מסוים לעצם היסודי והבסיסי ביותר במתמטיקה. כך לדוגמה ניתן להגדיר את (הקבוצה המכילה את הקבוצה הריקה) ואת (הקבוצה המכילה את הקבוצה המכילה את הקבוצה הריקה). באמצעות בניות בנוסח זה ניתן לבנות הגדרות למושגים בסיסיים במתמטיקה כגון מספרים, פונקציות ואובייקטים גאומטריים כגון נקודות, קווים ומעגלים. מספרים בשנת 1923 הציג ג'ון פון נוימן שיטה (המכונה מספור סודר) לבניית המספרים הטבעיים המבוססת על הקבוצה הריקה: (הקבוצה הריקה) באמצעות המספרים הטבעיים ניתן לבנות את כל מערכות המספרים החשובות: את המספרים השלמים (שנבנים בתור זוג סדור של מספרים טבעיים - כך שהמספר השלם הוא כביכול תוצר החיסור של המספר השני מהמספר הראשון), המספרים הרציונליים (כזוגות סדורים של מספרים שלמים), המספרים הממשיים (כגבול לסדרות של מספרים רציונליים) ואת המספרים המרוכבים (כזוגות סדורים של מספרים ממשיים). באמצעות השיטה הקרטזית ניתן להגדיר מונחים בגאומטריה באמצעות מספרים: נקודה במרחב n ממדי מוגדרת כקבוצה סדורה של מספרים ממשיים, קו מוגדר כאוסף נקודות, וכן הלאה. משחקים המתמטיקאי ג'ון הורטון קונוויי פיתח בנייה הקרויה 'מספרים סוריאליסטיים' שלה שימושים רבים בתיאור משחקי אסטרטגיה (כמו נים, איקס עיגול, הקס, דמקה ושחמט) ומבוססת אף היא על תורת הקבוצות ועל הקבוצה הריקה. הבנייה של קונויי משמשת לתיאור משחקים בהם יש שני שחקנים, ולא מעורבים בהם מזל (כמו במשחקי קובייה) או חוסר ידיעה (כמו במשחק טקטיקו). בבנייה זו כל מצב במשחק מתואר באמצעות שתי קבוצות, הראשונה מתארת את המצבים שאליהם יכול להגיע השחקן הראשון אם זה תורו, והשנייה מתארת את המצבים אליהם יכול להגיע השחקן השני אם זה תורו. המצב הבסיסי במשחק הוא: שפירושו שלאף שחקן אין מהלכים אפשריים, כלומר מי שתורו לשחק מפסיד. ומכאן ניתן לבנות מצבים נוספים, לדוגמה: הוא מצב שבו לשחקן הראשון יש מהלך שמביא את המשחק למצב האפס, ואילו לשחקן השני אין מהלך לבצע. למצבים מעין זה ניתן להצמיד ערך מספרי שפרושו כמה מהלכים עודפים יש לשחקן הראשון לבצע, יחסית לשחקן השני. על מצבים כאלה ניתן לערוך פעולות חשבון כמו חיבור וכפל, בדומה למספרים רגילים. מנגד אפשר לתאר בבניה של קונויי גם מצבים שלא ניתן להצמיד להם ערך מספרי רגיל, כמו המצב: שפירושו שלשני השחקנים יש מהלך אחד אפשרי המביא את המשחק למצב האפס, שממנו מפסיד היריב; במילים אחרות - מי שתורו לשחק מנצח. ראו גם תורת הקבוצות - מונחים לא כלום קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:תורת הקבוצות קטגוריה:אפס

אקסיומת הקבוצה האינסופית

אקסיומת הקבוצה האינסופית (או אקסיומת האינסוף) היא אחת האקסיומות של תורת הקבוצות האקסיומטית. לפי אקסיומה זו, קיימת קבוצה אינסופית, ובפרט, קיימת קבוצה כזו שכוללת את המספרים הטבעיים (על פי הבנייה של פרגה). ניסוח קיימות מספר דרכים לנסח את האקסיומה, אולם הפשוטה והמקובלת ביותר מביניהן אשר איננה עושה שימוש בהגדרתם של מספרים סודרים היא זאת: קיימת קבוצה כך שמתקיים , ולכל מתקיים , כאשר . כלומר, . הקבוצה כוללת את המספרים הטבעיים, משום שעל פי הבנייה של פרגה, אפס מוגדר בתור הקבוצה הריקה, ופונקציית העוקב מוגדרת בתור הפונקציה . עצמאות אקסיומת האינסוף עצמאית ביחס לשאר אקסיומות ZFC, בהנחה שהיא עקבית. ניתן לבנות מתוך ZFC מודל שמקיים את כל האקסיומות חוץ מאקסיומת האינסוף - זה יהיה אוסף כל הקבוצות הסופיות תורשתית - בסימון של יקום פון-נוימן. אוסף זה מורכב מכל הקבוצות הסופיות שכל איבריהן הן קבוצות סופיות תורשתית (הגדרה זו איננה מעגלית, לפי אקסיומת היסוד). קל לראות שמודל זה מקיים את כל האקסיומות של ZFC למעט אקסיומת האינסוף. אקסיומת האינסוף מבטיחה את קיום המונה האינסופי הראשון 0א (אָלֶף אֶפֶס). כמו שהערנו, אוסף כל הקבוצות שמתחתיו (במובן של הדרגה שלהן ביקום פון-נוימן) הוא מודל ל-ZFC כאשר אנחנו מחליפים את אקסיומת האינסוף בשלילתה. מהבחינה הזו, 0א מתנהג כמו מונה גדול ולכן יש מתמטיקאים שמתייחסים לאקסיומות שעוסקות בקיום מונים גדולים כחיזוקים של אקסיומת האינסוף. קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קבוצה אינסופית

ירח

ירח (או לוויין טבעי) הוא עצם טבעי המקיף כוכב לכת, כוכב לכת ננסי או עצם אחר הגדול ממנו כתוצאה מהשפעת כוח הכבידה. אף שלפי הגדרה זו ניתן לכנות בשם "ירחים" גם כוכבי לכת המקיפים כוכב וכן כוכבים המקיפים את מרכז הגלקסיה, שימוש זה במונח "ירח" אינו מקובל. מקור הירחים לוויין טבעי אשר מקיף את כוכב הלכת שלו מקרוב, במסלול מעגלי, נוצר ככל הנראה מאותו אזור קריסה של הדיסקה הקדם-פלנטרית שממנה נוצר כוכב הלכת עצמו. ואולם, כאשר מדובר בירחים לא-שגרתיים – קרי, ירחים אשר מקיפים את כוכב הלכת ממרחק גדול, במסלול אקסצנטרי או נגד כיוון הסיבוב של כוכב הלכת – הם ככל הנראה אסטרואידים שנלכדו בכוח המשיכה של כוכב הלכת. לעיתים מדובר אף בכמה ירחים שנוצרו עקב התפרקות של אסטרואיד יחיד. בדרך כלל, ירחיו של עצם שמימי קטנים ממנו באופן ניכר. מערכת כדור הארץ-הירח ומערכת פלוטו-כארון הן יוצאות דופן מבחינה זו: קוטר הירח של כדור הארץ הוא מעט יותר מרבע קוטרו של כדור הארץ עצמו, ואילו קוטרו של כארון הוא מעט יותר ממחצית קוטרו של פלוטו. כל אחת משתי המערכות האלה נוצרה, ככל הנראה, מהתנגשות של שני גרמי שמיים. מאפייני המסלול של הירחים מרבית הירחים הרגולריים במערכת השמש מפנים תמיד צד אחד ויחיד אל כוכב הלכת שהם מקיפים. זאת, כפי הנראה משום שאיבדו תנע זוויתי כתוצאה מפעולת כוח של כוכב הלכת על בליטת הגאות הפונה אל כוכב הלכת ועל כן נעים בהקפה סינכרונית. יוצאים מכלל זה הירח היפריון המקיף את שבתאי ומסתובב באופן כאוטי בשל מגוון השפעות חיצוניות, כמו ירחי פלוטו הידרה וניקס. בניגוד לכך, רוב הירחים החיצוניים של ענקי הגז רחוקים מהם מכדי להינעל באופן זה. לדוגמה, הירח הימליה של צדק, הירח פיבי של שבתאי והירח נראיד של נפטון הם בעלי משך סיבוב של 10 שעות בהשוואה למשך הקפתם את כוכב הלכת שלהם הנמדדת במאות ימים. מצב שבו שלושת הגופים (הירח, הכוכב וכוכב הלכת) נמצאים על קו ישר אחד יכול לגרום לליקוי מאורות (ליקוי ירח או ליקוי חמה). סוגי ירחים שמאל|ממוזער|250px|איור של החלפת המסלולים בין אפימתאוס יאנוס ירחים שגרתיים (באנגלית: Regular moons) הם ירחים שמקיפים את כוכב הלכת במסלול קרוב למעגל, בכיוון הסיבוב של כוכב הלכת. מסלולם בעל מחזור הקפה קצר יחסית, זווית נטייה נמוכה יחסית. ההשערה היא שירחים אלו נוצרו באותו זמן שבו נוצר כוכב הלכת. יש לפחות כ-55 ירחים שגרתיים במערכת השמש. ירחים לא שגרתיים (באנגלית: Irregular moons) הם ירחים קטנים יחסית (רובם בעלי רדיוס של 100–300 קילומטרים) המקיפים את כוכב הלכת במרחק גדול ממנו (מלבד ירחים כמו נראיד וטריטון המקיפים את נפטון במרחק קרוב מאוד), במסלולים אקסצנטריים, בדרך כלל באקסצנטריות הנעה בין 0 ל-0.5, או מקיפים את כוכב הלכת בנטייה מסוימת. ירח הנע במסלול בעל נטייה קטנה מ-90 מעלות (עם כיוון סיבוב כוכב הלכת) נקרא prograde, וירח הנע במסלול בעל נטייה גדולה מ-90 מעלות (נגד כיוון סיבוב כוכב הלכת) נקרא retrograde. במערכת השמש לא קיימים מסלולים בעלי נטייה בתחום 60–120 מעלות, מכיוון שמסלול כזה הוא מסלול לא יציב, וגוף הנמצא במסלול מסוג זה עלול לצאת ממנו. ההשערה היא שירחים אלו הם אסטרואידים שנלכדו בשדה הכבידה של כוכב הלכת, או גופים אשר מסלוליהם הושפעו כבידתית על ידי גופים מסיביים אחרים ונהיו יותר אקסצנטריים או בעלי נטייה יותר גדולה. במערכת השמש, יש לפחות 113 ירחים הנחשבים ירחים לא שגרתיים. ירחים בעלי מסלול משותף (באנגלית: Co-orbital) אלו ירחים בעלי מסלול כמעט זהה, וכמעט אותו ציר ראשי. כתוצאה מההשפעה הכבידתית של ירח אחד על השני, הירחים מחליפים מיקום מבחינת קרבה לכוכב הלכת. הירח הפנימי מקבל תאוצה גבוהה יותר ותופס מסלול חיצוני ומכיוון שכך הוא מאט את תנועתו, ואילו הירח הפנימי מאט ו"נופל" למסלול פנימי יותר כתוצאה מכך מגביר את מהירותו. במערכת השמש ירחי שבתאי אפימתאוס ויאנוס הם הירחים היחידיים המוכרים כירחים בעלי מסלול משותף. ירחים רועים (באנגלית: Shepherd satellites) הם ירחים הנמצאים בקצוות של טבעת סביב כוכב לכת. כתוצאה מכח הכובד שהם מפעילים ירחים אלו מונעים מהחלקיקים בטבעת הפנימית מלהתפזר. במערכת השמש לירחים רועים הם קורדיליה ואופיליה השומרים על טבעת אפסילון סביב אורנוס, והירחים פרומתאוס ופנדורה השומרים על טבעת F סביב שבתאי. ירחים של ירחים במערכת השמש אין דוגמה ל"ירח של ירח". אין ביטחון שמערכת כזו תוכל להיות יציבה בטווח ארוך. במרבית המקרים, כוח הכבידה של כוכב הלכת יהפוך מערכת כזו לבלתי יציבה. כאשר מחשבים את מסלולו של "ירח של ירח" יש לקחת בחשבון את כוחות הכבידה של הכוכב, של כוכב הלכת, של הירח ושל ירחים אחרים וכל אלו עלולים לשנות את מסלולו של העצם הנדון עד שהוא יתפרק, יתרחק או יקרוס לתוך כוכב הלכת. ירחים טרויאניים לשני ירחים במערכת השמש ידוע שיש מלווים קטנים בנקודות לגראנז' L4 ו-L5, כלומר 60 מעלות לפני ואחרי העצם, באותו המסלול. מלווים אלה מכונים ירחים טרויאניים, משום שמיקומם דומה לאסטרואידים טרויאניים ביחס לצדק. הירחים שבהם מדובר הם הירחים של שבתאי טלסטו וקליפטו הנחשבים לירחים שבאים לפני ואחרי תטיס, וכן הלנה ופולידיקוס, החולקים את מסלולו של דיוני. ירחים של אסטרואידים שמאל|ממוזער|250px|האסטרואיד איידה והירח דקטיל (הנקודה הקטנה מימין) גילויו בשנת 1993 של ירחו של האסטרואיד 243 אידה, שזכה לשם דקטיל הוכיח כי לכמה אסטרואידים יש ירחים. אחרים כמו אנטיופה, הם מערכות של אסטרואיד כפול המכילות שני אסטרואידים בגודל דומה. לאסטרואיד סילביה יש שני ירחים. ירחים במערכת השמש במערכת השמש עשרות רבות של ירחים, ומדי שנה מתגלים מספר ירחים נוספים, בעיקר סביב צדק ושבתאי. בעוד שמרבית הירחים הסובבים את כוכבי הלכת החיצוניים (וגם ירחי מאדים) הם אסטרואידים שנלכדו, בסוף המאה ה-20 החלו להתגלות אסטרואידים רבים אשר להם גם ירחים. לכדור הארץ יש ירח אחד. למאדים יש שני ירחים. לצדק (הנקרא גם יופיטר) 79 ירחים, בהם ארבעה גדולים שניתן לראות במשקפת הקרויים גם הירחים הגליליאניים, ובהם ל-50 יש שמות. לשבתאי 82 ירחים ובהם ל-53 יש שמות. לאורנוס 27 ירחים. לנפטון 14 ירחים. לפלוטו 5 ירחים. לאריס ירח אחד. להאומיה שני ירחים. חלק מהאסטרואידים מלווים גם הם בירח או במספר ירחים. לדוגמה, האסטרואיד 243 אידה מלווה בירח בשם דקטיל (Dactyl). גם את האסטרואיד סדנה, המצוי בחגורת קויפר מקיף ירח. נכון לשנת 2021, טרם נתגלו ירחים חוץ-שמשיים אף על פי שנתגלו הרבה כוכבי לכת חוץ-שמשיים. מדענים משוכנעים שיש כוכבי לכת וירחים רבים מחוץ למערכת השמש, אלא שבשל תכונותיהם הפיזיות, קשה, לפי שעה, לצפות בהם אף שישנם כמה ירחים משוערים. טרמינולוגיה שמאל|ממוזער|250px|יחס גדלים בין הכתם האדום הגדול של צדק לארבעת הירחים הגליליאניים שלו. עד לגילוי ארבעה מירחי צדק בידי גלילאו בשנת 1610, הירח היחיד שהיה מוכר היה הירח של כדור הארץ. ולפיכך לא זכו עצמים אלה לסיווג מיוחד. גלילאו בחר להתייחס לעצמים שגילה פשוט כאל כוכבי לכת, אך מגלים מאוחרים יותר בחרו במונחים אחרים כדי להבדיל בין העצמים הללו מהגוף אותו הם מקיפים. כריסטיאן הויגנס, מגלהו של טיטאן היה הראשון להשתמש במונח ירח לעצמים אלו, וקרא לטיטאן "הירח של שבתאי" (אנגלית: "Luna Saturni" או "Luna Saturnia") משום שהוא הפגין את אותם יחסים עם שבתאי כפי שעושה הירח עם כדור הארץ. ככל שהתגלו עוד ירחים של שבתאי, נזנח המונח. ג'ובאני קאסיני התייחס לעצמים שגילה כ"כוכבי לכת" (צרפתית: "planètes"), אך לעיתים תכופות יותר הוא השתמש במונח "לוויינים" (אנגלית: "satellites"), תוך שימשו במונח הנגזר מהמונח הלטיני satelles, שמשמעותו שומרים, נלווים או מלווים משום שהלווינים מתלווים לכוכב הלכת העיקרי עמו הם נוסעים ברחבי השמיים. המונח לוויינים הפך למונח המקובל בהתייחסות לעצמים המקיפים כוכב לכת, וכך נמנע הצורך להשתמש במונח ירח, ולגרום בכך לבלבול בין הירח של כדור הארץ לבין ירחים של כוכבי לכת אחרים, ואולם בשנת 1957, עם שיגור העצם המלאכותי ספוטניק 1, היה צורך למצוא מונח חדש. המונחים "לוויין מעשה ידי אדם" או "ירח מלאכותי" נזנחו במהרה לטובת המונח הפשוט יותר "לוויין". כתוצאה מכך, המונח נהייה מזוהה עם עצמים מלאכותיים החגים בחלל – לרבות, לעיתים, גם כאלו שאינם מקיפים אף כוכב לכת. כתוצאה מכך הוחלט לקרוא לכל העצמים הטבעיים המקיפים כוכבי לכת בשם ירחים וכך התפתח הנוהג גם במאמרים מדעיים. לעיתים, כדי להבהיר את הכוונה משתמשים במונח "לוויין טבעי". הגדרת המונח ירח שמאל|ממוזער|250px|השוואה בין הירח לכדור הארץ. בקהילה המדעית התקיים ויכוח אודות ההגדרה המדויקת של המונח ירח. ויכוח זה נגרם בשל קיומן של מערכות היקפיות שבהן ההבדל במסה בין הגוף הגדול יותר והלוויין שלו קטן מהמקובל במערכות טיפוסיות. שתי דוגמאות לכך כוללות את המערכת פלוטו-כארון ואת המערכת כדור הארץ-הירח. קיומן של מערכות אלה גרם לוויכוח אודות השאלה היכן להעביר את הגבול בין מערכת כפולה לבין מערכת הכוללת גוף פלנטרי וירח. המוסכמה המקובלת היא האם נקודת מרכז המסה של המערכת נמצא מתחת לפני השטח של הגוף הגדול או בחלל שביניהם. קביעה זו אינה רשמית ושרירותית במידת-מה. בקצה השני של המגוון נמצאים גושי סלע וקרח היוצרים את מערכות הטבעות סביב ענקי הגז של מערכת השמש ואין נקודת התייחסות שתאפשר לקבוע אם אחד הגושים הללו גדול דיו כדי להיות מסווג כירח, אף כי לעיתים משתמשים במקרה כזה במונח "ירחון" (אנגלית: moonlet) לתיאור עצמים קטנים מאוד המקיפים גוף גדול יותר, וגם כאן אין הגדרה רשמית. בחירת שמות לירחים שמאל|ממוזער|250px|הדמיית אמן של מערכת ירחיו של שבתאי טרמינולוגיית שמות הירחים במערכת השמש אינה מקרית, והיא מבוסס רבות על שמו של כוכב הלכת סביבו הם חגים. בעוד שכוכבי הלכת נקראים על שמותיהם של אלים מהמיתולוגיה הרומית (מלבד אורנוס), ומרבית הירחים נקראו על שמות של אלים מהמיתולוגיה היוונית (מלבד ירחי אורנוס). מאדים קרוי על שמו של אל המלחמה הרומאי, ירחי מאדים נקראו על שמותיהם של דימוס, אל הפחד והאימה ופובוס, אל הטרור והאימה, בניו של ארס, אל המלחמה היווני. צדק נקרא על שמו של ראש האלים הרומאי, ואילו ירחי צדק קיבלו שמות לא אחידים. ארבעת הירחים הגליליאניים נקראו על שמות דמויות ונימפות יווניות, ירחים עוקבים נקראו לסירוגין על שמות של דמויות ונימפות שונות ללא מדיניות קבועה, דבר שעורר ביקורת לאורך השנים. כיום, ירחים חדשים שמתגלים נקראים על שמן של המאהבות המיתולוגיות של יופיטר (זאוס) או בנותיו של זאוס. שבתאי נקרא על שמו של אל הזמן הרומאי. ירחי שבתאי נקראו תחילה על שמות גיגאנטים וטיטאנים ילדיהם של אורנוס, אל השמיים וגאיה, אלת האדמה היווניים. ואולם ריבוי הירחים שהתגלה סביב שבתאי, והמחסור בשמות זמינים, הביא להסכמה כי הירחים יכולים להיקרא גם על שמותיהם של ענקים ומפלצות ממיתולוגיות אחרות. אורנוס נקרא על שמו של שליט היקום, והוא הכוכב לכת היחיד שלא נקרא על שמו של אל במיתולוגיה הרומאית אלא על שם אל במיתולוגיה היוונית. ירחי אורנוס קרויים על שמות דמויות מהספרות האנגלית, ביניהם דמויות ממחזותיו של ויליאם שייקספיר ושיריו של אלכסנדר פופ. נפטון נקרא על שמו של נפטון, אל הים הרומאי. כל ירחי נפטון נקראו על שמות של אלים, דמויות, ונימפות הקשורות לים ולאלי הים במיתולוגיה היוונית. קישורים חיצוניים פרמטרים פיזיים של לוויינים טבעיים, באתר נאס"א רשימת ירחים שקיבלו שם קבוע רשימת אסטרואידים עם ירחים ״למכירה: הריח״ – פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי הערות שוליים * קטגוריה:גרמי שמיים ru:Спутники в Солнечной системе

שמש

פוטון

פֿוֹטוֹן (Photon) הוא חלקיק יסודי, המהווה את הקוונטום של השדה האלקטרומגנטי ונשא הכוח של הכוח האלקטרומגנטי. הפוטון הוא בוזון כיול, נטול מסה ומטען חשמלי, ובעל ספין של 1. כל פוטון נושא אנרגיה ומהווה מנה (קוונטום) של קרינה אלקטרומגנטית, לרבות אור וגלי רדיו. אנרגיית הפוטון נקבעת אך ורק לפי התדר או לפי אורך הגל של הפוטון (לחלופין, התדר ואורך הגל נקבעים לפי אנרגיית הפוטון). רמות האנרגיה השונות של הפוטונים אחראיות למגוון רחב של תופעות, לרבות מגוון הצבעים של האור הנראה, תדרים שונים של שידורי רדיו, ההבחנה בין קרינה מייננת לקרינה בלתי מייננת ועוד. לפוטון, כמו לכל חלקיקי היסוד האחרים, ישנן תכונות הן של גל והן של חלקיק, תופעה המכונה "דואליות גל-חלקיק". התופעות דמויות-הגל שמציגים פוטונים הן, לדוגמה, שבירה על ידי עדשה והתאבכות. התכונות החלקיקיות של הפוטון הן, בין השאר, פיזור והעברת אנרגיה במנות בדידות. פוטון שעובר אינטראקציה מלאה עם אטום או עם מולקולה נבלע ומוסר, או נפלט ומקבל, את כל האנרגיה שלו תוך כך. בעקבות האינטראקציה עוברים האטום או המולקולה עירור או יינון. עבור אור בתחום הנראה, האנרגיה הנישאת על ידי פוטון יחיד של אור ירוק לדוגמה היא כ- ג'ול בקירוב, כמות אנרגיה המספיקה לעורר מולקולה יחידה של תא קולט אור בעין, וליצור בכך אות עצבי שהוא הבסיס הפיזיולוגי לראייה. פוטונים מקיימים מגוון רחב של אינטראקציות עם חומר, כגון אפקט קומפטון, בו משנה הפוטון את האנרגיה אותה הוא נושא ולכן גם את אורך הגל שלו, ויצירת זוג, תהליך בו אלקטרון ופוזיטרון נוצרים מפוטון בודד העובר ליד אטום. פוטונים יכולים להיפלט מגרעין אטום לא יציב בצורת קרינת גמא, וכמו כן הם יכולים להיפלט על ידי חלקיקים טעונים הנמצאים בתאוצה. באלקטרודינמיקה קוונטית, הפוטון משמש כמתווך בתהליכים אלקטרומגנטיים, כלומר, האינטראקציה מתרחשת באמצעות החלפת פוטונים בין חלקיקים טעונים. למעשה, כל השדות החשמליים והמגנטיים ניתנים לתיאור באמצעות פוטונים. לפי המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, קיום הפוטון הוא תוצאה של הדרישה כי לחוקים הפיזיקליים תהיה סימטריה מסוימת בכל נקודה במרחב-זמן. תכונות הפוטונים, כגון מטען חשמלי, מסה וספין, נקבעות על ידי מאפייני סימטריה זו (סימטריית כיול). הרעיון כי האור נישא במנות בדידות, כלומר באמצעות פוטונים, פותח על ידי אלברט איינשטיין החל מ-1905. איינשטיין פירש את הנוסחה שהציע מקס פלאנק על מנת להסביר את הספקטרום של קרינת גוף שחור: E = hν כאשר h הוא קבוע פלאנק. איינשטיין זיהה את E עם אנרגיית קוונט אחד של קרינה אלקטרומגנטית, שלימים נקרא פוטון, ואת ν עם תדר הקרינה. באמצעות מודל הפוטונים, הצליח איינשטיין להסביר את האפקט הפוטואלקטרי. הנוסחה E = hν מכונה נוסחת פלאנק-איינשטיין (Planck-Einstein formula). יחד עם הפיזיקאי ההודי סאטינדרה נאת בוז, סיפק איינשטיין תיאור סטטיסטי של אור, המסביר את קרינת פלאנק. בנוסף, מתוך שיקולים סטטיסטיים, הסיק איינשטיין את קיומו של מנגנון הפליטה המאולצת, וכן מצא קשרים בין מקדמי הבליעה והפליטה של אור על ידי חומר. גילוי מודל הפוטון הביא לפריצות דרך בפיזיקה הניסויית והתאורטית, כגון פיתוח הלייזרים, יצירת עיבוי בוז-איינשטיין ובאופן כללי הביא להתפתחות מכניקת הקוונטים. תחומים רבים אחרים התקדמו בזכות הבנת מושג הפוטון, למשל פוטוכימיה, מיקרוסקופיה בהפרדה גבוהה ומדידת מרחקים ברמה המולקולרית. בתחילת המאה ה-21 נמצא שימוש לפוטונים בודדים במחקרים העוסקים במחשוב קוונטי וביישומי תקשורת אופטית מתקדמים, כגון הצפנה קוונטית. אטימולוגיה במאמרו המקורי מ-1905 נתן אלברט איינשטיין לפוטון את השם "קוונט האור" (בגרמנית: "das Lichtquant"). מקור השם המודרני "פוטון" הוא במילה היוונית "פוס" (אור). השם נטבע ב-1926 על ידי הכימאי גילברט ניוטון לואיס, שפרסם תאוריה ספקולטיבית שלפיה פוטונים בלתי ניתנים ליצירה או להשמדה. התאוריה של לואיס לא התקבלה, מאחר שהיא נסתרה על ידי ניסויים רבים, אך השם החדש "פוטון" אומץ מיד על ידי רוב הפיזיקאים. דעה אחרת מוצגת בספרו של אייזק אסימוב "הנייטרינו, חלקיק הרפאים של האטום" (1966). אסימוב זוקף לזכותו של ארתור קומפטון את הגדרת קוונט האור כפוטון ב-1927. בפיזיקה, הפוטון מסומן בדרך-כלל באות היוונית גמא, γ. מקור הסמל, ככל הנראה, בקרינת גמא. קרניים אלה התגלו ב-1900 על ידי פול אולריך וילארד. ב-1914 הראו ארנסט רתרפורד ואדוארד אנדרד שהן למעשה קרינה אלקטרומגנטית. בכימיה ובהנדסה אופטית, פוטונים וקרינה אלקטרומגנטית מסומנים פעמים רבות hν. היסטוריה ממוזער|300px|שמאל|ניסוי שני הסדקים של תומאס יאנג, ב-1805, הראה כי לאור יש תכונות גליות, ובכך סתר, לכאורה, את התאוריות שגרסו כי האור מורכב מחלקיקים ממוזער|300px|שמאל|ב-1900, המודל התאורטי של מקסוול, אשר גרס כי האור מורכב משדות חשמליים ושדות מגנטיים הנעים בחלל, נראה שלם. עם זאת, היו מספר תצפיות שלא נמצא להן הסבר באף מודל גלי של קרינה אלקטרומגנטית, ועובדה זו הובילה לרעיון שאנרגיית האור "ארוזה" בחבילות, קוונטים, אשר תוארו בנוסחה E=hν. ניסויים מאוחרים יותר הראו כי הקוונטים של האור נשאו גם תנע, ולכן ניתן היה להתייחס אליהם כאל חלקיקים יסודיים. כך נולד מושג הפוטון, שאיפשר הבנה מעמיקה יותר של השדות החשמליים והמגנטיים עצמם רוב תאוריות האור עד המאה ה-18 תיארו את האור כעשוי מחלקיקים. אחת מהתאוריות החלקיקיות המוקדמות ביותר נוסחה על ידי אבן אל-היית'ם בספרו "ספר האופטיקה" מ-1021. קרני האור תוארו שם כזרמי חלקיקים זערוריים "חסרי תכונות מוחשיות למעט אנרגיה". מאחר שהמודלים החלקיקיים של האור אינם מסבירים בקלות תופעות כגון שבירה, עקיפה ושבירה כפולה, הוצעו מאוחר יותר תאוריות גליות על ידי רנה דקארט (1637), רוברט הוק (1665) וכריסטיאן הויגנס (1678); למרות זאת, המודלים החלקיקיים נותרו דומיננטיים, בעיקר עקב השפעתו של אייזק ניוטון. בתחילת המאה ה-19 הראו תומאס יאנג ואוגוסטן פרנל כי האור מקיים תופעות התאבכות ועקיפה, ועד 1850 המודלים הגליים כבר היו מקובלים על רוב המדענים. ב-1865 שיער ג'יימס קלרק מקסוול, באמצעות המשוואות שפיתח, כי האור הוא גל אלקטרומגנטי, והשערה זו אושרה כשהיינריך הרץ גילה את גלי הרדיו. התגלית נדמתה כסותמת את הגולל על המודלים החלקיקיים של האור. למרות האמור לעיל, תאוריית הגלים של מקסוול לא הסבירה את כל תכונות האור. תאוריית מקסוול גורסת כי אנרגיית הגל תלויה אך ורק בעוצמתו, ולא בתדירותו; אף על פי כן, מספר ניסויים בלתי תלויים הראו כי האנרגיה שהאור מעניק לאטומים כן תלויה בתדירות שלו, ולא בעוצמה. לדוגמה, חלק מהתגובות הכימיות נגרמות רק על ידי אור שתדירותו גבוהה מערך סף מסוים; אור בתדירות נמוכה מהסף, ללא תלות בעוצמתו, לא יגרום לתגובה. באותו אופן ניתן לקרוע אלקטרונים ממשטח מתכתי על ידי הארתו בתדירות גבוהה מספיק. זהו האפקט הפוטואלקטרי. אנרגיית האלקטרון הנפלט נקבעת לפי תדירותו של האור, ולא לפי עוצמתו. במקביל, המחקרים בקרינת גוף שחור שבוצעו במשך ארבעה עשורים (1860-1900) על ידי חוקרים רבים הגיעו לשיאם בהשערה של מקס פלאנק כי האנרגיה של כל מערכת הקולטת או פולטת קרינה אלקטרומגנטית עם תדר ν היא כפולה שלמה של קוונט האנרגיה E = hν. אלברט איינשטיין הראה כי אם מניחים צורה כלשהי של קוונטיזציית אנרגיה, ניתן להסביר את שיווי המשקל התרמודינמי הנצפה בין החומר והקרינה האלקטרומגנטית. עבור הסבר זה של האפקט הפוטואלקטרי, קיבל איינשטיין את פרס נובל לפיזיקה ב-1921. מאחר שתאוריית האור של מקסוול מאפשרת לקרינה אלקטרומגנטית לקבל כל ערך שרירותי של אנרגיה, רוב הפיזיקאים הניחו שקוונטיזציית האנרגיה נובעת ממגבלה בלתי-ידועה כלשהי של החומר שספג ופלט את הקרינה, ולא מגבלה על הקרינה עצמה. ב-1905, היה איינשטיין הראשון להעלות את ההשערה שקוונטיזציית האנרגיה היא תכונה של הקרינה האלקטרומגנטית עצמה. אף על פי שאיינשטיין קיבל את תקפותה של תאוריית מקסוול, הוא הצביע על כך שניתן להסביר תוצאות של ניסויים רבים שלא עלו בקנה אחד עם התאוריה, אם אנרגיית גלי האור הייתה מרוכזת בקוונטים נקודתיים אשר נעו בנפרד אחד מהשני, אפילו אם הגל עצמו נפרש באופן רציף בחלל. ב-1909 וב-1916 הראה איינשטיין כי לפי חוק פלאנק לקרינת גוף שחור, קוונטי האנרגיה חייבים לשאת גם תנע המוגדר על ידי p = h / λ, ולכן ניתן להתייחס אליהם כאל חלקיקים יסודיים במלוא מובן המילה. תנע הפוטון נצפה בניסוי על ידי ארתור קומפטון, ועל כך הוא קיבל את פרס נובל לפיזיקה ב-1927. נתונים אלו העלו את השאלה החשובה שהעסיקה פיזיקאים רבים: כיצד לאחד את התאוריה הגלית של מקסוול עם טבעו החלקיקי של האור כפי שנצפה בניסוי. התשובה לשאלה זו העסיקה את איינשטיין בשארית חייו, ונפתרה לבסוף באמצעות אלקטרודינמיקה קוונטית וממשיכת דרכה, תאוריית המודל הסטנדרטי. תכונות פיזיקליות 220px|ממוזער|שמאל| דיאגרמת פיינמן בה מוחלף פוטון וירטואלי (מסומן על ידי קו מפותל והסמל ) בין פוזיטרון ואלקטרון. הפוטון חסר מסה וחסר מטען חשמלי, ואינו מתפרק באופן ספונטני בריק. מהירות האור בריק, c, היא קבוע שערכו 299,792,458 מטרים לשנייה. לכן פוטון לא יכול להימצא במצב מנוחה. יש לו שני מצבי קיטוב אפשריים, וניתן לתארו על ידי שלושה פרמטרים רציפים בדיוק: רכיבי וקטור הגל שלו. הם קובעים את אורך הגל λ וכיוון ההתפשטות של הפוטון. פוטון נע במסלול גאודזי ממוצע, כלומר בדרך הקצרה ביותר במרחב-זמן. פוטון נושא אנרגיה ותנע הקשורים זה לזה בהתאמה לאורך הגל שלו, כפי שמודגם בניסוח האפקט הפוטואלקטרי ובמשוואת דה ברויי. פוטון הוא חלקיק אלמנטרי מסוג בוזון, כלומר חלקיק בעל ספין שלם המציית לסטטיסטיקת בוז-איינשטיין, ולכן ניתן לדחוס מספר בלתי מוגבל של פוטונים לתוך אותו מצב קוונטי. לפוטון ספין שלם של 1, אך מכיוון שהוא חסר מסה, יש לו בורגיות מוגדרת, ולכן הספין יכול לקבל רק את הערכים . על פי תורת השדות, הפוטון הוא בוזון הכיול של הכוח האלקטרומגנטי, כלומר, הכוחות החשמליים והמגנטיים הם תוצר של החלפת פוטונים. כל שאר המספרים הקוונטים של הפוטון, כגון מספר לפטוני, מספר באריוני ומוזרות, הם אפס בדיוק. מכיוון שמסת הפוטון היא 0, הכוח החשמלי הוא כוח ארוך טווח (למעשה, בעל טווח אינסופי) ועוצמתו פרופורציונלית לאחד חלקי המרחק בריבוע. זאת בניגוד, לדוגמה, לגלואון, הנושא את הכוח החזק. אף שגם הגלואון הוא בעל מסה של 0, הרי שלגלואון עצמו יש מטען צבע. כתוצאה מכך הגלואונים נמשכים זה לזה בעוצמה רבה. תגובה זו מקצרת את טווח הפעולה של הגלואונים ומביאה לכך שהכוח החזק הוא כוח קצר טווח, כאשר מרבית האינטראקציה החזקה מתקיימת בתוך הקוטר של האדרון בודד. פוטונים נפלטים בתהליכים טבעיים רבים. לדוגמה, כאשר חלקיק טעון מואץ בעת מעבר מולקולרי, אטומי או גרעיני לרמת אנרגיה נמוכה יותר, או כאשר חלקיק ואנטי-חלקיק שלו מתאיינים. פוטונים נבלעים בתהליכים ההפוכים (מבחינת סדר התרחשותם) לתהליכים המוזכרים לעיל: לדוגמה, ביצירת זוג של חלקיק ואנטי-חלקיק או במעבר מולקולרי, אטומי או גרעיני לרמת אנרגיה גבוהה יותר. האנרגיה והתנע של פוטון בחלל ריק הפוטון נע במהירות האור, c. בין האנרגיה שלו E לבין התנע שלו קיים יחס הנפיצה הבא: . לשם השוואה, המשוואה המתאימה לחלקיקים עם מסת מנוחה m, כפי שהיא מנוסחת בתורת היחסות הפרטית, היא: . אנרגיית הפוטון תלויה רק בתדירות ν או באורך הגל λ שלו, שכן ו-h הוא קבוע פלאנק): כאשר הוא קבוע פלאנק המצומצם ו- , תדירות זוויתית. התנע של הפוטון תלוי אך ורק באורך הגל שלו: כאשר הוא וקטור הגל (שגודלו הוא ). כיוון ה- מצביע לכיוון התקדמותו של הפוטון. לעומת זאת, הספין של הפוטון אינו תלוי בתדירותו. גודל הספין הוא ורכיבו הנמדד בכיוון התנועה חייב להיות , כאשר פלוס מתאים לספין "מעלה" ומינוס לספין "מטה". שתי אפשרויות אלו מתאימות לשני מצבי הקיטוב המעגלי של הפוטון (קיטוב ימני וקיטוב שמאלי). כאשר חלקיק והאנטי-חלקיק שלו מתאיינים, חייבים להיווצר לפחות שני פוטונים. במערכת הייחוס ביחס למרכז המסה של החלקיקים המתנגשים, אין להם תנע כולל, בעוד שלפוטון יחיד תמיד יש תנע (מאחר שהוא תלוי, כאמור, בתדירות או באורך הגל בלבד, והם אינם אפס). לכן, חוק שימור התנע דורש כי ייווצרו לפחות שני פוטונים, והתנע הכולל שלהם במערכת יהיה זהה לשל החלקיקים, כלומר אפס. ניתן לקבוע את התדירות והאנרגיה של שני החלקיקים באמצעות חוק השימור של ארבע תנע פרשנות נוספת גורסת כי הפוטון יכול להיחשב כאנטי-חלקיק של עצמו. התהליך ההפוך לזה שתואר לעיל, יצירת זוג, הוא אחד המנגנונים שגורמים לפוטונים באנרגיה גבוהה, כמו קרני גמא, לאבד אנרגיה בעת שהם עוברים דרך חומר. את הנוסחאות לאנרגיה ולתנע של קרינה אלקטרומגנטית ניתן לבטא מחדש במונחים של פוטונים. לדוגמה, לחץ הקרינה של קרינה אלקטרומגנטית על עצם נובע מהעברת התנע של הפוטונים למשטח הפגיעה. כאשר מחשבים את התנע ליחידת זמן ויחידת שטח מקבלים יחידות של לחץ. העובדה שלפוטון יש תנע זכתה למגוון רחב של יישומים. במלקחיים אופטיים ניתן להחזיק כדורי זכוכית קטנים בעזרת קרן לייזר הממוקדת לנקודה במרחב. עקרון הפעולה של מלקחיים אלו מבוסס על כך שהפוטונים הנשברים בכניסה וביציאה מכדור הזכוכית, מעבירים לכדור תנע הדוחף אותו לכיוון המוקד של קרן הלייזר. כמו כן, טכניקות של קירור אטומים על ידי לייזר מבוססות גם הן על כך שאטומים הבולעים פוטונים מקבלים תנע, היכול לשמש לקירורם. דואליות גל-חלקיק ועקרון אי-הוודאות פוטונים מקיימים דואליות גל-חלקיק, כלומר מראים הן תכונות של גלים והן תכונות של חלקיקים, בהתאם לסוג הניסוי. הפוטון מציג תופעות גליות, כגון עקיפה והתאבכות, בקנה המידה של אורך הגל שלו. פוטון יחיד העובר בניסוי שני הסדקים פוגע במסך בהתפלגות הנקבעת לפי תבנית ההתאבכות המתאימה למשוואות מקסוול. אף על פי כן, ניסויים ממחישים כי שהפוטון אינו פעימה קצרה של גל אלקטרומגנטי, בדומה לפעימות של גלי ים או גלי קול; הוא אינו מתפרש בחלל בעת תנועתו, ואינו מתחלק לשניים כאשר הוא נתקל במפצל קרניים. במקום זאת, נראה הפוטון כחלקיק נקודתי, מאחר שהוא נפלט או נבלע בשלמותו על ידי מערכות קטנות באופן שרירותי, קטנות בהרבה מאורך הגל שלו. דוגמאות למערכות כאלה הן גרעין האטום, אשר קוטרו הוא מסדר גדול של פמטומטר אחד, או אפילו האלקטרון, שמקיים דואליות גל-חלקיק בעצמו. למרות זאת, הפוטון אינו חלקיק נקודתי שמסלולו נקבע באופן הסתברותי על ידי השדה האלקטרומגנטי, כפי שסברו בעבר. הנחה זו הופרכה אף היא על ידי הניסויים המתוארים בסוף הפסקה הקודמת. לפי גישות מודרניות, המודל הסטנדרטי רואה בפוטונים בוזני כיול של הכוח האלקטרומגנטי. ממוזער|200px|שמאל|הניסוי המחשבתי של הייזנברג שבו מוצאים את מיקומו של אלקטרון (בכחול) באמצעות מיקרוסקופ קרני גמא בהפרדה גבוהה. קרן הגמא הנכנסת (בירוק) מפוזרת על ידי האלקטרון והקרן המפוזרת (באדום) נכנסת אל פתח המיקרוסקופ, בעל זווית θ. האופטיקה הקלאסית מראה כי מיקומו של האלקטרון יכול להיקבע רק עד אי-ודאות Δx אשר תלויה בזווית θ ובאורך הגל λ של האור. יסוד עיקרי במכניקת הקוונטים הוא עקרון אי-הוודאות של הייזנברג, אשר לפיו לא ניתן למדוד בו-זמנית את המיקום ואת התנע של חלקיק בכיוון מסוים. למעשה, עקרון אי-הוודאות עבור חלקיקים חומריים טעונים מחייב את הקוונטיזציה של האור לפוטונים, וכן את התלות של האנרגיה והתנע של הפוטון בתדירותו. המחשה לכך ניתן למצוא בניסוי המחשבתי של הייזנברג, בו מוצאים את מיקומו של אלקטרון באמצעות מיקרוסקופ אידיאלי (ראו מסגרת). מיקום האלקטרון יכול להיקבע רק עד רמת ההפרדה הזוויתית של המיקרוסקופ, אשר ניתנת באמצעות הנוסחה הבאה מתחום האופטיקה הקלאסית: כאשר הוא אורך הגל של האור ו היא זווית הפתח במיקרוסקופ. מנוסחה זו נובע כי אי-הוודאות במיקום יכולה להיות קטנה ככל הנדרש באמצעות הקטנת אורך הגל . בתנע של האלקטרון איננו יכולים להיות בטוחים, מאחר שהוא קיבל "פעימה" מהאור שפגע בו והתפזר אל תוך המיקרוסקופ. אם האור לא היה בדיד, אי-הוודאות הייתה יכולה להיעשות קטנה ככל הנדרש על ידי הקטנת עוצמת האור. במקרה זה, מאחר שניתן לשלוט באורך הגל ובעוצמת האור באופן בלתי-תלוי, ניתן למדוד את המיקום והתנע של האלקטרון במידת דיוק גדולה ככל הנדרש, וזוהי הפרה של עקרון אי הוודאות. לעומת זאת, הנוסחה של איינשטיין לתנע של הפוטון משמרת את עקרון אי הוודאות: מאחר שהפוטון עשוי להתפזר בכל מקום, אי-הוודאות בתנע שהועברה שווה ל- ומכאן נובע היחס , הוא עקרון אי-הוודאות של הייזנברג. מכאן, היקום כולו הוא בדיד; הן החומר והן השדות חייבים לציית למערכת עקבית של חוקים קוונטיים, ולא ייתכן שרק אחד מהם יהיה בדיד והשני לא. עקרון אי-ודאות נוסף קובע כי לא ניתן למדוד בו זמנית את המספר של פוטונים בגל אלקטרומגנטי ואת המופע של אותו גל: למידע נוסף, ראו מצבים קוהרנטיים. בניסוי שני הסדקים נוצרת תבנית התאבכות הן במקרה של פוטונים והן במקרה של חלקיקים חומריים כגון אלקטרונים. כאשר מדובר בפוטונים, זוהי תבנית התאבכות הנובעת ממשוואת הגל האלקטרומגנטי של מקסוול, ואילו כאשר מדובר בחלקיקים חומריים, זוהי תבנית התאבכות הנובעת ממשוואת שרדינגר. אומנם דמיון זה עשוי לגרום לנו לחשוב כי משוואות מקסוול הן פשוט משוואת שרדינגר במקרה הפרטי של פוטונים, אך רוב הפיזיקאים אינם סבורים כך. ראשית, קיימים הבדלים מתמטיים; ההבדל הברור ביותר הוא כי את המשוואה (היחידה) של שרדינגר פותרים בשדה מרוכב, ואילו את (ארבעת) המשוואות של מקסוול פותרים בשדה ממשי. באופן כללי יותר, המושג של פונקציית גל הסתברותית אינו ישים לגבי פוטונים. מאחר שלפוטונים אין מסה, לא ניתן להגבילם למקום מסוים מבלי להשמיד אותם; בצורה טכנית יותר, לפוטונים לא יכול להיות מצב עצמי הקובע את המיקום, ומכאן עקרון אי הוודאות הרגיל של הייזנברג אינו תקף לגבי פוטונים. מספר פונקציות גל חלופיות הוצעו בעבר עבור הפוטון, אך אף אחת מהן לא נמצאת בשימוש נפוץ. במקום זאת, הפיזיקאים מקבלים את תאוריית הקוונטיזציה השנייה של הפוטונים המתוארת להלן, אלקטרודינמיקה קוונטית, ובה הפוטונים הם עירורים בדידים של מצבים אלקטרומגנטיים. מודל בוז-איינשטיין לגז פוטונים ב-1924, הוכיח הפיזיקאי סאטינדרה נאת בוז את חוק פלאנק לקרינת גוף שחור ללא כל שימוש באלקטרומגנטיות, אלא באמצעות התאמה של תהליך מסוים במרחב מופע. איינשטיין הראה כי התאמה זו שקולה להנחה כי הפוטונים הם זהים לחלוטין, הנחה שמרמזת על קיומה של "אינטראקציה לא מקומית מסתורית", שכיום מבינים אותה כדרישה למצב קוונטי סימטרי. גילויים אלו הובילו להגדרת המושג מצבים קוהרנטיים, ולפיתוחו של הלייזר. בנוסף, הרחיב איינשטיין את ההוכחה של בוז לחלקיקים חומריים (בוזונים), וניבא כי הם יתעבו למצב הקוונטי הנמוך ביותר שלהם בטמפרטורות נמוכות מספיק. תופעה זו, עיבוי בוז-איינשטיין, נצפתה בניסוי ב-1995. השימוש במילה "עיבוי" בהקשר זה הוא אנלוגיה לתהליך העיבוי, שבו חומר רגיל עובר ממצב צבירה גז לנוזל. על מנת לאפשר סופרפוזיציה של שדות אלקטרומגנטים, המצב בו משוואות מקסוול הן ליניאריות, על הפוטונים לפעול לפי התפלגות בוז-איינשטיין. כל החלקיקים נחלקים לבוזונים - בעלי ספין שלם, ולפרמיונים, בעלי ספין לא שלם שהוא כפולה של . משפט ספין-סטטיסטיקה מראה כי כל הבוזונים מצייתים להתפלגות בוז-איינשטיין, ואילו כל הפרמיונים מצייתים להתפלגות פרמי-דיראק, או, באופן שקול, לעקרון האיסור של פאולי. עקרון האיסור קובע כי שני פרמיונים זהים אינם יכולים להימצא באותו מצב קוונטי בו-זמנית. מכאן, אם הפוטון היה פרמיון, רק פוטון אחד היה יכול לנוע בכיוון מסוים בזמן נתון, וזאת בסתירה לתצפית הניסויית שלפיה לייזרים מסוגלים לייצר אור קוהרנטי, שבו פוטונים רבים נעים באותו כיוון בדיוק. מכאן, הפוטון חייב להיות בוזון ולציית להתפלגות בוז-איינשטיין. (ראו גם: גז בוז). אינטראקציה בין פוטונים לחומר על פי התמונה הקלאסית, כלומר על פי משוואות מקסוול, האור מורכב משדות חשמליים ומגנטיים המתנדנדים בזמן. משום כך, כאשר אור עובר בקרבת חומר טעון הוא גורם לו להתנדנד. בתהליך זה, עוברת אנרגיה מהאור לחומר ונוצרת בליעה של אור. באותו אופן יכול להתרחש גם התהליך ההפוך: מטענים טעונים המשנים את מהירותם יוצרים שדות חשמליים ומגנטיים משתנים, ולפיכך פולטים אור. תהליכים אלו תוארו לראשונה באופן תאורטי על ידי ג'יימס מקסוול ואוששו באופן ניסיוני לראשונה על ידי היינריך רודולף הרץ. התמונה הקוונטית של אותם תהליכים היא, שכאשר פוטון עובר בקרבת מערכת קוונטית, כגון אטום, הוא יכול להיבלע, בעוד המערכת עוברת למצב קוונטי גבוה יותר, בהתאם לאנרגיה של הפוטון. התהליך ההפוך הוא שמערכת יורדת ממצב מעורר למצב נמוך יותר, תוך כדי פליטת פוטון. תהליכים אלו הם חד-פוטוניים, והם יוצרים את מגוון התופעות שנחקרות במסגרת האופטיקה הליניארית. בנוסף, ישנו מגוון רחב של תהליכים שבהם מעורב יותר מפוטון אחד (תהליכים רב-פוטוניים), ואלה יוצרים את התופעות של האופטיקה הלא ליניארית. בליעה ופליטה של פוטון בודד - יצירת הספקטרום האלקטרומגנטי כאמור, כאשר פוטון עובר בקרבת מערכת קוונטית הוא יכול להיבלע בה, בתנאי שאנרגיית הפוטון מתאימה לאנרגיה של מעבר רמות בתוך החומר. חלקים שונים של הספקטרום האלקטרומגנטי מתאימים לסוגים שונים של עירורים של החומר. להלן מספר דוגמאות: גלי רדיו (אורך גל 1 קילומטר - 1 סנטימטר) - גלים אלו מתאימים לפלזמונים המתארים תנודה של אלקטרונים בתוך מתכות. קרינה תת-אדומה (אורך גל 1 מילימטר - 750 ננומטר) - קרינה זו מתאימה לעירור של רוטציות ויברציות במולקולות. אור נראה וקרינה אולטרה סגולה (אורך גל 750 ננומטר - 10 ננומטר) - קרינה זו מתאימה למעברים אלקטרוניים באטומים ובמולקולות. קרני רנטגן (אורך גל 10 ננומטר - 5 פיקומטר) - מתאימה ליינון של מולקולות. קרני גמא (אורך גל קטן מ-5 פיקומטר) - פיזיקה גרעינית (עירורים שונים המתרחשים בתוך גרעין האטום), תהליכי יצירת זוג (בהם נבלע פוטון ונוצר חלקיק ואנטי חלקיק שלו, כמו יצירת אלקטרון ופוזיטרון). האופטיקה הליניארית תהליכים אלו של בליעה ופליטה של אור אחראים לתופעות השייכות לתחום האופטיקה הליניארית, כגון בליעה של אור (בחומרים שאינם שקופים), פיזור אור והחזרת אור כתוצאה מפליטה, וכן האטה של מהירות האור הנע בתוך חומר היוצרת את אפקט השבירה של האור. בתופעות אלו נעשה שימוש באופטיקה על מנת ליצור מראות ועדשות, המשמשות למגוון רחב של יישומים הכוללים טלסקופים, מיקרוסקופים, משקפיים, וכדומה. מקורות אור, כמו נורות ועדשות, מבוססים על תופעת הפליטה הספונטנית. בנורות חשמל רגילות, כמו גם בכוכבים, החום הגדול של חוט הלהט גורם לכך שהאטומים בחוט מעוררים, ופולטים את האנרגיה שלהם בצורת פוטונים, הנפלטים בספקטרום הנקרא קרינת גוף שחור. בנורות ניאון, או בנורות שמבוססות על גזים אחרים, נעשה שימוש בהתפרקויות חשמליות על מנת לעורר את האטומים לרמות גבוהות, וכתוצאה מכך נפלט אור בתדרים המאפיינים את האטומים בגז. כפי שצוין, לפוטונים יש לא רק אנרגיה אלא גם תנע, ולכן אטום הבולע או הפולט אור מקבל גם "דחיפה" בכיוון או נגד הכיוון שבו נפלט האור. על בסיס תופעה זו הומצאו שיטות לקירור אטומים באמצעות אור. שיטות אלו איפשרו קירור אטומים לטמפרטורה הקרובה לאפס המוחלט והביאו לשורה של תגליות, כגון שעונים אטומיים, יצירתם של גלי חומר ושל עיבוי בוז-איינשטיין ותופעות אחרות. תופעות מסדרים גבוהים יותר - אופטיקה לא ליניארית בנוסף לבליעה ולפליטה של פוטון בודד, יכולים להתרחש תהליכים בהם מעורב מספר רב יותר של פוטונים. אור יכול לבלוע שני פוטונים במקביל אם סכום האנרגיות שלהם מתאים למעבר רמה בתוך האטום. תהליך זה אסור משיקולי סימטריה בחומר איזוטרופי, אך קורה במצבים שבהם הסימטריה נשברת. השימוש העיקרי בתהליך זה הוא בגבישי הכפלה, המשמשים להכפלת תדר האור היוצא מלייזרים. התופעה ההפוכה גם היא אפשרית - אטום מעורר יכול לדעוך לרמת היסוד על ידי פליטה של שני פוטונים שסכום האנרגיות שלהם שווה למעבר הרמה שלו. תופעה זו משמשת לבנייה של לייזרים מסוג OPO, שהם לייזרים שניתן לשלוט בנקל על אורך הגל שלהם. לתופעה זו יש גם שימושים רבים באופטיקה קוונטית, כפי שיוסבר בהמשך. תופעת רמן היא תופעה שבה שני פוטונים בעלי אנרגיות שונות פוגעים במולקולה וגורמים לה לעלות לרמה גבוהה ומיד אחר-כך לרדת לרמה נמוכה השונה מרמת היסוד. באופן זה המולקולה בולעת אנרגיה כוללת השווה להפרש האנרגיות של שני האטומים, וכך, לדוגמה, ניתן לחקור רמות ויברציה של מולקולות בעזרת שני פוטונים באורכי גל של האור הנראה, במקום בעזרת פוטונים תת-אדומים. התהליך הלא ליניארי החשוב ביותר הוא תהליך שבו שני פוטונים נבלעים ופוטון אחד נפלט בו זמנית. תהליך זה נקרא תופעת קר (Kerr effect). תהליך זה איננו אסור משיקולי סימטריה, ולכן הוא מתרחש, אם כי בסבירות נמוכה (ולכן ניתן להבחין בו רק כאשר עוצמת האור גבוהה מאוד) בכל מעבר שהוא של אור בחומר. התוצאה של תהליך זה היא שמקדם השבירה של האור בחומר תלוי בעוצמת האור הפוגע. תהליכים לא ליניאריים נוספים הם תהליכים של יצירת הרמוניות גבוהות. משיקולי סימטריה, כל מספר אי-זוגי של פוטונים יכול להיבלע בו-זמנית, וכך ניתן להמיר מספר רב של פוטונים לפוטון אחד בעל אנרגיה השווה לסך האנרגיות של הפוטונים הנבלעים. באופן עקרוני, ככל שמעורבים בתהליך יותר פוטונים, כך ההסתברות לתהליך קטנה יותר, ולכן, כדי ליצור הרמוניות גבוהות יותר ויותר, יש להשתמש בעוצמת אור גבוהה מאוד. אולם, בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 התגלה כי באור בעל עוצמה גדולה מאוד ניתן ליצור, באופן פשוט יחסית, הרמוניות גבוהות מאוד, כתוצאה מתהליך שבו הפוטונים מייננים את האטומים, מאיצים את האלקטרונים וגורמים להם להתנגש שוב באטום - ולפלוט את כל האנרגיה שהאלקטרונים צברו. תהליך זה משמש, בין השאר, לייצור של פולסים קצרים במיוחד של לייזר, שנמשכים כמה עשרות אטו-שניות בודדות (1 אטו-שנייה = 10−18 שניות). פליטה מאולצת וספונטנית ממוזער|400px|שמאל|פליטה מאולצת (בה פוטונים "משכפלים" את עצמם) נחזתה על ידי איינשטיין באנליזה הקינטית שלו, והובילה לפיתוחו של הלייזר. עבודתו של איינשטיין הובילה להתפתחויות חדשות במודל הקוונטי של האור, והן בתורן הובילו לפרשנות הסטטיסטית של מכניקת הקוונטים. ב-1916 הראה איינשטיין כי מחוק פלאנק עולה קשר בין התדירויות שבהן אטומים פולטים וקולטים פוטונים. מצב זה נובע מההנחה כי האור נפלט ונבלע על ידי אטומים בצורה בלתי תלויה, וכן כי באינטראקציות עם האטומים נשמר שיווי המשקל התרמודינמי. בחלל הנמצא בשיווי משקל תרמודינמי ומכיל קרינה אלקטרומגנטית ואטומים שיכולים לפלוט ולקלוט את הקרינה, דורש שיווי המשקל התרמודינמי כי מספר הפוטונים ליחידת נפח בעלי תדירות יהיה קבוע לאורך זמן. מכאן, קצב הפליטה של פוטונים בתדירות זו חייב להיות שווה לקצב הקליטה שלהם. איינשטיין שיער כי הקצב שבו המערכת קולטת פוטון בתדירות ועוברת מרמת אנרגיה נמוכה לרמת אנרגיה גבוהה יותר הוא יחסי למספר של המולקולות עם אנרגיה והמספר ליחידת נפח של פוטונים בתדירות זו המקיפים אותן, כך שמתקיימת הנוסחה הבאה: כאשר הוא קבוע הקצב של הקליטה. איינשטיין שיער גם, בתעוזה רבה יותר, כי הקצב ההפוך , שבו המערכת פולטת פוטון בתדירות ועוברת מרמת אנרגיה גבוהה לרמת אנרגיה נמוכה יותר מורכב משני ביטויים: כאשר הוא קבוע הקצב של פליטת פוטון בצורה ספונטנית, ו- הוא קבוע הקצב של פליטת פוטון בתגובה לפוטונים שבסביבה (פליטה מאולצת). המודל הקינטי הפשוט שתיאר איינשטיין נתן תמריץ משמעותי למחקר, מאחר שהוא היה הפרשנות הסטטיסטית הראשונה לאירועים קוונטים שמעורבים בהם חלקיקים בודדים. איינשטיין הצליח להראות כי , כלומר קבועי הקצב של פליטה וקליטה מאולצת, הם שווים. בנוסף, הוא הראה כי איינשטיין לא יכול היה להצדיק את משוואות הקצב שלו בצורה מלאה, מאחר שאת ו- היה ניתן לגזור אך ורק ממה שהוא כינה "התאמה של מכניקה ואלקטרודינמיקה להנחה הקוונטית". במכניקת הקוונטים, היחסים בין קבועי הקצב הם תוצאה של הצורה הפשוטה של אברי המטריצה למיקום ולתנע של מתנד הרמוני, מאחר שהשדה האלקטרומגנטי הוא אוסף של מתנדים הרמוניים. פול דיראק הסיק את קבוע הקצב ב-1926 באמצעות שימוש במודל "חצי-קלאסי", וב-1927 הסיק את כל קבועי הקצב מעקרונות ראשוניים. עבודתו של דיראק היוותה את היסוד לאלקטרודינמיקה הקוונטית, שהיא הקוונטיזציה של השדה המגנטי. הגישה של דיראק נקראת גם "קוונטיזציה שנייה" או תורת השדות הקוונטית. הטיפולים המוקדמים יותר התייחסו רק אל החלקיקים החומריים כקוונטים, ולא לשדה האלקטרומגנטי עצמו. איינשטיין הוטרד מהעובדה כי התאוריה שלו נראתה בלתי שלמה, מאחר שהיא לא קבעה את כיוון תנועתם של הפוטונים הנפלטים באופן ספונטני. טבעה ההסתברותי של תנועת חלקיקי האור שוער לראשונה על ידי אייזק ניוטון במסגרת טיפולו בשבירה כפולה, ובאופן כללי יותר, בפיצול קרני האור במשטחים לקרן פוגעת ולקרן מוחזרת. ניוטון הניח כי משתנים חבויים בחלקיק האור קובעים את מסלולו. בדומה, איינשטיין קיווה לתאוריה שלמה יותר שלא תשאיר מקום למקריות, ומשום כך סירב לקבל את מכניקת הקוונטים ובהדרגה הפסיק לעבוד עליה. באופן אירוני, הפרשנות ההסתברותית של פונקציית הגל, שפיתח מקס בורן, קיבלה את השראתה מחיפושיו המאוחרים יותר של איינשטיין אחר תאוריה שלמה יותר, ובאופן ספציפי יותר, מניסיונותיו לבנות תאוריית "שדה-רפאים" שבה פוטונים נקודתיים מונחים בצורה הסתברותית על ידי שדות-רפאים הפועלים לפי משוואות מקסוול. הלייזר גילויו של מנגנון הפליטה המאולצת על ידי איינשטיין הוביל לרעיון לפיו ניתן לבצע הגברה של אור. בתהליך הפליטה המאולצת, גורם פוטון אחד להיווצרותו של פוטון נוסף, וכך נוצרת הכפלה של אור. רעיון זה עומד בבסיס אחת ההמצאות הטכנולוגיות החשובות של המאה ה-20, הלייזר. הלייזר מבוסס על ייצור של היפוך אוכלוסין - מצב שבו רוב האטומים נמצאים במצב מעורר. באופן זה, כשפוטון פוגע באחד מהאטומים הוא מוכפל כתוצאה מפליטה מאולצת. הפוטונים המתקבלים מוכפלים אף הם, וכך הלאה. כאשר תהליך זה מתבצע בתוך מהוד אופטי מתקבלת כמות עצומה של פוטונים, שנמצאים באותו מצב קוונטי (בעלי אותו אורך גל, אותו קיטוב ואותו כיוון). תגלית זו זכתה למספר רב של יישומים טכנולוגיים הכוללים צייני לייזר, מכשירי ריתוך בלייזר, תקשורת אופטית, ועוד. הלייזר הביא לפריצת דרך באופטיקה ולייסוד האופטיקה המודרנית. קוונטיזציה שנייה ב-1910 הראה פטר דביי כי ניתן להסיק את חוק פלאנק לקרינת גוף שחור מתוך הנחה פשוטה למדי. הוא פירק את השדה האלקטרומגנטי בתוך חלל לאופני תנודה עצמיים, והניח כי האנרגיה בכל אופן תנודה היא כפולה שלמה של hν, כאשר ν היא התדירות. חוק פלאנק לקרינת גוף שחור נובע מיד כסכום גאומטרי. למרות זאת, הגישה של דביי לא הצליחה להניב את הנוסחה הנכונה לשינויים באנרגיה של קרינת גוף שחור, אותה גילה איינשטיין שנה קודם לכן. ב-1925 נתנו בורן, הייזנברג ויורדן פרשנות חדשה וחשובה לרעיון של דביי. כפי שניתן להראות באמצעות התאוריה הקלאסית, אופני התנודה של השדה האלקטרומגנטי - קבוצה שלמה של גלים מישוריים המסומנים לפי וקטור הגל k ומצב הקיטוב שלהם - שקולים לקבוצה של מתנדים הרמוניים פשוטים חופשיים. בתאוריה הקוונטית, רמות האנרגיה של המתנדים הן E = nhν, כאשר ν היא תדירות המתנד. החידוש העיקרי היה בזיהוי של אופן תנודה אלקטרומגנטי בעל אנרגיה E = nhν כמצב ובו n פוטונים, כל אחד מהם בעל אנרגיה hν. גישה זו מניבה את הנוסחה הנכונה לשינויים באנרגיה. דיראק עשה צעד נוסף קדימה: הוא התייחס לאינטראקציה בין מטען ושדה אלקטרומגנטי כהפרעה קטנה אשר גורמת לשינויים במצבי הפוטונים ובמספר הפוטונים באופן התנודה, אך משמרת את האנרגיה והתנע הכולל. כאמור בסעיף הקודם, דיראק הסיק את קבועי הקצב ו- של איינשטיין מעקרונות ראשוניים, והראה כי התפלגות בוז-איינשטיין של הפוטונים היא תוצאה טבעית של קוונטיזציה נכונה של השדה האלקטרומגנטי. גישה זו היא הפוכה לזו של בוז עצמו, אשר קיבל את חוק פלאנק לקרינת גוף שחור מתוך התפלגות בוז-איינשטיין (ולא להפך). בזמנו של דיראק, עדיין לא היה ידוע כי כל הבוזונים, ולא רק הפוטונים, חייבים לציית להתפלגות בוז-איינשטיין. תורת ההפרעות מסדר שני של דיראק עשויה לכלול פוטונים וירטואליים - מצבי-ביניים ארעיים של השדה האלקטרומגנטי. הפוטונים הווירטואליים מתווכים באינטראקציות החשמליות והמגנטיות הסטטיות. בתורות קוונטיות של השדות כגון אלה, אמפליטודת ההסתברות של אירועים נצפים מחושבת על ידי חיבור כל מצבי-הביניים האפשריים, אפילו אלה שאינם פיזיקליים. מכאן, פוטונים וירטואליים אינם מוכרחים לקיים את הנוסחה E = pc, ועשויים להיות להם מצבי קיטוב נוספים: שלושה או ארבעה מצבים כאלה (תלוי בכיול), במקום שניים בלבד בפוטונים אמיתיים. אף על פי שהפוטונים הווירטואליים אינם ברי-גילוי בניסוי, הם תורמים במידת-מה להסתברויות של אירועים. למעשה, חישובים הפרעתיים מסדר שני וגבוה יותר עשויים לתרום במידה אינסופית לסכום, ובכך לגרום לתוצאות שאינן פיזיקליות אשר ניתן לתקנן באמצעות רנורמליזציה. חלקיקים וירטואליים נוספים עשויים לתרום לסכום גם הם: לדוגמה, שני פוטונים עשויים לקיים אינטראקציה ביניהם באמצעות זוגות וירטואליים של אלקטרון ופוזיטרון. המילה "וירטואליים" מציינת כי החלקיקים מתאיינים לאחר פרק זמן קצר מספיק על-מנת שעקרון אי הוודאות "יפצה" על ההפרה של חוקי שימור האנרגיה והתנע. בסימון מודרני, המצב הקוונטי של שדה אלקטרומגנטי נכתב כמכפלה טנזורית של המצבים של כל אחד מאופני התנודה האלקטרומגנטים: כאשר מייצג את המצב בו פוטונים נמצאים באופן תנודה . בסימון זה, יצירתו של פוטון חדש (למשל פליטתו בעת מעבר אנרגיה באטום) באופן תנודה נכתב בצורה . הסימון נועד לבטא את הרעיון של בורן, הייזנברג ויורדן שצוין לעיל, ואינו מחדש שום דבר מבחינה פיזיקלית. שזירה: פוטונים כנושאי מידע קוונטי היתרון הגדול של הפורמליזם של הקוונטיזציה השנייה הוא, שהיא מאפשרת להתייחס בצורה נכונה לשזירה בין פוטונים. על פי תורת הקוונטים חלקיקים יכולים להיות במצבים שזורים (entangled) – כלומר, מקרים בהם מצב של חלקיק אחד תלוי במצב של חלקיקים אחרים, ומדידה של אחד מהם משפיעה על המצב של האחרים. דוגמה למצב כזה הוא מצב שבו שני פוטונים נמצאים בסופרפוזיציה קוונטית של שני מצבים: מצב בו שניהם בקיטוב מאונך, ומצב בו שניהם נמצאים בקיטוב מאוזן. מצב זה מסומן בקוונטיזציה שנייה באופן הבא: כאשר 0 או 1 מציינים קיטוב אופקי או אנכי, ו-A,B מציינים את שני הפוטונים. כאשר שני פוטונים נמצאים במצב כזה, אזי במדידה של הקיטוב של כל אחד מהם יש סיכוי של חצי שהקיטוב יהיה אופקי או מקביל, אבל במקרה שהקיטוב של אחד נמדד כאנכי אזי בהכרח הקיטוב של השני גם הוא יהיה אנכי. האופטיקה הקוונטית היא תחום מחקר בפיזיקה החוקר את תכונות השיזור בין הפוטונים. ישנם מספר שיטות ניסיוניות המאפשרות ליצור זוגות של פוטונים שזורים, שהמקובלת ביותר מביניהם היא על ידי שימוש בהמרה אופטית כלפי מטה (optical down conversion). בתהליך זה פוטון העובר דרך גביש נבלע ונפלטים שני פוטונים אשר סכום האנרגיות שלהם שווה לאנרגיה של הפוטון המקורי. הפוטונים המתקבלים שזורים זה בזה. אופטיקה קוונטית הועלתה גם כאפשרות ליישום מערכות של חישובים קוונטיים. תחום המידע הקוונטי והחישובים הקוונטיים החל ברעיון של ריצ'רד פיינמן לפיו ביצוע של חישובים במערכות שזורות, דומה לביצוע מספר רב של חישובים במקביל. בעקבות רעיון זה נמצאו אכן במהרה מספר אלגוריתמים המאפשרים ביצוע פעולות חישוב בעזרת חישובים קוונטיים, בצורה מהירה הרבה יותר מאשר חישובים במחשבים קלאסיים - כולל אלגוריתם לפירוק מהיר של מספר לרכיבים ראשוניים. בעקבות עבודות תאורטיות אלו החל מאמץ גדול ליישם מחשבים קוונטיים, והועלו מספר רב של מערכות כמועמדים למחשבים קוונטיים הכוללות MRI, מלכודות יונים, נקודות קוונטיות (quantum dots) וכן שיטות אופטיות. רעיונות אחרים הנוגעים לשימושים במידע קוונטי הם הצפנה קוונטית וטלפורטציה. הצפנה קוונטית מסתמכת על כך שבתורת הקוונטים, מדידה משפיעה על המצב של מערכת. על בסיס הרעיון הזה הומצאו פרוטוקולים של התקשרות באמצעות מידע קוונטי המבטיחים שאם גורם כלשהו מנסה להאזין להתקשרות, ניתן יהיה להבחין בכך. טלפורטציה קוונטית, שמקורה בפרדוקס EPR (איינשטיין פודולסקי רוזן) מקורה ברעיון לפיו ניתן ליצור חלקיקים השזורים זה בזה ולהביא אותם למרחק רב זה מזה, ולאחר מכן ביצוע פעולות על אחד מהם ישפיע גם על השני. בדרך זו ניתן, תאורטית, להעביר אינפורמציה על פני מרחקים גדולים במהירות רבה. יתרונם של פוטונים כנושאי מידע קוונטי הוא בכך שהאינטראקציה בינם לסביבה קטנה ביותר, ומשום כך מידע קוונטי המאוחסן בפוטונים יהיה עמיד מאוד לרעש (decoherence). משום כך פוטונים נחשבים ככלי מועדף להעברה של מידע קוונטי על פני מרחקים גדולים, דבר הנחוץ בשביל תקשורת קוונטית ובשביל טלפורטציה קוונטית. אך יתרון זה הוא גם חיסרון: מכיוון שהאינטראקציה בין פוטונים לבין הסביבה קטנה מאוד, קשה מאוד לבצע על פוטונים פעולות חישוב, וכן קשה מאוד לייצר מצבים בהם מספר רב של פוטונים שזורים. הפוטון כבוזון כיול את השדה האלקטרומגנטי ניתן להבין כשדה כיול, כלומר שדה הנובע מהדרישה לסימטריה בלתי-תלויה בכל נקודה במרחב-זמן. סימטריית הכיול של השדה האלקטרומגנטי היא סימטריית U(1)‎ אבלית של מספר מרוכב, אשר משקפת את היכולת לשנות את המופע של מספר מרוכב בלי לשנות את המספר הממשי הנובע ממנו, כגון אנרגיה או הלגראנז'יאן. הערכים הקטנים ביותר של שדה כיול אבלי חייבים להיות בוזונים חסרי מסה ומטען, כל עוד הסימטריה אינה שבורה; מכאן נוכל להסיק כי הפוטון יהיה חסר מסה, בעל מטען חשמלי אפס וספין שלם. במקרה הספציפי של הכוח האלקטרומגנטי, לפוטון צריך להיות ספין ±1, ולכן הרכיב שלו שנמדד בכיוון התנועה חייב להיות . שתי האפשרויות (פלוס ומינוס) מתאימות לשני מצבי הקיטוב המעגלי של הפוטון (ימני ושמאלי). לפוטונים הווירטואליים (אשר תוארו בסעיף הקודם) עשויים להיות מצבי קיטוב נוספים, לא-פיזיקליים. במודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, הפוטון הוא אחד מארבעה בוזוני הכיול של הכוח האלקטרו-חלש. השלושה האחרים מסומנים W+, W- ו-Z0 והם אחראים לפעולתו של הכוח החלש. שלא כמו הפוטון, לבוזוני הכיול האחרים יש מסת מנוחה, מכיוון שסימטריית הכיול SU(2)‎ שלהם שבורה. איחוד הפוטון עם בוזוני הכיול W ו-Z במסגרת הכוח האלקטרו-חלש בוצע על ידי שלדון לי גלשאו, עבדוס סלאם וסטיבן ויינברג, ובזכותו הם קיבלו את פרס נובל לפיזיקה ב-1979. הפיזיקאים ממשיכים לנסות למצוא תאוריה מאוחדת גדולה אשר תאחד בין ארבעת בוזוני הכיול המוזכרים לעיל לבין שמונת הגלואונים המתוארים בכרומודינמיקה הקוונטית - אך ניבויים חשובים של התאוריות הללו, כגון התפרקות פרוטון, לא נצפו בניסוי. תרומות למסה של מערכת מערכת הפולטת פוטון מאבדת כמות אנרגיה השווה לאנרגיה E של הפוטון, כפי שנמדדה במערכת הייחוס שבה נמצאת המערכת הפולטת במנוחה. איבוד האנרגיה שקול לאיבוד מסה בכמות E / c2. בדומה, בליעת פוטון שקולה לרכישת מסה בכמות מתאימה. קונספט זה מעורב בתחזית חשובה של האלקטרודינמיקה הקוונטית. התאוריה מצליחה לחזות את מומנט הדיפול המגנטי של לפטונים ברמת דיוק גבוהה במיוחד; מדידות ניסיוניות של מומנט הדיפול המגנטי תאמו את התחזיות בצורה מושלמת. התחזיות דורשות להביא בחשבון את התרומה של פוטונים וירטואליים למסה של הלפטון. דוגמה נוספת לתרומה כזו אשר אושרה בניסוי היא הסחת לם אשר נצפה במבנה העל-דק של זוגות לפטונים קשורים, כגון מיואוניום (אטום אקזוטי המורכב מאנטי-מיואון ואלקטרון) ופוזיטרוניום (אטום אקזוטי המורכב מאלקטרון ופוזיטרון). מאחר שפוטונים תורמים לטנזור המאמץ והאנרגיה, הם מפעילים משיכה כבידתית על עצמים אחרים, לפי תורת היחסות הכללית. גם להפך, הפוטונים עצמם מושפעים מהכבידה; מסלוליהם, הישרים בדרך כלל, עשויים להתעקם על ידי מרחב-זמן מעוקם (עובדה ששימשה כהוכחה הראשונה לנכונותה של תורת היחסות הכללית), תופעה הבאה לידי ביטוי בעידוש כבידתי. כמו כן, תדירותם עשויה להפוך נמוכה יותר (לעבור הסחה לאדום) על ידי מעבר לפוטנציאל כבידתי גבוה יותר, כגון בניסוי פאונד-רבקה. אפקטים אלו אינם ייחודיים למודל הפוטונים; אותם אפקטים בדיוק נחזים על ידי המודל הקלאסי של גל אלקטרומגנטי. פוטונים בחומר 250px|שמאל|ממוזער|מולקולת רטינל מתיישרת לאחר בליעת פוטון (γ) באורך גל מתאים. אור שעובר דרך חומר שקוף נע במהירות נמוכה ממהירות האור בריק. לדוגמה, פוטונים חווים התנגשויות רבות כל כך בדרכם מליבת השמש, שעשויות לעבור מיליון שנה עד שהם יגיעו אל פני השטח; אך ברגע שהם הגיעו לחלל הפתוח, הם יעברו את המרחק עד כדור הארץ ב-8.3 דקות בלבד. הגורם בו מוקטנת המהירות נקרא מקדם השבירה של החומר. לפי מודל הגל הקלאסי, ניתן להסביר את ההאטה בכך שהאור יוצר קיטוב חשמלי בחומר, החומר המקוטב מקרין אור חדש, והאור החדש יוצר התאבכות עם גל האור הישן וגורם לעיכובו. הסבר נוסף הוא שבתור קרינה אלקטרומגנטית, מהירות התפשטותו של גל האור נתונה על ידי משוואות מקסוול: כאשר הוא המקדם הדיאלקטרי ו- הוא מקדם הפרמביליות. בחומר, מקדמים אלה שונים מערכם בוואקום, ולכן מהירות הפוטון שונה. במודל החלקיקי, ניתן לתאר את ההאטה כערבוב של הפוטון עם עירורים קוונטים של החומר (דמוי-חלקיקים כגון פונונים ואקסיטונים) ליצירת פולריטון; לפולריטון יש מסה אפקטיבית שונה מאפס, ולכן אינו יכול לנוע במהירות c. אור בתדירויות שונות עשוי לנוע בחומר במהירויות שונות; אפקט זה נקרא נפיצה. מהירות ההתפשטות של הפולריטון, , זהה למהירות החבורה שלו, שהיא הנגזרת של האנרגיה לפי התנע: כאשר ו- הם האנרגיה וגודל התנע של הפולריטון, ו- ו- הם התדירות הזוויתית ומספר הגל בהתאמה. במקרים מסוימים, הנפיצה עשויה לגרום לאור לנוע במהירות איטית מאוד בחומר. בתוצאות האינטראקציה של הפוטון עם דמוי-חלקיקים אחרים ניתן לצפות באופן ישיר בתהליכי פיזור רמן ופיזור ברילואי. פוטונים עשויים להיבלע על ידי אלקטרונים באטומים ובמולקולות, ולגרום לשינויים ברמות האנרגיה שלהם. דוגמה קלאסית לכך היא התהליך המולקולרי ברטינל (C20H28O, ראו תמונה משמאל), המולקולה שאחראית על הראייה. תהליך זה נתגלה ב-1958 על ידי הביוכימאי זוכה פרס נובל ג'ורג' ואלד ועמיתיו. כפי שניתן לראות, בליעת הפוטון גורמת לאיזומריות ציס-טראנס אשר, בשילוב עם תהליכים אחרים, מתורגמת לאותות עצביים. בליעת הפוטונים עשויה אפילו לפרק קשרים כימיים, למשל בפוטוליזה של כלור; בתהליכים כאלה עוסקת הפוטוכימיה. יישומים טכנולוגיים לפוטונים יישומים רבים בטכנולוגיה. בדוגמאות שלהלן נבחרו יישומים של מודל הפוטונים עצמו, ולא יישומים אופטיים כלליים שהיו מתאימים גם למודל הגלי הקלאסי. הלייזר הוא דוגמה ליישום חשוב במיוחד (ראו למעלה). בפוטונים בודדים ניתן להבחין באמצעות מספר שיטות. שפופרת מכפילת אור מנצלת את האפקט הפוטואלקטרי: פוטון שפוגע בלוח מתכת פולט אלקטרון, וגורם לתגובת שרשרת גוברת והולכת של אלקטרונים. שבבי CCD משתמשים באפקט דומה במוליכים למחצה: פוטון מייצר מטען שניתן לגלותו על קבל מיקרוסקופי. גלאים אחרים כגון מונה גייגר משתמשים ביכולת של פוטון ליינן מולקולות גז, וכך לגרום לשינוי במוליכות שניתן להבחין בו. נוסחת פלאנק-איינשטיין, E = hν, משמשת לעיתים קרובות מהנדסים וכימאים, גם על מנת לחשב את השינוי באנרגיה כתוצאה מבליעת פוטון וגם כדי לחזות את תדירות האור שנפלט ממעבר אנרגיה מסוים. לדוגמה, את ספקטרום הפליטה של נורת פלואורסצנט ניתן לקבוע על ידי שימוש במולקולות גז בעלות רמות אנרגיה שונות, והתאמת האנרגיה הטיפוסית של האלקטרונים הפוגעים במולקולות הגז שבתוך הנורה. בתנאים מסוימים, אף על פי שלפוטון יחיד אין מספיק אנרגיה כדי לעורר מעבר אנרגיה, ניתן לעשות זאת באמצעות שני פוטונים כאלה. שיטה זו מאפשרת מיקרוסקופיה בהפרדה גבוהה, מאחר שהדגימה בולעת אנרגיה רק באזורים בהם שתי קרניים מצבעים שונים חופפות בצורה משמעותית, ואזור החפיפה עשוי להיות קטן בהרבה מאזור הפגיעה של קרן יחידה (ראו מיקרוסקופ דו-פוטוני). יתרון נוסף הוא ששני הפוטונים גורמים פחות נזק לדגימה, מאחר שהם בעלי אנרגיה קטנה יותר בהשוואה לפוטון יחיד. ישנם מקרים בהם שני מעברי אנרגיה עשויים להיקשר כך שבעוד מערכת אחת קולטת פוטון, מערכת אחרת "גונבת" את האנרגיה שלו ופולטת מחדש פוטון בתדירות שונה. זהו הבסיס לשיטת העברת אנרגיה לפי פרסטר אשר משמשת למדידת מרחקים ברמה המולקולרית. מחקר נוכחי כיום סבורים שטבעו היסודי של הפוטון ידוע ומובן מבחינה תאורטית: לפי המודל הסטנדרטי, הפוטון הוא בוזון כיול בעל ספין 1, ללא מסה וללא מטען, הנובע מסימטריית הכיול U(1)‎ ומתווך באינטראקציות אלקטרומגנטיות. למרות זאת, הפיזיקאים ממשיכים לחפש אי-התאמות בין התאוריה והניסוי, בתקווה למצוא רמזים לתאוריות אפשריות אשר ירחיבו את המודל הסטנדרטי. בפרט, פיזיקאים ניסיוניים ממשיכים להגדיר גבולות עליונים טובים יותר ויותר למטען והמסה של הפוטון: אם יתגלה ערך שונה מאפס לאחד מהערכים האלו, תהא זו הפרה חמורה של המודל הסטנדרטי. בכל זאת, כל המידע הניסיוני שנאסף עד עתה מצביע על כך שלפוטון מטען ומסה אפס. הגבולות העליונים המקובלים כיום למטען ולמסה של הפוטון הם 5×10−52 קולון (או 3×10−33 כפול המטען האלמנטרי) ו-1.1×10−52 קילוגרם (או 1×10−22 כפול מסת האלקטרון), בהתאמה. מחקר רב נערך בנושא היישום של פוטונים באופטיקה קוונטית. פוטונים הם מועמדים מתאימים לתפקיד הגורמים במחשב קוונטי, ושזירה קוונטית בפוטונים היא מוקד למחקר רב. אופטיקה לא ליניארית היא תחום מחקר פעיל נוסף, ובו נושאים כגון קליטה דו-פוטונית, מודולציית מופע עצמית ומתנד פרמטרי אופטי. למרות זאת, תהליכים כאלה בדרך כלל אינם דורשים את הנחת קיומם של הפוטונים כשלעצמה; לעיתים קרובות ניתן להסביר אותם באמצעות התייחסות לאטומים כאל מתנדים לא ליניארים. התהליך הלא-ליניארי של המרת SPDC משמש לעיתים קרובות ליצירת מצבים של פוטון יחיד. לבסוף, פוטונים הם חיוניים בהיבטים מסוימים של תקשורת אופטית, ובמיוחד הצפנה קוונטית. לקריאה נוספת Proof of the Existence of Photons (the Grangier Experiment) Special supplemental issue of Optics and Photonics News (vol. 14, October 2003) קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים קטגוריה:בוזונים קטגוריה:קרינה אלקטרומגנטית קטגוריה:אור

מדבר

שמאל|ממוזער|250px|תפוצת המדבריות בעולם שמאל|ממוזער|250px|נוף ממדבר נמיב שמאל|ממוזער|250px|דיונות במדבר לוב שמאל|ממוזער|250px|מדבר גובי שמאל|ממוזער|250px|מדבר אטקמה שמאל|ממוזער|250px|נוף ממדבר יהודה מִדְבָּר (ברבים: מִדְבָּרוֹת או מִדְבָּרִיּוֹת; נקרא גם אזור צחיח) הוא אזור נרחב שכמות המשקעים בו היא קטנה מ-200 מ"מ ולעיתים קרובות גם חם במשך היום. בשל כך, ובעיקר בשל המחסור במים, התנאים בו מאפשרים מחיה לאוכלוסייה קטנה מאוד של צמחים וחיות, אם בכלל. במרבית המדבריות יורדים משקעים מעטים. אזור מוגדר כמדברי אם יורדים בו פחות מ-200 מילימטר משקעים בשנה, מה שנכון גם בקטבים משני צידי הכדור, שם ישנם מדבריות קרח בשממות הקרובות לקטבים בהם לא יורדים ממטרים. כמות משקעים זו אינה מאפשרת חקלאות בעל – חקלאות המסתמכת על גשמים בלבד. המדבריות מכסים כרבע משטח היבשה בכדור הארץ. הגבול בין המדבר לאזור בעל אקלים אחר הוא קו דמיוני הקרוי קו הצחיחות. סוגי מדבריות בחלוקה לפי מיקום מדבר צל גשם – מדבר צל גשם קורה כאשר מסת אוויר לחה מתייבשת במורד ההרים. דוגמה למדבר כזה היא מדבר יהודה. רצועת המדבריות העולמית – כינוי לרצועה של שטחים מדבריים, המשתרעת באופן כללי בין קווי הרוחב 20–30 צפון ו-20–30 דרום. מיקומה של הרצועה נובע מתנאים גלובליים הקשורים לזווית קרני השמש הפוגעות ברצועה זו, וכן לרוחות גלובליות. ברצועה זו נכללים מדבר סהרה והמדבר הערבי בחצי הכדור הצפוני, ומדבריות אוסטרליה בחצי הדרומי. מדבר סיני והנגב נמצאים בקצה הצפוני של רצועת המדבריות הצפונית. בחלוקה לפי סוג הקרקע מדבר חולי – מדבר זה מכונה "אֵרְג" (באנגלית: erg), בעקבות המילה הערבית עַרְק (عرق), שהוראתה "קרקע חולית". מדבר סהרה הוא דוגמה למדבר חול. מדבר זה הוא גם המדבר הגדול ביותר בעולם ומשתרע על פני כ-9 מיליון קמ"ר. מדבר אבנים – מדבר זה מכונה "חַמַּאדַה" (מערבית: حمادة, ḥammāda) והוא מאופיין בקרקע טַרשית. מדבר ארקטי (מדבר "קר") – להבדיל מיתר המדבריות, יש בו מים בשפע. מכיוון שהם במצב צבירה מוצק, אין הם שימושיים לצמחים ובעלי חיים. "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה" לפי פירוש מלבי"ם (ישעיהו לה, א), קרקע המדבר איננה טובה לצמחים (בעיקר לצמחים בעלי תועלת לאדם) – בניגוד לצייה, אשר איננה פורייה מפאת השמש היוקדת, ולערבה, אשר מאפשרת צומח פראי כקוצים אך לא גידולים חקלאיים. החי והצומח במדבר שמאל|ממוזער|250px|קקטוסים שונים במדבר קולורדו שמאל|ממוזער|250px|עץ שיטה במדבר נמיב ממוזער|250px|גמלים במדבר של דובאי עקב מיעוט המים, המביא להפחתת מסת הצמחים, ברוב המדבריות גם אוכלוסיית בעלי החיים קטנה יחסית לזו שבאזורים אחרים. מיעוט הצמחים כגון הגזר מביא להפחתת האנרגיה הניתנת לניצול על ידי המערכת האקולוגית כולה. מעבר לזאת, אוכלוסיות הצמחים ובעלי החיים שכן מצויות במדבריות הן בעיקר מינים טקסונומיים בעלי התאמות ייחודיות לחיים במדבר. לנוף המדברי מאפיינים ברורים. בדרך כלל הקרקע היא חולית, סלע חשוף או דיונות, אך במדבריות קרים (למשל אנטארקטיקה) הנוף כולל רק קרח ושלג. במדבר קר – הצמחייה מסתכמת בטחב וחזזיות, ובמדבר חם – הצמחייה מתרכזת בנחלים ונאות מדבר. לצמחי מדבר (חם) אסטרטגיות שונות כדי לשרוד במדבר, ובהן – עליהם של צמחים מדבריים רבים הם בשרניים, וכך היחס בין הנפח לשטח הפנים מאפשר להפחית את האידוי ולשמור יותר מים. זרעים של צמחים מדבריים רבים נפתחים רק לאחר ירידת כמות גשם רבה, וכך אין הם מתחילים לנבוט מיד לאחר הגשם הראשון, כאשר אין עדיין ביטחון שהמשקעים יספיקו לגידולו המלא. הצמחים מפתחים שורשים עמוקים מאוד, וכך מצליחים לאסוף את המים גם לאחר החלחול הראשוני. צמחים מסוימים מצמיחים עלים במאונך כך שפניהם יופנו למזרח ולמערב. כך יוכלו להטמיע את אור השמש בבוקר ובערב אך לא בצהריים, כשהחום מרבּי. צמחי המלוח אוספים מלחים מהקרקע ואוגרים אותם בבלוטות מלח על פני עליהם. הבלוטות הלבנות מחזירות חלק ניכר מאור השמש והחום. קוציהם של הקקטוסים הם למעשה עליהם, אך הם מתים ומשמשים הן להגנה מכנית הן להגדלת שכבת הגבול שלהם. הגדלת שכבת הגבול מאפשרת בידוד ומניעת התחממות יתר. ההטמעה (פוטוסינתזה) נעשית על ידי הגזע. הקקטוס רעיל לרוב מיני בעלי החיים. גם לחיות מדבר אסטרטגיות הישרדות רבות, ובהן – ממדי גופן קטנים משל חיות מאזורים אחרים. הן ממעטות בהפרשות נוזליות: יונקים מדבריים מטילים חומצת שתן, בדומה לעופות ולזוחלים, וגלליהם לרוב קטנים ויבשים. כך הם חוסכים במים. יונקים מדבריים מסוימים פיתחו אפרכָּסות רחבות במיוחד, כך ששטח הפנים שלהן גדול ומאפשר ליונק לסלק חום מגופו ביתר יעילות. דוגמאות: פנק, קיפוד וארנבת. יונקים מדבריים מסוימים, כגון דישון מקראי, יכולים להתקיים זמן ממושך ללא שתייה. את המים הדרושים להם הם משיגים מהמזון. סנאי מדברי אפריקאי מֵצֵל על גופו באמצעות זנבו הרחב. צבע גופן בהיר יותר, שכן ככל שהצבע בהיר יותר כך הוא קולט פחות חום שמש. צבע בהיר גם משמש להסוואה. התנהגות: הן פעילות בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב המאוחרות, ונוטות לחפש צל בצהריים. עיקרון זה נכון בעיקר לזוחלים אך גם ליונקים. למיני חיות מדבר אחדים התאמות ייחודיות. שני המינים המפורסמים הם הגמלים: הגמל החד-דבשתי והגמל הדו-דבשתי. דמם של בעלי חיים אלה מאפשר לאגור מים רבים למקרה של אי-התקלות בנווה מדבר או במקור מים במשך כמה ימים. הם גם אוגרים שומן בדבשותיהם ויכולים להימנע מאכילה זמן ממושך מהרגיל. טמפרטורת גופם היא בטווח של כמה מעלות, והדבר מאפשר להם לחסוך במים במקום להזיע. לגמל החד-דבשתי עפעף שלישי שקוף המונע כניסת חול לעיניים. מעבר לזאת, ההתנהגות האינסטינקטיבית של שני מינים אלה מונעת מהם נזקי חשיפה לשמש. למשל, הם יושבים תמיד כשגבם אל השמש ולא פניהם. הגמל הדו-דבשתי במדבר גובי נוהג לאכול את השלג היורד, משום שהוא מתאדה ישירות בלי לעבור במצב נוזל (סובלימציה). מדבריות בעולם אמריקה הצפונית: מוהאבי, מויון-קום; אמריקה הדרומית: אטקמה, סאלאר דה אויוני; אוסטרליה: מדבר החול הגדול, מדבר גיבסון, מדבר ויקטוריה הגדול, מדבר סימפסון ומדבר טאנאמי; אסיה: דַשְׁתְי כוויר, דַשְׁתְי לוט (דַשְׁתְ היא המילה הפרסית למדבר), גובי, טקלה מקאן, נפוד הגדול, המדבר הסורי, קיזילקום, קאראקום, א-רובע אל-ח'אלי, ת'אר, הנגב, מדבר סיני והמדבר הערבי; אפריקה: סהרה, המדבר הנובי, מדבר נמיב, קלהארי. אנטארקטיקה. לקריאה נוספת עזרה זהר (עורך), המדבר עבר, הווה, עתיד, הוצאת רשפים, ת"א, תשל"ז. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ביומות יבשתיות קטגוריה:מערכות אקולוגיות

אופק אירועים

לפי תורת היחסות הכללית, אופק אירועים הוא מעטפת דמיונית המקיפה חור שחור, שאירועים המתרחשים עליה או מעבר לה אינם יכולים להשפיע על צופה חיצוני כלשהו והוא לא יכול להבחין בהם. שום מידע, לרבות אור, הנפלט מצדו הפנימי של אופק האירועים, לא יוכל לעולם להגיע לצופה חיצוני, וכל עצם או קרינה העוברים את אופק האירועים מצד הצופה, לא ייראו שוב, ויתרכזו, בסופו של דבר, בנקודה מסוימת במרחב-זמן. בהכללה, ניתן להתייחס לאופק אירועים עבור צופה מסוים, כגבול במרחב-זמן, שאירועים המתרחשים עליו או מעבר לו לא יגיעו לעולם אל אותו צופה. אופק אירועים של חור שחור לפי התיאור היחסותי, חור שחור הוא עצם שמיימי דחוס עד כדי כך, שחומר וקרינה אינם יכולים להימלט משדה הכבידה שלו. לעיתים מגדירים זאת כאזור בחלל שמהירות הבריחה ממנו גדולה ממהירות האור. הגדרה מדויקת יותר היא שבתוך האופק, כל המסלולים הם דמויי-אור (lightlike), ומכאן - כל המסלולים בקונוס האור בתוך האופק, מתעקמים פנימה, לעבר מרכז החור השחור. מרגע שחלקיק עובר את האופק, התקדמותו אל תוך מרכז החור היא בלתי נמנעת. המעטפת הדמיונית המוגדרת על ידי רדיוס שוורצשילד מתפקדת כאופק אירועים של גוף לא-מסתובב ברדיוס זה (יש לשים לב שחור שחור מסתובב פועל בצורה שונה במקצת). רדיוס שוורצשילד של עצם מסוים נמצא ביחס ישר למסה שלו. עבור מסת השמש הוא שווה ל-3 קילומטרים בערך, ועבור זו של כדור הארץ – כ-9 מילימטרים. לחור שחור שנוצר מקריסת כוכב בעל מסה הגדולה מגבול צ'נדראסקאר, הגבול התחתון הוא 4 קילומטרים בערך. אופקי אירועים של חורים שחורים ראויים לציון במיוחד משלוש סיבות: ראשית, קיימות דוגמאות רבות לחורים שחורים, הקרובות דיין על מנת שיתאפשר לחקרן. שנית, חורים שחורים נוטים לספוח חומר מסביבתם, מה שמספק דוגמאות למקום בו חומר העובר אופק אירועים צפוי להראות. שלישית, התיאור של חורים שחורים באמצעות יחסות כללית ידוע כהערכה מקורבת, ומשערים כי תופעות של כבידה קוונטית תהפוכנה למשמעותיות בקרבת אופק אירועים. דבר זה מאפשר להשתמש בעקיפין בתצפיות על חומר בקרבת אופק אירועים של חור שחור, לחקר היחסות הכללית וההרחבות המוצעות שלה. הגדרה רחבה יותר לאופק אירועים בעוד שההגדרה הנ"ל לאופק אירועים היא ההגדרה המקובלת יותר, יש המרחיבים את ההגדרה גם מעבר לאופק אירועים של חור שחור (ראו, למשל,). לפי גישה זו, מקבל המונח אופק אירועים משמעות כללית יותר, של גבול במרחב-זמן, מעבר לו אין לאירועים השפעה על צופה חיצוני מסוים. כך, למשל, מבחינת צופה אחד יהיה קיים אופק אירועים, בעוד שמבחינת צופה אחר - לא. לדוגמה: שמאל|ממוזער|דיאגרמת מרחב-זמן המציגה חלקיק הנע בתאוצה קבועה, P, ואירוע E הנמצא מחוץ לאופק האירועים של החלקיק. קונוס האור הבא של האירוע לא נפגש לעולם עם קו העולם של החלקיק. האופק החלקיקי של היקום הנראה הוא הגבול המייצג את המרחק המרבי בו אירועים הם בני-צפייה נכון לעכשיו. עבור אירועים מעבר למרחק זה, לאור לא היה מספיק זמן כדי להגיע למיקום שלנו, גם לו נפלט ברגע היווצרות היקום. האופן בו משתנה האופק החלקיקי לאורך זמן תלוי באופי התפשטות היקום. אם ההתפשטות היא בעלת תכונות מתאימות, קיימים חלקים ביקום שלא יהיו לעולם בני-צפייה, ללא כל תלות במשך הזמן במהלכו יחכה הצופה להגעת אור מחלקים אלו. הגבול מעבר לו אירועים לעולם לא יהיו בני-צפייה הוא אופק אירועים, ומייצג את גודלו המרבי של אופק החלקיקים. כאשר חלקיק נע בתאוצה קבועה ביקום בלתי-מתפשט, נטול שדות כבידה, הוא מתקרב, אך לעולם לא מגיע, למהירות האור ביחס למערכת היחוס המקורית שלו. דיאגרמת מרחב-זמן של מצב זה ניתן לראות באיור משמאל. בדיאגרמת המרחב-זמן, מסלולו הוא היפרבולה המתקרבת בצורה אסימפטוטית לקו של 45 מעלות (במסלול של קרן אור). אירוע שגבול קונוס האור שלו הוא האסימפטוטה הזאת, או שנמצא רחוק יותר ממנה, לעולם לא יהיה בר-צפייה על ידי החלקיק המאיץ (לא יצטלב בקו העולם של החלקיק). במערכת היחוס של החלקיק, נראה שקיים גבול מאחוריה, ממנו שום אות לא יכול להימלט (אופק אירועים). אינטראקציה עם אופק אירועים תפיסה מוטעית הנוגעת לאופקי אירועים, בייחוד לכאלה של חורים שחורים, היא שהם מייצגים משטח בלתי-משתנה אשר משמיד עצמים המתקרבים אליו. למעשה, קיימים מספר מאפיינים המשותפים לכל אופקי האירועים: הם נראים רחוקים במידת מה מכל צופה, ועצמים הנשלחים לכיוונם לעולם לא נראים חוצים אותם מנקודת הראיה של הצופה ששלח אותם (הואיל וקונוס האור של אירוע חציית האופק לא מצטלב לעולם עם קו העולם של הצופה). ניסיון לגרום לעצם המתקרב לאופק אירועים להישאר נייח ביחס לצופה, דורש הפעלת כח בעוצמה ההופכת לאינסופית, ככל שהוא מתקרב לאופק. במקרה של אופק הנקלט על ידי צופה הנע בתאוצה קבועה בחלל ריק, האופק נראה כאילו הוא נותר במרחק קבוע מהצופה, לא משנה כיצד הסביבה שלו זזה. שינוי תאוצת הצופה יכול לגרום לאופק להראות נע לאורך זמן, או למנוע מאופק אירועים להתקיים, בהתאם לפונקציית התאוצה שנבחרה. הצופה לעולם אינו נוגע באופק, ולעולם לא חוצה את המיקום בו הוא נראה. במקרה של אופק הנקלט על ידי מי שנמצא ביקום דה-סיטר, האופק נראה תמיד במרחק קבוע מצופה לא-מאיץ. לא ניתן להגיע אליו, גם לא אם הצופה מאיץ. במקרה של אופק אירועים סביב חור שחור, צופים הנייחים ביחס לעצם רחוק כלשהו, יסכימו ביניהם על מקום המצאו של האופק. אף על פי שנראה כאילו מצב זה מאפשר להוריד צופה באמצעות חבל לכיוון החור השחור, וליצור מגע עם האופק, למעשה, לא ניתן לעשות זאת. אם הצופה מונמך מאוד באטיות, אזי, במערכת היחוס שלו, האופק נראה מאוד רחוק, והוא יזדקק לאורך הולך וגדל של חבל על מנת להגיע אל האופק. אם הוא מונמך במהירות, אזי הצופה, וחלק מהחבל, יוכלו לגעת ואף לחצות את אופק האירועים (של האדם המרוחק, המנמיך את הצופה). אם ימשכו חזרה את החבל כדי לחלץ את הצופה, הכוחות הפועלים לאורך החבל יגברו ללא גבול ככל שיתקרבו לאופק האירועים, ובנקודה מסוימת הוא יהיה חייב להקרע. יתר על כן, הקריעה תהיה חייבת לקרות לא באופק האירועים, אלא בנקודה בה מי שמנמיך את הצופה יוכל לראות את המתרחש. ניסיון לנעוץ מוט קשיח מבעד לאופק האירועים של החור השחור לא יצלח: אם המוט מונמך באטיות רבה, הוא יהיה תמיד קצר מכדי לגעת באופק, לאור הדחיסה הקיצונית של קואורדינטות המערכת בקרבת קצה המוט. מנקודת מבטו של צופה בקצה (השני) של המוט, אופק האירועים יישאר בלתי ניתן להשגה. אם המוט מונמך במהירות, תופענה אותן בעיות, בדומה לאלה שהופיעו עבור החבל: המוט יהיה חייב להישבר, והשברים יפלו אל תוך החור השחור. התופעות המוזרות האלה קורות אך ורק בגלל ההנחה שהצופים נייחים ביחס לצופה רחוק כלשהו אחר. צופים הנופלים אל תוך החור השחור נעים ביחס לצופה המרוחק, וכך קולטים את האופק כנמצא במקום אחר, בעודו נסוג לנגד עיניהם, כך שלעולם לא יוכלו להגיע אליו. כוחות גאות ושפל הולכים וגוברים (ופגיעה סופית בסינגולריות הכבידתית של החור השחור), הם התופעות היחידות שניתן להבחין בהן מקומית. על אף שנראה שזה מאפשר לצופה הנופל פנימה לממסר מידע מעצמים הנמצאים מחוץ לאופק האירועים כפי שהוא נקלט אצל הצופים הנופלים, אך בתוך האופק של הצופה המרוחק, בפועל, האופק נסוג במידה קטנה מספיק כך שעד שהצופה הנופל קולט אות כלשהו מתוככי החור, הצופים הנופלים כבר חצו את מה שהצופה המרוחק קלט כאופק, ואירוע הקבלה הזה (וכל ממסור אחר) לא יוכלו להראות על ידי הצופה המרוחק. מעבר ליחסות הכללית תיאור אופקי האירועים ביחסות הכללית נחשב כבלתי-שלם. לכשיוגדרו התנאים בהם מתקיימים אופקי אירועים תוך שימוש בתמונה שלמה יותר של הדרך בה עובד היקום, הכוללת את תורת היחסות ואת מכניקת הקוונטים גם יחד, צפויים מאפייני אופקי האירועים להיות שונים מאלה הנחזים באמצעות יחסות כללית בלבד. נכון לעכשיו, מוערך כי ההשפעה הראשונית של התופעות הקוונטיות היא שאופקי אירועים יהיו בעלי טמפרטורה, וככאלה - יפלטו קרינת גוף שחור. עבור חורים שחורים, באה השפעה זו לידי ביטוי בקרינת הוקינג. השאלה הגדולה יותר - כיצד קיימת טמפרטורה לחור שחור - היא חלק מנושא התרמודינמיקה של חור שחור. עבור חלקיקים מאיצים, באה השפעה זו לידי ביטוי מתבטא באפקט אנרו (Unruh), הגורם למרחב מסביב לחלקיק להראות מלא בחומר ובקרינה. תיאור מלא של אופקי אירועים יחייב, לכל הפחות, תאוריה של כבידה קוונטית. תאוריה מועמדת אחת שכזאת היא תורת M. לקריאה נוספת סטיבן הוקינג, היקום בקליפת אגוז, ספרית מעריב, 2003. Kip Thorne, Black Holes and Time Warps, W. W. Norton, 1994. קישורים חיצוניים אופק אירועים ביחסות פרטית? הערות שוליים קטגוריה:אסטרופיזיקה קטגוריה:חורים שחורים

מלחמת העולם השניה

הפניה מלחמת העולם השנייה

אנציקלופדיה

אֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה היא מאגר כתוב של הידע האנושי הקיים, בתחום מסוים או בכל תחומי הידע, שנאסף כדי להנחיל אותו לאחרים ולדורות הבאים. אטימולוגיה הפילוסוף היווני הִיפְּיָאס איש אֶלִיס טבע את המונח εγκυκλοπαιδεια (אֶנְקִיקְלוֹפָּאידִיָה, ובגרסה לטינית מאוחרת "אנציקלופדיה"), כהלחם של המילים εγκύκλιος (אֶנְקִיקלִיוֹס) – עגול, מקיף, ו-παιδεία (פַּאידֶיאָה) – חינוך, הדרכה. מכאן ש-εγκύκλιος παιδεία פירושו "חינוך מקיף". הניסיונות למציאת מונח עברי מקביל לא צלחו, והשמות "יען", "מכלל" (ששמשה בימי הביניים כמילה העברית לאנציקלופדיה, והיה שמה של אנציקלופדיה פופולרית לילדים בארץ בעבר) ודומיהם אינם משמשים כיום, ואף האקדמיה ללשון העברית מבכרת את הכינוי "אנציקלופדיה". התפתחות האנציקלופדיה שמאל|ממוזער|האנציקלופדיה הדנית הגדולה (Den Store Danske Encyklopædi) ספרים המנסים להקיף את הידע האנושי קיימים מימי קדם. צעדים ראשונים ליצירת ספרים המקיפים את תחומי הידע העיקריים נעשו ברומא העתיקה, בחיבוריהם של פליניוס הזקן ומרקוס טרנטיוס וארו. חיבורו של פליניוס הזקן, "תולדות הטבע" (בלטינית: Naturalis Historia), מן המאה הראשונה לספירה, הוא האנציקלופדיה הידועה העתיקה ביותר. חיבור זה הכיל כ-20 אלף ערכים ב-37 כרכים והיה מקובל מאוד גם בימי הביניים, וממנו נוצר, במאה ה-16, המונח "אנציקלופדיה" לתיאור יצירה מסוג זה. פליניוס ציטט מחיבורים של למעלה מ-450 סופרים. האנציקלופדיות הראשונות לא היו נוחות לשימוש כמו אלה שיש בימינו. כל אחד מן המחברים היה מסדר את הערכים בדרך שנראתה לו. לדוגמה, חיבורו של פליניוס הזקן מאורגן על פי נושאים כלליים העוקבים זה אחר זה בהיגיון מסוים, אך ללא סידור אלפביתי המוכר לנו היום. אנציקלופדיות בצורתן המוכרת לנו החלו לצאת לאור במאה ה-18: בשנת 1704 הוציא לאור ג'ון האריס את "לקסיקון טכניקום", שהיה לאנציקלופדיה הראשונה הערוכה בסדר אלפביתי. בשנת 1728 הוציא אפרים צ'יימברס באנגליה את "ציקלופדיה – מילון אוניברסלי של האומנויות והמדעים", ששימש בסיס לאנציקלופדיה הגדולה. בשנת 1750 יצא לאור בוונציה שבאיטליה הכרך הראשון מתוך 14 כרכים של האנציקלופדיה ההלכתית "פחד יצחק", מאת רבי יצחק למפרונטי. האנציקלופדיה כללה ערכים הלכתיים בסדר אלפביתי. הכרך האחרון יצא לאור בברלין בהוצאת "מקיצי נרדמים" בשנת 1888. בשנים 1768–1771 יצאה לאור בסקוטלנד המהדורה הראשונה של "אנציקלופדיה בריטניקה". בשנת 1772 נשלם תהליך ההוצאה לאור של 28 הכרכים (17 כרכים של טקסט ו-11 כרכי איורים) של האנציקלופדיה הגדולה הצרפתית (Encyclopédie ou dictionnaire raisonné des sciences, des arts et des métiers) – "אנציקלופדיה, או מילון מפרש של המדעים, האומנויות והמלאכות". אנציקלופדיה זו הייתה בעצם מעין מילון אנציקלופדי רב היקף שכלל הגדרות למילים ומאמרים אנציקלופדיים רבים. האנציקלופדיה נערכה על ידי ז'אן לה רון ד'אלמבר ודני דידרו. כתיבתה החלה בשנת 1751, העסיקה 140 מחברים וכללה 72 אלף ערכים. גם וולטר ורוסו השתתפו בה. בשנת 1809 יצאה האנציקלופדיה הבריטית בשישה כרכים. דוגמה קיצונית לאנציקלופדיה רחבת היקף היא האנציקלופדיה המונומנטלית שיצאה בגרמניה Allgemeine Encyclopädie der Wissenschaften und Künste, in alphabetischer Folge שכללה ערכים שהגיעו עד 1,000 עמודים. האנציקלופדיה החלה לצאת לאור ב-1818 והכרך ה-168 והאחרון יצא בשנת 1914. המהדורה האחת-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה שפורסמה ב-1911 מייצגת את סך הידע בראשית המאה ה-20. היא נחשבת למהדורה הטובה ביותר של הבריטניקה, ויש הטוענים שאף לאנציקלופדיה הטובה ביותר שפורסמה. רבים מהמאמרים בה ארוכים פי 10 מהמאמרים המקבילים באנציקלופדיות אחרות. לראשונה נכתבו במהדורה זו ערכים גם על ידי נשים. מהדורה זו אינה מוגנת יותר על ידי זכויות יוצרים, וקיימת בפורמט אלקטרוני. אנציקלופדיות בולטות נוספות הן "Enciclopedia Universal Illustrada" ו"אנסיקלופדיה אוניברסל מיקרונט" הספרדיות, "Meyers Konversations-Lexikon" ו"Brockhaus und Efron" הגרמניות. התפתחותו של המחשב בשלהי המאה העשרים העבירה את האנציקלופדיה מהפורמט המודפס לשני פורמטים נוספים, שהפכו לדומיננטיים: על-גבי תקליטור (CD-ROM), לקריאה באמצעות המחשב האישי. ראשונה יצאה בצורה זו אנציקלופדיית Grolier האמריקאית, בשנת 1985. במשך שנים אחדות הובילה בשוק זה אנקרטה של מיקרוסופט, אך החברה החליטה בשנת 2009 על סגירתה. באינטרנט, לעיון חופשי או תמורת תשלום. ויקיפדיה היא דוגמה לאנציקלופדיית אינטרנט הפתוחה לעיון חופשי, וכך גם האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד. בתחילת 2012 הכריז המו"ל של אנציקלופדיה בריטניקה על הפסקת הפקתה של גרסת דפוס לאנציקלופדיה, והיא ממשיכה לפעול בגרסת אינטרנט. מאפייני האנציקלופדיה בלא תלות באמצעי שעליו מאוחסנת האנציקלופדיה, עליה למלא חמש דרישות בסיסיות: כיסוי נאות של התחום שבו עוסקת האנציקלופדיה, הן מבחינת היקף הערכים והן מבחינת מידת הפירוט וההעמקה בכל ערך. הפניה מכל ערך לערכים אחרים המוזכרים בתוכו. באנציקלופדיה מקוונת זהו תפקידם של הקישורים הפנימיים. הפניות למאמרים וספרים המשלימים ומרחיבים את המידע שבאנציקלופדיה. באנציקלופדיה מקוונת – קישורים לאתרים חיצוניים. הפניות בשוליים לערכים אחרים באנציקלופדיה, העוסקים בנושא קרוב, כדי שהקורא יעיין בהם וישלים את ידיעותיו. מפתח, המאפשר איתור מהיר של מידע נדרש. על אנציקלופדיה להיות מדויקת ונוחה לשימוש. את הערכים כותבים, בדרך כלל, מומחים מתחומים שונים. הערכים הכתובים טעונים בדיקה, עריכה, הגהה, תיקון, ומדי פעם – עדכון. לרוב מכילה האנציקלופדיה מלבד הכתוב גם תרשימים ותמונות לעזר המשתמש. רמת הפירוט החלטה שיש לקבל עם תחילת יצירתה של אנציקלופדיה היא עד כמה יש לפרט ולהעמיק בכל ערך: האם לכתוב ערכים מקיפים יחסית, או להסתפק בתיאור קצר ותמציתי של נושא הערך. בין האנציקלופדיות הכלליות יש המסתפקות בכרך יחיד, ואחרות משתרעות על עשרות כרכים, כך שטווח האפשרויות למידת הפירוט וההעמקה רחב למדי. החלטה זו מתבטאת גם בשמה של היצירה, ויש המעדיפים את השם "לקסיקון", ואפילו "מילון", לאנציקלופדיה המתכווצת לכרך יחיד. דוגמאות לכך: "מילון פונטנה למחשבה מודרנית" (בהוצאת עם עובד) – כלל אינו מילון, אלא הוא אנציקלופדיה זוטא למונחי המחשבה המודרנית. "לקסיקון דביר לשיפור הלשון" (הוצאת דביר). בשנת 2005 יצא לאור "סופר לקסיקון כרטא", בכרך אחד שבו 959 עמודים ובהם כ-12,000 ערכים, כך שכל אחד מערכים אלה קצר ביותר, ואינו מספק יותר מאשר מושג בסיסי ביותר על נושא הערך. אחד ממקורותיו של לקסיקון זו הוא "אנציקלופדיה כללית כרטא", אשר אף היא בכרך אחד, שבו 1,492 עמודים. אנציקלופדיה זו מספקת מעט יותר מידע על כל ערך, אך גם היא מכילה מידע מועט למדי. בהקדמה ללקסיקון משתקפת תפיסת עולמו של יוצרו, כשבין השאר נכתב בה שהלקסיקון "שקול לכרכים מודפסים רבים שאבד עליהם הכלח". אל מול אלה עומדת האנציקלופדיה העברית, על 32 כרכיה (נוסף ל-5 כרכי מילואים ותוספות), המאפשרים פירוט והעמקה ניכרים. אנציקלופדיה כללית ואנציקלופדיה תחומית אנציקלופדיה עשויה להיות באחת משתי קטגוריות: כללית – כלומר מכילה ערכים מכל תחומי הידע, דוגמת אנציקלופדיה בריטניקה תחומית – לתחום ידע מסוים, כגון אנציקלופדיה לרפואה או אנציקלופדיה לפילוסופיה. אנציקלופדיה יודאיקה, לדוגמה, לעולם היהודי על כל היבטיו. אנציקלופדיות כלליות בעברית האשכול – אחד הניסיונות הראשונים להוציא אנציקלופדיה כללית בעברית האנציקלופדיה העברית מכלל - אנציקלופדיה לנוער – מאת יצחק אבנון אנציקלופדיה תרבות אנציקלופדיה בריטניקה לנוער יבנה - האנציקלופדיה לנוער אנציקלופדיה אביב חדש אנציקלופדיה 2000 אנציקלופדיה כללית כרט אנציקלופדיות אינטרנט כלליות עבריות ניתן למצוא באינטרנט אנציקלופדיות אחדות – כלליות או תחומיות – הכתובות בעברית: ויקיפדיה העברית – אנציקלופדיה עברית חופשית. נוסדה ביולי 2003, ונכון ל- ב קיימים בה כ- ערכים. אנציקלופדיה ynet – הושקה בדצמבר 2002 לגולשים מחוץ לישראל, ונפתחה לגלישה בישראל ב-21 בדצמבר 2003. היא הפכה לשירות בתשלום ב-17 בפברואר 2004 ונסגרה בדצמבר 2020. אנציקלופדיות תחומיות בעברית אנציקלופדיה מקראית אנציקלופדיה תלמודית אריאל – אנציקלופדיה לידיעת ארץ-ישראל האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל האנציקלופדיה של השואה אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו אנציקלופדיה לתולדות ארץ-ישראל אנציקלופדיה הלכתית רפואית אנציקלופדיה של הרעיונות אנציקלופדיה חיות הבר החי והצומח של ארץ ישראל אנציקלופדיות אינטרנט תחומיות עבריות אנציקלופדיה יהודית של אתר דעת אנציקלופדיה מפה לידיעת הארץ: מידע גאוגרפי, היסטורי וארכאולוגי על כל יישוב וכל מקום בישראל; מבוססת על המהדורה המודפסת של "אנציקלופדיה מפה" משנת 2000 (שירות למנויים בתשלום בלבד) אסטרופדיה – אנציקלופדיה לאסטרונומיה ומדע המכלול – אנציקלופדיה חרדית מבוססת-ויקי. נכון לשנת 2023 רוב הערכים במכלול הם העתקים של ערכי ויקיפדיה העברית שעברו בדיקה ובמקרה הצורך סינון עבור קוראים חרדיים. לצידם יש בה ערכים שנכתבו על ידי עורכי המכלול. אנציקלופדיות יהודיות האנציקלופדיה היהודית – בשנים 1901–1906 יצאה לאור בארצות הברית אנציקלופדיה אנגלית בת 12 כרכים ו־15,000 ערכים בשם Jewish Encyclopeida. היא כללה ערכים בנושאים הקהילה היהודית, רבנים ואישים יהודיים והיסטוריה של עם ישראל, לצד ערכים כלליים. האנציקלופדיה הפכה לנחלת הציבור והיא נגישה באמצעות האינטרנט. אנציקלופדיה אוצר ישראל – יצאה לאור בשפה העברית ב-10 כרכים, בעריכת יהודה דוד אייזנשטיין (בעל האוצרות) בין השנים 1907–1913. אנציקלופדיה לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו. נועדה להרחיב מעבר לתחום המצומצם של הג'ואיש אנציקלופדיה. אנציקלופדיה יודאיקה (Encyclopaedia Judaica) בגרמנית 1928–1934, לא הושלמה בעקבות עלית הנאצים לשלטון בגרמניה. אנציקלופדיה יודאיקה (Encyclopaedia Judaica) באנגלית 16 כרכים ו-25,000 ערכים, בעריכת ד"ר ססיל רות, 1972–1991. יהדות, מדעי היהדות ותולדות עם ישראל. מהדורה חדשה יצאה ב-2007 ב-22 כרכים. אנציקלופדיה לבית ישראל אנציקלופדיה הפונה לציבור החרדי בישראל, והיא נכתבה כך שתתאים להשקפת עולמו של ציבור זה. האנציקלופדיה בנויה מ-20 כרכים, והיא כוללת ערכים כלליים רבים. אנציקלופדיה יהודית קצרה בלשון הרוסית – Краткая еврейская энциклопедия, (האגודה לחקר תפוצות ישראל, 11 כרכים, 1976–2005, ירושלים) לקריאה נוספת פטר פרנגה, הפילוסופית, תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009 – רומן היסטורי. Simon Garfield, All the Knowledge in the World: The Extraordinary History of the Encyclopedia, William Morrow, 2023. קישורים חיצוניים דוד שי, "האנציקלופדיה המקוונת: הקלק ערך אהבה", גלילאו, פברואר 2003; ynet, חלק א – 20 במרץ 2003, חלק ב – 24 במרץ 2003. , TED Ed הערות שוליים * קטגוריה:ספר קטגוריה:ספרי עיון

תורת הקבוצות

תורת הקבוצות היא תורה מתמטית בסיסית העוסקת במושג הקבוצה, שהיא אוסף מופשט של איברים שונים זה מזה. התורה מאפשרת טיפול מתמטי מדויק במושגי יסוד במתמטיקה כגון יחס, פונקציה, מספר ואינסוף. תורת הקבוצות האקסיומטית, המנוסחת בשפה של הלוגיקה המתמטית, מספקת תשתית לכל תחומי המתמטיקה. כשלעצמה, תורת הקבוצות עוסקת בעיקר בתכונות של מונים וסודרים. את תורת הקבוצות החל לפתח גאורג קנטור ב-1870, בעקבות קשיים שהתעוררו בתורת הפונקציות הממשיות. קנטור חקר קבוצות של נקודות אי-רציפות, ואחר-כך קבוצות כלליות יותר. את מחקריו סיכם בשני מאמרים שפורסמו ב-1895 וב-1897 תחת הכותרת "תרומה ליסודות התאוריה של מספרים טרנספיניטים" (בגרמנית במקור), בכתב-העת Mathematische Annalen. בתחילת המאה ה-20 התגלו בתורת הקבוצות פרדוקסים, שנבעו מהיותה מתירנית מדי וחסרת ביסוס אקסיומטי נאות. לשם פתרונן פותחה תורת הקבוצות האקסיומטית, ובעקבות צעד זה ההתייחסות לתורת הקבוצות ללא הביסוס האקסיומטי הקפדני נקראת תורת הקבוצות הנאיבית. תורת הקבוצות הנאיבית עודנה נלמדת כקורס בסיסי באוניברסיטאות, שכן היא פשוטה יותר להבנה והתוצאות שלה נכונות גם בגרסה האקסיומטית. הגדרת הקבוצה קבוצה מוגדרת כאוסף של איברים. לכל קבוצה ולכל עצם בעולם נכונה בדיוק אחת משתי האפשרויות הבאות: העצם איבר בקבוצה העצם אינו איבר בקבוצה את השייכות לקבוצה מסמנים באות היוונית אפסילון. הסימון "" אומר " שייך ל־" במשמעות של איבר בקבוצה . אם אינו איבר של , מסמנים . בקבוצה אין משמעות לחזרות. כלומר, איבר לא יכול להופיע פעמיים בקבוצה: או שהוא שייך לה – או שאינו שייך. לדוגמה, הקבוצה היא בדיוק הקבוצה , כלומר: . בנוסף, אין חשיבות לסדר בייצוג הקבוצה, למשל: . נתבונן עתה בקבוצה ועליה נשאל, "האם בקבוצה יש איברים?" אם אין בה איברים, זוהי הקבוצה הריקה ונסמן: . אם קיימים בה איברים, אז היא אינה ריקה: . את הקבוצה שבה קיימים רק שלושת האיברים נסמן: . אפשרות סימון נוספת היא על ידי תנאי, כלומר: , קבוצת כל ה-a-ים שעבורם הפסוק הלוגי (תנאי כלשהו) מתקיים. יחסי ההכלה אומרים ש- מוכלת ב- או חלקית ל- (ומסמנים ) אם כל איבר של הוא איבר של . יחס חשוב זה מגדיר שוויון בין קבוצות: קבוצות הן שוות אם ורק אם יש להן אותם איברים. באופן שקול: אם ורק אם וגם . זו תכונה מהותית של קבוצות, הממחישה שאין להן מבנה או תכונות מעבר לרשימת האיברים שהן מכילות. שילוב היחסים מאפשר להגדיר חלקיות ממש: חלקית ממש לקבוצה אם ורק אם היא חלקית לה, אך אינה שווה לה; במקרה זה נסמן או . כלומר, כל האיברים שבקבוצה שייכים גם לקבוצה , אך קיים לפחות איבר אחד אשר שייך ל־ ואינו שייך ל־. פעולות על קבוצות ממוזער|250px|דיאגרמת ון של החיתוך של A ו-B באוסף של קבוצות מתקיימות הפעולות הבאות: איחוד: האיחוד של שתי קבוצות ו- הוא קבוצה המכילה את כל האיברים של ואת כל האיברים של , בלי איברים אחרים. האיחוד של ו- נכתב בדרך כלל כך: . בכתיב פורמלי: ( הוא איבר ב-) אם ורק אם או . חיתוך: החיתוך של שתי קבוצות ו- הוא הקבוצה המכילה את כל האיברים ב- ששייכים גם ל- (או באופן שקול, כל האיברים ב- ששייכים גם ל-), ורק אותם. החיתוך של ו- נכתב בדרך כלל כך: . בכתיב פורמלי: ( הוא איבר ב-) אם ורק אם וגם . לדוגמה: החיתוך של קבוצת אזרחי ישראל עם קבוצת אזרחי צרפת הוא קבוצת האנשים שלהם אזרחות כפולה, ישראלית וצרפתית. משלים: משלים של קבוצה הוא קבוצה אחרת, אשר מכילה את כל האיברים שאינם נמצאים ב-. זאת ביחס לקבוצה כלשהי שהיא הקבוצה האוניברסלית - קבוצה שבהקשר הנוכחי של הדיון, כל קבוצה שעליה נדבר היא תת קבוצה של . נהוג לסמן משלים בסימונים או . דוגמה: המשלים של קבוצת אזרחי ישראל הוא קבוצת האנשים שאינם ישראלים. בדוגמה זו מובלעת ההנחה שהקבוצה האוניברסלית בהקשר זה היא קבוצת האנשים. בדרך כלל ברור מתוך ההקשר מהי הקבוצה האוניברסלית, אך לעיתים ראוי לציין זאת במפורש. הפרש: ההפרש בין קבוצה לקבוצה הוא הקבוצה המכילה את כל האיברים ששייכים ל- אך לא ל-. מסמנים את ההפרש ב- או . בכתיב פורמלי: ( הוא איבר ב-) אם ורק אם וגם . מתקיים . בהינתן קבוצה , המשלים שלה ביחס לקבוצה הוא אם כן . מכפלה קרטזית: בהינתן שתי קבוצות , המכפלה הקרטזית שלהן מסומנת והיא הקבוצה שמכילה את אוסף הזוגות הסדורים כך ש-, . הפרש סימטרי: הפרש סימטרי של שתי קבוצות הוא הקבוצה המורכבת מכל איברי שלא שייכים ל- וכל איברי שלא שייכים ל- - כלומר, כל האיברים השייכים בדיוק לאחת הקבוצות. בכתיב פורמלי: ההפרש הסימטרי, המסומן מוגדר כדלהלן: קבוצת החזקה: קבוצת החזקה של קבוצה נתונה היא קבוצת כל תתי הקבוצות של , היינו . עוצמת קבוצת החזקה היא , ומשפט קנטור קובע כי עוצמת קבוצת החזקה גדולה ממש מעוצמת הקבוצה. יחסים ופונקציות יחס יחס בינארי הוא קבוצה של זוגות סדורים. יחסים מהווים כלי חשוב לזיהוי קבוצות ואיברים. פורמלית, יחס מקבוצה לקבוצה הוא תת-קבוצה של המכפלה הקרטזית , ולכל מסמנים . אומרים שהיחס הוא על קבוצה אם זה יחס מהקבוצה אל עצמה. למשל, היחס (קטן ממש) על הקבוצה הוא היחס . יחס על נקרא רפלקסיבי אם , סימטרי אם , וטרנזיטיבי אם . יחס המקיים את שלוש התכונות הללו נקרא יחס שקילות. ליחסים כאלה תפקיד בסיסי וחשוב בכל תחומי המתמטיקה, והם מגדירים שקילויות בין איברים וקבוצות, ומאגדים איברים הנחשבים שקולים לאיבר אחד, המכונה מחלקת שקילות. מחלקות השקילות מהוות חלוקה של הקבוצה – הן זרות ואיחודן הוא כל הקבוצה. גם ההפך נכון, בהינתן חלוקה, ניתן להגדיר יחס שקילות שמחלקות השקילות שלו הן איברי החלוקה. כלומר, יש התאמה מלאה בין יחסי שקילות לחלוקות של קבוצה נתונה. יחס על יקרא יחס סדר אם הוא טרנזיטיבי, רפלקסיבי ואנטי סימטרי, (לחלופין, טרנזיטיבי, א-סימטרי, וא-רפלקסיבי היינו ). היחס יקרא יחס סדר מלא אם כל שני איברים ניתנים להשוואה, ויחס סדר טוב אם הוא מלא ולכל תת-קבוצה לא ריקה יש איבר ראשון. יחסי הסדר הקלאסיים על המספרים כולם יחסי סדר מלאים. יחס ההכלה הוא יחס סדר לא מלא. לכל יחס סדר ניתן לבנות את דיאגרמת הסה שלו - בדיאגרמה זו יש קו בין איבר תחתון לעליון, אם התחתון מתייחס לעליון. במקרה שהיחס מלא, מתקבלת שרשרת ארוכה של התייחסויות. באופן כללי, שרשרת עולה ביחס היא מהצורה . הלמה של צורן קובעת כי בקבוצה סדורה חלקית, אם לכל שרשרת קיים חסם מלעיל, אז יש בקבוצה איבר מקסימלי. פונקציה פונקציה מורכבת משלושה חלקים: תחום, טווח וכלל התאמה בניהם. פורמלית, פונקציה מקבוצה (התחום) לקבוצה (הטווח) היא יחס חד ערכי, כלומר תת-קבוצה המקיים . כלומר, לכל איבר בתחום מתאים איבר יחיד בטווח. אם קיים איבר בתחום שלא קיימת לו התאמה בטווח, אזי היחס אינו פונקציה. בנוסף, אם קיים איבר במקור שמתאים לשני איברים שונים בטווח, גם אז היחס אינו פונקציה. פונקציה המתאימה לכל איבר בתחום איבר אחר בטווח נקראת פונקציה חד-חד-ערכית. פונקציה עבורה לכל איבר בטווח קיים איבר בתחום, כלומר התמונה שלה שווה לטווח שלה, תיקרא פונקציה על. פונקציה שהיא גם על וגם חד-חד ערכית מוכיחה את שקילות הקבוצות. פונקציה כזו היא גם הפיכה. גם ההפך נכון, אם הפונקציה הפיכה אז קיימת לה פונקציה חד-חד ערכית ועל. הפונקציה היא מונח כללי השימושי בכל ענפי המתמטיקה. למחקר פונקציות והתכונות שלהן מקום מכריע בכל המתמטיקה. ניתן להגדיר פונקציות משמרות תכונות, פונקציות רציפות, פונקציות גזירות וכו', ולחקור את המבנים הנוצרים. הדגש על מעברים בין אובייקטים, המכליל את הרעיון של הפונקציה, נתון במושג המורפיזם בתורת הקטגוריות. קבוצה אינסופית ועוצמה קבוצה המספרים הטבעיים, כלומר ...1,2,3 אשר כבר מוכרים לנו מחיי היום יום מוסמנת באות , כלומר: . הקבוצה מוגדרת באופן שאינו מאפשר לספור את איבריה, כלומר, אם ננסה לספור אותם, תמיד יהיו עוד איברים לספור. תכונה זו נלמדה על ידי רבים והוצעו מספר דרכים לתאר קבוצה מסוג זה באופן מתמטי. קנטור השתמש בדרך אחרת להתמודד עם בעיית הספירה וההתייחסות אל גודלן של קבוצות אלו. הוא החליף את פעולת הספירה האינטואיטיבית בשימוש בכלים מתמטיים כגון פונקציות, דבר שאיפשר להרחיב את היחסים המוכרים בין הקבוצות הסופיות גם לאינסופיות. אם קיים מיפוי דו-כיווני בין שתי קבוצות סופיות, קרי, פונקציה חד-חד ערכית ועל מ- על (או מ־ ל־) הרי שלשתי הקבוצות יש אותו גודל. למשל לקבוצות הסופיות המוגדרות: נבנה פונקציה חד-חד ערכית מ- על : (בשימוש בזוגות סדורים) מקיום המיפוי נסיק שקבוצות אלו הן באותו גודל. מצאנו דרך מתמטית לטפל בהשוואת גודלן של קבוצות סופיות בלי לספור את איבריהן. במינוח המתמטי, אם קיים יחס שקילות בין שתי קבוצות. אז הקבוצות הן שוות עצמה. נבדוק עכשיו שקילות של קבוצות אינסופיות כלשהן, למשל, קבוצות המספרים הטבעיים, וקבוצת הטבעיים הזוגיים המוגדרות: נגדיר פונקציה: פונקציה זו, המוגדרת בין שתי הקבוצות, היא חד-חד ערכית ועל. מסקנה: קבוצת המספרים הטבעיים שקולה לקבוצת המספרים הזוגיים הטבעיים. נגדיר באופן מדויק מהי קבוצה אינסופית: קבוצה אינסופית היא קבוצה שקיימת לה קבוצה חלקית ממש ושקולה לה. או לחלופין: קבוצה היא אינסופית אם ורק אם קיימת פונקציה חד-חד ערכית מ- ל- שאינה על . תכונה זו לא מתקיימת בקבוצות סופיות, אך היא מתקיימות בקבוצות שעוצמתן אינסופית. ישנן קבוצות אינסופיות רבות שונות בגודלן זו מזו. מושג העוצמה משמש כיום כלי מרכזי בהתייחסות מתמטית לגודלן של קבוצות, בייחוד אינסופיות. מסמנים את העוצמה של קבוצה ב-; אומרים ש- אם יש פונקציה חד-חד-ערכית , ו- אם יש פונקציה על .קבוצות נקראות שקולות עוצמה אם יש ביניהן פונקציה הפיכה, ומסמנים . משפט קנטור-שרדר-ברנשטיין קובע כי מכך ש-, ניתן להסיק כי . תוצאות נוספות (ולעיתים מפתיעות) ביחסים בין קבוצות אינסופיות: קנטור הוכיח קיום שקילות בין קבוצת המספרים הטבעיים למספרים הרציונליים. כמו כן, משפט קנטור הוכיח אי שקילות בין כל קבוצה לקבוצת החזקה שלה והאלכסון של קנטור הוכיח אי שקילות בין קבוצת המספרים הטבעיים לממשיים. קבוצה השקולה לתת קבוצה כלשהי של הטבעיים נקראת קבוצה בת-מנייה. חיתוך, מכפלה קרטזית סופית ואיחוד בן מנייה של קבוצות בנות־מנייה נשאר בן מנייה. לעומת זאת קבוצת המספרים הממשיים וקבוצת המספרים האי־רציונליים הן קבוצות שאינן בנות־מנייה. כלומר, שעוצמת גדולה מאלף אפס, עוצמת המספרים הטבעיים. עוצמות סודרים לסודרים שימושים רבים בתחומים שונים ולא צפויים במתמטיקה, והם מהווים מונח יסוד בתורת הקבוצות. חשיבותם נובעת ממשפט הסדר הטוב, על פיו ניתן להגדיר על כל קבוצה לא ריקה יחס סדר, המקיים את התכונה הבאה: בכל תת-קבוצה לא ריקה קיים אבר מינימלי (אבר קטן ביותר). סודר הוא קבוצה הסדורה היטב לפי היחס שהיא גם -טרנזטיבית (כלומר, אם אז . בין כל שני סודרים קיים יחס סדר. יתרה מזאת, כל קבוצה סדורה היטב איזומורפית סדר לסודר יחיד, המהווה מעין נציג קנוני במחלקה שלה. ניתן גם להגדיר פעולות בין סודרים, כמו חיבור, הפרש, כפל וחזקה. פעולות אלו שומרות חלקית על התכונות של הפעולות הרגילות על מספרים (למשל, החיבור איננו חילופי). ניתן להגדיר פונקציות מונוטוניות ורציפות בין סודרים, ביחס לטופולוגיית סדר. סודרים מאפשרים להגדיר בתורת הקבוצות את האינדוקציה הטרנספיניטית ולהוכיח את משפט הרקורסיה הטרנספיניטית המהווים הכללה של המונחים אינדוקציה ורקורסיה על הטבעיים, ולהם שימושים רבים. פרדוקסים הגדרת מושג הקבוצה באופן שמאפשר, הלכה למעשה, לכל עצם להיכלל בה, מובילה למספר פרדוקסים, בהם הפרדוקס של ראסל. בעקבות הסתירה אליה הוביל הפרדוקס של ראסל, ובעיות נוספות, בהן הגדרת "קבוצת כל הקבוצות" והשלכותיה ביחס לקבוצת החזקה שלה (ראו פרדוקס קנטור) והפרדוקס של בורלי-פורטי, והצורך לבסס את רעיון הקבוצה באופן אקסיומטי, פותחה תורת הקבוצות האקסיומטית, שהיא למעשה התורה אליה לרוב מתכוונים היום מתמטיקאים כאשר הם מדברים על "תורת הקבוצות". האקסיומטיזציה של ארנסט צרמלו ואברהם הלוי פרנקל (אקסיומות צרמלו-פרנקל) מטילה מספר מגבלות על הגדרות של קבוצות כדי להימנע מהסתירות בתורה הנאיבית שהודגמו לעיל, והיא כיום הדרך המקובלת להתייחס לקבוצות באופן פורמלי. לקריאה נוספת אברהם הלוי פרנקל, מבוא למתמטיקה, כרך שני: האינסוף והמרחב, חטיבה ראשונה: תורת הקבוצות, הוצאת מסדה, 1953 קישורים חיצוניים תורת הקבוצות - הרצאות מוקלטות של פרופ' רון אהרוני *

פונקציה על

במתמטיקה, פונקציה מקבוצה לקבוצה היא על אם כל איבר בקבוצה מתקבל כערך של הפונקציה. באופן פורמלי, פונקציה היא על , אם לכל איבר בטווח () של הפונקציה מתאים לפחות איבר אחד בתחום () שלה. במילים אחרות: התמונה של שווה לטווח שלה. בסימון מתמטי: לכל קיים כך ש-. במקרה זה לעיתים מסמנים: כדי לציין ש- היא על. קיומה של התכונה תלוי בטווח עליו מוגדרת הפונקציה: כך למשל, הפונקציה המתאימה לכל אדם את אמו היא על אם הטווח הוא קבוצת הנשים שיש להן ילדים, אבל לא על אם הטווח שלה מוגדר כקבוצת כל הנשים (כי יש נשים שאין להן ילדים). מסיבה זו, מקובל לציין שפונקציה היא על קבוצה מסוימת (שפירושו: אם קבוצה זו תילקח כטווח הפונקציה, יתקיימו הדרישות לפונקציה על). דוגמאות ודוגמאות נגד הפונקציה המתאימה לכל מצביע בבחירות 2006 את המפלגה שעבורה הצביע היא על קבוצת המפלגות שהתמודדו בבחירות אלה, כי לכל מפלגה הצביע לפחות אדם אחד (לא היו מפלגות שזכו לאפס קולות). תהי הפונקציה המוגדרת לפי הנוסחה לכל x ממשי. פונקציה זו היא "על", משום שלכל , . לעומת זאת, הפונקציה המוגדרת להיות אינה על, כיוון שבעבור , למשל, לא קיים מקור ממשי המקיים את המשוואה . תהי (פונקציה מקבוצת הממשיים לקבוצת הממשיים האי שליליים) המוגדרת באותה צורה, אזי היא על, כיוון שלכל ממשי אי שלילי קיים המקור . תכונות עבור קבוצות סופיות, אם קיימת פונקציה מקבוצה לקבוצה שהיא על, אזי מספר האיברים ב- קטן או שווה למספר האיברים ב-. אם קיימת בין הקבוצות פונקציה שהיא חד-חד ערכית, אזי מספר האיברים ב- קטן או שווה למספר האיברים ב- ואם קיימת בין הקבוצות פונקציה שהיא חד-חד ערכית ועל, אזי מספר האיברים ב- שווה למספר האיברים ב-. על הבסיס הזה בנה גאורג קנטור שיטה להשוות קבוצות אינסופיות, המהוות נושא מרכזי בתורת הקבוצות. קנטור הציג את המושג עוצמה כך ששתי קבוצות שיש ביניהן פונקציה שהיא חד-חד ערכית ועל הן שוות עוצמה. משפטים מתורת הקבוצות אם על, אז עוצמת גדולה או שווה לעוצמת (). משפט זה דורש שימוש באקסיומת הבחירה. אם על, אז על. אם ו- שתיהן על, אזי על גם היא. אפימורפיזמים בתורת הקטגוריות, מורפיזם נקרא אפימורפיזם אם לכל אובייקט ולכל זוג מורפיזמים מתקיים שאם אז . בקטגוריה של קבוצות, המושגים פונקציה על ואפימורפיזם מתלכדים, אך יש קטגוריות, כגון הקטגוריה של חוגים, שבהן יש אפימורפיזמים שאינם פונקציות על. ראו גם מונחים בתורת הקבוצות פונקציה חד-חד-ערכית פונקציה חד-חד-ערכית ועל קישורים חיצוניים קטגוריה:תורת הקבוצות על

פונקציה חד-חד ערכית

redirect פונקציה חד-חד-ערכית

שפת מכונה

שפת מכונה היא אוסף של הוראות המובן בצורה ישירה (ללא כל תרגום) על ידי המעבד של המחשב, ומבוצע על ידיו בעת פעולת המחשב. הוראות (פקודות) שפת המכונה הן רצף של סיביות. לסיבית שני מצבים אפשריים ועל כן ערכה מיוצג באמצעות הספרות אפס ואחת. כך למשל, רצף הסיביות 10001001110110000000000111010000 מהווה למעשה זוג פקודות בשפת המכונה של מעבדים מסדרת x86 של אינטל, המורה למעבד בן 16bit לחבר את המספרים המאוחסנים בשניים מהאוגרים הפנימיים של המעבד הנקראים BX ו-DX ולהציב את הסכום באוגר AX (הפקודה הראשונה מעתיקה את המידע מ־BX ל־AX, והשנייה מחברת אליו את המידע שב־DX). בשל הקושי של בני אדם לפענח ולזכור את משמעותם של רצפים ארוכים של סיביות, יצירת תוכניות שימושיות בשפת מכונה כמעט ואינה מעשית. לצורך כך נוצר ייצוג של כל פקודה בשפת מכונה בעזרת רצף תווים נהיר יותר, בדרך כלל רצף אותיות היוצר מילה שמשמעותה מרמזת על הפקודה בשפת מכונה שאותה היא מייצגת. ייצוג כזה נקרא שפת סף (Assembly) והוא הקרוב ביותר לשפת המכונה. אסמבלר הוא מהדר המתרגם פקודות משפת סף אל שפת מכונה על מנת שיהיה ניתן להריצן על ידי מעבד. תכנות בשפת מכונה או בשפת סף נקרא תכנות low-level ובראשית ימי המחשוב התכנות נעשה בצורה זו. החל משנות ה-50 של המאה ה-20 החלו ליצור שפות תכנות היוצרות הפשטה גבוהה יותר, זאת באמצעות פקודות הדומות יותר לשפת בני אדם וניתוק הקשר בין פקודה יחידה בשפת מכונה לפקודה יחידה בשפת התכנות, כך שפקודה אחת בשפת התכנות עשויה להיות מתורגמת בזמן ההידור לרצף פקודות בשפת מכונה. שפות כאלו נקראות שפות תכנות עיליות ועיקר התכנות כיום מתבצע בעזרתן. מעבדים מדגמים שונים נבדלים בפקודות שכל אחד מהם יכול לבצע. הפקודות שיודע לבצע מעבד מושפעות בין היתר מאופן מימושו הפיזי, למשל מכמות האוגרים שהוא מכיל ומגודלם. אוסף ההוראות בשפת מכונה שמעבד מסוים מסוגל לבצע ואופן ייצוגן הבינארי נקרא סט פקודות. גם אם שני מעבדים יודעים לבצע פקודה מסוימת, רצף הסיביות המייצג את הפקודה עשוי להיות שונה בסט הפקודות של כל אחד מהם. שני מעבדים שקולים זה לזה מבחינה פונקציונלית כאשר יש להם אותה שפת מכונה, ללא תלות באופן המימוש האלקטרוני של שפה זו. בשל השוני בסט פקודות של מעבדים שונים, תוכנית מחשב בשפת מכונה של מעבד אחד לא יכולה להיות מבוצעת על ידי מעבד עם שפת מכונה שונה. תכנות בשפת תכנות עילית מצמצם קושי זה: אין צורך לכתוב את התוכנית לכל מעבד בנפרד בשפת המכונה שלו, אך יש צורך בהידור הקוד מהשפה העילית לשפת המכונה של כל מעבד. בעת יצירת דור חדש של מעבד, משתדל היצרן שסט הפקודות של המעבד החדש יכיל את כל סט הפקודות של המעבד הקודם ("תאימות לאחור"), כדי לאפשר הפעלה של תוכנות שפותחו או הודרו עבור המעבד הקודם גם באמצעות המעבד החדש. בעשרות השנים הראשונות לקיום המחשב המגמה הייתה להרחיב את אוצר ההוראות של המעבד, כך שניתן יהיה לבצע פעולות מורכבות יותר באמצעות הוראה בודדת. מעבדים בעלי אוצר הוראות מורחב מכונים מעבדי CISC (כלומר: Complex Instruction Set Computer). למגמה זו היה יתרון בולט בעת תכנות בשפת סף, אך בעת המעבר לתכנות בשפות עיליות יתרון זה מתגמד. מניתוח כמותי של התפלגות הפקודות הנוצרות על ידי המהדרים, בין אם בשל מבנה המהדר ובין אם בשל נוהגי כתיבת התוכנה, נמצא כי מגוון הפקודות של המעבד אינו מנוצל, וכי במרבית המקרים (כ־80 אחוז) מנוצל אך מעט (כ־20 אחוז) ממגוון הפקודות של המעבד. כתוצאה מכך חל מהפך מחשבתי בכל הנוגע לעיצוב ארכיטקטורת המעבד הרצויה, אשר הוביל לפיתוח מעבד בעל מספר הוראות מצומצם (RISC - Reduced Instruction Set Computer). מספר ההוראות המצומצם, הביא להקטנת שטח הפיסה, להגברת יעילות המיתוג הפנימי ולמהירות ביצוע גבוהה מאוד של כל הוראה, כך שבמבחני השוואת ביצועים, ובעיקר במבחני יחס תועלת, עשויים ביצועיו של מעבד זה להיות טובים מאלה של מעבד בעל מספר הוראות רב. כיום הבדל זה זניח כי מצד אחד גם מעבדי CISC ממירים את הפקודות לפקודות מיקרוקוד פשוטות ומצד שני התגלה כי היתרון מבחינת התכנון של המעבד של RISC איננו משמעותי (את רוב התוצאות החיוביות ניתן לממש גם ב־CISC), כתוצאה מכך ההבדל המעשי בין שני הסוגים נעלם כמעט לחלוטין. במעבדי RISC לכל ההוראות בשפת המכונה אורך אחיד, ואילו במעבדי CISC קיימות הוראות באורכים אחדים (לפי קוד ההוראה יודע המעבד את אורכה). ראו גם אסמבלר דיסאסמבלר מונחים בתוכנה מונחים בחומרה מהדר קישורים חיצוניים * קטגוריה:מונחים בתוכנה

גרמניה

גֶּרְמַנְיָה (בגרמנית: Deutschland – דוֹיִטְשׁלַנד) היא ארץ במרכז אירופה, כיום מדינה בשם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (בגרמנית: Bundesrepublik Deutschland – בּוּנדֶס־רֶפּוּבְּלִיק דוֹיִטְשׁלַנד), הנמנית עם המדינות המתועשות החזקות בתבל וחברה באיחוד האירופי. בצפונה גובלת גרמניה ב, בדנמרק, וב; במזרחה בפולין ובצ'כיה; בדרומה באוסטריה ובשווייץ ובמערבה היא גובלת בצרפת, בלוקסמבורג, בבלגיה ובהולנד. נהרות הריין, האלבה והדנובה חוצים את שטחה, דבר שהקנה לה לאורך ההיסטוריה מעמד של מרכז כלכלי, מסחרי ותרבותי ביבשת כולה. גרמניה היא כיום איחוד פדרלי הכולל שש-עשרה מדינות (Bundesländer, הגייה ). היא לא התקיימה כמדינת לאום מאוחדת עד 1871, אף שהתרבות והשפה הגרמנית עתיקות הרבה יותר. במשך כמעט אלף שנה, עד 1806, הייתה גרמניה בבחינת מקבץ מדינות אוטונומיות למדי, במסגרת האימפריה הרומית הקדושה. בין 1815 ל-1867 התאגדו המדינות הגרמניות בקונפדרציה רופפת. תחת אוטו פון ביסמרק אוחדו אותן מדינות ב-1871 לקיסרות גרמנית מאוחדת, שהפכה באחת לכוח החזק ביותר באירופה. המדינה תועשה במהרה ורשמה זינוק כלכלי עצום אולם ניסיונותיה להשיג מעמד של מעצמה אירופית מן הדרג הראשון הגיעו לקיצם עם תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. הסנקציות והקנסות שספגה גרמניה ממדינות ההסכמה לאחר המלחמה וכן קשייה הכלכליים החמורים של רפובליקת ויימאר, יחד עם ייאוש מתבוסת המלחמה, הובילו במידה רבה לעלייתם לשלטון של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית, אשר סחפו בסופו של דבר את מדינתם ואת שאר העולם למלחמת העולם השנייה. במהלך מלחמה זו, חוללה גרמניה תחת השלטון הנאצי את השואה – רצח עם ייחודי בתולדות העמים – במהלכה נרצחו באופן שיטתי כשישה מיליון יהודים בשל יהדותם, ממניעים אידאולוגיים-אנטישמיים. כמו כן, במהלך המלחמה, נרצחו בידי הנאצים כחמישה מיליון בני עמים נוספים. גרמניה הובסה בשנית ונכבשה על ידי בעלות הברית, ואולם לנוכח המלחמה הקרה פוצלה המדינה למערב גרמניה (הרפובליקה הפדרלית של גרמניה), בעלת משטר דמוקרטי מערבי וכלכלת שוק קפיטליסטית, ולמזרח גרמניה (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית), מדינת לוויין בעלת משטר קומוניסטי, בפועל בחסות ברית המועצות. בנפול הקומוניזם והגוש המזרחי, התאחדו שתי הגרמניות תחת הרפובליקה הפדרלית בשנת 1990. השוני בין מזרח ומערב וצמיחה כלכלית איטית, מוסיפים להקשות על המדינה. כחברת ארגון המדינות המתועשות (G7), כלכלתה של גרמניה היא הרביעית בגודלה בעולם, והיא ידועה בתעשיות הברזל, הפלדה, המיכון והרכב שלה. גרמניה היא עמוד תווך מרכזי של האיחוד האירופי, לצד צרפת, בהיותה אחת ממייסדות הארגון ובפרט כחברה בעלת האוכלוסייה והכלכלה הגדולה ביותר באיחוד. המדינה חברה גם ב ובברית נאט"ו. שמותיה של גרמניה ואטימולוגיה יותר מכל מדינה אירופאית אחרת, גרמניה נקראת בשמות שונים בשפות שונות. הדבר נובע בין היתר מריבוי השבטים שחיו בחבל הארץ הנחשב גרמניה היום, ומהעובדה שגרמניה התאחדה למדינה אחת בשלב מאוחר מאוד ביחס למדינות אירופאיות אחרות. ניתן לתלות את שמה של גרמניה בשפות השונות בשישה מקורות שונים: השם גרמאניה בלטינית (ביוונית: Γερμανία), אשר שימש את היוונים והרומים בעת העתיקה לתאר את השבטים ממזרח לריין. פירוש השם "גרמאניה" בלטינית הוא: "קרוב"; כיוון שהשבטים הגרמאניים גבלו עם האימפריה הרומית, הם כונו גרמאנים. מקור זה השפיע על העברית, האנגלית, הרוסית והאיטלקית. המונח דויטש (בגרמנית עילית עתיקה: diutisc) שמשמעותו "שייך לעם", והוא המקור לשם המדינה בגרמנית כ-Deutschland, בהולנדית כ-Duitsland, ביידיש כ-דײַטשלאַנד, ובשפות הסקנדינביות כ-Tyskland. השבטים האלמאנים (בלטינית: Alemanni או Alamanni) שגרו באזור נהר הריין העליון באירופה. הם שהשפיעו על שם המדינה בספרדית כ-Alemania, בצרפתית כ-Allemagne, בפרסית כ-Alemania, בערבית ובלטינית. השבטים הסקסונים (Saxons) הם השבטים הגרמאניים אשר יישבו במאות הראשונות לספירה את חופי הים הצפוני. הם שהשפיעו על שם המדינה בפינית כ-Saksa ובאסטונית. המילה אילם, או זר בסלבית קדומה (němьcь), הוא המקור לשם בפולנית כ-Niemcy, אוקראינית, צ'כית, וגם המקור לשמה של אוסטריה בערבית. היסטוריה גרמניה אוחדה לראשונה כמדינת לאום מודרנית בשנת 1871, עם כינון האימפריה הגרמנית ושוב בשנת 1990 במהלך שנודע כאיחוד מחדש. זאת אף שהשפה הגרמנית ותחושת ה"גרמניות" קיימות כבר יותר מאלף שנים. מקרל הגדול ועד לאימפריה הגרמנית: 800–1871 ממוזער|250px|שמאל|הנסיכים-בוחרים של האימפריה הרומית הקדושה "האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית", או בשמה המאוחר – הרייך הראשון, הוקמה עם חלוקת האימפריה הקרולינגית בשנת 843. השם קיסרות ("רייך") ניתן לממלכה כדי להדגיש את ייחודה לעומת הממלכות הקודמות לה, שהיו דוכסויות ונסיכויות קטנות. לאורך התקופה עמד הרייך בסימן פיצול מתמשך של המדינות המרכיבות אותו, עד לקריסתו המוחלטת. בימי הביניים, ברית הנזה הייתה מכשיר מרכזי שבאמצעותו נפוצה ההשפעה הגרמנית בצפון אירופה. ב-1530 יצרה הרפורמציה הפרוטסטנטית זרם דתי נפרד שהיה לדת המדינה במדינות גרמניות רבות. הדבר הביא לקרע ולמאבקים דתיים בתוך גרמניה, שעמדו ביסוד מלחמת שלושים השנים (1618). לאחר המלחמה הייתה גרמניה חלשה ומפולגת מתמיד; המדינה לא יכלה להתנגד ל, שבמהלכן נכבש הרייך וקרס (1806). גם התמוטטותה של האימפריה הנפוליאונית לא השיבה את הרייך לחיים, ותחתיו הוקמה קונפדרציה גרמנית רופפת. האימפריה הגרמנית: 1871–1918 ממוזער|250px|שמאל|יסוד גרמניה המודרנית, ורסאי, 1871 האימפריה הגרמנית הוקמה ב ב-18 בינואר 1871 על ידי אוטו פון ביסמרק, קנצלר "הברזל" הפרוסי, כתוצאה מאיחוד מדינות גרמניה השונות, לאחר התבוסה הצרפתית במלחמה הפרנקו-פרוסית. אוסטריה, בתורה, לא נכללה באיחוד זה ומעורבותה בעניינים הגרמניים פסקה לאחר תבוסתה ב. באחדה את מגוון המדינות הגרמניות, הייתה האימפריה למדינת-הלאום הגרמנית הראשונה בהיסטוריה. כמעצמה, האימפריה הגרמנית החלה להקים קולוניות באפריקה. שנות התשעים של המאה ה-19 עמדו בסימן ראשיתו של מרוץ חימוש מול הממלכה המאוחדת. במלחמת העולם הראשונה, לחמה האימפריה הגרמנית לצד האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית בעיקר נגד צרפת, הממלכה המאוחדת והאימפריה הרוסית. בחזית המערבית קיבלה המלחמה אופי נייח עם קרבות עקובים מדם, ואילו במזרח לא התרחשו ניצחונות מכריעים. רוסיה נכנעה לגרמנים לאחר המהפכה הרוסית (1917); ואולם לאחר שנכנסה ארצות הברית למעגל הלחימה עוד באותה שנה, השתנו יחסי הכוחות לרעתה של גרמניה, עד כי בנובמבר 1918 נכנעה האחרונה לבעלות הברית המערביות, במה שסיים את מלחמת העולם. תנאי השלום הנוקשים שהופיעו בחוזה ורסאי גרמו לזעם ולתסכול בקרב הציבור הגרמני, שלא היה מוכן לתוצאה שלילית. רפובליקת ויימאר: 1918–1933 שמאל|ממוזער|310px|הכרזת הרפובליקה ב-9 בנובמבר 1918 לאחר התפטרותו של הקייזר וילהלם השני, הכריזו הסוציאליסטים הגרמנים על הקמתה של רפובליקה סוציאליסטית תחת האימפריה. באותו הערב הכריזו הסוציאל-דמוקרטים על הקמתה של רפובליקת ויימאר. בחודשים שלאחר מכן לחמה המפלגה הקומוניסטית של גרמניה נגד תומכי הרפובליקה. ואולם ב-11 באוגוסט 1919, חוקת ויימאר נכנסה לתוקף. בתקופה זו נוסדה גם המפלגה הנאצית. קשיים כלכליים חמורים לאחר המלחמה, כמו גם חוסר מוכנות כללי לקבל את הדמוקרטיה, הביאו לחוסר שקט ציבורי במהלך שנות העשרים, אם כי הרפובליקה נהנתה באותה תקופה מפריחה תרבותית ומדעית. הבוחרים הגרמנים החלו תומכים באופן הולך וגובר במפלגות בלתי דמוקרטיות, שמאליות וימניות. התנגדות למודרניזציה וריאקציה פוליטית קנו את לבבות הבוחרים. המצב הידרדר עוד יותר לאחר השפל הגדול אשר פקד את העולם בראשית שנות השלושים, ובשתי מערכות הבחירות של 1932 זכו המפלגות האגרסיביות והאנטי-דמוקרטיות ביותר ממחצית מהמושבים: 37% (ואחר כך 33%) מהקולות הוענקו למפלגה הנאצית, וכ-16% לקומוניסטים. סופה של רפובליקת ויימאר הגיע ב-30 בינואר 1933, כאשר נשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג מינה את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה בתמיכת מפלגות ימין נוספות. לאחר שבניין הרייכסטאג הוצת, פורסם צו שרפת הרייכסטאג שביטל זכויות אזרחיות ופוליטיות, ועם חקיקת חוק ההסמכה ב-23 במרץ קיבלה ממשלת היטלר סמכות חקיקה מלאה. הוקמה מדינה ריכוזית וטוטליטרית אשר לא התבססה עוד על שלטון החוק. גרמניה הנאצית: 1933–1945 המשטר החדש של היטלר פירק את כל איגודי העובדים, הפך את גרמניה למדינה חד-מפלגתית ודיכא כל התנגדות. מ-1933 ואילך, הוקמו 412 מחנות ריכוז עבור קבוצות ופרטים שנתפסו כאיומים. במקביל, החלה רדיפה פומבית של יהודים. בשנת 1934 נפטרה המפלגה הנאצית מהתנגדות שמאלית פנימית שגילם האס אס בליל הסכינים הארוכות. ב-1935, חוקי נירנברג הגזעניים נכנסו לתוקף: אזרחותם הגרמנית של יהודים נשללה, נאסר עליהם להינשא לגרמנים, והם סולקו ככלל מהחברה הגרמנית. המדע והתרבות הגרמנית נפגעו קשות מכך. רבים ניצלו את ההזדמנות לברוח; אחרים נשארו ונרצחו בשנים שלאחר מכן, בטרם קרס המשטר הנאצי. שמאל|250px|ממוזער|היטלר נושא נאום בשנת 1936 פלשו כוחות גרמנים לריינלנד המפורז, תוך הפרה בוטה של חוזה ורסאי – צעד שהעלה את המורל הלאומי. מ-1938 ואילך, גרמניה הנאצית החלה נוקטת במדיניות של התפשטות טריטוריאלית, שראשיתה בסיפוח אוסטריה, והמשכה בחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה. ב-1939 סופחה רוב צ'כוסלובקיה, וממשלת בובות פאשיסטית הוקמה בשטח הסלובקי הנותר. כדי להימנע ממלחמה בשתי חזיתות, נחתם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב עם ברית המועצות. בספטמבר 1939 נפתח הבליצקריג הגרמני נגד פולין, שהיה אות הפתיחה למלחמת העולם השנייה. עד 1940 כבשה גרמניה את רוב אירופה, אם כי הלופטוואפה כשל במשימתו להביס את הממלכה המאוחדת, עקב טעויות אסטרטגיות במערכה האווירית. כמנהיגת מדינות הציר כבשה גרמניה במשך שנות המלחמה כמעט את כל יבשת אירופה וכמעט את כל צפון אפריקה. בשנת 1941, יוגוסלביה ויוון נכבשו אף הן. באותה שנה הכריז היטלר מלחמה על ברית המועצות ועל ארצות הברית. כך, היטלר נכנס למלחמה בחזיתות מרובות שהקשו עליו להשיג את הניצחון, עובדה שהלכה והתבהרה עם התבוסה הגרמנית בקרב סטלינגרד (1943) שסימלה את כישלון הפלישה הגרמנית לברית המועצות. הערים הגרמניות הופצצו דרך קבע על ידי מטוסי בעלות הברית, וב-1945 נכבשה גרמניה כולה על ידן. היטלר שם קץ לחייו, המלחמה הסתיימה, וערי אירופה נחרבו ברובן. גרמניה הנאצית אחראית למותם של כ-64.5 מיליון בני אדם בזמן מלחמת העולם השנייה, בהם עשרות מיליוני אזרחים. לאחר תבוסתה של גרמניה במלחמה וכיבושה על ידי בעלות הברית נחשפו ממדי הרג האזרחים – סלאבים, צוענים ועוד. גרמניה הנאצית אחראית לפשעי המלחמה, לפשעים נגד האנושות, ולרצח העם מהחמורים שתועדו בהיסטוריה האנושית, קל וחומר שבהיסטוריה המודרנית: כשישה מיליון יהודים נרצחו ברצח עם שיטתי, אכזרי ומתוכנן היטב שביצעו הנאצים ועוזריהם, שלא נודע כמותו בתולדות האנושות. רצח עם ייחודי זה ידוע בתור שואת העם היהודי. חלוקת גרמניה: 1945–1990 שמאל|ממוזער|250px|חומת ברלין, או, בפי הרשויות המזרח-גרמניות, "החומה האנטי-פאשיסטית", חצתה את העיר בין השנים 1961–1989. מערב-ברלין בצד הימני של התמונה המלחמה הסתיימה באובדן שטחים רבים ובגירוש מיליוני גרמנים מאזורי שלזיה ומזרח פרוסיה. הטריטוריה הגרמנית הנותרת נכבשה על ידי המנצחים וחולקה לארבעה אזורי כיבוש, ולאחר המלחמה התכנסו נציגי המדינות המנצחות בעיר פוטסדאם ל בה נדון עתידה של גרמניה ואירופה לאחר המלחמה. העיר ברלין, אף ששכנה בלב האזור הסובייטי, חולקה אף היא בין ארבע בעלות הברית, כשהמערביות שולטות במערב העיר. ב-1949, במהלך המצור על ברלין, העבירו כוחות מערביים מזון ותרופות למערב ברלין באמצעות רכבת אווירית. מערב גרמניה השתקמה במהירות הודות לתוכנית מרשל האמריקנית, שנועדה לשקם את אירופה לאחר המלחמה. כלכלתה שבה והייתה לאחת הגדולות בעולם, בנס כלכלי, מעמדה המדיני התחזק, שלטון החוק ודמוקרטיה הושבו במתכונת יציבה על מנת למנוע רפובליקת ויימאר נוספת. צעדים אלו התעצבו בעיקר על ידי הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית קונראד אדנאואר שאף פיתח עקרונות עמידה נוקשים מול גרמניה המזרחית והגוש הקומוניסטי ובראשם דוקטרינת הלשטיין. בשנות השישים, תחת הנהגתו של וילי בראנדט, התגברה מערב גרמניה על האנטיקומוניזם שבתחומה וכוננה מגעים עם ברית המועצות פולין ולבסוף גם עם גרמניה המזרחית, תוך הכרזה והכרה בגבולות האירופיים של אחרי 1945, במסגרת מדיניות הפשרה עם מזרח אירופה – האוסטפוליטיק. שמאל|ממוזער|250px|הפגנות ההמונים עם נפילת חומת ברלין, 1989 מזרח גרמניה, לעומת זאת, הייתה לאחת מגרורותיה הסוציאליסטיות של ברית ורשה, ובדומה ליתר מדינות הגוש המזרחי סבלה מקשיים כלכליים. מנוסתם של מספר גובר והולך של מזרח-גרמנים למערב ברלין הביאה להקמתה של חומת ברלין ב-13 באוגוסט 1961, וליצירת גבול מבוצר בין מערב למזרח גרמניה. בקיץ 1989, כביטוי לאי-שקט הולך וגובר, החלו רבים מאזרחי מזרח גרמניה לבקש מקלט בשגרירויות מערב גרמניות במרכז ובמזרח אירופה, בתקווה שיתאפשר להם להגר למערב. הבלבול שחשו מנהיגי מזרח גרמניה גבר בסתיו 1989 לנוכח הדיווחים על הצלחותיהם של גורמים פרו-דמוקרטיים במדינות ברית ורשה. ב-9 בנובמבר אפשרו הרשויות המזרח-גרמניות כניסת אזרחים למערב ברלין ולמערב גרמניה. מאות אלפי בני אדם ניצלו את ההזדמנות; נקודות מעבר חדשות נפתחו לאורך חומת ברלין ולאורך הגבול עם מערב גרמניה. היה זה קיצה של מזרח גרמניה. ב-1 ביולי 1990, סלל איחוד כלכלי וחברתי את הדרך לקראת איחוד פוליטי מלא. האיחוד של שתי הגרמניות קיבל את תוקפו ב-3 באוקטובר, אשר הוכרז כיום חג לאומי (יום האחדות הגרמנית). לאחר איחוד גרמניה ועד היום: 1990 ואילך משאבים רבים הופנו למטרת שיקום מדינות המזרח הנחשלות והשוואת התנאים בין מדינות המזרח והמערב. למרות ההתקדמות הרבה הפערים נותרו גדולים, והמרמור בקרב העם גבר. רבים טענו שהקנצלר הלמוט קוהל נבחר פעמיים נוספות רק הודות לאיחוד, שהוא היה מאדריכליו. לקראת סוף המילניום השני שקעה גרמניה במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה מאז 1945, והאבטלה נסקה לשיאים חדשים. שמונה שנים לאחר איחוד גרמניה הביאו הבוחרים את סופה של תקופת הכהונה הארוכה ביותר של קנצלר גרמני כלשהו, ובחרו בגרהרד שרדר ממפלגת ה-SPD. למרות ניסיון לרפורמות מקיפות לא הצליח שרדר לשפר את המצב הכלכלי, ובשנת 2005 שיעור האבטלה הגיע לשיא של 11.7%, אך ירד בהדרגה לרמה של 5% בשנת 2019. במהלך משבר ההגירה באירופה, הגיעו לגרמניה מיליון מהגרים ופליטים. פוליטיקה שמאל|ממוזער|250px|בניין הרייכסטאג, מקום מושבו של הבונדסטאג, הפרלמנט הגרמני גרמניה היא רפובליקה פדרלית חוקתית, המבססת את המערכת הפוליטית שלה על חוקה, ה-Grundgesetz ("חוק היסוד"). בגרמניה קיימת מערכת פרלמנטרית, כאשר ראש הממשלה, הבונדסקנצלר, נבחר על ידי הפרלמנט. בית הנבחרים הגרמני כולל את הבונדסטאג, בית הנבחרים הפדרלי, ואת הבונדסראט, המועצה הפדרלית, שבה מיוצגות, על פי גודלן, 16 המדינות המרכיבות את גרמניה. סמכות החקיקה העליונה היא בידי הבונדסטאג, ואילו הבונדסראט משתתף בתהליך החקיקה וניהול הפדרציה. בתפקיד ראש המדינה בגרמניה עומד נשיא גרמניה. הוא נבחר אחת לחמש שנים על ידי האספה הפדרלית (Bundesversammlung), וסמכויותיו מוגבלות בעיקר למטרות טקסיות וייצוגיות. תפקידו של בית המשפט החוקתי הפדרלי (Bundesverfassungsgericht) הוא להבטיח כי נוהלי החקיקה והמשפט עולים בקנה אחד עם החוקה הגרמנית. יחסי חוץ שמאל|ממוזער|250px|קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ובעלה יואכים סאוטר מארחים את נשיא ארצות הברית ברק אובמה ורעייתו מישל בעיירה באדן-באדן, 2009 גרמניה מחזיקה ב-227 נציגויות דיפלומטיות בעולם והיא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם יותר מ-190 מדינות. גרמניה חברה בנאט"ו, OECD, G7, G20, הבנק העולמי ו-IMF. היא מילאה תפקיד משפיע באיחוד האירופי מאז הקמתו ושמרה על ברית חזקה עם צרפת וכל המדינות השכנות מאז 1990. גרמניה מקדמת יצירת מנגנון פוליטי, כלכלי וביטחוני אירופי מאוחד יותר. ממשלות גרמניה וארצות הברית הן בעלות ברית פוליטיות קרובות. לאחר 1990, פעלו גרמניה ורוסיה יחד להקמת "שותפות אסטרטגית" שבה פיתוח האנרגיה הפך לאחד הגורמים החשובים ביותר. כתוצאה משיתוף הפעולה, ייבאה גרמניה את רוב הגז הטבעי והנפט הגולמי שלה מרוסיה. כנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, גרמניה מובילה קו תקיף כנגד משבר האקלים והביאה להעלאת יעדי קיצוץ פליטת גזי חממה מ־40% ל־55% עד שנת 2030. כמו כן גרמניה מסייעת לערב הסעודית לעבור לשימוש באנרגיות מתחדשות ולזנוח את תלותה בנפט, על ידי מימון הקמת מפעל אלקטרוליזה בשטחה, שישמש להפקת חשמל נקי מדלקים מזהמים. מפלגות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה קיימות באופן מסורתי שתי מפלגות גדולות, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU) והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD). השלטון מתחלף בין שתי מפלגות אלה לסירוגין כאשר לעיתים משתתפות כמה מפלגות קטנות בקואליציה עם אחת המפלגות הגדולות. מפלגות קטנות בגרמניה מתמקדות בדרך כלל בנושא אחד עיקרי ולכן יכולות לשתף פעולה הן בקואליציות של הימין והן באלו של השמאל. מערכות בחירות בגרמניה ב-27 בספטמבר 2009 התקיימו הבחירות לבונדסטאג. מערכת הבחירות זו היא השישית מאז איחוד גרמניה המערבית וגרמניה המזרחית, ואנגלה מרקל, מנהיגת המפלגה הנוצרית דמוקרטית, זכתה בקדנציה נוספת. בבחירות ב-2009 הנוצרים-דמוקרטים (CDU) הצליחו – יחד עם מפלגת האחות הבווארית שלהם (CSU) – לנצח בבחירות בהפרש ניכר מיריביהם הסוציאל-דמוקרטים (SPD). הם זכו בתמיכת 34% מקולות הבוחרים וקיבלו 239 צירים (מתוך 622) בבונדסטאג. הסוציאל-דמוקרטים קיבלו 23% בלבד מקולות הבוחרים וקיבלו 146 צירים. התמיכה בשתי המפלגות הגדולות ירדה מראשית המאה ה-21 באופן משמעותי, לטובת המפלגות הבינוניות (בבונדסטאג אין ייצוג למפלגות קטנות, בשל אחוז החסימה הגבוה: 5%). המפלגה הליברלית (FDP) זכתה בכ-14% מהקולות וקיבלה 93 צירים. מפלגת השמאל (Die Linke), זכתה בכ-12% מהקולות וקיבלה 76 צירים. מפלגת הירוקים זכתה בכ-11% מהקולות וקיבלה 68 צירים. צבא וביטחון ממוזער|190px|הטנק הגרמני לאופרד 2 בונדסוור (Bundeswehr "הגנה פדרלית") הוא שמו הרשמי של הצבא הגרמני. הכוח כולל צבא יבשה (Heer, "היר"), צי (Deutsche Marine, "דויטשה מרינה") חיל אוויר (Luftwaffe, "לופטוואפה"), חיל רפואה (Zentralen Sanitätsdienst, "צנטרלר זניטאטסדינסט") ומפקדת קישור בין־שירותית (Streitkräftebasis, "שטרייטקרפטבסיס"). כ-250,000 בני אדם משרתים בצבא זה, כ-20% מהם גברים בני 18–30 המבצעים שירות בן תשעה חודשים. בזמני שלום, מפקד הצבא הוא שר ההגנה הגרמני. בעיתות חירום, הקנצלר מקבל לידיו את הפיקוד על הבונדסוור. משטרה האחריות לביטחון הפנים בגרמניה נתונה בידי המדינות. לכל מדינה משטרה (Landespolizei) משלה. כל משטרה מחולקת ל"סוכנות לשמירת הסדר" (Ordnungsbehörde), האחראית על הצד המנהלי ול"משטרת האכיפה" (Vollzugspolizei), האחראית בעיקר על מניעת פשעים. משטרת האכיפה מורכבת ממחלקת האכיפה (Schutzpolizei), ממחלקת הכוננות (Bereitschaftspolizei) וממחלקת החקירות (Kriminalpolizei). כל מחלקות החקירה של המדינות כפופות למחלקת החקירות הפדרלית (Bundeskriminalamt) הכפופה ישירות למשרד הפנים הגרמני. בנוסף קיימת גם המשטרה הפדרלית (Bundespolizei, נקראה בעבר משמר הגבול הפדרלי). למשטרה הפדרלית שייכות גם "היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור", GSG-9, וכן "היחידה הנעה ללכידת מבוקשים" (Mobile Fahndungseinheit). מדינות גרמניה גרמניה היא פדרציה המורכבת מ-16 מדינות, המחולקות ל-439 מחוזות (קְרַייזֶה). לכל אחת מהמדינות עיר בירה, ממשלה ומוסדות משלה (לברלין ולהמבורג אין ערי בירה, שכן הן ערי-מדינה; בתחומי מדינת ברמן, הנחשבת גם היא לעיר-מדינה, כלולות שתי ערים, והעיר ברמן היא עיר הבירה של מדינת ברמן). פיזור האוכלוסין במדינות השונות איננו אחיד: כמחצית מאוכלוסיית גרמניה חיה בשלוש המדינות המאוכלסות ביותר (נורדריין-וסטפאליה, בוואריה ובאדן-וירטמברג); המחצית השנייה פזורה על-פני 13 המדינות האחרות. שמאל|ממוזער|250px|מפת גרמניה גאוגרפיה פני השטח: מאז שאוחדה מחדש, השיבה לעצמה גרמניה את מעמדה המסורתי כמרכז המקשר בין סקנדינביה בצפון לאזור הים התיכון בדרום, כמו גם בין האוקיינוס האטלנטי ממערב למדינות מרכז ומזרח אירופה. שטח גרמניה משתרע מרכס הרי האלפים שבדרום (הנקודה הגבוה ביותר: הצוגשפיצה – Zugspitze, מבוטא צוקשפיצֵה – 2,962 מטר), עד לחופי הים הצפוני בצפון-מערב והים הבלטי בצפון מזרח. בתווך נמצאות הגבעות המיוערות של גרמניה התיכונה, ובצפון הקרקע שטוחה למדי (הנקודה הנמוכה ביותר: נאונדורפר/וילסטרמארש – 3.54 מטר מתחת לפני הים). בגרמניה עוברים כמה מנהרותיה הראשיים של אירופה, לרבות הריין, האלבה והדנובה. הודות למיקומה המרכזי, גרמניה היא המדינה האירופית בעלת מספר הגבולות הרב ביותר למעט רוסיה: הפדרציה גובלת עם דנמרק בצפון, פולין וצ'כיה במזרח, אוסטריה ושווייץ בדרום, צרפת ולוקסמבורג בדרום-מערב, ובלגיה והולנד בצפון-מערב. אקלים: רוב רובה של גרמניה ממוקם באזור אקלימי קריר עד ממוזג, המאופיין בעיקר בלחות וברוחות מערביות. בצפון ובצפון-מערב האקלים הוא אוקייני במיוחד: משקעים יורדים במשך כל עונות השנה, החורפים מתונים למדי והקיצים קרירים באופן יחסי. במזרח האקלים יבשתי הרבה יותר ואופייני לזה הקיים במזרח אירופה: החורפים עשויים להיות קרים מאוד ולהימשך זמן רב, ואילו הקיצים עשויים להיות חמים מאוד. תקופות יובש ארוכות מאפיינות אזור זה. בדרום ובמרכז האקלים משתנה בין מאפיינים אוקייניים ליבשתיים. מרכז|ממוזער|660px|נהר הריין הוא מהעיקריים שבנהרות הזורמים בגרמניה. מגוון ביולוגי ממוזער|301x301 פיקסלים|הפארק הלאומי ברכטסגאדן בבוואריה את שטחה של גרמניה ניתן לחלק לחמישה אזורי אקלים יבשתיים: יערות מעורבים אטלנטיים, יערות מעורבים בלטיים, יערות מעורבים במרכז אירופה, יערות נשירים במערב אירופה ויערות מחטניים מעורבים באלפים. נכון לשנת 2016, 51% משטח גרמניה מוקדש לחקלאות, בעוד 30% מיוער ו-14% מכוסה על ידי תשתיות. צמחים ובעלי חיים כוללים את אלה הנפוצים באופן כללי במרכז אירופה. על פי המלאי הלאומי של היערות, היערות מורכבים מיותר מ-40% עצים, בעוד ש-60% הם מחטניים, בעיקר אשוח ועץ אורן. ישנם מינים רבים של שרך, פרחים, פטריות וטחבים. בעלי חיים בר כוללים צבי סמבר, חזיר בר, מופלון (תת-מין של כבש בר), שועל, דביבון, ארנב ומספרים קטנים של הבונה האירואסייתי. הקורנפלור הכחול היה פעם סמל לאומי גרמני. 16 הפארקים הלאומיים בגרמניה כוללים את פארק הלאומי ג'סמונד, פארק הלאומי אזור הלגונה של פורפומרן, פארק הלאומי מריץ, פארקי הלאומי של הים הוואדן, פארק הלאומי הארז, פארק הלאומי הייניך, פארק הלאומי היער השחור, פארק הלאומי שווייץ הסקסונית, פארק הלאומי היער הבווארי ופארק הלאומי ברכטסגאדן. בנוסף קיימים 17 שמורות ביוספרה ו-105 פארקים טבעיים. יותר מ-400 גני חיות ופארקי בעלי חיים פועלים בגרמניה. גן החיות של ברלין, שנפתח בשנת 1844, הוא העתיק ביותר בגרמניה, וטוען לאוסף המקיף ביותר של מינים בעולם. כלכלה 200px|ממוזער|שמאל|עובדות במפעל שוקולד בעיר האלה שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|גורדי שחקים בקו הרקיע של פרנקפורט כלכלת גרמניה היא הראשונה בגודלה באירופה והרביעית בגודלה בעולם במונחי תוצר לאומי גולמי, נכון ל-2022, התל"ג הגרמני עמד על יותר מ-4 טריליון דולר, חמישי בעולם אחרי סין, ארצות הברית, הודו, יפן. התוצר לנפש, בהתאם לחישוב שווי כוח הקנייה (PPP), עמד על כ-54,000$, והיה ה-25 בגובהו בעולם. המשק הגרמני מוטה ייצוא. נכון ל-2017, היקף הייצוא מגרמניה הוא השלישי בגובהו בעולם, אחרי סין וארצות הברית ובפער ניכר מהיצואנית הרביעית בגודלה, יפן, והייצוא היווה באותה שנה 47% מהתוצר שלה, שיעור גבוה משמעותית מזה של סין וארצות הברית. זאת חרף חוזקו היחסי של מטבע האירו. שותפות הסחר העיקריות שלה כוללות את צרפת, ארצות הברית, סין, הממלכה המאוחדת, איטליה והולנד. ענפי הייצוא העיקריים הם כלי רכב, מכונות, ציוד אלקטרוני, כימיקלים ותרופות. התעשייה היוותה כ-30% מהתוצר ב-2017. שיעור זה גבוה יחסית למדינות המערב, אף על פי שבדומה למדינות אחרות חלקו של הייצור התעשייתי נמצא בירידה מאז שלהי המאה ה-20. המגזר התעשייתי נשען על כוח אדם מיומן, מוניטין ומסורת רבת-שנים. תפקיד משמעותי בתעשייה ממלאות חברות קטנות ובינוניות, שבחלקן נמצאות בבעלות משפחתית במשך דורות (עסקים אלה מכונים בכינוי לא-רשמי Mittelstand). החקלאות מעסיקה כ-1.4% מכוח העבודה, תורמת במישרין כ-0.7% מהתוצר (נכון ל-2017), ומספקת חלק גדול מחומרי הגלם לתעשיית המזון – מחלבות, ייקבי יין ומבשלות בירה למשל. חלק גדול יחסית מהתוצר החקלאי מגיע ממשקים משפחתיים קטנים, אם כי חלקן של חוות-ענק בבעלות תאגידית עולה בהתמדה. המדינה משופעת בקרקע פורייה ונוחה לעיבוד ובמים, וכמחצית שטחה משמש לחקלאות. בין הגידולים החשובים מצויים דגנים, סלק סוכר ותפוחי אדמה, וכן משק חי, בעיקר חזירים ובקר לבשר ולחלב. בגרמניה מערכת רווחה ענפה המספקת לאזרחים שירותים שונים. למערכת הרווחה החברתית בגרמניה שורשים היסטוריים עמוקים; החל בקשר ההדוק בין הפרט לחברה שנוצר לאחר הרפורמציה, דרך תחייתה של הממלכה הפרוסית לאחר מלחמת שלושים השנים, כמו גם ראשית המהפכה התעשייתית. מערכת הרווחה העתיקה נתפסת כהיבט חיובי של החברה הגרמנית, וגרמנים רבים מתגאים בו. המערכת מספקת ביטוח רפואי אוניברסלי (אם כי לא ממשלתי), דמי אבטלה, קיצבאות ילדים ושאר צרכים חברתיים. סוגיה המעוררת דאגה בגרמניה היא שיעור האבטלה, הנותר גבוה זה שנים רבות (במיוחד במדינות המזרחיות), וגורם לירידה בביקוש המקומי, מה שמאט את קצב הצמיחה הכלכלית. עם זאת, כלכלת גרמניה נאלצה לספוג את עלויות האיחוד מחדש של חלקי המדינה, גורם שיש התולים בו את האשמה העיקרית לקצב הצמיחה האיטי של גרמניה לעומת מדינות אחרות ב. עד היום, באזורים שהשתייכו למזרח גרמניה, אין תשתית כלכלית ראויה להקמת עסקים קטנים ובינוניים, שעמדו ביסוד ההצלחה הכלכלית של מערב גרמניה. לפי תחזית של מכון מחקר ממשלתי בשנת 2023, כוח העבודה צפוי לקטון ב-3 מיליון איש בעשור הקרוב. מגל ההגירה של 2015 רק מחצית מצאו עבודה. תשתית ממוזער|270x270 פיקסלים|כביש בגרמניה בשל מיקומה על מפת אירופה, גרמניה מהווה מרכז תחבורה של היבשת. רשת הכבישים שלה היא מהצפופות ביותר באירופה. מערכת הכבישים המהירים הפדרלית של גרמניה, האוטובאן ידוע בעיקר בשל העובדה שאין בה הגבלה פדרלית למהירות הנסיעה. רשת הרכבות "" משרתת ערים גדולות בגרמניה וכן יעדים במדינות שכנות והיא יכולה לנסוע במהירות של עד 300 קמ"ש. שדות התעופה הגדולים ביותר בגרמניה הם נמל התעופה הבין-לאומי של פרנקפורט, נמל התעופה מינכן פרנץ יוזף שטראוס ונמל התעופה הבין-לאומי ברלין ברנדנבורג. נמל המבורג הוא אחד מעשרים נמלי המכולות העמוסים ביותר בעולם. בשנת 2019, גרמניה הייתה צרכנית האנרגיה השביעית בגודלה בעולם. כל תחנות הכוח הגרעיניות החלו להיסגר בהדרגה בשנת 2023. גרמניה חתומה על הסכם פריז ועל מספר אמנות אחרות המקדמות מגוון ביולוגי, הפחתת פליטות וניהול משאבי מים. שיעור המיחזור של משקי הבית במדינה הוא מהגבוהים בעולם – בסביבות 65%. פליטת גזי החממה במדינה לנפש הייתה התשיעית בגובהה באיחוד האירופי בשנת 2018, אך מספרים אלו נראים במגמת ירידה. גרמניה הפחיתה את צריכת האנרגיה העיקרית שלה ב-11% בין 1990 ל-2015 והציבה לעצמה יעדים להפחית אותה ב-30% עד 2030 וב-50% עד 2050. תיירות במצטבר, נסיעות מקומיות ובינלאומיות ותיירות תורמים ישירות למעלה מ-105.3 מיליארד אירו לתמ"ג בגרמניה. נכון לשנת 2022, גרמניה היא המדינה השמינית הכי מתויירת. ציוני הדרך הפופולריים ביותר שלה הם קתדרלת קלן, שער ברנדנבורג, בניין הרייכסטאג, פראואנקירכה, טירת נוישוונשטיין, טירת היידלברג, וארטבורג וארמון סנסוסי. פארק אירופה ליד פרייבורג הוא אתר הנופש השני הפופולרי ביותר באירופה. דמוגרפיה בגרמניה חיים מעל 83 מיליון בני אדם, מהם כ-72 מיליון בעלי אזרחות גרמנית, ו-11.2 מיליון זרים. נתון זה מציב את גרמניה בראש המדינות המהוות יעד להגירה על פי ה-OECD. גרמניה היא מדינה צפופה יחסית (מקום 56), עם צפיפות ממוצעת של 231 נפש לקמ"ר. כ-87% מהאוכלוסייה חיה בערים. עם זאת, קיימות רק ארבע ערים גרמניות עם אוכלוסייה העולה על מיליון נפש: ברלין (3.4 מיליון), המבורג (1.8 מיליון), מינכן (1.2 מיליון), וקלן (1.04 מיליון). ערים מרכזיות נוספות הן פרנקפורט אם מיין, שטוטגרט, דיסלדורף, ברמן והנובר. בגרמניה נמצא האזור העירוני הרביעי בגודלו באירופה (אחרי מוסקבה, לונדון ופריז) – חבל הרוהר; אוכלוסיית החבל עולה על 5.5 מיליון איש, ומתוך 50 עריה הגדולות של גרמניה, 10 שוכנות בחבל. עריו הגדולות הן דוֹרְטְמוּנד, אֶסֶן, דוּאיסבּוּרג ובּוֹכוּם. אוכלוסיית גרמניה נמצאת בירידה עקב שיעור ילודה נמוך (1.3 ילדים לאישה); אוכלוסייתה ירדה מ-84 מיליון נפשות ב-1999 ל-81.5 מיליון נפשות בינואר 2011. כ-91% מאוכלוסיית גרמניה היא ממוצא אתני גרמאני (ראה שבטים גרמאניים). כשבעה מיליון תושבים זרים חיים בגרמניה, רובם ממוצא טורקי, אך ישנם גם איטלקים, יוגוסלבים ואירופים אחרים. גרמניה מהווה מוקד חשוב של הגירה, וכ-5% (כ-10 מיליון) מכלל המהגרים בעולם מגיעים אליה. בשנת 2023 העריך מכון מחקר ממשלתי כי האוכלוסייה הפסיקה לגדול. מגל ההגירה של 2015 רק מחצית מצאו עבודה. לפי התחזית, בעשור הבא צפוי כוח העבודה לקטון ב-3 מיליון איש. לצד זה, ההתנגדות להגירה גוברת. דת הנצרות הגיעה לאזור גרמניה המודרנית בשנת 300 לספירה וכלל תושביה החלו להתנצר בתקופת שלטונו של קרל הגדול במאות השמינית והתשיעית. לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית שהחל מרטין לותר בתחילת המאה ה-16, אנשים רבים עזבו את הכנסייה הקתולית והפכו לפרוטסטנטים, בעיקר לותרנים וקלוויניסטים. על פי מפקד האוכלוסין שנערך בגרמניה בשנת 2011, הנצרות הייתה הדת הגדולה ביותר בגרמניה, כאשר 66.8% מהנשאלים הזדהו כנוצרים, מתוכם 3.8% לא היו חברים בכנסייה. 31.7% הצהירו על עצמם כפרוטסטנטים, כולל חברי הכנסייה הפרוטסטנטית בגרמניה (הכוללת איגודים לותרניים, רפורמיים ועוד) והכנסיות החופשיות; 31.2% הצהירו על עצמם כקתולים, והמאמינים בנצרות האורתודוקסית היוו 1.3%. על פי נתונים משנת 2016, הכנסייה הקתולית והכנסייה האוונגליסטית היוו 28.5% ו-27.5%, מהאוכלוסייה בהתאמה. האסלאם היא הדת השנייה בגודלה במדינה. באותו המפקד, 1.9% מהנשאלים (1.52 מיליון איש) הגדירו עצמם כמוסלמים, אך נתון זה נחשב לא אמין מכיוון שסביר להניח שמספר לא פרופורציונלי של מוסלמים בחרו שלא לענות על השאלה. רוב המוסלמים בגרמניה הם סונים ועלווים מטורקיה, אך יש מספר קטן של שיעים, אחמדים וזרמים אחרים. דתות אחרות מהוות פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה. מחקר שנערך בשנת 2018 העריך כי כמעט 38% מאוכלוסיית גרמניה אינם חברים בשום ארגון או זרם דתי, אם כי עד שליש מהאוכלוסייה עדיין יכול להגדיר עצמו כדתי. אי-הדת בגרמניה היא הגבוהה ביותר בשטח מזרח גרמניה לשעבר, שבעבר הייתה פרוטסטנטית בעיקרה לפני אכיפת האתאיזם המדיני, ובאזורי מטרופולין מרכזיים. יהדות גרמניה ממוזער|הפגנת סולידריות עם ישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל תולדותיה של יהדות גרמניה, ראשיתן בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון לספירה. ב-1910, התגוררו בגרמניה כ-600,000 יהודים. עליית הנאצים לשלטון הביאה לחיסול כמעט מוחלט של יהדות גרמניה. כמחצית מיהודי גרמניה היגרו ממנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והמחצית השנייה נספתה ברובה הגדול בשואה. בשנות ה־90 של המאה ה־20, לאחר קריסת חומת ברלין, כ-90 אלף יהודים מחבר המדינות התיישבו בגרמניה. כיום, חיים בגרמניה כמאתיים אלף יהודים שמהווים 0.3% מהאוכלוסייה. גרמניה היא ערש מנהגי יהדות אשכנז (שמה של גרמניה אצל היהודים), ויוצאי גרמניה מכונים יקים. גרמניה הייתה מרכז רוחני יהודי תקופות ארוכות, וכיהנו בה רבנים בולטים בהיסטוריה היהודית – כמו המהרי"ל הנחשב ל"אבי מנהגי אשכנז", רבי יהונתן אייבשיץ והרב שמשון רפאל הירש. הקהילה היהודית בגרמניה תרמה לחיי הדת, התרבות, האומנות, הרוח והמדע של העולם המערבי בכלל והיהדות בפרט. בשנות ה-30 של המאה ה-20 תרמו בני קהילה זו שעלו לארץ ישראל להתפתחות המעמד הבורגני בארץ ולהתפתחות התעשייה והמסחר. ראו גם: יהודי גרמניה הנאצית יהדות גרמניה המזרחית אנטישמיות בגרמניה שפות גרמנית היא השפה הרשמית והמדוברת בעיקר בגרמניה. זוהי אחת מ-24 השפות הרשמיות של האיחוד האירופי, ואחת משלוש השפות הפרוצדורליות של הנציבות האירופית. גרמנית היא השפה המדוברת ביותר באיחוד האירופי, עם כ-100 מיליון המדברים אותה כשפת אם. שפות מיעוטים מוכרות בגרמניה הן דנית, גרמנית תחתית, סורבית, רומאני ועוד. שפות המהגרים הנפוצות ביותר הן טורקית, ערבית, כורדית, פולנית, איטלקית, יוונית, ספרדית, סרבו-קרואטית, בולגרית, רוסית ועוד. גרמנים הם בדרך כלל רב-לשוניים: 67% מהגרמנים טוענים שהם מסוגלים לתקשר בשפה זרה אחת לפחות ו-27% בשתיים לפחות. חינוך ממוזער|268x268 פיקסלים|אוניברסיטת היידלברג, המוסד הוותיק ביותר בגרמניה להשכלה גבוהה ונחשב בדרך כלל לאחד המפורסמים ביותר שלה האחריות לפיקוח חינוכי בגרמניה מאורגנת בעיקר בתוך המדינות האינדיבידואליות. חינוך גן ילדים אופציונלי מסופק לכל הילדים בין שלוש לשש שנים, לאחר מכן נוכחות בבית הספר היא חובה לפחות תשע שנים בהתאם למדינה. החינוך היסודי נמשך בדרך כלל ארבע עד שש שנים. לימודים משניים מחולקים למסלולים בהתאם לכך אם התלמידים רוצים חינוך אקדמי או מקצועי. מערכת התמחות הנקראת Duale Ausbildung מובילה להכשרה מיומנת שהיא כמעט ניתנת להשוואה לתואר אקדמי. היא מאפשרת לתלמידים בהכשרה מקצועית ללמוד בחברה וכן בבית ספר מקצועי המנוהל על ידי המדינה. מודל זה מוערך מאוד ומורכב ברחבי העולם. רוב האוניברסיטאות הגרמניות הן מוסדות ציבוריים, והסטודנטים לומדים באופן מסורתי ללא תשלום שכר לימוד. הדרישה הכללית ללימודים באוניברסיטה היא ה-Abitur. על פי דו"ח ה-OECD משנת 2014, גרמניה היא היעד השלישי המוביל בעולם ללימודים בינלאומיים. האוניברסיטאות המבוססות בגרמניה כוללות כמה מהעתיקות ביותר בעולם, כאשר אוניברסיטת היידלברג (הוקמה בשנת 1386), אוניברסיטת לייפציג (הוקמה בשנת 1409) ואוניברסיטת רוסטוק (הוקמה בשנת 1419) הן העתיקות ביותר. אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, שהוקמה בשנת 1810 על ידי הרפורמטור החינוכי הליברלי וילהלם פון הומבולדט, הפכה לדגם האקדמי עבור אוניברסיטאות רבות במערב. בעידן העכשווי גרמניה פיתחה אחת עשרה אוניברסיטאות מצוינות. בריאות ממוזער|267x267 פיקסלים|בית החולים של רוח הקודש בליבק, שהוקם בשנת 1286, הוא קדם לבתי חולים מודרניים בגרמניה מערכת בתי החולים של גרמניה, הנקראת קראקנהאוזר (Krankenhäuser), מתוארכת לימי הביניים, והיום, גרמניה היא בעלת מערכת הבריאות האוניברסלית העתיקה ביותר בעולם, המתוארכת לחקיקה החברתית של ביסמרק משנות ה-1880. מאז שנות ה-1880, רפורמות והסדרים הבטיחו מערכת בריאות מאוזנת. האוכלוסייה מכוסה על ידי תוכנית ביטוח בריאות המסופקת על ידי חוק, עם קריטריונים המאפשרים לקבוצות מסוימות לבחור בחוזה ביטוח בריאות פרטי. על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO), מערכת הבריאות של גרמניה הייתה במימון ממשלתי של 77% ומימון פרטי של 23% נכון לשנת 2013. בשנת 2014, גרמניה הוציאה 11.3% מהתמ"ג שלה על שירותי בריאות. גרמניה דורגה במקום ה-21 בעולם בשנת 2019 בתוחלת חיים עם 78.7 שנים לגברים ו-84.8 שנים לנשים על פי ה-WHO, והיה לה שיעור תמותת תינוקות נמוך מאוד (4 לכל 1,000 לידות). בשנת 2019, הסיבה העיקרית למוות הייתה מחלות לב וכלי דם, בשיעור של 37%. השמנת יתר בגרמניה הוזכרה יותר ויותר כבעיה בריאותית מרכזית. מחקר מ-2014 הראה כי 52 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת הגרמנית היו בעלי משקל עודף. תרבות 340x340px|שמאל|ממוזער|ברלין, מרכז של תרבות ומדע התרבות במדינות גרמניה עוצבה על ידי זרמים אינטלקטואלים ופופולריים מרכזיים באירופה, דתיים וחילוניים כאחד, והמדענים, הסופרים והפילוסופים שלה מילאו תפקיד משמעותי בהתפתחות הפילוסופיה המערבית. סקר דעת קהל עולמי עבור ה-BBC חשף כי גרמניה היא בעלת ההשפעה החיובית ביותר בעולם בשנים 2013 ו-2014. גרמניה ידועה במסורות של פסטיבלים עממיים כמו טקס האוקטוברפסט ופסטיבלי חג המולד. נכון לשנת 2023, רשם אונסק"ו 52 אתרי מורשת עולמית בגרמניה. ישנם מספר חגים בגרמניה הנקבעים על ידי כל מדינה; 3 באוקטובר הוא החג הלאומי של גרמניה מאז 1990, הנחגג כיום האחדות הגרמנית. ממוזער|270x270 פיקסלים|שוק חג המולד בדרזדן גרמניה תרמה רבות למורשת התרבותית העולמית. לעיתים קרובות היא מכונה "ארץ המשוררים וההוגים" (das Land der Dichter und Denker). גרמניה היא מולדתם של מלחינים כבטהובן, באך, ברהמס, וואגנר; משוררים כגתה, שילר והיינה; פילוסופים כליבניץ, קאנט, הגל, מרקס, אנגלס, רוזנצווייג, שופנהאואר, ניטשה מנדלסון והיידגר; תאולוגים כמו לותר; סופרים כמו אריך קסטנר, הסה, מאן, בל וגראס; מדענים כמו קפלר, הקל, איינשטיין, בורן, פלאנק, הייזנברג, הרץ ובונזן; וממציאים ומהנדסים כמו גוטנברג, אוטו, סימנס, בראון, דיימלר, בנץ, דיזל ולינדה. אמנים מפורסמים כוללים את אמן הרנסאנס דירר, הסוריאליסט ארנסט, האקספרסיוניסט מרק ועוד. הגוף הממלכתי לייצוג השפה והתרבות הגרמנית ברחבי העולם והפצתם קרוי "מכון גתה" (Goethe-Institut). בגרמניה קיימים שישה־עשר סניפים, ובשאר העולם – בכ־90 מדינות – 136 נוספים. מטבח המטבח הגרמני מגוון ועשיר במאכלי בשר, בפרט בשר חזיר, ודגים; כמו גם בלחם ומאפים אחרים ובמאכלי תפוחי אדמה. המאכלים הטיפוסיים לגרמניה כוללים גם נקניקיות וכרוב כבוש, והמשקה הלאומי הוא בירה. צריכת הבירה השנתית (2020) עומדת על כ-10.5 ליטר לאדם, מהם כ-55% בירה. התפריט הגרמני מושפע הן מתנאי האקלים (המכתיבים מטבח "כבד", עם הרבה מנות חמות ומעט ירקות טריים) והן מתנאים היסטוריים-חברתיים. בשנים האחרונות התפתח בגרמניה מטבח המושפע מן הגלובליזציה וההגירה לגרמניה, ובערים הגדולות בגרמניה ניתן למצוא מסעדות אתניות של קבוצות מאזורים רבים בעולם. במיוחד אהוד הדונר-קבב הטורקי, שעבר התאמה לחיך הגרמני. מוזיקה יוהאן סבסטיאן באךטוקטה ופוגה ברה מינורלודוויג ואן בטהובןהסימפוניה החמישיתריכרד וגנרדהרת הוולקירות 250px 110px110px המוזיקה בשפה הגרמנית כוללת מגוון רחב של סגנונות, הכוללים זרמים ו"גלים חדשים" שהתפתחו עם השפה. מוזיקה קלאסית גרמנית כוללת יצירות של כמה מהמלחינים הגרמניים הידועים בעולם: דיטריך בוקסטהודה, יוהאן סבסטיאן באך וגאורג פרידריך הנדל היו מלחינים משפיעים בתקופת הבארוק. לודוויג ואן בטהובן היה דמות מכרעת במעבר בין התקופה הקלאסית לרומנטית. קרל מריה פון ובר, פליקס מנדלסון, רוברט שומאן ויוהנס ברהמס היו מלחינים משמעותיים בתקופה הרומנטית. ריכרד וגנר היה ידוע באופרות שלו. ריכרד שטראוס היה מלחין מוביל בסוף התקופה הרומנטית ובתחילת התקופה המודרנית. קרלהיינץ שטוקהאוזן ווולפגנג ריהם נחשבים למלחינים חשובים במהלך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. וולפגנג אמדאוס מוצרט, שנולד בזלצבורג (כיום אוסטריה) היה בקרב מלחיני אופרה רבים שיצרו את האופרה הגרמנית. את ההתחלה של מה שנחשב כיום מוזיקה גרמנית, ניתן לייחס לקומפוזיציות של המאה ה-12 של המלחינה והמשוררת הילדגרד מבינגן שכתבה מגוון של מזמורים וסוגים שונים של מוזיקה נוצרית. נכון ל-2013, גרמניה הייתה שוק המוזיקה השני בגודלו באירופה והרביעי בגודלו בעולם. המוזיקה הפופולרית הגרמנית של המאות ה-20 וה-21 כוללת פופ, הבי מטאל/רוק, פאנק רוק, פופ רוק, אינדי רוק, שלאגר, היפ הופ ועוד. המוזיקה האלקטרונית הגרמנית זכתה להשפעה עולמית, כאשר קרפטוורק ושטוקהאוזן היו חלוצים בז'אנר זה, וסללו את הדרך לפופולריזציה שהתרחשה בשנות ה-90 של המאה ה-20, במיוחד בסגנונות הטכנו והטראנס. תקליטנים ואמני מוזיקות טכנו והאוס גרמניים הפכו לידועים (למשל פול ואן דייק, פליקס ין רובין שולץ וסקוטר). אמנות, עיצוב ואדריכלות ציירים גרמנים השפיעו על האמנות המערבית. אלברכט דירר, האנס הולביין הצעיר, מתיאס גרינוואלד ולוקאס קראנאך האב היו אמנים גרמנים חשובים בתקופת הרנסאנס, יוהאן באפטיסט צימרמן, קספר דויד פרידריך, קרל שפיצווג, מקס ליברמן של האימפרסיוניזם ומקס ארנסט של הסוריאליזם. מספר קבוצות אמנות גרמניות הוקמו במאה ה-20; Die Brücke (הגשר) ו-Der Blaue Reiter (הרוכב הכחול) השפיעו על התפתחות האקספרסיוניזם במינכן וברלין. האובייקטיביות החדשה התעוררה בתגובה לאקספרסיוניזם במהלך התקיימותה של רפובליקת ויימאר. לאחר מלחמת העולם השנייה, מגמות רחבות באמנות הגרמנית כוללות את הנאו-אקספרסיוניזם ואת בית הספר החדש של לייפציג. מעצבים גרמנים הפכו למנהיגים מוקדמים של עיצוב מוצרים מודרני. שבוע האופנה של ברלין ותערוכת האופנה Bread & Butter מתקיימים פעמיים בשנה. תרומות אדריכליות מגרמניה כוללות את הסגנונות הקרולינגי והאוטוני, שהיו קודמים לרומנסקי. הגותיקה היא סגנון ייחודי מימי הביניים שהתפתח בגרמניה. גם באמנות הרנסאנס והבארוק, התפתחו אלמנטים אזוריים וטיפוסיים גרמניים (למשל, רנסאנס וזר). אדריכלות עממית בגרמניה מזוהה לעיתים קרובות עם מסורות הבנייה שלה (Fachwerk) ומגוונת בין אזורים ובין סגנונות נגרות. כאשר התעשייה התפשטה ברחבי אירופה, התפתחו בגרמניה הקלאסיציזם וסגנון ייחודי של היסטוריציזם, המכונה לפעמים סגנון Gründerzeit. האדריכלות האקספרסיוניסטית התפתחה בשנות ה-1910 בגרמניה והשפיעה על הארט דקו וסגנונות מודרניים אחרים. גרמניה הייתה חשובה במיוחד בתנועה המודרנית המוקדמת: היא ביתו של Werkbund, שהוקם על ידי הרמן מוטיוס (אובייקטיביות חדשה), ושל תנועת הבאוהאוס שהוקמה על ידי ולטר גרופיוס. לודוויג מיס ואן דר רוהה הפך לאחד האדריכלים המפורסמים ביותר בעולם במחצית השנייה של המאה ה-20; הוא תכנן את גורד השחקים בעל חזית הזכוכית. אדריכלים עכשוויים ידועים כוללים את זוכי פרס פריצקר גוטפריד בוהם ופריי אוטו. ספורט 300px|שמאל|ממוזער|האליאנץ ארנה הוא המגרש הביתי של באיירן מינכן שאירח משחקים רבים במונדיאל 2006 ספורט מהווה חלק בלתי נפרד מתרבות החיים הגרמנית. עשרים ושבעה מיליוני גרמנים חברים בקבוצות ספורט ושנים עשר מיליון אחרים מתמידים בביצוע פעילויות ספורט באופן אינדיבידואלי. כדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בגרמניה. התאחדות הכדורגל הגרמנית (Deutscher Fußball-Bund), הכוללת למעלה מ־6.3 מיליון חברים רשמיים, היא ארגון הספורט הגדול ביותר בעולם מסוגו. ליגת הכדורגל הבכירה ביותר בגרמניה, בונדסליגה, מושכת את הנוכחות הממוצעת השנייה הגבוהה ביותר, יותר מכל ליגת ספורט מקצועית אחרת בעולם כולו. נבחרת גרמניה בכדורגל זכתה ארבע פעמים בגביע העולם בכדורגל (1954, 1974, 1990, ו-2014) ובשלוש אליפויות של אליפות אירופה בכדורגל (1972, 1980 ו־1996). גרמניה אירחה את טורנירי המונדיאל בשנים 1974 ו־2006, ואת אליפות אירופה בכדורגל ב־1988. גם ענף הכדוריד, שהומצא בגרמניה, הוא אחד מענפי הספורט הפופולריים במדינה, והכדוריד הגרמני נחשב לאחד הטובים בעולם. ספרות ממוזער|דיוקנו של יוהאן וולפגנג פון גתה, הנחשב לאישיות הבכירה ביותר בספרות הגרמנית המודרנית. ספרות גרמנית היא סך כל היצירות הספרותיות שנכתבו בשפה הגרמנית לשלביה בגרמניה, אך גם יצירות ספרותיות שנכתבו בשפה הגרמנית באוסטריה, בשווייץ או בצ'כיה עשויות להימנות עליה. קולנוע לקולנוע הגרמני תרומה אמנותית וטכנית מרכזית בהיסטוריה של הקולנוע, במיוחד בימי רפובליקת ויימאר בה צמח זרם הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, שהנפיק במאים היסטוריים כדוגמת פרידריך וילהלם מורנאו. הבמאי האוסטרי פריץ לאנג, שקיבל אזרחות גרמנית ב־1926, ושהקריירה שלו פרחה בטרום מלחמת העולם השנייה, היה בעל השפעה ניכרת במיוחד על תעשיית הקולנוע האמריקאית. הסרט האילם שביים, מטרופוליס (1927) נחשב ללידת סרטי המדע הבדיוני המודרניים. במהלך שנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20 במאים גרמנים מהקולנוע הגרמני החדש, כמו ורנר הרצוג, וים ונדרס וריינר ורנר פאסבינדר, החזירו את הקולנוע המערב גרמני לקדמת הבמה הבינלאומית. בשנים האחרונות, סרטים כמו "להתראות לנין!", "הנפילה", "חיים של אחרים" ועוד רבים, זכו להצלחה בינלאומית. פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין שמתקיים מדי שנה מ־1951, הוא אחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים ביותר בעולם. חברה 145px|שמאל|ממוזער|היידי קלום היא דוגמנית על, שחקנית, מנחת טלוויזיה, אשת עסקים, מעצבת אופנה ומפיקה המהווה סמל תרבות גרמנית עכשווי גרמניה היא ארץ מודרנית, קוסמופוליטית ויצירתית, שעוצבה מסגנונות מחייה רב־גוניים והבדלים אזוריים. רוב האנשים – צעירים ומבוגרים כאחד נהנים מאורח חיים גבוה, וכן בעלי חירות מספקת כדי לתכנן את חייהם כפי שהם עצמם רואים לנכון. המדינה מבססת רמה גבוהה של שוויון מגדרי, מקדמת זכויות לבעלי מוגבלויות והיא סובלנית מבחינה חברתית ומשפטית כלפי להט"בים, שרשאים לאמץ את ילדו הביולוגי של בן/בת זוגם, ונישואים חד-מיניים מותרים בחוק מאז שאושרו בבונדסטאג ב-20 ביוני 2017; זאת לאחר שאיחודים אזרחיים היו מותרים ברפובליקה הגרמנית מ-2001 ועד החלפתם בנישואים חד-מיניים. פוליטיקאים בכירים כגון גידו וסטרוולה וקלאוס ווברייט. בעשור האחרון של המאה ה-20 שינתה גרמניה את יחסה כלפי מהגרים. עד אמצע שנות ה-90 הדעה הרווחת הייתה כי גרמניה אינה מדינה של הגירה, אף על פי שכ-20 אחוזים מאוכלוסייתה היו ממוצאים שאינם גרמניים (ראו גם: מישלינג). היום, הממשלה ומרבית החברה הגרמנית הגיעו להכרה שמהגרים מרקעים של מגוון תרבויות אתניות אחרות הם חלק מהתרבות הגרמנית, ושהגירה מבוקרת צריכה להיות ביוזמתם בהתבסס על תקנים הגבלתיים. משאירחה גרמניה את גביע העולם בכדורגל ב-2006, ההערכה הפנימית והחיצונית כלפי תמונתה הלאומית השתנתה. בשאלון הסקרים הגלובלי הנערך מדי שנה בשם "Nation Brands Index" גרמניה מדורגת בשיטתיות במקומות גבוהים יותר באופן משמעותי מאז הטורניר. אנשים בכ-20 מדינות שונות מעריכים שהמוניטין של גרמניה עלה מבחינת התרבות, הפוליטיקה, הייצוא, אנשיה וכוח משיכתם כלפי תיירים, מהגרים והשקעות. קישורים חיצוניים פרטי עיתונות היסטוריים על גרמניה באתר עיתונות יהודית היסטורית שגרירות גרמניה בישראל www.deutschland.de פורטל מולטי מדיה ורב לשוני בנושא גרמניה הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:פדרציות קטגוריה:מדינות אירופה קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות גרמנית קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:חברות ה-G20 קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי קטגוריה:רפובליקות פדרליות קטגוריה:חברות ה-G7 קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1871 קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1949 קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1990

אירו

אֵירוֹ (סמל: €; קוד: EUR) הוא המטבע האחיד של עשרים מתוך עשרים ושבע המדינות החברות באיחוד האירופי, מדינות אלו מכונות גוש האירו. האירו הוא המטבע השני הנסחר ביותר בשוק מטבע החוץ אחרי הדולר האמריקאי. האירו מחולק ל-100 סנט. על האירו אחראים הבנק המרכזי האירופי והבנקים המרכזיים הלאומיים של המדינות החברות. הבנק המרכזי האירופי (שמקום מושבו בפרנקפורט) אחראי בלעדית על המדיניות המוניטרית של האיחוד המוניטרי האירופי, בעוד שהבנקים המרכזיים הלאומיים, הכפופים לבנק המרכזי האירופי, אחראיים על הנפקת השטרות והמטבעות והפצתם ברחבי גוש האירו, ועל תפעול מערכת התשלומים של גוש האירו. שם המטבע בכל המסמכים של האיחוד האירופי שם המטבע הוא Euro, ευρώ באלפבית יווני או евро באלפבית קירילי. צורת הרבים של שם המטבע לא מוגדרת באופן אחיד, והיא משתנה משפה לשפה. במסמכים אחרים מותר שימוש בשם שונה למטבע, לפי שפת המסמך. השם "אירו" נגזר מהמילה אירופה, ובכל שפה הוא מבוטא כפי שמבוטאת תחילתה של המילה "אירופה". מכיוון שצורת ההגייה של המילה "אירופה" משתנה ממדינה למדינה, משתנה בהתאם גם צורת ההגייה של שם המטבע. בגרמנית מבוטא שם המטבע כאוֹירו, באנגלית מבוטא שם המטבע כ"יורו", בספרדית ואיטלקית כ"אֶאוּרו", וביוונית כ"אֶברוֹ", וכו'. יחידת המשנה קרויה אירו־סנט (Euro cent) או בקיצור סנט (cent), אבל ביוונית היא קרויה לפטה (λέπτα). בצרפתית מקובל להשתמש במילה "סַנְטִים" (centime), הן משום שכך נקרא החלק המאה של הפרנק הצרפתי, והן כדי למנוע בלבול, שכן משמעות המילה cent בצרפתית היא "מאה". באיטלקית נקרא הסנט בלשון הדיבור צֶ'נְטֶזִימוֹ (centesimo). בעברית, שמו הרשמי של המטבע, כפי שקבעה האקדמיה ללשון העברית, הוא "אירו", הנגזר מהמילה "אירופה". בנק ישראל ורוב העיתונים בעברית נוהגים על־פי הקביעה הזאת. גם הצורה "יורו", על־פי הגיית שם המטבע באנגלית, מקובלת בלשון הדיבור. הקיצור לאירו בכל מדינות אירופה בהן משתמשים באותיות לטיניות הוא EUR, לפי קוד ISO 4217 של המטבע. הקוד הזה חורג מהכללים הקבועים של תקן ISO, על פיו קוד של יחידת מטבע שאינו מטבע לאומי מתחיל ב־X. ביוון ובקפריסין, שאינן משתמשות באלפבית הלטיני, נהוג קיצור שונה בתקשורת המקומית. אין סימון רשמי לסנט. השקת האירו מטבע קיצור שער פרנק לוקסמבורגי (LUF) 40.3399 אשקודו פורטוגלי (PTE) 200.482 פזטה ספרדית (ESP) 166.386 דרכמה יוונית (GRD) 340.750 טולר סלובני (SIT) 239.640 לירה מלטזית (MTL) 0.429300 לירה קפריסאית (CYP) 0.585274 קורונה סלובקית (SKK) 30.1260לטס לטבי (LVL) 0.702804 מטבע קיצור שער שילינג אוסטרי (ATS) 13.7603 קרון אסטוני (EEK) 15.6466 פרנק בלגי (BEF) 40.3399 גילדן הולנדי (NLG) 2.20371 מרק פיני (FIM) 5.94573 פרנק צרפתי (FRF) 6.55957 מארק גרמני (DEM) 1.95583 פאונד אירי (IEP) 0.787564 לירה איטלקית (ITL) 1936.27 על השקת ה"אירו" הוחלט במסגרת אמנת מאסטריכט משנת 1992, בה סוכם על איחוד כלכלי ופיננסי שבמסגרתו ייקבע מטבע משותף כחלק מהאיחוד האירופי. כדי להצטרף למטבע המשותף, המדינות החברות אמורות היו לעמוד בקריטריונים מחמירים, דוגמת גירעון תקציבי של פחות מ-3% מהתמ"ג שלהן, יחס חוב של פחות מ-60% מהתמ"ג, אינפלציה נמוכה ושיעורי ריבית קרובים לממוצע האיחוד האירופי. באמנת מאסטריכט, הממלכה המאוחדת ודנמרק קיבלו פטור, לפי בקשתן, ממעבר לשלב האיחוד המוניטרי שהביא להכנסת האירו. השם "אירו" אומץ רשמית במדריד ב-16 בדצמבר 1995. מתן שם המטבע החדש מיוחס לבלגי ז'רמן פירלו, מורה לשעבר לצרפתית והיסטוריה, ששלח מכתב עם ההצעה לשם לנשיא הנציבות האירופית דאז, ז'אק סנטר ב-4 באוגוסט 1995. אותה פסגה במדריד גם החליטה על תקופת מעבר בת 3 שנים, מרגע הצמדת שערי החליפין של המטבעות שיומרו ליורו ב-1999 עד להפצת שטרות המטבע החדש ב-2002. ב-29 במרץ 1998 הודיעה הנציבות האירופית כי 11 מדינות יהיו הראשונות (מתוך 15 מדינות שהיו חברות באיחוד האירופי באותה עת) בהן יונהג האירו. לגבי מדינות אלה נקבע שהן עומדות בקריטריונים הכלכליים שהוגדרו באמנת מאסטריכט כתנאי סף להחלת המטבע האירופי האחיד. האירו הושק ב־1 בינואר 1999 והחליף את יחידת המטבע האירופית בשער חליפין זהה. באותו יום היה שווי של אירו אחד 1.17 דולר אמריקאי. האירו החליף את המטבעות שהיו נהוגים במדינות השונות עד להפיכתו להילך חוקי יחיד ב־1 בינואר 2002. המטבעות הלאומיים הוצמדו לאירו בשער חליפין קבוע ובלתי־משתנה, ולמעשה הם הפסיקו להתקיים כמטבעות עצמאיים. השימוש במטבעות ובשטרות הלאומיים נמשך עד ה־1 בינואר 2002 (המכונה גם "יום ה-€"). ביום זה החל תהליך הוצאת המטבעות והשטרות הלאומיים מהמחזור הכספי והחלפתם במטבעות ובשטרות האירו החדשים, ולאחר תהליך חפיפה של כחודשיים, הפך האירו להיות ההילך החוקי היחיד של גוש האירו. שערי ההמרה של המטבעות הישנים לאירו מוצגים בטבלה שמשמאל. תאריך קביעת שער החליפין של 11 המטבעות הראשונים היה ב־31 בדצמבר 1998. יוון צורפה לגוש האירו מאוחר יותר, והדרכמה היוונית הוצמדה לאירו ב־1 בינואר 2001. מטבעות נוספים צורפו במועד מאוחר יותר, ובהם הטולר הסלובני ב־11 ביולי 2006, הלירה המלטזית והלירה הקפריסאית ב־10 ביולי 2007 והקורונה הסלובקית ב־28 במאי 2008. + דולר לאירו1999–2011שנה הנמוך ביותר ↓ הגבוה ביותר ↑ תאריך שער תאריך שער 1999 03 Dec $1.0015 05 Jan $1.1790 2000 26 Oct$0.8252 06 Jan $1.0388 2001 06 Jul $0.8384 05 Jan $0.9545 2002 28 Jan $0.8578 31 Dec $1.0487 2003 08 Jan $1.0377 31 Dec $1.2630 2004 14 May $1.1802 28 Dec $1.3633 2005 15 Nov $1.1667 03 Jan $1.3507 2006 02 Jan $1.1826 05 Dec $1.3331 2007 12 Jan $1.2893 27 Nov $1.4874 2008 27 Oct $1.2460 15 Jul $1.5990 2009 04 Mar $1.2555 03 Dec $1.5120 2010 08 Jun $1.1942 13 Jan $1.4563 2011 10 Jan $1.2903 4 May $1.4882מקור: Euro exchange rates in USD, ECB המטבעות שהוחלפו לאחר תאריך ההשקה סלובניה: טולר סלובני (1 בינואר 2007) מלטה: לירה מלטזית (1 בינואר 2008) קפריסין: לירה קפריסאית (1 בינואר 2008) סלובקיה: קורונה סלובקית (1 בינואר 2009) אסטוניה: קרון אסטוני (1 בינואר 2011) לטביה: לטס לטבי (1 בינואר 2014) ליטא: ליטאס (1 בינואר 2015) קרואטיה: קונה (1 בינואר 2023) התנהגות האירו מול הדולר לאחר ההשקה עם השקתו היה שוויו של אירו אחד 1.17 דולר. בתחילת דרכו הפגין האירו חולשה והגיע עד לשווי של 0.825 דולר (באוקטובר 2000), אך לאחר מכן החל במגמה של התחזקות כלפי הדולר והחל מסוף 2003 הגיע לרמות סביב 1.25 דולר לאירו והתייצב בשנים שלאחר מכן. בשנת 2007 החל המטבע להתחזק שוב, וביולי 2008, ערב פרוץ משבר האשראי העולמי במלוא עוזו, הגיע לשיא של כמעט 1.6 דולר לאירו. ממועד זה החל האירו במסע של החלשות כלפי הדולר, ומדצמבר 2009, עת היה שוויו כ־1.51 דולר לאירו, ועל רקע המשבר בגוש האירו ב-2010, החל שערו להתדרדר עד לרמות של פחות מ־1.2. המדינות המשתמשות באירו ממוזער|upright=1.2| 2023: המשתמשים הנוכחיים 20 המדינות החברות באיחוד האירופי המהוות את גוש האירו (מכונה גם "מרחב האירו" – "eurozone"), ובהן האירו משמש כמטבע היחיד: 4 מדינות אירופיות קטנות, שאינן חברות באיחוד האירופי, חתמו על הסכמים עם האיחוד לפיהם הן רשאיות להשתמש באירו ואף להטביע מטבעות עם צד ייחודי לאותה מדינה: , , קריית הוותיקן ו-. 5 טריטוריות של צרפת (מחוץ לאירופה): , , , , ו- קליפרטון. בנוסף להן משתמשות באירו כל הטריטוריות מחוץ לאירופה שנחשבות חלק מצרפת. טריטוריות אחרות של צרפת משתמשות בפרנק CFP. 2 מדינות באירופה שהנהיגו את האירו באופן חד־צדדי: ו-. שהיו חלק מיוגוסלביה והשתמשו בעבר בדינר היוגוסלבי. לשתי המדינות האלה אין רשות להנפיק מטבעות אירו, ואין שיתוף פעולה בינן לבין האיחוד האירופי בנוגע לשימוש באירו. משתמשים עתידיים מטבע של מדינה אחת באיחוד האירופי מוצמד לאירו במטרה להחליפו כאשר יעמוד בתנאים המתאימים – הכתר הדני אשר שייך ל- – אך לא צפוי שיוחלף בעתיד הקרוב. החברות הוותיקות באיחוד האירופי שלא הצטרפו לגוש האירו הן ו-, ולא צפוי כי מדינות אלו תצטרפנה בעתיד הקרוב. הממלכה המאוחדת, שהייתה חברה באיחוד האירופי מהקמתו ועד לפרישתה מהאיחוד האירופי ב-1 בפברואר 2020, נמנעה מלהצטרף לגוש האירו מאז הקמתו ופרישתה עצרה סופית את תהליך השתלבותה בגוש. מדינות אלו התחייבו לאמץ את האירו כשיעמדו בתנאים הכלכליים הנדרשים על פי אמנת מאסטריכט. שהצהירה על כוונתה לבצע את המעבר בתחילת שנת 2025 ו- שהודיעה על כוונתה לעשות זאת עד תחילת 2026. חברות נוספות באיחוד האירופי שאינן חלק מגוש האירו ואין להן לפי שעה תאריך יעד קונקרטי להחלפת המטבע הלאומי שלהן הן שלוש מתוך עשר המדינות שהצטרפו לאיחוד האירופי ב־1 במאי 2004: , ו-. מטבעות אירו הוא יחידת המטבע העיקרית. יחידת המשנה היא סנט. מאה סנטים מהווים אירו אחד. מטבעות האירו מוטבעים בערכים של 1 סנט, 2 סנטים, 5 סנטים, 10 סנטים, 20 סנטים, 50 סנטים, 1 אירו ו־2 אירו. למטבעות האירו צד אחד המשותף לכל מדינות גוש האירו, ואילו הצד השני שונה ממדינה למדינה ומותאם למורשת המקומית. עם זאת, המטבעות נחשבים הילך חוקי בכל גוש האירו, ללא תלות בהטבעה על הצד הלאומי של המטבע. לארבע מדינות בגוש האירו שאינן חברות באיחוד (מונקו, סן מרינו, אנדורה וקריית הוותיקן) יש זכות להטביע מטבעות עם הצד הייחודי להן. הצד האחורי של מטבעות 2 אירו משמש את המדינות השונות, בנוסף לעיצוב הרגיל, גם לציון אירועים לאומיים מיוחדים. כל מדינה זכאית להטביע פעם בשנה מטבעות 2 אירו עם צד אחורי מיוחד לציון אירועים אלו. כמו כן מוטבעים מטבעות לאספנים, שאינם מיועדים לשימוש יום־יומי ואינם מהווים הילך חוקי מחוץ למדינה בה הוטבעו. דוגמאות מטבע של 1 אירו (הצד הלאומי) שטרות שטרות האירו אחידים בכל המדינות החברות בגוש האירו, והם מודפסים בערכים של 5, 10, 20, 50, 100, 200, ו־500 אירו. אף שכל השטרות חוקיים בכל מדינות האיחוד, מועט מאוד השימוש היום יומי בשטר של 200 אירו, כי שוויו רב מכדי שיבוא לשימוש רגיל בחיי המסחר, ובשטר ה-500 אירו שהוא נדיר ביותר, ובעלי חנויות רבים מסרבים לקבלו כתשלום הן משום שקשה לתת עודף ללקוח מסכום גדול זה והן משום החשש שהוא שטר מזויף ועסקים רבים אינם מוכנים לקחת סיכון בסכום גדול שכזה. השטר הפופולרי ביותר הוא שטר ה-50 אירו, והוא משמש גם כעדיפות ראשונה בכספומטים למשיכת מזומנים. על השטרות מודפסים איורים של גשרים ושערים בדויים, לפי סגנונות אדריכליים שונים, כדי לא לקשר אותם למדינות מסוימות. סדרה 2002 תמונה ערך שנה מידות(מ"מ) צבע שליט השטר צד הפנים צד הגב אדריכלות המאה 120px 120px€5 2002 120 × 62 מ"מ אפור קלאסית < ה5 127px 127px€10 2002 127 × 67 מ"מ אדום רומנסקית ה11-ה12 133px 133px€20 2002 133 × 72 מ"מ כחול גותית ה12-ה14 140px 140px€50 2002 140 × 77 מ"מ כתום הרנסאנס ה15-ה16 147px 147px€100 2002 147 × 82 מ"מ ירוק בארוק ורוקוקוה17-ה18 153px 153px€200 2002 153 × 82 מ"מ חום צהוב ברזל וזכוכית ה19-ה20 160px 160px€500 2002 160 × 82 מ"מ סגול מודרנית ה20-ה21 סדרה אירופה תמונה ערך שנה מידות(מ"מ) צבע שליט השטר צד הפנים צד הגב אדריכלות המאה 120px 120px €5 2013 120 × 62 מ"מ אפור קלאסית < ה5 127px 127px €10 2014 127 × 67 מ"מ אדום רומנסקית ה11-ה12 133px 133px €20 2015 133 × 72 מ"מ כחול גותית ה12-ה14 140px 140px €50 2017 140 × 77 מ"מ כתום הרנסאנס ה15-ה16 147px 147px €100 2019 147 × 77 מ"מ ירוק בארוק ורוקוקו ה17-ה18 153px 153px €200 2019 153 × 77 מ"מ חום צהוב ברזל וזכוכית ה19-ה20 שערי חליפין ראו גם אפרו פרנק CFA 2 אירו 1 אירו 50 אירו-סנט 20 אירו-סנט 10 אירו-סנט קישורים חיצוניים אתר האירו, בתוך אתר הבנק המרכזי האירופי התנהגות האירו מול הדולר מאז השקתו אירופה מטילה מטבע האירו מגיע – תערוכת צילומים ynet עוברים לאירו השער היציג של האירו (ומטבעות נוספים), באתר בנק ישראל אירו (שטרות) אלון לנדאו, שני צידי המטבע, ההיסטוריה של היורו, ספטמבר 2024 הערות שוליים * קטגוריה:האיחוד האירופי: כלכלה קטגוריה:האיחוד האירופי: סמלים * קטגוריה:מטבעות אירופה קטגוריה:מטבעות קטגוריה:מטבעות בני המרה

עיראק

רפובליקת עיראק (בערבית: , גֻ'מְהוּרִיַּת (א)לְעִרַאק; בכורדית: كۆماری عێراق, Komarî Êraq, כומארי עיראק) היא מדינה במזרח התיכון בדרום מערב אסיה. בצפון היא גובלת עם טורקיה, במערב בסוריה ובירדן, בדרום בערב הסעודית ובכווית, ובמזרח היא גובלת עם איראן. חיים בה מעל 41 מיליון בני אדם, רובם המכריע ערבים. 97% מתושבי עיראק הם מוסלמים, מהם כ-65% שיעים ו-35% סונים. בצפון-מזרח המדינה מתקיימת אוטונומיה כורדית, המכונה כורדיסטן העיראקית. השפות הרשמיות בעיראק הן ערבית וכורדית. עיראק חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. מקור השם ושמות קדומים אחרים עם הכיבוש הערבי של האזור והתפשטות האסלאם צפונה כונה האזור שבחלק הדרומי שבין הנהרות בשם עיראק הערבית, שם התבססו הערבים, בניגוד לצפון האזור שבו עדיין ישבו עמים אחרים כגון הכורדים והאשורים. השם עיראק שימש גם לתיאור אזורים שלא נמצאים בגבולות עיראק המודרנית, אלא במרכז ובמערב שטח איראן המודרנית. את שמם של אזורים אלו ניתן לתרגם ל"עיראק הזרה" או "עיראק הרחוקה". השם תיאר את המישורים מדרום להרי חמרין ולא כלל את השטחים הצפוניים והמערביים של עיראק המודרנית. השם "אל-עיראק" משמעותו בערבית "מצוקי סלע", ועל פי אחת הגרסאות הוא מתייחס אל הרכסים הבוהקים שנתגלו לעיני בני שבטי ערב שהגיעו מהמדבר אל עמק הפרת והחידקל. בערבית מודרנית משמעות השם עיראק (عراق – עראק) היא "חוף", "גדה" (של ים, נהר וכו'). משמעות אחרת היא "לחות" – בניגוד ליובש בחצי האי ערב. יש המייחסים את השם לעיר העתיקה אוּּּרוּכּ, היא ארך השומרית הקדומה. במקרא כונה האזור הדרומי שבין הנהרות הפרת והחידקל בשם "בבל" על שם ממלכה ועיר מדינה בעלת שם זה ששלטה באזור, ואילו האזור הצפוני שבין הנהרות כונה בשם "ארם נהריים". בתרגום השבעים, שכתיבתו מתוארכת למאה השלישית לפנה"ס, תורגם השם "ארם נהריים" מעברית ליוונית קוינה ושם האזור מכונה מסופוטמיה (מסו – μέσος – "אמצע", פוטמיה – ποταμός – "נהרות"). בחיבור אחר בשם אנבסיס אותו כתב ההיסטוריון הרומי אריאנוס נעשה גם שימוש במונח "מסופוטמיה". החיבור אומנם מתוארך למאה השנייה לספירה אך מחברו מתייחס למקורות מתקופת מסעו אלכסנדר הגדול לכיבוש האימפריה הפרסית, סדרת אירועים שתחילת התרחשותם מתוארכת לשנת 336 לפנה"ס, וסופם לשנת 323 לפנה"ס. על קערת השבעה שנמצאה בניפור מופיע אזור הקרוי אירג, שהוא אולי ההופעה הקדומה ביותר לשם "עיראק": ... דין אשבעית עליכון, רוחי בבל וערב, רוחי אירג ומישון, רוחי פרת ודגלת נהרה ... (זאת השבעתי עליכם, רוחות בבל וערב, רוחות אירג ומישן, רוחות נהרות הפרת והחידקל) היסטוריה עיראק הקדומה האזור שבין נהרות הפרת והחידקל היה האזור בו התפתחה תרבותם של השומרים, האכדים, הבבלים והאשורים. הקהילות האלו יצרו את הכתבים העתיקים ביותר ופיתחו את המדעים הראשונים, ביניהם מתמטיקה, משפטים ופילוסופיה. הציוויליזציות שחיו במקום, בזכות עדיפותן הטכנולוגית, הרחיבו את שליטתם על עמי האזור. במאה השישית לפנה"ס האזור הפך לחלק מהאימפריה הפרסית תחת שלטון כורש. מצב זה ארך כ-220 שנה, עד כיבושו של אלכסנדר מוקדון את האזור והפיכתו לחלק מהאימפריה שלו ומהממלכה הסלאוקית למשך כמעט 200 שנה. לאחר מכן, כבשו הפרתים את האזור וסיפחו אותו לאימפריה הפרתית למשך כמאה שנה. הסאסנים היו הבאים שכבשו את האזור והפכו אותו לחלק מהאימפריה הסאסאנית. בתחילת המאה ה-7 לספירה החל האסלאם להתפשט מכיוון חצי האי ערב לאזור שבו מצויה עיראק המודרנית. בו דודו וחתנו של הנביא מוחמד, עלי בן אבי טאלב העביר את בירת האימפריה המוסלמית לכופה בעיראק, כשהפך לח'ליף הרביעי. שושלת בית אומיה העבירה את בירת הח'ליפות לדמשק אך המשיכה לשלוט במחוז עיראק. השושלת שבאה לאחר בית אומיה, שושלת בית עבאס, העבירה את בירת הח'ליפות לבגדאד וכך הפכה אותה לעיר החשובה לעולם המוסלמי ולערבים למשך כ-500 שנים. ב-1258 בגדאד הוחרבה על ידי הכיבוש המונגולי שנמשך פחות מ-50 שנים עד שקיעתה של האימפריה המונגולית. במהלך סוף המאה ה-14 והמאה ה-15 שלטו באזור עיראק הטורקמנים. מרבית האזור שבו ממוקמת עיראק המודרנית, נפל תחת שלטון האימפריה הספווית ב-1501. במאה ה-16 עיראק הפכה לחלק מהאימפריה העות'מאנית, אם כי הצפווים שלטו על חלק נרחב מעיראק במחצית הראשונה של המאה ה-17. עיראק המודרנית במלחמת העולם הראשונה כבשו הבריטים את שטחה של עיראק מידי האימפריה העות'מאנית. גבולותיה של המדינה החדשה, עיראק, שורטטו בוועידת פריז בשנת 1919. שותפה מרכזית למהלך זה הייתה גרטרוד בל, ששכנעה את וינסטון צ'רצ'יל למנות את פייסל הראשון, מלך סוריה המודח, למלך הראשון של עיראק. על אף שעיראק זכתה לעצמאות מהממלכה המאוחדת, עד ל-1932 הבריטים שמרו על זכותם להעביר כוחות צבאיים דרך עיראק. ב-1920 היו בעיראק 1,146,685 סונים, 1,494,015 שיעים, 87,488 יהודים, 78,792 נוצרים, ו-42,302 אחרים; סה"כ 2,849,282 תושבים. לאחר מותו של פייסל הראשון ב-1933 מלך על עיראק בנו גאזי עד שנת 1939. שנים אלו התאפיינו בחוסר שקט פנימי בשל ניסיונות חוזרים ונשנים של הצבא לתפוס את השלטון, בשל התקוממויות שיעיות נגד המיעוט הסוני השולט ובשל מרידות כורדיות. את גאזי ירש בנו פייסל השני, אולם לאור העובדה כי היה בן ארבע בלבד בעת מותו של אביו, דודו, עבד אל-אילאה, כיהן כעוצר עד שמלאו לפייסל 18 שנים. ב-1941 פלשה הממלכה המאוחדת לעיראק בשל חששות מניתוק אספקת הנפט למערב ומהתקרבות ממשלת רשיד עאלי אל-כילאני לגרמניה הנאצית. במשך שש שנים הייתה עיראק תחת הכיבוש הבריטי, שלאחריהן הוחזר שלטון המונרכיה ההאשמית ב-26 באוקטובר 1947. שליטיה האמיתיים של המדינה בתקופת השלטון הבריטי ועד 1958 היו הפוליטיקאי נורי א-סעיד, אשר כיהן כראש ממשלת עיראק 14 פעם בתקופה זו, ועבד אל-אילאה. עיראק נטלה חלק בהתקפת מדינות ערב על ישראל במלחמת העצמאות, בשנת 1948. כ-17,000 חיילים עיראקים השתתפו במלחמה, וכ-500 נהרגו בקרבות. גם במלחמת ששת הימים השתתפה עיראק בלחימה בחזית הסורית, וב"מבצע מוקד" פגעה ישראל בצורה קשה בכוחה האווירי. במלחמת יום הכיפורים השתתפה עיראק פעם נוספת, וכ-300 מחייליה נהרגו. ב-14 ביולי 1958 ביצע הצבא העיראקי הפיכה, ביטל את המלוכה, ולנשיא המדינה מונה אל"ם עבד אל-כרים קאסם. קאסם ביטל את שותפות עיראק בברית בגדאד וכונן יחסים ידידותיים עם ברית המועצות. שלטון קאסם נמשך רק עד 1963 ובהפיכה צבאית מוצלחת תפס את השלטון עבד א-סלאם עארף. לאחר מותו של עארף ב-1966 נטל את מושכות השלטון אחיו עבד א-רחמן עארף. אולם שלטונו נמשך רק שנתיים עד להפיכה של מפלגת הבעת'. השפעתו של סדאם חוסיין גדלה לאורך השנים במפלגה (בין השאר בשל השתלטותו על כוחות הביטחון וחיסול יריביו הפוליטיים), עד שהוא החליף את אחמד חסן אל-בכר כראש מועצת הפיקוד המהפכנית (למעשה נשיא המדינה) ב-1979. תוך זמן קצר נעשה טיהור במערכת השלטונית ובין היתר סגן ראש הממשלה עדנאן אל-חמדאני הוצא להורג. בשנת 1970 נחתם הסכם האוטונומיה העיראקי–כורדי. שלטונו של סדאם חוסיין נמשך לאורך מלחמת איראן–עיראק (1980–1988), שבה השתמשה עיראק בנשק כימי וביולוגי נגד איראן והמיעוט הכורדי בשטחה. שלטון חוסיין היה ידוע לשמצה בשל הפרות זכויות האדם שביצע המשטר באזרחיו, בין השאר במעצרים פתאומיים והמוניים והריגות המוניות של מיעוטים או חשודים בריגול. ניסיונו של חוסיין לפתח נשק גרעיני כשל בעקבות מתקפת מנע ישראלית (מבצע אופרה) על הכור הגרעיני באוסירק ב-1981. ב-1990 פלשה עיראק לכווית, ובעקבות כך פתחה נגדה ארצות הברית ומדינות נוספות במלחמת המפרץ וגירשה את צבאה מן השטח הכבוש. במהלך המלחמה הטילה עיראק עשרות טילי סקאד על מדינת ישראל, ייתכן שכתגובה להפצצת הכור עשר שנים קודם לכן. מועצת הביטחון של האו"ם הטילה סנקציות על עיראק לאורך השנים בניסיון לאלץ את סדאם חוסיין להתפרק מהנשק להשמדה המונית שהיה בידיו. בדיעבד התקבלה ההנחה שנשק כזה לא היה בנמצא. כתוצאה מטבח המוני שביצע משטר סדאם בשיעים ובכורדים בתום מלחמת המפרץ, אכפו הממלכה המאוחדת וארצות הברית אזורים אוטונומיים בצפון עיראק (בו מתגורר המיעוט הכורדי) ובדרום (בו מתגוררים השיעים) בהם נאסר על מטוסים עיראקיים לטוס, כדי שלא יפגעו באוכלוסייה העיראקית. משטר סדאם שרד עד הפלתו במרץ 2003 בעת הפלישה האמריקנית לעיראק. לאחר מלחמת עיראק, נוהלה המדינה בידי קואליציה של המדינות שפלשו לעיראק בראשות ארצות הברית. בשנת 2005 הועברה השליטה האזרחית לממשלה העיראקית הזמנית שמונתה לאחר בחירות כלליות לפרלמנט זמני, שהתקיימו לראשונה בתולדות המדינה. ע'אזי אל-יאוור נבחר לכהן כנשיא הזמני של עיראק לאחר העברת השלטון לממשלה הזמנית מידי ארצות הברית, ששלטה בה כשנה. אל יאוור כיהן בתפקיד מיוני 2004 ועד הבחירות באפריל 2005. בשנת 2006 הוקמה ממשלה עיראקית קבועה בראשות המפלגה השיעית הנתמכת על ידי איראן. מאז נפילת משטרו של סאדם חוסיין סובלת עיראק מפיגועים קשים בתדירות גבוהה, בעיקר על רקע המאבק בין השיעים לסונים על השליטה במדינה. על פי הערכות שונות נהרגו בין השנים 2004 ל-2008 בין 77 אלף ל-85 אלף בני אדם ונפצעו מעל ל-120 אלף. רבים מתושבי עיראק נמלטו מארצם, וכך נוצרה בעיית פליטי עיראק. בדצמבר 2011 עזבו את המדינה אחרוני החיילים האמריקנים שהיו מוצבים בעיראק. ביוני 2014 פתחו מורדים סונים מארגון דאעש במתקפה כוללת נגד הממשלה במספר גזרות ברחבי עיראק והשתלטו על שטחים נרחבים במדינה, וכך למעשה החלה מלחמת האזרחים השנייה בעיראק שהייתה סכסוך בין ממשל עיראק בתמיכת מיליציות שיעיות, כורדיות וטורקמניות לבין מיליציות סוניות ובראשן המדינה האסלאמית, שהכריזו על הקמת ח'ליפות אסלאמית בשטחים שהיו תחת שלטונם במערב המדינה. העימות התמזג עם מלחמת האזרחים בסוריה וקבוצות משני הצדדים חדרו לסוריה כדי לסייע. ב-9 בדצמבר 2017, הכריז חיידר אל-עבאדי, ראש ממשלת עיראק, כי כוחות הצבא הצליחו להשתלט באופן מלא על הגבול עם סוריה השכנה ובכך לגרש את שאריות לוחמי המדינה האסלאמית משטח המדינה. גם לאחר דעיכת המאבק של דאעש, התקשתה עיראק לחזק את המשילות שלה על שטחה. ארגוני מיליציה חמושים ואף ארגוני עולם תחתון התנקשו בעשרות שופטים ומנעו ממערכת הצדק הרשמי של עיראק את האפשרות לפעול נגדם באופן מסודר. במקביל גורמי מודיעין במערב מצביעים לפרקים על הגברת ההשפעה האיראנית על עיראק, כולל מקרים כמו השפעה על מינויים פוליטיים. פוליטיקה בעת המודרנית עיראק שינתה את פניה הפוליטיים פעמים רבות. לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית והיפרדות העמים הערביים בעידודו של לורנס איש ערב, שרר שלטון מלוכני יציב יחסית בעיראק בראשות המלכים פייסל וע'אזי. לאחריהם עברה עיראק תהפוכות פוליטיות רבות – הפיכה בראשות רשיד עאלי אל-כילאני, שלטונו של נורי סעיד, שלטון קומוניסטי בראשות עבד אל-כרים קאסם ולאחריו האחים עבד א-סלאם עארף ועבד א-רחמן עארף. השלטון היציב שבא לאחר מכן הוא תקופת שלטונה של מפלגת הבעת' משנת 1968 עד 2003. ב-1979 תפס סדאם חוסיין את מושכות השלטון ונותר על כיסאו עד הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003. לאחר הפלת שלטון סדאם חוסיין ניסתה ארצות הברית ובעלות בריתה לכונן משטר דמוקרטי רב-מפלגתי במדינה, על בסיס פדרטיבי. מאמצים אלה נתקלו בהתנגדות מצד קבוצות חמושות שונות: נאמני המשטר הישן, קיצונים דתיים, ותנועות רדיקליות של מוסלמים שיעים וסונים. השלטון האמריקאי החליט להקים את הפרלמנט המקומי שנקרא מועצת הנבחרים של עיראק. ב-15 באוקטובר 2005 יותר מ-63 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה בעיראק הגיעו לקלפיות, ו-78 אחוזים מהם תמכו בנוסח החוקה. מרבית המתנגדים היו מהאזורים הסוניים של עיראק. בהתאם לחוקה החדשה, עיראק ערכה בחירות לפרלמנט ב-15 בדצמבר 2005, שבהן כ-70 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם. מרבית העיראקים משְלוש העדות הגדולות בחרו במחוקקים שלהם בהתאם לעדתם. במערכת הבחירות שנערכה במרץ 2010 זכתה רשימת "אל-עיראקיה", רשימה מתונה בהנהגת איאד עלאווי, במספר הרב ביותר של מושבים בפרלמנט. למרות זאת, המשיך נורי אל-מאלכי ממפלגת הדעווה השיעית לכהן כראש ממשלת עיראק. בפברואר 2012 הודיעה מפלגת עיראקייה הסונית על החרמת הפרלמנט בשל מחלוקת עם אל-מאלכי השיעי. מספר ימים לאחר מכן, הוציאה הממשלה השיעית צו מעצר נגד סגן נשיא עיראק טארק אל-האשמי שנמלט תחילה לאזור המצוי בשליטת הכורדים, משם לערב הסעודית, לקטר ולבסוף מצא מקלט מדיני בטורקיה. הוא הואשם באחריות ל-150 התקפות נגד אנשי כוחות הביטחון ואזרחי המדינה בין השנים 2005 ל-2011. בספטמבר 2012 הורשע (לאחר שנשפט בהיעדרו) במעורבות ישירה בהריגת עורכת דין וגנרל בצבא עיראק ונגזר עליו עונש מוות בתלייה. אל-האשמי טוען כי מדובר ברדיפה פוליטית על רקע היריבות בין מפלגת השלטון השיעית למפלגתו הסונית. במערכת הבחירות שנערכה במאי 2018 זכתה רשימת "סאאירון" (הברית למהפכות ורפורמה), רשימה שיעית בהנהגת המטיף מוקתדא א-סדר, במספר הרב ביותר של מושבים בפרלמנט. המעורבות האיראנית בעיראק בשנת 2019, בהסתמך על מאות מסמכי מודיעין, פרסם הניו יורק טיימס תחקיר שחשף מעורבות עמוקה של משמרות המהפכה האיראניים בפוליטיקה העיראקית, הכוללת מינוי בכירים בפוליטיקה העיראקית על ידי גורמים איראניים ופיקוח עקבי על קבלת ההחלטות בעיראק. על פי התחקיר, מעורבות זו של איראן בפוליטיקה העיראקית החלה עם עזיבת צבא ארצות הברית את עיראק בשנת 2011, שהותירה אחריה ואקום ביחסי הכוחות הפנימיים בעיראק, שאותו מילאו גורמים בשליטה איראנית. לאחר שנחשפה, עוררה המעורבות האיראנית בעיראק מחאה ציבורית. הממשל והתקשורת בשנת 1959 הוקמה סוכנות הידיעות העיראקית, שפועלת עד היום. הממשל והתקשורת המקומית נמצאים במתח, סביב ניסיון הממשל להשפיע על התקשורת ועל הנושאים שבהם היא עוסקת. החוקה עיראקית מגינה לכאורה על חופש העיתונות, אולם ישנם חוקים המגבילים אותו בפועל. חוק הפרסומים משנת 1968 קובע עד 7 שנות מאסר בגין "העלבת הממשלה", וחקיקה משנת 1969 מוציאה אל מחוץ לחוק לשון הרע והשמצות, כאשר הניסוח של שני החוקים מעורפל ומאפשר מרחב תמרון לממשלה. בשנת 2010 הקימה המועצה השיפוטית העליונה של עיראק בית משפט מיוחד להעמדה לדין של עיתונאים. בימי הנוכחות האמריקאית בעיראק, שילם הממשל האמריקאי לגופי תקשורת מקומיים כדי לקדם פרסום כתבות המציגות את האמריקאים באור חיובי. עם פרוץ המחאות בעיראק בשנת 2019 נקט השלטון העיראקי בצעדים רבים, חלקם חסרי תקדים, נגד חופש העיתונות וחופש הביטוי, כאשר חסם גישה לאזורים מסוימים, ניתק את רשת האינטרנט ואסר על סיקור ההפגנות בשידורי הטלוויזיה. אף על פי כן גופי תקשורת מקומיים השקיעו מאמצים לסקר את ההפגנות, וחלקם אף הוציאו מוספים מיוחדים העוסקים בכך. כלכלה כלכלת עיראק מתבססת על מגזר הנפט, שבאופן מסורתי סיפק כ-95 אחוזים מרווחי היצוא. בעקבות מלחמת איראן–עיראק, והנזק שהסבו האיראנים לתעשיית הנפט העיראקית נכנסה הכלכלה העיראקית למשבר. בתגובה המשטר הנהיג מדיניות צנע, לווה רבות ממדינות וארגונים אחרים ומאוחר יותר דחה את תשלום החובות החיצוניים שלו. הפסדיה הכלכליים של עיראק מהמלחמה עם איראן הוערכו כ-100 מיליארד דולר אמריקני לפחות. לאחר תום המלחמה ב-1988 עלה שוב יצוא הנפט מעיראק עם בנייתם של צינורות להובלת נפט ושיקום מתקנים ומשאבות. שילוב של מחירי נפט נמוכים, הצורך לשלם את החובות שנלקחו במהלך המלחמה (כ-3 מיליארד דולר בשנה) ומחיר שיקום המדינה החמירו את המשבר, שגרם בסופו של דבר לפלישה העיראקית לכווית. ב-20 בנובמבר 2004 הסכימו 19 המדינות העשירות בעולם לוותר על 80 אחוזים (33 מיליארד דולר) מתוך כלל חובותיה של עיראק (42 מיליארד) למדינות אלו. סך חובה החיצוני של עיראק שעמד בעת הפלישה ב-2003 על 120 מיליארד דולר, גדל בשנת 2004 בעוד חמישה מיליארד דולר. בשלהי 2005 והמחצית הראשונה של 2006 עיראק שינתה את צורת התשלום של חובות נוספים שלה, והפחיתה כ-16 מיליארד מחובה החיצוני. למרות האלימות, ישנם מספר נתונים מעודדים על כלכלת עיראק, בין השאר הגדלת התמ"ג כך שב-2006 עיראק ניצבה במקום ה-58 בעולם. גאוגרפיה שמאל|ממוזער|250px|צילום לוויין של עיראק ניתן לחלק את עיראק למספר אזורים עיקריים: אזור הסהר הפורה לאורך הפרת והחידקל – הוא רצועה המיושבת בצפיפות מרבית עיראק – אזור מדברי מיושב בדלילות אזור כורדיסטן בצפון שהוא אזור הררי וגשום אקלים עיראק הוא סובטרופי כי רוב חלקי הארץ הם מדבר וכמות המשקעים השנתית מגיעה שם ל-100 מ"מ – מדרום לבגדאד יורדים רק כ-30 יום גשם. הבדלי הטמפרטורה בין הקיץ לחורף גדולים מאוד. עולם החי והצומח: רק בהרים היו בעבר יערות דלים, הארץ מורכבת משלושה רבעים של מדבר ו-5% משטח עיראק חסר כל צמח וחי. במשך 25–50 ימים בשנה נושבות רוחות שמאל הגורמות לסופות חול חזקות. במשך שנים בגבול הדרומי היה קיים אזור נייטרלי בין עיראק וערב הסעודית. הגבולות באזור הוסדרו בשנת 1983. משבר המים בעיראק על פי נתוני האו"ם לשנת 2022, עיראק היא אחת מחמש המדינות שנפגעו באופן הקשה ביותר ממשבר האקלים, ובמקום ה־39 מבין המדינות הנזקקות למים. רצף מתמשך של פגעי אקלים בתחילת המאה ה־21 הגביר תופעות כמו מחסור במים, מדבור וסחיפת קרקע, ולכך הצטרפו נזקי זיהום מים ותשתית בעקבות הסכסוכים המזוינים בתקופות אלו, לצד היעדרה של ממשלה יעילה שתוכל לקדם פתרונות מתאימים. הירידה הדרסטית באדמות החקלאיות ובמקורות מים גרמו בתורן לפגיעה במגוון הביולוגי, לפגיעה בתוצרת החקלאית של עיראק, ולגידול בדיונות החול שהובילו לסופות אבק רחבות היקף שאף פגעו בחיי אדם. לאורך השנים הולכים ומתייבשים מקורות מים שונים בעיראק, ובשנת 2022 התייבש לגמרי אגם סאווה . היעלמותם של מקורות המים גרמה, נכון לתחילת שנת 2022, להגירה של אלפי משפחות. נוסף לנזקים הקשורים בתהליכים אקלימיים, מצבה הגאופוליטי של עיראק מחריף את הבעיה עוד יותר. כ־85% ממימי הפרת והחידקל, שני מקורות המים המתוקים העיקריים של עיראק, נובעים משטחן של איראן וטורקיה, שבונות סכרים על הנהרות. במשך שנים רבות, כ־10%–15% ממימי הפרת החידקל היו מגיעים מאיראן, אולם נכון לשנת 2022, סכרים שבנתה איראן עצרו את הזרימה של המים לעיראק כמעט לחלוטין. טורקיה, שממנה מגיעים רוב המים, בנתה סכרים כבר בשנות ה־70, ומספרם הגיע בשנת 2022 לכ־770 סכרים. סכרים אלה מונעים את ההזרמה של מרבית המים שהיו אמורים להגיע לעיראק. נכון לשנת 2022 מנסה עיראק להגיע להסכמות בנושא עם שכנותיה איראן וטורקיה, אבל הן מפירות את ההסכמים איתה פעם אחר פעם. ממשלת עיראק תולה את החרפת הבעיה ברצף חסר מזל של שנים שחונות מהרגיל, ומבצעת מיזמים של חפירת בארות באזורים הנמצאים בסכנת התייבשות. שלטון מקומי עיראק מחולקת ל-18 מחוזות אשר נקראים בערבית מֻחאפַט'את (محافظات, צורת יחיד מֻחאפַט'ה محافظة): +מחוזות עיראק:בגדאד (محافظة بغداد) מחוז סלאח א-דין (محافظة صلاح الدين) מחוז דיאלא (محافظة ديالى) מחוז ואסט (محافظة واسط) מחוז מיסאן (محافظة ميسان) מחוז בצרה (אל-בסרה, محافظة البصرة) מחוז ד'י קאר (محافظة ذي قار) מחוז אל-מות'נא (محافظة المثنى) מחוז אל-קאדיסיה (محافظة القادسية)<li>מחוז באבל (בבל, محافظة بابل) <li>מחוז כרבלא (محافظة كربلاء) <li>מחוז נג'ף (محافظة النجف) <li>מחוז אל-אנבר (محافظة الأنبار) <li>מחוז נינוה (محافظة نينوى) <li>מחוז דהוכ (محافظة دهوك) <li>ארביל (محافظة إربيل) <li>א-תאמים (כירכוכ)(محافظة التأميم - كركوك) <li>מחוז סולימאניה (محافظة السليمانية)שמאל|200px|מחוזות עיראק דמוגרפיה שמאל|ממוזער|200px|קבוצות אתניות ודתיות ברחבי עיראק: בעיראק חיים מעל 40 מיליון איש נכון ל-2022, 75% מהם ערבים; הקבוצות האתניות הגדולות האחרות הן הכורדים (המהווים כ-20%), האשורים, הטורקמנים, הפרסים, הארמנים ואחרים (המהווים כ-5%) המתגוררים בצפון המדינה. ערבית וכורדית הן שפות רשמיות, סורית (הדומה לארמית) וטורקמנית הן שפות רשמיות באזורים בהם מרוכזות קבוצות אתניות אלו. 97% מהתושבים בעיראק הם מוסלמים. לטענת רוב המקורות המערביים, כ-65% מהמוסלמים הם שיעים, ואילו הסונים מהווים 35%. עם זאת, האוכלוסייה הסונית בעיראק טוענת ברובה כי הנתונים הללו שגויים. בין האוכלוסייה הסונית בעיראק יש למנות את הכורדים אשר נאבקים לעצמאות מדינית בחבל ארץ הנקרא כורדיסטן שבצפון עיראק. לפי הערכות שונות הכורדים הם בני העם הגדול בעולם ללא מדינה עצמאית. קבוצות דתיות נוספות בעיראק הן האשורים, שמרביתם נוצרים קתולים וחלקם חברים בכנסייה האשורית, והם רובם של הנוצרים בעיראק. כמו כן היזידים בני העדה הכורדית, וקבוצות מיעוט נוספות דוגמת בהאים ויארסאנים – המאמינים בזרמים שהתפתחו מתוך האסלאם, ואינם מוכרים בעיראק כדת נפרדת. מקום הדת בחברה מעוגן היטב בחקיקה, והתבטאויות פומביות היוצאות נגד הדת עלולות להוביל לעונש מאסר. הסוציולוג עלי טאהר אל־חמוד מבחין בין אתאיזם, הנדיר מאוד בעיראק, לבין תפיסות חילוניות שקיימות במידה מסוימת בדור הצעיר של חלק מהזרמים הדתיים, כהתנגדות לקיום מנהגי הדת. אוכלוסייה אוכלוסיית עיראק מרוכזת בחלקים הצפוניים, המרכזיים והמזרחיים של המדינה, כאשר רבים מהמרכזים העירוניים הגדולים נמצאים לאורך חלקים נרחבים של נהרות החידקל והפרת. חלק גדול מהאזורים המערביים והדרומיים מיושבים קל או לא מיושבים. כ-71.6% מאוכלוסייתה של עיראק גרים ביישובים עירוניים (נכון לשנת 2023). הערים הגדולות בעיראק: 7.711 מיליון תושבים בבגדאד (בירה), 1.792 מיליון במוסול, 1.448 מיליון בבצרה, 1.075 מיליון בכירכוכ, 958,000 בנג'ף, ו-897,000 בארביל (נכון לשנת 2023). שיעור העיור בעיראק הוא בקצב שינוי שנתי של 2.91% (הערכה לשנים 2020–2025).הערים העיקריות של עיראק מפורטות להלן מבחינת חשיבות ומספר תושבים. נתוני האוכלוסייה הם משנת 2018. יהדות עיראק יהדות עיראק, הנקראת גם 'יהדות בבל', היא אחת מהקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות ביותר. היהודים גורשו על ידי נבוכדנצר השני לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. צאצאיהם של גולים אלו, הבטיחו את קיומה של קהילה יהודית בעיראק שהפכה לחשובה ביותר בעולם היהודי לאחר הכיבוש הרומי וחורבן בית המקדש השני. אחד מהגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה השלישית לספירה ואילך על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית, שמנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, ונתנה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה. שנים הללו, ותחת התנאים הנוחים יחסית בבבל פרח בה הלימוד התורני, ובתקופת האמוראים (מחתימת המשנה במאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית לספירה) נכתבה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי – התלמוד הבבלי, המסכם דיונים הלכתיים ואגדתיים שנערכו בישיבות המפוארות של בבל – ישיבת סורא, ישיבת פומבדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד. הקהילה שגשגה כמרכז יהודי עד ימי הביניים, עם פלישת המונגולים והרדיפה הדתית שניהלו. במהלך שלטון האימפריה העות'מאנית, השתפר מצבם של היהודים, אך הקהילה לא הצליחה לחזור לתקופת תור הזהב שלה. העת החדשה במאה ה-19 השתתפו היהודים במנהל, ועסקו בעיקר במסחר. ב-1908 קיבלו רשמית שוויון זכויות וחופש דת. כמה צירים יהודים נבחרו כנציגי עיראק לפרלמנט הטורקי. בימי פייסל הראשון, כאשר הבריטים שלטו למעשה, הובטחו זכויות היהודים, 5 נציגים יהודים נבחרו לפרלמנט והם שותפו במוסדות השלטון, במנהל ובמסחר. בעיראק שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים, ובמפקד של 1920 בעיראק היו 87,488 יהודים. ניתנו ליהודים 5 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. כמו כן, בתקופה זו היה יהודי בשם ששון חזקאל שכיהן בשנים 1920–1923 כשר האוצר של עיראק, אשר תרומתו לפיתוח כלכלת עיראק ניכרה למשך שנים רבות. מעמד זה נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות ב-1932 תחת שלטון פייסל הראשון. אולם כשהוא מת, וגאזי מלך עיראק החליפו ב-1933, החלה אפליה ומעמדם הורע, ורבים מהם נושלו ופוטרו ממקומות עבודותיהם. בנוסף, החלה הפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית מצד הנאצים והמופתי של ירושלים, עד שבאה לידי ביטוי אף בפרעות פיזיות. בחג השבועות בשנת תש"א, התחולל פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם "הפרהוד", על רקע דיכוי מרד רשיד עאלי אל-כילאני. בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ־50,000 בני אדם. הפּרעות שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ והיוו את תחילת קיצה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר מחוץ לארץ ישראל. בראש כל קהילה יהודית עמד "חכם באשי", אף על פי שבקהילות מסוימות, הארגון היה שונה. (בבגדאד למשל, בראשות הקהילה עמדה מועצה "אזרחית" בת 60 חברים שעסקה בעיקר בענייני מסים ומועצה דתית בהנהגת רב ראשי, שדנה בנושאי נישואין, גירושים וירושה). רבים מהילדים נשלחו ללמוד בבית ספר של "כל ישראל חברים" שם קיבלו חינוך כללי ויהודי (שלא ניתן היה לקבלו ב"חדרים", בגלל שמרנות דתית). היהודים מילאו תפקיד חשוב בימיה הראשונים של עיראק העצמאית. אולם התגברות הרדיפה הפוליטית והקמתה של מדינת ישראל ב-1948 גרמו למרבית יהודי עיראק, שמנו אז כ-150,000 איש, לעזוב את מולדתם. בתקופת שלטון מפלגת הבעת' האנטי-ישראלית, עזבו מרבית היהודים הנותרים את עיראק בשיתוף פעולה של המוסד עם הכורדים. כיום נותרו בעיראק שלושה יהודים בלבד, אשר הם גם האחרונים מבין יהדות בגדאד. עיראק וישראל עיראק הצטרפה לכוחות התוקפים את מדינת ישראל ב-1948 וצבאה אף הגיע עד למבואות העיר כפר סבא. לאחר המלחמה עיראק עמדה בסירובה לדון עם ישראל על שביתת נשק ולכן מצב המלחמה בין שתי המדינות לא פסק מעולם. יהודים תושבי עיראק אשר בחרו לעזוב לישראל, נשללה מהם אזרחותם ועל תעודות המעבר שניתנו להם במקום תעודות הזהות שלהם נכתב 'אסור לאדם זה לחזור לעיראק'. בנאומים חוזרים ונשנים שב סדאם חוסיין ואיים בהשמדתה של ישראל. מחשש למתקפה גרעינית על ישראל הופצץ הכור האטומי בעיראק על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי ביוני 1981. יממה לאחר פתיחת מלחמת המפרץ הותקפה ישראל על ידי טילי קרקע־קרקע מסוג סקאד בעלי ראש נפץ קונבנציונלי, ששוגרו ממערב עיראק אל עבר גוש דן, מפרץ חיפה והנגב. התקפות אלה לא נסתיימו עד תום המלחמה. לאחר נפילת סדאם, נשאל איאד עלאווי לגבי האפשרות לכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אך הוא דחה אפשרות כזו. למרות זאת, מנהיג הממשלה האזורית של כורדיסטן, מסעוד ברזאני, אמר שלו הממשל העיראקי הפדרלי יאשר קשרים עם ישראל, הוא ישקול פתיחת שגרירות בישראל. תרבות בעיראק המודרנית קיימות מזכרות רבות לעברן המפואר של הציוויליזציות שחיו במקום. עיראק היא בין המדינות העשירות במקדשים ובמסגדים. לאחר הפלישה האמריקנית ב-2003 אוצרות תרבות נבזזו מהמוזיאון הלאומי של עיראק. בשל החלוקה האתנית והדתית בעיראק, לכל אחד מהאזורים במדינה יש ייחוד תרבותי משלו, החל מהמסגדים הסוניים, שרבים מהם נבנו בתקופת סדאם, דרך המקדשים השיעיים העתיקים וכלה בתרבות הכורדית בצפון המדינה. עיראק ידועה כמקום המצאת העוּד. רבים מנגניה הטובים של עיראק בעבר היו יהודים, שעזבו לישראל והקימו להקה בקול ישראל. עד נפילת סדאם חוסיין, תחנת הרדיו הפופולרית ביותר הייתה "קול הצעירים". היא שידרה מוזיקה מערבית מודרנית, שקנייתה התאפשרה רק דרך ירדן בשל הסנקציות שהוטלו על המשטר. עיראק ניפקה לעולם הערבי מספר כוכבים בולטים בשנים האחרונות, הבולט בהם הוא זמר הפופ כאט'ם א-סאהר . הספורט הפופולרי בעיראק הוא כדורגל, נבחרת עיראק העפילה פעם אחת למונדיאל 1986 וזכתה פעם אחת בגביע אסיה בכדורגל 2007. לקריאה נוספת מיכאל אפל, עראק – מלוכה, מהפכה, רודנות (ספר 2 בסדרה המזרח התיכון בימינו), בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה – 2005. קישורים חיצוניים עיראק בת 100 ואיש אינו חוגג, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:פדרציות קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית קטגוריה:רפובליקות פדרליות קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1932 קטגוריה:מדינות המזרח התיכון

מודיעין צבאי

המודיעין הצבאי נועד לספק לגוף הממונה (מדרג הגדוד ועד לדרג המדינה) בזמנים שנקבעו ורלוונטיים, מידע אמין ומדויק ככל האפשר בנוגע למושא המחקר, כגון כוונותיו, האינטרסים שלו, יכולותיו וחולשותיו. עבודת המודיעין נעשית בשלושה נדבכים: מודיעין לאומי – מודיעין המאפשר גיבוש אסטרטגיה לאומית ביטחונית, קביעת איומי ייחוס ותרחיש ייחוס לבניין כוח. מודיעין אסטרטגי – מודיעין המאפשר עיצוב ותכנון של מערכות וניסוח תכלית אסטרטגית צבאית, אשר משקפת את מטרות הדרג המדיני. מודיעין מערכתי – מודיעין המאפשר הפעלת כוח ברמה המערכתית והטקטית, על מנת למקסם את הפגיעה באויב, והשגת יתרון טקטי בכל הממדים. מודיעין זה יגיע מכלל סוכנויות האיסוף ועד רמת הגדוד, המטוס הבודד והספינה. ככלל נחלקת עבודת המודיעין לשני תהליכים מרכזיים: איסוף – השגת המידע. מחקר – עיבוד וניתוח המידע שנאסף לכדי "תמונת מצב", אשר תאפשר מתן הערכה מדויקת על מושא המחקר. מטרתו העליונה של המודיעין הצבאי ברמה האסטרטגית, היא להתריע בפני מלחמה, ולאפשר לקברניט להחליט על תגובה מתאימה למצב. מעבר לכך, נועדה עבודת המודיעין לספק מידע שיאפשר היכרות מעמיקה ככל האפשר של מזמין השירות עם מושא המחקר. כך, יכול המודיעין לספק מידע אודות סדר גודל כוחותיו, האמצעים שבידיו, מבנה הביצורים שהכין ועוד. היכרות מעמיקה עם האויב ותוכניותיו, עתידה לסייע בזיהוי סימני התרעה בעת הצורך, ומאפשרת את בנייתו השוטפת של הצבא למול האיומים הניצבים בפניו והכנת מענה טקטי או טכנולוגי ליכולותיו הצבאיות ומערכות הלחימה של האויב. התהליך המודיעיני עבודת המודיעין נעשית על ידי שני סוגי גופים, גופי האיסוף וגופי המחקר. נהוג לתאר את התהליך המודיעיני כמעגל, המתבצע באופן הבא: בשלב הראשון נקבע מהם הנושאים המרכזיים העומדים על הפרק, אשר בהם יושקעו המשאבים האיסופיים והמחקריים. קביעה זו נעשית על ידי הקברניט והוא זה שמנחה את גופי המודיעין במה עליהם לעסוק. בשלב השני, ממפים הגופים השונים את המצב הקיים בתחום זה ואת הפערים הדורשים תיקון; כך, ממפים גורמי המחקר מהו המידע הקיים ומהם פערי המידע. ואילו גורמי האיסוף ממפים מהם יכולות האיסוף הקיימות ומהם הפערים באיסוף הקיים לנדרש. בשלב השלישי, מתחילה העבודה המודיעינית עצמה להתבצע. עבודה זו פועלת בצורת מעגל של שיח בין גורמי האיסוף, המחקר והקברניטים - שיח זה מתבצע בתצורת המעגל המודיעיני המופיע בשרטוט שלמעלה: הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות) המודיעיני – בשלב זה, מציג המחקר בפני האיסוף את פערי המידע הקיימים הנוגעים למושא המחקר (לרוב תוך מתן רקע הכולל את המידע הקיים), לאחר מכן מבקש מענה לפערי המידע המשמעותיים תוך תרגום הבקשה למידע לכדי אירועים קונקרטיים - כלומר, אם נדרש איתור סימנים מעידים להכנות למלחמה - ישאלו שאלות קונקרטיות דוגמת פעילות במערכים מסוימים, תגבור כוחות, וכיוצא בזה. איסוף – בשלב זה מנסים גורמי האיסוף השונים, באמצעות יכולותיהם, לספק את מירב התשובות לשאלות הקונקרטיות שהוצגו בפניהם בצי"ח. בידי האיסוף מגוון רחב של כלים אשר יוצגו בהמשך. מחקר – כלל החומר שנאסף מועבר אל המחקר לשם מיון ועיבוד. עבודתו של איש המחקר היא לצרף את פיסות המידע שנאספו ממקורות שונים לכדי תמונה שלמה, הנקראת "תמונת מודיעין". עליו להעריך את איכות המידע שקיבל ולברור אותו, לדעת להפריד עיקר מטפל, ולהוסיף את החומר החדש למסדי הנתונים הקיימים, בצורה בה יהיה ניתן לשלוף אותו בקלות בהמשך. הערכה – זהו אולי החלק הבעייתי והקשה ביותר בעבודת המודיעין, בה ראשי המערכת צריכים להשתמש בכל המידע המונח לפניהם כדי להעריך מהם כוונותיו של היריב ומה הוא מתכוון לעשות. בשלב זה יש לפרש את כל העובדות המודיעיניות הידועות הרלוונטיות לנושא אודותיו תינתן ההערכה (החל בסדר הכוחות, האימונים שעברו, הפרופיל הפסיכולוגי של גורמי המערכת היריבה ומצבם המדיני והכלכלי), כל זאת על מנת להעריך את יכולותיו וכוונותיו של היריב. לא תמיד מתקבלות הערכות נכונות, ולפעמים מתקבלות אף הערכות שגויות לגמרי שתוצאותיהן הרסניות, ואשר נובעות מטעות בהערכת הנתונים השונים ויחסי הכוחות השונים ביניהם (זאת בשל כשל איסופי או טעות מחקרית). דוגמה מפורסמת ביותר בישראל לטעות בהערכה מודיעינית, היא הכישלון של אמ"ן לחזות את פרוץ מלחמת יום הכיפורים ולהתכונן אליה בזמן. רוב האשמה הוטלה אז על ראש אמ"ן, אלי זעירא. זו אולי הפרשה הכואבת ביותר בתולדות המודיעין הישראלי, המשפיעה עד היום. הפצה – לאחר השלמת פעולת ההערכה יופצו התוצרים המודיעיניים אל הקברניט, כמו גם אל גורמי האיסוף השונים וגורמי המחקר העמיתים (זאת בכפוף להרשאות סיווג ביטחוני). לכאורה, חשיבות ההפצה בעבודת המודיעין פחותה, אך למעשה, כישלון בהפצת מודיעין כמוהו כאילו לא הופק המודיעין כלל. כישלון בהפצת המודיעין יכול להיות בעל השלכות הרסניות. ולראייה: מערכת הביטחון בארצות הברית לא הצליחה לסכל את פיגועי 11 בספטמבר 2001, בין השאר בגלל נתק ששרר בין ה־CIA ל־FBI, דבר שמנע העברת התראות על פיגועים ומעקב יעיל אחרי גורמי טרור אסלאמי ומחבלים מוסלמים שהסתננו לארצות הברית. מנגד, בתקופת האינתיפאדה השנייה מערכי המודיעין והכוחות בשטח (בעיקר השב"כ, צה"ל והימ"מ) בנו מערך הפצת מודיעין יעיל, שאיפשר קבלת התראות וסיכול פיגועים בזמן אמת. בעזרת המודיעין הערכי שהופץ ניצלו חיי אדם רבים, ומערכת הביטחון הישראלית רשמה הישג חסר תקדים באחוזים הגבוהים של סיכול פיגועים. עולה ביקורת על הצגה זו של עבודת המודיעין, אשר מייצגת נאמנה את המודיעין הטקטי (בו ניתן להכווין את גופי האיסוף לשאלה הקונקרטית "מה יש מעבר לגבעה"), אך לא מתייחסת לאתגרי המודיעין האסטרטגי. בדרג המערכתי והאסטרטגי גופי המחקר והאיסוף לא רק "מצ"יחים" ומפיצים, אלא בעיקר מייצרים שיח משותף על בסיס הפוזיציות השונות, לטובת בירור רחב של הסוגיות. מושאי מחקר מרכזיים - הנושאים בהם עוסק המודיעין מחקר צבאי המחקר הצבאי הוא הקלאסי בין צורות המחקר המקובלות. עיקר עיסוקו של המחקר הצבאי הוא בניסיון להעריך כראוי נושאים הקשורים והלא קשורים למערכת הביטחונית היריבה - הן בהיבטי בניין כוח (סדר הכוחות וכמותם, כשירותו של הכוח הצבאי היריב, רכש או פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים ומערכות טכנולוגיות חדישות ומשמעותן הצבאית, וכיוצא בזה), והן בהיבטי הפעלתו (מצב כוננות ברגע נתון וצורת הפעלה בחירום). המחקר הצבאי מתקיים בכל הדרגים, מהגדוד (העוסק בהערכה מיקרו-טקטית של פעולות היריב) ועד המטכ"ל. מחקר מדיני המחקר המדיני מצוי רק בדרג האסטרטגי-מטכ"לי ובמרבית מדינות העולם אינו מצוי בתחום אחריותו של הצבא. תכליתו של המחקר המדיני הוא מעקב אחר מגמות במערכת המדינית היריבה - זאת על מנת לעמוד כראוי על שינויים שעשויים להתרחש בה ואשר אם יתחוללו ישפיעו על המאזן הביטחוני באזור. במסגרת תחום זה קיים בין היתר עיסוק ב"מחקר אישים" - המתרכז בבניית פרופילים אישיים, פסיכולוגיים ובריאותיים של גורמים בעלי כוח ואנשי מפתח במערכת היריבה. מחקר טכנולוגי מחקר זה הוא מחקר טכני של המערכות המצויות בידי היריב (בהן כלי נשק, אמצעי לחימה, אמצעי גילוי כגון מכ"ם, מערכות תקשוב, קשר, שליטה ובקרה), על מנת לאפשר הבנה מלאה של יכולות המערכת הצבאית היריבה (כגון מאפייניה, דרך פעולתה, יתרונותיה וחולשותיה), ולפתח דרכים להתגבר עליה. מחקר זה הוא למעשה חלק מן המחקר הצבאי וההפרדה ביניהם נובעת מהכישורים השונים המחייבים חוקר טכנולוגיות. צורות איסוף מקובלות צורות איסוף המודיעין המקובלות הן מודיעין ממקורות גלויים (אוסינט), מודיעין אותות (סיגינט), מודיעין חזותי (ויזינט) ומודיעין אנושי (יומינט). מודיעין ממקורות גלויים (אוסינט) מקובל לראות באיסוף המודיעיני פעולה חשאית בעיקרה אשר חלק מכריע מעיסוקה בנושאים שהשתיקה יפה להם. עם זאת, לאמיתו של דבר, חלק גדול מהמודיעין (בעיקר בתחום המדיני) מופק ממקורות מודיעין גלויים. האוסינט (OSINT, קיצור של Open Source Intelligence) הוא מודיעין המופק ממידע גלוי אשר לא ננקטו כל צעדים כדי למנוע הגעתו לידיים זרות, כגון שידורי רדיו וטלוויזיה, עיתונות כתובה ומקוונת, פרסומים אחרים, נאומי מנהיגים וכדומה. בהיבט הצבאי עשויה מידת מהימנותן של ידיעות ממקור מידע כזה להיות נמוכה, שכן יעד המודיעין מודע לכך שהמקור גלוי ועשוי לנצל אותו לשם הטעיה, אך במקרים רבים (בעיקר של מידע מדיני) נודעת חשיבות גדולה דווקא לפרסום עצמו, שכן נאומו של מנהיג זה או אחר, המיועד להישמע, מבטא במקרים רבים את כוונותיו של אותו מנהיג, המעוניין לשדר מסרים כלשהם ליריביו, לעולם הרחב ואף לעמו שלו. מידע זה הוא מסווג במידת מה, וזאת מחמת חשיפתו של הצי"ח, על פיו נאסף החומר. שיטות עבודה דומות נהוגות גם במודיעין עסקי. על אף שקיים מידע, לעיתים בעל ערך רב, המופק ממודיעין גלוי, הרי שעיקר ייחודו של המודיעין הוא ביכולות מודיעין המופקות ממקורות שאינם גלויים. מידת המהימנות של ידיעות מסוג כזה גבוהה יותר, שכן היעד אינו מודע לזמינות המקור. הסודיות של ידיעות ממקור מידע כזה גדולה יותר, מאחר שאם ילמד היריב על קיום המידע אודותיו, עשוי הוא להקיש מכך על יכולות איסוף המודיעין של היריב ולנקוט אמצעי הגנה אפקטיביים יותר או, לחלופין, לנצל זאת לצורך הטעיה. בשנת 2013 חשף ה-NSA מדריך משנת 2007, אשר שימש אותו להכשרת סוכני הוובינט (אוסינט מבוסס אינטרנט) המופעלים על ידיו. מודיעין אותות (סיגינט) ממוזער|שמאל|250px|בסיס אשלון בוויהופי, ניו זילנד. אנטנות צלחת השוכנות בתוך הראדומים ("כדורי הגולף") משמשות ליירוט תשדורות מודיעין אותות, או סִיגִינְט (SIGINT, קיצור של Signals Intelligence) הוא שם כולל למודיעין המבוסס על האזנה לאמצעי תקשורת ולגלים אלקטרומגנטיים, המשמשים להעברת מידע או הפעלת מערכות צבאיות. במודיעין המערבי נודעת חשיבות הולכת וגדלה לאיסוף הסיגינטי ונראה כי הוא מהווה בסיס עיקרי בפעולותיו של המודיעין המודרני. חסרונותיה המרכזיים של צורת איסוף זו, הן העלויות הגבוהות הנדרשות לצורך אחזקתה, כמו גם בחוסר היכולות לתחקר את מבועי המידע. תחום זה כולל שתי צורות איסוף עקריות: מודיעין תקשורת, או קומינט (COMINT, קיצור של Communications Intelligence) - האזנה לתקשורת מדוברת וכתובה, בכלל זה קשר רדיו, תקשורת טלפונית ותקשורת מחשבים. מטרת הקומינט היא לפענח את תוכן התקשורת, ולזהות את האנשים (או הגופים) ביניהם התקשורת עוברת. מודיעין אלקטרוני, או אלינט (ELINT, קיצור של Electronic Intelligence) - יירוט אותות אלקטרוניים המשודרים מאמצעי לחימה מסוגים שונים, כגון מכ"מים של כלי טיס ושיט, מכ"מים של סוללות טילי קרקע-אוויר, ועוד. מטרת האלינט היא לזהות את סוג אמצעי הלחימה, על פי סוג מכ"ם המשמש אותו (לדוגמה, סוללת טילי SA-6) ולאתר את מיקומו. איסוף מודיעין אותות יכול להיעשות ממגוון פלטפורמות: תחנות קרקעיות (לדוגמה: רשת האשלון) כלי רכב יבשתיים (לדוגמה: מערכת ה'פרופט' (Prophet) המותקנת על ה-HMMWV) כלי שיט (לדוגמה: הספינה האמריקנית ליברטי שהייתה מעורבת בתקרית ליברטי) כלי טיס (לדוגמה: תצורת ה'נחשון שביט' של מטוס הגאלפסטרים 5 של חיל האוויר הישראלי) לווייני סיגינט. במקרים רבים עשוי היריב להשתמש בתקשורת מוצפנת. ייעודה של ההצפנה, היא למנוע את יכולת פענוח ההודעות שנמסרות אף אם אלו יורטו (ביטחון מידע). לפיכך, ניסו גורמי מודיעין לאורך ההיסטוריה לפצח את הצופן על מנת למצוא את תרגומן הנכון של הודעות אלו, אשר הצפנתן עשויה להעיד על חשיבותם הגדולה בראייתו של היריב. מודיעין חזותי (ויזינט) מודיעין חזותי, או ויזינט (VISINT, קיצור של Visual Intelligence), הוא מודיעין המתמקד במידע חזותי. מקורות נפוצים למודיעין חזותי הם: תצלומי קרקע. תצפיות בידי חיילים (כפי שמבוצעת על ידי חיל האיסוף הקרבי בצה"ל, למשל). תצפיות בעומק עורף האויב בידי כוחות מיוחדים לסיור מיוחד. יחידות אלה הן יחידות עילית המאומנות בריגול, הסוואה צבאית, שדאות והישרדות בשטח עוין. אימינט (IMINT, קיצור של Imagery Intelligence), הוא מונח המתאר תת-תחום במודיעין חזותי הכולל את המקורות הבאים: תצלומי אוויר, המצולמים באמצעות מטוס ריגול או באמצעות כלי טיס בלתי מאויש. תצלומי לוויין, המצולמים באמצעות לווין ריגול. המודיעין החזותי מספק 'תמונה עדכנית מהשטח', מאפשר מעבר לניתוח הפריטים המופיעים בצילום, כולל הסקת מסקנות גאוגרפיות וגאולוגיות לגבי פני השטח, הקרקע וכדומה. מודיעין חזותי בזמן אמת, מאפשר גם איכון של המטרות וסגירה מהירה של מעגל ירי כאשר המודיעין מסמן את המטרה ואילו גורמי האש (בעיקר חיל האוויר, ארטילריה או צלפים) יבצעו תקיפה מדויקת שלה. למשל, שימוש בוויזינט וסגירת מעגל ירי בזמן אמת, היא הסיכול הממוקד של מייסד חמאס, אחמד יאסין, שאותר על ידי כלי טיס בלתי מאויש, בעת שיצא ממסגד ונהרג תוך דקות ספורות בידי מסוק אפאצ'י של חיל האוויר הישראלי, שירה טיל מדויק אל עבר המטרה שסימן לו הכטב"ם. מודיעין אנושי (יומינט) מודיעין אנושי, או יוּמִינְט (HUMINT, קיצור של Human Intelligence), הוא שם כולל למודיעין אנושי. במסגרת זו נכללים: ריגול – הפעלה של מרגלים שתולים וגיוס סוכנים ומודיעים "נייטרלים" מקרב הצד השני. חקירות – חקירת שבויים על מנת לדלות מהם מידע. לפי אמנת ז'נבה, אסור לחקור שבויי מלחמה, אך מדינות בהחלט משתמשות בחקירה כנגד מחבלים וטרוריסטים. כמו כן חלק נכבד מהמדינות, בעיקר הדיקטטוריות, מתעלמות מהאיסור בתירוצים שונים ומשונים (למשל במלחמת וייטנאם, טענה צפון וייטנאם כי הטייסים האמריקאים הם פושעי מלחמה ולא שבויי מלחמה ולכן האיסור לא חל עליהם) וחוקרות את השבויים, לעיתים תוך שימוש בעינויים. תחום זה נחשב לרגיש ולבעייתי ביותר מבין כל תחומי המקורות, וההפעלה בו מורכבת ביותר. למרות זאת, התמורה שמקבלים מהפעלה נכונה של יומינט היא עצומה ועומק החדירה שאפשר להשיג הוא כמעט בלתי מוגבל. לכן, למרות הבעייתיות והסיכון, ארגוני ביון רבים בעולם משתמשים בטכניקה זו אימתי ואיך שאפשר. דוגמה ליומינט, הוא המרגל הישראלי אלי כהן, שהופעל בדמשק ואסף מידע על ביצורי הסורים ברמת הגולן. מנגד, ישראל בר היה מרגל סובייטי שנהפך לאחד האנשים הקרובים ביותר לדוד בן-גוריון. דוגמה נוספת היא שירות הביטחון הכללי, אשר התמחה בהפעלת סוכנים, מודיעים וסייענים - דבר שהתבטא במודיעין רב ואיכותי שאפשר סיכול מספר רב של פיגועים במהלך האינתיפאדה השנייה, כמו גם סיכולים ממוקדים (כלומר: הריגתם וחיסולם) של בכירים רבים בארגוני הטרור. המעגל המודיעיני שמאל|ממוזער|200px|המעגל המודיעיני תפיסה מקובלת לחיבור בין שתי דיסציפלינות: בין מחקר – תהליך המתבצע על ידי "חוקרים", לבין איסוף מידע מבצעי המתבצע על ידי 'קמנ"י הכוונה'. מטרת החיבור הוא יצירת שלם מודיעיני המכונה "מעגל המודיעין". מדובר בתהליך מחזורי ובעל מספר שלבים מובחנים, עליהם אחראי כל גוף בנפרד, ללא מקום למעורבות של גוף אחד בעולמו של האחר. השמת התפיסה העבודה המודיעינית הוא תהליך החוזר על עצמו, אשר לו כמה שלבים ברורים ומובחנים זה מזה: איסוף ידיעות, עיבוד ידיעות (כלומר מחקר) והפצת המודיעין המוגמר לצרכנים השונים. המימוש המבני של תפיסה זו התבצע, עם הקמתו של אגף המודיעין בצה"ל, בהפרדת המפעל המודיעיני לגופי האיסוף וגופי המחקר, כאשר בין גופים אלה מתווך ענף איסוף המכוון את פעולות סוכנויות האיסוף, בלי לפקד עליהן במישרין, על ידי שהוא מרכז את צורכי מדורי המחקר ומעביר אותם בצורה מרוכזת לגורם האיסופי הרלוונטי. ההיגיון של "מעגל המודיעין" הוא ארגון העשייה המודיעינית לפי כללים ברורים, תוך זרימה חד-כיוונית של המידע: המחקר שולח לאיסוף את שאלות הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות), האיסוף שולח חזרה למחקר את התשובות, ללא מקום רב למעורבות של אחד מהצדדים בעולמו של האחר, וכמעט ללא צורך באזורים משותפים של שיח לפיתוח ידע. המידור שבין גופי המחקר והאיסוף נועד להבטיח ש"כל אחד יעשה את העבודה שלו" ולא "יפריע" לעבודה של יתר מרכיבי המערכת או יוטה על ידם. רבים מהארגונים המודיעיניים, בישראל ומחוצה לה, אכן אורגנו על פי רעיון מכונן זה, שבבסיסו תפיסה מבדלת, היוצרת לא רק התמחויות שונות, אלא גם הגיונות ודגשים שונים לכל אחד מהשלבים. פרדיגמת המעגל המודיעיני פרדיגמה היא תפיסת עולם הקובעת את הפרספקטיבה המושגית, וממנה נגזרים המבנה וההיגיון של התפקוד הבסיסי של רכיבי המערכת. הפרספקטיבה מבוססת על מוסכמה חברתית וארגונית שקובעת את יחסי הגומלין בין הגורמים השונים, וכן מסבירה ומפרשת את הסביבה שבה הפרט והארגון פועלים. על "מעגל המודיעין" נמתחת ביקורת כבר שנים ארוכות, בטענה כי לא רק שאינו מתאר את התהליך המודיעיני במציאות - הוא אף שגוי מבחינה תפיסתית. הטענה היא שההבחנה הבסיסית בין האיסוף לבין המחקר היא מלאכותית, וכי למעשה, כולם שותפים בפיתוח הידע על האויב והסביבה. צוותים משותפים לאיסוף ולמחקר, שהוקמו לאורך השנים והשיגו הישגים מוכחים, הובילו לתחושה כי ההפרדה העומדת בבסיס "מעגל המודיעין" שגויה מיסודה, וכי יש ערך רב לשילוב בין האיסוף לבין המחקר בפעילויות משותפות. אתגרים במימוש תפיסת "המעגל המודיעיני" בעקבות הפרדיגמה בהקשר הצבאי מקובל להצביע על ה"מהפכה" בעניינים צבאיים (RMA), כמהפכה המרכזית של עידן המידע אשר שינתה מבחינה תפיסתית את האופן בו צבאות נלחמים. בהקשר המודיעיני, המודיעין בעולם הישן נוהל ישירות על ידי מצביאים. כך היה משה בפרשת המרגלים בתנ"ך וכך היה גם נפוליאון. במסגרת פרדיגמה זאת, המודיעין התבסס על יחסי אמון בין המנהיג ובין המרגלים האנושיים אותם הפעיל. פרדיגמה חדשה התבססה בעידן התעשייתי, שהביא, בין היתר, להמצאתם של הטלגרף ושל מכשירי הקשר האלחוטיים. פרדיגמה זאת שמה במוקד את היכולת לאסוף אותות ולפענח אותם (ה"אניגמה", כמפעל המודיעיני המרכזי במלחמת העולם השנייה, היא דוגמה מייצגת לכך). הפרדיגמה החדשה מחייבת הקמת ארגון מודיעיני מקצועי יותר, שלא יתבסס רק על קשר ישיר עם המצביא. כך התפתח מקצוע המודיעין ברמה המדינתית. אתגר המתח שבין התמחות מקצועית דיסציפלינרית לבין שילוביות, שנוצל לאור התובנה כי "האופן המסורתי לשילוב המקורות שוב אינו מספיק", וכי ההסתרה, הביזור וההגנה על הסודות מצד האויב, לצד הדרישה לרזולוציה גבוהה ומידיות המודיעין, מחייבים פיתוח שיטה חדשה של "היתוך יעיל, מהיר ובהיקף נרחב של מקורות האיסוף השונים לתמונה כוללת". זאת, תוך שימור "המקצועיות העצומה של מערכי האיסוף הדיסציפלינריים", לצד "היתוך מידע ושבירת חומות ארגוניות". תוצאות תהליך השינוי כוללות יצירת כמה מנגנונים, חלקם מבוססים על שינויים מבניים וחלקם מתמקדים בשיפור תהליכי עבודה. ביחס לאתגר המודיעין המבצעי ולעקרון הפרקטיות של המודיעין, גובשה תפיסת הלוחמה במיצוי מודיעין (הלוחמ"ם), תוך מתן תיעדוף עליון למאמצי איסוף ומחקר על מערכי האש והלחימה של האויבים השונים, שהביא לעלייה חדה בהיקף המודיעין המדויק והרלוונטי. ביחס לאתגר הבין-זירתי, הוחלט על הקמת "מטה מרכזי" בחטיבת המחקר, שתפקידו לייצר היתוך ואינטגרציה טובים יותר של תחומי מומחיות מחקריים, ועל הקמת זירה חדשה (ה"זירה האזורית"), אשר אמורה לעסוק במחקר הבין-זירתי השוטף. הוחלט להקים גם צוותיִ עבודה וכוחות משימה, וכן מינהלות אשר תכליתן לתת מענה על-זירתי זמין וגמיש תוך הפעלה אינטגרטיבית של יכולות איסוף ומחקר. ביחס לאתגר המתח שבין התמחות דיסציפלינרית ושילוביות גובשה "פרדיגמת מודיעין" חדשה, שעיקרה שבירה של תפיסת "מעגל המודיעין" על ידי הסרת המחיצות בין האיסוף והמחקר באופן המאפשר תהליכי עיבוד מקביליים ותוך שימוש בכלים טכנולוגיים המאפשרים להנגיש חומרי מקור לאוספים ולחוקרים כאחד. כדי לתמוך בתפיסה זו הוקמה מחלקת מערכות מידע אמ"נית שתפקידה לגבש ולממש שילוביות במערכות המידע. לבסוף, הובעה במסגרת התהליך ההכרה כי שינויים אלה מחייבים גם שינויים בתחום התרבות הארגונית. ניתן דגש לחשיבות החיבור בין גורמי איסוף ומחקר ולהבנת הערך שבשיתוף מידע לצד ערך המקצועיות הדיסציפלינרית. זאת, לצד השטחת תהליכי קבלת החלטות, פיתוח המודעות לשמירת גמישות משאבית, עידוד התארגנות עצמית וחיזוק תהליכי למידה. מודיעין משטרתי גם המשטרה עוסקת בפעילות מודיעינית. תחום המודיעין המשטרתי דומה בחלקו לתחום המודיעין הצבאי אך מטרתו העיקרית היא מניעת וסיכול פשיעה, לצד הפללה של חשודים (חקירה סמויה). מטרה עיקרית נוספת של המודיעין המשטרתי היא מניעה וסיכול של טרור. אמצעי המודיעין שמפעילה המשטרה כוללים סוכנים סמויים, בלשים, חוקרי זיהוי פלילי, אמצעים טכנולוגיים כגון אמצעי האזנות סתר ומצלמות נסתרות, וכן שוטרים המומחים בתחומי המחשבים והסייבר להשגת מודיעין אותות ומידע דיגיטלי מתוך מחשבים, מאגרי מידע, רשתות אינטרנט ותקשורת ופעילות מקוונת. בנוסף מקבלת המשטרה מודיעין משירותי ביטחון וארגוני ביון ממשלתיים נוספים, כגון ארגוני ביון האחראים על ביטחון המולדת, ביטחון הפנים וסיכול טרור. בישראל, משטרת ישראל משתפת פעולה עם שירות הביטחון הכללי בכל הנוגע למלחמה בטרור, אך היא גם מפעילה יחידות מודיעיניות משלה כגון אגף החקירות והמודיעין וכן יחידות שטח כמו יחידת הגדעונים. גופי מודיעין בעולם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים – סוכנות הביון החיצונית שעוסקת בריגול, דיפלומטיה חשאית ומשימות מיוחדות ברחבי העולם (שייכת למשרד ראש הממשלה) שירות הביטחון הכללי – סוכנות הביון הפנימית שעוסקת באבטחה, מניעת חתרנות, סיכול טרור, סיכול ריגול ואבטחת מידע (שייכת למשרד ראש הממשלה) מודיעין צבאי (צה"ל) אגף המודיעין - אחראי על האיסוף וניתוח המידע, כמו גם על מתן הערכות מודיעיניות מהרמה הטקטית ועד לרמה האסטרטגית הלאומית. להק מודיעין (למד"ן) בחיל האוויר הישראלי מספן מודיעין בחיל הים הישראלי חיל האיסוף הקרבי השייך לזרוע היבשה – אחראי על איסוף מודיעין קרבי הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) – אחראי על אבטחת משרד הביטחון, תעשיות הנשק הישראליות, תחקור העובדים במשהב"ט ובגופים קשורים לתעשיות הנשק וכן הפעלת סוכנים העוסקים בהשגת מידע טכנולוגי ומודיעיני במדינות זרות. אגף המודיעין של משטרת ישראל – אחראי על איסוף מודיעין בתחומי לוחמה בטרור ופלילים. המרכז למחקר מדיני (ממ"ד) – זרוע מחקרית מודיעינית של משרד החוץ הישראלי. CIA – סוכנות הביון החיצונית, אחראית על איסוף מודיעין והפעלת סוכנים. DIA – סוכנות איסוף המודיעין של צבא ארצות הברית NSA – סוכנות ביון האחראית על מודיעין אותות (SIGINT) ויירוט תקשורת. FBI – המשטרה הפדרלית ושירות הביטחון הפנימי של ארצות הברית, המשמשת כסוכנות ביון פנימית וזרוע מבצעת כאשר יש צורך במניעת טרור וסיכול ריגול. DI - סוכנות הביון הצבאית MI5 – סוכנות הביון הפנימית (ריגול נגדי). MI6 – סוכנות הביון החיצונית. GCHQ – סוכנות הסיגינט הבריטית פס"ב – שירות הביטחון הפנימי. סו"ר – שירות המודיעין החיצוני. גר"ו – שירות המודיעין הצבאי. שירות האבטחה הפדרלי – אחראי על אבטחת אישים בכירים לרבות הקרמלין. ק.ג.ב. – שירות הביטחון הסובייטי, שריכז בידיו את ענייני הפנים והחוץ. VEVAK – משרד המודיעין. מטה המודיעין של משרד ההגנה ראו גם מודיעין קרבי מודיעין משטרתי מודיעין נגד טרור מודיעין טכנולוגי מודיעין עסקי קהילת המודיעין הישראלית לקריאה נוספת משה יגר, פיתוח תחושת מודיעין שדה, מערכות, גיליון 427-728, עמ' 72, תל אביב 10-2009 אהרן זאבי-פרקש ודב תמרי, ואיך נדע? מודיעין / מבצעים / מדינאות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011. יצחק בן ישראל, הפילוסופיה של המודיעין, סדרת "אוניברסיטה משודרת", 1999 יעקב עמידרור, מודיעין - הלכה למעשה, סדרת "אוניברסיטה משודרת", 2006 אפרים לפיד, לוחמי הסתר, המודיעין הישראלי, מבט מבפנים, הוצאת ידיעות ספרים, 2017 אהד לסלוי, המדינאי ואיש המודיעין, הוצאת מודן, 2021. ריצ'רדס ג' הוייר הבן, הפסיכולוגיה של המחקר המודיעיני, מערכות, 2005. קישורים חיצוניים מילון מונחי מודיעין, באתר המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים המרכז למורשת המודיעין המקהל - קבוצת למידה אודות חשיבה מערכתית במודיעין (מאמר תגובה) המודיעין במלחמת ששת הימים- אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון הערות שוליים * קטגוריה:ביון

רפובליקת וויימאר

REDIRECT רפובליקת ויימאר

תקופת ההשכלה

אריסטו

אֲרִיסְטוֹ (ביוונית: Ἀριστοτέλης, אֲרִיסְטוֹטֶ֫לֶס 384 לפנה"ס, סטאגירה – 322 לפנה"ס, כלקיס) היה פילוסוף ואיש אשכולות בן יוון העתיקה. אריסטו חקר וכתב במגוון תחומים שאין לו מקבילה בהיקפו בתולדות האנושות. הוא היה מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה ומאבות הפילוסופיה המערבית. משנתו של אריסטו עסקה במטאפיזיקה, פיזיקה, בלשנות, פילוסופיה של המוסר (אתיקה), פוליטיקה, שירה, מחזאות, פסיכולוגיה, לוגיקה, כלכלה, פילוסופיה של המדע, ביולוגיה ועוד. צורת השם המקובלת בעברית "אריסטו" באה מהשם שהיה מקובל בימי הביניים בשפה הערבית "أَرِسْطُو", שהוא קיצור לשמו האמיתי Ἀριστοτέλης. קורות חייו ממוזער|250px|תבליט המתאר דיאלוג בין אפלטון ואריסטו, מאת לוקה דלה רוביה|טקסט= אריסטוטלס נולד ב שבחצי האי כלקידיקי בשנת 384 לפנה"ס. עיר הולדתו נכבשה על ידי פיליפוס השני בשנת 348 לפנה"ס ונהרסה, אך כאות הוקרה לאריסטו וכחלק משכרו שיקם אותה פיליפוס בהמשך חייו. אביו, ניקומכוס, היה רופא החצר של מלך מוקדון, אמינטס השלישי, וממנו קיבל, ככל הנראה, את ידיעותיו הראשונות בתחום הביולוגיה. בגיל עשר התייתם ממנו והושם בחזקת דודו, פרוקסנוס. בגיל 17 הגיע לאתונה והיה לתלמיד באקדמיה של אפלטון, בה נשאר כתלמיד וכמורה במשך 20 שנה. עם מותו של אפלטון, ציפה לרשת את מקומו בניהול האקדמיה, אולם התפקיד ניתן תחת זאת לאחיינו של אפלטון, ספאוסיפוס. לאחר מכן עזב את אתונה, ועבר לאסיה הקטנה. בשנת 343 לפנה"ס נשכר על ידי מלך מוקדון, פיליפוס השני, כדי לשמש מורה לבנו, אלכסנדר. אריסטו היה מורהו של אלכסנדר במשך שלוש שנים, אך המשיך את הקשר עמו גם אחרי שתקופת הלימוד הסתיימה. בשנת 335 לפנה"ס שב אריסטו לאתונה, וייסד בה מוסד למחקר ולהוראה בליקיאון. בתקופה זו חיבר את רוב כתביו. בדומה לאפלטון, חיבר גם הוא דיאלוגים ספרותיים, אבל אלו לא השתמרו. כתביו שהשתמרו הם חיבורים לא מסוגננים, שלא יועדו לפרסום. בשנת 323 לפנה"ס, עם מותו של אלכסנדר, גברה באתונה העוינות כלפי מוקדון ובשל קרבתו לבית המלוכה המקדוני הועלתה נגד אריסטו אשמת כפירה. הוא נמלט מאתונה ועבר לגור בכלקיס – לדבריו, משום שלא רצה שהאתונאים יחטאו פעם נוספת נגד הפילוסופיה (הפעמים הקודמות היו הוצאתו להורג של סוקרטס והגלייתו של אנקסגורס) – ושם נפטר כשנה לאחר מכן. את מקומו בניהול הליקיאון ירש תלמידו, תאופרסטוס. משנתו מטאפיזיקה המילה "מטאפיזיקה" לקוחה מהשם שנתנו לחיבור הספרנים באלכסנדריה - τὰ μετὰ τὰ φυσικά, "הבאות אחרי הפיזיקה". הכותרת נועדה להתייחס למקומם של הכתבים בסדר הלימוד, אחרי ספרי "הפיזיקה". בספרים אלה אריסטו עסוק בשאלה מהו ה"יש באשר הוא יש". אריסטו דחה את תורת הצורות של אפלטון, וראה בקיום הדבר המסוים (ביוונית τόδε τι, מילולית "איזה משהו", או הדבר הזה) את הקיום הממשי. בתוך אותו דבר-זה, שמתאפיין בקיום (ουσία, בלטינית: Substantia - מושג מפתח לפילוסופיה שתבוא אחריו), מפריד אריסטו בין חומר - מה שממנו הדבר הזה עשוי - וצורה - שאפשר לאפיין, תוך הפשטה, בתור המתכונת בה החומר פועל. הוא טוען כי דברים קיימים מתוקף ארבע סיבות שהן למעשה ארבעה סוגים של הסברים (רעיון מרכזי גם ל"פיזיקה"); הסיבה החומרית עונה על השאלה "ממה הדבר עשוי", והיא מתייחסת הן לחומר הפיזי שממנו מורכב הדבר והן לחלקים שמהם הוא עשוי. הסיבה החומרית של פסל אדם הבנוי מארד הוא הארד וגם החלקים של הפסל - ראש, יד, עיניים וכו'; הסיבה הצורנית עונה על השאלה "מה זה להיות הדבר הזה" והיא מתייחסת הן לתבנית לפיה מעוצב החומר והן לפעולה שלו בעולם. הצורה של פסל הארד היא היותו-פסל - אך גם התבנית הספציפית, שדרכה הוא מדמה אדם. באותו אופן הצורה של כיסא היא גם התבנית שלו - המכלול שעושה אותו בעל ארבע רגליים, מושב ומשענת - וגם היותו חפץ שיושבים עליו; הסיבה הפועלת עונה על השאלה "מי יצר את הדבר" ומתייחס למי שהביא אותו לידי קיום. הסיבה הפועלת של הבית היא הבנאי; הסיבה התכליתית עונה על השאלה "לאיזו מטרה משמש הדבר" ומתייחסת למטרה שלשמה הוא קיים. הכיסא קיים כדי שישבו עליו ולכן זו תכליתו. במסגרת ספרו השנים־עשר העוסק במטאפיזיקה, "למדא", עסק אריסטו במושג האלוהות, ולטענותיו נודעה השפעה ארוכה על הפילוסופיה בימי הביניים. טען בין השאר כי האל הוא הסיבה הראשונה של הבריאה, שהוא לא פועל בעולם כסיבה צורנית, ושהעולם עצמו לא נברא אלא היה ועודו נצחי. אתיקה אריסטו סבור שאנחנו בוחרים בכל פעולה לשם תכלית, או מטרה. אנו מועדים לבחור במטרה זו או אחרת לשם עוד מטרה, וכך עד שנגיע למטרה סופית, שרצויה על ידינו לשמה. מטרה זו הוא מזהה עם השגת הטוב המעשי, אותו אריסטו מכנה "אושר" (ευδαιμονία). האושר (אודימוניה) מושג על ידי הגשמה של האדם את התכלית האנושית, אך לפי אריסטו קיימות שתי תכליות לאדם, האחת שיגשים עצמו כיצור תבוני וינהל את חיי העיון המתמקדים במחקר ופילוסופיה, והשניה היא לשמש כאזרח טוב, משום שהמבנה החברתי המאפיין את האדם הוא הפוליס ["מי שלא חי בפוליס הוא או אל או אדם"] ומכאן האזרחות הטובה כלומר החיים על פי המידה הטובה, היא אידיאל אנושי שונה ומשלים את האידיאל הראשון ושניהם יכולים להוביל את האדם לאושר, חלק מהמידות הטובות שכליות (נוגעות לשימוש בתבונה) וחלק מעשיות (מבוססות על רגש). את המידות הטובות המעשיות, המרכזיות יותר לאתיקה, ראה כשמירה על איזון בין שתי נטיות רגשיות קיצוניות - למשל, את האומץ כאיזון בין חיפזון לפחדנות. לכן, תכופות נאמר שדגל ב"שביל הזהב" (דרך האמצע). פוליטיקה הגותו המדינית של אריסטו מרוכזת בספרו "הפוליטיקה". עיקר מרצו של אריסטו מוקדש לשאלת המשטר (πολιτεία) של מדינה; מחקריו מבוססים על תולדותיהן וניסיונן הפוליטי של ערי-מדינה יווניות כמו אתונה, ספרטה וכו". אריסטו מתאר את הפוליס כשותפות טבעית, המכוונת אל הטוב העליון.אריסטו, פוליטיקה, 1, 1252א', 1253א'-24, 7 בעיניו, שותפות זו היא פרי התפתחות טבעית של שתי השותפויות הטבעיות האחרות, הקטנות ממנה. השותפות הבסיסית ביותר, על-פי אריסטו, כפי שנבראה על-ידי הטבע ("התהוותה מבראשית"), היא משק-הבית. משק-הבית כולל, בראייתו, שלושה צמדים: הראשון – בין גבר ואישה; השני – בין האב וילדיו; והשלישי – בין אדון ועבדיו. תכליתו של משק-הבית הוא לספק רק את הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. הצימוד בין גבר ואישה נועד להעמדת צאצאים, והם אינם יכולים להתקיים זה בלא זה. השותפות השנייה בגודלה על פי אריסטו היא הכפר, שמתפתח כשותפות בין מספר משקי-בית, ומסוגל לספק לאדם צרכים אחרים, שמשק הבית לא מסוגל לספק. כאן מדובר על שמירת הקיום המשותף של הכפר, דרך הגנה, מסחר ואספקת צורכי מזון. אריסטו מדמה את הכפר למושבה של משק-הבית היחיד, שמקים אותו כמעין התרחבות שלו עצמו. גם הכפר מהווה שותפות טבעית, מעצם היותו מורכב ממשקי-בית, שהם בעצם שותפות טבעית. השותפות העליונה מכל היא הפוליס, שנוצרת מאיחוד של מספר כפרים. בדומה לכפר, הפוליס היא גם כן ישות טבעית, כיוון שהיא מורכבת משותפויות טבעיות אחרות הקטנות ממנה. בנוסף, בהגותו של אריסטו כל דבר בטבע הוא בעל תכלית (telos), שהיא מימוש צורתו. עבור אריסטו, הפוליס צומחת מתוך הכפר כדי לספק לאדם את כל צרכיו, וכך למעשה מגשימה את מטרתה: הבטחת חיי האושר של אזרחיה. בנוסף, אריסטו טוען כי האדם שייך לפוליס מעצם טבעו (במילותיו: בעל חיים השייך לפוליס, מה שמתורגם לעיתים כ"חיה פוליטית"; politikon zoon). מבחינת אריסטו, לא ייתכן שאדם אינו שייך לפוליס כי הדבר הופך אותו ליצור נקלה (בהמה) או יצור נעלה מאדם (אל). אריסטו מזהה שש צורות כלליות של משטרים, המבוססות על גודלו של הגורם בעל השררה בקהילה - אדם יחיד, מיעוט או רוב; כל גודל מניב שני משטרים, אחד חיובי ואחד שלילי. המשטרים החיוביים נקראים מונרכיה (יחיד), אריסטוקרטיה (מיעוט), ופוליטיאה (רוב, "פוליטיאה" היא השם ל"משטר" ביוונית) אלה מתאפיינים כחיוביים בכך שבעלי השררה מנצלים את שלטונם לטובת הכלל. השליליים נקראים טיראניה (יחיד), אוליגרכיה (מיעוט) ודמוקרטיה (רוב); באלו, בעלי השררה שולטים לטובת עצמם, על חשבון השאר. כך, למשל, סבור אריסטו שדמוקרטיה היא משטר גרוע מפני שבה העם שולט לטובת עצמו, ולא לטובת הכלל. הספר עוסק בעוד מגוון רחב של סוגיות: מקורותיה של המדינה, כלכלת בית, מלחמות אזרחים וחינוך. בספרו "הפוליטיקה" הוא גם מתייחס לעריצות. אריסטו כותב שמטרת העריץ היא לשמור על שלטונו ומתאר את שיטות השליטה שיאפשרו לו להשיג את מטרתו- 1. העריץ צריך לשאוף שנתיניו יהיו עניים כדי שלא יהיה להם זמן למזימות. 2. על העריץ למנוע רכישת השכלה כי היא אזור גידול למחשבה חופשית ולביטחון עצמי. 3. עליו לפעול כדי לפורר את החברה מבפנים, למנוע התוודעות של אנשים איש לרעהו כיוון שהדבר מחזק אמון הדדי ויכול להוביל להתאגדות ופעולה נגד השלטון. 4. הוא ממליץ לעריץ על ליבוי "ריב ומדון" וסכסוך בין אדם לחברו ובין אדם פשוט לבין נכבד ועשיר 5. עליו להבטיח שישררו תנאים שלא יאפשרו לאזרחים להוציא לפועל דבר נגדו, לדוגמה על ידי הקמת ארגון משטרתי שירגל אחרי אזרחים. 6.עליו לצאת לעיתים למלחמה כוון שמצב זה הוא כפעולת מכבש הפועל בכוח על תודעת ההמונים, ומבטיחה שהנתינים יהיו עסוקים ויידרשו תמיד למנהיג. 7. עליו להימנע מלתת אמון בקרובים לו. 8. עליו לכבד את האלים ולקיים פולחנים דתיים, לא משום אמונתו בהם אלא כי ההמונים מאמינים בהם ולכן יתבטלו אל מול הימצאות האלים לימינו. פואטיקה בחיבורו "הפואטיקה", אריסטו מנסה לנתח את העקרונות על-פיהם בנויה השירה והמחזאות, ובעיקר מתמקד בטרגדיה. בחיבור זה עוסק במבנה, בביצוע ובהשפעתה הרגשית של הדרמה. ביחס למבנה עוסק בהבחנה בין סוגות, ביסודות הנרטיב הדרמטי, מושג התפנית הספרותית (περιπατεία), אפיון הדמות ועוד; ביחס לביצוע, עוסק בדיקציה ובנגינה (שליוותה את הדרמה ביוון העתיקה;) אשר להשפעה רגשית, הוא מצביע על תכלית הטרגדיה כפורקן רגשי באמצעות פחד וחמלה. פורקן זה מכנה אריסטו "טיהור", או ביוונית "קתרזיס" (κάθαρσις). לפואטיקה נודעה השפעה מכרעת על האסתטיקה בעולם המערבי מאז הריניסאנס, בפרט עבור אמנים ומבקרים קלאסיציסטים. החיבור היה מוכר אף בארצות המזרח הקרוב, בהם אף נכתבו עליהם פירושים. לוגיקה חיבוריו של אריסטו על הלוגיקה מאוגדים באופן מסורתי בתור חטיבה אחת, אותה כינו תלמידיו "אורגנון", שפירושו "כלי" ביוונית. מטפורית, האורגנון נועד לשמש ככלי לתיקון המחשבה. אריסטו פיתח גם את תורת הסילוגיזם, ועקרונות יסודיים אחרים בלוגיקה הבלתי-פורמלית. בין השאר, ניסח שלושה חוקי יסוד בלוגיקה: חוק הסתירה: שתי טענות סותרות לא יכולות להיות אמיתיות באותו זמן ומאותה בחינה. לדוגמה: "יורד עכשיו גשם ביפו" ו"לא יורד עכשיו גשם ביפו" לא יכולות להיות שתיהן אמיתיות ביחד. כלל השלישי הנמנע: כל טענה היא בהכרח אמיתית או שקרית, ואין אפשרות שלישית. לא תימצא טענה שאיננה שקרית ואיננה אמיתית. לכן "או שיורד גשם או שלא יורד גשם" נכונה בהכרח כיוון שאחת מהחלופות חייבת להיות נכונה. חוק הזהות: כל דבר זהה לעצמו. מדע / פיזיקה ואסטרונומיה אריסטו עסק רבות גם במחקר מדעי, וכתב על ביולוגיה ואנטומיה של בעלי-חיים שונים, ותאוריות בתחום הפיזיקה, האסטרונומיה והקוסמולוגיה. החלוקה שהציע אריסטו לתחומי המדע עדיין שרירה בחלקה - אנחנו עדיין מחלקים בין פיזיקה, אסטרונומיה, מכניקה או פסיכולוגיה על פי הבסיס שהניח. לצד אימוץ של מערכת הכוכבים התלמאית, תמיכתו ב עשתה רבות כדי להפכו לתורה השלטת באסטרונומיה עד לתקופתם של קופרניקוס וגלילאו. גם בתחומים מדעיים אחרים, אפשר לומר שמימי הביניים עד תחילת העת החדשה שלטו בכיפה תאוריות אריסטוטליות ובתר-אריסטוטליות. בתחום הקוסמולוגיה אריסטו האמין שבנוסף על ארבעת היסודות שהיה נהוג בתקופתו להאמין בהם: אש, מים, אדמה, אוויר, קיים יסוד חמישי בשם אתר, ממנו עשויים גרמי השמיים. באופן סכימאטי, הוא חילק את הקוסמוס כולו למערך של גלגלים - עשויים אתר - שמסתובבים סביב כדור הארץ - מודל גאוצנטרי של מערכת השמש. תחת הגלגל הקרוב ביותר לכדור הארץ - הגלגל הירחי - הוא הסביר כי קיימים עצמים המורכבים מארבעת היסודות. אלה נעים (בכפוף להרכב השונה של היסודות שמאפיין כל סוג של עצם, ולתנועת הגלגלים, שמשפיעה גם היא על המתרחש תחתיהם) מכורח "תנועה טבעית" לכל יסוד: האש והאוויר נעים מעלה, המים והאדמה מטה. ספרי "הפיזיקה" מכסים רבים מאותם נושאים בהם עוסקת הפיזיקה בת-זמננו: נושאם המרכזי הוא התנועה של עצמים טבעיים, להבדיל מעצמים מעשי ידי אדם. בעקבות חקירה של תנועת עצמים טבעיים נדרש גם לבירור מושגי המקום והזמן. גם עוסק בהם בהרחבה בסוגיות הצורה והחומר, שיידונו מאוחר יותר במטאפיזיקה. תזה מוכרת אחת מ'הפיזיקה" הוא התנועה הטבעית, לפיה עצמים טבעיים נעים ע"פ תנועה שייחד להם טבעם - רעיון מרכזי גם לקוסמולוגיה שלו. ביולוגיה כתביו הרבים של אריסטו בנושאי ביולוגיה עדיין נחשבים כיסוד מוסדי של המחקר ביולוגי, אף על פי שפרטים רבים הופרכו על ידי המחקר המודרני. אחדים מחיבורים אלה מתאפיינים בגישה אמפירית ודיווחית, נטולת פרשנויות. אחרים עוסקים בתאוריה, כמו שאלת מהותם של בעלי חיים ככאלה, מהותם של איברי בעלי חיים, או מהם עקרונות הטקסונומיה. אריסטו היה ההיסטוריון הטבעי הקדום ביותר שעבודתו נשתמרה בכל פרט אמיתי. כתביו על ביולוגיה נבעו ממחקריו על תולדות הטבע באי לסבוס ובסביבתו, ושרדו בצורה של ארבעה ספרים, הידועים בדרך כלל בשמותיהם הלטיניים, De anima (על הנשמה ), Historia animalium (תולדות בעלי החיים ), De generatione animalium (דור החיות ), ו־De partibus animalium (על חלקי החיות ). יצירותיו של אריסטו מכילות תצפיות מדויקות, המותאמות לתיאוריות שלו על מנגנוני הגוף. עם זאת, עבור צ'ארלס סינגר, "אין דבר מדהים יותר מהמאמצים [של אריסטו] [להציג] את היחסים של יצורים חיים כ־scala naturae."scala naturae זו, המתוארת ב־Historia animalium, סיווגה אורגניזמים ביחס ל"סולם חיים" היררכי אך סטטי או "שרשרת גדולה של הוויה", והציבה אותם בהתאם למורכבות המבנה והתפקוד שלהם, עם אורגניזמים שהראו יותר חיוניות ויכולת תנועה מתוארים כ"אורגניזמים גבוהים יותר". אריסטו האמין שתכונות של אורגניזמים חיים הראו בבירור שיש להם מה שהוא כינה סיבה סופית , כלומר שצורתם מתאימה לתפקודם. הוא דחה במפורש את השקפתו של אמפדוקלס לפיה יצורים חיים עשויים להיות שמקורם במקרה. באופן זה אריסטו הצטרף לאפלטון שקידם את האמונה במהותיות, המכונה גם תאוריית הצורות , דבר המהווה התרחקות מתאוריות שהובילו להתפתחות התאוריה האבולוצוניות. חטיבה בולטת אחת במחקריו היא החיבור 'על הנפש". בניגוד לאפלטון, אריסטו סבור שהנפש ראויה להיבחן בכלים ביולוגיים. אריסטו ראה את הנפש כצורתו של גוף חי, וככזו גם כתבנית פעולתו. הוא מונה שלושה סוגי נפשות: הנפש הנזונה, החשה והתבונית. בראשונה ניחנים גופים חיים המסוגלים להזין את עצמם בלבד, ואלו צמחים. בשנייה ניחנים גופים שגם מסוגלים לחוש, ואלו החיות. בשלישית ניחנים בני אדם וגרמי השמיים, שמשתמשים בתבונה. שם עוסק בהרחבה גם בשאלות ההכרה והחישה. אריסטו האמין בתאוריית הבריאה הספונטנית כלומר יצורים פשוטים נוצרים מחומר דומם, למשל חרקים נוצרים מאדמה רקובה או צואה וצפרדעים ממים וחום. מורשתו השפעתו של אריסטו על הפילוסופיה הייתה עצומה, והוא נחשב אחד מהפילוסופים החשובים ביותר בכל הזמנים. בעת העתיקה הייתה האסכולה הפריפטטית אותה הקים מבין שלוש המשפיעות, וכתביו השפיעו עמוקות גם על הנאו-פלטוניזם. בימי הביניים, היה הפילוסוף היווני הראשי שכתביו השתמרו ונקראו ברחבי העולם המערבי והמזרח-תיכוני (במעצמות הנוצריות במערב, המוסלמיות במזרח, וביזנטיון ביניהן.) כה רבה הייתה ההערכה אליו, עד שכונה בפשטות "הפילוסוף", ללא צורך לפרט למי הכוונה. הרי אריסטוטל בארץ גרהאם שבאנטארקטיקה נקראים על שמו (ההגייה האנגלית של שמו). גם אוניברסיטת אריסטו בסלוניקי נקראת על שמו. השפעת אריסטו ביהדות כאמור, גם הפילוסופים היהודים למדו את דברי אריסטו והושפעו ממנו. אריסטו זכה להתייחסות נרחבת בספרי הפילוסופיה היהודית. גדולי הפילוסופים היהודיים למדו את תורתו ושיבחו אותו מאוד. רבי יצחק עראמה, למשל, מצטט פעמים רבות בספריו את דבריו של אריסטו ומכנהו בתואר "ראש הפילוסופים", וכך גם רבים מגדולי הוגי היהדות בספרד וסביבותיה. בימי הביניים תרגמו יהודים לעברית חיבורים שונים של אריסטו (לדוגמה: "על הנפש" בתרגומו של זרחיה חן), וכן תרגמו ופירשו גם כמה מפירושיו של אבן רושד על כתביו של אריסטו. הרמב"ם הקדיש לאריסטו התייחסות נכבדת ורחבה בכתביו, והחשיבו ליחיד שממנו ניתן ללמוד בכל מה שקשור לעניינים ש"מתחת לירח", כלומר לענייני העולם הגשמי. במכתב שכתב לרבי שמואל אבן תבון, המתרגם הראשון של הספר מורה הנבוכים, כותב הרמב"ם: "דעת אריסטו היא תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלהי עד שישיגו אל מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה". ובמורה נבוכים עצמו מכנה אותו "ראש הפילוסופים", ודן בדעותיו באריכות. המהר"ל מפראג עושה שימוש רב במונחים הפילוסופיים של אריסטו, וכך גם רבים מחכמי הקבלה היהודיים. אף מתנגדיה של הפילוסופיה היוונית מקרב היהודים, ראו באריסטו מטרה מרכזית לחיציהם. לפי טענה שהייתה פופולרית בימי הביניים, אך אינה מבוססת, אריסטו למד את תורתו מחכמי היהודים הקדמונים. בספר שלשלת הקבלה מובאת שמועה כי בקהיר נמצא ספר שחיבר אריסטו בסוף ימיו, בו הוא חזר בו מכל דעותיו הקודמות (בנוגע לבריאת העולם, הישארות הנפש, השגחה פרטית וכו') לאחר ש"השמעוני" (הכוונה כנראה לשמעון הצדיק) הוכיח לו אחרת, ושבסוף הספר מופיע "כתב" (אותו מביא "שלשלת הקבלה" בשלמותו) ששלח אריסטו לתלמידו אלכסנדר מוקדון, בו אריסטו מסביר כי הוא חזר בו מכל מה שכתב בעבר לאחר שהתווכח עם "חכם מחכמי ישראל", אימץ את האמונה היהודית, ושאילו היה יכול לקבץ את כל ספריו אשר הופצו ברחבי העולם היה "שורפם באש בל יישאר אחד". עם זאת, מדובר בכתב מזויף שאינו של אריסטו, המכיל אמרה של סוקרטס שאינה מיוחסת ליהדות. מכל מקום, אריסטו אכן הכיר את היהודים, כדבריו לתלמידו, קליארכוס, המצוטטים אצל יוספוס פלביוס: כתבי אריסטו מספור בקר מספור בקר היא השיטה המקובלת בהפנייה לכתבי אריסטו. בטבלה הבאה, חיבורים שמקורייתם מוטלת בספק מסומנים ב-"*". יצירות שכיום אינן מיוחסות לאריסטו מסומנות בקו חוצה. +ענףמספורשם החיבורשם בלטיניתלוגיקה (אורגנון)1aהקטגוריותCategoriae16aעל הפירושDe Interpretatione24aהאנליטיקה שמלכתחילהAnalytica Priora71aהאנליטיקה שבדיעבדAnalytica Posteriora100aטופיקהTopica164aהתנצחויות סופיסטיותDe Sophisticis Elenchisפיזיקה (פילוסופיה טבעית)184aפיזיקהPhysica268aעל השמייםDe Caelo314aעל התהוות וכיליוןDe Generatione et Corruptione338aמטאורולוגיהMeteorologica391aעל היקוםDe Mundo402aעל הנפשDe AnimaParva Naturalia (מסכת הפיזיקה הקטנה)436aעל חישה ומושאי חישהDe Sensu et Sensibilibus449bעל הזיכרוןDe Memoria et Reminiscentia453bעל השינהDe Somno et Vigilia458aעל החלומותDe Insomniis462bעל נבואה בשינהDe Divinatione per Somnum464bעל אורך וקוצר החייםDe Longitudine et Brevitate Vitae467bעל נעורים, זקנה, חיים ומוות, ונשימהDe Juventute et Senectute, De Vita et Morte, De Respiratione481aעל נשימהDe Spiritu486aהיסטורית בעלי החייםHistoria Animalium639aחלקי בעלי החייםDe Partibus Animalium698aתנועת בעלי החייםDe Motu Animalium704aהתקדמות בעלי החייםDe Incessu Animalium715aרביית בעלי החייםDe Generatione Animalium791aעל הצבעיםDe Coloribus800aעל דברים נשמעיםDe audibilibus805aפיזיוגנומוניקהPhysiognomonica815aעל הצמחיםDe Plantis830aעל דברים נשמעים מופלאיםDe mirabilibus auscultationibus847aמכניקהMechanica859a*בעיותProblemata*968aעל קווים אינדיבידואליםDe Lineis Insecabilibus973aהמצבים והשמות של הרוחVentorum Situs974aעל מליסוס, קסנופנס וגורגיאסDe Melisso, Xenophane, Gorgiaמטאפיזיקה980aמטאפיזיקהMetaphysicaאתיקה ופוליטיקה1094aאתיקה ניקומכיתEthica Nicomachea1181a*האתיקה הגדולהMagna Moralia*1214aאתיקה אודמיתEthica Eudemia1249aהמידותDe Virtutibus et Vitiis Libellus1252aפוליטיקהPolitica1343a*אקונומיקהOeconomica*רטוריקה ופואטיקה1354aרטוריקהArs Rhetorica1420aרטוריקה לאלכסנדרRhetorica ad Alexandrum1447aפואטיקהArs Poetica ישנן יצירות שמיוחסות לאריסטו וששרדו באופן פרמגנטרי בלבד, בתור ציטוטים בכתביהם של הוגים אחרים. חיבור כזה למשל הוא על האידיאות. כתביו בתרגום עברי מודרני ספרים עיקריים אחדים של אריסטו ראו אור בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" של הוצאת מאגנס. רובם הודפסו במהדורות חוזרות, וחלקם תוקנו ושופרו במהדורות חדשות. המטפיזיקה - ספר א, תרגם חיים יהודה רות, עיבד שמואל שקולניקוב, הוצאת מאגנס, תשנ"ב. המטפיזיקה - ספר דלתא, תרגמו מרסל דיבואה ואביטל וולמן, הוצאת מאגנס, תשנ"ח. מטאפיזיקה - ספרים ז-ט, תרגמו חנה רוזן וחיים רוזן, הוצאת מאגנס, תשכ"ו. המטפיזיקה - ספר יא, תרגם חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס, תרצ"ד. המידות, ספרים א' וב', תרגם חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס, תש"ג. אתיקה: מהדורת ניקומאכוס, תרגם יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל"ג. האתיקה הניקומאכית, תרגמה נאוה גוטרמן, הוצאת מפעל השכפול תל אביב תשכ"ז / 1967. על הנפש, תרגם והוסיף מבוא והערות - מנחם לוז, הערות ופירושים - אהרן בן-זאב, הוצאת סמינר אורנים, 1989. הפוליטיקה, תרגם חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס, תרצ"ו. (ספרים א-ב, מתוך שמונה ספרים) פואטיקה, תרגום, מבוא והערות - מרדכי הַק, מחברות לספרות, תש"ז. פואטיקה, תרגום, מבוא והערות - שרה הלפרין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977. פואטיקה, תרגום, מבוא, הערות ומאמר סיכום - יואב רינון, הוצאת מאגנס, תשס"ג. מבחר מן החיבורים בביולוגיה, ליקט והוסיף מבוא - יעקב לורך, תרגם מיוונית והוסיף הערות - נמרוד ברי, הוצאת מאגנס, תשל"ד, 1974. מדינת האתונאים, תרגום ומבוא - דוד אשרי, הוצאת מאגנס, תשכ"ז. (ייחוסו של חיבור זה לאריסטו מוטל בספק) פיזיקה א-ב, תרגם והוסיף מבוא והערות - יהודה לנדא, הוצאת מאגנס, תשס"ו. רטוריקה, תרגם והוסיף מבוא והערות - גבריאל צורן, ספרית פועלים, 2002. פוליטיקה, ספרים א, ב, ג, תרגמה מיוונית: נורית קרשון, עריכה מדעית: רחל צלניק-אברמוביץ, הוצאת רסלינג, 2009. קטגוריות, תרגם והוסיף מבוא והערות - גבריאל צורן, הוצאת רסלינג, 2019. על הפירוש, תרגם והוסיף מבוא והערות - גבריאל צורן, הוצאת רסלינג, 2021. ראו גם השביט הגדול של 371 לפני הספירה לקריאה נוספת שמואל שקולניקוב ואלעזר וינריב, פילוסופיה יוונית: אריסטו, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998. זאב בכלר, פילוסופיית המדע של אריסטו, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1992. יהודה לנדא, השתוקקות החומר לצורה במחשבת אריסטו, הוצאת אוניברסיטת תל אביב - הפקולטה למדעי הרוח, 1972. יהודה לנדא, מבוא למטפיזיקה ולפילוסופיית הטבע של אריסטו, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1988. קנת מק'ליש, אריסטו, סדרת הפילוסופים הגדולים, תרגם אמיר צוקרמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001. שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, הוצאת ספרית הפועלים, 1966 חיים יהודה רות, מורה דרך בפילוסופיה היונית, הוצאת ראובן מס, 1969 בצלאל בר כוכבא, אריסטו, היהודי המלומד, וה'קלנים' ההודים, תרביץ, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, כרך סז, חוברת ד, תמוז-אלול תשנ"ח, עמ' 435–481. שמחה בונם אורבאך, עמודי המחשבה הישראלית, חלק ג: משנתו הפילוסופית של רבי חסדאי קרשקש David Ross, Aristotle. Methuen &co. Reprinted 1971 קישורים חיצוניים אריסטו: חייו תורתו ויצירתו, מעובד על פי "אנציקלופדיה אוצר ישראל" לי"ד איזנשטיין, אתר דעת; תרגומי יצירותיו: פוליטיקה, ספר א'; תרגם שמעון בוזגלו, 2002, באתר של בוזגלו הערות שוליים * קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:פילוסופים יוונים קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה קטגוריה:פילוסופים של המוסר קטגוריה:לוגיקנים קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית קטגוריה:חוקרי רטוריקה קטגוריה:חשיבה ביקורתית קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס

ננס לבן

שמאל|ממוזער|250px|תמונה מטלסקופ החלל האבל של Sirius A ו-Sirius B. Siruis B הננס הלבן, נראה כנקודה חלשה (יחסית) מתחת ומשמאל ל-Sirius A הזוהר. ננס לבן הוא גרם שמיים המהווה את השלב האחרון במחזור החיים של כוכב הסדרה הראשית בעל מסה קטנה או בינונית. תאורטית, בעתיד הרחוק מאוד ננס לבן צפוי להתקרר לננס שחור, אך היקום צעיר מכדי ששינוי זה יתרחש. היווצרות ככלל, מקור האנרגיה של כוכב הוא בהיתוך גרעיני שמתבצע בליבתו. בהיתוך זה אטומים של יסוד קל, לדוגמה מימן, מתמזגים ויוצרים יסוד מסיבי יותר. התהליך כרוך בשחרור כמות גדולה של אנרגיה. לאחר שמלאי המימן שבכוכב הותך להליום, הכוכב גדל לענק אדום שבו מתבצע היתוך תרמו-גרעיני מהליום לפחמן ולחמצן. אם מסת הענק האדום נמוכה מכדי לאפשר היתוך גרעיני של פחמן, תיווצר במרכזו ליבת פחמן וחמצן. השכבות החיצוניות הקרות של הענק האדום ייצרו ערפילית פלנטרית. ליבת הענק האדום היא הננס הלבן. לכן, על פי רוב ננסים לבנים מורכבים מפחמן וחמצן. חלק קטן מהננסים הלבנים עשויים הליום, כתוצאה מאובדן מסה במערכות של כוכבים זוגיים. לעיתים הטמפרטורה בליבת הענק האדום מספיקה לשם התכת פחמן, אך לא לשם התכת ניאון. במקרים אלו נוצרת ליבת חמצן-ניאון-מגנזיום. היות שננס לבן הוא השלב האחרון בהתפתחותו של כוכב בעל מסה ממוצעת, כ-97% מכוכבי הסדרה הראשית, שאינם ננסים אדומים, שבגלקסיית שביל החלב יסיימו חייהם כננסים לבנים. טמפרטורה וכבידה הטמפרטורה הגבוהה בכוכבים לא גורמת רק לפליטת קרינה ואנרגיה מן הכוכב, אלא מונעת את קריסת החומר שבכוכב אל תוך ליבתו. החומר שמרכיב את הננס הלבן אינרטי, ולא עובר מיזוג תרמו-גרעיני. לננס הלבן אין כל מקור אנרגיה, ולכן הטמפרטורה שלו אינה מספיקה לשם איזון הקריסה הגרוויטציונית. לחלופין, הקריסה הגרוויטציונית של הכוכב מאוזנת על ידי לחץ הניוון של האלקטרונים. על כן, צפיפות הננס הלבן גבוהה ביותר, פי מיליון מצפיפותם של מים. משום שלחץ הניוון של האלקטרונים מוגבל בגודלו, לננסים לבנים תיתכן מסה מרבית מסוימת. המסה המרבית של ננס לבן שאינו מסתובב (תנועה סיבובית פועלת אף היא כנגד הקריסה הכבידתית) נקראת גבול צ'נדראסקאר – כ-1.44 מסות שמש. כאשר עוברת מסה נוספת אל ננס לבן (לרוב מכוכב שכן), הוא עשוי להתפוצץ בסופרנובה מסוג Ia. סוף של ננס לבן בשל הקריסה המהירה של הננס הלבן, הוא חם מאוד כשהוא נוצר, אך הוא מקרין בהדרגה אנרגיה ומתקרר. קרינה זו היא המקור לבהירותו העמומה. בחלוף הזמן, תדירות הקרינה תרד בהדרגה, עד אשר הוא ייעשה אפל. בשלב זה הננס הלבן יהיה לננס שחור. אך בשלב חיים זה של היקום, אפילו הננסים הלבנים העתיקים ביותר עדיין קורנים בטמפרטורה של כמה אלפי קלווין. לכן, ככל הנראה, לא קיימים ננסים שחורים כיום. גילוי הננס הלבן מערכת הכוכבים המשולשת של 40 ארידאני כוללת את כוכב הסדרה הראשית 40 ארידאני A, את הננס הלבן 40 ארידאני B, ואת הננס האדום 40 ארידאני C. הזוג 40 ארידאני B ו-C התגלה על ידי ויליאם הרשל ב-31 בינואר 1783. ב-1910 גילו הנרי נוריס ראסל, אדוארד צ'ארלס פיקרינג ווילמינה פלמינג כי חרף היותו כוכב עמום 40 ארידאני B שייך למחלקת הבהירות A, כלומר, הוא לבן. הסיווג הספקטרלי של 40 ארידאני B נקבע רשמית על ידי וולטר אדמס ב-1914. בן זוגו של סיריוס, סיריוס B, היה הננס הלבן השני שהתגלה. פרידריך בסל גילה כי הכוכב סיריוס משנה את מיקומו באופן מחזורי. התגלה שלסיריוס יש בן זוג קטן, אך בעל אותו סיווג ספקטרלי. הרכב ומבנה על אף שקיימים ננסים לבנים בתחום מסות רחב של 0.17-1.33 מסות שמש, למרבית הננסים הלבנים מסה של בין 0.5 ל-0.7 מסות שמש. לפי הערכות המבוססות על תצפיות, הרדיוס של ננסים לבנים נע בין 0.008 ל-0.02 רדיוסי שמש (לשם השוואה, רדיוס כדור הארץ הוא כ-0.009 רדיוסי שמש). לכן, מסת ננס לבן היא בקירוב כמסת השמש ונפח הקטן פי מיליון מנפח השמש. מכאן, שצפיפות הננס הלבן גבוהה פי מיליון מצפיפות השמש - כ-106 גרם לסנטימטר מעוקב. ננס לבן הוא אחד הגופים הדחוסים ביותר ביקום - אחרי חורים שחורים וכוכבי נייטרונים. זמן קצר לאחר גילוי הננסים הלבנים, נמצא כי יש להם צפיפות גדולה ביותר. ניתן להעריך את מסתו של כוכב, כאשר הוא נמצא במערכת של כוכב זוגי, על ידי מדידת שינויים מחזוריים בספקטרום הבליעה של המערכת. מדידה שכזו נעשתה ב-1910 במערכת הזוגית של הכוכבים סיריוס B וארידאני 40 B. נמצא כי מסתו של סיריוס B היא 0.94 מסות שמש (לפי הערכה מאוחרת יותר - 1.00 מסות שמש). משום שגופים חמים יותר פולטים קרינה רבה יותר מגופים קרים, ניתן להעריך את עוצמת הקרינה על פני הכוכב על ידי מדידת הספקטרום שלו. אם בנוסף לזאת ידוע המרחק אל הכוכב, ניתן להעריך אף את בהירותו המוחלטת של הכוכב. על ידי השוואה בין בהירותו המוחלטת לבהירות פני הכוכב, ניתן להעריך את רדיוסו. שיקולים אלו הובילו למסקנה שהצפיפות של סיריוס B וארידאני 40 B גבוהה ביותר. אסטרונומים באותה העת לא ידעו כיצד להסביר את התופעה. נמצא כי לארידאני 40 B צפיפות הגבוהה פי 25,000 מצפיפות השמש. ארתור אדינגטון חזה בשנת 1924, בהסתמך על תורת היחסות הכללית, כי צפיפויות מסדר גודל שכזה יובילו לכך שהאור מארידאני 40 B יוסח לאדום באופן גרוויטציוני. ההסחה לאדום בארידאני 40 B אכן נמדדה בשנת 1925 על ידי האסטרונום האמריקאי וולטר סידני אדמס. חומר מנוון צפיפויות מסדר גודל שכזה ייתכנו משום שננסים לבנים אינם עשויים אטומים הקשורים בקשר כימי, כי אם מפלזמה של גרעיני אטומים ואלקטרונים. לכן, משום שהחומר בננס הלבן אינו ארוז באטומים, הפרוטונים והנייטרונים יכולים לשכון בסמיכות, ללא הגבלה של רדיוס האורביטלים האטומיים. לעומת זאת, בחומר אטומי, האלקטרונים משכנים את רמות האנרגיה השונות, והגרעינים לא יכולים להיות סמוכים. אדינגטון תהה מה עתיד לקרות כשהפלזמה תתקרר, האטומים לא יהיו מיוננים (כלומר, האלקטרונים ישובו למסלוליהם במעטפת האטום) והחומר לכאורה יסתדר מחדש באטומים. את התעלומה הזו פתר רלף האוורד פאולר על ידי שימוש של מכניקת הקוונטים, בשנת 1926. משום שאלקטרונים (מהיותם פרמיונים) פועלים לפי עקרון האיסור של פאולי, שני אלקטרונים לא יכולים להיות באותו מצב קוונטי. לכן, האלקטרונים פועלים לפי התפלגות פרמי-דיראק, שפותחה אף היא בשנת 1926, במטרה לתאר את ההתפלגויות הסטטיסטיות של חלקיקים הפועלים לפי עקרון האיסור של פאולי - כלומר, פרמיונים. מכאן נובע שבאפס המוחלט לא כל האלקטרונים יוכלו לשכן את רמת האנרגיה הנמוכה ביותר. חלק מהאלקטרונים ישכנו את רמות האנרגיה הגבוהות יותר - מצב הקרוי "מנוון". לכן, ננס לבן יכול להתקרר לטמפרטורה של 0 קלווין, ועדיין החומר שבו ישכן רמות אנרגיה גבוהות יותר - כלומר, לאלקטרונים תהיה תמיד אנרגיה מסוימת. דחיסת החומר בננס לבן תוביל לעלייה במספר האלקטרונים ליחידת נפח. לפי עקרון האיסור של פאולי, האנרגיה הקינטית הממוצעת של האלקטרונים תעלה, וכך גם הלחץ. לחץ זה, הקרוי "לחץ ניוון של האלקטרונים" מונע את הקריסה הגרוויטציונית של הננס הלבן. לחץ זה תלוי בצפיפות האלקטרונים, ולא בטמפרטורה שלהם. לחץ הניוון של האלקטרונים הוביל למסקנה כי קיים חסם עליון למסתו של ננס לבן. רעיונות אלו הוצגו על ידי וילהלם אנדרסון (1929) ועל ידי אדמונד סטונר (1930). הערך הידוע כיום לגבול זה נמצא על ידי סוברהמניאן צ'נדראסקאר בשנת 1931 במאמרו "המסה המרבית של ננס לבן אידיאלי". צ'נדראסקאר מצא כי מסתו המרבית של ננס לבן לא מסתובב היא , כאשר מייצג את היחס בין המשקל האטומי הממוצע למספר האטומי הממוצע. בעת שצ'נדראסקאר פרסם את מאמרו, רווחה הדעה שכוכבים מורכבים מיסודות כבדים, שבהם הערך הממוצע הוא , ומכאן הוא קיבל כי הגבול למסת ננס לבן הוא 0.91 מסות שמש. כיום מקובל שננס לבן של פחמן-חמצן מורכב כמעט בלעדית מפחמן-12 ומחמצן-16. באיזוטופים אלו המספר האטומי הוא בדיוק מחצית מהמשקל האטומי, ולכן , ומכאן שהמסה המרבית היא 1.44 מסות שמש. גבול זה קרוי כיום גבול צ'נדראסקאר. על תגליות אלה זכה צ'נדראסקאר בשנת 1983, יחד עם ויליאם אלפרד פוֹלֶר, בפרס נובל לפיזיקה. אם מסתו של ננס לבן תעבור את גבול צ'נדראסקאר בו לא חלות ריאקציות מיזוג גרעיניות, אזי הלחץ שמפעילים האלקטרונים לא יאזן את כוח הכבידה, והננס יקרוס לכדי כוכב נייטרונים או לחור שחור. לעומת זאת, בננס לבן של פחמן-חמצן שאליו עוברת מסה מכוכב שכן תחול ראקציית מיזוג גרעינית, ותתרחש סופרנובה מסוג Ia במהלכה הננס הלבן יושמד, לפני הגעתו לגבול המסה. לננסים לבנים יש בהירות מוחלטת נמוכה, ולכן הם ממוקמים באזור נפרד בדיאגרמת HR, המראה את הקשר בין בהירות הכוכב לטמפרטורת פני השטח שלו. הקשר בין המסה לרדיוס ניתן לפתח באופן גס את הקשר בין המסה לרדיוס של ננס לבן, על ידי שימוש בשיקול של מינימום אנרגיה. ניתן להעריך את האנרגיה של ננס הלבן כסכום של האנרגיה הפוטנציאלית והאנרגיה הקינטית שלו. האנרגיה הפוטנציאלית הכבידתית ליחידת מסה בננס הלבן, Eg, תהיה מסדר הגודל של , כאשר G הוא קבוע הכבידה, M היא מסת הננס הלבן ו-R הוא רדיוסו. האנרגיה הקינטית ליחידת מסה בננס הלבן, Ek, מקורה בתנועת האלקטרונים כך שהיא תהיה מסדר הגודל של , כאשר p הוא התנע הממוצע האלקטרונים, m היא מסת האלקטרון, ו-N הוא מספר האלקטרונים ליחידת מסה. משום שהחומר בננס הלבן מנוון - כלומר הלחץ שבו נובע מקרבת הפרמיונים ומעקרון האיסור של פאולי, ניתן להעריך כי p הוא מסדר הגודל של האי-ודאות בתנע, Δp; כעת, לפי עקרון אי הוודאות, מכפלת אי-הוודאות במיקומו של חלקיק באי-הוודאות בתנע שלו גדולה מקבוע פלאנק המצומצם (ħ). אי-הוודאות במקום, Δx תהיה מסדר הגודל של המרחק הממוצע בין האלקטרונים - n-1/3 (כאשר n הוא מספר האלקטרונים ליחידת נפח). משום שיש N×M אלקטרונים בננס הלבן, והנפח פרופורציוני ל- R³, מספר האלקטרונים ליחידת נפח יהיה פרופורציוני ל- . אם כן, האנרגיה הקינטית ליחידת מסה, Ek היא: הננס הלבן יהיה בשיווי משקל כאשר האנרגיה הכוללת שלו, Ep+Ek תהיה מינימלית. בשלב זה, האנרגיה הקינטית והאנרגיה הפוטנציאלית תהיינה מאותו סדר גודל. לכן: כאשר מבודדים את R, רדיוס הננס הלבן, מקבלים: לכן, הקשר בין רדיוס הננס הלבן למסתו הוא: דהיינו, הרדיוס פרופורציוני ביחס הפוך לחזקה השלישית של מסת הננס הלבן. הפתרון משתמש בנוסחה הלא יחסותית , ולכן היחס המתקבל אינו יחסותי. על מנת לנתח את המערכת עבור אלקטרונים הנעים במהירות הקרובה למהירות האור, האנרגיה הקינטית של האלקטרונים תהיה בקירוב (מכפלת התנע במהירות האור). לכן: אם משווים את גודל זה לאנרגיה הפוטנציאלית, מתקבל ש-R מצטמצם ויוצא שהמסה חייבת להיות: ממוזער|300px|שמאל|גרפים של הרדיוס כתלות במסה של ננס לבן. העקום הכחול מתאר מודל לא יחסותי, והעקום הירוק מתאר מודל יחסותי. הקו האדום מייצג את גבול צ'נדראסקאר, שבו הרדיוס מתאפס. μe נקבע ל-2 על מנת לפרש תוצאה זו, יש לשים לב לכך שכאשר מסת הננס הלבן גדלה, רדיוסו קטן. לכן, לפי עקרון אי הוודאות, התנע גדל, כלומר המהירות של האלקטרונים גדלה. כאשר המהירות הזו מתקרבת למהירות האור, הביטוי הנ"ל מדויק יותר, כלומר המסה של הננס הלבן מגיעה למסתו הגבולית. על כן, מסתו המרבית של ננס לבן היא Mlimit - מסה גבוהה מזו פירושה שהאלקטרונים ינועו במהירות העולה למהירות האור, בניגוד לעקרונות תורת היחסות. ניתן להגיע לקשר מדויק יותר באמצעות פיתוח של משוואת מצב עבור הננס הלבן. ממשוואה זו עולה הקשר בין הצפיפות ללחץ בחומר של הננס הלבן. אם הלחץ והצפיפות קבועים כפונקציה של המרחק מהמרכז, אזי פתרון מערכת המשוואות של המשוואה ההידרוסטטית ושל משוואת המצב ייתן את מבנה הננס הלבן בשיווי משקל. לפי הפיתוח הלא יחסותי מקבלים שהרדיוס פרופורציוני ביחס הפוך לשורש השלישי של המסה. תיקונים יחסותיים מגלים שהרדיוס של הננס הלבן מתאפס בגבול מסה סופי. הגבול הזה הוא גבול צ'נדראסקאר - הגבול שבו הננס הלבן כבר לא נתמך על ידי לחץ הניוון של האלקטרונים. כל החישובים הללו מתייחסים לננס לבן שאינו סב על צירו. אם הננס הלבן מסתובב, המשוואה ההידרוסטטית חייבת לקחת בחשבון את הכוח הצנטריפוגלי המדומה הנובע ממערכת הייחוס הלא אינרציאלית המסתובבת. עבור ננס לבן המסתובב במהירות אחידה וקצובה, גבול המסה המרבית גדל אך במעט. אם הננס הלבן מסתובב בקצב שאינו אחיד ומזניחים את השפעת הצמיגות, אזי, כפי שקבע פרד הויל ב-1947, לא קיים חסם עליון למסתו, כך שמתקיים שיווי משקל סטטי. קרינה והתקררות הקרינה הנצפית שנפלטת על ידי ננס לבן נעה בטווח צבעים (או אורכי גל) רחב. קרינה זו נעה בין אור כחול-לבן של כוכב סדרה ראשית מסוג O, לבין אור אדום של ננס אדום מסוג M. טמפרטורת פני השטח של ננס לבן יכולה לנוע בין 150,000 קלווין ל-4,000 קלווין. לפי חוק סטפן-בולצמן, עוצמת הקרינה גדלה עם הטמפרטורה (וליתר דיוק עם ריבוע הטמפרטורה). טמפרטורה זו מתאימה לעוצמת קרינה בתחום שבין פי 100 מזו של השמש, לבין פי 10-5 מזו של השמש. ננסים לבנים חמים, עם טמפרטורה של 30,000 קלווין או יותר פולטים קרינת רנטגן "רכה", כלומר בעלת אנרגיה נמוכה. לכן ניתן לחקור את הרכבם של ננסים לבנים אלו באמצעות טכניקות של אסטרונומיה של קרינת UV או רנטגן. שמאל|320px|ממוזער|השוואה בין הננס הלבן IK Pegasi B (במרכז) לבן זוגו IK Pegasi A (שמאל) ובין השמש. טמפרטורת פני השטח של הננס הלבן הזה היא כ-35,000 קלווין. בהנחה שהננס הלבן לא סופח חומר מכוכבים שכנים, מקור הקרינה הזו הוא באנרגיית החום הפנימית שלו. אנרגיה זו דועכת עם הזמן, ויוצאת בצורה של קרינה אלקטרומגנטית. משום שלננסים לבנים שטח פנים קטן מאוד, הספק קרינת החום שלהם נמוך ביותר, והם נותרים חמים לאורך זמן. כאשר ננס לבן מתקרר, טמפרטורת פני השטח שלו יורדת, הקרינה הנפלטת הופכת לאדומה יותר (כלומר, אורך הגל שלה גדל) ובהירותו דועכת. משום שהממשק היחיד להוצאת האנרגיה של הננס הלבן הוא הקרינה, קצב ההתקררות דועך עם הזמן. לשם ההמחשה, ננס לבן בן 0.59 מסות שמש בטמפרטורה של 7140 קלווין יתקרר ב-500 מעלות תוך כ-0.3 מיליארד שנים. הוא ימשיך להתקרר ב-500 מעלות כעבור עוד 0.4 מיליארד שנים, וב-500 מעלות נוספות רק מקץ עוד 1.1 מיליארד שנים. על אף שבתחילת דרכו ננס לבן מורכב מפלזמה (כלומר, תערובת של גרעיני אטומים ואלקטרונים), מחקרים ניבאו בשנות ה-60 שננס לבן יהפוך בשלב מסוים לגביש, כאשר תהליך ההתגבשות יחל במרכזו. בשנת 1995 מדידות סייסמוגרפיות אסטרונומיות של ננסים לבנים אפשרו בחינה תצפיתית של השערת ההתגבשות. ב-2004 צוות של חוקרים מאוניברסיטת הרווארד העריך על סמך מדידות אלו שכ-90% מהמסה של הננס הלבן BPM 37093 התגבשה. טמפרטורת פני השטח של רוב הננסים הלבנים שנצפו עד היום גבוהה יחסית, ונעה בין 8,000 ל-40,000 קלווין. אולם, משום שננס לבן מתקרר בהדרגה, פרק הזמן שבו לננס הלבן יש טמפרטורה גבוהה קצר יחסית. על כן, יש להניח שיש יותר ננסים לבנים קרים מאשר חמים. עם זאת, רק למעטים מהננסים הלבנים שנצפו עד היום יש טמפרטורת פני שטח נמוכה מ-4,000 קלווין. הסיבה לכך היא שגיל היקום הוא סופי. כלומר, הננסים הלבנים הזקנים ביותר לא הספיקו להתקרר לטמפרטורה של פחות מ-4,000 קלווין. על סמך זאת ניתן להעריך מתי החלו להיווצר ננסים לבנים. ההערכה הנוכחית עומדת על 8 מיליארד שנים. באופן תאורטי, ננס לבן יתקרר לכדי ננס שחור, שנמצא בשיווי משקל תרמי עם סביבתו ועם קרינת הרקע הקוסמית; אולם בגלל קצב ההתקררות האיטי, לא ידוע על קיומם של ננסים שחורים כיום. אטמוספירה על אף שנהוג לחשוב שרוב הננסים הלבנים מורכבים מפחמן וחמצן, ספקטרוסקופיה של האטמוספירה מגלה שהיא מורכבת בעיקר ממימן או מהליום. היסוד השכיח ביותר באטמוספירה נמצא בשיעור הגבוה פי 1000 מכל יסוד אחר. הסיבה לכך נובעת מהכבידה החזקה הפועלת בפני השטח. הכבידה החזקה שבפני השטח מפרידה את האטומים שבאטמוספירה, כך שהיסודות הכבדים נמצאים מתחת ליסודות הקלים. האטמוספירה של ננס לבן עשויה להכיל שאריות משכבות הענק האדום וחומר בין כוכבי. האטמוספירה מהווה כ- 1/10,000 ממסת הננס הלבן. מאפיינים ראשוניים ומשניים A קיימים קווי H, לא קיימים קווי He I או מתכת B קווי He I, לא קיימים קווי מתכת C ספקטרום רציף O קווי He II, מלווים בקווי He I או H Z קווי מתכת Q קווי פחמן X ספקטרום לא מוגדר מאפיינים משניים בלבד P ננס לבן מגנטי עם אור מקוטב H ננס לבן מגנטי ללא קיטוב E קווי פליטה ברורים V משתנה White dwarf spectral types אף על פי שהשכבות החיצוניות דקות, הן קובעות את ההתפתחות התרמית של הננס הלבן. החלק הפנימי של הננס הלבן, המורכב מאלקטרונים מנוונים, מוליך חום היטב. לכן, רוב המסה של הננס הלבן היא איזותרמית ובעלת טמפרטורה גבוהה מאוד. לננס לבן שטמפרטורת פני השטח שלו היא בין 8,000 ל-16,000 קלווין, תהיה ליבה בעלת טמפרטורה בתחום שבין 5,000,000 ל-20,000,000 קלווין. הננס הלבן נותר חם לאורך זמן הודות ל"אטימות" השכבות החיצוניות שלו לקרינה. הניסיון הראשון למיין את ספקטרום הפליטה של ננסים לבנים נעשה על ידי ג'. פ. קויפר בשנת 1941. השיטה הנוכחית למיון ננסים לבנים על פי הספקטרום שלהם פותחה על ידי אדווארד סיון ב-1984. שיטת המיון מבוססת על רצף אותיות ומספרים. כל רצף מורכב מהאות D, ולאחריה אות המייצגת את המאפיין הראשי של הספקטרום (כפי שמופיע בטבלה). בהמשך מופיע מספר חסר יחידות המייצג את הטמפרטורה (50,400 קלווין, מחולק בטמפרטורת הננס הלבן). לדוגמה, ננסים לבנים בעלי סיווג ספקטרלי DA הם בעלי אטמוספירה המורכבת בעיקר ממימן. כוכבים אלו מהווים כ-75% מכלל הננסים הלבנים. ליתר הסיווגים (DB, DC, DO, DZ, DQ) יש אטמוספירה המורכבת בעיקר מהליום. בהיעדר מתכות ופחמן, הסיווג הספקטרלי של הננס הלבן תלוי רק בטמפרטורה שלו. בין 100,000 ל-45,000 קלווין, הסיווג יהיה DO, עם הליום מיונן חלקית. בין 30,000 ל-12,000 קלווין הסיווג יהיה DB, עם קווים של הליום נייטרלי. בטמפרטורה נמוכה מ-12,000 קלווין, הספקטרום יהיה נטול מאפיינים כלשהם - DC. שדה מגנטי פטריק בלאקט שיער ב-1947 את קיומם של שדות מגנטיים בעלי עוצמה של כמיליון גאוס בננסים לבנים, בעקבות חוק פיזיקלי שהציע, שלפיו גוף מסתובב, לא טעון, ייצור שדה מגנטי בעוצמה הפרופורציונית לתנע הזוויתי שלו. חוק זה מעולם לא התקבל, ובשנות ה-50 בלאקט דחה אותו. בשנות ה-60 הוצע כי לננסים לבנים יש שדה מגנטי בגלל שימור השטף המגנטי הכולל במהלך המעבר מכוכב רגיל לננס לבן. שדה מגנטי בגודל של כ-100 גאוס על פני השטח של הכוכב המקורי יהפוך לשדה מגנטי בגודל של כ-106 גאוס לאחר שהכוכב התכווץ ברדיוסו פי 100. הננס הלבן הראשון שאצלו נמדד שדה מגנטי הוא GJ742 ב-1970. השדה שלו בפני השטח הוא 300 מיליון גאוס. מאז נמדדו שדות מגנטיים ביותר מ-100 ננסים לבנים, בין 2,000 ל-109 גאוס. לפי הערכות, לכ-10% מכלל הננסים הלבנים יש שדה מגנטי בעוצמה של למעלה ממיליון גאוס. ננסים לבנים משתנים מחישובים מוקדמים עולה כי ייתכנו ננסים לבנים שבהירותם משתנה אחת לכ-10 שניות. חיפושים אחר ננסים לבנים שכאלו בשנות השישים לא העלו תוצאות. הננס הלבן המשתנה הראשון שנמדד היה HL Tau 76, וזמן המחזור שלו היה 12.5 דקות. הסיבה לזמן המחזור הארוך ביחס למצופה היא תנודות לא רדיאליות של גלי כבידה. ננסים לבנים במערכות מרובות כוכבים סופרנובה מסוג Ia שמאל|ממוזער|250px|ציור של מערכת כוכב כפולה, בה ננס לבן (מימין, במרכזה של דיסקת ספיחה) סופח אליו חומר מכוכב שהגיע לשלב כוכב ענק ננס לבן עשוי לספוח אליו חומר מסביבתו, עד שמסתו תעבור את גבול צ'נדראסקאר. בשלב זה לחץ הניוון של האלקטרונים לא יספיק כדי לאזן את כוח הכבידה והננס לבן יתחיל לקרוס. העלייה בטמפרטורה תתחיל תהליך היתוך מואץ אשר יוביל לפיצוץ סופרנובה, במהלכה הננס הלבן נהרס. מאחר שסופרנובות מסוג Ia מתרחשות קרוב לגבול צ'נדראסקאר, עוצמתן כמעט אחידה לגמרי, מה שמאפשר שימוש בהן כנר תקני. באמצעות שימוש כזה, גילה צוות בראשות בריאן שמידט בשנת 1998, שהתפשטות היקום מואצת. המחקר נערך על ידי אדם ריס, והגילוי הזה הוביל להנחה של קיום אנרגיה אפלה. הגילוי זיכה את שמידט, ריס וסול פרלמוטר בפרס נובל בפיזיקה לשנת 2011. קישורים חיצוניים הרצאות וידאו בנושא ננסים לבנים וגופים קומפקטים, באתר המועדון האסטרונומי * קטגוריה:שלבים במחזור החיים של כוכבים לבן

מוצא האדם (ספר)

"מוצא האדם" (The Descent of Man, and Selection in Relation to Sex) הוא ספרו של צ'ארלס דרווין, בו הרחיב את הרעיון שהציג בספרו הראשון "מוצא המינים" וטען כי גם האדם לא נוצר כמו שהוא, אלא נוצר, תוך התפתחות הדרגתית, מיצור שנכחד, אשר היה אב קדמון לאדם ולקופי האדם. הספר הוא אחד החיבורים הראשונים בתולדות חקר מוצא האדם וממניחי היסודות לאבולוציה של האדם. הספר חזה נכונה שיימצאו מאובני מעבר או "חוליות חסרות" המהוות צורות ביניים בין אב קדמון המשותף לקופי-האדם ולאדם, לבין מיני האדם. הוא אף טען שיש לחפש את שלבי המעבר ביבשת אפריקה. זאת בשל הערכתו שקופי האדם האפריקנים, השימפנזה והגורילה, דומים לאדם יותר מקופי האדם האסייתיים, הגיבון והאורנגאוטן, ואילו באירופה ואמריקה אין קופי-אדם כלל. תחזיות אלו התבררו שנים רבות לאחר מכן כמדויקות. הספר יצא לאור בהוצאת ג'ון מאריי בשנת 1871 - 12 שנה לאחר שיצא לאור באותה הוצאה ספרו הנודע יותר של דרווין, "מוצא המינים" - ועורר פולמוס חריף הנמשך עד עצם היום הזה. מצדדי גישתו של דרווין רואים בה תאוריה מדעית המסבירה היטב את המציאות, ומגובה בעדויות הן מן המאובנים והן מהשוואת DNA בין בני אדם לקופים, ואילו מתנגדיה, המונעים לרוב ממניעים דתיים, מוצאים בה דברים לא הגיוניים, וסתירה של כתבי הקודש. תוכן חלק 1 - אבולוציה של האדם אבולוציה של תכונות פיזיות בהקדמה לספר, דרווין מפרט את מטרת הטקסט שלו: הגישה של דרווין להצדקת הטענה לאבולוציה של בני אדם היא לשרטט עד כמה בני אדם דומים לבעלי חיים אחרים. הוא מתחיל בשימוש בקווי דמיון אנטומיים, תוך התמקדות במבנה הגוף, באמבריולוגיה וב"איברים ראשוניים" שככל הנראה היו שימושיים באחת הצורות ה"קיימות" של האדם. לאחר מכן הוא עובר לטעון לדמיון של מאפיינים נפשיים. אבולוציה של תכונות נפשיות בהתבסס על עבודתו של בן דודו, פרנסיס גולטון, טען דרווין שתכונות אופי ומאפיינים נפשיים אנושיים עוברים בתורשה בדומה למאפיינים פיזיים, וטוען נגד ההבחנה בין הנפש לגוף למטרות התיאוריה האבולוציונית. מכאן מספק דרווין עדויות לכוחות ומאפיינים נפשיים דומים אצל בעלי חיים מסוימים, תוך התמקדות מיוחדת בהומינואידים, קופים וכלבים על האנלוגיות שלו לאהבה, פיקחות, דת, טוב לב ואלטרואיזם. הוא מסכם בנקודה זו כי "אף על פי כן ההבדל בנפשו בין האדם לבין החיות הגבוהות, גדול ככל שיהיה, בהחלט הוא בעל דרגות ואינו יחיד מסוגו." בנוסף הוא פונה להתנהגותם של "פראים" כדי להראות מספר היבטים של החברה הוויקטוריאנית של אנגליה אפשר לראות בחברות פרימיטיביות יותר. ברירה טבעית וחברה מתורבתת בחלק זה של הספר, דרווין פונה גם לשאלות של מה שלאחר מותו ייקרא דרוויניזם חברתי ואאוגניקה. דרווין מציין שכפי שדנו על ידי אלפרד ראסל וגלטון, נראה שהברירה הטבעית כבר לא פעלה על בני אדם בקהילות מתורבתות כפי שפעלה על בעלי חיים אחרים. על גזעי האדם בפרקים הראשונים של הספר, טען דרווין שאין פער מהותי בין בני אדם לבעלי חיים אחרים ביכולות האינטלקטואליות והמוסריות כמו גם באנטומיה. הוא נסוג מרעיונותיו השוויוניים של שנות ה-30, ודירג את החיים בקנה מידה היררכי שאותו הרחיב לגזעים אנושיים על בסיס אנתרופולוגיה שפורסמה מאז 1860: פרהיסטוריה אנושית המתוותה על ידי ג'ון לובוק ואדוארד ברנט טיילור ששילבה ארכאולוגיה ומחקרים של עמים ילידים מודרניים. במטרה להראות אבולוציה שמתקדמת מתקופת האבן לעידן הקיטור; לדעתו המוח האנושי זהה בכל התרבויות ועם עמים "פרימיטיביים" מודרניים שמאפשרים להבין תובנות על דרכי חיים פרהיסטוריות. דרווין לא תמך בדעתם לפיה הקידמה היא בלתי נמנעת, אך הוא שותף לאמונתם באחדות אנושית והחזיק בגישה המקובלת לפיה הליברליזם והציוויליזציה האירופית הגברית התקדמו יותר במוסר ובאינטלקט מאשר עמים "פראיים". חלק 2- ברירה זוויגית חלק ב' של הספר, הכולל את פרקים 8 עד 18, עוסק בתחום של ברירה זוויגית - עקרון באבולוציה ביולוגית, בהקשר של רבייה מינית, הקובע כי הפרטים המותאמים באופן הטוב ביותר להשגת בני זוג ולרבייה, יצליחו יותר ברבייה ויגדילו את הייצוג הגנטי היחסי שלהם בדורות הבאים. החלק מתחיל בפרק המתאר את העקרונות הבסיסיים של ברירה זוויגית, ולאחריו סקירה מפורטת של טקסונים רבים ושונים של בעלי חיים אשר סוקרת מחלקות שונות כמו רכיכות וסרטנים. הפרק העשירי והאחד-עשר מוקדשים שניהם לחרקים, כשהאחרון מתמקד במיוחד בסדרת ה-פרפראים, הפרפרים והעשים. שאר חלק זה בספר עוסק בבעלי חוליות, החל בפרק 12 שעוסק בחולייתנים בעלי דם קר (דגים, דו-חיים וזוחלים) ואחריהם ארבעה פרקים - 13-16, על עופות, ושני פרקים על יונקים. דרווין הסביר את הברירה המינית כשילוב של "ברירות נקבית" ו"תחרות ישירה בין זכרים". חלק 3- ברירה זוויגית בקרב בני אדם חלק זה מכיל 3 פרקים, 19-21 אשר עוסקים בתחום של ברירה זוויגית בקרב בני אדם. ראו גם צ'ארלס דרווין אבולוציה אבולוציה של המוסר פליאואנתרופולוגיה משפט הקופים לקריאה נוספת דייוויד קוומן, תורת האבולוציה האיטית של דרווין: דיוקן אינטימי של צ'ארלס דרווין ותהליך התפתחותה של האבולוציה, א.ניר, 2007. קישורים חיצוניים הספר מוצא האדם, בפרויקט גוטנברג קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ספרי עיון קטגוריה:ספרי אבולוציה קטגוריה:ספרי 1871 קטגוריה:ספרי ביולוגיה

פמיניזם

ממוזער|סמל בולט של התנועה הפמיניסטית - אגרוף מונף בתוך סמלה של ונוס פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות בתחומי מדעי החברה ומדעי הרוח אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון מגדרי, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית. בכלל גישות אלה כלולים המאבק לשוויון על פי חוק, המאבק לשוויון הזדמנויות בחינוך ותעסוקה והמאבק נגד אלימות כלפי נשים. נהוג לייחס את ראשיתו של הפמיניזם למאה ה־19 באירופה, כאשר תחילת התנועה התמקדה בהשגת זכויות בסיס פורמליות, כגון זכות ההצבעה. תפיסת העולם הפמיניסטית מפרשת את המציאות החברתית הקשורה לחייהן ומעמדן של נשים בחברה, תוך התמקדות במשמעויות הפוליטיות, החינוכיות, התרבותיות והכלכליות של יחסי גברים-נשים. הפמיניזם תומך בהעצמת נשים בדרכים שונות דוגמת חקיקה, אכיפה, הסברה, עידוד מוּדעוּת לנורמות דיבור ושינויין, ייעוץ ומתן פתרונות למצבים שונים, וכל זאת במטרה ליצור שינוי חברתי כולל. פעולות אלו מבוססות על תאוריות פמיניסטיות אשר מבקשות להציע פרשנויות חלופיות לתפישה ההגמונית-גברית של המציאות. התנועה הפמיניסטית איננה מזוהה עם מפלגה, ארגון או דמות מייסדת אחת. רעיונות התנועה הפמיניסטית ודרכי פעולתה מגוונים, ומשתנים בהתאם למקום ולתקופה. הפמיניזם כולל זרמים שונים, מגוון גישות, אמונות ורעיונות. המשותף לכל הזרמים השונים המרכיבים את התנועה הפמיניסטית טמון ביציאה נגד אפליית נשים, שאת ביטויה ניתן למצוא בהדרתן של נשים ממוקדי הכוח הפוליטיים והחברתיים, כמו גם במאבק נגד תפיסת העולם המציבה את הגבר במרכז ואת האישה בשוליים. בל הוקס, פמיניסטית רדיקלית של "הגל השני", הגדירה את הפמיניזם בספרה כ"תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי והדיכוי הסקסיסטי". אטימולוגיה המילה פמיניזם היא מהמילה הצרפתית: féminin – שפירושה אישה או נקבה (בלטינית – femina היא אישה) ו־ism שפירושה תפיסה. היסטוריה המאות ה־18 וה־19: התפתחות הפמיניזם הליברלי המונח הופיע לראשונה בכתב העת של הפילוסוף הצרפתי שארל פורייה בשנת 1837 . חלק מהאמנציפציה שקידם הליברליזם בעידן הנאורות של המאה ה-18 היה מאבק להקניית שוויון זכויות מלא לציבור הנשים, שלא נהנה קודם לכן מיתרונות ומזכויות אלו. כחלק מרעיון "האדם במרכז", חירות ושוויון תפסו את מקומם של רעיונות מסורתיים, המתוארים, למשל, בביטוי הגרמני ילדים, מטבח, כנסייה (בגרמנית: Kinder, Küche, Kirche), שבא לסכם את עולמה "המסורתי" של האישה. עם זאת, כמה מן ההוגים הבולטים ביותר בתקופת הנאורות, שהגנו על עקרונות דמוקרטיים, על שוויון וקראו תגר על הרעיון כי קבוצה קטנה צריכה לשלוט על רוב האוכלוסייה, האמינו כי עקרונות אלה צריכים לחול רק על המגדר שלהם או הגזע שלהם. לדוגמה, הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו חשב כי מדרך הטבע האשה צריכה לציית לגבר, וכתב "נשים טועות כשהן מתלוננות על אי השוויון בחוקים מעשה ידי גברים". ממוזער|250 פיקסלים|הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות, 1791; עמוד ראשון בשנת 1791, בזמן המהפכה הצרפתית, פרסמה המחזאית והפעילה הפוליטית הצרפתייה, אולמפ דה גוז', את "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" (Déclaration des Droits de la Femme et de la Citoyenne) שדומה להצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789. דה גוז' דרשה שוויון זכויות, על בסיס שוויון הנשים לגברים, שכן שני המינים שייכים למין האנושי, ומסוגלים לאותן מחשבות. דה גוז' הצהירה כי "מהפכה זו תיכנס לתוקף רק כאשר כל הנשים יכירו באופן מלא במצבן המצער, ובזכויות שאיבדו בחברה". היא היללה גם את השוני בין הנשים לגברים, את יופיין של הנשים ואת האומץ שלהן במעשה הלידה. "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" מעניקה לנשים את אותן זכויות שהיו לגברים ב"הצהרת זכויות האדם והאזרח", בנוסף, דה גוז' הוסיפה כמה זכויות נוספות: זכות האישה לתת לילדה את שם המשפחה של אביו אף אם אינם נשואים, זכות הפיכת הגירושים להליך חוקי, וזכותן של הנשים לבעלות על רכוש - שינוי בחקיקה האזרחית שיאפשר לנשים לקבל החלטות באופן עצמאי. ההצהרה מעולם לא התקבלה על ידי גוף רשמי בצרפת, ונושא זכויות הנשים לא זכה לתשומת הלב הראויה לו, על אף חלקן הרב של הנשים במהפכה, במיוחד ב"מצעד על ורסאי". דה גוז' עצמה הוצאה להורג במהלך תקופת שלטון הטרור בגלל נושאים אחרים. הסופרת והפילוסופית הבריטית מרי וולסטונקראפט נחשבת לתאורטיקנית הפמיניסטית הבריטית הראשונה ולאחת מאמהות הפמיניזם הליברלי. היא ידועה בעיקר בזכות ספרה משנת 1792: "A Vindication of the Rights of Woman" ("הגנה על זכויות האישה"), שנכתב בעקבות הצהרת זכויות האדם והאזרח. וולסטונקראפט טענה כי הנשים ראויות לחינוך ההולם את מעמדן בחברה, כי הן חיוניות לאומה כיוון שהן מחנכות את הילדים, וכי הן יכולות להיות "חברות" לבעליהן ולא רק רעיות. במקום להתייחס לנשים כאל קישוט בחברה או כאל רכוש שסוחרים בו בנישואין, טענה וולסטונקראפט כי הן בני אדם הראויות כגברים לאותן זכויות יסוד. היא התנגדה לטענות של רוסו, שרצה למגר את החינוך הנשי. וולסטונקראפט הצהירה כי הסיבה לטיפשותן ולשטחיותן של נשים רבות, לא נבעה כתוצאה ממחסור מולד במוח, אלא מפני שהגברים מנעו מהן גישה לחינוך. לפיכך התייחסו אל הנשים הללו כאל "חיות מחמד" וכאל "צעצועים". השימוש המוקדם ביותר במושג "פמיניסט" מיוחס לשארל פורייה, סוציאליסט צרפתי שפעל במאה ה-19. פורייה ראה ברעיון שחרור האשה את המפתח לשחרור ולשוויוניות בחברה כולה. בשנות ה-90 של המאה ה-19, עם התעצבות התנועה למען זכות הבחירה לנשים, היא התנועה הסופרג'יסטית באנגליה, הפך המושג "פמיניזם" למזוהה עם תפיסת עולם ליברלית. האידאולוגיה הליברלית ראתה בכל בן אדם יצור רציונלי ובעל זכות להגדרה ולמימוש עצמי, רעיון שסיפק קרקע נוחה לצמיחת המאבק לזכויות הנשים. הוגי דעות ליברליים, כמו הכלכלן והפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל אשר כתב את המסה על "שעבוד האישה" (1869), ראו באמנציפציה לנשים שלב מכריע בדרך לחברה ליברלית מתקדמת, וטענו כי יש לעגן בחוק זכויות שוות לנשים, ובעיקר את ההגנה על גופן ורכושן. בדומה לתפיסה הליברלית הקלאסית, שהדגישה את הממד האוניברסלי המאחד את בני האדם, גם הפמיניזם הליברלי ביקש להדגיש את הדמיון שבין נשים לגברים, תוך שאיפה לשלב את הנשים במרחב הציבורי והפוליטי. המאה ה־19: הגל הראשון של הפמיניזם זכויות נשים בצפון אמריקה אבות האומה האמריקאית כמו בנג'מין פרנקלין, תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס היו שוביניסטים בצורה מובהקת. לעומת זאת תומאס פיין, שהיה מהפכני בנושאים רבים אחרים, היה פמיניסט, לפחות לקראת כתביו המאוחרים יותר. בעוד שב"זכויות האדם" (1776) פיין לא התייחס במיוחד לנשים, התנועה שלו החוצה מהשיח הרפובליקני, והתהליכים שהובילו אותו לכתוב את "עידן התבונה" דחפו אותו לכיוון תמיכה בזכויות נשים. בחלק השני של "זכויות האדם" (1792) וב"צדק אגררי" (1797) הוא תמך במשתמע או במישרין בזכויות נשים שוות לגברים, במיוחד בזכויות חברתיות אבל גם בזכויות פוליטיות כמו זכות ההצבעה. במאי 1836 הגיעה לארצות הברית היהודיה האתאיסטית, ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז והחלה לפעול למען קידום שוויון זכויות לנשים. בהמשך ליוזמתו של השופט תומאס ברטל ניסתה, ביחד עם פאולינה קלוג רייט דייוויס, לארגן לובי ולאסוף חתימות לקידום חקיקת חוק לשוויון האשה בענייני ירושה ובעלות על רכוש. מאוחר יותר, בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, הצטרפו לכך גם מנהיגות פמיניסטיות נוספות, כמו סוזן ב. אנתוני ואליזבת קיידי סטנטון. ב-1849 הצליחה סטנטון להעביר את החוק אשר נחשב לאבן דרך בפעילות התנועה הפמיניסטית. רבים מבין הפעילים והפעילות למען זכויות נשים באותה תקופה היו פעילים גם בתנועה לביטול העבדות ביניהם רוז, אנתוני, סטנטון, אביגייל אדמס, לוסי סטון, שרה ואנג'לינה גרימקה, לוקרישה מוט, שרה בגלי, תדיאוס סטיבנס ועוד. החל משנת 1832, עודדו פעילים בתנועה לביטול העבדות, והעיתונאי ויליאם לויד גאריסון בראשם, השתתפות מלאה של נשים בתנועה. הקהילה הקוויקרית ברוצ'סטר אספה אליה פעילים מרכזים בתנועה לביטול העבדות כדוגמת תומאס ומרי אן מקלינטוק (M'Clintock), פרדריק דאגלס ואיימי ויצחק פוסט ואחרים. אלה היו גם תומכים נלהבים גם של התנועה לזכויות לנשים. ביולי 1848, התקיימה ועידת סנקה פולס, שכונתה לאחר מכן "הכנס הפמיניסטי הראשון". בוועידה התקבל מסמך שחובר על ידי סטנטון, ובו דרישה לתת לנשים זכות הצבעה ושוויון חברתי ככל האדם (דרישה שהתממשה רק ב-1920). והמניפסט כלל תביעה להכיר בכמה זכויות של האישה הנשואה- הזכות להחזיק ברכוש משל עצמה, הזכות לחופש תנועה, הגנה מפני אלימות בעלה, הזכות לגירושין, הזכות לחופש פעילות כלכלית, הזכות לעסוק במקצועות חופשיים, מתן חינוך שווה לבנות וזכות הצבעה אחד המאבקים הראשונים של הפמיניסטיות הייתה הזכות לשאת דברים בציבור. כמה מן הפמיניסטיות הראשונות היו מעורבות בתנועה לצמצום צריכת אלכוהול באמצע המאה ה-19, שכן נשים היו חסרות זכויות גם מול בעל אלכוהוליסט. אולם גם במסגרת תנועה זו, דרשו מהן רק לשמוע וללמוד, והן הקימו בשל כך ארגון אחר. ב-1853, בעת הכינוס הבינלאומי למאבק במשקאות משכרים בניו יורק, דרשה סוזן ב. אנתוני שיתנו לנשים את הזכות לדבר, אולם לאחר דיון של שלושה ימים הדבר נאסר. שנים לאחר מכן טענה אנתוני כי: סעד וסיוע – הקשרים כלכליים, חברתיים וגאוגרפיים התנועות הפמיניסטיות התחילו בחברות מתועשות ובאזורים עירוניים, בהם צמחו המעמדות הבינוניים. כבר בתחילת המאה ה-19, נשים בארצות הברית היו מעורבות בארגונים פילנתרופיים, ולו משום שהסעד והצדקה היו תחומי התעסוקה היחידים שהיו אז נגישים לנשים בנות המעמד הבינוני. לפעילויות אלו נודעה הצלחה רבה, והייתה להן תרומה משמעותית לתנועות הפמיניסטיות: הן יצרו מערכות סעד וסיוע, וסיפקו ניסיון ארגוני-ניהולי; כוחן של נשים להשפיע ולהביא לשינוי חברתי הועצם. פעילויות למען עניים, חסרי בית, חולים ונזקקים היו המוקד של ארגוני הנשים הראשונים של תחילת המאה ה-19. התעוררויות חברתיות ופעילות פוליטית היו ממאפייני סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והיוו קרקע נוחה לתנועות חברתיות בהן לקחו חלק נשים. תחילת העידן הפרוגרסיבי בארצות הברית, לקראת סוף המאה ה-19, הפכה את האחריות החברתית, הבריאות הגופנית וטוהר המידות לאידאולוגיה, ונשים פמיניסטיות ראו בשכרות ובמתירנות מינית עוולות חברתיות שיש להילחם בהן. אחד התוצרים של רעיון זה היה תפיסת הזנות כמצב משפיל ומפיץ מחלות. שתי התארגנויות שונות, אורבניות במהותן, פעלו בתחילת המאה ה-20: תנועת "המועדונים" (Club movement) ותנועת "בתי ההתיישבות" (Settlement Houses). תנועת המועדונים נחשבת לראשית הפמיניזם הסוציאלי, ופעולותיו היו מעורבות בנושאים מגוונים כחינוך, טיפול נכון במזון, רפורמה בחוק הפלילי והגנה על זכויות נשים העובדות בתעשייה. נשות המועדונים החלו בארגון אירועי תרבות וספרות, והמשיכו לפעילויות סעד, לפמיניזם פוליטי ולהשפעה על החיים הפוליטיים. גם נשים מהגרות ושחורות הצטרפו למועדונים, ואף הקימו ארגונים משלהן. תנועת בתי ההתיישבות דמתה בהרכבה לתנועת המועדונים. נשים אלו התמקדו בשיפור החיים בשכונות העוני: הן התגוררו בשכונות המצוקה, הקימו שירותי תברואה, מרפאות ציבוריות, מעונות-יום, גני ילדים ומועדוני נוער; ייסדו לימודי ערב למבוגרים; קיימו הפגנות למען שכר מינימום, למען שיפור משכורתן ותנאי עבודתן של נשים, תמכו במאבק בזנות ועוד. המאבק לזכות בחירה לנשים בארצות הברית שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|הפגנת נשים למען זכות הצבעה לנשים, ניו יורק, 6 במאי 1912. התפשטותן של תנועות המועדונים ובתי ההתיישבות, וההתוודעות לשכונות העוני והמצוקה חידדה את ההבנה בדבר צורך בשינוי חברתי; הבנה זו היוותה את התשתית לתנועה ההמונית למען זכות בחירה לנשים. שורשי התנועה למען זכות הבחירה לנשים נמצאים בארגונים מוקדמים יותר, כמו התנועות נגד השכרות (Women's Christian Temperance Union) ובעד ביטול העבדות. נשים שהשתתפו בארגונים אלו, כמו אליזבט קיידי סטנטון, סוזן ב. אנתוני ולוסי סטון (Lucy Stone) היו ממקימות התנועה למען זכות הבחירה. תנועה זו פעלה, משנתה הראשונה, לקדם חוקים המגנים על נשים כמו זכות האישה על רכושה. חברות התנועה היו לבנות, ילידות ארצות הברית ובנות המעמד הבינוני-גבוה, ופועל יוצא מכך היה סדר עדיפויות שתאם את אורח חייהן. אט-אט הפכה תנועה זו להמונית, ובעידודה של קארי צ'פמן קאט (Carrie Chapman Catt) צירפה גם נשים שאינן לבנות או בנות המעמד הבינוני-גבוה. ארגוני נשים שונים (כמו הנשים הסוציאליסטיות והנשים השחורות) חברו למען המשימה להשגת זכות הבחירה. התנועה למען זכות הבחירה עברה תהפוכות רבות וכללה פעילויות שונות כמו לובינג לחברי הפרלמנט והפגנות בוטות. למרות כל זאת, להצלחת המאבק על זכות הבחירה תרמה בעיקר השתתפותן ותמיכתן של נשים במאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה. 72 שנה לאחר הכנס הפמיניסטי הראשון בו נוסחה הדרישה לשוויון זכויות וזכות בחירה, אושר ב-18 באוגוסט 1920 התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית המקנה לנשים את הזכות לבחור (אושר בבית הנבחרים ב-21 במאי ובסנאט ב-4 ביוני 1919). סוף הגל הראשון: פניית הנשים לתנועות השלום ממוזער|250 פיקסלים|לואיז וייס ופמיניסטיות אחרות מפגינות למען זכות הצבעה לנשים, פריז 1935. מטרתו המוצהרת של המאבק שניהל הפמיניזם הליברלי הושגה עם קבלת זכות הבחירה לנשים במרבית מדינות המערב. ואכן, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חלה עצירה בפעילות תנועת הנשים. המיתון הכלכלי הקשה של שנות ה-30, יחד עם עליית הלאומנות, הפשיזם והערצת הגבריות הביאו נשים רבות למלא תפקידים ביתיים מסורתיים או לסייע בפרנסת המשפחה. במקביל, מלחמת העולם הראשונה הותירה את חותמה על נשים רבות והפנתה את פעילותן הציבורית לקידום שלום עולמי; נשים רבות חיברו בין המאבק למען השלום ובין המאבק הפמיניסטי. כך למשל ג'יין אדמס, שהייתה אחת ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית למען שלום וצדק וזכתה בפרס נובל לשלום בשנת 1931. אמצע המאה ה־20: הגל השני של הפמיניזם פמיניזם בין שני הגלים נשים פמיניסטיות המשיכו לפעול גם בתקופה שבין שני הגלים; אין בחלוקה ל"שני גלים" כדי להפחית מחשיבותן. במהלך שנים אלו התרחשו מספר אירועים שהשפיעו עמוקות על התנועה הפמיניסטית שתחזור לפעול בשנות ה-60. למשל: בשנת 1949 פרסמה סימון דה בובואר את ספרה "המין השני"; בשנות ה-50 הגיע לשיאו "מיתוס עקרת הבית המאושרת", ששירת את הגברים שחזרו מהמלחמה על ידי פינוי מקומות עבודה עבורם; בשנת 1960 אושרה הגלולה למניעת היריון על ידי ה-FDA, אישור שבישר את תחילת המהפכה המינית. הגל השני בארצות הברית בעולם המערבי נודעו שנות ה-60 בהיותן תקופה סוערת ומרגשת, בה התעוררו ופעלו תנועות אזרחים למען נושאים שונים: המהפכה המינית, מהפכות סטודנטים, תנועות לזכויות אזרח, תנועה למען השחורים ועוד. התנאים היו אופטימליים להתעוררותה המחודשת של תנועת הנשים והפיכתה בשנית לתנועת המונים. אחד ההישגים הראשונים של תנועת הנשים המחודשת היה הקמתה של הוועדה הנשיאותית למעמד הנשים בהנהגת אלינור רוזוולט בדצמבר 1961. ועדה זו המשיכה בפעילות פמיניסטית ליברלית, ואחד מהישגיה החשובים הוא חקיקת החוק לשכר שווה. ב-1963, שתים עשרה שנים לאחר ספרה של דה בובאר, פרסמה בטי פרידן את ספרה "המסתורין הנשי"; בדומה ל"מין השני", ספר זה היה בגדר אירוע מכונן לתנועת הנשים. בטי פרידן ונשים אחרות הקימו בשנת 1966 את הארגון הלאומי לנשים (National Organization of Women - NOW. NOW זיהה עצמו כארגון פמיניסטי ליברלי, שראה דמיון בסיסי בין נשים לגברים ורצה ליצור שינוי מתוך המערכת הקיימת. ערכיו ואופן פעילותו של NOW יצרו מצב בו נשים מסוימות לא יכלו לקחת בו חלק וזרם פמיניסטי שני הוקם – התנועה לשחרור האישה (WLM); זרם זה אופיין כשייך לפמיניזם הרדיקלי. בשנת 1975 הופיע הספר "חדר הנשים" של מרילין פרנץ' שהפך לרב-מכר והשפיע על נשים אמריקאיות רבות. פמיניזם רדיקלי ניתן לומר, כי תנועות השמאל החדש של שנות ה-60 בארצות הברית גרמו ליצירת הזרם הרדיקלי ולו רק בגלל התנסותן של נשים ביצירת תאוריות ביקורתיות נונ-קונפורמיסטיות. הזרם הרדיקלי דיבר על דיכוי במקום על אפליה, יותר על שחרור מאשר על שוויון זכויות, ודרש מהפכה במקום רפורמה. הפמיניזם הרדיקלי דיבר על מהפכה של מחשבות ופעולות ובנייה מחודשת של היחסים החברתיים; דוגמה מרכזית לכך היא כינונו של מושג ה"אחיות" (אחוות נשים - sisterhood). מושג זה ביטא את ההעדפה של מבנה לא-היררכי והעדר מנהיגות בקרב הארגונים הרדיקליים. רעיונות אלו התבטאו, למשל, בדרישה לכתיבה פמיניסטית אנונימית. הייתה זו רובין מורגן (Robin Morgan) שציינה כי המילה "radical" נובעת מהמילה הלטינית "radix" שפירושה "שורש", היינו - שהפמיניזם הרדיקלי מעוניין לשנות דברים משורשיהם [שם] או לשנות את החברה מן היסוד. הייחוד הראשוני הנראה לעין של הקבוצות הרדיקליות היה היעדרם של גברים. לפני כן, נשים כבר הכירו בסקסיזם הקיים בקבוצות מעורבות (בתנועות למען זכויות האזרח וכדומה) ולכן הרחיקו גברים מארגוני הפמיניזם הרדיקלי. את פעילותו של הזרם הרדיקלי בתחילת דרכו ניתן לחלק לארבעה עקרונות מנחים: מפגשים של "קבוצות להעלאת תודעה" (consciousness raising groups); ניסוי וטעייה לגבי צורות חדשות ומגוונות של אופני חיים; כינון תרבות-נגד, המבוססת על מחשבה פמיניסטית ועל חייהן וניסיונן של נשים; הקמת ארגונים אלטרנטיביים כמו מרכזי נשים ומרכזי סיוע. ספרות פמיניסטית רדיקלית כמו זו של קייט מילט (Millet), אדריאן ריץ' (Rich) אנדריאה דבורקין (Dworkin) ועוד, השפיעה רבות על ההתפתחות האידאולוגית של הפמיניזם הרדיקלי. גוף האישה היה במידה רבה מוקד הפעילות הרדיקלית של הזרם: הטענה כי האישי הוא פוליטי גרמה למאבקים כמו המאבק על הזכות להפלה חופשית, מאבק נגד תחרויות יופי, מאבק באלימות נגד נשים ומאבק נגד פורנוגרפיה. הפמיניזם הרדיקלי הקים מערכות שלמות של סיוע ושינוי חברתי כמרכזי הסיוע לנפגעות אלימות ומקלטים לנשים מוכות; במרכזים ובמקלטים באה לידי ביטוי אחוות הנשים שהייתה לערך בזרם הרדיקלי. בתחילת דרכו היה הפמיניזם הרדיקלי עיוור לסוגיות של גזע, מעמד, צבע עור ונטייה מינית ועל כן עם התבססותו, הוא התפצל לזרמים שונים כמו הזרם של הפמיניזם הלסבי והזרם הפמיניסטי השחור. הפמיניזם הלסבי, למשל, התפצל מהזרם הרדיקלי הכללי מכיוון שהוא ראה בלסביות עניין פוליטי מהותי ולא נטייה מינית גרידא כפי שהזרם הרדיקלי הכללי ראה זאת בשנותיו הראשונות. הפמיניזם השחור, כדוגמה נוספת, טען כי לא רק שנשים שחורות סובלות מדיכוי כפול – הן כנשים והן על רקע צבען, אלא שלדיכוי כפול זה יש משמעות ייחודית והשפעה סינרגיסטית. פמיניזם סקס־פוזיטיב פמיניזם סקס-פוזיטיב (באנגלית: Pro-sex feminism, לפעמים ידוע גם כ-Sex-positive feminism) הוא זרם בפמיניזם האמריקאי החל מתחילת שנות ה-80. חלק מהדוגלות בזרם זה החלו בפעילותן הפמיניסטית בתגובה לעמדה האנטי-פורנוגרפית של חלק ממובילות הפמיניזם הרדיקלי, כמו קתרין מקינון, אנדריאה דבורקין ואחרות. הניסיון למקם את המאבק בפורנוגרפיה במרכזי השיח הפמיניסטי הוביל לוויכוחים ודיונים עזים, שנהוג לעיתים לכנותן "מלחמות הסקס הפמיניסטיות" (באנגלית: Feminist Sex Wars). מעבר לתגובה לעמדת הפמיניזם הרדיקלי כלפי מיניות, עסק הפרו-סקס פמיניזם באופן ישיר בביקורת על מה שנתפס, לשיטתו, כשליטה פטריארכלית ודיכוי של מיניות האישה. בין הכותבות האקדמיות הידועות בזרם זה: גייל רובין, אלן ויליס וסוזי ברייט. המחלוקות בנוגע לסוגיות אלו העסיקו גם את הפמיניזם הישראלי (בסוף שנות התשעים) עת התגבשה קואליציה של ארגוני נשים שפעלו נגד החקיקה המתירה שידורי פורנוגרפיה בערוצים המסחריים. על אף שפרו-סקס פמיניזם מעולם לא זכה לפופולריות בקרב כותבות ופעילות פמיניסטיות בישראל, הרי שבקרב הקהילה הקווירית והלסבית בישראל מתקיימים ניסיונות לכתוב, לפרסם ולהציג פורנוגרפיה פמיניסטית. שנות ה־90 של המאה ה־20: הגל השלישי של הפמיניזם ממוזער|250 פיקסלים|מצעד הנשים בוושינגטון,2017 הגל השלישי של הפמיניזם הוא מושג המזוהה עם מגוון זרמים של פעילות וכתיבה פמיניסטית החל משנות ה-90 המוקדמות. הגל השלישי של הפמיניזם התעורר כתגובה למה שנתפס ככישלונות של הגל השני, וכן כתגובה לתגובת הנגד שהתעוררה אל מול היוזמות והתנועות שנוצרו על ידי הגל השני. הגל השלישי של הפמיניזם מנסה לאתגר ולהימנע מההגדרות המהותניות של הגל השני ל"נשיות". הגדרות אלו, לשיטתו של הגל השלישי, מניחות לרוב זהות נשית אוניברסלית אחידה ומדגישות יתר על המידה את חווייתה של האישה הלבנה הפריווילגית במעמד הבינוני-גבוה. פרשנות פוסט-סטרוקטורליסטית של מגדר ומיניות היא מרכזית ברוב האידאולוגיה של הגל השלישי. תאוריות של הגל השלישי מקיפות בדרך כלל תאוריות קוויריות, מודעות של נשים שחורות, תאוריות פוסט קולוניאליות, תאוריות של ביקורת, תאוריות חוצות לאומים, פמיניזם אקולוגי וחשיבה פמיניסטית חדשה. הגל השלישי של הפמיניזם מתמקד בצורות ביטוי וייצוג מגדריות שהן פחות פוליטיות מקודמותיו. הגל השלישי מערער על הפרדיגמות של הגל השני לגבי מה טוב, או לא טוב, לנשים. המאה ה־21: הגל הרביעי של הפמיניזם זרמים בפמיניזם פמיניזם ליברלי פמיניזם תרבותי פמיניזם רדיקלי אנרכה-פמיניזם פמיניזם מרקסיסטי פמיניזם פוסט מודרני אקופמיניזם פמיניזם דתי פמיניזם מזרחי פמיניזם אפריקאי פמיניזם בדת פמיניזם ביהדות במסורת היהודית לנשים לא ניתנו זכויות באותה מידה שניתנו לגברים יהודיים: הואיל ונשים אינן יורשות בדרך כלל על פי הסדר המקראי שבו הירושה מתחלקת בין הבנים הזכרים ולא בין הבנות, נשים היו תלויות כלכלית בצורה מוחלטת באביהן או בבן זוגן. על אף שרוב דיני התורה חלים על גברים ונשים באופן זהה, יש בתורה מצוות המשקפות פטריארכליות, והמשנה כוללת ציטוטים כגון "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות", (לצד ציטוט דעות הפוכות כגון "חייב אדם ללמד את בתו תורה"). בקהילה היהודית חויבו כל הבנים ללמוד לקרוא ללא יוצא מן הכלל בין השנים 3–13 לחייהם בכל קהילות ישראל במשך אלפי שנים. אלה שרצו בכך ואלה שהצטיינו בלימודיהם המשיכו ללמוד בישיבות ובבתי מדרשות שהיו שמורים לגברים בלבד. בנות בהכללה לא למדו לקרוא ולכתוב בלשון הקודש ועל כן אין בספרייה של עם הספר אף ספר אחד שכתבה אישה בשפה העברית והביאה לדפוס בימי חייה בין ראשית הדפוס ועד שלהי המאה התשע-עשרה. היו נשים בודדות שלמדו קרוא וכתוב בעברית למשל בנות מחוננות של תלמידי חכמים כמו בנותיו של רש"י, פריידא בת רבי שניאור זלמן מלאדי וחווה בכרך סבתו של הרב יאיר חיים בכרך, וכן דבורה ראם שניהלה את דפוס וילנא במחצית השנייה של המאה ה-19 ועיצבה בין היתר את צורת הדף המודרנית של התלמוד. החל משלהי המאה ה-18, ובעיקר משלהי המאה ה-19, הוקמו בחסות השלטונות בתי ספר כלליים ליהודים בהם נלמדו בעיקר לימודי חול. בעוד שהיהדות המסורתית התנגדה בתוקף להחלפת החינוך התורני לבנים בבתי ספר אלו, משפחות רבות שלחו לשם את בנותיהן, ובמשך הזמן הזה הפכו לבעלות השכלה כללית רחבה יותר מהגברים. תמורה זאת הובילה לחיכוכים ולעיתים אף להתבוללות נערות. בעקבות כך הוקמו בתי ספר לבנות גם בעולם המסורתי, החל מהקמת בית הספר בית יעקב שהקימה שרה שנירר בפולין ב-1918. הצירוף הנפוץ של היעדר ריבונות לנשים בכל גיל ושידוכים בגיל צעיר שהוסדרו בידי ההורים או באי כוחם, לצד חוסר שוויון בזכות הירושה והיעדר חינוך לבנות, הפך את רוב הנשים היהודיות בעולם המסורתי לתלויות באביהן או בבן זוגן לקיומן ולמחייתן. מצב זה השתנה משמעותית במאה העשרים בכל החוגים הדתיים, בהשפעת התמורות בעולם המודרני. כל הבנות הולכות לבית הספר על פי חוקי לימוד חובה ולומדות קרוא וכתוב. עם זאת המוסדות לבנים והמוסדות לבנות שונים אלו מאלו ואינם מקנים לשני המינים את אותו ידע. הידע שרוכשים הבנים בחדרים או בבתי הספר במדרשות או בישיבות מקנה להם כישורי עיון ופסיקה בהלכה ואילו הידע המונחל לבנות אינו מקנה להם כישורים דומים. יתר על כן חוקי המעמד האישי במדינת ישראל מסמיכים את בתי הדין הרבניים לדון בנושאי מעמד אישי על פי ההלכה. משנות ה-70 של המאה העשרים ואילך התחוללו תמורות רבות בעולם המסורתי ונשים שומרות מסורת, שיצאו ללמוד במוסדות לימוד כלליים אקדמיים ומקצועיים, קוראות תיגר על גבולות הידע וגבולות ההדרה בעולם המסורתי, כמו על גבולות הסמכות וגבולות החוק. בזרמים שאינם אורתודוקסיים נפתחו בתי מדרש גבוהים לנשים בארץ ישראל ובארצות הברית, וכן מניינים שוויוניים בהם נשים משתתפות באופן פעיל בקריאה בתורה ובהנחיית התפילה, באמירת דבר תורה ובהשתתפות בלימוד והחלו בדיינות מעמיקה על מסורת ושינוי. פמיניזם בנצרות פמיניזם באסלאם פמיניזם בתרבות ובאמנות אמנות פמיניסטית ממוזער|250 פיקסלים|אמנות פמיניסטית - DebrettevillePink אמנות פמיניסטית היא זרם אמנות המשויך ליוצרות בעלות תודעה פמיניסטית, אשר נוצר בארצות הברית בשנות ה-70. היא עוסקת בנושאים הנוגעים לטענות בדבר הדרת הנשים מהשיח המרכזי בחברה ומישטור גופן ומיניותן. המונח נטבע על ידי האמנית ג'ודי שיקגו. האמנות הפמיניסטית עושה שימוש בדרכי אמנות מסורתיות כמו ציור, כמו גם בדרכי אמנות לא מסורתיות כמו אמנות מושגית. היא משלבת את הרעיונות של התנועה הפמיניסטית, עשייה אמנותית, פעילות חברתית, מהפכניות והגות אינטלקטואלית חברתית ופוליטית. ביקורת על הפמיניזם במהלך התפתחותו צבר הפמיניזם ביקורות ומתנגדים. בין המתנגדים מצויים פעילים שמרנים כמו המטיף הנוצרי פט רוברטסון שתיאר בתוכניתו, מועדון 700 ברשת CBN, ב-1992 את הפמיניזם כך: "פמיניזם מעודד נשים להרוג את ילדיהם (לעשות הפלות), להתעסק בכישוף, להחריב את הקפיטליזם ולהיות לסביות" או שדרן הרדיו ראש לימבו שהגה את המושג "פמינאציות" המהווה הלחם של מילים פמיניזם ונאציזם ומשמש כינוי גנאי נפוץ לפעילות פמיניסטיות. כמו כן, קיימות ביקורות כלפי זרמים מסוימים של הפמיניזם או כלפי אופן ביצועו בפועל. על פי טענותיהם של פעילים רבים בתנועה לזכויות הגבר האופן בו מיושם כיום הפמיניזם מוביל בפועל לאפליית גברים. יש גם הטוענים כי פמיניסטיות רבות מחזקות את ההתקרבנות בקרב המין הנשי ובכך מזיקות בפועל להתקדמותו, כך לדוגמה מרלה ברוורמן, כותבת במאמרה "פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות": "כמה פמיניסטיות בולטות, במיוחד בארצות הברית, יצאו בתוקף נגד "הפמיניזם הקרבני" וזיהו את השפעותיו השליליות על הדימוי העצמי של הנשים. בשנת 1993 כתבה נעמי וולף בספרה "אש באש: הכוח הנשי החדש ואיך להשתמש בו" כי "הפסיכולוגיה של הקרבן מזיקה לנשים… אישה המזדהה בראש ובראשונה כקרבן תצליח פחות מזו הרואה עצמה בראש ובראשונה כאפקטיווית וכבעלת עצמה. אם מבנה ה'עצמי' של אישה הוא מבנה של קרבן, כשירותה לוקה בחסר, היא אינה מאושרת דיה וסיכוייה להפוך לקרבן גדולים". טענות דומות השמיעו פמיניסטיות כמו כריסטינה הוף סומרס, רנה דנפלד, קמיל פאליה וקייטי רויפי - נשים שמתחו באומץ לב ביקורת נוקבת על נטייתה של האידאולוגיה הפמיניסטית להקצנה עד אבסורד. ביקורת מסוג זה צריכה הייתה להישמע זה מכבר, אך הנשים שהעזו להביעה נדחו בידי חלק גדול מן הזרם המרכזי של התנועה וכונו בזלזול "פוסט־פמיניסטיות" ואפילו "אנטי־פמיניסטיות"." ראו גם התנועה הפמיניסטית פרוטו-פמיניזם פוסט-פמיניזם פמיניזם בישראל לקריאה נוספת נויה רימלט, הפמיניזם המשפטי מתאוריה למעשה - המאבק לשוויון בין המינים בישראל ובארצות הברית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור, 2010. דלית באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. טלי רוזין, מה זה בכלל פמיניזם?, הוצאת זמורה-ביתן. בל הוקס, פמיניזם זה לכולם, פרדס הוצאה לאור, חיפה. קובי ניב, פמיניסט, הוצאת כנרת, 1991. קתרין מקינון, פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה, תל אביב: רסלינג, 2005. הלן סיקסו וקתרין קלמנט, זה עתה נולדה, רסלינג, 2006. אראלה שדמי, לחשוב אשה - נשים ופמיניזם בחברה גברית, הוצאת צבעונים, 2007. מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת" הוצאת ברירות, 1991. סימון דה בובואר, (1952/ 2000) המין השני. הלן פישר, המין הראשון, תרגמה עופרה עופר, אריה ניר הוצאה לאור, 2003. קרול גיליגן, בקול שונה: התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה, 1982. ניצה אברבנל, חוה ולילית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1994. קולט דאולינג, תסביך סינדרלה, הוצאת שוקן, 1983. הנרייט דהאן כלב, "הפמיניזם חלק מהמאבק נגד דיכוי", מפנה 18, 1997: 17-22. לוס איריגארי, אני, את אנחנו, הוצאת רסלינג, 2004. דפנה ברק-ארז ואחרות (עורכות), עיונים במשפט מגדר ופמיניזם, נבו הוצאה לאור, 2007. עמליה רוזנבלום וצבי טריגר, "אני לא פמיניסטית", מתוך ללא מלים: התרבות הישראלית בראי השפה, הוצאת דביר, 2007, עמודים 67–70. קישורים חיצוניים טל רבינוביץ', "בנות צלפחד" לירון ברדוגו, פמיניזם: גישות בינלאומיות בשלהי המאה העשרים אדמיאל קוסמן, A Cup of Affront and Anger: Yaltha as an Early Feminist in the Talmud In: The Journal of the Society for Textual Reasoning, Volume 6, Number 2 (2011). חנה ספרן, פמיניזמ (ים), נשים ומגדר במרחב האקדמי, המשפט טז, תשע"א דפנה לוי, סקירת ספרים על "שעבוד האישה", ספרו של ג'ון סטיוארט מיל, בתרגום לעברית. נשים ופמיניזם באוספי הספרייה הלאומית, סרטון, באתר החינוך של הספרייה הלאומית מאיה רומן, חנה פנחסי, ליאור טל שדה, שלושה פרקי פודקאסט על פמיניזם: חלק א - מהו פמיניזם, חלק ב - מהי תרבות האונס, חלק ג - פמיניזם ויהדות, קולות של רוח, אפליקציית גל"צ, יולי 19 חקר חדש על זהות מגדרית "גבר, אשה ומה שביניהם" הרצאה של דפנה יואל הערות שוליים * קטגוריה:מגדר

פמיניזם ליברלי

פמיניזם ליברלי הוא זרם בתנועה הפמיניסטית שמקורו בליברליזם. הפמיניזם הליברלי הוא הזרם הראשון בתאוריה הפמיניסטית ואחד המרכזיים בה. הפמיניזם הליברלי מתמקד בשוויון מגדרי באמצעות רפורמות פוליטיות ומשפטיות בדמוקרטיה ליברלית. הוא מדגיש את יכולותן של נשים להשיג שיויון באמצעות פעולות ובחירות שלהן. פמיניסטיות ליברליות מדגישות כי כפיפות נשית מושרשת בתוך מנהגים, אמונות, חוקים וצווים שחוסמים את ההשתלבות של נשים במרחב הציבורי. אולם, פעילות מכוונת של נשים וגברים יכולה להוביל לשינוי המצב הקיים. החתירה לשוויון באמצעות עשייה פוליטית ומשפטית על פי ההשקפה הליברלית, ההגנה והקידום של אוטונומיה אזרחית היא תפקיד השמור למדינה. פמיניסטיות ליברליות טוענות כי המדינה יכולה וצריכה להיות בעלת ברית של תנועת נשים בקידום השוויון הנשי. התפתחות החשיבה הפמיניסטית הליברלית חיבורה של אולמפ דה ג׳וז ״הצהרת זכויות האישה והאזרחית״ שנכתב בשנת 1791 הוא חיבור בו קראה דה גוז׳ להגן על זכויות הנשים. חיבור זה נכתב כתגובה ל״הצהרת זכויות האדם והאזרח״. דה גוז׳ טענה שנשים צריכות לקבל שוויון דווקא בתקופה כזאת, תקופה מהפכנית שמבקשת לאמץ שוויון וחירות כערכים מרכזיים. חיבורה של מרי וולסטונקראפט משנת 1792 "ההגנה על זכויות האישה" ("The Vindication of The right of Women") הושפע מחיבורה של אולמפ דה גוז׳. בחיבור זה משיבה וולסטונקראפ להוגי דעות מתחומי הפילוסופיה והחינוך שדחו את הרעיון שנשים זכאיות לחינוך והשכלה. היא טענה שנשים צריכות לקבל השכלה בהתאמה למעמדן בחברה הן משום שהן חיוניות לאומה כמחנכות הדורות הבאים ומשום שנשים הן בנות אדם הזכאיות לאותם זכויות כמו גברים. וולסטונקראפט חושפת כי ההצהרה מתוך הכרזת העצמאות של ארצות הברית ש"כל בני האדם נבראו שווים" (all men are created equal) הלכה למעשה מתייחסת רק לגברים בלבד. וולסטונקראפט מבקרת את הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו שטוען שנשים לא צריכות לקבל חינוך רציונלי. בחיבור המכונן של רוסו, אמיל, הוא טוען כי החינוך של נשים צריך להתאים לצרכיו של הגבר. חינוכו של הנער, אמיל, צריך להכין אותו להיות אזרח ועל כן עליו להיות בעל חשיבה עצמאית, לפתח תכונות של אומץ ותעוזה וללמוד מגוון רחב של נושאים ואילו חינוכה של הנערה, סופי, צריך להתמקד באמנות, ספרות ובעיקר מלאכות בית. בעוד שרוסו טוען שההבדלים בין נשים לגברים מולדים, וולסטונקראפט טוענת שהם מובנים חברתית. היא תבעה שלילדים וילדות יקבלו את אותו החינוך החל מגיל תשע. כמאה שנה מאוחר יותר הזוג הפילוספי ג'ון סטיוארט מיל והרייט טיילור המשיכו את הדיון בנושא מעמד האישה. ב-1869 כתבו הזוג את הספר שעבוד האישה (The Subjection of Women). הספר טוען לשוויון בין המינים ועורר סערה גדולה עם פרסומו. הספר מצביע על מעמדן המשפטי והחברתי הנחות של נשים כסתירה בסיסית לרעיונות של שוויון וזכויות יסוד לפרט. הספר מציג את חוסר הצדק שבשלילת זכויות אזרחיות מנשים ואת הדרכים בהן נמנעות מנשים זכויות בצורה לא רשמית דרך מסורות, מנהגים והרגלים. תפיסות עולם המעלות על נס את הרגישות, העדינות, והחמלה נשית למעשה מדכאות נשים ומדירות אותן. שעבוד נשים לגברים אינו דומה לצורות אחרות של שעבוד במהלך בהיסטוריה, משום שבין נשים ולגברים מתקיימים סוגים רבים של יחסים אינטימיים - הורות, זוגיות, אחים וצאצאים. העיקרון שמנחה את מיל וטיילור הוא עקרון השוויון. יש לתת לנשים חנוך שווה לגברים, אולם חנוך איננו מספיק, השוויון צריך לבוא גם בזכויות אזרח ובהזדמנויות כלכליות שוות. לשם כך יש לאפשר לנשים לצאת לעבוד בכל מקומות העבודה, המקצועות והתפקידים. ביטוי משמעותי לשוויון הוא הזכות לבחור ולהיבחר. נשים צריכות להיבחר גם כדי שיגנו על זכויות של נשים. מיל וטיילור לא היו מהפכנים אלא רפורמיסטים. שניהם האמינו כי צריך לתת לנשים את האפשרות לעבוד מחוץ לבית. אך, אם הן בוחרות להתחתן ולהביא ילדים זו אחריותן הבלעדית והראשית. טיילור הניחה שנשים משוחררות לא ירצו להקים משפחה. שניהם לא העלו על דעתם את האפשרות שגברים ייקחו חלק בגידול ילדים וניהול הבית. פעילות פוליטית לקידום זכויות נשים רקע שתי תנועות פוליטיות השפיעו על הקמת התנועה הפמיניסטית בארצות הברית בתחילת המאה ה-19: תנועת היובש והתנועה לביטול העבדות. אחת הקבוצות שתמכו בהגבלת מכירה של משקאות אלכוהוליים הייתה ארגון הנשים הנוצרי למתינות (Woman's Christian Temperance Union). זהו ארגון הנשים הראשון שהקדיש את פעילותו לשינוי חברתי וכך למעשה איפשר לחברות להיות מעורבות בפעילות פוליטית. ארגון הנשים הנוצרי למתינות טען כי נשים הן הסובלות העיקריות משתייה מופרזת של גברים ודרש שלאישה תהיה את הזכות להתגרש מבעל אלים. כדי שאישה תוכל לעזוב את בעלה עליה להיות מסוגלת לפרנס את עצמה, ולכן התווספו דרישות לחינוך ותעסוקה של נשים, לצד הדרישות לרפורמות בחוקי הגירושים והאפוטרופסות על הילדים. התנועה לביטול העבדות משכה אליה פעילות רבות. נשים שחורות ולבנות הצטרפו לתנועה לביטול העבדות מארגונים דתיים וארגוני רווחה. המניעים של נשים שחרות לביטול העבודות ברורים ואילו נשים לבנות מכל המעמדות הכירו בדמיון בין דיכוי העבדים והדיכוי שלהן כנשים. שתי הקבוצות נחשבו על פי חוק כרכוש הגבר. נשים מצאו בתנועה לביטול העבדות זירה שאפשרה להן להביע את הרעיונות חדשניים כלפי נישואין, גירושין, ואלימות במשפחה. בשנות השלושים של המאה ה-19, אלפי נשים היו מעורבות בתנועה לביטול העבדות. נשים השתמשו בכלים הפוליטיים שעמדו לרשותן: כתיבת מאמרים בעיתונים נגד עבדות, הפצת מידע, החתמת עצומות ומסירת עתירות הקוראות לביטול העבדות לחברי קונגרס. חלק מהנשים הפכו מנהיגות בולטות בתנועה לביטול העבדות., למשל סוזן ב. אנתוני, אליזבת קיידי סטנטון ג'וליה וורד האו ואחרות. שרה ואנג'לינה גרימקה (Grimké) התפרסמו בזכות נאומים מול קהל מעורב (נשים וגברים) למען ביטול העבדות. אנשי דת גינו את האחיות גרימקה פעולתן הרדיקלית, נאומים מול קהל מעורב. כתוצאה מכך, בנוסף לפעילותן למען ביטול העבדות הן הפכו לפעילות למען זכויות נשים. הקמת התנועה לזכויות הנשים בתאריכים 19–20 ביולי 1848 בסנקה פולס ניו יורק התקיים הכנס שנחשב האירוע המכונן של תנועת הנשים בארצות הברית - ועידת סנקה פולס. בכנס השתתפו 300 איש ואישה והוא אורגן על ידי אליזבת קיידי סטנטון, לוקרישה מוט ונשים מהתנועה הקווייקרית שהתגוררו באזור. סטנטון והמארגנות המקומיות הציגו לבאי הכנס שני מסמכים: הצהרת עמדות ורשימת החלטות לדיון. הכנס הסתיים בהצהרה עליה חתמו 68 נשים ו-32 גברים. ההצהרה מתכתבת עם הכרזת העצמאות האמריקאית: "אנו מתייחסים לאמיתות הבאות כמובנות מאליהן: שכל הגברים והנשים נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר". ההצהרה פורסמה בעיתונות ועוררה הדים רבים ולמעשה פתחה את הדיון הציבורי בנושא זכויות נשים. אחת לשנה נערך כינוס של התנועה לזכויות הנשים עד לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ב־1861. עם סיום מלחמת האזרחים (1865) תומכי התנועה לביטול העבדות והתנועה לזכויות הנשים איחדו כוחות בדרישה משותפת לזכויות בחירה לאפרו-אמריקאים ונשים. האגודה האמריקאית לשוויון זכויות (American Equal Rights Association). אליזבת קיידי סטנטון ופדריק דאגלס היו יושבי ראש משותפים של התנועה. במקביל להקמה של התנועה המשותפת סטנטון הקימה ביחד עם סוזן ב. אנטוני את האגודה הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (The National Woman Suffrage Association). ולוסי סטון הקימה את האגודה האמריקנית לזכויות הצבעה לנשים (The American Woman Suffrage Association). הסיבות להקמת ארגון נפרד היו חילוקי הדעות פילוסופיים בנוגע למקומם של ארגונים דתיים בדיכוי נשים וכן חוסר הסכמה בנוגע לדרך המאבק בנושא זכות ההצבעה. הלכה למעשה, התנועה לזכויות נשים בארצות הברית התפלגה. במובנים רבים האגודה הלאומית למען זכות הצבעה לנשים הייתה יותר מהפכנית והובילה אג'נדה פמיניסטית רדיקלית יותר. בעוד שהאגודה האמריקנית לזכויות הצבעה לנשים הוביל קו יותר רפורמיסטי. ב-1890 שני הארגונים התאחדו תחת האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (National American Women Suffrage Association). הארגון פעל במלוא המרץ בעיקר בסוגיית זכות ההצבעה לנשים. אחרי 72 שנות מאבק, ב-1920, זכו אזרחיות בארצות הברית בזכות ההצבעה. שינוי בחקיקה אך לא חברה מאה שנה אחרי שנוסדה, תנועת הנשים בארצות הברית השיגה את מרבית הדרישות עליהן נלחמה: הזכות לבחור ולהיבחר, זכויות קניין, רכישת השכלה השתלבות נשים בשוק העבודה ומעמדן בתא המשפחתי. אולם, בפועל הישגים אלו לא השפיעו על חייהן של מרבית הנשים בארצות הברית. נשים היו מיעוט ממקבלי ההחלטות, רק 38% מהנשים בארצות הברית עבדו בשנות השישים ומרביתן במקצועות נשיים, הקצבאות הילדים לא אפשרו עצמאות כלכלית של נשים לאחר גירושין. החקיקה לא הובילה לשינוי במעמדן של נשים בחברה. הציפייה מנשים הייתה להתחתן, להקים משפחה ולנהל משק בית. לתקופה קצרה, במהלך מלחמת העולם השנייה, נשים נקראו לקחת חלק במאמץ המלחמתי. נשים היו מעורבות משימות רבות בהן לא הייתה דריסת רגל לנשים לפני כן. המלחמה הגלובלית יצירה דחיפות לגיוס ידיים עובדות, בכלל זה של נשים, לטובת המאמץ המלחמתי. עם סיום המלחמה, נשים נדרשו לעזוב את המשרות לטובת גברים. ב־1964 נחקק חוק זכויות האזרח האמריקאי, הסעיף השביעי של החוק אסר אפליה בתעסוקה על בסיס מין, גזע, צבע או מקום מגורים. איסור האפליה על בסיס מין נכנס רק לאחר שאליס פול, פול מארי ופמיניסטיות אחרות פעלו נמרצות בנושא. אולם, רק באמצעות בית המשפט, לעיתים, נשמרה ההוראה לאיסור אפליה על בסיס מין. התסיסה החברתית בשנות ה-60 בארצות הברית חיזקה את התחושה כי המאבק למען זכויות נשים לא קידם את מעמדן בחברה. שני זרמים התפתחו באותה התקופה בתנועת הנשים: הפמיניזם הרדיקלי והגל השני של הפמיניזם הליברלי. ספרה של בטי פרידן, המסתורין הנשי, סימל את תחילתו של הגל השני של הפמיניזם הליברלי. הספר מפנה זרקור לכך ששינויים מבניים אינם מספיקים לשינוי מעמדה של האישה בחברה. פרידן מראה בספרה שהדימוי רווח של נשים הוא עדין כעקרות בית, בנות זוג ואמהות. מאז מלחמת העולם השנייה הנשים האמריקאיות שוכנעו להאמין שהדרך היחידה שהן יכולות להגיע לסיפוק ולמימוש עצמי היא דרך התפקידים הדומסטיים (ביתיים). זוהי המיסטיקה הנשית, לפיה הדרך היחידה של אשה להגשים את עצמה דרך משפחתה. מיסטיקה זו מקבלת את כוחה מתאוריות פסבדו מדעיות ומחוזקת דרך עיתוני הנשים ותעשיית הפרסום. על בסיס ראיונות פרידמן מראה שהרבה נשים לא חשות כאילו הן הגשימו את עצמן. כל אשה הניחה שזו בעיה פרטית שלה ולא ידעה שזו בעיה של רבות - ועל כן היא מכונה ה"בעיה ללא שם". הקמת NOW ב-1966 נוסד ארגון נשים לאומי (The National Organization for Women (NOW בידי 28 נשים, ביניהן בטי פרידן ופול מארי. מייסדת הארגון חשו תסכול עמוק מהאופן שבו הממשל הפדרלי לא אוכף את החוקים החדשים נגד האפליה החדשה. למרות החוקים החדשים, מעסיקים המשיכו להפלות בגיוס נשים ובתנאי שכר. ב-1966 כתבו בטי פרידו ופול מארי את הצהרת הכוונות של הארגון. ההצהרה תיארה את מטרות הארגון: "המטרה של NOW היא לפעול כדי להביא להשתתפות מלאה של נשים בזרם המרכזי של החברה האמריקאית עכשיו, לממש את כל הזכויות והחובות בשותפות שווה ומלאה עם גברים". שש סוגיות ליבה היו על סדר יומו של הארגון: גישת הפלות ושירותי פוריות, אלימות נגד נשים, שוויון חוקתי (סיום פגיעה בזכויות יסוד על רקע מין ומגדר), קידום גיוון / סיום הגזענות, צדק כלכלי וזכויות ללסביות (רק החל משנת 1971 הארגון עסק בזכויות לחד מיניות). NOW פעל להוביל את השינויים בתחומים אלו באמצעות שתדלנות, עצרות, תהלוכות, וכנסים. NOW פעלה בנושאים אלו על מנת להבטיח תיקונים חוקתיים המבטיחים זכויות אלו. מטרת הארגון השואפת השתלבות נשים בחברה הקיימת באמצעות שינויי חקיקה, פנייה לערכאות משפטיות ופעילות לובי מאפיינת ארגוני נשים ליברליים הפועלים לשלב נשים ולא לשנות את המבנה החברתי הקיים. עקרונות הפמיניזם הליברלי פמיניזם ליברלי גורס כי נשים צריכות ליהנות משוויון ואוטונומיה אישיים. כלומר, נשים צריכות לחיות על פי בחירתן. המדינה והחברה צריכות לייצר מנגנונים שיאפשרו להן לחיות על בחירות אלו. על פי השקפה זו, תנועת נשים צריכה לפעול על מנת לזהות ולקדם תנאים אלה. חשיפת תנאים אלה צריכה להיעשות בזהירות רבה ומתוך הכרה בשונות הרבה בין נשים. אולם יש תנאי בסיס שחברה צריכה לקיים: חיים ללא אלימות או איום באלימות: אלימות או איום באלימות פוגעים בנשים בדרכים רבות. זוהי פגיעה בגוף, בנפש ובכבוד האישה כאדם. אלימות מכפיפה נשים, מצמצת את המרחב הפיזי בו הן יכולות לנוע, מערערת את הביטחון ויוצרת איום ממשי על חייהן. הספרות הפמיניסטית על אלימות נגד נשים מתארת ומתעדת את התפקיד המרכזי שיש לאיום באלימות ואלימות בהגבלת השוויון והאוטונומיה של נשים. שחרור ממגבלות שיצרו חוקים פטרנליסטיים ופטריארכליים. שחרור ממגבלות חוק פטרנליסטי ומוסר פטריארכלי: חוקים פטרוניים ופטריארכליים מגבילים את ההזדמנויות של נשים בנימוק שהן לטובת נשים. למשל, חוקים המגבילים תעסוקת נשים משום שמקצוע מסוים, שעות עבודה או מיקום הפעילות לכאורה אינם מתאמים לנשים. דרך אחרת בה חוק מגביל נשים על בסיס מוסרי. למשל חוקים האוסרים הפלות; חוקים שאינם מכירים מכירים ואף אוסרים זהויות מגדריות ומיניות שאינן הטרוסקסואליות מונוגמיות. שוויון הזדמנויות: הפמיניזם הליברלי גורס כי לנשים צריכה להיות גישה שווה להזדמנויות. גישה של נשים להזדמנויות, לעיתים קרובות ושלא בצדק, מוגבלות בשל מצוקה כללית, העדר נגישות למידע והכרות עם ההזדמנויות שעשויות להיות פתוחות בפניהן. מקור נוסף לפגיעה בשוויון בהזדמנויות הוא סטראוטיפים ואפליה על בסיס מיני ומגדרי בתחום החינוך והתעסוקה. היכולת להעריך הזדמנויות ולדמיין חיים אחרים: חלק מההוגות הליברליות הצביעו גם על תנאים פסיכולוגיים המגבילים נערות ונשים. ללא יכולת להעריך הזדמנויות ואפשרויות לשינוי ועל בסיסן לדמיין חיים אחרים, אי אפשר לומר באופן משמעותי שיש לנשים אפשרויות אחרות מאשר הסטטוס קוו. למשל אם אישה לא יכולה לדמיין את עצמה כבעלת מקצוע, היא עשויה לקבל כעובדה שלא מאפשרים לה ללמוד. אוטונומיה אישית והמדינה התאוריה הפמיניסטית הליברלית טוענת כי מוסדות המדינה הם הגופים שצריכים לייצר את התשתיות לשינוי היחס לנשים ולאכוף אותן. פמיניסטיות ליברליות טוענות כי המדינה חייבת להגן על נשים מפני אלימות ביעילות, בכל מקום (מרחב פרטי או ציבורי) בו אלימות מתרחשת. כמו כן הן טוענות כי חוקים מפלים מהווים שימוש לא הוגן בכוח המדינה. חוקים כאלו מאפשרים לאחרים לשלוט באורח חייהן של נשים בידי אחרים ובאמצעותן להסליל נשים לתוך מסלולי חיים מוכוונים. הדוגמה הבולטת לחוקים כאלו הם חוקים המגבילים להפלות מלאכותיות. האיסור על נשים לבחור להפיל לוקח מנשים את הזכות לבחור כיצד לנהוג בגופן ולתכנן את עתידן. כמו כן, פמיניסטיות ליברליות מדגישות שאסור למדינה להעדיף מבנה משפחתי אחד על פני אחר. תחום משמעותי נוסף בו למדינה יש יכולת להתערב על מנת ליצור שוויון הוא שוק העבודה. מבנה שוק העבודה מתעלם מהתפקידים הנוספים שיש לעובדים ועובדות כהורים ומטפלים של בני משפחה אחרים. המדינה צריכה להבטיח חופשת לידה מסובסדת על ידי המדינה, מעונות יום באיכות גבוהה, ושעות עבודה גמישות. העדר התנאים הללו ונוספים מובילים לכך שאחד מבני הזוג, לרוב האישה, עובד במשרה חלקית שברוב המקרים פחות מתגמלת כלכלית. ראו גם פמיניזם מרקסיסטי פמיניזם רדיקלי פמיניזם תרבותי פמיניזם פוסט מודרני פמיניזם דתי פמיניזם מזרחי אקופמיניזם סופרג'יזם פמיניזם שחור לקריאה נוספת ללמוד פמיניזם: מקראה. מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית. כתר (מגדרים) 2006 הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ליברליזם קטגוריה:זרמים בפמיניזם

אסטרולוגיה

שמאל|ממוזער|מפה אסטרולוגית טיפוסית, במקרה זה מחושבת לרגע הכרזת העצמאות של ארצות הברית, במערכת "שווה בתים". שמאל|ממוזער|סימנים של המזלות השונים אסטרולוגיה (מלשון אסטרו- כוכב ולוגוס - תורה, ובעברית: אִצְטַגְנִינוּת) היא האמונה הפסאודו-מדעית שקיים קשר בין מצבם של גרמי השמיים ובין מעשיהם ותכונותיהם של בני אדם. בפרט מנסה האסטרולוגיה לחזות את העתיד לפי מיקומם של גרמי השמים. הגופים השמימיים העיקריים שמשמשים את האסטרולוגים בחיזוי הם השמש, הירח, כוכבי הלכת במערכת השמש, נקודת האופק ונקודת רום השמיים. האסטרולוגיה והאסטרונומיה היו משולבות עד ימי הביניים, אך מראשית העת החדשה נדחתה האסטרולוגיה והיא נחשבת היום תורה פסאודו-מדעית. האסטרולוגיה התקיימה ברוב תרבויות העולם בצורה זו או אחרת, וניתן לראות ביטויים שלה לאורך כל ההיסטוריה בתרבויות שונות, הן בדתות מונותאיסטיות והן בדתות פוליתאיסטיות. החישובים הנערכים באסטרולוגיה כרוכים בחישובים אריתמטיים וגאומטריים פשוטים שנועדו למקם את הכוכבים בתאריכים ובזמנים נתונים לפי טבלאות מוכנות מראש. יש אסטרולוגים המאמינים כי ניתן לתת בסיס מדעי מוצק לאסטרולוגיה, אך הקהילה המדעית דוחה טענות אלו. רוב האסטרולוגים מגדירים את מלאכתם אומנות, הממזגת חישובים עם תפיסה אינטואיטיבית. האסטרולוגיה קשורה לתפיסות קוסמולוגיות גאוצנטריות, המעמידות את כדור הארץ במרכז היקום ומבחינות הבחנה מהותית בין העולם הארצי לעולם השמיימי של כוכבי הלכת והשבת. התפיסה הגאוצנטרית הופרכה עם התפתחות האסטרונומיה ופיתוח חוקי המכניקה הקלאסית. בעבר הייתה האסטרולוגיה קשורה קשר הדוק לתמונת העולם המדעית של תקופתה ולא היה הבדל בינה לבין האסטרונומיה, אך עם הזמן האסטרונומיה התפצלה ממנה. כיום, עם התפתחותן של מערכות ממוחשבות מתקדמות, מתפתח ענף באסטרולוגיה המערבית המודרנית העוסק במפות הליוצנטריות, במקום במפות גאוצנטריות. מסורות שמאל|ממוזער|גלגל המזלות בפסיפס שהתגלה בבית הכנסת בבית אלפא. יש כמה מסורות שונות באסטרולוגיה. חלקן שותפות במאפיינים דומים משום העברתן של השיטות בין התרבויות, חלקן התפתחו בבידוד מוחלט ופיתחו גישות שונות לגמרי, אף שגם במקרים אלו קיימים קווים מקבילים מסוימים שכן שהמסורות מבוססות על אותן תופעות האסטרונומיות. המסורות העיקריות באסטרולוגיה העולמית: אסטרולוגיה בבלית אסטרולוגיה מבוססת הורוסקופ אסטרולוגיה הלניסטית אסטרולוגיה הודית (Jyotish) אסטרולוגיה של ימי הביניים והרנסאנס אסטרולוגיה מערבית מודרנית אסטרולוגיה הוררית אסטרולוגיה מערבית טרופיקלית (Tropical) אסטרולוגיה מערבית סידרלית (Sidereal) אסטרולוגיה אוראנית אסטרולוגיה קוסמוביולוגית אסטרו פסיכולוגיה אסטרולוגיה סינית אסטרולוגיה קבלית היסטוריה ראשיתה של האסטרולוגיה האפרואירואסייתית מתועדת ממסופוטמיה החל מהאלף השלישי לפנה"ס. ניתן להתחקות אחרי שורשי האסטרולוגיה עד לתקופת בבל ואשור הקדומות (כ-1,500 לפני הספירה), שם היא הייתה אחת משתי שיטות ניבוי עתיד עיקריות, כאשר השנייה הייתה קריאה בכבד של חיות קורבן. השימוש באסטרולוגיה בשלב זה היה לניבוי אירועים בעלי חשיבות ציבורית והמשפיעים על הרווחה הכללית ופחות על ניבוי אירועים אישיים. משוער שהאסטרולוגיה הבבלית החלה להתפשט מערבה לתרבות היוונית בתקופה ההלניסטית בראשית המאה ה-4 לפנה"ס. לפי המסורת הרווחת היה זה ברוסוס (Berosus) מהאי קוס אשר ייבא את האסטרולוגיה ליוון. את הקרקע לקבלת האסטרולוגיה הכינו הפילוסופים היווניים. הראשונים להשתמש ולפתח את האסטרולוגיה היו המלומדים, בעיקר האסכולה הסטואית. בשלב זה החלו היוונים לפתח את האסטרולוגיה האישית, ה"הורוסקופ" (horoskopos מלשון hora - שעה, skopos - התבוננות) כתרשים של מיקומי הכוכבים בעת הלידה. הורוסקופ זה הושפע, ככל הנראה, מהחשיבה המיצרית שממנה הושפעו המלומדים שישבו באלכסנדריה העתיקה. האסטרולוגיה הפכה לפופולרית ביוון רק במאה השנייה לפנה"ס. אחד הספרים המרכזיים באסטרולוגיה המערבית בזמן העתיק, הטטרביבלוס ("ארבעת הספרים"), נכתב על ידי החכם ההלניסטי תלמי, אבי השיטה הגאוצנטרית באסטרונומיה, ששלטה בכיפה עד ראשית העת החדשה. התפיסה האסטרולוגית של ימי הביניים הושפעה רבות מהפילוסופיה הנאופלטונית, שסברה כי העולם נובע מהאל דרך השכלים הנבדלים, אשר כל אחד מהם קשור לאחד מהספירות (כדורים) נושאות הכוכבים. באופן דומה, טענו האסטרולוגים המונותאיסטים כי באמצעות תנועות הכוכבים שולט האל באירועים בכדור הארץ. טענה זו הופרכה על ידי המדע וכיום ידוע שהשמיים לא בנויים מספרות נושאות כוכבים. בימי הביניים הקימה על עצמה האסטרולוגיה מתנגדים רבים, שיצאו בעיקר נגד התפיסה הדטרמיניסטית הנובעת ממנה, לפיה הכול קבוע מראש ומעשיו של אדם אינם יכולים לשנות את גורלו. התנגדות עזה יותר התעוררה נגד המגיה האסטרלית - זרם באסטרולוגיה, לפיו כשם שהכוכבים משפיעים על המתרחש בעולמנו, יכולים בני האדם, באמצעות טקסים מסוימים, להשפיע עליהם ולבקש את חסדם. גישה זו הוכרזה על ידי הנצרות כעבודת אלילים. אסטרולוגיה מערבית האסטרולוגיה המערבית המודרנית מבוססת על מפות אסטרולוגיות המחושבות לרגע מסוים, בדרך כלל רגע הלידה של בן אדם. המפות מנותחות לפי מערכי הכוכבים ומיקומם באזורי השמיים. האסטרולוגיה המערבית מבוססת על השנה הטרופית (אסטרולוגיה טרופית) המבוססת על תנועת השמש בשמיים ללא תלות במיקום השמש במזל מסוים (אסטרולוגיה סידרית), באופן זה, מזל טלה מתחיל ביום השוויון האביבי, מזל סרטן מתחיל ביום הארוך ביותר בשנה, מזל מאזניים מתחיל ביום השוויון הסתווי ומזל גדי מתחיל ביום הקצר ביותר בשנה. סדר החשיבות בניתוח מפה אסטרולוגית הוא: הזוויות הנוצרות בין הכוכבים, לפי סדר חשיבותם מיקומי הכוכבים במזלות ובבתים הכוכבים והנקודות החשובות האסטרולוגיה המודרנית משתמשת בעיקר בכוכבי הלכת ובנקודות הבאות. ההתחשבות בכוכבים ובנקודות נעשית על ידי התבוננות בזויות הנוצרות ביניהם, במזלות ובבתים בהם הם נמצאים. שם סמל סוג משמעות מקובלת השמש 25px כוכב אישי מסמלת את האישיות המודעת, התכונות המוחצנות והנלמדות במהלך החיים. מסמלת את הרצון המודע. השפעתה ניכרת בתכונות הרצויות בעיני האדם, ההולכות ומתפתחות לאורך חייו. הירח 25px כוכב אישי מסמל את עולם הרגשות. לעומת השמש, שהיא החלק המוחצן באישיות, הירח הוא החלק המופנם באישיות. מתייחס לנושאי משפחה, זכרונות, ורגש. הירח מסמל את תהליך בניית הזהות האישית. כוכב חמה (מרקורי) 25px כוכב אישי מסמל את יכולת החשיבה, קליטת העולם ובחינתו באמצעות השכל. איסוף נתונים על העולם והסקת מסקנות עובדתיות. מרקורי מייצג את יכולת ההתמצאות במרחב, קואורדינציה, תפיסה, יכולת תנועה ותקשורת מכל סוג. נוגה (ונוס) 25px כוכב אישי בהתאם להתקשרותה למזל שור ולמאזניים, נוגה משקפת את המצב החומרי/כלכלי, ובמקביל גם את הכישורים החברתיים והרומנטיים. ונוס מייצגת את הטעם והגישה לאסתטיקה, יחס לכסף וגישה חברתית ותרבותית. מקושרת אל הארכיטיפ הנשי. מאדים (מארס) 25px כוכב אישי מארס מסמל את היכולת של אדם להוציא לפועל את רצון האישיות (רצון השמש). לבצע דברים. להילחם. היכולת של אדם להגן על עצמו ועל ענייניו. המוטיבציה, הדחף, ההעזה והאומץ. יוזמה ויכולת עשייה. למארס דרך פעולה ישירה וגלויה. השפעתו על כוכב הנמצא בסמוך מעוררת את נושאי הכוכב לפעולה, או שהכוכב הנמצא בסמוך יאפיין את דרך הפעולה של מארס. מקושר אל הארכיטיפ הגברי. נקודת האופק המזרחי (Ascendant) ללא נקודה אישית זו נקודת תחילתה של מערכת הבתים, ומיוחסת לה חשיבות גבוהה בניתוח המפה. נקודת האופק מספקת מסנן דרכו שאר האלמנטים במפה מוצאים ביטוי. זוהי נקודת ההחצנה, המראה מה אנו מחפשים להחצין, וכיצד אנו מחצינים אותו. מיקום של כוכב בסמוך לנקודה זו, או בבית הראשון, מדגישה מאוד את האיכויות שלו באופי האדם. נקודת רום השמיים (Medium Coeli, MC) Mᶜ נקודה אישית נקודה לה מיוחסת חשיבות גבוהה בנוגע למעמד ולקריירה של האדם, היעדים, והמטרות הנשאפות. צדק (יופיטר) 25px כוכב ציבורי כוכב הקשור בחכמה, הרחבת החיים, פילוסופיה, מוסר, דת ואמונה. קשור באופטימיות, מזל ואמונה בטוב. יופיטר קשור ביכולת לחשיבה בסמלים, תפיסה כולית (הוליסטית) ואינטואיציה. שבתאי (סטורן) 25px כוכב ציבורי כוכב הקשור במשמעת, חוק, אחריות. שאיפה. יכולת לסמן יעד ולהגיע אליו. שבתאי קשור במימוש וביצוע הלכה למעשה של ערכי המוסר שנרכשו קודם לכן באמצעות יופיטר. קשור בגבולות ומסגרות, הגבלה, מעמד, סמכויות. שבתאי קשור בניסיון ותוצאה ובמבנים קיימים שהוכיחו עצמם על פני זמן. אוראנוס 25px כוכב של דורות כוכב הקשור בקידום. התבוננות רחבה על החברה. ערכים נעלים. זכויות אדם וחי. כוכב של אצילות, קידמה, מודרניזציה. אוראנוס מאתגר את החוקים, המבנים והמסגרות אשר מומשו קודם לכן על ידי שבתאי. מביא את החדש. באופן אישי קשור ב'אני הגבוה' של האדם. יכולת נבואית. נפטון 25px כוכב של דורות כוכב הקשור בעולמות הרוחניים, בחמלה, הקלה, בחולמניות, אשליות, בלבול ואי-בהירות, טשטוש גבולות, אסקפיזם. מדבר על הצורך בהתפשטות הגשמיות, בויתור על האגו. התחברות לאלוהי. התחברות למקור. קשור באהבה ללא תנאי. קשור ביכולת להתחבר על התת-מודע הקולקטיבי, ולפיכך קשור גם בפרסום ואנשים מיתיים. פלוטו 25px כוכב של דורות כוכב הקשור באינטנסיביות וקיצוניות, באובססיות, בסודיות וחשאיות, בטראנספורמציה דרך מחזורי הרס ובנייה מחדש, ובמיניות. מדבר על דחפים עמוקים הנמצאים באדם מקדמת דנא. על מוקדי כוח וחולשה שבאדם. על פסיכולוגיה, תת-מודע ומעמקים. המזלות גלגל המזלות באסטרולוגיה המערבית המודרנית מחלק את השמיים ל-12 חלקים שווים, החל מנקודת השוויון האביבית. המזלות באסטרולוגיה שואבים את שמם והגדרותיהם מקבוצות הכוכבים המקבילות להם, אם כי נדידתן של נקודות השוויון הביאה לכך שהמיקומים אינם חופפים יותר (כיום הבדל של כ-30° או סימן אחד שלם). משמעות המילה הלועזית לגלגל המזלות, זודיאק, היא "מעגל בעלי החיים" ביוונית. המזלות באסטרולוגיה באים להגדיר תכונות בסיסיות לכוכבים בהתאם למיקומם בגלגל. כיום נפוץ השימוש הבלעדי במזל בו נמצאת השמש להגדרת תכונות אישיותיות לפי תאריך הלידה, במיוחד בעיתונים ובכתבי עת. היות שהאסטרולוגיה המערבית מתבססת על רכיבים שמימיים רבים, אסטרולוגים רבים סולדים משימוש פשטני זה, במיוחד היות שהשפעתם של הזוויות הנוצרות בין הכוכבים השונים מקבלים משקל רב יותר מאשר המזלות בהם נמצאים אותם הכוכבים. ניתן לחלק את המזלות ל-3 מצבים שהם האיכויות השונות בכל מזל: איכות קרדינלית - מזל גדי, מזל סרטן, מזל טלה ומזל מאזניים. איכות קבועה - מזל שור, מזל עקרב, מזל אריה ומזל דלי. איכות משתנה - מזל בתולה, מזל דגים, מזל קשת ומזל תאומים. הזוויות בין הכוכבים הזוויות הנוצרות בין הכוכבים והנקודות במפה האסטרולוגית מקבלים משקל רב ביותר. לכל זווית מוגדרת רמת דיוק בהתאם לחשיבותה, כאשר רבים מחשיבים דיוק גבוה יותר בזווית כמשקף את ההשפעה כחזקה יותר. כך למשל זווית של 92° בין נגה למאדים נחשבת ל"ריבועית" (90°) היות שלזווית בדרך כלל מתאפשרת רמת דיוק של 8°-10° +/-. הזוויות העיקריות באסטרולוגיה הם: צמידות (Conjunction), 0° +/- 8-10° - מייצג מיזוג בין ההשפעות המדוברות, לטובה או לרעה, כך שהן מהוות חלק בלתי נפרד אחת מהשנייה. ניגוד (Opposition), 180° +/- 8-10° - השפעה בדרך כלל שלילית, מעין "פיצול אישיות" בין ההשפעות המדוברות הפועל לרוב בצורה לא מודעת. מקושר להשפעות חיצוניות המשקפות סתירות פנימיות. ריבוע (Square), 90° +/- 8-10° - השפעה הנחשבת לשלילית, המשקפת מתחים פסיכולוגיים פנימיים בדרך כלל מודעים הנחווים ככעס, הפועלים כמעין דינמו היוצר אנרגיה רבה ומדרבן לפעולה. שלשה (Trine) 120° +/- כ-8° - זווית הרמונית, לעיתים יותר מדי, המביאה עימה נוחות, מזל, כישרונות טבעיים, אם כי לעיתים איכויות אלו מבוזבזות מחוסר כוח מניע. שישייה (Sextile) 60° +/- כ-6° - זווית הרמונית מינורית יותר. השפעתה דומה לזווית השלשה, אם כי שיתוף הפעולה בין ההשפעות נוטה להיות פורה יותר. הבתים מערכת הבתים באסטרולוגיה באה לחלק את השמיים (כולל האזורים המוסתרים על ידי כדור הארץ) מזווית הראיה של נקודה מסוימת על כדור הארץ, בשעה מסוימת (מדויקת) ביום או בלילה. החלוקה לבתים מתחילה לרוב מנקודת האופק המזרחי. החלוקה היא לשנים-עשר בתים, אשר גודלם עשוי להיות קבוע או משתנה בהתאם למערכת הבתים שבשימוש. הבתים מייצגים אזורים ותחומים בחיים, והם מספקים פוקוס וכיוון לאנרגיות של הכוכבים והנקודות שבמפה האסטרולוגית. הקשרי הבתים גם לפי סדר 12 המזלות בגלגל והשפעתם. הבית ה-1 - מיקוד על החצנת האישיות וההופעה האישית. הבית ה-2 - מיקוד על הרכוש והמשאבים האישיים. הבית ה-3 - מיקוד על תקשורת והסביבה הקרובה. הבית ה-4 - מיקוד על המשפחה וחיי הבית. הבית ה-5 - מיקוד על פעילות, יצירתיות וילדים. קשור לרומנטיקה. הבית ה-6 - מיקוד על עבודה, שגרה ובריאות. הבית ה-7 - מיקוד על קשרים בינאישיים וזוגיות. הבית ה-8 - מיקוד על מאבקים וקונפליקטים רגשיים. קשור למוות ומיניות. הבית ה-9 - מיקוד על הרחבת אופקים, קשר עם חו"ל, טיולים ומסעות, לימודים גבוהים. הבית ה-10 - מיקוד על הצלחה בקריירה והשגת מעמד. הבית ה-11 - מיקוד על קבוצות, חברים ופעילויות קבוצתיות והומניטריות. הבית ה-12 - מיקוד על הנשמה, הרוח, בידוד. מערכות הבתים באסטרולוגיה מערכת שווה-בתים - בשיטה זאת כל בית הוא בן 30 מעלות בדיוק ומספר הבתים יוצר את המעגל של 360 מעלות. בשיטה זאת נקודת רום השמיים יכול להמצא בין הבתים 8–11 תלוי במיקום הגאוגרפי של המפה. זוהי השיטה הפשוטה ביותר והקלה ביותר ליישום. מערכת פלסידוס (Placidus) - שיטה זאת ממקמת את נקודת רום השמיים כפותחת את בית 10 ומכאן מייחסת חשיבות לנקודת רום שמיים ומהותה. חסרונה של השיטה היא במיקומים גאוגרפיים צפוניים מאוד או דרומיים מאוד (מעבר לקווי רוחב 66 דרום או צפון) ולאנשים שנולדו בסביבות הקטבים של כדור הארץ השיטה לא מתאימה שכן גודל הבתים נעשה לא יחסי. מערכת קוך (Koch) - שיטה הדומה לשיטת פלסידיוס ומתאימה לשימוש בקווים הגאוגרפיים של מדינת ישראל. לכן רב השימוש בשיטה זאת בקרב אסטרולוגים בארץ. מערכת סימן-מלא (Whole sign) מערכת רגיומונטנוס האסטרולוגיה ביהדות יחסם של אישים במחשבת ישראל לאסטרולוגיה הוא דו-ערכי. בלשון חז"ל אסטרולוגיה נקראת איצטגנינות ויש לה קונוטציה שלילית. בתלמוד בבלי מובאת מחלוקת בין חכמי ישראל האם המזלות משפיעים על גורלו של אדם. הדעות התומכות הם של רבי יהושע בן לוי שמפרט את טיפוסי האנשים לפי המזלות השונים ושל רבי חנינא שסובר "מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל". לתפיסה זו שהמזל משפיע ישנה תמיכה באימרה, כי "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל". למול תפיסה זו, ישנה התפיסה של רבי יוחנן כי "אין מזל לישראל", שמסתמך על הפסוק "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה". לתמיכה בשיטתו מובאים גם הדעות של רב, שמואל ורבי עקיבא שניתן ללמוד מהם שאין מזל לישראל. במקור אחר מתוארים רבי ינאי ורבי יוחנן שראו אסטרולוגים חוזים את מותם של שני יהודים, אך התחזית לא התמששו. שאלו החכמים את היהודים מה עשו באותו יום, והללו השיבו שלא עשו דבר מיוחד, אלא התפללו וקראו קריאת שמע כהרגלם: על השגיאות המרובות בתחזיות האסטרולוגים מתבטאת הגמרא בסוטה: "צופין ואינם יודעין מה צופין מהגים ואינן יודעים מה מהגים".סוטה יב, ב; וראה גם פסיקתא זוטרתא שמות ב, ו; שכל טוב שמות ב, ה; בראשית רבה פה, ב; בתלמוד לעומת זאת מובאים שורה של מקורות המכירים בכוחה של האסטרולוגים לחזות את העתיד, לפחות במידה מוגבלת.ברכות סד, א; שבת קכט, א; שבת קנו, ב; נדרים לב, א. במקום אחד אף מובאים שורה של תחזיות אסטרולוגיות כלליות שנמצאו כתובות בפנקסיהם של חכמים בבליים בהם שמואל ורבי יהושע בן לוי.תלמוד בבלי שבת קנו, א מנגד, בשני מקורות עיקריים נראה שנאסר העיסוק באסטרולוגיה: במסכת פסחיםבבלי פסחים קיג, ב נאמר שאסור לשאול בכלדיים, משום 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'. רבים מן הראשונים פירשו שהכלדיים הם החוזים בכוכבים, כפי שעולה מגמרות רבות.ערוך ערך כלדאי; רשב"ם פסחים קיג, ב; תוספות קנו, א ועוד. במסכת סנהדרין נתפרש האיסור לא תעוננו על ידי רבי עקיבא באופן שנשמע כמתייחס לאסטרולוגיה.תלמוד בבלי סנהדרין סה, ב המקורות השונים הובילו להתפתחות של מספר גישות שונות בקרב חכמי ישראל בשאלת היחס לאסטרולוגיה: גישתם של הרמב"ם סמ"גלאוין נג רבינו יונהשערי תשובה שער שלישי אות פו טוריו"ד קעט היא שהאסטרולוגיה אסורה משום מעונן. יש שהוסיפו שהיא גם כלולה באיסור לא תנחשוזכרון יהודה לר"י בן הרא"ש, סימן צא. אחרים, כדוגמת הרמב"ן הר"ןחידושי הר"ן, סנהדרין סה, ב ונימוקי יוסףסנהדרין טז, ב סברו שדברי רבי עקיבא מוסבים על ניחוש בכוכבים, ולא על החכמה הסדורה של האסטרולוגיה. לשיטתם העיסוק באסטרולוגיה עדיין אסור משום תמים תהיה, כדברי הגמרא בסנהדרין, ורק במצבים שכבר נודע לאדם על תחזיות אסטרולוגיות, הוא רשאי ואולי חייב לחשוש להן, משום שאין לסמוך על הנס. אך העיסוק היזום באסטרולוגיה עדיין אסור. כשיטה זו פסק הרמ"איו"ד קעט, ב בתורת הקבלה של ימי הביניים ישנה קבלה רחבה יותר של תורה זו והתאמתה לרוח היהדות בכלל ולקבלה בפרט, אשר לימים פיתחה מעין גרסה משלה לתורה זו ונקראת לרוב "אסטרולוגיה קבלית". בין אוהדי האסטרולוגיה בקרב חכמי היהדות ניתן למנות את רבי אברהם ברבי חייא הנשיאמגן וצינה, עמ' 39 רבי אברהם אבן עזראמשפטי הכוכבים, ירושלים תשל"א רבי אברהם זכותספר היוחסין עמ' 154 הראב"ד הראשון ודון יצחק אברבנאל. לדעתם הגמרות הרבות מוכיחות שיש מידה רבה של אמת באסטרולוגיה והיא ראויה להחשב חכמה מדעית. את דברי רבי עקיבא הם מסבירים בדומה לרמב"ן, ולגבי הכלדיים הם מסבירים שמדובר בזן מסוים של אסטרולוגיה שכולל בתוכו תפיסות אליליות.ולמעשה העיסוק באסטרולוגיה איננו אסור, כל עוד הוא איננו חלק מפולחן אלילי והכרה בכוחות אחרים מלבד ה'.מאירי סנהדרין סח,א; רלב"ג על התורה ויקרא יט, כו; ספר היוחסין עמ' 154 ביקורת ביקורת מדעית בחוגים מדעיים זוכה האסטרולוגיה לביקורת נוקבת. הדעה הרווחת בחוגים המדעיים כי האסטרולוגיה אינה יותר מאמונה טפלה. מנקודת ההשקפה של המדע הרעיון שכוכבים עשויים להשפיע על גורלו של אדם הוא עורבא פרח מסיבות רבות. מבחינה מחקרית, לא נמצא שפרופיל אישיותי המבוסס על ניתוח אסטרולוגי קשור לאישיות האדם. האסטרולוגיה פרחה כאשר היקום הידוע כלל בקושי את כדור הארץ וסביבתו הקרובה, והיא משתמשת בהשלכה דו־ממדית של שמיים תלת־ממדיים. למעשה אין קשר בין הכוכבים הנמצאים בקבוצת כוכבים כלשהי, וכוכבים רחוקים וקרובים משמשים בערבוביה מפני שהם בכיוון קרוב אחד לשני מנקודת המבט של מערכת השמש. בינתיים גם ידוע שמיקום המזלות שאליהם מתייחסת האסטרולוגיה והתאריכים שבהם השמש עוברת בכל מזל אינם לפי סידורם האמיתי בשמיים, אלא למשל לפי דמיון אנושי שקושר למיתולוגיה היוונית. גורמים נוספים המעלים חשד כלפי האסטרולוגיה: העדר מנגנון פעולה ידוע - מדוע דווקא הזמן הקובע יהיה ברגע הלידה, ולא בזמן אחר כלשהו - ברחם או מחוצה לו. בנוסף אין הסבר מוכר לסוג הכוח שמשפיע - הכוחות הידועים המגיעים ממרחקים גלקטיים הם כוח כבידה וקרינה אלקטרומגנטית, אולם כוחות אלה קיימים בצורה חזקה יותר בסביבות האדם על פני כדור הארץ מאשר זה המגיע מכוכב ממוצע. סתירות בין אסכולות - אסטרולוגיה מערבית, יהודית, הודית סינית ועוד - לא ייתכן שהן בו זמנית גם סותרות זו את זו וגם כולן נכונות. הדרך אשר בה פותחה השיטה - האם נעשה בעבר מחקר מקיף שאסף המון נתונים ממצב הכוכבים, תכונות וגורלות או שאולי הייתה זו המצאה? לא ידוע על איסוף נתונים כזה ויכולת סטטיסטית נדרשת כזו בעבר. האסטרונום והסופר קרל סייגן, כולל בין היתר בביקורת על אסטרולוגיה הן התחשבות לא נכונה של האסטרולוגים במיקום גרמי השמיים, והן אי-עמידה שלהם במבדקים שיאשרו את נכונות ניבויי השיטה. הוא מציין את חוסר התחשבותם של האסטרולוגים בקביעת מיקום הכוכבים בהשתברות האור באטמוספירה; התחשבות האסטרולוגים רק בגרמי שמים הנראים בעין ללא שימוש בעזרים כפי שהיה ידוע לתלמי במאה השנייה, והתעלמות ממבחר גרמי השמיים שהתגלו בעת החדשה (תוהה מה לגבי אסטרואידים); חוסר עקביות בין הדרישה למידע מפורט על שעת הלידה לבין התעלמות מפרטי מקום הלידה (ציוני הקואורדינטות שלה), אי הצלחה של אסטרולוגיה במבחני תאומים זהים; הבדלים גדולים בין הורוסקופים של אסטרולוגים שונים על אותו אדם, והעדר מתאם מוכח בין הורוסקופים לבין מבדקים פסיכולוגיים תקפים. הסבר אפשרי לעובדה שאנשים רבים מקבלים את נכונותם של הורוסקופים מספק אפקט פורר (קרוי גם "אפקט בארנום"), הגורם לאנשים לראות בניסוחים מעורפלים וכלליים שמגמתם הכללית חיובית (כגון "לעיתים אתה פתוח וחברותי אך במצבים אחרים מופנם") כתיאורים קולעים של אישיותם. האסטרולוגיה במשפט הישראלי שאלת מעמדה של האסטרולוגיה הגיעה לערכאות משפטיות בתביעת דיבה שהגיש אסטרולוג נגד רשות השידור וטומי לפיד, לאחר שלפיד כינה אותו במהלך התוכנית פופוליטיקה "נוכל" ואת מקצוע האסטרולוגיה בכלל "נוכלות". בית המשפט קבע כי אמנם אין האסטרולוגיה מהווה מדע שיש לו ביסוס כלשהו, אך העיסוק בה אינו בהכרח נוכלות. בפסק דין אחר, שבו נתבע אסטרולוג לדין לאחר שתחזיתו התבדתה, דחה בית המשפט את התביעה בנימוק כי מי שמאמין לתחזיות אסטרולוגים שם את כספו על קרן הצבי. הרמב"ם הרמב"ם התנגד בחריפות לאסטרולוגיה. דוגמה לכך ניתן לראות באיגרת תימן שלו, שבה כתב: "אבל מה שראיתך משתוקק אליו מחכמת הכוכבים והדיבוקים שהיו ושעתידים להיות - כל זה הסר אותה מלבך ונקה דעתך ממנו ורחץ שכלך, כמו שרוחצים הבגדים המטונפים מטינופם. לפי שהם דברים שאין בהם ממש, ואינם אמת אצל החכמים השלמים ואפילו שאינם מאמינים בתורה, כל שכן למקבלי התורה". הרמב"ם גם כתב בעברית איגרת שלמה לקהילת מונטפשליר בה הוא שולל נחרצות את האסטרולוגיה. לקריאה נוספת דב שוורץ, אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הביניים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשנ"ט ב.ז בנדיקט, מזוני במזלא תליא, להסברת המאמר בעקבות הרמב"ם, מפרקי האצטגנינות בהגות חז"ל, מרכז התורה בפרובאנס, אסופת מאמרים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ה, עמ' 243–267 מרים בנימיני ויהונדב קפלון, אסטרולוגיה עברית, עם עובד, 2009 עדו יעבץ, גלגלים ומזלות: פרקים בתולדות האסטרונומיה היוונית, הוצאת מאגנס והוצאת דביר, 2010 יקי מנשפרוינד, עידן הבורות - מדריך מקוצר לאסטרולוגיה, עב"מים, רפואה אלטרנטיבית ועוד הבלים של העידן החדש, הוצאת פרדס, 2011, עמ' 116–137 גרשון בן-שחר ומריאנה בר, מכונת השקר - האם אפשר לסמוך על גרפולוגיה, פוליגרף, אסטרולוגיה ושיטות נוספות לאבחון אישיות ולניבוי, הוצאת מטר, אוקטובר 2014, עמ' 11, 24-15, 144, 146, 149, 157 קישורים חיצוניים מאיר בר-אילן, אסטרונומיה ואסטרולוגיה בקרב היהודים בימי קדם, 2004 יואב בן-דב, האם האסטרולוגיה היא נוכלות אסטרולוגיה במבחן - סדרת רשומות מתוך הבלוג "חשיבה חדה", 7 בנובמבר 2011 רן טבעוני אסטרולוגיה – האמת המדעית, באתר מכון דוידסון, אוגוסט 2013 האם מותר לקרוא הורוסקופ בעיתון, באתר חידוש, 10 ביולי 2019 הערות שוליים * קטגוריה:ניבוי עתידות קטגוריה:אמונות טפלות קטגוריה:פסאודו-מדע קטגוריה:מיסטיקה קטגוריה:תורת הנסתר

משפטי האי-שלמות של גדל

משפטי אי-השלמות של קורט גדל הם צמד משפטים יסודיים בלוגיקה מתמטית, הענף החוקר את יסודות הלוגיקה בכלים מתמטיים, שהוכחו על-ידי גדל בשנת 1931. משפטים אלו הם מהמשפטים המפורסמים ביותר במתמטיקה וזכו לשפע התייחסויות פילוסופיות ותרבותיות הן בגלל ההשלכות של משפטים אלו בפילוסופיה של המתמטיקה ובלוגיקה והן בגלל שהמשפטים עוסקים בגבולות של מה שניתן להוכיח בתוך מערכת פורמלית: הם מראים מתמטית כי קיים גבול למה שאפשר להוכיח באמצעים מתמטיים. גם הנושא הזה של התייחסות עצמית הפך אותם למעוררי עניין. המאה ה-19 ידעה ערעור באמון המדע בידע של האדם בכלל ושל המדען בפרט. בני-אדם החלו להיות מובנים כסובייקטיביים בהכרח ולכן פותחו דרכי הגדרה חדשות של מהו ידע, שתסתמכנה על כלים, שאינם האינטואיציה או ההבנה הפרטית של המדען. מי שהוביל את השינוי היו תחומי המתמטיקה והלוגיקה. אחד מהנסיונות להגדרת ידע באופן שאינו תלוי באדם הפרטי היה פניה לאמצעים מכניים. אחת השאלות שעלתה הייתה האם ניתן להגדיר את כל הידע המתמטי באמצעות מערכת הסק הניתנת לתיאור מכני לחלוטין. משפטי אי-השלמות הראו כי שום מערכת אקסיומות והסק עקבית הניתנת לתיאור מכני ומסוגלת לתאר את המספרים הטבעיים אינה יכולה להיות שלמה - כלומר להוכיח או להפריך כל טענה. בפרט נובע מכך שהיא אינה יכולה להסיק את כל המשפטים האריתמטיים האמתיים. במשפט הראשון, גדל הראה שכל מערכת אקסיומות אפקטיבית ועשירה מספיק (כזו המכילה חלק מספיק גדול מאקסיומות האריתמטיקה) שהיא עקבית, היא בהכרח לא שלמה, משמע שקיימות טענות שלא ניתנות להכרעה, כלומר שלא ניתן להוכיחן או להפריכן באמצעות מערכת האקסיומות. בכך גדל שם קץ לניסיונות רבים לבנות מערכת אקסיומטית כוללת שממנה תנבע כל המתמטיקה. במשפט השני הראה גדל תוצאה עוד יותר חזקה, והיא, שאף אם המערכת עקבית, לא ניתן להוכיח את עקביותה מתוך המערכת. המשפטים מצוטטים בתרבות הפופולרית בצורות שונות, לעיתים שגויות, ובפרט יש בלבול סביב השאלה האם המשפטים טוענים ש־"קיימות טענות אמיתיות שלא ניתן להוכיח". המשפטים מוכיחים שעבור כל מערכת כמתואר לעיל קיימת טענה על מספרים טבעיים שהיא אמיתית אך אינה ניתנת להוכחה במערכת. עם זאת, קיים גם משפט לכאורה הפוך, משפט השלמות של גדל, שקדם למשפטי האי־שלמות, שטוען שבכל מערכת כזו אפשר להוכיח כל טענה הנכונה בכל מודל המתאים למערכת (כלומר בכל פרשנות אפשרית של המערכת). משילוב שני המשפטים נובע שכל מערכת עקבית לתיאור המספרים הטבעיים אפשר לפרש בצורות שונות, שחלקן שונות מהדרך הרגילה בה אנו תופסים את המספרים הטבעיים. כלומר אפשר להתאים להן מודל שאינו מודל המספרים הטבעיים הסטנדרטי. הטענות שאינן ניתנות להכרעה יהיו אמיתיות בחלק מהמודלים הללו, ושקריות באחרים. מבוא לא פורמלי מראשית ימי המתמטיקה ועד ל פעלו המתמטיקאים מתוך הנחה שבטיפול בכל טענה מתמטית ייתכנו רק שני כיוונים: ניתן להוכיח את הטענה, או לחלופין ניתן להפריכה (כלומר להוכיח שהטענה אינה נכונה). גם אם קשה מאוד לפתור בעיה מסוימת, הרי אם יושקעו בה מאמץ וכישרון במידה מספקת – תימצא לה הוכחה נאותה. דויד הילברט, גדול המתמטיקאים בתחילת המאה העשרים, ידע שזו הנחה שלא זכתה להוכחה, אך הוא היטיב לתארה באומרו: בשנת 1931 הוכיח הלוגיקן קורט גדל (Gödel), במאמרו "על טענות שאינן ניתנות להוכחה בפרינקיפיה מתמטיקה ובמערכות דומות", שהנחה זו שגויה. משפט האי-שלמות הראשון של גדל משפט האי-שלמות הראשון של גדל, שהפך לאבן פינה בלוגיקה המתמטית, הוסיף אפשרות שלישית לגורל הצפוי לטענה מתמטית. המשפט קובע כי בכל מערכת לוגית מקיפה, ניתן לבנות באמצעות אלגוריתם טענות שמחד אינן ניתנות להוכחה ומאידך אינן ניתנות להפרכה מתוך אותה קבוצת אקסיומות. הטענות הנבנות דומות מאוד לפרדוקס השקרן (פרדוקס שבו אדם מסוים אומר "אני שקרן"), אך שונות ממנו, שכן לא נטען בהן שהן אינן נכונות. ההוכחה הפורמלית של המשפט מראה בצורה קונסטרוקטיבית כיצד ניתן לבנות טענה פורמלית האומרת "לא ניתן להוכיח אותי". במשך שנים לאחר פרסום המשפטים רווחה ההנחה שאמנם קיימות טענות שלא ניתן להוכיח או להפריך אך הן "לא טבעיות", כלומר לא סביר שבמהלך פיתוח סטנדרטי של תורה מתמטית ניתקל במשפטים כאלו. ההנחה הזו התבררה כשגויה באופן קיצוני בעקבות הוכחת העצמאות של השערת הרצף. השערת הרצף שהוצעה על ידי גאורג קנטור, טוענת כי לא קיימת קבוצה שעוצמתה גדולה מזו של המספרים הטבעיים וקטנה מזו של המספרים הממשיים. השערה זו נחשבה לאחת מהבעיות הפתוחות המרכזיות במתמטיקה בתחילת המאה ה-20 (זו הבעיה הראשונה ברשימת 23 הבעיות של הילברט). בשנת 1937 הוכיח גדל כי לא ניתן להפריך השערה זו במסגרת אקסיומות ZFC ובשנת 1963 הוכיח פול כהן כי לא ניתן להוכיח השערה זו במסגרת ZFC. משפט האי-שלמות השני של גדל במשפט האי-שלמות השני הוכיח גדל כי תורה עקבית שהיא מספיק חזקה לקיים את אקסיומות פאנו (שהאריתמטיקה הרגילה מכילה אותה) ובפרט כזאת שמקיימת את האקסיומות של תורת הקבוצות (ZF) לא יכולה להוכיח את העקביות של עצמה. משמעות הדבר היא שאין אפשרות להוכיח בתוך המערכת כי האקסיומות הן עקביות. מזה נובע שלעולם לא נוכל להיות בטוחים לחלוטין שהמערכת עקבית ולא כוללת סתירות נסתרות – כי או שהיא אינה עקבית, או שהיא עקבית אך לא נוכל להוכיח זאת. אולם, האפשרות שאי אפשר להפריך את העקביות של עצמה תלויה במערכת האקסיומות שלה (יכול להיות שטענה זאת בלתי תלויה במערכת האקסיומות שלך ויכול להיות שהיא לא נכונה). תנאי המשפט אינם מחייבים מספר סופי של אקסיומות. כלומר, גם אילו היו בידינו אינסוף אקסיומות של תורת המספרים, היה המשפט מתקיים בתנאי הרגיל, שניתן יהיה לזהות בקלות האם טענה נתונה היא אקסיומה של המערכת (תכונה זו נקראת אפקטיביות). רעיון זה הופיע עוד קודם לכן בכתביו של אחד מצמד מחברי "פרינקיפיה מתמטיקה", אלפרד נורת' וייטהד. וייטהד טען טענה דומה בספרו "המדע והעולם המודרני" (1925), על כך שכל מערכת טענות תהא פתוחה, כך שיוותרו בה טענות שלא יהיו ניתנות לאישוש או להפרכה. רעיונות דומים הופיעו זמן רב לפני כן. בספר השישי לפוליטאה, למשל, מתאר אפלטון את המתמטיקה ואת כל מדעי הדיאנויה (מחשבה), כמדעים היפותטיים, בהם יש טענות שניתן להניחן אך לא להוכיחן או להפריכן מתוך המערכת עצמה (בדומה לאקסיומות של הגאומטריה). ההשפעה של המשפט ההשפעה של המשפט על התפתחות המתמטיקה הייתה רבה. משפט האי-שלמות למעשה ייתר את תוכנית הילברט ובכך פגע אנושות בניסיון לבצע אקסיומטיזציה של המתמטיקה. לאחר ההוכחה, חדלו המתמטיקאים בהדרגה לעסוק בנושא בניית יסודות המתמטיקה שהעסיקם רבות בראשית המאה ה-20 עקב תחושה של יאוש מהנושא. משפט גדל היווה גם, על פי תפיסות מסוימות, הפרכה לתפיסה הפורמליסטית של המתמטיקה כאוסף כללים חסרי משמעות מחוץ למערכת או שמשמעותם מחוץ למערכת אינה עניין מתמטי. חוסר היכולת לקבוע פורמלית את נכונותם של משפטים אלו ואחרים שימש כראייה לכך שהאדם לא מסוגל לתפוס כל אמת, שהרי כל הוכחה הידועה לאדם מבוססת על מערכת אקסיומות סופית. טענה אחרת דווקא מסיקה מהמשפט את עליונותו של האדם. על פי טענה זו, ישנן אמיתות שאף מחשב תאורטי לא יכול להכילן (מדובר על מודל של מחשב, בלי תלות בקיומו הממשי, ראו מדעי המחשב ומכונת טיורינג), כיוון שעל פי תזת צ'רץ'-טיורינג כל ההוכחות האפשריות של המחשב המושלם (מכונת טיורינג) יכולות להיות מאורגנות בצורת מערכת פורמלית. ואולם, האדם יהיה מסוגל לדעת גם טענות שלא כלולות במערכת זו (דוגמה המובאת לטענה זו היא עקביות המערכת הפורמלית בה משתמש המחשב). הפיזיקאי רוג'ר פנרוז התבסס על משפטי האי-שלמות של גדל בהעלותו את ההשערה כי האינטליגנציה האנושית ניתנת להסבר רק על ידי קיומן ההיפותטי של אינטראקציות קוונטיות במוח. אף לא אחת מטענות אלו מוסכמת על כלל הפילוסופים, ובוודאי ששתיהן אינן עומדות בדרישות הריגורוזיות המתמטית. ההשפעה מחוץ לתחומי המתמטיקה הייתה רבה אף היא. משפט האי-שלמות משמש את חסידי העידן החדש על מנת לנגח את יומרתו כביכול של המדע לדעת הכל. לטענתם, אם אפילו המערכות המתמטיות הבסיסיות ביותר אינן ניתנות להוכחה, אזי ישנה בעייתיות בגישה על פיה מסוגל המדע להבין את העולם. משפט זה נכרך לעיתים קרובות יחד עם מכניקת הקוונטים בידי גורמים עוינים למדע על מנת להוכיח את אי היכולת של המדע לדעת הכול. אך גדל עצמו לא היה מסכים לכך. כי הפוסטמודרניזם עמד בניגוד מוחלט לגדל, שהיה פלטוניסט. בספרו שלוש מהפכות קופרניקניות הציג הפרופסור זאב בכלר את משפטי האי-שלמות של גדל כהפרכה אחת מני רבות לתפיסה אותה הוא מכנה "אקטואליזם". במקרה זה, טענתו היא שהמתמטיקה מכילה תוכן ולא רק צורה, בניגוד לתפיסות אקטואליסטיות שטוענות להפך. זאת, בהתאם להתמקדותם הכללית (על פי המתואר בספר) בצורניות ובשפה ולא בעולם, מתוך ההנחה ש"אין משמעות למושג האמת" – פילוסופיה שתקפה הן לגבי המוסר והן לגבי המדע והמתמטיקה. בכך הולך בכלר בדרכו של גדל עצמו במידת מה, בניגוד לתפיסות הפוסטמודרניות, שכן גדל האמין באמת אחת והתכוון שמשפטו יהווה הפרכה לפורמליזם שראה כמרוקן את המתמטיקה מתוכנה. ראו גם משפט האי-שלמות של צ'ייטין משפט הרקורסיה – משמש בחלק מההוכחות למשפטי האי-שלמות של גדל. משפט סקולם-לוונהיים – משפט נוסף על מגבלות כוח התיאור של הלוגיקה מסדר ראשון. משפט האי-גדירות של טרסקי סקיצת הוכחת משפט אי-השלמות הראשון של גדל לקריאה נוספת ארנסט נאגל וג'יימס ניומן, משפט גדל, תרגמו: יעל הרפז רובין ונצה מובשוביץ-הדר, הוצאת הטכניון, 1993. ארנון אברון, משפטי גדל ובעיית יסודות המתמטיקה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1998. דאגלס הופשטטר, גדל, אשר, באך – גביש בן-אלמוות, תרגמו: טל כהן וירדן ניר בוכבינדר, הוצאת דביר, 2011. רבקה גולדסטיין, ההוכחה והפרדוקס – משפטי האי-שלמות של קורט גדל, 2006 מריוס כהן, "משפטי אי-השלמות של גדל", גליליאו 106, יוני 2007 קישורים חיצוניים On Formally Undecidable Propositions Of Principia Mathematica And Related Systems, תרגום לאנגלית למאמרו המקורי של גדל – Über formal unentscheidbare Sätze der Principia Mathematica und verwandter Systeme. אלון עמית, תנו לגדול בשקט, האייל הקורא הערות שוליים קטגוריה:היסטוריה של המתמטיקה אי שלמות של גדל קטגוריה:פילוסופיה של המדע קטגוריה:משפטי אי היתכנות

קורט גדל

קורט גֶדֶל (בגרמנית: ; 28 באפריל 1906 – 14 בינואר 1978) היה לוגיקן ומתמטיקאי אוסטרי שהיגר לארצות הברית. נחשב לאחד מגדולי הלוגיקנים של כל הזמנים וכאחד מאבות תחום המטא-מתמטיקה בלוגיקה המתמטית. ידוע בעיקר בזכות משפטי האי-שלמות שלו, שהפכו לאבן יסוד בחקר המתמטיקה במאה העשרים, אך מחקריו נגעו כמעט בכל תחום בלוגיקה המתמטית. תולדותיו הוא נולד ב-28 באפריל 1906 בעיר ברנו שב (כיום בצ'כיה), לאב שהיה מנהל מפעל טקסטיל. בגיל 18 החל את לימודיו באוניברסיטת וינה, שם לקח קורסים בפיזיקה, במתמטיקה ובפילוסופיה, כשבסופו של דבר התמקד בלוגיקה מתמטית והיה חבר ב. בשנת 1930 סיים את עבודת הדוקטורט שלו, שבה הוכיח את שלמותו של תחשיב יחסים מסדר ראשון. טענה זו ידועה בשם "משפט השלמות של גדל". מראשית ימי המתמטיקה ועד ל פעלו המתמטיקאים מתוך תחושה שכל טענה מתמטית ניתנת להוכחה או, לחלופין, להפרכה (כלומר הוכחת אי-נכונות הטענה). בשנת 1931 הוכיח גדל, במאמרו "על טענות שאינן ניתנות להוכחה בפרינקיפיה מתמטיקה ובמערכות דומות", שבכל מערכת אקסיומות עקבית לתורת המספרים, המקיימת את התנאי שיש אלגוריתם (תוכנית מחשב, בלשון ימינו) שמחליט לכל נוסחה אם היא אקסיומה או לא, יש טענה שלא ניתן להוכיחה או להפריכה. בנוסף הוכיח שהעקביות של המערכת עצמה אינה ניתנת להוכחה. אלה הם משפטי האי-שלמות של גדל, משפטים שהם אבני פינה של הלוגיקה המתמטית המודרנית. עד 1937 חי קורט עם אמו ואחיו, ונפגש לפרקים עם ארוסתו לעתיד, אדל. בשנים 1933–1934 הוזמן לבקר במכון למחקר מתקדם שבסמוך לאוניברסיטת פרינסטון, לאחר שפון נוימן התרשם מהישגיו בלוגיקה. כשחזר גדל לרפובליקה האוסטרית, סבל מהתמוטטות עצבים ואושפז. כשהחלים ב-1935, הוזמן שוב למכון. בשנת 1936 רצח סטודנט נאצי את מוריץ שליק, מייסד החוג הווינאי, אשר עורר בגדל את העניין בלוגיקה. המאורע השפיע רבות על גדל, שהיה נתון ללחצים מצד משפחתו, והוא סבל שוב מהתמוטטות עצבים. את רוב שנת 1936 בילה בבתי חולים לחולי נפש בווינה. עד האביב של 1937 הספיק להחלים, ולימד קורס באוניברסיטה של וינה. בספטמבר 1938, כמה חודשים לאחר האנשלוס, נשא לאישה את אדל, ואז שוב הוזמן למכון בפרינסטון, ואחר-כך לאוניברסיטת נוטרדאם באינדיאנה (לשם ברח הלוגיקאי קרל מנגר הבן, שגדל השתתף בסמינר שלו בשנים עברו). בקיץ 1939 שב גדל לווינה, שם נבדק ונמצא – במפתיע – כשיר לשירות צבאי. בסמוך לכך הוכה ברחוב על ידי חבורת נאצים, שחשבו כי הוא יהודי. כדי להמשיך ללמד באוניברסיטה, נדרש גדל להצהיר כי אינו יהודי, וסירב. בינואר 1940 ביקשו בני הזוג לעזוב את אוסטריה, מחשש שגדל יגויס לצבא הגרמני. עקב המצור הימי הבריטי הם הוכרחו לנסוע צפונה ללטביה, משם ב, ליפן ומשם לארצות הברית, בחזרה ל. גדל השתקע בפרינסטון, ומאותה עת עזב את המכון רק לעיתים רחוקות. שם פגש את אלברט איינשטיין והפך לידידו הקרוב. בשנת 1940 הגיע להישג חשוב נוסף, כשהוכיח שאקסיומת הבחירה והשערת הרצף אינן סותרות את האקסיומות האחרות של תורת הקבוצות. הוא עשה זאת בעזרת מודל של תורת הקבוצות שנקרא קבוצות ניתנות לבנייה. בשנת 1946 קיבל משרה קבועה במכון. באותן שנים ניסה גדל להוכיח שהשערת הרצף אינה מתחייבת משאר האקסיומות של תורת הקבוצות, ובכך להשלים את פתרונה של הבעיה הראשונה של הילברט, אבל בסביבות 1943 נטש את הניסיון (הבעיה נפתרה בסופו של דבר על ידי פול כהן). הוא עבר לעבוד על המשוואות של תורת היחסות. תוצאות שלו בכיוון זה, מסוף שנות הארבעים, הוערכו מאוד על ידי איינשטיין. בשנת 1948 קיבל גדל אזרחות אמריקאית. אנקדוטה ידועה מספרת שלאחר שגדל למד את עקרונות החוקה לקראת הבחינה לקבלת אזרחות, הוא סיפר לאוסקר מורגנשטרן שמצא פרצה בחוקה האמריקאית שיכולה לאפשר לדיקטטור להשתלט על המדינה באופן חוקי. מורגנשטרן ואיינשטיין ליוו את גדל לראיון ומבחן הקבלה לאזרחות, ובמהלך המבחן סיפר גדל לשופט שערך את הבחינה על הפרצה שגילה. למזלו של גדל, השופט, שהיה מכר של איינשטיין, מיהר להסב את השיחה לנושאים מקובלים יותר, ובסיום הריאיון העניק לגדל את הגושפנקה הנחוצה לקבלת אזרחות. בשנת 1960 נקרא על שמו האסטרואיד 3366 גדל. גדל היה אדם ביישן ומכונס בעצמו. בערוב ימיו התעוררה בו דאגה גוברת לבריאותו, והוא פיתח פרנויה שהתבטאה בחשש שמנסים להרעילו. הוא סירב לאכול כל מזון שלא הוכן בידי אדל אשתו, וכשנכנסה אדל לבית חולים לשישה חודשים, הפסיק לאכול כליל, עד שבסופו של דבר נפטר מתת-תזונה ב-14 בינואר 1978. בסוף ימיו פחת משקלו עד לכ-30 קילוגרם, ובתעודת הפטירה שלו נכתב שמותו נגרם "כתוצאה מתת-תזונה וחולשה קיצונית שמקורן בהפרעת אישיות". על שמו מוענק פרס גדל לציון הישגים יוצאי דופן בתחום התאוריה של מדעי המחשב. גדל ומסע בזמן בשנת 1949 ניסח גדל פתרון אפשרי למשוואות הבסיסיות של תורת היחסות הכללית, שמתאר יקום שאינו מתפשט ואינו מתכווץ, אלא מסתובב. לפי הפתרון של גדל, ביקום כזה ייתכנו "קווי עולם" בצורת לולאות זמן סגורות (CTL). בפשטות, "קו עולם" הוא קו רציף במרחב-זמן (שבו הזמן הוא הממד הרביעי), המתאר "מיקום" חלקיק כלשהו בארבעת הממדים האלו (כלומר - הן במרחב והן בזמן בכל רגע ורגע). על פי תורת היחסות הכללית, מסה גורמת לעיקום של המרחב-זמן מסביבה, ולכן גם לעיקום של "קווי העולם" הקרובים אליה. לפי ההנחה של גדל, עיקום חזק דיו יכול תאורטית לגרום ל"קו עולם" מסוים להפוך ללולאה סגורה. במילים אחרות, שקול הדבר לחזרה אל העבר, כלומר למסע בזמן. אמנם, כדי ליצור קו עולם שכזה, היקום צריך לבצע סיבוב (סביב עצמו) אחת ל-70 מיליארד שנה, והמסע של "מכונת הזמן" יימשך לפחות 100 מיליארד שנה (לפי שעון המכונה), גם במהירות הקרובה למהירות האור. יש המצטטים בשמו של איינשטיין את "חוק הזהב" שלפיו לא ניתן לנוע אחורנית בזמן. עם זאת, גדל הוכיח באמצעות כלים מתמטיים כי באופן תאורטי, הדבר אפשרי, מה שגרם לאיינשטיין לפקפק בתיאוריה שלו. הפתרון של גדל ידוע בשם "מטריקת גדל", והוא מהווה פתרון מדויק למשוואת איינשטיין. כיום ממשיכים מדענים לחקור כיוונים שונים הקשורים למסע בזמן, ולפתירת הפרדוקסים הפיזיקליים והפילוסופיים הנובעים מכך. גדל אמר שנתן פיתוח זה כמתנה לאיינשטיין לרגל יום הולדתו ה-70. כמו כן, מובעת במאמצים מתמטיים אלו הגדרה אלגנטית כלשהי למדע הפיזיקה - מדע המאפשר לעוסקים בו ליצור עולמות דמיוניים בעלי מערכות פיזיקליות עובדות, ולאחר מכן לבדוק את מידת תאימותן למציאות. אופיו גדל היה ביישן ביותר. רתיעתו מהחצנה וחששותיו מהחברה באו לידי ביטוי במשך כל חייו, ועלו בקנה אחד עם הפרנויה שלו. בכל חייו היו לו רק קשר חברות עמוק אחד – עם אלברט איינשטיין. גדל ואיינשטיין היו קרובים מאוד זה לזה, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה חברתית, ומוזרויותיו של גדל, ובראשן האקסיומה שהציב לעצמו לפיה שום דבר בעולם לא קורה בשל מקריות או טיפשות אנושית, לא הפריעו לאיינשטיין ואף שעשעו אותו, והוא מצא בגדל בן שיח אמיץ. איינשטיין העיד שבשנותיו האחרונות עבודתו כבר לא הייתה חשובה לו, אך הוא בא למכון למחקר מתקדם רק כדי ללוות את גדל לביתו ולשוחח איתו. מלבד איינשטיין, הייתה לו ידידות אמיצה עם אוסקר מורגנשטרן, שהתחזקה לאחר מותו של איינשטיין. כמו כן, הוא היה ידיד של אברהם רובינסון וג'ון פון נוימן, והאחרון הפיץ את משפטי אי השלמות שלו ועזר לו רבות בקידום הקריירה שלו ורעיונותיו. לימים נמצא מכתב שגדל שלח לפון נוימן עת הלה היה חולה בסרטן ובו העלה את השאלה המנוסחת כיום בתור בעיית P=NP. לגדל היה פחד אובססיבי מהמוות, ייתכן שבשל ליקוי בלבו מגיל שמונה. הוא סבל מהיפוכונדריה קשה, ומורגנשטרן, בעת שהיה חולה בסרטן, זכה לביקור של גדל, ולאחר שהאחרון הבטיח לו ש"הסרטן שלו לא רק ייבלם אלא יתחיל לסגת", החל להתלונן על בריאותו ועל הקונספירציות שקושרים רופאיו נגדו כדי לא לרפאו. מורגנשטרן הוסיף כי גדל טען זה שנתיים ברציפות שהוא שרוי במצב חירום. גדל לא אהב להביע את דעותיו אם לא הייתה לו הוכחה להן. גדל, שהיה חבר בחוג הווינאי, התנגד במובהק לפוזיטיביזם הלוגי שלו ולתפיסותיו של לודוויג ויטגנשטיין שזכה לעדנה מיוחדת בקרב חברי החוג, לא הציג את התנגדותו בחוג זה. גדל חשב את משפטי אי השלמות לאפלטוניסטיים במובהק, אך הוא לא הפגין כמעט את התנגדותו לפרשנות הפוזיטיביסטית לה הם זכו, פרט לשיחות אישיות. באופן כללי, הוא לא הסכים להביע דעות בסביבה עוינת, והאמין שהצגתם של רעיונות לא בשלים, במיוחד לקהל עוין, תהיה לא הוגנת כלפי הרעיונות עצמם. האקסיומה שהנחתה את חשיבתו של גדל גרמה לו גם להתבטל בפני סמכות, כיוון שהוא מאמין שיש סיבה לפעולתה. כך, למשל, בשאלת המינויים במכון למחקר מתקדם הוא לא הסכים להצביע נגד המנהל, אף על פי שהלה הביע דעה נגדו בדיון. מוצאו באוטוביוגרפיה של ברטראנד ראסל, שכללה מספר אי-דיוקים באשר לעברו של גדל, הובאה טענה שעל פיה יש לו מקור יהודי. במכתב מפורט, שמעולם לא נשלח ונמצא לאחר מותו, הצביע גדל בפני ראסל על הנקודות השגויות, ובהן על יהדותו: "אני חייב להגדיר בתחילה כי איני יהודי (אם כי אינני חושב שעניין זה הוא בעל חשיבות כלשהי)". לקריאה נוספת משפטי גדל ובעיית היסודות של המתמטיקה, ארנון אברון, 1998. ההוכחה והפרדוקס - משפטי האי שלמות של קורט גדל, רבקה גולדסטיין, תרגם: עמנואל לוטם, 2006. גדל, אשר, באך - גביש בן-אלמוות, דאגלס הופשטטר, תרגמו: טל כהן וירדן ניר בוכבינדר, הוצאת דביר, 2011. קישורים חיצוניים אלון עמית, תנו לגדול בשקט, האייל הקורא ההקדמה המתורגמת לספר "ההוכחה והפרדוקס - משפטי האי שלמות של קורט גדל" של רבקה גולדסטיין, בהוצאת אריה ניר ובתרגום עמנואל לוטם הערות שוליים קטגוריה:לוגיקנים אוסטרים קטגוריה:לוגיקנים אמריקאים קטגוריה:מתמטיקאים אוסטרים קטגוריה:מתמטיקאים אמריקאים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וינה קטגוריה:סגל המכון למחקר מתקדם קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית למדעים קטגוריה:מדענים שהיגרו לארצות הברית קטגוריה:מתמודדים עם מגבלה נפשית: אוסטרים קטגוריה:מהגרים מאוסטריה לארצות הברית קטגוריה:סגל אוניברסיטת נוטרדאם קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1906 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1978

פרדוקס השקרן

שמאל|ממוזער|300px|האם משפט זה הוא אמת או שקר? בפילוסופיה ובלוגיקה, פרדוקס השקרן הוא פרדוקס המיוצג במשפטים "אני משקר עכשיו" או "המשפט הזה הוא שקר" ודומים להם, המכילים התייחסות עצמית המובילה לסתירה פנימית, שאינה מאפשרת לקבוע האם המשפט הוא אמת או שקר. אם הטענה "טענה זו היא שקרית" היא אמיתית, אז אמיתות זו פירושה שהטענה נכונה, והיא שקרית; ואם היא שקרית, שקריות זו פירושה שהטענה אינה נכונה, ולכן הטענה אמיתית. מהפרדוקס לא ניתן להימנע על ידי איסור פשוט על התייחסות המשפט לעצמו, משום שקל לבנות גם מעגלים לוגיים המביאים לסתירה, כגון צמד המשפטים "המשפט הבא הוא אמת. המשפט הקודם הוא שקר". מפסוקים כגון זה שמביע פרדוקס השקרן נובע שלא לכל משפט תקני בשפה הטבעית אפשר לשייך ערך אמת. פרדוקס אפימנידס באיגרת אל טיטוס, המהווה אחד מספרי הברית החדשה - חלק מכתבי הקודש הנוצריים, מסופר על השליח טיטוס, שנשלח על ידי פאולוס אל האי כרתים, כדי להפיץ את הנצרות בקרב הכופרים. משימתו של טיטוס הייתה קשה, כיוון שאנשי כרתים סבלו מפגמים מוסריים. על-פי הכתוב, הזהיר פאולוס את טיטוס ואמר: "וכבר אמר אחד מהם, נביאם אשר בתוכם, בני כרתים כזבים הם מעולם וחיות רעות וכרשים עצלים. והעדות הזאת אמת היא..." (איגרת פאולוס אל טיטוס א', 12-13) סיפור זה, הידוע יותר בשמו פרדוקס השקרן (או פרדוקס אפימנידס, על שם הפילוסוף הכרתי אפימנידס מקנוסוס), התפרסם במשך הדורות בגרסאות ובגלגולים שונים, והטריד את מנוחתם של רבים. מה יש בו, בסיפור, שעושה אותו לפרדוקסלי? האיש מכרתים מספר לנו: "כל אנשי כרתים שקרנים (כזבים)". אם האיש מכרתים דובר אמת, וכל אנשי כרתים אכן שקרנים - משמע שגם הדובר (ככל אנשי כרתים) - משקר. ואם הוא שקרן (ככל אנשי כרתים), גם טענתו שכל אנשים כרתים שקרנים (משקרים תמיד) - היא שקר. ואם זה שקר (כלומר - אין זה נכון שכל אנשי כרתים שקרנים), הרי יש ביניהם גם דוברי אמת. ברור שאין זה האיש מכרתים, גיבור סיפורנו, שהסתירה בדבריו מוכיחה שהוא משקר. משפט שיש בו סתירה אינו פרדוקס, אך קל לחדד אותו לניסוח שיש בו פרדוקס, וזו הגרסה המודרנית של פרדוקס השקרן, שהיא המשפט: "מה שאני אומר עכשיו הוא שקר!" האם טענה זו היא אמת או שקר? אם מה שאני אומר הוא אמת, ואני אומר שאני משקר - אז מה שאני אומר הוא שקר. ואם מה שאני אומר הוא שקר - אז אני משקר, כשאני טוען שאני אומר שקר, או, במילים אחרות: אני דובר אמת. הנחת השקר מובילה לאמת, והנחת האמת - לשקר. אף תשובה אינה נכונה וריאציה נוספת של פרדוקס השקרן הוא הפרדוקס "אף תשובה אינה נכונה". זהו פרדוקס לוגי שמבוסס על סגנונו של מבחן רב ברירתי (מבחן שבו צריך לסמן את רק תשובה נכונה אחת, מבין מספר אפשרויות מוצעות). לדוגמה, אדם משתתף במבחן שבו מופיעה השאלה הבאה: מה צריך לעשות בזמן נהיגה כשהרמזור מורה אדום? א. להמשיך לנסוע ב. להוציא את האוויר מן הצמיגים ג. לצאת מהרכב ולהמשיך ללכת ברגל ד. אף תשובה אינה נכונה. קל לראות שתשובות א, ב, ג אינן נכונות, ולכן קיים הפיתוי לסמן את תשובה ד' כנכונה, אבל כאן נמצא הפרדוקס, כי תשובה ד קובעת שגם היא עצמה אינה נכונה. ניסיון נאיבי לפתרון הפרדוקס הוא לכתוב בתשובה ד': "תשובות א' ב' וג' אינן נכונות". פתרון זה שובר את כללי המשחק: במבחן רב ברירתי אי אפשר לתת מענה מילולי, אפשר רק לסמן אחת מהתשובות כנכונה. אפשר להסכים שהתשובה "אף תשובה אינה נכונה" היא קיצור של "כל התשובות מלבד זו אינן נכונות", ובכך לסלק את הפרדוקס, אך ללא הסכמה מפורשת זו הפרדוקס נותר בעינו. פרדוקס זה הוא וריאציה של פרדוקס השקרן: תשובות א, ב, ג שקולות לאנשי כרתים, ותשובה ד שקולה למְסַפֵּר שאומר "כל בני כרתים שקרנים". בדומה לשאר הווריאציות של פרדוקס השקרן, אין פתרון לפרדוקס זה, אלא המסקנה היא התובנה שהשפה מאפשרת לנו לומר אמירות פרדוקסליות. ניתוח הפרדוקס משפטים עם התייחסות עצמית אפשר לטעון שהפרדוקס במשפט זה נובע מכך שמדובר במשפט יחיד המתייחס אל עצמו, ומשפטים כאלה מועדים לפורענות. קל לתקן עניין זה באמצעות צמד משפטים: "המשפט הבא הוא שקר. המשפט הקודם הוא אמת". אך גם במקרה זה הפרדוקס יתקיים. המושגים "המשפט הבא" ו"המשפט הקודם" מצביעים [denote] אל עבר טענה אחרת, המתייחסת לטענה הראשונה וכוללת את הטענה בתוכם. בלא הצבעה [denoting], המשפטים ייראו כך: "המשפט אשר טוען שמשפט זה הוא אמת הוא שקר. המשפט אשר טוען שמשפט זה הוא שקר הוא אמת". ההתייחסות העצמית נותרת. לפרדוקס השקרן יש וריאציות רבות, וכמעט כל פרדוקס שסיבתו הפניה-עצמית מבוסס עליו. לדוגמה, "במשפת זה יש שלוש שגיעות!" - במשפט יש שתי שגיאות כתיב (במילים "משפת" ו"שגיעות"); אבל אם המשפט נכון, אלו הן שתי השגיאות היחידות, ולכן המשפט אינו נכון. ואם אינו נכון, אז הוא עצמו מהווה שגיאה שלישית, ולכן המשפט נכון. אך במשפט זה חוסר המיקוד בשפה הוא גורם הפרדוקס, שאם נמקד את המשפט בשפה שמחלקת שבין שגיאות כתיב לשאר דברים לא נכונים יבוטל הפרדוקס, כגון "במשפת זה יש שלוש שגיעות כתיב", שהוא משפט שאינו נכון ללא כל פרדוקס. מיקוד הפרדוקס ופתרונו יש הרואים את הבעיה בפרדוקס בכך שהמילה "זה" לא מוגדרת בו היטב. המילה "זה", היא מאזכר, ומכיוון שהיא מתייחס לאותו משפט, משמעות המשפט היא למעשה "המשפט 'המשפט הזה הוא שקר' הוא שקר", ולפיכך "המשפט 'המשפט "המשפט הזה הוא שקר" הוא משפט שקר' הוא משפט שקר", וכן הלאה עד אינסוף. יש הטוענים כי הפרדוקס "לא קיים במציאות", אלא קיים אך ורק באופן הצגת הדברים, ובדומה לפרדוקס של זנון בה אין מונע אמיתי מאכילס לחלוף על פני הצב, כך כאן אין מונע אמיתי מהבנת הפסוק באופן חד ערכי, ועל פיו לקבוע את אמיתות או שקריות המשפט. על מנת להבין סוג פתרון זה ניתן להראות משפט "כמעט" פרדוקסלי, ולפתור באופן דומה את הפרדוקס. לדוגמה: פלוני טוען בבוקרו של יום, שבמקום בו הוא עומד כעת חצות לילה. לא נוכל לקבל את טענתו, כי אנו יודעים שהיא שקרית, "ואילו ניסינו לקבל את דבריו כאמת" היינו נתקלים במידע הקובע שאין לקבל את טענתו. לעומת זאת, כשנבוא לדחות את דבריו, אין סתירה בין החלטתנו ובין הפסוק שנדחה, שכן הוא נדחה, ואין מה לעיין בדבריו. מקרה יותר קרוב לפרדוקסלי הוא כאשר פלוני טוען שהוא משקר תמיד. לא נוכל לקבל את טענתו, ונקבע שהוא משקר לעיתים - בטענת "ממה נפשך": אנו חייבים לדחות את דבריו, שכן אם נרצה לקבל אותם, אנו מניחים כי טענתו היא אמת, טענה הסותרת את טענתנו. וכאשר אנו באים לדחות את דבריו, דחיית דבריו הפעם תקֵיפה, כי ייתכן ש"לעיתים" פלוני משקר, אך לא "תמיד" כדבריו. לאור התבוננות זו, ובאופן דומה, אם נביט בפסוק: "משפט זה הוא שקר" - ואם יש לפסוק כזה משמעות יותר מאשר לפסוק: "משפט זה הוא מלפפון כחול" - עלינו לשלול את הטענה של הפסוק, בטענת "ממה נפשך": אנו חייבים לדחות את דברי ה"תוכן" של המשפט, כי תוכנו סותר את אמיתות הפסוק עצמו. אבל כאשר אנו באים לקבוע את דחיית תוכן הפסוק לקבוע שהפסוק אינו בעל "אמת" אנו קובעים שהוא - והפעם אנו מדברים על הפסוק ולא על תוכנו, נדחה בלא סתירה, מכיוון שבשקר יש מידה מסוימת של אמת, אבל לא כולה אמת. כלומר אמת, היא רק אמת מוחלטת, אבל שקר הוא כל מה שאינו אמת מוחלטת, ויכול להכיל גם חלקים שהם אמת. בדרך זו, על פי ההבנה האנושית (הסמנטיקה), גם מבחן רב-ברירתי שבו אחת האפשרויות היא "אף תשובה אינה נכונה" - אינה פרדוקסלית, מכיוון שברור לעונה על השאלון שכוונת השואל אינה כוללת את התשובה הזו עצמה. לחלופין, דרך נוספת לדחות את המשפט היא לקבוע שהפסוק הוא "אינו אמת" בבחינת חוסר המשמעות שלו. באופן זה בדומה לדוגמה עם פלוני ו"חצות לילה" - אין צורך להתבונן בתוכן המשפט מרגע שדחינו אותו, מכיוון שאין לו משמעות, ומשמעות זו הייתה מושגת רק אם הטענה הייתה מתייחסת למשהו שאפשר לאמת או להכחיש. אם נחזור לדוגמה הראשונה בערך זה, בו פלוני אומר: "אני משקר עכשיו", ניתן לאמת את דבריו ולהגיד: נכון, אתה משקר עכשיו. שקר זה כולל מידה מעטה של אמת, שאינה מורידה מערך השקר הכללי. אמת זו היא שהוא אכן משקר (באופן כולל ובדבר שאין אפשרות לבדוק אותו, כי לא ברור מה משמעות השקר ומהו הדבר שאותו ניתן לאמת או להכחיש). לעומת זאת אם בדוגמה, הפלוני היה אומר: "אין במה שאני אומר ולו מידה זעירה של אמת", היינו בוחרים להבין את דבריו כויתור על משמעות, כאילו אמר "הריני מוותר לכם על המשך בחינת הדברים שאני אומר", והיינו משווים זאת לאדם האומר: "משפט זה הוא מלפפון כחול", שגם אותו אנו דוחים, ללא כל חשש לפרדוקס. השוואה לפרדוקסים אחרים פרדוקס השקרן נחשב לפרדוקס אמיתי, כזה המאלץ אותנו לשנות את הנחות היסוד (כגון ההנחה שאפשר לייחס לכל טענה ערך אמת). פרדוקס הספר דומה לפרדוקס השקרן בכך שכל ערך אמת שמייחסים לטענה (הספר מספר את עצמו; הספר אינו מספר את עצמו) מוליך לסתירה. עם זאת, פרדוקס הספר הוא פרדוקס רק אם מניחים שהספר אכן קיים. במובן זה אפשר לראות בו לא פרדוקס, כי אם הוכחה שהספר אינו קיים. על פי סיווג הפרדוקסים של קווין , פרדוקסים כאלה נקראים פרדוקסים ורידיקליים (כאלו המביאים להוכחה שטענה מסוימת היא אמיתית) או פולסידיקליים (כאלו המביאים להוכחה שטענה מסוימת – ובמקרה זה הטענה שהספר קיים – היא שקרית). אכן, הפרדוקס של ראסל, שאפשר לראות בו ניסוח מתמטי של פרדוקס הספר, מראה שקבוצת כל הקבוצות שאינן שייכות לעצמן אינה יכולה להתקיים; ומכאן שלא כל נוסחה מגדירה קבוצה. במובן זה, פרדוקס הכל-יכול דומה לפרדוקס הספר, משום שאחת הדרכים להתיר אותו היא לראות בו הוכחה לאי-קיומה של ישות כל-יכולה. שימוש בהוכחות מתמטיות הראשון לנצל את הסתירתיות בבסיס פרדוקס השקרן לשם הוכחה מתמטית היה גאורג קנטור. קנטור הוכיח את משפט קנטור על ידי כך שהניח שהמשפט שגוי, והסיק מכך כי קיימים קבוצה ואיבר , כך שאם , אז , ואם , אז . סתירה זו הובילה אותו למסקנה כי משפט קנטור נכון. קורט גדל עשה שימוש בגרסה של פרדוקס השקרן לשם הוכחת משפט האי שלמות הראשון המפורסם שלו. במהלך ההוכחה הוא הראה כיצד בתורות מסוימות ניתן לבנות טענה שמעידה על עצמה "טענה זו אינה ניתנת להוכחה", ולכן היא עצמאית. אלפרד טרסקי הראה כי לא ניתן לבנות בתורות כאלה טענה שאומרת "טענה זו שקרית". אלן טיורינג הראה שבעיית העצירה היא לא-כריעה באמצעות לכסון. ההוכחה משתמשת בהנחה בשלילה כדי להראות מקרה בו מכונה שפותרת את בעיית העצירה תניב תוצאה שגויה, באמצעות בניית מכונה חדשה על גבי המכונה שפותרת את בעיית העצירה ומתנהגת הפוך ביחס לניבוי שלה, ובכך הראה שמכונה כזו לא יכולה להתקיים. לקריאה נוספת ריימונד סמוליאן, מה שמו של ספר זה?, הוצאת כנרת, 2006. Douglas R. Hofstadter, "On Self-Referential Sentences", Scientific American, January 1981, January 1982. קישורים חיצוניים ענת בילצקי, מהו פרדוקס? באתר מט"ח הערות שוליים השקרן

פרדוקס

פרדוקס (מיוונית עתיקה: παράδοξος – פרדוקסוס) הוא סדרה של טענות, שמוכיחה כי ידיעותיו או אמונותיו של האדם סותרות זו את זו. באופן כללי ניתן להגדיר את הפרדוקס כמושג או טענה, אשר הסיבה לאמיתותם הופכת בסופו של דבר להיות הסיבה להפרכתם, וחוזר חלילה. פרדוקסים יכולים לשכנע אנשים וקהילות חוקרות לשפר את ידיעותיהם או לשנות את אמונותיהם. פרדוקסים יכולים להתברר גם כניסוחים שגויים של טענות, המציגים רק בעיה לכאורה. הפרדוקס יכול לבטא סתירה חיצונית כאשר הוא סותר ידע או הנחה קודמים, או סתירה פנימית כאשר ממנו עצמו נובעים דבר והיפוכו. הגעה לפרדוקס יכולה להיות טכניקה בתחומי ידע שונים. הגעה לפרדוקס בתורת הנאום, יכולה לשכנע את המאזינים, לנטוש את דעותיהם הקודמות. פרדוקסים יכולים להוות סיבה לבחינה מחודשת של תורה מתמטית. לדוגמה, פרדוקס ראסל הביא לבחינה מחודשת של הגישה הנאיבית לתורת הקבוצות ולפיתוחה של תורת הקבוצות האקסיומטית. שמאל|ממוזער|300px|פרדוקס השקרן: האם משפט זה הוא אמת או שקר? הפרדוקס ביוון העתיקה מקור המילה פרדוקס הוא מיוונית עתיקה: para = ליד, מעבר; doxa = אמונה, דעה. המשמעות המקורית היא דבר שבמחשבה ראשונה נראה חסר מובן או בלתי אפשרי, אך לאחר עיון מעמיק מתברר שהוא נכון. הפילוסוף זנון מאלאה השתמש בפרדוקסים על תנועה כדי להוכיח את תפיסת מורו – פרמנידס – על כך שהחושים מטעים אותנו, ויש להסתמך רק על המחשבה. אצל סוקרטס הפרדוקסים מביעים את התוכן של תפיסתו המוסרית: "המידה הטובה היא ידיעה". "אין אדם עושה רע מדעתו". הפרדוקס ככלי מדעי פרדוקס יכול להתגלות בחיי היומיום, בסתירה לאמיתות הרווחות בציבור, או במסגרתן של תאוריות מדעיות, בסתירה למכלול הידע הקיים בהן. בהשקפה נראה הפרדוקס כמטעה או מבלבל, אך לאמיתו של דבר נוטלים הפרדוקסים חלק חשוב במדע בפרט ובידע האנושי בכלל. נביעתו של פרדוקס מהנחה היא מן הדרכים הנפוצות להפרכתה של הנחה שגויה. הפרדוקס מכריח אותנו לבחון מחדש את הידע שלנו, כדי לברר האם הסתירה נובעת מכשל סמוי בפרדוקס, כלומר הפרדוקס אינו נכון ואין כל סתירה, או שהפרדוקס מצביע על טעות בהנחות היסוד שלנו, ולכן עלינו לשנותן. הבהיר זאת פרופ' אסא כשר: סוגי פרדוקסים ניתן לסווג פרדוקסים לקטגוריות העיקריות הבאות: פרדוקסים מתמטיים – מתעוררים ממושגי היסוד של המתמטיקה. פרדוקסים לוגיים – מתעוררים ממושגי היסוד של הלוגיקה והפילוסופיה. פרדוקסים בפיזיקה – עוסקים במושגים של זמן, חלל ותנועה, מהעולם העתיק ועד לפיזיקה מודרנית. פרדוקסים של עמימות או פרדוקסים הגדרתיים – נובעים ממגבלותיה של השפה הטבעית, ומן היכולת לטעון טענות שיש בהן סתירה פנימית. פרדוקסים מפורסמים להלן כמה פרדוקסים מפורסמים, שחלקם היו בעלי השפעה רבה על החשיבה המדעית במהלך ההיסטוריה. פרדוקסים מילוליים בעיות של השפה הטבעית: פרדוקס הערימה: מסירים מערימת חול גרגר אחר גרגר. מתי בדיוק היא מפסיקה להיות ערימה? הפרדוקס של ברי: המספר השלם הקטן ביותר שאינו ניתן לתיאור באמצעות פחות ממאה אותיות. הפרדוקס של גרלינג-נלסון: וריאציה לשונית של הפרדוקס של ראסל אודות קבוצות. פרדוקס בוחן הפתע: מהמשפט "בשבוע הבא יתקיים בוחן פתע" נובע שהבוחן לא יתקיים. זאת משום שאם הוא לא יתקיים בין הימים א' עד ה', הרי שהוא לא יוכל להתקיים גם ביום ו', שהרי אז הוא לא יפתיע איש. ואם הוא לא יכול להתקיים ביום ו', אז באותו אופן הוא אינו יכול להתקיים גם ביום ה' ואם לא ביום ה', אז באותו אופן גם לא ביום ד' וכולי. משפט זה הוא פרדוקס לכאורה. הוא משתמש במילה "פתע" כאילו היא חייבת לתאר הפתעה מוחלטת, כאשר הבוחן המתואר היה בעל מרכיב הפתעה חלקי. הבוחן הגיע אחרי אזהרה מראש וכל יום שבו הוא לא התקיים, הוריד עוד ממידת ההפתעה שבו. הנחות יסוד בעייתיות: פרדוקס השקרן: "משפט זה הוא משפט שקרי". ובגרסה מפוצלת: "המשפט הבא הוא אמת. המשפט הקודם הוא שקר". פרדוקס הקטגוריה השלישית: נחלק את כל המשפטים בעברית למשפטים שיש להם ערך-אמת (זאת אומרת הם או אמת או שקר, כמו "אתמול ירד גשם") ומשפטים שאין להם ערך-אמת (למשל, "המשפט הזה הוא שקר"). אז באיזו קטגוריה נמצא המשפט "אם יש למשפט זה ערך-אמת אז הוא שקר"? (משפט זה שקול לוגית ל"משפט זה אינו אמת" ולכן זוהי הכללה מסוימת של פרדוקס השקרן לעולם שבו המשפטים ניתנים למיון לעוד קטגוריות מלבד "אמת" ו"שקר". יש לשים לב שלכל המשפטים מהצורה "אם יש למשפט זה ערך-אמת אז (טענה כלשהי)" יש ערך-אמת, משום שאחרת המשפט נכון באופן ריק). פרדוקס "אף תשובה אינה נכונה": במבחן רב ברירתי ישנה תשובה שאומרת שאין תשובות נכונות. פרדוקס הכלל: "לכל כלל יש יוצא מהכלל." האם לכלל זה יש יוצא מהכלל? ואם כן, זה נוגד את ההנחה הראשונית. פרדוקס הכול-יכול: האם ישות שהיא כל-יכולה מסוגלת ליצור כוח שיתגבר עליה? פרדוקס הסַפָּר: בעיירה מסוימת גר ספר, המספר את כל התושבים שאינם מספרים את עצמם, ורק אותם. האם הספר מספר את עצמו? הפרדוקס של קרי: המשפט "אם משפט זה נכון, אז יש סוסים שמדברים עברית" בהכרח נכון, ולכן יש סוסים שמדברים עברית. פרדוקסים הקשורים לזמן פרדוקס הסבא: אתה נוסע לאחור בזמן והורג את סבא שלך לפני שהוא פגש את סבתא שלך. כתוצאה מכך אתה לא נולדת מעולם ולכן לא יכולת גם לחזור בזמן ולהרוג את סבא שלך. פרדוקס זה משמש כטיעון שמסע בזמן, אל העבר, אינו אפשרי. פרדוקס התאומים: כאשר אחד משני אחים תאומים יוצא מכדור הארץ במהירות קרובה למהירות האור, הוא חוזר מהמסע כשהוא צעיר מאחיו שנשאר בכדור הארץ. הפרדוקס של ניוקום: פרדוקס בהתנהגות רציונלית מול שחקן חוזה עתידות. פרדוקס הביצה והתרנגולת: מה קדם למה – הביצה או התרנגולת? פרדוקס המנורה של תומסון – מדליקים מנורה; כעבור דקה מכבים אותה; כעבור חצי דקה מדליקים אותה מחדש; כעבור רבע דקה מכבים אותה שוב, וכן הלאה. מה יהיה מצבה בתום התהליך? פרדוקסים פיזיקליים פרדוקס הגלגל של אריסטו: הציור הקלאסי של הפרדוקס מתאר שני גלגלים בקטרים שונים, כאשר אחד נמצא בתוך השני ויש להן מרכז מעגל משותף. כל גלגל עושה דרך של קו ישר כשהדרך של כל גלגל נראית כ'היקף' הגלגל. אבל בפועל מקבלים שני קווים באותו אורך, ולכן היקף הגלגל הקטן צריך להיות זהה להיקף הגלגל הגדול, מה שסותר את ההנחה שיש להם היקפים בגדלים שונים, כלומר פרדוקס. הפרדוקסים של זנון: פרדוקסים על תנועה וזמן, מתקופת יון העתיקה. פרדוקסים אלו נחשבים היום לפתורים, בזכות פיתוח החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי. הפרדוקס של אולברס: אם היקום אינסופי ואחיד בקנה מידה מספיק גדול, על שמי הלילה להיות בהירים לחלוטין, כי יש כוכב בכל כיוון. הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן, עוסק בהשפעת מאורעות רחוקים זה מזה במסגרת מכניקת הקוונטים. פרדוקס החתול של שרדינגר: פרדוקס במכניקת הקוונטים. פרדוקס עלי התה: מדוע עלי התה בכוס מתרכזים במרכז לאחר הבחישה ולא נודדים לשולי תחתית הכוס? פרדוקס הנובע מקיומה של סינגולריות כבידתית: שני גופים שמגיעים לנקודת סינגולריות בזמנים שונים יוצרים פרדוקס הנובע מכך ששעונו של כל אחד מהם עוצר כאשר הוא מגיע לנקודה זו. השערת הצנזורה הקוסמית אמורה למנוע את המצב הפרדוקסלי. פרדוקס המידע: מידע הטמון בחומר שנכנס לתוך חור שחור עלול להיעלם בעקבות תהליך ה"התאדות" של חורים שחורים (קרינת הוקינג), משום שתהליך זה אינו מוציא מידע מהחור השחור. הפרדוקס של גיל היקום: לפי התצפיות בראשית שנות ה-90 היה נראה כאילו יש כוכבים הזקנים מן היקום עצמו. פרדוקס המוט והאסם: פרדוקס בתורת היחסות הפרטית. פרדוקסים מתמטיים הפרדוקס של קנטור: לקבוצת כל הקבוצות קיימת קבוצת חזקה שהיא מצד אחד גדולה יותר (בעלת עוצמה גבוהה יותר), ומצד שני מוכלת בקבוצת כל הקבוצות. הפרדוקס של ראסל: האם קבוצת כל הקבוצות שאינן שייכות לעצמן, שייכת לעצמה? הפרדוקס של ברטראן: במשולש שווה-צלעות החסום במעגל, מה הסיכוי שמיתר במעגל יהיה ארוך יותר מצלע של המשולש? התוצאה תלויה באופן שבו נבחר המשולש. פרדוקס הלחמים: עבור מספר רב של לחמים ממאפיה מסוימת, משקלם מתפלג גאוסיינית, אם נבחר את האחוז העליון של הלחמים הכבדים ביותר, עבור מספר רב של לחמים, האם גם הם יתפלגו גאוסיינית? פרדוקס עגבניות השרי: עגבניות שרי הן עגבניות קטנות ויקרות יותר מעגבניות רגילות. מצד אחד החקלאי שמגדל את עגבניות השרי מעדיף עגבניות כמה שיותר גדולות מה שהופך אותם לדומות יותר ויותר לעגבניות רגילות כדי למקסם את הרווח שלו, מנגד הלקוחות הרוכשים את העגבניות מעדיפים עגבניות כמה שיותר קטנות מה שמביא אותנו לבעיית אופטימיזצייה. הדוגמה מתקיימת גם על מקרים נוספים וניתן להכלילה לבעיות נוספות. תופעות נוגדות אינטואיציה הפרדוקס של גלילאו: מספרם של כל המספרים הטבעיים, זהה למספרם של אלו מהם שהם גם מספרים ריבועיים. הדבר נראה כסותר את העובדה הברורה, לכאורה, שיש יותר מספרים טבעיים מריבועיים. מכאן הסיק גלילאו, שמושגי ה"גדול", "קטן" ו"שווה", המוכרים לנו מקבוצות סופיות, אינם תקפים באותה צורה עבור קבוצות אינסופיות. הבעיה של מונטי הול: תוצאה בלתי אינטואיטיבית לבעיה פשוטה בתורת ההסתברות. פרדוקס יום ההולדת: די ב-23 אנשים בקבוצה כדי להבטיח בהסתברות גבוהה מחצי שלשניים מהם יהיה יום הולדת משותף. הפרדוקס של בנך-טרסקי: ניתן לחתוך כדור למספר סופי של חלקים, ולהרכיב מהם שני כדורים זהים לכדור המקורי. פרדוקס תפוחי האדמה: ייבוש כמות מים הנשמעת קטנה מקטין באופן דרמטי את משקל תפוחי האדמה. פרדוקסים בפילוסופיה של המדע פרדוקס העורב: שימוש בשיטת האינדוקציה המדעית מוביל למצב שבו, כאשר אנו רואים תפוח אדום, זה אמור לחזק את אצלנו את ההשערה, שכל העורבים שחורים. הפרדוקס של נלסון גודמן: התאוריות 'חוקי הפיזיקה תקפים' ו'חוקי הפיזיקה תקפים אבל יתהפכו בסוף שנת 2019' מנפקות אותם ניבויים ולכן הידע שלנו תומך בשתיהן במידה שווה. פרדוקסים של הטעיה פרדוקס הסוס: דוגמה של שימוש שגוי באינדוקציה מתמטית. פרדוקס המעטפות: ישנן שתי מעטפות באחת סך מסוים ובשנייה כפול. אדם מקבל מעטפה אחת, אך לכאורה תמיד משתלם לו לבקש תמיד שיחליפו אותה במעטפה שהוא לא קיבל. זהו פרדוקס לכאורה מתורת ההסתברות, המחשב את התוחלת תוך התעלמות מהליך ההגרלה. פרדוקסים הלכתיים פרדוקס קידוש החודש: שני אנשים שבאו לסנהדרין ביום ל' לחודש אב והעידו שראו את מולד הלבנה, ובהתאם החליט בית הדין להכריז על אותו היום כ-א' באלול. לפני שהספיקו להכריז כך, הגיעו לבית הדין שני עדים אחרים לְהָזֵם את עדותם של העדים הראשונים או לפסלם, שני עדים אלה יהיו ביום א' לחודש אלול בני 13 ויום אחד (בני מצווה) וכשירים לעדות מאותו יום. פרדוקס השבת אבידה וכיבוד אב: כאשר יש לאדם שלוש אפשרויות: כיבוד אב, השבת אבידת עצמו והשבת אבידת חבירו, יש בעיה מה יבחר: השבת אבידת חבירו קודמת לכיבוד אב, השבת אבידת עצמו קודמת להשבת אבידת חבירו, וכיבוד אב קודם להשבת אבידת עצמו (לדעה מסוימת). פרדוקס בגירושין על תנאי: כאשר בעל גירש את אשתו על תנאי שהיא צדיקה, לאחר מכן היא נדרה נדר, הוא הפר לה והיא עברה על הנדר: אם נאמר שהיא מגורשת, א"כ הפרתו לא מועילה, ואם כן היא עברה על הנדר וממילא אינה צדיקה, וא"כ אינה מגורשת. אך אם אינה מגורשת, א"כ הפרתו מועילה, וא"כ לא עברה על הנדר והיא צדיקה, וממילא מגורשת. פרדוקס שני שבילין: כאשר דבר טמא (כגון מת) נמצא באחד משני מקומות ציבוריים (רשות הרבים), ושני אנשים עברו בשני המקומות. במקרה זה ישנו כלל לפיו ספק טומאה ברשות הרבים – טהור, ועל כן אם אחד מהאנשים בא להישאל על מצבו, הוא יוגדר כטהור. הפרדוקס הוא במקרה ושני האנשים באים אחד אחרי השני, כך שאחד מהם הוא טמא בוודאי. פרדוקס נר חנוכה ונר שבת: כאשר לאדם יש כסף לנר חנוכה או לנר שבת חובה עליו לקנות נר שבת כי שלום בית עדיףשבת כ"ג ע"ב. אם לאדם אין כסף לנר חנוכה חובה עליו למכור את כסותו על מנת להדליק נר חנוכהרמב"ם משנה תורה הלכות חנוכה ד', י"ב. אם לאדם אין כסף לנר שבת הוא אינו חייב למכור כסותו לנר שבת. אם כן כאשר אדם בשבת של חנוכה אין לו כסף, מה יעשה? לנר שבת אינו חייב למכור כסותו, אולם לנר חנוכה חייב למכור, אך אם יקנה נר חנוכה נר שבת עדיף, אבל עבור נר שבת לא מוכר את כסותו... ראו גם התייחסות עצמית לקריאה נוספת יהושע בר-הלל, הגיון, לשון ושיטה, הוצאת ספרית פועלים, 1970. רות מנור, "מה פרדוקסלי בפרדוקסים?", פילוסופיה ישראלית, הוצאת פפירוס, 1982. מריוס כהן, "הפוך על הפוך", מדור בנושא פרדוקסים, גליליאו, גיליונות 103–123, מרץ 2007 – נובמבר 2008. רוני רייך, פרדוקס ראש החודש, גליליאו, כת-עת למדע ולמחשבה, 114 (פברואר 2008), עמ' 68–69. שמואל אהרן פיש, משברי ים, בענייני , בני ברק ה'תש"ע–ה'תשע"ד. לקריאה באתר היברובוקס: חלק א', חלק ב'. קישורים חיצוניים רועי יהושוע, פרדוקסים, באתר "בארץ הדעת" ענת בילצקי, מהו פרדוקס?, באתר מט"ח פרדוקסים הלכתיים הנובעים מסיבה התלויה בתוצאה מתוך הספר "קובץ יסודות וחקירות" ערך "חלויות" ד"ה "תלוי בעצמו". חשיבה פרדוקסלית – מה זה ולמה כדאי לך להשתפר בה?, באתר טקסטולוגיה הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה * קטגוריה:חשיבה ביקורתית

הפרדוקס של בוחן הפתע

REDIRECT פרדוקס_בוחן_הפתע

הפרדוקסים של זנון

ממוזער|אכילס והצב ממוזער|הפרדוקס של אכילס והצב הפרדוקסים של זנון הם פרדוקסים שחיבר הפילוסוף היווני זנון מאליאה שחי במאה החמישית לפני הספירה. פרדוקסים אלו עוסקים בתנועה, בזמן ובמרחב ובעיקר בבעיית האינסופיות שלהם. כל אחד מפרדוקסים אלה מציג "הוכחה" הסותרת את המציאות הגלויה לעין, ובא לתמוך בגישתו של פרמנידס לפיה אל לנו לסמוך על החושים המטעים אותנו. בין פרדוקסים אלה מוכרים בעיקר: פרדוקס אכילס והצב, פרדוקס הדיכוטומיה ופרדוקס החץ הנע. החשבון האינפיניטסימלי שפותח על ידי מתמטיקאים, החל מהמאה ה-17 מתייחס למושג האינסוף אשר נמצא בבסיס הפרדוקסים. פרדוקס אכילס והצב הפרדוקס מתאר תחרות ריצה בין הלוחם האגדי, אכילס, לבין צב: אכילס רץ במהירות פי עשרה גדולה יותר מן הצב ולכן הוא מחליט להתחשב בצב ונותן לו יתרון של 100 מטרים בתחילת התחרות. מניסיון החושים ברור שאכילס יעבור את הצב תוך זמן קצר, אך לטענתו של זנון – בתנאים אלה אכילס לעולם לא ישיג את הצב. הסיבה לכך היא שבזמן שאכילס יעבור את 100 המטרים הראשונים ויגיע אל נקודת ההתחלה של הצב, הצב יתקדם עוד 10 מטרים, ולכן הוא עדיין יקדים את אכילס. כאשר אכילס ימשיך ויעבור את 10 המטרים הנוספים, הצב כבר יעבור עוד מטר, ושוב יקדים אותו. וכך הלאה, עד שאכילס מגיע לנקודה בה היה הצב קודם, הצב כבר מתקדם לנקודה רחוקה יותר. לכן, אכילס ילך ויתקרב אל הצב, אך לעולם לא יוכל להשיג אותו. פרדוקס זה עומד, כאמור, בסתירה לידוע לנו – אכילס ישיג את הצב תוך זמן קצר. הפתרון של החשבון האינפיניטסימלי לפרדוקס הוא שלמעשה המרחק שאכילס יעבור, אותו תיאר הפרדוקס במספר אינסופי של שלבים, הוא סופי, ולכן הזמן הכולל שייקח לאכילס לבצע את "אינסוף השלבים" גם הוא סופי. הסיבה לכך היא שבמהלך כל שלב, הדרך אותה עובר אכילס הולכת וקטנה פי 10 ולכן גם הזמן שלוקח לו לעבור אותה קטן פי 10. הפרדוקס מחלק את הריצה של אכילס למספר אינסופי של שלבים שונים שגודלם הוא סדרה הנדסית. המרחק הראשון אותו עבר אכילס הוא 100 מטרים (במשך 10 שניות), ובזמן זה עבר הצב 10 מטרים, המרחק השני אותו עבר אכילס הוא 10 מטרים (עשירית מהמרחק הקודם, במשך שנייה אחת), ובזמן זה עבר הצב מטר אחד, המרחק השלישי אותו עבר אכילס הוא מטר אחד (במשך עשירית שנייה), ובזמן זה עבר הצב 10 ס"מ, וכך הלאה, כל איבר בסדרה הוא 1/10 מקודמו. בכלים בסיסיים של החשבון אינפיניטסימלי ניתן להראות שהטור שמתאר סדרת הזמנים מתכנס למספר סופי שהוא שניות. לאחר זמן זה אכילס והצב יהיו באותו מקום, ובצעד הבא ישיג אכילס את הצב. פרדוקס הדיכוטומיה ממוזער|פרדוקס הדיכוטומיה אדם שרוצה לנוע ממקום למקום, כלומר לעבור מנקודת יציאה לנקודת יעד, לעולם לא יוכל להגיע למטרתו, כי לפני שיגיע לנקודת היעד, הוא חייב להגיע לאמצע הדרך שבין נקודת היציאה לבין נקודת היעד. בנוסף לזאת, לפני שיגיע מנקודת היציאה לאמצע הדרך, הוא חייב להגיע לאמצע הדרך שבין נקודת יציאה לבין אמצע הדרך, וכך הלאה. בהתאם לכך, האדם לעולם לא יוכל לזוז ממקומו, כי כדי להגיע לנקודה הראשונה במסעו הוא חייב לעבור אינסוף נקודות. פרדוקס זה דומה לקודמו בכך שהוא מפרק תהליך סופי לאינסוף תהליכים שהולכים וקטנים. בנוסף, הפרדוקס מתבסס על ההנחה האינטואיטיבית שלכל אוסף של נקודות יש נקודה ראשונה אותה יש לעבור. שלילת הנחה זו עומדת בבסיס המושג המרכזי בחשבון האינפיניטסימלי "קטן כרצוננו". פרדוקס החץ הנע ממוזער|פרדוקס החץ חץ נורה אל מטרה. ברגע מסוים במעופו הוא נמצא במקום מסוים, כלומר הוא נמצא במנוחה. תיאור זה נכון לגבי כל אחד מהרגעים של מעוף החץ, ולכן החץ נמצא במנוחה במהלך כל מעופו, כלומר תנועת החץ כלל אינה קיימת. מושג הגבול של החשבון האינפיניטסימלי מראה שגם כאשר אורכו של הרגע שואף לאפס, מהירות החץ יכולה להיות גדולה מאפס (כלומר החץ לא נמצא במנוחה). זהו למעשה המושג הפיזיקלי של מהירות רגעית, המתקבלת מגזירת מיקום החץ כפונקציה של הזמן. ראו גם אינפיניטסימל חשבון אינפיניטסימלי גבול (מתמטיקה) אייזק ניוטון לעומת אוגוסטן לואי קושי שלוש מהפכות קופרניקניות מה שהצב אמר לאכילס אפקט זנון הקוונטי לקריאה נוספת חיים שפירא, אנסוף - המסע שאינו נגמר, הפרק: "הצב, אכילס והחץ - הפרדוקסים של זנון", עמ' 234–257. קישורים חיצוניים זנון, פרדוקס של פרדוקסים של זנון פרדוקסים של זנון קטגוריה:אינסוף

פרדוקס הדיכוטומיה

הפניה הפרדוקסים של זנון

פרדוקס אכילס והצב

הפניה הפרדוקסים של זנון

משה שרת

שמאל|ממוזער|250px|עומדים בימין התמונה למעלה: משה שרתוק בן יעקב, ויצחק בן-צבי, אברהם אלמליח עומד שני משמאל, בפגישה של ראשי הסוכנות עם נכבדים ערבים במלון המלך דוד בירושלים, 1933 (עוד בתצלום: יישובים במרכז: חיים ארלוזורוב ומשמאלו חיים ויצמן) ממוזער|270px|שרת עם בן-גוריון בועדה האנגלו אמריקאית, 1946 שמאל|ממוזער|270px|משה שרת חותם על מגילת העצמאות, 14 במאי 1948 שמאל|ממוזער|270px|שרת מבקר בעיר לוד שמאל|ממוזער|250px|משה שרת מבקר בעיר לוד ומכובד בסנדקאות בברית מילה משֶׁה שָרֵת (שֶרְתוֹק) (ברוסית: Моисей Черток; 15 באוקטובר 1894, ט"ו בתשרי ה'תרנ"ה – 7 ביולי 1965, ז' בתמוז ה'תשכ"ה) היה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954–1955), בין שתי תקופות הכהונה של דוד בן-גוריון. כמו כן היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל. מראשי הנהגת היישוב ומחותמי מגילת העצמאות. שרת עלה לארץ ישראל בשנת 1906 וסיים את לימודיו במחזור הראשון של הגימנסיה העברית "הרצליה". בפרוץ מלחמת העולם הראשונה למד משפטים באיסטנבול, התגייס לשירות צבאי ושירת כקצין בחזית מקדוניה. בסיום המלחמה חזר לארץ ישאל, היה עוזרו של יהושע חנקין והתמנה למזכיר ועד הצירים. שרת היה גם עיתונאי ושימש כאחראי על עמוד החדשות בעיתון דבר, בהמשך מונה לסגן עורך העיתון ברל כצנלסון ולעורך שבועון דבר בשפה האנגלית. היה פעיל מרכזי במפלגת אחדות העבודה ולאחר מכן ממייסדי מפא"י. בשנת 1931 פרש ממערכת העיתון לטובת פעילותו הפוליטית ונבחר בשנת 1933 לראשות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, תפקיד אותו מילא עד להקמת המדינה. כשר החוץ הראשון של ישראל הקים את שירות החוץ הישראלי ונאבק על קבלת ישראל כמדינה חברה בארגון האומות המאוחדות. הוא כיהן בתפקיד כשמונה שנים, גם במקביל לכהונתו כראש הממשלה. הוא חזר בשנת 1955 לתפקיד שר החוץ ופרש מהממשלה בשנת 1956, על רקע חילוקי דעות סביב עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית. בשנים האחרונות לחייו היה יושב ראש הוצאת עם עובד, יושב ראש הנהלת בית ברל ומשנת 1961 יושב ראש הסוכנות היהודית. ביוגרפיה 1894–1918 משה שרת נולד בסתיו 1894 בשם משה צ'רטוק בחרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ליעקב צ'רטוק, סופר ופובליציסט, ולפניה (ממה) לבית לב, מורה. ב-1906 עלתה משפחת צ'רטוק לארץ ישראל והתגוררה במשך שנתיים בכפר הערבי עין סיניא שבשומרון, שם חכרה אחוזה מידי אפנדי ערבי, במטרה לייסד את היישוב העברי הראשון בצפונה של ירושלים, בהרי אפרים. המשפחה גרה בכפר שנתיים בלבד, אך חוקרים טענו כי הייתה לתקופה זו השפעה על חייו של שרת, בעיקר בהיכרות עומק עם הערבים, השקפה ברורה וקבועה בדבר שורשיות הקונפליקט היהודי-ערבי, ועד לחוסר תקווה לפתרון מהיר וכוללני של הסכסוך. ב-1908 עקרה המשפחה ליפו, מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - תל אביב. שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית. בגימנסיה למד טורקית, צרפתית, גרמנית וערבית. בבית הספר פגש את צפורה מאירוב, לה נישא בהמשך, ובאליהו גולומב ודב הוז. לימים נשאו השניים את אחיותיו. לקראת סיום לימודיו הצטרף ל"הסתדרות המצומצמת של בוגרי הגמנסיה", תנועת נוער בראשות אליהו גולומב, שחבריה התחייבו להקדיש את עצמם לטובת הכלל. חברי ההסתדרות הציבו לעצמם מטרות לעסוק בתעמולה בקהילות בגולה לרעיון התחייה הלאומית, עבודת האדמה והגנה על הזכויות המדיניות של היישוב העברי. ב-1913 סיים את לימודיו בגימנסיה בהצטיינות ונסע ללמוד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת איסטנבול, שם למדו באותה תקופה דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. ב-1914 קטעה מלחמת העולם הראשונה את לימודיו והוא חזר לארץ ישראל. הוא לימד טורקית בבתי ספר בתל אביב והטיף לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גירוש יהודים אזרחי מדינות-אויב מארץ ישראל. ב-1916 התגייס לצבא העות'מאני (יחד עם בוגרים רבים אחרים של גימנסיה הרצליה), ונשלח לקורס קצינים באיסטנבול. בסיום הקורס, הוצב ביחידת רגלים ושירת כמתורגמן עבור המפקד הגרמני שלה. היחידה לחמה במקדוניה ולאחר מכן בדרום עבר הירדן. לאחר שהתפרקה, הוצב שרת במפקדה בחלב שבסוריה, ושירת בה עד לסוף המלחמה. עם כיבוש העיר על ידי בריטניה, נחקר שרת על ידי קצין מודיעין בריטי, שהניח לו לחזור לארץ ישראל לאחר ששמע כי הוא ציוני. כעבור שמונה ימים הגיע שרת לחיפה. ב"אחדות העבודה" ובמערכת "דבר", 1919–1931 ב-1919 התמנה למזכירו של יהושע חנקין, מנהל המחלקה לענייני ערבים ולקרקעות ב"ועד הצירים" של ההנהגה הציונית. באותה שנה הצטרף למפלגת "אחדות העבודה" עם ייסודה, ושימש מטעמה כמזכיר "ועד הצירים". ב-1921 יצא לבריטניה, ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון. בלונדון התגורר בחדר משותף עם חברו ללימודים, דוד הכהן, והתפרנס ממתן שיעורים בעברית ובצרפתית ומעבודות תרגום מערבית ומטורקית. בתקופת לימודיו עסק באיסוף כספים וברכישת נשק עבור "ההגנה". כמו כן, סקר עבור ההנהלה הציונית את העיתונות הערבית ופרסם מאמרים בשבועון "קונטרס" של "אחדות העבודה", וייצג את 'פועלי ציון' בכינוסים של הלייבור הבריטי.יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 216 ב-1922 התחתן בלונדון עם חברתו, צפורה. הוא סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות. על כמה ממאמריו ב"קונטרס", חתם שרת בכינוי הספרותי "מ. בן-קדם". ברל כצנלסון קרא אותם והזמין את שרת לעבוד במערכת היומון "דבר", לקראת הקמתו. שרת התנה את הקדמת שובו מלונדון בסילוק חובותיו משנות לימודיו שם, וכצנלסון דאג לכך. ב-1925 חזר שרת לארץ ישראל והצטרף למערכת "דבר", עם יסודו, כאחראי על עמוד החדשות. בין השנים 1925–1931 תפקד כסגנו של עורך "דבר", ברל כצנלסון, והיה אחראי על ענייני הנוער של "אחדות העבודה", שכללו את תנועות הנוער "החוגים" ו"הבחרות הסוציאליסטית". בשנים הללו (תרפ"ה–תרצ"א) כתב עשרות מאמרים שעליהם חתם בפסבדונים "מ. קרוב רחוק". הוא היה ממונה על מדור ענייני חוץ: סקירות, מאמרים ופרשנות. שרת היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ. ב-1929 הקים וערך את שבועון "דבר" בשפה האנגלית (במשותף עם נלי שטראוס-מושנזון). ב-1930 הצטרף שרת למפא"י, עם הקמתה כאיחוד מפלגות "אחדות העבודה" ו"פועלי ציון", וב-1931 עזב את העיתון למען פעילותו הפוליטית. בראשות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, 1931–1948 באוקטובר 1931 התמנה למזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – סגנו של חיים ארלוזורוב עם התמנותו לראש המחלקה המדינית. באותה שנה עבר לגור עם משפחתו בירושלים. בתקופה זו שינה את שם משפחתו "צ'רטוק", בעל הצליל הסלאבי, ל"שרתוק", בעקבות מורו חיים בוגרצ'וב, שהפך ל"בוגרשוב", ובעצת הסופר יעקב מיבר. לאחר רצח ארלוזורוב ב-1933, נבחר שרת בקונגרס הציוני ה-18 להחליף אותו בתפקיד ראש המחלקה המדינית. בתקופה זו טיפלה המחלקה המדינית גם בענייני ה"הגנה" ושרת היה אחראי גם לתיק הביטחון בסוכנות היהודית. בתפקידו כראש המחלקה המדינית, עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי ובניסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. שרת תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטית (הנוטרות), וכן היה הרוח החיה מאחורי מבצעי חומה ומגדל. בשנים 1936–1937 נפגש עם מנהיג מפלגת אל-איסתקלאל הפלסטינית, עווני עבד אל-האדי. שרת הופיע כאחד מנציגי היישוב היהודי בפני ועדת פיל ותמך בפתרון חלוקת הארץ, כפי שהוצעה בוועדה. ב-7 ביוני 1937, יום פרסום המלצות הוועדה, כתב ביומנו לגבי הצורך בתנופת התיישבות היהודית לאור אפשרות של חלוקה: "את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא – לחטוף וליישב". שרת כיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות עד לקום מדינת ישראל ב-1948. בדרכו לקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה ב-1939, ביקר אצל ראש ממשלת סוריה (תחת המנדט הצרפתי), , במעון הקיץ שלו בהר הלבנון. באפריל 1939, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע שרת לפולין ונפגש עם יהודיה בוורשה ובלודז'. בעת מלחמת העולם השנייה פעל שרת להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי, והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה היהודית ב-1944. בשנת 1941, בעת ההכנות לפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נענה לבקשה שהביא בפניו איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע. לקראת סוף המלחמה, נסע לבקר את לוחמי הבריגדה היהודית באיטליה וביוון, מלווה בדגל עברי שייצג אותם כרצונם, ושם נשא את הנאום הידוע כנאום הדגל. לאחר המלחמה, תמך כחבר ב"ועדת הביטחון", הגוף המפקח על ארגון "ההגנה", במאבק מוגבל נגד הבריטים. באוגוסט 1945 החליט יחד עם בן-גוריון ומשה סנה, להקים את "תנועת המרי העברי", שאגדה את "ההגנה", אצ"ל ולח"י למאבק אלים בשלטון הבריטי. במרץ 1946 הופיע כנציג היישוב היהודי בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בעקבות השבת השחורה ב-29 ביוני 1946, נעצר במחנה לטרון יחד עם מנהיגי היישוב עד 5 בנובמבר, וקרא שם להפוגה במאבק. ב-1947 ייצג את עמדת הנהגת היישוב לפני ועדת אונסקופ, וניהל את המאבק בעצרת או"ם לאישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947. ב-8 במאי 1948 הוא נפגש בניו יורק עם גנרל ג'ורג' מרשל שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית. מרשל יעץ לו לדחות את תאריך הכרזת המדינה ולקבל עד אז משטר נאמנות של האו"ם היות שהכרזת המדינה תעורר התנגדות הערבים ותסכן את קיומם של היהודים בארץ ישראל. שרת השיב כי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל הגיעה לשלב של הכרעה היסטורית וכי היא תיתן את הדין לפני ההיסטוריה אם לא תעשה את הצעד הנדרש ממנה ברגע זה. הוא היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט. נמנה עם מנסחי מגילת העצמאות וחותמיה. היה אחד מששת המצביעים במנהלת העם בעדהכרזת המדינה ב-14 במאי 1948. שר החוץ של מדינת ישראל (1948–1953) עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. אז גם שינה את שמו בשנית, כאשר עברת אותו מ"שרתוק" ל"שרת". בזמן מלחמת העצמאות, נדרש שרת לנושא בריחת הערבים. ב-15 ביוני 1948 תיאר במכתב לנחום גולדמן את בריחתם כאירוע הבולט ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל בעת החדשה, אפילו יותר מהקמת המדינה היהודית. לרוזן ברנדוט אמר כי אין לדון בשאלת חזרתם לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה. בדיון בממשלה שהתקיים ב-16 ביוני 1948, אמר שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים". כאשר עלתה שאלת הספקת מזון לכוחות המצריים המכותרים בכיס פלוג'ה, דרש שרת לאפשר את משלוחי המזון בהתאם להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם (בתקופה זו עמדה על הפרק קבלת מדינת ישראל לארגון), ובן-גוריון, שהתנגד לתביעתו, קיבל לבסוף את דעתו והתיר להעביר את האספקה. ב-1949 נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. הישגו הגדול ביותר של שרת בתפקידו כשר החוץ היה הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שסיימו באופן רשמי את מלחמת העצמאות. עם קבלת מדינת ישראל כחברה באו"ם באותה שנה, נשא בשמה שרת נאום בכורה בעצרת. שרת השתמש בשפות שידע, לצורך תעמולת בחירות למען מפלגתו: הוא נאם בפני העולים החדשים מעדות המזרח בערבית, טורקית וצרפתית. בכניסתו לאולם המליאה של הכנסת, נהג שרת לקוד קידה ליד פתח האולם כלפי יושב ראש הכנסת, לפני שהתיישב במקומו. שרת העריך את חלקה של ברית המועצות בהחלטה על הקמת מדינה יהודית וזה היה אחד המניעים למדיניות אי-ההזדהות שהוביל בשנים הראשונות של מדינת ישראל, שהודות לה, זכתה המדינה בתמיכה מדינית סובייטית, בעלייה ממדינות מזרח אירופה ובמשלוחי נשק מצ'כוסלובקיה. שרת נטש בסופו של דבר את מדיניות אי ההזדהות, כאשר הוברר לו כי לנוכח מצוקת המשק הישראלי, יש לפנות אל המערב. ב-1952 השתתף שרת בהלוויית ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת. בביקורו זה בבריטניה, נפגש לראשונה עם וינסטון צ'רצ'יל.. היחסים עם גרמניה שרת ראה צורך ביחסים עם גרמניה המערבית, מכיוון שהבין כי גרמניה חוזרת להיות גורם משמעותי בקהילה הבינלאומית. הוא לא ראה תכלית בחרם על גרמניה, בזמן שלא הייתה אף מדינה במערב או בגוש הסובייטי, שותפה לכך. הוא חשש שעוינות ישראלית כלפי גרמניה תדחוף אותה ליחסים קרובים עם מדינות ערב. בשל בדידותה המדינית של ישראל ומצבה הכלכלי הקשה בתחילת שנות ה-50, סבר שרת שיש לקדם את יחסי ישראל עם גרמניה. שרת היה דמות מרכזית בעיצוב היחסים. עמדותיו היו פרגמטיות והוא טען בעד הסכם השילומים. הוא ניתב את המגעים הטעונים והקשים עם גרמניה, וגייס את כל כישוריו כמדינאי, דיפלומט ופוליטיקאי כדי להתמודד עם הפער הגדול בין הרתיעה בציבור הישראלי מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים לבין ההכרה של ראשי המדינה למצוא מקור מימון תקציבי למשק הישראלי, שהיה על סף קריסה, ולקליטת רבבות העולים שעלו אחרי הקמת המדינה. ב-7 בינואר 1952 היה שרת הראשון בין שרי הממשלה שהעלה את סוגיית המשא ומתן הישיר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ולאחר מכן ליווה את כל התהליך. ב-5 בספטמבר 1952, במהלך המשא ומתן עם גרמניה על ההסכם, אמר שרת לחברי הוועדה המדינית של מפא"י: "עלינו לחנך את העם הזה, שזכה למדינה, להיות עם ממלכתי ולחדול להיות עם גלותי. עליו לדעת כי יש לו מדינה על פני כדור הארץ, ועל פני אותו כדור הארץ ישנה גם מדינה ששמה גרמניה. הוא לא יכול להימנע מזה, לא על ידי חיסול מדינתו ולא על ידי העברתה לפלנטה אחרת...הוא צריך להתרגל לכך". ב-10 בספטמבר 1952 חתם בלוקסמבורג, כשר החוץ, יחד עם קנצלר גרמניה המערבית, קונראד אדנאואר, על הסכם השילומים עם מדינת ישראל ועם ועידת התביעות החומריות היהודיות מגרמניה. להבדיל מסוגיות רבות בהן שרת ובן-גוריון הציגו עמדות לעומתיות, הרי שבמאבק על קבלת השילומים פעלו שרת ובן-גוריון בתיאום מלא. עמדתם העקרונית הייתה דומה: תפקידה של מדינה ריבונית לשקול שיקולי מדיניות רציונליים ולא מוסריים או רגשיים בלבד. ראש ממשלת ישראל (1954–1955) לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953, התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. בנוסף לתפקיד זה, המשיך שרת לשמש שר חוץ. שרת לא היה שלם עם פעולות התגמול של צה"ל בתגובה לרציחות הפדאיון בישראל. ב-17 במרץ 1954 אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 12 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול וכתב על כך ביומנו: "מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה". בימים שאחרי טבח מעלה העקרבים, נפגש שרת במסיבת פורים עם המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא וביקש מהם לעודד את העם בשיר שמח. תוך זמן קצר כתבו השניים את "שיר שמח": "אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו הבה ונתלקח עם השמחה שבנו". במהלך כהונתו של שרת כראש הממשלה, ניהל גישושים זהירים, באמצעות מתווכים, עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. אולם תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה אופיינה בחולשתו. קשתה עליו השפעתו של בן-גוריון, שנותרה בעינהּ גם בעת שפינה את מקומו כראש הממשלה וישב בשדה בוקר. שרת לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון ושר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין לא שעו לדבריו. לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר "העסק הביש", פעולת חבלה במצרים שהתחוללה ביולי 1954 ונרקחה בתקופתו ומאחורי גבו. החרפת היחסים עם מצרים שמה קץ למגעים חשאיים שהחלו בין שרת והנשיא המצרי. שרת יזם את חידוש הדו-שיח עם נאצר וזה הסכים לשיחות רמות-דרג. אלא שב-27 בינואר 1955 דן בית הדין הצבאי במצרים שניים מבין נאשמי הפרשה למוות, ושרת ביטל בתגובה את השיחה רמת הדרג. משהתפטר לבון ב-21 בפברואר 1955, בעקבות "הפרשה", נתמנה בן-גוריון לשר ביטחון בממשלת שרת, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר. היחסים בין שרת ובן-גוריון החריפו על רקע התנגדות שרת להסלמת המתיחות בין ישראל ושכנותיה. במהלך כהונתו של שרת בראשות הממשלה, ב-29 במאי 1955, הגיע לישראל לשמונה ימים ראש ממשלת בורמה או נו, שהיה בכך למנהיג מדינה זר ראשון שערך ביקור רשמי בישראל העצמאית. בהמשך ערך שרת ביקור גומלין בבורמה. כאשר בהצבעת אי אמון בממשלה (שנדחתה), בעקבות משפט קסטנר, נמנעו שרי הציונים הכלליים בהצבעה, התפטר שרת מתפקידו (היות שבאותה עת החוק לא אפשר פיטורי שרים) והקים באותו יום, 29 ביוני 1955, ממשלה חדשה, שכיהנה תקופה קצרה עד לבחירות לכנסת השלישית ב-26 ביולי 1955 והמשיכה לכהן כממשלת מעבר עד סיום כהונתו של שרת כראש ממשלה ב-3 בנובמבר 1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת המשיך להיות שר החוץ. בהיפרדו מראשות הממשלה בכנסת, בירך שרת את בן-גוריון: "רצוני לאחל לחברי וידידי דוד בן-גוריון חוסן גוף ועוז רוח לשאת את המשא הכבד שהוטל עליו. כל חבריו יעזרו לו במלוא יכולתם בתפקיד האחראי והגדול הזה. לך בכוחך זה והושעת את ישראל!". לאחר פרישתו מראשות הממשלה כתב שרת ביומנו: . שר חוץ בממשלה בראשות בן-גוריון והדחתו ממנה (1955–1956) ממוזער|טקסט=משה שרת בעת טקס 25 שנה לאוניברסיטה העברית בירושלים, 1950, מאוספי הספרייה הלאומית|משה שרת בעת טקס 25 שנה לאוניברסיטה העברית בירושלים, 1950, מאוספי הספרייה הלאומית בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה, המשיך תחילה שרת לכהן כשר החוץ. אך במהרה החריפו היחסים ביניהם. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו את שרת ובן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. כמו כן, גרס שרת, שיש לעשות כל מאמץ להדק את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם ארצות הברית. לעומתו, בן-גוריון, שנוכח לדעת, שארצות הברית מסרבת לספק לישראל נשק בכמויות שיאזנו את עסקת הנשק המזרח-אירופית המצרית, החליט לחזק את יחסי ישראל עם צרפת והשיג ממנה אספקת נשק (ראו מבצע יונה). התנגדות שרת למהלכים שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש נגד מצרים, תרמה לאולטימטום שהציב בן-גוריון לשרת בדרישה כי יתפטר מתפקיד שר החוץ ולמינויה של גולדה מאיר במקומו. בישיבה שנערכה ב-17 ביוני 1956, החליט מרכז מפא"י להיענות לדרישתו של בן-גוריון. בהצבעת הדחתו מן הממשלה, הצביעו 35 בעד, 7 נגד ו-74 נמנעו. בהתאם להחלטה, הגיש שרת את התפטרותו מהממשלה ב-18 ביוני 1956. לאחר הדחתו, כתב שרת ב-24 ביוני ביומנו: "אני שרוי כל הימים האלה במרה שחורה... בלב משתולל הזעם וצורב העלבון". מסעו באסיה (1956) לאחר פרישתו מתפקיד שר החוץ ולמרות יחסיו המתוחים עם בן-גוריון וגולדה מאיר, יצא שרת ב-21 בספטמבר 1956 למסע רשמי במדינות דרום-מזרח אסיה, כשגריר של רצון טוב. המסע נערך בין היתר כתגובה לועידת באנדונג של מדינות אסיה ואפריקה, בה התקבלו שורה של החלטות נגד ישראל. במסגרת המסע, ביקר שרת בתאילנד, בורמה, הפיליפינים, יפן, הונג קונג, סינגפור, מלזיה (שהייתה אז עדיין מושבה בריטית), סרי לנקה, הודו, נפאל, לאוס וקמבודיה. ביפן זכה לפגישה רשמית עם הקיסר הירוהיטו. ב-29 באוקטובר פרצה מלחמת סיני. שרת התבשר עליה מן העיתונות, בעת שהותו בניו דלהי, בירת הודו, בבוקר פגישתו ב-30 באוקטובר עם ראש ממשלת הודו, נהרו, שהתנפל עליו בכעס בשל המתקפה הישראלית, וסמוך לפתיחת הוועידה השנייה של התנועות הסוציאליסטיות באסיה, שבה השתתף מטעם מפא"י. המסע ברחבי אסיה נמשך 81 ימים, והוא שב לישראל ב-9 בדצמבר 1956. הוא פרסם טורים בעיתון דבר על הביקורים במדינות השונות ולאחר מכן הוציא אותם כספר בשם "משוט באסיה". שנותיו האחרונות (1956–1965) לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה שרת ב-1957 לראש הוצאת הספרים "עם עובד" והשיק את מפעל הדגל שלה, "ספריה לעם". בנוסף על כך, כיהן כיושב ראש הנהלת המוסד החינוכי "בית ברל". שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית, ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית. לדברי שרת עצמו, חידש "כשלושים-ארבעים חידושי לשון", ובהם המילים: "פיחות", "לוויין", "ייצוג", "תוואי", "נוהל", "לבטח" ו"נזיל". בשנת 1959 זכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה". בשנות ה-60 זכה באזרחות-כבוד של ירושלים ושל תל אביב. שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו. בשנת 1961 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. שרת כיהן בתפקיד יושב ראש ההסתדרות הציונית עד יום מותו. ב-4 בפברואר 1961, בימי ה"פרשה", התנגד בישיבת מרכז מפא"י לתביעת בן-גוריון להדיח את פנחס לבון מכהונתו כמזכ"ל ההסתדרות. הוא תיאר בנאומו את האווירה השוררת במפלגה תחת שלטון בן-גוריון: "זה מכבר אני רואה בתוכנו, בשיקולינו, בתגובותינו, בהכרעותינו כי לא הכבוד והצדק משמשים נר רגלינו, כי אם הפחד והחשבון". לבסוף ההצעה התקבלה. באוגוסט 1964 הוענקה לו אזרחות כבוד של ירושלים. היריבות בינו לבין בן-גוריון הגיעה לשיאה ב-17 בפברואר 1965, כאשר הובא על כיסא גלגלים אל ועידת מפא"י העשירית ויצא בהתקפה חריפה על בן-גוריון, במה שכונה "נאום כיסא הגלגלים", בו מתח ביקורת קשה על בן-גוריון ותמך בראש הממשלה לוי אשכול, שסירב לתביעת בן-גוריון להמשיך לעסוק בפרשת ה"עסק ביש". ב-16 במרץ 1965 הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב. שמאל|ממוזער|250px|קבר משה וצפורה שרת עם קורות חייהם בראשי פרקים ביולי 1965 החמיר מצבו הרפואי והוא אושפז במצב קשה בבית החולים הדסה, ב-7 ביולי 1965 נפטר שרת ממחלת הסרטן בירושלים, והותיר אחריו את אשתו צפורה, לזוג נולדו שלושה ילדים: יעקב, יעל וחיים. משה שרת נקבר לבקשתו בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב, שם קבורים גם סבתו, אביו ואמו, ושתי אחיותיו. לימים נקברה לידו אשתו, צפורה. על פי צוואתו, לא נישאו הספדים בלוויה. דוד בן-גוריון נעדר ממנה, אולם בכנס ועידת מפלגתו רפ"י בבית העיתונאים על שם סוקולוב ספד לו. בן-גוריון אמר, בין היתר, כי מותו של שרת הוא "אבדה קשה לציבור ולכלל היהודים". שרת היה גיסם של שלושה מראשי היישוב וההגנה: אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור (יחדיו כונו "ארבעת הגיסים"), ודודו של חבר הכנסת לשעבר דוד גולומב, שהיה בנו של אליהו. חיים אישיים וילדיו שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית שם בבית הספר פגש את צפורה מאירוב, לה נישא בהמשך, ובאליהו גולומב ודב הוז חבריו מימי הגימנסיה ו"ההסתדרות המצומצמת" וממקימי "ההגנה". לימים נשאו השניים את אחיותיו עדה ורבקה בשנת 1921 והפכו לגיסיו. ציפורה מאירוב ומשה שרת התקרבו לראשונה במהלך טיול שנערך לתלמידי הגימנסיה בפסח 1913 בחברון. שנים ספורות לאחר מכן, כאשר שרת לימד טורקית, הייתה מאירוב אחת מתלמידותיו וכך התהדק הקשר בין השניים. לאחר שהכירו זה את זה לעומק, החלו "לצאת קבוע". שרת המתין שנה נוספת בטרם ביקש את ידה של צפורה, שהייתה חברתו מנעוריו. ב-1922 התחתן בלונדון עם חברתו צפורה. הוא סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות. ילדיו ב-1927 ילדה אשתו ציפורה את בנם הבכור יעקב שרת, לאחר הלידה היא הפסיקה את עבודותיה השונות ודאגה להקדיש מזמנה לילדים ולמשפחה, ב-1931 נולדה יעל מדיני ובשנת 1933 נולד חיים שרת. 216x216px|ממוזער|הזוג צפורה ומשה שרת בבית השרד של שר החוץ בתל בנימין, רמת גן, 1953 250px|מרכז|ממוזער| יעקב שרת בנם בכורם של משה שרת וציפורה שרת במדי הבריגדה היהודית, 1945 שמאל|ממוזער|250px|מימין לשמאל:יעל הבת, משה שרת האבא, חיים הבן וצפורה שרת האמא, תמונה משפחתית שנת 1946 הנצחתו שמאל|ממוזער|250px|אתר הזיכרון למשה שרת ביער המגינים שמאל|ממוזער|שטר של 20 ש"ח עם דמות דיוקנו של משה שרת שהיה בשימוש שנים רבות עד לשנת 2020 לזכר משה שרת|402x402 פיקסלים ב-1993 הקימו בניו חיים שרת, יעקב שרת, ואשתו רנה שרת את "העמותה למורשת משה שרת", במטרה לרכז, ולקטלג ולפרסם את כל כתבי משה שרת, ולהוציא לאור כתבים אלה בצורה מסודרת ומוערת. על שמו של שרת שכונות (רמת שרת בירושלים, קריית שרת בחולון, קריית שרת ברעננה, נווה שרת בתל אביב-יפו ושכונת שרת בלוד) ורחובות בערים רבות בישראל. מפעל המלגות לתלמידים יחידי סגולה בתחומי המוזיקה, המחול, האמנות החזותית, הקולנוע, התיאטרון והאדריכלות, ששרת הקים בשנת 1955, נושא את שמו, "קרן שרת". על שטר של 20 ש"ח מסדרות א' וב' הופיעו דיוקנו ופרטים אחרים הקשורים לפעילותו. בשטרות מסדרה ג' הוחלף דיוקנו של משה שרת בדיוקנה של רחל המשוררת. על שמו בתי ספר בתל אביב, בחולון, בכפר סבא, בנתניה, בקריית אונו, בבת ים ובנוף הגליל "בית הספר הישראלי בפריז ע"ש משה שרת" פעל בבירת צרפת במשך כ-40 שנה ונסגר בשנת 2005. על שמו "בית הפקיד" בירושלים שנמכר ב-1998, למכללה למינהל. ביער המגינים הוקם אתר הנצחה למשה שרת, המורכב מתשעה סלעים שעליהם חקוקות נקודות ציון בחייו. ארכיון מפלגת העבודה נקרא על שמו. המכון האונקולוגי בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים נקרא על שמו. בעטרת שבמטה בנימין במרחק קצר ממקום מושב משפחתו הראשון של שרת בארץ (עין סיניא) ביקשו לקרוא לאחד הרחובות על שמו אך משפחת שרת הביעה את התנגדותה מפאת התנגדותם למפעל ההתנחלות . כתביו משה שרת, משוט באסיה: יומן-מסע, תל אביב: דבר, תשי"ח 1957 משה שרת, בשער האומות: נאומים מדיניים, 1946–1949, תל אביב: עם עובד, 1958 לאחר מותו משה שרת, אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט 1969 (דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על 13 אישים שהלכו לעולמם) משה שרת, יומן מדיני: תעודות ומסמכים של משה שרת, 1936–1941, 5 כרכים, אהוביה מלכין (עורך) ואמנון סלע (עורך משנה), תל אביב: עם עובד, 1968–1979 משה שרת, יומן אישי: יומנו של שר החוץ וראש הממשלה, 1953–1957, 8 כרכים, תל אביב: ספרית מעריב, 1978 משה שרת, נתראה ואולי לא: מכתבי משה שרת מן הצבא העותמאני: 1916–1918, יעקב שרת (עורך), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 1998 משה שרת, מאסר עם נייר ועיפרון: תכתובת משה וצפורה שרת מן השבת השחורה 29 ביוני, עד נובמבר 1946 מחנה המעצר לטרון – ירושלים, רנה ויעקב שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2000 משה שרת, ימי לונדון: מכתבי משה שרת מימי הלימודים, 1921–1925, 3 כרכים, תמר גדרון, יעקב שרת, רנה שרת (עריכה), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003–2008 משה שרת, מחברת תרגומי שירה, מהדורה מורחבת עם שירי המקור (רוסית, גרמנית, אנגלית), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003 משה שרת, פולמוס השילומים: משה שרת במערכות המשא ומתן על הסכם השילומים, תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2007 משה שרת, שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת, תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2008 משה שרת, מאבק מדיני: מסמכי משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ינואר–מאי 1942, א, יעקב שרת (עורך), שפרה קולת (איסוף, תחקיר והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2009 משה שרת, מאבק מדיני: מסמכי משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, יוני–דצמבר 1942, ב, יעקב שרת (עורך), שפרה קולת (איסוף, תחקיר והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2011 משה שרת, ירחים בעמק איילון: מכתבי משה שרת ממחנה המעצר לטרון 29 ביוני – 5 בנובמבר 1946, פנחס עופר (תחקיר, פיענוח, ביאורים והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2011 משה שרת, פולמוס השילומים, מהדורה אנגלית מקוצרת, גרמניה: הוצאת דה גרויטר, 2011 משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1948, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2013 משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1949, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2016 משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1950, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2018 משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1951, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2019 חוברות די אויפגאבן פון אונזער פאליטישער טעטיקייט: ארץ-ישראל אין דער ענגלישער עפנטלעכער מיינונג / מ' שערטאק, ירושלים: הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, תרצ"ה. (חוברת) תפקידי פעולתנו המדינית / מ’ שרתוק ; ז' ברודצקי: פעולתה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון, ירושלים; לונדון: הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תרצ"ה 1935. (הרצאות במושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, אדר ב' – ניסן תרצ"ה) על המצב הפוליטי / הרצאת מ’ שרתוק [שרת] בכינוס חברי הוועד הפועל הציוני בא"י שנתקיים בירושלים ביום ב תמוז תרצ"ו, (ירושלים: חמו"ל, תרצ"ו) ההסתדרות והמפלגה, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ד 1944 (חוברת) ההעפלה - חיים, הטרור - מות / משה שרתוק, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ז 1947 (חוברת) במאבק נגד תוכנית ברנדוט / מאת משה שרתוק [=שרת], תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ט (נאום של משה שרתוק בוועדה המדינית של או"ם, 15 בנובמבר 1948) ישראל קוראת לעצור תוקפנות ולהשבית חרב / מאת משה שרת, ירושלים: משרד ראש הממשלה – שרותי המודיעין, תש"י 1950 (סדרת "בעיות המדינה", ז) עשרים שנות מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א-1950 (ראה אור במקביל ביידיש: "צוואנציק יאר מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י)", פריז, הוצאת אייראפעאישער ביורא פון איחוד עולמי) דער קאמף קעגן כוליגאניזם: פון דער רעדע אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"א 1951 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 1) אין דינסט פון אונדזער שליחות: ענטפער אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א 1951 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 6) בשירות הייעוד: מתשובת שר-החוץ על הוויכוח בכנסת), ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א 1951 (סדרת "בעיות המדינה", ג) רעפאראציעס פון דייטשלאנד / משה שרת, ירושלים: שרותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"ב 1952 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 7) (ראה אור במקביל בשפות נוספות) המדינה היהודית והעם היהודי, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל – המרכז – המחלקה להסברה, 1963 החנוך והעלייה, תל אביב: הגמנסיה הרצליה, תשכ"ד 1963 (הרצאה שהושמעה בערב השני לערבי העיון של הגמנסיה "הרצליה", בימים כ"ג–כ"ה בתשרי תשכ"ד) מה היה לנו ברל: על ברל כצנלסון באוזני חברים צעירים וחדשים, תל אביב: מפלגת פועלי א"י - המרכז - המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, 1964 (הופיע גם בקובץ: דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון / כינס זאב גולדברג, צופית: בית ברל, תשכ"ח) לקט, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית - מחלקת ההסברה, תשכ"ה 1965 (כולל מקצתו "דברים על משה שרת" ורובו: לקט מאמרים מאת משה שרת על נושאים שונים) דברים על הציונות, ירושלים: ההנהלה הציונית העולמית), תשכ"ו 1966 (חוברת המכנסת דברים שנאמרו על ידי משה שרת בשני הקונגרסים הציונים האחרונים ובמושב הוועד הפועל הציוני בשנת 1963) תרגום ועריכה ד' סתר (מיכאל בייטלסקי), הלא תשאלי: שירי ציון חדשים מברית המועצות, תרגום מרוסית: חבר משוררים, בעריכת אברהם שלונסקי ומשה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ב 1962 מחברת תרגומי שירה, תרגומי שירה, בעיקר מן הקלסיקה הרוסית: משה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה 1965 דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון, זאב גולדברג (כינוס), ישראל קולת : "איש ונבו לו", משה שרת: "מה היה לנו ברל", דב סדן : "צופה לבית הישוב", צופית: בית ברל, תשכ"ח 1967 לקריאה נוספת משה יגר, תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2011 בשירות החוץ ולאחריו, ירושלים: יובלים, 2014 לואיז פישר (עורכת), משה שרת, ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1894–1965), גנזך המדינה, 2007. גבריאל שפר, משה שרת: ביוגרפיה פוליטית, הוצאת כרמל, 2015. יעקב שרת, רונה שרת (עורכים), שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת, העמותה למורשת משה שרת, 2008. יעקב שרת (עורך), פולמוס השילומים: משה שרת במערכות המשא-ומתן על הסכם השילומים מגרמניה: קובץ פרוטוקולים ומסמכים 1950-1953, העמותה למורשת משה שרת, 2007. דניאל בן-חורין, מבט אחר: הסכסוך הישראלי-ערבי מנקודת מבטו של משה שרת, הוצאת רימונים, 2005. Neil Caplan, Yaakov Sharett (eds.), My Struggle for Peace: the Diary of Moshe Sharett, 1953-1956, Indiana University Press, 2019 קישורים חיצוניים העמותה למורשת משה שרת מורשת משה שרת בפייסבוק תערוכת משה שרת ארכיונו של משה שרת: אבי הזרם המתון, באתר הסוכנות היהודית שילה הטיס רולף, משה שרת (שרתוק), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998 מאלבום התמונות של משה שרת, באתר ארכיון מפלגת העבודה "משה שרת - ביוגרפיה פוליטית" מאת פרופ' גבריאל שפר בהוצאת "כרמל", ירושלים (במלאת חודש למותו) משה שרת בדיוני עצרת האו"ם על ירושלים, יומני כרמל ינואר 1950 משה שרת - ביקור ראשון של שר החוץ של ישראל בארצות הברית, גנזך המדינה (התחלה 5:50) אוסף משה שרת באתר ארכיון המדינה משה שרת – ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1965-1894) באתר ארכיון המדינה 'האיש משה איננו': ישיבת אבל מיוחדת של ממשלת ישראל בעקבות פטירתו של משה שרת, בבלוג של ארכיון המדינה שרתוק – שם עברי?, האקדמיה ללשון העברית, ספטמבר 2018 דפנה ליאל ופרופ' דני קורן, מי אתה משה שרת?, עושים פוליטיקה, דצמבר 2021 ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל קטגוריה:שרי ממשלת ישראל קטגוריה:חותמי מגילת העצמאות קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-7 קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה קטגוריה:אנשי העלייה השנייה קטגוריה:יהודים בצבא העות'מאני קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפא"י קטגוריה:חברי אספות הנבחרים קטגוריה:חברי הכנסת הראשונה קטגוריה:חברי הכנסת השנייה קטגוריה:חברי הכנסת השלישית קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי תקשורת קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית קטגוריה:חברי הכנסת החמישית קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם קטגוריה:יו"ר הסוכנות היהודית קטגוריה:ראשי ההסתדרות הציונית קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי קטגוריה:דיפלומטים ישראלים קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים קטגוריה:ציונים סוציאליסטים קטגוריה:עורכי עיתונים בשפה העברית קטגוריה:כותבי יומן קטגוריה:מתרגמים לעברית קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית קטגוריה:סגל דבר קטגוריה:זוכי פרס סוקולוב משה קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב קטגוריה:רחביה: אישים קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת קטגוריה:בוגרי בית הספר לכלכלה של לונדון קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת איסטנבול קטגוריה:בוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1894 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1965

לוי אשכול

לֵוִי אֶשְׁכּוֹל (שְׁקוֹלְניק; 25 באוקטובר 1895, ז' בחשוון ה'תרנ"ו – 26 בפברואר 1969, ח' באדר ה'תשכ"ט) היה פוליטיקאי ישראלי שכיהן כראש ממשלת ישראל השלישי, החל משנת 1963 ועד מותו בשנת 1969. קודם לכן כיהן כחבר הכנסת וכשר בממשלות ישראל. אשכול החל את פעילותו הפוליטית כחבר בקונגרס הציוני. הוא היה ממקימי ההגנה בשנת 1920 וממקימי חברת המים "מקורות" בשנת 1937. בפעילותו הציונית עסק בהתיישבות, בפיתוח הארץ ובביצור מקורותיה הכלכליים. היה חבר הוועד הלאומי, וחבר בוועד הביטחון של היישוב, שעניינו הקמת כוח צבאי סדיר למדינה שבדרך. לאחר הקמת המדינה מונה למנכ"ל משרד הביטחון, והמשיך לעסוק ברכש צבאי, בעיצוב מבנהו של צה"ל ובבניית עוצמתו. אשכול היה הוגה הקמת המעברות ועיירות הפיתוח, ומאוחר יותר כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של עמידר. אשכול נבחר לכנסת השנייה מטעם מפא"י, וזמן קצר לאחר מכן מונה לשר החקלאות והפיתוח. ב-1952 מונה לשר האוצר, תפקיד בו שימש 11 שנים והיה מבוניה של הכלכלה הישראלית בשנותיה הראשונות של ישראל. ב-1963 התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, ואשכול נבחר לרשת אותו בראשות המפלגה ובראשות הממשלה. ב-1964 חנך את המוביל הארצי שהיה מיוזמי הקמתו. ב-1966 הוביל את ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. ב-1967 הסלים המצב הביטחוני בעקבות כניסת כוחות מצריים לחצי האי סיני המפורז. ישראל נכנסה לתקופת המתנה מתוחה שהסתיימה במלחמת ששת הימים. ישראל נחלה ניצחון מוחץ במלחמה, ותפסה שטחים רבים לרבות ירושלים העתיקה. יש הזוקפים את הניצחון במלחמה לזכותו של אשכול, הן כראש הממשלה והן כשר בממשלות ישראל, ומצביעים על פעילותו רבת השנים למען בניית כוחו של הצבא. אשכול נקט בגישה מתונה יותר כלפי התנועה הרוויזיוניסטית. הוא אישר את העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל, בניגוד לעמדת בן-גוריון, ואף צירף את גח"ל לממשלת אחדות לאומית בעת תקופת ההמתנה. מאידך, פעל לאיחוד מפלגות הפועלים לכדי מפלגת העבודה הישראלית, בראשה עמד. מאוחר יותר פעל להקמת רשימה משותפת למפלגת העבודה ולמפ"ם - היא המערך. אשכול נפטר בעת כהונתו כראש הממשלה, ונקבר בחלקת גדולי האומה. קורות חיים ראשית חייו לוי-יצחק שקולניק נולד בשנת 1895 בעיירה אוֹראטוֹב (ברוסית: Оратов; באוקראינית: Оратів, אוראטיב) שבפלך קייב של האימפריה הרוסית, כ-150 ק"מ מדרום לעיר קייב (כיום נמצאת העיירה בתחומי מחוז ויניצה שבאוקראינה), בנם של דבורה לבית קרַסניַינסקי ויוסף שקולניק. אמו באה ממשפחה עשירה ובעלת נטייה למתנגדים, למרות קרבתה המשפחתית לאדמו"ר החסידי יהושע השל ממונסטרישץ', ואביו היה מנהל משק חקלאי זעיר, ומחסידי הרב ממונסטרישץ'. אשכול התחנך בילדותו בחדר, ולצד זאת למד גם לימודי חול. בסתיו 1909 נסע ללמוד בגימנסיה היהודית לבנים הרוסית-עברית של פאבל קָגָן בווילנה. במהלך לימודיו בווילנה הצטרף לאגודת נוער ציונית, ולאחר שנעשה חבר הנהלתה, הוביל את הצטרפותה לתנועת צעירי ציון. בעקבות פגישה עם יוסף שפרינצק בעת ביקורו בווילנה, השתכנע אשכול לעלות לארץ ישראל. התיישבות בארץ ישראל עם סיום לימודיו בשנת 1914, בשלהי תקופת העלייה השנייה, עלה לארץ ישראל. ב-19 בפברואר הגיע לנמל יפו ולמחרת יצא לחפש עבודה בפתח תקווה. הוא הצטיין בעבודה חקלאית מעשית, ובמשך תקופה גם עבד בסיוע לנתן שיפריס בתחזוקת מערכת ההשקיה של המושבה. במאי 1914 הצטרף לקבוצת פועלים שהתיישבה בקלנדיה (לימים "עטרות") וכינתה את עצמה "בני הדסה". אולם בנובמבר אותה שנה נטשה הקבוצה בחשאי את האדמות שעיבדה בקלנדיה והגיעה לירושלים. כעבור מספר ימים יצאו אשכול וחבריו לחפש עבודה בראשון לציון. ב-2 במרץ 1915 (פורים תרע"ה) הקימו כעשרים מחבורת הפועלים בני העלייה השנייה שעבדו בראשון לציון את "קבוצת עבודה", במטרה לסייע לפועלים בהשגת מקומות עבודה במושבות. אשכול נבחר לעמוד בראש הוועד של הקבוצה. חברי הקבוצה זיהו עצמם כאנשי "הפועל הצעיר". במחצית השנייה של 1915 ובמהלך 1916 התגורר אשכול לסירוגין גם בפתח תקווה, שם נפתח "סניף" של "קבוצת עבודה", ובמשך מספר חודשים עסק, תמורת משכורת צנועה מאוד, בעיקר באיתור מקומות עבודה. בתקופה זו, שבה התחוללה מלחמת העולם הראשונה, בחר אשכול "להתעת'מן", ובעזרת הקשרים שיצר עם פקידים טורקיים, קיבל פטור מחובת הגיוס לצבא העות'מאני, באמצעות "תעודת שחרור" כ"עובד חיוני". בעזרת קשריו ותשלום "בקשיש", נפטר גם מעבודות השירות בבסיסים טורקיים ברחבי הארץ, שנלוותה לפטור מהשירות הצבאי. בתחילת 1916 נענה לפניית "הסתדרות פועלי יהודה" להצטרף אליה, ובקיץ אותה שנה נבחר לוועד המרכזי שלה ("המרכז החקלאי"), לצד ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי ונטע גולדברג (הרפז). אז גם הצטרף למפלגת "הפועל הצעיר". בעקבות הפלישה הבריטית, נדרש להתגייס לצבא הטורקי, ובאמצעות קשרים ובקשיש, נשלח באוקטובר 1917 לעבודות שירות עבור הצבא במחנות עבודה באזור עזה, בעקרון ובלטרון. לאחר שעבד כחודש ימים במחנות הצבא, ברח בתחילת נובמבר לפתח תקווה. בתחילת דצמבר 1917 הגיעו אשכול וחברי "קבוצת עבודה" לבית הספר החקלאי "מקוה ישראל", כדי לקבל הכשרה חקלאית, ובסוף אותו חודש הצטרפו לחוות חולדה. בתקופה זו עבר, בהשפעתו של שפרינצק, לעסקנות מפלגתית בהנהגת "הפועל הצעיר", בוועדה החקלאית של המפלגה וכנציגה בוועד "הסתדרות פועלי יהודה". הייתה זו עליית מדרגה במעמדו הציבורי בהנהגת תנועת הפועלים בארץ ישראל. ביולי 1918, לקראת סוף המלחמה, התנדב אשכול, בניגוד להחלטת מפלגתו, לגדוד ה-40 "הארץ ישראלי" של הגדודים העבריים שהוקם במסגרת הצבא הבריטי. את האימון הבסיסי עשה במצרים. חיילי הגדוד הועסקו בעיקר בתפקידי שמירה במצרים וגם במחנות שבויים באזור טריפולי. בתחילת 1919, בעזרת קשריה של הנהגת "הפועל הצעיר", קיבל אשכול חופשת שחרור ארוכה מהצבא, ומונה למנהל המחלקה הכלכלית של התנועה. בספטמבר אותה שנה הועבר הגדוד למחנה סרפנד (צריפין) בארץ ישראל, ובחודשים האחרונים של אותה שנה הצליח אשכול לארגן גניבות נשק ממחסני הגדוד, לטובת חימוש המושבות בצפון הארץ, שנזקקו לנשק לקראת עימות עם הבדווים באזור. ב-31 ביולי 1920 שוחרר סופית מהגדוד. בסתיו 1920 נמנה אשכול עם מייסדי קיבוץ דגניה ב', בו היה חבר במשך שנים רבות; בשנים הראשונות היה מרכז ענף הירקות. באותו זמן נמנה אשכול עם מייסדי הסתדרות העובדים הכללית. ב-27 בנובמבר 1920 נבחר כאחד מ-27 צירי "הפועל הצעיר" בבחירות להסתדרות, וכעבור שבוע השתתף בדיוני ועידת היסוד שלה בחיפה. בעקבות ועידת היסוד, הוקמה "הסתדרות הפועלים החקלאית" ("ההסתדרות החקלאית") – ארגון הגג של חברי ההסתדרות הכללית מן המגזר החקלאי. ב-11 בדצמבר 1920 נבחר אשכול ל"מרכז הסתדרות החקלאים" ("המרכז החקלאי"), המוסד המבצע של "הסתדרות הפועלים החקלאיים". הוא נבחר לשמש רכז ההסתדרות החקלאית. כן היה ממייסדי ארגון ההגנה, והיה חבר "המפקדה הארצית" הראשונה. בתחילת 1922 קיבל אשכול על עצמו שלושה תפקידים: חבר "מועצת ההסתדרות" (בת 21 חברים בראשות המזכיר הכללי בן-גוריון); חבר הוועד הפועל של ההסתדרות (שבעה חברים); ונציג "הפועל הצעיר" בוועד המנהל של "המרכז החקלאי". בתחילת יוני 1922 יצא אשכול בשליחות "הפועל הצעיר" וההסתדרות לפגישות ולוועידות באירופה, כדי לקבל מהגופים הללו מימון לנסיעתו לצורך קבלת טיפול רפואי לקדחת. מספר חודשים קודם לכן קיבל אישור לשמועות שהגיעוהו כבר קודם, כי עוד בסוף 1917 נרצח אביו בפוגרום שערכו "הלבנים" (אויבי הבולשביקים "האדומים") באוראטוב. אשכול נפגש בווינה עם אליהו גולומב ובמשך שלושת השבועות שבהם שהה בעיר, סייע לו באריזה והסוואה של נשק המיועד להברחה לארץ ישראל. ב-16 ביולי נעצרו אשכול, גולומב ודוד הכהן על ידי משטרת אוסטריה, ושהו במעצר עד ששוחררו ב-14 באוגוסט וגורשו מאוסטריה. מיד עם שחרורו השתתף אשכול בוועידה השלישית של "הברית העולמית" בברלין וב"ועידה הציונית השנתית" בקרלסבד, וב-17 בספטמבר חזר לדגניה ב'. ב-21 בנובמבר 1922 התחתן בחצר הקבוצה עם חברתו, רבקה מהרשק, בטקס שכלל הצהרות אמונים, ללא שירותיו של רב. פעילות פוליטית בתקופת המנדט בתחילת יולי 1924 יצא עם דוד בן-גוריון לשליחות באירופה. הוא השתתף כנציג "הפועל הצעיר" בישיבת "הוועד הפועל הציוני הגדול" של ההסתדרות הציונית בלונדון ובישיבות של מספר ועדות נוספות שלה, ובניגוד לפעם הראשונה שייצג את תנועתו מחוץ לארץ ישראל, הפעם לקח חלק פעיל בדיונים. ב-21 באוגוסט השתתף ב"ועידת העזרה" ליהודי רוסיה שהתקיימה בקרלסבד שבצ'כוסלובקיה, ודנה בארגון עזרה למאות "אסירי ציון" ברוסיה ולמגורשים ממנה. בתחילת ספטמבר נסע לדנציג, גרמניה, והשתתף במועצת תנועת "החלוץ". בסוף ספטמבר השתתף ב"ועידה לענייני הגירת יהודים" בפראג. בנובמבר חזר לדנציג והשתתף בוועידת הנוער של "החלוץ". בתחילת ינואר 1925 שב לארץ ישראל. בתחילת מרץ 1925 יצא עם דוד רמז בשליחות "הסתדרות העובדים" לברית המועצות במטרה למנוע פילוג בתנועת החלוץ ולדרבן את ראשיה לפעול לעלייה מהירה. השניים הגיעו למוסקבה ב-13 במרץ והשתתפו בוועידת החלוץ שנפתחה בעיר כעבור יומיים. בזמן הוועידה נפגש עם אחיו הבכור, ליפא, וביקש להאריך את אשרת השהייה שניתנה לו כדי לנסוע לבקר את בני משפחתו, אולם השלטונות הסובייטים סירבו לאפשר זאת מטעמים "ביטחוניים". מיד בסוף הוועידה שב לארץ ישראל. באוגוסט 1925 השתתף לראשונה כציר בקונגרס הציוני ה-14 בווינה. עם חזרתו לארץ היה אחראי להקמת תחנת המים בעמק הירדן. אשכול היה ממארגני ועידת היסוד של "חבר הקבוצות" (נובמבר 1925, אשכול היה חבר בוועד המנהל שלו) ושל הוועידה החקלאית השלישית (סוף ינואר 1926). ביולי 1926 השתתף במושב הוועד הפועל הציוני שהתקיים בלונדון. במהלך דיוני "הוועד הפועל הציוני הגדול" הציע ליישב מיד כאלף איש ביישובים חדשים, כדי להתגבר על המשבר הכלכלי החמור שנוצר בארץ ישראל. התוכנית זכתה לאהדה מצד ראשי התנועה הציונית וזכתה להקצבה גבוהה. פרויקט זה כונה מאז "התיישבות האלף". באוגוסט אותה שנה השתתף אשכול בוועידת "ההתאחדות" בוורשה. בתחילת ספטמבר 1926 נסע ליוון כדי ללמוד כיצד התמודד הממשל עם קליטתם של 600,000 פליטים שהגיעו מאסיה הקטנה בעקבות הסכם חילופי האוכלוסין עם טורקיה, וזאת לטובת יישום רעיון "התיישבות האלף". ביקורו ביוון נמשך חמישה ימים, במהלכם סייר בסלוניקי ובכפרים סביבה ונפגש עם יהודים ואנשי ממשל. בשנים 1926–1928 העלה מספר פעמים תוכניות להתיישבות יהודית בעבר הירדן המזרחי וברמת הגולן, אולם הללו נדחו על ידי המוסדות המיישבים. בתחילת 1927 הופקד על גזברות "המרכז החקלאי". אשכול השתתף בקונגרס הציוני ה-15, ובקונגרס ה-16 שהתקיים בציריך באוגוסט 1929, ובמהלכו נבחר לחבר "הוועד הפועל הציוני הגדול". מיד בתום הקונגרס נערכה ועידת היסוד של הסוכנות היהודית. אשכול נבחר ל"מועצת הסוכנות היהודית" ולממלא מקום בוועד המנהל של הסוכנות. בתפקידיו אלה החל לעסוק בהרחבת ההתיישבות (במסגרת המענה של המוסדות הלאומיים לדו"ח ועדת שאו), וכן בקידום תוכנית התיישבות האלף באזורים חקלאיים. בשנת 1930 נמנה עם מייסדי מפא"י, שנוצרה מאיחוד מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר, שאליה השתייך אשכול. בשנים 1930–1932 עסק אשכול בפעילותו הציבורית כמעט רק בנושאים הקשורים להרחבת ההתיישבות החקלאית. ב-23 בינואר 1931 נפגשו אשכול ואברהם הרצפלד, לבקשתו של חיים ויצמן, עם הברון רוטשילד בארמונו, כנציגי ההתיישבות העובדת, ושמעו ממנו ביקורת על מה שנראה בעיניו כמחדלים שלה. בקונגרס הציוני ה-17 שנפתח בסוף יוני 1931 בבזל, מונה אשכול ליושב ראש "ועדת ההתיישבות". בסוף אפריל 1933 יצא אשכול ללונדון בשליחות ההסתדרות, במטרה לגייס הון למפעלים שתוכננו על ידי המרכז החקלאי. בתחילת יולי נסע משם לברלין, עתה בירת גרמניה הנאצית, כדי לנסות לחתום על הסכם "העברה" בין חברות הסתדרותיות ובראשן "יכין" ו"ניר" לבין משרד הכלכלה הגרמני, בדומה להסכם שנחתם כבר עם חברת "הנוטע", על יצוא סחורות גרמניות לארץ ישראל, שרכישתן אפשרה לעקוף את הגבלת הוצאת מטבע החוץ מגרמניה ולהוציא את הרכוש היהודי ממנה. בסופו של דבר נחתם הסכם שריכז את ההעברה בשתי חברות, אחת בגרמניה ואחת בארץ ישראל. אשכול טיפל בנושאים הקשורים לעליית היהודים מגרמניה ובשילוב ה"העברה" בפרויקטים של "יכין" ו"ניר". אשכול השתתף בקונגרס הציוני ה-18 שנפתח בסוף אוגוסט בפראג, ונבחר בו לחבר הלשכה המרכזית ליישובם של יהודי גרמניה. בסוף דיוני הקונגרס חזר לברלין. באוגוסט 1934 חזר מגרמניה לארץ ישראל. מעורבותו הרבה בנושא הסכם ההעברה, עוררה כלפיו ביקורת מצד חוגי הימין. בינואר 1935 הקימה "המועצה החקלאית" את "חברת ניר בע"מ", בבעלות ההסתדרות, וחודש לאחר מכן נבחר אשכול לאחד משמונת חברי הנהלתה. באוגוסט 1935 הגיע כציר לקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן מטעם מפא"י. במהלך הקונגרס הגיעו הידיעות על חקיקת "חוקי נירנברג" ואשכול נסע משם שוב לברלין כדי לעסוק בתיאום נושאי ה"העברה". בתחילת ספטמבר חזר לארץ ישראל והמשפחה עברה להתגורר בתל אביב. אשכול פעל במקביל והתקדם, הן בשורות מפא"י, הן בהסתדרות והן בהגנה. במאי 1938 נבחר כחבר קבוע במרכז מפא"י. בנובמבר אותה שנה יצא בשליחות הסוכנות היהודית וההסתדרות למסע שארך חמישה חודשים בארצות הברית ובקנדה, כדי לגייס כספים מהיהדות המקומית. בסתיו 1939 מונה על ידי דוד רמז ל"ועד ההגנה" של ההסתדרות. ב-1940 מונה לנשיאות ועידת המפלגה. בין השנים 1942–1944 היה מזכיר המפלגה. בין השנים 1944–1948 היה מזכיר מועצת פועלי תל אביב-יפו. מפעל המים הלאומי כישוריו הארגוניים והכלכליים של אשכול הביאוהו להיות איש מפתח במספר יוזמות מרכזיות: ב-1937 הוא ייסד את חברת מקורות, שנוסדה כמפעל משותף של ההסתדרות (50%), הסוכנות היהודית (25%), והקרן הקיימת (25%). מפעל המים הראשון שהקימה החברה היה מפעל הקישון, שתוכנן על ידי שמחה בלאס, ואשר סיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים (מהם שלושה שהוקמו הודות למפעל זה), להר הכרמל ולשכונת הדר הכרמל בחיפה. חלק גדול ממימון מפעל הקישון השיג אשכול במסגרת הסכם העברה, אשר נחתם בין שלטונות גרמניה הנאצית לבין הסוכנות היהודית. מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודים תושבי גרמניה למכור נכסי דלא ניידי הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, וזאת טרם הפקעתם על ידי השלטונות. לאחר המכירה יכלו היהודים לקחת את התמורה איתם לארץ ישראל, וכך לעלות לארץ ישראל תוך שמירה על חלק מהונם. אשכול כיהן בהנהלת חברת מקורות עד 1951. עוד בשנת 1939 הציג בפניו שמחה בלאס את תוכניתו "הפנטזיונרית" שהגיש לד"ר ארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. בהצגה זאת הובאו שלושת המקורות האפשריים להשקיית הנגב: מי קידוחים קרובים, מי נחל הירקון ומים מן הצפון. ב-12 בפברואר 1941 קיבל אשכול את התזכיר שהגיש בלאס למקורות על "ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מנחלים", שבו הציע להשקות כ-15–17 מיליון דונם בנגב, באזור הכנרת ובצפון ישראל, באמצעות מקורות מים גלויים בלבד, וללא קידוחים. על בסיס תזכיר זה, ולאחר ועדת בדיקה, השיג אשכול, יחד עם פנחס ספיר, את התקציב להקמת משרד טכני, שעיבד את התוכניות הראשונות למפעל מים ארצי שהזכיר את המוביל הארצי העתידי, שתוכנן ונבנה לאחר הקמת המדינה. בהתקבל החלטת הקונגרס הציוני לתמוך בהצעתו, הוא החל בעבודות תכנון מפורטות (ביחד עם המהנדס שמחה בלאס), ורתם את חברת ניר לביצוע קידוחים. בראשית 1937 הוקמה חברת מקורות ובמשך ארבע-עשרה השנים הבאות, עד 1951, היה אשכול מנהל-שותף בחברה. ב-1938 הורחבה פעילותה גם אל המגזר העירוני. תוכנית החברה ליישוב מדבריות היוותה ב-1941 את הבסיס לתוכנית ארוכת טווח להקמת המוביל הארצי. כבר מ-1941 פעלה מקורות גם במרכז הארץ וגם בדרומה. עד 1948 הניחה החברה מעל מאתיים קילומטרים של צינורות מים, אשר נמתחו בין היתר אל אתרי ההקמה של 11 הנקודות בדרום הארץ, עובדה שהכריעה את גורל הנגב בתוכנית החלוקה. בהגנה ובהקמת צה"ל מאז היה שותף להקמת ארגון ההגנה בשנת 1920, אשכול היה פעיל בארגון, במיוחד בנושאי כספים ורכש. בקיץ 1931 כיהן לבקשת אליהו גולומב, יחד עם משה בילינסון ושמעון דוד יפה, בוועדה לבירור התלונות החמורות שהועלו כנגד יוסף הכט בנוגע לפעילותו בזמן פרעות תרפ"ט. ועדת הבירור מצאה אותו אשם וסילקה אותו מפעילות ב"הגנה" למשך שנה. בין השנים 1940–1948 היה אשכול חבר המפקדה הארצית (המ"א) של ההגנה, וגזבר הארגון. בתקופה זו כינויו המחתרתי היה "ליש". בשנות מלחמת העולם השנייה תמך בתחילה בהתגייסות ארץ-ישראלית לשורות הצבא הבריטי. מאוחר יותר סבר כי ההתגייסות לצד הבריטים לא הביאה תוצאות מדיניות מספקות ותמך בהחלטת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל לחדש את המאבק בשלטון המנדט. עם הקמתה של "ועדת x" לתיאום בין המחתרות היהודיות בתנועת המרי העברי, אשכול היה חבר בוועדה מטעם מפא"י. בשנת 1947 מונה אשכול לחבר "ועד הביטחון" של היישוב היהודי, כנציג מפא"י. הוא שימש כעוזרו של דוד בן-גוריון ושירת ב"מפקדה הארצית", שם רוכזה פעילות הגיוס הצבאי מקרב היישוב היהודי כולו. בחודשי מלחמת העצמאות אשכול פעל בתפקידו זה בתחומי גיוס, אספקה ורכש. כמו כן היה לו חלק בארגון סלילת "דרך בורמה", והוא עסק בין היתר גם בפירוק הפלמ"ח ובאיחוד המחתרות לכדי יצירת צבא מאוחד. עם הקמת מדינת ישראל הוא שימש כמנכ"ל הראשון של משרד הביטחון. הוא המשיך ועסק בארגון הצבא, ברכש, בהנחת יסודות לתעשייה הצבאית, בהקמת חיל המדע ובבניית משוריינים לצה"ל. אשכול עמד בראש משרד הביטחון עד ינואר 1949. בתפקידו זה שימש למעשה כסגן שר הביטחון מבלי שהיה זה תוארו הרשמי. את כישוריו הכלכליים יישם גם בתפקידו כיושב ראש ועדה לייעול הצבא. הנהגת מחלקת ההתיישבות ממוזער|שמאל|לוי אשכול, 1947 ממוזער|250px|שמאל|אשכול נואם בקיבוץ יסעור, 1949 בשנת 1946, לאחר השבת השחורה, ישבה הנהלת הסוכנות בחוץ לארץ, כאשר חברי הנהלת הסוכנות ששהו בארץ הושמו במעצר. נקבעה הנהלה זמנית של הסוכנות בארץ, שבה כיהן אשכול כראש מחלקת ההתיישבות יחד עם זלמן שזר והרב מאיר בר-אילן. ביום "השבת השחורה" הביא אשכול לאישור בהנהלה הזמנית של הסוכנות את תוכנית הקמת 11 הנקודות בנגב, אותה הוא יזם. הנקודות הוקמו בערב יום הכיפורים תש"ז, והיו גורם עיקרי לכך שוועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל, ועדת אונסקו"פ, המליצה להכליל את הנגב בתחומי המדינה היהודית. בספטמבר 1948 עזב אשכול את משרד הביטחון ואת משרתו כמזכיר פועלי תל אביב–יפו. באותו חודש עִברת בלחצו של בן-גוריון את שמו מ"שקולניק" ל"אשכול", והתמנה כחבר הנהלת הסוכנות היהודית וב-7 בספטמבר מונה לראש מחלקת ההתיישבות שלה. ב-18 באוקטובר 1949 מונה לגזבר בפועל של הסוכנות היהודית במקום יצחק גרינבוים, וב-30 בינואר 1950 מונה לגזבר הקבוע. אשכול עמד בראש מחלקת ההתיישבות במשך 15 שנה, עד כניסתו לתפקיד ראש הממשלה. עד 1952 ייסד ואכלס במסגרת תפקידו 371 יישובים חקלאיים חדשים ששימשו לקליטת העלייה הגדולה. לאחר מכן ריכז מאמצים בחיסול מחנות העולים, שהחלו להיבנות במהלך 1949: בתחילה הגה את רעיון הקמת המעברות, שהחלו להיבנות ב-1950, ולאחר מכן דחף להקמת עיירות הפיתוח. כן שימש בין השנים 1949–1953 יו"ר מועצת המנהלים של עמידר – תפקיד חשוב ומרכזי בימי קליטת העלייה והפיתוח המואץ. במחצית השנייה של שנות החמישים יזם וליווה בין היתר את מפעלי ההתיישבות בחבל לכיש ובחבל עדולם. עד שנת 1952 כיהן, בנוסף, גם בתפקיד גזבר הסוכנות ומנהל חברת המים "מקורות". שר האוצר ממוזער|שמאל|לוי אשכול, 1951 בשנת 1951 אשכול נבחר לכנסת השנייה מטעם מפא"י. ב־8 באוקטובר מונה לשר החקלאות ולשר הפיתוח, ושימש בתפקיד במשך תשעה חודשים.שמאל|ממוזער|200px|שר האוצר אשכול (מימין) עם נגיד בנק ישראל דוד הורוביץ, 1956ב-25 ביוני 1952 מונה לשר האוצר, בהחליפו בתפקיד את השר אליעזר קפלן, שהתפטר עקב מחלה. פרץ נפתלי מונה במקומו לשר החקלאות, ואילו משרד הפיתוח עבר לתחום סמכותו של משרד האוצר. בתפקידו כשר האוצר שימש אשכול במשך אחת-עשרה שנים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון ראה עצמו כמדינאי האחראי בלעדית לענייני החוץ והביטחון ולעיצוב המורשת העתידית של מדינת ישראל. את ענייני היום-יום והכלכלה הותיר לאשכול. בתחילה המשיך ב"מדיניות הכלכלית החדשה", כינוי להחלטת ממשלה שהתקבלה עוד במהלך כהונת קודמו בתפקיד, אליעזר קפלן. בשנת 1954 ניתן היה לראות מפנה חיובי: סיוע רב שהתקבל מחוץ לארץ, וכן כספי השילומים מגרמניה, היו בין הגורמים לכך שבשנים (1954–1963) היה שיעור הגידול השנתי הממוצע בתוצר הלאומי הגולמי 10% לשנה, ואילו שיעורי האבטלה והאינפלציה היו נמוכים מאוד. עם זאת, סממן נוסף היה גידול בצריכה הפרטית, שהשיג בהרבה את גידול התל"ג לנפש, מה שהביא לפער במאזן המסחרי בין היבוא ליצוא, וכן להתרחבות אי-השוויון הכלכלי. אשכול פעל לקידום שוק חופשי על פני אינטרסים אידאולוגיים, כפי שלדוגמה צידד במכירת מניות של מפעלי ים המלח לבעלי הון פרטיים. ה"מדיניות הכלכלית החדשה" היא שהורידה מהפרק את האפשרות של שוק ריכוזי סוציאליסטי על רקע אידאולוגי וסימנה פנייה מתמשכת של הממשלה לעבר כלכלת שוק. בנוסף, זמן קצר לאחר מינויו של אשכול לשר האוצר הועברה חקיקה עיקרית ב-20 באוגוסט 1952 שקבעה רשמית כי הלירה ארץ-ישראלית שהייתה בתוקף מתקופת המנדט, מוחלפת בלירה ישראלית, שעד אותה העת הייתה בתוקף במסגרת תקנות שעת חירום בלבד. בתחום המנהלי, אשכול היה אחראי להקמת אגף התקציבים במשרד האוצר ולגיוס שדרה מקצועית של כלכלנים צעירים בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים לשירות במשרד האוצר. בנוסף היה אשכול בין האחראים על הקמת בנק ישראל. לקראת סוף 1954 אישרה הכנסת את הצעת החקיקה שלו והעבירה את חוק בנק ישראל. לתפקיד נגיד בנק ישראל הראשון מונה מנכ"ל משרדו של אשכול, דוד הורוביץ, שכיהן בתפקיד עד 1971. בשלהי 1956 תמך אשכול, כמו רוב בקרב שרי הממשלה, ביציאה למבצע קדש וקידם חקיקה שהנפיקה איגרת חוב ממשלתית והטילה מיסוי על שירותים ממשלתיים כדי להגדיל את רווחי המדינה. לאחר המלחמה הייתה ישראל נתונה למשבר באספקת הנפט, שכן האספקה מברית המועצות נפסקה בעקבותיה. כבר למחרת פרוץ מלחמת סיני ביקש אשכול לתכנן צינור נפט מאילת צפונה. על כן קודמו מגעים עם איראן, שבאותה העת הייתה ב"ברית הפריפריה" עם ישראל, להקמת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א). אשכול שמר על הקשרים עם איראן וביקר בה בכהנו כראש הממשלה ב-1966. נטל המס בישראל בתקופת כהונתו של אשכול כשר האוצר היה נמוך (פחות מ-25%) ואיפשר את הצמיחה המהירה של המשק. זאת לנוכח מדיניות רווחה דלת התקציב שהונהגה, תשלומי העברה קטנים וסלקטיביים והוצאות ביטחון מצומצמות של בין 5% ל-6% בשנה בלבד, שקפצו זמנית רק עקב מבצע קדש. ב-1957 הוקטן בחזרה תקציב הביטחון, והחל מ-1959 שב קצב הצמיחה לקנה מידה שהיה בו טרם המבצע. ב-1 במאי 1956 נתן אשכול אישור לתוכנית הקמת העיר אשדוד, וב-15 במאי חתם על ההסכם עם בן עמי וקלוצניק. לקראת סוף אותה השנה הוקמה חברת אשדוד בע"מ – חברת בת של קבוצת בוני ערים בע"מ – על ידי בן עמי וקלוצניק. בתמורה למימון הנמל קיבלה חברת אשדוד הבטחה לשטח של כ-42 אלף דונם, כ-32 ק"מ בקו אווירי מתל אביב, והוטלה עליה האחריות לתכנון העיר ובנייתה. ממוזער|250x250 פיקסלים|החוזה שנחתם בין מדינת ישראל לבין עובד בן-עמי ופיליפ קלוצניק, 15 במאי 1956 בחודשים יוני–יולי 1960 ערך אשכול מסע בשש מדינות מערב אפריקה, שם נפגש עם אישי ממשל בכירים ודן עמם בפיתוח הסחר עם ישראל. במסע זה נחתמו מספר הסכמים כלכליים. בספטמבר אותה שנה ביקר במספר ערי בירה באירופה המערבית, בניסיון להסדיר את קבלתה של ישראל כ"חברה נלווה" לשוק האירופי המשותף. כמו כן ביקר באותה השנה גם במקסיקו ובארצות הברית, איפה שפעל לעודד השקעות בישראל. במהלך כהונתו של אשכול גדל נתח השוק התעשייתי על חשבון החקלאי ובעשר שנותיו כשר האוצר גדלה התפוקה התעשייתית במאה אחוזים. הפריחה הכלכלית גם השפיעה לטובת הממשלה על תוצאות הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959, במהלכן התחזקה מפא"י בשבעה מנדטים. כאמור, ב-1954 הוקם בנק ישראל ועם ייסודו הופסקה הצמדת הלירה הישראלית ללירה שטרלינג ובמקומה נעשתה הצמדה של הלירה לדולר ביחס של 1.80 לירות לדולר אחד, תוך כדי פיחות של חמש מאות אחוזים. משרד האוצר ובנק ישראל היו יחדיו אחראיים על תהליך צמיחה כלכלית מפואר שנמשך עד 1965, שהיה שני רק לצמיחה הכלכלית של יפן באותה העת. עם הצמיחה באה גם התערערות במאזן התשלומים. הפער בין היבוא ליצוא גדל ללא הפסקה עם העדפה ליבוא, ומדיניות הממשלה להתמודדות עם חוסר האיזון דרך סבסוד יצוא, רגולציה והיטלים על מוצרים מיובאים לא הצליחו לבלום אותה. ההפרש הגיע בתחילת שנות השישים ל-50% יותר כספים שזרמו ליבוא מאשר מיצוא. אף על פי כן, משרד האוצר סירב לבצע פיחות ואשכול אף אמר נחרצות, ב-1962, כי "אין ולא יהיה פיחות", אמרה שנחרטה בזיכרון הציבורי, שכן חודש בלבד אחריה הוכרז על פיחות. אשכול נתקל בקשיים בהשגת רוב בממשלה לתמוך בפיחות נוכח נחיצותו, והצעתו נפלה פעם אחת בהצבעה בממשלה נוכח התנגדותו של שר התמ"ס פנחס ספיר. ב-9 בפברואר 1962 הכריז אשכול בשידור רדיו מיוחד לאומה על פיחות הלירה הישראלית לעומת הדולר מ-1.8 לירות לדולר ל-3 לירות לדולר. במסיבת עיתונאים לאחר ההודעה הסביר השר אשכול, כי הפיחות הוא חלק ממדיניות כלכלית חדשה שנועדה להבריא ולייצב את המשק, ולהכשירו להתמודדות עם שוקי חו"ל. באותה מסיבת עיתונאים נחרטה גם אימרתו של אשכול כי "אין פיחות בלי כאבים." הפיחות הביא לסערה במשק, לשביתות ולעליות מחירים. מטרת הפיחות הייתה ניסיון לצרף את ישראל אל השוק האירופי המשותף כ"חברה נלווית", ולהוכיח עמידה בסטנדרטים הכלכליים הנדרשים לקראת מהלך זה, משימה שאכן הושגה ב-1964. אמנם המסחר עם מדינות אירופה השתפר מעט, אך ככל שמטרת המהלך הייתה הורדת הצריכה הפרטית, הרי שהעלייה ברמת המחירים, עקב הפיחות, התקזזה עם מנגנון הצמדת השכר במשק. הפיחות כשל בהשגת מטרותיו העיקריות, ככל הנראה כתוצאה מפשרות שנערכו בקיומו שאשכול הסכים להן כדי להשיג רוב בממשלה לביצוע הפיחות דרך הסכמת השר ספיר. לאמיתו של דבר כבר בשנת 1964, היה ברור כי הגרעון במאזן התשלומים גדל לכ־570 מיליון דולר, והשכר המשיך לעלות מעבר לעלייה בפריון. כך הובהר כי המדיניות הכלכלית החדשה נכשלה בהשגת מטרותיה העיקריות. בפרספקטיבה מאוחרת נראה צעד דרסטי זה כהקדמה למיתון הגדול עליו הכריז אשכול ב-1966, אף הוא על רקע העלייה בצריכה הפרטית, בלא עלייה מקבילה בתוצר הלאומי. פרשת לבון והבחירות לכנסת החמישית במהלך עבודתו לצדו של בן-גוריון רכש אשכול את אמונו ואת חיבתו, והפך ליורשו המועדף. כאשר התפטר בן-גוריון לראשונה מתפקידו בשנת 1953, הודיע לראשי מפלגתו כי הוא רואה באשכול את האדם המתאים ביותר לרשת את תפקיד ראש הממשלה, אך סירובו של אשכול ולחצים מפלגתיים אחרים הביאו למינויו של משה שרת, שנהנה מתמיכה גורפת של הנהגת מפא"י. בזמן כהונתו של משה שרת כראש ממשלה ופנחס לבון כשר הביטחון, אירעה פרשת העסק הביש – הנחיה לקבוצת צעירים יהודים במצרים לחבל במוסדות בריטיים ואמריקניים שם, על מנת לסכסך בין מצרים למדינות אלו, ולמנוע, או לדחות, את הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים. תוכנית זו סופה שעלתה בחיי אדם, כאשר הצעירים נתפסו ונעצרו, וחלקם הוצאו להורג. בעקבות האירועים במצרים, נאלץ לבון להתפטר מתפקידו. אשכול התנגד להדחתו, אולם נכשל בניסיונותיו למנוע אותה. הוויכוח הפוליטי בעניין "עסק הביש", שכונה "הפרשה", הפך מאוחר יותר, משנת 1960 ואילך, לעניין מרכזי ששיאו בעימות בין בן-גוריון לאשכול. לאחר גלגולים שונים בחקירת "הפרשה", הגיעו הדברים לידי כך שבאוקטובר 1960 גרס בן-גוריון שיש להקים ועדת חקירה משפטית לחקר "העסק הביש", בעוד שצמרת מפא"י העדיפה לסיים את העניין. אשכול חתר להגיע לפשרה, ולסיים בהקמת ועדת שרים לחקר "הפרשה". ב-3 בנובמבר החלו דיוני "ועדת השבעה", שאשכול היה אחד מחבריה, וב-25 בדצמבר 1960 הגישה הוועדה את מסקנותיה וזיכתה את לבון, שר הביטחון, מכל אשמה. ב-31 בינואר 1961, לאחר חודש של סכסוכים ועימותים, הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה לאחר שלא הצליח להרכיב ממשלה חדשה. ב-21 במרץ 1961 הוחלט על קיום בחירות בחודש אוגוסט. אחרי הבחירות לכנסת החמישית נתקל בן-גוריון בקשיים ללא תקדים בהרכבת ממשלה. בתום חודש של מגעים עקרים, הטיל בן-גוריון על אשכול את ניהול המשא ומתן בשמו. אשכול השכיל לרצות את המפד"ל ואת אחדות העבודה ולצרפן לקואליציה. הרכבת הקואליציה בידי אשכול הייתה סימן מובהק לכך שהוא סומן כיורש לבן-גוריון, ולכך שמעמדו בצמרת מפא"י הוא כשל מס' 2. שמאל|ממוזער|250px|דוד בן-גוריון ולוי אשכול, 1 ביוני 1963 כעבור שנתיים, ב-16 ביוני 1963, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה, בפעם האחרונה. עם ההתפטרות היה אשכול ליורשו הטבעי של בן-גוריון ומונה בהסכמה כללית לראש הממשלה. בתוך שבוע ימים הקים את ממשלת ישראל האחת עשרה, באותו הרכב קואליציוני שבו פעלה ממשלת ישראל העשירית. ראש הממשלה - הקדנציה הראשונה 1963–1965 שמאל|ממוזער|250px|לוי אשכול עם רוברט קנדי, 1964. כשהקים אשכול את ממשלתו, סברו רבים כי בניגוד לבן-גוריון, הוא ימנה כשר ביטחון אדם בעל רקע מתאים לכך, ולא יותיר את התיק בידיו; אולם אשכול החליט לכהן גם כשר הביטחון. בנאום שנשא בכנסת, אחרי הקמת הממשלה, הוא הבהיר שזו "ממשלת המשך" ושיבח את בן-גוריון במילים חמות "כאחד מגדולי החזון וההגשמה של עמנו, בכל הדורות". נראה היה כי אשכול מתכוון ללכת בדרכו של בן-גוריון, ועם זאת - לבזר מעט את ריכוזיות הכח בידי ראש הממשלה, וליצור הנהגה קולקטיבית של "זקני מפא"י". תקופת כהונתו הראשונה של אשכול כראש ממשלה הייתה תקופה של שלווה ופיתוח. ב-10 ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מפעל חייו של אשכול. היה זה אות לכך שהמדינה עוסקת בפיתוח ומטפלת בבעיות פנים. המשבר הכלכלי של 1962 טרם חלף, הגם שהנתונים הכלכליים הראו על צמיחה ועל עלייה בתל"ג, אך המשברים בשוק העבודה הלכו והחריפו. דיבורים על 'מיתון' ועל 'ריסון' נשמעו כבר במהלך 1964, והממשלה אכן נקטה בצעדי ריסון תקציבי, ששיאם היה המיתון היזום שבוצע במהלך 1966. בגבול ירדן שרר שלום דה-פקטו, זאת לאחר מגעים סודיים עם חוסיין מלך ירדן שנוהלו אז, הביאו להבנות. ב-25 בדצמבר 1963 מינה אשכול את יצחק רבין לרמטכ"ל. השקט היחסי הופר בשנת 1965, בעקבות הקמת אש"ף, כשנעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לחבלות כנגד המוביל הארצי. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולת עונשין רחבת היקף כדי לגרום לפעולות החבלה להיפסק. בחזית הסורית שרר שקט מתוח. באוגוסט 1965 הייתה הסלמה עד כדי שימוש באש טנקים וארטילריה, בשל ניסיון סורי להטות את מקורות הירדן; צה"ל הצליח לעצור את המפעל הסורי. אך באופן כללי היו אלו שנים שקטות, שהתאפיינו במיוחד בהחלטה, שהתקבלה בסוף שנת 1963, על קיצור שירות החובה בצה"ל לגברים בארבעה חודשים. אזרחי ישראל הערבים נהנו מהקלות מסוימות בממשל הצבאי, אשר היה בשלביו האחרונים, זאת לאחר שבפברואר 1963 דחתה הכנסת ברוב דחוק את ההצעה לביטולו. ב-13 באפריל 1964 הגיע בן-ציון שקולניק, אחיו הצעיר של אשכול, לביקור בישראל, לאחר שקיבל היתר לצאת מברית המועצות כדי להיפגש עם אחיו לראשונה לאחר עשרות שנים. ביקורו אורגן על ידי שגריר ברית המועצות בישראל. שמאל|ממוזער|250px|ראש הממשלה לוי אשכול ונשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, בביקורו של אשכול בבית הלבן, 1964 בזירה הבינלאומית הגיע אשכול להישגים. האפיפיור פאולוס השישי ביקר בארץ ב-5 בינואר 1964 – ביקור ראשון מסוגו, שסוקר בהרחבה בתקשורת העולמית. היחסים עם ארצות הברית הלכו והשתפרו. במאי 1964 ביקר אשכול באופן רשמי בארצות הברית, כראש הממשלה הישראלי הראשון המתקבל לביקור ממלכתי בארצות הברית (בן-גוריון ביקר לפני כן פעמיים בארצות הברית, באופן בלתי-רשמי). אשכול הניח את התשתית ליחסים של שיתוף פעולה עם הנשיא לינדון ג'ונסון, שעזרו למדינת ישראל בשנים שלאחר מכן. ב-1 ביוני נפגש עם ג'ונסון ב, והיה לראש המדינה הישראלי השני שביקר בארצות הברית, והראשון שהוזמן לביקור רשמי ולהתארח בארוחת ערב ממלכתית. לקראת סוף אותו חודש נסע לביקור בן 13 ימים בצרפת, במהלכו נפגש עם הנשיא שארל דה גול וראש הממשלה ז'ורז' פומפידו. ב-14 במרץ 1965 החליטה ממשלת ישראל לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה המערבית. בזמן שהופעל לחץ כבד מצד מדינות ערב על גרמניה, ואף על פי שרבים בארץ חשבו כי טרם הגיעה השעה לכונן יחסים עם גרמניה, פחות מעשרים שנה מאז השואה, עלה בידי אשכול להעביר בכנסת את ההכרעה ההיסטורית בעניין זה. בזירה הפוליטית הפנימית הביאה אישיותו של אשכול לפיוס ורגיעה. בניגוד להתנגדותו רבת השנים של בן-גוריון, הסכים אשכול להעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לישראל, וקבורתן בטקס ממלכתי בהר הרצל ב-9 ביולי 1964. באווירה של התקדמות שקטה, צוינו אירועים כהתחלת אִכלוס העיר כרמיאל, הקמת מגדל שלום, המכביה השביעית, והתחלת הניסיונות להפעלת הטלוויזיה הישראלית. הלחץ האמריקני בבעיית הגרעין שמאל|ממוזער|250px|אשכול (מימין) עם שמעון פרס, שנות ה-60 עוד בדצמבר 1960 נחשף הכור הגרעיני בדימונה. נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי, הביע דאגה פן הכור ישמש לבניית פצצת אטום, והממשל האמריקאי העלה דרישות חוזרות ונשנות לפיקוח על הנעשה בכור. עד אז הצליח בן-גוריון לרַצות את האמריקנים, אך עם היכנסו לתפקיד עמד אשכול בפני הכרעות חשובות בנושא זה. שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם צרפת הביא לישראל בין השאר את מטוסי המיראז' 3, וכן חימוש רב נוסף ביחד עם ידע בתחום הגרעין; לעומתם, הציעו האמריקנים חבילת סיוע בחימוש קונבנציונלי (בעיקר מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק וטילי קרקע-אוויר מסוג הוק, וכן טנקים מסוג פטון אשר היוו בהמשך את עמוד השדרה של חיל השריון במשך שנים רבות, תחת הכינוי מגח) - כל זאת בתמורה להאטת קצב הפיתוח הגרעיני, לכאורה. שמעון פרס, שהיה יוזם הקשר עם צרפת ומאבות הכור האטומי ותוכנית הגרעין הישראלית - היה בעד הידוק היחסים המיוחדים עם צרפת, אף במחיר התעמתות עם ארצות הברית. אשכול לא קיבל את דעתו, והגיע להבנה חשאית עם ארצות הברית בדבר קבלת הסיוע האמריקאי והאטת הפיתוח הגרעיני-כביכול. ההחלטה לא התקבלה בקלות, על אף שנשמרה בסוד מעיני הציבור. פרס ובן-גוריון, לאחר שהחלו לפעול כאופוזיציה פעילה לאשכול בשנת 1965, רמזו ללא הרף על "מחדל ביטחוני" שלו אחראי אשכול. פרופ' ארנסט דוד ברגמן, ממקימי הכור, התפטר אז, כנראה על רקע זה. הפילוג במפא"י אשכול, אשר עם מינויו לראשות הממשלה פעל בתיאום עם בן-גוריון ולפי הקווים שהתווה האחרון, הלך והתרחק מבן-גוריון, ועל כך העידו פעולות כהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי ארצה (בן-גוריון הוציא בזמנו את חרות ואת ראשיה "אל מחוץ למחנה"). הקרע האמיתי ביניהם נוצר בשאלת צירופה של אחדות העבודה למפא"י. בן-גוריון התנגד לכך, שכן הדבר היה מביא לחיזוק מעמדו של לבון, ולהשבתו עם שאר אנשי קבוצתו "מן היסוד" אל המפלגה. הפגיעה העיקרית הייתה בציפור נפשו של בן-גוריון – שינוי שיטת הבחירות, שלה הטיף זה מכבר, ואשר האיחוד בין אחדות העבודה ובין מפא"י הביא, למעשה, לזניחתה. באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את נושא "הפרשה" בפני ראש הממשלה אשכול, זאת אחרי שבדיקת משפטנים מצאה כי "ועדת השבעה" עיוותה את הדין. לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב חיווה דעתו כי "ועדת השבעה" פעלה ללא מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה נטולת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהיו חברים בה, החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י. משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חש עצמו חופשי להחליט כרצונו בעניין ממלכתי - הוא הקמת ועדת חקירה משפטית. ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון; עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון - שהיא בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול; רובם בחרו באשכול. לאחר הפצרות השרים ואחרי שנשיא המדינה הטיל שוב על אשכול להרכיב ממשלה, הוא הרכיב את הממשלה בהרכבה הקודם, בתוך שבוע ימים מאז התפטרותו. בוועידת מפא"י שהתכנסה בפברואר 1965 נשא אשכול נאום בו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה", להקים את המערך החדש (המערך הראשון), וכן קרא לבן-גוריון: "תן לי אשראי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעותיו של בן-גוריון. ב-3 ביוני 1965 העמיד בן-גוריון את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא באשכול (179 קולות לעומת 103). ב-2 ביולי פרש בן-גוריון משורות המפלגה יחד עם שישה חברי כנסת נוספים והקים את רשימת פועלי ישראל. במערכת הבחירות לכנסת השישית, נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות–הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א – אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית. בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965, זכה המערך (הראשון) בראשות אשכול ב-45 מנדטים אל מול 10 מנדטים בלבד בהם זכתה רפ"י. כישלונה של רפ"י היה חרוץ; נראה היה כי דרכו של אשכול, ואנשי דור הביניים במפא"י, היא שניצחה, וכי בן-גוריון "והצעירים" הוסטו הצידה לשנים רבות ולא תהיה להם עוד תקומה. ראש ממשלה - הקדנציה השנייה 1966–1969 ב-28 בנובמבר 1965 הטיל הנשיא זלמן שז"ר על אשכול את מלאכת הרכבת הממשלה. מייד לאחר הבחירות אושפז אשכול בשל בעיות בריאות. גם לאחר שחרורו מן האשפוז, כעבור כמה ימים, לא הצליח להרכיב ממשלה. בעיות עם השותפים מבחוץ ובעיות במינוי השרים בתוך מפא"י הקשו על התהליך. הממשלה הוצגה בפני הכנסת רק ב-12 בינואר 1966 ונתמכה על ידי 71 הח"כים של מפא"י, מפ"ם, מפד"ל, פועלי אגודת ישראל והליברלים העצמאים. רפ"י, על שלל כוכביה, נותרה באופוזיציה. את עיקר נאום הבכורה הקדיש אשכול לבעיות הכלכלה, ואלה אכן עמדו בראש סדר היום הציבורי בתחילת כהונתו. ב-27 במאי 1966 יצא אשכול למסע בן שלושה שבועות בשבע מדינות באפריקה. הוא התקבל בהן באהדה גדולה ובמהלך ביקוריו נחתמו הסכמים כלכליים, מדיניים וצבאיים. המיתון עוד לפני תום שנת 1966 הסתיימו כמה פרויקטים גדולים: המוביל הארצי, נמל אשדוד, מפעלי ים המלח. סיום העבודה על פרויקטים אלו הביא לירידה בהיקף העבודות הציבוריות, ולצמצום הפעילות הכלכלית; במשק קטן כמו המשק הישראלי היו לכך תוצאות מיידיות. בנוסף, מאזן התשלומים השלילי של ישראל, העלייה באינפלציה, הירידה בעלייה, סיום שלב הפיצויים הלאומיים (להבדיל מהאישיים) של הסכם השילומים עם גרמניה, והתגברות הדרישות מצד ועדי עובדים גדולים במשק, בראשם ארגון 'האקדמאים' (שערכו ב-1965 שביתה פראית), כל אלו הביאו את הממשלה עוד במהלך 1964 וביתר שאת ב-1965, לנקיטת צעדי ריסון תקציבי, כלומר - מיתון יזום. בנאום מ־14 בפברואר 1966, תוך כדי הצגת תקציב המדינה בכנסת, פרט שר האוצר פנחס ספיר את הבעיות העיקריות העומדות בפני המשק הישראלי: גירעון במאזן התשלומים, עליות שכר במשק, הגדלת תקציב הביטחון. הכלים למלחמה בבעיות אלה: העלאת מסים וכן התייקרויות, או בלשונו של ספיר "הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק". המדיניות כונתה "מיתון", ובפי מתנגדיה הוצגה כ"יציאה מכלל שליטה" של המשק. את הפרשנות הזו הובילו חברי האופוזיציה מימין - (גח"ל), ומשמאל - (רפ"י). בחלוף 1966 ותחילת 1967 התברר כי המדיניות הביאה לעלייה חריפה באבטלה, לירידה ברמת החיים ולעצירת השקעות חוץ. לראשונה ראתה ישראל מאזן הגירה שלילי, שבו מספר העוזבים את הארץ (שכונו "יורדים") עלה על מספר העולים אליה. בשנת 1966 לבדה ירדו מהארץ 11,000 איש. בנוסף, בינואר 1967 התמוטטו שני בנקים פרטיים קטנים, "בנק פויכטוונגר" ו"בנק אלרן", עקב פרשיות שחיתות ומעילות, ופסקה פעילות חברת הבנייה הגדולה "רסקו". מאמציו של ספיר לשווק את "המיתון" כשלו. ראש הממשלה ושר האוצר שלו ניסו לטעון שמדובר במשבר חולף, וכדברי ספיר "ניתוח אינו יכול שלא להכאיב" – אך הציבור חש אי אמון כלפי שניהם. אשכול הואשם בהססנות ובחוסר יוזמה אל מול המשבר. גישתו הפשרנית, שזכתה לאהדה במשבר רפ"י, נראתה עתה כחוסר החלטיות גרידא. בציבור נפוצו עליו בדיחות, ואף הופץ ספרון בשם "כל בדיחות אשכול". אמרות הכנף שיוחסו לו, כגון "חצי-תה-חצי-קפה", וכן "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" - נראו עתה כמלמולים של אדם חלש, שאינו ראוי למשרתו הרמה. אלה היו מתקפות מתוזמרות מצד האופוזיציה, שנתמכה על ידי עיתונים 'בלתי תלויים'. בפועל, האופוזיציה כמו גם העיתונאים הביקורתיים, לא הציגו שום חלופה למדיניות הממשלה שנועדה לשנות את מבנה המשק - להעביר יותר עובדים מענפי השירותים לייצור, ולהגדיל את הייצוא - תחת מיזמי הענק שהקמתם הסתיימה משכבר. המצב הביטחוני ממוזער|250px|שמאל|ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין, 8 באוקטובר 1966 תקופת המיתון הייתה תקופת התעצמות חסרת תקדים ביכולתו של צה"ל. הטנקים מסוג פטון (מג"ח M48 ו-M60) ומטוסי המיראז' נקלטו בהצלחה בצה"ל. את בניין הכוח וחיזוקו, גם בשנות מיתון אלה, יש לזקוף בלעדית לזכות אשכול, אשר השכיל - גם נוכח המשבר הכלכלי - לפעול על פי סדר עדיפויות ראוי. מבחינה בינלאומית הייתה הברית שיצר אשכול עם הנשיא ג'ונסון במאי 1964, נדבך חשוב בהעצמתו של צה"ל לקראת יום פקודה. בנובמבר 1966 הודיע אשכול בנאום בכנסת כי הממשל הצבאי הסתיים; הוא עשה זאת בהתאם להסכם הקואליציוני עם מפ"ם, ובגלל לחץ פוליטי וציבורי שהלך וגבר ואף דיבר ללבו, אך גם משום רצונו לנקוט בעוד צעד הפגנתי כנגד מורשת בן-גוריון. למעשה, הממשל לא בוטל לחלוטין, אלא שסמכויות אכיפתו הועברו לידי המשטרה והמשטרה הצבאית, והוא צומצם בהדרגה עד שחדל להתקיים מספר שנים אחר כך. צה"ל נאבק על בסיס יום-יומי עם חוליות חבלה של אש"ף וארגונים אחרים, והגיב בפעולות תגמול. הגדולה בפעולות אלה הייתה פעולת סמוע ב־13 בנובמבר 1966, שבה חדר כוח צה"ל לירדן, ופוצץ עשרות בתים בכפר סמוע, לאור יום. תגובתו של אשכול לפעולות החבלה הייתה בתחילה פשרנית. אמרתו "הפנקס פתוח והיד רושמת" נועדה לרמוז לכך שישראל תגיב להתנכלויות בזמן ובמקום שייראו לה; אך המסר לא התקבל על דעת הציבור, וההנהגה הצבאית אף התעמתה עם אשכול בדרישה להחריף את התגובות ולנקוט בקו ביטחוני אקטיביסטי. נראה כי פעולת סמוע עצמה הייתה בהיקף גדול בהרבה ממה שאישר אשכול. המאבק בין הממסד הצבאי להנהגה האזרחית קיבל אופי אישי, למשל בתקריות כמו זו מספטמבר 1966, שבה התבטא רבין כי ישראל צריכה לפגוע בשלטון הסורי, ובתגובה אסר אשכול קטגורית על אלופי צה"ל להתבטא בנושאי מדיניות. מאבק זה עתיד היה להסלים ולהחריף ככל שהתקרבה מלחמת ששת הימים, כאשר - בהדרגה - הן ההנהגה הצבאית, והן העם, איבדו אמונם בכוחו של אשכול להתמודד עם בעיות הביטחון של המדינה. לקראת מלחמת ששת הימים 1967 תקופת ההמתנה ממוזער|280px|שמאל|ראש הממשלה לוי אשכול (משמאל) בביקור בחזית הדרום בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, 25 במאי 1967, בחברת השר יגאל אלון והאלופים ישראל טל וישעיהו גביש ב-15 במאי 1967 נערך בירושלים מצעד יום העצמאות. על בימת הכבוד עמדו אשכול, ולידו הרמטכ"ל יצחק רבין. עוד במהלך המצעד הגיעו לאוזני הנוכחים ידיעות כי גמאל עבד אל נאצר נשיא מצרים הכניס לסיני כוחות צבא גדולים, בניגוד להסכמי שביתת הנשק. עם חדירת הכוחות המצריים לסיני, ובעקבות דרישתו של נאצר, הורה מזכ"ל האו"ם או תאנט על פינוי כוחות האו"ם שהיו מוצבים בסיני. פעולה זו הביאה למעשה לכך שנאצר שלט במצרי טיראן – מה שיצר בפועל מצור ימי על מדינת ישראל. בתוך יומיים, מ-19 במאי ואילך, גויס כוח המילואים של מדינת ישראל והועמד בכוננות. החלה "תקופת המתנה", במהלכה שותק המשק הישראלי עקב גיוס מרבית כח העבודה הכשיר לשירות מילואים ב"צו 8". חרדה קיומית ירדה על המדינה. למשבר קדמו חודשים של חיכוכים עם סוריה, שהביאו לפגיעות ביישובי הצפון, ששיאו היה קרב אווירי באפריל 1967 בו הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים, בלא כל אבדות לחיל האוויר הישראלי. יש הסוברים כי החלטתו של נאצר להזרים כוחות לסיני הייתה צעד שנועד להניא את ישראל מהתערבות בסוריה בניסיון להפיל את המשטר שם. אחרים סברו כי המשבר החל מבלי שתהיה כוונה אצל מי הצדדים להביא למלחמה כוללת, אלא ששורת צעדים, שלא ניתן היה לחזותם מראש, גררו את האזור למלחמה. הציבור הישראלי איבד אמונו בראש הממשלה כשר ביטחון. ככל שהתמשכה תקופת ההמתנה ואשכול נמנע מלהורות על יציאה למלחמה, גבר החשש שמדינות ערב יקדימו את מדינת ישראל ויפתחו ראשונות במתקפה. ב-23 במאי התמוטט הרמטכ"ל רבין מאפיסת כוחות, והוחלף למשך 48 שעות על ידי סגנו, עזר ויצמן. האירוע הגביר את החשש הן בצבא והן במערכת הפוליטית מהתמשכות תקופת ההמתנה. החלו לחצים על אשכול להסכים להצטרפות אנשי רפ"י לממשלה ולמינויו של משה דיין כשר הביטחון. אשכול לא הסכים לחזרת יריביו מרפ"י לשולחן הממשלה, וראה בדרישות אלה משום חתירה תחת סמכותו. הוא ניסה למצות את כל האפשרויות לתיווך בינלאומי על מנת לסיים את המשבר. שר החוץ אבא אבן יצא לצרפת ולארצות הברית בניסיון להביא באמצעות פעולה בינלאומית לפתיחת השיט במצרי טיראן - ללא הצלחה, והמשבר הלך והחריף. בפגישה ב-2 לפנות בוקר ב-27 במאי מסר שגריר ברית המועצות לידי אשכול שדר חריף מראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין, שהזהיר מפני פעולה צבאית. בצהרי אותו יום התקבל שדר ברוח זו אף מידידו של אשכול, הנשיא לינדון ג'ונסון. בהצבעה שנערכה בממשלה בשעות הלילה, היו הדעות חלוקות בשאלת היציאה למלחמה. תשעה שרים, בהם אשכול, תמכו ביציאה מיידית למלחמה, ותשעה תמכו בהמתנה. אשכול לא הצליח להכריע בין המחנות, ודחה את המשך הדיון למחרת. הקמת ממשלת הליכוד הלאומי שמאל|ממוזער|220px|יומנו האישי של אשכול, פתוח בתאריכים 4 ו-5 ביוני 1967 עוד בערב 28 במאי 1967, נשא ראש הממשלה נאום לאומה ששודר ברדיו. לקראת הנאום נוצרו כמה נוסחים, ואשכול עשה במהירות הגהה לנוסח המודפס. הנאום שודר בשידור חי, וכשהגיע אשכול לפסקה ששונתה בנוסח המודפס, במקום "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות" נכתב "כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות"; אשכול לא הבין את התיקון שנעשה, ונשמע מגומגם. תקלה זו יצרה רושם קשה בציבור כאילו בראשות הממשלה יושב אדם הססן, חסר יכולת הכרעה, ולכן המדינה נתונה בסכנה גדולה. מאולפני הרדיו הגיע אשכול לישיבת המטכ"ל. מצב הרוח במטה היה סוער, עד כדי כך שאריאל שרון, מפקד אוגדה 38 במינוי חרום במלחמה, דיבר על נקיטת יוזמה צבאית מבלי להמתין להוראה מהדרג המדיני. האלופים אריאל שרון, עזר ויצמן, אברהם יפה והרמטכ"ל הטיחו באשכול מילים קשות, והוא עזב את הישיבה בכעס. באותו יום הודיעה ירדן על הצטרפותה לברית נגד ישראל לצד סוריה ומצרים. ב-29 במאי נכתב במאמר המערכת בהארץ כי "מר אשכול לא בנוי להיות ראש ממשלה ושר ביטחון במצב הנוכחי". אשכול נאם בכנסת וניסה להרגיע את הציבור בכך ש"סביר לצפות שהמדינות התומכות בעקרון חופש השיט יעשו ויתאמו פעולה יעילה כדי להבטיח שהמיצרים והמפרץ יהיו פתוחים למעבר ספינותיהן של כל האומות ללא אפליה". אך הלחץ הפנימי נמשך וב-1 ביוני הפקיד אשכול את תיק הביטחון בידי משה דיין. כן צורפו לממשלה נציגי גח"ל - מנחם בגין ויוסף ספיר, כשרים בלי תיק. הייתה זו ממשלת האחדות הראשונה שהוקמה במדינת ישראל, אשר באותה עת כונתה "ממשלת ליכוד לאומי". עם מינויו של דיין כשר הביטחון איבד אשכול את ההנהגה הביטחונית, ולמעשה העביר לידי דיין את ההכרעה על היציאה למלחמה ועל מהלכה. מלחמת ששת הימים ממוזער|250px|שמאל|מנחם בגין ולוי אשכול בביקור אצל חיילי צה"ל בסיני בתום מלחמת ששת הימים המלחמה הייתה הניצחון הצבאי הגדול ביותר של מדינת ישראל מאז ומעולם. תוך שישה ימים הביס צה"ל את צבאות ערב, כבש את שטחי חצי האי סיני, יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן ומזרח ירושלים. תוצאות המלחמה לא יוחסו על ידי הציבור לאשכול על אף שהוא עמד בראשות הממשלה, עסק בזמן הקריטי בבניין הכוח של צה״ל וניהל את מדיניות החוץ הישראלית סביב המשבר המדיני. כיום מקובלת ההערכה כי תקופת ההמתנה סייעה לצה״ל בהכנתו לקראת המלחמה, וכי המאמצים שעשתה המדינה במניעת המלחמה סייעו לקבלת לגיטימציה בינלאומית למהלכים, ולמניעת לחץ בינלאומי לנסיגה מן השטחים שנכבשו במהלכה, דוגמת הלחץ שאילץ את בן-גוריון לנסיגה הישראלית מסיני ומרצועת עזה בשנות ה-50. תהילת מלחמת ששת הימים יוחסה על ידי הציבור למשה דיין ולמפקדי צה"ל. ב-11 ביוני 1967 תמכו רוב שרי הממשלה באיחוד מזרח ירושלים עם מערב ירושלים, שמשמעותו הייתה סיפוח מזרח העיר לשטח מדינת ישראל. ב-18 ביוני קבעה הממשלה את גבולות העיר במזרח, ואימצה את הצעתה של ועדת שרים, שלא לחוקק חוק מוצהר לאיחוד ירושלים, אלא שלושה חוקים שיאפשרו לממשלה להרחיב בצו את תחולת החוק הישראלי למזרח ירושלים מבלי שירושלים תוזכר בהם במפורש. ב-27 ביוני נערך דיון בממשלה בשאלת ירושלים, שבו קיבלו כל חברי הממשלה את עמדת אשכול כי יש לחוקק את החוקים הללו ללא דחייה. חצי שעה לאחר מכן כונסה מליאת הכנסת ואישרה את שלושת החוקים. ב-28 ביוני פרסמה מזכירות הממשלה את הצווים לאיחוד העיר ובשעה 12:00 בצהריים הוסרו המחסומים בין שני חלקי העיר. אופק מדיני ממוזער|שמאל|250px|אשכול עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, ינואר 1968. לאחר המלחמה הוביל אשכול את הממשלה להחלטה שתוצאות המלחמה צריכות להוביל למשא ומתן ישיר עם מדינות ערב, במטרה להשיג הסכמי שלום כולל. בדצמבר 1967 תמך אשכול בהחלטה 242 של מועצת הביטחון, שקראה לנסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמה, תמורת הכרה בזכותה לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים. באותה עת, לאחר ועידת חרטום שנערכה באוגוסט 1967 שבה התנגדו מנהיגי מדינות ערב לכל משא ומתן לשלום עם ישראל, תמך אשכול בהקמת היאחזויות צבאיות בבקעת הירדן ובמקומות נוספים. בתקופה זו ישראל שיתפה פעולה עם יוזמת יארינג, ואשכול תמך בקיום שיחות חשאיות עם חוסיין מלך ירדן ועם מנהיגים פלסטינים. שרי הממשלה הצעירים משה דיין ויגאל אלון החלו במאבק ירושה ביניהם בעודו בחיים, והחלו להציע תוכניות מדיניות. אלון דחף לפתרון יסודי, והגיש את "תוכנית אלון". הוא קרא למשא ומתן על הסכם קבע, במסגרתו תיסוג ישראל ממרבית השטחים. דיין לעומתו, נקט בגישה שעל ישראל לשמור בשלב זה את השטחים, ואל לה ליזום מגע עם מדינות ערב. אימרותיו כי "מחכים לטלפון מנאצר", וכן "עדיפה שארם א-שייח בלי שלום ע"פ שלום בלי שארם א-שייח" אפיינו את השקפתו. אשכול לעומתם, סבר כי אין כל צורך להצהיר הצהרות ולהתחייב לתוכניות, והעדיף פעולה שקטה. היו במפא"י/מפלגת העבודה החדשה כאלה שסברו כי טוב שבתפקיד ראש הממשלה ימשיך ויישא אדם שאינו משתייך ישירות ל"מחנה דיין" או ל"מחנה אלון", ושאינו מעוניין ולא מחויב להכריע בין הגישות הסותרות. היד החופשית שניתנה, בפועל, לדיין בהנהגת המדינה - הביאה לשיגשוג מסוים. מדיניות "הגשרים הפתוחים" הביאה לרגיעה ולשקט בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה. מלחמת ההתשה בבקעת הירדן התנהלה בתקופה זו בכל עוזה ואשכול נדרש בתקופה זו לקבל החלטות מבצעיות לגבי היקפה. מלחמת ההתשה בחזית המצרית הייתה באותה עת בעצימות נמוכה יחסית, ורק מספטמבר 1968 החלה להתעצם. נראה היה כי בעקבות מלחמת ששת הימים פינה המיתון הכלכלי את מקומו לגאות משקית. בשנת 1968 הוזמן אשכול על ידי הנשיא ג'ונסון לביקור ממלכתי שני בארצות הברית. ב-7 בינואר הגיע לחוותו של ג'ונסון בטקסס לביקור בן יומיים. הקמת מפלגת העבודה במישור הפוליטי הפנימי, פעל אשכול להקמת מפלגת העבודה הישראלית דרך איחוד מפא"י, אחדות העבודה-פועלי ציון ורפ"י, מהלך שהבשיל בינואר 1968. בהמשך חתר לצירוף מפ"ם וליצירת המערך, אשר הוקם לבסוף ב-19 בינואר 1969, זמן קצר לפני מותו. פטירתו בשנותיו האחרונות, לאחר המלחמה, סבל ממחלת לב. בימי חייו סוכם בין ראשי המערך (השני) כי יורשתו תהיה גולדה מאיר. ב-3 בפברואר 1969 לקה אשכול בהתקף לב. לאחר שהחלים ממנו שב לעבודה, אך ב-26 בפברואר לקה שוב בהתקף, ונפטר באותו יום בשעה 7:20. כעבור יומיים נערכה הלווייתו בהר הרצל. יגאל אלון מילא את מקומו במשך 19 יום כראש ממשלה בפועל, עד אשר מאיר התמנתה לתפקיד ב-17 במרץ. חייו האישיים ממוזער|250px|לוי ומרים אשכול, 1964 ממוזער|בית כאמלה ברחוב בוסתנאי בקטמון הישנה בו התגורר אשכול כדירת שרד כשר האוצר והוסיף להתגורר בו גם אחרי שנבחר לראש הממשלה (ב-1964 עבר למעון ראש הממשלה) אשכול היה נשוי שלוש פעמים. הוא נשא את רבקה מהרש"ק בשנת 1922 וב-1924 נולדה בתם נועה. היכרותם הייתה במסגרת קבוצת החלוצים "עבודה" שפעלה במושבות יהודה וחבריה היו הגרעין להקמת דגניה ב'. לאחר מכן השתלמה מהרש"ק בהוראה ועבדה במושבים, במשקי פועלות ובעבודה עם נוער עולה ונוער ותיק. הייתה בוגרת המחזור השני של הגמנסיה העברית הרצליה. רבקה נפטרה ב-1950, בגיל 58. במהלך נישואיו לרבקה, בשנת 1924, התפתח קשר רומנטי עמוק בינו לבין אלישבע קפלן, אותה פגש לראשונה ביוני 1920. קפלן הייתה מנשות העלייה השלישית, פעילה במוסדות ההסתדרות הציונית, בהסתדרות העובדים הכללית, ממייסדות מועצת הפועלות וחברה פעילה במפא"י. מערכת היחסים ביניהם התפתחה והעמיקה, אך בסוף מאי 1926 עזבה אלישבע לבית הוריה בפולין. באוגוסט נסע אשכול לפולין כדי לשכנעה לחזור אך היא סירבה. למרות נסיונותיו לשקם את היחסים עם רעייתו, ביוני 1927 עזבה רבקה יחד עם נועה את הארץ למשך תקופה (לשמש מורה לעברית בקהילות יהודיות בארצות הברית) והם התגרשו. מיד לאחר עזיבתה, חזרה אלישבע בספטמבר לארץ ישראל ואשכול הביא אותה לדגניה ב'. ב-27 בפברואר 1930 נשא אותה לאשה במשרדי הרבנות הראשית בתל אביב. באוגוסט 1930 נולדה בתם דבורה, שנקראה על שם אמו של אשכול, שנפטרה כשנתיים קודם לכן. באפריל 1936 נולדה בתם תמה. השם תמה הוא הפירוש העברי של פרומה, אמה של אלישבע. בשנת 1942 נולדה בתם השלישית, עפרה. נישואיו של אשכול לאלישבע נמשכו עד למותה ממחלת הסרטן בשנת 1959. סופר על אשכול שכאשר נכנס לתפקידו כראש ממשלה ב-1963, אמר לו ראש השב"כ: "זו הפעם הראשונה שאנחנו נדרשים לאבטח ראש ממשלה פנוי. אנחנו יודעים שאתה נפגש עם נשים, אבל אין לך מה לדאוג. הבחורים שלי [אנשי היחידה לאבטחת אישים] לא ידברו" על כך ענה לו אשכול: "אדרבה, שידברו". ב-3 במרץ 1964, בעת שכיהן כראש ממשלה, נשא אשכול את מרים זליקוביץ', ילידת 1929 בבקאו ברומניה, ספרנית בספריית הכנסת, שהייתה צעירה ממנו בשלושים וחמש שנים. היא פעלה לצדו כאשת ראש הממשלה בכל שנות כהונתו ועד שנפטר. לאשכול נולדו ארבע בנות: נועה, בתה של רבקה, ודבורה, תמה ועפרה, בנותיה של אלישבע. נועה הייתה ממפתחות המחול המודרני בישראל וממציאת כתב התנועה אשכול-וכמן. דבורה הייתה דוקטור לביוכימיה, נישאה לאליעזר רפאלי ואחד מבניה הוא פרופסור שיזף רפאלי. תמה (נפטרה ב-2022) הייתה עובדת סוציאלית והייתה נשואה עד לאברהם בייגה שוחט, ששימש גם הוא לימים בתפקיד שר האוצר. עפרה היא פרופסור לפסיכולוגיה, נשואה לפרופסור ברוך נבו, נשיא מכללת צפת, ואחד מבניה הוא הסופר אשכול נבו, הקרוי על שם סבו. עפרה נבו-אשכול ערכה ספר בשם "אשכול של הומור", בו ליקטה בדיחות ואמירות של לוי אשכול. תדמיתו של אשכול ומורשתו שמאל|ממוזער|250px|קברו בחלקת גדולי האומה, הר הרצל, ירושלים שמאל|ממוזער|250px|שטר של חמישה שקלים חדשים עם תמונת אשכול. על צדו האחורי תמונת המוביל הארצי, מפעלו הגדול. אשכול הלך לעולמו כשתדמיתו טרם שוקמה מהתפיסה הציבורית שדבקה בו ערב מלחמת ששת הימים וראתה בו אדם הססן. בשנות האלפיים לעומת זאת, מוארת דמותו של אשכול באור חיובי והוא נחשב לאחד מראשי הממשלה המוצלחים שהיו לישראל. הוכרה תרומתו המכרעת לאורך שנים ארוכות להכנת הצבא ולציודו לקראת הניצחון במלחמת ששת הימים, כמו גם תפקידו הממלכתי באיחוי השסעים בחברה הישראלית. ישנם רבים הרואים באשכול מנהיג נבון, אשר השכיל לנסות ולמנוע את המלחמה, והעביר את תיק הביטחון לדיין רק משכשלו כל הניסיונות ולאחר לחץ מאסיבי מבפנים ומבחוץ. ההומור שלו, אנושיותו וחכמתו זכורים לטוב בקרב מנהיגי ישראל. במערכת הבחירות לכנסת העשרים שנערכו ב-2015 השתמשו שתי הרשימות הגדולות – המחנה הציוני והליכוד – בדמותו של אשכול כדי להצדיק את מדיניות העומדים בראשן. תדמיתו כסב עממי, המתבל את דבריו בשפת היידיש, ונושא אמרות כנף, בנוסח "לעניות דעתי הקובעת", "הפנקס פתוח והיד רושמת" ואחרות, נתפסה כמיושנת והייתה מושא לבדיחות במדינת ישראל של סוף שנות השישים, אך בחלוף השנים ניכר געגוע לסוג זה של הנהגה, שלא נראה במדינה מאז אשכול. עמוס עוז בספרו "מנוחה נכונה" מצייר את דמותו של אשכול כזקן חכם וסמכותי, מקור לנחמה ולעצה טובה. ההיסטוריון יעקב טלמון אמר עליו כי "היה אחרון ההומניסטים בלשכת ראש הממשלה". הדים לאירועים שקדמו למלחמת ששת הימים ולדמותו החיובית של אשכול נכרים בסרט הדוקומנטרי "האיש שניסה למנוע מלחמה / נסיונותיו של לוי אשכול למנוע את מלחמת ששת הימים", בו מגלם השחקן דב גליקמן את אשכול. אותות ועיטורים במרוצת השנים צבר אשכול פרסים ואותות הוקרה. הוענקו לו עיטורים לאומיים שונים והוא הוכתר באזרחות כבוד בנקודות יישוב רבות: פילדלפיה (1964), שיקגו (1964), אל פאסו (1964), טירת כרמל (1965), קריית גת (1965), נצרת עילית (1965), באר שבע (1965), בית שאן (1965), עפולה (1965), דימונה (1967), אשדוד (1968), ירושלים (1968) ופתח תקווה (1968). אשכול עוטר בתוארי דוקטור לשם כבוד ממספר מוסדות: האוניברסיטה העברית בירושלים (1964), אוניברסיטת רוזוולט בשיקגו (1964), ישיבה יוניברסיטי בניו יורק (1964), אוניברסיטת ליבריה (1966) וההיברו יוניון קולג' בניו יורק (1968). הנצחה לאחר פטירתו של אשכול נקראו על שמו רחובות בערים, וכן אתרים נוספים – בית ספר "לוי אשכול" בעכו תחנת הכוח אשכול שבאשדוד, שכונות "רמת אשכול" בירושלים, בחיפה ובלוד ושכונת לוי אשכול בנתיבות, מאגר המים "מאגר אשכול", חבל אשכול והמועצה האזורית אשכול בנגב, ושמו של "הכפר הירוק" שונה ל"הכפר הירוק על שם לוי אשכול". כן נקרא על שמו "מגדל אשכול" באוניברסיטת חיפה. טקסט=רחוב לוי אשכול, כפר סבא|ממוזער|רחוב לוי אשכול, כפר סבא יוזמתו לחלוקת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים התממשה זמן קצר לאחר מותו והפרס נקרא על שמו. ממוזער|בית לוי אשכול ב-1970 נוסדה יד לוי אשכול הפועלת כגוף ההנצחה לזכר אישיותו ופועלו ומקיימת עשייה חינוכית, תיעודית ומחקרית, לצד הקמתו של בית לוי אשכול בשנת 2016. ממוזער|262x262 פיקסלים|בול לזכר אשכול דיוקנו של אשכול הופיע על בול דואר, שהונפק ב-11 במרס 1970 ונמכרו היימנו 2,553,000 בולים בתוך תקופת מכירתו שנמשכה כ-8 חודשים; וכן על שטר כסף בערך של חמשת אלפים שקלים, שהונפק לציבור בשנת 1984, ולאחר החלפת השקל בשקל חדש בשנת 1985 הונפק שטר כמעט זהה על סך חמישה שקלים חדשים, שהיה בשימוש עד לשנת 2000, עת הנפיק בנק ישראל סדרה חדשה של שטרות והוציא מן המחזור שטרות ישנים בערכים נמוכים. דיוקנו של אשכול הוטבע אף על מטבע בערך של חמישה שקלים חדשים שיצא בהנפקה מיוחדת בשנת 1990. לקריאה נוספת כתביו, נאומיו ומאמריו לוי אשכול, בחבלי התנחלות, הוצאת עם עובד, 1958. לוי אשכול, אלכסנדר מנור (עורך), אמרות, הוצאת אורלי, 1965. יהודה ארז, במעלה הדרך, הוצאת עיינות, 1965. לוי אשכול, ברית אדמה, הוצאת תרבות וחינוך, 1969. לוי אשכול, דברים על הציונות, ההסתדרות הציונית העולמית, 1969. עפרה אשכול-נבו, אשכול של הומור, הוצאת עידנים, 1989. שביט בן-אריה, פרשת דרכים, יד לוי אשכול, 2018. ביוגרפיות חזי לופבן, לוי אשכול, הוצאת עם עובד, 1965. יוסף שפירא, לוי אשכול - במעלה השליחות, הוצאת מסדה, 1969. אברהם רוזנמן, השמשים: רופין ואשכול, ההסתדרות הציונית העולמית, 1992. ימימה רוזנטל, ארנון למפרום, חגי צורף (עורכים), לוי אשכול - ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1895–1969), ארכיון המדינה, 2002. ארנון למפרום, לוי אשכול - ביוגרפיה פוליטית 1969-1944, רסלינג, 2014. דניאל בן חורין, חוכמת המהסס: חייו והשקפת עולמו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, לוי אשכול, הוצאת אוריון, 2017. Terence Prittie, Eshkol: The Man and the Nation, Pitman, 1969. Shlomo Aronson, Levi Eshkol: From Pioneering Operator to Tragic Hero - A Doer, Vallentine Mitchell, 2011. פרסומי משנתו ומורשתו תמי מולד חיו, יעדים חדשים לייעוד ישן: מנהיגות וקבלת החלטות ברוח לוי אשכול, הוצאת יד לוי אשכול, 2017. לוי אשכול - מנהיג ומעצב דרך: מערכי שיעור במנהיגות אזרחית, הוצאת יד לוי אשכול, 2017. תמי מולד חיו, מונחון כלכלי-חברתי ברוח לוי אשכול, הוצאת יד לוי אשכול בשיתוף המכללה למנהל, 2018. תמי מולד חיו, לוי אשכול: האיש שידע לחשוב מחוץ לקופסה, הוצאת יד לוי אשכול, 2018. הגר אסף, לוי אשכול: חוברת לימוד לכיתות ג'-ד', הוצאת יד לוי אשכול, 2017. הגר אסף, לוי אשכול: חוברת לימוד לכיתות ה'-ו', הוצאת יד לוי אשכול, 2018. ספרות עיון ומחקר דוד שחם, ישראל - 40 השנים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1991. שבתי טבת, עונת הגז, איש דור, 1992. ארנון למפרום, מוורשה לסלוניקי, מסלוניקי לקישון – לוי אשכול ו'התיישבות האלף' הראשונה, 1926, מפנה, 38, ספטמבר 2002, עמ' 51–57. עמי גלוסקא, אשכול, תן פקודה!, מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004. דב מדבד, לוי אשכול במדינה ובמפלגה, 1948-1953, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004. נדיר צור, רטוריקה פוליטית - מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004. זכי שלום, בין דימונה לוושינגטון - המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1968-1960, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004. תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה, הוצאת כתר, תל אביב, 2005. ארנון למפרום, מקומו של לוי אשכול במפא"י, 1965-1944, עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 2008. ארנון למפרום, "להכות בסלע", סגולה 112, אוקטובר 2019, עמ' 14–27. אריה נאור, הדחת לוי אשכול מכהונת שר הביטחון ותוצאות מלחמת ששת הימים: אנטומיה של כמיהה למושיע, בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2010. ישראל ליאור ואיתן הבר, היום תפרוץ מלחמה, 1987. נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - כרך ו', הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך תל אביב וההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, 1974, עמודים 236–247 ארנון למפרום, 'מ"התיישבות האלף" (1926) אל "ההתיישבות הגדולה" (1952-1948): דרכו של לוי אשכול בהתיישבות', בין הפרטי לכללי בהתיישבות היהודית בארץ ישראל,, עורכים אופירה גראוויס קובלסקי ויחיעם ויץ, מוסד הרצל לחקר הציונות, תש"ף, עמ' 78–92. קישור לספר: https://herzl.haifa.ac.il/index.php/he/publications/2017-10-30-10-13-36/2-uncategorised/347-2020-05-14-07-34-35 ארנון למפרום, "לוי אשכול הצעיר בהנהגת הסתדרות פועלי יהודה, 1918-1916", ישראל, 26, אביב 2020, עמ' 47–69. קישור לגיליון: https://humanities.tau.ac.il/zionism/israel_26 קישורים חיצוניים יד לוי אשכול סיפור חייו של לוי אשכול - מסע בזמן, סיפור מקומי לוי אשכול (1969-1895): איש העשייה והפשרות, באתר הסוכנות היהודית שילה הטיס רולף, אשכול (שקולניק), לוי (1895–1969), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", בית ההוצאה הירושלמי והוצאת כתר, ירושלים, 1998 אמיר אורן, דיין ואשכול: מחזה בפתקים - שיעור מאלף על הגנרל הכריזמטי ועל המנהיג האפרפר, מגזין ליברל, 12.01.2021 לוי אשכול - אתר להנצחת ראש הממשלה השלישי סרטים וסרטונים , 24.11.2023 לוויה של אשכול, 28 בפברואר 1969, ארכיון AP ראש הממשלה לוי אשכול בביקור ממלכתי בארצות הברית, יומני כרמל, 11 בינואר 1968, 3:07 דקות, ארכיון הסרטים הישראלי ריאיון עם ארנון למפרום על ספרו - ביוגרפיה של לוי אשכול מאמרי עיתונות צבי צמרת, לוי אשכול המנהיג שאהב קפיטליסטים והוביל לניצחון, פורסם באתר מידה, 27 בפברואר 2015 מאיה פולק, תיק 1967: כשלוי אשכול ניסה להשפיע על עורכי העיתונים, מקור ראשון, 5 בנובמבר 2019 חומרי ארכיון חומר על לוי אשכול – ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1969-1895) באתר ארכיון המדינה ארנון למפרום, יום השנה ה-41 לפטירת ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל: חליפת מכתבים עם אשתו אלישבע ב-1933, באתר ארכיון המדינה. ארנון למפרום, דיוני ממשלת אשכול להכנת תוכנית שלום עם מדינות ערב לאחר מלחמת ששת הימים, 19-18 ביוני 1967, אתר ארכיון המדינה. ארנון למפרום, 50 שנה להתפטרות דוד בן-גוריון ולהקמת ממשלת לוי אשכול, אתר ארכיון המדינה. ארנון למפרום (עורך), חמישים שנה להפעלת המוביל הארצי, פרסום משותף של ארכיון המדינה וחברת מקורות, 24 ביוני 2014. ארנון למפרום, ארנון למפרום, "54 שנים להתפטרות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, 31 בינואר 1961", הבלוג של ארכיון המדינה ארנון למפרום, "לוי אשכול כותב לבתו עפרה", הבלוג של ארכיון המדינה דיון מטכ"ל מיוחד עם וועדת השרים לביטחון ב-2 יוני 1967,באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון ארנון למפרום, "48 שנים ל'נאום הגמגום' של לוי אשכול", הבלוג של ארכיון המדינה ארנון למפרום, "120 שנה להולדתו של לוי אשכול - 50 שנה לחתימה על מזכר הבנה בין ישראל לארצות הברית". ארכיון המדינה, אוקטובר 2015 | חלק א' | חלק ב' | ארנון למפרום, "האחרון שיוצא שיכבה את האור: 50 שנה למיתון 1967-1966". ארכיון המדינה, 14 בפברואר 2016. מכתבו של לוי אשכול אל בתו עפרה. 1958. פורסם ב-2015, ישראל - הסיפור המתועד: בלוג ארכיון המדינה, המהדורה העברית. הערות שוליים * קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה קטגוריה:אנשי העלייה השנייה קטגוריה:חברי צעירי ציון קטגוריה:חברי הפועל הצעיר קטגוריה:קטמון: אישים קטגוריה:דגניה ב': חברי הכנסת קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים קטגוריה:לוחמי ההגנה קטגוריה:חברי אספות הנבחרים קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי קטגוריה:פעילים ציונים בליטא קטגוריה:חברי הנהלת הסוכנות היהודית קטגוריה:מנכ"לי מקורות קטגוריה:מזכירי מועצות פועלים קטגוריה:מנכ"לי משרד הביטחון קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם קטגוריה:דירקטורים ישראלים לוי אשכול קטגוריה:חברי הכנסת השנייה קטגוריה:חברי הכנסת השלישית קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית קטגוריה:חברי הכנסת החמישית קטגוריה:חברי הכנסת השישית קטגוריה:שרי הפיתוח בממשלות ישראל קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו קטגוריה:ראשי מפלגת העבודה קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע קטגוריה:אזרחי כבוד של פתח תקווה קטגוריה:אזרחי כבוד של אשדוד קטגוריה:אזרחי כבוד של דימונה קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה קטגוריה:מנהיגים שמתו במהלך כהונתם קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם קטגוריה:חברי הכנסת: פועלים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1895 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1969 קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת

גולדה מאיר

גולדה מאיר (במקור מאירסון; נולדה בשם גולדה מאבוביץ'; 3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח – 8 בדצמבר 1978, ח' בכסלו ה'תשל"ט) הייתה מדינאית ישראלית, ראש ממשלת ישראל בין 1969 ל-1974 והיא האישה הראשונה והיחידה שכיהנה בתפקיד זה. לפני כן כיהנה מאיר כשגרירת ישראל בברית המועצות, כחברת הכנסת, כשרת העבודה ושרת החוץ. גולדה מאיר נולדה בקייב, האימפריה הרוסית, ובילדותה היגרה משפחתה לארצות הברית, בה גדלה. בגיל 23 עלתה ארצה יחד עם בעלה, מוריס מאירסון. תחילה הייתה חלוצת התיישבות בקיבוץ קודם שנעשתה לאשת ציבור. מאיר החלה את דרכה הפוליטית כמזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות העובדים, ומטעמה יצאה מספר פעמים לשליחויות באמריקה בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. עם השנים התקדמה בתפקידיה בתנועת הפועלים ובתנועה הציונית ופעלה בארץ ישראל ובארצות הברית. ב-1948 מונתה כחברת מועצת העם, והייתה מחותמות מגילת העצמאות. מאיר נבחרה לאספה המכוננת, שבהמשך הפכה לכנסת הראשונה, ומונתה לשרת העבודה בממשלת ישראל הראשונה. בתפקידה זה הובילה חקיקה חברתית רחבה. ב-1955 הוצבה כמועמדת מפא"י לראשות עיריית תל אביב, אך לא נבחרה לתפקיד. ב-1956 מונתה לשרת החוץ ובעקבות זאת עברתה כנהוג אז את שם משפחתה ממאירסון למאיר. היא כיהנה כשרת החוץ במשך עשור, בתקופה שבה פרצה מלחמת סיני. היא פרשה מתפקידה ב-1966, אך עד מהרה חזרה לפעילות פוליטית ומונתה למזכירת מפא"י. בתור מזכירת מפא״י פעלה רבות למען איחוד מפלגות הפועלים, מטרה שהוגשמה עד מהרה, ומאיר כיהנה כמזכירת מפלגת העבודה. עם מותו של לוי אשכול, הוחלט על מינויה ליושבת-ראש מפלגת העבודה (שרצה במשותף עם מפ"ם במסגרת המערך), ובמרץ 1969 הרכיבה את ממשלת ישראל הארבע עשרה. המערך בהנהגתה זכה ב-56 מושבים בכנסת השביעית, ההישג הגבוה ביותר של רשימה כלשהי בישראל. עם כניסתה לתפקיד הנהיגה את ישראל תוך מלחמת ההתשה. לאחר המלחמה שאפה לקיים משא ומתן ישיר לשלום קבע בין ישראל למדינות ערב יתקיים. גישה זאת נדחת על ידי מדינות ערב ובראשן מצרים. במהלך כהונתה כראש הממשלה עמדה מאיר במספר משברים: מחאת הפנתרים השחורים, אליה הגיבה בצורה שנחשבה מנותקת בעיניי חלק ניכר מהציבור; גל הטרור; ומלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו 2,656 חללים. ועדת אגרנט, שהוקמה בעקבות הכשל המודיעיני שסבב סביב פריצת מלחמת יום כיפור, האשימה במסקנותיה את הדרג המבצעי וזיכתה את הדרג המדיני ואת ראש הממשלה מאיר, מה שגרם לתסיסה ציבורית וחוסר אחדות פנים מפלגתית שהביאו להתפטרותה מתפקידה כראש ממשלה. בפוליטיקה הישראלית של תקופתה, בלטה מאיר בהיותה אישה. בין היתר הייתה האשה הראשונה שכהנה כשרת חוץ בישראל, האישה הראשונה (והיחידה עד כה) שכיהנה בתפקיד כראש ממשלת ישראל, ואחת הנשים הראשונות בעולם שהנהיגו מדינה דמוקרטית. כמו כן, היא אחת משתי הנשים היחידות החתומות על מגילת העצמאות (יחד עם רחל כהן-כגן). ביוגרפיה ראשית חייה ממוזער|גולדה מאיר, האימפריה הרוסית (אוקראינה של היום), 1905 ממוזער|250px|גולדה מאבוביץ' בשנת 1914 גולדה מאיר נולדה ב-3 במאי 1898 (ה'תרנ"ח) בשם גולדה מאבוביץ' בקייב (כיום בירת אוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית), למשפחה יהודית מסורתית ענייה. גולדה נקראה על שם סבתא רבתא שלה, שהייתה האישיות הדומיננטית במשפחת אמה. הוריה היו משה יצחק מאבוביץ', נגר במקצועו, ובלומה מאבוביץ' לבית ניידיץ, אחות מטפלת. השניים נפגשו במסדר טירונים בעת שהתגוררו בפינסק. סבה מצד אמה שירת כ-13 שנה בצבא הרוסי, לאחר שנחטף כשהלך בעיירה בה התגורר וגויס בכפייה לצבא הרוסי במסגרת מדיניות הקנטוניסטים של משטר הצאר. לאחר ששוחרר מהשירות הכפוי, הורשה למשפחת אביה לחיות מחוץ לתחום המושב, והמשפחה עברה לעיר קייב. מאז לידתה סבלה משפחתה ממחסור במזון, בביגוד ועוד. מתוך שמונה ילדים שנולדו למשה ולבלומה, חמישה מהם שנולדו לפני גולדה מתו בטרם הגיעו לגיל שנה, והיא נותרה עם שתי אחיות. בשלוש שנים שבהן ניסה אביה לפרנס את משפחתו, החליפה המשפחה תשע פעמים דירה. בהיותה כבת ארבע חוותה את הפוגרום שאירע נגד משפחות יהודיות באזור מגוריה. לימים הסבירה שחווייתיה מהפוגרום, תחושת הפחד ומפח הנפש שליוו אותה, לא הרפו ממנה כל שנות חייה, וגרמו לה לטראומה נפשית. בשנת 1903, לאחר שאביה התקשה למצוא עבודה, הוא היגר בגפו לארצות הברית ושהה שם לבדו במשך שלוש שנים. שאר בני המשפחה עברו לעיר פינסק, בה התגוררו במשך כשלוש שנים, בבית סבא וסבתא שלה. בשנתיים בהן המשפחה שהתה בפינסק ללא האב, התמסרה אחותה שיינה, הגדולה ממנה בתשע שנים, לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה. עקב המחסור של המשפחה, התחנכה גולדה בבית, מחוץ למסגרת בית ספרית, ואחותה שיינה לימדה אותה קרוא וכתוב ביידיש ולאחר מכן אריתמטיקה. המעבר לארצות הברית שנתיים לאחר הגעתו של משה לניו יורק, הוצע לו לעבור למילווקי, ויסקונסין, והוא החל לעבוד בהכנת אדנים מעץ בחברה שעזרה בהנחת מסילות רכבת בעיר, וכן ושינה את שמו למוריס. כמה חודשים אחר כך השיג מספיק כסף כדי לרכוש לשאר בני משפחתו כרטיסי נסיעה למילווקי. על מנת להגיע לספינה שתפליג למילווקי רכשו בלומה ובנותיה דרכונים מזויפים, ואימצו את השמות שניתנו להם בדרכונים. בהגיעם לאנטוורפן, המתינו כמה ימים עד להגעת הספינה לעיר. המשפחה שהתה על האונייה במשך שבועיים שלמים עד הגיעה לעיר. זמן קצר לאחר שהגיעו למילווקי, פתחה בלומה חנות מכולת סמוך לבית, בדומה למכולת שהייתה לאביה בעת שהייתה ילדה. משה סירב לעזור לבלומה בניהול החנות. בלומה נעזרה בגולדה ואילו שיינה סירבה לעבוד בחנות ומצאה עבודה במתפרה. שלושה חודשים לאחר שהגיעו למילווקי, בספטמבר 1906, החלה גולדה ללמוד בבית הספר הציבורי שבשכונתה. כ-85% מתלמידי בית ספר זה היו יהודים. ראשית פעילותה הציבורית לימודים בבית ספר וראשית פעילותה הפוליטית הוריה, שנותרו עניים גם לאחר שאִמהּ פתחה את החנות, לא היו בעלי שאיפות גבוהות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לנוכח עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. גם לאחר ששיינה עברה לתמוך ב"פועלי ציון", היחס של בלומה כלפי שיינה לא השתנה. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחיים ולא רצויים", סיפרה לימים. העיר מילווקי נחשבה לפלורליסטית במיוחד לזמנה, והדבר השפיע על החינוך וראיית העולם של גולדה. בבית הספר היסודי כונתה "גולדי" ובלטה בציונים הגבוהים ביותר בכיתתהElinor Burkett, Golda, Harper Perennial Press, 2009, p. 26. בקיץ 1909 הובילה מחאת תלמידים לאחר שידם של כמה מהתלמידים לא הייתה משגת לקנות ספרי לימוד. היא נאמה בהפגנה וקראה לגייס כסף עבור התלמידים. הנאום הוזכר בתקשורת המקומית והעירייה הסכימה לסבסד את הספרים למען ילדים עניים. לשם רכישת ספרים ייסדה יחד עם חברתה, רגינה המבורגר, את "האגודה האמריקנית של האחיות הצעירות". מטרת האגודה הייתה איסוף כסף למען רכישת ספרי לימוד לנערות הזקוקות לכך. אירוע התרמה לאגודה הוכתר בהצלחה ואף הוזכר בעיתונים המקומיים. גולדה התעקשה על לימודים בבית ספר תיכון, והתעמתה על כך עם אמה. אחותה שיינה ובעלה סיפקו לה פתח מילוט. למרות זאת, רשמה גולדה את עצמה, ללא ידיעת הוריה, לבית ספר תיכון ברובע הצפוני של מילווקי, ובספטמבר 1912 החלה את לימודיה שם. לאחר שהוריה ניסו לשדך לה את משה גודשטיין, סוכן נדל"ן אמיד שגילו היה כפול מגילה, החליטה גולדה לברוח מהבית. אחותה שיינה הציעה לה לעבור אליה לדנוור, וגולדה הסכימה והחלה לאסוף כסף בחשאי עבור הנסיעה באמצעות שיעורים פרטיים שהעבירה למהגרים שהגיעו למילווקי. בפברואר 1913 כתבה פתק להוריה וביקשה מהם סליחה על כך שהיא פוגעת בהם. לאחר מכן יצאה מביתה ועלתה על רכבת לדנוור, שם נפגשה עם שיינה. לאחר כשנה, כשהייתה בת 16, שכרה גולדה דירה משלה בדנוור ועזבה את ביתה של שיינה. מספר חודשים לאחר מכן התחדש הקשר בין גולדה לבין אביה. תחילה שלח לה מכתב ובו בקשה שתחזור, למען אִמהּ. כששמע על מצוקת בתו, חזר וביקש ממנה לחזור למילווקי. לבסוף חזרה גולדה למילווקי בקיץ 1915, כשנתיים לאחר עזיבתה. בתקופה בה שהתה אצל אחותה ובעלה, התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתן. שיחותיהם ורעיונותיהם הציוניים ריתקו אותה. בייחוד נמשכה ליצירותיו של אהרן דוד גורדון, מהוגי הדעות החשובים של הציונות הסוציאליסטית. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, לימים בעלה, שמשך את ליבה בידיעותיו הרחבות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. מאירסון היגר לאמריקה מפלך ליטא של האימפריה הרוסית. ראשית פעילותה הציונית כשחזרה למילווקי בגיל 17, שבה גולדה הצעירה להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. הוריה היו פעילים בקהילה היהודית במילווקי, והצליחו לקנות לעצמם מעמד בה, ולא התנגדו עוד לרצונה של בתם לרכוש לעצמה השכלה. היא סיימה את לימודיה בתיכון והמשיכה ללימודים בסמינר למורים (היום האוניברסיטה של ויסקונסין-מילווקי), שם למדה שני סמסטרים. לאחר מכן לימדה בבתי הספר הציבוריים של מילווקי. בעת מלחמת העולם הראשונה, פתחה, ביחד עם אביה, קרן צדקה למען יהודים באירופה שאיבדו את ביתם. עוד בשנת לימודיה האחרונה, הוגדרה על ידי הצעירים היהודים שחיו אז במילווקי כפעילה ציבורית המזוהה עם התנועה הציונית. בשל שליטתה בשלוש שפות, נשלחה גולדה על ידי פועלי ציון לערים ברחבי ארצות הברית. גולדה המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת מפלגת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה נגד פרעות פטליורה באוקראינה. בהדרגה, בהשפעת בואם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל, אך מוריס התנגד לכך. במחאה על סירובו של מוריס לעלות עמה לארץ ישראל, עזבה גולדה את מילווקי בתחילת 1917, מאוחר יותר עברה לשיקגו, שם שהתה מספר חודשים. השניים שבו להיות יחדיו כעבור מספר חודשים, לאחר שגולדה הצליחה לשכנע את מוריס לעלות עמה ארצה. מוריס לא היה ציוני אדוק כגולדה, ועיקר עניינו היה ביצירה האמנותית של ההוגים הציוניים. ראייתו הייתה לקויה והוא היה נמוך, והיו אלו האינטלקט, ההומור העצמי, הצניעות והנימוסים שלו שקסמו לגולדה. ב-24 בדצמבר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי, ועל אף שהעדיפה חתונה אזרחית, שכנעו אותה אמה ומוריס לערוך נישואים יהודיים. כדי לחסוך כסף לקראת המסע לארץ ישראל, גולדה החלה לעבוד כספרנית בספרייה מקומית. כאשר ביקשה להתנדב לגדודים העבריים במטרה לסייע לבריטניה במלחמתם באימפריה העות'מאנית, מפקדם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי סירב לכך בשל היותה אישה. גולדה זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של "פועלי ציון" במילווקי בוועידה הארצית של הקונגרס בדצמבר 1918, שכונס לקראת ועידת השלום בפריז שנערכה בתום המלחמה. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה. היא מלאה תפקיד פעיל בישיבות הקונגרס הנבחר בפילדלפיה, בו הוחלט, בהמשך להצהרת בלפור, שהתנועה הציונית תומכת בהקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל בחסות מנדטורית של האימפריה הבריטית. בארץ ישראל המנדטורית העלייה והקליטה בארץ שמאל|ממוזער|250px|מאירסון עובדת בשדות של מרחביה במהלך שנות ה-20 לאחר שהייתה פעילה ב"פועלי ציון" במשך שנתיים, החליטה גולדה לפרוש מפעילות בה. באותו זמן החלה לשקול ברצינות לעלות לארץ ישראל, המניע לכך היה ככל הנראה תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל והכוונה לשנות את השלטון בארץ ישראל מצבאי לאזרחי. סיבה נוספת לכך הייתה ככל הנראה קשורה גם לסיום פעילותה ב"פועלי ציון". בקיץ 1920 החלו גולדה ומוריס את ההכנות לעלייתם לארץ ישראל. הם עזבו את מילווקי ועברו להתגורר בשכירות בשכונת שבניו יורק בספטמבר אותה שנה, בדירה בה התגוררו יחד עם שני זוגות נוספים, שגם הם התכוונו לעלות לארץ ישראל. בינואר 1921 הגיעה גולדה לביתה של שיינה בשיקגו, שם שמעה שיינה לראשונה על החלטתה לעלות לארץ ישראל, והחליטה להצטרף אליה. ב-23 במאי 1921 הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינת קיטור בשם "פוקהונטס" (Pocahontas). הנסיעה, שהייתה צפויה לארוך שבועיים, ארכה 44 ימים והייתה רצופת אסונות ואירועים חריגים, בהם שביתת מלחים, התאבדותו של רב החובל, והתערערות נפשו של אחיו. הספינה הגיעה לבסוף ליפו, אולם הסבלים הערבים סירבו להוריד את העולים לחוף, והספינה המשיכה לנמל אלכסנדריה שבמצרים. משם הגיעה מאירסון ושאר העולים ב-14 ביולי 1921 ברכבת לתל אביב. עם הגעתן לארץ ישראל התגוררו שתי המשפחות בדירה שכורה ביפו, וגולדה החלה לשמש כמורה מחליפה בגימנסיה העברית "הרצליה", ולימדה ילדים אשר התקשו באנגלית. לימים, השתמשה בימיה הראשונים בארץ ישראל כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעיתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). בספטמבר 1921 הגישו הזוג בקשה להתקבל לקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. במרחביה חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ ישראל העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה. מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ והתמחתה בגידול עופות. אולם בעלה התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות ומלכתחילה כלל לא רצה להגיע לקיבוץ. הוא אף סירב להביא ילד לעולם שיגדל בדרך השיתופית שהייתה נהוגה אז בקיבוץ. בעקבות מחלתו ונפילתו למשכב למשך כמה שבועות, המליץ להם הרופא לעזוב את מרחביה בהקדם. מאוחר יותר, נבחרה גולדה לחברת מזכירות מועצת הפועלות, והחל מ-15 בדצמבר 1922 נכחה בדיוני המועצה בתל אביב. מ-7 עד 10 בינואר 1923 נאמה ביידיש בוועידתה השנייה של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל כנציגת מועצת הפועלות ומרחביה מטעם מפלגת "אחדות העבודה". בנאומיה בוועידה טענה כי מועצת הפועלות צריכה להפוך לגוף נפרד מההסתדרות, בניגוד לדעתה של עדה פישמן. באביב באותה שנה חלה מוריס. ייתכן שהייתה זו מלריה אך מכל מקום פסק הרופא שבדק אותו כי על הזוג לעזוב את הקיבוץ. במרץ 1923, לאחר שהות של כשנה וחצי בקיבוץ, עזב הזוג את הקיבוץ, ובאוקטובר באותה שנה עבר להתגורר בביתה של שיינה בעיר. לאחר מכן עברו לשכונת נחלת אחים בירושלים, שם סידר להם דוד רמז עבודה במשרדי סולל בונה. מוריס עבד בהנהלת חשבונות וגולדה עבדה כקופאית במשרה חלקית. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה". היא סיפרה שכדי להכניס את בתה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא הייתה יכולה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים. במאי 1923 השתתפה בוועידת הקבוצות שהתקיימה בדגניה א'. בוועידה היא דיברה יידיש, היות שעוד לא שלטה בעברית. בזיכרונותיה כתבה גולדה כי הוועידה רוממה את רוחה. הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני, גולדה עזבה את ירושלים במרץ 1925, לאחר חצי שנה בלבד, וחזרה למרחביה יחד עם מוריס ובנם. אולם בסתיו של אותה שנה חזר הזוג לדירתם הקודמת בירושלים. חצי שנה אחר כך, במאי 1926, ילדה את בתה, שרה. במחצית השנה הוריה של מאיר עלו לארץ ישראל והתיישבו בהרצליה. מועצת הפועלות ב-1927 הציע לה דוד רמז, שהתיידד עמה, היה ער למצוקתה, ולימים אף הפך למאהבה, לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. גולדה הסכימה, ובישיבת מועצת הפועלות בדצמבר אותה שנה נבחרה לתפקיד, החלה אותו בינואר 1928 ועברה לתל אביב. במקביל שימשה כחברת הוועד המפקח הארצי של "קופת חולים" מאז הקמתו בנובמבר 1927 ועד 1933, אולם היא כמעט לא השתתפה בישיבותיו. לעומת זאת, בעלה מוריס החל לעבוד כמתורגמן מאנגלית לעברית בהסתדרות. תפקידה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של מפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת. ביוני 1928 הציעה עצמה כשליחה לארצות הברית מטעם מועצת הפועלות, למען גיוס כספים לטובת ההסתדרות. שליחים מטעם ההסתדרות יצאו לארצות הברית עוד בשנת 1926, וב-1928 החלה גם רחל ינאית בן-צבי לשמש כשליחה כזאת, במגמה שהתמקדה בעיקר בארגון הנשים האמריקאי. באותה שנה ביקשו ממנה ראשי ההסתדרות לנאום בוועידה העולמית של ויצו בברלין שהתקיימה בקיץ 1928. בין ויצו למועצת הפועלות היה משבר באותה תקופה, המשבר בנוגע לחלוקת הכספים של ויצו. דוד בן-גוריון, דוד רמז וחבריהם חששו שגולדה תסכם לבדה עם ראשי ויצו את הנושאים שהיו אז במחלוקת, מאחר שעמדתם הייתה מנוגדת לשלהם. בשל כך, הוחלט כי היא תצטרף לעדה פישמן בוועידה, אולם פישמן סירבה, וטענה כי לא ניתן לסמוך על גולדה. ראשי ההסתדרות דחו את טענתה, וביולי 1928 הייתה מאירסון לצירה בוועידה מטעם מזכירות מועצת הפועלות. במהלך הוועידה נוצר קשר בין ויצו למועצת הפועלות לאחר מאבק משותף של גולדה ופישמן. בעוד שפישמן נאמה בוועידה, גולדה כלל לא הוזמנה לנאום בה, והיא הגדירה את הוועידה כמתסכלת וכלא יעילה. כאשר פישמן העלתה הצעה שתאשר כי לארגון הנשים האמריקאי יש זיקה פוליטית ל"פועלי ציון", דרשה גולדה מחברי מזכירות מועצת הפועלות לדחות את ההצעה. ההחלטה על הצעת פישמן לא צלחה במזכירות מועצת הפועלות, ובשל כך הועברה לוועד הפועל של ההסתדרות, שם נדחתה ברוב של 5 נגד, 3 בעד, ו-2 נמנעים. פישמן העלתה את הצעתה שוב ב-5 בנובמבר 1928 בישיבת מזכירות הוועד הפועל, ונדחתה בשנית. בשלהי אותה שנה, הוחלט כי גולדה תשהה במשך כחצי שנה לפחות בארצות הברית, למען גיוס כספים עבור ארגון הנשים האמריקאי וצירוף חברות חדשות. יוכבד בת-רחל החליפה אותה בתפקידה במועצת הפועלות. היא החלה את שהותה בארצות הברית בנובמבר אותה שנה. לפני שעמדה לחזור לארץ, הוחלט כי היא תשמש כצירה מטעם "פועלי ציון" בקונגרס הציוני העולמי ה-16 שנערך בקיץ 1929, אך גולדה כלל לא נאמה בו. בקונגרס לא ייצגה גולדה את אחדות העבודה, אלא את הסניף האמריקאי של "פועלי ציון". לבסוף, חזרה לארץ בסוף אוגוסט 1929. עוד כשהייתה בארצות הברית, נודע לגולדה שהיא תצטרך לשוב למזכירות מועצת הפועלות. דוד רמז חשב שגולדה היא היחידה שתוכל לבלום את עדה פישמן במועצה. מששמעה על כך פישמן, היא החלה לבקר את שליחותה של גולדה בארצות הברית, ובין היתר האשימה אותה שהיא בוגדת בתפקידה מאחר שהיא מייצגת את מפלגתה, ולא את מועצת הפועלות. בינואר 1930 התפטרה מאיר מתפקידה כמזכירת מועצת הפועלות. במרץ אותה שנה החליפה אותה שושנה גולדין. גולדה נשארה במועצת הפועלות כחברת "המזכירות המורחבת", אך כחברה בה בלבד. בסוף מאי אותה שנה יצאה לבריטניה ושהתה שם עד סוף יולי למען איסוף תרומות למפלגתה ולהסתדרות. במקביל, השתתפה כנציגת מפא"י בשלוש ועידות שהתקיימו בבריטניה: ועידת מפלגת הלייבור ונשותיה, וועידת פועלי ציון באנגליה. היא חזרה לתל אביב בראשית אוגוסט. שליחויות בארצות הברית בבחירות לאספת הנבחרים השלישית, שובצה גולדה במקום ה-20 ברשימת מפא"י לבחירות. ב-5 בינואר 1931 הסתיימה ספירת הקולות, מפא"י זכתה ברוב מוחץ, וגולדה נבחרה לאספת הנבחרים השלישית. בפברואר אותה שנה השתתפה במושבה הראשון של האספה. חודש אחר כך השתתפה בדיוניה של מועצת ההסתדרות, שהתוותה את מדיניות ההסתדרות. באותו הזמן הופעלו עליה לחצים רבים לצאת שוב לשליחות באמריקה. מוריס התנגד לכך, היות שהטיפול בילדיהם הועבר ישירות אליו ואל המטפלת שלהם, תהילה שפירא. מה גם שבאותה העת התגלתה אצל הבת שרה מחלת כליות. בראשית 1931 השתפר מצבה של שרה, וגולדה החליטה שבסתיו תצא לארצות הברית. לאחר שזלמן שזר הצליח לשכנע את חברי המפלגה למנות עורך זמני במקומו לעיתון דבר ובכך לאפשר לו לשהות בארצות הברית למשך תקופה ארוכה, גולדה אישרה רשמית כי היא מוכנה לצאת שוב לשליחות. ב-30 בספטמבר 1931 יצאה לארצות הברית. שז"ר הגיע לניו יורק חודש אחריה. ביוני 1932 הפציר בה מוריס לחזור ארצה עקב מצבה הבריאותי של שרה, וגולדה נענתה. כשחזרה לארץ נדהמה לראות עד כמה הידרדר מצבה של שרה. באישור מוריס, הוסכם כי היא תנותח בניו יורק. למרות אזהרות הרופאים לפיהן שרה עלולה למות, יצאו גולדה וילדיה לניו יורק באוגוסט 1932. שרה נותחה בבית החולים "בית ישראל" במשך שישה שבועות, עד שהחלימה. במהלך שהות זו בארצות הברית ניהלה גולדה את ה"פיוניר וומאן", ובוועידה השנתית של הארגון שנערכה בטורונטו מ-27 עד 30 באוקטובר נבחרה למזכירתו. היא עסקה בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ביתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה מונתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים. היא סיימה את שליחותה ביולי 1934. פעילותה בוועד הפועל ובהסתדרות לאחר ששבה לארץ התגוררה בחדר זמני בתל אביב, וביקשה לעבור לקיבוץ. עד לקבלת ההחלטה בעניין החליטה לעבור לעין חרוד. היא גם נדדה עם ילדיה לביתה של בבה אידלסון, מזכירת מועצת הפועלות וממקורבותיה של גולדה, אך לבסוף בקשתה סורבה. גולדה שכרה דירה בתל אביב ושלחה את שני ילדיה ללימודים בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון, שבו למדו גם יצחק רבין ושולמית אלוני. לאחר מכן טיפלה במספר נושאים מטעם הוועד הפועל לבקשת דוד רמז. רמז ביקש ממנה לעמוד על זכויותיהם של חברי ההסתדרות במספר מוסדות, כמו הצבא הבריטי, לדאוג לפיתוח יחסי החוץ של הארגון, לטפל באנשים שהגיעו לראות את הארגון מחוץ לארץ ולעסוק בבעיות שהיו קשורות למחפשי עבודה ביישוב. מאיר תמכה בהסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי, אם כי הסתייגה מהם מעט. היא אף הייתה מעורבת בדיונים לאישור ההסכמים. אולם לבסוף תמכה בכך שהוועד הפועל של ההסתדרות יכריע בעניין. בהמשך התנגדה לאישור החלק השני של ההסכם. לבסוף ההסכם נדחה לאחר משאל בין חברי הוועד במרץ 1935. באוגוסט אותה שנה יצאה לשווייץ והשתתפה בקונגרס הציוני העולמי ה-19. חודש לפני כן הוצע לה לשמש באופן רשמי כשליחת ההסתדרות בארצות הברית אך היא התעקשה להישאר בארץ ישראל. לבסוף נאלצה להסכים ובשלהי דצמבר יצאה לארצות הברית לפרק זמן של שמונה חודשים כנציגת ההסתדרות, יחד עם זלמן שזר. בעת שהותה בארצות הברית פרץ המרד הערבי הגדול. היא שמעה על כך במהלך שהותה שם אך לא ייחסה לו חשיבות רבה. בשלהי יולי 1936 חזרה לארץ. היא דחתה את טענות המנהיגים הערביים למרד וטענה כי מספר הערבים בארץ ישראל הוכפל מאז ראשית ההתיישבות העברית. היא התנגדה לדרישת המנהיגים להפסיק את העליות גם לאחר אלפי מאורעות הדמים שאירעו באותה השנה. כשנתבקשה להסביר את מניעיהם של המנהיגים הערביים טענה כי רצונם הוא "לגזול מאיתנו את ארצנו". אף על פי כן, היא תמכה במדיניות ההבלגה של ההגנה וטענה כי היא " הדרך היחידה, והדרך המוסרית היחידה". את תמיכתה במדיניות זו הסבירה בכך שעל אנשי היישוב להיות שומרי חוק בעיני הבריטים על מנת שלא יקצצו בעלייה ובהתיישבות. ב-17 בדצמבר נבחרה, יחד עם דב הוז, להציג בפני חברי ועדת פיל את עמדת ההסתדרות בכל הנוגע לתביעות היישוב. אולם לבסוף קבעה הוועדה כי חששותיהם של הפלסטינים מוצדקים וכי יש לצמצם את העלייה ולחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית. הצעת הוועדה פורסמה ב-7 ביולי 1937 וגולדה התנגדה לה רבות. לימים חזרה בה מהתנגדותה לתוכנית אם כי דווקא ההתנגדות הערבית היא שגרמה לאי הוצאתה לפועל. ב-28 בינואר 1937, חודשיים לאחר מותו של משה בילינסון, מונתה במקומו ליושבת ראש הוועד המפקח הארצי של "קופת חולים". הגוף פיקח, ניהל וכיוון את הארגון של ההסתדרות שהיה אמון על ביטוחם הרפואי של רבים מאנשי היישוב. באוקטובר אותה שנה ניהלה לראשונה את ישיבתו. במהלך כהונתה בתפקיד גדלו מספר החברים בארגון, מספר המרפאות שלו ומספר המיטות בבתי החולים בכל רחבי ארץ ישראל. באותה שנה הוקמה חברת הדיג נחשון על ידי ההסתדרות, ורמז הציב לה למטרה לגייס כסף על מנת להרחיב את צי הספנות שלה. לשם כך יצאה לארצות הברית מספר פעמים. היא אומנם הצליחה למכור אלפי מניות לחברה, אך לא אספה מספיק כסף למען הרחבת הצי. ב-1938 השתתפה כמשקיפה בוועידת אוויאן, מטעם הסוכנות היהודית, יחד עם ארתור רופין ונחום גולדמן. הנהלת הסוכנות הייתה ספקנית לגבי תוצאות הוועידה אולם החליטה לשלוח נציגות. החשש שהובע בהנהלה היה כי היא תפגע במאמץ הציוני להפוך את ארץ ישראל ליעד ההגירה העיקרי של יהודי העולם. עד אותה שנה שימשה מאיר כממלאת מקום במרכז מפלגת מפא"י, והחל משנה זו הייתה לחברת קבע בו ולחברת מזכירות המפלגה. חודש לפני התכנסות הקונגרס הציוני העולמי ה-21 התקבלה הצעתה שלה ושל שז"ר ולפיה לא יוכלו יהודים להשתתף בוועידת השולחן העגול אלא אם יתקיים משא ומתן בדבר הקמת מדינה יהודית. היא גם הציעה לדחות את ההחלטות בנושא ההשתתפות ולהעביר את הכדור לידי הסוכנות. הפעם לא התקבלה הצעתה. במאי 1939 פורסם הספר הלבן, שנועד להגביל באופן חמור את עליית היהודים ולהגביל משמעותית רכישת קרקעות בבעלות ערבית, בידי יהודים. יממה לאחר פרסומו, ב-18 במאי, הייתה גולדה ממנהיגי המחאה נגדו, יחד עם יוסף שפרינצק, לוי אשכול, זלמן ארן ואנשים נוספים. אולם עד מהרה התברר כי ההפגנות לא היו תכליתיות, והאיום הנאצי היווה סכנה גדולה יותר לעם היהודי מאשר הספר הלבן. ב-1 בספטמבר אותה שנה, בעת שהייתה על האונייה בדרך לארץ מהקונגרס הציוני העולמי ה-21, נתבשרה על פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-21 בספטמבר 1939 התפטרה מהוועד הפועל של ההסתדרות, לאחר שפרץ מאבק בינה לבין חברי סיעה ב' שאיימו לשבות ולהחרים את מוסדות הארגון אם יוכרחו להקצות כספים למפדה - הטלת מס על כל פועל למען סיוע למובטלים. חברי מפא"י השתמשו בהתפטרות כדי להשיג הישגים פוליטיים. לאחר מותו של דב הוז בתאונת דרכים בדצמבר 1940, עמדה מאיר בראש המחלקה המדינית של ההסתדרות (שנקראה אז המחלקה ליחסים פוליטיים), ובמסגרת תפקיד זה טיפלה בקשריה של הסוכנות היהודית עם השלטון הבריטי. היא שימשה בתפקיד זה במשך שש שנים עד לתום מלחמת העולם השנייה. מלבד זאת, ניסתה מאיר לתווך בין ארגון ההגנה לארגון האצ"ל. היא הזמינה את דוד רזיאל ואליהו גולומב לביתה, על מנת שתניעם לשתף פעולה במהלך מלחמת העולם השנייה. הניסיון נקטע לאחר שבן-גוריון שמע על כך והורה לסיים זאת. בנוסף, הייתה מאיר אחראית, בין היתר, על התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. היא טענה כי יש לעזור לצבא הבריטי ולעודד את הגיוס אליו, זאת בעקבות הסכנה שגרמניה הנאצית תפלוש לארץ ישראל. היא גם תמכה בשיתוף פעולה צבאי בין היישוב לבריטניה כנגד גרמניה הנאצית, ובתוכנית א', שהורתה על הקמת הפלמ"ח. מאיר חששה בתחילה מתוכנית בילטמור, עקב העובדה שלא נדרשה בה עצמאות מדינית גמורה. אולם מאחר שנדרשה לתאם את דרכה עם דרכיו של בן-גוריון, הפכה מאיר לתומכת נלהבת של התוכנית, אם כי עדיין התנגדה לחלק מחלקיה. היא אף מתחה ביקורת חריפה על ראשי הקיבוץ המאוחד, שהתנגדו נחרצות לתוכנית. נוסף על כך, ניסתה מאיר, יחד עם שותפיה, לנהל משא ומתן עם הבריטים למען הגדלת מספר הסרטיפיקטים. היא אף נפגשה, יחד עם יצחק בן-צבי, יו"ר "הוועד הלאומי", עם הנציב העליון כדי להגיש לו עצומה בנושא בשמם של אנשי היישוב. היא גם ניסתה לעכב גירוש של מעפילים שהיו על האוניות "פאסיפיק" ו"מילוס", אך הניסיון נכשל גם כן. כמו כן, הוצע לה לשמש כשליחה ברחבי העולם על מנת להסב את תשומת ליבו לשואה, אך היא סירבה בתוקף. מאיר הייתה תומכת נלהבת של בן-גוריון, ובעת שהוויכוח בינו לבין חיים ויצמן, ייעצה לו גולדה לשלוח לו מכתב ב-11 ביוני 1942, הכולל איום בהתפטרותו של בן-גוריון מהנהלת הסוכנות היהודית או בניתוק הקשר בין השניים. לאחר מכן הסלים המצב עד שב-11 ביולי הודיע בן-גוריון שאם ויצמן לא יגיע לשיחת בירור, יתפטר. ויצמן סירב, וב-26 באוקטובר מימש בן-גוריון את האיום והתפטר מתפקידו. לאחר מכן ניסו חבריו במפא"י לשכנעו לשוב לתפקידו, וברל כצנלסון אף איים בפירוק מפא"י אם בן-גוריון לא יעשה כן. המאבק הצליח, בן-גוריון וויצמן השלימו ביניהם והוא חזר לתפקידו ב-1944. מספטמבר 1943 כיהנה כמזכירת מועצת פועלי תל אביב-יפו מטעם הוועד הפועל של ההסתדרות. בשנת 1943 נתנה עדות מרשימה מטעם הסנגוריה במשפט סירקין-רייכלין שבו האשימו הבריטים את חברי ההגנה בהברחת נשק. מאיר התנגדה ל"פורשים" מארגון ההגנה ואף קראה לנקוט צעדים קיצוניים נגדם גם אם הדבר יעלה במלחמת אזרחים. עם זאת, כשנתבקשה מהנציב העליון לפעול להפסקת פעולותיהם, אמרה לו גולדה כי מוסדות היישוב לא יכולים לבלומם בעת שהממשלה "נוקטת פעולות פרובוקטיביות". ממוזער|281x281 פיקסלים|לוח זיכרון שהוצב על הבניין בו התגוררה גולדה מאיר ברובע פצ'רסקי, רחוב בסֵינה 5 א' קייב, אוקראינה. על הלוח נכתב באוקראינית: "עד שנת 1903 חיה כאן המדינאית הישראלית הדגולה גולדה מאיר" ממוזער|המשך לוח הזיכרון: "נבנה על ידי העיר קייב ומנהל המדינה ביוזמתה של המועצה היהודית של אוקראינה בתמיכת הסוכנות היהודית, שגרירות מדינת ישראל, העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר, משרד עורכי דין מאניוביץ, 1998 בעת שירותה בארגון "ההגנה", היו למאיר ארבעה שמות קוד, שהידוע בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו: "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו"זהבה". בן-גוריון וחבריו לוועד הפועל הציוני ביקשה ממנה להעיד בוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. ואכן, ב-25 במרץ 1946, העידה בפני חברי הוועדה. לא ברור עד כמה התרשמו מעדותה אם בכלל, אך כן ברור שהם לא קיבלו את דרישתה העיקרית - הקמת מדינה יהודית. באותה העת נמשכו ההפגנות נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. באפריל הודיעו מנהיגי היישוב על שביתה כללית ועל שביתת רעב למשך יממה, בעקבות שביתת הרעב של המעפילים שנתפסו בנמל לה ספציה על האוניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב". על אף עצות רופאיה, שבתה גולדה רעב למרות שקודם לכן החלימה ממחלה ברגלה השמאלית. עם זאת היא שתתה תה ללא סוכר ועישנה במהלך השביתה ואף הצליחה לנאום בפני האנשים שהזדהו עם השובתים. המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ממוזער|שמאל|250px|גולדה מאיר חותמת על מגילת העצמאות 1948 (משני צדיה משה שרת ודוד בן-גוריון) בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד במשך ארבעה חודשים. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי. לאחר השבת השחורה האשימה את ממשלת בריטניה כי מדיניותה נועדה להרוס את היישוב היהודי. הבריטים ניסו להידבר עימה יחד עם אנשים אחרים בסוכנות, אך היא סירבה והודיעה כי היא מתנגדת לכך. כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי נגד הבריטים, הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. הוא אף איים להתפטר מתפקידו אם לא יפסקו פעולות המרי. חברי "ועדת x", שהייתה אחראית על תיאום פעולות המחתרות השונות, הבטיחו לוויצמן כי "ישתדלו" למלא את דרישתו. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד הורה גם בן-גוריון להפסיק את הפעולות, לפחות עד להתכנסות הקונגרס הציוני העולמי ה-22. ויצמן המשיך לעמוד על עמדתו ודרש מגולדה להתערב בעניין. היא הצליחה לשכנע את לוי אשכול שאין טעם בפעולות הללו וכי יש להפסיק באופן זמני את פעילות הוועדה. אשכול לא הסכים לפזר את הוועדה וביקש למנות מחליפים לחברי הוועדה העצורים בלטרון, והיא צייתה לו. בן-גוריון ראה בגולדה כמי שתהיה חברה בהנהלת הסוכנות גם אם ישוחררו עצורי השבת השחורה, כפי שאכן קרה ב-5 בנובמבר. זמן לא רב אחר כך הפכה לנציגת מפא"י בוועד הפועל הציוני ואחר כך גם בהנהלה הציונית. לאחר ששוחרר שרת הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאיר עמדה בראשה בירושלים מינואר 1947 ולמעשה ניהלה אותה בפועל. לצורך כך עברה לגור בשכונת רחביה. באותו החודש נידון למוות לוחם האצ"ל דב גרונר, שנתפס במהלך התקפת האצ"ל על המשטרה הבריטית ברמת גן. ב-26 בינואר, יומיים לפני ההוצאה להורג המתוכננת של גרונר, חטפו אנשי האצ"ל קצין מודיעין בריטי בירושלים. למחרת, ב-27 בינואר, חטפו אנשי האצ"ל גם את נשיא בית המשפט המחוזי הבריטי בתל אביב. 16 שעות לפני המועד המתוכנן של ביצוע גזר הדין הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בארץ על דחייתו ל"זמן בלתי מוגבל", והאצ"ל שחרר את בני הערובה. גולדה הייתה האחראית הישירה לשחרור בני הערובה, ומאותו החודש שימשה כאשת קשר עם הבריטים, לבקשת בן-גוריון. בשל קרבתה לממשל המנדט כינוה אנשי "הפורשים" כ"מתווכת בין השלטון המרצח לבין היישוב", ואף השווה אותה למנהיגי גטו וילנה חברי היודנראט. באביב 1947 חלתה, וב-29 ביוני התפטרה מהנהלת הסוכנות. התפטרותה נדחתה, ובמקום זאת היא יצאה לחופשת מחלה. באוקטובר 1947 הקימה את "מרכז ההתגייסות", והעמידה בראשו את לוי אשכול ובנימין אבניאל, שהפכו באופן לא רשמי לאחראים על הגיוס לארגון ההגנה מטעם המפקדה הארצית. מאוחר יותר הצטרפה, לבקשת בן-גוריון, ל"ועדה ב'", שהופקדה מטעם הסוכנות להקים "מנגנון ממשלתי מסודר" ומנגנוני עזר שיסייעו לאוכלוסייה. ב-10 בנובמבר טסה לקפריסין כדי לנהל משא ומתן עם מנהיגי מחנות המעצר שם, לאחר שהצליחה לשכנע את הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם ולהגיע עמו להסכם לפיו ישוחררו מאות תינוקות, ילדים והוריהם מהמחנות, למען קידומם לראש רשימת הוותיקים במחנות, שהאנשים שבראשה זכו לשחרור מוקדם. לאחר כמה ימים היא הגיעה עם מנהיגי המחנות להסכמה דומה, וכ-3,800 תינוקות, ילדים והוריהם שוחררו ממחנות המעצר ועלו ארצה. הדבר היווה ניצחון "אנושי ואישי" עבור גולדה. ב-15 בנובמבר נורו יריות לעבר ביתה שברחביה, והיא הגדירה אירוע זה כמכונן בחייה. בטרם קום המדינה נפגשה מאיר פעמיים עם עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. מייד לאחר כ"ט בנובמבר נתבקשה שוב על ידי בן-גוריון להיות מופקדת מטעם הנהגת היישוב על "הפעילות המדינית והמוניציפלית בירושלים", וכן עמדה בראש "ועדת ירושלים", שהתכנסה בדצמבר אותה שנה, והיא ניהלה את העניינים האזרחיים של ירושלים ותושביה היהודים עד סמוך להכרזת העצמאות. ב-26 בדצמבר תקפו הערבים שיירה של מכוניות בשער הגיא. אחת מהן הייתה המונית שבה נסעה גולדה על מנת לבלות את סוף השבוע בתל אביב. השומרים שהיו בתוכה השיבו ביריות ובכך היא שרדה, אך לאחר מכן נפגעה קל לאחר שניסתה לפתוח את דלת המונית כדי להכניס לתוכה פצוע. בתחילת ינואר 1948 הסכימה לצאת במקום בן-גוריון לארצות הברית, לאחר שאליעזר קפלן נכשל בגיוס כספים למען רכישת נשק ובן-גוריון רצה לסייע לו בהשגת המטרה. בן-גוריון הופתע מרצונה של גולדה לסייע לו בכך, שכן היא סירבה קודם לכן לצאת לשליחויות לארצות הברית. ואכן, ב-22 בינואר יצאה גולדה לארצות הברית, ולמחרת נחתה שם. במהלך מסעה ליוו אותה שני אישים יהודיים-אמריקאיים בכירים: הנרי מונטור, המנהל הכללי של המגבית הארץ-ישראלית המאוחדת, והנרי מורגנטאו הבן שכיהן כמזכיר האוצר של ארצות הברית בתקופת ממשלו של פרנקלין רוזוולט. נאומה בכינוס השנתי של מועצת ההסתדרויות וקרנות הסעד היהודית זכה להצלחה מסחררת וראשי הארגון התחייבו להעביר 25 מיליון דולר. במלון פאלם ביץ' נחלה הצלחה גדולה עוד יותר כאשר הצליחה לגייס עוד מיליון וחצי דולר, ובתום המסע ניתנו לה התחייבויות להעביר סכום כולל של 50 מיליון דולר. חלק נרחב מצורכי היישוב והמדינה מומנו בעזרת הכסף שגייסה, וייתכן שבלעדיו לא היה ניתן לרכוש די נשק לבלימת ההתקפה הערבית במלחמה. היא נבחרה למועצת העם, אך לא למנהלת העם. זאת עקב התנגדותם של כמה מחברי מרכז מפא"י, ובראשם יוסף שפרינצק ודב יוסף, בהצבעה שנערכה ב-6 במרץ 1948. בן-גוריון זעם על כך, ובאפריל אף התפטר לזמן קצר ממזכירות המפלגה ומהממשלה הזמנית, אך חזר בו. ב-26 באפריל חזרה לשמש כראש המחלקה המדינית בירושלים, לבקשת בן-גוריון, ולצורך כך שבה למשרדה בעיר ושהתה בה מספר ימים. ב-1 במאי הציעה לבן-גוריון שתיפגש שוב עם המלך עבדאללה כדי לברר מה מדינתו תעשה. בן-גוריון לא היה שלם עם הבקשה מאחר שהיה סבור שהמלך ומדינתו עתידים להצטרף למלחמה. לבסוף אישר את בקשתה, וב-12 במאי 1948 נפגשה גולדה בשנית עם עבדאללה. במהלך הפגישה כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את הלגיון הירדני להילחם ביהודי ארץ ישראל. במאמץ אחרון להניא אותו, הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאיר שהיישוב היהודי בארץ יוכפף לשלטון ממלכת ירדן כמיעוט, יהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, ללא הקמת מדינה עצמאית וללא המשך עליית יהודים לארץ - הצעה שלא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף כצד במלחמה, וגולדה נפרדה מהמלך במילים: "ניפגש לאחר המלחמה". בבוקר אותו היום התקבלה ההחלטה על הקמת מדינת ישראל בישיבת מועצת העם ברוב דחוק, וגולדה השתתפה בה לבקשת בן-גוריון, על אף שלא הייתה חברה בה. יומיים לאחר מכן, בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות, נתבקשה על ידי בן-גוריון לבשר לראשי השלטון הבריטי על ההחלטה להקים את מדינת ישראל ולשמש מטעם הממשלה הזמנית כ"אחראית לענייני ירושלים". באותו היום ניסתה לחזור לירושלים הנצורה, ועל כן, לא הייתה אמורה להיות נוכחת בטקס ההכרזה, אך מטוס ה"פרימוס" שלה חזר על עקבותיו בשל מזג אוויר סוער, והיא נכחה בטקס וחתמה על מגילת העצמאות בבית דיזנגוף. החתימה הייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה. לאחר החתימה יצאו אל ההמונים שהתקהלו מחוץ לבית דיזנגוף שני נואמים: תחילה בן-גוריון שנתן נאום מאופק, ומייד אחריו גולדה שנתנה נאום נלהב ומרגש. מייד לאחר מכן שוב נשלחה לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי. מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם בוששה להגיע לשם לאחר שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבות תאונת דרכים. הסובייטים, וגם הציבור בארץ, סברו שמדובר ב"מחלה דיפלומטית". הדבר מובן לאור העובדה שהמינוי נבע מניסיון של משה שרתוק (לימים שרת) להרחיקה מהארץ וממוקדי ההשפעה כי היה מאוים ממנה פוליטית וידע כי היא הראשונה בה יתמוך בן-גוריון שנתן בה אמון מלא (אך לא העריך באותה מידה את שרתוק). גולדה התנגדה למינוי זה גם מכיוון שחשה שאינה בעלת כישורים דיפלומטיים מספיקים. ביוני 1948 הודיע לה שרת באמצעות מברק כי מונתה על ידי הממשלה ל"ציר מוסמך" במוקסבה, אך היא המשיכה להיאבק בהחלטה וניסתה לדחות זאת ככל האפשר, אך לשווא. צירה במוסקבה ב-2 בספטמבר 1948 הגיעה למוסקבה, שם עמדה גולדה בראש צירות ישראל בברית המועצות, ושהתה שם כחצי שנה. כחלק מההכנות לנסיעה למוסקבה היה צריך למצוא מלווה דובר צרפתית, שכן הוחלט שהצרפתית תהיה שפת הדיפלומטיה הישראלית. לבסוף נבחרה צעירה ילידת פריז, לו קדר, שהתלוותה לנסיעה והפכה לעוזרת של מאיר ולידידה קרובה שלה למשך שנים. חוויה קשה לחברי המשלחת צפן הכורח להימנע מביקורי קרובי משפחה המתגוררים בברית המועצות מחשש לשלומם באווירה הסטליניסטית ששררה במדינה. הסובייטים האמינו בקיומה של אנטישמיות בארצות הלאום הקפיטליסטיות, ובשל כך קיבלו את הצורך במדינה יהודית כפתרון זמני. עם זאת, גרסו שבמדינות הקומוניסטיות לא קיימת אנטישמיות כלל, ולכן מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו. אף על פי כן לא נמנעו יהודים רבים מלבקר בבית הכנסת הגדול במוסקבה בחגים, בזמן שבו הגיעו אליו אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. קבלת הפנים שנערכה להם הייתה לבבית. עשרות אלפים הרעיפו אהבה רבה על נציגי המדינה היהודית הצעירה. מפורסמת מאוד תמונתה של גולדה מאירסון רוקדת עם היהודים בשמחת תורה, אשר הופיעה על שטר של עשרה ש"ח. אמנם אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראלים. ב-5 בדצמבר הגיעה לביקור בארץ ישראל, בה הודיע לה בן-גוריון כי היא תמונה לחברה בממשלת ישראל הראשונה לאחר הבחירות לאספה המכוננת בינואר 1949. בשל כהונתה ארוכת השנים בוועד הפועל ובניסיונה בעיסוק בנושאים הקשורים ליחסי העבודה ביישוב, מונתה לשרת העבודה והביטוח העממי, תיק שיועד בכלל למפ"ם. ב-1949 חזרה לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, לאחר שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. סגנה מרדכי נמיר החליף אותה. שרת העבודה ושרת החוץ שמאל|ממוזער|250px|מאיר כשרת העבודה, 1949 ממוזער|גולדה מאיר עם ילדי קיבוץ שפיים בטקס פתיחת כביש תל אביב - נתניה, יולי 1950 ממוזער|250px|מאיר יחד עם פנחס לבון, 1959 ממוזער|250px|גולדה מאיר עם פעילים יהודים בניו יורק, 1959 ממוזער|250 פיקסלים|שרת החוץ גולדה מאיר למרות ההחלטה למנותה לשרת העבודה והביטוח העממי, המשיך שרת לנסות להשאירה במוסקבה, אך לשווא. מלבד שרת גם חברי הממשלה הדתיים התנגדו לכך שתמונה לשרה. אולם ב-8 במרץ 1949 הושבעה לתפקיד ויומיים אחר כך החלה את כהונתה. ב-7 בינואר 1951 שונה שם המשרד ל"משרד העבודה". אחד מתפקידיהם של גולדה ומשרדה היה קליטת העולים החדשים, אך גם לדאוג להם או למצוא להם תעסוקה. אולם במקביל נתבקשה לצאת בדחיפות לארצות הברית על ידי ראשי המגבית היהודית המאוחדת והנהלת הסוכנות היהודית. בן-גוריון דחה את הבקשה וטען כי "לא ייתכן הדבר עכשיו". ב-24 במאי 1949 הציגה תוכנית לפיה יבנו למעלה מ-30 אלף יחידות דיור ברחבי מדינת ישראל, למען חיסול מחנות האוהלים. מכיוון שלממשלה לא היו את התקציבים הדרושים לכך, יצאה לניו יורק בתחילת יוני, בהסכמתו של בן-גוריון. היא לא הצליחה להגיע ליעד והשיגה רק כחמישית ממנו. ב-17 במאי 1951 הגישה תוכנית דומה אך שונה מעט בפני הממשלה. על אף שקצב בניית הדירות היה איטי תחילה הוא גדל אט אט והגיע לשיא בשנים 1954–1956. באותו החודש חנכה, יחד עם בן-גוריון, את מפעל הבונדס בארצות הברית, ועד סוף אותה שנה הצליחו פעיליו לגייס כ-140 מיליון דולר. ב-7 בנובמבר 1949 אמרה כי היא שואפת לקיים "חקיקה סוציאלית נרחבת" ש"הצעת חוק לביטוח עממי" במרכזה. חזונה התממש רק כעבור כמה שנים, וב-1953 נתקבל בכנסת "חוק הביטוח הלאומי", ונחשב להצלחה גדולה שנחלה. לטענת יוסי גולדשטיין חיזקו ניסיוניתיה העקשניים לפתור את מצוקת העולים את כוחה הפוליטי, כמו גם החקיקה הנרחבת בנושאים סוציאליים. כמו כן התחזק עם הזמן מעמדה המפלגתי במפא"י. מאיר תמכה בהכרזת ירושלים כבירת ישראל ולאחר ההכרזה עברה לגור בדירת גג בשכונת טלביה. היא טענה כי הדירה הפכה אותה ל"ירושלמית בנפשה". במהלך סיורה בארצות הברית ביוני 1949 ביקשה מאגף השיכון להקים כ-50,000 יחידות דיור זמניות. בראשית 1950 הוחלט על הקמת המעברות, שבנייתן החלה עוד בשנה הקודמת. כמרבית המנהיגים באותה התקופה, הייתה מודעת לתנאים הקשים ששררו במעברות, וביקשה לחסלן משום שהן אינן מספקות את צורכי העולים. המעברה הראשונה הוקמה בהרי ירושלים ב-23 במאי 1950, ובשלהי 1951 הן אכלסו כ-256 אלף איש. בנובמבר 1950 מונתה ל"מרכזת הפעולות של משרדי הממשלה במעברות", לאחר שמשרדים נוספים (דוגמת משרד הביטחון) החלו להתערות בפעילותן. מאיר תמכה בהסכם השילומים, אם כי עשתה זאת בלב כבד. על ההסכם אמרה בין היתר כי "זה חובה המגיע לנו ומצבנו הוא כזה שלא רק שאנו לא צריכים לוותר על זאת [על השילומים] כי אם חטא יהיה לוותר על זאת." בסתיו 1951 החלה הנהגת סלקציה במחנות העולים ונקבעו סדרי עדיפויות לעלייה. בין היתר נקבע כי העולים יעברו בדיקות רפואיות על ידי רופאים ישראלים עוד בארץ מוצאם וכי תוגבל עליית חולים (למעט "עליות הצלה"). הסלקציה הייתה גורם חשוב בהפחתת מספר העולים באופן דרסטי יחסית, ובנוסף סייע גם לקליטת עולים בצורה טובה יותר ולשיפור חיי תושבי המעברות. אולם מנגד היא זכתה ללא מעט ביקורת ונטען כלפי יוזמי הסלקציה (ובהם מאיר) כי פעלו מאינטרסים של אפליה עדתית, שכן בתקופה שבה נקבעה הסלקציה היו אמורים לעלות בעיקר יהודים מארצות האסלאם. כאמור הייתה תומכת נלהבת וידידה קרובה של בן-גוריון, אולם לא אחת התגלעו ביניהם מחלוקות וחילוקי דעות, שברובן התיישרה עם מעשיו, אך מדי פעם הצליחה להטות את הכף לטובתה. טרם הקמת ממשלת ישראל השנייה רצה לצרף את מפלגת "הציונים הכלליים". מאיר התנגדה בתוקף לרעיון, ולבסוף קמה ממשלה צרה עם המפלגות הדתיות וללא "הציונים הכלליים". ב-1952 חוסלו רק 16 מעברות. מטרתה הייתה לחסל את כולן עד שלהי 1955, אולם היא לא השלימה את משימתה וביום סיום תפקידה התגוררו במעברות כ-55 אלף איש. המעברות חוסלו רק בתחילת שנות השישים. על אף שתמכה בחיסולן מלכתחילה, טענה לימים שהמעברות תרמו רבות לקליטת כ-686 אלף עולים בין 1948 לסוף 1951. במקביל היא סבלה מבעיות בריאותיות בתחילת כהונתה כשרה. היא חלתה רבות ונטתה ליפול ובשל כך נזקקה לעבור אשפוזים וניתוחים. היא אף ביקשה להתפטר מתפקידה בשל כך אולם סורבה על ידי בן-גוריון, על אף שידע בעצמו על מצבה. במקביל לכך עברה בתה שרה הפלה, חלתה גם היא ונשקפה סכנה לחייה, מה שגרם לה לחרדה עזה. גם פטירת ידידה דוד רמז, פרודה מוריס ואימה בלומה העיקו עליה מבחינה נפשית. נוספו לכך ענייני ילדיה, מנחם, שהתגרש ושרה שעברה לידה שקטה. היא גם סבלה מתת-לחץ דם ומבצקות בריאות, ובמקביל גם עישנה 60 סיגריות ביום ושתתה הרבה קפה טורקי. לאחר שבן-גוריון התפטר מראשות הממשלה וממשרד הביטחון סירבה להיות מועמדת להחליפו, אם כי לא שללה אפשרות זו כלל. גם לוי אשכול סירב לכך, ולבסוף נבחר משה שרת ליורשו. בין השניים שררה מתיחות, בין היתר בגלל ששרת כמעט ולא העריכה כלל. אולם יממה לפני הקמת הממשלה, ב-25 בינואר 1954, בירכה את שרת על מינויו לתפקיד וטענה כי הוא "הגיע למה שמגיע לו". בתקופה זו הייתה חברה, יחד עם שרת, פנחס לבון, אשכול וזלמן ארן ב"ועדת השרים המיוחדת לענייני ביטחון ומדיניות חוץ" (ועדת החמישה). שבע שנים הייתה מאיר שרת העבודה – חמש שנים בממשלתו של דוד בן-גוריון ועוד שנתיים כאשר היה משה שרת ראש הממשלה. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים: חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א–1951 חוק חופשה שנתית, תשי"א–1951 חוק עבודת הנוער, תשי"ג–1953 חוק החניכות, תשי"ג–1953 חוק עבודת נשים, תשי"ד–1954 ב-31 בדצמבר 1954 חנכה מאיר את המרכז הראשון להכשרה מקצועית במדינת ישראל, בבאר שבע, אשר התפתח למכללה הטכנולוגית ללימודי הנדסאים. ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות עיריית תל אביב-יפו מול מועמד הציונים הכלליים, חיים לבנון. באותה עת לא היו נהוגות בחירות ישירות, וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאיר נהנתה מתמיכתן של סיעות השמאל, ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. מפא"י אכן ניצחה בבחירות עם 30.6% מהקולות, ומאיר ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק התחבורה הציבורית בשבת בחיפה. את ההתנגדות חיזק רב קהילת צ'רנוביץ בעיר, הרב שמואל מאיר הולנדר, ששלח ללבנון מכתב בו פירט את הסיבות הדתיות כנגד בחירת אישה לתפקיד. בסיבוב ההצבעה הראשון במועצת העיר קיבלה מאיר 13 קולות, לעומת שמונה ללבנון וחמישה לנציג תנועת החרות משה איכילוב, אלא שהחוק דרש אז רוב מוחלט, כלומר 16 קולות, שהושג רק בסיבוב ההצבעה הרביעי, בו נבחר לבנון עם 16 קולות הציונים הכללים, חרות והדתיים כנגד 14 קולות מפלגות השמאל. מאיר הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל". ממוזער|שרת החוץ גולדה מאיר בעת ביקור אצל נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי בבית הלבן, 27 בדצמבר 1962 כחברת ממשלה תמכה מאירסון בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאיר להחליף אותו במשרד החוץ. היא נענתה להצעה, במחיר עוינות מצד שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו, על אף שהכחישה זאת. לאחר כניסתה לתפקיד עברה לגור בדירת שרד, מה שהקשה עליה להסתגל למעמדה החדש. כשנכנסה לתפקידה עברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", בהוראתו של בן-גוריון. מזכיר ההסתדרות מרדכי נמיר מונה במקומה לשר העבודה. היא תמכה במדיניותו התוקפנית של בן-גוריון כלפי שכנותיה של מדינת ישראל וכן המשיכה לתמוך בביצוע פעולות תגמול רחבות יותר כנגד ירדן, בניגוד לקודמה בתפקיד, שרת, שהתנגד לפעולות אלה. לאחר הלאמת תעלת סואץ ב-24 ביולי 1956 וסגירתה לאוניות ישראליות, טענה כי מצרים ביצעה הפרה של החוק הבין-לאומי ועל כן יש לישראל עילה למלחמה נגדה. בשלהי ספטמבר עמדה בראש משלחת לפריז שנועדה לקדם שיתוף פעולה צבאי ואסטרטגי עם צרפת. לאחר ששבה לארץ טענה כי הסיכויים שצרפת תחבור לישראל במלחמה נגד מצרים הם מופרזים מדי, אולם לבסוף הסכימה צרפת לכך. כעבור זמן קצר הגיעו שמועות לפיהן גם בריטניה תצטרף לכך, וב-16 באוקטובר סוכם הדבר על ידי ראשי שלושת המדינות. היא הייתה חברה בקבינט המלחמתי שהחליט על יציאתו של בן-גוריון לפגישה בפריז, בה סוכמו פרטי המבצע, על גיוס מילואים ועל היציאה למבצע. המבצע החל ב-29 באוקטובר. כבר במהלכו טענה כי הושגו מטרותיו, אולם יממה לאחר סיומו יצאה עם שמעון פרס לפריז כדי להיפגש עם שר החוץ הצרפתי כריסטיאן פינו וראש ממשלת צרפת מוריס בורז'ס-מונורי. בפגישה המליצו הצרפתים לסגת מהשטחים שנכבשו במהלך המבצע, ואכן כך היה. שגריר ישראל בצרפת יעקב צור אמר כי מאיר יצאה "מיואשת" מהפגישות. לאחר סיום המבצע קיבל האו"ם החלטה לפיה חייב צה"ל לסגת מהשטחים. מאיר לא ייחסה לכך חשיבות רבה משום שההחלטה לא כללה הטלת סנקציות על ישראל, שהיו יכולות להיגרם בעקבות קבלת החלטה נגד ישראל במועצת הביטחון. אף על פי כן היא זכתה לאהדה בקרב הציבור בארצות הברית. ב-5 בדצמבר נאמה בעצרת הכללית של האו"ם וזכתה לסיקור חיובי רב בעיתונים בארצות הברית. אולם בדיעבד הבינה כי הם הצטרפו לדרישה הסובייטית לסגת מהשטחים. לבסוף שוכנעה ההנהגה הישראלית כי יש לסגת מהשטחים בתנאי שהאו"ם ישלוט ברצועת עזה. בן-גוריון ביקש ממנה להודיע על הסכמתה של ישראל בעצרת האו"ם, על אף שלא הייתה שלמה עם כך. ב-1 במרץ מסרה את ההודעה באו"ם וכעבור שבוע הושלמה הנסיגה. ביולי 1957 נסעה לפריז כדי לברר אם יש אפשרות לישראל לרכוש צוללות מגרמניה. על אף שדיווחה לבן-גוריון כי הדבר לא אפשרי כרגע, ניהל שמעון פרס מגעים סודיים עם הגרמנים שהובילו לחתימה על עסקה, ללא ידיעתה. הדבר נחשף רק בסוף השנה, גרם להתפטרותו של בן-גוריון ולהקמת ממשלה חדשה. מאיר התנגדה לזכות השיבה עקב תוקפנות הערבים במלחמת העצמאות. היא הבדילה בין יהודים-ערבים לפלסטינים וקבעה כי שניהם לא יוחזרו לבתיהם. אולם כאשר הפציר בה ראש ממשלת איטליה לקלוט פליטים מארצות ערב כדי לקדם את השלום, אמרה כי ישראל מוכנה לסייע בשיקומם בארצות מוצאם אך רק "אם תתקבל עזרה כספית בין-לאומית" או שרק כמה אלפים מהם ייקלטו. היא ראתה בברית המועצות בהנהגת חרושצ'וב כמדינה עוינת הרוצה לסייע למדינות ערב, העוינות גם הן, למרות נטייתן לשלום. אולם מאחר רצונה של ישראל להעלות אליה את יהודי ברית המועצות, השתדלה שלא להקצין את היחסים הדיפלומטיים איתן. ב-29 באוקטובר 1957, בדיוק שנה לאחר פרוץ מלחמת סיני, הושלך רימון יד בכנסת. מאיר נפצעה יחד עם בן-גוריון ועוד מספר שרים. עובדת היותה פצועה לא הפתיעה רבים, משום שלא הייתה בקו הבריאות. ב-31 בדצמבר 1957 התפטר בן-גוריון על רקע הדלפות מישיבות הממשלה והפרות של המשמעת הקואליציונית. הממשלה השמינית, שכוננה שבעה ימים מאוחר יותר, התבססה על הרכב קואליציוני זהה ומאיר המשיכה בכהונתה כשרת החוץ, על אף שאיימה לא להצטרף לממשלה על רקע צירופם לממשלה של פרס, אבא אבן ומשה דיין (שהשתייכו לקבוצת "הצעירים" במפא"י), אולם חזרה בה מאוחר יותר לאחר לחצו של בן-גוריון. הוא לא מינה את אבן לשר בלי תיק האחראי על ענייני חוץ כפי שהובטח לו, לבקשת מאיר, ובכך הסכימה להישאר בתפקידה. לאחר הבחירות לכנסת הרביעית שוב איימה להתפטר, לאחר שבן-גוריון לא קיבל את מסקנות "ועדת השבעה" בעניין העסק הביש. בן-גוריון חש כי היא באמת מתכוונת לכך והציע לה לכהן כיושבת ראש הכנסת, אולם היא חזרה בה. עם לכידת אדולף אייכמן במאי 1960 וזעמה של ארגנטינה על ישראל, טענה מאיר שייתכן וישראל אכן עברה על החוק הארגנטינאי, אך הדבר לא משתווה לפשעיו של אייכמן. ב-23 ביוני גינתה מועצת הביטחון את ישראל, אך לא הטילה עליה סנקציות, והסכסוך עם ארגנטינה הסתיים בהתנצלותה של מאיר. מאיר פעלה למען רכישת נשק אמריקאי לאחר שארצות הברית הפסיקה את הסיוע הכלכלי לישראל לאחר מבצע קדש. לאחר בחירתו של ג'ון קנדי לנשיאות ארצות הברית הוא הסכים לספק לישראל טילי MIM-23 הוק, לאחר שמזכיר המדינה כריסטיאן הרטר אמר למאיר כי ניתן יהיה לעשות זאת, אך דבריו מומשו חלקית. היא ועוד מספר בכירים בצה"ל העדיפו נשק אמריקאי על פני צרפתי. לעומת זאת, התנגדו לכך שמעון פרס, שקודם לסגן שר הביטחון, ועוד כמה בכירים אחרים בצה"ל. הקמת הכור בדימונה הייתה סיבה להעמקת תלותה המדינית של ישראל בצרפת, משום שהיא סייעה בהקמתו. שלושה הסכמים הקשורים לתחום הגרעין נחתמו בין ישראל לצרפת באותה התקופה. גם הפעם העדיפה מאיר את האמריקאים ולא את הצרפתים. על אף ששמעון פרס היה גורם מרכזי בעניין, היא הסכימה איתו בסוגיה ספציפית זו, ולכן כשנתבקשה לנסוע לצרפת כדי לחתום על הסכם בספטמבר 1957, שכלל הסכמה על שיתוף פעולה גרעיני בין ישראל לצרפת, עשתה זאת ללא לבטים. שליחותה נכשלה וכעבור שנתיים הודיעה צרפת כי היא חוזרת בה מההסכמות עם ישראל בנושא הגרעין. אולם ב-29 בדצמבר 1960 נחתם הסכם לפיו תתמשך ההתפתחות הגרעינית של ישראל. אך למרות הכל עדיין חשבה שהתלות המדינית של ישראל צריכה להיות בידי ארצות הברית. בן-גוריון, פרס והממונה על שירותי הביטחון איסר הראל התנגדו לכך בתוקף. לאחר זמן לא רב דרש נשיא ארצות הברית קנדי ששני משקיפים ממדינתו ייבחנו את הכור. מאיר הפעילה לחץ על בן-גוריון שיאפשר זאת, על אף התנגדותו הצפויה של פרס, ולבסוף אישר זאת. המשקיפים שביקרו בכור ראו כי אין בו פעילות ועל כן לא ניתן לקבוע שישראל מתכננת לפתח נשק גרעיני. בפגישתו עם בן-גוריון במאי 1961 אמר קנדי כי הדבר מרצה אותו. מאיר עשתה מאמץ גדול להבקיע את חומת המצור המדיני באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר על ידי טיפוח יחסי אפריקה–ישראל. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית, ומומחים ישראלים רבים יצאו לסייע בכלכלה במדינות באפריקה. בדיעבד, התבררה ההשקעה הגדולה באפריקה כתמימה, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי הרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים". היא גם פעלה לשיפור היחסים עם איראן, עם טורקיה ועם אתיופיה, ודיון שנערך בביתה ב-21 ביולי 1958 נחשב לאבן דרך מהותית בכינון "ברית הפריפריה". ב-1960, בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש, יצא בן-גוריון בחריפות כנגד פנחס לבון וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת הריגול והחבלה במצרים, שגולדה ויתר השרים הבכירים כלל לא ידעו עליה. קודם לכן טענה שלבון הוא האחראי לפעולה ושעליו להתפטר. אולם כעת, משוועדת שרים זיכתה את לבון, התנגדה להדחתו. בן-גוריון התפטר וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם נגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. בישיבת מזכירות מפא"י אמרה כי "גם האדם הנערך ביותר עלול לשגות" וגרמה לזעזוע רב בקרב חברי המזכירות. ב-1 בפברואר 1961 התכנסו ראשי מפא"י בבית מלון בהרצליה, יממה לאחר שבן-גוריון הגיש מכתב התפטרות. בן-גוריון טען כי מאיר וזלמן ארן "הורסים את מפא"י". בתגובה פרצה מאיר בבכי. הדבר היווה נקודת שפל ביחסים בין השניים. באוגוסט 1961 התפזרה הכנסת הרביעית והבחירות לכנסת החמישית הוקדמו. מאיר חששה מכך היות שידעה שלאחר הבחירות יהיה לבן-גוריון רוב בממשלה והוא יקים ועדת חקירה משפטית בעניין "הפרשה", כפי שרצה. מאיר האשימה את ממשלת גרמניה המערבית באחריות לפעילות המדענים הגרמנים במצרים, וב-20 במרץ 1963 נתקבלה בממשלה ובכנסת החלטה שהציעה הדורשת מגרמניה להפסיק את פעילות המדענים. בן-גוריון תקף אותה על כך והדבר יצר משבר שהוביל להתפטרותו של הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל ארבעה ימים לאחר מכן. כעבור כחודש, ב-19 באפריל אושפזה במשך שלושה שבועות. בעיתונות נטען כי הסיבה לכך היא המצב הפוליטי המתוח בארץ, אולם הרופאים קבעו שהסיבה היא אורח חייה הלא מסודר. ב-15 ביוני ביקשה מבן-גוריון לצנזר ידיעה שהגיעה מסוכנות הידיעות הגרמנית, שלא הייתה קשורה למדענים במצרים. בן-גוריון סירב וטען שעיקר הידיעה הוא חיובי. היא פנתה לאשכול ולמנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק שיתערבו בעניין ואיימה להתפטר אם דעתו של בן-גוריון לא תשתנה. למחרת הודיע בן-גוריון על התפטרותו מראשות הממשלה וממשרד הביטחון. הוא טען שמאיר רצתה בחיסולו הפוליטי ושפרשת המדענים במצרים היא אחת מהסיבות להתפטרותו, אולם כעבור כשש שנים הסביר למאיר שהסיבה האמיתית הייתה רצונו לפנות לכתיבת ההיסטוריה של מדינת ישראל. ב-10 במרץ 1965 נחתם מזכר הבנות בין ישראל לארצות הברית, שבמסגרתו הבטיחה האחרונה את "דאגתה לשמירה על ביטחון ישראל" בעוד ש"ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור המזרח התיכון". מאיר ואשכול היו מרוצים ממזכר הבנות זה היות שהוא עיגן רשמית את "האוריינטציה החדשה ביחסי החוץ של ישראל". כלומר, ישראל המשיכה לשמור על עמימותה הגרעינית וארצות הברית המשיכה לספק לה נשק. במכתב ששלח בן-גוריון למאיר הביע התנגדות למזכר ההבנות שחתם אשכול עם ארצות הברית ושהוא מזיק לביטחון ישראל. ייתכן שבן-גוריון התכוון בדבריו למדיניות העמימות הגרעינית שנקבעה במזכר. לאחר הקמת רפ"י ביולי אותה שנה העריך בן-גוריון שהמזכר יעכב את פיתוח הפצצה, היות שנקבע בו כי לפקחים אמריקאים תינתן כניסה אליו. מאחר שהצנזורה הורתה לא לפרט על פרטי המזכר, הופצו מספר שמועות בנושא שפגעו קשות באשכול ומאיר, אך גם בהנהגת המדינה. קודם לכן, ב-1964 נעתר קנצלר גרמניה המערבית לודוויג ארהארד לספק נשק כבד לישראל, לבקשת ארצות הברית, על אף החשש הכבד שהיה שהדבר ייחשף וארצות ערב יכירו בגרמניה המזרחית. הדבר נתגלה בראשית 1965, ארהארד הפסיק את אספקת הטנקים לישראל אך הסכים לפצותה על כך. מאיר סירבה לכך, בתמיכת אשכול. אולם לאחר ביקורו של מנהיג גרמניה המזרחית ולטר אולבריכט במצרים, הודיע ארהארד על ניתוק היחסים עם מצרים וכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ב-14 במרץ 1965 החליטה ממשלת ישראל על כינון היחסים. בוועידת מפא"י העשירית, שהתנהלה ב-17 בפברואר 1965 ובמסגרתה התקבלה ההחלטה על הקמת המערך, דרשו שוב בן-גוריון וחבריו להקים ועדת חקירה משפטית לעסק הביש. מאיר התנגדה לכך כצפוי ואיימה להתפטר אם הנושא יידון שוב בוועידה. אך לבסוף היא חזרה בה והנושא נידון במהלך הוועידה. באותה הוועידה נשאה נאום ביקורתי חריף נגד בן-גוריון, לאחר שאשכול ומשה שרת מתחו ביקורת גם הם על בן-גוריון בנאומיהם. בנאומה אמרה מאיר לבן-גוריון: "דבריך אינם תואמים את האמת [...] למה לא אמרת לנו [כאשר התפטרת] שאתה עתיד לדרוש חקירת הפרשה? [...] אני חושבת שלו ידעתי מה צפוי לנו, לא היינו הולכים לממשלה אחרי התפטרותך". הוועידה כונתה "ליל הסכינים הארוכות". לפי יוסי גולדשטיין הפכה מאיר לאחר "ליל הסכינים הארוכות" למתנגדת הפוליטית הגדולה ביותר של בן-גוריון. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-1966, התנהגות שהעליבה אותו קשות. רק בשנותיו האחרונות של בן-גוריון התרחש מעין פיוס בין השניים. ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. קודם לכן נתגלה שחלתה בלימפומה, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים לאחר מכן. את הטיפולים הכימותרפיים קיבלה בחשאי. אבן, שניסה להפגין התנתקות ממאיר, אמר כי הוא ממלא את תפקידו בצורה טובה יותר מקודמתו, והתגאה בכך שפיטר כמה בעלי תפקידים במשרדו שהיו מקורבים אליה. מאיר זעמה על כך אך לא ייחסה לכך חשיבות רבה. מזכ"לית מפא"י לאחר הבחירות לכנסת השישית הודיע ראובן ברקת על פרישתו מתפקיד מזכ"ל מפא"י וכי הוא יסיים את תפקידו ב-20 בינואר 1966. מלכתחילה רצו להחליפו במאיר, אולם היא סירבה בתחילה, אך לאחר שכנועים רבים הסכימה. ב-3 בפברואר נבחרה לתפקיד פה אחד. היא נכנסה לתפקיד בתקופה שבה נעשה מאמץ לאחדה עם רפ"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון, מאמץ שהתגשם ב-1968 עם הקמת מפלגת העבודה. בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים נתבקשה לצאת לארצות הברית ולאירופה, על מנת לקבל ערבויות לחידוש חופש השיט בים האדום. בפועל היה זה תפקידו של שר החוץ אבן, אולם אשכול חשש כי שליחותו תתקבל בחוסר אמון בקרב הישראלים, בשל מתינותו המדינית. משגילה על כך איים להתפטר אם מאיר תצא לשליחות זו, ואשכול נאלץ לחזור בו. מאיר התנגדה בתוקף להקמת ממשלת אחדות לאומית, אך בה בעת להדחתו של אשכול מתפקיד שר הביטחון, שכן היה ברור שרק מינויו של משה דיין מרפ"י לתפקיד ימנע זאת. ב-29 במאי 1967 ניהלה משא ומתן עם נציגי גח"ל בראשות מנחם בגין. הם הגיעו להסכמה פרט למינוי דיין, שהיה הכרחי כדי שתצטרף לממשלה. כעבור יממה אושר המינוי בוועידת מפא"י, בניגוד לדעתה שלה ושל אחרים, והוקמה ממשלת אחדות לאומית עם גח"ל ורפ"י. ב-21 בינואר 1968, לאחר הקמת המפלגה המאוחדת, המשיכה בכהונתה כמזכ"לית, אך בראשית יולי אותה שנה הודיעה על פרישתה מהתפקיד, וההתפטרות נכנסה לתוקפה ב-1 באוגוסט. אולם מאיר עתידה הייתה לחזור במהרה ובאופן מפתיע למרכז הבימה הפוליטית. כראש ממשלה עם מותו של לוי אשכול בפברואר 1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שהסיכוי שלו לזכות בתפקיד היה טוב יותר, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר, שהסקרים שיקפו לה אפס אחוזי פופולריות בקרב הציבור טרם נבחרה, נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים, 45 נמנעים וללא מתנגדים לראשות הממשלה מטעמה. אנשי רפ"י בהובלת פרס היו היחידים במערך שהביעו התנגדות למינויה, אך הם היו מיעוט. מאיר החלה את כהונתה בתפקיד ראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, והייתה ראש ממשלה במשך חמש שנים. ממשלת ישראל ה-14 שהקימה הייתה בהרכב זהה לממשלת אשכול. מאיר הייתה האישה הראשונה והיחידה בישראל שמילאה תפקיד זה, והשלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה. למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה. רק החרדים הביעו במפורש התנגדותם למינויה על רקע מגדרי. יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל, אמר בכנסת: "רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים". בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך (השני) ב-56 מנדטים, ההישג הטוב ביותר של רשימה כלשהי בבחירות בישראל. מצד שני, המפלגות שהרכיבו את המערך מנו 63 מנדטים בכנסת הקודמת (אם כי בן-גוריון לא הצטרף למערך, והתמודד ברשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מנדטים). גולדה מאיר בחרה להרכיב את ממשלת ישראל ה-15 כהמשך של ממשלת הליכוד הלאומי הקיימת מאז יוני 1967, וצירפה לממשלתה את גח"ל וראשה מנחם בגין כשר בלי תיק. ב-11 בדצמבר הודיעה לנשיא זלמן שז"ר כי עלה בידה להקים ממשלה, וב-15 בדצמבר היא החלה את כהונתה. בתקופתה החלה העלייה מברית המועצות לצבור תאוצה. היא הייתה תומכת נלהבת של העלייה ואמרה למספר עיתונאים שניתן יהיה לקלוט אף מיליוני עולים. היא גם דאגה להפיץ את דבר מבצע חתונה ושפיטת מבצעיו לגזר דין מוות (גזר דין שבהמשך הומתק). הדבר עורר סערה בין-לאומית. הלחץ הבין-לאומי על הקרמלין הביא להמתקת גזרי הדין ופתח את מסך הברזל לכ-300,000 אזרחי ברית המועצות בשנות ה-70, מתוכם 245,951 יהודים, אשר מביניהם עלו לישראל 163,000 יהודים. זאת לעומת שנות ה-60, שבהן רק כ-3,000 יהודים קיבלו אישורי יציאה. בזירה החברתית היו שטענו שכהונתה של גולדה מאיר התאפיינה בשמרנות ובחוסר שימת לב לשכבות המצוקה. בעקבות פגישתה עם אנשי תנועת הפנתרים השחורים מיוחסת לה האמירה: "הם אינם בחורים נחמדים" (13 באפריל 1971). מאיר טענה כי דבריה הוצאו מהקשרם, וכי התייחסה להתפרעויות מצד חלק מפעילי התנועה שהשליכו בקבוקי תבערה על שוטרים. בפועל, הפגישה הסתיימה בטוב משני הצדדים ואחד ממשתתפיה אף אמר לה: "גברת גולדה היקרה, את אמא של כולנו". היא עצמה העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה. בעקבות המחאה הקימה ממשלתה של מאיר ב-1970 ועדה לילדים ונוער במצוקה והשתתפה בכל ישיבותיה. אולם לא אחת נטען כי כישלונותיה של מאיר היו בעיקר בתחום הפנים בשל העובדה שהעניקה משקל נגד למדיניות החוץ. בהקשר הפלסטיני זכורות, בין היתר, אמירותיה "כשאני עליתי ארצה, לא היה דבר כזה עם פלסטיני" ו"לעולם לא אסלח לערבים על שלימדו אותנו להרוג את בניהם". מדיניותה בנושא ההתנחלויות בשונה מקודמה לוי אשכול, גולדה התנגדה לנסיגה מחבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, ואף תמכה בהתיישבות יהודית בהם כבר ב-1967. בריאיון עיתונאי אמרה כי: "כל השולחן (הכוונה לחברי ממשלתה), כולל מפ"ם, אומר: רמת הגולן זה טאבו. עזה נשארת בידינו לפי רוב מכריע, וגם שארם־א־שייך. ישנם דברים, שבהם לא נחוצה החלטה. ההחלטה היסודית היא, שגבול שנת 1967 אינו קיים עוד. הוא מת". ממשלתה פעלה במתווה תוכנית אלון ומסמך גלילי להתיישבות יהודית בבקעת הירדן, שלתפיסתה, היא והרכסים בעורפה יהיו גבול השלום המזרחי של מדינת ישראל, ברמת הגולן ובפתחת רפיח. בדיוני ממשלתה אודות התיישבות יהודית בחבל עזה הייתה תמימות דעים כי "הפרחת האזור תאפשר לשנות את השיח עם הערבים שיתפקחו מהאשליה שאנו עתידים לצאת משם, וכך יהיו פחות פיגועים". בתקופתה קמו חבל ימית והעיר ימית, היאחזות הנח"ל כפר דרום בחבל עזה, והתאפשרה התנחלות של יהודים באזור חברון ובקריית ארבע. מלחמת ההתשה והניסיונות לשלום בין ישראל למצרים ממוזער|גולדה מאיר בוועידה העשירית של ההסתדרות, 1966 שמאל|ממוזער|250px|ראש הממשלה גולדה מאיר בביקור בקריית גת, בסביבות 1970, לצידו של ראש העירייה, אריה מאיר בראשית כהונתה כראש הממשלה התחבטה בשאלה האם יש להרחיב את מלחמת ההתשה, שפרצה כמה ימים לאחר מלחמת ששת הימים, לעומק שטח מצרים. זאת עקב איומה של ברית המועצות, שאם ישראל תפלוש לעבר השני של תעלת סואץ היא תיתקל ביועצים סובייטים שפעלו עבור צבא מצרים. שגריר ישראל בארצות הברית יצחק רבין טען כי יש להתייצב נגד האיום. אך למרות זאת היא חששה מהאיום ולא קיבלה את עצותיו של רבין, בתמיכת שר הביטחון דיין. במקביל ניסו דוברי הממשל האמריקאי לשכנע את ישראל לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, מחשש שנמצא נשק גרעיני בידי צה"ל. מאיר סירבה לכך בתוקף. חודשיים לפני כניסתה לתפקיד הושבע ריצ'רד ניקסון לנשיא ארצות הברית. מאיר חשבה שינקוט קו פרו-ישראלי לעומת קודמו, אולם ניקסון הציע הסכם שלום שמאיר חשבה שיזיק לישראל היות שכלל נסיגה לגבולות הקו הירוק. ב-26 בספטמבר 1969 יצאה לארצות הברית ונפגשה עם ניקסון ואנשי ממשל אמריקאים בכירים. במפגש, שהיה אמור להתקיים קודם לכן ונדחה בסמוך ליום הבחירות לכנסת השישית, הנושאים החשובים לדיון היו הסכמים עם מדינות ערב וכן רשימה של ציוד צבאי שהוגשה לנשיא ונענתה. הביקור נמשך 10 ימים. בתקופת כהונתה כראש הממשלה נעשו ניסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים. מזכיר המדינה של ארצות הברית ויליאם רוג'רס ערך מסעות דילוגים בניסיון לגבש פשרה בקוורטט בינלאומי: אמריקני, בריטי, צרפתי ורוסי. לדעת מאיר, הוא התייחס בתמימות רבה מדי להצהרות הערבים על רצונם בשלום: "כמו ג'נטלמנים רבים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו". למרות המאמצים הדיפלומטיים, יחסי ישראל–מצרים נותרו עוינים, והשתפרו רק לאחר מלחמת יום הכיפורים וסיום כהונתה. ב-9 בדצמבר 1969 פרסם רוג'רס את תוכניתו, שהתבססה על הסכמה אליה הגיעו נציגים אמריקנים וסובייטים בשיחות ביניהם. התוכנית, שהתייחסה במיוחד לסכסוך שבין ישראל ומצרים כללה את נסיגתה של ישראל מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, וזאת במסגרת משא ומתן על הסדרי שלום, שיושג בתיווכו של שליח האו"ם גונאר יארינג, ועל בסיס האמור בהחלטה 242 של מועצת הביטחון. על פי התוכנית יובטח חופש השיט בתעלת סואץ, על מעמדן של שארם א שייח ורצועת עזה יקיימו הצדדים משא ומתן, וירושלים תימסר לניהול נציגי שלוש הדתות הגדולות. מאיר דחתה את התוכנית מכל וכל. בריאיון לעיתון הניו יורק טיימס קבעה כי "אם נקבל את תוכנית ארצות הברית תהיה זו התאבדות ובגידה בעמנו", והאשימה כי רוג'רס מנסה לשבות את לב הערבים על חשבון התמיכה בישראל. לטענת הגורמים הישראלים, לא ניתן לקבל תוכנית שלא כללה בסופה חתימה על הסכמי שלום פורמליים, וכן פגיעה במעמד ישראל בירושלים. בהמשך קיבלה הכנסת החלטה ברוב סוחף את כל הצעות השלום שהציעה ארצות הברית. גם מצרים דחתה את התוכנית משום שדרשה נסיגה של ישראל מכלל השטחים שכבשה. ב-7 בינואר 1970 החלו "מבצעי פריחה", שבמסגרתם הופצצו מטרות איכות בעומק מצרים. מאיר דחתה כל אפשרות להפסקת אש, ובתגובה להמשך ההפצצות הודיע ניקסון על הקפאת אספקת מטוסים חדשים לישראל ב-2 במרץ. בסופו של דבר הסכימה מצרים להפסקת אש של שלושה חודשים ורבין הציע למאיר שגם ישראל תסכים לכך. אולם גם הפעם סירבה. רק לאחר שניקסון הבטיח לה הבטחות חסרות תקדים על מנת שתסכים להפסקת אש, הסכימה מאיר להגמיש את מדיניותה ולהסכים עקרונית לנסיגה של צה"ל מקווי הפסקת האש גם ללא הסכם שלום מלא כדי להשיג הפסקת אש במלחמת ההתשה; ב-31 ביולי הודיעה בכנסת על קבלת החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם שהייתה הבסיס להפסקת האש, למעט מספר הסתייגויות. דבר זה הביא לפרישת שרי גח"ל מהממשלה, ב-4 באוגוסט 1970, עם קבלת הפסקת האש. עם זאת, היא לא הסכימה להיעזר בתיווכו של נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, שחפץ לנסוע למצרים לשם פגישה עם נאצר. סירוב זה הוליד את "מכתב השמיניסטים", שכתבו: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא". לאחר שהמצרים והסובייטים החלו בקידום טילי קרקע אוויר לאזור תעלת סואץ, בניגוד להסכמה שהושגה על ידי רוג'רס לפיה יוקפא המצב הצבאי באזור התעלה, הקפיאה מדינת ישראל את השתתפותה בשיחות בהוראת מאיר. ניקסון ביקש להיפגש עמה על מנת שתסביר לו את מניעיה, וב-18 בספטמבר הגיעה לביקור בארצות הברית ונועדה עמו. ניקסון אמר לה שינסה לפעול להסגת הטילים. בתחילת 1971, הגיש שליחו של מזכיר האו"ם גונאר יארינג הצעה לתוכנית שלום בין ישראל ומצרים. שתי המדינות קיבלו עקרונית את התוכנית, אך עם הסתייגויות שהיו ביניהם הבדלים גדולים. המצרים דרשו מישראל להתחייב לנסיגה מלאה מסיני ומעזה ולהשגת פתרון צודק לפליטים הפלסטיני, ושרק לאחר מכן יפתח משא ומתן לשלום. הסכם שלום יושג רק לאחר התחייבות לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו ב-1967 לקווי יוני 1967. הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום. הדרישות המצריות היו אמורות להרע את מצב ישראל אפילו יחסית למצב שהיה לפני יוני 1967, למשל שחיילים סובייטים ישתתפו בכוח האו"ם, ושהאזורים המפורזים יהיו בעומק שווה משני צידי הגבול. ב-1972 הועבר לה שדר, דרך נשיא רומניה ניקולאה צ'אושסקו, לפיו אנואר סאדאת יסכים להיפגש עִמה. גולדה הגיבה בחיוב, אולם בהמשך לא נתקבלה תשובה מסאדאת. בעת ביקורה ברומניה, במאי 1972, הגיעה לבוקרשט מבירות קבוצה של פלסטינים מצוידים בדרכונים מצריים, כדי להתנקש בה בעת שהלכה ברגל לבית הכנסת. שירותי הביטחון הרומנים עצרו את המתנקשים לפני שהספיקו לבצע את זממם. מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר הציע למצרים ולישראל תוכנית שלום ב-1973, כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שלפיה ישראל תכיר בריבונות מצרית על כל סיני, כאשר תהיה נוכחות ביטחונית ישראלית במספר נקודות בסיני. גולדה הסכימה לתוכנית בעוד שסאדאת לא השיב ולאחר מספר חודשים פתח במלחמת יום הכיפורים. המלחמה בטרור שמאל|ממוזער|250px|סגן נשיא ארצות הברית יוברט האמפרי והסנטור ויליאם בנטון עם ראש הממשלה גולדה מאיר, ירושלים, 1970 בתקופת כהונתה של מאיר כראש הממשלה, התגברו פעולות הטרור הפלסטיני של אש"ף, בישראל ומחוצה לה. בין היתר, ב-22 במאי 1970 אירעה ההתקפה על אוטובוס ילדי אביבים; ב-9 במאי 1972 שחרר צה"ל את נוסעי המטוס של חברת "סבנה", שנחטף בידי מחבלים והונחת בלוד; ומספר ימים לאחר מכן ב-30 במאי בוצע הטבח בנמל התעופה לוד על ידי אנשי "הצבא האדום היפני"; ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בידי ארגון "ספטמבר השחור". בעקבות טבח זה הורתה הממשלה בראשותה ל"מוסד" לחסל את כל ראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים, בישראל ומחוצה לה, שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. באישורה ביצע "המוסד" מבצע חיסולים נרחב ברחבי אירופה, ובנוסף סיירת מטכ"ל התנקשה בבכירי אש"ף בביירות במבצע "אביב נעורים" באפריל 1973. כתגובה, בוצע ניסיון התנקשות במאיר בעת שביקרה בארצות הברית. לפי צבי זמיר מטרת המבצע הייתה פגיעה ביכולת המחבלים. לחיסולים לא היה קשר לשאלה האם המחבל היה קשור לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. פרשת שנאו, בה נחטפו בני ערובה בידי מחבלים פלסטינים באוסטריה בסוף ספטמבר 1973, הובילה את הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי להיכנע לדרישות הטרוריסטים ולהורות על סגירת מחנה המעבר בשנאו. מאיר הגיעה לפגישה עִמו ולא הצליחה לשנות את דעתו. הוא הצהיר בה: "גולדה ואני שייכים לשני עולמות שונים, והיא שייכת לעולם המלחמה". גולדה מצידה הגיבה לאחר הפגישה במילים "אפילו כוס מים הוא לא הציע לי".שמאל|ממוזער|250px|ראש הממשלה גולדה מאיר עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ורעייתו פט, 1973באמצע שנת 1973 הייתה דעת הקהל אוהדת מאוד את גולדה מאיר. מלחמת יום הכיפורים בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת. כבר באוקטובר 1972 דווח לה מאגף המודיעין שהמועצה העליונה של הכוחות המזוינים של מצרים בראשות סאדאת החליט על יציאה למלחמה. ב-1 בדצמבר אותה שנה נערך דיון ב"מטבח" ובו טענו שר הביטחון דיין, ראש אמ"ן זעירא ואף ראש המוסד צבי זמיר כי הסיכוי שתפרוץ מלחמה אינו גדול. אולם מאפריל 1973 החלו להתקבל ידיעות על ידי המוסד הטוענות כי מצרים וסוריה מתכננות מלחמה נגד ישראל. בעקבות דיון מאוחר יותר ב"מטבח" הוחלט על העלאת רמת הכוננות של צה"ל והעסקת יחידות מילואים באימונים ברמה גדולה מהרגיל. אולם כעבור שבועות אחדים התברר כי זעירא צדק: שום מלחמה לא החלה וכל המגויסים שוחררו. באוגוסט 1973, כ-10 ימים לאחר ישיבת המועצה העליונה של הכוחות המזוינים של מצרים וסוריה, הודיע אשרף מרואן, חתנו של נאצר שעבד כסוכן של המוסד, כי המלחמה עליה הוחלט בישיבה קודמת של המועצה נדחתה לקיץ אך סאדאת מכוון למלחמה. המלך חוסיין נפגש עם מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קדר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה. כמה ימים לאחר הפגישה יצאה לשטרסבורג כדי להשתתף בישיבת מועצת המפלגות הסוציאליסטיות, לאחר שהתייעצה על כך עם דיין. בעת ביקורה התקיימה הפגישה עם קרייסקי, אשר כאמור, לא הצליחה לשנות את דעתו. במהלך שהותה בשטרסבורג טלפן אליה ישראל גלילי וביקש ממנה, לאחר התייעצות עם דיין, להקדים את שובה לישראל בשל ההסלמה בצפון. ב-2 באוקטובר דיווח לה דיין כי צבאות מצרים וסוריה מתחילים ב"תנועות מדאיגות". אולם זעירא נותר בשלו. מייד לאחר דיון ב"מטבח", שממנו יצאה רגועה לאור דבריו של אריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר כי מלחמה איננה סבירה, נפגשה עם זמיר, שלא השתתף בדיון, שסבר בפניה כי תפרוץ מלחמה. אולם דיין אמר לה כי הוא מקבל את עמדת אגף המודיעין. ב-4 באוקטובר התבצעה גיחת צילום מעל מצרים וסוריה, שתמכה בעמדת זמיר כי מלחמה בפתח. זעירא המשיך לדבוק בדעתו אך לא הפעיל את ה"אמצעים המיוחדים", שבמקרה חירום נועדו להבין את הנעשה במצרים. דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר שאלו אותו אם הפעיל את אותם אמצעים, והוא השיב בחיוב. גם בערב יום כיפור נמנעה מאיר מגיוס מילואים, בהתבסס על דעתם של משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא, והרמטכ"ל לשעבר – השר חיים בר-לב, החלטה שהיא הגדירה כטעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה". לפי דעה אחרת, בישיבת ממשלה מצומצמת שהתקיימה ביום שישי, ערב יום כיפור 5 באוקטובר 1973, גולדה החליטה לא לגייס מילואים לפי המלצת שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר שהעריך סבירות לא גבוהה למלחמה, וראש אמ"ן אלי זעירא ששלל אפשרות של מלחמה והרשים את השרים בביטחון שבו דיבר. עם זאת גולדה הוסמכה לגייס מילואים במהלך יום הכיפורים, אם יהיה בכך צורך. ביום הכיפורים עצמו, בשעה 03:40 לפנות בוקר, דווחה, יחד עם שר הביטחון והרמטכ"ל, כי "הערב יפתחו [המצרים והסורים] באש". מאיר, שהורגעה פעם אחר פעם כי הסבירות שתפרוץ מלחמה נמוכה אך עדיין לא הייתה בטוחה בכך, לא התרשמה מההודעה. שעות לפני פרוץ המלחמה, החליטה מאיר לגייס בין 100–120 אלף חיילי מילואים, לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה וקיבל אישור על כך מגולדה. סמוך לשעה שתיים בצהריים, בשעה 13:55, פרצה המלחמה. בעדותה בפני ועדת אגרנט, לאחר המלחמה, אמרה מאיר: "אני חושבת שהכותרת של האסון שקרה לנו בערב יום הכיפורים זה טעויות. כל אחד בשטח שלו טעה קצת", אמרה מאיר לוועדה. "אני לא חושבת שיש אדם אחד שיכול לקום ולהגיד אני לא טעיתי. אם הוא טעה מתוך מידע, זאת אומרת העריך את המידע לא נכון, או שטעה מתוך – לא העז, נאמר, מול מומחים להגיד דבר שמומחים לא אמרו", היא אומרת לחברי הוועדה. "אני לוקחת את עצמי לדוגמה, מה היה קורה לי? היו חושבים שהיא טיפשה. אבל מה היה קורה לי לו הייתי אומרת כמו שהרגשתי באותם הימים. זה לא טוב לי, אני לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל". יו"ר הוועדה אגרנט השיב לדבריה של מאיר ואמר: "זו בדיוק הנקודה", אך היא טענה: "אבל זה לא היה לי טוב. על מה אני מייסרת את עצמי, לא שהייתי יותר חכמה או שידעתי יותר טוב, אבל מדוע לא אמרתי רבותיי, אולי בכל זאת גיוס? נניח שלא היו מקבלים את זה. אינני יודעת אם היו מקבלים זאת או לא. יותר קל לי להעמיד את עצמי לדוגמה מאשר להעמיד אנשים אחרים דוגמה, אבל שפה אין איש כמעט שיכול להגיד זאת... לא היה איש שלא אמר דבר שאולי יכול היה להציל, לו דעתו נתקבלת. זאת היא אמת. נדמה לי שזו הערכה אובייקטיבית, שקל לי להגיד את זאת, מפני שאני משייכת את עצמי בתוך החבורה הזאת". אגרנט המשיך ואמר למאיר: "זה מפני שכל אלה אין להם מכשירי הערכה. יש רק אחד שמעריך, זה אמ"ן, שיש לו מכשיר הערכה, שכל הידיעות עומדות לרשותו. והוא צריך לעשות סלקציה של עובדות, לחשוב עליהן ולהעריך אותן". החלטתה הראשונה של מאיר לאחר פרוץ המלחמה הייתה הקמת קבינט מלחמה מצומצם שהורכב מלבדה ומדיין מישראל גלילי ומיגאל אלון. בשעה 22:00 קיימה ישיבת ממשלה בקריה על מנת שתוכל לקבל דיווח ראשוני על המתרחש בדרום ובצפון. ביומה השני של המלחמה שמעה הממשלה מפי שר הביטחון דיווח קודר על המצב בשתי החזיתות. תחזיותיו זעזעו את חברי הממשלה ואת העומדת בראשה, ובשיחות פרטיות מאיר אף אמרה כי אם התחזיות הללו תתממשנה, לא תראה עוד טעם בחייה. בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר היה נראה שמלאי התחמושת של צה"ל אוזל בקצב מסחרר, הציעה לטוס בעצמה לארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא ניקסון להקים "רכבת אווירית" לישראל, אולם לבסוף מבצע ניקל גראס יצא לדרך גם ללא נסיעה זאת. בקבינט המצומצם הוחלט, בין היתר, לקבל את עמדת הרמטכ"ל כי יש להמשיך באופן מיידי במתקפה לכיוון דמשק במטרה להביא להתמוטטות הצבא הסורי, ובכך לאלץ את סוריה לבקש הפסקת אש. בבוקר 11 באוקטובר חודשה המתקפה בסוריה, על אף התנגדותו של דיין. למרות שהסורים הסכימו להפסקת אש כבר בליל 13 באוקטובר, אולם היא לא נכנסה לתוקף אלא רק כעבור 10 ימים. לאחר כישלון המתקפה הוחלט שהסמכות להחליט בענייני המלחמה תופקד בידי הממשלה עצמה ולא בידי הקבינט המצומצם. למחרת, בליל 14 באוקטובר, החליטה הממשלה על צליחת תעלת סואץ, כדברי מאיר "במטרה לגרום להריסת עיקר כוחו של הצבא המצרי". יומיים אחר כך, ב-16 באוקטובר, הודיעה במליאת הכנסת כי חציית התעלה הושלמה. על אף שידעה שהודעה כזו עלולה להוות סיכון ביטחוני, החליטה לשלב זאת בנאומה לאחר התייעצות. בפגישה שערך קיסינג'ר עם שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו הוחלט על הפסקת אש, וכבר בליל 21 באוקטובר נודע על כך לממשל בישראל. למחרת כבר הועברה החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם, שפסקה על הפסקת אש. הדבר הכעיס את מאיר, במיוחד בשל העובדה שקיסינג'ר כלל לא שיתף אותה בעניין. למרות זאת קיבלה הממשלה החלטה המאשרת את החלטת מועצת הביטחון. אולם גם לאחר כניסתה של הפסקת האש לתוקף המשיכה ישראל בכיתור הארמיות המצריות, מה שהוביל לקביעת החלטה 339 של מועצת הביטחון של האו"ם, שבעקבותיה נכנסה הפסקת האש לתוקף באופן רשמי בבוקר 24 באוקטובר, אך האש הופסקה רשמית יומיים אחר כך, ב-26 באוקטובר. לאחר המלחמה חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו חודשיים לאחר המלחמה, והרכיבה את הממשלה ה-16 אך הביקורת הציבורית גברה. מאיר התאמצה למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית, או לפחות לדחות את הקמתה, וניסתה לתעל את הדרישות לבדיקה מבצעית של כשלים נקודתיים. מאמציה לא צלחו והיא נאלצה להסכים להקמת ועדת אגרנט. הוועדה פרסמה דו"ח ביניים ב-1 באפריל 1974. הוועדה ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות. יומיים לאחר פרסום הדו"ח התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר, תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני. בעקבות זאת גברה הביקורת הציבורית כלפי מאיר. העובדה שאיבדה גם את אמון מפלגתה הייתה כנראה הגורם המידי להגשת התפטרותה ב-11 באפריל 1974, חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השלישית. החשש שלא תוכל להחזיק מעמד, פיזית, הטריד אותה כבר חודשים רבים לפני פרוץ המלחמה. עתה, בגיל 76, הטריד אותה מצב בריאותה שבעתיים. המלחמה והביקורת הנוקבת שהוטחה בה בעקבותיה הייתה עוד סיבה להחלטה. בעקבות ההאשמות החמורות שהוטחו נגדה לאחר המלחמה, מצבה היה קשה מאוד עד כי ביקשה להתאבד. ב-3 ביוני 1974 החליף אותה יצחק רבין בראשות הממשלה. מאיר עוד הספיקה לחתום על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים (שלימים הוחלף בהסכם הביניים ולאחר מכן בהסכם השלום) ועם סוריה (ההסכם האחרון שנחתם עם מדינה זו). היא גם הספיקה למנות את מרדכי גור לרמטכ"ל במקומו של אלעזר שפרש ועוד מספר בכירים אחרים בצה"ל ולהנהיג את מדינת ישראל במהלך הפיגועים בקריית שמונה ובמעלות, והמשיכה להתנגד למשא ומתן עם המחבלים. לאחר פרישתה שמאל|ממוזער|250px|חלקת הקבר של גולדה מאיר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל לאחר פרישתה חילקה את זמנה במשך השבוע בין תל אביב, ובסופי שבוע בקיבוץ רביבים שבו חייתה בִּתה שרה, ושם גם ניתנה לה דירה. מאיר המשיכה להביע עמדות בענייני השעה וביקרה את הממשלה על הוויתורים המופלגים למצרים במסגרת הסכם השלום עם מצרים. ב-1976 חזרה לפעילות במפלגת העבודה והצטרפה ל"פורום העליון" במפלגה, שדן בבעיותיה העיקריות. המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה ותנועת "הפנתרים השחורים" התנגדו להצטרפותה של מאיר לפורום זה. בנובמבר 1977 נפגשה עם נשיא מצרים אנואר סאדאת במהלך ביקורו ההיסטורי בישראל, העניקה לו מתנה קטנה לרגל הולדת נכדתו, וסאדאת נתן לה מתנה אף הוא. סרטן הדם, שדגר בגופה במשך כל תקופת כהונתה בראשות הממשלה, גבר עליה לבסוף. בתחילת 1978 היא אושפזה פעמיים בבית החולים בילינסון. דבר אשפוזה פורסם לציבור, אך הסיבה האמיתית לאשפוזים הוסתרה. מאוגוסט 1978 היא אושפזה מספר פעמים בבית החולים הדסה עין כרם. הופעתה הציבורית האחרונה הייתה ב-18 בספטמבר 1978 בישיבת מפלגת העבודה שעסקה בשאלה כיצד על המפלגה להצביע בכנסת על הסכם השלום עם מצרים. היא נפטרה ביום שישי, 8 בדצמבר 1978, ח' בכסלו ה'תשל"ט, ונקברה לאחר ארבעה ימים ב-12 בדצמבר 1978 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. לאחר מותה פורסמה צוואתה. משפחתה וחייה הפרטיים ממוזער|ביתה של גולדה מאיר ברמת אביב למאיר ולבעלה, מוריס, נולדו שני ילדים בירושלים – מנחם (1924–2014) ושרה (1926–2010). מנחם היה צ'לן, למד בין השאר אצל פבלו קזאלס, וניהל את הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב מאמצע שנות ה-60 עד 1980. שרה סיימה לימודים תיכוניים בתל אביב, הצטרפה לקיבוץ רביבים ולימדה אנגלית ועברית. לימים נישאה לזכריה רחבי. כאשר עברה לתל אביב ב-1928, נאלצה לעיתים קרובות להשאיר את הילדים לטיפולם של אחרים, אורח חיים שגרם לה לסבל רב וכדבריה ל"תחושת אשם נצחית", ואילו בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, ובשנת 1943 נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו, ונותרו נשואים עד לפטירתו במאי 1951. מאירסון נפטר בגיל 57 בעת שביקר בביתה של מאיר, כאשר לא שהתה בביתה. הוא נטמן בבית העלמין נחלת יצחק. ב-1959 עברה לגור ברחוב הברון הירש 8 בתל אביב, שם התגוררה עד יום מותה. בספטמבר 1972 נטמנה ליד קברו של מוריס, אחותה של מאיר, שיינה קורנגולד (כמו גם ליד קבר בעלה שמאי קורנגולד). כבר בגיל עשרים ותשע, עם ההכרה שחיי הנישואין שלה אינם צולחים, ניהלה מאיר פרשיות יחסים עם כמה מן האנשים המקורבים אליה בהנהגת המפלגה. בתקופה מסוימת ניהלה חברות רומנטית עם דוד רמז, שהיה נשוי ובמקביל ניהל יחסים עם אישה נוספת. לימים התפרסמה חליפת מכתבי אהבה בין גולדה מאיר לרמז, אם כי באותה תקופה הם הסתירו את יחסי הקרבה ביניהם בקנאות ואף הגדירו אותם כידידות איתנה בלבד. אישים נוספים שהוזכרו היו זלמן שזר, זלמן ארן ויעקב חזן. פרשיות האהבה עם אישים אלה נשזרו לאורך כמה שנים לסירוגין. עוד לפני שהתמנתה לראש הממשלה, חלתה מאיר בלוקמיה כרונית, ובמהלך כהונתה טופלה בכימותרפיה בסתר על מנת שהציבור לא ידע. מורשתה אף שהייתה ראש ממשלה מטעם תנועת העבודה, היא אינה זכורה באהדה רבה בחלק מחוגי השמאל, והיא נתפסת בעיניהם כמי שבעקשנותה ובחוסר גמישותה המדינית סללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים, וכמי שרקבונו של מנגנון מפא"י גבר בתקופתה. יוסי שריד נהג לכנותה: "אֵם כל חטאת". לפי דעה אחרת, המצרים לא רצו בשלום. אלמנת הנשיא סאדאת, ג'יהאן סאדאת, הדגישה ב-1987 כי סאדאת לא ניסה להשיג שלום אמיתי לפני 1973, והוסיפה כי סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במשא ומתן מעמדה שווה. היא אמרה: "בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי, לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא 'נמוך'". אחרים מוצאים בה חום של "אמא יהודייה" ויכולת עמידה במצבי לחץ. בנוסף, היא מפורסמת כאישה היחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל. לדברי הביוגרף שלה, יוסי גולדשטיין, "את הסיבה להבדל הדרמטי שבין דימויה הכושל של גולדה בעיני הציבור בשלושים השנים האחרונות, לבין הצלחתה המזהירה לאורך עשרות שנים, צריך לחפש כנראה בפסיכולוגיה של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ואין זה מן העניין כאן. בקביעה המושתתת על חקר ההיסטוריה בלבד נמצא שגולדה מאיר הייתה אחת האישים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל בראשיתה". אניטה שפירא אומרת שעל אף שגולדה לא הזדהתה כפמיניסטית, היא פעלה רבות למען זכויות האישה ושילוב נשים במערכת הפוליטית, אם כי לא רבים בעולם ראו בה כפורצת דרך: "גולדה לא הייתה פמיניסטית, במובן של מאבק אקטיבי למען זכויות הנשים. יתרה מזו, היא גם לא הכירה בצורך במאבק כזה, או לפחות כך טענה. היא השליכה מן הניסיון החיובי שלה להשתלב במערכות הפוליטיות של תנועת העבודה ומדינת ישראל על כלל החברה ועל כלל הנשים: אם אני יכולה – משמע הדרך פתוחה בפני כל אישה. אך לאמיתו של דבר, גולדה לא הייתה דוגמה מייצגת, אלא יוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל. עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שהיא שימשה דמות סמל למיליוני נשים בעולם, ששאבו ממנה ומהצלחתה עידוד והשראה לגבי מקומן הן בחברה שלהן, ובדרך זו הקרינה מסר פמיניסטי ממדרגה ראשונה". הנצחת זכרה בית החולים גולדה-השרון בפתח תקווה נקרא ב-1982 על שמה. מרכז גולדה בתל אביב – מרכז תרבות בתכנונם של האדריכלים יעקב רכטר ורון ארד, שבנייתו הסתיימה בשנת 1994. במתחם בשדרות שאול המלך שוכנים המשכן לאמנויות הבמה ומבני המשרדים בית שאול ובית יהונתן אך טרם הונח שלט מרכז גולדה. בחניה הנמצאת מתחת למוזיאון תל אביב ומרכז גולדה ניתן למצוא את השם גולדה. מרכז כרמל – המרכז הבינלאומי להכשרה ע"ש גולדה מאיר בחיפה בו מתקיים אחת לשנתיים כנס בינלאומי לנשים שבסופו מפורסמת הצהרת חיפה. מחלף גולדה מאיר – בירושלים, סמוך לשכונת רמות. השכונות רמת גולדה בחיפה וקרית גולדה באשקלון. שכונת נאות גולדה בנתניה. מרכז גולדה לתרבות – בקיבוץ רביבים. רשת הגלידריות העברית הראשונה גולדה. פארק גולדה ליד באר משאבים, סמוך לרביבים וגן גולדה בקריית מוצקין. בתי ספר בנהריה, בכפר סבא, בפתח תקווה, בחולון ובנס ציונה. המכללה הטכנולוגית בבאר שבע. בית ספר במילווקי, שבו למדה בשעתה, והספרייה של אוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי. מרכז גולדה מאיר למנהיגות פוליטית באוניברסיטת דנוור. בית גולדה בקייב. בית גולדה בדנוור ובניוטון מסצ'וסטס. בובת שעווה במוזיאון מאדאם טוסו בניו יורק. מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה ופרס ראש הממשלה גולדה מאיר שהוא מעניק ליחידים וארגונים הפועלים ברוח ערכיה. דמותה בקולנוע "אישה ושמה גולדה": סרט קולנוע אמריקאי משנת 1982 שביים אלן גיבסון. בתפקיד גולדה מאיר: אינגריד ברגמן, ואת גולדה בצעירותה גילמה ג'ודי דייוויס. במרכז העלילה, סיפור חייה של גולדה, כפי שסיפרה לתלמידים בעת ביקורה בשנת 1977 בבית הספר שבו למדה במילווקי, ויסקונסין. "גולדה": סרט תיעודי ישראלי משנת 2019 שביימו שגיא בורנשטיין, אודי ניר ושני רוזנס. הציר המארגן של הסרט הוא שיחה שהתקיימה בין מאיר לעיתונאים יעקב אחימאיר ואלימלך רם בשנת 1978, אחרי סיומו הרשמי של ריאיון במסגרת תוכנית הטלוויזיה "מוקד". "גולדה": סרט עלילתי משנת 2023, בבימויו של גיא נתיב לפי תסריט מאת ניקולאס מרטין. הלן מירן מגלמת את גולדה בעלילת הסרט המתמקדת בהחלטות הדרמטיות והרות הגורל שמאיר התמודדה איתן בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. הסרט חשף את דמותה ואישיותה הרגישה והאיתנה של גולדה, את האופן בו ניהלה את המלחמה ואת עמידתה האיתנה מול קיסינג'ר להחזרת השבויים ממצרים. כמו כן, דאגה להסתיר את חוסר התפקוד של ראש מערך המודיעין, שר הביטחון ונוספים. כתביה בדגל העבודה: מבחר דברים בשאלות ההסתדרות ותחיקת העבודה במדינה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ג–1973 A land of our own: An oral autobiography. New York: G.P. Putnam’s Sons, 1973. My Life by Golda Meir. New York: Dell Books, 1976. ASIN B0014CAK8U ראו גם המטבח נשים בממשלות ישראל נעלי גולדה לקריאה נוספת אביזוהר מאיר (עורך), גולדה – צמיחתה של מנהיגה (1921-1956), הוצאת מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה, אוניברסיטת תל אביב, 1994. ישעיהו-בן פורת, יהונתן גפן, אורי דן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור, המחדל, הוצאה מיוחדת, 1973. חגי צורף (עורך), גולדה מאיר: הרביעית בראשי הממשלה, מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה (1898–1978), ארכיון המדינה, 2016. ישראל ליאור ואיתן הבר, היום תפרוץ מלחמה: זכרונות של תת-אלוף ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, עידנים, 1987. דורית גני (מחברת), לי-אור עצמון פרואין (מאיירת), גולדה מאיר, צלטנר, 2018. גלילה רון פדר, פלדה רכה, סיפורה של גולדה מאיר, הוצאת מודן, 2023 Francine Klagsbrun, Lioness: Golda Meir and the Nation of Israel, Schocken Books, 2017. Jean F. Blashfield, Golda Meir, Marshall Cavendish Benchmark, 2011. Elinor Burkett, Golda, Harper Perennial, 2009. Menahem Meir, My Mother Golda Meir: A Son's Evocation of Life With Golda Meir, Arbor House, 1983. Marie Syrkin, Golda Meir: Woman with a Cause, Putnam, 1963. קישורים חיצוניים מאגרים ואנצקלופדיות אתר העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר יומן לשכת ראש הממשלה - גולדה מאיר מלחמת יום הכיפורים, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים לטי כותן-פוגרבין, כתבות וראיונות , והמשך הותר לפרסום: ארצות הברית מנעה התנקשות בגולדה, nrg מעריב, 3 בפברואר 2009 מרים זקהיים, הבלדה על גולדה מאיר ודוד בן-גוריון, הספרנים, 8.8.2023 וידאו ואודיו גולדה נואמת ביידיש בפני יהודי ארגנטינה - ארגון בני ברית והנוער הציוני - לרגל יום העצמאות העשרים. ארכיון המדינה, 1968 גולדה מאיר בביקור ממלכתי בארצות הברית, מתקבלת על ידי הנשיא ניקסון, ארכיון המדינה, 1969 הערות שוליים * קטגוריה:אזרחי כבוד של חיפה קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון קטגוריה:אזרחי כבוד של דימונה קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל קטגוריה:אנשי העלייה השלישית קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה קטגוריה:דיפלומטיות ישראליות קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר קטגוריה:זוכות פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה קטגוריה:חברות הכנסת הראשונה קטגוריה:חברות הכנסת השנייה קטגוריה:חברות הכנסת השלישית קטגוריה:חברות הכנסת הרביעית קטגוריה:חברות הכנסת החמישית קטגוריה:חברות הכנסת השישית קטגוריה:חברות הכנסת השביעית קטגוריה:חברות הכנסת השמינית קטגוריה:חברות כנסת זוכות פרס ישראל קטגוריה:חברות הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה קטגוריה:חברות הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם קטגוריה:חברות הכנסת מטעם העבודה קטגוריה:חברות הכנסת מטעם מפא"י קטגוריה:חברות מועצת המדינה הזמנית קטגוריה:חברי אספות הנבחרים קטגוריה:חברי הוועד הלאומי קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפא"י קטגוריה:חותמות מגילת העצמאות קטגוריה:כותבות אוטוביוגרפיה ישראליות קטגוריה:מזכירי מועצות פועלים קטגוריה:מרחביה: חברי הכנסת קטגוריה:נשות העלייה השלישית קטגוריה:נשים שהונצחו בשטרות כסף קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:פעילות ציוניות בארצות הברית קטגוריה:נשים בראשות ממשלה קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל קטגוריה:ראשי מפלגת העבודה קטגוריה:מזכ"לי מפלגת העבודה קטגוריה:שרות ממשלת ישראל קטגוריה:שגרירות ישראל קטגוריה:שגרירי ישראל בברית המועצות קטגוריה:שרות המשפטים בממשלות ישראל קטגוריה:שרות העבודה והרווחה בממשלות ישראל קטגוריה:שרי המשפטים בממשלות ישראל קטגוריה:שרי ממשלות ישראל זוכי פרס ישראל קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-1 קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-2 קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-3 קטגוריה:זקני חברי הכנסת קטגוריה:אישים שעל שמם בתי חולים בישראל קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב קטגוריה:ישראליות שנפטרו מסרטן קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1898 קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1978

מנחם בגין

מנחם בגין (; 16 באוגוסט 1913, י"ג באב ה'תרע"ג – 9 במרץ 1992, ד' באדר ב' ה'תשנ"ב) היה פוליטיקאי, מדינאי ואיש צבא ישראלי, שכיהן כראש ממשלת ישראל השישי. לפני הקמת מדינת ישראל שימש כמפקד הארגון הצבאי הלאומי, ולאחר הקמת המדינה היה ליושב-ראש תנועת החרות שהתמזגה מאוחר יותר אל גח"ל ומשם לליכוד. כיהן כחבר בעשר הכנסות הראשונות וכשר בממשלות ישראל. את דרכו הציבורית החל בגין כמפקד קן בית"ר במחוז מגוריו. בשנת 1939 מונה לנציב תנועת בית"ר בפולין. לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה נעצר בגין על ידי שלטונות ברית המועצות בליטא בעוון פעילות ציונית, ונשלח לגולאג. לאחר ששוחרר הצטרף בגין אל הכוח הצבאי הפולני שלחם יחד עם בעלות הברית, והגיע עם יחידתו אל ארץ ישראל. ב-1944 שוחרר מהצבא הפולני והתמנה למפקד הארגון הצבאי הלאומי. בגין הכריז על מרד גלוי נגד שלטונות המנדט הבריטי במטרה להביא לסילוקם ולהקמת מדינה יהודית. זמן קצר אחרי הכרזת העצמאות הכריז בגין על יציאה מן המחתרת ועל ניתוב האצ"ל אל המגרש הפוליטי באמצעות המפלגה שהקים בו ביום - תנועת החרות, שהיוותה את האופוזיציה האידאולוגית לממשלות תנועת הפועלים בהנהגת מפא"י ומפלגת העבודה. מאבקו הפוליטי המשמעותי הראשון של בגין היה נגד הסכם השילומים שעמדו על הפרק, בין ממשלת ישראל לבין ממשלת גרמניה המערבית. בשנת 1965 הוביל בגין את תנועת החרות לריצה משותפת עם המפלגה הליברלית במסגרת גח"ל (גוש חרות ליברלים). ב-1967 צורפה גח"ל לממשלתו של לוי אשכול על רקע תקופת ההמתנה, ובגין מונה לראשונה לשר בלי תיק. בגין המשיך לכהן כשר גם בממשלותיה של גולדה מאיר, אך הוביל את סיעתו לפרישה ממנה בעקבות תוכנית רוג'רס. בשנת 1973 התמזגה גח"ל עם מפלגות קטנות נוספות ליצירת הליכוד. בבחירות לכנסת התשיעית ניצחה רשימת הליכוד בראשות בגין, במה שמכונה "המהפך". היו אלו חילופי השלטון הראשונים בישראל, כאשר לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הרכיבה את הממשלה מפלגה שאינה מפא"י. ממשלתו של בגין הנהיגה לראשונה מדיניות ליברלית בכלכלה הישראלית, והחלה גם מנתבת משאבים משמעותיים יותר אל עיירות הפיתוח, ההתנחלויות ביהודה, שומרון, עזה וסיני והמגזר הדתי והחרדי. מדיניותו הכלכלית הביא את מדינת ישראל למצב של היפר אינפלציה, ולמשבר כלכלי חסר תקדים.כמו-כן חל היפוך ביחס המדינה לגיוס החרדים - אחוז החרדים שנהנה מפטור גדל משמעותית, גם ביחס לחלקם באוכלוסייה. בתקופת כהונתו של בגין כראש הממשלה חלה תפנית במקומה של ישראל במזרח התיכון, בשנת 1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו פונה חצי האי סיני מהתיישבות ישראלית, ובגינו זכה בגין בפרס נובל לשלום לשנת 1978. בשנת 1982, לאחר מתיחות ביטחונית בגבול לבנון, הביא לפתיחת מבצע שלום הגליל שהתפתח למלחמת לבנון הראשונה. כתוצאה, שהה צה"ל בדרום לבנון עד לשנת 2000. בגין התפטר מתפקידיו בממשלה, בכנסת ובמפלגה בשנת 1983, ומעולם לא נעתר לפרט את הסיבות שהביאו אותו להחלטה זו. מאז הסתגר בביתו בירושלים עד שנפטר בשנת 1992. בגין נקבר בבית הקברות היהודי בהר הזיתים בהלוויה רבת משתתפים. ראשית חייו מנחם בגין נולד בברסט ליטובסק (בריסק) שבבלארוס, בתחום המושב של האימפריה הרוסית, ב-16 באוגוסט 1913, י"ג באב תרע"ג, שבו חָלה שבת נַחֲמוּ, ומכך נגזר שמו. הוריו היו וולף (זאב דב) וחסיה (לבית קוסובסקי) בגין. מקור שם המשפחה הוא המילה הרוסית "בֶּגוּן" (Бегун) – רץ. מנחם היה הבן הצעיר במשפחה; קדמו לו אחותו רחל, ילידת 1909, ואחיו הרצל, יליד 1911. אביו היה מזכיר הקהילה היהודית בעירו ואחד הראשונים שתמכו בהרצל ובציונות בקרב יהודי העיר, שהיו מושפעים מהרב חיים סולובייצ'יק, מתנגד חריף לציונות. מיילדתו של בגין הייתה סבתו של אריאל שרון. בתחילה היה מצבה הכלכלי של המשפחה טוב, אולם הוא הידרדר עם השנים. ב-1915, כשהיה בגין תינוק, משפחתו עקרה לדרוהיצ'ין בגלל מלחמת העולם הראשונה, ובהמשך נדדה במשך שנה ביער בין כפרים במזרח פולין והשתקעה בקוברין. עם תום המלחמה, ב-1919, חזרה המשפחה אל ברסט ליטובסק, שסופחה לפולין. בגין, ששמו בפולנית נרשם "מייצ'יסלב בייגון" (Mieczysław Biegun), החל את מסלול לימודיו: ב-1920 החל ללמוד בתלמוד תורה ("חדר"), ואחרי שנה עבר ל"תחכמוני", בית ספר עברי-דתי. כילד הצטרף עם אחיו ואחותו לתנועת "השומר הצעיר" – באותה העת תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר. הוא היה חבר בה עד גיל 13. ב-1929 הצטרפו בני המשפחה לסניף החדש של תנועת בית"ר, שהוקם באותה שנה בעיר. בגין הצטרף לאחר ששמע באותה שנה לראשונה את המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי נואם בתיאטרון בעיר, ונכבש על ידי תורתו. הוא סיפר כי "קסמה לי בבית"ר הציונות השלמה, ארץ ישראל, ומדינה יהודית בקרוב בימינו". בגין למד בגימנסיה הממשלתית בבריסק וב-1930 סיים בהצטיינות את לימודיו בה. ב-1931 נסע לוורשה והחל ללמוד באוניברסיטת ורשה בפקולטה למשפטים. בזמן לימודיו התפרנס מהוראת שיעורים פרטיים. בתקופת לימודיו בגימנסיה היה נתקל לפרקים בביטויי אנטישמיות שהגיעו לידי אלימות. הוא למד מהניסיון ומן הצורך להתגוננות, ובאוניברסיטה נמנה עם מארגני ההגנה העצמית של הסטודנטים היהודיים נגד פורעים אנטישמים. בשנת 1935 סיים את לימודיו כמשפטן. מנהיג ציוני בבית"ר ממוזער|מנחם בגין (מימין) וזאב ז'בוטינסקי (משמאל) סוקרים מסדר של תנועת בית"ר בעיר פינסק שבפולין (לימים בבלארוס), 1933 ממוזער|זאב ז'בוטינסקי נפגש עם מנהיגי בית"ר בורשה, פולין, 1939. משמאל למטה, מנחם בגין. ב-1929 היה בגין מפקד קן בית"ר בבריסק ובהדרגה טיפס בסולם התפקידים בבית"ר. ב-1932 התמנה למפקד מחוז בריסק וב-1933 התמנה לאחד מתשעת קציני נציבות בית"ר בפולין, מרכזה הגדול ביותר של התנועה העולמית. ב-1935 הופקד על מחלקת ההסברה בבית"ר והחל לפרסם מאמרים ולארגן כנסים. באותה שנה נערך הכינוס העולמי השני של התנועה בקרקוב. בגין בן ה-22 הגיע לידי פולמוס של ממש מול זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר. הייתה זו תקופה שבה נרגעו מעט הרוחות שפרצו לאחר רצח ארלוזורוב. בגין פנה אל ז'בוטינסקי בנאום: . על כך ענה לו ז'בוטינסקי: . למרות המחלוקת מחא ז'בוטינסקי כף לנאומו של בגין, והתנבא כי יגיע לגדולות. ממוזער|בגין במסדר בית"ר, פולין 1939. לצדו: משה (מוניה) כהן לאחר מכן הרבה בגין להשמיע את קולו בכינוסים שונים של יהודים ושל ציונים, ובנוסף פרסם מאמרים בביטאוני התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1936 התמנה לממלא מקום נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה. בשנת 1937 ארגן הפגנה מול שגרירות הממלכה המאוחדת בוורשה כדי שיתאפשר ליותר חברי בית"ר לעלות לארץ ישראל (אישורי העלייה אז חולקו לפי השתייכות מפלגתית-תנועתית). על כך נאסר וישב בכלא שישה שבועות בחברת פושעים פליליים ופוליטיים. ישיבתו בכלא הגבירה את יוקרתו בתנועה. באותה שנה החל להתמחות במשרד עורכי דין בבוריסלב. בכינוס העולמי השלישי של בית"ר בוורשה, ב-1938, היה בגין נציגו של הזרם המקסימליסטי-אקטיביסטי בקרב הרוויזיוניסטים, והוא העלה את טענתם כי על התנועה לשנות את דרכיה ולעבור מעשייה מדינית אל מישור צבאי ולוחמני: . כמו כן, הציע בגין תיקון לנוסח "הנדר הבית"רי" שכתב ז'בוטינסקי. תיקונו התקבל: לאחר השורה "אכין זרועי להגנת עמי", הוחלפו המילים "ולא אשא זרועי אלא להגנה" במילים "ולכיבוש מולדתי". ז'בוטינסקי התנגד לרעיונות של בגין ואמר על נאומו שהוא כמו "רעש של חריקת הדלת", אולם אהד את עקשנותו. ב-1937 נשלח בגין, בהוראתו, לבסס את התנועה בצ'כוסלובקיה, ובמרץ 1939 החליף בגין את אהרן צבי פרופס בתפקיד נציב בית"ר בפולין. בגין היה אחראי על למעלה מ-70 אלף צעירי התנועה בארצו. ב-29 במאי 1939 נשא בגין לאשה את עליזה (אליציה) ארנולד, שאותה פגש בבית אביה, תורם למפלגה הרוויזיוניסטית, בעיר דרוהוביץ' בגליציה, שם השתלם בגין במשפטים. ז'בוטינסקי היה השושבין בחתונתו, שבה נכחו מאות בית"רים ומכרים. החיים המשותפים של מנחם ועליזה בגין ומערכת היחסים שלהם היו ייחודיים גם במסגרת החיים הפוליטיים של מנחם בגין, אבל גם מחוץ לפוליטיקה, ויצרו מערכת מוגנת כנגד התהפוכות והמערבולות במהלך הקריירה הציבורית הסוערת של מנחם. במהלך חייה סיפקה עליזה בגין תמיכה ללא סייג לבעלה והשפעתה עליו הייתה גדולה וניכרת. למרות הדמיון בגישה הצנועה של בני הזוג היו גם הבדלים: עליזה בגין הייתה קרת רוח ומחושבת בניגוד לאופיו הרגשני והסוער של מנחם בגין והיוותה משקל נגד לעליות ולמורדות בהתנהגותו של בעלה. לצד ניהול משק הבית וגידול ילדיהם היא גם הייתה מעורבת בחיים הפוליטיים, וידוע כי מנחם בגין התייעץ איתה לעיתים תכופות, אך היה ברור לכל כי הזירה הפוליטית הציבורית שמורה למנחם בגין בלבד. במלחמת העולם השנייה בזמן הקצר שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה, עסק בגין בהכנת בית"רים לעלייה לארץ ישראל. עם הפלישה הגרמנית לפולין, ב-1 בספטמבר 1939, הגיעה בגין עם קבוצה של בית"רים אל העיירה רומני סניאטין הסמוכה לגבול ושם נתקעה. הם חזרו לוורשה, אך הגרמנים כבר עמדו באותה העת בשערי העיר. יחד עם רעייתו ועם נתן ילין-מור, עזבו ב-6 בספטמבר את ורשה. הרכבת שנסעו בה נתקעה, והם המשיכו את המסע בעגלות וברגל. בלבוב עצרו הסובייטים את בגין, אך לאחר מכן הוא שוחרר. משם הגיעו הארבעה אל וילנה, אשר הייתה בשליטת ליטא תחת פיקוח סובייטי. בעיר זו, אשר בית"רים רבים מפולין מצאו בה מפלט באותה עת, המשיך בגין בניסיונות לארגנם לעלייה. עבור אלפי הבית"רים התקבלו שני סרטיפיקטים (אישורי עלייה לארץ ישראל) בלבד, ובגין סירב לקבל את זה שיועד עבורו. ביולי 1940 הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית. בגין, ד"ר ישראל אלדד ורעיותיהם הסתתרו בשני חדרים ששכרו בבית משפחה קתולית בווילנה. בווילנה חידש בגין את עבודת נציבות בית"ר ואת הוצאתו לאור של השבועון "המדינה". בכ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940, נודע על פטירתו של זאב ז'בוטינסקי. בגין קיים טקס אזכרה צנוע לזכרו ממקום המסתור שלו, למרות הסכנה שנשקפה מן המשטרה הסובייטית, וקרא בו קדיש. מאוחר יותר כתב בספרו "בלילות לבנים" שעם מותו של ז'בוטינסקי, שבו ראה "נושא התקווה", הוא הרגיש שאבדה עמו גם "התקווה עצמה". ממוזער|בגין העצור על ידי הנ.ק.ו.ד. ב-20 בספטמבר 1940 נעצר בגין בידי הנ.ק.ו.ד., ונאסר בכלא לוקישקי. שם נחקר על תפקידו כנציב בית"ר, כשהוא מואשם בשיתוף פעולה עם "האימפריאליזם הבריטי". הוא הורשע על ידי "ועדה מיוחדת המייעצת ליד המינסטריון העממי לענייני פנים" בהיותו גורם מסוכן לחברה, ובסוף מרץ 1941 נידון לשמונה שנים ב"מחנה עבודה מתקן" בעוון פעילותו הציונית. ב-1 ביוני 1941 נשלח בגין לרפובליקת קומי בצפון רוסיה האירופית. הוא הגיע אל מחנה העבודה פֶּצ'ורה, שם עסק בעבודת פרך של סלילת כבישים ברחבי הטייגה הקפואה. על החקירה ועל השהות במחנה כתב בספרו האוטוביוגרפי "לילות לבנים". בגין שוחרר מוקדם מהצפוי, בספטמבר 1941, בזכות הסכם שנחתם בין סטלין לבין ראש הממשלה הפולנית הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, לפיו תשחרר רוסיה את אסיריה הפולנים, ויוקם צבא פולני שיילחם לצדה נגד גרמניה. בגין התשוש יצא למחנה בסמוך לעיר טשקנט והתגייס כטוראי לצבא אנדרס ("צבא פולין החופשית"). במאי 1942, תחת פיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס, הגיע דרך איראן ועיראק אל ארץ ישראל. היו יהודים רבים שניצלו את המעבר בארץ ישראל כדי לערוק משורות הצבא, אולם בגין סירב להפצרות חבריו משכבר הימים לנטוש את הצבא מבלי שישוחרר כדין, והוסיף לשרת בו כשנה וחצי. באוגוסט 1942 התמנה לנציב בית"ר בארץ ישראל, תפקיד ששימש בו במהלך חצי השנה האחרונה לשירותו בצבא. בתפקידו זה קיים מגע הדוק עם מחתרת אצ"ל. ארגון האצ"ל נוסד בירושלים בשנת 1931 על ידי מפקדים שפרשו מארגון "ההגנה", בשל דרישתם לפעולה נחרצת נגד התוקפנות הערבית של אותם ימים. מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר וקרובים למנחם בגין מבחינה רעיונית. בזמן המלחמה קיים הארגון "שביתת נשק" במלחמתו בבריטים לאחר שמפקדו, דוד רזיאל, נהרג בפעילות מבצעית מטעם הבריטים בעיראק במהלך המלחמה האנגלו–עיראקית ב-1941. הארגון הגיע לשפל מבחינת היקף פעילותו. יעקב מרידור, אשר כיהן כמפקד הארגון לאחר רזיאל התקשה לשקמו. אחד ממנהיגי הארגון, אליהו לנקין, מציין באוטוביוגרפיה שלו כי הוא פעל לגייס ו"להצניח" את מנחם בגין לתפקיד מפקד האצ"ל מאחר שהארגון היה זקוק "לדמות פוליטית, יועץ ומחנך, לא רק מנהיג בעל הכשרה צבאית שלמעשה לא מהווה אפילו דרישה מוקדמת". בגין ניהל משא ומתן וקיים כמה פגישות בעניין. הוא סירב לשקול את האפשרות להצטרף לאצ"ל בטרם שוחרר רשמית מהצבא הפולני. מחקר מאוחר מציע שבגין סירב לקחת את התפקיד בשל רצונו להנהיג את ברית הציונים הרוויזיוניסטים (ראשי תיבות: הצה"ר, קרי: הצוהר), תנועה ומפלגה ציונית עולמית שנוסדה על ידי זאב ז'בוטינסקי, מאחר שראה בה פלטפורמה פוליטית מתאימה יותר למטרותיו. הוריו ואחיו של בגין, אשר נשארו בבריסק, נרצחו על ידי הגרמנים לאחר שהללו כבשו (מחדש) את העיר ב-23 ביוני 1941 במסגרת מבצע ברברוסה. הגרמנים הוציאו את אמו מבית החולים ורצחו אותה. לדברי בגין, את אביו חטפו הגרמנים יחד עם 500 יהודים, אותם הוליכו אל עיקול הנהר בוג. אביו ככל הנראה הבין את הצפוי להם, הלך בראש הקבוצה ושר "אני מאמין בביאת המשיח" ואת "התקווה". הגרמנים קשרו את היהודים והשליכו אותם לנהר. במרץ 1943 נולד לבגין בנו הבכור, זאב בנימין. כמפקד אצ"ל ממוזער|מנחם בגין במדי הצבא הפולני עם אשתו בארץ ישראל המנדטורית דצמבר 1942 ממוזער|בגין מוסווה כ"ישראל ססובר" עם משפחתו ממוזער| מנחם בגין במדי הצבא הפולני, עם רעייתו עליזה, דוד יוטן, משה שטיין וישראל אפשטיין. דצמבר 1942 שמאל|ממוזער|מודעת מבוקשים של משטרת המנדט על לוחמי אצ"ל ולוחמי לח"י. משמאל לימין: מנחם בגין, אריה בן-אליעזר, ליב בויקו, ראובן פרנקו, מרק קהאן. (למטה) יצחק רובינשטין, חיים זקס, עמנואל שטרסברג, יעקב מרידור, הרצל ורהפטיג אריה בן-אליעזר יזם מהלך לשחרור מספר חיילים יהודים, ובהם בגין, מהצבא הפולני. לאחר מספר שבועות של משא ומתן יצאו ארבעה חיילים, ובגין בתוכם, לחופשה ללא תשלום שאינה מוקצבת בזמן, ממנה לא חזר מעולם. בסוף 1943, בגיל 30, עזב כטוראי את הצבא וב-1 בדצמבר הפך למפקד האצ"ל. בגין החל בארגון מחדש של המחתרת. לסגנו מינה את מרידור, והמפקדה צומצמה לשלושה: בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי (לוי). כינויו המחתרתי הראשון של בגין היה "בן דוד". ב-1 בפברואר 1944, פורסם הכרוז הראשון שבו ניכרת רוחו של מנחם בגין. בכרוז, תחת הכותרת "אל העם העברי בציון", הואשם השלטון הבריטי כי, למרות סיועו של היישוב העברי, בגד זה באומה העברית ובציונות הממלכתית, ולכן אין לאומה מנוס פרט למלחמה ישירה נגדו. נאמר בו . הבריטים לא הצליחו לתפוס את בגין. באפריל 1944 עבר מירושלים לתל אביב והסתתר במלון "סבוי" כחודשיים, לשם הועברו, מאוחר יותר, אשתו ובנו. כשראה מחלון חדרו פשיטה של הבריטים, החליט לעבור למקום מסתור אחר. הוא הועבר לשכונת מחנה יהודה שבפתח תקווה, שם התגורר תקופת מה בבית מבודד בקצה המושב. הוא בלט במראהו השונה על רקע בני המקום, יהודים תימנים, ולכן הועבר לדירת מסתור אחרת בפתח תקווה, בשכונת חסידוף, בשם הבדוי "ישראל הלפרין", שם שהה עם אשתו ובנו במשך 9 חודשים. לאנשי המקום נאמר שהוא עורך דין המתכונן בביתו לבחינות בעניין החוק הארצישראלי. בספטמבר עבר לצפון תל אביב, לרחוב הבשן פינת יהושע בן נון, שם התחפש לחרדי והציג את עצמו כישראל ססובר. ב-1946 נולדה בתו, חסיה. בתחילת 1947 עבר לדירת קרקע ברחוב רוזנבאום 1 פינת יוסף אליהו בשם ד"ר יונה קניגסהופר. בדירה בת השניים וחצי חדרים היו שלוש יציאות לחצר, כדי לאפשר מילוט במקרה הצורך. משפחת בגין התגוררה בדירה זו בדמי מפתח עד להתמנותו של מנחם בגין לראש ממשלה ב-1977. בגין קבע סייגים נוקשים למלחמה בשלטון הבריטי. המלחמה לפי שיטתו כוונה אל הצבא, אל חייליו ואל מתקני השלטון. מבחינתו צריך היה להימנע מכל פגיעה באוכלוסייה אזרחית. עם זאת היו גם קורבנות רבים מקרב הבריטים, הערבים והיהודים. כתגובה לכך, לאחר פגישות הידברות שנערכו באוקטובר 1944 בין בגין לראשי "ההגנה" גולומב וסנה, פתח היישוב ובראשו ארגון "ההגנה" ב"סזון" – מעשי רדיפה נגד אנשי אצ"ל, שלא קיבל את מרות הנהגת היישוב. בגין נתן הוראה חד-משמעית לאנשי הארגון: "לא תהיה מלחמת אחים". הוא אסר להגיב באלימות על המאסרים והכליאות שנגרמו כתוצאה ממעשי יריבי אצ"ל ביישוב היהודי, והורה להבליג על כך. באפריל 1947 הוציא השלטון הבריטי להורג אנשי אצ"ל (עולי הגרדום). בגין ראה זאת בחומרה, וביולי 1947, לאחר שנפסק גזר דין מוות לשלושה אנשי אצ"ל, חטף אצ"ל שני סמלים ("הסרג'נטים") בריטים והודיע כי תליית אנשיו תגרור את תליית שני הבריטים. ב-31 ביולי 1947, לאחר שהעלו הבריטים לגרדום את יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, נתן חיים לנדאו, ראש מטה האצ"ל את ההוראה לתלות את שני הסמלים. לאחר מכן הבריטים הפסיקו את ההעלאות לגרדום בארץ ישראל עד לעזיבתם. ב-26 ביוני 1947 נפגש בגין, יחד עם חברי מפקדת אצ"ל חיים לנדאו ושמואל כץ, במקום מפגש סודי - ביתו של המשורר יעקב כהן, עם חברי ועדת אונסקו"פ, השופט השוודי סנדסטרום, סגן מזכיר האו"ם ראלף באנץ' והדיפלומט הסיני ד"ר הו. ב-3 בספטמבר 1947, ימים ספורים לאחר פרסום דו"ח ועדת אונסקו"פ, הביע דעתו בשידור רדיו נגד תוכנית החלוקה ואמר: בארבע השנים שבהן פיקד בגין על אצ"ל ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות. בולטות ביניהן היו פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, באגף בו שכן מרכז השלטון הבריטי, הפריצה לכלא עכו ושחרור אסירי אצ"ל ולח"י ממנו במאי 1947 ומבצע אצ"ל בכיבוש יפו. במאי 1948 תם המנדט הבריטי על ארץ ישראל. קיים ויכוח ער בין היסטוריונים עד כמה היו הפעולות הצבאיות של המחתרת גורם אשר זירז את יציאת הבריטים מארץ ישראל והעלה את המאבק לעצמאות יהודית על סדר היום של המדיניות העולמית. ביום שלמחרת הכרזת המדינה, ב-15 במאי, נשא בגין את קריאתו האחרונה לחבריו במחתרת דרך תחנת השידור של אצ"ל, "קול ציון הלוחמת". בין היתר אמר בה: ב-1 ביוני 1948 חתם בגין על הסכם עם נציג הממשלה הזמנית, ישראל גלילי, ובכך החל פירוקו של אצ"ל והשתלבותו בצה"ל. ההסכם קבע כי ייפסקו פעולות אצ"ל "כחטיבה צבאית במדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". בירושלים הנצורה נשמר מעמדו העצמאי של הארגון. ממוזער|בגין (במרכז) עם משוחררי אצ"ל, 1948 פרשת אלטלנה אירוע כאוב היה פרשת "אלטלנה" ביוני 1948. ה"אלטלנה" הייתה ספינת נשק שרכש אצ"ל. נציגי הממשלה הציעו למנחם בגין לרכוש את הנשק שעל סיפונה, וההצעה נידונה בישיבה של מפקדי האצ"ל. בגין התנגד נחרצות בטענה כי אין אנשי האצ"ל סוחרי נשק. לאחר שאצ"ל סירב למסור לצה"ל את השליטה המלאה בספינה, החליט דוד בן-גוריון לפעול בתקיפות נגדם. בגין ניסה להביא לכך שאחוז מסוים מהנשק שעל סיפון האנייה יגיע ללוחמי אצ"ל בירושלים (אשר פורמלית לא נחשבה עדיין לחלק ממדינת ישראל). הוא הגיע לחוף סמוך לכפר ויתקין, שם עגנה הספינה, וקיבל אולטימטום ממפקד צה"ל במקום להיכנע ללא תנאי ולמסור את כל הנשק לממשלה בתוך 10 דקות, אך הוא סירב. לאחר מספר שעות התפתח קרב שבו נהרגו 4 אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. שני אנשי אצ"ל נוספים נורו על ידי כוחות צה"ל באזור בית דגן בדרכם לכפר ויתקין. בגין עלה על סיפון האנייה שהפליגה לחופי תל אביב. בשעות הבוקר המאוחרות החל קרב בין אנשי אצ"ל, שחלקם ירד מהאניה וחלקם היו בחוף תל אביב, לבין חיילי צה"ל. בגין הורה לאנשיו על האונייה לא להשיב אש, מחשש למלחמת אחים, אך חלקם לא הקשיבו לו. בשעות אחר הצהריים הופגזה האניה והחלה לעלות בלהבות. מפקד הספינה, אליהו לנקין, סיפר: "כשפשטו הלהבות על הספינה, החלו להגיע סירות חילוץ מן החוף, רובן חסקות, שבחוריהן סיכנו נפשם תחת מטר הכדורים. הם צעקו: "איפה הזקן? הורידו את הזקן!", כוונתם הייתה לבגין שניצח אותה שעה על הצלת הפצועים והורדתם מהאניה. רק לאחר שהורד הפצוע האחרון, הוא הסכים להתפנות מהסיפון". לפי גרסה אחרת הוא נזרק לים על ידי אנשי האונייה. בקרב זה נהרגו עשרה אנשי אצ"ל וחייל צה"ל. סה"כ נהרגו בקרבות הפרשה שישה-עשר חברי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. בערב נאם על כך בגין נאום "אני מאשים" בתחנת הרדיו של אצ"ל, וכשהוא מתייפח בבכי הורה על כניעה ללא תנאי של אצ"ל. הנאום נמשך שעתיים ובגין גולל בו את הפרשה מנקודת מבטו וקרא לפקודיו: "אנו לא נפתח באש, לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער". במשך שנים לאחר הנאום זכה בגין ללגלוג מצד יריביו הפוליטיים. לימים כתב על כך: "אני יודע שישנן דמעות אשר כל גבר רשאי להתגאות בהן. לעיתים היא באה, הדמעה, כדם מן הלב". עם סיומו של המנדט הבריטי עלה בגין מן המחתרת. נאום פומבי ראשון נשא בגין בירושלים. נאומו הגלוי השני התקיים בתל אביב ב-14 באוגוסט, בבית הקולנוע הגדול "גן רינה" ברחוב בן-יהודה. אלפים רבים (לפי הערכת העיתונים: 15,000) הגיעו לצפות בגלוי במי שהיה מפקד מחתרת חשאית, ולפני כן רק קולו נשמע ברדיו. כאשר עלה לבמה התקבל במחיאות כף רמות. הוא פתח במילים: – אותן מילים שבהן היה פותח ז'בוטינסקי, שתמונתו הגדולה הייתה תלויה על הבמה, את נאומיו בתל אביב. ב-1948 נולדה לבגין בתו, לאה. מנהיג "חרות" וראש האופוזיציה ממוזער|בגין נואם לאחר יציאתו מהמחתרת, ב-14 באוגוסט 1948, בתל אביב. יושב לידו חיים לנדאו. מלפניו הכתובת "מולדת וחרות" וסמל אצ"ל ממוזער|מנחם בגין במסדרונות הכנסת בתל אביב ינואר 1949 עם פירוק אצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את "תנועת החרות – מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" ועמד בראשה. המפלגה אימצה קו ימני מובהק, ובין היתר תבעה את החזרה מההסכמה לתוכנית החלוקה. סיסמתה תאמה את קו האצ"ל, . בדצמבר 1948 ביקר בארצות הברית, ובתגובה פרסמו אישים כאלברט איינשטיין, חנה ארנדט וסידני הוק עצומה נגדו ונגד תנועת החרות, שאותה כינו "פשיסטית". בחירות לכנסת הראשונה שתי המתמודדות העיקריות בבחירות אלו היו מפלגות הפועלים מפא"י ששלטה במוסדות היישוב למן ייסודה בשנת 1930, ושבראשה עמד דוד בן-גוריון, מנהיגו הבלתי מעורער של היישוב ומולה מפלגת מפ"ם. השאלה העיקרית סביבה נסובו הבחירות הייתה האם להמשיך את קרבות מלחמת העצמאות או לחתור להסדרים לסיומה, מתוך הבנה שהסדרים אלו יהיו כרוכים בוויתורים. תנועת החרות ומנחם בגין דרשו את המשך הלחימה, ביטול תוכנית החלוקה, והימנעות ממשא ומתן עם מדינות ערב כל עוד לא נסוגו חייליהן ממלוא השטח. עמדות אלו נתפסו כקיצוניות והמפלגה סומנה כמפלגת שוליים, אשר תיוותר לאחר הבחירות מחוץ למעגל ההשפעה. לפני הבחירות קרא מנחם בגין לנציגי ברית הציונים הרוויזיוניסטים, שהייתה חברה במועצת העם ולאחריה במועצת המדינה הזמנית, להצטרף לחירות, אך נתקל בסירוב. תנועת החירות טענה שלוחמי האצ"ל הם אלו שבזכותם קמה המדינה. מפ"ם וחירות האשימו את מפא"י בתבוסתנות במלחמה ובתככנות, וטענו שהקמת המדינה היא הזמן לנסות אלטרנטיבה חדשה. הגדיל לעשות בגין, שכינה את ממשלת בן-גוריון "ממשלת יודנראט" והבטיח שאם יבחר, יעמיד את בן-גוריון לדין. מפא"י וחירות תקפו את מפ"ם על הנאמנות הבלתי-מתפשרת שלה כלפי ברית המועצות, ואילו מפא"י ומפ"ם טענו שתנועת החירות היא פאשיסטית, תוך כדי השוואת בגין לאדולף היטלר. בבחירות זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים, שהקנו לה 14 מושבים בכנסת. רשימת הרוויזיוניסטים נכשלה ולא נכנסה אל הכנסת. לפני הבחירות לכנסת השנייה התאחדו האיגוד העולמי של הציונים הרוויזיוניסטים ותנועת החרות תחת "ברית חרות הצה"ר". בן-גוריון, אשר הקים את הקואליציה בראשות מפא"י, השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה, ומחוץ לקונצנזוס הלאומי. במכתב לנשיא המדינה חיים ויצמן כתב: "שתי סיעות בכנסת, חרות ומק"י, מלכתחילה לא באו בחשבון בהרכבת הממשלה מטעמים מובנים", תוך שהוא טובע את האמרה "בלי חרות ומק"י". בן-גוריון התייחס לבגין בזלזול. בנאומיו בכנסת נמנע מלקרוא לו בשמו והתייחס אליו כ"איש שיושב ליד חבר הכנסת בדר" או "המרטירר מ'חירות'". תהליך הדה-לגיטימציה של חרות היה חלק גם מהתייעצות הסיעות אצל נשיא המדינה בפברואר 1949. ויצמן לא הזמין אליו את נציגי חרות, ורק לאחר מחאה ציבורית נאות לזמן את משלחת נציגיה. למהלך הדה-לגיטימציה של בן-גוריון הייתה השפעה מיידית לא רק על הדרתה של תנועת החרות במשא ומתן הקואליציוני אלא גם בהרחקת המפלגה וחבריה מתפקידי ארגון וביצוע, שלא לומר תפקידי ניהול, במחנות העולים ובמעברות. רוב המפלגות הציוניות זכו, על פי מפתח מפלגתי קבוע מראש, בדריסת רגל במעברות, ורכשו דרכים ליצירת תלות של העולים בבעלי תפקידים מטעמן, אך תנועת החרות נדחקה אל מחוץ למשחק ולא הייתה מסוגלת לרתום תמיכה עקרונית לכלל דיבידנדים פוליטיים. לטווח הארוך, עמדה זו של גוף הנמצא מחוץ לגדר המשחק הפוליטי של הממסד הקולט והמפלה, סייעה לתנועת החרות לזכות בתמיכת העולים הוותיקים ולהפוך למייצגת של גוף בעל משקל אלקטורלי מכריע. סיעת למרחב במהלך שנות הארבעים התגבשה תנועה של פעילים של תנועת בית"ר בארצות הברית לכלל גרעין קשה ומיליטנטי בשם "ועד החירום להצלת יהודי אירופה". הפעילים העיקרים היו הלל קוק, ערי ז'בוטינסקי, ירמיהו הלפרן ואחרים, בעלי זיקה וקשר אידאולוגי לתנועת "הכנענים" בהשפעת עדיה חורון. את קבלת תוכנית החלוקה של ועדת אונסקו"פ ראה "הוועד" כ"בגידה לאומית" של הסוכנות היהודית ושל ההסתדרות הציונית העולמית, טען שהם מעלו בתפקידם, וקרא לאצ"ל לשתף פעולה בהקמת אלטרנטיבה בדמות ממשלה גולה זמנית בראשות "הוועד", שתקבל ייפוי כוח מהציבור ותנהל משא ומתן על ענייני גבולות הארץ. האצ"ל מצידו אמנם פרסם מפעם לפעם כרוזים בהם האשים את הסוכנות ב"קוויזלינגיות" בשל ההסכמה לתוכנית החלוקה, אך מנחם בגין הבהיר לחברי הוועד, שגם אם אינו מתנגד באופן עקרוני לתוכניתם, לא הגיעה העת לממשה בשל הסכנה האפשרית ביצירת "מלחמת אחים" בעקבות צעד כזה. כמו כן, מהלך כזה היה הופך, הלכה למעשה, את האצ"ל מכוח פוליטי מחתרתי, ללא יותר מאשר הזרוע הצבאית של הממשלה הגולה ופוגע במנהיגותו של בגין. תוצאות הבחירות לכנסת היוו אכזבה לחברים בתנועה שציפו שתהיה לסיעה שנייה בגודלה למפא"י, וחשפו קרעים פנימיים בתנועה, בעיקר בין חברי "הוועד" לשעבר וחברים בעלי נטיות כנעניות, לבין רוב חברי מפקדת האצ"ל בארץ. בוועידה הראשונה של התנועה, ביוני 1949, הצליח שמואל מרלין להתמנות למזכ"ל התנועה, ובנוסף להביא לבחירתם של שלושה מאנשי אמונו למזכירות בת שבעת החברים, ובכך ליצור רוב אופוזיציוני למנחם בגין במזכירות התנועה. בינואר 1950 הדף בגין במעט את האופוזיציה הפנימית, דחק את מרלין מתפקידו כמזכ"ל ומתפקידו כעורך ביטאונה של התנועה, והעביר את המזכירות לשליטתו עם רוב התומך בו, כשרק מרלין הוא הנותר בה מבין חבריו. חברי האופוזיציה הפנימית בראשותו של מרלין התנגדו להתמסדותה של חירות ולהשתלבותה במוסדות התנועה הציונית, הסוכנות היהודית וקרן קיימת לישראל. האכזבה עקב תוצאות הבחירות, והחשש מפני הישנות התוצאה המאכזבת בבחירות לכנסת השנייה שיועדו ל-1951, הובילו להקמתה המפורשת של סיעה אופוזיציונית בתוך חרות, תחת הנהגתו של מרלין, בשם סיעת "למרחב", שהאשימו את בגין ואת ההנהגה במצב הירוד של המפלגה, בקיפאון רעיוני ובהיעדר אקטיביזם. הוועידה השנייה של חרות נפתחה ב-26 בפברואר 1951, התנהלה בשני מושבים והסתיימה ב-5 באפריל. במועצה הארצית שהתקיימה כחודש לפני כן, דאגו בגין ומקורביו לשנות את חוקת הבחירות לוועידה, והמירו את שיטת הבחירות היחסיות, לפי רשימות ארציות, לבחירות מקומיות ואישיות, נוהל שנועד לפרק או למצער להחליש את כוחן של קבוצות מאורגנות נגד בגין, בהן "למרחב" ו"הסתדרות העובדים הלאומית". סיעת "למרחב" הובסה בוועידה, ומיד לאחר מכן ביקשו חברי הכנסת ערי ז'בוטינסקי והלל קוק לפרוש מן הסיעה, ולהכיר בכל אחד מהם כסיעת יחיד. חברי "למרחב", כולל מרלין, שנמנו על חברי מרכז התנועה לפני הוועידה לא נבחרו לתפקיד זה לאחריה, וגם הוא התמלא בתומכי בגין. בחירות לכנסת השנייה הבחירות לכנסת השנייה התקיימו על רקע משבר חמור בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות. המשברים הקואליציוניים הלכו והחמירו ובפברואר 1951 החליט בן-גוריון להגיש את התפטרותו לנשיא המדינה. תנועת החירות שהייתה האופוזיציה הימנית למפא"י בבחירות הקודמות, הייתה גם היא בפילוג עמוק, בין מנחם בגין לבין חברי סיעת למרחב, והתקשתה לנהל מערכת בחירות יעילה. סיבה נוספת לקשיי תנועת החרות היה הניתוק הכפוי ממאגר הבוחרים הטבעיים - עולים חדשים בכלל ועולים מקרב עדות המזרח בפרט. מאגר זה שעתיד להתגלות ככוח שיעלה את הליכוד לשלטון בעתיד, היה "שבוי" בעת הבחירות של 1951, שכן רובם הגדול של העולים שהו במעברות והיו נתונים לחלוטין לחסדי המנגנון הפקידותי שנשלט על ידי מפא"י, וכתוצאה מכך זכתה תנועת החרות לתמיכה זעומה במעברות. בבחירות לכנסת השנייה ביולי 1951 זכתה רשימת חרות לשמונה מושבים בלבד, ובגין הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים והתבודד תקופה ארוכה. בחודשים העוקבים הוא התגורר בחדר שכור בירושלים והתכונן לבחינה במשפט פלילי. ממשלת ישראל השלישית התקשתה להתמודד עם הקשיים והלחצים הפנימיים ובעיקר עם משבר כלכלי חריף שהתבטא בהידלדלות יתרות המט"ח. במהלך כהונת הממשלה התמוטטה לחלוטין מדיניות הקיצוב, ולפיכך, שר האוצר אליעזר קפלן החליט להנהיג את המדיניות הכלכלית החדשה, שהתחילה משא ומתן על הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה, בקשת סיוע מארצות הברית, ומכירת איגרות חוב של המדינה מחוץ לישראל. הסכם השילומים (1952) ממוזער|מנחם בגין נואם בעצרת כנגד הסכם השילומים בכיכר מוגרבי בתל אביב 1952 על רקע הירידה ההדרגתית בתמיכה הציבורית במפלגת החרות חל משבר הנהגה במפלגה, שהונהגה על ידי דמויות אפורות ובראשן אריה בן-אליעזר ומזכיר התנועה יעקב רובין. מפלגת חרות נזקקה להתעוררות לאומית סביב נושא חשוב, והרגע הגיע עם הצהרת החרטה של קונראד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית, בעקבות משא ומתן חשאי עם ישראל על תשלום פיצויים. מתנגדי המשא ומתן עם גרמניה חיפשו מנהיג, וחברי תנועת החרות פנו לבגין בבקשה שיחזור לזירה הפוליטית, כשהוא נישא על גלי תמיכה ציבורית חוצת קווים. בסוף שנת 1951 ביקר יוחנן בדר ממייסדי "תנועת החרות" בביתו של בגין בירושלים וקרא לו לחזור ולהנהיג את התנועה כדי למלא את חובתו המוסרית למשפחתו ולאמו שנרצחה. בן-גוריון ראה בהסכם השילומים הזדמנות לקבל מימון למפעלים הגדולים של קליטת העלייה וביסוס המדינה הצעירה. בגין ראה בהסכם כזה מתן לגיטימציה וסליחה לגרועים שבאויבי עם ישראל מעולם, וכן בגידה בקורבנות השואה. בעצרת-עם שנערכה בתל אביב ב-5 בינואר 1952, פנה בגין אל ראש הממשלה: "אני מזהיר אותך, אדון בן-גוריון... אם תעז לעשות את הדבר הזה – רשום לפניך את המסקנה שכל יהודי יהיה רשאי להסיק ממנו: אם זה מותר במדינת ישראל – הכל מותר במדינת ישראל!". ב-7 בינואר 1952 דנה הכנסת בהצעה לקיים משא ומתן עם גרמניה על ההסכם. בגין הגיע אל הכנסת לראשונה זה יותר מחמישה חודשים, וכדי שיוכל להשתתף בישיבה נשבע אמונים לכנסת. במהלך הישיבה יצא אל כיכר ציון, התייצב על מרפסת מלון "אביב" בראש הפגנת ענק נגד הסכם השילומים, שנערכה בקור ובגשם שוטף, ותקף בנאומו את כוונת הממשלה לקיים קשר עם גרמניה: ועוד הוא אמר: בתום נאומו חזר בגין לכנסת עם אנשיו, וההפגנה שלהם שיצאה לכיוון בניין הכנסת בבית פרומין הידרדרה לאלימות. בגין עלה לנאום על רקע הרעש שבקע מחזית הבניין. הוא חזר על עיקרי דבריו וגם פנה אל חברי הכנסת הערבים בבקשה: "זהו עניין שלנו, דמם של אמותינו, אחינו ואחיותינו מעורב בו, תנו לנו להכריע בעניין זה". בתגובה לקריאת ביניים של בן-גוריון על "החוליגאנים" שבחוץ, השיב לו בגין: "אתה חוליגאן". בתגובה לצעקות חברי הכנסת של מפא"י "הוא לא ידבר", אמר בגין: "אם אני לא אדבר – אף אחד לא ידבר. רק בכוח תוציאו אותי", ויושב ראש הכנסת הפסיק את הישיבה. קרוב ל-400 מפגינים נעצרו וכעבור מספר שעות חודש הדיון. בגין הסכים לחזור בו מהתבטאותו והורשה לסיים את נאומו. למחרת שידר בן-גוריון נאום לאומה, בו טען כי "נעשתה התחלה להרוס את הדמוקרטיה בישראל" על ידי "אנשי האגרוף והרצח הפוליטי" והאשים את בגין ב"מרד". ב-9 בינואר, כאשר מעגלי שוטרים וחיילים חמושים מקיפים את הבניין, הצביעה הכנסת בעד החלטה לייפות את כוחה של הוועדה לענייני חוץ וביטחון לקבוע את פעולתה לגבי משא ומתן עם גרמניה (61 בעד, 50 נגד, 5 נמנעים). כשלושה שבועות לאחר מכן החליטה הכנסת להשעות את בגין ליותר משלושה חודשים, כעונש על שאיים במעשי אלימות. חרף התנגדותו של בגין אישרה הכנסת את הסכם השילומים. לימים הודה בגין כי נכשל, אך הוסיף: "הייתה זו השפלה לאין שיעור לעם היהודי, אלמלא קמה בתוכו התנגדות לאותו הסכם, שהיה כדבר אזהרתנו, להסכם של טיהור ופיוס עם העם הגרמני, משמידם של שישה מיליונים יהודים. במידה שתרמתי להתנגדות זאת, מאז ועד היום, הנני גאה כל כך". ממוזער|מנחם בגין נואם בלוד, שנות השישים. לצדו הרב שלמה יוסף זוין. הבחירות לכנסת השלישית ממוזער|בגין נואם בכנסת, 1961 ממוזער|מנחם בגין נפגש בכנסת עם משלחת של עולים מיוון 1964 דברי ימי הכנסת השנייה היו סוערים ועיקרם מאבק כוחות בין דוד בן-גוריון, שלכאורה פרש והסתגר בשדה בוקר ולמעשה פעל מאחורי הקלעים כנגד משה שרת, שהחזיק בתפקיד ראש הממשלה, אך התקשה לשלוט. ערב הבחירות נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב את פסק הדין בעניינו של ישראל קסטנר. במשפט הואשם מלכיאל גרינוולד בהוצאת דיבתו של קסטנר, אך סניגורו של גרינוולד, שמואל תמיר, הצליח להפוך את המשפט למשפטו של קסטנר, שהיה מאנשי ממסד מפא"י ושל משטר מפא"י בכללו, אשר לא עשה כביכול את המרב להצלת יהודי אירופה. בפסק הדין קבע בית המשפט כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן". על רקע פסק הדין הגישה חרות הצעת אי אמון בממשלה ב-28 ביוני 1955. במשך השנים נודע בגין בכושרו הרטורי ובנאומיו חוצבי הלהבות, אשר כללו תוכן נוקב וריתקו תשומת לב. מתנגדיו גרסו כי היה דמגוג. בנאומיו הוא תקף ישירות ובאופן בוטה את מתנגדיו תוך שהוא משתמש בלעג ושנינה על מנת לגמד את הצד שכנגד. במהלך מסע הבחירות נאם מנחם בגין באספות שבהן נכחו לעיתים אף כ-5,000 אנשים אשר נמשכו לשמוע את דבריו, ובהן נאם בחריפות נגד מה שטען שהיא שחיתות ממסדית של מפא"י. לעיתים היה מוציא מכיסו שטר של דולר וטוען כי, על אף שמפא"י קיבלה מארצות הברית אלף דולר עבור כל תושב בישראל, הכסף הזה לא הגיע אל האזרחים. בתעמולה זו הצליח בגין לרכוש את לבם של רבים מבני השכבות החלשות, עולים חדשים ובני עדות המזרח, ציבור אשר נותר נאמן לבגין ולתנועתו במשך שנים רבות. בגין השכיל ליצור חיבור אפקטיבי בין תחושת הקיפוח, העלבון והכעס על הממסד, שהלכו והצטברו בקרב העולים המזרחיים, לבין תחושת ההדרה והדחיקה ממרכז החברה, ולהציג עצמו ואת חרות כחלופה לשלטון מפא"י. הבחירות לכנסת השלישית התקיימו ב-26 ביולי 1955. הפתעת הבחירות הייתה תנועת החרות. תנועה זו, שבן-גוריון השקיע מאמצים רבים כדי להציגה כמי שנמצאת מחוץ לגדר הקונצנזוס הלאומי וכתנועת שוליים של הימין הקיצוני, הפכה באופן מפתיע לתנועת האופוזיציה המרכזית לשלטון מפא"י, כאשר זכתה לחמישה-עשר מנדטים שהיוו כמעט הכפלה של כוחה. מבצע קדש ב-1956, ערב מבצע קדש, על אף היריבות בינו לבין בן-גוריון, הוזמן בגין אל בית ראש הממשלה, ושותף בפרטי התוכנית שרבים משרי הממשלה לא שותפו בה. בגין העניק לבן-גוריון את תמיכת תנועתו. מלחמת סיני הייתה מלחמה קצרה והסתיימה בניצחון מובהק של ישראל. הניצחון הביא את רוב סיעות הכנסת (מלבד מק"י) וחברי הכנסת לכלל אופוריה. בדיון שנערך בכנסת, ביום 7 בנובמבר, לאחר נאום ראש הממשלה, הצביעו כל חברי הכנסת, מלבד נציגי מק"י, בעד החלטה המאמצת את עיקרי הנאום. מנהיג האופוזיציה, מנחם בגין, קרא אל עבר ספסלי הממשלה "יישר כוחכם". שלושה ימים לאחר מכן הודיע ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, בעקבות לחץ מדיני שהופעל על ישראל מצד ארצות הברית, על נסיגת צה"ל מכל השטחים שכבש. תהליך הנסיגה החל ב-15 בנובמבר 1956 והסתיים ב-8 במרץ 1957. בישראל התעורר ויכוח ציבורי בשאלת המשך הנסיגה. מפלגות האופוזיציה, ובראשן תנועת החרות בהנהגתו של בגין, התנגדו להמשך הנסיגה. הן הגישו הצעת אי-אמון בממשלה, שנפלה בהצבעה בכנסת, ב-15 בינואר, ברוב של 63 קולות של כל סיעות הקואליציה וכן מק"י והסיעות החרדיות ובהימנעות סיעת הציונים הכלליים, כנגד 11 קולות סיעת חרות. הוויכוח שקדם להצבעה עורר מחדש מחלוקות אישיות ואידיאלוגיות. בעל ההצעה מנחם בגין הגדיר את הנסיגה כ"בשורת איוב" וקרא לעברו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון: "בשם אלוהים – לך!", רמז לקריאתו של לאופולד אמרי לעבר ראש הממשלה הפייסן נוויל צ'מברלין בפרלמנט הבריטי במאי 1940. בן-גוריון השיב כי הוא מסרב להתווכח "עם האומה ועם אלוהים", שבשמם, לדבריו, התיימר בגין לדבר וכינה את בגין בתואר "מפקד תנועת החרות". אירועי ואדי סאליב אירועי ואדי סאליב היו סדרה של הפגנות רחוב ומהומות שהחלו ביום 9 ביולי 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה, והפכו להתפרעויות אלימות. בעקבות ההפגנות ארגון "ליכוד עולי צפון אפריקה", שהוקם זמן קצר לפני כן, הכריז בבית הכנסת רמב"ם על שביתה כללית, וב־11 ביולי פרצו מהומות אלימות ברחבי ישראל, ביישובים בהם רוכזו תושבים שמוצאם מזרחי, כמו טבריה, באר שבע ומגדל העמק. האירועים היוו מרי חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים. אף על פי שההפגנות התפרצו זמן קצר לפני יום הבחירות לכנסת הרביעית ובשעה שמערכת התעמולה כבר נכנסה להילוך גבוה, ואף על פי שהזעם של המפגינים הופנה במפורש כלפי מפלגות השלטון והממשלה, בגין לא מיהר לרכוב על גל המחאה. יתר על-כן, הוא החליט לדחות אספת בחירות שתכנן לקיים בוואדי סאליב עקב חשש מהימשכות האירועים. לאחר מספר ימים, משנתבהרה התמונה, הפך בגין את נושא קליטת העלייה ואפליית העולים בני עדות המזרח לנושא המרכזי במערכת הבחירות של תנועת הליכוד. העובדה שהאירועים פרצו ב"חיפה האדומה" - מרכז כוחה של תנועת הפועלים – הגבירה את הזדהות מנחם בגין עם המחאה, ובדיון הסוער שנערך בכנסת ב-13 ביולי תקפו מנהיגי חרות את הממשלה על מצב העולים במעברות. רבים ממנהיגי מפא"י היו משוכנעים שבגין עומד מאחורי התססת העולים, ואחראי להתפשטות ההפגנות. בישיבת הממשלה שהתקיימה לאחר הדיון בכנסת טען לוי אשכול, כי המחאה מקבלת את השראתה מנאומיו של מנחם בגין, וכי המפגינים קוראים בשמו. עם זאת, המשבר שנחשף באירועי ואדי סאליב לא התגבש לכלל תנועה פוליטית ולא קיבל ביטוי אלקטורלי. הבחירות לכנסת הרביעית ביוני 1957 פרש בגין מתפקידו כמפקד בית"ר, במטרה להקדיש את כל זמנו למערכת הבחירות. תנועת החרות ומנחם בגין, מנהיגה, ניהלו את מערכת הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959 מתוך אמונה כי תנופת ההצלחה בבחירות הקודמת וההתמרמרות בקרב ציבור העולים, כפי שבאה לידי ביטוי באירועי וואדי סליב, יביאו להרחבת בסיס התמיכה בתנועה ותרגומה לגידול משמעותי של מספר המושבים בכנסת. מערכת הבחירות נפתחה בנאום שנשא בגין בוועידה הארצית החמישית של תנועת החרות בנובמבר 1958, ובה הציג בגין את האסטרטגיה של התנועה לבחירות "מאופוזיציה לשלטון" תחת סיסמת הבחירות "אלוהים לשלטון בחרתנו". ככל הנראה, התקפותיו האגרסיביות של מנחם בגין על מה שנתפס כעמודי תווך של מדינת ישראל - קליטת עליה ושלמות מערכות השלטון - הרחיקו מהתנועה בוחרים פוטנציאליים מקרב מעמד הביניים וגם מקרב העולים החדשים. יום לפני הבחירות עשה בגין משגה חמור נוסף. הוא נסע במכונית קאדילק פתוחה כשלפניו פמליה של אופנוענים. האירוע, על סממניו הכוחניים, חזר ומיצב את בגין כמנהיג בעל תדמית כוחנית, שלא לומר פאשיסטית, והאוכלוסייה הוותיקה והמבוססת נרתעה מכך. כשהתפרסמו תוצאות הבחירות התברר שמפא"י זכתה בניצחון הגדול ביותר בתולדותיה ועלתה מ-40 מנדטים ל-47 ואילו תנועת החירות עלתה מ-15 ל-17 מנדטים בלבד, תוצאה שלאור הצפיות המוקדמות נחשבה לכישלון, שנזקף לחובתו של בגין. תנועת החרות נכנסה למשבר קשה שהוחמר על ידי קשיים כלכליים. הלקח, שנלמד ויושם על ידי בגין על מנת לקדם את תנועת החרות למקום מרכזי בפוליטיקה הישראלית, הצביע על הצורך לקרב אל התנועה את קהל הבוחרים במרכז המפה הפוליטית, מה שהוביל, בשלב ראשון, להקמת גח"ל, בין היתר, על ידי קשר עם מפלגה שותפה לדרך לברית פוליטית (המפלגה הליברלית), ובמקביל, ולשינוי פנימי של התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת החרות, על מנת לפרוץ משולי המערכת הפוליטית למרכזה. הצעד הראשון בשינוי זה היה הקמת סיעה בתוך ההסתדרות הכללית. הצטרפות להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל קמה ב-1920 כאיגוד מקצועי, אך למעשה הפכה לגוף ביצועי של מפלגת השלטון, מפא"י. צד האיגוד המקצועי שבה - מגן העובדים ובעיקר העולים החדשים - נשחק. הציונות הרוויזיוניסטית, ובראשה זאב ז'בוטינסקי, התנגדה לגוף שנתפס כבולשביסטי ומעכב כל פיתוח כלכלי. בשנות השלושים אף הגיעו הסכסוכים בין הרוויזיוניסטים להסתדרות לתגרות והיוו רקע לקרע ביישוב העברי. התגובה הרוויזיוניסטית להסתדרות הייתה הקמת הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) בשנת 1934. בכנס תנועת החירות ב-1963 הציע בגין הצעת החלטה להקמת סיעה שתתמודד בבחירות לוועידת ההסתדרות הכללית. התנגדות ליזמת בגין הגיעה משני מקורות, האחד, אנשי הע"ל, שהבינו שבגין מנסה למשוך מתחת לרגליהם את בסיס הכוח שלהם במפלגה. השני הגיע מוותיקי האצ"ל והלח"י, שראו ביוזמה בגידה ברעיון הז'בוטינסקאי של "חד-נס", כלומר התמסרות לדגל הלאומי מבלי להניף דגלים נוספים, ובפרט לא את הדגל האדום של ההסתדרות. דוברם העיקרי והחריף היה ישראל אלדד. הדיון בין תומכי הקמת הסיעה בהסתדרות למתנגדיה הביא לעימות בשאלת יחסה של תנועת החרות לזהותה, לעברה ולמורשת הרוויזיוניסטית שאותה ייצגה. לבסוף קיבלה חירות את הצעת ההחלטה של בגין וב-14 במרץ 1964 הוקמה הסיעה בראשות אריה בן-אליעזר. הסיעה ריכזה את אנשי "הקו השמאלי" של חירות והצעירים שביקשו לראות בה מפלגת המון, הפונה אל הציבור המקופח והעני בפריפריה ולא מפלגה קיצונית ומנודה הדבקה בעקרונות רוויזיוניסטים מיושנים. הבחירות לכנסת החמישית הבחירות לכנסת החמישית שנערכו ב-15 באוגוסט 1961, ג' באלול התשכ"א, אשר הוקדמו בשנתיים ממועדן המקורי, 5 בנובמבר 1963, היו הבחירות האחרונות שבהן עמד דוד בן-גוריון בראש מפא"י. בחירות אלו עמדו בצל מאבק בין-דורי ובין-אישי עז בצמרת מפא"י על רקע עסק הביש. בסופה של מערכת הבחירות נותרה מפא"י בשלטון, כשבראשה בן-גוריון, אך איבדה כעשרה אחוזים מכוחה. המפלגה הליברלית, שאך זה הוקמה, קיבלה 17 מנדטים, והייתה להפתעת הבחירות. תנועת החרות בהנהגת בגין זכתה גם היא ב-17 מנדטים (כמו בבחירות לכנסת הרביעית), ובגין זכה לתואר "ראש האופוזיציה". הקמת גח"ל במהלך ההיסטוריה הפוליטית ובמהלך הבחירות בשנות החמישים, פעלו מפלגות בעלות השקפה כלכלית המנוגדת להשקפת העולם הסוציאליסטית של מפלגות הפועלים, ומבוססות על הליברליזם הכלכלי. מפלגות אלו ובראשם הציונים הכללים היו בעלי השקפה "מתונה" בנושאים מדיניים, ובדרך כלל שיתפו פעולה עם מפא"י כחלק מהממשלות בראשותה. למרות הצלחות מרשימות בקלפי, לא הצליחו המפלגות הליברליות לממש את הפוטנציאל לכלל השפעה או הישגים. לאורך השנים, עד להקמת גח"ל, היו מגעים בין תנועת החרות למפלגה הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית, על מתווה של שיתוף פעולה ומיזוג בין המפלגות, אך התנגדות בשני הצדדים מנעה מימוש היוזמה. אבן הנגף העיקרית הייתה עמדתה הניצית והבדלנית של תנועת החרות בסוגיית "שלמות המולדת". בעוד הליברלים תמכו בסטאטוס קוו כפי שבא לידי ביטוי בהסכמי שביתת הנשק שלאחר מלחמת העצמאות. במהלך כהונת הכנסת הרביעית ועל רקע פרשת לבון ומאבקי הכוח שקרעו את מפא"י התאחדו הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית באפריל 1961 ונמנעו מכניסה לקואליציה. לבחירות לכנסת החמישית ניגשה רשימה משותפת בשם המפלגה הליברלית שזכתה ב-17 מנדטים, אך נותרה באופוזיציה. על רקע כישלונות המיזוג בעבר הציע מנחם בגין כי המפלגות יקימו "גוש", שבו כל מפלגה תשמור על זהותה העצמאית, כצעד ראשון לאיחוד עתידי אפשרי, מבלי שחילוקי הדעות הפוליטיים יעלו את המשא ומתן על שרטון או יהוו אבן נגף בהמשך. לאחר הבחירות לכנסת החמישית שלח מנחם בגין מכתב לראשי המפלגה הליברלית בהצעה להקמת הגוש אך חילוקי הדעות בנושא ארץ ישראל השלימה היו המכשלה העיקרית. לבסוף נוסח סעיף פשרה בהקדמה להסכם ולפיו "תנועת החרות תמשיך לשאת בקרב האומה את עקרון שלמות המולדת". בספרו על מנחם בגין מציין אריה נאור, כי פסקה זו מהווה גם הצהרה כי מנחם בגין שינה את מרכז הכובד של תפיסת ארץ ישראל השלמה מתורה שבכתב המהווה נר לרגלי תנועת החירות ועליו יש להילחם, לעיקרון, שהוא שאיפה רעיונית, של תנועת החרות, אך לא מחייב את המפלגה הליברלית ולמעשה לא מחייב את הגוש חירות-ליברלים. באפריל 1965 התאחדה המפלגה הליברלית עם תנועת החירות לגוש פרלמנטרי משותף - "גח"ל", גוש חירות ליברלים. על רקע איחוד זה פרשו מן המפלגה הליברלית חברים רבים שהגיעו מן המפלגה הפרוגרסיבית, והקימו את המפלגה הליברלית העצמאית. הקמת גח"ל מהווה נקודת מפנה בהיסטוריה של הימין הציוני ושלב מכריע בדרך ליצירת שיווי משקל פוליטי מול מפלגות השמאל ותנועת העבודה. בשנת 1964 השתתף בגין בהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לישראל, שציווה שיועלו לישראל רק "בפקודת ממשלה עברית". הדבר התבצע ביוזמתו של ראש הממשלה לוי אשכול. בכך ניתן לראות שלב ראשון בקבלת בגין וחרות כשותפים לגיטימיים במערכת הפוליטית. ב-19 באוגוסט 1965 הגיש השגריר המיועד של גרמניה המערבית לישראל כתב אמנה לנשיא זלמן שזר. מינוי שגריר גרמני בישראל עורר סערה ציבורית קשה - אלפי סטודנטים התעמתו עם שוטרים בירושלים, ומאות חברי השומר הצעיר הפגינו בכיכר הרברט סמואל בתל אביב. בגין הנרגש נשא נאום בפני כ-5,000 איש, וטען כי האירוע מהווה בגידה במיליון וחצי ילדים קורבנות השואה. הבחירות לכנסת השישית הבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1965, עמדו בסימן העימות בין המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל, רשימה משותפת שהוגשה בבחירות על ידי שתי המפלגות מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון ושבראשה עמד לוי אשכול, לבין רפ"י בראשות דוד בן-גוריון. הרקע לעימות היה לכאורה חילוקי דעות בנוגע ל"פרשה". בפועל, היה העימות סביב הדחתו של בן-גוריון מהנהגת מפא"י על–ידי "דור הביניים" של המפלגה. בתום מערכת הבחירות זכה לוי אשכול בניצחון מוחץ והקריירה הפוליטית של בן-גוריון באה למעשה אל קיצה. מול ההמפלגות הנ"ל התייצב גוש חרות ליברלים. בעוד ששתי המפלגות לחוד היו בעלות שבעה עשר מנדטים כל אחת בכנסת היוצאת, בתום הבחירות זכתה המפלגה המאוחדת בעשרים ושישה מנדטים בלבד; הדבר נחשב לכישלון צורב שזיעזע את מפלגת החרות. הממסד הפוליטי הרוויזיוניסטי הגיע למסקנה כי הציבור הישראלי לא היה מוכן לקבל את החלופה השלטונית שבגין הציע. דמותו הייתה מוכתמת במחלוקת שנתפסה כסיבה העיקרית לכישלון בלוק המפלגות, ואף על פי שבגין היה מנהיג אופוזיציה מוכשר וללא מתחרים בזירה הפוליטית, נשבו רוחות של שינוי בחירות ובגח"ל, מלובות בהרגשה כי הגיע עת שינוי שיאפשר לזכות בתמיכה ציבורית נרחבת בגח"ל כאשר בראשותה עומדת דמות מקובלת יותר. בפרספקטיבה היסטורית אירוע פרישתו של דוד בן-גוריון מהחיים הפוליטיים סילק מעל הבמה את דמות האב, שהצליחה לאחד את רוב פלגי האומה הישראלית תחת כנפיו וחזונו. היעלמותו הותירה ציבורים גדולים צמאים לדמות חלופית, דמות שאיש מיורשי בן-גוריון לא יכול היה למלא. הדמות הקרובה ביותר (אך לא מספיק עדיין) הייתה של בגין, שלאורך הקריירה שלו ביקש, וגם הצליח חלקית, להיות דמות סמכותית. הוא הצליח אט אט לפלס את הדרך לתפקיד המנהיג שהיה חלק ממקימי מדינת ישראל ולהוות דמות אב בעלת מעמד וניסיון. תנועת החרות הגיעה בשנת 1966 לנקודת שפל. הכשלונות הרצופים במערכות הבחירות ותחושת הייאוש שאחזה במפלגה יצרו תנאים אידיאליים לגיבושה של אופוזיציה פנימית רבת עוצמה בתנועת החרות. המשבר פרץ בכל עוזו במהלך הוועידה הארצית השמינית של תנועת החרות שהתכנסה בכפר המכביה בסוף חודש יוני 1966. בוועידה קרא אהוד אולמרט הצעיר לבגין להסיק מסקנות בעקבות הכישלון בבחירות. שמואל תמיר, בתמיכת אולמרט ואחרים, קרא תיגר על בגין ובוועידה קמה מהומה. כבר במהלך ההצבעות הראשונות בוועידה התברר כי האופוזיציה הפנימית בהנהגת שמואל תמיר זכתה ברוב גדול במוסדות הוועידה, ומששקע האבק התברר כי תמיר הצליח לקבל גם את המינוי לתפקיד יושב הראש. בגין, שהתקשה לקבל את ההפסד, התפטר בנאום מאולתר מלא בזעם ורחמים עצמיים. חברי תנועת החרות, שנותרו נאמנים לבגין, עלו על במת הנאומים, נשאו דברי צער עמוקים ומלאים פאתוס והתחננו בפני בגין לחזור בו מהתפטרותו. ביטויים אלו חשפו את התרבות הפוליטית של תנועת החרות כמפלגה פטריארכלית במבנה משפחתי, כשבגין כדמות אב בראשה. חברי תנועת החרות וחברי גח"ל נדרשו בראש ובראשונה לנאמנות למנחם בגין, ששימר את בסיס כוחו באמצעות מערכת יחסים אישית עם פעילי מפלגתו. לאחר לכתו שררה בקרב רבים מהם תחושה של אובדן אישי ואובדן הדרך. בעקבות אירועי הוועידה נוצרו שני מחנות בתנועת החרות: "מחנה תמיר" ו"מחנה בגין". הייתה זו קריאת התגר האחרונה על מנהיגותו של בגין מתוך מפלגתו. בפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג. שמואל תמיר, אליעזר שוסטק ותומכיהם הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי", שצירפה לשורותיה את ערי ז'בוטינסקי ואת נאמנו לשעבר של בגין עמיחי פאגלין, והציגה עצמה כממשיכת דרכו האמיתית של ז'בוטינסקי. תנועת החרות נותרה ללא מנהיג, ואיש ממנהיגי התנועה לא העז להציע ממלא מקום לבגין. בגין עצמו, שלכאורה פרש מתפקידו, המשיך להפעיל את השפעתו מאחורי הקלעים והביא את המפלגה לקיפאון מוחלט, וגרוע מכך לסכנת התפוררות. בפברואר 1967, לאחר שבית־הדין של תנועת החרות החליט על השעייתו של שמואל תמיר, הסכים בגין לבקשת חבריו לחזור לתפקיד על מנת "לטהר את האוויר". הייתה זו קריאת התיגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו הסופית. במלחמת ששת הימים (1967) ממוזער|שמאל|מנחם בגין ולוי אשכול בביקור אצל חיילי צה"ל בסיני בתום מלחמת ששת הימים לאחר מערכת הבחירות של שנת 1965 המצב הפוליטי בישראל היה בלתי יציב. ראש הממשלה, לוי אשכול, נלחם על מעמדו הפוליטי מול יריבים בתוך מפלגתו מפא"י ובמפלגות של יוצאי המפלגה, בעיקר רפ"י שבראשה עמד דוד בן-גוריון, המנהיג לשעבר שהפך ליריבו הפוליטי המר. עם זאת, עיקר מאבקי הכוח בפוליטיקה הישראלית התנהלו מעל ראשו של בגין, שהיה מבודד ומרוחק מעמדות השפעה. בעוד המשבר שקרע את תנועת החרות הותיר אותה משותקת פוליטית, הייתה מפלגת רפ"י אופוזיציה חסרת מעצורים וראשיה פעלו לחתור תחת ממשלת המערך בניסיון לפורר את הקואליציה. ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה תקופת ההמתנה. רוחות המלחמה שינו את מערך הכוחות והחלו מגעים קדחתניים מאחורי הקלעים, בעיקר על ידי שמעון פרס, במטרה ראשונית להחזיר את רפ"י לממשלה מתוך רצון ליצור קואליציה של רפ"י-מפד"ל-וגח"ל לצידה של מפא"י ובהמשך מינוי מחודש של בן-גוריון לראש הממשלה או לשר הביטחון. מהלכים אלו הביאו לכך שבן-גוריון, לשעבר יריבו המר של בגין ומי שלא חסך משבט לשונו כנגד תנועת החרות והעומד בראשה, שינה את עמדתו רבת השנים והיה מוכן לקבל את מנחם בגין כשותף ראוי ולגיטימי, ובכך הפך את מנחם בגין ממוקצה מחמת המיאוס לדמות הראויה לכבוד. פרס פנה לבגין עם רעיון ממשלת האחדות והציע שבגין ייפגש עם אשכול לסגירת העסקה. הפגישה התקיימה ואשכול דחה על הסף את הרעיון להנהגה משותפת עם בן-גוריון. במהלך מפתיע וללא תיאום נפגש בגין עם בן-גוריון שסירב לשתף פעולה וחזר על דרישתו שאשכול יתפטר. פרס חזר והציע ממשלת אחדות, הפעם עם משה דיין כשר ביטחון, ואשכול הסכים, לאחר שבגין וחיים משה שפירא מנהיג המפד"ל הטילו את כל כובד משקלם לטובת המהלך. ב-5 ביוני אישרה הכנסת את השינויים בהרכב הממשלה, ובגין ועמו יוסף ספיר, מטעם גח"ל, התמנו כשרים ללא תיק. איומי המלחמה שימשו קרקע נוחה לחולל תמורה נוספת בדרכם של מנחם בגין, תנועת החרות וגח"ל. בעוד שחברים בתנועת החרות דבקו בעמדה כי יש לפעול מחוץ לממשלה (עמדה שבה דבק מנחם בגין באדיקות עד חודשים ספורים קודם־לכן), בסיטואציה שנוצרה החליט בגין לקבל את ההצעה להצטרף לממשלה. נראה כי בגין ביקש, לצד רצונו לסייע לממשלת ישראל להתמודד עם שעת החירום, גם לקדם את תנועת החרות ממפלגה שנאבקת על חייה ב"מדבר הפוליטי" של האופוזיציה למעמד של שותפה לשלטון, מתוך ההכרה כי שותפות זו היא תחנה הכרחית עבור מי שמעוניין בסופו של דבר להיות בשלטון. לראשונה היה בגין לחבר ממשלה ויצא ממעגל הבידוד הפוליטי. הצטרפותו לממשלת הליכוד הלאומי בראשותו של לוי אשכול, והדו-שיח שיצר עם בן-גוריון כשווה בין שווים, הביאו לגיבוש דמותו כמנהיג לגיטימי בחברה הישראלית, ולסמל ציוני בעיני הציבור הישראלי. באופן מעשי מינוי מנחם בגין כשר בלי תיק נועד בראש וראשונה להרים את מורל אזרחי מדינת ישראל ולסמל את האחדות, אך בפרספקטיבה היסטורית ניתן לקבוע כי בתקופת ההמתנה ובמהלך מלחמת ששת הימים היה מנחם בגין מעורב באופן פעיל בדיוני המערכת הפוליטית, ונמנה עם הדרג הבכיר של מקבלי ההחלטות בישראל בצומת של מבחן והכרעה לאומיים. אף על פי שהשפעתו על ההכרעות בימי הקרבות ולאחר סיומן הייתה מוגבלת, לעצם חברותו בממשלה הייתה חשיבות סמלית בעלת משקל והוא זכה להנות מתהילת הניצחון. לראשונה, ובמשך שלוש השנים שבהן הייתה גח"ל שותפה בממשלה, הופיע הימין כשותף לגיטימי של המוסדות הציוניים ומערכת הממשל. בקרב הישראלים הוותיקים והמבוגרים פחתה ההתנגדות לבגין ולמפלגתו יתר על כן, צעירים שנולדו אל תוך המציאות שנוצרה בעקבות מלחמת ששת הימים אימצו את השפה והפרשנות שהציע מנחם בגין למציאות הישראלית. שינוי נוסף, שעתיד להוות גורם מכריע בעת המהפך הפוליטי, היה שיתוף הפעולה של בגין וחבריו עם מפלגת המפד"ל והציונות הדתית שהתהדק סביב נושא השטחים. תהליך זה הגדיל את מרחב התמרון הפוליטי של תנועת החרות ואת יכולתו של מנחם בגין לגבש קואליציה חלופית לזו של תנועת העבודה. ביוני 1967 הכריז בגין בישיבת סיעת גח"ל שאסור להחזיר את השטחים שנכבשו: . ב-16 בדצמבר 1968 הציע בגין לאשכול ליישב את השטחים המוחזקים. הוא ביקש כי יינתן ליהודים להתיישב בכל השטחים והערים בגדה, כולל בשכם, בג'נין ובחברון. במאי 1968 ערכה תנועת החירות את הוועידה הארצית התשיעית, לראשונה בירושלים, במהלכה נאם בגין במשך שעתיים ונשא נאום מפויס ומאחד בו קיבע את קווי היסוד המחודשים: שמירה על הישגי המלחמה ועל הגבולות החדשים כגבולות דה-פקטו של מדינת ישראל, סיפוח ירושלים והשארות בממשלה על מנת להבטיח את קיום עקרונות אלו. בשנת 1969 ניסה בן-גוריון לרתום את בגין למאבקו באשכול וכתב לו: "מבחינה אישית לא הייתה לי אף פעם טינה אישית נגדך וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות – הוקרתי אותך יותר". בממשלתה של גולדה מאיר (1969–1970) לוי אשכול נפטר ב-26 בפברואר 1969 ואת מקומו תפסה גולדה מאיר, שהייתה מועמדת של פשרה, והרכיבה ממשלת ליכוד לאומי על בסיס הקואליציה הקודמת כפי שהיה מאז יוני 1967. אומנם גולדה מאיר שוב צירפה לממשלתה את גח"ל בראשות בגין, שמונה לשר בלי תיק, אך חל פיחות במעמדו. הוא הפך למנודה, ונדחק על ידי גולדה מאיר לתפקידים שוליים כגון יו"ר ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך ב-56 מנדטים, ומפלגת גח"ל שמרה על כוחה וזכתה ב-26 מנדטים. מבחינת בגין היו בחירות אלו נקודת ציון. הוא החל את חייו הפוליטיים כאופוזיציונר ולאורך שנות החמישים הקפיד להציב את עצמו כאלטרנטיבה לשלטון, בשלב הבא, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא הפך לשותף בממשלה, ועתה פנה לשלב השלישי - סלילת דרכו מהשוליים אל מרכז הבמה הפוליטית. במהלך מערכת הבחירות הוא הציג עצמו כמנהיג לאומי ושקול. במסגרת תהליך הרכבת הממשלה הציעה לו גולדה מאיר להצטרף שוב לקואליציה עם 4 שרים בממשלה - הישג פוליטי משמעותי - בעיקר לאור העובדה שהפעם ההצעה לא נבעה ממצב חירום לאומי, אלא מקבלה מלאה של גח"ל כשותפה טבעית. אבי שילון, חוקר מדע המדינה וביוגרף של מנחם בגין, מציין כי בניגוד למצופה, בגין בחר עבור עצמו את תפקיד השר בלי תיק, אף על פי שיכול היה לקחת תיק עם סמכויות ביצועיות, בחירה שתומכיו ראו בה סימן לצניעות. אפשרות אחרת שהועלתה על ידו היא שבגין העדיף שלא להתחייב למשרד בעל סמכויות ביצועיות מהדרג השני והעדיף תיק בו הוא יכול היה - לפי הבנתו - לעסוק בסוגיות המתאימות למנהיג והוגה דעות במעמד של מגן על עם ישראל. בחירתו בתפקיד נבעה מנטייתו לפעול על פי השראה, כמנתח של תהליכים ואסטרטג. מהלך נוסף, מפתיע לא פחות, היה בחירת שרי גח"ל לתיקים בממשלה. בגין דחה את מי שראו עצמם כמקורביו, אך נתפסו על ידו כיריבים בעלי השפעה פוליטית או אידאולוגית ואינדיבידואליסטים, ובחר לקרב ולמנות לשרים דמויות משניות במפלגה. כך נותר יוחנן בדר, שנתפס כיריב שווה ובעל יכולות אינטלקטואליות מחוץ לממשלה, וחיים לנדאו נבחר לקבל את משרד הפיתוח. מינוי מפתיע נוסף היה עזר ויצמן. משנראה היה כי לא יקבל את תפקיד הרמטכ"ל, אם בשל היותו איש חיל האוויר, אם בשל דעותיו הפוליטיות שנטו לימין, ויצמן פרש מצה"ל במפתיע ב-15 בדצמבר 1969, ובאותו הערב מונה לשר התחבורה מטעם גח"ל. ויצמן, שהיה עצמאי באופיו, נכנס לעימותים תכופים מול בגין, ולבסוף לא מצא את מקומו בתנועת החרות. מעמדו של בגין בתנועה הלך ונחלש בגין סכסוכים אלו, ועם מותו של אריה בן-אליעזר ופרישתו של יעקב מרידור, הוא נותר מבודד בצמרת. בין השנים 1969–1971, הציע מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס שלוש תוכניות שלום בין ישראל למצרים וירדן. לאחר כישלון התוכנית הראשונה, פרס רוג'רס ביוני 1970 תוכנית שנייה בפני הצדדים. הייתה זו תוכנית למשא ומתן שהתבססה על נסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, סיום מלחמת ההתשה וכניסה לשיחות שלום. בגין הודיע על התנגדותו לעיקרי התוכנית, אותה כינה הסכם מינכן השני. הודעת הפרישה מהממשלה נתקלה בהתנגדות מצד סיעת הליברלים בגח"ל מחד, ובהפתעה על ידי ראש הממשלה, גולדה מאיר, שטענה בפני בגין כי הכניסה למשא ומתן היא מהלך טקטי שעשוי לסיים את מלחמת ההתשה, אך לא יביא לנסיגה. בגין התחפר בעמדתו העקרונית ומרכז המפלגה אישר את הפרישה ברוב זעום. באוגוסט 1970 חזרה מפלגת גח"ל לאופוזיציה. לאחר הפרישה, בגין התמודד עם חוסר שביעות רצון בגח"ל וקריאות תגר על מנהיגותו. הפעם היה זה עזר ויצמן שהוביל את המתנגדים, תוך השמעת ביקורת על דרכו הפוליטית, אותה תיאר כגלותית ותלושה מהמציאות ומהצרכים של מדינת ישראל. הוא התנגד מלכתחילה ליציאה לאופוזיציה, וניסה לגבש אסטרטגיה שתאפשר חזרה לשלטון. בשנת 1970 נבחר ויצמן ליו"ר המפלגה בתמיכתו של בגין, ומיד החל לפעול לארגון מחדש של מוסדות התנועה בניסיון לחתור תחת מוקדי הכוח של בגין. בשנת 1972 התמנה אלימלך רימלט ליו"ר תנועת הליברלים וחבר לוויצמן במאבק כנגד בגין, שגייס את סמכותו וקשריו האישיים על מנת לחסום את ויצמן. בסופו של דבר נטש האחרון את המאבק ועזב את גח"ל בטענה כי "לעיתים נראה כי השפעתו של בגין על המפלגה היא תוצאה של היפנוזה". מלחמת יום הכיפורים מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות ממדינות ערביות כנגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, היום בו נכנסה הפסקת האש לתוקף. למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות - היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים. בישראל שלטה ממשלה בהובלת מפלגת המערך בראשות גולדה מאיר, ממשלה ממנה פרש בגין בשנת 1970 והייתה בסוף דרכה, מאחר שב-30 באוקטובר 1973 עמדו להיערך הבחירות לכנסת השמינית. מיד עם פרוץ המלחמה, עוד במוצאי שבת, 6 באוקטובר 1973, הציע בגין לראש הממשלה גולדה מאיר להפסיק את תעמולת הבחירות עד לאחר המלחמה. ראש הממשלה נענתה להצעה וסיעות המערך, הליכוד והמפד"ל הסכימו על הדחייה. במשך כל ימי הלחימה לא התחוללו זעזועים פוליטיים במדינה. בכנסת לא הופרה ההסכמה הכללית לתמוך בצה"ל בעת מלחמה, אך עם סיום הקרבות קרא בגין מעל בימת הכנסת את קריאתו הנוקבת כלפי שרי הממשלה "מדוע לא קרבתם את הכלים?": אחת מתוצאות פעילות בגין בעת המלחמה, הייתה הקרבה שנוצרה בינו לבין האלוף אריאל שרון, שביוני 1973 פרש מצה"ל והצטרף למפלגה הליברלית. הוא חזר לצבא במהלך המלחמה ושמר על קשר רצוף עם בגין, בו ראה נכס פוליטי במאבקו מול אלופים אחרים בזירת הדרום, ובראשם הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד פיקוד הדרום, שמואל גונן. ביוגרפים של בגין עמדו על הקסם שהילכו עליו אנשי צבא בכירים ובהם משה דיין, רפאל איתן ואריק שרון, שהיו מפקדי-שטח בעלי רקע של עבודת אדמה וצברים ילידי הארץ - דמויות שהיו ניגוד גמור לבגין וסימלו את מקבץ התכונות שהעריך. הקמת הליכוד (1973–1977) בספטמבר 1973 נתן בגין את ידו להקמת מפלגת הליכוד, שאותה יזם אריאל שרון. המפלגה הייתה צירוף של גח"ל, "הרשימה הממלכתית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ו"המרכז החופשי". הבחירות נועדו לאוקטובר באותה שנה, אך נדחו לדצמבר עקב מלחמת יום הכיפורים. הבחירות לכנסת השמינית, היו בחירות תחת השפעת המלחמה והמדינה הייתה עדיין נתונה במצב חירום. אמנם היה זה חודשיים ושבוע לאחר הפסקת האש, אך חיילי המילואים טרם שוחררו, כוחות צה"ל היו פרושֹים בגדה המערבית של תעלת סואץ ובחזית הסורית היה המצב נפיץ. תוצאות הבחירות הראו כי המערך ירד מ-56 מנדטים ל-51 מנדטים, הליכוד זכה ב-39 מנדטים לעומת 32 המנדטים שהיו למפלגות שהרכיבו אותו בכנסת היוצאת, ושאר המפלגות שמרו פחות או יותר על כוחן. בעקבות הבחירות חזרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, והרכיבה ממשלה. לאחר חזרת אנשי המילואים אל מסגרת החיים האזרחיים החלה להתארגן באופן ספונטני תנועת מחאה עממית שהביעה מחאה על כשלי המלחמה. הפגנה ספונטנית של סרן מוטי אשכנזי הפכה לתנועה המונית שהייתה לה השפעה מכרעת על ההתפתחות הפוליטית בהמשך. בסופו של דבר השיגה תנועת המחאה את מבוקשה, גולדה מאיר התפטרה והוחלפה כראש ממשלה על ידי יצחק רבין. פעילותה של תנועת המחאה, שאומנם לא הייתה תנועה פוליטית ואשר בין הרבבות שהשתתפו בהפגנותיה היו אנשי מילואים ואזרחים בעלי דעות והשקפות שונות, הייתה בין הגורמים שסללו את הדרך למהפך הפוליטי של 1977. במסגרת מפלגת הליכוד החדשה נשמר כוחה של תנועת החירות כגוש המרכזי אך כוחם של ותיקי האצ"ל ונאמני בגין נחלש. בהצבעות בחודש מאי 1975 על הקמה של התנחלות בשכם, והצעת הממשלה לפחת את הלירה הישראלית, הצביעו רוב חברי הליכוד בניגוד לעמדת בגין, שבשיחות עם נאמניו הביע את מחשבותיו כי אם לא יצליח להחליף את השלטון בבחירות הבאות הוא יפרוש סופית מהחיים הפוליטיים. בתקופת כהונתו של יצחק רבין, שהתמנה לראש הממשלה לאחר התפטרותה של גולדה מאיר, התנהל משא ומתן עם מצרים ועם סוריה על הסכמי הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם עם מצרים נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אשרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש, ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. ההסכם לוּוה בהסכם ישראלי-אמריקאי, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. התגובה למשא ומתן וההסכם המתגבש הייתה הפגנות ימין סוערות, שבהן נשא מנחם בגין נאומים נחרצים נגד ההסכם. באותה תקופה אירעה פרשת קרן תל חי. קרן תל חי היא קרן לגיוס ולהקצאת כספים, אשר שימשה את התנועה הציונית הרוויזיוניסטית. במהלך שנת 1975 התברר לראשי תנועת החרות כי הקרן עומדת לקרוס תחת משא של חובות אדירים, שמקורם היה בהלוואות בריבית גבוהה שנלקחו בשוק האפור במשך מספר שנים, ואשר "גולגלו" על ידי לקיחת הלוואות אחרות. חלק מהמלווים היו אנשי תנועה ותיקים, שפותו להלוות לקרן תמורת הבטחה לריביות גבוהות. לנוכח החשש מהשפעת הקריסה על תנועת החרות והליכוד, נחלץ בגין לפעולות שיקום. חלק גדול ממצודת זאב, מקום משכנה של תנועת החרות וזרועותיה, הושכר לגופים פרטיים. נמכר כמעט כל הרכוש של קרן תל חי לרבות מבנים ומגרשים ששימשו את התנועה, תנועת בית"ר ומרכז הספורט. בגין יצא למסע התרמות אינטנסיבי בין עשירי היהדות בישראל ובעולם, ונערכו הסדרי החזרת חובות עם הלוֹוים הפרטיים שהשקיעו את כספם בקרן. סמוך לבחירות של שנת 1977, הצליח בגין לייצב את מצבה של הקרן, אף כי חיסול החובות נמשך עוד שנים אחדות לאחר מכן. "המהפך" (1977) ממוזער|ביקור מנחם בגין באופקים לקראת הבחירות לכנסת 1977 ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין מבקר פליטים וייטנאמים במקום מגוריהם בעפולה. 1980 ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין מדליק חנוכיה בבית הכנסת בסיינט ג'ון ווד בלונדון דצמבר 1977 ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין בביקור במעון ראש ממשלת אנגליה ג'יימס קלהאן 4 דצמבר 1977 ממוזער|באזכרה הראשונה למשה ברזני ומאיר פיינשטיין במוזיאון אסירי המחתרות. מימין לשמאל: מנחם בגין, בנימין פיינשטיין, הרבנית לולו ברזני-פתייה (אשת הרב אברהם ברזני ובת הרב יהודה פתייה), הרב אברהם ברזני והרב אריה לוין ממשלת רבין תפקדה על כרעי תרנגולת. חילוקי הדעות הפנימיים הן בין מרכיביה והן בתוך מפלגת השלטון הועצמו על רקע פרשות שחיתות שהעכירו את האווירה הציבורית והקשו על תפקוד הממשלה. לפיכך, החליט רבין להקדים את הבחירות. ההזדמנות לכך הגיעה ב־14 בדצמבר כאשר בכנסת נערכה הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) בשל חילול השבת שנגרם, לטענתם, בהגעתם של מטוסי F-15 לישראל. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, ונקבעו בחירות מוקדמות ל־17 במאי 1977. בליכוד הייתה תחושה, שאוששה בסקרים, כי זו הפעם ניתן להשיג ניצחון היסטורי. הענן היחיד שהעיב על הכנות המפלגה הייתה מחלת הלב הקשה של בגין, שסבל מהתקף לב קשה זמן לא רב לפני הבחירות, ולמעשה לא השתתף במערכת הבחירות כלל. אריאל שרון, אשר עזב את הליכוד בשנת 1975 כדי לשמש כיועץ ביטחוני לראש הממשלה רבין, לא שב אל הליכוד והקים מפלגה בשם שלומציון. את התפקיד המרכזי בליכוד בהיערכות לקראת הבחירות מילא עזר ויצמן, היורש הבלתי מוכתר של בגין, שפתח במערכת בחירות דינאמית שהתמקדה בעיקר בנגעי מפלגת השלטון, והבליטה לצד ההנהגה הוותיקה של המפלגה הליברלית וחרות גם דור חדש של פוליטיקאים. חרף כישלונותיו הרבים במערכות הבחירות לאורך השנים לא נואש בגין ונותר אופטימי. הוא העריך את חשיבותה הפרלמנטרית של האופוזיציה. בגין השקיע מאמצים עצומים בכל מערכת בחירות, הופיע בעצרות בחירות ונשא נאומים רבים. עם השנים גדלה התמיכה בגופים הפוליטיים שבראשם עמד. תמיכה מיוחדת קנה בגין בערי הפיתוח ובקרב עדות אשר הרגישו מרוחקות, או מקופחות, על ידי "השלטון האליטיסטי", לעומת בגין אשר היה "דובר השכבות החלשות". במשך השנים חברו אוכלוסיות של אנשי המעברות לשעבר ומשפחותיהם, שהצטברו אצלם בהדרגה תחושות ריחוק תרבותי וקיפוח כלכלי, אל הגרעין של הרוויזיוניסטים ויוצאי המחתרת, אשר הודרו ממרכזי העשייה הציונית עוד משנות ה-30, קיבלו התייחסות של "פורשים" ומורשת לחימתם למען עצמאות המדינה לא זכתה להתייחסות. בגין הביא בפניהם תפיסת עולם שבמרכזה לא עמד בהכרח ה"ישראלי" שדמותו מתבססת על ה"צבר", איש היישוב "הוותיק", איש הקיבוץ, בעל תרבות אירופית, אלא דווקא "היהודי" על עדותיו ומסורותיו הישנות, שכולן לגיטימיות. בגין הפנה את האשמה בפער החברתי-עדתי אל תנועת העבודה, והציג אלטרנטיבה שלטונית בעלת תפיסת עולם שונה. מערכת הבחירות התנהלה תוך התקפות אישיות קשות. תעמולת הבחירות של המערך החלה בפרסום מודעה גדולה בעיתונות בה נכתב "בגין ישיר לנו סולו - כולנו פה אחד", כרמז לא דק לכך שבגין מנהיג את מפלגתו כרודן. בגין הוצג כאדם קיצוני שהתנהג באלימות בפרשת הסכם השילומים, וכמי שעלול להביא את הדמוקרטיה בישראל לקיצה. הליכוד, לעומת זאת, הקדיש מאמצים רבים להצגתו של בגין כאדם צנוע, ירא שמים ואיש משפחה למופת. למרות מחלתו הופיע בגין בעימות טלוויזיוני ראשון מסוגו בינו ובין שמעון פרס. ההתרשמות הייתה כי אין המדובר במטורף קיצוני הוזה, כמו התדמית שהדביקו לו אנשי המערך מזה שנות דור, כי אם במנהיג לאומי ושקול. סקרים שנערכו לאחר העימות הראו כי בעימות עצמו לא היה מנצח ברור, אך היה זה שוויון שכולו הפסד לפרס וניצחון לבגין. ב-17 במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית, שבהן ניצח בגין, בראש מפלגת ימין, לראשונה בתולדות המדינה, במה שכונה "המהפך". בבחירות זכה הליכוד ל-43 מנדטים (ועוד 2 של מפלגת "שלומציון" שחברה לליכוד), המערך השני זכה ב-32 מנדטים, וד"ש, שבראשה עמד יגאל ידין זכתה ב-15 מנדטים. בכל ערי הפיתוח, בלי יוצאת מן הכלל, גרף הליכוד את רוב הקולות. יריבו של בגין במאבק על קולות המצביעים היה שמעון פרס, אשר הייתה לו זו הפעם הראשונה שבה התמודד על תפקיד ראש הממשלה. בגין הזמינו לשמש סגן ראש הממשלה ושר הביטחון, אולם פרס דחה הצעה זו. עבור בגין היה ליל הבחירות מהגדולים בחייו. הוא צפה עד אמצע הלילה בתוצאות הבחירות בביתו. אל "בית ז'בוטינסקי", משכנה של תנועת החרות בתל אביב, הגיע רק לאחר ששוכנע מעל לכל ספק כי התחולל המהפך. בשעה 3:30 נשא דברים נרגשים: לאחר מכן ציטט קטע מתוך נאום גטיסברג של אברהם לינקולן (על אודות "שלטון העם, על ידי העם, למען העם"), וקרא למנהיגי ירדן ומצרים לבוא ולקיים משא ומתן על שלום. בגין גם הזמין לבמה את רעייתו עליזה, ובפרפרזה על דברי הפסוק מספר ירמיהו אמר לה: . המהפך הפתיע הן את אזרחי המדינה והן את מדינות העולם. במאמרים שונים הוצג ראש הממשלה המיועד כ"קנאי שאינו מתפשר" ו"פנאט נוקשה". הבריטים התקוממו על כך במיוחד, בזכרם את מלחמת ארגונו של בגין "הטרוריסט" בהם. זמן קצר לאחר היוודע דבר ניצחונו בבחירות לקה בגין שוב בהתקף לב ואושפז בבית החולים איכילוב. בעודו שם זימן אליו את משה דיין והציע לו לשמש כשר החוץ בממשלתו העתידית. דיין השיב בחיוב. ב-7 ביוני הטיל הנשיא אפרים קציר על בגין את מלאכת הרכבת הממשלה. לאחר מכן הלך בגין אל הכותל, קרא תהילים, אמר קדיש על משפחתו שנספתה בשואה ונשק לאבניו. משם המשיך אל בית הרב צבי יהודה קוק כדי לקבל את ברכתו. ב-20 ביוני הציג את ממשלתו בפני הכנסת: 63 הצביעו בעדה (נציגי הליכוד ושלומציון, המפד"ל, אגודת ישראל ומשה דיין), ו-53 התנגדו. בהמשך הצטרפה לממשלה גם ד"ש, והתמיכה בממשלה הייתה רחבה, לפחות לתקופה מה, עד להתפוררות ד"ש. ב-20 ביוני, עוד לפני הצגת ממשלתו בכנסת, הודיע בגין על החלטתו להעניק מקלט בישראל ל-66 פליטים, שנמלטו מווייטנאם, נימשו על ידי אוניות משא ישראליות ולא נמצאה מדינה המוכנה לקולטם. ראש הממשלה ממוזער|ראש הממשלה בגין במליאת הכנסת ב-27 בספטמבר 1978, ועמו (מימין לשמאל) שר הביטחון עזר ויצמן, שר החוץ משה דיין, סגן ראש הממשלה יגאל ידין, ושר האוצר שמחה ארליך ממוזער|בגין קורא את מגילת אסתר בקבלת הפנים שערך שגריר ישראל שמחה דיניץ בביתו בוושינגטון. מרץ 1978 ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין משתתף בחגיגת מימונה בירושלים 1979 קדנציה ראשונה ממוזער|חבר הכנסת איתן לבני מעניק את עיטור לוחמי המחתרות לראש הממשלה מנחם בגין בטקס ממלכתי אפריל 1979 בגין החל במלאכת הרכבת ממשלה, שחלקה הגדול הורכב מקבוצת המפלגות שהרכיבו את הליכוד ועם דגש מועט על חברי תנועת החרות. אריאל שרון, בו ראה בגין בן-ברית, מיזג מייד לאחר הבחירות את מפלגתו "שלומציון" אל תוך הליכוד וקיבל מקום בממשלה לפי בקשתו - משרד החקלאות. מינוי נוסף שהסעיר את הרוחות היה מינוי משה דיין, ממנהיגי תנועת העבודה, כשר חוץ. בגין היה מעוניין בדיין, בו ראה גרסה מודרנית של לוחם עברי כמו בר-כוכבא, בשל הילת המדינאי הבכיר שהייתה לו ובשל היותו מקובל במסדרונות השלטון בוושינגטון, על מנת למתן את התדמית הקיצונית שרדפה אותו עוד מימי דוד בן-גוריון. דיין הסכים "לחצות את הקווים" תמורת הבטחה של בגין, כי כל עוד עומדת ישראל במשא ומתן עם ארצות ערב על הסכמי שלום, לא תוחל הריבונות הישראלית על השטחים. בגין גם נמנע מלערוך "טיהור" במערך המקצועי של משרדי הממשלה מתוך תפיסה שעל משרדי הממשלה לפעול על פי המודל הבריטי של סיביל סרוויס (Civil service), ונמנע מלפטר פקידים שמונו על ידי ראשי ממשלה קודמים כגון שמחה דיניץ, שגריר ישראל בארצות הברית, שמונה על ידי גולדה מאיר, אשר לאחר הבחירות הציע לבגין כי יתפטר מתפקידו, אך נתבקש להישאר. פעילי השטח של תנועת החרות ומפלגת הליכוד התקוממו כנגד גישה זו ודרשו לקחת חלק משמעותי בהובלת המדינה ולהחליף פקידות שלתפיסתם הייתה מושחתת (כפי שגם בא לידי ביטוי בתעמולת הבחירות), אך נתקלו בסירוב מצד בגין שבאחת הפגישות אמר "לא עליתי לשלטון על מנת לחלק עבודות לחברי אצ"ל", וטבע את הסיסמה "באנו לשרת לא לרשת". דבריו לא הפסיקו את ההתמרמרות והביקורת, וחברי המפלגה טענו כי גישתו של בגין נובעת מחוסר אמון ביכולתם לנהל את מוסדות המדינה. שינוי נוסף מדרכן של הממשלות הקודמות היה המשא ומתן עם המפלגות הדתיות והחרדיות. שותפות מידית נקשרה עוד לפני הבחירות עם מפלגת המפד"ל ולאחר הקמת הממשלה קיבלה המפלגה את משרד החינוך, שנמסר לראשונה למפלגה דתית, יחד עם תיקי הפנים והדתות. תחת ממשלת בגין זכתה המפד"ל לפריחה פוליטית, אך החיבור הביא בסיכומו של דבר לדעיכתה, מאחר שבגין ייצג עמדה ממלכתית-דתית-לאומית אותנטית וסחף אחריו מצביעי מפד"ל מתונים. מתוך אותה גישה פנה בגין למפלגה החרדית פועלי אגודת ישראל (ובניגוד למקובל, לפני הפגישה עם החברה הבכירה בקואליציה התנועה הדמוקרטית לשינוי), והציע להם להיכנס לקבינט. גישה זו של חיזור אקטיבי נבעה מתפיסת עולם אישית-יהודית, שהכתיבה את מהלכיו הפוליטיים, והשקפה כי ממשלות ישראל הקודמות התרחקו מהדת היהודית כמו מהצורך לבסס את הקואליציה שלו. הוא הסכים לדרישות החרדים: פטור לנשים משירות צבאי על סמך הצהרת דתיות בלבד; הסרת הסף על מספר תלמידי הישיבה המקבלים "דחיית שירות" מגיוס לצה"ל (בפועל: פטור); הגדלה ניכרת של התיקצוב הממשלתי לישיבות והפסקת טיסות אל-על בשבת. למעשה חל היפוך ביחס המדינה למתן פטור משירות ואחוז החרדים שנהנה מפטור גדל משמעותית, גם ביחס לחלקם באוכלוסייה. היקף המצטרפים להסדר "תורתו אומנותו" גדל ובין היתר הוסרה מכסת המצטרפים להסדר וניתנה האפשרות לחוזרים בתשובה להצטרף אליו. בגין גם הנהיג סגנון חדש: הוא נהג להפגין נימוסים וגינונים "פולניים" (כמו חיבוקים ונשיקות). ביטויים כגון "בעזרת השם" היו שכיחים בדבריו, לצד הפגנת מחוות מסורתיות. לדוגמה, הייתה חשובה לו שמירת השבת במישור הציבורי הפומבי. גם הטקסיות שנלוותה לעלייתו לשלטון הייתה משופעת בסמליות דתית. זמן קצר לאחר הבחירות יצא בגין לביקור בארצות הברית כאורחו של הנשיא קרטר, בין השאר כדי לבסס את מעמדו וכדי להשיג את תמיכתה של יהדות ארצות הברית. בגין נפגש עם רבנים שונים, בהם הרבי מליובאוויטש. בערב תשעה באב הגיעו הוא ועוזריו לבית כנסת ואמרו קינות, צעדים לא אופייניים לראשי ממשלה קודמים. אבי שילון, הביוגרף של בגין, מציין, כי במהלך תקופת כהונתו של בגין כראש הממשלה, הפכה מערכת קבלת ההחלטות למערכת המודרכת על ידי רגש, שמביאה לידי ביטוי טקסיות וסמלים, והכוח העיקרי שהניע אותה היה מצב רוחו והטמפרמנט של בגין. הוא מיעט להתייעץ בשרים חברי ממשלתו, ומאחר שמעמדו במוסדות מפלגת הליכוד היה איתן ולא היה מי שיקרא עליו תיגר, הוא נטה לקבל את ההחלטות החשובות ביותר בעצמו. ממשלת בגין הראשונה סבלה מאי יציבות פנימית, שנבעה הן מלחצים פנימיים של השותפות לקואליציה והן עקב מתחים בתוך מפלגת הליכוד שמקורם בחילוקי דעות, בעיקר על רקע המהלכים המדיניים ותהליך השלום ועל רקע המשבר הכלכלי החריף שיצא מכלל שליטה. מפלגת התנועה הדמוקרטית לשינוי, שלמרות גודלה היחסי הייתה שותף בעל משקל מועט בממשלה, התחילה להתפורר זמן קצר לאחר הבחירות: ב-14 בספטמבר 1978 התפצלה המפלגה לשתיים: התנועה הדמוקרטית של יגאל ידין עם שישה חברי כנסת שנשארו בקואליציה, והתנועה לשינוי ויוזמה של אמנון רובינשטיין עם 6 חברי כנסת אשר פרשו מהקואליציה. המפלגה המשיכה בתהליך התפוררות ובמהלך 1980 התפרקה לחלוטין. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין שר החוץ משה דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. בנוסף, דיין חפץ להתקדם במשא ומתן לכוון הסדר קבע, בעוד שבגין, לתפיסתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומתן. חילוקי דעות אלו, שנתגלעו כבר במהלך שיחות קמפ דייוויד, הלכו והעמיקו ככל שעבר הזמן וככל שהלכו והתגלעו פערים בעמדות הצדדים. חילוקי דעות והפערים בעמדות הביאו להצבתו של שר הפנים, יוסף בורג, בראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה (תפקיד שבאופן טבעי נועד לשר החוץ), ובעקבות כך לפרישתו של דיין מהממשלה ב-23 באוקטובר 1979. יצחק שמיר החליפו בתפקיד. שר הביטחון, עזר ויצמן, שהיה ממנהלי המשא ומתן המרכזיים על הסכם השלום עם מצרים, שינה את דעותיו המדיניות עם ביקורו של סאדאת בישראל. הוא החל להשמיע דעות נגד ההתנחלויות, ונגד התנהלותה של ממשלת בגין ("הקלקולים" בלשונו של בגין), אך בעיקר הייתה ביקורתו מופנית כלפי בגין עצמו. הוא ביקר בריש גלי את דבקותו של בגין בפרוטוקול ובניסוחים מדויקים, את חיבתו לטקסים ואת דבקותו בעקרונות ארץ ישראל השלמה. משהתברר כי בגין מעדיף את דעתו וקרבתו של אריאל שרון, יריבו הפוליטי של ויצמן, הוא החל בשנת 1980 לקיים שיחות עם חברי הליכוד, שהיו אופוזיציה פנימית לבגין, במטרה להביא להדחתו או להרחקתו ממוקד הכוח, תחת הטענה כי הוא פוגע במעשיו בתהליך השלום ומונע כל אפשרות של התאוששות כלכלית. משהתברר לוויצמן כי מעמדו של בגין איתן במפלגה ובממשלה, הדברים הגיעו לידי משבר והוא התפטר ב-25 במאי 1980, לאחר שנשא נאום ארוך כנגד הקיצוץ בתקציב הביטחון, וכנגד הדרך בה מנהל בגין את השיחות עם מצרים. בגין לא מינה שר אחר במקומו, והוא עצמו מילא את התפקיד עד הבחירות הבאות. מהלכים אלו הביאו לידי ביטוי את דרך הפעולה של בגין כמנהיג וראש ממשלה, שאומנם לא פיטר שרים, אך הצליח לדחוק את יריביו הפוליטיים ואת אלו שסר חינם בעיניו עד להתפטרותם. התפטרותו של ויצמן חשפה גם את המורכבות במערכת היחסים בין אריאל שרון, שרצה לקבל את המינוי כשר ביטחון ואף איים להתפטר אם לא יקבל את התפקיד, לבין בגין שסירב בכל תוקף למנות אותו לתפקיד. למרות היחס הקרוב בין השניים, והעובדה שבגין העריך את אריאל שרון איש הצבא חשש בגין מהכוחניות וחוסר הגבולות שאפיינו את שרון, ועל כן התעקש להחזיק בתיק הביטחון בעצמו. למקורביו אמר כי אם שרון יהיה שר הביטחון הוא "יקיף את משרד ראש הממשלה בטנקים" (מקורות אחרים מייחסים את המשפט לשמחה ארליך). הסכם שלום עם מצרים ממוזער|שמאל|הנשיא סאדאת נואם במליאת הכנסת. מימין: הנשיא אפרים קציר, במרכז: יושב ראש הכנסת יצחק שמיר ממוזער|ראש הממשלה בגין נואם בהגיעו לקמפ דייוויד, 5 בספטמבר 1978 שמאל|ממוזער|מנחם בגין, ג'ימי קרטר ואנואר סאדאת בקמפ דייוויד ב-1978 שמאל|ממוזער|בגין משחק שחמט עם היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי בעת חתימת הסכמי קמפ דייוויד ממוזער|מעמד החתימה על הסכמי קמפ דייוויד בבית הלבן, 17 בספטמבר 1978 שמאל|ממוזער|שיחות קמפ דייוויד. יושבים, מימין לשמאל: עזר ויצמן, אנואר סאדאת, מנחם בגין, אהרן ברק ממוזער|מנחם בגין ואנואר סאדאת מתקבלים בתשואות בקונגרס האמריקאי לאחר חתימת הסכמי קמפ דייוויד, ספטמבר 1978 ממוזער|מנחם בגין עם המשלחת הישראלית לשיחות קמפ דייוויד ביקורו של סאדאת בישראל החל להתגבש עם מינויו של משה דיין לשר החוץ בממשלת בגין הראשונה, לאחר המהפך בשנת 1977. אז החלו המגעים עם מצרים, שנוהלו בחשאי על ידי ראש הממשלה בגין, "המוסד" הכפוף לו ושר החוץ משה דיין. מגעים אלו הוסתרו מראש אמ"ן שלמה גזית (שהיה אחראי להערכת כוונותיו של סאדאת ומשמעות פעולותיו), מהרמטכ"ל מוטה גור, ומשר הביטחון עזר ויצמן. באוגוסט 1977 נפגש בגין עם צ'אושסקו ברומניה וביקש ממנו להעביר מסר לסאדאת ולאסד, נשיא סוריה, שישראל מעוניינת בכנות בשלום. צ'אושסקו חזר ועדכן את בגין שסאדאת הסכים לעריכת פגישה ישירה בין נציגי ישראל ומצרים. ב-9 בנובמבר 1977 הודיע סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת העם המצרי על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. יומיים אחר כך הזמין ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי את הנשיא סאדאת לבקר בירושלים בפנייה באנגלית לעם המצרי: שבוע מאוחר יותר, ב-19 בנובמבר, קיבל בגין את פניו של סאדאת בנמל התעופה בן-גוריון. בשני ימי ביקורו, בחמש שיחות פרטיות ביניהם, נרקמו בין המנהיגים יחסי הבנה. מעל בימת הכנסת הכריז סאדאת כי יהיה מוכן לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה משטחי סיני והקמת מדינה לפלסטינים בעתיד. בגין אמר מעל אותה במה: . ביום האחרון של הביקור, ב-21 בנובמבר, נועד סאדאת עם חברי סיעות הקואליציה והאופוזיציה בכנסת. לאחר מכן הופיעו בגין וסאדאת במסיבת עיתונאים, ופורסמה הודעה משותפת לסיכום הביקור, לפיה השניים הסכימו לגבי הצורך בהמשך הדו-שיח בין המדינות. בשעה ארבע אחר הצהריים המריא סאדאת לקהיר וזכה לקבלת פנים של גיבור. ב-25 בדצמבר 1977 הגיע בגין לביקור ראשון במצרים מלווה בשר הביטחון, עזר ויצמן, ושר החוץ, משה דיין. לבגין הצטרף, כאורחו האישי, איש העסקים ובעל ההון נסים גאון. הפגישה בין האישים התקיימה באסמאעיליה. לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, בנובמבר 1977, החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל למצרים, אולם בחלוף הזמן נקלעו השיחות לקשיים, וארצות הברית החלה להיות מעורבת בעניין יותר ויותר. כאשר השיחות נקלעו למבוי סתום, הזמין נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, את בגין ואת אנואר סאדאת לוועידת פסגה ב"קמפ דייוויד", מעון הקיץ של הנשיא במרילנד, שהחלה ב-4 בספטמבר. עם חברי משלחת ישראל נמנו גם שר החוץ משה דיין ושר הביטחון עזר ויצמן, שנטלו חלק פעיל גם בשיחות המוקדמות וכן עוזרים ויועצים. לאחר יותר מעשרה ימי שיחות נערך טקס חגיגי בבית הלבן ב-17 בספטמבר 1978, ובו חתמו בגין וסאדאת על שני הסכמים, בנוכחות הנשיא קרטר. למצרים חשוב היה לקשר בין ההסכמים הנוגעים לגדה המערבית ורצועת עזה לבין תהליך השלום עם ישראל, כדי למנוע האשמות בדבר הליכת מצרים לשלום נפרד והזנחת הסוגיה הפלסטינית. דאגתה המרכזית של ישראל הייתה כיצד לא לוותר על הזכות לריבונות ביהודה ושומרון ורצועת עזה. אל ההסכמים נלוו גם איגרות בדבר הסטטוס של ירושלים, שבהן הצהיר בגין שירושלים לא תחולק ותישאר עיר הבירה של ישראל, וסאדאת הצהיר שירושלים הערבית היא חלק מהגדה המערבית, אשר יש להחזירה לריבונות ערבית. הכנסת אישרה את הסכמי קמפ-דייוויד ב-27 בספטמבר 1978 - 84 חברי כנסת הצביעו בעד, 13 חברי כנסת הצביעו נגד (ביניהם משה ארנס, משה שמיר וגאולה כהן מהליכוד). לפני חתימת ההסכם הסופי זכה בגין לכבוד רב מצד הקהילה הבינלאומית, והוענק לו פרס נובל לשלום לשנת 1978 יחד עם סאדאת, ב-10 בדצמבר. את נאומו באותו מעמד פתח בדברי הוקרה לגולדה מאיר, שנפטרה יומיים לפני כן; המשיך בציון תרומת העם היהודי לאנושות, בפירוט על חזון השלום שלו, והזכיר את אסירי ציון הכלואים בברית המועצות. בין היתר אמר: . ביום 26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, הסכם השלום הראשון שנחתם עם מדינה ערבית. בנאומו בטקס החתימה אמר בגין כי זהו "היום השלישי הגדול ביותר" בחייו, אחרי יום הכרזת המדינה ב-1948 ויום איחוד ירושלים ב-1967. ב-6 באוקטובר 1981, בעת שכבר עמד בגין בראש ממשלתו השנייה, נרצח סאדאת במהלך מצעד בקהיר לציון "מלחמת אוקטובר", מה שעורר חשש לגבי עתידו של הסכם השלום, אך בגין הכריז כי פינוי סיני יושלם במועד שנקבע. פינוים של היישובים הישראליים, ובהם העיר ימית, אכן יצא אל הפועל. עם זאת, בין ישראל למצרים, תחת שלטונו של חוסני מובארכ, שרר בהמשך מה שכונה "שלום קר". מנחם בגין הגן על הסכם השלום עם מצרים ואמר בכנסת ב-2 במרץ 1982: חתימת ההסכמים עם מצרים, הנסיגה משטח חצי האי סיני וההסכמה לפנות את היישובים הישראלים בחצי האי, היו מהלכים בעלי חשיבות וסמליות גדולה עבור בגין. במאמץ להטביע את חותמו על ההיסטוריה היהודית-ישראלית ומתוך שכנוע עמוק בצדקת הדרך, השיג בגין פריצת דרך היסטורית והסכם שלום עם מדינה שהייתה אויב מר. בשיחות עם מזכיר הממשלה הוא הבהיר כי לא הייתה לו רתיעה מנסיגה מחצי האי סיני, וכי הוא שלם עם החתימה על הסכמי השלום. בגין עשה הפרדה אידאולוגית, היסטורית ודתית בין חצי האי סיני, בו ראה נכס אסטרטגי, לבין שאר חלקי ארץ ישראל שלא היו נתונים למשא ומתן מבחינתו. במישור המשפטי ראה בגין בנסיגה מסיני את הביטוי והמימוש של החלטה 242 של ארגון האומות המאוחדות, שאושרה על ידי ממשלות ישראל הקודמות, כמו גם מהלך דיפלומטי שיאפשר להדוף לחץ בין לאומי לנסיגה משטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן, ומהלך שבו זמנית יאפשר את הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לארצות הברית. בתחום הכלכלי-חברתי טקסט=ביקור מנחם בגין בקהיר, 1979|ממוזער|ביקור מנחם בגין בקהיר, 1979 ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין לוחץ את ידו של נשיא המדינה יצחק נבון, מרץ 1979 ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין ואשתו עליזה בגין בטקס חנוכת כביש 1, 1979 לאורך הקריירה הפוליטית שלו, הראה בגין עניין מועט בנושאי מיקרו או מקרו כלכלה, וגם לא ניסה לרכוש ידע מעמיק בתחומים אלו. הוא העניק את מרב תשומת לבו לנושאים פוליטיים-מדיניים ואידאולוגיים, וכאשר נדרש להתייחס לנושאי כלכלה הפנה את בני שיחו ל"מומחים שלנו", וכיוון בעיקר לשמחה ארליך מהמפלגה הליברלית, שתפיסת עולמו הכלכלית-ליברלית הייתה קיצונית יותר מעמדות תנועת החרות בנושאי כלכלה. בגין עצמו פסח על שני הסעיפים – מחד גישה כלכלית ליברלית והתנגדות לסוציאליזם, על בסיס אמונתו בעקרונות החופש והיוזמה החופשית, ומאידך רצון לצדק חברתי, שבא לידי ביטוי בהצהרות בוטות על חלוקת משאבים שווה בין עשירים לעניים ותמיכה בחוק הקובע שכר מינימום, בניגוד לעמדת ממשלת מפלגת העבודה. עם הקמת ממשלתו, מינה בגין את שמחה ארליך, ראש החטיבה הליברלית בליכוד, לסגן ראש הממשלה ולשר האוצר, כדי שיגשים את מצע הליברליזם הכלכלי של הליכוד. ארליך הגה והנהיג תוכנית ליברליזציה מקיפה לכלכלת ישראל, אשר נועדה לשחרר את המשק מכבלי הסוציאליזם והמעורבות הממשלתית שאפיינו אותו עד אז. התוכנית, שנודעה בשם "המהפך הכלכלי", כללה שורה של רפורמות שוק חופשי, וביניהן הסרת המגבלות על החזקה וסחר במטבע חוץ, ניוד שער החליפין כך שייקבע בידי כוחות השוק ולא בידי הממשלה, ביטול והפחתת מיסים כגון מס הנסיעות לחו"ל וצעדים נוספים. במקביל, ביטלה התוכנית את הסובסידיות שהיו נהוגות במשק מאז קום המדינה, העלתה בצורה ניכרת את מס ערך מוסף, וביצועה היה כרוך בפיחות חד בשער הלירה הישראלית. צעדים אלו הביאו לגל התייקרויות גורף, שהצית תהליך של סחרור אינפלציוני, אשר בתוך זמן קצר יצא לחלוטין מכלל שליטה, והאפיל לחלוטין על התוכנית. בגין התקשה בניווט מדיניותו הכלכלית, ולאורך הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה החליף בזה אחר זה שלושה שרי אוצר. כולם התפטרו מקץ זמן קצר, משכשלו ליישם את המדיניות המוצהרת של הבראת המשק. בגין לא שעה לעצותיהם של שרי האוצר, שמחה ארליך שהתפטר ומחליפו יגאל הורביץ שכיהן זמן קצר והתפטר אף הוא, ולא העניק להם גיבוי בדרישתם לקיצוץ תקציבי והנהגת מדיניות מרסנת, משום שסבר שיש "להיטיב עם העם". לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה, מינה כשר אוצר את יורם ארידור, שלו העניק גיבוי מלא בהנהגת מדיניות של הפחתת מכסים על מוצרי חשמל ביתיים, מוצרי צריכה מיובאים ומכוניות, במה שארידור קרא לו "הכלכלה הנכונה", אך בדעת הציבור והתקשורת נתפסה כ"כלכלת בחירות" טהורה. תוצאת המדיניות הייתה חגיגת צריכה חסרת תקדים של מוצרי יבוא, מלווה בהמשך ההידרדרות האינפלציונית לשיעור של מאות אחוזים בשנה, ובהידלדלות מסוכנת של יתרות המט"ח של המדינה. כלכלת ישראל עמדה באותה שעה על סף תהום. רוב הציבור היה מוגן יחסית מפני האינפלציה המשתוללת על ידי מנגנוני ההצמדה של השכר שהיו נהוגים אז. במקביל, הנהיג בגין לאורך תקופת כהונתו שורת צעדים שנועדו להילחם בעוני ולהקטין את הפערים בחברה, אך הפערים רק גדלו. היות שמדיניותו התנגדה לקיצוצים בתקציב או להטלת מיסוי על הציבור, מומנו הצעדים הללו באמצעות "הדפסת כסף". פרויקט שיקום שכונות עם הצטרפות יגאל ידין לממשלה, ב-24 באוקטובר 1977, החליטה הממשלה להעמיד את ידין בראש פרויקט בין משרדי שאפתני לפתרון מצוקת הדיור בישראל, והנחתה את משרד השיכון להכין תוכנית מפורטת לביצוע. עלות המיזם הוערכה ב-1.2 מיליארד דולרים, כאשר חלק מהסכום מומן מתרומות יהודים מחוץ לישראל. באותו החודש פרסם משרד השיכון תוכנית לשיקום 160 שכונות, כולל שתי שכונות עם אחוז גבוה של אוכלוסייה ערבית. התוכנית שמה דגש על בנייה ושיקום, אך כללה גם תוכניות חינוכיות וחברתיות. בינואר 1979 החליטה הממשלה לאשר את התוכנית של הפרויקט, ברוב של 6 נגד 4 וארבעה נמנעים. מימונה אמור היה להגיע מתקציב המדינה ומתרומות של יהודי התפוצות. לתוכנית היו שלושה חלקים: שיקום מבנים ותשתיות, בניית מבני ציבור חינוכיים וחברתיים ושירותים חברתיים בתחומי חינוך, הכשרה מקצועית, בריאות ורווחה. במסגרת הפרויקט שופצו בין השנים 1977–1985 כ-45,000 יחידות דיור, כ-35% מיחידות הדיור שהוגדרו כדורשות שיקום. כ-13,000 יחידות דיור הורחבו. שנה לאחר קבלת ההחלטה על ביצוע הפרויקט, תיאר יגאל ידין את התוכנית במילים "המפעל החברתי הגדול ביותר שתוכנן אי פעם בישראל. ראשיתה ביוזמתו של ראש הממשלה לפתרון בעיות הדיור בשכונות המצוקה... מדובר כאן בשיקום אוכלוסייה של מאה ושישים שכונות ואזורי מצוקה בישראל בהיקף כספי גדול... הפרויקט הזה של שיקום השכונות... הוא מהפכה שלמה בכל דפוסי השיקום השכונתי". בין השנים 1977–1981 הוקמו במשרדי הממשלה ובסוכנות היהודית מספר גופי שיקום שכונות מתחרים שפעלו למימוש התוכנית. התושבים, בניגוד לתוכנית המקורית, שותפו מעט מאוד בניהול הפרויקט. התיישבות ממוזער|מנחם בגין עם שר החקלאות אריאל שרון בפגישה במשרד ראש הממשלה אוגוסט 1977 ב-19 במאי 1977, יומיים לאחר שהליכוד ניצח בבחירות לכנסת הכריז בגין, בעת שביקר את "גרעין אלון מורה" במחנה קדום, ש"בקרוב יהיו הרבה אלוני מורה". אף על פי כן, בשל לחצי הממשל האמריקני וכדי למנוע פגיעה בשיחות השלום עם מצרים, לא מיהרה הממשלה ליישם מדיניות כזו. אנשי גרעין אלון מורה, שביקשו לעבור ליישוב קבע, החלו בפעולות מחאה, וב-7 בינואר החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לראות בגרעין אלון מורה "מועמד להתנחלות בעתיד הקרוב". לאחר ויכוח בעניין אישרה הממשלה ב-3 ביוני 1979 את התיישבות הגרעין סמוך לכפר רוג'ייב, מדרום מזרח לשכם. ב-5 ביוני 1979 חתם מפקד אזור יהודה ושומרון, תת-אלוף בנימין בן אליעזר, על צווים לתפיסת שטח של כ-800 דונמים, ולאחר יומיים עלו המתיישבים למקום. בעיתונות התפתח ויכוח על נחיצות ההפקעה אל מול היתכנות הרכישה. בתחילת יוני 1979 בוצעה ההפקעה והיישוב הוקם. חלק מחברי הגרעין עברו לאתר אלון מורה המקורי (היום איתמר), וחלקם נשארו במחנה קדום שהפך ליישוב קדומים. בישיבת הקבינט הכריז בגין: . בינואר 1978 (א' בשבט תשל"ח) התיישב בתל שילה "גרעין שילה" של גוש אמונים, כמחנה חפירות ארכאולוגיות. המעשה גרם למתיחות ביחסי ישראל וארצות הברית, ופגע במשא ומתן לשלום עם מצרים שהתנהל אז. הנשיא ג'ימי קרטר הודיע שההתנחלות נוגדת את החוק הבינלאומי. בפברואר 1978 אמר ראש הממשלה בגין לשגריר ארצות הברית בישראל, סמואל לואיס, שמדובר בחפירה ארכאולוגית. "גרעין שילה" נשאר באותו המקום, שהפך להתנחלות שילה. כריתת הסכמי השלום עם מצרים תוך ויתור טריטוריאלי ופינוי יישובים בחצי האי סיני, עמדה במתח מול האידאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה", אשר גרסה כי אין לוותר על חלקי מולדת ששוחררו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. עמידתו של הליכוד מאחורי מנהיגו במהלך המשא ומתן שקדם להסכם השלום, כאשר ברור היה כי מדובר בוויתור טריטוריאלי, הביאה לשבר אידאולוגי. שניים מחברי הכנסת של הליכוד, גאולה כהן, אשר הייתה פעילה במחתרות הלח"י והאצ"ל, ומשה שמיר, הסופר ואיש התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ייצגו את הקו הבלתי מתפשר. לאחר כריתת הסכמי קמפ דייוויד, אשר נכלל בהם מתן "אוטונומיה" לפלסטינים, והחתימה על חוזה השלום עם מצרים, שהפך את הוויתור הטריטוריאלי בסיני לעובדה, הלך השבר האידאולוגי בתוך הליכוד וגדל. רבים ממצביעי הימין האידאולוגי חשו כי בגין ותומכיו אינם מייצגים אותם יותר. ב-15 במאי 1979 פרש משה שמיר מן הליכוד, וב-17 ביולי 1979 פרשה גם גאולה כהן. השניים הקימו את תנועת בנא"י (ברית נאמני ארץ ישראל), אשר עד מהרה הסבה את שמה ל"התחיה - בנא"י" ולבסוף להתחיה. בסיכומו של דבר, ממשלתו הראשונה של מנחם בגין היססה והקימה התנחלויות מעטות. בשנים 1977–1978 הוקמו בית חורון, בית אל ושבי שומרון תוך שיכונן בתחילה בתוך מחנות צבא. הממשלה הייתה שותפה פעילה בבניית ההתנחלויות והיא תמכה בהן בהטבות כלכליות, בניית תשתיות והגנה משפטית, בניצוחו של שר החקלאות אריאל שרון. בשנת 1978 הוקמה תנועת אמנה כתנועה המיישבת של "גוש אמונים". בשנת 1979 אישרה ממשלת ישראל את "תוכנית שרון להתיישבות", שכללה הקמת יישובים עירוניים בגב ההר, כדי לשלוט במישור החוף, והקמת יישובים לאורך בקעת הירדן כדי להגן על גבולה המזרחי של ישראל. מבצע ליטני ממוזער|ביקור ראש הממשלה מנחם בגין בקרית שמונה. בצילום, מפקד המיליציות הנוצריות בדרום לבנון מייג'ור סעד חדאד לוחץ יד לרה"מ בגין. יוני 1979 בשנת 1978 הורה בגין לצה"ל לצאת למבצע ליטני, מבצע שכוון נגד מטרות מחבלים בלבנון. המבצע בא בתגובה לטבח באוטובוס אגד בכביש החוף, אירוע שכונה "אוטובוס הדמים", שבו נרצחו 37 ישראלים. המבצע היה למקיף ביותר בלבנון עד אז וזכה לתמיכת האופוזיציה. במבצע חדר צה"ל לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. לצה"ל היו 20 הרוגים במבצע וחייל שבוי ששוחרר בעסקת שבויים ב-14 במרץ 1979 תמורת 76 מחבלים שפוטים. לארגוני המחבלים הפלסטינים היו בין 200 ל-300 הרוגים. במהלך המבצע קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 425, הקוראת לישראל להוציא את צבאה עד לגבול הבינלאומי, וכן הכריזה על הקמת כוח יוניפי"ל והצבתו בלבנון. הפצצת הכור העיראקי בשנות ה-70 החלו מדענים עיראקים לבחון דרכים להפקת פלוטוניום, ועיראק חתמה על הסכם עם צרפת שבמסגרתו הבטיחה צרפת לספק לעיראק שני כורים גרעיניים - "תמוז 1" ו"תמוז 2". ישראל החלה לגלות עניין במאמצים העיראקיים במרץ 1975, והמודיעין הישראלי ניסה להשיג מידע על הכורים הגרעיניים ועל התקדמות בנייתם. באוגוסט 1980, בנאום תוקפני במיוחד, שב סדאם חוסיין ואיים בהשמדתה של ישראל ("יש לכתוש את תל אביב בפצצות"). ב-28 באוקטובר 1980 כינס מנחם בגין ישיבת ממשלה מיוחדת שדנה בהפצצת הכור בעיראק. בישיבה זו סיכם בגין את השקפתו על מצבה של ישראל לנוכח האיום הגרעיני: . במהלך 1980 ו-1981 גובשה בצה"ל תוכנית שאפתנית ונועזת להשמדת הכור שנדחתה מספר פעמים משיקולי ביטחון שדה ואחרים. מדען הגרעין פרופ' עוזי אבן הדליף ידיעה על התוכנית לשמעון פרס, ראש האופוזיציה. פרס התנגד לתוכנית במכתב ששלח לראש הממשלה ב-9 במאי: "...אני מרגיש שזוהי חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד-הראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר [...] אני מצרף את קולי - ואין זה קולי בלבד - לאלה האומרים לך לא לעשות, ובוודאי שלא בעיתוי ובתנאים הנוכחיים." עם המתנגדים לתקיפה נמנו גם סגן ראש הממשלה, יגאל ידין, ושר הביטחון עד מאי 1980 עזר ויצמן. תאריך נוסף שנקבע היה 31 במאי, אלא שב-4 ביוני הייתה אמורה להתקיים פסגת בגין-סאדאת בשארם א-שייח', וכדי להימנע מפגיעה בפגישת הפסגה נדחתה הפעולה ל-7 ביוני 1981, ערב חג השבועות תשמ"א. התקיפה בוצעה על ידי רביעיית מטוסי F-16 מטייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה"), רביעייה נוספת של מטוסי F-16 מטייסת 110 ("טייסת אבירי הצפון") ומבנה של שישה מטוסי F-15 לחיפוי, שהמריאו מבסיס חיל-האוויר "עציון" וטסו 1,100 ק"מ מעל ערב הסעודית. בתום הפעולה הושמד הכור העיראקי לחלוטין. לאחר שפורסם בתקשורת דבר ההפצצה בעיראק, פרסם בגין את הודעת הממשלה שהסבירה את השיקולים שחייבו את הפצצת הכור והסתיימה בהצהרת מדיניות, שמאז מהווה את הבסיס למדיניות מדינת ישראל כלפי איום גרעיני וזכתה לשם דוקטרינת בגין: . התקיפה הפכה במהרה לסוגיה מרכזית בקרב מפלגות הליכוד והמערך במערכת הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו שלושה שבועות לאחר מכן. בין דברי הביקורת על המבצע בלטה התבטאותו של ראש מטה ההסברה של המערך אותה עת, ולימים נשיא מדינת ישראל, חיים הרצוג. בריאיון לכתב ה-BBC בישראל בוב סיימון, זמן קצר לאחר פרסום ההתקפה, אמר הרצוג כי "יש משהו מוזר מאוד במועד שנבחר (להפצצה)" מודעות הבחירות של המערך טענו שהפעולה מעוררת שאלות קשות והגדירו את בגין כאדם קל לשון וחסר שיקול דעת שלא ניתן לסמוך עליו. בעקבות הביקורת הפנימית בישראל הגיב בגין בחריפות וטען כי הוא לא היה מסכן אנשים במוות ובשבי למען שיקולי בחירות. בתגובתו לביקורת מצד הממשל האמריקאי של רייגן, אמר בגין כי ההחלטה על עיתוי התקיפה נפלה לאור התקדמות הכור לעבר הפעלה מעשית, כך שאילולא הושמד באותו עיתוי, תוך זמן קצר הייתה פגיעה בו כרוכה ביצירת ענן של נשורת גרעינית שהייתה פוגעת בילדי בגדד. הבחירות לכנסת העשירית שמאל|ממוזער|בגין בוושינגטון, 1981 ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין בטקס בכותל המערבי לזכר קורבנות השואה יוני 1981 לקראת תחילת שנת 1981 היה מצבו של הליכוד בסקרים קשה. היו אף סקרים שנתנו למערך רוב מוחלט בכנסת. סדרת פרשיות חשפה מתחים וליקויים בתוך הממשלה, ונראה כי מנחם בגין אינו שולט עוד במצב והצטייר כמנותק וכלא שולט במפלגתו. במצב זה, שבו לכל רכיב מרכיבי הממשלה היה סדר יום שונה, והמצב הכלכלי מתדרדר מדי יום, החליט בגין בחודש ינואר להקדים את הבחירות, ואלו נקבעו ל-30 ביוני 1981. ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין וח"כ שמעון פרס בקבלת פנים שערך נשיא המדינה לאחר פתיחת מושב הכנסת העשירית, בבית הנשיא בירושלים. יולי 1981 ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין יושב בדד ומביט אל האופק בעת מלחמת לבנון הראשונה, 8 ביוני 1982 בחירות 1981 נערכו בעיקר בין הליכוד ובין המערך, אך למעשה נערכו גם לאורך קו שבר עדתי, בין האשכנזים שהתייצבו לצד המערך ובין המזרחים שתמכו בליכוד ובבגין. במשך שנים חשו המזרחים (בעיקר יוצאי ארצות המגרב) זנוחים ומנוכרים על ידי מערכות השלטון במדינת ישראל. הם חשו כי הם מופלים ומקופחים על ידי האליטות והשלטון האשכנזי של מפא"י. הליכוד, ובגין בראשו, התייחסו למזרחים באופן אחר, ופתחו את שורות המפלגה ושורות ההנהגה במידה גדולה הרבה יותר בפני דור חדש של צעירים מזרחים שבאו מעיירות הפיתוח. על בסיס זה ניהל מנחם בגין את מערכת הבחירות הסוערת בתולדות מדינת ישראל, בהובילו עצרות המונים ברחבי ישראל ואת הנושא העדתי הפך לנושא מרכזי בבחירות. הוא הרבה לתקוף את "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה שלהם" ולהציגם כנצלנים. אסיפות בחירות רבות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין ונזרקו עליו עגבניות. בגין מצידו לא פעל על מנת להקטין את הלהבות, ככל שחלף הזמן והתקרבו הבחירות דומה היה שבגין שב להיות "במיטבו". ראש הממשלה בן ה-67 נראה כמי ששואב הנאה ממסע הבחירות, ובמיוחד מהצלחתו להלהיב את שומעיו בכיכרות. המערך, מאידך, לא טמן ידו בצלחת וניהל מערכת בחירות שעיקרה התקפה על מנחם בגין בכל דרך אפשרית מבלי לברור מילים, במטרה לנסות ולבלום את ההתאוששות של הליכוד בסקרים שנתפסה כהתאוששות אישית של בגין. נאום הצ'חצ'חים ביום שבת, 27 ביוני, נערכה בכיכר מלכי ישראל עצרת הבחירות המסכמת של המערך. הגיעו עשרות אלפי אנשים לעצרת, תוך כדי שהם מניפים דגלים אדומים ושרים שירי פלמ"ח. בתחילת הערב עלה לבמה השחקן דודו טופז. באותו הזמן עוד לא באו לאספה אנשי תקשורת, פרט לכתב מעיתון "הארץ", וצוות צילום של חיים יבין לכבוד הסדרה שיועדה לשידור לאחר הבחירות, "הנבחרים". בנאומו, טופז אמר: . דבריו זכו לתשואות בעצרת. למחרת נערכה במקום עצרת בחירות של הליכוד, ובה עלה מנחם בגין לנאום. את נאומו פתח בגין בניתוח ההבדל בין הליכוד לבין המערך. הוא טען שאנשי הקיבוצים הניפו דגלים אדומים, ואילו אנשי הליכוד מניפים דגלי תכלת לבן. הוא קישר בין תנועת העבודה לבין ברית המועצות, שסיפקה נשק לאויבי ישראל ושלחה עצירים פוליטיים למחנות ריכוז. הוא הוסיף וטען כנגד הקיבוצים, אותם הרבה לתקוף באותה מערכת בחירות, "הם שונאים קפיטליזם, אבל אוהבים את הקפיטל!". לאחר מכן הגיע שיא הנאום, אשר בו בגין תיאר בפני ההמון, שבעצרת המערך עמד על הבמה שחקן צעיר, וכאן הסתכל בגין בדף להיזכר בשם שקרא בעילגות מכוונת "דודו טופס". הוא ציטט את דבריו של טופז ותיאר כיצד כל תומכי המערך הריעו לדבריו של טופז, ואז פנה לדבר על עדות המזרח והצהיר כי טופז חילל את כבודו של שבט שלם בישראל. בגין גם תקף את חברי המערך מעדות המזרח, ובמיוחד את ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו (שהוצבה במקום השני ברשימה באותה מערכת בחירות), אשר לטענתו היו צריכים למחות על הפגיעה בעדות המזרח כפגיעה אישית. לסיום נאומו קרא בגין לנוכחים להתקשר אל כל מכריהם ברחבי הארץ: . הקמת הממשלה ערב הבחירות נדמה היה כי ישנו שוויון בין המערך והליכוד. לאחר ספירת הקולות התברר, כי הליכוד ניצח את המערך בהפרש של עשרת אלפים קולות, והנשיא יצחק נבון הפקיד בידי מנחם בגין את הרכבת הקואליציה. בגין הצליח להקים קואליציה מבוססת על רוב דחוק של 61 ח"כים, והממשלה יצאה לדרכה ב-5 באוגוסט 1981, ה' באב תשמ"א. ביולי 1982 הצטרפה סיעת התחיה לקואליציה, וזו גדלה ל-66 ח"כים. ב-5 ביולי 1982 הצטרפה סיעת היחיד "התנועה להתחדשות ציונית חברתית", וחברה מרדכי בן-פורת מונה לשר בלי תיק. קדנציה שנייה בראשות הממשלה יוזמות חקיקתיות בדצמבר החל תהליך חקיקה מזורז של "חוק רמת הגולן", אשר החיל את המשפט הישראלי על רמת הגולן. שמונה מחברי הכנסת של המערך הצביעו בעד החוק, וכל שלוש הקריאות הדרושות עברו ביום אחד. בנאומו מאותו יום הצדיק בגין את החוק: הממשל האמריקאי הודיע כי הוא אינו מכיר בחוק וכי בתגובה לו הוא מבטל רכש מישראל. על כך הגיב בגין באומרו בזעם: "האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות?". טענות הועלו בדבר העיתוי של החוק שלכאורה שירת את צרכיו הפוליטיים, שכן אז חלה ירידה בתמיכה בו. אולם שר המשפטים באותו הזמן משה נסים, סיפר בראיון ליואב קרקובסקי, שבגין קרא לו באותו יום בו הועבר החוק ואמר לו שהסיבה להעברת החוק היא, שבאותו היום היה כנס של הליגה הערבית במרוקו, ואחת ממדינות ערב עודדה אותו להעביר את החוק הזה, בכדי להחליש את חאפז אל אסד בקרב מדינות ערב. במרץ 1982 יזם בגין את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בעניין רצח ארלוזורוב, שכונתה בשם ועדת בכור. הוועדה קבעה כי שני הצעירים הרוויזיוניסטים, אשר בשעתו הואשמו ברצח או באחריות לו, חפים מפשע, אך, מאידך, ציינה כי לא ניתן לקבוע מי היו הרוצחים והאם היה זה רצח פוליטי. החלטה זו לא שמה קץ למחלוקת בשאלת רצח ארלוזורוב, ונמתחה ביקורת על עצם הקמת ועדת חקירה ממלכתית לסוגיה היסטורית. מלחמת לבנון ממוזער|הפגנת תמיכה במנחם בגין מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור, ירושלים. תאריך לא ידוע, ככל הנראה 1982–1983 מלחמת לבנון נפתחה כפעולה צבאית מוגבלת בשם "מבצע שלום הגליל". העילה למבצע הייתה התנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים ב-3 ביוני 1982. את ההתנקשות ביצעו אנשיו של אבו נידאל, שהתנגדו לשלטון פת"ח באש"ף ונתמכו על ידי עיראק. הממשלה החליטה, חרף הסכם שביתת הנשק עם אש"ף מיוני 1981, על הפצצת מתקני אש"ף בלבנון, מאחר שנוכחותו והתבססותו נתפסה כמאיימת. אש"ף הגיב להפצצת ישראל בהפגזה על יישובים בצפון ישראל. ב-6 ביוני 1982 החליטה הממשלה ברוב קולות על מבצע צבאי בלבנון. בגין ואריאל שרון הורו על פתיחת מבצע רחב היקף בשם "מבצע שלום הגליל". מטרות המבצע השתנו במהלכו והן עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות. ברם, צה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה וחבירה לפלנגות הנוצריות, ששיתפו פעולה עם ישראל, תוך יצירת ברית אסטרטגית עמן. אחד האירועים התקשורתיים המפורסמים בזמן המלחמה אירע סביב כיבוש מצודת הבופור. אחר כיבושה הגיע מנחם בגין לביקור במצודה שצולם לטלוויזיה. במהלך הביקור פנה ושאל את אחד הקצינים "האם היו להם מכונות ירייה?" בהתייחסו למחבלים ששהו במתחם. שאלה זו נחרטה בתודעה כביטוי לחוסר בקיאותו של ראש הממשלה במהלכי הלחימה. בגין אף דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, בהם מפקדה, רס"ן גוני הרניק, נהרגו בעת הלחימה. בגין קיווה כי המבצע לא יאריך ימים, כי כוחות צה"ל יישארו באזור קו ה-45 ק"מ מגבול ישראל, ושאחריו "תשקוט הארץ 40 שנה". אולם האירועים השתלשלו אחרת. ב-29 ביוני, בנאום שנשא בכנסת, הביא את ההצדקה ליציאה למבצע: לאחר המצור על ביירות עזבו באוגוסט 1982 8,900 אנשי אש"ף, ובהם יאסר ערפאת, את לבנון דרך נמל ביירות והעבירו את מרכזם המדיני לתוניסיה. בכך הושג אחד היעדים של המבצע, אולם הדברים כבר הסתבכו, גם בהמשך, והלחימה הפכה, בעצם, למלחמה של ממש עוד לפני פינוי אנשי אש"ף לתוניסיה. צה"ל שקע בבוץ הלבנוני במלחמת הכול בכול, התעמת עם הצבא הסורי, הגיע עד ביירות, סבל מאבידות רבות, ובסופו של דבר הוכתם באחריות עקיפה לטבח שביצעו הפלנגות בפלסטינים במחנות הפליטים בסברה ושתילה. ועדת החקירה שקמה בעקבות הטבח, ועדת כהן, אמרה על מנחם בגין שלא שקל נכון את התוצאות הצפויות של מתן הרשאה לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים. גם מעדותו בפני הוועדה עלה הנתק בין בגין לדרג הביטחוני. המלחמה זכתה לפופולריות בציבור בתחילת דרכה, וזיכתה את הממשלה ואת הליכוד בתמיכה גבוהה בסקרים. בראשית אוגוסט העניקו הסקרים לליכוד בין 57–61 מנדטים. אך ככל שהתקדמה המלחמה החלה עולה ביקורת ציבורית מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", טענה שחזרה והועלתה בהפגנות רבות נגד בגין מצד גורמים בשמאל. בחלק מהפגנות אלו נישאו שלטים שכינו את בגין ושרון רוצחים. מול בית ראש הממשלה התקיימה משמרת מחאה שקטה של אנשי שמאל, שבלטה בה כרזה עם מספר החללים, בהתאם לשינויים שחלו בו, במלחמת לבנון אשר בשלב כלשהו עבר את ה-600. שב"כ קבע כי הפגנה כזו, המתקיימת כ-8 מטרים מפתח בית ראש הממשלה עלולה להוות עבורו סיכון, אולם בגין סירב לבקש כי ירחיקו את המפגינים, על אף שמשמרת המחאה הטרידה את רוחו. לדברי הפרשן הצבאי רון בן ישי, מטרות המלחמה, כפי שהוצגו לו זמן רב לפני תחילת המלחמה על ידי אריאל שרון ורפאל איתן, היו נרחבות מעבר לטווח 40 ק"מ שצוין בהחלטת הממשלה על יציאה למבצע, וכללו את סילוק אש"ף מלבנון כולה, בתקווה שצעד זה יחסל את תקוותם של הפלסטינים לשוב לשטחי יהודה ושומרון, ויבסס את אחיזת ישראל בשטחים אלה. מטרה נוספת הייתה השבת השלטון בלבנון לפלנגות הנוצריות בראשות באשיר ג'ומייל, שבעקבותיו תחתום לבנון על הסכם שלום עם ישראל. בן ישי טען שמטרות אלה הוסתרו ממנחם בגין ומהממשלה. התפטרותו והסתגרותו במהלך השנים הובאו עדויות רבות על תקופות של חוסר תפקוד במהלך כהונתו של בגין כראש ממשלה. ב-26 בנובמבר 1981 מעד בגין בחדר האמבטיה שבמעון ראש הממשלה, שבר את אגן הירכיים ואושפז בבית החולים הדסה עין-כרם. ב-14 בדצמבר 1981 יצא מבית החולים, ולזמן מה הלך עם מקל או נע בכיסא גלגלים. על פי עדותו של מזכירו הצבאי, עזריאל נבו, מאז ספטמבר 1982 ניתק בגין את עצמו מכלל המערכת ושמר על קשר רק עם דן מרידור, יחיאל קדישאי ועם נבו. בישיבת הממשלה שנערכה ב-28 באוגוסט 1983 הודיע בגין על כוונתו לפרוש: השרים ניסו להניאו מכך, אולם בגין היה נחוש בהחלטתו. אל מול ביתו הגיעו אנשי ימין רבים שניסו לשנות את דעתו, ולצדם אנשי "שלום עכשיו" שבירכו אותו על ההחלטה. בגין הסתגר בבית ראש הממשלה ורק כעבור כמה שבועות, ב-15 בספטמבר, הגיש בשמו מזכיר הממשלה דן מרידור את מכתב ההתפטרות לנשיא. החל מראש השנה של שנת תשמ"ד (1983) הסתגר בגין בביתו. מספר השערות הועלו להסבר בעניין חוסר תפקודו והמניעים להתפטרותו. היו שייחסו את השבר למותה של עליזה רעייתו ב-13 בנובמבר 1982, אשר שימשה לו משענת בכל שנות מאבקיו ואליה היה קשור עמוקות. במיוחד הוא כאב את העובדה שלא היה לידה ברגעיה האחרונים בשל ביקור מדיני בוושינגטון. כשנודעה לו הבשורה על מותה אמר: "למה עזבתי אותה?", ולאחר מכן הפסיק את הביקור ושב לישראל. לפי הסבר אחר, הקשתה והכבידה עליו הסתבכותה של ישראל בלבנון, מספר הקורבנות הגבוה שגבתה מלחמת לבנון הראשונה, מסקנות ועדת כהן והביקורת הציבורית. הסבר זה נשלל על ידי מזכירו האישי קדישאי. עפר גרוזברד טען בספרו "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג", שבגין סבל מדיכאון קליני מאז ילדותו ודיכאון זה התפרץ והחמיר במהלך כהונתו כראש ממשלה ולא בגלל מאורע חיצוני כלשהו. בבחירות הכלליות שהתקיימו ביולי 1984, הביע בגין תמיכה ביצחק שמיר ובליכוד, אולם סירב להופיע בתשדירי בחירות. אחרי הבחירות דיבר בגין ברדיו ופסל את חבר הכנסת מאיר כהנא כשותף לקואליציה. בינואר 1985, בעקבות ניצחון אריאל שרון בתביעת דיבה שהגיש בארצות הברית נגד השבועון "טיים" בנושא טבח סברה ושתילה, שיגר בגין מכתב ברכה לשרון ואף התראיין ל"קול ישראל" ואמר שזה "ניצחון מוסרי מוחלט". שנותיו האחרונות בשנותיו האחרונות הובל בכיסא גלגלים ולא יצא מביתו ברחוב שלמה צמח מספר 1 בירושלים, אלא לאזכרה השנתית לרעייתו עליזה ובכמה מקרים שבהם אושפז בבית חולים. הוא לא התבטא בפומבי, לא התראיין ולא פרסם מאמרים. הוא גם לא כתב בסופו של דבר את הספר שהתכוון קודם לכן לכתוב, "בדור השואה והתקומה". מכתבים רבים שנשלחו אליו נענו בקיצור ובנימוס. באוגוסט 1990 עבר לתל אביב, לאחר שאושפז בבית החולים איכילוב. בשנה וחצי האחרונות לחייו התגורר בדירה ברחוב גליקסברג מספר 4 בתל אביב. רק מספר מצומצם ביותר של אנשים היו מבקריו הקבועים, בהם משפחתו הקרובה, עורך הדין דן מרידור, מזכיר ממשלתו השנייה, השר לשעבר יעקב מרידור וצבי הורוביץ. יחיאל קדישאי, אשר היה חבר קרוב לבגין ואיש סודו, היה מגיע אליו כמעט מדי יום בהביאו אליו את עיתוני היום. בסוף 1991 השתתף בגין בחתונת נכדתו, אורית. ב-9 במרץ 1992, ד' באדר ב' תשנ"ב, נפטר מנחם בגין בבית החולים איכילוב בתל אביב, בגיל 78. עשרות אלפים ליווהו בדרכו האחרונה. בקשתו, שהועברה אל קדישאי, הייתה: "בבוא היום, אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים, ליד מאיר פיינשטיין ומשה ברזני...". כך קבור בגין בבית הקברות בהר הזיתים, ליד רעייתו עליזה, סמוך לקברם של עולי הגרדום, ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. לפי בקשתו, הלווייתו לא הייתה ממלכתית. על קברו שרו את המנון האצ"ל, שיר ביתר. בגין השאיר אחריו שתי בנות, חסיה ולאה, ובן, זאב בנימין, גאולוג בהשכלתו, חבר הכנסת מטעם מפלגות שונות, ושר מטעם הליכוד בממשלות ישראל. אחיינו מצד אחותו, רחל, הוא העיתונאי עמנואל הלפרין. עמדות ואידאולוגיות במרוצת השנים מנחם בגין התחנך על ברכיה של תורת ישראל, יחד עם אהבה עזה לארץ ישראל. הניגוד המוחלט בין הגולה הממארת והטראגית לבין תחולת החיים והפדות בארץ ישראל, עיצבו את השקפת עולמו. החתירה להגשמת חזון הבית הלאומי, שאימץ ממורו ורבו, זאב ז'בוטינסקי, הייתה כאש בעצמותיו. הכאב החד על אובדן המיליונים בשואה הפך למדרבן, שהאיץ בו לפעול ולהיאבק ללא הרף למען שחרור הארץ מעול זרים והקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל. אמונתו של מנחם בגין בזכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל בשלמותה ההיסטורית, הייתה משולבת בנימוקי ביטחון להבטחת עתיד ישראל ובניה. לבגין הייתה תפיסת עולם שמרנית, לא רק מבחינה דתית, אלא גם מבחינה מדינית וצבאית, והוא לא היסס לעמוד על דעותיו גם בימיו הקשים ביותר. כמנהיג ליכוד שמאל|ממוזער|בגין נואם מעל בימת הכנסת, 1973. ברקע ישראל ישעיהו-שרעבי ממוזער|מנחם בגין בביקור ברפא"ל 1973 האידאולוגיה הבלתי מתפשרת של מנחם בגין הונחתה בעיקר על ידי עקרון שלמות ארץ ישראל משתי גדות הירדן. עם זאת, בגין היה מדינאי מפוכח והחליט להתמקד במאבק על שלמותה של ארץ ישראל המערבית, דהיינו אי-ויתור על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה וחתירה להחלת הריבונות הישראלית על שטחים אלה במסגרת של הסדר קבע עתידי. המציאות הפוליטית הפנימית בישראל והקונסטלציה הבינלאומית שישראל הייתה נתונה בה בשנים 1965–1983 הביאו את בגין להכרה, עוד בשבתו באופוזיציה וביתר שאת כשהיה בעמדות שלטוניות, שאין זה מן התבונה לקרוא תיגר על הלגיטימיות של השלטון ההאשמי בגדה המזרחית של הירדן. הוא נקט במדיניות ששמה לה למטרה להיאבק על האפשרי ובעיקר על הנכסים הנמצאים כבר בידי ישראל ואשר הוא האמין בכל לבבו כי אין לוותר עליהם. מרכז מצעה של תנועת הליכוד היה העיקרון ש"אדמת ישראל" בין הים לנהר הירדן לעולם לא תחולק שוב, ושהממשלה שמונהגת על ידי הליכוד תעשה כל שביכולתה להרחיב את החקיקה הישראלית ליהודה והשומרון. במצע הבחירות של הליכוד לקראת הכנסת העשירית נאמר כי כל תוכנית שיש בה מסירת חלקי ארץ-ישראל המערבית לשלטון זר, כפי שהציע המערך, מערערת את זכותנו על הארץ, מביאה באופן בלתי נמנע להקמת מדינה פלסטינית, פוגעת בביטחונה של האוכלוסייה האזרחית, מסכנת את קיומה של מדינת ישראל ומסכלת כל סיכוי לשלום. שנת 1973, שבה התרחש הכישלון של מלחמת יום הכיפורים בזמן שלטון המערך, הביאה עמה גם התבטאות התוקפנית של הפלסטינים כלפי מדינת ישראל, ואי רצונם של מנהיגי ארצות ערב לשיתוף פעולה עם ישראל, הייתה זו שהעלתה על נס את עמדתו הברורה והבלתי מתפשרת של מנחם בגין – העמדה ה"נִצית" שהעניקה לו את התמיכה בקרב הציבור הישראלי שאהד את ההשקפה הנחרצת שלו באותה תקופה. ביקור שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר בארץ-ישראל, למטרת גישור בין ישראל לבין מצרים בשנת 1975, היה רק גורם מחזק לאידאולוגיה של בגין, שטען בזמנו כי: . כך ביטא בגין את דעתו ביחס להצעת קיסינג'ר לויתור על חצי האי סיני לטובת מצרים. אך עם זאת, בוועידת הליכוד בחברון בשנת 1976 הכריז כי יש להבחין בין חצי האי סיני לאדמות המולדת, ולראשונה תמך באופן רשמי ומוצהר בפשרה באשר לסיני ולגולן. בגין לא ראה בהחלטה ויתור על עמדותיו, אלא פתרון מדיני שיביא לידי הסכם שלום וישמר את "נחלת אבותינו". מכיוון שתפיסת עולמו נבעה מהאמונה כי אלוהים הבטיח את ארץ-ישראל לעם ישראל, ראה בסיני ובגולן אך ורק פתרון מבחינה ביטחונית שיהיה אפשר ליישם בהסדרים מדיניים. ב-20 ביוני, שנה לאחר מכן, ראה בגין בחתימת חוזה השלום עם מצרים אינטרס ראשון במעלה, שכן הדבר היווה מפנה היסטורי במעמדה של ישראל במזרח התיכון, והזדמנות להפסקת שפיכות הדמים. הוא היה מוכן לשלם מחיר כבד כדי לא להחמיץ הזדמנות היסטורית זו. פינוי היישובים הישראליים בפתחת רפיח היה מחיר כבד בעיניו, אבל הוא היה מוכן לשלם מחיר זה כדי להגיע לחוזה שלום חתום עם מצרים. כראש ממשלה בגין החשיב עצמו כמנהיג היהודים ולא רק "ראש ממשלת ישראל". על-פי מקורבו יצחק שמיר: "אהבתו לעם היהודי הייתה לשם דבר ובכל אשר הלך, הקרין גאווה יהודית". ביום שנתמנה לראש ממשלת ישראל אמר: "ישראל לא תבקש משום אומה, קרובה או רחוקה, גדולה או קטנה, כי תכיר בנו להתקיים". ב-21 ביוני 1977, לאחר מינויו של בגין לראש ממשלת ישראל, ממשל קרטר שערך את האסטרטגיה שלו במזרח התיכון. עד אז רווחה בקרבו ההנחה שהמשא-ומתן על השלום יוכל להתנהל על יסוד הנוסחה "שטחים תמורת שלום" המגולמת בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. הבחירה במנחם בגין לראש ממשלה שכנעה את האמריקאים שעליהם להתאים את האסטרטגיה לנסיבות החדשות. הסיבה ודאי הייתה דבקותו של בגין בתביעתה של ישראל, לרבות יהודה ושומרון וחבל עזה, ומחויבותו הנחרצת להוספת התנחלויות ישראליות בשטחים הכבושים. אלו היו שני הנושאים שבהם נראה בגין שונה ביותר מקודמיו. מנגד, יחסו של בגין כלפי ארצות הברית ותפקידה היה שונה בעליל מזה של קודמיו. בעוד שראשי ממשלה ישראלים קודמים דיברו בבירור על הצורך לתאם את מדיניותם עם וושינגטון, שלל בגין בתוקף את הרעיון של פעילות דיפלומטית יזומה, בחששו שמדיניות זו עלולה לכפות על ישראל "נוסחה שגובשה מבחוץ". תפקידה של ארצות-הברית, לדעתו של בגין, הוא רק לעזור בהבאת הצדדים לשולחן הדיונים. דוגמה לעמדותיו הימניות, גם לאחר מינויו לראש ממשלה, ניתן לראות עוד ב-48 השעות הראשונות לכהונתו כראש ממשלה כשיצא עם קבוצת כתבים להרי שכם. שם, בפני מתנחלי אלון מורה, יישוב שהוקם על אפה וחמתה של ממשלת העבודה, הוא הכריז: "בעוד כמה שבועות או חודשים יהיו הרבה אלוני מורה" – כך התבטא לגבי המשך הקמת התנחלויות למורת רוח ארצות הברית ותנועות השמאל. במקביל, במצעה של הממשלה החדשה נאמר כי ישראל מקבלת את החלטת האו"ם 242 ואת כל ההסכמים הבינלאומיים שעליהם חתמו ממשלות ישראל הקודמות. דברים אלו עוררו צחוק בספסלי האופוזיציה בכנסת. הם השמיעו קריאות שבגין דחה את החלטת 242 בשנת 1970 ושעכשיו הוא מוכן לקבל רבים מן ההסכמים של ממשלות קודמות שבעבר מתח עליהן ביקורת. ההסבר הטוב ביותר לשינוי הזה הוא, כנראה, עול האחריות והמחויבות להסכמים שנחתמו על ידי ממשלות ישראליות בעבר. בחודשים הראשונים שלו כראש ממשלה אימץ בגין החלטות מעשיות יותר מאשר החלטות דוגמטיות. כלומר, הוא לא הגיע לכדי יישום חקיקה ישראלית בגדה המערבית, על אף שהתחייבות כזו נכללה במצע הליכוד. בגין הנחה את ממשלתו בהנהגת הליכוד לאימוץ יוזמות שלום ומניעת מלחמה ולקראת סוף 1977, כאשר הסכם השלום עם מצרים היה על הפרק, הפך לאיש בעל אמירה המסוגל לשנות את השקפותיו בהתאם לנסיבות. דבר זה משקף מעבר קיצוני בעמדותיו הידועות. ביוני 1977 נשאל בגין מה יעשה כשיצטרך ללחוץ את ידו של מדינאי גרמני. בגין השיב: "אנהג כראש ממשלה". סביב הסכם השלום עם מצרים ממוזער|ראש הממשלה מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בארצות הברית יוני 1980 לבגין הייתה תפיסה כוללת שאותה ביקש לבטא בהסכמי קמפ דייוויד. ביסוד תפיסתו הייתה השאיפה לשמור על ארץ ישראל מכל משמר ולא לפגוע במאומה בתביעה לבעלות וריבונות עליה. הוא לא ראה שום סתירה בין ארץ-ישראל יהודית ובין אמונתו בשלום עם שכניה של ישראל. כאשר ויתר על שליטה ישראלית בסיני, ביקש בזה להבטיח ריבונות ישראלית מלאה בארץ ישראל המערבית כולה, כולל ירושלים, יהודה, שומרון ועזה. כשהציע קרטר ויתור בנושא ההתנחלויות בסיני השיב בגין שלעולם לא ימכור את זכותם של "ילדי השואה" על ארצם. הוא הרגיש מעומק לבו שתפקידו ההיסטורי הוא להגן על המקומות הקדושים לעם היהודי ועל זכותם של ילדי השואה על ארצם התנ"כית. הוא היה מוכן לוותר על יישובים בסיני רק בלית בררה. זה היה אחד המקרים הנדירים בהם שקל בגין אפשרות של כניעה ישראלית. בגין מעולם לא ראה בפינוי סיני ויתור על עקרון. מעולם לא הייתה פתחת רפיח חלק מארץ-ישראל אשר על שלמותה התחייב לשמור. לא בכדי החליט בגין כי ההחלטה בנושא יישובי סיני תובא להכרעת הכנסת. הוא ידע את עומק הכאב ואת עומק הדילמה, אך הוא חש והחליט לא להחמיץ את השעה. כחצי שנה לאחר כינון ממשלתו של בגין חל שינוי בעמדתו בעניין האוטונומיה לפלסטינים בגדה המערבית ובחבל עזה בעקבות ביקור סאדאת בשנת 1977. תחילה בגין דיבר על אוטונומיה מנהלית ולבסוף הוסכם על אוטונומיה מלאה. על אף שהבטיח אוטונומיה מלאה בגדה המערבית ובחבל עזה, סירב בגין לפרט מה עשויה אוטונומיה זו להיות בפועל ולא הסכים לבטל את הממשל הצבאי, אלא רק "להסיג אותו לאחור". בגין עמד איתן בעמדתו הבסיסית לגבי הגדה וחבל עזה וויתר רק על עמדות סמליות בתמורה לוויתורים מרכזיים מצד סאדאת. המצרים סבורים כי הוויתור הגדול היחיד שחילצו מבגין הוא פינוי התנחלויות מסיני והקפאת בניית והרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית ובחבל עזה לשלושה חודשים. נראה כי עמדתו הבלתי מתפשרת של בגין בנושא האוטונומיה הפלסטינית נבעה מהבנתו שהשליטה על השטחים יש בה ערובה לקבוע את עתידם, בלא יחס לכל מחויבות בינלאומית שנטל על עצמו. לטענתו, רשלנות דיפלומטית, במקרה זה מצד סאדאת, עשויה לעיתים להצמיח הישג היסטורי לטובת הצד השני. אך הוסיף, כי אף שגילה תקיפות, למעשה איחר להציב, בדומה לסאדאת, מחסום ברור ומוגדר לוויתוריו ולבסוף התפשר על מה שלא נראה לו אפשרי לפני הוועידה. בשאלת ירושלים התנגד בגין לאורך כל החזית. הוא סירב לשוחח על הנושא או להסכים לשיתוף תושביה במסגרת האוטונומיה. לדברי משה דיין, אחד מיועציו העיקריים של בגין בוועידה: "ראש הממשלה אינו יכול לקשור עצמו לנוסח שאינו מכיר בסיפוחה של העיר לישראל". משפט בגין גילה יראת כבוד כלפי מערכת המשפט בישראל ותמך ב"עליונות המשפט". הוא כתב: . הוא הרבה להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, וגם לאחר שהלה מונה לבית המשפט העליון צירפוֹ בגין כיועץ משפטי במשא ומתן בקמפ דייוויד. ממוזער|מנחם בגין ראש ממשלת ישראל 1977-1983 מתוך אוסף דן הדני, הספריה הלאומית בנאום של בגין על בג"ץ בית אל הוא אמר "יש שופטים בישראל". בעקבות כך נהוג לייחס לו את הביטוי "יש שופטים בירושלים". ירושלים והר הבית כבר בראשית דרכו כפוליטיקאי כלל בגין בנאומיו התייחסויות להר הבית, לבית המקדש ולמעמדה של ירושלים שבין החומות. באוגוסט 1948 הוא הכריז בעצרת בנתניה: "הצבא העברי שיכבוש את העיר העתיקה, ובודאי יכבוש, לא יעזבנה לעולם, לא בצו, ולא בכוח החלטה של מוסד ויהא החשוב ביותר! בדור הבא, או אפילו אולי עוד בדורנו, נכונן, במקום בו עמד תמיד, את בית מקדשנו השלישי. בלי תותחים קדושים..." מוקדם יותר באותו חודש, בעצרת הראשונה שלו בירושלים מאז שעלה מהמחתרת, הוא נאם והתייחס לעניין ירושלים: "חומת העיר העתיקה אינה גבולה של ירושלים; הירדן אינו גבול ארצנו והים אינו גבול עמנו. קשר אחיד יש בין ירושלים החדשה והעתיקה, בין הגלעד והשומרון, בין פיזורי ישראל ומדינת ישראל". הנצחת מנחם ועליזה בגין ממוזער|נשיא המדינה ראובן ריבלין עולה לקברו של מנחם בגין. פברואר 2018 שמו של בגין מונצח במקומות ואתרים רבים בישראל, בהם כביש בגין בירושלים ודרך בגין (לשעבר דרך פתח תקווה) בתל אביב. ב-1998 חוקקה הכנסת את ולפיו הוקם המוסד "מרכז מורשת מנחם בגין" השוכן בירושלים, אשר מופקד על טיפוח זכרו ומורשתו, ובו מוזיאון, ארכיון, ספרייה, מכון מחקר, ומתקיימים בו פעילויות חינוכיות ואירועים שונים. החל מ-2002 מחולק מדי שנה פרס בגין על שמו. דמותו של בגין הופיעה בסרט הטלוויזיה "בגין" משנת 1998, בגילומו של השחקן משה איבגי. הסרט, בבימויו של אורי ענבר על-פי תסריט של אמנון דנקנר, מתרחש כולו בביתו של בגין בתקופה שאחרי הפרישה מראשות הממשלה. על שם רעייתו, עליזה בגין, נקראו היישוב עלי זהב, שכונת נווה עליזה בקרני שומרון, שכונת מנחם בגין בעכו, בתי ספר במגדל העמק, באריאל, בקריית מוצקין, בית ספר תיכון ע"ש מנחם בגין באילת ואולם הספורט של בית הספר, תיכון ברמת גן, מרכז ספורט בבאר שבע, אולם ספורט בחולון, ובמקומות נוספים. בני הזוג בגין מונצחים בישראל ביישובים ובמקומות רבים, בצורות מגוונות: רחובות על-שם בגין נקראו ביישובים: בני ברק, חולון, נס ציונה, קריית אונו, קריית מוצקין. דרך בגין במקומות: ירושלים, תל אביב יפו, רחובות, מודיעין, פתח תקווה. שדרות בגין בערים: ראשון לציון (עליזה בגין), אור יהודה, רעננה, נתניה, טירת הכרמל, אשקלון, טבריה, גבעת אולגה וגדרה. כיכר על-שם בגין נחנכה בערים: שדרות, קריית מלאכי, מודיעין, באר שבע, ראש העין. סמטת בגין בבני עייש. פארק בגין בתל אביב, בבת ים ובאזור. בנוסף, דמותו של מנחם בגין נוכחת בפארק מנהיגי האומה בראשון לציון. ב-24 ביולי 2013, במסגרת חגיגות 100 שנה להולדת מנחם בגין, הוסר הלוט מעל עמוד הנצחה למנחם בגין ומשפחתו בכניסה לביתם ברחוב רוזנבאום 1. ב-2016 שונה שמו של מעבר טאבה למעבר מנחם בגין. המרכז רפואי שמיר - אסף הרופא בבאר יעקב - בניין האשפוז המרכזי למבוגרים במרכז הרפואי, נושא את שמה של עליזה בגין. הנצחה מחוץ לישראל: ב-2013 חנכה ממשלת בלארוס אנדרטה לזכרו בכיכר עיר הולדתו ברסט ליטובסק. מרכז מורשת מנחם בגין ב-1999 הוקם בירושלים מרכז מורשת מנחם בגין המופקד, מכוח החוק להנצחת מנחם בגין, התשנ"ח-1998, על הנצחת מורשתו וזכרו של מנחם בגין. המרכז כולל אתר הנצחה לזכרו, מכון למחקר על שמו ואת ארכיון המרכז. במרכז מופעלים ספריה וארכיון העוסקים בחייו ופועלו של בגין, מוזיאון בגין המציג את סיפור חייו ומורשתו המסופרים בחלקם בקולו של בגין עצמו, ומתקיימים בו ימי עיון והרצאות בנושאים הקשורים לבגין ולמורשתו. המרכז מעניק מדי שנה, החל מ-2002, את "פרס בגין", ליחיד או לקבוצה, כאות הכרה על מעשה מיוחד, תרומה או הישג למען עם ישראל או מדינת ישראל. הפרס הוענק, בין היתר, לארגוני סיוע ישראלים אזרחיים וצבאיים, לטייס החלל אילן רמון, לתושבי שדרות, לשייטת 13, לארגון רבני צהר ולארגון השומר החדש. הנצחתו בערי ישראל ספריו המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ־ישראל. זהו ספרו האוטוביוגרפי, נדפס לראשונה בירושלים בשנת תש"י (1950) ואחר כך במהדורות רבות. תורגם גם לאנגלית ולערבית. בלילות לבנים: סיפור מאסרו וחקירתו של מנחם בגין בצירוף הפרוטוקולים של ה־נ.ק.וו.ד., הוצאת קרני, 1953; הוצאת דביר, 1995 במחתרת: כתבים, כרכים א'-ד' (וגם בשני כרכים), תל אביב: הוצאת "הדר", תשי"ט-תשכ"ב , השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד), הוצאת "בסער", תל אביב: נציבות בית"ר בארץ ישראל, 1952, הוצאה מחודשת, מרכז מורשת מנחם בגין, תשס"ז, 2007 מורי זאב ז'בוטינסקי, ירושלים: הוצאת מרכז מורשת מנחם בגין וסטימצקי, 2001 לקריאה נוספת שלמה נקדימון, אביעזר גולן, בגין, הוצאת עידנים, 1978. ששון סופר, מנחם בגין בוועידת קמפ-דייוויד: פרק בדיפלומטיה החדשה, האוניברסיטה העברית, 1986. אריה נאור, בגין בשלטון: עדות אישית, ידיעות אחרונות, 1993. מרדכי קרניאל, מנחם בגין: דיוקנו של מנהיג, הוצאת ראובן מס, 1998. מרדכי קרניאל, מורשתו של מנחם בגין, הוצאת פסגות, 1999. מירון ח. איזקסון (עורך), בגין;, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003. אריה נאור וארנון למפרום (עורכים), מנחם בגין - ראש הממשלה השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1992-1913), ארכיון המדינה, 2014. עפר גרוזברד, מנחם בגין: דיוקנו של מנהיג - ביוגרפיה, הוצאת רסלינג, 2006. אבי שילון, בגין 1992-1913, הוצאת עם עובד, 2007. דניאל גורדיס, מנחם בגין: המאבק על נשמתה של ישראל, מאנגלית: יוסי מילוא, כתר הוצאה לאור, 2015. אריה אלדד, דברים שרואים מכאן: מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?, זמורה ביתן, 2016, עמ' 11–184. אברהם דיסקין (עורך), מאלטלנה עד הנה: גלגולה של תנועה: מחרות לליכוד, הוצאת כרמל, 2011. משה מאור, דרך הימין החברתי, הקיבוץ המאוחד, 2004. יעקב מרקוביץ, המפקד: מנחם בגין כמנהיג של ארגון גרילה עירונית, המרכז למורשת מנחם בגין, 2012. Eitan Haber, Menachem Begin: the Legend and the Man, Dell, 1978 Eric Silver, Begin: a Biography, Weidenfeld and Nicolson, 1984 דרך בגין - אסופה מהגותו הלאומית-ליברלית של מנחם בגין, עורך: דרור בר-יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות ומרכז מורשת מנחם בגין קישורים חיצוניים מרכז מורשת מנחם בגין, באתר תמונות, מאמרים, נאומים וחומרי קריאה. במלאת 10 למותו, באתר הכנסת. יוסי אחימאיר, מנחם בגין האיש שהביא את השלום, הוצאת משרד החינוך והתרבות, מרכז ההסברה, 1992 מנחם בגין, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות. מנחם בגין: המנהיג בעל אינספור המהפכים: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב תוכנית רדיו במלאת 30 שנה לפטירתו של מנחם בגין, במסגרת "השעה התיעודית" עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 2 באפריל 2022 קשה להקים מדינה, קשה לקיים מדינה, נאמן למקור, הספרייה הלאומית אודותיו דבריו מאגר נאומים וכתבים של מנחם בגין (מרכז מורשת מנחם בגין) נאומים, מאמרים וכרוזים של בגין מימיו במחתרת, באתר דעת. מבחר מנאומיו בכנסת, עד כניסתו לממשלה, באתר דעת. השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד), נציבות בית"ר בארץ-ישראל, 1951 הערות שוליים * מנחם קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים קטגוריה:זוכי פרס נובל ישראלים קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל קטגוריה:ראשי האופוזיציה בכנסת קטגוריה:ראשי מפלגת הליכוד קטגוריה:חברי הכנסת מטעם גח"ל קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד קטגוריה:חברי הכנסת מטעם חירות קטגוריה:חברי הכנסת השנייה קטגוריה:חברי הכנסת השלישית קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית קטגוריה:חברי הכנסת החמישית קטגוריה:חברי הכנסת השישית קטגוריה:חברי הכנסת השביעית קטגוריה:חברי הכנסת השמינית קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית קטגוריה:חברי הכנסת העשירית קטגוריה:בוגרי בית"ר קטגוריה:נציבי בית"ר קטגוריה:מפקדי האצ"ל קטגוריה:יהודים בלארוסים קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית קטגוריה:עולים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בפולין קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בברית המועצות קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים קטגוריה:חיילי צבא אנדרס קטגוריה:יהודים בצבא הפולני קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה קטגוריה:זוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה) קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הקדושים קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל קטגוריה:אישים שעל שמם בתי חולים בישראל קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1913 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1992

יצחק שמיר

יצחק שָמִיר (יֶזֶרניצקי ); 22 באוקטובר 1915, י"ד בחשוון ה'תרע"ו – 30 ביוני 2012, י' בתמוז ה'תשע"ב) היה ראש ממשלת ישראל השביעי ושר בממשלותיה, יושב ראש הכנסת, ראש האופוזיציה, מבכירי "המוסד" וממפקדי לח"י. שמיר עלה לארץ ישראל ב-1935, ושנתיים אחר כך הצטרף לאצ"ל. בינואר 1941 עבר ללח"י, ולאחר רצח אברהם שטרן היה לאחד ממנהיגי המחתרת. לאחר הקמת מדינת ישראל כיהן במגוון תפקידים במגזר הפרטי עד גיוסו למוסד ב-1955. מראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 היה חבר תנועת החרות, ונבחר מטעמה לכנסת השמינית. לאחר שכיהן כיושב ראש הכנסת וכשר החוץ, נבחר שמיר לראש ממשלת ישראל העשרים עם התפטרותו של מנחם בגין מתפקיד זה באוקטובר 1983. שמיר כיהן כראש הממשלה לסירוגין במשך שש שנים וחצי. ביחד עם יריבו הפוליטי, שמעון פרס, עמד שמיר בראש ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב־1984, ובה החזיקו השניים לסירוגין במשרות ראש הממשלה ושר החוץ (הממשלה ה-21 בראשות פרס והממשלה ה-22 בראשות שמיר). בשנים 1987–1988 כיהן גם כשר הפנים. בבחירות לכנסת ה-12 ניצח הליכוד בראשותו, ושמיר עמד תחילה בראש ממשלת אחדות לאומית נוספת (הממשלה ה-23), ולאחר "התרגיל המסריח", בשנת 1990, עמד בראש ממשלה צרה (הממשלה ה-24). שמיר פרש מראשות הליכוד, לאחר הפסדו בבחירות לכנסת ה-13 בשנת 1992. עד ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות הפנימיות של הליכוד בשנת 1993, כיהן שמיר כראש האופוזיציה. שמיר פרש מהכנסת בתום הכנסת ה-13 בשנת 1996. שמיר היה איש הקו המדיני הנוקשה וחסיד ארץ ישראל השלמה, ולמרות זאת השתתף בתקופת כהונתו בוועידת מדריד, שהיו שראו בה סכנה לשמירת ארץ ישראל השלמה. כראש ממשלה התמודד שמיר עם נפילת טילים על ערי ישראל במהלך מלחמת המפרץ, והבליג על כך כדי שלא לסכן את שלמות קואליציית 34 המדינות בראשות ארצות הברית ובשיתוף מדינות ערב שלחמה בסדאם חוסיין. בשנת ה'תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ביוגרפיה ילדות ונעורים (1915–1940) 250px|שמאל|ממוזער|יצחק שמיר בשנת 1938 יצחק שמיר נולד כיצחק יֶזֶרניצקי (ברוסית: Ицхак Езерницкий, בפולנית: Icchak Jaziernicki) ב-1915 לפנינה פֶֹרלה לבית שבזין ולשלמה יזרניצקי. הוא נולד בעיירה רוז'ינוי שבעת לידתו הייתה בפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי, ועברה כעבור זמן קצר לתחומי פולין הצעירה; (במאה ה-21, רוז'אני בבלארוס). אביו היה ראש הקהילה היהודית בעיירה, שהייתה אז בעלת רוב יהודי (כשני שלישים מאוכלוסייתה). ליצחק היו שתי אחיות גדולות ממנו, מרים ורבקה. הוריו עסקו רבות בחיי העולם היהודי במזרח אירופה ואף היו מעורבים לתקופה קצרה בשירות מפלגת הבונד – מפלגה סוציאליסטית חילונית ואנטי-ציונית. בהמשך המירו את עמדותיהם בתמיכה נרחבת במפעל הציוני, ושלמה יזרניצקי מצא חשיבות רבה בקיומן של מסגרות החינוך העברי, וידא כי בית הספר העברי ברוז'ינוי יתפקד, והקפיד לרשום את ילדיו ללימודים. שלמה יזרניצקי התנגד, מטעם הציונות והקהילה היהודית, למשטרו האוטוקרטי של ניקולאי השני, קיסר רוסיה. כשהיה יצחק בן שלוש, התהפוכות המדיניות שנגרמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה הובילו לכך שרוז'ינוי נבלעה בתוך הרפובליקה הפולנית השנייה שזה עתה נוסדה. ב-1919, במסגרת המלחמה הפולנית-סובייטית, פרעו חיילים פולנים ביהודי העיירה, רצחו שישה יהודים ושדדו רכוש רב. יצחק יזרניצקי נולד וגדל בחברה עברית בעלת זיקה ציונית רבה, ובמסגרת חינוכו עוד מגיל צעיר תולדותיה של פולין נדחקו ונשאו משמעות צדדית בלבד בהערכה החינוכית. הוריו לא היו אנשים אמידים, וההוצאות על רישום בנם למוסד החינוכי הפרטי היו גבוהות ביחס למוסדות חינוכיים אחרים. בבגרותו הגדיר שמיר שתי תכונות בהוריו שהיו בולטות מאוד: סבלנות ו"היעדר מוחלט של משוא-פנים." בחודשי הקיץ נהג יצחק לבלות בחלקת סבו וסבתו ודודיו שחיו בכפרים מבודדים כדוגמת רוז'ינוי במזרח הרפובליקה הפולנית. בילדותו עברה המשפחה לעיר הסמוכה, וולקוביסק. לאחר סיום בית הספר היסודי בוולקוביסק, עבר יזרניצקי לגימנסיה העברית בביאליסטוק, ובה סיים את חוק לימודיו. באותה עת קרא שמיר בעיקר ספרות עברית ויידיש, אך החל להזדהות גם עם התנועה הלאומית הפולנית, ואף שינן קטעים מהפואמה "קונראד ואלנדור" של הסופר הלאומי הפולני אדם מיצקביץ'. בשנת 1934 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת ורשה, לצד פעילות נלהבת בארגון בית"ר. הוא לא סיים את לימודי המשפטים משום שעלה לארץ ישראל ב־1935. לאחר עלייתו למד תחילה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, אך בשנת 1937 הצטרף לארגון האצ"ל והפסיק את לימודיו. לפרנסתו עבד כפועל בניין וכפקיד במשרד רואי חשבון. משפחתו נותרה בפולין, והוריו, שתי אחיותיו (רבקה פיטקובסקי ומרים סקלרביץ') ומשפחותיהן נספו בשואת יהודי פולין. אביו, שהופרד משאר המשפחה, פנה לשכניו הפולנים בבקשה לעזרה, ואלו רצחו אותו. בעקבות אירועי השואה טיפח שמיר בהמשך חייו שנאה כלפי העם הפולני על בגידתם בשכניהם היהודים בכלל ובמשפחתו בפרט. בבגרותו, בעת שיחה עם העיתונאי דוד לנדאו, טען כי "כל פולני יונק אנטישמיות מחלב אימו", אימרה ששמיר התעקש שתותר לפרסום על אף התנגדות דוברו. שנותיו בלח"י (1940–1944) שמאל|ממוזער|250px|מודעת "מבוקש" על ראשם של נתן ילין-מור (בתמונה מופיע כנתן פרידמן-ילין), שמיר (בתמונה – יזרניצקי), ויעקב אליאב (בתמונה – לבשטין) 250px|ממוזער|שמאל|דיוקנו של יצחק שמיר בשנות ה-40 בשנת 1940, כאשר התפלג לח"י מן האצ"ל, התלבט שמיר במשך תקופה ארוכה לגבי המשך דרכו וקיים שיחות בירור עם דוד רזיאל ואברהם שטרן, "יאיר" כפי שנודע בכינויו בשורות המחתרת. בספטמבר 1940 הודיע לפקודיו שהוא נשאר באצ"ל מכיוון שדרכו של יאיר מסוכנת מדי, אולם בינואר 1941, לאור שיתוף הפעולה ההדוק מדי, לטעמו, של האצ"ל עם הבריטים, פרש מהאצ"ל ועבר ללח"י. הוא אימץ את הכינוי המחתרתי "מיכאל", על שם מייקל קולינס שהוביל מאבק לאומי נגד השלטון הבריטי באירלנד. גם את שם המשפחה "שמיר" אימץ לאחר שהשתמש בשם זה במשך תקופה מסוימת כשהתנהל מצוד אחריו של הבולשת הבריטית; הוא גידל זקן ופיאות, לבש קפוטה, חבש כובע סמט, וכינה את עצמו "הרב שמיר". בדצמבר 1941 נאסר שמיר ונכלא במחנה המעצר מזרעה: כוחות המנדט עצרו את חבר לח"י יהושע זטלר בביתו וארבו לכל חברי הארגון שעמדו לבוא לבקרו באותו היום, בהם גם שמיר. הוא נחקר בידי הקצין וילקין, מנהל המחלקה היהודית בבולשת הבריטית, שהשתתף לאחר מכן בחיסולו של יאיר והוצא להורג בידי לח"י ב-1944. בספטמבר 1942 נמלט שמיר מהכלא בלוויית חבר לח"י אליהו גלעדי. דרך משתף פעולה בקריית מוצקין הם הגיעו לביתו של ירחמיאל אהרונסון ("אלישע") בחיפה, שסידר להם מקום לינה, דאג להחלפת בגדיהם למדי נוטר (לגלעדי) וקצין פולני (לשמיר), ולהעברתם למרכז הארץ (באותה עת היו מוצבות בארץ יחידות של צבא פולין החופשית בראשות הגנרל ולדיסלב אנדרס במסגרת המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה, כך שלבוש של מדי קצין פולני לא העלה חשד מצד הרשויות). מחוץ לכלא הצטרפו השניים לקבוצת הנהגה קולקטיבית של לח"י, שהחליפה את אברהם שטרן (יאיר), שנרצח בידי הבריטים. בהנהגה זו התבלט גלעדי בקו קיצוני. גלעדי הוצא להורג בידי חבריו ללח"י בפקודתו של שמיר במועד לא ידוע בשנת 1943, על רקע חילוקי הדעות בינו לבין שאר הנהגת הארגון. מצבו של הארגון היה רעוע לנוכח קושי בהשגת תחמושת ומשבר הנהגה שנוצר בעקבות ההתנקשות בחיי יאיר. בעקבות כך הוקם סניף של הארגון בקרב יהודי מצרים ושליחים בממלכת מצרים למען העברת נשק ואספקה ובנוסף גם החלה להתגבש הנהגה חדשה שבסופו של דבר החליפה את המערכת הקולקטיבית. בשביל לפתור קשיים כלכליים נערכו סדרת פריצות של אנשי לח"י לתוך כספות של בנקים. לקראת בריחת 20 עצורי לח"י ממחנה המעצר בלטרון, היה צורך להכין את העורף של הארגון לקראת קבלת הבורחים. ב-15 בספטמבר 1943 הצליח אחד מהקבוצה, עמנואל הנגבי, לברוח מבית החולים הממשלתי בירושלים שם אושפז לאחר שהתחזה לחולה. הוא ושמיר קידמו את ההכנות לקליטת הבורחים. זמן הבריחה נקבע ל-31 באוקטובר 1943. לח"י קידמה עלייה בלתי חוקית לארץ ובין העולים היו רבים שהצטרפו לשורות הארגון. בשנת 1944 נישא שמיר לשרה (שריקה) לוי (לימים שולמית), שאותה פגש בעת מאסרו במחנה המעצר מזרעה. שולמית עלתה לארץ מבולגריה בשנת 1941 ונכלאה בשל היותה עולה בלתי-לגאלית. לאחר שחרורה הצטרפה למחתרת והייתה לקשרית של שמיר. טקס הנישואים שלהם נערך בסודיות ובצמצום. הטריומווירט בלח"י (1944) לאחר רצח גלעדי ובריחת 20 עצורי לח"י ממחנה המעצר בלטרון, התגבש טריומווירט בהנהגת לח"י. חברי הטריומווירט היו שמיר, ישראל אלדד ("סמבטיון") ונתן ילין-מור ("גֵּרָא"), כאשר שמיר היה אחראי על הפעילות המבצעית, ולאחר מעצרו נטל ילין-מור את האחריות על המבצעים. בתוך הטריומווירט שמיר וילין-מור הנהיגו קו פעילות ואידאולוגיה יותר פרגמטי מאלדד, שקרא לתחייתה של ממלכת ישראל המאוחדת מימי דוד ושלמה. באמצע 1944 נפצע אלדד בגבו ונתפס בידי הבריטים אשר שלחו אותו לבית הסוהר המרכזי בירושלים. כחבר הנהגת לח"י, היה שמיר אחראי לפעולות שונות שהבולטות בהן היו ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל ורצח הלורד מוין במצרים, שתיהן בשנת 1944. מעבר לאנשי לח"י רבים ביישוב ראו בלורד מוין אויב מר לחזון הציוני. כאשר יואל ברנד קידם הצעה של אדולף אייכמן לעסקת סחורה תמורת דם עם בעלות הברית שנועדה לכלול העלאה של מיליון יהודים ארצה, הלורד מוין פעל ישירות לקטיעת השיחות ותגובתו הראשונית לדיונים הייתה "מה אעשה במיליון יהודים?" ההתנקשות בלורד מוין הייתה לקש ששבר את גב הגמל ביחסי ההגנה עם האצ"ל ולח"י, מחתרות "הפורשים." בעקבות ההתנקשות החלה ההגנה בסֶזוֹן, מאבק מזוין בפורשים שמטרתו להביאם לחדול מהמאבק הישיר ברשויות המנדט הבריטי. הסזון נמשך עד לקראת כניעת גרמניה הנאצית, ואחריו החלה מגמת שינוי בעמדת ההגנה ביחס לרשויות המנדט, שינוי אותו שמיר כינה "התפכחות". עם הסקת המסקנות כי על אף השואה והמלחמה בריטניה עדיין תמשיך במדיניות הספר הלבן השלישי המקדמת את הקמתה של מדינת לאום ערבית בארץ ישראל, פנתה ההגנה גם היא לדרכי המאבק המזוין. פניית פרסה זאת של ההגנה הובילה להקמת תנועת המרי העברי, ארגון שיתוף פעולה מחתרתי בין ההגנה, האצ"ל ולח"י. בהקמת מחתרת אחידה היישוב היהודי בארץ הציג תדמית מאוחדת בפני הקהילה הבינלאומית. שמיר תמך בהקמתה של תנועת המרי בעבור המאבק בבריטים. בנוסף הנהיג את לח"י לנוכח שינוי מדיניות הארגון ואופן התנהלותו עם הסרת חלק נכבד מהחשאיות שאפפה אותו ושינוי סדרי תפעול מבצעים בשיתוף הפעולה עם שתי המחתרות האחרות. הגליה ושיבה (1946–1948) ב־29 ביולי 1946, במהלך מבצע כריש, זוהה שמיר על ידי סמל הבולשת מרטין והשוטר ג'ון בינסלי, על אף התחזותו לרב מבני ברק, ונשלח למחנה מעצר באריתריאה. ביחד עם גולי אצ"ל ולח"י נוספים שגורשו הועבר למחנה מעצר באסמרה ובהמשך למחנה בסימבל. בין הגולים המגורשים היו גם שמואל תמיר, לימים שר המשפטים, ומאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון. הקשר של שמיר עם משפחתו כמעט ונותק לחלוטין, וכל שנשאר היו החלפות מכתבים בינו לבין שולמית, שנתפסה גם היא בידי הבריטים ונשלחה למאסר. שני ילדיהם הופרדו מהם. עם השנים תוכננו מספר רב של מבצעי בריחה ממחנות מעצר ברחבי קרן אפריקה. האחראי על שימור האחדות בקרב הגולים בתוכניות הבריחה היה יעקב מרידור, ממנהיגי האצ"ל. דרך מנהרה שחפרו עברו שמיר, מרידור ושלושה גולים נוספים בשעת דמדומים ב-14 בינואר 1947 מתחת למחנה והגיעו ברגל לאסמרה. הגולים שברחו נעו בזוגות לעבר אדיס אבבה, בירת האימפריה האתיופית, כאשר הראשון שבהם שעשה דרכו אליה, אריה בן-אליעזר, ארגן עבור כל שאר החברים מקום לינה ומצרכים לשהייה. ההימלטות של שמיר ופמלייתו ממחנה המעצר הייתה השביעית במספר ההימלטויות. לאחר מסע בן שלושה ימים מאסמרה לאדיס אבבה דרך תיגראי ואמהרה, הגיעו אל בירת אתיופיה שבה הספיק בן-אליעזר לשכור דירה המתאימה למשפחה בת חמש נפשות. בהמשך עשו דרכם דרך מסילת הרכבת אדיס אבבה-ג'יבוטי עד להגיעם לעיר ג'יבוטי, אז בירת המושבה הצרפתית בסומליה. בעת השהייה בג'יבוטי הפך שמיר לפרנקופיל, למד את השפה הצרפתית על בוריה, והתיידד עם גולה וייטנאמי שגורש בעקבות מעורבותו במחתרת אנטי-צרפתית במולדתו, דונג בק מאי, יועץ קרוב של הו צ'י מין ואחד ממנהיגי הוייט מין. דרך ג'יבוטי עקבו הגולים אחר הנעשה בארץ ישראל. בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד פורקה תנועת המרי המאוחדת ולאחר הצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם פרצה מלחמת העצמאות. במסגרת המלחמה הופנו חיצי האשמות רבים מצד הסוכנות היהודית והקהילה הבינלאומית על האצ"ל ולח"י בעקבות פרשת דיר יאסין באפריל 1948. בהמשך החודש הסדירו הגולים את תמיכתה של ממשלת צרפת בהם ועשו דרכם על נושאת מטוסים ששטה מסייגון לטולון דרך ים סוף וחנתה זמנית בג'יבוטי. בידיעה על העברת אספקת נשק חם מצ'כוסלובקיה לישראל, טס שמיר לפראג וממנה ישירות לחיפה. ב־20 במאי 1948, מספר ימים לאחר הקמת מדינת ישראל, חזר לארץ. שמו נקשר ברצח המתווך מטעם מועצת הביטחון של האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, ב־17 בספטמבר 1948. היו שסברו ששמיר עמד מאחורי הרצח, אך אף על פי שהוצא נגדו צו מעצר הוא לא נעצר ולא הואשם בבית המשפט, בניגוד לחברי לח"י רבים אחרים שנעצרו. במענה לשאלה האם היה מעורב ברצח ברנדוט הסתפק בציון עובדות אלו, תוך ציון שמי שהחליט על ביצוע הפעולה עשה את המעשה הנכון ושהוא "לא התנגד" לפעולה. עבודה במגזר הפרטי ושירות במוסד (1948–1970) לאחר הקמת המדינה הצטרף למפלגת הלוחמים, שכללה רבים מחברי לח"י, ושימש כמזכיר סניף תל אביב של המפלגה. במקביל עבד בעבודות שונות, בהן ניהול משרד של חברה כלכלית בתל אביב ורשת של בתי קולנוע באזור רמת גן. בשנים 1952–1953 ייסד עם חברים מלח"י, בהם נתן ילין-מור ושלמה בן שלמה, חברה קבלנית לסלילת כבישים. בשנת 1955 גויס על ידי איסר הראל למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, בו שירת כעשר שנים והגיע לתפקידים בכירים. לצד שמיר גויסו למוסד עוד מספר יוצאי לח"י. בשנים אלו שלטה מפא"י במדינת ישראל, והמינוי למשרות ממלכתיות בכירות לפעמים נחסם בפני מי שנחשב לבעל דעות פוליטיות שונות משלה, כגון יוצאי לח"י, אך משרות בכירות בשירות הביטחון הכללי וב"מוסד", שהיו תחת פיקודו של הראל, יצאו מכלל זה. בתקופת שירותו במוסד התייצב שמיר לא אחת במשרדו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון כחלק מפעילותו במסגרת הכפיפות הישירה של המוסד למשרד ראש הממשלה. שמיר שירת בתפקידים מבצעיים בארגון, ובין היתר הקים את יחידת "מפרץ", יחידת המבצעים המיוחדים של המוסד, ופיקד עליה. בין פעולותיו מעקב ופגיעה במדענים הגרמנים שעסקו בפיתוח מערכות נשק חדישות במצרים. בעבור חבלה בפעילותם של אותם המדענים במצרים, המוסד יצר קשר עם פעילים נאצים-לשעבר שהיו מקורבים לצמרת השלטון המצרי, ביניהם אוטו סקורצני, יועץ לנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. בשנת 1965 פרש מ"המוסד", בעיקר סביב יריבויות עם ראש המוסד, מאיר עמית, שהחליף את איסר הראל, ובמשך מספר שנים ייצג קבוצת משקיעים במפעל מ.ג. מוצרי גומי בכפר סבא ועבד שם כמנהל חשבונות. עמית, שכיהן בעברו כראש אמ"ן, שינה את המערכת של המוסד כך שתידמה בתפעולה יותר לזרוע צבאית, והוביל לאיחוד של "המפרץ" עם יחידה 188 באמ"ן. מפקד 188, יוסף יריב, החליף את שמיר בפיקוד על היחידה המאוחדת, ששמה שונה בעקבות האיחוד מיחידת "מפרץ" ליחידת "קיסריה". שמיר ביקש לפעול להעלאת יהודי ברית המועצות, צעד לו ייחס חשיבות רבה, כאמצעי לפתרון הבעיה הדמוגרפית של ישראל. לאחר פרישתו מהמוסד עסק בפעילות ציבורית למען יהודי ברית המועצות. בין היתר, הוא הוציא עיתון מחתרתי ברוסית בשם "הביתה", שהוברח לברית המועצות וחולק ליהודים המקומיים. כניסה לפוליטיקה (1970–1977) במרץ 1970 הצטרף לתנועת החרות, לאחר שהוצע לו לכהן כראש מחלקת הארגון של התנועה. בכניסתו לתפקיד השקיע בלימוד המערכת הפוליטית וקריאת ספרים רבים על מערכות פרלמנטריות ברחבי העולם. הוא השקיע מאמץ רב בפיתוח הסניפים המקומיים של תנועת החרות והוביל לחיבור בין מרכז תנועת החרות והסניפים. כמו כן, פעל להרחבת שורות המרכז, תוך קידום פעילים מקומיים שהצליחו בסניפים ובבחירות לרשויות המקומיות אל המרכז, שפעל במישור הארצי. בבחירות לכנסת השמינית, בסוף שנת 1973, נבחר שמיר לכנסת מטעם תנועת החרות במסגרת רשימת הליכוד בה הוצב במקום ה-27. בכנסת השמינית היה שמיר חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדה לביקורת המדינה. בשנת 1975 נבחר ליושב ראש הנהלת תנועת החרות, תפקיד בו החזיק שנים רבות. באוקטובר 1976, לאחר שראש אמ"ן האלוף שלמה גזית טען בתוכנית דוקומנטרית אמריקאית כי לא ניתן יהיה לפתור את בעיית הטרור באופן צבאי, דרש שמיר את פיטוריו במכתב לשר הביטחון שמעון פרס. במכתב כתב שמיר . במרץ 1977 הוביל את תנועת החרות להיות הראשונה לאמץ שיטה של בחירת הנציגים לרשימה לכנסת על ידי חברי המרכז במקום על ידי ועדה מסדרת. במסגרת זאת נבחר למקום השישי ברשימה והשלישי בתנועת החירות לאחר מנחם בגין ועזר ויצמן. את הרפורמה הזו עשה בניגוד לדעתו של בגין, מנהיג התנועה, תוך ניצול היעדרות בגין עקב התקף לב שעבר. בגין "גמל" לו באי מינויו לתפקיד שר בממשלתו ובדחיקתו לתפקיד יושב ראש הכנסת. יושב ראש הכנסת (1977–1980) ממוזער|ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל: נאום סאדאת בפני הכנסת, לצדו יו"ר הכנסת שמיר ונשיא המדינה, אפרים קציר. לאחר הבחירות לכנסת התשיעית, ב־1977, נבחר ליושב ראש הכנסת, והיה הראשון מטעם סיעת הליכוד ששימש בתפקיד זה. עד לאותו הזמן שימשו בתפקיד זה פוליטיקאים שסיימו את דרכם, כאשר התפקיד היה התחנה האחרונה והמכובדת בקריירה פוליטית. נראה היה כי זו גם תחנתו האחרונה של שמיר, שהיה בן 62 בעת שנבחר לתפקיד. שמיר שימש יושב ראש הכנסת בכמה מהישיבות החשובות והסוערות בתולדותיה, כגון נאומו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בפני הכנסת במהלך ביקורו בישראל בנובמבר 1977, וההצבעה על הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978. במסגרת תפקידו זה פעל בתקיפות ובממלכתיות. שמיר היה מנאמני ארץ ישראל השלמה, ולא ראה בעין יפה את הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה מחצי האי סיני. בשל כך נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דייוויד. שמיר נמנע אף בהצבעה לאישורו של הסכם השלום עצמו, שנערכה במרץ 1979. שר החוץ (1980–1983) שמאל|ממוזער|250px|פגישה עם מזכיר ההגנה האמריקאי קספר ויינברגר בפנטגון בתפקידו כשר החוץ (15 באוקטובר 1982). באוקטובר 1979 התפטר משה דיין, שר החוץ. התפקיד הוצע בתחילה לסגן ראש הממשלה יגאל ידין, שסירב לקבלו. במשך חמישה חודשים שימש מנחם בגין גם שר החוץ, ולאחר מכן הוצע התפקיד לשמיר. ב־10 במרץ 1980 התמנה שמיר לשר החוץ במקביל לסיום תפקידו כיושב ראש הכנסת, תפקיד אליו התמנה יצחק ברמן. הוא המשיך בתפקידו גם לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב־1981 שבהן שוב ניצח הליכוד (בו הוצב במקום השביעי) ומנחם בגין הקים את ממשלתו השנייה. עם מינויו לתפקיד שר החוץ הופצו כותרות בעיתונים מרחבי העולם שבהן סופר על "עברו הטרוריסטי" של שר החוץ החדש. ב-1981, במסגרת כהונתו כשר החוץ, שמיר נפגש עם קנצלר גרמניה המערבית הלמוט שמידט ושר החוץ הגרמני הנס-דיטריך גנשר בבון באמצע משבר ביחסי גרמניה–ישראל. המשבר נסוב סביב ביקורו של שמידט קודם לכן בערב הסעודית, במהלכו העלה הקנצלר טענה לפיה חש מחויבות מוסרית כלפי העם הפלסטיני והכריז שגרמניה תשקול מחדש את מדיניות מכירת הנשק שלה וייתכן שתפעל לקדם מכירת טנקים לצבאות ארצות ערב בכלל וסעודיה בפרטבעקבות משבר האנרגיה העולמי שפרץ ב-1973, מדינות מערביות רבות, לנוכח הבהרת התלות הכלכלית שלהם במדינות המפרץ, התקרבו בבחינה דיפלומטית לעולם הערבי במחירה של ישראל. בין אותן מדינות גרמניה המערבית ויפן, שתי מעצמות כלכליות שהמשבר הוביל לשינוי במדיניותם במזרח התיכון.. שמידט הבטיח לשמיר כי ישמר את היחסים עם ישראל ללא שום הפרעה גופי תקשורת סילפו את דבריו. בהמשך נבלמה עסקת מכירת הנשק הגרמנית לסעודיה. במאי 1981 נבחר פרנסואה מיטראן לנשיא צרפת והחל לפעול לקדם חיזוק ביחסי ישראל–צרפת לאחר תקופת קיפאון יחסי מאז האמברגו הצרפתי על ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. ב-3 במרץ 1982 מיטראן היה לנשיא הצרפתי הראשון שביקר במדינת ישראל. בעוד שמשרד החוץ הישראלי בראשות שמיר הציב לעצמו יעד להניא את צרפת מהיותה חלוצת קידום העניין הפלסטיני בעולם המערבי, מיטראן תבע בפני חברי הכנסת והממשלה להכיר במדינה פלסטינית. שמיר ניסה לקדם מגעים עם ברית המועצות, בעיקר בעבור העלאת שאלת מעמדם של יהודיה על הפרק. לשם כך פעמיים נפגש שמיר עם שר החוץ ובהמשך גם ראש הממשלה הסובייטי אנדריי גרומיקו, פעם ראשונה בתקופת ממשלת ישראל התשע עשרה (ממשלת בגין השנייה) ופעם שנייה בתקופת ממשלת ישראל העשרים ואחת (ממשלת האחדות, שבמסגרתה כיהן שמיר כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה). מאז מלחמת יום הכיפורים ב-1973, רוב מדינות אפריקה ניתקו קשריהן עם מדינת ישראל, ושמיר ראה חשיבות עילאית בייצוב מעמדה הבינלאומי של ישראל, בין לבין דרך חידוש היחסים עם מדינות עולם שלישי. בין היתר, בעת כהונתו של שמיר כשר החוץ חידשה ישראל את יחסיה עם זאיר (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). בדצמבר 1982 ביקר שמיר בזאיר ונמען עם העריץ האוטוקרטי מובוטו ססה סקו והשניים חתמו על הסכם סיוע טכני. שנה לאחר מכן נחתם הסכם צבאי בין ישראל לזאיר, שכלל, מעבר לאספקת נשק ישראלי, גם אימון ישראלי של הצבא הקונגולזי. בהמשך, שמיר ושר הביטחון אריאל שרון ביקרו מספר פעמים בזאיר, ונחרדו לצפות בשימוש בנשק הישראלי למען רדיפה של האוכלוסייה האזרחית הקונגולזית בידי משטרו הדיקטטורי של ססה סקו. בעת כהונתו כשר חוץ עמדה ישראל בהתחייבויותיה הטריטוריאליות על פי הסכם השלום עם מצרים, לרבות הנסיגה מסיני ופינוי יישובים, מהלכים מהם הסתייג כשהוחלט עליהם כשכיהן כיושב ראש הכנסת. "שיחות האוטונומיה", שהתקיימו בימיו של משה דיין כשר חוץ נזנחו, וניסיונות לתיווך כ"תוכנית פהד" משנת 1981, שבה הציע פהד, נסיך הכתר של ערב הסעודית, הכרה בישראל ומשא ומתן בין ישראל לבין אש"ף כשלו. בהמשך, ב-1982, על בסיס "תוכנית פהד", הליגה הערבית אימצה הכרה באש"ף כנציג הבלעדי של הפלסטינים. בצפון החלה הסלמה ביטחונית, ששיאה היה מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ביוני 1982, אך לשמיר לא הייתה השפעה משמעותית על הלחימה בצפון. שמיר צידד במהלך שקידמה הממשלה לתקיפת הכור הגרעיני בעיראק ("מבצע אופרה") ביוני 1981. ב־15 בספטמבר 1982 השתתף שמיר בישיבת הממשלה שאישרה את כניסת הפלאנגות הנוצריות למחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, לאחר רציחתו של נשיא לבנון ומנהיג הפלנגות בשיר ג'ומייל. עם כניסתם למחנות חוללו הפלנגות את טבח סברה ושתילה. שמיר נקרא להעיד בפני ועדת כהן, שחקרה את הטבח, ונמנה עם האישים שהוזהרו על ידי הוועדה בנובמבר 1982 כי הם עלולים להיפגע מדו"ח הוועדה (בנוסף לשמיר הוזהרו גם מנחם בגין, אריאל שרון ורפאל איתן). הוועדה מצאה כי שמיר ידע על הטבח משלב מוקדם, אך לא פעל על מנת לאמת את המידע או ליידע גורמים אחרים. בסופו של דבר ננזף שמיר, אך לא נמצא כי יש לנקוט כנגדו בצעדים אישיים. שמיר המשיך לכהן כשר החוץ. כמו כן, כשר חוץ, חיזק שמיר את היחסים עם מדינות הגוש הקומוניסטי. כהונתו כשר החוץ ידעה עלייה הדרגתית בהכרה של סין העממית בריבונות ישראל וקידום הסדר יחסים הדרגתי עם מדינות רבות ברחבי העולם להעלאת מעמדה של ישראל ביחס לקהילה הבינלאומית. בהמשך, בתקופתו כראש ממשלה, קידום הסדרים דיפלומטיים אלו הבשיל להסדרת יחסים דיפלומטים תקינים עם מספר מעצמות אזוריות ברחבי העולם (כולל הסדר יחסי ישראל–סין, יחסי הודו–ישראל ויחסי ברית המועצות–ישראל שבהמשך הפכו ליחסי ישראל–רוסיה). ראש הממשלה – הקדנציה הראשונה (1983–1984) שמאל|ממוזער|250px|יצחק שמיר בעת ביקור ברפא"ל, 1985; מאחוריו עוזרו צחי הנגבי, ומימינו יוסף לוין, איש רפא"ל ב־28 באוגוסט 1983, במהלך ישיבת ממשלה, הודיע לפתע מנחם בגין כי אינו יכול עוד להמשיך בתפקידו כראש הממשלה. שני המועמדים העיקריים לתפקיד זה היו שמיר ודוד לוי. לוי הכריז לעבר בגין "יש לך יורש", והתכוון לעצמו. שמיר ניסה לנהל משא ומתן עם לוי והציע לו תפקיד של סגן ראש הממשלה עם סמכויות מורחבות, אך לוי העדיף את ההתמודדות על תפקיד ראש המפלגה וראש הממשלה במרכז הליכוד. שמיר זכה בהתמודדות במרכז המפלגה ב-59% מן הקולות, והנשיא חיים הרצוג הטיל עליו את הרכבת הממשלה החדשה. ב-10 באוקטובר 1983 היה שמיר לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. שמיר השאיר בידיו את תיק החוץ, שבו החזיק בממשלת בגין. שמיר קיבל לידיו מדינה הנתונה במשבר עמוק – ביטחוני, כלכלי וחברתי. המיתון העמוק היה תוצאה של משבר עולמי ושל המדיניות הכלכלית השגויה של שר האוצר יורם ארידור. צה"ל היה עדיין עמוק בתוך לבנון (אם כי בתחילת ספטמבר 1983 נסוג מהרי השוף). החברה הייתה מקוטבת על רקע מלחמה זו בין הגושים הפוליטיים, קיטוב שבא לידי ביטוי שיא ברצח אמיל גרינצוויג, איש "שלום עכשיו". המצב הכלכלי (1983) פעולתו הראשונה של שמיר כראש ממשלה הייתה פיחות עמוק בערך השקל בשיעור של כ-23%, וזאת לאחר ישיבת ממשלה דרמטית שנמשכה שעות רבות. הפיחות החד בערך השקל ומערכת שיווק אגרסיבית של הבנקים הביאו לכך שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את שערי מניותיהם. החשש כי המניות – וביחד עמן המערכת הכלכלית בישראל – ייפלו, וחסכונותיו של הציבור יאבדו, הביא את הממשלה להודיע כי תשלם לציבור מחיר מינימלי עבור המניות שברשותו. המסחר בבורסה הופסק לתקופה של אחד עשר ימים. כאשר מניות הבנקים, שהיו אחד ממוקדי ההשקעה העיקריים של הציבור, איבדו את המשיכה שלהן, פנה הציבור אל הדולר. ב־13 באוקטובר 1983 נחשפה תוכניתו של שר האוצר יורם ארידור להפוך את הדולר להילך חוקי בישראל. שמיר התנגד לתוכנית הדולריזציה מחשש שהיא תגביל את הריבונות של ישראל בתחום החוץ. לפיכך בלם שמיר את המשך הדיונים בתוך הממשלה על התוכנית אך חשיפתה בדרך הדלפתה לתקשורת בטרם זמנה הביאה להתפטרות ארידור, ולהצבת יגאל כהן אורגד במקומו. כאשר נפתח מחדש המסחר בבורסה החלו ירידות שערים קיצוניות, שאילצו את הממשלה לרכוש את מניות הבנקים מן הציבור במחיר שאותו התחייבה לשלם. לשם כך היה צורך בהדפסת כספים נרחבת, והאינפלציה יצאה משליטה. מדד חודש אוקטובר 1983 עלה ב-21.1%. המצב הביטחוני (1983–1984) בלבנון המשיך צה"ל להסתבך. ב־4 בנובמבר 1983 אירע "אסון צור השני", שבו פוצץ מחבל מתאבד את בניין הממשל בצור; באירוע נהרגו 60 איש, מתוכם 28 חיילי צה"ל ושוטרי משמר הגבול. באירוע דומה ב־23 באוקטובר התפוצצה משאית תופת במפקדת הנחתים האמריקנים בביירות, והרגה כ־150 חיילים אמריקאים, דבר שהביא לנסיגת כוחות צרפת וארצות הברית מלבנון. ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל בקו האוואלי גבתה מחיר דמים יומיומי. בעסקת חילופי שבויים כואבת הוחלפו 4,700 מחבלים ואסירים ביטחוניים כנגד שישה חיילי נח"ל שהיו בשבי אש"ף. ב־6 בדצמבר 1983 התפוצץ מטען חבלה באוטובוס בירושלים וגבה שישה הרוגים ועשרות פצועים. ב־12 באפריל 1984 השתלטו מחבלים על אוטובוס בקו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון (פרשת קו 300). במאי 1984 חשף העיתון "חדשות" את העובדה כי המחבלים נותרו בחיים לאחר החטיפה, והביא צילום שצילם אלכס ליבק, שהראה את המחבלים בחיים; כעבור זמן התברר כי אהוד יתום, איש שירות הביטחון הכללי, הרג שני מחבלים שנתפסו בעודם חיים בפעולת החילוץ של האוטובוס, וזאת בהוראת ראש שירות הביטחון הכללי, אברהם שלום. תגובתו של שמיר הייתה מינוי ועדת בירור פנימית ("ועדת זורע"), ובריאיון לעיתונות הודיע "הייתה חריגה – זה לא יישנה". בפועל שיבשו אנשי שב"כ את החקירה, וניסו להטיל את האשמה בהריגת המחבלים על תת-אלוף יצחק מרדכי. פרשה זו הביאה למשברים חמורים בתקופת כהונתו השנייה של שמיר בראשות הממשלה. ב־27 באפריל 1984 חשף השב"כ את קיומה של "המחתרת היהודית", שהתברר כי עמדה מאחורי פעולות שבוצעו בשנות השמונים והן: ההתנקשות בראשי ערים פלסטיניים, פיגוע ירי במכללה האסלאמית בחברון וניסיון לפיצוץ אוטובוסים שהסיעו ערבים במזרח ירושלים. על רקע כל אלו, והתחושה הקשה ששררה בארץ, נראה היה כי סיכוייו של שמיר לזכות בתפקיד לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה קלושים, וכי מועמד המערך, שמעון פרס, יהיה לראש הממשלה הבא. שמיר הצליח להגיע להבנה עם דוד לוי, שנמנע מלהתמודד על מועמדות הליכוד בבחירות, אך אריאל שרון, שלא נחשב לאיום ממשי, הודיע במפתיע על התמודדותו. בהתמודדות שנערכה במרכז הליכוד זכה שמיר ב-59% בעוד שרון זכה ב-41% – הישג שהותיר את ראש הממשלה, כדבריו, "נדהם". ככלל, ממשלתו הראשונה של שמיר התאפיינה בחוסר יציבות פוליטית. הקואליציה הצרה שהקים לא צלחה את כל ימי הכנסת העשירית, ולא עלה בידה לטפל בבעיות היסוד שרבצו לפתחה. מפלגת תמ"י העלתה הצעת חוק לפיזור הכנסת, אליה הצטרף המערך, ובחירות נקבעו לחודש יולי 1984. ממשלת האחדות – "רוטציה" (1984–1988) הרכבת הממשלה החדשה (1984) ממוזער|250px|שמיר במועדון המסחרי והתעשייתי על אף שרבים צפו את ניצחונו הגורף של המערך בבחירות לכנסת האחת עשרה, הצליח שמיר לצמצם את הירידה הצפויה של הליכוד בבחירות מ-48 מנדטים להישג של 41 מנדטים. הישג זה הושפע בין לבין מהפתעת הבחירות שהעניק שמיר בעת העימות מול פרס, כאשר הביע תמיכה בהקמה של ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, לנוכח המשברים הרבים שמולם עמדה המדינה, בהם האינפלציה, המצב בבוץ הלבנוני ועוד. הישג של הליכוד הוביל לחלוקת הכנסת 60:60 בין הגושים, ומכאן ששמעון פרס לא הצליח להקים ממשלת שמאל צרה, והסיעות הדתיות לא רצו להצטרף לממשלה בראשותו, אלא אם יצטרף אליה גם הליכוד. בסופם של מגעים ארוכים, ולאחר שהנשיא חיים הרצוג הטיל על פרס להרכיב ממשלה. פרס כשל בניסיונו להרכיב ממשלה, ובתיווך חיים הרצוג עצמו בצעד חסר תקדים, הצליח להביא להסדר שלפיו ישמש פרס שנתיים בראשות הממשלה, ושנתיים ישמש שמיר בתפקיד. בפעם הראשונה מאז עלה הליכוד לשלטון הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שנשענה על רוב מוצק של 97 חברי כנסת. יצחק רבין היה בממשלה זו לשר הביטחון למשך כל התקופה, יצחק מודעי לשר האוצר, ואילו שמיר החל את דרכו כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, לפי הסכם רוטציה שקבע כי בשנת 1986 יתפטר שמעון פרס, ימליץ על יצחק שמיר בפני הנשיא, וזה יקים ממשלה בעלת הרכב כמעט זהה עם שמעון פרס כשר חוץממשלת האחדות הלאומית כונתה לעיתים בהלצה "ממשלת היצחקים", על בסיס המספר הרב של חבריה ששמם הפרטי היה יצחק: יצחק שמיר, יצחק רבין, יצחק מודעי, יצחק נבון ויצחק חיים פרץ כולם היו שרים מטעמה.. שר החוץ בממשלת האחדות (1984–1986) בפני הממשלה החדשה עמדו שני אתגרים עיקריים, שבסופו של דבר הושגו היעדים שהוצבו לגביהם. האתגר הכלכלי, דהיינו הדברת האינפלציה וייצוב המשק, ויציאתו של צה"ל ממרכז לבנון. תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 הביאה לבלימת האינפלציה, שהיוותה סכנה של ממש למשק הישראלי וליציבותה של מדינת ישראל. תוכניתו של יצחק רבין לסגת לקו שכונה "רצועת הביטחון" בלבנון, הובאה לאישור הממשלה בינואר 1985. שמיר היה בין המתנגדים לנסיגה, והצביע כנגדה בממשלה, כמו גם כל שאר שרי הליכוד. על אף התנגדותו של שמיר, הנסיגה אושרה בממשלה, בוצעה בשלושה שלבים והסתיימה ביוני 1985. בצעד מעורר מחלוקת החליטה הממשלה במאי 1985, בתמיכת שמיר, על "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים שהוחזקו על ידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. שמיר טען כי "לא יעלה על הדעת שמחבלים רוצחים ישוחררו ויהודים שפעלו נגדם יישארו בכלא", ותבע את שחרור אסירי המחתרת היהודית. בצעד יוצא דופן תמך שמיר בהצעת חוק פרטית לשחרור אסירי המחתרת, שנדחתה על ידי הכנסת ביולי 1987, לאחר ששר המשפטים אברהם שריר התנגד לה. בסופו של דבר קוצרו בצורה משמעותית עונשי המאסר של אסירי המחתרת. עוד ב-1985 עמד שמיר בראש משלחת ישראלית להיפגש עם מקביליו שרי החוץ האירופיים בלוקסמבורג לתיאום הסדרי מסחר עבור מניעת פגיעה בשוק היצוא החקלאי הישראלי לנוכח כניסתה של ספרד, יצרנית חקלאות משמעותית, אל הקהילה הכלכלית האירופית. באוקטובר 1985 היה שמיר בין המחליטים על הפצצת מפקדות אש"ף בתוניס (מבצע רגל עץ) כתגובה למעשה טרור שבו נרצחו ישראלים בנמל לרנקה בקפריסין. שיתוף הפעולה בין שמיר ופרס הביא להישגים נוספים בתקופה זו, שהחשוב שבהם הוא העלאת יהודי אתיופיה במסגרת מבצע משה, וכן כינון יחסים רשמיים עם מרוקו, שהוכרז בביקור מפתיע של שמעון פרס במרוקו ביולי 1986. שמיר היה מעורב בפרשת איראן–קונטראס במסגרתה תמך ביוזמתו של פרס לתיווך ישראלי במגעים בין גורמי הנהגה מתונים באיראן וחזבאללה לבין ממשל רייגן בבית הלבן. העסקה נבנתה כך שישראל מכרה נשק לאיראן, באישור אמריקאי, ובתמורה שחרר חזבאללה בלבנון בני ערובה אמריקאים שהחזיק. התשלום שהתקבל מאיראן תמורת הנשק, בניכוי הוצאות ועמלות, הועבר לממשל האמריקאי מבלי שנרשם בספרים. כך יכול היה הממשל להשתמש בכסף זה ללא פיקוח או ידיעה של הקונגרס למימון המורדים במשטר הסנדיניסטי בניקרגואה (הקונטראס), שהואשם על ידי הנשיא רונלד רייגן בתמיכה במרידות קומוניסטיות במרכז אמריקה. המגעים תחילה נערכו ביוזמתו של היועץ לביטחון לאומי האמריקאי, רוברט מקפרלן, אך שמיר ופרס טענו כי על מקפרלן ליידע את מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ בנעשה. מקפרלן יידע את שולץ רק לאחר קבלת הוראה ישירה מהנשיא רייגן. כל הפרשה הייתה למעשה לשיתוף פעולה ישראלי עם הממשל האמריקאי שפעל מאחורי גבו של הקונגרס במהלך בלתי חוקי. זעם ציבורי רב פרץ נגד הממשל האמריקאי בעקבות דליפת המגעים לתקשורת אך יחסיה של ארצות הברית עם ישראל כמעט שלא נפגעו. ממשלת האחדות סבלה מקרעים פנימיים, והיחסים המתוחים בין מרכיביה היו לשם דבר. לאחר הסדר תוכנית הייצוב הכלכלית ויציאתה לפועל, פרצה יריבות מרה בין ראש הממשלה פרס לשר האוצר מודעי לאחר שהאחרון כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", ובעקבותיה פרס פיטר את מודעי. שמיר תמך במודעי והיה חשש כי ממשלת האחדות תתפרק בעקבות היריבות הקיימת. שמיר הציע שיצליב את תפקידו עם מודעי עד להסכם הרוטציה, אך פרס סירב לקבל את האופציה. על בסיס ההסכם הקואליציוני הקיים, היה על שר האוצר להיות חבר הליכוד, ומתוך כך מינה פרס לתפקיד את משה נסים, שביצע החלפה עם מודעי בתפקידו כשר המשפטים. גם בצמרת הליכוד היו היחסים מתוחים. ועידת התנועה במרץ 1986 התפוצצה לאחר ששמיר התייחס למקורבי דוד לוי כ"חבורת פושעים". בנובמבר השלימו השניים ב"סולחה" מתוקשרת, אך זאת למראית עין בלבד. המתיחות בין לוי ושמיר תוסיף לפצל את הליכוד עד ל"נאום הקופים" של לוי בשנת 1992, שבו טען כי שמיר ואנשיו רואים בו "קוף שזה עתה ירד מן העצים". הקדנציה השנייה כראש ממשלה (1986–1988) ממוזער|250px|ממלא מקום ראש הממשלה יצחק שמיר מציץ במסמכיו של ראש הממשלה שמעון פרס במליאת הכנסת בירושלים, 1985. ממוזער|שמיר במושב הטייס (קוקפיט) של מסוק AH-1 קוברה, 22 בינואר 1987. על אף שרבים קראו לו שלא לעשות כן, ולאחר מספר ימי מתח שלוו במשברים קואליציוניים ובהכרזות סותרות, עמד שמעון פרס בהבטחתו, וב-20 באוקטובר 1986 התפטר מתפקיד ראש הממשלה, על מנת להעביר לשמיר את ראשות הממשלה. בממשלתו החדשה של שמיר מונה פרס לשר החוץ. מתוך המערך היה רבין המתנגד העיקרי לפירוק הממשלה. עם מינויו של שמיר לראש ממשלה, הוא צירף את רבין להיות יחד איתו ועם פרס ב"מועדון ראשי הממשלה" ("הטרויקה"), שעל בסיסו כל ההכרעות המרכזיות צריכות להתקבל על ידי שלושת השרים הבכירים, פרס, רבין ושמיר. לאחר השלמת הנסיגה מלבנון והדברת האינפלציה, שהיו למטרותיה העיקריות של הממשלה בשנתיים הראשונות לקיומה, עמד על הפרק הסדר עתידם של יהודה שומרון ועזה שהוחזקו בידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים. אך פרס ושמיר החזיקו בדעות קוטביות לגבי קידום התהליכים המדיניים בעניין זה. פרשת קו 300 (1984–1987) בשעת חטיפת אוטובוס קו 300 שהחלה את פרשת טיוח הרג המחבלים, היה שמיר בפגישה של מרכז תנועת החרות לקראת הבחירות לכנסת ה-11 ולא היה מעורב בעניין. לאחר האירוע, דיווח לו ראש השב"כ ששני מחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות ושניים נהרגו בדרך לבית החולים ושמיר לא חקר מעבר לכך. לאורך כל הדרך, החל מהפרסומים בתקשורת לאחר החטיפה, דרך דיווחו של ראובן חזק לשמעון פרס באוקטובר 1985, וכלה בדרישה של יצחק זמיר לפתוח בחקירה, התנגד שמיר לחקירת הנושא כי סבר שהדבר יזיק לשב"כ. ב-1986, כאשר היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר ביקש לחקור את הנושא, העבירו שמיר ופרס את התיק לטיפול המשטרה, דבר שהביא לפיטוריו למעשה של זמיר (אף שהוצגו כהתפטרות). לאחר שהפרשה התפרסמה, תמך שמיר במתן חנינה לאנשי השב"כ שהיו מעורבים בהריגה ובחיפוי. שמיר כינה את הפרשה "הבעיה הקשה והעקרונית ביותר מאז קום המדינה". ראש השב"כ, אברהם שלום, טען שפעל בסמכות וברשות ושקיבל אישור למעשיו משמיר. לטענתו, מספר חודשים לפני חטיפת האוטובוס, בנובמבר 1983, שוחח עם שמיר על מה שיש לעשות במחבלים במקרה של חטיפה או פיגוע מיקוח, ושמיר הורה לו לא לתת למחבלים לצאת חיים מפיגוע מיקוח. כן טען שלום שלאחר הריגת המחבלים הוא דיווח על כך לשמיר וקיבל ממנו אישור לחיפוי שנעשה בוועדת זורע. שמיר הכחיש את הטענות הללו ב-24 ביוני 1986 בעת הכנת בקשת החנינה לאנשי השב"כ, אך למרות זאת המילים "ברשות ובסמכות" נכללו בבקשת החנינה. הטענות נבדקו על ידי צוות חקירה של משרד המשפטים, שכלל את יהודית קרפ ואת עדנה ארבל, ובדו"ח בנושא שפורסם ב־29 בדצמבר 1986 קיבל צוות החקירה את גרסתו של שמיר. בדו"ח נקבע שלא נמצאה תמיכה לגרסתו של שלום, בעוד שגרסתו של שמיר נתמכה חלקית מאנשים שונים, וכן שנמצאו תמיהות בגרסתו של ראש השב"כ. כן נקבע שלא ניתן לבסס האשמה על עד יחיד שנתן הוראה לשבש מהלכי חקירה. הקשיים עם ארצות הברית (1985–1987) משבר נוסף אירע כאשר התברר כי המשך פיתוח מטוס הקרב "לביא" יעמיס על המדינה נטל תקציבי שלא תוכל לשאתו. באוגוסט 1987 החליטה הממשלה על ביטול הפרויקט, זאת לאחר דיונים סוערים והפגנות סוערות של עובדי התעשייה האווירית. שמיר עמד בלחצים חמורים, כאשר יורשו המיועד וחברו לדעה, משה ארנס, עמד בראש התומכים בפרויקט, ומולו עמד הלחץ האמריקאי, כאשר האמריקאים חששו כי המטוס יתחרה בתוצרת האמריקנית, בעיקר לנוכח קרבתו למטוס הקרב ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקוןדני שלום, 50 שנות עליונות אווירית, כנרת, בית הוצאה לאור, 1998. עמ' 178-179., וכן העובדה כי צה"ל, משיקוליו הוא, הפחית בהרבה את כמות המטוסים שהיה בדעתו לרכוש. על אף שהדבר נגד כמה מגישותיו הבסיסיות של שמיר, הוא עמד אחרי החלטת הממשלה לבטל את תוכנית הלביא, החלטה שהתקבלה ברוב של קול אחד, אך התוצאה הייתה התפטרותו של ארנס מן הממשלה. לאחר פיטורי יותר מ-4,000 עובדים, הוא הרגיע את עובדי התעשייה האווירית השובתים בהבטחות לגבי "חלופות הלביא" – עבודות שתוקצבו בכספי הפיצויים שהתקבלו מארצות הברית. פרשה נוספת שלה נדרש שמיר הייתה "פרשת פולארד" שהחלה עוד בכהונתו הראשונה כראש ממשלה. בנובמבר 1985 נעצר בארצות הברית יונתן פולארד, עובד המודיעין של הצי שריגל לטובת ישראל. הפרשה הביאה למשבר ביחסי ישראל–ארצות הברית, אך משבר זה לא התממש בדמות פעולות של הממשל נגד ישראל, עקב הערכת חשיבותה האסטרטגית בידי ממשל רייגן. מה כן המשבר גרם לטינה ארוכת שנים של ישראל בקרב אנשי קהילת המודיעין האמריקאית. ועדת חקירה בראשות יהושע רוטנשטרייך ואבא אבן קבעה במאי 1987 כי לממשלה אחריות קולקטיבית לעניין זה, אך לא הסיקה מסקנות אישיות כלפי אף אחד מהמכהנים בממשלה. ניסיונות פרס להגיע להסדר מדיני (1985–1987) ממוזער|250x250 פיקסלים|ראש הממשלה יצחק שמיר לוחץ יד לשחקן הכדורסל מיקי ברקוביץ', בקבלת פנים לכבוד מכבי תל אביב במלון דן בתל אביב, 7 באפריל 1987. בשנים אלה ניהל שר החוץ שמעון פרס משא ומתן עם מדינות ערב בניסיון להגיע להסדר מדיני. ניסיונותיו של פרס נבלמו על ידי שמיר. עוד בנובמבר 1985 טענו אישים בימין כי פרס נפגש עם חוסיין, מלך ירדן, והגיע עמו להסכמות. באפריל 1987 התפרסם כי פרס נפגש עם חוסיין והגיע להסכמות (שכונו "הסכם לונדון") שכללו כינוס ועידה בינלאומית ומשא ומתן ישיר בין הצדדים, שבסופו של דבר יביא לקבלת אחריות ירדנית על יהודה והשומרון. לשמיר הייתה השפעה רבה על חברי הממשלה ולא היה סביר שהוא יאפשר לפרס לגייס רוב שיצביע בעד הסכם שלא תואם עם שמיר ואף לא הובא לידיעתו באופן רשמי. לבסוף התאפשר המשך כהונת הממשלה מתוך הבנה שבשתיקה באשר להסכם. שמיר טען כי מכיוון שההסכם לא הובא לממשלה אין להתחשב בו, ואילו פרס טען כי מכיוון שהממשלה ידעה על ההסכם אך מעולם לא דחתה אותו, הוא חופשי לפעול על פיו. בפועל נמשך הסטטוס קוו המדיני. בהמשך קידם פרס יוזמת שלום של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ שדמתה להסכם לונדון באופיה, מכיוון שקראה לכינוס ועידה בינלאומית עם בוררים עבור שני הצדדים בסכסוך הישראלי-ערבי. שמיר סירב לקבל כל משא ומתן עקיף וכל ועידה בינלאומית שתיערך דרך מתווכים, ובעבור יוזמת שלום קבע תנאי מקדים של משא ומתן ישיר בין ישראל ונציגי ארצות ערב. במהלך 1987 הלך והידרדר המצב הביטחוני ביהודה ושומרון וחבל עזה, ובראשית יוני הביאו התפרעויות המוניות, שבאו במלאת 20 שנה למלחמת ששת הימים ולשליטה הישראלית ביהודה ושומרון וחבל עזה, לנפגעים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ולחיכוכים עם חיילי צה"ל ומתנחלים. בעקבות ההתפרעויות ערך צה"ל גל מעצרים, אך לא חל שינוי של ממש בחשיבה המדינית או בהיערכות הצבאית. האינתיפאדה הראשונה (1987–1988) ב־9 בדצמבר 1987, פרצה ההתקוממות העממית בשטחים, המכונה האינתיפאדה. האינתיפאדה הייתה בגדר הפתעה לדרג הצבאי ולדרג המדיני. שמיר ושר הביטחון יצחק רבין הנהיגו שורת צעדים, שכונו "מדיניות היד חזקה", בניסיון לבלום את האינתיפאדה. עשרות פלסטינים נהרגו בחודש הראשון להתקוממות. תחנות טלוויזיה ברחבי העולם שידרו תמונות של חיילים ישראלים חמושים המתמודדים נגד ילדים ונשים, ומכים עצירים באלות. גל מחאות כנגד מדינת ישראל התעורר בעולם. במרץ 1988 התפרסמה תוכניתו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ שלפיה תתכנס ועידה בינלאומית שתהיה לה סמכות לכפות החלטות על המשתתפים בה, וכי במהלכה יתקיים משא ומתן ישיר בין הישראלים ובין משלחת ירדנית-פלסטינית. על אף שפרס לחץ למתן תשובה חיובית למסמך, מנע שמיר כל דיון במסמך. כצעד מעשי לדיכוי האינתיפאדה, אישרה הממשלה בראשות שמיר את מבצע הצגת תכלית, שמטרתו התנקשות בחיי אבו ג'יהאד, שנועדה לגדוע את מה שנראה כיד המכוונת את האינתיפאדה מתוניס, שם ישב מרכז אש"ף באותן השנים. חרף הצעדים הקשים שננקטו, וחרף ההתנקשות באבו ג'יהאד ב־16 באפריל 1988, לא הצליח צה"ל להפסיק את האינתיפאדה, אשר הפכה משורה של הפגנות עממיות לסדרת פיגועי טרור. ההתקוממות רחבת ההיקף לא שינתה את תפיסתו הבסיסית של שמיר ביחס לפלסטינים: לשיטתו, הפיגועים שהתפשטו אל מעבר לקו הירוק היו הוכחה נוספת לכך שהסכסוך לא נסב על טריטוריה אלא על עצם זכותה של ישראל להתקיים. הקדנציה השלישית כראש הממשלה (1988–1992) ממוזער|שמיר לוחץ ידו של ראש עיריית בית לחם, אליאס פריג', בחג המולד 1986. ממוזער|שמיר יחד עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש וסגנו דן קווייל. ממוזער|250px|יצחק שמיר עם רעייתו ומשפחתו מקיים מחיית זכר עמלק באמצעות שימוש ברעשן בכל אזכור השם "המן" בעת קריאת המגילה מגילת אסתר. ממשלת האחדות השנייה (1988–1990) ב־1 בנובמבר 1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. לאחר הבחירות הסתבר כי לליכוד, מפלגות הימין והדתיים היה רוב של 65 מנדטים; אך שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, שבה היה שמיר ראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד שמעון פרס היה שר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ויצחק רבין המשיך לכהן כשר הביטחון. למרות חילוקי הדעות ששררו ביניהם, אם באופן בסיסי בשל השתייכותם למפלגות פוליטיות יריבות ואם לגבי עניינים אקטואליים שונים, שרר אמון אישי הדדי בין שמיר ובין רבין - שניים שרבו הסיפורים על היותם מסוגרים וחשדניים באופיים - בניגוד ליחסי האיבה והאי-אמון ששררו בין רבין ובין פרס. המגעים להסדר מדיני (1988–1989) בינואר 1989 הציג משה ארנס, שכיהן בממשלה זו כשר החוץ, "תוכנית שלום" בפני שר החוץ שולץ, שעיקרה משא ומתן עם מדינות ערב, ללא השתתפות אש"ף, על בסיס הסכמי קמפ דייוויד. יצחק רבין הציג תוכנית משלו, שעיקרה הגעה לרגיעה באינתיפאדה, ולאחר מספר חודשים קיום בחירות בשטחים שלאחריהן תפתח המנהיגות הנבחרת במשא ומתן עם ישראל שיוביל לאוטונומיה. שמיר, שהיה ראש ממשלה שהייתה כמעט משותקת בנושא המדיני בשל הפיצול הפנימי בה, לא ניסה לקדם אף אחת מהתוכניות הללו, וסייע להן לדעוך במהירות. בנובמבר 1988 נבחר נשיא חדש בארצות הברית – ג'ורג' הרברט ווקר בוש. הממשל החדש בארצות הברית, שנכנס לתפקידו במקביל לתחילת פעולת ממשלת שמיר השלישית, הונהג על ידי מזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר, שהכריז כי יש לשאת ולתת עם אש"ף וכי "על ישראל לוותר על החזון הלא-מציאותי של ארץ ישראל הגדולה". במאי 1989 אישרה הממשלה תוכנית שנקראה "תוכנית שמיר רבין", שכללה את הנקודות הבאות: חיזוק היחסים בין מצרים לישראל, כינון שלום בין ישראל לשאר מדינות ערב, פתרון בעיית הפליטים, וקיום בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית שתנהל עם ישראל משא ומתן. חיזוק לתוכנית נתן נשיא מצרים חוסני מובארכ בספטמבר 1989. רבין בירך את תוכניתו של הנשיא המצרי, שכללה שלבים מעשיים לתחילת המשא ומתן, אך שמיר דחה אותה, והזהיר כי יפרק את ממשלת האחדות. בפגישה בקהיר עם רבין, שבה הציג את תוכניתו הצהיר מובארכ: "לא הזמנתי את שמיר כי נפגעתי ממנו והוא נפגע ממני". בדצמבר 1989 פרסם מזכיר המדינה בייקר, בהסתמך על יוזמת מובארכ, "חמש נקודות" להמשך המשא ומתן. פעולתו של בייקר הביאה למשבר קואליציוני. בבסיס המשבר הייתה דרישתו של בייקר כי ישראל תקיים משא ומתן עם נציגות של התושבים הערבים של יהודה ושומרון וחבל עזה, כאשר עמדת הליכוד הייתה כי ערביי מזרח ירושלים לא יוכלו להשתתף בבחירות בשטחים ובתהליך המדיני. גישתו הבסיסית של שמיר הייתה מנוגדת לכל הסדר שיביא לפשרה טריטוריאלית, אך באותה עת קמה לו בתוך מפלגתו התנגדות מימין; דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון (שכונו יחדיו "החישוקאים") חברו נגדו, וקבעו קווים אדומים למשא ומתן, שאותם אסור לשמיר לעבור. קווים אלו לא אפשרו התקדמות, אף לוּ היה שמיר חפץ בה. לאחר מגעים ולחצים ממושכים מבית ומחוץ, שמיר, בשיתוף פעולה הדוק עם רבין, קידם את "תוכנית שמיר" (לעיתים קרויה "יוזמת שמיר־רבין") שאושרה בממשלה ולפיה: יחוזקו המגעים עם מדינות העולם הערבי בכלל ויחסי ישראל–מצרים הקיימים בפרט, ולמען קידום מגעים להסדר ביש"ע יתקיימו בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית, שתנהל עם ישראל משא ומתן על האוטונומיה. לפי ההסכם מדינת ישראל מחויבת לקידום מגעים לשלום אזורי על בסיס תוואי הסכמי קמפ דייוויד הקיימים. בתוך הליכוד נפלגה התמיכה וההתנגדות לתוכנית בעיקר סביב שאלת המעורבות של ערביי מזרח ירושלים בבחירות כמו גם האפשרות לקיים בחירות שכאלו בשטחים במהלכה של האינתיפאדה. יחסי שמיר-שרון, שזמן רב היו קודרים, התקררו עוד יותר, כאשר ראש הממשלה סירב לשתף את שרון במגעים הסודיים שניהל לצד שר החוץ ארנס בטענה כי שרון ידליף חומר לתקשורת על המגעים. בקרב תומכי שמיר עלתה הערכה כי פיטורי שרון יובילו לנפילת "החישוקאים". שמיר חשש מפני פילוג הליכוד ומפני פעילותו האפשרית של שרון מחוץ לפיקוחו בתוך הממשלה ועל כן החליט להבליג. בשביל להמשיך ולקדם את המשא ומתן להסדר מדיני נדרש שמיר להשיג רוב תומכים במשאל בקרב חברי מפלגתו. לקראת הוועידה שבה נועדה להיערך ההצבעה, שרון חיבל במערכת ההגברה ובמיקרופונים באולם הכינוס של הוועדה. בוועידה הסוערת של הליכוד, שנערכה ב־12 בפברואר 1990 ב'גני התערוכה' בתל אביב, הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, במהלך שהפתיע את המון חברי הליכוד כמו גם את מקורביו לוי ומודעי. לאחר מכן, ברגע ששמיר הציג את הצעתו להצבעת מחטף, שרון השתלט על המיקרופונים כשהוא צועק "מי בעד חיסול הטרור, ירים את ידו, מי בעד שיתוף ערביי מזרח ירושלים במשא ומתן ירים את ידו!" במשך שניות ארוכות זעקו שמיר ושרון לתוך המיקרופונים שלהם בניסיון להתגבר האחד על השני. כאוס נוצר ולא ניתן היה להבין מי מבין חברי התנועה תומך בשמיר ומי בשרון. בתוך כל הזעקות ניצל שמיר את המצב שלא אפשר הכרעה סדירה והכריז כי הצעתו התקבלה לסדר היום וכי הוועדה נסגרה. בפועל, המטרה של שרון ותומכיו לערער את מנהיגותו של שמיר כשלה, מכיוון שהודות לבלגן שנוצר בתוך ההצבעה יכול היה שמיר לקדם את המשא ומתן להסדר ללא ההצבעה. האירוע הזכור בשם "ליל המיקרופונים" נחשב לחיזיון מביש ולשפל מדרגה בהתנהלות הפוליטית. תנועת "החישוקאים" כשלה במטרתה לשים כבלים על רגליו של שמיר והלה מצידו המשיך במסע ומתן בעקיפת ההצבעה הסדירה. בהמשך הגדיר שמיר את המהלך נגד מנהיגותו בתוך שורות הליכוד כ"מרד" וטען כי: שלושת ה"חישוקאים", השרים שרון, לוי ומודעי, תקפו אותי בזעם רב, ועד היום אינני יודע על מה בדיוק יצא קצפם." "התרגיל המסריח" (1990) יציבות הממשלה התדרדרה משמעותית לאחר שהתגלה כי עזר ויצמן, שהיה שר מטעם המערך, ניהל מגעים, בניגוד לחוק, עם אנשי אש"ף. החלטתו של שמיר לפטר בשל כך את ויצמן (שלא הועמד לדין בשל חסינותו כחבר הכנסת), הביאה למשבר חריף בממשלה ולמעשה לפירוקה. ויצמן, שהיה בעברו מנצי הליכוד והפך לסמן השמאלי של העבודה, ביצע אמנם צעד שלא היה מקובל על מרבית חבריו למפלגה, אך היחס שקיבל משמיר הראה לפרס כי בהרכב הנוכחי של הממשלה לא ניתן יהיה להביא לשינוי המדיני שבו חפץ, וכי אם ברצונו לבצע אותו עליו לפרק את מסגרת ממשלת האחדות. מגעים חשאיים שניהל חיים רמון, איש מפלגת העבודה, עם אריה דרעי, איש ש"ס, הבשילו במרץ 1990 לכדי "התרגיל המסריח", שבו הפיל שמעון פרס את הממשלה בהצבעת אי אמון, על מנת להקים ממשלת שמאל-חרדים שתקדם את המשא ומתן, וזאת לאחר שהביא לפיטוריו על ידי שמיר עקב עמדותיו המדיניות. ברגע האחרון חזרו בהם רבים מחברי המפלגות הדתיות, ופרס נכשל בהרכבת הממשלה, פרס עשה אמנם ניסיון נוסף להקים ממשלה על ידי הבטחת תפקידים בממשלה ל"עריקים" מהליכוד אולם גם ניסיון זה נכשל. לאחר שלושה חודשים הצליח שמיר להרכיב ממשלת ימין-דתיים צרה, ומפלגת העבודה הייתה למפלגת אופוזיציה. ממשלת ימין-דתיים (1990–1992) הממשלה החדשה המשיכה בקו הקשיחות המדינית של קודמתה, וזאת ביתר שאת, שכן אל הממשלה הצטרפה תנועת התחיה (יובל נאמן מונה לשר האנרגיה והתשתית, וגאולה כהן קיבלה את משרת סגנית שר המדע והטכנולוגיה), צומת (רפאל איתן מונה לשר החקלאות) והחל מ־1991 צורפה אף מפלגת מולדת (רחבעם זאבי מונה לשר בלי תיק). אך אירועי הזמן הביאו למפנה דרמטי, כאשר באוגוסט 1990 פלשה עיראק, בראשותו של סדאם חוסיין, לכווית, והחל בכך את מלחמת המפרץ. בממשלה זו כיהן שמיר גם כשר הביטחון וכשר האוצר למשך שלושה חודשים, עד שמינה לתפקידים אלה, בהתאמה, את בן-בריתו הפוליטי משה ארנס ואת יצחק מודעי. בינואר 1990 מודעי פרש מהליכוד, יחד עם ארבעה חברים נוספים מהמפלגה הליברלית והקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני". בעקבות התרגיל המסריח, הוא נשא ונתן עם שמיר וקיבל שוב את תיק האוצר. בעת משא ומתן זה הדהים מודעי את הציבור, כאשר דרש ערבות כספית להבטחת מימוש ההסכם הקואליציוני עמו, דבר שהתפרש כחוסר אמון בהבטחה של ראש הממשלה שמיר. האינתיפאדה ורצועת הביטחון (1988–1992) האינתיפאדה הראשונה נמשכה. ב־14 במאי 1989 החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזוריות ביהודה והשומרון, אולם החלטה זו לא מומשה. ב־6 ביולי 1989 אירע הפיגוע בקו 405, שבו מחבל דרדר את אוטובוס אגד קו 405 לתהום ליד קריית יערים ורצח 16 איש. ב-26 באפריל 1988 נהרגו מפקד גדוד צבר של חטיבת גבעתי, סא"ל שמואל (שמוליק) אדיב, והגשש רמזי וחש במרדף אחר מחבלי חזבאללה בהר דב. בתגובה, ב-2–4 במאי 1988 יצא לפועל "מבצע חוק וסדר" במסגרתו פשטו כוחות צה"ל ובהם נח"ל, צנחנים ושריון, תחת פיקודו של אל"ם שאול מופז על בסיס מחבלי החזבאללה בעיירה מיידון שבדרום לבנון. 3 חיילי צה"ל נהרגו בפשיטה ונפצעו שבעה עשר חיילים נוספים. הפעולה הייתה הגדולה בהיקפה במבצעי צה"ל בלבנון מאז שלום הגליל. כ-50 מחבלי חזבאללה נהרגו בקרב, והמבנים והבונקרים ששימשו אותם נהרסו. כן נתפס שבוי אחד והושמדו כלי רכב ורכבי נ"מ. הייתה זו הפעולה הראשונה סוגה בקנה מידה רחב שביצע צה"ל נגד ארגון חזבאללה והיא הובילה לנסיגה משמעותית של מחבלים מטעם הארגון מפעולות נגד צה"ל על גבי רצועת הביטחון לתקופה. במאי 1988 פרצה מלחמה בין אמל לחזבאללה על השליטה בדרום לבנון, התחרות סביב אותו מאגר מגויסים פוטנציאלי וחילוקי דעות שונים בין הארגונים. אמל שקיבל סיוע מסוריה, הצדיק את מאבקו בחזבאללה בטיעון שחזבאללה מנסה להשתלט על דרום לבנון ולהפוך אותה למדינת הלכה איסלאמית שיעית נוסח איראן. הפסקת האש הראשונה שהושגה בין הארגונים בתיווך סוריה ואיראן ב-1989 במסגרת הסכם דמשק הופרה במהרה. אך לבסוף הושג ב-9 בנובמבר 1990 הסכם דמשק השני, בו הובטחה חזרתו של חזבאללה לדרום לבנון. הסכם זה איפשר לחזבאללה להתקרב לסוריה ולהדק עמה את קשריו. במהלך המאבק הפנימי בין ארגוני הטרור בדרום לבנון, רוב האש של הארגונים הופנתה האחד נגד השני ולא נגד כוחות צה"ל ברצועת הביטחון. ב-16 בפברואר 1992, הוצא לפועל מבצע "שעת לילה", סיכול ממוקד בחייו של מזכ"ל חזבאללה עבאס מוסאווי, שנעשה בהסכמתו המיידית של שמיר לתוכנית שגובשה בצה"ל לאחר איסוף נתונים בידי אגף המודיעין. את מוסאווי ירש בהנהגת חזבאללה חסן נסראללה. ישראל במלחמת המפרץ (1991) אל הכוחות האמריקניים שהצטברו במזרח התיכון במבצע "מגן המדבר", שעתיד היה להפוך לאחר מכן למבצע "סופה במדבר", הצטרפה קואליציה של מדינות ערב, בהן ערב הסעודית, סוריה, מצרים ומדינות נוספות. הסיכוי היחיד של סדאם להתנגד לכוח שנאסף כנגדו היה להביא לפירוד בין מרכיבי הקואליציה באמצעות יצירת קשר בין ארצות הברית וישראל, שימנע ממדינות כסוריה את ההשתתפות בקואליציה. מסיבה זו היה חשוב ביותר כי ישראל לא תצטרף לכוחות הקואליציה, ולא תגיב מבחינה צבאית כנגד כל פרובוקציה עיראקית, על מנת לשמור על שלמות הקואליציה ולאפשר פעולה צבאית משולבת בין מרכיביה. בלילה שבין 16 בינואר ו־17 בינואר 1991 החלה המתקפה של כוחות הקואליציה האמריקנית. לילה אחד לאחר מכן החלה עיראק בתקיפת מדינת ישראל באמצעות טילי סקאד. על אף שבמשך כחודש, עד ל־25 בפברואר, נחתו 39 טילים עיראקים, נמנעה ישראל מלהגיב. מספר אנשים מתו כתוצאה בלתי ישירה כגון שימוש לא נכון במסכות גז או התקף לב, ואדם אחד נהרג מפגיעה ישירה. נזק רב נגרם לרכוש, וכ־300 אנשים נפצעו. למרות הפגיעה הפיזית המועטה יחסית של התקפות הטילים, היו להתקפות השפעה מורלית גדולה על האוכלוסייה, שהייתה נתונה לחרדה, דבר שבא לידי ביטוי בעזיבה של תושבים מהמרכז לנגב ולגליל. הבלבול שנגרם בליל הראשון של נפילת הטילים, היעדר התגובה של הממשלה והימנעות ראשיה מפנייה לציבור הוסיפו גם הם לחרדה. במהלך חודש זה עמד שמיר איתן כנגד לחצים של גורמים בממשלה ובצבא להגיב כנגד המתקפה העיראקית. סיסמתו הייתה כי ישראל תגיב במקום ובזמן שייראו נכונים לכך. בסופו של דבר ישראל לא הגיבה לירי הטילים מעיראק, ובכך לא סיכנה את הקואליציה שנוצרה כנגד סדאם חוסיין. מצד שני, לראשונה בתולדותיה לא הגיבה ישראל למתקפה על שטחה ולשחיקה בכוח ההרתעה שלה, ואפשרה לחיילים זרים, מפעילי טילי הפטריוט האמריקניים, לשהות על אדמתה לצורכי הגנתה. ועידת מדריד ותככים בממשלה (1991–1992) עתה נאלץ שמיר להתמודד עם לחץ אמריקני בנקודה הרגישה ביותר. גישתו של שמיר העדיפה את הסטטוס קוו; ידועה אמרתו "הים הוא אותו הים והערבים הם אותם הערבים". אך לאחר מלחמת המפרץ השתנה המצב במזרח התיכון באופן דרמטי. ארצות הברית סברה כי שיתוף הפעולה בין מדינות ערב ובינה, כמו גם המהלומה שספג סדאם חוסיין, מהווים הזדמנות היסטורית לשינוי מהותי, ובלשונה "חלון הזדמנויות". נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות, וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהתדפקו על פתחה. ישראל ביקשה מארצות הברית ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. בנאום חריף שנשא בוש, ב-12 בספטמבר 1991, תקף את שמיר, ודרש כי מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון וחבל עזה ייעצר וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן הערבויות. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר שאליהן הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית מאז ומעולם. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שניסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב־30 באוקטובר 1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד. שמיר התנגד בחריפות לכינוסה של ועידת מדריד, בשל חששותיו מלחץ בינלאומי על ישראל (כפי שהיה בוועידת ז'נבה לאחר מלחמת יום הכיפורים), אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו, ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין. הוועידה, שאליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פארוק א-שרע קרא לשמיר "טרוריסט", וזה הגיב כי נאום הסורי הוא נאום "גבלס"), אך בסופה סוכם כי תיפתחנה בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד שהפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך. "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה. על אף ששיחות אלו, שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, ראו אנשי הימין את מדינת ישראל כמתקדמת בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן של השיחות פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר בינואר 1992, זאת לאחר ש"צומת" פרשה עוד קודם לכן, עקב חילוקי דעות בנושא החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. פרישה זו הביאה להקדמת הבחירות. קליטת העלייה (1991) ממוזער|250x250 פיקסלים|ראש הממשלה שמיר מקבל את פניהם של עולים חדשים מאתיופיה. ממוזער|ראש הממשלה שמיר ביריד תעסוקה לעולים חדשים מברית המועצות וחיילים משוחררים בתל אביב. במהלך ההתמודדות המדינית היה על שמיר להתמודד עם קליטת העלייה. נפילת מסך הברזל הביאה לגל עלייה גדול מברית המועצות, וישראל, בראשות שמיר, עשתה ככל יכולתה על מנת לספק דיור ותעסוקה למאות אלפי העולים. הקליטה הייתה קשה; אתרי קראוונים הוקמו על מנת לספק דיור זמני לעולים, רבים מהם אקדמאים שלא מצאו דרך להשתלב במקצועם בארץ. חלק מן האתרים הפכו למקבילה של המעברות משנות החמישים – מוקדים לאבטלה, מצוקה ופשע. עם זאת רבים נקלטו היטב ומצאו דיור ותעסוקה בארצם החדשה. ב־25 במאי 1991 נערך "מבצע שלמה", שבו הוטסו לארץ ארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה, לאחר שהגיעו ידיעות על מצבם הקשה ועל הסכנה לחייהם עקב אי היציבות הפוליטית במדינתם. בקליטת גל עלייה זה נקטה ישראל מדיניות שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה עד אז. במקום קליטה "מדורגת" דרך מנגנוני הקליטה, קיבלו העולים דמי קליטה, ולאחר מכן עודדו אותם לנסות ולהיקלט בכוחות עצמם. יש הסבורים שדרך הקליטה הזו הייתה המוצלחת ביותר, ואפשרה לישראל לקלוט תוספת של כעשרים אחוז למספר התושבים באופן מוצלח יותר מזה שבו נקלטו עליות קודמות. הבחירות לכנסת ה-13 (1992) ממוזער|250x250 פיקסלים|ראש הממשלה שמיר מצביע ביום הבחירות לכנסת השלוש עשרה. עם זאת, ככל שהתקרבו הבחירות, הפך מצבו של הליכוד ומצבו של שמיר לקשה יותר. תופעה חדשה של פיגועי סכינאות גרמה לערעור תחושת הביטחון האישי. לאחר רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים ב־24 במאי 1992 יצאו לרחובות אלפי אנשים בהפגנות מחאה ספונטניות. נראה כי שמיר אובד עצות אל מול גל פיגועים זה, כאשר עקב תדמיתו הביטחונית של יצחק רבין, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, נראה היה כי הוא האיש שבידו להביא לשינוי, אם בדרך ביטחונית, ואם בקידומו של משא ומתן מדיני. נראה כי לאווירה זו היה חלק ניכר בתוצאה הסופית של בחירות אלו. שורה של פרשיות שחיתות שנחשפו אצל מקורבים לשלטון ולמפלגות הקואליציה (אם כי לא אצל שמיר באופן אישי), כמו גם התנהלותם המושחתת של חלק מן הפוליטיקאים במהלך המשא ומתן הקואליציוני (כך, למשל, הביאה דרישתו של יצחק מודעי לערבות בת עשרה מיליון דולר לכך שאם יצביע בעד הממשלה ימונה לשר האוצר, לשפל חדש ביחס הציבור אל הפוליטיקה), הביאו להצבעה על שינוי שיטת הממשל בישראל, אך השיטה החדשה נועדה להיכנס לתוקף החל מן הבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996. הציבור, המזועזע אף מדו"ח חמור של מבקר המדינה, שחשף מינויים פוליטיים, התנהגות ראוותנית וגירעונות תקציביים, החל להשתמש בססמה "מושחתים – נמאסתם!". הבחירות לכנסת השלוש עשרה עמדו בסימן משברים קשים בליכוד. אל מול מחנה "שמיר-ארנס" (ההנחה הייתה כי לאחר פרישתו של שמיר, בן ה-76 ביום הבחירות, יהיה משה ארנס, שר הביטחון, ליורשו) עמד מחנהו של דוד לוי. בבחירות המקדימות, שנערכו בפברואר 1992, הצטרף מחנהו של אריאל שרון אל מחנה שמיר-ארנס, ונראה כי תבוסת מחנה לוי תהיה שלמה. לוי ביטא את תחושותיו הקשות ב"נאום הקופים", שבו טען כי הוא מופלה בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים". את הוועידה עזב על מנת להסתגר בביתו בבית שאן, ומשם שיגר איומים בפרישה, אך לבסוף לא פרש והתמודד מטעם הליכוד בבחירות. בסופו של דבר נכשל שמיר בבחירות, ומפלגת העבודה יצרו "גוש חוסם" כנגד אפשרות הקמתה של ממשלת הליכוד. גוש זה אפשר למפלגת העבודה, בראשותו של יצחק רבין, להקים ממשלה ביחד ביחד עם מפלגות מרצ וש"ס, כשהליכוד נותר באופוזיציה, ולהוביל מדיניות של משא ומתן ופשרה טריטוריאלית, המנוגדת לחלוטין לחזונו של שמיר. בכנסת ה-13 (1992–1996) עוד בליל הבחירות הודיע שמיר על פרישתו מהנהגת הליכוד במילים "אני בסוף דרכי האישית והפוליטית". עם זאת לא התפטר מהכנסת, ונותר חבר הכנסת עד סוף כהונת הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996. את מקומו בהנהגת הליכוד ירש בנימין נתניהו במרץ 1993, לאחר פריימריז בהם התמודד נתניהו מול בני בגין ודוד לוי. בעת כהונת הכנסת השלוש עשרה היה שמיר זקן חברי הכנסת לאחר פרישתו של יאיר שפרינצק לקראת הבחירות. בפתיחתה של הכנסת השתים עשרה, על מנת להתחמק מלכהן כזקן הכנסת טען שפרינצק כי הגיל המופיע ברישומי הכנסת שגוי, וכי הוא בן 66 בלבד ולא בן 76. בעקבות זאת הנחה היועץ המשפטי להעביר את המינוי הזמני לידיו של יצחק שמיר. בירור נוסף העלה כי אכן שפרינצק הוא "זקן חברי הכנסת". במסגרת תפקיד זה ב-1992 שמיר ניהל את הישיבה הראשונה של הכנסת אף על פי שהיה באותה העת חבר הממשלה ועמד בראשה (הבחירות התקיימו ב-23 ביוני, ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשות יצחק רבין הושבעה ב-13 ביולי). שמיר התנגד נחרצות להסכמי אוסלו ואף התעמת עם סגן שר החוץ, יוסי ביילין בריאיון על כך. בעניין הסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם ב-1994, שמיר אמר בכנסת כי יתרונותיו עולים על חסרונותיו וכי הוא תומך בהסכם, וטען כי אין כל דמיון בין ההסכם שבוצע במשא ומתן ישיר לבין ההצעה של הסכם לונדון מ-1987, שלפיה הייתה קמה ועידה בינלאומית. עוד הוסיף: לאחר הפרישה (1996–2012) שמאל|ממוזער|220x220px|ארונו של יצחק שמיר מוצב בכנסת בליווי משמר כבוד של משמר הכנסת שמאל|220x220px|ממוזער|קבריהם של יצחק ושולמית שמיר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל ממוזער|292x292px|יצחק שמיר, איור מאת חיים טופול, 1997 220x220px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון בכניסה לביתו של יצחק שמיר בתל אביב בעשור שאחרי פרישתו מראשות הממשלה ניהל חיים שקטים בתל אביב, והופיע בתקשורת מפעם לפעם כדי להביע אכזבה מרה מכל ממשיכיו בראשות הממשלה, בהיותם ותרניים מדי לטעמו; במיוחד באשר לבנימין נתניהו, שאותו כינה "מלאך החבלה של הליכוד". לאוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1994 קרא "סיכומו של דבר". כן יצא לאור בשנת 1998 ספרו של חיים משגב "שיחות עם יצחק שמיר". ב-2009, יוסי אחימאיר, שכיהן כיועץ לשכתו בכהנו כראש ממשלה, ערך לקט מחקרים, עדויות, זיכרונות ועוד הנוגעים לשמיר כדמות הספר "כסלע איתן". על רקע חתימת הסכם חברון על ידי בנימין נתניהו, פרש שמיר מהליכוד והצטרף ל"חרות – התנועה הלאומית" שבראשות בני בגין. בריאיון עמו מ-1999 הביע עניין במפלגת המרכז החדשה וזיקה למועמד מטעמה, הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק. בבחירות לכנסת החמש עשרה הוצב שמיר במקום האחרון של כבוד ברשימת "האיחוד הלאומי". לאחר הבחירות ופרישת נתניהו חזר לליכוד, והוצב שם במקום האחרון של כבוד ברשימה לבחירות לכנסת השש עשרה. שמיר גם הודיע על תמיכתו במועמד הליכוד אריאל שרון במהלך הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001. בשנות השמונים המאוחרות לחייו פסק שמיר מלהתבטא בציבור. בשנת תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל למפעל חיים. שמיר האריך ימים יותר מכל ראש ממשלה ישראלי אחר. בשנותיו האחרונות סבל ממחלת אלצהיימר. ב-2004, בעקבות הרעה במצבו הבריאותי עקב מחלתו, הוא הועבר למוסד רפואי מיוחד והמדינה סירבה להיענות לבקשת המשפחה ולממן את שהותו במוסד. בשנותיו האחרונות הועבר לבית אבות בתל אביב. יצחק שמיר נפטר ב־30 ביוני 2012 בגיל 96. נטמן בהלוויה ממלכתית בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. ארון קבורתו הוצב בכנסת ולאחר מכן נערכה עבורו הלוויה ממלכתית בהר הרצל ב-2 ביולי, ובמהלכה ספדו לו בין לבין נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, כמו גם בני משפחתו. תדמיתו וחייו האישיים שמיר כיהן כראש הממשלה קרוב לשבע שנים. בניגוד לאנשי ציבור בולטים אחרים, כמו אברהם (יאיר) שטרן ומנחם בגין, ששמיר תפס את מקומותיהם, שמיר לא היה כריזמטי במיוחד; לא היה לו כושר רטורי או תכונה אחרת המאפשרת להלהיב את סובביו בזמן קצר. "סמלו המסחרי" היו קומתו הנמוכה ותדמיתו הנמרצת. לעיתים היה מקבל את הידיעות שהובאו בפניו במילים "נו... טוף", שהיו אף הן לאמרת כנף. יריביו הביטו בזלזול על תכונות אלו, אך לאוהדיו הן שימשו חיזוק לדעה שליד הגה השלטון במדינת ישראל עומד אדם נחוש, דבק בעקרונות, נאמן לארץ-ישראל, צנוע בהתנהלותו האישית, שאין להסיטו מן הדרך. שמיר היה נשוי לשולמית עד לפטירתה ביולי 2011 ואב לשניים: יאיר שמיר (הקרוי על שם מנהיג לח"י, אברהם "יאיר" שטרן), שר החקלאות לשעבר, וגלעדה, שעבדה במשרד ראש הממשלה במשך 30 שנה, ולאחר מכן כעובדת סוציאלית. נכדתו, מיכל דיאמנט, הוצבה במקום ה-15 ברשימת תקווה חדשה בבחירות לכנסת העשרים וארבע, אולם לא נבחרה. הנצחתו על שמו נקרא (עוד בחייו) בית ספר יסודי ממלכתי בעיר חולון. בשנת 2013 נקרא בית הספר הטכנולוגי של אורט בכפר-סבא על שם יצחק שמיר פארק תיירותי במעלה אדומים נקרא על שמו. בשנת 2015 החליטה עיריית יבנה לקרוא על שמו את שם בית הספר היסודי ללימודי אקולוגיה ואת שם השכונה החדשה שתקרא "נאות שמיר". גם בעיר רמלה הוקמה שכונה בשם זה. במרץ 2017 פורסם כי שמו של בית החולים אסף הרופא שונה ל"המרכז הרפואי שמיר" בספטמבר 2017 נחנך בפתח תקווה בית ספר תיכון שש שנתי על שמו. "מכון שמיר לחקר הגולן" בקצרין נקרא על שמו. ביולי 2020 הוחלט בעיריית חיפה לקרוא על שמו שכונה חדשה בשם "רמת שמיר" בשטח בו הייתה אמורה לקום רמות גוראל (בין רמות בגין לשכונת דניה). גם בבית שמש אחת מהשכונות החדשות בעיר נקראת "נווה שמיר". בעיר תל אביב נקרא על שמו בית ספר תיכון. כמו כן, נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו של יצחק שמיר ברחוב משה שרת 34. ברחבי הארץ נקראים על שמו כיכרות, רחובות וכבישים, בהם דרך יצחק שמיר בירושלים וכביש 77. בספרות יצחק שמיר הוא הבסיס והמקור לדמות של מפקד ארגון "הימאים", אברהם אבידן, בסדרה בשם זה מאת אבנר כרמלי (הוא שרגא גפני) שפורסמה ב-16 ספרים בשנים 1961–1994 בהוצאת מ. מזרחי. גפני, ששמיר היה מפקדו בלח"י, הקפיד להציגו כפי שהכיר את שמיר במציאות אך הזיז את זמן האירועים המתוארים (שהם אמנם דמיוניים) לשנות ה-30 של המאה ה-20 ומציג את אבידן כמפקד הארגון בתקופה זאת. באותה תקופה היה שמיר פעיל צעיר ונמוך דרג בארגון. כאשר פורסמו רוב ספרי הסדרה היה שמיר סוכן של "המוסד" באירופה. שמיר שימש לא רק כבסיס לדמות אלא גם כמודל הוויזואלי שלה למאייר של ספרי הסדרה, מ. אריה (אריה מוסקוביץ'). ממוזער|כיכר יצחק שמיר ביישוב חוות יאירכאשר נכתבו הספרים האחרונים בסדרה (שאבידן אינו מופיע בהם) שמיר היה ראש ממשלת ישראל. מנהרת יקנעם, העוברת תחת העיר יקנעם במקטע הצפוני של כביש 6 נקראה על שמו. ביישוב חוות יאיר יש כיכר על שמו עם כתובת זיכרון. גם הרחוב הראשי ביישוב נקרא על שמו. ספריו סיכומו של דבר, עידנים, תשנ"ד-1994. (אוטוביוגרפיה; יצא לאור באותה שנה באנגלית) מכתבים לשולמית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"א 2001. (מכתבים שכתב לאשתו מתקופת מעצרו במחנה באריתראה; כולל תצלומי הפקסימיליה של המכתבים המקוריים.) "For the Sake of Zion": Vision and Faith; Addresses and Speeches [in English] of Yitzhak Shamir, Tel-Aviv: Beit Yair A. Stern Pub. House, 1993. ("למען ציון לא אחשה") Summing Up: An Autobiography, London: Weidenfeld and Nicolson, 1994. לקריאה נוספת יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך א' פרק ב', עמ' 48–97, ירדן הוצאה לאור, 1988. שלמה אוקון, יוסף אחימאיר, יוסף כרוסט (עורכים), נאום ראש הממשלה: מדברי יצחק שמיר בשנים 1983–1990, יאיר, 1990. אילן שיינפלד, "הפה והטלפיים: יצחק שמיר ושמעון פרס בעין המצלמה – ניתוח השוואתי", סטודיו 19 (1991), 15–19. חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, ספרית פועלים, 1997. דו"ח המרכז למחקרים אסטרטגיים ע״ש יפה, מלחמה במפרץ: השלכות על ישראל, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 1991. משה ארנס, מלחמה ושלום במזרח התיכון, 1988-1992, ידיעות ספרים, 1995. אהרן אמיר, "שלוש אהבות מנדאטוריות", האומה 145 (2001), 66–72. נדיר צור, רטוריקה פוליטית: מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, הקיבוץ המאוחד, 2004. יוסי אחימאיר (עורך), יצחק שמיר – כסלע איתן, תל אביב: משכל, 2008. נחמיה בן-תור, נושאי לפיד החירות: קיצור תולדות חייהם של ראשי לח"י; עמ' 125–224, הוצאת יאיר, 2008. אברהם בן-צבי, מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארצות הברית–ישראל, ידיעות ספרים, 2011. אריה אלדד, דברים שרואים מכאן - מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?, פרק 2: יצחק שמיר או: איש קטן גדול, עמ' 185–250, כנרת זמורה ביתן דביר, 2016. יוסי אחימאיר, "יצחק שמיר כפי שהכרתיו: מה שראה משם - ראה מכאן", בתוך: "האומה", גיליון 202, יוני 2016, עמ' 27–37. שאול שנהב, "עידן שמיר", בתוך: יחיעם ויץ וצבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2016, עמ' 53–68. יוסי אחימאיר, "יצחק שמיר: עשייה ולא דיבורים", בתוך: זיכרון ומחקר, כתב עת האגודה הישראלית לתיעוד בעל-פה, גיליון 2, ינואר 2018 עמ' 45–56. שמעון גולן, טילים על ישראל: קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית במלחמת המפרץ הראשונה, מודן הוצאה לאור, 2020. יוסי אחימאיר, העשור החמישי, תשמ"ח-תשנ"ח (1998-1988), עמ' 65–80, הוצאת ראובן מס, 2021. אסף טל דורון, אלמוני בצריח: יצחק שמיר - ביוגרפיה, עברית (חנות ספרים מקוונת), 2024. Thomas G. Mitchell, Likud Leaders: the Lives and Careers of Menahem Begin, Yitzhak Shamir, Benjamin Netanyahu, and Ariel Sharon, McFarland & Company, 2015 קישורים חיצוניים שילה הטיס רולף, יצחק שמיר (יזרניצקי), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998 יצחק שמיר באתר משרד ראש הממשלה יצחק שמיר – אתר מטעם תנועת בית"ר העולמית, אודות סיפור חייו ומאמרים לזכרו (בין הכותבים: בנימין נתניהו, ראובן ריבלין, אליקים רובינשטיין ועוד) יצחק שמיר, באתר "חרות – התנועה הלאומית" מבחר תעודות על יצחק שמיר, באתר ארכיון המדינה תיקים של לשכת ראש הממשלה יצחק שמיר באתר ארכיון המדינה יצחק שמיר משוחח על מהפכנות ופוליטיקה הערות שוליים * קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית קטגוריה:אנשי העלייה החמישית קטגוריה:לוחמי הלח"י קטגוריה:בורחים מכליאה: לוחמי הלח"י קטגוריה:גולי אפריקה קטגוריה:ראשי אגף קיסריה במוסד קטגוריה:יושבי ראש הכנסת קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה קטגוריה:זוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה) קטגוריה:חברי הכנסת השמינית קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית קטגוריה:חברי הכנסת העשירית קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה קטגוריה:ראשי מפלגת הליכוד קטגוריה:פעילי עלייה קטגוריה:פעילי תנועת החרות קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:שרי ממשלות ישראל זוכי פרס ישראל קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו קטגוריה:אזרחי כבוד של נתיבות קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן קטגוריה:אישים שעל שמם בתי חולים בישראל קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים קטגוריה:אזרחי כבוד של ראשון לציון קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע קטגוריה:אזרחי כבוד של פתח תקווה קטגוריה:מפקדי הלח"י קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה קטגוריה:זקני חברי הכנסת קטגוריה:השרים לענייני ירושלים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1915 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2012

שמעון פרס

330px|ממוזער|שמאל| שמעון פרס – וידאו שמעון פֶּרֶס (; 2 באוגוסט 1923,{{הערה|לפי הפרטים שמילא בבקשה לקבלת אזרחות של פלשתינה (בתיקו בארכיון המדינה, [http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b07170680034dc1/File/0b07170680da5121 כאן]), תאריך לידתו ב-1 באוגוסט}} כ' באב ה'תרפ"ג – 28 בספטמבר 2016, כ"ה באלול ה'תשע"ו) היה פוליטיקאי ומדינאי ישראלי, שכיהן כנשיאהּ התשיעי של מדינת ישראל וכראש ממשלתה השמיני. פרס החל את מעורבותו בציבוריות הישראל כבר בגיל צעיר. בשנת 1952, בגיל 29, מונה למנכ"ל משרד הביטחון. הוא נמנה עם מקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה והתעשייה האווירית הישראלית. בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י, ומאז כיהן בה כחבר במשך 48 שנים רצופות (למעט תקופה קצרה של חודשים מספר, ובסך הכול – 17,272 ימים) – יותר מכל אדם אחר. זמן קצר לאחר בחירתו לכנסת מונה לסגן שר הביטחון. בשנת 1965 פרש פטרונו הפוליטי, דוד בן-גוריון, ממפלגתו הוותיקה מפא"י, והקים את רשימת פועלי ישראל. פרס הצטרף לבן-גוריון ומונה כמזכ"ל המפלגה החדשה. רפ"י לא עמדה בציפיותיה להפוך למפלגת שלטון ונותרה באופוזיציה עד ל-1967, עת צורפה לממשלה על רקע תקופת ההמתנה. בדצמבר אותה שנה הוביל פרס את ההחלטה למזג את רפ"י עם מפא"י ליצירת מפלגת העבודה הישראלית. ב-1969 מונה לראשונה לשר בממשלת גולדה מאיר, ושימש במספר תיקים חברתיים-כלכליים. לאחר שמאיר התפטרה מראשות מפלגת העבודה, התמודד פרס מול יצחק רבין על ראשות המפלגה, אך הפסיד. רבין הרכיב את הממשלה ומינה את פרס לשר הביטחון. בשנת 1977 התפטר יצחק רבין מראשות מפלגת העבודה; פרס התמודד על התפקיד וניצח. מאז כיהן כיו"ר המפלגה במשך כ-15 שנים רצופות. בבחירות לכנסת התשיעית נחלה מפלגת העבודה מפלה דרמטית, ולשלטון עלתה לראשונה מפלגת הליכוד. פרס היה לראש האופוזיציה ושימש בתפקיד עד לכינונה של ממשלת האחדות הלאומית בשנת 1984. בבחירות לכנסת האחת עשרה לא הושגה תוצאה שאיפשרה לאחת מן המפלגות הגדולות (קרי, הליכוד או המערך) לכונן ממשלה אידאולוגית. בתיווכו של נשיא המדינה הוחלט על כינונה של ממשלת אחדות, בה יכהן פרס כראש הממשלה תחילה, ולאחר שנתיים יתפטר ואחריו יכהן יצחק שמיר. כך אכן היה, ולאחר שסיים את כהונתו כראש הממשלה ב-1986, מונה פרס לשר החוץ. ב-1988 התקיימו בחירות, שלאחריהן הוחלט לכונן שוב ממשלת אחדות, אך הפעם בלי לקיים רוטציה על ראשות הממשלה. בממשלה זו כיהן פרס כשר האוצר, עד שהגה תוכנית להפלת הממשלה ולהקמת ממשלה בראשות המערך בלבד, מה שכונה "התרגיל המסריח". ביום הצבעת האי-אמון פיטר שמיר את פרס. והממשלה אמנם נפלה, אך פרס כשל בהקמת ממשלה. שמיר הצליח לכונן ממשלה בראשות הליכוד, ופרס היה שוב לראש האופוזיציה. ב-1992 התקיימו בחירות על ראשות מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה. בבחירות אלו ניצח רבין את פרס, ולאחר ניצחון מפלגת העבודה בבחירות היה רבין לראש הממשלה ופרס מונה לשר החוץ. בכהונתו זו היה פרס ממובילי תהליך אוסלו, ועל כך זכה בפרס נובל לשלום לשנת 1994. ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין, ופרס מונה לראש הממשלה בפועל. פרס הקים ממשלה והחליט על הליכה לבחירות. בבחירות לכנסת הארבע עשרה נבחר ראש הממשלה בבחירות ישירות, ובהן ניצח בנימין נתניהו את פרס. ב-1999 ניצח אהוד ברק את נתניהו בבחירות, והקים ממשלה. פרס היה לשר לשיתוף פעולה אזורי, והתמודד בשנת 2000 בבחירות לנשיאות המדינה, אך הפסיד בהן למשה קצב. פרס נבחר בשלישית לראשות מפלגת העבודה ב-2003, ובשנת 2005 הצטרף למפלגת קדימה. בשנת 2007 התמודד שוב בבחירות לנשיאות המדינה, והפעם ניצח. הוא כיהן כנשיא מדינת ישראל עד שנת 2014. נפטר בשנת 2016 ונקבר בחלקת גדולי האומה. ראשית חייו (1923–1959) 260px|ממוזער|ימין|שמעון פרס (עומד שלישי מימין) עם משפחתו, 1930 לערך 260px|ממוזער|שמעון פרס בנעוריו, 1936 נולד בשם שמעון פֶּרְסְקי (בפולנית: Szymon Perski) בעיירה וִישְׁנֶבָה שבפולין (לימים בבלארוס). אביו, יצחק פרסקי, היה סוחר עצים אמיד, ואימו, שרה לבית מלצר, הייתה ספרנית ומורה לרוסית. הוא נקרא על שם סבתו מצד אביו, שיינה. משפחתו מיוחסת לרב חיים מוולוז'ין. בילדותו הושפע פרס מסבו מצד אימו, צבי הירש מלצר, בוגר ישיבת וולוז'ין. בגיל ארבע אף נסע עם סבו לראדין וקיבל ברכת אריכות ימים מהחפץ חיים. הסב חשף את פרס לגמרא, אך גם לספרות העולמית והעברית. סבו היה ראש הקהילה בעיירתם. בני משפחות אביו ואימו נרצחו בידי הנאצים עם כאלפיים מבני העיירה. בנאום שנשא בפני הכנסת בעת השבעתו לנשיא מדינת ישראל, הזכיר פרס בחיבה את הסב, אשר "עיצב את עולמי כילד", ובעת השואה היה בין "אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים בתוכו, כאשר טליתותיהם על כְּתֵפָם". על פי עדותו של פרס, הסב ליווה אותו אל תחנת הרכבת בדרכו לארץ ישראל ובקשתו האחרונה מהנכד הייתה "להישאר תמיד יהודי". על שמו נקראה בתו צביה. פרס למד בבית הספר "תרבות" בעיירתו והיה נגן מנדולינה בתזמורת המנדולינות בבית ספרו. פרס היה חבר בסניף "השומר הצעיר" בווישנבה. בשנת 1932 עלה האב לארץ ישראל המנדטורית, ושלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1934, הצטרפו אליו פרס, אימו ואחיו הצעיר גרשון (גיגי). אביו של פרס התנדב לצבא הבריטי והקשר עמו אבד במשך מלחמת העולם השנייה; לאחר המלחמה התברר שהוא ברח פעמיים ממחנה שבויים גרמני. בנערותו של פרס חייתה המשפחה בתל אביב, ושמעון למד תחילה בגימנסיה הריאלית בלפור (היום תיכון א' לאמנויות תל אביב) ואחר כך העבירו אותו הוריו לבית הספר היסודי "בלפור". בגיל ארבע-עשרה התקבל פרס ללימודים בבית הספר החקלאי בבן שמן. בית הספר היה פנימייה, אשר לא הכשירה את בוגריה לעבור את בחינות הבגרות אלא חינכה לחיים של הגשמה ציונית בחקלאות ובהגנה. מקצת מהתלמידים בבית הספר הגיעו מן הגולה. ילידי הארץ היו אלו שמצבם המשפחתי דרש הסדר פנימייתי, או כאלו שנמשכו אל השם הטוב שיצא לבית הספר ברמתו הגבוהה ובערכים שאותם הוא מקנה. כבר בהיותו בבית הספר התבלט בכתיבה ובנאום, ופרסם מאמרים בעיתון הפנימייה תוך שימוש בשם העט "בן אמוץ", על שם הנביא ישעיהו בן אמוץ. ב-1941 יצא להכשרה בקיבוץ גבע, הכשרה שהצטרפה לגרעין המייסד של קבוצת אלומות ב-1942, ועבד שם כרפתן, רועה צאן וגזבר. פרסקי עברת את שמו לפרס ב-1945, בעקבות מסע ה-14 לאום רשרש שיזם שמריה גוטמן להכרת הנגב ומציאת דרך לאום רשרש, ושבמהלכו עף מעל ראשי המשתתפים עוף דורס. הזואולוג היינריך מנדלסון, שהשתתף גם הוא במסע, זיהה כי זהו פרס, ופרסקי החליט לאמץ את שם הציפור כשמו. אולם המשתתפים במסע הושבו לבאר שבע והועמדו לדין. פרס נידון לקנס ולמאסר של שבועיים. ב-1 במאי 1945 נישא לסוניה גֶלמן (1924–2011), בתו של המורה לנגרות בפנימיית בן שמן, שהייתה אז חיילת משוחררת מהצבא הבריטי. בשנים 1941–1947 היה אחד ממזכירי "הנוער העובד". בשמשו בתפקיד זה לכד את תשומת לבו של לוי אשכול, אשר קרא לו ב-1947 לשמש בתפקידים ביטחוניים בשירות "ההגנה". לקראת הקונגרס הציוני העולמי ה-22 בבזל בדצמבר 1946, הורה דוד בן-גוריון למשה שרתוק לשלוח גם "חברים צעירים המייצגים את התנועה", וכך זכה פרס בן ה-23 בכרטיס נסיעה ותעודת-ציר לקונגרס. תחילת פעילותו הביטחונית (1947–1953) ב-1947 החל לעבוד עם דוד בן-גוריון ועם לוי אשכול במפקדת "ההגנה", מונה לראש "המחלקה האנגלית" של הארגון ועסק בענייני כוח אדם ורכש. עם הקמת צה"ל הוגדרו סמכויותיו של הצבא מול הסמכויות של משרד הביטחון, והוחלט כי האגף שבו פעל פרס יישאר במשרד הביטחון. מסיבה זו לא גויס פרס, ולא שימש מעולם בכל תפקיד בצה"ל. עובדה זו הייתה בעוכריו של פרס בהמשך דרכו, לדעתם של רבים. לימים אמר פרס כי "הצבא והמלחמה לא עניינו אותי". אישים כחיים חפר וכיצחק רבין, שלחמו בפלמ"ח, ראו בעלייתו לתפקידים רמים ללא לחימה בשדה הקרב – עלבון אישי כלפיהם. רבין אף טען, שאסור היה למנות את פרס לשר הביטחון כיוון שלא שירת בצה"ל. בעת ההחלטה להטביע את אוניית הנשק של האצ"ל אלטלנה, ביוני 1948, היה פרס בסוד העניינים. שנים לאחר-מכן, הוא אמר למנחם בגין שבן-גוריון הוטעה בעניין זה, ובראיון אחר הזכיר את ישראל גלילי, שניהל את המשא ומתן עם האצ"ל. בינואר 1949 נבחר לכנסת הראשונה, אך לבקשת בן-גוריון ויתר על חברותו בה והמשיך לעסוק בנושאים ביטחוניים. באפריל של אותה שנה, נתמנה לראש שירותי הים באופן זמני למשך כחודש עד שהוחלף על ידי מוניה מרדור, תפקיד שכלל במיוחד ענייני תקציב, כספים ורכש. ב-1949 מונה פרס לראש משלחת משרד הביטחון לארצות הברית, ופעל עם ידידו אל שווימר לרכוש ציוד ותחמושת לחיל האוויר של המדינה הצעירה. פרס אף שכנע את שווימר, שבבעלותו היה האנגר לטיפול במטוסים, לעלות לישראל ולהקים בה האנגר דומה – שנקרא "המכון הממשלתי לבדק מטוסים", ולימים הפך לתעשייה האווירית. פרס שהה בארצות הברית עד שנת 1952 ולמד לימודי ערב באוניברסיטת "ניו סקול" בניו יורק. בינואר 1952 שב לישראל, ומילא את מקום מנכ"ל משרד הביטחון. בראשית נובמבר 1953 הודיע דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על כוונתו להתפטר מתפקידו. בן-גוריון פיצל את סמכויותיו: את ראשות הממשלה העביר למשה שרת, ואת תפקיד שר הביטחון הפקיד בידי פנחס לבון, בתחילה בפועל, ובאופן רשמי מ־7 בדצמבר 1953. יום לפני התפטרותו הרשמית, מינה בן-גוריון את פרס, שהיה אז בן שלושים, למנכ"ל משרד הביטחון ואת משה דיין לרמטכ"ל. מול ראש הממשלה היוני והמוחלש, שרת, ובמציאות שבה העיסוק הביטחוני הוא העיסוק הדומיננטי, היה רב כוחה של ה"שלישייה" בעלת החזון האקטיביסטי – לבון, פרס ודיין. פרס ודיין היו יכולים להניח כי דרכם סלולה למשרות הרמות בהנהגת המדינה, שבה הייתה הנאמנות המפלגתית תכונת מפתח לקידום, גם למחזיקי משרות בשירות המדינה ובצבא. מנכ"ל משרד הביטחון (1952–1955) הידוק הברית הביטחונית עם צרפת (1954) החל משנת 1952 החלה צרפת לספק לישראל כלי נשק, במיוחד טנקים מסוג AMX-13. בשנת 1954 החליטה הממשלה להחליף את בריטניה בצרפת כמקור עיקרי לנשק ולתחמושת. לאחר מגעים ראשונים בין דיין לבין שר ההגנה הצרפתי פייר קניג, נשלח פרס לפריז, לביקור חשאי אצל דיומד קאטרו (Catroux), שר האווירייה הצרפתי, שהיה אוהד ישראל. בסיום הפגישה סיכמו השניים על מכירת מטוסי סילון חדישים מסוג דאסו אוראגן, מטוסי "מיסטר 4", טנקים נוספים מסוג AMX-13 וכן ציוד מכ"ם ותותחים. על מנת לספק לצה"ל את הציוד הנחוץ לו כדי להפוך לצבא מודרני, היה על פרס ואנשיו להתגבר על מכשולים רבים. על מכירת הנשק פיקחה ועדה משולשת שבה היו חברים צרפתים, בריטים ואמריקאים, והאמריקאים הפעילו את השפעתם למניעת מכירת הנשק לישראל. כן היה על פרס להתגבר על איבת אנשי משרד החוץ הצרפתי ועל חילופי הממשלות התכופים שהיו נהוגים בימי הרפובליקה הצרפתית הרביעית. פרס שהה זמן רב בצרפת, רקם יחסי ידידות עמוקים עם פקידים, נבחרי ציבור ואנשי צבא, ועשה כל מאמץ על מנת להגביר את אספקת הנשק. שיחות ישירות שניהל פרס עם קניג בפברואר 1955 הביאו לרכש של ציוד צבאי במיליוני דולרים. הקמתה של ברית בגדאד, שנועדה לאחד את מדינות המזרח התיכון נגד האיום הסובייטי, נראתה לצרפת כהפרה של האיזון במזרח התיכון, והידקה את הידידות עם ישראל. בין היתר סיפקה צרפת לישראל חמישים טנקי שרמן, שאותם רכשה כציוד עודף מהממלכה המאוחדת. הברית האסטרטגית החדשה הייתה במידה רבה פרי עמלו של פרס. הידוק היחסים עם צרפת איפשר מאוחר יותר את חתימת ההסכם לבניית הכור הגרעיני בדימונה. העסק הביש והיחסים עם לבון (1954–1955) יחסיו של פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, עם לבון, שהחלו בצורה הרמונית, הידרדרו על רקע מאבק הכוחות הסמוי שבין פרס, לבון ודיין, שהתפתח לאחר מינוים של דיין ופרס לתפקידיהם. במאי 1954 הורה לבון לפרס לבטל את רכישת הטנקים מסוג AMX-13 מצרפת, שכבר סוכמה, וחש כי הוא יכול לבטוח בפרס במאבק מול דיין; אך פרס, שהיה מחויב לעסקה והיה מיוזמיה, מיהר ופנה אל דיין. הדבר הביא למאבק בין דיין ללבון, שהסתיים בהגשת התפטרותו של דיין, שאותה לבון לא קיבל, ובהתפייסות, אך הייתה זו אבן דרך במערכת היחסים העכורה בין השר לבין מנכ"ל משרדו. "העסק הביש", פרשת הפעלתם של יהודים במצרים על מנת להביא לסיכול פינוי תעלת סואץ על ידי המעצמות ביולי 1954, הביא לחילוקי דעות בשאלה "מי נתן את ההוראה" ולהאשמתו של לבון במתן ההוראה הפזיזה להפעלת החולייה. על מנת לפתור שאלה זו הוקמה בחשאי ועדה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, ונשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן. ועדת אולשן-דורי פעלה בינואר 1955 ושמעה מספר עדויות, בהן עדותו של פרס. בעדותו מסר פרס חוות דעת שלילית על לבון, ותיאר אותו כחסר אחריות וכהרפתקן. הוועדה קבעה כי אינה יכולה לקבוע ממצא מדויק באשר לאשמתו של לבון. לבון ראה בפעולת הוועדה קנוניה שנועדה לחסלו פוליטית, ושנרקמה בין ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הרמטכ"ל דיין ומנכ"ל משרד הביטחון פרס. ב-12 בפברואר 1955 הודיע לבון לראש הממשלה שרת כי אין ביכולתו לעבוד עוד עם "אויביו בנפש", כאשר הכוונה בעיקר לפרס. על אף סלידתו האישית של שרת מפרס (ביומניו כתב שרת באותם הימים: "אני שולל את פרס תכלית השלילה, ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל") החליט שרת להותיר את פרס במשרתו. בפברואר 1955 התפטר לבון, ובן-גוריון שב לשמש בתפקיד שר הביטחון. מלחמת סיני (1956) שמאל|ממוזער|200px|שמעון פרס, 1957 פרס היה מאנשיו המובהקים של בן-גוריון ששב לעמדת השפעה, ובן-גוריון ראה בו את אחד מבעלי הפוטנציאל המנהיגותי מבין אנשיו. בן-גוריון נקט בקו אקטיביסטי, ויזם עימות עם מצרים של גמאל עבד אל נאצר, במטרה לפגוע במצרים במתקפת מנע, בטרם זו תספיק להתחמש ולהתעצם באופן שיסכן את קיומה של ישראל. הצמרת הביטחונית, פרס ודיין, ראו עמו עין בעין. בראשית 1956 חלו חילופי שלטון בצרפת. גי מולה הסוציאליסט עלה לראשות הממשלה, והביא עמו את שר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי, ואת שר החוץ כריסטיאן פינו. המשטר החדש גילה אהדה לישראל מיום כינונו, וראה צורך באקטיביזם צרפתי במישור הבינלאומי. בעיית אלג'יריה, שהלכה והחריפה, הביאה אף היא להידוק הקשרים עם ישראל, בשל ההנחה שישראל היא אויב המשטרים הרדיקלים בעולם הערבי התומכים בנסיגה צרפתית מאלג'יריה. מאחורי הקלעים נדונה מזה זמן מה האפשרות לפלישה אנגלו-צרפתית לתעלת סואץ, שהולאמה על ידי נאצר, אם כי הבריטים התמהמהו בהחלטה, ונמנעו מכל מגע ישיר עם ישראל בעניין זה. ב-20 בספטמבר 1956 הגיעו לפגישה עם פרס בתל אביב שני שליחים צרפתים – מקבילו של פרס בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון הצרפתי, אבל תומא והקולונל לואי מאנז'ן. שניים אלו רמזו לפרס כי צרפת מוכנה לסייע סיוע צבאי פעיל לתקיפה ישראלית בסיני. בעקבות פגישתו עם השניים יצא פרס לפריז לפגישה עם פינו. משליחות זו שב כשהוא מעודד, ודיווח לדיין ולבן-גוריון כי פינו מאוכזב מעמדת המעצמות בנוגע למצרים ולפינוי תעלת סואץ, ורואה אף אפשרות לפעולה צבאית נגד נאצר. לאחר שנודעה לבן-גוריון עמדת שר ההגנה הצרפתי, הוחלט לשלוח לצרפת משלחת בהשתתפות משה כרמל, גולדה מאיר, דיין ופרס, כדי לתאם השתתפות ישראלית במבצע מערבי לכיבוש התעלה. ב-28 בספטמבר 1956 יצאה המשלחת לביזרטה שבתוניס, ומשם לפריז. בוועידה שהתקיימה בביתו הפרטי של מאנז'ן בפרבר סן ז'רמן בפריז (ועל כן ידועה כ"ועידת סן ז'רמן"), הוסכם באופן כללי על תוואי המבצע המתוכנן: פלישה ישראלית לסיני שאליה יצטרפו הבריטים והצרפתים, ועסקת נשק גדולה שנועדה להבטיח את ההצלחה הישראלית במבצע. ב-10 באוקטובר 1956, בפרבר סן דומיניק בפריז, חתם פרס על הסכם עם תומא, שבו הועלה על הכתב שיתוף הפעולה הישראלי-צרפתי, משלוחי הנשק, ותוואי התקיפה המתוכננת. בימים שלאחר מכן אישרו הממשלות הנוגעות בדבר את ההסכם. לאחר שאישרה ממשלתו של אנתוני אידן את הסכמתה והשתתפותה, הייתה הדרך פתוחה אל מלחמת סיני. ב-22 באוקטובר 1956 ליווה פרס את בן-גוריון ודיין בנסיעה חשאית נוספת לפריז, שהתקיימה בפרבר הסמוך לפריז, סוור. בן-גוריון, פרס ודיין נועדו עם ראשי הממשל הצרפתי – מולה, בורז'ס-מונורי ופינו. הוועידה, "ועידת סוור", גיבשה באופן סופי את כל תוכנית הפעולה המשולשת, ששילבה את תוכנית "מבצע מוסקטר" במבצע ישראלי שיכונה "מבצע קדש". אחרי מלחמת סיני (1957–1960) 200px|ממוזער|פרס ועזר ויצמן יחד עם מלך נפאל, בסיס חצור, 1958 200px|ממוזער|פרס וגולדה מאיר יחד עם מלך נפאל, המרכז למחקר גרעיני – שורק, 1958 הניצחון במלחמת סיני הביא להקלת מה בתחושת האיום הביטחוני, ונראה היה כי סיבוב נוסף במערכה שבין ישראל למדינות ערב עודנו רחוק. פרס שקד על חיזוק צה"ל בעזרת רכש ובמחקר. בשנת 1957 סלל פרס את היחסים הביטחוניים עם גרמניה המערבית, כאשר נפגש עם שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס והוסכם על מתן סיוע צבאי. פגישה זו, והפגישות שלאחריה, התנהלו בחשאי. יחד עם מאמצי הרכש, נוצרה בתקופה זו תשתית לייצור נשק ותחמושת מכל הסוגים במדינת ישראל. התעשייה האווירית, שהחלה את דרכה בשנת 1953 ברכש של ציוד לתיקון מטוסים מארצות הברית. בשנת 1960 החלו המפעלים לייצר, ברישיון צרפתי, את מטוס האימון, פוגה מגיסטר, ששימש בזמן מלחמת ששת הימים אף כמטוס תקיפה. נשק וחימוש לחילות השדה יוצרו אף הם, והחל ייצורו ההמוני של התת-מקלע "עוזי". הונחה התשתית לייצור טילים והוקמה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. פרס סייע לכל אלה בתפקידו כמנכ"ל משרד הביטחון. הכור בדימונה (1957) באוקטובר 1957 נחתם בין ישראל ובין צרפת הסכם סודי לבניית כור גרעיני על אדמת ישראל, וכן על הקמת מכון הפרדה לפלוטוניום, עובדה המעידה על שימוש בכור לצרכים צבאיים. על פי חזונו של בן-גוריון, שפרס היה שותף לו, היה על ישראל להצטייד בנשק גרעיני. בנושא טעון זה היו הדעות חלוקות. לא ידוע עד כמה שיתף בן-גוריון את שריו בהחלטות ובהסכמים המפורטים שנחתמו עם צרפת; החוקר אבנר כהן סבור כי החליט זאת על דעת עצמו, מבלי ליידע את ממשלתו. עם זאת, ברור כי פרס היה בסוד ההחלטה, ופעל לקידומה, ובין היתר גייס תרומות למימון בניית הכור. הקריה למחקר גרעיני החלה להיבנות בתקופת כהונתו של פרס כמנכ"ל משרד הביטחון. גם אחר כך, כששימש סגן שר הביטחון וחבר הכנסת, פעל לקידום החימוש הגרעיני של ישראל. בנאומים פומביים התייחס פרס לעניין בעקיפין כ"יתרון איכותי" או "בסיס טכנולוגי". תחילת דרכו הפוליטית (1959–1981) סגן שר הביטחון (1959–1965) בבחירות לכנסת הרביעית התמודד פרס לראשונה במקום ה-24 ברשימת מפא"י, וב-3 בנובמבר 1959 נבחר לראשונה לכנסת הרביעית. עם כינון הממשלת ה-9 כיהן כסגן שר הביטחון, והוא החל את תפקידו ב-21 בדצמבר 1959. מבחינה פוליטית, שנים אלו התאפיינו במריבה בין-דורית בצמרת מפא"י. בן-גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, ובהם: דיין, פרס, אבא אבן וטדי קולק. ומנגד, אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישייה" – גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר – חשו כי בן-גוריון עומד להעביר את לפיד ההנהגה "מעל לראשיהם" לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג. שבתי טבת מביא ציטוט של פרס, כי "הוא ובני דורו אינם זקוקים למאבק בזקני מפא"י כדי לפנותם מן הדרך לשלטון, הזמן יעשה זאת עד מהרה". לאחר ניצחונה הגדול של מפא"י בבחירות, ובהיותו מספר 2 בביטחון, כאשר אחרים ובהם משה דיין הוסטו הצידה (דיין מונה לשר החקלאות ושימש בתפקיד משני זה במשך חמש שנים) – חש פרס כי דרכו אל ההנהגה סלולה. פרס המשיך, לצד בן-גוריון, לשקוד על הפיתוח הביטחוני. אחד ההישגים בשנים אלה היה שיגור הרקטה שביט 2 ביולי 1961. מאחורי שיגור הרקטה עמד מרוץ חימוש אזורי, שבו נעזרה מצרים במדענים גרמנים לייצור טילים, ונטען שגם נשק בלתי קונבנציונלי. בשנים אלו המשיך פרס לתמוך בקשר עם צרפת כספקית הנשק העיקרית של מדינת ישראל, מול קולות אחרים במערכת הביטחונית, שמייצגם היה הרמטכ"ל חיים לסקוב. אלה קראו להתקרבות אל ארצות הברית וקבלת נשק אמריקני, שאותו ראו כעדיף על המערכות הצרפתיות. ויכוח זה עורר עימות ראשון בין פרס לבין ראש אג"ם, אלוף יצחק רבין, שהיה בין התומכים העיקריים בגישתו של לסקוב. מאחורי הקלעים המשיכה לרחוש העשייה בעניין הכור הגרעיני. לאחר החשיפה של "הניו יורק טיימס" בשנת 1960, הפך הנושא לסלע מחלוקת בין ישראל לארצות הברית, וזה החריף עם בחירתו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. בן-גוריון ניסה להפיס את דעתם של קנדי ושל נשיא צרפת, שארל דה גול, שהיה כנראה בסוד הפיתוח הגרעיני של ישראל, אך עד לשנת 1963 עמד תחת לחץ כבד של קנדי להפסיק את תוכנית הגרעין. חשיפת התוכנית הביאה לדיון ציבורי בשאלת הגרעין. הדיון, שאותו קידם "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" בראשות חבר הכנסת לשעבר אליעזר ליבנה, הביא ליצירת "מחנה גרעיני" ו"מחנה אנטי גרעיני" בתוך הממשלה. עם המחנה הגרעיני נמנו פרס ויושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ארנסט דוד ברגמן. התפטרותו של בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה ב-1963 הביאה את המחנה הגרעיני לעמדת מיעוט, ועם פרישתם של פרס וברגמן מתפקידיהם לא היה עוד למחנה הגרעיני כוח בתוך הממשלה. נראה כי ראש הממשלה, לוי אשכול, נכנע ללחץ האמריקני והקפיא את תוכנית הגרעין. פרס העלה את העניין במרומז, בכינוי "המחדל הביטחוני החמור", כנושא לניגוחו של אשכול במערכת הבחירות לכנסת השישית ב-1965, כשהיה כבר ברפ"י. אולם לאחר מלחמת ששת הימים נראה כי המאזן הפוליטי השתנה, והתוכנית חודשה. ברפ"י (1965–1968) שמאל|ממוזער|250px|פרס (משמאל) ולוי אשכול (מימין) בשנות ה-60 ממוזער|250px|נשיא טוגו, ניקולא גרוניצקי, מעניק עיטור לפרס, 1964 ממוזער|250px|פרס עם מפקד חיל הים, שלמה אראל, 1967 ב-16 ביוני 1963 התפטר בן-גוריון בפתאומיות מתפקיד ראש הממשלה, מבלי למסור מה הסיבה לכך. מחליפו לוי אשכול קיבל על עצמו את התפקיד הכפול, ראש הממשלה ושר הביטחון, על אף שנשמעו קולות בדבר מינויו של דיין או מינויו של פרס לתפקיד זה. תדמיתו של אשכול הייתה של עסקן אפרורי. השארת תיק הביטחון בידי אשכול סימנה לדיין ולפרס, כמו גם לבני דורם, כי דרכם אל ההנהגה חסומה כל עוד דורו של אשכול, דור העלייה השלישית, בין החיים. בתחילה התפטר דיין, אך לאחר משא ומתן חשאי שב לממשלת אשכול, "על מנת למנוע זעזועים", בתפקיד שר החקלאות. פרס המשיך בתפקיד סגן שר הביטחון. פרט לאבא אבן, שמונה לסגן ראש הממשלה, נותרו "הצעירים" עם השפעה מועטה, רגליהם נדחקו, ומנהיגם, בן-גוריון, היה מחוץ למעגלי ההשפעה הפוליטיים. האקטיביזם המדיני, שאותו סמלו בן-גוריון, פרס ודיין, נראה כמנוגד לרוחה של הממשלה החדשה ולרוחו של העומד בראשה. באוקטובר 1964 החליט בן-גוריון לחדש את המאבק בלבון בנושא "העסק הביש", בדרישה לחידוש החקירה בשאלה "מי נתן את ההוראה?". בוועידת מפא"י שנערכה בפברואר 1965 נשא בן-גוריון נאום חריף, והמחנות הניצים הסתמנו. מחנה המיעוט, שתמך בבן-גוריון ובחידוש החקירה נגד לבון, כלל את פרס, את דיין, את יוסף אלמוגי, את אבא חושי ואחרים. על אף אירועי הוועידה העמיד בן-גוריון את עצמו לבחירה לראשות מפא"י ביוני 1965. ב-25 במאי 1965 פרס פרש מתפקידו במשרד הביטחון, לאחר שאשכול העמידו על הברירה האם להסתייג מדעת התומכים במועמד אחר (פרט לאשכול) לראשות הממשלה או לפרוש. ימים מעטים לאחר מכן ניצח אשכול בבחירות הפנימיות במפא"י ברוב גדול. נראה כי במהלכים אלו עמד פרס כשחקן פסיבי, כשהוא מתלבט בין תמיכתו בבן-גוריון, לבין האפשרות כי צעדיו של בן-גוריון יביאו לפיצול במפא"י. בסוף יוני הודיע בן-גוריון לחבריו לדעה על ייסוד מפלגה חדשה – "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י). פרס, שחדל מלהתלבט, הכריז מיד על הצטרפותו לתנועה. ב"משפט חברים" שנערך במפא"י לפורשים, הודחו בן-גוריון, פרס ואחרים מן המפלגה. פרס מונה למזכיר הכללי של המפלגה החדשה, היה אחראי על הקמתה בפועל ושובץ במקום השלישי ברשימתה, לאחר בן-גוריון והסופר ס. יזהר. המפלגה החדשה ניסתה לשדר תדמית צעירה, טכנוקרטית ואקטיביסטית, מול הרפיון שאנשי "דור הביניים" במפא"י לקו בו, לטענתה. בן-גוריון קיווה לזכות בכ-25 מנדטים ולהרכיב ממשלה בראשותו עם ה"צעירים" ועם חלק מאנשי מפא"י שתטוהר ממתנגדיו. אולם הקמתה של רפ"י נקשרה בזיכרון הציבורי עם "הפרשה", ונראה כי זו הפסיקה לעניין את הציבור, והעיסוק בה נראה מיותר. בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965 קיבלה רפ"י עשרה מנדטים. מפא"י, שרצה לראשונה כ"מערך" עם אחדות העבודה, זכתה ל-45 מנדטים, והצליחה להרכיב בקלות ממשלה ולהותיר את רפ"י מחוץ לקואליציה. לאחר שנים רבות של עשייה ביטחונית ועלייה הדרגתית בעמדות ההשפעה, מצא עצמו עתה פרס לראשונה, יחד עם בן-גוריון, דיין, אלמוגי ואחרים, באופוזיציה, נטול השפעה ממשית. הוא המשיך בתפקידו כמזכ"ל רפ"י, ושימש באופוזיציה בכנסת. על אף המיתון הכלכלי שאפיין תקופה זו והדעה הרווחת כי אשכול אינו איש ביטחון וכי יש להחליפו בתפקיד שר הביטחון, הייתה ממשלת אשכול יציבה, וניסיונות אנשי רפ"י לנגחה מבחוץ לא צלחו. עם המשבר במאי 1967, שהביא לפרוץ מלחמת ששת הימים, נכונה "ממשלת הליכוד הלאומית", שהתבססה על צירופן של רפ"י וגח"ל לממשלה, ומינויו של איש רפ"י, דיין, כשר ביטחון. במהלך המשבר, בישיבת ראשי רפ"י ב-21 במאי 1967 ניסה בן-גוריון להניע את רפ"י להתנגד לממשלת האחדות, ולדרוש את התפטרות אשכול. פרס מנע מהלך זה ותמך מאחורי הקלעים במהלך המורכב שהביא את דיין למשרד הביטחון. בפומבי הכריז כי רפ"י מוכנה להתפרק אם הדבר יידרש. הן לפני המלחמה, שלה התנגד בן-גוריון, והן לאחריה, נראה היה כי בן-גוריון מצוי בשקיעה, וכי המפלגה, שהוקמה כגחמה אישית שלו, אינה בעלת זכות קיום עוד. עם תום המלחמה החליט פרס לפעול לאיחוד בין רפ"י ומפלגת האם שממנה פרשה. הוא הוביל מגעים אלו, על אף דעתו המנוגדת של בן-גוריון. בדצמבר 1967 קיבלו מוסדות רפ"י החלטה ברוב קטן להתאחד עם מפא"י ועם אחדות העבודה למפלגה אחת שתקרא "מפלגת העבודה". עם זאת, לממשלה צורף בשלב זה יוסף אלמוגי, ולא פרס. שר בממשלת גולדה מאיר (1969–1970) ממוזער|250px|פרס מצטרף לדוד בן-גוריון להליכתו היומית ב-1969 בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים דרך כוכבו של משה דיין, והוא נחשב ליורשם הוודאי של אנשי מפא"י הוותיקים מקרב דור "הצעירים" שאליו השתייך פרס. בבחירות הפנימיות שנערכו בשנת 1969 ברפ"י כחטיבה במפלגת העבודה נחל פרס מפלה, כאשר גד יעקבי הצעיר הקדים אותו וזכה במקום הראשון המבטיח משרת שר. בצעד יוצא דופן ויתר יעקבי על משרת השר לטובת פרס, ששובץ במקום ה-12 ברשימת המערך לקראת הבחירות לכנסת השביעית. לאחר ניצחון המערך בבחירות צורף פרס לממשלה ה-15 בראשות גולדה מאיר, תחילה כ"שר בלי תיק האחראי לפיתוח הכלכלי של השטחים". אך ב-22 בדצמבר 1969, כשבוע לאחר כניסתו לממשלה, קיבל את תפקיד השר לקליטת העלייה, וב-1 בספטמבר 1970 מונה להיות לשר התחבורה ולשר התקשורת. פרס היה הראשון שנשא בתואר "שר התקשורת" שהחליף את "שר הדואר". בעמדותיו בנוגע לשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים הוא בלט בתמיכתו בהתיישבות נרחבת, ובכלל זה ברצועת עזה ובסיני, בעיקר בין טאבה לבין שארם א-שייח'. בתקופה זו היה השר המקשר עם הנאמנות לפיתוח כלכלי ולשיקום פליטים, שהיה ממקימיה. לפי תחקיר שפורסם בידיעות אחרונות בשנת 2000, פרס היה מעורב בשנת 1971 בטיוח חקירה של תאונה, שבה נהרג חייל כתוצאה מפליטת כדורים מנשקו של בנו של פרס, יוני. בתגובה לתחקיר אמר פרס כי לא היה טיוח. ההתמודדות הראשונה מול רבין (1974) ממוזער|150px|שר ההסברה שמעון פרס עם מנכ״ל מרכז ההסברה יהודה אילן 1974 פרס צורף כשר ההסברה לממשלת ישראל ה-16, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והבחירות לכנסת השמינית (שבהן שובץ שוב במקום ה-12). ההצטרפות לממשלה, שנראה היה כי ימיה ספורים, לא היתה קלה. בראשה ישבו גולדה ודיין, שסומנו מבחינה ציבורית כאחראים למחדל החמור של המלחמה, אך פרס רצה לשמור על עמדת זינוק להנהגה. כאשר התפטרה גולדה, כחודש לאחר הקמת הממשלה, ובעקבותיה דיין, הוצעה בתחילה ראשות הממשלה לפנחס ספיר, "ממליך המלכים" הוותיק, אך הוא סירב. במפלגת העבודה נותרו שני שרים בעלי עבר ביטחוני, שלא הוכתמו בכתם "המחדל": יצחק רבין ושמעון פרס. הבחירה נערכה בין 611 חברי מרכז מפלגת העבודה. בתחילה הסכימו השניים באופן חשאי כי המפסיד יקבל את מרותו של המנצח, ואילו המנצח יאפשר למפסיד לבחור את התפקיד שיינתן לו בממשלה, אך לאחר מכן הידרדרה מערכת הבחירות למערכת מתוחה, ובשיאה, ביום ההתמודדות, פרסם עיתון "הארץ" את סיפורו של עזר ויצמן בדבר התמוטטותו של רבין ערב מלחמת ששת הימים. רבין סבר שידו של פרס בפרסום; הייתה זו פתיחה קשה למערכת היחסים בין האישים. בהתמודדות עצמה, ב-22 באפריל 1974, זכה רבין ב-54% מן הקולות, ובתפקיד ראש הממשלה. אך הישגו של פרס, 46%, היה כזה שהבטיח לו משרה רמה בממשלה הבאה, והראה כי כוחו חזק במנגנון המפלגתי. כאשר הקים רבין את ממשלתו, הוא מינה את פרס לשר הביטחון, "בלב כבד", כפי שהגדיר זאת בזיכרונותיו. שר הביטחון (1974–1977) שמאל|ממוזער|260px|מימין לשמאל: אלי רהב, יצחק רבין, שמעון פרס ובנימין תלם, שייטת ספינות הטילים, 1975 שמאל|ממוזער|260px|שר הביטחון שמעון פרס נואם במהלך ישיבה מיוחדת של הכנסת באשר להסכם הביניים עם מצרים הנושאים הביטחוניים העיקריים שעמדו בפני ממשלת רבין הראשונה היו המשא ומתן על הסכם הביניים עם מצרים, שיקומו של צה"ל מנזקי המלחמה וניסיונות להגיע לפריצת דרך מדינית עם ירדן. הצוות המוביל – רבין, פרס ויגאל אלון – פעל בניסיון לשיתוף פעולה וניהל בצוותא את המשא ומתן המסובך על הסכם הביניים ואת הפגישות הסודיות עם חוסיין, מלך ירדן, אך עד מהרה התברר כי בין רבין ובין פרס חילוקי דעות בלתי ניתנים ליישוב, שהפכו ליריבות אישית מרה. רבין נטה לעמדה "יונית" של פשרה טריטוריאלית עם ירדן, על פי עקרונות תוכנית אלון. פרס לעומתו נחשב ל"נץ" ותמך ב"פשרה פונקציונלית" במתווה שהתווה קודמו בתפקיד, משה דיין, שמשמעותה השארת השטחים בשליטת ישראל, וחלוקה לא של השטח אלא של הסמכויות השלטוניות. חילוקי דעות אלו הביאו למספר משברים. בדצמבר 1975 עלו מתנחלי גוש אמונים והתיישבו בסבסטיה שליד שכם, בהתנחלות שאותה כינו "אלון מורה". אלון ורבין ביקשו לפנות את המתנחלים, אך פרס העניק להם סיוע ותמיכה בממשלה. הפשרה שהושגה בסוף, ביוזמתו של ישראל גלילי, הייתה כי המתנחלים יעברו ל"מחנה זמני" בקדום, שהפך לאחר מכן ליישוב הקבע קדומים, ובכך למעשה נענתה הממשלה לדרישת המתנחלים. באותה שנה אישרה הממשלה את הקמת ההתנחלות עפרה, ופרס התכבד בנטיעת העץ הראשון ביישוב. בשנת 1977 השתתף פרס בוועדת השרים לענייני התיישבות שהחליטה לרכוש קרקעות להקמת ההתנחלות אריאל. במרץ 1976 התיר פרס עריכת בחירות מוניציפליות ביהודה ושומרון וחבל עזה, והרחיב את זכות הבחירה מעבר לנדרש על פי החוק הירדני, גם על מי שאינו בעל רכוש. בבחירות אלו ניצחו הקיצונים, והודחו ראשי ערים ותיקים. רבין טען כי "הממשלה טעתה ונקטה במהלכים שלא הוסיפו לה יוקרה". לכל היה ברור כי המדובר בפרס. המשבר בין השניים החריף עד שהתקשורת ביניהם נעשתה באמצעות פורום פנימי של אנשי המפלגה. פרס הרהר בפומבי על החלפתו של רבין, ואף שיתף במחשבותיו אלו את ראשי הליכוד והמפד"ל. על תקופה זו כתב רבין בזיכרונותיו את המשפט המפורסם – "היה ברור לי, כי מנוי וגמור עם שמעון פרס, כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד. הנחת היסוד ה'מוצקה' שעליה ביסס חתרן בלתי נלאה זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום, אלא – יצחק רבין". הכינוי "חתרן בלתי נלאה" רדף את פרס מאז. מבצע יונתן (1976) המתיחות בין פרס לרבין המשיכה גם לאחר סיומו המוצלח של מבצע יונתן ביולי 1976. במהלך הדיונים שקדמו למבצע תמך פרס בפעילות צבאית מיידית (בהתאם לתפיסה שהתקבלה, שאין לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור), ואילו רבין העדיף לנסות קודם את דרך המשא ומתן. בסופו של דבר החליטו שניהם על פעולה צבאית. הצלחת הפעולה, שהביאה לגל של פופולריות לממשלת רבין, לא הפיגה את המתיחות בין שני האישים, ונראה שכל אחד מהם ביקש לנכס לעצמו את האשראי הציבורי שנוצר בעקבות הצלחת הפעולה. מערכת הבחירות של 1977 והמהפך (1977) ממשלת רבין הגיעה לסוף דרכה בסוף שנת 1976 לאחר הצבעה על הצעת אי-אמון שהגישה סיעת החזית דתית התורתית בשל חילול השבת. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית נערכה ב-23 בפברואר 1977 התמודדות נוספת במפלגת העבודה. הפעם היה הגוף הבוחר גדול יותר, וכלל 2,300 צירים שנבחרו בידי 252,000 חברי המפלגה, שאליהם נוספו 600 חברי מרכז. התמודדות זו הייתה קשה וטעונה, ובסיומה ניצח רבין את פרס ברוב דחוק – 1,445 קולות לרבין לעומת 1,404 לפרס. במרץ 1977 נחשפה "פרשת חשבון הדולרים" של לאה רבין, שבה התברר כי לאחר שהותם של הזוג רבין בארצות הברית, המשיכה גב' רבין לנהל חשבון דולרים בניגוד לחוק. ב-7 באפריל 1977 פרש רבין מראשות המפלגה וממועמדות המערך לראשות הממשלה. ב-10 באפריל נבחר פרס, כמעט פה אחד, ליו"ר המפלגה. רבין, שלא היה יכול להתפטר מממשלת המעבר, יצא לחופשה ופרס מילא בפועל את מקומו כראש ממשלה, אם כי האחריות נשארה על רבין, ופרס עדכן אותו באופן יומיומי. פרס מצא עצמו בראשות המפלגה, כשלרשותו מעט יותר מחודש לנהל תעמולת בחירות. המערך הפך שם נרדף לריקבון שלטוני ולשחיתות. מולו ניצב הליכוד ובראשו מנחם בגין הוותיק, ובשורותיו פעל כמנהל מסע הבחירות עזר ויצמן, שניהל מסע תעמולה תוסס ונמרץ. הליכוד לא היסס לתקוף אישית את פרס בסיסמה "פרס – שטר בלי כיסוי". בעימות טלוויזיוני שנערך יומיים לפני הבחירות נראה פרס מתוח ועצבני, לעומת בגין שהופיע רגוע ונינוח. סקר טלפוני שנערך לאחר העימות גילה כי המצביעים סבורים כי תוצאת העימות היא תיקו, אך גם אם היה זה תיקו הוא פעל לטובת בגין, שהפגין ממלכתיות והציג בפומבי את אישיותו ודעותיו באופן שטרם נחשף לציבור. הבחירות הסתיימו ב"מהפך": המערך ספג מכה קשה, וירד מ-51 ל-32 חברי כנסת, והליכוד, שעלה ל-43 מנדטים, ניצח בבחירות. הייתה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שבה הפסידה מפלגת השלטון הוותיקה, בשמותיה מפא"י-עבודה-מערך, את השלטון. פרס היה לראש האופוזיציה. באופוזיציה לליכוד (1977–1984) 200px|ממוזער|פרס משוחח עם ראש הממשלה מנחם בגין, 1981 200px|ממוזער|פרס נושא דברים במליאת הכנסת, ערב אשרור הסכם השלום עם מצרים תקופת ממשלת בגין הראשונה (1977–1981) לאחר הקמת ממשלת ישראל השמונה עשרה מצא עצמו פרס כראש האופוזיציה, ואף שלא היסס לתקוף את ממשלת הליכוד, הוא נקט עמדות ביטחוניות ומדיניות "ניציות". בתגובה להצעתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לחתום על הסכם שלום, פרס הציע תקופת מעבר ארוכה ובה הסכמי ביניים, והתנגד לנסיגה מלאה של ישראל מסיני גם בהסכם שלום. בסופו של דבר, הוביל את המערך לתמיכה במגעי השלום עם מצרים ולאחר מכן תמך בהסכמי קמפ דייוויד ובהסכם השלום עם מצרים. בתוך המפלגה החריף הקרע בין פרס לרבין. ב-1979 התפרסם ספר הזיכרונות של רבין, "פנקס שירות", שכלל האשמות רבות נגד פרס, ובראשן הביטוי "חתרן בלתי נלאה". אומנם לקראת ההתמודדות המיועדת מול פרס על ראשות המפלגה החליט רבין לא להתמודד, ולתמוך בחברו הוותיק יגאל אלון; אולם בפברואר 1980 נפטר אלון במפתיע, וכך ההתמודדות על ראשות המפלגה שוב נותרה בין פרס לרבין. בבחירות הפנימיות שנערכו בנובמבר 1980 ניצח פרס עם 71% מן הקולות. בחירות אלו היוו נקודת מפנה ביחסים בין שני האישים. פרס הקים "ממשלת צללים" ולא כלל בה את רבין. רק בהתקרב הבחירות לכנסת ב-1981 ובלחץ דעת הקהל בציבור ובתוך מפלגת העבודה, הודיע פרס, שרבין יהיה מספר שתיים ומועמדו לתפקיד שר הביטחון (במקום מועמדות חיים בר-לב) בממשלה שיקים אחרי הבחירות. בדצמבר 1980 הכניס מנחם בגין את פרס בסוד תקיפת הכור האטומי בעיראק, המכונה "מבצע אופרה". פרס לא הביע התנגדות באותה העת, אך במאי 1981 הדליף עוזי אבן לפרס כי התקיפה צפויה בעתיד הקרוב. פרס כתב מכתב סודי לראש הממשלה בגין. במכתב זה דחק בו לבטל את המבצע, ולטפל במצב באמצעות לחץ פוליטי על צרפת (שסיפקה את הכור) ועל משטרו של סדאם חוסיין. לאחר ההדלפה לפרס, החליט בגין לדחות את מועד המבצע. בעקבות מידע מודיעיני שקבע כי אם תידחה הפצצת הכור יהיה מימושה במועד מאוחר יותר כרוך בנשורת גרעינית שתביא למותם של אזרחים רבים, החליטה ממשלת ישראל על ביצוע ההפצצה ב-7 ביוני 1981, כשלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת. לאחר הצלחת התקיפה הואשם בגין על ידי מפלגת העבודה בראשות פרס, וזאת בניגוד לעמדת רבין, שהפעולה נבעה משיקולי תעמולה של הליכוד לקראת הבחירות הקרבות לכנסת העשירית. אחרי מלחמת המפרץ טענו רבים שקיום התוכנית הגרעינית של סדאם חוסיין מוכיח את נחיצות הפעולה של בגין ב-1981. אולם פרס המשיך לטעון שההפצצה גרמה ליותר נזק מאשר תועלת, וגרמה רק לפיזור והסתרה של המאמץ הגרעיני העיראקי. מערכת הבחירות של 1981 (1981) במערכת הבחירות 1981 עמדה בצִלם של האינפלציה הדוהרת, שבימי ממשלת בגין קפצה עד למעלה מ-100% לשנה, הקיפאון המדיני שהחליף את תנופת השלום, שבה התחילה הקדנציה של בגין בראשות הממשלה, ומחלותיו של ראש הממשלה, שסבל מחולשות אישיות ומתפקוד לקוי של ממשלתו. עם זאת, כל אלו נדחקו הצידה מול הנושא העדתי; רבים האמינו כי המערך מייצג את האשכנזים, והליכוד הצליח להפוך למייצגם של המזרחים, בני העליות מארצות האסלאם, שנטרו טינה למפא"י על היחס כלפיהם. רבות מאספות הבחירות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין ונזרקו עליו עגבניות. פרס הגיב בהתעמתות ובהתפלמסות עם הקהל, שיצרה רושם של התנשאות מצדו ומצד אנשי המערך כלפי תומכי הליכוד המזרחיים. פרס, שהיה בתחילה בטוח בניצחונו בבחירות, דחק את רגליו של רבין מצמרת המערך, וקבע ששר הביטחון בממשלה שיקים אחרי הבחירות יהיה יורשו של רבין בתפקיד הרמטכ"ל, חיים בר-לב. אחרי התאוששות הליכוד בסקרי דעת הקהל, נכנע פרס ללחצים פנימיים והודיע, שמועמד המערך לשר הביטחון הוא יצחק רבין. הוא דחה הצעות שהובאו בפניו לוותר על מועמדותו לראשות הממשלה לטובת רבין. בליל הבחירות הראה מדגם הטלוויזיה על ניצחון דחוק של המערך, ופרס מיהר לחגוג את ניצחונו, אף שאחד מיועציו הזהירו מראש, שלא ימהר לעשות זאת וימתין לתוצאות הסופיות. עם ספירת הקולות התברר שפרס אמנם הצליח להעלות את המערך ל-47 מנדטים, אבל הליכוד עלה ל-48 מנדטים וניצח. ממשלת בגין השנייה (1981) האירוע המרכזי בתקופת ממשלתו השנייה של מנחם בגין היה היציאה למלחמת לבנון הראשונה. עם היציאה למלחמה שמר פרס על מראית עין של "אחריות לאומית". אף על פי שהיה ברור כי הוא מסתייג מהמלחמה ומהמהלכים שהובילו אליה, כראש האופוזיציה לא רצה להפגין אי-נאמנות כלפי הממשלה בשעת משבר ומלחמה. ראשות הממשלה (1984–1986, 1995–1996) ראש הממשלה: כהונה ראשונה (1984–1986) מערכת הבחירות של 1984 (1984) התפטרותו של בגין מראשות הממשלה, והחלפתו ביצחק שמיר, שנתפס כמועמד פחות פופולרי ולא כריזמטי, ההסתבכות הקשה בלבנון, שגבתה הרוגים רבים, המשברים הכלכליים, בהם משבר מניות הבנקים והאינפלציה שיצאה משליטה, הביאו לתקווה בקרב אנשי המערך כי הפעם יצליחו לנצח בבחירות. הפעם עמד להתייצב מול פרס בהתמודדות הפנימית יצחק נבון, שסיים זמן קצר לפני כן את תפקידו כנשיא, בו צבר פופולריות רבה, כולל בקרב ציבורים שלא תמכו במערך. מול נבון כרת פרס ברית עם רבין, והצליח למנוע מנבון להתמודד, ולהיות שוב מועמד המפלגה לראשות הממשלה. ממוזער|260px|ראש הממשלה שמעון פרס כותב במליאת הכנסת מערכת הבחירות לכנסת האחת עשרה עצמה לא הייתה סוערת כקודמתה, והרגשות השליליים שבוטאו נגד פרס במערכת הבחירות הקודמת התמתנו. עם זאת, יצחק שמיר הצליח לזכות באהדה, ואף לשפר את מעמדו, כאשר הכריז כי בכוונתו לפעול לכינון ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, הכרזה לה לא היה לפרס מענה ראוי. במוצאי יום הבחירות, ב-23 ביולי 1984, התברר שבכנסת האחת עשרה ישנו שוויון בין גושי המפלגות. המערך אמנם קיבל 44 מנדטים לעומת 41 של הליכוד, אולם אף אחד מהגושים לא יכול היה להקים ממשלה בעצמו, ואף לא גוש חוסם. לליכוד עם מפלגות הימין ועם המפלגות הדתיות, היו 60 מנדטים, לעומת 59 מנדטים לגוש של המערך, ושל מפלגות המרכז-שמאל והשמאל, בנוסף הייתה כך שקיבלה מנדט אחד והייתה מוקצה על ידי שני הגושים. המפלגות הדתיות שמרו על נאמנותן לליכוד, וסירבו להיעתר לפניות להקים ממשלה צרה עם המערך. לאחר התערבותו האישית החסרת תקדים של נשיא המדינה חיים הרצוג ולאחר שעזר ויצמן, שעמד בראש מפלגת יחד, תמך בכך, נמצא הפתרון – "הסכם רוטציה", לפיו במשך השנתיים הראשונות יכהן פרס כראש ממשלה, ושמיר יהיה ממלא מקומו ושר החוץ, ובשנתיים שלאחריהם שמיר ופרס יתחלפו בתפקידיהם. לאורך כל הקדנציה הוענק תיק הביטחון ליצחק רבין מהמערך, ואילו תיק האוצר ליצחק מודעי מהליכוד. ראש ממשלת האחדות (1984–1986) 260px|ממוזער|שמאל|ראש עיריית בית לחם, אליאס פריג', מקבל את פני ראש הממשלה שמעון פרס למסיבת הקוקטייל לכבוד חג המולד בבית לחם, 1984 שמאל|ממוזער|260px|ראש הממשלה שמעון פרס מעניק את הפרס לחתן התנ"ך העולמי לנוער ביום העצמאות תשמ"ה (1985) בפני פרס עמדו מספר אתגרים. במשך השנתיים שבהן אמור היה לכהן בראשות הממשלה, היה עליו לפתור את המשבר הלבנוני, לחלץ את הכלכלה מהמשבר, ולקדם תהליך מדיני לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בינואר 1985 הביאו פרס, ושר הביטחון רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל משטחים שכבש במלחמת לבנון הראשונה, ונסיגה לקו חדש שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב דחוק, ובין התומכים היו גם שרים מן הליכוד. באמצע 1985 נערך צה"ל בקו החדש. על אף שההיערכות החדשה הותירה את צה"ל בלב השטח הלבנוני, ולא הביאה לפתרון מלא של הבעיה, ההרגשה הכללית ששררה בעת הנסיגה הייתה כי המדובר בצעד חיוני, וכי הקזת הדם בלבנון פחתה מאוד. ביולי 1985 הוביל פרס יחד עם שר האוצר יצחק מודעי ועם נגיד בנק ישראל, מיכאל ברונו, את התוכנית לייצוב המשק, מהלך לבלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים בשנה, והורדתה לקצב שנתי של כ-20 אחוז. יש המייחסים לתוכנית הייצוב שיזמו פרס ומודעי את הפיכתה של כלכלת ישראל לכלכלה נאו-ליברלית. כשנה מאוחר יותר הסתכסך פרס עם מודעי, שחש שפרס לוקח לעצמו את כל הקרדיט על הצלחת התוכנית. אחרי שמודעי כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", העביר אותו פרס מתפקידו, והחליפו במשה ניסים. הישג נוסף בתקופת כהונה זו היה העלאת יהודי אתיופיה. כתוצאה מחשיפה של משה דיין, הופסקו הטיסות מאוגנדה, ונוצר הצורך לבצע את מבצע משה. המבצע הופסק לאחר שפרס התוודה בפני עיתונאים שנערכות טיסות מסודאן לישראל. בהמשך, יזם פרס מגעים שהובילו למבצע שבא, שגם הוא הופסק בעקבות חשיפה של פרס בתקשורת. ביולי 1986 ביקר פרס באופן מפתיע במרוקו. משבר שהעיב על תקופת הכהונה הראשונה של פרס היה פרשת קו 300. ב-18 במאי 1986 דיווח היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר כי הגיע אליו מידע שממנו עלה חשד שאנשי שב"כ, בראשות ראש השב"כ אברהם שלום, ביצעו עבירות פליליות חמורות, והוא ביקש להעמידם לדין. לאחר ששקל בדבר, החליט פרס להתנגד לכך, והעדיף לשמור על ראש השב"כ, במחיר של טיוח הפרשה. על הדרישה של זמיר הגיב: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". לראובן חזק, שהעלה את החשדות על אף שבכך חרץ את דינו לאבד את תפקיד ראש השירות שהובטח לו – הציע פרס לצאת ללימודים ולפרוש מהשירות. התפתח עימות בין זמיר לבין פרס ויצחק שמיר, שתמכו באברהם שלום. על פי דרישתו של שמיר, הוחלף זמיר ביועץ משפטי חדש – יוסף חריש. אולם, משהבין פרס שלא יוכל לעצור את החקירה – איפשר לפרקליטות להורות למשטרה לחקור את הפרשה, דבר שהביא לפרסומהּ. הסערה הציבורית שהתחוללה הביאה להתפטרותו של שלום מתפקידו. נשיא המדינה חיים הרצוג העניק חנינה בטרם העמדה לדין לאנשי השב"כ המעורבים, והביא לסיום פורמלי של הפרשה. בתחום המדיני לא הצליח פרס ליצור פריצת דרך בתקופת כהונתו כראש הממשלה. המשך המהלך המדיני, בו היו שותפים מאחורי הקלעים גם הירדנים והאמריקנים, היה תלוי בהצהרה של אש"ף על הימנעות מטרור והכרה במדינת ישראל. ערפאת נמנע מהצהרה כזו, ובפברואר 1986 הכריז המלך חוסיין על סיום המשא ומתן ועל כישלון התהליך. פעולות נוספות של ממשלת ישראל בתקופה זו היו עסקת חילופי השבויים עם אחמד ג'יבריל במאי 1985, שבה שוחררו 1,100 אסירים ביטחוניים מארגוני הטרור כנגד שלושה שבויי צה"ל. באוקטובר 1985 ביצעה ישראל, בתגובה לרצח ישראלים בקפריסין, הפצצה על מפקדות אש"ף בתוניס, שכונתה "מבצע רגל עץ". הייתה זו ההפצצה ארוכת הטווח ביותר שביצע חיל האוויר הישראלי מאז ומעולם, והיא נועדה ליצור הרתעה נגד פעולות טרור, ולסמן למדינות התומכות בארגוני הטרור כי לא תזכינה לחסינות. בציבור ובעיתונות הועלו ספקות האם פרס יקיים את הסכם הרוטציה, ולדברי בועז אפלבאום שהיה באותה התקופה ראש לשכת ראש הממשלה הוא אכן בדק אצל הרב שך אם יתמוך בו בפירוק ממשלת האחדות והקמת ממשלה צרה בראשותו, אך נתקל בסירוב מוחלט, והרב שך אף סירב לדבר עמו. בסופו של דבר, התפטר פרס מראשות הממשלה לטובתו של מנהיג הליכוד יצחק שמיר והם החליפו תפקידים ב-20 באוקטובר 1986. בממשלות שמיר (1986–1988) אחרי הרוטציה הפך פרס לשר החוץ בממשלתו של יצחק שמיר. בתפקיד זה ניסה פרס לקדם את "האופציה הירדנית" – פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ופתרון בעיית יהודה שומרון ועזה על ידי הדברות עם ירדן. באפריל 1987 נפגש בחשאי עם המלך חוסיין בלונדון, והגיע איתו, ללא הסכמתו וללא ידיעתו של ראש הממשלה שמיר, להסכם (שכונה "הסכם לונדון") על מסגרת לשיחות שלום על ידי כינוס ועידה בינלאומית שתוביל למשא ומתן ישיר בין הצדדים, בו העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית. ההסכם החשאי אמור היה להיות מוצג כיוזמה אמריקנית שתוצג לשני הצדדים, ולפי עדות חוסיין, פרס הבטיח לו, שההסכם יאושר על ידי ממשלת ישראל. אולם שמיר התנגד להסכם והודיע על כך לאמריקנים, ומכיוון שבממשלה בה היו לגוש הליכוד מחצית מהחברים לא היה להסכם רוב, הוא נגנז והיוזמה נכשלה. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, והביאה קץ לניסיונות המדיניים של פרס. ב-1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. אישים כמוטה גור פנו אל פרס בבקשה כי יפנה את מקומו לרבין, בעל התדמית הביטחוניסטית, ויאפשר לו להתמודד מול שמיר בבחירות, אך פרס סירב. רבין, מטעמיו הוא, נמנע אף הוא מהתמודדות, ופרס נבחר שוב כמועמד המפלגה לבחירות. מערכת הבחירות הייתה שקטה. עם זאת, ימים ספורים לפני הבחירות הותקף ביריחו אוטובוס שנסע מטבריה לירושלים. על האוטובוס הושלך בקבוק תבערה ובדליקה שפרצה נשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה. החייל שניסה להצילם נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. האירוע עורר רגשות שליליים נגד הפלסטינים, ונגד פרס שנתפס כמתון וחסר יכולת עמידה מול הטרור הפלסטיני. יש האומרים, וביניהם פרס עצמו, שאירוע זה הביא להכרעת הבחירות לטובת הליכוד. עם תום הבחירות לכנסת ה-12 היה לגוש הליכוד, מפלגות הימין והדתיים, רוב של 65 מנדטים, אולם שמיר העדיף להקים ממשלת אחדות נוספת. בגלל יחסי הכוחות החדשים נאלץ פרס לוותר על דרישתו לרוטציה בראשות הממשלה. פרס התמנה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה בממשלתו של יצחק שמיר, ורבין המשיך בתפקידו כשר ביטחון. "התרגיל המסריח" (1990) שמאל|ממוזער|260px|פרס עם מנחם פרוש בתחילת 1990 הציע מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'יימס בייקר, כי ישראל תישא ותיתן עם משלחת פלסטינית שתהיה מבוססת על תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה, ושבה ישתתפו גם נציגי הפלסטינים במזרח ירושלים וגם פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך גורשו עם השנים על ידי ישראל בתקופת שליטתה בשטחים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, אולם שמיר סירב. פרס רקח עם ש"ס תוכנית להפלת הממשלה, במה שכונה מאוחר יותר "התרגיל המסריח". סיעת המערך עמדה להציע אי-אמון בממשלה על רקע הצעות בייקר. כשנודע לשמיר על כך הוא פיטר את פרס מהממשלה. שאר שרי המערך התפטרו בתגובה, ובהצבעה על הצעת האי-אמון, ב-15 במרץ 1990, נעדרו חמישה מחברי הכנסת של ש"ס מהמליאה, והממשלה נפלה. הנשיא חיים הרצוג הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על פרס. אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות המפלגה לממשלת השמאל, ובעקבותיו סירב גם הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגת ש"ס להצטרף לממשלת פרס. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, ויחד עם אברהם שריר הייתה לפרס לכאורה קואליציה בת 61 חברים. ממשלתו החדשה של פרס הייתה אמורה לקבל את אישורה של הכנסת ב-11 באפריל 1990. אולם, בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים ממשכן הכנסת. הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה על מנת לנסות בכל זאת להרכיב ממשלה. ב-26 באפריל 1990, כשגם בתום פרק הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כישלונו. שמיר הצליח להרכיב ממשלה צרה ופרס חזר לתפקיד ראש האופוזיציה. בממשלת רבין השנייה (1992–1995) ממוזער|220px|שמעון פרס, כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, בטקס סיום בוגרי המכללה לביטחון לאומי, מעניק תעודה למוטי יוגב ממוזער|220px|מימין לשמאל: יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת ביום הענקת פרס נובל לשלום ממוזער|220px|פרס עם המלך חוסיין בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה שנערכו ב-19 בפברואר התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר. פרס הגיע למקום השני עם 34% מהקולות. רבין זכה במעט יותר מהסף של 40% מהקולות שהיה דרוש בשביל להימנע מסיבוב שני, ונבחר להיות מועמד המפלגה לראשות הממשלה. בבחירות המקדימות שנערכו לאחר מכן, לבחירת חברי הכנסת מטעם המפלגה, זכה פרס במקום הראשון ושובץ ברשימה במקום השני לאחר רבין. כשר החוץ (1992–1995) כאשר זכתה מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה, מינה רבין את פרס לתפקיד שר החוץ ולממלא מקום ראש הממשלה. רבין, שהבטיח בנאום ניצחונו בבחירות "אני אנווט", ניהל את ממשלתו ביד רמה. לעיתים הסתכסכו השניים, אך במהלך כל תקופת כהונת רבין הייתה הכרתו של פרס כי רבין הוא הבכיר מביניהם, שהביאה לשיתוף פעולה ולקידום הנושאים שהיו חשובים לשניהם. בתחילה דחק רבין את פרס מהטיפול ברוב הנושאים הנוגעים לתהליך השלום, שהתנהל בהמשך ל"תהליך מדריד", והותיר בידיו רק את ניהול החלקים הנוגעים לשיתוף פעולה אזורי. בשנים 1992 ו-1993 עמדה ממשלת רבין במגעים עם סוריה לכריתת הסכם שלום תמורת נסיגה מרמת הגולן. מגעים אלו התקדמו מאוד, אך באמצע שנת 1993 נראה היה כי הגיעו למבוי סתום. על רבין היה לבחור בין התקדמות במסלול הסורי, שנראה כי היה שרוי במשבר, ובין התקדמות מול הפלסטינים. בשלב זה הודיע יוסי ביילין, סגנו של פרס במשרד החוץ, לפרס על קיום ערוץ משא ומתן חשאי עם הנהגת אש"ף, שעקף את המסלול "המוסדי" עם המשלחת הירדנית-פלסטינית לוועידת מדריד. אישים המקורבים לערפאת החלו במגעים עם נציגים ישראלים המקורבים לביילין (יאיר הירשפלד ורון פונדק), בתיווכו של הנורווגי טריה לארסן. בשיחות אלו הושגו הבנות והסכמות מתקדמות בהרבה מאשר אלו שהושגו במסלול מדריד. פרס הביא את רבין בסוד העניין, והשניים הסכימו להעלות את דרג השיחות, ולשלוח את מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר להמשך השיחות. במאי 1993 המשיך סבב שיחות נוסף, ולבסוף הגיעו הצדדים להסכם. על ההסכם המקורי חתמו פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן) בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993, ועל כן ההסכם ואלו שבאו אחריו זכו לשם "הסכמי אוסלו". לאחר החלפת מכתבי ההכרה ההדדית בין רבין ליאסר ערפאת, חתמו פרס ועבאס ב-13 בספטמבר על "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בטקס חגיגי שנערך על מדשאות הבית הלבן בהשתתפות רבין, ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון. על צעד זה זכה פרס, יחד עם רבין וערפאת, בפרס נובל לשלום לשנת 1994. חתימת ההסכם עם ערפאת, שהיה במשך שנים אויבה בנפש של מדינת ישראל, והיה אחראי לכמה מהפיגועים המרים ביותר נגד אזרחיה, הביאה לפילוג קשה בעם. גל של פיגועי התאבדות שגרם להרוגים רבים, הביא גם הוא לכך שרבין, ועמו פרס, הואשמו על ידי גורמים קיצוניים בבגידה, ובחלקים מן הציבור החלה התנגדות חריפה למהלכים אלה. פרס השתתף גם בגיבוש הסכם השלום בין ישראל לירדן. זמן קצר אחרי חתימת הסכם אוסלו הראשון, פגש פרס את הנסיך חסן, אחיו של המלך חוסיין, בבית הלבן. ב-2–3 בנובמבר 1993, נסע בחשאי לעמאן וניהל משא ומתן עם המלך חוסיין, ובסופו הגיעו השניים להסכם בן 4 עמודים עליו חתמו בראשי תיבות. עם שובו התראיין פרס בטלוויזיה על הבחירות המוניציפליות שהתקיימו יום קודם. בחדר האיפור הוא פלט: "זכרו את השלושה בנובמבר". בראיון עצמו שאל אותו מנשה רז למה הייתה הכוונה באמירה הזו. פרס התחמק, אך פליטת הפה כבר חשפה את הסיפור. המלך חוסיין זעם על ההדלפה, וניתק מגע, ורבין בתגובה מידר את פרס מהמשא ומתן עם ירדן, ונטל את המושכות לידיו עד לחתימת הסכם השלום באוקטובר 1994. ב-1993 הוציא לאור פרס את ספרו "המזרח התיכון החדש", אותו כתב ביחד עם אריה נאור. בספר פרש את חזונו לגבי עתיד המזרח התיכון, שבו אינטרסים כלכליים ועל-לאומיים ייגרמו לשמירה על השלום באזור. שם הספר הפך לביטוי שגור, בייחוד בפי אנשי הימין, המשתמשים בו כדי לנגח את מה שהם רואים כפנטזיות בלתי מציאותיות לגבי המצב במזרח התיכון. ראש הממשלה: כהונה שנייה (1995–1996) ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בתום עצרת השלום הגדולה בכיכר מלכי ישראל, שבה השתתף גם פרס. הממשלה, שנתכנסה עוד באותו הלילה, בחרה באופן טבעי פה אחד בפרס לראש הממשלה בפועל, וב-22 בנובמבר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת, שבה שימש גם שר הביטחון. רבים ציפו כי יבחר באהוד ברק או באישיות ביטחונית אחרת לשמש לצדו שר הביטחון, אך כבן-גוריון וכרבין, העדיף פרס לשמור את התפקיד לעצמו. ממוזער|260px| ראש הממשלה בפועל שמעון פרס סופד ליצחק רבין בנובמבר ובדצמבר ביצעה ממשלת פרס נסיגה מהערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, לפי הסכם אוסלו ב' (למעט בחברון). אחרי תום הנסיגה ניסה פרס לבדוק את הסיכוי לחידוש המשא ומתן עם סוריה, אולם כאשר קיבל את הרושם שאין סיכוי להשלמתו במהירות, החליט להקדים את הבחירות לכנסת בכמה חודשים – מאוקטובר למאי. הפופולריות שהייתה לפרס לאחר רצח רבין לא נותרה גבוהה לזמן רב. בתחילת ינואר 1996 אישר פרס את חיסול "המהנדס" יחיא עיאש, מי שהיה אחראי על גל פיגועים בישראל, ונחשב לאחד המבוקשים הבכירים ביותר ברשות הפלסטינית. בתגובה ביצע חמאס בין 21 בפברואר ל-4 במרץ ארבעה פיגועי התאבדות בירושלים, באשקלון, ובהפיגוע בדיזנגוף סנטר, שבהם נהרגו למעלה מששים איש, וכתוצאה מהם התערערה תחושת הביטחון של הציבור. פרס נתפס בעיני רבים כמי שאין לו תשובה לגל הטרור. יוזמתו, לכנס את כל מנהיגי העולם ל"ועידת עושי השלום" בשארם א-שייח' ב-13 במרץ 1996 – ועידה שאליה הגיעו נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, נשיא רוסיה בוריס ילצין, נשיא צרפת ז'אק שיראק ויאסר ערפאת – נתפסה על ידי רבים כתרגיל ביחסי ציבור, יותר מאשר צעד ממשי נגד הטרור שפרץ באותו החודש. בתחילת אפריל ירה חזבאללה מטחי קטיושות על יישובי גבול הצפון של ישראל. תחילה החליט פרס להבליג, בייחוד לנוכח חג הפסח והפגיעה בתיירות הצפויה בחג. אולם כאשר מטחים אלה התגברו, החליט פרס שלישראל אין בררה אלא להגיב, והורה על פתיחת מבצע "ענבי זעם" ב-11 באפריל. ב-18 באפריל הרג פגז תותח ישראלי, שנורה לעבר משגרי קטיושות, יותר ממאה פליטים שהצטופפו במחנה או"ם בכפר קאנא, שסמוך אליו פעלו אנשי חזבאללה. בתחילה היה נראה שישראל תפסיק את המבצע, אך פרס החליט להמשיכו, ורק ב-27 באפריל הוא הופסק, כאשר הושגו בעקיפין הבנות בין ישראל, לבנון וסוריה. מבצע זה עזר רק במעט, אם בכלל, לחזק את מעמדו כדמות "ביטחונית", שהתערער עקב פיגועי חמאס, והתקפות חזבאללה. אולם מצד שני תקרית כפר קאנא עוררה עליו את זעמם של ערביי ישראל. ממוזער|260px|ראש הממשלה שמעון פרס יחד עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בבית הלבן, אפריל 1996 מערכת הבחירות בשנת 1996, שבה התמודד פרס מול מועמד הליכוד בנימין נתניהו, הייתה הראשונה שהתנהלה לפי חוק הבחירה הישירה. במערכת הבחירות ניסה פרס להסתמך על גל האהדה כלפיו וכלפי המפלגה בעקבות רצח רבין, מבלי להראות כמי שמנצל את הרצח, וניסה גם להתגבר על הפער בין הדימוי של רבין כ"מר ביטחון" לבין הדימוי שלו. פרס הרבה להופיע בבטלדרסים צבאיים, וסיסמת הבחירות שלו הייתה "ישראל חזקה עם פרס", שנבנתה על משקל הסיסמה "ישראל מחכה לרבין". אולם פרסומאי הליכוד, בעצתו של ארתור פינקלשטיין, כבשו את סדר היום כאשר הראו בתשדירי הבחירות את פגיעות הפיגועים והקטיושות, וחזרו שוב ושוב על סיסמאות כמו "אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס" ו"פרס יחלק את ירושלים". שוב ושוב חזר תשדיר אחד, בו נראית זכוכית, המנופצת וחושפת את תמונתו של פרס הולך יד ביד עם ערפאת (תמונה שצולמה בוועידה הכלכלית בדאבוס). גם בעימות הטלוויזיוני, בו פרס ניסה להתעלם מנוכחותו של נתניהו, פרס נראה מבוגר ועייף מול נתניהו הצעיר ובעל ההופעה הטלוויזיונית המלוטשת. בליל הבחירות, 29 במאי, הראו המדגמים על שוויון, ועל יתרון קל לפרס, בתחום הטעות הסטטיסטית. העובדה שהמדגמים סירבו להכריז על המנצח, לא הפריעו לאנשי פרס להתחיל לחגוג. רק בשעת לפנות בוקר, כשרוב הציבור בישראל כבר ישן, החלו לזרום תוצאות האמת, והמדגמים היו לטובת נתניהו. עם עלות הבוקר התברר שנתניהו מוביל ברוב קטן וכנראה ינצח בבחירות. כעבור יום נוסף, עם סיום ספירת קולות החיילים, התברר שפרס הפסיד בהפרש של כשלושים אלף קולות, כאחוז אחד ממספר המצביעים. פעילות פוליטית מאוחרת (1996–2007) שמאל|ממוזער|260px|סגן ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס, עם מזכיר ההגנה של ארצות הברית דונלד רמספלד, 22 באוקטובר 2001 אחרי הפסדו בבחירות הקים פרס את מרכז פרס לשלום, שנועד לקדם את השלום על ידי עידוד שיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה, לפי חזון "המזרח התיכון החדש" שלו. הוא נותר בתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה ויושב ראש האופוזיציה, אך בראיון טלוויזיוני עם ניסים משעל בספטמבר 1996 הודיע כי אין בכוונתו להתמודד עוד על ראשות מפלגת העבודה, בבחירות המקדימות ביוני 1997 שבהן התמודדו יוסי ביילין, שלמה בן עמי, אפרים סנה ואהוד ברק. ראיון זה נתפס על ידי רבים כמעין הודעת פרישה. אחרים ראו בו מעין אמירה כי יהיה מי שיהיה אשר יזכה בבחירות המקדימות, פרס יימצא דרגה אחת מעליו, כמדינאי בכיר. יחסיו של פרס עם ברק, המנצח בבחירות המקדימות, היו בעייתיים מתחילתם. ברק ראה עצמו כמוביל היחיד של מפלגת העבודה אל ניצחון עתידי בבחירות, בעוד שפרס סירב להיעלם, והמשיך לדרוש עמדת השפעה. נסים זווילי יזם במאי 1997 הצבעה במרכז המפלגה, על הצעה למנות את פרס ל"נשיא מפלגת העבודה". ברק התנגד לכך, מחשש שמדובר בעמדת כוח שתיצור במפלגה "מחנה פרס", שיצר את צעדיו של כל יושב ראש עתידי. ההצעה כשלה בהצבעה. מאותה הצבעה זכורות שאלתו הרטורית של פרס את צירי הוועדה: "אני שומע את חבריי אומרים: 'פרס הוא לוזר'. אני הפסדתי?!" ותשובות ה"כן", החוזרות ונשנות מהקהל. בבחירות לכנסת החמש עשרה, פרס נבחר לכנסת כהוצב במקום השני ב"ישראל אחת". בתחילה ביקש להיבחר ליושב ראש הכנסת, אך לכך סירב ברק. לבסוף מינה אותו ברק ל"שר לשיתוף פעולה אזורי". נראה כי משרד זה היה תואר ריק מתוכן. שר החוץ דוד לוי סירב לוותר עבורו על סמכויות משרדו, וכך גם שרים אחרים. התפקיד שנותר למשרד הוא ייצוג ישראל בוועידות כלכליות אזוריות. רק לאחר מאבק הסכים ברק לשתף את פרס בקבינט המדיני-ביטחוני שהקים. בשנת 2000, אחרי שעזר ויצמן התפטר מהנשיאות, החליט פרס להתמודד על התפקיד. הוא היה מועמדה של קואליציית ברק המתפוררת, אבל בשל מעמדו האישי הבטיחו לו רבים את תמיכתם. ההצבעה החשאית בכנסת לתפקיד התקיימה ב-31 ביולי, והפרשנים העריכו שפרס יזכה ללא קושי. בסיבוב הראשון זכה פרס בתמיכתם של 57 חברי כנסת בלבד, לעומת 60 למשה קצב. בסיבוב השני זכה קצב לעוד שלושה קולות, ופרס ספג הפסד צורב נוסף. במהלך הקדנציה של ברק בראשות הממשלה, היו יחסי ברק ופרס מתוחים. ברק לא שיתף את פרס במשא ומתן המדיני, ומתח ביקורת על הסכמי אוסלו, שנקשרו בשמו של פרס. פרס, מצידו, מתח ביקורת על ברק וטען כי "הוא יביא מלחמה ולא שלום". עם התפטרות אהוד ברק מראשות הממשלה והתקרבות הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו בתחילת 2001, עלתה יוזמה בקרב אוהדי פרס להריץ אותו לראשות הממשלה, וקמו תנועות כמו "תנו לפרס לנצח". בתחילה דובר על כך שפרס יחליף את ברק כמועמד מפלגת העבודה. אך כאשר התברר שהדבר לא מציאותי, עלתה יוזמה שמרצ תציג את פרס כמועמדה, זאת על פי חוק הבחירה הישירה שקבע כי רק סיעה, שלה לפחות 10 חברי כנסת, או קבוצת סיעות כזו, הייתה יכולה להציג מועמד לראשות הממשלה. אולם רוב אנשי מנהיגות המפלגה, בראשות יוסי שריד התנגדו להצעה, והיא נפלה בדיון בהנהלת המפלגה. אחרי ניצחון אריאל שרון, בבחירות ופרישתו של ברק מהפוליטיקה, הפך פרס, מתוקף בכירותו, לראש המפלגה בפועל. פרס הוביל את כניסת המפלגה לממשלתו של שרון, שהוקמה בשיאה של האינתיפאדה השנייה, כשגל של פיגועי טרור פגע בערי ישראל. הוא התמנה לסגן ראש הממשלה ושר החוץ. בישיבת הממשלה ב-29 במרץ 2002, שבה הוחלט על היציאה למבצע חומת מגן, נמנעו השרים פרס ומתן וילנאי בהצבעה. ב-2 בנובמבר 2002 פרשה מפלגת העבודה מהקואליציה, ופרס התפטר מתפקידיו כסגן ראש הממשלה ושר החוץ. אחרי תבוסת מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השש עשרה ב-2003 (שבהן שובץ במקום השלישי ברשימה), והתפטרותו של עמרם מצנע מראשות המפלגה, מונה פרס שוב ליו"ר הזמני של המפלגה, עד לעריכת בחירות בקרב מתפקדי המפלגה. עם התערערות ממשלת שרון השנייה, עקב התנגדות הימין לתוכנית ההתנתקות, הוביל פרס את מפלגתו בתחילת 2005 להצטרפות לממשלת שרון, על מנת להבטיח את ביצוע ההתנתקות. בתחילה דרש להיות ממלא מקום ראש הממשלה, אולם מכיוון שהתפקיד כבר היה תפוס על ידי אהוד אולמרט, נוצר עבורו תואר המשנה לראש הממשלה, ללא סמכויות המוגדרות בחוק. בבחירות המקדימות למשרת יושב ראש המפלגה, שנערכו ב-9 בנובמבר 2005, הוביל פרס בסקרים שקדמו לבחירות בשיעור ניכר, אך משנספרו הקולות, התברר כי זכה רק ל-40% מן הקולות, בעוד שיריבו עמיר פרץ זכה ל-42% מן הקולות והוכרז כמנצח. לאחר היבחרו, הורה פרץ לשרי מפלגת העבודה, בהם פרס, להתפטר מהממשלה וב-23 בנובמבר נכנסה התפטרותו של פרס לתוקף. לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה ולאחר הפסדו לעמיר פרץ, הודיע פרס רשמית ב-30 בנובמבר 2005, על פרישתו ממפלגת העבודה ותמיכתו במפלגת קדימה, בראשות שרון. ב-15 בינואר 2006 התפטר מהכנסת, ככל הנראה, בשל רצונו להתמנות לשר בממשלת קדימה לאחר הבחירות, מה שהיה נמנע ממנו אילו היה ממשיך לכהן כחבר הכנסת מטעם סיעת העבודה עד לבחירות. הוא הוצב במקום השני ברשימת קדימה לכנסת, אחרי אהוד אולמרט שהחליף את שרון. לאחר הבחירות, והקמת ממשלת אולמרט, מונה פרס לתפקיד המשנה לראש הממשלה, וכן לשר הממונה על פיתוח הנגב והגליל ועל הפיתוח הכלכלי האזורי, שהוקם עבורו. תפקידיו העיקרים של פרס בממשלה הכנסתהממשלההתפקידמפלגהכהונה בכנסתהכנסת הרביעיתהממשלה התשיעיתסגן שר הביטחוןמפא"י1959–1961הכנסת החמישיתהממשלה העשיריתסגן שר הביטחון1961–1963הממשלה האחת עשרהסגן שר הביטחון1963–1964ממשלת ישראל השתים עשרהסגן שר הביטחון1964–1965הכנסת השישיתלא כיהן בממשלהחבר בוועדת החוץ והביטחוןרפ"י1965–1969הכנסת השביעיתהממשלה החמש עשרהשר בלי תיק, שר העלייה, שר הדואר, שר התחבורההמערך1969–1974הכנסת השמיניתהממשלה השש עשרהשר ההסברה1974הממשלה השבע עשרהשר הביטחון1974–1977הכנסת התשיעיתלא כיהן בממשלהראש האופוזיציה1977–1981הכנסת העשיריתלא כיהן בממשלהראש האופוזיציה1981–1984הכנסת האחת עשרההממשלה העשרים ואחתראש ממשלת ישראל1984–1986הממשלה העשרים ושתייםממלא מקום ראש הממשלה, שר החוץ1988–1986הכנסת השתים עשרההממשלה העשרים ושלושממלא מקום ראש הממשלה, שר האוצר1988–1990לא כיהן בממשלהראש האופוזיציה1990–1992הכנסת השלוש עשרההממשלה העשרים וחמשממלא מקום ראש הממשלה, ראש הממשלה בפועל, שר החוץ, שר הביטחוןהעבודה1992–1995הממשלה העשרים וששראש ממשלת ישראל, שר הביטחון1995–1996הכנסת הארבע עשרהלא כיהן בממשלהראש האופוזיציה1996–1999הכנסת החמש עשרההממשלה העשרים ושמונההשר לשיתוף פעולה אזוריישראל אחת (העבודה)1999–2001הממשלה העשרים ותשעשר החוץהעבודה2001–2003הכנסת השש עשרהממשלת ישראל השלושיםהמשנה לראש הממשלה, השר לפיתוח הנגב והגליל (בשנת 2005)2003–2006הכנסת השבע עשרההממשלה השלושים ואחתהמשנה לראש הממשלה, השר לפיתוח הנגב והגלילקדימה2006–2007 נשיאות המדינה ושנותיו האחרונות (2007–2016) שמאל|ממוזער|260px|פרס וקונדוליזה רייס, 2007 ממוזער|260px|הנשיא שמעון פרס עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה, מאי 2009 (בקצה התמונה מימין סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן) ממוזער|260px|שמאל|הנשיא שמעון פרס, אפריל 2013 ב-30 במאי 2007 הודיע פרס כי יתמודד על תפקיד נשיא המדינה בשנית בבחירות לנשיאות שהיו עתידות להיערך ב-13 ביוני. במקביל, הודיעה מפלגת קדימה, ובראשה ראש הממשלה אהוד אולמרט, רשמית כי תתמוך בו. בסיבוב הראשון בבחירות זכה ל-58 קולות חברי הכנסת, ביתרון ניכר על פני יריביו חברי הכנסת ראובן ריבלין וקולט אביטל. בעקבות זאת פרשו אלה מן המרוץ, ופרס נבחר לנשיא המדינה בסבב בחירות שבו היה מועמד יחיד. בניצחונו בהתמודדות הצליח פרס לסדוק את תדמיתו עד אז, כ"איש שלא ידע לנצח". בכך סיים פרס כהונה כמעט רצופה של 47 שנים ו-105 ימים כחבר הכנסת, החל בכנסת הרביעית בשנת 1959, בתקופת ממשלת בן-גוריון השנייה ועד לשנת 2007, במהלך כהונת הכנסת ה-17 וממשלתו של אולמרט (הרצף הופסק בתחילת 2006, אז התפטר פרס מהכנסת וחזר אליה כעבור כשלושה חודשים). זו תקופת הכהונה הארוכה ביותר לחבר הכנסת בישראל. כמו כן כיהן פרס כשר ב-12 ממשלות שונות (שתיים בראשותו). כמו כן, פרס היה לאדם היחיד בתולדות מדינת ישראל שכיהן גם כראש הממשלה וגם כנשיא המדינה. ב-15 ביולי 2007 הושבע שמעון פרס לתפקיד נשיא המדינה, לאחר שסמכות הנשיאות עברה מיו"ר הכנסת דליה איציק לידי פרס. בנאומו אמר: פרס שימש נשיא המדינה בעת חגיגות השישים למדינת ישראל, שנערכו בהדר רב ביום העצמאות בשנת 2008. רבים מן האורחים החשובים שהגיעו לחגיגות, השתתפו אף ב"ועידת נשיא המדינה 2008 – פונים אל המחר", שאליה הזמין פרס מדענים והוגים, זוכי פרס נובל, דמויות מפתח ובעלי תפקידים בהווה ובעבר מרחבי העולם, ובראשם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש. הוועידה נפתחה בבנייני האומה בירושלים ב-13 במאי 2008, ובמסגרתה עסקו המתכנסים באתגרים העתידיים העומדים בפני האנושות ובפני מדינת ישראל. בשנים הבאות הפך פרס את הוועידה לאירוע שנתי. ב-22 בספטמבר 2008, בעקבות ניצחונה של ציפי לבני בבחירות הפנימיות בקדימה, והתפטרות אהוד אולמרט מראשות הממשלה, הטיל פרס על לבני את הליך הרכבת הממשלה, לאחר שהתייעץ עם סיעות הכנסת, וזאת על אף שרק 38 ח"כים מסיעות קדימה, הגמלאים ומרצ הודיעו כי יתמכו בלבני לתפקיד ראש הממשלה. לאחר שלבני הודיעה כי אין ביכולתה להקים קואליציה, נועץ שוב עם נציגי הסיעות, ובפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-27 באוקטובר 2008, נשא נאום, ובו מסר כי הודיע ליושבת ראש הכנסת דליה איציק על עמדתו כי אין אפשרות להקים ממשלה בהרכבה הנוכחי של הכנסת, עמדה שפירושה הקדמת הבחירות לכנסת ה-18. ב-24 בספטמבר 2008 נשא פרס נאום בעצרת האומות המאוחדות, שבו השיב לנאום עם נימות אנטישמיות של נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד שטען כי בריונים ציונים שולטים בעולם. בנאומו טען כי אחמדינז'אד הוא בושה לאנושות ולתרבות האיראנית, וקרא למשא ומתן לשלום בין ישראל לסוריה, תוך שהוא מביע חזון שבו המזרח התיכון הוא מעצמה כלכלית ובו "שטחי הגבול יכולים להפוך לשטחים כלכליים שיאפשרו תנועה חופשית של אנשים, סחורות ורעיונות. הם יכולים לעודד תיירות ולבנות חממות היי-טק". לאחר הבחירות לכנסת ה-18 הטיל פרס את תפקיד הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו, לאחר שרוב חברי הכנסת תמכו בו. בדצמבר 2008 החל פרס בצילום סדרת טלוויזיה בערוץ הראשון, שבה דן, עם פאנל של אורחים, בנושאים שונים העומדים על הפרק בציבוריות הישראלית. הסדרה "סיעור מוחות בבית הנשיא", צולמה באולפן מיוחד שהוקם בבית הנשיא, ופרס היה מעורב בכל ההחלטות שנגעו לצילומה ולתכניה. הפרק הראשון, שעסק ביחסי יהודים-ערבים, היה אמור להיות משודר בסמוך לצילומו, בסוף 2008, אך פתיחת מבצע עופרת יצוקה הביאה לדחיית השידור, והקרנת הסדרה החלה רק בחודש אפריל 2009. ב-13 ביוני 2012 העניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה לפרס את מדליית החירות הנשיאותית, אחד משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית. בכך היה פרס לישראלי השני, אחרי נתן שרנסקי, שזכה בעיטור זה. ב-2 בפברואר 2013 הטיל על חבר הכנסת בנימין נתניהו את הרכבת הממשלה על-פי חוק יסוד: הממשלה, בהתאם להמלצות נציגי הסיעות השונות לאחר היוודע תוצאות הבחירות לכנסת ה-19. שלושה ימים אחר כך, פתח פרס את הישיבה הראשונה של הכנסת ה-19. ב-24 בינואר 2014 קיבל את "אות רוח דאבוס" על ידי מייסד הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס קלאוס שוואב, על תרומתו לפורום. ביולי 2014 סיים את כהונתו כנשיא והוחלף על ידי ראובן ריבלין. ממוזער|210px|שמאל|פסלו של שמעון פרס במשכן נשיאי ישראל, 2016 לאחר הנשיאות (2014–2016) עם תום כהונתו כנשיא, שב פרס לעמוד בראש מרכז פרס לשלום. בנו, חמי פרס, הקים ביולי 2014 חברה בשם "פרס ויועצים בע"מ", שבה מועסקים אחדים ממקורביו של פרס. שמעון פרס פעל בחברה בהתנדבות, ומרבית רווחיה של החברה מועברים כתרומה למרכז פרס לשלום או ליעדים פילנתרופיים אחרים. במסגרת זו החל שמעון פרס לפעול, באפריל 2015, בשירות בנק הפועלים, תמורת כ-30,000 דולרים לחודש. בעקבות ביקורת ציבורית ביטל פרס התקשרות זו. כעבור ימים אחדים נודע על התקשרות דומה בין פרס לבין חברת "טבע", לה העניק ייעוץ תמורת 10,000 דולר בחודש. בשנים אלו עיקר עיסוקיו נגעו לתחומי הטכנולוגיה והחדשנות ולא לתחומים פוליטיים. חריגה מכך הייתה הודעתו לקראת בחירות 2015 על תמיכתו במפלגת המחנה הציוני ובמועמדותו של יצחק הרצוג לראשות הממשלה. מותו והלווייתו (2016) 260px|ממוזער|שמאל|קברו של פרס בתום טקס ההלוויה, לאחר שנטמן ארונו בינואר 2016 לקה פרס בהתקף לב קל. ב-13 בספטמבר 2016 לקה בשבץ מוחי והובהל למרכז הרפואי שיבא, שם הוחלט להרדימו ולהנשימו. הוא נפטר שבועיים אחר כך, ביום רביעי כ"ה אלול תשע"ו, 28 בספטמבר 2016, לפנות בוקר. נשיא ארצות הברית ברק אובמה הורה להוריד את דגלי ארצות הברית לחצי התורן כאות אבל על מותו של פרס. היה זה צעד חריג שבוצע באותה עת בפעם השביעית בהיסטוריה האמריקנית עבור אישיות זרה. יום לאחר מותו, ב-29 בספטמבר 2016, הוצב ארונו בכנסת. הלווייתו התקיימה בבוקר יום שישי, כ"ז אלול 30 בספטמבר 2016, בהשתתפות מנהיגים רבים מהעולם. פרס נקבר בחלקת גדולי האומה, בין קבריהם של יצחק רבין ויצחק שמיר ורעיותיהם. תדמית, חזון ומורשת 260px|ממוזער|שמאל|שמעון פרס בעת ביקור בכפר חב"ד, 1970 ממוזער|260px|הנשיא שמעון פרס שר יחד עם רמי קלינשטיין וראש הממשלה בנימין נתניהו, אפריל 2012 ממוזער|260px|הנשיא שמעון פרס, 2014 כמורו ורבו, דוד בן-גוריון, ראה עצמו פרס איש חזון ואיש ספר. במהלך השנים העלה רעיונות חדשניים רבים, שאת חלקם פירט בספריו, כגון הקמת פרלמנט יהודי עולמי, ביזור הממשל לקהילות אזוריות, והחזון הקשור בשמו, של "מזרח תיכון חדש", הבנוי על שיתוף פעולה אזורי ושגשוג כלכלי, מהפכה של מידע, טכנולוגיה ושלום. בספרו "עם הרצל לארץ חדשה" הוא לוקח את תאודור הרצל לטיול בישראל בשנת 1999 ומשווה אותה לאמור בחזונו של הרצל בספרו "אלטנוילנד", כאשר המסר הוא כי חזון יכול לשנות את המציאות. מעולם לא הגביל עצמו להתבטאויות בנושאים פוליטיים בלבד. הוא כתב מספר ספרים, המבטאים את חזונו, ואינו מסתיר את הערכתו לסופרים ומשוררים, ואת עניינו בספרות ובשירה, הוא אף כתב מספר שירים. פרס גילה עניין ברתימת המדע והטכנולוגיה לטובת פיתוח מדינת ישראל. בשנות ה-50 היה זה בתחום הגרעין, ובשנות האלפיים בקידום תחום הננו טכנולוגיה, בו ראה את עתידה של מדינת ישראל ואת עתיד העולם. תכונה זו, של עניין בטכנולוגיה, ובחזון כלכלי וטכנולוגי לעתיד הרחוק, אשר אפיינה את פרס, הביאה לכך שהוא נתפס בעיני אחדים כאיש חזון ובעל מעוף, ובעיני אחרים כבעל חלומות מסוכן, התלוש מן המציאות. דעותיו הפוליטיות ותדמיתו הציבורית ידעו שינויים במהלך השנים. בשנות החמישים והשישים הוא היה חלק מהחבורה האקטיביסטית שמסביב לבן-גוריון. באותה תקופה נוצרה לו בהשפעת יריביו במפלגה ובעיתונות, ובראשם "העולם הזה" של אורי אבנרי, תדמית שלילית של איש מנגנון תככן, כפי שהתבטאה בייחוס לו של השיר "איך הפשפש עלה למעלה" שחיים חפר כתב לרביעיית מועדון התיאטרון ב-1963, אף שהשיר לא נכתב עליו. במקביל דאג פרס לטפח חבורה של עיתונאים מקורבים אליו ובהם שייקה בן פורת, יואל מרקוס, חגי אשד ומירה אברך. עם כניסתו למשרד הביטחון בימי רבין, נחשב ל"נץ" שבממשלת רבין השמאלית, עודד את ההתנחלויות, ואפשר הקמתן. בזמן שהיה באופוזיציה לממשלת בגין, הופגנה כלפיו שנאה, שהתבטאה אף במחוות פיזיות של אלימות וצעקות. בשלב זה החל להיות מזוהה עם שמאל המפה הפוליטית, עד ששנים אחר-כך, הפך למזוהה לחלוטין עם "תהליך אוסלו" והרעיונות הקשורים בו. עניין תדמיתי נוסף שדבק בפרס הוא התפיסה לפיה אינו מסוגל לזכות במערכת בחירות. הפסדיו הרבים בבחירות, גם כאלו שנראה כאילו הוא עשוי לזכות בהן בקלות (כאשר המקרים הבולטים הם בבחירות 1981 ובבחירות 1996), איששו פעם אחר פעם תפיסה זו, עד שהפכה לקלישה ("פרס הוא לוזר"). בעולם נחשב פרס למנהיג בכיר ומקובל. הוא שימש שנים רבות סגן יושב ראש האינטרנציונל הסוציאליסטי העולמי ונחשב לאורח רצוי אצל בכירים, שליטים ומקבלי החלטות, ובאירועים בינלאומיים, כגון הפורום הכלכלי העולמי. קבלתו את פרס נובל לשלום חיזקה מעמד זה. לא פעם נוצר פער בין ההערכה שלה הוא זכה בעולם, לחוסר האהדה שבה התקבל לעיתים בציבור בישראל. עם זאת, פרס זכה עוד בחייו לפארק על שמו – "פארק פרס" בחולון, לרחוב על שמו בראשון לציון ולשכונה על שמו – נאות פרס בחיפה. הוא זכה גם לאות הוקרה מטעם אמ"י, אגודת אמני ישראל, ולחברות של כבוד באגודה. יום הולדתו ה-90 נחגג ביוני 2013, במסגרת ועידת הנשיא. הוועידה נמשכה מספר ימים, וכללה נאום של ביל קלינטון בעלות של כחצי מיליון דולר במימון המרכז האקדמי פרס, וכן אירוע מרכזי בבנייני האומה בנוכחות אלפי מוזמנים, ובהם קלינטון, טוני בלייר, רוברט דה נירו ושרון סטון. האירוע שודר במלואו בשידור חי בשלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים בישראל. החלק האמנותי כלל הופעות של ברברה סטרייסנד, שלמה ארצי, אייל גולן ועוד. ביקורת ציבורית נמתחה על אופיין הראוותני של חגיגות יום ההולדת ועל עלותהּ הגבוהה, שהגיעה ל-11 מיליון ש"ח, שמומנה מתרומות. בשנת 2013 היה פרס המנהיג המכהן המבוגר בעולם. טענות להטרדה מינית באוקטובר 2021, פרסם עיתון "הארץ" את עדותה של חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל, לפיה פרס הטריד אותה מינית בשתי הזדמנויות, בשנת 1984 ולפני כן. לדבריה, סיפרה על כך בשעת מעשה ליועצו של פרס, יוסי ביילין, אך ביילין אמר בתגובה שאינו זוכר אירוע כזה. העיתונאית חנה קים כתבה בציוץ בטוויטר כי בעקבות עדותה של קולט אביטל פנו אליה עוד ועוד נשים שסיפרו שעברו הטרדה מינית "חלקן קשות וסדרתיות" משמעון פרס. היא הוסיפה, שהעיתונאית טל בשן והאמנית רותו מודן טענו בפניה שקולט אביטל דוברת אמת, כשלדברי האחרונה היא יודעת זאת "ממקור ראשון". העיתונאית רינה מצליח הביאה עדות נוספת של פקידה בכירה שמספרת כי פרס הצמיד אותה אליו בכח והכניס את ידו מתחת לחולצתה. מקורבו של פרס, העיתונאי גדעון לוי סיפר כי "היו נשים שאני מכיר שלא הסכימו להישאר עם פרס לבד בחדר". עדות נוספת הובאה בערוץ 20 מעובדת במשרד ראש הממשלה שסיפרה כי בשנת 1995, פרס נישק אותה על שפתיה בכח. עוד סיפרה כי כשהתלוננה בפני מזכירתו של פרס ובפני עובדות נוספות במשרד הן לא ייחסו לכך חשיבות. היא סיפרה כי הוא שב על מעשיו בפעמים נוספות, ופעם אחת לנגד עיניו של מזכיר המדינה של ארצות הברית, וורן כריסטופר. אותות ועיטורים במרוצת השנים צבר פרס אותות ועיטורים רבים ברחבי העולם. מבין החשובים שבהם ניתן למנות את פרס נובל לשלום בשנת 1994, על מאמציו להביא שלום למזרח התיכון ועל הסכמי אוסלו. ב-20 בנובמבר 2008 הוכתר כאביר במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש על ידי אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, בארמון בקינגהאם בלונדון. זכה בשני עיטורי הכבוד האזרחיים הגבוהים ביותר של ארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית, שקיבל מידי נשיא ארצות הברית, ברק אובמה ב-13 ביוני 2012 ומדליית הזהב של הקונגרס שקיבל ב-2014. בשנת 1985 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה, ובשנת 1986, מאוניברסיטת בר-אילן. הוענק לו עיטור הועד האולימפי הבינלאומי לשנת 2013 וב-2016, אות בן-גוריון למנהיגות מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. שמאל|260px|ממוזער|בניין מרכז פרס לשלום ולחדשנות בשכונת גבעת עלייה ביפו הנצחה מרכז פרס לשלום ולחדשנות – הוקם בחייו של פרס במטרה לטפח שלום בר קיימא וקידמה במזרח התיכון על ידי עידוד סובלנות, שיתוף פעולה, רווחה ופיתוח כלכלי וטכנולוגי – על פי חזונו של פרס. המרכז האקדמי פרס – מכללה אקדמית, השוכן ברחובות, נקראה על שם פרס עוד בחייו. הקריה למחקר גרעיני – נגב – דרומית-מזרחית לעיר דימונה, ששמעון פרס תרם רבות לקידומה, נקראה על שמו באוגוסט 2018. פארק פרס – פארק בשטח של 300 דונם בדרום-מזרחה של חולון. נאות פרס – שכונה במורדות הדרומיים של חיפה. טיילת שמעון פרס – טיילת המשתרעת לכל אורכה של קריית ביאליק. ככר שמעון פרס בקופקבנה שבריו דה ז'ניירו, ברזיל. שמו של בניין מינהל הרכש של משרד הביטחון במחנה רבין בקריה (שנקרא קודם "בניין 22") שונה בספטמבר 2017, בדיוק שנה לאחר מותו, ל"בניין שמעון פרס". פרס עבד בבניין כמנכ"ל משרד הביטחון. בית חינוך על שם שמעון פרס בשכונת פסגות אפק – ראש העין. המרכז הרפואי ע"ש פרס בנגב העתידי. הרובע המיוחד של אשדוד (קריית פרס) – רובע מעורב-שימושים בדרום אשדוד, המכיל מוסדות ציבור, כתחנת מגן דוד אדום ובית החולים האוניברסיטאי אסותא. בעתיד, מתוכננת בו הקמת קרייה אקדמית וכן תעשיית היי-טק לצד מבני מגורים. ב-2021 הוחלט לקרוא לרובע המיוחד על שמו של פרס, שהיה אזרח כבוד של העיר משנת 1986. משפחה 260px|ממוזער|שמאל|סוניה פרס יושבת לצד בעלה, ראש הממשלה שמעון פרס, 1984 פרס נישא במאי 1945 לסוניה גלמן. בני הזוג הכירו בכפר הנוער בן שמן, שם התגוררה סוניה עם משפחתה. אביה היה המורה לנגרות של המוסד. לאחר ששבה סוניה לארץ ישראל בתום שירות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, נישא הזוג. סוניה פרס הייתה עקרת בית ובחרה להתרחק מאמצעי התקשורת ולשמור על פרטיותה ועל פרטיות משפחתה, למרות הקריירה הפוליטית הענפה של בעלה. עם בחירתו של פרס לנשיאות ב-2007 הודיעה סוניה כי לא תעבור איתו למשכן הנשיא. היא נשארה בדירתם שבנווה אביבים ובני הזוג חיו בנפרד. סוניה נפטרה ב-20 בינואר 2011 בדירתה. לבקשתה, נקברה בבן שמן ולא במקום שיועד לה לצד בעלה בחלקת גדולי האומה. פרס היה אב לשלושה: בתו הבכורה, פרופ' צביה ולדן, היא בלשנית התפתחותית, הנשואה לפרופ' רפאל ולדן, ששימש רופאו האישי של פרס; בנו האמצעי הוא הווטרינר ד"ר יהונתן (יוני) פרס; בנו הצעיר, נחמיה (חמי) פרס, איש קרנות הון הסיכון, ששירת כטייס מסוקי קרב בחיל האוויר. נכדו של פרס, אסף ולדן, שם קץ לחייו בגיל 35 במרץ 2019. ביוני 2024 הופיע הספר "אורות הפנסים האחרונים" המכיל את חיבוריו. פרס הוא בן דודה של השחקנית היהודייה אמריקאית לורן באקול וכן קרוב משפחתו של הסופר דניאל פרסקי. ספריו ושיריו נוסף לספרים, כתב פרס גם מספר שירים, אותם העניק לאמנים ידועים שביצעו אותם, ובהם יפה ירקוני, עפרה חזה, יזהר כהן ושלמה גרוניך. ב-2008, ערך קובי אושרת דיסק אוסף בו קובצו שיריו של פרס. שמעון פרס בקריקטורות לקריאה נוספת חיים משגב, לא אותו הים: שיחות עם שמעון פרס, ספרית פועלים, 2004. יאיר קוטלר, הזרזיר והעורב: אריאל שרון ושמעון פרס כמות שהם, הוצאת גולן, 2002. אורלי אזולאי-כץ, האיש שלא ידע לנצח: שמעון פרס במלכודת סיזיפוס, הוצאת משכל, 1996. מתי גולן, פרס, הוצאת שוקן, 1982. אילן כפיר, דני דור, משה מילנר, פרס – האיש שתמיד היה שם, זמורה ביתן, 2016. אבי גיל, נוסחת פרס: מיומנו של שותף סוד, כנרת, זמורה-ביתן, 2018. דב איכנולד (עורך), שמעון פרס – על פני חיים רבים, ידיעות אחרונות, 2003. Guy Ziv, Why Hawks Become Doves: Shimon Peres and Foreign Policy Changes in Israel, State University of New York Press, 2014 יובל בלומברג, מלכודת אוסלו: מחלום השלום לרחובות המדממים''', סלע מאיר, 2023 קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ניו יורק: אישים קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל קטגוריה:אבירים בריטים קטגוריה:ישראלים ילידי פולין קטגוריה:אנשי העלייה החמישית קטגוריה:אנשי תוכנית הגרעין הישראלית קטגוריה:בוגרי בית הספר בלפור (תל אביב) קטגוריה:בוגרי כפר הנוער בן שמן קטגוריה:אלומות: אישים קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים קטגוריה:זוכי פרס נובל ישראלים קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום קטגוריה:זוכי פרס נובל לשנת 1994 קטגוריה:ראשי האופוזיציה בכנסת קטגוריה:מנכ"לי משרד הביטחון קטגוריה:מלחמת סיני: אישים קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית קטגוריה:חברי הכנסת החמישית קטגוריה:חברי הכנסת השישית קטגוריה:חברי הכנסת השביעית קטגוריה:חברי הכנסת השמינית קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית קטגוריה:חברי הכנסת העשירית קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל אחת קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עבודה-מימד קטגוריה:חברי הכנסת מטעם קדימה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רפ"י קטגוריה:יהודים בלארוסים קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים קטגוריה:מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש: גבירות ואבירי הצלב הגדול קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס קטגוריה:ישראלים מקבלי מדליית החירות הנשיאותית שמעון קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו קטגוריה:בוגרי הנוער העובד והלומד קטגוריה:בוגרי ניו סקול קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:זוכי פרס בובליק קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:ראשי מפלגת העבודה קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו קטגוריה:אזרחי כבוד של ראשון לציון קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון קטגוריה:אזרחי כבוד של דימונה קטגוריה:אזרחי כבוד של אשקלון קטגוריה:זוכי אות בן-גוריון קטגוריה:שרי העלייה והקליטה בממשלות ישראל קטגוריה:אישים שעל שמם בתי חולים בישראל קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה קטגוריה:זקני חברי הכנסת קטגוריה:ותיקי חברי הכנסת קטגוריה:חברי הכנסת: משוררים קטגוריה:נפטרים מאירוע מוחי קטגוריה:השרים לענייני ירושלים קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני קטגוריה:אזרחי כבוד של אשדוד קטגוריה:ישראלים שתרמו איברים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1923 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2016

משאבי מים בישראל

שמאל|ממוזער|250px|נחל חרמון, אחד ממקורות המים של הכנרת ממוזער|250px|ים כנרת - ימת מים מתוקים המהווה את אחד ממקורות המים העיקריים של מדינת ישראל ואתר תיירותי חשוב ממוזער|250px|המוביל הארצי, בסמוך לכחל משאבי מים בישראל הם משאב שמדינת ישראל מגנה עליו ומפתחת אותו כחלק ממשק המים והשפכים בישראל. זאת, מאחר שחלק גדול משטחה הוא מדברי וכמות המשקעים הממוצעת נמוכה ומספקת רק בקושי את צורכי האוכלוסייה ההולכים וגדלים. יכולת התפלת מי ים שוכללה רבות בשנים האחרונות, אם כי עלותה גבוהה מאספקת מים ממקורות טבעיים ואיכותם פעמים רבות נמוכה יותר. מקוואות המים העיקריים הם: מאגרי מי התהום באקוויפר ההר ואקוויפר החוף, ים כנרת (164 קמ"ר), ים המלח (650 קמ"ר) והתפלות מים מלוחים. רוב המים הנצרכים בישראל מסופקים על ידי חברת מקורות. מים מתוקים בישראל משאב המים המתוקים הגדול ביותר בישראל הוא אקוויפר ההר המספק כ-33% מתצרוכת מי השתייה ומים שפירים בישראל, והמים בו באיכות גבוהה מאוד. אקוויפר ההר מתחלק לשניים: אקוויפר ירקון-תנינים, המתנקז מכיוון הרי יהודה ושומרון לכיוון הים התיכון, ואקוויפר ההר המזרחי הכולל את אגני השומרון ובית שאן, המתנקז בצד המזרחי של קו פרשת המים הארצית אל בקעת הירדן. משאב מים גדול נוסף הוא אקוויפר החוף, אשר בו יש פוטנציאל גדול אף יותר, אך הוא סובל מזיהום ומליחות מים אשר מגבילים את יכולת השימוש בו כיום. מאגר המים המתוקים העיליים הגדול ביותר בישראל הוא הכנרת. משאב זה היה נחשב בעבר למאגר מרכזי וגובה המים היה במעקב תקשורתי צמוד, בעיקר בשנות בצורת. גובה המים בכנרת היו מתפרסמים באופן תדיר וגובה המים היה נחשב אף ל"מדד הלאומי". כיום, עם כניסתם לשימוש של אמצעי התפלת מי ים בהיקף נרחב, פחתה התלות של ישראל במקורות הטבעיים ותשומת הלב התקשורתית לגובה הכנרת פחתה בהתאמה. הכנרת מספקת כיום בין 2-13% מהמים בארץ. במדינת ישראל ישנם מספר נחלים בהם זורמים מים כל השנה. העיקרי ביניהם הוא נהר הירדן שניזון מנחל חרמון הנובע ברמת הגולן, נחל שניר הנובע בלבנון ונחל דן הנובע ליד קיבוץ דן והוא הגדול שבין מקורות הירדן. בנוסף בישראל עוד כמה נחלי עד כגון - נחל הירקון, נחל משושים, נחל גילבון, נחל אל על, נחל כזיב, נחל תבור, נחל תרצה, נחל שופט ועוד. מעיינות רבים בישראל נתפסים ומוזרמים ליישובים סמוכים במטרה לספק מים לתושבי היישוב. מדיניות זאת עולה בקנה אחד עם מטרות ההתיישבות של מדינת ישראל אך פוגעת בנחלים, בצמחייה ובבעלי החיים. בחלק מהמקרים, התפיסה של מעיינות ונחלים על ידי קיבוצים וישובים סמוכים מייצרות חיכוך סביב זכות הציבור להנות ממשאבי הטבע, בדגש למקורות המים, כדוגמת המאבק על נחל האסי. בנגב ישנן מספר נביעות שאינן תלויות במי גשמים. אלה נקראים נווה מדבר ובקרבתם לרוב מצויים יישובים. בהרי אילת ישנו מעיין בודד כזה הנקרא עין נטפים המוציא טפטוף מים חלש במשך כל השנה. מים מלוחים מאגרי מים מלוחים במדינת ישראל ישנה כמות גדולה של מים מלוחים. ים המלח הוא תמלחת ושטחו הוא 650 קמ"ר. בנוסף ישראל גובלת בים התיכון שהוא מקווה מים מלוחים וכמו כן בים סוף שגם הוא מקווה מים מלוחים. בישראל ישנם מעיינות של מים מליחים. חלקם מעיינות חמים בעיקר באזור ים המלח. בנגב ישנם מעיינות של מים מליחים באזור הר הנגב ובאזור הרי אילת. ישנם חוקרים הסבורים כי אם מפלס הכנרת ירד אל מתחת לרף מסוים ובכך ישנה את לחץ המים בצורה משמעותית - יישאבו אל תוכה המים המלוחים המצויים מתחתיה וימליחו אותה. בנוסף, ישראל עושה מאמצים בשביל למנוע את המלחת הכנרת, לשם כך הוקם המוביל המלוח. סכנה נוספת היא שמאגרי מי התהום ובעיקר אקוויפר החוף יהפכו למלוחים עקב ירידת המפלס וכניסת מי ים לתוכם. הפתרון לבעיה זאת זהה לפתרון בעיית המים המליחים בכנרת והוא למנוע שאיבת יתר של מים. שימוש במים מלוחים ישראל מנצלת את המים המלוחים והמליחים שברשותה במספר צורות: התפלה - הפיכת מים מלוחים למים הראויים לשתייה או להשקיה. קיים מתקן התפלה ותיק המספק מים לתושבי אילת, ושלושה מתקני התפלה חדשים יותר באשקלון, פלמחים ובחדרה. ישראל בונה מתקני התפלת מים נוספים באזור הים התיכון על מנת למנוע את התלות במי גשמים ואת הסכנה לבצורת. נכון ל-2018, מתקני התפלה מספקים כ-25% מצריכת המים של ישראל. שימוש במלחים ובמינרלים - מי ים המלח עשירים במלחים ובמינרלים בעלי פוטנציאל כלכלי. חברת כימיקלים לישראל (על ידי חברות בנות, בעיקר מפעלי ים המלח) מפיקה מים המלח מחצבים שונים, בעיקר אשלג, ברום ומגנזיום. תשלובת ישראלית זו נמנית עם יצרני האשלג הברום והמגנזיום הגדולים בעולם. שימוש נוסף במים המליחים (מי מעיינות חמים) הוא לצורכי מרפא, תיירות, ספא ונופש. ניצול המים אזורים רבים בארץ ישראל אינם משופעים במקורות מים. מאגרי המים בארץ מנוצלים בשיעור רב להשקיית גידולים חקלאיים וגינות נוי, לתעשייה ולשימוש ביתי. כיום לא נותרו כמעט בישראל נחלים שיש בהם זרימה של מים חיים לכל אורכם, שכן מימיהם "נתפסים" סמוך לנביעתם ומועברים בצינורות למקומות שבהם נעשה בהם שימוש. ראו גם המוביל הארצי שמחה בלאס משק המים והשפכים בישראל לקריאה נוספת חיים גבירצמן, משאבי המים בישראל, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2009. דניאל הופמן, התפלת מים ויישומה בישראל, רשות המים, תל אביב 2009 מים - הספר עוסק במקורות המים, שימושי המים, בעיות זיהום והמלחה של מקורות המים ובאתגרי ניהול ושימור המים קישורים חיצוניים עדו אבגר, משק המים בישראל – סוגיות מרכזיות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 25 בפברואר 2018 מים וימים בישראל: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית * מים קטגוריה:ישראל: תעשייה קטגוריה:ישראל לפי נושא קטגוריה:קיימות בישראל